קיבלתי מכתב מעורך-דין. שמתיו באיזה מקום, ובאמת חשבתי לקרוא בו אחרי שנת הצהרים, אבל כשקמתי שכחתי, וכשזכרתי כבר לא היה. כנראה לקחוהו הילדים כדי לקשטו בציורים. ילדי אוהבים לצייר. יאריכו ימים.
אחרי כמה שבועות קיבלתי מכתב מעורך-דין. כנראה אותו עורך-דין. הילדים לא היו בבית, ובכן קראתי בו. אותו ברנש התרה בי בלי נימוס רב ובסגנון של בור גמור כי אשלם 672 ל"י; לפי פרוט, בעד מכות שהכיתי מישהו בתאריך מסוים.
זכרתי את המכות. הן לא היו שוות 672 ל"י. הכיתי בן-חיל אחד שצרח לתוך אזני. כנראה התכוון לדבר אל מישהי שמעבר לרחוב, ואני עברתי בתוך קו הקול, אבל במקרה צרח לתוך אזני השמאלית, והיא כואבת בגלל ההתפוצצויות שבטלפון, ובכן סטרתי לו על לחיו. כשהתאושש, רץ אלי ובעט בי, ואני פניתי והרגעתיו. משסיימתי את ההרגעה היה על פניו דם, ולא ידעתי אם מחטמו או מפיו. על כל פנים סוף סוף נרגע ויכלתי ללכת לדרכי.
ובשביל זה לשלם 672 ל“י! לכל היותר היה התענוג שוה 12 ל”י.
הלכתי למשרדו של אותו עורך-דין, ואמרתי לעלמה שישבה שם כי רצוני לדבר אתו. ביקשה ממני שאחכה. חביבה מאוד. ישבתי וניהלתי אתה פלירט, וכבר כמעט הגענו לפגישה, והנה היא אומרת לי: “מר חראמי מחכה לך.”
נכנסתי לחדרו.
“שלום מר איתן,” הוא אומר לי. “הואל נא לשבת. באת אלי בענין–”
ישבתי ואמרתי: “לא איתן. אני מידד. זה בענין המכות.”
“ודאי, ודאי,” אמר. “ובכן, מר מדן, אני רואה כי אותו ברנש מסרב לענות על המכתבים.” הוא הסתכל בפיסת ניר. הצצתי וראיתי כי היא אתראה מפקיד השומה. “אמרתי לך כי אין לנו סיכויים רבים. כנראה נועץ בעורך-דין. הבט: אותו שלגר אמנם הכה אותך קצת, וזה בהחלט לא יפה, אבל ביננו, הרי אתה הוא שתקפת אותו. אל תדבר כשאני מדבר. אין לי פנאי. ובכן, עד כמה שאני זוכר, צעקת לתוך אזנו, בכוונה או שלא בכוונה. את זאת לא היה צריך לנחש. ומה כל הנזק שהזיק לך? אין מכירים עליך כלום. הרי למעשה לא הפסדת אף יום עבודה אחד, והטיפול הרפואי לא עלה לך גם פרוטה אחת, המשטרה סרבה להתערב, והמשפט עלול להמשך שנים, ובכן–”
“רגע אחד,” אמרתי.
הבט מר גדגד, אין לי פנאי –"
“מה דעתך על זה שנחדל מכל הענין?” שאלתי.
“אתה מוותר?”
“אני?” אמרתי. “בהחלט. קצת דשתי את בשרו, ונדמה לי כי בזה חסל הענין.”
“נו,” אמר עורך-הדין, “אם כך, תן לי חמישים לירה ואסגור את התיק.”
“חמישים לירה?” אמרתי. “בגלל מה?”
“שכר טרחתי.”
“את שכר טרחתך תקבל ממי שהטריח אותך,” אמרתי “לא ממני.”
הוא הביט בי תמה. “ומי אתה?” שאל.
“אני מידד.” הראיתי לו את המכתב.
“אה, זה אתה?” הוא צחק צחוק לבבי. “ו, ודאי ודאי. מה שלומך? שב. שב. אתה יודע, אשתי מכירה את אשתך. מדוע אינכם באים אלינו לפעמים? ובכן באת אלי כדי לשלם – רגע – רחל, הביאי לי את התיק שבשתא נגד שיף. אתה מבין שכדאי לך יותר לשלם ולא ללכת למשפט. ובכן, 672 ל”י. אין זה הרבה. אתה ידוע הקזת דמו של המסכן. אני מבין שרגזת, אבל עד כדי כך! יש תעודה מרופא וכן ביטול עבודה. בית המשפט עלול לראות את המעשה בעין רעה מאוד. אתה מבין הקזת דם!"
“אבל,” אמרתי, זה עתה שמעתי ממך נימוקים משכנעים מאוד נגד תשלום."
“אה,” אמר עורך-הדין. “סלח לי על הערתי, אבל אדוני, אין זה מנומס להקשיב לשיחות שלא נועדו לך. ובכן, אתה משלם או לא? שים לב: אין אני רוצה לאיים עליך, אבל זה עלול לעלות לך ביוקר. מוטב שתסדר את זה בלי משפט.”
“מה שם העלמה שבחוץ?” שאלתי.
“אילנה,” אמר. “מה יש?”
“היא נשואה?”
“חס ושלום,” אמר.
“תודה לך,” אמרתי. “שלום.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.