“או – אתה כבר פה?” יצא לקראתי קולה ואחריה הציצו פניה של גאגא. אותה שעה בנתי מדוע נקראה בשמו של אווז.
“טוב,” נכנעה גאגא לגורלה המר. “היכנס. אבל תצטרך לחכות לי. עוד אינני מוכנה.”
הוכנסתי לחדר אוכל-אורחים, נתבקשתי לשבת. הושארתי לבדי. מאפס מעשה הצתי לי סיגריה, וחיפשתי מאפרה כדי להפטר מהגפרור.
והנה אי משם בקע ועלה קול גבר; “המאפרה מאחוריך על המזנון.”
הופתעתי כהוגן, והסתכלתי סביב, לראות מאין יצא הקול. פתאום הבחנתי בכפות גלים, עדויות גרבי צמר צבעוניים ומסאניים, מונחות למרגלות כורסה. חוטם כביר זרח אלי מעבר למסעד. שערתי כי בתוך הכורסה, בין כפות הרגליים לחוטם, מצוי האיש, ונרגעתי.
“אני סבא של גאגא,” נשמע אותו קול. עתה ראיתי גם קרחת. “אם אתה משתעמם, קרב הנה.”
הייתי מעונין ביחסים טובים עם בני משפחתה של גאגא ולכן קמת ועברתי לשבת על ידו. למוד נסיון, ציפיתי כי יחקור אותי בדרך עקיפה בדבר משפחתי והכנסותי.
“גאגא עוד לא התחילה להתלבש,” אמר האיש. ובכן יש לי כחצי שעה. זמן זה יספיק לי בכדי לספר לך את המעשה בסוסו של המלך אחשורוש. וכשאני מספר, אל תפהק. אין זה מן הנימוס.
“פורים לפנים,” פתח האיש בסיפורו, “לא כפורים היום.” “כן,” אמרתי באנחה. “עדלאידע. דיזינגוף רוכב על סוס. אגדתי. נשפי מסכות –”
“לא,” אמר האיש. “לפני זה.”
“ילדים ברחובות. ר-ר-ר. רעשנים אזני המן,” אמרתי.
“שמע, בחור,” אמר האיש בשקט. “אתה לא תצליח להפסיק אותי. את הסיפור תשמע, אם תאבה ואם תמאן, ולכן מוטב לך שתבלום את לועך ותקשיב בדממה.”
המתין האיש קמעא. כשראה כי אין אני אומר לחזור ולהפריע לו, שקע בכורסתו בנחת ועצם את עיניו. דימיתי כי נרדם, אבל הנה פצה את פיו ואמר:
פורים לפנים (סיפר סבא של גאגא) לא כפורים היום. היום אתם משלמים לבדחנים ולמוקיונים ולנגנים ולזמרים ולפזמונרים כדי שיעשו לכם מצב רוח. אז היינו עושים פורים לעצמנו. אנחנו הבדחנים ואנחנו המתבדחים בנת?
אצלנו במושבה אף לא היו בדחנים מקצועיים, אלא אם הזדמן אלינו שושט עם דב או עם קוף. היו כמובן איציק-ליב הגוזמאי והרשל שלימד את יא-כסיל החייט לרכב על מטאטא. אבל הם לא היו מקצועניים אלא חובבים, כמו כולנו.
וערב אחד, כשהיה קר ולח, ואנחנו משחקים בקלפים על כוס משקה ומליח, החלטנו לעשות הצגה, לכבוד פורים.
תוכן ההצגה היה בערך מה שכתוב במגלת אסתר. אמנם בתוספת כמה רמזים על נוטקה אדום-הקרקפת ועל נחמה אשת לייבל ועל יודה ועל מעשיו הטובים בעסקי ציבור וכן על אלקה ועל הלביבות שטיגנה בשמן קיק. אבל כל השאר, חוץ מהציונות, היה בערך לפי ההיסטוריה, כמו שארע בשושן הבירה.
המחברים היינו כולנו. הבמאים היינו כולנו השחקנים היינו כולנו המנהל הייתי אני.
כי אני אז מורה הכפר. כן, כן. באותם הימים עוד הייתי מורה. רק אחרי כן נעשיתי, בעוונותינו הרבים ובדרבונה של זוגתי, לאיש עשיר וקרח. כפי שאתה רואה אותי היום. אז עוד הייתי מורה, לבוש רובשקה וענוד בלורית. כמורה הכפר מוניתי – אכס אופיציו – מנהל הבמה.
ובכן, איש צעיר, אם פעם יעלה בדעתך לבחור לך מקצוע, מלבד החיזור אחרי נכדתי, אל תבחר באומנות זאת של הנהלת במה. מוטב לגור בגוב אריות, מוטב לנקות ביבים, מוטב להכנס למפלגה – ורק לא לנהל במה.
כי שחקנים, גם חובבים שבחובבים, לפני שהם שחקנים הם קאפריזיים. כך הם נעשים אמנים.
אחרי שכבר צרפנו את האנסאמבל, קפץ עלינו ענין אסתר המלכה. ינטה, המכונה ז’אנט, היתה לכל הדעות, וביחוד לדעתו של אלי-עקום, היפהפיה המקומית, ומשום כך ראויה היתה שיימסר לה תפקיד אסתר המלכה. אבל דוקא שבועיים לפני ההצגה בטל השידוך בינה לבין אלי-עקום, כי אמו של אלי-עקום, חנה החנוונית, שמעה מפי פייגה הצדקנית כי היא, פייגה, במו אזניה שמעה מפי מישהו כי ז’אנט זאת המכונה ינטה מתירה למושו בן הרוקח למעוך אותה יותר מהמקובל.
ואלי-עקום היה אחשורוש שלנו. לא היה לנו טפש גדול ממנו. ובכן רואה אתה? כל האנסאמבל עמד להתפורר. למזלנו הוחלט, אחרי ויכוחים סוערים, כי גם מרים אינה מכוערת, ומלבד זה יש לה מעלה גדולה: היא ירקרקת. וכך נמסר תפקיד אסתר המלכה למרים. אלי-עקום עוד הגדיל עשות: בכל מקום שהיה כתוב ברפליקה “ושתי” סיכל לשונו ואמר ז’אנט. ומכן אתה למד כמה מסוכן להתעסק עם טפשים.
אבל התקלה הגדולה, או כמו שאתם אומרים היום בלשונכם הפנצ’ר הגדול, קרתה בענין סוסו של אחשורוש.
באחת המערכות של המחזה, דומני הששית או השביעית (כל המחזה הכיל תריסר מערכות) צריך היה מרדכי היהודי לרכב על סוסו של המלך. ומכאן החלו הסוס בועטים. כן כמובן. הסוס היו רבים. שנים בעצם. מוטקה הסוציאליסט וראובן אז-מה.
ראובן היה צריך להיות ראש הסוס ומוטקה אחוריו. מרדכי היהודי, היינו מושו בן הרוקח, צריך היה לרכב על גבו של הסוס, כלומר על גבו של מוטקה האוחז במותניו של ראובן. הכל הלך כשורה בחזרות הראשונות עד – כפי שאמרתי לך – שהתחילו הסוס בועטים. מוטקה הסוציאליסט זכר פתאום כי הוא הנושא על גבו את מושו (כשלושים רוטל), והוא העושה את כל המלאכה, ובכל זאת פני הסוס כפני ראובן, וראובן הוא שיקבל את מחיאות הכפיים, וזה ניצול קאפיטאליסטי מחפיר. ומה אביו השיכור של ראובן אז-מה מיוחס מאביו של מוטקה, שיהיה מוטקה מצמד את חוטמו לאחוריו של ראובן?
על הסוס לא יכלנו לוותר. ראשית, כבר הוכן לו האיפור (עשוי שקים), ושנית: הוא היה מבדח מאד. הרפליקה של הסוס הכילה את הפזמון
הראש: אם רוכב הוא המלך
ואם מרדכי
כל כבודם בישבן
שיושבים הם עלי
האחורים: סוס עומד על האבוס
הוא עושה את הטיפוס
אל תגיד לי מי הוא מה
העיקר היא הבהמה
וכן הלאה. (דרך אגב, אני הוא שחיברתי את הפזמון). ובאותה שעה רוקד הסוס בכל ארבע כרעיו – עד כדי להצחיק מתים.
ואחורי הסוס הכריזו שביתה. מה אומר לך? המצב היה ממש קריטי. בלית ברירה הסכמתי אני לבוא במקומו של מוטקה, ואותו עשינו התך או חרבונה. או שמא הגי? על כל פנים, אחד הסריסים.
יכלתי לספר לך איך עשינו את האיפור, מפקקים שרופים ומפאתה הנכרית של פייגה הצדקנית ומשאר מקורות. אין אני רוצה להתפאר לפניך, אבל ברי לי כי ששון הבירה המקורית היתה חוורת לעומתנו. השחקנים ידעו כלם מה עליהם לומר ומתי, וההצגה היתה מוכנה.
ובפורים היתה ההצגה, בבית העם. דמי כניסה שני בישליקים (לשורות הראשונות) ובישליק. ההכנסה לטובת משהו. דומני בית הספר או בית המרחץ.
אחר כך הגידו לי אפילו אנשים כנים כי היה נהדר. האולם והבמה היו מקשה אחת, חוויה משותפת. אם התבלבל שחקן ושכח מה עליו לומר או לעשות, מיד נמצאו מתנדבים מן הקהל לעוץ או ללחוש לו. כי הוברר שחרף כל הסודיות שנהגנו בה בעת החזרות, חוץ מתינוקות שבעריסה כבר ידע כל הכפר את ההצגה על פה.
הגיע תורי לעלות על הבמה. נכנסתי לתוך השקים, אחזתי במותני ראובן, ופסעתי מעדנות אחריו, כשעל גבי אני נושא של שלושים הרוטלים של מושו בן הרוקח. הקהל קיבל את פנינו בהתלהבות עצומה. המן האגגי השתחוה, ונחל שריקות בוז. זרש יצאה כמו ג’ולייטה אל המעקה והריקה על המן גרף, ואיש לא התפעל. מרדכי היהודי נפנף בכובעו (עשוי ניר אדום) ועורר קריאות לעג. כי קצרה רוח הצופים.
“הסוס! הסוס” צוח הקהל. “שיזמר! שירקוד!”
זאת היתה הצלחה עצומה. “עוד פעם”, ו“עוד פעם!”. האנשים כבר לא צחקו אלא עילעו ונחנקו בצהלה.
באותם הימים הייתי צעיר גברתן, בעל קומה ורוחב. אבל שלושים רוטל הם בכל זאת שלושים רוטל, ואני כפיף. גבי כאב. חשתי כי הנה-הנה אכרע תחתי. בלי משים הזדקפתי מלוא קומתי, ויישרתי את גבי הכואב.
מושו בן הרוקח החליק מגבי ותפס בשערות ראובן, אבל ראובן עצמו התנופף באויר, תלוי מראשי, ואני נושא את שניהם מפרפרים, עד שנקרעו תפרי השק, והם צנחו לקרשים בקול חבטה עצום.
דעת הקהל קיבלה את התקרית במחיאות כפיים סוערות. הנה ההפתעה שהכינו השחקנים בסתר! “בראבו!” צעקו לי. מושו וראובן הסתלקו צולעים ומוכים, ואני הוספתי לפזמן ולכרכר לבדי.
כי אני לא התבלבלתי כלל, ביחוד מאחר שראיתי בשורה השניה את ז’אנט, ומלבד זה היה לי מה שקוראים חוש התמצאות.
אבל כעבור כמה חדשים כשנשאתי את ז’אנט, המכונה ינטה, לאשה, התחילו הולכי רכיל להתלחש כי בכוונה עשיתי זאת, כדי לנקום במושו בן הרוקח על שהיה משלח בה את כפותיו.
מכל מקום הודתה ז’אנט אחר כך כי מן הרגע שראתה אותי על הבמה נושא עלי את השנים האלה, התאהבה בי לנצח, ואת אלי-עקום מעולם לא סבלה, לא אותו ולא את אמו ולא את אביו ולא את ממונם. ובכלל אתו זה היה רק סתם. נערה מענינת ינטה. במשך השנים כבר הספקתי להכיר אותה קצת. כן, זאת סבתא של גאגא. אבל מאז כבר לימדתי אותה לבשל.
וזה איש צעיר, המעשה בסוסו של המלך אחשורוש. ועתה רואה אני כי גאגא טרם סיימה את הטואלטה שלה. כל הנשים במשפחה זאת הן כאלה. ובכן הנני ואספר לך בינתיים את המעשה בכלבו של הדוקטור בורדקוש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.