מונח לפני מסמך. צבעו ירוק דהה וגודלו 80x 43 מ"מ. כרטיס נסיעה הוא, מספר 10147 של אגד בקו תל-אביב – כביש ובקו כביש – זכרון-יעקב (לא פורש בו איזה כביש). מצאתי בתוך ספרון מכורך כריכת עור שחורה עם אותיות זהב, בין העמודים 72 ו-73.
שרות אגד נהג לנקוב (ממש) בכרטיסי הנסיעה את התאריך וגם את השעה המדויקת, ולבד מזה מוחתם הכרטיס, מאחוריו, בתאריכון. השעה חמש אחרי הצהרים. זה היה יום ששי בשלהי יוני.
כמה ימים לפני כן קבלתי מכתב מנערה בשם – חגלה. (תקותי כי זה אי הדיוק היחיד בספור. את שמה הנכון לא אוכל לגלות, כפי שתראו).
חגלה זאת היתה – אבל מוטב שאתארה, ותשפטו בעצמכם. דרך אגב, אני אומר “היתה”, אך גם כיום, אחרי שנישאה וילדה ילד ועברו עליה עוד כמה מאורעות, לבד מהשנים, גם כיום עשויה היא לבלבל את דעתם של גברים. אז היתה סוסה אצילה מן המשובחות. בריאה, ארוכה ומחוטבת אברים, בעלת פנים מוארכים ובהם נחיריים מרטטות, וגבות מלוכסנות מעל עיני שקדים בוערות, ושערה שחור כזפת ושופע בתלתלים על אזניים ורדרדות. קולה היה ערב, אם כי לא חזק, והיא ידעה לזמר זמירות רבות – מבדחות, נוגות, צוהלות, רגשניות ולגלגניות.
ובכן כמה ימים לפני התאריך הנקוב קיבלתי מכתב, ממנה. אותו זמן שהתה בזכרון-יעקב, בהבראה או בבטלה סתם, או בחיפוש מאורעות חדשים. ובמכתב זה הזמינה אותי, בלי כל עקלקלות של רמזים, לבוא לזכרון-יעקב ולהעביר אתה את השבת.
היא היטיבה להכיר אותי וידעה לאיזה ביש גדא היא כותבת, ולכן פרטה לי הוראות ברורות: איך אגיע לתחנה המרכזית ובאיזו שעה עלי להיות שם, ומה אגיד למוכר הכרטיסים, וכמה אשלם לו, ובאיזה רציף עלי לחכות לאוטובוס, ואיך אכיר את האוטובוס. אחרי שאהיה באוטובוס כבר אין לי לדאוג. לכל השאר תדאג היא.
עד היום הששי בצהרים היססתי. אבל אין אני מלאך, ובזמן הקבוע מצאתי את עצמי נגרר לתחנה המרכזית.
אני שנא מושבע של נסיעות, ביחוד באוטובוס. בדרכי לתחנה עלה בדעתי כי עלול לשבת לידי טרדן. לכאלה אני יודע תרופה בדוקה: להיסתר מאחרי עתון או ספר. נכנסתי לחנות ספרים לראות לי משהו לקריאה בדרך.
והנה שם בחנות על מדף כמה כרכים קטנים, נחמדים למראה, בכריכות עור שחורות עם אותיות זהב – מחזות של שיקספיר. הייתי במצב רוח חמדן. בחרתי לי את רומיאו וג’ולייט ואת אותלו. שני הספרים נכנסו בקלות לכיס האחורי של המכנסיים.
הכל הלך כשורה, לפי התכנית שהתוותה לי חגלה, ואני ישבתי בשלום על מקומי באוטובוס. הוצאתי מכיסי את אותלו והתחלתי מעיין בו.
עד אותו יום כבר הספקתי לקרוא כמה מחזות של שיקספיר. אחדים מתוך כפיה (לצרכי בחירות) ואחדים לשם התפארות או גם תענוג. אבל משום מה לא היה בהם אותלו. ידיעותי באנגלית הספיקו לי כדי לקרא את שיקספיר בלי קשי ובלי להיזקק להערות, ואני שקעתי בקריאה.
עד שפתאום היה עלי להפסיק. הגענו לזכרון-יעקב.
הקריאה באותיות הקטנות, בתוך האוטובוס המקפץ, לא היתה נוחה, ובכל זאת הספקתי להגיע למלים של אותלו “חושב, אדוני! בשם אלהים, מהדהד הוא אחרי כאילו היתה איזו מפלצת במחשבותיו, איומה מכדי שתיגלה.” זה במערכה השלישית.
דוקא פה הוצרכתי להפסיק. כי הנה חגלה כבר עומדת ומחכה לי. במאמץ רב התנערתי והפניתי את לבי אליה. הישיבה בזכרון-יעקב השפיעה עליה יפה. היא היתה שזופה ונאוה, ערנית ומלאת שיחה.
הכל הכינה לי: חדר מבודד ומרוחק, סעודה ביחידות, עם כמה בקבוקי יין מקומי, ואת עצמה. לבושה היה נאה, אבל כזה שטיול ליל בכרמים לא יזיק לו.
פטפוטיה של חגלה תוך סעודה עשויה כדבעי הסיחו את דעתי, אבל עוד הבשר בין שינינו והנה אני חש כי אותלו ושותפיו לא הניחוני. תהיה דעתכם על שיקספיר אשר תהיה, המלודראמות שלו מותחות כהוגן. והוא גם מלביש עליהן צורה נהדרת. ואני רציתי לדעת את ההמשך.
אותלו (בגלל צבע עורו) נראה לי כאחד סודאני טוב לב, עם לחיים מקועקעות. יאגו הוא נבל ערום, קטן, רזה ונבזה. קאסיו בחור הגון. אין לי כלום נגדו. ודזדמונה חמודה, ונודף ממנה ריח טוב. לכך יש לנו עדותו של אותלו עצמו. אבל זה יאגו ואותו כסיל רודריגז – מה עלולים הם לעשות לאותלו ולדזדמונה בנכליהם? ידעתי כי סוף כולם למות. אצל שיקספיר סוף כל אדם למות, או לשאת אשה. הוא מחסל את גיבוריו בסיטונות. אבל עד שימות אדם יש בו סיפור. ואיך ימותו?
חשה חגלה כי פזורות מחשבותי, ויעצה לי לשכוח את כל דאגותי לפחות ליום אחד. עצה נבונה, בלי כל ספק. לגמתי כוס יין, והשתדלתי להתרכז בעינוגיה.
הוליכתני חגלה אל המרחבים.
הלילה העלה קטורת של ריחות שדה. חגלה היתה החלומותיהם של הנזירים על הר אתוס. נשיקותיה צרבו כגחלים. אבל בעוד אני מעביר את חוטמי על עורפה, פרצה מפי השאלה: “מה היה סופה של דזדמונה?”
עורפה הגמיש של חגלה קפא, פניה הופנו אלי, והיא שלאה: “המתכוון אתה לחנוק אותי?”
“ישמרני האל,” השבתי לה, “מדוע?”
“ומה פתאום שאלה?”
“אינני יודע, אבל אולי בכל זאת תוכלי להגיד לי מה היה סופה של דזדמונה?”
“עד כמה שאני זוכרת, חנק אותה אותלו.”
“אצטע’פר אללה!” קראתי. “נדמה לי שאת צודקת. אני זוכר משהו. כן. ומדוע חנק אותה?”
“קינא לה, הטפש,” אמרה חגלה.
“עד כדי כך!” התפלאתי.
“הוא אהב אותה,” אמרה חגלה. “אבל אל תצטער. בין כה ובין כה היתה מתה מזמן. ואתה, המקנא אתה לי?”
האמת היתה שלא. אמרתי: “אבל אין אני נוהג לחנוק.”
“הייתי רוצה שתאהב אותי כך,” אמרה חגלה.
“איך?”
“עד מוות.”
“עד מותו של מי? שלי או שלך?”
“בוא טמבל,” אמרה חגלה. “נחזור לחדר. רוצה אתה שאומר לך זמן על המלך הנרי הרביעי?”
אבל אתנו נכנסו לחדר אותלו ושותפיו.
“אותלו,” אמרתי כשאני חולץ את נעלי, “היה גדול ושמן ושחור ותמים נורא.”
“אותלו,” אמרה חגלה כשהיא נחלצת משמלתה, “הוא מחזה גס. דזדמונה מתפשטת על הבמה. ואז היא מזמרת זמר עצוב. זה אופרה של ורדי, וגם של רוסיני. כעת אני דזדמונה. הקשב לזמר.”
הזמר היה באמת עגום מאד. סאלצ’ה, סאלצ’ה זימרה חגלה, ואני מלאתי צער. חגלה השתדלה להצהיל את רוחי. – – –
“האם באמת בגדה בו?” שאלתי פתאום.
“מי?” נשמע קולה של חגלה מעל כתפי.
“דזדמונה,” אמרתי.
“לא,” אמרה חגלה, “וגם אני לא. אבל לקנא אתה צריך, בכל זאת, כי בלי קנאה אין אהבה.”
חלמתי על אותלו ועל יאגו, ועל דזדמונה העומדת על צוק ומתחתיה מערה ובתוך אפלת המערה מפלצת איומה, איומה מכדי שתיגלה. פתאום חשבתי כי נקרעת אוזני מעם גלגלתי. חגלה היתה מונחת על חזי ושואלת: “מה לך? אתה ישן כמו לא ישנת כל השבוע.”
“נדמה לי שכבר בוקר,” אמרתי לה.
“לא. הבוקר רחוק.”
“לא יפה שתצאי מפה בשעה שעלולים לראותך,” אמרתי.
“מצפצפת,” אמרה חגלה.
“אני עיף,” אמרתי לה, “והלא יש לנו גם מחר.”
“מי האחרת?” שאלה חגלה.
“אין אחרת,” אמרתי לה. “באמת אני רוצה לישון.”
היא צחקה צחוק חרישי. “טוב,” הסכימה, נשקה לי וקמה להתלבש.
אך יצאה בעד החלון, ואני העליתי אור ופתחתי את אותלו. אבל היא חזרה מיד. הספקתי להסתיר את הספר מתחת לשמיכה, והעמדתי פני מנומנם.
“שכחתי פה את ה –” אמרה חגלה. למה העלית אור? תערב שנתך, ואל תנחר. בשש בבוקר אהיה פה."
הצצתי לשעון. כבר כמעט חמש. אולי עוד אספיק לקרא משהו. “בשבע,” אמרתי לה.
“אם כך, אינני הולכת מפה,” אמרה חגלה, והתחילה מתפשטת שנית. “ואתה אולי תזכור שאתה גבר ואני בת עשרים ואחת?”
נואשתי.
בעת ארוחת הבוקר החלטתי החלטה נועזת.
“חגלה,” אמרתי לה, “לא רציתי להדאיבך, אבל אני מוכרח לחזור היום לתל-אביב.”
“אל תשתטה,” אמרה. “מחר בבוקר אולי אניח לך לנסוע.”
“אבל אני מוכרח להיות בתל-אביב היום.”
“שקר,” אמרה חגלה.
“בחיי!”
“ומדוע לא אמרת לי אתמול.”
“לא רציתי להדאיב אותך.”
“ולשם מה עליך לחזור לתל-אביב?”
“יש לי פגישה,” אמרתי.
“שקרן,” אמרה חגלה.
“שימות השקרן! מתי יוצאת הרכבת?”
“אחרי הצהרים. עם מי יש לך פגישה?”
“עם אחד שהמציא המצאה. זה נורא חשוב.”
“שמע, חביבי,” אומרת חגלה. “אולי תנסה לדבר אמת פעם אחת?”
עיף הייתי מהמציא שקרים חדשים, וגם לא רציתי להעליב אותה בזניחתה ללא נימוק סביר. ובכן התוודיתי לפניה. סיפרתי לה את כל האמת. ביקשתי ממנה כי תתן לי מנוחה רק שעה אחת, רק עד שאגמור את אותלו. בבושת פנים הודיתי כי מוכרח אני לדעת את ההמשך.
חגלה שתקה, מהורהרת. פחדתי לפצות את פי.
“אתה יכול ללכת,” אמרה. בקולה לא היה גם שמץ של רוגז או טינה.
“אבל עד שתצא הרכבת,” אמרתי.
“לא,” אמרה חגלה. “לך כעת. חשדתי כי יש לך מישהי אחרת. אתה יודע, זה לא כל כך נורא. עם אחרת אוכל להתמודד. אבל עם שיקספיר – זה כבר למעלה מכוחי. מה אני לעומת שיקספיר? לך לשלום.”
ישבתי בחורש וגמרתי את אותלו. אחר כך גררתי את רגלי והלכתי בין השדות, דומני שעתיים, עד תחנת הרכבת, ושם נמנמתי לי בשקט עד בוא הרכבת.
כעבור חודש קיבלתי הזמנה לחתונתה של חגלה. כעבור עוד חודש פגשתיה ברחוב.
“איך בעלך החדש?” שאלתי.
“הוא יודע למצוא אוטובוסים בעצמו, וכשהוא אתי, אנחנו לבדנו, בלי שיקספיר או מישהו אחר.”
אבל מיד אחרי שנולד התינוק התגרשה ממנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.