בית המשפט המחוזי. נשיא בית-המשפט הציץ בנאשם מעבר למשקפיו. המשפט הוא: התביעה הכללית נגד איציג סימפרופולסקי.

נקראה ההאשמה.

" הנך נאשם כי, בניגוד לסעיף 214, סעיף קטן ח'. מפקודת החוק הפלילי, 1936, הרגת בלי כוונה תחילה, ביום 24 באוגוסט שנת 1952, את האנשים והנשים הרשומים להלן, היינו: את פרשנדתא ואת דלפון ואת אספתא – סליחה – את רב-סרן יואחים שוט ואת רב-סרן איזי עסוקמאוד ואת סרן חביב חבית ואת סגן אלה לבבית ואת סמלת זהבה חומד ואת רב-טוראית שושנה בובה ואת טוראי ראשון גרשון אדלר. המודה אתה?"

הנאשם, איש ממושקף ולבלרי, רזה ועגום-עינים, לא פרץ בבכי. הוא גם לא הניד עפעף. “אני מודה,” אמר בשקט, כאומר: “השעה אחת עשרה לפני הצהרים.”

“וגם אנחנו מודים – לנאשם,” נשמעו קריאות מהאולם.

“שקט!” גער נשיא בית-הדין. “היודע אתה מי הם הקוראים מהאולם?” שאל את הנאשם.

“ודאי חברי מהגדוד,” אמר הנאשם, כמו ציפה לתודתם.

“מאחר והנאשם מודה בהאשמה,” אמר פרקליט המחוז, “מוותרת תביעה על כל עדיה, חוץ מהנאשם עצמו.”

בשקט רב, כמעט בלי ז’סטה (חוץ מגירוש-זבוב) סיפר הנאשם לבית-הדין מה הניעו לאותו קטל סיטוני, באותו יום פאטאלי, ה-24 באוגוסט 1952.

*

כשבועים לפני כן (סיפר הנאשם) נשאתי אשה. הנה היא פה באולם. בבקשה, כבוד בית-הדין אינני משקר. זאת היא, אשתי. כבוד נשיא בית-הדין מתבקש לא לקרוץ לה בעינו. גם כך גנדרנית היא. ובכן, היה טקס ככל הטכסים. ואין צורך לפרט. ורק משה שתה קצת יותר מהראוי. כן, אבל סלחתי לו. חזרנו מהרבנות אל חדרי, ומה אני מוצא? אני מוצא הודעה כי עלי ללכת אל משרד הדואר ברחוב ביאליק ולקבל צרור-דואר רשום. חשבתי: מתנת נישואים. לולא חשבתי כך, לא הייתי הולך, כבוד השופט. בשום אופן לא. אני יודע מה הם מכתבים רשומים והודעות מעורכי-דין ומבאנקים וממשרד מס-ההכנסה. על כאלה אני מוותר. על כל פנים ביום חתונתי. אבל חשבתי: מתנת נישואים. אולי אחד החברים נעשה פתאום נדיב. הלכתי שם. ומה נתנו לי בבית-בדואר במקום מתנת נישואים? את זה נתנו לי, כבוד בית-הדין. את זה (הנאשם מצביע על מוצג אלף). הזמנה להתיצב לעתודות, בעוד שלושה שבועות, לעשרים ואחד יום. אמרתי לפקיד הדאר: “זה לא יתכן.” אמר לי הפקיד “מדוע?” אמרתי לו: "היום נשאתי אשה. אמר לי הפקיד “נבזות”. במחילת כבוד השופטים, כך אמר לי הפקיד.

וכך אמרה גם אשתי. כלומר: כשנודע לה מה היה אותו צרור-דואר רשום ולמה רצתי ביום חתונתי, בעצם חום היום. ועוד אמרה – כי לאמור היא יודעת. היא אמרה כי אם אצא לעתודות שלושה שבועות לאחר נישואינו, אצטרך בשובי לשאת אותה מחדש. עם כל החיזור. כי אם אצא לעתודות בעוד שלושה שבועות, לא אהיה שונה בעיניה מכל האחרים, כמו לא היתה חתונה. וגם, אמרה אשתי, אם ישפשפו אותי בעתודות, יש חשש גדול כי לא יישאר ממני אלא דחליל, ולא אמצא חן בעיניה, כי אין היא אוהבת גברים משופשפים, ולא תרצה בי.

ראיתי שהיא מדברת ברצינות. מיד רצתי, בעצם יום חתונתי, למשרד הגדוד. זה לא רחוק. אלא שאין לשם אוטובוס, וצריך ללכת שעה ברגל, כשחם. הפקיד הגדודי אמר לי כי בעניני דחיות מטפל רק משרד מיפקדת הגדודים. הלכתי אל משרד מיפקדת הגדודים. הפקידה ששם אמרה לי כי בעניני דחיות מטפל רק משרד הגדוד. ובכלל איך אני מעז לפנות מעבר למפקדי. הפקיד במשרד הגדוד אמר לי כי מוטב שאפנה אל מפקד-הגדוד. שאלתי איה מפקד-הגדוד, והפקיד השיב לי: “בקורס, ויחזור בעוד חודש. כבר כמה שנים הוא בקורס, ותמיד אומרים שישוב בעוד חודש.” הוא עלם נחמד, הפקיד הגדודי.

ובכן הלכתי את מפקד המחלקה שלי. הלכתי אליו כמה פעמים עד שמצאתיו. הוא איש נחמד, המם-מם שלי. תמיד מוכן לעזור. הוא אמר לי לפנות את מפקד הפלוגה, אבל את כתובתו של המם-פא שכח. הלכתי למשרד הגדוד, והפקיד ששם נתן לי את הכתובת, והלכתי אל המם-פא שלי. הלכתי אליו כמה פעמים, עד שמצאתיו. והוא יעץ לי לכתוב מכתב בכתב נקי, והבאתי לו. אמר לי המם-פא: “אני עצמי אסדר לך.” הוא באמת איש טוב. הלכתי הביתה וחיכיתי.

רצתה אשתי לנסוע לירח-דבש. רק לכמה ימים, כי אין לנו כסף הרבה. אבל לבדה לא רצתה לנסוע, כי אין זה מקובל שתצא אשה לירח-דבש בלי איזה בעל כלשהו, ואני לא יכלתי לנסוע אתה, כי חכיתי למכתב, ובין החברים לא נמצא מתנדב. חכיתי, ועוד חיכיתי.

עד שאמרה אשתי: “הגיע עת שנסדר לנו דירה. ברווקיה שלך לא אוכל לגור.” הנה היא באולם, כבוד השופטים. אינני משקר. ואני אמרתי “ואם אצטרך ללכת לעתודות? אולי אשוב ולא אצטרך לדירה בכלל?” אמרה אשתי: “ובכן, מדוע אתה יושב תחתיך – במחילת כבוד כל חברי בית-הדין – מדוע אין אתה הולך לברר מה קרה שם לבקשתך?”

הלכתי למשרד הגדוד. אמר לי גרשון, זה הפקיד הגדודי, העלם הנחמד, שהמם-פא שלי, זה האיזי הנחמד, עשה כאשר הבטיח לי, אבל עוד אין תשובה.

הלכתי הביתה. חכיתי עוד כמה ימים. אמרה לי אשתי: “ומתי כבר נתחיל לסדר את הדירה?”

הלכתי עוד פעם אל משרד הגדוד. אמר לי גרשון, זה הפקיד הגדודי, העלם הנחמד, שהמכתב נמסר, אבל תשובה אין, ושסבתו היתה בצ’כיה. הלכתי למיפקדת הגדודים. אמרה לי אלה, שהיא הפקידה שם, ועלמה נחמדה, כי זה אי אפשר. כי שם, אצלם, בכלל לא נשאר כלום, ושהמחת"ר לא שלח מספר מספיק של חוברות “במחנה”. הלכתי אל גרשון. אמר לי גרשון: “מה היא מקשקשת? או שזה אצלה או שזה אצל איזי אמור לה שתחפש.” הלכתי אל אלה. אמרה לי “הבא את גרשון.” הבאתי את גרשון. והם שאלו, זה את זו וזו את זה: “מה העין פה?” ואז אמרה שמפקד הגדודים איננו. הלך לישיבה.

בינתים כבר היה מאוחר. הלכתי לעבודה, וקיבלתי חרבון. למחרת השכמתי למשרד הגדודים והם ביקשוני לחכות. שעתים היו עסוקים מאוד, כי המספרים לא התאימו, וגם רצו לספר בדיחות. דוקא בדיחות נחמדות, אם כי קצת מפולפלות, כבוד השופטים. למשל – כן, כבוד השופט אין צורך. ואז אמרו לי לבוא אחרי הצהרים. באתי אחרי הצהרים, והנה אין אלה ואין מפקד הגדודים. חכיתי וחכיתי, עד שבא רב-סרן ספחת נכנסתי אליו, והוא שלחני אל סמלת זהבה. הסמלת זהבה שלחתני אל רב-טוראית שושנה. הרב-טוראית שושנה שלחתני אל רב-סרן יואחים. הרב-סרן יואחים שלחני לעזאזל. עזאזל שלחני אל סגן לבבית. הסגן לבבית שלחתני אל רב-סרן איזי. הרב-סרן איזי היה צריך ללכת למשפט, ולכן שלחני אל רב-סרן ספחת. הרב-סרן ספחת שלחני אל הסרן חבית. הסרן חבית אמר לי שאבוא מחר.

למחרת אמרה לי אלה – היא עלמה נחמדה – כי קרוב לודאי שאבדה בקשתי, ולכן מוטב שאכתוב חדשה. אבל בין כה ובין כה כבר אין זמן לטפל בה, כי בעוד כמה ימים עלי לצאת, וקשה לעשות סידורים ברגע האחרון.

“ואז כעסת?” שאל הסניגור את הנאשם.

“לא. לא כעסתי. וכי על מי עלי לכעוס? כולם היו אנשים נחמדים,” אמר הנאשם.

“אבל עשית משהו,” אמר הקטיגור.

“כן,” אמר הנאשם. "הרגתי את כולם. אבל בלי כעס אינני רגזן.

*

נשיא בית-הדין המחוזי הציץ בנאשם מעבר למשקפיו. הנאשם עמד על רגליו לקריאת גזר-הדין, והוא שלוו, ומבטו שלוו, ושפתיו אינן זעות בתפילה חרישית, ואין ברכיו פקות מאימת הדין. אין ספק הוא השלים עם גורלו יבוא אשר יבוא.

“הפעם,” אמר נשיא בית-הדין, “לא החמרנו בעונשך. הפעם נסתפק באזהרה חמורה. אבל להבא, ראה: הזהרתיך! צפוי לך עונש חמור יותר, אלי אפילו קנס כספי, מלבד ערבות עצמית להתנהגות טובה. אין בית-הדין יכול להרשות מעשים כמעשיך, כי גרמת טרחה לעובדי הנקיון של העיריה, ועליך כאזרח נאמן להוקיר את עבודתם של פועלי הנקיון, ולא להעמיס על עצלנים מסכנים אלה פגרים נוספים בימי החום”

נשיא בית-הדין המחוזי הציץ בתובע מעבר למשקפיו. “ואני רוצה להעיר לתביעה הכללית,” אמר הנשיא, “כי לעבירות קלות כאלה קבע המחוקק ערכאות אחרות במערכת בתי-הדין בישראל. בית משפט זה עמוס עבודה גם בלאו הכי. היום לא הספקתי לשתות את התה-עם-עוגות שלי ולשוחח עם בתי בטלפון. אם רוצה הפרקליט המחוזי לעשות רושם ושיכתבו עליו בעתונים, עליו למצוא עבירות חמורות יותר לענינים של שטות יש בית-משפט השלום.”