אותו יום שמע טוביה במשרד בדיחה מוצלחת. סיפר אותה מנחם, וכל השומעים צחקו צחוק גדול. בבית רצה טוביה לספר את הבדיחה ליונה (אשתו), אבל היא נחפזה להשכיב את הילדים ולסדר את הבית, האיצה בו שיתרחץ ויתלבש. היו צריכים לבוא אליהם עמינדב ותחיה צוקרמן והדוקטור בירנבאך ואשתו.

תערובת הנאספים היתה קצת מוזרה. תחיה טמבלה ועמינדב כנראה רצה לישון והדוקטור בירנבאך מתקשה עד היום בדיבור עברי ואשתו כולה קורקטית. ויונה רצתה לעשות על כולם רושם טוב.

פתאום היתה דממה בחדר. פתח טוביה ואמר: “א פרופו, שמעתי היום במשרד בדיחה טובה.” אמר עמינדב: “כך עובדים אצלכם?” והדוקטור בירנבאך אמר: “אך כן. זה בעיה ארצית.” שתק טוביה. אמרה תחיה: “נו, ספר את הבדיחה.”

אמר טוביה: “ארמני אחד חזר הביתה ומצא את אשתו ואת–”. יונה הפסיקה אותו: “אני מקוה שאין זאת בדיחה גסה טוביה,” אמרה בהתראה. חייך טוביה ואמר: “דוקא גסה מאוד.” אמר עמינדב: “נדמה לי שכבר שמעתי אותה. האשה התלבשה כדי ללכת לנשף מסכות”. אמר טוביה: “לא, לא זאת הבדיחה.” אמרה תחיה: “אולי כבר תספר?”

אמר טוביה: “כן. איפה הייתי? אה. ובכן ארמני אחד חזר הביתה ומצא את אשתו ואת–”. אמרה הגברת בירנבאך: “סליחה?” הביט בה טוביה ולא תפס מה קרה. “זה בסדר, אמרה לו יונה, “אבל בלי מלים גסות.” אמרה טוביה” “כבר התחלתי.” אמרה תחיה: “הוא כבר התחיל, ובכן הניחי לו לסיים. ספר, טוביה.”

אמר טוביה: “אבל אל תפסיקו אותי. ובכן זה כך. פעם חזר ארמני הביתה ומצא את אשתו ואת– מה יש, יונה?” יונה התלחשה עם הגברת בירנבאך. אמרה יונה: “אין דבר, טוביה אל תשים לב.” אמר טוביה: “אבל את מפריעה לי.” אמרה תחיה: “אל תפריעי לו, יונה. ספר, טוביה.”

אמר טוביה: “ארמני-אחד-חזר-הביתה-ומצא—את-אשתו-ואת –”. אמר דוקטור בירנבאך: “סליחה. לא כל כך מהר, בבקשה.” אמר עמינדב: “מה אתה רץ? אתה מפחד שהבדיחה תברח או שנברח אנחנו? מה השעה?” אמרה יונה: “מה יש? עוד מוקדם. רוצים תה?” תחיה רצתה תה. הדוקטור והגברת בירנבאך רצו קפה. עמינדב רצה מיץ פטל עם סודה. טוביה רצה לספר את הבדיחה אבל אמר כי רוצה הוא תה.

יצאה יונה מהחדר, וטוביה שתק. אמרה תחיה: “כעת ספר.” אמר עמינדב: “חכה רגע. גם אני רוצה תה. אגיד ליונה.” ויצא מהחדר. אמרה תחיה: הוא ודאי כבר שמע את הבדיחה. אל תחכה לו. ספר."

אמר טוביה: “מוטב שאחכה.” אמרה הגברת בירנבאך: “כבר לא כל כך חם.” אמר הדוקטור בירנבאך: “היה קיץ קשה.” ושתקו. חזר עמינדב ואמר: “הפסדתי משהו?” אמרה תחיה: “לא. הוא חיכה לך. שב ושמע.”

אמר טוביה: “פעם אחת חזר ארמני הביתה ומצא את אשתו ואת –”. סיים עמינדב את פהוקו בפה קפוץ ששיווה לו הבעה איומה, ואמר: “רגע, רגע. לא שמעתי. מה אמרת?” אמר טוביה: “ארמני–חזר–הביתה–ומצא –את–אשתו ואת–.” נכנסה יונה ושמה לפניהם תחתיות ובזיכים וכפיות סוכר. שתק טוביה. אמר עמינדב: “ובכן, מה קרה לו, לאותו ארמני, סוף כל סוך?” אמר טוביה: “לא כלום. הוא מת.” אמרה הגברת בירנבאך: זה לא כלום? זה נורא!" אמרה תחיה אבל ממה מת?

כשהלכו האורחים, ועמדה יונה לאסוף את הכלים, תפס אותה טוביה, והושיבה בכורסה, ואמר: "אם את זזה בטרם אסיים, אהרוג אותך. וכעת שמעי. “ארמני אחד –”. אמרה יונה: “אני יודעת את הבדיחה. בסוף אמר הארמני: ‘אמכור את הספה?’”