הענין הרב אשר לנו בקלוזנר, הוא: שאינו איש-מדע בלבד, אם כי מקצועו הוא המחקר, – הואיל והוא משועבד לאידיאה, שלפיה מכוונת דרכו תמיד. כאן אין “מחקר לשם מחקר”, כדוגמת “אמנות לשם אמנות”, – כי יוסף קלוזנר הוא כלי-שרת למגמה נפשית. לפיכך, גם בשעה שהוא משתמש בכל מכשירי העיון וההגיון, – האוקטבה של סגנונו גבוהה מכפי הנוסח המדעי, ונימה של חזון מנהמת תמיד מבין שורותיו. הפתוֹס הקלוזנרי – אלמנט שקנה לו מקום בספרותנו – הרווח בכל כתביו יוודע לקוראיו בין השטין. לקלוזנר הספרות, בהיקף כולל, יקרה לאין ערוך מהענף הבודד: מדע. ובזה צוּינה מהות אישיותו, וזה חותמו. ומובטחני שלא תחשב לו לפרופיסור קלוזנר לפחיתות-כבוד להמנות עם הסופרים מסוגם של שד“ל וסמולנסקין, שהיו בעלי שיטות מיוחדות בתורת-הלאומיות, אלא שהחיות שבנפשם הכריעה אצלם את היובש המדעי. משום כך, למרות שריונו המדעי תמיד, אין גופו מהודק כלל. אינו חושש לחזרות ולהסברות. מפני שהוא מכוון את פניו כלפי הקהל הקורא, ולא לחוג מוגבל של אנשי-מדע. הספרות היא לו הקנין הנערץ ביותר בערכי-האומה (באיזה רטט-קדושה עומד הוא עוד היום, בן הששים, לפני כמה חזיונות ספרות ואישים-סופרים!). לה נשבע אמונים עוד בילדותו, להיות לה עבד לצמיתות. “ציון למשורר יהודה גורדון” (את ליב, השם הז’רגוני, השמיט כבר אז), היתה עבודתו הראשונה, או מן הראשונות. מחברתו זו, יותר משיש בה הערכה בקרתית, יש בה למוד סנגוריה על הענק הספרותי בדורו, שנתן מקום לחשדות, ביחסיו ללאומיות. קלוזנר מוכרח היה, על-פי מהות נפשו, לנקותו מחשדות אלה, כי אהבת הספרות התמה שלו לא יכלה להשלים עם אפשרות שלילית כזו, אף כי באמנה המשכיל שביל”ג גדול היה לאין-ערוך מהלאומי שבו. הלאומיות בזמן ההוא היתה הד ענות חלושה לעומת השקפת-עולמו ההשכלתית, שהיה מעצבה ומבססה באמצעי פיוט נמרצים. לא כל סופר עברי הוא “לאומי” עד כדי שה“לאומיות” תניע את יצירתו. כבר נזדמן לי לספר, כיצד נכוה פעם דוד פרישמן בשעת בקורו בארץ מדבריו של אכר אחד, שהטיח בפניו בשל היותו אנטיציוני. פרישמן החוויר מהתרגשות וצווח: “סופר עברי הנותן את דם-התמצית שלו לספרות עמו, הוא אנטיציוני?!” ואכן צדק פרישמן בהתרגשותו. הכנוי “אנטיציוני” לסופר עברי בודאי הגדרה מוטעית היא. אולם עובדה היא, שפרישמן לא הוצעד ביצירתו בכוח האידיאל הציוני. גם יל"ג לא רעה בשדה זה, ופרישמן היה במובן זה תלמידו הותיק. אולם קלוזנר נמצא מלכתחילה בשטח-יצירה שונה משלהם. עוד בעלומיו שרה עליו האידיאל הזה, ומבלי-משים התחיל לארות “פרחי-תחיה” בשדה-היצירה של גדול-היוצרים שבתקופתו. כי רק באזור הלאומיות וחיבת-ציון נמצא האויר לנשימתו. במחברת ילדותית זו גלומה כבר עצמיותו של קלוזנר מראשה ועד סופה. תכהית-תכונתו נגולה שם מאליה לעינינו. לפנינו מתיצב הטיפוס של הסופר-הציוני, שכל מעשיו והליכותיו נחתכים לפי מזג מהותי זה, ללא שנוי ותמורה.

מה תבואתו של קלוזנר, שיהא תורם ממנה לתנועת התחיה? כמובן – ספרות. בה הוא בן-בית, היא הגיגיו יומם ולילה, אותה יאהב יותר מכל, והיא לו חזות-הכל. וכה ניתך שפע של יצירה ממקורו הברוך, ובמקצועות שונים: בקורת, פובליציסטיקה, פילוסופיה והיסטוריה. דרך-כתיבתו היא הדרך הרחבה והארוכה. רחוק הוא מצמצום ומקמוץ. רב לו רב, ממה שאגר בחוץ ומה שיָקַר מתוך מעינו פנימה. מהרגע הראשון הוא נראה כפופולריזטור. גם בנושאים דקי-העיון שואף הוא לברור וללבון. עמעום, טשטוש, רמזים וכוונים לא יגרוס. על-כן לא ירתע מפני חידושים בשפה, ולא ילא לחטט במכמני-לשון כדי לשמש את צורך הזמן. הוא נתן את ידו בהתלהבות לאליעזר בן-יהודה לשם-הרחבת הלשון, וכן כפ פנה בספרות שיש בה משום תחיה מוצאת בו עוזר נאמן. מיד בהופעתו נתגלה בו הסופר רחב-הנפש. מצד אחד מוצא הוא יניקה באחד-העם. מורשה-היהדות, שמפתחות אוצרות-תרבותנו הופקדו בידו, ומצד שני הוא קולט גם גרעיני-המרד של ברדיצ’בסקי, וגם יונותו של חברו טשרניחובסקי הכתה בו שת שרשיה העמוקים. כל יסודות-הנגוד הללו לא התבוללו בתוכו כמין ערב-רב, כסברת ברדיצ’בסקי (מתוך נקודת-ראיה אישית וחד-צדדית), אלא הגיעו בו לידי מזיגה נאה, והם הם המהוים את פרצופו הספרותי המיוחד במינו. כה גמלה בקרבו המחשבה על יהדות-ואנושיות, שבאה לבטוי לא רק בספרו הנושא שם זה, אלא היא עוברת כחוט-השני בעל מערכת יצירתו מאז ועד היום. לא ארכו הימים, וקלוזנר נעשה לאחד מעמודי הספרות, ואחד-העם עשהו לאחד מאבני-הפנה של “השלח”. וכשהסתלק אחד-העם מעריכתו, לא נמצא לו באותה שעה סופר מוכשר מקלוזנר להעמידו ליד הגה הספרות, והוא סמך את ידו עליו באמון גמור. ואמנם קלוזנר מלא את שליחותו כהוגן, אף כי לא תמיד ברוחו של אחד העם. ניתנה לו בזה ההזדמנות לתת באור חי להשקפתו היהודית-האנושית, והוא הרחיב את גבולות יפיפותו של יפת, ןעל ידי כך הרחיב שטח הספרות-היפה בכלל. כי הוא גרס חופש-יצירה ושחרורה מעול-היהדות. ברחשו אמון לדור-היוצרים הצעיר ובטפלו בהם מאהבה, הורגש ריח-אביב בכרכי-“השלח” הראשונים בעריכתו של קלוזנר. ודבר זה לא ישכח לו גם בהחליף משמרות ובהמיר טעם.

ספרים רבים במקצועות מרובים כתב קלוזנר. בפריו מגיעים לעשרות ומאמריו למאות. הערכה מפורטת של יצרת קלוזנר צריכה, בלי ספק, ספר שלם רב-דפים. אני רוצה לתת רק הד מה של רשמים ההומים בי למקרא חלק מזער מספריו, שעיינתי בהם בימים האלה.

יש מונים את קלוזנר בהבלטת ערכו מדעת, בהפרזה יתרה באצבע על שפע יצירתו – יתכן שקלוזנר נכנס בזה, באמת, קצת לתחום מעריכיו. אבל חסרון קטן זה אינו עלול להטיל פגם בספריו הרחבים כערבות רחבות-אפקים, המעוררים השתוממות והערצה לבקיאות היתרה, ליכולת הכתיבה, לפתוס-החיים, ופה ושם גם לחושו האינטואיטיבי. קלוזנר, יתכן לומר, זקוק למסגרת-הרומן הרחבה, במובן משאל. צורת-הנובילה המצומצמת, – שוב בהשאלה – לא תכלול את שפעת-החומר, המון הידיעות והמון רגשותיו הפורצים בסערה החוצה. כבר בעלומיו, בראשית דרכו, כללה בקורת אחת על מאספי “פרדס” ספר מלא. (“רוחות מנשבות”). זוהי מידתו. הוא נוצר לכתוב ספרים רבי-ההיקף, – כי יצר-ההענקה הסוכן בו, רב הוא מהכיל… תמיד יש לו הרבה לומר: בפה מלא. אמנם מתוך-כך אינו נקי מחזרות. אולם גם החזרות בעלות תכונות שונות הן. יש מהן שנשתרבבו במאמרים אחדים להערכת איזה סופר, שנכתבו לסרוגין בתקופות שונות, ונאספו יחד בספרו “יוצרים ובונים”, – החזרות הללו, שנבלעו במאמרים אגב כתיבה חדשה על נושא ישן, טעונות השמטה. ויש מהן שמותנות מטבע הענין הנידון, שיש בהן משום הדגשה ושנון לקורא, כאמצעי-בטוי של נואם. אף המאמר הבודד ב“יהדות ואנושיות”, שכל אחד הוא חטיבה בפני עצמה, אינו אלא חלק מאידיאה שלמה ומקיפה. ולשבחו יש להטעים: הוא, החוקר לתיאבון, אינו סובל קמיטת-מצח וישיבת “שבעה נקיים”, אלא פריקת החומר והכשרתו לקהל. ברור הרעיון ותועלת הקורא קודמים אצלו לכל דבר.

כשאנו צוללים בשפעת הספרים, שהיניקה רוחו לספרותנו, ואנו מתחקים אחרי מהותו המיוחדה, אנו מתחזקים בהכרתנו, כי קלוזנר הוא צמח תנועת תחיתנו (קרי: תנועת-התחיה בערגונה, ולא פרי התחיה), שכל יצירתו הוצעדה, כאמור, בכח האידיאל הציוני וצרכיו: בנין הספרות, בנין השפה, מזיגת האנושיות ביהדות, גלוי היסודות ההירואיים בהיסטוריה שלנו בשבת עמנו על אדמתו, וחשיפת המקורות המשיחיים. תמיד ראינוהו כחסיד נלהב של אומתו, המזהיר, בטוח שזקנותה לא תבייש את ילדותה.¹

לכל אדם יש “חולשה” שלו לגבי דבר אחד, שהוא נמשך אחריו בכל ארחות חייו. יש שדבר זה מתעלם לעתים, אך תמיד הוא מבצבץ ונגלה ביתר עצמה ובכל מיני פתויי קסם. “חולשתו” של קלוזנר היא המשיחיות. לבב מי יערוג באינטנסיביות כזו לנושא-קסם זה, אם לא איש הכָמה תמיד לגאולה? משיח היה לכולנו הנוחם בצרותינו. במשאת-נפש זו מצאנו תגמול לכל פורענויותינו, לקלוזנר הרי זה הגיגו תמיד. “הרעיון המשיחי בישראל”, כבר שם החבור בלבד משרה רוח של חמימות, ושפע המקורות הזורמים ומפכים בצבעי-הקשת לעינינו מרוים את צמאון-הנשמה.

נעזה גדולה גלה קלוזנר, בהרימו בתנופה של גבורה נושא משיחי אחר: “ישו הנוצרי”. לבלי חת עבר את חתחתי הנושא המסוכן הזה. כי שוֵה-נפש לגמרי אין העברי יכול להיות ביחס לחזיון זה. מאז היותו, שזור היה גורלנו בחזיון זה לבלי הפרד. חרוק-שנים יחד עם רטט-רגש לא נדע כנוֹתו (על-כל-פנים רחוק הוא מהיות חיובי) מעורבים בו יחד. קלוזנר בודאי הגה בנושא זה עוד מילדותו. רבות בשנים עבד בספר זה, והוא יכנהו “עבודת חיי”. ואמנם שִקע בו קלוזנר באמת את מיטב חילו. משנה סדורה קב-ונקי, מדע אוביקטיבי עד תכלית; ועם זה לא תכחד הרגשת היהודי הטבעית, היונקת משתין של דורות. קלוזנר לא יכול לפסוח על גלוי זה שנבע מאומתנו, אף כי יודע הוא, כהיסטוריון ותיק, כל אשר עוללו לנו תוצאותיו, – כי סופר כקלוזנר לא יוַתר לעולם אף על נטף של גֶניוס שבאומתנו, מכל-שכן גלוי שעבר את סאת גאוננו. העולם ברובו השתעבד למאור-היהדות, שאותו איש גרר החוצה. קצת יוהרא על שכל זה ממעי היהדות יצא, לא לעבירה תחשב.

על כל פנים, רוגזם של שני הצדדים הקיצוניים מעיד כמאה עדים על מדעיותו ואוביקטיביותו של הספר. והספר גם מהצד הארדיכלי הוא מלאכת-מחשבת מופלאה.

כהיום, ביום-ההולדת הששים, יש לו יסוד לפרופיסור קלוזנר להיות שבע-נחת מעמל-ישרים גדוש במשך ארבעים שנה ומעלה, ללא הפסקה וללא מנוחה. מעטים יגעו ועמלו באופן נמרץ כמוהו, עמל ממושך כזה, אולם גם מתי-מספר זכו כמוהו לראות את האידיאלים שלהם מתגשמים ויוצאים לפועל, כמו שעלו במחשבה תחילה. רוח של אופטימיות שורה מאז ועד היום על יצירתו כולה של קלוזנר, וטעמה ונמוקה עמה. כי רשאי הוא באמת להיות מרוצה. הדרך ממחברתו “ציון למשורר”, הצנומה והדלה מאת Joseph Klausner באותיות לטיניות, עד לספרו “היסטוריה של הספרות העברית החדשה” מאת יוסף קלוזנר, פרופיסור באוניברסיטה העברית בירושלים, מעוטרת כבושי-רוח ונצחונות-גבורה. כי אכן מה שחזה בדמיונו קם ויהי: עם עברי דובר בלשונו, שוכן בארצו, והוא קלוזנר גופו משמש פרופיסור במכללה שבירושלים, בדיוק וממש כפי חזון-רוחו במעמקי נפשו לפני עשרות בשנים. אמנם הרבה תשוקות בודאי נתלבו שוב בהמשך הזמנים, והן עצורות כאש בעצמות, – כי במדה שאנו קרבים למחוז-חפצנו, המחוז הולך ומתרחק מאתנו; אך אין גם לפטור את ההישגים שמאחורינו בלא ברכה, בשעה שפנינו מועדות תמיד הלאה, קדימה.

מה טוב ומה נעים לראות בעולמנו תגמול על אידיאליזם ומסירות-נפש של עשרות בשנים. חזיון יקר-מציאות כזה משמש לנו פצוי-מה על אכזבות-חיים שהן מנות גורלנו ולחם חוקנו. יאה ביחוד גמול זה לקלוזנר ולרוחו האופטימית.