משה כביר אחר לקום, כדרכו, ומצב-רוחו לא שפר למראה ארוחת הבוקר. נתנה לו עדה (אשתו) את העתון, ומשה בחש בכוסו בעוד עיניו מטיילות בעצלות על פני האותיות וקולטות מלה פה ומלה שם. בעמוד ב' מצא ידיעה על נזקי העישון. שני מלומדים אמריקאים מוסרים לאיזו מועצה רפואית דו"ח על פי סקר שערכו במאות אלפי אנשים, ומסקנותיהם הן כי המעשן מקצר את ימיו ב-94% בדיוק. מה!?
קם משה, נטל עפרון וניסה לרשום מספרים בשולי העתון, אבל משה חלש במספרים, ובכלל לא תפס את משמעות ההגדרות שבידיעה. אה, נו. העיקר שהוא מקצר את ימיו במדה מבהילה. בזה אין ספק. המחקר מוכיח. וגם אין זאת הפעם הראשונה שהוא קורא על כך.
ומשה כביר כלל לא שאף שיקצרו ימיו. דוקא בבוקר זה הרגיש אנטיפאתיה מוזרה למוות. אמנם גם בשבח החיים לא יכל לפצוח הימנון, אבל המוות משום מה לא היה חביב עליו כלל. לעס משה את פתו ורוחו נכאה.
ופתאום אי משם באה בו הרוח, ממיכל סמוי שבחביון נשמתו עלה בו העוז, ויקם משה. אחז בקופסת הסיגריות המסכנה שהיתה מונחת על השולחן, ושלף ממנה סיגריה אחת. אך לא! קיצוב והפסקת-עישון מעט מעט אינם אלא אונאה עצמית. כבר נוסה בהם. אם לחדול, לחדול. שבר משה כביר את הסיגריה, קרע את כל הסיגריות ומוללן, ויצק עליהן שיריים של תה!
“מה עשית?” תמהה עדה למראה המרק שבצלחתו.
“חדלתי לעשן,” אמר משה. צליל בגאווה המאופקת שבקולו נעם לו, והוא חזר על המלים: “חדלתי לעשן.”
בצעד קל ונמרץ פסע אל האוטובוס. בבטחון דחה ברנש שניסה להדחק בלי תור. בהרגשת ערכו כבש מקום ישיבה. וזקוף גם נכנס למשרד.
אחד אחד נאספו חובשי המשרד ופתחו את מגרותיהם ואת פיותיהם, אבל משה נתן בהם עינים צדקניות, השיב להם בקיצור ושקע במלאכתו.
“קרה משהו?” שאל את משה בדאגה שכנו לחדר, נתן אטקס.
נשא משה את עיניו, לא השיב דבר, וחזר למלאכתו.
אכן, בטלנים הם כולם. מפטפטים ואינם עושים דבר. בטוחים במשרותיהם, ואינם צריכים לעמול למען המשכורת. אינטריגנטים והולכי רכיל. אבל הוא משה, לא יהיה כמותם.
בגלים קצרים ומהירים עברה תחושת חריצותו מחדר לחדר, ובמהרה ידע כל המשרד כי משום מה החליט משה כביר להיות לפגע רע. על שולחנו צלצל הטלפון הפנימי. השיב משה בקול נמרץ. דיבר אליו המנהל, והזמין אותו להכנס. הניח משה את עטו, דפק ונכנס.
ביקשהו המנהל לשבת. “קרה לך משהו?” שאל המנהל.
“לא,” אמר משה “מדוע אתה שואל?”
“הבט,” אמר המנהל. “אנחנו פה כמו משפחה גדולה. אני גא ביחסים שהצלחתי ליצור בין העובדים. אם מעיק עליך משהו, אני מוכן לשמוע.” והמנהל הושיט למשה את קופסת הסיגריות המוכנה לאורחים.
“לא. תודה,” אמר משה “חדלתי לעשן.”
“אה,” אמר המנהל.
“כן,” אמר משה. “צריך לדעת להתאפק. קראת הבוקר את הידיעה בעתון?”
אמר המנהל: “אבל הרי אין הדברים אמורים אלא בעישון סיגריות. אולי רצונך בסיגארילו? יש לי פה. אני יכל להשאל לך מקטרת. טעם. זה לא רע.”
שאף משה מלוא ראותיו עשן, עברה בראשו סחרחורת קלה, ואמר: “לא רע. לא רע.”
“ובכן,” אמר המנהל “איך הענינים, משה?”
“בסדר, בסדר. בסדר גמור,” אמר משה וקם ללכת.
“יפה,” אמר המנהל. “ואם יהיה לך משהו, תמיד אני מוכן לשמוע.”
כשחזר וישב במקומו, הציץ בו אטקס בחשד. חייך משה.
“מה אמר לך המנהל?” שאל אטקס.
“שום דבר מיוחד,” אמר משה. “נתן לי סיגארילו. זה לא רע.”
לא הוסיף לעבוד באותו יום, אבל היחסים במשרד חזרו להיות תקינים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.