יום אחד בא אלי הביתה שמעון צבר (זה שכתב את הספרים המצחיקים) כשהייתי עסוק במריבה עם אשתי. שמעון אוהב שלום ורודף שלום וגם כנראה לא רצה לוותר על הסופגניות שהיו על השולחן, ובכן שאל מה הענין.
אמרתי לו: “אין מסחט! זה הענין. כבר שבועיים אני מבקש ממנה שתקנה מסחט, ואינה קונה.”
אמר שמעון: “רגע, רגע. מסחט אתה אומר? אני האיש הנכון במקום הנכון. יש לי ידיד. בחור מוזר. אבל מוכשר מאוד. הוא עושה מסחטים נפלאים. פאטנט. אתן לכם מתנה.”
לאות תודה שמה אשתי לפני שמעון ארוחת צהרים טובה.
שמעון עומד בדיבורו, אחרי שמזכירים לו כמה פעמים. יום אחד הביא לי למשרד קופסת כרטון גדולה, והוא מחק אותה בכל כוחו.
“הנה המסחט,” אמר שמעון.
ניסיתי להרים. חצי טונה. אמרתי לשמעון: “עושה רושם נכבד. אין כמוך. בוא אלינו ותשתה קצת מיץ.” קיוויתי כי יסייע בסבּלוּת.
“תודה לך,” אמר שמעון, “אבל יש לי פגישה.”
היה יום גשם. הלכתי בגשם ומשאי עלי. קודם ביד ימין, עד שכמעט נקעה כתפי האחת, ואחר כך ביד שמאל, ואחר כך על הכתף. והגשם מזרזף, ובינתים מתפרקת קופסת הכרטון. כבר רציתי להטיל את הנטל לבוץ וגמרנו, אבל מתנה!
סוף סוף הגעתי הביתה.
“הנה לך מתנה משמעון,” אמרתי לאשתי. “זה הפאטנט.”
הסרנו את שיירי הקופסה המעוכה ועל שולחן המטבח עמדה מכונה גדולה ונוצצת.
“ובהן כבר יש לך מסחט,” אמרה אשתי, “ויהיה קצת שקט בבית.”
חתכתי תפוז לחצאים, וניסיתי לסחוט. המקום שבמכונה היה צר מדי. דחקתי את חצי התפוז למקום הצר, וסחטתי. עתה לא יכלתי להוציא משם את הקליפה. ניסיתי בסכין. ניסיתי במזלג. לא הצלחתי. אשתי והילדים עמדו והביטו ויעצו עצות. התעצבנתי. שברתי כוס. שברתי צלחת. פצעתי אצבע. פתאום קפצה הקליפה אל מכנסי יחד עם חלק מהמכונה.
אחרי חצי שעה היה המטבח מרובץ כולו במיץ דביק ולידי ערימת קליפות תפוז מעוכות.
אמרה אשתי: “אולי תפסיק לקלל? אני אנסה.”
ניסתה. אחרי כמה דקות כבר לא יכלתי לראות בסבלה, והצעתי: “נשליך את הפאטנט הזה החוצה, ואני הולך לקנות מסחט של ממש.”
אמרה אשתי: “חס ושלום! ודאי עלה לשמעון הרבה כסף. אם לא ימצא פה את המסחט, ייעלב.”
אמרתי: “טוב, לא נשליך, ובכן יהיו פה שני מסחטים.”
אמרה אשתי: “אין פה מקום אפילו לאחד הזה, ואם יבוא שמעון ויראה פה שני מסחטים, יבין מיד, וייעלב.”
על המיץ לא הייתי מוכן לוותר. ובכן היינו מתיסרים בפאטנט הזה שלוש פעמים ביום ומקללים את שמעון ואת ידידו הממציא.
אבל כשבא שמעון ושאל איך המסחט, הודינו לו במתק שפתיים (ומה נאמר? הרי זאת מתנה!) והראינו לו כמה נאה המכשיר וכמה נוצץ, אבל במקרה אין לנו ברגע זה תפוזים (ימח שמך!)
ראיתי כי לא אוכל להפטר מהמסחט הארור אלא אם אפטר משמעון תחילה. ובכן הלכתי והשמצתי אותו בכל מקום. סופר? אמרתי לכולם כי אין הוא סופר רציני. פשוט מצחיק. ובכלל, אין הוא מסוגל לחשוב. והציורים שלו? בדיחה אחת גדולה. ומלבד זה סיפרתי לכל ידידיו כי בהיותו במושבת המצורעים של הד"ר שווייצר באפריקה לקה בצרעת.
שמעון המסכן! הוא קם וברח מפה. כעת הוא בלונדון, אבל גם עד שם הגיעו השמועות, ולכן הוא מתכונן לנסוע אל מעבר להרי חושך. עד שיחזור, אולי כבר ישכח את המתנה ולא ייעלב כשלא ימצא את הפאטנט בביתנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.