אמרו עליו, שהיה ידידי. כזאת סיפרו בעיר.וביום מותו הלכתי בעקבות ארונו, אבל וחפוי־ראש, ואותות צער לא־יגונה בעיני. עד מקום מנוחתו־עדן ליוויתיו לוויה אחרונה. ולכן צדקו למראית־עין המספרים, אולם ידידי לא היה. היה “משהו” בינינו, “משהו” זה, שלא יבואר במלים. יש וסבור אני, כי אהבתיו. אני נוטה להאמין בזה. וביחוד חיבבתי את ידיו המבכות. ידים כאלו לא נזדמנו לי כל ימי חיי. פלאי היה האיש ופגישתנו עטויה ערפל סודי. והכר הכרתיו בסך־הכל ימים ארבעה. והנה כזאת היתה פגישתנו.

לילה היה. מאותם לילות־הסגריר, שבהם ימטיר הגשם כאוות נפשו והרוח יתדפק על דלתות הבתים ועל תריסי החלונות. הים גאה אז על גדותיו ועלה עליהן לפרקים, כאילו הצליפתו יד אכזרית בשוט עריצים למען יקום יכבוש את היבשה. אין יצור חי ברחוב. בלילות כאלו חבושים בני אדם הגונים בבתיהם, לוגמים תה מעלה־אד או שכובים במיטותיהם. ויש ביניהם גם בנים ללא־רועים, המבקרים בבתי־קהוה מן המין הידוע, מעלעים שם בירה ומגלגלים שם בביליארד. לבית־קהוה מסוג זה נכנסתי גם אני בליל־סגריר. לא אשה היתה לי ולא חדר חם ורק בשאון בית־הקהוה מצאתי אז מין ארגעה לעצבי הנגועים. כידוע, הלכי־רוח שונים עוברים על אדם. את כוס הבירה הגיש לי המלצר ואת הנקניק לסעודת־הערב. ממולי ישב אדם בעל עינים חודרות, שזיק ערמומי מתנצנץ בהן ודועך. נוהג אני לבחון את המזדמנים־בדרכי ולחרוץ עליהם משפטי על פי חיצוניותם. אכן, הסתכלתי: נעליו מצוחצחות היו ושערו סרוק כדרך בני אדם אירופיים, צבע עניבתו וקישורה העידו על רגילות הטעם, חליפתו אפורה והגונה, לא היה בו משום יוצא־דופן. ואף על פי כן… הנצנוץ בעיניו העיד, כי לא סתם אדם יושב ממולי. ישבנו ושתינו זה מול זה ואני בידיו הסתכלתי. לא! את הידים המבכות האלו לא אשכח עד עולם! והלילה ליל סגריר ואין משיכה לשוב הביתה, אל החדר הריק־האפל, ופה הלא יש בירה וריח פפירוסות ובקבוקי היינות, הערוכים למיניהם על האצטבה, ויתר מכל, קול הפסנתר הניחר, הגוזר על ארס־המחשבה, כי ידום. ועיני האיש ממולי מושכות. הקסימוני העינים בזיקן שמתנצנץ ודועך.

לא ארכו הרגעים והנה ניגש אלי הזר וביקש רשות לשבת על ידי ולשתות אתי יחד. אין השתיה ערבה בלי מסיבת ידידים – אמר וצחק. צחוק מוזר היה צחוקו. הדהימתני – לפי האמת – גישתו זו. הרי אני כשלעצמי רציתי להתקרב אליו ולהכירו, והנה הוא, כאילו קרא את רצוני בעיני. ראיתי בפגישה זו כעין מעשה־מסתורין, כעין כוח נסתר, המאלף לעתים בני אדם ומקשרם עד סוף ימיהם כביד גורל מאָחה. תמה אתה ודאי – הפסיק הוא, הראשון, את השתיקה – שאני יושב ולוגם כאן בירה, שאיני טרוד כלל בעסקי או בעסקי ביתי. כן, כן – ניענע בראשו שכני המוזר – כן־הוא. ובהניעו את ראשו ראיתי, כי הנה נזרקה שיבה בשערותיו, תחת עיניו הובלטו בו ברגע סהרונים מכחילים. אכן, חרצתי את משפטי: כבן ארבעים הוא האיש. בן ארבעים אני באמת – ענה להרהורי שכני המוזר. תשובתו המשונה הגדילה את מבוכתי הפנימית ואימצה בלבי את הדעה, כי פלאי הוא איש־שיחי. ואפשר מאד, כי בקול הירהרתי אז ולא שלטתי בלשוני משום היין ומשום הפסנתר, המנגן את תפילותיו בזמר…

אנחנו יושבים ולוגמים מן הבירה ובירכתי האולם מתנגחים כדורי הביליארד ופורצות קללות המפסידים בכל שפות הליבנטה, המדוברות כאן. איני רוצה לגלגל היום בביליארד – פונה אלי שכני המוזר, – בוחר אני לשבת אתך פה ולשוחח. יודע אני כי מבני בריתנו אתה ולא תשפטני אם לטובה אם לרעה. כי אין בעולם לא רע ולא טוב, הלא יד הגורל שולטת בכל. ובין בני־אדם החיים על אדמות יש מתי־מספר בני ברית נעלמה, שאין בהם לא סימנים מובהקים ולא תעודות־חן ורק עיניהם עונות בהם, כי ידועות להם התעלומות הגדולות. על פי העינים יוכר בן־הברית.

והנה לפתע נפתחת הדלת ושתי ערביות נכנסות והן חשופות־פנים – סימן לפריצות. אל שכני המוזר ניגשו כאל ידיד מימים ימימה, ובפניו מצטיירת שמחה גלויה. בשום אופן לא יכולתי להבין את שמחתו זו. מה לו ולפרוצות הללו? בפניהן הסתכלתי כדרכי תמיד ולא גיליתי בהן חוץ מחוסר־טעם וגסות־הבעה ולא כלום. הפרוצות במערב־אירופה יש בהן משום הכרת המעמד, משום איזו אצילות־רוח, המגיעה לפרקים עד כדי מעמד תרבותי מסוים. להן יש חינוך ומסורת, יש התמחות במקצוע־הפיתוי עד כדי דמות מגרה־עצבים, יש תהיה פסיכולוגית, יש אותו “משהו”, הנותן להן זכות קיום בתוך החברה האנושית כחוליה בשרשרת התפתחותה וגלגוליה. אולם באלה לא היה זולת הבעה בהמית ולא כלום. ערבית שוחח אתן איש־שיחי. לאחר רגעים מספר נפרדנו. בחשכת הליל נעלם שכני בלוית שתי הנשים. ואני? אני ערירי חיכיתי עד שעת נעילת השער, וצחוקו המוזר של מכרי החדש ליווני בדרכי הביתה.

במיטה הקרה התהפכתי מצד לצד ולא ידעתי את נפשי. המקרה הוא לכאורה שכיח, מקרה רגיל, ואף על פי כן, אף על פי כן נדף כאן ריח של זרא. בשום אופן לא יכולתי לשכוח את עיניו המוזרות, את צחוקו ואת ידיו המבכות. אכן ידי האובדים הגדולים היו הידים האלו, ידי המיואשים, אשר שתו מכל שבעים המעינות ולא טעמו שלות־נפש עד כדי השליה. ושתי הפרוצות האלו, מה הן? הרוח ילל בחוץ והגשם טיפטף והתריס התדפק ועלי גהרה שינה מטמטמת, מאותן השינות ללא־חלומות, ללא הרגשת־הישות, המשאירות אחרי ההתעוררות רק מיחוש־ראש ומעמסה מחרידה.

היום עבר ובלילה שוב גשם וסגריר, הפזמון הקבוע בימים ההם. תקופת החורף, אין ברירה. סרתי גם עתה ללגום כוס בירה ולשמוע את הפסנתר הניחר. לא אביתי להיעתר לנפשי החוורת ולדמדומיה. את מכרי לא פגשתי. בכל פינה חיפשוהו עיני ולא גילוהו. שעת הנעילה הגיעה והוא לא הופיע. בדכאון־נפש שבתי ללכת אל חדרי בקור ובעזובה, כי, למה אכחד, רק למען האיש המוזר לא נעתרתי לנפשי החוורת לעשות את מלאכתי הרגילה, האורבת כחטא מדכא. גם בלילה השלישי לא בא המוזר – ואני כולי מפוזר ונבוך; שלוות רוחי פגה, נמשוך נמשכתי אל ברק העינים ולא הידים, המבכות את גורל האדם. ובלילה הרביעי גרם לי מזלי והנה הוא יושב ממולי כמאז ולוגם את הבירה שלו. בראותו אותי הצטחק אלי כאל מכר מעידן ועידנים ופניו העידו, כי ידועה לו מצוקת נפשי וכליון עיני לראותו. כילד שנתפס בהרהורי־חטא עמדתי לפניו וללא־___¹ ישבתי אצלו לשוחח ולחכות – בעצמי לא ידעתי למה אני מחכה.

באת הלום – פתח איש־שיחי – לשמוע וידוי, לשמוע דברי איש, ההולך למות. יעדתיך לכך. יש סודות העוברים מאדם לאדם בירושה. לא המלים העיקר ואף לא המעשה. לכן אין מבינים כיום את סודות ידעוני מצרים, כי אין בכוח החוקרים האגיפטולוגים לצלול לעומק הרזים של דבירי מוף וקרית־שמש. אולם אתה אינך מורה־חוקר – הדגיש שכני המוזר – אתה תבין. אתה תרד לעומק החיים ותראה במו עיני נשמתך החוורת את האידיאה הערטילאית של חיי אדם. רק אחרי שקידה רבה ותהיה מתבודדת ידע אותה אפלטון. אפס הוא האדם כפרט, ורק אם אידיאה הוא מגשים, ראוי הוא להיקרא בשם אדם. כצל אובדים חיי אנוש ורק אם באידיאה נאחז לבבו, מובטח הוא כי לא ימחה שמו מלוח העתים. ואני לאידיאה של נקמה נתמכרתי – אמר שכני המוזר. ובעיניו התלקחה אש מחווירה – ודעכה. ודאי האש מתנורי הידעונים המצרים היתה זאת, אש הנחישה והרז. בדבריו, כשאני נזכר בהם היום, אין משום עמקות יתירה. אין משום מסתורין, אולם באופן דיבורו ובכל הבעת פניו היה כוח מושך, כופה ממש. ויש שאני נוטה להאמין שאף על פי כן סוד טמיר היה צפון בדבריו הפשוטים האלו. ואולי רק היין הביכני והעלה במוחי מחשבות מלוות הרגשת־עמקות משלי?

ושכני המוזר המשיך. דם הגזע – אמר – אינו עורבא־פרח, שניתן לביטול ולזלזול כדעת החוקרים הליברלים. דם הגזע מכוון את פעמי האיש בחייו – בתנאים מסוימים, כמובן. לעולם הוא נושא בחובו אידיאה. ועתה מה קל לשער, כי גזע מסוים שיכלל במרוצת דורות תכונה נפשית מיוחדת, הדבקה בבני הגזע כסגולה מדמדמת. לא עורבא־פרח הוא, ויש בזה משום יד־הגורל. הנקמה היא תכונה שמית בדוקה, ולא בכדי נוצרה דמותו הקודרת של שילוק, לא מליצה ריקה היא ה“עין תחת עין” בכתבי־הקודש. וגאולת הדם קודש היא עד היום הזה בארצות ערב. לא על נקלה תשורש הנקמה מנפש שמית ולא הערמומיות האכזרית מלב טטרי. ואני משתיהן גם יחד חוּברתי.

לגם איש־שיחי מכוסו והעביר בידו על שערותיו, המלבינות פה ושם, והמשיך. לפי תעודותי יהודי אני מאב ומאם. אולם לפני מותה רצתה אמי לגלות לי מסודות חייה ואני לא אביתי לשמוע. ובו ביום, בשובי הביתה, איחרתי את המועד, לא עוד בין החיים היתה אמי. אמי המסכנה – נאנח שכני – אמי היקרה! אני משער, שהסוד קשור באבי האמיתי והריון אמי חל בתקופת הפרעות ביהודים. מובטחני כמעט, כי קוזאק טטרי היה אבי האמיתי. לא תעודות כתובות בדיו עלי נייר מוכיחות לי את מוצאי, כי אם בדמי המתרונן הוא. הדם המתרונן הוא המגלה הגדול. כדי שיתחוור לך הכל חיוור גמור יהיה עלי – המשיך איש שיחי – לספר לך הכל מימי ילדותי הראשונים עד… עד שאגיע לגמר חיי ואתה תחזהו. כן, כן, אתה תחזהו – חזר האיש ולגם מן הבירה בשלי, ואני ישבתי דמום, וכל אברי משותקים מתשוקתי הגדולה לשמוע את אשר בפיו. הזכרתי את הורי – אמר – אולם לא תיארתים ביתר דיוק, לכן אגיד לך זאת: אמי לא אשה יפה היתה ככל אותן הבובות, המוצגות כסמל היופי בחברה האנושית, אולם ריח משכר היה ריחה, ואת כל הנפגש אתה הוליכה אחריה שולל. שפתיה מעובות במקצת, ויחד עם זה עדינות. כוח הבעה מיוחד ומקסים היה לשפתים אלה. ותוך כדי דיבורו הסתכלתי, אני השומע, בשפתי המדבר, והנה ראיתי לפני את השפתים המעובות־העדינות והמקסימות. כן, כן – ענה הוא למחשבתי,– שפתי אלה ממנה באו לי בירושה. ואני לא השתוממתי עוד לקריאתו בעיני, כדבר טבעי היה לי עתה הדבר. ועיניה – המשיך איש־שיחי – לא הצבע הוא העיקר לגבי העינים, כי אם כוח הבעתן. כנמרה העומדת לזנק על טרפה הביטה אמי לפעמים, ולפרקים השפיעה חמימות מתוקה ומוזרה כאחד. וכל המסתכל בה נלכד מבלי משים ברשת־קסם דקה־דקה, שאינה עשויה להיקרע בשום פנים. ממבט כזה אין מפלט עוד, במבט כזה מכשפים ודאי נחשי־הארס את טרפם לבל ימלט. את שאר סגולותיה לא אפרט, ואולי אף אינן שמורות כראוי בזכרוני, כי כאמור, העיקר באדם הוא ה“משהו”. ולאמי היו רק השפתים, העינים והידים, כן, את הידים שכחתי. יד אשה כזאת לא ראיתי, אם כי ארצות רבות עברתי ונשים רבות ראיתי בחיי. אומרים, כי הידים מדברות. אינני יודע אם ידי כל האנשים בדרך כלל מדברות, אולם ידיה של אמי דיברו. ולא דיברו בלבד, הן בכו וצהלו לחלופין. לא בעיניה בכתה אמי ברע לה, כי אם בידיה. ואני השומע, הסתכלתי בידיו והחשיתי.

כן, ידים מדברות היו לאיש־שיחי, בן יחיד הייתי לאמי ולאבי – המשיך – ומיכה הקטון שמי. מיכה הקטון בוכה – אמרה אמי והובילתני לחדרי, לחדר־הילדים השרוי בצל־אופל תמיד, ושם הייתי סגור עד עבור זעמי. לא ידידים היו לי בימי נעורי ולא משחקים ידעתי. ערירי עברתי את עמק־הבכא הזה מימי ילדותי – הצטחק מיכה שכני המוזר אל מולי.

אבא שלי – מספר מיכה – היה נוסע לעתים קרובות מאד לרגל עסקיו. זמן רב לא הבינותי, לא עמדתי על טיב עסקיו של אבא. ובביתנו אורחים רבים תמיד, מבקרים מכל הסוגים, מכל האומות. באו רוסים, קציני צבא וביניהם מהפכנים, בא גראף פולני בעל גוף גמיש ועיני ברדלס, בא צרפתי חשוד במלאכה בלתי־נקיה, בא חרשתן גרמני בעל־כרס, באו מגודלי־בלורית ומפריחי עניבות, המכונים פייטנים. אלה הם סופרים, אמרו לי אז, ואני הילד לא הבינותי את פירוש המלה. האם מדברים הם עם מלאכי ד'? – שאלתי לתומי. בת־צחוק קלה פרחה על שפתי אמי והיא עונה לי כן, מיכה, כן, כן. ומשום החברה הבינלאומית הזאת היה ביתנו אכסניה רצויה לכל מיני בריות, וכל מי שרצה להכיר את ה“מעניין” בעירנו, היה מבקר בטרקליננו. פעם בא אפילו לורד אנגלי… זכורני, ליל־גשם היה הלילה, ממש כאז כהיום, ואבא נסע לרגל עסקיו. חרד לבי אז בקרבי, איזה מין פחד־לא־יפוג תקפני ולא ידעתי את נפשי. לחדר המיטות התגנבתי ותחת המיטה שכבתי בנשימה עצורה. יראתי שמא יגרשוני משם. כי אסרו עלי להיכנס לחדר־המיטות תכלית איסור. לא לקחתני אמי מעודי אל מיטתה כדרך אם בבנה הקטון. ערירי גדלתי בבית. בחוץ ברקים ובלב חרדה, ואני רק מיכה הקטון הייתי. כולי רועד ומתכווץ שכבתי תחת המיטה ולשוני דבוקה לחכי וכל אברי המומים ממורא גדול. והנה נפתחת הדלת ואמי נכנסת החדרה בלווית האנגלי הארור, שהזכרתיו. והם שלובי זרוע… את נשימתי עצרתי, וראשי עלי סחרחר. כנראה התעלפתי אז. אינני יודע מהו שגרם להתעלפות זו. הרי קטון הייתי ללא הבנת דרכי החיים. ואולי הרעמים הפחידוני? או שמא כבר קיננה בלבי האהבה המשלהבת אל אמי, ורוח קנאה הפילתני? כשפקחתי את עיני ראיתי את אמי והנה היא שכובה על המיטה, ורק אור זעיר מהבהב בפינה, ועל ידה יושב האנגלי ומדבר.

לא כל שיצא מפיו שמעתי, כי בלחש דיבר, אולם עד היום נתקעו עמוק במוחי מלים שדופות אחדות, שלא שכחתין מאז. הוא לחש: “אוהב אני, ואוהב עד יומי האחרון… רק את עוררת בקרבי את הרגש הנעלה, כי יצור נשגב היא האשה, יצור פלאי, המעוור את העינים ופותח דלתות עולם האושר הגנוז, עולם שכולו קסם וזוהר ומנגינות גדולות מיום הבריאה עד תום כל חי עלי אדמות”… עוד היום רועד אני – נאנח שכני מיכה – בהעלותי על זכרוני את הרגע ההוא ואותי, הרועד וההמום כאחד, השוכב והמקשיב תחת המיטה. והאנגלי הארור, הולך הלוך והתקרב וליטף את אמי, את מעילו פשט מעליו ואת חזיתו, וכותנתו הנוקשה קמוטה באור המהבהב מן הפינה. והנה נפתחת הדלת ואבי פורץ החדרה ואקדחו אל מול האנגלי… הפחד העצים את עיני והתעלפתי שנית… כשפקחתי את עיני ראיתי והנה שטרות־כסף משלשל הלורד הזה לאבי ויוצא. נסגרה הדלת אחריו ואבא פורץ בצחוק, צחוק לעג היה זה, צחוק הגזע, הלעג היהודי, שהערים על המוכה־בעיוורון… גם אמי צחקה אז, או אולי רק מדמה הייתי בשכבי תחת המיטה. בימים ההם לא הבנתי עוד כראוי את עסקיו של אבא ואת סיבת נסיעותיו הפתאומיות. אולם היום אני מיטיב להבינן וגם על טיב טרקליננו עמדתי. מצד אחד היתה בו מה“שמנת” שבעיר, ומאידך נמשכו אליו תיירים סקרנים למען… נגיד… האכסוטיות. היום מיטיב אני להכיר את מוצא תועפות הכסף, שנתן לאבי את האפשרות “לנהל בית” ביד רחבה ובתפנוק מובחר. והיום ההוא היה הראשון בחיי בו למדתי לדעת את הפחד ושמעתי במו אזני צחוק הגזע האיום. ובצחוק הזה פירפרה רוח הנקמה, היא אשר מדמדמת בעורקי כל בני שם. ואולי הצחוק הזה היה אשר עורר בקרבי את הנקמה והכניעני לעבד נאמן לה? אולי…

לא הרביתי לבכות בימים ההם – מספר מיכה שכני – כן, כמעט לא בכיתי כשם שגם לא שמחתי. כערבה שוממה ללא שינוי פשטו לפני הימים, יום רדף יום. והנה יום אחד התגנבתי שוב לפרדס־האושר, הוא חדר־המיטות. לפני המראה הגדולה עמדה אמי ועשתה את תסרקתה. לא הרגישה בנוכחותי. בצל הפרוכת הכבדה, המבדילה בין חדר לחדר, עמדתי ללא נוע ועצרתי את נשימתי. אהה, ילד מנוסה הייתי ולמוד דרכי־סתר. ואמי עשתה את קישוטיה במתינות, בכובד־ראש, בטיפול מיוחד. והנה סיימה ויצאה. לאט־לאט, כמתגנב, עזבתי את מחבואי ולבי חלל בקרבי, פן תשוב אמא, פן תראני פה… ולא שבה אמי. חיש־חיש פגה החרדה ואני אל מיטת אמי קרבתי. את ריחה הריחותי, ריח מיוחד חריף היה למיטה זו, ריח מגרה עד צפרני הרגלים. אולי בהשפעת הריח הזה ואולי משום שאת חלקי דרשתי ממיטת־אם התחלתי עושה הפיכות במיטה, נובר בכריה, בכסתותיה, נברתי בה בחימה שפוכה, כאילו חיפשתי שם איש. במהרה עיפתי וישבתי לנוח. ותוך כדי ישיבת־נופש זו התחלתי שלא מדעת מחבק כר־משי ממראשותי המיטה וקורא לו בשמות חיבה: אמא שלי, אמא יקרה. נשקתי לכר ולחצתיו אל לבי בעוז. כמדומני, שלא חיבקתי באהבה כזאת אשה מימי, העולם סביבי חדל. הפחד, פן אתפס, נמוג. ורק אני והכר, שני יצורים חיים ורוחשים היינו אז בעולמי. ופתע פתאום נשיקה קרה מלטפת את מצחי. אחורנית פניתי כמקיץ, והנה: אמא עומדת וצוחקת צחוק של רצון. אמא – לחשתי – אמא היקרה, וליטפתי את הכר, כי אותה ללטף לא העזתי, ועל לחיי זלגו שתי דמעות גדולות משפע ההתרגשות. את דמעותי ראתה אמא ולא נעמו לה. מיכה הקטון שוב בוכה – אמרה והשיבתני לחדרי האפל להיות בוכה ערירי בין הכתלים.

בבתי־הספר לא ביקרתי. פרא גדלתי בחדרי השרוי על הרוב בצל־אופל ובראשי מתרוצצות מחשבות משונות. עצוב מאד הייתי בדרך כלל, אף שלבכות חדלתי כיאות לבני גילי. ורק פעם אחת, זכורני, תקפתני שמחה רבה. בין מבקרי ביתנו צייר עני היה, את שמו אינני זוכר, אף שהיה נוהג להביא לי את תמונותיו שי. כנראה, משום שלא רצתה בהן אמא ועל כן אני שימשתי הפרגוד לקרבה. פה מלא צחקה עליו אמא, ודאי משום שעני היה ומחוסר כל השפעה חברתית. טיפש אתה – שמעתי את אמי בדברה אליו – והוא נוגה נוגה מאד. ואני הילד הרגשתי בתוגתו והבינותיה כי כצערי צערו. לשנינו פנתה אמי עורף. אל חדרי היה סר הצייר העני הזה לשוחח אתי, הילד, כעם איש בגיר. הרבה דברים למדתי ממנו לדעת ואת השנאה לבריות אולי הוא נטע בלבי, כי שונא־בריות גדול היה המסכן. אי אפשר לומר, כי אהבתיו, אולם גם שנאה יתירה לא רחשתי אליו. לא היה קיים אז בשבילי זולת אמי ולא כלום. ופעם, זה היה ביום בהיר אחד אחר־הצהרים, כאשר שמע את תשובת אמי הרגילה, הריץ כדור בגולגלתו ממש לפני פתח ביתנו.

שערוריה היתה אז בבית ובעיר כולה. ואני בפעם הראשונה בחיי רקדתי מחול־שגעון מסביב לביתנו. שמחה גדולה נפלה עלי. התפרצות רגש פראית תקפתני. לחדרה של אמי התגנבתי לראות את מעשיה, והנה ישבה לפני המראָה הגדולה ועשתה את תסרקתה כמימים ימימה, במתינות, בכובד־ראש, בטיפול מיוחד. אכן, כעין צער הכווה את לבי, צר מאד היה לי על הצייר הטיפש, הטיפש באמת. אולם שמחתי גברה חיש על הצער, שמחה ללא גבול, כאילו נוצח על ידי מתחרה מסוכן, כאילו אויב בקרב הפלתי.

ידעתי. לא אם טובה היתה אמי, לא שירי־ערש שרה לי להנעמת תנומתי, לא פינקתני כילד־מחמדים. ללא ריע ישבתי בחדרי וללא מחנכת, ערירי. ורק יצור אחד נאמן ומסור מכל היה לי, והוא כלבי אלפונסו. השתוממתי לא אחת ולא שתים, כי אמי הגישה לי את הכלב שי. ואולם עמדתי אחר כך על דבר המתנה הזאת. התברר לי, כי לא למעני עשתה זאת האם, כי אם למען צער פייטן צעיר. את הכלב הזה הביא לה אחד ממגדלי־הבלורית, באמרו: “משובח הוא הכלב הגזעי הזה, גברתי. כלבת אבי הדוכס המליטתו לפני ימים מספר. מובטחני, כי לרצון תהיה תשורתי”. צחקה אמי את צחוקה המגרה וקראה לי לגשת אליה. מיכה – אמרה – הנה האדון הזה הביא לך מתנה. נפלו פני מגודל־הבלורית, כסיד החווירו פניו. ואני את הכלב לקחתי והתיחדתי אתו בחדרי. האח, ידיד נאמן, אח לצרה, אלוף משחקים שלחו לי השמים. לו² ידעה אמי, מה מאושר הייתי אז! לא אם טובה היתה לי. ידעתי – נאנח מיכה המספר – אולם אהבתיה אהבת ילד אדומה ולשאת לא יכולתי לבלתי ראותה מדי רגע. ואת האיש, המכונה אבי, שנאתי. אגב, קרוב אני לחשוב, כי לא אבי היה, אלא קוזאק טטרי, כפי שאמרתי לעיל – בכו ידי המספר. ואולי את כלבי אלפונסו אהבתי אהבה אדומה משום שאמי נתנתו לי, או אולי משום שקשור בו מעשה הבזיון והעלבון של המנדב, לא אדע. לא חינוך טוב קיבלתי, או, במלים ברורות, לא היה לי חינוך כל עיקר. ועל כן תבורך אמי, כי התהליך הנקרא חינוך משרש מלב הילד כל הרגשה טבעית, מהרס את האישיות ועושה את הזאב הפראי־הגאה לכלב נוכל ורמאי.

רק ריע אחד היה לי בימים ההם והוא אלפונסו לבן־הצמר, בעל החוטם הקר תמיד, המלחך בלשונו הארוכה את לחיי ביום צער והמביט בי בעינים מבינות. אח מגן מכל נגיעה גסה היה לי אלפונסו. בשקידה ובדרך ההבעה האילמת הסברתי לידידי אלפונסו את מרי חיי ואת פרשת אהבתי אל אמי. והכל הבין. באזניו ניענע ובזנבו כישכש לאות. אני לחדר־המיטות הבאתיו ואמרתי: זר כשיבוא לכאן, אלפונסו, אל תנבח כמשתולל, רק באין קול תודיעני. פעמים רבות חזרתי לפניו על דברי אלו והוא הקשיב. פעמים אחדות הובלתיו לחדר־המיטות ובהיות בו זר הגביה את קולו בזועה לחרפתי ולנזיפת אמי. אולם לבסוף היה אלפונסו היקר שבכלבים, בהיכנס זר לחדר־המיטות משכני לשם בשיניו החדות. עתה ידעתי תמיד מה מתרחש בבית.

מפותח מכפי שנותי הייתי אז ונבון כבוגר כמעט. הוא בעל אינטליגנציה טבעית – התפארה בי אמי בהציגה אותי לפרקים לפני אורחיה בטוב לבה עליה, כנראה הייתי לה צעצוע חמד לעת התגנדרות. “עוד אין לו מורה” – השתומם גנרל זקן – “לא יאָמן כי יסופר!” אכן החליטה אמי לקבל מורה ללמדני, מורה מענין היה זה, סטודנט צעיר מבאי־ביתנו. עני היה ומחוסר־כל, אולם הדרת פנים היתה לו, מצח רחב וסנטר בולט. האדון אנטון – היללה אמי את מורי – יתפוס מקום חשוב בתולדות האנושות. לא יראתי מפניו, כי לא מורא לי אז ושום פחד מפני שום אדם. ורק בעמדי לפני אמי תקפתני תמיד חרדה פנימית שבלב, אולם לא כמו פחד רגיל. הלב היה מתכווץ ומתרחב שלא ברצוני. כתמים אדומים ואורות גזים היו מבליחים לפני עיני בראותי את אמי לפני המראה הגדולה – ותו לא. והאדון אנטון התחיל מלמדני. לא בלימודי קריאה חשקה אז נפשי, כי למה לי כל הצורות המגוחכות, אשר המציאו האנשים כדי לקבוע את מחשבותיהם לדורי דורות – כדברי מורי האדון אנטון. לשוא היה עמלי, תלמיד לא־יצלח הייתי. ופעם התחכם מורי ואמר לי, כי את אמי ואת לבה להבין אוכל בשקדי על לימודי. דבריו אלו הוגיעו את מוחי בלילות־נדודים ונער נבון הייתי אז מאד. התחלתי לומד, ובכלל יכול אני להבטיחך, כי רוב ידיעותי מפיו שאבתי. מורה טוב היה וידען גדול. ודומה שלימדני בהתנדבות, רק למען ברק עיני אמי, כי לא ראיתי מעולם, שיקבל שכר־הוראה כלשהו. מפי מורי, האדון אנטון, לקח שמעתי, אולם את ידידי אלפונסו לא שכחתי. יחדיו בילינו שעה טובה לא אחת, ולו ורק לו אני חייב תודה, כי הבין לבי את פירוש המלה: ידיד.

בלווית ידידי אלפונסו שירכתי בכיכר, כי גדלתי כבר וללא השהיה מצד אמי יצאתי לתור את הסביבה ולשחק באור השמש. לא אהבוני ילדי הרחוב, כי זר הייתי להם ולהלך־רוחם. מחומר אחר קורצתי. בני־גילי נראו לי קטנים ונקלים, והגדולים עסוקים היו בבתי־הספר, ולא ברצון יפנה ילד לקטן ממנו בשנים. ולכן רק עם ידידי אלפונסו טיילתי בכיכר למען התגליות. פעם אחת אירע והנה נבח באיבה אלפונסו. חתולה הריח ולא זז ממקום מארבו. תאב־דע רבצתי על יד ידידי לדעת את נפשו. על הגדר טיפסה החיה ולטשה צפרניה באיום. בנביחה כבושה ענה אלפונסו האויב. לא רגעים רבים עברו והנה החתולה טרף לשיניו החדות. רק בצוארה נשך – ותו לא. אכן גדולה איבת הגזע הנטועה בלבו מימים קדמונים – הירהרתי באלפונסו, ואת הטרף הביתה הבאתי. לאמי הראיתיו בגאוה. “ילד אכזר אתה” – הפנתה לי אמא את ערפה בשאט – “דם נשפך מהנבלה”.

כן, ילד אכזר אני, חשבתי אז, כמוני כאלפונסו; בלב שנינו נטועה האכזריות ללא־רחם. היום יודע אני, כי הלב הטטרי התרונן אז בקרבי בעוז. זהו כוח הטבע – מתגברים זה על זה, עליות וירידות, ברכה וקללה, הצלחה וכשלון לחלופין. מורה ידען היה האדון אנטון ואת ירושלים העיר שם לי למשל. הרבה ערים נחרבו, אמר, אולם בחורבנן לא בלטה האידיאה של ההרס. לא רגש־אימה יאחזנו בקראנו על חורבן קרתא־חדשתא על ידי הרומאים ולא על חורבן רומא וביזנץ על ידי ברברים. אף רומא הבוערת באש על פי פקודת נירון קיסר לא היה בה זולת מקריות במעגל החליפות. אחד ומיוחד במינו הוא הרס ירושלים, אמר מורי, ועיניו התלקחו באש זרה, זהו הרס נקמה. אל קנא ונוקם גמר בלבו להשחית את מקדשו, את עירו ואת מאמיניו, “דבק לשון יונק אל חכו בצמא, נשמו בחוצות נשי ירושלים. חשך משחור תארם, צפד עורם, היה כעץ. טובים היו חללי חרב מחללי רעב ונשים רחמניות בשלו ילדיהן, היו לברות למו…” רק אל נקמות ישמח ככה על שבר עמו, כי אל נורא הוא האל היהודי, אל מחריב ירושלים. זאת השמיע באזני מורי אנטון, בקראו את דבר החורבן מספר התנ"ך, ואני שומע וסופג… כן כן, רק על ירושלים היהודית חלה גזירת הנקמה היהודית, זאת היא נקמה האוכלת מסביב ולבסוף אוכלת את עצמה…

ורגלי האורחים לא פסו מביתנו. כל עולם הרוח והשאיפה היה אגוד אצלנו כבתוך קלחת. השכלתי להכיר את שמנת האנושות ואת פריה הבשל. הכרתי גנרל מוג־לב, שהיה אומר: דבר יקר היא המלחמה, גרם לי מזלי הרע להיולד בימי שלום. ובימי המלחמה שפרצה אחר־כך היה מסתתר מאחרי חייליו ומקבל אותות־הצטיינות על גבורתם. איש גיבור הוא זה – אמרו עליו כל באי ביתנו. בחכמתו הגדולה הצטיין מורי האדון אנטון וידיעותיו הרבות בכל רחבי הדעת פינו לו מקום־כבוד במסיבתנו. אולם אחר־כך נוכחתי לדעת, כי ידיעותיו היו לו רק קרדום לחפור בו, למען מצוא פתח פתוח בטרקלינה של אמא.

באחד הימים נשא את בת הגנרל לאשה ובעזרתה קיבל משרה כבודה, המפרנסת את בעליה בריוח. או אז חדל ללמדני. ורק הצייר, אשר איבד את עצמו לדעת, הלך הלוך והתחבב עלי, כי כמעט לא מצא לעצמו מקום רגוי בין שורות המבקרים בביתנו. היה כבן עולם אחר, כבן עולם שכולו אמת. על כן – החוורתי לנשמתי החוורת – הטרידו טוהר־נפשו מעולם הבצע והדמים. רק רדיפת־כבוד ראיתי והכנעה בפני הכוח והתאוה. ובפרט התאוה. לא! לא אוכל שכוח את הלורד האנגלי בשבתו על מיטת אמי, ואת שטרותיו. ואת צחוק האיש, המכונה אבי, צחוק הבזיון והנקמה. ופתע פתאום חל שינוי גדול בחיינו־בחיי. כרעם בטבע ירד האסון על אמי.

ביום לא־עבות אחד מת האיש, שהיה בעלה ונותן־לחמה. הוא מת משבץ בהוודע לו, כי נתגלו פחיו הטמונים לאחד המבקרים. נכזבה תקותו לריוח שמן, והשבץ טיאטאו משדה־פעולתו. בכה בכתה אמי, בפעם הראשונה לחיי ראיתיה בוכה. ואולי לא אותו אהבה, כי אם את הנותן לה ברק אורים רבים וקטיפת־לטף רכה? ימים רעים באו אז עלינו. לא רכוש גדול השאיר אחריו בעלה של אמי, כי ההוצאות המרובות אכלו את ההכנסות, אולם לחיי צמצום הספיק מכמנו הקטן. למה לי חיים כגון אלה – בכתה אמי בחיקי. כן, אמי הרכינה אלי את ראשה, כאילו ממני תבוא לה הישועה. כילדה קטנה היתה אז, ואני הגבר הייתי, מלוא האון. כך בא לי הרגע המצופה בחיי. רגע בו סיפרה אתי אמי באהבה, כספר אשה עם דודה. לא צער גרמה לי מיתת בעלה של אמי. להיפך, מאושר הייתי ובזוהר הצלחה טבלתי כאיש מורם מני עם. עברו ימי העזובה והערירות. אולם את אשר עוללו הימים ההם, ימי התוגה האפלה, מי ישיבנו? מי יסתום את פי באר־הקלון, אשר נפתחה בלבי ואשר כיונה את פעמי בדרך חיי? “האם כאחת מדלת־העם אהיה” – בכתה אמי באזני. ואני ליטפתי את שערותיה באהבה אדומה.

לא בידידותי חשקה אמי ולא בי כשלעצמי, כי לא אולמים מוארים ומראות משברות־אור, לא ספות־קטיפה, ולא המון משרתים המגישים יין בטסי־כסף, יכולתי להעניק לה. את הדירה המפוארה עזבנו ובית קטון שכרנו בירכתי העיר. חדר־משכית היה שם לאמא, ובשבילי ובשביל ידידי אלפונסו חדר בהיר. ועוד טרקלין קטן לקבלת אורחים. ומאחרי הבית גינה. לא! בשום אופן לא השלימה אמא עם חיי־צנעה. באורחים מגוהצים חשקה ובשיחות מענינות מעניני הרוח והרכילות. והיא עודנה אשה העומדת ביפיה וידיה מדברות ומבכות ונוסכות קסם מיוחד על כל רואיה. ולא שכחוה הידידים שבעבר. עוד טרם יעברו “ימי האבל” והנה אחד־אחד התחילו מבקרים בטרקליננו הקטן החשובים שבאורחים. לא קול ששון שבת אצלנו ולא רוח החג.

ואני הכרתי בימים ההם את פאול. עם ידידי אלפונסו שירכתי בסביבה, בשדות ובעיר. יער גדול היה לא רחוק מן הבית ובו לחשו עצים תעלומות והאדמה רטובה שם תמיד, לחלוחית מגרה, חריפה נדפה מן הארץ. בשפתיה הפתוחות למחצה של אמי הירהרתי בשבתי גלמוד ביער ובהריחי את הריח המשכר, המתמר מבקע האדמה. ביער הזה פגשתי את פאול. על יד עץ־אורן עמד וחרט אותיות בגזעו. מה מעשיך כאן – שאלתיו – האם אתה הממונה על העצים? לא – ענה – אני הממונה על לב אוהב. עצב גדול נשפך מעיניו והוא כבר עלם גדול. מכנסים קצרים, נעלי־צבא וסוליותיהן כפולות, ועניבה שחורה פורחת על צוארון־כותנתו הלבן – השלימו את תלבשתו. מה מעשיך כאן – שאל הוא. אני – עניתי בכובד־ראש – אני מהרהר באהבה ובאחריתה. ובו ברגע נתון לבי לאמי, היושבת בטרקלינה הקטון במסיבת אורחים וסופגת צלילי פסנתר או דברי רכילות באזנים חומדות. גם אני לאהבה – אמר פאול בעצבות גדולה. קלה מאד ברית הידידות בין עלמים אוהבים ביער.

גם אני וגם הוא אהבנו. את בת הצייד שביער ההוא אהב פאול. ימים טובים היו הימים ההם לשלושתנו, לי, לאלפונסו ולפאול. ביער־תעלומות בילינו את שעותינו וגם את ליאונה בת הצייד ראיתי. אל ביתה הביאני פאול ושם כיבדתני בת־הבית בספל קפה ובעוגה. שמחה אני מאד – אמרה בנימוס מיוחד ליאונה – להכיר עלם בעל־השכלה מהחברה. הבינותי. “החברה” – זו היתה תשוקתה ומשא־נפשה. פאול, ידידי המסכן, אתה לא יכולת לפתוח לפני אהובתך את שערי ההיכלים המבריקים ולשעשע את נפשה בשיחות מעניניות וברכילות. כמה הבינותי אז לנפש האשה וכמה אומלל הייתי בראותי, כי אותי מבכרת ליאונה על פני פאול – הלא קיותה להגיע בעזרתי לפנים השערים הסגורים. כמוני כמוך הייתי, פאול. גם אני לא יכולתי להעניק לאמי את אשר חשקה. ועל כן אבדה לי אמי. לא עוד ליטפתני בידיה המבכות ולא אני ליטפתי את שערותיה המשכרות. מה שנאתי אז את מין האדם הזה רפה־השרירים ורחב־האגן, מין זה מגדל־השערות והוגה דרישות ותביעות, בראותי את ידידי פאול נושך את שפתיו עד זוב דם. לא בבני־אכרים חסונים רצתה עוד ליאונה, הם המאמנים ידיהם לחבק נשים בכוח, הם המיטיבים לקלל, לירוק ולשתות. בחברת פאול ובעיקר בחברתי בחרה ליאונה ודמתה לשבת בחברת נשואי־פנים כדרך הגבירות בעיר. כן, כן, ברומנים כתוב, כי אף משרתת משפל המדרגה זוכה להינשא לבן־דוכס, אם יפה היא ויודעת את הדרך הנכונה. וליאונה ידעה את דרכה. בלילות־נדודים ביקשתי תחבולות להפנות את לב הנערה לידידי פאול – ולא מצאתי. כי ידוע ידעתי את האשה. לא קנאה היתה בלב פאול אלי. ידע והבין, כי חף אני מפשע, ואף על פי כן זיק רע היה מבליח בעיניו לפרקים בראותו את ליאונה כשהיא פונה אלי ואבריה אומרים שירה לקראתי. את תהום השקר של גוף האשה למדתי אז להכיר. שני ידידים אומללים היינו. אני את אמי אהבתי אהבה אדומה ופאול לא חדל מליאונה. ובאחד הימים, בראותה כי אין לה תקוה פה להגיע אל מחוז חפצה, נסעה ליאונה לקרובה בעיירה הסמוכה, וידידי נגרר אחריה. שערותיה המוזהבות וחזה המלא נושם־הגירוי לא חדלו מלזעזע את פאול. ככה אבד לי ידיד יקר ועקבותיו שוב לא נודעו. פאול, ידידי המסכן – נאנח המספר וידיו בכו חרש.

ובינתיים הלך רכושנו הלוך ונמס. כאמור, לא רכוש גדול השאיר אחריו בעלה של אמא וביתנו הקטון מלא אורחים תמיד מאחר הצהרים עד אור־הבוקר כמעט. לא פעם ריפרפו כנפי דאגה שחורות על פני אמי, כי כיצד תמשיך את חייה אלה בהתרוששה עד כלה? ורק בבוא האורחים הפיקו פניה הדרת־אושר כרגיל ולא סוף היה לויכוחים, לריקודים ולקול הפסנתר. או אז שכחה אמי את יום מחר, או אז מלאו־נחיריים נשמה רוח־חיים ושפתיה היו רגועות ועדינות־עדינות. “איזה ריח משכר נודף מהאשה הפלאית הזאת” – אמר פעם הגנרל הזקן אל חתנו אנטון ולא ידע, כי אני הצעיר הקשבתי לשיחתו. לא ברכת־כסף הביאו עכשיו האורחים כבימי בעלה של אמי, כי אם קללת הכליה. לא ידעה אמי את דרכי הניצול שאילו לנצל ידעה, כי אז לא היתה נסוגה־אחור מטעמים מוסריים, שהיו בעיניה כדין משפט קדום. לה היה רצון, היתה שאיפה, ורק בכוח אחד הודתה, בכוח הכפיה שאין מפניה מנוס. והנה החלה מחשבה מפתה מפתפתת במוחה של אמי. האם באמת כלו כל הקצין. האם שוב אי אפשר להמשיך את המשחק כבימי בעלה המנוח? בעיניה קראתי: הרי גוף לה עוד גם היום. האם תמו האיילים הלהוטים אחרי ריח בשרה המשכר? אין אשה בעולם שתעמוד בפני הנסיון, אם כוח המשיכה של גופה הוטל בספק.

ובמהרה נוכחה אמי לדעת, כי לא נס קסמה… ימים היו ולילות היו בהם משכני ידידי אלפונסו לחדרה של אמי ואני אף הצצתי מבעד לפרוכת… רק באור מנורות רבות, תוך כדי רשרוש קטיפה ואטלס ושאון בריות מתוכחים, טעמה אמי טעם חיים. כמוצלפה בשוט מידי אלפי שדים רדפה עכשיו את ימיה ביין, בגיל, בהוללות. ואני הקודר נשכחתי ואת פינות החדר תמכתי לפרקים ואת שפתי נשכתי פרא כידידי פאול המסכן. אפיי הלך הלוך והתבשל, אופי גבר. פרחה בי כבר אז שנאה לוהטת אל כל מבקרי ביתנו. לא הבדל ידעתי בין בעלי רכוש ובין מחוסרי־נכסים, בין המשמרים ובין המתקדמים הקיצונים, בין הפיליסטיים, חוטפי תאות־רגע רק עד כדי הנאה פושרת, ובין האבירים התועים של החמדה לכל גוניה וגוני גוניה. שנאתי את האלכוהול, את החשיש, את המורפיום ויחד עם זה שנאתי את צלילי הפסנתר, המשמיע יצירות גדולי המוסיקאים או ריקודים מודרניים לפי הלך־רוח האורחים. רק לאמנות הציור לא נטרתי איבה בלב, אולי בזכות הצייר הצעיר ההוא, אשר איבד את עצמו לדעת מאהבתו את אמי. רק היער נשאר לי ידיד נאמן גם אחרי עזוב אותי פאול ידידי המסכן, והעצים העבותים־העתיקים שחו לי את שיחם, כי אלה הם החיים, הם גורפים כנהר גאה בשטפונו ועוקרים כל רפה וחסר־שורש בלי משוא־פנים. לתאניה ואניה אין ממש, כל ממש – רישרשו הצמרות ממעל.

והנה פרצה המלחמה הגדולה. לא אותות דראון הגיעו עדינו ולא רעם תותחים שמענו, לא פצועים סחבו לעינינו קרונות סאניטריים. רק אחת ידענו: רבו בגדי־השרד בין מבקרינו: אופיצרים. רק אחת ידענו, לא פגה השמחה והצהלה מחדר האורחים. רוח גיל תוקף כנראה את האנשים החודרים לתחום ארץ נכריה, או המרחפים בין חיים ובין מוות בכל שעה – חשבתי בלב. ללא גבול פרצה ההוללות בביתנו. הוסר הנימוס שבהסכם החברתי, כי מה יתן נימוס אם החרבות מצחצחות והעורבים קוראים תפילות־אשכבה באשמנים. בשפע זרם היין, פרא האדירו השיכורים בלילות וערמות שטרות נערמו בבית לאות. ורק אני יחידי הייתי כשטן מרקד, כפיכח אחד בעולם שיכורים. והנה התחילו מגיעים עדינו קולות השתוללות. כפרים סמוכים עלו באש, שמועות מחרידות נישאו על כנפים נסתרות והחרידו את צפור הלב. הפחד ארב באויר. לא לב שמו חומדי היין והתאוה לאותות מסביב, ואמי כדרכה נוהגת. מה לה, כי רבים ממבקריה הלכו לעולמם. אחרים ימלאו מקומם, כי מלאה הארץ בני־אדם. ובטרקלין תמו פני המכרים, אין מכרים עוד, על כולם נגזרה הכליה. רק עם אחד ישנו, עם כביר, עם אוהב יין ושירה והוללות. והעיר מלאה בגדי־שרד ולבי הומה בקרבי. לא פעם קמתי בלילה ממשכבי ובפי צעקה מחרידה. לא שעתה אלי אמי, כי גבר אני כבר ולבה לטרקלינה ולאורחיה נתון. ובעיר רעב בחוץ ומצוקה בפנים. חבילות צרכי־אוכל התחילו מגיעות עדינו מן החזית. תשורות חן וקמח מאופיצרים אוהבים ביום דין וחרון. את מכתבי השולחים קראתי, כי לא עין נתנה בהם אמי. את צעקת כל חיי בהם שמעתי, החי המשתוקק לחמימות ולאשה כדי לשבור את רעבון הבשר והרוח גם יחד. בני האדם האומללים – הרגשתי בנפשי החוורת. ובעיר צרה חדשה: חיפושים ומלשינות ומצודים. רוחש־בוחש משהו בעיר. אנשים בלתי־נראים חופרים חפירות מתחת, כורי־אופל ארורים מאיימים בלילות – והנה פחד. לא אחת שמענו כי אחד מבאי־ביתנו נידון על ידי בית־דין צבאי למות – ואין דבר. וטוב שלא מצאו בביתנו בשעת מצוד שום נייר חשוד כי הצרה תלויה תמיד מנגד. את חייה ממשיכה אמי, בעיניה ברק מסתורי עתה, ברק התאוה עד שתחפץ. לא אחת ולא שתים ראיתיה לפני המראה הגדולה שבחדרה כשהיא עירומה. האשה שבה הרסה את כל המחיצות והחרימה את שארית המשפטים הקדומים, שנשארו לפליטה. ועל מצחה הדרת־קודש כעל מצח אלילה כנענית עתיקה, היודעת לנהוג במושכות התאוה ולעבוד את התשוקה הגדולה.

יום רדף יום באימה כבושה והחיה האדומה עזבה את שוכה שוחרת טרף. יום איום הגיע, יום החורבן. לא ידעה עוד החיה האדומה גבול. כליה נגזרה על יושבי העיר. איש לא יצא מפתח ביתו, כי בכל פנה ארבה מפלצת. מלחמה נוראה הוכרזה. הושבתה השמחה בעיר, וגם בביתנו. השטרות עפו ופסו, כי ערכם ירד פלאים. כל באי ביתנו היו בין המתים. ארורים היו כל החיים. לא ירדה ממיטתה אמי – והזקינה. קמטים חרשו את פניה, ועיניה כהו. אליה קראתני לגשת, להגיד לי דבר סוד, אמרה. לא ניגשתי אל אמי הזקנה. על אף החיה האדומה, המנתקת את שרידי אזיקיה, יצאתי לבקר את ידידי היער עם ידידי אלפונסו. שוחחתי וסיפרתי לו, כי הזקינה אמי וליחה נמר. בעצבות כישכש בזנבו אלפונסו. וכששבתי הביתה… לא עוד שמשות בו היו, לא רהיטים. שברי כלים וגרוטות התגוללו בכל עבר. ועל הרצפה ראשה של אמי מתבוסס בדמו. ועל המיטה גופה המבוקע… לא דמעה ירדה עיני. ידעתי. החיה האדומה שלחה בה ידים נוקמות. לתאניה ואניה אין ממש בחיים – זכרתי את רשרוש הצמרות ביער. ממחסן־מצרכים הנסתר, שלא מצאוהו הרוצחים פח נפט הוצאתי, שריד הימים הטובים. בנפט השקיתי את גופת אמי, הלוך והשקה בשפע את ראשה ואת קרביה. ואחר כך שפכתיו סביב. את קרעי־בגדי, שלא אבתה בהם החיה האדומה, אספתי וארזתי לי חבילה לנדודים, ובצאתי עם ידידי אלפונסו הצתי באש את הבית הקטון ואת אמי האהובה… והאש האדומה לחכה בלשונה את שארית אהבתי האדומה.

כאן הפסיק האיש המוזר את שיחו וכבש את פניו בידיו. וכך תהה שעה קלה. קרב לשולחננו בעל בית־הקהוה וביקש בנימוס וברוב סליחות שנעזוב את האולם, כי שעת הנעילה הגיעה והשוטר הערבי כבר מחכה בחוץ. כנעור מחלום־בעתה הרים שכני את פניו והוא המום ומהומם עד דכא, ואך בקושי נתפכח והתכרבל באדרתו כשעוד הוא תוהה ברון תמונות מימים עברו. אם רצונך בכך – פנה אלי – סורה אלי, ואגמור לך את אשר החילותי. היום עלי לגמור על כל פנים – צחק צחוק מוזר לקראתי וזיק – הפעם לא ערמומי – התנצנץ ודעך בעיניו. יצאנו.

גשם טיפטף בחוץ והלילה אפל היה. בצוארון אדרתו לוטים פני חברי־לדרך. הים הומה את המיתו מרחוק והכל ספוג רטיבות סביב. הרחוב – שלולית גדולה. קפואות הרגלים מני קור. אנו הולכים אל דירת איש־שיחי. עתה פתח לבי שלי בלחישה. אל תלך אליו – לחש לבי – אל תלך. שם מפח־נפש מחכה לך, אולי – לחש לבי – יתנקשו שם בחייך לרעה. אפל היה הלילה, ללא הפוגה ניתך זרם הגשם. שם שתי ערביות בביתו – שנה לבי בפנותו אל נפשי החוורת – והערביות, כידוע, קרובות לסכין… את צוארון מעילי הרימותי וכיסיתי בו את אזני לבל אשמע את נקיפות לבי החרד… ברק אדום פילח את רקיע־האופל ובאורו ראיתי את הצחוק המוזר על פני חברי־לדרך. צחוק לעג היה זה… רעם הרעים בקרבת־מקום ולבי עמד מלכת. אולם רגלי לא עמדו, רגלי הולכות ונושאות את הגוף בגשם, הן נמשכות בכוח קסמים, הן נגררות… ללא אומר דפק חברי־לדרך בשער־עץ נקוב־מסמרים והנה נפתח לרווחה. ערביה זקנה בירכתו בקידה. אין זאת ערביה – ענה איש־שיחי הפלאי לרעי – זאת היא אשה טטרית. טטררר – נקשו שיני אחת בחברתה – טטררר… גם אז – המשיך הוא – בבית־הקהוה, בדברי עם שתי הנשים, גם אז טטרית דיברתי ואתה לא הבינות.

החדרה נכנסנו. מרווח היה וגדול. בית מזרחי היה וכנהוג שימש שם הפרוזדור גם טרקלין, ובו הרבה דלתות. דלפקי נחושת עמדו בפינות ועל ידם כסאות³ קטנטנים. ספות מנומרות־אדומות נשענו אל הקירות ואוסף נרגילות בקצה האולם. בפינה גהרה הזקנה והתחילה יונקת נרגילה. שב נא – מזמינני בעל־הבית – אורח נכבד אתה לנו. צחוק ליווה את דבריו אלה לוית־חן מוזרה. על אחת הספות ישבתי ואל הכותל נלחצתי במגינת־לבי. בידיו ספק בעל־הבית ושתי הערביות הידועות לי מבית־הקהוה ניגשו אלי והתחילו מפשיטות ללא־אומר את מעילי הרטוב. אל דלפק הן מושיבות אותי ומגישות קפה שחור. אורח נכבד אתה לנו – חוזר בצחוק מוזר בעל־הבית. הכל רגיל היה למראית־עין ונטיתי כמעט לחשוב, כי פחד־שוא פחדתי, אולם היום יודע אני כי לא־כן הוא. עכשיו נכון אני – אומר בעל־הבית – ודאי כבר התחממת דייך אחרי המבול. כן – עונה אני ושיני אחת בחברתה נוקשות מקור וחרדה מוזרה. אבדתי – פלט איש־שיחי. אבדתי – חזרתי אחריו ללא קול ברעד… אבדתי – מספר בעל־הבית – נעלמתי מעל השטח. אבל אחר זמן לא־רב נודע שמי לא רק בעיר מולדתי, כי אם בכל רחבי המדינה לזוועה. לא שמי מני אז היה זה, שם חדש נצמד בי. שם מסולסל ומלא תגים. שם מגבוה היה שמי, שם אחד מחברי הממשלה – מסנן איש־שיחי בגאוה. וכחבר הממשלה תועלת רבה הבאתי לארץ־מולדתי. המצאות המצאתי למען המשטר המתוקן. אני הגבר הייתי אשר גזר על מכונות־קיטור לשקשק ברעש בשעת חיסול מאות הנידונים למות. לא קול יללתם אחרונה שמעו ולא פרפוריהם ראו הקרובים, המחכים לצאתם בחוץ.

צחוק ירוק צחק בעל הבית בסננו את המלים הללו. אני – אמר – המצאתי את הסד הלבן בשעת חקירת האזרחים החשודים בחתירה תחת הערצון. לא תלינים נכונים עמדו על ידי בשעת החקירה. לא! הרי פסיכולוגים אנחנו במאה הזאת ואני איש מודרני, מביכורי הרוח האנושית טעמתי. לשלום בירכתי תמיד את השבוי, המובא לפני. אתה חרד לחייך – השתוממתי למראה האסיר – אין מה לחרוד. אדם בעל השקפה – הייתי מסנן בין שיני – מוכרח למסור את נפשו על השקפתו בעת צרה. במהרה היה האסיר פותח את פיו ואני נכנס אתו בויכוח. הרי האנשים המודרניים מכבדים את דעות חבריהם. חופש ההשקפה זהו עיקר לא־יעבור – בויכוח. ובסוף השיחה הייתי אומר כאדם ישר: דע, כי פקיד הממשלה אני וחובתי היא למסור אותך משום השקפותיך – להורג. אולם אתה הרי לא תיחת מפני המות. הרי לא הפרט וחייו חשובים, כי אם ההשקפה. האידיאה. צחקתי את צחוקי הירוק. לשומרי הסף הייתי מוסר את הנחקר ברוב נימוס. זה היה הסד הלבן. אהה – נאנח המספר – אדם פרודוקטיבי, בעל־המצאות הייתי, אף בהומיאופאתיה השתמשתי. על כל קיבוץ, על כל עם הפקדתי פקידים משלהם, כי רק כלב יבין לדרכי הזאבים. וכלבים נאמנים מצאתי, את נצורות שרשי עמם היטיבו להריח. וגם אני כלב בוגד כזה הייתי. רואה אתה – מראה בעל הסיפור על תנ"ך, שהיה מונח עד כה בכיסו – זהו ספר התורה, הנביאים והכתובים. זהו ספר יקר גם לי. בו לימדני לקרוא מורי האדון אנטון. הספר הזה חי. הספר הזה משפיע חיים. הוא מדבר. את האבלים הוא מנחם, צרי הוא נוסך ללבות שסועי־עולם. הוא היה אשר שימר את עם־הקרי. הספר הזה קילל את העם ההוא והקללה נתקיימה בו: “תתן להם מגנת לב, תאלתך להם” – קורא בעל הבית – “ארורים הם בבואם, וארורים הם בצאתם, תבוא עליהם המארה והמהומה והמגערת, ודבק בהם הדבר עד כלותו אותם מעל האדמה, יוכו בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחור ובחרב ובשדפון ובירקון. בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו ואין רודף” – מסלסל האיש את דבר־האָלה וקולו איום. קול איש היה הקול, והנקמה הגדולה עולה כאד מנחיריו.

בי בעצמי – בכו ידי המספר – אמורים הדברים, רק בי בעצמי. אני שרפתי את הספר הזה. גזרתי עליו כליה בכל רחבי ממשלתי, יען אהבתיו. את מבוע התקוה האנושית התאזרתי להחריב, את תנחומי האבל, את מפלט נכה־הרוח. כי את כולם שנאתי שנאה משלהבת, את העשיר ואת הבער. את האביון ואיש־הרוח, את כל הגזע האנושי להורג למסור רציתי. מתוך שורות הספר הזה שאבתי את כוחי להכחיד וכוחי זה הוא שהביאני להחרים גם אותו. דברי הקללה המו באזני ואני רק השומע הייתי והמגשים. בתחבולות מנוסות השתמשתי. שפה אחת לטובת חברתה החרמתי, למען אחות את אחותה תאכל. וסוף האוכל תמיד לכליה גם הוא. ידעתי, יום יבוא ולא אות אחת תשאר מהכתב המרובע, אכן טמנתי לי אכסמפלר אחד בכיסי. הנהו. תמיד הייתי נושאו אתי כקמיע יקר־יקר. הנני לפניך, אני רוצח ספר־הספרים, אני מצית הערים, אני מאנס הנשים, אני משחית הבנים, כי אני שונא את החיים. באשר הם חיים. ללא־חינוך גדלתי, אדם פרא אני. לא אמי חיתלתני לילה ולבי לזרועות אם אוהבת חיכה תמיד. בבצע ובבוץ ביליתי את ימי־נעורי. אכן לא מוסר בא לרמותני, לא קול מדריך להטותני. מכיר אני את טיב הספצייס: אנוש. גועל הוא לי וגם אני עצמי רק גועל הנני לי. נקם לקחת רציתי על יסורי מיומי הראשון ולהכחיד את כל הזרע המושחת ההוא. אולי עוד זרע אחר יקום לחיות על כדור־הארץ, אולי זרע בהיר ורב־תכונות? אני הייתי החורש הגדול. אולם לא הצלחתי בדרכי. הספר הזה חי ואני עצמי הצלתיו. ועוד אנשים רבים הולכים בנתיבותיהם ונושמים את האויר הנאלח בדמותם, כי פרדס־האושר הוכן להם מימי בראשית. טרף הייתי לאידיאה של נקמה, ואמי, אשר אהבתיה אהבה אדומה, היתה להוללות. לשנינו גורל אחד. האידיאה אוכלת את נושאיה. לך אם אוהבת היתה, לך מולדת יש פה כיום, לך יניקה נועדה מחולות ומבשן ומים – צווח פתאום המספר וידו אחת שלוחה אל צוארי ובשניה להב־פגיון. נאחזו במשתולל הנשים – והשכיבוהו. את עיניו עצם ונשם בכבדות כמי שחסר אויר. לא לשוא פתח לבי את לחישתו בדרך… ואני עוין את אשר לפני, אבל מוכן להגן על חייו. ובחוץ מטפטף הגשם… בליל־פחדים זה המתנתי לסוף חזיון החיים…

לאט פקח את עיניו בעל־הבית החולה והצחוק הירוק מקנן על שפתיו. אורח נכבד אתה לנו – לחשו שפתיו בקושי – הרי אתה מבין, תבין גם כי אין בצע בחיים־חייך – סינן והתקומם כאזור־כוח מחדש והמשיך לספר. אני עייף הייתי – אמר – עייפתי מעבודתי, מהשלטת משטר מתוקן. אל ארץ־הרים יצאתי לשובב את נפשי ולשאוף כוח חדש כדי לגמור את אשר החילותי. שם הופיעה לפני אשה ואתה שתי בנותיה. אלה בנותיך אתה – אמרה – ואתה כטוב כעיניך עשה. זכרתי, אי־פעם בנעורי היתה לנו שפחה טטרית בבית. הנשים לתועבה לי היו תמיד ורק את השפחות התהלכתי לפעמים. זה הוא זרעי שלי החי – הראה בעל־הבית על שתי הנשים. אלה שביקרוהו בבית־הקהוה לתמהוני. את צחוקו הירוק צחק המספר וידיו צחקו אתו יחד. הנקמה, שפניה אל כל הגזע החי, פנתה גם אלי. מזרעי אמרתי להתחיל. הנה שתי בנות אלה, למודות מלאכת־הנשים הן, בירושה בה להן הדבר, מסבתא, מאמי, הרקבון כבר אוכל במעיהן… איש מודרני אנכי – הצטחק בעל־הבית – לא באש העברתי את פרי חלצי לעשתורת. את זרעי גמרתי להשחית, אכן ברחתי אתן יחד מארץ ההרים וכסף גנבתי מטמיון הממשלה. איש עשיר אנכי פה…

הוי, – נאנחו ידי המספר – צורבת הנקמה בעורקי, אין מפלט ממנה… הנה אל האדמה המתה ברחתי. את החול הזה נשקתי והרויתיו בדמעותי. כאן גרו אבותי והם אהבו את אדמתם. אל ארצי שבתי, ארץ בה משלו האלונים הכבירים, כאן מלך “אדון”, אֵל האהבה, אשר חזיר־יער ביתק את בטנו עד מות. עד היום הזה שותת דם נחל־אדון באודם. בארץ זו קידשו את הבתולים לעשתורת המלכה ועל כן “כלבים” בבגדי נשים עבדוה על במות־יער ובהיכלי־דביר. כאן בעל־המון הגיבור פיתה נשים ביום־מועד. הוי, אֵם בכנען צידון, ועיר־הדר דמשק ועיר־בעל־ברית שכם. לא עוד יש אבימלך להרוג שבעים אחים ואבישלום לשכב עם פלגשי אביו, אשר אשת־איש חמד ויהרגהו. לא עוד היא עיר פלאים ירושלים! ירושלים! את כל קבריך נשקתי, את כל מצבותיך בלשוני המצורעת לקקתי, כי כל אבן בך יקרה לי, כי מאבות אבותי היא. אֵם אוהבת היית לאבותי, ירושלים! גדולה ואיומה את בתזנוניך ומחרידה בחורבנך. למשל ולשנינה את לכל הגויים על אף משקלך המדיני הדל. גאה אני כי אֵם מלאתי־און היתה לאבותי, והם ידעו לחיות חיי גבורים. למה לא אני נולדתי בימים ההם בקרב עמי, בקרבך, אם בישראל ירושלים, להיות שולח רומח בחומש ומשליך נבלות מומתים בשדה יזרעאל למען כלבים דמם ילוקו. אתה רואה – פנה אלי החולה המספר – באתי הלום, לראות את אמי, את האם בישראל. בנבלתה רציתי להרנין את עיני ולהחליף כוח למען מפעלי הגדול. והנה היא נושמת וחיה. כולנו, כל רוצחי ספר־הספרים מעבר לים, כולנו אנו באים לראות בשלום אמנו. כיום הם, תלמידי, אוכלים איש את רעהו, לפי הוראתי אני. אולם מחר יבואו… יבואו…

זוכר אתה – המשיך החולה אחרי הפסקה קצרה – בפגישתנו הראשונה סיפרתי עמך על הברית הנעלמה. כן, יש ברית נעלמה ואתה בן־בריתי, אם תרצה או תמאן. הנה – ימים שנים – כאשר חיפשתני ולא מצאתני בבית־הקהוה המעופש ההוא – אכלה בי הנקמה עד אפס כוח. לא רוח חיים כמעט נותרה בי, שכבתי ובנותי מטפלות בי. מה בצע. גם בהן נגעו ידי הנקמה… בן־ברית אתה לי ולכן מסרתי לך את סוד דרכי, כי לא מצאתי אחר במקומך כל ימי חיותי עלי אדמות. זכור, רק האידיאה פועלת בחיים. הוא אשר ידעו ידעוני מצרים… אמי היתה לעשתורת ואני לאל הנקמה… את זרעי כבר הקרבתי קרבן־כליל לאשמן ואין כוח עוד לשוב ולגמור… אכן, אלי, אל עצמי פונה הנקמה… אתה תראה בהילקחי – הלא העידותי בך… ובדברו את המלים האלה נפל על פגיונו. בשעת השיחה לא ראיתי כי נכון בידו הלהב למען הסוף. לא הועילה עזרתי… החוד אל הלב חדר… התמתח המיתר ועיניו המתנצנצות קפאו… ובחוץ חדל הגשם… השחר האיר…

יום יום מבקר אני בבית־הקהוה הידוע. חורף עתה, סגריר, גשם, ואשה אין אתי בחדר להיות העזר כנגדי. בביליארד אינני משחק. אולם את קללות המפסידים בכל שפות הליבאנטה המדוברות כאן אני שומע ברצון ובהנאה יתירה. באדם הפלאי, שהכרתיו פה, אני מהרהר באונס, כה גדולה עוד היום השפעתו עלי. אומרים עליו, שהיה ידידי, אולם ידיד לא היה לי. ואף על פי כן אומר אני, כפונה אליו, אולי רע הוא, כי לא הצלחת להפיק את זממך, לנקום את נקמתך עד כלה ולהכרית את כל הזרע האנושי הרע הזה…

– הרי אמרתי לך, שאך תתאכזב…

כך אמרה היא. ישבנו בבית קפה. הנאת סוף־סוף שטפה את עצם שבתי שם. סוף־סוף יכול הייתי להסתכל בה כאוות נפשי. כלומר לא בה, אלא בפרצופה. שום הומה־מהומה סביב. שום טרטור של עסקיות או עסקנות. שוב צד שלישי. לבי לבי, כמה נאה פרצוף חוורין זה, מגולף באיזמל דייק. הנה המצח שאינו לא גבוה מדי ולא צר מדי. והעיניים התכוליות הללו, השקדיות, במקצת מונגוליות. והגבינים הקשתיים הדקים, כאילו אך לצורך רימוז. וכמה עדינות הלחיים הללו, קצת שקערוריות, אך לא יתר על המידה, ומבליטות את קצות הלסת העליונה – שוב רמז מונגולי ברור. והשפתים הללו מתחת לפלומה עדינה של זכר־שפם – שפתיים בשריות מסוטפות־צמאניות, ישובות על סנטר תקיף אך מצטנע, וכל זה יחדיו עטור בשפע גזוז של שיער ערמוני. כך הייתי רוצה לשהות שעות, שעות רבות, להסתכל שוב ושוב, לגלות פרט חדש, ויותר מכל לספוג ושוב לספוג את המראה כולו, את הפרצוף הנפשי הזה, שכל כך כמה הייתי לו כל הימים – אלמלא אמרה:

– כל אמירותיך בשתיקה, הרי הבטחת לגלות לי סתרי־עולם…

אומר אני לה: הבטחתי, אף קיימתי. ואם…

– ואם אינך שומעת – רצית לומר – הרי זו אך אשמתך. ובכן, דע לך, חכם־לב שכמוך, אינני שומעת כשאין מדברים למעשה. אני, בשר־ודם פשוט אני, ולא איזו דמות משולה, שאתה משלהב בדמיון הגברי המטופש שלך. ושתיקה, או לפי גירסתך המשוערת “שתיקה מדובבת” – למעשה אפילו לשעשע אינה משעשעת.

אומר אני לה: ובכן מוטב שנדבר.

– בדיוק. הלא אך משום כך הסכמתי לפגישה זו. שמע, חכם־פה שכמוך, פתח פיך ונשמע אם יש איזה גרעין של ממש בכל ההתנפחות שלך.

מה איפוא אעשה, פקודה פירושה פקודה, אני פותח את הפה… הס. הס מוחלט, כי אין מלים בפה. כל מה שנצטבר בלב, כל אותם תלי תלים של מחשבות, והגיונות, ודברים של טעם – פתאום פרחו ואינם. שום דבר, הראש מרוקן, הלב חלול, הפה משותק, אפס גמור. רבונו־של־עולם, אם כך. אם עד כדי כך, אנה אנו באים?

ופתאום –

פתאום מתבצבץ בזכרוני, שראיתיה. באותם מראות מני קדם ראיתיה. וכך אני מתחיל להסביר לה…

– שמעי אשת לפידות מבנות היענה – אני אומר לה – אל נא תדמי בנפשך אפילו רגע אחד, שאַת הנך אַת. שממך מתחיל הכל ובך מסתיים הכל. הרי לאמיתו של דבר, אינך אלא דרגה מסויימת, שלב־מעבר, תחנה ארעית.

– מה הענין החדש הזה – היא משסעת אותי – השתגעת פתאום?

– אנא רחומה – אני מחלה פניה – אנא שמעי עד הסוף, אולי לא יהיו הדברים כל כך מרוחקים מההרגשות שפורחות בסתר לבך. וכי מה איכפת לך אם תטי אוזן שעה קלה?

– טוב. אני מוכנה. פתח איפוא פיך.

אומר אני לה: כאשר ראיתיך לראשונה, כהלום רעם הייתי. ודאי עודך זוכרת את הרושם המבולבל שעשיתי אז עליך, כפי שסיפרת לי. היודעת את למה? משום שהייתי בטוח, כי הנה רואה אני לפני אדם קרוב לי מאד, אדם שהייתי נוהג לראותו לעתים קרובות מאד – אך אף־על־פי־כן, אף שהייתי בטוח בכך, ידעתי בו ברגע, גם זאת: שלמעשה, בממדי המציאות הקיימת, אני רואה אותך זו הפעם הראשונה. הדו־מציאות המשונה הזאת, היא שטפחה על כל הרגשותי באותו רגע גורלי של חיי. ותאמיני או לא, עד עכשיו, כל הימים מאז הכרתיך, אינני יכול להשתחרר מהרגשת הגורליות הזאת, אף־על־פי שלמעשה, בממדי המציאות הקיימת, כאילו לא אירע דבר.

אכן, משהו נתהסס בהבעת פניה. כאילו דמעה נתנצנצה בעיניה. דמעת העבר. דמעת הפגישה הראשונה והחלום הנשי הראשון. אך – כאילו בתנופה אחת נותק כל העבר ההוא, כל העבר הטפשי החסר־כל־אחיזה ההוא, שחלף ואיננו, ולא ישוב בשום פנים, ושום־שום דבר לא ישנה את המציאות הקיימת. וכך סיננה כנגדי:

– שטויות. שמעתי כבר סיפורים כאלה. ואפילו קראתי על כך משהו. הרבה סופרים, ולאו דווקא מהנחשבים למשובחים, פטפטו משהו על גלגול נשמות וחיים קודמים – אך עלי דברים כאלה אינם עושים שום רושם. שיטה זו היא פשוט טיפשית.

אומר אני לה: עודי זוכר את השחור של הרקע. כלום אין זה מזכיר לך משהו? ואני על במונת. זו היתה במונת נמוכה למדי, כגובה הברך. כולה זהב מקשה, עשויה לוחותיים מוחזקים במרכובים? וכרעיה כסף. אַת ממולי ומאחוריך השפחה המכה בחליל, כולה עירום ועריה. ארוכה היתה כותונתך, עד כפות הרגליים הגיעה. וחגורתך על מותניך קשורה בל תינתק. אך לבנת צוארך האירה מן המחשוף וזרועך העגולה פרוקת כל שרוול, היתה כמגלה את אמיתות נשיותך. עד מה סתרה דמותך את דמות המכה בחליל העירומה אשר מאחוריך!

אומרת היא: שום דבר אינני זוכרת. וכל הרקע השחור שלך, הוא אך בלבול־מוח חכמני.

אומר אני לה: והעץ? עץ־החיים, שבו נתמכת? הרי אלמלא כך היית מועדת. לא משום איזו תקרית פתאומית חלילה, אלא פשוט משום שממולך הייתי אני. בפישוט ידיים ורגליים נגליתי לך. גבי קשוּת, רגלי מרקדות לפני, וידי שלוחות אליך, כולי קשקשים הייתי, מכף רגל עד קודקוד – עד כדי כך גדלה חרדתי, ואף־על־פי־כן עליתי על הבמונת כי את ניצבת ממולי. ואולי הרקידני עץ־החיים שלי, שעבד ערום, עטור ציצי־שדה ססגונים, החזיקו החזק איתן מאחורי.

– מה פתאום? מאחוריך עבד עירום, מחזיק מה שאתה קורא עץ־חיים, ומאחורי שפחה עירומה שמכה בחליל ושוב עץ־החיים – עסק מבולבל מאד, כנראה.

אומר אני לה: סוף סוף זז משהו בהרגשתך. הרגשה גלית זו של אשה – עד מה היא מפליאה. אין בה משום המוצקות, הנוקשות, הקרישה הגמורה, שאתה מוצא אצל גבר. זהו מצב של טרום התגבשות, הכל עוד בשלב זרימה. גלים עולים, גלים יורדים, נידנוד שאין קצה לו. אין זו אותה רחיפה, אותה התרוממות, אותה השתחררות מכובד הגשמיות, אותה שאיפה נועזה אל על, זהו מצב אחר – טרום־נשי, ואולי אחר־גברי.

אומרת היא: טוב ויפה, אבל תיאור זה של מין ציור מודרני…

אומר אני לה: את כמובן אינך מאמינה. ומתוך אי־אמונה זו בכנות דברי. את מעלה מסך־מגן של דברים קשים, מכוונים לא רק אלי אלא גם אל עצמך, כדי שבסופו של דבר לא תצאי כמרומה. לא, לא… אל נא תפסיקיני. יודע אני, כי גם תגובה זו מעידה על משהו. את תמהה כיצד? הנה זאת אני יכול לומר לך: פלג ישותך יודע למה מכוונים הדברים, ואילו פלג אחר אינו רוצה שהדברים יצופו ויעלו, גם לגבי עצמך, והטעמים לכך מרובים..

אומרת היא: שלום עליכם, הנה, הגענו גם לניתוח נשמתי.

אומר אני לה: ואותה בריחה מפני, אותה שלשלת בריחות, כלום גם אותה אינך זוכרת?

– ברור שאין לי מושג על כך. אבל אולי זה המעניין בכל סיפור־המעשה. הבה ונשמע.

– כאשר רקדתי לפניך מתוך התפשטות הגשמיות, בחינת כל עצמותי תאמרנה, מתוך גילוי אותה ערגה קמאית אדירה לנפש תאומה, לאותו עדן האבוד של רון־יחדיו כוכבי נשמות, כאשר כולי הייתי אך חסד חיים ופלא חיים ותרועת חיים – את נרתעת מפני. יכול שלא נתבררו לך הדברים לסוד סודם; יכול שנתבהלת מעוצמת האפשרויות, שהן כצלילה לתהום עמוקה; יכול שלא תואם זה כסף לך בו ברגע. את נרתעת מפני. הלוך והרתע, הלוך והתרחק, הלוך והיעלם, וכך נשארתי על הבמה – ערירי.

– מסכן שכזה!

– לא, לא מסכן, אשת לפידות מבנות היענה, ולא מעורר רחמים, כי מלא הייתי, מלא ערגה אליך. חיפשתיך, בכל המערות חיפשתיך. ולא מצאתיך. היו מערות ארוכות, מפותלות, מושכות לחדור עוד ועוד – לא מצאתיך. היו מערות עשויות עוקות עוקות, זו עמוקה מזו, זו ירודה מזו – לא מצאתיך. היו מערות מפולשות כאילו מסוף העולם עד סוף העולם – לא מצאתיך. היו מערות זו למעלה מזו, ממערה למערה עליתי. בכל המעלות חיפשתיך – לא מצאתיך.

– כזאת וכזאת אני, ממש שיר המעלות, אתה רואה!

– כזאת וכזאת את, אחת את, יחידה, ואין לך תמורה. משום כך חיפשתיך. ואם לא מצאתיך. הרי זה אך משום…

– עכשיו ודאי יבוא הגילוי הגדול!

– גילוי מר בשבילי. כי לא במערות הסתתרת. את לא הסתתרת כלל. לא עלה כלל על דעתך להסתתר. אני פתחתי לקראתך במשחק קדמוני, בקול ענות של נשמה מעונה מבטרם היות האדם – ואילו את, כאילו הכרזת שלא מעוקצי ולא מדבשי. ולא בפה הכרזת זאת, אלא במעשה. ולא בצנעא, אלא בפרהסיא. כאילו זה המובן ממילא, כאילו בדין עליך לנהוג כך.

– ומה המעשה הנורא הזה שעשיתי?

– מי אמר, שהוא נורא? עשית מעשה שאינו חורג מן הרגיל. מעשה שאלפי אלפים עשוהו לפניך ואלפי אלפים יעשוהו אחריך. וכי מה כבר גנאי יש בכך אם בחורה בת טובים, שאינה זקנה מדי, שכך וכך מידות טובות לה, וכך וכך שכל והשכלה, וכך וכך יופי וחן וקסם מיוחד – קמה יום אחד ונישאת לאיש. זהו. אמרה כבר אחת הנשים החכמניות בדורנו: לא טוב לאשה היות לבדה – לא מהבחינה החברתית ולא מבחינת הנוחיות הגסה יום־יום. יכול שגם אהבת אותו. קשה לעמוד על כך אצל אשה – כפי שנאמר כבר: גלי רגשותיה עולים, גלי רגשותיה יורדים, זרם אינסופי של רגשות, ללא כל מוצקות של קבע, אף־על־פי שיש הטוענות לנאמנות־עד, והתקשרות עד סף המוות, ואהבת נצחים. וגם בכך נכון אני להאמין, אך אם אמנם קיים אותו תואם קדמוני של נפשות, שעליו אני מדבר כל הזמן…

– אבל לא על כך דיברת, פשוט הזכרת שהתחתנתי ושזה לא נעם לך.

שוב דומה היתה כמהססת – ספק מאיזו הנאה סמויה ספק מעקת עצבות שבלבה פנימה.

– לא אמרתי שלא נעם לי. כי מה כבר מעלה ומה כבר מוריד מעשה ממין זה של אחת הנשים. הרי מדי אביב בוקעים נטעים מן האדמה, ומדי עונה נולדים גורים לבעלי חיים, ומדי שנה חוזר כדור־הארץ לתסבבתו. אך ציער אותי מעשה התכחשותך, אולי לא כל כך לעצמך, כמו לקדמותך.

– לפי דבריך יוצא, שצריכה הייתי להישאר מין בתולה זקנה?

– את ובתולה זקנה – חלילה. הרי זה ממש דבר והיפוכו. לא, לא. כי את סמל החיים, סמל הפריחה, סמל התסס התמידי – הרי את כוהנת החיים ולא כוהנת המוות…

ברוך הבא, עכשיו אני כבר כוהנת, ומהו תפקידי ככוהנת?

אומר אני לה: בואי ואראך, קומי וראי!

אנו קמים והולכים. בתים לפנינו. שערים לפנינו. כניסות רבות מרמזות.

אומרת היא לי: לא בדרך שלך.

אומר אני לה: אדרבא, לכי כאשר תלכי, כל הדרכים שלך מוליכות. כי אם אמנם את כאשר דמיתי, אם אמנם את התואם שלי מאז הימים, הרי שגם הדרכים שלך תואמות.

אומרת היא: שוב אותו חכם־לב, שוב אותו יודע־הכל, עד מה שונאת אני התרברבות ריקנית זו! הנה זה השער, וכאן נכנס.

אנו נכנסים. לא הייתי כאן מעולם. מסדרון זה זר לי. הוא רחב למדי כשאתה מסתכל לצדדין, אבל למראה אורכו המתמשך, כשאתה נועץ עיניך לפניך – כאילו הוא צר, כאילו הוא מעיק עליך, כאילו הקירות האלה, הדהים, המחושפים, כמו־נייטראלים, ימחצוך לעת מצוא.

אומרת היא: נעלה במעלית.

אנו מתקרבים והולכים לקצה המסדרון. הנה כאן ודאי המעלית. אינני שואל מה המסדרון, מה הבית הזה, אינני יודע לאן היא מוליכה אותי. והנה גם פתח המעלית.

אומרת היא: גם אני לא הייתי כאן מימי. אך שמעתי על הבית הזה. שוק המציאות החדש נמצא כאן. והרי אי אפשר לבזבז את כל היום אך על מיני שיחות בטלות.

אנו נכנסים למעלית – אין בה איש. ריק הכלוב. מעלית של פלדה ריקה מאדם.

אומרת היא: אין דבר, נסגור את הדלת, נלחץ על כפתור, שמא יזוז העסק.

ואמנם העסק זז. אנו עולים ביעף. ופתאום – דום. המעלית נעצרה. אני מנסה לפתוח את הדלת. אי אפשר – סגורה ומסוגרת. אני לוחץ על כפתור. אין תזוזה. דום – דום מוחלט.

אומרת היא: נתקענו. שמא יש כאן איזה כפתור אזעקה.

אנו מחפשים את הכפתור – איננו. אין שום כפתור נוסף. יש אך כפתור אחד, הוא שנלחץ לכתחילה, הוא שהעלה אותנו עד כאן.

אומר אני לה: בדרך שלך הלכנו.

אכן, לא צריך הייתי לומר זאת, מיד ראיתי שהפעם הקדחתי את התבשיל. אך מה תתן ומה תוסיף חרטה, הדברים נפלטו ועתה הם תקועים ועומדים בחלל הכלוב.

אומרת היא: חכם־לב שכמוך, הלא אמרת שכל דרכי הם ממילא גם דרכיך. ועוד אמרת שאני כוהנת, ודוקא כוהנת החיים. אך בהתגלות איזו תקלה קטנה, מיד יש “דרך שלך”, מיד נעלמת הכוהנת, וכל שיר המעלות שלך נהפך להטחה תוקפנית.

מרכין אני את ראשי כמי שמקבל את הדין. צדקה ממני, ידי על התחתונה; אם היתה מקודם אפשרות שסוף־סוף תגיע שעת חסד, עתה תם ונשלם. נשארה אך אשה לא־טפשה ולא־מאוסה, שמקודם התיחסה בחשד למחמאות שעשו לה, ועתה היא כועסת כעס לא־מעט שהטפישה עד כדי כך, עד כדי הקשבה לדברים הללו, ולוא אך בחצי אוזן.

אומרת היא: מה שהיה היה, שנינו איבדנו את הראש הבריא לשעה קלה. ועכשיו כשהתפכחנו, צריך לחפש איזה מוצא מכלוב איום זה.

נשמתי לרווחה, הנה מתוך הגיון נשי בריא היא מושיטה ידה לפיוס. אולי, בכל זאת. לא כלו כל הקצין.

אני מחפש איפוא מוצא מן הכלוב. אך אין כל מוצא. הרי הכל יודעים, שמי שנתקע במעלית, אין לו ברירה אלא מוכרח לחכות עד שיזדמן חולץ מצרה. ובכל זאת – כיצד לומר לה שאני חסר־אונים? כיצד אומרים זאת?

אומרת היא: ובכן דומה שבכל זאת כלו כל הקצין, ועלינו לחכות לאיזה מושיע מן החוץ. ואם כך, אין ברירה אלא לבלות את הזמן בשיחה נעימה. הלא לכך הזמנתני – שיחת רעים באין מפריע? ממש כמו באותו סיפור על המערות – הנה אנו במערה, סוף־סוף מצאתני. ועתה מה?

אני מחוויר, אני מסמיק, אני שוקע תחתי מרוב בושה. הלא צדקה ממני מאה מונים.

אך היא מוסיפה נופך על נופך: הרי לתמורות הזמנים אין חשיבות – לפי גירסתך. זוהי איפוא מערה מודרנית, אין ממנה מוצא, היא סגורה ומסוגרת, היא בתוך הר של חמרי־בנין. וכי מה זה חשוב כי גם היא וגם ההר מלאכותיים, מעשה ידי אדם? בימים מקדם היית מדביק אותי אולי במערה טבעית, ועתה הנה אני כאן. אלא מהו שבא אחר כך? כיצד היית נוהג במערה אפלה בימים ההם? שמא היית תוקע בי עיניים מתוקות ומיילל אל הירח, או מה?

סוף־סוף מצאתי. ידעתי שמשהו קיים כדי שאמצאנו. מוט ברזל היה נחבא מתחת למושב, איזה מוט חמוד, מעוגל וחלק, לא ארוך מדי – כאילו ממש הוכן בשבילי. מה נפלאים עתה החיים!

אומר אני לה: מערה או לא מערה, הנה מוט ברזל מצאתי ואם תאותי לזוז במקצת, אנסה לפרוץ את הקיר.

המוט בידי ואני עושה בו כמי שמלאכתו בכך. הכלוב נפרץ, אפשר לצאת. חסל פרשת המערה.

אומרת היא: יש כאן זרם חשמל, היזהר!

אומר אני: המערה המלאכותית נתחסלה, הדרך פתוחה, רצונך לצאת, צאי!

אך כיצד יוצאים ממעלית פרוצה באמצע המסלול? הרי זה כמעשה מתאבד. שעל אחד ומיד אתה נופל כך וכך קומות ושובר מפרקתך.

אומרת היא: על אף המעשה הרב שעשית, תמהה אני אם יש מוצא. המערה סגורה וסוף פסוק.

אני שם נפשי בכפי ומוציא רגל. והנה – אין השד נורא כל כך. אני דורך על משהו. יש כאן כנראה מין זיז. אני מזיז את רגלי השניה, אני עומד על משהו. ניחא. בכל זאת יצאתי. אני מושיט את ידי, אני מושכה אחרי. שנינו מחוץ לכלוב. חושך. כל צעד עלול להמיט אסון. אני מגשש ברגלי. הזיז מתמשך, כנראה. אני זז זהיר זהיר. ואותה אני מזיז אחרי. עוד תזוזה, ועוד תזוזה, והיא – אחרי היא נגררת. והנה – נגמר. הזיז נגמר. אין כל מדרך נוסף לרגלי. אני מטה את גופי אחורנית, עליה אני נשען. והיא – היא מקבלת אותי. את כל־כולי. אין היא רוצה שאתגלגל חלילה גלגלת־תהום.

אומר אני לה: דומה שלסוף הדרך הגענו.

לוחשת היא: אך לא סוף, שום סוף, אני רוצה לחיות.

אני נלחץ אליה, אל מי שרוצה לחיות, אל סמל החיים, אני מוכרח להישען עליה, אם אין רצוני למעוד.

לוחשת היא, ואותה דמעה מהוססת מקודם, שכל כך פקפקתי במהימנותה, פתאום היא נזלפת בבירור מקולה: זהו איפוא פירוש המערה. זוהי איפוא אותה גורליות, שלא ידעתי מהי.

אומר אני לה: וכך נמוגה גם אשת־לפידות מבנות היענה, ונשארת אך אשה, הדבקה בחיים בכל מאודה, שגלי רגשותיה עולים ויורדים, עולים ויורדים…

טוענת היא כנגדי: הלא הוא שרצית. הלא הוא שרמזת כל הזמן. אין לנו מוצא. לא הרצון שלי או שלך קובע. יעוד יש בנו מני אז ולפי הכוונותיו אנו פועלים. וכך הגענו עד הלום. כך הגעתי אני לזרועותיך.

אומר אני לה: כנועת־גורל, כבושת־אי־מוצא, שבוית מסיבות…

פועה היא כנגדי: מה חשיבות יש להגדרות, העיקר הלא היא הרגשה של אושר.

כך היא מודה, הנה דברים ברורים שמענו. והיכן הם נאמרים – הלא בסוף, אך בסוף המסע. נפקדו רקותי, לבי הולם, כל דמי טרוף קדחת מרוצין, הוסר המסווה, נשר כל קו אישי, נתפגפג כל טפל כדי שיבלוט האחד בלבד – הלא הוא העיקר הגדול מני אז. מהו? זהו סוד סודי החיים.

הנהי לצדי. עצם החיים המפרפרים. הנהי – כל מהותה גלויה. אני רואה כיצד גל עולה, גל יורד. גאות ושפל של ים. נשם־נשף של קיום. מקצב־קדומים של מעשה בראשית. בראשית…

כך הוטחה כל ישותי אל ראשית כל הדברים. זו הראשית שאין לפניה ולא כלום, עד ראשית כל הדברים, עד אותה רוח מרחפת על פני תהום. וכך נמחו גם ההתפקדות, ההלם, הקדחת. תם סוד החיים, קפא גל. פורקו גאות ושפל, נשימה ונשיפה, נטרם מצב בראשית. רוח, אך רוח. כי כמעט בזרועותי אספתיה, כי כמעט בנשיקות שתיתיה, כי כמעט כל־כולה היא מעורכלת בתוך תוכי…

*

כאש חדרה קרן אור בוקר למחשכי הפיר, ראיתי כי מגלש נטוי לפני. וכך מן הזיז אל המגלש ומן המגלש אל אדן חלון קרוע בקיר – הגעתי אל דירה ריקה מאדם. יהא מי שיהא הדייר הנכבד, אני משתמש כאן בהזדמנות לבקש סליחתו, שמחמת השתלשלות המסיבות מוכרח הייתי לפרוץ את זגוגיות חלונו ולחדור לדירתו של כדין. אך מעיד אני עלי הררי עולם אם נגעתי בשלו מביצי כנים ועד קרני ראמים, כי בצאתי מדירתו לא פניתי ימינה או שמאלה, אלא הישרתי מצעדי אל תחנת מוניות הקרובה – ומשם ביעף קודם לדירתה, כדי להחזירה תמה ושלמה למחטב מציאותה הנמשכת, ואחר כך לדירתי, כדי לשכב, סוף־סוף לשכב ולחלום על מה שנדמה לך במציאות הנתונה כאילו הוא למעלה מכל הישג אנושי.

למה אני אוהב את שרונה

למה אני אוהב את שרונה? על כך אפשר כמובן לענות על־פי אותה מסורת אבות מעורפלת, הטבועה בנו ביודעים או בלא־יודעים; וכי למה לא אוהב אותה? אבל אם לנתח במקצת כנהוג באיזמל ההגיון, אפשר להשמיע בקירוב כך: אמנם אין אפשרות שלא לראות את חסרונותיה, אבל מאידך, אפילו יצר הרע ידגדג מאד, בטוחני שאף בעל איזה מצח נחושה לא יוכל לומר שאין בה שום מידה טובה. וכיון שפתחנו בעניין, אפשר לסלסל שלשלת ארוכה של אמנמים ומאידכים עד ש… אלא שבאמת לא כדאי. הרי אפילו לעניות דעתי, לא זה העיקר. כי כידוע אין אוהבים רק בגלל אי־אלו מעלות, ואין שונאים רק בגלל אי־אלו מידות תרומיות, אלא פשוט – אוהבים. וכמובן יש הרבה סיבות לכך, לפי המנהג ולפי המקובל וכיוצא בזה. בקיצור, העובדה היא: אוהבים.

וכך אני אוהב את שרונה. כשם שאני אוהב את מראה־הארץ, את הנוף, את מערכת הגבעות הגבנוניות, המעוגלות, כמו גבים מקושתים של חיות אורבות.

או כשם שני אוהב את הירח, המופיע פתאום־לפתע בערוב היום כאיזה אורח בוער, קרוב מאד וגדול מאד, איזה טס לוהב בלהב קר, בעל פרצוף חי להפליא, שאתה כמעט־כמעט יכול להסיחו ואפילו לחטוף מפיו כמה סודות מהחדר – ופתאום הוא מתקפח והולך, כאילו מתקפח מרצון בלי שום כפיה מן החוץ, עד שהוא הופך ירח שגיר, הידוע לנו מאז ומתמיד, קר, בלי שום להט מיוחד, ובעיקר חסר כל קירבה מיוחדת.

וכך אני אוהב עוד דברים אחרים בארץ הזאת, למשל את הגבים הצבעוניים של עובדות־השדה בימי הקיץ הלוהטים. הלא הם זרועים כפרחי איזה פרג גדול, שמרנין את העין ומתיש את העייפות, ומגרש את החדגוניות הקיצית הגרועה אפילו מהעייפות. ובעל כורחך הם קובעים שעל אף הכל, אפילו אתה אכול קדרות כהשונא המושבע של המין האנושי – יש בעולם תופעה הקרויה חיים.

וכך אני אוהב את הדקל הבן־יחיד על שפת האגם, שהוא כל כך זקוף וכל כך איתן בליל־ירח בהיר, עד שאין לך שום צורך לגשת מקרוב כדי להיווכח אם הוא באמת קיים. כי אתה בטוח שהוא ישנו, ואתה שוכב לך במנוחת־נפש גמורה במקומך, ואינך גורע עין ממנו, ושואב כמעט בלא־יודעים בטחון וזקיפות ואיתנות, ובין־רגע מתברר לך, שבעצם הכל פשוט והכל ישר, ושהעיקר הוא, שצריך לעמוד כמו דקל זה בלי רתע והיסוס, והכל על מקומו יעמוד בשלום.

וכך אני אוהב את הגלים של אותו ים, שאם הוא רוצה, הוא מתקשט בצבא כל כך כחלחל־חביב, כל כך משקיט ומעודד, כל כך מבטיח, ועל ידי עצם ההבטחה כבר מכניס אותך לעולם שכולו רוגע. עתה כך מתגלגלים הגלים, קטנים וגדולים יותר, ועוד יותר, אבל לא יתר מהמידה. הם מופיעים בקצב, הנה עברו על פני, עד החוף הגיעו, הנה נספגו בחול. ועכשיו, רבותי, הפסקה של כך וכך. ושוב עולה הגל מהאופק קרב והולך, ואני מחכה לו כלאיזה דוד טוב, בקפיצה אחת אני עולה על גבו, נהנה מזיוו של עולם, ושוב אני יורד לי לתומי, רואה אותו דוהר בעליצות לקראת החוף, אל מספגות החול, אל הקץ. אבל הקץ איננו, הלא בעצם אין שום קץ, כי הנה אני מחכה למשנהו, שבוא יבוא בזמנו. הנה המחזור ההרמוני, הנה נגינת הקוסמוס, האורלוגין העולמי. ואין לי שום צורך לשאול שאלות: למה ומדוע ומפני מה? אני בתכלית הפשטות יודע שהגל בוא יבוא. ועוד אני יודע, שעלי לעלות על גבו בקפיצה. משום הכחלחלות החביבה – אינני שואל שאלות. משום הקצב המרגיע והמעודד. כי כל השאלות מיותרות כאן. הלא זה כל כך ברור: פשוט, כך צריך להיות, איך שהוא.

וכך אני אוהב את החמור. בחיי שאני אוהב אותו. כיצד הוא מרים את הזנב, מכשכש באוזניו. כיצד הוא לועס מה שמוצא וכיצד הוא נוחר כשאתה נוחר לקראתו. יש לו איזו דרך בטוחה משלו, שאינה קשורה כלל בדרישות בעליו. אין הוא כל כך נכנע כמו בהמה אחרת, ואין אתה יכול לנהוג בו תמיד כאוות נפשך. לעולם יש להביא בחשבון כמה קווי־אופי משלו, ואתה מוכרח, רוצה או לאו, להסכים לחופש־פעולה מסויים מצדו. ואם אתה עושה זאת, הוא יעשה משהו גם בשבילך, כלאחר־יד, כי בעצם מה איכפת לו. בלי צחוק, יש ואני מבין אותו חמור יותר מכל בעל־חיים אחר. הלא הוא כמעט בחינת איזו בהמה אידיאלית. גם נותן חלקו לקיום העולם, וגם שומר לעצמו מידה של עצמיות ועצלות. גם בורג במכונת הכלל, וגם מיוחד לעצמו ועושה ככל העולה על רוחו.

וכך אוהב אני את שלוש הדודניות שלי, שכולן מתחילות זה רק עתה להגיע לפרקן. כולן בריאות כסייחות, נודפות רעננות ממש תענוג, ועם כל השינויים בהרכב הוריהן, יש דמיון כמעט זהותי ביניהן. ואפשר אפילו להעז ולומר, שיש דמיון לא רק בין דודניות בלבד, כל אותן סייחות ריחניות, השופעות רעננות וזוהר עתיד, כאילו זה עתה ברכן בנשיקה אֵל החיים הצעיר – כולן היו קרובות אל לבי, כולן. ויותר מכולן, על אף הכל, הדודניות שלי. כי אינן כבולות־בושה אפילו כמלוא נימא, אלא קופצות מתוך מכנסי העור המוזרים, שהן חוגרות בימות הגשם ורצות לקראתי, ותולות בי עיניים, שהן כאגן מזהיר, כחלחל וירקרק ומזהיר, לחייהן כוורדי אביב צנועים, מאדימים רק במקצת, בקצוות, - כל כך אוהב אני את מראה שלש הקפצניות החמודות הללו, המאוהבות בי, כאילו אני סוס הנסיון שלהן ובובת המטרה, וממני הן מצפות ללמוד כל מה שאשה צעירה צריכה לדעת בכל אותם העניינים. בלי צחוק, אני אוהב אותן מאד, אבל את החמור אני אוהב יותר, כי הוא אינו רק הוא, אלא העולם כולו.

ואת שרונה אני אוהב כמו כל אלה. יתכן מפני שיש בה משום איזו חיה מסתורית־אורבת. וגם משום איזו קירבה, כאותו ירח־אורח ההופך פתאום לפתע זר וקר ומרוחק מאד. ויש בה משום אותו שלל גוונים להרנין אורח־פורח מסכן, צמא ועייף מאד, המהדס לו מתוך תשישות־הכוחות בפער הדרכים. ויש בה משום אותו בטחון אדיר ללא צל של היסוס, כאותו דקל בליל ירח. ויש בה מקצב הגלים, שלעולם לא יקנו שביתה לעצמם. ויש בה משום קירבה אלי, וחביבות מיוחדת, כמו אותן דודניות צעירות, שאין מלים בפי לתאר את יקרותן. ובעיקר משום שיש בה משהו מאותו חמור שכה אהבתיו, אותו עקשן מטבע, שלולי הצורך להדגיש את אי־תלותו ברצון אחרים, לא היה אולי עקשן כל עיקר.

חדר האמבט וצרור מחשבות

חדר האמבט לא היה מהודר ביותר, כפי שאתה מוצא עכשיו כמעט בכל בית מאז תקופת ה“העברה”, אותה תקופה מוזרה שהארסי שבבני אדם, הרשה זמן מועט ליהודי מדינתו להעביר את הונם במטבע של סחורות־עוברות־לסוחר לארץ. אולם בחדר אמבט זה לא היה לא אמבט של מרצפות לבנות־מבריקות משוקע ברצפה של מרצפות לבנות־מזוגגות, שאתה יורד לתוכו כלתוך בריכה של תענוגות, ולא קירות עשויים מרצפות דומות, המשרים עליך, רוצה או ממאן, אוירה של נקיון מאונס, שאפילו אינך נמשך אותו רגע לשום נקיון ואתה מעדיף להיות דוקא מלוכלך, ואפילו אינך מתרחץ כל עיקר, אף־על־פי־כן אתה מרגיש כממילא שאתה רחוץ ומרוחץ, משוטף וממורק, בלא שום לוואי של חשק מצדך, מה שמעלה אצלך על כרחך טעם של טפלות בכל הוויתך. ואם יש שם למרבה הידור גם מלאכת־מברזת, כלומר ברז של חמין לעומת ברז של צוננין, אינך לפי הרגשתך אלא מין בריה ניסוכה וממולחת ומשומנת ומעלה ריחות כבית־מרקחת‏¹, ממש כאותם ריחות הבוקעים ועולים ממערכת צלוחיות וצנצנות, קופסאות ולגיניות, עגולות וסגלגלות, מרובעות ומשולשות, שעל האצטבאונות מעשה זגוגית של חרסינה להתפאר – עד שאתה נמצא שדוף בתוך תוך וריקן שאינו מחזיק כל מאומה.

ללמדך שהאמבט דנן היה פשוט, של מתכת מלובנת, עומד על הרצפה ומצפה לקופץ לתוכו. ואף היקרות היו סתם קירות, מסויידים ורטובים מסתפוגת המים של המקלח, והברז האחד היה משפיע רק מים צוננים בלבד, שהיו הופכים פושרים שעה שהחמה היתה פוגעת בצינור שבחוץ, ורק כשהצלחת בתחבולה זו או אחרת להפיס דעתו של תנור־הפח הוותיק, הרגזן והצירן והצייקן כרוב הוותיקין, היית חולב טפין־טפין של מים חמים, אלא כמובן שלא תמיד אפשר להצליח…

– המים שוב קרים, נא!

הקול היה צלול, לא גבוה ביותר, קול נשיי נעים, כשל אשה ברנן נעוריה, שיש לשער כי היא שרויה עתה באמבט ורק ראשה המסובן מציץ מתוכו כראש תורן לבן, שלא ידוע למה ולשם מה הוא זקוף כאן. הקול היה מכוון, כפי הנראה לפרצוף אחד, שהיה צמוד אותה שעה אל שולחן עבודתו, ועושה רושם של שקוע רובו ככולו בעניינים שאין כמוהם לחשיבות. פתאום הסיט במקצת את משקפיו, הגם לאו דוקא משום הקריאה, שכנראה היה רגיל לשכמותה, אלא ודאי משום שמשהו בפנקסים שלפניו לא הניח את דעתו.

– נא, היכן המברשת המגרדת?

עכשיו ברור, כי לא היתה שום ברירה לנא המסכן. ברור, כי עליו, רוצה או ממאן, להפסיק ממשנתו ולחפש את המכשיר הנדרש. ראשו עדיין מזדמזם מחישובי ה-H.P. כנגד R.A.C. שעסק בהם אותו רגע לשם קביעת כמה פרטים בדו"ח על אותה מכונית שלומיאלית שנתרסקה במה שנקרא תאונת־דרכים.

– נא, המצאת סוף־סוף?

ואמנם נא מצא. אבל לא את המברשת. פתאום התברק לו פתרון התסבוכת, שלפני כן בלבלה לו את הבנת העניין לאשורו. מה טוב שמצא את ראש־המסמר של כל הבעיה כולה. הרי עד מחר עליו להמציא דו"ח מושלם ומוגמר לחברת הביטוח, אגב הבעת דעה ברורה ומבוררת היטב, איך וכיצד ומדוע אירע מה שאירע, ומה דין המכונית העלובה, יותר או פחות, ומה מידת האשמה של הנהג העלוב פחות או יותר, או לא־עלוב כלל. ומה מידת האחריות… אלא שפתאום לפתע קופצת לתוך כל העניינים האלה המברשת המגרדת הזאת ומקלקלת כמו להכעיס את כל שורת ההגיון.

– הנה המברשת, שרונה יקירתי.

אבל שרונה אינה מסתפקת במברשת. היא דורשת מנא, ושוב דורשת מנא… מאותו בעל משקפים, צנום ומחוטב, שהבעתו כאילו חביבה ונשמתו כאילו רכה, מי שידוע ברבים כמר עמנואל דובי, מהנדס־מכונאי על פי מקצועו, ושהיא, כלומר שרונה, נוהגת לכנותו לפי מצב רוחה המשתנה: נביא, נקמן, נעמן, נפוח, נחש, נגרר וכיוצא בזה, או בקיצור נא. מהנדס־מכונאי – ומה רבים תפקידיו, שכן מלבד החובה לספק את לחם חוקם של שניהם, אשר כפי שניתן לשער נטה יותר לצד הצמצום דווקא, היתה מוטלת עליו משימה עיקרית, היינו החובה הקדושה לשמש לאשתו היקרה־מכל־יקר שרונה, שגילה קרוב יותר לעשרים מאשר לשלושים, ומזגה קרוב יותר לסוער מאשר לפושר – מעין חדרנית ובלן ועושה תספורת ועוד כהנה וכהנה תפקידים של יופי. היא דרשה, למשל, שישפשף שפשף היטב את גבה במברשת־המגרדת, גסת הזיפים, שכן אין סגולה טובה מזה לרעננות העור וההרגשה וקיום העצבים במצב מתקבל על הדעת. היתה שרונה עושה במלאכת רחיצת הגוף, ושטיפה וסיכה, אותה מלאכה בקודש, ששום אשה תרבותית מגיל ט"ח ועד יום מותה אינה פטורה ממנה בשום פנים, והיה המהנדס־המכונאי מר עמנואל דובי עומד ומגיש על ידה כמצוות בעלים מלומדה וכמי שלבו פרח מתוכו מבלי משים. בקיצור, תמונה משפחתית, שיש עמה לסמל את האושר.

אלא מאי? אותה שרונה, שמתפרקדת על הספה מעוטפת בסדין־הרחצה שלה, הלטפני והחנפן, ושהתחילה עורכת לפניה את מערכת כלי־היופי לצפורניים ערוך ומיין היטב, מצבט ומצבתה, מספריים של עקום ומספריים של מנקירותא, שפשפה ושפשפונת, מחליקה של ענבר, לגיניות של לכה כצבע העור וכגוון הששר – אותה שרונה מרגישה פתאום לפתע, כי על אף הכל משהו אינו דופק.

פתאום לפתע הרגישה שבעצם – אין היא שרונה. ולא רק שאין בה, מה שהיו אחרים אומרים עליה, כי היא מיוחדת במינה, ובעלת אופי, ויודעת להבדיל בין מה למה, וכיוצא בזה מעלות או חסרונות, אלא שאין בה אפילו מה שהיא עצמה היתה מרגישה בו, במקצת בבירור גמור ובמקצת תוך כדי איזו עמעומת, שהוא הוא המהווה את ישותה – פשוט, עתה אין היא עצמה, אלא איזו דמות זרה, מעורטלת ושקופה, שוודאי יש לה איזה חן משלה ודרכי הבעה משלה, וכמה מידות טובות ואף כמה מגונות, ויש איזה חוט של יופי שמשוך עליה, ויש איזו קרן תבונה שמפציעה ממנה, אבל בדרך כלל אין היא אלא אשה, אחת מרבבות, אחת ממיליונים, השוקדת כמו כל האחרות הללו על הטבת הצפורניים, ומשתמשת בזריזות במערכת כלי היופי הללו לגימוש הגוף והאדרתו אם עודו רענן, ותעשה כהנה וכהנה לשמירתו אם יכהו כמוש… ומה יתרון יש לה לעומת כל אשה אחרת, שוודאי גם לה אומרים מה שאומרים על חוש של חן וגינונים של יופי, קרן של זוך ואוצר יקר…

נישאת על גלי הרגשה מוזרה זו, וידיה עושות במלאכתה, היא מלכסנת מבטים חטופים מעיניים צעירות וחקרניות אל אותו בחור, שנמצא על ידה, אותו נא שלה, שאפילו הוא חוזר ואומר לה השכם והערב, שהיא היא, שחוט של חן משוך עליה, והיא היא קרן של זוך ואוצר יקר, אף־על־פי־כן לא ייאמן אצלו העדר גמור של מחשבות זרות, ולוא אך במתגנב, והן וודאי מלחשות לו, כי שורת ההגיון נותנת, שאין היא אחת־ויחידה, ושבכלל אין בעולם יחידות־מיוחדות כאלה, ואפילו המפורסמות שבהן שיצאו להן מוניטין, ושגדולים ואדירים סגדו להן בהכנעה, אף הן לא היו על־פי הרוב אלא מורמות־אל־על בכוח איזו הגזמה גסה, ובמקרים רבים רק עפ"י טעות, ובמקרים אחרים רק משום אחיזת עיניים. וכדי לתת איזה תוקף של ממש לאותה הרגשה מוזרה, המחלחלת בלבה, הגם שעודה מעומעמת ומעורפלת ומפולמת, שלא כאותן צפורניים שיוצאו מבריקות ומוורידות, מהוקצעות ומותאמות מתחת ידה – היא שואלת פתאום בקול לטפני־קטפני מאד:

– נא, העודך אוהב אותי?

הוא? ודאי הוא אוהב אותה. בלי כל פיקפוק. אצלו יש חשבון ברור, כי בלי חשבון להיכן אתה מגיע? וכלום אפשר להבין איזו פעולה, או כוח מניע, או כוח פועל בעוצמה זו או אחרת, בלי שיהא חשבון ברור בצדם? ואם תרצה, אפילו נוסחה הולמת אפשר למצוא ליחס זה שבינו לבינה. אבל יחד עם הצד החשבוני, עולה בלבו גם איזו הארה כאילו־צדדית, וכאילו בלא כל קשר עם דרך מחשבתו הרגילה, לגבי אופי האשה – שלמעשה בכל אותם מצבים של התרפרפות מחשבות בראשה, מחשבות שלא הגיעו לסף בירור מינימאלי, והן משתרבבות ומתערבבות, כל אחת נכנסת לתחום חברתה, מקוטעות ומקוצצות, ולפרקים בעלות זנבות מוזרים כמאיזו שמיטה של כוכב־שביט פתאומי, שהברק והעב פוקדים אותן לסירוגין, שתמצא בהן גם קורטוב של תקווה וגם מר יאוש, גם בולמוס חיים אדיר וגם נהיה אחר דומיית המוות… בכל אותם מצבים, צפה ועולה כאיזה עוגן־אחיזה נשיי השאלה הגורלית: העודך אוהב אותי?

כך נתהרהר הוא. ואילו היא, שהתחילה עוטפת את עצמה בכל אותן מלמלות וסלסלות, שכל מי שאינו בקיא גדול בעניינים כאלה, מדמה שהן משמשות מלבושיה הפנימיים של כל אשה, היא באותו מעמד, בלי להבין את הקשר המחשבתי שלו, הירהרה מבלי משים באותו מעשה שסיפר לה – מעשה מימי ילדותו.

והמעשה הוא פשוט וקצר. על כל פנים היה פשוט וקצר בפי המספר. עמנואל הקטן, כבן י"ג, היה כבר יתום מאביו, וכל אימת שהיה זכר האב עולה על לבו, היה כמרגיש שהוא מחזיק בידו, מחזיק ואינו מרפה. יום אחד היה מלווה את דודו, אחי אביו הצעיר, אז בחור בגיל הגיוס לרגל איזה עניין. והנה הם בשדה, הרחק מכל בנין, אפילו עץ אין לראות באופק. והשמיים מתקשרים עבים, שמי עופרת כבדים, והטיפות הגדולות, רוויות כובד וחשיבות, כבר רועפות בקביעות הטבעית שלהן, והנה גם ברק ומשנהו וקול רעם אדיר. ופתאום כאילו איזו יד הודפת ומרחיקה את עמנואל הקטן, הנלחץ אל דודו, ומפילתו ארצה, כעין נגיעה בידו וכעין קול לוחש: זוז, זוז, זוז. ופתאום לפיד הברק עובר בזינוק במקום שהיה עומד שם, אשר היה הופכו בין־רגע לגל של אפר…

זה כל המעשה הפשוט. וזה – כל כמה שיהא זה מוזר – שמשך אותה אליו. ומשום כך הכתירה אותו, כמעט בצחוק של קינטור, ואולי דווקא מתוך איזו אמונה טפלה, בשם נביא – הוא שנהפך אחר כך, תוך כדי צירוף כמה שמות־לוואי אחרים, לשם המקוצר: נא. אבל למעשה: מה קשה להעלות היום על הדעת קשר בין אותו נער רגשושי שברגשושי ובין אותו מהנדס מתון, שכל העולם כולו מצטייר לו כשדה־משחק של כוחות מוכניים, הפועלים אחד לעזרת משנהו, או כנגד משנהו – כדין כל מקרה ומקרה. כך חשבה היא.

ואילו הוא – הוא סגר עתה את דף האשה ועבר לדף הגבר, בעצם לתפקידו של אדם ולשאלה העיקרית: מהי בעצם שאיפתו של האדם. ומיד לשאלה עיקרית עוד יותר: מה תועלת בחייך? ושאלה יסודית ממנה: למה אתה חי?

אלא שלא הספיק לגעת בכל אלה אף בקצה הצפורן, שהרי הפנקסים פתוחים לפניו, והחובה קוראת, ועול הפרנסה מעיק, והרגשה שאתה מבטל זמנך לריק – היא שוט מזרז מאז. כך חזר אל שולחנו, ושיקע את עצמו בפרטי אותה מכונית עלובה ומסיבות התאונה, בחישובים של הנזק ובירור סיבותיו, ומי האשם בכך, ומיהו שחובת התשלום מוטלת עליו, ועוד שאלות דומות מתחום המוכני והחשבוני, שאם אתה רוצה, אתה אומר שהוא זעיר־אנפין של כל העולם כולו וסמל החיים, ויש בו אותה מידה של תועלת ותכלית, כפי שיש בכל תופעות החיים.

בית שפירא

יש וודאי כמה טעמים לכך, מהם אפילו משכנעים משהו, שבגללם כדאי לגלגל את סרט החיים כמה מעגלות אחורנית, ולתהות במקצת על אווירת הכתלים, שבהם גדלה שרונה, אווירה זו שהטביעה, כפי שאומרים, את חותמה עליה. ומשום כך, בעלות המסך, מיד רואים אותי מסב באחד הערבים בביתם של מאחרי החביבים, האדון והגברת שפירא, מסב ושופך לתוך מעי קיתונות של תה מהביל, מכרבל את צוארי באלונטית המתרטבת והולכת מספיגת זרמת זיעה כמנהג וותיקין, מסב ושופך קבין קבין של שיחה בשביל אוזניים־של־מטה, עד שאינך יודע אם אוי לאוזניים שכך שומעות או מה טובו אוזניכן הנשים! ובצאת האדון שפירא לעסקיו, יושבת לפני עקרת הבית, כי זה תורה לשפוך את לבה, אם מעט ואם הרבה, ומפיה נודעים לי כמה עיקרי דברים, מהם עיקריים ממש, ומהם רק פרפראות לחוכמה. ולא זו בלבד, אלא שמהרמזים שהיא רומזת, בדרך אניני טעם, שסולדים מקריאת דבר בשמו, מתחוורים לי כמה עניינים, שלא היו עולים על הדעת כלל אלמלא סיוע אדיב ובלתי צפוי זה. אלא כיון שבשיחות רמזים מסוג זה רב חלקו של הנסתר, ואינך יכול שלא להעזר בניחושים, אם אתה רוצה להבין את קשר העניינים, יוצא שיש בכך משום חשש לדיוק, וייתכן כי המונוגראפיה של בית שפירא תהא לקויה בחסר וביתר בהבלט שלא במקומו וטישטוש שלא לענין, עד שלא קל יהיה להכיר דמות פלונית ונפש פלמונית – ואם כך, אדרבא, יבוא נא הבקיא יותר ממני בעניינים ויעמידם על אמיתותם ההיסטורית.

אדהכי והכי עומדת הגברת שפירא ומוזגת לי שוב כוס תה מן החריפין ומגישה לי תקרובת ריבה, מעשה־רקח המפורסם שלה, ובצנחה לכסא שממולי כך היא פותחת לי:

הנה בעלי, למשל, ר' אביגדור שפירא, עובדה שהצליח בכל מיני מעשי נסים, והראיה שהצליח אחר תלאות ללא ספור להעביר את בני משפחתו לארץ הזאת. אבל הצד השני של המטבע – מה אומר ומה אדבר! מתדפקים כאן על כל מיני דלתות, ומזכירים נשכחות, ומעלים כל מיני מסיבות מיוחדות – והכל ביחד פחות מקדחת. מה שם באותן מדינות הים אתה רגיל, שאפילו אין אתה דואג לעצמך, מופיעים החברים שלך והידידים שלך ומחזיקים בדש בגדך ולוחצים עליך ומשננים לך, שהמשא כבד ומעטים אנשי המעשה וכל המצטרף לחבורה לא רק שמביא ברכה לעצמו אלא עושה כהנה וכהנה לטובת הכלל – לא כך כאן. כי כאן, בארץ הזאת, אתה תקוע במקום שתקעו אותך, ואין שואל אם ישנת כהלכה, אכלת כהלכה, נחת כהלכה – חלילה להם, שהרי אם פלוני שואל לסעודתו של חבר, יש בכך משום סכנה, שמא לא סעד, והוא יהא מחוייב להאכילו. אלה העובדות כאן וזו המציאות. ומי כאן משוגע שמדמה, כי אפשר לשנות סדרים והרגלים קבועים ועומדים? אלא אף־על־פי־כן, בשר־ודם כמונו, מחשבות יש לנו, ודימויים יש לנו, ואיזו אמונה נסתרת בפלאי־פלאים, והוא הוא שמנער את האדישות, לפרקים, ומביא אפילו לידי רתיחת־הדם…

מה אומר ומה אדבר! אתה קם ופונה כאן אל אותם חברים, אותם ידידים, אותם מקורבים, שהספיקו להאחז בקרנות המזבח של הכלל, ואפילו הצליחו לעשות לעצמם מין מזבח פרטי קטן, והם מודים שאתה באמת חבר שלהם וידיד שלהם ומקורב שלהם, שאין שום פיקפוק בכוונות טובות שלו, והכושר האישי שלו והעבר רב העלילות שלו – וכל זה ביחד, פחות מקדחת. אלה העובדות כאן וזו המציאות. כל הפניות שלך וכל העזרה שלהם – שלפוחית ודי.

כיון שכך אינך יכול שלא לתמוה תמיהה עצומה. אם תאמר שסוגרים את השער, ומצמצמים עצמם בד' אמות של אני ואפסי עוד, ועושים כת יתירי־זכויות מעצמם, והכל משום פחד שמא איזה חדש מקרוב בא הופך הקערה על פיה ועושה מעשים שלא על דעתם ומוכיח שכל מה שהם עשו לא תמיד היה כשורה – הלא יוצא שכרם בהפסד, שכן כל תורפה סופה להתגלות ממילא, ויוצא מעמדם מעורער בין כך ובין כך. ואם תאמר שיש כאן חשש לפת לחם – ברור שאין הדבר כך. כלום לא נתנסינו אנו ולא נתנסו הם בהלכות הצימצום מאז? הלא אותו דג מלוח, שהיית משיג באותה מדינת הים הרחוקה בימי המהפכה הגדולה, בסכנת נפשות ממש, מה תענוג בו ומה שמחה בהשגתו אלמלי אותן מנות מנות ממנו, שאתה מכבד בהן את ידידיך ומקורביך ואורחיך. אלא שכך היה בימים מקדם, באותה מדינת הים, כשהסכנה המרחפת ברחוב קירבה זה לזה קרבת־נפש חברים־לדעה־ולרעיון־ולשאיפה, עד שכולם היו כעין משפחה גדולה אחת, המתחממת לאורה של תקווה. ואילו כאן, בארץ הזאת, בארץ התקוות – שלפוחית ודי.

אדהכי והכי אתה ר' אביגדור שפירא, וכל דומיך, קום במחילה כבודך וכתת רגליך מפלוני, שהיה בעל סגולות טובות אל פלמוני, שהיה בעל נפש יקרה, ומזה שהיה צנתר־זהב אל זה שהיה בעל לב רחב. ובכל מקום יש לך הזדמנות טובה ללמוד כמה ביטויים נאים ומליצות חלקות, ואפילו דרשות שלמות בסימן שב־ואל־תעשה – ושלום על ישראל.

עומדת הגברת שפירא ופוצרת שוב ושוב:

– עוד כוס תה? וקצת ריבה? ושמא דג מלוח? וכוסית קוניאק?

כך אני מתכבד בבית נכבד זה. ורק מי שהיה תקוע ימים רבים בשממה אנושית, בלי תבלין של חביבות, בלי טל של חמימות, בלי סם החיים של נפשיות, רק הוא יכול להבין מה רוחב פה הלב ומה נחה פה הדעת ומה קורת־רוח יש פה, ומשום מה אי אפשר לשכוח מארחת־זהב זו ובית־זהב זה.

וגם את ר' אביגדור שפירא אי אפשר לשכוח. הנה רואה אני אותו בעלותו לארץ, כיצד בד בבד עם כיתות־הרגלים משררה לשררה, הוא יונק גמילות־חסדים מזה ושואב ערבות על שטר־חוב מזה, וכיצד שופע אמונה בעתיד לא־אכזב הוא שוכר מניה וביה דירה מרווחת למשפחתו, ודואג בראש וראשונה לספריו הרבים, ולמקום נוח בשבילם ובשביל המעיין בהם. כך הוא דרכו של עולם, זה שוהה במשרדים מתוקנים על מתקון המודרניות כמה שעות ביום ויונק משכורת בטוחה ומבוטחת, וזה מבלה את ימיו בחיפוש מקור פרנסה, ולוא רק איזו אחיזה־לשעה, וגבו נעשה חידודין־חידודין בהעלותו על הדעת כיצד שרשרת החובות מתהדקת והולכת, מתארכת – ומחנקת. בשביל זה שקט והשקט, ושעות פנויות להגות רעיונות, אם יש בהם ואם אין בהם איזה ממש, ובשביל חברו – הלכי נפש קשים כספחת… הצריך אני לומר במפורש, כי חלקו של ר' אביגדור שפירא עם האחרונים? וכולם לא היה מובן מאליו, אילו הייתי מתאר כאן תאר היטב כיצד ר' אביגדור שפירא זה יוצא וידיו על ראשו, מרה שחורה אוכלת אותו בפנים וגחלת חיותו כבה והולכת, וכיצד שובתים מאורות הרעננות בעיניה של מרת יקטרינה זוגתו, במידה שסיכויי הפרנסה מתמעטים והולכים בה במידה מתרבות המריבות בינו לבינה, נשר הקטטות פורש כנפיו על בית זה, ומה הוא, ר' אביגדור, אומר לה ומה היא, מרת יקטרינה, משיבה לו, כיצד הוא טוען שהיא בזבזנית ורשלנית ואינה יודעת מימינה לשמאלה, וכיצד היא מגלה שהוא בטלן ללא תקנה, גבור בפה וחולם חלומות סרק… בחיי ראשי, תיאור כזה יכול שהוא קורע לב ממש. אלא שתיאור קורע־לב לחוד והמציאות לחוד, כי תאמינו או לא – למעשה, אפילו שמץ של קדרות לא הורגש בבית הזה.

ואם תתמה: הא כיצד? מיד קם ר' אביגדור שפירא על רגליו ומסביר לך באריכות לשון כדרכו: תאמרו מה שתאמרו, כלל גדול בינינו, שאפילו הצרות מונחות עלינו כגל של אבנים, אין אנו מתיאשים חלילה ואין אנו מנתקים את עצמנו מן האופטימיות שלנו, היא המזוגה בדמנו ובדם אבותינו מאז ומעולם. וכיצד תוכל שלא להיות אופטימי, אפילו אתה כמוני ובני גילי מאותם פרחים חיוורים של תקופת טרום המלחמה הגדולה וטרום המהפכה הגדולה, מאותם השואפים התמידיים, הנמשכים למבוע של תקוות, לגנז־סתר של עתיד טוב יותר – ולבסוף מסתבכים בתלי תלים של הלכות שאין בצדן מעשה… כיצד תוכל שלא להיות אופטימי, אפילו אתה מאותם צנועי לבב ולהוטי נפש, שעשו אגודות לעצמם ודגרו תכניות דמיוניות כיצד לדחוק איך שהוא את הקץ, הם שקידמו את עצמם לכל המהפכות, ששרפו מאחורי גבם את כל הגשרים לחיי נוחיות ורווחה, שעשו מה שעשו לא רק משום שנתיאשו מ־14 סעיפי הגאולה נוסח וילסון, או ממשלחת השלום של פורד, או מההסכם בברסט; שעשו מה שעשו לא רק משום שלא הסתפקו בגעש נשמתו של אוטו ויינינגר או בבשורת האבדון של אוסבלד שפנגלר ודומיהם – אלא נתעוררו למעשים, פשוט משום שמוכרחים היו למען השם לנסות משהו, בעצם ידיהם, במחיר חייהם, בהקרבת כל היקר שלהם, כדי… כדי שפשוטו כמשמעו לא לצאת מהדעת; כדי לחזות מבשרם, שאמנם זהו מצב העניינים בעולם הזה, זהו ולא אחר, אפילו הזהירו אותם מקודם חכמים ובקיאים, שהיו לפניהם ונתנסו בכל מיני ניסויים… אפילו אתה כמו אלה, ואפילו פגעה בך המרירות, ואפילו נכשלת כשלונות הרבה ונתפסת לדרכי יאוש, בטוחני, שאם אני מגרדך במקצת, לבסוף אני מגלה גם בך את המאמין האופטימי, בן נאמן לאבותיך, החי בך על אפך ועל חמתך. נאום אביגדור שפירא.

וכיצד לא להיות אופטימי בחברתה המלבבת של הגברת יקטרינה שפירא?

הלא כל העבר הבהיר־בהיר שלה פרוש לעיניך, ומזהיר לפניך, וכאילו מבטיח שאותם החיים שלנו יכולים היו להשתלשל בדרך אחרת לגמרי. חי אחיתופל, היכן היא הרומנטיקה הנפלאה ההיא מערבות רוסיה משוכות הנשם, אותן שכבות שכבות שלגים, שיותר משהן מעיקות הן מרעננות וכאילו מטהרות, ואתן השלושלות החומקות חיש חיש, שיש בהן מסימני בשורה, לפרקים קודרת־טראגית, ולפרקים עולזת־פוזזת, המתמזגת להפליא עם צהלת סוסים אבירים מפריחי תימרות־הבל משמח־לבב־אנוש… היכן אותם בחורים חסונים, עוטי פרוות־פרוויים וגלויי הלבביים, אותן הבלוריות הפורחות ואותם הרומאנים הטולסטויים, ואותה עצבות נוגסת עד כלות הנפש ואותה תוגה מוצצת עד אפס נשימה, ויחד עם כל אלה אותו תסס־עד של און נעורים, אותה התבדלחות מופלאה של רצון־חיים כביר – הוא שיכול גם לעצבות וגם לתוגה, גם לשלגים וגם לשלושלות צוהלות ואפילו לזאבי ערבות רעבים… ואפילו לטפשותו של אדם…

והנה הועבו העיניים, יגון מילל בהן, וכך הן מספרות:

הערבות הללו פרחו ואינן. ויחד אתן כל אותם השיחורים הסטודנטיים בשווייץ ובפריס ובאיטליה, וכל אותו צוקות ומצוקות של היומיום החומרי ביחד עם עלית־הנשמה הגדולה של כל רועי־מחר; שכן באותן הימים כאילו דימית לראות פתאום לפתע את ברית האחווה הגדולה של כל בני המין האנושי… וכאילו כולם, כל־כולם, או לפחות אלו שהכרת, התפעמו פתאום מהכרת־בזק אדירה: אמנם שק עודנו לובשים לבשרנו, אמנם תה עודנו לוגמים בלי סוכר, אמנם דיסת־תמחוי דלוחה עודנו בולעים בחטיפה – אבל לא בודדים אנו, לא יחידים טרופים בלב סערה, לא כבשים במחנה של זאבים, אלא אח בין אחים, נפש חיה בין נפשות חיות, אדם בין בני אדם…

והנה רוח אחרת בעיניים הללו, משהו אור מרצד בהן, וכך הן מזכירות:

מספל פקוע שתינו תה! – כך היו מסכמים זכרונות מהימים ההם. אין זו סיסמה, או סתם מליצה. זהו סמל מגובש של מרקע נפשי באותם הימים. זוהי ברית אחים, אותה ברית שאליה שאף האדם מקדמותו, מהיום שבו התקומם והחל מהלך קוממיות על פני הארץ, כדי להימלט ממארת הבדידות, כדי להיאחז במשהו של ממש, משהו בטוח יותר מהיחידות שלו, החשופה לאלפי סכנות.

עתה רב חלקו של האור מהצל בעיניים הללו, הן נאחזות בחוט הזכרונות, וממשיכות:

מספל פקוע שתינו תה! – תה זה לגמו סטודנטים מרופטים בימי רעבונם המר, שהציק לקיבתם, אבל לא כיבה את ניצוצות המחשבה הברורה, ולא טימטם את הלב הער. הם לא ישכחוהו. ואת חבריהם לתה יזכרו אפילו… אפילו תריסר שנים ומעלה, אפילו יזקינו וישמינו, והמחשבה הברורה תפליג מהם והלאה, והלב הער יסתייד קמעה כדרך כל אנשי שלומם. אפילו יירתמו בעול, איש איש לפי מתקוני הכת שכבשה אותו לדרכיה, אפילו כך, למראה חבר מאותם ימים של ספל התה הפקוע, הם שוב מתאוששים איך שהוא, ונכונים אפילו לעזור, אם יש חלילה צורך בכך, אף שבדרך כלל באותו גיל ובאותו מעמד, בצל אותה אחריות כל־כך־כל־כך כבדה ואותן מסיבות כל־כך־כל־כך מבורזלות – אין זה דבר קל כלל וכלל.

והנה כמו ברק האיר באלה העיניים ובטבור המצח, הנה הד הויכוחים הסוערים מאז, הנה:

ספל התה הפקוע! – זכור יזכרוהו חיילים, חיילים מכל הדורות וכל הגזעים, אחים לחפירה אחת ובור אחד, אחים לסכנת מוות! אחים לאותה סכנה ראשונית, ממשית, שבאה לא מחמת מחלה או תשישות או זקנה; אותה סכנה המרחפת על ראשם יומם ולילה, בכל שעה וכל רגע, היא שמרתקת אותם בשלשלאות מני קדם. והיא היא שמסירה כל חיץ מפריד, מהרסת הבדלים של זכות־אבות, קניין־פרט, יתרון־חינוך – סוף־סוף בפני מלאך־המוות ואלף העיניים שלו אין שום חשיבות לאותם הבדלים קטנים. ואפילו אחר שכל אותן סכנות מתבטלות ועוברות, אחר שאיש חוזר לאהלו וגורלו, לצרור הצרות הגדולות ואגוזי השמחות הקטנות שלו, חבר מימי סכנה אחת, ואפילו ממפגש מסוכן אחד, חבר שלגם מספל התה הפקוע, אותו חבר עשוי לפרקים לעורר למעשים, שהלב האנושי – שבדרך כלל, ועל אף המקובל, אינו רך כל עיקר – אינו מסוגל אפילו להבין.

ספל התה הפקוע! – אבל לא רק אחים לצרה לצבא ולמוות. אפילו מפליגי אניה אחת, שבעל כורחם נאחזים בסיפון ממשי אחד כדי שלא חבריהם לחווי. ואפילו אותו סיפון לא חישב להיטרף כלל וכלל, ואפילו להיטרף בין גלים סוערים בלתי־מובנים אלו, אפילו הם נוטים לזכור את ספל התה המשותף שלהם לא היה פקוע כל עיקר…

עתה גוון קטיפה להן, עתה הן עיני קטיפה מלטפות, כמו סרעפות אחר גשם.

ועל אחת כמה וכמה קורבנות אנדרלמוסיה. בימי ליבלוב שושן האחווה, שמקפת את כל השכבות, המעמדות, החוגים, את כל הגילים והמינים, הלא כולם כל־כולם כאיש אחד הם כאותם סטודנטים בימי מצוקתם, כאותם חיילים בחפירתם, כאותם יורדי ימים בהטרפותם, כאותם קופים קדמונים מימי בראשית, שפתאום לפתע הרגישו: אנחנו בני אדם, אחד מקור האש שלנו, אחד ספל התה הפקוע שלנו, אחד מקור החיים שלנו!

…כך אני מתכבד בבית נכבד זה ונהנה מזיו מארחי. את התה שתיתי. הדג מלוח טעם לחיכי. אף משהו חריף לגמתי לקינוח סעודה, אני שוהה להנאתי במרפסת מרווחת ומזוגגת, טפופה מאור שמש מוכהה ומונעם, כפי שמשיגים זאת בעריכה מכוונת של וליאות מבד ערבי צהבהב, השולחן המרובע הגדול שלפני מכוסה מפה דהה במקצת, והכסא שאני יושב עליו, וכל שאר הכסאות סביב, מרופד כמיטב אמנות הרפידה המקומית, ומשענותיו מבריקות ממריקה צהבהבה קלושה, כאילו לשם הגוונה עם הקירות והתקרה, שאין לדעת אם צבעם מקורי או שנתפייחו במקצת במרוצת השנים. אני יושב וסופג לתוך תוכי את כל האוירה הנפלאה הזאת, המתנגנת מאליה ומגלה תלי תלים של זכרונות, שיש עמהם משהו אגדי, הם שאופפים את המארחת הקורנת אשר ממולי. כך אני רואה אותה ומרגיש אותה, לא רק את ההווה הרגעי שלה, אלא כהנה וכהנה מהעבר שלה, מההיסטוריה הפרטית שלה בערבות רוסיה הללו, מההווי והחווי שלה באותם ימי צוקה ומצוקה הסטודנטיים, כך אני רואה אותה ואת בן־זוגה המכובד. אני יודע שהיה היו לה נצנוצים רומאנטיים – אבל עתה כמעט שדעכו. אני יודע עוד הרבה דברים אחרים. אני שומע כיצד היא מתארת את פלוני האיש, שהיה רועה נשים אחרות רק משום חשש פן יסתאב על אשתו היקרה לו מכל. עד שטרף אותו השגעון. ולא רק על פלוני אתה שומע, גם על זוגתו. שבמות בעלה, הוא שלא שמר לה אמונים כלל וכלל – טרפה נפשה בכפה. אני שומע מפיה מעשה באלמוני ומעשה בפלמוני, גברים ונשים, קרובים ורחוקים, ואף־על־פי־כן כולם כאילו מקורבים איך שהוא שעה שהיא מספרת עליהם, שעה שהיא כאילו באה לרמז, כי איש מהם לא זכה לחיים של רגע, למה שנקרא אושר משפחתי, למה שנחשב כשלום בית ושלום נפש וכיוצא בזה. ואף־על־פי־כן – מה רב חיוב החיים בכל הדמויות הללו. מה רב חיוב החיים השופע מפי המארחת הקורנת.

הגידו נא אתם, כיצד אוכל שלא להיות אופטימי מאד בחברתה המלבבת של הגברת יקטרינה שפירא?

באמריקה של אמהות

שמעתי אומרים כי באמריקה האנשים הם אחרים, זאת אומרת שונים, כלומר לא כמונו, הם כאילו כך, אבל בעצם לא כך, אמנם הם דומים לבני אדם, אבל ואף־על־פי־כן ובכל־זאת – כלומר הם… כאלה אמריקאים.

אבל מה אעשה אם אני כופר בעיקרן של כל הדעות מסוג זה, פשוט איני מאמין. ואם קם וקופץ כנגדי איזה פלוני ברנש ומצעק: מנין לך חכמה יתרה זו? אני עונה לו ואומר: פשוט מאד, מסתבר שכך הוא. ואתם – גם אתם, רבותי הנכבדים תבינו שכך הוא, ואחר שתעמדו על כמה הקשרי עניינים, אני תקווה שלא תעמידוני מתבדה…

שמו היה ג’ימי ושם משפחתו מקגילס. למד בקוליג' והיו לו חברים שלו ומורים שלו ותענוגות שלו. וכמובן מאליו היתה לו מכונית פורד, הגם שלא כל כך מהודרת כמכוניתה של אחותו אַן. בכל אופן אפשר היה להשתמש בה ככל שהלב חפץ. חוטמו היה חרום במקצת, אולי זכר לדם סלאבי, שלא ידוע כיצד הגיע אליו, ועיניו היו מחורצות, ואף־על־פי שכאילו הביעו עם הסקירה הראשונה משהו של קשיות, לא היו למעשה אלא כחוקרות את העולם החיצוני בעקשנות. ואם תרצה, אפשר לומר, כי הנפש שהסתתרה מאחוריהן, היתה עדינה, ואולי אף רכה, לא כפי שמקובל להניח לגבי אמריקאי מעשי, איש מציאות ורועה תועלת. קומתו המיתרית, המעידה על גוף מעומל כהלכה, עוררה לפרקים את קנאתה של אחותו אן, שאף לה לא היתה לאמיתו של דבר כל סיבה לקובלנות מבחינה זו. לעומת זהת, אילו היה טיפוס אחר, היתה דווקא היא, כלומר, אן, מעוררת את קנאתו, שהרי לא היה דבר שנתחשק לה ולא השיגתו מידי “דדי” שלה, הוא הזקן של שניהם, מר תומס ק. מקגילס הנכבד בעמיו. זהו.

הם גרו בקוטג', כמובן. ועיר מגוריהם – לא מן הגדולות ביותר ולא מהקטנות דווקא. והמלכות – מלכות ארצות הברית. הסידורים בבית – משוכללים, המבשלת – כושיה שמנה, הנהג – כושי, והאם כולה שיראין וכלך, היתה נוהגת לקבל את פני אורחותיה בטרקלין, שאומרים עליו, כי הוא מתוקן כולו נוסח ויקטוריאני. אמנם היו גם מריבות קטנות בין האח והאחות, אבל דדי היה תמיד מצליחו להפיס את דעת שניהם. בקיצור, הכל היה כשורה. כלומר כאילו כשורה. ואפילו העסקים של ראש המשפחה, שהיה – ואל נא לשכוח זאת – עורך־דין נכבד מיקירי קרתא, היו מתנהלים כשורה, בלי בהלת זהב, אבל גם בלי זעזועי כשלון שבא כחתף. זהו, הכל כאילו כשורה.

דדי, כלומר ראש המשפחה – היה בחור טוב. ממש כארז. ותמיד אפשר היה להגיע לאיזה הסדר אתו. אבל גם האם – היא שבאחד הימים הביעה את תמהונה היאך זה נתגלגל, הדוכיפת יודעת כיצד, בג’ימי שלה איזה דיבוק כמעט־אירופי – היא אם. בדיוק כמו אצל כל האמהות נתנבגו גם בה הידוסי החיים של ילדיה, בדמה הרגישה כל עליה וירידה שלהם, כל נסיגה וכל התקדמות, כל דחף החיונה וכל חולשת דעת מאכזבת, ובדיוק כמו כל האמהות היתה משתדלת לרסן או לדרבן, לשדל בדברים או להמאיס בלגלוג, לנחם בשעת הצורך ולגעור לעת מצוא. ואידיאלים? כמובן שהיו אידיאלים, גם לה כמו לכל האמהות, אלא שהיו אמריקאיים. ויש להבין זאת, שהרי אין לשכוח, כי היתה בת אחת המשפחות הוותיקות דווקא, מאלה משפחות המעפילים הראשונים, שהייחוס שלהן בא למלא את מקום יוחסי האצולה בארץ הדרור האמריקאי. ברור, כי אם זו רצתה בכל מאודה שהבן והבת יאירו בחברה, וברור שעשתה ככל שרק יכלה כדי לזכות בקצת נחת־אמהות מהצלחתם. אבל יחד עם זה, ממש כמו שאר האמהות הטובות, לא היתה נאותה לגרום להם עגמת־נפש, ולוא אך לרגע קט, ולוא אך כדי דמעה קטנה אחת, אפילו היתה גורמת לעצמה ע"י כך משנה כבוד והוקרה בעיני הבריות האמריקאיות. הכלל: אם הכל מתנהל כשורה – חשיבות והתכבדות אדרבא ואדרבא. אבל לא על חשבון הילדים. דבר כזה אינו בא בחשבון כלל. ומה דעתכם? היכולה אם כזאת להבין לנפש אם אחרת? ואמהות כאלה, מן המערב ומן המזרח ומן המרכז, אילו היו עושות אגודה אחת – אילו!

אח, ג’ימי יקירי, גם לי יש אם, שלא ראיתיה זה כל כך הרבה שנים! ואף שלא ראיתיה, היא חיה בי, ממש כפי שאני הייתי חי בה שעה שהייתי עובר במעיה. הנני נושא בכל חייתי את תחושת קולה, הוא משתנה מדי פעם, הוא רוגן וצוהל, רוגז ומעורר, מגרה לצחוק ומשסה לבכי. הנני זוכר עתה כל מה שעשתה למעני בימים מקדם, את מה שחשכה מפיה, את כל הפיטומים שפיטמה אותי, את שיטת הפיתויים שלה כדי לחבב עלי את הלימודים, את הכשלונות הפדגוגיים שלה בדרך של שידולים ובדרך של עונשין. היא רצתה לעשות ממני אדם. עתה אני סופר את לילות הנדודים שלה, לילות שעשתה ליד ערשי כשאני חולה, ולילות ללא שינה כאשר גדלתי והייתי לעלם ולא הייתי חוזר הביתה ומבלה כאשר מבלה. כל אותם הפחדים והאימות שלה – שלא אגדל עם־הארץ חלילה, ולא בעל מום, ולא שטוף זימה, ולא קוביוסטוס, ולא מופקר, שלא אפול ברשת זו, ולא בפח זה, וחלילה, ושוב חלילה… הוי, אמא! מה תמורה אתן לך בעבור כל אלה? החיים שנתת לי, לא רק בהיותי עובר במעיך, אלא בעיקר אחר כך, שנים ארוכות שלך שהקרבת למעני, כל אותם פרפורי חרדות שלך למען עתידי – כל זה הלא הוא קיים בי, ולא רק בי, אלא גם באוירה שלי. מכל אלה אני יונק, על חשבון כל אלה אני חי!

לא תודה אני בא להביע לך, כי לא לכך נשאת את נפשך. וגם כבוד לא נחלת בגללי, גם חיי אושר ורווחה לא נתתי לך – ומה אתן לך, אמא יקרה שלי, כל כך יקרה שלי…

…היש מי שיתפלא בשומעו, כי ג’ימי רמז לאמו, שאין לבו שלם עם עצמו? והיש מי שיתפלא בשומעו, כי האם הבינה ללבו, הגם שאולי לא ידעה בבירור מה הטעם למחנק זה שלו, למחשך־מאורות־חיים זה שלו, למצב זה שרגילים לכנותו בפשטות: משבר נפשי. אני – אני לא התפלאתי כל עיקר. וגם אתם ודאי לא התפלאתם.

היי, ג’ימי בחורי, כמוך יודע אני מה על פעולותיהם הגלויות ומזימותיהם הנסתרות, הגרועות יותר מכל פעולה גלויה, של כת האימתנים הזידוניים, היא שכבשה כל חלקה טובה בעולם זה שלנו. וגם לבי נעשה חידודין בהעלותי על הדעת את גורל כולנו, המונח על הכף לשרירות לבם של אלו. ואף־על־פי־כן אני מפטיר לך באותו פסוק בּיבּלי עתיק, שגם אבותי וגם אבותיך ינקו ממנו טעם לחייהם ותקווה לעתיד טוב יותר, ובעיקר, התחמשו בו למען התאפקות־עד־עת־מצוא, ויתר מכן: בו התחשלו לכושר התאפקות, שהוא הכושר הנפשי היקר ביותר של אדם. ברוח זו אני קורא אליך עתה: כי זרועות רשעים תשברנה! אתה רוצה – אתה מאמין לי ולפסוקי.

היי ג’ימי, עשה נא למען תאמין!

מוצא מן הסבך

היה מר אביגדור שפירא נינוח בכורסה בחדר־הספרים שלו, מפהק אל מול תל־אביב, זו עיר מושבו המפורסמת, קם ומתקין את מעשה־התנוחה שלו וממתח קמעה את גבו. משפשף את משקפיו בממחטתו ושוקע מתון־מתון בהירהורים. זקנו השחור מאותם הימים מכסיף והולך, בלוריתו שהיתה חובקת זרועות עולם מידלדלת והולכת, והפרפר השחור שהיה מתגנדר על צווארו במקום עניבה בורגנית, נשתכח מאז ימי פאריס היסעוריים. הכל הכל נשתנה.

כמובן שתהא זו אך שטות לשוב בגיל זה שלו אל אותן שאלות חשוכות־פתרון, שאם כנות מחשבותיך וצלילות־דעתך לא הועמה, עוד הן טרודות מאד ומדריכות מנוחה – שאלות מסוג “מה מותר האדם”, או “צדיק ורע לו”, או “מה התכלית”, וכיוצא בהן. ומה העצה אפילו בגיל זה? סוף־סוף יש גם בצומת זה של החיים לעשות חשבון־נפש – ושמא תגיע למסקנה, שסך־הכל אינו בעצם כל כך רע. אלא כיצד נוהגין שמגיעים למין מסקנה כזאת? הרי לא ייתכנו כאן מיני להטים של נואם בפומבי. שאם אינך גלוי לב כלפי עצמך – למה כל הקישקוש הזה. מה מאד צריך להצטער האדם, שלא ניתנה לו הסגולה לרמות את עצמו גם בשעת עשית חשבון־נפש. הגם שיש ודאי לא מעטים המצליחים גם בזה. ומי ומי הם אלו?

הנה, למשל אותו פלוני. פרצופו מעוגל, על־פי הרוב נקי הוא מכל הבעה, ורק שפמו המדובלל כאילו זוקף את כלל הופעתו ונותן לה חותם חשיבות. ומשום חשיבות זו הוא מוצא את מחיתו ברווח. אבל למען האמת, ההיית מסכים להחליף אתו את היוצרות? חלילה! אבל בכל אופן, הוא וודאי בקיא גדול במלאכת האשליה העצמית. ומשום כך: אשריהו וטוב לו…

והנה ברנש אחר. מקובל בעולם שהפנים השמיים שם הם על־פי רוב מוארכים. ואילו זה וכל בני סוגו הם בעלי פנים מגולגלים דווקא. יש מסבירים: מרוב נחת, חביבי, מרוב איזו הנאה נפשית, יקירי… ואולי אך חוטאים לאמת, אם קמים ועושים ממנו ודומהו סימן־דבר? שמא אין בין מראה הפנים החיצוני ובין נפשו של אדם ולא כלום? יתכן. ואף־על־פי־כן. מכל מקום ברור, שהוא הוא אמנם לא בעל המאה אבל דווקא בעל הדעה. ושיטה יש לו – שיטה קבועה לגבי כל עניין. קודם הוא מדבר על צד אחד של המטבע, ואחר כך הוא מראה את צדו השני – ואתה רואה ונהנה מרחבות תפיסתו. אלא מה בעניין איזו הכרעה? כשיש הכרח לומר כאן הן ושם לאו? תיקו. ואין תמה, ואין שואל. וכך מנצחים הפנים המגולגלים, כך נהפכים לסמל בשביל אורח חיים קבוע ועומד… וזוהי אולי מדרגה של אשליה עצמית, שהיא גם נר לאחרים.

ועתה תור בעלי הזקנים. הנה פלמוני ממוזלג הזקן. על אף שני הזנבות שבזקנו הוא דוקא בעל דעה אחת, לעולם רק אחת. ודעה זו היא ברוב רובם של המקרים בדיוק כדעת פלוני המשוחח אתו. אתה אומר כך – וודאי, וטעמים יש לכך, משום א' ומשום ב' ומשום ג'. תנא דמסייע זה עתיד מזהיר נשקף לו בסולם העליות החברתיות שלנו, אין כל ספק… ומה תמצא כאן? היש כאן עוד אשליה עצמית, או שמא זוהי כבר אשליה אחרת לגמרי, כלומר של הזולת?…

מכל מקום לא כן אתה, אתה ר' אביגדור שפירא, אתה שקע לך לתוך הכורסה, עיין בספריך, הפוך והפוך בהם, דמה בנפשך שאתה יודע פרק בזה וגם מזה אינך מניח ידך, כל העולם לפניך, היינו אותו עולם הספרים, שאתה רץ בו ואין מי שיאמר לך דום. עשה לך אשליות נפשיות ככל שלבך חפץ – ויחד עם כל זה הסתכל נא הסתכל היטב כיצד כל חבריך מקדימים אותך במרוץ הקיום ועושים חיל, שואבים נחת ורואים חיים מי בכה ומי בכה.

בימי עלומיך… באותם ימי העלומים הרחוקים, שבעיצומו של דבר אינם כל כך רחוקים, היית עובר ברחובות־חייך בגאון לבב, עיניך מבריקות אל מול העתיד והפרפר השחור שעל פיקת הגרגרת מתנגדר לכל רוח – באותם ימים לא ידעת אנה פניך מועדות מרוב משיכות והבטחות ואפשרויות. כל פינה פותחת לפניך אשנביה ופשפשיה, ואתה בן־בית בחתונות רבות, ובידיך מפתחות לבתי גנז רבים… אם תאמר היסטוריה – הנני, תאמר לשונות – אדרבא, תאמר תורת הנפש – אדרבא ואדרבא, ועוד היד נטויה. אתה נכנס לכל המבואות הללו, מהם גלויים, שאין אדם צריך אלא לתהות עליהם ולסגלם למערכת הידיעות שלו, מהם סתומים ומופלאים ומתחמקים מצבת השכל; כאן אתה קופץ על המציאה, מכוון את איזמלי המוח החריף שלך, מפריד בין דבקים כאן ומצרף רחוקים שם, וכאילו אתה המסדיר סדרי בראשית בפינה זו, שדומה כי נשכחה מלב יוצרה… מי ידמה ומי ישווה לך בכה, מי עוד כמוך ראוי לכתר פרשנדתא ולתגא של צפנת־פענח – אלא שאתה בעניוותך הרבה בורח מהכבוד, בורח מתהילת רבים, בורח מכל קרדום שאפשר לחפור בו.

ואילו היום. מה שונה היום העולם. אמנם הזקנת, כלומר הזקנת במקצת. אבל מה שייך. הרי שנינו, כל זמן שאין אדם מודה בזקנותו אין היא יכולה להתגבר עליו. אלא מאי – דומה שאתה יודע זאת, ואילו האחרים מי יודע מה הם יודעים. שכן אתה משוחח עם פלוני ועם אלמוני, ומיד זה מתכעכע, וזה מסמיק, וזה אומר לך כהאי לישנא: זו הצרה אדוני, כל כך חבל, רק לפני שבועיים, כלומר אפילו שבוע לא עבר, היה לנו מקום פנוי, ודווקא מתאים, הן מבחינת העמדה והן מבחינת הצד הכספי… אה, אדוני, מורה בעל עבר עשיר כמוהו, זה דבר חשוב, וודאי, אלא שהיום אנו מקפידים יותר, אנו דורשים תעודות ושוב תעודות, וככל שמרבים בהן, הרי זה… אנו יודעים שאדוני מפרסם מפרי עטו, אלה הם דברי מחקר ממש, אבל כפי שאדוני רואה… רק לפני שבוע… כל כך חבל!

וכאילו עשו אגודה אחת: כולם הם פוזמים פזמון דומה, כל אותם מנהלים של תריסר מוסדות ההוראה, שאם לשפוט לפי מה שהעיניים רואות, אין להם דווקא במה להתגאות, לא מבחינת שמירת הכלים הישנים, ולא מבחינת שבירתם. יקחם השד! אבל מעניין, סוף־סוף מה היא הסיבה האובייקטיבית לכך. שאילו אחד הידידים הללו שלו מאז היה רוצה להתקבל באחד ממוסדות ההוראה האלה, אחד מאותם הידידים, שידיעותיהם פתוחות ותעודות חתומות בגושפנקאות אין גם להם, ושפרסמו מפרי עטם רק דברים שאינם מעלים ואינם מורידים – מה הסיבה לכך, שאלו וודאי היו מתקבלים בסבר פנים יפות? וודאי. יש מה שנקרא פסיכולוגיה המונית, תורה היא כיצד מתחבב אדם על הבריות, אבל כלום גם במקרה דנן חלים כללי הפסיכולוגיה ההמונית? ואם כך, הרי שצודקים אלה האמריקאים, המלמדים אדם כיצד עליו לפתוח בשיחה, כיצד עליו לפנות לכל טיפוס־אדם בלשון שערבה לאוזניו, כיצד להעלות חיוך לזה ולדגדג את אהבתו העצמית של זה – לעזאזל כל תורת החנופה הזאת! עד כדי דרגת מודרניות כזאת לא הגיע עדיין אביגדור שפירא, לא!

משפשף ר' אביגדור שפירא את משקפיו וקובע עובדה ברורה: מאז ומעולם נוהג היה להעמיד רק על שלו. אם השיג משהו בשכלו, הרי זה השג שלו, ועל כך אי אפשר לו לוותר, הלא זה עמוד־הברזל היחידי שיש לו לאדם בחייו. כי אם על כך תוותר, במה תאחז? לא, את דעתו לא ימכור בשום הון. אין הוא מסוג המכריזים על שכל־למכירה. אבל אם כך, כיצד תיתכן פשרה בין טבע זה של אדם ודרך זה של אדם ובין אותה זיקה לאחרים, ואולי משהו כניעה לאחרים, שבלעדיה אין מושיטים לך שום יד? הא כיצד…

עוד הוא שוקל בדעתו במאזני המרירות את פלוני לכך וכך גנאי ואת פלמוני לכך וכך בוז, ומעלה זכרונות להסתייע בהם, ומביא טעמים חריפים מהתחום הפסיכולוגי ומגנזי ההגיון, ואפילו מכלי הזיין שבמחבואי האבגניזם אין הוא מושך את ידיו – ופתאום לפתע הוא רואה מין אדם לפניו, שקלסתר פניו אינו זר, שבחתך דמותו יש משהו כל כך מוכר, שכל ההנע שלו כל כך קרוב אל לבו, עד שאפשר כמעט לראות כיצד מתפתלים ניצני מחשבותיו, כיצד הם מנצנצים ועולים, כיצד הם מזנקים אל על, כיצד הם מתלכדים יחדיו ומהווים נקודות־אחיזה, וכיצד מנתרים נימוקים שכנגד, ומנקרים וטורדים ואינם מרפים, וכיצד יוצאים לקראתם גדודי הסניגורים, והנה הם נאבקים, זה אוחז בזה וזה מפיל את זה, עד ש… עד ש…

עד שאותו מין אדם מרמז לו בידו מין רמיזה מופלאה, שאף בה יש משהו מוכר וידוע כאילו שואל: כלום אינך מכיר אותי, ר' יהודי? הלא כך וכך עשרות שנים בילינו יחדיו, ונאבקנו יחדיו, ראינו עולם גדול ואת הכוחות הפועלים בו ואת האדם הנחנק בו ואת התקוות המוריקות בו…

אומר לו: ומאי נפקא מינה?

עונה בלשון לא־לשון, נוסח שיח שבינו לבינו: אמץ נא את כפיפות הזיכרון, במחילה מכבודך!

עושה ר' אביגדור שפירא כפי שמטילים עליו והנה הוא מזכיר לעצמו כיצד הגיע לארץ זו בעירום ובחוסר כל אחר כל אותן שנות נדודים בארץ מוצאו אחר המהפכה הגדולה. והנה עקב בצד אגודל הוא מתאחז במקום, הא לך דירה להבטחת גג על הראש, הא לך רהיטים לאו דווקא זבוריים להבטחת שלום־בית, הא לך ספרים מגלי נשכחות לשמח לבב אנוש.. ויחד עם זה. קצת מלאכת הוראה פה, וקצת מלאכת תרגום שם, וקצת מעשי עריכה פה, וקצת מעשי כתיבה שם… מה יש, כלום אי אפשר להתפרנס גם כך? ובכלל, מה טובה יש בפרנסה בטוחה ומבוטחת. משרה שאתה קשור בה כשור באבוסו, חובה קבועה במסמרות לעשות ולחזור כך וכך פעולות בכל יום כפי שוזר מי שממונה עליך, מה חופש יש כאן לאדם, ומה הרגשת־אדם יש כאן – הלא זוהי עבדות, המלאכה מלאכת עבדים, ההרגשה הרגשת עבדים, דרך ההגיה הגות של עבדים, בקיצור עבדות באצטלה מודרנית. ואילו כך, על אף החובות שאתה חייב בעל כורחך לכל מיני נושים, אין חלילה צווחה ופרץ לא מהבחינה הנפשית שלך. ולא מבחינת פירנוס המשפחה, ואין בא אליך בטרוניות לא המצפון ולא נותן לחמך, ולא אשתך ולא בנך ולא בתך…

אכן – יש להודות, משפחה זו שלו, אף־על־פי שלא תמיד היה מספק לה כפי שלבו חפץ, נהגה בו מנהג יפה… לא רק הגברת יקטרינה שלו, אלא גם הבת וגם הבן, שאף הם אינם כבר בגדר של תינוקות. הרי מאז הגיעה לגיל י"ח, הבת היא כבר אפשר לומר בחזקת אשה גמורה מכל הבחינות. והבן – אמנם הוא צעיר ממנה בשנה אחת. אבל צעיר או לאו, כאן טמון אולי איזה קוץ, ואי אפשר לומר שלא צריך עיון. כי סוף־סוף בן כזה, אם אין אתה דואג לו כראוי, כיצד יהיה לאדם?

אדהכי והכי והנה שוב ניצב לפניו אותו איש, שכל כך מוכר, וכל כך מובן לו. אלא שהפעם הוא צעיר יותר, ולא זו בלבד אלא ממש בחור, זהו בחור ישיבה בעל פאות ועטוף קפּוטה וכיפה על ראשו, בדיוק כפי שמצטייר בזכרון ר' אביגדור שפירא בכבודו ובעצמו לפני כך וכך שנים… ומה עושה בחור זה? הוא פשוטו כמשמעו מסביר במלילת אצבעות תחבולה מפולפלת זו ואחרת, ולבסוף כך הוא אומר:

– פרנסה? הא דאמרי, חייב אדם להתפרנס שלא בצער. וכיצד נוהג? תא חזי. נכנס לבית של מלווים ברבית, שקורין באנק, נוטל שטר חוב, חותם שמו, קם ומחתים שני ערבים מהימנים לחתימתו, ומקבל מעות. אלא מאי? מה הדין ביום הפרעון? ולא קשיא. נכנס לאותו בי־מלווין־בריבית, נוטל שטר חוב וחותם שמו, קם ומחתים שני ערבים, ומכניס שטר־חוב חדש ומוציא הישן. וחזקה עליו שנוהג כך עד בוא אליהו. אלא מאי? בשלמא החוב שרשום בפנקסים ויש עליו שטר חוב. אלא המעות הראשונות אזלו ומנין באה פרנסתו? ויש עצה. מה עושה? קם והולך אצל הערבים שלו, שהחתימם על שטר החוב וכך הוא אומר להם: רבותי, מילא שחתמתם מה שחתמתם, מעשה נאה עשיתם ומנהג טוב נהגתם, אלא בדיעבד לא עשיתם ולא כלום, אפילו לא כשווה פרוטה. עתה, קומו נא רחימאים שכמותכם וחפשו לי פרנסה שאני מתפרנס ממנה, שאם לא כן, לא זו בלבד שאיני פורע אותו שטר־חוב שאתם חתמתם עליו, אלא אפילו להחליפו איני מחליף ביום פקודתו, ולבסוף אתם נתבעים ואתם משלמים תמורתו בטבין ותקילין. אלא מאי? סכנה שמא יתמלאו חימה? חלילה. אדרבא, עיניך רואות כיצד אותם ערבים רצים עכשיו לדבר מצווה, כיצד הם מכתתים רגליהם מפלוני לפלוני, מפרקמטיא לפרקמטיא ומשררה לשררה, עד שמוציאין מעז מתוק, שכן אין לך אדם שאינו בורח מחברו בצרה, אבל אם נוגע לכיסו, מקבל על עצמו אפילו יסורים ובלבד שאינו ניזוק…

אותו בחור־ישיבה מיהו? לעזאזל, הלא אפילו הפלפול הזה כל כך ידוע, כאילו מזכיר נשכחות מני אז. הלא כך ובדומה לכך… והעיקר, הלא טובה העצה ויש עמה רמז למוצא מהסבך… רבונו של עולם, הלא זו הדרך אל האחזות של ממש. מילא, נעימה או לא נעימה, אבל מה יעשה אדם שרואה מוצא לפניו, כיצד מסתלק ממנו?

אלא שוב? אותו בחור־ישיבה מני אז, ואותו בן שלו מהיום – מה רב המרחק ביניהם. אותו בחור־ישיבה מאז, אמנם התפקר, כפי שאומרים החרדים למנהגי האבות, אבל בעיצומו של דבר ראה עולם ודרכי עולם ושאב תורות מתורות שונות ככל שידו השיגה, ולבסוף נעשה אדם. ואילו בן של היום – כלום יש בו אותו כוח אדיר של כמיהת הלב, אותה משיכת איתנים של מצילים את נפשם, משל לאסיר שחבוש בתפיסה ומצייר לעצמו פלאות העולם החיצוני במתח המוגבר, עד ששובר הכבלים ופורץ החומות, ונותן את כל מאודו לכבוש לנפשו אותו עולם חיצוני, שהוא לו בחזקת יפה מכל יפה? ואם אין כל אלה, כיצד יכול בן כזה לגדול ולהיות בן אדם?

אדרבא, מי קם ומפרש לנו זאת?

אביך מיהו

ג’ימי היה כפי שהכל מבינים בעל עניינים רבים. המכונית שלו, הבחינות שלו, החברים שלו, פרשת אחותו, וכל מיני פרשיות אחרות, וכאילו אין סוף לדבר. אבל אף־על־פי־כן מעולם לא עלה על דעתו, כי גם לדדי שלו, כלומר לאבא שלו מר תומס ק. מקגילס, יש חיים משלו, ועבר משלו, שגם לו היו חלומות, וגם מפחי נפש, וכל מיני סיבוכים כמובן. הנה הוא מופיע אחר כבוד מדי פעם, כמו למשל בשעת הסעודות המשפחתיות, או בהתנהל כל הכבודה המשפחתית לכנסיה, או בכל מיני הזדמנויות אחרות, ותמיד הוא – איך לומר זאת – כל כך שקט, כל כך ממושקל, וכל כך רציני, מעודו לא היה נבוך, ולא כמתבלבל, ולא כמשנה־טעם. קומתו זקופה וכתפיו רחבות, ויש בו על אף ההינע איזו גמישות להפליא. שאתה בטוח כי תתן אותותיה לעת צורך. ותמיד הוא מגולח למשעי, ועיניו האפורות מביטות נכחן, כאילו סופגות את כל העולם שממולן ושוקלות מיד את כל היתרונות שלו לעומת כל המגרעות שלו. ועל השפתיים שלו, שהן במידה הבינונית, לא שמנות מדי כשל כושי ולא דקות מדי כשל נחש ארסי, מרחפת לפרקים בת־צחוק של אדיבות, כאילו היא מופקת מכוח אותן העיניים בעלות הזוהר האפור. קולו עמוק, ויש עמו יתרון בטחון, וגם יתרון תוקף, וחיוב החיים, וראיית הנולד, וערובה לעתיד לבוא – ויש בו גם נימונת של חבב מדוד, שלעולם לא ייעדר בפנותו לאשת נעוריו, או לבתו או לבנו…

כזה הוא. ועתה כיצד אתה מעלה על דעתך, שגם הוא היה אחר, שאולי היה סוער, ואולי אומר נואש, ואולי קרוב למעשים שרק השתיקה נאה להם? וכיצד תוכל לתאר לעצמך שהיה נער, ואולי שובב, ואולי קונדס? ושהיה מחזר אחרי בחורות? ובעצם – בעצם הלא ברור לפי כל חוקי ההגיון שכך, או בדומה לכך היה למעשה, והשאלה אינה שוב אם בכלל היה, אלא כיצד היה. ובכל זאת – כמה קשה לו לאדם לסמוך על מה שההגיון מורהו.

אילו זכרונו של אדם היה עשוי כמתכונת ספר או מגילה, שאדם רוצה הוא קם ומוציאו מראשו ושומרו במגרת הארכיון שלו, היית יכול להתפרקד להנאתך בשעת רצון והיית יכול לדפדף במין ספר כזה או לפרוש לפניך מגילות כאלה, ולוא אך לעיין במיני תחריטים ולמיינם מעשה חוקר – מה היית אז נהנה מהחיים הללו. אבל לדאבוננו אין העניין כך. ולא עוד אלא שיש גם מה שקורין שכחה, והיא היא שאומרין עליה, כי היא מצילה, אדם מהתיאשות. אלא מצד ההגיון, אם נאמר שהבן היורש הטבעי של האב, לא רק מבחינת קלסתר הפנים ודמות הדיוקן, אלא גם מבחינת תכונות האופי וסגולות הנפש, והאב קובע בך, בלא שום בחירה חופשית שלך, גם מעלות וגם חסרונות, הרי מאידך גיסא מן הצדק ומן היושר הוא שתהא לך, הבן, גם איזו יד בעבר של אביך, שתהא לך איזו ידיעה טבעית הטבועה בך ממילא, כמו קווי האופי וקווי הפנים שנמשכו עליך ממילא.

אבל לא כך נהג בורא עולם. ומכיוון שכך, מה תעשה אם באחד הימים יתגלה לך פתאום לפתע, כמו לג’ימי, כי לאבא שלך יש כל אותן עליות וירידות, ששונות ויגונות, הצלחות וגם כשלונות, בקיצור שהוא בעל היסטוריה פרטית משלו? ואם מתוך סקרנות סתם או מתוך איזו הרגשה שאתה רוצה או לאו אינך יכול שלא להמשיך את שלשלת הדורות, או מכל סיבה שהיא, מתחשק לך לדעת מה היה, וכיצד היה מה שהיה, כיצד נהג וכיצד התכוון לנהוג, מפני מה נכשל כשנכשל, ומהו שסייע לו להצליח; ואם על־פי מקרה אבא זה שלך הוא גם חביב עליך, או אפילו אהוב עליך, ויש לך איזו קירבה נפשית אליו, מה שמגביר התחשקות כזאת שבעתיים – מה אתה עושה, כיצד אתה נוהג, ואיך אתה מגיע לפענוח הצפונות, אכן, במקרים כאלה אין לך ברירה אלא אתה עומד ומצרף יחדיו קטעי זכרונות שלך, קטעי דברים שנתגנבו אליך, שיחות ורמזים שנתקלטו אצלך גם מבלי משים יחד עם כל מיני רשמים שנתרשמת בשעתו, ועכשיו אתה מאחדם ומשלימם כיד כוח הדימוי שלך, ואתה בונה לך דמות דיוקן, שייתכן והיא קרובה לאמת. הגם שאין כל ערובה לאמיתותה. אלא מה ברירה יש לך, הרי לשאול את הנוגע־בדבר לכל הפרטים האלה אינך יכול. ואף שיש גם אבות, אשר לעת מצוא מגלים טפח או טפחיים, אל נא נשלה את עצמנו – את העיקר אין הם מעיזים לגלות. ואתה, כיון שאתה מוכרח לגלות את פני העבר הזה של אביך, כאילו כפאך איזה שד, אתה מתפרקד לך ומדמיין לך ומצרף צירופים, אבל אינך עושה זאת רק בשעה שקבעת לך לשם כך, או בפרק זמן שיש לו הגדר, אלא הפעולה מתנהלת גם כממילא, בימים ובלילות, בהקיץ ובחלום, ואתה כמו איזה דייג, שאמנם יודע כי בנהר שורצים דגים והוא מוריד את חכתו למים, אלא שאם המזל לא יאיר לו פניו, לא יראה הרבה ברכה בכל עמלו.

אבל ג’ימי, מה עשה ג’ימי?

איטליה, אומרים, היא יפת נוף, צרפת יפת־רוח ואנגליה יפת־אופי. האחריות לכך היא כמובן על ראש האומרים. אבל אמריקה, היינו ארצות־הברית, מה היא? בנוסח דוברי אנגלית אפשר לנסח מימרה מעין זו: חוששני שאמריקה היא יפת־ניגודים. רבונו־של־עולם, כמה טיפוסים מנוגדים, כמה צורות־חיים סותרות זו את זו, ואפילו האקלים וההשגות וסדר הקיפוחים מה שונים הם מאתר לאתר. ואף־על־פי־כן רוח אחת חופפת את הכל, הלא יש אמריקאיות ויש אופי אמריקאי ויש אדם אמריקאי.

תארו לכם, כפי שתיאר ג’ימי לעצמו, בין־הערביים בסימטה צרה, חומת גן מזה וחומת גן מזה, באחד הפרברים השקוטים של עיר אמריקאית סואנת, מאותם האזורים המשמשים נווה־נועם או שיכון־ארעי – כפי שמחייב העניין – גם לרמי יחש, בעלי הקרקעות זה שניים־שלושה דורות, וגם למהגרים נחותי דרגה מקרוב באו, שקנו לעצמם היאחזות של מה־בכך ועשו להם שכונה לעצמם.

ואחר תיאור אותה סימטה ואותה סביבה, בכלל זה צמרות האילנות המציצות מעבר לתחומיהן, אחר שידוע וברור כי בסתרי הגנים מסתתרות חווילות הבועזים מזה, ובשכונות העוני בקתות עלובות מאוחות ומדובקות איך־שהוא מזה, לא ייפלא כלל וכלל אם נצייר לעצמנו שבסימטה כזאת נפלה, כחזיון טבעי ומובן־ממילא, איזו מריבה, לא חמורה ביותר, אבל גם לא פושרת, שכנהוג בסביבה כזאת היתה מלווה קימוץ אגרופים ופצפוץ נחיריים. ואם להוסיף לתפארת התמונה כתריסר פרחחים, שטרם יגיעו לגיל בר־מצווה, שצבע עורם ומראה פניהם אינו ממין קבוע ועומד, אלא דוקא אמריקאי ססגוני, כאן שחרחר וכאן לבקן, כאן חלק וכאן מקורזל, כאן אדמוני וכאן פשתני, ואם אצל כל אלה נוצצות העיניים, והבעתם מתוחה ואווירתם דרוכה, הרי שיש לנו כל הרקע המבוקש. אדהכי והכי זה עומד ומלהיב מזה וזה עומד ומשסה מזה, ומכל הצדדים מזרזים לקרב אחרון, כיאות לגבורי השעה, כדי שיתברר בפומבי וקבל־עם מי ומי הוא אגרוף הראש ובעל הדעה, ואם תום הקדחן יישאר גם להבא הארי שבחבורה.

אותה שעה, שעת בין הערביים, בצל אותם האילנות מופיע פתאום בין פרחחי העיר אותו מיסטר, אותו זקן גידם בעל החווילה המפוארת שמעבר לחומה, הידוע לכל בני העיר, כוותיקים כחדשים מקרוב באו, מכמה וכמה טעמים. בשביל אחד הוא בעל החווילה החבויה בסתר האילנות, בשביל אחר הוא אב לילדה חמודה, בשביל שלישי הוא אחד מאותם הגיבורים של מלחמת הדרום בצפון, בשביל רביעי הוא בעל מניות נכבד בבנק העירוני ובמפעל המים, פלוני מכבדו כאחד המיוחסים הדגולים, שאבותיהם הגיעו ליבשת חדשה זו באותה ספינה קדומה ואותה הפלגה מפורסמת בימי אותה הגירה נועזת מכל נועז, ואילו הילדים – הם יודעים שהוא חבר שלהם ופטרון שלהם ובעל סוד שלהם, בקיצור חברמן, ורחוק מהיות שקרן כדרך גדולים בעלמא.

לכן מה הפלא כי בהופיעו עתה, מיד חדלו החבטות ונשתתקו הקולות. מיד נתברר, כי אין בכך כלום אם פלוני סבור שתום הקדחן אינו אלא פחדן, שהרי אין הפחדנות בדרך כלל מידה מגונה, כפי שמניחים רבים. לא הפחדנות עיקר, אלא ההתגברות עליה. הלא אותו חייל, אותו גידם שהוא גיבור האומה, מר אירווין בכבודו ובעצמו מספר להם ספר והדגש, שאפילו חייל וגיבור, יש והוא מתפחד מרעם תותחים, נפץ רימונים, נביחות רובים, וכיצד לא להאמין לו? ואם אותו חייל וותיק ומנוסה ממשיך ומסביר, כי אדם נוטה להשתכר, נפשו יוצאת ממש להשתכר מיין הפחדנות של עצמו, עד שלפרקים מגיעות למין השתכרות כזאת חבורות חבורות של פחדנים ומשסים את עצמם למדרגה מסוכנת של השתוללות, עד כדי טירוף הדעת ממש, ומשום כך עושים מעשים נועזים, שיש בהם גם משום פשעים, שאדם כשלעצמו אינו מגיע אפילו לתאר כמותם בדמיונו.. אם אותו חייל וותיק ומנוסה מספר לך כך, ומוסיף כהנה וכהנה – לעזאזל, הלא זה, בחיי, גילוי גדול וכדאי וכדאי לשמוע. חי אחיתופל, כמה וכמה פנים יש לעולם זה, ואנחנו לא ידענו. ואם כך, הלא יש מקום להבדיל בין מעשים שהם בחינת טירוף הדעת, ובין מעשים שנעשו בדעה צלולה ואף־על־פי־כן בחירוף הנפש!

כך, בין סיפור־מעשה לסיפור־מעשה, נסתיימו כממילא אותו מעשה ריתחה ועניין המריבה על אופי כזה ותכונה כזו, והפגנת האגרופים שבאה כפועל־יוצא טבעי בעקבותיה. עתה כולם חברים, כולם מרוצים, כולם ידידים, בכלל זה גם אותו גידם, המושך בחוט הסיפורים. עתה מתנהלים כולם כאיש אחד ברגל קלה ובנפש שוקקה לעבר אותה מגלדה קטנה של אותו ארמני או גרוזיני או השד יודע מי, שכן התחשק להם ללקק מגנזי גלידותיו. הלא מטבע של ממש תקועה עתה בכל יד, מאותו מקור לא־אכזב של היד השניה לגדומה…

אותו חייל, אותו גידם, אותו אב לילדה חמודה – ומאידך תום הקדחן, ששמו בא לו משום התרתחותו לשעה, ושהמריבה שפרצה בחבורת עושי רצונו לא נתעוררה אלא משום הבעת חישושים שלו כל אימת שהיה סיפק להגיון הקר לפסוק את פסקו… אח, ג’ימי, אחא, הלא יש כאן דברים בגו. תום הקדחן ומיסטר תומס מ. מקגילס – היש ביניהם קשר? לכל הרוחות! וכיצד נהפך לאבא כל כך שקוט ומחושב ומסויג, כיצד הפך עורו לעורך־דין אמריקאי ממולח מיקירי קרתא, שאם לא הוא עצמו, הרי בת־זוגו הנכבדה ודאי וּודאי שהיא בעלת יחוס, שאין למעלה ממנו, מגזע המהגרים הראשונים, ובת לאב דגול שהפגין את גבורתו בימי מלחמת השיחרור של הצפון בדרום.

כיון שכך, כלומר ייתכן שכך, ג’ימי רחימאי, מה אתה למד מכאן, מה אתה מברר לעצמך, ומה הדרך שלך מעתה, אחר שיש לפני עיניך גם ייחוס אם וגם פרשת לבטים של אב? ומה אמריקאי צעיר שכמוך, שנפשו רכה בקרבו ועיניו קרות בראשו, מה אתה אומר על עולם מתאנדרלמס זה שלנו?

סוגית הבן

אילו קם מישהו להכריז ברבים, כי אין לבו של ר' אביגדור שפירא יוצא אל בנו, כי אין הוא הוגה בו, בתכונות שלו ובאופי שלו, בדרכיו היום ובסיכוייו לעתיד לבוא – מיד אני מקהה את שיניו ואומר לו: רשע! הרי דווקא ההיפך מזה הוא הוא מצב הדברים לאמיתו. אפילו בחצות הליל תעירו משנתו ותשאל “בן” מהו, מיד הוא קופץ על רגליו ובלי לשפשף את עיניו עונה לך מניה וביה:

– אין שום ספק ושום פיקפוק שהשורש הוא “בנה”, ורק עם־הארץ גמור אינו יודע זאת!

ולא זו בלבד, כיון דדש דש. מיד הוא מפליג ומסביר לך, שגם ההיגיון הפשוט מחייב זאת, שכן אין כהעברי הקדמון רץ לכל דבר של הגיון, לאמור שהקמת ולדות ודאגה להמשך המין האנושי, הוא הוא שמרמזת קירבת המושגים בנה־בן. תוך כדי כך הוא מסתמך על מה שאמרו, שאילולא יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד. ולא די לו גם בכך, אלא שהוא מביא מאמרים אחרים והפירוש שלהם, ומוסיף גם פירוש משלו, מתרץ מה שמקשים ודרך אגב מעורר קושיא חדשה שאין לה שום תירוץ. ובסופו של דבר אתה מתחיל להבין, שייתכן והשורש הוא דוקא “בין”, מלשון בינה והבנה, כלומר ש“בן” נגזר מ“בנן”, כמו “חן” מ“חנן”, “קן” מ“קנן”, “שן” מ“שנן”, אלא – שאין זה מתקבל על הדעת. כי מה ראה אותו עברי קדמון יסוד בינה דווקא אצל בנים?

ולא היה כל צורך להרחיב את הדיבור בענין זה אלמלי התחשק לו לר' אביגדור שפירא להתחכך דווקא בהזדמנות זו באותו נושא עתיק, שבכל דור ודור הוא מחדש עוקציו כקדם, כלומר אם יפה כוח הבן מכוח האב, ואם יש ממש בסייג הידוע: מעשי אבות סימן לבנים! הלא זה מאותם העניינים העתיקים שהוא גם מהנה וגם מצער, מעורר וגם מביא מפח נפש, וקופה של שרצים תלויה לו מאחוריו וקופה שניה מלפניו ואתה קום וקרא חי וקיים. מה אותו בן, שאתה כל כך משתוקק לו ומחכה לו וחולם עליו, כיצד קלסתר פניו יהא דומה לך, ולוא אך במקצת לך ובמקצת להורתו – והנה הוא מתעקש דווקא ואינו בא. אתה מצפה לו בכליון עיניים – והוא אינו רוצה. ויש שפתאום לפתע, כשפג טעם ההשתוקקות הזאת וחלף כל חשק לכך – אין בן, מילא, מוותרים עליו, כשם שמוותרים על הרבה חלומות נאים, ואתה מתנחם בק"ן טעמים ומוצא סמוכין שטוב דווקא כך, שהרי אילו היה בא, אתה צריך לפרנסו מי יודע כמה וכמה שנים, ובסופו של דבר מי לידך יתקע כי היה כדאי הדבר, ואם כל העמל והיגיע לא היו לשוא – והנה ההפתעה הגדולה: התחשק לו דווקא עכשיו לפרא־אדם זה, והוא יוצא לאווירו של עולם, ויש לך בן בשעה טובה ומוצלחת – או לא כל כך מוצלחת.

מילא יהא כך. והנה כמה וכמה צרות כרוכות עתה בהופעתו. ראשית, אותו חשד שאתה חושד בבת זוגך, כלומר יחד עם כל אמונך, וטיפשותך המסורתית, הנטועה מאז ומעולם אצל כל בעל של אשה, יחד עם זה אינך יכול שלא לפקפק מפרק לפרק בצניעותה של אותה ידידת נעוריך, שאמנם אתה אוהב אותה, ואתה כפי שאומרים מכבד אותה, ואתה יכול למנות אחת לאחת את כל מעלותיה, ואתה מצליח בזה לפחות כמי שגמר את ההלל על אשת־חיל־מי־ימצא, אבל אף־על־פי־כן, הרי אשה מהכרח הטבע אינה יכולה שלא להיות אשה. וראינו מקרה פלוני, ומצינו השתלשלות עניינים פלמונית וקראנו שכך וכך אירע לו לאלמוני. אבל גם אחר שהצלחת להשתיק את הצביטה הבלתי נעימה שבלב, את הנבירה הזאת שדום לא תדע בתוך תוכו של המוח, ועל אף כל ההוכחות ההגיוניות וכל הכוונות הטובות שלך שאתה גוזרן על עצמך, על אף כל אלה בסופו של דבר מה רבים הפיקפוקים ובעקבותיהם העינויים הנפשיים שלך וכמה לוגין של סם־מוות נמזגים לדם התמצית שלך!

אבל השתלשלות העניינים יום־יום כיצד? ביומיום האפור של זיעה ופרך, המשכיח לפעמים את מסלולי המרירות של מחשבה ורגש משום יגע ומשנה יגע של הגוף, ביומיום זה שמעמידך לעתים קרובות בשתי רגליך בעולם פשוט יותר וחביב יותר ורצוי יותר מכמה בחינות, ביומיום זה אתה רואה את הרך הנולד, שלפי שעה אין לך שום קירבה אליו, וכל שאתה יכול לעשות עתה, הלא הוא לכל היותר גילוי איזו סקרנות של מה־בכך, מדעית כביכול, ואולי יש לכנותה ביולוגית – ומה אתה עושה? הלא אינך יכול שלא לקפוץ פתאום כנשוך נחש ולקרוא כלפי מי שתיכן סדרי חיים: רבונו של עולם, כמה מכוער עכברון זה! פשוט אינך מסוגל לתפוס מה הסיבה ומה הטעם, שהוולדות נולדים מכוערים כל כך. אבל אף־על־פי־כן, עכברון זה הוא כבר השולט העריץ בד' האמות שלך. הדירה היא כבר לא שלך, כולה היא שלו. יפה כוח הבן! וכל בני הבית, הכוונה כמובן להמין הנשיי, ממש נהרגים למענו. עכשיו הוא יונק, ובעוד כך וכך הוא צריך אמבט, ואחר כך עליו לישון, ויש שהוא צריך לצרוח, ואיזו יללה קמה סביב אם משקלו אינו כפי שכתוב עלי ספר, או שהוא מקיא חלילה, או שפתאום לפתע השמיע שיעול, ועל אחת כמה וכמה אם יש לו חס וחלילה חום, או… ואין סוף לאוֹאים אלה. ולך, לך אין שום ברירה, אלא אתה מצווה לקנות לך מקל ולהשען עליו כדבעי ולצאת מהבית לכל הרוחות. וכך אתה יוצא, ומקלל את יומך, את הליל לא כל שכן.

ואם סוף־סוף נהפך התינוק לילד חמוד וכאילו אפשר להתנחם שכבר חלפה תקופת הצרות הקשות כגידין, בלי אשליות בבקשה, אתה שוב נמצא במעגל הקסמים שמוצא ממנו אין, והקשה מכל שאינך יודע היאך אתה נוהג: מפנק אותו, הרי זה מעשה נפסד, מרחיק אותו מצווארך, הרי זה נפסד שבעתיים. אם מפנק, הרי הוא עולה ומטפס על ראשך, כפי שמצינו באלפי מקרים, ומה רבותה להיות מין אב מסונוור ומטופש, ובפרט אם אתה מקשר נפשך בנפשו יתר על המידה, שעה שמי יודע מה מראה ומה דמות יהיה לסיום־פרשה זה וכיצד יפול דבר – הלא בסוף כל המעשים אתה יוצא מרומה וידך על ראשך. ומאידך גיסא, אם אתה מתרחק ומסתייג מאותה פקעת מצחיקה, שמתגלגלת לקראתך ומחייכת למראה פניך ומאמינה בך וסומכת עליך ומקרינה עליך מעיניה מין חמימות שלא ידעת כמותה מימיך, הרי שאתה יוצא גולם גמור. שהרי כל העמל והיגע הם ממילא מנת חלקך, ואילו אותה הנאה, אם יש בה ממש ואם היא מפוקפקת, אתה מדיר ממך ומקפח את עצמך מעשה שונא־בנפש, שהרי תאמרו מה שתאמרו, יש בעולם מה שקורין נחת־אבות.

מילא. בימים שאין לכוח הרגש השפעה גדולה עליך, אתה יכול לנתח באיזמל ולבסוף לקום ולגזור, כי אפילו נאמר שהבן הוא בנך, עצמך ובשרך, הרי בסופו של דבר לא מניה ולא מקצתיה. כי במקרה הטוב ביותר אין בו אלא אחוז מועט משלך, וגם הוא מפוקפק, שהרי גם אחוז זה אינו לאמיתו של דבר שלך, אלא הוא משתלשל ומתמשך מאבותיך ואבות אבותיך, לשון אחרת שממך אין בו בבנך בעצם מאומה, ויוצא שכל מי שיודע פרק בתולדות התורשה, ולומד לדעת שהבן אינו יורש את תכונותיו דווקא מאביו, אלא יכול שאלו באות לו מאבות אבותיו שבדור המדבר או דור ההפלגה או השד יודע ממי – אינו אלא שם את שמחותיו על קרן הצבי. בחיי, זהו עסק ביש מאד.

אלא מה אתה עושה כשאותו רגש, שיש ואתה כל כך מסתייג ממנו, מערים עליך ומפעפע בך ומתגבר עליך, ואתה מתחיל מחבב, ויש שאתה אפילו מתאהב בתולעה קטנה זו, שאומרים עליה שהיא בנך, ולבסוף אתה ממש פשוטו כמשמעו משתגע אחר אותו כזית־בן־אדם, שאינך יודע כיצד הוא נוסך איזה קסם על כל חייך, על אותו יומיום אפור שלך, ועל אותו עתיד מעורפל שלך, ומתלווה להם בעיניך איזה טעם חדש, ומניה וביה בלי כל פעולה מצדך אתה נהפך למעין אילן בעל שרשים, אלה השרשים המתפתלים ומתרחבים ומתחסנים. ואפילו בקלסתר פניך מתגלה איזו שרשיות, ומשהו בטחון, ומשהו תוקף, שהרי אתה אב, הוא שמצטרף משתי האותיות הראשונות, כפי שהורו הקדמונים, אותו אב שהוא מולך ראשון מימי ראשית, אב סמל האייל, שכן הא' מרמז על אל או אייל, וּב' שהיא משורש בנה – אב בנין, כוח בנין, הווה שרשי הצופה בבטחה לקראת עתידות…

עד כאן פרשת הבן בעיני האב. מילא. אבל הבן עצמו מה הוא טוען, אם הוא מסוגל ורוצה לטעון?

נביא את עמוס, אותו בן יקיר של ר' אביגדור שפירא, ונשמע מה בפיהו. אלא שלא יצא מכך כלום. עמוס אינו רוצה. טענות אינן נחשבות בעיניו אף כקליפת השום. כזה הוא. מה שקורין טיפוס חדש. כיוון שכך מעמידים לו סניגור וכך הוא פותח:

אפשר לומר שהילדות שלו לא היתה דווקא מן המאושרות. בתקופה של אנדרלמוסיות שעתו של מי פנויה לתינוק בעריסה. אחותו שרונה, שהקדימה אותו בשנה אחת, היתה כמובן מאושרת יותר. ראשית כל היתה ראשונה, ושנית תקופת ילדותה הראשונה לא היתה מסוערת כל כך, לא היתה עדיין בסימן של תוהו ובוהו מוחלט. היא עוד הספיקה ללקק קצת פינוקים, ליהנות קצת מההנאות שתינוקות נהנין מהן, להתחמם קצת לאור החיבה שמשפיעים דודות ודודים מכל המינים. לא כן עמוס. אף־על־פי שמאידך גיסא ייתכן מאד שהוא עצמו לא הרגיש בכך. כי מאז ילדותו, אם בהשפעת האוירה ואם משום תכונתו המיוחדת, היה מסתפק במה שיש לו, או ביתר דיוק מוצץ הנאה לעצמו מכל שמזדמן לו. לא היה מרבה צווחות, ולא ממטיר דרישות, לא מקפיד על חיבוקים ונשיקות, ואפילו שום תיאטרון לא היה עושה מכוח האכילה. כזה שקוט, כזה שקוע בתוך תוכו, כזה ילד מנוגד לאביו, זה הטיפוס שכאילו עומד ושורף את כל העולם כולו באש חריפותו; וכזה ילד מנוגד לאמו, זו האשה שאין לך צינוק בעולם שאתה יכול לכלוא בו את רוחב לבבה ולא יתפרץ. האמונה, ילד זה, באותם רגעים מעטים שהיו מעלים על הדעת את קיומו, היה ממש מעורר דאגה. ואמו לא אחת ולא שתיים, כשהיתה מתפנה לכך, היתה ממררת בבכי בחששה פן אין הוא שפוי בדעתו חלילה.

אף־על־פי־כן, אם להיות מה שקורין אובייקטיבי, יש להודות שעמוס זה, גם בימי ילדותו לא היה חורג יתר על המידה מהמתכונת. ואף־על־פי שהיה ילד מה שקורין שקט, בכל זאת היו לו איוויים משלו, ואפילו חכמות משלו. ואותה גברת יקטרינה שפירא, שכל כך היתה חרדה מדי פעם לשכלו ודעתו, לא היתה נמנעת מדבר גם על חכמותיו. לא אחת המתיקה סוד עם אותה שכנה טובה שלה, הגברת יליזבטה שנלר, שאף היא נתברכה בצמד חמד, כלומר בבן ובת, ומסרה לה מפה לאוזן מה שהפליט אותו פרחה, שתקן לכאורה וייתכן ערמומי בלבו, כאשר עמדו להעבירו למקום אחר מחשש מחלה מידבקת אצל אחותו. לא מבחינת עצמו מיחה, אלא כאילו מבחינת האחרים, שכן שאל רק זאת: ומי יבלבל לכם את המוח?

אמנם ייתכן שכך היה, אבל ייתכן מאד שלא כך, כי הגברת יקטרינה אינה מצטיינת דווקא במידה מספקת של זיכרון. ואם רוצים אפשר לטעון, כי את השאלה שאלה דווקא שרונה, שהיו לה כמובן הברקות מחוכמות משלה, אבל יהא איך שיהא, ברור היו חכמות גם אצל עמוס, ואפילו אין הן רשומות בשום יומן של אביו או של אמו, ואפילו אין מי שזוכר אותן ומזכיר אותן בהזדמנויות משפחתיות לאות ולמופת. אבל יחד עם זה – כל אותן חכמות, ככל ההווי שלו, לעולם היו מיוחדות, מפתיעות, הן היו כאלה של עמוס.

ועוד זאת! לא רק ימים שקטים היו לו. כאשר גדל מי ימנה את מפחי הנפש שלו, את האכזבות שלו מחבריו, ממוריו בבית־הספר, מהנוהג שבעולם זה שהוא נתקל בו. וכל מיני מחלות היו לו, וכל מיני כשלונות. אבל על אף כל הצרות האלה מעולם לא נתפס ליאוש. אתה פונה אליו ולבך סמוך ובטוח שיסביר לך פנים. כזה הוא. הוא מקשיב בשימת־לב לדבריך, מחייך אליך בחביבות, וכאילו מבין שגם ילד זאטוט כמוהו יכול לשמש מקור חשוב של עידוד. אדרבא, שאלו נא אצל הגברת יקטרינה, אמו ותגדכם כמה נחמה שאבה אצלו בצרת נפשה. כזה הוא עמוס.

ולמראה דמות זו, שקוטה וחביבה, פשוט אינך יכול שלא לשאול מה ששאל כבר אביו, ר' אביגדור שפירא, היינו אם להסכים לאומרים, שעולם זה הוא כל כך קודר, מה עתיד נשקף לילד זה, לעמוס זה, לבן יקיר זה?

אדרבא!

המגלדה והחירות

אילו אותה מגלדה קטנה שבקרן זווית, באותה עיר מערי ארצות־הברית של אמריקה, אותו שולחן־גלדים, אותם כסאות אורחים, אותם קירות שקולטים כל שיחה, וכל שאר הכלים המהווים יחדיו מה שקורין מגלדה – אילו ידעו לפתוח פה ולספר! אילו ידעו זאת היה נודע לנו, למשל, שלא רק הגלידה היא שמשכה לכאן את הארי שבחבורת הקונדסים הללו, את תום הקדחן הנודע לשם ולתהילה. ולא משכה אותו אותה גלדנית, היא סטלה לבקונית, רחבת השכם וכחולת העינים, אותה בהירת העור, שלא מובן איך וכיצד נפלה בפחו של אותו שחור ומגושם, אותו בעל המגלדה, שלשונו עלגת ותנועתו כבדה וכרסו בולטת וידו שעירה, וכולו דומה לכל אשר תרצה ורק לא למאהב רומאנטי. אפילו תניח שאותה סטלה ואותו טיפוס מגושם חברו יחדיו משום איזו תסבוכת פלילית, איזה מעשה שיש עמו פחדים וחטאים־לחוק וקומבינאציות נועזות ורווחים אסורים בהנאה – אין בכך עדיין משום פתרון החידה. ואשר לתום דנן – אותו משך לכאן דבר אחר לגמרי.

יתכן שאותה שבת אחר־הצהרים היא היא שקסמה לו, כאשר בנות עדינות, כאילו כולן עד אחת עוטות תכלת, בשמלות ממולמלות והינומות מרשרשות, משל לבובות כלילות חן והדורות יופי, מתוודעות כאן למשתה הגלידה הקבוע מדי שבוע, ואותה מרי אירווין, אותה בת הגידם מיקירי קרתא, שתכלת עיניה שפעה גם כוח וגם הכנעות, גם עדנה וגם עיזוז, ששפתיה לא מנוחות מדי ולא מהודקות מדי, שיש עמהן… אבל לא התיאור שלה עיקר, אלא שהיא היא הקובעת הלכה במסיבה זו ובסדרי התנהגות של כל הבובות הללו. ואם נכונה ההשערה הזאת, אין כל פלא בכך שמדי שבת אחרי־הצהרים, כאשר אותן בנות עושות לעצמן נחת־רוח, כלומר בדיוק בשעה שהן רגילות להיוועד באותו חלק המגלדה הקרוי לתפארת המליצה טרקלין ל“אחר הצהרים” שלהן, היה גם תום הקדחן עורך שולחנו באותה מגלדה וקובע פרסים לבני חבורתו.

כלום אפשר להעלות על הדעת, כי מרי אירווין כזאת, בת ענוגה של משפחה מיוחסת, שמה אף כלשהו של לב לחבורה של ארחי־פרחי? והרי אביה ראש וקצין מפורסם, מי שהשתתף במלחמה של גבורה, ואף־על פי שהוא גידם, ידו נטויה על כל העיר, כלומר בעיקר על מפעליה, מכוח החברה השולטת בהם והוא בחברה… מרי אירווין וארחי־פרחי – אך צחוק הוא!

היה מי שאמר, כי הצד האל־מעמדי, השווה לכל שכבות האוכלוסיה באמריקה דדהבא, הוא חוסר־טעם. והיה מי שהוסיף נופך משלו וגרס גם חוסר־שאיפה לאידיאלים גדולים. זה משלב עוד חוסר־נפשיות, וזה מתריע על העדר מה שקורין אהבה לשלביה השונים. ובעלי מקטרגים מגדילים מכולם, שלגבי דידם מושתתים שם החיים על מלחמת גאנגסטרים, שעיקרה גזילה פשוטו כמשמעו, תחרות היורים מקני־שריפה להנאתם, שקולעים למקומות התורפה שבגוף ואינם מחטיאים: על בוטלגרים שהיו מגניבים למדינה משקאות של שכרות ועורכים מלחמה על החוק האוסר אותם; על בתי זנות של הסינים וכל מיני מעשי הפקרות אחרים… אלא שכולם, גם המחמירין שבמחמירין, אינם יכולים שלא להזכיר כמבוישים גם את… גם את הצהרת החירות.

הצהרת החירות! רבותי, היודעים אתם כמה עוז וכמה אמונה וכמה תקוה גלומים בכל הקשור בהצהרה זו? הלא יש בה משהו, איך לומר זאת, מדהדים המתהדדים מהביבליה הפרוטסטאנטית, זו שהופכים בה והופכים בה, ומקריאין פרשותיה בקביעות לכל בני המשפחה, ושואבים ממנה נחמה אפילו בזמנים שאין כמוהם לפגעים; ויש בה כאילו פירוש לאותו פסוק שעודד מיואשים כה רבים לדורותם – הלא הוא: הזורעים בדמעה ברינה יקצורו; ויש בה משום הודאה ברורה של המין האנושי, כי האדם הוא בשר־ודם ולא מכונה, שהוא פלוני בן פלוני בעל זכויות וחובות ולא איזה עבד בעלמא; ויש בה משום רמיזה, כי אותו פלוני בן פלוני רשאי לשאוב מקרן השפע של החיים ככל שידו מספקת; ויש בה כל כך הרבה טעמים נוספים לשבח, שאין אנו מספיקים למנותם, עד שאפילו קנוניות רבות של מושכי חוטים אפלים, שיכולות להתקשר, ואפילו חכמים רבים מכת ממאיסי החיים, יבואו ויטפחו על פנינו בק"ן ההוכחות שלהם להקטנת ערכה והמעטת דמותה – לא יוכלו לטשטש את זיוה.

הצהרת החירות: אנחנו מאמינים, שהאמת הזאת היא בנין־אב לעצמה, לאמור שכל בני האדם נבראו שווים זה לזה; שבורא עולם העניק להם זכויות־עולם; ובין שאר הזכויות האלה הזכות לחיים וחירות ומציאת־אושר.

לא סתם תחיקה יש כאן, לא ולא, לא רק קונסטיטוציה לאחת המדינות. זאת היתה דת. הגם שלא בשביל כולם, לא בשביל בולעי־סבון המושבעים, שמרירותם מכה אותם בסנוורים. אבל מי שלא ראה אותו נואם מפליא־דברים, אותו חוצב הלכות החירות והשיוויון בהבל פיו, לא ראה הרבה בחייו. אותו יום, כשכל העיר מתקשטת בו ככלה, הדגלים הללו, והתזמורות והמצעדים, והככר החגיגית, ואותו מר אירווין, אותו פרנס גידם ועתיר נכסים, שרבים רואים בו משהו של סמל, ניצב ליד ראש העיר על הבמה, שומע את הצהרת החירות, עושה את אוזניו כאפרכסות ללא ניד עפעף וכולו מתוח כמיתר, אף־על־פי שעיניו מתרטבות מדמע – עד שמגיע תורו לנאום את נאומו הגדול…

לא במלים שפלט, לא בפסוקים שחיבר יחדיו, לא בקולו הצרוד, לא בכל אלה היה טמון סוד ההשפעה שלו. בהיותו צעיר לימים לא נהג כבני מעמדו ואנשי חוגו, לא הסתתר שעה שהם היו מסתתרים בהתקשר פורענות באופק, ולא נתן את כל לבו לעשיית רווחים מצרת זולתו בלבד. תאמינו או לא, עובדה היא, שהתנדב מרצונו הטוב לצבא הלוחמים, כי האמין במה שקורין צדק ויצא להגן עליו בחרב. אותו אירווין צעיר הסיק מה שהסיק, לפי דרכו ולפי טיבו, מאותה הצהרה, אבל כיון שהסיק – היתה לו ההצהרה מה שמצטייר לאחרים במושג מולדת. לא העיר ומפעליה, לא החוילות המפוארת של בעלי האחוזות, לא היערות והנהרות, ההרים והמישורים, ואפילו לא הרווחים של בעלי הרווחים הם המולדת. ההצהרה הזאת, הדת הזאת לאדם, והאמונה הזאת בזכויותיו, היא היא המולדת בשבילו, כי בלעדיה אין לך עיר ואין מפעלים, ואפילו רווחים אין, ויתר מכן: אפילו אוויר לנשימה, פשוטו כמשמעו, אין לך.

תהא הערכה היסטורית של נאום כזה וגישה כזאת אל עצם ענין החירות כאשר תהא, מכל מקום בימים ההם ההערכה היתה חדמשמעית מאד, ומה הפלא להתחבבותו של גידם זה על… אפילו על נערי רחוב, מבני המשפחות המדולדלות שבמקום, מבני המהגרים שמקרוב באו; וגם האחרים, בני מעמד אחר לגמרי, ובני גילים אחרים לגמרי, בני מנהגים שונים ושומרי מסורות שונות – גם הם לא יכלו שלא להילכד ברשת קסמיו. כי הוא האמין. האמין בשויון שבין אדם לחברו. הלא כך נאמר במפורש בהצהרת החירות. האמין שאם רק לחם יימצא לכל פרחחי הרחוב האלה, יצמחו מהם בנים נאמנים לחברה האנושית, שלבם ידבק בהצהרת החירות כלבו, וידעו להגן עליה בשעת הצורך גם בחרב, ואפילו את כיסם לא ימנעו ממנה לכשיידרש. זו הסיבה שביודעים או בלא יודעים הוא נמשך אל פרחחי הרחוב האלה, והם נמשכים אליו. מי שלא שמע זאת באזניו, לא היה מאמין כלל, כיצד אותם קונדסים פראי־אדם שתפיסת העניינים שלהם מצומצמת וידיעתם מאפע ועול משמעת לזרא להם ורואים הפקרות כגבורה – כיצד הם קושרים לו שמות של חיבה. ומה דעתכם על כינוי כגון ידיד־הברזל?

ואילו יקירי קרתא מה? כל אותם בעלי מניות בבנק ומפעל המים והמנסרה וכיוצא בזה? כל אותם בעלי עסקים שרק מלה קדושה אחת יש במלון שלהם והיא: עסק? וכל הפמליא של התלויים במושכי החוטים, אם הם מפני העיר ואל לאו דווקא מסוגם, כל אותם בעלי מקרקעין ועורכי דינין וסרסורים ורופאים וכהני דת השונים שופטי שלום למיניהם ומורים ושאר בעלי פרנסות שמצויות בכרכים – מה הם אומרים? הם אינם אומרים, הם פשוט פועלים ומפעילים את מערכת החיים להעלות טיפוס זה ומשנהו, לגלות כזית מהעבר שלו ולתאר במקצת את אורחו ורבעו – אבל הדברים ידועים ומה בצע בכך. מוטב להיפנות לטיפוס ממין אחר, אחר לגמרי.

הנה באותו יום היסטורי גדול, באותו יום שאירווין הגידם נושא את נאומו הגדול, יושב סטיב קוגן ומטרף בקלפים בחבורה, שאם רוצים אפשר לומר, שאין היא דווקא מהגרועות ביותר. יש שם כל מיני משגיחים מטעם ושלא מטעם, ופקידי דואר, וסוכנים ומתווכים, ומיני בריות שפרנסתם אינה ברורה כל צרכה, יש ויש. בבית מרזח, הקרוי כאן משום מה טרקלין דווקא הם מסיבים, וכפי שאומרים מבלים – לפי דרכם. סטיב הוא הזוכה. וכי מי פיקפק בכך. וכנגד כל העיניים הללו הננעצות בו בקנאה לוהטת, תוססת בו ההצלחה כג’ין. לא דבר קטן הוא יום הצהרת החירות, חלילה. בפרט כשיש לו מזל לאדם. אלא –שמזל זה הוא כמו אשה, רגע היא שלך, ומיד מרחפת הסכנה שתפרח ועקבותיה כאשר אינם אינם. כך הוא. בדיוק כך. הנה אותו צבר מטבעות, שזה רק עתה היה מתמר כמגדל של זהב לפני סטיב, תאווה לעינים ושיכרון ללב, נתפגפג בין־רגע וכאשר איננו איננו. בלית ברירה פותחים את הארנק, מפשפשים בו פשפש וחזור, אם משום שהעיניים מתערפלות קמעה, אם משום טיפין טיפין של זיעה שמטפטפות מן המצח – ושולים את מנת הברזל, המחומש האחרון שנותר לפליטה מאז פוטר סטיב ממשמרתו בבית הדואר. היה מעשה ושמירתו לא עלתה יפה, ופוטר. מה בכך? ועתה תור המחומש האחרון. מה שלא יעשה המזל יעשה הדחק! ייתכן. שמא מטבע זו מחזירה לפחות חלק, ולוא אך קטן, ולוא אך קטן שבקטנים מכל אותן מטבעות מקסימות שהיו ערוכות לפניו, זה אך עתה. חכה, חכה תינוקי! גם הרצון הוא משהו. ורצון יש ויש. הלא אמריקאי אמיתי עושה הכל בכוח הרצון. עושה ומצליח. אבל גם מנת הברזל פרחה, פרחה ואיננה, כמו אשה, ועתה מה, סטיב תינוקי?

וכך הוא אומר להם: חברמנים, בדירתי יש אצלי כמה פרוטות מזוהמות, אנו ממשיכים בהקפה ואם אני מפסיד, מיד אני מביא את חלקי.

אבל החברמנים: לא ולא. כאלה הם. אין לומר שאינם מחבבים את סטיב. חס וחלילה. הלא הוא פרצוף בדיוק לרוחם. אבל, אתם מבינים, מזומנים ביד זה דבר אחר לגמרי.

– כלל גדול הוא, סטיב, בלי מזומנים על השולחן, אי אפשר!

אומר לו פלוני: הרי זה לא רחוק, לדירתך אני מתכוון, אל תתפנדרק כמי יודע מי, רוץ והעלה את מטמונך!

צדק. מה טעם להתפנדרק יש כאן. מוכרח אתה להסכים. אין ברירה, איזה יום ארור הוא יום הצהרת החירות! ואתה מוכרח לזוז. הלא הפלצת דיבור ומי ישיבנו.

זהו.

ומה הפלא שמוצאים עתה את סטיב בגן העירוני, ומשם הוא יורד בשביל, ומגיע… הלא זו אותה מגלדה קטנה של אותו שחור ושמן, ספק גרוזיני ספק ארמיני, מין מהגר ארור, שמשעבד השד יודע כיצד את הלבקונית הזאת, סטלה הבשרנית רחבת השכם…

היו ימים וסטיב עודו שומר בבית הדואר, היו ימים כאלה. ואותה סטלה מצטמקת על ספסל בגן העירוני, וסטיב יושב על ידה. היא בשלה והוא – הוא שותק. היא חוזרת ומתחננת שלא יעזבנה לאנחות. והוא – אח, כמה טפשות הן הבחורות הללו.

היא מתכעסת: שמע סטיב שכמוך, אתה באמת מדמה שאין הבחורים נחנקים אחרי. גם במקום שאני עובדת. אמנם רק מגישה, אבל נחנקים אחרי. הלקוחות, אלה דווקא מתחנפים לעשרות, אבל אין זה רציני, אבל גם בעלי כוונות רציניות יש. זאת אני אומרת לך. אלא שאני… אני הטפשה אוהבת אותך. אתה אומר – עומדים לפטר אותך. ואני יודעת – אתה רוצה שיפטרו אותך. זהו סטיב. אני יודעת מי ומי אתה, סטיב. אני יודעת מהו שמושך אותך. אבל אני אוהבת אותך. ואפילו לא תהיה לך עבודה – אני אוהבת אותך. ואפילו זורקים אותך לביב שופכין – אני אוהבת אותך. ואם יש לך כוונות רציניות, סטיב, זאת אני אומרת לך, אתה יכול אפילו לגור אצלי. ולהתחתן נתחתן כששוב תהיה לך עבודה. שמע סטיב…

אבל סטיב לא שמע. לא יכול היה. עכשיו הוא שומע. עכשיו הוא זוכר. עכשיו הוא יודע שאותה סטלה, אותה בשרנית רבת הגירויים, שעורה לבן כל כך, עובדת כמגישה אצל אותו שחור ושמן, גרוזיני או ארמיני או השד יודע מה…

– שמע, סטיב תינוקי…

וסטיב שומע. זה היה זמר שהיה חביב על סטלה, ומה אם אנו מזמרים אותו שוב. אין כל סיבה לדאגה, סטיב יודע לגלגל עניינים, הוא גלגל כבר עניינים מכל המינים, ומלבד זה – דיבור הוא דיבור. סוף סוף אם לא יחזור לחבורה שלו ובידו צרור כלשהו, מה יאמרו וכיצד יגיבו. אי אפשר לו שלא לחזור. דבר כזה אינו בא בחשבון כלל וכלל.

הגברת שפירא

הוא אמר לה בפירוש שצריך לעשות סוף לדבר, והיא בכתה. וכי כיצד תנהג אשה בגיל העמידה, שיופיה עוד קורן, שלבה עודו רוגז, שכל הווייתה משוועת ואינה רוצה בשום פנים להתפשר עם המציאות כמות שהיא? ואי לנו אשה שתאמר לעצמה: החוויות שהיו – היו ושוב אינן; אמנם היא יפה פחות או יותר, אבל עכשיו נקודה וסוף פסוק, כי הגיל הוא הקובע את התחנה הסופית של המסע. לא, לא. אין אשה כזאת. ואם יש כזאת שאומרת לך: הנה התנזרתי מכל התענוגות, שבעתי חוויות, ועתה אני שואפת אל שקט והשקט, מה שקורין יראת־חטא וצניעות המידות, ואם יהיו רבים שיתפתו להאמין לה – אנחנו לא כן נעשה. כי אפילו אומרת כך, אין היא אלא משקרת. ואם גבר אומר כך – הריהו גבר ולא אשה.

לא ייפלא איפוא שבכתה. הראה מישהו אשה בינונית כזאת, לא שמנמונת מדי ולא דקה מדי, אלא בדיוק כמידת המותר, שעורה בהיר ועדין, שעיניה בהירות ושערה הערוך־כטירה בהיר, אשר שגומת־חן פורחת לה בלחיה כשהיא מחייכת, ויש בה משהו מזהרורית החמה השוקעת, ויש בה משום פריסת־שלום מערבות־בר מעלות ריחות טובים. הראה מישהו אשה כזאת שוטחת זרועותיה על השולחן, מניחה עליהן את ראשה שכולו גלים גלים של שיער מזהיב וממררת בבכי? ואם היא עושה כן במרפסת מרווחת ומזוגגת, טפופה מאור בין־ערביים מוכהה, כה נעים לעיניים, באחד מאותם הבתים מהטיפוס הישן זכר לימים טובים מקדם – חי אחיתופל, יש בכך משהו נוגה־נוגה מאד, שלא לפי האקלים החריף הזה שלנו, ויש בכך גם משהו עסיסי וערב וטעים, לשון אחרת – משהו כל כך כל כך נשיי.

אילו היתה בת תקופה קודמת, אילו קווי החיתוך של חייה היו נערכים לפי הגיאומטריה של המאה הי"ט, הנפלאה כל כך משום סימני הוודאות הטבועים בכל גילוייה, משום הבטחון הנפשי המובן־ממילא הזה הקובע לאדם את התעשה והלא־תעשה שלו, כפי שמקובל בחוגים מסויימים לתאר – או אז היה זמנה פנוי לעצמה ולצרת נפשה. או אז אפשר היה לשטוף נקי־נקי את האכזבה הגדולה בנחלי דמעותיה, לרדדה דק־דק בהלימות לבבה בלילות־נדודים, להפוך בה לכאן ולהפוך בה לכאן, ולצחצחה צחצח היטב, עד שהיתה ממורקת וממורטת, כזאת אנינה, כזאת אוורירית, חרסינית־שקופה. בקיצור היה זה אחד מאותם אלפי המקרים, שסופרי התקופה החשובים הצליחו להגישו לנו כמעשה־למופת מתובל במיטב התבלין של השתתפות־בצער והתמוגגות־הנפש, הראוי לעלות על שולחן טובי המין האנושי.

אבל כיון שהתקופה היא אחרת, אחרת לגמרי, והרקע אחר, והמסגרת אחרת – והכל כה מסודק, ושקט נפשי סמי מכאן, והרגשת בטחון לא רק שאיננה אלא אפילו אינה נשאפת, לא רק מבחינת גג־על־הראש, לחם־לפה, שמלה־לגוף, אבל אפילו לא מכוח היחס הנפשי, הרי שהיה כאן פתח למשהו דרמתי ממש. אבל – כשאין לך כאן לא רשרוש עלים מקדיר, לא רנן סודות בין עפאים, לא פכפוך מים במבוע, וכיוצא בזה דברים שהם הכרח ראשון לנפש הדואבת, ולעומתם יש חמה מכה על ראשך שאינה יודעת רחם, ואור חדגוני ועריץ, המגרש אפילו את הקל בצללים, וחום מכביד כזה, שמוצץ את הלשד עד תום – מה נשימה נשארת לך, מה חשיבות יש לנפשך, מה ערך יש כאן ללבו של אדם?

כיצד קרה הדבר? כיצד? הלא קשה להבין זאת, והיא באמת אינה מבינה. מה פשר המשיכה הלזו דק שבדק, בנרמז שבנרמז, מה קשר יש בין מחמאה שנאמרת סתם מתוך דרך־ארץ ובין מחמאה מתפרצת פתאום מתוך ביצבוץ רגש צעיר, בין דברים של מה־בכך הנאמרים בכל שיחה בעלמא ובין דברים שיש בהם משום איזו נהיה חרישית וכמיהה לקורט נחמה, בין סבר־פנים שמקבלים אורח סר־לרגע ובין עריגה למי שמבריח את השעמום ומפריח כל הרהור מיותר.

כך־כך. שמה ידוע לנו, הלא זו הגברת יקטרינה שפירא: ושמו – יש שכינוהו וולודקה, ויש שהיו מלחשים כי שמו אחר לגמרי. גם גבוה וגם צנום, גם שחרחר וגם אסתניס־ביטוי ואנין־נוהג. וכי מה עוד תדרוש מאחד בחור, שלבו רוגג מכיסופים ונפשו שוחרת הרפתקאות? כן, גם רקדן היה, מפליא בריקוד הסכינים ככל עולי קבקז. והעיקר: היה כה פשוט בגילוייו, עד שהיה ממש כמין סם מרגיע למי שרגיל אצל התסביכים המעיקים הללו, שאין להם סוף לעולם. ולבסוף פרט קטן נוסף: היה פועל זמני באחד המפעלים שבעיר הקרובה.

ואם תרצה הרי זה כל כך פשוט. אם תרצה, אין לך דבר קל יותר מהבנת תופעות החיים. הלא גם הגברת יקטרינה דנן היתה אי־פעם נערה, ושמה היה אז ודאי קטיה, וגחלת הרומאנטיקה לא יכלה שלא לעמעם בנפשה; ואם יש מין אגם־כסף בכפר רודם זה, ולמעלה מין ירח מהפנט במשנה־קסם, והערגה בלב כוססת, והנעורים עברו־חלפו כמעט לגמרי… אח, רחימאי, אחרי כל השנים האיומות הללו, של נקיון שיניים פשוטו כמשמעו, ורעד מחמת מלשינים, ובלויי סחבות לגוף, וטילטולים ממקום למקום, וניתוק מכל חברה מכובדת על הכל – ועתה כשפג כל זה, גם הפחד שבנפש וגם עקת המחסור, וגם החברה שבמקום חדש זה מקבלת אותך בזרועות פתוחות ממש, כאילו מחזירה לך את זכויות האדם שנשללו – אח, רחימאי, הלא זה כמעט כחידוש הנעורים הללו!

והבעל – הבעל נסע העירה. כאן בכפר זה שכל כך הרבה בתים ננסים אדומי גגות יש בו, היא תחנתם הראשונה. כאן הם נחים מעמל הטילטולים הארוכים־ארוכים, מעיר לעיר, מארץ לארץ, מפגע לפגע, כאן הם מרשים לעצמם לשאוף אוויר זו הפעם הראשונה מאז ימים רבים, כאן רפתה זו הפעם הראשונה מזה שנים דריכות העצבים. כאן מתחילים איפוא שוב החיים. וכיצד הם מתחילים?

הנה שוב פשוטים הדברים. בעיר יכול אדם בעל מעמד, שסגולותיו ידועות ועברו הולך לפניו, למצוא מיד לשון משותפת ונקודות־אחיזה לא מעטות עם אלה שמפתחות הפרנסה מסורים בידיהם. הלא בלי פרנסה אי אפשר. מה טעם וערך יש לחיים חדשים, גם כשיש עמהם נשימה־לרווחה והתנערות מקללת נדודים, אם אין לחמך מובטח, אם אין גנך מקורה, אם אינך יכול להתפנות לעניינים שיש עמהם משום הרחבת הדעת והסערת הלב. כך ובדומה לכך טען הבעל, מר אביגדור שפירא, להנמקת נסיעתו העירה.

ואמנם הדברים ברורים. היא קיבלה אותם, כשם שהיתה מקבלת ללא כל ערעור כל מה שהיה קובע הוא בשביל שניהם מאז. מאז הכירה את הסטודנט בעל הבלורית המעופפת, והפרפר השחור שעל צוואריו מכה בכנפיו כמוה, ולשונו החריפה עוקרת הרים ממש. ומה לנו הרומאנטיקה נאה יותר מסטודנט דלפון, שהעתיד המעורפל הוא כל רכושו, באותם הימים הרחוקים, כשהאדמה סביב רעדה מצעדי האון של ההיסטוריה?

אלא ש… אלא שכל אותו עבר שלו, כלומר העבר הגיניאולוגי, כל אותם אבות ושלשלותיהם, כל אותם טיפוסים ואורח חייהם ובעיות קיומם ופלפוליהם והתחכמויותיהם, שכפי שאומרים תיאר ביד אמן מפליאה אותו סבא ששמו מנדלי, כל זה זר, ולא רק בלתי מובן, אלא אפילו, אם לומר את כל האמת, מיותר. סוף־סוף זהו עולם של אתמול, זהו אפילו מטען שכל מי שממהר להתרחק ממנו, הריהו אך נשכר. אלא – אלא שכך מותר רק להרהר, וגם זה רק לעתים רחוקות, כי אילו היית אומרת לו את הדברים האלו, הרי… לא ייתכן. הוא כל כך קשור בגיניאולוגיה זו. הוא פשוט חלק ממנה. ושמא דווקא משום ניגוד זה, מכוח השתאבות הניגודים – הלכה אחריו? שמא הוא הוא שמשך אותו אליה, לבת טובה מבית טוב, שאין בכתליו לא פרובלימות הרסניות, ולא פקפוקים בערכי החיים ולא משום דבר המפריד בינו ובין שאר הבתים שבאותה עיירה גויית מובהקת, הרחוקה עתה כל כך מרחק גיאוגראפי והיסטורי כאחד…

יהיה איך שיהיה, מכל מקום ברור כי על אף הניגודים האלו, על אף היותו המשך ישיר מאותם בעלי זקן מופלאים ומשונים, מאותה אווירת תחום המושב המעיקה, ועל אף יניקת שרשי ילדותה ונעוריה ממקורות אחרים לגמרי – עברו עליהם שנים של אחווה גדולה, אם משום התחשלות משותפת בכור הצרות הצרורות הללו, אם משום צמד־חמד זה, עמוס ושרונה, שנולדו להם, אם משום סתם הרגל… כפי שאומרים לא חשוב. העיקר שכך הוא, זה מצב העניינים ברגע זה, על שפת אגם־הקסם, כשהירח הטפשי הזה מסתכל ישר לתוך עיניך ומאיר בהן בנהירות הללו של אורו הסקרני את כל חדרי מחשבותיך. זהו. כשרווח לאדם מצרות, באות מחשבות – היו אומרים בעיר מולדתה…

והמחשבות הללו, זאת אני אומר לכם, הלא צרות מצרות שונות הביאו על המין האנושי הלזה. חי אחיתופל, לא כדאי.

עומד אותו צנום ושחום, אותו אחד ששמו וולודקה, עיניו החריציות עצומות ופיו קמוץ וכל גופו כמיתר וכל מאודו שותק מהתגברות ההבעה. וכך הוא טוען: מה אני ומי אני? קצת רקדן, וקצת קול יש לי, וקצת שירים אני יודע בעל פה, וזו כל הנפש שלי. בסך הכל גרגיר אחד שניתק והנה הוא מתגלגל עם הרוח. מארץ הגרגרים האלו אני בא, גרגיר מלשון גר. שכן ודאי אבותי ואבות אבותי נדדו איש איש לעצמו, איש איש בדרכו, איש איש ככל שימלאנו לבו. לא חברו יחדיו, איש איש בדרכו, איש איש ככל שימלאנו לבו. לא חברו יחדיו, לא נועדו יחדיו, ולא עשו אגודה אחת. ועתה, אני בא לכאן, הגרגיר חוזר למקורו…

אומרת לו: ומה בכך, ומה זה נוגע לי?

מהסה אותה: אדרבא ואדרבא. נוגע ונוגע. הנה תהיי אשר תהיי, ויהיו זכרונות ילדותך אשר יהיו, ואף אבותיך אשר יהיו, את עשית מעשה וקשרת גורלך בגורל אחר.

אומרת: כלום קושרים גורל לצמיתות ואין על כך שום ערעור?

מתכעס: ערעור – וודאי, מלשון ערו ערו עד היסוד בה. ובשביל כך נתנו לך יופי של גוף ויופי של נפש, יופי שיש עמו לתת חיזוק לאחרים ונחמה ותקווה?

בוכה: אשה אני, רחימאי, שבצד מעלותיה כל חסרונותיה…

מנחם: הנה בעל יש לך, אלוף נעורים כמו שאומרים במקורות של אבותיו, ובו ראית מי שקובע כיוון לחייך, והמשך למה שהיה, ומה שקורין מבטח. אחריו הלכת שעה שכל מאדך – לא חלילה רק השכל, או מה שקורין תודעה, או אפילו משיכה של התאהבות וכדומה – חייב אותך לעשות כן. וזה מעשה גורלי. והוא קשור ומקושר בכל אותם ספרים שמספרים מה שהיה ומה דין אבותיו ואבות אבותיו, ומה מנהגיהם ודרך הגיגיהם וסודותיהם. חיים וקיימים בנפשו פנימה כל אותם בעלי זקנים, ובעלי פאות, כל אותם חלוקים שחורים שעוטפים אותם, כל אותה חריפות מפולפלת, כל אותו עולם שיש עמו רצינות השעה המרה, וצחוק מהול בדמע, ודבקות בחלום דורות, כל אותו עולם של סבא מנדלי… ובעולם זה דבקת גם את, את ממשיכה את השלשלת, את אחת הנשים מהמעגל ההוא, ועליך לנהוג לפי חוקיו ומשפטיו, אל תחרגי מתוכו, כי…

מתפרצת: אבל איני רוצה!

מפייס: אל תהיי כמורדת, כי אחרת את השעה. מרד בשעתו פירושו פתיחת דלת חדשה. ואילו שלא בשעתו – זה דרך האובדים. הגיעה השעה להתנער מכל הערפילים הללו, שעטו על הנפש משום שמערכת החיים אשר התרגלת אליה בימי נעוריך, חסרה איזון מתוקן כהלכה. כשרעב ומחסור הם מנת חלקו של עם שלם, יש עוד תקווה כי יחושל עתיד טוב יותר. ואילו כאשר קמים רעבים על השבעים – נתלש הקרקע מתחת לרגלי הנמצאים באמצע, ובאין אחיזה להם הם שוגים בדמדומים של התאבדות…

נואקת: הלא דמדומים אלה הם כל חיי!

נד בראשו: פתיה, פתיה. הלא גורלך להיות אשה נאה וחסודה, זהו!

*

תאמרו: כלום כך מדבר טיפוס כמו וולודקה, וכך מתבטאת גברת זו שראינוה עד כה באור אחר לגמרי? מיד אני נענה לטוענים כך ואומר: צדקתם. אין אלו מדברים כך, ולא דבריהם הם אלו. אלא שאילו יכלו להביע מה שעצם חייהם מביע, הרי מתקבל על הדעת שכך היו טוענים. ואותם גילויים שהם מגלים לעצמם, אם אלו הם גילויים, אף הם אינם מעמיקים יותר מקו העמקות שלהם וממתח הרגש שלהם. כלום לא ראה איש מכם תמונת אדם, אם חי ואם מצויר, והנה משהו מדובב מתוך תמונה זו, ואתם כאילו יודעים הכל בלי כל אומר ודברים, גם את ההווה וגם מה שהביא להווה זה ומה שיסתעף ממנו? ואם כך, למה אתם באים עלי בטענות?

מוטב, איפוא, להעיף שוב עין בתמונה ההיא של אותה אשה לא שמנונית מדי ולא דקה מדי, שעורה בהיר ועדין, שעיניה בהירות ושערה הערוך־כטירה בהיר, אשה שגומה פורחת לה בלחיה כשהיא מחייכת, ויש בה משהו מזהרורית החמה השוקעת, ויש בה משום פריסת־שלום מערבות־בר מעלות ריחות טובים – והנה היא שוטחת זרועותיה על השולחן, מניחה עליהן ראשה, שכולו גלים גלים של זהב וממררת בבכי. יש בכך משום פרידה נוגה־נוגה, בלי ספק, יש בכך משהו עסיסי וטבעי מאד, ויחד עם זה כל כך זר לאקלים זה ולאור זה שלנו…

כך נפרדה הגברת יקטרינה שפירא מדמדומי נעוריה. הכוכבים רימו גם אותה. אבל לא את האחרת, את היריבה שלה. ואותה יריבה שלה לא היתה יפת תואר במיוחד, ולא היתה כמוה אפילו מה שקורין נחמדה. לא היתה בעלת תחבולות נשיות מחוכמות, ולא היה לה מעמד חברתי מכובד, לא היה לה עבר מסתורי מושך ואף לא עשתה שום רושם של טיפוס מעניין. ולא יכלה להיות כגון דא, פשוט משום שהיתה אז ילדה כבת ארבע־עשרה.

ילדה, פשוט מאד. ילדה רגילה מאותן הילדות הקורעות עיניים מול העולם, הפותח לפניהן את תיבת קסמיו. ילדה שגילתה כבר, כי אותם גדולים מתנפחים, השד יודע למה, הם בעצם שקרנים. ואם להם מותר, מדוע אסור הדבר לה? ואם סוד יש, הרי שיש לכמוס אותו היטב היטב לבל יוודע לאיש.

יש ואתה נהנה כל כך מאותן נפשות צעירות ורעננות, המצטיירות ככליל של טוהר, כספר פתוח שהכל בו גלוי לעין, כגינת־נוי שכל שביליה נהירים, ומיד מוכן אתך פירוש לכל מעשה שלהן ולכל פעולה שלהן והגבה שלהן, והכל ברור ומובן – כל זמן שאין מי שיכחישך. אתה נהנה, משום שאתה רוצה בכך. משום שאתה מאמין, כי ודאי שהיה אי פעם תור־זהב לאדם, הוא שזכרון האנושות שמר עליו דורות כל כך ארוכים, ומה בבואתו אם לא נפש צעירה ורעננה כזאת שלא הספיקה עדיין להתנסות במדוחי החיים. אבל מה תעשה אם הספיקה? כך, רחימאי, כך הוא. וגם רונה כך, היינו שרונה, בתה של הגברת יקטרינה שפירא. וגם כל האחרות כך. פשוט מאד.

וכמו אצל כל האחרות יש בה נטיות מה שקורין טבעיות, ויש בה סגולות של הרגל ויש לה זכרונות. הנה הדוחק הזה, הדוחק האיום הזה כשכולם מצטופפים יחדיו בחדר צר, חוטפים ואוכלים ככל שרק היד משגת, ולא תמיד היא משגת. והנה האב המופיע כמושיע, ומכל כיסי אפודתו העשוי קפלים מציצות חבילות ועטיפות ואריזות, ואותה מזוודה מסתורית שלו, שאת פותחת אותה ומה אוצרות נפלאים היא גונזת… ולא רק דברי מאכל היו אלה, שלעתים קרובות היה בהם משום פיקוח־נפש ממש, אלא אף אריגים, אריגים של ממש, פשוטים כל כמה שפשוטים, אבל לעולם טובים יותר משק. דברים כל כך פשוטים – קיבה, מערומים, פינה לשכב בה… וכל כך מובנים, כל כך מורגשים בגיל זה, ובגיל צעיר יותר. ומי שבא ומשכך את הקיבה, ומכסה את הגוף, ומציע מטה פשוטו כמשמעו – הה, הריהו אבא, אבא קוסם, אבא כל־יכול.

אלא שהתהליך לא תמיד הוא חלק כל כך. הנה, למשל, אותו יום גדול, יום ההפתעות כשפתאום לפתע הביא אבא ממסעיו, שהיה עורך כמפקח על החינוך בכל הפלך, אריג מצויץ, כולו בשביל רונה הקטנה. כולו אך לה. וכיצד באותו חדר מעלה אד, דחוס ריחות אורחים שהצטופפו בו, וסעדו בו את לבם, והתפלמסו בו לתיאבון ולנו בו – כיצד היא הקטנה, היא שהוענק לה פתאום לפתע אושר רב כזה, אפילו הוא בא מצד מי שחזקה עליו כי ינהג כך, כיצד היא נרדמה פתאום ללא אוכל וללא שמחה מתפרצת. פשוט נרדמה. כאילו מוכרחה היתה להרדים לשעה קלה את חוט חייה, מחשש שמאודה לא יעמוד בנסיון. זו היתה אי־הבנה. אפילו אביה, הרגיל אצל תסביכי הנפש, היה כתוהה. איש לא הבין זאת, ואף היא עצמה היתה אחר כך כחידה בעיניה. היש לומר, כי אי־יכולת כזאת לקלוט הפתעות, וסגולה זו להינתק לעת־מצוא ולוא אך לשעה קלה מלחץ הרשמים, הוא הוא שעיצב את אופיה?

נאמר שהמסיבות האלה, כפי שתוארו או רומזו לעיל, הן שהשפיעו. וכך נוצרה דמות בעלת אופי מסויים. ואם כך, איך לתאם לדמות מסויימת זו, שהיא ברורה לנו פחות או יותר, גם מקרה מעין כך: הנה ימים של מחסור, כלומר אזלו המזונות, ואפילו בשביל כל אותם אורחים חביבים, שאינם מוקירים רגליהם מחדר־המגורים הצר – אין זנבות דג מלוח. פשוט אין. הכל אזל. ועוד מעט ויאזלו גם כפיסי העץ האחרונים להסקת התנור. ורק טפין־טפין של וודקה, אותו סם מחמם לשעה קלה, נשארו בבקבוק. האב עדיין לא חזר ממסעו. ודאי עצרוהו. אבל מי הוא שעצר? זאת היא שאלת השאלות. הרי בימים כאלה, כאשר חיי אדם משולים לחיי זבוב… לא, לא, אסור להעלות על הדעת מיני הירהורים כאלה. אסור. צריך לחכות. לחכות. אלא אותה רונה קטנה אינה יכולה, היא אינה יכולה לחכות שוב. הנה היא קודחת. ולא משום פיטום הקיבה חלילה. לא מקרה של גוסי חלילה. אין יודע מה היה לה. ורופא לא הובהל – וכי מנין תקח רופא בזמנים כאלה? ופתאום – הנה חזר האב. החששות נתבדו, ברוך השם. נקיפות הלב הללו – מה טוב שבזה נגמר. והפחדים הללו בשעות הארוכות של החכיון – כל זה עבר. הנהו. והנה גם המזוודה שלו. והנה גם… הנה האוצר היקר, לא כסף, חלילה, אפילו לא דברי חפץ, ואפילו לא שמלות. אלא פשוט, פשוט שבפשוט – נקניק. מנה טובה של נקניק וכיכר לחם. והנה הם מסובים לסעודת מלכים, כל הנוכחים האלה, אב והאם, וגם הבן הצעיר עמוס, וגם הגברת יליזבטה שנלר שהיתה במעמד זה, וגם האדון שנלר, שמשקפיו רעדו וזקנקנו התנועע מהתפעלות… ורק רונה הקטנה על משכבה שוכבת. ועוצמת עיניה. ומתאפקת. והנה משסיימו, סיימו עד שלא נשאר כל סימן מאותו אוצר, ששימח כאן את הלבבות זה אך לפני רגע – היא, רונה הקטנה, פוקחת את עיניה, ופועה אל מול הנוכחים בקול דק־דק: כחזירים, ממש כחזירים…

זאת היא. מי חכם יתאר לעצמו את תכונותיה הנפשיות. מי חכם יבנה מגדל פסיכולוגי להרכבה הנפשי כאשר גדלה והגיעה לגיל ארבע־עשרה והיתה מטיילת על שפת ים הקסם, ונמשכת אליו, ועוד יותר אל כל הצללים המפחידים הללו, האורבים סביב. ימי הטילטולים עברו גם בשבילה. היא יודעת שעכשיו יש משהו של קבע. ויש חמה מוצצת את דם התמצית ביום, בארץ זו המעניקה הזדמנויות כה מעטות למחבואים, הנחוצים כל כך למי שכומס סודות בלבו. אלא שבלילה, כשמתחיל תור הקסם, כשהירח הוא השולט בדם, כשהצללים מזנקים מכל סתריהם, או אז… אני נשבע לכם, אין זה כל כך רע. כי אז אפשר לחלום אפילו על וולודקה… כיצד הוא צנום, וכיצד הוא שחור, ומה נעים כשהוא מחייך, ומה ערב קולו בשיר, והריקוד, ריקוד הסכינים הזה… ומה עושים כשיפנה במקצת, כך טיפה־טיפה של שימת לב גם אליה, ולא יהיו לו עיניים רק בשבילה. בשביל זו, בשביל מי שבטעות פשוט בטעות גמורה היא אמה…

לא, לא. שום שערוריה לא היתה כאן. ושום מקרה מיוחד. מלבד אולי אותה פעם יחידה כשהחסון הזה, הדקלן הזה, הרים אותה, את התינוקת, באחד הלילות הללו מהקרקע, שם על שפת ים הקסם, ואף נענעה הלוך וחזור, פשוט סתם ככה. אלא אם אך צחוק היה זה, ובאמת אך תינוקת היתה בעיניו על אף ארבע־עשרה שנות חייה, ואם כל מאודו הולך רק אחר… אנו יודעים כבר אחר מי… הרי סכין זו שהוא עושה בה להטים ברקדו, מוטב ש… בקיצור כל זה היה פשוט בתכלית הפשטות.

וכך אחר שאותו טיפוס ששמו וולודקה הסביר מה שהסביר לגברת יקטרינה שפירא, משהו על עתיד, ומשהו על חובות, ומשהו בעניין תכלית, ומשהו על הפרש הגילים וכיוצא בזה דיבורים כתובים בספר, ואחר שהגברת הסיקה מה שהסיקה והגיבה כפי שהגיבה, אין כל פלא שאותו וולודקה נעלם כאילו בלעו הים, ואם תרצו פשוט קיבל עבודה במקום אחר, ורק אותה תולעת קטנה, ששמה שרונה היתה רואה אותו מדי פעם, אלא שכמובן רק בחלום, בחלום הילדות המאושר.

בבקתה של ג’ו

– שמע נא, ג’ו, מה גיל הבקתה שלך?

– חכה לי רגע, הנה זוכר אני את עצמי זה כארבעים תקופות.

כזה ובדומה לזה הוא הדוח־שיח עם ג’ו פרייזר, הבעל הרשום של “חברת איירון אנד מאשינס” באותה עיירה, שרצונכם אתם מוצאים לה שם וייחוס ברשימת העיירות שבארצות־הברית של אמריקה. אמנם לאמיתו של דבר אין השם “חברה” הולם כל כך אותה בקתה, שהיא גם דירה וגם מוסך לתיקון של כלי ברזל, שכן לא תמצא כאן לא בעלי מניות וכמעט לא שום בעלים, אלא דווקא בעל אחד ויחיד, הלא הוא ג’ו שלנו, אותו גיבח, שידיו גרומות ושרירי פניו כאילו מתוחים בתמידות ושום מום לא נפל בו במפתיע, ואפילו שערות ראשו מתוקנות, וגילו לפי אומדן זהיר בן שלשים לששים, ולמעשה אולי אף שבעים. כך, כך רחימאי, מה לעשות שהרוח המודרנית חדרה לכל פינת החיים, ואין לך פינה שלא תתהדר באיזו “חברה” שלה. מילא, תהא חברה גם כאן.

לצורכי מלאכתו היתה לג’ו באר משלו ומים משלו. הלא בלי מים כל מלאכתו מה ערך לה? וכיוון שבימים הרחוקים ההם לא הותקנו עדיין ברזים ציבוריים לכל דצריך, היו עוברי אורח באותו מקום מרווים צמאונם ממקור המים של ג’ו שלנו, ובשכר זה מספרים לו כל מיני חדשות הפורחות באווירת המקום. אף־על־פי־כן לא ראה בכך ג’ו שום נחת לעצמו, חוץ ממקרה אחד, כפי שיתבאר להלן. מכל מקום העניינים נשתלשלו והלכו בדרך הטבע, היינו ג’ו שלנו היה רוגן לעצמו, ושואבי המים היו שואבים לעצמם, והעולם כמנהגו נוהג.

ובאחד מימי הזיכרון להצהרת החירות, אותו חג ומועד לאומי לכלל המדינה, כשכל העיירה שוקדת על מעשי התייפות, מתעטפת בטלית של יום טוב ומכינה את עצמה להדרת עם בככר הרווחה שלפני בית העיריה – מופיעים לך פתאום לפתע שלושה ברנשים לפני הבקתה של ג’ו.

– צמאים ג’ו.

– חכו לי רגע, מה אתם סוסים שלי, שאני מצווה להשקותכם?

לפרצופי העיריה פנו, שיתקינו ברזים ציבוריים, כפי שעושים בכל המקומות.

– שמע נא ג’ו…

אבל ג’ו אינו שומע. הלא אף הוא מצווה לקשט את עצמו ליום חג ומועד. מתיבת הברזל הוא מוציא כותונת אדומה־כהה, שמורה לתכלית זו, וצמד נעליים ממורקות להפליא ומתאימות כדבעי לרגליו השטוחות במקצת, וחגורה מיוחדת עם נקודות נחושת – איזה מין ג’ו מיוחד מתבלט פתאום. לא רק מגולח למשעי, אלא אפילו רחוץ, וכובע־שוליים על הראש, שרחב כמוהו לא ראית מימיך.

פתאום הוא שומע כיצד מתעסקים בכליו במוסך. הוא מתקרב והולך מתון־מתון כדרכו, ומה הוא רואה? הברנשים משקים את כל הכלים שלו.

– לכבוד החג הלאומי, ג’ו!

– תודה תינוקים – הוא עונה ודיבורו מתון־מתון כדרכו, אלא שמניה וביה הוא מעלה שלושה דליים מלאים מים חיים ומוסיף מתון־מתון כדרכו:

– ומוטב שתהא השמחה שלמה.

אומר וחובש דלי לראש, דלי לראש. בחיי, לא ג’ו האיש שיורקים לו בפניו ופטור. כזה הוא.

– אבל – מוסיף ואומר ג’ו ונוגס את פי מקטרתו בשלי – לא תמיד חוגגים אצלנו את חג החירות הלאומי בצורה זו דווקא.

זהו.

וכך אותו ערב, אחד הערבים המתוקים ההם, כשאיש איש מתיר לעצמו לנוח מעמל היום ולמוץ מן המקטרת ככל שרוצה, אחר שבאו לקוחות טובים וביקשו מה שביקשו, ושילמו מה שביקשת – הנה יושב ג’ו דנן בפתח הבקתה שלו להנאתו, וראשו פנוי לגלגלי המחשבות והוויות העולם, וכך הוא מספר למקוטעין, מתון־מתון כדרכו, לג’ימי זה שנזדמן לכאן והצליח לא רק להתקבל בסבר פנים יפות, אלא אף למשוך את בעל הבקתה בלשונו.

– שמע נא תינוק – אומר לו ג’ו – בעיר זו פרצוף אחד יש, אירווין שמו, איכפת לי. משפחה מיוחסת – ומהו כבר ייחוס. לא מלך ולא בן־מלך, ואפילו לא לורד או איזה מין “ארכי”. פשוט, אבותיו הגיעו לכאן, לאמריקה שלנו, כמה עשרות שנים לפני אבותי, והספיקו לשדוד מה שהספיקו, ולחטוף לעצמם מה שחטפו, ולהטיל ידם על קרקעות מה שהטילו. אלא מאי? במה גרוע ייחוס זה מייחוסים אחרים, כפי שהם מקודשים מעבר לים? הלא גם שם באה להם הצרה משום איזה שוד או מרמה או תחבולה של ימים מקדם. סדן הארץ חד הוא. כן, כן… הה, תינוקי, גם אני הגיתי בספריו של אחד וולטר סקוט. האמת, הוא בחור כארז ומזיל דמעות שליש בסיפורי המעשיות שלו. אבל אותם פרצופים שלו, ומידות טובות שלהם כביכול? לבסוף אתה מוצא, שמידה טובה של פלוני היא, ששומר אמונים דווקא לשודד אחד כנגד יריבו, שאף הוא שודד. ולדידי, מה איכפת לי שמנצח בן המלך הבכור ולאו דווקא אחיו הקטן?

– שמע נא ג’ו, אבל הצהרת החירות…

– חכה לי רגע. אם כן, אותו מיסטר אירווין, אותו פרצוף מיוחס, שארח למלחמה בימי מסע השיחרור של צפון לדרום, מלחמה שכל כך משבחים אותה לתפארת הרשמית של המולדת, הוא שהניח אחת מידיו על מזבח האידיאל, וכפי שאומרים הוא גיבור החירות הלאומית המיוחדת שלנו, כפי שאומרים – אותו מיסטר יש לו אח, הארי אירווין שמו. והוא דווקא לא ארח למלחמת השיחרור המפורסמת, ואף־על־פי־כן הוא המנהל של הבאנק המקומי והלאומי. מיוחס בן מיוחסים, ככה זה. אמנם יש שם מועצה לכאן ומועצה לכאן, אבל למעשה הוא העושה ככל שעולה על דעתו המחושבנת. רוצה מאשר הלוואה לפלוני, רוצה מסרב, וכדרך מיוחסים מחריב משפחות ומשקים.

– אבל מה עניין…

– חכה לי רגע. ואת התכשיט המקורקבן, גבור האזור שלנו, ראש כנופיית הקונדסים, תום קדחן זה, שפרצופו זרוע נמשים, שעיניו הזכריניות מפיקות מין חכמה נסתרת וקולו הצרוד מטיל כממילא משמעת – אותו הכרת?

– והרי אמרת הצהרת החירות…

– אין לו זמן לבחור. חכה לי רגע. אותו תום קדחן, מה דעתך, הוא יוצא לאווירו של עולם סתם ככה? הלא הור יש לו, ואפילו הורה. כלומר אב ואם. היתה להם בקתה בשכנות לבקתה שלי דווקא. ואפילו משכנתה רבוצה על אותה בקתה ואותו מגרש. כמובן בבנק הלאומי של מיסטר אירווין… ככה זה. יום אחד, אחד מימי הזיכרון להצהרת החירות המפורסמת, אותו חג ומועד לאומי לכלל המדינה, כשכל העיירה שוקדת על התייפות, מתעטפת בטלית של יום טוב ומכינה את עצמה להדרת עם בככר הרווחה שלפני בית העיריה – ביום זה דווקא בהשכמת הבוקר, יוצאת אותה אם של תום מהבקתה שלה לעסקיה… כן, כן… בחורה נאה, נאה מדי, היתה, ולא חסרו מחזרים אחריה חלילה… וכך תינוק שלי, אם משום שבדימדומי שחר האור לא היה מספיק, או שדווקא ביום זה נתקשר איזה ערפל מיוחד, או שאותו עגלון של טראם הסוסים היה סתם טיפוס להוט אחר בנות יפות, או שבאותו יום היה מנומנם מדי מחלומות טפשיים, או שתקפו גועל לכל אותם פרצופים ורחובות ודרכים, שהוא מוכרח לראותם יום יום שוב ושוב מהשכם עד הערב…

– שמע ג’ו, אתה מגלה כאן ענין רציני מאד…

– כן, כן, תינוק שלי. העניין רציני והבוץ מוכן. כי אותו אידיוט של עגלון פוגע באמו של תום. מילא, סחבו אותו לבית הסוהר ואותה, כלומר את האם, לבית חולים. אבל שניהם באו במהרה עד שיחרור.

– כיצד?

– הוא, כלומר העגלון נמצא ממלא תפקידו באמונה, שכן העמידה לו חברת הטראם עורך דין ממולח, והיא, כלומר האם – נשמתה פרחה בבית החולים של קבצנים… זהו. תאונת דרכים.

– והיא, כלומר… כלומר האם…

– הה, תינוק שלי, הרבה אתה רוצה לדעת, אולי אפילו יותר מדי. אבל זאת אני אומר לך, לא שחס ושלום היתה לה איזו משיכה מיוחדת לעגלונים דווקא. הגם שהיתה מה שאומרים חתולת־בר אמיתית. אבל לגבי דידי, עושה מה שעושה, זאת אני אומר לך, החיים הקשים שלה מכפרים הרבה, הרבה מאד. כן, כן… יום חירות יפה היה אותו יום. אמו של תום, השכן שלי, מתה כפי שמתה. ואביו, יהא שמו מה שיהא, אינו בבית. שכן היה ידעוני גדול בהרקת כוסות ומפליא להגדיל ימי בטלה ואוהב מרחבי דרכים לשמם…. מין ברנש כזה. ומי יודע היכן הוא, ומי המשקה אותו, ובכלל אם עודו חי וקיים…

– ואותו תום…?

– אותו תום, אתה רואה, מה בעצם הוא מפסיד? ראשית כל פטור מהורים נכבדים, הצהרת החירות ממש. ולא עוד אלא שנשארת לו בקתה, אפילו היא ממושכנת למעלה ראש לבאנק הלאומי. שלישית, יש גם תביעה מפוקפקת כלפי חברת הטראם בגלל תאונת אמו ז"ל. רביעית, חבר טוב ושכן טוב בדמות דיוקנו של ג’ו. חמישית, תקווה טובה לעתיד לבוא – הצהרת החירות יש לכולנו או אין?

וכך אותו ערב, אחד הערבים המתוקים ההם, כשאיש איש מתיר לעצמו לנוח מעמל היום, ישב ג’ו דנן בפתח הבקתה שלו וסיפר לג’ימי הצעיר, שאיך שהוא הצליח להתגלגל לכאן, פקעת אירועים, מהם רגילים ומובנים, מהם שיש בהם שוני ותמיהה, ובין השאר סיפר לו גם על תום זה, ועל כל התיסבוכת שנתהוותה במות אמו. וכך התברר איזה מין טיפוס הוא המספר עצמו, אותו ג’ו פרייזר מ“חברת איירון אנד מאשינס”. שרואה תינוקות ברחובות, זנוחים לעצמם ועזובים מהוריהם, כפי שרגילים לראותם בעולם זה של חירות, מיד הוא מסביר להם פנים, שכן הוא אומר: זכו תינוקים אלו יותר מבנים של הורים סתם, הקשורים ביוצאי חלציהם לעשותם בצלמם וכדמותם. ואם כך, כיצד העולם מתקדם? לא כן אלו, שאֵם מיוחדת יש להם, הצהרת החירות שלנו היא האֵם שלהם, וכל האזרחים במדינה מצווים לעשות לעתידם, שאם להם אין עתיד, אין שום עתיד לכלל האזרחים. משום כך, ואולי גם משום סיבות מיוחדות שלא כאן המקום לפרטן, מובן הוא שלא משך ידו גם מחברו ושכנו הקטן, ולא הניח את תום הקונדס על קרן ההפקר.

ומה עשה? כשנודע לו מפי אחד משואבי המים אצל הבאר שלו, שכל סודות העיר מתגנבים אליהם, כי יש איזו תכנית להקים במקום זה דווקא מפעל מים עירוני, שבהם מעוניין הבאנק הלאומי ומר הארי אירווין המיוחס מנהלו, הלא הוא אחיו של אותו גידם מפורסם – גמר אומר בלבו שההזדמנות היא הזדמנות ואין כל הצדקה להתעלם ממנה. אמנם צריך היה לחכות בחדר הממתינים, וצריך היה להודיע מראש באיזה עניין בא, ובכלל צריך היה לעשות רושם שחסד הוא מבקש. כך הוא מנהגו של עולם, וכשאתה צריך לו, עליך להכנע, ולוא רק לשעה קלה.

כן, כן, שועל לא טיפשי כלל הוא אותו הארי אירווין. גם סיגרות ריחניות הוא מגיש לך. וגם חלקת לשון יש לו בשעת הצורך. ואתה מה? אלא מי שיודע לכבוש את לשונו ולעשות את אזניו כאפרכסות, אינו יכול לצאת וידיו על ראשו. זהו. ומשום כך מה הפלא, שאחר שיחה כזאת, מחוששת וממושכת, לא הסכים למכור לבאנק, לא את הבקתה שלו, ועל אף המשכנתה גם לא את הבקתה של תום, שנתמנה אפיטרופוס חוקי עליו. הלא הצהרת החירות יש לנו, או מה? ג’ו שלנו הוא חברמן ולא אתמול נולד, ואין יורקים לדייסה שלו ופטור.

הכלל, ברור מאד, יש ספקולאציות גדולות של בעלי מקרקעין, ויש חשבונות מסובכים של בעלי תחבולות, יש ויש צרות צרורות שונות, ולעומתם אפסות זו של היחיד, המשתחק בין גלגלי תכניות וטבלאות וחישובים – אבל בסופו של דבר, גם מידה של חירות יש, קורט מאותה חירות המרומזת בהצהרת החירות, שאם לא כן כיצד ייתכן שג’ו, יחיד ובודד, לא ייכנע לרצונו של אותו מנגנון אדיר, שרצה לכפות עליו הר כגיגית, ואפילו להוציא לפועל את המשכנתה על בקתתו של תום. אמנם לבסוף נמכרה הבקתה וגם הבקתה של ג’ו, שהקים אחר כך את “חברת איירון אנד מאשינס”, במקום אחר כמובן. אבל כל זה אירע רק אחר תכנית מפעל המים ברבים, והמחיר ששולם היה מחומש לעומת ההצע הראשון. ולא רק כיסה את החוב והריבית וההוצאות, אלא הספיק אף להבטחת דמי לימוד בשביל אותו קונדס, אותו ראש וקצין של סמטאות, אותו תום. ואפיל בשביל קרן קטנה הספיק אותו סכום, למקרה שאביו של תום יחזור ממסע נדודיו. כן, כן. אפיטרופוס טוב הוא ג’ו שלנו, ותאמר מה שתאמר, דאגתו לתום ועתידו נוגעת עד לב. וכיצד יוכל לומר מישהו שלא ניכר רישומה של הצהרת החירות בארצות־הברית של אמריקה?

זו האווירה

את שרונה, זו רונה הקטנה, אי אפשר לשכוח. לא־לא. לא אותה ולא את משפחתה. ואם יבוא מי ויאמר: הלא באווירה זו ובנוסח חיים זה ובבית זה היו כל מיני מגרעות. ודאי. אבל כלום יש בכך משום צימצום איזה ערך אנושי חלילה?

וגדולה מזו: מיהו שקבע כי מידות אלה הן מעלות ואחרות מגרעות דווקא. נאמר שהגברת יקטרינה שפירא היתה מה שקורין פזרנית, נאמר שלא ידעה חשבון מהו, לא חשבון של עצמה ולא חשבון של זולתה, ועוד נוסיף לכך, שבעלה הנכבד, אותו בר־אוריין, אותו חריף ומקשה, לא היה מכהה בה כלל וכלל, כאילו לא איכפת לו עניין הקטנות האלו שבדרכי־חיים; נאמר שהיו לה, לגברת שפירא, גם מגרעות אחרות, כגון מה שמציינים כרחבות־לב מוגזמת, והמנעות אינסטינקטיבית מלהתערב בענייני אחרים ומין הבנה לכל מעשה שנעשה, יהא טיבו מה שיהא, וכיוצא בזה קווים של אופי, שיש ועשו רושם של כאילו אדישות מצד הפרט כלפי הכלל. שכן ברור: הלא לחשי רכילות, וריקמת תככים, וטמינת פח לאחרים, וכדומה סגולות טובות, אינן בעצם אלא הוכחה חותכת לעניין הרב שמגלה היחיד בחברה, שבה הוא חי וקיים; ברור מאד, לא כן? ומשום כך נותן ההיגיון הצרוף, כי העדר סגולות כאלה, אינו אלא סימן מובהק לאדישות נפשית, לתלישות חברתית, לפרישות אנוכיית. זה כל כך הגיוני, ממש ברזל!

אלא מאי? אומרים: ההיגיון לחוד ומידות תרומיות לחוד. או: מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. או: בהיגיון בלבד אין עושין שבת. או: מה איכפת, אני דווקא אוהב את בעלת המזג הזה… ואם לומר את האמת, דומה שהמשפט האחרון הוא הקובע בסופו של דבר.

אבל בין אם כך ובין אם כך, בין שאלו אומרים מעלות טובות, ואלו טוענים כנגדם חסרונות דווקא, עובדה היא כי בית שפירא היה לעתים מזומנות מעין בית־ועד גם לאלו וגם לאלו. הנה הם מסיבים אל השולחן הערוך מיני סלאטים חמוצים, מלפפונים כבושים, זנבות דג מלוח, עלי חסה ופלפלים ירוקים ומטעמים דומים, ומיטיבים לבם מי בכוסית של קוניאק, ומי בוודקה כמנהג ותיקין, ומי דווקא ב“שרה־ברנדיל”, שקורין שרי־ברנדי בלעז; והנה אותו דוקטור מחוץ־לארץ, שמתכנה ר' שמלקה, ושיודע פרק במנהגי ותיקין; וגם אותו אברך אריך גפיים, שעיניו מחייכות מתחת לגבותיו המדובללות ושפיו הפתוח קמעה מגלה שורה של שיניים תמימות, הגם שמצהיבות מעישון, הוא הוא העושה תמיד אוזנו כאפרכסת וששמו נודע כסתם איציק; וכמובן ממילא מר שנלר, שאין לך דבר הנעלם מעינו הפיקחת, ואין לך אדם שיצא שלם מצליפת לשונו, הקולעת ישר למטרה ולא תחטיא לעולם. כל אלה מבלים שם בנעימים, ועוד אחרים, שהפעם אינם המתבלטים ביותר, אלא מהווים סתם פמליא של לוואי לר' אביגדור שפירא ואורחיו. ואותו דוקטור מכובד מסיר את משקפי הזהב מעל חוטמו, מקנח את אפו בממחטה של משי, כיאה למי שבא זה רק עתה מהעולם הגדול, ומיד הס סביב, גז הזימזום, נפסקו קישקושי כלי־המלאכה, ואפילו הפה העוסק בלעיסה הגונה כאילו הכריז שביתה זמנית. וכל כך למה?

פשיטא. משום שהגיע התור לדברי תורה.

למה נאמר – פותח הדוקטור מחוץ־לארץ – “בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”? שמעתי מאחורי הפרגוד בבית סבא… אוי־אוי־אוי סבא – מזמזם מישהו מן המסובים; מי לנו כסבא שלנו – מחרה־מחזיק אחריו קול אחר; השיטה של סבא שלו, מה לנו מפורסם ממנה – נאנח מי שנאנח. הגם שלא מר שנלר ולא ר' אביגדור ואפילו איציק לא היו מן המפסיקין, והם הם שהשמיעו הס משותף ומלוכד ומיד הטילו מוראם על הכל. מאחורי הפרגוד – הדגיש וחזר הדוקטור המטיף – שכן אף־על־פי שזוהי מימרה מעמיקה ויש לה הרבה פנים ככל דבר של עמקות, אף־על־פי־כן כל זמן שלא נבדק הדבר שבע בדיקות… ובכן זאת שמעתי. בכל לבבך – אלו צדיקי הדור, ובכל נפשך – אלו לומדי תורה לשמה, ובכל מאודך – אלו הבינונים והם גדולים מכולם. וכל כך למה? משום שהם מאדו של העם. ומה הטעם שצריך שבע בדיקות? שכן כל עניין הבינונים הוא מין סוציאליזם ר"ל, אתם מבינים, לא רק הצדיקים שהם מיסוד השלטון שנקבע מלמעלה, ולא רק יראי חטא, שהגיעו למעמדם בשקידה והתמדה אחר שנהרגו באוהלה של תורה, אלא גם הבינונים, או ביתר דיוק: דווקא הבינונים, שאין באמתחתם לא חסדי שמיים ולא חריפות המוח, לא זכויות של אחרים ולא זכויות של עצמם, ואפילו דרישות של תוקף אין להם לא כלפי מעלה ולא כלפי עצמם… אתם מבינים, דווקא בינונים אלו! הלא זוהי רבולוציה ממש, זוהי השלטה כללית של הנפש האלוקית על הנפש הבהמית של ישראל…

אותה שעה היו נמצאות במטבח – זה המטבח הטיפוסי הצר, שמכוון יותר ליציאת ידי חובה מאשר לרווחת בעלת הבית – שלוש נשים. ובמטבח למה? הלא יש ויש לסתום את פיות הגברים הללו, כמה שנאמר, במטעמים כאשר אהבו, ויש נחיצות גדולה לשטוף את הכלים שטוף וחטוף, שכן מי יש לו במזווהו תריסרים של צלחות וכוסיות ומזלגות ושאר כלי־שולחן, ולוא אך פשוטים שבפשוטים, ולוא אך כמו באיזה קיבוץ – הרי לא חו"ל כאן חלילה. עומדות אותן שלוש נשים, בעלת הבית וגברת יליזבטה שנלר חברתה, וגברת שושנה, אותה ריבה שהכל מסיחים בחין שערותיה כעין הקמה הבשלה, ובדגניות עיניה, ובאפה החרום, ובנשיות המעוגלת שבכל דמותה, שכאילו מבליעה את גובה קומתה – עומדות שלוש הנשים ותוך כדי שטיפת הכלים מחליפות זו עם זו רמיזות של עצות וקטעי ידיעות ופירושי דברים, כדרך הנשים שהכל־בכל־מכל־כל גלוי וידוע להן, לפחות במידה הנחוצה להן. ואותה שושנה שכה הופלג ביופיה ושהיתה קרובתה של הגברת שנלר, והיא אך מקרוב הגיעה לכאן, מספרת כיצד אותו סבא מפורסם, אותו צדיק הדור, השליט היחיד בעיירתו, גירש בחרפה ובזיונות את הנכד, הלא הוא הדוקטור המטיף לגברים – והמעשה ארוך, ממש דרמה חמש מערכות, ואם תרצו יש גם פרולוג ואפילוג… ומי יודע אם לא היתה שושנה זו מתחילה מיד בפרשת הפרולוג לפחות, אף שעיקרי הדברים היו ידועים לכל זה כבר, אלמלא שרונה, שאף היא נצטרפה לשוכנות המטבח, בהביאה בזרועותיה שני טורים גבוהים של צלחות לשטיפה, ולמשמע המעשה בסבא שאלה כמבלי משים:

– האמנם יש לנו סבות וסבתות?

הנשים שמקודם היו נופלות מדי פעם לתוך דברים של המספרת, מי בסימן שאלה ומי בתוספת פרט, מי ברמיזת גינוי ומי בפליטה של השתתפות־בצער – נשתתקו פתאום כמוכות רעם.

הלא השאלה במקומה עומדת. היכן כל אותם סבות וסבתות, היכן אותו שלטון עריץ של ראשי משפחה וקובעי גורלה, היכן אותו משטר פטריארכלי מקודש דור דור, שיש עמו לא רק יגון ואנחה בשביל היחיד, אם משום קביעת מקומו ומשלח־ידו ואם משום כפיית־נשואין וכדומה טראגדיות, אלא גם הרבה אורות, ושמחת־לבב, והרגשת איזה בטחון פנימי… הלא דיינו אילו היה קיים משטר משפחתי זה רק בשביל סעודת פורים, כשהשולחן מתקשט במפה צחורה, ומעלה בטבורו את חלת־הפורים הלוויתנית, שקליעותיה הן כאילו סמל לכתר של מלכות משפחתית, וכל אותם מטעמים טובים, שעיקרם כמובן הם הפלאי־פלאים של דגים ברוטב מוקפא, והמרק הזהבי שמציף את פתיתיו בגלים של שמחה, ומיני בשר צלויים ומטוגנים ומבושלים ושיא השיאים שבהם – תרנגול־הודו… ובראש השולחן מסב הוא עצמו, סבא שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו וכולו לבוש חג ואומר חג, ומדי פעם ממשמש את המעות שערך מערכות מערכות מתחת למפה, כדי שיהיו להשג־ידו בבוא השעה… ואמנם באה השעה, תהלוכת האביונים הללו, שכאילו לקוחים מפנקס רישומים של איזה צייר מופלג בדמיונות, אינה מחמיצה את ההזדמנות, איש איש את מעתו יקבל ואפילו מעה אחת אפיים, ובהתפרץ לחדר החברמנים המחופשים, אחשורוש וושתי ואסתר המלכה ומרדכי היהודי…

אבל המשטר הזה איננו. כפי שרמז הדוקטור מחוץ־לארץ – רבולוציה. ואין עתה לא אותה סעודה של פורים ולא אותו סדר של פסח, ולא אותן בכיות משום גזירה עריצה, ולא אותן בריחות מבית אבא כשהגיעו מים עד נפש… פשוט מאד, אין. יש רק הווה צולע, ואולי אפילו עתיד מעורפל… אבל העבר הנרגש, התמול־שלשום הססגוני עתיר הלבביות ואדיר הנפשיות – הלא נמחק, ואפילו הזיכרון אינו סובלו. וכאילו אינך מרגיש שחסר. כאילו דור ההווה הוא הראשון אחר המבול.

אכן, נוקבת היתה שאלתה של שרונה. והתשובה שניתנה לה מפי הגברת שנלר, שידעה כיצד עונים משהו ברגעים של מבוכה, וזו חוכמה גדולה, היתה:

– הסבות והסבתות שלנו הלא הם שלושה האבות וארבע האמהות מן החומש.

כן, מן התנ"ך. וזה שרונה, ייתכן שזה קשה לעיצוב דמותם של בני הנעורים, וייתכן שזו דווקא מסיבה המחשלת את האופי. מכל מקום אווירה זו, ורקע כללי זה, וגישה נפשית זו, כשהעבר מנותק למעשה, אף־על־פי שהאוזן נוטה לפעמים להקשיב לסיפורי מעשיות וקטעי הדים ובדי זכרונות מהעבר הזה, ספק אמירת קדיש נפשית עליו, ספק סנטימנטאליות משונה של שוברי־כלים כלפי כלים אלה דווקא, ספק רדיפת אישור מודגש הדגשה יתרה, שכל זה היה ואיננו עוד – אווירה זו ורקע זה וגישה נפשית זו הם הם האופפים את שרונה, אותה נערה בעלת מבנה גופני צר כל כך, עד שיש והיא עושה רושם של צנימות, ומכל מקום דומה יותר לנער מאשר לנערה. ואם נוסיף לזה זוג עיניים מלוכסנות קמעה כדרך הטיפוסים מהמזרח הרחוק, ותלתלים שחורים קצוצים בעורף, יש כבר אפשרות להעלות נגד העיניים את הדמות כולה, ועתה בנוסח סיפורי ילדים מאותם ימים רחוקים שבבית סבא וסבתא סוטרים לה בחוטמה ואומרים לה: חיי! ואמנם היא חיה.

וכך היא מכרזת באחד הערבים: אני הולכת לקיבוץ!

אומרת האם: מה דווקא?

משמיע האב: אין לנו חלילה התנגדות פרינציפיונית לקיבוץ, אבל מהו שממריץ אותך דווקא לשם. ושמא מוטב שאת לומדת מקודם מקצוע…

מפסיקה האם: למשל גננת, מה רע אם תהיי גננת? הלא כל החברות שלך, כל בנות מורים, כל הנערות ממשפחות טובות לומדות עתה בבית מדרש לגננות, זוהי המודה האחרונה…

מפסיק האב: אילו היתה לך, נאמר, אידיאולוגיה מיוחדת, השקפת עולם מחייבת, דעה קבועה בהוויות העולם… אבל הלא את כל כך צעירה, ומה את מבינה בכל זה? הגי נא בעצמך, כלום משפטך משפט והגיונך הגיון?

מסיימת שרונה: מחר אני יוצאת לקיבוץ.

וכך הווה.

ההיתה כאן סתם רומאנטיקה של נעורים, הדוחפת להתמודדות הרפתקנית עם העתיד? ההיתה זו פניית עורף לבית זה, שיש בו כל כך הרבה ניגודים פנימיים, גם מעשי התקוממות על המקובל וגם דבקות בנוהג של פשרות, שלא ברור למה הן באות? ההיתה כאן שאיפה שלא מדעת אל שלמות של חיים בין חברים לדעה באין השפעות מפריעות סביב? מי יודע. וכן אין לדעת מהו שהביא פתאום את שרונה להנשא בוקר לא עבות אחד לאותו מהנדס־מכונאי צנום, שהבעתו כאילו חביבה ונשמתו כאילו רכה, ששמו בישראל מר עמנואל דובי.

ככה זה. היא פשוט באה באחד הערבים והכריזה:

– מחר אני מתחתנת.

אבל זוהי, כמובן, כבר פרשה אחרת לגמרי.

הסוסים והמזוודה

כל המצפים לגילויים מחיי קיבוץ סוערים ינחלו אך אכזבה מרה. הרי הכל מתנהל בקיבוץ צעיר זה בקו הפשטות ההגיונית. נוער במחנות – וזה הכל. העסוקים בעבודות חוץ מגיעים למחנה מי לעת ערב ומי רק לשבת. העוסקים בעבודות פנים, כלומר בעבודות הקרויות בלתי פרודוקטיביות, נמצאים בבית, זאת אומרת במחנה, ומחכים לתקופה טובה יותר. ואילו השאר – פשוט מתבטלים. ולא זו בלבד אלא שגם נעליים אין להם, ולא תמיד חולצה, שכן אלה שמורות לעובדי־חוץ. נעליים אין גם לשרונה – מה חשוב! יש לה כאן חברה, יש לה כאן קונצרטים קלאסיים אחר ארוחת הערב, שעורכת הרביעיה המפורסמת – ואחרי הקונצרט היא לוקחת חבל פעיל בהתנפלות סיטונית על אוצרות המטבח. מה חשוב! בקיצור, חיים לא רע, אף־על־פי שלעתים קרובות מאד מגישים לך לארוחת־הצהריים רק זנב דג מלוח, פרוסת לחם וזר פרחי שדה. ועוד יש לה לשרונה – מי שיש לה. כזה שזוף וגבוה, כזה שמניף אותה בזרועותיו ומעביר אותה על פני שוחות קוצים שעה שהיא יחפה, כי הנעליים עסוקות במקום אחר. כזה, שהוא דומה, כל כך דומה לאותו פרצוף מהימים ההם ששמו וולודקה.

וטוב לה ככה. טוב לה בלי ספרים רבים, טוב לה להשתתף בשיחות כלליות, הנמשכות שעות־ארוכות אחרי ארוחת הערב, וטוב לה גם בשעת משפטי חברים הנערכים מדי פעם. הנה אפילו לפלוני היה משפט כזה, כאשר השיג פרוטות אחדות מאת מאן־דהו וקנה גלידה לחבורה חומדנית. בקיצור, מעניין פה וטוב פה. וזה הכל.

אבל לא על קיבוץ והמעניין שבו ידובר הפעם. ולא שרונה היא המושכת הפעם את תשומת הלב, אלא דווקא עמוס, אחיה הקטן, הוא וקבוצתו שבעיר. מצאת כאן את בת ה־15, אותה רוכבת אופניים מופלגת, אותה ילדה דקת הרגליים שגופה זורח, כמעט בדומה לבוגרת, שבין־רגע מסוגלת לפתות, אפילו זה ילד סרבן וביישן ומומחה להכעיס, שילוונה בטיסה של ברק, שהיא כל כך נחנקת אחריה. ויש כאן אפרוחית מהכיתה השישית, מאותו מין שכאילו מוציא את עצמו מכלל חשבון, כאילו כל מאודה מסור לחברותה, וגם לחברים, כזה מין מחסן של עזרה וסעד מן המוכן. האמת, עם כזו דווקא אפשר לטייל לתיאבון ולא כלום. אפילו לקולנוע מתגלגלים בחברתה – ולא כלום. אדרבא, זה אפילו לא כל כך משעמם.

אולם, העיקר שלא רק ילדות אתה רועה, ולא רק בחברתן אתה מבלה את כל השעות הפנויות. תאמין או לא, על אף כל אותם עניינים והתעסקויות, אותן בנות אינן חשובות כל כך. אמנם זו משוגעת־האופניים, היא דווקא מין טיפוס מושך. על אף אותם ההורים שלה. מין ברנשים כאלה, שלא שכחו עדיין את הימים הטובים־מקודם שלהם, וכל מחשבותיהם נתונות לאיזה מין שידוך מודרני בשביל הבת. ואפילו הרעיפו כבר כמה רמיזות, וכמובן דק שבדק, ובעדינות רבה שלא לפגוע חלילה בנימה רגישה של הבת ובביישנותו המובהקת של הנער. ובחיי – גם זה עסק.

אבל ברור, העיקר הם החברים. אפילו תתעקש ולא תודה, לעולם הם המושלים בכיפה. ויתכן שאילו עלה במחשבתם של אותם נערים, שלא כדאי להתעסק בכל אותן בנות, שאינן אלא מבלבלות את המוח סתם, ייתכן שצריך היית לוותר גם על הבנות וגם על הרמיזות של ההורים, ואפילו על בילוי בקולנוע או סתם איזה כיף. שהרי על אותם חברים, או ביתר דיוק, על אותה חבורה, שהיחיד אינו חשוב בה כל כך, כפי שחשובה היא כולה בצורתה המלוכדת – על אותה חבורה שאתה בלוע ומבולע בתוכה כאחד חלק בלתי־נפרד ממנה, עליה לא היית יכול לוותר בשום פנים.

העיקר הגדול היתה החבורה. והעיקר שבחבורה – עמוס. בי נשבעתי, בנרות תחפש וחברמן כמוהו לא תמצא. וגם פלוני הנער אינו נופל ממנו. מהו ומיהו בעצם אחד ששמו כך וכך, שמכנסיו הקצרים כאילו באו להבליט את רגליו המזכירות שני מקלות רצוצים, שכותונתו אף־על־פי שהיא מכוסכסת נקי־נקי, עושה רושם כאילו דורות רבים של ילדים כבר תחבו בתוכה ונהנו ממנה והתנצחו עמה כל מיני ניצוחים עד שלבסוף עזבוה לנפשה והיא נשארה כמין סמל נצחי – כותונת נצחית של ילד מתבגר. ואם להוסיף פנים סטופים, ושיער מקורזל ערמוני יורד לצדדים וזקוף באמצע, וזוג עיניים מימיות קרועות לקראתך – אתה מקבל את דמות דיוקנו כמצולמת.

וכך אפשר להמשיך לתאר את עמוס ואת שאר הקורקבנים, אבל משום שאין בזה עניין מיוחד די הוא הפעם לקבוע רק זאת: עמוס היה מי שקירב לחבורה את מנדל זפת, שהיה שונה לא רק לפי אפיו אלא גם לפי גילו, ובכלל צפור ממקהלה אחרת לגמרי. וכך התחיל העסק.

אם להביא בחשבון את האווירה הרומאנטית שעמוס גדל בה – ובאיזה בית לא מצאת משהו מאווירה רומאנטית – וכן את העובדה שאותו מנדל זפת היה מעורב, אם באמת ואם רק לפי דבריו, בכמה וכמה עניינים, שהם בעלי חשיבות יסודית בענייני בני גילו של עמוס, לא יהא בכך משום פלא שאלה הכירוהו ואף נמשכו אליו ואלו סיפוריו. ומאידך גיסא, מאד ייתכן כי דווקא אותו מנדל זפת, שכל המכירים אותו מקרוב לא היו מוצאים בו שום משיכה מיוחדת לשבת־אחים, דווקא הוא חיפש לעצמו, ולבסוף אף מצא, חבורה זו של מקשיבים נאמנים. איך שהוא, רשאי אתה להאמין או לאו, לפרקים יש לך חשק כביר, אפילו אתה מתקרב לגיל חמישים, לשבת שבת־אחים אצל אותם בנים בשעת בין־הערביים, סמוך לאותו כמו־בניין, הדומה לקוביה של ד' על ד', איזה מין מבנה עזוב שנועד לכתחילה, כפי הנראה, לאיזו מטרה ציבורית, עד שאותה חבורה של בני נעורים כבשה אותו לעצמה. רוצה היית להתפרקד על אותה גדרה נמוכה של ביטון שבין הבניין ובין הכביש, הצר באותו מקום כסימטא בעיר העתיקה, רוצה היית כאותם בני החבורה, להצטופף ככל האפשר, עד שלא תבדיל בין ברך לברך. ולזקוף לא רק אוזניים אלא גם את חודו של הלב, הלב הצעיר והרענן, לכל אותם סיפורים, שמפריח מישהו עם דימדומים. וזו הסיבה שנמצא כאן אותו מנדל זפת, וגבו סומך את כותל הבניין הקוביתי, ורגליו משוכות ומגיעות כמעט עד אמצע הכביש הצר, ועיניו ממצמצות וגולגלתו רחבה, שערותיו דהות ומצחו רחב וכתפיו רחבות למעלה מן הראוי לקומתו – כזה מרוחרב ומגורמם, כזה יונק מקטרת ותולש מלים. בקיצור מנדל זפת אמיתי.

– סוסים – הוא אומר – הסוסים הללו, זה לא עניין קל. סוסים צריך להבין. אתה רואה סוס לפניך, יכול שזה סוס טוב ויכול שזה איזה חרון, איזה סרבן, יכול שצעיר ויכול שמתושלח לא־יצלח, יכול שיחיה אצלך ויעבוד אצלך ומביא לך עושר, ויכול שמתפגר אחר יום וחצי ואתה עומד וצועק חי וקיים. סוס – כיצד קונים אותו? יש שוק של סוסים, אחד יש בלוד, ויש גם במקומות אחרים. ושם הסרסורים של הסוסים. שלושה סרסורים לכל סוס, לכל הפחות. וכל הסייסים מביאים לשם את הסוסים שלהם. נכנסת – מיד קופצים עליך הסרסורים. כיצד? אחד מימין ואחד משמאל ואחד מאחור. וזה שמאחור דוחף שלא תעמוד. אותה שעה מביאים שלושה סרסורים אחרים את הסייס שלהם, ולפי אותו סדר ממש. זה הודף מזה וזה הודף מזה עד שמתקרבים. נוטל הסרסור שלך את היד שלך, והסרסור של הסייס את היד שלו, ותוקעים כף בכף. ואם מושכים את היד, יש חשש שהסרסורים שוברים אותה. לבסוף לוקחים לירה אחת ושמים ביד שלך, ומהיד שלך לידו של הסייס – וזה הקניין. כי בלי קניין אין עסק. ואחר הקניין מוליכים אותך אל הסוס שקנית, ואתה בודק את מזלך: אם זה סוס חי או כבר פגר. וכיצד מערימים על הסרסורים? פשוט מאד, אתה אומר שגם אתה סרסור. מיד מתרחקים ממך ועושים רווחים סביבותיך כאילו אתה מצורע. אלא שעד כה וכה אתה מסתכל כאוות נפשך בכל הסוסים ורואה: הנה סוס, והנה חצי סוס והנה זה – אפילו פגר איננו. בזה הדרך אפשר לבדוק אם יש סוסיות בסוס. עשרות עשרות קניתי בחיי, את הסוסים הללו, קניתי ושלחתי, ושוב לא ראיתי אותם. וכל כך צר על הטובים הללו, כאילו… כאילו גרעו ממך איזה חלק. פשוט גרעו ואיננו.

– ולאן הלכו הסוסים?

– בדרך רחוקה הלכו. ויש כאן עסק ארוך, איך וכיצד ולמה, ומדוע דווקא אני קניתי אותם ושלחתי אותם. ויחד עם הסוסים קונים עוד משהו, אבל על כך אין מדברים. כאן דווקא יפה השתיקה – אתם מבינים אותי? כך, וכך… אולם פעם אחת, פעם ראיתי סוס בוכה. נפצע מכדור תועה ובוכה. אתה שומע שהוא בוכה, שעה ושעתיים ושעות. אתה הבאת אותו, אתה הוצאת אותו מהעמק השווה שלו והעלית אותו לעמק הבכא, אתם מבינים, זה לא אדם, זו בהמה, שאין לה לא שכל ולא לשון ולא שום היסטוריה, זה סוס, אתם מבינים, שיש לו חושים, ויופי יש לו, והנה הוא בוכה, ואתה שומע ויודע: אתה האשם. זה כמו איזה משפט עליך, כמו איזה שר החיים שמקלל בך את מלאך המוות…

כך הלכו ונתגלגלו הדברים, בזה אחר זה, טיפה גוררת טיפה, וקשב רב היה כאן, ושאלות רבות היו כאן, וגילויים היו כאן בחבורה זו של מקשיבים. ואם אתה חושש לגדולים, שמא לא יבינו, או לא יאמינו, ואולי ילגלגו, ואתה מתפחד שמא ישרבבו את לשונם ויצא מכך איזה עסק ביש – כאן, בקרב חבורה זו, אתה בטוח שאפשר ואפשר לספר. אפילו תהרגם, לא יגלו דבר. ואם סיפרת להם על אותו חבר צנום וגבוה, אותו קבקאזי רקדן־הסכינים הנודע לתהילה בכל הנפשיות, וכיצד מסרת לידיו מה שמסרת, צעצועים מצוחצחים ישר מהאנגלים – הלא בטוח אתה שהסוד יישמר. עמוס וחבורתו לא יגלו דבר.

*

ומה איפוא הפלא שעמוס זה שלנו, כמו כל הילדים בגילו, היודעים את הכל ורואים את הכל, והבקיאים בכל העניינים, ראה באחד הימים שני פרצופים, שכל כך הם מזכירים שניים שהוא מכירם היטב. אחד כזה צנום וגבוה והשני נמוך ורחב כתפיים, כזה מרוחרב ומגורמם, חי נפשי אלה הם וולודקה ומנדל. אלא מה הם עושים בשעה זו בשעת הצהריים הלוהטת, ברחובות העיר? כלום עבודה אין להם? ומה המזוודה הזאת שסוחב מנדל? כלום זה סוס או מה? זהו איפוא עניין שצריך בדיקה. ועמוס בודק. כמובן אין הוא מעונין כלל וכלל שיראו אותו. הרי ידוע שיש אצל הגדולים עניינים של סודות, ואפילו הם מספרים לך בשעת רצון סיפור זה או אחר, ברור שאין הם מעוניינים כלל וכלל שתראם בשעת מעשה. אבל הביטה נא וראה – הלא עוד מישהו נסחב אחריהם. ייביה! הלא זה אותו רזה וקטן, אותו בעל העיניים הדוקרות, אותו עכבר צהוב שכלל וכלל אינו דומה לגוי, אף על פי שאומרים כי הוא דווקא מן החשובים שבין האנגלים הללו.

אבל לא רק עמוס הרגיש בעכבר הצהוב, גם שני האורחים הרגישו בו, ויש סימן מובהק לדבר. לא שהם משוחחים ביניהם, לא שהם מגלים זאת בתנועותיהם, הם פשוט מחישים את צעדיהם. אבל גם העכבר הצהוב מחיש את צעדיו. וגם עמוס אחריהם. הם הולכים, לא, הם כמעט רצים, כל ארבעת האלה. אלא שריצה כזאת סוף־סוף אינה יכולה להימשך זמן רב, זאת יודע אפילו עמוס. והנה הם נפרדים – וולודקה נוטל את המזוודה ומנדל פונה והולך לצד אחר לגמרי. אכן תחבולה בדוקה, הנפרדים נפרדים לשני ראשים – קובע עמוס במומחיות, וכמובן ממילא, שהמזוודה היא שמשכה את עיניו של העכבר הצהוב. הוא הולך איפוא בעיקבות וולודקה. ובעיקבותיו הולך עמוס. ומה יהא עכשיו? ומה יעשה מנדל? הנה בית־קפה לפניהם. בית־קפה שלפניו גינה. חי נפשי, הלא שם יושב אבא – מתפרצת מעין צעקה אילמת מגרונו של עמוס.

– היי, וולודקה, וולודה…

זה היה קולו של ר' אביגדור שפירא שהיה מסב אותה שעה בבית־הקפה, לוגם את מנת הקפה השחור שלו ועורך תוכנית לירחון פדגוגי, שיהא בו מקום לא רק לחקר ההוראה ודרכיה היעילות, אלא גם לדברי המורים, המעלים לפי תומם את כל הנסיונות שלהם, ואפילו לתלונות תלמידים כלפי מוריהם; מין דבר מודרני לגמרי, שיש עמו גם תועלת להלכה, וגם רווח למעשה; מין ירחון שלא רק ספק את דרישות המקצוע, ויהא בעל רמה פדגוגית הראויה לשמה, אלא שיהא עמו גם הבטחת תפוצה הראויה להתכבד. כן, להלכה זהו עניין המתקבל על הדעת, ועוד איך! אבל למעשה, מי יעשה למעשה מין מעשה כזה…

וולודקה נענה מיד לקריאה הנלהבת. סוף־סוף הנה מכר. ועוד איזה מכר. אין כאן שאלה של סכנה, כמובן. סוף־סוף הכל ראו שאזרח מהוגן יושב להנאתו ולתומו בבית־קפה, ומה עוון יש בכך, שהוא רואה מכר בא ומתקרב ומזמינו אל שולחנו…

אבל לא רק שניים אלה היו בבית־הקפה. סר לשם גם העכבר הצהוב. זה מובן, ניגש לבאר, הזמין וויסקי־סודה, ולגם כמה לגימות גסות בזו אחר זו, וגם זה מובן. וכי מה יעשה מין ברנש כמוהו לאותו אזרח, שלכל הדעות הוא הגון ושלוו, ומסתבר שאין לו שום עיסוקים, שאינם נאים לאזרחים. סוף־סוף לא צריך להקדיח את התבשיל, לפי שעה יש לנהוג בזהירות רבה מאד – זו הלשון המפורשת של ההוראות הרשמיות. לפי שעה – רוטן לעצמו בהדגשה מיוחדת העכבר הצהוב.

ר' אביגדור שפירא לוחץ שוב את ידו של מכרו, כאילו כדי להביע את משנה השמחה לפגישה, שנפלה עליו מן השמיים הבהירים. זו המזוודה היא בשבילי, לא כן?

וולודקה אינו בטוח, כי אמנם כך הוא, בעצם התבלבל מאד בפגישה זו. הלא זה מקרה בלתי צפוי לגמרי. ומי יודע איך יפול דבר? והעיקר, אין לסמוך על המקריות – זו לשון ההוראה המפורשת שלו. אף־על־פי־כן הוא מהסס. וכמתוך איזו כפיה, בלתי מובנת לו לעצמו, הוא פולט תוך כדי גימגום: כן, זוהי המזוודה, הבאתי את כל החפצים שהבטחתי לקנות בשביל הגברת.

– אתה ראוי לנשיקות – מתבדח ר' אביגדור שפירא – ונשיקות הם מלשון נשק – הוא רוטן בקול הנשמע רק לשכנו בלבד.

העכבר הצהוב גומע כוס וויסקי־סודה שניה. ואילו עמוס, עמוס זה שלנו, שהיה כל הזמן בחינת רואה ואינו נראה, לא התאפק מלרמוז לעצמו; כזה מין אבא, ייבייה, ואני לא ידעתי!

אהבה במגלדה

איזו הרגשת אדירים היתה ודאי לסופר, אפילו עוד מן הדור הקודם, שעל כנפי הדמיון המבורך שלו, היה יכול לטוס להנאתו לאורכו ולרוחבו של העולם. הנה זה רק עתה תיאר מה שתיאר בחלק עולם זה, ומיד הוא פורח ומתנשא ומגיע לחלק עולם אחר, המרוחק מקודמו כך וכך שבועות של מסע, ומעביר אותנו כבדרך של כישוף ממקום למקום. אבל היום, חלף גם כישוף זה, אולי האחרון בכישופי העולם. היום עובר לך אווירון בעל כך וכך מנועים את המרחק שבין יבשת אמריקה לבין יבשת אפריקה בכך וכך שעות מעטות. ומטוס סילוני על אחת כמה וכמה. ועוד זרוע הטכניקה נטויה. ואם כך, מה ערך יש כאן לכוח הדמיון שלך, ומה גדולה יש בכך, שפרק אחד מתאר ברנשים בחלק עולם אחד, ופרק אחד מיני פרצופים בחלק עולם אחר.

אף־על־פי־כן אני עובר ביעף, והנה אני נמצא… היכן? ברור, אני נמצא בעירם של ג’ו פרייזר ותומס ק. מקגילס בארצות־הברית של אמריקה. ומה אני רוצה? אני פשוט רוצה לברר כיצד קרה, שראש הקונדסים ושר של ארחי־פרחי, תום הקדחן נהפך במרוצת הימים לעורך־דין נכבד. כזה אחד מפני־העיר.

הייתי כמובן יכול להתחיל בכמה עניינים צדדיים, שגם הם, כפי שאומרים מעניינים, למשל באותם המקומות שהיו ידועים היטב לכל בני העיר, ושהפרחחים מכל הגילים היו מציצים לתוכם מן החרכים, כמובן, כדי לשמוע את הזמר המהולל ההוא:

אמנם, לא רק הזמר משך אותם, ודאי גם אותן בנות הזמר, העוברות בסך, העושות תנועות ברגל ובבטן ובשאר חלקי הגוף הפיקאנטיים, באמונה, היו שם חתולות־בר לא רעות לגמרי. הייתי יכול גם להתחיל באותו טרקלין שכבר דובר בו, ושסטיב – מי שהיה פקיד בדואר המקומי – היה מבלה בו לילות כימים כל כמה שהוא מספיק, אבל למעשה נוח לי להתחיל דווקא בסטיב עצמו ולא בטרקלין. והיכן אפשר למצוא את סטיב אחר שהבטיח לבני חבורתו, כי אמנם יש לו צרור פרוטות בבית והוא יכול להעלותן ככל שרק ירצה. אחר הבעת אי־האמון ואחר ההכרזה המפורשת שטובה ביצה ביד מציפור על עץ – כיצד יכול הוא שלא לחזור מנה וביה כדי להוכיח לכל הפרצופים המטונפים הללו, כי אמנם דבריו של סטיב הם ברזל, ואם הוא אומר משהו הרי זה אמור וסוף־פסוק. כי אם לא כן, כיצד יוכל להראות שוב את פניו בחבורה זו?

לכן אין כל פלא שבליל ההצהרה, באותו חג לאומי שאין כמוהו לחשיבות, אנו מוצאים את סטיב באותה מגלדה קטנה, שבעלה ארמיני או גרוזיני, ושגם סטלה הלבקונית מצויה שם. פשוט מאד, לא ייתכן שהיא תעזבהו לאנחות ביום מצוק. זו תעמוד בצרה. המקרים הקודמים מעידים כמאה עדים. הרי מספיק היה לשבת לצידה בגן העיר, לומר לה למשל: הי, תינוקת, הלילה את יופי כזה, ממש תענוג? ומיד היא מתמוגגת כחמאה בשמש. ואם המלים לא עשו את שליחותן כדבעי, הרי אפשר היה קצת להחליק על שערותיה – אין בכך משום התאמצות יתרה. הגם שאין להכחיש, כי בזמן האחרון היא השמינה קצת, וגם שיני הזהב שלה.. בקיצור, מה לעשות, עובדה היא שבימים האחרונים התבלטה בפרצופה מין הבעה מוזרה, שלא הוסיפה לה חן ולא יופי. חבל, חבל מאד. ואם להביא בחשבון שיש היום תינוקות רבות מסוגה, ממש בכל קרן רחוב, ודווקא צעירות יותר ממנה, ואפשר לומר חינניות יותר ממנה, הרי בילוי זמן בחברתה זהו ממש, אפשר לומר, ממש קורבן. אבל מן הצד השני, כיצד תשיג את מבוקשך ומי יעמוד לך בצרה תיכף ומיד? מילא, נפלת בפח, אין ברירה. ואם להביא בחשבון שבפעם האחרונה, אמנם זה היה לפני הרבה הרבה ימים, שילשלה סטלה זו מתוך הגרב כמה גושפנקאות של הפרזידנט, אף שהיתה זהירה במקצת ורצתה לדעת איך ומתי תחזיר לה את ההלוואה, ואף התלוננה שהזמנים הם רעים ואין ההכנסה נספגת כמו בימים מקדם. כן, יתכן שהפעם יהיה העניין קשה יותר. ייתכן שהפעם אפילו לא יהיה נעים. הרי את החוב, שהוא כאילו חייב לה, לא החזיר לה, ולא זו בלבד, אלא שלא הראה לה את פרצופו הנכבד זה כבר. אבל מה לעשות, אין ברירה, יש לטכס עצות, ומי זה חסר עצות בעולמנו?

ובאותה מגלדה שלנו – בעל הבית הארמיני מקושט ומנופח שלא כדרכו, יצא לחוג את חג החירות, סוף־סוף גם הוא אזרח אמריקאי וגם לו יש חלק ונחלה באותן זכויות שנמנעו ממנו ומכל דומהו במסיבות אחרות ובארצות אחרות! במגלדה היתה איפוא רק סטלה בהוקת העור. הרי אי אפשר ביום כזה, ביום חג כזה, שרבים בו הקופצים על משקה קר, לסגור את הדלתיים ולהכריז משהו־לכל־הרוחות. ולא עוד אלא שסטלה היא לבנה ואיש לא יחשוד שאינה מבנות הארץ ושאין לה זכויות מלאות. מכאן שהיא יכולה לוותר במצפון נקי על הנאומים הפומביים וגם על כל מיני הפרצופים שמתרוצצים ברחובות – כלום מעט קישקושים ספגה בחייה, כלום מעט פרצופים ראתה בימיה?

הנה גם הסנוניות הראשונות. כנראה הגיע החג לסיומו. מרי אירווין ובנות לווייתה הופיעו למסיבת הגלידה שלהן כרגיל, אלא שהפעם צריכות היו לא רק להנות מחברת עצמן, אלא אף לחכות למר אירווין הגידם בכבודו ובעצמו, שהבטיח להילוות אל בתו כשאך ייפנה. ועוד אורח היה שם, טיפוס זר, כמו־נחבא בפינה, ופיליונו שמוט על מצחו, עד שלא ראית כמעט את פניו. ולפני הפתח – כמובן תום שלנו. אפשר היה לשער זאת מראש. הלא מרי אירווין כאן. אלא שהפעם הוא מחכה גם לג’ו ידידו ואף אפיטרופסו, שהבטיח להוכיח לו, כי יום החירות משמעותו חג ממש ולא מין גיבוב דברים שאין עמו כל טעם.

סטלה הגישה את הגלידות לבנות, שאלה כל אחת מהגבירות הצעירות לדרישתה המיוחדת, ואחר שהכל סודר על הצד הטוב ביותר תוך כדי בידוח־דעת ודברי חידודין – בנות עשירות אלה מה קלים הם החיים בשבילן – ניגשה אף אל האורח המוזר לשאול למבוקשו. אבל – הכוס שהחזיקה בידה נפלה פתאום ונופצה לרסיסים. הפנו הבנות העליזות את המבטים לפינה, אבל מה שייך, סוף־סוף יש וכוס נשמטת מיד בלתי־זריזה. אמנם מרי אירווין – כך לפחות סיפרה לאחר המעשה – הרגישה מיד שלא הכל כאן כשורה, אבל שעה שסטלה הלבקונית היתה עוסקת באיסוף הרסיסים, לא קרה עדיין כלום. אולם כשנזדקפה ורצתה לחזור למושבה לפני שולחן־הגלד שלה, מיד עיכבה הזר תוך כדי קריאה:

־ הלו, סטלה, מה את כל כך מתפחדת?

השיחה שהתנהלה ביניהם לא עוררה שום עניין, כי אחר שסטלה נאותה לשבת מול האזרח ההוא, אפשר היה להניח, מה שמתקבל מאד על הדעת, כי זהו איזה ידיד ותיק שלה, כלום אין ידידים למלצריות? מה שדיברו ביניהם לא ידוע. אבל ידוע לפי עדות הנוכחות, כי השיחה נמשכה שעה קלה, זאת אומרת עד שאחת הבנות החליטה, כי כיון שהתחשק לה לבלוע עוד מנה אחת של גלידה, לא יהא זה מן הצדק ומן הנימוס למנוע מעצמה הנאה זו דווקא ביום החירות. אכן, קמה סטלה ממושבה והגישה לה את מבוקשה, אבל מרי אירווין – כפי שסיפרה אחר כך – הרגישה בה שפניה בכל זאת אינם כתמול שלשום.

הפעם שוב לא ניגשה לאותו אורח, שקדר בפינתו בלי להזמין דבר, אלא חזרה למקומה הקבוע. אולם האורח מצא עתה שאין, לפי דעתו, להרשות לה לנהוג לפי רוחה, ולכן התקרב אליה, ועתה שמעו הבנות בבירור גמור דברים כדרבונות:

– אינני מאמינה, סטיב, אינני מאמינה! אתה תמיד מבטיח, הרים של זהב הבטחת, ומה יצא מזה? ולמה צריכה אני להאמין עכשיו שתסע לפריסקו? ואפילו תסע, אראה אותך שם כפי שראיתיך כאן.

וקול הגבר:

– שמעי תינוקת, אני אומר לך – ומה שאני אומר אני מקיים. זהו עסק ברור. אשלם מה שאני חייב ומיד נוסעים.

– לא סטיב, לא יצא כלום, מכך. לא אקח מהקופה. זה כסף לא שלי.

כנראה הגיעו הדברים לנקודת ריתחה, כי שניהם דיברו כאילו אין להם שומע.

– שמעי בובה, מה רע יש בזה, מחר תחזירי. הרי בעל־הבית השחור שלך לא יספור היום את הקופה. ואפילו כך, תמצאי כבר תירוץ עד מחר. רק עד מחר. הרי לא תשאירי אותי בבוץ!

– מה לי ולבוץ שלך? והבוץ שלי מעניין אותך, מה? הביטו נא, פתאום הוא מדבר כידיד־הנפש שלי! ועיניו של מי נמקו כאשר הלכת ולא חזרת? זפת בחורי, אין מאמינים לך.

הדו־שיח נמשך, הלך הלוך והחרף מרגע לרגע. כמה בנות עילזות קרובות היו לבכי, אצל אחרות התחילו העיניים נוצצות דווקא מרוב עניין. סוף־סוף יש כאן הזדמנות לראות מיני דברים, שבבית הס מלהזכיר. היחידה שהצטיינה בשיוויון־נפש חיצוני היתה מרי אירווין, וכיון שאחדות רצו להסתלק מכאן מניה וביה, ואחרות חיפשו אפשרות להתקרב מבלי משים אל צמד־החמד המעניין, ניסתה להחזיק בחברותיה בכל מחיר – הרי ברור היה, כי חבית אבק־השריפה עלולה להתפוצץ כהרף־עין. היא ניסתה לספר משהו כדי להסיח את דעתן, אבל כמובן שלא הצליחה בכך, לא רק משום שהאוזניים היו מופנות לצד אחר לגמרי, אלא גם משום שהיא עצמה עשתה את אוזנה כאפרכסת – הלא כך מצווה יצר הקיום העצמי, לא כן? ואף־על־פי־כן הצליחה להחזיק את האפרוחיות הללו יחדיו כאותה תרנגולת פיקחת ולמודת נסיון, המנסה להתחפר במקום אחד ולגונן על אפרוחיה עד יעבור זעם. סוף־סוף יש גם חשבון ברור, הלא יש להניח כי מר אירווין, אביה, יסור לכאן כפי שהבטיח וזה המוצא המוצלח ביותר ברגע זה. ואפילו יאחר, הרי ודאי יזמין מישהו מהעוברים והשבים, סוף־סוף לא במדבר אנו נמצאים, לא כן?

אבל לא כפי שקיוותה מרי אירווין אירע מה שאירע. כי נכנס דווקא בעל הבית הארמיני. רגע קט תקע על המפתן כתוהה, אולם למשמע הקולות הרוגשים, פתאום הוא קופץ אל מול הזר ובפנים נפוחים מחימה הוא מצווח:

– לך לכל הרוחות!

הס הושלך סביב. דומיה של קרח נופלת על שני הפרצופים. ואותו אורח מפנה לאיטו את פניו כלפי בעל־הבית, מעלה באצבע אחת את פיליונו השמוט כלפי מעלה, ובקול מדוד מדוד, אבל יחד עם זה כאילו פלוד, הוא שואל:

– וזהו אותו ברנש שחור, שנמכרת לו?

– איזה ברנש אני לך, הסתלק לכל הרוחות!

בינתיים נתאוששה סטלה. בדברים רכים היא מנסה עתה לשדל את ידידה:

– מוטב שתלך סטיב, הרי עיניך רואות שהכל נתפספס.

מיד נתלקח איש המזרח להוב־המזג, מצחו כאילו פולט חימה, עיניו העכבריות מרצדות רצד ופזז מזה לזו ומזו לזה.

– כך – חרק כלפיהם – ככה זה. הכל נתפספס. הפעם נתפספס. אבל בפעם הקודמת התגלגל כמו על חמאה. זה כבר ראיתי, כי הקופה צולעת. הפרוטה זורמת כאן ולא תמיד קלה הביקורת. הי, יפהפיה, גלי מיד כמה היית תוקעת לו? בכמה עלה לי מליץ־יושר זה שלך?

מליץ־יושר – זו היתה סיסמת המפתח. כי הנה למשמעה כאילו נתעורר מקפאונו גם האורח. הנה אוחזת ידו, יד ברזל, בגרונו של הנרתת ומטלטלתו אילך ואילך.

– מליץ־יושר? חזור ואמור זאת שוב!

בעזרתה של סטלה, זו שהיתה בעיניו יפהפיה, הצליח סוף־סוף להיחלץ מצבת החנק, אבל דעתו רחוקה מלהתקרר. בעוד שסטלה משדלת שוב את האורח וכמעט הודפת אותו לעבר הפתח, פותח אותו אוריינטאלי מתרגג, שחמתו גועשת בבני מעיו, את הקופה והנה הוא מונה את המטבעות, אחת לאחת, אחת לאחת, צרורות של מטבעות הוא משלשל, ערימות הוא עורך, בוחן ובודק ורוטן:

– פושטי־עור, גנבי־כיס, מוצצי־דם, שודדי־רחוב!

סיפרה אותה מרי אירווין – כמובן לאחר המעשה – כי אילמלי היה אותו ארמיני משלשל את מטבעותיו, דומה שכל העניין היה שוכך, וסוף־סוף היתה סטלה מצליחה בשידוליה והידופיה, בפרט שכבר הגיעו מהרחוב קולות של עוברים־ושבים, מה שלא היה יכול שלא לצנן במידה מספקת את הרתחנות של הנוגעים־בדבר. אבל המטבעות הללו, וחיצי הארס שהועפו, והגידופים הללו… אלה באמת הגדישו את הסאה. והנה פתאום, בלי שום מעבר, התנוצץ משהו בידו של הפרצוף הזר. מפיה של סטלה התפרצה צעקה חודרת עד העצמות. היא נדחקת אליו, כאילו אומרת להאבק עמו. והנה קול יריה. וצריחות בנות. וצווחה מקפיאה את הדם. והנה קולות וקולי קולות מצד הרחוב. הלא זה תום הקדחן וג’ו ידידו. בדיוק הגיעו כשהאקדח של הזר, שכנראה נתבלבל לגמרי, היה מכוון אל מול הבנות המתעלפות בקרן־זווית תוך כדי התפרצות של גינוחים וניאוקים היסטריים. שידוליה של מרי אירווין היו כאן ללא הועיל. ולא נפסקו אפילו אחר שתום תלש במפתיע את האקדח מהיד המאיימת, ואפילו כשהתפרץ למגלדה מר אירווין הגידם בכבודו ובעצמו.

גינה של פרצופים

מיהו שאינו זוכר את הבכל־מכל־כל ההוא, אותו גבוה וגם צנום, שחרחר וגם אסתניס־כביכול, מין יחפן וגם מין רקדן, פועל מתוך הכרה מעמדית וגם חולם על פינה מרווחת ושקטה לעתיד לבוא – הוא ששמו וולודקה הולך לפניו? הנה הופיע באחד הימים, אף שנזדקן במקצת, כלומר שפסי שיבה נזרקו פה ושם בשערותיו. ובכל זאת אין לומר שחל בו מה שקורין שינוי יסודי.

– וולודקה, יקר, זה באמת אתה?

– שרונה, חיי ראשי שלא הייתי מכירך! היתה ילדה והנה אשה.

הם ישבו בבית־קפה, או ביתר דיוק בגינה של בית־קפה על שפת הים. הכורסאות היו קרועות פסים כחולים, והים היה כחול־אפור, והשמיים היו תכולים־כהים, ואפילו העיניים שלה היו מפיקות איזה מין גוון קרוב לכחול באותו יום. כן, גם זה אפשרי. בקווי פניה היה מושזר אותו חוט־משיכה מיוחד, אותן עצמות הלסת המובלטות קמעה, אותו מבט בדקני כאילו חושק לחדור ולהעמיק לתוך מה שנמצא ממול, לקפוץ לספינת החיים החומקת, לבלוע את כל שבעים ההנאות שירדו לעולם ולרעוב לעוד. אמנם כלפי חוץ היתה אשה צעירה, שהצטיינה בגוף מחוטב, כדרך נשים רבות, אף לא כלשהו יפה יותר, או כפי שאומרים “קלאסי” יותר. ואם דיקדקת, הרי שמצאת בו, באותו גוף, אותו נשק בדוק של כל אשה, צנועה ומופקרת כאחד, דווקא חסרונות. פה הבליטה אינה במקומה, ושם הליקוי ממש פוגם, הנה עקמומית כלשהי, וכאן אפילו סימן כיעור. אבל כאמור, את כל אלה לא ראית כל עיקר. אתה ראית את הפרצוף המחובר אל גוף אשה זה, שבעצם לא היה אלא מין קליפה, הגם לא כל כך מושלמת, ואף שברורה לעין, בכל זאת מתבלעת והולכת נוכח אותו גרעין ממשי, שאינו נראה לעין, ואף־על־פי־כן קיים, ולא רק שקיים בלבד, אלא אף מבליע והולך אותה קליפה שבה הוא חבוי וממנה הוא נזון.

באותה גינת בית־הקפה הסבו אותה שעה, שיותר שהיא מופסגת באחר־הצהריים היא מפסיגה ויורדת לקראת הערב, עוד פרצופים רבים שכולם מחוברים לגופים, אותם גופים, שאף־על־פי שהם שונים זה מזה במעט או במעט יותר ממעט, הרי הם מובלעים בתוך בגדים שמשרים עליהם שיוויון מרגיז מאד את העין העדינה, אותו שיוויון הרצוי מאד מבחינת ההרגעה של המצפון הציבורי. פשוט, לא תמצא אפילו מוח צלול אחד, אשר הספיק לפתח אצל עצמו אותה עין עדינה, שבאותו מעמד לא ישנן לנפשו מעין כך: מה טוב שאין עדיין לא שאיפות ולא אמצעים מספיקים כדי לשוות לכל הפרצופים הללו איזו הבעה אחידה, בחינת שווה לכל נפש, אף־על־פי שניצנים לקראת התפתחות עתידה זו כבר נראו בארץ, הן בציבוע השיער, הן בקיצוע החוטמים, ואפילו חלקי גוף אינטימיים יותר. ואותה עין עדינה, אף שאין היא אלא עבד כנעני לאותו מוח צלול, שהוא מצדו שקוע כולו בפתרון החידה, או פקעת החידות, שטומן הפרצוף שממול, אותה עין אינה יכולה שלא לציין לעצמה בלא שום כוונה תחילה גם את הפרצופים האחרים שמסביב, וכמו צלמניה אילמת וחסרת צדיות לקלוט כל קו וכל תו, כתם אור וענין צל, וכל אותם קמטים ורמזי קמטים, ואפילו את הסימנים הקלושים שלבסוף קמטים כאלה יופיעו, וכל אותם פיקוסים וסיקוסים, שקעים וחריצים, יחד עם טיב התוצרת של המריחה המחפה עליהם, ואותה יד מאומנת שהתוותה את קשת הגבות, ומה מידת הפוך שהשתמשו בה לריסים, ואם אודם השפתיים מכוון כהלכה לגון השמלה, ואם גלאי הצוואר אינו מגלה מדי מה שמלאכת־מחשבת של מייפי הפנים הצליחה לכסות, ועוד פרטים אחרים, שהם בלי ספק רבים יותר מכפי שהצנזור המוסרי מרשה לגלות.

אותו פרצוף כדורי בקצה הגינה, מעוטר שערות שיבה, מהו למשל אומר: אמנם קשה לומר שהגוף שלי מצטיין ברעננות מושכת, והקפלים שבו, הקפלים הללו בכל מיני מקומות בלתי נעימים, והוורידים הללו המכחילים, שיש ומכסים ברשת של כמו חלודה בלתי מלבבת מקומות שונים, הכובד הזה בתנועה, שאמנם יש בה משהו מנכבדות, אבל על נכבדות כזאת הלא אפשר לוותר אך בשמחה. כפי הנראה צדק מי שהזהיר שיש להפעיל עיסויים במועד, והנה גם המועד עבר־חלף ואיננו. עתה לא יעזור כלום… אבל אפילו כך, מאחר שאין בי יצר רע במידה מופרזת מאד, אפשר להסתפק גם – בצרור זכרונות בגילי. ואולי טוב דווקא כך, כי אילו היה הגוף מעוסה וחסר קפלים ומזכיר במשהו גוף צעיר, הרי למעשה לא היה צעיר, ולא היה יכול להתגמש כמוהו, ובסופו של דבר היה מעורר רק מפח־נפש בנסותו דברים שהיה רגיל להם באותם הימים מקדם. וכידוע אין לך מפח־נפש גדול מזה כשאת מרגישה, כי כך וכך היית נוהגת, ולא היה בזה משום התאמצות מיוחדת בשבילך, ואילו עכשיו תש הכוח ונס הליח, ואין לך כל ברירה אלא לקלל את יומך ולשנוא את עצמך וכל הבא לקראתך, ונפשך מבקשת בתכלית הפשטות למות איזו מיתה משונה בו במקום.

לעומת זה טוב יותר להשלים עם המציאות כמות שהיא. הנה אינך כבר בת עשרים, אלא קצת למעלה מזה. והגוף אף הוא אחר. אלא מה שהנזלניות הללו, שבמקרה הגוף שלהן עודו צעיר, עושות בו כיום, הרי זה כקליפת השום לעומת אותו גוף שלך, שהיה מסוגל לבצע בימי ליבלובו. ואשר לפרצוף – הרי קלסתר פנים כזה, גם כדורי וגם מביע משהו הוד, גם שבע־עבר וגם חרוש סימנים של חיים רבי־עניין, גם בשרני וגם חתום בחותם הרוחניות, קלסתר מה שקורין נוסח גיתה, מעוטר תלתלים לבנים ואומר כבוד לכל רואהו, פרצוץ כזה, בכל הקדוש נשבעתי, לא יהיה לשום כלבה מהכלבות הקטנות הללו, שמבליטות ירכיים ומרעידות שוקיים ומציגות לראווה כל מה שהן רק יכולות, בלי להבין כי כל כמה שהן מראות יותר, בה במידה הן מושכות פחות. כשבעלי, עליו השלום, רודף הנשים הידוע, היה חי, נמשך אף הוא, פעם לשמלה מכסה מאד, ופעם לזוג עיניים שכאילו מבטיחות משהו, כאן לאיזו תנועה מלבבת ושם לאיזו מתיקות כללית של הדמות, אבל מימיו לא נמשך לליטרה או כמה ליטראות של בשר חשוף. בעצם יש להודות, שמחה אני שהמנוול מת ואינו יכול שוב להנות מזיוון הגלוי או המכוסה של האחרות, שכן אמנם את מתרגלת לכל מיני סטיות קטנות וגם יותר מקטנות, ואת משלימה עם מעשים שונים לפי הכלל הבעל־ביתי הבדוק – מה איכפת אם זה שבע וזה אינו חסר כלום – אבל בכל זאת קשה היה להשלים. אפילו כשהיה חוזר ונשבע, כי אם לעשות השוואות, הרי את החמודה ביותר והנחשקת ביותר, מה שהיה חשוב כשלעצמו מכמה בחינות, שלא כמו עתה, כי אפילו קם מקברו וחוזר ומבטיח אלף פעמים, ואת אפילו עיוורת ואוהבת את עצמך, כאילו את מין תינוק של עצמך, אינך יכולה שוב להאמין בשום פנים.

מה יודעות סמרטוטות קטנות אלו על אהבה, אותה אהבה שאינה נמשכת לילה אחד, אלא דווקא ימים, ימים רבים, ולא רק על שפת הים, ולא רק בשעות בילוי זמן וריקודים, אלא גם בשעות עבודה ופעולות משותפות ותכניות הדדיות ועתיד משולב. מה ערך יש לכל הסטיות הקטנות שלו, באמת, לא כדאי היה למרר לעצמך את החיים בגלל כאלה, שאינו מורידות כלל וכלל, ולפעמים דווקא מעלות. כלום יש לך ולוא רק אחת בין כל הצפרדעות הקטנות הללו שתזכה לכך, היכולה לשאוף לכך, הרוצה בכך? מה אלו, יתושות בנות יומן, מה הן רוצות באמת? תאמרי בעל היכול לפרנס, אם אין לה. ואם יש לה, מה בעצם דרוש לה? מלווים לשפת הים – יש, חברים לטיולים במכונית – יש, שותף למשחק טניס – יש. ילדים כממילא מובן אצל כזאת אינם אלא ריחיים על צווארה – ובכן בעל למה לה?

הפרצוף נוסח גיתה מתקשר בקמטים, מתמעניין והולך, ממש תענוג לחזות בזיוו…

בקצה שכנגד מתמתח מנהל נכבד של אחד הבאנקים המקומיים. גם בו זרקה שיבה. גם בו. על אף העובדה שהוא בן למשפחה מיוחסת, הרי עוד אביו זכרונו לברכה היה מנהל באנק. ולא עוד אלא שאחיו נתפרסם כעוקר־הרים בקרב האדריכלים־הקבלנים ואין לך שום עבודה ציבורית חשובה, שמסיבה זו או אחרת, אינה נמסרת לידיו. ואחיו האחר, הלא הוא פקיד ממשלתי גבוה, שאף בו כבר נתנה השיבה את אותותיה. כן, כן. מה יתרון למסורת אבות ויחוס משפחתי בעיר זו – הוא מגלגל במוחו. ידיו תקועות בכיסי מכנסיו, סימן שנתפס למחשבות רבות. אילו הייתי מתגורר – הוא אומר לעצמו – באיזו עיר אחרת, שיש עמה אפילו קורטוב של החשבת המסורת, הרי שהיה משהו של ערך למוצאי. אבל כאן, הכנופיה הזאת של יחפנים, שאינם אלא יחפנים אפילו יש להם פקדונות וחשבונות בבאנק, הלא חיים היו בולעים אותך ואת שלך. הטענות המגוחכות הללו אשר בפיהם: פנו דרך למוכשר: מצחיק, מה? סוף־סוף באנק זהו מוסד ציבורי, ודרושים בו פקידים בעלי נסיון כדי לקיים את קו הזהירות הכללי, ואם חלילה יש איזו סטיה מהמסלול הנכון – נו, הלא בשביל כך יש קרנות ציבוריות המוציאות מן הבוץ, וכי יש להן איזה תפקיד אחר? הכל בסדר, אין לחשוש. ואילו כל חורצי הלשון הללו, הם פשוט מקנטרים משום שהעין צרה והמקום צרור והלב צורר, זה טבע האדם משלנו. כן, כן. בכל אופן הגרוע מכל זו האשה. למה התחשק לך, בעצם, להתחתן דווקא עם אשה יפה, לעזאזל? אשה מכוערת, מי יתלה בה עין, אף שיש יודעי דבר האומרים, כי ראו מכוערות שמצליחות יותר מן היפות. איזה סבא אמר, שכל הרוצה אשה נאמנה, אל ימנע ממנה ילדים. מילא, יש גם ילדים. ואף־על־פי־כן יש גם חשד. לכל השדים והרוחות החשדות הללו!

ומאידך גיסא, שמא אפשר גם בלי חשדות. סוף סוף מה בכך שיש לה חברות. ואף שאין לומר, כי הללו כשרות מכל הבחינות, מניין לנו שאם הן אינן כשרות אף היא כמותן? אלמלא היתה כל כך יפה! אבל מה תעשה שהיא יפה, ואתה יודע זאת היטב, ואף מתוקה מאד, ואפילו יותר מכל המתוקות האחרות, שאתה קונה בדרך זו או אחרת. ואם להיות חשבונאי דווקא, כלומר מבחינת מאזן של שווה בשווה, מה שמותר לך מותר גם לה – אינך יכול. פשוט כאן אינך יכול להסכים בשום פנים. הרי אפילו לולא אהבת אותה, היית עומד על כך שתהא נאמנה לך למעלה מכל חשד. זאת אומרת בעצם לא איכפת לך כל כך אם היא אוהבת אותך ובלבד שלא תאהב אחר. ממילא מובן שבימינו צריך להיות ליבראלי גם בעניינים כאלה, ומין אהבה מרחוק, כזאת אֶתירית, אידיאלית, מה שקורין אפלטונית, לא כל כך איכפת, אבל זהו באמת כבר הגבול האחרון.

אלא ש… כן. אינך יכול להשתחרר מהחשדות הללו שיש כאן איזה ענין הדורש בירור, אמנם כל זמן שאין הוכחות ביד, מוטב להניח שהכל ישר וחלק, ממש כמו בגן־עדן, ואתה שב לך בבית קפה ובלע תענוגות ככל שידך משגת. וידך משגת לא מעט לדאבונך, זאת אומרת יותר לדאבון כיסך מאשר לדאבון עצמך, החל באיזו מלצרית ירוקה ורזה וסיים בחלונות גבוהים יותר ועטורי שנים יותר. ומבחינה מסויימת לאשתך דווקא טוב יותר. רוצה יכולה לוותר על משיכת־עיניים, מתמכרת למשל לאיזה תחליף ענין, איזה אירגון נשים, נאמר למען החייל, השחפת, גני־משחק, יעור, בית־משוגעים, בריכת־שחיה, והשד יודע מה. כן כן. בשעה עגומה אתה מקנא באשתך מבחינה זו. הרי אתה – הנה שם מתקרב חברך מבית־הספר. היה אמיד והסתבך, היתה לו אשה וברחה, הילדים שלו סודרו מטעם קרן ציבורית ולו עצמו פרנסה אין. גם עבודה לא יתנו לו משום דרכי כבוד, כאותו גביר מפורסם שמצווה למשרתו להשליך מכל המדרגות את המחזר־על־הפתחים, כי לבו נשבר בקרבו מרוב חמלה. ופלוני – עכשיו ודאי יגש ויתחיל לגלגל תוכנית למפעל־אדירים, שביסוסו בטוח ועתידו מזהיר וכו', אלא שהוא חסר כך וכך מזומנים לשם ההתחלה. ואתה – אתה תענה לו בסבר פנים והעוויה של חביבות, מתוך הרגל משרדי, ותציע שיסור אליך באחד הימים ללשכתך, אלא שאחר־כך תזהיר הזהר היטב את השמש, שאם פלוני שמראהו כך וכך ייכנס ואם הוא, השמש, יניח לו לחדור עד לחדרך, מובטח לו שיעוף מכאן כהרף עין. ובעצם – בעצם לא ידוע אם לא לדלפון זה ודומהו, אלא –אם תנהג כך, הרי סופך להיות כמוהו. ואין כדאי להפוך את הדיליג’נס אחורה, כלומר אם לא נעים יותר לעזור דווקא זה סיכוי כל כך מלבב, הלא שום מלאכה אינה שגורה בידך, ושום ידיעה אינה מונחת במוחך כבקופסה, ואפילו לשום קבוצה או קיבוץ לא תתקבל. מכאן שאין לך ברירה אלא לתקוע במקום שתקעו אותך, להסתכל בסרט הנע של הפרצופים אשר לפניך, ובעיקר לראות אותה אשה, בעלת הפרצוף הכדורי שממולך, שגם היא היתה חברתך, אלא שפנתה לדרך אחרת לגמרי, ולמדה מה שלמדה, ויודעת פרק גדול או קטון במלאכתה, ואפילו אחר מות בעלה־מפרנסה לא ניכרת הלחם מפיה, ולא ביקשה ממך שום טובה, אף שאתה היית כבר מוכן ומזומן לכך, וממש חיכית לה, ותחת לשונך היה כבר מוכן הפסוק הידוע: ברצון הייתי עושה למענך הכל, את יודעת זאת, לא כן? אלא – מה אעשה ואדם כמוני אינו בעל רצון חופשי, וכבר שומרים כל צעדי, אבל כמובן מיד אודיעך, אם רק משהו יצטייר באופק. אבל מה עשתה היא – פשוט לא הופיעה. וזוהי כמעט סטירת־לחי מוסרית בשבילך, מה שייך? בפרט שבימי נעוריה, כשניסית לחזר אחריה וכשהיא השיבה את פניך ריקם, אמרה לך בפירוש מפורש, שכמוך יש סמרטוטים הרבה, ואין לה בהם שום עניין. ככה זה. האשה שלך, רואה אתה, זהו כבר עניין אחר לגמרי מבחינה זו. אילו למשל היית מת, לא היתה יכולה לפרנס את עצמה ואחרית מרה היתה נשקפת לה בלי פרוטה שמורה לעת צרה, כן־כן – ומה למשל היתה עושה? ברירה אחת היא, למשל, פניה לאיזו קרן ציבורית הברירה השניה היא הפעלה מכוונת של מה שקורין החן הנשי… ואמנם יש לשער, שהיתה מנסה גם בזה וגם מזה אינה מנחת ידיה. וכמובן ממילא גם הגיל קובע בעניינים כאלה, היינו במידה שהוא משפיע על מראה הפנים ודמות הדיוקן, אם עודם מסוגלים להרתיח מישהו מהרדמנים הטפשיים יושבי הקרנות.

וגם בזה אין לשנות הרבה. גם היא תקועה במקום שתקעו אותה. כן עתה כן במקרה כך־וכך בתנאים כאלה־וכאלה. לכן אין לך ברירה, אלא שב כאן כפי שאתה יושב, החזק את ידיך בכיסים והעמד פנים, שאין לך דבר כדאי בעולם, היכול לעורר איזה עניין אצלך, אפילו אותה מלצרית, שכבר ניסית דבר אליה, משום שהיא כל כך צעירה וירוקה ונחנקת־להתקשט ומשום כך להוטה ודאי אחרי איזו הכנסה צדדית, שאינה גוזלת זמן הרבה – המלצרית ההיא, שלתמהונך הרב כבר השיבה ריקם כמה וכמה רמזים, מאותם רמזים דקים, שמי שאינו בקיא בהם יכול לטעות ולחשוב, שיש כאן איזה מקח־וממכר רגיל. ובעצם, כיצד יפול העסק, ומה יהיה השלב האחרון של ההצע, ומה כדאי יותר: לעלות בבת־אחת בקפיצה נחשונית מדהימה וע"י כך להצליח, או להתקדם קמעה־קמעה, צעד־צעד, כדי שתתרגל לרעיון, וכידוע ההרגל והצרכים ותאוות ההתקשטות פועלים בהמשך הזמן פעולה שאין לפקפק ביעילותה…

*

הם ישבו בית־קפה, או ביתר דיוק בגינה של בית־קפה על שפת־הים. גם שרונה וגם וולודקה וגם כל הפרצופים הללו. ולכולם גם עבר וגם הווה וגם עתיד. וכל פרצוף מתפלג לפלגי פרצופים, מאות פרצופים מציצים סביב, חיי ראשי! הכורסאות היו קרועות פסים כחולים, והים היה כחול־אפור, ושרונה שתקה וגם וולודקה שתק. וכי מה ידברו כשהכל מדבר סביב, ואפילו הפרצופים של עצמם. את הים לא ראו השניים, וגם את השמיים לא ראו. הפרצופים הללו הטילו מרותם עליהם והם צפים ביניהם ורואים פתאום רק את פרצופי עצמם – את הפרצופים שהיו ואת הפרצופים שיהיו. ופתאום שוברת שרונה את רשת הדימדומים, שכן יש גבול לכל דבר.

–־ אח, וולודקה, ממזר שכמוך, לא נשתנית כלל וכלל.

–־ אבל את שרונה, חיי ראשי, את נשתנית מאד!

אצל הנדיב

מר אירווין גדום־היד, שידו השניה, כידוע, נטויה על כל שהוא עיקר, ושאף הוא נזדמן בשעתו לאותה מגלדה קטנה, ולאותה התפרצות יצרים לא כל כך קטנה, שבין בעל המגלדה הארמיני והאורח הלא־קרוא, מר אירווין זה שראה בעיניו כיצד אותו פרחח מן השוק, אותו ראש וקצין של חבורת ארחי־פרחי, מציל את מרי וחברותיה מסכנה ממש, לא יכול היה שלא להזמין את המציל הצעיר ואת אפיטרופסו ג’ו לתה שלאחר־הצהריים. אין כמובן לומר, שזה היה מעשה של מה־בכך מצדו. הצלה מסכנת־נפשות או לא הצלה – אבל הכנסה של בני־בלי־שם מסוג כזה תחת גג מכובד, ודווקא כשיש בבית בת צעירה, שכמובן נגועה היא במה שקוראים רומאנטיקה, ואינה כפי שאומרים מין שיה תמימה, ההולכת דווקא כפי שחוטמים אותה, אלא שיש לה שיקול־דעת שלה ועיניים שלה, ואף שהמלים היוצאות מפיה הן חלקות מאד וכל כך תמימות, הרי אין כל ספק בכך, שלעולם היא עושה רק מה שלדעתה יש לעשותו, אפילו יודעת שאביה, אותו מר אירווין מפני־העיר ונכבדיה, החליט דווקא במהופך.

אבל מין אופי כזה היה מר אירווין. תוכלו לומר מה שתוכלו, תוכלו לגדש עליו חסרונות על גבי חסרונות, אבל את רוחב־לבו של אמריקאי מאז הימים לא תטלו ממנו. ואם יש לכך איזו נגיעה להצהרת החירות, אותה חירות אמריקאית שהוא נושאה כחותם על לבו, על אחת כמה וכמה. אתה יכול לעמוד על הראש, אתה יכול להסביר לו מה רבה הסכנה הנשקפת מכך לסדרי החברה בעיר, ומה רעה ההשפעה היכולה לצמוח מכך לבני דלת־העם, וייתכן שיש כאן גם משום חומר הסתה לתועלת אותם אלמנטים זרים, שכל הזדמנות להטיל דופי על יקירי קרתא רק רצויה להם – הכל יהיה אך לשווא. הוא לא יוותר. כי מבחינת קיום מצוות החירות האמריקאית, הרי הוא לעולם הראשון הרץ לקיימה.

משום כך, ורק משום כך, יצאה אל הפועל אותה מסיבת תה, כי אף־על־פי שרצתה בכך גם מרי, והיא הלא ירשה את כוח המימוש ורצון ההגשמה של אביה, הרי באותם הימים היתה עוד צעירה מדי וכל רצונה לא היה עומד לה לעומת אותה סוכנת־בית, אותה שומרת מושבעת של סידרי חברה, שאילמלא היא ודומיה אין לתאר כיצד היו מתקיימים הרבה מנהגים וסידרי חיים בארצות למיניהן. מסיבת התה נערכה, איפוא, והגיע אליה תום המגוהץ מכף רגל ועד קודקוד בלוויית ג’ו, אף הוא מצוחצח כמי שהולך אל הכנסיה. תוך כדי דפיקות לב התגברו באומץ מאין כמוהו על שומרת הסף, שלא יכלה שלא להראות להם, ולוא רק בהטעמת ברכתה ובהבעה אילמת, את השקפתה האמיתית על מין ביקור כזה. אלא שבחדר האורחים נתקבלו בחביבות, ואפילו במידה של חמימות, גם על ידי מיסטר אירווין וגם על ידי בתו.

ואותה חביבות פשטנית התבטאה גם בשיחה, שהתנהלה בלשון המקובלת ובדברים שהיו רגילים בהם, ולא חלילה – כפי שחששו בסתר לבם – בלשון ספרותית גבוהה גבוהה, שצריך להתאמץ התאמצות רבה כדי להבין את משמעותה. בקיצור, לא סתם מימרה היא מימרת הקדמונים, שהחיים והמוות הם ביד הלשון. והוא שגרם לכך כי אותם הבגדים הנוקשים שהתקשטו בהם ושהשרו עליהם הרגשה של כבילה, מה שמביא אדם לידי תנועות מגוחכות ואפילו לעשיית שטויות מוחלטות, שבמצב רגיל אפילו לא היה חולם עליהן – השתפשפו והלכו, ויחד אתם נשתפשפה והלכה גם כבדות הפה והתנועה, ונשתלטה בהחלט אותה אווירה, שאמנם לא היתה חמה מדי אבל גם לא פושרת, אותה אנינות שרחפה באוויר החדר, שהשרוה גם אותו זקן, שעל אף היותו מיוחס גדול ועשיר אדיר, אהב משהו, דהיינו את הצהרת החירות של ארץ מולדתו, יותר אפילו מהקניינים שלו והייחוס שלו, וגם אותה בת צעירה, שאף־על־פי שלא היתה לה עדיין השהות להתנסות באהבה ובשנאה הראויות לשמן, אף־על־פי־כן היתה מסתכלת בשתי העיניים שלה בעולם הזה, כאילו אין בו מין תכונה של משפט קדום, וכאילו בכל מקום, בכל מעמד, בכל סביבה – לא ישפיעו המקום והמעמד והסביבה על התפתחות אופייה וסגולותיה הנפשיות.

הייפלא, איפוא, כי באותה מסיבת תה, באותה אווירת ריעים, שהיה בה גם משום הבעת תודה למציל נאצל, והיה בה גם סמל למין אחדות אזרחים כללית – פתח מר אירווין הנכבד כמה מאשנבי הנפש שלו והרשה לעצמו לגלות מה שלא גילה, ודאי מחוסר הזדמנות נוחה והכנה נפשית של הנוכחים, במסיבות אחרות, שהיו אחידות יותר, הן מבחינת מעמד הקהל והן מבחינת השקפתו על דרכי החיים.

לדעתו של מר אירווין אתה מוצא את הצורה החברתית הנוחה ביותר בשביל האדם, והכוונה לצורה הפוליטית של החברה, שיש עמה גם טובת הפרט וגם משום סיכוי חברתי מוצלח – בקונסטיטוציה האמריקאית. כי אפילו נסיח את הדעת מרוסיה הצארית, גרמניה הפרוסית, או אוסטריה ההאבסבורגית, שהן ודאי צורות חברתיות שבלו מיושן, ואם לא להזכיר מדינות גרר אחרות, שכרוכות אחרי משטרים אלה ועם תמוטתם נחתך גם גורלן, הרי אתה מוצא בעצם רק שני משטרים, הראויים לתשומת לב מהבחינה שלנו, היינו את צרפת ואת אנגליה. לא כדאי לדבר באריכות לשון על התפתחותה של אנגליה, שכל הכוח הפוליטי, וכל השילטון שמורים למשפחות המיוחסות ובעלי ההון המעטים שהתגברו על שילטון היחיד של המלך, ושעל אף הכל אתה מרגיש את עצמך שם, אם אינך במקרה לא מלך ולא שר, לא חבר בית הלורדים ולא חבר בית הנבחרים, ואפילו לא באטלר בבית איזה מי־יודע־מה – כאילו אתה איזה פחות דרגה, מין סובייקט ממדרגה שניה. והמעניין, הוא הדין גם לגבי צרפת, שאפילו בעלי הלשון הפוליטיים שלה יודעים להרחיב את פיותיהם כהנה וכהנה, ואפילו יש חן וקסם באותה טחנה בעלת הכנפיים של הרוח האנושית הקרויה פאריס, אף־על־פי־כן אתה מרגיש את עצמך בארץ זו כאילו אתה נמצא במין פלטרין, שאלף אולמות שם, ובין אולם לאולם יש לא רק מרחק, אלא גם שוני גדול בין אחד למשנהו, מה פה הים, הרי שם צינה, מה פה חופש, הרי שם עבדות, מה פה נוהגים לפי השכל, הרי שם יש הכנעה למה שקרוי דעת־קהל, שאינה מיוסדת על שום הגיון אלא ודאי נובעת מההשפעות שנותרו לפליטה מאותם הימים השחורים בטרם תיכבש הבאסטילה.

ואילו כאן באמריקה שלנו, שיש לנו הכרזה מפורשת, המהווה יסוד לחיינו, אתה קורא בה שחור על גבי לבן, כי הממשלות נוסדו כדי לקיים את החופש, שכל אדם זכאי לו. הוא שאמרתי: אצלנו זכאי לחופש אמריקאי שלנו כל אדם, מי שיושב כאן, מי שהכה שרשים כאן, גם מי שנמצא כאן מאז וגם מי שמקרוב בא, מי שצבר אמצעים, ומי שמצפה לנדבת הגורל, זקן כמוני ופרחח צעיר כמו תום…

מיסטר אירווין גמר את המשא. מרי תלתה בו עיניים, לא כל כך משום העניין שבדברים עצמם, אלא משום שהיתה מופתעת, כי דיבורים כאלו הופרחו דווקא עתה ודווקא במסיבה זו. ג’ו עשה רושם כאילו, משום ששמע מה שלא ציפה לשמוע, לא עמד ממילא על העניין גופא, אלא אף־על־פי־כן פילסו להם חיצי המחשבות המרצדים סביבו נתיב אל הבנתו, על אף שריון ההתנגדות המעמדית, המובנת כל כך בבית הזה ובנוכחות בעל הבית הזה. היחידי ששמע, ולא רק שמע אלא קלט גם את הדברים וגם את עומק משמעותם לפי כוונת המשמיע, היה תום שלנו. ולא רק משום ששמו הוזכר במפורש, אלא גם משום שמה שנאמר כאן היה כל כך קרוב ללבו, והיה לדעתו כל כך פשוט וכל כך מתקבל על הדעת, ובעיקר משום שהלא כאן יש מעין גשר ברזל גם בשבילו, בשביל תום היתום, גבור הסימטאות ויליד הבקתה הנידחה, ועל גשר זה הוא יכול לעבור ולהגיע אפילו לבית זה, ואפילו לבעל הבית הזה, ואפילו – למרי. אמנם ייתכן שצירופי מחשבות אלה וכיוצא בהם לא היו ברורים אצלו תכלית הברור. אבל מה זה איכפת. מכל מקום אין לפקפק שהיו אצלו אם רפרופי מחשבות ואם הרגשות בכיוון זה ולתכלית זו, וכל שמכיר את תום, ואת הסביבה שגדל בה, ואת אורח חייו, ובעיקר את המסיבות שהעלוהו עד כאן, מוכרח להודות שכזה היה מצב העניינים.

לבסוף אפילו ג’ו העקשן ראה צורך לעצמו לגמגם משהו על כך, שהדברים אשר פיתח מיסטר אירווין, באמת ראויים הם להישמע לא רק במסיבה זו, אלא דווקא כדאי היה שיגיעו לאוזניים אחרות לגמרי, ואין כמובן שום ספק בכך שהוא, היינו ג’ו, מסכים בהחלט לקו הכללי של הדברים שהובעו, לא רק מין הסכמה של נימוס, אלא דווקא הסכמה שבאה ישר מן הלב, וממש באותה רוח לבבית כפי שיצאו מפי אומרם. אבל – בכל זאת יש אבל. אין הוא יכול שלא להעיר, כי גם כאן, בארץ שיש עמה הצהרת החירות, יש גם מיני תופעות, שאינן מעוררות התלהבות דווקא – הגם שלא כאן המקום ולא עתה השעה הכשרה לגילוי הפרטים והרחבת הדיבור על כגון דא.

מאותה הערה של ג’ו ומאותה שיחה שהתפתחה על אף ההסתייגות שלו, ושממנה צמחו גם תוצאות, נתממשו במהירות רבה שני דברים. ראשית כל הוחשו כל הסידורים בין האפיטרופוס הרשמי של תום, הוא ג’ו, ובין הבאנק המקומי בקשר למכירת נחלתו הקטנה של תום, ומכירה לא לרעתו של תום חלילה, ושנית, נמצא תום ראוי והגון להישלח לבית ספר, הנועד לילדי אמידים מן הנבחרים דווקא, שאינו פותח את שעריו לכל מאן־דהו. כשמיסטר אירווין מחליט – העניינים מתממשים כהרף־עין.

אפשר להשתגע

יש שרגילים להכריז עם בעל פה או בכתב, שהנה בהראות נגד עיניהם אותה בחורה צעירה, אותו פקע שושן מלבב בטרם ייפתח גביעו פתיחות של בושל, מיד מטילה עליהם את קסמה הכובש והם כמוכי רעם ונטולי נשימה וטומטומים גמורים. אבל מעטים מאד, באופן יחסי כמובן, הם הגברים שלבם פתוח לקסם המיוחד, לאותה הדרת יופי מפליאה של גבעוליות גמישה, של תערובת משכרת של כוח ורוך משיי, של איזו הבטחה ברורה מאוד כמו של אותה שמש בוקר צעירה – מעטים מאד הגברים שלבם מתפעם למראה זיו עלומים כזה, למראה הילת גבר צעיר, זה רק עתה היה נער והנהו כבר כמעט גבר… וצריך להיות כדי להבין להערצתם ולהאללתם דווקא את בני העלומים בצורתם הפורחת. כל זה התברר לי ברר היטב, כל ההרגשות האלה סמרו בקרבי בבת אחת, כמו שערות הראש בשעת פחד, בהראות לפני עמוס, בן יקר זה, מכורבל בפרוות עלומים ובזהרורי גבריותו הצעירה. אילו הייתי אחד הפסלים הקדמונים, ואיזה עריץ איום היה מטיל עלי להקים למועד קצוב פסל של שר השמש, הלא מאושר הייתי מאין דומה לי, כי הנה נתגלה לפני מקורו של פסל כזה, מאותה בת־החיוך על השפתיים, מאותם רצי הקרניים מהעיניים הנוצצות, מאותה ההברקה של זיו הפנים, מאותם זיקי הכמו־חשמל, שניתזו מכל חוטי המשי הנובטים בפאות ובסנטר ומעל לשפה העליונה…

ואל נא יבוא מר ויאמר לי: מה הרעש, כל בני העלומים, כל הנוער הוא בדרך כלל נחמד וחביב, נאה לעין ומלובב תואר, ובכלל יש בו כל אותן המעלות וכל אותם החסרונות שצריכים בדרך הטבע להיות טבועים בו. אלא – אני עבדך הנרצע, ראיתי כבר בני נוער אחרים לגמרי. ראיתי סוררים ומורים, ראיתי פרצופים סטופים, שמעתי קולות גסים וקללות מעוררות תיעוב, הגיים מצפצפים ורגלי עכביש דקות, גם את הטימטום בעינים ראיתי, כל מיני משלחות רעות, חי אחיתופל, כל מיני אנדרלמוסיות.

והנה נכנס עמוס זה אצל אחותו שרונה, השרויה עדיין זה כך וכך חודשים באותו קרסקט מרופש, מאותו מין בתים־שרידים שנבנו עוד לפני… כמעט לפני מתן תורה, ושהצטיינו בשעתם, זכר הימים ההם לברכה, בתפנוק מאין כמוהו בימים ההם – היינו בחדר אמבט.

אין לומר, כמובן מאליו, שהשפעת הסביבה, דהיינו כל אשר מסובב את האדם, כגון חברה וחברים, צורת הלבוש ונוסח הדיור וכיוצא בזה, בלי לגעת הפעם במשטר הכללי של מערכת החיים – שהשפעה כזאת היא מיידית ואין להשתחרר ממנה כשיש רצון לכך. אבל יחד עם זה אין בשום פנים להכחיש, שהשפעה כזאת ישנה ושלעתים קרובות היא יכולה להיות חזקה מאד. אילו אותו עמנואל דובי, בעלה היקר של שרונה, מהנדס־מכונאי על פי השכלתו ומקצועו, היה שוכן כבוד בדירה אחרת, מי יודע איך וכיצד היתה משפיעה עליו עובדה זו. אילו היה מתגורר, למשל, באחת הדירות המודרניות, שכבר הכניסה לחדר המדרגות משרה עליך רוח מיוחדת, מין כניסה בין עמודים, גינת עשבים ופרחי נוי לידה, ופרוזדור שקירות הבהט שלו ושהמראות הקבועות בו להנאתך, והספסלים או הכורסאות שנכונו בו להרגעתך, הם כבר כשלעצמם משהו, ואחר כך בחדר המדרגות, שאפילו אם לא תמיד מרופדות מדרגותיו שטיחים, אבל בכל אופן הן מוליכות אותך במין בטחה פייסנית אל הדירה המבוקשת – מטרתך… אילו…

אבל כיון שהמהנדס־המכונאי מר עמנואל דובי לא היה מתגורר בבית כזה, מוכרח היה עמוס לעבור דרך מרפסת צרה, ששלוש מדרגות מובילות אליה, עד שהגיע לדלת מזוגגת ריבועים־ריבועים של זגוגיות דקות, היא המוליכה לדירתה של שרונה. מיד לכניסתו לדירה ישב בהרחבה על יד השולחן העגול מול אחותו השכובה במין רישול כדרכה על הספה, המשמשת גם מיטה, ואחר שהסביר, כי בעצם אין לו פנאי משום שעליו להתכונן לבחינות גמר, חטף שיחת ריעים מקוטעת עם אחותו, שכן לפי דבריו גברו עליו הכיסופים לראותה ולא יכול היה שלא לעשות קפיצה לכאן, שכן ייתכן כי אותה בחינה אולי תידחה, הלא בינתיים יכול לחול איזה מקרה בלתי צפוי, רעש או עוצר מטעם האנגלים הללו, או צרה אחרת, וכל ההכנות שלו הן לבטלה.

בהזדמנות זו מצאה שרונה לנחוץ להעיר לו דרך אגב, שכיוון שנכנס יהא הוא הראשון שישמע את הבשורה, ואולי זו בשורה מתפיעה במקצת, לאמור שהחליטה… לשוב לקיבוץ.

עמוס היה נדהם. אפילו את הרעש שיכול לבטל את הבחינות שלו – שכח. לא הבין כל מאומה. לקיבוץ? דווקא עכשיו? אחר שיש לה כבר בעל וכל מיני צרות? מה העניינים הללו, לעזאזל!

־ אני למשל – אמר – אילו הייתי מתגלגל לאיזה קיבוץ, מילא. לא נורא. אבל סבון כזה שאת מבשלת, בפרט בשביל אבא…

אפשר היה לראות בתגובתו, שהוא מצטער באמת, וכמובן לא כל כך בגלל שרונה, אלא בגלל כל אותם הסיבוכים שיצמחו מכך. ואף על פי שהצטער, כאמור, לא ירד בעצם לסוף דעתה של אחותו ולא הביא בחשבון בשעת הפתעתו שום גורם מאותם גורמים נפשיים, שיש עמהם כל כך הרבה כוח נפץ, כידוע. הרי רק כוח נפץ יכול היה להביא מין אשה מבוגרת כשרונה להחלטה משונה כזאת.

עמוס הלך כלעומת שבא. ולא שם לב כלל וכלל לכך, שבפינת המרפסת ניצב גיסו, והוא כל כך שקוט, כאילו הוטל עליו לסמל את הזמן. הוא הלך ועל הספה נשארה שרונה, ונשאר גם – בעלה מעבר לפתח.

וכיצד יגיב על כך אבא – חושבת שרונה. ככל אשה במעמדה ובמסיבותיה התחילה אף היא לערוך מבלי משים משהו הדומה לחשבון־נפש. הנה אבא, יכול שיאמר בערך כך: אדרבה, ומה הסוגיא החמורה שעסקינן בה, ומה הקושיא שאין לה פותר, ומה ההר שאת עומדת לעקור מניה וביה, ומה התירוץ המופלא שמצית לך, סוף־סוף, הלא גם הוא היה מה שהיה בימי נעוריו. וכידוע, שלכל אדם צעיר יש לפי טבע העניינים מיני פרובלימות, מיני לבטים, כתרנגול בן יומו שמנקר במקורו את הסלע במדבר. גם הוא היה בזמנו עומד ותוהה לזיוו של עולם, ושונא חושך, ולא עוד אלא שקבלה היא בידינו, כי נפש בני הנעורים מתלהבת מאש קדמונית, ואלמלא אש זו, שום בריה שבעולם אינה רואה אפילו גרגיר אחד של אמת…

כך או בדומה לכך ודאי יתחיל העניין, כדרכו של אבא זה, ספק דברים של רצינות נוקבת, ספק בדיחות־דעת מעולפת סנפירי־לשון.

ועל כך, מה היא תענה לו על כך? ייתכן שאם רק תרהיב עוז בנפשה, תאמר לו מין דיבורים כאלה:

– אתה ר' אביגדור שפירא רוצה היית במין שלום כללי בעולם, כלומר, שכל בעלי דעות יעשו איזו אגודה אחת לפשרות – והכל אתי שפיר. שכן אינך מחבב עקיצות של מצפון, בפרט מאוס עליך שפה ושם מתגלית לאי־נוחיותך איזו קופה של שרצים. כן, אותך אני מבינה, ואילו אתה, במחילה מכבודך, אינך מבין אותי, וייתכן שאף אינך רוצה להבין לא אותי ולא את הדומים לי. אתה יודע את כל הכתוב והנאמר על אלה שהשיגו מה שהשיגו בעולם שהיה לפנינו, אחר מאמצים לא מעטים, ואינך רוצה לדעת מה הם הדברים שלא השיגו. הרי גם לדעתך לא הושג אפילו קורטוב אחד מאותו חלום גדול, שפיעם את בני גילך בימי נעוריך. ומה לך כי תבוא עכשיו בטרוניה עלי? מדוע לא אנסה אף אני למצוא מפלט לעצמי, אחר שאשתדל ללמוד גם מנסיונות שלך ושל הקודמים לך, ולעשות משהו שלא עלה על דעתך, או שידך לא השיגתו? ואם תאמר בנו ובן בנו של ירמיהו הנביא אתה, הלא אף אני אינני אלא נינה ובת נינה של הקורא “נחמו נחמו”, וייחוס אחד לשנינו, ושנינו, אתה בעבר ואני בהווה, ואולי גם בני או בתי או בני־בני, נגועים אנו באותו חלום של גן־עדן קדמון, שיש עמו משום שיתוק ביאולוגי של יצרים רעים… מה תתן ומה תוסיף לי צורת חיים במסגרת המשפחתית המקובלת, אם נפשי עורגת לרוח אחרת, לשכחה אחרת, לקבלת־דין אחרת, ואולי גם לשמחות אחרות…

כן. כך או בדומה לכך יתנהלו חילופי הדברים בינה לבין אביה, ומלבד זה יהיו ודאי גם חילופי דברים עם אמא, ויגיב על כך – ועוד איך יגיב – מי שנחשב עד כה לאיש, שהיא אוהבת אותו, ועד היום הוא בעלה קבל עם ועדה. הוא לא יבין. אין ספק בכך. הרי עוד לפני שנה, זאת אומרת בעצם לפני חודשים ספורים, אפילו עוד שלשום היו פנים אחרות לגמרי למצב העניינים. אמנם לגבי דידה, אם לדבר דברים ברורים, לא כך היה. אצלה חל – מה חל אצלה בעצם?

מהבחינה החיצונית, אם כבר מוכרח אדם לפי טיבו לקבוע איזה תאריך מסויים, אפשר לומר שבעצם חל השינוי עם הופעתו המחודשת של וולודקה. נכון. פתאום כאילו כל ישותה נהפכה עליה, כאילו הוסר איזה לוט מעיניה והנה כל פרשת חייה כל כך פהקנית. פתאום נתברר לה בבירור מוחלט, שכך אי אפשר להמשיך עוד. אולם לאמיתו של דבר הרי תהליך נפשי זה החל מקודם, הרבה הרבה מקודם. נא מצא חן בעיניה – זה נכון. הלא הוא כל כך עדין, ויש לו כל כך הרבה חביבות, והרגשת איזה ריגוע שופעת ממנו. אולם מי יודע אם כך היה באמת ולמעשה, אולי זה היה רק בתחום הדמיון שלה, מפני שכך רצתה, מפני שהרגשה כזאת היתה נחוצה לה. אולי משום שצריכה היתה לשכוח את התעוררותה מאז, בימי ילדותה, כשוולודקה היה מערסל אותה בזרועותיו הגדולות, כשהיה בכך לא רק משום הרגשת בטחון מוחלט, אלא יחד עם זה דווקא משהו מהופך, מין גירוי משונה, מין אי־שקט חודרני כזה, מין ציבוט רעבתני בנפש פנימה…

כך עורכת שרונה את חשבון־הנפש שלה, תוך כדי היגויים, שאחדים מהם שלמים ואחרים מקוטעים או מרומזים בלבד – ואילו מעבר לדלת ניצב מישהו ומחכה.

אין להניח – מדמדמת ומוסיפה שרונה – שמיסטר עמנואל דובי חושד. מה בעצם תיאר לעצמו שעה שנשא אותה לאשה? אהבה – אדרבה. אבל כמה זמן יכולה להימשך אהבה, בפרט אם מדובר באהבת נעורים, כאשר אין מפטמים אותה באי־אלו גירויים שהיא זקוקה להם. אמנם כשיש איזה עניין משותף, למשל… למשל כששניהם ציירים, שניהם שואבים ממקורות דומים, כל אחד מפתח את הרוגלית שלו כיאות לו, כל אחד עוזר למשנהו לגלות את האופייני שבו, להבליטו, להחסינו. כל אחד משמש לחברו גם מבקר חריף שאין עמו משוא־פנים, וגם מדרבן ומצליף לקראת השגים – הלא זה מצב כל כך רצוי, כל כך – כיצד לומר זאת – מסבר את הנפש, זו לא סתם אהבת נעורים חולפת. במצב כזה אין אהבת נעורים יכולה להתאייד כבנזין בצלוחית פתוחה.

אבל לא תמיד חלקים העניינים גם במקרה כזה. למשל, אחד מהשניים נתברך בכישרון מיוחד, ואילו השני מפגר במעט או בהרבה. מה תתן ומה תוסיף כאן ביקורת חריפה ועידוד של ידיד־בנפש ודירבונים מתוך כוונה טובה, אם אין בצידם גם מנה נאה של כישרון, אם אין אותם מכשירים פנימיים יקרים, שבמסיבות נוחות משמשים ערובה לעליה־בשלבים. הלא כאן פתח לקנאה מאין כמוה. ואיזו צרות־עין יכולה להתלקח כאן. איזו אנדרלמוסיה! פשוט אפשר להשתגע. אכן ככלות הכל, אין זה אלא נסיון, שאין עמו שום ערובה של הצלחה. הגם שכדאי להתנסות בכך. הרי זה עוגן הצלה, כמעט יחידי, של אותה אהבת נעורים.

ברור, אין להכחיש זאת: אם את אשה, אשה מעשית כרוב הנשים, ואם את ישרה עם לבבך ומודה שכעבור שנה, שנתיים, נאמר אפילו שלוש שנים, אותה אהבת נעורים מתנדפת, ואת נשארת בכל זאת בביתו של אותו איש אשר עורר בך מה שעורר זה רק אתמול, ואילו היום אינו אלא סתם איזה גבר… הרי רק המעשיות, החישובים הכלכליים, פשוט התועלת החומרית הם הם היכולים להביאך לידי כך, שלא תשימי לב להרגשה שבלב ובגוף כולו, ותוסיפי להעמיד פנים גם בפני עצמך, ששום דבר לא נשתנה מאז. אבל למעשה הלא נשתנה משהו, הלא נשתנה כל כך הרבה, הלא נשתנה הכל…

גם אצל שרונה נשתנה הכל. הלא זה כל כך טבעי. כיצד תוכל ותכחיש עדות כל כך ברורה? אבל אותו אדם דומם, אותו פסל מעבר לדלת – לא נשתנה. הוא ניצב שם, כסמל הזמן, ומחכה.

ושוב עוברות מחשבותיה של שרונה אל אביה. אין הוא כמובן מסוג האבות השמרניים. אילו למשל היה עמוס אחיה מתגלגל עכשיו לאיזה קיבוץ, לא היה איכפת לו כלל וכלל. הרי כמעט שלא היתה תגובה מצידו שעה שהיא עצמה היתה בקיבוץ לפני כך וכך – חודשים או שנים או יובלות… אבל עתה, אם ללכת לפי קו ההיגיון, מה מרפא תמצא בקיבוץ – יאמר הוא. שיתוף קופה, שיוויון בהנאות – אדרבא ואדרבא. מבחינה חינוכי זה דווקא רצוי מאד. מחנות נוער היו מאז ומעולם גילויים מועילים בשביל החינוך. מכבדים שם את העמל והיגיע של הזולת כדי שגם הזולת יכבד את העמל והיגיע של עצמך. ויש שם שיעבוד רצון הפרט לרצון הכלל – מבחינה חינוכית אין לכך כל התנגדות. אבל מה התועלת לגבי דידה, כלום היא זקוקה עתה, אשה נשואה שכמותה, לחינוך? אמנם אילו היתה אצלה איזו תסבוכת, נדבר גלויות, אילו היה מתאנה איזה גבר בדרכה והיא היתה עוזבת את בעלה משום כך, הרי שהיתה לנו איזו סיבה, אם לא מבחינת המוסר, הרי לפחות מבחינת ההיגיון. אבל הרי לא כך הוא. הרי לא ייתכן שהיא אשה כזאת. ואפילו היתה כזאת, הרי שהמצב הוא בחינת צריך עיון. קודם כל אפשר לחשוב גם על גט, ולאו דווקא גט סתם, הרי אין לבטל את עניין המזונות. סוף־סוף אם היה בעלה, הכרח הוא שידאג גם לפרנסת האשה. אפילו אחר הגירושין, הרי מצינו מקרים שאשה גרושה עם מזונות עדיפה מאשה נשואה בלי מזונות.

ובכלל, גם כשאין שום תסבוכת מיוחדת, כיצד היא מתארת לעצמה את הבכל־מכל־כל? סוף סוף לדובי יש עבודה, הוא בעל מקצוע מכובד, ואם נשואיהם תקינים כלום היא חושבת לסחוב גם אותו אל הקיבוץ? כלום יסכים להיות פתאום לפתע חופר בורות וקוטל קנים? ואם נאמר שהוא יישאר כאן והיא תהיה שם, מה ערך לחיים כאלה? ומה יאמרו הבריות? וכיצד תראה אמא את פניה ברחוב?… שרונה מעבירה נגד עיניה את כל הטענות, את אמא המסכנה, שוודאי תמרר בבכי, ואת ידידתה המושבעת הגברת יליזבטה שנלר, ואת שושנה קרובתה, ואת כל אותן מלחשות החדשות שבכל הסביבה. הלא… הלא זה באמת מצב קשה.

מישהו מחכה מאחורי הפתח.

*

אנשים זרים הם שהכניסו את המהנדס מר עמנואל דובי לדירתו. הוא חזר והתלונן שהכלים שלו, כלי השירטוט שלו, הסרגל ולוח המשרטטים והמחוגה והמשולש פלשו לרגליים שלו והקרישו אותן עד כדי כך שאינו יכול להניען. אשתו מרת שרונה דובי טיפלה בו. היא שהזמינה רופא, היא ששמרה על קור רוחה, היא שמן הבוקר ועד הערב שמעה באורך־רוח־למופת, שכלי השירטוט שלו, הסרגל ולוח המשרטטים, והמחוגה והמשולש… והיא שלא התנגדה לו ולא השתדלה להסביר לו כל מיני הסברות, ולא הפליטה שום סימנים של עצבנות, ולא הביעה שום הבעות של “קצה נפשי”. אפילו הבעה של גננת בלתי־מוכשרת, העושה מעצמה מעין תינוק כדי להתחבב על פעוטיה וחושבת שכך היא קושרת אותם אליה – לא היתה לה.

לעומת זה הופיע מר אביגדור שפירא – וכי אפשר היה שלא יופיע למשמע אסון כזה, בושה כזאת, ממש אנדרלמוסיה. סוף־סוף הרי דובי זה הוא ממשפחה לא רעה, שכן אין חלילה לחשוד במר שפירא, שלא שאל ולא חקר מי היא ומה היא משפחת דובי, ומה מקורות פרנסתה, ואם אין בני המשפחה הזאת אינם חס ושלום סיעה של בעלי־עגלות, ואם אין שם ישמרנו־השם מחלות העוברות בירושה, ולעומת זה אם יש איזו תקווה לנכסים העוברים בירושה כעבור מאה ועשרים שנה, וכהנה וכהנה. אבל הדרישה והחקירה הוכתרה בזמנו בהצלחה גמורה. המשפחה היתה הגונה בהחלט. גם תלמידי חכמים וגם בעלי נכסים, ובדרך כלל בריאים, הן מבחינת הגוף והן מבחינת הכיס. ומשום כך, אם להביא בחשבון שהחתן הוא דווקא בעל מקצוע מפרנס בכבוד, ובכלל עושה רושם כל כך שקוט וסדיר – הרי זה באמת אסון איום. אוי לעין שראתה בכך.

אילו למשל היה מבוטח בסכום הגון באיזו חברה לביטוח חיים ואילו היה מת לא עלינו – מילא, צרות כאלה ראינו לא מעט, והגם שהצרה היא צרה, בכל זאת אין בכגון דא עוד סיבה ליאוש. אבל אסון ממין זה, הלא אפילו ביטוח אינו מבטח בפניו.

ואילו היו, מה שאומרים, מסתכסכים ביניהם – זהו כמובן הרס משפחתי, אלא מאחר שאין ילדים, וכיוון שאפשר להכריח אותו על ידי לשכת הרבנות להתחייב למזונות והוא בעל מקצוע מפרנס, גם זה סוף־סוף אינו נורא כל כך. מה הרעש, הרי ראינו כבר גיטין גם במשפחות מיוחסות שבמיוחסות. האמונה, גט זוהי אינסטיטוציה יהודית לא רעה כל כך…

וזו הסיבה שמר אביגדור שפירא בכבודו ובעצמו החליט לקחת את העניין לידיו. כיצד? הוא פשוטו כמשמעו ניגש לשולחן עבודתו של חתנו, חיטט בו ומצא את הסרגל, את המחוגה ואת המשולש, ולפי הכלל מה שלא יעשה הרופא יעשה ההיגיון, התחיל להראות לשכוב, כי הנה לפניו הסרגל והמחוגה והמשולש, ומשום כך לא ייתכן כלל וכלל שיהיו ברגל שלו. אלא שאותו שכוב חזר על טענתו הרגילה, חזר ושנה ושילש בלי שעות כלל וכלל למה שמוכיח לו בר פלוגתא שלו. אלא שגם בר פלוגתא זה אין לדחותו בקש, לכן אף הוא חוזר ושונה ומשלש את דברי ההיגיון שלו, לפי הכלל, שאם מישהו מוכיח משהו פעם אחת ושניה ושלישית ואינו מתייגע, מה לך ראיה ברורה יותר הימנה שזו האמת. אבל מה תעשה אם פלוני ממאן לקבל את ההוכחות, ודווקא אומר לך במפורש: ר' יהודי טעות בידך. אם אתה סבור שאתה חכם ממני, אינך בן יחיד מבחינה זו, כי כך חושבים רבים בשעת שיחתם עם חבריהם. ואם אתה סבור, שממידת ההיגיון הוא לחזור על פסוק תפל כמה פעמים וזו כל תפארתו של כוח ההתנצחות, דע לך כי הפעם הזאת אינך מצליח. אצלי אתה חוזר אפילו אלף פעמים ואינני מאמין לא לך ולא לפסוקך ולא לכל היתרונות שלך, שאתה רוצה שאני אודה בהם. כך הוא, רבותי, ואתה קום וערוך ויכוח עם משוגע!

סוף־סוף פרץ הביטוי בשמו המפורש. האמינו נא, קשה היה להשתמש בביטוי זה אם מבחינת הכבוד שבית שפירא הוגה לבית שפירא ואם מבחינת היחס המיוחד לשרונה ולגורלה המר, ואם משום החיבה הכללית לגברת יקטרינה שפירא אמה. ואולי היא היא העיקר. עיניה כבר אדמו מבכי, וכל קלסתר פניה המעוגלים, שהצטיינו כל הימים בהילת טוב־לב הנובע מנבכי הנפש, אותו קלסתר פנים לא היה כבר כתמול שלשום. כאילו איזה כלי חרסינה עתיק, שהוא כל כך יקר לעין וחופן כל כך הרבה הבעות סתר, פתאום נשבר בו איזה חלק, וכל אותה הנאה שהרגשת למראהו, נהפכה פתאום לפתע למפח־נפש מוחלט.

ושרונה? שרונה היתה שקטה. היא החניקה את הפחד שקינן בה תחילה מפני תגובת אביה. כי לאמה לא חששה כל כך, אף לא חששה לכל אותן הידידות, ואפילו לגברת יליזבטה שנלר – מה זה בעצם איכפת. מה איכפת מה יאמר הרחוב, וכל הפרצופים, וכל העיר. אמא, מילא תצטרך להתבייש. תבכה כמה שתבכה, הרי בשביל כך היא אמא. סוף־סוף לא תמיד אפשר לשאוב רק נחת מהילדים. אכן, עיקר העיקרים זה וולודקה. מי יתן ולא יעלה על דעתו של מטורף זה להופיע דווקא ברגע שאמא נמצאת כאן. מפגש כזה יכול באמת להביא למצב לא כל כך נעים.

אבל וולודקה לא הופיע. או ביתר נכונות: עדיין לא הופיע. הוא היה תלוי כאותה חרב של דמוקלס מעל לראש. לעומת זה היה מופיע בתמידות אותו רופא, אותו ד“ר רענן, אותו מומחה למחלות מסוג עדין ביותר. הימים היו חולפים בזה אחר זה, הפרוטות שהיו מצויות תחילה, בעיקר משום תחבולותיו המחוכמות של ר' אביגדור שפירא, שהיה מנוסה בעניינים כאלו, היו מתמעטות במידה מבהילה מאד. ואותו ד”ר רענן שהיה לא טיפש והבין מהר מצב העניינים, החליט באחד הימים לפתוח את פיו לאמור:

־ עליך להבין, גברתי, שאין כאן לפנינו מקרה של מה־בכך. יש כמובן הרבה תיאוריות, ואפשר להסביר, כפי שפלוני או אלמוני ימצא לנחוץ והגון מצידו את תולדת העניין ואת סיבתו המשוערת. אבל מכל מקום ברור, שכאן לפנינו מקרה בולט של, כפי שאומרים, התפלגות השכלי. ואם את רוצה שאוסיף עוד מנה של פיטפוט, יכול אני לומר לך, שאם רוצים אפשר לתאר את מצבו האידיאלי של האדם כשהוא נמצא עדיין בבטן אמו, שם חם לו, המזון מובטח לו, שום סכנה אינה אורבת לו, ורק בצאתו ממצב אידיאלי זה מתחילה הטרגדיה של החיים, זאת אומרת מלחמת הקיום. יש קור, יש רעב, יש חשקים לזה או לזה, שאין להשיגו. ולאט לאט מסתגלים, כפי שאומרים, למציאות המרה. היצרים של הקיום העצמי מכניעים, כפי שאומרים, את התאוות, למשל, את התאווה המושכת אל האם או האב. אבל לא תמיד ההכנעה היא שלמה. אם חלילה אדם מזדעזע משום איזו סיבה חשובה, למשל איזו אכזבה מרה מאיש, אשר בו תלה, כפי שאומרים, את כל מעיינו, הרי אותה צרה ישנה צפה ועולה, ואותם יצרים שלא היו נכנעים ככל הצורך והמשיכו להתקיים במסתרים, מרימים שוב ראש כאיזה צפעוני ארור – וזוהי מחלת רוח. בקיצור, אינני יודע אם מובן לך העניין כל צורכו, אף שיש להודות כי הטיפול שלך, שעקבתי אחריו בתשומת־לב מספקת, הוא מספיק בהחלט ושום מטפלת מומחנית לא תעשה זאת כמוך… איזה אורך רוח, איזו סבלנות, זוהי פשוט תמצית התכונה שדורשים הרופאים מטפלנים בחולים מסוג זה. אבל – אל נא תשכחי שזה עניין לא ליום ולא לשבוע, ולא לחודשים, אלא לשנים. וחוששני, אם לומר את האמת המרה, שזה עניין שתקנה אין לו. את, גברתי, כפי שאומרים, צעירה ורעננה, ואין שום הכרח ובעצם שום תועלת מיוחדת, גם בשביל החולה, שתקשרי את כל חייך במקרה שכמעט – ואני משתמש בלשון “כמעט”, כפי שאומרים, רק משום זהירות מדעית – שכמעט שום עתיד טוב אין להתנבא לו, והנה אפשר למצוא מין מוסד מתאים, כמובן צריך לדאוג לכך, כפי שאומרים, מראש שהטיפול יהיה ראוי לשמו ולפי ההישגים האחרונים של המדע, ואין כמובן שום חשש למיני ההבלים שנתפרסמו בקהל, כגון צינוקים, כותנות האונס או כדומה. לכל אלה אין כמובן שחר. ובדרך כלל זהו, כפי שאומרים, המוצא ההגיוני. אפשר כמובן לשקול היטב את הדבר, אין כאן צורך בבהילות מיוחדת, החולה אינו מסוג של מתפרצים, אבל כאמור – את צעירה וכל כך רעננה…

כזה נאומו של הד"ר רענן, שהתפעל כל כך מרעננותה של שרונה, ושהוא עצמו לא היה צעיר ולא רענן, והדבר היחיד שהצדיק אולי את שמו הרענן, היה זקנקנו הצעיר ושפמו הצעיר וקרחתו הצעירה. אבל על אף כל המעלות האלה, אפשר היה לומר, שהיה מין טיפוס מלא וגדוש, לא רק בשדה הפעולה הרפואי המצומצם שלו, אלא אפילו בכיוון אחר לגמרי.

ד"ר רענן שעשה את שלו, כלומר נשא את נאומו ההיסטורי באוזני שרונה הרעננה, צימצם את ביקוריו, ושוב לא היה מופיע אלא פעם בשבוע. אף ההורים צימצמו את ביקוריהם, וכי כמה זמן אפשר לשמוע את הטירטור הבלתי פוסק, המפרט את כלי השירטוט בלי שיהא סוף לדבר. כך אירע שאיש לא היה מופיע, מלבד – אם אפשר לקרוא לכך בשם הופעה – מכתבו של וולודקה. הוא כתב שלא בא משום שלדעתו הופעתו לא תהא במקומה. איזו עדינות – נתרתח משהו בלבה של שרונה. ועוד כתב, שכל מה שדובר ביניהם שריר וקיים לגבי דידו. זאת אומרת בשים לב למקרה המעציב, אין היא יכולה ואין היא רשאית, ולוא אך מבחינת עצמה, ואפילו אינה רוצה להביא בחשבון בחינה זו, הרי יש ויש לצרף לחשבון גם את האחרים שחייהם תלויים בחייה. ובשום פנים אין היא איפוא רשאית לגזור על עצמה כליה, אלא מחוייבת היא מכל הבחינות לעשות סוף לקשר, שממילא רצתה להתירו. ובפרט שעכשיו יש גם שאלה כלכלית ארורה – וכי כיצד תפרנס את עצמה ואת הקשור בה. וכמובן שבמצב זה אין מה לדבר על הליכה לקיבוץ, ואצלו דווקא נתברר כי עתיד כלכלי נשקף לו, אם הוא אך רוצה בכך. בקיצור, הציעו איזה עסק, ויש תקווה, וזה לא רק סתם קישקוש, אלא יש חוזה כתוב וחתום על בול, ודווקא על ידי בעלי יכולת כספית, והריוח הנשקף אינו קטן כלל וכלל. אין הוא כמובן מעלה על דעתו שדברים כאלה, כמו כסף ורווחים, יכולים למשוך אותה ולהשפיע על החלטתה, אבל כדאי בכל זאת שאף היא תדע כיצד מתגלגלים הענינים אצלו. ואשר לעמנואל – גם כאן אפשרי סידור, אין הוא כמובן קופץ למקום שאינו מתבקש בו, אבל מצידו הוא מוכן לעזור בכל כפי שהיא תמצא לרצוי, סידור זה או אחר, ואם רצוי לה שלא יביע דעות על כך, לא ישאל אפילו שאלה אחת, אף־על־פי שהקופה שלו היא כמובן גם קופתה…

זהו בערך המכתב, אגב הערה קצרה, ואולי מרגיזה קצת, שבאחד הימים יסור אליה כדי לקבל את התשובה בעל פה. משום שדברים מסוג זה לא קל להעלותם על הכתב.

שרונה כמעט שלא חשבה על המכתב, ואם חשבה הרי רק שלמען השם לא יחול ביקורו של וולודקה דווקא בשעת ביקורה של אמה. ובאמת שיחק לה המזל, זאת אומרת שלא היתה אצלה אמה, ואפילו ד"ר רענן המדעי, כפי שאומרים, לא היה – כשסוף סוף הגיע לדירתה האורח. את פניו קיבל דווקא החולה, ויש להודות, בסבר פנים יפות מאד. שרונה לא היתה אותו רגע בחדר. הוא ביקש ממנו לשבת והספיק להתלונן שאותם הכלים שלו, כלי השירטוט שלו, הסרגל ולוח המשרטטים והמחוגה והמשולש… והנה נכנסה גם שרונה. החולה העיף בה עין, וכאילו כניסתה הרפיפה עליו איזו רוח אחרת, פנה אליה ואמר:

– באמת טוב שאת פה, זה כבר רציתי לומר לך משהו. אל תחשבו, ידידי, שאינני יודע לשם מה בא מר לכאן…

הוא הפסיק במבטו הקוצץ את תנועת האורח, שכאילו אמר להתגונן. ואילו את שרונה השקטה והמחרישה לא צריך היה להפסיק כלל. וכך המשיך החולה:

– אני יודע מה שד"ר זה, כפי שאומרים זה, לחש לך מפה לאוזן. טעות היא לחשוב שחדר סמוך רחוק מדי. ואפילו קירות של לבינים, אם הם דקים כמו אצלנו, מעבירים סוף־סוף את הקול. בקיצור, העובדה היא עובדה, שאני קשור למיטה, ומה יכול לעשות אדם שהכלים הארורים שלו, כלי השירטוט שלו, פלשו לרגליו והקרישו אותן. אבל את, אשתי החמודה, את צעירה ורעננה, כפי שאמר אותו כפי שאומרים, ויחסו של אורחנו החביב אליך אף הוא ידוע, ואין זה סוד שיחסו אליך ויחסך אליו אינו מתמול שלשום. לא צריך להיות תינוק ויש לראות את פני הדברים בלי שום תחפושת של רמאות. ואף ששותק הייתי, הרי גלויים וידועים היו לי הדברים מאז, מאז…

השתתק. ואיש לא שבר את השתיקה. אלא החדר כולו כאילו תמה: הזה האיש החולה? ואם אמנם חולה הוא, כלום ידיעה ברורה זו שהוא מגלה, היא ששברה את רוחו? ושמא לא היו דברים מעולם? הרי זה שפוי, שפוי בהחלט…

אלא שגם לשתיקה צעקנית זו היה סוף. והפר אותה אותו גלוי־עיניים הנמצא משום־מה במיטה. וכך הוא ממשיך: כן, כן… אותי אפשר לסדר באיזה בית טיפול או בבית הבראה, או מין בית מסוג אחר, ואם ייתכן הדבר מהבחינה החוקית, אף כי מסלפי החוק למיניהם יכולים להמציא כאן עיכובים כפי שחריפותם הנפסדת מלמדת, אפשר לסדר מין גט נחמד. הלא זהו פשוט תענוג, מה קל הוא להסדיר את אורח החיים אם יש אך קורטוב של רצון לכך. אילו רצו הבריות, הלא הכל היה כל כך קל, וכל כך פשוט, ומתקבל על הדעת מכל הבחינות, בלי איבה ובלי שנאה, בלי תחרות ובלי קנאה, בלי עורף ובלי עיפוי. ומשום כך, ידידים יקרים שלי, לא נשאר לנו אלא לקבוע תאריך…

פתאום הפסיק, כי שרונה שוב לא היתה בחדר. וולודוקה קם ורצה לצאת אחריה, אבל נתקע במקומו כאילו על פי פקודת השכוב במיטה, שכיוון עכשיו את עוקצי דבריו אליו:

– אין דבר, היא תחזור. היא צריכה לבכות קצת. היא מתביישת בנוכחותנו. עליך לדעת, שכל הימים האלה לא הפליטה הגה, ואין זה טיפול קל בטיפוס כמוני. אתה יכול ממש להלבין בשבוע אחד, אפילו היית מקודם שחור כעורב. האמת, טיפול בחולה כמוני אינני מאחל אפילו לשונאי. והנה עכשיו אמרתי מה שאולי לא הייתי אומר ברגיל, אבל מוכרח הייתי להשמיע זאת כדי לעזור לה לעשות את החשבון הסופי ולהגיע לכלל החלטה. הלא אתה מבין, אשה כמוה היא עדינה, כיצד אומרים זאת, היא בעלת נפש וקשה לה לעשות דברים כפי שההגיון מחייב, ומה שסוף־סוף תעשה אחרי מידה מסויימת של לבטים נפשיים, שהם מבחינת ההגיון מיותרים לגמרי…

פתאום התרומם קמעה, נשען על מרפקיו וסינן בינות לשיניו: ועוד זאת אגיד לך… אני מבין, שמצבך החומרי אינו דווקא ברע, כי אלמלא כך לא הית בא להציע… מה שאתה מציע לאשה כמו שרונה… ואם כך, הרי גם אני… אהנה במידה מסויימת. הלא אנשים… בעלי נפש ומצפון כמוכם, לא יעזבו לנפשו שבר־כלי כמוני, בפרט כשאני משתף פעולה אתכם ועוזר לכם לעשות מעשה… שהייתם יכולים לעשותו גם בלי עזרה מצדי…

והנה חזרה שרונה. שעה קלה שתקה. גם וולודקה שתק. רק החולה התלונן שוב שאותם הכלים שלו, אותם כלי השירטוט שלו…

ופתאום נשמע קולה הברור של שרונה:

– לא ייצא מזה כלום. מקומי כאן.

את וולודקה היוצא מן החדר ליוו שלושה זוגות עיניים כל זוג מביע הבעה אחרת. ובזוג העיניים של עמוס, שפלש לכאן בפסוק שרונה את פסוקה האחרון, ושהבין בו במקום מי הוא ומה הוא אותו קיבוץ, ששרונה בזמנו התכוונה אליו, באותו זוג עיניים לא היתה אלא הבעה של הוקרה, כפי שאך נער כמוהו יכול להביעה.

הפעם הזאת נשק עמוס לאחותו, כאילו הוא מנשק לא רק אחות יקרה, אלא איזה אדם יקר הרבה יותר אפילו ממנה.

השביתה הגדולה

אותה מסיבת חברים, שערך תום מקגילס בבקתה שלו לחברים, לאותם בני הכנופיה השחורה, שעשו אתו יד אחת בכל מיני מסעות לשיחור מאורעות ושנשמעו לו בלי שהי־פהי כלמנהיג שאין לו מערערים, ככל שיעלה על רוחו כן יעשה, אותה מסיבה תישאר בוודאי בזכרונם ימים רבים. בעצם לא התכוון לכך תום. כי משחזר מבית־הספר לכמה ימים של חופשה, ובילה בחברתו של ג’ו את הערבים הראשונים, מצא מיד כי אמנם ג’ו הוא אותו ג’ו כמלפנים, אלא שהוא, תום הקדחן, אינו כבר אותו תום הקדחן. סוף־סוף אי אפשר שלא להודות, כי אמנם בית־הספר והסדירות המסורתית שלו והדרישות שלו, וכל אותה מערכת פסיכולוגית של השפעות והשפעות־משנה – פועלים פעולה עצומה על החניכים ואינך יכול שלא להנגע על ידי כך. ואם להביא בחשבון שתום לא היה דווקא סרבן, וההתלהבות שבשעתו היה מכוונה למעשי גבורה בסימטאות, עד שנעשה שם ראש וראשון, אותה התלהבות עקשנים פעלה בו גם עתה, והפעילה את כל הגיגיו, מה שמתקבל על הדעת אם להביא בחשבון, אחת היא אם הדבר היה ברור לתום עצמו או לאו, שכל עליה בשלבי ההשכלה מקרבת אותו צעד צעד גם למרי אירווין וגם לחברתה.

האשם בכל העניין היה ממילא ג’ו, אותו ג’ו, שנשאר ממש מה שהיה מקודם, והיה מסב בהרחבה בפתח בקתתו אחר עבודת יומו ויונק את מקטרתו להנאתו ופותח את פיו בשעת רצון, מקפץ מעניין לעניין ומקפל בדברים ומוציא יקר מזולל. כמעט שלא יכול היית לומר עליו על ג’ו שאינו איש הספר. הרי אותו ספר הספרים, אותו תנ“ך מונח לפניו ולא זו בלבד, אלא שאפילו בספרים קיצוניים היה מציץ מדי פעם. ויותר משהיה מציץ לאותן חוכמות שמצויות בספרים מודפסים, היה נותן עיניו בדפוסי החיים עצמם ומוצץ מכך מה שקוראים חוכמת חיים. כיון שכך מה הפלא שג’ו זה האמין במציאות הטוב בעולם, אבל לא רק באיזה טוב מבודד, שאפילו ישנו במופשט הרי _____ אל הממש הוא כל כך רב עד שאינך מגיע אליו בשום פנים, מה שאין כן אם יש איזה מי, שלפניו גלוי וידוע מה טוב ומה הדרך לכך ומה יש לעשות באותו רגע שהחלטה מידית הכרחית בו, ואם יש מי כזה והוא גם מבורך בכוח השפעה, כי יש בנפשו מאותו סוד מלכד, השם בפיו דברים שנכנסים ללב, והוא כאילו השולט הטבעי על בני הלוויה שלו פשוט משום שהוא כזה והם אינם כמוהו – הרי אם יש מי כזה, יש גם אפשרות שאותו הטוב המופשט ייהפך לממש. כי אם לא כן, היאך תבין את פעולותיהם המופלאות של אותם נביאים ובני נביאים, שמדברים אליך לשון כל כך ברורה מאותו ספר התנ”ך, וכיצד אתה מתאר לעצמך את כוח השפעתם? ולא רק הם בלבד, אלא כל אותם מנהיגים וראשי מדברים, כל אותם נשיאים מורמים, שהעם מתקבץ סביבם והם מוליכים אותו בתקופות אנדרלמוסיה, כשאיש אינו מבדיל בין ימינו לשמאלו, לקראת עתיד המתבדלח רק להם.

אף־על־פי־כן אותו עתיד טוב יותר, אינו ברור ואינו מבורר כל כך, כי מי יודע אם הדרך שהולכים בה לפי הוראת המכוון מוליכה באמת אל המטרה, או שמא דווקא להיפוכה. והרי גם המטרה יש ואינה ידועה וברורה כל צורכה. ואם תרצה תוכל להניח, שגם אותו נשיא מורם מעם, אף הוא מפקפק בסתר לבו לגבי ההתממשות של כל השאיפות הללו, שיש בהן מעורפלות ויש מסורבלות, ויש בהן אפילו כאלה שאינן רצויות. ואל לנו לשכוח, כי בימים של אנדרלמוסיה צריך להקריב קורבנות ובמלחמת שיחרור מקריבים לא רק רכוש, ופינה בטוחה, ומטה־לחם וחמימות משפחתית, ואת כל החסכונות שחסכת לעת צרה או זיקנה – הלא יש ודורשים ממך גם את החיים. וזה דבר לא קל. ואפשר לשער אילו כל אותם אנשים, כל אחד מאותם אנשים, שהשליכו מנגד את כל הקניינים שלהם ואת כל החיים שלהם, אילו היו עושים חשבון־נפש כל אחד לעצמו ושוקלים היטב את הנמצא בעין, את הפינה החמה, את ההכנסות שיש להם, אפילו זעומות שבזעומות, את המשפחה וגורלה היכולה חלילה להישאר בלי מחסה ומגן – הלא הלב ממש מצטמק ומצטבט מחרדה בהעלותך את כל אלה על דעתך. ואף־על־פי־כן הרי יצאו היוצאים ובוצעו המבצעים. מי אם לא אותו בעל סוד מלכד, אותו נפח אלוהי היודע כיצד מחשלים ברזל שבלב, חישל גם אותם ויצק אף מהם דפוס חדש, צר להם צורה חדשה של חיים, והם יצאו יצוקים מחדש לפי התבנית המתוכנת, או בקירוב לכך, כפי שהוא תיכן. מי אם לא אותו מלכד מופלא השכיח את כל החרדות שלהם, הבריח מהם והלאה את כל הדאגות שלהם, שהן כל כך טבעיות לכל פרט, ועתה הן נחבאות בחדרי חדרים מרוב בושה, או משתתקות פתאום לפתע כמורדמות באיזה סם־קסם, והנה הם הולכים אחריו בלי לחשוב על עצמם ועל שלהם, בלי שים לב לשכר, שוודאי לא יינתן להם. הם פשוט הולכים אחריו ועושים מה שהם מצווים לעשות, ומישהו זה או אחר – ודאי ישנו מישהו כזה, בעיקר מהדור הבא אחריהם, אבל וודאי גם אחדים מהם שלא נשחקו כליל מסיבה זו או אחרת – הם שייהנו מעולם אחר, מצורה חדשה של החיים, מאותו שיחרור מאיזה עול, שמעיק מאד וממאיס את כל הימים, עד ש… כן, עד ששוב הגלגל יחזור חלילה.

ג’ו הוא שידע לספר באותן שעות של אחר־עבודה, כשהוא מאופף את עצמו בענני עשן מקטרתו, על אותן חבורות אכרים שמילטו נפשותיהם מארצות שמעבר לים, ותאמר מה שתאמר, הם עשו משהו. כמובן, אפשר להתייחס אליהם כפי שרוצים, ולא תמיד צריך להסכים הסכמה עיוורת לכל שעושים אחרים, אבל תאר נא לעצמך אנשים שאינם מתחתנים, שאין להם קניין פרטי בכלל, שמתייחדים כדי לשמוע דברים לא מענייני היום ולא לצורכי השעה, אלא רוחני שברוחני, והם מתלהבים ומתלקחים ומכוונים לבותיהם לאותה רוחניות מופלאה… תאמר שגעון דתי. תאמר אכסטאטיקה, תאמר מה שתאמר, אבל זהו עניין. תאמר שמאמינים וחסידים ראשונים ונזירים מטורפים ודומיהם כבר פעלו גדולות בעולם. אמת. כלום רוצה מי להכחיש זאת? אבל למראה תופעה חדשה, למראה עושים ולא לשם רווח, עושים לתועלת הכלל, שכל העדה לא תיפגע מחרפת רעב ומצוקת קור, ושאותה מנה של חיונה הנחוצה לכל אדם תהא מצויה בשבילו בכל שעה ובכל זמן וכפי הצורך – אי אפשר שלא להתפעל שוב שוב לזכר תופעה כזאת, ואי אפשר שלא להעריץ, פשוט להעריץ בכל נפשך ובכל מאודך, את אותו מלכד נפלא, שהשכיל להביא את עדתו לכלל ויתורים, שהם קשים כגידים, היינו, לויתורים על ה“שלך”. לא כל כך חשוב הבית שלך, סוף־סוף הרי מין דירה יש לך; ולא כל כך חשוב הבגד שלך, כי סוף־סוף מין בגד אתה לובש; ולא כל שכן המזון שאתה סופג – אבל הוויתור על כל זה גם יחד, אם זה הרבה ואם זה מעט, ויתור זה על “שלך” אינו דבר של מה־בכך. ואם תשקול זה לעומת זה, את כל אותו מרץ דחוס המקופל באותו מושג “שלך”, שמקשר אותך אליו, לעומת אותה השפעה כבירה של אותו בעל מלכד עליך, מי שהביא אותך לכלל ויתור כזה, לא לוויתור של חוסר ברירה אלא לוויתור מתוך רצון, הבא מתוך שמחה לקורבן שאין בצידו שום שכר לעתיד לבוא, מלבד שכר הקיום בצלו האישי של אותו בעל מלכד מופלא – הלא רק אז תבין אל נכון מה רב כוחו הנפשי של אדם כזה…

יכול היה ג’ו להמשיך את שזירת החוט ולומר לתום, שעתה, אחר שארצות־הברית יושבות כבר על מי־מנוחות אחר התהפוכות, אחר שאותם מלכדים גדולים, שהניחו את היסודות לחירות האדם כפי הבנתם ולא בלמו את חירות הרכישה, שלדעתם היתה כנראה אחת מזכויותיו של האדם, עתה אחר שכל אותם מלכדים הלכו לעולמם ובעצם הגיעה השעה שמפרי התהפוכות, שעלו בכל כך הרבה קורבנות, ריבונו של עולם כמה רבבות מוכרחים היו להוציא נשמתם בשדות קטל ובשדות נטל ובכל מיני שדות אחרים – הגיעה השעה שמהפירות ייהנו הנהנים. ומי הם הנהנים? אמנם אין להכחיש, היום נהנים לא רק יחידים, אלא טורים טורים של אוכלוסים, רובם מהנמצאים כאן זה כבר, ומיעוטם מקרוב באו. אולם יחד עם זה, מי יודע, שמא עתה השעה להתכונן לקראת באות, הלא יש גם התמרמרות של לא מעטים, ובאוויר מרחפים כל מיני פחדים. ואם זה המצב, הלא ייתכן שמתבשרת בשורה של תהפוכה חדשה, כלום אדם עיוור שלא יראה את כל אלה? אולי שוב תוקע שופר השעה הגדולה, אולי שוב כשר הדור, ושוב יקום איזה מלכד חדש, ויעמיד שוב את צורת החיים על כן חדש, ההולם יותר את סיכויי הטוב בשביל האדם…

אמנם לא את הכל גילה ג’ו לתום חניכו. ייתכן משום שלא הגיע למידה מספקת של בהירות מחשבות. אפילו לא למידה שתוארה לעיל, אבל אף ייתכן שאפילו היה מגיע למסקנה ברורה פחות או יותר, גם אז לא היה מגלה לתום מה שאיננו כדאי בשעה זו, כי אין לך גילוי בעולם שאינו צריך לשעה שלו. אבל אף־על־פי שלא כיוון לאותה נקודה ולא נגע בקרני השור, אי אפשר לו שלא לדעת, כי אותו תום שלו הוא בלי ספק בעל איזה סוד השפעה, הרי כל אותם שודדים זאטוטים, אותם פרעושי סימטאות, שנגיעתם קשה כספחת ומציאותם כרוכה תמיד בתוצאות בלתי נעימות, וששום משטרה שבעולם אינה יכולה להתגבר עליהם כהלכה – שכל אותם דגי־הרקק נשמעים לו להפליא. הוא הדבר שהביא את ג’ו להעיר את תשומת לבו של תום, כי אין לך מידה מגונה באדם כמו אותה זחתנות, ואדם הוגן, אפילו עולה בשלבי הצלחה אינו שוכח לעולם את הללו שהיו חבריו. כאלה דיבורים ודומיהם ספג תום מפי אפיטרופסו, ואחר שגם באותו בית־ספר, שהדים של רומאנטיקה אבירית עוד נתהדדו בו והיו מרימים בו על נס גם מידות של ענוותנות וגם של חבירות טובה, הגם שמתוך כוונה אחרת לגמרי ומתוך גישה אחרת לגמרי – הוא הוא שגרם לכך, כי תום הזמין למסיבת רעים את כל אלה שהיו חבריו מקודם.

כולם באו, גם בילי מיינריט, אותו בילי שיש לו עתה שרירים של ברזל והוא מומחה לאגרופים, ולא ירחק היום שהעולם כולו ידע מי הוא בילי ומה כוחו; ודיק אולסון היה פה, שאמו הכובסת רודפת אחריו כשאינו חוזר הביתה ימים רצופים והשד יודע מי מאכסן אותו; ועוד היה כאן, בן הסמרטוטר בלפר, שהיה אומר וחוזר כי שמו אינו מוכיח דווקא מוצא יהודי, והוא לאמיתו של דבר צרפתי, היינו, בלפיר, כלומר עשה יפה. וגם אחרים היו כאן, כולם.

מקודם היתה האווירה מאונסת. סוף־סוף מי יודע כיצד יקביל את פניהם תום, שהוא כל כך מגוהץ עכשיו. לא שהוא מגוהץ בחיצוניותו, זה דווקא אינו חשוב, אלא שהוא מגוהץ בגיהוץ של בית־הספר המיוחד לדרי הקומות העליונות. עובדה היא שהוא נשתנה, אין להכחיש זאת.

אבל כשישבו יחדיו שעה ושעתיים וסיימו את הקדמת הגיחוכים של ביישנות וטעמו קצת מזה ולגמו קצת מזה שהכין ג’ו המארח, שלא היה קמצן כלל וכלל שעה שרצה להוכיח את נדיבותו, וכשראו כי תום זה אם תגרדו במקצת אינו סוף־סוף אלא אותו תום שמלפנים, הותרה הרצועה ונשתרבבה הלשון, וכל מה שרצית יכולת לשמוע כאן כמו באותם ימים טובים מלפנים.

אותו בילי מיינריט, אותו בעל שרירים שלבו כחמאה, שלא בתיאום לצורתו המגושמת, נהפך פתאום לתינוק ממש, אינו יודע מה וכיצד יעשה בשביל תום שלו, שכאילו חזר אליו מארץ המתים.

־ שמע תום, ברמזל שכמוך, זהו, אני מוכרח לעשות לך מתנה, אבל מה אעשה שאין לי אפילו סימן של פרוטה. שמע תינוק, אם יש לך איזה שונא, אתה אומר ומיד אני עושה ממנו מלוגמה למכה.

תום מרגיע את ידידו, עכשיו אין לו צורך בכך, אבל חזון למועד. הרי לפניהם כל העתיד כולו, ואם בילי יהיה באמת באחד הימים אגרופן מפורסם, כלומר אם אף הוא יגיע למשהו, הרי הם שניהם יראו ימים, בחורים, יהיה מה לשמוע.

דיק אולסון, בן הכובסת, שאין לך סוד אפילו הוא שמור בקופת ברזל, שלא יגיע אליו במוקדם או במאוחר, מספר עניין שאין לך חשוב ממנו. אותו מפעל המים, שאנשי הבאנק המקומי בחשו בו, ושכל אנשי העיר נהנו ממנו לכתחילה, שכן היה זה מקור פרנסה לכל מי שרצה בכך – הוא עתה עסק ביש. הפרצופים הללו כבר הראו פעם את הצפרניים שלהם והנמיכו את השכר, ועכשיו אומרים שכל החתונה הזאת אינה משתלמת, לפי החוכמה שלהם צריך שההוצאות תהיינה מאוזנות, או מרוסנות, במלים אחרות מקוצצות, והא לך הגיהינום. ומה דעתך, תום, אנשי העיר יבלעו את הסבון הזה או לאו?

לו בלפר מוסיף, שאביו מי שהוא בקיא גדול בחשבון, אומר שאם רק להוריד חמישה סנטים מהשכר, הרי על כל אלף פועל הם מקמצים חמישים כדרלעומרים ליום, ואם זה עניין של חודשים רבים, ומספר הפועלים הולך ורב, שמעו תינוקים, הלא רווחים עצומים יש כאן, אתם מבינים?

בילי הביע את דעתו, שאם יגיע למשא־ומתן של מכות, סוף־סוף לא יהיה שום צורך להזמין אותו פעמיים.

תום היה מופתע. את ראשו הוא מפנה אל מול אפיטרופסו, שהיה יושב ויונק את מקטרתו ואינו מראה שום סימן של הגבה לא לכאן ולא לכאן. ומה באמת יהיה אם שני הצדדים יתעקשו וכל צד יוכיח באותות ובמופתים שאך הוא הצודק, הלא חבית שריפה כזאת אינה יכולה שלא להתפוצץ.

כזאת או בערך היתה הפגישה בין תום ובין חבריו לשעבר, אבל לא הפגישה הזאת היא עיקר כמובן, ואפילו לא אותו נימוק שהניע את ג’ו לערוך את הפגישה, אלא דווקא המאורע הממשי, שג’ו כל כך חשש לו, הוא ששוחחו עליו חבריו של תום, הוא שכל העיר חרדה לו, אחדים מתוך תקווה כי החשש איננו חשש וסוף־סוף איך שהוא הכל יסתדר, ואחרים, המבינים יותר והיודעים, כי אפילו חבל טוב שדולה את הדלי ימים רבים, משתפשף ברבות הימים.

והמאורע שדובר עליו כאן, הלא היא השביתה במפעל המים. אמנם יש להודות כי לא היתה זו שביתה, כפי שאנו מבינים אותה היום, משום שלא היה ועד שובתים, ולא היו מארגני שביתה, ואפילו קופת שביתה לא היתה קיימת. ואף־על־פי־כן היה זה מאורע כביר. כי אותם עובדים, כל אותם עובדים שרצו להנמיך את שכרם זו הפעם השניה, התעקשו הפעם כאיש אחד, ועד כמה שהדבר מוזר, לא נמצא ביניהם אפילו מפיר שביתה אחד. בשום פנים לא רצו להמשיך בעבודה בתנאי השכר החדשים. עמדו ערוכים לפני שער המפעל, טורים טורים ארוכים, לא נכנסו, אבל גם לאחרים לא הניחו להיכנס, אף שלאמיתו של דבר לא היו בנמצא אחרים כאלה כלל וכלל.

אחד גלוּח שפם ובעל זקן נוסח לינקולן, עמד שם, מתושלח הנפח קראו לו ידידיו, בן ענקים ובעל אגרוף, אבל גם חביב על חבריו מכמה וכמה טעמים של חבירות טובה, והוא שהיה כמצביא בכל המערכה, ללא דיבור פה, ללא קול כמעט היה הקובע ברמז לכל אוכלוס ואוכלוס את מקומו, זה לכאן וזה לכאן, מזרז בניע ראש, בולם בתנועה כבדה, היה שר הים האנושי, החולש על הטורים החיים, מין נמרוד קדמון, השולט באורח פלא בצבא של עושי רצונו.

גם ביל מיינריט היה פה, ולא רק הוא עצמו, אלא גם זרועותי שהיו כמין עצם נפרד ממנו, ומבלטי השרירים שלהן גאו ושפלו לסירוגין מרוב התרגשות. עד כדי כך רצה להראות את נחת זרועו בהזדמנות נפלאה זו. אבל ראה זה פלא, אפילו עייר משתולל זה, שהריח כבר ריח קרב ושש לקראתו, למראה ניד עפעף של אותו בן ענקים, אותו מתושלח הנפח, מיד נחה דעתו עליו והיה נהפך למין כבשה תמימה.

וגם דיק אולסון היה כאן, שהפעם עשה רושם של עכבר המציץ פה ומציץ שם, בפינה אחת הוא חוטף דבר־של־יש־בכך ולפינה אחרת הוא נמלט בשל דבר של־אין־בכך, ובדרך זו הוא חי את חייו בין חטיפה למליטה ובין מליטה לחטיפה.

אבל לא רק הם, היו כאן גם אחרים, גם תום וגם ג’ו שאף־על־פי שלא היו תלויים בחסדי המפעל ובעליו, אף־על־פי־כן הלא צרת העיר היא צרת הכלל, וכיצד אפשר שלא לראות מה מצב העניינים, ומה מצב הרוחות, ובכלל כיצד יפול בסופו של דבר כל עסק ביש זה. תום ראה את מתושלח הנפח, ראה כיצד שפך מים צוננים על בילי, ראה את דיק המתרוצץ, ראה את האחרים, אלא את לו בלפר לא יכול היה לגלות. האמנם נבהל ילד יהודי זה? האמנם נכון הוא, שכל היהודים הם פחדנים בני פחדנים ולו נשמע הפעם לאביו, אותו בלפר הזקן, שהיה אומר וחוזר גם לבנו וגם לחבריו, שבמקום שאין הכרח בכך, אתה את אפך אל תתקע. אבל הלא הוא מכיר את לו, לא יום אחד, ומעולם לא עשה עליו רושם של פחדן טיפוסי. אמת, לא היה טיפש, ואפילו אפשר לומר שהיה זריז, ואם לא חיבב ביותר סכנות מיותרות סתם, והיה מונע את עצמו ככל האפשר ממגע הדוק עם אנשי החוק והסדר – הרי מאידך גיסא, תמיד ותמיד אפשר היה לסמוך עליו, ואם הבטיח משהו היה אף מקיימו, ויהא זה קשור באלף מכשולים ואחד.

פתאום קמה התעוררות במחנה. שורת שוטרים מזויינים מכף רגל ועד קודקוד יצאה מחצר המפעל והתייצבה לפני השער. טורי הזקיפים, שביניהם ובין השער נוצר מרחק מה, זהו במקצת, נשמע קול או שניים, מכאן קללה חנוקה, ומשם איום חנוק פחות, ופתאום קריאה של בוז כלפי כלבים אלה, שאף־על־פי שהם עצמם אחים לצרה, הנה הם מתייצבים מנגד, ואחרי קריאה זו קריאה חזקה עוד יותר… דימית כי הנה הנה תפרוץ הסערה. אבל לא דובים ולא יער, מתושלח הזקן נמצא על משמרתו. אמנם לפני השער יש לעמוד, את הקיפוח אין לבלוע בשום פנים, אבל יחד עם זה יש לקיים סדר ומשמעת, בלי פגיעה בחוק, בלי צורה של המון פרוע, בלי המצאת תואנה לבעלי תחבולות, שעם מין אספסוף כזה אי אפשר לבוא בשום פנים לעמק השווה. כל זמן שמתושלח כאן, רבותי, פתחון פה לא יהיה לכם. ואם על כך אתם בונים, הלא על חלומות באספמיה בניתם! זהו.

כך ירד שוב המתח, שוב הטורים ניצבים בדומיה כבדה מזה וממולם שורת השוטרים המזויינים מכף רגל ועד קודקוד. אלא שעתה, התברר מהרה מה פשר זחתנות מזויינת זו. הנה יצא לפני השער מאחורי שורת השוטרים אותו גוץ, אותו שמנמן, אותו אבא אונל, שהיה ידוע לרוב בני העיר מבית־המשפט, שבו היה מכהן כשופט־שלום. הגם שלאחרים היה ידוע דווקא כאותו זללן, שכל מה שהיית מגיש לו, לא היה משאיר ממנו אפילו כזית, ויכולת לגדש לשם נסיון את המנה ככל שגידשת, את אבא אונל לא בלבלת. אלא שאיש מכל אותם האנשים שהכירוהו במסיבות אלו, לא שמר לו טינה, כי היה עושה זאת בטוב לבב, במין חביבות טבעית, סוף־סוף מה לעשות אם אדם הוא שטוף בולמוס אכילה, היש בזה באמת איזה רע? כך דבק בו הכינוי “אבא”, שלא נצטמצם רק לד' אמות של מכירים ובני מכירים, ואפילו לדלתי בית־המשפט הגיע ולמחנה המנומר של עוברי העבירות למיניהם, בשביל כולם היה ונשאר אבא אונל. ובבית־המשפט לא היה בהול אחר ענשים בלי מידה וגבול. היה פשוט מעדיף את הלעג שבפסק־הדין על איזה עונש ממשי. יש ויכול היה לדבר על אותו שכור, אותו גנב, אותו בעל־גוף, דיבורים כדרבונות, ממש להרוג ולהשמיד. אתה סבור מי יודע מה פסק־דין חמור יקפוץ עליו – והנה זה משמיע לך מין עונש קלוקל, כאילו פטור בלא כלום אי אפשר.

ועתה הנה הוא כאן. כאילו זרם חשמל הכה בכל המחנה. סוף־סוף אם הבהילו את אבא אונל, יכול שזה לא כל כך פשוט. הנה הוא עולה על הארגזים, שהעמידו זה על גבי זה, כאילו במת נואמים, הנה הוא מתקן בידו את צווארונו, מעביר את ידו על לחייו אילך ואילך, מחליק פעם ושתיים את פדחתו, הכל סימנים בשביל יודעי־דבר ומכריו הישנים־הנושנים מבית־המשפט, שהנה מיד יפרוץ מין נאום ארוך מתובל בק"ן טעמי סרק, אותו נאום מפורסם, שלעולם אינך בטוח מה יהא בסופו, שכן נואם זה הלא הוא סוף־סוף בא כוחו של החוק והמשפט, וככל שהוא אומר כן יעשה. אחר הרגע הראשון של התדהמה הכללית, גם בין השוטרים, שהופעת השמנמן היתה אף להם כאפתעה, וכמובן גם בקרב הטורים הארוכים, שפחדו של מתושלח הזקן מחזיקם בגדרות, התחיל באמת אותו נאום מקווה שנתמשך בערך כך:

–־ חברמנים, סוף־סוף אתם מכירים אותי לא מהיום, ואתם יודעים שאני מכיר גם אתכם, זאת אומרת כמעט את הרוב הגדול מכם, ממקום אחר שאתם מופיעים בו לפני ביחידות. אבל תאמרו מה שתאמרו, בחורים, בטוח אני שאין אתם רגילים להתלונן עלי ביותר, כיוון שאין אני מהטיפוסים הנוטים להגזמות שלא לצורך, ומעולם לא האמנתי בשיטה של הפחדות. להיפך, תמיד ותמיד השתדלתי להבין את חברי בני האדם, שיש להם כמה וכמה חולשות, ומי האיש הנקי מחולשות? ומשום כך אני משתדל למצוא לכל מעשה איזו הצדקה, ואם כבר הצדקה היא אי אפשרית, מה לעשות, אני קם ומטיל איזה עונש, ושוב במידה שהדעה סובלתו.

הקהל שתחילה לא הפגין חביבות יתרה כלפי כל מה שהובע מהצד שכנגד, אחר ששמע את הפתיחה החנפנית, ואחר שרבים זכרו את פסקי־הדין של אבא אונל, שבאמת לא היו לצד השבט, התחילו כבר להטות אוזן, וכל שמטה אוזן לנואם, סכנה שלבסוף הוא מטה לו גם לב. אותו בעל הסדרים, אותו נמרוד הממונה על צבא המקופחים, הבין מיד, כי אם השמנמן קונה את הלבבות, והיכן יש לך אדם שאינו מתרכרך אם שופט־שלום בכבודו ובעצמו מתחנף לו, מיד מקיץ הקץ על השביתה ובא הסוף לתביעות, והקיפוח יישאר קיפוח, העובדים יבלעו סבון ובעלי המניות ישישו בני מעיהם. עוד אותו ענק בני ענקים חושב מה העצה עתה וכיצד מזימים את בעל החלקלקות ומה תמרון רצוי עתה כתשובה על תמרונו של הצד שכנגד – והנה…

אותו רגע רואה תום את לו בלפר חברו. הלא הוא אותו לו שכבר היה חושד בו, כי הוא פחדן המתרחק מיום ששון ושמחה כזה, שבו קל לספוג ראש סדוק או צלע שבורה, ואפילו משהו גרוע מזה, ואף־על־פי־כן זהו יום שיש עמו גם הנאה עמוקה, מעין הרגשה שאינך רק אתה לעצמך, תהיה אשר תהיה, אלא שאתה חלק ממשהו גדול יותר, חוליה מגוף גדול יותר, אותה הרגשה שלא רק הנאה יש עמה אלא גם הכרת כוח, וגם שכרון מיוחד, שכל מי שנתנסה בו לא ישכחנו לעולם, ולעולם לא יחמיץ שום הזדמנות להרגיש שוב מה שטעם בפעם ההיא.

אכן, אותו לו בלפר אינו טומן ידו בצלחת. להיפך. הוא מחזיק בידו – מהו מחזיק שם? איזה מין קלע פשוט, או מין צעצוע אחר… פרצופו של הנואם מתמלא בין־רגע איזו תפרחת שחורה, כמו זפת, כל קלסתר פניו מתמרח בה, מישהו זרק בו כנראה משהו. לעזאזל! כל כך חבל על אותו נאום מחושב להפליא, שלצערו של הנואם ולצערם של אחרים לא הגיע הפעם אל קיצו הטבעי…

באותו מעמד, כשאותו נואם כאילו מתמוטט, כשהזקיפים המזויינים קופצים לסמיכתו ומתון־מתון מורידים אותו מעל הבמה, שצריכה היתה להיות במת הנצחון, ומסלקים אותו אל מעבר למחיצה, לפני ולפנים של מבצר העוז שלהם – מופיע אותו מר אירווין הזקן, כשמרי אירווין היפהפיה, אף שלא הגיעה עדיין לפרקה המלא, נמשכת אחריו ומחזיקה בו, כאילו אומרת לעצרו משום שאין זה לא לפי כבודו ולא לפי כבודה… והנה הוא הוא שעולה עתה על במת הארגזים, והנה כך הוא פונה ואומר:

– ידידים, זה רק עתה אני חוזר מישיבה של מנהלי המוסד הזה. האמינו לי – לא היתה לי שום כוונה רעה לקפח אתכם, אולם כיון שמנקודת הראות שלכם מאיים עליכם קיפוח מר, הנני להגיד לכם שקיפוח כזה לא ייצא אל הפועל…

מי ימצא מלים לתאר את השמחה שמתלקחת בין אותם הטורים, שלא היו כבר שום טורים, אלא המון אדם חוגג, שמתחילים להתנפל זה על צווארי זה ולחבק זה את זה ולנשק זה את זה, אותם טיפוסים שנכונים היו גם לספוג מכות וגם להרביץ, אותם בעלי חיים שאלמלא עפעפיו של פלוני מתושלח היו מגיעים עד למי יודע מה, והנה עכשיו הם מוכיחים לכל מי שרוצה להיווכח, כי אם תרצה אפשר לומר, כי אין להם כל שאיפה מיוחדת לכך, שהעניינים יגיעו באמת כפי שאומרים לנקודת השריפה, ושדם יישפך יבוא אשר יבוא. הפרשנים המפרשים אותם בדרך זו יגידו, כי פשוט לא יכלו לוותר על אותם חמישה הסנטים ביום, ואם השיגו את מבוקשם בלי שפיכת דמים – חי אחיתופל, מה מאושרים הם כל המתחבקים האלה, שלא היו פחדנים, ושיכולת באותו מעמד להלהיב אותם, ולהביאם לידי מעשים… כמעט לכל מעשה שמכוון זריז היה רוצה בו.

אבל תום לא ראה המון חוגגים, השיכורים משמחת העתיד הקרוב, המתחייך להם עתה, שהוא כל כך דומה לשמחת שלום מתפרצת אחר מלחמה מייגעת, הוא ראה רק את מרי אירווין בצד במת הארגזים, הנותנת עיניים קרועות לרווחה בכל הקהל הרב הזה, כשרבים משלבים זרועות ונושאים קולם בפזמון היאנקי המפורסם, ופונים לעבר הבתים, אל המשפחות שלהם, ואולי אל בתי היין שלהם, ואולי אל הבחורות שלהם… היא, מרי אירווין, ראתה את השמחה, ובעיניה הצטייר גם תימהון וגם איזו השתתפות, שאת פשרה וודאי היא עצמה לא ידעה. אותה השתתפות שהתנצנצה כל הזמן בעיניו של תום מקגילס הצעיר. הייתכן שיתוף כזה בין שניים אלה? האמנם?

בדרך אלי אושר

אומר אותו דוקטור מחוץ־לארץ שמתכנה ר' שמלקה, ושיודע פרק או יותר מזה מדרכי קדמונים, בפנותו אל ר' אביגדור שפירא באותו חדר רב המידות שלו, המלא ספרים מן המסד ועד הטפחות כהאי לישנא:

– אתה שומע, ר' אביגדור, המצב לגבי הדור החדש שלנו, איך לומר זאת, אינו כל כך לפי רוחי ואינו מחמם את לבי כל עיקר… הנה מאחורי הפרגוד בבית סבא… אתה שומע ר' אביגדור? הנה בבית סבא שמעתי דברים נאים על אותה מימרה, שכל כך הרבה דשו בה ואפילו שמינית שבשמינית מטעמה לא מיצו, הלא היא: כזה ראה וקדש… ואותו זקן, אותו סבא שלי, קם פתאום ודופק במקלו בשולחן עד שחוורו פניהם של כל הנוכחים וטוב להם אילו נבקעה האדמה תחתיהם והם מסתתרים שם ואינם רואים את חרון אפו. ובקול גדול הוא אומר להם כהאי גוונא: יהודים, היודעים אתם מה הכוונה כאן? הלא הכוונה היא לימות המשיח, כשהארץ תקיא את יושביה, והשמים ימטירו אש וגפרית, והתקווה היחידה יהיו הבנים, הבנים הללו: כזה ראה וקדש! מה הוא כזה? אמור, ראשי תיבות: כשרות, זכות אבות, התפשטות־הגשמיות. וכששלושה אלה יהיו מצויים אצל הבנים, אפילו אבות אכלו בוסר, בוא יבוא משיח צדקנו ולא יתמהמה…

כזאת שמעתי מאחורי הפרגוד – מפטיר ר' שמלקה. ואם לדבר בלשון מודרנית, הרי יש בזה סוד גדול, כי מה ימות המשיח אם לא תקופת הרבולוציה שלנו? וגם ראשי־התיבות של “כזה” הם דבר דבור על אופניו, ואם תרצה הרי זה: כשרון, זכות אבות, התרוממות הנפש או העזה. והוא שמתאים לדור הצעיר שלנו, לבנים שלנו, ואם יהיו מצויינים בשלוש מעלות אלה, נזכה לתקומה שלמה, במהרה בימינו אמן…

אלא מאי? הדור הצעיר שלנו אינו כך לבושתנו ולחרפתנו. כלום ראית את בנך יקירך עמוס, המקטורן שלו יורד על פי מידותיו ומגלה רק את קצות המכנסיים הקצרים מצבע של חאקי, והראש שלו כאילו מופסד באותו מעמד, כאילו הוא מובלע במקטורן זה של עור – חי נפשי בראותי אותו כך, ואתה סלח שכך אני מדבר על בנך יקירך, הלא יושב הייתי על הרצפה ובוכה על האי שופרא של חלומותינו הגדולים, שלא כך תיארנו לעצמנו את הדור הזה שהוא ראשון לגאולה…

ר' אביגדור שפירא היה למשמע אותה שיחה כנדהם, כי מה יענה ומה יאמר לר' שמלקה זה, שהוא ידידו מאז הימים הטובים, ושיחד אתו עשה ימים כלילות בשיחות ריעים על צפונות הרוח האנושי בעולם החדש, שזה עתה הפליגו לחופיו, ועל הרזין דרזין של האבות והסבות, קברניטי סודות ישראל ושומרי ייחודו. מה יגיד ומה יאמר לו, שעה שגם בלבו נערמים פיקפוקים כגבעות לגבי דור זה, ולגבי בנים אלו, ואפילו לגבי עמוס זה שלו, שלא כמו שרונה מוכת הגורל, לא עלינו, אשר כנראה ויתרה עתה על שגעת הקיבוץ שלה, גמר פתאום אומר לנסות את מזלו בקיבוץ דווקא…

ואילו עמוס מה?

עמוס – לו לא איכפת. אותה שעה שגברו המקטרגים, ועשו ככל שיכלו כדי לטפול עליו כל מיני סגולות, שהיו בו ושלא היו בו, היה אותה שעה במקום שאיש לא שיער כי הוא יהיה בו. כי בשמעו שאותה ריבה ששערותיה כעין הקמה הבשלה, שעיניה זורחות כדגניות, שאפה החרום מגלה סקרנות טבעית שלה, וששמה שושנה, קרובתה הידועה של הגברת יליזבטה שנלר, שומרת את משכבה וכנראה דבקה בה איזו מחלה רצינית, גמר אומר לעשות הפעם שלא כמנהגו ולבקר אצלה ביקור של החולים.

– שלום שושנה – אמר עמוס בהכנסו בקול מעומעם. סוף־סוף הוא בעצם עודו פרחח, והיא כבר אשה בתקופת פריחתה.

אף־על־פי־כן הסבירה לו פנים: אה, זה אתה עמוס?

הפעם לא הכשילה כאן הביישנות המיוחדת לגילו של עמוס, ולא בגרותה הנשית של שושנה, שבעצם מה בינה לבין תינוק זה, כי כמה שיהא גם מופלא הדבר, האמת היא, כי השיחה ביניהם התחילה להתגלגל בצורה שאיש לא שיער, ואילו היה נוכח כאן אותו ר' שמלקה המקטרג, ודאי היה כמי שהלמו רעם.

היא אמרה: אתה מורה הוראה, שאין דרך אל מה שאומרים שהוא אושר, אם אין בנות מוליכות…

אומר לה: אם אותן בנות זורעות חן וקורנות יופי…

מפסיקה אותו: אדוני הגבר הצעיר, מוטב שלא לערבב פרשיות. מי כמוך יודע מה ערך לאותו חן מפורסם ואותו יופי מפורסם עוד יותר.

באמרה זאת התרוממה כלשהו ממשכבה, התקינה כריה וכאילו התכוננה להמשיך ברותחים של קטגוריה, ואילו הוא בהיווכחו שהיא באמת חולה, חולה רצינית כפי הנראה, אף שלא העז לחקור למצב הדברים משום אותה עדינות עלמנית מגושמת, שלעולם אינה במקומה, וכשהיא במקומה וצריכים לה, מעולם אינה מגיעה לכלל ביטוי נכון – ניסה להפסיק את חוט הרהוריה ולהטותם אל תחום קרוב יותר לבידוח־דעת, שאפילו אין מצליחים בו, מכל מקום סכנה של התרגשות מיותרת אין עמו, וכך הוא אומר לה:

– אדרבא, דווקא חן ודווקא יופי, שאפילו שונא גדול שלי לא יעז להאשימני, שאני שונא מושבע של בחורות, כלומר אם הן צעירות וחינניות…

מיד היא מבטלת בתנופה נמרצת את דברי השידול הכבר־גבריים שלו, אגב הבעה נשית טיפוסית של בקיאות בעניינים יסודית יותר, ששום גבר שבעולם לא הצליח עד כה להתעזז כלפיה, וכך היא מכרזת כדבר אשה אל גבר ממש:

– הכל יודעים, שיש לך ובעיקר תהיה לך נטיה ברורה למה שאומרים שהן בחורות צעירות וחינניות.

– תודה מקרב לב.

– ההתלגלגות שלך. אפילו אתה מצליח יותר מכפי שהעלית הפעם, לא תטשטש כאן. אין אני מתכוונת, כמובן מאליו, לאיזו משיכה גסה של סתם כת גברים או כמו גברים. אצלך דומה הדבר למעין נטיה נפשית, כלומר כאילו אתה רואה באותם יצורים חינניים מין אבן פינה למגדלות של חיים, איזו ערובה למבנה עולם, איזה סוד פלאים כמוס למען העתיד… כאילו… אך, יקח השד את כל ההגדרות המבלבלות הללו בלשון הגברית שלכם. העיקר, העיקר הוא עד היכן עיניך מגיעות? עד היכן ברורות לך הקפיצות הנפשיות של בחורות חמד אלה? ומה אתה הגבר, או הגבר המתגברר, מסוגל לעשות כדי שלדרשה נאה יצורף גם קיום נאה? האמנם תסתפק בסימנים למה שיכול להיות – ואיננו?

הוא לא מצא. בפיו שום מענה לשון, אפילו של היתול השגור אצלו בדרך כלל, למשמע התקפה משונה זו על השקפת עולמו, שעד אז לא היתה ברורה לו, כפי הנראה, אף במידה של בירור מינימאלי, ולעומת זה לה היא ברורה, כנראה, משנה בירור, והיא המשיכה בזו הלשון:

– עלי להעיר, שעם כל השתדלותי להיות כאילו אובייקטיבית, אינני יכולה שלא לראות את פני הדברים בעיני אשה שלי, ולכן ברצותך לראות את העניינים באור שאתה רגיל בו, באור שהחברה שלך רגילה בו, טוב תעשה אם תתרגם את כל דברי ללשון שלך. ומשום כך אל נא תתפלא, שעם כל הקירבה והידידות והחיבה שאני הוגה לכל מה שאני עומדת לספר לך, אתחיל את תאורי למשל כך: אמנם פניה היו נעימים, אבל הרגליים השמנות, הגוף המסורבל, הכדוריות של הגוף כולו… הגם שדעתו של גבר, ייתכן, בעניינים כאלה היא אחרת לגמרי. הרי גברים רבים נופלים בפח שטמנו להם השמנות. מכל מקום – המשיכה באנחה – הפנים היו, אין להכחיש זאת, נעימים למדי. עיניה – נאמר, ירוקות, ריסים שחורים וארוכים, שכל שערה ושערה שלהם מובדלת לעצמה ועושה רושם של רכות משיית, פה מקומר בעדינות בשיעור של מידה טובה, ושפתיים רגישות כאילו מחכות להזדמנות של פרכוס פתאום. עור פנים נקי אבל לא חיוור ולא צח ואדום, אלא כפי שאומרים בריא, והשאר – הסנטר, הלסתות, המצח, החוטם, השיניים – בלי שום קו מיוחד, רגילים אבל לא יוצאי דופן. כפי שאמרתי, פרצוף נעים למדי. אף־על־פי שהעיניים שלה והפה שלה מצאו, כפי שאמר האומר, תהודה בעיני גברים רבים. ואם להוסיף שהבחורה ידעה ספר, כלומר לא רק קרובה היתה אצל אותה ספרות של עלמות, היינו ריפרוף בתריסר רומאנים של האופנה האחרונה, אלא גם בעניינים של כלכלה ומשק, של תיכון מחושב והסדר הגיוני וחלוקה צודקת וביצור עמדות – לפי כל אותם המונחים היפים, המקובלים אצל כל שואפי הצדק והיושר הסוציאלי – הרי בעצם מובן גם לי במקצת, שלא הרגליים השמנות ולא הגוף המסורבל, הוא שהכריע את הכף אצל הגברים, הקרובים לכל אותם דברים של כלכלה וסוציאליות, אלא דווקא הפה המיוחד שלה. בקיצור, לא היה לך אחד מהחבורה המצומצמת של חברים לדעה ושאיפה, שעשו אגודה אחת למען קומץ רעיונות משותפים, שלא יהא כרוך אחריה. אבל כריכות לחוד – ומשהו יסודי יותר לחוד. רומאנים היו, זה מובן. רומאנים, אם אפשר לומר כך, של אור לבנה ותריסר אנחות, וצל חורשות עם חלומות של בלימה, וטיולי נוי עם פלפלי חן ריקים מתוכן, ורגעי נפשיות עם איזה מקסם עתידות מרוחק עד גבול הטישטוש. אבל יחד עם זה, בטוחני, אפילו עד נשיקה… לא הגיע. כך עברו עליה שנים. מקצת שבמקצת – התאנחה פתאום המספרת – אפשר למצוא הסבר לכך באווירה הכללית של לאחר הרת־עולם. הרי העולם שמלפני המלחמה הקודמת, נחרב כולו, נמחה בלי להשאיר זכר. כאילו בונים מחדש, כך לפחות היה הרושם הראשון. כאילו חולמים יותר משעושים… וזהו ההסבר שלאחר מעשה: שאין מעשים מתבצעים בלי חלומות מוקדמים. אלא שבמקרה דנן, וּודאי במקרים אחרים למאות, אכלו החלומות את שיירי המעשיות, ואפילו את המעשיות הנודעת של האשה… כך עברו שנים, שנים של עניין ושל הזדקנות, הררי הררים של עבודה מייגעת וטיפין טיפין של מרירות שבלב. כלומר בסך הכל: אשת־חיל. היינו מצד הגברי של נפשה, מצד הבנת העולם הקיים ומגרעותיו. וכך אותה התעניינות שלה בעולם המעשי הגברי, שנדחפה אליה דווקא משום נשיותה, אותה נשיות בראשיתית, שאפילו היא מחופשת, היא מחפשת דרכים וצדי דרכים, כדי למצוא לשון משותפת עם גברים מסוג מקורב, וכדי להובילם, רוצים או לאו, להובילם בדרך המלך העתיקה אל ממלכת האשה… אותה התעניינות שלה בלבד נשארה לפליטה מכל עמלה. היא היתה מומחה. אמנם מומחה בעלת פרצוף נעים למדי. אמנם מעין אורים־ותומים בעניינים חשובים רבים, שגם עיניים מקסימות לה, אבל למעשה – מומחה ולא עוד. ועתה – שוב נאנחה אנחה עמוקה המספרת – הגידה נא, אתה הגבר המתגברר, שקול במאזני השכל הרענן שלך, ואמור לי דברים ברורים: מה טוב ממה, פורענות גדולה, ממשית וברורה, אפילו איזו מיתה חטופה – או כמישה ממושכת של כל היצרים הנשיים? והיכן כאן היסוד לחיים עתידים, היכן הערובה בזה הדור שלנו לכל אותם דברים נפלאים בעולם שיבוא? היא נאנחה שוב. אבל הפעם היה בכך יותר מאנחה. זה היה כמעט בכי. אדרבה, הלא – חשב עמוס בלבו – לא לעצמה התכוונה, זה ברור, התיאור מכחיש זאת בפירוש. ולמי התכוונה? ומה עושים בחברת אשה מסחררת, הקרובה משום מה לבכי, ונוסף לזה חולה, ודבריה נוגעים עד לב, ובעצם הם דברי טעם, עד כדי כך, שאפילו “הניחי” אינך יכול לפלוט באותו מעמד? ואילו היא, שושנה החולה, המשיכה, בתתה בו את עיניה הכחולות לאמור:

– לבסוף… לבסוף ראיתיה בחברת מר… מר וולודקה, אותו גדול ומומחה למלאכת עריקות, אותו בקיא ומנוסה בשבירת קו והריסת עמדה והבטחת הצבעה נוחה, ועוד כל מיני פעולות חשובות, כפי שהן נהוגות בחיים המפלגתיים. המבין אתה, אותו ראש מדברים על סדרים מטומטמים וחמורים קופצים בראש, והתנוונות של בעלי השכלה, אותו גבור בפה, המטיח את שלוש ההוכחות החותכות שלו כסיום־פרשה מכריע מאין כמוהו… “תשעים כפרות אני אומר לכם, תשעים ותשע כפרות!” הוא – ואותה בעלת עיניים ועניינים! וזהו, כפי שמפטפטים הפטפטנים, הדרך אל האושר של בנות דורי. לא כך? אומר הוא לה: לי יש דווקא דעה אחרת על הדור שלי, ובכלל, כבשה אחת עדיין איננה עדר, ובפרט אם איננה דווקא כל כך חיננית וכל כך צעירה…

– חיננית – היא מתפרצת – אה, ידעתי תשובת גבר, אבל אינני מאמינה, כי הספקת כבר לרדת לאותה מדרגה גברית נוחה של היסח־הדעת מכל דבר שאינו פשוטו כמשמעו.

ברהיטות מוגברת, כאילו כדי שלא ליתן לו אפשרות להפסיקה, סילסלה עתה את דבריה:

– חיננית, יפת תואר! הנה, הבחורה השניה, שאני עומדת לספר עליה, היתה יפה להפליא. וכמנהג נשים שלי אתחיל בנקודות שהן עיקריות בעיני. גוף תמיר, גוף גמיש, ממש תרזה צעירה. לא שחרורית סתם, אלא איזה שחור אופייני בכל, בשערות, בעיניים, בגון העור. ולא רק זה – אפילו בשפתיים שלה. לא יכולת לראות את השפתיים הללו, הנפתחות כפי שרגילים להגיד, כגביע של שושנה, בלי להרגיש בכך, כי אלו הן שפתיים של טיפוס שחור מיוחד. אפילו השיניים הקצובות שלה, אפילו היד המוארכת בעלת אצבעות דקות של ייחוס אבות, אפילו צורת הרגל המחוטבת להפליא בכל פרקיה, כמעשה דגם בשביל איזה פסל מפורסם – כל אלה גם יחד היוו את השחרות שלה, את השחורה והנאווה כפי שנוהגים להתבטא, משיר השירים. וכשנתכנפה בשמלת המשי השחורה שלה, באיזה יום טוב שלה… הלא וודאי גם אתה כבר הספקת להיווכח כי לכל אשה יש ימי מזל משלה, ימים שגופה מתפרה. כאילו מאציל יופי רב, כאילו התמצה כולו להפגין שפעת קסם מהממת, ולעומת זה ימים של כמישה, שהכל נובל בגוף שהכל נמצא בסימן של נשירה, באיזה תהליך של התפרקות… דבר זה ייתכן גם אצל אשה צעירה, גם אצל נערה ממש… אה יקירי. מה יודעים אתם הגברים על סודותיו הכמוסים של גוף אשה, זקנה או צעירה יפה או מאוסה…

היא הפסיקה. עמוס לא אמר דבר. קסם הדברים השפיע עליו, והגוף שתיארה לפניו קם כמו חי נגד עיניו. אלא שלא לעולם קסם. כי שושנה החליפה כוח והנה היא ממשיכה:

– וכיצד בחורה זו בוחרת, מגלגלת ומהססת – זה קטן, וזה ארוך, זה עשיר, וזה זקן, זה טיפש, וזה יבש… אמנם אפשר למצוא מעלות טובות אפילו בקטן, ואפילו בטיפש, ואפילו בעשיר – אבל גם את היפוכן, וזו הסיבה שכל אותה תוכנית חיים יציבה ומחוכמת להשגת בעל חוקי, מאושר כדין וכדת, בצירוף דירה של ארבעה חדרים עם ראדיו, פריג’ידר ומטבח חשמלי, נקברה קבורה של חמור. כלום תאמר, שההיסוסים התמידיים האלה נהפכו אצלה למין תאווה נפשית משונה? אמנם ייתכן הדבר ולא יהא בכך משום פלא. אבל מה בין אותה נפשיות משונה שלה ובין כתיבת שירים? בלי צחוק, היא כתבה שירים, מכל מקום שירים לא גרועים יותר משירי גברים דגולים רבים, שהתפרסמו והגיעו למה שמגיעים אצלנו כותבי שירים. תאמר מה שתאמר, היה בשיריה משהו נוקשה, דוקרני, צברי, משהו עיקש ומסתפק במועט. אבל יחד עם זה איזה גילוי רומאנטי מיוחד. כלום יש בכך הסבר לרקע־הנפשי שלה? שמא אותה תקופה הרסנית, אותה תקופה שבלעה את נחלת העבר הרומאנטי, שדרשה רק דברים יבשים של ממש, שכוונתה לתועלתיות פשוטה אפילו בלי מסווה של בושה – שמא היא שעוררה בלבה דווקא הדים של רומאנטיקה שלא נמצאו סביבותיה, והיא שהביאה להסתפקות במועט, ובלבד שיהא זה מועט רומאנטי. האמינה נא, אין בכך שום מליצה ריקה אם אשה, כל אשה, מחכה – ולא רק משום שקראה מעשי־בדים של כותבי בדים – לאותו אביר מופלא על סוס צחור, שיבוא ויעורר את האסורה בכבלי תרדמת הכישופים. רומאנטיקה – זוהי מלה גדולה בשביל אשה. בכל הזמנים וכל התקופות. וזה גם סוד השפעתה הטמיר, ואפילו בעולם זה שלנו משתלט ניהיליזם גמור ומוחלט, לבסוף אותה רומאנטיקה נשית טמירה, בהתחפשות זו או אחרת, שוב צפה ועולה ממעמקים.. נשתתקה. כאילו אותו זכר של רומאנטיקה נגע בנימה דקה של עצמה, נענעה בזרועות העבר הרחוק, ושעשעה בחלומות מתיקות נשכחה. עמוס לא הבין את כל אלה. הרומאנטיקה הזאת – למה רומאנטיקה? ואולי זה דבר שעודו צריך לימוד. ועתה מה? כלום נרדמה? ומה הפלא, הלא שושנה זו אפילו אינה חולה, אחרי כל כך הרבה התרגשות… אלא היא לא נרדמה כלל, הנה פקחה עיניה, ושוב היא מספרת:

– אותה חיננית, אותה יפת תואר שלך, לבסוף ראוה נמשכת אל אותו צייר גיבן וחסר שיניים, שעיניו טרוטות, שתלתלים כמושים של הצדע מכסים את הקרחת שבפדחת, טיפוס של מסכן מובהק, ולא רק משום החיצוניות. הלא אפילו הוא עצמו רגיל היה לומר, שבעצם היה צייר טוב, אילו היה גם בעל כשרון… הנה, כאילו מועט מזה נמשך אל מועט מזה. גם זה דרך אל האושר…

– לפי התיאור – ניסה עמוס להעיר בנוסח ההגיון שלו – לא, היתה הבחורה מצויינת דווקא בחוכמת חיים מופלגת וזריזות של שכל מינימאלי…

היא תוקעת בו זוג עיניים, שפתאום הפכו ירוקות זיתיות, גדולות וחודרות. עמוס נדם, הפעם לא הסתערה כפי שאפשר היה לשער. אבל זוג עיניים זה, שפתאום לפתע החליף את הצבע הרגיל, היה משכנע יותר מכל הסתערות.

– ככה זה – הפליטה. התירוץ המפורסם. פה הגוף אינו כרצוי ושם פגומה כיצד אמרת – הזריזות של השכל המינימאלי. ובכן עלי להמשיך, אין ברירה, אני מגיעה לפרשה השלישית. “בחורה חיננית” זו חוננה בזוג עיניים, ירוקות־זיתיות, גדולות וחודרות… וזריזות השכל שלה? תאר לעצמך בריה ססגונית, שחור וצהוב, כרמיל ולובן, אדמומית חומה ואפרורית כהה, ציפור של זריזות וחן, רדופת מנוח בלי כל השתהות יתרה, אבל – וזה החשוב – לעולם אינה שוכחת את פאר נוצותיה. טפסנית מאומנת, קפצנית מופלאה, בורחת מריב ומדון כאילו משום חוכמת חיים, אבל לעת מצוא גם קונדסית מטורפת… – הלא – קופץ פתאום עמוס על רגליו – הלא זה ממש כשעור במדעי הטבע. זה רק עכשיו למדתי את הפרשה הזאת. אַת פשוטו וכמשמעו מתארת חוחית, אותה ציפור חיננית…

קולה היה כמכורבל בצעיף של עצבות. עננים כבדים של עצבות. לראותה בכך קשה היה שבעתיים ממראה בכיה הקודם. והנה – היה עמוס כמלחש אל נפשו – טיפש כמוני, ילדון כמוני, מתרברב כי הוא מבין לנפש האשה. איזה תם מתומתם! מה יכולתי כבר ללמוד מאותן פרפרות קטנות הרוכבות על אופניים. ומי הגבר מחוסר הגיון במידה כל כך קיצונית, שיהא מסוגל להציץ לכל העיסוקים האלה ולא להיפגע מכל אותם ריגושים נשיים מוזרים של השתפכות, בכי ועצבות, וכל אותם מצבי־רוח, ופלגי מצבי־רוח, שעדיין שם אין להם והגדרה לא ניתנה להם, ואף־על־פי־כן הם מצויים ופועלים… – אמנם צדקת, חוחית חיננית – נאנחה והוסיפה – ונופה: ארץ־ישראל. התולדה: אי שם בתחומי הקהילות הקדושות בתפוצות. האווירה בבית: מעורבת. כלומר קורטוב מסימני תרבות, מסוג הנכאים הסלאביים, תוגה כוססת בלב, חיטחוט ערכין בלתי פוסק, דוקרב משעשע בין מה שנקרא היצר לרע ובין מה שנקרא היצר לטוב, ושאר מידות שכאילו עברו בירושה. ומאידך גיסא, טיפין טיפין של ערכין כאילו חדשים, איזו עבריות, כלומר לאו דווקא התעמקות בפרשת העבריות הזאת, לאו דווקא מין ניתוח יסודי המבדיל בין יהדות אמיתית ללא יהדות אמיתית, והמברר מהו זיוף ערכין בכאן לעומת כאן, ולא עוד, אלא ממש עם־הארצות באותה אווירה פסבדו־עברית, שעודה מפרפרת פה ושם בחוגי הדור הקודם, הדבק בעירבוב התחומין בין ערכים מסורתיים דתיים ובין שאיפות כלכליות כמו־מודרניות. ואף־על־פי־כן עבריות. עבריות לוהטת. ואם תאמר, משיכה מיוחדת ולוא אך קלה, ולוא אך דלה, לאיזה קרדום מקורי של ספרות או אמנות, כדרך בנות בעולם? חס ושלום. לא ספר חדש, לא קונצרט, לא צייר ולא רקדנית, ואפילו לא במה – שום דבר מעין זה, אפילו הוא משעשע במקצת כפעם בפעם, אינו מסעיר את הלב במיוחד. האמת, תופעה נפשית מוזרה, בפרט בשביל החוגים, שמנת הערכין הנחוצה להם לשם התקשטות טרקלינית היתה עוד בעבר לא רחוק ניזונה דווקא מהמקורות הספרותיים והאמנותיים של אופנת היום…

– ואני אומר לך – נכנס עמוס לתוך דבריה – הרגיני ואיני מאמין, כי עבריות לוהטת זו היא בלי שרשים. ואם אמנם יש שרשים, הלא בהמשך הזמן…

– מילא – היא כאילו שוקלת את הדבר בדעתה וחוזרת שוב אל חוט־השני שלה – על כך לא אוכל להתווכח כרגע. ובכלל נמאס עלי סוג ויכוח בנוסח מי קדם למי, הביצה או התרנגולת, כלומר ספקי אמנות או צורכיה. כרגע אסתפק בתיאור דמות דיוקנה. פרצוף חיוור, כזה חיוורון לבנוני בולט. ובו קרועות אותן עיניים נרחבות, שיחד עם האף החרום במקצת והלסתות הבולטות במקצת, משוות לו צורה של תמיהה גדולה. אותה תמיהה מציצה גם מהגוף הגמיש והריחני, מחמוקי הירכיים הצרות, מהנע היד או הרגל – בסך הכל סימן שאלה. וסימן שאלה מתוק עד כדי סחרחורת. בפרט למראה אותן שפתיים שובבניות וקמוצות, ושריריות במקצת ועצבניות מאד…

– לא רע – מחייך עמוס – התיאור מוצלח מאד.

– הרקע הנפשי הזה – ממשיכה המספרת בלי שעות להערת אורחה – הרקע הנפשי הזה לאן הוא מוביל? רחימאי – עתה היא מסננת כל מלה ומלה כאילו בוררת מחטים דקות – הלא כאן אין כמעט ברירה. כאן מזוּג ריפרוף נפשי הכרחי, כפי שהוא נוצר אחר ספיגת כמה ערכים חשובים מתריסר ספרים מקריים, אבל בלי קרקעיות נפשית נוחה לסיגול ממוזג כדבעי… מתוך כך בגיל שהוא בין י“ח ובין כ”ב מה בחורה עושה? מסלסלת קצת בלשון, חורקת קצת בקורת ארעית על ספר מקרי והצגה עונתית או בכלל סדרי עולם, ולבסוף מרוב שיעמום, דווקא משום אי בטיחות עצמית, דווקא משום שיטוט ארעי בפרדסי לעז, דווקא משום אי תיאום בין הנכסף להלכה לבין המושג למעשה, היא מצטרפת למשל למועדון של רוכבות, או לקבוצת כדורסל, כמין מעשה מחאה על שולחן הקלפים של האחרים. כן, אפשר גם לייסד, למשל, מין מועדון של מחוסרי כשרון. גם זו צורה של מחאה. שם אפשר להתווכח בהרחבה על כל מיני דברים שברומו של עולם, בתנאי שסולם ההשגות ויריעת הנושאים לא יהיו גבוהים מדי. ואולם, אם חס ושלום מי מחברי מועדון כזה מצליח באמת, ולוא אך בשלב ראשון, בזה או בזה, הלא מיד יש להחרימו כאחד שבגד, כמי שעושה קריירה, כמי שמתחיל להצליח, וכזה יש לשלח לכל הרוחות…

– אבל החלומות, הלא את שוכחת את החלומות – מתחנן לפניה עמוס. – החלומות? – עכשיו היא שוב כמנצחת – אדרבא. בפרט חלומות על עולם פתוח לכל, שאפשר לשוטט בו, ואפשר לנצלו לכל מיני תענוגים של עצלות. ובלבד שלא לשרת באיזו חנות מתועבת או משרד גועלי. ובלבד שלא לצלצל־לקלקל בטלפון כל שעות היום תוך כדי הבעת כחש פרמאננטי: בבקשה, תודה, סליחה, ברצון, תיכף ומיד, בהזדמנות הראשונה, מה שרק אוכל, אני כל כך שמחה… ובלבד שלא לעשות יום־יום פנים צוחקות אל מול איזו גברת־שומן ואיזה אדון־נוד, וכל מיני פגעים מזוהמים. ובלבד שאפשר יהיה לפחות פעם אחת להתריס בהתפרקות עצבים בקול רם בפני כל כת הטודרוסים הגועלים האלה: ימח שמכם וזיכרכם פרצופי קופים שכמוכם!… ולעת ערב, כשרוקדים באיזה בית־קפה על גג, אפשר לדמיין שאין זה בית־קפה מזוהם זה, ואין זה חוף ים מעצבן זה, אלא דווקא בית־קפה מזוהם אחר, וחוף ים מעצבן אחר, הרחק הרחק, ואפילו הרקדן־החמור שאת נחה בזרועותיו, אף הוא – הוא דווקא חמור אחר, אחר לגמרי…

– מעניין למדי…

– מעניין או לא מעניין, אבל זהו הרקע הנפשי. ומשום כך כל אותן אהבות קטנות, וקטנטנות, שאינן בעצם אלא מעין התמחות במקצוע, מין התנסות כיצד ואיך אפשר להשפיע, כיצד ואיך אפשר לעשות רושם, כיצד ואיך יש להציב רגל, לתת יד לשלום, להבליט שיניים לבנות, להדק שפתיים דובדבניות, ללטוש עין זועמת, מתי לצחוק ומתי להתעצב, מתי לעודד בדברים של חיבה קלה, או לא כל כך קלה, ומתי להפליח חץ של בוז, דקר של לעג, או סתם לפרוץ בצחוק מבלבל לגמרי… אהבות קטנות שהתבלין של רגש גדול נשרו מהן, זוהי היום מנת חלקן של אותן בנות מובילות שלך, אותן בנות הדור, אותן “הערובות” של העתיד, זהו בתקופתנו אנו הדרך אל האושר שלך…

היא החווירה. מובן מאד. אחר כל כך הרבה דברים של התרגשות? רוצה עמוס להגיש לה איזו כוס תנחומים, הוא מרגיש שכל מה שאמרה אמנם נכון הוא, ואמנם אמיתי הוא מנקודת ראות אחת. אבל נקודת ראות אחת אינה בכל זאת כל האמת. כאילו מנחשת התרקמות מחשבות זו, שילחה בו מבט לגלגני, מבט שהיה בו משום שמחה לאיד, כאילו הוא הוא אותו מהנדס מסכן, הממונה על סלילת הדרך האומללה הזאת אל האושר… אלא שהפעם, אותן עיניים זיתיות־ירוקות שלה, ולא דגניות כלל וכלל, השפיעו השפעה לא כפי ששיערה. הפעם החליט עמוס להתגרות בה, אף־על־פי שהיא חולה…

– המעשה בשלוש היפהפיות שלך – הוא קולע את חיציו – הלא הן וודאי שלושה נסיונות־חיים שלך?

– גבר צעיר ותם שכמוך. וכי מה טעם לספר לגבר מנסיונות החיים שלי? לא, לא, רחימאי. כל אשה נתנסתה בכך. סיפרתי לך משהו על פגעי נפשה של כל אשה.

– וגם מחלתך – עמוס נעשה תוקפני, ואפילו יותר מזה, ממש גברי גס – וגם מחלתך וודאי אינה אלא מין תחבולה מחוכמת בדרך האושר הנשית, הגם שוודאי לא אלי הקטן היא מכוונת, ולאמיתו של דבר אינה משתלבת כלל וכלל במסגרת התיאורים הבכייניים, שמתהדרים בשיחות הקרויות “רציניות”.

וראה זה פלא, בת צחוק הופיעה על שפתיה, ועיניה הפכו שוב דגניות. סוף־סוף הצליח הקונדס להפיג את רגישותה בדברי בידוח. כי אילמלא כן וודאי היתה ממשיכה לנתח בדרך הניתוח המיוחד שלה את פרשת חייה של האשה לפי דוגמה רביעית וחמישית ועשירית, מי יודע כמה זמן. ומי יודע עד היכן היתה אותה דרך אל האושר מובילה אותה מבוגרת ואותו מתבגר…

כך נולד עורך־דין

ממש גילוי אמריקה הוא שכדאי וכדאי לחיות. וכך חושבים כל כך רבים, פשוט כך, בלי פילוסופיה מיוחדת, וכך חשב גם תום מקגילס, שגמר את חוק הלימודים בבית־הספר למשפטים, כמובן בעזרת אפיטרופסו ג’ו ובעזרת מיטיבו מר אירווין.

היום יכולים אתם לראות את מר תומס ק. מקגילס, אותו עורך דין נכבד מפני העיר, אותו טיפוס חשוב, יציב וקבוע, שאינו משתנה בתמורת הימים, אותו סמל בטחון החיים – כזה הוא היום. אבל לא כזה היה, כשרק יצא ממחיצות בית־הספר, כאותו סוס גועש הנועד למירוצים, שזה אך יצא משערי האורווה שלו. הוא מרחיב את נחיריו, הוא נושם מלוא הריאות, הוא מרחרח את העולם ומפנה את ראשו עטור רעמת התפארת לצדדים, והעולם מצטייר לו כאיזה חלל ריק, איזה שדה נטוש הקורא לפעולה, כל העולם שלפניו מצטייר לו כך, אחת היא אם יש בו עוד מישהו, אם חי בו עוד מישהו, אם עוד מישהו מתכונן גם הוא למירוץ נצחון. בשבילו העולם ומלואו כאילו ריק, כאילו הוא מחכה רק לו, כדי שיעבור ביעף, כדי שידביר כהרף־עין, ישטוף בדהרת אונו בחלל הריק הזה וכל הנמצא בו, את כל הדומם הזה הנמצא בו, כי אחד טבעו ואחת תכונתו וברורה מטרתו האחת והיחידה – לכבוש!

כזה היה תום, עורך־דין צעיר, בלי כל כתפיים מאחוריו, אבל גם בלי נטל מכשיל, ויחד עם זה שופע כוחות, רעב למעשה, לפעולות, לביצועים, הסוס הגועש שיצא מאורווה מעומעמת לאור עולם. לא היו לו כתפיים. כי אותו ג’ו, אותו בעל מקטרת, המכלכל את דבריו בשוֹם־שכל, החליט פתאום לפתע כי זהו סוף פסוק. הוא ג’ו לחוד, ואילו תום אף הוא לחוד. אנחנו חיים במדינה חופשית, לא כן? אדם אדם וגורלו, אדם אדם ודרכו, אדם אדם וחוגו…

ואילו מאותו אריסטוקראט, מאותו מר אירווין, מאותו אב של מרי המתנפחת בצדק או שלא בצדק – אין שום רצון לקבל טובת־הנאה נוספת. גם מה שעשה עד כה זהו די והותר, וסוף־סוף צריך אדם לכבד את עצמו ולא להשתעבד לאחרים, לעזאזל, למיני מיטיבים ואנשי חסד, שאפילו עושים לך טובות שלא על מנת לקבל פרס, אף־על־פי־כן אתה מוחל להם גם על הטובות וגם על הכרת הטובות, ובשום פנים אינך רוצה להיות אסיר שלהם.

אולם האחרים – זהו, רחימאי, זהו כבר דבר אחר לגמרי. הנה, למשל, אותו מתושלח הנפח. בת חמודה היתה לו, מיני זו, עיניים של רקפות ופה של גדגדניות. והנה הלכה ונישאה לאיזה פונדקאי עלוב, שאיזה מין אומניבוס ציבורי…

אותה תחבורה ארורה שלנו. זהו אחד הפגעים האיומים שאינך יכול להיפטר מהם בשום פנים, זהו אחד מסימני התקופה המשוועים בכל צעד ושעל, כאילו זה חוק בל יעבור של ההתפתחות התעשייתית. אפילו ג’ו פרייזר, שהיה מטבעו אדם נוח לבריות, לא יכול היה שלא לקלל את עגלוני הטראם הללו, אותם מטומטמים שעיניהם בגבם, אותם מלאכי־השרת של מלאך המוות. והנה נפלה ההברה, וגם ג’ו פרייזר רמז על כך, כי במשפט כנגד חברת הטראם יכול אף הוא, תום מקגילס, לזכות זכיה של ממש. ואמא שלו, שהוא, תום, אינו יודע כלום עליה ומימיו לא ראה אותה, שמסיבות מותה לא גילו לו מעולם – הייתכן שיש כאן איזה קשר עניינים?

בכל אופן צריך אדם להיאחז בעולם של ממש ולא לשגות בעניינים חסרי תכלית. לכן מוטב להרהר במיני. אותה מיני, כפי שסיפרו לו, היא אלמנה מבעל פונדקאי, שאיזה אומניבוס ציבורי קיפח את חייו. היתה נחמדה – אבל היום? ומי יודע אם תרשה לו להתערב בעניינים שלה? ושמא נתנו לה מין שהי־פהי וסתמו לה את הפה והחתימוה על פתק ליגאלי, המשחרר מכל התחייבויות נוספות, בכל אופן – זהו עניין שכדאי לענות בו: אלמנה, משפט, עניין, וסיכוי לעשות רווחים. זהו.

אפילו מתחשק לו לאדם לראות את מיני זו סתם ככה, מה כבר הרעש. אלא שהחיים הללו מכינים לך הפתעות. הנה חשבת שמיני זו ירשה מבעלה הפונדקאי משהו, כי לא ייתכן שזה היה דווקא דלפון בהא הידיעה. ואותו מתושלח הנפח, אף הוא וודאי הנחיל לה משהו. חשבת שיש לה, נאמר, לפחות דירה משלה, ואולי גם בית משלה. ולמעשה – הגעת לאותו מקום שאמרו לך שהיא מצויה בו, והנה לא בית הוא זה, אלא כוורת של מיני בריות, קירות הבניין יש שהם קיימים, ויש שכבר מתפוררים, אחדים מצופים סיד ואחרים חשופים ומזוהמים. ואפילי אותו צבע אדמוני של לבינה, שאם הוא רענן יש בו משום שמחה לעין – אפילו הוא העטה מין גוון שלבזיון. עלית במדרגות של עץ, אבל הזהר לך ברנש, כאן תמצא גם ניצוק וגם אשבורן, ואם אינך נזהר – תענוג גדול לא תספוג כאן.

לא כדאי לתאר את כל אותם הראשים המציצים מכל הפינות, כנמלים מוחרדות מחרריהן, ממש תערוכה רבת־עניין בשביל פרצופולוגים. לבסוף הגעת. היינו הגעת לקומה, שלפי מה שאמרו לך שוכנת בה הקליינטית שלך. והנה כאן אתה מתחיל שוב מאלף. כי אם לשאול, מיד מתקבצים עליך כל הפרצופים הללו, ודורשים ממך תשובות על הא ועל דא, דין־וחשבון ממש, ומי יודע מה אתה מעלה. הרי סוף־סוף אינך יודע כיצד יקבלו את פניך, ואם בכלל תוכל לדבר באותו עניין שאתה מעוניין בו. סוף־סוף בחור חמד שלי, אל תשכח, אינך אלא עורך־דין צעיר, שאין לו כתפיים מאחורי גבו ושאין לו חשבון ערוך בבאנק, וששום ירושה אינה מחכה לו באופק, וכל מה שיש לו, זו רק תעודת גמר מבית־הספר ורשיון להופיע בבית־המשפט – כן חביבי, אמנם אתה מצווה לקפוץ על כל מציאה מזדמנת, אבל חלילה וחלילה לך להקדיח את התבשיל.

מה עושה תום? הוא דופק בדלת, שלפי כל ההשערות שוכנת מאחוריה אותה מיני המבוקשת. קול תינוק, או ביתר דיוק, צריחה של תינוק עונה לו. והנה גם צעדים מתקרבים. בשום פנים לא יכולת להסתלק הפעם מניה וביה, כפי שהיית נוהג בימי הקונדסות שלך. הדלת נפתחת, דמות אשה מעומעמת ובכי תינוק וצבע בלתי ברור של חלוק־בית.

– מה יש?

– האם היא יודעת במקרה אם… היינו שמא את מכירה את הגברת… בעצם רציתי…

– אינני מבינה כלום.

הכל היה אדיב למדי, אפילו מזכיר במקצת נשכחות, אלא השמנמונת הזאת, מי היא בעצם? היד מזמינה פנימה ומה יעשה עורך־דין צעיר במקרה כזה – הוא נכנס, ואפילו יושב ואפילו שומע איזה סיפור ארוך, שהמארחת מספרת על החובות שאין לה עד כה ושאין בכוונתה לעשות, ובכי התינוק מלווה את דבריה, מתגבר והולך, עד שהיא מוכרחה להפנות אליו. ורק עכשיו כשאשה מוזרה זו משמיעה פתאום הגיים רכים, כשהיא משדלת את בעל החי העצבני שבעריסה, מתברר לעורך־הדין הצעיר תום, שאין כל ספק, זוהי וודאי אותה מיני שהפליג לחפשה.

– מיני!

כמה צחקו השיניים הלבנות שלה! פשוט מאד, משום שהתברר לה, שאין זה מין גובה מטעם מפעל־המים. ואף הוא צחק, משום אותו צרוף מוזר בין מיני זו התקועה בזכרונו מאז הילדות ובין אותה אם התינוק המפרפרת נגד עיניו בחלוק זה שצבעו אינו ברור. היכן אותן הרקפות שבעיניים, ואותן גדגדניות שבשפתיים, היכן חן הנוער, היכן כל אלה? הלא היתה כזאת רזונת, וזו שלפניו שמנמונת, כמה מוזר הוא המושג: זמן. בכל אופן אין זו אותה מיני של מתושלח הנפח, שהכיר מאז.

אחר הפתיחה המוצלחה, ברור היה שהוא בר מזל. וכפי שיאמר לך כל מי שבקיא במשחק של קלפים, אין המזל בא במבודד. אם הוא כבר מופיע, הרי הוא ממטיר עליך סדרה של מקרים מוצלחים, אינך זוכה רק פעם אחת בלבד, לעולם ניתכת עליך שורה של זכיות.

כך הירהר תום, וכך וודאי היה מהרהר כל אדם במצבו. אולם לא כך מיני. כשהעלה את שם בעלה נשמתו עדן, מיד נפל עליה צעיף של קדרות, שכאילו סתם את פיה לגמרי. עיניה נתלו באותו תינוק בעריסה, שמי יודע מה יהא בסופו, שאי אפשר שלא לנוד לו לבן־בלי־אב זה. ואם אשה מתחילה לנוד, הרי לבסוף היא נדה גם לעצמה, שהיא עזובה, ודאגות אינן חסרות, ואבן קשורה בצוואריה, ואין לך מי שיתן לך אפילו עצה. העיניים מתקשרות דמעות, הראש שוקע־שוקע כאילו מחפש זרועות להשענה, וכל הדמות אומרת רגג ומגג, התפרקות אברים ממש. רבונו של עולם, אינני מקנא בשום גבר, אפילו הוא השונא הגדול שלי, אם הוא נמצא במחיצת אשה במצב כזה. כי מה כבר אפשר לעשות לה. אינו יודע מה לדבר, הרי כל הגה שלא במקומו, סכנה שיעורר מבול של דמעות, ואולי התפרצות של היסטריקה, ומי יודע עד היכן הדברים מגיעים. לתמוך בה אינו יכול, אפילו היא מתמעדת, כי כל ניע וניד שלו יכול לקבל בעיניה פירוש שאינו רצוי כלל וכלל… שום דבר אי אפשר לעשות במצב כזה, גם משום שדבר הגיוני כזה איננו בנמצא. במצב כזה אין איפוא ברירה, עליך לעמוד כגולם ולחכות עד… עד שיבוא איזה מפנה נוח יותר.

לאושרו של תום חל המפנה כהרף־עין. מיני היא אשת חיל, היא התגברה על חולשת־הדעת־לראווה שלה, כאילו משום שרצתה להפגין התעניינות בתום וכל המעסיק אותו. התינוק נשתתק כדרך התינוקות, וסוף־סוף התחילה גם שיחה. תום לא החמיץ את ההזדמנות, הצביע על מצבה, על הפחד מפני הגובה, ושאר דברים שקל לנחשם, הכל כמובן בחלקת־לשון כדי שלא לפגוע ברגשות ולא להחזירה לאווירה מסוכנת של דיכדוך. אבל – סוף סוף אין לחשוד בו שהוא מתכוון לבלבל לה סתם את המוח. הוא מכיר אותה והיא מכירה אותו, ומשום כך הוא רוצה לעזור לה, לא רק משום המקצוע המחייב שלו, אפילו לא משום הכעס הטבעי שלו על חברות התחבורה הקטלניות הללו, אלא כפי שאומרים – גם לזכרונות ילדות יש איזה משקל. אלא שגם עליה לעזור ואין בכך שום מאמץ מיוחד, משום שהיא צריכה רק לפשפש בזכרונה, ושמא יש אצלה מיני ניירות, ומי הם העדים שראו את המקרה ההוא. עליה גם לספר לו מה שקרה בפרוטרוט, כיצד אותו אומניבוס ארור עולל מה שעולל, ועיקר העיקרים אם חס ושלום לא חתמה על איזה כתב־שיחרור במשרד של חברת האומניבוסים, כי אם כך ברור כל העסק קבור.

מיני הקשיבה, ספק מתוך הבנה ספק מתוך דימדום אדיש, ופתאום אחר שהאורח קפץ מעניין לעניין, מהסבר להסבר, מפרט לפרט, אחר שרשם לו רישומים בפנקסו ועשה מין סיכום קצר מכל דבריה, כאילו התנצנצה תמיהה מוזרה בראשה והיא שואלת:

– ושמא אתה מתכוון שאעשה משפט לחברת האומניבוסים?

לאחר שנתברר לה, כי אמנם זהו בדיוק מה שעורך־הדין הצעיר מתכוון לעשות, ביקשה ממנו שהות, כי עליה לחשוב בדבר היטב. אמנם כל מה שאמר זוהי אמת לאמיתה, והוא רק מתוך ידידות סר אצלה, אבל כל זה כל כך פתאומי. אמת ויציב, בימי הילדות היה חבר שלה, זאת אומרת בילי היה בעצם החבר שלה, והוא היה החבר של בילי, אבל מים רבים זרמו כבר מאז לים, ומי כבר סומך על זכרונות ילדות, בפרט שאחד עולה בשלבים ואחר דווקא להיפך. בקיצור, עליה להתייעץ, כי סוף־סוף מי יודע מה טמון בכל העניין, ואם כדאי להתחיל בהתעסקות עם חברה כזאת גדולה, ומי יודע מה פרצופים כאלה יכולים להביא עליך, ואם צרות, הרי בסחורה זו אין לה עכשיו דווקא שום מחסור.

וכך הווה. אי אפשר היה להשפיע עליה, ואולי טוב כך. הרי שאין לקפוץ מיד עד הגג. תום הדביק איפוא לשפתיו בת־צחוק משרדית, כפי שסיגל לעצמו אחר שקידה של שעות ארוכות לפני המראה, אמר שלום נימוסי מאד והזמין את הקליינטית למשרדו להמשך השיחה.

עד כאן הכל טוב ויפה, הכל התנהל פחות או יותר לפי התוכנית, אבל מה שקרה עכשיו, באותה טראטוריה קטנה וזולה, שתום סר אליה כדי להטעין את בני מעיו במטען של מאקארוני – הוא שקרה עכשיו, זה חרג באמת לגמרי מן המסגרת. כי את מי הוא רואה לפניו – הלא זה בילי מייגריט, אותו בעל אגרופים מפורסם, שבשעתו הבטיח לעשות מכל העולם דייסה מטוגנת אחת, אם רק יאמר כי כך רצונו. קפץ תום ממקומו, בלע את המאקארוני שבפיו בחופזה, ורצה לחבק ידיד וותיק זה. סוף־סוף לא יזיק לעורך־דין צעיר גם קשר כזה וגם טיפוח זכרונות, שכן לעולם אין לך ערובה מניין ההרווחה באה. אבל מה גדול תימהונו שבתגובה על זרועותיו הפתוחות ויחסו הלבבי הגלוי הוא שומע:

– הי תינוק, את כל החיבוקים שלך תחזיק בשביל עצמך!

תום נדהם, אבל עורך־דין מתבלבל – הייתכן? מיד הוא מקבל את הנימה שנזרקה בפניו ועונה בנוסח דומה:

– אל תקשקש כפרא אדם, מה העסק הארור שהביא אותך דווקא לכאן!

כל זה היה כמובן כלפי חוץ, כי כלפי פנים היה הכל מעורפל ומבולבל, כי מי השד שהרגיז כך בלי סיבה את הפר טוב־המזג הזה? ולא נתברר העניין שעה ארוכה, אלא שבסוף עלה בידי תום להושיב את בילי ממולו, ואף־על־פי שהכובע שלו היה מופשל לצד, ושתי רגליו היו שטוחות לראווה על השולחן, נתברר כי אותו בילי ואותה מיני, או אותה מיני ואותו בילי…

כיצד בעצם יכול אדם להבטיח לעצמו הצלחה פוליטית? אפילו הוא עשיר ובעל ייחוס, ויש לו ידידים דורשי שלומו ואנשי סוד משלו וכיוצא בזה, כיצד אלו עושים לו שם ופרסומת, כיצד הם עצמם מגיעים לכלל דעה, שפלוני אלמוני צריך להיות להם לפה, ראש וקצין, והם בוחרים בו ומכריחים גם אחרים לבחור בו? מכאן אתה למד שאין העניין קל כל כך כפי שהוא מצטייר בסקירה חטופה, וצריך להיות מומחה לכך, כי אם אתה תלוי בקולות בוחרים ואינך יודע כיצד משיגים קולות כאלה, אתה אפילו גאון ומאור עולם, אבל לעולם לא תיבחר במשטר דימוקראטי. וכדי שיהיו לך שם ופרסומת, צריך שרבים ככל האפשר יכירו אותך, לא כל כך פנים אל פנים, אלא לפי שמועה, או לפי מעשים שאתה עתיד לעשות, אם רק תינתן לך אפשרות לכך. מכאן שרק לפי שיטה קיבוצית, דהיינו שורה של עוזרים ועוזרי עוזרים, שגם להם יש שוב עוזרים ועוזרי עוזרים, ושאליהם מצטרפים שוב נספחים ונספחי נספחים, וכו' וכו', אפשר לכבוש את הקיבוץ האנושי, כלומר, לאסוף את הקולות הדרושים בשביל כל מי שרוצה להיבחר בבחירות הקרויות דימוקראטיות. אתה מדבר על דימוקראטיה, על שיוויון, על זכויות, ומה הוא סך הכל? אמנם זכות השילטון אינה עוברת בירושה, אמנם להלכה לכל אדם דעה משלו, אבל למעשה אם פלוני זריז רוצה דווקא לעלות בסולם, ויש לו אמצעים לכך וקצת שכל לכך, הוא עושה לעצמו חסידים וקונה לעצמו תומכים ומפיץ שמועות על עצמו, או כפי שאומרים עושה פרסומת לעצמו, וכך הוא יכול להיבחר ולהגיע אפילו לכס המעלה, בלי כל צורך בסגולות מיוחדות שהן כאילו מייחדות אותו לכך.

כך כמובן טוענים המתנגדים לסדרים הדימוקראטיים. וכמובן אין הם מביאים בחשבון, כי אפשר להפוך את השיפוד המשונן כלפיהם ולשאול אותם: ממה נפשך, אם ייתכן כי הנבחר על פי בחירות דימוקראטיות יכול שמלבד הכשרון לבחירות אין בו שום סגולה המזכה אותו לכהונה, כלום מתקבל על הדעת שיש הכשרה כזאת דווקא למי שבא לשלוט בזכות אבות? או בזכות של מי שמארגן כנופיה של עושי רצונו והוא משליט קודם עליהם ואחר כך על הכלל את עריצות שררתו? מכאן אמור שעל אף הכל, בחירות עממיות, אפילו אין הן מושלמות מבחינה זו או אחרת…

ומה עניין הבחירות וסולם ההצלחה הפוליטית, וכל המחשבות הללו על המשטר הדימוקראטי – מה בין כל זה ולבין האושפיז בילי היושב מול עורך־הדין תום מקגילס? אלא אם אתה צעיר, ואם אתה רואה את העולם בעיניים חודרות, ורוצה להשיג ככל שידך מגעת, כלום אפשר שלא לגלגל מחשבות מסוג זה, בפרט שאותו בילי בעל השרירים כאילו ממש נוצר לכמה וכמה תפקידים, שמצטיירים נגד עיניך בקווים כל כך ברורים. אמנם בעל הדבר, בילי עצמו, לא ידע על כך כל מאומה. וכי כיצד ידע? הלא ברור שלפי אופיו ותכונתו בכלל לא ידע כל כך הרבה. המעט שבילי ידע לא היה אלא שאהב את מיני עוד מאז, עוד כשעיניה היו כרקפות ושפתיה כגדגדניות. ואפילו עוד לפני זה. אלא, יקחהו השד, קפץ אותו פונדקאי מזוהם, הלוואי שהיה עושה אז רושם כאילו מתה עליו אמו, ואותו מתושלח העקשן־כפרד רצה בנחמת נכדים תיכף ומיד ולא הסכים לחכות עד שבילי מיינריט יתחיל לגרוף רווחים כפי שהיה מבטיח לו. ואפילו עכשיו, שאותו פונדקאי ארור הסתדר כבר בעולם הבא, ואותה מיני השמינה לא מעט, לא רקפות ולא גדגדניות לה, אפילו עכשיו יש והיא בשבילו עודה מיני. היא עזבה אותך פרצוף טיפשי שכמוך, נכון. משום כך אינך סר אליה. אבל אם היא באה לשאול עצה אצלו, ודווקא בנוגע לדבר מסויים ועדין, כלום יכול הוא לומר לה שאותו תום קדחן, מי שהיה חברמן של ברזל, איננו בסדר הפעם? לכל השדים והרוחות. מוטב לה אילו היתה שואלת לדעתו על איזה חכם־בלילה אחר, שאפשר לעשות ממנו דייסה כדי לפטם חזירים. ובכלל בעניין מיני, צריך תום לדעת, שלא יצא מזה כלום בימים ההם, ולא יצא כלום גם היום. הלא רק משוגע יתחיל להתעסק עכשיו עם אלמנה, שמלבד התינוק שבעריסתו, אין לה כלום. עד כאן פליטותיו של בילי.

ומכאן ואילך מתחילה פרשת תום ומיני, שסוף־סוף ביקרה במשרדו, ואפילו התחייכה אליו כשלחץ את ידה, והעיניים שלה קיבלו שוב גוונוון של רקפתיות, ובכלל אם לא לשים לב לשמלות הארורות שלה, שהשד יודע למה היא לובשת דווקא ממאיסות כאלה, ייתכן מאד שהיא עצמה לא היתה מאוסה כל כך. וכמובן שלא היתה רק פגישה אחת, הלא צריך היה לעשות כל מיני הכנות, לברר פרטים, להסביר כיצד עליה לטעון לפני כס המשפט, וכל זה דורש הרבה זמן. וכאשר לא היה לה זמן לבקר אצלו, ברור שהוא מוכרח היה לבקר אצלה. וכך כממילא הגיע ביניהם אף לנשיקות. איך שהוא העניין הסתדר, כלומר משפטו הראשון של תום צריך היה להיערך בימים הקרובים. ואם להיות אובייקטיבי לגמרי, הרי זה לא רע לגמרי בשביל טיפוס מתחיל כמו תום. וייתכן מאד שעוד יצמח ויגיע למדרגה של עורך־דין לא רע, ואפילו למעלה מזה.

תחום שככה לו

אותו ידיד, היושב עתה לתומו על ספסל בשדרת עצים משרים צל, מצטיין בכף־רגל גדולה שעושה רושם כאילו היא נאחזת ומסתבכות בקרקע, וכאילו בשום פנים לא תוכל לנתק תוך כדי מאמץ את קישוריה ולהשתחרר מסיבוכיה… ומאחר שראית אותה כף־רגל בצורה שלה ובאופי שלה, אפילו היא חבויה בנעל, מיד אינך מביט שוב לא על הטיפוס הצנום והמחוטב, ולא על הבעת הפה החביבה, ולא על השפתיים שכאילו יש בהן רכות, ולא על העיניים שעתה הן מימיות, ויחד עם זה נוצצות מכוח איזו אש גנוזה, ואותו סנטר של עקשנים הבולט כמחאה של מרי מתוך הפרצוף – שכן דווקא כף־הרגל, היא בלבד, כאילו רוצה לגלות את כל הטמירין של הטיפוס.

יושב אותו ידיד לעצמו, מניח לצידו תיק מלא תכניות וחשבונות ומיני דיפתראות, שהן ערובה לפרנסתו ותפקידו ותעודתו בחיים, מגלגל זנב סיגרית ומלכסן עיניים אל עוברים ושבים. ככה זה.

אלא, לא די לו בכך. כי על אפו ועל חמתו של אותו תיק מלא תוכניות וחשבונות, הוא תוהה ושוכח, או כמעט שוכח, את תפקידו ותעודתו לעתיד לבוא, אף־על־פי שבהיותו כפות לאותה צורה מיוחדת של כף־רגלו הוא מחוייב לנהוג כפי שמוטל על הטיפוס שלו. האמונה, הוא כמעט שוכח הכל, אגב איזו יציאה משונה מהכלים המקובלים, שהם כל כך נוחים לבריות, כיון שכבר הספיקו להתרגל אליהם עד… עד שהוא רואה אותה אשה, העוברת באותה שדרה של עוברים ושבים, והנה עברה וחמקה ונבלעה בבלתי־נודע.

ומי הוא אותו ידיד היושב כאן במבודד? כלום אין הוא דומה דמיון מפליא לאותו מהנדס־מכונאי עמנואל דובי?

אותם עוברים ושבים, שלא איכפת מה הם ומאין הם ולאן הם, הרי הם כמוגמרים ומושלמים בתוך עצמם, כי חמקו מן העיניים, מיד נבלעו בערפילי דרכיהם. מה שלא כן אותה אשה, שעיניה סיגליות גדולות, נפערות לקראת איזה טל שצריך לרענן אותן; ואותן שפתיים צרובות שלה, גם לפי קו הקשת גם לפי תווי הבלט, כאילו מתנות תנאי מפורש, שהקול שלה יהא צרוד כמו מהתרגשות עצורה והתיצרות שופעת שבלב; ואותן תנועות נפסקות שלה, שלעולם אינן נגמרות כל צורכן; ואפילו ההילוך שלה, הפשוטה שבתנועות, כאילו אינו הילוך המכוון לאיזה גמר, אלא מעשה קפנדריה בתוך מעשה קפנדריה. אומר אותו ידיד: מובטחני שאפילו מי שלא ראה אותה לא ברחוב ולא בבית, לא במסיבה של מתיידדים סנטימנטאליים ולא באיזו חזרה תיאטרלית, בכל זאת הוא רואה אותה כניצבת ממולו. הלא אם תרצו, זו היא שרונה – בשינוי צורה במקצת. בשמלת הפסים הכחולים המחופתת למחצה, בסנדלי התחש שעקביהם קצוצים, בשערות האלה שלה, שלא ידוע אם הן גזוזות או מקובצות, הנה היא נושאת את חופת הגאווה הנשית שלה, כרבות מבנות מינה, שהמניע הפנימי שלהן בוודאי אינו מחוור עד גמירה, הנה היא בשאר סממניה וטעמיה, שבכולם סימן וטעם, ואף־על־פי־כן אפילו אחד מהם לא הגיע לתכלית של מוגמרות.

כיוון שכך ממלמל מר עמנואל דובי נכחו:

– אני נשבע לך, אפילו אני יודע שהעולם טובע, אפילו אחים שלי נרצחים, אפילו נפשי נטרדת ממקומה והמחנק עולה משוחת הלב עד כדי טירוף הדעת, אפילו אני עומד ומתגלגל מבית־קברות אחד למשנהו, אפילו כל ימי חיי אני יושב ישיבה של שבעה וכל השדים והמזיקים שבעולם מלחשים באוזני תנחישים של זוועה, אפילו כך, אין אני שוכח את שרונה, מי שהיתה אשתי המקודשת בימים עברו!

ככה זה. כך דיבר לתומו המהנדס־המכונאי מר עמנואל דובי, מי שהיה חולה לפנים, ומי שכנראה הספיק להחלים, אף שאולי לא במידה הנדרשת על ידי המהדרים.

והנה באותה שדרה ובאותם ספסלים נמצאים לא רק אותו ידיד, ולא רק אותה שרונה וצלליה, ולא רק אותן שבועות שלו…

הנה אותו בעל חוטם, חוטם יהודי ממש, כפי שכל שונאי ישראל רגילים לתארו, וזקנו הלבן – יורד על חזהו, ואותם גבינים סמורים שלו, כפי שציירים זחתנים משתמשים בהם כדי להדביק תו של פחד בטיפוסים שלהם, והפיליון המתיירקן השמוט על פדחתו, כאילו מסלק כל טירדה מיותרת מהמצח המפליג בהירהורים, ואותו חלוק ארוך ושחרחר שכאילו בא להבליע את הגוף ולהבליט את הראש – אח, מה תתן ומה תוסיף כאן תוספת תיאור. כי מי הוא זה שאינו מכיר אותו טיפוס של סב, אם הוא בשבילו דמות מזרחית אכסוטית בלבד או כצד מן העבר, או סמל המיוחדות היהודית, זו שאין בה שום פעולה וכולה אומרת נפעלות, או שיש בה זכר למלכות הכוזרים שנטרדה בלא עת, או שמעלה זכר של ראש משפחה עריץ, המטיל פחדו לא רק על בניו ובני־ביתו, אלא על כל העיירה כולה מעיירות מזרח אירופה… יהא איך שיהא, טיפוס זה ידוע, והדעה על הטיפוס ידועה, לאמור שבלא שום פיקפוק הוא מושלם בתוכו, כזה עומד ויציב, הגם שעתה, כמו שאומרים בעוונותינו הרבים, פחתה והלכה יציבותו…

מי הוא שרוצה, כי אותו טיפוס יהא דווקא נעלה מכל נעלה, שיהא שוקד על דברי חכמים ומבדיל בין מסורת אבות לצורכי השעה, ומפריד בין קליפה לתוך, ויהא רואה לא רק מה שמצא בפירושים ופירושי פירושים, אלא מה שעתה נולד והולך, בקיצור מין פילוסוף והוגה דעות. לומד מן העבר ועושה חשבונות בשביל העתיד לבוא, וסותם פרצות שבין הדורות? האמת, אין הוא כזה. הלא הוא סמל ההסתפקות בפירושי פירושים של מה שהיה, היה ואיננו. ומוטב לראותו כמות שהוא, בלי להוסיף ובלי לגרוע, יושב לתומו על הספסל, מתחמם לאור החמה ומלא רציחה על האפיקורסים הללו, פורקי עול סייגים, שאין לו ודומהו שליטה עליהם, בעוונותינו הרבים.

– הלא זה סמל, זהו גילום הפאסיביות, זהו שדף ההיסטוריה שלנו – ממלמל לעצמו עמנואל דובי – וזה הטעם לבולמוס של אקטיביות שתקף את הדור הקוקדם, כלומר את טובי בניו, וזו הסיבה לכך שברצותך לתאר את חיינו, את חיינו לא רק בעבר הרחוק האתר־תנכי, אלא גם בעבר הקרוב ואולי גם בהווה, אי אתה יכול לתאר פעולות. אלא כמעט תמיד רק היגויים, ושוב היגויים, מחשבות מופשטות, תלי תלים של תיאוריות, ובסך הכל קש, קש, שממנו נוצר המושג קישקוש…

מצל האילנות של השדרה מבצבצת גזוזטרתו של הרופא המפורסם, אותו ד"ר רענן, אותו מומחה למחלות מסוג עדין ביותר, אותו בעל זקנקן צעיר ושפם צעיר וקרחת צעירה, שלפתחו צובאות מטרוניות שמנות ורזות, גוצות ומכווצות, נרחבות וענפות, כאן אתה רואה שחוחות ומגולגלות כצימוקים וכאן זקופות כתמר וזורחות כחמה, מכל המינים והסוגים, מכל המדרגות של הרחבת הפה ופטירת הלשון, שעושות בדברים מחובבים ושפה מדובשת, ושמתפרצות כאש לוהטת, אלו בציצים ופרחים ואלה בקוצים וברקנים, אלו כחתולות של קטיפה ואלו כנחשים ועקרבים – יש ברוך השם מכל המינים, יש ויש.

אבל יחד עם זה, באותו צבא נשים, שמשננות לעצמן כי טוב הוא לאשה באה־בימים, שלאור מציאות נכדים ונינים אינה יכולה שוב להסתיר את מניין שנותיה, אם יש לה איזה מיחוש חשוב, שכן זה פתחון־פה לצביאה על פתחם של רופאים, והתערבות בקהל והפלגה בשבחם של מכאובים, ומתן איזו חשיבות גם לבעלת המכאובים. ויש בכך פתח להתפנקות אצל בנים ובני־בנים, ויש פירות מתוקים מאינוס כזה של חמלה והתגלגלות כזאת של רחמים… אבל יחד עם זה אינך יכול שלא להכיר בפלונית המקומטת והממורטטת, או באלמונית המתנודדת והמתמודדת בכבדות, את סבתה שלך או של אחרים, מאותן סבתות מוזרות, שבלילות חורף ארוכים היו קולפות תפוחים של מרתף מקומטים וטעימים וערבים, כהטעם והערבות של סבתה. הנה היא, אותה סבתה מושלמת, אותה סבתה ששום קו ושום תג אינם אצלה למותר.

– זוהי שומרת גחלת הגזע והדם, כוהנת היעוד המסתורי שלנו, זהו סמל הכוחות המגיים שהביאונו עד הלום – קובע בהבעה של חשיבות גדולה המהנדס עמנואל דובי.

והנה אם, מזויינת בבקבוקים וצרורות וחפיסות, ואין סוף לכיסי סתר וממגרות סודיות באותה עגלת־ילדים אשר לפניה. פרצופה כדורי, בלוריתה מתנופפת עם רוח, חולצתה הסרוגה כחולה, והמקטורן שעל גבה חום־אדמוני כגון השמלה, ורק רגליה שמנות למעלה מכוח התיאור. כלום זוהי אותה שושנה..? לא ייתכן. אותה תינוקת שלצידה ואותה טבעת קידושין בולטת במתכוון על אצבעה, ואותו בטחון של בעלות בכל הווייתה – הלא כל אלה מעידים על הצלחה משפחתית, ואולי אפילו אושר משפחתי… כך, כך. ככה זה.

ולא זו בלבד, אלא כל כך הרבה אמהות כאן ועגלות־ילדים ותינוקות, בעיקר תינוקות, זוחלים ומטפסים ומתרוצצים, מכל המינים.

וסמוך להם אחת פשוקת רגליים. מעילה הירוק מכופתר בכפתור אחד ומחשף שמלת־תועלת ירוקה עם פסי ורד. שערותיה גזוזות, שחורות, חלקות. ובמחוז העיניים והפה קמטוטים ובני קמטוטים. האצבעות מכוסכסות משטיף כלים וכבסים. ואותו ספר רוסי ואינטליגנטי שעל ברכיה. ואותם גרבי צמר שעל רגליה. ולעומת כל אלה קול צלול זה שלה, כאילו מעולם אחר, מעולם של זמירות רוסיות בימים הנשכחים הללו… לזו דווקא אין תינוקת – ממלמל אל מולו עמנואל המכונה נא.

כך יושבים כאן בטבור הדברים הוא והיא והעולם. ככה זה. יש כאן סבא וסבתא והשלימות, יש כאן תינוקים ותינוקות והעתיד. אולם הבנים והבנות, המקשרים בין הדור ההוא והדור הצומח, כל האמהות הללו, והטפלניות הללו העוברות כאן בסך ומריצות את עגלות־הילדים לפניהן. כל אלה, כל ההווה הזה – אינם שום עצם לעצמו, כאילו שום עיקר באורו של עולם, אלא איזו קליפה טפלה שלבסוף יזרקוה. אף שעתה היא, כנראה, הכרחית…

– בחיי אני נשבע לך – אומר עמנואל דובי – לא הייתי מרוצה כלל וכלל בזמנים הרעים שלנו, שהיית עובדת כעוזרת בגן־ילדים. שבע או שמונה שעות את מתחזקת שם להיות חכמה ויודעת־הכל באותה אווירה של מלמולים ובלבולים והתכנפות בפרימיטיב תינוקי. ואחר כך, אחרי שבע או שמונה שעות אלה, שוב הסתגלות אחרת, למשק בית ובעל, לא לא, לא לכך התכוונתי שעה שקשרתי חייך בחיי. אין שום ספק, הכוונה שלך היתה טובה. ואפילו היתה כוונה מפורשת מצדך לביטול רצונך מפני רצוני. ומשום שנחוצה הכנה של שעות כדי לעבור ממצב נפשי אחד למשנהו, היית בינתיים משלחת אותי מן הבית – לשם התפרנסות. זהו. אלא יש כאן קוץ, ומסוגיה אחרת לגמרי, כי מי יאמר לי כמה זמן יכולה אשה להיות שטופה רגש של מסירות בלי שתהיה לה שלימותה הנפשית של סבתה? ברור, שום חיפוש כאן ושום סיפוק קטן שם אינו יכול לשמש תרופה לטעם התפל ולהרגשת הרפרפת, כל זמן שאת אינך סבתה, אותה סבתה שהגיעה לשלימות. ככה זה.

– ואם תאמר התעסקות בבית חולים, ומעין חובה להיות אחות רחמניה לא רק לחולים בלבד אלא גם לאותם רופאים גולמים, שטרדנות חוליהם ממררת את חייהם ומורטת עצביהם שלא לטובת הכלל. לא גם זה לא יועיל. אפילו היא מתנדבת לצבא, ואפילו לומדת כיצד נוהגים במכונית, ומבליטה בגאווה מכנסיים מזופתים של חאקי, ויבלות בכף יד גרומה, ואפילו אומרת שעושה זאת משום החובה המוטלת על כל מי ששואף אל חירות ולמען עתידם ובטחונם של כל אותם תינוקות – אין בכך שום תועלת. אין כאן שום מוצא. ככה זה. דור טפשי כזה אנחנו.

העוברים־והשבים נתפרחו לעבריהם, אפילו הסבתות מגזוזטרת הרופא המפורסם, אפילו סבא סמל העבר, וכל אותם תינוקות וכל אותן אמהות וטפלניות, וכל אותם בחורים סתם וכל אותם חיילים מכל מיני גדודים – כולם כאיש אחד נגוזו. שעת הצהריים הגיעה. ורק אותו אופטימיסטן משונה, אותו ידיד שעל הספסל, נשאר תקוע במקומו וטופל חוכמה לחוכמה ותולה עיניו באותה כף־רגל טיפוסית שלו, שהיא כל כך נאחזת ומסתבכת בקרקע.

– בחיי אני נשבע לך – הוא אומר – כי לעולם אין להשיג איזו מטרה אם גדר־הראות מרחיקה מדי, שבמרחק מסויים נפגעים מתחומו של מוות, ובעל כורחו תוהה אדם ושואל: למי אני עמל ולמי אני חי? מכאן, שחייב אדם לסמא את עיניו במקצת, ומיד הוא רואה את עצמו ואת עולמו באור מובן לגמרי…

כך הפטיר עמנואל דובי, שמדמה היה כי הוא טוען כלפי אותה שרונה, או מי שהיתה שרונה, אף שלא היתה מימיה גננת בגן ילדים, ולא שאפה אל אותה מסירות של סבתה, ולא שימשה בבית־חולים אחות רחמניה, ולא התגייסה לשום צבא, אלא היתה שרונה אחרת לגמרי. וכלום אפשר היה לדרוש מעמנואל דובי שידבר אל שרונה כפי שהיא במציאות, וכלום יש לך אדם נורמאלי בעולם, הרואה את זולתו באור מציאותי? מי הוא העושה כך?

והנה שוב טיפוס אחר, טיפוס ששערותיו דהות ומצחו רחב וכתפיו רחבות למעלה מן הראוי לקומתו, כזה מרוחרב ומגורמם, כזה יונק מקטרת ותולש מלים, בקיצור כזה מנדל זפת. הנה הוא יושב על הספסל העירוני לצד עמנואל דובי, כאילו ישב שם זה שעות שעות ארוכות.

– ובכן כשהייתי באותה מדינה…

– מנדל, אתה באמת היית באותה מדינה?

מנדל מספר. ולמה לא יספר לו לעמנואל דובי שעה שהנפש מתפקעת מרוב החוויות שנצטברו בה.

– אחד היה שם, כזה שחור וגיבח, וגם שפם היה לו, כזה ספרדי, אתה מבין?

שואל עמנואל דובי:

– הבאמת היית בספרד, מנדל, הבאמת?

– אני נוסע לצרפת, ומשם אני נוסע ברכבת. ומה לומר לך, היו שם חברים בכל מקום, ואומרים לי שסגרו את הגבול ואי אפשר לעבור.

– הגבול בין צרפת לספרד?

– אבל יש אפשרות לגנוב את הגבול, כל מי שרוצה בכך, אלא שלא קל, כי צריך ללכת בהרים, במשעולים מסוכנים, ומי שלא רגיל, נופל שם.

– ואתה?

– אומר אני, מה יש הרים, אם הגבול סגור צריך ללכת במקום שאפשר ללכת. אומר לי השחור, אתה בחור משלנו. אומר אני לו שאני בחור רוסי, אתה מבין, זאת אומרת, אני יהודי, ודווקא מארץ־ישראל, ואצלנו יודעים שמה שצריך צריך, ומה שרוצים לעשות עושים בלי חוכמות. ואם הוא ספרדי או צרפתי או השד יודע מי, זה לא איכפת לי. העיקר שהוא חבר טוב. ואם הוא לא כמו הצרפתים שסגרו את הגבול, הרי זה טוב. ושלא יחשוב שאצלנו אין יודעים מה העניין, ומה כל העסקים שעשו.

– והם באמת סגרו את הגבול?

– סגרו, וודאי שסגרו, כל תינוק יודע זאת, שהיתה שם התמודדות כוחות. אלה סוגרים את הגבול מכאן, ואלו מהים עושים מה שעושים, גם זאת יודעים כולם. אולם אם סגרו וצריך ללכת בהרים, נלך בהרים. אומר אני לו: יודעים אצלנו את כל העניינים המזופתים הללו.

– וכמה היו ההולכים?

– שלושה היינו. זאת אומרת אנחנו שלושה ועוד השחור שהלך לפנינו, שהיה מורה־הדרך שלנו. וכשבאנו לפני הגבול, וזה היה כבר בהרים, הכניסו אותנו למין צריף, ושם איזה מחסן של שברי־כלים וזה על יד בית בודד בהרים, ושם סגרו אותנו, כי פחדו שיבואו שומרי הגבולין.

– וכיצד טיפלו בכם?

– אפילו לאכול לא נתנו לנו, הממזרים, אלא ברך של גבינה לכל איש, וגם כוס של משקה, אבל הגבינה היתה נוקשה והמשקה מסריח, אתה מבין. לא חשוב, סובלים כשצריך לסבול. ומה כבר אותה זקנה קמצנית שבגבול צריכה לתת לכל אותם גונבי הגבול? היא כמובן נותנת את הגרוע, וכי למה לה לתת מן הטוב? אבל אני ידעתי שאם נתנה דווקא מן הדברים המעופשים שלה, סימן שלא כל כך הרבה עברו שם, כיון שאילו היו עוברים שם רבים, היו אוכלים מקודם את כל המאכלים המעופשים שלה. ובאמת סיפרו לי שלא הלכו בדרך זו מקודם, אלא אחר שגילו את הדרך הקודמת צריך היה לחפש שבילים חדשים. אפילו לא איכפת היה לי, שאותה זקנה קמצנית קיבלה מה שקיבלה במזומנים, ואפילו כפל כפליים משווי הגבינה אילו היתה טובה.

– כבשים תמימים שכאלה!

– ומי שהתרעם היה דווקא אמריקאי, אחד מהשלושה, ושמו בילי מיינריט, גוי לא צעיר ביותר, בחור כהלכה, שאחר כך קיטעו לו רגל כשהיתה סכנה לחייו.

– מתי קיטעו לו?

– זה היה אחר כך. לפי שעה אנחנו שוכבים באותו צריף, כל איש מסתדר כפי שיכול, והאמריקאי בכל זאת מאד לא נוח לו. לא היה כמוני, אפילו לא כאותו שמרל החייט מלודז', שדומה יותר לאיזה מין שחפן ולא לגונב גבולין. אומר בילי: מה צריכים להרוויח עלינו כל הקופים הללו, שחורי הפנים הללו! צריך לתת להם בבטן ודי.

– ומה היה אותו בילי?

– עליך לדעת שבילי זה אגרופן היה, ואף־על־פי שהזדקן, היה יודע מה היא מכה ומה כוחה. אלא שמפונדרק כמו כל האמריקאים הללו, אפילו שהוא גדול כזה ושמן כזה. בילי – אני אומר לו – הלא זוהי מלחמה. איזו מלחמה – הוא אומר – זוהי מלחמת פשפשים. גם אצלנו באמריקה היתה מלחמה כזאת. היו שם אצלנו בעלי נחלאות וכל מיני גיבורים גדולים בפה וחיים להם בכל טוב. והחברמנים שלנו מה? עושים מלחמה של חירות. מוחלים להם על פקידים שלהם, וחיילים שלהם ומושלים שלהם ורמאים שלהם, על כל מיני מכות מוחלים. כי אני בילי, וכל החברים שלי, כולנו אוהבים חופש, ובלי שום אדונים, ויכול אתה לשאול אפילו אצל אותו מתושלח הנפח הזקן, שחבל שכבר מת, שבשביתה אחת, עשיתי אני מה שלא עשו אחרים, וזו היתה השביתה הגדולה שבכל העולם. מאה שעות עמדנו שם בלי הפסקה, כולם על הרגליים, אין אוכלים ואין שותים ואין ישנים. וכל זמן שבילי חי, כל זמן שבילי אינו בבית־קברות, כל זמן שיש אגרוף לבילי, נראה מי מכה את מי.

– אבל אותו שמרל, כיצד אמרת, שמרל מלודז'?

– יש לו לשמרל מין דרך־ארץ לגויים, אבל יש ואינו יכול להתאפק. פוליטיקה זו של הגוי, של האמריקאי, זהו דיבור של יושב קרנות ולא פוליטיקה, ואותו שמרל השחפן הוא חייט ובעל הכרה, אבל גם חברמן, כי מיד הוא אומר לאותו גוי, שזוהי מלחמה של עולם חדש בעולם ישן. כה אראה בנחמה, הוא אומר, כל העולם הישן מתפורר, ושום כוח אינו יכול להחזיק את הכלכלה של העולם הישן, שהוא קאפיטל ורק קאפיטל, ועכשיו בא הזמן בשביל עבודה ורק עבודה. ואותו קאפיטל רוצה להחזיק בשיניים, ולא רק בשיניים, אלא בפצצות ומטוסים ושאר התחבולות הארורות, אבל מה שהיה היה, כה אראה בנחמה, שום כוח בעולם לא יעכב את הגאולה. ומצווה היא לדחוק את הקץ – משמיע שמרל בעיניים נוצצות כמו מקדחת – ומשום כך הוא בא לכאן, וגונב גבול, והולך לאן שהולך עם כל החברים שלו. הגיע עכשיו הזמן לסיבוב ראשון, והכרח הוא שזה יצליח, כי אם זה שומט, היכן אנו עומדים?

– ואתה מנדל, מה אתה?

– אני? הם מתחרחרים ומתרתחים ומתגרים ומשלימים, ממש כמו ילדים. ואני משקיט אותם כל הזמן, אומר להם שיחכו קצת, ואם נגיע למחוז החפץ שלנו, נראה מה העניינים. לפי שעה יודעים שיש מלחמה, כי הטמאים המטומאים רוצים בה. הגם שכל צד רוצה בשלטון, ואפילו ג’ון בול. וגם דוד סם אינו שותק. ומכל מקום זה טוב, שיש שם גם אחד או שניים מארץ־ישראל, ולא די בזה, אלא שאני מביא גם סוסים. וסוסים זה דבר גדול. ומה יש להתרתח מראש, אתה מבין?

– אני מבין, אלא… שמע, מנדל, ולמה סיפרת לי את כל הבילבול הזה?

נותן בו מנדל את עיניו ושואל:

– ומה מכוח הבריאות?

– אני, כך. כמעט בריא. וודאי שמעת…

– שמעתי. וכיון שאתה בריא, ואתה מהנדס, ואתה חופשי לעצמך…

– אה, יש לך הצעה בשבילי?

– למה לא, אני מוביל שוב סוסים, ואם אתה חברמן אתה מצטרף אלי…

– כלומר אתה מזמין אותי לספרד המתבוססת בדמיה! הלא שם יורים ואפשר גם למות.

– וודאי, שם מתים כזבובים, אני אומר לך. כאלה פני העולם היום. זהו.

אן מקגילס לומדת לחיות

בחורה אמריקאית, חושבים רבים לא רק בחוץ־לארץ אלא אפילו בארצות־הברית, זוהי מין בריה היודעת לעבוד כשד, למשל באיזה משרד, או מסעדה, או כיוצא בזה, וגם לעשות רושם חיצוני בעזרת כל מיני תחבולות של יופי לפי התדגים האחרון של איזו כוכבנית הוליבודית – ובעיצומו של דבר שתי מטרות נגד עיניה: לצוד לעצמה איזה מין פרצוף, המצטיין קודם כל במשכורת שמנה או איזו הכנסה קבועה אחרת, כדי שאפשר יהיה להחזיק דירה המצויידת בכל ששים האמצאות המחוכמות נוסח המאה העשרים האמריקאית, יחד עם באטלר בעל וותק, ומסיבת־תה קבועה בשביל כמה עשרות דודות מן החברה הטובה, לטייל במכונית יקרה־ככל־האפשר, ולהרוג את כל שעות החיים במירב של נעימים; ואם לאו, הרי לפחות להתקבל לסטודיה הוליבודית, ולהבריק שם אפילו בתפקיד לא כל כך ראשי, להתפרסם בכל מיני מאגאזינים, לשמש בשביל תווית לכל מיני מצרכים, למשל על גבי עטיפות סבון של יופי, והעיקר לקרון מכל בדי הראינוע בכל רחבי העולם. אם כך ואם כך מה הפלא שכולן כאחת מטפלות בפרטים שונים של יופי, משגיחות שהרגליים תהיינה חטובות כמתכונת, שהגיזרה הדקה תהא מזכירה את אלילות הנחשים מהתקופה המיקינית, שהרעמה תהיה בלונדית לפי גוון התואם את עור הפנים, שהשיניים תהיינה קצובות ובוהקות, וכהנה וכהנה קסמי נשים, המשתנים כגלגל החוזר לפי טעם הדור והנטיה האישית.

אלא מי שהכיר את אן מקגילס, אחותו של ג’ימי ובתו של עורך־הדין הנכבד מר תומאס ק. מקגילס, התחיל מבלי משים לפקפק בכל האמור לעיל. אף־על־פי שאן זו נחנקת אחר בידור במכונית מגמאה ארץ, מתנהלת מחנות לחנות ומבית־מסחר לבית־מסחר כדי לחטוף פה ושם משהו מאוצרות האופנה האחרונה, ואף־על־פי שכל החומרה של אמה כאילו אינה מגיעה עד קרסולי רגליה – אף־על־פי־כן אין לומר עליה, שהיא אותו טיפוס אמריקאי מן הסינמה. פשוט אי אפשר להאמין שאין בה כל אותו סולם של עליות וירידות הנשמה, מה שרגיל לציין כל אדם צעיר, שעיניו פקוחות ולבו ער ונמשך אל כמה וכמה ספרים, ונתנסה בניסויים שהדור הכין לו, בקיצור טיפוס של בעל נפש המצוי כל כך ביבשת אירופה.

ואם כן כיצד תתמה שאותה אן בת עשרים ובת טובים, ששרשרת היוחסין של בית אירווין חופפת עליה, שעטרת מייפלאור, אותה ספינת מהגרים מיוחסים, סוככת עליה – פתאום לפתע קמה ומתאהבת, פשוטו ומשמעו, דווקא בבחור שאינו בן טובים, וששום קופות של זכויות אינן תלויות לו על גבו, ושאף־על־פי שהוא מכיר במקצת את אביה, מר תומאס ק. מקגילס בראשית דרכו, הרי למעשה הוא שונה ממנו תכלית השוני. הרי המקצוע אינו מחייב דמיון, ואין עורך־דין אחד מחוייב להיות דומה למשנהו.

ובכן עובדה היא, אן התאהבה בצ’ארלי מורגאן, עורך־דין צעיר ומחוסר אמצעים, שעל אף העיניים השחורות שלו בעלות הבעה של צער נצחי, פרצופו השזוף, שעירותו המיוחדת, המדגישה את גבריותו, אבל איננה מעוררת רגשות בלתי נעימים, שפתיו שהן כל כך בשרניות – על אף כל אלה ודאי שלא היתה מתאהבת בו, אלמלא אותו מקרה, שאפילו הוא רומאנטי אין לומר שהוא בלתי רגיל במיוחד.

אם לספר לפי איזה מימעט של סדר, צריך קודם כל לתאר את מוריאַל בלפר, אותה שמנת רגליים וגזוזת שער, בעלת העיניים החלמניות והידיעות המופלגות בהרבה שדות הדעת האנושית, אותה בעלת זיכרון מפליא לגבי תאריכים, מיספרים ועובדות, אותה בריה הנמשכת משיכה עזה לעבודת הכלל, בחורה שכפי שכינה אותה מישהו, היא סמל הדבּקת הסוציאלית. מי שלא ראה כיצד אותה מוריאל בלפר מקשיבה בשיעורים בבית־הספר הגבוה למדעי החברה, כיצד היא בולעת אחוזת איזה בולמוס משונה תלי־תלים של דעת, כאילו אין לה פנאי, וכל כך הרבה אוצרות של תורה מחכים לה בעולם, ואין היא אלא חוששת שזמנה לא יספיק לה בשביל הכל – לא ראה טיפוס של מתמיד מודרני בחייו. אבל לאו דווקא הקשבה זו וספיגה זו היא שמשכה אליה את חברתה אן מקגילס. העיניים החלמניות הללו הן שמתחו את הגשר ה“היסטורי” בין שני העולמות.

מה בצע בתיאור שלבי ההתפתחות של ידידות מתרקמת זו. מכל מקום עובדה היא, שלבסוף אלה שתיים הן ידידות מושבעות ולא זו בלבד, אלא שמסיבות מובנות אנו מוצאים לבסוף את השתיים בדירה אחת, בדירת סטודנטית מרוהטת, שבת עשירים יכולה להרשותה לעצמה, ושנותנת אפשרות אפילו לשקידה רצינית על לימודים למי שרוצה בכך. ולא רק הדירה בלבד, הדבקת הסוציאלית היא שהיתה משותפת לשתיהן. אותה פרובלימה ארורה, שעד כה כאילו את עיוורת ואינך רואה אותה. ופתאום היא נפערת נגד עיניך בכל חרדתה.

אפילו נניח שארצות־הברית של אמריקה הן המדינה המתקדמת ביותר, או ככפי שהוא מודרני יותר לומר – הדימוקראטית ביותר, ובעל סגולות אם יש לו גם מזל יכול דווקא כאן להצליח יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, ואפילו ברור כי פלוני זה מגיע מאפס עגול לאפסים עגולים, או נאמר שסוג פועלים מסויים מתעלה כעבור כך וכך שנות זיעה לאיתנות כלכלית בלתי מעורערת, שלא רק מבטיחה קורת גג לראש, אלא גם מכונית פורד בשביל הנאה רוחנית – אף־על־פי־כן הרי יש מיליונים, שכל שעה שלהם רופפת, שפת הלחם שלהם מפוקפקת, שיש ילדים הנמשכים להפקר, בקיצור שיש סימנים בולטים לעניות מנוולת, אותה הצרעת הארורה של המין האנושי.

השיחות הראשונות בין שתי הידידות היו בערך כך:

– אפילו כל זה אמת, אפילו סוף־סוף סובלי המחסור יתעוררו ויסתוררו וירצו ליטול לעצמם בכוח מה שיש לחלק אחר של האוכלוסיה בפועל, ואפילו יצליחו לשבור את ההתנגדות הטבעית של המחזיקים ביד, מה כבר יכול להיות חלקך בזה?

– אני כיחידה, וודאי שאינני יכולה לעשות כלום. אבל אם לומר שמה שאני יודעת היום, כלומר אם האמונה שלי כי יש הכרח לעשות משהו, תהיה משותפת להרבה מבנות גילי, ואם נעשה חזית אחת ומערכה אחת, הרי פני הדברים יקבלו צורה אחרת לגמרי. למשל נתאר לעצמנו שכל תושבי ארצות־הברית מקטון ועד גדול מחליטים בוקר לא עבות אחד, כי מצב כזה לא ייתכן. אילו מבטלים פתאום לפתע את החששות השונים מצד כל בעלי מצליחים, ומגיעים כבדרך איזה נס לכלל דעה, כי סוף־סוף כדאי הוא לתת הזדמנות הוגנת לכל יאנקי אמיתי, שיש לו מרץ וחיונה, שרוצה או אינו רוצה הוא מוכרח לעשות משהו, כי כזה הוא האופי שלו… הלא לא הרווחים המצטיירים בדמיון או אפילו על גבי איזה דין־וחשבון־ערוך־כדבעי הם העיקר, ומהו סוף־סוף ההבדל לבעל מיליונים רבים אם יש לו כך וכך מיליונים יותר או פחות…

– כלומר עודף מרץ? ואת מאמינה בזה?

– זהו. אני מאמינה שדווקא האקלים, או מי יודע אולי איזו סיבה אחרת… וכל אותם הגזעים שבאו לכאן, ואי הגזע שאינו מיוצג אצלנו… והנה בהשפעת גורמים בלתי חקורה עדיין, כל אלה נהפכים למקור של מרץ, ושטף של כוח פועל, להתגלמות של אנרגיה. ולכן – אילו למשל נותנת הדעה הכללית, כי יש חשיבות ראשונית לטובת הכלל, משום שטובת הכלל משפיעה בדרך החוזרת על טובת כל פרט, ולכן זכאי כל אדם למנת טובת־הנאה שלו, את מתארת לך איזה עולם יכול להתקבל אצלנו?

– אבל הלא זוהי מין השקפה שאינה כלל וכלל לפי רוחם של כל דורשי הדרשות, המתכוונים להפוך את העולם על פיהו…

– זה צריך להיות רמז לצ’ארלי מורגאן?

אן הסמיקה ולא ענתה דבר.

אבל לא רק הסמיקה. היא גם נזכרה. אותו ערב גורלי – אל תצחקו לה בני אדם, כל אדם עלול להשתמש בביטוי מנופח כזה – אותו ערב גורלי שבעצם התכוונה לעשות בו קצת שופינג, נתגלגלה ממדרכה למדרכה ומחלון־ראווה למשנהו, עד שתקף אותה איזה בולמוס של הליכה בלי שום מטרה מסויימת, באותם רחובות מדמדמים, בסימטאות של היער העבות צמוח חומות־חומותיים, אותו ג’ונגל מלאכותי שהצמיחו ידי אנוש… פתאום היא רואה תור ארוך של בריות מקצה הסימטה עד קצה, טורים טורים של גברים בגיל שלמעלה מעמידה, פרצופים נמוצים וחמוצים, כאילו מוריקים להכעיס, ושברי נשים, כמעט גוף שמזכיר מה שהיה מקודם אשה, ופתיעה בעיניים של עצמה, השתוממות שתמונה כזאת אינה בימוי של אחד מציורי פלוני גויה, שאין כאן חלומות מאותם חלומות בלתי נעימים, אלא זוהי מציאות, ממש, יש מיני בריות במדינה העשירה הזאת, המזדנבים בתור ארוך כדי לקבל מנה של מרק דליל, אחר שמישהו מצא לנחוץ להקלת מצפון פרטי או ציבורי לייסד חברת צדקה לחלוקתו החינמית…

ואותו קול גברי, שפתאום כבוקע מן הג’ונגל הזה, הנה הוא מאשר לה, כי אמנם זהו פלא הדור, זהו הישג המאה, זה השיא שאליו הגיעה האנושות בהתפתחותה. אותו קול חם, אותו תואם תשובה למחשבותיה, היש להתפלא שבעל הקול, צ’ארלי מורגאן זה, הצליח באותו מעמד לעשות את היכרותה של אן, אשר באותו מעמד לא רק שלא היתה מותחת על פניה מסכה של אדישות כלפי זר הפונה אליה ברשות הרבים, אלא אפילו הרשתה לו להלוות אליה ולדבר אליה ולגלגל פתרונים בנוכחותה באותו ערב גורלי. ברור, משפיעה אותה רומאנטיקה, ומשפיעים דיבורים הנובעים מכורח השעה, ומשפיע גם הגיון, בפרט כשהוא מגיע לכלל ביטוי בחמימות גברית מיוחדת… כל כך הרבה דברים משפיעים כשהשעה היא גורלית.

פשוט אפשר להתגלגל מצחוק, אלמלא היה זה כפי שאומרים מעציב, אילו היה מישהו מאתנו מגלה פתאום לפתע מי היא אמו של מר מורגאן הצעיר הזה. ברור, אמו אינה לא דיק אולסון ולא מתושלח הנפח ואפילו לא בילי מיינריט. אבל אם להזכיר כאן את השם מיני – כאן, אתם רואים, אפשר מיד לומר: זהו, ידידי, בהחלט בגדר האפשרות. סוף־סוף היה לה למיני זו, כפי שידוע לכל, איזה מין תינוק מבעלה שנחתף בלא עת, ועוד אנו זוכרים את בכיו הטרדני שעה שאותו עורך־דין צעיר מר תומאס ק. מקגילס ביקר בדירת מיני. ובכן, זה ייתכן מאד, ייתכן מאד שאותה מיני, כמובן בעזרתו המקצועית של עורך־הדין שלה, זכתה במשפט שערכה על חברת האומניבוסים, ואפשר מאד שקיבלה פיצויים בקנה מידה אמריקאי, ואם כך הרי שאותו תינוק שלה, אם קיבל איזון חינוך, וגם איזו השכלה מקצועית, הוא הוא עתה אותו עורך־דין צעיר.

כל זה מתקבל איפוא על הדעת. אבל שדווקא בן זה של מיני ובת זו של עורך־הדין שלה, שהם יתנגחו פתאום לפתע בשעה גורלית – זה כבר משהו מפתיע. יחד עם זה, אם רק תרצה, לא קשה להבין, כי אותו עורך־דין, אותו מר תומאס ק. מקגילס, אחרי שזוכה במשפט הסנסאציוני, ואחרי שמתפרסם על ידי כך ברבים, ואפילו מצליח להתחתן, כפי שיודעים הכל, עם בת למשפחת אירווין המיוחסת, הרי… הרי ברור, הוא לא יכול היה לחיות חיים דו־פרצופיים, בחוג מיוחסים מזה, ובחוגה של מיני מורגאן ובילי מיינריט מזה. זה היה דבר בלתי אפשרי כמעט.

אבל אם לדבר על פתיעות, לא זו הפתיעה האחת. מי היה מאמין, למשל, כי באותה שערוריה של מפעל המים העירוני, כשכל מיני ברנשים הפסידו הון תועפות, רק מיני מורגאן זו, שזכתה בסכום לא קטן במשפט ההוא, לא הפסידה את הונה בעיקבות אותה שערוריה, כמובן משום התערבותו של אותו עורך־דין מפורסם שלה. ולא עוד, אלא מה הפלא שאותו בילי מיינריט – הקשור מבחינת הידידות באותה מיני, הוא שאומרים עליו, כי יש לו איזה מין עסק של בוטלגרים, המגניבים משקאות משכרים למדינה על אפו ועל חמתו של האיסור החוקי – הבטיח לעצמו הגנה חוקית של עורך־דין מפורסם, לכל מקרה, שלא יבוא, ומצד שני, מה תימה שעורך־דין כזה, שיש לו כל מיני קשרים, גם מצד משפחת אשתו וגם מבחינה מקצועית, מתחיל להתעניין למשל בבחירות למועצה העירונית, או אפילו לקונגרס. ברור, איש לא ישתומם שוב, שמצד אחד מין בילי מיינריט כזה סומך על ידיד נעורים מבחינת הגנה משפטית, ואילו ידיד נעורים כזה סומך על ידיד נעוריו בילי, כעל בעל מארגן מפליא וגורף קולות בוחרים שאין דומה לו. אילו קשרי עניינים כאלה היו מגיעים לאוזניו של ג’ימי, אחיה של אן, מי שהתעניין במיוחד בהשתלשלות העניינים ובסולם הצלחתו של אביו – כלום היה מאמין בכך? ייתכן שהיה מפקפק, שהיה מנסה לבדוק את הפרטים בדוק היטב, סוף־סוף קל להבין שחשק רב לא היה מגלה למין תגלית כזאת. אולם אן, אן לא פיקפקה בכך.

אמנם יש להודות, שהדברים לא היו פשוטים כלל גם לגבי אן. קודם כל מפני שהגילויים שנתגלו לה, לא באו בבת אחת. הרי אותו צ’ארלי מורגאן לא שפך באוזניה פתאום לפתע את כל תולדות חייו, לא סיפר לה על אמו, לא גילה לה סודות מהחדר, ולא היה עושה זאת אפילו יודע מיד מי היא. להיפך, אפשר להניח שאילו ידע שהיא בת למשפחת מקגילס, היה מתרחק ממנה כהרף־עין. אבל בערב הגורלי ההוא לא ידע זאת. ואחר שנודעו לו באחד הימים שמה וייחוסה – היה כבר כפי שרגילים לומר, מאוחר מדי. אמנם להלכה יכול אדם לשנוא את חברו, או להרגיש נטיה בלבו להתרחק ממנו רק משום שהוא מחוג פלוני, בלי להביא בחשבון קווי אופי או תכונה שמצדיקים שנאה או התרחקות. יש אומרים ששנאה כזאת או יחס של לא־מעוקצך־ולא־מדובשך לפחות, יכולים לעלות רק כשאין מכירים היכרות של ממש את האיש שמדובר בו. כי אם הכרת אותו, ואפילו הוא בן אותו עם, חבר אותה מפלגה או אותה כת, או מעמד, או חוג השנואים עליך, ואם הוא מצטיין מהבחינה האישית בסגולות שהן חיוביות בעיניך, למשל אשה חיננית, או בעל שאר רוח, או מי שסגולותיו נחשבות בעיניך מאיזו בחינה שהיא – כיצד אפשר לשנוא אדם כזה?

אם תרצה יש בכך משום אירוניה של הגורל, כי אן זו, ענוגה ואריסטוקראטית, כאילו נמשכת לחזור אל החוג שממנו צמח אביה. דומה שכזה הוא העולם, אתה עולה בסולם, או רק בכמה עווקים של סולם, וכאילו אתה כבר בתחום אחר לגמרי, והנה פתאום לפתע מתברר, שאתה מוכרח לחזור אל נקודת־המוצא, כאילו המחזור של החיים בהגיעו לת' מוכרח שוב לחזור אל הא'.

מה איפוא הפלא אם באחד הערבים אפשר למצוא את צ’ארלי אצל שתי הידידות, מתפרקד בכורסה על יד האח המבוערת, יונק מקטרת לתיאבון, לוגם מה שמלגימים אותו, ומשוחח ככל שעולה על לבו. ואפשר לומר שמוריאל הממושקפת שומעת היטב את כל הבעדים והנגדים שלו. כלומר, אפילו עושים עזרה מאורגנת בקנה־מידה אמריקאי, ויש בעין כל האמצעים בקנה־מידה אמריקאי, לבסוף אין המעוות יכול לתקון. פשוט משום שפעולה כזאת אינה מגיעה לשורש הרעה, וכל זמן שאין מגיעים לשורש, כלומר, כל זמן שקיים משטר כזה, אין שום תחבולה יכולה לעקור משורש את חוסר השיוויון לגבי זכויות ראשוניות של האדם. ודווקא להיפך, כל מה שמרבים בתחבולות זמניות, לא רק שיש בכך משום קידום לעיקר, אלא דווקא זוהי השהייה, משום שמרחיקים על ידי כך את רגע ההתפוצצות, ובמקום לדחוק את הקץ, דוחים אותו לימות המשיח…

מוריאל שומעת איפוא, שמה אוזנה כאפרכסת. אבל אן – לה לא איכפת, כל אותם עניינים רחוקים ממנה והלאה הערב. ואם איכפת לה, הרי דווקא שאותו צ’ארלי יש לו עיניים שחורות, שמין חיונה של בעלי חיים רוחשת בהן, שקולו חם, לא חמימות רכה אלא דווקא כאילו מחושלת, ששפתיו הבשרניות במקצת מושכות הרבה, ושטוב כי הוא נמצא כאן ויונק את מקטרתו, ומשלב את רגליו בבטחון, עד שאת, על אף כל הייחוס שלך, וכל הזכויות שלך, וכל הסגולות המיוחדות של עצמך, אינך לעומתו אלא ילדה קטנה וכל כך פריכה. טוב לראות במעמד זה, כי אותה ידידה טובה, מוריאל ממושקפת זו, כל כך מקשיבה, ונכנסת לעבי הקורה, לכל פרט ותג, וכל טעם וטעם־שכנגד, עד – עד שבלתי אפשרי הוא כי יישאר בה ולוא רק ניצוץ נשי אחד.

יש להניח, יחד עם כל מה שנאמר כאן, שצ’ארלי המתלה בעקבו – מגלגלת אן הרהורים – כבעל מוסכמות, אינו כאן בחינת איזה שליח, העושה מה שהוא מצווה לעשות. הרי לא ייתכן. כי אם לא כן, כיצד לפרש שהוא מתפלא בתום לבב כזה על טבע האדם, אותו אדם הרוצה כל כך להיכנע למשהו חזק ממנו, אם זו השגחה, או מלך, או מדינה, או חוק, או שכל… ועם כל המתיקות שיש בכניעה כזאת של האדם, כמה מדהים הוא, כי אין הוא יכול להשלים עמה ולעולם הוא פורק עול ומורד במקובל וקורא תגר ועושה דין לעצמו… כדי לשוב אל הכניעה, אם ישנה, ואם חדשה לכאורה, וכך חוזר הגלגל מכניעה אל כניעה ומפריקת־עול אל פריקת־עול, ואין סוף לדבר. הרי אפילו תעשה חברה מתוקנת, אפילו תהיה חלוקה צודקת של תוצרת ותפוקה וירוכז הייצור בידי הכלל כדי למנוע מה שהצדק מחייב למנוע, ותהיה תוכנית מתוכנת ומכוונת לתועלת מה שנקרא הכלל – כלום כניעה אין כאן? ואם כניעה, הרי שהיא מחייבת גם פריקת־עול. ואם שוב פריקת עול – להיכן איפוא מתגלגל של מוריאל, שאינה נאותה לוותר אפילו על קוצו של יוד מהדבקת דברים כאלה ודומיהם נחרזים בעלטה, הם לחוד, ולחוד מחשבותיה העולם הזה? הסוציאלית שלה. וסולם רגשותיה של אן אף הוא לחוד. באותו מעמד לא רק על עצמה היא חושבת, ולא רק על המדבר, אלא כל כך טבעי הוא, שעולים נגד עיניה בני משפחתה, הנה אביה, ובעיקר אמה… מה תאמר היא אם יגונב אליה הדבר, וכיצד לא יוליך עוף השמיים את הקול… כזאת היא אן. זהו.

וכפי שיש קץ לכל חמודות העולם, הקיץ הקץ גם על ערב זה, צ’ארלי הלך כאשר הלך, ושתי הידידות שכבו לישון, ואף שאין הן יכולות להירדם שעה ארוכה, ייתכן מסיבות שונות, וייתכן שלאו דווקא שונות, לבסוף אתא בוקר, ואחריו עוד בקרים אחרים רבים.

והנה אירע, כי צ’ארלי מוכרח לנסוע לאיזה מקום שזקוקים לו שם, ולא עוד אלא מודיע על כך על ידי שליח מיוחד לאן, ומבקש שעצם העניין יישמר בסוד. ואותו שליח שהביא את הידיעה, הלא הוא אביה של מוריאל, אותו לו בלפר הזקן, שעוד בגילו הרך עשה מה שעשה בשעת אותה שביתה מפורסמת במפעל המים, ושבעצם לא נשתנה בהרבה, וגם עכשיו הוא מסוגל לקיים משמרות לפני כל בית־חרושת, שעורך מלחמה על פועליו בפרט אם הדבר כרוך באיזו סכנה. מובן הוא ממילא, שאן אינה יכולה שלא לגלגל שיחה עם זקן זה, בן גיל זה של אביה, הוא שיכול לספר לה אפילו מיני גילויים, שבעצם אין לה כל חשק לשמעם.

– באמריקה שלנו – מגלגל עמה דברים הזקן – אין מי שרוצה ללמוד, באמריקה זו יש רק הרוצים ללמד את האחרים. אומרים לך, למה לנו חוכמות של זרים, מטבע של אמריקאי אמיתי הוא, שאין כמוהו יודע להסתדר. אומרים לך, העיקר כוח היוזמה ומרץ החיים. במפעל שאני עובד בו זה שלושים שנה, שוב צץ איזה חידוש, אני אומר לך. המצאות יש להם! הנה פגע כזה: מומחים לזמן, בודקים ומחשבים ומבשלים תוכנית חדשה, הופכים על פיהם את כל הסדרים, ולבסוף גוזלים ממך כל רגע, שהיה שמור עמך בשביל נשימה. הכל לפי הרגע, לפי הסרט הנע, לפי הטיקוס של שעון החשמל. אבל… עוד יבואו ימים אחרים, גם הטיקוסים שלהם לא יעזרו להם, ואם צריך אדם להזיע בעולם, הרי מוטב שיעשה זאת למען החברים שלו. ייתכן שאני זקן, וייתכן שאין הדברים שאני משמיע קולעים ללב המטרה, ייתכן שהצעירים מבינים יותר, אבל מה שאני יודע, אני יודע. ואני מאמין שיכול להיות טוב יותר…

הלך לו. הלך לו בלפר הזקן, ולא שאל לשלומו של תום מקגילס, מי שהיה חברו בימים הקונדסיים מקדם. לכאורה אינו יודע כלל מיהו זה ואיזה הוא אביה של אן. אלא כלום מתקבל על הדעת, שבתו מוריאל לא גילתה לו זאת? אכן, וודאי לא שאל משום שלא רצה לכך. כי למה לעורר דברים, שלא תמיד הם נעימים גם לשומע וגם למשמיע? זקן חביב – מהרהרת אן – ולמה בעצם מתנכר אבא? הרי אילו היה מצב העניינים אחר, אלמלא ניתק אבא את יחסיו עם עולמו הקודם, היו העניינים יכולים להסתדר, וגם צ’ארלי לא היה מין פרובלימה. ואגב בעניין צ’ארלי…

זהו. לא רק צ’ארלי נוסע, גם מוריאל עומדת להצטרף אליו. סוף־ סוף הזדמנות כזאת, עזרה סוציאלית בשעה שבלעדיה ממש אי אפשר. כלום יש לך דבר מושך יותר?

אן נשארה איפוא בודדה בדירתה, אלא שאין זה משפיע עליה לפי שעה. היא חולמת. סוף־סוף מותר לאדם להקדיש מקצת מזמנו גם לכך. היא חולמת דווקא בהקיץ. חייה קולחים עתה בערוץ משונה, כל כך בלתי ממשי, כאילו כל המעשים שהיא עושה, כל הלימודים שלה, ואפילו החלומות שלה, אינם אלא איזה צל טפל מאיזה עצם אחר, והעצם אינו אלא אותו כיסוף בלתי מגובש, העוטף את כולה ומשרה עליה אווירה של מין קיום אחר לגמרי. וכל כך חזקה היתה אווירה מיוחדת זו, שאף הידיעה אשר הגיעה אליה באחד הימים, ידיעה שאפשר לומר כי היא חשובה – לא השפיעה עליה כלל. צ’ארלי נמצא בתוך המלחמה – אמרה הידיעה. הוא נשלח, כנראה, למקום סכנה. מה הרעש? הרי כולנו במוקדם או במאוחר נשלחים אנו למקומות של סכנה. תרצה או תמאן, כאלה הם, כפי שאומרים, פני הדור. ובכן, למה להתרגש? או שמא, שמא אין היא מבינה עדיין במה הדברים אמורים?

האח שלא נשכח

הנה נסעה מוריאל. הנה אן בודדה, כלומר בדודה לעצמה. בדודה מחברתה, בדודה מצ’ארלי, ובוודאי ובוודאי בדודה ממשפחתה. המשפחה הרחוקה ההיא – אח, חביבי, האמנם יש לו לאדם משפחה בכל התנאים ובכל המסיבות ובכל המצבים הנפשיים? האמנם קיים אדם מנכבדי עם ששמו תומס ק. מקגילס? וקיימת גברת מרי מקגילס לבית אירווין הנודע לתהילה? וקיים מין טיפוס צעיר, ששמו ג’ימי מקגילס?

אף־על־פי־כן הם קיימים. והעדות הברורה לכך הוא אחד מכתב מאותו ג’ימי לאותה אן, ולא רק מכתב זה, אלא כמה מכתבים נוספים ממקורות שונים, וגם מאמה, והנה נצטרפו יחדיו ונתהוותה תמונה ממה שבלע אותו ג’ימי בפרק לא בלתי־חשוב של חייו הצעירים. אי אפשר היה לה לאן, אף־על־פי שהיתה כל כך מרוחקת מכל העניינים הללו, אי אפשר היה לה שלא להרהר במקצת – אחר אותה התפרצות ידיעות לתחומה המבורח בבריח החלמנות – בג’ימי זה, באח זה, שהוא גם דומה וגם אחר, גם צעיר יותר וגם כאילו מבוגר יותר, גם קרוב־ללב ופתאום כל כך זר, כל כך רחוק, כל כך אובד אי־שם בערפילי האופק.

והנה מה שהרהרה אן, לסירוגין, למקרא מכתב זה ואחר, ובלי מכתבים, הנה כל התמונה שנתרקמה אצלה – ואף שהיא מקוטעת פה ושם, כפי שבמסיבות אלה אינה יכולה שלא להיות, אין היא מהדברים, שאפשר לפסוח עליהם.

הנה:

ג’ימי זה, ברור, לא היה ילד שקוט. בשום ושום פנים. הרי היו אצלו חריגות וסטיות, ומה הפלא אם מביאים בחשבון את הסביבה שגדל בה ואת אווירת ביתו. הגם שלא רבים ידעו איך וכיצד ומה. הלא אפשר לטשטש הרבה, אם מישהו בעל השפעה מעוניין בכך. הנה, למשל, איש לא יצפצף שאותו ג’ימי, והוא בעצם עודו נער, טיפס ועלה על רכבת־משא, וניטלטל מה שניטלטל, עבד מה שעבד, ואפילו מכות לא־מעט ספג. מה יש! כל אותם סדרים ומנהגים ומחנקים בבית, ובבית־הספר, ובעיר כולה, הלא הם לזרא מאז – כלום אין להבין זאת? ואם כך, הרי אפילו כל מיני צרות, שאדם מתנסה בהן בדרכי השיטוטין שלו, אינן כל כך נוראות. באמת לא.

הנה אותו ירובעל, אותו איכר זקן, שג’ימי מצא מקלט בביתו. לא היו שם לא ראדיו ולא מכונית, ואיש מבני המשפחה לא ביקר בקולנוע, שום הד מהציביליזציה המחוכמת לא הגיע לשם – מי היה מאמין שיש עוד פינות ברבריות כאלה אפילו באמריקה! והמעשה שהיה, כך היה. ג’ימי ירד מרכבת־המשא שלו, פשוט ברח, כי אותו טרמפ, חברו לקרון לא מצא חן בעיניו כלל. לא משום אותן עיניים חכליליות שלו, ולא משום הריפוט הזה בכל הווייתו, אלא הזירוז לקלפים והדיבורים על נערות – זה באמת היה יותר מדי. וכך קפץ והנהו כאן. רגליים צעירות יש – ואם כך אפשר לזוז. וכל זמן שיש מה ללעוס ואתה מוצא מים בנחלים, הי, מה קל לחיות בעולם! אבל באחד לילה, כשההליכה לא היתה כבר קלה כל כך, וגם הצידה נגמרה, וגם מים לא היו, וגם לישון מתחשק לך – כן, זה היה כבר פחות נעים. בעצם, אם אתה עושה חשבון, הרי בלילה כזה כל כך מעט אתה חסר, אבל יחד עם זה, הלא כאילו אתה חסר את… את הכל.

איך שהוא מזל היה לו. זה נכון. הנה עשן. ואפילו אש. והנהו בקרבת נהר. והנה גם צמד בני אדם. אחד ער ואחד ישן. אחד שחור ואחד לבן. ואותו לבן דווקא הער. והוא שנתן לג’ימי לגם קפה. תענוג! והנה גם שמו ג’ימי, והוא מוצץ מקטרת, ושואל כל מיני שאלות, ולבסוף אפילו מספר.

– טוב מאד גוברנור שלי, טוב ולא רע הוא שג’ימי זה ישן. שכן הישן אף שמו הוא ג’ימי. כלומר אנחנו כאן שלושה ג’ימים, וכדאי להחליט, שג’ימי הוא השם הנאה ביותר בעולם!… ואותו ג’ימי שחור, גוברנור שלי, טוב שהוא ישן כי הוא בחור טוב כשהוא ישן. אבל כשהוא מתעורר… הנה, גוברנור שלי, לדעתי יש שני מיני בריות, לאו דווקא שחורים ולבנים, אלא מה שאומרים טובים ורעים. והנה ג’ימי הישן, הכושי, היה כזה אגרופן. ואחד מנג’ר היה לו, סטיב קוגן ימח שמו. והוא לוקח אותו לברזיל. ושם כל מיני טיפוסים. ואפילו עושים מלחמה בתערים. ושם היה מין מנג’ר אחר, שכעס על ג’ימי שלא רצה לבגוד במנג’ר שלו, ומכעס חתך לו את האוזן. וזה ממש נס שלא חתך לו את שתי האוזניים, אני אומר לך. ראה אותו סטיב קוגן ימח שמו, שחותכים אוזניים, מיד צלל! ואין יודעים היכן הוא. וכל הכסף אצלו. הנה גוברנור שלי, כסף אין, ואוזן אין, ומנג’ר אין. והכושי הזה מאמין, וזה הגרוע מכל, שאם אין לו אוזן, אינו מצליח בהתאגרפות. כאלה הם הכושים הללו. ותמיד הוא חולם על אוזן. ואם מתעורר ורואה אדם בעל שתי אוזניים… אתה יכול להאמין לי, גוברנור שלי, כבר שני אושפיזין שלח לגן עדן, משום שלא רצו לוותר על אוזן… ואני? אתה וודאי קם ושואל מה אני כאן? הנה אני מסיר את כובע־הפרווה שלי, ומה אתה רואה? לא רק ששערות אין, אפילו זכר לאוזניים לא תראה. טיפלו בי פראים אחדים, גוברנור שלי, שרצו כי יחשבו שהם אינדיאנים. מכירים את המנוולים הללו, ועוד שלם נשלם להם כגמולם. לג’ימים יש נשימה ארוכה, אבל לשכוח אינם שוכחים. אתה מבין את הרמז? את התכנית שהיתה שמורה עמדי, תוכנית המכרה שגיליתי, גזלו – על כך עוד יכול אדם כמוני להתגבר. אתה יודע לזכות, עליך לדעת גם להפסיד. מילא. כזה אני! אבל הסרת הסקאלפ… את פאר ראשי. זהו כבר באמת יותר מדי!…

כיצד ברח מכאן ג’ימי? אפילו צינה בלילה, ואפילו אין החשכה מושכת, ואפילו הקפה שמתבשל על המדורה כל כך מלבב – מילא עושה אדם מה שמוכרח. כן, מזה אפשר לברוח. אבל אי אפשר לברוח מהכל. כלומר אילו היה אחר, אילו היו לו תכונות אחרות ואופי אחר, אילו היה חי בעולם שתנאי החיים שם אחרים… האמת, אי אפשר לברוח מהכל. בעיקר לא מעצמך, ג’ימי. זהו. זו הנקודה המפחידה יותר אפילו מג’ימים חסרי־אוזניים למיניהם. זו הנקודה המסוכנת. הוא שיכול להביא אדם עד חשבון־נפש אחרון. כך מהרהר ג’ימי, ותוך כדי כך, אינו מרגיש אפילו כיצד קרב אל שפת הנהר, והלילה עבר והנה דימדומי בוקר, והוא יושב פתאום ותוקע עיניו בגלים החופזים בחפז־כוח. זהו.

ופתאום אותו איכר זקן ששמו ירובעל, יושב על ידי ג’ימי וכאילו מחזיק בו. בעצם היותו כאן הוא מחזיק בו. בעצם פעולתו: הנהו שולף מקטרת מכיס המקטורן, זוקף את הגולה האדומה שצמוחה לו על גבי חוטמו, נושל את נעליו הגדולות מעל רגליו, מנענע את בהונותיו בהנאה, וכך הוא רוטן כמי שבקיא בכל העניינים:

– אתה מבין, בן חמד שלי, צריך אדם להשלים.

– אמנם כן – ממלמל ג’ימי – אבל למה על חשבון הרגשת הצדק? כי אם אתה מרגיש שמשהו צודק, היאך תשלים עם מצב עניינים שהוא נוגד את כל הרגשתך?

– ומה תעשה אם זה מרגיש שהצדק הוא כך, ואילו חברו מרגיש דווקא במהופך?

הם שוחחו. דורות שונים, נסיונות שונים, עולמות שונים. אבל יחד עם זה בני אדם. כאילו חזרה לעולם אותה מידה, הנחשבת בעיני רבים למגונה, היא המכונה בפיהם תוך כדי משיכת־כתפיים בשם תמימות. ואם כך, מה הפלא שאותו איכר פיקח, משום מחסור ידיים עובדות במשק שלו, מציע למכרו החדש להטות שכם ולעזור במקצת. פיקח היה. ככה זה.

כיון שכך, יש מקום לתיאורים. אפשר לתאר, למשל, את העיקר שבחווה זו, את סבתה, שעם כל ההקפדה שלה לגבי העובדים, שלא יעשו מלאכתם רמיה, ולגבי הצעירים, שינהגו כבוד בזקנים, ולגבי הנשים, שתהיינה צנועות בתביעותיהן ובזבזניות בהליכות־נועם – היה בה משהו מלבב כל כך, מלבב ושרשי כל כך.

ואפשר להרחיב את הדיבור על אותו בנימין של הזקן, שאף־על־פי שהוא בנימין, לא היה נער חלילה, אלא כבר בעל בעמיו, מטופל בבנים גדולים. אלא שחיסרון היה בו, חיסרון מביש לדעת הזקן. כי נטה לחידושים הארורים הללו, שהמציאו השטנים שבבני אדם, למשל ראדיו התחשק לו. הנה – הוא אומר – מה רע יש בזה. רוצה, אתה סותם לו את הפה, רוצה, אתה שומע מה מחיר הדגנים, ואם יש סיכוי לגשם, ואם אין סערה מתקרבת, ואם השנה תהיה שחונה, ואם יש שדפון בפינה מפינות עולם, ומה התרופה לדבר־עופות, וכיצד מתקין אדם מכשירים שונים לתועלתו – דברים מדברים שונים. אלא – זו הצרה, הזקן. הזקן אינו מרשה. ראדיו סמי מכאן…

ואילו ירובעל הזקן יש ואפילו מסביר מה שחפץ, למען ידעו, וכך הוא טוען כנגד הבן: קודם כל ברור שהאבות סמכו רק על מה שקיבלו מאבותיהם, והצליחו בזה, וכך נוהג אף הוא. וכאן, בכברת ארץ זו יש ברוך השם ריח שדות עורגים לקציר, ויש משהו מזיעת האדם היגע, ויש משהו מזבל בהמות־עבודה, ובסך הכל יש בריאות, היא הנותנת לאדם כוח לעבוד את בוראו עד מאה ועשרים ואפילו למעלה מזה.

שומע הבן, שומע האורח, שומעת סבתה, שומעת עדת הנשים, ואפילו אותן נכדות, שאחדות כבר נערות מחוכמות ובקיאות בתחבולות נשים. ואפילו אלו שהגיעו לפרקן, שלחייהן פורחות ועיניהן זורחות וכל גופן צוחק, אף־על־פי שאפילו שלום אינן מחזירות לאורח מפחד סבתה…

אכן, עניינים יש כאן בחווה זו, מלוא הטנא. ואף שהמקום נדח, רחוק ומרוחק מישוב אחר, אפשר אפילו לומר מנותק מהעולם – כמה שאלות מתעוררות בו, כמה בעיות עולות כאן, וכמה תשובות ופתרונים והכרעות נופלים כאן. בקיצור עולם. ממש כמו שאר חלקי העולם. ואולי בכל זאת לא כמוהם?

הנה אחד ערב, סבתה מזגזגת במטבח שלה ומכינה את פת הערבית לעמלניה, הבנות מלבד המיניקות, כולן עוזרות על ידה, ואותם גברים מכל הגילים שטופי זיעה שחזרו זה עתה מהשדה, מי מהם יושב על ספסל, ומי שוכב על הדשא, מי שוטף פניו וידיו במים, ומי מתקין לעצמו מה שמתקין, וסבא ירובעל יונק מהמקטרת לתיאבון, מקיף במבט פטריארכלי מרוצה את עדר יוצאי־חלציו ומהמהם לעצמו המהומים של נחת. והנה גם האורח השזוף, ג’ימי שטוף זיעה אף הוא, הנה רומז לו סבא רמיזה של רצון ומושיבו בסמוך לו סימן להארת־פנים, וכך הוא פונה אליו:

– כיון שצפור נודדת אתה, ואיני יודע להיכן תפרח מכאן, ואין לי רשות להשהותך אצלנו על אף רצונך, אני אומר לך, מה שאין אני אומר לאחרים. ראה בן חמד שלי, העולם הזה המתגלגל, חידושים מחדשים בו ואין לך שעה שאין ממציאים בה איזו המצאה. התינוקים שלי מדמים שאני איני יודע זאת. משום שבדרך הטבע כל אפרוח מדמה שהוא חכם יותר מהתרנגולת. אבל אני אומר לך, בן חמד שלי, כי כל אותן החוכמות ששומעים בראדיו הטפשי שלהם, מוטב שלא היו שומעין, כי כך, בן חמד שלי, כך אני שואל את עצמי: מהו שצריך אדם כמוני? שמא דינרים מלוא הבית, שמא אדמה למעלה מכוחו לזרוע, שמא בגדים יותר משהוא יכול ללבוש, שמא חברים יותר משהוא יכול לשאת, שמא תאוות יותר ממה שמתקבל על הגוף? ואת אני אומר לעצמי: לא ולא. איני צריך כל אלה. ומי שנתפס לאלה, אץ לו הזמן, ומוכרח לרוץ, וזקוק למכונות כדי להתגבר על הזמן. אבל אני, מה איכפת לי הזמן. יש לי די והותר לצורכי. והוא שמצאתי: המרוץ עם הזמן – זה שורש הרע. בן חמד שלי…

אומר לו: סבא, אבל גם אבותיך היו חסרים הרבה דברים שנתקבלו על דעתך. מכאן שמנסיון הקודמים אנו למדים וזה טעם להמשכיות שבעולם. וזה מביא למה שנקרא מחר טוב יותר. כלום שכחת שהיו בעולם ימי עבדות ועריצות ואנדרלמוסיות, ואלמלא כל הגילויים והתגליות והאמצאות, היכן אנו עומדים?

מנענע לו בראשו: צדקת, ולא לכך אני מתכוון. ואני אומר זאת רק לך, כי האחרים מי יודע אם יבינו. הנה עבודה – זה הטוב שבאדם. תהא עבודת שדה כמו כאן, תהא עבודת גילויים, אפילו נחשבת בעיני טפשים כשטות. כל עבודה לשמה טובה היא. אבל לא למעלה מזה. כי עד כאן המידה. כלום מי שטרח והמציא מכונת־אוויר, שיהא אדם טס כציפור, עשה זאת כדי שפלוני ימהר להכפיל את הרווחים שלו, או התענוגים שלו או התככים שלו?

כך וכיוצא בזה השיחה. ועד כאן פרשת ירובעל והחווה. ומכאן ואילך שוב ג’ימי, ג’ימי הנודד. ג’ימי זה שיודע שמצוץ ממה שהיה אביו, ומה שפעלה והצליחה משפחת אמו. ג’ימי שגילה במקצת מהי ארצו ומה טיב האנשים המכוונים את הוויותיה. ג’ימי זה שהציץ קמעה לפרדס הנקרא עולם הזה, עולם מודרני זה, ונבהל דווקא לא קמעה. ואלמלא ההרגשה, שאמנם כל זה אינו אלא חלום, כאילו אינו ממשי כלל, כאילו יתפגפג בין־רגע והכל יחזור אל המסלול הנכון – כזה מסלול של הזקן ירובעל – אלמלא הרגשה זו, מי יודע אם היה יכול לחזור מנדידות אלה, או לוא אך להריץ את המכתב ההוא לאחותו.

ומי הוא בעצם הנציג האמיתי של הדור – מהרהרת אן בעל כורחה – אותם ג’ימים חסרי האוזניים הזוממים להסיר גם את אוזניו של כל הנופל בידיהם, או אותו טיפוס מוזיאלי משונה, השונא כל חידוש בחווה המנותקת שלו, או מוריאל זו, שהכלל הוא לגבי דידה סיסמת־קסם כל־פותרת, או ג’ימי אחיה, שפתאום כל כך מציק לו עולם זה והוויותיו, או צ’ארלי…

אח, צ’ארלי, אילו אפשר היה לשוחח על כך פנים אל פנים!

אומר לה: באחד עתון ראיתי מאמר של עתונאי זריז מארץ־ישראל היא ארץ־הקודש…

– מה לנו פתאום ארץ־הקודש?

– שמעי, הדור הגדל שם… הלא אין שם מיני טיפוסים בלי אוזניים, כלומר אין שם כמעט פושעים פליליים־לתיאבון, כפי שמצוי בכל ארץ של תרבות, ולעומת זה…

– לעומת זה?

– אין להם גם כמעט אבות. כלומר העולים היהודים האלה, הם כולם בחינת בנים, ודווקא מטיפוס ירובעל כזה, סתפקנים־במה־שיש מבחינה ידועה, הגם שעל חידושים הם דווקא קופצים… משום שהם בנים, את מבינה. והם כאילו ניתקו את עצמם מאבותיהם, כלומר מהדור שקדם להם, וקושרים את עצמם באבות אבותיהם, בדורות רחוקים. באבות מן התנ"ך…

ארץ של בנים?

– דור של בנים, רוח של בנים, יוזמה של בנים, את מבינה? ואפילו נאמר שיסתננו לשם גם טיפוסים פליליים, שוב לא יוכלו לשנות בהרבה. כי אופי הדור כבר נקבע. והרי זה משהו חשוב מאד…

– כאלה ירובעלים צעירים, שצמוחים בקרקע ועיניהם פקוחות לשמיים…?

– כאלה שגילו את סוד העבודה, אבל אינם משתעבדים לה…

– כאלה היודעים כיצד מצרפים מציאות וחלום…

מי היה הקול הדובר? מי השמיע את כל הדברים האלה?

כלום אך הירהורי לבה של אן היו אלה? או היה כאן הד הרמזים ממכתבו של ג’ימי, או זכר שיחותיו של צ’ארלי?

– אח, צ’ארלי, אילו אתה יושב כאן ואני משעינה ראשי היגע על כתפך הגברית ובוכה! הלא כה טוב לבכות בסמוך־סמוך אליך, צ’ארלי יקר שכמוך…

הרפתקאותיו של מנדל

מי אינו זוכר את הגלדנית ההיא, את סטלה הלבקונית, רחבת השכם וכחולת העיניים, ואת הבחור־הידיד שלה סטיב, שבאחד הימים שלף אקדח ועשה מה שעשה לאותו בעל המגלדה השחור והמגושם? יכול שאותו סטיב מרקיב עתה בבית הסוהר המפורסם של סינג־סינג, יכול שאותה סטלה מתה כבר במסיבות שאינן אומרות דווקא כבוד, כל זה ייתכן. והנה למעשה לא כך הדבר. הנה הם חיים וקיימים. ואפילו מנדל זפת יודע עליהם דבר או חצי דבר, בעיקר מפיו של סטיב קוגן.

הנה נמצא אתה סוף־סוף באותה ארץ של ברכה, שהרים בה ושמיים בה וים בה, וגם מתיקות בה, ובה אתה רואה כמה יפה העולם הזה, וכמה הנאות אתה יכול להנות בו, וכמה מעלות טובות יש לאוויר הרים, וכמה יכולים שמיים כחולים להשפיע על רוחו של אדם, ואפילו חמה זו כמה היא יכולה לחמם את עצמותיך ולהבשיל בשבילך ענבים אלו, תאווה למאכל, ובחורות שזופות אלו, תאווה לעיניים, שאפילו אין מסרק זקוף בשערותיהן כמסורת הארץ, ואין רדיד שחור מתמשך מאחוריהן. אף־על־פי־כן יש להן איזה לוואי מיוחד ההולך אחריהן כצל, כאילו כדי להזכיר, שאמנם יש חיים טובים וימים טובים, ואתה רץ בהם כצבי לכל דבר של הנאה – אבל אדהכי והכי יש גם לילות כבדים ושחורים שהולכים לאט, ואין לדעת מה הם טומנים בחובם.

באחד הכפרים שרבים בהם יחפנים ותינוקות רעבים, וכולם צובאים עליך ובולעים בעיניהם מה שאתה שם בפה, שהנשים הזקנות אשר בו מבליטות פנים זיתיות־קמוטות, ואחת מהן פתאום קרבה אליך, חייכנית וזורחת, ובלי אומר ודברים מתקינה את עצמה לתפור במדיך תפור היטב כפתור שנידלדל… באחד הכפרים האלה, אתה שוכב ומתחמם בחמה, והנך עייף ונמוץ ממנה, ואתה מחכה לפקודה שתקבע לך מה תעשה, וכל זמן שאין פקודה באה, ואפילו איזה זמזמן אינו מופיע למעלה להפחיד אותך ולהטיל בך ובכל הנמצא במקום את מטעני המוות שלו, בימים כאלה אין לך לא רק שום חשק, אלא אפילו כוח אין בן כדי לקום על רגליך ולעשות מיני מעשים להתפאר או שלא להתפאר. יחד עם זה אתה כל הזמן יודע, כי יפה כאן, כי ייתכן שזה המקום שנשתל בו עדן־גן, וחבל שלא ראוהו רבים, גם מאלה שמשתוקקים ליופי כפי שהוא מצוי עלי אדמות, וגם מאלה שזורעים חורבנות בלי דעת אפילו מהו שהם מחריבים… אף שיש להניח כי זורעי החורבנות אינם רגילים להתרשם מגילויים של יופי.

אחד זקן עומד שם, והנהו שואל לסיסמה. ואתה – פתאום שכחת את הסיסמה ואומר לו בלשונו איזו ישנה כפי שעולה ברגע זה על דעתך וכפי שאתה יכול לבטאה בשפתו, למשל “חזית העם”. מיד הוא רוצע בך עיניים, ואתה רואה קני־רובים של המסתתרים בחגווי הסלעים מלמעלה, וכבר אתה חושש שמא הגיעה כך אגב אורחא שעתך האחרונה – ופתאום מה זו היתה? הנה רץ מישהו לעבר זקן זה, ואחריו רצה אותה זקנה זיתית־קמוטה שתפרה לך את הכפתור, ושניהם מצווחים בקולי קולות, אלא שאתה, שאינך שומע את לשונם, את צווחותיהם וודאי שאינך מבין. סוף־סוף מבררים גם לך, ואתה מבין שהם מסבירים לאותו זקן, כי אתה אחד מאלה הזרים, שבאו לעזור לנלחמים על קיומם, ומה – השתגע? חלילה לו מהפשע שהוא אומר לעשות בך! עונה ומסביר להם הזקן, שהוא חושד כי אתה מרגל, מהפמליה הארורה של ממזרי המוות… אלא שלבסוף הוא נעתר להם, ומיד מביאים לך אותם בני אכזרים, שמקודם ראית רק את קני הרובים שלהם, כדים של יין, ואתה מחוייב לשתות כדי שלא להעליב בהם. ואפילו בשר מביאים לפניך ומכבדים אותך בכל דרכי כיבוד שלהם. ואותו זקן מספר לך, הן בעזרת ידיו והן בכוח מתורגמן המטרטר בלשון המובנת לך, כי בעל אחוזה היה כאן, כזה רוזן מזוהם, והנה ברח ועתה עושים כאן אגודה אחת, ויש להם עכשיו מקצת אדמה ויכולים לאכול אפילו בשר, אלא… אלא אם תחזור הפמליה של מוצצי־הדם… הלא זה קץ העולם. מכל מקום את שלהם יעשו, הם עומדים על המשמר, ומה שיהא יהא.

מסלסל הזקן וממשיך, ואותו אדם שמקודם רץ והציל אותך מסכנה גדולה, עומד עליו ושותק. לבסוף מסתלק הזקן הפטפטאי ואנשי חבורתו. והנה מתברר שאותו מציל – שמו סטיב, סטיב קוגן מארצות־הברית של אמריקה, שאף הוא נספח לחבורה, אותה חבורת עזי פנים, שעשתה ממש נפלאות באחד הקרבות.

ככה זה. שוכב מנדל זפת רצוץ כל־כולו, עכשיו לא כל כך משום החום, אלא דווקא משום הפחדים הללו – הנה טעות אחת קלה, ומיד חושב פלוני שאינו יודע קרוא־וכתוב ורק את שפת אמו הוא שומע, כי מין מוכר־סוסים מסכן הוא מי יודע מי, שמא רוזן מגדולי פחד, שמא דוכס מרכובי אימה, והוא מוכן ומזומן לשלח אותו רגע כמימריה לעולם שכולו אמת. איזה מזל, שאותו טיפוס אמריקאי לא טמן ידו בצלחת!

וכיוון שאותו טיפוס אמריקאי, סטיב שמו, כאילו גלמוד, כאילו בדוד מחברה, אף שהוא שומע במקצת את לשון הארץ, כפי שהוא עצמו מסביר, משום כל מיני הרפתקאות, שהיו לו בארץ מכסיקו, מה תימה שיש וקושרים שיחה שניים אלה, מנדל וסטיב; האמת, לא רע לגמרי שאתה שוב רואה לפניך מין פרצוף, שאפשר להבין מה הוא סח. ומדבר לדבר, מפסוק לפסוק אל סיפור־מעשה ואפילו משהו הדומה לוידוי. ברור, כשלבו של ברנש נפתח ואין מורא של חברך עליך, מפליגה הלשון בשמחה, ויוצא מכן לא רק הנאה למספר, ולא רק תענוג, הגם לפרקים מפוקפק, לשומע – אלא פשוט, יוצא מה שיוצא.

– תינוק שלי – מדרדר סטיב בדברים – אתה תמה מה ברנש כמוני עושה כאן. האמת, גם אני תמה במקצת. אתה מבין, אני כאן מין אינטרפריטר, תורגמן. היו אצלנו, מעבר לים, מיני עופות שאומרים לי: סטיב בני, אתה שומע לשונות, הלא אתה מי שעורך הצגות של אגרופנים במכסיקו, וטוב לך ולנו שאתה קם ומצטרף אלינו, וכך אירע שאני מגיע לכאן. אמנם… כן, היה שם איזה עניין, כלומר צרור של עניינים, וכדאי היה מכמה בחינות להחליף את מזג־האוויר. אבל לעצם העניין, לא איכפת לי מי שזוכה, רפובליקאים של כאן או דימוקראטים של כאן, אלו ואלו תקועים לי בבית־הבליעה כצנינים, גם פה וגם בבית.

– כלומר, לדעתך יש גם כאן רפובליקאים או דימוקראטים – כמו באמריקה?

– מה חשוב השם, ומה חשוב הקישקוש שלהם וההבטחות לעתיד של אלו או אלו. אצלי, אתה מבין, יש עיקר אחר, אצלי העיקר הבובות.

– הבובות?

– כמובן. בחורות. היו לי כבר גם כאן מכל המינים. אלא שהן כל כך דומות, זו כמו זו. אתה מבין, הן עכשיו יותר חופשיות. יש ביניהן אפילו חיילות והן קולעות למטרה – תענוג! ואם אתה רואה איזו אם צעירה, שמחבקת תינוק שנפגע מרסיס… ברור, הן יודעות לשנוא הזיתניות הללו! בחיי ראשי, לא הייתי רוצה להיות מהצד שכנגד וליפול דווקא בשבי של אלו… ואם הן יודעות לשנוא, משמע שהן יודעות גם לאהוב. ואני, אתה מבין, בדקתי זאת ונוכחתי שאומנם נכון הדבר.

– וזמן יש לך לכך?

– אתה מבין, היתה כאן מין תיסבוכת, הפרצופים של החבורה שלי הסתלקו, לפי פקודה כמובן, ואני נשארתי כאינטרפרטר, כי אין במקום איש השומע אמריקאנו. אתה מבין, היתה פה איזו אחוזה של רוזן, ולרוזן זה היתה משרתת, כלומר מין שוערת, ויש לה לשוערת בת, שאין יודעים מי האב שלה. ומאחר שהרוזן הסתלק, וכל המשרתים שלו, הגרועים אפילו מרוזנים, ברחו אף הם, נשארה רק שוערת זו והבת שלה. ומה לא יעשה בחור־כארז כמוני להגנת המין החלש?

כך ועוד יותר מכך שפך סטיב באוזני מנדל. אלא, כמה זמן אפשר לבלות בשיחות מסוג זה? כיון שכך החליטו השניים לצאת לחיפוש המרכז שלהם. מנדל משום שהיו לו הוראות לעשות כן אם לא יפנו אליו בעוד מועד, וסטיב משום שנמאס לו לנחם את בת השוערת, כלומר בתו המשוערת של הרוזן. וכיצד יצאו? סטיב השיג שתי פרדות וזה הכל. לא עברו עליהם שעות רכיבה רבות והנה – חתונה לכל דיקדוקיה. לא רק יריות, אלא אפילו נביחות של מקלעים, ורעם תותחים, וזימזום אווירונים. ידוע הדבר: במלחמה רק שתי ברירות לפניך, קו האש מתקרב אליך או אתה מתקרב לקו האש.

בכל אופן, חזקה על שני בעלי נסיון כמנדל וסטיב שלא יתפחדו כאווזים אפילו במקרה כזה. הם צונחים מהפרדות, משכיבים את הבהמות בשיפוע של סלע, מוצאים איזה נקיק בשביל עצמם, ומחכים. סוף־סוף מי יודע, אולי ישתנה מזג־האוויר. בפרט שאין ברירה. טוב לפחות כי קצת צידה יש עמהם, שהצילו מידי אותו איכר זקן, ראש בריוני הכפר, ומידי אותה זקנה חייכנית, שתפרה למנדל את הכפתור, כמין מעשה תגמול, משום שלא יכלה שלא לזכור את הטובה, שזרים אלו התנדבו לעשות לה ולבני ארצה.

אלא מה תעשה למשמע נאקות, נאקות גוברות והולכות, קורעות לב ומחרידות את כל היש שלך? סטיב זה, אפילו הוא מעיד על עצמו, כי מלבד נשים צעירות, אין לך דבר שמושך את לבו בעולם הזה, אם לא להזכיר גם את הקלפים – אף הוא אינו יכול לקיים הפעם מצוות שב־ולא־תעשה. השניים מחליטים להפיל גורל, מי שמרחיק לזרוק אבן, הוא ילך. הולך כמובן מאליו מנדל. סוף־סוף ייתכן, שגם הגרלה לא תמיד היא גורלית. כלומר אם מדובר בזריקת־אבן, הרי אתה רוצה, אתה עושה שתחטיא דווקא. הגם שהפעם טוב יותר שאתה הולך ומחפש את מקור הנאקות במקום לשכב באפס מעשה ולשמוע את הקולות המקפיאים את דמך בעורקיך. יצא מנדל – ומצא. הלא זה בילי מיינריט, בחיי ראשי, ועל ידו אותו שמרל מלודז העיר. אלא ששמרל לא נפגע, מה שאין לומר לגבי בילי, שקלט פגיעה ברגלו, ואפילו אין זה עניין רציני, הלא הנאקות שהוא מעורר, הלוואי ויישמעו מגרונם של כל שונאי המין האנושי, אמן!

לבסוף נפסק אפילו זימזום עיטי־המוות. הפסקת נופש. ייתכן שחל איזה קילקול. וייתכן ששני הצדדים החליטו לערוך עתה את סעודת הצהריים שלהם. סוף־סוף, גם הם אינם אלא בשר ודם. בין כה וכה מעבירים שלושת הבריאים את הפגוע, חובשים ככל שידם מגעת ומורידים אותו מהסלעים. ואפילו מספיקים להביאו לאיזו בקתה עלובה ריקה מיושב בצלע של ההר, ואפילו יין הם מוצאים שם ושרידים של אפסניה, כזה מזלו של בילי. מכל מקום על כך הכריז סטיב לפי חוכמת האצטגניטין שלו.

מספר להם בילי:

– נכון, בחורים, אינני מכחיש, נער הייתי וגם זקנתי ותמיד בר־מזל הייתי. עודי תינוק וכבר בר־מזל. רוצה אמא להמטיר מכות, והנה הפרעה. ואפילו תום, אותו תום שהיה ראש הכנופיה שלנו, שמטילה פחדים על כל העיר, אפילו הוא לא היה יכול שלא לשאת את פני, כשלא עשיתי כפי שאמר. כי עליכם לדעת, תום זה היה הראש, ובגללו בא לנו מה שבא. אלא… ככה זה, בחורים, יש ואני מהרהר ואומר לעצמי, שלאו דווקא אני, אלא תום הוא הבר־מזל. הנה שם עינו באחת בת עשירים, ולבסוף רוצה או לאו, מוכרחה ללכת אתו לחופה.

ספר לנו על עצמך, בילי – מעורר סטיב – זה קל יותר.

– אני זו פרשה אחת, ותום זו פרשה אחרת. הוא תמיד רץ לכל דבר של שכל, ואני דווקא לדבר של כוח. כי כוח זה דווקא מה שיש אצלי. כשכל הנערים היו משוחחים ביניהם בימים ההם וכל אחד אומר מה שרוצה להיות, זה מוכר עתונים עד שמתעשר, וזה בלש שבקיא בכל הסודות, זה דוור שיודע תמיד מי מקבל כספים ממי, וזה מסדר תחרויות של אגרופנים, שמכיר את כל בעלי האגרוף המפורסמים… הנה אני, אני אומר להם שאני רוצה דווקא להיות בעל אגרופים. ומה שאני אומר אז, אני מקיים אחר כך. ורק תום אינו מגלה מהו שהוא רוצה להיות… כזה היה תום…

– אתה מחבב אותו, את תום זה? – שואל מנדל.

– מחבב, כולם מחבבים אותו. כי הוא היה הראש. גם דיק אולסון כמוהו כמוני. זה היה דיק מי שאמר, כי רוצה להיות ממזר, שכל מה שעושה, אפילו זה גרוע שבגרוע, איש אינו מתפלא… וגם מיני. גם היא כמוה כמונו. יוצאת במתגנב מנפחיה של אביה, מראה לנו את השמלונת החדשה שלה, כזאת היתה. לפני ימים רבים היה כל זה. קשה לזכור עתה את העיניים שלה, אבל אלו היו עיניים! כאלה רקפתיות. והפה האדום שלה. כמו שכתוב בספרי הקודש! דבש וחלב. בדיוק כך.

– ואולי תנוח קצת, אתה יודע, הדיבור מעייף – מעיר פתאום שמרל בקול חרישי.

– מה איכפת מעייף. לא בשביל בילי. וצריך אדם קצת לדבר. ומתי עושים זאת, אם לא שעה שאתה חולה או פצוע. הנה אותו ג’ו פרייזר. שתקן היה, אבל לא כל כך שתקן כשהיה צעיר יותר. אומרים עליו, שלא יכול לסלוח לעצמו, שאותה אמא של תום לא רצתה להתחתן אתו. ואולי רצתה, אלא שהוא לא העז להציע לה. משום כך לא התחתן בכלל. ואחר כך, כשבאו ימים שחורים לתום, והוא נשאר בלי אם ובלי אב, טיפל בו ג’ו כמו אב ואם גם יחד. מי יודע אם תום ידע משהו מכל העניינים האלה, אמרו שלא ידע באמת, ואחרים טענו שהוא שומר לשון ובעל אופי. ככה זה, וגם לא ככה. כי היו גם מלשננים בטרקלינים של קלפים שאמרו, כי לא סתם ככה נתן אבא זה של תום את עינו בכוס. זה היה עוד בזמן שלא עשו את החוק לאיסור משקאות. ואלו אולי גם ידעו משהו, כי הם היו חברים טובים של אבי־תום גם לכוס וגם למשחק קלפים. הלא זה מפליא, פתאום קם ברנש כזה, מתחמק לו ואיננו. ומה פתאום דבק ג’ו זה בנער כמו תום, ועושה בשבילו מה שאפילו אב רגיל אינו עושה?

– הזכרת איזו מיני, מיהי מיני זו?

– מיני זו, אתה רואה, אינה יוצאת מהמוח שלי. דגים רקובים, כמו שאומרים, יש כאן. כי אפילו אינני אז אלא נער שרוצה להיות אגרופן, למה אין לי זכות על מיני כמו כל האחרים? הרי אני חי במדינה חופשית, ויש שיוויון אצלנו או אין? מיני זו, כל ימי חיי כאילו היא קרובה ללבי, בזמנים טובים ובזמנים רעים. וכשנלקחה ממני – כשיש לי כסף איני יודע למי אני נותן אותו, וכשאין צל של פרוטה בכיסי, אין מי שמנחם אותי. אפילו תמונה שלה אני עושה לי, תמונת־קעקע על הזרוע שלי. אלא שלא היתה כל כך שמנה, כפי שמצטייר כאן, כי השרירים התרחבו, אתם מבינים, וכשאני רואה אותה כאן על הזרוע, שהיא אצלי ועמדי, יש וקל לי יותר, אתם מבינים.

– ומה סופה של מיני זו?

– דגים רקובים! אתם רואים, אילו לוקח אותה ממני תום, זה עוד חצי נחמה, סוף סוף תום זה כמעט אח. אבל מין טיפוס כזה, מין מסריחן כזה, תהא נבלתו מאכל של כלבים! כי עליכם לדעת שאותו אבא של מיני, מתושלח, יקחהו השד, יש לו דעות משלו שעה שאני מתחיל להתכונן לזירה של אגרופנים, שכן זו הדרך היחידה בשבילי לעשות כסף. אני עובד אז בהובלה של גרופיות, רק לפי שעה, והנה אני רואה מין ברנש מדרדר לכאן ומדרדר לשם לפני הבית של מיני. והנה הוא ניגש אלי, הממזר – אומר בילי ונותן פתאום עיניו בסטיב המחייך לקראתו חיוך סלחני…

נפלה שתיקה.

אני, הוא אומר לי – ממשיך בילי – אני מסתכל בך, ידידי, כל הזמן, והשרירים שלך וכל הגוף שלך זה עסק. ואם אני אומר זאת, אני יודע מה שאני אומר, שכן אני האיש שמטפח את כל האגרופנים המפורסמים, כאלה היו אפרוחים והנה מה שעשיתי מהם – אומר הוא לי.

סוף־סוף נשתתק בילי. גם כשיש לו לאדם כמו בילי צורך לשפוך את לבו, לבסוף אף הוא מגיע לנקודה של התייגעות. הוא עצם את עיניו, הלא הוא פצוע ודם הרבה איבד. לא נאק כלל, ואפילו לא גנח. גם כשהיה מספר מה שמספר. כנראה הביאה לו התחבושת הרווחה. או שמא החום הוא שדיבר מפיו והוא שהמם אותו…

עכשיו, כשפשטה השתיקה, כשבאוויר עוד הדהדו דבריו של בילי, לא התאפק סטיב. הלא עתה הגיע תורו. ברור – לא כך? וכך הוא אומר:

– אתם מבינים, שעה שאתה נמצא כאן, ואינך יודע מה תלד השעה הקרובה, מי יודע, אולי כדאי באמת לספר קצת. אתם מבינים, על שני דברים לא יכול הייתי לוותר בחיי, על בחורות וקלפים. גורל או מה! מאז אני זוכר את עצמי, תמיד הייתי מין מצליחן באלו. ואני משחק באלו ומשחק באלו, ואפילו אני מפסיד, את ההנאה שבמשחק איני מפסיד. פקיד דואר הייתי, וכל הגדולים באים אלי, ויש ששולחים כספים למקומות שאין שם באנק, וכולם מסבירים פנים ומבקשים שאעשה להם כל מיני טובות. ככה זה. פקיד דואר זה לא סתם ברנש. והיו משחקים אתי שם בדואר, שאני איני יכול לזוז משם.

– והבחורות? – שואל בילי בלחש. הם היו סבורים שנרדם, אבל לא כך יעשה בילי. אפילו חולה או קודח, על שיחת חברמנים לא יוותר.

– בובה אחת היתה שם, תינוק שלי, ושמה היה סטלה. השד יודע מה גילגולים התגלגלה לבסוף. אבל אז, היתה הולכת בשבילי באש ובמים. אני אומר לה למשל: הערב, את פשוט יופי – ומיד היא מתמוגגת ועושה כל שאני אומר לה לעשות. ואפילו על חסכונות שבפוזמק שלה אינה חסה. ופעם אחת אפילו מוסרת לי פדיון מהקופה, כי עליכם לדעת, היא היתה גלדנית במגלדה קטנה של אחד ברנש שחור, והוא בעל הבית, יקחהו השד. השחורים הללו, אתם יודעים, הם כמו עלוקה. דבקים במקום ואינם זזים, לא כמו אחד בחור משלנו, היום לוקח מה שרוצה ומחר זורק מה שרוצה. צרה שחורה, אני אומר לכם.

– ושמה היה סטלה? – רוצה בילי לברר היטב, כאילו יש חשיבות מיוחדת לשם.

– הלא אמרתי, סטלה. ופעם אחת, זה היה חג החירות והשחור מתקשט כתרנגול הודו ורוצה אף הוא לשמוח עם השמחים כמו כל אמריקאנו. מה איכפת, דווקא לא רע שסטלה נשארת יחידה במגלדה. ובי בוגד המזל, אתם מבינים, הקלפים שלי פספסו. אני רץ אל סטלה, ומה אתה אומר, תינוק שלי, עד שאני מספיק לגמור את המשא־ומתן, והנה השחור ימח שמו. ולא רק שחזר, הממזר, אלא שמתחיל להטיל בסטלה כל מיני שמות, והרי אני, אתם מבינים, איני יכול לסבול זאת. סוף־סוף היא לבנה, והוא רק שחור. ובפרט שמחכים לי, כי הבטחתי לטיפוסים הללו, שזכו אצלי, להביא מצלצלים כדי שנוכל להמשיך. מה אספר לכם, פתאום התחיל גם האקדח שלי להשתתף בוויכוח, ולבסוף אני חבוש בבית הסוהר ומחכה למשפט רצח.

– שמעתי כבר – נואק פתאום בילי – אין כאן במה להתפאר.

– וכיצד…? – תמה פתאום מנדל.

– כיצד אני נמצא כאן, אתה תמה. מיד רואים שאינך מבין כלום מכל הנעשה אצלנו. העניין הסתדר. אותה סטלה העידה שהאקדח היה שלה. פשוט מאד, מה?

– אבל…? – לא ירד עדיין מנדל לתוכם של הדברים.

– אבל כיצד נתגלגלתי לכאן. גם זה פשוט. הרי לא יכול הייתי להישאר במקום שרבים ידעו מה שידעו, ואף סטלה שעשתה למעני מה שעשתה, היתה שם. והיאך יכול בחור כמוני לקום פתאום ולהתחתן. כך נעשיתי פתאום אפיטרופוס של אגרופנים, ואני נודד ממקום למקום ורואה חיים.

– עשית ממני בוטלגר, יקחך השד – ממלמל פתאום בילי והנהו גונח, דומה שהתחבושת בכל זאת לא היתה עשויה כדבעי.

– מקודם אגרופן. וכשלא השתלם העניין, כל בר־דעת יודה, שבמקרה כזה מחפשים מקצוע טוב יותר.

– עלוקה! – לוחש בילי, שכוחותיו, אפילו כוחות השור שלו, ניגרו והלכו.

– למה כך? דמי־לא־יחרץ הם דבר מקובל מאד. וכי מה צריך הייתי לעשות, כשבגד בי המזל בקלפים. וכלום היה טוב יותר אילו הייתי נותן רמז לאחד הבלשים? והנה כך, אני שומר לשוני, ובילי מרוויח כהלכה, וגם לי הוא עוזר מדי פעם…

– אתם מכרים ישנים? – קובע בנוסח של שאלה שמרל. בלי לענות על כך קובע סטיב כנגדו:

– הכל הלך לעזאזל, אתם רואים, הכסף שלי ושל כל הבובות היפהפיות ושל בילי, את הכל אכלו הקלפים הארורים הללו, ועכשיו אני כאן… כזה נאד ריק מכל… כזה זקן אשמאי נבוב ורקוב…

גם שמרל אינו יכול להתאפק. אם כבר מספרים, יהא נא אף הוא במניינם. וכך הוא מצטדק:

– לא אספר הרבה, גם משום שאין מה, וגם משום בושה. גם אני אהבתי, אבל רק מרחוק. הנה אני ילד קטון ולוטש עינים אל ילדה אחת, שצמותיה קלועות ומריחות מנפט, וחן של ערב־שבת משוך עליה ועל הסרט הגדול שבשערותיה, ממש בת־מלך היא בעיני. כה אראה בנחמה, עד היום הזה לא שכחתיה. ויש שאני חושב, כי אם לא התחתנה, אם אינה חיה בכלל, הרי זה טוב יותר בדור שלנו…

– אל תזכיר את המוות – חורק סטיב.

– לא זה העיקר, סליחה. אני, אתם רואים, עבדתי יחד עם חברים, עבודה של חייטים, מכונות התפירה מזמזמות, הגבים כפופים, זה מזמרר וזה מלחנן, ובכל התמונה יש מין יופי כזה, אתם רואים, מין חבירות כזאת, מין רגש שכך הוא העולם, מין תפילה בציבור. אבל אחר־כך, כשבעלי הבתים עושים יד אחת, ומורידים מן השכר, השכר הגדול הזה שהם כבר מסוגלים לשלם, ויש שביתה, ואנו עומדים בלי עבודה ובלי מכונות תפירה ובלי תפילה בציבור שלנו – זה באמת היה כל כך עצוב עד כדי בכי. ומהו שמציל אותנו? מציל אותנו רק דבר אחד ושמו: תקווה. אתם רואים, כשמאמינים שיהיה עולם אחר, שמשיח כזה, לא דתי, אלא כזה פועלי יבוא, ויהיה טוב לכל העובדים, ויזמזמו שוב לא רק מכונות התפירה, אלא הלבבות, אתם רואים, ותהיה כזאת תפילה כציבור של כל העולם…

…הוטחה פצצה. כאילו היתה מכוונת להחריב את עולמו של שמרל, החייט מלודז' העיר. אלא שכמובן אין פצצה סתם עשויה להחריב עולם. היא רק עשתה את גופו של שמרל ככברה. רק זאת. מעתה לא יהיה מי שנושא את נפשו אל אותה ילדה בעלת־צמות, ולא מי ששומע תמיד את הזימזום בציבור של חבריו לעבודה ותפילה. יישאר רק מין חלום מופשט בחללו של עולם על מין עולם פרימיטיבי חדש, שאפילו בילי ואפילו סטיב מוכנים להתפלל בו. עובדה היא, אותו פצוע, שסכנה נשקפת לחייו, מי שראה כבר בחייו כהנה וכהנה, גם רותחין וגם צוננין, מי שהיה מומחה ובקיא לא רק באגרופים אלא אף בסכין ואקדח – הוא בכה כתינוק. ואותו סטיב, אותו זנאי וקוביוסטוס, שפגיעתו תמיד רעה, ושמי יודע כמה מעשים מסוג לא כל כך כשר תלויים לו מאחורי גבו, אותו סטיב אמר, כי חבל שלא קופדו חייו הארוכים־מדי במקום חיי התינוק הטפשי הזה, שהרי חיי עצמו אינם שווים לכל הדעות אפילו שהי־פהי, ואילו זה, טיפוס זה, אף־על־פי שאינו אמריקאי, הלא… ככה זה.

אולם בכל הפעולות ההן הנקראות בשם הקיבוצי “חסד אחרון”, הוא שעושה ברגיל חבר חי לחברו המת, טיפל לא בילי ולא סטיב, אלא דווקא מנדל זפת, אף־על־פי שבדרך כלל לא היה דווקא מתמוגג כחמאה למשמע דייסתו הסנטימנטאלית־התלושה של מי שהיה חייט ללא תקנה.

צרור מכתבים

אילו היה מישהו מעוניין באוצרות של מכתבים… והיכן תמצא אוצרות יקרים של נפש האדם אם לא במכתבים, כשהיד רושמת מה שהפה הביישן הזה סתם, מכתבים מידיד לידיד, מאוהב אל אוהבת, מהנפש היוצאת מגדרה לזכר בת-זוגה, אותם מכתבים שבמידה שגדלים והולכים המרחקים בין הדבקים, במידה שמתרבים ומתגברים המכשולים לחליפת-דברים מפה לפה או אפילו מיד ליד, במידה שהלב המפרפר נעשה חצר-מטרה לחיצי חששות מכל המינים… אותם מכתבים, הסופגים כל כך הרבה דמעות, המתמעכים מקריאה נשנית וחוזרת, הנשמרים קרוב ללב…. אילו היה מישהו, כאמור, מעוניין באוצרות כאלה, אם כדי לברר לעצמו מי הוא ואיזה הוא האדם בעולם, ומה ערך לו, ומה הישג הוא יכול להשיג, ואם כדי לברר זאת לאחרים, לכל אותם אחרים, המשקעים את עצמם בכל מיני שערים של “הישגים כבירים” בלי כל קנה-מידה בשביל טיב ההישגים האלה והפועל יוצא שלהם… אילו היה איפוא מישהו מעוניין באמת באוצרות מכתבים כאלה, וודאי שלא היה פוסח על קופת המכתבים של… של מי? מהו בעצם שמה של בעלת המכתבים, אן או שמא שרונה?

אכן אן זו, הלא הספיקה כבר לחרוג מן המסגרת המוסכמת שלה, וכמעט לשכוח מה שהיא חייבת לחברה שלה, למעמד בית הוריה, ואף לכבוד העצמי שלה, עתה היא קוראת במכתבים הללו, הופכת והופכת בהם, עד שהנייר משתחק, והאותיות מתחמקות והדיו מתמהלת בטיפין של דמעות, פשוט כאילו אין שום הבדל בין בת טובים מיקירי קרתה ובין איזו נערה מסכנה, שאין עמה לא ייחוס אבות ולא ייחוס של עצמה, ואפילו היא מזיעה בעבודתה כאלף חמורים, אין לה שום ושום סיכוי או כאיזו נערה אחרת, בארץ רחוקה של רומאנטיקה, תהא זו בת טובים, או לא כל כך טובים, תהא מה שתהא, והנה היא הוגה במכתבים שנתקבלו ממנו, הנה היא מכווצת אותם בידה, את כל חייה היא מכווצת… זהו.

והנה כמה מהמכתבים הללו:

א

יקירתי, אינני יודע אם תסלחי לכותב, סוף-סוף אין הצדקה לנסיעה פתאומית זו שלי, כאילו ברחתי. אלא שאת ודאי מבינה, כי אין זה מסע של תענוגות. אמנם יש סבורים ולא רק לגבי שניים כמונו, שבפרידות יש משום מנהג עולם תמולי שמתפורר ויש להשליכן אחר גו, אבל אני, אני את סליחתך אני מבקש. יש הבזים לכל מיני סנטימנטים זעיר-בורגניים ומשתדלים להאמין, כי התקשרות נפש בנפש אינה בעיצומו של דבר אלא זמנית, הזדמנות מקרית, כלומר שיש בזה משהו חיצוני ולאו דווקא כורח פנימי. אבל אני, לא משום כך לא נפרדתי ממך. ייתכן שלא האמנתי כל כך בחסינות הנפשית שלי. באמת, כמה מגוחך הוא להתוודות פתאום ולגלות דברים, שמעולם לא עלו על הדעת שעה שאפשר היה לשוחח כל כך הרבה. אלא, אולי הסוד הוא, שלכתוב קל יותר. ובפרט כשאינך יודע אם המכתב אמנם יגיע אל מי שהוא מכוון אליו. ואפילו יגיע, הרי בכתיבה אין משום אותה נחשלות שבפה, אין כל כך הרבה מעצורים מפחידים ואין אותה המנעות-מתוך-כוונה מגעת בגורל הפרט, משום הגורליות הכללית, משום ספינת צאן אדם, המיטלטלת מן העבר המעורפל אל עתיד מעורפל פי כמה… ויתכן כי טוב הוא דווקא, שכל אנשי שלומנו חישלו את עצמם לבלתי הפנות לרגשות מסוג זה. שכן כיצד יהיו דרוכים לתפקידם ולא ייכשלו בהסתער עליהם סערות-לבב כאלה?

ב

יקירה מאד, העודך זוכרת את שיחותינו על החיים, החיים הללו, שלנו ושל אחרים? על התקופה שבסוף המלחמה “הראשונה” ולאחריה? היו שהאמינו כי הנה נס יתרחש. היתה התעוררות לקראת “פלא-צדק”, “פלא-עתיד” “פלא-חידוש”. כי הנה הבינו פתאום רבים רבים, כי בהווה היכה הרקב, ואותו יום-מחרת שהלבות ערגו אליו, כאילו צריך היה להביא את הגאולה, כלומר את האושר לאדם. הכוונה, הגם שלא שללה את האושר הפרטי, היתה בעיקר לכלל, לכינון איזו רוח כל-כללית, לשיגשוג הנפשי-הכללי של מין האדם. הלא אפילו רואי השחורות המושבעים האמינו בימים ההם, כי סוף-סוף מתבשל והולך “משהו טוב יותר” בעולם. אלא – דין חלום זה כדין שאר החלומות. כל הבחורים הללו שנסחבו לשדות הקטל, שמתו, ואם למעשה לא מתו כולם, ונשארו מהם לפליטה, הרי אף אלו נתנסו בכמו-מיתות של פחדים וזיהומים, שיש והם גרועים אפילו מהמוות – והם האמינו פתאום באחריות של הכלל כלפי הפרט, וגם של הפרט כלפי הכלל, תמימים שכמותם! הלא אותו דור של זקנים שבימי פורענות התחבאו במאורותיהם, ממשיכי מסורת היצרים הרעים ההם שהביאו למרחץ הדמים האיום, לא משום שהיו דווקא אנשים רעים או מושחתי-מידות, אלא משום שלפי השגתם כזה הוא עצם החיים וכזאת היא דרך החיים ואין שום אפשרו לשנות כאן משהו – אותו דור זקנים הגיח שוב לאורו של עולם והצליח עד מהרה לעשות ברוח “המסורת מדור דור” את כל החלומות פלסתר ולהחזיר את “מלחמת הקיום” של האדם למסלול הקודם… הם אשמים שאני, וכל האחרים, נמצאים אנו עכשיו כאן, הם שהרחיקוני מזיו עיניך, שרק עתה אני מתחיל להבין כראוי מה פשר הסוד הטמון בהן, ומה כוח אדירים אפשר לשאוב מהן, וכיצד צריך להסתכל בהן אדם, שבכל מאודו רוצה, כי עולם זה שלנו יהיה אחר…

ג

נשמתי, אינני יכול שלא לבשרך, כי הנה נתברר לי בהחלט, שגם אדם כמוני לא ייתכן שלא תהיה לו בת-זוג מאורשת כדין וכדת. סוף-סוף גם לטיפוס משלנו, מין חייל שגמר אומר לעמוד על משמרתו תמיד, יש לו מיני רגעים למחשבות כאלו. כלום נאמר שאלו הם דווקא רגעים של “חולשת הדעת”? הרי אמרנו, כי אין אני מין טיפוס, הנמשך לבדידות, והינזרות, ולא עוד אלא שאנו, המאמינים בחדש בקרוב יבוא, בחיים חדשים, צריכים להיות דוקא מליצי יושר לכל צורה של התקשרות והדבקות שיסודה אמת, אפילו צורה זו היתה מקובלת באותו עולם ישן, שאינו לפי רוחנו ושאנו נלחמים בו עכשיו. הייתכן להחרים כל מה שהמציא רוח האדם לפנינו, את הישגי המדע, את פיתוח כלי-הקיבול הרוחניים שלנו? ומדוע נדחית דווקא האהבה לקרן-זווית? ולא רק שאין אנו מחשיבים אותה כערובה נאמנה לעתיד מאושר, כביטוי הרגש האנושי הצרוף מכל צרוף, אלא שכל “השוגה” בה, מיד דבק בו איזה פסול ועוד זאת! ייתכן שמכתבי זה לא יגיע לתעודתו, אף ייתכן שיפול לידיים בלתי נאמנות, מי יודע? אף ייתכן שפלוני, שהבטיח להעבירו למקום שממנו יוצא הדואר לא יקיים מה שבטיח, אף-על-פי-כן מה נפלאה היא ההרגשה, שהנה בכל זאת אולי יגיע לידיך, ואת הוגה בו, והדברים נכנסים ללבך.. אבל אילו בטוח הייתי שאמנם כן הוא, מי יודע, שמא לא יכול הייתי “לשבור את חותם השפתיים” ולכתוב מהרהורי לבב, ולכוון אליך כל כך הרבה כוונות על גבי נייר מעוך זה… מכל מקום, במקצת הוקל לי, טוב שסוף-סוף נפתח במקצת פי ולוא אך על גבי נייר…

ד

אור חיי, יש ואני מאושר גם כאן, אל תכעסי, אבל זוהי אמת לאמיתה. הנה מה טוב לשמוע מפי אחד איכר זקן, שלמראה כל החורבן שעשו זדים בביתו ומשקו, הפליט רק זאת: טוב למות בעמידה מלחיות תוך כדי כריעת-ברכיים! את מבינה? הוא גילה פתאום את האמת, אחת האמיתות של נפש האדם. ולעומתו – פלוני שבוי, קצין שחור, ולא לפי מראה פניו דווקא, הוא שהתגנדר כי הצליח להמית באפריקה שני אריות ועשרה ילידים – השומעת את, אריות וילידים בנשימה אחת ובהריגה אחת! יש איפוא חיות אדם, כנראה שרידים של הורגים מקצועיים-לתיאבון מאותם ימים מקדם. והמסקנה? אומרים חינוך חדש, חינוך משלנו, אבל… לא, לא אבוא להקדיר עתה את רוחך מדי. מוטב שאספר לך משהו על אותו ברנש בילי, אחד זקן מהחברים שלנו, שבזמנו שום עבירה לא היתה, כנראה, פלילית למדי בעיניו, בשיקגו או בסן-פרנציסקו או בכל מקום שהתגלגל לשם, והנה גם הוא כאן. הוא אומר, כי נמאס לו לראות כיצד נוהגים אדונים מסוג ידוע. סוף-סוף – אמר – יש גבול לסבלנותו של אדם כמוני. חיתוך-דיבור כזה, מצא כל כך חן בעיני, נא אל תתפלאי, עד שנשקתיו. באמת. הוא בחור כארז, חבל רק שהיה הכרח לקטע את רגלו. אבל טוב לו גם כך, כי טוב יותר – אמר – שקברו רק רגל שלי ולא את כולי. ומי יודע אם לא היו קוברים את כולו אלמלא שניים, ודווקא יהודים, שהצילוהו בחירוף-נפש. אחד המצילים נפגע ומת. זה היה כזה חלוש, חייט יהודי מפולין, שחלם כי הנה כפי שאומרים “קרובים ימות המשיח”. יש ואני חושב, סוף-סוף עם זה שנתן נביאים לעולם, כלום סתם מקרה הוא? והמציל השני, מנדל שמו, ועוסק בסוסים, ומארץ-ישראל בא… אבל עליו בפעם אחרת בקיצור דעי לך כשרק נסלק, כמו שאומרים כאן, את החשבון, מיד נתראה, וזה וודאי יהיה בקרוב המאמינה את?

ה

אהובת נפשי, (סלחי נא את הפתיחה הנמלצת, אבל כרגע אין בה אפילו טיפה אחת של מליצה), אם מכתבי לא הגיעו אליך, דעי כי אני איני אשם. נקודה. ועוד זאת: יש ואני מצטער שנסעתי. גם ממך אני רחוק וגם לי לעצמי לא עזרתי. האמת, לא מצאתי כאן את הריגוע כפי שקיוויתי. אמנם יש מומנטים נשגבים, מרוממים – אבל רק מומנטים. הנה פתאום כאילו משליכים בני אדם מהם והלאה את מטות-הסדום שלהם, את צרות-העין של אני הקטן, את מארת “אני ואפסי עוד”.. אבל יחד עם זה… אמנם יש ויש להבין, כי אנו נמצאים כאן בשדה ההתקפה של רעיון המוכני על נפש האדם. תארי לך, שאותו קצין שבוי, מטומטם שכמותו, אינו יודע להסביר למה הוא, בעצם, ממטיר אש והרס מכלי המוות שלו. מה המניע שלו? פקודה! הלא הוא כנמלה. כלומר הפרט אבד, יש רק חשיבות לגזע, ולכן אם יידרס או יימעך איזה פרט – מה בכך? העיקר קיום הגזע… וכל זמן שמלכת הנמלים הללו קיימת ומסוגלת להטיל ביצים חדשות, אין כל חשיבות להשתלשלות העניינים האחרים. אגב: הראית אי-פעם כיצד נזעקות נמלים אלו, אני מתכוון לאמיתיות, בלי השמעת כל קול, כי אין להן מכשירים בשביל כך, כאילו איזו הכרה קיבוצית שולטת בהן, כאילו איזה מקלט רדיו אורגאני צמוח בגופותיהן וקולט את הפקודות… כלום יש לומר, שכך נזעקות גם נמלי-אדם למלאכת ההרס? וכיצד לחיות בעולם כזה, אני שואל. וכלום יש הכרח לוותר על המיוחדות הנפשית לטובת האל-נפשית הקיבוצית אפילו אין היא מכוונת דווקא לחורבן? והרי חלמנו על האדם החופשי שלא רק שאינו פורק את עול הכלל, אלא דווקא מקיימו ומשכללו, אבל מתוך הכרה אישית ובחירה חופשית, ולא משום כפיה כמנהג נמלים. כלומר פיתוח מאומץ של כל סגולות הפרט מתוך אמונה שיוכל לשמש חוליה מועילה לכלל. הרי אנחנו מאמינים באדם, אנחנו שמים את כל מבטחנו בעתידו, ואילו אם מדכאים את הפרט, הרי כופרים בטבע אנוש, בכושרו הביולוגי של האדם למצוא מכוח עצמו צורות חיונה חדשות, להשיג הישגים רוחניים ולכבוש עולמות מופלאים… ברור, כל דרך אחרת יש בה משום התאבדות.

ולא רק אני. רבים הם המאמינים כאן אצלנו. הלא כאן כמין קיבוץ גלויות של האדם, צרפתים, נורווגים, צ’כים, יהודים, כל הדון-קישוטים לרעיון חירות האדם. וכאן אתה למד לדעת, שאמנם אפשרית היא אחווה בין אדם לחברו וייתכן שתהיה חזקה יותר מכל הפירודים שבעולם. אבל יחד עם זה אתה רואה כאן גם טיפוסים אחרים. יש כאן מה שקוראים פנקסנים של המצפון… יתכן, שיש הכרח בכך, הלא סכנת הריגול היא סכנה ממשית מאד אצלנו, אבל כיצד אפשר לתאם יחדיו את מאור השמש ואת אור הנפט?

אגב אור הנפט, היה כאן גם איזה טיפוס אמריקאני, כפי שאומרים כאן, סטיב קוגן שמו. מין פרצוף מפולפל שאינו טומן ידו בצלחת. ובילי אומר, שבימים שנהג עוד להתאגרף, היה סטיב זה מנג’ר שלו. כיצד נתגלגל זקן אשמאי זה לכאן? והנה גם אצלו צפה ועולה פתאום נימה זו של חברותה, כלומר נאמנות לחברים לעילא ולעילא. אם לשאול אצלו מה הסיבה שגלגלה אותו לכאן, וודאי שהיה מתבלבל ומסביר באריכות לשון, כי הספרדיות החמודות הללו, הקשקשנים הללו שלהן, והעיניים הלוהטות שכל כך מושכות… אבל הנה אף הוא עשה להצלת בילי. כלומר, קם ועשה מין פעולת הסחה. אחר שנתגלה מחבואו של הפצוע ובהפגזת המקום נמחץ אותו טיפוס יהודי מפולין, הוא פשוט הבעיר איזו בקתה חרבה-למחצה, אשר מלבד איזו איזבלה לוהטת, שהיה כרוך אחריה אותה שעה, היו בה גם כמה “צעצועים” – וכך נטרד מן העולם. אם באחד הימים יזדמן מי שישאלך על סטיב קוגן, מי שהיה אי-פעם פקיד דואר אמריקאי ובעיקר שם עיניו בקלפים – את יכולה לאשר בבטחון גמור, שאל גווייתו המפוחמת קברנו כאן בכבוד צבאי. אני מסיים, עלי לצאת למשמר ייתכן שלא אראה כלום בשחור הלילה, שאני מפליג לתוכו, וייתכן שיתנצנץ לפני משהו, שיזכיר לי אותך… בזמן האחרון יש ואני מטה אוזן לאמונות טפלות, וכאן אומרים ילידי המקום, כי אם הנכסף אליך אוהב אותך באמת, יש והוא כאילו מצטייר לך בשעת סכנה… ולכן, יקירתי, להתראות…

ו

עולמי, כמעט על הכל כתבתי לך, כמעט. משום שעל העולם שאני מאמין בו עתה, לא כתבתי. ראי, אחר כל השפלות הזאת, כל מעשי הנבלה, כל האכזריות הבהמית, הטירוף האיום הזה, – הרי אי אפשר שלא יקרה משהו. כי אם יש שורש הרע, שמתבשל עכשיו, ועולה למעלה ראש, ומגיע לשיא כפי שלא היה כמותו מאז – הרי אולי זה סימן, כי כל מה שגדולה יותר הפורענות, כן קרוב אולי יותר סופה. הנה מעשה בבחור, שמעולם לא הייתי מאמין, כי דווקא הוא יהיה מסוגל לכך. עודך זוכרת את פרשת בילי והצלת חייו, ואותו מציל שלו, הבחור היהודי הלז מפולין, שהיה חדור איזה הכרח לעזור לכל מי שצלם אלוקים לו – האין בזה משום איזה אות בשביל כולנו? לשון אחרת: כלום אין גם את סבורה כך ומה היית אומרת, אילו היה מופיע לפניך לפתע פתאום אותו טיפוס של סייס, ממש מסוג כזה, והנה…את מבינה, מין בוטלגר או סתם פושע, אמריקאי או אפילו צרפתי, לעולם לא יהפוך עורו, כזה ראה ואמור אמן! ואילו מנדל זה? כזה רחב ובעל שרירים, ומכה שלו וודאי נאמנה, ואפילו סכין וודאי מצויה אצלו בשעת הצורך. אפשר להאמין שהסוסים מתרגלים אליו על נקלה. והנה מתגלה לך לפתע שאף הוא השתתף בהצלתו של בילי, ועוד איך! אותו יהודי סנטימנטאלי שהציל ומת, ואותו יהודי מגושם מארץ-ישראל – כאילו שני ניגודים, ואף-על-פי-כן כאילו עושים יחדיו משום שהם מצווים לעשות כך על-פי איזה צו נסתר…

ועוד עלי לספר לך, על חלום מוזר שחלמתי. הנה בית-מרזח. ואותו ספרדי שהוא בעל בית-המרזח, הוא מין חוקר המתחקה על המצפון, ובחברתי בילי אמריקאנו ומנדל הסייס. ופתאום מתקרב אלינו אותו מרזחן ומראה לנו פתק כתוב וחתום בגושפנקה לאמור שהוא, המרזחן, מוכרח למות. וכיוון שהגושפנקה היא גושפנקה של ממש, מיד אני קם והורג לאותו בעל בית-מרזח. אלא בעשותי כך אני מרגיש – וזה מוזר בעיני אפילו בחלום – שאין לי כל רשות לנהוג כך, על אף הפתק והגושפנקה, על אף כל הפתקים וכל הגושפנקות שבעולם. אבל כיון שהמעשה נעשה, וכל החרטות באות כידוע רק במאוחר לא היתה לי ברירה אלא בריחה בהולה. ואני נודד. עיר, סמטאות, והנה איזה קצין בלוויית שוטר, מחפשים אותי. למה פירפורים מיותרים? החרדה התמידית – היש גרוע ממנה? אני ניגש איפוא אליהם ושואל אם הם מחפשים אותי, כלומר אני נוקב את שמי. הקצין נותן בי עין חודרנית, ומיד אני מוסיף, שאני מוכן לעזור לו ככל שידי מגעת. אלא הוא רומז שאין לו צורך בכך. כיון שכך, אני מתחמק. הוקל לי במקצת. הלא זו הוכחה ברורה כי מעשה נועז יש בו כדי להציל. אלא שבזה לא נגמר העניין. הנה מכונית קטנה דולקת אחרי. וליד הנהג יושב – אותו מרזחן נבזה שבעצם ידי הרגתיו. כלומר ההוכחה עצמה למעשה הפשע שלי. המכונית נעצרת. אין כל טעם להפגין התנגדות. אני נכנס. מיד שולף אותו מרזחן פקודת-מאסר ומראה לי אותה. שמי רשום בה באותיות ברורות. והנה הוא שולף גם עט ומוסיף בדיו אחרת ובכתב-יד שלו, כי אני נאשם ברצח פלוני המרזחן… והרי אני מנסה להעיר… זהו – הוא נופל לתוך דברי – כך עובדים אצלנו. כי למעשה אשמתך כפולה. לגבי בעל הפקודה אתה חייב, שכן לא הרגתני על אף הפקודה המפורשת. שכן אני חי. ומהבחינה הממשית אתה אשם, שקמת והרגת אותי… אני מבקש את פקודת-המאסר למזכרת-נצח. ואמנם הוא נותנה לי כחסד אחרון. ופתאום – הנה בילי והנה מנדל. בין-רגע שוחררתי. ידידים כאלה! אבל לשם מה כל זה? סוף-סוף מה בטחון יש בחיים! אלא שאותו מנדל מגושם מנחם אותי בדברים לטפניים כל כך, כאילו נובעים מעולם שכולו אך טוב. הנה – הוא אומר – העודך זוכר את פלוני מלודז' של פולין? הלא הוא אבא שלי, הסתכל לתוך עיני ותראהו… אני מסתכל, ובאמת, נפש המומת נשקפת מעיניו. אתה רצחת – אומרות העיניים – אבל אשם אין בך. שואל אני: למה? עונות העיניים: זה היה סטרא אחרא. שואלות שפתי: מה מעשהו בעולם שלנו? באה תשובה: הוא צועד עם הזמן. ושוב שאלה: וכמה זמן יצעד? עונות שוב העיניים: כל כך רבים שאלו זאת לפניך, כל כך רבים רצו לדעת מתי קץ הפלאות… אותה שעה אני מרגיש, כי מישהו ניצב עלי, מישהו מחריד ניצב עלי…

נתעוררתי. מנדל העירני. עלי לצאת למשמרת. ואולי עתה בצאתי יתברר לי מיהו שניצב עלי בחלום. ייתכן שהעצבים שלי מרוטים מדי. סוף-סוף יש גבול גם לכוח העצבים של אדם. ומי יודע כמה זמן יהיה לידי מנדל זה. כי בהיותו כל כך קרוב אלי, קל לי יותר… את המכתב הזה אני מפקיד בידו ומובטחני, כי במוקדם או במאוחר יגיע אליך, ואם יקרני כאן משהו, דעי כי במלחמה גדולה אני מעורב ואין זה משחק-ילדים כלל וכלל. ואת נא אל תשכחי, אחד הוא שביב התקווה, אחת היא החזות הגדולה של האדם, שמשהו ממנה חזה, כנראה אותו כחוש מפולין, שאיני יכול לשכוח את עיניו… זכרי, יקירתי, הגדול בפלאי-עולם הוא גילוי הסוד: אדם לאדם חבר! ואולי צודק מנדל זה הטוען: תנו להם לאודי לודז' הללו להראות לעולם כיצד יכול אדם לקיים את הסוד הגדול הזה. את, אל נא תשכחי. את זכרי. יש רק סוד אחד המוביל אל האדם האמיתי, אל נפש האדם – הלא הוא אדם לאדם חבר! ורק זה השביל המוביל לעולם טוב יותר…

אם ובת

אם שצריכה לנחם את בתה, אפילו זה טיפוס סגור ומסוגר, אפילו מין טיפוס שאינו מרשה לעצמו להבליט שום סימן חיצוני של רגש, משום שכך דורש החינוך הטוב, וכך קובעת הגאווה המשפחתית, וכך פוקדת מסורת הייחוס – אם שצריכה לנחם את בתה במר לה, אפילו היא מין טיפוס כזה, לא ייתכן שלא תצא במקצת מכליה הרגילים. ומי יודע במקרה כזה מי אומלל כאן יותר, המתנחמת או – המנחמת. הלא אם כזאת שבעה וודאי אכזבות לא מעט, בלעה את מנת הגלולות המרות שהכין לה הגורל, והנה גם הבת, זו הבת שלה, ששמרה עליה כמיטב יכולתה, שהגישה לה כמו על טס את חכמת נסיונותיה, גם ממנה לא נמנעה אותה מנה מרה של הגורל האכזרי. לא רק עצם הפגע של הרגע, לא רק המקרה האיום שקרה, מרחף נגד עיניה. היא רואה פתאום איזו השתלשלות עניינים צומחת מכן, כיצד לא צרה מבודדת היא שהחשיכה את אורו של עולם, אלא שיש כאן בניין-אב של צרות, חוליה גוררת חוליה, צבת בצבת עשויה, ואין סוף לאלו, ואין דמי להן – עד שיוכרע הקורבן.

אם תרצו, הרי זו מרי מקגילס לבית אירווין, היא האם המנחמת את אן בתה. היא מקשיבה היטב, ויותר משהיא מקשיבה היא שומעת אפילו מה שאינו מתבטא במלים. אותה היכרות ראשונה על רקע הסימטאות האפלוליות. כל אותם פיקפוקים בעולם זה וחסדיו, גאוות הייחוס מזה ועולם שמזעיק עוזרים מזה, ואותה התנשאות נשית קופאת לעומת יסוד הגברי הסוער… הנה צ’ארלי זה, מגלגל שיחה כפי שמגלגלים סיגרית. מעלה רעיון, ומשנהו, קבוצה שלמה של רעיונות, והנה הוא משחק בהם, משסה זה בזה, מתגרה באחד ומטפח אחר, טורף את אלו באלו עד כדי טישטוש מכאיב, ושוב מבליט את רעיון הראש, המתבהר בסיוע קולו הנמוך-גברי-וחם התבהרות כל כך משכנעת… הנה “אני מאמין” ילדותי כמעט שלו, ויחד עם זה כל כך ראשוני, מתובל בסממני אותה ערגה קדמונית של האדם למקור האושר האבוד…

זהו צ’ארלי. צ’ארלי של אן. אבל עתה לא רק שלה הוא, כי עתה הוא גם של אמא. אמנם בימי נעוריה… הלא גם לה היה עבר רומאנטי. כלומר תוך כדי שמירה קפדנית על הכבוד העצמי וכבוד הבית וכבוד אביה. הכוונה היא לאותם הזמנים שלפני הנשואין. אלא שלא כאז כן עתה, אחרת, ואף החירות האמריקנית המפורסמת היתה אחרת. אותה חגיגיות רבה ביום הצהרת החירות… הלא יש והיא עצמה, היא מרי אירווין, ואין לומר יפה כוח האם מכוח הבת. הימים היו אחרים, והחברה היתה אף היא עולה על הבמה קבל עם ועדה, היא היתה איזו שליחת-ציבור חשובה, ושפתיה ממלמלות יחד עם כל הציבור הגדול הזה בדבקות רבה: אנחנו מאמינים שכל בני האדם נבראו שווים זה לזה… ובורא עולם העניק להם זכויות-עולם… הזכות לחיים וחירות ומציאת אושר…

קולה של מרי היה צלול באותם ימים מקדם. ודמותה זקופה ולבה מלא אמונה. ולפניה ים של ראשים, מהם שנולדו כאן, מהם שמקרוב באו, מהם פליטי חרב ועריקי עריצות ובורחי עוני. וכל החפשנים הללו, שלא רק זהב ומטמונים הם מחפשים, כפי שהם הסבירו זאת לעצמם. אם בכלל ניסו להסביר משהו. הלא אפילו להם עצמם לא היה ברור הדבר. אין כל ספק כי אלו עלו לכאן משום שנקטה נפשם בעול עריצים, משום שרצו להשתחרר ממועקת הדיכוי המסורתי, משום שרצו להשליך אחר גו את חטאי העבר… כאלו היו בעיניה האלפים הללו שנעו גלים-גלים למרגלותיה, זוקפים אוזניים לתרועת התזמורת, הגועשת לקראת חירות האדם, וסופגים את קולה הצלול המכריז את דבר זכויות האדם קבל כל העולם כולו…

כן, הימים היו אחרים. בחורה כמוה יכלה להרשות לעצמה מידה של התיהרות ואפילו של התנפחות יכלה למשוך מחזר באף, לא לענות הן מפורש וגם לא לאו מפורש. אמנם אין לומר, שתום זה, תום מקגילס שלבסוף נאותה להינשא לו, לא מצא חן בעיניה לכתחילה. הלא כל כך הצליח בכל אשר פנה. ובעצם היה בו משום מופת חי לאותו שיוויון-זכויות מפורסם, היה משום הדגמה חיה של האגדה האמריקאית לאמור: מקודם מוכר-עתונים ומצחצח –נעליים, והנה עתה יושב על גבי-מרומי העושר. אמנם אלמלא עזרתו הנדיבה של אביה, ואלמלא קור-רוחו של תום בשעת מקרה האקדח במגלדה, מי יודע אם ילד-רחוב זה היה מגיע לספסל הלימודים ועולה משלב לשלב עד שמגיע לאותה במה נישאה ביום החירות הלאומי, אורח-לחברה עם אביה ושאר יקירי קרתה, כל אותם מיוחסים שכולם מתקנאים בהם ושידם נטויה לא רק על מנהגים טובים וסדרים מתוקנים, או מה שנקרא מנהגים וסדרים, והם המחליטים מי ומי נמנה על סוג הבאים-בחברה, אלא שמצודתם פרושה גם על עניינים אחרים לגמרי. כך לפחות היה קובע מר אירווין הזקן, אביה, שהיה בקיא גדול במהלך כל העניינים.

היא היססה. אמנם נהפך הדבר כמעט למנהג, היינו אחר חגיגות החירות, אחר שהשמיעה קבל עם ועדה את נוסח ההכרזה המריעה, ועורך-הדין הצעיר מר תום ק. מקגילס דרש במעמד זה את דרשתו, ואמר מה שאמר על השיוויון לגבי דרך-ההצלחה הפתוחה-לכל, ועל האושר הרב שנפל בחלקם של כל הזוכים לחיות במדינה החופשית ביותר שבעולם, וכאשר היה מלווה אותה לביתה ומפלס לה דרך בין המון עם חוגג, היא משולהבת מדקלומה רב ההשפעה והוא נהנה מהפגנת כוח לשונו בפומבי, מה שאינו רע כלל וכלל בשביל עורך-דין צעיר – והנה הוא שואל בקול מאושש כלפי חוץ, ובלי ספק תוך כדי רעד בלב פנימה, כפי שנתקבל מאד על דעתה, אם אמנם אפשר יהיה לחוג את חג את החוט, אם שוב כמו מדי שנה לענות, שצריך אדם להזדיין בסבלנות, ושאסור לדחוק את הקץ, ייתכן, כי אילו היה פונה אליה בלשון אחרת, או בזמן אחר, או לאור השתלשלות–עניינים אחרת, היתה אף היא נותנת לו תשובה אחרת, עוד לפני שנים. הרי גבר אחר – לא היה לה שום עניין באיזה גבר אחר. אלא במעמד זה, מיד אחר הכרזת השיוויון-לכל, כשעל הבמה נאספים יחדיו כל אלה גיבורי-השיוויון, שדי להם לתחוב יד לתוך הכיס המלא ומי יודע עד איזה עומק תגיע, ולא רק שיש להם בהווה ודווקא בצורה המישושית ביותר, אלא עוד זרועם נטויה על העתיד והראש ממש מסתחרר למחשב כמה פירי דפירי עשוי זה להביא להם… ולמטה כל אותו קהל מנומר, וביניהם רבים, כל כך רבים שהפרוטה מצפצפת בכיסיהם והבטחון של מחר מטושטש, ושאפילו הגג שמעל ראשם הוא לעולם בחינת ספיק-ספיקא… כיצד אלו, כל אלו שומעים את דבר-השיוויון ואינם שואלים שאלות, כיצד הם מריעים ונהנים מהשיוויון המילולי הזה, שמשפיעים עליהם בנדיבות רבה כזאת מעל הבמה, ואינם דורשים משהו למעשה? ועתה, אם גם תום זה אינו אלא שופר שכיר של כל מושכי החוטים הללו, אם גם הוא… מה הטעם בכל המופת הזה לשיוויון כל המעמדות וכל החוגים שהוא צריך להדגים? אבל כמובן, לו אין היא יכולה להסביר זאת. אפילו לחשוב מחשבות כאלה עד הגמר האכזרי, אין היא מעזה. אבל…כיון שכך, עליה לחפש איזה מחסה לעצמה, היא מסתתרת מאחורי תירוץ, הנאה לבת-טובים, והוא – יכול שהוא אפילו נהנה מהפגנת החינוך להפליא מצדה. זהו מצב העניינים.

אלא אחר אותו מעשה, שמשמעותו המלאה אינה ברורה אפילו היום ככל הרצוי, אחר שאותו דוד שלה, הארי אירווין בעל רעמת השיבה המפוארת, שהיה ממונה על קופת מפעל המים העירוני, היה כאילו מעורב באותה שערוריה רבה, אחרי כל זה, כמובן, לבשו פתאום העניינים צורה אחרת לגמרי.

עודה זוכרת את היום ההוא, הנה מקים השליח בדפיקותיו המטורפות את כל הבית על רגליו, הנה הוא מבשר כי המון עם צובאים על דלתי מפעל המים. סכנה למפעל. סכנה לעובדים. סכנה למר אירווין. ואותו גיבור מלחמת הפורשים, אבא זה שלה גדום-היד, כסוס פרשים זה, הרגיל לכוון פעמיו לפי תרועת החצוצרה פורץ מהבית ורץ למקום הפורענות, והיא, היא מרי בתו, אחריו. הרי לא רק ששומה עליה להרחיק ממנו כל עודף התרגשות, שלפי התראת הרופא אין בה אלא משום כרטיס-נסיעה בדוק ישר לגן-עדן, אלא גם כבוד הבית הוא משהו, וכבוד המשפחה והייחוס לא כל שכן.

בהגיעם לשער המפעל, המתה הרחבה מרוב אדם לא מצאת כאן את אימת הדומיה המלוכדת ההיא כבימי השביתה הגדולה כי לא יד גברים היתה כאן על העליונה. הפעם גברו הנשים. נשים רבות וכים רותח. וכל אחת מבטאה את ריתחה בדרך משלה לא כהמון חדגוני היו. נשים רזות ושמנות, שורקות ויורקות, צוחקות וחורקות, מחרפות ומריקות עביטי שופכין. לא היו כאן גבירות או עלמות, חלילה. אחת היא מאיזה חוג או מעמד באו, ומה השמלות שעליהן, כולן היו נשים, נקבות, בנות המין הבלתי-אנין דווקא. זו היתה הזדמנות נפלאה להריק בבת אחת את כל שאור-המרירות שעלה בלב זה שנים; לקרוא דרור לכל איוויי הלשון; זה היה חג גדול להתפרקות-עצבים שברשות. הלא אין הרוגז מופנה כלפי הבעל, או הילדים ואפילו לא כלפי השכנות. רוגז כזה, טוענים הגברים הללו, הוא משהו בלתי נאה. אבל עתה – כשאת עומדת לפני מפעל שנוא על הכל, מדכא ומנצל את הכל, צינור מטומא זה שמעביר לא מים אלא דווקא מטבעות לכיסים מסויימים, עתה כשכספי הקופה נעלמו, השד יודע כיצד, ואפשר לדרוש מהשנואים הללו שסוף-סוף יתנו את הדין, הה עתה, זהו משהו עצום….

– הכלבים הטמאים הללו, שייחנקו בגניבות שלהם!

– וודאי בקלפים הפסידו.

– ואולי ביזבזו על בובונת!

– הביטו, זו מצטער שאינה מין בובונת כזאת!

– שודדים מזוהמים!

– את עיניהם הייתי מנקרת!

– מוטב לזפתם בזפת ולתקוע בהם נוצות בחוצות העיר!

– אני הייתי תולה ואתם!

– את מי?

– היא רוצה לתלות את עצמה על צוואר נחמד.

– ומי זה היוצא?

– הליצן הזה? הלא זה הארי.

– מי?

– הארי אירווין.

– השודד הראשי שלהם.

– ומה מיני זו קופצת בראש?

– ולמה לא תקפוץ, כל הכסף שלה מופקד כאן.

– איננו רוצות דיבורים, אנו רוצות את הכסף שלנו!

– יפה מיני, דברי דברים כדרבונות!

– מה היא צורחת? אינני שומעת.

– היא אומרת, שאת הכסף שלנו לא נראה.

– היא צודקת. צריך לעשות משהו!

– ומי זה?

– זה האח אירווין. זה גדום-היד.

– מיני צווחת שעשו ספקולציות, קנו קרקעות והשד יודע מה. קול סופראנו:

מקהלה:

אחר כך באה השתלשלות עניינים במהירות הבזק. הפרטים טושטשו, לא ידוע מה ואיך וכיצד. הנה אביה של מרי ליד הדוד הארי. סוף-סוף גם אם נעשו כאן ספקולציות, הלא זה אח ואיש אירווין. מוכרחים איפוא לעשות משהו. והנה אף היא מרי, בסמוך אליהם. מישהו פוגע בדוד, הוא מועד. השער הסגור נפתח פתאום בבת ראש, אנשים נזקרים, מרימים את הנופל ומעבירים פנימה. מהומה. ורופא. ופתאום לפתע דממת מוות. הוא מת. הארי אירווין מת משבץ הלב.

עתה, כיצד אפשר היה שלא להכיר תודה למר תומאס ק. מקגילס, שהצליח להשליט את קולו על אספסוף הנשים, וכאילו לא עלה לו הדבר במאמץ מיוחד. עתה, כשאך ישאל אם היא נכונה להינשא לו… הקהל נתפזר. הדוד הארי מת, לפי תעודת-הרופא משבץ-הלב, אחת היא אם היה מעורב במיני מעשים או לאו. אביה נפגע אף הוא בכל הרמ"ח שלו, ממש היה כצל הופעתו הקודמת, ואותו עורך-דין צעיר, מר תומס ק. מקגילס, שכל כך הצליח בפיזור ההתקהלות, ושכנראה טיפוס אחד ששמו בילי עזר לו בכך, סוף-סוף נשא לאשה את מרי אירווין המיוחסת.

אבל מכוח אהבה? כלום היתה אהבה מצדה? כלום זה הזיווג, שאומרים כי הוא נקבע בשמיים? תום טוען, כי הוא אוהב אותה, אהב אותה מאז הילדות. מאז הפקרות הסמטאות מאז המעשה במגלדה אבל היא? הרי רוצה או לאו אין להכחיש כי ייחוסה ייחוס, ואילו הוא בנו של מי יודע שמו. אף-על-פי שהיה מצליחן, עוד מאז, כשכל קונדסי החצרות כרוכים אחריו כאחר מנהיג, וכך עד היום הזה. הלא כל מי שתום זה מתכוון אליו, כאילו הוא מוקסם במטה קסם. ואפילו פרצוף זה, בילי, שהכל יודעים כי הוא מסוגל לבכל-כל, הלא הוא כדונג בידיו של חבר-נעוריו. קסם – נכון. אלא למה היתה כמהססת כל כך הרבה שנים? הרי אילו אותו דגול-מרבבה של חלומותיה היה זה, מיד היא נופלת לזרועותיו, בלי צורך באומר ודברים, בלי שום סיבות מיוחדות וגורמים חיצוניים. אבל כנראה שכך הוא, חלומו לחוד, והתגלגלות העניינים למעשה, לחוד, ושמא יש כאן איזו טעות?

אילו תום זה היה מין לוחם, כלומר אפילו צמוח החוג שלו משפל המדרגה, כלומר מדלת-העם, אלא שהיה מזדהר במין הדרה נפשית, כלומר אילו היה בו מאורו הקורן של איזה מבשר גדול… אלא שלא היה כזה. והספקולציות… ייתכן שלא היה מעורב בהן. ואפילו רק עשה יד אחת עם כל החוגים הללו שלה, כלומר השכיר את עצמו להם, שכידוע אמר אותו לורד ביקונספילד היהודי שבעצם יש רק שתי אומות בעולם, העשירים והעניים, והנה הלך תום עם האומה העשירה, כלומר בגד בצור מחצבתו, שהוא האומה העניה… מי יודע. מישהו רוטן ספקולציות, ומישהו מרנן, שדווקא היה כאן מעשה בבוטלגרים, שמגניבים משקאות משכרים למורת החוק… ואותו פרצוף ששמו בילי… ואותה מיני הצרחנית, שהתנפלה על הדוד הארי שלה… מי יודע מה חלק יש בכך לתום, ומה חישובים היו כאן בקשר לבחירות הקרובות…

והנה בתה. הנה אן.

זהו ודאי מקרה אחר לגמרי. כך מהרהרת-מדמדמת הגבירה מרי מקגילס ברדתה במדרגות מהחדרים העליונים אל הטרקלין שלמטה, תומכת בזרוע-אם בבתה הנלחצת אליה שלא כדרכה ושלא כמנהגה. לעזאזל, לכל אשה יש, כנראה, רגעים של חולשה. של חולשת-הדעת והתמוגגות איומה. ובעצם מה היה כאן? אותו עניין שבינה לבין אותו צ’ארלי, אותו לא-כלום כמעט שבין נער-כמעט ונערה-כמעט – הלא אם תרצה לא היה כאן כלום. אבל מאידך גיסא, אם היא, אן, תרצה, הרי עולם הוא, התקשרות עולם היא, אהבה אחת-יחידה, זוג מן השמיים ואם לדבר בגילוי-לבב, יש להודות כי האם מקנאה בבתה. כך כך. כי זו זכתה. הלא אותו צ’ארלי מזכיר את תום, כפי שצריך היה להיות וזהו הקוץ הגדול…

כיון שכך, הרי אי אפשר היה לאשה זו, שיופיה עודו קורן, שלבה עודו רוגג, שעיניה בהירות ושערה הערוך-כטירה בהיר, שגומת-חן פורחת לה בלחיה בחייכה, שכולה בהירות גדולה… אי אפשר היה לה כשלחן לב בתה מתדבק על לבה, אי אפשר היה לה לגברת יקטרינה שפירא שלא לבכות. שתיהן בכו, היא ובתה שרונה… או… או שמא לא היתה זו הגברת שפירא ושרונה בתה, שמא לא אלו בכו בהגיע הידיעה על מות עמנואל דובי בנכר, בארץ ספרד הרחוקה… שמא היו אלו דווקא הגברת מקגילס ואן בתה, שבכו על מות צ’ארלי מורגאן בנכר… ואולי אלו ואלו… אלו ואלו?

שתי נשים בטרקלין זה, שאמנם יש בו גודש תרהוטת במקצת, כמנהג הארץ, ומשהו של התברקות-כדי-לעשות-רושם, אף הוא כמנהג הארץ. בכל זאת יש בו גם מרוחה של בעלת הבית, משהו מרגיע, משהו מפייס, ואפילו השראה של נועם. הן יושבות השתיים. ולפניהן פרושה יריעת החיים. לא רק שלהן, יריעת החיים סתם. והן כאילו מחליקות על פני אותו יאור מוזר, שאוצר כל כך הרבה יגונות ותוגות, מטענים אינסופיים על צער-אנוש, עד שאין לראות בשום ושום פנים אפילו קרן של שמחה. אין הן בוכות עתה, אין הן מתלוננות, גם את הלב אינן שופכות, כמעט שהגה אינן מפליטות. שתי נשים יושבות דומם: אם ובת.

מרגישה האם, כי בעצם לא פגע הגורל בבת, הלא בה בעצמה פגע, והבת אינה אלא היא היא עצמה, ורק משום כך נפגעה גם היא… כל אותם אירועים שלא אירעו לה, כל אותה השתלשלות שנפסקה אצלה משום-מה הוסיפה להשתלשל בחיי הבת, ומשום כך… ואף-על-פי-כן ברור, אין דומה הנפגע הישיר לנפגע שאינו כל כך ישיר… דעך, הכל דעך, יודעת הבת. אין היא יודעת דבב של אחרים, לחש גחלי-העבר לא הגיע עד לבה. ויהא זה אפילו לחש הבא מלב אמה. היא מי שנועדה לחצר המטרה. היא עצמה. בלי עבר, בלי שלשלת משתלשלת ממישהו אחר. שלה היה אותו אדם שמת. אליה כתב את מכתביו האחרונים, אליה פנה כשהמר לו לבו מאד. ואליה נשלח אותו מכתב קצר, מאת אחד מנדל, שהודיע מה שהודיע במלים כל כך ברורות. שתי נשים.

– הגברים הללו – אומרת האם – כבשו את השליטה בעולם, והא לך.

אומרת הבת:

– ואלמלא היו כובשים את השליטה?

– או אז… יכולה את לומר על נשים מה שתאמרי, קוצר השג, צרות אופק, תאוות פורחות, אולם לסכן את כל המין האנושי…

– עדיין אינך יודעת, כנראה, מה אכזרית ושואפת נקם וצמאה לדם יכולה להיות אשה… הנה קליאופטרה של המצרים, הנה יקטרינה של הרוסים, אלישבע של האנגלים, ואפילו עתליה של התנ"ך…

– יודעת אני, אלא אלו אולי התכוונו להתחרות בגברים בדרכי הגברים, לפי מסורת הגברים ואילו… כלומר אילו היה משטר של נשים, צורת חיים מטריארכלית…

– כי אז היה הגבר חי רק במידה שהאשה היתה מרשה לו…

– והרי לא ייתכן, כי הצמיחה האורגאנית של החיים, בתוך תוכה, כחלק ממנה, לא תשפיע למען שמירת החיים…

אומרת הבת:

– מודה אני, גם אני חשבתי על כך, כלומר – כאן הסמיקה קמעה – חשבנו על כך, על אף כל הפיקפוקים שהיו לנו בטבעה האמיתי של האשה. וסוף-סוף גם בהשפעת תעמולה נכונה אין לזלזל. רצינו להזעיק מין קונגרס עולמי של נשים, קונגרס למען החיים ונגד המוות!

– מהו שיעור התמותה הרגיל, בת?

– באמריקה הוא נמוך למדי, אמנם באוסטרליה והולנד הקודמת היה נמוך עוד יותר. לעומת זה הוא גבוה בצרפת, יפן, אוקראינה, הודו…

– ברור, שיעור כזה אינו מספיק להם, לחסידי המוות. להם דרושות מיתות בסיטונות, הרג רב, תיאטרליות של מלחמות עולמיות…

– ואולי בכל זאת קונגרס כזה של נשים…

– נוסח ליזיסטרטרה של אריסטיפאן היווני, מה? שביתת נשים מבחינה האהבה וסדרי הבית והילודה. לא רע.

– אמא, עלינו להיות מעשיות.

– אני, בתי, הייתי מעשית תמיד. החלומות הללו שהיו לי… את כל החלומות האלו בכל אתר ואתר, אם זה בערבות רוסיה ואם זה בפרריות אמריקה, ואף במדבריות יהודה, חולמת האשה בטרם תקיץ – והנה וויתרתי עליהם, אחת מני רבות. היית מעשית למען רבותות מעשיות. והנה עתה אולי הגיע הזמן לאשה לחזור אל החלומות.

– אמא, דומה שאת… את הרבה יותר צעירה ממני.

– זה לא רק אני מרגישה כך, אלא כך מרגישות רבות מבנות מיננו, הלא זה סימן ש…

– אבל… אמא, אני… אמא, אני כל כך אהבתי את…

עכשיו היא בוכה היא מרשה לעצמה לבכות מאד. כי הנה פתאום תפסה שעולם שלם נטרד. נמעך. הושמד. פשוט מת ואיננו. כל עולמה מת ומה לה ולנשים הללו…

שני ידידים

חי אחיתופל אם אין ממש במשל הקדמוני: הנערים פצו פה ולשון אמהות נמקה! או שמא אין משל כזה? אפילו כך, האמת היא אמת, וקונם פי המדבר, אם יש לקנא באותה אם אובדת העצות, שניטל ממנה לא רק מענה לשון, אלא אפילו כל אפשרות לאיזה חופש מבע, והיא ניצבת על בר-בטנה, הוא שעוד לפני רגע או שניים היה תינוק בן יומו, וצריך היה לטפל בו, ועוד איזה טיפול, להתרוצץ פה ולהתרוצץ שם, לרחוץ ולשקול, ועד שאת מאכילה את מנגבת, ועד שאת מיישנת את מיניקה, ועד שאת שוכבת לנוח את מלמדת אותו לומר אמא, ובעיקר מאלפת את בן-פקוע זה שלך, שיהא נוח לחברה של בריות, ואינו עושה לך בושות חס ושלום, ועד שאת משחקת בו להנאתך, את מגלה אצלו “חוכמות” שלא נשמעו כמותן מאז ומקדם, שכן כל השכל שלו בא לו ממך, ועד שאת מספיקה לעשות בבית כל מיני סדרים, את משלחת אותו החוצה, שכן הוא כבר ילד גדול ולפי האַדוקציה החדשה, צריך לשחק עם חברים ולא להפריע לגדולים, בפרט שזה כל כך בריא לגוף, ועד שהוא משחק את שוב נחפזת להשכיבו לישון, כי השעה מאוחרת ושמא ייכנסו מיני אורחים לבית. ולא זו בלבד, אלא תמיד ותמיד את חרדה לו עשר או שתים-עשרה חרדות ברגע אחד, שמא יתקרר חס ושלום, ושמא נהנה יתר על המידה מהחברים שלו, ושמא ישן יתר על המידה ומאחר לארוחה המשפחתית החגיגית-תמיד, ושמא הוא חס ושלום, ישמרונו שמיים מהעסק המיותר-לגמרי – חולה…

– זהו, כך או בדומה לכך הוגה הגברת יקטרינה שפירא, זו המעוגלת עתה יותר משהיא נמוכה, זו האשה שכחול עיניה הוא, כלומר היה, ממש איזה שם-דבר, ואם רצה מי באחד הימים לא להיות מבויש ממבוכה עצמית ופשוט לבכות ברע לו, אם רצה להרגיש, כי הנה יש עוד בעולם הזה לב נבוך עוד יותר ורגיש מאד למבוכת הזולת, שאילו היה יכול היה מצמיח מלות-קסם פייסניות, מפכות כממעיין הזוך הנצחי, כדי להעלות ארוכה לזקוק לה – אם בזאת רצה מי באחד הימים, הלא אליה, אל הגברת שפירא היה פונה, אל המרפסת שלה הבנויה בסיגנון ירושלמי מאז, אל הקרירות המשבשבת בה ביום קיץ לוהט. זהו.

אלא שהפעם, הפעם אין לבה פנוי אלא לבנה עמוס, ואולי לבתה שרונה, ואולי לה לעצמה לב אשה מי חקר!

הילדים הללו, כל כך הרבה צרות צרורות ומצוררות הם מביאים, וכל כך הרבה אַדוקציה הם מצריכים, הלא לא פעם אחת את פשוט מוכרחה לקלל את הימים והלילות שלך ולצווח בלבך: מי שהמציא ילדים בעולם, ישתחקו עצמותיו ויישאר חי כדי להרגיש בהן! הגם שמין דיבור כזה לא היית יכולה להעלות על שפתייך בשום פנים ואופן. אבל הגו נא אתם, הלא הדבר הפשוט שבפשוט רחוק מהילדים הללו על אף מה שאומר ההגיון הבריא, הדורש בצדק גמור, כי דברים כאלו יהיו טבועים בהם מיד בצאתם לאווירו של עולם, שכן מה הם אלו – ילדים של בריות, או חס ושלום מיני בהמות, והיכן אנו נמצאים סוף כל סוף – ביישוב של בני אדם או ביער? בקיצור, הלא ממך למדו כל מה שהם יודעים, והדיבור שלהם, ודרכי ההתלבשות ואפילו הגנדרנות, וכל הנימוסים והביטויים, ואהבה ושנאה אל מיני בריות, ודברי כיבושין ואף שיבושין – הכל ממך בא להם. והנה מין נער כזה, שרק לפני רגע או שניים היה ארוז בחיתולים, פתאום לפתע פותח את הקשקשת שלו ואומר לך מיני דברים, שדבקו בו מי יודע היכן. מין קונגרגאציה כללית ועולמית של נוער? הנשמע כמוהו! סוף-סוף מה אפרוח כזה רוצה ללמד תרנגולת זקנה אימתי מטילים ביצים. חוצפנים כאלה, עזונים עד כדי רתיחת-דם, נצלנים ערמומיים של טוב-לב אמהי – אמת גדולה היא, כל כך קשה לדעת איך וכיצד לנהוג בהם בנערים הללו!

האמת קשה לה לגברת יקטרינה שפירא. בפרט קשים עליה היגויים כאלה ביחידות, כאילו היא עזובה לנפשה, כאילו היא ממש טובעת ואין שום מציל סימפתי לצידה. מה טוב היה אילו היה אותו מקשיב נחמד יושב לפניה והיא שופכת לפניו את לבה. כזה ידיד אמיתי. אבל ידיד כזה אינו עתה. כיון שכך, אולי זה אפילו לטובה. שכן אפשר להעלות על הלב מיני היגויים, שאינם מגלים אפילו לידיד. וכך היא ממשיכה:

לעומת זה בת. אתה רואה, ידידי ומיודעי, שאראה בנחמה זהו עניין אחר לגמרי. אמנם עם הבת אפשר גם לריב, כלומר אפשר להטיח כלפיה במתק-שפתיים דברים בוטים, ומובן מאליו שאפשר לספוג גם ממנה טיפטוף גומלין במטבע שווה. אבל יחד עם זה – אפשר גם לנחם אותה בדברים, וגם בלא דברים, לשבת על ידה ברחבות אמהית, כמי שסוככת עליה בהדר-נוצות של רחמי אם. ועצם ישיבה כזאת, גם זה משהו הלא יש ויש איזה מין שיתוף נשי, שמלים אין בשבילו, על אף אותה איבה נשית הדדית המפורסמת. כי אותו שיתוף קיים, על אף הכל, הוא איזה יש נשי מיוחד ונצחי. כי כאן העיקר לא פלונית האשה, לא גוף זה או אחר, יפה או מאוס, לא פקעת תשוקות זו או זו, כאן שרירה וקיימת הרגשה שאת אינך את, כלומר לא רק את בלבד, אלא חלק מאותו כוח נשי נצחי, המעניק את ברכת החיים לאדם. אותו כוח נסתר, המחדש את הגופים, לאו דווקא את פלוני או אלמוני, אלא את כל הגופים הללו, את המין האנושי. כיוון שכך, נוכח אותה הרגשה מסתורית, הלא המלים הללו הן כאפס וכאין, וכל המחשבות אפילו מעמיקות חקר, וכל הסגולות הטובות שבעולם – אינן אלא דלות מהביע אפילו קורטוב אחד מכך. ואפילו הצרות הגדולות, הפורענויות האיומות, דומה כאילו הן רחוקות מכאן, ניטל מהן העוקץ, הן כחיוורות, כחסרות ממש, ולא כדאי שאלו ממררות לך את החיים אפילו זמן-מה. אולם – לא תמיד אפשר להתגלגל לים של רגשות, ולא תמיד אפשר להתחבא מאחורי הפרגוד של הנשיות הנצחית. ואותה תקלה ארורה, הלא היא כדבש למלאך הצרות הצרורות, שמיד הוא קופץ עליך ואינו מרפה, ועושה בך ובלבך ככל שידו מגעת וככל שאת מניחה לי.

לא כן עניין הבן, ידידי ומיודעי. הלא שום קשר על-אנושי אין בינך לבינו, ואפילו הזכרונות הללו אינם מקשרים אלא מעט. כאן נשארת לפליטה רק אותה ידיעה, המיטשטשת במרוצת הימים, שהוא בר בטנך, עצם מעצמך ובשר מבשרך, והרי למעשה זוהי איזו תופעה מלאכותית של התרבות, שכן ידיעה ממין זה לא מצינו חס ושלום אצל בהמות וחיות, אבל את, שיש לך אדוקציה, את חייבת במין קשר כזה, טבעי או מלאכותי, והוא שמחייב גם המשך. ואילו מצידו – את רואה בעינייך הללו, שהכל שם מרופרף, הפקרות של גבר. שכן זכרונות יש לו אפילו פחות ממך, ואפילו את חין התינוקות שלו ואת דמיונו לקלסתר פניך אינו זוכר. ושום “חוכמה” גדולה או קטנה שלמד ממך, ושום מעשה קונדס שמרגיז בשעתו ונעים לזכרון, ושום מחלה שלו כשאת קשורה למטתו, ואפילו על סינמה היית מוכרחה לוותר, ושום חרדה גדולה שהוא עושה לך בחוסר-דע שלו, ושום בושה שהוא מעורר בפחזות שלו בכל הרחוב שלך. שום דבר אינו זוכר בן-פקוע זה מכל העניינים המקסימים הללו… ולעומת זה יש גם לו איזה קשר לנצחי, כלומר לא לאותו נצחי נפלא של הנשים, והוא אומר שזה מה שקוראים אנושות ואמת, וזהו דבר אחר לגמרי. איזו התגלגלות של רעיונות, שמתנפנפים בכוח איזה מנוף הגיוני מוזר. איזו שלשלת היגויים, שאינם קרובים אל לבך ורחוקים מנפשך, איזה מבנה מוחשי מדי לפי שיעור ומידה ומשקל ומתכונת, בניגוד לכל גלי ההרגשות החופשיות שלך. פשוט מאד, אצלו קיים איזה בניין-אב ולא בניין אם! וזה, ידידי ומיודעי, זהו עולם אחר לגמרי. לו מתגלה והולך אותו עולם גברי מוזר, טפח אחר טפח, ולך אין בעולם זה שום דריסת-רגל. המעשה הישן-נושן באותו אפרוח מטומטם, שלפני רגע או שניים עוד הוא מתחבא תחת כנף התרנגולת וכאן מוצא את כל העולם המתוק שלו, ופתאום נהפך לתרנגול, שמתגאה בכרבולת חסרת-הטעם שלו, והוא ועמד ומקרקר להנאתו ומבטל את העולם התמולי שלו ושלך כעפרא דארעא.

אדרבא, ידידי ומודעי, אולי תמצא אתה עצה בשביל הגברת… נאמר הגברת יקטרינה שפירא… או שמא זו הגברת מרי מקגילס? שמא תמצא ידידי ומודעי, דברים קולעים, שיש בהם גם מידת-מה של חוכמה ואין בהם שמץ של פחיתות-כבוד, ותאמר לה כיצד עושה וכיצד נוהגת, אחר שהיא מספרת באוזניך את פרשת עמוס או ג’ימי, אותו יקר שלה. הנה, חי נפשי, נכנס הבחור, ומיד הוא פולט דברים ורמזי דברים על קונגרגאציה של נוער וקונגרס עולמי ודומהו, כיצד יכול שדברים כאלה מתקבלים על השכל הפשוט? ולימודים – הנהו אומר שאינו רוצה להיות לא רופא ולא מהנדס ולא מורה. בחיי, אמא – הוא אומר – כל המקצועות החופשיים, כל מעשי עסקנות של עסקנים, שאתם אומרים שהם חופשיים, וכידוע הם דווקא ההיפך מזה, הלא המציאו אותם כדי להאריך את אורח החיים שלכם, שבידוע אינו טוב גם לדעתכם. והראיה שהרבה תיישים תשושים, שהיו בעבר גדיים עקשנים, עתה השלימו וכאילו אומרים אמן לכל הקיים הזה, אינה ראיה כלל. בידוע ככל שאדם מתבגר והולך, הוא נכנע והולך להרגל, וכל הנכנע אין שוב דעתו צלולה… ובכן, מה עצה ומה תושיה תגיש לה לאם זו, שבנה נתפס לדברי הגיון כאלה?

והנה שוב אותה מרפסת, שעל אף החלונות האטומים שלה, צל בה וצינה בה ונוח בה, כאילו לא חלו בה – כפי שנוהגים להתבטא טיפוסים ספרותאים – שיני הזמן, כאילו לא חלו תמורות בפינת עולם זו, שהיתה שופעת כל כך הרבה הבטחות, ורק התאנה העבותה שבחצר, כאילו הרחיבה גזעה והגדילה עפאיה והתחסנה על חשבון מישהו – המרפסת הטובה של הגברת יקטרינה שפירא, שעל אף הקמטים שזרקו בה, ואף-על-פי שילדה גדולה זו, בעלת בית זו, שהשפיעה עליה מרוחה, התבגרה במקצת אף היא, אין אף בה בעצם שום תמורה כמעט. עוד מרחבים רוסיים מהדהדים כאן, עוד אינסוף של שלגים מצטייר כאן נגד העיניים, עוד יש כאן מאותה התרוננות של נעורים צחים-ואדומים והשתפכות-הנפש הסיטונית, והקסמים המושכים של עולם, שכאילו נתפס לצדק ואמת וטוהר…

הנהי, הנה המרפסת והנה הגברת שפירא. הנהי מגישה את הריבה המסורתית שלה, וכך היא טוענת:

– מילא, עמוס שלי הוא סוף-סוף שלי. הגם שאינו דומה לאותם בחורים נפלאים בימי נעורי, שמדברם נאה כל כך ובלוריתם מתנפנפת כל כך. מכל מקום, אני מה – אשה חלשה. ומיטב מכל מיני בחינות שהוא פונה לבעלי, מר אביגדור שפירא, שהיו לו כך וכך נסיונות בחיים, כיאה לטיפוס סטודנטי יהודי מרוסיה, שרגיל להתגלגל גם בשוייץ החופשיה, וטועם טעם שתי בארות של מים טובים, ושפרצופו סימפתי בדומה לליאון בלום, שמוחו חריף כשל הגר"א, ידידי ומודעי, וכי מי יותר בר-סמכא ממנו לתת תשובה טובה מהבחינה הלאומית-עולמית הצודקת-אמיתית ומכל בחינה אחרת, ובעיקר מהבחינה החינוכית לדור זה ומאלפת לכל הדורות הבאים!

ואילו עמוס עצמו?

מה תאמר ומה תעשה אם הוא, הוא הגבר הצעיר, קם ומסביר לך שוב ושוב כי הדעה הבלתי משוחדת באמת נמצאת רק אצל מתבגרים, שאינם רואים עדיין הכרחים שונים וקשרי עניינים, המדכאים כל מעוף חופשי של אמונים, ולא נתנסו עדיין במשא-ומתן הדדי להמרת אידיאלים. בני הנעורים הללו, הוא טוען, אינם נכנעים, וגדולה מזו: אינם רוצים להיכנע בשום פנים.

ואפילו לר' שמלקה, אותו דוקטור מחוץ-לארץ, מי שיודע פרק במנהגי ותיקין, הוא אומר בזה הלשון:

אתה ר' יהודי זוכר מה שזוכר, ואינך יכול להינתק מכך וגם אבי ואבות רבים כמוך. הנה השולחן שעורך הרבי, הנה דברי תורה שהוא אומר. הנה התלכדות הלבבות שלכם בשבת אחים גם יחד. הנה ההפלגה בפילפולים של מחשבות שאין בצידם שום מעשה… לא כך אני, ולא כך בני דורי. אצלנו, ר' יהודי, אין דרכי הלכה לחוד ודרכי מעשה לחוד. הראית אי-פעם כיצד פלוני האיכר אוכל אבטיח? אין הוא מתקין פלחים פלחים, אין הוא מדקדק בצורתם, אין הוא מתהדר בהחזקת סכינו. הוא פשוט פולח באולרו מה שפולח, כחפצו באותו רגע, ושם בפיו לתיאבון. זה המעשה בלי מחשבה תחילה וזו הנאתו. והוא שיש גם לנו. תאמר משהו עם-הארצות – ייתכן. אבל יחד עם זה, גם ממש. יחס למה שאפשר למשש בידיים ולא רק לתפוס על-פי השכל. זוהי הרגשה של חיים, אנו רואים כיצד צומחים החיים, אנו יודעים כי מן האדמה הם עולים, ואנו לומדים להבין כיצד לעשות שהאדמה תצמיח מה שאנו מטילים עליה להצמיח, והוא שלמדתי אני ורבים רבים אחרים, בהיותי באותו קיבוץ, שאינו מדבר משום מה אל לבך…

אומר לו: הלא אפילו בקיבוץ עורכים שולחנות, אלא שהרבי שלהם…

מפסיקו פתאום כמדבר אל מישהו אחר, כאילו זה המשך של ויכוח ארוך, וכך הוא אומר: שמע נא, ר' יהודי, מה יתן לי, לי ולכל בני הדור שלי, גם משק מסודר, ואפילו בלי חובות, וביטוח לימי זיקנה של ציבור מצומצם, וכל מיני מוסדות מקומיים שמספקים לא רק לחם ומלח בלבד, אם נפשי, נפש הדור שלי נמשכת למשהו גדול יותר… הלא כל אותם הסדרים, כל אותן תקנות טובות לקיום חברה צודקת, צריכים לבוא אחר כך, אחר שיהיה העיקר, אחרי שתהיה הרגשה, כי מותר כבר לחשוב גם על משהו קבוע פחות או יותר…

כזה עמוס, וכאלה דבריו. הוא ודומהו רצו משהו. ייתכן שלא ידעו בדיוק מה הם רוצים. ייתכן שעשו רושם, כי הדיבורים שלהם הם דיבורי בוסר, כי פתאום אין הם מסתפקים לא רק במה שהיה נהוג בדורות קודמים, אלא אף במה שסיפק והלהיב את אבותיהם. אמנם אין לומר חלילה שלא משכו בעול, המשיכו למשוך בו, אבל מאידך גיסא… הגם מי יודע, שמא לא היו עמוסים כאלה רבים. שמא רק מעטים היו. ואולי מעטים אלה הם שביטאו את סודו של הדור. מי יודע.

מכל מקום ברור, שהאטמוספירה באותו זמן היתה במזל של שינוי צורה. הכל נראה לו לעמוס כאילו הוא מקרבו אל משהו חדש. כאילו השעה היא שעת-טרם. כאילו יבוא, מוכרח לבוא משהו אחר לגמרי, והוא – שהרגיש גם ג’ימי. אותו ג’ימי מקגילס מעולם אחר לגמרי. איך וכיצד? ומה הסיבה לסמיכות פרשיות זו? שמא זו רק מימרא בעלמא שאין לה על מה לסמוך?

אכן, יבואו העובדות ויעידו, אדרבא:

ה“צבר” עמוס שהגיע לפרקו, גויס כמנהג המדינה באותם ימים של המנדאט האנגלי בארץ לנוטרות, שיש עמה מדים של חיילים ועבודה של משטרה וכל מיני מעשי-לוואי הכרחיים. כלומר קודם היה עליו להשכים לפתחי מוסדות שונים בעיר ולהיות שם שומר חינם, כמעט מיותר לנוי וכאילו מפוקפק לתועלת, פטור מכל דבר שיש בו עניין בשביל עצמו, אלא שאחר כך הצליח לעבור למשמרת של כפר, כלומר למקום מרוחק במקצת מיישוב בני אדם, ששם לפחות יש מרחב למחשבות, ויש הזדמנות לחלומות, ויש הוד של טבע ועוד מיני דברים סתומים של עניין, ומכיון שהיה בקרבת מקום גם שדה-תעופה אמריקאי, נזדמן לו פרצוף אמריקאי סימפתי, שאמר לו כי שמו ג’ימי מקגילס.

עד כאן – כפי שאומרים – העובדות היבשות. ויכול הייתי להרבות כאן דברים יפים על הנוף ועל הטבע, על שקיעת חמה ועל זהרורי שמיים, על התערוכה הבוטאנית של הצמחים למיניהם באותה כברת ארץ חביבה, וכיצד אלה משפיעים על הלך-רוח, מעוררים געגועים וכלות-נפש, או מביאים לידי קלקולציות עגומות על עתיד המין האנושי, או מאידך מאיצים את נאד התקוות הטובות להתבקע – באחת, יש כאן הרבה אפשרויות למופלג בדמיונות. במקום זה, אני בוחר לומר מקצת דברים אחרים, ומגלה שאותו ג’ימי עשה באמת רושם מיוחד, היינו אף-על-פי שנולד בעיירה אמריקאית, שאביו היה עורך-דין מיקירי קרתה, עוקר הרים וכובש כיבודים לעצמו ולבני משפחתו ולמדינתו, ואמו בת למשפחה מיוחסת, שיש עמה גם נימוסין וגם מסורת וגם כל מיני קניינים טובים – אף-על-פי-כן היה גופו הגמיש כל כך מוכר, קלסתר פניו הדק כל כך מלא-הבעה, כאילו מתוך איזו נפשיות שלנו הקרובה ללב, עיניו האפורות כל כך נוצצות ונרחבות וכאילו מעוררות הבטחות שונות – עד שאין ספק, כי צדק מי שהכתירו בשם סימפתי. ועתה משאותם שניים, עמוס וג’ימי, שחנו בקרבת מקום, נפגשו יחדיו – איני יודע מה דיברו ביניהם וכיצד התחילו בעניין, אבל משער אני שיכול כי כך, למשל, היה הדבר:

אומר לו עמוס: שכה אחיה, אין בך שום דבר מאותו איש הביזנס האמריקאי, אותו מוצץ-דם קר-מזג, אותו דקדקן חשבונאי, שאין לפניו אלא שורה ארוכה של מספרים קפואים…

אומר לו ג’ימי: חי אחיתופל, מה שסיפרת לי על אמא ואבא, זה כל כך דומה לאמא ואבא שלי, גם אצלם אותם מרחבים גדולים של חלומות ילדות שאין להם המשך, וגם אצלו אותה חריפות אישית עוקרת הרים, אבל יחד עם זה אינה מעזה לחדור לעומקם של עיקרי הדברים…

אומר לו: אילו יכולים היינו לעשות אגודה אחת, כלומר החברים שלך והחברים שלי, ומקודם אנו עורכים קונגרס לעצמנו, קונגרס של נוער, חי נפשי, ג’ימי!

עונה לו: יש אחת תיאוריה, חי אחיתופל, כי יש והבנים דומים לא לאבות אלא דווקא לאבות אבותיהם. ואם כך, אם האבות שלנו משום שהם קשורים וכפותים במוסרות מסורת ומנהגים וכל מיני חשבונות לפי מבנה הנפש שלהם, ואינם מסוגלים להעפיל כפי שהעפילו הסבות שלנו ובהפעלתם הניחו את היסוד לגנזי תרבות, שעד היום כולנו יונקים מהם…

מצעק לו: שמע תינוק, אם אנו דומים, ולוא רק במקצת לסבות הללו, לאותם ענקי מחשבה ואדירי נפש ואבירי פועל, אם רק אמת הדבר, הרי שיש בנו כוח של ברזל, ואם יש רצון כזה, הלא אנו קמים ומזעיקים את הנוער, את כל הנוער הטוב בעולם להחזיר עטרה לנפשי שבאדם, להשיב עיקר למקומו וטפל למקומו, לבנות עולם על יסודות קדמונים…

מנשק לו: והרי אם כך, אולי כדאי… חייך, כדאי שנולדנו! ואם הזקנים השולטים בעולם שוכחים אתכם, ואת כל הנסיונות שלכם בעבר ובהווה ובכל הזמנים, את השאיפות שלכם אל האור שבאדם, בארץ-הקודש ובארצות שאינן קודש, ומונעים מכם אפילו כבשת רש בזמן הזה, ונוהגים כלפיכם כפי שנהגו כלפי אבותיכם וכל פזוריכם… חיי וחייך, אתם עזרתם לכולנו! חיי וחייך, אנו הנוער, אין אנו שוכחים אתכם!…

*

אין אני יודע אם באמת כך או בדומה לכך התנהל הדו-שיח, אולם אין ספק, כי יכול שהתנהל כך. ואסמכתא למעשה? מה תאמר ידידי ומודעי, שאותו ג’ימי, אותו טייס אמריקאי, מזמין את הנוטר מארץ יהודה העתיקה, את עמוס הצעיר שלנו, לטיסה ממושכת – התאמין? ואם אומר שלא רק אותו נוטר, אלא גם הטייס לא ידע בהמראתו לאן פניו מועדות, שכך הוא המנהג בצבא – התאמין? ואם אוסיף, שעמוס אשר שש לקראת טיסה ראשונה וחשובה זו בחייו כמוצא מזל רב בדרכו והוא לא קיווה לו, והנה נתייגע לו הזמן ונרדם בקרקעית המטוס עד שנתעורר בשעה טובה ומוצלחת בארצות-הברית של אמריקה – התאמין? ככה זה. ואפילו צרות לא מעטות היו לשני תרי-עולם אלו ברדתם ממטוס הפלאים שלהם – שכן יש חשש למעשי מרגלים בימי מלחמה או אין? מילא. אותו עורך-דין ממולח, אביו של ג’ימי, הצליח להוציאם מן הבוץ, ולא עוד אלא אף הוא שמח לאותו חבר חדש של בנו, החברמן מארץ-הקודש, ממכורת הנביאים, מערש האמונה האנושית. ומה שאפשר ללמוד בימים מספר בבית אמריקאי טיפוסי ואווירה אמריקאית טיפוסית, גם מפי אבי המשפחה המכובד, וגם מפי האם המיוחסת, וגם מפי האחות הנוגה משום-מה, וגם מפי כל החברים והחברות, שכל כך קופצים להתלהב לכל דבר שנראה טוב ויפה וצודק, וגם מן הסביבה המקסימה, שיש עמה גם פלאי טבע וגם פלאי כושר ומרץ אנושי – למד גם עמוס שלנו. והוא וודאי מאמין, שמה שאחרים לא הצליחו בו זה שנים, הנה הוא תפס מניה וביה. ומי אכזר שיעביר אותו על אמונתו? הוא מאמין בשלו, אשריהו!

והוא יאמר לך: יש להאמין בדור הצעיר, לא רק ב“צברים” הפלאים האלה, אלא גם באחרים, למשל בג’ימי זה ובאחותו, ובכל דומיהם. כי אלו אינם רואים את העולם בעיניים קפואות של אתמולים, אלא זריזים הם וגמישים ותוססים משפע של חיים, ורוצים בלבב שלם בעולם כזה חדש כפי שרוצה בו עמוס.

ועתה, עתה איני יכול שלא להזמין את כל המתחשק בכך הגלילה, שבארץ-הקודש, במכורת הנביאים, אל אותה תחנה דלה, ששימשה נוטרים יהודים, בקרבת מקום לשדה-תעופה, ששם נמצא עמוס ונמצא ג’ימי ידידו בנפש, ונצטרפו אליהם כבר אחרים, ושם יכולים לשמוע מפיהם את הפסוקים הראשונים של נאום-הפתיחה, אשר הכין עמוס היקר שלנו לאותו קונגרס עתיד של נוער. בקירוב כך:

חברים! חי אחיתופל, יש גבול גם למידה של מיאוס בעולם! ועכשיו, אם אין אנו לנו, מי לנו!

ואותו ג’ימי מתפרץ לתוך דבריו קורא: שכה אחיה, אנו קמים ועושים עולם של נוער, אנו קמים ומחדשים ימים טובים לאדם כקדם!

ואם שואל אותם מי: בחורים, והאחרים? כל האחרים הללו, הנה וולודקה כזה, הנה מוריאל, כל האחים והאחיות, ואולי אף האבות והאמהות – מה יהיה על אלה?

על כך לא תבוא תשובה. לא רק את החיים, אפילו את אלו שמתו, אין הם זוכרים. זה דרכם של בני הנעורים מאז. ובזה אולי גם כוחם.

ואילו האחרים, שכבר הזדקנו, אלה הזוכרים גם את החיים – אף שלא תמיד יודעים איך וכיצד הם חיים – וגם את אלו שמתו, אלה לוחשים לעצמם מבלי משים: – ומי יודע, אולי באמת כדאי שיעשו מין קונגרס נעורים כזה!

יצאו לשפת הים. סוף־סוף גם שם אפשר להרוג את הזמן.

אומר תייר: ככל שהדבר יהא אולי מוזר בעיניכם, בסוף כל הסופים כל החיים אינם למעשה אלא הריגת זמן. מה הם בעצם שיחה מעניינת, או מפגש ריעים, או בילוי נעים, או העבודה המושכת ביותר, או אפילו איזו אהבה גדולה – הרי הכל אך הריגה של זמן.

אומר צבר: שטויות. חם ומתרחצים, וזה הכל.

אומר ליואי: כאן על שפת הים פשוט יפה. ומה לך טוב מזה?

אומר תייר: קראתי באיזה מקום, שהמפרץ הזה הוא אתר היסטורי מצאו כאן איזה פסל כנעני.

אומר צבר: זהו, אצלנו תושיט לשון – היסטוריה, תמשש ברגל – ארכיאולוגיה, תגע ביד – אוצר גדול מתקופת האבן. הראש כבר מתגנז לי מכל הגניזות הללו.

אומר ליואי: ומה זה איכפת לך. אלמלא הגילויים האלה, היה לך כאן נעים יותר?

מחייך: אגיד לך את כל האמת – לא איכפת לי.

אך תייר מתכעס: לכל השדים והרוחות, כמעט שאי אפשר לדבר אתכם הצברים, או הכמעט־צברים, שום דבר כאילו לא איכפת לכם. כאילו אתם כמונו – ולמה כל כך מנשאים אתכם אצלנו עד שאפשר לחשוב ש… ש…

מהמהם ליואי: למה הכעס, וכי מה כבר אפשר לדבר?

צועק: מה בכלל יש אצלכם כאן, ומה אתם מתנפחים כל כך?

אומר לו: ביקורת – אדרבא. אבל אם מה שנקרא אך ביקורת קטלנית, ואם ידעת על כך מקודם, למה בעצם באת לכאן? מסביר: מסיבה פשוטה, רציתי לראות אצלכם מה שאין במקום אחר – שמעתי שיש אצלכם מחתרת.

– מה אמרת?

– אמרתי מחתרת. אמרו לי שכל כך התרגלו אצלכם לפעולות מחתרת נגד הרשות, עד שאינכם יכולים להיגמל מזה. קודם צועקים ויוצאים מהכלים, אחר כך מחרפים ומגדפים כמשוגעים, ואחר כך מפעילים אגרופים, ולבסוף מתארגנת מחתרת עם נשק חם ופצצות.

– וזהו הבכל־מכל־כל שמשך אותך אלינו?

– וזה חסר לך בשיקאגו?

– אינני משיקאגו, אצלנו אין, או כמעט אין, גאנגסטרים. אך גם נוסח שיקאגו – הלא זה פשוט מין ביזנס. מין ענף, אמנם קצת יוצא דופן, של הכלכלה הלאומית. וכמו הכל – משעמם עד מוות. והנה אצלכם חשבתי…

– מה אצלנו? רומאנטיקה?

– למי כבר נחוצה היום רומאנטיקה טפשית. פשוט רציתי אולי…– רצית להצטרף?

– אם יש בזה ענין…

אומר ליואי: אתם שניכם בני גיל אחד ואילו אני יכול הייתי להיות…

– אבא שלנו, יודעים יודעים.

– ולכן…

– השתגעת או מה" אמור מה הענין ודי.

– זאת אני רוצה לומר: את תייר לא משך אלינו לא אותו בית־ספר נפלא לאזרחות וגיבוש לאומי ששמו צה"ל, ולא התקרמות נפלאה זו ששמה הרשמי הוא קיבוץ גלויות ולא דריכות עיקשת זו להוציא בכל מחיר לחם מאבן וחול, ולא ההתקיימות הפורחת על אפן ועל חמתן של כנופיות מתפקעות מקנאה אשר מסביב…

– שמענו, שמענו. אבל זאת אומר לך, אני דוקא מבין את תייר. כל זה תופפו באוזניו בלי סוף ונמאס לו. הוא מחפש משהו אחר לגמרי.

– משום שאין לו תוכן בחייו.

– גם לי לא היה תוכן בחיי אלמלא ההכרח לעשות כל פעם שוב איזה מאמץ חדש.

– זהו. והוא שמבדיל אותנו מאחרים. להם משעמם – לכן מחפשים כל מיני בידורים, ממשחקי גורל ועד פשעים נתעבים, מציפצוף על החברה הקיימת ועד פיצפוץ של מחאה כנגדה בצורה משוועת. ואילו אצלנו אין לכך שהות – תמיד דרוש איזה מאמץ, אין ברירה, כאן מוכרחים להיות חיי־נפש מעוזזים.

– ברך הבא, שוב טראקטור וצינור־מים.

– לא, לא. הרי כל טיפש יודע שיש משקים יפים יותר בעולם, וההישגים הטכניים – מה הם לעומת מה שהושג במקומות אחרים. אך הכוח המניע, מה מניע את כולנו, מה כופה עלינו חיים, אותה חדירה מתמדת לתחומים חדשים, אותו חיפוש בלתי פוסק של דרכים חדשות..

– אה, קבלה, תורת סוד חדשה, מיסטיקה…

אומר ליואי: ילדון שכמוך, הלא הנשק האדיר־מכל של האדם הוא החלום. – חלום? לחלמנים הבטלנים שוב אין מקום בעולם, לא מעבר מזה ולא מעבר מזה של מה שנקרא מסך־הברזל.

– דווקא להיפך. דווקא משום שבגדו בחלום, גם פה וגם שם מתקרב העולם לתוהו ובוהו.

– השתגעת? ואולי תעשה גם ממני מין חלומיאל טיפשי כזה?

– לא השתגעתי. הלא מאז היות האדם קיים החלום על אדם טוב יותר, על אנושות טובה יותר. ורק אחר־כך באו נסיונות של מימושי־נפל. ניסו ושוב ניסו – ולא הצליחו. יודעים אתם מה, הבה נערוך גם אנו ניסוי קטן.

– ניסוי? איזה ניסוי – חימי, ארכיאולוגי, סטאטיסטי?

– ניסוי חלומי. פשוט נחלום.

– כך ביחד, בצוותא?

– הושיטו ידיכם, כך. הרואים אתם את המפרץ הזה, המפרץ הקדמון הזה, המחולק ע"י רצועה דקה לשניים, כך שנוצרים למעשה שני מפרצים אחד נרחב יותר, והשני…

– עוד מימי הכנענים…

– ובנוגע לממצאים מימי הכנענים – למעשה הם עוד מלפני כן. יש סימוכים לכך, לפי פאפירוס מצרי משנת 1200 לפסה"נ, כי כאן שָכַן עם שנקרא תכארה. וגם שם המקום “דאר” וכתיבו המשונה, מרמז…

עוד הוא מסביר והנה הידיים היו כבר משולבות זו בזו. בת־צחוק קלה מרחפת על השפתיים, כי מי פתי ויאמין שאמנם מכוח הידיים המשולבות יתגבש כאן לעיניהם משהו הראוי לשימת־לב ובכל זאת – יש גם דחפי סקרנות. כי סוף־סוף מי יודע, הרי ליואי זה בכל זאת אינו משוגע גמור. – דיברתי על הרצועה הצרה בין מפרץ למפרץ, ועתה נבדוק מה טיבה – אמר.

הם קמים על רגליהם, אלא שבעצם אינם קמים כלל. פשוט, הרגליים כאילו מסיעות אותם והנה הם לפני הרצועה. הם בוחנים את המקום לצדדיו, את כל אורך הרצועה הם בודקים, שמא נשאר כאן גם עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנות אלפים, משהו שאפשר להיאחז בו, משהו היכול לשמש מפתח לפרשה סתומה זו או אחרת, משהו שיצעידם לקראת מבצע של גילויים.

– הנה החריץ – הוא אומר – הסתכלו בו היטב, עד מהרה יתברר אפילו לעין בלתי־אמונה שאין זה חריץ טבעי, מכוח גלי הים או סתם שינוי גיאולוגי. זה משהו מכוון. הייתה כאן איזו תכלית מיוחדת, ואולי זה מה שהיה פעם פתח מוסתר של מערה.

הרגליים מעמיקות בחריץ, הן נוברות בו, חופרות, חותרות, קודדות – ואמנם הוא מתרחב והולך, מעמיק והולך, ממש מנהרה.

– ועכשיו, כשהגענו עד הלום…

העיניים מתלקחות, הלב הולם, יצר של מגלה־נסתרות מתעורר ודבק בהם ודוחק בהם ומזרז אותם ומבשיל פלאי־פלאים. הרי זו באמת מנהרה. אין היא משהו סתמי. ודאי מוליכה לאן שהוא. ודאי יש כאן המשך. סודי סודות טמונים בחול זה – אולי מחבוא מסתרים של יורדי־ים קדומים. אולי היכל של אותו רהב קדמון, אותה מפלצת ששולטת במצולות־ים, אולי מערת־שעשועים של נימפות חומדניות, אותן שפחות נלוזות של סבתא לבנה…

גם בידיים, חברים, בלי ידיים לא נתקדם.

הידיים המשולבות מתגודדות, הלא הן ממש כדחפור בזעיר־אנפין. הן מפנות את החול, הן חושפות את המעבר, הן כמכונה של כוח מתגבר והולך.

– הנה, סוף־סוף…

חומה לפניהם, ממש פס חומה של אבן. הידיים מקרצפות את השטח המתרחב והולך. באמת חומה של אבנים מעוגלות. לא כאותן אבני־ענק מהחפירות הידועות. כאן אבנים בינוניות, אף קטנות, בלתי מסותתות, כאילו נבחרו בקפידה לצורך תיאום. חומה של ממש, רוחבה מי יודע כמה, גובהה כמעט למטר מגיע. ואולי זו אך סתם גדר ומאחריה אין כלום?

– והנה המשקוף…

– כל כך נמוך?

־ משום שהתחלנו מראש התל. אך הביטו, אין כאן שום פיטורי ציצים זוהי פשוט קורה של אבן, משופשפת וממורקת בעמל של מאות ידיים, וישרה להפליא, בולטת כרבע טפח מן החוץ ומתגבעת ופוחתת כלפי פנים, והנה גם המזוזה הימנית…

אומר ליואי: אתה צבר, צנום ושזפן אתה, שחור עיניים וחטבטב כמשובץ במושגי הימים ההם מקדם…

– כמו צבר אמיתי.

– על כל פנים לא כמוך, תייר שכמותך, שאיבריך שכחו את גבול הצמיחה שכתפיך רחבות כאחוריו של טראקטור, ושערותיך לא הספיקו למשוך צבע ועיניך הוריקו מפחדים…

אומר ליואי: די, די חברים. כאן דרושות לנו הסגולות של כולנו במאוחד, ואף אלו הצנועות שלי.

– למשל מה?

– למשל סגולה של יישוב הדעת, בלי להיאחז בזנבו של כלב, כשהכלב עצמו איננו.

– דבר כבר, למה התכוונת?

– שוקל אני בלבי, אם אמנם תיפתח דלת זו, הלא ייתכן שעולם אחר ייגלה לעינינו, עולם מהימים הקדמונים, ומי אומר לנו מהו ומה הגבות עלולות להתפרץ כנגדנו. ולכן מוטב שבראש ילך טיפוס שזפן־עזפן זה, חטבטב־לטפטף זה…

– בסדר. אך איך? הרי הדלת נעולה…

תמה תייר: ומה הלחי הזאת שאני ממשמש ברגלי?

– איזו לחי?

– הנה כאן במורד המזוזה.

– לחי בולטת זו, יתכן שלא במקרה קבועה כאן.

נוגע בה ברגלו. באמת מוזר. בליטה מפורשת שאין לה אחות בשום מקום אחר. אך אם באמת נועד לה איזה תפקיד מיוחד, למה היא גלויה כל כך?

– אולי היה כאן איזה מחפה, ברבות השנים הללו…

– צדקת, הנה סימנים של התפוררות, הנה כחצי־עיגול…

– אולי היה כאן ספסל־אבן או כן של פרוטומה, והוא שהסתיר את הבליטה, ומסביב ודאי הצמיחו שיחים, עד שההסוואה היתה שלמה.

– ואם זו באמת איזו ידית של מנגנון…

הרגל ממשמשת שוב ושוב. לוחצת מלמעלה למטה ולהיפך, דוחקת מימין ושוב משמאל – לא כלום. הם בולשים בעיניהם, הלחי תקועה בחומה – אולי סתם זיז. בכל זאת לא ייתכן. כל החומה חלקה ורק כאן בליטונת זו. לא, מין סתם כזה אינו מתקבל כאן על הדעת. מיד נכנסו הידיים המשולבות לפעולה מאומצת. ישר במצח, הך במצח, הלום במצח. הלם משולש של הידיים המשולבות והנה – הדלת על צירה סובבת. הם מחייכים מאושרים ונבוכים כאחד. כאילו גם בהם עצמם פגע ההלם המשולש הנפלא הזה.

– לא עלה על דעתו שהציר הוא דווקא מימין.

– ואני יכול הייתי להישבע, שלוח־אבן חלק זה קבוע כמו כלום.

– צבר בראש, צבר הוא פיס־הבטחון שלנו!

הם מתגמדים ככל האפשר בזה אחר זה. צבר נבלע בפתח, אחריו דחק את עצמו ליואי, שרווח לו אחר שיכול היה לתקוע את רגליו במפתן הפנימי, שהרי מבחוץ נחשף אך החלק העליון של הדלת. ואילו לאחרון, לתייר הגיבח, היתה הפלישה קשה ביותר. חדרו כאשר חדרו ועתה הם אפופים חושך במעבה האדמה.

– ועכשיו מה נעשה? אפילו נאמר שעד כה הצלחנו למעלה מכל המשוער, הרי בכל זאת בחושך איום זה…

לשווא לטש צבר את עיניו הגדולות – אך חושך, דממה, ריח טחב כבד, ואזלת יוזמה גמורה. ליואי לא דיבר, אף לא התייאש יאוש של אלם – פשוט זרק סילון אור מפנס־הכיס הגדול שלו.

– הסוללה תפעל לפחות שעה – אמר.

עתה התקדמו והלכו דוממים אך ממותחים מכף רגל ועד ראש. זו היתה מנהרה צרה כרוחב גוף־אדם וגבוהה כקומת־אדם בינונית, מרוצפת אבני־גויל קטנות בתשבץ רשישי עפר. וטחב – ריח של טחב, מתיקות של טחב, מחנק של טחב, כאילו מים של שלוליות יש כאן, והם שפעלו במכלאה מאוטמת זו מני אז. ופתאום – אוויר אחר, כאילו נסתיים אזור אחד והתחיל השני. כמשב רוח קלה לעת ערב אחר יום חמסין מחניק. הם מתקדמים והולכים. המנהרה אופפת אותם, מנהרה מאחריהם, מנהרה לפניהם, עם המשכותה הם נמשכים, עם פילושה הם פולשים והולכים – היש גם סוף לה, מין גמר, או לפחות איזה שינוי במסלול? והנה בושם. ריח בושם ממש, כאילו ורדים, אין ספק – ריח מי־ורדים. מתיקות מרדימה בו, הרגשת כיסופים מתמשכת, מארג שלם של קורי ערגונות. זהו איפוא־השינוי. זהו השלב השלישי. ואם בסימן החוט המשולש מתנהלים כאן העניינים…

אומר ליואי: אל לנו לשכוח, כי אצל הקדמונים הללו הכל היה ערוך בסימן של משהו, בסימן שלוש, בסימן שבע, בסימן שישים; היה שם פרט גדול ופרט קטן; ומדרגות היו שם, מדרגות של עליה בסולם הכבודה, מדרגות של הבנה בסוד זה או אחר, או אפילו בסודי סודות החיים, ומדרגות של ואהבת – את עצמך, את השבט, את האדם, את הכל…

– הרי כאן אין שום מדרגות. להיפך, דומה שאנו יורדים בשיפוע.

– אם הכוונה כאן לסימן שלוש, הרי היו לנו כבר שלושה מיני ריחות. אבל אם הסימן הוא שישים, ועוד בפרט גדול, וזו בוודאי איזו הגדלה עצומה של מי יודע כמה…

עם שהוא מדבר כאילו נתנצנץ משהו מרחוק. כולם השגיחו בכך, אך איש מהם לא העז להגיב. הרי יתכן שזו אך אחיזת־עיניים ודי. נאלמו ונתקעו במקומם. את הנשימה עצרו. חיכו. דריכותם היתה לא רק משותפת, אלא ממש זהה. הם היו כגוף אחד מאוחד במערכת־עצבים כל־פוקדת. עוד ניצנוץ. הפעם ברור היה הצבע. ירקרק היה. רך היה. כזה פייסני.

– צריך להתקדם – זירז ליואי.

השיפוע היה עתה ניכר מאד. הם גלשו וירדו למעמקי האדמה. נגנז פנס־הכיס. לא היה כל צורך בו. האור היה עתה חדגוני, כספי, מלבב ובהיר – כאלומת אור־ירח מאחד הלילות הקוסמים בכנען. והריח הזה – הלא ממש להשתכר אפשר ממנו.

– אנו מתקרבים לאיזו משונית או אלסיס או בטיטה…

– תפסיק. כל הפיטפוט הבלשני הזה אך מרגיז.

– שימו לב – לפנינו היכל.

ואמנם נתגלתה לפניהם קובה נרחבת, עגולה, קירותיה שיש לבנבן, כיפתה מגבש נוגה – זה מקור האור העמעמן השופע. ריקה היתה הקובה. שום פסל, שום כלי. שום קישוט. חלקים הקירות. הכל חלק ושטוף אור ירקרק־כספי. כאילו קרני הנוגה הזה שיפשפו ומרקו את החלל בתרדומת השנים. והס מכניע סביב. הנוגה הוא שכפה את ההס. הנוגה אך הוא לבדו השולט כאן. חדשלטוני הוא. כל־קובע הוא. כל־פותר הוא.

לוחש צבר: רצית מחתרת – הנהי לפניך.

תייר היה כנפעם. וכאילו זכר גירסה ישנה עלה על שפתיו כשמילמל מבלי משים:

– ברוך שנתן חן המקום על יושביו!

אך נדם קולו והנה – הופיעה היא. צבר הצטפצף בחצי אנחה. תייר היה כמוכה רעם. וליואי ניסה להגדירה איך שהוא. אך למעשה אי אפשר היה להגדירה. הנוגה מלמעלה אפף אותה. הוא היה חלק משפעת שערותיה היורדות על כתפיה, על גבה, המגיעות עד קרסוליה. הוא היה חלק מכסותה הזרומה על ישותה – תוך הדגש הביטוי ישותה, כי קשה היה לומר גופה. כי לא גוף היה זה. שום דבר מוצק, שום דבר מחוטב או מגולף או איך שהוא מגובש. הכל ריפרף, הכל שטף, הכל נמצא בתנועה בלתי־פוסקת. ואף־על־פי־כן היתה זאת אשה. יפה להפליא. קורנת כאיזה פלא גדול. מושכת ככליל ההבטחות. מסנוורת כעטרת־תפארת של השלמות הנשית. ופרצופה – שינוי רודף בו שינוי. הנה עיניים זורחות ופתאום הן יונקות. עתה הן חודרות ופתאום קוסמות מתק חלום. וכך גם הפה, שהיה גם צונן כפתיתי קרח וגם משולהב משבע שלהבות, גם גוזר אפס־תקוה גמור וגם מבעיר את כל יצרי התופת. וכך גם האף – ארוך, דק ופתאום חרום, חינני, גוער אך־לא, והנהו מרמז בשובבנות כן־כן־כן.

ופתאום קול מהמהם מאי־אן:

– לא לי, לא לי, לא תחים ולא תחתים, לא הנוי ולא הנאי, לא חרש־חרש ולא חרישת קבר…

אומרת והקול כעולה ממיתרי הנבל הנפרט: אל נא תשימו לב, אל נא!

לוחש תייר: הלא הדברים מוכרים לי, יש משהו דומה, מין השבעה קדומה, אני בטוח שהדברים ידועים.

צורד צבר: הרי כאן מדברים בלשון אחרת, אמרת תכארית.

פורטת: כאן מבינים כל לשון אדם.

תוהה ליואי: ובכל זאת, הקול הזה, האנחה הזאת, או שמא נאקה חנוקה…

ושוב עולה באוזניהם ההימהום:

– לא לי, לא לי, לא תחים ולא תחתים, לא הנוי ולא הנאי…

מקשה: מה זה תחים, ומה תחתים?

מחייכת וחיוכה כמשיכה לטפנית קל שבקל לגנזי האושר השמורים: – תחים מלשון תחח, ותחתים הלא הם השולטים התחתונים. הוא טוען – הוסיפה כנכלמת – שאני תוחחת ומפוררת את החי, כי אני מהכוחות התחתונים…

– ולמעשה מי את באמת?

־ ומי זה ההוא הזה?

– והיכן אנו נמצאים?

פורטת: כל העניין אך מצטייר כמסובך. למעשה הוא פשוט מאד. אתם נמצאים במקור המקורות של היש…

– איזה מקור?

– כאן במערה נולד היש. כן, כן. ולא לפני זמן רב כל כך. זה אירע במקרה ואין להטיל עלי כל אשם, כי לא נתכוונתי לכך. אך פתאום ראיתיו, ונפקחו בי עיני אשה.

– ולפנ כן לא היה יש בעולם?

בעולם? לא עולם אלא עולמות. עולם אחד התלכד והנה אחר התפורר, משום שנמשך אל התחים הללו. היתה גם התפרעות – של זרעים, חיות, אדמים.

– והרי כל זה אתה מוצא גם היום?

– אבל יש – יש אמיתי, לא היה אז קיים. רק אחר שבלבי נתלקחה אהבה אל אדם, הוא ה־אדם…

– אבל אנו רוצים לשמוע מי את?

– אני… תרצו הריני הלבנה אשר ברקיע השמיים. תרצו הריני הכוח הנצחי שנושף בעולם זה מני אז. תרצו הריני האם, אם הרחמים, שבלעדיה אין חיים… אלף שמות לי, באלף חלומות אני מתגלה, אלף תשוקות ממני נפרחות ואלף חמדות אני גונזת לנאמני. ואילו הוא – הלא הוא ה־אדם. ראיתיו לאחר שבקע מקליפת התוהו, ושוב לא מצאתי מנוח לנפשי. עד שסוף־סוף גיליתי את כוחה הפלאי של הנשיקה. נשקתיו והוא נרדם בזרועותי. ומאז לא חלה בו שום תמורה. צח הוא ואדום כבאותו יום אהבה ראשון. נצחי הוא. תינוק חמוד כזה בזרועותי – שוקק חלומות טובים, נטיות מבורכות, שאיפות מרקיעות שחקים. ממש שמחה להסתכל בו. אך בהתעוררו – מיד משתאגים בו יצרים רעים, תאוות הרס, חתירות אבדון. משום כך הרדמתיו, אך לא בטרם יוולד בננו, ובן בננו – הלא הוא דאר. הוא שעל שמו נקרא המפרץ הזה.

תייר שוב לא התאפק: את היא זאת מהאגדות, את שהרדמת את אנדימיון?

– רושמי האגדות הסלפנים הללו! ה־אדם נהפך להם לאן־דימיון. אך דאר לא הניח להם לעשות משמו פלסתר. בשכר זה הפקדתיו לאבי שבט הדורים…

עודה מסבירה – והנה שוב אותו הימהום שמקודם. כאילו אינו רוצה להרפות, לא מהם ולא ממנה:

– לא לי, לא לי, לא תחים ולא תחתים, לא הנוי ולא הנאי…

אומרת והקול כעולה ממיתרי הנבל הנפרט: אל נא תשימו לב, אל נא!

אומר: אך אם זה קול האדם…

מתחנפת: מה לכם ומי לכם הקול? הרי הוא ישן. האדם ישן.

תוקע בה תייר: את מזכירה בדיוק אותה מפלצת אגדית בעלת החידות המפוצצות – מיהו זה שמקודם מהלך על ארבע, אחר־כך על שתיים ולבסוף על שלוש?

מתפרץ צבר: אני יודע. שמעתי בחידון שהפתרון הוא – אדם. בהיותו תינוק זוחל על ארבע, אחר־כך מהלך על שתיים, ולבסוף בזקנותו נשען על מקלו ומהלך על שלוש.

מודה: אני הייתי המפלצת, משום שבגדו במוסר אם. נתחשק להם להיות גבריים – ולאן התכונות הגבריות הללו מוליכות את העולם, הרי זה ברור עתה לכל. נפנפתי בפניהם בחידה הפשוטה הזאת, ועל דעתם המטופשת לא עלה כלל שיש פתרון כל כך ברור והיא – אדם. הלא זה החוט המשולש – חלום, פתרון וישע. ורק אותו חמוד, ששמו קראתי העדיף, ושאחר־כך שיבשוהו המטומטמים הללו לאידיפוס, קלע מיד למטרה. בשכר זה נתתי לו את אמו, החזרתיו למקורו, מקור האושר הקדמון – אך שוטה זה קם והרג את אביו. כך מסתלפות כל הכוונות הטובות. את משפיעה מקרן האושר הגנוז, את משחררת את הנרדם מחבלי תנומתו, ומיד הוא הורג את אביו, את אחיו, את כל המזדמן לפניו באותו רגע.

– לכן אינך מראה לנו את הנרדם הזה?

– לא רק שאינני מראה, גם התפרצותכם לכאן, היא כאילו מחוץ לגדר הטבע. נוכחותכם היא שעודדה אותו להימהום מרושע זה כנגדי.

– את רוצה איפוא שנסתלק?

– יכולה הייתי לסלק אתכם בהבל פי. יכולה הייתי לסגור לפניכם את הדרך. יכולה הייתי שלא לעורר בכם את הדחיפה לחפש דרך אלי…

– את מרמזת, שאת עצמך משכת אותנו לכאן?

– עשיתי זאת, כי אתם בני. כי כל המתלכדים בחוף קדמון זה הם בני. ורחמי, רחמי לכם.

– מה פתאום רחמים?

– כי מתרונן אי־שם, שימים רעים נכונו לכם. לא, לא, אין מקום לבהלה. אך לתקופת־מעבר קצרה. אחר־כך הכל ישתנה. כי כאן טמונים קרן השפע, וסוד היש ומפתחות האושר. אך זיכרו: איזהו מצליח – מי שזוכר את החוט המשולש! הלא כך ניבאו לכם כל השנים וכל הדורות כל אלה, שמכוח זה או אחר נפקחו עיניהם והציצו במקצת לתוכי הדברים.

– לאיזו נבואה את מרמזת?

– הלא בעיניכם ראיתם, כי יש נבואות שכבר התקיימו. ועתה די להזכיר רק אחת, שאינה לא קדומה כל כך ולא חדשה כל כך – הפורענות ששמה ארמילוס.

ממצמץ תייר בעיניו: כן, כן. הלא כך נאמר עליו: עיניו – אחת קטנה ואחת גדולה, וזרועו של ימין טפח, ושל שמאל שתי אמות וחצי, ואוזנו הימנית סתומה והאחרת פתוחה – כשיבוא אדם לדבר טובות, מטה לו את הסתומה, ואם רעות, את הפתוחה.

שואל: ומיהו למעשה ארמילוס זה?

פורטת: כלום נשתכח מכם המשחק הקדום של חילוף וצירוף אותיות?

– וזה הפירוש המוסמך?

קורא: והוא הוא שנאמר עליו, כי יעשה מלחמות ויכבוש מרחבי עולם. ויקח את האבן בצורת אשה, שאין אדם יכול להסתכל בפניה משום יופיה, ושממנה הוליד אותו ס"מ – ומי שלא ישתחווה לה משפטו נחרץ כהרף עין?

– ומתי יתעורר האדם?

– והרי יש כל מיני נבואות, למשל שכאן יתכנסו האומות בסימן צדק ואמת ואחווה ושלום לעדי עד?

– ומדוע נבחרנו דווקא אנחנו השלושה לשאול את כל השאלות הללו?

ופתאום חושך. כבה הנוגה. והס מכניע. ולא רק שלא הואילה לענות, אך אפילו נסתלקה, היא וכל היכלה עמה.

*

על שפת הים מתפרקדים שלשה טיפוסים. כולנו מכירים אותם – ושמחים לראותם בצוותא. הם מתפרקדים – אך עתה אינם הורגים את הזמן. פשוט, אי אפשר.

– אם אספר מה שראיתי, איש לא יאמין לי.

– תסביר ששלושתנו חלמנו חלום אחד. או שמא מוטב שלא תסביר – הרי יש דברים שאי אפשר להסביר.

– אתם מבינים, היא היתה רמז לאותה תקופה קדומה של שילטון האם…

– ואני אומר, אפילו נניח שהתקופה ההיא של שילטון האם בעולם היתה טובה יותר מתקופת שילטון הבן, כפי שאנו עדים לה היום, הרי בכל זאת עדיין לא אמרנו בזה, שהיתה טובה יותר מתקופת שילטון האב, שקדמה לתקופתנו…

– אתה באמת מאמין בחלומות?

– והימים הרעים הללו שהזכירה? מה תאמרו על כך?

– הרי גם ניחמה שזו אך תקופת־מעבר קצרה. וסוף טוב – הכל טוב. המאמין בראשון ממילא מוכרח להאמין גם בשני.

– ואותי דווקא מעניין – מתי יתעורר?

– מי?

– מי, מי – התכוונתי לאדם. אל תצחקו, פתאום נדמה לי, כי יש יותר מרמז באגדה זו או בחלום זה על תרדמת האדם האמיתי.

– זה פשוט מצחיק – יצאתי לחפש אצלכם מחתרת, ולבסוף מצאתי… חלום.

– אך למה באמת נבחרנו דווקא אנחנו השלושה במאוחד?

– יש, יש לי פתרון – החוט המשולש. היא הזכירה בפירוש את החוט המשולש.

– ולבסוף נסתלקה בצורה לא כל כך נימוסית.

– אבל אנחנו, אנחנו לא הסתלקנו.

– כן, אנחנו לא הסתלקנו… ולא נסתלק.

– הנח – אמרה – הרי מה שהיה…

עדיין יפה היא – חשב. אמנם לא יופי צעיר. השערות הללו, שהיו ערמוניות, כמעט הכסיפו. עוד פניה שהיה אפרסקי כל־כך, הקמיט בזויות העיניים. אמנם שכבת הפודרה השעיה הוסיפה לו לווית מבע. ואילו השקעים הקלים הללו של הלחיים כמו בפסלה של נפריתיתי מימי קדם…

– כילדים –אמרה – גם אנחנו נהגנו כילדים.

היו תקועים באותו כלוב מרובע של ספינה משרכת שביליה באוקיינוס, שנקרא טרקלין, שהיו בו אך ספה־לשלושה, שני שולחנות וכחצי תריסר כורסאות – ועוד שניהם כתוספת מיותרת. הוא ניסה לרדת לסוף רמזיה, אך היא היתה שקועה בתוך תוכה, עד שלא הרגישה מכל־וכל בהיכנס אותו זאב־ים גברתן, שקומתו קומת עוג, רוחב חזהו כחומה בצורה וגילו – מי יפענחנו.

– הקרחונים הללו, הקרחונים הארורים הללו – חירחר ברוגזה.

– זוהי המציאות – חשב הוא – אותה מציאות גסה הטופחת על פנינו. הרגשות, התרוממות־נפש, הזיות קסם, אותו פלאי־פלאים שפיתחה חיית־האדם, המנסה להשכיח את החיה שבה – כל זה פוקע כבועת־סבון כאשר איזה ענק סומא, ששמו טבע, או יקום, או אין־סוף מסיע פתאום לפתע קרחון אדיר, שמפגעו כל כך שקוף, כל כך ברור, כל כך בטוח, כל כך סופי…

– קארין אולפסן הלזו אינה אלא פקעת של פחדים – אמרה היא כאילו עונה להירהוריו שלו ולחרחוריו של זאב הים גם יחד.

בדיוק כך. זה היה המפתח. בחורה – סתם בחורה. צמוקה למראית־עין. אך לאו דווקא בקו של בלות בטרם־עת. בעלת לסתות בולטות, עיניים ערניות, פה חושני. כאילו יש עמה הכל־בכל־כל, ובכל זאת למעשה – אין לה דבר. חוץ מפחדים, כמובן. פקידה – כך תיארה את עצמה. ומשום שהיא פקידה בחברת־אניות, ניתנה לה הנסיעה חינם אין כסף. זוהי ההצדקה הראשונה להיותה כאן. ויש גם הצדקות נוספות. הבחור שלה – בלי לפרש מיהו בעצם, בעל או ידיד או אך חבר־לעת־מצוא – נעלם. יש משערים שמת. ושוב אך שלוש נקודות – בלי לפרש כיצד נעלם, מה הביאו לכך, ולמה יש משערים שמת. כיון שכך – בא ההמשך – הריהי מפליגה אל קרוב־משפחה רווק מעבר לים. ושוב שלוש נקודות, הפעם סמליות. אכן, מעין הצדקה שניה להיותה כאן על סיפון הספינה. אולם יש עוד הצדקות, ממש ערימה של הצדקות – למשל עצם ההזדמנות הנפלאה לנסוע, לראות עולם, להפליג אל הבלתי־נודע הזה הרומז ממרחקים. פשוט להיות ככל שאך מניחים לך, ועוד כהנה וכהנה. שלשלת ארוכה של הצדקות כנגד שלשלת ארוכה של פחדים.

– כי – יש פחד יסודי, לאמור מה היא כבר ומי היא כבר בכלל… אבל אפילו נניח שגורלה אינו מתאכזר אליה עד כדי כך, הרי ברור שלא תמצא חן; ויש פחד שמא אינה כנדרש דווקא במקרה מיוחד זה; ויש הפצעה צדדית של פחד שמא החטיאה בתלבושותיה, שהרי הוא הוא הקובע את המיוחד שבאשה; ויש פחד בסיסי כי המרחק הזה, יהי קורץ כאשר יהי, בכל זאת אין לו סוף; ויש גם פלג־פחד שאם בכל זאת תגיע למקום שתגיע, יקרה משהו בלתי צפוי ואיום; ויש, כמובן, הפחד הממשי מאד, שהים הסוער, הים הנורא הזה… וכרגע זהו הפחד הגדול שבכולם.

הנהי לפנינו קארין אולפסן זו, הנהי חיוורת ונואשת, כמו שרגילים לומר חיוורת כסיד ונואשת עד מוות, מתרפקת על הקיר כאילו מטה ליפול, סמל ברור לחולשת אנוש, לריפיון הגוף, לאפסותו המוחלטת של האדם.

– מחר – ניחם אותה זאב־הים, סלע הבטחון של כל הנוסעים – מחר יהיה הים סוער עוד יותר.

אך על קארין אולפסן לא השפיעו עתה דבריו מכל וכל. היא הגיעה כבר עד קץ כל השפעה. ה“עוד יותר” פגע בה כבר עתה. למעלה מזה – אין. אך לבדה, רק עם עצמה, אין היא יכולה להישאר. היא נמשכת לחברת אדם. לאיזה מוקד אנושי, שעצם ריבויו מהווה איזה מאחז. אין היא כמו היפוכה הגמור, אותו אולף קארלסן, הסטודנט הצעיר, הצמוד למיטתו בתאו המבודד, מי שאינו מעז לעשות אפילו צעד כושל אחד. הוא מתייחד אך עם עצמו. אינו רוצה שיראוהו במר רוחו ומק גופו. הוא הגבר. ואילו היא, היא האשה…

בטרקלין הספינה התקבצו יחדיו כל עוברי־אורח שנזדמנו לכאן. עתה אחים לגורל אחד, עתה נבטי החיים הזעירים על פני ים אדירים של מוות. זאב־הים כרב־חובל במלוא הכרת חשיבותו, אחר שגם חיים וגם מוות נתונים בידיו, ניתח עכשיו שוב זו הפעם מי־יודע־איזו את דוחות הראדיו, בעיקר בנוגע לנתיב הקרחונים; קארין אולפסן… יודעים, יודעים. היא היתה פקעת מרוכזת של פחדים; הסטודנט אולף קארלסן… שוב יודעים, יודעים, הוא נצמד למיטתו; כן, היינו שם גם אנחנו, היא ואני. ושקועים היינו בדו־שיח אילם ובלתי־פוסק, גם פה. אפילו פה; ואותה אחות רחמניה, שרחבותה המופרזת לכל הדעות אך העידה על טוב־לבה השגרתי – אף היא היתה כאן, יחידה על הספה־לשלושה; ולצידה בתה הצעירה, ספק נערה ספק עלמה, שעיניה הנרחבות לא ראו את העתה כל עיקר, לא תפסו את הרגע הנוכחי, לא שעו לאורלוגין הגורלי, הן היו צמודות אך למחר, שמי יודע מה הוא טומן בקפליו. אלה יורדי הים בטרקלין הספינה. ומחוצה להם היה הים – הים הגדול, בשפע אדירים של כוחות, בתנופות גאוניות של שעשועי איתנים. בנשיפת אימים שוחרת הרס, בחומות חומתיים של מים היוליים. שחור השמיים לא היה אך צבע, זה היה חומר בראשיתי עכור, וממשי מאד כאילו מישושי, וכאילו עומד להתפוצץ מדי רגע ממתח כבירים. ואלומות האור החווריניות־וורדרדות היו כסכינים מושחזים בממדי ענק, שחתכו באכזריות בלהות את מוצקי העננים. היש חוק עולם לכל אלה, היש מי שמכוון את כל אלה, היש מוח פלאים העשוי לחשב את המשיכות והדחיות את התנופה וההדופה, את ההתאגרות וההתפצלות, את הדריכות וההתנפצות? ויחד עם זה – הלא זו חית אדירים נושפת כוח, מפגינה ראשית אונים, זורעת חרדה ומוות. האין זו אותה ריאה, אותה ישות קדומה ממין נקבה בטרם היות העולם? האין כל פרצי אוויר אלה, כל נחשוני החומר הלח, ההתכווצויות וההתרחבויות, כל האופק הרוטט רטיטה של מגור – סימנים מובהקים דווקא של חיים? כי מוות פירושו אך הקרשת כל רחש, הקרחה של הניצוץ המתלקח… כמו הקרחונים הללו…

זאב־הים השופע בטחון עצמי קורן, מצא לנכון להודיע, כי הנה זה אך עתה נתקבל דוח חדש; נחיל גדול של קרחונים מתקרב והולך!

הדברים נאמרו וברגע הראשון כאילו נספגו ע“י רחבותה המהממת של האחות הרחמניה, רחבות לא רק של גוף אלא גם של פנים, שלא היתה דוחה מכל וכל, אלא להיפך, שופעת חמימות כמו אח מבוערת בככר של כפור, מלאה פשטות הוויה כאילו זה כל כך מובן מאליו, גילוי של טיבעיות בלתי חכמנית מיסודה, כאילו כזאת בדיוק היתה האמהנות מאז ראשית ראשיתה, בטרם תושחת ע”י כל מיני גורמי ההתפתחות…אף־על־פי־כן, אם לומר את האמת, יש גם פיקפוקים לא מעטים בנוגע לטיוביות הקמאית הזאת, כלומר אם אותה אמהנות ראשונית לא היתה כולה בּלענית, אֵם בולעת ילדיה, אם לא אכזריות טמטומנית היא היא שהיתה מהותה האמיתית, כעדות אותם מיתוסים קדמונים משורש מוות…

אכן, הפטירה בפשטות משוועת: זה אך לפני ימים מספר נקלעה אחת הספינות בין קרחונים. הם דרסוה ללא רחם עד דוק. איש מהנוסעים לא ניצול.

בתה הצעירה התסכלה בו ברגע בראי כיס – אכן, שפתיה היו מפורכסות כהלכה. בדיוק בגון האדמוני שהלם את שמלתה בעלת המחשוף העמוק כדבעי. הכל אצלה כדבעי, עד קצות נעליה גבוהות־העקבים. הכל־בכל־כל מחמוקי ירכיה עד מגבשי שוקיה ועד עגלתון קרסוליה. הכל־בכל־כל לפי מידות האופנה האחרונה, וגם עתה היא מוכנה ומזומנה לצאת מיד לאיזה מועדון־לילה של מוניטין ולראות חיים כדבעי…

ואילו היא –

היא היתה טרף לזכרונות. אותה צועניה בלה לפני צרור דהוי של שנים אשר ניחשה לה: הישמרי מים סוער!

הוא ידע את המעשה בצועניה, ואף ידע כיצד עשוי מעשה כזה להשפיע אף על החכם שבבני־אדם כאשר הים סוער באמת משתולל למעלה מכל דמיון. מה עושים – חשב – מה למעשה אפשר לעשות במצב עניינים כזה?

לא, זה לא היה מסע אל הבלתי נודע, וזו לא היתה ספינת פליטים או מהגרים בסימן לית־ברירה. זו היתה אוניה שמטרה ברורה לה, מדוייקת, ושמה נמל מסויים מעבר לאוקיינוס. ופתאום – תזוזה לוליינית, הריצפה מתאנכת, אתה נצמד לכל מאחז הסמוך אליך, אתה מחזיק בכל מאודך – כי אם לאו, הרי אתה פשוט מתחסל. אילמלא היו כאן כל הרהיטים מבורגים הברג היטב הרי שהיו הורסים לא רק אותך אלא את כל העומד בדרכם. הכתלים חורקים חירוקים מזוויעים – לא נעים, לא נעים בהחלט. אפילו הבת המודרנית עם כל חמקמקותיה וחמדמדותיה הניסה את בטוחנה הנפשי לכל הרוחות. עתה היא “החווירה כסיד”, כמו לפני שעה קלה אותה קארין אולפסן, שעתה דווקא היתה כמחוסנת והסימן – בשוב הספינה לאיזונה השגור, מנחה ארצה מתעלפת.

אחר שהרימוה, הושיבוה, ריפדוה בכוס מים, לא התאפקה הבת המודרנית: דומני שמר קארלסן נעלם.

נזדעקה האם הרחמניה: מה פירוש נעלם?

קרעה קארין אולפסן את עיניה; הדייל, תבררו אצל הדייל. הדייל יודע.

והנה גם הדייל. מיזע שחור עוטף במהודק חזהו. מכנסיו הכחולים מבליטים את חוד הקמט, נעליו השחורות מבריקות כמתכת – המלה האחרונה של חשיבות.

לא את מר קארלסן לא ראה. הדלת של תאו נעולה, אי אפשר להיכנס.

– כיצד תמהה לקראתו היא – הלא באוניית נוסעים תקינה…

– סליחה – הפסיקה האדון הדייל – איזו אוניית נוסעים? הרי האוניה שלנו אינה אוניית נוסעים תקינה. הראיתם מימיכם אוניית נוסעים שאפילו מנין נוסעים אין בה?

והנה גם כבוד מעלתו: זאב הים. כדרכו בפיקוד הוא עומד מיד על סערת הרוחות. כבקיא ומנוסה הוא פותח מניה וביה בפעולה. הלא ברור. סער זה ששמו קארלסן, המתחולל נגד עיניו, חשוב עתה יותר אפילו מסכנת הקרחונים שעדיין לא הגיעו.

– קארלסן זה – הוא פותח בהרצאה מתוכננת – הלא הוא סטודנט צעיר, והרי אתם יודעים היטב מי ומי הם הצעירים הללו בימינו. יש שהם מתגרים במבוגרים מהם, כאילו מתכוונים להתנקם מחמת העולם הזה שתיכנו בשבילם. יש שמרוב פחדים או אולי מהתייאשות אפילו לא כל כך גדולה, ואולי משום איזה מפח־נפש או חוסר יכולת, הם סוטים מהדרך, כל המעצורים מתפרמים. זהו. הם רוצים להרוס כל סכר, לחסל כל בלם, לחזור לתוהו ובוהו. שכן במצב של תוהו ובוהו יש גם להם מעמד, כלומר לכולם יש עתה מעמד שווה, הכל הוא תוהו, הכל הוא בוהו. אך להיעלם? לא ולא, בשום פנים ואופן. אין כל חשש. בחור כזה אינו נעלם, הוא ישנו. הוא קיים תסמכו עלי, אני מכיר אותם היטב…

הפסיק, כי הדייל המושך בכל החוטים הכריז בקול חגיגי שהשולחן ערוך. ישבו. ואפילו העמידו פנים שהם הולכים לתיאבון. אך הדממה המאולצת העיקה על כולם. אפילו על זאב הים שהיה כל כך בקיא ומנוסה ומסוג הנחלצים מכל צרה.

– הקרחונים הללו – ניסה להנעים למסובים בשיחת ריעים מלבבת – ככל שהם מטילים אימת־מוות על יורדי הים, בכל זאת יש כמה וכמה סיפורים עליזים עליהם, כאלה שממש מרחיבים את הדעת. האמת, על אף הישגי המדע המפוארים של ימינו, עדיין לא נתברר די הצורך כיצד ומתי הם יוצאים למסעותיהם. הרי אילו היו עתותיהם קבועות ונתיבותיהם ברורות, סמי מכאן כל סכנה. ובכל זאת יש עמהם שוב ושוב איזה סוד של הפתעה. פתאום מגלים שהנה הופיעו, שהנה כיוונם הוא כך וכך, שהנה הם מתקרבים והולכים במהירות כזאת וכזאת. אמנם דבר זה כשלעצמו הוא כבר הישג גדול. שהרי התצפיות הללו ומסירתן ברדיו לכל שומר נפשו, הוא בכל זאת משהו. אף שלא תמיד תריס בטוח מהסכנה. והרי עוד לפני שנים לא כל כך רבות, לא היה לנו גם זה. המוות הקרחוני הגיח אז לפתע, ממש נגד עיניך!

הבת המודרנית נתנה בו עיניים בוהות: הוא איננו – אמרה תוקף. כל הזמן הסתכלה בכסא הריק של אותו סטודנט נעלם. שתקה, כאילו הקשיבה, ולבסוף פקעה רצועת הגינונים שלה.

אמה הרחמניה היתה אובדת עצות, הרי התפרצות כזאת בשעת ארוחה, ובייחוד ארוחה על שולחן הקפטן, הוא דבר שלא ייתכן בשום פנים. ובפרט שזה אך עניין כל כך פעוט עמו היעלמות איזה סטודנט, שאין איש יודע מי הוא ומה הוא.

ובכל זאת לא היה נעים. סוף סוף אי אפשר היה להתעלם מהעובדה החותכת שהבחור באמת איננו. הכסא הריק שיווע כמאה עדים.

זאב הים האבהי, מצא שבמקרה מסוג אך זה טוב עושים אם מסיחים את הדעת, פשוט ממשיכים בלי שים לב להטרדות. ובכן, הוא ששמע במו אוזניו, סיפור לו פלוני יורד־ים ותיק. אמנם המעשה הוא לכאורה מוזר במקצת, אך יורד־ים אמיתי ובעל נסיון יעמוד מיד על נכונותו המלאה. יום אחד – כך סיפר בשבת־אחים אותו יורד־ים ותיק – היה עומד על הסיפון, הערפל היה סמיך במיוחד, קשה היה לראות אפילו כהוא זה. למעשה היה זה השכם בבוקר, אך בערפל כזה אין ממש לזמנים, נפלו מחיצות השעות. כל שעה דומה לחברתה, כאילו אתה חי בלי כל זמן, ופתאום – פתאום ראש קרחון לפניו. תמיד מתלבט מהמים אך הראש, כי עיקר הגוש שקוע רובו ככולו במים. אכן, אבדנו – חשב. קרחון קרוב כל כך הוא לא רק בחינת מוות בטוח, אלא ממש כאילו כבר לאחר המוות. הרי אין לך ספינה בעולם העשויה לעמוד בלחץ שטני כזה. אך הפעם – שום דבר. הספינה אפילו לא נוגחה. אמנם הים לא היה רגוע, גם ההתנדנדות היתה חזקה למדי, אך בכל זאת לא נורא. לא היה מקום לאיזו חרדה מיוחדת. ויחד עם זה – אותו ראש־קרחון היה קיים. הוא התלבט ממש נגד עיניו. קרח גבישי כזה, כמזכוכית מלוטשת להפליא. היה כחלחל, מחוויר ומכהה לסירוגין, מה שאך מתקבל על הדעת בערפל ארור כזה. אלא שבתוך תוכו היה עוד משהו. היה שם גרעין בלתי־שקוף, שקשה היה לעמוד על טיבו…

– שוב ניסיתי את הדלת – הכריז פתאום הדייל, שחזר לטרקלין – נעולה. ואם יש מקום להערה נוספת, הריני לציין כי בתא אמנם המיטה מבורגת, אך השולחן והכסאות…

– הם פגעו בו, השולחן פגע בו – הפליטה קארין אולפסן.

– למען הדיוק יש לציין – המשיך הדייל בנימה משרדית – כי בתא היתה גם המזוודה של הנוסע. לפי בקשתו המיוחדת. בדרך כלל אין מרשים אצלנו להחזיק מזוודות בתא, אך זו היתה רכה, של בד, קלה מאד. מן המיועדות לטיסות. זו לא יכלה לפגוע – סיים.

האחות הרחמניה הביעה את תמהונה, שלא כל הרהיטים הוברגו בתאים. הלא זה שגעון – קבעה את הדיאגנוזה.

– אסון, קרה אסון – פעתה קארין אלפסן – השולחנות הללו מרובעים, בעלי קצוות חדים!

הבת המודרנית ניסתה לשחזר את התקרית: כאשר האוניה עמדה על הראש, קפץ השולחן הזה ו… זהו!

– ואולי אך התעלף – ניסתה האם הרחמניה להתנחם.

– האין מפתח־משנה, או כל־פותח – עמדה קארין אולפסן על דעתה, שהרי אי אפשר לעבור על כל העניין סתם ככה, ואפילו במשרדי חברת האוניות היו עושים משהו במקרה כזה.

הדייל היה כנעלב: אצלנו – סינן בין שיניו – אין נוהגים לפתוח תאים שלא בהסכמת הנוסע.

זאב הים התמתח מלוא קומתו. הקפטן – הצהיר – רשאי לחדור לכל פינה בספינתו!

גזר מה שגזר ופנה אל הדלת, אך הדלת נפתחה לקראתו. והנהו, הנה הופיע אולף קארלסן, הסטודנט הצעיר.

– את סליחתכם האדיבה אני מבקש – פנה אל הקפטן ושאר המסובים – דומה שאיחרתי לארוחה. הגונג כנראה היה חלש מדי, לא שמעתיו.

היה מצוחצח למשעי. כאילו לקראת קבלת־פנים רשמית באחד המשרדים הממשלתיים או הצגה תיאטרלית חגיגית. החליפה הכהה, הכותונת הלבנה שכאילו זה אך יצאה מתחת למגהץ, העניבה הלבנה עם חוטי תשבץ שחורים, הנעליים השחורות־נוצצות, חדות המקורים.

– כאילו לחתונה – נאנחה חרש הבת הצנועה.

– פתאום כל כך? – נתבלבל עליה עולמה של קארין אולפסן.

– זהו – פסק זאב הים האמיץ – כל בהלה היא משורש הבל.

חבורת הסועדים הקטנה, הסמוכה על שולחן הקפטן, חזרה אל מערכת גינוניה המקובלים. זאב הים נהפך שוב לקפטן מכניס אורחים חביב, הדייל הפגין שוב את זריזותו הלוליינית בהחלפת הצלחות ומזיגת היין, ושאר המסובים שקעו שוב בשתיקה קיבוצית מאולפת.

גינונים מבפנים והים הזועף מבחוץ. הסעודה סוף סוף הגיעה לסיומה ממש ככל קודמותיה. עתה בא תור השעות הזוחלות הללו, שעות של טלטלות, עליות וירידות, המראות וצלילות, נטיה לכאן ונטיה לשכנגד, ואפילו ממש שכיבה על הצד, ושוב הזדקפות לרגע, ושוב וישתחו. ובתא פנימה – השולחן הזה, ושני הכסאות הללו, והתנועה הבלתי פוסקת שלהם, גולשים לכאן, הנה הם מתרפקים על מיטתך, ושוב חוזרים ונוגחים את הקיר שכנגד. והקירות הללו – חורקים, נאנקים, מתייפחים, הם ממש בוכים כחיה במלכודת שדעתה נטרפת עליה מרוב פחד כשדומה כי אין שום מנוס.

אומרת היא: אתה יודע, סוף־סוף היו לנו גם ימים יפים…

מתריע אני כנגדה מתוך זעפו של הים הסוער: כיצד היו, כיצד אך בעבר?

– לא כדאי – היא ממשיכה מהמיטה שלה באלכסון ממיטתי – לא צריך לרמות זה את זו עכשיו. מי יודע כמה שעות, ואולי אך רגעים נותרו לנו לפליטה. כבר גילו את האמריקה הזאת: ההווה אינו קיים לעד.

מעיר אני מפינתי בשפלות רוחי: הרי את שטענת, כי יש אהבה אמיתית אך אחת ויחידה בחיים.

לועגת: ומה אם אמרתי. אשה, אתה מבין, רוצה להאמין שיש אך אהבה אחת־יחידה בחיים. כזאת אדירה. כזאת נאצלה. כזאת נפלאה מכל נפלא. אצל אשה זהו תהליך מסובך מאד. זוהי הכנה נפשית לתהליך גופני מסובך מאד. האם זה פשוט כל כך כשבתוך תוכך מתלכד חי חדש לגמרי?

והנה שוב ניתור מסחרר, ומיד נפילה תהומה, ובכל זאת לא תהומה, כי שוב ניתור, והנה נטיה פתאומית הצידה, ושוב הזדקפות, ושוב…

דפיקה קלה. הדלת נפתחת: זוהי קארין אולפסן כעל סף המוות.

– המותר?

– וודאי, וודאי. בבקשה היכנסי נא!

הגינונים המגוחכים הללו. אוחזים במתמוטטת. מובילים, מושיבים אותה על המיטה. אך גם לשבת אין היא יכולה. היא פשוט צונחת כמו צרור כבד שנשמט מזרועות בעליו. היא נלחצת אל בעלת המיטה, אל מי שאף היא אשה, אף היא בצרה, אף היא טרופת חרדה… הרי אי אפשר שלא תהיה אף היא טרופת חרדה כמוה. הנה כך יחדיו, כך אולי לא כל כך נורא, רק לא ביחידות, רק לא הבדד האיום הזה… גם החריקות, הגניחות, היללות הללו, כל מקהלת הזעף הזה – כל זה קל יותר כשעוד מישהו נמצא על ידך, כשאינך אחת־יחידה מול האיתנות האימנית הזאת.

שתי נשים בתא עתה – והוא. ולילה של זעם אדירים סביב. צריך לדבר. מוטב להסיח איך שהוא את הדעת. כשמדברים, כשנזכרים ומעלים מה שהיה, כשנאחזים במה שהיה, הרי גם הפחד נעשה לא כל כך בלעדי, הוא מצטמק קצת, הוא אף נעלם לרגעים…

– אתם יודעים – שוזרת קארין אולפסן חוטי זכרונות – אבי היה גבר יפה. רובם כאן בארצות הצפון יפים. כאלה תמירים, בלונדיים, כחולי עיניים. אך הוא עלה על כל האחרים. בעיניו היה משהו כזה, כזה נוצץ. אולי החיה הטורפת מני קדם. אולי כל האבות הללו, שוכני היערות הללו, זובחי האדם, שודדי הים, שואפי הדם הללו… זוכרת אני… הנה הנשים הללו. קטנה הייתי, אולי בת שלוש. והנה אסור לגשת אליו. את אמי אינני זוכרת. אמרו לי שמתה. אחר כך חשבתי, שאולי ברחה, היום אינני יודעת. גדלתי אצל סבתה, אך היא לא דיברה על כך מעולם. קפוצת פה כמצבה. אבי היה מופיע מדי פעם – ליום, לשבוע. לחודש שלם לא הגיע. ושוב נעלם. ושוב בחברת אשה חדשה, זה היה המקצוע שלו. להבטיח נשואים לאחת, ועוד אחת, ועוד אחרת.

דלת ארון־הקיר נפרצה בחוזקה. כאילו הלם מישהו באגרוף ברזל. הוא קם ממיטתו. מגשש, מקרטע, זוחל, גולש, נאחז ברצפה ושוב גולש… סגר את הדלת. הבריחה היטב. שמא יעזור. שוב חזר בדרך שבא, נמלט מחמת השולחן, מזעם הכסאות, מתנדנד יחד אתם, מחליק ומתחלק, משחק במשחק התופסת – והנהו שוב במיטתו, שהיא מבורגת, מחוברת לקיר, בצורת עריסה משוקעת, לא תיפול מתוכה עם כל תנודה קלה. וזה משהו.

– גם בעל היה לי – מצהירה קארין אולפסן חגיגית – הקרובים שידכו אותנו. סוף סוף יתומה כמוני, פקידונת קטנה כמוני, כל גבר הוא בשבילי התמזלות גדולה. כזה בחור טוב היה, בן שכנים, הכיר אותי מאז קטנותי, כנראה אף אהב אותי. לא היה כמו אבי, לא גבוה, ולא תמיר, ולא בלונדי, ולא עיניים כאלה שמשהו מתנוצץ בהן. עודני רואה אותו לפני. הנהו. רחוק מעבר לים. אף משם הוא נמשך אלי. הוא מוכרח ללכת אלי. על פני הים הנרחב הוא דורך. בנתיב נוגה־הירח הוא עולה ויורד. אלי, אלי הוא נמשך. אך לעולם לא יגיע. וכך נעשיתי אלמנה. לא כל כך עליזה. פקידונת קטנה במשרד גדול. בלי אב בלי בעל בלי עתיד…

הפסיקה. קולות הזעם מבחוץ התגברו עליה. אי אפשר היה לשמוע אפילו צעקות. מישהו הלם בקירות. כל מה שהיה בתוך התא היה עתה אחוז רעדה. כל הישות רעדה.

פתאום פלח את הרעדה קולה הגבוה של קארין אולפסן: הלא הוא אחי, אולף קארלסן זה, הכאילו סטודנט, השכור, רודף התענוגות האסורים, החסר כל משען בחייו – אני בטוחה שהוא אחי!

ושוב אתא בוקר. וארוחת בוקר. ולפני־צהריים אפור־ערפילי. ושוב ישבו בטרקלין צמודים למושב, מחכים לזאב הים הכל־יודע, שודאי שוב יבשר להם בקולו העליז את התקרבות הקרחונים. ושוב התרפקה האחות הרחמניה במלוא רוחב גופה, עישנה סיגרה כרסנית, חומה וריחנית, וסרגה משהו – בילוי משעשע ברוח הזמן. בתה המודרנית שוב הבליטה את הבלונדיות המזוייפת ואת הגיזרה האמיתית, את הדר הפירכוס של שפתיה בתואם מפליא לצבע נעליה, ואת כל הראוי לגילוי במסגרת השמלונית הקצרה.

– זוהי כל האמת ואין אחרת – הסבירה מתון מתון האחות הרחמניה – אילמלא השמועות הללו על הדור הצעיר הלזה, לא הייתי נמצאת כאן. שהרי אני אשה עובדת, שם מעבר לאוקיינוס, במקום שאם יתמזל לנו המזל נגיע אליו לבסוף גם בספינה זו. בית חולים כזה נפלא, המלה האחרונה של הייעול. המתקנים החדישים ביותר שזה אך אתמול הומצאו. מה אומר ומה אדבר, שם באמת אפשר למות בשקט גמור. ומשכורת – אלי בשמיים! על משכורת כזאת אפילו לא חלמתי. בתי זו שאתם רואים לפניכם, נשארה אצל קרובי בעלי, ישחרהו אלוהים, כי אני, כפי שאתם רואים, גרושה אני, כשהגעתי לגיל חמישים או משהו כזה, עשה בעלי, ישחרהו אלוהים, מה שכולם עושים, עזב אותי ולקח לו כזאת בת עשרים… צעצוע קטן כזה, לא לעיזור ולא להידור, פשוט חזירות קטנה כמו למשל בתי זו… כלום יכולה הייתי להשאירה שם, כאשר סיפרו וסיפרו, ושוב סיפרו על הדור הצעיר הזה… קמתי ונסעתי. לקחתי אותה ועתה אנו חוזרות לבית החולים הנפלא שלי, שאפשר למות בו בשקט כל כך נהדר. אולי אעשה גם ממנה אחות רחמניה מדופלמת…

ושוב הגינונים המתמשכים הללו, סעודת הצהריים על שולחן הקפטן, הדייל המגומש במיזעו הצבעוני, הצלחות שאינן מתרוקנות, הכוסות שאינן מתחלפות, הידיים החוששות לנוע, העיניים הבולשות את התנודה…

ופתאום מתגלגל צחוקה הרחב, האמהי־קמאי של האחות הרחמניה: ועתה – היא קוראת במשנה עולז – נשמע את הסיפור הנחמד על הקרחונים המתקרבים!

– לא, לא קלעת למטרה – משמיע זאב הים צחוק מקונדס – יש כאן קרחון אחר.

הבת המודרנית פרצה בצחוק – והפסיקה. פתאום תפסה אף היא שקרחון כזה אינו צחוק כלל וכלל.

– מסתכל אני בו – מסיח זאב הים המהורהר לפי תומו – עוקב אחריו. הלא זו לו ההפלגה הראשונה. למה, שאלתי את עצמי, נשכר כזה, מין טיפוס כזה לדייל? ושוב אני מציץ בשאלון שמילא עם הגשת הבקשה להתקבל לשרות. אם כן: סטודנט לרפואה, כן, גם הרפואה לא עזרה למכה, משפחה אמידה, אין לו קשרי קבע, אין לו שום מחלה. מה, לכל הרוחות, דחף אותו לצעד כזה? אם רצה לראות עולם יכול היה לערוך מסעות. לא סתם מקרה הוא. זה לא פשוט כלל וכלל. הנה כפי שאתם רואים, גם לי היה בן. ממש בגילו. אפילו דומה היה במקצת לדייל מטופש זה. גם אשה היתה לי, אך כשהגיעה לגיל חמישים… טוב, אבל לא התחתנתי שוב. פשוט, משום שאינני סובל את האווזוניות המטופשות הללו…

המתעתדת להיות אחות רחמניה – הסמיקה פתאום. אך זאב הים המשיך בלי להעיף בה אפילו מבט אחד.

– עתה, בזמננו – הצביע באצבעו – אחר הפגיעה האיומה בלב העולם, כי אירופה שלנו היתה ועודנה לב העולם. אחרי פשיטת הרגל המחפירה של מה שנקרא ערכי אנוש, אם רוצים לחזור שוב אל משהו הדומה לאחוות האדם, אל מה שעושה את החיים כדאיים שיחיו אותם – הפסיק הפסקה של הדגש ומיד המשיך בשטף לשון – מן ההכרח לבנות מחדש על יסוד אותם ערכי אנוש מאז. אך מקודם יש לעמוד במפורט על טיבם…

הירהרה היא והירהר הוא אתה יחד: הלא הדברים כל כך מוכרים, כאילו זה אך מקרוב אמרם מישהו חשוב, כתבם מישהו חשוב…

– מי אינו יודע – קרא בעולז רב הקפטן המעמיק חקר – את השאף מני אז: דע את האדם! הלא זה השאף לידע – לדעת הכל, להבין הכל! ויש גם שאיפה להעלות את הנאת החיים למדרגה גבוהה יותר, רוחנית יותר. אך כל זה הכזיב עד מר בשעת המבחן הגדול בדורנו. לכן יש שוב ושוב להדגיש קבל עם ועדה, כי הנהיה אחר ערכי אנוש נובעת מרגש עמוק שבנפש האדם: הרגשת אחווה לכל חי, וקודם כל לאדם. וודאי, יש חילוקי דעות אם אמנם רגש זה בא לנו ממקור שמחוצה לנו, או שהוא נטוע אך בתוך תוכנו. אולם הרגשת האחווה הזאת היא משהו כל כך ברור, היא ממשות פנימית שלנו, עיקר מאודנו האנושי….

בו ברגע התהפכה הספינה על צידה. והנה שוב חזרה לאיזונה הקודם.

– הבן שלי – התנודדה האצבע המורמת של הקפטן, שעתה היה אנושי כל כך – הבן שלי שאבד אחר המלחמה. גם הוא כמו הדייל הזה נשכר לספינה. גם לו לא היה שום מעגן. בשביל מה ללמוד, בשביל מי לעמול, בשביל מי ומה לחיות, הרי הערכים הללו של האבות, של הזקנים הללו, של בלויי החיים – נרמסו זה כבר. עתה יש אך מי שמשתכר, מי שמתמכר לאהבהבים של ערב אחד, ויש גם סמים משכרים, ואפילו מעשי שחיתות – משום שכל כך משעמם, ולבסוף מחפשים איזו התרגשות ממעשה פשע ממש, סוף־סוף צריך איך שהוא למלא את החלל הזה ששמו חיים…

ושוב הפסיקה אותו הספינה, שוב התהפכה על צידה. אך כשנתאזנה שוב, לא הקפטן המשיך את ההספד על בנו האבוד.

– שמעתי – טירטר קולו הצרוד של אולף קארלסן הסטודנט הצעיר שקם על רגליו כמי שעומד לשאת נאום חגיגי במסיבת קרואי מועד – שמעתי כי הקפטן הדגול שלנו סיפר לכם סיפור עליז על ראש קרחון ועל נקודה האטומה השקועה בו. איזה סיפור עליז, ממש אפשר להתגלגל מצחוק. ראש קרחון ונקודה אטומה, ראש המוות השקוף ויריבו דבוק בתוך תוכו! כמה זה מצחיק! אך אתם, היושבים כאן שבת אחים, מה יודעים אתם על ראש המוות ועל חלל החיים? אתם המסתתרים כאן במקום בטוח, במחסה מוגן, בספינה שכמעט אינה טובעת. וודאי, היא קצת מרקדת על דבשות הגלים, היא לפעמים קצת יוצאת מגדרה, מדוע לא? אך בכל זאת, אפילו היא משתוללת, בסופו של דבר אתם יודעים, שבעוד רגע, בעוד כמה רגעים, בעוד זמן מסויים, היא מוכרחה להרגע והכל יבוא על מקומו בשלום. הספינה שלכם היא בתחתית הכרתכם מאחז בטוח, היא משענת של ממש, היא קרקע מוצקת תחת הרגליים. אתם אינכם מרחפים בחלל, אין לפניכם ראש קרחון שקוף, שקוף עד כדי אפס! אתם אינכם מחוסרי עבר וגדועי עתיד, אתם יודעים בשביל מה החיים, ומה שכרם, ומה יהיה מחר, ומחרתיים, ובעוד כך וכך שנים. אתם… אומר לכם מה אתם, אתם גועל, גועל קיבוצי גדול, אתם המרמה הגדולה של היקום, אתם הזיוף המגובש של הבריאה. שהרי עתה, עם התקדמות המדע, נתברר כבר אפילו למטומטם שבמטומטמים, כי כל חוקיות היא אך מעשה סחטנות, וכל סדר הוא אך לתועלת העליה־בסולם של איזה נבזה, וכל משטר ומשמעת ציבורית ודירוג העדיפויות – כל זה היא אך שלשלת ארוכה של ניצול שוטים. האמת היחידה, היש הבלעדי, הממש הקיים שאין עליו עוררין – הוא התוהו. כל הנסיון האומלל הזה ליצור מתוך התוהו המבורך משהו אחרי לגמרי, משהו מנוגד בתכלית…

הוא התנודד, כאילו הוא הוא הספינה המיטלטלת על דבשות הזעם. פתאום, ממש כמו הספינה, התאושש, הזדקף מלוא קומתו, וכך ניצב תוקף כמישהו משכמו ומעלה.

– הרוצים אתם לדעת מה היה העיקר הגדול בסיפורו העליז של רב החובל, הרוצים אתם לדעת מה היתה הנקודה האטומה בראש הקרחון? אגלה לכם את הסוד, כי ראיתיה. את הקרחון ראיתי, את ראשו ראיתי, ואף את הנקודה ראיתי. הקרחון היה על ידנו, הלילה. קרוב מאד. כמרחק קפיצה. המוות עבר הלילה על ידנו. קור פעור המוות…

צעקת חרדה פלחה את סוף פסוקו. זו הבת המודרנית קרובה היתה להתקפה היסטרית. אך גם פניה של קארין אולפסן לא העידו על התענגות מיוחדת. שאר הפיות היו בסימן של עיוות משונה, איש איש כדרכו.

– על הסיפון הייתי – המשיך בעל הדבר בקור רוח אכזרי – לא יכולתי לעצום עין, מה שוודאי מובן לכל. והנה אני רואהו לפני. ממש לפני. שום רדיו לא הודיע עליו, שום תצפיות לא הזהירו מפניו, שום קפטן לא הכלילו בדוחו, ובכל זאת ועל אף הכל הופיע, במלוא הדרו, אמיתי ככוחות התוהו, איום כיום הדין, קר כקץ כל בשר. אך אני, התולעת הארורה, שבעל כורחה היא תולעת, פניתי אליו בדרך שלימדוני מילדותי ואמרתי לו: שלום עליך, אדוני הקרחון! שלום בואך, אדוני הקרחון! ברוך אתה לנו, אדוני הקרחון! והוא – הוא הקשיב ונענה. חי ראשי שנענה. תאמרו עלי מה שתאמרו, תאמרו שיכור, תאמרו נרקומן, ניחא, הכל ניחא, אך עתה, רק עתה האמינו נא לי, כי ראיתיהו במו עיני, כי הוא נענה לי. אולי שמע מישהו מכם איזו התפוצצות, איזה קול נפץ בלילה?

– אמת, אמת ויציב – העידה האחות הרחמניה כמו בבית המשפט – שמעתי משהו כזה.

זאב הים העלה אך חיוך מעוות על שפתיו.

– נפץ –­ נזדמר הנרקומן – קול נפץ והרי לך כל החתונה. ראש הקרחון נסדק לשניים. ממש כראשו של אותו זוס אגדי מסיפוריהם של היוונים הפטפטנים כשנולדה אפרודיתי. ואולי לא אפרודיתי, אלא אתונה, היא אותה שואפת דם ושוחרת הרס קדמונית הנקראת בחילופי אותיות: ענת. אך בשבילי – כאן הפסיק רגע כאילו כדי להדהים את שומעיו עד גמירא ­– בשבילי היתה זאת נפריתיתי. כלומר בלשון המצרית הקדומה: היפהפיה הנה היא באה. מה לומר לכם? אשה כזאת, חלומית כזאת, אך יחד עם זה גם ממשית מאד, אשה שהיא גם חיים וגם מוות, גם אושר למעלה מכל הבע, וגם שברון־לב שאין דומה לו, גם גורל אכזרי מכל אכזר וגם מזל שאין נפלא ממנו, גם קסמי חמודות של העולם הזה וגם סתרי פלאים של העולם הבא, אשה כזאת אינני מסוגל לתארה בלשון בשר־ודם, שהרי לא היתה כדמות אדם, ושוב היתה משהו שאני מרגיש ומבין בהרגשה והבנה של בשר־ודם. ויחד עם זה היה בה אור גדול, אור התוהו…

ושוב התהפכה הספינה על צידה. החשיך לגמרי. כאילו כיסו איתנים את כל ארובות החיים.

אותו הלילה ארוך בתא, כאשר הלם הגלים שוב החריד את הקירות, כאשר מקהלת הגניחות והשריטות, החריקות והגירודים, השיפשופים והניקופים, השיבוטים והכיתושים בישרה אך התפרקות, התפוררות, התחסלות: כאשר חית הפחד גדלה והלכה מדי רגע ואיימה להתפשט במלוא התא עד כדי מיחוץ כל יש – אותו לילה עליז היא אמרה גם זאת:

– יהיו כוחות התוהו כאשר יהיו, יהי הקץ שלנו קרוב כאשר יהי, תצדק אותה צועניה מתועבת או לאו, זאת אני יודעת, כאשר הים מזדעף עד שהוא נהפך ממש לשוחר טרף איום, הרי הספינה השבירה ביותר, הרי אפילו קרש אחד מספינה כזאת, ואפילו קיסם אחד מקרש כזה, הם משהו. משהו מבורך מאד. אבל לנו, לנו הרי יש לא רק קיסם, ולא רק קרש, ולא ספינה שבירה, לנו יש – סיימה כמתוך תמיהה רבה – לנו יש ספינה שהיא תקינה בהחלט…

– ולא רק זאת – הרהרתי בהיותי כה קרוב אליה אף ממרחק פינתי – ולא רק זאת… אנו חותרים לחוף קבוע וברור, ואנו רוצים משהו, שנינו דבוקים במשהו, ומאמינים במשהו. הלא זהו כל הסוד, זה סוד הנקודה האטומה שבראש הקרחון השקוף בסיפורו העליז של רב החובל.

לזכר ידיד שנפל שדוד במערכות דורנו.

הנה הבקבוקים החייכנים הללו, הנוצצים הללו, החינניים הללו משני–הצורה הללו, ואף משני הצבע והטעם וההשפעה. תענוג! הנה הם לפי שמותיהם ותולדתם, הנה הבלאנטין הממוזג, כידוע, מ–42 סוגי ויסקי מאתרים שונים בסקוטלנד: הנה “עמוד איתן” של גראנט, שאומרים עליו כי אצל זקנים הוא מדליק את שלהבת הזכרונות, לצעירים הוא מצייר את סיכויי העתיד, ולכל–בכל–כל הוא מעניק את הנאת ההווה: והנה ה“שחור והלבן” המפורסם, והנה “מלכת ההרים”, “המבריח הזקן”, “ג’וני ההלך”, וגם “ארבע השושנים” ו“סבא קשישא” ו“עורב זקן” ו“שבעת הכתרים” של סיגרם. הנה הם לפניך, אלה ועוד כמה אחרים. הנה הבקבוקים העגולים, המרובעים, המשולשים הללו, גדולים ובינונים וגוצים שעסיסם ענברי, צחום או צהבהב, סם–חיים זה שנסחט בזיקוקי אנוש מחוכמים משעורה או שפון להנאת גברים מדושנת. אנו יושבים במטבח, או ביתק דיוק מה שהיה קרוי מטבח בארמון המלכה הצעירה, שאמנם היתה צעירה ויפיפיה לפני 150 שנה ומעלה, האח מבוערת, הספסלים הומים מיושביהם, השולחנות ערוכים כל טוב, הטבחות המתנדבות במצעף אדים וריחות ערבים עסוקות במעשי צליה וטיגון, בישול והרתחה, הכוסות שלנו ריקות למחצה, אך הבקבוקים ערוכים לפנינו כצבא אדירים אשר קץ אין לו – וטוב לנו, טוב.

אומר הכנגדי כממשיך שיחה מהורהרת:

– ושוב עלינו להתחמם באורן של נשים. הלא זה הארמון וכל אפדניו, אולמותיו, מדוריו, אורוותיו ומטבחיו, כל כולו נבנה על ידי מלך מאוהב בשביל שרת לבו. ומדוע זה לא נמצא איזה מלך, שיבנה ארמון בשביל גבר?

מנסה אני להסביר לו:

– הרי הגבר הוא הבונה ארמונות, הגבר הוא המלך הנותן ולא המקבל. הרי זו תכונתו וזה כוחו, זה עיקר מהותו – מלבד אולי אותו סמל נעורים, שאצל קדמוני היוונים נקרא שמו גאנימד.

– זהו זה. כיוונת בדיוק לנקודה. כי גאנימד פירושו הגבריות הפורחת. הוא הוא הרוכב על גב נשר וכמוהו מחדש נעוריו. הוא ולא אחר הוא נצח הנעורים, כלומר נצחיות החיים…

היו שם רבים. צמדי חמד וצמדי אקראי, בודדים מחמת כורח, ובודדים מתוך נטיה, בעלי פרצוף ומטושטשי אופי, אף שבעלי הפרצוף הם שקבעו את האווירה הכללית. אחד מוארך, כולו שחורים מכף רגל עד פיקת גולגולתו, ישב בודד ואפילו כוס לא היתה לפניו. חוטמו היה אף הוא מוארך, וגם סנטרו כך, ואפילו קרסוליו, אלא שלא בלטו בשעת ישיבתו. הלובן היחיד שבו היו גלגלי העיניים והכותונות המגוהצת בהקרש. הוא היה היסטוריון לפי בחירתו ותעשיין לפי מורשתו, ומעולם לא ידעת מי מנגח את מי בלבו.

– הרקע הוא המפתח הראשון לנפש האדם – הפטיר הכנגדי כהמשך למרקם הרהורי – אתה חוקר את הרקע, למשל היכן נולד האיש, מי ומי הם הוריו, במה הם עוסקים, איזו אווירה קיימו בבית, מה למד האיש, מי ומי היו מוריו, מהן גישותיו לגבי ספרים, עתונים, תחביבים, מפלגות, נשים… אתה מתחקה על הרקע ומיד מתרקמת לך דמות מסוימת, שצריך אך לשפצה פה ושם בעקבות התרשמותך האישית עד שאתה אומר לעצמך: זהו זה!

אומר אני לו:

– הנה אותו צמדֹֹ־חמד שבפנה, מה הרקע שלהם ומה יכולים אנו להסיק על סמך זה?

מקמט מצחו ופתאום מתקדר כל–כולו כדרך הסובאנים הללו:

– אודה ולא אבוש – הוא מסנן אל מולי – אינני יודע ולמעשה, גם אחר חקר הרקע, וגם אחר ההתרשמות האישית, אינני יודע, מעולם לא ידעתי ולעולם לא אדע דבר על אדם זולתי, ואפילו אני עצמי, מה אני יודע בעצם על עצמי…

מנסה אני לשככו:

– הרי אפשר לנהוג כאילו, כלומר כאילו אפשר לדעת, הבה נעשה נסיון.

אומר מפויס כמי שפתאום שוב נזדרחה עליו אהבת הבריות:

– יהי כדבריך. נאמר, שאני יודע משהו על הרקע. שלהם ושל אחרים ואף שלי עצמי. נאמר – שאלה שניים אינם שניים אלא למראית–עין בלבד. נאמר שהם ארבעה.

– כיצד ארבעה?

– הלא יש להם בן ובת. שלא רק בן ובת הם, אלא מעין התגלמות של הצד הסמוי במטבע הוריהם. ואולי אפשר לומר גם כך: השניים האלה רקע כפול להם, ואולי אפילו משולש…

– כפול, משולש, כאילו נהפכת למתימטיקאי של האופי.

– מה התימה. הלא החשבון הקר, אך הוא בלבד המאחז היחידי ברפרופת חיינו. אף שלמעשה גם מאחז זה אינו אלא כאילו.

– אולם הרקע שלך של עצמך, אינו יכול להיות בשום פנים אך כאילו.

פורץ בצחוק:

– ממזר בן ממזר שכמוך. כאילו תפסת אותי בכף. אם כך, נתחיל מן הכפול. למשל הבת של אלו. הרי למעשה אינה בת, אלא משהו חלקי.

– מה פירוש חלקי?

– כי אינה שלו. היא אך שלה. השמעת אי–פעם על אותו חלום גדול, הנקרא עולם החופשי? האמרו לך האומרים, שיש פריקת כבלים, הענות לקול הדם, שיוויון המינים? ובגיל הבגרות העולה, כאשר אדם נוהג לזלזל בעבר המיושן, הנקרא מעופש, ואינו מתיירא מבליסטראות העתיד הסמוי, הנקרא טוב – הוא קם ומחליט לקיים סיסמאות מפוצצות הלכה למעשה. וכך מתוך חלמנות על חופש גנעדני ועל ניפוץ כבלים חלודים של קדמוני חכמים, מתוך סיפוק התחשקות רגעית מטופשת במסווה של כינון חברה חדשה, כאילו טובה יותר ותואמת יותר טבע האדם, צרכיו, חיפושי האושר שלו – נולדת בת בלי אב, בת של אם בלבד.

– הפזילה הסנטינטאלית שלך…

נשתתקנו. כי אותו רגע התקרבו נושאי המשואות זוגות זוגות, הוא והיא בכל שורה, בזה אחר זה הלוך וטפוף, הלוך וזמר לאמור:

גם אם חיינו עד שנת חמישים

גם אם ראינו מעשים מבישים

לא רק איננו קוראי נואשים –

אין לנו טוב מחיים גועשים!

לוחש בארסיות:

– השמעת? עדיין הם בתקופה של שירה משפחתית, מעשה

ילדים מפגרים להתפאר.

אך נושאי המשואות אינם שמים לב ללחישות. לא לכוסות ולא לבעלי הכוסות. הם סובבים הולכים לאורך הקירות, הם משתלטים והולכים על כל הזירה, הם מבליעים את הדמויות השרויות בהבהובי הצללים, הם מתריעים על נצחונם המוחלט של יושבי־הקרנות, הנהנים ממה שיש להם, ומכריזים על הדברה גמורה של הרוחות הרעות המנשבות סביב, כאילו אינן קיימות מכל וכל:

… גם אם ראינו מעשים מבישים

… אין לנו טוב מחיים גועשים….

אכן, לא הזמר הפרובינציאלי־אינפאנטילי זה הוא שחשוב עתה, ולא הזוגות המחקים מעשי ילדות, ואפילו לא האורות־העמומים־רומאנטיים מגוחכים בחינת חדש ימי עלומיך שנגוזו, ואפילו לא הכוסות העמוסות רצינות, המרגיעות בתכולן הענברית, שיש עמה גם בגרו המעמד וגם הערכה שקולה של המציאות הנתונה – כי החשוב הוא עתה במעמד זה, בשעה זו, במסיבות אלה, דוקא משהו אחר לגמרי. הלא זה עירבוב המושגים, בילבול הגילים, שירבוב הדורות, טירוף הזמנים שנתנו כאן אותותיהם במתכוון או שלא במתכוון, כאילו כדי לפורר את המסגרת המלכדת של דפוסי החיים, כאילו כל דפוס פרק את עול הההסתגלות למשנהו, כאילו כל גלגל וגלגל הוא אך לעצמו, אך הוא הוא ואין זולתו. נגשת אל שניהו, המדמדמים בסתר ההבהובים והעמעומים המתחלפים, אותה צחה בעלת הלחיים הוורודות, שעל אף גילה, שהוא למעלה מחמישים, מעידה על עצמה, שצחותה עם ורדותה היו מלוות באותם ימים טובים מקדם עטרת צמות שחורות משחור, וגיזרתה המעוגלת עתה כחטא לא יכופר, היתה בימים ההם לא דקה מדי ולא נוקשה מדי, ועיניה החומות–כהות היו ודאי מתלקחות לפרקים מזעם–אש להשחית…

מחמר אחריה בן זוגה, נמוך ממנה ורזה ממנה ושביר ממנה, כל זעם־אש סמי ממנו, שמשקפיו המקורננים מגדילים את עיניו הזיתיות־מהבהבות, ששערותיו הערמוניות בלי כל סימן שיבה מתפרצות ממכלאות המסרק, ששיניו המשורבבות אינן פוגעות בהבעת הרכות המרגיעה של שפתיו המעובות. הנהו ניצב לפנינו ומניה וביה הוא קולע בנו זמר:

אני הוא תרנגול מקדם –

הגבר השותה אך לעג…

– סקול! קורא לקראתו הכנגדי – סקול! לחיים!

למשמע הסיסמה הבדוקה חדל מיד מסילסוליו, חטף כוס–משקה זנוחה מהשולחן והריקה כהרף–עין.

– עכשיו – אמר – אחרי הכוס מגיע תור הכיעוס.

הסיט שרברב אל ספסלנו בלי לחכות להזמנת הצטרפות.

– אין לכם ברירה – המשיך – עליכם על אפכם וחמתכם לשמוע עתה מה שמתפרץ מגרוני. אי אפשר להכריז “סקול” ולצאת פטור בלא־כלום. והעיקר, היודעים אתם את פירושו של ביטוי זה? לעניות דעתי השקולה אין הוא כל כך קרוב למה שאתם קוראים “לחיים”. ההיפך הוא הנכון. כלומר הוא קרוב יותר דווקא למוות. כלום לא עלה על דעתכם הטרופה, שפירוש הביטוי הזה הוא “ספל”, ואותו ביטוי ממש בלשונות משורש גרמני הלא הוא מסמן “גולגולת” – כלומר שגולגולת איזה מת מסכן היא ששימשה ספל ובשמה התברכו שותי המשקאות לשכרה.

– סקול! – ברכו שוב הכנגדי ומזל לו כוס תנחומים.

– אנחנו מתקדמים – נתהדהד פתאום קול מעובה, כאילו מתפרץ מחבית ריקה –אמנם לא גדולה מדי. ובעל הקול הלא הוא גבר גיבח, בעל זקן־מפרש אדום ובלורית אדמונית־צהובה גולשת לצדדין בקווים גליים. על ידו נתקעה פלונית הגוצה, כדורית־במקצת, בעלת עיניים צחקניות – רעייתו המסורה, שומרתו הנאמנה מכל בכי־דחי.

– כך הוא – פנתה אל בעל הסקולים שפרצופו הווריד ועיניו נתחלפו וכל כולו מתקרב בצעדי ענק אל מצב של התפשטות הגשמיות. – כך הוא – חזרה ואמרה – במקצוע שלנו. אתה מפרסם ספרים חדשים לבקרים, אתה המו"ל הנאמן מעלה עלומי־שם עלובים לדוכן הפומבי המפואר. אתה פשוטו כמשמעו “עושה” אותם, ומכך משתמע לא רק כסף, ולא רק כבוד, אלא ממש חיים. ומהי הרבותה שלך? אכן עשוייך מחזירים לך – בוז וזילזול, נקמנות מגוונת על הא זעיר ועל דא פעוט, הם מגישים חשבון מפורט על כל זרת של איזו פגיעה מדומה, על כל פליטת רשלנות מצד איזה פקידון מטומטם – חשבון מפורט מוגש לך בתעטורת טראגית אדירה כביום הדין…

– סקול! לגולגולת! – נענה לה הכנגדי ומזג לה ולבעלה מן הענברי הענברי הזה.

כאן התערבו פתאום בשיחה הבקבוקים שעל השולחן בצורה לאו דווקא עדינה.

– “עמוד איתן” פתח בהתקפת מצח לאמור:

– מה הוא מסקולל על ימין ועל שמאל – והכל על חשבוננו? אדרבא, מתחשק לו לסקולל, יעשה זאת על חשבונו, מילא, הוא עצמו אם הוא שותה, הרי לפחות ותק יש לו…

החזיק אחריו “השחור והלבן”:

– האמת, מה יש לדבר, אילו כל הטיפוסים הללו היו לפחות ראויים לכך!

– “שבעת הכתרים” גילה בחוצפה אמריקאית טיפוסית את כל הקלפים:

– כי מי ומי הם כבר הברנשים הללו, שהוא משתדל לקרב אלינו. הרי אינם אלא זיופים, הם אך פלסתר גדול אחד. הנה, למשל, אותו מדען מפורסם, ורעייתו וורודת הלחיים – הלא שניהם זה אך מקרוב באו. הם מאותה ניצולת עגומה של החיסולת העולמית. ואך משום מקרה עיוור הם נמצאים כאן. ומה שנוגע לנוף הנפשי שלהם, הלא הוא אחר לגמרי, הוא מעיד אולי על התפרקות אופיינית של יסודות החברה בכמה ארצות, ובכלל זה אולי אפילו במזרח הקרוב אך כאן…

מפסיקו “ג’וני ההלך” כמהורהר:

– מדוע אינך אומר בלשון ברורה ובפשטות צפונית אמיצה: הם אך יהודים, מהללו שאינם נוהגים לתת בכוס עיניהם…

מתחנף להם בקבוק אקוואוויט הצנוע, לא גודל לו ולא צורה, שעד כה היה נחבא כל–כולו אל הכלים:

– אתם מספרים לי? הלא אני מכיר אותו, דווקא את ההוא, את אדום הזקן הזה, שהוא בלי ספק מכאן, שאבות אבותיו היו כאן. הלא ידוע לכל שהיה נודד ממסבאה למסבאה מ“גראנא לוּנד” עד “בלו פורטאן” ועד “ליל יאנס קרוּג”, מתחקה על עקבותיו של אותו ריקא מפורסם, אותו משורר פוחז ושיכור, שנולד ב–1740 ומת בבית–המשמר של ארמון המלך בשנת ה–55 לחייו ושמו קארל מיכאל בלמן….

החל הכנגדי לפזם אל מול הבקבוקים אחד השירים של אותו פזמן פחזן, כמשתדל לשכך את זעמם:

שור, כל החורש פתע שר!

בין הכפור ובין יום זיו

את משכנו יבנה פרפר

מחלום ציצי אביב.

אף השילשול הסיר טימטום,

אור הרגיש ופלא רון.

הוא מצטרף אל גיל היקום,

הצפריר הרהיב בו און.

הפליט “ארבע שושנים”:

– הרי זה דווקא שיר רציני, מאותם שירי טבע מטופשים, האהודים כל כך על האווזות הקטנות שלא הגיעו לפרקן…

– אני מודה – מילמל האקוואוויט הצנוע בהסתייגות מופגנת – שהשיר הוא לא כל כך. זוהי הסוואת המרגש השרשי ע"י מופעי אופנה מתקתקים. למעשה חיבר שיכור זה שירים אחרים לגמרי. מהסוג שאפשר לשיר בליווי גיטארה במסבאה רועשת של אובדי־אדם.

הויכוח לא נמשך. כי עתה הפנו הכל עיניהם לדמות אחרת ערירית, שניגשה אליהם במשנה תוקף והשמיעה דברים בוטים כמסמרות:

– ויסקי, שוב ושוב ויסקי!

הכרתי אותה, ועוד איך! לא שהיתה מין שוטרת של המוסריות, ולא שלא הבינה לרוח אנוש המשובצת פיקפוקים, ולא שלא עמדה על נטיה ידועה של אניני־נפש מסוג מסויים להשתחרר ולא אך לזמן־מה, מכבלי המציאות האיומה בכוח הטיפה המרה, לא ולא. פשוט לא יכלה לשבת בחיבוק־ידיים למראה פלוני משליך חייו מנגד.

– האם מכל המפלטים המרובים שהמציא אדם לעצמו דווקא זה?

– הרעימה במתק לשון – דווקא הבקבוק, דווקא השתקת כל בינה, כל תחושה כל ניצוץ של חיים?

הבקבוקים הערוכים על השולחן, שרובם כבר ריקים למחצה, וביניהם אף ריקים מכל־וכל, ושלראשונה הנמיכו קומתם כנדהמים, החלו פתאום לקרוץ זה לזה: כמה זה מגוחך! כמה זה מצחיק! ממש קומדיה!

אך היא בשלה:

–הרי אך צדקו אותן נשים נזעמות שבזמנו כפו עלינו את חוק איסור המשקאות. הרי אם כך, אם זו התוצאה להימנעות מכפיה, מוטב לך לפנות אל הקוגל–לאגר! – התריסה כמי שקולע בדיוק למטרה.

– יודעים, כולנו יודעים – מחזיר לה הכנגדי – קוגל–לאגר, מסב זה של כדורי פלדה, הוא המאפשר את קיומן של מכונות כה רבות, האמצאה הגאונית של סוואַן ווינגקוויסט שלנו. ובימי מלחמת העולם האחרונה, על אף הפיקוח הקפדני של אוכלי־האדם הללו, היו מגיעות סירות טורפדו סודיות ומבריחות את האביזר החיוני לתעשיה המלחמתית. עד כאן קוגל־לאגר – פרץ בצחוק מפורפר במקצת, אם מחמת הנושא העדין ואם בגלל מצב התבסמותו הלא כל כך עדינה – ואשר לחוק האיסור, והאיסורים בכלל – המשיך בנעצו בה עיניים תוקפניות – הרי עתה בימינו, פסו הלאוין, ואפשר לומר כמעט כל הלאוין. האדם בימינו שוב אינו תמה: למה לעשות דבר זה או זה; אלא הוא שואל את עצמו: למה לא אעשה דבר כזה או כזה: וזהו זה!

מתפרץ לתוך דבריהם אותו מדען בעל השיניים המשורבבות ומתריס:

– כל הקוגל–לאגרים הללו שלכם – הלא אך שטות היא לחשוב שזו אמצאה, שזה הישג אנוש, כי זהו עסק פשוט, פשוט עסק טוב. וגם אוכלי האדם היו עסק. וכך גם בעלי סירות הטורפדו וכל המבריחים. כולו עסק. ולא עוד אלא כמעט שאני נוטה לחשוב, כי אותו פרס עולמי גדול להישגי מדע וספרות ולעסקני שלום למיניהם, מיסודו של אותו סוחר דינאמיט מפורסם – גם הוא אינו אלא עסק. הרי בימינו אין להניח שקיים משהו שאינו עסק. אפילו אני עצמי איני אלא איזה עסק מעורפל – אם כי עדיין לא נתברר מי כאן הנשכר ומי המרומה.

קם הכנגדי על רגליו וקורא אל מולו בקול חגיגי: סקול! לגולגולת!

אך המדען ממשיך בשטף געש:

– כשהייתי אפרוח בן יומו, טענו הטוענים: עולם חדש, דפוסי חיים חדשים, חברה אנושית חדשה! וכשהגעתי אל סדנת האדם החדש – מצאתי אותה. ומה דמות לה אז, ואיך העיד עליה קלסתר פניה – זהו הקוץ שבאליה! כלומר קוץ – אך בלי כל אליה. כי מרוטה היתה, תרנגולת מרוטה. דקה וחצי לפני יציאת הנשמה. בחברה המתחשלת, שאין בה משפחה, שאין בה אב, שאין בה חמימות אישית – מצאתיה שדודה ותינוקת כרוכה על צווארה. אכן, שואל אני אתכם, מעורטלי יצרים שכמותכם – היכול הייתי שלא לקבל עלי את הדין ושלא לומר: אני הוא, אני המשפחה שאיננה, אני האב שאיננו, אני החום הנפשי שבלעדיו אין החיים שמם חיים. ואם יש והגעתי גם להישגים בחברה הקיימת, הרי היא, אך היא וכל הכרוך בה, שהביאוני לידי כך. והוא שהביא גם את איש חסדי להציל ממכמורי מוות בטוח את נפשות כולנו. פליטי מוות אנחנו, שרידי הווי, המורגל בפשיטות־רגל רבות.

תוקעת בו וורודת–הלחיים עיניים זעומות–שחור להשחית:

– כאילו טוב לו יותר הרפרוף ההוא של טרם–מה!

פורץ בעל זוגה בצחוק פרוע:

– פתאום נהפכו לה כל העקרונות הקדושים. טרם־מה –איזה טרם יש כאן. הלא נכון יותר לומר שזה כבר אחר־מה. אחרי יש, פשוט אחרית. ומי אומר זאת? אני הוא זה, אני שכאילו כל ענייני הוא חישוף הסודות הכמוסים של “מה” זה, ששמו ה“יש” להופעותיו המחוכמות. אני הוא זה – ולא היא. לא היא המחפשת הטרם־מה־מי־מו אצל הפטפטנים הללו, הטפילים החברתיים הללו, הרמאים שטופי הזימה הללו, הסבורים כי מזכותם הוא למכור בשער בת רבים להגי דברים, צרופי־לשון פוהקים, עלגות מחשבתית מוחלטת בעטיפה מתקתקת המתכנה “שירה”. לא בידור יש כאן, ולא הרגעה, ואפילו לא הסערה. צירוף דבילי של מלים או צבעים או קווים או כתמים או צלילים אינו יכול לציין אלא שני פנים אלו: אצל אחדים מופגן ליקוי אורגני של המוח ואצל אחרים המחקים את הראשונים, מתבלט נסיון ברור לזכות מן ההפקר, לנצל עד תום את הטמטומת של רודפי הכבוד החברתיים…

– אתה תוקע לי – מפסיקו אדום הזקן, שכל כך שואף להידמות לאותו איקונין אגדי של אודין הצפוני – אך האמת, ואני עצמי מכה בפומבי על חטא, אשמים המו"לים, העלוקות הטבעיות הללו של כל כוח יוצר, וגם אפסנאי בתי העקד לממכר תמונות, מוצצי הדם הטבעיים הללו של כל המושכים במכחולם ושאר חבריהם. הכל הוא עסק, כמו שקבע בכשרון רב כל כך הנואם הקודם, עסק ששרשו האמיתי הוא עושק. ואם כי יש ממש בטענה, שאין לך עשוקים בעולם המסחר, כשהם עצמם אינם רוצים בכך, הרי בכל זאת עושק ועסק שורש אחד להם. כל איש יודע, כי ספר יוצא היום לאור אך אם מנחשים לו תפוצה של רבבות רבות, הכל תלוי במספר הקופצים. והוא הדין בהצגת מחזה, הוא שחל על תערוכת תמונות, הוא שקובע לגבי נגן פומבי. חשובים לא הטעם, לא הזיקה הנפשית, לא רוממות הרוח – הדן־יחיד הוא שוק הבהמות הגסות. אל תגידו לי, שהיום אין בעלי שאר רוח, אנו פשוט איננו יודעים אם הם קיימים, איש אינו מעונין בהם, איש אינו שש להעלותם מעלמונם.

רצה הכנגדי להרים כוס כדרכו ולקרוא שוב “סקול”, “לגולגולת” – אלא שבו ברגע קם על רגליו השחור־המוארך הלזה, הגלמוד המגולמד, בעל לובן הכותונת המגוהצת־בהקרש, שפתאום נתגלה כטיפוס שאבלוני, בינלאומי במהותו, של פרופסור המכהן פאר באוניברסיטה. הס הושלך, הס גדול של יראת־כבוד מסורתית בפני תגא מוסכמת.

– גבירותי ורבותי, ידידים וידידות, מעריצות ומעריצים – ניגב הנואם את פניו בממחטה וקינח את אפו – ברשותכם האדיבה עומד אני לשוחח על שלוש החרויות שלנו, חרויות מלשון חור, היינו משהו שאין עליו כבלים של חומר גס – כי מה לנו טוב יותר ונאה יותר ביום חג זה, כאשר ידידתנו היקרה, בעלת השמחה הזורחת ומלכת המסיבה המפוארת הזאת, הגיעה סוף־סוף לשמחת הזקנים ממנה בשנים, אף היא לגיל המבורך של בגרות רוחנית וגופנית, הוא גיל החמישים. אכן, חרויות נפלאות אלו מה הן? החרות לאכול ככל שהעין דרוכת האופי (ולא הקיבה הגסה) תחמוד; החרות לפורקן מיני, ככל שהעין קסומת היופי (ולא הכורח הביולוגי) תחשוק; החרות למות, ככל שהעין צרובת הדופי (ולא הדילגול האורגני) תפסוק.

לתוך הדממה הסבילה, שאפפה את דברי חתן התורה המדופלם, נפלה פתאום הברה פלדית שוטפת מפיו של הכנגדי:

– סקול!

אך הנואם הבדוק והמנוסה לא שם לה לב מכל וכל:

– מכאן שעינו של אדם היא כל מעיינו, ולא סתם בעלמא אמר ממשל המשלים המפורסם שבכל הדורות: אם עינך הימנית תכשילך, נקרנה והשליכנה ממך והלאה! אלא שאנחנו, אנחנו בני הדור הזה, אנחנו בעלי הגישה המיוחדת לטיפוח יצר החיים, אנחנו לא כך גורסים. שהרי אם נועד תפקיד כזה לעין שבה נתברכנו, אם היא בכלל נוצרה, אם היא חלק עיקרי בגוף זה ששמו אדם, מן הדין לנהוג בה כיאות לה, ולא לגזור עליה שיתוק או הקפאה חלילה, היינו חיסול למעשה מהבחינה המוסרית והממשית גם יחד. ואחר שנתברכנו ונשתבחנו ונתפארנו ונתרוממנו ונתנשאנו ונתהדרנו ונתעלינו ונההללנו בעין זו, הבה נרים כוס לכבוד בעלת העיניים הנפלאות שבינינו, היא בעלת השמחה, היא בת החמישים היום הזה, שלא פג ברק עיניה, ולא נס קסמן ובלי ספק עוד כהנה וכהנה נכונו לה וגם לנו בזכותה ובחסותה!

מסתכל אני אנה ואנה: היכן היא בעלת השמחה ומלכת המסיבה, שתשואות כה עזות ליוו את הנואם לכבודה – איננה.

– אתה ודאי נחנק לדעת מיהי ומהי – גוחן אלי הכנגדי תוך כדי מיצמוץ שובבני – הלא כל האקדמות שלך מלפנים אך למלכת המסיבה היו מכוונות.

– בעצם וכיצד לומר זאת…. – אני מנסה להסוות את סקרנותי, החורגת מגבול המותר לפי כללי הנימוס המקודשים.

– ממזר בן ממזר – הוא טורף את גינוני הסרק שלי – הלא היא העיקר כאן, למענה כל התצוגה המשונה הזאת ובכללה גם אנחנו, באתר היסטורי שחצני זה, ואם נוציא אותה מיריד הטיפוסים המשעממים הללו, בלי לתהות כהלכה על קנקניה השונים, אנא אנו באים?

אך אני מפרפר ברשת ההיסוסים, פשוט איני יכול להיחלץ:

– וכי מה יש כאן לתהות, הרי אנו מכירים אותה, ורבים הם המכירים אותה, היא גלויה לכל וידועה לכל, בכלל זה גם הרקע שלה.

– חדל להצטעצע כאילו איזו בחורה מגונדרת לפניך – הוא מתריס לתוך פרצופי – מה לך גלוי ומי לך גלוי, חכם מטופש שכמוך!

עושה אני אוזני כאפרכסת ואילו הוא מתהרהר כמעלה רפאים מתהום הנשיה ולבסוף מסנן כמי שכל מאודו הם אך זכרונותיו:

– האמת המרה, גם אני אהבתי אותה…

לגם לגימה של ממש, כמי שאוזר מרץ למבצע־פלאים, תקע בי מבט לא־מעורפל כלל וכלל ובהרכנת ראש פתאומית המשיך כמי שמדבר אל נפשו:

– מה אתם, ואפילו אתה, מה אתם יודעים על פשוטי הדברים שבחיים? אומרים שובע, אומרים שפע – שובע ושפע של מה? למה בעצם הגענו במתוקנה שבחברות אנוש, במפותחה שבמדינות הקיימות היום? שפע של דג מלוח? שובע של כלים נאים? ואפילו יש קורת־גג בטוחה, האם הוא הקובע באופן בלעדי גורלו של אדם? אתם, כן, לכם יש או היה שובע אחר לגמרי, שפע אחר לגמרי. יש לכם או היתה לכם אהבת אֵם מאז שעתכם הראשונה בעולם הכפורי הזה. אֵם – זו שיש בחיקה שפע של חום, שיש בשדיה שובע של חלב. שהיא מאחז בטוח בשדה הקרח האיום. היא זו שברור מכל ברור כי מכל צרה תצילך. היא שצחוק של אושר זורח בעיניה לקראתך. היא המעוררת בך את הגדולה בשמחות – את שמחת החיים! האֵם הלזו – השמש הקורנת של העתיד:

הוא מדבר כאל נפשו. אך אני היושב ממולו, פוקח עיני לרווחה ורואה מה שלא ראיתי מקודם תחת מעטף הבגדים הנאים, הכהונה המהדרת את מייצגה, המעמד החברתי המורם מעם – עכשיו אני שומע קור, עכשיו אני מריח בדד, עכשיו אני כל־כולי מזועזע למראה לכידה ביולוגית מתועתעת זו, המתהבהבת לפני.

אך הוא ממשיך. מסתכל בקנקן הענברי כקורא בו את פרשת עברו ומלמלם:

– אהבת נערים, מהי אהבת נערים בעיניכם? אהבה זו הידועה מאז בריאת האדם, המציצה אליך מכל האגדות הקדומות, החל בקין והבל. האהבה הלזו המהווה את סודו הכמוס של העזוז היווני, המלכדת יחדיו נערים רכים בנאות הדשא של פלאי חלומות, המזהיבה כקשת קסמים את משרך ימיהם הארוכים של ספנים מרחיקי נדוד, המרנינה כפתבג מלכותי נדיר את הפרך המחריד של חיילים, של אסירים של…כל האבודים. אך אני, אני רציתי גם אחרת, אני ידעתי כי יש גם אהבה אחרת. ומדוע לא אזכה גם אני באותה אהבה אחרת. הנתעית אי־פעם ביער עבות? עצים ועוד עצים, עצי מחט מסוייגים וגאיונים וקרים, ומדי פעם גם תרזה לבנה, תמירה מתחנפת. ואין אדם, אין רשע אדם. רישרושים, אווושושים, לחשושים ואין עץ נוגע במשנהו, אינו יכול. הוא תקוע במקומו, יונק מה שיונק, נושם מה שנושם, קולט אור כמה שקולט – וזה הכל. ויש שהם מדברים העצים הללו. וכיצד לא יחליפו ביניהם דין ודברים שכנים נצחיים אלו, כיצד לא ישפכו מר לבם, כיצד לא יבכו מארת גורלם? הזרע המכונף הפורח עם רוח, הוא חופשי, הוא נע במרחב, הוא בעל אפשרויות רבות, עד שנתקע אי־שם ומכה שורשים – או אז נסתם עליו העתיד: כאן אתה קבוע עד עולם. אמנם הוא מתגבה, הוא מקפיץ ענפים, הוא זוקר צמרת. אך מיהו העושה זאת? היש לו לעץ איזה מוח מכוון, היש לו לב המרגיש בטוב או ברע? איך חי עץ כזה ביער העבות, שהוא בעל ייעוד מכוון לא פחות מכל לכידה ביולוגית אחרת?

לגם לגימה עמוקה, התנשף והפנה את ראשו – כי מהפינה עלה פתאום הפזום שמקודם, חלוש, חלוש, כהד מרוחק של משהו שהיה ואיננו: “אין לנו טוב מחיים גועשים!” ושוב נדמו הקולות, רדימות כללית נתנה אותותיה, והוא המשיך כמתוך איזה מרקם חלומי:

– אני, אני עץ כזה. הלא נתקעתי בנקודה מסויימת ביער עבות, אינני יודע אם המוח הוא המכוון את תגובתי, ואילו רגשות הלב, כאילו הם ממני והלאה כאילו אינם בי, אלא מרפרפים אי־פה אי־שם. ודאי, היו ימים וגם אני הייתי חופשי. עם רוח ריפרפתי מזה אל זה. השמש זרחה, השמיים היו תכולים, והריחות הלשדיים הללו העולים מן האדמה, איזה שפע מתגעש של כוח חיים! אך לבסוף נתקעתי ודי, נתקעתי וחסל…

נשען על זרועו. הסתיר פניו. אולי הוא בוכה. הלא יש ואדם, כל אדם, פשוט אינו יכול עוד להתאפק.

– כמו האגם – ננער פתאום וזקף עניו שהזדגגו – כמו החלקלק הזה.

הרים אצבע וטילטלה אנה ואנה באיום:

– כמו האגם הסמוך. הלא עברת את גשר הקורות בדרכך לכאן. הוא נטוי כמעט ממש על פני האגם, גל קל לא ישטפנו. אך רוח חזקה, גל מרדני, זה כבר משהו אחר לגמרי. רוח כזאת, גל כזה, ומיד נבלע הגשר ואיננו. עד בלי השאר סימן, עד לאין זכר לו.

נצטייר לפני הגשר. הלא צדק. הלא באמת עברתי בו בדרכי לכאן. ואף הם עברו בו, כולם, כל הטיפוסים הללו. כל הזוגות הללו. וכל הבודדים הללו. עבר בו אדום הזקן ורעייתו, שמי יודע אם אמנם היא סמל הנאמנות כפי שהיא רוצה כי יאמינו. עבר בו השחור הבודד, שהקרש כותונתו מלבין אף כאן, אך מי יודע אם אמנם הוא סמל הבדידות כמרומז בכל גינוניו. עבר בו הצמד־חמד, המדען המשורבב השיניים ובעלת המזג וורודת־הלחיים – והנה הנה: עתה אני נזכר. הלא כל המעשה הזה בשניים שהם ארבעה, זהו סתם עורבא פרח. ודאי, סיפרו כי אמנם היתה לה התינוקת, אך מתה לפני עידן ועידנים. ובן, אף שציפו לו בכל מאודם, לא היה להם כלל. וכך פרח כל הרקע שלהם, ואולי אתו יחד גם כל רקע אחר. וכל מה שנאמר, לא נאמר אלא…

אך אינני מגיע לסיום דימדום מחשבותי. כי הנה הכנגדי שוב מרים אצבע, תוקעה בחזי ומרעים עלי במלוא גבורתו:

– אהבתיה! אני מתוודה לפניך ועליך להאמין. היתה כמו התרזה הלבנה ביער עצי מחט מטופשים. היתה כגל החזק ששטף את הגשר. ואפילו איך שהוא יתר מכן. כי היתה אשה. היא יכלה להיות אם. היא יכלה להעניק חום. בתוך תוכה גנזה כל אותם סודות גדולים, שגברים בינם לבין עצמם אינם יודעים עליהם כלום.

פונה אלי בקבוק האקוואוויט הגוץ ומצייץ:

– שמא כדאי שיפסיק, הרי אין לדעת עד להיכן יגיע מתגלף מטורף זה.

עונה לו “עמוד איתן” בקולו המעובה:

– לאט לך, חירק שכמוך, מה לך לקפוץ בראש.

“מלכת ההרים” מהרהרת בקול:

–ולמה בעצם לא ימשיך? הרי עדיין לא שמענו את העיקר. ודווקא זה המעניין.

“עורב זקן” מנענע לה בפקקו כאומר אדרבא:

– אולי כדאי פעם לעמוד על טיבו של טיפוס זה, המוצץ לשדנו בלי הרף. שידבר. שלפחות ישעשענו קצת.

רוצה הכנגדי לקום על רגליו, הוא נתמך בזרועותיו בשולחן, מתרומם קמעה, ושוב שוקע במושבו.

– עכשיו הן שם – הוא ממלמל ונועץ עיניים קרועות לרווחה בפינה, שכל הצללים נתגבבו בה יחדיו – הן רכונות, כל הנשים הללו, על השולחן הן רכונות, אתה רואה, הן מכרסמות את כל הפירורים כעכברים, הנה הן שם, שיניים חותכות להן, וכל כך ארוכות. הנה ורודת הלחיים, הנה הכדורית ההיא, הנה הקוגל־לאגר. אך כאשר יחסלו את כל הפירורים, מה יכרסמו לאחר מכן, מה? והנה אף היא שם, בכיוון ההפוך, מול האח הלוחשת. אלא שכולה היא זכוכית. כל כך שקופה. וכל כך קרושה. וכל כך שבירה…

ופתאום, כדרכו, שוב נהפכו עליו היוצרות, והנה הוא מסתכל בי ולוחש:

– אילו פתאום לפתע הייתי אומר די – הוא מהסס ובכל זאת ממשיך – אילו הייתי פונה לאגם ואומר לו: בי אדוני, בעל בריתי מאז ימים מקדם, מאז היות המים מקווה כל חי, בי אדוני, עשה נא חסד עמדי, קחני אליך כמו את הגשר הנטוי, שבעצם איננו כלום, הרי אינו אלא שייר ממה שהיה חי מקודם. ואילו אני עודני חי, עודני משהו שאפשר לחבקו, שאפשר לשפוך עליו גלים לטפניים, או מצליפים, או גורפים. עלי עוד אפשר להתענג למראה סבלי, למראה קפאוני מקור, התפתלותי בעווית משונה, מחנקי מחוסר חמצן, כשאני עולה ושוב שוקע, עולה ושוב שוקע וקרוב להתנפצות גמורה…

– אבל עליה – ממצמץ לו “ג’וני ההלך” – אין אתה מדבר, אותה אין אתה מתאר, מהו בעצם קלסתר פניה, וכיצד שערותיה ועיניה וגזרתה וידיה ושאר גנזיה. וכמה מעלות נפלאות יש לה, וכמה סגולות תרומיות מציינות אותה, וכמה פלאי פלאים נתגלו לך במחיצתה?

– הס – אני גוער בו – ציניקן שכמוך, הרי עוד נגיע גם לכך, סבלנות, פרא־אדם שכמוך.

– מתאושש הכנגדי, כאילו מכוח דברי ופונה אל “מלכת ההרים” כממתיק סוד גדול:

– היא היתה… עדינה וסוערת היתה, בלתי מחושבת ושחרחורת היתה. והתפעלת ממנה, כפי שנוהגים להתפעל מנערה נסערת ושחרחורת כשכל האחרות הן בהירות וצהובות ודהויות וכבויות, כל כך קרות וכבדות ומנומנמות. כשהאגם רקק את פגזי גליו, היתה כצחוק המתפרע כאילו אני האגם הרודף והיא אך מלגלגת עלי ובועטת…

הס נפל סביב. האבוקות העמימו. אף הגחלים באח כמעט תמו ללחוש. צללים כבדים השתרכו והאריכו והסמירו. המסובים כמעט שלא היו כבר קיימים. רק פה ושם התבלחה איזו דמות, ישובה או שעונה, או מכורבלת בתוך תוכה. לא הקשת כוסות, לא פיכפוך בקבוקים, לא השתוללות שרויים־בגילופין, וודאי לא התפרעויות של שיכרות, התפרצויות של מוכי תסביכים, גילויים של תוקפנות הרסנית. כאילו תרדמת–עולם נפלה על הכל, עטפה את הכל בצעיפיה הגפפניים והידקה היטב את את כל הסימפונות.

ופתאום איזה קול. קול ברור אם כי חלוש. אך הוא מתגבר והולך, מתברר והולך. כן, עכשיו כבר ידוע מה טיבו – הלא זו נחרה. ולא של יחיד, לא של בודד. זוהי נחרה חברתית, תופעה כללית, תגובה ציבורית מובהקת מצד כל מחפשי מקלט־מעט במקום המשמח הזה. הנחרה גוברת והולכת, מבצע משותף של יין, מאמץ רוחני ואפיסת כוחות. ואפילו טעם יש לה, אפילו משמעות מרתיעה, ואפילו איזו תלכודת מוחרזת מתנגנת באוזניך:

גם אם חיינו עד שנת חמישים

אנו תמיד מסכנים וטיפשים…

גם הבקבוקים שעל השולחנות, הסתורים עתה כמזבחות הרוסים, קלטו את הקצב, הם מצטרפים מי בצליל חרישי, מי ביתר עוז, מי כדינדון דק שבדק, מי בזיגזוג משני, אל המקהלה הגדולה של נחר נחרתיים לאמור:

אנו תמיד מסכנים וטיפשים!

ואילו אני, אני נשאתי עיני אל הכנגדי, אך הוא איננו. זה אך היה כאן, זה אך הסביר לי את היער ואת האגם ואת האהבה ואת האם, ואיך זה פתאום לפתע נעלם. הרי לא יכול היה לעמוד על רגליו, הרי נתמך בזרועותיו בשולחן ושוב קרס נפל לתוך מושבו. הרי לא ייתכן שבדרך איזה נס התנער מכבלי יינו, מאין־אונים של גופו, משיתוקו הביולוגי,שכל כך רצה בו. ואף־על־פי–כן עובדה היא עובדה – איננו. אני מסתכל סביבותי, אני מחפש תחת השולחנות, תחת המושבים, בכל הפינות החשוכות חיפשתיו, איננו. מדמות אל דמות, מצללית אל צללית, מפרצוף אל פרצוף אני עובר, מסתכל היטב, בודק ובוחן – איננו. הנה השחור המוארך, הנהו שכוב על ספסל, והנה שלוש החירויות שלו מכונפות למראשותיו. והנה צמד השניים, שאינם ארבע כלל וכלל, משורבב השיניים עם וורודת־הלחיים שעונים זה על זו בשיוויון מינים גמור תוך נחרה משותפת. גם אדום הזקן מתפרקד כאן וגם הפייה הצחקנית שלו, כשערימות ספרים בלים מתחת לראשיהם. אך הוא, הכנגדי, כאשר איננו איננו. ואפילו אצל הלוחמת האמיצה, אצל המעריצה הגדולה של צלם אדם, לא מצאתיהו. והנהי, סוף־סוף מצאתיה, הנהי בעלת השמחה במלוא הדר כבודה, היא שהיתה נסערת ושחרחורת, היא שכה רבים חלמו עליה, שגם הכנגדי היה כרוך אחריה, שהיה לה כאגם – אך הוא גם פה איננו. הלכתי איפוא אל העצים. הנה הם בחוץ, כמעט מפתח הבית והלאה. פניתי אל אחד מהם, התקוע במקום שתקוע: את הכנגדי ראית? לא ענה. ואולי אמר מה שאמר, ובי האשם שלא שמעתי. חזרתי איפוא על עקבותי, מאוכזב מאד, אך גם לא בלי תקוה – שמא בכל זאת אמצאנו הפעם, שמא לא זז ממקומו, ואך עיני הן שתיעתעו בי, הוא פשוט נמצא במקומו ואני לא ראיתיו. הגעתי אל פינתנו. הנה המושבים הריקים מאדם. הנה כנופיית הבקבוקים הנלוזים הללו. אפילו טיפה אחת לא נותרה בהם לפליטה. הממזרים. ושמא שם בפינה ההיא? הלא מילמל משהו על מכרסמים, על עכברים – לא. אין שם עכברים, אין שם דבר. וזו שאמר כי היא מזכוכית, כל שקופה וקרושה ושבירה – שום זכוכית אין שם, שום דמות של זכוכית בכל המטבח המרווח הלזה. פניתי איפוא שוב החוצה, עתה נותר רק מקום אחד, המקום האחרון. הלא הוא המרגיע הגדול, הקדמוני מכל וכל – האגם. הנהו לפני, הנה הגלים הקלים, הנה התנדנדותם הבלתי פוסקת. אני רואה היטב, אור נסוך על הכל, לא אור של יום ,זהו אור אחר לגמרי, אור של הליל הנצחי, קר כל כך, אור שאין בו אפילו ניצוץ אחד של חיים. אני מתקרב והולך. אני רואה את האגם במלוא הדרו, אך הגשר, היכן הגשר – אין. הוא נבלע ואננו. הגלים הקלים־למראית־עין אלה, הם הם שבלעו את הגשר וכל אשר בו. אולי יצא הכנגדי, אולי נשתהה בו רגע קט, כמי שסוקר את מרחבי העבר, כמי שנושא עיניו אל אין־סוף העתיד, כמי שתוהה על חידת הקיום החבויה גם בחיי אדם. נשתהה על הגשר, אולי עשה איזה צעד בלתי זהיר – ונבלע. אולי זה כך היה. כי מאז שוב לא ראיתיהו.

אלא בשעמדי כאן על שפת האגם, גם תוהה, גם הלום, גם מזועזע – הגיעו אלי פתאום מן המטבח המלכותי קולות נסרניים של המקהלה

אין לנו טוב מחיים גועשים!

כמעט שכחנו. את כל המלים הגבוהות הללו. ואולי לא רק את המלים. המאיסו עלינו. העכברים הללו. כל השוברות הללו, הסידורים, החישובים, הריצות. פתק המסים העירוניים, פתק מפעל המים, פתק אספקת מים חמים. היתושים הללו, ועקיצות, גם תפיחות. אתה יודע, זה כבר יותר מדי. יושבים ומסתכלים – זה פשוט מגוחך. דו"ח למס ההכנסה, מסי חבירות לאגודה אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחרת, זה הכרחי, ותרומת חובה לקרן של קבע ולחברה של ארעי, גם לאיזה מבצע מיוחד, מסי מקרקעין, מסי החזקת הבית, מסי הסתדרות העובדים, מסי קופת חולים, הודעות גוביינא על שטרי־חוב, תשלומי רבית, וחשבון החשמל וחשבון הטלפון…

זבובים. מזמזמים ומזמזמים ואין סוף לדבר. שייפסק. שהזימזום המשגע הזה ייפסק. שאפשר יהיה לשאוף אוויר בלי לוואי־מועקה. מחוץ לטחנה הפתקונית הלזו. מחוץ לבית־סוהר של ניירות. בלי הודעות, התראות, תביעות, סחיבות, הזמנות, הפניות, הוראות, איומים במשפט, רמזים למשטרה, ניפנופים בעונש מאסר. יושבים ומסתכלים – מגוחך אך גם עצוב. יתר מכן: מדכא. אתה יודע, מה אתה, אדם אתה? בובת נייר אתה, פוחלץ נייר אתה, דיוקן של נייר אתה.

חשבון הטלפון המאמיר הזה. טירטור טורדני איום זה. אילו היינו חברמנים, היינו נוטלים שפופרת שחורה ומתעללת זו ו… אני אומר לרסיסים. ואילו יקירתי טוענת, שדי אם נשליכנה החוצה. יושבים ומסתכלים זה בזו. יקירתי אומרת שהשמנתי, ואני אומר לה שיפתה להפליא. היא קובעת בבת־ראש, שיש אנשים היודעים להסתדר – גם דירה מרווחת, גם גידול בנים, גם בריאות מניחה־את־הדעת, ואפילו בילויים עונתיים בחו"ל. ואילו אני מעיר בנמיכות־קומה, שיש כאלה אשר אינם יודעים להסתדר – חדר עלוב, והבנים, בני טובים הללו – איזו אכזבה, ובנוגע לבריאות – מה תענוג עשויה כבר לגרום נדידה מאורגנת מרופא לרופא.

תוקפת:

– ואתה, היקר באדם, אל נא תדמה בנפשך, שאינני רואה גם את צד האור שבחיים.

– צד האור? וודאי. די להעיף עין באחד העתונים, די להאזין לרדיו, די להטות אוזן למה שמזדמזם בין הבריות. צד האור. וודאי.

– עצור רגע, בלי התלהבות, היקר באדם. לעומת כל אלה יש ואני רואה, מה שאתה אינך רואה. בכל זאת יש גם משהו אחר. הנה אפילו אשה כזאת, אני זוכרת אותה מילדותי, ילדה סקרנית מאד הייתי. אשה כזאת, אולי אפילו מופרעת, מהללו שאתה ושכמוך אינכם שמים להן לב כלל, מצידי דרכי החיים. להיכן היתה יוצאת מדי ערב, כשאך החשיך? אשה כזאת בשנות העמידה, בשרנית, מרושלת איך שהוא לא רק בתלבושתה, אלא בכל מערך גופה. הידיים שלה מטרטנות לצדדים, כאילו הן מחוץ לעניין. שחוחה במקצת. ומבטה כאילו איך שהוא גם נוקב וגם מתגנב. ערב ערב כשאך החשיך. לא הבינותי אז מה היא ומי היא אך הרגשתי את אימת בדידותה. עזובתה. את הריקנות המשוועת שבלבה. חנות צעצועים היתה בקרבת הבית. היתה נפתחת קרוב לשעה שמונה מדי בוקר. ובכן בוקר בוקר חיכתה המרושלת ההיא, השחוחה ההיא בפתחה, עד שיפתחוה. כדי לקנות שם צעצוע ולהגישו בשובה הביתה לאחד מילדי הבית הרבים. ילד ילד ותורו. גם אני זכיתי לצעצוע. אתה יודע, יהא כאשר יהא, אך לשכוח אינני יכולה לא אותה ולא את הצעצוע מאז. תאמר: אדם אדם וגורלו. אך בעל כורחך תדגיש: אדם. צד האור אפילו בחיים מסוג זה.

יושבים ושומעים. אך יש הרגשה עמומה – זה לחוד וזה לחוד. הדברים הלחודיים הללו איך שהם אינם מתלכדים. אגש לדואר – אמר – השאירו פתק בתיבת־הדואר שלנו, אולי מחכה לנו שם איזו הפתעה. הלך.

הטלפון.

שוב? מי זה הפעם? הוא איננו, צריך איפוא לגשת. בכל זאת יש אנשים, היודעים להסתדר. הללו בשום פנים לא יתנו דריסת־רגל בביתם למכשיר מעצבן זה. הלא גם את המכונית שלהם אין הם מכניסים לתוך הבית.

טירטור נוסף. מילא. אולי זה באמת משהו חשוב. נפסק. שלפוחיות. אם הלה אינו מעונין, אנחנו וודאי שלא נצטער. ואולי זה שוב הקול המסתורי ההוא; חברא קדישא? לא? אם אינכם חברא קדישא, למה אתם עונים?

שוב טירטור. ריבונו־של־עולם, היהיה פעם סוף לדבר?

– הלו, הלו?

– אני הרוזנת (מילמול שם בלתי־ברור). דרישת־שלום לכם מידידתכם הוותיקה מנווה־האגמים (הכל בלועזית רהוטה, כמובן).

זהו. נווה־אגמים. כן, כמה שנאמר: זכרונות מעגימים, נסיונות מחכימים. זוכרת אותנו הידידה הוותיקה. אם לא היא עצמה כאן, הרי לפחות שליח. אך מה פתאום רוזנת?

– הלו? את – את באמת רוזנת?

– מה לעשות: רוזנת. ידידתכם הוותיקה מסרה לי את מספר הטלפון שלכם…

– ובכן אורחת. שוב. אין ברירה. נצטרך להזמין אותה. מוטב מיד.

– אולי תבואי לארוחת הערב?

ובכן רוזנת. מסתבר שלא יהודיה. אולי מהללו, שלא ייתכן לקשור אתן קשרי היכרות. לא. אין זה מתקבל על הדעת. בת כמה היא? 40 עד 50 אם נאמר שהיא מיודדת עם אותה ידידה וותיקה. כלומר על חן־נעורים אין מה לדבר. ומי זה כבר מתפאר בימינו ברוזנוּת? וודאי אחת מטורפת. ובכן מטורפת בת 50, מכוערת, אולי גרושה. שאם לא כן, למה היא משוטטת לבדה בעולם? וודאי עצמאית, בעלת אמצעים. כמעט שאפשר כבר לדמות את דמותה. יודעים מי היא, אך אין יודעים מה ולמה. למשל מקום־מוצאה. ובכן גם תמיהות. לאמור קצת דריכות לקראת הפגישה. אך כיצד מקבלים פניה של כזאת? מהי הארוחה ההולמת רוזנת, שוטטנית בת 50, מכוערת וגלמודה, אך הרפתקנית במקצת?

האמנות המפוארת של תיכנון תפריטים, ירדה פלאים בימינו.

נותנת אותותיה הנטיה לפשטות־יתר, לצימצום זמן ההכנה, לעשיה אחת־שתיים־שלוש וגמרנו. כמו בספרות. כמו באמנות “בת זמננו”. אך בכל זאת תבשילי מטבח הטובים, המשביעים גם את העין, השולחן הערוך בטוב־טעם ושימת־הלב וכוונה להנעים, כל אלה הם גם היום מין פולחן חברתי מהותי, מפגש ריעים להתרועע, מעגן נאות “לכריתת בריתות”, מענג נשאף לצמדי־חמד נאהבים. תיכנון תפריט – ריבונו־של־עולם, רוזנת! העיקר תוספת קטיפתיות לנוזל טעים. המגמה לעורר תחושת נועם בחך. אכן, מכוח התכונה הצמיגית, כלומר דביקות התמיסה בחך, תחושת נועם זו מתמשכת. שופתים את הסיר. מטילים מנה יפה של חמאה, מוסיפים קמח. בוחשים. התמיסה משנה גונה – לבן, צהוב קל זהוב, חום, שחום. אם מדללים במים קרים ומחממים, מקבלים רוטב לבן, אך אפשר להפיק גם רוטב צהוב, או חום, לפי שלב החימום כנקודת מוצא. רוטב לבן עם מרק – זה הרוטב המשובח. עם חלב – בישאמל. עם תוספת גבינה שווייצית – מורניי. עם בצל – סוביס, עם שמנת – רוטב נורמני. עם מרק וכמה טיפות חומץ ופלחי מלפפונים – רוטב פיקאנטי. עם מרק ויין מדיירה – רוטב מדיירי…

זהו. יש לנו. רוטב עם יין. יין אדום כמובן, ואם רוטב יש, השאר אך שלפוחית. שני מיני בשר. מנה ראשונה – אין בעיה. סאלאטים – ברור. שני מיני יין. ולקינוח אשכולית מחוממת. וגמרנו. אפשר גם קפה וקוניאק לאחר מכן. אך העיקר – הוא הלך. לדואר, אמר. מה יהיה אם לא יחזור בעוד מועד. הגברים הללו והרעיונות העציים שלהם. ופה – רוזנת. אולי שוב מקרה כזה, אנושי. אתה יודע: אדם אדם וגורלו, וצד האור שבחיים, והשאר. אך היקר באדם אינו יודע שיש רוזנת. שהזמנתי אותה. הצרה היא, שאפילו להאשימו אי אפשר.

טריקה בדלת. ברוך השם. חזר. כמו מכוח קירבת־הלבבות. אתה יודע, הוא באמת היקר באדם. השעה בדיוק שמונה. שעת ארוחת ערב המקובלת.

נכנס למטבח.

– הדואר הזה. שלחו פתק – בטעות. שום הפתעה לא היתה שם בשבילנו.

– טעות. הפתעה דווקא יש. אתה יודע, לארוחת הערב הזמנתי מישהו – רוזנת.

– רוזנת? (יושבים ומסתכלים. באמת משהו יוצא דופן. התכונה המטבחית הזאת!).

– הידידה הוותיקה שלנו מנווה־האגמים…

– אח זו, היא שלחה אותה? אבל למה דווקא רוזנת?

– אתה יודע, כזאת בת 50, מכוערת, גרושה, בעלת אמצעים, נודדת בעולם, מחפשת מגע, טיפוס קצת מוזר וקצת הרפתקני.

– מנין לך כל זה?

– סיפרה לי.

– מי?

– היא עצמה. בטלפון.

– סיפרה שהיא מכוערת וגרושה, קצת מוזרה וקצת הרפתקנית?

– לא בדיוק כך, אבל –

לא הפסיקה לסיים. מישהו צילצל בדלת. השעה עשרה אחרי שמונה. דייקנית פחות או יותר. אנחנו וודאי שלא נצטער.

הוא רץ לדלת.

והנה בפתח נערה צעירה. אפשר לומר, איך שהוא צעירה מדי. מיזע אדום, משומש במקצת, מכנסיים שחורים־מהודקים, תספורת קצוצה עד השכם, בלונדית, עיניים אפורות. אף חרום, צנומה, קרקים חסרי־עקב. היום יש רבות כמותה. בכל קרן רחוב.

הוא מחכה. תוהה.

האורחת תוקעת בו עיניים גדולות. מחכה אף היא.

– למי, בבקשה?

– סליחה. אינני שומעת עברית. אני הרוזנת (מילמול שם בלתי־ברור).

– הרוזנת? את?

יקירתי התקרבה. תפסה מניה וביה.

– בבקשה. בבקשה להיכנס, למה נתקעתם בפתח?

וכך נתגלגלו הדברים, שיום אחד הזמין את הרוזנת לארוחת־צהריים. אמנם זה היה לאחר מכן. אחר שנתפרכס בסתר לבו: רוזנת או לא רוזנת, סוף־סוף משהו חדש, שינוי אקלים, עולם אחר, בכל אופן כדאי לנסות. ואחר שיקירתי נהגה פתאום כאילו זו שהופיעה במפתיע, היא איזו בת שמסיבות משונות הדיחוה לצידי דרכים, אך נפשה יוצאת למשהו אחר לגמרי.

יושבים במסעדה, ודווקא לטעמנים. ושומעים מה שנכנס לאוזן.

– אני בחורה. נא לא לצחוק.

זה היה הקוץ שתקע בזכרונה מאז. אם כי שנים רבות כל כך חלפו. מה היתה אז? קזזית של אדם. אפשר לומר: קזזית של אשה. אפילו שתים־עשרה לא מלאו לה. ובכל זאת: נא לא לצחוק. ואם אחת חכמה אמרה, שמסוכן הוא הגיל הנשי מ־14 עד 19 – נאטס. מסוכן כל גיל. ראינו גם ראינו בנות. גם קטינות. גם במנזרים.

והיו לה

והיו לה

תוּ־תוּ־תו תוּזלים אך שניים…

זהו הפיזום. קצת אידיוטי, כרגיל. לא הבינה אז את פירושו, אם בכלל יש לו פירוש. אך היה מי שהבין. הנזירות הללו. הנזירה המפקחת שמעה והבינה מה שנאמר בו. ואולי בעיקר מה שלא נאמר בו. וכך גם אם המנזר. וכך גם הכומר המוודה.

תוּ־תוּ־תוּ…

זה אסור. תוּ־תוּ כזה, הלא הוא גילוי מובהק של סטרא אחרא. ואם זה דבק במישהו, צריך מישהו זה להיטהר, להתענות, לסגף את הפה החוטא, את המוח המחטיא, את הלב המתפרץ. עד היום טבועה בה התחושה – ברכיים נואקות על רצפת האבן הכפורית. לא תוּ, אלא קור. לא תוּ, אלא צינה אכזרית. לא תוּ, אלא קפאון משתלט והולך.

למנזר שלחו אותה. להתחנך שם במידות טובות – אמרו. היא היתה קרן האור בבית. תמצית המתיקות שבחיים. גם זאת אמרו. אך תמצית המציאות היתה אחרת. מנזר. כי האב בעל הקלקולציות הגדולות, היה עסוק. מובן ממילא. כי האם אף היא היתה עסוקה. זה כבר פחות מובן ממילא. אך איך אפשר לוותר על כל החובות החברתיות הללו. פגישה ועוד פגישה. ומסיבת תה ומסיבת קוקטייל. חבורת בריג' ומועדון אכסקלוסיבי. ועוד ועוד. סוף־סוף הכרח הוא בימינו להיות “מישהו”. מין מרכז ולא אך מצומצם כהוא זה. ואם יש עניינים כה רבים ומיני בינה לבינו, ושוב בינו לבינה, פשוט אין ברירה. הבת, קרן האור, מתיקות החיים – ישר למנזר.

אילו ידעת, אילו אך ידעת.

– שמו היה איב. היה בגיר ממני אולי בשנתיים, שוליא במוסך – מול המנזר. הוא שפיזם בחוסר כל בושה:

והיו לה

והיו לה…

– הייתי יותר חכמה ממנו. גם סבר־פני היה עדין יותר. רוחני יותר. ויופי – איזה יופי יכול היה להיות בו. באגר. שום דבר לא היה בפרצופו. אך זריז. וערום. לא שכח להחניף ולא טמן לשונו בצלחת. היה כזה… ואולי לא כזה. אני זוכרת, ושוב אינני זוכרת. כי אחרי איב, אתה מבין, היה בוב, ואחריו גיגי… ולבסוף חזי הישראלי שלכם.

והיו לה…

האמת לא הוא, ולא הם, לא כל אלו. כל זה אבק פורח. העיקר היה תמיד אחד. אני יודעת זאת. ידעתי זאת אפילו לפני שהפסיכו שם את האצבע הצהובה שלו על כך. אותו גבר ממושקל, סלע איתן, מבטח מוחלט, מי שהיה במקרה בעלה השלישי של אמי, ובמקרה גם אבי. והוא, הממושקל, בעל העפרון האדום, איש הקלקולציות הגדולות – שקל. חישב חשבון גורלי בין שאר חשבונותיו הרבים – והוא שהכריע. בלשון פשוטה – כאשר נתברר כי אני זקוקה לניתוח יקרני כדי שהגב שלי לא יהיה עקום, כמו אצל דחליל מבהיל אלוהים ואדם, קם וגזר: לא כדאי. ההשקעה הגדולה אינה מצדיקה את התוצאות. לא עזרה כלל וכלל זעקתי, זעקה נואשת של בת שתים־עשרה: הלא אני בחורה!

– נא לא לצחוק. והיו לה… והיו לה… וגם את הגב תיקנו לי. אך לא על חשבונו. זוהי שוב פרשה אחרת, מעשה במי שאמי נצטיירה לו פתאום כמלאך. נאטס.

סיפרה. יושבים ושומעים. כאילו כופים עליה לספר. כזאת צנומה, חרומת אף, אפורת עיניים מדובבות, כזאת שאומרת, שהיא רוזנת. כזאת שמתפשטת נגד עיניך מהבחינה הנפשית. כאילו זה עיקר תענוגה בחיים. אין לה סודות כמוסים. אינך צריך לשאול. אינך צריך אפילו להמהם הימהום של עידוד. שטף שיח. תצוגה רטרוספקטיבית. אולי בדומה לתערוכה של ציור מופשט. כאילו גם הוא מגלה רזי נפש, אלא ששם אינך חודר עד השורש העמוק. שם אתה מעלה אך פירושים. פירושי פירושים. אך אפילו הקולע והמחוכם שבהם, הוא לכל היותר בחינת מפוקפק. לעומת זה כאן הכל שקוף. יותר מדי שקוף. מעבדה נפשית משוכללת תחת זכוכית מגדלת. יושבים ושומעים. הנה פרי הנתחנות הנפשית הלזו שבאופנת הדור. האם זה נעים? מושך? האם זו הקומוניקציה האי־קומוניקטיבית של הדור העכשווי? ואולי זו אך יללת יאוש קורעת־לב בחצר פושטי העורות?

איני יודע איך, אך עובדה בלתי מעורערת היא – הרוזנת פלשה למערך חיינו. עכשיו שוב לא איכפת, שיש שוברות, סידורים, ריצות. לא איכפת שיש הודעות, התראות, תביעות, סחיבות, הזמנות, הפניות, הוראות, איומים במשפט. האמת המלאה – לא נסתיימה הפרשה באותה ארוחת ערב ראשונית, מתוכננת כמיטב התכנון הנוצצני, ואף לא בהזמנה האדיבה למסעדה של אניני הטעם. שכן הרוזנת הוזמנה גם ללינה, הוזמנה לעשות אמבט חם, הוזמנה לאח המבוערת. יושבים ומסתכלים בה. היא מיימיימת כחתול. נוח לה, נעים לה, חם לה – ברור. יושבת המארחת, יקירתי, ומסתכלת בנו. עתה הוא רואה אותי. – מגלות עיניה המהורהרות – באספקלר של האורחת. הוא משווה. כל גבר הנמצא בחברת נשים מושכניות, אך משווה. אתה יודע, אם אני במערך זה באה במקום אֵם, כי האם הטבעית עקרה את עצמה מחיי בתה, מה דינו שלו? האם כופות אנו עליו מעמד של אב, או מתכונת מאהב בדמות אב?

ואל תשכח את העיקר הגדול. מה טוב שעכשיו אין שומעים אפילו כהוא זה על אנשים, היודעים להסתדר. מילא, שיסתדרו. שלפוחיות. מסבירה זאת יקירתי:

– מיד אמרתי, שהיא כזאת – בעלת עיניים תוהות, אדם אדם וגורלו, אתה יודע, צד האור שבחיים וכל השאר.

– הלא אמרת שהיא גרושה…

– גרושה? ואולי היא באמת גרושה.

– מכוערת ובעלת אמצעים ו…

– אני? אני אמרתי זאת? אתה יודע, אתה סתם מבלבל כדרכך.

– ומה אמרת?

– אמרתי שהיא מחפשת מגע נפשי. שהיא טיפוס קצת מוזר וקצת הרפתקני. זהו שאמרתי. ועוד הרבה דברים יכולה הייתי לומר. בעיקר על צד האור שבה וכל השאר. אלא שבחברתך אך יושבים ומסתכלים. אתה יודע, עכשיו כל זה שהיה מקודם, נראה אך מגוחך.

עכשיו?

– כי עכשיו אנו יושבים ומסתכלים ורואים משהו. וזה משהו ממשי מאד בימינו. ועל כך ודאי שאין לנו מה להצטער.

צריך איפוא להודות. נשתנו פני הדברים. כל סדרי הבית נשתנו בבת־ראש. גם האווירה. גם נוסח הדיבור. כל ההתנהגויות. בעצם קשה להבין למה. ואם מישהו יתנדב להסביר זאת, לא יהיה זה דווקא חכם גדול.

פעם בשבוע, ואפילו פעמיים בשבוע, היתה מודיעה שתופיע אצלנו. לאמבט חם. לארוחת־ערב, ללינה. הסדינים הירוקים חיכו לה. האח המבוערת בלילות חורף, חיכתה לה. אנחנו חיכינו לה. אין מה להתבייש, ישבנו וחיכינו לה. היינו נהנים אפילו מהודעתה הטלפונית (הטלפון הנהדר הזה!). את פנינו היינו מאירים בהשמע הצילצול בדלת בשעה היעודה. כזאת דייקנית פחות או יותר. יושבים ונהנים. גם מתלבושתה המרופטת קמעה, הלקוטה בחנויות בלוי (כל הגרדרובה שלה מופקדת אי־שם במלתחות בתי־הנתיבות ברחבי העולם). גם מהקלת הצבעונית, שבה היתה שומרת את מלאי המכתבים שלה, מכתבים אלה והעתקות מכתביה אל מועניה, ספר או שניים, כל מיני זוטות לצורך השעה. כזאת שומרת סדר. אך בעיקר, כמובן, היינו נהנים מעצם קיומה בתוכנו. ומיימיומה המדושן לפני האח המבוערת. שהרי בלי חום, בלי מנה נאותה של חום, אנה אדם בא.

יושבים ומסתכלים. כלומר הפעם לא אני. הפעם – היא מול היא. יושבות ודוגרות. אני מחוץ למעגל. אף מחוץ לתחום. הפעם זו סידרת נשים. בלעדית. בינה לבינה. משהו כל כך קמאי. עד שאתה, המסתכל מרחוק, הנך מרותק כל כולך לגילוי מובהק זה של חידת החיים. אף שאינך שומע דבר. שום רישרוש אינו מגיע עדיך. אתה אך רואה. ותוהה. אתה גם דרוך. שכן טוות־חוט־החיים הללו, קובעות משהו. שוזרות משהו. מוזרות. ואף גוזרות.

שתיהן קיפלו רגליהן תחתיהן. שתיהן בכורסות נרחבות. עיני שתיהן נוצצות. הבעת־הפנים של שתיהן מרוכזת. אתה מרגיש את המתח החשמלי שבאווירה. משוחחות, כנראה. אולי כדלהלן.

אומרת יקירתי:

– וכך פתאום עקרת אלינו?

– את מבינה, קרקע טובענית. בוץ. אחד הידידים שלי, ניסה פעם להוכיח לי, כי הנשים מקורן ביצה. את מבינה, כוח הפריון הזה, הקמאי. משהו ישר מרחם בראשית. מים ועפר יחדיו. לא תוכנית מתוכננת. לא מחשבה תחילה. לא סידור – זה למגרה זו, וזה למגרה זו. שום הודעות, התראות, הזמנות, הוראות, תביעות, איומים. בוהו. ולבדיות. אך גם צפיה. איזו דגירה עמומה. ונשימה כבדה. ולחות, ואדים. אך הפנים נשואות אל מול השמש. אשה שנולדה בבוהו. אשה שנותנת חיים בבוהו. אשה שנמשכת אל השמש.

– למה את מתכוונת?

– את מבינה, הטילו אותי לבוץ. הם הטילו. בכוח. ואני – בעצם אני נמשכת מטבעי לחום. כל הזמן אני זועקת בלבי: קצת חום. ואצלכם, אצלכם חם. ברוב ימות השנה – שמש, הודו היתה אולי מתאימה יותר. אך כיצד מגיעים להודו? ופה יש לי גם איזו אחיזה עמומה.

– אחיזה?

– כן. לפי השמועה, אמי היא ממוצא יהודי.

– שמועה?

– לא הצלחתי לברר. היא לא סיפרה. גם לא השתדלתי במיוחד – וכי מה זה חשוב.

יושבות ומוזרות. אני רואה. אינני שומע דבר, אך אני יודע: יש תעלומות בחיינו, הגלויות, המובנות אך לנשים.

– את מבינה, הנה מכתב ממנו. מאבי. טוען, שסוף־סוף עלי ללמוד משהו. מקצוע. עלי להצטרף למערך החברתי. אבל איך?

– איך שהוא – נאנחת יקירתי – נכנעים. כולם כך.

– לא. לא כולם. מהידידים שלי, יש ויש שלא הצטרפו. הוא עשה חישוב בעפרון האדום שלו: כדאי! שלח אותי לפסיכו. אצל הבאגר ההוא למדתי לפטפט, לטרטר בלי כל מעצור. מין ורצח, ושוב מין ורצח. כל שעלה על דעתי. כאילו זה כל סודה של נפש האדם. את מבינה. תמיד ותמיד הוא, ושוב הוא. ומהצד השני: היא ושוב היא. נאטס.

יושבות ונהנות זו מזו. נוח להן. רווחה להן. חם להן.

– את מבינה לפעמים זה לא כל כך רע גם לנדוד. את מזדמנת למקום בלתי ידוע לך. לילה. אומרים לך, שצריך לרדת מהרכבת. את יורדת – ואין איש, לא רק שאין פרצוף מוכר, פשוט אין נפש חיה, לבסוף את מוצאת את מנהל התחנה. הוא מגמגם משהו, ואך בדוחק מסתבר לך שיש כאן איזה מלון. את פונה ללכת, סוחבת את המזוודה – חושך. את יודעת, שאיך שהוא הכל יסתדר. הלא כתב לך במפורש, שיחכה לך. את כספו האחרון שלח לך – כך כתב. וודאי קרה משהו. אך כרגע חושך. ריק, מה לעשות?

נשתתקה. החושך ההוא עורר בה, כנראה משהו שלא יכלה להתגבר עליו.

– לבסוף נזדמנה איזו סבתה. לא שהיתה זקנה. אילו סרה למספרה, לסלון של יופי, אילו לבשה איזו שמלה מתקבלת על העין, קצת שפתון, קצת פוך ופודרה, היתה נחשבת לאשה צעירה. גם את הבן שלה הכרתי. בגילי פחות או יותר. אבל זה היה אחר כך. סבתה זו היא שהוליכה אותי למלון. היא שעמדה על המקח. היא שבדקה את החדר. אפילו את הסדינים שבמיטה. איזו חביבות לבבית. ממש כמו סבתה. בילדותי לא היתה לי סבתה, לא מצד אבא ולא מצד אמא. והנה. חיכיתי יום, חיכיתי יומיים, אין קול. התחלתי דואגת. הלא זה אך להשתגע. אולי הגיע משהו בשבילי לדואר, נתנצנץ לי, כי מי זה יודע שאני מתאכסנת במלון. השכם בבוקר ירדתי איפוא מחדרי וממש פרצתי לרחוב. אך לאן אפנה? והנה קול. פניתי אחורנית – סבתה. כמו באגדה. היא הזרה, המטופלת בצרות צרורות משלה, כפי שנתברר לי אחר כך, הוליכה אותי שוב, מרגיעה בעצם קיומה, מנחמת בעצם נוכחותה. לא. לדואר לא הגיע שום דבר בשבילי. הבטיחו לסבתה להודיעני מיד כשאך תגיע בשבילי איזו ידיעה. אך עתה כבר ידעתי. ולא זה החשוב. חשוב היה, אפילו אז, קיומה של סבתה נפלאה זו. וגם בנה. אפילו לקולנוע הזמין אותי. ואחר כך גם לקפה. בימים הראשונים. היה ביישן כזה, חיישן כזה. אך עתה גילה לי, מה שלא גילה לאיש לפני. גם לא לאהובת־נפשו, שכמובן אי־שם היתה קיימת. אותם חלומות שגורים שבכל הפינות הנידחות. אבל הוא לא ידע זאת. הוא חשב שכך מרגיש וחולם אך הוא. נמאס לו. והוא רוצה להגיע למשהו, בהזדמנות הראשונה יתחמק מכאן, שהרי יש עולם גדול ומעניין כל כך.

ממלמלת יקירתי:

– אח, כן, האישה השחוחה ההיא, הצעצועים הללו, צד האור שבחיים. את רואה?

– למה את מתכוונת, מה אני רואה? אה… העיניים שלו, של הבן, מבריקות כאלה, מאמינות כאלה. הוא החולם. והיא סבתה – שנפשה יוצאת לנכדים.

חוזרת יקירתי ומאשרת:

– זהו בדיוק זה.

באחד הימים גמרתי אומר להגיע לחקר הדברים. רוזנת או לא רוזנת, אחת היא לי. קצת משקה, קצת מאכלים טעימים, קצת דברים מעודדים – מתירים לשונו של אדם. סליחה, שכחתי. הרי את לשונה אין כל צורך להתיר. רציתי איפוא פשוט לשמוע, אולי סוף סוף אתפוס את חוט השני, ואתחיל להבין משהו בתיסבוכת הזאת. ובכן שוב מסעדה. ושוב יושבים ושומעים:

– האמת, מה שראיתי פה, מה ששמעתי פה, מה שהתרשמתי פה, זה דווקא ההיפך ממה שסיפרו לי, ממה שסיפרה לי גם הידידה הוותיקה שלכם. משפחה – יש כאן. עבר מוגדר ומלובן היטב – יש, טאבו חברתי שמחייב רוצה או ממאן את כולם – יש, שאיפה אישית קטנה – יש. ואפילו עתיד אישי קטן משובץ במערך המקובל. אין היסוסים. אין אובדי עצות. אין תועי דרך. אין כל זעזוע למראה איזו תהום פעורה. כאילו מעולם אחר אתם, כזה קטן, משעמם, שיגרתי. אתה מבין, הנה אבא שלי, נולד במקום אחד, עבר למקום אחר, מהי בעצם הארץ שלו? הנה אמא שלי, נולדה במקום אחד, חונכה במקום אחר, עברה מפה לשם, משם לפה, נישאה למי שגם הוא אינו לא מפה ולא משם, ושוב נישאה למי אחר, שגם הוא אינו לא מפה ולא משם – איזו האחזות יכלו הם להוריש לי? קליפת אגוז? וודאי שאני קליפת אגוז בים איום. לא ארץ, לא עם, לא משפחה, אף לא לשון אחת, ולא כניעה לחברה. רק ידיד פה, ידיד שם. וכך נגרפים. איך שהוא ממשיכים.

– אך גם אצלנו יש…

– לא. ראיתי מה שראיתי. אני יודעת, אתה והדור שלך, והדור הקודם, אתם מבינים. אתם עוד ממשפחת הנודדים. אתם הייתם נודדים, כשהאחרים, הפרימיטיביים הללו, עדיין היו תקועים במקום שתקעו. אבל אלה שנולדו כאן, אלה שגדלו כאן, הם אחרים. להם יש לשון נפשית אחרת לגמרי. אולי לא אפריז אם אגיד: לשון מקוצצת. איזו דביקות בממש הקטן, בלי כנפיים…

יצאנו,

הרחוב היה כנרדם. למעשה רציתי להראות לה, שעדיין לא ראתה את הכל. סוף־סוף מה כבר רואה אורח־לרגע. שאת העיקר, שהוא אולי חבוי, לא ראתה כלל. שתמיהה היא, כי בעלת־הבנה כמוה, חודרנית כמוה, מסתפקת במטבע שחוקה. אך הרחוב היה כמעט ריק. הבתים נראו דהים כל כך. מיושנים. מוזנחים. חסרי כל אופי. חלונות־הראווה עשויים ביד שמאלית. שערי בתי־הקפה הקטנים בלי חוט אחד של חן. הכל לעוס כל כך. תפל. ואשפה, כל כך הרבה אשפה. האמנם התחלתי לראות בעיניים שלה? אני התכוונתי להראות לה, להשפיע עליה, והנה –

ופתאום ילד רץ לקראתנו. היא מחייכת אליו. ממש קורנת לקראתו. כאיזו דודה טובה. כבן שמונה היה. הסתער עליה, מתגעש מרוב חיבה.

– אתה מבין, אחיו הקטן של הידיד שלי, שעליו סיפרתי לכם – הסבירה – לפני שהכרתיכם, הייתי סרה לביתם. גם כאן שישבנה הידידה הוותיקה שלכם – הצטחקה. פישפשה בארנק. שלפה מעטפה של בולים משומשים.

– הוא ראש אוספי הבולים בכל הרחוב שלו – אמרה במין גאווה אימהית.

הילד יחד עם הבולים חמקו כלעומת שהופיעו. אך הקרינה בעיניה לא חמקה.

– אתה שומע, יש והוא אורב לי, ממש אורב. הוא ג’נטלמן קטן. הזמין אותי פעם לארוחת־בוקר. לא הניח לי לשלם. איך יכול אדם להתקיים בלי הילדים הקטנים הללו?

*

ערב אחד אנו שוב יושבים ומסתכלים זה בזו. עייפים היינו שנינו. גם יקירתי. עד כדי כך, שלא קם בנו כוח לשום דבר. שנינו עבדנו במשרדים. שנינו היינו מתנסים בכל אותן צרות צרורות, שעבודה משרדית גוררת אחריה. עייפים, מסתכלים ושותקים. כמעט שפגה אותה התעוררות פתאומית, אותה הארה קיומית חדשה, כמעט שניתק אותו חוט של עניין מיוחד, שהחדירה הרוזנת לחיינו.

– אתה יודע – פונה אלי פתאום יקירתי – סיפרה לי, שעכשיו…

– מי סיפרה? – מתעורר אני מעייפותי.

– הרוזנת. גילתה לי, שלמעשה תמו כל מקורותיה הכספיים, היה לה צרור קטן, קצת מאביה, קצת מהללו, שהיא קוראת להם, אחד הידידים שלי', קצת מהידידה הוותיקה שלנו – ונגמר.

– עבודה?

– זהו. חיפשה עבודה. עבודה משרדית.

– מדוע לא? נערה כמוה, יחטפו אותה.

– אתה טועה.

– שטויות.

– באחד המקומות שאלו אותה: בלשון המדוברת שלך את וודאי שולטת היטב? ענתה: לא, הכתיב של צולע. במקום אחר שאלו: העבדת פעם כטלפוניסטית? השיבה: לא, ודאי אתבלבל. במקום שלישי רצו לדעת: קצרנות? מהירות הכתיבה במכונות־הכתיבה? טיפול בלקוחות? התשובה שלה: אינני יודעת, אינני בטוחה, אין לי כל נסיון.

– זהו באמת שיא.

– אתה יודע מדוע? היא ענתה כך משום הגינות נפשית מאודית. אין היא יכולה ואין היא רוצה לרמות. אין היא רוצה להיראות, אלא כמות שהיא באמת.

– אבל כשמחפשים עבודה והמים מגיעים עד נפש…

– דווקא אז. זהו כור המבחן לאדם. לאופי האדם. וגם זאת: גם חוכמת חיים יש כאן. הלא – אמרה – כעבור רגעים ספורים ממילא יעמדו על מה שאני יודעת או אינני יודעת, וברוב המקרים יסלקו אותי אחת־שתיים, ובכן למה להעמיד פנים או אפילו לשקר?

– ולכך את קוראת חוכמת־חיים?

– נאמר נקיון־כפיים נפשי. אתה יודע, אני… אני החלטתי לנסוע.

– את? לאן?

– לחוץ־לארץ!

– מה זאת אומרת לחוץ־לארץ? לאיזו חוץ־לארץ? ולשם מה?

– אין ברירה. אני מוכרחה לשוחח עם אביה, אולי אף עם אמה. איך אפשר לשבת בחיבוק ידיים, לראות כיצד היא מרפרפת, נגררת, נסחבת, ולשתוק? מוכרחים לעשות משהו.

שקענו בהירהורים מעיקים. באווירת החדר פירכסה זעקת־לב. זעקת לבה של הרוזנת.

והנה היא עצמה, הפעם בלי הודעה קודמת. שום צילצול טלפוני. שום צילצול בדלת. פשוט נכנסה. והנהי כאן. אותו מיזע אדום, משומש במקצת. אותם מכנסיים מהודקים. אותן רגליים ארוכות. אותן אצבעות מוארכות־אריסטוקראטיות. וכמובן הפנים הללו, שמבוכה וחוכמת חיים, תהייה וחיפוש משתקפים בהם בערבוביה.

היא פה. ברור. הלא היא מתמתחת בכורסה. אני צובט בזרועי, אני ער בהחלט. אני מסתכל ביקירתי, גם היא צובטת בזרועה. זהו איפוא ממש. יושבים ומסתכלים בה. הנהי ההופעה, שאיך שהוא נפלה לתוכנו. זוהי נערה. לא נערה אלא אשה. ולא אשה אלא רוזנת.

– אח, אתם… כל כך הרבה דברים עוד אני צריכה להחוויר לכם. כדי שתדעו הכל. כדי שהשולחן יהיה חלק. כדי לסלק כל מחיצה בינינו. אתם יודעים, שקיפות. אם אני קיימת, אך מתוך שקיפות מוחלטת אני קיימת.

היא נותנת בנו את עיניה האפורות־המהורהרות. משתתקת. גם אנו שותקים. אך השיח לא נפסק. השיח נמשך והולך. גם בלי השמעת קול. המתח המיוחד שבנוכחותה – שריר וקיים. מתון־מתון היא גוחנת, מעלה את הקלת הצבעונית שלה, שמה אותה על השולחן. משל לקטיגור שתיקו פתוח לפניו. כנגד מי? כנגד עצמה? כנגדנו?

– מכתבים – היא אומרת – גם למכתבים יש לשון. הנה למשל זה – היא שולפת מכתב ממעטפה, שהבול שלה נגזר במספריים. אך לפני שאקראנו באוזניכם – היא ממשיכה – מבוא קצר. זה זמן־מה הרגשתי, כי בין השאר מטרידה אתכם שאלה מכוונת אלי, היא על קצה לשונכם, אך לשאול במפורש אינכם מרשים לעצמכם. אני ניגשת איפוא לעצם העניין, לעסק המיני הזה. סעיף ראשון: אין שום יסוד לחשוד בי שאני קרת מזג. עליכם לדעת בבירור – אני מה שהוגדר במילון האנושי בשם אשה על כל תכונותיה. ובכן, באגר אחד אמר לי פעם, שהוא אוהב אותי. מה את רוצה, יש שמאמינים לכך. לכל אשה יש רגע, שהיא מאמינה כאשר אומרים לה, שאוהבים אותה. היינו נמצאים אז בתוך סירה. על פני נהר רחב. זרימה כזאת – איטית אך בטוחה. זו לא תנועה על אף הזרימה. זוהי תנוחה. שעת דימדומים. השמש עמדה לשקוע, היתה איזו התנשמות כבדה. מן המעמקים, כשיחשיך יתעוררו מעלפונם החיים הסמויים, הבורחים מן האור. כשיחשיך – פניתי אל שותפי בסירה – אהיה כל־כולי שלך. אך הוא, באגר אפסי שכמותו, לא הבין אפילו כהוא זה. פער את פיו האידיוטי ונתן בי עיניים בהולות. והנה מה שכתב לאחר מכן:

פרשה לפניה את המכתב וקראה כמי שההלכה פסוקה לפניו.

– העסק הזה… הגיע הזמן שתביני. כי בימינו העסק המיני – זה לא כלום. לא שמתחשק לנו, לכל הדור שלנו, לא שיש לנו תאוות, אלא שאין לנו תאוות, ושום דבר אינו מתחשק לנו. על כל המיניות הזאת, שדשים בה כל כך הרבה, פשוט אפשר לצפצף.

פתאום קמה, ניגשה למקשיב לקריאתה. קפצה אגרופיה והתחילה חובטת בו במלוא כוחה.

– לצפצץ, אתה שומע, לצפצף!

אחז בידיה. בחוזקה. הנהי במגע ידיו. הגוף הזה, הגמיש, ארוך הרגליים. הגוף הצעיר הזה. הרטט שלה. מיצמוץ העיניים התופסניות האלה. רעד שפתיה. טפין של זיעה על שפתה העליונה. אשה שופעת כזאת. בזרועותיך. אך פתאום – קפא. הדם הסוער בעורקיו קפא. אין לה ריח. שום ריח. כיצד להסביר זאת. הקיים אדם בלי שום ריח? היש אשה בעולם בלי שום ריח? והרוזנת הזאת – האם היא מצויה כאן, או אינה מצויה כלל?

פתאום רואה אני את יקירתי, שמקודם כאילו הוציאה את עצמה מתחום הנוכחות, יושבת ונועצת עיניה בבעלת דברה. מיד חזרה שומרת המכתבים לכורסתה. והנה היא מנפנפת במכתב חדש.

– ילדים? – היא פונה אלינו – זה ודאי אחד הקלפים שלכם. שמעו איפוא מה שכותבת אשה “בת זמננו”. במקרה היא אמי. מי מטומטם – היא קוראת – חושב על כך בימינו. מבחינה ביולוגית־חברתית נמחק כל העסק הזה ואיננו. אמצעים בדוקים למניעת ההריון וגמרנו. הרעיון הקובע הוא: התגברות השכלי על הבהמי.

יקירתי קפצה ממקומה. רצתה להגיב איך שהוא. אך הרוזנת ניפנפה בידה. כמהפנטת.

– אני יודעת – אמרה – את רוצה להצביע על חיבתי הגלויה לילדים לא שלי. אבל הרי זהו עניין אחר לגמרי. וחוץ מזה, אם זה יספק אותך, אגלה לך שלא רק את בין המתריעים. אחד הידידים שלי מצא תשובה ניצחת: החברה האנושית הלא־אנושית הזאת.

עתה קפצתי אני ממקומי, מהפנטת או לא מהפנטת, אך חד־שיח היה מאז ומתמיד למורת רוחי. ובפרט שהיא מאשימה כאילו גם אותי, כאילו אני החברה האנושית האומללה הזאת. אך לשוא. הפגנת־הרצון הזאת מצידי, היתה ללא הועיל. היא המשיכה בנוסחה הקפדני, כאילו לא הייתי קיים כלל.

– ועתה – אמרה – נעבור לסעיף הבא. אני מתכוונת לייחוס אבות. גם אתם אינכם יכולים לשכוח שאני רוזנת. יראת־כבוד יש לכם. ייחוס זה משהו חשוב מאד בעיניכם. זה נטוע בדמכם, כמו אצל כל הנדכאים, או אלה שהיו נדכאים. שולחן מעדנים ערכתם לכבודי, תוספת קטיפתיות – מה? צמיגיות למען דביקות התמיסה הטעימה בחך. רוטב לבן, צהוב קל, זהוב, חום, שחום. רוטב־יין הגשת לי. ודווקא אותו אני מתעבת. תכלית התעוב. הוא מזכיר לי אך את העיפרון האדום של אבא. אך זה לא הכל. יש גם צד שני למטבע. והנה אקרא לכם, מה שכתב ידידי לפני־האחרון.

ושוב הנימה הקפדנית, המדעית כמעט, של קריאה:

– על בעלי ייחוס, עטורי התארים, אומרים היום, שהם מנוונים. שירדו מנכסיהם הביולוגיים והכלכליים כאחד. שהם אך מוצגים מוזיאליים. אבל יש ודומה, כי דווקא המנוונים האלה, הם יותר “בני זמננו” מהאחרים. על כך מעידים, בכל מקום כמעט, הלגיונות הרבים של ביטניקים, טדי־בויס, חזקים־למחצה, זועמים, רוקרים. כל אלה, כל לגיונות הנוער האלה, לא גדלו די צרכם, אך כבר הגיעו לאפס־תקווה מוחלט. הם ולא אחרים מגלמים את תחושת האדם בימינו.

תקעה בנו עיניה, הצביעה באצבע נטויה, כמתכוונת להדגיש במיוחד:

– ובנוגע ל“דור העתיד” שלכם, כפי שאתם מתבטאים, וכפי שטירטרה באוזני הידידה הוותיקה שלכם, כדי להעלות את חינכם בעיני – על כך מעיד מכתבי שכתבתי למי שהיה ידידי, זה אך לפני שנתיים. לאמור: אולי היום תבין, מה שאולי לא היית מסוגל להבין בזמנו. בהיותי כאן, מתוך סקרנות למהותו האמיתית של הכאן הזה, קרבתי אלי טיפוס צעיר, כזה שנולד כאן, הם קוראים לו צבר. מתברר ללא צל של ספק, שהוא תועלתי, מוגבל, בעל בטחון עצמי עד לזוועה, בלתי מסובך עד שאת פשוט מוכרחה להתפרץ ולקרוא קוקוריקו. והוא, טיפוס כזה, מייצג אותם? טיפוס “משוחרר” כזה הוא “חלום הדורות” שלהם? עם זה שגידל משיחים מבני ענק, עם זה שהפליא באדירי השכל האנושי, באבירי הלב האנושי, עם זה שגילה את תקוות־אנוש עלי אדמות – אנה פניו מועדות?

העיפותי עין ביקירתי. היתה נסערת. ממש כמוני. בכל זאת – הרהרתי – אולי נותנת כאן אותותיה מלחמתה הנואשת של הנערה המוזרה הזאת בגבר, בכל גבר, כתחליף נקמה באביה, והוא שמביא אותה להתבטאות ארסית זו?

בו ברגע נזקף אחד המכתבים מתוך הקלת הצבעונית. ירקרק כזה, כאילו מלא תקוות מרוממות, כאילו אומר להכריז: גם מכתבים רוצים לחיות. נייר. גם הוא נייר. אך איך שהוא אין כאן מכנה משותף עם בובת־נייר, פוחלץ נייר, דיוקן של נייר, עם כל המערך הפתקוני הלזה מחיי יום־יום. מכתב בעל נימה אישית, לבבית, נוגעת לשרשי הדברים, הוא בכל זאת כאילו חי הנושא את עצמו.

– נקמנות – הוא מצייץ כממשיך חוט מחשבתו לעבר שומרת המכתבים, בלי שים לב להזדעפותה הגלויה.

– נקמנות אתה טוען – היא עונה בעל כורחה – בכל אופן ברור, שלמעשה אני חופשיה. אין לי שום מטען של ידיעות. לא התפטמתי בשום לימודים סדירים. אינני מסוגלת לעבוד. אינני מוכשרת להרוויח את לחמי בחברה המאורגנת. משום כך אני ולא אחרים המשוחררת. שום עול אינו מסנוור אותי. שום מס־הכנסה אינו מדכא אותי. אינני חייבת דבר לשום איש. אני מודה, ניתחתי את מניעי הנפשיים, בעזרת הפסיכו ובלי עזרתו. ומה בכך אם אני רוצה להראות לאבי שבגד בי, כי יש גברים טובים יותר, אוהבים יותר, מסורים יותר ממנו? מה רע בזה, שאני מנסה שוב ושוב למצוא גבר כזה, שאולי אינו קיים כלל. האם זה מערפל את שכלי האנושי? ואם אני רוצה להראות לאמי, שזנחה אותי, למען העיסוקים הנשיים שלה, שאני מושכנית יותר ממנה, שכל גבר מחוג ידידיה הקרובים מוכן לרוץ דווקא אחרי, והיא אך כקליפת השום בעיניו, האם זה מערפל את שכלי האנושי?

מכתב אחר, הפעם ורדרד, איך שהוא מעורר הרגשה של זיוף, קיבל עידוד מהצלחת קודמו. הוא מרשרש:

– שכל אנושי, או תוכן אנושי?

– אתה יודע זאת – מסתערת עליו שומרת המכתבים בשצף קצף – הלא אתה הטומן על גבך הוורדרד את התשובה. שם כתוב: מה זה תוכן אנושי בחברה האיומה של ימינו? הלא ככל שהחברה מפותחת יותר, משוכללת יותר, מאורגנת יותר, בה במידה היא חונקת יותר את האנושי. בשום חברה אנושית קודמת, מאז הופיע אדם עלי אדמות, לא היו יכולים להגיע לכלי המשחית הבלהתיים הללו, כפי שהגיעו אליהם בימינו. ככל שהאנושי נחנק יותר, בה במידה מתחזקים והולכים יצרי ההרס והמוות.

אני מצטחק לעבר יקירתי. כמוני כמוה, לא יאומן כיצד השתלשלו כל העניינים הללו. קירקס של מכתבים – הלא זה חידוש מסעיר. כאילו לחיזוק הרגשתנו, מתפרץ עתה מכתב נוסף, אפור, מקומט, ממש עלוב, ובכל זאת אינו מוותר על זכותו להישמע.

– מדברת, ושוב מדברת, ומה בנוגע ל“דור השותקים”?

– הללו – היא תוקעת לו – גם הללו קיימים. אי אפשר להכחיש זאת. במקום אחד יותר, במקום אחר פחות. הלא על גבך האפור רשום הכל במפורש: אדישים, חסרי התלהבות, כאלה שאינם מתמרדים, אינם שואפים לשום דבר. חוששים. מתיראים. נאחזים ב“עד כה ועד כה”. הנאות קטנות. קצת בידור. קצת יפי נוף. קצת נשואים. אהבה קטנה. דור השותקים. האמת, פה מלא אפשר לומר: הם הדגנראטים המובהקים ולא האחרים.

ופתאום היא פונה אלינו בחמת זעם:

– גם אצלכם ב“שינוי האדרת”, יש לא מעט נוער מהסוג הזה.

שוב קפצתי על רגלי. איך שהוא מוכרחים לשים קץ לכל התיאטרון הזה. בלי ספק יש בדברים האלה גם גרעין של אמת אכזרית, אך הנימה התוקפנית־החשודה הזאת, כל המסגרת הראוותית הזאת, העמדת פני הדברים כהלכה פסוקה שאין עליה עוררים, כל זה הוא פשוט סילוף משווע. הלא אינך יכול שלא לצעוק ישר לתוך פרצופה: לא כך! זה לא כך!

בו ברגע התעורר מכתב חדש, הציץ לכאן ולכאן בזהירות, חכמני כזה, התעופף לקראתה ויחד עם זה כאילו ניפנף לי: הנח אותה לי! כזה מכתב חום, משרדי יבש, אך נוגע לעיקרי הדברים.

– שמעי – אה, בת כמה את בעצם עכשיו – הגידי לנו רק זאת: למה צריך היה להרחיק עד כדי כך, למה צריך היה לבשל דייסה עכורה כל כך מחייך הצעירים?

– אה – היא מעלה על פניה הבעה של קדרות מקפיאה – סוף־סוף, מכתב של אבא. אפילו בת כמה אני, אינו זוכר. כשזה אך נוגע לי, מכזיב גם העיפרון האדום! – היא הודפת את המלים מפיה כגלידי קרח – אך מה זה משנה אם אני בת 16 או בת 22? ומה ואיך צריכה הייתי לנהוג בעולם, שלקיומו בצורתו העכשווית אחראים כולם, כל השומעים וכל שאינם שומעים את דברי. אם בכל זאת נותר בי עוד משהו אנושי, הרי זו הסקרנות. היא הקש האחרון. אינני חיה, שמכוח הרגלים קבועים, הנטועים בדמה, היא קיימת. קמעה קמעה התברר לי, שכמו האחרים מבני דורי, רציתי לתהות מקרוב על כל התמוה והאיום הזה, הנקרא חיים בימינו. אך איך אפשר לעמוד על כל סגולות הגוף המשונה הזה שלך, גם יפה וגם אהוב, אך גם מאוס ודוחה – בלי להעמידו למבחן ממשי? עכשיו אני יודעת, אולי לא כל כך הרבה, אך יותר ממה שיודעים אחרים, הזקנים הללו…

עתה אחרי ההתפרצות הגדולה, חלה הפוגה. המתיחות איך שהוא נתרופפה. מה שמוכרח היה להתפרץ, התפרץ, וזהו זה. עתה היא אוספת, כמו אחר גמר הצגה, את אביזריה, את המכתבים המרדניים שלה, מחזירה אותם מדוחס־מדוחס לתוך הקלת הצבעונית שלה, ודי, המסך יורד. בקול אחר לגמרי, רגוע, כמעט חביב, היא פונה ליקירתי:

– את יודעת, הסוף לטירדותיכם. לכל דבר יש פעם סוף. אין מנוס. אמנם מכתבו של אבא לא הוא שגרם. אך אני מוכרחה לנסוע מפה. וכדי שכוונת דברי תהיה שקופה, ברורה וחד־משמעית, אני חוזרת ומדגישה: אני נוסעת ולא את.

קמה, פנתה לדלת. עיני שנינו נאחזו בה: הכך נוהגים? אחרי כל מה שאירע? פשוט קמים ומסתלקים ודי? רוזנת שכזאת?

היא על יד הדלת. תלך, לא תלך? נתקעה במקומה כחוככת בדעתה. פתאום הפנתה אלינו את ראשה, חזרה, ניגשה אל יקירתי. בנמיכות קול, בלחש בלתי־נשמע כמעט, הפטירה כבעל־כורחה:

– את יודעת, אל נא תדמי שאני עיוורת גמורה וטיפשה גמורה. ראיתי כפי שאת מתבטאת, גם את “צד האור”. אני מודה בהכנעה, הנוער שלכם, הצברי הזה, גם משהו כוח יש בו, גם… משהו תקווה…