הרהר מנחם והחליט כי דיתה עגבניה טובה. יש לה כל מה שצריך להיות ואפילו קצת יותר מזה – יש לה גם בעל. אולי יש שיאמרו: “זה בסדר גמור.” אלה הם המתפארים על שוא, ומוטב שלא יאמרו זאת בקול רם, שמא נבין כי כל ספוריהם שקר. ולבד מזה מנחם הוא גבר מוסרי. הוא טוען כי אין בחורה שתהיה שוה צערו של גבר.
אבל במקרה זה צריך היה להתעלם מן המוסר, רק קצת. אחרי הכל, אם לא יוודע לאותו אמלל, לא יצטער בכלל. ואם תחשוב יפה, עגבניות כאלה, אם אין להן מנחם, יש אחר, ובכן מדוע לא מנחם?
לפגוש נחמדונת פעם ראשונה זאת בעיה. לפגוש אותה פעם שניה, זאת בעיה שניה, ואם היא נשואה, לא פחות חמורה. אין אתה יכול לצלצל בפתח ולשאול את הבעל: “שלום. דיתה בבית?” פעם אחת קרה למנחם דבר כזה. הבעל התנצל אחר כך, אבל בינתים נשברו למנחם שתי שנים טובות, בלי סתימות.
לדיתה היה טלפון בדירה. זאת נוחות רבה. אבל מנין לך מי יענה בטלפון זה? השיטה הרגילה היא: אם עונה לך קול גבר, שואלים: “ארבע שתים שתים ארבע אחת?” – “לא,” עונה הקול, מפני שזה מספר מס ההכנסה, ואז אומרים סליחה, וסוגרים, ומנסים שנית אחרי חצי שעה.
טוב ומה יצא לך מזה? במשך היום אתה עסוק, ודיתה אין לה מושג מה חושב בעלה לעשות בערב. אין לך ברירה אלא שתצלצל בערב, ואז כמעט תמיד אין תשובה.
דיתה עצמה מצאה את הפתרון: “צלצל אלי באחת עשרה,” אמרה, “ואם יענה לך גבר, תשאל אם זה מערכת העתון.”
רואים אתם כמה חכמה היא? מנחם מצא בכך הוכחה נוספת שהיא עגבניה טובה. תאמרו מה שתאמרו, גברת בלי שכל היא בכל זאת מטומטמת.
השאלה היא רק: מה לעשות כל הערב, עד אחת עשרה. להזמין בחורה לא כדאי. אתה מבזבז עליה קולנוע או תיאטרון, וכשמגיעים לענין לעזוב אותה?
ניסה מנחם לשבת בבית ולקרא ספר. אבל לא היתה לו סבלנות. בכל שתי דקות הסתכל בשעון. בעשר יצא לרחוב והתחיל מחפש טלפון. וראו נא את העיר הזאת: בעשר בלילה אין טלפון. אין בשום מקום.
הלך והלך והגיע עד לדאר המרכזי. תודה לאל, הנה קובה של טלפון. שם אסימון בסדק, סובב את החוגה, משהו דפק, האסימון איננו, ום צלצול אין. חיפש מנחם בכיסו ומצא עוד אסימון. עוד פעם שם אותו בסדק, סובב את החוגה, משהו דפק, נשמע אות של צלצול, עד שפסק, ירד האסימון למעמקים וקול אמר לו: “הואל נא לסגור. טלפון לעיר אחרת.” ניסה להתוכח, אבל הקול שבעבר האחר היה תקיף: “סגור, אדוני. טלפון לעיר אחרת.” סגר מנחם וקילל.
אחרי שני נסיונות נוספים נואש מהטלפון הציבורי.
השעה כבר היתה מאוחרת. והוא חזר הביתה, לחלום על דיתה.
למחרת בערב החליט לשבת בבית קפה שיש בו טלפון. יש כאלה, תודה לאל. הלך וישב לבדו עם ספר בלשי.
בית הקפה היה מלא. ניגש איש אל שולחנו ושאל: “סלח לי אני לבדי. תרשה לי לשבת ליד שולחנך?”
למנחם לא היה אכפת. להיפך, יהיה לו עם מי להעביר את הזמן. האיש היה מוטרד והוא נשא אתו ספר בלשי.
“לא נוח בבית, מה?” ניסה מנחם לפתוח בשיחה.
“נורא,” אמר האיש.
“שכנה עם תינוקות? זוג שכנים השרוי במריבות?” שאל מנחם.
“לא זה ולא זה,” אמר האיש. “יש לי דירה מרוּוחת לעצמי.”
“חותנת?” שאל מנחם הוא שמע סיפורי זוועה על החיה הזאת.
“לא. אנחנו רק שנינו.”
“ובכן מדוע אתה צריך לשבת פה?” תמה מנחם.
“זה בגלל הטלפון.” אמר האיש.
“אה,” אמר מנחם, “זה מענין. גם אני צריך לטלפן מפה.” “לא, לא,” אמר האיש. אין אני רוצה לטלפן. אני ברחתי מן הטלפון. אינני יודע איזו שטות נכנסה בי והגשתי בקשה לטלפון. זה היה לפני כמה שנים, כשעוד הייתי רוק. פתאום מודיעים לי שהגיע תורי. אשתי שמחה נורא. אבל מאז הורכב הטלפון אין לי מנוחה. כל כמה רגעים הוא מצלצל, אני מרים את שפופרת, ומן הצד האחר או שאין מואילים לענות בכלל או שאומרים “סליחה. טעות.” יש איזה פגם במרכזיה. פניתי אל הדאר, אבל הם עונים בהכל בסדר. אינני יודע מה לעשות. רציתי לבטל את המינוי, אבל אשתי מתנגדת. היא אומרת שזה כל כך נוח. אינני מבין מה הנוחות שבזה."
“נורא, נורא,” אמר מנחם. ודאי איזה לץ."
“לא. אינני חושב כך. מי זה ימשיך בבדיחה כזאת חדשים? גם אני חשבתי שזה איזה לץ. אבל ראה כמה זה עולה לי, ומלבד זה, רבים הקולות המדברים.”
“אולי חבר לצים?” שער מנחם.
“לא,” אמר האיש “כבר התלוננתי, והדאר עקב אחרי המצלצלים. מי זה ירצה כל כך לרדוף אותי? אין לי אויבים כאלה. לא. יש פגם במרכזיה.”
מנחם היה מלא סימפאתיה לאמלל, אבל קצרה סבלנותו והחליט לטלפן. ביקש את סליחת האיש וניגש אל הטלפון. על המכשיר היה שלט “מקולקל.”
חזר אל שולחנו וגבותיו מורעמות.
“מה יש?” שאל האיש. “בשורה רעה?”
“הטלפן פה מקולקל,” השיב מנחם. “אולי יודע אתה מאין עוד אפשר לטלפן?”
“אולי תעלה אלי הביתה? אני גר בקרבת מקום,” הציע האיש. “נראה אם מסוגל הטלפון הארור שלי גם להביא איזו תועלת.”
“אינני רוצה להטריח אותך,” אמר מנחם.
“אה, שטויות,” אמר האיש. “בין כה ובין כה אני מתבטל.”
דירתו של האיש היתה בקרבת מקום, בעצם באותו בית בו גרה דיתה, אפילו באותה קומה. אל אלוהים, באותה דירה!
“הכירי,” אמר האיש.
“אנחנו כבר מכירים,” אמרה דיתה.
“סלחי לי,” אמר מנחם, “הייתי צריך לטלפן, ונמצאתי בקרבת מקום. בעלך הואיל להרשות לי להשתמש בטלפון שלכם.”
"אדרבא, אמרה דיתה בתמימות, “קשה מאד למצא טלפון בלילה.”
הוליך האיש את מנחם אל הטלפון. חייג מנחם איזה מספר. מישהו ענה לו. הוא אמר: “האם זאת המערכת? לא? סליחה.” וסגר. אחר כך ניסה עוד מספר. מישהו ענה לו. הוא אמר האם זאת המערכת?" ומכיון שמן הצד האחר דיברו גרמנית, אמר: את משה, בבקשה. מה? איננו? אה, אצלצל מחר. לא. אין מה למסור." מן הצד האחר היה טון של קללות. מנחם סגר וחזר אל הזוג.
“תודה רבה,” אמר.
“אני מצטער שלא מצאת אותו,” אמר האיש.
דיתה הסתכלה בתמימות בצפורניה.
ברגע זה צלצל הטלפן.
“הנה,” אמר האיש, “כמו שאמרתי לך,” והלך אל הטלפון.
“האלו?” אמר האיש לטלפון, “לא. אין זאת המערכת.”
הסתכל מנחם בדיתה. היא הסתכלה בתמימות בצפורניה. מאז נזהר מנחם מנשים נשואות. אין הן מוצאות חן בעיניו. גם לא זאת שלו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.