כשהיה דודני בנציון נער, חלה בעיניו. היו אז מלחמות בארץ, והרופאים היו עסוקים בפצועים ובחולי טיפוס ולא יכלו לטפל בו. שאל הדוד יעקב, אבי בנציון, איזו ארץ פטורה ממלחמות, ואמרו לו שווייץ. בשווייץ אין מלחמות ויש הרים ושלג, אגמים ואשדות, פרות וגבינות ושוקולאדה ונערות סמוקות-לחי ואנשים חרוצים. הושיב הדוד יעקב את בנציון באניה, תלה לו על צוארו שקיק ובו נפוליטנים זהב, ושלחו לשווייץ. שם נרפא בנציון וגם למד – לסייף ולתקוע בחצוצרה ולהלך על חבל כשוור ולבנות ארמונות, של ממש ושל דמיון, אחר כך נדד בארצות אחרות ואחר כך, כשפסקו המלחמות לזמן מה, חזר הביתה, והיה מוחזק בעינינו חכם גדול.
פעם נסענו ליפו לראות קרקס, והיו שם פילים ואריות וליצנים ואשה שמנה שהספסל התמוטט מכובדה והיא נשמטה ארצה.
שאלנו את בנציון: “הגד, בנציון. מי יותר חזק, הפיל או הטראקטור?”
אמר בנציון: “בענין זה אספר לכם מעשה שהיה.”
כשהייתי לולין בקרקס, היה לנו פיל ששמו יוסלה. אם כי היה מבוגר, כבן מאה שנה, היה יוסלה שובב גדול. יום אחד שלשל את חדקו לתוך חנות של נחתום וזלל את כל העוגות, והיה צורך להשקותו חבית שמן קיק.
אמר מנהל הקרקס, צ’נדראלאל ואג’ראמושתי אבאצ’י (זה היה שמו, אבל בקיצור קראנו לו משה) אמר מנהל הקרקס: “יוסלה זה צריך שילמד לקח. כך דרכם של אמנים. רגילים הם במחיאות כפיים, וחושבים כי כל תעלול העולה על לבם הוא חכמה גדולה. לדעתי אין ליוסלה תקנה אלא בחינוך לחיי עמל. העמלים אין דעתם פנויה למעשי משובה. מה דעתך?”
אמרתי: “נראים לי דבריך. אבל מה מלאכה הגונה תימצא לו ליוסלה?”
אמר מנהל הקרקס, צ’נדראלאל ואג’ראמושתי אבאצ’י המכונה בקיצור משה: “מבחינה חינוכית-חלוצית-לאומית אין טוב מעבודת האדמה. עבודת האדמה מזככת את הנשמה. יצא יוסלה למרחב שדות, יוציא בזעת אפיו לחם מן הארץ, ותתישב עליו דעתו. מה דעתך?”
נראו לי דבריו. רתמנו צמד זברות לכרכרה ונסענו לכפר. ניגשנו לבנין הועד ומצאנו שם את המזכיר שותה תה.
שאלנוהו: “חבר מזכיר, אולי תואיל בטובך להגיד לנו מי מן האכרים צריך פיל.”
אמר המזכיר: “פיל אין אנו צריכים, אבל אולי יש לכם במקרה נמר, שיוכל לשמור על האמבר מפני החולדות?”
אז ראה משה בעד החלון איש כרסן, קרח וסמוק עומד בחוץ, לועס קנה קש ומסתכל בזברות. חפז ויצא אליו ואמר: “מה שלומך, אדוני? יום נאה היום. האם מותר לי לדבר אליך בגילוי לב? אדוני, רואה אני בך שאתה איכר חרוץ.”
העלה הכרסן חיוך רחב על פרצופו המשולהב ואמר: “טביעת עינך כשל תלמיד חכם. אכן, איכר אני, ושמי חיים.”
אמר משה: “מה שלומך, חיים? ומה שלום אשתך כגפן פוריה ובניך כשתילי זיתים וכל אשר לך? הא לך סיגאר משובח. על לא דבר. אני אוהב אנשים חרוצים וישרי מחשבה. אתה ניכר בך שעתידות לך שנות ברכה, ותצטרך בהמות לעבודה. ברך גדך, בן חיל. פגשתנו ברגע המתאים. במקרה יכול אני למכור לך מיד, בזיל הזול, פיל. חסון הוא ונוח. ככוחו כן ענוותו. לא יסולא בפז. ושמו יוסלה. הזדמנות נדירה לקנותו בזיל הזול, כמעט בחצי חינם. מסיבות משפחתיות. אל תהסס, ברוך הכרס. הרי זאת הזדמנות שאינה חוזרת. מה דעתך, בנציון?”
“אינה חוזרת!” אמרתי.
גירד חיים בפדחתו, נשף מלוא פיו עשן, ואמר: “היה בדעתי לקנות טראקטור. פה אצלנו מדברים על מיכון. שמענו הרצאה –”
“הבל המיכון,” אמר משה. “אמצאת השטן. טראקטורים דרכם שהם נשברים וגורמים אסונות, רחמנא ליצלן. בדידי הווה עובדה: בלוזאן פגשתי צרפתי אחד שסיפר לי בעצמו כי פעם עמד והסתכל בטראקטור, ובא עורב וחרף את מגבעתו מעל ראשו. כאלה הם הטראקטורים. הא לך עוד סיגאר משובח. אין דבר. תעשן אחר כך. הפיל שאני מוכן למכרו לך בזיל הזול, מסיבות משפחתיות, בריה חביבה הוא, ובשעות הפנאי ישעשע את הילדים. שובב גדול הוא. צעיר הוא. רק כבן מאה שנה בסך הכל. ידיד נאמן יהיה לך. ושמו יוסלה. מה דעתך, בנציון?”
“נאמן יהיה לך,” אמרתי. “ושמו יוסלה.”
אמר חיים: “זה שהרצה לנו פה, הראה לנו בחוברת, שחור על גבי לבן, כי לטראקטור כך וכך כוחות סוס. משמע, חזק הטראקטור. והאיש צריך לדעת. הוא הסוכן של הפירמה.”
אמר משה (הוא צ’נדראלאל ואג’ראמושתי וגו'): “בלע בלע בלע. ישמרך האל מסוכנים. מכבירים מלים ואינם אומרים דבר. שים לב: כוחות סוס אמר, אבל לא כוחות פיל. מדוע? כי הפיל חזק מהטראקטור. לפי הסטאטיסטיקה וכן הלאה. יודע אתה מה? רצונך, נערוך התמודדות. אדרבא, יובא נא הטראקטור, ונרתום את הפיל ואת גולם הפלדה זה אל זה. זה ימשוך לכאן וזה לכאן, ונראה מי החזק. ליוסלה יש נשמה, חביבי, נשמה יש לו.”
אמר חיים: “התמודדות?”
אמר משה: “כן. למענך הכל. נשאת חן מלפני. אבל אם מנצח הפיל, אתה קונה אותו. ברור? ובלי שה”י פה“י. להתראות.”
קפץ משה על הכרכרה ואני אחריו, והזברות שעטו הבריחו כמה תרנגולות לחצרותיהן וגמאו את הדרך העירה.
בדרך אומר אני למשה: “משה, ומה אם יעולל לנו יוסלה מתעלוליו?”
אומר משה: “מה כוונתך?”
אומר אני: “נניח כי לא ירצה למשוך את הטראקטור.”
לעס משה את שפמו, גרד בזקנו, ואמר: “יש עצה. אותו חיים לא יראה את ההתמודדות עצמה אלא תצלום. אם לא ירצה יוסלה למשוך, נצלם מחדש.” אמרתי: “אבל בתצלום אין רואים תנועה. יראו רק טראקטור מתאמץ ופיל מתאמץ, אך מי מושך את מי לא יראו.”
לעס משה את שפמו, גרד בזקנו, ואמר: “יש עצה. נצלם בראינוע.”
וכך עשינו. הבאנו טראקטור; הבאנו צלם ראינוע; ורתמנו את יוסלה ואת הטראקטור זה לזה, גב אל גב. כיוון הצלם את מצלמתו, אמר: “מוכנים? קדימה!” והחל מצלם.
צ’נדראלאל ואג’ראמושתי אבאצ’י המכונה משה, ערוּם היה. מאחר שחשש פן באמת חזק הטראקטור מן הפיל, ישב הוא עצמו ונהג בטראקטור. המצלמה לא יכלה לקלוט את פניו. כי כוּונה לצדו והוא חבש מגבעת רחבת תיתורה. מששמע את הקריאה “קדימה”, רצה להתניע את הטראקטור לאחור.
אבל מחמת בהילות טעה משה והתניע את הטראקטור לפנים במלוא עצמתו. קראתי ליוסלה קריאות עידוד, והוא באמת התאמץ למשוך. עד שקץ בעמל והחל פוסע לאחור, נגרר אחרי הטראקטור, ולא עוד אלא שפתאום מאס בהליכה ורצה לנסוע, ובכן פנה, קפץ ועלה על הטראקטור.
וכל אותה עת היה הצלם מצלם.
“הפסיקו!” צעקתי. “הפסיקו מיד!”
עצר משה בטראקטור, קרא ליוסלה לרדת מעליו, ואמר לי: “ובכן, הכל כשורה.”
“כיצד?” אמרתי. “הרי הטראקטור הוא שניצח.”
“לא,” אמר משה, “סרט אפשר להציג למפרע, מן הסוף להתחלה, והראה כי הפיל מושך את הטראקטור ולא להפך.”
פיתח הצלם את הסרט ואנו לקחנוהו והבאנו אל הכפר. בבנין המועצה היה שם אולם קטן להצגות. שמנו את הסרט במכונה, והוא הפוך, זנבו בראשו וראשו בסוף.
אומר לי משה: “אתה לך עמוד על יד המכונן, על כל צרה שלא תבוא.” ולחיים אמר משה: “הנה תראה בעיניך מי החזק. שב, מכובדי. ההצגה חנם.”
ישב חיים באולם והביט. ומה ראה? ראה את הפיל על הטראקטור, ואחר כך מזנק ממנו, כי הסרט הרי הפוך היה, ובא הזינוק לתחילתו, ואחרי כן ראה את הפיל הולך לאחוריו, ופונה ומושך את הטראקטור. ומשה מוחא כפים וקורא “הידד! הידד, יוסלה!” ופוזל לעבר חיים.
תם הסרט. העלינו אור. אומר משה: "ובכן, ראית, וכעת –
“אבל,” תמה חיים, “משום מה צריך היה פיל לזנק מעל הטראקטור?”
“הא!” אמר משה, “ראית? עין בוחנת לך! טראקטור מעל פיל לעולם לא יזנק! הן זוהי כל החכמה כולה, ובכן, חביבי, רואה אני כי חומד אתה פיל זה. שלך הוא. התשלום הוא, כמובן, במזומנים. רק אלפיים לירות. ואם תרצה לקנות עוד פיל – פנה אלי ואשיג לך.”
ובעודו מונה את הממון פנה אלי ולחש: “ואתה סלק משם את הסרט. נוכל למכור אותו ליצרני הטראקטור, שישתמשו בו לפרסומת שלהם, כשהוא מוצג כסדרו.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.