רקע
יעקב הורוביץ
בכל המערות חפשתיך

– הרי אמרתי לך, שאך תתאכזב…

כך אמרה היא. ישבנו בבית קפה. הנאת סוף־סוף שטפה את עצם שבתי שם. סוף־סוף יכול הייתי להסתכל בה כאוות נפשי. כלומר לא בה, אלא בפרצופה. שום הומה־מהומה סביב. שום טרטור של עסקיות או עסקנות. שוב צד שלישי. לבי לבי, כמה נאה פרצוף חוורין זה, מגולף באיזמל דייק. הנה המצח שאינו לא גבוה מדי ולא צר מדי. והעיניים התכוליות הללו, השקדיות, במקצת מונגוליות. והגבינים הקשתיים הדקים, כאילו אך לצורך רימוז. וכמה עדינות הלחיים הללו, קצת שקערוריות, אך לא יתר על המידה, ומבליטות את קצות הלסת העליונה – שוב רמז מונגולי ברור. והשפתים הללו מתחת לפלומה עדינה של זכר־שפם – שפתיים בשריות מסוטפות־צמאניות, ישובות על סנטר תקיף אך מצטנע, וכל זה יחדיו עטור בשפע גזוז של שיער ערמוני. כך הייתי רוצה לשהות שעות, שעות רבות, להסתכל שוב ושוב, לגלות פרט חדש, ויותר מכל לספוג ושוב לספוג את המראה כולו, את הפרצוף הנפשי הזה, שכל כך כמה הייתי לו כל הימים – אלמלא אמרה:

– כל אמירותיך בשתיקה, הרי הבטחת לגלות לי סתרי־עולם…

אומר אני לה: הבטחתי, אף קיימתי. ואם…

– ואם אינך שומעת – רצית לומר – הרי זו אך אשמתך. ובכן, דע לך, חכם־לב שכמוך, אינני שומעת כשאין מדברים למעשה. אני, בשר־ודם פשוט אני, ולא איזו דמות משולה, שאתה משלהב בדמיון הגברי המטופש שלך. ושתיקה, או לפי גירסתך המשוערת “שתיקה מדובבת” – למעשה אפילו לשעשע אינה משעשעת.

אומר אני לה: ובכן מוטב שנדבר.

– בדיוק. הלא אך משום כך הסכמתי לפגישה זו. שמע, חכם־פה שכמוך, פתח פיך ונשמע אם יש איזה גרעין של ממש בכל ההתנפחות שלך.

מה איפוא אעשה, פקודה פירושה פקודה, אני פותח את הפה… הס. הס מוחלט, כי אין מלים בפה. כל מה שנצטבר בלב, כל אותם תלי תלים של מחשבות, והגיונות, ודברים של טעם – פתאום פרחו ואינם. שום דבר, הראש מרוקן, הלב חלול, הפה משותק, אפס גמור. רבונו־של־עולם, אם כך. אם עד כדי כך, אנה אנו באים?

ופתאום –

פתאום מתבצבץ בזכרוני, שראיתיה. באותם מראות מני קדם ראיתיה. וכך אני מתחיל להסביר לה…

– שמעי אשת לפידות מבנות היענה – אני אומר לה – אל נא תדמי בנפשך אפילו רגע אחד, שאַת הנך אַת. שממך מתחיל הכל ובך מסתיים הכל. הרי לאמיתו של דבר, אינך אלא דרגה מסויימת, שלב־מעבר, תחנה ארעית.

– מה הענין החדש הזה – היא משסעת אותי – השתגעת פתאום?

– אנא רחומה – אני מחלה פניה – אנא שמעי עד הסוף, אולי לא יהיו הדברים כל כך מרוחקים מההרגשות שפורחות בסתר לבך. וכי מה איכפת לך אם תטי אוזן שעה קלה?

– טוב. אני מוכנה. פתח איפוא פיך.

אומר אני לה: כאשר ראיתיך לראשונה, כהלום רעם הייתי. ודאי עודך זוכרת את הרושם המבולבל שעשיתי אז עליך, כפי שסיפרת לי. היודעת את למה? משום שהייתי בטוח, כי הנה רואה אני לפני אדם קרוב לי מאד, אדם שהייתי נוהג לראותו לעתים קרובות מאד – אך אף־על־פי־כן, אף שהייתי בטוח בכך, ידעתי בו ברגע, גם זאת: שלמעשה, בממדי המציאות הקיימת, אני רואה אותך זו הפעם הראשונה. הדו־מציאות המשונה הזאת, היא שטפחה על כל הרגשותי באותו רגע גורלי של חיי. ותאמיני או לא, עד עכשיו, כל הימים מאז הכרתיך, אינני יכול להשתחרר מהרגשת הגורליות הזאת, אף־על־פי שלמעשה, בממדי המציאות הקיימת, כאילו לא אירע דבר.

אכן, משהו נתהסס בהבעת פניה. כאילו דמעה נתנצנצה בעיניה. דמעת העבר. דמעת הפגישה הראשונה והחלום הנשי הראשון. אך – כאילו בתנופה אחת נותק כל העבר ההוא, כל העבר הטפשי החסר־כל־אחיזה ההוא, שחלף ואיננו, ולא ישוב בשום פנים, ושום־שום דבר לא ישנה את המציאות הקיימת. וכך סיננה כנגדי:

– שטויות. שמעתי כבר סיפורים כאלה. ואפילו קראתי על כך משהו. הרבה סופרים, ולאו דווקא מהנחשבים למשובחים, פטפטו משהו על גלגול נשמות וחיים קודמים – אך עלי דברים כאלה אינם עושים שום רושם. שיטה זו היא פשוט טיפשית.

אומר אני לה: עודי זוכר את השחור של הרקע. כלום אין זה מזכיר לך משהו? ואני על במונת. זו היתה במונת נמוכה למדי, כגובה הברך. כולה זהב מקשה, עשויה לוחותיים מוחזקים במרכובים? וכרעיה כסף. אַת ממולי ומאחוריך השפחה המכה בחליל, כולה עירום ועריה. ארוכה היתה כותונתך, עד כפות הרגליים הגיעה. וחגורתך על מותניך קשורה בל תינתק. אך לבנת צוארך האירה מן המחשוף וזרועך העגולה פרוקת כל שרוול, היתה כמגלה את אמיתות נשיותך. עד מה סתרה דמותך את דמות המכה בחליל העירומה אשר מאחוריך!

אומרת היא: שום דבר אינני זוכרת. וכל הרקע השחור שלך, הוא אך בלבול־מוח חכמני.

אומר אני לה: והעץ? עץ־החיים, שבו נתמכת? הרי אלמלא כך היית מועדת. לא משום איזו תקרית פתאומית חלילה, אלא פשוט משום שממולך הייתי אני. בפישוט ידיים ורגליים נגליתי לך. גבי קשוּת, רגלי מרקדות לפני, וידי שלוחות אליך, כולי קשקשים הייתי, מכף רגל עד קודקוד – עד כדי כך גדלה חרדתי, ואף־על־פי־כן עליתי על הבמונת כי את ניצבת ממולי. ואולי הרקידני עץ־החיים שלי, שעבד ערום, עטור ציצי־שדה ססגונים, החזיקו החזק איתן מאחורי.

– מה פתאום? מאחוריך עבד עירום, מחזיק מה שאתה קורא עץ־חיים, ומאחורי שפחה עירומה שמכה בחליל ושוב עץ־החיים – עסק מבולבל מאד, כנראה.

אומר אני לה: סוף סוף זז משהו בהרגשתך. הרגשה גלית זו של אשה – עד מה היא מפליאה. אין בה משום המוצקות, הנוקשות, הקרישה הגמורה, שאתה מוצא אצל גבר. זהו מצב של טרום התגבשות, הכל עוד בשלב זרימה. גלים עולים, גלים יורדים, נידנוד שאין קצה לו. אין זו אותה רחיפה, אותה התרוממות, אותה השתחררות מכובד הגשמיות, אותה שאיפה נועזה אל על, זהו מצב אחר – טרום־נשי, ואולי אחר־גברי.

אומרת היא: טוב ויפה, אבל תיאור זה של מין ציור מודרני…

אומר אני לה: את כמובן אינך מאמינה. ומתוך אי־אמונה זו בכנות דברי. את מעלה מסך־מגן של דברים קשים, מכוונים לא רק אלי אלא גם אל עצמך, כדי שבסופו של דבר לא תצאי כמרומה. לא, לא… אל נא תפסיקיני. יודע אני, כי גם תגובה זו מעידה על משהו. את תמהה כיצד? הנה זאת אני יכול לומר לך: פלג ישותך יודע למה מכוונים הדברים, ואילו פלג אחר אינו רוצה שהדברים יצופו ויעלו, גם לגבי עצמך, והטעמים לכך מרובים..

אומרת היא: שלום עליכם, הנה, הגענו גם לניתוח נשמתי.

אומר אני לה: ואותה בריחה מפני, אותה שלשלת בריחות, כלום גם אותה אינך זוכרת?

– ברור שאין לי מושג על כך. אבל אולי זה המעניין בכל סיפור־המעשה. הבה ונשמע.

– כאשר רקדתי לפניך מתוך התפשטות הגשמיות, בחינת כל עצמותי תאמרנה, מתוך גילוי אותה ערגה קמאית אדירה לנפש תאומה, לאותו עדן האבוד של רון־יחדיו כוכבי נשמות, כאשר כולי הייתי אך חסד חיים ופלא חיים ותרועת חיים – את נרתעת מפני. יכול שלא נתבררו לך הדברים לסוד סודם; יכול שנתבהלת מעוצמת האפשרויות, שהן כצלילה לתהום עמוקה; יכול שלא תואם זה כסף לך בו ברגע. את נרתעת מפני. הלוך והרתע, הלוך והתרחק, הלוך והיעלם, וכך נשארתי על הבמה – ערירי.

– מסכן שכזה!

– לא, לא מסכן, אשת לפידות מבנות היענה, ולא מעורר רחמים, כי מלא הייתי, מלא ערגה אליך. חיפשתיך, בכל המערות חיפשתיך. ולא מצאתיך. היו מערות ארוכות, מפותלות, מושכות לחדור עוד ועוד – לא מצאתיך. היו מערות עשויות עוקות עוקות, זו עמוקה מזו, זו ירודה מזו – לא מצאתיך. היו מערות מפולשות כאילו מסוף העולם עד סוף העולם – לא מצאתיך. היו מערות זו למעלה מזו, ממערה למערה עליתי. בכל המעלות חיפשתיך – לא מצאתיך.

– כזאת וכזאת אני, ממש שיר המעלות, אתה רואה!

– כזאת וכזאת את, אחת את, יחידה, ואין לך תמורה. משום כך חיפשתיך. ואם לא מצאתיך. הרי זה אך משום…

– עכשיו ודאי יבוא הגילוי הגדול!

– גילוי מר בשבילי. כי לא במערות הסתתרת. את לא הסתתרת כלל. לא עלה כלל על דעתך להסתתר. אני פתחתי לקראתך במשחק קדמוני, בקול ענות של נשמה מעונה מבטרם היות האדם – ואילו את, כאילו הכרזת שלא מעוקצי ולא מדבשי. ולא בפה הכרזת זאת, אלא במעשה. ולא בצנעא, אלא בפרהסיא. כאילו זה המובן ממילא, כאילו בדין עליך לנהוג כך.

– ומה המעשה הנורא הזה שעשיתי?

– מי אמר, שהוא נורא? עשית מעשה שאינו חורג מן הרגיל. מעשה שאלפי אלפים עשוהו לפניך ואלפי אלפים יעשוהו אחריך. וכי מה כבר גנאי יש בכך אם בחורה בת טובים, שאינה זקנה מדי, שכך וכך מידות טובות לה, וכך וכך שכל והשכלה, וכך וכך יופי וחן וקסם מיוחד – קמה יום אחד ונישאת לאיש. זהו. אמרה כבר אחת הנשים החכמניות בדורנו: לא טוב לאשה היות לבדה – לא מהבחינה החברתית ולא מבחינת הנוחיות הגסה יום־יום. יכול שגם אהבת אותו. קשה לעמוד על כך אצל אשה – כפי שנאמר כבר: גלי רגשותיה עולים, גלי רגשותיה יורדים, זרם אינסופי של רגשות, ללא כל מוצקות של קבע, אף־על־פי שיש הטוענות לנאמנות־עד, והתקשרות עד סף המוות, ואהבת נצחים. וגם בכך נכון אני להאמין, אך אם אמנם קיים אותו תואם קדמוני של נפשות, שעליו אני מדבר כל הזמן…

– אבל לא על כך דיברת, פשוט הזכרת שהתחתנתי ושזה לא נעם לך.

שוב דומה היתה כמהססת – ספק מאיזו הנאה סמויה ספק מעקת עצבות שבלבה פנימה.

– לא אמרתי שלא נעם לי. כי מה כבר מעלה ומה כבר מוריד מעשה ממין זה של אחת הנשים. הרי מדי אביב בוקעים נטעים מן האדמה, ומדי עונה נולדים גורים לבעלי חיים, ומדי שנה חוזר כדור־הארץ לתסבבתו. אך ציער אותי מעשה התכחשותך, אולי לא כל כך לעצמך, כמו לקדמותך.

– לפי דבריך יוצא, שצריכה הייתי להישאר מין בתולה זקנה?

– את ובתולה זקנה – חלילה. הרי זה ממש דבר והיפוכו. לא, לא. כי את סמל החיים, סמל הפריחה, סמל התסס התמידי – הרי את כוהנת החיים ולא כוהנת המוות…

ברוך הבא, עכשיו אני כבר כוהנת, ומהו תפקידי ככוהנת?

אומר אני לה: בואי ואראך, קומי וראי!

אנו קמים והולכים. בתים לפנינו. שערים לפנינו. כניסות רבות מרמזות.

אומרת היא לי: לא בדרך שלך.

אומר אני לה: אדרבא, לכי כאשר תלכי, כל הדרכים שלך מוליכות. כי אם אמנם את כאשר דמיתי, אם אמנם את התואם שלי מאז הימים, הרי שגם הדרכים שלך תואמות.

אומרת היא: שוב אותו חכם־לב, שוב אותו יודע־הכל, עד מה שונאת אני התרברבות ריקנית זו! הנה זה השער, וכאן נכנס.

אנו נכנסים. לא הייתי כאן מעולם. מסדרון זה זר לי. הוא רחב למדי כשאתה מסתכל לצדדין, אבל למראה אורכו המתמשך, כשאתה נועץ עיניך לפניך – כאילו הוא צר, כאילו הוא מעיק עליך, כאילו הקירות האלה, הדהים, המחושפים, כמו־נייטראלים, ימחצוך לעת מצוא.

אומרת היא: נעלה במעלית.

אנו מתקרבים והולכים לקצה המסדרון. הנה כאן ודאי המעלית. אינני שואל מה המסדרון, מה הבית הזה, אינני יודע לאן היא מוליכה אותי. והנה גם פתח המעלית.

אומרת היא: גם אני לא הייתי כאן מימי. אך שמעתי על הבית הזה. שוק המציאות החדש נמצא כאן. והרי אי אפשר לבזבז את כל היום אך על מיני שיחות בטלות.

אנו נכנסים למעלית – אין בה איש. ריק הכלוב. מעלית של פלדה ריקה מאדם.

אומרת היא: אין דבר, נסגור את הדלת, נלחץ על כפתור, שמא יזוז העסק.

ואמנם העסק זז. אנו עולים ביעף. ופתאום – דום. המעלית נעצרה. אני מנסה לפתוח את הדלת. אי אפשר – סגורה ומסוגרת. אני לוחץ על כפתור. אין תזוזה. דום – דום מוחלט.

אומרת היא: נתקענו. שמא יש כאן איזה כפתור אזעקה.

אנו מחפשים את הכפתור – איננו. אין שום כפתור נוסף. יש אך כפתור אחד, הוא שנלחץ לכתחילה, הוא שהעלה אותנו עד כאן.

אומר אני לה: בדרך שלך הלכנו.

אכן, לא צריך הייתי לומר זאת, מיד ראיתי שהפעם הקדחתי את התבשיל. אך מה תתן ומה תוסיף חרטה, הדברים נפלטו ועתה הם תקועים ועומדים בחלל הכלוב.

אומרת היא: חכם־לב שכמוך, הלא אמרת שכל דרכי הם ממילא גם דרכיך. ועוד אמרת שאני כוהנת, ודוקא כוהנת החיים. אך בהתגלות איזו תקלה קטנה, מיד יש “דרך שלך”, מיד נעלמת הכוהנת, וכל שיר המעלות שלך נהפך להטחה תוקפנית.

מרכין אני את ראשי כמי שמקבל את הדין. צדקה ממני, ידי על התחתונה; אם היתה מקודם אפשרות שסוף־סוף תגיע שעת חסד, עתה תם ונשלם. נשארה אך אשה לא־טפשה ולא־מאוסה, שמקודם התיחסה בחשד למחמאות שעשו לה, ועתה היא כועסת כעס לא־מעט שהטפישה עד כדי כך, עד כדי הקשבה לדברים הללו, ולוא אך בחצי אוזן.

אומרת היא: מה שהיה היה, שנינו איבדנו את הראש הבריא לשעה קלה. ועכשיו כשהתפכחנו, צריך לחפש איזה מוצא מכלוב איום זה.

נשמתי לרווחה, הנה מתוך הגיון נשי בריא היא מושיטה ידה לפיוס. אולי, בכל זאת. לא כלו כל הקצין.

אני מחפש איפוא מוצא מן הכלוב. אך אין כל מוצא. הרי הכל יודעים, שמי שנתקע במעלית, אין לו ברירה אלא מוכרח לחכות עד שיזדמן חולץ מצרה. ובכל זאת – כיצד לומר לה שאני חסר־אונים? כיצד אומרים זאת?

אומרת היא: ובכן דומה שבכל זאת כלו כל הקצין, ועלינו לחכות לאיזה מושיע מן החוץ. ואם כך, אין ברירה אלא לבלות את הזמן בשיחה נעימה. הלא לכך הזמנתני – שיחת רעים באין מפריע? ממש כמו באותו סיפור על המערות – הנה אנו במערה, סוף־סוף מצאתני. ועתה מה?

אני מחוויר, אני מסמיק, אני שוקע תחתי מרוב בושה. הלא צדקה ממני מאה מונים.

אך היא מוסיפה נופך על נופך: הרי לתמורות הזמנים אין חשיבות – לפי גירסתך. זוהי איפוא מערה מודרנית, אין ממנה מוצא, היא סגורה ומסוגרת, היא בתוך הר של חמרי־בנין. וכי מה זה חשוב כי גם היא וגם ההר מלאכותיים, מעשה ידי אדם? בימים מקדם היית מדביק אותי אולי במערה טבעית, ועתה הנה אני כאן. אלא מהו שבא אחר כך? כיצד היית נוהג במערה אפלה בימים ההם? שמא היית תוקע בי עיניים מתוקות ומיילל אל הירח, או מה?

סוף־סוף מצאתי. ידעתי שמשהו קיים כדי שאמצאנו. מוט ברזל היה נחבא מתחת למושב, איזה מוט חמוד, מעוגל וחלק, לא ארוך מדי – כאילו ממש הוכן בשבילי. מה נפלאים עתה החיים!

אומר אני לה: מערה או לא מערה, הנה מוט ברזל מצאתי ואם תאותי לזוז במקצת, אנסה לפרוץ את הקיר.

המוט בידי ואני עושה בו כמי שמלאכתו בכך. הכלוב נפרץ, אפשר לצאת. חסל פרשת המערה.

אומרת היא: יש כאן זרם חשמל, היזהר!

אומר אני: המערה המלאכותית נתחסלה, הדרך פתוחה, רצונך לצאת, צאי!

אך כיצד יוצאים ממעלית פרוצה באמצע המסלול? הרי זה כמעשה מתאבד. שעל אחד ומיד אתה נופל כך וכך קומות ושובר מפרקתך.

אומרת היא: על אף המעשה הרב שעשית, תמהה אני אם יש מוצא. המערה סגורה וסוף פסוק.

אני שם נפשי בכפי ומוציא רגל. והנה – אין השד נורא כל כך. אני דורך על משהו. יש כאן כנראה מין זיז. אני מזיז את רגלי השניה, אני עומד על משהו. ניחא. בכל זאת יצאתי. אני מושיט את ידי, אני מושכה אחרי. שנינו מחוץ לכלוב. חושך. כל צעד עלול להמיט אסון. אני מגשש ברגלי. הזיז מתמשך, כנראה. אני זז זהיר זהיר. ואותה אני מזיז אחרי. עוד תזוזה, ועוד תזוזה, והיא – אחרי היא נגררת. והנה – נגמר. הזיז נגמר. אין כל מדרך נוסף לרגלי. אני מטה את גופי אחורנית, עליה אני נשען. והיא – היא מקבלת אותי. את כל־כולי. אין היא רוצה שאתגלגל חלילה גלגלת־תהום.

אומר אני לה: דומה שלסוף הדרך הגענו.

לוחשת היא: אך לא סוף, שום סוף, אני רוצה לחיות.

אני נלחץ אליה, אל מי שרוצה לחיות, אל סמל החיים, אני מוכרח להישען עליה, אם אין רצוני למעוד.

לוחשת היא, ואותה דמעה מהוססת מקודם, שכל כך פקפקתי במהימנותה, פתאום היא נזלפת בבירור מקולה: זהו איפוא פירוש המערה. זוהי איפוא אותה גורליות, שלא ידעתי מהי.

אומר אני לה: וכך נמוגה גם אשת־לפידות מבנות היענה, ונשארת אך אשה, הדבקה בחיים בכל מאודה, שגלי רגשותיה עולים ויורדים, עולים ויורדים…

טוענת היא כנגדי: הלא הוא שרצית. הלא הוא שרמזת כל הזמן. אין לנו מוצא. לא הרצון שלי או שלך קובע. יעוד יש בנו מני אז ולפי הכוונותיו אנו פועלים. וכך הגענו עד הלום. כך הגעתי אני לזרועותיך.

אומר אני לה: כנועת־גורל, כבושת־אי־מוצא, שבוית מסיבות…

פועה היא כנגדי: מה חשיבות יש להגדרות, העיקר הלא היא הרגשה של אושר.

כך היא מודה, הנה דברים ברורים שמענו. והיכן הם נאמרים – הלא בסוף, אך בסוף המסע. נפקדו רקותי, לבי הולם, כל דמי טרוף קדחת מרוצין, הוסר המסווה, נשר כל קו אישי, נתפגפג כל טפל כדי שיבלוט האחד בלבד – הלא הוא העיקר הגדול מני אז. מהו? זהו סוד סודי החיים.

הנהי לצדי. עצם החיים המפרפרים. הנהי – כל מהותה גלויה. אני רואה כיצד גל עולה, גל יורד. גאות ושפל של ים. נשם־נשף של קיום. מקצב־קדומים של מעשה בראשית. בראשית…

כך הוטחה כל ישותי אל ראשית כל הדברים. זו הראשית שאין לפניה ולא כלום, עד ראשית כל הדברים, עד אותה רוח מרחפת על פני תהום. וכך נמחו גם ההתפקדות, ההלם, הקדחת. תם סוד החיים, קפא גל. פורקו גאות ושפל, נשימה ונשיפה, נטרם מצב בראשית. רוח, אך רוח. כי כמעט בזרועותי אספתיה, כי כמעט בנשיקות שתיתיה, כי כמעט כל־כולה היא מעורכלת בתוך תוכי…

*

כאש חדרה קרן אור בוקר למחשכי הפיר, ראיתי כי מגלש נטוי לפני. וכך מן הזיז אל המגלש ומן המגלש אל אדן חלון קרוע בקיר – הגעתי אל דירה ריקה מאדם. יהא מי שיהא הדייר הנכבד, אני משתמש כאן בהזדמנות לבקש סליחתו, שמחמת השתלשלות המסיבות מוכרח הייתי לפרוץ את זגוגיות חלונו ולחדור לדירתו של כדין. אך מעיד אני עלי הררי עולם אם נגעתי בשלו מביצי כנים ועד קרני ראמים, כי בצאתי מדירתו לא פניתי ימינה או שמאלה, אלא הישרתי מצעדי אל תחנת מוניות הקרובה – ומשם ביעף קודם לדירתה, כדי להחזירה תמה ושלמה למחטב מציאותה הנמשכת, ואחר כך לדירתי, כדי לשכב, סוף־סוף לשכב ולחלום על מה שנדמה לך במציאות הנתונה כאילו הוא למעלה מכל הישג אנושי.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48512 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!