לדברי ההלל שהשמיעה עתונותנו אחרי מטתו של לזר, לאחר פטירתו, שהיה סופר עיוני, שכתב מאמרי-מדע חשובים (חיבר ביאורים ל“הושע” ו“קהלת”, וחבור גדול במקצוע ה“מדרש” עומד להתפרסם בהוצאת “דביר”); שהגיה אור על אלו פינות סמויות בהיסטוריה, וגם מבלשנות לא הניח את ידו (חיבר מלון עברי-גרמני בהשתתפותו של פרופ' ה. טורטשינר) – לדברי ההלל הללו רוצה אני להוסיף עוד שבח אחד, והוא נראה לי עיקר במהות אפיו, היינו: הוא היה בעצם יהודי גועש ורותח, שנחפה רק למראית-עין בקרום של מדעיות וחקרנות. הוא לא היה כלל וכלל טפוס של איש-מדע, המתנכר לחזיונות החיים המנסרים בחלל העולם, כי הוא היה קודם-כל איש קנאי לקניני אומתו, הדתיים והלאומיים כאחד. ביחוד תצוין זכותו הגדולה ב“חזית העברית”, שמרצו וקשיות-ערפו הגיעו בה לידי הבלטה. לאחר החורבן של “המגיד” ו“השבוע” של פוקס וגינציג, נסו כמה סופרים (ביניהם ג. בדר ומ. קליינמן) לחדש את היצירה באדמת גליציה ולא הצליחו – רק על “המצפה” של ש. מ. לזר לא צלח כל כלי-יוצר במשך הרבה שנים, ורק המלחמה העולמית כמעט הכריעתהו. כי דומה היה לזר לאותו החייל התורכי הבלתי-מנוצח, שהאצטומכא שלו הסתפקה בפסלתם של פירות וירקות. הוותורים והקרבנות של העורך לטובת “המצפה”, אין לשער ואין להעריך; רק בכחם של אידיאל גדול ואהבה בלי מצרים לוותר ויתורים כאלה.

האם “המצפה” נתן ספוק? הכדאי וראוי היה לבזבוז-כוחות הלזה? אמנם כשרונות גליציה ומדינת קיר“ה בכלל, הפליטו צלילים ראשונים בבימת מולדתם זו: א. צ. גרינברג, אשר ברש, ש. עגנון (טשאַשקעס), אביגדור פוירשטֵין ודב קמחי, אולם עם עשותם כנפים פרחו להם. אכן, הד הנוער הגליצאי המפרכס ג”כ לא חלחל באוירו. מחמת אדיקותו הדתית של עורך “המצפה” נקעה כמעט נפש-הנוער מעִמו. לעומת זה, נשתקפה ב“מצפה” שדרת-העם הענפה של המעמד הבינוני, בעל-הבית הגליצאי החנון והקנאי, הלאומי והדתי, שהיה חוט-השדרה של היהדות הגליצאית בתקופה ההיא, – שדרה זו נשתקפה ב“המצפה” ונתגלמה בעורכו במשמעה המלא. בעל-הבית הזה ציפה ויחל בכל ערב-שבת לכלי מבטאו; אולם לא תמיד גרם גם לבעל-הבית “עונג שבת”, מפאת “רוח התזזית” של עורכו שנָשבה תמיד לעברים שונים. כי ש. מ. לזר, למרות רוח-העממיות שבו ופשטות-סגנונו, היה כאמור קנאי ומורד, וחזיתו היתה פרוּצה לצדדים שונים.

ש. מ. לזר היה שייך בעצם למשפחת ה“בלתי-מרוצים”. נחת לא שבע מימיו. מלחמה היתה לו עם יהודי “מה יפית” מזה, ועם הלאומיים-המתבוללים מזה. הוא התריע על החיקוי התרבותי, על הטמיעה הספרותית, שהם לרועץ לקיום הויתנו הלאומית, העצמית. הוא לא גרס כאחד-העם “חיקוי של התחרות”, כי-אם היה תלמידם של י. מ. פינס וזאב יעבץ, השוללים כל מין חיקוי, ורק השכבות של מנהגי חיינו הן השתות והיסודות של הויתנו. מכאן התלקחה מלחמתו העצומה של לזר בש“י איש הורוויץ, בעל “העתיד”, מלחמה שנסתיימה במשפט פומבי, שהעטה בשעתו חרפה על שני הצדדים. מחמת קנאתו זו לקו של היהדות, לקו של “יבנה וחכמיה”, נמנע, למשל, מפרסם בעתונו ספורי-אהבה. כל גליון “המצפה” הביא מתחת לקו ספור, ואיני זוכר אחד שטיפל בנושא “האהבה”. “בחיי היהודים בזמן הזה אין האהבה תופשת המקום החשוב שהיא תופשת באחרים ושתפשה לפנים בישראל. היהודי בזמן הזה, – כמובן, אני מדבר ביהודי סתם, כי רק הוא קורא ספרותנו העברית, – צנוע הוא מאין כמוהו בכל אומה ולשון, ועניני אהבה בספרות הם אצלו דבר מוזר ואיום” (ממכתבו מלפני חצי יובל שנים). והנה קטע ממכתב אחר, שהוא עוד יותר אופייני לו: “דע לך, יקירי, כי גם אני איני איש צדיק כל-כך, גם אני איני חסיד ומדקדק במצוות, אבל יושר יש בי וכל מה שאני עושה הוא על-פי חשבון ושיקול-הדעת. אני פועל הרבה ב”המצפה” להיטיב את מדות היהודים מאהבתי את עמי, וחלילה לי לפעול לקלקל את מדותיהם. מהמתוקנים שבעמים עלינו ללמוד, אבל לא מהמקולקלים שבהם. אם גאוני עמים אחרים יבזבזו כשרונם לנתח את תאות המשגל, שהם קוראים לה בערמה “אהבה”, וגאוני היהודים בזבזו כשרונם לדברים רמים ונשאים – ממי עלינו ללמוד? כמובן, לא נוכל עוד לעסוק בפלפול על-דבר רמב“ם קשה ותוספות, כי-אם בענינים מועילים יותר. הפייטן הגאוני וכו' הוא טועה ומטעה אחרים. הוא מסית ומדיח, הוא מקלקל את מדות בני-הנעורים, קורע מתוך נפשם את מדות היהודים ונותן להם תמורתן מדות הצרפתים והרומיים רבותיהם, להוליכם לבאר שחת. אוי לנו מגאונים כאלה! לתמורה כזאת יקראו השוטים הנתעים בשוא ההתקדמות. אם זאת היא התקדמות, אז המקלעת החינאית טובה הימנה. בענין הזה, כלומר – בענין הכנסת טומאת הזנות והאהבה – כלומר “תאוה” – חפשית לעתון הנועד לצבור יהודי, אין אני נכרך כלל אחרי הקוראים. זוהי הכרתי. ואם אני נכרך אחרי הקוראים הוא רק בהתאפקי מעט במלחמתי נגד הבערות והשקר, נגד ה”נכדים" מתעי העם ועושקיהם, נגד המנהגים הנשחתים, נגד ראשי הקהל התקיפים, נגד העושקים וכל יתר רשעי עמנו מכל המינים, וגם נגד משחיתי המדות מתוך המשכילים הלאומיים. אבל בכל התאפקותי הלא פועל אני עוד יותר להביא תועלת לעמנו מכל העתונים העברים. שכל מגמתם היא לעשות את ישראל ככל העמים, זהו האידיאל האחד והיחיד ואינם שמים את לבם להאמת ההיסטורית, כי כל העמים אבד יאבדו באותן המדות, שמשכילנו הלאומיים רוצים לסגלן גם לישראל" גם-כן מתוך מכתב מלפני חצי יובל שנים).

כאן בפסת-אגרת זו, ניתנת לנו, בדרך אגב, במשפטים תמציתיים, מגמת כלי-מבטאו, ששוָה אותה לנגדו תמיד, בכל שנות עריכתו את “המצפה”. תעודת העתון, לטעמו, קודם-כל, לשקוד על תקנת הצבור, במובן הפרימיטיבי ביותר: תקון חיי יום-יום, מבחינה כלכלית ומוסרית. רק היא כדאית היתה וראויה, לפי מסבות תנאי ארצו ובהתאם לנטית-רוחו העצמית, לתת עליה את חייו לכתוב וכחות-כשרונותיו ההגונים.¹ כאמור, במכתבו הנ“ל, בודוי-מצפונו, נושא היה את פני קוראיו בהתאפקותו מעט במלחמתו, (רק מעט, כהודאת עצמו). אכן, לבו יסרהו על כך, שהרי מטבעו היה איש-המלחמה, וכלי-זינו החדים עליו נגד כל חזיונות הבערות ושקר. נגד פרנסי-קהל מסוג בעל-הטכסא של ר' מנדלא מו”ס; נגד אדמו“רים מתעי-העם; נגד המתבוללים המתנכרים לעמם, מטפוס “המֶשקה” מצוי בגלות גליציה. ולא חָס אפילו לפגוע קשה במשכילים הלאומיים, שנמנה גם הוא במדה ידועה בקהלם. “ובמדה שנתרבו “בתי-ספר” עברים ומדברי עברית כביכול, והסתדרויות עבריות כביכול וכביכול, שהם הם היו והנם עוד היום מקברי ההשכלה העברית, – – כי כל ההורים רואים באותם “בתי-ספר העברים” כביכול סורוגט בעד ה”חדר” והם יוצאים בהם ידי חובת למוד היהדות ומברכים “ברוך שפטרנו”, ועל כן עד היום הזה אי אפשר לעתון עברי להתקיים בכל אירופה".

איש-מלחמה זה חוֹנן בכחות-גברא חשובים, אולם מתוך מסבות הגורל ותנאי חייו לא הגיעו לפתוח ולשכלול, – אולם סמני גבורתו היו בולטים מפעם לפעם בהתאבקויותיו התדירות. עוד מבאבו לא יכול להשאר בספירה של קַטנות ובעוגה הצרה של הפרט. את מעט כספו שהיה לו אבד בהקדם, ככל האנשים מסוגו שחוּש-המסחר פגום בהם. מאז, בתקופה של עבודת-הספרות שלעמלק“פ, השליך את יהבו עליה, והיא פִרנסַתו בדחק. פוכס, עורל “המגיד” של אז, ספחו לעבודתו במערכת, שמלא אותה בדיקנות, באחריות ובכשרטו, אחריו החרה החזיקה הוצאת “תושיה”, ביסדה, בקרקוי את שבועונה האידי ו”יודישע פאָלקסצייטונג" מנתהו, ביחד עם ספקטור, לעורך העתון. עד שיִסד לו את הבימה העצמית, רשות-היחיד והיִחוּד שלו “המצפה”, שנפוץ בכל שדֵרות בעלי-הבתים בארצו, שנעשה למניע וגורם-השפעה לשפע אוכלוסין. באותה תקופה הרגיש לזר את ערך תפקידו בעם ובחיים, – ולנפשו ניתן אז העיקר: מלוא-ספוק באטמוספירה ספרותית תמידית. וביחוד שש להזדמנויות המרובות של תמרוני-מלחמה תמידיים (שיא-השיאים היה: משפט ש"י איש הורביץ-לזר) שהיו לו כאויר לנשימה.

ברם, טעם-מלחמה בכל תעצומות עזוזה ובכל כבד התחמושת המוחשית, – נועד לו ללזר בהשתתפותו הממשית במלחמת העולם משנת 1914, שנתגיס לה באמצעיתה בהיותו למעלה מבן חמשים, עובדא היא שלזר היה בבחינת “סוס יריח מלחמה” “צריך אני להודות”, – הנהו כותב באבטוביוגרפיה שלו “קורותי העיקריים בימי חיי”, – כי בדיעבד שמחתי בזה שמחה כפולה. ראשית, כי עבודתי בצבא היתה לי ולבני-ביתי מקור פרנסה. – – – ושנית, שנודע לי, כי מתנת חכמים ניתנה לי משמים, שנתחדשו כנשר נעורי והרגשתי את עצמי כנולד מחדש. “החלש יאמר גבור אני” נתקיים בי, וכתתי עטי לחרב, כי לקחוני לצבא במדרגה, כלומר עם נשק – – – הייתי איש צבא ממש. עשיתי תרגילי נשק כמו החילים הצעירים ובלי נשק לא יצאתי החוצה. שם היה לי טוב לפי הערך. שם נחה עלי, בשנויי חיי, רוח הגיון ורוח שירה וחברתי שם את חבורי “פנס לנבוכים בדרכי החיים”, עפ“י חקירותי ונסיונותי וגלוי אינטואיציה. את הספר החשוב הזה, שהוא שטה שלמה בחיי האדם היהודי והשקפה מקורית על כל החיים והעולם ובקרת דעות מקובלות ומוסכמות, לא הוצאתי לאור, כי בזמן הזה אין שום ערך לספר מקורי אם אינו ממקצועות הטכניקה. גם שירים טובים חברתי בפיוט אמתי ומקורי – – –”

תמוה: ברשמיו מתקופת-המלחמה באבטוביוגפיה התמציתית הנ“ל (מתוך אוסף האבטוגרפים והפּורטרטים של אברהם שבדרון) שנתפרסמה ב”מאזנים" השבועון, מתגלית גם באופן מוזר נהיתו אחרי הרפתקנות. תאם משונה הוא לזר הת“ח בגלגול החיל: הרכבה מופלאות. ברם, בשוב לזר משדה-הקטל, שלם ומחוּשל, חזר מיד לארח-חייו הכבוש הקודם. לבש אצטלא-דרבנן מאז. החל להוציא שנית את “המצפה”, תחלה בצורתו המלאה, ואח”כ ע“י צוק-העתים בצורה מצומקת. ועיקר שעתו הקדיש לחבור פרוּש מדעי ל”מדרש רבה" בו “בארתי כל דרשה וכל אגדה על-פי מקרי חייו ושטת למודו של כל תנא ואמורא. גליתי בדרשות חז”ל, הנראות לכאורה כשיחות ילדים ופטפוטי קטנים חובשי ביהמ“ד, כמה וכמה תעלומות חכמה ורמזים על אנשים ועל מקרים שבימיהם, ושרוב הדרשות, שנדרשו על קדמונים, אישי התנ”ך, מכוּונות על אישים מימי השלטון הרומי, שלא יכלו לדבר עליהם בגלוי ובפירוש“. חבור מדעי מדויק זה שעשוי הנהו עפ”י הדרישות המדעיות של הרמב“ם והרנ”ק, – הגיע לפני עיניו של המשורר-המכנס ביאליק, ומיד נתפס לבו למפעל זה, ואִשר אותו להוציאו בהקדם בהוצאת “דביר”, כמרומז לעיל.

היש צורך להטעים, שאמתו של לזר היא רק אמתו שלו ואינה מוחלטת? והאם לא היתה האנליזה הפכחית, ההגיונית, של סוד-האהבה יסוד “רוח-התזזית” שלו סיבת עָצבו ועצבנותו? ברם, ומכל מקום לא תמיד שורה היתה על לזר ה“מרה השחורה”. ספרו “חידות האגדות הנפלאות של עשרת השבטים” כולל לא מעט עליזות, כליון-נפש ואהבה. ולעתים קרובות היה ש. מ. לזר שואף אויר לרוָחה, ועל כמה ממאמריו היה חופף חסד-אלוה. כי זכות גדולה נפלה בחבלו, שחלל האויר בגליציה בזמנו, שהיה יבש מחמת עקרות יצירתית, נתמלא ברוח עברית על-ידי גליונות “המצפה” שלו, שהיו, אמנם פגוּמים ביותר, ועם זה כל-כך מועילים.