אמרו עליו, שהיה ידידי. כזאת סיפרו בעיר.וביום מותו הלכתי בעקבות ארונו, אבל וחפוי־ראש, ואותות צער לא־יגונה בעיני. עד מקום מנוחתו־עדן ליוויתיו לוויה אחרונה. ולכן צדקו למראית־עין המספרים, אולם ידידי לא היה. היה “משהו” בינינו, “משהו” זה, שלא יבואר במלים. יש וסבור אני, כי אהבתיו. אני נוטה להאמין בזה. וביחוד חיבבתי את ידיו המבכות. ידים כאלו לא נזדמנו לי כל ימי חיי. פלאי היה האיש ופגישתנו עטויה ערפל סודי. והכר הכרתיו בסך־הכל ימים ארבעה. והנה כזאת היתה פגישתנו.

לילה היה. מאותם לילות־הסגריר, שבהם ימטיר הגשם כאוות נפשו והרוח יתדפק על דלתות הבתים ועל תריסי החלונות. הים גאה אז על גדותיו ועלה עליהן לפרקים, כאילו הצליפתו יד אכזרית בשוט עריצים למען יקום יכבוש את היבשה. אין יצור חי ברחוב. בלילות כאלו חבושים בני אדם הגונים בבתיהם, לוגמים תה מעלה־אד או שכובים במיטותיהם. ויש ביניהם גם בנים ללא־רועים, המבקרים בבתי־קהוה מן המין הידוע, מעלעים שם בירה ומגלגלים שם בביליארד. לבית־קהוה מסוג זה נכנסתי גם אני בליל־סגריר. לא אשה היתה לי ולא חדר חם ורק בשאון בית־הקהוה מצאתי אז מין ארגעה לעצבי הנגועים. כידוע, הלכי־רוח שונים עוברים על אדם. את כוס הבירה הגיש לי המלצר ואת הנקניק לסעודת־הערב. ממולי ישב אדם בעל עינים חודרות, שזיק ערמומי מתנצנץ בהן ודועך. נוהג אני לבחון את המזדמנים־בדרכי ולחרוץ עליהם משפטי על פי חיצוניותם. אכן, הסתכלתי: נעליו מצוחצחות היו ושערו סרוק כדרך בני אדם אירופיים, צבע עניבתו וקישורה העידו על רגילות הטעם, חליפתו אפורה והגונה, לא היה בו משום יוצא־דופן. ואף על פי כן… הנצנוץ בעיניו העיד, כי לא סתם אדם יושב ממולי. ישבנו ושתינו זה מול זה ואני בידיו הסתכלתי. לא! את הידים המבכות האלו לא אשכח עד עולם! והלילה ליל סגריר ואין משיכה לשוב הביתה, אל החדר הריק־האפל, ופה הלא יש בירה וריח פפירוסות ובקבוקי היינות, הערוכים למיניהם על האצטבה, ויתר מכל, קול הפסנתר הניחר, הגוזר על ארס־המחשבה, כי ידום. ועיני האיש ממולי מושכות. הקסימוני העינים בזיקן שמתנצנץ ודועך.

לא ארכו הרגעים והנה ניגש אלי הזר וביקש רשות לשבת על ידי ולשתות אתי יחד. אין השתיה ערבה בלי מסיבת ידידים – אמר וצחק. צחוק מוזר היה צחוקו. הדהימתני – לפי האמת – גישתו זו. הרי אני כשלעצמי רציתי להתקרב אליו ולהכירו, והנה הוא, כאילו קרא את רצוני בעיני. ראיתי בפגישה זו כעין מעשה־מסתורין, כעין כוח נסתר, המאלף לעתים בני אדם ומקשרם עד סוף ימיהם כביד גורל מאָחה. תמה אתה ודאי – הפסיק הוא, הראשון, את השתיקה – שאני יושב ולוגם כאן בירה, שאיני טרוד כלל בעסקי או בעסקי ביתי. כן, כן – ניענע בראשו שכני המוזר – כן־הוא. ובהניעו את ראשו ראיתי, כי הנה נזרקה שיבה בשערותיו, תחת עיניו הובלטו בו ברגע סהרונים מכחילים. אכן, חרצתי את משפטי: כבן ארבעים הוא האיש. בן ארבעים אני באמת – ענה להרהורי שכני המוזר. תשובתו המשונה הגדילה את מבוכתי הפנימית ואימצה בלבי את הדעה, כי פלאי הוא איש־שיחי. ואפשר מאד, כי בקול הירהרתי אז ולא שלטתי בלשוני משום היין ומשום הפסנתר, המנגן את תפילותיו בזמר…

אנחנו יושבים ולוגמים מן הבירה ובירכתי האולם מתנגחים כדורי הביליארד ופורצות קללות המפסידים בכל שפות הליבנטה, המדוברות כאן. איני רוצה לגלגל היום בביליארד – פונה אלי שכני המוזר, – בוחר אני לשבת אתך פה ולשוחח. יודע אני כי מבני בריתנו אתה ולא תשפטני אם לטובה אם לרעה. כי אין בעולם לא רע ולא טוב, הלא יד הגורל שולטת בכל. ובין בני־אדם החיים על אדמות יש מתי־מספר בני ברית נעלמה, שאין בהם לא סימנים מובהקים ולא תעודות־חן ורק עיניהם עונות בהם, כי ידועות להם התעלומות הגדולות. על פי העינים יוכר בן־הברית.

והנה לפתע נפתחת הדלת ושתי ערביות נכנסות והן חשופות־פנים – סימן לפריצות. אל שכני המוזר ניגשו כאל ידיד מימים ימימה, ובפניו מצטיירת שמחה גלויה. בשום אופן לא יכולתי להבין את שמחתו זו. מה לו ולפרוצות הללו? בפניהן הסתכלתי כדרכי תמיד ולא גיליתי בהן חוץ מחוסר־טעם וגסות־הבעה ולא כלום. הפרוצות במערב־אירופה יש בהן משום הכרת המעמד, משום איזו אצילות־רוח, המגיעה לפרקים עד כדי מעמד תרבותי מסוים. להן יש חינוך ומסורת, יש התמחות במקצוע־הפיתוי עד כדי דמות מגרה־עצבים, יש תהיה פסיכולוגית, יש אותו “משהו”, הנותן להן זכות קיום בתוך החברה האנושית כחוליה בשרשרת התפתחותה וגלגוליה. אולם באלה לא היה זולת הבעה בהמית ולא כלום. ערבית שוחח אתן איש־שיחי. לאחר רגעים מספר נפרדנו. בחשכת הליל נעלם שכני בלוית שתי הנשים. ואני? אני ערירי חיכיתי עד שעת נעילת השער, וצחוקו המוזר של מכרי החדש ליווני בדרכי הביתה.

במיטה הקרה התהפכתי מצד לצד ולא ידעתי את נפשי. המקרה הוא לכאורה שכיח, מקרה רגיל, ואף על פי כן, אף על פי כן נדף כאן ריח של זרא. בשום אופן לא יכולתי לשכוח את עיניו המוזרות, את צחוקו ואת ידיו המבכות. אכן ידי האובדים הגדולים היו הידים האלו, ידי המיואשים, אשר שתו מכל שבעים המעינות ולא טעמו שלות־נפש עד כדי השליה. ושתי הפרוצות האלו, מה הן? הרוח ילל בחוץ והגשם טיפטף והתריס התדפק ועלי גהרה שינה מטמטמת, מאותן השינות ללא־חלומות, ללא הרגשת־הישות, המשאירות אחרי ההתעוררות רק מיחוש־ראש ומעמסה מחרידה.

היום עבר ובלילה שוב גשם וסגריר, הפזמון הקבוע בימים ההם. תקופת החורף, אין ברירה. סרתי גם עתה ללגום כוס בירה ולשמוע את הפסנתר הניחר. לא אביתי להיעתר לנפשי החוורת ולדמדומיה. את מכרי לא פגשתי. בכל פינה חיפשוהו עיני ולא גילוהו. שעת הנעילה הגיעה והוא לא הופיע. בדכאון־נפש שבתי ללכת אל חדרי בקור ובעזובה, כי, למה אכחד, רק למען האיש המוזר לא נעתרתי לנפשי החוורת לעשות את מלאכתי הרגילה, האורבת כחטא מדכא. גם בלילה השלישי לא בא המוזר – ואני כולי מפוזר ונבוך; שלוות רוחי פגה, נמשוך נמשכתי אל ברק העינים ולא הידים, המבכות את גורל האדם. ובלילה הרביעי גרם לי מזלי והנה הוא יושב ממולי כמאז ולוגם את הבירה שלו. בראותו אותי הצטחק אלי כאל מכר מעידן ועידנים ופניו העידו, כי ידועה לו מצוקת נפשי וכליון עיני לראותו. כילד שנתפס בהרהורי־חטא עמדתי לפניו וללא־___¹ ישבתי אצלו לשוחח ולחכות – בעצמי לא ידעתי למה אני מחכה.

באת הלום – פתח איש־שיחי – לשמוע וידוי, לשמוע דברי איש, ההולך למות. יעדתיך לכך. יש סודות העוברים מאדם לאדם בירושה. לא המלים העיקר ואף לא המעשה. לכן אין מבינים כיום את סודות ידעוני מצרים, כי אין בכוח החוקרים האגיפטולוגים לצלול לעומק הרזים של דבירי מוף וקרית־שמש. אולם אתה אינך מורה־חוקר – הדגיש שכני המוזר – אתה תבין. אתה תרד לעומק החיים ותראה במו עיני נשמתך החוורת את האידיאה הערטילאית של חיי אדם. רק אחרי שקידה רבה ותהיה מתבודדת ידע אותה אפלטון. אפס הוא האדם כפרט, ורק אם אידיאה הוא מגשים, ראוי הוא להיקרא בשם אדם. כצל אובדים חיי אנוש ורק אם באידיאה נאחז לבבו, מובטח הוא כי לא ימחה שמו מלוח העתים. ואני לאידיאה של נקמה נתמכרתי – אמר שכני המוזר. ובעיניו התלקחה אש מחווירה – ודעכה. ודאי האש מתנורי הידעונים המצרים היתה זאת, אש הנחישה והרז. בדבריו, כשאני נזכר בהם היום, אין משום עמקות יתירה. אין משום מסתורין, אולם באופן דיבורו ובכל הבעת פניו היה כוח מושך, כופה ממש. ויש שאני נוטה להאמין שאף על פי כן סוד טמיר היה צפון בדבריו הפשוטים האלו. ואולי רק היין הביכני והעלה במוחי מחשבות מלוות הרגשת־עמקות משלי?

ושכני המוזר המשיך. דם הגזע – אמר – אינו עורבא־פרח, שניתן לביטול ולזלזול כדעת החוקרים הליברלים. דם הגזע מכוון את פעמי האיש בחייו – בתנאים מסוימים, כמובן. לעולם הוא נושא בחובו אידיאה. ועתה מה קל לשער, כי גזע מסוים שיכלל במרוצת דורות תכונה נפשית מיוחדת, הדבקה בבני הגזע כסגולה מדמדמת. לא עורבא־פרח הוא, ויש בזה משום יד־הגורל. הנקמה היא תכונה שמית בדוקה, ולא בכדי נוצרה דמותו הקודרת של שילוק, לא מליצה ריקה היא ה“עין תחת עין” בכתבי־הקודש. וגאולת הדם קודש היא עד היום הזה בארצות ערב. לא על נקלה תשורש הנקמה מנפש שמית ולא הערמומיות האכזרית מלב טטרי. ואני משתיהן גם יחד חוּברתי.

לגם איש־שיחי מכוסו והעביר בידו על שערותיו, המלבינות פה ושם, והמשיך. לפי תעודותי יהודי אני מאב ומאם. אולם לפני מותה רצתה אמי לגלות לי מסודות חייה ואני לא אביתי לשמוע. ובו ביום, בשובי הביתה, איחרתי את המועד, לא עוד בין החיים היתה אמי. אמי המסכנה – נאנח שכני – אמי היקרה! אני משער, שהסוד קשור באבי האמיתי והריון אמי חל בתקופת הפרעות ביהודים. מובטחני כמעט, כי קוזאק טטרי היה אבי האמיתי. לא תעודות כתובות בדיו עלי נייר מוכיחות לי את מוצאי, כי אם בדמי המתרונן הוא. הדם המתרונן הוא המגלה הגדול. כדי שיתחוור לך הכל חיוור גמור יהיה עלי – המשיך איש שיחי – לספר לך הכל מימי ילדותי הראשונים עד… עד שאגיע לגמר חיי ואתה תחזהו. כן, כן, אתה תחזהו – חזר האיש ולגם מן הבירה בשלי, ואני ישבתי דמום, וכל אברי משותקים מתשוקתי הגדולה לשמוע את אשר בפיו. הזכרתי את הורי – אמר – אולם לא תיארתים ביתר דיוק, לכן אגיד לך זאת: אמי לא אשה יפה היתה ככל אותן הבובות, המוצגות כסמל היופי בחברה האנושית, אולם ריח משכר היה ריחה, ואת כל הנפגש אתה הוליכה אחריה שולל. שפתיה מעובות במקצת, ויחד עם זה עדינות. כוח הבעה מיוחד ומקסים היה לשפתים אלה. ותוך כדי דיבורו הסתכלתי, אני השומע, בשפתי המדבר, והנה ראיתי לפני את השפתים המעובות־העדינות והמקסימות. כן, כן – ענה הוא למחשבתי,– שפתי אלה ממנה באו לי בירושה. ואני לא השתוממתי עוד לקריאתו בעיני, כדבר טבעי היה לי עתה הדבר. ועיניה – המשיך איש־שיחי – לא הצבע הוא העיקר לגבי העינים, כי אם כוח הבעתן. כנמרה העומדת לזנק על טרפה הביטה אמי לפעמים, ולפרקים השפיעה חמימות מתוקה ומוזרה כאחד. וכל המסתכל בה נלכד מבלי משים ברשת־קסם דקה־דקה, שאינה עשויה להיקרע בשום פנים. ממבט כזה אין מפלט עוד, במבט כזה מכשפים ודאי נחשי־הארס את טרפם לבל ימלט. את שאר סגולותיה לא אפרט, ואולי אף אינן שמורות כראוי בזכרוני, כי כאמור, העיקר באדם הוא ה“משהו”. ולאמי היו רק השפתים, העינים והידים, כן, את הידים שכחתי. יד אשה כזאת לא ראיתי, אם כי ארצות רבות עברתי ונשים רבות ראיתי בחיי. אומרים, כי הידים מדברות. אינני יודע אם ידי כל האנשים בדרך כלל מדברות, אולם ידיה של אמי דיברו. ולא דיברו בלבד, הן בכו וצהלו לחלופין. לא בעיניה בכתה אמי ברע לה, כי אם בידיה. ואני השומע, הסתכלתי בידיו והחשיתי.

כן, ידים מדברות היו לאיש־שיחי, בן יחיד הייתי לאמי ולאבי – המשיך – ומיכה הקטון שמי. מיכה הקטון בוכה – אמרה אמי והובילתני לחדרי, לחדר־הילדים השרוי בצל־אופל תמיד, ושם הייתי סגור עד עבור זעמי. לא ידידים היו לי בימי נעורי ולא משחקים ידעתי. ערירי עברתי את עמק־הבכא הזה מימי ילדותי – הצטחק מיכה שכני המוזר אל מולי.

אבא שלי – מספר מיכה – היה נוסע לעתים קרובות מאד לרגל עסקיו. זמן רב לא הבינותי, לא עמדתי על טיב עסקיו של אבא. ובביתנו אורחים רבים תמיד, מבקרים מכל הסוגים, מכל האומות. באו רוסים, קציני צבא וביניהם מהפכנים, בא גראף פולני בעל גוף גמיש ועיני ברדלס, בא צרפתי חשוד במלאכה בלתי־נקיה, בא חרשתן גרמני בעל־כרס, באו מגודלי־בלורית ומפריחי עניבות, המכונים פייטנים. אלה הם סופרים, אמרו לי אז, ואני הילד לא הבינותי את פירוש המלה. האם מדברים הם עם מלאכי ד'? – שאלתי לתומי. בת־צחוק קלה פרחה על שפתי אמי והיא עונה לי כן, מיכה, כן, כן. ומשום החברה הבינלאומית הזאת היה ביתנו אכסניה רצויה לכל מיני בריות, וכל מי שרצה להכיר את ה“מעניין” בעירנו, היה מבקר בטרקליננו. פעם בא אפילו לורד אנגלי… זכורני, ליל־גשם היה הלילה, ממש כאז כהיום, ואבא נסע לרגל עסקיו. חרד לבי אז בקרבי, איזה מין פחד־לא־יפוג תקפני ולא ידעתי את נפשי. לחדר המיטות התגנבתי ותחת המיטה שכבתי בנשימה עצורה. יראתי שמא יגרשוני משם. כי אסרו עלי להיכנס לחדר־המיטות תכלית איסור. לא לקחתני אמי מעודי אל מיטתה כדרך אם בבנה הקטון. ערירי גדלתי בבית. בחוץ ברקים ובלב חרדה, ואני רק מיכה הקטון הייתי. כולי רועד ומתכווץ שכבתי תחת המיטה ולשוני דבוקה לחכי וכל אברי המומים ממורא גדול. והנה נפתחת הדלת ואמי נכנסת החדרה בלווית האנגלי הארור, שהזכרתיו. והם שלובי זרוע… את נשימתי עצרתי, וראשי עלי סחרחר. כנראה התעלפתי אז. אינני יודע מהו שגרם להתעלפות זו. הרי קטון הייתי ללא הבנת דרכי החיים. ואולי הרעמים הפחידוני? או שמא כבר קיננה בלבי האהבה המשלהבת אל אמי, ורוח קנאה הפילתני? כשפקחתי את עיני ראיתי את אמי והנה היא שכובה על המיטה, ורק אור זעיר מהבהב בפינה, ועל ידה יושב האנגלי ומדבר.

לא כל שיצא מפיו שמעתי, כי בלחש דיבר, אולם עד היום נתקעו עמוק במוחי מלים שדופות אחדות, שלא שכחתין מאז. הוא לחש: “אוהב אני, ואוהב עד יומי האחרון… רק את עוררת בקרבי את הרגש הנעלה, כי יצור נשגב היא האשה, יצור פלאי, המעוור את העינים ופותח דלתות עולם האושר הגנוז, עולם שכולו קסם וזוהר ומנגינות גדולות מיום הבריאה עד תום כל חי עלי אדמות”… עוד היום רועד אני – נאנח שכני מיכה – בהעלותי על זכרוני את הרגע ההוא ואותי, הרועד וההמום כאחד, השוכב והמקשיב תחת המיטה. והאנגלי הארור, הולך הלוך והתקרב וליטף את אמי, את מעילו פשט מעליו ואת חזיתו, וכותנתו הנוקשה קמוטה באור המהבהב מן הפינה. והנה נפתחת הדלת ואבי פורץ החדרה ואקדחו אל מול האנגלי… הפחד העצים את עיני והתעלפתי שנית… כשפקחתי את עיני ראיתי והנה שטרות־כסף משלשל הלורד הזה לאבי ויוצא. נסגרה הדלת אחריו ואבא פורץ בצחוק, צחוק לעג היה זה, צחוק הגזע, הלעג היהודי, שהערים על המוכה־בעיוורון… גם אמי צחקה אז, או אולי רק מדמה הייתי בשכבי תחת המיטה. בימים ההם לא הבנתי עוד כראוי את עסקיו של אבא ואת סיבת נסיעותיו הפתאומיות. אולם היום אני מיטיב להבינן וגם על טיב טרקליננו עמדתי. מצד אחד היתה בו מה“שמנת” שבעיר, ומאידך נמשכו אליו תיירים סקרנים למען… נגיד… האכסוטיות. היום מיטיב אני להכיר את מוצא תועפות הכסף, שנתן לאבי את האפשרות “לנהל בית” ביד רחבה ובתפנוק מובחר. והיום ההוא היה הראשון בחיי בו למדתי לדעת את הפחד ושמעתי במו אזני צחוק הגזע האיום. ובצחוק הזה פירפרה רוח הנקמה, היא אשר מדמדמת בעורקי כל בני שם. ואולי הצחוק הזה היה אשר עורר בקרבי את הנקמה והכניעני לעבד נאמן לה? אולי…

לא הרביתי לבכות בימים ההם – מספר מיכה שכני – כן, כמעט לא בכיתי כשם שגם לא שמחתי. כערבה שוממה ללא שינוי פשטו לפני הימים, יום רדף יום. והנה יום אחד התגנבתי שוב לפרדס־האושר, הוא חדר־המיטות. לפני המראה הגדולה עמדה אמי ועשתה את תסרקתה. לא הרגישה בנוכחותי. בצל הפרוכת הכבדה, המבדילה בין חדר לחדר, עמדתי ללא נוע ועצרתי את נשימתי. אהה, ילד מנוסה הייתי ולמוד דרכי־סתר. ואמי עשתה את קישוטיה במתינות, בכובד־ראש, בטיפול מיוחד. והנה סיימה ויצאה. לאט־לאט, כמתגנב, עזבתי את מחבואי ולבי חלל בקרבי, פן תשוב אמא, פן תראני פה… ולא שבה אמי. חיש־חיש פגה החרדה ואני אל מיטת אמי קרבתי. את ריחה הריחותי, ריח מיוחד חריף היה למיטה זו, ריח מגרה עד צפרני הרגלים. אולי בהשפעת הריח הזה ואולי משום שאת חלקי דרשתי ממיטת־אם התחלתי עושה הפיכות במיטה, נובר בכריה, בכסתותיה, נברתי בה בחימה שפוכה, כאילו חיפשתי שם איש. במהרה עיפתי וישבתי לנוח. ותוך כדי ישיבת־נופש זו התחלתי שלא מדעת מחבק כר־משי ממראשותי המיטה וקורא לו בשמות חיבה: אמא שלי, אמא יקרה. נשקתי לכר ולחצתיו אל לבי בעוז. כמדומני, שלא חיבקתי באהבה כזאת אשה מימי, העולם סביבי חדל. הפחד, פן אתפס, נמוג. ורק אני והכר, שני יצורים חיים ורוחשים היינו אז בעולמי. ופתע פתאום נשיקה קרה מלטפת את מצחי. אחורנית פניתי כמקיץ, והנה: אמא עומדת וצוחקת צחוק של רצון. אמא – לחשתי – אמא היקרה, וליטפתי את הכר, כי אותה ללטף לא העזתי, ועל לחיי זלגו שתי דמעות גדולות משפע ההתרגשות. את דמעותי ראתה אמא ולא נעמו לה. מיכה הקטון שוב בוכה – אמרה והשיבתני לחדרי האפל להיות בוכה ערירי בין הכתלים.

בבתי־הספר לא ביקרתי. פרא גדלתי בחדרי השרוי על הרוב בצל־אופל ובראשי מתרוצצות מחשבות משונות. עצוב מאד הייתי בדרך כלל, אף שלבכות חדלתי כיאות לבני גילי. ורק פעם אחת, זכורני, תקפתני שמחה רבה. בין מבקרי ביתנו צייר עני היה, את שמו אינני זוכר, אף שהיה נוהג להביא לי את תמונותיו שי. כנראה, משום שלא רצתה בהן אמא ועל כן אני שימשתי הפרגוד לקרבה. פה מלא צחקה עליו אמא, ודאי משום שעני היה ומחוסר כל השפעה חברתית. טיפש אתה – שמעתי את אמי בדברה אליו – והוא נוגה נוגה מאד. ואני הילד הרגשתי בתוגתו והבינותיה כי כצערי צערו. לשנינו פנתה אמי עורף. אל חדרי היה סר הצייר העני הזה לשוחח אתי, הילד, כעם איש בגיר. הרבה דברים למדתי ממנו לדעת ואת השנאה לבריות אולי הוא נטע בלבי, כי שונא־בריות גדול היה המסכן. אי אפשר לומר, כי אהבתיו, אולם גם שנאה יתירה לא רחשתי אליו. לא היה קיים אז בשבילי זולת אמי ולא כלום. ופעם, זה היה ביום בהיר אחד אחר־הצהרים, כאשר שמע את תשובת אמי הרגילה, הריץ כדור בגולגלתו ממש לפני פתח ביתנו.

שערוריה היתה אז בבית ובעיר כולה. ואני בפעם הראשונה בחיי רקדתי מחול־שגעון מסביב לביתנו. שמחה גדולה נפלה עלי. התפרצות רגש פראית תקפתני. לחדרה של אמי התגנבתי לראות את מעשיה, והנה ישבה לפני המראָה הגדולה ועשתה את תסרקתה כמימים ימימה, במתינות, בכובד־ראש, בטיפול מיוחד. אכן, כעין צער הכווה את לבי, צר מאד היה לי על הצייר הטיפש, הטיפש באמת. אולם שמחתי גברה חיש על הצער, שמחה ללא גבול, כאילו נוצח על ידי מתחרה מסוכן, כאילו אויב בקרב הפלתי.

ידעתי. לא אם טובה היתה אמי, לא שירי־ערש שרה לי להנעמת תנומתי, לא פינקתני כילד־מחמדים. ללא ריע ישבתי בחדרי וללא מחנכת, ערירי. ורק יצור אחד נאמן ומסור מכל היה לי, והוא כלבי אלפונסו. השתוממתי לא אחת ולא שתים, כי אמי הגישה לי את הכלב שי. ואולם עמדתי אחר כך על דבר המתנה הזאת. התברר לי, כי לא למעני עשתה זאת האם, כי אם למען צער פייטן צעיר. את הכלב הזה הביא לה אחד ממגדלי־הבלורית, באמרו: “משובח הוא הכלב הגזעי הזה, גברתי. כלבת אבי הדוכס המליטתו לפני ימים מספר. מובטחני, כי לרצון תהיה תשורתי”. צחקה אמי את צחוקה המגרה וקראה לי לגשת אליה. מיכה – אמרה – הנה האדון הזה הביא לך מתנה. נפלו פני מגודל־הבלורית, כסיד החווירו פניו. ואני את הכלב לקחתי והתיחדתי אתו בחדרי. האח, ידיד נאמן, אח לצרה, אלוף משחקים שלחו לי השמים. לו² ידעה אמי, מה מאושר הייתי אז! לא אם טובה היתה לי. ידעתי – נאנח מיכה המספר – אולם אהבתיה אהבת ילד אדומה ולשאת לא יכולתי לבלתי ראותה מדי רגע. ואת האיש, המכונה אבי, שנאתי. אגב, קרוב אני לחשוב, כי לא אבי היה, אלא קוזאק טטרי, כפי שאמרתי לעיל – בכו ידי המספר. ואולי את כלבי אלפונסו אהבתי אהבה אדומה משום שאמי נתנתו לי, או אולי משום שקשור בו מעשה הבזיון והעלבון של המנדב, לא אדע. לא חינוך טוב קיבלתי, או, במלים ברורות, לא היה לי חינוך כל עיקר. ועל כן תבורך אמי, כי התהליך הנקרא חינוך משרש מלב הילד כל הרגשה טבעית, מהרס את האישיות ועושה את הזאב הפראי־הגאה לכלב נוכל ורמאי.

רק ריע אחד היה לי בימים ההם והוא אלפונסו לבן־הצמר, בעל החוטם הקר תמיד, המלחך בלשונו הארוכה את לחיי ביום צער והמביט בי בעינים מבינות. אח מגן מכל נגיעה גסה היה לי אלפונסו. בשקידה ובדרך ההבעה האילמת הסברתי לידידי אלפונסו את מרי חיי ואת פרשת אהבתי אל אמי. והכל הבין. באזניו ניענע ובזנבו כישכש לאות. אני לחדר־המיטות הבאתיו ואמרתי: זר כשיבוא לכאן, אלפונסו, אל תנבח כמשתולל, רק באין קול תודיעני. פעמים רבות חזרתי לפניו על דברי אלו והוא הקשיב. פעמים אחדות הובלתיו לחדר־המיטות ובהיות בו זר הגביה את קולו בזועה לחרפתי ולנזיפת אמי. אולם לבסוף היה אלפונסו היקר שבכלבים, בהיכנס זר לחדר־המיטות משכני לשם בשיניו החדות. עתה ידעתי תמיד מה מתרחש בבית.

מפותח מכפי שנותי הייתי אז ונבון כבוגר כמעט. הוא בעל אינטליגנציה טבעית – התפארה בי אמי בהציגה אותי לפרקים לפני אורחיה בטוב לבה עליה, כנראה הייתי לה צעצוע חמד לעת התגנדרות. “עוד אין לו מורה” – השתומם גנרל זקן – “לא יאָמן כי יסופר!” אכן החליטה אמי לקבל מורה ללמדני, מורה מענין היה זה, סטודנט צעיר מבאי־ביתנו. עני היה ומחוסר־כל, אולם הדרת פנים היתה לו, מצח רחב וסנטר בולט. האדון אנטון – היללה אמי את מורי – יתפוס מקום חשוב בתולדות האנושות. לא יראתי מפניו, כי לא מורא לי אז ושום פחד מפני שום אדם. ורק בעמדי לפני אמי תקפתני תמיד חרדה פנימית שבלב, אולם לא כמו פחד רגיל. הלב היה מתכווץ ומתרחב שלא ברצוני. כתמים אדומים ואורות גזים היו מבליחים לפני עיני בראותי את אמי לפני המראה הגדולה – ותו לא. והאדון אנטון התחיל מלמדני. לא בלימודי קריאה חשקה אז נפשי, כי למה לי כל הצורות המגוחכות, אשר המציאו האנשים כדי לקבוע את מחשבותיהם לדורי דורות – כדברי מורי האדון אנטון. לשוא היה עמלי, תלמיד לא־יצלח הייתי. ופעם התחכם מורי ואמר לי, כי את אמי ואת לבה להבין אוכל בשקדי על לימודי. דבריו אלו הוגיעו את מוחי בלילות־נדודים ונער נבון הייתי אז מאד. התחלתי לומד, ובכלל יכול אני להבטיחך, כי רוב ידיעותי מפיו שאבתי. מורה טוב היה וידען גדול. ודומה שלימדני בהתנדבות, רק למען ברק עיני אמי, כי לא ראיתי מעולם, שיקבל שכר־הוראה כלשהו. מפי מורי, האדון אנטון, לקח שמעתי, אולם את ידידי אלפונסו לא שכחתי. יחדיו בילינו שעה טובה לא אחת, ולו ורק לו אני חייב תודה, כי הבין לבי את פירוש המלה: ידיד.

בלווית ידידי אלפונסו שירכתי בכיכר, כי גדלתי כבר וללא השהיה מצד אמי יצאתי לתור את הסביבה ולשחק באור השמש. לא אהבוני ילדי הרחוב, כי זר הייתי להם ולהלך־רוחם. מחומר אחר קורצתי. בני־גילי נראו לי קטנים ונקלים, והגדולים עסוקים היו בבתי־הספר, ולא ברצון יפנה ילד לקטן ממנו בשנים. ולכן רק עם ידידי אלפונסו טיילתי בכיכר למען התגליות. פעם אחת אירע והנה נבח באיבה אלפונסו. חתולה הריח ולא זז ממקום מארבו. תאב־דע רבצתי על יד ידידי לדעת את נפשו. על הגדר טיפסה החיה ולטשה צפרניה באיום. בנביחה כבושה ענה אלפונסו האויב. לא רגעים רבים עברו והנה החתולה טרף לשיניו החדות. רק בצוארה נשך – ותו לא. אכן גדולה איבת הגזע הנטועה בלבו מימים קדמונים – הירהרתי באלפונסו, ואת הטרף הביתה הבאתי. לאמי הראיתיו בגאוה. “ילד אכזר אתה” – הפנתה לי אמא את ערפה בשאט – “דם נשפך מהנבלה”.

כן, ילד אכזר אני, חשבתי אז, כמוני כאלפונסו; בלב שנינו נטועה האכזריות ללא־רחם. היום יודע אני, כי הלב הטטרי התרונן אז בקרבי בעוז. זהו כוח הטבע – מתגברים זה על זה, עליות וירידות, ברכה וקללה, הצלחה וכשלון לחלופין. מורה ידען היה האדון אנטון ואת ירושלים העיר שם לי למשל. הרבה ערים נחרבו, אמר, אולם בחורבנן לא בלטה האידיאה של ההרס. לא רגש־אימה יאחזנו בקראנו על חורבן קרתא־חדשתא על ידי הרומאים ולא על חורבן רומא וביזנץ על ידי ברברים. אף רומא הבוערת באש על פי פקודת נירון קיסר לא היה בה זולת מקריות במעגל החליפות. אחד ומיוחד במינו הוא הרס ירושלים, אמר מורי, ועיניו התלקחו באש זרה, זהו הרס נקמה. אל קנא ונוקם גמר בלבו להשחית את מקדשו, את עירו ואת מאמיניו, “דבק לשון יונק אל חכו בצמא, נשמו בחוצות נשי ירושלים. חשך משחור תארם, צפד עורם, היה כעץ. טובים היו חללי חרב מחללי רעב ונשים רחמניות בשלו ילדיהן, היו לברות למו…” רק אל נקמות ישמח ככה על שבר עמו, כי אל נורא הוא האל היהודי, אל מחריב ירושלים. זאת השמיע באזני מורי אנטון, בקראו את דבר החורבן מספר התנ"ך, ואני שומע וסופג… כן כן, רק על ירושלים היהודית חלה גזירת הנקמה היהודית, זאת היא נקמה האוכלת מסביב ולבסוף אוכלת את עצמה…

ורגלי האורחים לא פסו מביתנו. כל עולם הרוח והשאיפה היה אגוד אצלנו כבתוך קלחת. השכלתי להכיר את שמנת האנושות ואת פריה הבשל. הכרתי גנרל מוג־לב, שהיה אומר: דבר יקר היא המלחמה, גרם לי מזלי הרע להיולד בימי שלום. ובימי המלחמה שפרצה אחר־כך היה מסתתר מאחרי חייליו ומקבל אותות־הצטיינות על גבורתם. איש גיבור הוא זה – אמרו עליו כל באי ביתנו. בחכמתו הגדולה הצטיין מורי האדון אנטון וידיעותיו הרבות בכל רחבי הדעת פינו לו מקום־כבוד במסיבתנו. אולם אחר־כך נוכחתי לדעת, כי ידיעותיו היו לו רק קרדום לחפור בו, למען מצוא פתח פתוח בטרקלינה של אמא.

באחד הימים נשא את בת הגנרל לאשה ובעזרתה קיבל משרה כבודה, המפרנסת את בעליה בריוח. או אז חדל ללמדני. ורק הצייר, אשר איבד את עצמו לדעת, הלך הלוך והתחבב עלי, כי כמעט לא מצא לעצמו מקום רגוי בין שורות המבקרים בביתנו. היה כבן עולם אחר, כבן עולם שכולו אמת. על כן – החוורתי לנשמתי החוורת – הטרידו טוהר־נפשו מעולם הבצע והדמים. רק רדיפת־כבוד ראיתי והכנעה בפני הכוח והתאוה. ובפרט התאוה. לא! לא אוכל שכוח את הלורד האנגלי בשבתו על מיטת אמי, ואת שטרותיו. ואת צחוק האיש, המכונה אבי, צחוק הבזיון והנקמה. ופתע פתאום חל שינוי גדול בחיינו־בחיי. כרעם בטבע ירד האסון על אמי.

ביום לא־עבות אחד מת האיש, שהיה בעלה ונותן־לחמה. הוא מת משבץ בהוודע לו, כי נתגלו פחיו הטמונים לאחד המבקרים. נכזבה תקותו לריוח שמן, והשבץ טיאטאו משדה־פעולתו. בכה בכתה אמי, בפעם הראשונה לחיי ראיתיה בוכה. ואולי לא אותו אהבה, כי אם את הנותן לה ברק אורים רבים וקטיפת־לטף רכה? ימים רעים באו אז עלינו. לא רכוש גדול השאיר אחריו בעלה של אמי, כי ההוצאות המרובות אכלו את ההכנסות, אולם לחיי צמצום הספיק מכמנו הקטן. למה לי חיים כגון אלה – בכתה אמי בחיקי. כן, אמי הרכינה אלי את ראשה, כאילו ממני תבוא לה הישועה. כילדה קטנה היתה אז, ואני הגבר הייתי, מלוא האון. כך בא לי הרגע המצופה בחיי. רגע בו סיפרה אתי אמי באהבה, כספר אשה עם דודה. לא צער גרמה לי מיתת בעלה של אמי. להיפך, מאושר הייתי ובזוהר הצלחה טבלתי כאיש מורם מני עם. עברו ימי העזובה והערירות. אולם את אשר עוללו הימים ההם, ימי התוגה האפלה, מי ישיבנו? מי יסתום את פי באר־הקלון, אשר נפתחה בלבי ואשר כיונה את פעמי בדרך חיי? “האם כאחת מדלת־העם אהיה” – בכתה אמי באזני. ואני ליטפתי את שערותיה באהבה אדומה.

לא בידידותי חשקה אמי ולא בי כשלעצמי, כי לא אולמים מוארים ומראות משברות־אור, לא ספות־קטיפה, ולא המון משרתים המגישים יין בטסי־כסף, יכולתי להעניק לה. את הדירה המפוארה עזבנו ובית קטון שכרנו בירכתי העיר. חדר־משכית היה שם לאמא, ובשבילי ובשביל ידידי אלפונסו חדר בהיר. ועוד טרקלין קטן לקבלת אורחים. ומאחרי הבית גינה. לא! בשום אופן לא השלימה אמא עם חיי־צנעה. באורחים מגוהצים חשקה ובשיחות מענינות מעניני הרוח והרכילות. והיא עודנה אשה העומדת ביפיה וידיה מדברות ומבכות ונוסכות קסם מיוחד על כל רואיה. ולא שכחוה הידידים שבעבר. עוד טרם יעברו “ימי האבל” והנה אחד־אחד התחילו מבקרים בטרקליננו הקטן החשובים שבאורחים. לא קול ששון שבת אצלנו ולא רוח החג.

ואני הכרתי בימים ההם את פאול. עם ידידי אלפונסו שירכתי בסביבה, בשדות ובעיר. יער גדול היה לא רחוק מן הבית ובו לחשו עצים תעלומות והאדמה רטובה שם תמיד, לחלוחית מגרה, חריפה נדפה מן הארץ. בשפתיה הפתוחות למחצה של אמי הירהרתי בשבתי גלמוד ביער ובהריחי את הריח המשכר, המתמר מבקע האדמה. ביער הזה פגשתי את פאול. על יד עץ־אורן עמד וחרט אותיות בגזעו. מה מעשיך כאן – שאלתיו – האם אתה הממונה על העצים? לא – ענה – אני הממונה על לב אוהב. עצב גדול נשפך מעיניו והוא כבר עלם גדול. מכנסים קצרים, נעלי־צבא וסוליותיהן כפולות, ועניבה שחורה פורחת על צוארון־כותנתו הלבן – השלימו את תלבשתו. מה מעשיך כאן – שאל הוא. אני – עניתי בכובד־ראש – אני מהרהר באהבה ובאחריתה. ובו ברגע נתון לבי לאמי, היושבת בטרקלינה הקטון במסיבת אורחים וסופגת צלילי פסנתר או דברי רכילות באזנים חומדות. גם אני לאהבה – אמר פאול בעצבות גדולה. קלה מאד ברית הידידות בין עלמים אוהבים ביער.

גם אני וגם הוא אהבנו. את בת הצייד שביער ההוא אהב פאול. ימים טובים היו הימים ההם לשלושתנו, לי, לאלפונסו ולפאול. ביער־תעלומות בילינו את שעותינו וגם את ליאונה בת הצייד ראיתי. אל ביתה הביאני פאול ושם כיבדתני בת־הבית בספל קפה ובעוגה. שמחה אני מאד – אמרה בנימוס מיוחד ליאונה – להכיר עלם בעל־השכלה מהחברה. הבינותי. “החברה” – זו היתה תשוקתה ומשא־נפשה. פאול, ידידי המסכן, אתה לא יכולת לפתוח לפני אהובתך את שערי ההיכלים המבריקים ולשעשע את נפשה בשיחות מעניניות וברכילות. כמה הבינותי אז לנפש האשה וכמה אומלל הייתי בראותי, כי אותי מבכרת ליאונה על פני פאול – הלא קיותה להגיע בעזרתי לפנים השערים הסגורים. כמוני כמוך הייתי, פאול. גם אני לא יכולתי להעניק לאמי את אשר חשקה. ועל כן אבדה לי אמי. לא עוד ליטפתני בידיה המבכות ולא אני ליטפתי את שערותיה המשכרות. מה שנאתי אז את מין האדם הזה רפה־השרירים ורחב־האגן, מין זה מגדל־השערות והוגה דרישות ותביעות, בראותי את ידידי פאול נושך את שפתיו עד זוב דם. לא בבני־אכרים חסונים רצתה עוד ליאונה, הם המאמנים ידיהם לחבק נשים בכוח, הם המיטיבים לקלל, לירוק ולשתות. בחברת פאול ובעיקר בחברתי בחרה ליאונה ודמתה לשבת בחברת נשואי־פנים כדרך הגבירות בעיר. כן, כן, ברומנים כתוב, כי אף משרתת משפל המדרגה זוכה להינשא לבן־דוכס, אם יפה היא ויודעת את הדרך הנכונה. וליאונה ידעה את דרכה. בלילות־נדודים ביקשתי תחבולות להפנות את לב הנערה לידידי פאול – ולא מצאתי. כי ידוע ידעתי את האשה. לא קנאה היתה בלב פאול אלי. ידע והבין, כי חף אני מפשע, ואף על פי כן זיק רע היה מבליח בעיניו לפרקים בראותו את ליאונה כשהיא פונה אלי ואבריה אומרים שירה לקראתי. את תהום השקר של גוף האשה למדתי אז להכיר. שני ידידים אומללים היינו. אני את אמי אהבתי אהבה אדומה ופאול לא חדל מליאונה. ובאחד הימים, בראותה כי אין לה תקוה פה להגיע אל מחוז חפצה, נסעה ליאונה לקרובה בעיירה הסמוכה, וידידי נגרר אחריה. שערותיה המוזהבות וחזה המלא נושם־הגירוי לא חדלו מלזעזע את פאול. ככה אבד לי ידיד יקר ועקבותיו שוב לא נודעו. פאול, ידידי המסכן – נאנח המספר וידיו בכו חרש.

ובינתיים הלך רכושנו הלוך ונמס. כאמור, לא רכוש גדול השאיר אחריו בעלה של אמא וביתנו הקטון מלא אורחים תמיד מאחר הצהרים עד אור־הבוקר כמעט. לא פעם ריפרפו כנפי דאגה שחורות על פני אמי, כי כיצד תמשיך את חייה אלה בהתרוששה עד כלה? ורק בבוא האורחים הפיקו פניה הדרת־אושר כרגיל ולא סוף היה לויכוחים, לריקודים ולקול הפסנתר. או אז שכחה אמי את יום מחר, או אז מלאו־נחיריים נשמה רוח־חיים ושפתיה היו רגועות ועדינות־עדינות. “איזה ריח משכר נודף מהאשה הפלאית הזאת” – אמר פעם הגנרל הזקן אל חתנו אנטון ולא ידע, כי אני הצעיר הקשבתי לשיחתו. לא ברכת־כסף הביאו עכשיו האורחים כבימי בעלה של אמי, כי אם קללת הכליה. לא ידעה אמי את דרכי הניצול שאילו לנצל ידעה, כי אז לא היתה נסוגה־אחור מטעמים מוסריים, שהיו בעיניה כדין משפט קדום. לה היה רצון, היתה שאיפה, ורק בכוח אחד הודתה, בכוח הכפיה שאין מפניה מנוס. והנה החלה מחשבה מפתה מפתפתת במוחה של אמי. האם באמת כלו כל הקצין. האם שוב אי אפשר להמשיך את המשחק כבימי בעלה המנוח? בעיניה קראתי: הרי גוף לה עוד גם היום. האם תמו האיילים הלהוטים אחרי ריח בשרה המשכר? אין אשה בעולם שתעמוד בפני הנסיון, אם כוח המשיכה של גופה הוטל בספק.

ובמהרה נוכחה אמי לדעת, כי לא נס קסמה… ימים היו ולילות היו בהם משכני ידידי אלפונסו לחדרה של אמי ואני אף הצצתי מבעד לפרוכת… רק באור מנורות רבות, תוך כדי רשרוש קטיפה ואטלס ושאון בריות מתוכחים, טעמה אמי טעם חיים. כמוצלפה בשוט מידי אלפי שדים רדפה עכשיו את ימיה ביין, בגיל, בהוללות. ואני הקודר נשכחתי ואת פינות החדר תמכתי לפרקים ואת שפתי נשכתי פרא כידידי פאול המסכן. אפיי הלך הלוך והתבשל, אופי גבר. פרחה בי כבר אז שנאה לוהטת אל כל מבקרי ביתנו. לא הבדל ידעתי בין בעלי רכוש ובין מחוסרי־נכסים, בין המשמרים ובין המתקדמים הקיצונים, בין הפיליסטיים, חוטפי תאות־רגע רק עד כדי הנאה פושרת, ובין האבירים התועים של החמדה לכל גוניה וגוני גוניה. שנאתי את האלכוהול, את החשיש, את המורפיום ויחד עם זה שנאתי את צלילי הפסנתר, המשמיע יצירות גדולי המוסיקאים או ריקודים מודרניים לפי הלך־רוח האורחים. רק לאמנות הציור לא נטרתי איבה בלב, אולי בזכות הצייר הצעיר ההוא, אשר איבד את עצמו לדעת מאהבתו את אמי. רק היער נשאר לי ידיד נאמן גם אחרי עזוב אותי פאול ידידי המסכן, והעצים העבותים־העתיקים שחו לי את שיחם, כי אלה הם החיים, הם גורפים כנהר גאה בשטפונו ועוקרים כל רפה וחסר־שורש בלי משוא־פנים. לתאניה ואניה אין ממש, כל ממש – רישרשו הצמרות ממעל.

והנה פרצה המלחמה הגדולה. לא אותות דראון הגיעו עדינו ולא רעם תותחים שמענו, לא פצועים סחבו לעינינו קרונות סאניטריים. רק אחת ידענו: רבו בגדי־השרד בין מבקרינו: אופיצרים. רק אחת ידענו, לא פגה השמחה והצהלה מחדר האורחים. רוח גיל תוקף כנראה את האנשים החודרים לתחום ארץ נכריה, או המרחפים בין חיים ובין מוות בכל שעה – חשבתי בלב. ללא גבול פרצה ההוללות בביתנו. הוסר הנימוס שבהסכם החברתי, כי מה יתן נימוס אם החרבות מצחצחות והעורבים קוראים תפילות־אשכבה באשמנים. בשפע זרם היין, פרא האדירו השיכורים בלילות וערמות שטרות נערמו בבית לאות. ורק אני יחידי הייתי כשטן מרקד, כפיכח אחד בעולם שיכורים. והנה התחילו מגיעים עדינו קולות השתוללות. כפרים סמוכים עלו באש, שמועות מחרידות נישאו על כנפים נסתרות והחרידו את צפור הלב. הפחד ארב באויר. לא לב שמו חומדי היין והתאוה לאותות מסביב, ואמי כדרכה נוהגת. מה לה, כי רבים ממבקריה הלכו לעולמם. אחרים ימלאו מקומם, כי מלאה הארץ בני־אדם. ובטרקלין תמו פני המכרים, אין מכרים עוד, על כולם נגזרה הכליה. רק עם אחד ישנו, עם כביר, עם אוהב יין ושירה והוללות. והעיר מלאה בגדי־שרד ולבי הומה בקרבי. לא פעם קמתי בלילה ממשכבי ובפי צעקה מחרידה. לא שעתה אלי אמי, כי גבר אני כבר ולבה לטרקלינה ולאורחיה נתון. ובעיר רעב בחוץ ומצוקה בפנים. חבילות צרכי־אוכל התחילו מגיעות עדינו מן החזית. תשורות חן וקמח מאופיצרים אוהבים ביום דין וחרון. את מכתבי השולחים קראתי, כי לא עין נתנה בהם אמי. את צעקת כל חיי בהם שמעתי, החי המשתוקק לחמימות ולאשה כדי לשבור את רעבון הבשר והרוח גם יחד. בני האדם האומללים – הרגשתי בנפשי החוורת. ובעיר צרה חדשה: חיפושים ומלשינות ומצודים. רוחש־בוחש משהו בעיר. אנשים בלתי־נראים חופרים חפירות מתחת, כורי־אופל ארורים מאיימים בלילות – והנה פחד. לא אחת שמענו כי אחד מבאי־ביתנו נידון על ידי בית־דין צבאי למות – ואין דבר. וטוב שלא מצאו בביתנו בשעת מצוד שום נייר חשוד כי הצרה תלויה תמיד מנגד. את חייה ממשיכה אמי, בעיניה ברק מסתורי עתה, ברק התאוה עד שתחפץ. לא אחת ולא שתים ראיתיה לפני המראה הגדולה שבחדרה כשהיא עירומה. האשה שבה הרסה את כל המחיצות והחרימה את שארית המשפטים הקדומים, שנשארו לפליטה. ועל מצחה הדרת־קודש כעל מצח אלילה כנענית עתיקה, היודעת לנהוג במושכות התאוה ולעבוד את התשוקה הגדולה.

יום רדף יום באימה כבושה והחיה האדומה עזבה את שוכה שוחרת טרף. יום איום הגיע, יום החורבן. לא ידעה עוד החיה האדומה גבול. כליה נגזרה על יושבי העיר. איש לא יצא מפתח ביתו, כי בכל פנה ארבה מפלצת. מלחמה נוראה הוכרזה. הושבתה השמחה בעיר, וגם בביתנו. השטרות עפו ופסו, כי ערכם ירד פלאים. כל באי ביתנו היו בין המתים. ארורים היו כל החיים. לא ירדה ממיטתה אמי – והזקינה. קמטים חרשו את פניה, ועיניה כהו. אליה קראתני לגשת, להגיד לי דבר סוד, אמרה. לא ניגשתי אל אמי הזקנה. על אף החיה האדומה, המנתקת את שרידי אזיקיה, יצאתי לבקר את ידידי היער עם ידידי אלפונסו. שוחחתי וסיפרתי לו, כי הזקינה אמי וליחה נמר. בעצבות כישכש בזנבו אלפונסו. וכששבתי הביתה… לא עוד שמשות בו היו, לא רהיטים. שברי כלים וגרוטות התגוללו בכל עבר. ועל הרצפה ראשה של אמי מתבוסס בדמו. ועל המיטה גופה המבוקע… לא דמעה ירדה עיני. ידעתי. החיה האדומה שלחה בה ידים נוקמות. לתאניה ואניה אין ממש בחיים – זכרתי את רשרוש הצמרות ביער. ממחסן־מצרכים הנסתר, שלא מצאוהו הרוצחים פח נפט הוצאתי, שריד הימים הטובים. בנפט השקיתי את גופת אמי, הלוך והשקה בשפע את ראשה ואת קרביה. ואחר כך שפכתיו סביב. את קרעי־בגדי, שלא אבתה בהם החיה האדומה, אספתי וארזתי לי חבילה לנדודים, ובצאתי עם ידידי אלפונסו הצתי באש את הבית הקטון ואת אמי האהובה… והאש האדומה לחכה בלשונה את שארית אהבתי האדומה.

כאן הפסיק האיש המוזר את שיחו וכבש את פניו בידיו. וכך תהה שעה קלה. קרב לשולחננו בעל בית־הקהוה וביקש בנימוס וברוב סליחות שנעזוב את האולם, כי שעת הנעילה הגיעה והשוטר הערבי כבר מחכה בחוץ. כנעור מחלום־בעתה הרים שכני את פניו והוא המום ומהומם עד דכא, ואך בקושי נתפכח והתכרבל באדרתו כשעוד הוא תוהה ברון תמונות מימים עברו. אם רצונך בכך – פנה אלי – סורה אלי, ואגמור לך את אשר החילותי. היום עלי לגמור על כל פנים – צחק צחוק מוזר לקראתי וזיק – הפעם לא ערמומי – התנצנץ ודעך בעיניו. יצאנו.

גשם טיפטף בחוץ והלילה אפל היה. בצוארון אדרתו לוטים פני חברי־לדרך. הים הומה את המיתו מרחוק והכל ספוג רטיבות סביב. הרחוב – שלולית גדולה. קפואות הרגלים מני קור. אנו הולכים אל דירת איש־שיחי. עתה פתח לבי שלי בלחישה. אל תלך אליו – לחש לבי – אל תלך. שם מפח־נפש מחכה לך, אולי – לחש לבי – יתנקשו שם בחייך לרעה. אפל היה הלילה, ללא הפוגה ניתך זרם הגשם. שם שתי ערביות בביתו – שנה לבי בפנותו אל נפשי החוורת – והערביות, כידוע, קרובות לסכין… את צוארון מעילי הרימותי וכיסיתי בו את אזני לבל אשמע את נקיפות לבי החרד… ברק אדום פילח את רקיע־האופל ובאורו ראיתי את הצחוק המוזר על פני חברי־לדרך. צחוק לעג היה זה… רעם הרעים בקרבת־מקום ולבי עמד מלכת. אולם רגלי לא עמדו, רגלי הולכות ונושאות את הגוף בגשם, הן נמשכות בכוח קסמים, הן נגררות… ללא אומר דפק חברי־לדרך בשער־עץ נקוב־מסמרים והנה נפתח לרווחה. ערביה זקנה בירכתו בקידה. אין זאת ערביה – ענה איש־שיחי הפלאי לרעי – זאת היא אשה טטרית. טטררר – נקשו שיני אחת בחברתה – טטררר… גם אז – המשיך הוא – בבית־הקהוה, בדברי עם שתי הנשים, גם אז טטרית דיברתי ואתה לא הבינות.

החדרה נכנסנו. מרווח היה וגדול. בית מזרחי היה וכנהוג שימש שם הפרוזדור גם טרקלין, ובו הרבה דלתות. דלפקי נחושת עמדו בפינות ועל ידם כסאות³ קטנטנים. ספות מנומרות־אדומות נשענו אל הקירות ואוסף נרגילות בקצה האולם. בפינה גהרה הזקנה והתחילה יונקת נרגילה. שב נא – מזמינני בעל־הבית – אורח נכבד אתה לנו. צחוק ליווה את דבריו אלה לוית־חן מוזרה. על אחת הספות ישבתי ואל הכותל נלחצתי במגינת־לבי. בידיו ספק בעל־הבית ושתי הערביות הידועות לי מבית־הקהוה ניגשו אלי והתחילו מפשיטות ללא־אומר את מעילי הרטוב. אל דלפק הן מושיבות אותי ומגישות קפה שחור. אורח נכבד אתה לנו – חוזר בצחוק מוזר בעל־הבית. הכל רגיל היה למראית־עין ונטיתי כמעט לחשוב, כי פחד־שוא פחדתי, אולם היום יודע אני כי לא־כן הוא. עכשיו נכון אני – אומר בעל־הבית – ודאי כבר התחממת דייך אחרי המבול. כן – עונה אני ושיני אחת בחברתה נוקשות מקור וחרדה מוזרה. אבדתי – פלט איש־שיחי. אבדתי – חזרתי אחריו ללא קול ברעד… אבדתי – מספר בעל־הבית – נעלמתי מעל השטח. אבל אחר זמן לא־רב נודע שמי לא רק בעיר מולדתי, כי אם בכל רחבי המדינה לזוועה. לא שמי מני אז היה זה, שם חדש נצמד בי. שם מסולסל ומלא תגים. שם מגבוה היה שמי, שם אחד מחברי הממשלה – מסנן איש־שיחי בגאוה. וכחבר הממשלה תועלת רבה הבאתי לארץ־מולדתי. המצאות המצאתי למען המשטר המתוקן. אני הגבר הייתי אשר גזר על מכונות־קיטור לשקשק ברעש בשעת חיסול מאות הנידונים למות. לא קול יללתם אחרונה שמעו ולא פרפוריהם ראו הקרובים, המחכים לצאתם בחוץ.

צחוק ירוק צחק בעל הבית בסננו את המלים הללו. אני – אמר – המצאתי את הסד הלבן בשעת חקירת האזרחים החשודים בחתירה תחת הערצון. לא תלינים נכונים עמדו על ידי בשעת החקירה. לא! הרי פסיכולוגים אנחנו במאה הזאת ואני איש מודרני, מביכורי הרוח האנושית טעמתי. לשלום בירכתי תמיד את השבוי, המובא לפני. אתה חרד לחייך – השתוממתי למראה האסיר – אין מה לחרוד. אדם בעל השקפה – הייתי מסנן בין שיני – מוכרח למסור את נפשו על השקפתו בעת צרה. במהרה היה האסיר פותח את פיו ואני נכנס אתו בויכוח. הרי האנשים המודרניים מכבדים את דעות חבריהם. חופש ההשקפה זהו עיקר לא־יעבור – בויכוח. ובסוף השיחה הייתי אומר כאדם ישר: דע, כי פקיד הממשלה אני וחובתי היא למסור אותך משום השקפותיך – להורג. אולם אתה הרי לא תיחת מפני המות. הרי לא הפרט וחייו חשובים, כי אם ההשקפה. האידיאה. צחקתי את צחוקי הירוק. לשומרי הסף הייתי מוסר את הנחקר ברוב נימוס. זה היה הסד הלבן. אהה – נאנח המספר – אדם פרודוקטיבי, בעל־המצאות הייתי, אף בהומיאופאתיה השתמשתי. על כל קיבוץ, על כל עם הפקדתי פקידים משלהם, כי רק כלב יבין לדרכי הזאבים. וכלבים נאמנים מצאתי, את נצורות שרשי עמם היטיבו להריח. וגם אני כלב בוגד כזה הייתי. רואה אתה – מראה בעל הסיפור על תנ"ך, שהיה מונח עד כה בכיסו – זהו ספר התורה, הנביאים והכתובים. זהו ספר יקר גם לי. בו לימדני לקרוא מורי האדון אנטון. הספר הזה חי. הספר הזה משפיע חיים. הוא מדבר. את האבלים הוא מנחם, צרי הוא נוסך ללבות שסועי־עולם. הוא היה אשר שימר את עם־הקרי. הספר הזה קילל את העם ההוא והקללה נתקיימה בו: “תתן להם מגנת לב, תאלתך להם” – קורא בעל הבית – “ארורים הם בבואם, וארורים הם בצאתם, תבוא עליהם המארה והמהומה והמגערת, ודבק בהם הדבר עד כלותו אותם מעל האדמה, יוכו בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחור ובחרב ובשדפון ובירקון. בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו ואין רודף” – מסלסל האיש את דבר־האָלה וקולו איום. קול איש היה הקול, והנקמה הגדולה עולה כאד מנחיריו.

בי בעצמי – בכו ידי המספר – אמורים הדברים, רק בי בעצמי. אני שרפתי את הספר הזה. גזרתי עליו כליה בכל רחבי ממשלתי, יען אהבתיו. את מבוע התקוה האנושית התאזרתי להחריב, את תנחומי האבל, את מפלט נכה־הרוח. כי את כולם שנאתי שנאה משלהבת, את העשיר ואת הבער. את האביון ואיש־הרוח, את כל הגזע האנושי להורג למסור רציתי. מתוך שורות הספר הזה שאבתי את כוחי להכחיד וכוחי זה הוא שהביאני להחרים גם אותו. דברי הקללה המו באזני ואני רק השומע הייתי והמגשים. בתחבולות מנוסות השתמשתי. שפה אחת לטובת חברתה החרמתי, למען אחות את אחותה תאכל. וסוף האוכל תמיד לכליה גם הוא. ידעתי, יום יבוא ולא אות אחת תשאר מהכתב המרובע, אכן טמנתי לי אכסמפלר אחד בכיסי. הנהו. תמיד הייתי נושאו אתי כקמיע יקר־יקר. הנני לפניך, אני רוצח ספר־הספרים, אני מצית הערים, אני מאנס הנשים, אני משחית הבנים, כי אני שונא את החיים. באשר הם חיים. ללא־חינוך גדלתי, אדם פרא אני. לא אמי חיתלתני לילה ולבי לזרועות אם אוהבת חיכה תמיד. בבצע ובבוץ ביליתי את ימי־נעורי. אכן לא מוסר בא לרמותני, לא קול מדריך להטותני. מכיר אני את טיב הספצייס: אנוש. גועל הוא לי וגם אני עצמי רק גועל הנני לי. נקם לקחת רציתי על יסורי מיומי הראשון ולהכחיד את כל הזרע המושחת ההוא. אולי עוד זרע אחר יקום לחיות על כדור־הארץ, אולי זרע בהיר ורב־תכונות? אני הייתי החורש הגדול. אולם לא הצלחתי בדרכי. הספר הזה חי ואני עצמי הצלתיו. ועוד אנשים רבים הולכים בנתיבותיהם ונושמים את האויר הנאלח בדמותם, כי פרדס־האושר הוכן להם מימי בראשית. טרף הייתי לאידיאה של נקמה, ואמי, אשר אהבתיה אהבה אדומה, היתה להוללות. לשנינו גורל אחד. האידיאה אוכלת את נושאיה. לך אם אוהבת היתה, לך מולדת יש פה כיום, לך יניקה נועדה מחולות ומבשן ומים – צווח פתאום המספר וידו אחת שלוחה אל צוארי ובשניה להב־פגיון. נאחזו במשתולל הנשים – והשכיבוהו. את עיניו עצם ונשם בכבדות כמי שחסר אויר. לא לשוא פתח לבי את לחישתו בדרך… ואני עוין את אשר לפני, אבל מוכן להגן על חייו. ובחוץ מטפטף הגשם… בליל־פחדים זה המתנתי לסוף חזיון החיים…

לאט פקח את עיניו בעל־הבית החולה והצחוק הירוק מקנן על שפתיו. אורח נכבד אתה לנו – לחשו שפתיו בקושי – הרי אתה מבין, תבין גם כי אין בצע בחיים־חייך – סינן והתקומם כאזור־כוח מחדש והמשיך לספר. אני עייף הייתי – אמר – עייפתי מעבודתי, מהשלטת משטר מתוקן. אל ארץ־הרים יצאתי לשובב את נפשי ולשאוף כוח חדש כדי לגמור את אשר החילותי. שם הופיעה לפני אשה ואתה שתי בנותיה. אלה בנותיך אתה – אמרה – ואתה כטוב כעיניך עשה. זכרתי, אי־פעם בנעורי היתה לנו שפחה טטרית בבית. הנשים לתועבה לי היו תמיד ורק את השפחות התהלכתי לפעמים. זה הוא זרעי שלי החי – הראה בעל־הבית על שתי הנשים. אלה שביקרוהו בבית־הקהוה לתמהוני. את צחוקו הירוק צחק המספר וידיו צחקו אתו יחד. הנקמה, שפניה אל כל הגזע החי, פנתה גם אלי. מזרעי אמרתי להתחיל. הנה שתי בנות אלה, למודות מלאכת־הנשים הן, בירושה בה להן הדבר, מסבתא, מאמי, הרקבון כבר אוכל במעיהן… איש מודרני אנכי – הצטחק בעל־הבית – לא באש העברתי את פרי חלצי לעשתורת. את זרעי גמרתי להשחית, אכן ברחתי אתן יחד מארץ ההרים וכסף גנבתי מטמיון הממשלה. איש עשיר אנכי פה…

הוי, – נאנחו ידי המספר – צורבת הנקמה בעורקי, אין מפלט ממנה… הנה אל האדמה המתה ברחתי. את החול הזה נשקתי והרויתיו בדמעותי. כאן גרו אבותי והם אהבו את אדמתם. אל ארצי שבתי, ארץ בה משלו האלונים הכבירים, כאן מלך “אדון”, אֵל האהבה, אשר חזיר־יער ביתק את בטנו עד מות. עד היום הזה שותת דם נחל־אדון באודם. בארץ זו קידשו את הבתולים לעשתורת המלכה ועל כן “כלבים” בבגדי נשים עבדוה על במות־יער ובהיכלי־דביר. כאן בעל־המון הגיבור פיתה נשים ביום־מועד. הוי, אֵם בכנען צידון, ועיר־הדר דמשק ועיר־בעל־ברית שכם. לא עוד יש אבימלך להרוג שבעים אחים ואבישלום לשכב עם פלגשי אביו, אשר אשת־איש חמד ויהרגהו. לא עוד היא עיר פלאים ירושלים! ירושלים! את כל קבריך נשקתי, את כל מצבותיך בלשוני המצורעת לקקתי, כי כל אבן בך יקרה לי, כי מאבות אבותי היא. אֵם אוהבת היית לאבותי, ירושלים! גדולה ואיומה את בתזנוניך ומחרידה בחורבנך. למשל ולשנינה את לכל הגויים על אף משקלך המדיני הדל. גאה אני כי אֵם מלאתי־און היתה לאבותי, והם ידעו לחיות חיי גבורים. למה לא אני נולדתי בימים ההם בקרב עמי, בקרבך, אם בישראל ירושלים, להיות שולח רומח בחומש ומשליך נבלות מומתים בשדה יזרעאל למען כלבים דמם ילוקו. אתה רואה – פנה אלי החולה המספר – באתי הלום, לראות את אמי, את האם בישראל. בנבלתה רציתי להרנין את עיני ולהחליף כוח למען מפעלי הגדול. והנה היא נושמת וחיה. כולנו, כל רוצחי ספר־הספרים מעבר לים, כולנו אנו באים לראות בשלום אמנו. כיום הם, תלמידי, אוכלים איש את רעהו, לפי הוראתי אני. אולם מחר יבואו… יבואו…

זוכר אתה – המשיך החולה אחרי הפסקה קצרה – בפגישתנו הראשונה סיפרתי עמך על הברית הנעלמה. כן, יש ברית נעלמה ואתה בן־בריתי, אם תרצה או תמאן. הנה – ימים שנים – כאשר חיפשתני ולא מצאתני בבית־הקהוה המעופש ההוא – אכלה בי הנקמה עד אפס כוח. לא רוח חיים כמעט נותרה בי, שכבתי ובנותי מטפלות בי. מה בצע. גם בהן נגעו ידי הנקמה… בן־ברית אתה לי ולכן מסרתי לך את סוד דרכי, כי לא מצאתי אחר במקומך כל ימי חיותי עלי אדמות. זכור, רק האידיאה פועלת בחיים. הוא אשר ידעו ידעוני מצרים… אמי היתה לעשתורת ואני לאל הנקמה… את זרעי כבר הקרבתי קרבן־כליל לאשמן ואין כוח עוד לשוב ולגמור… אכן, אלי, אל עצמי פונה הנקמה… אתה תראה בהילקחי – הלא העידותי בך… ובדברו את המלים האלה נפל על פגיונו. בשעת השיחה לא ראיתי כי נכון בידו הלהב למען הסוף. לא הועילה עזרתי… החוד אל הלב חדר… התמתח המיתר ועיניו המתנצנצות קפאו… ובחוץ חדל הגשם… השחר האיר…

יום יום מבקר אני בבית־הקהוה הידוע. חורף עתה, סגריר, גשם, ואשה אין אתי בחדר להיות העזר כנגדי. בביליארד אינני משחק. אולם את קללות המפסידים בכל שפות הליבאנטה המדוברות כאן אני שומע ברצון ובהנאה יתירה. באדם הפלאי, שהכרתיו פה, אני מהרהר באונס, כה גדולה עוד היום השפעתו עלי. אומרים עליו, שהיה ידידי, אולם ידיד לא היה לי. ואף על פי כן אומר אני, כפונה אליו, אולי רע הוא, כי לא הצלחת להפיק את זממך, לנקום את נקמתך עד כלה ולהכרית את כל הזרע האנושי הרע הזה…