א.    🔗

תחרות מוכרחת. – סוחרים-אורחים. – ראדאנאסטא. – שלום ליהוּדים. – שנוי לרעה. – ממשלת הנסיכים ועזובת המדינה. – בנין הערים. – זכיות וסדרים. – מונופוליות. – אין מסחר. – הסוֹחרים מזיקים. – המסחר מרחוק. – היהודים באים. – שנאה של התחרות. – שנאת הדת. –

למן היום אשר קמו ערים בפולין היתה תמיד תחרות בין העירונים ובין היהודים. תחרות זו היתה מוכרחת ואי-אפשר היה גם לעירונים וגם ליהודים להפטר הימנה, כי הסדרים הכלליים ששלטו בארץ ומצב הכלכלה גרמו לה.

היהודים, כיונים לפנים, היו נודעים בתור סוחרים בארצות הסלבים, ובכן גם במקומות אשר אחר כך נפרדו והיו לארץ פולין, בעוד אשר בין יושבי הארץ לא היה עוד גם סוחר אחד, והשם “סוחר” היה נרדף לשם “אורח”. במיטולוגיה של הסלבים יש אליל אחד, וראדאנאסטא שמו, שהוא פטרונם של הסוחרים – הזרים. ערבוב המושגים “סוחרים” ואורחים או “זרים”, מוכיח למדי, שהסוחרים בארצות אלה היו אך זרים ולא תושבי הארץ. ברוב הימים התישבו יהודים רבים בארצות אלו, עסקו באומנות ובמסחר, ומפני שמועטים היו מאד, התבוללו מתוך הכרח, ברב או במעט, בעמים אשר בקרבם ישבו ודברו בשפתם. אלו הם היהודים, אשר בספרינו הקדמונים יסופר עליהם, כידוע, שדברו בשפות העמים האלה.

כפי שיש לשער, לא ידעו היהודים באותם הימים שום רדיפוֹת וצרוֹת. ואמנם כך מספרים סופרי התולדות. יוֹשבי הארצוֹת ההן היו נוֹחים ליהודים, כי הם עסקו באומנות והתקינו כלים וחפצים, אשר לא נודעו בארץ. הם קנו את היבול, שהארץ היתה מבורכת בוֹ ובמחירוֹ נתנו אטון, ארג ושאר חפצים, אשר הביאו מארצוֹת המזרח, ולתוֹשבים היתה הרוחה. ושום איש לא התחרה, וגם לא רצה ולא יכול להתחרות בהם. ובכן הביאו טוֹבה מרובה מאד ליוֹשבי הארץ.

מצבם זה של היהודים נשתנה תכלית שנוי בימי המאה השלש עשרה, שאז נבנו בפוֹלין ערים רבוֹת מאד, אשר מלאו תוֹשבים, שזכיות מיוחדות היו נתונות להם בהתישבם בהן.

הארץ היתה אז מתחלקת בין נסיכים שוֹנים, אשר נלחמו איש באחיו, ולמרבה אסוֹנוֹת פוֹלין עלו עליה התּתּרים והעצימו מאד את ההרגות בקרבה. נדודיהם פשטו בכל הארץ ועשו בה שמות נוֹראוֹת. את עריה הגדוֹלוֹת והקטנות ואת כפריה שרפו באש, את יבול שדוֹתיה רמסו והשחיתו ואת התוֹשבים הרגו ולקחו בשבי.

הארץ נשארה אז כמעט ריקה מתוֹשביה ושדוֹתיה היו עזובים, כי השרידים, אשר שרדו בתוֹכה, מועטים היו מאד וגם אלה מאנו לעבוֹד את האדמה, אשר לפנים הוציאה יבול למכביר, כי רוחם סרה מעליהם, ונדו תמיד ממקוֹם למקוֹם והרגו ושדדו ככל אשר מצאו.

אז דללו גם אוצרות הנסיכים באין מעלי מס ומכס, ובכדי להרבות את הכנסוֹתיהם, התאמצו להביא אל הארץ אנשים בני ארצוֹת אחרוֹת ולהוֹשיב אותם בה.

בימים ההם, הימים שבין מלך למלך באשכנז (אחרי מות הקיסר פרידריך השני בשנת 1250), הרבו בה האבירים שוד וחמס ולחצו את התוֹשבים מאד, ולכן שאפו רבים מהם לצאת מארץ מוֹלדתם ולבקש להם מנוֹח בשאר הארצות. ראו זאת נסיכי פוֹלין והשתמשו בשעת הכושר והביאו רבים מהם אל מקוֹמוֹת ממשלתם. הם שלמו שכר טוֹב ליחידים מבני אשכנז, אשר נושבו לפנים בפוֹלין ובארץ מוֹלדתם היו להם קרוֹבים ומכרים רבים, הקציעו להם שטחי אדמה לערים ומראש הבטיחו זכיות רבוֹת לאנשים, אשר יבוֹאו להתישב בהן. לכל סוכן וסוכן שכזה נתן הנסיך למפרע לו ולבניו אחריו את התואר שר העיר ואת הזכות להיות שוֹפט ליוֹשבי העיר, לקבל את כסף הקנסות אשר ישית על הנשפטים, את מכס האיטליזים, בתי המשקה, הטחנות וכיוצא באלו. אחרי אשר הביא סוכן שכזה אל הארץ אנשים, אשר נאותו להתישב בשטח האדמה, שקבל מאת הנסיך, חלקו אלה ביניהם את השטח, התוו להם מקומות לשוקים ולרחוֹבוֹת, בנו להם בתים ואת העיר הקיפו חומה ותעלות, ומחוצה לאלה השתרעו השדות ומקומות המרעה לבהמות והיערות, אשר ניתנו להם, והם חלקו אוֹתם ביניהם. יוֹשבי הערים האלה לא היו תחת משמרת פקידי הנסיך, כי שלטוֹן עצמי היה נתון לערים אלו מאת הנסיך, אשר קבל מיושביהן בכל שנה ושנה מס של ממון, ובשעת מלחמה – גם אנשי צבא וסוסים. השופט היה, כאמור, שר העיר, ודיינים יושבים בצדו נבחרו מאת בני העיר. אך אם לא ישר הפסק בעיני אחד הצדדים, הגיש עליו מחאה אל בית דין הנסיך. במשפטים סבוכים פנו אל שוֹפטי הערים הגדוֹלוֹת אשר באשכנז והם שפטו אוֹתם. הנהגת העיר היתה בידי ראש העיר ויוֹעציה, אשר נבחרו מאת התוֹשבים, או נתמנו מאת הנסיך, הכל כפי הזכיות, אשר היו נתונות לעיר. בני העיר מנו גם שוֹטרים מקרבם להגן על הסדרים.

ראו יוֹשבי פוֹלין את השלטון העצמי הנתון לערים, אשר נבנו בידי האשכנזים, והנה טוֹב הוא, ודרשו מאת הנסיכים, שיתנו גם להם את הזכיות האלה, ומשאלוֹתיהם נתמלאו.

כל עיר ועיר היתה אז כאי בודד, ודבר לא היה לה עם כל הנעשה מחוץ לחוֹמוֹתיה. כל מה שבני העיר היו צריכים לוֹ, נוֹצר ונעשה אך בתוֹך העיר. המכולת לאנשי העיר באה משדוֹתיהם אשר סביבות העיר. הארג לבגדים נטוה ביד תושבי העיר. העורוֹת לנעלים עובדו בידי הבורסקים תוֹשבי העיר. הבגדים, הנעלים הכוֹבעים, בנין הבתים והמכלאות, מעשה כלי הבית וכל כיוֹצא באלו – אך בידי האומנים שבעיר היו, ולזר בן כפר או בן עיר אחרת לא היה חלק בהם. בהתפתח המשק בארץ, התחילו הערים והכפרים אשר סביבותיהן להתקרב אלו לאלו. העיר היתה למרכז לחיי המשק של כל המקומות אשר סביבותיה. בעיר נעשו החלופים של יבול בממון אוֹ בחפצים והיא היתה המספקת לכפרים את הכלים והחפצים, שלא נעבדו בתוכם. האומנים התחילו אז ליסד חברות לכל מקצוע של אומנות לבד, ותכליתן של כל החברות האלה היו להגן על האומנים שלא יתגוננו בעוני, ועל האומנות – שלא תהיה נפתחת ביד אנשים שאינם יודעים אוֹתה. על כן נאסר לעסוֹק באומנות על כל מי שאינו חבר לחברת האומנים, כלומר: שלא נסמך לאומן, ועל בני העיר – לקנות חפץ או כלי ממי שאינו אומן. לתקנתן של הערים הותר להכניס אל כל עיר ועיר כלים וחפצים שנעבדו מחוצה לה, אך במדה מצומצמת וקבועה מראש, וחברות האומנים היו מפקחוֹת על הסוֹחרים, מביאי החפצים והכלים, שלא יביאו יוֹתר מכפי הקצוב.

הסוחר בכלל לא היה חביב על האוכלסים, כי באמת לא היו כמעט זקוקים לוֹ. מכולת קנה לוֹ כל מי שהיה צריך לה מאת בעלי השדוֹת, וכלים וחפצים – מאת האומנים. “הסוחר – אמרו – אינו משביח את טיב החפצים, שהוא קוֹנה מאת בעליהם הראשוֹנים, ואת מחירם הוא מעלה”, ובזה הוא מזיק לתוֹשבים.

ואולם מין מסחר אחד נחשב לטוֹב ולמוֹעיל מאד, והוא המסחר מרחוֹק. הבינו, שאי-אפשר לארץ בלי סוֹחרים, אשר יוֹציאו לארצות אחרוֹת את היבול שיש במדינה למכביר ויביאו מהן את הסחוֹרוֹת שאינן נמצאות במדינה. על כן ניתנו בתוֹך הערים גם לסוחרים זכיות כזכיות שניתנו לאומנים, ולפיהן אך הם, סוחרי העיר, יכלו לעסוק בה במסחר, והסוחרים יסדו להם גם הם חברה כחברות האומנים ופקחו על הדבר, שלא יבואו זרים אל העיר ויעסקו בה במסחר. לסוחרים בני ערים אחרות, אשר הביאו אל העיר סחורה מן החוץ, הותר למכור את סחורותיהם אך במדה מרובה, לסוחרים, ולא לאנשים פרטיים, אשר קנו אך לצרכיהם.

באוֹתה שעה נמלטו יהודים רבים מן האסוֹנוֹת, אשר באו עליהם בארצות אשכנז, ביהם ואוּנגריה, ובאו להתישב בפולין, וגם הם נתקבלו בחבה מאת הנסיכים, אשר למען הרבוֹת את הכנסוֹתיהם הקציעו ליהודים אלו רחוֹבוֹת מיוחדים בתוֹך הערים ונתנו גם להם זכיוֹת, שעל פיהן הותר להם לעסוק במסחר ובאומנות, להתנהג לפי דתם, להשפט בבתי-הדין המיוחדים שלהם ולבל יהיו זקוקים לשלטוֹנוֹת הערים ולבתי-הדין שלהם, ואך לנסיכים יעלו את המסים והארנוניות וכל מיני המכס, כפי התנאים, אשר הותנו ביניהם ובין הנסיכים.

לפי סדרי הערים, זכיוֹתיהן ותקנוֹתיהן, אשר ראינו למעלה, אי-אפשר היה, שישיבתם של היהודים בערים תהיה טוֹבה בעיני האוֹכלסים שכניהם. האומנים למיניהם, וגם הסוחרים, כעין מונופולין היה להם על מקצוע העבוֹדה שבידיהם, והנה באים היהוּדים וגם הם עוֹסקים במקצעוֹת המחיה והנם מתחרים בהם. יש שרים על הערים, יש ראשים לערים, יש שוֹפטים ושוֹטרים, וכולם רוֹדים באוֹכלסים, מקבלים שכר וקנסות ודמי חכירת בתי-משקה, איטלזים, בתי טחנה וכיוֹצא באלו, ומאת היהוּדים אין להם כלום, ולא עוֹד, אלא שהיהוּדים מפחיתים את דמי החכירה של אותם הבתים, כי בהיות גם להם בתים שכאלה, אין האוכלסים זקוקים כל כך לאותם של שאינם יהודים.

וכך גדלה בין העירוֹנים השנאה ליהוּדים, הלכה ועצמה מאד, ואלמלא מוראם של הנסיכים, אשר היה עליהם, בודאי שלא השאירו מהם שריד.

להרבוֹת את השנאה והאיבה הוֹעילו גם הכמרים, אשר התאמצו לחזק את האמונה הקתולית, שעוד רפויה היתה בימים ההם בין עם פוֹלין, ועל כן הרבו לשים עלילוֹת שוא ליהוּדים.

ואולם גם הכמרים לא רצו בהשמדת היהוּדים, כי גם ראשי הכמרים והמנזרים היו שליטים בשטחים רבים וגם הם בנו מוֹשבוֹת וערים, ובכדי להרבות את הכנסותיהם, הקציעו גם הם מקומות ליהודים. הם רצו אך, שהיהוּדים יהיו נשפלים ומדוכאים, למען אשר יראו המאמינים לעיניהם את העוֹנש, אשר האלהים מעניש בוֹ את בני האדם שאינם מאמינים בוֹ, אבל להשמיד את היהוּדים לא אבו, כי אלמלי עשוּ כזאת, היו הכנסותיהם נתמעטות. על כן התאמצו לתת ליהודים קיום, ומהצד השני בדו עליהם דבוֹת רעוֹת, למען העלות עליהם חרון אף העם ולמען הבזותם, וכאשר קם העם להשחית ביהודים, עצרו בעד המשחיתים באמתלאות שוֹנוֹת.

 

ב.    🔗

חסד נסיכים ומלכים. – איסור שאין הצבור יכול לעמוד בו. – רבית מרבה שנאה. – נסיך משתמש ביהודים לרעת עמו. – מטבעוֹת עבריות. – הנסיךְ חטא והיהודים נהרגו. – יהודי יקר מאביר. – הפוגע ביהודי כפוגע במוֹשל. – זכיות של משכנות. – נוֹצרי ויהודי, יהודי קוֹדם. – “שופט יהודי”, – ענשם של החובלים, הפוצעים וההורגים ביהוּדים. – המזיק בבתי הקברות ובבתי הכנסת. – עלילוֹת דם אסורוּת. – הגבלה לשם הכנסה. – “מלך האכרים והיהוּדים” ומתן זכיותיו. –

הדבר, שאנו שוֹמעים וקוֹראים תמיד, כי הפוֹלנים הראשוֹנים היו מתנהגים עם היהוּדים במדת הכנסת אוֹרחים, אינו אלא בדותא בעלמא. לא נכון הוא גם כן הדבר, שנסיכי פוֹלין, וגם רבים ממלכיה, נתנו ליהוּדים זכיוֹת, מפני שהיו חוֹבבים את היהוּדים. הנסיכים נהגו ביהוּדים הכנסת אוֹרחים, כשם שנהגו באשכנזים, אשר באו להתישב בארץ. הם לא הבדילו בין אשכנזים, יהודים ובני שאר הלאומים, כי כל חפצם היה להוֹשיב את הארץ הנשמה ולהמציא מקוֹרוֹת להכנסוֹתיהם. נתנו זכיות לכל מי שנוֹשב בארץ וגם ליהוּדים, בכדי למשוך בזה אל הארץ המוֹני מתישבים. כאשר כבר ישבו היהוּדים בארץ, היו הנסיכים, ואחר כך גם המלכים, מוכרחים לקיים את הזכיות הישנוֹת אשר ביד היהוּדים, וגם להוֹסיף עליהן, כפי הצוֹרך וכפי רוח הזמן, בכדי שהיהוּדים יוכלו להתקיים ולהרויח, למען אשר יוּכלו להעלוֹת מסים רבים. התנהגותם של המוֹשלים השוֹנים עם היהודים בודאי שהיתה תלויה בתכונת רוחוֹ של כל אחד ואחד ובשרי הממלכה והכמרים אשר סבוהו תמיד. אבל בענין מתן הזכיות ואישורן, הגדלת מקור ההכנסות היה העיקר.

לא אמת הוא גם כן הדבר, שרבים אוֹמרים, כי תיכף לכניסתוֹ של עם פולין אל הדת הקתולית (960), או לאחרי שבני אשכנז נושבו בפולין, גברה בארץ איזו שנאה כבושה, שנאת הדת והגזע ליהודים. היתה, כפי האמור למעלה, שנאה של תחרות ושל התחרות בין העירוֹנים והיהודים, וגם סבות אחרות גרמו לשנאה שתתגבר.

היהודים, כעירוֹנים הנוֹצרים, עסקו באומנות ובמסחר. ואולם עוֹד מקצוע של מחיה אחד היה ביד היהודים, אשר העירוֹנים הנוֹצרים לא עסקו בוֹ, והוא מקצוֹע הרבית, אשר היה אסור על הנוֹצרים, אף על פי שהצבור לא יכול לעמוד באיסור זה. למשל, האומן שהתקין איזו חפצים ולא מצא לו תיכף קוֹפצים עליהם, עליו היה להמתין עד אשר ימצא לוֹ כאלה, ובין כה וכה היה צריך לממון, בכדי לקנוֹת לוֹ מכולת, או גם חומר וכלים לעבודתו, למען אשר יוכל להתקין עוד חפצים לימי השוק. אלמלא היה מוצא לו איזו הלואה, היה גוע ברעב, או לא היה יכול להוסיף ולעבוד את עבודתו, והיה מפסיד.

בימים ההם, בימי שליטת הנסיכים, קמה בארץ מפלגת האצילים, אשר קבלו מאת הנסיכים אחוּזוֹת ונתחייבו להעלות להם מס ולתת לבתי הכניסה מעשר מהכנסותיהם, ויש אשר היו זקוקים לממון, בכדי לסלק את המס והמעשר או לשאר צרכיהם.

גם האומן העירוֹני וגם האציל פנו בשעת דחקם אל איש יהודי, היו ממשכנים אצלוֹ חפצים שונים ולוו ממנו ברבית את הסכומים של ממון, אשר היו דרושים להם.

בשעה שלוו את הסכומים, היתה ההלואה להם לתוֹעלת גדוֹלה אוֹ מועטה. אבל כאשר הגיע זמן הפרעוֹן ועליהם היה לפרוֹע הרבה יותר ממה שקבלו, גדלה חמתם מאד והתאמצו להוֹציא מידי היהודי המלוה את המשכוֹן בחזקה, מבלי שישלמו את החוֹב, אוֹ לעוֹלל על היהודי, כי גנב מאתם את החפץ הממושכן, ויש גם אשר בקצפם התנפלו על המלוה והרגו אוֹתוֹ.

בימי הנסיך מיעשקאָ הזקן (1177–1173) רבו מעשי הרצח שנעשו ביהודים מפני חמת העם, אשר גברה אז עליהם.

הנסיך הזה, בכדי למלא את אוֹצרוֹתיו, פקד מעת לעת להביא אליו את כל המטבעוֹת שבמקום ממשלתו וצוה להתיכן ולקבוֹע להן צורוֹת חדשוֹת, באמתלא, שהוא חוֹשש שמא יזייפו אוֹתן. ואלם בשעה שהתיכן חסר אותן ותחת מטבעות גדולות השיב לבעליהן קטנות ודקות, ואת המתכת הנשארה שׂם באוֹצרוֹתיו. כך עשה פעמים אחדוֹת בכל שנה ושנה. ואולם פקידיו, גוֹבי המסים, סרבו לקחת את המטבעוֹת החסרוֹת, הקטנות והדקות ודרשוּ מאת בעלי המס, שיתנו להם מטבעוֹת גדוֹלוֹת ועבות, כאשר היו לפני שהותכו. אז התרגז העם מאד על הנסיך, וגם על היהודים, אשר בידם מסר הנסיך את מעשה יציקת המטבעות (על המטבעוֹת האלה קבעו היהוּדים אוֹתיוֹת עבריות). ומאשר לא יכלו להנקם בנסיך, התנקמו ביהודים והרבו להרוֹג בהם. ואולם הנסיך, אשר היהוּדים היו לוּ למקור של הכנסוֹת רבוֹת, ובאבדן כל יהודי ויהוּדי אבד ממנו מעלה מס ומביא הכנסוֹת, התאמץ לעצוֹר בעד מעשי הרצח האלה, והוֹציא חוק, אשר לפיהו כל מי שהורג יהודי ענשו גדול יותר מענשו של ההורג אדם בן שדרה אחרת, ואפילוּ ממי שהורג אחד האבירים, אשר היה נחוץ לו לצוֹרך מלחמוֹתיו. מי שהרג אכר נענש לשלם 10 גריבנוֹת קנס, מי שהרג אציל, נענש לשלם 30 גריבנוֹת, אביר – 60 גריבנוֹת, וההוֹרג יהודי, דינו כדין הפוגע במושל, ועליו לשלם 70 גריבנות, כי אמנם מי שפגע ביהודי – בנסיך, בממונוֹ, ברכושו פגע.

מה מאד הגינו הנסיכים וגם המלכים הבאים אחריהם על עסקי היהודים וביחוד על עסקי הרבית שלהם, אנו רוֹאים בספר הזכיות שנתן בולסלב החסיד נסיך קאַליש ליהודים בשנת 1264. ספר הזכיות הזה היה אבי אבוֹת ספרי הזכיות, שנתנו אחר כך מלכי פוֹלין בזמנים שוֹנים ליהודים והוא מכיל 36 סעיפים, אשר שלישיתם, 12 סעיפים, נוֹגעים בעניני משכנוֹת והלואה, וכל השאר – אך חוקי הגנה על חיי היהודים, רכושם, כבוֹדם דתם וכיוֹצא באלו¹.

בסעיפים על אדות המשכנוֹת נאמר: נוֹצרי, שתובע לדין את היהודי בדבר איזה משכון שקבל ממנו ואינוֹ משיב לוֹ, ישבע היהודי ויפטר; אם הנוֹצרי טוֹען, שהיהוּדי הלוה לוֹ פחוֹת מכפי שהוא אוֹמר שהלוה, ישבע היהודי ויקבל ככל אשר הוא תוֹבע; אם היהוּדי טוֹען, כי הנוֹצרי הלוה שאל ממנו את המשכוֹן, ועד אין לוֹ ישבע הנוֹצרי ויפטר; היהוּדי רשאי לקחת כמשכוֹן כל דבר, מלבד חפצי בתי כניסה ודברים מזוהמים בדם; אם היהודי טוֹען, כי המשכוֹן נגנב ממנו אוֹ נשרף, ישבע היהוּדי והנוֹצרי ישלם לו את ההלואה עם הרבית; אם הנוֹצרי יקח את המשכוֹן מיד היהודי ולא ישיב לו את הרבית במשך חוֹדש ימים, עליו לשלם רבית מן הרבית; אם המשכוֹן מונח בידי היהוּדי שנה אחת ויום אחד, הריהו שלוֹ; אסור לכוף את היהודי, שישיב את המשכון בימי חגיו; מי שמוֹציא מידי היהוּדי את המשכון בכפיה, נענש.

הסעיפים האלה, כפי שאנו רוֹאים, מבליגים את זכיותיו של היהודי המלוה על זכיוֹתיו של הנוצרי הלוה. הסעיף הראשוֹן של ספר הזכיות מבליג עוֹד יותר את זכות היהודים, כי לפיהו עדותו של נוֹצרי לבדו, בלי עדותו של יהודי, פסולה בכל דבר משפט שבין נוֹצרי ויהודי.

בכל דבר משפט יוצא היהודי מכלל שאר יושבי הערים, ושופטיהם של אלו אינם רשאים לשפוט את היהודי. הנסיך המושל, או הוואָיעוואָדאַ, או השופטים אשר ימנו אלו מבין שריהם על היהודים (“שופט היהודים”), הם שוֹפטיהם. רק לפני השופט הזה מחויב היהודי להתיצב לדין, אם הוא מזמין אותו, ואם לא, יענש לשלם קנס. למען אשר לא יוכל השופט הזה להוציא מיד היהודים ממון שלא כדין, בהזמינו לדין יהודים כרצוֹנוֹ, לצורך ושלא לצורך, אך בכדי לקבל מהם שכר וקנסות, נאמר בזכיות, ששופט היהודים אינו רשאי להזמין יהודים לדין, אלא אם כן בעל דינו של היהודי, בין שהוא יהודי ובין שהוא נוצרי, קובל עליו לפני השופט ותובע אותו לדין.

לפי ספר הזכיות הזה כל מי שמטיל פצע ביהודי משלם קנס של ממון לאוצר הנסיך, וליהודי – דמי רפואתו. מי שהורג יהודי, דינו כדין הורג נוֹצרי וכל רכושוֹ יוּחרם אל אוֹצר הנסיך. מי שפוֹגע ביהודי משלם קנס לאוצר הנסיך. היהודים משלמים מכס אך כמכס שמשלמים הנוצרים. היהודי המוֹליך את מתו ממקוֹם למקוֹם אינוֹ משלם שום מכס. הנוצרי המזיק בבית-הקברות של היהודים, נענש כמשחית בית-קברות של נוֹצרים, ומלבד זאת יוּחרמו כל נכסיו לאוֹצר הנסיך. הנוֹצרי המשליך אבנים על בית-כנסת, יתן שתי ליטרות פלפלים לוואָיעוואָדאַ. אין לחייב את היהודי להשבע בנקיטת חפץ, אלא אם כן הטענה מגיעה עד כדי חמשים גריבנוֹת כסף. העושה מעשה חמס ליהודי נענש כפי חוקי המדינה. אסור להשהות בבתי היהודים חיילים או פקידים בשעה שהם עוֹברים ממקוֹם למקום. הגונב ילד יהודי נענש כגנב. אסור להאשים את היהודים, שהם משתמשים בדם נוצרים לתשמישי דתם.

ממקוֹרוֹת שונים אנו יודעים, שהיהודים אשר באו לפולין מארצוֹת אחרות, וביחוד מאשכנז, הביאו אִתּם דעת מיני אומנות שוֹנים, וכאשר ראינו למעלה השתמש עוד הנסיך מיעשקא באומנים יהודים ליציקת המטבעות. אף על פי כן לא נזכרו האומנים היהודים כלל בספר הזכיוֹת הזה, ואפילו הסוֹחרים היהודים נזכרו אך כמוֹ בדרך אגב, כי העיקר היה לנסיך אך עסק ההלואה ברבית של היהודים, הוא העסק המרבה ביוֹתר את ממונם של בעליו והמכריח אוֹתם להשהות אצלם תמיד סכומי ממון, שבשעת הצורך יכול המוֹשל לדרוש אותם מהם.

אך בענין אחד הוגבלה זכותם של היהודים בספר הזכיות הזה, והוא הזכות לרכוש להם נכסים דלא ניידי. לנסיך דרוש היה, שביד היהודים יהיה תמיד ממון במזומן, שיעסקו במסחר ובעסקי רבית, ירויחו הרבה ויעלו מסים רבים, ובשעת הצוֹרך ילוו גם לנסיך, ולכן אי-אפשר היה להתיר להם להשקיע את ממונם בקרקע.

את ספר הזכיות ההוא אישר בשנת 1334, בהוספוֹת ושנויים קטנים, המלך קאַזימיערז הגדול, הנקרא בשם “מלך האכרים והיהודים”, והוא מבאר בפירוש באחד הסעיפים של הזכיות את הנימוק האמתי של מתן כל הזכיות האלה:

“שום סטאַרוסטה או וואָיעוואָדאַ – נאמר בספר הזכיות של קאַזימיערז הגדול – אינוֹ רשאי לדרוֹש מאת היהודים הכנסות או מסים וארנוניות, אוֹ תרומוֹת, מלבד אשר היהודים יתנו להם ברצוֹנם, כי אותם השארנו בשביל אוצרנו”.

עוד יותר מפורש הביע קאַזימיערז את הדבר הזה בסעיף אחר של החוקים שנתן ליהודים, הוא הסעיף המדבּר על אדוֹת האציל הלוה שמת והשאיר אחריו בנים קטנים, שאז יורד היהודי לנכסיו של הלוה, ואין להוֹציא אותו מהם, עד שיגדלו בניו של הלוה, “כי היהודים, שהם נתינים שלנו, צריכים להשהוֹת אצלם תמיד ממון מזומן – כתוב באותו הסעיף – לכל הצרכים שלנו, צרכי המלך”.

היהודים היו שייכים כולם לאוצר הנסיך או המלך, ונחוץ היה אפוא לאלה לדאוֹג ליהודים, שלא יהיו נהרגים, שיוכלו לישב בשלוה, שיהיו בידם תמיד סכומים של ממון מזומן וירויחו הרבה, כי בזה תגדלנה הכנסוֹתיו של האוֹצר, וזהו כל הנימוק של מתּן הזכיוֹת.

אותו הנסיך, בולסלב, נקרא, כאמור, בשם “חסיד”, מפני שהיה אדוק בדתוֹ מאד ודבק בכמרים. בודאי שבאדיקותו הגדוֹלה היה נשמע תמיד לגדוֹלי הכמרים ולא עשה שום דבר בעניני ממשלתו, בלי ששאל בעצתם של אלו, ופשיטא, שלא המרה את פיהם ולא עשה דבר למרות רצוֹנם. ומכיון שזה נתן זכיות שכאלה ליהודים, שמע מינה: שגדוֹלי הכמרים הסכימו על ידוֹ.

ואמנם היתה ישיבתם של היהודים בפולין טובה מאד לגדוֹלי הכהונה הקתולית, אשר קבלו מאת הנסיכים בימים ההם אחוזות גדוֹלוֹת ורחבוֹת ידים מאד עם נתינים עוֹבדי אדמה ועוֹשי מלאכה ואנשים מעלים מס. היהודים, אשר סחרו אל ארצוֹת שונות, קנו גם מאת הכמרים והמנזרים, כאשר כבר אמרנו למעלה, את יבול אדמתם והוֹבילו אוֹתוֹ אל שאר הארצוֹת, ומשם הביאו חפצים יקרים, אשר לא נראו במדינה.

גם עסקי הרבית של היהודים היו מביאים רוחים גדוֹלים מאד לגדוֹלי הכמרים, אשר צברו ממון רב מיבול אחוזוֹתיהם ומן המסים, אשר העלו להם נתיניהם, וכאשר לא יכלו להלוות בעצמם את ממונם ברבית, כי דבר זה היה אסור להם על-פי דתם, מסרו סכומים גדוֹלים בידי היהודים, והם הלוו אותם ברבית לעירוֹנים ולאצילים וחלק ידוע מן הרבית נתנו לכמרים בעלי הסכומים.

כך היו הכמרים נוֹחים לאותן הזכיות, שניתנו בראשונה ליהודים מאת הנסיכים. שדרת האוכלסים היחידה, אשר הזכיוֹת הנתונוֹת ליהודים היו רעוֹת להם ולעסקיהם, היתה שדרת העירוֹנים (האכרים היו עבדים מדוכאים בידי אדוֹניהם וחשוכים מאד וזכיוֹתיהם של היהודים לא יכלו להוֹעיל גם לרעתם וגם לטוֹבתם), שהיהודים התחרו בהם בעניני אומנות ומשא ומתן, והזכיוֹת, שהבליגו את כחם של היהודים, עוֹררו בקרבם קנאה גדוֹלה מאד, אשר הוֹסיפה איבה על השנאה הבאה מתוֹך התחרות.

גם שרי הערים, שוֹפטיהם וראשיהם, אשר יוֹשבי הערים היו מעלים להם מסים, קנסות ודרונות, היו עוינים את היהודים, אשר לפי הזכיות הנתונות להם לא היו סרים למשמעתם ולפקודותיהם ולא היו זקוקים אליהם כלל וכלל, ולא עוד, אלא שבהתחרותם עם שאר תוֹשבי העיר ובהמעיטם את הכנסותיהם של אלו, מעטו מאליהן גם הכנסותיהם של השרים, השוֹפטים והראשים.

 

ג.    🔗

מושלים בלי כח למשוֹל. – כח האגרוף וכח הרוח. – מחוקקים. – העירוֹנים וכח שליטתם. – התקיפים. – מלךְ אחד בארץ. – תחבולה כנגד התקיפות. – חוקים תחת זכיות. – מסחר ולא רבית. – שווי זכיות היהודים. – היהודים בני חורים². – יהוּדים במערכות הצבא. – מלחמה ונצחון בלי תוֹעלת. – החוקים בטלים והזכיות שבות.

בימי המאה השלש עשרה, בשעה שפולין היתה מתחלקת בין הנסיכים, לא אך שלא היה בארץ מוֹשל אחד, אבל גם בכל חלק וחלק, או בכל גליל וגליל, לא הנסיך לבדו שלט. אמנם הנסיך קרא לעצמו “מושל ואדון בחסד אלהים”, אבל הוא משל אך כפי כחוֹ ומדת יכלתו, והיכולת הזאת לא מרובה היתה.

הנסיכים רבו, התחרו ונלחמו איש באחיו, ויש אשר קראו להם גם מוֹשלי ארצוֹת אחרות לעזור להם במלחמוֹתיהם. כל אחד ואחד מהם היה אפוא מוכרח להגן על עצמוֹ ומקום ממשלתוֹ גם מפני אחיו אוֹ קרוֹביו הנסיכים, וגם מפני שכניו המוֹשלים, בני העמים האחרים. הם נתנו אפוֹא לפקידיהם הגבוֹהים אחוזות רבוֹת ורחבות ידים ושליטה, כשלטוֹנם הם, על היוֹשבים באחוזוֹת אלו, ובימי מלחמה אוֹ קרב יצאו אלה בראש הגדודים, אשר כוֹננו להם ונלחמו עם האוֹיבים.

למען החזיק בשלטוֹנם נחוץ היה לנסיכים גם כח הרוח, אנשים, אשר לא בחיל ולא בנשק, אך ברוחם ימשלו בבעלי הכח ולא יתנו אוֹתם למרוֹד בהם, לקחת מהם את השליטה ולמסרה לידי אחרים. על כן הרבו הנסיכים לקרב אליהם את גדוֹלי הכמרים, אשר מפניהם חתו גם העזים שבעזי התקיפים, הנכסים הרבים, אשר קבלו גדוֹלי הכמרים מאת הנסיכים, גדלו ורחבו הרבה יותר מן הנכסים אשר בידי השרים, וכח שלטוֹנם במקוֹמוֹת אחוזתם גדוֹל היה ככח הנסיכים.

באוֹפן זה גבר מאד כחם של גדוֹלי הכמרים והשרים, אשר קראו לעצמם שם בארונים והם הגבילוּ את כח שליטתם של הנסיכים, כי בלעדיהם לא יכוֹל הנסיך לעשות דבר. בשעת הצוֹרך קרא הנסיך לאספה את ראשי הכמרים ואת השרים והם החליטוּ בדבר מלחמה אוֹ שלוֹם, מתן זכיוֹת, מסים וארנוניות. בלי החלטתה של אספה כזו לא היה יכוֹל להעשוֹת שום דבר חשוב, כי בעלי הכח היו יכוֹלים לבוֹא ולבטל את החלטת הנסיך ולבלי תת להוֹציא אוֹתה לפעולה.

הנה כן גם הזכיות, אשר נתנו הנסיכים ליהוּדים, אך על פי החלטתם של ראשי הכמרים והשרים היו נתונוֹת, וזה האוֹת, כי גם הם מצאו, שנחוץ לקרב את היהוּדים, למשוֹך אותם אל הארץ, להוֹשיבם בה ולדאוֹג לקיומם.

בשלטוֹן העצמי, אשר היה נתון לערים, גברו מאד גם העירוֹנים, אשר רובם היו בני אשכנז, וגבורתם גדלה כל-כך, עד אשר יש שהם היו המכריעים בדבר המוֹשלים. בשנת 1289 קראו עירוֹני קראקא את הנסיך היינריך פרובוס מבּרסלוי לבוֹא ולמשוֹל שם, והם מסרו את העיר בידוֹ, והוא משל בגלילוֹת קראקא וסאַנדוֹמירז. לאחרי שמת זה בשנת 1290 ובשני הגלילוֹת האלה משלוּ שני נסיכים פוֹלנים, קראו העירוֹנים למלך ביהם לבוֹא ולמשול עליהם. לאחרי מאוֹרעוֹת רבים ומלחמות הצליח ביד אחד הנסיכים, וולאַדיסלב לאָקיעטעק (1333–1305), לאַחד את כל נפות פוֹלין ולמשול עליהם בתור מלך.

לאחרי שהממשלה על כל ארץ פולין היתה נכוֹנה בידוֹ, נחוץ היה לדאוֹג לאחדותה של הממלכה, לבל תשוב ותמוט בגלל המעמדוֹת התקיפים, אשר כל אחד ואחד מהם התאמץ לשלוט ובשאיפתו לשליטה היה תמיד מוכן למגר את המלוכה. ואולם למען חזק את האחדות הזאת ואת כחו של המלך, המושל על כל הממלכה, דרוש היה להחליש את כחם של אותם המעמדות, בכדי שלא יוכלו להתקומם על המלך ושלטונו.

קשה מאד היה הדבר להוציא את השליטה מידי אנשי המעמדות, אשר כבר גברו מאד בארץ, בהיות להם נכסים ועבדים רבים, וגם חיל לרוב. ואולם וולאַדיסלב מצא עצה ותחבולה לחזק את הממלכה ואחדותה. הוא לא נסה להלחם עם גדולי הכהונה ורוזני הארץ, אשר גבורתם גדלה מאד, וגם עם העירונים, אשר כבר הראו לדעת, כי גם הם כחם אתם למסור גלילות שלמים בידי מושלים שהם רוצים בהם, אך התחכם ונתן כח ואומץ למעמדות, אשר עד אז לא היו דבריהם נשמעים כלל, ובזה נחלש ממילא כחם של התקיפים.

בשנת 1331 קרא וולאַדיסלב לאספה בעיר חנצין את ראש הכמרים ואת השרים הגדולים, כדרך הנסיכים מאז, אך על אלה הוסיף עוד את כל בעלי האחוזות והאצילים, אשר מספרם היה רב מאד, והציע לפניהם לבטל את כל מיני הזכיות, אשר ניתנו לפנים לאנשים ומעמדות ולכונן תחתיהם חוקים, אשר יהיו לחובה על כל התושבים החפשים. האצילים ובעלי האחוזות, אשר עד אז היו נחשבים לנתינים לשרים וגדולי הכמרים, הסכימו, כמובן, להצעת המלך, ומשום שאלו היו, כאמור, מרובים, היו גם גדולי הכהונה והשרים אנוסים להסכים, וכך פסקה משובתם של המעמדות התקיפים והעירונים, ותחת הזכיות קמו חוקים לכל הממלכה ויושביה. חקה אחת היתה לכל התושבים וגם החובות לממלכה הוטלו בשוה על כולם. גם לצאת למלחמה בשעת הצורך נתחייבו כל יושבי הממלכה בלי הבדל.

בהבטל כל מיני הזכיות בארץ בטלו ממילא גם הזכיות אשר היו נתונות ליהודים מאת הנסיכים, ובאמת לא היה עוד ליהודים שום צורך בהן, מאחרי שגם הזכיות אשר היו ביד העירונים עברו ובטלו, והרשות היתה אפוא ביד היהודים, כמו ביד העירונים הנוצרים, לעסוק בכל מיני אומנות ומסחר, ככל אשר הרשו חוקי המדינה, ואסור היה לפגוע בהם, כשם שאסור היה לפגוע בשאר התושבים.

ומכיון שכל תושבי הממלכה היו אך נתיני המלך וכולם היו מחויבים להעלות לאוצרו את המסים שנקצבו בחוקי הממלכה, לא היה דרוש עוד למלך, שהיהודים יעסקו דוקא בעניני הלואה ברבית ושעסקי הרבית האלה יביאו רוחים גדולים לבעליהם, בכדי שבעליהם יוכלו לצבור ממון רב ולתת או להלוות אותו למושל בשעת צרכו. התאוננו על היהודים, שהם לוקחים רבית גדולה ובזה הם עושקים את הנוצרים, בא וולאַדיסלב והעמיד את הרבית על שבעה אחוזים למאה, והתקין שכאשר ידרוש היהודי המלוה מאת השופטים, שיגבו לו מאת הלוה את חובו, ימלאו את דרישתו במשך שתי שנים ויגבו את החוב בלי רבית.

בגלל החוק הזה נפלו עסקי הרבית, והיהודים עזבו אותם כמעט ותחתיהם אחזו בעסקי מסחר, וביותר במסחר שבין פולין ובין שאר הארצות. הם הוציאו מן הארץ יבוּל אדמה וכלי מלאכה, מעשי ידי האומנים אשר במדינה, ותמורתם הביאו משאר הארצות חפצים, אשר לא נמצאו בה.

היהודים – מספרים סופרי ההיסטוריה – נשתוו אז לכל שאר יושבי הארץ בכל דבר, במלבושיהם נדמו לאצילים, כמוהם נשאו חרבות ושרשרות זהב בצוארם וכמוהם למדו קרבות וככל שאר העירונים שלחו מקרבם אנשים אל מערכות צבא וולאַדיסלב, אשר נלחם אז בנוסעי הצלב.

ואולם הימים האלה לא ארכו. כשתי שנים עברו למן היום אשר בטלו הזכיות ההן, ותחתיהן יצאו חוקים, אשר השוו את כל התושבים החפשים. והמלך ההוא מת (1333) עוד לפני אשר הצליח להנהיג את החוקים אשר הוציא. תיכף למתן החוקים היה מוכרח לצאת למלחמה ואף על פי שנחל נצחון במלחמה זו, נבצר ממנו להוציא תועלת מן הנצחון, כי עיף מאד ונחלש. אז נשאו המעמדות התקיפים ראש ושבו והחזיקו בזכיותיהם, והחוקים היו כלא היו.

 

ד.    🔗

קאזימיערז הגדול מבליג חלושים. – אישור זכיות היהודים. – רבית ומסחר. – מעצור לרוח העירונים. – נכסים באפותיקא. – ערעור. – היהודים מנצלים את הנוצרים לא מדתם, אך מעשרם. – נכסים דלא ניידי אסורים על היהודים. – הפה שאסר, הפה שהתיר. – הכמרים ונכליהם. – קוצפים על המלך ומתנכלים ליהודים. – עלילת דם. – בית כניסה קתולי לזכר בטול עלילת דם. – עילת העלילות. – העירונים מסייעים. –

קאזימיערז הגדול (1370–1333) הבין גם הוא כאביו וולאדיסלאוו, שבכדי לחזק את המלוכה ביד המלך ושהממלכה לא תשוב ותתפורר לחלקים קטנים בתגרת ידי התקיפים: הכמרים, השרים והאצילים, וגם העירונים, אשר גם הם כבר הראו למושלים את כחם לסייע בידי הבאים לכבוש נפות וגלילות, – נחוץ להבליג את שדרות התושבים החלשים והמדוכאים. ואמנם הרבה ליסד כפרים ומושבות וחלק למתישבים בהם אדמה מאדמת הממלכה, בכדי שיעבדו אותה, ופטר אותם מעול השרים והאצילים. ליהודים אישר את הזכיות, אשר נתן להם בולסלאוו החסיד נסיך קאליש בשנת 1264, ושם אותן לחוק בכל ארץ פולין, וגם שם עליהן נוספות ושנויים כפי שמצא לדרוש לו ולמלוכה.

בספר הזכיות של בולסלאוו העיקר היה, כאשר כבר כתבנו למעלה, ההגנה על עסקי הרבית של היהודים, וקאזימערז דאג גם כן למסחרם של היהודים.

“כל יהודי – כתוב בחוקי קאזימערז – רשאי ללכת ולנסוע בחופש ובבטחון, בלי מפריע ובלי תפיסה מעיר לעיר, מגליל לגליל בארץ ממלכתנו, וכפי מנהג המקום הוא רשאי להוביל ולשאת בבטחון ובחופש גמור את רכושו ואת חפציו או סחורותיו, למכרם, להחליפם באחרים, להשאירם בעיר, להשאר אתם בכל מקום שהוא רוצה; בכל הערים והכפרים שבממלכתנו יש ליהודי, כשם שיש לכל שאר התושבים, חופש ובטחון”.

בחוק זה שם קאזימיערז הגדול מעצור לרוח העירונים שבכל עיר ועיר, אשר כל בעלי האומנות שבהם, וגם הסוחרים, התאמצו להחזיק לבדם בעסקיהם, כעין מונופולין, ושלא לתת לשום איש מן החוץ, שאינו שייך אל החברה שלהם, לעסוק באומנותם ולהתחרות אתם.

קאזימיערז הגדול בנה ערים רבוֹת, מצודות, מבצרים, ארמונות ואת הערים הישנות, אשר כל בתיהן היו בנויים עץ, מלא בתי אבן. זה היה אחד הדברים, שגרם למלך זה, שיאשר פעמים אחדות את הזכיות ההן וישים עליהן נוספות. הרי הערים היו זקוקות למתישבים ונחוץ היה אפוא למשוך אליהן אנשים במתן זכיות, כאשר עשו לפנים הנסיכים שקדמו לו. מפני שהרבה לעסוק בבנין, היה זקוק תמיד לממון רב, ועל כן עליו היה לדאוג לעסקיהם של היהודים שיהיו משובחים, בכדי שיוכלו להלוות לו סכומים גדולים כפי צרכו.

מצב המשק במדינה בכלל היה שונה אז מכפי שהיה בנסיכות קאליש בימי בולסלאוו החסיד. אז, בימי בולסלאוו, לא היו נכסים דלא ניידי ענין למסחר. כל מי שהשקיע באלו את ממונו אפשר היה לו לקבל מהן הכנסות, אך למהר ולמכור אותם לא יכול, כי לא במהרה נמצאו להם קונים. בולסלאוו, אשר רצה, שבידי היהודים יהיה תמיד ממון במזומן, אסר עליהם לרכוש להם נכסים שכאלו. ואולם בימיו של קאזימיערז כבר מרובים היו הקופצים על הנכסים האלה ומרובים היו גם האצילים, אשר היו מוכרחים ללוות ממון באפותיקא על אחוזותיהם. האחוזות, בעברן בירושה מיד בעליהן לבניהם, נתפוררו לחלקים קטנים, אשר הכנסותיהם לא הספיקו לצרכי בעליהם, ועל כן היו אלה אנוסים לחזור אחרי מלוים (למכור אחוזות שדה לא היו רשאים), שילוו להם סכומים באפותיקא. באותה שעה נתעשרו רבים מן העירונים, אשר עסקיהם היו טובים מאד, ואלו הלוו לאצילים ממון ואת ההלואה זקפו באפותיקא על אחוזותיהם. ההלואות ברובן לא היו נפרעות והנכסים קמו אפוא לאחוזה למלוים. בשטרי אפותיקאות אלו היו המלוים עושים סחורה, והם עברו מיד ליד, כי בין העירונים רבים היו העשירים, אשר תמיד היו בידיהם סכומי ממון גדולים. גם המסחר בבתים שבערים כבר היה נפוץ בימים ההם, כי העירונים העשירים הרבו לקנות אותם, לזקוף עליהם הלואות באפותיקא וגם לקנוֹת שטרי האפותיקא מאת המלוים. באופן זה היתה ההלואה באפותיקא על נכסים דלא ניידי כהלואה על משכון של מטלטלים, שהמלוה אינו משקיע בהם את ממונו לנצח והמסחר בהם הוא כמסחר בכל שאר חפצים. על כן התקין קאזימיערז, שהיהודי יוכל להלוות ממון באפותיקא על נכסים דלא ניידי ולשלוט בהם כאדם השולט בשלו. באופן זה קמו בתים בערים ואחוזות בכפרים לנחלה ליהודים (סימן 25).

דבר זה עורר, כנראה, התמרמרות בין האצילים, אשר ראו אחוזותיהם נסבות לאחרים, ובשעה שקאזימיערז קרא לאספה את גדולי שרי המדינה וראשי הכמרים, בכדי לערוך ספר חוקים לכל הממלכה (1347), עוררו אלו, כנראה, את המלך, שיש לשים מעצור בעד היהודים המנשלים את האצילים מאחוזותיהם, ועל כן אסר אז על היהודים להלוות ממון באפותיקא על נכסים דלא ניידי.

“מפני ששאיפתם של היהודים הנוכלים מכוונת – אנו קוראים בספר “חוקי ווישליצא” – לנשל את הנוצרים לא כל כך מאמונתם, אך מן העשירות והרכוש שלהם, הוחלט, שמהיום והלאה לא ילוה שום יהודי לשום נוצרי בארץ ממלכתנו את ממונו על שטרי אפותיקא, אך על משכון מספיק, כפי המנהג הקיים זה כבר” (סימן 26).

ואולם היהודים השתדלו לבטל את החוק הזה והשתדלותם הועילה, כי ביום 15 יוּלי 1364 שב קאזימיערז ואישר את כל הזכיות שנתן להם קודם לכן “כפי בקשתם של יהודי כל הממלכה”. על פי בקשת יהודי קראקא, סאנדומירז ולבוב קיים קאזימיערז עוד הפעם את ספר הזכיות ההוא ביום 25 אפריל 1367, ובנוסח החדש של האישור נאמר בפירוש, שהיהודים רשאים להלוות ממון על נכסים דלא ניידי.

המסחר בנכסים אלו, הביא, כנראה, רוחים רבים, ולכן לא יכול המלך להשאיר בתקפו את הסימן 26 של “חוקי ווישליצא” ולמנוֹע מאת היהודים רוחים גדולים של ממון, אשר היה דרוש לו כל כך.

באותה השנה (1364) הקים קאזימיערז הגדול בקראקא אוניברסיטה ולתלמידיה – מלוה יהודי מיוּחד.

קאזימיערז הגדול שקד על שמירת החוקים והתאמץ לענוֹש את כל העוֹבר עליהם, בלי שום משא פנים לגדולי השרים והכמרים, ובזה העיר על עצמו חמת אלו. בכדי להנקם מאת המלך נהרג ילד נוצרי בעטים של הכמרים העוינים את המלך, וכאשר נמצא הילד ההרוג ביער לובוזוב אשר בקרבת קראקא, העבירו קול בין ההמונים, שהיהודים הרגו אותו. קאזימיערז פקד על אחד הכמרים מהנוחים לו ועל הקנצלר שלו לחקור את הדבר, והם חקרו ומצאו, שיד הכמרים ונכליהם היו ברצח הזה, ובאופן זה נצלו היהודים מהאסון אשר התחולל עליהם.

בעיני קאזימיערז היה דבר הצלת היהודים יקר כל כך, עד אשר לזכר המאורע הזה בנה בקראקא בית-כניסה, שהוא קיים עד היום הזה.

מאורע זה של עלילת שוא הוא הראשון בתולדות היהודים בפולין, שנרשם בספרי הקורות, ומאז הלכו העלילות ורבו, כי הן היו ככלי זיין מנוסה ביד הכמרים להלחם בו במלכים ושרים, אשר חזקו את מעמדם בהכנסות הגדולות אשר הוציאו מאת היהודים. בעלילות אלו ובהשפלת היהודים התאמצו הכמרים גם לחזק את כחם וכח דתם, והעירונים, אשר היהודים היו מתחרים אתם בעסקיהם, היו תמיד מסייעים בידם ובכל שעת הכושר, כאשר אך מצאו איזו עילה וסבה, התנפלו על היהודים והרגו בהם ושדדו את רכושם.

 

ה.    🔗

תקופה חדשה. – מלך שמבטיח ואינו מקיים. – חמס ושוד. – גזרת גירוש שבטלה. – שנאה ליהודים ולא לממונם. – זכיות האצילים וזכיות היהודים. – העירוֹנים וזכיוֹתיהם. – אוצר המלך וזכיות. – ליטא מתחברת עם פולין. – הכמרים שוֹלטים. – נסים ופרעות ביהודים. – שנאה לחוד ועסק לחוד. – גזרוֹתיהם של הכמרים. – זכיוֹת בשכר הצבעה. –

במות קאזימיערז הגדול (1370) קמה בפולין תקופה חדשה, תקופה שנמשכה יותר מארבע מאות שנה ולא עברה ובטלה, עד שבטלה כל ממלכת פולין, אחרי שנקרעה לקרעים בידי הממלכות שכנותיה.

תקופה זו היא תקופת שליטתם של האצילים והכמרים, אשר מאז הלכה הלוך וגבור.

קאזימיערז הגדול, שמת ובנים לא היו לו, הוריש את כסא מלכותו לבן אחותו, לודוויג מלך אונגריה, אשר לא קיים את אשר הבטיח לפולין ולא שם אליה לב. כמעט כל ימיו ישב באונגריה ופולין היתה לו אך מקור להכנסות גדולות ולהגדיל את כבוד מלכותו, בהשתמשו בשני כתרים: כתר ממלכת אונגריה וכתר ממלכת פולין, ובאין מושל בארץ בטלו חקי קאזימיערז, והשרים התקיפים נשאו ראש והארץ מלאה חמס ושוד.

לודוויג היה אדוק מאד בדתו הקתולית, ובכדי לעשות לה נפשות, הכריח את היהודים ברדיפות וענויים להמיר את דתם בדת הקתולית. בשנת 1360 הוציא פקודה לגרש את כל היהודים מאונגריה ולהשאיר אך את היהודים אשר יכנסו אל הדת הנוצרית. לאחרי שעלה על כסא המלוכה בפולין, גזר גם בארץ ממלכתו החדשה לגרש את היהודים, אך שרי הממלכה, אשר היו לוקחים מאת היהודים דרונות ומסים רבים, סרבו לשמוע לגזרתו. ואולם הגזרה לבדה הספיקה להוכיח לעירונים, אשר בּיניהם ובין היהודים היתה תמיד שנאה, קנאה ותחרות, כי מי שחובל ביהודים, גוזל את רכושם והורג בהם אינו צפוי לעונש, אם אך יש מי שיגן עליו מפני השרים. ואמנם התנפלו העירונים במקומות רבים על היהודים והרגו בהם וגזלו את רכושם, והכמרים היו סתר להם. היהודים, אשר ראו, כי אין להם מושיע בארץ, שלחו צירים אל האפיפיור ברומא להתחנן לפניו, שהוא יגן עליהם. האפיפיור אמנם נעתר לבקשת היהודים וצוה על הסרים למשמעתו, לבל ירעו ליהודים וישבו אתם בשלום. ואולם גם הפקודה הזאת לא הועילה להשיב ליהודים את שלותם והיו מוכרחים לשחד את השרים, שהם יגינו עליהם.

שנאתו העזה של לודוויג ליהודים לא עצרה בעדו מללוות סכומים גדולים, בערבות של אחדים משרי הממלכה, מאת היהודים המלוים ברבית, כך אנו יודעים, למשל, שמאת אחד היהודים העשירים בקראקא, לעוועק (ליב) לוה פעם אחת שלשים אלף ופעם שנית שלשת אלפים זהובים³.

לודוויג התאמץ להוריש את כסא ממלכת פולין לאחת משלש בנותיו, ובכדי שהאַצילים יסכימו על ידו, נתן להם זכיות רבות וגדולות, ובלבד שיכירו את בנותיו ליורשות העצר (החוזה בקושיץ של שנת 1374).

מתן הזכיות האלה הוא שמסר את כל השליטה על הארץ בידי כל מעמד האצילים, ומאז שלטו הם בכל עניני הממלכה הקטנים והגדולים. מעמד האצילים היה מאז המכריע בדבר המלוכה ובידו היה לתת עטרת המושל לאיש, אשר הרבה להבטיח להם חופש וזכיות. על פי הזכיות ההן נפטרו האצילים מכל המסים ואוצר המלך נתדלדל. המלך, אשר סבל מחסור ולא הורשה לשים מסים על האצילים בעלי האחוזות, הוכרח לאסוף אותם פעם בפעם ולבקש מהם, שלרצונם ישימו על עצמם מסים לצרכיו ולצרכי הממלכה. המלך לא יכול לשׂכור לו חיל, כי לא היה בידו לשלם שכרו, ועל כן היו אך האצילים ממלאים את תפקיד הצבא, וכאשר חנו יחדו במחנה, התיעצו ביניהם והחליטו בכל עניני הממלכה, והמלך היה אנוס להשמע להם ולהחלטותיהם ודרישותיהם, כי ירא מפניהם, שלא יחדלו להעלות לו מס ולצאת להלחם את מלחמותיו. וכך עברה כמעט כל שליטת המלך והשרים אל מעמד האצילים.

דלדול אוצרות המלכים גרם לאישור זכיותיהם הישנות של היהודים ולמתן זכיות חדשות, וגם למתן זכיות לעירונים של כמה וכמה ערים לרעתם של היהודים. המלך, שהיה זקוק לממון, מלא ברצון את בקשותיהם של היהודים בדבר אישור זכיותיהם או גם מתן זכיות חדשות, אם אך היהודים הגישו לו את הסכומים אשר דרש. באו עירונים נוצרים והגישו לו הם איזו סכומים, נתן להם זכיות, שעריהם תהיינה יוצאות מכלל הערים, שבהן מותר ליהודים לדור או לעסוק במסחר ובאומנות או באיזו מקצעות של אלו. לפעמים באו אחר כך היהודים והרבו לתת דרונות, ושב המלך והתיר להם לדור באותן הערים ולעסוק באותן המקצעות של מחיה. אך בזה התנה איזו תנאים, בכדי שלא יתרעמו עליו, שהוא גוזר ואינו מקיים.

ואולם לרוב היו בטלות כל אותן הזכיות, אשר נתן המלך לעירונים לאסור על היהודים לדור בעריהם או לעסוק שם במקצעות אומנות, והאצילים הם שבטלו אותן בכח זכיותיהם.

מעמד האצילים שלט איפוא במלך, אך גם בזה וגם בזה משל מעמד הכמרים, אשר חזק מאד לאחרי שמת לודוויג (1382) ועל כסא המלוכה עלתה בתו הצעירה יאדוויגא (1384), ועוד יותר בימי ממשלת בעלה של זו, וולאדיסלאוו יעגיעללא (1434–1386).

יאדוויגא היתה אדוקה בדתה כאביה והכמרים היו נוהגים בה, והם עם השרים הגדולים השיאו אותה ליאגיעללא נסיך ליטא, אשר הוא ועמו היו עובדי אלילים, אחרי שזה הגדיל והרחיב את הזכיות אשר נתן לודוויג לאצילים ואחרי אשר נכנס לדת הקתולית והבטיח להכניס אל הדת הזאת את כל קרוביו ועמו ולחבר את ליטא עם פולין.

התחברותה של ליטא עם פולין היתה לממלכת פולין לישועה גדולה, כי על ידה יכלה להתגבר על אויביה ושכניה ולהיות לממלכה כבירה ואדירה. ומשום שהתחברות זו יכלה לקום ולהתקיים אך על ידי הבאת עם ליטא, שריה ונסיכיה בברית הדת הקתולית וחזוקה של האמונה בדת הזאת באותה הארץ, היו אך הכמרים נחשבים למביאי התשועה הזאת, שהרי הם שהכניסו את בני ליטא אל אותה הדת ואך הם יכלו לנטוע אותה בלבם של אלו ולחבבה עליהם. ביותר נחוץ היה, כמובן, לחזק את האמונה בלב הנסיך יאגיעללא והמלכה הצעירה ומן ההכרח היה איפוא לתת לכמרים להתקרב אליהם ולנהג בהם.

ואמנם משלו הכמרים במלך החדש והם היו הנוהגים בו, ובכדי לקשור את נפשו אל דתו החדשה, נחוץ היה להם לשנן לו את הדעה, שאך המאמינים בדת הזאת והדבקים בה בני אדם הם וכל מי שאינו מאמין בה בריה שפלה ונבזה הוא ואסור לרחם עליו.

בכדי לחזק את האמונה בלב המלך, דרוש היה לכמרים להראות לו את גדולתה של הדת הנוצרית ואת כחה הגדול לעשות נסים ונפלאות, וגם את שפלותם ורעתם של אותם שאינם מאמינים בדת זו.

ואמנם לא נמנעו הכמרים לעשות כזאת ובשנת 1399 העלילו על היהודים בפוזנא, שהסיתו אשה נוצרית לגנוב מאחד בתי הכניסה את לחם אלהיהם (האָסטיע) ולמכור אותו להם, בכדי שיתעללו בו. היהודים שמו את הלחם במרתף, אך אז נעשה נס והלחם התרומם ועלה בלהבות אש והכמרים ראו. אז התנפלו הכמרים על האשה ההיא ועל הרב וי"ג זקני קהלת היהודים ואחרי אשר ענו אותם בענויים נוראים שרפו אותם חיים, ולזכר הנס הזה בנה המלך בית כניסה גדול בפוזנא. כשתי שנים אחרי כן העלילו הכמרים כזאת על היהודים יושבי גלוגוב וגם שם שׂרפו חיים יהודים אחדים.

בשנת 1407 העלילו הכמרים בקראקא על היהודים, כי רצחו ילד נוצרי ואת דמו חלקו ביניהם וגם השליכו אבנים על כומר, אשר הלך בחוץ אל אחד הנוטים למות וכלי קדשיו בידו. המוני העירונים התנפלו אז על היהודים והרגו אותם ושדדו את רכושם. לעזרת היהודים בא הסטרוסטה והבורגראף ליטוואס, אך לאחרי שגורשו ההמונים שבו ועשו טבח ביהודים. רבים מן היהודים נמלטו אל אחד בתי הכניסה, אך ההמונים באו והציתו בו אש ולא נמלט מהם איש, מלבד אותם אשר נכנסו אל הדת הקתולית.

הטבח והשוד שנעשה ביהודי קראקא היה רע מאד בעיני המלך יאגיעללא. הכמרים נטעו בלבו שנאה ורגשות בוז ליהודים. אך שנאה לחוד ועסק לחוד. אפשר לשנוא את היהודים, אפשר לבזות אותם וגם לדכאם, אבל אי אפשר להרוג אותם ולגזול את רכושם, כי ההורג בהם הריהו קובע את הכנסותיו של המלך והגוזל את רכושם, – את רכוש המלך הוא גוזל⁴. המלך דרש איפוא מאת יועצי העיר, שיענשו את ההמונים וישיבו מהם את השוֹד, ושם את היועצים לאחראים על ההרג והשוד. בשנת 1423 שוב נעשו פרעות ביהודי קראקא, ואז נאשמו יועצי העיר במעשי הפרעות ונענשו.

בימיו של יאגיעללא החליטו הכמרים באספותיהם בגלילות שונים לאסור על הנוצרים לבוא אל משתיהם של היהודים ולהזמין את היהודים אל משתיהם, לקנות מכולת מאת היהודים ולדור אתם בשכנות.

“משום שארץ פולין – כתוב בתקנות ועידת הכמרים בגניעזנא בשנת 1421 – חדשה היא לדת הנוצרים, בכדי שלא ילמד העם הנוצרי לעשות כמעשיהם הרעים של היהודים ולהאמין בהבליהם, אנו מצוים, שבכל חבל גניעזנא לא ידוּרו היהודים עם הנוצרים יחדו, רק במקומות נבדלים בערים ובכפרים, ולשים חיץ, או לבנות חומה בין מקום מושב הנוצרים ובין מקום מוֹשב היהודים”. הבישופים נצטוו להזהיר את הנוצרים, שיש להם בתים בשכונת היהודים, שימהרו למכרם ולעקור משם את דירתם. היהודים מחויבים ללבוש בגדים מיוחדים להם ולשים עליהם מחוץ מטלית אדומה גדולה, בכדי שבחוץ יהיו ניכרים גם מרחוק. נאסר עליהם גם כן לבוא אל בתי המרחץ של הנוצרים, להחזיק בבתיהם משרתים נוצרים ולשאת משרות בממלכה.

תקנוֹת כאלה הוציאו הכמרים גם לפנים במקומות שונים אשר במדינה, ואולם תקנות אלו לא יצאו לפעולה כל זמן שידם של הכמרים לא היתה תקיפה כמו בימי יאגיעללא.

יאגיעללא לא אישר את הזכיות שנתן קאזימיערז הגדול ליהודים, כי הכמרים למדו אותו, שאין לתת זכיות לאינם מאמינים, וגם אמרו לו, שספר הזכיות שביד היהודים הוא מזויף. ואולם בודאי שעוד טעם אחר היה לדבר.

לפי חקי הממלכה היו לשבע ערים גדולות במדינה הזכות להצביע בבחירות המלך, והמלך יאגיעללא, אשר התאמץ להוריש את כסא ממלכת פולין לבנו, נתן לאצילים זכיות רבות, בכדי שיסכימו להמליך עליהם את בנו, וברצותו להיות בטוח, שבנו יבחר, נתן גם לערים רבות זכיות ובשכרן קבל מאת העירונים כתב בטיחות, שאחרי מותו יהיו בין המצביעים על בנו.

ואמנם אותן הזכיות, שנתן יאגיעללא לערים, רובן היו נוגעות ביהודים, כי לפיהן נאסר על היהודים לדור בתוך הערים ההן ולעסוק בעסקים שונים. והדבר ברור, שבכדי שלא להרגיז את העירונים, נמנע יאגיעללא לאשר את זכיותיהם של היהודים.

 

ו.    🔗

שטן לשליטת הכמרים. – תחבולה לחזוק הכח. – תורת הוס ושיטת ההומאניזם. – הקנאה לכמרים החלישה את האמונה. – כנסת באזל והיהודים. – הנזיר קאפיסטראן ועלילותיו. – המלך קאזימיערז יאגיעללונציק. – הבישוף והקרדינל אולשניצקי. – זכיות היהודים וההתנגדות להן. – המלך מסרב לבטלן. – איום כלפי המלך והעם. – מפלת חיל פולין ובטול זכיות היהודים. –

לשליטתם וכח גבורתם של הכמרים, אשר עצמו מאד בימי המלך יאגיעללא, קם שטן גדול וחזק באחרית ימיו של המלך הזה, ובכדי להתחזק בשליטתם, היו מוכרחים להלחם בכל מיני תחבולות שבידם עם כל המינים והכופרים, וביחוד עם היהודים “שאינם מאמינים”, להשפילם, להכניעם, לדכאם ולנולם על הבריות. “היהודים שאינם מאמינים יש לסבול אותם, בכדי שיתקיימו לזכר ענויי ישו הנוצרי, אך בהתקיימם יהיו מושפלים ומתבזים על הבריות”. – זוהי הדעת שהיתה מקובלת בימים ההם על אדות היהודים בין הכמרים שבכל ארצות אירופה, וגם בפולין, והכל בכדי לחזק את הדת ואת כחם של הכמרים, אשר סכנת כליון היתה מרחפת עליהם.

הוס, זקן המורים באוניברסיטה אשר בפראג ודרשן באחד בתי הכניסה בעיר ההיא, העמיק לחקור את עניני הדת הנוצרית וחדר אל תוכה, ואז מאס בקליפתה, ובדרשותיו הכה בשבט פיו את נשיאי הדת הקתולית על דרכיהם ומעלליהם, שבהם הם עוברים על עיקרי הדת, והוכיח את ראשי הכמרים, על אשר הם מתאמצים למשול גם בארץ. על הנזירים התאונן, שטפלו על הדת דברים רבים, אשר לא עלו על לב המחוקק. כדברים האלה כתב גם כן בספרים ובחוברות, אשר נפוצו בארץ ונתקבלו בחבה בין אצילי ביהם. בשנת 1412, כאשר פקד האפיפיור יוהאן הכ"ג למכור בממון סליחת עונות למפרע לכל מי שחפץ בה, יצא הוס כנגד האפיפיור ופקודתו זו בדרשותיו, בוכוחיו ובמכתביו הרבים, אשר הפיץ בארצו ומחוצה לה, וגם בפולין. אז הוטל חרם על הוס מטעם האפיפיור וספריו ומכתביו נידונו לשרפה. דבר זה הכעיס מאד את המחזיקים בדעות הוס והדבקים בתורתו רבו מאד. כאשר יראו הכמרים והאפיפיור בראשם מפני הוס והמחזיקים בו, ההולכים ומתרבים, דנו אותו לשרפה. ואולם אחרי שנשרף הוס חיים רבו עוד יותר המאמינים בו ובתורתו ומספרם הלך וגדל מיום ליום.

באותם הימים נתרחבה באירופה שיטת ההומאניזם אשר נלחמה עם הדעות ששררו בימי הבינים ומקורן בדת הנוצרית. היא חתרה תחת השקפות הדת על העולם ועל החיים ונטעה בלב בני האדם מושגים חדשים אל אדות יחס הממלכה אל הדת ויחס התושבים אל הממשלה. ההומאניזם התנגד אל הכנעת הממלכה מפני כנסית הדת והכנעת המושל מפני הצבור.

והנה גם תורתו של הוס וגם תורת ההומאניזם מצאו להן על נקלה מסלות ללב אצילי פולין וגדוליה, אשר מרה נפשם על הכמרים, אשר בימיו של יאגיעללא היו הם למושלים על הארץ ויושביה, הם היו לשופטים, שטחי אדמה רבים וגדולים ניתנו למנזרים ולכנסיות גדולות וקטנות ויושבי השטחים האלה היו עבדים לכמרים. הכנסותיהם של הכמרים מן הנכסים אשר היו בידם גדלו מאד ושום הוצאות לא היו להם, ומלבד זאת שמו לחובה על כל בעלי האחוזות להעלות להם מעשר מיבולם.

ראו האצילים בעלי האחוזות את הכמרים והנה הם בלי שום יגיעה ועמל רואים בטוב ומתעשרים במס המעשר שהם גובים, בהכנסות מאדמת האחוזות, אשר האכרים עובדים אותה, מן הקנסות ושלומים, אשר בתי הדין שלהם גובים מאת התושבים, בעוד אשר הם, האצילים, נושאים בעול המסים ובעול המלחמות הרבות, והעול הזה מה קשה עליהם, – והתמרמרו מאד על הכמרים ושליטתם ועל נקלה פשטה ביניהם תורתו של הוס על ידי הצעירים בני האצילים, אשר רבים מהם היו נוהרים אל האוניברסיטה בפראג ללמוד שם דעת, וגם על ידי בני ביהם, אשר נלחמו במערכות יאגיעללא עם בני אונגריה. מלבד אלו באו אז לפולין רבים מבני ביהם, בכדי להרחיב בארץ זו את תורת רבם.

ההומאניזם התחיל לחדור לפולין עוד בימיו של קאזימיערז הגדול על ידי קרבתו של המלך הזה אל חצרות מלכי אונגריה וביהם ועל ידי האוניברסיטה שיסד. לאחרי שמת קאזימיערז והאוניברסיטה בטלה, התחילו הכמרים, כאשר כתבנו למעלה, להשתרר ולרדות בכל, גם במלך, לשפוך את רוחם על כל התושבים ולהפיל את חתיתם על הכל. האוניברסיטה, אשר נתחדשה בנדבת המלכה יאדוויגא בשנת 1400, היתה נועדה בראשונה אך לעניני הכנסיה, ואולם מעט מעט הרחיבה גם למודים אחרים, וגם ההומאניזם פשט מעט מעט. רבים מגדולי האצילים היו נוסעים לארצות המערב והביאו אתם את תורת ההומאניזם, אשר נפוצה בארץ גם על ידי אנשים בני שאר הארצות שבאו לפולין וגם על ידי ספרי כתב יד אשר הביאו אתם.

בכדי לשים קץ לכל השאיפות להעביר את ממשלת הכמרים מן העולם, כונן האפיפיור בשנת 1431 אספת באזל, אשר תכליתה היתה להלחם ברוח ה“כפירה” ההולך וחזק.

אספה זו מצאה, שאחת התחבולות לחזק את האמונה היא להכניע את היהודים ולהשפילם, ועל כן הוציאה כמה וכמה גזרות קשות ורעות על היהודים, והאפיפיור בטל את כל הזכיות שניתנו ליהודים מאת האפיפיורים הקודמים לו.

נביא הקנאות והאמונה באפיפיור, שאין כל שגגה לפניו, היה בימים ההם הנזיר קאפיסטראן, אשר סבב בערי איטליה ובדרשותיו הלהיב את לב הנוצרים וחזק את לבם באמונה והצית בקרבם אש השנאה לכופרים וליהודים.

ראה האפיפיור, כי דרשותיו של הנזיר הזה מועילות לקרב את הלבבות אל האמונה, ושלח אותו לאשכנז ולארצות הסלבים, ששם רפתה האמונה, בכדי לחזקה ולסעדה.

אותו הנזיר סבב בכל הערים הגדולות ועורר את המוני העם לתשובה, ובכדי לחזק את האמונה, ערך בכל מקום שבא וכוחים עם הרבנים על אדות הדת, ומפני שהרבנים לא יכלו לדבר ברוחה כחפצם, ואם נועזו לפתוח פה ולדבר את אשר עם לבבם, נידונו לשרפה בעון חרוף וגדוף, סופם של הוכוחים היה תמיד נצחונו של קאפיסטראן והרג ואבדן או גירוש ליהודים הכופרים.

באותם הימים מלך בפולין בנו של יאגיעללא, קאזימיערז יאגיעללונציק (1492–1447), אשר שאף להרים את כבוד המלוכה וכחה ולהשתחרר מעול הכמרים, אשר בימי ממשלת אביו ואחיו וולאדיסלב (1444–1434) היו הם המושלים בארץ. תחת אשר בימי אביו ואחיו היתה חצר המלך מלאה כמרים והנוהג בכל עניני הממלכה היה מזכיר המלך, הכומר זביגניוב אולשניצקי, מלא קאזימיערז את חצרו אנשים המחזיקים בשיטת ההומאניזם והסיר מעל פניו את הכומר אולשניצקי, אשר קבל מאת האפיפיור משרת בישוף וקרדינל. המלך קאזימיערז לא הסתפק בזה, אלא שעוֹד קצץ בזכיותיה של הכנסיה, אשר בעניניה הפנימיים לא היתה עד אז תלויה כלל בדעת המלך, ולמרות אשר אולשניצקי קבל מאת האפיפיוֹר את משרת בישוף וקרדינל, נתן הוא את היתרון בכנסיה לארכיבישוף מגניעזנא ואסר על הכמרים להשתדל בדבר קבלת משרת קרדינל בלי רשיון הממשלה.

כל הדברים האלה הכעיסו מאד את אולשניצקי, ויבקש לו תואנה לדכא את המלך ולהשיב לכנסיה את כבודה וגבורתה. בקש ומצא – זכיות היהודים, אשר המלך קיים אותן כמעט תיכף לאחרי שעלה על כסא המלוכה, למרות אשר כתב הזכיות שניתן ליהודים מאת קאזימיערז הגדול נשרף בעת השרפה הגדולה אשר היתה בפוזנא ביום 3 אוגוסט 1447 בשעה שהמלך שהה שם.

אולשניצקי כתב אז מכתב אל הנזיר קאפיסטראן ובקש ממנו, שימהר לבוא לקראקא, כי העבודה שם רבה מאד ושכרו יגדל, אם יצלח להשיב את נפשות הנוצרים אל אלהיהם.

שם הנזיר קאפיסטראן כבר יצא אז לתהלה בין המאמינים בכל ארצות אירופה, ועל כן רבים מאד היו בפולין האנשים אשר חכו לבואו. לאחרי זמן רב בא הנזיר לקראקא (1453), והמלך והכמרים וכל המון העם יצאו לקראתו והוא החל מיד להלהיב את לב ההמונים בדרשותיו ולהגדיל את השנאה לכופרים. כמעט שנה שלמה ישב בקראקא ובכל ימי שבתו שם הסית את המלך להציק לאינם מאמינים באפיפיור ומצוותיו ולבטל את הזכיות אשר נתן ליהודים שונאי הצלב.

המלך לא נפתה לדבריו ולא רצה לבטל את הזכיות ההן. כל שאיפתו היתה להקטין את כח הכמרים, ואיך זה יבוא וישמע לדבריהם של אלו בדבר שהם מוצאים, כי הוא תחבולה טובה לחזק את האמונה בהם? מלבד זאת התכונן המלך למלחמה על נוסעי הצלב וזקוק היה לממון, אשר אפשר היה לו לקבל אך מאת היהודים, אם עסקיהם יהיו טובים, וכיצד זה היה יכול לבטל את הזכיות, אשר בלעדיהן עסקיהם של היהודים הולכים ומתנונים?

ראה אולשניצקי, שדברי קאפיסטראן והסתתו הרבה לא הועילו להטות את לב המלך לבטל את הזכיות, וכתב אל המלך מכתב מלא מרורות ותוכחה עזה, ולבסוף איים על המלך, שבאם לא יבטל את הזכיות שנתן ליהודים, שהן מעליבות באלהי הנוצרים, ינקום אלהים ממנו את נקמתו.

גם בדרשותיו הרבות הוכיח אולשניצקי את המלך והרעים עליו בתוכחתו, כי אם לא יבטל את הזכיות ולא ימסור את היהודים והכופרים בידי הכמרים, יבוא חרון אף אלהים ונקמתו על המלך וכל העם בצאתו להלחם עם נוסעי הצלב.

והמלך לא חת ולא שם לב אל כל דברי התוכחה.

ואמנם במלחמה שפרצה נגפו הפולנים בגלל נכלי הכמרים, אשר חזקו בסתר את ידי נוסעי הצלב והביאו מהומה ומבוכה בקרב חיל פולין.

קאפיסטראן לא נמנע מהכריז בדרשותיו, כי אך מפני שהמלך נושא פנים לכופרים וליהודים הביא אלהים על פולין את הרעה הגדולה, ועוד יד אלהים נטויה להרע לפולין, אם המלך לא יבטל את הזכיות.

הפחד הגדול מפני חרון אף אלהים אכף על האצילים לדרוש מאת המלך, שיבטל את הזכיות. והוא היה אנוס להשמע להם.

 

ז    🔗

היהודים ורכושם וכבודם הפקר. – חוזה, שוחד ומסים. זכיות מיוחדות ליחידים מבין היהודים. – אציל ירושלמי. – היד, שכתבה זכיות ליהודים, כתבה זכיות לעירונים כנגד היהודים. – הכל נקנה בממון. – אין שנאה ואין חבה, אך דררא דממונא. – רחובות או רובעים מיוחדים ליהודים. – עד שעה 22. – דחק ודליקות. – המסחר והאומנות מותרים ואסורים. – כעין אגודה אנטישמית. –

מצבם של יהודי פולין לאחר שבטלו זכיותיהם היה נורא מאד. שום חק לא הגין עליהם, והם ורכושם וכבודם היו כהפקר ופקידי הערים היו יכולים לעשות בהם כחפצם באין מוחה.

ראו ההמונים, שהיהודים הם נטולי הזכיות ואין מגין עליהם, ויצאו בכל שעת הכושר להרוג בּיהודים ולבוז את רכושם.

היהודים היו אז מוכרחים לעשות חוזה עם המגיסטרטים, לשחד את הפקידים ולהתחייב להעלות מסים, בכדי שיתירו להם לעסוק באיזו עסקים.

למן הימים ההם והלאה נראה מחזה חדש בחיי היהודים בפולין: אנשים יחידים מן היהודים, בודאי תקיפים ועשירים, השתדלו לקבל זכיות מיוחדות מאת המלכים, והשתדלות זו הועילה, ולא פסקה גם אחר-כך, בימים הרבים, שהמלכים אישרו את ספר הזכיות הכללי של היהודים.

גם המלך קאזימיערז יאגיעללונציק בעצמו, אשר היה אנוס לבטל את הזכיות שנתן לכל יהודי הארץ, לא נמנע לתת זכיות מיוחדות ליהודים אחדים.

הזכיות המיוחדות ניתנו ליהודים יחידים לרוב בעד ה“טובות” שהביאו לארץ או למלך. המלכים נתנו ליהודים יחידים בחכירה מסים שונים ומכרות מלח, וממילא היו היהודים האלה בעלי זכיות מיוחדות בתור חוכרי הכנסות המלך. בין הנימוקים למתן זכיות ליהודים יחידים אנו מוצאים נימוק אחד מוזר מאד:

אחד היהודים, יצחק שמו ובקאַזימיערז מקום מושבו, אשר נקרא בשם אזיאטשקאָ, ורופא היה, קבל מאת המלך זיגמונד הראשון בשנת 1507 “אישור תואר האצילות”. בכתב האישור נאמר, שהאצילים יעקוב וואָנגאָרזעווסקי וטאָמאַשׂ טשׂאַרניעצקי, אשר ביראתם את אלהיהם עלו לירושלים להשתחוות ולהתפלל על קבר ישו, ראו שם, בירושלים, יהודים נאמנים, אשר העידו לפניהם, ששרה אשת אברהם היא בת אברהם, שהוא אציל בן משפחת אצילים, ויצחק היושב בקאַזימיערז הוא אחיה. המלך סומך איפוא על עדותם של שני האצילים, יראי האלהים ההם, ומאשר את תואר האצילות של היהודי יצחק, הוא איזאטשקא⁵).

בימיו של המלך קאזימיערז יאגיעללונציק התחילו העירונים בני ערים רבוֹת להשתדל בדבר קבלת זכיוֹת, שלפיהן אסור יהיה ליהודים לדור בעריהן, והמלך הזה, שעליו אומרים, כי בכלל היה נוח ליהודים, נתן בעצמו זכיות שכאלה לכמה וכמה ערים, וכמוהו עשו גם המלכים, אשר באו אחריו.

המלכים שהיו זקוקים תמיד לממון, קבלו מכל המביא אותו אליהם, ובמחירו נתנו זכיות: ליהודים מבין היהודים, לכלל היהודים כנגד העירונים ולעירונים כנגד היהודים.

על בנו של קאזימיערז יאגיעעללונציק, המלך יאן אָלבּראַכט (1501–1492), אומרים שהוא היה שונא את היהודים, ואף-על-פי-כן אישר את ספר זכיות היהודים בשלמותו (1496) ועשה הנחות לקהלות וליחידים.

בשנת 1492, היא השנה, שבה עלה המלך הזה על כסא המלוכה, אישר את החוזה שנעשה עם אחד היהודים שכגא ע"ד חכירת המכס בהרו בּישוֹב לשלש שנים. בשנה שלאחריה (1493) פטר את יהודי פוזנא, “לאות חסדו” מהעלות את הארנוניה, אשר היו מעלים עד אז בסך חמשים זהובים אונגרים לשנה. באותה שנה אישר את החוזה שנעשה בלבוב בין העירונים ובין היהודים בדבר חופש המסחר וממכר סחורות באותה עיר. שנים אחדות אחר-כך (1497), כאשר העיר לבוב הגישה אליו לאישור את זכיותיה, הוסיף על הזכיות האלה מדיליה, שהיהודים והרוטינים, היושבים בפרברים, זכותם שוה בדבר חופש המסחר וממכר סחורות.

ליהודים, אשר גורשו בימים ההם מליטא (1495) ובאו לפולין, הרשה אותו המלך בשנת 1498 להתיישב בערים, אשר יבחרו להם, וליהנות מכל הזכיות שיש ליהודים בערים ההן⁶.

כזאת עשה המלך, אשר אותות רבים מוכיחים עליו, שהיה שונא ליהודים, כי בענין מתן זכיות לא שנאה או אהבה היו המכריעות, אלא השלומים. שלמו יחידים, ניתנו להם זכיות, הצבור היהודי ששלם, נתאשרו לו זכיותיו, או גם זכיות חדשות ניתנו לו, באו העירונים של איזו עיר ושלמו יותר ממה שהיהודים בני העיר הזאת יכלו לשלם, ניתנו לעירונים הנוצרים זכיות, שלפיהן נאסר על היהודים לשבת בעיר או לעסוק בה באיזו מקצעות של מסחר ואומנות.

בשעה שאישר המלך יאַן אָלבּראַכט את ספר הזכיות של היהודים, התנה, שהיהודים ידורו יחדו בחלקה האחר של כל עיר ועיר ולא יהיו מפוזרים בכל הרחובות. הנימוק שנתן לתנאי זה הוא, שבאם היהודים יושבים במקום אחר יחדו, יכולים שרי הערים להשגיח עליהם היטב, מה-שאין-כן אם הם יוֹשבים מפוזרים בין שאר התושבים בכל הרחובות שבערים. עוד שתי שנים לפני שאישר המלך הזה את ספר זכיות היהודים פרצה דליקה גדולה בקראקא, וההמונים חשדו, או שמו את עצמם חושדים ביהודים, שהם הציתו אש בזדון באחד הבתים, או שהדליקה פרצה באחד בתי היהודים, מפני שאלו לא היו זהירים, ואז התנפלו על בתי היהודים וחנויותיהם ושדדו את אשר בּהם וגם הרגו יהודים רבים. היהודים פנו אז בקובלנא אל המלך, אבל גם מועצת העיר פנתה אל המלך בקובלנא על היהודים. בכדי להשכין מנוחה בעיר, פקד אז המלך על היהודים לעקור את דירתם מקראקא ולהתיישב בעיר קאַזימיערז, שהיתה סמוכה לקראקא (עכשו היא אחד מחלקי העיר, שכמעט כל יושביו יהודים). לאחרי שנתאשר ספר הזכיות הכללי של היהודים, הוכרחו היהודים שבכל עיר ועיר לדור ברחוב אחד או ברובע אחד של העיר.

ואולם גם ברחוב, או ברובע, שהיה מיוחד ליהודים, לא הוקצעו להם קרקעות, שעליהן יוכלו לבנות להם בתים כרצונם או כפי צרכם. להפך, המגיסטרטים ברובם שמו גבול למספר הבתים, שבהם יוכלו היהודים לדור ולרכוש אותם להם. היהודים היו איפוא אנוסים לבנות להם בתים בני קומות אחדות, וגם בהם היו יושבים צפופים. מפני הדחק הגדול שברחוב היהודים ובבתי העץ אשר בנו להם, היו הדליקות שכיחות מאד ברחובות אלו, והן הרבּו לכלוֹת את רכוש היהודים ולהביא אבדון על רבים מהם, כי בדחק הגדול קשה היה מאד להציל את הרכוש והנפשות בשעה שפרצה דליקה. ביחוּד קשׂה היה להציל את הרכוש והנפשות שנמצאו בקומות העליוֹנוֹת.

היהודים, שישבו ברחובות המיוחדים להם היו עוסקים במסחר, באומנות ובעסקי רבית במקומות מושבותיהם וגם בתוך העיר, כפי החוזה, אשר עשו עם המגיסטרטים. ואולם לאחרי שהגיעה שעה 22 (שעות היום נתחלקו אז לעשרים וארבע, החל משעת קריאת התרנגול בחצות הלילה, והשעה 22 היתה איפוא השעה העשירית בערב) אסור היה ליהודי להראות מחוץ לרחוֹב היהודים. אבל גם בשעות היום ואף במקומות מושבותיהם לא הותר להם לעסוק בכל מקצעות המסחר ואומנות. בענין זה היו בכל עיר ועיר תקנות מיוחדות. היו ערים, שבהן התירו ליהודים לעסוק במסחר סיטוני. בערים אחרות התירו להם למכור מכולת ושאר צרכי-נפש אך ליהודים בלבד. יש שאסרו על היהודים למכור איזו מיני סחורות. יש שאסרו עליהם למכור בתוך העיר כל מיני סחורות, מלבד משכנות שלא נפדו מהם ואיזו חפצים מעשי ידם. כמעט בכל עיר ועיר שמרו על היהודים, שלא יקנו בפרברים וברחובות את הסחורות המובלות אל השוק למכירה. בשוק נאסר עליהם לקנות דבר, אשר נוצרי נגש קודם לכן לקנותו וכבר עמד על המקח. והכל אך בכדי שהיהודים לא יתחרו עם העירונים במסחר ובאומנות ושלא יפקיעו את שער הסחורות המובאות אל העיר למכירה.

הערים הגדולות יסדו להן כעין אגודה אנטישמית ובאו בדברים זו עם זו בדבר מלחמתן עם היהודים והתחבולות לאכוף על המלך להוציא פקודות לרעתם של היהודים. אנו רואים, למשל, שפעם אחת הגיש המגיסטרט של העיר לבוב אל הסיים בקראקא קובלנא על היהודים, וכאשר הסיים דחה את הקובלנא, פנה אותו המגיסטרט אל המגיסטרט שבעיר פוזנא במכתב, שבו הוא מבקש, שבשעת הסיים הבא יגישו שני המגיסטרטים האלה יחדו את קובלונותיהם ודרישותיהם בדבר היהודים אל המלך. “תקותנו חזקה – כתב המגיסטרט הלבובי – שאך אם נעבוד יחדו בענין זה, יצלח בידינו חפצנו להגביל את זכיות היהודים”.

 

ח    🔗

תבלין כנגד המרירות. – זכיות האצילים ומצבם של היהודים. – הערים כנגד האצילים. – מרשות המלך לרשות האצילים. – באין הכנסות אין טובה. – היהודים בפולין והסולטן בטורקיה. – מתיהדים. – “אל המות כמו לחתונה”. – כובעים צהובים ומטליות צהובות. – המלך שרוי בכעס.

בטול זכיות היהודים והגזרות הרעות, שנגזרו עליהם בעטים של גדולי הכמרים והשתדלותם של העירונים, אמנם הביאו רעה גדולה מאד על כלל היהודים, אך בקיומם לא פגעו ולפגוע לא יכלו, למרות אשר העירונים התאמצו להכחיד אותם מן הארץ.

בשעה שהמלך קאזימיערז יאגיעלונציק היה אנוס לבטל את זכיותיהם של היהודים, כמעט באותה שעה עצמה נברא תבלין כנגד הרעה הגדולה, אשר בטולן של אותן הזכיות היה עלול להביא עליהם. לכל הפחות לפי שעה המתיק תבלין זה את המרירות שבבטול הזכיות ושבגזרות.

שמו של התבלין הזה הוא: התגברות כחם של האצילים.

אותו המלך נלחם, כאמור למעלה, עם נוסעי הצלב וקרא אל כל האצילים למקטן ועד גדול לצאת למלחמה, ואולם כאשר נקבצוּ יחדו, הקימו מהומה ודרשו מאת המלך, שיאשר את זכיותיהם הישנות ויוסיף עליהן חדשות. וכאשר איימו על המלך, שבאם לא ימלא את דרישתם, יפרדו וימנעו מצאת למלחמה, הוכרח לעשות ככל אשר דרשו.

לפי הזכיות האלה, הנקראים בשם “חוּקי ניעשאַוואַ”, יצאו האצילים מתחת שלטוֹן המשפט של פקידי המלך, בלי הסכמתם של הסיימים הקטנים אשר לאצילים אסור להוציא שום חוק, ובכל ענין הנוגע לאצילים אך האצילים זכאים להחליט.

את הזכיות האלה הרחיבו והגדילו עוד הרבה יותר “חוקי פיוֹטרקוֹב” של שנת 1496, שלפיהם אך האצילים היו יכולים להיות בּעלי אחוזות, להם ניתנה הזכות להתקין משקים משכרים ולמכרם ולהוביל סחורות ותבואות בנהר וויסלא לדאַנציג ולהביא סחורות מחו"ל בלי תשלום מכס.

באופן זה היו האצילים אדוני הארץ ממש ועשו ככל הטוב בעיניהם לא רק באחוזותיהם ובעריהם, אבל גם בערי המלך, באותן הערים, אשר לפי תקנותיהן היו המגיסטרטים השולטים בהן. הם לא רצו להשמע לפקודות המגיסטרטים ולא העלו שום מס לערים ושלטונות הערים לא יכלו להכריחם להשמע להם, כי בתי-הדין של הערים לא היו רשאים לשפוט אותם.

אמנם ערים רבות השתדלו לפני המלכים וקבלו מהם זכיות מיוחדות בדבר האצילים. למשל, העיר סאַנדוֹמיערז' (ש' 1491) והעיר וורשה (1544) קבלו מאת המלך זכיות מיוחדות, שתהיינה רשאות לגבות מס הערים מאת נכסי האצילים, הנמצאים בין חומות העיר. לעיר לבוב היתה הזכות לאכוף על כל אציל, אשר בא לו בירושה בית בתוך העיר, שימכור אותו במשך שנה אחת. ערים אחרות היו זכאות לדרוש מאת כל אציל אשר התיישב בתוכן שיתחייב להשמע לשלטונותיהם.

ואולם כל הזכיות האלה לא הועילו, כי האציל כמעט שלא היה בּר-עונשין, וגם בנכסיו לא יכלו שלטונות הערים לנגוע לרעה. תבעו שלטונות הערים מסים מאת האצילים בעלי הבתים, והם לא העלו, גזרו על היהודים, שיצאו מן הערים או שלא יעסקו באיזו מקצעות-המסחר, החרושת, או האומנות, באו האצילים והשכירו ליהודים דירות וחנויות בבתיהם הם, ושם יכלו היהודים לעסוק בכל מיני מסחר, חרושת ואומנות, באין מוֹחה.

אותן הזכיות שקבלו האצילים קרבו בכלל את היהודים אל האצילים. בטלו את זכיותיהם של היהודים, הניחו מכשולים על דרך פרנסתם, גזרו עליהם גזרות שוֹנוֹת בענין ישיבתם ועסקיהם בערי המלך, – פנו אל האצילים, אשר היו שליטים לבדם באחוזותיהם ובעריהם, ובקשו מהם מחסה. בקשו ומצאו. האצילים ראו, כי היהודים בחריצותם יכולים להביא להם טובה רבה, וקרבו אותם, פתחו לפניהם את עריהם ומסרו בּידם עסקיהם. היתה לאצילים הזכות להתקין משקים ולמכרם, והחכירו ליהודים את בתי משרפות היי“ש ואת בתי המשקה בעריהם וכפריהם. הורשה לאצילים להוביל משאות, בלי שום תשלום, דרך הנהר וויסלא לדאַנציג, והיהודים הובילו את תבואות אדמתם לדאנציג. היהודים הביאו מחו”ל סחורות שוֹנוֹת “בשביל האצילים” גם-כן בלי שום מכס, ויכלו איפוא להתחרות עם שאר הסוחרים, אשר היו מחויבים להעלות מכס.

האצילים התאמצו בכלל להוציא את היהודים היושבים בעריהם ובכפריהם מתחת רשותם ושליטתם של אחרים ושכל ההכנסות מן היהודים, אשר היו עד אז לאחרים, יהיו להם. עד אז היה, כאשר כבר הזכרנו, הוואָיעוואָדאַ הממונה על עניני היהודים והוא או סגנו היה השופט אותם. אך בשנת 1537, כאשר הציעו האצילים לפני המלך זיגמונד הראשון דרישות שוֹנוֹת, דרשו גם כן, שהיהודים “שלהם” יצאו מתחת שליטתו של הוואָיעוואָדאַ, וגם מאז והלאה יוכלו ליהנות מספר הזכיות הכללי שלהם. ואמנם בסיים, אשר היה בקראקא בשנת 1539, הסכים המלך לדרישה זו, ובשמו נכתב: “האצילים מבקשים ממנו, כי מאת היהודים, היושבים בעריהם וכפריהם, יהנו אך הם לבדם, בשפטם אותם כרצונם הם; ועל זאת אנו משיבים: כי כאשר היהודים מוותרים מהיום והלאה על בתי-הדין שלהם, וגם על הזכיות, אשר אבותינו נתנו להם ואנו אישרנו אותם, וכאשר מפאת הדבר הזה הם מוותרים גם על האפוטרופסות שלנו, על-כן אנו, מאחרי שמהיום והלאה לא נקבל מהם שום הכנסות, אין אנו רוֹצים שתהיה עלינו חובה לעשות להם מהיום והלאה שום טובה”.

ואמנם מאז והלאה היה המלך הזה עוין את היהודים בכלל והציק להם ככל אשר יכול, תחת אשר לפנים היה נושא אליהם פנים ולא שם לב אל גדולי הכמרים, אשר הסיתוהו להרע להם.

מצבם של היהודים בפולין בכלל היה, כנראה, רע מאד, וכל העם ידע, שמצוקת היהודים גדולה. על-כן האמינו אז לשמועה שנפוצה, כי היהודים בקשו מאת הסולטן, שהוא יטה את לב המלך, שירשה ליהודים לצאת מפולין ולבוא להתיישב בטורקיה.

השמועה הזאת נכתבה בתור דבר אמת בספרי כותבי ספרי-הזכרונות של אותם הימים, וגם המלך בעצמו האמין בה.

באותם הימים הרבו לספר בפולין על אדות רבים מעם הארץ אשר התיהדו והיהודים מלו אותם והובילום לחוץ-לארץ. המלך בעצמו כתב אל אחד השרים, אשר בקש ממנו לעשות חסד עם היהודים, כי מלבד משרתיו ספר לו גם אחד היהודים, שבעיניו ראה בחו“ל נוצרים למאות, אשר נמולו בידי היהודים ואלו הוציאו אותם שמה. הנמולים אשר לא רצו לעזוב את נשיהם ובניהם ולצאת לחו”ל נהרגו בידי היהודים.

כמה מן האמת היה בשמועות ההן, אי-אפשר לדעת. ואולם ברור הדבר, כי למרות אשר הכמרים התאמצו להשפיל את היהודים ולבזותם בעיני עם הארץ, נטו אז רבים מן הנוצרים אחרי היהדות, ובודאי ושבמדה ידועה גרמו לזה הסכסוכים שבין כתות הנוצרים, אשר גברו אז בארץ. באותם הימים (1539) נתפסה בקראקא בעון האמונה ביהדות אשה זקנה כבת שמונים שנה, אשת יוֹעץ העיר מלחיור. הבישוף בקראקא, גאמרוט, קבץ אל חצרו את כל הכמרים, בכדי לשמוע מפיה את “דברי המינות” שלה, והיא הרבתה לדבר על האל האחד, בורא כל וגבורתו. ולעיני כולם כחשה בעיקרי הדת הנוצרית ואמרה, כי לאלהים לא היה מעולם לא אשה ולא בן. דברו על לבה, התאמצו להשיבה אל אמונתה ודתה, הוכיחו לה, כי לא נכונים הם הדברים אשר בפיה, והיא לא פנתה אליהם ואל דבריהם. אז שׂמוּ אותה במאסר וימים אחדים אחרי-כן שׂרפו אותה על המוקד, ו“היא הלכה לקראת המות בשמחה – כתב אחד סופרי הזכרוֹנוֹת – כהולך לחתונה”.

בודאי שהמקרה הזה לא יחידי היה בארץ, אלא שמעשה זה היה בעיר הבירה קראקא, ועל-כן נכתב בספרי הזכרונות לכל פרטיו.

המלך פקד לעשות בכל המדינה חקירה ודרישה על אדות היהודים המסיתים את עם הארץ להדבק בדתם, ויהודים רבים מאד נתפסו והושמו במאסר, ששם נשאו ענויים נוראיים מאת הכמרים החוקרים.

בכדי לבזות את היהודים בעיני ההמונים ולהרחיק אלו מאלו, חדש המלך את הפקודה הישנה, שהיהודים לא ילבשו בגדים כבגדי האצילים, לא יתקשטו בחגורות זהב, שרשרות וחרבות, וישאו על ראשם כובעים צהובים ועל בגדיהם מטלית צהובה.

בכלל היה המלך ההוא נשמע לכמרים ולהחלטותיהם בסיגוד לרעתם של היהודים למן היום אשר ראה, כי יהודים רבים מתחמקים מתחת שליטתו, וההכנסות, אשר היו לו מהם, נסבות לאצילים.

אם יהודים עוברים לרצונם לרשות אחרים ומעבירים לאלו גם את ההכנסות, למה זה יעשה להם טובה?

 

ט    🔗

כת הישועים ועלילותיהם. – עלילות שוא. – זכיוֹת להלכה ולא למעשה. – קנאת הדת. – המלחמה בהפקעת שער צרכי נפש. – קביעת המחיר וקביעת הריוח. – מתכונים להשפיל ולהרע ועושים טובה. – ירידת הערים וסבותיה. – הכמרים וכתוֹת הנזירים ושליטתם. – הסטרוסטות ועלילותיהם. – האצילים ושליטתם בעריהם. – עול המסים והארנוניות. – השוחד והדרונות.

עוד יותר הרבה מאד הורע מצבם של היהודים בפולין ויחס העירונים אליהם מימי המחצית השנייה של המאה השש עשרה, שאז פשטה בארץ כת הישועים, אשר רדו בכל עם הארץ למקטון ועד גדול, בעירונים, באצילים, בשרי המלך, בסיים וגם במלך.

הישועים באו לפולין, בכדי לחזק את רוח העם בדת הקתולית ולהכרית מן הלבבות את הדעות השונות, אשר התהלכו בארץ והמתנגדות לאמונה באפיפיור ולמעשיהם של ראשי הכהונה הקתולית ומנהגיהם. התחבולה הראשונה והמנוסה לחזוק האמונה היתה להשניא על העם את הכופרים, וביחוד את ה“אינם מאמינים”, והם היהודים.

ראשית מעשיהם של הישועים היתה בעלילה על היהודים, שהם גונבים מבתי הכניסה את לחם קדשם, בכדי לחללוֹ, ואותו ה“ממזר בלבול” – כך נקראת עלילת הדם בספרי היהודים ובפנקסי הקהלות, – שלא פסק מאז בממלכת פולין כמעט עד מחצית המאה התשע עשרה.

כמעט כל מלכי פולין אשרו את ספר הזכיות, אשר ניתן ליהודים מאת בולסלב נסיך קאליש וקאזימיערז הגדול, ועוד הוסיפו עליו זכיות חדשות, או שנו ברב או במעט את מקצתן. יש שגם לקהלות מיוחדות נתנו המלכים זכיות שונות יתרות על הזכיות הכלליות. ואולם אחר כך הוציאו פקודות, אשר בטלו כמעט את כל הזכיות.

בעטים של הישועים נתקבלו בסיימים החלטות להגביל את זכויותיהם של היהודים בעניני עסקיהם ובהיתר ישיבתם בערים או גם בגלילות שלמים.

הישועים כוננו בתי ספר בכל הארץ ותלמידי בתי הספר האלה, אשר מוריהם נטעו בלבם משטמה עזה ל“אינם מאמינים”, הרבו תמיד להתנפל על היהודים, להכותם, להרגם ולגזול את רכושם.

באותם הימים נאסר על היהודים לשבת בערים רבות אשר במדינה, ובתוכן גם בוורשה ובשטח של שתי פרסאות סביבותיה. בערים אחרות נאסר עליהם לעסוק בעסקים שונים, והיהודים היו מוכרחים לעשות חוזה עם המגיסטרטים ולשלם להם סכומים שונים בעד זכיות שונות, שבלעדיהן אי אפשר היה ליהודים להתקיים.

אצילים רבים השתדלו להוכיח בסיימים, שהיהודים מביאים תועלת רבה לממלכה והגבלת זכיותיהם מביאה אסון על הארץ, ואולם כל ההוכחות האלה לא הועילו, כי הישועים טענו תמיד כנגדן, שאי אפשר שקללת אלהים לא תהיה רובצת על הארץ, שה“אינם מאמינים” מוצאים בה חופש ומחיה.

הישועים הפיצו בארץ אדיקות בדת נפרזה מאד וקנאת-דת עזה כמות, שאין לפניה לא חשבון ולא רחמים, לא יושר ולא צדק, לא קץ ולא גבול, לא דעת טובת הממלכה והעם. השנאה העורת לכופרים, ועוד יותר ל“אינם מאמינים”, גדלה כל כך, עד שבכל ענין וענין מצאו להם לחובה להשפיל את היהודים, אף אם בזה הרעו לממלכה ולנוצרים.

המלחמה בהפקעת שער צרכי נפש, אשר נלחמו לפנים שלטונות הערים בלבד, עברה אחר כך אל הממשלה המרכזית ואל הוואיוואדים. הם קבעו מחיר כל דבר ממכר והטילו קנסות על כל מי שדורש מחיר גדול מכפי הקצוב. ואולם גם שלטונות הערים וגם הממשלה וגדולי פקידיה בגלילותיהם לא הועילו בתקנותיהם ובגזרות הקנסות. יוקר כל דבר הלך והאמיר, וסבות רבות גרמו לו: שער הסחורות והדגן בחו"ל, שער הממון הפולני וכיוצא באלו. ואולם בפולין חשבו, שאך מפני שקביעת המחירים לא נעשתה בדעת, לא הצליחה, ועל כן החליט הסיים לעסוק בעצמו בענין זה.

לאחרי נסיונות אחדים שעשה הסיים בדבר קביעת המחירים ולא הצליח, בא לידי החלטה, שלא זו הדרך למלחמה במפריעי השערים, מפני שמחיר הסחורה תלוי בכמות שלה הנמצאת בשוק למכירה וגם מפני שכל סחורה וסחורה כמה וכמה מינים יש בה ואי אפשר איפוא לקבוע מחיר לכל מין ומין לפי איכותו. בנוגע לשער הסחורות, שהסוחרים לא יוכלו להפקיע אותו, מצא הסיים תחבולה חדשה: תחת קביעת המחיר, שהיתה נוהגת עד אז ולא הועילה, תקום קביעת הריוח של הסוחרים בלי שום הבדל בין מיני הסחורות, המשובחים והגרועים, בין שהקופצים עליהם מרובים ובין שהם מועטים – לכלם יהיה ריוח אחד. וכך החליט הסיים (1624), שהסוחרים יהיו מחויבים להשבע, שבמכרם כל מיני סחורה לא ירויחו יותר מכפי הריוח שנקצב להם.

לא עשה הסיים שום הבדל בקביעת הריוח בין מיני הסחורות הנמכרים, אך תחת זאת עשה הבדל בין מוכרי הסחורות. הסוחר הנוצרי בן הממלכה בדין הוא שירויח יותר משאר הסוחרים. בדין הוא, שהסוחר היהודי, תושב הממלכה, ירויח יותר מסוחר בין ממלכה אחרת, שהרי הריוח של התושב נשאר בכל אופן בתוך הממלכה ולממלכה יש הנאה ממנו, מה שאין כן הריוח של בן ממלכה אחרת, שהוא יוצא מן המדינה עם בעליו יחדו. ואולם במקום שיש משום השפלת היהודים, ה“אינם מאמינים”, אין לשים לב אל צרכי הממלכה והתועלת שלה. ובכן התקין הסיים, שהסוחר הנוצרי בן ממלכת פולין יוכל להרויח 7%, הסוחר הנוצרי בן ממלכה אחרת – 5% והסוחר היהודי – אך 3%.

אמנם תקנה זו של הסיים גרמה למסחרם של היהודים שיעלה מעלה מעלה, כי אחרי שהכל היו יודעים, שאסור ליהודים להרויח יותר מכפי 3%, בעוד אשר לסוחרים הנוצרים מותר להרויח 7% וגם לסוחרים בני חו"ל מותר להרויח יותר מכפי שהיהודים מרויחים, בחרו לקנות כל דבר מאת היהודים. ואולם גם לזאת לא שמו לב. די להם, שלעיני ההמונים נתנו את היתרון לסוחרים הנוצרים ואותם בכרו על הסוחרים היהודים.

האדיקות הנפרזה בדת הביאה עוני רב על הערים. העם הרבה לבנות בתי כניסה ומנזרים, כונן לו חברות דתיות שונות והרבה לנדב לצרכי הדת ולכתות נזירים שונות. הדבר הגיע לידי כך, שמגיסטרטים החליטו, שכל עזבון בצואה, שנעשתה לפני המיתה במעמד כומר ולא לפני פקיד העיר, הוא בטל.

יותר ממה שאנשים פרטיים נדבו לצרכי הדת ולכתות נזירים, קבלו בתי הכניסה והמנזרים מאת הממשלה, אשר נתנה להם נכסים גדולים ורבים מאד בקרבת הערים, אז נוספו היורידיקית של הכמרים וכתות הנזירים על היורידיקות של האצילים אשר בערים ומחוצה להן. הכמרים וכתות הנזירים רכשו להם בתים רבים בתוך הערים. מבחוץ לערים היו להם אחוזות גדולות. ומשום שהכמרים וכל השייך לדת הקתולית היו פטורים מכל המסים והארנוניות ושום בית דין לא היה רשאי להועידם לדין, בחרו רבים מן הסוחרים והאומנים לדור בבתים שהיו שייכים לכמרים, מנזרים בתי כניסה וכיוצא באלו, בכדי שהמגיסטרטים לא יוכלו לדרוש מהם שום מס. במקומות שהיו שייכים לאותן היורידיקות נבנו בתי בשול שכר ובתי משרפות יי"ש, מבלי אשר היתה לערים שום הכנסה מהם. הדברים הגיעו לידי כך, שהיו בפולין ערים אשר מספר בתיהן, שהיו שייכים ליורידיקות שונות (רובם ליורידיקות של כתות נזירים שונות), עלה פי שלשה או גם פי ארבעה על מספר הבתים, אשר המגיסטרטים היו יכולים לתבוע מס מאת דייריהם. וכך רבץ כל עול המסים של הערים והוצאותיהן אך על התושבים המועטים של הבתים, שהיו שייכים ליורידיקה של המגיסטרטים.

המלחמות הרבות שהיו בפולין בשנות המאות הי“ז והי”ח החריבו את הערים, ומה שהותירו חיילותיהם של האויבים אכלו חיילות הממלכה, אשר חנו בערים והן היו מוכרחות להספיק להם את צרכיהם. את יתר הפליטה אכלו הסטרוסטות, אשר רדו ביושבי הערים, שמו עליהם מסים כחפצם ודרשו מהם תמיד דרונות. את הזכות לעסוק במסחר, לבנות בתי טחנה וכיוצא באלה היו התושבים מוכרחים לקנות בממון מאת הסטרוסטות. אגודות האומנים נתחייבו להעלות לסטרוסטות חפצים שנעבדו על ידי חבריהן כפי אשר הטיל עליהן.

כזאת היה בערים, אשר היו שייכות למלך. לא טוב מגורלן של אלו היה גורל הערים, שהיו שייכות לאצילים, כי כאשר עשו הסטרוסטות לתושבי ערי המלך, עשו האצילים לתושבי עריהם.

כל הצרות האלה, אשר באו על הערים, רעות היו ליהודים הרבה יותר מאשר לתושבים הנוצרים. החיילות של האויבים ושל הממלכה שפכו את חמתם על היהודים, הסטרוסטות והאצילים בעלי הערים הציקו ליהודים במדה מרובה מאד מאשר הציקו לנוצרים. די להזכיר, שהסטרוסטה בוויניצה הטיל פעם אחת מס גדול על היהודים והנמוק למס זה היה, ש“היהודים ענו את כריסטוס עד מות”. עול מסי הממלכה והממשלה, אשר הושמו על היהודים, גם כן גדול היה מעול המסים אשר על הנוצרים, וכאשר כבר הזכרנו, היו היהודים יושבי ערי המלך מוכרחים לעשות חוזה עם המגיסטרטים ולשלם להם בעד הזכות לעסוק במסחר ובאומנות. הכמרים והנזירים רדפו את היהודים באף ובחמה מבלי תת להם חנינה. אף על פי כן תלו העירונים אך ביהודים את כל הרעות וכל העוני אשר בא על הערים והרבו מאד להתנפל עליהם, לגזול את רכושם, להכות בהם ולהחריב את בתיהם. כאשר גברה קנאת הדת בארץ, חללו גם את קדשי היהודים, התנפלו על בתי הכנסת ובתי הקברות, קרעו ספרי תורה ונבלו את הגוילים, הוציאו מתים מקבריהם והתעללו בהם.

תלונותיהם של העירונים על היהודים גברו כל כך, עד אשר הממשלה הוכרחה להוציא פעם בפעם חקים מגבילים את חופש המסחר והאומנות של היהודים, ולבסוף, בשנת 1768, נעזבה חמישית ערי פולין מן היהודים. בשאר הערים, רובן ערי האצילים, הגיע מספרם של היהודים עד כדי שתי שלישיות של כל האוכלסים.

הגזרות הרעות שנגזרו על היהודים והגבלת זכיותיהם הביאו בכלל טובה מרובה לאצילים. לא יכלו היהודים, מפני הגזרות, לשבת ולהתפרנס בערי המלך והכמרים, התישבו בערי האצילים, או בבתי האצילים אשר בערי המלך, ושם, כאשר אמרנו למעלה, לא שלטה בהם יד המגיסטרטים והגזרות, והשאר נושבו בכפרים והיו למשרתי האצילים ולמוכרי היי"ש שלהם בבתי המשקה והעלו להם מסים ודרונות ונתינות סתם.

בכלל לא היה כמעט שום ענין בחיי היהודים, אשר הסטרוסטות בערי המלך והאצילים בעריהם לא הטילו עליו מס.

בא אדם להתישב בעיר וקנה לו חזקת ישוב מאת הקהל, מחצית הסכום אשר שלם ניתנה לסטרוסטה או לאדון העיר. השיא אדם את בתו לאיש בן עיר אחרת, עליו היה להעלות שלומים. מכל עסק ועסק נגבה מס והכל נגבה על ידי הקהל, שהיה מחויב להשגיח, ששום איש מבני הקהלה לא יעבור על פקודת “השר החסיד יר”ה" – כך נקראו הסטרוסטות ואדוני הערים בפנקסי הקהלות – והוא היה המעריך את בני הקהלה והגובה מהם את המסים. מן הקנסות, אשר הטיל הקהל על בני הקהלה, העלה את מחציתם לשר העיר. רב שנתמנה בקהלה היה מוכרח לקנות רשיון מאת הסטרוסטה או אדון העיר (פטנט שכזה למשרת רב ב“גליל ברצלב ובכל אוקראינא” קנה הרב הנודע ר' מאיר, אב"ד באוסטראה, בעל “מאיר נתיבים”, מאת המלך סטאניסלב אוגוסט בשנת 1765). האצילים אדוני הערים הטילו על הקהלות לקנות מהם דבש, חטים לקמח פסח וכיוצא באלו במדה ובמחיר אשר שתו עליהן. הם שלחו את אלו בעגלות טעונות אל הקהל וזה חלק אותם בין בני הקהלה כפי ההערכה וגבה מהם את מחירם והעלה אותו אל השר. כאשר בא השר אל העיר, או אשתו, בניו ואפילו משרתיו הגדולים והקטנים שבאו, היה הקהל מוכרח להביא להם דרונות, מלבד הדרונות אשר הגיש להם בימי חגיהם.

מלבד המסים, הארנוניות, הנתינות והדרונות האלה, אשר קהלות היהודים היו מעלות לאצילים אדוני הערים, עוד הרבו לשחד את הגדולים שבהם בממון ובדרונות, בכדי שידרשו בשבחם של היהודים בסיימים של הגלילות (“סיימיקי”) ובסיים הגדול, עד אשר היה הדבר למלה בפי כל האצילים.

“מי שמדבר טוב על היהודים – היו אומרים – כבר משוחד; מי שמדבר עליהם רעה, רוצה להיות משוחד”.

ואולם למרות כל הממון הרב והדרונות, אשר נתנו הקהלות לאצילים התקיפים מאד במקומותיהם, לא היו עוֹד בטוחים מפחד הכמרים והעירונים, וכפי שאנו רואים בפנקסי הקהלות, היו גם קהלות היהודים שבערי האצילים מוכרחות לפצות פעם בפעם בממון ובדרונות את הכמרים הגדולים והקטנים ומשרתיהם ואת העירונים.

את הכמרים שחדו לרוב, שלא ינהלו פרוצסיות דרך רחוב היהודים ושגם הם לבדם לא יסורו אל הרחוב הזה, כי כמעט תמיד, בשעה שפרוצסיה דתית עברה דרך רחוב היהודים, או אפילו אחד הכמרים שעבר שם יחידי, מיד נעשתה איזו עלילה על היהודים, שהשליכו אבנים, ירקו או לגלגו, ואז מאושרים היו בני הקהלה, אם יכלו לפדות עצמם ממות בממון רב. לעירונים נתנו הקהלות ממון, בכדי שלא יתעללו ביהודים הנכנסים אל “המקום” (הרחובות של הנוצרים), העוברים והשבים בדרכים והיוצאים לקבוֹר את מתיהם.

ההמון שבערים בכלל היה נוהג תמיד להשליך אבנים על נושאי מטות המתים ומלויהם, עד אשר בערים רבות נזהרו היהודים מלקבור את מתיהם ביום וכל הלויות המתים וקבורתם היו אך בלילה.

 

י    🔗

דרוֹנוֹת “ונתינוֹת”, מסים וארנוניות ומתנוֹת. – “למחית השר”, לאשתו, ילדיו ומשרתיו. – “גביה לאוֹפיציאל”. – מס ל“קפּיטולא גדולה”, ול“קפיטולא קטנה”. מתנות לכמרים, משרתיהם ושפחוֹתיהם. – “קאזיבאפסקי”. – “פילור” לגלחים ולמנזרים. – מתנוֹת על מנת “שלא ילכו ברחוֹב”. – עלילוֹת שוא ומס קבוע לקפיטולא. – מתנוֹת לשרים ולמשרתיהם. – “הוצאות הסימיק”. – “יענרליך”. – “קאָזיבּאלעס”. – “לבקלר” ו“לשילר”. מתנוֹת לחיילות ולכל פּושט יד. – לעירוֹנים ופּקידי העיר. –

מה מאד גדלה מצוקת היהודים ולחצם בימי המאות השבע עשרה והשמונה עשרה ועד מה היו מוכרחים לפזר את ממונם לדרונות ו“נתינות” סתם לכל מי שהיתה לו איזו שייכות לכל מין שררה, אנו רואים ברשימות קצרות שבפנקסי הקהלות המועטים שנשארו לנו ובספרי שו"ת.

למשל קהלת אפטא (Optów), העיר שהיתה שייכת לאדונים פרטיים, שהיו גדולי השרים בממלכה: שידלוביצקים, טרנובסקים, הנסיכים אוסטרוגסקים, ווישניוביצקים, לובומירסקים. ככל שאר השרים והאצילים אדוני הערים לקחו גם הם מאת היהודים מסים וארנוניות קבועים, אשר שמו על כל עסק של מחיה ועל כל ענין מעניני החיים. עול המסים והארנוניות האלה, כפי שאנו רואים בפנקסה של אותה הקהלה, היה כבד מאד, עד אשר קשה היה תמיד לקהל לגבות אותם מאת בני הקהלה. ולא די היה באלו, כי עוד היה הקהל אנוס לתת תמיד גם מתנות גדולות וקטנות “לשר הדוכס יר”ה" בעצמו ולכל מי שהיתה לו איזו שייכות אליו.

לשר בעצמו נתנה הקהלה פעמים רבות “מתנות”: ממון, בשר, דגים, בשמים וכיוצא באלו. כאשר בא השר אל העיר, היתה כל פרנסתו מוטלת על הקהלה וכלכלתו עלתה לה לא אחת בדמים מרובים מאד. פעם אחת הוציאה הקהלה “למחית השר” בלבד סכום עצום מאד בימים ההם – שלש מאות זהובים, מלבד מה שנתנו לכל משרתיו ואנשי חילו (“להיידוק של השר”, “לדרגונר מדוכס”, “לטרומיטר”, “לרכב”). רבים היו הדרונות, אשר הביאה הקהלה גם “לדוכסית”, לילדיה, משרתיה ומשרתותיה (“לרכב מדוכסית יר”ה לחם ושכר ודבש", “לפאקייווה (פאָקאָיאָוואַ) של הדוכסית”…).

השר הדוכס היה, כאמור, אדון העיר והשולט בה וביושביה ואף על פי כן לא יכלה הקהלה להסתפק במסים וארנוניות, שהעלתה לו מלבד מסי הממלכה ובדרונות שהגישה לו ולכל אשר לו. היא היתה מוכרחת לתת תמיד סכומים גדולים וקטנים לכל מי שרצה לקחת ממנה. ביחוד גדולים היו הסכומים אשר היתה מעלה לכמרים, לבתי הכניסה והמנזרים. לאלו היתה הקהלה מעלה כעין מסים קבועים, וגם “מתנות” שונות לרוב מאד. “גביה” מיוחדת גדולה מאד היתה בכל שנה ושנה בשביל ה“אופיציאל” (ראש בית דין הכמרים): ארבעה זהובים לכל נפש גבה הקהל מאת בני הקהלה לצורך סלוק המס הזה (“גבית לצורך פיציאל ארבעה זה' לגלגלת”), אף על פי שלפי חקי הממלכה וזכיותיהם של היהודים אסור היה על הכמרים לשפוט את היהודים ולהזמינם לבתי הדין שלהם. מס עצום: אלף זהובים בכל שנה ושנה, היתה הקהלה מעלה לקאפיטולה (מועצת הכמרים) קטנה וכסכום הזה גם לקאפיטולה גדולה. מלבד אלו היו מרבים לתת תמיד מתנות לכמרים גדולים וקטנים ומשרתיהם ושפחותיהם: בשר, דגים, נרות, שמן זית, בשמים, מי דבש צוקר וגם בגדים וכובעים (“שלשים זהובים בעד שטריים שניתן מתנה לדזעקאן”). בישוף שבא לעיר, היתה הקהלה מוכרחת לתת לעבדיו וחילו אוכל, משקה וממון (“לעבדי הבישוף מקראקא שהיה פה להם ושכר. לדאגונר של הבישוף”…). כומר חדש שבא, הביאה לו הקהלה מתנה (“לקלוסטר מתנה לגלח חדש”). לפני כל חג הלידה נתנה הקהלה מתנות שונות לכמרים ומשרתיהם ושפחותיהם ("לקאזיבאפסקי⁷) לכמרים", “קאזיבאפסקי בגין שפחות מגלחים”, “קאזיבאפסקי לעבדים מכמרים”). לפני החג לקתולים, הנקרא בשם “בשר אלהים” (“יום חמישי הירוק”), שאותו חוגגים בפרוצסיות ברחובות, נתנה הקהלה לבתי הכניסה ולמנזר אבק שרפה לירות בו בשעת הפרוצסיות לשם פאר (“לפרדיגר ולקלוסטר ג' ליטרות פילוור”, “פילור לגרין דאנירשטיק למקום ולקלוסטר ולפארי ששה ליטרות”).

כל המסים והמתנות האלה לא היו מספיקים לתת ליהודים בטוחות מפני רעתם של הכמרים. עוד היה על הקהלה לתת להם מתנות מיוחדות, שלא יעברו דרך רחוב היהודים (“לקנטור מה שלא הלך ברחוב היהודים”, “לגלחים שלא ילכו ברחוב”).

באיזה אופן הוטל על היהודים להעלות מס קבוע לכמרים נראה ברשימה קצרה שבאותו הפנקס: בשנת תמ"ט נעשתה ליהודים איזו עלילת שוא, והיהודים נתנו “מתנה” אלף זהובים לקאפיטולה, בודאי בכדי להציל את חיי בני הקהלה, ומאז היה לחק, שהיהודים יעלו לקאפיטולה זו בכל שנה אלף זהובים (לקאפיטלי גדולה ע“י הרזעקין גראכאווסקי מחמת ע”ש הידוע מתנה אלף זהובים. ליתן בכל שנה בחג מארטשין").

היהודים יושבי הערים, שהיו שייכות לבעלים פרטיים, היו נתיניהם של הבעלים האלה ושלטונם של הוואיעוואדים וסגניהם והסטרוסטות וסגניהם, כפי האמור למעלה, לא היה מתוח עליהם. אף על פי כן הרבתה אותה הקהלה לתת מתנות לשרים אלה ולמשרתיהם (“לוואייוורה”, “לסטרוסטה”, בשר לפאדוואייוודה", “עצים לפאדסטרוסטה”, “לשפילר של הוואיוודה”, “לקוחארין ולפא-קייאווה של הוואייבדא”, “לטרומיטר של הווייאבדא”). גם לשרים גדולים מאלה נתנה הקהלה מתנות ממון (“לסדאלניק” – סטאָלניק שר השלחן של המלך), “לפאדשיסקי” (פאדטשאסי – שר המשקים).

באפטא היה תמיד הסיים הקטן של גליל (וואיעוואדזטווא) סאנדומיערז (צוזמר) וקהלת היהודים היתה נותנת תמיד דרונות של ממון לראש הסיים וסגנו ומשרתיו וגם לחברי הסיים ולכל מיני המשרתים (“למארשלק”, לוויצי מארשלק“, לש”רייבר ושני דפטטין“, “לעבדי המארשלק”, “שכר לעבדים בסימק”, “לשפילרש בסימק”, “לרענרליך (?) בסימק”, “למליצים בקאמיסיא” ו”לאדונים" רבים נקובים בשמותיהם). והכל בכדי שהסיים לא יגזור גזרות רעות על היהודים והמשרתים לא יתנפלו עליהם.

עד מה הועילו המתנות לעצור בעד גזרות רעות באותה הקהלה, אין אנו יודעים. אבל זאת אנו רואים בפנקס ההוא, שהמתנות שניתנו למשרתים לא עצרו בעד אלו להתנפל על בתי היהודים ולגזול את רכושם והקהל הגיש עליהם קובלנא (“לפקיד על הוצאה לצוזמר לעשות פראסטציא עבור הגזלה שנפלו לבתים הרענרליך”).

מיום שנוסדו בפולין בתי ספר היו תלמידיהם תמיד למפגע נורא ליהודים. הם התנפלו תמיד על היהודים העוברים והשבים, הכו אותם מכות אכזריות וגזלו את אשר להם, וגם הרגו בהם יש שהתנפלו על קהלות שלמות והחריבו אותן. ובכדי למנוע אותם מעשות את המעשים הרעים האלה, היו היהודים מעלים להם מס קבוע שנקרא בשם “קאָזובאלעס”⁸. קהלת אפטא, כפי שאנו רואים בפנקס, נתנה כעין מס קבוע מכל יום השוק למורה בית הספר (“לבקלר יארמארטשני”, “לבאקלר מן ירמרק”), בודאי בכדי לעצור בעד התלמידים, שלא יתנפלו על היהודים ולא יגזלו את סחורותיהם. מלבד זאת נתנה מתנות של ממון ואוכל ומשקה לתלמידים בני ערים שונות, אשר סבבו במדינה (“לשני שילר עפ”י כתב מקראקא", “לשילר מלובלין”, “לשילר מלבוב”, “לשילר מצוזמר”).

קהלות היהודים בכלל הרבו תמיד לפזר ממון רב לגדודי צבא, שלא יחנו בעיר ושלא יעברו בה⁹. באותו הפנקס אנו רואים שבשנת תס"ח הוציאה הקהלה סכום גדול למכולת בשביל חיל רוסיה וממון לקוזקים, שלא יעברו דרך העיר (“בעד פראוויאנט למסקוויטר תמ”ט זהובים ח“י גדולים”. “לפצות את הקאזאקין שלא ילכו דרך קהלתנו”). ואולם לא תמיד הועילו המתנות “לפצות” את הצבא, והקהלה היתה מוכרחת לתת סכומים שונים ומתנות לכל גדוד וגדוד (“דגלים”…), לשרי הצבא וגם לחיילים יחידים (“לזאלאני חיל ליטא”, “בשמים לשרי צבא דחיל ליטא”, “לזעלניר מאוקריינא”, “לזעלניר מלובלין”, “בשר לזעלניר”, ב' טעם דבש לזעלניר“, “לזעלניר אחד עפ”י כתב מהמלך”, “לזעלניר בעטלר”, לדראגונר").

ברשימות ההוצאות של הקהלה אנו מוצאים גם כן סכומים שונים, שהקהלה היתה נותנת לפקידים הממונים על הערכת המסים (“לקאמסארן של טקסא”).

בכלל נתנה הקהלה תמיד מכולת וגם ממון לנוצרים העולים אל המקומות הקדושים להם (לפעגראמניש"), למומרים, לתלין ואפילו לתופס הכלבים (“להיצל”).

הקהלה היתה נושאת גם בעול העיר (“נסר לשער העיר ועל ברזל”). היא שלמה שכר לשומרי שער העיר (לוורוטני) ולשומרים בלילה (“בגין שמירה למקום”) ונשתתפה בהוצאות לצרכי החיילות (“לעירונים ולשופט עבור זעלניר”). היא נתנה מתנות לפקידי העיר ולבלריה ולעירונים סתם (“האביר לגראצקי שרייבר”, “בשר לפקיד העיר”, “לעירונים ששים זהובים”). אף על פי כן היו העירונים חותרים תמיד תחת היהודים ומתאמצים להצר את צעדיהם, עד שאלה היו מוכרחים תמיד להשתדל לדעת את אשר העירונים אומרים לעשות להם ולהפר את מחשבותיהם (“לשרייבר… מהעתקת הפינקטין של המקום נגד היהודים על הקומיסיא ותשובה בעסק זה”).

כפי שאנו רואים בשאר הפנקסים של הקהלות¹⁰, מה שהיה בעיר אפטא, היה גם בכל שאר הערים שבממלכת פולין לפנים שבהן הותר ליהודים לדור.

 

יא    🔗

הארידינציה של הגראף זאלוסקי. – עול המסים והארנוניות. – הפריצים שולטים בממונן, בגופן וברוחן של הקהלות. – במה הרבנות נקנתה? – התמנותם של ראשי הקהל. – חובות שבעל פה. – המקומות שבבית הכנסת והפריץ. – מה בין היהודים והאכרים? – היהודים אינם עבדי עולם. – גזרה על שדוכים.

בכדי להבין, עד מה היו קהלות היהודים בפולין נתונות בידי האצילים אדוני הערים, אנו מביאים בזה תוכן האורדינציה שנתן הגראף טעאָפיל וואיציעך זאלוסקי, סגן שר האוצרות בפולין, לקהלת היהודים שבעיר נחלתו לאסק (מחוז פיוטרקוב) בשנת 1790.

בעיר זו היו היהודים יושבים זה מאות בשנים וכפי האמור באותה האורדינציה נחשבה קהלת היהודים שבלאסק לאחת הקהלות הגדולות שבפולין ואליה היו שייכים ערים וכפרים רבים. רובם של תושבי העיר יהודים היו ולקהלתם היתה נתונה עוד לפני כמה וכמה דורות אורדינציה, שהיתה מיוסדת על “חוקי האלהים והמדינה”, ואך מפני האסונות הכלליים אשר באו על המדינה והשרפות הרבות, “אשר הביא אלהים על העיר”, נשתכחה האורדינציה ההיא, ובא אז בעליה של העיר וחדש אותה, “בכדי לתת בטחון לרכוש היהודים, שאלו יהיה נשמעים לאדוני העיר ושהכנסותיו של החצר תהיינה בטוחות”, הכל כפי הנהוג בכל המקומות שבמדינה.

א). מפני שלפי חוקי המדינה מותר ליהודים לקיים את מצוות דתם ולהתנהג על פי מנהגי הדת הזאת, הותר ליהודים יושבי לאסק להחזיק בית כנסת, בית קברות ושאר מוסדות, שהיהודים זקוקים להם, ועל כן חובתה של הקהלה היא להחזיק רב, שהוא יהיה הגבוה שבפקידי הקהלה וישגיח על כל עניני הדת. ואולם הרב הזה יוכל להתמנות אך על ידי החצר ואך החצר רשאית לדחות אותו ממשרתו. הקהלה תוכל אך להציע לפני החצר את שמות האנשים המוכשרים להתמנות זו, ואלו צריכים להשתדל לפני החצר בדבר ההתמנות וקבלת הרשיון.

ב). הרב עם הדיינים הנבחרים מאת הקהלה הם בית הדין של היהודים, שהוא השופט את היהודים בעניני הדת ובעניני ממונות וגם בדברים שהחצר מוסרת לבית דין זה. בעל הדין יכול להגיש קובלנא על הפסק של בית הדין הזה אל אדון העיר והוא המכריע. אם בית הדין יפריע באחת התחבולות של דת היהודים (בחרם) בעד בעל הדין להגיש קובלנא, יענשו כל חברי בית הדין על ידי החצר.

ג). בכדי להחזיק בסדרים בתוך קהלת היהודים בפנים, למען בטחונו של הצבור היהודי ובכדי שהכנסות החצר תבאנה מאת הקהלה בשלמותן, דרוש שלטון חזק לקהלה, ועל כן מתמנים בכל עיר ועיר ראשי הקהל. בעיר זו אני רוצה, שבכל שנה ושנה יהיו נבחרים מאת קהלת היהודים ארבעה ראשי הקהל, שלשה סגנים ושלשה גבאי צדקה. ובכן בכל שנה ושנה יאספו בעלי הבתים ואזרחי הקהלה ויבחרו על פי סדריהם בוררים, אשר לפניהם יתנו דין וחשבון ראשי הקהל, אשר זמן שלטונם כלה, ואחר כך יבחרו ראשי הקהל מבין הישנים או מבין שאר אנשי הקהלה ואת רשימת הנבחרים יגישו לאישור אל אדון העיר או אל פקידו. אדון העיר יוכל לאשר את הרשימה, או למחוק את שמות האנשים, שהוא אינו רוצה בהם, ולרשום שמות אחדים תחתיהם.

ד). ראשי הקהל ישפטו כל דבר ריב שבין יהודי ליהודי, כל דבר עברה על חוקי היהודים וסדרי העיר וכל דבר נזק להכנסות החצר, שנעשה במרמה. על ראשי הקהל מוטלת החובה להשגיח על האומנים, שלא יונו ולא יעשקו את בני העיר, שיהודי לא ישחית ולא ירע ליהודי אחיו, שכל יהודי ויהודי יעסוק אך במקצוע המסחר שלו ולא יסיג גבול אחיו. עליהם לגבות את המסים והארנוניות של החצר ואת מחיר מיני המכולת המתחלקים מאת החצר בין אנשי הקהלה ולהכניס את כל אלה אל קופת החצר, להוציא לפעולה את כל פקודות החצר ולהודיע לאדון העיר כל מקרה אשר יקרה בעיר בענין הנוגע לסדרים טובים. הם יגבו מאת אנשי הקהלה את כל מסי הממלכה ואת מס הקהלה לצורך כלכלת מוסדותיה ופקידיה. הם יטילו על בני הקהלה מסים מיוחדים לצרכים שונים. את חשבון כל ההוצאות וההכנסות יגישו בכל שנה ושנה לפני הבוררים ולפני החצר.

ה) הקהלה רשאית לכלכל פקידים שונים, כגון נאמנים, שמשים, מלמדים, שוחטים, חזנים וכיוצא באלו, אך על ראשי הקהל מוטלת החובה למעט ככל האפשר בפקידים אלו, שלא יהיו לעול כבד על הקהלה. הקהלה רשאית גם כן לפרנס את ענייה, אך אסור לראשי הקהל לתת לעניי ערים אחרות לבוא אל העיר, כי אלו הם למשא כבד על בני העיר.

ו) על הקהלה להעלות לחצר ארנוניה בכל שנה ושנה בסך ששת אלפים זהובים בכל שנה ושנה. מלבד זאת משלמת הקהלה בעד הזכות להחזיק בתי משקה מי דבש 400, שחיטת בהמות – 400, בעד נקיון ארובות העשן – 230, מס האופים – 200, מס הסוחרים בארג משובח – 200, הסוחרים בארג גרוע – 200, מס הסוחרים בברזל – 100, מס המשקלות – 100, מס המלח – 100. את שאר המסים מעלה הקהלה שלש פעמים בשנה: לחג הפסחא, לחג הירוק ולחג הלידה רבע השור מן המבחר, 25 ליטרות חֵלב מהותך, דפוס שלם של צוקר, שלש ליטרות קאפה, שלש ליטרות שקדים, שלש ליטרות אורז, שלש ליטרות צמוקים גדולים, שלש ליטרות צמוקים קטנים, שלש ליטרות קנמון, שלש ליטרות פלפלים ועוד עשרה מיני בשמים שונים, שלשה לויט מכל אחד ואחד. על הקהלה לקנות מאת החצר תבואה וירקות, כפי אשר תשית עליה החצר, ולשלם בעד כל כור זהוב אחד יותר מכפי השער שבשוק. עליה גם כן לקנות מאת החצר עופות ושאר דברים קטנים כפי אשר תשית עליה החצר. אסור לבני הקהלה לבשל שכר ולהתקין יי"ש, אך עליהם, כמו על הנוצרים יושבי העיר, לקנות את אלה מאת החצר. כמו שאר העירונים מחויבים בני הקהלה לשלוח אנשים אל הפוסטה (העירונים יום אחד והיהודים יום משנהו), בכדי לשאת שמה ולהביא משם מכתבים אל החצר וגם לשלוח שליחים למקומות שונים כפי צרכי החצר. הסוחרים במלח מחויבים לקנות מלח אך מאת החצר. החייטים ועושי אדרות שער מחויבים לתקן את הבגדים של החצר בכל שעה שיהיו נקראים לבוא שמה. הקצבים מחויבים לקנות את הבהמות לשחיטה אך מאת החצר. אסור לבני הקהלה לטחון קמח במקומות אחרים, מלבד בטחנות החצר ולשלם כפי המנהג. בלי רשיון אדון העיר אסור להם למכור קרקעות ובתים, או למשכנם¹¹.

אורדינציה זו, שכאמור כמותה היתה נתונה לכל קהלה וקהלה אשר בערי האצילים, מוכיחה, שאדוני הערים היו שולטים בממונם, בגופם וגם ברוחם של היהודים. הם מנו רבנים לקהלות, הם שפטו את היהודים (אם פסק בית הדין לא ישר בעיני אחד בעלי הדין וזה הגיש קובלנא על הפסק של בית הדין), הם שמנו גם ראשים לקהלה (אם ראשי הקהל שנבחרו מאת הקהלה לא היטבו בעיניהם), הם שמו על הקהלה מסים כבדים מאד (סך ששת אלפים זהובים לשנה נחשב באותם הימים לסכום גדול מאד, והוא נגבה מאת קהלה אחת אך בתור ארנוניה, מלבד שאר המסים, אשר הושמו על העוסקים במקצעות מחיה שונים, והמסים בחפצים שונים לצרכי החגאות), ולא די עוד בזה, אלא שהאומנים היו מחויבים לעבוד חנם בשביל החצר והקהלה היתה מוכרחת להספיק גם שליחים לכל צרכי החצר.

ממקורות אחרים אנו יודעים, שהרשיון להתמנות לרב נקנה בממון הרבה מאת אדון העיר, ורבים מן הרבנים לא השתדלו כלל, שיהיו נבחרים מאת הקהלות ואלו תגשנה את הבחירה אל החצר לאישור, אלא שחדו בממון את החצר ופקידיה והם מנו אותם לרבנים על הקהלות בחזקת היד, למרות רצונן של הקהלות ולמרות החרם, אשר הטיל ועד הארצות על הרבנים הקונים את הרבנות מאת השררות. גם לראשי הקהלות נתמנו לרוב אנשים שלא היו ראויים לכך ואך הפריץ מנה אותם, מפני שאלו היו חביבים עליו.

ולא די עוד באותם הדברים האמורים בפירוש באותה האורדינציה, כי עוד חובות שבעל פה היו מוטלות על הקהלות והחצר היתה יכולה להוסיף עליהן תמיד כהנה וכהנה.

“החובות האלה – כתוב בסופה של אותה האורדינציה – וכל שאר החובות לפי המנהגים הישנים ואשר מהיום והלאה תטיל החצר על הקהלה לפי רצונה, מוטלות על הקהלה ועליה למלא אותן”.

בפנקסי קהלות אחדות אנו רואים, שאדוני הערים לקחו למס קבוע גם מן המקומות שבבתי הכנסת ואסרו על בני הקהלה למכור את מקומותיהם אלו או להחליפם באחרים בלי רשיון החצר, אשר ניתן להם במחיר סכום של ממון.

היהודים היו כמעט כקנין החצר, עבדים לחצר. כל אחד ואחד מהם היה שייך לחצר, מעלה מס לחצר ומוכרח למלא את פקידות החצר, כמעט כאכרים, אשר היו נתינים לאדוני הכפר. ההבדל שבין האכרים והיהודים היה, שהאכרים היו מחויבים לעבוד בשדות אדוניהם ובחצרותיהם, והאדונים לבדם היו השולטים בהם השופטים אותם. היהודים היו מעלים מסים ולצרכי גבית המסים וההשגחה על בני הקהלה, שלא יעלימו את המסים, נחוצים היו פקידים. ומשום שהיהודים היו נבדלים בדתם, נחוצים היו להם פקידים, אשר יעסקו בצרכי הדת ומוסדותיה, כגון רבנים וראשי הקהלות. על כן היה ליהודים כעין אוטנומיה: בית דין לבד וראשים לבד, אך אלו כל מה שעשו רק בהסכמת האדונים עשו ועליהם הוטלה גם כן החובה של גבית המסים וההשגחה על בני הקהלה, שלא יערימו להפטר מן המסים.

ועוד הבדל אחד היה בין שייכותם של היהודים אל החצר ובין שייכותם של האכרים. לפי החוקים ששררו במדינה היו האכרים נתינים לאדוניהם ולא היו רשאים לעזוב את מקומותיהם ולהתישב במקומות אחרים. מה שאין כן היהודים. הם היו אנשים חפשים והרשות היתה בידם לעקור את דירתם ממקומות מושבותיהם ולהתישב בכל מקום שרצו אחרי שקנו להם “חזקת ישוב” מאת הקהלה ברשיון אדון העיר.

אמנם בסיים של שנת 1740 הציעו אצילים אחדים, שהיהודים היושבים במקומות שהם שייכים לאצילים יהיו קנין בעלי המקומות, העובר בירושה מאבות לבנים, כאכרים היושבים בכפרים¹². ואולם הצעה זו לא נתקבלה, כי שרי הממלכה ופקידיה, אשר היו שולטים בערי המלך, לא הסכימו לה, באשר הם רצו, שאמנם יעתיקו רבים מן היהודים את דירתם מערי האצילים אל ערי המלך ואז תתרבינה הכנסותיהם.

לא יכלו האצילים לעצור בעד היהודים לעזוב את עריהם, גזרו עליהם שלא לשדך את בניהם ובנותיהם עם בני קהלות אחרות ולעקור את דירתם לאותן הקהלות בלי רשיון אדוני העיר¹³.

 

יב    🔗

המסים, הארנוניות והמוני המתנות אינם מצילים. – העירונים דוחים מעליהם עול המסים והם מטילים אותם על היהודים. – העירונים מנשלים את היהודים מאחוזותיהם. – גזרות של הממשלה או של הקהל? – “מאזיה” מי אסר על היהודים? – “אדמת נכר” והישיבה מחוץ לרחוב היהודים. – קנס עצום על הדוכס בעון עבירה על גזרת הקהל. – גזרת קדמונים. – היהודים מתקוממים על ה“פריץ”. – עובדים לאדון אחד ולא לשנים.-

למרות כל החובות הרבים: המסים והארנוניות וכל מיני השירות, הכפיה לקנות מיני מכולת בחצר במחיר גדול מן המחיר שבשוק והספקת דברים שונים לחגאות, אשר הטילו אדוני הערים (וכמותם עשו גם הסטרוסטות בערי המלך) על היהודים, וכל המוני המתנות, אשר נתנו היהודים בכל עת ובכל שעה, כאשר כבר הזכרנו למעלה, לאדונים האלה ולסטרוסטות, לנשיהם, בניהם ומשרתיהם, – לא רצו או גם לא יכלו אלו להציל מרעתם של העירונים את “יהודיהם”, אשר הביאו להם הכנסות מרובות כל כך.

העירונים, מלבד אשר הרבו להתנפל על היהודים, להכותם ולהתעולל בהם, התאמצו תמיד לפרוק מעליהם את כל המסים הכלליים ולהטילם על היהודים, מלבד המסים המיוחדים והמרובים מאד, אשר הושמו על היהודים, בהתרעמם על היהודים, שהם דוחקים את רגלי הנוצרים ולוקחים מהם את מחיתם¹⁴.

ועוד בזה לא הסתפקו, אלא שבכל שעת הכושר התאמצו לנשל את היהודים מאחוזת נחלותיהם ולרשת את אדמתם או להרוס את בתיהם, ויש אשר הצליחו בהשתדלותם לרשת את אדמת היהודים.

מעשה שכזה היה בעיר דוברזין (דאָברין) שנת ת“ע, שאז נשרפו כל בתי היהודים אשר בשוק וכל רכושם עלה באש. בעת צרה אשר כזו באו העירונים בטענות על היהודים, שלפי איזו זכיות ישנות אשר להם אסור ליהודים לדור שם בשוק ואדמת השוק שייכת להם. “עמדנו לדין עמם – קובלים היהודים בפנקס שלהם – ויצא הפס”ד מעיר המלוכה וורשה, שלא ידור שום בן ברית בשוק, ועפ”י פסק זה נחלתנו נהפכה לזרים עירונים דפה דהיינו הפלאץ אשר היו שייכים מקדם בשוק לבני ברית"¹⁵.

בקרמניץ ערערו פתאם העירונים בשנת 1781 על בתי היהודים, שנבנו על אדמת העיר עוד לפני שנים רבות מאד, וטענו, שאסור ליהודים לדור על האדמה הזאת. הסטרוסטה סאנגושקה הגין על היהודים והשתדל בעדם לפני בית הדין, שאליו הגישו העירונים את משפטם. בכל זאת זכו העירונים בדין ותיכף הרסו את כל בתי היהודים¹⁶.

במקומות רבים שבמדינה, כפי שאנו רואים באחדים מפנקסי הקהלות¹⁷, היה להפך: כאשר נשרף רחוב היהודים, העתיקו היהודים את דירותיהם אל שאר הרחובות והתישבו על “אדמת נכר” ודרו שם, ואיש לא כהה בהם, עד אשר קם הקהל והכריז חרם על כל מי שקונה, בתים או קרקעות מאת הערלים והדר על “אדמת נכר”, וגם על כל מי שעוסק שם באיזה עסק של מחיה.

בדבר כל הגזרות שנגזרו על היהודים שלא לדור במקומות רבים ומחוץ לרחוב היהודים וגם לעסוק בעסקי מחיה מחוץ לרחוב היהודים, אי אפשר לדעת, אם היו יוצאות לפעולה בלי גזרותיו של הקהל וחרמותיו ואם בכלל לא יד הקהל היתה באלה ולא הוא היה הגורם להן, בכדי לחזק את הקהלה ומעמדה ולהגן על שמירת הדת, וגם להבטיח את עסקיהם של תקיפים מנזק, או גם בכדי “שלא לעשות גירוי בין האומות”.

כמעט בכל פנקסי הקהלות אנו מוצאים את החרמות שהטיל הקהל על “המרים את ידו להתעסק בשום מיני סחורות בשוק הערלים”, על הדר ב“רחובות הערלים” והקונה “אדמת נכר”. מהצד השני אנו יודעים, כאשר כבר הזכרנו, שבימי המאות הי“ז והי”ח נאסר על היהודים להתישב במקומות רבים שבמדינה, וביחוד מחוץ לרחוב היהודים ולעסוק שם במסחר ובאומנות. כאשר נעמיק להתבונן בתקנות הקהל וחרמותיו, אי אפשר שלא תעלה על לבנו הדעה, שבאמת לא גזרותיהם של הממשלה, הסיימים והסינודים עצרו בעד היהודים להתישב מחוץ ל“רחוב היהודים” או גם במקומות רבים, אלא גזרותיו וחרמותיו של הקהל, או אפשר גם כן, שאך בעטיו של הקהל והשתדלותו יצאו כל הגזרות ההן.

אנו יודעים, למשל, שמימים קדמונים היה אסור על היהודים לדור בגליל מאזוביה, כי תושבי הגליל הזה לא נתנו להם להתישב שם. והנה בפנקס טיקטין (טיקאצין) נמצא כרוז ש“נכרז בכ”ה בקהל עם ביום דכניסא רבה, צום גדליה ת“ל לפ”ק", שאסור לכל איש יהודי לדור במאזוביה, לא משום גזרתה של הממשלה, או מפני שהשרים אסרו זאת על היהודים, אלא מפני שיש תקנת קדמונים, האוסרת על היהודים לדור שם¹⁸. רבים מן היהודים, כפי שאנו רואים באותו הכרוז, לא השגיחו על תקנת הקדמונים ההיא וקבעו שם את דירתם, וכנראה לא עצר איש בעד התישבותם, עד שבא הקהל שבטיקטין והזכירם את דבר תקנת הקדמונים ואסר עליהם לדור שם.

האיסור הזה היה חשוב כל כך בעיני הקהל שבטיקטין, עד שהחליט, ש“מחויבים הקהל” לרדוף אותם האנשים (הדרים במאזוביה) בחרמות ושמתות ובכל הכפי', כלה גרש יגרשו אותם משם, וכל פרנס החודש מחויב להשגיח בהשגחה פרטית על זה. ובאם שאיזה פרנס חודש יציע דבריו בפני הקהל להציל איזה יחיד וליתן לו חנינה לתת לו ארכא על איזה משך, דינו חרוץ ליתן קנס עשרה טאלר בלי הנחה, רק לקיים התקנה הנ“ל”.

הנימוק שנתן הקהל בכרוזו להתחדשות האיסור הישן בכל תוקף ועוז, והוא, שעד אז היה שלום ליהודים באותו הגליל, ועל כן לא שם לב לעוברים על תקנות הקדמונים, ואך לאחרי שגברה הרשעה וגליל מאזוביה היה למקום “דשכיחא היזקא”, הוא מוצא את עצמו מוכרח לעצור בעד היהודים להתישב שם ולהכריח את היושבים שם זה כבר, ואפילו את היהודים שכבר נשתקעו שם, לצאת מן הגליל ההוא.¹⁹

ואולם אותו הכרוז לא הועיל, כנראה, לעצור בעד היהודים לקבוע את דירתם במאזוביה, ואותם שדרו שם מכבר על אחת כמה וכמה שלא יצאו משם, ולאחר שעברו שתים וחצי שנה, פנה הקהל דטיקטין אל ועד ד' ארצות, שהיה אז בלובלין, ובקש ממנו, שהוא יאסור לדור במאזוביה ויעזור לקהל טיקטין ברדפו את האנשים הדרים שם. ואך הפעם, לפני ועד ד' ארצות, גלה הקהל ההוא את כל הדברים, אשר בגללם הוא מתאמץ כל כך למנוע בעד היהודים מלהתישב ומלדור במאזוביה. על הנימוק, שהגליל מאזוביה הוא מקום סכנה ליהודים, הוסיף הקהל עוד שני נימוקים: היהודים היושבים במאזוביה “מקפחים את מחיתם” של בני קהלת טיקטין “וגורמים להם היזקות אשר לא כדת”, ומלבד זאת אינם נשמעים לקהל טיקטין ו“אם נתחייבים בדיניהם (של קהל טיקטין) חרם מחמת איזו משפט וחיוב, נשמטים מסביבותיהם ומתחבאים תחת שאר קהלות וישובים”.

הנימוקים האלה ישרו בעיני “האלופים הקצינים הרוזנים מנהיגי ד' ארצות יצ”ו" וביום ה‘, י’ ניסן תל“ב, מסר הועד ל”האלופים הקצינים מנהיגי ק“ק טיקטין יצ”ו" כתב, שבו נאמר בין השאר: “תוקף גזרתינו גזרת נחש שתעמדו לעזר לק”ק טיקטין להדוף ולרדוף אנשים רעים כאלו בכל מיני רדיפות שבעולם כחפץ נפשם, וכל מי שישא פנים לאיזה מאנשים ההם הרי הנושא פנים יעמוד תחתיהם לכל העונשים שבעולם"²⁰.

באפטא, כפי שאנו רואים בפנקס קהלת העיר הזאת, נשרפו בשנת תק“ט כל הבתים שברחוב היהודים ויושביו הוכרחו איפוא לעבור אל הבתים שעל “אדמת נכר” ולדור שם. ישבו שם היהודים, כנראה, בשלוה, ולא עלה על דעתם לשוב אל הרחוב שלהם, לבנות בו בתים ולדור בהם. אך פתאם, לאחר שעברו כארבע שנים (בשנת תי"ג), קפץ עליהם רגזו של הקהל, אשר נזכר, ש”הקדמונים כבר שקדו וגדרו גדר, שחלילה לשום בר ישראל… לעסוק בשום מחיה ולדור על אדמת נכר בשוק של הערלים“, ובכדי “לחזק את מעמד ומצב הקהלה” על כל מי שבעוד חדשים אחדים ישאר על אדמת נכר” ויעסוק שם במסחר, או באומנות או בשאר עסקים. הקהל לא נסתפק עוד בחרם בלבד, אלא שבכדי למצוא לו בזה עזר מאת אדון העיר, הטיל על כל מי שיעבור על האיסור ההוא “קנס עצום על הדוכס יר”ה מאה אדומים וקנס גדול על הסקארב (האוצר) של אדוננו הדוכס יר“ה”, מלבד “הקנס הגדול על הפ”ח דקהלה".

מעשה דומה לזה היה בוואידיסלוב, ששם נשרף רחוב היהודים בשנת תקכ“ו והיהודים קנו להם בתים על “אדמת נכר” ודרו שם. ואולם בשנת תק”ל נזכר הקהל, שעוד “הקדמונים בכל תפוצות ישראל” אסרו על היהודים לקנות “אדמת נכר” ולדור עליה. ועל כן הכריז גם הוא "חרם גדול בתקיעת שופר ובכבוי נרות על כל מי שקונה “אדמת נכר” ודר עליה.

ואמנם אמת נכון הדבר, שהיהודים, אשר נתישבו במאזוביה, קפחו רוחים רבים מאת היהודים בני קהלת טיקטין הסמוכה לגליל זה. כי מאחרי שגם במאזוביה ישבו יהודים, לא היו האצילים יושבי הגליל זקוקים עוד ליהודים יושבי טיקטין. אמת גם כן הדבר, שהיהודים שישבו מפוזרים ומפורדים במאוזביה יכלו על נקלה להשתמט מפריעת המסים אשר הוטלו על כלל היהודים ומן הסכומים אשר הטיל כל קהל וקהל על בני הקהלות לצרכי הקהלות ולצרכי הכלל, והקהל לא יכול להשגיח עליהם, שלא יעברו על מצוות הדת ועל גזרותיו.

וכך היה הדבר גם בכל היהודים שדרו על “אדמת נכר” מחוץ לרחוב היהודים, שכולם היו מקפחים את פרנסתם של יושבי “הרחוב”, כי מאחרי שהיו יהודים יושבים בתוך שאר התושבים, לא היו אלו צריכים לבוא אל “הרחוב” ולבוא במשא ומתן עם היושבים בו. בתוך רחוב היהודים הנקל היה לקהל לברר ולדעת במה עוסק כל אחד ואחד מבני הקהלה, מכסת הונו ורוחיו מה היא להטיל עליו מסים כפי עסקיו וערך הונו, הנקל היה לו גם כן להשגיח על אלו, שלא יעברו על חוקי הדת וכל מיני הסייגים ולענוש את העברינים. מה שאין כן ביהודים היושבים מחוץ לרחוב היהודים, מפוזרים בין שאר התושבים, שכל אחד ואחד היה חוסה בצל אדון אחר: בעל הבית, שבו דר, המגיסטרט, או גם אדון העיר, והאדונים האלה לא נתנו לקהל “להרע” ליהודים “שלהם”. לא נפלא איפוא הדבר, שה“קדמונים” אסרו בחרם על היהודים לדור מחוץ לרחוב היהודים על “אדמת נכר”, והקהל השתדל תמיד, שהאיסור הזה יהיה נשמר בתוקף החוקים וגם בתוקף יד ה“פריץ”.

יש אשר אדון העיר בעצמו הושיב יהודים מחוץ לרחוב היהודים, ואותם היהודים עסקו שם במסחר, שבו נתפרנסו יושבי הרחוב והרעו בזה את מצבם של כלל היהודים אשר בעיר. הקהל לא יכול אז לעשות שום מעשה כפיה לאותם היהודים, כי אדון העיר היה מחסה להם. אז התקוממו היהודים, ככל אשר יכלו, בלי הקהל, אשר היה תלוי בדעת ה“פריץ”, והכריחו אותו להסיר מעליהם את התחרותם של היהודים היושבים מחוץ לרחוב²¹.

ביחוד התאמץ הקהל, שהיהודים היושבים בעיר אחת יהיו כולם “שייכים לאדון אחד”, ולא ישבו אלו במקום ששייך לאדון אחד ואחרים במקום ששייך לאדון אחר, בכדי שהקהל לא יהיה צריך להשמע לשני אדונים ולקבל על עצמו את מרותם של שני שרים.

כך אנו מוצאים, שבדוברזין, לאחרי שנשרף רחוב היהודים, כאשר הזכרנו למעלה, והעירונים זכו באדמת הרחוב, עברו היהודים לחלקה של העיר, אשר היה תחת שליטת הסטרוסטה והיורידיקציה שלו. אז הטיל הקהל חרם חמור על כל יהודי, אשר ישתדל אצל העירונים, או אצל הקאשטילאן, אשר לו היה שייך חלקה של העיר, שבה נמצא לפנים רחוב היהודים, שירשו לו לשבת שם, "למען לא יהיה בית בני קהלתנו כשתי קהלות ותחת יגומאשץ (יעגאמאשץ) סטארוסטי אנחנו נהיה כפופים, ולא נהיה כעובדים לשני אדונים²².

 

י"ג    🔗

מקום מלחמה תמיד. – היהודים בוורשה לפנים. – גירוש וורשה הראשון. – נכסי היהודים נסכים לזרים. – היהודים שבים ומוצאים להם מגינים. – גירוש שני. – אישורו של איסור דירה ומסחר. – גזרה והיתר בצדה. – הפה שאסר, הפה שהתיר. – ידידיה. – ויסעו וישובו. – היהודים חוכרי מסי העיר. – חתונת בן המלך והשוחד של העירונים.

בכדי לעמוד היטב על המלחמה העצומה, שנלחמו העירונים עם היהודים בפולין, הננו מביאים בזה פרקים אחדים מתולדות היהודים בוורשה, שבה גברה מלחמה זו הרבה יותר מבשאר הערים ונמשכה כחמש מאות שנים.

וורשה היתה לפנים בירת הגליל מאזוביה ומקום מושב נסיכי הגליל הזה, ואחר כך (משנת 1575 ואילך) מקום הסיימים, מושב המלך (משנת 1595 ואילך) ובירת הממלכה כולה, ועל כן גדל ורחב בה המסחר תמיד. היהודים, שהיו מתפרנסים במסחר ובאומנות, התאמצו להחזיק בה מעמד, וכנגדם העירונים, שהיהודים היו מתחרים אתם, השתדלו להרחיק את אלו מן העיר, ומאשר עשרם של העירונים הנוצרים בוורשה גדול היה מאד, הצליחו תמיד בהשתדלותם ברב או במעט.

היהודים ישבו בוורשה עוד מימים קדמונים. דבר זה ברור. מתי נושבו בעיר זו, אין לדעת. יש לשער, שכמו בכל שאר ערי פולין נתישבו בוורשה בשעה שנוסדה העיר (בערך ראשית המאה השלש עשרה). הנסיך, אשר יסד את העיר, באנשי אשכנז יסד אותה ומשך אליה גם יהודים, וככל הנסיכים בוני הערים הקציע ליהודים מקום מיוחד לרחוב היהודים²³.

היהודים כמו בכל מקום שבתם בפולין, עסקו, כפי שאנו רואים בכתבי הארכיון של העיר, בעסקי מסחר ורבית, קנו ומכרו גם בתים וקרקעות²⁴.

בודאי, שכמו בכל שאר הערים הגדולות בפולין התאמצו העירונים גם בוורשה להטות את לב המושלים לגרש מן העיר את היהודים, המתחרים אתם, וחפצם זה הצליח בידם בשנת 1483, שאז נתן בולסלב נסיך מאזוביה לעיר זכיות, שלפיהן אסור ליהודים לשבת בוורשה. היהודים גורשו איפוא מן העיר, בתיהם וקרקעותיהם נסבו לאחרים, המקום, שבו עמד בית הכנסת, ניתן אחר כך מאת נסיכי מאזוביה לאחד הנוצרים שהצטיין במלחמה ומקום בית הקברות ליהודים נכנס לרשות הגדול שבבתי הכניסה הקתולים בעיר, הנקרא על השם “הקדוש ינאי”.

ואולם אותה הגזרה קשה ורעה היתה לא רק ליהודים, אבל גם לשרים, לגדולי הכמרים וגם לרבים מן הסוחרים הנוצרים, שהיו זקוקים ליהודים וצריכים להם. השרים והכמרים, שעסקי הרבית, כפי שכבר הזכרנו למעלה, היו אסורים להם, היו מוסרים סכומים של ממון ביד יהודים, ואלו הלוו אותם ברבית והעלו אותה לבעלי הסכומים אחרי אשר נכו לעצמם את שכר טרחתם. היהודים הספיקו לשרים ולגדולי הכמרים סחורות, שלא נמצאו בחנויותיהם של הנוצרים, ומכרו את סחורותיהם בזול. גדולי הסוחרים הנוצרים היו קונים מאת היהודים סחורות רבות, אשר אלו היו מביאים מחו"ל, ויש גם שנתנו את הסחורות האלה לקוניהם בהקפה.

היהודים גורשו מן העיר, אך רבים מהם מהרו לשוב אליה וגדולי השרים, הכמרים והסוחרים הגינו עליהם מפני הרדיפות של שלטונות העיר ופקידיהם וקטני הסוחרים והאומנים. אסור היה להם לדור בעיר, אך הם מצאו להם מחסה בחצרות השרים, הסוחרים הגדולים וגם במנזרים היו יוצאים ונכנסים. כמובן, לא עם בני משפחותיהם היו יושבים בוורשה. ערירים ישבו שם ועסקו בעסקיהם, וכאשר התנפל עליהם מי שהוא ברחובות העיר, באו מגיניהם והצילום. הגנה זו עלתה ליהודים בדמים מרובים, אך בכל אופן שהו בעיר, ורבים מהם עשו עושר.

ושוב התחילו העירונים להשתדל לגרש את היהודים ושלא לתת להם לשוב אל העיר. ושוב הוציא נסיך מאזוביה, יאנוש, בשנת 1525 פקודה לאסור על היהודים לדור בעיר ולעסוק בה במסחר ובאומנות.

בשנת 1526, כאשר תמו כל גסיסי מאזוביה, עבר כל הגליל עם העיר וורשה לרשותו של המלך, ותיכף השתדלו העירונים לפניו, שיאסור על היהודים לדור בוורשה. השתדלותם הועילה ובשנת 1527, בסיים שהיה אז בקראקא, אישר המלך זיגמונד הראשון את הזכיות שנתן בולסלב נסיך מאזוביה לעיר וורשה בשנת 1483, שלפיהן נאסר על היהודים לדור בעיר זו.

היהודים לא הרחיקו מן העיר, אך נושבו בפרבריה ובמקומות הסמוכים לה באחוזות השרים, גדולי האצילים והכמרים. שם השאירו את בני משפחותיהם, והם היו באים אל העיר, בכדי לעסוק שם בעסקיהם.

ושוב התחילו העירונים להשתדל לפני המלך, שיאסור על היהודים לדור לא רק בעיר וורשה, אלא גם במקומות הסמוכים אליה, בכדי שלא בנקל יוכלו להגיע לוורשה ממקומות מושבותיהם. וגם היהודים השתדלו לפני המלך, שלא יעתר לבקשת העירונים ויתיר להם לשבת בעיר. אלו ואלו הרבו להגיש דרונות גם למלך וגם לשרים אשר סבוהו. השתדלו גם גדולי השרים והכמרים אשר בוורשה לטובתם של היהודים, בהוכיחם שאין האצילים הנאספים אל הסיימים יכולים לעמוד בגזרת הגירוש של היהודים, כי באין יהודים יפקיעו הסוחרים הנוצרים את שער הסחורות; בין אנשי הסיים יש רבים, שהם זקוקים ליהודים “שלהם” לצורך עסקיהם, ויש גם כן יהודים, שהם מוכרחים לבוא ולהתיצב בבתי המשפט של העיר.

ואולם חזקה השתדלותם של העירונים מהשתדלותם של היהודים ומגיניהם ובשנת 1570 הוציא המלך זיגמונד אוגוסט פקודה זו:

1) כל איש יהודי וכל אשה יהודית עם בניהם ומשרתיהם, בין שהם יהודים ובין שהם נוצרים, עם חפציהם וסחורותיהם, זכות אזרח ודירה לא תהיה להם על שום קרקע, בין עירונית, בין של המלך, הכמרים והאצילים בוורשה הישנה והחדשה ובפרבריה, ואסור להם לדור בעיר אפילו בשעה שהמלך שוהה בה, מלבד בשעת הסיימים שאז מותר להם לשהות בעיר לצורך המסחר.

2) היהודים שיש להם איזה ענין, או משפט בוורשה מותר להם לשהות שם, ואולם אסור להם להכנס אל העיר ולהמצא בה, אם לא יקבלו מאת המגיסטרט רשיון לזה, וגם לאותם שקבלו רשיון אסור להם לעסוק במסחר, באומנות ובתגרנות ולהיות למכשול על דרך פרנסתם של העירונים.

3) היהודים, בשטח של שתי פרסאות בסביבות וורשה, מעבר הנהר וויסלה מזה ומעבר הנהר מזה, אסור להם לדור ולעסוק במסחר ובאומנות על שום קרקע שהיא, ואם לא יהיו נשמעים יוחרם רכושם:

אנו רואים אפוא, שהמלך בפקודתו זו רצה להניח גם את דעתם של העירונים וגם את דעתם של השרים וגדולי הכמרים. הוא מלא את רצונם של העירונים ואסר על היהודים לשבת ולעסוק במסחר ובחרשת לא רק בוורשה, אבל גם בכל המקומות הסמוכים במרחק שתי פרסאות (כחמשה עשר קילומטר). מהצד השני התיר ליהודים לשהות בוורשה ולעסוק בה במסחר בשעת הסיימים וגם התיר ליהודים לבוא אל העיר ולשהות בה, אם יש להם בעיר איזה ענין, מלבד ענין מסחר ואומנות.

והפקודה ההיא נמרצה היתה, ובכדי להבטיח לעירונים שבאמת ובתמים הוא אומר לעשות רצונם, הוסיף עליה עוד סעיף אחד, שבו נאמר:

4) דבר ההוצאה לפעולה של גירוש היהודים מוורשה וסביבותיה, בלי שים לב לשום מכשול ופרוטקציה, ואפילו למכתבים שניתנו ליהודים בתור יוצאים מן הכלל מאת המלך והבאים אחריו, נמסר למגיסטרט של העיר וורשה, הקיים עכשו ואשר יקום אחריו, ואיש לא יעיז לעצור בעד הגירוש.

ואולם למרות כל התוקף והעוז, שנתן המלך לפקודתו זו, נתן הוא בעצמו רשיון ליהודים לדור בוורשה דירת קבע, והמגיסטרט לא העיז לגרש את האנשים, שרצון המלך היה שישבו בעיר, אף על פי שהרשות היתה בּידו לגרשם. כך אנו מוצאים, שהמלך ההוא, זיגמונד אוגוסט, נתן לאחד היהודים ושמו ידידיה את הרשיון להתישב “בעירו” וורשה עם בני משפחתו ומשרתיו היהודים ולעסוק בה במסחר.

ידידיה זה היה יוצא ונכנס בארמון המלך ובחצרות השרים והמנזרים ובני משפחתו ומשרתיו הרבים נפוצו בעיר ומכרו את סחורותיהם ואיש לא העיז לנגוע בהם לרעה.

וגם בלי רשיוֹנוֹ של המלך יכלו היהודים לשבת בוורשה ולעסוק בה במסחר, לפי אותה הפקודה, בדרך ארעי, ימים רבים במשך השנה. כי הנה הסיים היה נקבץ אחת לשתי שנים והיה קיים במשך ששה שבועות. ואולם תמיד היו מסתעפים מן הסיים הזה סיימים אחרים, כעין סיים שבין מלך למלך, סיים הבחירות, סיים לחג הכתרת המלך וכיוצא באלו, מלבד הסיימים היוצאים מן הכלל, שנקבצו לפי פקודת המלך. לאחרי שנגמר הסיים היו היהודים צריכים לגמור את חשבוֹנוֹתיהם עם קוֹני סחוֹרתם, או היו להם משפּטים בבתי הדין עם אותם שלקחו אצלם סחוֹרה בהקפה, ובדרונות שנתנו לאנשי המַגיסטרט הצליחו לקבל את הרשיון להשאר בעיר.

וכך ישבו להם היהודים בוורשה ועסקו במסחר ובאומנות – בשעת הסיים בגלוי ובשאר הימים – בסתר, והשרים, גדולי הכמרים והסוֹחרים ובעלי הבתים הגינו עליהם מפני הרדיפות.

ולא רק במסחר ובאומנות עסקו היהודים, אלא גם חכרו את הכנסותיה של העיר. כך אנו מוצאים, שאיזו יהודים חכרו את המסים “שעלאָנזושנע” (מס הסחורות הנמכרות) ו“טשאָפּאָוועֶ” (מס המשקים החריפים). אַך פעם אחת, בּשנת 1580, קבלו על היהודים החוכרים לפני המלך, שעשו איזו מעשי מעילה בגבית המסים האלה, ואז הוציא המלך סטעפאן בּאטורי פקודה לאסור על היהודים לדור בוורשה ופרבריה ולחכור את הכנסותיה של העיר ושלא ישהה בה שום יהודי, אף לצורך עניניו, בלי רשיון המגיסטרט.

פקודות שכזו, לאסור על היהודים לדור בוורשה וסביבותיה ולעסוק בה במסחר ובאומנות, יצאו מאת המלכים והסיימים בשנות 1663, 1676, 1737, 1740, 1761, 1763, 1765, 1770.

מה היו התחבולות, שבהן נשתמשו העירוֹנים, בכדי שלא לתת ליהודים לשהות בעיר ולהתחרות אתם, אנו רואים בעובדה זו:

ביום 25 פברואר 1691 היתה בוורשה חתונת בן המלך יאן סאָבּיעסקי. להוצאות קבלת הפנים של החתן והכלה שם המגיסטרט מס מיוחד על יושבי העיר. העירונים קוו, שמאחרי אשר אל החתונה יקבצו רבים מגדולי השרים אשר במדינה וחוצה לה, ימכרו סחורות רבוֹת מאד והפסד המס המיוחד יצא בשכרם הגדול. ובכדי שהיהודים לא יבוֹאו להתחרות אתם בימי חגיגת החתונה, החליטו העירוֹנים, ששום בעל בית בוורשה לא ישכור לשום איש יהודי דירה או חנות באותם הימים, והאיש אשר יעבוֹר על החלטה זו ישלם מאה גרזיבנות קנס.

בהוצאות של העיר לחגיגת החתונה נמצאים הסכומים האלה: לאדון המרשלק הגדול של הכתר, שלא יתן ליהודים לשבת בוורשה בשעת חתונת בן המלך, טלרים נומר 10 זהובים פולנים 66 וגדולים 20. לכומר הדרשן, שידרוש לדעת היהודים, שהשרים לא יתנו להם פרוטקציה, לארבעה לוגות יין זהובים פולנים 6 וגדולים 20. לאדון המזכיר של הממלכה, שיציע לפני בן המלך, שלא יתן פרוטקציה ליהודים, ניתנו ציטרונים ותפוחי זהב, שנקנו במחיר 54 זהובים. למשרתי האדון המרשלק הגדול של הכתר בשעה שהאדונים פקידי העיר נתקבלוּ אצלו לראיון ודברו אִתּוֹ על אודות היהודים זהב 1 וגדולים 54²⁵.

 

יד    🔗

שוֹחד כנגד שוחד ותבלין לגזרות. – עונש ליהודים אין. – בתי הדין והיורידיות. – “ויסעו ויחנו”. – משא פנים. – באין מלך אין שליטה. – ועד וורשה. – המלך שאסר, המלך שהתיר. – תקיעת כף למלך. –– גורלם של היהודים העניים בוורשה. – גורשו ושבו. – העלם עין במזיד. – המרשלק ביעלינסקי ואכזריותו. – משובת תלמידי בתי הספר ומעשיהם ליהודים. – חגי הקתולים לחגא ליהודים. – המשובה פוסקת ואינה פוסקת. –

כל מיני הגזרות: של המלכים ושל הסיים, וגם השוחד הרב, אשר נתנו העירונים לשרי הממלכה, לפקידיהם ולמשרתיהם, לא הועילו לעצור בעד היהודים לשהות בוורשה ולעסוק בה במסחר ובאומנות. כנגד השוחד של העירונים בא השוחד של היהודים וכנגד גזרותיהם של המלכים והסיימים באו האצילים בעלי החצרות, הארמונות והבתים, שהיה להם דין יורידיקות מיוחדות, ובהם מצאו היהודים מחסה מפני הקמים לגרשם.

אותם האצילים השכירו ליהודים בשכר מרובה את בתיהם וחצרותיהם וארמנותיהם, ומפני שכל מקום ומקום אשר היה שייך ליורידיקה היה שייך ממילא למין בית דין אחר, מעולם אי אפשר היה לענוש ולגרש את היהודים השוהים בוורשה בתוקף פסק דין. כאשר נודע למגיסטרט, שבאיזה מקום יושבים יהודים, שלח אליהם הזמנה להתיצב בזמן ידוע בבית דין פלוני. היהודים התיצבו בעצמם או שלחו פרקליט בזמן הנועד והציעו את טענותיהם. בית הדין פסק, שהמגיסטרט רשאי לגרשם. אז הגישו היהודים קובלנא על פסק הדין אל אחד בתי הדין הגבוהים ובינתים ישבו באשר ישבו. זמן רב, כנהוג באותם הימים, עבר, עד שבית הדין הגבוה שלח להם הזמנה להתיצב לפניו. הגיע זמן המשפט ובית הדין הגבוה דחה את הקובלנא. אז החליפו היהודים יושבי מקום יורידיקה אחת את דירותיהם בדירותיהם של היהודים יושבי יורידיקה אחרת, וממילא בטל כל אותו הפסק, כי הנידונים כבר היו שייכים אל יורידיקה אחרת ואל בית דין אחר, והמגיסטרט, ברצותו לגרש את היהודים, היה מוכרח לתבעם לבית דין אחר, ושוב נשארו היהודים במקומותיהם החדשים עד זמן המשפט, ואחרי שיצא פסק דין חדש, שוב הגישו קובלנא אל בית דין גבוה ואחרי אשר עברו חדשים רבים ובית הדין הגבוה חייב אותם חובת גלות מוורשה, שוב החליפו את דירותיהם. כמובן, השתדלו היהודים תמיד, שזמן בירור משפטיהם בבתי הדין יהיה נדחה לימים רבים.

אמנם בהשתדלותו של המגיסטרט פסק בית הדין הרלציוני²⁶ בשנת 1648, שכל איש המשהה בביתו יהודי מחויב לשלם קנס של 2000 אדומים וסחורותיו של היהודי השוהה בעיר שלא כדין תוחרמנה ושהחק של שנת 1580 יצא לפעולה על ידי המרשלק של המלך. ואולם גם הפסק הזה היה כאין, כי גדולי השרים והכמרים הוסיפו להשהות יהודים בארמנותיהם, חצרותיהם ובתיהם והמרשלקים לא הרהיבו לגעת בהם לרעה. בין אותם שהשהו את היהודים בבתיהם נמצאו גם סינטורים, אשר איש לא העיז להטיל עליהם קנס או להחרים את סחורותיהם של “יהודיהם”²⁷. היו ימים, שבהם יצא המלך מוורשה ושהה במקומות אחרים, ואז בטלה שליטתו של המרשלק ושום שלטון לא היה, אשר יוציא לפעולה את החק האוסר על היהודים לדור בוורשה והמטיל קנס על מי שמשהה יהודי בביתו.

מלבד אלו ששהו בוורשה באיסור, ישבו בה בקביעות יהודים לא מועטים, שעל פי החק מותר היה להם לשהות שם. אלו היו גדולי השתדלנים שבממלכה, אשר מטעם ועד הארצות וועד המדינה בליטא היו יחדו ל“ועד וורשה”, שהשתדל תמיד לפני המלך והשרים בעד כלל היהודים וגם בעד יחידים, והם הרי תמיד היו להם עניני השתדלות, שלפי החק של שנת 1570, שהזכרנו בפרק הקודם, מותר היה להם לשהות בעיר, אלא שהיו זקוקים לרשיון מאת המגיסטרט, ורשיון זה נקל היה להם להשיגו, מאחרי שלא בידים ריקות היו באים לפני השרים בהשתדלותם, כידוע. אסור היה ליהודים אלו לעסוק בעיר במסחר ובאומנות, ובכן לא עסקו בגלוי, אלא בסתר היו באים אל מכריהם ומביאים להם סחורות שונות²⁸.

היו גם כן יהודים, אשר קבלו זכיות מיוחדות מאת המלכים לשבת בוורשה. כך אנו מוצאים, שאותו המלך וולאדיסלב הרביעי, אשר בשנת 1648 הוציא בבית הדין הרלציוני את הפסק המאשר את האיסור החל על היהודים לדור בוורשה והמטיל קנס עצום על המשהה יהודי בתוך ביתו, נתן שתי שנים קודם לכן (16 יולי 1646) לראש השתדלנים של היהודים וסרסור המלך, מארעק, את הזכות לשבת בוורשה בקביעות עם אשתו וילדיו. בשעה שהוציא את הפסק ההוא, התנה בפירוש, שאותו היהודי יוכל לשבת בוורשה עם אשתו וילדיו, ומשום שאין לו ילדים קטנים, התיר לו לשבת שם עם אחד מבניו ואשתו וילדיו של זה, “בכדי שזה יהיה לו לעזר בעניני החצר וגם בעניניו הפרטיים”. המגיסטרט בקש מאת המלך, שבפקודתו לא יזכיר את בנו של מארק, והוא נאות למגיסטרט, אך לקח מאת ראש העיר והיועצים תקיעת כף, שלא יפגעו בבנו של מארק ויהיה בעיניהם כאלו נזכר בפירוש בפקודה, “ולא יגעו לרעה ולא יתעללו” ביהודים אלו. בשנת 1650 אישר המלך את הזכות הזאת והוסיף עליה, שמותר למארעק זה ולשני בניו ליב (לעוועק) ויעקב לדור בוורשה עם נשיהם ולבנות להם שם בתים²⁹.

רע היה בוורשה גורלם של היהודים העניים, אשר לא יכלו לקבל זכיות מיוחדות מאת המלכים, וגם למצוא להם מחסה בבתי השרים וגדולי האצילים והכמרים נבצר מהם והיו איפוא מוכרחים להסתר בבתי אנשים פשוטים. אחרי היהודים האלה חזרו תמיד שליחיו של המגיסטרט ושוטריו, הכו אותם ולקחו מהם שוחד ולבסוף תפסו אותם והמגיסטרט החרים את סחורתם הדלה, גבה את הקנס מאת האנשים שהשהו אותם בבתיהם ואת היהודים גרש מן העיר. היהודים מהרו לשוב אל העיר ופקידי המגיסטרט העלימו מהם את עיניהם. השליחים והשוטרים שבו לקבל מהם שוחד, ואחרי שהיהודים שבו ורכשו להם בעמל וביגיעה רבה איזה רכוש בסחורות ובחפצים, שב המגיסטרט ותפס אותם, החרים את סחורותיהם וחפציהם, גבה, ככל אשר יכול, את הקנס מאת בעלי הבתים, שבהם דרו היהודים, ואת היהודים גרש מן העיר, ועוד באותו היום שבו המגורשים, והמגיסטר שוב העלים מהם את עיניו, עד אשר שבו ורכשו להם סחורות וחפצים³⁰.

על הרדיפות וצרות הגירוש נוספה אז עוד רעה גדולה ואיומה ליהודים, והיא צרת תלמידי בתי הספר של הישועים והפייארים, אשר משובתם בכלל גדלה אז מאד, וביעלינסקי, אשר הרבה כל כך לשקוד על תקנת העיר וסדריה, לא שם לבו אל מעשי תעתועיהם. כאשר היתה להם איזו תרעומת על מי שהוא, נסבו על הבית שבו ישב, הוציאוהו לחוץ ומשכוהו אל בית הספר ושם הלקו אותו. אוי לו לאיש, אשר פגע במזיד או אפילו בשוגג באחד התלמידים, כי אז לא נקה ממכות מרדות, ואפילו אם היה האיש אציל או שר צבא לא נשאו לו פנים. אם היתה להם איזו טענה על שר, הוציאו אותו בחוץ מן המרכבה והלקוהו. אוי לאיש, אשר התלמידים שמו בו את עיניהם לרעה, אבל הם, שהכו וחבלו והתעללו באחרים, היו פטורים מכל עונש, כי לפי החקים אסור היה לכל בית דין לשפוט את תלמידי בית הספר, מלבד בתי הדין של בתי הספר, ובתי הדין האלה היו נמנעים מלענוש אותם, כי גם השופטים חרדו מפניהם.

ואם עם האצילים ושרי הצבא התנהגו התלמידים כך, אפשר לשער מה עוללו ליהודים. ואמנם מספרים סופרי הימים ההם, שהתלמידים הרבו מאד להתנפל על היהודים העוברים בחוץ, הכו אותם מכות רצח וגזלו את אשר מצאו אתם. היהודים היו נזהרים, שלא לצאת לחוץ בשעה שהתלמידים הולכים אל בתי הספר או שבים מהם³¹. בימי חגי הקתולים הרבו לקצות ביהודים לא רק תלמידי בתי הספר, אבל גם המונים סתם.

משובת התלמידים גדלה כל כך, עד אשר פעם אחת התנפלו על אחד גדודי ביעלינסקי, אשר הוביל לגרדום איש פושע, אשר המרשלק חרץ עליו משפט מות, והוציאו מבין הגדוד את הפושע ושלחו אותו לחפשי.

ביעלינסקי ענש אז קשה את התלמידים ופקד להשגיח עליהם, שלא יוסיפו לעשות כמעשיהם הרעים. ואמנם בכלל הושם אז קץ למשובתם ומעשי רשעתם, אך על היהודים הוסיפו להתאכזר ולהכות בהם כמו לפנים, אף על פי שבעיני הנאורים שבעם רע היה הדבר³².

 

ט"ו    🔗

גדולת וורשה ורבוי היהודים. – אחרי מות בילינסקי. – היהודים ותחבולותיהם. – מרשות המרשלק לרשות המגיסטרט. – אף יום אחד בלי יהודים אי אפשר. – תרועת חצוצרות. – מגינים. – גזרת המגיסטרט. – שוב המרשלק. – גזרתו של לובומירסקי. – לא רב, אלא שתדלן, דיינים ושמש מרגל. – כרטיסי רשיון. – הגזרה מועילה במקצת. – התחרות בתפיסת היהודים. – שוב שוחד ושוב הגנה. – הוספה על כרטיסי הרשיון. – הכנסות המרשלק. – שוב הסיים.

בין כה וכה הלכה העיר וורשה הלוך וגדול, הלוך ועצום בעושר ובאוכלסים. המלך סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי לא יצא מן העיר למן היום אשר עלה על כסא המלוכה (1764), הסינט היה בה תמיד וגם הסיימים כמעט שלא פסקו. ובכן שהו תמיד בוורשה סינטורים, פקידים גבוהים מפולין וליטא, השרים וגדולי האצילים. בני לויתו של המלך, וגם אוהבי שעשועים בחברת גדולים נושבו בוורשה. על כן גדלה מרכולת העיר והמסחר עצם שם מאד. הסוחרים והאומנים, אשר נהרו אליה מארצות שונות, וגם יושבי העיר עשו עושר, וגם היהודים התאמצו בכל כחם להחזיק מעמד בעיר ומכל קצות הממלכה באו אליה המוני סוחרים ואומנים יהודים. לא ארכו הימים והמרשלק בילינסקי, אשר הרבה כל כך להציק להם, מת (דצמבר 1766) ותחתיו קם הנסיך סטניסלב לובומירסקי, אשר בראשונה נמנע ללחוץ את היהודים.

אמנם המגיסטרט, חברת הסוחרים ואגודות האומנים הרבו להגיש אל המרשלק החדש תלונות על היהודים, שהם כובשים את כל המסחר והאומנות ודוחקים את רגלי הנוצרים, ובקשו ממנו, שיתנהג עם היהודים כפי הדין. ואולם היהודים השתמשו בתחבולה הבדוקה והמנוסה מאז והצליחו להטות את לב ראשי הפקידים, שלא יגרשום מן העיר, ובין כה וכה הגיע זמן הסיים, שנמשך כשתי שנים (1767, 1768) ושבו, בזמן הזה, הותר ליהודים,כאשר הזכרנו למעלה, לעסוק במסחר ובאומנות.

העירונים השתדלו אז לפני הסיים, שהוא יאסור על היהודים לשבת בוורשה ולעסוק בה במסחר ובאומנות, כפי הזכיות הקדומות שיש לעיר, ובכדי שיהיו בטוחים, שהחוק יצא לפעולה, בקשו, שכל ענין השמירה מפני היהודים לא יהיה ביד המרשלק, אלא ביד המגיסטרט, שהוא יפקח על היהודים, שלא ישהו בעיר באיסור ולא יעסקו בה בשום עסק המביא שכר לבעליו. ולמען אשר יוכל המגיסטרט להלחם גם עם גדולי הכמרים והשרים הגדולים, שהשהו משפחות יהודים רבים בחצרותיהם אשר מחוץ לעיר, דרש, שיוכל לפנות לעזרה בשעת הצורך אל המרשלק³³.

הסיים הסכים להוציא את היהודים מתחת שליטת המרשלק ולמסור אותם ביד המגיסטרט, ואולם הוא מצא, שלצרכי הרבים אי אפשר לאסור על היהודים לשבת בוורשה ולעסוק בה במסחר ובאומנות בזמן שהסיים קיים, בכדי שהעירונים לא יפקיעו את שער הסחורות. ולמען אשר היהודים יוכלו להכין להם לפני הסיים מקומות מרווחים למכירת סחורותיהם ולגמור את עסקיהם לאחרי הסיים, החליט הסיים להתיר להם להכנס אל העיר עם סחורותיהם שני שבועות לפני הסיים ולהשאר בה שני שבועות אחרי הסיים, והכל בכדי שאנשי הסיים לא יצטרכו להיות בעיר אף ימים אחדים בלי סוחרים ואומנים יהודים.

לאחרי שנגמר הסיים בחודש יוני 1768 החליט המגיסטרט להודיע בתרועת חצוצרות בכל הרחובות, שכל היהודים מחויבים לצאת מן העיר, מלבד אותם שקבלו מאת המגיסטרט את הרשיון להשאר³⁴. היהודים יצאו מן העיר ביום הנועד, אך ביום המחרת שבו באמתלאות שונות ועל ידי השוחד אשר נתנו לפקידים ולשוטרים שוב ישבו בעיר, וכאשר נתבעו לדין, העתיקו את דירותיהם ממקום למקום ויד המגיסטרט לא השיגה אותם³⁵. רבים מן היהודים מצאו להם שרים וכמרים, אשר הגינו עליהם ולא נתנו להרע להם. באותה שעה כבר חנו בוורשה צבאות רוסיה, וגם הגנרלים והאופיצרים של הצבאות האלה נתנו ליהודים רבים כתבים, שבהם דרשו מאת השלטונות, שלא יגעו באלה לרעה, והשלטונות לא הרהיבו לסרב להם³⁶.

כך עברו שתי שנים ומספרם של היהודים הלך הלוך וגדל, והסוחרים והאומנים הנוצרים שבו והתרעמו, שהיהודים כבשו את כל המסחר והאומנות שבעיר. אז, בשנת 1770, הוציא המגיסטרט פקודה, שבה אסר על התושבים לקנות דבר מאת היהודים והבטיח שכר טוב לכל מי שיודיע לשלטונות את שם האיש, אַשר עבר על הפקודה הזאת. בעלי הבתים שבעיר נצטוו, שלא ישהו בבתיהם שום יהודי³⁷.

ואולם גם הפקודה הזאת לא הועילה ולהועיל לא יכלה, כי גדולי השרים והכמרים וגם גדולי שרי צבא רוסיה היו מגינים על היהודים ובעלי הבתים לא נמנעו מהשהות בבתיהם יהודים בעד שכר מרובה, כמובן.

ראה המגיסטרט, שפקודותיו אינן מועילות להפטר מן היהודים, ופנה אל המרשלק בבקשה, שיעזור לעירונים וככל אשר יוכל יתאמץ לגרש את היהודים מן העיר.

המרשלק לובומירסקי נענה למגיסטרט, אשר בבקשתו זו שב ומסר את השליטה של העיר לידו, וביום 10 אוקטובר 1770 הוציא את הפקודה הזאת:

א) היהודים, היהודיות וילדיהם מחויבים לצאת מן העיר.

ב) אסור ליהודים באיסור גמור לעסוק בעיר במסחר, באומנות ובמכירת משקים.

ג) לסוחרים הסיטונים, הרוצים למכור את סחורותיהם במדה מרובה לסוחרים, מותר לבוא לוורשה ולשהות בה שני שבועות, בכדי למכור את סחורותיהם, ואם לא הספיקו למכרן במשך הזמן הזה, עליהם לצאת מן העיר עם סחורותיהם, או להשאירן בעיר במחסנים.

ד) מותר ליהודים לבוא לוורשה לימי השוק ולהביא מיני מכולת למכירה.

ה) היהודים שיש להם דבר אל השרים או אל בתי המשפט וליהודיות הבאות לדרוש בעצת הרופאים מותר להכנס אל העיר.

ו) מפני שהיהודים שהותר להם לשהות בוורשה לפי שעה יש שהם זקוקים לרבנים, אשר יורו להם דיני איסור והיתר לפי דת היהודים וגם לשפוט אותם לפי דיניהם במשפטים שבין יהודי ויהודי, ולמנות רב בוורשה אי אפשר, בכדי שהיהודים לא יוכיחו בזה, שיש בוורשה קהלה של יהודים, ואם יש קהלה, הרי מותר להם לשבת בעיר, – יתמנה שתדלן אחד יהודי, והוא עם דיינים וזקני היהודים יורה וישפוט. לשתדלן מתירים להחזיק גם משמש, אשר יהיה לו לעזר, ועל המשמש הזה מוטלת החובה לרגל את היהודים הגנבים, אשר נתרבו בעיר.

ז) על בעלי הארמונות, בתי החומה והחצרות אסור להשהות אצלם שום יהודי, שאין בידו כרטיס=רשיון לשהות בעיר.

ח) מפני שבכדי להוציא את הפקודה הזאת לפעולה דרוש להחזיק פקידים ומשגיחים, מחויב כל איש יהודי הנכנס לוורשה לפדות לו תעודת היתר לשהות בעיר בסך שלשה גדולים כסף (כל גדול של כסף – 15 גדולים של נחשת, 1/2 7 קיפ.) לארבעה עשר יום, ובסך זה וגם בממון הסחורות, שיוחרמו מאת היהודים העוסקים במסחר ובאומנות למרות הפקודה, יתכלכלו הפקידים והמשגיחים³⁸.

פקודה זו הועילה במקצת לעצור בעד היהודים לשהות בעיר בלי כרטיס הרשיון ולעסוק בה במסחר, לכל הפחות בגלוי, כי המשגיחים מצד המגיסטרט והמשגיחים מצד המרשלק התחרו אלו באלו לתפוס את היהודים השוהים בעיר בלי רשיון והעוסקים בה במסחר ובאומנות, וגם למצוא את המקומות שבהם יושבים היהודים בלי רשיון ולמסור את בעליהם לדין, ובשני מיני המשגיחים האלה התחרו הסוחרים, האומנים ובני ההמון הנוצרים, שבכדי להפטר מהתחרותם של היהודים, וגם בכדי לקחת מאת המגיסטרט את הפרס, אשר הבטיח לתת, תפסו כל יהודי שפגשו בעיר ואיזו סחורה באמתחתו או תחת מעילו, וגם השתדלו למצוא את הבתים שבהם דרים יהודים שלא ברשות ואת האנשים שקנו סחורות מאת היהודים והודיעו את הדבר למגיסטרט.

ואולם כל זאת הועילה, כאמור, אך במקצת, כי יהודים רבים מצאו להם מחסה מפני הרדיפות והמצוקות בכתבי פרוטקציה שקבלו מאת צירי הממלכות השונות אשר שהו בוורשה, מאת הגנרלים והאופיצרים הרוסים וגם מאת גדולי השרים והכמרים הפולנים, וביהודים אלו לא נועז גם המרשלק לובומירסקי לפגוע. שאר היהודים התאמצו לכפר בשוחד את המשגיחים ושאר האנשים שתפסו אותם בחוץ ולרוב הועיל השוחד.

עוד באותה השנה (1770) הגדיל המרשלק לובומירסקי את תשלומי כל כרטיס=רשיון ופקד להוסיף עליהם עוד שני גדולים, בהמציאו אמתלא זו: ברוס פרצה אז מגפה, ובכדי שזו לא תוכל להגיע לוורשה, פקד המרשלק לעשות חפירות סביב העיר ושם את הוצאות העבודה מקצתן על אוצר הממלכה ומקצתן על בעלי הבתים שבעיר. ובכדי שהיהודים השוהים בעיר ישאו גם כן בעול ההוצאות האלה, הטיל עליהם לשלם בעד כל כרטיס=רשיון חמשה גדולים של כסף, ומאז, גם לאחרי שנגמרה עבודת החפירות, היו היהודים מוכרחים לשלם בעד כל כרטיס 5 גדולים של כסף וכל סכומי הכרטיסים האלה נכנסו לקופת המרשלק (אחרי שנים אחדות דרש המגיסטרט מאת המרשלק, ששני הגדולים, אשר נועדו לעבודת החפירות, ילכו לקופת המגיסטרט, כי עליו להחזיק גם משגיח ראשי (לעניני היהודים, והמרשלק הסכים).

והיהודים מכל קצות הממלכה, מרוס, וואָהלין, פודוליה ושאר הגלילות נהרו לוורשה, ורובם חסו בצל השרים של מקומותיהם, אשר שהו בימים ההם בעיר, והכנסותיו של המרשלק הלכו וגדלו, עד שהגיעו לסך 200,000 זהובים לשנה. ובין כה וכה שוב הגיע זמן הסיים (1773) שגם הוא נמשך כשתי שנים ובהן הותר ליהודים לשהות בעיר ולעסוק בה במסחר ובאומנות³⁹.

 

ט"ז    🔗

ועד וורשה והשתדלותו. – ישיבת מאזוביה הותרה. – תניא בדתניא. – היהודים באחוזות גדולי השרים. – “ירושלים החדשה”. – היהודים בוטחים. – תלונות העירונים והפסדם של המגיסטרט והמרשלק. – ריב למרשלק בשרים. – גם בקשת המלך אינה מועילה. – המרשלק זוכה בדין. – חורבן מושבותיהם של היהודים. – כניסה חדשה וגזרה חדשה.

בהשתדלותו של ועד וורשה התיר הסיים ליהודים בשנת 1775 לדור בגליל מאזוביה, שעד אז אסור היה ליהודים לשבת בו. אז נמצאו שרים גדולים, שהיו להם אחוזות מחוץ לעיר וורשה, אשר תלו בחק החדש הזה היתר ישיבת היהודים גם בסביבות העיר הזאת, השייכת לאותו הגליל, ובנו באחוזותיהם בתים וחנויות ולאחרי שנגמר הסיים, והיהודים היו מוכרחים לעזוב את העיר, נושבו יהודים רבים במקומות אלו ועסקו שם במסחר ובאומנות וממילא היו פטורים ממצוקת המרשלק והמגיסטרט. תושבי העיר הרבו מאד לצאת אל המקומות ההם ולהצטייד בסחורות שונות כפי צרכיהם והיהודים עשו חיל.

בין אותם השרים נמנו: שר גליל גניעזנאָ וראש המועצה התדירית הנסיך אוגוסט סולקובסקי, סגן שר האוצר של הממלכה הנסיך אדם פינינסקי ושר תלבשת המלך יוזף פוטוצקי, בעל האחוזה לעשנא (המקום שבו נמצא עכשו הרחוב לעשנא).

יותר מכל השאר גדל מושב היהודים באחוזות הנסיך סולקובסקי, אשר בנה מחוץ לחפירות העיר בית חומה גדול מאד ובו חנויות ודירות רבות והושיב בו יהודים רבים. למקום הזה קרא הנסיך בשם “ירושלים החדשה” (הבית הזה נמצא במקום שבו נמצא עכשו הרחוב השדרה הירושלמית – אלעיא יעראֶזֶלימסקאַ – בקרבת בית החולים, הנקרא על שם “הילד ישוע”, ואמנם על שם המושב הזה של היהודים נקראה השדרה ההיא עד היום בשם “ירושלמית”).

היהודים בטחו בכחו של הנסיך סולקובסקי, שהוא יגן עליהם בתוקף החק החדש מפני המרשלק והמגיסטר השואפים לגרשם וצברו שם, ב“ירושלים החדשה”, סחורות לרוב מאד, ובני העיר נהרו שמה לקנות את כל צרכיהם.

ראו חברת הסוחרים ואגודות האומנים, שכל המסחר נסב עתה באמת אל היהודים ובלי שום מפריע הם הולכים וכובשים אותו עם האומנות יחדו, ופנו אל המגיסטרט בדרישה, שזה יתאמץ לגרש את היהודים ממקומות מושבותיהם החדשים. אנשי המגיסטרט, שהכנסותיהם נתמעטו מאד, אחרי שהיהודים לא היו עוד זקוקים כלל לוורשה, פנו עם חברת הסוחרים ואגודות האומנים אל המרשלק לובומירסקי, שהכנסותיו נתמעטו עוד יותר וחשש שעוד מעט לא יצטרכו היהודים כלל להכנס לוורשה ושום כרטיס=רשיון לא יהיה נמכר.

המרשלק מסר איפוא לבית-הדין העליון את הנסיך סולקובסקי ואת שאר השרים, אשר השהו יהודים באחוזותיהם, והוכיח, שאותו החק החדש אינו חל על העיר וורשה וסביבותיה במרחק שתי פרסאות, מפני שהוא אינו יכול לבטל את הזכיות הקודמות שיש לוורשה, אשר לפיהן אסור ליהודים לדור בעיר זו וסביבותיה ולעסוק שם במסחר ובאומנות. מלבד זאת הוכיח, שאותו החק החדש התיר ליהודים להתישב אך על האדמה העזובה שבמקומות גליל מאזוביה הרחוקים מוורשה, בכדי שיעבדו שם את האדמה הזאת ולא שיעסקו שם במסחר.

הריב בין השרים ההם ובין המרשלק לובומירסקי גדול היה מאד. שני הצדדים התעקשו ולא רצו לותר, השרים נסמכו על כח החק החדש, על תקנת הצבור שיש בישיבת היהודים לכל הפחות סמוך לוורשה ועל חקי האנושיות, שלפיהם אין לאסור על בעלי בתים ואחוזות להשהות אצלם את האנשים שהם רוצים ואין להגביל זכות ישיבת בני אדם ועסקי מחיה שלהם. המרשלק נשען, כאמור, על זכיותיה של העיר וורשה וכחו הגדול.

רבים מגדולי השרים השתדלו להטות את לב המרשלק לשבת מריב ולחדול מהקניט את השרים ההם. גם בעיני המלך בעצמו רע היה הריב הזה, והוא בכבודו ובעצמו בקר את לובומירסקי ובקש ממנו, שיותר ויתן ליהודים לשבת במקומותיהם החדשים, לבל ירעים את השרים הגדולים ההם.

ואולם לובומירסקי חזק את לבבו ולא שעה גם אל המלך ובקשתו, כי ההפסד, אשר הגיע לו מאת מושבות היהודים החדשים, גדול היה מאד, וגם גאותו וגאונו לא נתנו לו להכנע מפני השרים ההם.

אחרי אשר הצליח לובומירסקי להוציא מאת בתי הדין פסק, שלפיהו אסור ליהודים לשבת בוורשה וסביבותיה במרחק שתי פרסאות גם אחרי שהיתר ליהודים לדור במאזוביה, שלח ביום 22 יאנואר 1775 בטליון שלם של שוטרים מזוינים ל“ירושלים החדשה” ופקד עליהם לגרש משם את היהודים ולהחרים את סחורותיהם

חיל הנסיך סולקובסקי ומשרתיו יצאו כנגד השוטרים והקרב היה עצום. במערכות הנלחמים נפלו חללים, אך לבסוף גברו השוטרים וגרשו משם את היהודים והחרימו את כל סחורותיהם ואת חפציהם, ולבל יוכלו היהודים לשוב שמה, החריבו את כל הבית הגדול ההוא ושמו אותו למפלה.

וכאשר עשה לובומירסקי ל“ירושלים החדשה”, עשה גם לשאר מקומות-המושב החדשים של היהודים אשר מחוץ לחפירות העיר.

ובכדי להראות, שכל מעשיו הם בצדק וביושר, פקד המרשלק לקבץ את כל הסחורות שנחרמו אל מחסן גדול אחד אשר בבית=הנשק ולמכרן בסיטון ולתת את המחיר ליהודים בעלי הסחורות. ואולם הסחורות הנחרמות היו רבות כל כך, עד אשר המחסן הגדול ההוא לא יכול להכילן והמרשלק הוכרח להקציע להן עוד מחסן גדול אחד ליד הקסרקטים של חניכי האופיצירים.

כל היהודים אשר ישבו במקומות ההם נשארו איפוא פתאם בימי החורף הקרים, הם ובני משפחותיהם, בערום ובחוסר כל וגם בלי דירה, והיו מוכרחים לנוד עם נשיהם, זקניהם ועולליהם ולתור להם מקום להחסות בו מן הצנה. מי שנשאר בידו מעט ממון, שחד בו את המשגיחים והפקידים ונכנס לוורשה ומצא בה מחסה, וכך שוב נכנסו היהודים לוורשה ושוב דרו בה ושוב גדלו הכנסותיו של המרשלק והכנסותיהם של אנשי המגיסטרט ופקידיהם, ושוב גדלו תלונותיהם של הסוחרים והאומנים הנוצרים על היהודים, שהם נוטלים מהם את פרנסתם.

לאותם היהודים בכלל נקל היה אז לקבל רשיון להכנס לוורשה ולשהות בה, ובדין ניתן להם הרשיון, שהרי כל אחד ואחד מהם היה צריך לגבות את הסכום אשר הגיע לו בעד סחורתו שהוחרמה, ובכן היה לו ענין בעיר ולפי הדין היה מותר לו לשהות בה. ומאשר לא על נקלה יכול כל אחד להוכיח מה היתה סחורתו והממונים על המחסנים לא יכלו גם הם להוכיח בנקל בכמה נמכרו סחורותיו של כל אחד ואחד, יכלו איפוא היהודים לשהות בעיר זמן רב, ומכיון ששהו שם, עסקו בסתר במסחר ובאומנות. בכל אופן שוב נתמלאה קופתו של המרשלק. בכדי למלא את רצון העירונים, המתאוננים על היהודים, חדש לובומירסקי את גזרתו, שלא לתת ליהודים לעסוק במסחר ובאומנות, מלבד לסוחרים סיטונים, שלהם התיר להכניס אל העיר את סחורותיהם, אך גם על אלו אסר להוביל את הסחורות אל הארמונות, בתי החומה והחצרות, אלא אל המחסנים שנועדו לכך בכדי שלא יוכלו למכור לאחרים אף את מקצתן. על המגיסטרט פקד לבנות שני מחסנים, שאליהם תובלנה סחורותיהם של היהודים תיכף להכנסן בשערי העיר.⁴⁰

 

יז    🔗

מרשלק חדש וגזרות חדשות. – מכס בשר כשר ובתי אוכל ליהודים. – גירוש חדש. – יהודים ילידי וורשה. – רעה לעשירים ולא לאינם עשירים. – המלך דוחה בקשת היהודים. – יהודים גולים והמסחר גולה אתם. – מקום מושב חדש. – רוכלים ואומנים יהודים בוורשה. – נשים יושבות בית. – בתי כנסת, קול שופר, קידוש לבנה וחופות.– מכס של מעשי דת. – האומנים הנוצרים והשתדלותם. – המגיסטרט מעלים עין מן היהודים. – היהודים מרבים לבוא לוורשה.

המרשלק לובּומירסקי מת בחודש אוגוסט 1783, ותחתיו קם מנישק, אשר בראשונה לא שם לב אל עניני היהודים. ואולם המגיסטרט הרבה מאד להשתדל לפני המרשלק החדש, שיגרש את היהודים ולא יתן להם לשהות בעיר ולעסוק בה במסחר ובאומנות, מלבד לאותם היהודים, אשר לפי זכיותיה של העיר ולפי התקנות הקודמות הותר להם להכנס אליה, וגם לאלה יהיה מותר לעסוק אך במסחר סיטוני.

הלבלר של יועצי העיר, סוויניאַרסקי, התקין “תקנות בשביל העיר וורשה בנוגע להיהודים”, אשר היו דומות אל התקנות שהוציא המרשלק הקודם לובומירסקי, אך על אלו הוסיף תקונים והוספות. חברי המגיסטרט השתדלו לפני המרשלק ופקידיו בדבר אישורן של התקנות האלה, וביום 14 מאי 1784 נתפרסמו בשם המרשלק התקנות האלה:

היהודי הבא לוורשה ומביא אִתּוֹ סחורות, עליו להביא בּראשונה את סחורותיו אל בית=המכס, שמשם יוביל אותן אל מחסני העיר, ואז ישתדל לפני הממונה על המחסנים האלה, שיתן לו תעודת=היתר לשהות בעיר ארבעה עשר יום. התעודה הזאת צריכה להיות מקוימת מאת ראש הפקידים הממונים על עניני היהודים ומאת המשגיח של העיר. במשך הימים האלה יחזר היהודי על סוחר, שיקנה ממנו את כל סחורותיו בשלמותן, מבלי אשר יחזר אִתּן על הרחובות ועל הבתים. אם ישא יהודי סחורה ברחוב, תוחרם סחורתו. אם לא מצא לו היהודי קונה במשך ארבעה עשר יום, אפשר לתת לו ארכא לעוד ארבעה עשר יום, אך אחרי שיעבור הזמן השני מחויב היהודי לצאת מן העיר, בין שמכר את סחורתו ובין שלא מכר אותה.

לאומנים יהודים אסור להכנס אל העיר. היהודים הבאים אל העיר בלי סחורה מחויבים לפדות להם כרטיסי=רשיון לשהות בעיר שבוע אחד או ארבעה עשר יום, שאחריהם אפשר יהיה לתת להם ארכא לארבעה עשר יום.

לנשים יהודיות מותר לתת כרטיס רשיון, אך אם הן או ילדיהן זקוקים לעזרת רופא.

במקרים יוצאים מן הכלל אפשר לתת ליהודי כרטיס-רשיון לשנה שלמה.

מחיר הכרטיס לשני שבועות – שני זהובים פולנים, מחיר הכרטיס לשנה י"ג זהובים פולנים.

ליהודים, השוהים בעיר אסור היה, כמו לפנים, להחזיק להם רב, ואך השתדלן עם הדיינים והשמש היו המפקחים על עניני הדת ולאלו מותר היה לערוך תפלה בצבור וכל עניני הדת, אך לא בפומבי, רק במקומות סתרים. בכדי שלא יהיו מוכרחים לאכול מאכלות שאינם כשרים, מותר היה ליהודים להחזיק שוחטים ובתי אוכל. כל אלו: השתדלן, הדיינים, השמש, השוחטים ובעלי בתי-האוכל היו פטורים ממס-הכרטיסים, ואך על בשר כשר ובתי האוכל הושם מכס מיוחד, שניתן בחכירה לאחד היהודים⁴¹. (בראשונה היה השוחט בעצמו חוכר את המכס הזה ושלם דמי החכירה סך 600 זהובים לשנה, אך אחר כך התחילו היהודים להתחרות איש באחיו והעלו את דמי החכירה עד כדי 18.000 זהובים לשנה, בקחתם מכל שור או פרה שנשחטה סך שמונה זהובים; בעד חכירת מכס בתי=האוכל שלמו בראשונה אך סכום מועט ואחר-כך העלו אותו בהתחרותם עד כדי 4.000 זהובים. וכל זאת אך בוורשה לבד, חוץ מפּראַגאַ. חוכרי המכס הזה עשו עושר גדול במשך שנים אחדות.)

לאחרי שעברו ימים מועטים מן היום, שבו יצאו אותן התקנות, הוכרז מטעם המגיסטרט (ביום 25 מאַי), שהיהודים יגורשו מוורשה ומכל המקומות אשר סביב העיר בשטח שתי פרסאות.

אימה נוראה נפלה אז על היהודים. רבים מהם כבר התערו בוורשה, היו להם עסקים בעיר, עסקי מסחר ועסקי אומנות, חובות רבים אצל תושבי העיר, סחורות וכלי אומנות, מכרים, שבחפץ לב היו קונים מהם סחורות שונות, ופתאם נגזר עליהם לעזוב את כל אלו ולנוע, מבלי אשר ידעו לאן. ויודעים היו היהודים, שהגזרה חדשה היא חמורה מאד ולאחרי המעשה אשר עשה המרשלק לובּומירסקי לנסיך סולקובסקי ב“ירושלים החדשה” ולשאר גדולי השרים, אשר השהו יהודים באחוזותיהם, לא ירהיב עוד שום שר לאסוף אותם אל חצרותיו וארמנותיו.

היהודים פנו אז אל המלך בכתב בקשה, שבו הוכיחו, כי ביניהם יש רבים מאד, אשר נולדו בוורשה ומעולם לא דרכה כף רגלם על אדמת עיר אחרת, רבים מהם הובאו לוורשה על ידי הוריהם בעודם קטנים, ומאז לא יצאו מן העיר הזאת, ועכשו, כאשר נגזר עליהם להגרש מן העיר, עיר מולדתם, אינם יודעים אנה יפנו ואיה העיר אשר תקבל אותם ותתן להם “חזקת ישוב”. שאר היהודים מביאים תועלת רבה מאד לתושבים בכלל ולאצילים ולשרים בפרט, כי כאשר היהודים שוהים בעיר אין הסוחרים והאומנים הנוצרים יכולים להפקיע את שער הסחורות. בוורשה מתפרנסים כל היהודים האלה, ואם יגורשו מן העיר ימותו הם ובני ביתם ברעב. על כן הם מחלים את פני המלך, כי ירחם עליהם ויצוה להשאירם בעיר.

המלך לא מלא את בקשתם, כי לא יכול לבטל את הזכיות אשר היו לעיר בדבר היהודים.

גזרה זו רעה היתה מאד בעיקרה אך לעשירים שבין היהודים, לגדולי הסוחרים אשר בתוכם, שעד אז עסקו בעסקיהם כמעט בפרהסיה למרות כל גזרות הגירוש אשר נגזרו עליהם, כי השוחד הרב, אשר היו נותנים לכל מיני פקידים ומשרתים, הגין עליהם תמיד. לבסוף, כאשר גורשו, העתיקו את בתי=מסחרם אל המקומות הסמוכים לעיר, וכאשר נחרבו המקומות ההם, מיד שבו אל העיר. עכשו שוב בא עליהם גירוש ואין להם מקום לנוס עם סחורותיהם. ואולם כל שאר היהודים, התגרנים והאומנים, ידעו, שכאשר התחבאו קודם לכן בפנות העיר עם מעט סחורתם ומעשי אומנותם, כך יוכלו להסתר גם עכשו. יגורשו היום וישובו מחר באיזו אמתלא, יקנו כרטיסי רשיון, ידורו חודש ימים במקום אחד, ואחר כך יפנו אל מקום אחר. הכל כאשר עשו עד אז.

עשירי היהודים פנו אז אל אחד גדולי החשובים והעשירים שבין העירונים, פּטר טפּר, אשר היה בעל האחוזה ראַשיִן, שהיתה בימים ההם רחוקה כשתי פרסאות מן העיר (העיר הישנה היום), ובקשו ממנו, שהוא ישהה אותם באחוזתו.

טפּר נענה ליהודים, כי הם פסקו לתת לו שכר רב והסוחרים הגדולים שבין היהודים, מלבד אותם שרכשו להם כתבי פּרוטקציה מאת צירי הממלכות וגדולי שרי צבא רוסיה, יצאו מוורשה על מנת שלא לשוב אליה עוד וקבעו להם דירה בּראַשיִן, ששם יסדו להם חנויות גדולות מלאות סחורות שונות.

פנו גדולי הסוחרים היהודים מוורשה לראַשין, ואתם פנה גם המסחר של וורשה. כל נשי השרים, האצילים והעשירים יושבי העיר היו יוצאות במרכבותיהן לראשין לקנות אצל היהודים את צרכיהן. ההמונים יצאו גם כן שמה לקנות מאת היהודים כל מה שהיה דרוש להם. הסוחרים והאומנים הנוצרים רגזו מאד. לפנים, בשעה שאותם הסוחרים היהודים היו שוהים בווורשה, גדל בה המסחר, וגם הם היו מוצאים להם קונים רבים לסחורתם. היה איזה חפץ דרוש לאדם וראה לפניו חנות, נכנס וקנה באשר קנה. עכשו הכל יוצאים אל היהודים, ובוורשה אין קונה. גם הכנסותיו של המגיסטרט נתמעטו מאד אחרי שכל המסחר פנה מן העיר.

המגיסטרט איים על היהודים, אשר נושבו בראשין, שגם שם תשיג אותם ידו הקשה ויד המרשלק. הוא איים גם=כן על טפּר, בעל האחוזה ראַשין, שינקם בו, וזה לא חת. שלח אליו אַזהרות רבות, שבאם לא יגרש את היהודים מאחוזתו, תשיג אותו יד המשפּט, כי שלא כדין הוא משהה שם את היהודים. וגם אזהרות אלו לא הועילו. בכדי לבייש את טפּר הפיץ המגיסטרט הודעה נדפסה, שבה נאמר, כי טפּר הוא עבריין ומחזיק בידי יהודים, בכדי להרע לנוצרים ולקחת מהם את מחיתם. וגם הודעה זו לא הועילה.

באותה שעה ישבו בוורשה המוני יהודים אומנים ורוכלים וביחוד רב מספר הצורפים היהודים, אשר קנו שמלות ישנות מרוקמות כסף וזהב, תּכשיטים ישנים ומטבעות שנפסלו וזקקו אותם ומכרו אותם לצורפים הנוצרים. נשיהם וילדיהם היו יושבים בבתיהם ונמנעו מהתהלך ברחובות. הרוכלים והאומנים היו רצים בלכתם ברחובות, כאלו באו זה עתה אל העיר לצורך איזה עסק והנם נחפזים ללכת אל מקום חפצם, נכנסו אל איזה בית, קנו או מכרו איזו חפצים, החביאו תחת מעיליהם, נשאו אל בתיהם ושוב יצאו⁴².

גם בתי כנסת כבר היו אז ליהודים יושבי וורשה, שבהם התפללו בצבור בקול רם. ב“ימים הנוראים” נשמעו בחוצות וורשה קול רנה ותפלה של היהודים וקול תרועת שופר. גם “קדוש לבנה” ערכו בחוצות בקול רם. השיאו את בניהם ובנותיהם בעיר ובלוית מנגנים בכלי שיר הוֹבילו את החתן והכלה ברחובות אל חצר אחד בתי=הכנסת, שבו הציגו את החופה.

בעד הרשיון להתפלל בקול רם ובכלל לעשות בפומבּי מעשי מנהגי דת היהוּדים ודיניה היו היהודים מעלים סכומים ידועים אל קופת האופיציאל בוורשה. אחר כך היה הדבר לחוק בוורשה, שהיהודים מחויבים להעלות מכס לאופיציאל בעד הרשיון ההוא ואחד היהודים חכר את המכס הזה וגבה אותו מאת כל בית כנסת ומן האנשים שהשיאו את בניהם ובנותיהם⁴³.

בין כה וכה הגיעה שעת הסיים (1786) וליהודים מותר היה לבוא לוורשה ולעסוק בה במסחר ובאומנות. שבו היהודים לוורשה וגם המסחר שב אתם, והמגיסטר וגם הסוחרים הנוצרים שמחו. ואולם בעיני האומנים הנוצרים רעה היתה התחרותם של האומנים היהודים, ובלי דעת המגיסטרט הדפיס ראש ראש אגודות האומנים מכתב מלא תלונה על היהודים, ה“עושקים” את פרנסתם והמביאים אסון על כל העיר, וחלו את פני השרים אנשי הסיים, שירחמו על הנוצרים ויחליטו לגרש את היהודים מוורשה ולמנוע מהם כל תחבולה לשוב אל היער ולהרע לנוצרים. את המכתב הזה הפיצו בין השרים אנשי הסיים ולפני ראש העיר התנצלו, שמפני מר נפשם וענים הנורא, אשר בא עליהם בגלל התחרותם של היהודים, ומפני שכבר נואשו מן התקוה, שהמגיסטר ישתדל לגרש את היהודים מוורשה וסביבותיה, אנוסים היו לפנות בעצמם אל הסיים ולא על=ידי המגיסטרט⁴⁴.

ואולם גם הסיים הזה אישר את התקנות הקודמות של העיר ואחרי שנגמר הסיים לא הוסיף עוד המגיסטרט לנסות לגרש את היהודים ולעצור בעדם מעסוק במסחר ובאומנות, באשר ירא, שבאם שוב יגרש את היהודים, יגרש אתם גם את המסחר.

מה מאד הרבו אז היהודים לבוא לוורשה, נוכל לראות מן העובדה, שבשנת 1787 עלה סכום כרטיסי=רשיוֹן ליהודים בוורשה ובפראגא לסך 83,204 זהובים.⁴⁵

 

י"ח    🔗

היהודים בוורשה הולכים ורבים. – ועד וורשה ו“כלי הקודש”. – מושב היהודים. – בקשת היהודים ונדבתם לחיל פולין. – המגיסטרט נצב לשטן. – כתבי פלסתר. – גירוש היהודים סגולה להתנכרות העירונים. – העירונים דורשים זכיות. – תחבולות המגיסטרט וערמתו. – צירי הערים בווורשה. – ה“פרוצסיה השחורה” לפני המלך והשרים. – שעת התקונים והאימה מפני הרבולוציה. – המגיסטרט בהשתדלותו ונכליו. – דפוטציה לתקנת הערים. – העירונים מאיימים. – הכרזת הגירוש. – האצילים מתרגזים. – העירונים דורשים גירוש והמגיסטר “מרגיעם”. – גירוש למרות החק. –

בינתים הגיעה שנת 1788, שאז קם הסיים, אשר נמשך ארבע שנים, שבהן מותר היה ליהודים הסוחרים לשהות בעיר ולעסוֹק בה במסחר. ואמנם הלך אז מספרם של היהודים הלוך וגדל מאד. מכל קצות הממלכה נהרו אליה המוני סוחרים, חנונים, תגרנים, אומנים ושתדלנים כמעט מכל עיר ועיר שבממלכה, מלבד חברי ועד וורשה, שנשלחו שמה מאת ועד ר' ארצות וּוַעד המדינה בליטא, אשר באמת היו קיימים גם אז, אף=על=פי שלפי החוק של שנת 1717 נאסרו הועדים האלה. וכרבות מספרם של היהודים בכלל, רבו בה גם הרבנים, אשר באו מערים רבות לוורשה, ותמיד היו טרודים בעניני הפשרות שבין סוחרים לסוחרים ובהוראות איסור והיתר. רבו בעיר גם השוֹחטים, הקצבים, בתי=האוכל של מאכלים כשרים, שמשים וקבצנים.

בחוגי האצילים, שעסקו בּעניני הכלל, אמרו אז, שמספרם של היהודים בוורשה מגיע לכדי עשרים אלף איש בערך⁴⁶. רבים מאלה ישבו בעיר הישנה, שהיתה מלאה אומנים יהודים. המוני סוחרים, חנונים, מוכרי בגדים ישנים וחפצים שונים ואומנים שכרו להם בנין גדול, אשר השתרע בככר שבין הרחוֹבוֹת סינאטורסקה ונוֹבה=סינאטורסקה (המקוֹם, שבוֹ עוֹמד עליו עכשו התיאַטרון הגדול והככר אשר לפניו). בעל הבנין הזה, הנסיך אורוסקי, עשה בו חנויות רבוֹת מאד והמכפלה השניה של הבנין היתה לדירות ליהודים החנונים, לתגרנים ולאומנים. כאשר צר היה להם המקום, נושבו ברחוֹב סינאטורסקה, ברחוֹבוֹת הקטנים אשר במקום, שבו משתרע עכשו הרחוֹב בילאַנסקה (באותו המקום היה גם=כן רחוֹב, אשר נקרא בשם רחוֹב היהודים – בקרבת המקום, שבו נמצא עכשו הבית הגדול נומר 7 של הרחוֹב הזה) וברחוֹב טלוֹמאַצקה⁴⁷.

היהודים היו יודעים, שסיים זה נועד להתקין תקונים בעניני הממלכה, להגדיל את כחה, אשר נחלש מאד, בכדי שתוכל לעמוד ולהתקיים בפני הממלכות שכנותיה, אשר כבר קרעו ממנה מדינות שלמות ועוד ידן היתה נטויה עליה. גדולי הממלכה שאפו להיטיב את מצבם של כל התושבים, בכדי שעל=ידם תתחזק הממלכה. רבים דרשו להיטיב גם את מצבם של היהודים ולעשות אותם לאזרחים גמורים ומועילים לממלכה. ראו היהודים כך, ופנו אל הסיים בבקשה לתת להם את הזכות לדור בוורשה דירת קבע ולעסוק בה במסחר ובאומנות, כשם שהם עוסקים בשאר הערים. בּכתב הבקשה הזה הוכיחו, שיש בידם זכיות מאת המלך קאַזימיִרוש הגדול והמלכים שבאו אחריו, אשר לפיהן מותר להם לדור בערים ולעסוק במסחר ובאומנות, ואמנם הם יושבים בערים אשר בממלכה, ובעבודתם הם מביאים תועלת רבה לממלכה, תושביה ושריה, ואך וורשה היא העיר היחידה, הלוֹחצת את היהודים ורודפת אותם; ואולם הממשלה צריכה להגן עליהם מפני רודפיהם, כי הם ראויים לכך מפאת הטובה שהם מביאים לארץ. לאות, שהם נאמנים לממלכה ושוֹאפים לטוֹבתה וגם לעיר הם מוכנים להיטיב, מתחייבים שלש מאות איש מגדולי הסוחרים שבהם להכניס תיכף לקופת הצבא של הרפובּליקה סך 180,000 זהובים, ומלבד כל שאר המסים, אשר יעלו ככל שאר תושבי העיר, הנם מתחייבים להעלוֹת בכל שנה ושנה “לדורות עוֹלם” לקופת העיר סך שלשת אלפים אדומים בתור מכס המקום.

הדבר נודע למגיסטרט והחליט להתיצב לשטן ליהודים. כפי המנהג הקדום, הועיד המגיסטרט ביום 17 אוקטובּר 1788 דלגציה מיוחדת של ראש העיר וגדולי חברי המגיסטרט, ועליהם הוטלה החוֹבה לפקח בסיים על עניני העיר. מטעם הדלגציה הזאת נכתב ונדפס כתב בשם “בירור זכיות העיר וורשה בנוגע ליהודים ותשובה על דרישתם לתת להם זכות הישיבה בעיר זו” הוכח בכתב זה, שלפי הקונסטיטוציות של המאה השש עשרה והבאות אחריה הותר ליהודים להתישב בערים הגדולות והקטנות ולעסוק בהם במסחר ובאומנות אך על פי החוֹזה שביניהם ובין המגיסטרים. העיר וורשה שונה בענין זה מכל שאר הערים, כי פקודות נסיכי מאזוביה והקונסטיטוציות של הסיימים מגינות עליה מפני היהודים. “היהודים שבכל דור ודור בכל שעה ושעה אסור היה להם להכנס אל העיר… הם מסתייעים בזכיות הכלליות שבידם, אך הזכיות האלה אינן נוגעות כלל בעיר וורשה ואינן נוֹתנוֹת להם שום אמתלא לדרוש זכות הישיבה בעיר זו”. היהודים מביאים אבדון לערים. בכל מקום שהם יושבים השחיתו את רוח הנוֹצרים והביאו עליהם עוני. הם מזיקים גם לוורשה, שאליה הם חוֹדרים בערמה, למרות הזכיות שיש לעיר.

מלבד אות ה“בירור” הדפיס המגיסטרט גם כתב=בּקשה אל המלך ואל אנשי הסיים, שאחרי אשר האריכו את ימי הסיים, לא יאריכו את החופש שניתן ליהודים ולזרים לעסוק במסחר בעיר, אך עד מהרה יגורשו היהודים ממנה, לבל יגזלו מאת הנוצרים את מחיתם ולבל יביאו עליהם רעב.

מלבד ההשתדלות לגרש את היהודים מן העיר התחיל אז המגיסטרט להשתדל גם בעיני כלל העירונים וזכיותיהם, ולפי דעת רבים מגדולי האצילים בימים ההם היתה כל ההשתדלות בדבר גירוש היהודים אך בכדי להתחזק על=ידי הגירוש הזה ולהתגבר על האצילים, קובעי זכיותיהם.

בהוצאותיו של המגיסטרט בוורשה נכתב ונדפס אז ספר בשם “ידיעות על היסוד הראשון של הערים בפוֹלין, פרטי זכיותיהן ומיני החופש שניתנו להן, וגם הסבות שגרמו למפלתן של הערים האלה, לנאור בנאורים סטאַניסלאַוו אוגוסט המלך ולאגודת המעמדות הנאורים בנאורים של הרפובליקה בשעת הסיים וכו'”.⁴⁸

בספר זה, שנכתב בשם ערי פולין וליטא, הוכיח כותבו, שהעירונים הם מעמד חפשי כאצילים וכמוהם יש להם הזכות להשתתף במועצת העם. זכות זו נתונה להם מאת הנסיכים והמלכים, אך ברבוֹת הימים ניטלה מהם הזכות לשלוֹח את ציריהם אל הסיימים, ועל=כן אין מי שיגן בסיימים על הערים. כמו כן ניטלו מהם גם זכיות אחרוֹת וניתנו לאצילים. בכדי להרים את מצבם של העירונים, נחוץ להשיב להם את זכיותיהם הראשונות, לעלוֹת במדרגות הצבא ולרכוש להם אחוזות.

בכדי להטוֹת את לב המיגיסטרים, הסינטורים והצירים בסיים למלא את בקשות העיר, מלא המגיסטרט יד אחד היועצים לעשוֹת לאלה משתה גדול⁴⁹.

מלבד זאת פקד המגיסטרט לעשוֹת תמונות של שלשת האחים מאלאכובסקי: סטאניסלאַוו ראש הסיים, יאציק המרשלק הגדול של הכתר ואנטוֹני – הוואָיעוואָדא של גליל מאזוביה, “בתור תודה על הפרוטקציה שנתנו לעיר, בכדי שהדורות הבאים יעריצו את חסדם”. גדולי העשירים שבין העירוּנים נדבו סכומים עצומים לצרכי הצבא, ואחר=כך, כאשר גדלו צרכי הצבא, החליט המגיסטרט להעלוֹת לצרכים אלו סכום כסכום מס ארובות העשון שהעיר מעלה, ובהודעה ששלח המגיסטרט אל המרשלק של הסיים על אדות הנדבה הזאת, לא נמנע להתפאר, שהעיר מרבה לשאת בעול הממלכה, ועל=כן מהראוי לשמוֹר על זכיותיה. בשנה שלאחריה החליט המגיסטרט להכניס לצרכי הצבא 50,000 זהובים.

לאחרי שהמגיסטרט רכש לו בתחבולות שונות לב רבים מגדולי הממלכה, שלח אל המגיסטרטים של הערים הגדולות בממלכה מכתב, שבוֹ הזמין אותם לשלוֹח צירים לוורשה, בכדי להשתדל לפני המלך, שרי הממלכה והסיים בדבר זכיותיהן של הערים. לקריאה זו באו לוורשה במחציתו השני של חוֹדש נוֹבמבּר 1789 שתי מאות ושבעים ושנים צירים מאת 141 עיר, המגיסטרט של העיר וורשה הישנה בחר 18 והעיר החדשה וורשה – 4 צירים, וביום 25 לחוֹדש ההוא, הוא יום הכתרת המלך, התיצבו כל הצירים האלה בארמון ונתקבלו מאת המלך, ובערב ערך המגיסטרט לכבוד המלך אילומינציה, אשר כמוה לא היתה עוֹד בפּולין, והכל בכדי לרכוש לוֹ את חבת המלך.

שני ימים אחרי=כן הגישו הצירים אל המלך בקשה בשם כל ערי הממלכה בדבר זכיותיהם של העירוֹנים, ואחר=כך פנו אל שאר גדולי השרים בבקשה לתמוך בהם, וכולם הבטיחו אותם למלא את בקשתם.

והסיים הלך ונמשך. כשתי שנים עברו והסיים עודנו קיים. מתי יתום – לא נודע, כי הוחלט, שהסיים לא יהיה פוסק, עד אשר יגמור את עבודתו, והעבודה, עבודת התקונים בממלכה, מרובה היתה מאד.

והיהודים עוֹדם שוהים בוורשה, ומספרם הולך הלוך וגדל, וגם המלך וגם הסיים לא נענו לבקשה שהגיש אליהם המגיסטרט עוד בּראשית ימי הסיים לגרש את היהודים.

ואמנם לא יכלו אז גם הסיים וגם המלך למלא את בקשת המגיסטרט לגרש את היהודים מן העיר. השעה היתה שעת התקונים בממלכה. המלך וגדולי השרים, ששאפו לחזק את הממלכה ולהרים גם את מצבם של היהודים ברב אוֹ במעט, לא יכלו להענות לבקשת המגיסטרט. מלבד זאת יראו רבים מן השרים מפני העירוֹנים, אשר נשאו ראש, נתחברו לאגודה – אגודת הערים – ומטעם האגודה הזאת הוציא המגיסטר בוורשה מגלות שוֹנוֹת, שבהן דרש להשיב לעירוֹנים את זכיותיהם וגם רמזים לריבוֹלוּציה היו בהן. חששו איפוא, שבאם ימלאו את משאלותיהם של העירוֹנים, יוכחו לדעת, שהממשלה רפויה, ואו יתקוממו באמת ויקימו רבוֹלוּציה.

ואולם המגיסטרט לא נח ולא פסק להשתדל בדבר הגירוש. הוא הגיש אז אל המרשלק הגדול בקשה, שבה נאמר, שבכל ישיבה וישיבה של המגיסטרט מוגשות לפניו תלונות העירונים, הסוחרים והאומנים, המתאוננים על אסונם הגדול הבא עליהם מפאת היהודים הגוזלים מהם את מחיתם. הוא, המגיסטרט, מתאמץ להרגיע את ההמונים, מציע לפניהם את כתבי ההשתדלות שלו בדבר גירוש היהודים, אך כאשר הם רואים, שההשתדלות אינה מועילה, הם מתמרמרים. הם מקוים, שהסיים יוציא חק לאסור על היהודים לדור בוורשה, ואולם הסיים טרוד בשאר ענינים, ועד אשר הוצא חק כזה, מוטלת החובה על המרשלק הגדול להתנהג על פי החקים עם היהודים: להשאיר בשעת הסיים אך את הסוֹחרים ולגרש את המוני היהודים, האומנים, מחזיקי בתי המשקה, מאחזי עינים, רמאים וקבצנים. הסוחרים הנוצרים מתנהגים לפי תקנות העיר (יושבים בחנויותיהם וממתינים לקונים, והיהודים יושבים גם הם בחנויותיהם, אך משרתיהם עומדים בחוץ ומושכים את הקונים אל חנויותיהם, וגם מחזרים על הבתים וסלים מלאים סחורות בידיהם, ובזה הם נוטלים מאת הנוצרים את מחיתם, ועל כן מבקש המגיסטרט מאת המרשלק, שיגרש את היהודים, בכדי להרגיע את ההמונים מרי הנפש.

בבקשה זו, כפי שאנו רואים, יש איפוא אזהרה לממשלה, שבאם לא תגרש את היהודים מוורשה, יקומו ההמונים ויפרעו פרעות, והמרד נכון.

אזהרה זו של המגיסטרט נתאשרה אחר כך מאת ההמונים בעצמם, אשר נאספו ביום 20 מרץ לפני בית המועצה, כולם חברי אגודת החייטים ועושי אדרות שער, והודיעו למגיסטרט, שבאם לא ישתדל לגרש במהרה את היהודים מן העיר, יעשו הם דין לעצמם, כי האומנים ועוזריהם יקומו וישחטו את כל היהודים, בלי השאר מהם אף אחד.

ראש העיר, דקרט, שהוא היה הנוהג בכל הענין של דרישת זכיות העירונים וההשתדלות בדבר גירוש היהודים מוורשה, הודיע עד מהרה לדפוטציה שמנה הסיים לתקנות הערים ולקימיסיה של הצבא, כי ההמונים מאיימים, שיעשו שפטים ביהודים, אם אלו לא יגורשו מן העיר.

למחרת היום ההוא באו שלשה חברי הדפוטציה ההיא לשמוע את טענותיהם של האומנים. אלו התאוננו, שהיהודים נוטלים מהם את פרנסתם. האומנים השונים למיניהם התרעמו, שמזמן פתיחת הסיים ועד אז, זה כשתי שנים, כמעט שלא הרויחו עוד כלום, כי האומנים היהודים, אשר באו לרוב אל העיר, מקבלים את כל העבודה, בלי השאר לנוצרים דבר. הפחחים התאוננו, שמעשה כל הגגות של הקסרקטים ושאר בתי הממשלה נמסר אך ליהודים ולא לנוצרים. הדפיטטים התאמצו להרגיע את ההמונים והבטיחו אותם, שהחקים יצאו לפעולה.

ואמנם למחרת היום ההוא הודיע ראש העיר באספה שהיתה במגיסטרט, שעוד ביום הזה יוכרז מטעם המרשלק הגדול, שכל היהודים, מלבד הסוחרים, מחויבים לצאת מוורשה וסביבותיה במשך שבעת ימים, ובכדי להשגיח, שהיהודים לא ישארו בעיר, מנה המגיסטרט דלגציה מבין חבריו, ועליה הוטלה החובה, שהיא עם ראשי אגודת הסוחרים יחדו תשתדל בדבר, שלא ישאר בעיר שום יהודי, מלבד אותם שהותר להם להשאר, ובזה לא תועיל שום המלצה שבעולם.

וכך נצחו המוני העירונים. נצחו במהומה שהקימו, באימה שהטילו על הממשלה, שלא יהיו נשמעים לה ויעשו הרגות בעיר הבירה, במקום מושב המלך, לעיני הסיים.

בחוגי האצילים גדלה ההתרגזות. רגזו על המרשלק הגדול, אשר נכנע מפני ההמון ומלא את רצונו. קצפו על המלך, אשר קבל בארמונו את ה“פרוצסיה השחורה” – כך כנו את צירי הערים, אשר הלכו בסך אל המלך ומשר לשר – ולקח מידה כתב בקשה. התרגזו גם על הסיים, אשר הרשה לקרוא את דרישות העירונים והועיד דפוטציה מיוחדת לעניני הערים. המגיסטרט בוורשה – אמרו – שואף להקים מהפכה בממלכה. קובלים על מצבם הרע של העירונים. אמנם נדלדלו יושבי הערים. עצלים הם ושכורים, על כן נדלדלו. אין עבודה לאומנים נוצרים, משום ששכורים ועצלים הם. לוקחים שכר מרובה ואינם גומרים את המלאכה בשעתה. היהודים החרוצים והנזהרים שלא לשתות לשכרה מסתפקים בשכר מועט, עמלים בעבודתם וגומרים אותה בזמן הנועד. המגיסטרט בוורשה משים עצמו דואג לממלכה ונדב 400,000 זהובים לקופתה. עכשו שב ונדב 50,000 זהובים. את הסכומים האלה יטיל על העירונים, וכאשר יתאוננו אלו על עול המסים הכבד, יורה להם המגיסטרט, כי האצילים הם קמצנים ואינם רוצים לשאת בעול המסים והם מכבידים את העול הזה על העירונים, ובזה יעורר את ההמונים להתנקם באצילים. המגיסטרט משסה את ההמונים ביהודים, בכדי שהנקל יהיה לו אחר כך להקים מהפכה בממלכה. ההמונים יפרעו ביהודים ושלטונות הממשלה לא יצאו כנגדם, ואז יוכחו לדעת, שהממשלה היא רפת ידים ויפרעו באצילים. הערים התאגדו יחדו וכל העירונים יקומו וימרדו. המרשלק בצוותו להכריז, שהיהודים מחויבים לצאת מן העיר, הוכיח, שאינו מתנהג כפי הדין, שהרי לפי החלטות הסיימים מותר ליהודים לשהות בוורשה בזמן הסיים, בכדי להשמר מפני הפקעת השערים. עול עשה המרשלק לכל הצבור, כי אם יצאו היהודים מוורשה, יאמיר היוקר. אותה ההכרזה של המרשלק היתה לא מן הדין וגם לא מן היושר. כי כיצד זה באים ואומרים לאנשים, אשר מספרם עולה לכדי עשרים אלף איש, שבמשך שבעה ימים יגמרו את עסקיהם, יפרעו את חובותיהם ויגבו מאת אחרים את הסכומים המגיעים להם? “איה היושר ואיה הרחמנות, שהם נחוצים כל כך לשלטונות?”⁵⁰

ואמנם התמהמהו השלטונות ולא גרשו את היהודים במשך שבוע ימים. ההמונים התרגזו ושבו ואיימו, שהם בעצמם ישמידו את היהודים. “בכדי לעצור בעד המהומה”, קרא ראש העיר דקרט לאספה את זקני אגודות האומנים, “בכדי להודיעם את דבר מעשי הדלגציה העירונית, אשר עליה הושם להשגיח, שדבר ההכרזה מיום 22 מרץ יצא לפעולה”. ואולם אל האספה הזאת באו לא רק זקני האגודות, אבל כמעט כל האומנים שבוורשה וכולם צעקו, שהם דורשים, כי במשך שלשה ימים יגורשו היהודים מן העיר. המגיסטרט התאמץ “להרגיע” את ההמונים, צוה להקריא להם שבועה, שיהיו נשמעים לשלטון שלהם והוכיח להם בכתבים שהוא מרבה להשתדל בדבר גירוש היהודים.

האצילים התרגזו, ובכל זאת יראו מפני העירונים, וגם השלטונות מצאו לנכון לפניהם להזהר מהקניטם, וכך גורשו היהודים מן העיר למרות רצון אנשי הסיים ולמרות החק, המתיר ליהודים לשהות בוורשה בשעת הסיים.

 

י"ט    🔗

היהודים שבים ואנשי העיר נהנים. – שלטונות הצבא והאומנים היהודים. – החרמת כרטיסי רשיון בשביל יהודים. – מלחמה בין אומנים נוצרים ויהודים. – פוגרום. – מהומה בחוגי האצילים. – המלך מרגיע. – המגיסטרט מפחד. – מלקות וגירוש. – אגודות האומנים והקומיסיה של הצבא. – תוכחת מוסר לאומנים הנוצרים.

המוני היהודים שגורשו מוורשה מהרו גם הפעם לשוב אליה בדרך שיצאו. ושלטונות הממלכה לא כהו בהם. דרישתם של ההמונים נתמלאה, ומה להם לשלטונות אלו, כי יתאכזרו עוד על היהודים השבים אל העיר, וביחוד אחרי אשר באמת היו גם העיר וגם הממלכה זקוקים לאומנים היהודים. המגיסטרט גם כן לא מחה, כי לצורך הפוליטיקה שלו דרוש היה, שהיהודים יהיו שוהים בעיר, ובזה יוכל להרגיז בסתר את ההמונים על האצילים השליטים.

וכך לא עבר חודש ימים, עד ששוב מלאה העיר וורשה יהודים תגרנים, רוכלים ואומנים, ואנשי העיר, מלבד האומנים הנוצרים, היו נהנים מהם הנאה גדולה, וגם שלטונות הצבא בחרו לתת עבודה לאומנים יהודים, מאשר לנוצרים, שבאמת התעצלו במלאכתם, הרבו לשתות ולשכור, ועל כן מלאכתם לא נעשתה כהוגן ולא גמרו אותה לזמן הנועד. השלטונות האלה לא נסתפקו בזה, שהיהודים שוהים בוורשה באין מוחה, אלא גם הקנו זכות ישיבה לאותם היהודים, שהם היו זקוקים להם.

“הקומיסיה של הצבא לשני העמים” (עמי פולין וליטא) הוציאה ביום 15 מאי 1790 פקודה (בחתימת לודוויק טישקיעוויטש) אל סופר הצבא קיזיעלסקי, שיחרים ביורידיקציה של העיר אצל הפרזידנט דקרט כרטיסי רשיון בשביל ארבעים אומנים יהודים, חייטים, משזרים ועושי אדרות שער ועוזריהם, ואת הכרטיסים האלה יחלק סופר הצבא ליהודים הדרושים, “מפני שנחוץ מאד להספיק לחיילות את צרכיהם ולהחיש את הספקת הצרכים האלה בנקל”⁵¹.

עד מהרה נודע הדבר לאומנים הנוצרים, כי שלטונות הצבא מוסרים עבודה ליהודים ומכריחים את המגיסטרט לתת לאומנים יהודים רשיון לשהות בעיר, וחמת ההמונים גדלה מאד.

למחרת היום ההוא, 16 מאי, פגע אחד החייטים הנוצרים, פוקס, ברחוב קלופאצקה (אחד הרחובות שבהם ישבו היהודים בהמון) בחייט יהודי, אשר נשא בגד, ואמר לחטוף את הבגד מידו. היהודי ברח, אך פוקס קרא לו לעזרה את ההמון ורדף אחרי היהודי. לקול צעקת היהודי נקבצו יהודים רבים והגינו על הנרדף ופזרו את ההמון. ואולם פוקס החליט להנקם ביהודי ההוא, לתפשו ולמסור אותו אל אגודת החייטים, שהיא תעשה בו שפטים על אשר הוא עוסק באומנות בוורשה. הוא הזעיק איפוא את חניכיו והלך אתם אל רחוב קלופאצקה, ואמנם מצא שם באחד הבתים את היהודי יושב ועוסק במלאכתו. פוקס תפס את היהודי ואת הבגדים והארג אשר מצא בבית ואמר להובילם אל אגודת האומנים. היהודי צעק לעזרה ואז נקבצו יהודים רבים גרי הרחוב ההוא ונלחמו עם פוקס וחניכיו ויכלו להם. את החניכים גרשו מן הרחוב ואת פוקס שמו באיזה דיר וסגרו את הדלת ואמרו להשהות אותו שם, עד אשר יצפינו את כל החפצים שבבית היהודי ההוא ובבתי שאר היהודים, המעידים עליהם, שהם עוסקים באומנות, לבל יחרימו אותם ראשי אגודות האומנים ולבל יוכלו לדרוש לגרש את בעליהם מן העיר על שהם עוסקים באומנות.

החניכים, שגורשו משם, רצו ברחובות העיר ומדעת או שלא מדעת העבירו את השמועה, כי היהודים הרגו ברחוב קלופאצקה את החייט פוקס. כרגע נאספו המוני נוצרים והתנפלו על הרחוב טלומאצקה, שבו ישבו יהודים לרוב. ואולם היהודים סגרו את שערי הרחוב (הרחוב טלומאצקה היה באותם הימים מוקף גדר גבוהה) ונצבו מאחורי הגדר והשליכו אבנים על המתנפלים, עד שאלו היו מוכרחים לעלות מעל המקום ההוא. ההמונים הפרועים מהרו ועלו על ארמונו של אורוסקי, אשר נקרא אז על שם בעליו הקודמים “פאָציעיוב”⁵², שבו נמצאו חנויות של יהודים לרוב⁵³. היהודים נבהלו מאד. רבים מהם סגרו בעדם את דלתות החנויות ורבים ברחו בבהלה. ההמון שדד את כל הסחורות והחפצים ככל אשר יכול לשאת משם ואת כל השאר שבר וקרע והשליך אל הבאר אשר היה שם. חיל המשמר של המגיסטרט ושל המרשלק בא אל המקום ההוא, בכדי לפזר את ההמונים, אך אלו השליכו עליו אבנים ורפש, אז נקראו שמה חיילות, רגלים ופרשים ואלו הצליחו לגרש משם את ההמונים, אחרי שכבר הספיקו לבוז ולהשחית את כל רכוש היהודים ולחבול ולפצוע את כל היהודים, אשר לא הצליחו להמלט משם, ומכולם לא נתפש איש, מלבד החייט פוקס, אשר היהודים יושבי רחוב קלופאצקה הוציאוהו ממאסרו, אחרי שראו את האסון שבא על אחיהם יושבי פאָציעיוב, וגם עושה אדרות-שער אחד, אשר קרא בקול גדול: “היום קשרו הנערים, מחר נקשור כולנו קשר”.

הפוגרום הזה הקים מהומה בחוגי האצילים ובין אנשי הסיים הציר המינסקי בסיים, בוטרימוביטש⁵⁴. נשא למחרת היום ההוא בסיים נאום, שבו אמר, כי המאורעות של יום אתמול הביאו מבוכה גדולה על הכל. הרי אם אפשר לעשות כמעשים הרעים האלה ליהודים, גם שאר התושבים לא ינקו מהם. כל זאת באה על הארץ, מפני שלפני שבועות אחדים נשאו פנים לאגודות האומנים, אשר איימו, כי תעשינה שפטים ביהודים, ולא רק שלא נענשו, אבל גם דרישותיהן נתמלאו על ידי השלטונות. אם ישאו גם עכשו פנים לעושי הרעה, תגדל הרשעה עוד יותר ושום איש לא יהיה בטוח בחייו וברכושו. על כן נחוץ לחקוֹר את דבר המאורעות, לענוש את עושי הרעה ולשלם ליהודים את נזקם.

הקאשטילאן יעזיערסקי⁵⁵ והציר בראסלב וואוורזעצקי סייעו ביד בוטרימוביטש. זאקרזבסקי, ציר בריסק דקויאוו, מלא אחרי דבריהם והודיע, שעזותם של העירונים הולך הלוך וגדל וכבר התחילו לקצות באצילים. גם אותם אשר למדו זכות על העירונים והתאמצו להוכיח, שאין אלו מתכונים לקשור על הממלכה או על האצילים, הודו, שאמנם נעשו מעשי תעתועים, ואולם אך נבלים עשו אותם ונחוץ לענוש אותם בכל חומר הדין, אבל אין לתלות בעירונים שום כונה למרוד. המרשלק הגדול התאמץ להרגיע את אנשי הסיים ואמר, שאין לחוש לפרעות בעיר, כי אף אם יקום ההמון עוד הפעם ויאמר לעשות מעשי הוללות, תשלח הקומיסיה של הצבא חיילות לשמור על הסדרים, וגם המלך בעצמו נדב לשלוח את אנשי הגווארדיה שלו, ואולם הוא בטוח, שלא יצטרך לפנות אל הקומיסיה הזאת ואל המלך ולבקש מהם עזרה.

ואולם למרות הבטחותיו של המרשלק הגדול הביעו סינאטורים וצירים רבים את דעתם, שיש לחוש לפרעות והציעו להשתמש בתחבולות של זהירות: שלא לתת להמונים לטייל כדרכם בימי החגאות הירוקים הבאים אל הכפר ביעלאני ולערוך פרוצסיות ביום החגא “בשר אלהים”. אמרו גם כן לאסור על התושבים להקבץ אנשים אחדים יחדו ברחובות ולמסור לקומיסיה של הצבא את השמירה על העיר. ואולם המלך הרגיע את הנבהלים. הוא יעץ, שלא להשתמש בתחבולות העלולות להרגיז את ההמונים ולהסתפק בהחלטה, שהמרשלק הגדול יחקור את דבר המאורעות במשך שני שבועות ויענוש את האשמים בהם, והקומיסיה של הצבא תבוא בדברים עם שלטון המרשלק על אדות שמירת הסדרים, כי השלטון הזה, “אשר חובתו היא לשקוד על מנוחת עיר הבירה, יודע היטב מתי ואיפה יש להשתמש בתחבולות הדרושות להחזיק במנוחה זו”.

דבר המהומה אשר הקים הפוגרום בחוגי הסיים נודע למגיסטרט, וגם הוא נבהל מאד, באשר ירא פן יתאמץ עתה הסיים להכביד עוד יותר את אכפו על העירונים וכל העמל הגדול שלו בדבר תקנת הערים יעלה איפוא בתהו. המגיסטרט בעצמו כבר ראה, שהסאה נדגשה והתאמץ לתקן במעט את המעוות.

ועוד באותו היום קרא המגיסטרט לאספה את זקני אגודת האומנים וראש האספה דרש לפניהם בדבר המאורעות של יום אתמול, “המאורעות שיש להצטער עליהם ושקמו אך מפאת התסיסה שבאה פתאם ומהמהומה הגדולה שנוצרה בלי דעת בין ההמון ותוצאותיה היו נוראות כל כך.” חרפה גדולה המיטו המאורעות על העירונים, ועוד גדולה הבושה, כי שלשה אומנים, חברי אגודות האומנים היו המנהלים את פורעי הפרעות. ובכדי להסיר את החרפה מעל העירונים והמגיסטרט נבחרה דלגציה של ששה חברי המגיסטרט לחקור את סבת הפרעות והוחלט לבקש מאת המרשלק, שיועיד אחד השופטים של היורידיקה שלו להשתתף בחקירה.

הסיים מצדו נשמע לדברי המלך והחליט, שלא לאסור על תושבי וורשה לטייל בימי החגאות לביעלאני ולערוך פרוצסיות, אך להרבות במשמרות של חיילות ברחובות וביחוד ליד פאציעיוב והרחוב סונאטורסקה, שם דרו יהודים רבים. ובכדי להניח את דעת האומנים, אשר הרבו להתרעם על יהודים, שהם גוזלים את פרנסתם, פקד המרשלק לתפוס את היהודים העוברים ברחובות וסחורות וחפצים בידיהם, לשים אותם במאסר המרשלק ולהלקותם שם ולגרשם מן העיר.

יהודים רבים נתפסו, לקו וגורשו, אך עד מהרה שבו ונזהרו מהתהלך ברחובות עם סחורותיהם ומעשי ידם. אומנים רבים לא היו צריכים גם לשום זהירות, כי בידיהם היו כרטיסי רשיון, אשר קבלו מאת הקומיסיה של הצבא בתור אומנים העובדים בשביל הצבא או בתור עוזרים לאומנים אלו.

ראשי אגודות האומנים הנוצרים פנו אז (28 מאי) אל הקומיסיה של הצבא ובקשו ממנה, שתצוה לגרש את כל היהודים השוהים בוורשה באמתלא שהם עובדים בשביל הצבא. מדוע זה – שאלו ראשי אגודות האומנים – תחזיק הקומיסיה אך באומנים יהודים והיא נמנעת לתת עבודה לנוצרים? שלטונות הממשלה החליטו לגרש מן העיר את האומנים היהודים, והנה באה הקומיסיה של הצבא ומתנגדת להחלטה זו, בהשהותה יהודים רבים בוורשה ובתתה להם עבודה. היהודים – התאוננו – גוזלים מאת האומנים הנוצרים את פרנסתם ומביאים עליהם ועל בני משפחתם מיתת רעב. הם, האומנים הנוצרים, מתחייבים לעבוד כל מיני עבודה בשכר שהיהודים נוטלים ולגמור את העבודה בזמן הנועד.

בבקשה זו דנה הקומיסיה של הצבא בישיבתה ביום 4 יוני והחליטה להשיב, שהיא אינה אומרת להתנגד לאותה ההחלטה לגרש את האומנים היהודים מוורשה. ואולם אי אפשר להפסיק את העבודה, שכבר נמסרה לאומנים יהודים על פי שטרות חוזה, שנעשו בין הקומיסיה ובין היהודים האלה, ויהודים רבים קבלו גם דמי ערבון על שכר העבודה. אם תטול עכשו הקומיסיה מאת היהודים את העבודה ותמסור אותה לאומנים נוצרים, אי אפשר שתהיה נגמרת בזמן הנועד כפי הצורך, ונמצא כל העם מפסיד ובכן מקוה הקומיסיה, שאגודות האומנים לא תתנגדנה אליה בהשהותה בוורשה את האומנים היהודים העוסקים בעבודתם בשביל הצבא. אלמלי היו אגודות האומנים מבטיחות מראש לעבוד כראוי ולגמור את העבודה בזמן הנועד ובמחיר לא רב מכפי הראוי, בודאי שהן היו קודמות ליהודים. ואולם הקומיסיה כבר קנתה לה נסיון בענין זה ולא יכלה להספיק לארטילריה את החפצים הדרושים לה, מפני שהאומנים הנוצרים לא גמרו את עבודתם בזמן הנועד בשטרות החוזה. “אך בשמירת הזמן הנועד לגמר העבודה – מסיימת הקומיסיה את תשובתה – ובקצבת שכר עבודה כראוי לה בלי הפקעת השכר הזה יכולים האומנים לרכוש להם עבודה מאת הקומיסיה של הצבא”⁵⁶.

 

כ    🔗

השואפים לתקונים ומתנגדיהם. – היהודים ידעו.– תקונים ו“גזרות” בצדם.– השתדלות כפולה. – “הארץ רגזה”. – לקדם פני “הגזרות” – עשרים מיליון. – זכיות העירונים והסכנה לקיום היהודים. – המלך והשרים מקרבים את העירונים. – חילופי הזמנים. – המרשלק והשרים היו לעירונים. – העירונים סוככים על המלך. – הקונסטיטוציה בלי שום דבר על היהודים. – כחות רבים תמו לריק.

שעת התקונים הכלליים בממלכה קרבה לבוא. הפטריוטים שבין אנשי הסיים ראו, שאי אפשר עוד לממלכת פולין להתקיים בלי תקונים עיקריים בהנהגת הממלכה, תקונים אשר בכחם להסיר את משׂובת התקיפים היחידים ורעתם ולחזק את הממלכה ולסעדה, בכדי שתוכל להתקיים בפני הממלכות שכנותיה השואפות להכחידה. ואולם הקונסרווטיבים שבסיים, שהם היו המרובים, וגם המפלגה שנתמכרה לרוסיה, שהיתה עצומה מאד בכחה ונשמעת לציר רוסיה בוורשה, חתרו תמיד תחת הצעות התקונים, ואי אפשר היה לקוות כלל, שהתקונים הנחוצים כל כך לממלכה יתקבלו בסיים. אגודת הפטריוטים המעטים החליטה להתקין בסתר הצעה שלמה של קונסטיטוציה לממלכת פולין ולחפש תחבולה, שהקונסטיטוציה תתקבל בסיים בלי וכוחים, בשעה שהמתנגדים לתקונים לא יהיו בסיים. את החלטתם הודיעו בסתר למלך, ומאז התיעצו תמיד בארמון המלך על אדות הצעת הקונסטיטוציה והתחבולה לעשותה לחק בממלכה.

ליהודים שרבים מהם היו יוצאים ונכנסים בחצרות השרים, גדולי הכמרים וארמון המלך, נודע הדבר, שגדולי הממלכה עוסקים בענין התקונים הכלליים וידעו גם כן, שכבר הוכנו הצעות להנהיג רפורמות בחיי היהודים, ובתוכן הצעה שהתקינה הדפוטציה, אשר כונן הסיים בכדי להתקין הצעה שכזו, וגם הצעה מאת המלך בעצמו. הצעות אלו בכללן היו, לפי רוח הזמן ההוא, טובות מאד ליהודים. לפי הצעת הדפוטציה ניתן חופש גמור לדת היהודים ולקיום מצוותיה; אסור לזלזל בכבודה וללגלג עליה ולרדוף את היהודים על שהם מחזיקים בה. בכל מיני שטרות וכתבים אסור לקרוא ליהודים. כאשר נקראו עד אז, בשם “כופרים”. אסור להכריחם לעבור על מצות דתם, חוץ במקום שיש בו משום פקוח נפש. אסור להכריח יהודים להמיר דתם ולפתות קטנים שלא כלו להם י“ב שנים לעזוב את דת אבותיהם. ואולם אסור ליהודים להבדל משאר יושבי הארץ במלבושיהם. אסור להם להשיא נשים לבניהם, שלא מלאו להם י”ח שנים, ולתת לאיש את בנותיהם, שלא מלאו להם י“ד שנים. אסור להם לקבור את מתיהם עד אשר תעבורנה כ”ד שעות משעת המיתה. עם היהודים יושבי פולין בכללו וכל איש יהודי יושב הארץ הזאת חוסה בצל הממשלה ככל תושב אחר. מותר להם להתישב בכל הכפרים והערים ברשות בעליהם של אלו או ברשיון שלטונותיהם ולהיות לאזרחים בהם, לעסוק במסחר, אומנות וחרושת, לרכוש להם בערים בתים וקרקעות ולקחת להם באריסה עולמית או לזמן קבוע אחוזות אדמה. הצבור היהודי מתחלק לקהלות וכל יהודי מחויב להיות שייך לקהלה שבמקום מושבו. אסור לשום אדם ושום שלטון לקחת מאת היהודים דרונות או תשלומים בעד הרשיון ולבנות או לתקן בתי כנסת ובתי מדרש, בתי קברות וכיוצא באלו. דומה לזו היתה ההצעה שהותקנה על ידי המלך בעצמו ובה נוספו עוד כמה וכמה דברים, כעין החובה לעבוד בצבא, שתהיה מוטלת גם על היהודים, החובה על היהודים לשלוח את ילדיהם אל בתי ספר פולנים; אסור לסדר קידושין ליהודי שאינו מביא תעודת למוד שפת פולין.

השתדלנים של היהודים מצאו להם איפוא לחובה להשתדל לא אך בכדי לתת זכיות אזרח ליהודים ולבטל את ההגבלות הרבות, אשר העיקו עליהם מאד, אבל גם בדבר אותן הרפורמות, שלא תהיינה לחק, שלא יאסרו על היהודים את מלבושיהם המיוחדים להם ולא יכריחו אותם ללבוש בגדים כגויי הארץ, לשלוח את ילדיהם אל בתי הספר ולבטל אותם מלמוד התורה ולעבוד בצבא ושלא יאסרו על הצעירים לשאת נשים לפני שתמלאנה להם י“ח שנים. הדברים האלה היו בעיניהם כגזרות, שאין היהדות יכולה לעמוד בהן. לשמועות על אדות הרפוׂרמוֹת האלה “רגזה הארץ”⁵⁷, וכל קהל וקהל הטיל בני הקהלה מס כבד וסכומיו נשלחו אל השתדלנים שבועד וורשה, בכדי ש”יעצרו בעד הרעה הגדולה" הנשקפת ליהודים והיהדות. השתדלנים בחרו מקרבם שלשה אנשים, אשר באו בדברים עם פקידי המלך, שרי הממלכה וגדולי אנשי הסיים. אמרו אז, שגם מאשכנז באו שליחיהם של היהודים והתיעצו עם השתדלנים ועם גדולי השרים כדבר התקונים הראויים להעשות כענין היהודים. היהודים פסקו לתת סכום עצום מאד, עשרים מיליון זהובים לסלוק חוֹבוֹת המלך, שהיו תמיד גדולים מאד, בתנאי שתהיינה נתונות להם זכיות אזרח בלי אותן “הגזרות”.

ואולם גם העירונים בוורשה השתדלו מצדם, שלא לתת זכיות ליהודים וביותר לגרש את כל היהודים מבירת הממלכה. ויד העירונים היתה אז תקיפה מאד. המלך וכל אותם השרים ואנשי הסיים, אשר התקינו בסחר את הקוֹנסטיטוּציה החדשה ושאפו לעשותה לחק, ראו, שאין להם על מי להשען אלא על העירונים ואך מהם קוו לקבל עוד בשעה שהרבים והעצומים המתנגדים לתקונים יקומו עליהם ויתאמצו להפריעם ממעשיהם.

הסיים בכלל היה אז נוח לעירונים, אשר הצליחו בתחבולותיהם לקרב אליהם את לבות רבים מן הצירים. בסוף שנת 1790 נתן הסיים את תואר האצילות לארבע מאות אנשים חשובים מבין העירונים. ביום 18 אפריל 1791 החליט הסיים לתת לעירונים זכיות רבות, שלפיהן הותר להם לרכוש להם אחוזות ולקבל כל מיני משרות בממלכה, בכהונת הדת ובצבא; הם בוֹחרים להם מורשים לבית-הדין-הגבוה ולקומיסיות של אוצר הממלכה והפּוֹליציה, וגם להציע לפני הסיים את צרכי הערים. כל סיים וסיים יתן תואר האצילות לשלש מאות עירונים, אשר יצטיינו באיזו פעולות, מלבד אשר אותם שקנו אחוזות, המעלים מסים גדולים, פקידי הממלכה והצבא שעלו במעלות משרתם וכיוצא באלו, – יכולים לדרוש, שתואר האצילות ינתן להם; לערים יש שלטון עצמי והיורידיקה של האצילים אינה שולטת בתוכן.

בכתב הזכיות האלה נמצאו גם כן דברים, אשר היו עלולים להכרית את כל היהודים. בסעיף 8 של סימן א' שבכתב זה נאמר, שכל מי שרוצה לעסוק בעיר במסחר לאחרים, מי שיש לו בית בעיר, או רוצה לקנות לו בית, יהיה מי שיהיה, מחויב לקבל על עצמו את חקי העיר. בסעיף 10 של הסימן היה כתוב, שלאזרח העיר יוכל להחשב אך נוצרי. ובכן אפשר היה לאסור על היהודים להתישב בערים ומכל שכן לעסוק בהן במסחר ולקנות להם בתים, שהרי היהודי אינו רשאי לקבל על עצמו את חקי הערים.

היהודים ידעו את הרעה הגדולה הנשקפת להם מאותן הזכיות, ולא יכלו להועיל, כי המלך והשרים הטובים שבאנשי הסיים לא יכלו לצאת כנגד העירונים.

גדולי העירונים שבוורשה והפרזידנט של העיר בראשם פנו למחרת היום ההוא אל הארמון והתנפלו לרגלי המלך והודו לו על הזכיות ההן.

מפלגת הפּטריוֹטים החליטה לקבוע בסיים את הקוֹנסטיטוּציה ביום 5 מאי. חשבו, שרבים מהצירים המתנגדים אל התיקונים יסעו לימי הפסחא אל מקומותיהם ולא ימהרו לשוב. אל הפּטריוטים שלח המלך מכתבים, שבהם דרש מהם, שימהרו לשוב אל הסיים. בכדי לחבב עוד יותר את המלך ואת הפּטריוֹטים ההם על העירוֹנים, למען אשר אלו יגינו עליהם מפני המתנגדים לתקונים, בא המַרשלק של הסיים מאַלאַחוֹבסקי ואִתּו צירים ושרים רבים אל המגיסטרט ביום 29 אַפּריל וקבלו שם עליהם את חוקי הערים. המגיסטרט קבל אותם, כמובן בהוד והדר ובשמחה גדולה, ואחרי הצרמוֹניה של הספחם אל העירונים הובילו אותם ראשי העיר וחבורות האומנים לבתיהם ברוב פאר, ברגלים ובקריאות של שמחה.

בינתים נוֹדע דבר הקונסטיטוּציה לציר רוסיה, בולהאַקוֹב, וזה מהר לשלוֹח רצים אל צירי הסיים שהתמכרו לו, שיובאו מהר לוורשה. שמעו את הפטריוטים, והחליטו לקבוֹע את יוֹם 3 מאַי לקבלת הקונסטיטוציה.

באותו היום נפרצה בין ההמונים השמועה, שהמלך בעצמו מוכן לקבל על עצמו בסיים את חוקי הערים והמתנגדים לזכיות העירונים מתעתדים לגרש מן הסיים את המַרשלק מאַלאַחוֹבסקי, על אשר נספח אל העירוֹנים. בכדי לקדם בהודיה ופאר את המלך, המוכן להכתב בכתב העירונים, ולהגן על מאַלאַחוֹבסקי, נאספו המוני עירונים ואל אולם הישיבה של הסיים נדחקו ובאו המוני אומנים וסוחרים, והם הפילו אימה על המתנגדים לקוֹנסטיטוּציה, וזו אמנם נתקבלה והמלך נשבע לה תיכף, אך בה לא נמצא שום דבר על אדות היהודים. לא היה בה שום דבר מאותן ה“גזרות”, אשר היו רעות מאד בעיני היהודים, וגם שוב דבר מאותן הזכיות, שהיו עלולות להקניט את העירונים, שאך הם היו למחסה לאותם הפטריוֹטים.

וכך עלו בתוהו כל עבודת הדפּוטציה, שמנה הסיים לעסוק בתקנת היהודים, עמל טובי הצירים בסיים, שהתקינו הצעות שוֹנוֹת לתקנות היהודים וגם השתדלותם של השתדלנים היהודים והסכומים הרבים והעצומים, אשר הוציאו הקהלות לצרכי השתדלנות.

 

כ"א    🔗

הקונסטיטוציה בלי יהודים. – העירונים עלו והיהודים ירדו. – העירונים בהשתדלותם החדשה. – תקנתם של היהודים טוב ממסים. – היהודים כנגד הרפורמות. – “מכתב אוריגינלי של יהודי ליטא”. – “שלא לעשות גירוי”. – שמועות מוגזמות. – היהודים “עם אובד עצות ואובד בינה”. – העירונים בדפוטציה לתקנת היהודים. –

היהודים לא נזכרו כלל, כאמור, בקונסטיטוציה של 3 מאי, ומצבם בחקי הממלכה נשאר איפוא במעמדו הקודם, למרות אשר לפי הקונסטיטוציה ההיא נשתנו כמעט כל סדרי הארץ. העירונים, אשר תמיד היתה עינם רעה ביהודים, שהתחרו אתם במסחר ובאומנות, עלו מעלה מעלה ומצבם הורם מאד, וכאשר ראו, כי רב כחם, התחילו להתאמץ לפני שלטונות הממלכה, שיתנהגו עם היהודים כפי חומר הדין של 18 אפריל, שלפיהו, כאמור למעלה, מותר להתישב בעיר ולעסוק בה במסחר לאחרים אך למי שקבל זכיות אזרח העיר. ביחוד גדלה בענין זה השתדלותם של העירונים בעיר הבירה וורשה. בשעת הבחירות של מורשה העיר הישנה וורשה לבית הדין העליון ולקומיסיות, כפי החק של 18 אפריל, דרשו אחדים, שמאת היהודים יוקח החופש שיש להם להתישב בערים ולעסוק בהן במסחר ובאומנות, וביחוד לגרש אותם מוורשה למורשה שנבחר מסרו הבוחרים כתב, שבו נאמר:

“מן הנסיון נוכחנו לדעת, שהיהודים נדחקים אל הערים באמתלאות שונות, ולא רק נתישבו בהן, אלא גם כבשו כל עסק שהחקים התירו לעירונים לעסוק בו,… אנו מטילים חובה על האדון המורשה להתחנן להסיר את המכשלה הזאת…”

אך מה לעשות ביהודים אלו? האם אפשר לגרש אותם פעם אחת מן הערים, שבהן הם יושבים זה כמה, או האם אפשר לאסור עליהם לעסוק במקומות מושבותיהם בכל מקצעות מחיה? לזאת מצאו העירונים עצה?

“ובכדי שאפוטרופסותה של הממשלה תהיה נמתחת גם על הלאום ממין זה – נאמר בסופו של אותו הכתב – יבקש האדון המורשה, כפי האמור בחקי המדינה, שהיהודים יהיו מחויבים לעבוד את האדמה”.

צירי הסיים, אשר לפני מתן הקונסטיטוציה דרשו מחזקה להתקין רפורמות בחיי היהודים ולהיטיב את מצבם, לא חדלו ממעשיהם גם לאחרי 3 מאי. בישיבת הסיים מיום 24 מאי 1791 דרש פוטוצקי ציר בראצלוו, שהיהודים יעלו את מס הגלגולת שלהם בהוספה של מחצית הסכום, כאשר הושת עליהם בשעה שהוחלט להגדיל את הצבא. ואולם בוטרימוביטש הוכיח, שתחת הכבדת עול המסים נחוץ להחיש את ההחלטה בדבר התקונים בחיי היהודים, אשר התקינה הדפוטציה של הסיים לעניני היהודים. “התקונים בחיי אוכלסי היהודים – אמר – יביאו לארץ תועלת גדולה הרבה יותר מן המסים אשר יעמיסו עליהם יותר מכפי המדה”. אז קמו וכוחים בדבר הצעת התקונים של הדפוטציה. הוגשה עוד הצעה אחת של הציר חולוניבסקי והסיים דן בענין התקונים חדשים אחדים ולא קבל שום החלטה.

היהודים מצדם גם כן לא ישבו בחבוק ידים. הם הרבו לקבץ ממון לצרכי ההשתדלות לפני המלך והשרים בדבר הטבת מצבם, והעיקר – שלא להנהיג שום רפורמות בחייהם.

מה מאד גדלה אז התסיסה בקרב היהודים יושבי הממלכה מה מאד הרבו לקבץ סכומי ממון לצרכי ההשתדלות ומה מאד התקוממו כנגד החפץ להנהיג רפורמות בחייהם, מעיד הכרוז שהוציא אז ועד המדינה בליטא אל כל יהודי ליטא⁵⁸):

“בהיות אשר נשמעו צעקות נוראות, עד אשר לקולן רגזה הארץ וקול קורא בהרים מבשר ואומר הנה שרי עם ומלוכה נקבצו בעיר הבירה וורשה, שבה מלך החסד אדוננו ושריו בחירי עם יושבים כסאות למשפט לדון אותנו כלפי זכות וחסד ולעשות שלום לאחינו בית ישראל, ודבר זה זקוק לטורח מרובה והשתדלות עצומה, לדפוק על דלתות השרים ולבקש ולהתחנן בעד שארית עמנו, ונפלא הוא בעיני שרי המלוכה, כי בכל מדינת ליטא אין איש יהודי שישתדל בעדנו, כיהודי מדינת פולין, שהם עומדים תמיד על המשמר בלי הפסק ודופקים על דלתי שרי המלוכה הזאת. ובין כל רוזני אלופי דמדינת ליטא אין איש אשר יתאזר עוז ויתעורר לבוא אל עיר המלוכה וורשה להשתדל בעד טובת אחינו בית ישראל, ובודאי רק מסבת חוסר סכומי ממון לצרכי הוצאות הדרך הרחוקה ולטובת הענין. ועל כן באו רוזני אלופי מדינת פולין ועוררו את רוזנינו ואלופינו ממדינת ליטא מתרדמתם וצעקו: עורו, עורו, למה תישנו בעצלתים ואינכם משתדלים בעד אחינו בית ישראל ולא תדפקו על דלתות המלך והשרים, אשר יקבצו יחדו לפני ראש השנה. הננו קוראים לכם, אחינו בני ישראל: חושו, אל תתמהמהו ואתם תחזו מכל העם אנשי חיל, יראי אלהים, אשר להם יד ושם לעמוד בהיכל המלך ושריו ולהתחנן לפניהם בעד השארית הנמצאה. והמקום אשר בו יוסדו יחדו האלופים ראשי קהלות אחינו בני ישראל יהיה ביומא דשוקא בזעלווע, כמה שנאמר: ותשועה ברב יועץ, וכה קם וכה היה גם עתה, כי במוסכם כל בני החבורה הקדושה, בלב אחד ובדעה אחת נעשה ונגמר הכרוז הזה. מה' יצא הדבר למצוא סכומים להוצאות הנ”ל באופן כזה: עלה ונגמר לטובת אחינו בני ישראל שבמדינת ליטא בחרם הגדול של יהושע בן נון, כי כל איש אשר בשם ישראל יכונה בעל בית, הן עשיר והן עני, יתן זהוב פוליש אחד, חוץ מן הקבצנים, ובכל עיר גדולה וקטנה יבחרו שני אנשים נאמנים, יראי אלהים, ישרים ותמימים ובמעמדם תסגר ותחתם הקופה לקבוץ הסכום הנ“ל, והחובה מוטלת על כל בן ישראל בחרם הגדול לבוא לפני הנאמנים הנ”ל ולתת להם זהוב אחד. וחוץ מזה מחויב כל איש לתת לסכום הנ“ל שלשה גדולים מכל מאה זהובים פוליש של ממונו במזומנים, שווי ביתו, חצרו, חנותו ובהמותיו, חוץ מבגדים ושמלות, תכשיטים וספרים וכל כלי לתשמיש בית, שאדם זקוק לו לצרכו, שמאלו אין לשלם. וגם כל תושב, אף שאין לו בית וחצר, מחויב לשלם כפי ההערכה הנ”ל ובפירוש הותנה, שכל מי שתורתו אומנותו והוא סמוך על שלחן אביו, או חותנו, שהוא פטור לשלם, אם לא כלו לו שלש שנים מיום חתונתו, וכל זאת אנו מטילים בחרם הגדול של יהושע בן נון על כל יושבי הערים הגדולות והקטנות והישובים.

“וכל מי שיעבור על הפקודה הנ”ל ארור יהיה, מנודה ומוחרם מתוך קהל עדת ישראל, וכל קהלה גדולה בליטא מחויבת לבחור מתוכה איש אחד ישר ונאמן, אשר בידו יפקידו את הממון הנקבץ, והאנשים האלה מחויבים למסור את הסכומים ליד חמשה בחירי חמש קהלות, בכדי שיוכלו להחיש ולשלוח שליחים לוורשה לימי ראש השנה הבע“ל, והאנשים האלה, נאמני המחוזות מחויבים לתת לשליחים די כסף לצרכי ההשתדלות בעד אחינו בני ישראל. ובזה אנו מזהירים בכל תוקף ועוז, שהנאמנים הנ”ל לא ישלחו כסף לוורשה, עד אשר כל חמשת השליחים יהדו יחתמו על השובר.

“ועוד גם זאת אנו מודיעים, כי מי מהיהודים העשירים שימאן לגלות ולפרסם את הונו או את מעמדו ומצבו, אם ישלם חמשה זהובים אדומים, יפטר מההערכה, אפילו אם יתברר, שבאם היתה הערכה נעשית להונו, היה מגיע ממנו יותר. ובזה אנו מחרימים, מנדים ומשמתים כל מי שבשם ישראל יכונה, אשר יבוא וישתמש בסכומים הנ”ל לצרכי הקהל, או יערים וימציא סבה להוציאם לאיזו צרכים יוצאים מן הכלל, כי הסכומים הנ“ל קודש הם להוצאות השליחים, אשר יסעו לוורשה להקדים את פני הרעה, רחמנא ליצלן, שלא תהיינה ח”ו רפורמות חדשות.

“ועוד על זאת פקחנו עינינו ואסרנו בשמתא על כל אשה יהודית במדינתנו ליטא ללבוש שמלות ומעילים מרוקמים כסף וזהב וכל שמלה יקרה מן השנה הזאת במשך שלש שנים, ושלא לעשות שמלות חדשות, ואם נתחייב אדם בשטר עוד לפני זמן האיסור לעשות שמלות חדשות, מותר לו לעשות כפי שנתחייב. אם איזה קהל או איזה יחיד ימרה כנגד פקודתנו זו, כל מי שראה או ידע זאת מחויב להודיע לראשי הקהלות הגדולות שלנו יצ”ו, למען אשר ידעו לדורות עולם, כי אלו עברו על החרם הגדול ולשומע יונעם ותבוא עליו ברכת טוב.

“כל הדברים האמורים לעיל יצאו מאתנו בחירי עם, אלופים קצינים ומנהיגים דה' הקהלות דמדינת ליטא יצ”ו בצירוף כבוד הרב הגאון ואב“ד בק”ק בריסק דליטא ובהסכם קהלות מדינתנו יצ“ו. נעשה ונגמר ביריד זעלווע בשנת תקנ”א לפ“ק ביום כ”ד מנחם אב".

כרוז זה מעיד, שעיקר השתדלותם של היהודים בימים ההם היה אך “שלא תהיינה ח”ו רפורמות חדשות“, ובכדי שלא לעוֹרר קנאה, או כמו שהיו רגילים לכתוב באזהרותיהם: “שלא לעשות גירוי בין האומות” ושלא להגדיל עליהם את עול המיסים, אסר ועד המדינה בליטא על כל נשי היהודים ללבוש שמלות ומעילים מרוקמים כסף וזהב וכו'. ואולם האנשים שראו בוורשה את שתדלני היהודים יוצאים ונכנסים בחצר המלך ובהיכלי שרי המלוכה חשבו, שהם משתדלים לקבל זכיות גדולות מאד ואפילו את הזכות לבנות להם בית מקדש ולמנות כהן גדול. בולהאקוב, ציר רוסיה, כתב אז אל הקיסרית יקטרינה, שעל פי רצון המלך התחילו לבוא לוורשה צירי קהלות היהודים, והם מתייעצים עם מזכיר המלך פיאטולי, העורך בשבילם הרצאה בענין משאלותיהם, באים בדברים עם המלך בעצמו עם קוללונטיי, המרשלק פוטוצקי וציר קראקא ליגובסקי. “בין היהודים הרגילים אצל פיאטולי יש גם בני חו”ל, לבושי בגדי אשכנז, אשר הביאו אתם ממון רב מאד, בכדי לקנות גלילות שלמים. יש אומרים, כי את הממון הזה הם מבטיחים לתת למלך, בכדי שבהשתדלותו ועמלו יקבלו זכיות אזרחים וזכיות הערים. פיאטולי נושא ונותן אתם בחדר סגור… הוא ערך בשבילם הרצאה, שבה הוא מצוה עליהם לבקש, שבעתיד יהיו מעמד מיוחד, שיהיו להם בתי דין מיוחדים ויהיו למעמד עירונים בפני עצמם; שיתיר להם לקנות בתוך הערים בתים וקרקעות”.

השמועות המגוזמות על אדות השתדלותם של היהודים וחפצם עוררו אחדים מן הסופרים לצאת כנגד היהודים בחוברות ובמאמרים בירחון Pamiętnik histor, ect.. האחד דרש לאסור על היהודים לעסוק בממכר משקים ושלא לתת להם את זכיות הערים. סופר אחר כתב: “להשיב ליהודים כהן גדול, לתת להם זכיות אזרחים – דבר זה יתנגד למשפט אשר חרץ כריסטוס על עם היהודים ויפגע בזכות אשר ניתנה זה עתה לערים… נחוץ להרחיק אותם מערינו וכפרינו ולתת להם שדות שוממים בגבולות טורקיה… ואם יעלה הרצון לפני מחוקקינו להוסיף ולסבול אותם בתוכנו, דרוש לשים עליהם מס גדול, שעל ידו יהיו נמנעים לשאת להם נשים ולהפרות כל כך”. “בראשונה – כתב השלישי – נמצא תחבולה לצרף את העם הזה מסיגיו, ואך אז ניתן לו זכיות אזרחים, כי אם לא נעשה כן, נביא זאבים אל העדרים בקוותינו שהם יהיו לכבשים”.

ציר פינסק בסיים, בוטרימוביטש, אשר הרבה כל כך לדרוש מאת הסיים להנהיג רפורמות בחיי היהודים, ידע היטב, כנראה, מה היא השתדלותם של היהודים ובישיבת הסיים ביום 30 דצמבר 1791 דרש, שהממשלה תחוס על “האוכלסים האומללים, אשר לא אך שהם אובדי עצות, אלא גם אינם יכולים להבין כמה אפשר להיטיב את גורלם”. הוא הוכיח, שלמרות אשר הכל הסכימו לדבריו, שנחוץ להנהיג רפורמות בחיי היהודים, נשכחו הדברים לגמרי, ודרש, שהדפוטציה שכונן הסיים לעניני היהודים תדון עוד הפעם בהצעת התקונים בחיי היהודים, כי אפשר שנחוץ לעשות בה איזו שנויים, והסיים ימהר וישים את ההצעה לחק.

הקשטילן יעזיערסקי מלא אחרי דברי בוטרימוביטש, ואמנם בראשית שנת 1792 הוסיף הסיים על הדפוטציה ההיא חברים חדשים מבין גדולי הצירים בסיים ותחת נורגיש, ראש הדפוטציה שמת, מנה את קוללונטיי.

והעירונים לא נחו גם הם. אחרי אשר נודע להם, כי הדפוטציה שבה לעסוק בדבר תקנת היהודים והסיים מוכן לקבל את ההצעה, אשר תגיש לו הדפוטציה, דרשו המורשים שלהם מאת הסיים, שיועיד מתוכם שלשה אנשים אל הדפוטציה הזאת, כי תקנת היהודים נוגעת בעניני הערים, ואי אפשר איפוא להחליט כדבר זה בלי שמוע חות דעת העירונים.

בישיבת הסיים ביום 19 יאנואר הוחלט למלא את בקשת מורשי הערים ושלשה מהם נספחו אל הדפוטציה, ומאז היתה כל עבודת הדפוטציה לריק, כי מורשי הערים, אשר ידעו מה הדפוטציה אומרת להתקין, חתרו בסתר תחת התקונים ובהשתדלותם באו מכל העברים המוני הצעות בדבר היהודים, אשר התנגדו לחפץ הדפוטציה, ובאופן זה כבדה מאד העבודה על הדפוטציה, אשר עליה היה לעיין ולדון בכל אותן ההצעות.

 

כ"ב    🔗

רעה מתחוללת ובאה.– מתנכלים לקונסטיטוציה וחותרים תחת הממלכה.– קונפדרציה.– רוסיה ו“עזרתה”. – חרדה במחנה הסיים. – המגיסטרט הוורשאי נלחם… ביהודים. – שוב גזרת גירוש. – הסיים בטל והמגיסטרט הוורשאי עוסק בגירוש היהודים.– טרגוביצה. – צבאות רוסיה פושטים בעיר הבירה. – מהומה ומבוכה ותלונות… על היהודים.– גזרה חדשה. – סבות צודקות. – פרוטקציה. – מדינות נקרעות בפולין והעירונים בוורשה מצטערים על ישיבת היהודים בעירם.– צירים לגרודנה. – עוד גזרה על היהודים. – צירי עירוני וורשה בהשתדלותם.– שוחד ומרגלים.– הריסת הממלכה והשתדלות בדבר גירוש היהודים.

על פולין התחוללה רעה גדולה ונוראה מאד. שריה הגדולים, אשר קונסטיטוציה של 3 מאי היתה רעה בעיניהם, התנכלו לה להפיל אותה ולהשיב לארץ את חקיה הקודמים. הם פנו אל קיסרית רוסיה ובקשו ממנה לעזור להם במלחמתם עם הסיים, אשר הקים מהפכה בממלכה. הקיסרית, אשר גם בעיניה רע היה דבר הקונסטיטוציה ההיא בגלל החופש שבה וקותה לקרועה עוד גלילות מפולין, שמחה על אלו מאד ובעטיה כוננו כל השרים המתנגדים לקונסטיטוציה קונפדרציה (אגודה), אשר תכליתה היתה לבטל את כל החקים החדשים, אשר כונן הסיים. באותה שעה הגישו מיסדי הקונפדרציה הזאת אל הקיסרית בשם עם פולין כתב אשמה על הסיים, אשר לפי דבריהם עשה שערוריות ומעשי חמס, ובקשו מאת הקיסרית לעזור להם ולהשיב לפולין את משפט הרפובליקה הקודמת. שרי המלוכה ברוסיה מהרו להתקין תכנית למעשי צבאות רוסיה בממלכת פולין ולהכין דקלרציה בדבר הסבות הגורמות לרוסיה ולשלוח את צבאותיה אל הממלכה הזאת.

הדבר נודע למלך ולאנשי הסיים ויחרדו מאד. הסיים החליט להעמיד מחנה צבא של מאת אלף איש ולקבל בהולנדיה הלואה של שלשים מיליון, לווינא ולברלין יצאו צירים מיוחדים לבקש עזרה דיפלומטית, וכל התחבולות האלה לא הרגיעו את הדואגים לעתידותיה של הממלכה, באשר ידעו, כי קשה יהיה מאד לפולין להתיצב כנגד רוסיה, ובאוסטריה ופרוסיה לא בטחו.

באותה שעה קם המגיסטרט של עיר הבירה וורשה ועשה מלחמה… עם היהודים.

ומלחמה זו היתה הפעם כבדה מאד. רובם של אנשי הסיים והשרים היו נוחים ליהודים ולא רצו, שאלו יהיו מגורשים מן העיר, כי כבר נוכחו לדעת, שבשעה שמגרשים את היהודים, מפקיעים הסוחרים והאומנים הנוצרים את שער הסחורות וגם החפצים הדרושים אינם מצויים למכירה במדה מרובה. ואולם המגיסטרט דרש בחזקה מאת שלטונות הממשלה לגרש את היהודים, והשלטונות, אשר לא רצו להקניט בשעת החירום את העירונים, שהיו דרושים לעזרתם, היו מוכרחים לעשות רצונם, וביום 8 פברואר 1792 הוציא המרשלק ראטשינסקי הודעה, שבה נאמר, כי כל היהודים יגוֹרשו ומוֹתר להשאר בעיר רק ליהודים שיש להם חנויות, לחמשה עשר בעלי בתי אוכל ולחמשה שוחטים נאמנים, ומלבד כל אלו מותר לכל חנוני להחזיק בחנותו שלשה עוזרים; ליהודים הנשארים בעיר אסור לפתוח את חנויותיהם ביום א' בשבוע, להחזיק בתי משקה ולעסוק במסחר בבגדים ונעלים.

המגיסטרט הועיד פקידים לחתום על הפספורטים של היהודים העומדים להגרש מן העיר ולמכור לשאר היהודים כרטיסי רשיון, וגם הוציא הודעה אל אגודות הסוחרים והאומנים, שחבריהן יתאמצו למכור את סחורותיהם בזול ויסתפקו בשכר מועט, “בכדי להמנע מן הרעות, אשר חובבי היהודים יכולים לעשות להם”.

ביום 18 מאי מסר בולהאקוב ציר רוסיה למיניסטר החוץ דקלרציה מלאה תלונות על הסיים, שהפיר את הברית שבין רוסיה ופולין, הציק לנתיני רוסיה, לא נתן לחיל רוסיה לשהות בארץ, הקים מהפכה בממלכה וכו' ולבסוף היא מודיעה, שצבאות רוסיה חודרים לפולין.

והחרדה גדלה במחנה גדולי הממלכה ומנהיגיה. כל פולין וליטא יכלו להוציא אל המערכה כנגד צבאות רוסיה אך 45,000 איש. אוצר הממלכה כמעט ריק היה. הולנדיה לא רצתה עוד להלוות לפולין את הסכומים שזו דרשה לאחרי שנתפרסמה הדקלרציה של רוסיה. ממשלות אוסטריה ופרוסיה סרבו לעזור לפולין באורח הדיפלומטיה. הסיים בישיבתו מיום 29 מאי מסר את הנהגת הצבא למלך והחליט לדחות את ישיבותיו לכל זמן המלחמה.

בשעה הנוראה הזאת, שעת חירום לכל תושבי הממלכה, בשעה שכל המוחות וכל הלבבות היו צריכים להיות נתונים אך אל דבר הצלת הממלכה, עסק המגיסטרט בוורשה… בגירוש היהודים שלטונות הממלכה לא חשו להוציא לפעולה את גזרתו של המרשלק ראטשינסקי מיום 8 פברואר, למרות השתדלותו של המגיסטרט, אולם אחרי שהסיים נדחה, החליט המגיסטרט ביום 31 מאי, כי מאחרי שאין הסיים קיים, יוציא הוא בעצמו לפעולה את הגזרה ההיא. עד מהרה שלח המגיסטרט אל הקומיסיה של הפוליציה תעודה, שבה נאמר, כי הוא, המגיסטרט בעצמו, יעסוק בדבר גירוש היהודים. הפרזידנט של העיר קבל על עצמו את ההשגחה על מתן כרטיסי רשיון ליהודים, שהותר להם לשהות בעיר. את זמן הגירוש קבעו ליוֹם 23 יוני ושני שבוּעוֹת קוֹדם לכן הוכרז ברחוֹבוֹת העיר לקוֹל תרועת חצוֹצרוֹת, שהיהוּדים מחוּייבים לצאת מן העיר. בשביל היהוּדים המקבלים כרטיסי רשיוֹן הותר לשמוֹנה יהוּדים בוורשה ושנים בפראגא להחזיק בתי אוֹכל.

המגיסטרט לא נסתפק בגזרתוֹ של המרשלק ראטשינסקי, שאך היהוּדים שאין להם חנוּיות יגורשו מוורשה, אלא פקד לגרש את כל היהוּדים, מלבד הסוֹחרים הסיטונים ואוֹתם שיש להם איזה משפט בבתּי הדין או דבר אל אחד השרים, וצוה לסגוֹר את חנוּיוֹת היהוּדים עוֹד לפני היוֹם שנוֹעד לגירוש.

וחיל רוסיה פשט בארץ. אחרי אחד הגדודים הגדוֹלים אשר יצא מפטרבוּרג נמשכו אנשי הקונפדרציה ובסוֹף חוֹדש מאי באו אל העיר הקטנה טרנוביצה אשר בגליל בראצלאוו ושם חנו. הקוֹנפדרציה הזאת נקראת עד היום על שם העיר טרנוֹביצה ואנשיה הם למשל ולשנינה בתוֹר בוֹגדים ונקראים בשם “אנשי טרנוביצה”).

המלך ראה, שאין צבאוֹתיו יכולים להתיצב במערכה לעומת צבאוֹת רוסיה הרבים והעצוּמים, ונסה להתרפס לפני קיסרית רוסית. במכתּב אשר שלח אליה הציע לפניה לשים את הנסיך הגדול קונסטנטין ליוֹרש עצר בפוֹלין, ובלבד שהקוֹנסטיטוּציה של 3 מאי תשאר בתקפה. ואולם הקיסרית, אשר בטחה בכחה, השיבה, שהיא לא תשוב מחפצה להשיב לפוֹלין את סדרי ממלכתה מלפנים ולא תחדל מלהלחם עם פוֹלין, עד אשר המלך בעצמוֹ יכנע לפניה ויספח אל הקונפדרציה הטרגוביצית. המלך קרא לאספה את המיניסטרים ואת שני המרשלקים של הסיים ואחדים מגדוֹלי הממלכה והציע לפניהם את מכתב הקיסרית ואמר להם, שהוא נוֹטה להספח אל הקונפדרציה. רבים התנגדו לחפץ המלך והשאר הסכימו לו, והמלך עמד על דעתּו וחתם בשמוֹ ובשם הצבא על כתב התחייבות להספח אל הקונפדרציה, ומיד הוֹציא פקודה אל הצבא לחדוֹל ממלחמה. רבים מגדוֹלי השרים והאצילים יצאו אז לחו"ל וגדוֹלי שרי הצבא התפטרו ממשמרוֹתיהם. הגנרל הרוּסי קוזלוֹבסקי חדר בראש צבאותיו לוורשה, ואתוֹ באוּ צירי הקונפדרציה, בכדי לקחת את השליטה של עיר הבירה, בידיהם ולהשביע את שלטוֹנוֹת העיר ואת אגוּדוֹת הסוֹחרים והאומנים להיוֹת נאמנים לקונפדרציה.

ביום 19 אוגוסט 1792 באו צירי הקונפדרציה לוורשה ובטלו את כל התקונים של הקונסטיטוציה מיום 3 מאי וגם את כל הזכיות שניתנו לעירונים.

ועם צבאות רוסיה וצירי הקונפדרציה יחדו שבו גם המוני יהודים לוורשה ושוב התחילו לעסוק בעסקיהם כמו לפנים. והעירונים שבו להתרעם על היהודים, שהם נוטלים מהם את פרנסתם. ראשי העיר וההמונים נשבעו לקונפדרציה שבועת אמונים, מסרו בידי ציריה את כלי הזיין אשר בבית הנשק וגם הרבו לנדב לצרכי נשק בשביל חיל הקונפדרציה. לא התאוננו על אשר צירי הקונפדרציה בטלו את זכיות הערים אשר ניתנו מאת הסיים, ואך על היהודים המתחרים אתם התרעמו, קבלו לפני השלטונות החדשים, שמפני התחרותם של היהודים אינם יכולים לשאת את עול המסים, אשר הושמו עליהם.

בהשתדלותו הנמרצה של המגיסטרט הוציא המרשלק הגדול, מנישק, ביום 18 ספטמבר פקודה, שלפיה הותר ליהודים לשהות בוורשה אך אם יוכיחו לפני שלטון הפוליציה, שמפאת “סבות צודקות” דרוש להם לשהות בתוך העיר, וגם על אלו נאסר, לעסוק במסחר ובאומנות ולהחזיק בתי משקה; כל מי שאינו מוכיח, כי מפאת “סבות צודקות” דרוש לו להיות בעיר, סרסורים נשים וילדים מחויבים לצאת מן העיר, והסוחרים היהודים מחויבים להביא את סחורותיהם אל המחסנים של העיר ולמכרן שם לסוחרים, או להוציאו מן העיר.

ואולם פקודה זו לא הועילה אלא להוציא מכיסי היהודים ממון והרבה. כי כל איש יהודי “הוכיח” על נקלה לפני שלטון הפוליציה, שמפאת “סבות צודקות” הוא צריך לשהות בעיר, ורבים מן הסוחרים והאומנים קבלו מאת אנשי הקונפדרציה, שרי הצבא וגדולי שרי רוסיה כתבי פרוטקציה להשאר בעיר.

ועניני הממלכה יגעים היו מאד. הושפל כבוד פולין עד לעפר ואבדן ממלכתה הקדים לבוא. ארמון המלך וחצרות השרים המסורים לארצם ועמם לבשו קדרות, ותחתיהם צהלו ברחובות העיר המוני שרי צבאות רוסיה. שלטונות הקונפדרציה החריבו את כל בנין הקוֹנסטיטוציה של 3 מאי ורדפו באף את יוצריה, בטלו כל מיני החופש והשיבו לארץ את תכונתה לפנים, תכונת ממלכת הישועים.

הקונפדרציה עברה לגרודנה בימים הראשונים לחודש נובמבר 1792 ושם התכוננה לערוך סיים יוצא מן הכלל, ובאותה שעה כבר נועצו רוסיה, אוסטריה ופרוסיה לקרוע את כל ממלכת פולין לקרעים ולהבקיע אליהן את נפותיה.

החוזה על דבר חלוקת נפותיה של פולין בין פרוסיה ורוסיה קם ביום 23 יאנואר 1793 ובאותה שעה הודיע ציר פרוסיה בפולין למזכיר הממלכה בפולין, מאלאחובסקי, שצבאות פרוסיה חודרים לפולין הגדולה. ואמנם עד מהרה לכדו חיילות פרוסיה את טורון ואת ערי פולין הגדולה. הקונפדרציה פנתה לעזרה אל ציר רוסיה, אך הוא לא השיב דבר, ואז (11 פברואר 1793) קראה הקונפדרציה לכל האצילים לעלות כאיש אחד ולהלחם בפרוסיה. ואולם ציר רוסיה הכריח את הקונפדרציה להשיב את הקריאה ולהמנע ממלחמה.

בימים ההם שלחה העיר וורשה צירים לגרודנה לדרוש מאת הקונפדרציה לגרש את היהודים מוורשה.

וממלכות רוסיה ופרוסיה מהרו לבצע את זממם: ובסוף חודש מרץ קרעו מפולין והבקיעו אליהן נפות ומחוזות רבים והשאירו לממלכת פולין אך כברת ארץ קטנה. רוסיה הבקיעה אליה שטח של 4,550 ופרוסיה – 1,830 פרסאות מרובעות. לפולין נשארה אך רצועה של 3,830 פרסאות מרובעות בין רוסיה ופרוסיה.

ציר רוסיה, סיברס, האיץ במלך לנסוע לגרודנה, בכדי שיוכל להכריח שם את הקונפדרציה לערוך סיים יוצא מן הכלל, אשר יאשר את מעשי הכבוש. ראו ראשי הקונפדרציה את הרעה הגדולה, אשר הביאו על ארצם בפנותם לרוסיה לעזרה, ורבים מהם נתפטרו ממשרותיהם, אך תחתיהם באו אחרים, שהיו מסורים לרוסיה ועשו ככל אשר צוה עליהם הציר סיברס.

והעירונים בוורשה היו שרויים בצער גדול. לא על אסון ממלכת פולין היו מצטערים, אלא על היהודים השוהים בוורשה ואי אפשר לגרשם, על עול המסים הגדול ומכס הסחורות המובאות מרוסיה, ובאספת המגיסטרט וראשי אגודות הסוחרים והאומנים שהיתה ביום 16 מאי, הוחלט לשלוח לגרודנה עוד שני צירים, אשר ישתדלו בדבר גירוש גמור של היהודים והנחות בעניני המסים והמכס.

ולא חכו העירונים לתשובת הקונפדרציה, אך תיכף ומיד השתדלו לפני השלטונות למהר ולגרש את כל היהודים מוורשה, פראגא ושאר הפרברים וכל המקומות אשר בשטח שתי פרסאות סביב העיר וורשה. ואמנם הועילו בשתדלותם וביום המחרת ביום 17 מאי 1793, הודבקה ברחובות העיר הודעה נדפסה מאת טומאש אלכסנדרוביטש, הוואיעוואדא הפודולי, אשר מלא את מקום המרשלק הגדול, שהלך אחרי המלך לגרודנה, ובה נאמר, כי יהודים ויהודיות רבים מאד, הם וילדיהם, נושבו שלא כדין בוורשה ופרבריה והם עוסקים במסחר ובאומנות ובתגרנות ויש ביניהם גם גנבים וקונים חפצים גנובים, וגם מסיתים לגנוב, עושקים את התושבים ומזיקים לעסקי האזרחים הנוצרים, הסוחרים והאומנים; על כן נענה ממלא מקום המרשלק הגדול לבקשת הסוחרים והאומנים, והנהו מוציא את הפקודה הזאת:

1. היהודים וכל הסוחרים הסיטונים, שיש להם סחורות בחנויות, מחויבים להביא את אלו במשך עשרה ימים מיום שנתפרסמה הפקודה הזאת אל המחסנים של העיר ולמכור אותן שם לסוחרים או להוציאן מן העיר, ואם לא – תחרמנה כל הסחורות האלה לחברת הסוחרים שבעיר.

2. לכל היהודים השוהים בוורשה והבאים אל העיר אסור בשום אופן שבעולם להשהות אצלם ולהביא אליהם את נשיהם וילדיהם, כי כרטיסי רשיון לא ינתנו לאלו. כל היהודים האומנים, הסרסורים, וגם הנשים היהודיות וילדיהן מחויבים לצאת במשך 10 ימים מוורשה ופראגא וסביבותיהן אל מקומות מולדתם, ואם לא – יענשו כפי החקים הקדומים.

3. גם היהודים, אשר יבואו מהיום והלאה לוורשה עם סחורותם, בכדי למכור אותה ממכר סיטוני, מחויבים להביא אותה תיכף אל מחסני העיר. היהודים הבאים אל העיר עם היי“ש שנעבד בבתי משרפות היי”ש שלהם ואומרים למכור אותו ממכר סיטוני, גם הם מחויבים להתנהג כיהודים המביאים שאר סחורות כל שאר היהודים, שאין להם סחורות במחסני העיר או משפטים בבתי הדין או עסק הגון אחר, אסור להם לבוא לוורשה ולפראגא ולשאר המקומות שבשטח שתי פרסאות סביב העיר ולשהות באלו, ואם לא – יענשו כפי תקנות העיר וזכיותיה ופקודות השלטונות.

4. מפני שהיהודים אינם נשמעים לחקים ולתקנות העיר, והם מוכרים משקים במדות קטנות, אף על פי שאין להם הזכות לעסוק במסחר זה ויש להחרים את המשקים האלה של היהודים ואת כל כלי המשקים לקופת העיר. בעלי בתי האוכל והשוחטים, שיש להם מאת השלטונות כרטיסי רשיון לשהות בעיר, רשאים לשבת בעיר אך עד אשר יכלה זמן החכירה שלהם. לכל שאר היהודים אסור למכור משקים ולשהות בעיר בתור שוחטים.

5. אסור ליהודים לעסוק באומנות ולמכור את מעשי ידם בוורשה, פראגא ושאר הפרברים, ואם לא ישמעו, יוחרמו חפציהם לחברות האומנים, מלבד הצורפים ועושי חותמות, שמותר להם לעסוק באומנותם.

6. היהודים שישהו אצלם סחורות, יוחרמו המטלטלים שלהם והם יושמו במאסר.

7. השתדלן, המתורגמן, השמשים, בעלי בתי האוכל והשוחטים עם משרתיהם, וגם הצורפים ועושי החותמות רשאים לשבת בוורשה ופארגא במספר הקצוב להם, אם יש להם כרטיסי רשיון מאת השלטונות. הסוחרים הסיטונים רשאים לשהות בעיר עד אשר יכלה הזמן הקצוב בכרטיס הרשיון שלהם. אחרי אשר יכלה הזמן הקצוב בכרטיס השני, עליהם לצאת מן העיר וכרטיס שלישי לא ינתן להם.

8. על המגיסטרט בוורשה לבנות בשביל סחורותיהם של היהודים מחסנים מרווחים, שיהיו בטוחים מפני הדליקות, ומשמר של חיילים יציג לפניהם, בכדי לשמרם מפני הגנבים, ואותם ישכיר ליהודים בלי שטר חכירה.

9. בעלי הבתים, הארמונות והחצרות יזהרו, שלא להשכיר ליהודים דירות לרבע שנה ועל אחת כמה וכמה לשנה שלמה ושלא לתת ליהודים השוהים אצלם להשהות בדירותיהם סחורות או לעסוק באומנות. אדרבה, הם מחויבים לצוות את היהודים להביא אל מחסני העיר את הסחורות הנמצאות אצלם.

פקודה זו של הוואיעוואדא לא יצאה לפעולה, ככל שאר הפקודות הקודמות בדבר גירוש היהודים, וביום 4 יוני החליטו ראשי העירונים לשלוח לגרודנה עוד שני צירים ומזכיר אחד שישתדלו אצל הקונפדרציה לגרש את כל היהודים מוורשה.

הצירים פגשו בדרכם את הקנצלר הגדול של הממלכה, הנסיך סולקובסקי, והוא הבטיחם לתמוך בהם בדרשם לגרש את היהודים מוורשה. אחרי אשר באו ביום 12 יוני לגרודנה, התיצבו לפני המרשלק הגדול מנישק ובקשו ממנו, שהוא יתמוך בהם בדבר גירוש היהודים מעירם. המרשלק אמר להם, שהוא “אינו אוהב את העם הזה” (היהודים), ואף על פי כן הוא מוצא, שדרוש לבוא עם היהודים בדברים ולהתפשר אתם.

ביום המחרת התיצבו צירי העירונים בוורשה לפני המלך והגישו לו ממורנדום בדבר גירוש היהודים, אך המלך פטר אותם בדברים לא ברורים.

הצירים פנו אל כל גדולי הקונפדרציה ובקשו מהם סיוע בדבר גירוש היהודים. גם בצוררי עמם וארצם לא מאסו, וגם מאתם בקשו, שיתמכו בהם ולא יתנו ליהודים לשבת בוורשה. הם הלכו אל ציר רוסיה, סיברס, אך שם מצאו גם את צירי היהודים, אשר באו גם הם שמה, אחרי שנודע להם, כי צירי וורשה מתעתדים לבוא שמה ולהשתדל לרעתם.

אחרי אשר שלישו של סיברס הודיע לצירי וורשה ולצירי היהודים כי הציר יקבל אותם יחדו לראיון ביום המחרת בשעה 8 בבוקר, פנו צירי וורשה אל מזכיר מלאכות רוסיה, יוזפוביטש (מזרע היהודים), ובקשו ממנו, שהוא ישתדל בעבורם לפני סיברס. שיקבל אותם לראיון לפני אשר יקבל את היהודים, ולא אתם יחדו. אך יוזפוביטש דבר בשבחם של היהודים ואמר, שאין לגרש את היהודים משום עיר, כי הם אינם דורשים בעד סחורותיהם סכום רב כסוחרים הנוצרים. הצירים השיבו לו, שהיהודים הם מעבירי מכס וסחורותם גרועה, אך יוזפוביטש עמד על דעתו ואמר, שהיהודים הם לתועלת לתושבים.

מבית יוזפוביטש הלכו אל מזכיר המלך, פריזה, אשר עליו אמרו, שהוא ערך איזה כתב בעד היהודים, ובקשו ממנו, שיגן על תושבי וורשה הנוצרים מפני התחרותם של היהודים, והוא אמר להם, שאפשר להתפשר עם היהודים באופן שהיהודים במספר קצוב יתישבו בוורשה ועליהם יוטל מס, אשר יעלו לקופת העיר.

ביום 14 יוני קבל סיברס לראיון את צירי וורשה וצירי היהודים יחדו, וגם הוא אמר, שדרוש להושיב בעיר יהודים במספר קצוב ודרש מאת צירי וורשה, שיגישו לו הרצאה מפורטת בשפת צרפת ובה לא ידרשו דבר, חוץ מגירוש היהודים, וגם הזהירם, שלא ישחדו בממון ובדרונות שום איש.

באזהרתו של סיברס לא השגיחו הצירים והרבו לשחד כל איש, אשר היה בכחו להכריע בסיים שהתעתד להכונן, ואחד מאלה, זאלוטינסקי, היה להם למרגל, והוא הודיעם תמיד את כל דבר השתדלותם של היהודים ומעשיהם.

ואותם הגדולים שבין אנשי הקונפדרציה, בכדי להרבות את סכומי השוחד, העבירו את השמועה, כי היהודים מרבים להשתדל לפניהם ומבטיחים לתת להם סכומים גדולים, אך האנשים הרוצים להיטיב ליהודים דורשים מהם עוד יותר. המרגל של צירי וורשה, זאלוטינסקי, אמר להם, שהיהודים כבר הבטיחו לתת 5,000 אדומים במזומנים.

באותה שעה קבלו צירי וורשה מאת ראש העיר וורשה, רפאלוביטש, מכתב, שבו כתב: “התאמצו בדבר היהודים. התחזקו ולא תתנו להם לקבל איזו הנחה, אפילו אם יאמרו להשאיר בעיר אף משפחה יהודית אחת, לא תסכימו!”

ואמנם לא נחו צירי וורשה והרבו לפזר ממון הרבה יותר ממה שהיהודים אמרו לתת, וביום שלפני פתיחת הסיים, 16 יוני, הגישו בראשונה ממורנדום בשפת צרפת אל סיברס ציר רוסיה אשר על אדותיו כבר ידעו הכל, שהוא יהיה המושל בסיים ויעשה בו ככל אשר יחפוץ, ואחר כך פנו אל המלך, אל הסינטורים וצירי הסיים, ובקשו מאת כולם, שישמעו לבקשתם ויסירו מהם את הרעה הבאה עליהם מפאת ישיבת היהודים בוורשה.

הריסת הממלכה, עול זרים ושליטתם בארץ, אבדן החופש והחרפה הגדולה אשר באה על פולין ועמה, – לכל אלו לא דאגו ראשי העירונים בוורשה. הם בקשו אך להמעיט את סכומי המסים המוטלים עליהם, ועוד יותר מזה – לגרש מעירם את היהודים, המתחרים אתם במסחר ובאומנות.

 

כג    🔗

הסיים בגרודנה. – אישור חלוקת נפות פולין. – שאריתה של פולין כיד רוסיה. – הפרזידנט של עיר הבירה וצירי העירונים דואגים אך ל“צרת היהודים”. – הצווי לשרים. – השתדלותם של היהודים. – “מסקנות החוקים”. – מרגלי העירונים. – “הכרת טובה”. – “הנאור והכביר” סיברס מאיר פנים לעירונים. – פירוש לדברי סיברס. – מה הועילו צירי וורשה? – גירוש היהודים נדחה. – המלך ושני שרים קבלו שוחד. – ראשי היהודים בוורשה והשתדלותם. – דרישת פשרה. – מחאה. – מזכיר הממלכה סולקובסקי ומכתבו. – היהודים יוצאים מכלל בעלי הזכיות בוורשה.

בסיים, שנפתח בגרודנה ביום 17 יוני 1793, משל ציר רוסיה, סיברס, ואתו השרים והאצילים, אשר היו נמכרים לרוסיה. הסיים הזה אישר ביום 17 אוגוסט את החוזה, אשר הציע לפניו סיברס בדבר ההסכם להבקיע אל רוסיה את הנפות, אשר כבשה זו עד אז, ואחרי שבועות אחדים נתאשר באונס גם החוזה עם פרוסיה, שלפיהו נספחו לפרוסיה כל הנפות, אשר כבשה זו מאת ממלכת פולין. לפי הברית, אשר כרת הסיים עם רוסיה ביום 16 אוקטובר, היתה גם שאריתה של ממלכת פולין מסורה בידי רוסיה, כי זו היתה הנוהגת בה.

וצירי העירונים בוורשה, אשר שהו באותם הימים בגרודנה, וגם ראשי העיר שנשארו בה לא שמו לב כלל אל החרב החדה, אשר היתה מונחת על צוארה של ממלכת פולין, ולא דאגו לעמם וארצם, אשר חירותם הלכה ועברה מן העולם.

בכל המכתבים אשר שלחו הצירים ההם אל המגיסטרט בוורשה ואשר שלח ראש העיר ההוא אל הצירים, לא נמצא אף דבר אחד ואף רמז אחד על האסון הגדול שהתחולל ובא אז על פולין. הצירים הודיעו אך זאת, שהם משתדלים לפני השרים השונים בדבר גירוש היהודים, שיש לפצות שר פלוני ואלמוני “לפי כבודו” ושהם מקוים, שיצליחו סוף סוף בהשתדלותם, לא אך בדבר גירוש היהודים, אבל גם בדבר המעטת סכום המסים. הפרזידנט של העיר וורשה חזק את לב הצירים ודרש מהם, שירבו בהשתדלות בענין גירוש היהודים ובענין המסים, והמגיסטרט שלח שליח מיוחד אל הצירים, והשליח הביא אתו ממון גם מכתב, שבו עורר את הצירים, שלא יחשכו עמל בהשתדלות על דבר גירוש היהודים.

מאותם המכתבים נודע, שגם היהודים הרבו בהשתדלות. הם התקינו להם איזה כתב בשפת פולין בשם “מסקנות החקים”, שבו הוכיחו, כי לפי חקי פולין מותר ליהודים לדור בכל הערים ולעסקו במסחר ובאומנות. את הכתב הזה מסרו לאדם אחד, בכדי שיתרגם אותו צרפתית (בודאי אמרו להגיש את הכתב הזה לסיברס ציר רוסיה), שלא ידע שפת פולין), אך האדם הזה היה אחד המרגלים של הצירים והוא הביא אליהם את הכתב. שר הארוות קיצקי ספר לצירים, שהיהודים שחדו בממון רב אחדים מצירי הסיים ואחד מהם כבר התקין הצעה, שלא לגרש את היהודים מוורשה. הקנצלר של הממלכה, הנסיך סולקובסקי, הבטיח לתמוך בבקשת הצירים, אך רמז להם, שיש “להכיר לו טובה” על חסדו. סיברס, אשר רצה לרכוש לו חבתם של תושבי עיר הבירה, האיר את פניו אל הצירים, הזמין אותם אליו לארוחת הצהרים והושיב אותם לפני האופיצירים של השטאב אשר לו. הוא אמר להם, שבדבר גירוש היהודים כבר כתב אל ראש השופטים בוורשה. פעם אחרת זכו ושמעו מפי “הנאור והכביר” סיברס, ש“האזרחים העשירים בוורשה הם שקטים, אך העניים שבעיר מהירים להתרגז”. הצירים בארו לעצמם את דבריו אלו של סיברס באופן זה: היהודים עתידים להגרש במהרה מוורשה, ועל המגיסטרט להזהר ולעמוד על המשמר, שההמונים לא יפריעו את המנוחה בשעת הגירוש.

על לב צירי העירונים לא עלה כלל, שציר רוסיה חושש להתרגזותם של המוני וורשה ולמרד אשר יקימו אחרי שישמעו את דברי הרעה הגדולה והנוראה, אשר באה על ארצם ועמם.

בכל השתדלותם העצומה ו“הכרת התודה” שלהם הועילו הצירים לפי שעה אך זאת, שהקונפדרציה בטלה את הזכות שנתנה קודם לכן לאיזה יהודי, מארקוויטש (בן מארעק-מרדכי) לקנות לו בית בוורשה. דבר גירוש היהודים לא יצא לפעולה. סיברס קרא אליו את הצירים ביום 20 יולי והודיעם, שדרוש לדחות את זמן הגירוש לכל הפחות לארבעה שבועות, בכדי שהיהודים יוכלו לסדר את עסקיהם.

לצירים ההם נודע אחר כך, שהמלך ועוד שני שרים, אשר קבלו ממון רב מאת היהודים, גרמו לגירוש שידחה.

שונים היו ראשי קהלת היהודים שבוורשה מאת ראשי העירונים תכלית שנוי. היהודים, שעליהם התאוננו תמיד ראשי העיר וורשה בתלונותיהם הרבות, שהם אינם אזרחי הארץ ו“אינם מחנכים את בניהם לתועלת הארץ”, היהודים האלה ידעו היטב, שהשעה שעת לחץ גדול לכל תושבי הארץ ונחוץ להזהר מפני אסון כללי ומפלה נצחת. הם האמינו, שהשלטונות הגבוהים של המדינה רוצים להיטיב להם ולהסיר מהם את הלחץ, אשר המגיסטרט שבוורשה לחץ אותם. אמונתם זו חזקה עוד בקרבם אחרי אשר ראו, כי אמנם הועילו בהשתדלותם וגזרת הגירוש, אשר כבר יצאה, נדחתה. בכדי לשים קץ לכל הסכסוכים שבין העירונים והיהודים ולכל הרדיפות והמצוקות, שבעיקר הדבר הם מביאים אך נזק לשני הצדדים ואינם מועילים כלום, שלחו ביום 9 אוגוסט 1793 אל המגיסטרט של העיר הישנה כתב, שבו הוכיחו, שאין לאסור על בני אדם לשבת במקומות שהם רוצים, כי ה“שמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם” והכל שוים בעיני אלהים. אבותיהם ספרו להם בימי דורות רבים, כי הנוצרים צוררים הם להם, ועל כן חשבו הנוצרים את היהודים לרעים וחטאים. אך עכשו באו ימים אחרים. הממשלה והשלטונות הגבוהים מגינים על היהודים, הרדיפות שמלפנים החריבו והרסו, עתה, בשעת הלחץ הכללי, יש להזהר מאסון, ועל כן הם מבקשים מאת המגיסטרט, שימנה דפוטציה מיוחדת, אשר תבחן את טענותיהם ולפיהן תבוא אתם לידי פשרה, אשר תהיה טובה לשני הצדדים.

את הכתב הזה, הכתוב בשפת פולין נשחתה, אשר תורגם, כנראה, מעברית והוא אופי מאד, אנו מוסרים בזה בתרגימו העברי בשלמותו:

"המגיסטרט המפואר של העיר וורשה הישנה.

"בשם אל עליון, אשר ברא את השמים לבחיריו ואת הארץ לכל היצורים ואשר אצל את ברכתו לכל בני האדם יחדו, איש לא נעדר, הננו באים להרים את קולנו, אשר נחבא עד כה בתוך לבנו מפני הדעה הקדומה, אשר קננה בקרב אבותינו ודכאה אותם ימים רבים, ואבות לבנים ודור לדור מסר אותה בספוריו וחרת אותה על לוח לבנו. הם תארו לנו את הנוצרים בתור שונאינו בנפש, ועל כן בה במדה היינו אנחנו בעיני הנוצרים לרעים וחטאים, חדלי אישים, וזאת היתה הנסבה לרדיפות בלי קץ, לענוי החלשים, זאת היתה הנסבה לחורבן הרכוש של שני הצדדים, ולכן אבד טוּב הארץ ואיזו פּנות נדחות עלו ושגשגו רגע⁵⁹. ואולם עתה אחרת היא עם לבננו. נוכחנו לדעת, כי לב ממשלת הארץ חושב עלינו טובות והשלטון העליון, אשר למשמעתו אנו סרים, מתנהג אתנו ביושר ומרב להיטיב לנו⁶⁰. ובעת הזאת, בעת צרה לכל, בשעה שהלחץ הכללי מתגבר ופוגע לרעה בכל תושב ותושב של הארץ, למן המנע מאסון כללי ולמען הזהר מן המפלה ההולכת וגדלה, הננו נגשים בהכנעה ובדרך חוקי הקונסטיטוציה של שנת 1768⁶¹, אנו מבקשים מאת המגיסטרט המפואר, כי לפי הזכיות שיש לנו זה ימי דורות רבים, וגם לפי הזכיות שיש לו, יואיל נא לפנות אל בקשתנו, ואך זאת אנו מחלים, כי המגיסטרט המפואר יעשה כחפץ ממשלת הארץ, העוסקת זה כמה בתקנתו

ודואגת לגורלנו, והוא ימנה דפוטציה, אשר תעיין בכתבים, שאנחנו מצדנו נגיש לפניה, ולפי האותות האלה תתקין פשרה, אשר תוּכל להעשות בין שני הצדדים לרוחתם ולטובתם.

"ט' לחודש אוגוסט שנת 1793 בוורשה.

יעקב בין שמואל מקראקא,

משה בן אהרן מסאנדומירז,

וויקטור (אביגדור) בן משה מסוכאטושוב

ושאר הסוחרים היהודים."

דברי הכתב הזה מעידים, שהמלך והממשלה הבטיחו ליהודים להיטיב את מצבם, ובדבר ישוב היהודים יעצו אותם, שיתפשרו עם העירונים. ומפני אשר היהודים בטחו במלך ובשרי הממשלה, כי הם יגינו עליהם ויתמכו בהם, בדרשם מאת המגיסטרט להתפשר אתם, האיצו במגיסטרט, שימלא את משאלתם, וכאשר עברו שני שבועות והמגיסטרט לא נענה להם, ופקידי העיר הוסיפו להציג ליהודים, שלחו ראשי היהודים אל המגיסטרט מכתב, שבו נסמכו על זכיות האדם בכלל והזכיות הכתובות בספר החקים ודרשו מאת המגיסטרט ומאת “שלשת הסדרים”⁶², שימהרו להודיעם את אשר החליטו בנידון זה. וזהו המכתב בתרגומו העברי:

“המגיסטרט המפואר של העיר וורשה וכל שלשת הסדרים”

החתומים מטה, מפני הרדיפות השונות, שרובן באות אך מפאת סכסוכים שאינם פוסקים ודעות קדומות, הגישו בהכנעה גמורה בקשה ביום 9 לחודש זה אל המגיסטרט המפואר, שיואיל לשמוע את דרישותיהם הצודקות, את דרישותיהם המיוסדות על תוקף חכמות האדם⁶³ ועל יסוד הזכיות הכתובים בספר החקים.

ואולם מאשר עד עכשו לא הוחלט עוד דבר בענין זה והמאורעות הולכים ומציקים להם ולעסקיהם, הם מגישים עוד הפעם את בקשתם, ולא אך אל המגיסטרט בלבד הם פונים, אלא גם אל שלשת הסדרים ומחלים את פניהם, שיודיעום את החלטתם בדבר הבקשה, שהוגשה מאתם ביום הנזכר למעלה, וכאן כן גם עתה הנם מבקשים בהכנעה, שמשאלותיהם תמלאנה.

"העבדים השפלים של המגיסטרט וכל שלשת הסדרים אשר לעיר וורשה הישנה

"בוורשה, ביום 23 אוגוסט 1793.

משה בן אהרן מסאנדומירז,

וויקטור בן משה מסוכאטשוב,

פיליפ בן מאיר,

אליעזר בן הירש

ושאר הסוחרים."

וגם על המכתב הזה לא השיב המגיסטרט כלום. עבר שבוע ימים והיהודים משה בן אהרן, אביגדור (זה וויקטור) בן משה ואליעזר בן הירש הגישו “בשמם ובשם כל עדת היהודים בוורשה” מחאה על התנהגותו של המגיסטרט אל שלטון גליל וורשה אשר בארמון המלך.

באותה המחאה נאמר, שהיהודים רוצים לקיים את החקים “דרכם מעודם להיות נכנעים ורגילים לשאת כל מיני רדיפות”. אך עתה כשל כח סבלם והם מבקשים לעשות להם הנחות כפי הראוי, לפי הזכיות שניתנו להם מאת המלכים ולפי תקנות העיר וחקיה. בנידון זה שלחו אל המגיסטרט שני כתבים ובקשו ממנו להתפשר אתם, אך זה לא ענה להם דבר, ועל כן הם מגישים אל שלטון הגליל את המחאה הזאת ודורשים לכתוב אותה בכתביו של אותו השלטון.

אותה המחאה הוכנסה אל כתבי שלטון הגליל ביום 30 אוגוסט. העתק אחד מן המחאה נשלח מאת השלטון ההוא אל המגיסטרט והעתק שני ניתן לידי היהודים ההם, בודאי בכדי להראות לשלטונות הגבוהים שהם, היהודים, עשו את אשר היה עליהם לעשות, והמגיסטרט לא נענה להם, גם אחרי אשר דרשו אך פשרה לפי החקים⁶⁴.

וגם על המחאה ההיא לא השיב המגיסטרט כלום. הוא בטח, כנראה, בראשי הסיים, שסוף סוף יתרצו לו ובהשתדלותם ישים הסיים לחק, שאסור ליהודים לדור בוורשה.

ואמנם היה למגיסטרט על מי לבטוח. צירי המגיסטרט יצאו מגרודנה מקצתם בראשית חודש יולי ומקצתם בחודש אוגוסט ובודאי שהביאו אתם הבטחות טובות, כי המגיסטרט החליט ביום 19 ספטמבר לכתוב בספר הפרוטוקול של ישיבותיו דברי תודה רבה לכל הצירים, מלבד ההוצאות בסך 18,176 זהובים עם 12 גדולים, אשר הושבו להם. בראשית חודש אוקטובר הגיע למגיסטרט מכתב מאת מזכיר הממלכה, הנסיך סילקובסקי, אשר צירי המגיסטרט כבר הביטחוהו, כנראה, “להכיר לו טובה”, כחפצו, והוא יעץ למגיסטרט, שישוב וישלח צירים לגרודנה, כי בשעה שהדפוטציה של הסיים תתקין את תכנית הממשלה, תדון גם כן בעניני הערים.

המגיסטרט שלח עוד הפעם צירים לגרודנה, והם הוסיפו שם להשתדל בדבר עיניני הערים בכלל והעיר וורשה בפרט, ובהשתדלותם הועילו אך זאת, שבקונסטיטוציה של 23 נובמבר 1793 נאמר בפירוש, שהיהודים אינם יכולים ליהנות מן הזכיות של העיר וורשה. בכל שאר עניני הזכיות של העירונים שבכל הערים וגם בעיר וורשה עשתה הקונסטיטוציה ההיא שמות.

 

כד    🔗

שארית פולין ביד רוסיה. – משמרות ובולשת. – רוח המרד. – הפולנים מכים את חיל רוסיה. – המוני העם ולא גדוליו. – יד היהודים עם המורדים. – המשומדים חשודים והיהודים נאמנים. – היהודים בין המגינים על העיר. – נדבות היהודים, עבודתם, גבורתם ואומץ לבם. – המצור. – הרוסים עולים מן העיר. – הפולנים משתמטים והיהודים נשארים. – הפולנים מפקיעים שער הסחורות. – מפקיעי השערים דורשים לגרש את היהודים. – בערעק יאסעלעוויטש. – הרוסים מרעישים על פראגא. – פולנים מתחמקים ויהודים עומדים ומגינים. – הטבח בפראגא. – מושל רוסיה בוורשה. – דמי היהודים ודמי הנוצרים. חללי יהודים וחללי נוצרים יחדו. – דרישת הגירוש. – הרוסים זקוקים ליהודים. – בוקסהבדן המושל הרוסי וגזרותיו. – החוזה החדש. – תודת העירונים לבוֹקסהבדן. – מדליה. – תם החזון. – העירונים.

ממלכת פולין היתה למשסה ושאריתה הקטנה – חיילות רוסיה רדו בה והציקו ליושביה מאד. תחת פקודת ציר רוסיה בוורשה היו כשלשים אלף אנשי צבא, ומהם חנו 8,000 בוורשה והשאר בערי המדינה, והם היו המושלים בעיר ובמדינה. ליד שערי וורשה היו נצבים משמרות חיל רוסיה, אשר בדקו את כל היוצאים והנכנסים. ויש אשר גזלו מאשר מצאו. ברחובות העיר חנו אנשי צבא תמיד, ביום ובלילה, וגם שם עצרו אנשים מהעוברים והשבים ויבדקו את בגדיהם, התותחים הוצגו בחוצות, הכן לירות. ובולשת מבני העיר הקימו להם שלטונות רוסיה, ואנשי הבולשת הזאת התחקו על צדעי איש ואיש ומעשיו, והם הביאו דבת אנשים רבים לפני אדוניהם, ואלו תפסו אותם והושיבום במאסר. לשלטונות פולין ולצבאה המעט, 1,600 איש מספרו, לא שמו הרוסים לב.

ואולם למרות כל זהירותם של שלטונות צבא רוסיה רחב וגדל רוח המרד בארץ, עד אשר לבסוף פרץ בקראקא וקוסציושקה נצב בראש המתקוממים, אשר יצאו להלחם בחיל האויב.

השמועה על עדות התקוממות האצילים והאכרים בקראקא הגיעה לוורשה במחצית חודש מרץ 1794, וגם שם התחילו לעורר בסתר את ההמונים לשבור את עול הזרים. בקרנות הרחובות הודבקו כתבים שונים מעוררים למרד ובבתי המשקה והאוכל הטיפו אנשים שונים לפני המוני הנאספים ועוררו אותם להתקומם על צוררי העם והארץ. השלטונות נשתמשו בתחבולות נמרצות לעצור בעד רוח המרד, שלא יתפשט, אך עמלם היה לשוא. ביום 17 אפריל קמו המוני העם בוורשה והתחברו עם חיילות פולין המועטים והתנפלו על צבא רוסיה והכו אותו מכה נמרצה מאד ושחררו את העיר הבירה מיד האויב.

מעשה הגבורה הזאת נעשה לא על ידי בעלי הבתים העשירים והאמידים שבעיר, אך על ידי העניים, משרתי הסוחרים, חניכי האומנים, הסכלים וכיוצא באלו. כאשר הגיע אל המגיסטרט כתב הקשר מקראקא, אשר נשלח בסתר אל ראשי העיר וורשה עם מכתב, אשר עורר את יועצי העיר לקומם רבולוציה, הביטו היועצים איש אל פני אחיו וייראו להוציא הגה מפיהם, אך אחד מהם, הרצען קילינסקי, הרחיב להגיד, כי נחוץ לתת איזו עזרה לקוסציושקה. ואולם הפרזידנט של העיר והיועצים גערו בו. ביום ההתקוממות, 17 אפריל, נמלטו אנשי המגיסטרט אל הארמון להחסות שם ובעלי הבתים סגרו את שערי בתיהם ולא הדליקו בהם נר. אך אחרי ששקטה העיר יצאו מבתיהם לראות את אשר נעשה בעיר. אחרי שראו, כי המתקוממים הצליחו, נתחברו אתם גם הסוחרים והאומנים לאגודותיהם וחברותיהם, יושב העיר נתחייבו להציג מקרבם משמרות ברחובות העיר וליד שעריה וגם על השבויים הרוסים ששמו משמר.

היהודים אשר שהו בוורשה שתו ידם בסתר, כנראה, עם המורדים. עוד לפני שפרץ המרד הודיעו אנשי הבולשת לאדוניהם, כי “נחוץ להתחקות גם על צעדי היהודים”. ואמנם אנו רואים, כי שלטונות הרבולוציה שקמו אחר כך הגו אמון ליהודים, וכאשר הנהיגו בעיר תקנות אחדות שתכליתן היתה לעצור בפני השכרון, סגרו את כל בתי המשקה של המשומדים⁶⁵, בעוד אשר על

היהודים בעלי בתי האוכל לא נאסר למכור יי"ש ושכר כחפצם. המשומדים התאוננו לפני השלטונות, על אשר אוסרים עליהם לעסוק בדבר שליהודים מותר לעסוק בו, אך השלטונות לא שמו לב לתלונתם. נמצאו גם כן מסיתים להרוג את המשומדים, כי חשדו בהם, שהם מצפינים בבתיהם שרי צבא רוסיה⁶⁶. לעומת זאת לא נשמעה שום תלונה על התנהגותם של היהודים. בכלל נראה אז מצד היהודים התאמצות גדולה להגן על העיר מפני האויב. קהל היהודים נדב לצרכי הצבא סכום גדול: 72,450 זהובים. שלשה יהודים עשירים נתחייבו להלביש 40 חיילים, או לתת עבור כל אחד ואחד מאלו סך 241 זהובים. כאשר יצאו בני העיר עם נשיהם ובנותיהם לחפור חפירות ולשפוך סוללות סביב העיר, יצאו גם כשני אלפים יהודים בשורות לבד, מעדרות בידיהם ושירה בפיהם. אחר כך, כאשר שם האויב מצור על העיר (13 יולי) וליד בתי פקידות הרובעים הוצגו משמרות של אזרחים, אשר היו מוכנים לכבות את הדליקות, היה מספרם של אנשי המשמרות היהודים כפלים מאנשי המשמרות הפולנים (פולנים עשר ויהודים עשרים) רבים מהם הובילו בעגלות אל החיל הנלחם מכשירי מלחמה ומכולת. בין ההמונים, אשר יצאו גם אז לחפור חפירות ולשפוך סוללות, בלי שים לב אל כדורי התותחים, אשר ירה האויב מרחוק, היו גם יהודים רבים בין השורות הראשונות של העובדים והצטיינו מאד במסירות נפשם, עד אשר השתוממו זרים על אומץ לבם ועל חרפם את נפשם למות על ארץ מולדתם⁶⁷.

ביום 6 ספטמבר עלו הרוסים מוורשה וחדלו לצור על העיר, אך אחרי שעברו שבועות אחדים, שבו וצרו עליה, ואז שבו המוני העיר ויצאו לפראגא לחפור חפירות ולשפוך סוללות ולחזק את המצודות.

על רבים מיושבי העיר, האצילים, הסוחרים הגדולים והאומנים התרעמו אז, שהם משתמטים למלא את חובתם לעמם וארצם. נמצאו גם כן רבים אשר לא נשמעו גם לפקודות השלטונות ולא הספיקו לצבא את הדברים אשר נצטוו. ביחוד התקוממו בפני הפקידים, אשר באו להחרים את סוסיהם. בימים שבין מצור למצור הצליחו עשירי העיר לקבל מאת השלטונות רשיונות ליציאה ויצאו מן העיר הם ונשיהם ובניהם ומשרתיהם, ובזה הרפו את ידי העם אשר מסרו את נפשם למות למען הגן על העיר. הסוחרים והאופים הפקיעו את שער המכולת מאד. על היהודים לא נשמעה אז שום תלונה. נמצאו ביניהם אך שלשה יהודים עשירים: חיים לאסקא, יוסף בן ליב ודוד מקניגסברג, אשר שלחו מן העיר את נשיהם עם סכומים ממון גדולים ותכשיטים, אך אנשי המשמרות ליד שער העיר תפסו אותן וכל הממון והתכשיטים, אשר היה אתן הוחרם לאוצר הממלכה. שום תרעומת אחרת לא נשמעה על היהודים. להפך, מצד היהודים נתקבלה קובלנא על פקיד המאה, שעמד על המשמר ליד אחד בית החולים לצבא, שפקד על אנשי המשמר לתפוס את היהודים העוברים ברחוב, והוא לקח מכל אחד מהם עשרה גדולים. ולמרות אשר איש לא התאונן על היהודים, שאינם ממלאים את חובתם לארץ או שהם גורמים איזו רעה, נועזו הסוחרים הפולנים, מפקיעי השערים, לדרוש מאת השלטונות, שיאסרו על היהודים להביא את סחורותיהם למכירה אל בתי התושבים ולתפוס בשערי העיר את הסחורות שהיהודים מביאים מן החוץ ולמכור אותן אל חברת הסוחרים, אשר תחלק את אלו בין הסוחרים הפולנים, ואז ימכרו הם את הסחורות בזול⁶⁸.

הדבר כבר ידוע ומפורסם, שבימים ההם יסד בוורשה היהודי בער בן יוסיל (בערעק יאָסעלעוויטש) גדוד פרשים של חמש מאות יהודים. מקופת הממלכה קבל אז לצרכי הגדוד הזה אך 3000 זהובים בשטרות האוצר, שלא היו להם אז כמעט שום ערך, כי לא היו עוברים לסוחר. את כל הסכום הגדול, אשר היה דרוש לו להלבשה, כלכלה, נשק וסוסים בודאי שקבל מאת קהל יהודי העיר, והגדוד היהודי נצב על משמרתו על סוללות פראגא ונלחם בכל כחו עם האויב אשר הרעיש על המצדות. העירונים הלכו בלי חשק אל החפירות, הפרשים הלאומיים התחמקו ממקום המערכה ובאו אל התיאטרונות ואל בתי המשקה, ומבין גדוד היהודים איש לא נשתמט⁶⁹.

הגיע יום 4 נובמבר והרוסים הרעישו בחזקה על פראגא. אז נפלו כמעט כל אנשי הגדוד היהודי חללים. חיילות רוסיה חדרו אז לפראגא ועשו טבח ליושביה, דמי אלפי פולנים ויהודים נזלו אל הנהר וויסלא לרוב מאד, עד אשר אדמו מי הנהר. אז נכנעה העיר וורשה מפני צבא רוסיה ומסרה עצמה בידו.

לגנרל-גוברנטור בוורשה וסביבותיה נתמנה הגנרל בוקסהבדן, אשר שם עצמו דואג ליושבי העיר, וכמעט תיכף לכניסתו אל העיר, הגיש לו המגיסטרט בקשה, שישמור את חקי העיר וזכיותיה ולא יתן ליהודים לשבת בעיר, ביחוד אחרי שהיהודים הם גנבים ומעשי הגנבות שלהם הולכים ורבים.

עוד חללי הנוצרים והיהודים היו מוטלים יחדו ברחובות פראגא, עוד לא נקרשו דמי הנוצרים והיהודים שנשפכו לרוב על הסוללות ובחפירות בהגינם יחדו על העיר, עוד יהודים נפצעים ומדוכּאים עומדים בחוצות פראגא ומאספים חללי נוצרים ויהודים, בכדי לקבור אותם בבתי-הקברות,⁷⁰ עוד אלפי יהודים, יתומים ואלמנות מבכים את בניהם אבותיהם ובעליהן, אשר נפלו חללים בצאתם להגן על העיר, וראשי העיר הזאת דורשים לגרש את היהודים מן העיר הזאת; זה הגמול שראשי העירונים התאמצו לגמול להם ולבם לא הכה אותם כלל על הרעה הנוראה שהם אומרים לעשות בעזרת צורר עמם וארצם, אשר העצים כל כך את חללי פולין. לא הרגישו גדולי העיר הבירה כלל וכלל בכיעור האיום שבזה, ודרשו וחזרו ודרשו לגרש את היהודים.

בוקסהבדן לא שם הפעם לב אל בקשת המגיסטרט. הוא חשש להפקעת שערי הסחורות מצד הסוחרים והאומנים הפולנים ולכן מאן לגרש את היהודים מן העיר, המתחרים עם אלו, בכדי שחיילות רוסיה הרבים, החונים בעיר לא יהיו מוכרחים לקנות את צרכיהם ביוקר. ואולם מאשר ידע, שהיהודים הרבו כל כך למסור את נפשם על ההגנה מפני חיל רוסיה, הוציא ביום 29 נובמבר פקודה זו:

אסור לשום איש יהודי לשהות בעיר בלי כרטיס-רשיון, הניתן מאת האינטנדנטורה של הפוליציה לארבעה עשר יום במחיר 5 גדולים של כסף. היהודי השוהה בוורשה בלי כרטיס-רשיון מחויב לשלם קנס של 4 זהובים עם 24 גדולים. מפקחים מיוחדים יפקחו אל היהודים, שלא ישהו בעיר בלי כרטיסים והם רשאים לחפש יהודים שאין להם כרטיסים גם בדירות של אנשים פרטים.

המושל הרוסי זכר את היהודים ואת כרטיסי הרשיון שלהם גם בפקודתו אל המגיסטרט על אדות אנשי צבא פולין ושריו שנשארו בעיר, ובהודעה שנתפרסמה בעיר ביום 27 דצמבר 1794 על דבר האנשים האלה והתנאים, שלפיהם מותר להם לשהות בוורשה, נקבע גם כן סעיף מיוחד על אדות היהודים, “שהם דרים בוורשה שלא כדין ועל ידיהם מתרבות הגנבות בעיר”, כי כולם הם ונשיהם וילדיהם, מחוייבים להזכיר את עצמם בבתי הפקודות ועל כל אחד ואחד מהם לשאת אתו בצאתו מביתו את כרטיס הרשיון, אשר קבל מאת השלטונות לשהות בוורשה זמן קצר, ואם לא, יהיו נתפסים, מושמים במאסר ונענשים⁷¹.

אותה הפקודה של בוקסהבדן ואותה הודעה של המגיסטרט הועילה לחזק את השמירה של שלטונות רוסיה על היהודים, אבל לא יכלה, כמובן, להמעיט את מספרם של היהודים בוורשה, ולא עוד, אלא שמאז הלך עוד מספרם של היהודים הלוך וגדל, כי באופן רשמי הותר לכל היהודים, על פי אותה ההודעה, לשהות בוורשה, ובלבד שיהיו אתם כרטיסי רשיון, והרי לא קשה היה ליהודי לקבל כרטיס רשיון בשכר הקצוב, אם אך הוסיף עליו כפלים, או כפלי כפלים. ולא זו בלבד, אלא שעשירי היהודים התחילו להשתדל לפני השלטונות, שיתירו להם לשבת בעיר דירת קבע, בהסמכם על זכיותיהם הישנות ועל חקי הקונסטיטוציה של 1768. העירונים ראו זאת ורגזו מאד, והוסיפו להשתדל לפני המושל הרוסי, שיגרש את היהודים מן העיר, ובהשתדלותם נשענו על הזכיות שיש להם מאז המלכים ועל חקי הסיימים, שלפיהם אסור ליהודים לשבת בוורשה, וגם התאמצו להוכיח, שהיהודים הם רמאים וגנבים והנם מקפחים את פרנסתם, ועל כן אינם יכולים לסלק את סכומי המסים ורבים מן האומנים הנוצרים אנוסים לעזוב את העיר.

בוקסהבדן התאמץ לקרב אליו את "יושבי וורשה ושם עצמו דואג לטובת העיר, ואף על פי כן לא רצא למלא את דרישות העירונים בשלמותן, ובכדי להרגיע את העירונים, הוציא ביום 1 אוגוסט 1795 תקנות לעיר, שבהן נאמר על אדות היהודים כדברים האלה:

“בנוגע ליהודים, היושבים בעיר זו במספר רב שלא כדין, אף על פי שלפי תנאי הזמן אין למלא את הדרישות, שהציעו לפני שלשת הסדרים, בכל זאת, בכדי למלא ככל האפשר את צרכיהם של התושבים, וגם בכדי להגן על אלו מפני מעשי הרמאות והגנבות שרובם נעשים על ידי היהודים העניים, שאין להם שום עסק של מחיה, אני מוציא לפי שעה את תקנות האלה על אדות היהודים כפי רצון השלטון העליון, והן לא תפגענה לרעה בחקים ובזכיות שנתנו לעיר וורשה וסביבותיה”.

באותן התקנות נאמר, שאך ליהודים אשר נמצאו בוורשה עם סחורותיהם בשעה שצבא רוסיה חדר אל העיר, מותר לשבת בה לפי שעה ולעסוק בעסקיהם. כל שאר היהודים מחויבים לצאת מן העיר במשך ארבעה שבועות. גם לאותם היהודים, שהותר להשאר בעיר, אסור לפתוח חנויות ברחובות הראשים, שהם: השוק של העיר הישנה, הפרבר הקראקאי, מיודובה, פיבנא, דלוגא ופודוואל, בכל שאר הרחובות מותר להם למכור את סחורותיהם אך בחנויות פתוחות ובבתים ורק מפני צרכיהם הרבים של חיילות רוסיה, החונים במספר רבּ בקרבת וורשה, מותר ליהודים להחזיק ששים בתי אוכל בוורשה ועשרים בפראגא. בעד הרשיון הזה שניתן לסוחרים היהודים להשאר בוורשה. הם מחויבים לשלם בכל חודש, החל מיום 10 אוגוסט, סך 2000 זהובים, מחציתו לצרכי הפוליציה ומחציתו לצרכי בתי החולים, הנקרא על שם הילד ישו.

בתקנות אלו, כפי שאנו רואים, אמר בוקסהבדן להרגיע כמעט את העירונים ולמלא את דרישותיהם במקצת, בלי לגרש מן העיר את היהודים, שצבא רוסיה היה זקוק להם. על כן אסר על היהודים לשבת ברחובות הראשים ולעסוק שם במסחר וגם לשאת סחורה למכירה אל בתי התושבים. ועל כל היהודים, שלא ישבו בוורשה בּשעה שצבא רוסיה נכנס אליה, גזר לצאת מן העיר ובכדי להקל מן העירונים את עול המסים, הטיל על היהודים הנשארים בעיר מס כבד מאד.

כל היהודים, לא רק הסוחרים, שישבו בוורשה בשעה, שהרוסים נכנסו אליה, נשארו אז בעיר כי כל אחד ואחד מהם הביא תעודות, או ראיות, שהוא יושב בוורשה זה ימים רבים ועוסק במסחר, או באומנות. ואולם המס הגדול, אשר הטיל עליהם בוקסהבדן היה כבד עד מאד וידם לא השיגה להעלות אתו.

בינתים קם חוזה בין רוסיה, פרוסיה ואוסטריה ולפיה נתחלקה בין שלש הממלכות האלה גם שאריתה של פוֹלין. בוקסבהדן, אשר ידע, כי עוד מעט יהיה אנוס לעזוב את העיר ולמסור אותה ביד שלטונות פרוסיה, אשר לה קמה וורשה וסביבותיה על פי החוזה ההוא, התאמץ לרכש לו את חבת בני העיר, למען אשר יחלקו לו כבוד גדול בצאתו מן העיר. וביום 15 ספטמבר 1795 פרסם תקנות חדשות, שלפיהן נאסר על כל היהודים לשבת בוורשה ולעסוק בה במסחר, באומנות וכל שאר עסקי מחיה – לאחרי שיעברו חמשה חדשים מן היום שבו יצאו התקנות האלה⁷².

בוקסהבדן ידע היטב, כי הוא לא ישאר עוד בעיר זמן רב וכי עד שיעברו חמשה חדשים גם זכר לשלטונו לא יהיה בעיר, ובודאי שדבר החוזה ההוא לא נעלם גם מאת היהודים ואך בהשתדלותם נקבע לגירושם אותו הזמן, שבו כבר יהיו שלטונות אחרים, אשר לא ישימו לב לתקנותיו של מושל רוסי. גם העירונים כבר ידעו, שעוד מעט יבאו לוורשה שלטונות אחרים. אף על פי כן הגו חבה ותודה לבוקסהבדן “על החסדים הגדולים”, אשר עשה לעיר, ובאספת ראשי העירונים מיום 17 נובמבר 1795 הוחלט לתת אות "תודה וזכר לשלטונו הנעים בעיר זו ולקבוע בהוצאותיו של המגיסטרט מדליה לכבודו ולהגיש אותה אליו.

בוקסהבדן יצא מוורשה ביום 9 יאנואר 1796 ומאז לא היו עניני העיר תלוים עוד בדעת העירונים.