לרעיתי נאוה

בהוקרה

 

הקדמה    🔗

עם חיסול גולת בבל (עיראק), יש ערך כפול ומכופל לסיכום תולדותיה של קהילה יהודית וותיקה זאת אשר תרמה הרבה לערכי הרוח של היהדות ולהיסטוריה הישראלית. הסיכום הקצר הניתן כאן, הוא תמצית של עבודת מחקר על יהדות זאת אשר חלק ממנה פירסמתי בספרים ובמאמרים הרשומים בביבליוגרפיה שבסוף הספר. הואיל ובחיבורים הנ"ל ציינתי את כל המקורות שעליהם הסתמכתי נמנעתי מלחזור ולרשום אותם כאן.

בימים אלה מלאו עשרים שנה לעלייתם של יהודי בבל ב“מבצע עזרא ונחמיה”, שהחלה במאי 1950, כאשר המריאו מנמל התעופה של בגדאד שני המטוסים הראשונים אשר נשאו עמם את הקבוצה הראשונה של גאולי בבל בדרכם לישראל. זהו מאורע היסטורי גדול בחיי עמנו בכלל ובחיי יהדות זאת בפרט, הוא מחייב הכרת עברה הרחוק והקרוב של עדה זאת שהצטיינה בשטחים שונים.

א' בן-יעקב

 

פרק א: יהודי בבל עד סוף שלטון הפרתים (עד 226 לספירה)    🔗

1. היהודים עד אמצע המאה השנייה לפה"ס    🔗

ארץ בבל (עיראק) נמצאת בין ארץ פרס – במזרח; מדברות ערב, עבר-הירדן וסוריה – במערב; הרי כוּרדיסתאן – בצפון; ומפרץ פרס – בדרום. שטחה – 435,223 קמ"ר, ומספר תושביה מגיע קרוב לשבעה מליונים.

לפנים השתרעה ארץ זו על שטח יותר גדול באיזור שני הנהרות הגדולים: הפרת והחידקל. בצפון ישבו האשוּרים ובדרום האַכדים והשוּמרים. בתחילה שלטו השוּמרים, שכבשו את הארץ מידי האַכּדים והטמיעום בתוכם. במרוצת הזמן נחלשו השוּמרים והאַכּדים הצליחו להתגבר עליהם. אחרי-כן נתבוללו שני העמים אלו באלו והיו לעם אחד. עיר בירתם היתה “בּבל”. ממשלתם נקראת בשם “בבל הישנה”. המלך החשוב ביותר שקם להם היה חמוּרבּי (2067–2025 לפה"ס לערך, אולי הוא אַמרפל מלך שנער הנזכר בספר בראשית, פרק יד, א), הששי בשושלת ה“אמורי”, שקבע חוק ומשפט. לאט לאט הכניעו בני אשור את בני בבל ופרשו את שלטונם על כל הארץ ההיא.

אדמתה של ארץ בבל הייתה פוריה מאוד. מקומה הגיאוגרפי קשר אותה עם הארצות שמסביב ועשה אותה למרכז מסחרי חשוב. לפיכך התפתחו כאן ערים גדולות בעלות רמה תרבותית גבוהה.

במקום זה ישבו גם אבות אבותינו הראשונים. בעיר אוּר חיה משפחת אברהם אבינו – אבי העברים. מכאן הם עברו לעיר חרן אשר בפדן ארם בצפון מסוֹפוֹטמיה. כאן מת תרח בן נחור בן שׂרוג בן רעו בן פלג בן עבר, אבי אברהם, בהיותו בן מאתיים וחמשים שנה. אברהם עבר לגור בארץ כנען ונחור אחיו התיישב בעיר זאת שנקראת על שמו “עיר נחור” (בראשית יא, לב).

גם אחרי שעזבו אבותינו את ארץ בבל לא ניתקו את קשריהם ממנה. לכאן שלח אברהם את אליעזר עבדו כדי לבחור אשה ליצחק בנו, ויקח את רבקה בת בתואל בן מלכה אשת נחור. לכאן בא יעקב אבינו בהיותו בן שבעים ושבע שנים, שהה שם כעשרים שנה, נשא את לאה ואת רחל בנות לבן בן בתוּאל ואת שפחותיהן: בלהה וזלפה. כאן נולדו י"א מבני יעקב (חוץ מבנימין שנולד בדרך אפרת) שהם אבות שבטי ישראל.

בימי פקח בן רמליהו מלך ישראל, בא פּוּל, הוא תגלת פּלאסר השלישי (745–727), מלך אשוּר “ויקח את עיוֹן ואת-אבל בית-מעכה ואת-ינוֹח ואת-קדש ואת-חצוֹר ואת-הגלעד ואת-הגלילה, כל ארץ נפתלי – ויגלם אשוּרה” (מלכים ב, טו, כט) בשנת 732 לפה"ס. זו הייתה הגלות הראשונה שבה הוגלו השבטים היושבים בעבר הירדן המזרחי: ראובן, גד וחצי שבט מנשה.

בימי הוֹשע בן אלה מלך ישראל, כבש סרגוֹן השני, (721– 705) מלך אשוּר את שוֹמרוֹן ויגלה את כל יתר עשרת השבטים אשוּרה. הוא הושיב אותם בּחלח (ע"י חרן) ובחבוֹר, נהר גוֹזן וערי מדי (שם, יז, ו).

בשנת 606 לפה“ס, שקע שימשה של ממלכת אשוּר, עיר בירתה נינוה נחרבה, מדינותיה המזרחיות נפלו בידי מדי; והמערביות בידי “בבל החדשה” או “מלכות הכּשדים”, אשר נוסדה על-ידי המלך הראשון נבוֹ-פּלאסר (625–605 לפה"ס). עם זה מתואר על-ידי הנביא חבקוק (א, ו): “הגוי המר והנמהר ההולך למרחבי ארץ לרשת משכנות לא לו”. נבוּכדנאצר בן נבוֹ-פּּלאסר מלך בבל (605–562 לפה"ס) הכניע תחתיו את אשור, פרס ומדי והפיל את חתיתו על כל מדינות אסיה המערבית. הוא הקים בבבל אימפרייה גדולה שלא הייתה כדוגמתה לפניו ושיפר את מצבה הפנימי. הנביא ישעיהו מתאר את בבל כ”צבי ממלכות תפארת גאון כשדים", מלכה “חולש על גוֹיים”, “מרגיז הארץ מרעיש ממלכות” (ישעיה יג, יט; יד, יב–טז).

בשנה השמינית ליהוֹיכין מלך יהודה כבש נבוּכדנאצר מלך בבל את ירושלים (598 לפה"ס) והיגלה את רוב תושביה; “את-כל-ירושלים ואת-כל-השרים ואת-כל-גבורי החיל, עשרת אלפים גוֹלה וכל החרש והמסגר, לא נשאר זוּלת דלת עם-הארץ. ויגל את יהוֹיכין בבלה ואת-אם המלך ואת-נשי המלך ואת-סריסיו ואת אילי הארץ הוליך גוֹלה מירושלים בבלה. ואת כל-אנשי החיל שבעת אלפים והחרש והמסגר אלף הכל גבורים עוֹשי מלחמה ויביאם מלך-בבל גוֹלה בּבלה” (מלכים ב, כד יד–טז).

המלך יהוֹיכין הושם במאסר 37 שנים. במקומו המליך מלך בבל את צדקיהו. כעבור כמה שנים מרד צדקיהו במלך בבל. נבוכדנאצר עלה שנית על ירושלים, כבש את העיר (ט' בתמוז 586 לפה"ס), על-ידי נבוּזראדן רב-טבחים, שרף את בית המקדש, ערך טבח בתושבים והיגלה את רוב אנשיה בבלה. בגלות זאת הוגלתה שארית הפליטה של שבטי יהודה ובנימין. כך גדל מספר היהודים בבבל מיום ליום. בין הגולים היו גם ברוך בן נריה – תלמיד ירמיהו הנביא, יחזקאל בן בוזי הכהן, אשר ישב יחד עם הגולים בתל-אביב, אשר על נהר כבר, וניבא במשך יותר מעשרים ושתיים שנים, הפיח בעם את רוח התקווה והשיבה למולדת. כאשר מת נבוכדנאצר מלך בבל, מלך במקומו בנו אַמל-מרוֹדךְ (אויל מרוֹדךְ), אשר שיחרר את יהויכין מלך יהודה מכלאו, “ויתן את כסאו מעל כסא המלכים אשר אתו בבבל… ואכל לחם תמיד לפניו כל ימי חייו” (מלכים ב, כח, כז–ל). אחריו מלך גיסו נרגל-שר-אצר (560–556), שאף הוא היטה חסד ליהודים; אך הוא הורד בחוזקה מכסאו ומלך תחתיו אחד מחורי הארץ, נבוּנאיד (556–530), שקיצץ בזכויות היהודים.

בימי בלשאצר בן נבוּנאיד, המלך הבבלי האחרון (556–538 לפה"ס), אשר באחת הסעודות שהכין לשריו ולנשיו השתמש בכלי בית המקדש שהביא אתו נבוכדנאצר, התעלה דניאל משבט יהודה, בגלל חוכמתו הגדולה ובקיאותו בחוכמת הרזים ובפתרון חלומות. הוא הלבישו בגדי ארגמן ומינה אותו כשלישי במעלה במלכותו. הוא ושלושת חבריו, חנניה מישאל ועזריה, לא התגאלו בפתבג המלך וביין משתיו. הם הסתפקו באכילת זרעונים ושתיית-מים, ובכל זאת היו בריאים וטובי מראה, ועלו בחוכמתם על חכמי בבל.

מצבם הכלכלי, המדיני והרוחני של יהודי בבל באותו זמן היה טוב. הם נהנו מכל הזכויות האזרחיות, עסקו בחקלאות, במסחר ובחרושת. כמה מהם היו בעלי רכוש, בעלי שדות וכרמים, בעלי מקנה, סוחרים, מוכסים וכיוצא בזה.

גלות בבל נמשכה חמשים שנה (586–537 לפה"ס). בשנת 538 נכבשה הארץ על ידי כוֹרש מלך פרס, שהיה סבלן כלפי דתות אחרות. כעבור שנה אחת, הוא פירסם הצהרה שלפיה יכלו כל היהודים שישבו בארצו לעלות לארץ-ישראל ולבנות מחדש את בית מקדשם. כתוצאה מהצהרה זו עלו בשנת 537 לפה"ס מבבל לארץ-ישראל כ-50,000 נפש. בראשם עמדו זרוּבּבל בן-שאלתיאל ויהוֹשע בן-יהוֹצדק הכהן הגדול.

רוב הגולים, שמספרם הגיע להרבה אלפים, ודווקא האמידים שבעם, החליטו להישאר בבבל, משום שמצבם החומרי והמדיני היה טוב. קשה היה להם לעזוב את בתיהם ושדותיהם, את מסחרם ומשרותיהם; אך הביעו את חיבתם לארץ אבותיהם על ידי תמיכתם בעולים ב“זהב וכסף ורכוש ובהמה עם הנדבה לבית האלהים אשר בירושלים” (עזרא א, ד–ו). הם עזרו עזרה כלכלית ומדינית כאחת.

כעבור שבעים ותשע שנים, בהגיע השמועה לבבל, כי ביהודה שוֹררים אי סדרים מבחינה דתית וחברתית, התעורר עזרא הסופר בן-שׂריה הכהן והחליט להציל את המצב. ביום י"ב בניסן (458 לפה"ס) אסף קרוב לאלפיים איש ועלה אתם לארץ-ישראל. זו היתה העלייה השנייה שהגיעה לירושלים לפני ראש השנה.

במאה השלישית לפה"ס נעשתה בבל מרכז תרבותי גדול לעם ישראל המפוזר. יישוב יהודי זה, שהיה מרכז לכל הגולה, הלך והתפתח, שמר על תרבותו מכל משמר, מבלי שהפסיק את קשריו עם המטרוֹפוֹלין ביהודה.

שלטון הפרסים של בית האכמנידים בבבל נמשך מאתיים ושבע שנים (538–331 לפה"ס). בשנת 331 כבש אלכסנדר מוֹקדוןֹ את בבל ושאף לעשות את העיר בבל לבירת ממלכתוֹ הגדולה. לאחר מותו בשנת 323 לפה"ס, כאשר נתחלקה ממלכתו בין מצביאיו, נפלה בבל בחלקו של בית סֶלֶוּקוֹס. העיר סֶלֶוּקְיה, שקמה באותו זמן בבבל, הכילה 600,000 תושבים ושימשה בירת החלק המזרחי של מלכוּת בית סלוּקוֹס, שכלל גם את איראן. עיר זאת ישבה על גדות נהר חידקל בשעה שהעיר בבל שנעזבה נמצאה על נהר פרת. בימי שלטון בית סלוּקוֹס נהנו יהודי בבל מזכויות אזרחיות שהיו שוות לאלה של היוונים. מהם קיבלו היהודים את מניין השטרות שהישתמשו בו במשך מאות שנים, עד סוף תקופת הגאונים. יש יסוד להשערה כי היהודים עזרו גם לצבא המדינה והתגייסו לחיל המשמר. בצבא הסלוקי נמצאו גם גדודים מיוחדים של יהודים. ידוע לנו כי באותו זמן, אולי בימי אנטיוכוס השלישי (223–187 לפה"ס), ניצח חיל גדול של גאלאטים שכירים (חשמונאים ב, ח, 23–24). כן ידוע לנו כי אנטיוכוס השלישי העביר יהודים מבבל ללודיה ולפריגיה והושיבם שם בערי המבצר (לפי יוסיפוס, קדמוניות יב, ג–ד, 148).

2. היהודים בזמן שלטון הפּרתים    🔗

(מאמצע המאה השנייה לפה"ס עד 226 לספירה)

בשנת 140 לפה"ס לערך נכבשה בבל על ידי מתרדת הראשון מלך הפּרתים, שחדרו לקידמת אסיה מערבות אסיה-התיכונה. בית המלכות הפּרתי של האַרסקידים החזיקו כאן בשלטון במשך 386 שנים. בימיהם היה שקט ושלווה ליהודי בבל, שנהנו מכל הזכויות האזרחיות. הואיל ועיקר מלחמתם הייתה נגד הרומאים, הם ראו ביהודים בן ברית נאמן שאפשר לסמוך עליו. בעיר בירתם קטסיפוֹן נמצאה קהילה יהודית חשובה. העיר נהרדעא שנמצאה בצפון הארץ, היתה מיושבת כמעט כולה יהודים. לפי המסורת התיישבו כאן הגולים הראשונים שגלו עם יהויכין ובנוּ בה בית-הכנסת בשם “שף ויתיב”, מאבנים ועפר שהביאו עמהם מבית המקדש. פה ישבו נכבדי הקהילה היהודית בבבל, ובה נאספו כל השקלים והנדבות שנדבו בני הגולה בבבל לקרבנות ציבור ולצרכי העיר ירושלים. כאן התקיימה הישיבה הקדומה ביותר בבבל. קהילות יהודיות גדולות היו גם בערים פּוּמבּדיתא, פירוז-שבוּר, סוּרא, מחוֹזא, נציבין, כּפרי, הוֹצל, שלחי, נרש, נהר-פקוֹד, קרנא דשיזבתא, פּפוֹניא שכנציב, פוּם-נהרא, חרתא דארגיז, הוֹמאניא, ציקוֹניא, ורדוֹניא, סיכרא, ועוד.

היהודים עסקו בעבודת-אדמה, גידוּל צאן ובקר, מסחר, אמנות, ומלאכות שונות. מלבד מס-הגולגולת (כרגא) ומס-הארץ (טסקא), אשר קיבלו השלטונות מהיהודים, לא התערבו בענייניהם הפנימיים, ומשום כך עלה בידי היהודים להקים מוסדות ציבוריים ודתיים באין מפריע. בימי בית שני ובתקופות המשנה והתלמוד, היישוב היהודי היה מבוסס כאן, מבחינה כלכלית ורוחנית, יותר מאשר כל יישוב אחר בגולה.

בעת המריבות בין הורקנוס השני ואנטיגנוס בן אריסטובלוס על דבר המלוכה ביהודה, נתפס הורקנוס על ידי הפּרתים, כרתו לו את אוזניו ויוֹבילוהו באזיקים בבלה (40 לפה"ס).

בימים ההם נמצאו בבבל ישיבות גדולות שלמדו בהם תורה. מגדולי חכמיהם היה הלל הבבלי שאחרי כן עלה לארץ-ישראל ונתמנה שם לנשיא.

בימי המלך הפּרתי אַרטבן השלישי (12–41) התנשאו בבבל שני אחים גיבורים בשם חסינאי וחנילאי ומשלו על מחוז נהרדעא במשך חמש-עשרה שנים. הם הפילו את פחדם על כל הסביבה ההיא ואפילו מלך הפּרתים עצמו הוכרח להכיר בהם כמושלים על המקומות שתפסו. בגלל סיכסוך שפרץ בין שני האחים הורעל חסינאי על ידי אשתו הנכריה של חנילאי, ואחרי-כן נפל גם הוא במלחמה עם הפּרתים. כאשר נתבטלה ממשלת שני אחים אלה, התנקמו תושבי המקום ביהודים וערכו בהם טבח רב. רבים ברחו לקטסיפוֹן, לנציבין ולערים אחרות עד יעבור זעם.

בשנים 35–60 לערך, התגיירו, בהשפעת יהודי בבל, הילני המלכה ובנה איזטס השני (זוֹטוֹס) מלך חדיבּ, שנמצאה בצפון ארם-נהרים, ואתו יחד אחיו מוֹנבז השני וכמה ממקורביו. הם קיימו קשרים הדוקים עם ירושלים ובית המקדש. כמה מתושבי מחוז זה התייהדו גם הם, מכאן שהייתה במקום זה קהילה גדולה של יהודים בעלת השפעה מרובה.

בזמן מרד בר-כוכבא בארץ-ישראל (132–135) ורדיפות אדריאנוס שבאו אחריו (135–138), נתדלדל היישוב היהודי בארץ-ישראל. רבים ברחו לבבל, ביניהם הרבה תנאים ותלמידי-חכמים. הדברים הגיעו לידי כך, שהתנא ר' חנניה, בן אחיו של ר' יהושע בן חנניה, מחכמי יבנה שבא לבבל, הקים כאן בעיר נהר-פקוֹד שבמחוז נהרדעא מעין סנהדרין ותיקן בבבל את עיבור השנים וקביעת המועדים – תקנות שהיו לפנים בסמכות הסנהדרין שבארץ-ישראל. חכמי ארץ-ישראל ראו בזה פגיעה בהגמוניה של הארץ הקדושה ומנעו ממנו לעשות זאת.

באותו זמן נסע מארץ-ישראל לבבל ר' יהודה בן בתירה השני וייסד ישיבה גדולה בעיר נציבין שהלכה והתפתחה ויצא לה שם טוב.

תנאים אחרים, כמו ר' יאשיה ובנו ר' אַחי, אסי בן יהודה ואחרים, הרביצו תורה בישיבת הוֹצל. בין המבקרים בבבל היו גם ר' עקיבא, ר' מאיר בעל הנס, רב זוטרא, לוי בר סיסי ואחרים. כנגד זה נמצאו הרבה מחכמי בבל שעלו לארץ-ישראל ושימשו שם ברבנות; כמו ר' נתן הבבלי (רבו של ר' יהודה הנשיא), ר' חייא רבה בר אבא מחבר ה“תוספתא” ושני בניו התאומים: יהודה וחזקיה, ר' חנינא בר חמא, ר' אבא בר אבא (אביו של שמואל) ואחרים. העלייה מבבל לארץ-ישראל נמשכה כל ימי הבית השני.

 

פרק ב: היהודים בזמן שלטון הפרסים (226–635)    🔗

1. שלטון פרס החדשה של הססנידים    🔗

בשנת 226 נסתיים שלטון בית המלכות הפרתי של האַרסקידים בבבל ובמקומו בא שלטון פרס החדשה, שנתקיים כאן למעלה מארבע מאות שנה. אַרדשיר מבית המלכות הפרסי של הססנידים הרג את המלך הפרתי אַרטבן הרביעי, כבש את כל איראן ובבל והנהיג בהם את דת זרטוּסתרא העתיקה. לכוהני הפרסים, האַמגוּשים או החבּרים, הייתה השפעה גדולה על המדינה. הם רדפו את כל בני יתר הדתות ובתוכם גם את היהודים. הם הרסו בתי כנסיות של יהודים, הכריחום לעבוד בימי החגים והמועדים, מנעו את קבורת מתיהם, אסרו את השחיטה ואת השימוש בבתי המרחצאות, שללו מהם לדון דיני נפשות ואסרו עליהם להדליק אש בבתיהם בימי החגים של הפרסים, משום שבאותו זמן נערכה עבודת-הקודש לפני אלהי האור הורמיז ובבתי תפילותיהם בערה אש-קודש שלהם.

מצב היהודים הוטב במקצת בימי המלך הפרסי שבוּר הראשון (241–272). הוא היה ידידו של האמורא שמואל וכיבד אותו מאוד. פעם אחת התפאר בפניו באומרו, כי מעולם לא הרג יהודים, אף-על-פי שניהל מלחמות בשטחים רומאיים שהיו מאוכלסים יהודים, מלבד במקרה אחד יוצא מהכלל (מועד קטן כו, ע"א). אחרי מותו היו מהומות בארץ פרס במשך שלושים שנה, שמהם סבלו היהודים. למרות הכל, הואיל והפרסים היו זקוקים לעזרת היהודים במלחמתם נגד הרומאים, הוכרחו לא לפגוע בזכויותיהם האזרחיות ובשלטונם הפנימי, ועל-ידי-כך עלה בידי יהודי בבל ליצור לעצמם אבטונומיה גמורה, מרכז מקביל לאבטונומיה של יהודי ארץ-ישראל.

היהודים התגייסו לצבא הפרסי ושילמו להם מסים: א. מס הכרגא – מס הגולגולת, אשר שולם על ידי כל התושבים; ב. מס הארנוֹנה – לכלכלת הצבא הנע ממקום למקום; ג. מס האנגריא – לסיפוק בהמות, כלים, מזונות ויתר צרכי המלכות והצבא. מספר היהודים בבבל הגיע בתקופה זו קרוב למליון נפש.

2. ראש הגולה (“ריש גלותא”)    🔗

במאה השלישית התחילה בבל לתפוס בהדרגה את מקומה של ארץ-ישראל. הקהילות היהודיות החלו מתלכדות לחטיבה אבטונומית אחת. היהדות הבבלית נקראה בשם “הגולה” (ר“ה כג, ע”ב), והנשיא שעמד בראשה נקרא “ראש הגולה”, שהתייחס לזרע בית דוד והיו לו סמכויות גדולות. הוא דאג לבטחון היהודים, פקח על מסחרם שיהיה בצדק וביושר, גבה מסים וארנוניות, סלל דרכים, מינה דיינים ושופטים על העם, דן דיני נפשות ודיני ממונות והעניש כל הממרה את פיו. בעיני השלטונות הוא נחשב לאחד השרים הגבוהים במדינה. תפקידו היה יותר חילוני ומדיני. משרה זו עברה בירושה מאב לבן. הוא לבש בגדי משי, חגר אבנט זהב ורכב במרכבה הרפודה בזהב. עבדים רצו לפניו, משוררים ומזמרים נגנו לפניו בשוכבו ובקומו. כל הקהילות חלקו לו כבוד מלכים. בימי החגים בקרוהוּ בקבוצות וברכוהו ברכת החג. פעם בשנה, ב“שבת הרגל” (כנראה בחג הסוכות), דרש בפומבי בפני רבבות. הכנסותיו היו ממסים וארנוניות שהעלו בני הקהילות השונות. במשך שנים רבות התגורר בשכונה מיוחדת בעיר נהרדעא.

לא כל ראשי הגולה היו מעור אחד; יש שהצטיינו בחסידותם ובידיעתם את התורה, והעם התייחס אליהם באהדה וביראת-כבוד; ויש שלא התאימו לתפקידיהם והיו חילוקי דעות ביניהם לבין ראשי הישיבות.

3. תקופת האמוראים (219–500)    🔗

בדרך כלל אפשר לקבוע, כי עד זמנו של ר' יהודה הנשיא (רבּי) היה מרכז התורה בארץ-ישראל, וחכמי בבל שלחו את שאלותיהם לארץ-ישראל וסמכו עליהם. אחרי מות רבּי עבר מרכז התורה לבבל, והחלה תקופת האמוראים, שנמשכה בבבל מאתיים שמונים ואחת שנים.

תפקיד האמוראים (כלומר “אומרים”, מסבירים) לפרש את המשנה ולהסביר את דברי התנאים שקדמו להם. דרך לימודם היה שהעמידו במרכז את דברי המשנה, הישוו אותה לברייתות ולתוספתות, ביארו כל ביטוי ומשפט, יישבו את כל הסתירות שביניהם, חקרו מקור כל הלכה, הביאו דעות החכמים שלא נזכרו במשנה, הוסיפו דינים שנתחדשו אחרי-כן על ידם, ושילבו את דבריהם בענייני דרך-ארץ, מוסר וחוכמות שונות. שפת הוויכוח, ה“שקלא וטריא”, הייתה ארמית – השפה המדוברת באותו הזמן. חידושי ההלכה שלהם נקראו בשם “שמעתוֹת” (שמועות) או “מימרות”. רגילים לחלק את תקופת האמוראים לשמונה דורות אלו:

(א) דור ראשון – רב ושמואל (219–250)

פריחת לימוד התורה בבבל במאה השלישית הושגה על-ידי שני האמוראים: רב ושמואל. שניהם נולדו בבבל והיו בעלי כשרונות יוצאים מן הכלל. הם עלו לארץ-ישראל ושמעו תורה מפי ר' יהודה הנשיא (רבּי). ברבע הראשון של המאה השלישית חזרו שניהם לבבל, וכל אחד מהם פתח ישיבה (“מתיבתא”, או “סידרא”) והפיצו תורה וחוכמה.

משפחתו של רב ישבה בעיר כפרי שבבבל, הסמוכה לסוּרא והתייחסה עד שמעא אחי דוד המלך. יש אומרים כי היא התייחסה עד שפטיה בן אביטל אשת דוד. שמו היה ר' אבא בר אייבו, והיה מכונה בשם “אבא אריכא”, אולי משום שהיה גבה קומא. הוא נקרא בתואר “רב” משום שהיה רבן של כל בני הגולה, בהקבלה לתואר “רבי” שניתן באותו זמן לר' יהודה הנשיא בארץ-ישראל. בשנת 219 חזר רב מארץ-ישראל לבבל ושימש כאגרוֹנוֹמוס – מפקח על המידות, המשקלות והשערים בשווקים. אחרי-כן הוא ייסד ישיבה בעיר סוּרא שאליה נהרו מאות תלמידים מכל ערי בבל וממקומות אחרים. ישיבה זאת התקיימה אחריו כשמונה מאות שנים, עד סוף ימי הגאונים. מספר תלמידיו הקבועים הגיע ל-12,000. תורתם הייתה אמנותם והם קיבלו את כל צרכיהם מקופת הישיבה. נוסף לכך היו לו גם תלמידים לא קבועים, אשר במשך כל ימות השנה עסקו במלאכות שונות ובעבודת-אדמה ורק בחודשי אדר ואלול, בסוף הקיץ ובסוף החורף, בטלו כולם ממלאכתם ובאו לשמוע תורה בבית מדרשו של רב. כינוסים אלה נקראו בשם “כּלה”, התלמידים אשר ישבו בחצי גורן עגולה נקראו “בני-כלה”. שני החודשים הנ"ל נקראו “ירחי-כלה”, והרב שדרש לפני המתכנסים נקרא “ראש-כלה”. בימים אלה בטלו כל בתי הדין וגביית תשלומי החובות, למען לא יופרע העם מללמוד תורה. בעד אלה שלא יכלו להשתתף בכינוסים אלה נסדרו לימודים מיוחדים בשבתות שלפני הימים-טובים, שנקראו “שבּתא דרגלא”.

רב הצליח להחזיר את עטרת התורה לארץ זאת, עד כי בבל נחשבה כארץ-ישראל. הוא עסק גם בענייני טבע ורפואה, במעשה בראשית ובמעשה מרכבה. למרות שהיה בר-פלוגתיה של חברו שמואל, תמיד שררה ביניהם אהבה וכבוד. במחלוקתם נקבעה ההלכה כרב בענייני איסור וכשמואל בדיני ממונות. למרות ששניהם התנהגו בחסידות מופלגת, הם אהבו את החיים והזהירו מפני סיגופים ותעניות מיותרות. אסור לאדם לאסור על עצמו דבר המותר.

רב הצטיין לא רק בהלכה אלא גם באגדה ובפיוט. הוא חיבר כמה תפילות שנכנסו לסידור התפילה והצטיינו בלשונם הזכה ובהשתפכות הנפש שבהם. הוא עמד בראש ישיבת סוּרא כעשרים ושמונה שנים, עד יום מותו בשנת ד"א ז (247).

שמואל בן אבא ב“ר אבא הכהן עמד בראש ישיבת נהרדעא והתפרסם כגדול בתורה ובמדעים אחרים, בייחוד בחוכמות הטבע, הרפואה, חשבון והנדסה, אסטרונומיה ועוד. בהיותו בארץ-ישראל היה רופאו של ר' יהודה הנשיא והמציא משחת-עיניים מיוחדת שעל ידה ריפא את עיניו של רבי. ידע יוונית, רומית וקורות העמים. בגלל בקיאותו בסיבוב הירח נקרא בשם “שמואל ירחינאה”. הוא אמר על עצמו: “נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי נהרדעא” (ברכות נח, ע"ב). הוא חיבר לוח לששים שנה, כדי שלא יצטרכו לחוג בחוץ-לארץ שני ימים טובים של גלויות. את הלוח הזה שלח אל ר' יוחנן לא”י; אך חכמי א"י לא הביטו בעין-טובה על מעשה זה וראו בו פגיעה בסמכותה של הסנהדרין. הוא תיקן כמה תיקונים בענייני מסחר, אישוּת ואפוטרופסות, והורה כי “דינא דמלכותא דינא”. מטבעו היה עניו, ארך-רוח ורודף שלום. הוא קבע כי “כשם שאסור לצאת מארץ-ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות” (כתובות קיא, ע"א).

בימי שמואל, בזמנו של המלך הפרסי ארדשיר הראשון, התפרצו גדודי הפרסים לעיר נהרדעא, לקחו בשבי את שתי בנותיו של שמואל ומכרום בארץ-ישראל לפודים יהודים. המלך שבא אחריו, שבוּר הראשון, נטה חסד ליהודים, התיידד עם שמואל וכיבד אותו מאוד. מותו של שמואל בשנת ד"א יד (254) נחשב לסוף הדור הראשון של אמוראי בבל.

(ב) דור שני – רב הונא, רב נחמן בר יעקב ורב יהודה (250–290)

אחרי מות רב עמד בראש ישיבת סוּרא רב הונא, שהיה נצר ממשפחת ראשי-הגולה. בימיו פרחה ישיבה זאת והורם קרנה. בעת שדרש הקיפוהו שלושה-עשר חכמים שהסבירו את תורתו לתלמידיו הרבים, שמספרם הגיע לשמונה מאות. בירחי-כלה נתוספו עליהם כמה אלפים והוא כילכל על חשבונו את כל צרכיהם. בתחילה היה רב הונא עני ואח“כ העשיר והירבה לתרום למטרות צדקה וחסד. הוא עסק בעבודת-אדמה. היה גר בדרוקרת הסמוכה לסוּרא, ואולי שם עמדה גם ישיבתו. הוא חי כשמונים שנים ועמד בראש ישיבתו כארבעים שנים. נפטר בשנת ד”א נז (297).

אחרי מות שמואל עמד בראש ישיבת נהרדעא תלמידו רב נחמן בר יעקב. הוא למד תורה בעיקר אצל רבה בר אבוה – מגדולי החכמים שבדורו, היה עשיר מופלג וממשפחת ראש הגולה. בראותו את רב נחמן שהוא בעל כשרונות נתן לו את בתו החכמה ילתא לאשה. בהגיעו לעושר רב, נהג רב נחמן שררה ברבים: סריסים מזויינים עמדו על פתח ביתו ונסע במרכבת זהב מרופדת בוילון תכלת. הוא התמחה בדיני ממונות, עד כי נקבע כלל: הלכה כרב נחמן בדיני (כתובות יג, ע"א). הוא התפאר ואמר: כל העולם לגבי דידי בענייני דין כדרדקים (בבא מציעא סו, ע"א), וחשב את עצמו שיכל לדון יחידי (סנהדרין ה, ע"א). עסק גם באגדה. בזמנו נחרבה העיר נהרדעא על-ידי פפא (פפוס) בן נצר, הוא אודינת, שעמד בראש צבאות תדמוֹר פלמירה (259). הקהילה היהודית בטלה והתלמידים נפוצו לכל עבר. רב נחמן ביחד עם חותנו רבה בר אבוה הלכו לעיר שכנציב שעל שפת נהר חידקל, משם הלכו לשלהי ומשם למחוֹזא. כאן שימש רבה אחד מראשי הדיינים בעיר והתבלט כמנהיג רוחני פעיל. נהג לתקן את הערוב לכל בני העיר. במותו מלא את מקומו רב נחמן שנחשב לראש העיר מחוֹזא ולראש הישיבה שהתאגדה עם ישיבת נהרדעא. נפטר בשנת ד"א פ (320).

לאחר חורבן נהרדעא והתמוטטות ישיבת סוּרא נתרכזו טובי החכמים שבדור השני אל ישיבת פוּמבדיתא, שבראשה עמד רב יהודה בר יחזקאל, תלמיד רב ושמואל. כמעט כל ישיבת נהרדעא עברה לישיבת פוּמבדיתא. רב יהודה נולד ביום שמת ר' יהודה הנשיא ונפטר בשנת ד“א נט (299). את ישיבת פוּמבדיתא ייסד בשנת ד”א טו (255) לערך והתקיימה אח"כ קרוב לשמונה מאות שנים, עד סוף ימי הגאונים. היה חריף ושנון והכניס לבית מדרשו את שיטת הפילפול. היה תקיף בדעתו. את תלמידיו לימד רק את ההלכות הנוהגות בזמן הזה, ובייחוד דיני נזיקין, ולא את סדר טהרות שהתקשו בו. לתלמידי ישיבה זאת יצאו מוניטין כי הם חריפים מאוד עד כי ידעו “להכניס פיל בנקב של מחט” (בבא מציעא לח, ע"ב). הלשון העברית הייתה אהובה עליו, השתמש בה תמיד, וקבע: אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית כי אם בעברית. הוא הנהיג תפילה מיוחדת על הגשמים, שחיברה אביו רב יחזקאל, וחיבר כמה ברכות בעברית צחה על חידוש הירח ועל מי שרואה אילנות בליבלובם.

במשך כל חיי רב הונא הייתה ישיבת פוּמבדיתא כפופה למרותו. גם רב יהודה עצמו הלך להתראות בפניו. אחרי מות רב הונא עבר המרכז לישיבת פוּמבדיתא. בה בשעה שלישיבת סוּרא הייתה השפעה ארץ-ישראלית; לישיבת פוּמבדיתא הייתה השפעה בבלית. לדעת רב יהודה בני בבל מיוחסים יותר מבני ארץ-ישראל, כי “לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה” (קידושין סט, ע"ב). בידו הייתה מגילת יוחסין של רוב המשפחות בבבל ושמר על בני עדתו שלא יתערבו בהם פסולים. הוא לא נמנע מלהכריז על פסולי המשפחות למרות שעל-ידי-כך רכש לו אוייבים ושונאים. כאשר הגיע בנו לפרקו קשה היה למצוא לו משפחה מיוחסת שיסכים לקחת ממנה אשה (קידושין עא, ע"ב).

רב יהודה ורב עינא סבא נקראו “סבי דפוּמבדיתא”. לרחבה, תלמיד רב יהודה, היו שני בנים: עיפה (חיפה) ואבדימי, שנקראו “חריפי דפוּמבדיתא”. רב מתנא (הראשון), תלמיד שמואל וחברו של רבי יהודה, ישב בפפוניא הקרובה לפוּמבדיתא.

בדור השני של אמוראי בבל נתרבו העולים מבבל לארץ-ישראל. רובם נסעו ללמוד תורה בישיבתו של ר' יוחנן בטבריה. בה בשעה שתלמידי-חכמים רבים ירדו מארץ-ישראל לבבל מחמת המציק ונקראו “ניחותי דמערבא”, נמצאו תלמידי-חכמים מבבל שוויתרו על המצב הכלכלי והבטחוני הטוב שבארצם ומתוך תשוקה עזה לארץ הקדושה עלו לא“י. רוב חכמים אלה נעשו אחרי-כן למנהיגי היהדות הארץ-ישראלית. כך נוצרה עבודת גומלין בין שני מרכזי היהדות, אשר בשתיהן היו קיימות ישיבות מפורסמות. בני ארץ-ישראל לא מצאו בקירבם אנשים בעלי שיעור קומה המסוגלים לעמוד בראש הישיבות כדי להרביץ תורה והוכרחו למסור תפקידים אלה לבני בבל שיצא להם שם טוב. נמצאו רבים שנסעו לארץ-ישראל, אם למטרת-לימוד או למטרה אחרת, ואח”כ חזרו לבבל. נוסעים אלה העבירו את חידושי התורה של חכמי בבל לחכמי ארץ-ישראל; ושל חכמי ארץ-ישראל לחכמי בבל, כי לחכמי בבל היו מנהגים משלהם: “הא לן הא להו” (ביצה יד, ע"ב). ר' יוחנן אמר: יודעים חברינו הבבלים לפרש טעם נכון (חולין מה, ע"א). וקראו לדייני בבל בשם “אשלי רברבי” לעומת דייני ארץ-ישראל שהיו “גזלי”– יונים רכים (ירוש' בבא מציעא פרק א, ה"ח). וכן אמרו: “כל הארצות עיסה לגבי ארץ-ישראל, וא”י עיסה לגבי בבל" (כתובות קיא ע“א; קידושין סט ע”ב).

בין היורדים נמצאו חכמים שבאו לבבל לאסוף כספים לטובת הישיבות של ארץ-ישראל. חלק מהחכמים הבבלים שעלו לא“י השאירו את נשותיהם ובניהם בבבל בלי מחייה. על כך התרעם האמורא ר' אביתר ושלח אל רב יהודה בר יחזקאל לבבל: “בני אדם העולים משם (מבבל) לכאן הם קיימו בעצמם (את הפסוק ביואל ד, ג) “ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין ושתו” (גיטין ו, ע"ב). רב יהודה דעתו לא הייתה נוחה מאלה שעלו לארץ-ישראל, ואמר: “כל העולה מבבל לארץ-ישראל עובר בעשה, שנאמר: בבלה יבואו ושם יהיו עד יום פקדי אותם” (שבת מא, ע"א). על היהודים לחכות בסבלנות בארץ גלותם עד בוא יום הפקודה. “כל הדר בבבל כאילו דר בארץ-ישראל” (כתובות קיא, ע"ב). הדברים הגיעו לידי כך, שתלמידי רב יהודה שרצו לעלות לא”י היו מסתירים עצמם מפניו ועולים (ברכות כד, ע“ב; שבת מא, ע”א). בגלל התשוקה לארץ הקדושה ביקשו כמה מזקני בבל לכל הפחות להיקבר בא”י, לדבר זה התנגדו חכמי א"י באומרם שעל אלה נאמר: “ותבאו ותטמאו את-ארצי” (ירמיה ב, ז).

בתקופת האמוראים, כאשר ההגמוניה היהודית בארץ-ישראל הלכה והצטמצמה כתוצאה מרדיפות הנוצרים; ההגמוניה של יהדות בבל הלכה הלוך והתרחב עד כי הגיעה לשיא של התפתחות רוחנית גדולה ועשירה, שהשפעתה נכרת בחיי עם ישראל עד ימינו. אומנם, מצבם המדיני של יהודי בבל לא היה נוח תחת יד כת הפרסים הקנאים (האמגוֹשים) ומלכיהם ואף הם סבלו מרדיפות מטעמים דתיים ומדיניים; בכל זאת הרדיפות נגדם היו בודדות ומקריות בלבד ולא הגיעו לפגיעה כללית בחירותם הרוחנית, שהרי לא הייתה כאן כוונה לצמצם את שלטונם לבל יפגע בשלטון הדת הפרסית השלטת, לפיכך הצליחו יהודי בבל להחזיק כאן מעמד רוחני איתן ולתרום ליהדות את ספר החוקים המשוכלל ביותר, את התלמוד בבלי, שהוא יסוד היסודות של ערכי האומה הישראלית.

ההתקפות התמידיות של הנוצרים על יהודי ארץ-ישראל וסוריה, הבריחו יהודים רבים, ביניהם תלמידי-חכמים, אל הישיבות המפורסמות שבבבל. בבל נשתחררה משיעבודה הרוחני לארץ-ישראל. פסקי-הדין שניתנו בישיבות בבל היה להם תוקף כאלה שהוצאו בא"י. מעמד התלמידי-חכמים הלך וגדל מיום ליום ונעשה בעל תוקף. העם חלק להם את הכבוד הראוי להם. כנגד זה החכמים זילזלו בעמי-הארץ ולעתים קרובות עקצו אותם וחשבום שלא מן היישוב. התורה הקיפה את כל שדרות העם, מהפועל שבשדה ועד בעל הנכסים.

(ג) דור שלישי – רב חסדא, רבה ורב יוסף (290–320)

אחרי מות רב הונא עמד בראש ישיבת סוּרא תלמידו רב חסדא, שהיה ממשפחת כוהנים, חריף ומפולפל. כרבו אף הוא היה עני ואח“כ עסק בתעשיית השכר והתעשר. שניהם נקראו “דייני סוּרא”, “סבי דסורא” ו”חסידי דבבל“. היה חסיד גדול ונימנה בין הצדיקים שהורידו גשמים בתפילתם. הוא תיקן את “תפילת-הדרך”. מקום מושבו היה בעיר כּפרי ושם נמצאו בית מדרשו ובית דינו. במשך תקופה מסויימת עזב את ישיבת סורא שפעל הרבה לשיגשוגה וחזר להורות בעיר מושבו כּפרי. כל ימי רב הונא לא היה רב חסדא מורה הוראה בסוּרא. בשנת ד”א נג (293) בנה רב חסדא מחדש את ישיבת סוּרא. אחרי מות רב הונא עברו רוב התלמידים לפוּמבדיתא, לישיבת רב יהודה בר יחזקאל. כעבור שנתיים, כאשר נפטר רב יהודה, נבחר רב חסדא לראש הישיבה והמשיך להורות בישיבת סוּרא. הוא חי תשעים ושתיים שנים ונפטר בשנת ד"א סט (309). אחרי מותו עמד בראש ישיבת סוּרא חברו רבה בר רב הונא. בימיו תלמידים רבים עזבו את ישיבתו והלכו אל ישיבת פוּמבדיתא.

חברו ובר-פלוגתיה של רב חסדא היה רב ששת שהיה בקי מאוד במשניות ובבריתוֹת. הוא התנגד לפילפול. היה מקורב לראש הגולה וייסד בית מדרש בשלחי היושבת על שפת החידקל. באמצע ימיו נלקח ממנו מאור עיניו והיה סגי-נהור עד יומו האחרון.

אחרי מות רב יהודה בר יחזקאל, עמד בראש ישיבת פוּמבדיתא תלמידו רבה בר נחמני, שהיה חריף ומפולפל ומכונה בשם “עוקר הרים”. היה כהן והתייחס עד עלי הכהן. היה גדול מרב חסדא בסברא, משום כך רבים מתלמידי רב חסדא עזבו את ישיבת סוּרא ובאו לפוּמבדיתא לשמוע מפי רבה (עבודה זרה יט, ע"א). הוא לימד את תלמידיו גם דינים שאינם נוהגים בזמן הזה, כגון קודשים וטהרות, למרות שחבריו התנגדו לכך ואמרו כי אלה “הלכתא למשיחא”; לכן אמר רבה: “יחיד אני בנגעים, יחיד אני באהלות” (בבא מציעא פו, ע"א). רגיל היה לפתוח את דבריו ב“מלתא דבדיחוּתא”, בדיברי אגדה, דרך-ארץ ונימוס ואחרי-כן עבר לענייני הלכה, משום כך נתרבו תלמידיו. בזמנו הגיעה הישיבה לשיא פריחתה. מספר תלמידיו הקבועים הגיע לארבע מאות, מלבד התלמידים שבאו לישיבתו ב“ירחי-כלה”, שמספרם הגיע ל-12,000 נפש. כדי לספק את צרכיהם הנהיג רבה, שהקהילות יתרמו נדבות קצובות לכלכלתם. הוא עצמו חי ברוב ימיו בעוני ובדחק. הוא הירבה להוכיח את בני פוּמבדיתא על מעשיהם הרעים ובזה עורר את חמתם נגדו. נמצאו אנשים שהלשינו עליו אצל השלטונות, באומרם כי הוא הגורם שאלפי אנשים נמנעים מלשלם מסים לשלטונות, משום שבשני חודשים בשנה הם עוזבים את מלאכתם והולכים ללמוד בבית מדרשו. כתוצאה ממלשינות זאת ציווה המלך הפרסי שבּוּר השני (309–379) לתופסו. הוא הוכרח לברוח מפוּמבדיתא כדי להסתתר מעיני השלטון, נדד ממקום למקום עד כי נחלש ונפטר, לאחר שעמד בראש ישיבת פוּמבדיתא במשך עשרים ושתיים שנים (299–320). חי ארבעים שנה בלבד.

אחרי מות רבה בר נחמני, נתמנה במקומו חברו רב יוסף בר חייא, תלמיד רב יהודה בר יחזקאל, שהיה בעל זיכרון יוצא מגדר הרגיל. הוא מכונה בשם “סיני”. הצטיין בבקיאותו בתנ"ך, ושאף להפיץ אותו בין כל שדרות העם. הואיל ובימים ההם שפת הדיבור הייתה ארמית, ורק החומש נתרגם לארמית על ידי אונקלוס, תירגם רב יוסף גם את הנביאים לארמית. תרגומו זה מובא בכמה מקומות בתלמוד. אליו מייחסים גם את התרגום הארמי לדברי הימים. הוא הירבה להשתמש בפתגמים עממיים, היה עניו מאוד ונדיב-לב. ארבע מאות מתלמידיו היו מאוכלי שולחנו. היה עשיר ובעל שדות וכרמים. בכל מקום שחלק עם רבה בר נחמני נקבעה ההלכה כרבה, מלבד שתי הלכות (בבא בתרא קיד, ע"ב). שנתיים וחצי עמד בראש ישיבת פוּמבדיתא (320–323 לערך) ובסוף ימיו חלה פעמיים ואירעו לו שני אסונות: במחלה הראשונה נעשה סגי-נהור; ובמחלה השנייה שכח את תלמודו והוכרח לבקש את תלמידיו שיזכירוהו מה שלימד לפני כן. חי למעלה מששים שנים.

בתקופה הזאת חי בבבל רב המנונא זוטי – מחבר הוודוי שאנו מסיימים בו את תפילת יום הכפורים: “אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי” (ברכות יז, ע"א).

בדור השלישי אנו מוצאים יישוב יהודי גם מחוץ לסוּרא ופוּמבדיתא, במקומות אלה:

(1) בעיר ציקוֹניא, הסמוכה לפוּמבדיתא, ישב המורה והדיין רב טובי בר מתנה, אשר בכל מקרה של ספק פנה אל רב יוסף (חולין לט, ע“ב; בבא קמא לו, ע”ב). הוא האריך ימים עד אחרי מות רב יוסף. במותו נקבר בפוּמבדיתא ואגדות מעניינות התהלכו על קברו (בבא בתרא נח, ע"א).

(2) בעיר פּפוֹניא, הסמוכה לפוּמבדיתא, הרביץ תורה רב אחא בר יעקב, תלמיד רב הונא, שהיה “אדם גדול” (בבא קמא מ, ע"א). הוא נהג לדרוש שם לפני הקהל (בבא בתרא טז, ע"א), והתקין שם תקנה ידועה (נדה סז, ע"ב). היה חסיד גדול ומלומד בנסים (קידושין כט, ע“ב; בבא בתרא טז, ע”א). נראה שהיישוב כאן נמשך עד הדור החמישי של האמוראים.

(3) בחרתא-דאַרגיז, הסמוכה לבגדאד, ישב רב המנונא – תלמידם של רב חסדא, רב יהודה ורב הונא; וחברם של רבה, רב יוסף ור' זירא. הוא האריך ימים עד ימי אביי ורבא (נזיר סד, ע"ב).

(4) בעיר שכנציב (או הינציבי), היושבת על נהר חידקל, ישב רב אידי בר אבין – תלמיד רב חסדא, ולמד תורה גם אצל ר' יצחק בר אשיאן ומסר כמה מאמרים בשמו (ברכות יד, ע“א; כתובות כז, ע”א). בדור הרביעי נחשב לאחד מגדולי הדור ונשא ונתן בהלכה עם אביי (מועד קטן טז, ע“א; בבא מציעא לה, ע”ב, ועוד). מגדולי תלמידיו היו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע (פסחים לה, ע“א; יבמות פה, ע”א).

(5) בעיר ורדוֹניא (או ורדינא) שבבבל ישב האמורא אמי ורדינאה (ערובין מט, ע"א), אשר שימש חכם בבית הנשיא והיו שואלים אותו שאלות בהלכות איסור והיתר ומראים לו בכור שנפל לבור (ביצה כז, ע"א). הוא מסר לנו שמועות בשם רב אבהו (נדה יט, ע"ב).

(6) בעיר סיכרא, הקרובה למחוֹזא, ישב רב הונא בר חיננא, שהיה תלמידם של רב חסדא ורב יוסף וחברו של רב הונא בנו של רב נחמן (עבודה זרה נז, ע“ב; חולין מט, ע”ב; מועד קטן ט, ע“ב–טז, ע”א; עירובין יד, ע"ב).

גם בדור השלישי נמשכה עליית אמוראים יחידים מבבל לארץ-ישראל וירידת אמוראים מא"י לבבל. מסע הלוך וחזור זה יצר קשרים הדוקים בין שני מרכזי היהדות והעביר את חידושי התורה של האחד אל חברו.

(ד) דור רביעי– אביי ורבא (320–350 לערך)

אחרי מות רב יוסף בר חייא עמד בראש ישיבת פוּמבדיתא תלמידו וחברו אביי. הוא היה יתום מאב ואם. נתגדל על-ידי אשה חכמה שטיפלה בו וחינכתו, וקרא לה “אמא” ואף מסר כמה מאמרים בשמה: “אמרה לי אם” (שבת קלה ע"א). הוא התייחס עד עלי הכהן. שמו היה נחמני בן כייליל. גדל והיתחנך בבית דוֹדוֹ, אחי אביו, רבה בר נחמני והוא שקראו בשם אביי, כלומר: אבי שלי. בנעוריו עוד הספיק ללמוד בישיבת רב יהודה ואף הקשה לו קושיות (פסחים מה, ע"ב). הוא סבל מחולשת הגוף וממחלות שונות. בתחילה היה עני מרוד ולפעמים סבל חרפת רעב. בלילה עבד את אדמתו וביום עסק בתורה. אחרי-כן הוטב מצבו והיו לו אריסים ופועלים רבים. היה מסייר נכסיו בכל יום. הוא הטיף לתורה עם “דרך-ארץ” (מלאכה), והניח את היסוד לאפשרות של תחיית הדיבור בלשון העברית באומרו: “דברים של חול מותר לאומרן בלשון הקודש” (שבת מ, ע"ב), בניגוד לדעת אחרים שלא הסכימו לכך. היה חריף ומפולפל והיו לו תלמידים הרבה.

בו בזמן שאביי עמד בראש ישיבת פוּמבדיתא, ייסד חברו ובר-פלוגתיה רבא בן רב יוסף בר חמא ישיבה גדולה בעיר מולדתו מחוֹזא, שעלתה על ישיבת פוּמבדיתא הן בידיעת התורה והן במספר תלמידיה. שני אמוראים אלה, שהעמיקו לחקור בהלכה ובפילפול בכל החומר שהצטבר עד ימיהם, הרימו את קרן לימוד התורה בבבל לדרגה גבוהה עד כי תלמידים רבים עשו את מלאכתם עראי ותורתם קבע. רק בחודשי תשרי וניסן, שהם זמן הזריעה והקצירה, נסגרו הישיבות כדי שהתלמידים יוכלו לעבוד בשדותיהם (ברכות לה, ע"ב). כבוד התורה גדל עד מאוד ותלמידי החכמים נהנו מזכויות מיוחדות: שיחררו אותם ממסי המלך, וכאשר תלמיד-חכם הביא סחורתו למוכרה בשוק היו כל יתר הסוחרים סוגרים חנויותיהם עד שהתלמיד-חכם מכר את סחורתו. לראשי הישיבות ניתנה סמכות להעניש את האנשים הבלתי הגונים. חקירותיהם ומחלוקותיהם של זוג זה נקראו בשם “הויוֹת דאביי ורבא” (סוכה לה, ע"ב).

רבא היה תלמידו וחתנו של רב חסדא, משום כך זכה לתורה ולעושר גדול. בלימודו שם לב לסברא יותר מאשר לשמועה (גיטין עג, ע"א). אף הוא היה חריף ומפולפל; אלא שאהב לתבל את דבריו בדברי מוסר ואגדה ועל-ידי כך משך תלמידים הרבה (תענית ט, ע"א). אחד מתלמידיו, רב אדא בר אבא (אהבה), אמר לתלמידים: במקום שאתם מגרמים עצמות אצל אביי בואו ואכלו בשר שמן אצל רבא (בבא בתרא כא, ע"א). בכל מקום שנחלק עם אביי נקבעה ההלכה כרבא, מלבד בששה דברים, שסימנם יע“ל קג”ם, שההלכה בהם כאביי (סנהדרין כז, ע"א).

בימי המלחמה בין פרס ורומי, רבא שיחד את המלך שבוּר השני ופקידיו כדי שלא יפגעו ביהודים (חגיגה ה, ע"ב). פעם אירע שהביאו לפני רבא יהודי שחטא עם בת עכו"ם, הוא ציווה להלקותו ומת מהלקאה זאת. כאשר הגיעה שמועה זאת לשבוּר-מלכא רצה להעניש את רבא; אך איפרא הוֹרמיז אם המלך, התערבה בדבר ואמרה לבנה: מוטב שלא יהיו לך עניינים עם היהודים, כי כל מה שהם מבקשים מאלוהיהם – נותן להם; ואפילו כאשר הם מבקשים גשמים – הוא נותן להם (תענית כד, ע"ב).

שבוּר השני, יחסו ליהודי לא היה קבוע, פעם גילה יחס אוהד ואהב להסתכל בחגיגות של היהודים, בייחוד בחג הסוכות (סוכה נג, ע"א); ופעם הרע להם. בין מקורביו היה באטי בר טובי, אחד היהודים התקיפים שבבבל, והאמורא מר יהודה. אמו איפרא הורמיז שמשלה בשם בנה בימי ילדותו (עד שנת 326) היטתה חסד ליהודים, הוקירה את חכמי ישראל ואת דת היהודים. פעם שלחה לרב יוסף, ראש ישיבת פוּמבדיתא בדור השלישי, ארנקא דדינרי כדי להקדישם לשם מצוה (בבא בתרא ח, ע"א). פעם אחרת שלחה לרבא ארבע מאות דינרי זהב לצדקה והוא חילקם לעניים נוכרים (שם, י, ע"ב). חזרה ושלחה אל רבא עגל כדי שיקריבהו לשם-שמים (זבחים קטז, ע"ב). קרה ששלחה אל רבא שאלה בנידון דם נדה והתפעלה מחוכמתם של חכמי ישראל (נדה כ, ע"ב).

בשנת ד“א צח (338), כאשר מת אביי, עמד בראש ישיבת פוּמבדיתא בנו רב ביבי בר אביי, שהיה תלמיד רב יוסף (סנהדרין סו, ע"ב). כעבור זמן קצר ישיבה זאת בטלה וכל תלמידיה עברו לישיבת רבא במחוזא, שהייתה הישיבה היחידה בבבל. במות רבא בשנת ד”א קיב (352), בטלה ישיבתו ותלמידיה נחלקו לשניים: חלק חזר לישיבת פוּמבדיתא שנתחדשה ובראשה עמד רב נחמן בר יצחק; וחלק עבר לעיר נרש אל הישיבה החדשה שייסד שם רב פפא בר חנן. באותו זמן נמצא בבבל מר בריה דרבינא (דרבנא), שהיתפרסם בחסידותו וחיבר את התפילה: “אלהי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה” הנאמרת בכל סוף תפילת שמונה-עשרה (ברכות יז, ע"א).

בדור הרביעי חלה מלחמת עשרים וחמש שנים בין פרס ורומי (338–363), בגלל ארצות הגבול שכללו את ארמניה והעיר נציבין המיושבת ברובה יהודים. באותו זמן הנוצרים שבפרס נרדפו קשה על-ידי השלטונות בגלל נטייתם לרומי הנוצרית; ואילו היהודים שהיו נאמנים לפרסים במלחמתם נגד האוייב המשותף, זכו ליחס מיוחד. למרות הכל הטיל המלך שבוּר על היהודים מסים כבדים כדי לכלכל את כל צרכי המדינה הרבים בזמן מלחמות אלו. ראשי העדה הוכרחו לשלם את המסים בעד העניים אשר הממשלה לא יכלה לגבות מהם את חובם. כנגד זה הירשתה הממשלה לראשי העדה העשירים לתפוש את העניים שלא שלמו את מסיהם ולעבוד בהם עבודת-עבד עד כדי מלאות את חובם, ראשי עדת מחוֹזא השתמשו בזכות זו שניתנה להם והשתמשו באחיהם העניים כעבדים. החכמים לא יכלו למחות נגד עוול זה, כדי לא לעורר את חמת השלטונות נגדם. למרות הכל מצבם של יהודי בבל באותו זמן נחשב למזהיר לעומת מצבם הקשה של יהודי ארץ-ישראל.

(ה) דור חמישי – רב נחמן בר יצחק ורב פפא בן חנן (350–375 לערך)

ישיבת פוּמבדיתא אשר ירדה מגדולתה עם מות אביי (338) נשתפר מצבה בדור החמישי כאשר עמד בראשה רב נחמן בר יצחק, תלמידם של רב נחמן בר יעקב ורב חסדא. הוא נולד בסוּרא ונחשב לאחד מחסידי בבל (מגילה כח, ע"ב). הצטיין במדותיו, דיקדק במצוות, דייק במסירת נוסח המשנה ודיקדק באותיותיה. היה מגדולי בעלי המסורת ופעמים רבות מסר לנו מסורות קריאה במקרא, במלאות וחסרות. במשך שנים רבות שימש “ראש-כּלה” במחוֹזא בישיבתו של רבא, והיה דורש לפני הקהל שהתאסף ללמוד בישיבה זאת ב“ירחי-כלה”. רב נחמן עמד בראש ישיבת פוּמבדיתא עד יום פטירתו בשנת ד"א קטז (356). אחריו ישב על כסאו רב חמא במשך יותר מעשרים שנים (356–377).

ישיבת העיר נרש, הסמוכה לסוּרא, אשר נוסדה לאחר מות רבא (352) על-ידי רב פּפּא בר חנן (ראה לעיל), נתבטלה עם מותו בשנת ד“א קלה (375). הוא הצטיין בחסידותו וברוב עושרו. אביו היה עשיר מופלג וסיפק לו את כל מחסורו כדי שיוכל לישב וללמוד תורה בשלווה. הוא התעשר גם מתעשיית השכר (פסחים קיג, ע"א). היו לו תלמידים הרבה, ומאתיים מהם נהגו לאכול על שולחנו. מעולם לא פגע בכבוד תלמידי חכמים (סנהדרין ק, ע"א), ואמר: “תיתי לי דלא שמיתי צורבא מדרבנן מעולם” (מועד קטן יז, ע"א). בין תלמידיו היה בנו של רב משרשיא. רב הונא בריה דרב יהושע שימש בתפקיד “ראש-כלה” בישיבתו. ואף הוא היה עשיר גדול (הוריות י, ע"ב) והאריך ימים (בבא בתרא קיח, ע"ב). נפטר בשנת ד”א קע (410).

רב שימי בר אשי, אביו של רב אשי, היה שכיח אצל רב פפא והקשה לו קושיות הרבה (תענית ט, ע"ב). מותו של רב פפא נחשב לסוף הדור החמישי.

בשנת 363 כאשר עלה יוליאנוס הכופר, קיסר רומי, על בבל הסתער במלחמה על בירתא ויושביה היהודים ברחו, הוא שרף את מחוֹזא וקטסיפון. לאחר שהרומאים נחלו תבוסה שלט שלום באזור זה במשך תקופה ארוכה.

(ו) דור ששי – רב אשי וחכמי זמנו (375–425 לערך)

ישיבת סוּרא שנתדלדלה ונפסקה אחרי מות רב חסדא, נתחדשה בדור הששי על-ידי רב אשי, אחד מגדולי אמוראי בבל, שהצליח להחזיר לה את גדולתה שמלפנים. עליו נאמר: “מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד” (גיטין נט, ע"א). כרבּי אף הוא היה עשיר מופלג, בעל נכסים רבים ויערות. נולד בשנת ד“א קיב (352), ועמד בראש ישיבתו במשך ששים שנים, עד יום מותו בשנת ד”א קפז (427) לערך. מקום ישיבתו היה במתא-מחסיא, הסמוכה לסוּרא. הוא הרס את הבניין הישן של הישיבה מזמנו של רב, ובנאה מחדש על חשבונו ברוב פאר והדר (בבא בתרא ג, ע"ב). לישיבה מחודשת זו נהרו תלמידים רבים ממקומות שונים.

מתוך הסתכלות חדה, ראה רב אשי שמיום שנחתמה המשנה ועד ימיו נצטברו הלכות, שמועות, סוגיות, פתגמים, מאמרי אגדה, ענייני מוסר ודרך-ארץ, ענייני חוכמה ומדע רבים עד שמן הנמנע היה לזכור את כל החומר הרב והמגוון הזה בעל-פה; והיה אם לא יתקבץ לאכסניא אחת יש חשש שישתכח מישראל. כל העניינים שהניעו את ר' יהודה הנשיא בשעתו לחבר את המשנה לפני כמאתיים שנה, הניעו עתה את רב אשי לעשות כן. מלאכתו הייתה קשה משל רבי, מקיפה יותר ומגוונת יותר. בו התאחדו הזיכרון והפילפול, ידע לברר וללבן את הנוסחאות והשמועות השונות, את הווכוחים, האימרות והסוגיות ולסדרם בסדר מתאים.

“רבי ורב נתן סוף משנה, רב אשי ורבינא סוף הוראה” (בבא מציעא פו, ע"א), כלומר: הם סידרו את דיברי האמוראים שלפניהם וקבעו את סדר המסכתות. רב אשי ערך את ה“תלמוד”, בירר את אמיתת הגירסאות שהגיעו אליו, אך לא חתם אותו, שהרי מצאנו בגמרא חומר רב מחכמים שחיו אחריו. עבודה ענקית זאת לא יכלה להסתיים בימיו, והושלמה כעבור שני דורות על-ידי תלמידיו ותלמידי-תלמידיו. יש לשער שמפעל גדול זה נעשה על-ידי ועד של חכמים בישיבת סוּרא שבראשו עמד רב אשי. הוא היה בעל מידות תרומיות, ענוותן ואהב להימלך בדעת אחרים. בגלל מפעלו הכביר גם ראש הגולה בזמנו, רב הונא בר נתן שהיה גם חכם גדול, הוקירו מאוד והיה כפוף לו ומבקר אותו. בחג הסוכות היה ראש הגולה בא בכבודו ובעצמו לסוּרא. ב“שבתא דרגלא דבי ריש גלוּתא” התאספו בסוּרא שליחי כל הקהילות שבבבל. השפעתו הייתה כה עצומה, עד כי רבים מהפרסים עזבו את דת זרטוּסתרא והתייהדו.

רב אשי היה מקורב למלך הפרסי יזדגרד הראשון (399–420), שהיה טוב ליהודים וסבלן גם כלפי הנוצרים, הוא לא התייחס בחיוב לקנאי דת זרטוּסתרא, לפיכך האמגושים קראו לו “החוטא”. לפי מסורת פרסית הוא נשא לאשה את שושן דוּח’ת בת ראש הגולה. בימי גנוסיא התייצבו לפני רב אשי ראש הגולה וראשי הישיבות. כמה חכמים היו מבאי ביתו וסעדו על שולחנו. בימיו נהרו לבבל יהודים רבים מארץ-ישראל ומסוריה, שסבלו תחת ידם של הנוצרים.

רב אשי השאיר אחריו שני בנים תלמידי-חכמים: מר בר רב אשי ורב סמא. חותנו היה האמורא רמי בר אבא. עוזרו העיקרי בעריכת התלמוד היה רבינא, תלמיד רבא, אשר ישב במתא-מחסיא ונפטר בשנת ד“א קפ”ב (422).

מקום שני במעלה תפסה בדור הששי ישיבת פוּמבדיתא, שהתחלפו בה שבעה ראשי ישיבות, תופעה המעידה על חולשה לעומת ישיבת סורא.

היישוב היהודי בנהרדעא, שנפסק בשנת 216 עם חורבן העיר, החל להתחדש. בדור הששי התקיימה כאן ישיבה שבראשה עמד אמימר. הוא תיקן כמה תקנות ונפטר בחיי רב אשי.

(ז) דור שביעי – מר בר רב אשי וחבריו (425–460 לערך)

באמצע המאה החמישית הורע מצב היהודים בארצות פרס ובכללם גם בבבל, בעטיה של המחלוקת בין הפולחנות הדתית שם. המלך יזדגרד השני (438–457) רדף את היהודים ואת הנוצרים כאחת. בשנת 454 גזר על היהודים גזרות-שמד, שלא לקרא את תפילת “שמע ישראל” בפומבי – משום שיש בה ייחוד השם; ושלא ידליקו נרות בבתיהם בליל שבת – מפני שהאש הייתה קדושה לפרסים. היהודים הצליחו להשתמט מגזירות אלו על-ידי תחבולות שונות. הגזירות נתגברו אחרי-כן בייחוד בימי המלך הפרסי פירוז (459–483), שהיה מכונה בפי היהודים בשם “רשיעא”. בהיותו אמגוֹשי קנאי רדף את כל בני יתר הדתות. בימיו נתרבו ההיתנגשויות בין האמגוֹשים והיהודים. כאשר נהרגו שני אמגוֹשים באחת התיגרות בעיר אצפהאן, ציווה פירוז להרוג את מחצית היישוב היהודי בעיר ומסר את ילדיהם להורוואן, למקדשי הפרסים, כדי שיתחנכו בפולחן האש. באותו זמן נאסר ראש הגולה הונא מרי בר מר זוטרא וכמה מחכמי האמוראים נידונו למיתה, ביניהם רב אמימר בר מר ינוקא ומשרשיא בר פקוֹד (הומתו בשנת 470). אלה היו הקדושים הראשונים שנשפך דמם בבבל. הוא סגר את בתי התלמוד-תורה ובתי-הכנסיות של היהודים, אסר את הישיבות וביטל את בתי-הדין היהודיים. בימיו יהודים רבים יצאו מבבל והלכו להוֹדוּ (קהילת “בני ישראל” שקיימת עד היום) ולחצי האי ערב והפיצו שם תורה ודעת.

בימי פורענויות אלה חל הדור השביעי של אמוראי בבל. ישיבת נהרדעא נסגרה. בראש ישיבת פוּמבדיתא, אשר ירדה מגדולתה, עמד רפרם השני – תלמיד רב אשי, אשר שימש בתפקידו עשר שנים, בשנים ד“א קצג–רג (433–443). אחד מ”ראשי-הכלה" בישיבתו היה רב אבהו. אחריו עמדו בראש הישיבה רב רחוּמי ורב סמא בריה דרבא (443–477). בימיהם חלו הגזירות הנ"ל.

אחרי מות רב אשי עמדו בראש ישיבת סוּרא חברו רב יימר¹ (427–432), רב אידי בר אבין (432–452) ורב נחמן בר רב הונא (452–456). בסוף ימיו אירעו גזרות השמד של יזדגרד השני. אחריו עמד בראש הישיבה מר בר רב אשי במשך י"ג שנים (456–468). שמו היה רב טביומי, את תורתו קיבל מאביו. בימיו מצב הישיבה נשתפר, הוא המשיך בכינוס החומר הרב שהחל בו אביו, אך בגלל הגזירות הרעות של הממשלה הפרסית לא הצליח לחתום את התלמוד. סוּרא היהודית נחרבה. רבים מראשי העם נהרגו ובעצם הימים האלה נפטר גם הוא.

(ח) דור שמיני – רבינא האחרון ורב יוסי חותמי התלמוד בבלי (460–500 לערך)

גזירות השמד שאירעו בדור השביעי נמשכו גם בדור השמיני, עד מות פירוֹז רשיעא. המלך הפרסי שמלך אחריו ביטל את הרדיפות הדתיות והירשה ליהודים לפתוח את ישיבותיהם. ישיבות סוּרא ופוּמבדיתא נתחדשו. בראש ישיבת סוּרא עמד רבה תוֹספאה, תלמיד רבינא הראשון, ושימש בתפקידו בשנים ד“א רכח–רלד (468–474). אחריו ישב על כסאו חברו רבינא (האחרון) בר רב הונא, הנחשב לאחרון אמוראי בבל ועליו נאמר “רב אשי ורבינא סוף הוראה” (בבא מציעא פו, ע"א). הוא היה דיין במתא-מחסיא ונפטר ביום י”ג בכסלו שנת ד“א רס (500). הוא הצליח לסיים את המלאכה שהחל בה רב אשי לפני כשבעים שנה ולחתום את התלמוד. מאז קיימו וקיבלו היהודים עליהם לא להוסיף על התלמוד החתום ולא לגרוע ממנו. בסוף ימיו אירעו גזירות שמד נגד היהודים. האמורא האחרון אשר עמד בראש ישיבת פוּמבדיתא בזמן חתימת התלמוד היה רב יוסי (יוסף, אבא יוסי) אשר שימש בתפקידו בשנים ד”א רלו–רעו (476–516).

בסוף תקופת האמוראים סבלו יהודי בבל מחמת המלך הפרסי כּוֹבּד (490–531), שנטה אחרי “כת הצנדיקים”. זוהי כת קומוניסטית של הימים ההם, שקיבלה את תורתו של מייסדה מצדק, שקבע כי לשם נצחון הוֹרמיז (אלוהי האור) על אחרימן (אלוהי החושך) יש להשוות את כל בני האדם שוויון גמור, לבטל את הקניין הפרטי, ליצור חיי שותפות בנכסים ובנשים ולפרוש מאכילת בשר. היהודים שלא יכלו לוותר על טהרת-המשפחה ראו בתורה זאת גזירת-שמד ומסרו את נפשם עליה. בזמנו הוצאו להורג יהודים רבים וביניהם רב יצחק – ראש ישיבת סוּרא. היהודים שלא יכלו לסבול את עול הפרסים הרימו את דגל המרד. ראש הגולה מר זוטרא השני בן רב הונא בן רב כהנא ואתו למעלה מארבע מאות איש מזויינים, הצליחו לגרש את צבאות נציב פרס מעיר אחת (כנראה מחוזא) ולמלוך שם במשך שבע שנים. לאחר תקופה זאת נלכדה העיר על-ידי הפרסים, כל תושביה נמכרו לעבדים ורכושם נשדד. מר זוטרא נלקח בשבי ונתלה על ראש הגשר במחוזא. המלך הפרסי התנקם בכל יהודי בבל. ישיבות סוּרא ופוּמבדיתא בטלו ותלמידיהם נפוצו לכל עבר. מר זוטרא, בנו של מר זוטרא השני, ברח לארץ-ישראל ונתמנה לראש הפרק בסנהדרין.

התלמוד

ספר “התלמוד”, שנחתם בבבל בדור השמיני, הוא כעין אנציקלופדיה של היהדות ומכיל את כל התורה שבעל-פה, תורת ההלכה והאגדה, החוק והמשפט, דרך-ארץ ומוסר, אמונות ודעות. בששים מסכתות אלו מקופלים אלפי ענייני בלשנות ופילפול, פדגוגיא ומיתודיקא, רפואה וטבע, חשבון והנדסה, אנטומיה ופיסיולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה, אסטרונומיה וכיוצא בזה. למסכתות אלה, אשר כל אחת מהן נחלקת לפרקים, יש עשרות פרשנים שהעמיקו לפרשן מכל בחינותיו ומהן הסתעפו אחרי-כן כל ספרות ההלכה וספרות ה“שאלות ותשובות” והפוסקים. בתלמוד נגנזו היצירות היהודיות של חמש מאות השנים הראשונות לספירה הרגילה. הוא סיפק מזון רוחני לכל היהדות בעולם, במשך כל הדורות שבאו אחריו. בגלל החומר הרב האצור בו דחה התלמוד הבבלי את התלמוד הירושלמי, שהוא קטן ממנו, ונעשה לספר הספרים של עם ישראל.

מתוך התלמוד אנו רואים, שבימים ההם כל קהילה בבבל התנהלה על-ידי “שבעה טובי העיר” (מגילה כו, ע"א). הם העמידו מפקחים על המידות והמישקלות (בבא בתרא פט, ע"א) ודאגו לקופת הצדקה והתמחוי (שם, ח, ע"ב), פדיון שבויים, הכנסת כלה, תזונת ילדי העניים, חינוך הילדים, הכנסת אורחים וכדומה.

יהודי בבל עסקו בזמן התלמוד בעיקר בחקלאות. האדמה שנחשבה לקניין המלך עמדה לרשותם של בעלי האחוזות הגדולים והבינונים ואלה מסרו אותה לאריסים שלקחו מהם חלק קצוב מהפירות: מחצית, שליש או רבע. ביניהם אנו מוצאים “אריסי בתי אבות”, “אריס לעולם” ו“אריס לשעה”. יש שחכרו את הקרקע לחוכרים לפי מידה קצובה של כורים שהבטיחו לבעלי השדה. החקלאים עסקו בגידול חטים, שעוֹרים, אספסת לבהמות, שומשומנים, פשתן, עצי דקלים ותמרים שהפיקו מהם דבש. האכרים סבלו לפעמים מחוסר מים, כי השכנים התקיפים הוליכו את מימי התעלות לשדותיהם. נמצאו גם יהודים רועי צאן ובקר.

היהודים עסקו גם בתעשיית היין, השכר, השמן, השמרים, כלי פשתן, קליעת סלים ורשתות, יצירת כלי מתכת, ועוד. האמנים ובעלי המלאכה היו: צורפים, נפחים, נגרים, אורגי בגדים, צבעים, סיידים, טייחים, תופרים, נוקבי פנינים, מעבדי עורות, גמלים וחמרים, בוני ספינות, מלחים וספנים, טבחים, קדרים, סבלים, חוטבי-עצים ביערות, בורסקאים, דייגים וציידים, עושי תנורים ועוד. כמה יהודים היו רופאים, חובשים, רוקחי מרקחת, מקיזי-דם, מהנדסים, לבלרים וסופרי הדיינים, פקידים שהשגיחו על הסדרים בשווקים, שולחנים, שכירי צבא וכדומה. יהודים רבים עסקו במסחר, בעיקר מסחר הבשר והיין, מיני צבעים ובשמים, אבנים טובות ומרגליות – בסיטונות וליחידים. רב יעץ לבנו לעסוק במסחר ולא בעבודת אדמה (פסחים קיג, ע"א), כי הסוחר משלם מס גולגולת בלבד והיה חופשי מעבודת הצבא שנתחייבו בה רק הכפריים. יהודים רבים היו חנוונים, רוכלים, סרסורים וכדומה. היהודים תפסו חלק חשוב ביבוא וביצוא של ארצם. מסחרם התנהל בין בבל ובין סין, הודו ויוון.

4. תקופת הסבוראים (500–589)    🔗

אחרי תום תקופת אמוראי בבל, שנמשכה 281 שנים עד חתימת התלמוד, התחילה תקופת הסבוראים, שתפקידם העיקרי היה להסביר את התלמוד לעם, כפי אשר קיבלוהו מידי האמוראים, השוו את הנוסחאות והגירסאות, הכניסו לתלמוד את פסק ההלכה ואת קטעי המשניות שבראש כל סוגיא. הידיעות המעטות שהגיעו אלינו על תקופה זאת מונעות מאתנו לקבוע את זמנה בדיוק.

הסבוראים הראשונים הירשו לעצמם להוסיף כמה סוגיות קטנות בגוף התלמוד, למרות חתימתו, והם ניכרים על פי סגנונם שהוא שונה מהסגנון הרגיל שבתלמוד. הסבוראים האחרונים התייחסו לתלמוד ביראת-כבוד כל-כך גדולה עד שלא הרשו לעצמם להוסיף עליו אף מלה אחת, ולפיכך אין הם נזכרים בו. אחרוני הסבוראים היו רב עינא (או גיזא) – ראש ישיבת סוּרא; ורב סמונא – ראש ישיבת פומבדיתא.

בתקופת הסבוראים ראו היהודים חליפות ימי טובה ורעה, לפי מצב רוחו של המלך שמלך עליהם. בימי המלך הפרסי כוזרו נושירוואן הראשון (531–579), שמלך אחרי כוֹבּד הרשע, הוטב מצב היהודים. בשנת 540, כאשר כבש את העיר אנטיוכיא מידי הרומאים, העביר שבויים יהודים לבבל והושיבם במחוז קטסיפון ושם בנו לעצמם פרוור מיוחד שהיה מחובר לעיר מחוזא ונקרא בשם “אנטיוכיא של כוזרו”, או “אנטיוכיא החדשה”.

אחרי מות כוזרו הראשון החלו מהומות שנמשכו יותר מחמשים שנים והביאו סבל רב ליהודים. בייחוד הרשיע המלך הפרסי העריץ הורמוז (הורמידס) הרביעי (579–589) בן כוזרו נושירוואן. בימיו נתבטלו כל הישיבות, רק בעיר פירוז-שבור שבדרום נהרדעא נפתחה ישיבה גדולה בשנת 581 שאליה נקלטו גדולי החכמים שבבבל, כי שם משל אחשדרפן תקיף שלא ציית לפקודת המלך ונטה חסד ליהודים. בראש ישיבה זאת עמדו מר חנן מאשקייא, מר רב מרי בן רב דימי ומר רב חנינא מבי גיהרא.

היהודים הנרדפים נתחברו אל המפקד האמיץ ברהאם צ’ובין, שמרד במלך ותמכו בו בכסף ובבגדים עד שהצליח למלוך (589). לאחר כמה חודשים הורד מעל הכסא על-ידי כוזרו פירוז השני (590–628), שהעניש את קהילות יהודי מחוזא ואנטיוכיא החדשה. כאשר הוקם הסדר על כנו סלח כוזרו השני ליהודים והיטה להם חסד. הישיבות שבסוּרא ופוּמבדיתא נפתחו שנית. ישיבת פירוז-שבור, שנוסדה בימי הרדיפות, המשיכה את קיומה. לקהילות ולראש הגולה הושבו זכויותיהם. מר חנן מאשקייא העתיק את מושבו מפירוז-שבור לפומבדיתא והוא נמנה בין מסיימי תקופת הסבוראים וראשון לתקופת הגאונים (חי 589–591). אחריו שימשו בתפקיד זה שני ראשי ישיבות פירוז-שבור הנ"ל.

בראש ישיבת סוּרא עמד רב מר בר רב הונא (591–614) הנחשב ל“גאון” הראשון בישיבה זאת. אחריו שימשו בתפקיד זה רב חנניא (614–650), רב הונא, רב ששנא, רב חנינא מנהר פקוֹד (689–694), רב הילאי הלוי מנרש (694–712), רב יעקב הכהן מנהר פקוד (712–730), ואחרים. בסוף תקופת הסבוראים שימשו ראשי הגולה: רב כהנאי, רב חנינאי ובנו בוּסתנאי.

בשנת 614, כאשר יצא כוזרו השני למלחמה על הרקליוס נעזר עזרה ממשית על-ידי יהודי ארץ-ישראל ושלט בה במשך ארבע-עשרה שנים, מתוך תקווה ששלטון פרס יהא עדיף יותר משלטון ביזנטיה. כתוצאה מסיוע זה, בעת שצבאות הרקליוס הגיעו עד מסוֹפוֹטמיה, התנקמו ביהודיה.

בשנים האחרונות של ימי שלטון הססנידים בבבל אירעו כאן מהומות וסיכסוכים שהכבידו על היהודים. בשנת 635 נכבשה העיר קטסיפון על-ידי הערבים והמלך יזדגרד השלישי הוכרח לברוח ממנה. בימיו תם שלטון הפרסים הססנידים בבבל, אשר בזמנם הורע מצב היהודים לעומת התקופות הקודמות, אם כי הם הצליחו לשמור על מעמדם.

 

פרק ג: היהודים תחת שלטון הערבים, הבֻּוַּיְהִים והסלג’וּקים (635–1258)    🔗

בשנת 635 נכבשה בבל, שנקראה מעכשיו בשם “עיראק”, על-ידי המוסלמים. יהודי בבל שסבלו מעול ממשלת הפרסים סייעו לערבים בכיבוש הארץ. הכליף עוּמר (634–644) הכיר להם תודה על כך ונתן להם זכויות רחבות. הוא הרים את משרת ראש-הגולה בּוּסתנאי בן חנינאי (618–670 לערך), נתן לו כבוד מלכים, הכיר בו כמתווך יחידי בין היהודים והממשלה ומסר לידיו חותם שחקוק בו זבוב בעל כנפיים – כסמל שיפרוש את כנפיו על כל בני קהילתו. כמו כן נתן לו עוּמר לאשה את איזדוּנדאד, בתו השבוייה של כוֹזרוֹ השני מלך פרס, והכליף עצמו נשא את אחותה. בזה הוא הכיר בפועל בסמכותו הרשמית של בוסתנאי שיהיה אחד מיורשי השלטון של מלכי פרס. כל ראשי-הגולה אשר שימשו בבבל אחרי בוסתנאי היו מצאצאי אשתו היהודיה, חוץ מאחד (זכאי, בן הדור הרביעי) שהיה מצאצאי אשתו הפרסיה, שלא התגיירה. בוסתנאי נתן במתנה לעוּמר 52,000 זוז.

1. תקופת הגאונים עד קרע הקראים (589–761 לערך)    🔗

בסוף תקופת הסבוראים ובזמן שלטון הערבים נפתחו מחדש ישיבות סוּרא ופוּמבדיתא. ראשי הישיבות האלה כונו בתואר “גאונים” על פי הפסוק: “ויבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב” (תהלים מז, ה). תקופת הגאונים נמשכה ארבע מאות ארבעים ותשע שנים (589–1038)². בראש ישיבת סוּרא עמדו כארבעים ושניים גאונים, בין השנים 591–1037; ואילו בראש ישיבת פומבדיתא עמדו כארבעים ותשעה גאונים, בין השנים 589–1038. תלמידים רבים נהרו לשתי הישיבות הנזכרות, הירבו לחקור את התלמוד בבלי, שלא היה מובן במדה מספקת, הכריעו בעניינים השנויים במחלוקת, חיזקו את השפעת התלמוד בכל קהילות ישראל והתחילו לנהוג על פיו הלכה למעשה. על ידם התלמוד נעשה לספר החוקים המקובל בכל העניינים הנוגעים לחיים החברתיים והדתיים. מכל תפוצות ישראל פנו בשאלות אל גאוני בבל בענייני דת ודין וביקשום שיפסקו להם את הדין על-פי התלמוד; ואלה, לאחר שביררו את הדין, שלחו את תשובותיהם אל השואלים, ועל-ידי-כך נוצרה ספרות גדולה בשם “תשובות הגאונים” המכילה אלפי תשובות של הלכה למעשה. בדרך זאת ישיבות בבל שימשו מרכז רוחני ובית-דין עליון ליהדות כולה, יותר מאשר בתקופה הפרסית. מכאן יצאה תורה לעם כולו ולא הצטמצמה בבבל בלבד. בחודשי אלול ואדר (“ירחי כלה”) היו מתאספים בישיבות אלה אלפי אנשים אשר במשך רוב השנה היו טרודים בעסקיהם, כדי לשמוע שיעורים בהלכה. בחודשים אלה נהגו להשיב בשם כל החכמים על השאלות שהגיעו לגאונים מכל תפוצות הגולה.

עם התרחבות גבולותיהם של הכליפים הערביים, הלך והתפתח גם המגע שבין הישיבות הבבליות וקהילות ישראל שבתפוצות: פרס, סוריה, ארץ-ישראל, מצרים, אפריקה הצפונית, ספרד ועוד. לפי זה אפשר לקבוע כי להתפשטותו של האיסלאם הייתה השפעה גדולה על התפשטות התלמוד.

הגאונים ראו את עצמם כנשיאי הסנהדרין בשעתם, משום כך הירשו לעצמם לתקן תקנות חדשות בהתאם לדרישות הזמן. לתקנותיהם היה תוקף חוקי. בזמנם פחתה זיקת התפוצות לארץ-ישראל, שנחלשה עוד במאה הרביעית בגלל לחץ הביזאנטים והכנסיה הנוצרית. בבל שימשה מטרופולין גם ליהודי א“י. מכתבי הגאונים נקראו בפומבי בא”י, כשם שנהגו כך בכל יתר הקהילות, והתייחסו אליהם בהערצה. לפעמים יהודי א"י פנו ליהודי בבל בבקשת עזרה מדינית. הגאון נקרא לפעמים “ראש ישיבה של גולה” – תואר שלא היה נהוג בתקופת התלמוד.

התלמידים בישיבות נחלקו לשני סוגים: “בני כלה” ו“בני תרביצא”. הראשונים היה מספרם מאה ועשרה וישבו באחת-עשרה שורות. שבעים תלמידים שישבו בשבע “דרי קדמאי” נקראו בשם “אלופים”, או “סנהדרי גדולה”. מקומו של כל אחד היה קבוע לכל ימי חייו, ובמותו הנחיל את מקומו לבנו, אם הוא ראוי לכך. רק בהעדר אחד החכמים יכלו אלה שאחריו להתקדם במקומו לפנים. מועמדים אלה נקראו בשם “בני קיומי”. כולם עסקו במסכת אחת וביררו את השאלות שבאו מכל קהילות ישראל. כנגדם מספר “בני תרביצא” לא היה מוגבל. כל אחד יכל היה לעסוק באופן חופשי בכל מסכת שרצה ולא השתתפו בבירור השאלות של הקהילות. בראש כולם ישב ה“גאון”, שנתמנה על-ידי ראש-הגולה. סגנו של הגאון נקרא “דיינא דבבא” או “אב” (קיצור מ“אב-בית-דין”), ועל-פי-רוב הסגנים נתמנו אחרי-כן לגאונים. על ידם נתמנו “שבעה טובי העיר” או “פרנסי הכנסת”. ראש הקהילה נתמנה על-ידי הגאון או על-ידי ראש-הגולה והייתה לו סמכות להעניש את כל הממרא את פיו בנדוי וחרם, במלקות או במכות במקל. מבין חכמי הישיבות בבבל נשלחו רועים רוחניים (“דיינים”) לכל קהילות ישראל ונתאשרו על-ידי ראש-הגולה. לפעמים מינו ראשי הגולה גאונים שהיו נוחים לקבל את מרותם, אם כי נמצאו בזמנם חכמים מופלגים אחרים שעלו עליהם.

ראש-הגולה נבחר על-ידי הדיינים וראשי הקהילות שבבבל ונתאשר על-ידי הגאונים. לתפקיד זה נבחר רק אדם המתייחס למשפחת בוסתנאי, אשר שלשלת ייחוסו הגיעה עד דוד המלך. משרה זאת לא עברה מאב לבן; ואם הבן לא היה ראוי למלא מקום אביו נבחר אדם אחר מבני אותה משפחה. טכס הכתרתו נעשה ברוב פאר, ובה השתתפו באי-כוח מכל בני הקהילות. הוא ניהל את כל העניינים האזרחיים של היהודים אשר בממשלת הכליף וגבה את המסים. בעת העדרו מלא את מקומו הגאון ראש ישיבת סוּרא. במשך הזמן אירעו גם התנגשויות ומחלוקות בין ראשי הגולה, כראשי השלטון האזרחי ובין ראשי הישיבות, כראשי השלטון הדתי, שעליהם היה מוטל ארגוּן כל בתי-הדין והשיפוט בכל מחוזותיה של מלכות פרס לשעבר.

בישיבות שימשו גם ראשי-כלות, סופרים (מזכירים) ופקידים שונים. ההוצאות כוסו מהכנסות המסים שהוטלו על תושבי ה“רשויות” (המחוזות), שהיו כפופים במישרים למרותם של הגאונים. פעמים פנו הגאונים לקהילות שונות בבקשת תמיכה כספית. בני קהילות מסויימות, שפנו לגאונים בשאלות שונות, יש שצרפו לשאלותיהם תרומות כספיות.

מצבם המדיני של יהודי בבל בתקופת הגאונים היה תלוי בייחס הכליפים אליהם: בימי כליפים סבלנים – נשמו לרווחה; בימי כליפים קנאים – סבלו מאוד. יש כליפים שהטילו עליהם הגבלות מיוחדות, נישלו אותם ממקורות פרנסתם, גזרו עליהם ללבוש מלבושים מיוחדים ולענוד אות קלון וגזירות אחרות.

בשנת 658, כאשר הכליף עלי בן אבי טאלב (656–660) כבש את העיר פירוּז-שבּוּר בעזרת היהודים, יצאו כל תושביה היהודיים, שמספרם הגיע ל-90,000 נפש, וראש הישיבה מר רב יצחק גאון (636–660) בראשם לקבל את פניו. הכליף שמח לקראתו ונתן לו סמכויות לחוקק חוקים ולתקן תקנות בעד בני דתו. הידיעות הידועות לנו על מצבם של יהודי בבל בתקופת שלטונם של הכליפים בני אוּמיה (661–750) מעטות מאוד. במאת השנים הראשונות של הכליפות (עד שנת 750) ידועים לנו שמות ארבעה ראשי גולה: בוסתנאי, חנינאי, חסדאי, ושלמה בר חסדאי (733–759). בתקופה זאת נמצאו יהודי בבל בסביבה לא שקטה ויתכן שסבלו מכך. כאשר נכבשה בבל על-ידי הערבים נעשתה העיר כּוּפה, הסמוכה לחורבות עיר בבל הקדומה, לבירת עיראק. כאן קבע את מושבו הכליף הרביעי, עלי בן אבי טאלב. בעלות מועויה אבן אבּי-ספיאן (661–680) על כסא הכליפות ל“בית אוּמיה” העתיק את מושבו לדמשק. כּוּפה נעשתה למושב נציב עיראק שנתמנה על-ידי מושל המוסלמים בדמשק. רק הכליף האוּמיי האחרון מַרוָן השני אבו מוחמד (740–750) העתיק את מושבו לחראן שבעיראק. יש לשער שבתקופת שלטונו של הכליף הקנאי עומר השני אבן עבד אלעזיז האדוק (717–720) סבלו יהודי בבל מאי-סובלנות כלפי דתם. כליף זה אסר על הנציבים למנות בני דתות אחרות לגובי מכס או לבלרים וראה חטא בכל ידידות עם יהודים או נוצרים. הוא אסר על היהודים והנוצרים לחבוש עטיפה כישמעאלים ולא לחיות חיי מותרות בפומבי, משום שאינם ראויים לכך בהיותם עמים משועבדים. הכליפים מבני אוּמיה, שמשלו אחריו, התייחסו בסובלנות כלפי בני דתות אחרות.

מצבם של יהודי בבל היה בלתי קבוע גם בזמנם של הכליפים מבני עבאס (750–1040). היו כליפים שהסתפקו בקבלת המסים מהיהודים והניחו להם לעסוק בענייניהם הרוחניים באופן חופשי. היו כליפים שלא הסתפקו במסים כבדים אלא גם דיכאו וביזו אותם בצורות שונות. בכמה גלילות גורלם נחתך על-ידי הנציבים.

בשנת 762, בזמנו של הכליף השני לבית עבאס אלמנצוּר (754–775), נעשתה בגדאד, הסמוכה לקטסיפון, לעיר בירת הכליפים מבני עבאס. בעיר זאת שנבנתה על-ידי הפרסים, כפי שמוכיח שמה הפרסי, הייתה קהילה יהודית קטנה עוד בדור השני של האמוראים. שם ישב ר' חנא בּגדתאָה, תלמידו של שמואל (ברכות נד, ע“ב; יבמות סז, ע”א; כתובות י, ע“ב, בבא בתרא קמב, ע”ב, ועוד). אַלמנצוּר בנאה מחדש ואחרי-כן נעשתה לעיר הגדולה ביותר בעיראק. משעה שעיר זאת הוכרזה לעיר בירת הכליפים, הקהילה היהודית שם הלכה וגדלה עד כי במשך הזמן נעשתה לקהילה היהודית הגדולה ביותר בבבל ובה ישב ראש-הגולה. יהודי בגדאד ישבו בשכונה מיוחדת שנקראה בשם “דאר אַל-יהוּד” (דירת היהודים); והגשר שנמצא בפרוור המערבי של העיר נקרא בשם “קנטרה אַל-יהוּד” (גשר היהודים).

אחד מגדולי חכמי פומבדיתא היה רב אחאי (אחא) משבּחא, הסמוכה לעיר בצרה. הוא נולד בשנת ד“א ת”מ (680) וחיבר ספר בשם “שאילתות” הכולל דרשות בהלכה ובאגדה על סדר פרשיות התורה (בשנת 750 לערך). זהו הספר הראשון שנתחבר אחרי חתימת התלמוד והוא בעל ערך רב. הוא היה מכונה בתואר “גאון” למרות שלא היה ראש ישיבה. בזמנו מת גאון פומבדיתא, רב אחאי, אשר נחשב “ראש לגאונים שבדור”³, חשב כי ראש-הגולה השליט שלמה בן חסדאי ימנהו במקומו. בראותו כי ראש-הגולה מינה לגאון את רב נטרוי כהנא בר רב אמונה מבגדאד, שהיה תלמידו ונושא כליו של רב אחאי, התמרמר על כך; כי לא יכל היה להיות כפוף למי שהיה תלמידו, עזב את בבל, עלה לארץ-ישראל ונפטר שם בשנת ד“א תקי”ב (752). עלייתו לא“י עשתה רושם חזק ובדור שאחריו אנו מוצאים בא”י יהודים בבלים רבים אשר בכמה מקומות בנו להם בתי כנסיות מיוחדים, שבהם התפללו לפי מנהגי בבל.

מבין הגאונים הראשונים התפרסם במיוחד רב יהודאי בן מר רב נחמן, שנתמנה לגאון סוּרא (757–761) למרות היותו מחכמי פומבדיתא, כי בסוּרא לא היה גדול ממנו. באותו זמן אחיו רב דודאי גאון עמד בראש ישיבת פומבדיתא (761– 764). זהו מקרה יחיד ומעניין של שני אחים אשר שימשו בגאונות בשתי הישיבות בזמן אחד. רב יהודאי כתב הערות לתלמוד בלשון קצרה, שנרשמו בשולי הגליונות של ספרי התלמוד; ומפני שסגנונם דומה ללשון התלמוד נכנסו כמה מהם בטעות אל גוף התלמוד. הוא חיבר את הספר “הלכות פסוקות” – ספר הפסקים הראשון שהופיע אחרי התלמוד המקיף את כל ענייני ההלכה הנוהגים בזמנו ומסודר לפי סדר העניינים. ספר זה השפיע בהרבה על ספרות הפוסקים שבאו אחריו. הוא כתב גם תשובות רבות. כמה הלכות ממנו נבלעו בספרי הפוסקים הראשונים מבלי להזכיר את שמו. הוא היה סגי-נהור בשתי עיניו. ספריו ותשובותיו נכתבו על-ידי תלמידיו כפי ששמעום מפיו. אחד מתלמידיו, פרקוי בן באבוי, העיד עליו “שלא היה כמותו מן כמה שנים עד עכשיו, שהיה גדול במקרא ובמשנה ובתלמוד ובמדרש ובתוספות ובהגדות ובהלכה למעשה. לא היה אומר דבר שלא שמע מפי רבו, והיה גדול בקדושה ובטהרה ובחסידות ובענוה, והיה מדקדק בכל המצוות כולן, והיה מוסר את עצמו לשמים והיה מקרב הבריות לתורה ולמצוות ולא הניח כמותו” (גנזי שכטר, חלק ב, עמ' 556 ואילך).

2. קרע הקראים (761)    🔗

בימים ההם מת בבבל ראש הגולה שלמה בן חסדאי (יש אומרים: יצחק), ולא הניח אחריו בן יורש כסאו. כמועמדים למשרה זאת היו שני בני אחיו: ענן וחנניא (יש אומרים: חסן, או יאשיהו) בני דוד. הואיל והראשון היה בעל דעות חופשיות וחשוד באפיקורסות, החליטו שני הגאונים האחים בני ר' נחמן (רב יהודאי מסורא; ואחיו רב דודאי מפומבדיתא) למנות לתפקיד זה את האח הקטן חנניא. כנגד מינוי זה התקוממו כל האנשים שהיו חופשים בדעותיהם והכריזו את ענן לנשיאם (761 לערך). הריב בין שתי הכיתות גדל והגיע לאוזני הכליף אלמנצור שציווה לאסור את ענן בבית הסוהר. שם מצא ענן את האימאם המוסלמי אבו חניפא, שנאסר אף הוא בעוון אפיקורסות לדתו בזה שהטיף לפרש את ה“קוראן” באופן חופשי. לפי עצתו אמר ענן לכליף כי בני כיתתו אינם מבני דת היהודית, כי אם בני דת אחרת הקרובה לדת האיסלאם; וכי הם דוגלים בקביעת הלוח על פי הלבנה כמו המוסלמים ולא על פי סוד העיבור כהחלטת הרבנים. הוא הצליח להטות את לב הכליף אליו באומרו לו, כי הוא חפץ להנהיג בישראל מנהגים חשובים שמצא בדת האיסלאם. לפי דעתו גם מוחמד וגם ישו היו נביאי אמת כמו משה, וכל אחד היה שליח ה' לעמו. הכליף הסכים לשחררו ואישר אותו לנשיא לבני כיתתו. מתוך התנגדות לגאונים, החליט ענן לייסד דת חדשה שהיא ברוח תורתו של צדוק, מייסד “כת הצדוקים” בארץ יהודה, וקבע את מושבו בעיר בגדאד. הואיל ובני כת זאת התפרסמו לגנאי הוא החליט להקרא על שם חלק מבני כת זאת, שהמשיך את קיומו עד הזמן ההוא בשם “בני מקרא” או “קראים”, כלומר, הם מאמינים רק במשמעותו הפשוטה של המקרא ואינם מודים בפירושי חכמי התלמוד והגאונים. ענן החמיר בדיני שבת, עריות, הלכות נדה, טבילה, נטילת-ידים, שחיטה וכיוצא באלה. כנגד זה הוא ביטל את מצוות תפילין, לקיחת ארבעה מינים בחג הסוכות, חג החנוכה, צום תענית אסתר והתיר לאכל בשר בחלב. את סדר התפילות והברכות שהיה נהוג ביטל ובמקומו הנהיג ליקוטי פסוקים וקטעי פרשיות מהתנ"ך. את חג השבועות קבע ביום החמשים אחרי שבת הראשונה של פסח בהתאם לפסוק “ממחרת השבת” (ויקרא כג, טו) והוא חל תמיד ביום ראשון בשבת. הוא קבע לימי צום כל יום שביעי לחודש. את תורתו מסר בחיבורו “ספר המצוות”, שכתב בארמית, ולא נשתמר ממנו כי אם קטעים בודדים (פרסמו בדפוס אברהם אליהו הרכבי).

מאורע זה הביא פירוד בחיי העם. שתי הכיתות, “כת הרבנים” ו“כת הקראים” החרימו זו את זו, לא אכלו זו אצל זו ולא התחתנו אחת עם השנית. עד מהרה נוסדו קהילות קראיות גם בקרב שאר קהילות ישראל: בארץ-ישראל, מצרים, ספרד ובמקומות אחרים. בגלל אי יציבות התעוררו מחלוקות רבות בקרב הקראים.

אחרי מות ענן נחלקה הכת לשתי כיתות קטנות. שאול בן ענן שינה הרבה מתורת אביו ואז נפרדו המחזיקים בתורת ענן והיו לכיתה בפני עצמה שנקראה “כת העננים”. אלה שבאו אחרי ענן ביטלו את רוב דעותיו וקיימו רק את הכלל אשר קבע “חפישוּ באוֹרייתא שפיר”, כל אדם יכל לפרש את התורה כפי השגתו והבנתו. אחרי מות שאול ישב במקומו בנו יאשיהו.

במחצית הראשונה של המאה התשיעית נפרדה כיתה אחרת מקרב הקראים ונקראה בשם “כת בנימין” – על שם מייסדה בנימין נהונדי מפרס, בעל “ספר מצוות” ו“משאת בנימין”, שנטה אחרי שיטת פילון האלכסנדרוני ולימד את תלמידיו כי העולם נברא לא באופן בלתי אמצעי על-ידי הסיבה הראשונה כי אם על-ידי מלאך.

באמצע המאה התשיעית קמה בין הקראים “כת העכבריים” – על שם מייסדה ישמעאל העכברי, מעיר עכברא הנמצאת במרחק עשר פרסאות מבגדאד ונמצאה בה בימים ההם קהילה יהודית חשובה. הוא קיבל כמה מחומרות הקראים הראשונים. זמן קצר אחריו קם קראי אחר בשם משוי העכברי או הבעלבקי, שהיה כנראה מבעל-בק שבלבנון, וייסד את “כת המשוים” או “כת הבעלבקים”. הוא הקל בעניינים אחרים בניגוד לדעת הרבנים והקראים כאחד. במקומות שונים נקרעו מהקראים כיתות אחרות ששינו כמה מהיסודות של תורתם. הווכוחים והמחלוקות בין הקראים רבו מיום ליום עד כי בשנת 950 נתאספו ששים מחכמיהם (“ששים גבורים”), שנקראו בשם “אבלי ציון”, או “הנאנקים והנאנחים”, וקבעו עקרונות לדתם, שעל פיהם חייבים להתנהג כל בני הפלגים השונים. “גבורים” אלו הוסיפו חומרות רבות בייחוד בדיני טומאה וטהרה. בהרבה דברים חזרו לשיטת ה“רבנים”. בקרב הקראים לא קמו אישים גדולים. מצבם הלך והתדלדל. נוצרה ספרות קראית גדולה בכמותה אך לא באיכותה.

במאה העשירית נמצא בבגדאד הקראי סהל בן מצליח הכהן, מצאצאי הרכבים, שהיה גם פיטן ומשורר, וחיבר שיר נגד הרבנים.

3. מצב היהודים במחצית השנייה של תקופת הגאונים. (עד 1038)    🔗

תורת הקראים, שחסרה כל בסיס היסטורי, הצליחה לתפוס מקום בתקופת הגאונים בגלל החולשה הכללית ששררה בקרב יהודי בבל בזמן ההוא. חולשה זאת באה כתוצאה מהסיכסוכים ששררו בין הגאונים וראשי-הגולה. משרה גבוהה זאת נקנתה לפעמים על-ידי מתן שוחד לכליף או לשריו הגבוהים. כשם שהיו נשיאים שיצאו נגד נשיאים נמצאו גם גאונים שיצאו נגד גאונים אחרים והחלישו זה את זה.

מצבם המדיני של יהודי בבל בימים ההם אף הוא לא היה מזהיר. הם סבלו הרבה בימי שלטונו של הכליף הארוּן אַל-רשיד (786–809), אשר עם כל אהבתו להשכלה היה קנאי לדת האיסלאם, רדף את היהודים והשתדל להשפילם. הוא הירבה להטיל עליהם מסים כבדים, והגביל אותם במלבושיהם, במסחרם ובשטחים אחרים.

הכליף הנאור אַל-מאמוּן (813–833), שהתפרסם כחובב חוכמה, הראה בתחילה יחס יותר צודק אל היהודים, אך כנראה שבסוף ימיו שינה את טעמו בהשפעת יועציו. בזמנו (בשנת 825) התגברו המחלוקות הפנימיות בין היהודים. שני אנשים ממשפחת הנשיא: דוד בן יהודה ודניאל רבו ביניהם על אודות משרת ראש-הגולה. שני הגאונים אף הם לא היו בדעה אחת, כל אחד תמך במועמד אחד משני הנזכרים. הריב הגיע עד אוזני הכליף. באותו זמן אירע שגם בקרב הנוצרים הייתה מריבה אודות משרת ראש הכנסייה שלהם. כדי לשים קץ למריבות אלו פקד הכליף כי הזכות לכל עדה בת עשרה אנשים לבחור לה ראש והממשלה תאשר אותו. על-ידי פקודה זאת נתבטל ערכם הרשמי של ראשי הגולה והגאונים. אומנם היהודים לא רצו לבטל משרות אלו, אך הורגשה ירידה בקרב יהודי בבל שהגיעה לאפסות הכוחות.

מצב יהודי בבל הורע יותר בימי הכליף החשוך אַל-מוּתוכּל (847–861), שהיה קנאי לדת האיסלאם. בשנת 850 פירסם גזירות מעליבות על היהודים, הנוצרים וכל יתר בני הבלתי מאמינים: “לעשות את עטיפותיהם (מין אריג מעוטף מסביב לראש ויורד על העורף, והוא מלבוש נכבדי העם) מצבע צהוב; ושאינם לובשים עטיפות, המשרתים או בני דלת העם, מצווים לשאת במקום בולט במלבושיהם על החזה או על הגב, כתם מאותו צבע. כמו כן הם חייבים לשים במצנפותיהם כפתורים הנבדלים בצבעם מן המצנפת עצמה וניכרים היטב בלי להעלם בקמטים. וכן עליהם לשים ארכופים במרדעותיהם ולקבוע במרכז כדורים הנראים לעין בהשקפה ראשונה… ועוד, העבדים והשפחות וכל הנמנים על מעמד זה ונוהגים לחגור חגורות יקשרו במקום החגורות תכריך על הבטן, או פתיל צמר”. בשנים 854–859 הוסיף וגזר על הגבלות קשות חדשות: המעיל והכותונות צריכים שיהיו במרפק מצבע צהוב, וכן גם שמלת הנשים בצאתן צריכה להיות צהובה. אף הטרבּוּש, עד כמה שבני דתות נכריות בכלל חובשים אותו, צריך שיהיה מצבע צהוב דווקא. הרכיבה מותרת רק על חמורים ופרדים. על בתיהם של הבלתי מאמינים צריך לשים סימן מיוחד: צורת שד עשוייה מעץ ותלוייה על גבי הפתח. החלק העשירי של בתי הבלתי מאמינים חרם הוא לטובת בניין מסגדים או תיקון רחובות פומביים. בתי הכנסיות (של היהודים) ובתי הכנסיה (של הנוצרים) שנבנו מחדש יהרסו (כמה מהם נהפכו למסגדים מוסלמים). הקברות של בני דתות הנכר יושוו אל פני האדמה, שלא יהיו בולטים. בני הבלתי מאמינים אסור להם ללמוד בבתי הספר של המוסלמים או מפי המוסלמים. אסור לתת להם משרות בערכאות שבהם נידונים דיני מוסלמים. אסור להם לרחוץ במרחצאות של מוסלמים ולהעביד מוסלמים. נוסף לכך הוכפל מס הגולגולת שהיה מוטל עליהם.

יש לשער שההגבלות הנ"ל לא כולן נתגשמו בפועל. למרות הכל יהודים רבים דיברו ערבית והתרועעו עם נכבדי הערבים. היהודים מלאו תפקיד גדול בחיי הכלכלה, הצטיינו כרופאים, סופרים, מורים ונכנסו למשרות הממשלה משום שהורגש מחסור בפקידים משכילים שכמותם. אומנם לפעמים פיטרו כמה פקידים בגלל קובלנות קנאי האיסלאם, אך היו אלו במקרים בודדים. העובדה שגזירת המלבושים המיוחדים הלכה ונשתנתה מפעם לפעם מוכיחה שלא נתגשמה למעשה.

גזירות אלו של אַל-מוּתּוכּל הומתקו הרבה בימי יורשיו. בזמן הכליף אֵל-מעתצם (892–902) היה הוזיר אבן סולימאן מקרב את היהודים והנוצרים המשכילים לעבודת המלכות. כאשר הוכיח אותו הכליף על כך ענהו שאין הוא עושה זאת מתוך חיבה לדתם אלא משום שבני הדתות הנכריות עובדים באימון וביושר יותר מאשר המוסלמים. הכליף חלק עליו ואמר כי הוא מפקפק בנאמנותם של היהודים, מכיוון שהם מקוים לתפוס את השלטון עם ביאת המשיח. בכל זאת מסופר עליו כי ציווה לבטל את המס שהיו משלמים היהודים. באותה שעה התנגד לו נטירא, אחד מראשי היהודים בבגדאד, שהיה עשיר ותקיף וחתנו של יוסף בן פינחס, באומרו לכליף: על ידי המס מבטיח היהודי את עצמו, ואם יתבטל המס דם היהודי יהיה מותר לישמעאלים, משום כך טוב שהיהודים ימשיכו וישלמו את המס. הכליף הטיל על נטירא לגבות מס זה.

הכליף אַל-מוּקתּדר (908–932) ציווה שהיהודים והנוצרים לא יתמנו אלא לרופאים ולמוכסים, וזה בתנאי שילבשו בגדים צהובים וטלאים צבעונים. הכליף אַל-רדי (934–940) מינה כמה פקידים יהודים וביניהם יהודי אחד בשם אבן פצ’לאן, שאחרי-כן פיטרו.

בתקופה קשה זאת של המאות התשיעית והעשירית קמו בבבל כמה גאונים בעלי שיעור קומה שתרמו הרבה לספרות ההלכה והעשירו את ידיעותנו בשטחים שונים של היהדות. נציין כמה מהם:

רב נטרונאי בר רב הילאי גאון – עמד בראש ישיבת סורא בשנים 853–857 העלה אותה על רמה גבוהה וכתב מאות תשובות לכל תפוצות הגולה, אשר כשלוש מאות מהם נדפסו בקובצים “שערי צדק”, “תשובות הגאונים” ו“קבוצות החכמים”. כתב תשובות רבות בענייני תפילה וברכות שנכנסו אח“כ לסידור רב עמרם גאון. לפי בקשת קהילת לוסינה שבספרד, שלח אליה סדר מאה ברכות שאדם חייב לברך בכל יום. לפי בקשת שואליו חיבר פירושים לכמה מסכתות בתלמוד. הוא הגיע לגאונות חמשים ושש שנים אחרי מות אביו, רב הילאי בר רב מרי (שימש 788–797), לאחר ששמונה גאונים אחרים ישבו על כסאו בזה אחר זה. נלחם בתוקף בקראים אשר החלו לשנות את נוסח התפילה וקראם “מינים” ו”כופרים" ויש להבדילם מעדת ישראל. תשובותיו נכתבו בארמית ובעברית והיה הגאון הראשון שהשיב גם בלשון הערבית, לכל איש בלשון שכתב את שאלתו. בימיו קמו אנשים, אולי מקרב הקראים, שרצו לערער על המנהג לתרגם את התורה לארמית ורצו לתרגמה לערבית. על כך השיב: התרגום הארמי חובה ואלה שאינם מתרגמים להכעיס בני נידוי הם. ואם יש שרוצים אדם מיוחד לפרש להם, יעמוד ויפרש להם (טור או"ח, סי' קמה).

אחריו שימש בגאונות רב עמרם בר ששנא (858–870), שאסף לקובץ אחד את נוסחאות התפילות שהיו נוהגות עד ימיו “סדר תפילות של כל השנה” עם הדינים השייכים לתפילות ולזמנם (ורשא תרכ"ה). ידועים לנו כמאה ועשרים מתשובותיו, רובם כתובים בלשון העברית.

רב נחשון גאון (871–879) מסורא – חקר את יסודות העיבור ומצא שזמני החודשים והשנים הולכים ונשנים בכל 247 שנים.

בזמנו של הכליף אַל-מוקתדיר פרץ ריב בין ראש-הגולה מר עוקבא ובין רב כהן צדק בר יוסף – הגאון מפומבדיתא. שניהם היו תקיפים וחזקים. מקור הריב היה כסף התרומות שהתקבל מקהילות גליל כּורסאן. ראש ישיבת פומבדיתא רצה להשתמש בו לטובת ישיבתו וראש הגולה רצה לקחתו להוצאות הנשיאות. הריב הגיע עד הכליף. בהשפעת שני היהודים העשירים והתקיפים, יוסף בן פינחס וחתנו נטירא, שהצדיקו את הגאון, פיטר הכליף את ראש-הגולה והגלהו לקרמיסון (קרמנשאה), מהלך חמשה ימים מבגדאד. סמוך לה נמצא הכפר סאפראן שבו נמצא ארמון הכליף ובו נהג לשבת בימי הקיץ ולשוח בגנות ובפרדסים שמסביב לארמון. מר עוקבא, שהיה משורר בשפה הערבית ובעל כשרונות נעלים, התהלך יום יום מסביב לארמון; ובראותו את המלך בגנו חיבר ושר לכבודו שירים נאים ושקולים, עד כי מצא חן בעיני הכליף והחזירהו על כנו. לאחר זמן קצר שוב פעם הצליחו סיעת הגאון להשפיע על הכליף שיפטרהו מתפקידו. מר עוקבא נאלץ לעזוב את בבל, נסע אל אפריקה, לארץ הכליפות הפטימית, ושם קיבלוהו יהודי קירואן בכבוד גדול ושימש כנשיאם עד יום מותו. לאחר מאורע זה משרת ראש-הגולה נשארה פנוייה כחמש שנים עד שנבחר דוד בן זכאי, דודו של מר עוקבא (920–940 לערך). בזמנו נתגלע ריב בין מר כהן צדק, שתבע להיות ראש ישיבת פומבדיתא ונתמך על-ידי ראש-הגולה; ובין רב מבשר כהנא בר רב קימוי, אשר שימש בתפקיד זה משנת 917, ונתמך על ידי כמה מחכמי הישיבה. בתיווכו של אחד מגדולי חכמי בבל, רב ניסי (נסים) בר ברכיה אלנהרואני, שהיה סגי-נהור, פיטן, מחבר הווידוי הגדול ליום הכפורים ובעל מופת, נכרתה ביניהם ברית ידידות. רב מבשר פתח לו ישיבה מיוחדת שנייה בפומבדיתא ליד הישיבה הרשמית, שהתקיימה עד יום מותו (926). מר כהן צדק עמד בראש הישיבה הרשמית עד יום מותו (936) והצליח לרומם אותה עד כדי כך שמספר חכמיה עלה על ישיבת סורא שהלכה ונתדלדלה. בה בשעה שעד ימיו ישיבת סורא קיבלה שני שלישים מכספי הנדבות שנתרמו על-ידי הקהילות השונות לטובת הישיבות, וישיבת פומבדיתא קיבלה רק שליש אחד; הצליח מר כהן צדק להשיג, שכספי ההכנסות יתחלקו שווה בשווה בין שתי הישיבות. באותו זמן רבים עזבו את העיר סורא והלכו להתיישב בסביבת העיר בגדאד הבירה. הדברים הגיעו לידי כך שבמות הגאון רב יום-טוב כהנא בר רב יעקב, ראש הישיבה של סוּרא, החל בשנת 924, לא נמצא אחר הראוי למלא את מקומו ונאלצו לבטל אותה. ובכדי להשאיר לה זכר הוחלט להעביר את תלמידיה אל ישיבת פומבדיתא ושם תסתדר לקבוצה מיוחדת שתקרא בשם “ישיבת סוּרא”, עם ראש ישיבה שיהיה כפוף לראש ישיבת פומבדיתא. נעשו כל ההכנות לכך; אך פתאום מת רב נתן אלוף, בנו של רב יהודה בר רב שמואל גאון פומבדיתא (906–917) – החכם שנועד לעמוד בראש “ישיבת סורא” שבפומבדיתא. כולם ראו בזה אצבע אלהים שהענישם על ביטול ישיבה וותיקה זאת. ראש-הגולה שינה את דעתו והחליט לקיימה והעמיד בראשה את אחד מגדולי החכמים בתקופת הגאונים, את רב סעדיה בר רב יוסף אלפיומי.

רב סעדיה גאון נולד בתמוז ד“א תרמ”ב (882) בכפר דלאץ אשר במחוז פיום שבמצרים העליונה. בהיותו בעל כשרונות נעלים הצליח לרכוש ידיעות רחבות בכוחות עצמו בכל ענפי מדעי היהדות ואף במדעים של תקופתו. היה בקי גם בלשון הערבית ובספרותה. נלחם בחריפות בקראים. לספריו, מאמריו, שיריו, פיוטיו ותפילותיו הייתה השפעה גדולה בכל תפוצות ישראל עד ימינו אלה. היה הראשון בין חכמי התלמוד והגאונים שהכיר בנחיצותם ותועלתם של לימודי החול.

עוד בהיותו בן עשרים שנה התפרסם כבעל מוח חריף וחיבר את “ספר האגרון” (בשנת 903), שהוא מלון הלשון העברית על פי הא“ב של התיבות וסופי התיבות (בשביל פייטנים) ומכיל כללים בדיקדוק העברי. הוא נקרא גם “כתאב אַל-שער” (ספר השיר). זהו הספר הראשון הקובע את יסודות הדיקדוק העברי. כעבור כמה שנים יצא ספר זה בעיבוד חדש במהדורה שנייה מורחבת בשם “ספר יסודות השיר העברי”. במצרים נשא אשה, הוליד בנים והיו לו תלמידים רבים. מכאן עבר לארץ-ישראל, התיישב בטבריה ולמד אצל החכם אבו כת’יר יחייא בן זכריה. באותו זמן השפעת הקראים בא”י הייתה גדולה מאוד עד שאפילו אהרן בן אשר, בעל המסורה המפורסם, נטה אליהם וחיבר שיר פולמוס מלא חירופים וגידופים נגד חכמי התלמוד ורבני היהודים בזמנו. רב סעדיה יצא נגדו ב“ספר תשובות על בן אשר”, שאף הוא כתוב בדרך שיר ובו הגן על חכמי ישראל ואמיתותה ונחיצותה של התורה שבעל-פה.

בקיץ ד“א תרפ”א (921) פרצה מחלוקת גדולה בין חכמי בבל ובין ר' אהרן בן מאיר, ראש ישיבת ארץ-ישראל, בדבר קביעת השנים ד“א תרפ”ב, תרפ“ג ותרפ”ד (922–924). בן מאיר שלל מגאוני ישיבת סוּרא ופוּמבדיתא את הזכות לקבוע את החודשים והמועדים וביקש להחזיר זכות זאת לישיבתו (אולי בטבריה) שנתחדשה בא“י. הוא הכריז שחישוב קביעת השנים הנ”ל אינו לפי סדר העיבור אשר בידינו, כי אם לפי סדר אחר. במקום שקביעת שנים אלו נקבעו סימוניהם: הש“ג, הכ”ז, בח“ג; קבע אותם בן מאיר: הח”א, גכ“ה, זש”ג⁴. ראש-הגולה בבבל דוד בן זכאי פנה אל רב סעדיה, שנמצא באותו זמן בארם-צובא (חלב), שיחווה את דעתו על מחלוקת זאת בלי משוא פנים. רב סעדיה צידד בצדקת חשבון הלוח של חכמי בבל. שני הצדדים הכריזו על דעותיהם באגרות מיוחדות שבהן פגעו כל צד במתנגדו.

בינתיים הגיע רב סעדיה לבגדאד ונתמנה ל“אלוף” או “ראש כלה” בישיבתו של רב כהן צדק בפומבדיתא. חכמי בבל נזדעזעו מפירצה זאת שפילגה את עם ישראל וערכו אגרות לכל בני הגולה והזהירום לבל יתנהגו כחשבון בן מאיר. בן מאיר פירסם גם הוא קונטרס בשם “ארבעה שערים” ובו הסביר את שיטתו. בהגיע ימי פסח של שנת ד“א תרפ”ב (922) נתפלג העם לשניים: בני בבל עשוהו ביום הקבוע לפי חשבונם, ובני ארץ-ישראל עשוהו ביום אחר; ובכל ארץ נמצאו כמה אנשים שעשוהו כמנהג הארץ השנייה. הדבר גרם לבזיון גדול. בבוא שנת ד“א תרפ”ג נצטרף גם רב מבשר, אשר עד אותו זמן נטה לבן מאיר, אל שאר חכמי בבל ויחדיו יצאו במלחמה נגד בן מאיר. לפי בקשת ראש-הגולה חיבר רב סעדיה “ספר זכרון ומגילה לדורות” ו“ספר המועדים”, שבהם הסביר את טעותו של בן מאיר. הספרים נשלחו לכל תפוצות הגולה. הדבר נמשך עד שנת ד“א תרפ”ג ואז נחלשה השפעתו של בן מאיר ובני ארץ-ישראל נכנעו לחכמי בבל.

בשנת ד“א תרפ”ז (927) חיבר רב סעדיה בערבית “כּתאבּ אַלתמייז”, הוא “ספר המבחן”, או “ספר ההכרה”, שנקרא גם “ספר הבחנת הדרך האמתית מן הדרך השקרית בקביעת המועדים”, ובו הוכיח את אמיתות חשבון העיבור של חכמי ישראל בנגוד לשיטת הקראים.

באייר ד“א תרפ”ח (928), כאשר נתפנה מקום גאון סורא ונתדלדלה הישיבה, נתמנה רב סעדיה לגאון במקום מוזנח זה, למרות היותו בן חוץ-לארץ; כי הוא היה היחידי שהיה ביכלתו לקומם ולרומם ישיבה זאת משיפלותה. על-ידי אישיותו הגדולה הצליח להפיח בקרב תלמידיו את אהבת התורה והחוכמה, עד כי מספר תלמידיו רבו מיום ליום, וישיבתו חזרה והעמידה בצל את ישיבת פּומבדיתא.

כשנתיים ימים לאחר שנתמנה רב סעדיה לגאון, נתגלע ריב בינו ובין ראש-הגולה דוד בן זכאי, וזה דבר הריב: ראש-הגולה כתב פסקי-דין שלא כדת בעניין עסקי חצרות ובהתאם לחוק פנה לשני הגאונים שיאשרו אותם. מר כהן צדק, גאון פומבדיתא, חתם עליהם; ואילו רב סעדיה סרב לחתום עליהם משום שראה בהם עיוות-הדין. ראש-הגולה שלח את בנו יהודה אל רב סעדיה כמה פעמים, וזה הפציר בו שיחתום עליהם. בפעם האחרונה, כאשר רס“ג סרב להישמע לפקודה באמרו: “לא תכירו פנים במשפט”, הרים יהודה ידו ואיים להכות את רס”ג. תלמידי הגאון תפסו את יהודה, גררוהו, והוציאוהו מיחוץ לפתח ונעלו את השער בפניו. כאשר נודע הדבר לדוד בן זכאי החרים את רב סעדיה גאון, העבירהו מכהונתו וימן תחתיו את רב יוסף בר ר' יעקב המכונה “בר-סטיא” (סביב שנת 932), אם כי הוא נחשב לקטן לגבי רס“ג. רב סעדיה אף הוא החרים את ראש-הגולה, העביר אותו מן הנשיאות וימן במקומו את יאשיה (חסן) – אחי דוד בן זכאי. באותו זמן יהודי בבל נחלקו לשני פלגים: החכמים וחלק מהעשירים תמכו ברס”ג. לימין דוד בן זכאי עמד רב אהרן בן רב יוסף הכהן סרג’אדו, שהיה עשיר גדול ותלמיד-חכם. הוא פיזר 60,000 זוז כדי להסיר את רס"ג מכהונתו. הדבר הגיע עד הכליף אל-מוּקתדר. דוד בן זכאי ואנשיו שיחדו את הכליף והוציאו ממנו פסק-דין לטובתם. את יאשיה הגלה מבבל אל כראסאן ונפטר שם. רב סעדיה נאלץ להתפטר ממשרתו, והעתיק את מושבו אל העיר בגדאד. שם התמסר ללימודיו וחיבר חיבורים חשובים מאוד שהעלו את קרנו בעיני העם.

בין ספריו הרבים נזכיר במיוחד את ספרו המפורסם ביותר, “ספר האמונות והדעות”, שחיברו בערבית בשנת 933 וניתרגם לעברית על-ידי ר' יהודה אבן תיבון. הוא נחשב לאבי הפילוסופיה הדתית היהודית. בספרו זה נלחם המחבר בכפירה שכמה מן העם נפלו ברישתה, משעה שהפילוסופיה הערבית הרימה ראש. הוא הוכיח כי אין סתירה בין הדת והפילוסופיה, בין האמונה והתבונה, בין ההשכלה הכללית וקדושת ההשכלה התורנית. הסתירה המדומה מקורה בפילוסופיה לא אמתית, או בפירוש מוטעה למקורות הדת. הוא הושפע מהסביבה הערבית בזמנו וממנה שאב ידיעות רבות.

מיתר חיבוריו נזכיר שהוא תירגם את התנ“ך לערבית בצירוף פירוש מפורט, כדי לקרב את המקרא לכל המשכילים וחוגי העם שלא ידעו עברית. תרגום זה נתקדש בכמה קהילות ישראל כמו תרגום אונקולוס וקראוהו יחד אתו. היהודים התימנים קוראים אותו עד היום. בראותו כי בארצות שעבר בהם יש שנויי נוסחאות גדולים בתפילה ובמנהגיה, חיבר סידור, שנקרא “סידור רב סעדיה גאון” (ירושלים תש"א), שבו קבע נוסח אחיד מעין פשרה בין כל המנהגים שהיו נהוגים בימיו. רס”ג היה פייטן מפורסם וחיבר קרוב למאה פיוטים ותפילות, הושענות, סליחות ואזהרות, תוכחות וקינות מסוגים שונים.

בשנת ד“א תרצ”ז (937) אירע כי שני אנשים רבים הסכימו למסור דינם לבוררות. האחד ברר לו את דוד בן זכאי והשני את רס“ג. ראש-הגולה, שראה בבחירה זאת כוונה של לעג נגדו, קרא לבעל הדין שברר את רס”ג וציווה לשוטריו להלקותו עד כדי פציעה. האיש המוכה הלך ברחובות העיר בבגדים קרועים, הזעיק את כל הקהל וסיפר להם את אשר קרהו. בשמוע ראשי הקהילה בבגדאד עד היכן הגיעו הדברים, נתקבצו כולם בבית בישאר בן אהרן, חותנו של רב אהרן סרג’אדו, וביקשוהו להשפיע על חתנו שיפסיק את המחלוקת בין שני היריבים. מאמצים אלה נשאו פרי ושני היריבים השלימו ביניהם. רס“ג חזר אל כסאו בישיבת סורא, אך נשאר עצוב ומדוכה עד סוף ימיו, נפטר כו באייר ד”א תש"ב (942). במקומו נתמנה רב יוסף בר ר' יעקב בר סטיא (942– 944), אך מיד בלטה חולשתו לעומת קודמו, תלמידי ישיבת סורא התפזרו לכל רוח, התרומות נפסקו עד כי הוכרח לסגור את הישיבה ולהעתיק את מושבו לעיר בצרה. ישיבת סורא נשארה סגורה למעלה מארבעים שנה.

סגירת ישיבה וותיקה זאת ציערה את לב אוהבי התורה בבבל. הם בחרו מתוכם ארבעה תלמידי-חכמים מפורסמים ושלחום אל ארצות אירופה כדי שיעוררו את קהילות ישראל שם, שיתרמו את תרומתם להחזקת ישיבת סורא לבל תחרב כליל. לפי האגדה (שנמסרה לנו על-ידי ר' אברהם בן דוד הספרדי, בן המאה הי"ב), ארבעה שליחים אלה נסעו באונייה נוצרית. ויהי בהגיעם לחופי איטליה נתפסה אונייתם על-ידי מלח ערבי מספרד המוסלמית, אשר נשלח על-ידי המלך המוסלמי עבד אל-רחמן אל-נצר (912–961), שעמד בקשרי מלחמה עם הנוצרים. אנשי האונייה נלקחו כשבויי מלחמה והרשות היה בידיהם למוכרם ממכרת עבד. ארבעת החכמים נלקחו למקומות שונים ושם נפדו על-ידי אחיהם היהודים. האחד, רב שמריה אלחנן, נפדה על-ידי קהילת אלכסנדריה של מצרים; השני, רב חושיאל, נפדה בעיר קירואן שבצפון אפריקה; השלישי, רב משה בן חנוך, נפדה בקורדובה אשר בספרד; והרביעי, רב נתן הבבלי, נפדה לפי ההשערה בעיר נרבונה אשר בפרובינציא. ארבעה אלה ייסדו כל אחד במקומו ישיבה חדשה שנעשתה למרכז התורה התלמודית בסביבתו ועל-ידי-כך נשתחררו ארצות אלה ממגע ישיר עם חכמי בבל. תורתם של חכמי בבל נפוצה שם על-ידי ארבעת השליחים הדגולים. יש המטילים ספק באמיתות אגדה יפה זאת.

לאחר שנסגרה ישיבת סוּרא נשארה בבבל רק ישיבה אחת, ישיבת פומבדיתא, אשר גם מצבה הלך והתמוטט בגלל סיבות אלו:

(א) הסיכסוכים הפנימיים בין הגאונים, וביניהם לבין ראשי הגולה, הקטינו את יראת הכבוד של העם למנהיגיו.

(ב) החתירה המתמדת של הקראים, אשר בעיקבות הוויכוחים אתם נתגלה רצון חזק לעסוק יותר בחוכמה ובמדע, בפיוט ובפילוסופיה דתית.

(ג) המרכזים הרוחניים שקמו מיחוץ לבבל, בארצות אירופה, אסיה ואפריקה, החלישו את הזיקה למרכז הבבלי.

(ד) שלטון הכליפות הבגדאדית ירדה הרבה ואתה יחד גם משרות אלו שנתאשרו על ידיה.

(ה) מצבם הכלכלי של היהודים הלך ורע.

אחרי מות רב כהן צדק גאון, עמדו בראש ישיבת פומבדיתא רב צמח בר רב כהנאי (936–938), רב חנניה בר רב יהודה גאון (938–943) ורב אהרן בר רב יוסף הכהן סרג’אדו, הידוע בכינויו הערבי “כלף” (943–960), שהיה מעשירי בגדאד, תקיף, בעל-לשון, תלמיד-חכם גדול ובקי בספרות הערבית. הוא עסק גם בפילוסופיה ובפרשנות. בזמנו נכבשה בגדאד על-ידי האמירים הבֻּוַּיְהִים אשר משלו בעיראק במשך למעלה ממאה שנים (945–1055). בימיהם תם שלטונם המדיני והחילוני של הכליפים העבאסים. הם הרשו להם להמשיך במשרתם, אך היו כחומר בידי היוצר בפיקוח המושלים החדשים. למעשה לא נשאר להם אלא תוארם בלבד. שושלת פרסית-שיעית זאת, בהיותה קנאית דתית קיצונית, רדפה באכזריות את המוסלמים הסונים ואת “אַהל-אַלד’מה” (אנשי החסות), היהודים והנוצרים. הם ביטלו את הזכויות שהעניקו הכליפים הקודמים לראש הגולה היהודי ולג’אתליק הנוצרי. בה בשעה שיהודי בבל נהגו לשלם את מס הגולגולת (“אלג’זיה”) באמצעות ראש הגולה, הוטל עליהם מעתה לשלם אותו למוכסים מוסלמים שהציקו להם מאוד.

אחרי מות רב אהרן סרג’אדו פרצה מחלוקת אודות משרת הגאונות בין רב נחמיה בר רב כהן צדק ובין רב שרירא בר רב חנניה גאון. תלמידי הישיבה נחלקו לשניים. כעבור שמונה שנים מת רב נחמיה (968) וכל תלמידי ישיבת פומבדיתא הכירו ברב שרירא גאון לראש ישיבתם (968–998). הוא היה מצאצאי נשיאות הגולה והתייחס עד זרובבל בן שאלתיאל מזרע דוד המלך. אבות אבותיו, שדעתם לא היתה נוחה מהנהגתם העריצה של ראשי הגולה, נסתלקו מן הנשיאות עוד לפני רה"ג בוסתנאי, נכנסו אל הישיבה ותפסו את מקומם בין החכמים. תודות לכשרונותיו הנעלים ומידותיו הטובות הצליח לרומם את מצבה של הישיבה ולהחזיר לה את פארה הראשון. שמו התפרסם למרחקים ומארצות רבות הריצו אליו את שאלותיהם בענייני דת ודין. החל בשנת 986 לערך מינה את בנו רב האי לאב-בית דין והיה לו לעזר רב. כתב תשובות רבות, יותר מכל הגאונים שקדמוהו; והתשובה המפורסמת ביותר היא הידועה בשם “אגרת רב שרירא גאון”, ששלח לר' יעקב בר נסים אבן שארין מקירואן ובה פרטים היסטוריים מעניינים מאוד על התפתחות המשנה והתלמוד וקורות הסבוראים והגאונים. זהו המקור היחידי בר-סמך לידיעות שלנו על תקופת הגאונים. סגנון התשובה ארמית מעורבת בעברית. העובדות והמאורעות מסודרים בסדר כרונולוגי. הוא חיבר פירושים למקרא ולתלמוד, אשר רק שרידים מהם הגיעו לידינו.

בראות רב שרירא גאון כי לימוד התורה התרופף, השתדל להרחיק את הפילוסופיה הדתית שהכניס רב סעדיה גאון ובמקומה הכניס את תורת הסוד, שמצא בה אמצעי חיזוק לדת ישראל. בימים ההם הופיעו ספרי הסוד “שעור קומה” ו“אותיות דרבי עקיבא”. יחד עם הטפתו לתורת הסוד קבע רב שרירא כי כל יהודי צריך לסדר את חייו לפי חוקי ההלכה שבתלמוד, בעוד שדיברי האגדה הן השערות בלבד. באותו זמן נמצאו כמה רשעים שדעתם לא הייתה נוחה מהתורה והמוסר שרב שרירא הטיף, הלשינו עליו לפני הכליף שהוא מעיז לחוקק חוקים על דעת עצמו ולמשול ביד חזקה. כתוצאה ממלשינות זאת נאסרו הוא ובנו רב האי ורכושם הוחרם לאוצר המלכות. יש אומרים כי רב שרירא נתלה בהיותו בן מאה שנים; ויש אומרים כי נכבדי היהודים פדוהו על-ידי מתן שוחד וכעבור זמן חזרו האב והבן לתפקידיהם הראשונים. אך בהיות הרב שרירא חלש ומדוכא מהייסורים שעברו עליו מסר את מקומו לבנו רב האי (998) וכעבור שנתיים נפטר (1000) בהיותו בן למעלה ממאה שנים.

בסוף המאה העשירית נמצאו בבגדאד הפייטן י' יוסף אלברדאני, שחיבר קרוב למאתיים וחמשים פיזמונים. היה גם חזן ומלמד-דרדקי.

הגאון האחרון, אשר סיים את תקופת הגאונים, היה רב האי שאמרו עליו כי היה אחרון הגאונים בזמן וראשונם במעלה. הוא עמד בראש ישיבת פומבדיתא כארבעים שנים, עד יום מותו בשביעי של פסח שנת ד“א תשצ”ח (1038), מבלי להשאיר בנים אחריו. הוא היה גדול מאביו, הצטיין בתפיסתו העמוקה, בהשכלתו הרחבה ובספריו המרובים. ידע את הלשון הערבית ודיקדוקה על בוריה, היה בקי בספרותה והשתמש בידיעותיו אלה בוויכוחיו עם המוסלמים. היה מושפע מרב סעדיה גאון, מלבד ידיעותיו הרחבות בהלכה עסק גם בפילוסופיה, בחקר הלשון, בפרשנות המקרא והתלמוד. היה גם משורר ופייטן וחיבר גם שירי חול, שירי מוסר-השכל שקולים במשקל הערבי ושני שירי מליצה לכבוד אישים מיוחדים. עסק גם בענייני רפואה וחוכמת החשבון. רוב ספריו הם על נושאים מסויימים ולא כוללים, הם מצטיינים בעומק הסברא, בבהירות ההגיון ובטיב הסידור. כתב מאות תשובות, יותר מכל הגאונים שלפניו, אם כי לא כולם הגיעו לידינו. תשובותיו נכתבו בעברית, ארמית וערבית. הוא השיב לכל שואל בלשונו. מספר התשובות של רב שרירא ובנו רב האי שהגיעו לידינו הוא יותר גדול מכל תשובות גאוני סורא ופומבדיתא גם יחד שקמו לפניהם לפני כשלוש מאות שנים. על שאלות רבות השיב יחד עם אביו ושניהם חתומים עליהם. תשובותיו עסקו בכל מקצועות התורה: הלכה ואגדה, מקרא ופרשנות, אמונות ודעות, מסורות ומנהגים, וכדומה.

תפישתו של רב האי גאון הייתה שכלית. הוא התנגד לאמונות טפלות, לאמונה בשדים וברוחות, בקמיעים ולחישות. הוא השתדל לקרב את אגדות התלמוד אל השכל, ועל כמה מהן כתב שנאמרו בדרך משל או דרך גוזמא. אומנם הקב"ה עושה נסים לצדיקים; אך כמה מהנפלאות שבאגדה נראו למספרים בחלום (תשובות הגאונים, הוצ' הרכבי, סי' רמה), או שראו את הדברים בראיית הלב ולא בראיית העיין ממש (“תשובות הגאונים”, דפוס ליק, סי' קטו). הרבה דברים פירש על-פי דרך הטבע, ועל דברים שיש בהם הגזמה כתב שאין סומכים על דברי אגדה (שם, סי' צח, ק ועוד).

קהילות רבות מכל קצוי תבל, אשר בשנים האחרונות ניתקו את קשריהן עם ישיבות בבל, חזרו וחידשו אותן בזמנו של רב האי. גדולי ישראל בכל התפוצות פנו אליו בשאלותיהם. בגלל קשרים מרובים אלה היה בקי בכל הנעשה בתפוצות ישראל. הוא התייחס בסבלנות אל כת הקראים וחי אתם בשלום. היו לו תלמידים מארצות אירופה, אסיה ואפריקה. רב האי הגיע לזיקנה מופלגת כאביו וחי תשעים ותשע שנים. במותו כתב עליו קינה ר' שמואל הנגיד מספרד. ר' שלמה אבן גבירול, שהיה צעיר לימים, כתב עליו ארבעה שירי מספד; באחד מהם נאמר, כי במותו “ונגדעה קרן עדינה (=כינוי לבבל) גברת כל מדינה”. שנת מות רב האי גאון מציינת את סוף תקופת הגאונים (1038).

בזמנו של רב שרירא גאון נפתחה ישיבת סורא שנית, לאחר הפסקה ארוכה, ובראשה עמד רב צמח בר ר' יצחק, נין ונכד לרב פלטוי בר רב אביי ולבנו רב צמח – גאוני פומבדיתא המפורסמים. הוא שימש בתפקיד זה כעשר שנים (988–997 לערך). אחריו ישב על מקומו רב שמואל בן חפני הכהן, חותנו של רב האי גאון, אשר שימש בגאונות כשש-עשרה שנים (997–1013). הוא היה אחד הגאונים החשובים ביותר והמשכילים ביותר. מלבד גדולתו בתורה עסק גם בענייני חוכמה ומדע, בפרשנות המקרא, ובחקירת הלשון העברית. בשיטת לימודיו ובעבודתו הספרותית היה דומה בהרבה לרב סעדיה גאון. חתנו רב האי קבל עליו שהירבה לקרא בספרי הגוים, ועל-ידי-כך בא לכלל דעה שאין הקב"ה עושה נס אלא לנביאים בלבד, ולא לצדיקים (תשובות הגאונים, דפוס ליק, תרכ"ד, סי' צט). הוא כתב ספרים הרבה, אך כמעט כולם בערבית, משום כך נאבדו ברבות הימים והגיעו לידינו רק שרידים מעטים המעידים על גדולתו. חיבר פירוש בערבית על התורה ולקצת מנביאים אחרונים. כתב ספרים רבים בהלכה, מספר תשובות ומבוא לתלמוד.

אחריו שימשו בגאונות רב דוסא בן רב סעדיה גאון (1013–1017), רב ישראל בן רב שמואל בן חפני, שהיה מקודם סופר הישיבה (1017–1034), רב עזריה הכהן (1034– 1037) ורב יצחק – גאון סורא האחרון (1037–1038).

בימי הגאונים חדלו יהודי בבל מלדבר ארמית, שפה שהחזיקו בה במשך למעלה מאלף שנים. עם הכיבוש המוסלמים החלו לדבר ערבית. מתוך הערצה לתלמוד, שרובו נכתב בארמית, המשיכו הגאונים לכתוב את תשובותיהם בשפה הארמית; מהם כתבו גם בעברית ובערבית.

4. היהודים בימי הסלג’וּקים (1055–1150) והכליפים העבאסיים האחרונים (1150–1258)    🔗

בשנת ד“א תתט”ו (1055) נכבשה בגדאד על-ידי הסלג’וּקים ומשלו בה קרוב למאה שנים, עד שנת 1150. הם היו השליטים למעשה באימפריה המוסלמית ולא השאירו לכליפים אלא תוארם הדתי בלבד. הם התנהגו ביושר ובצדק ויש לשער שלא פגעו לרעה ביהודים, ואפילו מסרו לידיהם כמה משרות גבוהות. בזמנם התפרסם יוסף בן דוד אל-ספוּני אל-יהודי, שהיה קרוב למלכות, חכם ומשורר בלשון ערב. מצבם הכלכלי היה איתן. שינוי לרעה בא להם בזמנו של הכליף אל-מוּקתצ’י בּאַמר-אללאה (1075–1094), שהקשה את ערפו על היהודים והנוצרים, הטיל עליהם מסים כבדים והכריח אותם לנהוג בהגבלות כמו שגזר עליהם אַל-מוּתוכּל.

במחצית הראשונה של המאה הי"א התעוררו כאן שלוש תנועות משיחיות: האחת – של אבן שדד בעיר בעקובא; השנית – על-ידי אשה בשנת 1120; והשלישית – של דוד אל-רואי בעיר עמאדיה ומשכה אליה מאות יהודים ממקומות אחרים. יש אומרים כי קמה גם תנועה משיחית רביעית על-ידי מנחם בן שלמה אבן-רוחי (בין 1113–1121 לערך) בסביבת הכריה אשר מרכזה היא העיר עמאדיה; אך יש המזהים את שתי התנועות האחרונות לתנועה אחת.

לאחר סיום שלטון הסלג’וּקים, הכליפים העבאסיים תפסו שוב פעם את השלטון בידיהם. בימיהם של הכליפים אַל מוּקתפי לאַמר אַללאה (1136–1160) ואל-מוּסתנג’ד באללאה (1160–1170) הוטב מאוד מצב היהודים. הם נתנו להם את כל האבטונומיה שנהנו ממנה בימי תפארתה של הכליפות. הנוסע רבי בנימין מטודילא, שביקר בבבל בשנת 1170, כתב על הכליף האחרון ש“היה אוהב לישראל מאוד, ולפניו משרתים רבים מישראל. והוא יודע בכל הלשונות ובקי בתורת ישראל, קורא וכותב בלשון הקודש” (“מסעות ר”ב“, לונדון תרס”ז, עמ' לה). מצב היהודים היה טוב גם בימי הכליף אַל-מוּסתצ’י בּאַמר אַללאה (1170–1179). הנוסע ר' פתחיה מרגנסבורג, שביקר בבגדאד בימי הכליף אַל-נאצר (1180–1225), כתב כי המלך שהיה קודם אהב את ראש הגולה ר' שלמה, נטה בליבו לדת ישראל “ואמר לכל עמו שאין ממשות לא במחמד ולא בדתו… ולא הספיק לגייר הוא וכל עמו עד שמת ונתבטלה הגזירה שרצה לגייר וכל עמו” (“סבוב ר' פתחיה”, ירושלים 1905, עמ' 27).

ר' בנימין מצא בבגדאד 40,000 יהודים, שיושבים בהשקט ובשלווה, ביניהם תלמידי-חכמים גדולים, ראשי ישיבות ועשירים גדולים. להם עשרים ושמונה בתי כנסיות (שם, לא, מא-מב). ר' פתחיה כתב “אין עם-הארץ בכל ארץ בבל ובארץ אשור ובארץ מדי ופרס שלא יודע כל עשרים וארבעה ספרים וניקוד ודיוק (דקדוק) וחסרות ויתרות, כי החזן אינו קורא בתורה; אלא מי שיעמוד לספר תורה הוא קורא” (שם, עמ' 8). “בבבל יש שלושים בתי כנסיות, לבד משל דניאל” (שם, עמ' 24).

אחרי מות רב האי גאון, התאחדו שתי המשרות “ראש הישיבה” ו“ראש הגולה” בידי ר' חזקיה בן דוד, אשר שימש בתפקיד זה עשרים שנים, עד 1058. בסופו הומת בענויים על-ידי מלשינות. אחריו שימש במשרת ראש-גולה בנו דוד; ואחרי פטירתו ישב על כסאו חזקיה בן דוד בן חזקיה (בשנת 1090 לערך). בימי הכליף אַל-מוּקתפי שימש כראש-גולה שלמה (חסדאי), שהתייחס לזרע בית דוד והיו לו כל הזכויות שהיו לראשי-הגולה לפנים. במותו (1160 לערך) ישב אחריו בנו דניאל (1160–1170), שפרש את מצודתו מיחוץ לבגדאד, על כל קהילות ישראל. בכל יום חמישי, בלכתו לראות את פני הכליף, הכריזו לפניו: “עשו דרך לאדונינו בן דוד כראוי לו”. רבי בנימין מטודילא כתב עליו: “והוא רוכב על סוס ולובש בגדי משי ורקמה ומצנפת גדולה על ראשו, ועל המצנפת סודר לבן גדול, ועל הסודר רדיד (או רביד), וחותם מחמד כתוב עליו. ובא לפני המלך ומנשק ידו והמלך יקום לפניו ויושיבהו על הכסא שצווה מחמד לעשות לו ולכבודו. וכל מלכי הישמעאלים הבאים לראות פני המלך כולם עומדים וראש הגולה יושב בכסאו כנגדו, כי כן צוה מחמד לקיים הכתוב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים… והאיש עשיר גדול וחכם בפסוק ובתלמוד, ואוכלים על שלחנו רבים מישראל בכל יום…” (שם, עמ' מב).

לימוד התורה שנחלש אחרי מות רב האי גאון, חזר והתעורר שוב לאחר הפסקה של כמאה שנים. במקום ישיבות סורא ופוּמבדיתא שבטלו תפסה מקום בראש ישיבת בגדאד, שאליה נהרו תלמידים רבים ממקומות שונים. בשנת 1070 לערך שימש כראש ישיבה ר' יצחק בן משה אבן סכני “מן הקהל דניאה שבספרד”. אחריו שימש ר' עלי הלוי שייחוסו הגיע עד שמואל הרמתי (נפטר לפני 1151). אחריו שימש ר' שלמה ב“ר שמואל. אחרי מותו ישב על כסא הגאונות ר' שמואל בן עלי הלוי (1164–1194), המכונה בערבית “אבּן אל-דסתוּר”. בזמנו היו בבגדאד עשר ישיבות. בראש כל אחת עמד רב מפורסם. ישיבתו של ר' שמואל הלוי הייתה הגדולה שבכולם. הנוסע ר' פתחיה מרגנסבורג כתב עליו שהיה “שר ומלא חכמה ותורה שבכתב ושבעל-פה וכל חכמת מצרים, ואין דבר נעלם ממנו, ויודע שמות, וכל התלמוד יודע בגירסא… ויש לראש הישיבה כאלפיים תלמידים בפעם אחת וסביבו כחמש מאות ויותר, וכולם מבינים בטוב… ובית גדול לראש הישיבה ומחופה במעילים, והוא מלובש בגדי זהב והוא יושב למעלה והתלמידים יושבים על הקרקע, והוא אומר למתורגמן, ומתורגמן אומר לתלמידים…”. “ואין לו בנים אלא בת אחת, והיא בקיאה בקרייה (תנ"ך) ובתלמוד והיא מלמדת הקרייה לבחורים והיא סגורה בבניין דרך חלון אחד, והתלמידים בחוץ למטה ואינם רואים אותה”. “ובכל ארץ אשור ובדמשק ובערי פרס ומדי ובארץ בבל – אין להם דיין אלא מה שמוסר רבי שמואל ראש הישיבה ונותן רשות בכל עיר לדון ולהורות בעיר. וחותמו הולך בכל הארצות ובארץ-ישראל והכל יראים ממנו”. “ויש לו כששים עבדים ומשרתים שרודים את העם במלקות והזקנים לאחר עמידת התלמידים שואלים ממנו חכמות המזלות ושאר כל מיני חכמה… והוא צדיק ועניו ומלא תורה” (“סבוב ר”פ", עמ' 8–10, 18, 22). מחיבוריו ידועים לנו כעשר תשובות וכמה איגרות המפיצות אור על חיי היהודים בבבל ובסוריה בזמנו. שמו הלך למרחקים עד כי ר' משה מקיוב שברוסיה פנה אליו בשאלה בהלכות יבום וחליצה. בשנת 1191 פרצה מחלוקת גדולה בין ר”ש בן עלי והרמב"ם, שישב בימים ההם במצרים, בענין האמונה בתחית המתים. במחלוקת זאת השתתפו גם תלמידיהם של שני חכמים דגולים אלה.

אחרי מות ר' שמואל בן עלי ועד שנת 1288 שימשו כראשי ישיבות תשעה גאונים. החשוב שבהם היה הפייטן והמשורר ר' יצחק בר ישראל, המכונה בערבית: פכר אלדולה אבו אלפתח יצחק בן אבי אלברכּאת בן אלשויך היהודי. הוא עמד בראש ישיבת בגדאד בשנים 1221–1247. הוא היה גדול בתורה ובפיוט, יודע את חכמת הכוכבים והחשבון, הצטיין בחסידותו ובמידותיו הטובות. מפיוטיו ותפילותיו ידועים לנו ששה ווידויים ותוכחות ליום הכפורים שנדפסו בכל המחזורים נוסח ספרד. הוא חי יותר משמונים שנים ובמותו הובל לקבורה להר הזיתים.

במחצית הראשונה של המאה הי"ג אנו מוצאים בבגדאד משוררים חשובים מאוד ואישים נכבדים בעלי משרות גבוהות בממשלה, ביניהם נזכיר את המשורר המפורסם ר' אלעזר בן יעקב הבבלי (1195–1250), הפילוסוף היהודי עז אַלדולה אבן כּמוּנה; משפחות אלמאשעירי, אַלכרם, שבּר ועוד. מצבם של היהודים לא היה מזהיר והם סבלו מרדיפות המוסלמים. מצבם הכלכלי היה יותר טוב ממצבם המדיני. הם עסקו במסחר, בממכר משקאות ורפואות. כמה מהם היו בנקאים, רופאים, פקידים בבתי המשפט, מפקחים על המטבעות ועוד.

קהילה יהודית גדולה נמצאה באותו זמן בעיר מוֹצל (אשור), שבה ישבו 7,000 יהודים. בראשם עמדו ראשי גולה, צאצאי זכאי בן עזריה בן שלמה, שהתייחס עד דוד המלך. בעיר בצרה נמצאו 10,000 יהודים וביניהם תלמידי-חכמים ועשירים גדולים. קהילות יהודיות אחרות נמצאו בערים: אַרבל, בּאקצרד (או באקצרי), בּירה, ג’היג’אן, דקוֹקא, ואסט, חדרה (או חרבּה), חילה, חרן, אַל-כּוּפה, כּפרי, כּפתידג’אן (כּפתיאן), אַל-ניל, סמרה, עכּברה (או עוּקבּרה), פוֹלוּש (או פּוּלש), פּומבדיתא (אַל-אנבּאר),קוֹצוֹנאת (או אַל-קוסנאת), קרקיסיא, ראס אַל-עין, ראקיה, (או אל-ראקא), רחבה, ועוד.

 

פרק ד: היהודים תחת שלטון המוֹנגוֹלים (1258–1335) ועד כיבוש הפרסים הצפויים (1508)    🔗

בשנת 1258 נכבשה בגדאד על-ידי המוֹנגוֹלים בעזרת היהודים. הוֹלאגוֹ-כ’אן מלכם שם קץ לכליפות העבאסית, שמשלה בבגדאד במשך חמש מאות ותשע שנים (749–1258), וייסד במקומה את שושלת ה“כ’אנים”. בימיהם הוטב מצב היהודים. מספר היהודים משלמי מס הגולגולת הגיע ל-3,600 ולהם היו ששה עשר בתי כנסיות.

בימי המלך ארגון-כ’אן (1284–1291) עלה לגדולה היהודי סעד אל-דולה. בתחילה הוא שימש כרופא הסולטאן; ובראות המלך את כשרונו הגדול בעניינים פיננסיים והשכלתו הרחבה, מינהו בשנת 1289 לשר האוצר בממשלתו. לידו נמסר הפיקוח על המסים ועל הכנסות והוצאות המדינה. תודות להצלחתו המרובה מינהו המלך לראש המיניסטרים של כל האימפרייה המוֹנגוֹלית ונתן לו סמכויות רבות. הוא ישב בטבריז הבירה והצליח גם בתפקידו החדש. הצלחתו הגדולה גרמה לקינאה בין יתר שרי הממשלה. במות ארגון-כ’אן, העלילו על סעד אל-דולה כאילו הוא שגרם למות המלך, על-ידי-כך שלא נתן לו תרופה מתאימה ואפילו הרעיל אותו. הוא הוצא להורג (1291) ומצב היהודים הורע.

לאחר שנתיים ימים, כאשר פרץ משבר כספי בממשלה הוכרחו שוב פעם לפנות לעזרת יהודי אחר בשם רשיד אל-דולה, שהיה אף הוא רופא, בעל כשרונות פיננסיים, ונוסף לכך גם היסטוריון ופילוסוף גדול. בגלל סיבות שונות הוא המיר את דתו בדת האיסלאם. אף הוא הגיע לפסגה רמה ונתמנה לראש המיניסטרים, המשרה הגבוהה ביותר במדינה. אף הוא רכש לו אויבים ומקנאים. במות המלך אוּלגיתו-כ’אן, שנקרא גם בשם מוּחמד כרבנדא-כ’אן (1305–1316), העלילו גם עליו שהרעיל את הסולטאן והוציאוהו להורג (1318). שוב פעם מצב היהודים הורע בהרבה ונגזרו עליהם גזירות רעות. מספר יהודים נאלצו להמיר את דתם בדת האיסלאם ועל-ידי כך קיבלו משרות גבוהות. בשנת 1333 נחרבו בתי כנסיות בבגדאד והתאסלם סדיד אל-דולה, אחד מנכבדי היהודים.

אחרי תום שלטון המוֹנגוֹלים עבר השלטון בעיראק לשושלת הג’לאאיריה (1336–1376) ואחריה לשבט העותמאני מארמניה “של הכבש השחור” – “קרא-קוּיוּנלוּ” (1376–1469). גם בזמן הג’לאאירים מצב היהודים היה בכל רע. בשנת 1344, בזמנו של המלך שיך' חסן בוּזוּרג (1339–1356), שקבע את בגדאד לעיר בירת השושלת, ערכו פרעות ביהודי עיר זאת, רכושם נשדד, בתי הכנסיות נחרבו, ספרי התורה נשמדו וכמה יהודים נאלצו להמיר את דתם. על מאורע זה כתב קינה המשורר היהודי אהרן בר אברהם חכּימאן, שחי בבגדאד במחצית הראשונה של המאה הי"ד, בתקופת השקיעה של השירה העברית במזרח. חלק משיריו נכתבו לכבוד ראש-הגולה שר שלום בן פינחס, ששימש בתפקיד זה בזמנו בבגדאד. בשנת 1376 נמצא בבבל הנשיא דוד בן הודיה.

בשנת 1393 נכבשה בגדאד על-ידי הגבור העריץ תמוֹר-לנג, שהחריב חלק גדול מהעיר. רוב התושבים, וביניהם הרבה יהודים, ברחו להרי כּוּרדיסתאן ולערי סוריה ונשארו שם ימים רבים. הוא כבש ערים אחרות בעיראק וערך טבח רב בתושבים. בגדאד נתרוקנה מיהודיה במשך כמאה שנים. בשנים 1470–1508 עבר השלטון לידי השבט העותמאני “של הכבש הלבן” (אַק-קוּיוּנלוּ), שמרכזו היה בדיאר-בכּר. מייסד שבט זה היה חסן אַל-טויל (1470–1478). הוא ובניו נודעו כמלכים ישרים ורודפי צדק. בימיהם, בסוף המאה הט"ו, חזרו היהודים לבגדאד והתיישבו בה. אין ספק שאחרי שנת 1492 הגיעו לכאן כמה ממגורשי ספרד.

 

פרק ה: היהודים תחת שלטון הפרסים והתורכים (1508–1831)    🔗

1. מצבם הכללי של היהודים    🔗

בשנת 1508 נכבשה בגדאד על-ידי הגבור הפרסי אסמעיל שאה בן חידד אַל-צפאוי, שלא נגע לרעה ביהודים. בנו טהמאסב שאה, שמלך אחריו, התנהג באכזריות נגד היהודים שנאנחו תחת ידיו. בשנת 1534, כאשר נכבשה העיר על-ידי המלך התורכי סוּלימאן אל-קנוּני הראשון, הם נשמו לרווחה ואף עזרו לתורכים בכיבוש העיר. בימיהם הייתה קהילה יהודית גדולה בבגדאד ולהם בית כנסת גדול. בין נכבדיהם נמצאו הגביר יצחק טיבּה, שהייתה לו ספרייה גדולה. ביתו היה בית ועד לחכמים ובו ישב ר' אברהם ב“ר יצחק צהלון מצפת, במשך שלוש שנים (1591–1593), התבודד בחדר ספרייתו ושם חיבר את שלושת ספריו: “ישע אלהים”, “מרפא לנפש” ו”יד חרוצים" (ויניציאה שנ"ה). היהודים עסקו במסחר, בעיקר עם העיר ארם-צובא (חלב) שבסוריה.

בעיר עאנא, נמצאה באותו זמן קהילה יהודית גדולה, שהייתה מחולקת ל“קהל המערביים” ו“קהל המזרחיים”. בראשם עמד הרב דוד תאבּת, שהיה דיין ו“מרביץ תורה”. לכל קהילה היה בית כנסת מיוחד: “כנסת המזרחית” ו“כנסת המערבית”. היו להם קשרים אמיצים עם בגדאד, ארץ-ישראל סוריה והארצות הסמוכות.

בעיר מוֹצל נמצאה באותו זמן ישיבה גדולה שבראשה עמד הרב הפייטן והמקובל הרב שמואל אדוֹני (בּרזאני), אחריו עמדה בראש הישיבה בתו הלמדנית והמשוררת אסנת, אשת הרב יעקב ב“ר יהודה מזרחי. ממשפחה זאת ישבו על כסא הרבנות בבגדאד במשך שנים רבות, עד שנת תק”ג (1743).

הנוסע הפורטוגיזי פדרו תיקסיירא, שביקר בבגדאד בראשית המאה הי"ז, מצא בה 25,000 בתים ובתוכם 250 בתים של יהודים. שתים-עשרה משפחות מיהודים אלה אמרו לו, כי אבות אבותיהם התיישבו כאן מזמן חורבן בית ראשון, ולהם בתי כנסיות. הם עסקו במלאכות שונות וישבו בחלק מיוחד של העיר.

2. שלושה “ימי-נסים” ליהודי בגדאד ובצרה    🔗

בשנים 1623–1638 נמצאה בגדאד שנית בידי הפרסים שהציקו מאוד ליהודים. ביום ט“ו בטבת שצ”ט (1638) נכבשה העיר שנית על ידי התורכים. היהודים שסבלו מעול הפרסים עזרו לסולטאן מוּראד הרביעי בכבוש העיר וקבעו את יום ט“ו בטבת כ”יום-נס" לדורות ואין נופלים בו על פניהם בתפילה עד היום. הסולטאן מוראד הרביעי השיב ליהודים כגמולם. הוא הרחיב את מקום מושבם, הקצה מקום רחב ידיים לקבור בו את מתיהם ונתן להם הקלות אחרות. התורכים נשארו כאן בשלטון עד ימי מלחמת העולם הראשונה (1917).

בין השנים 1638–1704 נתחלפו בבגדאד 34 פחות, שהיו ממונים על ידי השלטון המרכזי בקושטא. פחות אלה נהגו בשלטונם לפי שרירות לבם. מצב היהודים היה תלוי בייחס הפחות אליהם. חלק מהם רדפו את היהודים וחלק מהם הניחו להם לחיות בשקט ובשלווה.

בשנת תצ“ג (1733) ניסו הפרסים לכבוש בחזרה את בגדאד מידי התורכים. היהודים שזכרו את רישעת הפרסים ואכזריותם כלפיהם, סייעו לתוגרמים במפלת הפרסים. ביום י”א באב תצ"ג נהדפו הפרסים ועזבו את העיר. יהודי בבל קבעו גם יום זה “כיום-נס” ויום-טוב לדורות ואין נופלים בו על פניהם בתפילה עד היום הזה. שני “ימי-נס” אלה רשומים בכל סידורי התפילה במנהג יהודי בבל, בין הימים שאין אומרים בהם ווידוי.

בניסן התקל“ה (1775) צרו הפרסים על העיר בצרה במשך י”ג חודשים. בימים ההם משל בעיר הואלי סוּלימאן-פחה שהיה אוהב-ישראל. למושל זה היה “צראף-בּאשי” (שולחני, בנקר) יהודי בשם יעקב בן אהרן גבאי, שהיה נשיא הקהילה היהודית בבצרה ומגדולי הסוחרים במדינה. בזמן המצור הוא עזר הרבה לתורכים, כילכל על חשבונו את כל תושבי העיר, היהודים והמוסלמים, תמך בכספו בידי אנשי הצבא והמציא להם בגדים וכלי מלחמה. כמה יהודים הצליחו לברוח לדמשק ולמקומות אחרים. ביום כ“ז בניסן תקל”ו (1776) נכנסו הפרסים לעיר ורצחו באכזריות גדולה חלק גדול מתושביה. הם הכבידו את ידם בייחוד על היהודים, שדדו את רכושם, אנסו את בנותיהם וערכו בהם טבח רב. היהודים התכנסו לבתי הכנסיות והכריזו תעניות ציבור. ביום ב' בניסן תקל“ט (1779) ברחו הפרסים מן העיר שנכבשה בחזרה על ידי התורכים. יהודי בצרה שסבלו קשה מעול הפרסים קבעו את יום ב' בניסן ל”יום-נס" לדורות ומדי שנה בשנה חגגו יום זה כיום הפורים. ר' יעקב בן חיים יוסף אלישר, שליח חברון שנמצא באותו זמן בבצרה, חיבר על מאורע זה מגילה מיוחדת שנקראת בשם “מגילת פרס”⁵ ונהגו לקראה ביום זה כמגילת אסתר. מושל בצרה זכר את חסדו של נשיא הקהילה היהודית יעקב בן אהרן גבאי ובשנת תק"ס (1780) המליץ בפני הסולטאן עבד אלחמיד הראשון שיעניק לו “פירמן” (מאמר מלכוּת) שהיקנה לו זכויות מיוחדות במדינה. נשיא זה פעל הרבה לטובת אחיו היהודים בבבל. הוא בנה מחדש את הבנין שמסביב לקבר עזרא הסופר הקבור באַל-עוּזר לצד בצרה. לבית מסחרו היו כמה סניפים בארצות המזרח.

בין השנים 1750–1821 נתחלפו בבגדאד י"ב פחות של המושלים הממלוּכּים התוּרכים. רובם הרעו ליהודים ורק מיעוטם היו מושלי-צדק. הטוב שבכולם היה סוּלימאן-פחה הגדול (1780–1802). הרע שבכולם היה המושל האחרון דאוּד-פחה (1817–1831), שהציק מאוד ליהודים ובזמנו עזבו רבים מנכבדי בגדאד את העיר וברחו לערי פרס והודו. בזמנו נמצא בבגדאד הבנקאי והעשיר ביותר במדינה, ראש הקהילה היהודית יחזקאל בן יוסף בן נסים מנחם גבאי, המכונה “צ’ילבּי יחזקאל גבאי”. היה נדיב-לב ובעל צדקות. הוא סייע לסולטאן מחמוּד השני (1809–1832) להתגבר על מושל בגדאד שמרד בו. בגלל כשרונותיו והכשרתו נקרא על ידי הסולטאן לתורכיה, שכבדהו במשרה הרמה להיות ראש השולחנים במדינה (“צראף בּאשי”). כמה פקידים גבוהים קינאו בו ולא שקטו עד כי הוּמת בשנת 1824 במלשינות והוצאת דיבה.

בשנת 1827 נמצאו בבגדאד 6,000 יהודים, שמצבם הכלכלי היה טוב. רובם עסקו במסחר, ומהם היו סוחרים גדולים ועשירים מופלגים. הם סחרו בערים השונות בבבל ואף עם ארצות חוץ: תורכיה, ארם-צוֹבא, דמשק, פרס, הוֹדוּ ותימן. מיעוטם עסקו במלאכות שונות, כגון: צורפוּת, צבעוּת ועוד. הם גרו ברובע מיוחד. אחדים מהם התפרנסו ממשרות ממשלתיות חשובות.

בשנים תק“ב (1742), תקל”ג (1773) ותקצ"א (1831) פרצו מגפות גדולות בבגדאד שהפילו חללים רבים וביניהם הרבה יהודים. תושבי העיר ברחו למקומות הסמוכים וחזרו אליה עד שחלפה הסכנה.

3. הנשיאים עד שנת תר''ט (1849)    🔗

מנהג היה בבגדאד, שהפחה מושל העיר בחר ביהודי עשיר ונכבד ומינהו לממונה על האוצר. הוא היה מכונה בשם “צראף בּאשי” (הבנקאי הראשי). בעקב פקודה זו נעשה יהודי זה ל“נשיא” הקהילה היהודית וניתנו לו כמעט כל הסמכויות אשר ניתנו לפנים לראש-הגולה. הנשיאים היו תקיפים ונהגו נשיאותם ברמה. נשיאים כאלה היו בכל הערים הגדולות, אך נשיא בגדאד היה נחשב לראש כל הקהילות ונקרא “הנשיא של המדינה”. ביניהם היו נשיאים צדיקים ורודפי צדק שהטיבו לעמם והיו גם שקנו משרה זו בשוחד והרעו לאחיהם.

בין נשיאי בגדאד, החל מהמאה הי“ז ועד שנת תר”ט (1849), ידועים לנו: משה ב“ר מרדכי שנדוּך, יחזקאל אחיו, דוד בן מרדכי כהן, ר' יצחק בן דוד בן ישועה גבאי המכונה “שיך יצחק פאשא” (1745–1773) ועבדאללה. בשנים 1781–1817 שימש בנשיאות ששוֹן ב”ר צאלח ב“ר דוד – אבי משפחת ששוֹן המפורסמת, שאחרי כן הוכרח לברוח יחד עם בנו דוד לפרס, מפני המושל האכזרי דאוּד-פחה, ומשם ברח דוד ששוֹן להוֹדוּ והיה לראש הקהילה שם. אחריו שימשו בתפקיד זה: עזרא בן יוסף גבאי (אחי צ’ילבּי יחזקאל גבאי הנזכר לעיל), יצחק גארח, שאול יוסף לניאדו, אברהם תוּרכּי, מרדכי שאשא, יוסף ב”ר משה בן דוד בנימין המכונה “אבּוּ פרחה” והיה הנשיא האחרון. לכבוד כמה נשיאים חוברו שירים מיוחדים על ידי פייטני בגדאד.

4. פריחת לימוד התורה    🔗

בין הרבנים המובהקים שנמצאו בבבל, מאמצע המאה הי“ז ועד אמצע המאה הי”ט, יש להזכיר את הרבנים ממשפחת מעתוּק, שמוצאם מעיר עאנה; הרב משה ב“ר בנימין בעל הספר “מעשה רב” (קושטנדינה תצ"ו) – פירוש על מאמרי רבה בר חנה בפרק הספינה; ר' עזרא ב”ר יחזקאל הבבלי – מגדולי המשוררים ומחבר בחרוזים את שני ספריו: “תוכחות מוסר” (קושטאנדינה תצ"ה) ו“נתיבות שלום” (קושטאנדינה תק"ב).

בדבר של שנת תק“ב (1742) נפטרו כמעט כל הרבנים שהיו בבגדאד. כאשר שבה העיר לאיתנה הוכרחו להביא מארם-צובא את ר' צדקה חוּצין, אשר ישב על כסא הרבנות בבגדאד במשך שלושים שנים (1743–1773) והצליח להביא מהפכה גדולה במצבם הרוחני של יהודי בבל. פריחת למוד התורה בבגדאד בזמנו הגיעה לשיא חדש וממנו מתחילה תקופה חדשה אשר קבעה לעצמה חותם מיוחד. הוא קבע סדרים חדשים ותיקן תקנות הנהוגות עד היום בבבל. הוא חיבר כמה ספרים, מהם התפרסם אחד בהלכה בשם שו”ת “צדקה ומשפט” (עם מבוא והערות מאת הראש“ל ר' יצחק נסים, ירושלים תרפ”ו).

אחרי מות הרב צדקה חוּצין בדבר של שנת תקל“ג (1773), שימש ברבנות ר' צאלח מצליח (1773–1785). הוא ובנו ר' נסים היו לא רק גדולים בתורה אלא גם פייטנים בעלי שיעור קומה וחיברו עשרות פיוטים על נושאים שונים המפוזרים בהרבה ספרי פיזמונים שנדפסו בארצות המזרח. הם חיברו גם שירים רבים לכבוד נשיאים ואישים דגולים בזמנם, וכתובים במשקל ספרדי. אחרי ר' צאלח שימש ברבנות הראב”ד ר' יחזקאל אליה יחזקאל (1785–1795), חברי בית דינו היו ר' אלייא יחזקאל סופר, ור' שלמה ב“ר אברהם שוחט. אח”כ שימש כדיין גם ר' יצחק עובדיה גבאי, שחיבר ספר על פרשיות התורה בשם “ויִזרע יצחק”.

בשנת תקמ“ז (1787) ישב על כסא הרבנות בבגדאד ר' משה חיים – אחד מגדולי חכמי בבל, שתיקן תקנות רבות עד כי חכמי ירושלים כתבו עליו “לא קם כמשה”, ונתבקש לכתוב “הסכמה” לספר “פאת השולחן” לר' ישראל משקלוב, תלמיד הגאון מוילנה. היה מחונן בכשרונות גדולים ובקי בספרות הפוסקים. הוא שימש בתפקיד זה חמשים שנה, עד יום מותו ח' בסיון תקצ”ז (1839). בנו ר' אליהו (תקס“ז–תרי”ט, 1807–1859) היה גדול בתורה ומילא את מקום אביו. חיבר ספר בשם “מדרש אליהו” על דרך הסוד והרמז (ליוורנו תרכ"ב). בנו השני ר' עבדאַללה עלה בשנת תר"א (1841) לארץ-ישראל ונחשב לאחד מגדולי רבני ירושלים.

מגדולי רבני ופייטני בבל בסוף המאה הי“ח ובראשית הי”ט נחשב ר' ששוֹן ב“ר מרדכי שנדוּך, שהיה גדול בהלכה, בדרש, בקבלה ובפיוט. חיבר למעלה מי”ג ספרים: “אמרי ששון”, “דבר בעתו”, “מזמור לאסף”, “קול ששון”, “שדה לבן”, “תחלה לדוד”, “כנף רננים”, “ליל שמורים”, “שלחנו של מקום”, “שם-טוב”, “שמן ששון”, “שיר ידידות”, “שערי צדק”. חיבר למעלה ממאה ושלושים שירים ופיוטים אשר חלק מהם נתחבר במשקל הערבי-ספרדי והם מפוזרים בספריו; וחלק אחר מפוזר בכל ספרי הפיזמונים שנדפסו בארצות המזרח. הוא עסק גם בקבלה מעשית והתפרסם כבעל מופת. נפטר ו' בטבת תק"ץ (1830).

בין יתר גדולי הרבנים בתקופה זאת יש להזכיר במיוחד את ר' ראובן דוד נאווי, ר' אליהו ב“ר יהושע עובדיה (תקמ“ח–תרנ”ה), ור' יעקב ב”ר יוסף הרופא, שנפטר ו' בתשרי תרי“ב (1851) ונקבר בחצר קברו של ר' יהושע כהן גדול שקבור בבגדאד. היה תלמיד-חכם מופלג, ראש אב”ד, ומחבר כמה ספרים: “שמן הטוב”– על מסכת ביצה והלכות יום-טוב (קושטנדינה תר"ט); “נאוה תהילה” – דרושים על תהלים (ירושלים תר"ה); “שיר חדש” – על שיר השירים (כלכותה תר"ג), ועוד.

מגדולי המשוררים והפיטנים בתקופה זאת נחשב הרב עבדאללה ב“ר כ’צ’יר ב”ר סלימאן חנין, שחיבר עשרות פיוטים ופיזמונים על החגים והמועדים, טכסי מצוה ושירים לכבוד אישים. חלק מפיוטיו נדפסו בספרי הפיזמונים שנדפסו בבגדאד, הודו וארץ-ישראל, ונהגו לזמר אותם בבתי הכנסיות ובסעודות מצווה עד היום. נפטר יד באב תרי"ט (1859).

מגדולי הגבירים בבגדאד נימנה הנדיב יעקב בן צמח נסים, שתרם רבבות לירות למטרות צדקה וחסד, בארצות רבות. נפטר כ“ח בשבט תר”ז (1847).

 

פרק ו: היהודים תחת שלטון ה“וואלים” התורכים (1831– 1917)    🔗

1. יחס ה“וואלים” ליהודים    🔗

בשנת תקצ"א (1831) הקיץ הקץ על המושלים הממלוּכים, אשר שלטו על עיראק שלטון בלתי מוגבל, סחטו מהיהודים כספים רבים והתנהגו אתם באכזריות ובעריצות. החל בשנה זו ועד ימי מלחמת העולם הראשונה נשלחו לבגדאד מושלים שנקראו בשם “וואלים”. במשך שמונים ושש שנים נתחלפו בבגדאד 42 וואלים, אשר רק חלק קטן מהם התנהגו ביושר כלפי היהודים והיתר הציקו להם מאוד. לעתים קרובות סבלו היהודים ממקרי שוד וגזל, גניבות, התנפלויות ואפילו מקרי רצח. לפעמים הם סבלו מעלילות “קללת הדת”, או “כפירה בדין” המוסלמים. מוסלמי שרצה להתנקם ביהודי מחמת קינאה או פרעון חוב, היה מעליל עליו שקילל את דת המוסלמים, או שכפר בדין. מיד היו מתאספים סביבו פרחחים מוסלמים רבים והיכוהו עד זוב דם. הוואלים הישרים חוקקו חוק, שכל מוסלמי שיעליל עלילה כזאת על יהודים יענש. עם כל זאת מצב היהודים בימי הוואלים היה יותר טוב מאשר קודם.

בין הוואלים הטובים בלטו במיוחד שלושה: הוואלי הראשון לאז עלי ריזא פּאשא (1831–1842), שהשליט סדר בעיר, ביטל את הקינאה לדת ותיקן כמה תיקונים לטובת המדינה. בימיו נהנו היהודים מחופש גמור. השני, הוואלי הי“ב מדחת פּאשא (⁶1869–1872), שהנהיג שוויון זכויות מלא במדינה, מינה שופטי צדק, מנע פגיעות ביהודים ופעל הרבה לפיתוח העיר. השלישי, הוא הוואלי השלושים ושלושה, חוסין נאזם פּאשא (1910–1911), שהיה מושל נאור וכל התושבים היו מרוצים ממנו, ללא הבדל דת. הוא ביצע רפורמות חשובות מאוד במדינה. בימיו נהנו היהודים משוויון מוחלט ומוסלמי לא העיז לנגוע לרעה ביהודי. הוא חיסל את רוב הכנופיות שאנשיהם זרעו שוד והרס. כאשר הגיעה השמועה לממשלת קושטא שמושל זה נהנה מאימון מלא של כל התושבים, חששה שמא יבגוד בה וינתק את יחסיו עמה, הקדימה ופיטרה אותו. ידיעה זאת הדהימה את הקהילה היהודית בבגדאד שידעה להעריכו ולהוקירו. היהודים ערכו הפגנת-אהדה אליו. הקהילה היהודית שלחה מברק לקושטא וביקשה להשאירו על כנו. ה”חכם-באשי" של בגדאד ר' דוד פּאפּוּ, שחתם על מברק זה, נעשה אף הוא חשוד בעיני השלטונות, ערכו חקירה נגדו ופיטרוהו.

בין הוואלים האכזרים ביותר בלטו במיוחד שלושה: הוואלי השמיני סרכּתיבּי מוּצטפא נוּרי פּאשא (1860–1861), שניסה לגזול מהיהודים את קבר יחזקאל הנביא הקבור בכפר כפיל ולאסור עליהם לבקר בו. יהודי בבל הרימו קול צעקה נגד גזילה זאת. הם פנו לקושטא, לוֹנדוֹן וירושלים והצליחו להורידו מכסאו. העריץ השני הוא הוואלי העשרים מוּצטפא עאצם פּאשא (1887–1889), שהעליל על היהודים עלילות-שוא בעת קבורת הרב עבדאללה סוֹמך (ראה להלן), אסר את נכבדיהם וגרם להם צרות מרובות. שוב פעם הם נאלצו להרים את קולם נגדו, פנו לקושטא, לונדון וירושלים והצליחו לפעול שיפוטר. הצורר השלישי הוא הוואלי האחרון כ’ליל פּאשא (1917). בזמנו, בימי מלחמת העולם הראשונה, העלילו על שבעה-עשר יהודים חפים מפשע כאילו עסקו במסחר בלתי חוקי, התעללו בהם באכזריות אשר לא תתואר בעט אנוש: חתכו את אפם, קיצצו את אוזניהם, עיוורו את עיניהם, דפקו מסמרים בקודקודיהם, חתכו בשרם לנתחים, שמו אותם בשקים וזרקום לנהר חידקל. חיי כל יהודי בגדאד היו בסכנה, עד שנכנסו האנגלים לבגדאד בליל י“ז באדר תרע”ז (מרס 1917) ותהי להם הרווחה.

לפני צאתם, שרפו התוּרכּים חלק גדול מהעיר בגדאד. המוסלמים ניצלו מצב זה, התנפלו על חנויות היהודים ושדדון. יהודי בגדאד קבעו את יום י“ז באדר ל”יום-נס“, ובמשך כמה שנים חגגו אותו כיום-טוב ולא נפלו בו על פניהם בזמן התפילה. הראש”ל ר' יצחק נסים חיבר קינה על מות י“ז הקדושים הנ”ל ויהודי בבל נהגו לקוננה בתפילת שחרית של יום תשעה באב. היא מתחילה: “שׁוּדדו מבית מגורותיהם”.

2. המצב הכלכלי    🔗

גם במחצית השנייה של המאה הי"ט היה מצבם של יהודי בבל טוב. הם היו החולשים היחידים על המסחר במדינה ומקומם היה ניכר גם בחוגי השלטון. כמה יהודים נתמנו לפקידים גבוהים בבגדאד, בבצרה ובמוֹצל. אחרי המהפכה בשנת 1908, כאשר נתאשר רשמית חופש הדת ושיוויון הזכויות לאזרחים הלא מוסלמים על-ידי התורכים הצעירים, נבחרו גם כמה יהודים בגדאדיים לפרלמנט התורכי כבאי-כוח עיראק ומילאו בו תפקידים נכבדים.

הסוחרים היהודים היו להם קשרי מסחר עם סוּריה (ארם-צובא ודמשק), הוֹדוּ (כלכותה ובוֹמבי), סינגאפור, פרס, לונדון, וינה ומקומות אחרים. הם עסקו בכל ענפי המסחר, בייחוד במסחר הבדים, משי, פשתן, איסטיס (ניל), אבנים טובות ומרגליות, כלי מתכות, כלי זכוכית וחרסינה, עפצים, מיני מאכל ומשקה, לולבים ואתרוגים, רפואות וכיוצא בזה. היו ביניהם גם סופרי סת"ם.

בשנת 1848 נמצאו בבגדאד 3,000 משפחות יהודיות אשר ישבו ברובע מיוחד, אם כי נתנה להם הזכות לשבת בכל מקום אשר רצו. הנוסע בנימין השני, אשר ביקר באותה שנה בבגדאד, כתב עליהם, כי “הם עוזרים להרים קרן הצלחת כל יושבי המחוז במסחר וקניין וכל עבודה על ידי חוכמתם וחריצות כפיהם ועושרם כי רב הוא. בתוכם נמצאים אנשי מסחר גדולים ונכבדים אשר נטישות מסחרם יעברו ארצות רחוקות ובכל אשר יפנו ישכילו… בכל ארצות הקדם לא מצאתי את אחי העברים במצב אושר והצלחה כאלה היושבים במקום ההוא… מדותיהם הטובות עולות על כולנה. הם בעלי הכנסת-אורחים ובעלי חברה נעימה… רבניהם ואלופיהם המה אנשים נכבדים חכמי-לב ומכובדים בעיני כל” (“מסעי ישראל” ליק תרי"ט, עמ' 45–49).

לפי דברי הנוסעים השונים נמצאו בבגדאד בשנת תר“ה (1845) – 16,000 יהודים; בתרי”ד (1854) – 1,300 משפחות יהודיות; בתר“ך (1860) – 20,000 יהודים; בתר”מ (1880) – 24,000 יהודים; בתרמ“ד (1884) – 30,000 יהודים; בתרנ”ט (1899) – 35,000 יהודים; בתרס“ז (1907) – 40,000 יהודים; בתרס”ט (1909) – 50,000 יהודים.

היהודים שימשו גורם עיקרי להפצת ההשכלה והקידמה בעיראק. בראשית המאה העשרים ייסדו הצעירים היהודים אגודה בשם “ההתאחדות העותומאנית”, שמטרתה ייסוד בתי ספר ושיעורי-ערב לפועלים העובדים במשך היום, הקמת ספריה ציבורית גדולה והפצת ההשכלה בקרב ההמונים.

בערך כל שלושים שנים פרץ דבר בבגדאד, בבצרה ובמקומות אחרים, שהפיל חללים רבים, וביניהם הרבה יהודים. תושבי העיר הנפגעת היו נאלצים לעזוב את בתיהם עד יעבור זעם. לעתים קרובות היו עולים הנהרות פרת וחידקל על גדותיהם ושוטפים את העיר. קרו גם מקרים לא מעטים של רעידות אדמה והתקפות ארבה. פורעניות אלו גרמו ליוקר החיים, ממנו סבלו בעיקר השכבות העניות.

3. הרבנים הראשיים (ה“חכמי-באשים”)    🔗

שלטון הנשיאים בבגדאד נמשך עד שנת תר“ט (1849). משנה זאת עבר תפקיד זה לרבנים הראשיים שנתמנו על ידי ממשלת תוּרכּיה, בהמלצת ה”חכם-בּאשי" שבעיר הבירה קושטא. ה“חכם-באשי” היה המנהיג הרוחני של הקהילה היהודית ותיווך ביניהם לבין השלטונות. בין השנים תר“ט–תרצ”ב (1849–1932) שימשו בבגדאד שלושה-עשר חכמי-באשים:

א. הרב רפאל ב"ר אליהו קצין (שימש תר“ט–תרי”ב). היה מופלג בתורה ובעל השפעה גדולה על השלטונות. חיבר שבעה ספרים, ביניהם “דרך החיים” (קושטנדינה תר"ח) ו“לקוטי אמרים” (אזמיר תרט"ו, עם תרגום בלאדינו) – שניהם וויכוח נגד הנצרות. נפטר בשנת תרל"א (1871).

ב. הרב עובדיה ב"ר אברהם הלוי (תרי“ב–תרל”ו). עקב מנויים של שני הרבנים הנ“ל פרצה מחלוקת גדולה בבגדאד שפילגה את הקהילה לשניים: רוב העשירים נטו אחרי ר' רפאל ונקראו “כּת קציני”; רוב החכמים נטו אחרי ר' עובדיה ונקראו “כּת עבידי”. שני הצדדים פנו לרב הראשי בקושטא שיכריע בדבר והוא קבע כנ”ל.

ג. הרב ששון ב"ר אליהו בר משה הלוי המכונה “ששון סמוּחה” (תרל“ו–תרל”ט). לפני כן שימש כדיין. חיבר שני פיוטים שנכנסו לספרי הפיזמונים שנדפסו בבגדאד ובירושלים.

ד. הרב אלישע ב“ר נסים ב”ר ששון דנגוּר (תר“מ–תרמ”ו, תרמ“ט–תרנ”ג). נפטר ב' אדר תרנ“ה (1895). התפרסם כפסקן מעולה, חיבר ספר “ליקוטי דינים” בהלכות תפילה, כמה מחידושי תורתו התפרסמו ב”המאסף" הירושלמי.

ה. הרב יצחק ב"ר אברהם שלמה (תרנ“ג–תרס”ה). נפטר א' באלול תר"פ (1920). חיבר חמשה ספרים בהלכה, דרש ופרשנות. חיבר פיוט יפה לפורים, שנדפס בסוף ספרו “צלח רכב” (בגדאד תרס"ט).

ו. הרב משה בר ראובן צדקה – שימש שלושה חודשים אחרי הנ"ל.

ז. הרב דוד ב"ר שלמה פאפו (תרס“ו–תרע”א). יליד קושטא ונפטר בירושלים בכ“ב בניסן תרפ”ז (1927). חיבר שני ספרים: “בני מאיר” – דרשות (ירושלים תרע"ד); “פני דוד”– שו"ת (ירושלים תרפ"ד).

ח. הרב אברהם ב"ר משה הלל (שימש שלוש פעמים לסירוגין: תרמ“ד, תרמ”ו–תרמ“ט, תרע”א–תרע"ה). נפטר י“ז בטבת תר”ף (1920) בהיותו בן מאה שנים.

ט. הרב ירוחם ב"ר נסים אלישר (תרע“ה–תרע”ח). נפטר בירושלים כ“ז באב תרפ”א (1921).

י. הרב משה חיים ב''ר שלמה ב"ר דוד שמאש (תרע“ח– תרפ”ג). היה חריף ובקי והתפרסם כדיין מעולה.

יא. הרב עזרא-ששון בן ראובן דנגוּר (תרפ“ג–תרפ”ח). נפטר יג בטבת תר“ץ (1930). השאיר אחריו כמה חיבורים. בשנת תרס”ד (1904) ייסד בבגדאד בית דפוס שנדפסו בו ספרים רבים, שרובם נערכו על ידו. היה גם פייטן וחיבר שבעה פיוטים שנכנסו לספרי הפיזמונים שיצאו לאור בבגדאד ובירושלים.

יב. הרב ששוֹן כ’צ’וּרי (כדורי) – (תרפ“ח–תר”ץ). תקופת שרותו הייתה התקופה העגומה ביותר בדברי ימי הקהילה היהודית בבגדאד. הוא גרם לסיכסוכים מרובים. התנהגותו לא הלמה את משרתו, הצהיר הצהרות רבות נגד הציונות ומדינת ישראל ואף הלשין על מתנגדיו שהם “ציונים” והושיבם במאסר. למרות שהחזיק מעמד בכוח השלטון הצליחה הקהילה להורידו מכסאו.

יג. הרב אברהם ב“ר אצלאן ב”ר אברהם יהודה (תרצ“א –תרצ”ב). בימיו תואר ה“חכם באשי” בוטל ובראש קהילת בגדאד עמדו מעכשיו “ראש הרבנים” (“ראאיס אַל-חכאמין”) ו“ראש הקהילה” (“ראאיס אַל-טאאיפה”). נפטר בשנת תש"ח (1948) בן תשעים ושתיים שנים.

4. הרב עבדאללה סוֹמך – מייסד בית מדרש לרבנים בבגדאד    🔗

המפעל הרוחני החשוב ביותר בדורות האחרונים הוא ייסוד בית מדרש לרבנים “בית זלכה”, אשר נוסד בבגדאד בשנת ת“ר (1840) על ידי אחד מגדולי רבני בבל – הרב עבדאַללה ב”ר אברהם סוֹמך, שחי בשנים תקע“ג–תרמ”ט (1813– 1889). בראותו כי לימוד התורה הלך והתרופף, לקח עשרה אברכים מתלמודי-תורה שונים והתחיל ללמדם תורה בשקידה רבה חינם אין כסף. בימים ההם נמצא בבגדאד הגביר והנדיב רב הפעלים יחזקאל בן ראובן מנשה. בראותו את מאמצי הרב עבדאללה, תרם סכום כסף גדול לייסוד בית מדרש לרבנים. הוא קנה בית גדול למטרה זו וקיבל על עצמו לפרנס על חשבונו את כל חניכי הישיבה הזאת, המה נשיהם ובניהם ולספק להם את כל הדרוש להם. מאמצי הרב עבדאללה הוכתרו בהצלחה מרובה. הגדיים נעשו תיישים בעלי קרניים. התלמידים הלכו ורבו מיום ליום, קיבלו תאר “חכם” ו“רבי”, לכל אחד מהם נמסרה “ישיבה” של בחורים אחדים שלימדום גמרא ופוסקים. בשנת תר“ח (1848) נמצאו בו ששים תלמידים מובהקים. בשנת תרי”א (1851) נפטר הגביר יחזקאל אך השאיר אחריו שני בנים נדיבים כמוהו, מנשה וששון, שהוסיפו על הקצבה אשר הקציב אביהם והרחיבו את בית המדרש. בשנת תרכ"ג (1863) נמצאו בו שלושים רבנים מורי-הוראה אשר כל אחד לימד “ישיבה” קטנה ובראש כולם עמד הרב עבדאללה סומך.

הנוסע אפרים ניימארק, שביקר בו בשנת תרמ“ד (1884), כתב: “חכמים מצויינים שמה יושבים בישיבות גדולות… מן הבית הזה תצא תורה, סמיכת חכמים ושוחטים לסביבות בגדאד והוֹדוּ המזרחית – אשר תושביה המה ילידי בגדאד או בניהם – ולפעמים גם למדינת פרס, כי גם שמה ימצא לפעמים שוחט אשר ירצה לעמוד על המבחן לפני חכמי העיר הזאת, ובא שמה לשמוע לקח מפיהם, ואם יכשר בעיניהם יתנו עליו עדוּתם. על כן יפנו חכמי המקומות האלה בשאלותיהם אל חכמי הבית הזה אשר גדלו על ברכיהם. החכם הישיש אשר אמרנו נכבד הוא עד מאוד בעיני כל תושבי המקומות האלה. בפי כל חכמי בגדאד לא יקרא בשמו רק בשם “רבּנו”, יען כולם המה תלמידיו או תלמידי תלמידיו” (“מסע בארץ הקדם”, ירושלים תש"ז, עמ' ס). כמעט כל הרבנים הראשיים בבגדאד היו תלמידיו או חניכי בית מדרשו. בהשתדלותו זרמו כספים רבים למוסדות צדקה וחסד בבגדאד. מחיבוריו נדפסו רק שני חלקים “זבחי צדק” (בגדאד תרס"ד) – פסקי דינים על שו”ע יו"ד ובסופו כמה “שאלות ותשובות” על ארבעת חלקי השולחן-ערוך.

הרב עבדאללה סוֹמך נפטר ביום י“ח באלול תרמ”ט (1889). סביב מותו אירע פולמוס חריף שזיעזע את היהדות העולמית בכלל ואת יהודי בבל קושטא ולונדון בפרט. ומעשה שהיה כך היה. הרב נפטר במגפת החולי-רע שתקפה את העיר באותה שנה. באותו זמן נמצא בבגדאד הוואלי מוּצטפא עאצם פּאשא שהיה צורר ישראל. היהודים רצו לקבור את רבם בחצר קבר יהושע כהן גדול שנמצא בחבל “אַל-כּרך” במערב בגדאד. הם קיבלו רשות לכך וערכו לו לווייה גדולה. בעת הקבורה התנפלו עליהם ערבים בראשותו של ראש עירית אַל-כּרך והתלקח ריב בין היהודים והערבים. היהודים הצליחו לקבור את הרב מבלי שהערבים הרגישו בכך. הערבים הלשינו על היהודים בפני הוואלי כאילו הם פגעו במוסלמים ומרדו במלכות. הוואלי שהיה עוֹיין את היהודים קיבל את המלשינות ואסר את כל ראשי היהודים, הרבנים והגבירים גם יחד. היהודים הריצו בקשות עזרה לרב הראשי של קושטא, ל“אגודת האחים” ולמשפחת ששון הבבלית באנגליה. הבירור נמשך כשנה עד שהוואלי פוטר מתפקידו. במשך כשנתיים ימים נרדפו היהודים קשה ורק ביום ט“ז באייר תרנ”ב (1892) שוחררו כל האסירים שהעלילו עליהם עלילות שוא.

5. הרב יוסף חיים לבית “אלחכם”    🔗

האישיות הגדולה ביותר במאות השנים האחרונות, שהתרוממה מעל כל סביבתה וטבעה את חותמה המזהיר על כל קהילות יהודי בבל ואגפיה, היה הרב יוסף חיים, נכדו של הרב משה חיים שנזכר למעלה, הוא לא היה “חכם-באשי” ואף לא “אב-בית-דין”, אך גדול מ“חכם-באשי” שמו, שהגיע למרחקים. הוא נחשב לתלמידו המובהק של הרב עבדאללה סוֹמך, אך עלה עליו בחיבוריו המרובים שהבליטו את גדולתו בהלכה, אגדה, דרש, קבלה, מוסר, פרשנות ופיוט. הוא עסק בנגלה ובנסתר, ויחד עם זה חיבר פיוטים רבים שנכנסו לספרי הפיזמונים שנדפסו בארצות המזרח. כל יהודי בבל, לכל שכבותיהם, נכנעו לו וקיבלו את תורתו הלכה למעשה. ספרו “בן איש חי” שנדפס כמה פעמים, בבגדאד ובירושלים, משמש כ“שולחן ערוך” של יהודי בבל, ונקבעה ההלכה לפיו. ספריו המגוונים הצטיינו באיכות ובכמות, והם מעידים על גדולתו בתורה ובחכמה. ביניהם: שו“ת “רב פעלים”, בארבעה כרכים גדולים, המכילים מאות שאלות ותשובות בהלכה; “אדרת אליהו” – דרושים; “אבן שלמה, אם המלך, קרן ישועה” – פירושים על שיר השירים, רות ומגילת אסתר; “אמרי בינה” – דברי בדיחה וחידוד; “בן איש חיל”– דרושים; “בן יהוידע” חמשה חלקים גדולים – פירושים על אגדות הש”ס; “בניהו”– על האגדה; “ברכת אבות” ו“חסדי אבות”– על פרקי אבות; “דעת ותבונה” – על הקבלה; “לשון חכמים”, ב' חלקים – פיוטים ותפילות שונות; “נפלאים מעשיך” – מעשיות שונות; “משל ונמשל”; “עוד יוסף חי” – הלכות ודרושים; “רב ברכות” – חידושי הלכות; “שני אליהו” – דרושים, ועוד ספרים. חידושי תורה ממנו נתפרסמו בספרי רבני דורו וב“המאסף” הירושלמי.

הרי“ח, תיקן תקנות רבות שניתקבלו בבבל. תקופתו היתה תקופת שיגשוג רוחני ליהדות הבבלית. כולם העריצוהו, ראו בו את המנהיג הרוחני הגדול, ונשמעו להוראותיו. בשנת תרכ”ט (1869) ביקר בארץ-ישראל, השתטח על קברי הצדיקים ונתקבל בכבוד גדול. בשנת תרנ“ט (1899) ביקר אותו בבגדאד הרב בן ציון קוֹאינקה, עורך הירחון התורני “המאסף” הירושלמי. כעבור עשר שנים, בהוודע לו על פטירת הרב יוסף חיים ביום י”ט באלול תרס"ט (1909), כתב עליו: “כאשר הייתי בבגדאד זכיתי לחזות בנועם את פניו הבהירים והשמחים ולהסתופף בצל קורתו ותורתו, ולהשתעשע בנועם חכמתו. עשר שנים ויותר עברו מהזמן ההוא ועוד הנה תמונתו היקרה כמו חי נצבת לפני. עוד מצלצל באוזני נועם מדבריו היפים וזיו לקחו הזך. עוד פניו המאירים לוקחים את לבבי. האומנם עוד טרם הזמן ההוא שמעתי וידעתי כי שם בין ערבות מאיר לארץ ולדרים עליה כאור השמש בגבורתו, ואומנם זכיתי לראות ובפרט להשתעשע עמו. ראיתי כי הוסיף הרבה על השמועה אשר שמעתי. ראיתי והתבוננתי כי ממש יוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר תורה, חכמה, יראה, ענוה, חסידות, פלפול, חריפות, בקיאות, פסקי הלכות לכל עם הארץ” (“המאסף”, שנה יד, תרס"ט, כרך ב, חוב' ו).

בהיות הרי“ח בחברון, ביקש להשתטח על קברי האבות במערת המכפלה. על השתטחות זאת הודיעו בשנת תר”ל מחברון לעתון “הלבנון” שהופיע בפריס: “וזה איזה חודשים ארי עלה מבבל ויאר לנו עד שבחברון הלא זה הוד הרב הכולל חסין קדוש יאמר לו מגזע היחס והמעלה כמוהר”ר יוסף חיים יצ“ו, להשתטח על קבר קברי אבות העולם, ורצה להכנס בהקלעא הנז' ויסבוהו הישמעאלים סביב סביב וסור טמא קראו לו, כי המקום קדוש הוא ואלמלא מוראה של מלכות הרבו פצעיו חינם. הרב הנז' מקנאת אדמת קודש אשר נהפכה לזרים זלגו עיניו דמעות, ושב לביתו בפחי נפש. ובאשר ידע הרב כמונו, כי יש דבר אחד להישמעאלים אשר בעבורו יטהרו טמאים, והוא הכסף אשר נמאס בעיניהם, קרא לביתו לאחד מגדולי הישמעאלים ויתן על ידו מלא כף כסף, והוא הביאו אל תוך המקום ולא אנה לצדיק כל און מהישמעאלים כי הכסף טהרו. אז נדר נדר לה' כי בשובו בבלה דרך דמשק ימתיק סוד ועצה עם מעלת השר… שמעיה אנג’יל יצ”ו אשר לפני מלך ושרים יתייצב, לפדות את המקום קדוש זה מידי הישמעאלים, וכן קיים נדרו…" (“הלבנון” שנה ז, תר"ל, גל' 5, עמ' 36–37).

משפחתו נקראת בשם משפחת “אלחכם”, כלומר: “החכם”, בה' הידיעה. רק להם הייתה הזכות לדרוש בשבתות שלפני החגים והמועדים בבית-הכנסת הגדול שבבגדאד בפני קהל עצום. את הזכות הזאת ירש ר' יוסף חיים מאביו והעבירה אח"כ לבנו ר' יעקב (תרי“ד–תרפ”א), שמילא את מקומו וחיבר ספר דרושים “ציצים ופרחים” וספר “זכות אבות”. היום עומד בראש הקהילה הנכד ר' דוד בן יעקב יוסף חיים, שלא עלה לישראל עם העולים החדשים.

6. חניכי בית המדרש לרבנים “בית זלכה”    🔗

מלבד תלמידיו המובהקים של הרב עבדאללה סוֹמך שנזכרו לעיל, נזכיר במיוחד כמה מבחירי החניכים של בית המדרש “בית זלכה”:

(א) הרב ששון ישראל (תק“פ–תרע”א, 1820–1911) – רב, מקובל ופייטן, חיבר למעלה מחמשים וחמשה שירים ופיוטים, שנדפסו בספרו “שירי ששון” (בגדאד תרפ"ט) ובספרי פיזמונים שונים.

(ב) הרב גבריאל יעקב ב"ר אלישע גבריאל – נפטר בתרל"ו (1876), בעל הספר “חנוכת הבית” (בגדאד תרל"א) – ספר לימוד לנוער.

(ג) הרב עזרא בן ששון עזרא – רב, תוכן ופייטן, מחבר הפיזמון המפורסם לפורים “עזר מצרי היית”, שנדפס בהרבה סידורים וספרי פיזמונים.

(ד) הרב משה בן עזרא – התפרסם כבעל-מופת ועושה נפלאות⁷. נפטר אחרי שנת תרל"ח (1878).

(ה) הרב שלמה בכוֹר חוּצין (תר“ג–תרנ”ג, 1843– 1892) – תלמיד-חכם מובהק, סופר מעולה, מגדולי תלמידי הרב עבדאללה סוֹמך, שהצטיין בידיעות רחבות בכל מדעי היהדות, בהיסטוריה הישראלית ובספרות העברית. היה גם משכיל, פייטן ועסקן ציבור מובהק. היה בא-כוח כתבי-עת רבים שיצאו לאור בארצות שונות, כמו “הלבנון”, “המגיד”, “הצפירה”, “חבצלת”, “פרח”, “המליץ”, “מבשר” ועוד וכתב בהם מאות מאמרים המצטיינים בסגנונם ובתוכנם המעניין. נוסף לכך חיבר כעשרה ספרים מסוגים שונים. רובם נדפסו בבית דפוסו שהקים בבגדאד (ראה להלן). הוא עסק גם במסחר ספרים וסחר עם כל ארצות המזרח.

(ו) הרב שמעון ב"ר אהרן אַגאסי (תרי“א–תרע”ד, 1851–1914) – רב, מקובל ופייטן, מחבר “בני אהרן”– על שער הגלגולים לר' חיים ויטאל (בגדאד תרס"ח) ו“אמרי שמעון” (ירושלים תשכ"ט).

7. הגבירים ונכבדי הקהילה בבגדאד    🔗

במאה התשע-עשרה נמצאו בבגדאד נדיבים ועשירים גדולים אשר פיזרו כספים רבים למטרות צדקה וחסד. החשובים שבהם:

(א) יחזקאל בן ראובן מנשה ושני בניו מנשה וששון, שהתייחסו לשם אמם זבּידה ומשפחתם נקראת בשם “בּית זבּידה”. הם הקימו על חשבונם את בית המדרש לרבנים בבגדאד כמפורט לעיל ותרמו כספים רבים למטרות צדקה וחסד בארץ-ישראל.

(ב) יוסף בן עזרא אברהם גבאי, המכונה “יוסף גורג’י” (תקס“ט–תרנ”ד, 1809–1894). עמד בראש הקהילה היהודית ועזר לעניים רבים. נחשב לאחד מגדולי העשירים והנדיבים בארצות המזרח, שהקים סניפים רבים לבית מסחרו בארצות רבות. שמו הופיע מדי פעם בפעם בעתונות העולמית.

(ג) שאול חי, בנו של הנשיא יוסף בן משה דוד בנימין, ובנו יעקב – עשירים גדולים ומראשי הקהילה היהודית ובעלי מידות תרומיות. הם החזיקו בבית המדרש לרבנים “בית זלכה” וב“מדרש תלמוד-תורה”, בנו בית כנסת בבגדאד ועוד.

(ד) אליעזר בן צאלח כ’צ’וּרי (כדורי) – נולד בבגדאד ב-1867, נפטר בהונג-קונג ב-1944. נדיב מפורסם שתרם כספים רבים למטרות צדקה וחינוך בבבל, בארץ-ישראל ובמקומות אחרים. על שמו נקרא ביה"ס כּדורי בארץ-ישראל.

(ה) משפחת מנחם דניאל – המשפחה העשירה ביותר בבבל. להם חלק גדול מהעיר חילה. הם היו בעלי השפעה גדולה על השלטונות.

מנחם בן צאלח מנחם דניאל (תר“ו–תש”א, 1846–1940) היה האישיות בעלת ההשפעה הגדולה ביותר בבבל הן על השלטונות והן על תושבי המדינה, אפילו המוסלמים יראו מפניו. על שמו נקראת כל המשפחה בשם “בית מנחם”. הקים מוסדות רבים ובתי ספר. בשנת תר“ע (1910) יסד את “גן הילדים מנחם דניאל” והעמיד אותו תחת חסות חברת כי”ח. שרים ומושלים התאכסנו בארמונו. בשנת תרל"ה (1875) נבחר לציר בית הנבחרים בקושטא כבא-כח עיראק, והיה היהודי הראשון אשר שימש בתפקיד רם זה. הסולטאן עבד אל-חמיד כיבד אותו בתואר “צאחבּ אַלסעאדה”. בנו עזרא (תרל“ד– תשי”ב, 1874–1952) היה בזמן האחרון חבר הסינאט העיראקי והגן בתקיפות על אחיו היהודים.

(ו) משפחת שלמה דוד – התפרסמו במידותיהם התרומיות. אחד מהם, מאיר בן אליהו שלמה דוד בנה בבגדאד בית חולים גדול הנקרא על שמו, שהיה בית החולים היחידי בעיראק בראשית היווסדו ונתרפאו בו יהודים ולא יהודים, תרם הרבה גם למטרות צדקה אחרות. הוא בנה בבגדאד בית כנסת מפואר שנקרא על שמו.

ששון בן יחזקאל בן שלמה דוד ידוע בתואר “ששון אפנדי” (1860–1932) היתחנך בבית הספר של חברת כי“ח בבגדאד. אח”כ נסע והשתלם בווינה בבית הספר הגבוה ללמודי המזרח. הוא השתלם גם במקצוע המשפטים. למד גם באנגליה. כאשר חזר לבגדאד עיר מולדתו שימש כמתורגמן לענייני חוץ ומנהל חברת אוניות המסחר התורכיות “חמידיה”. בשנת 1908 נבחר כבא-כח עיראק בבית-הנבחרים התורכי בקושטא. בחירה זו הייתה נצחון גדול ליהודי עיראק והושגה אחרי היאבקות קשה. אחרי הכיבוש הבריטי, בסוף מלחמת העולם הראשונה, הוא חזר לבגדאד וממשלת עיראק החדשה מינתה אותו לשר האוצר (1920–1923). הוא נבחר גם לחבר הפרלמנט העיראקי ובתפקיד זה שימש עד יומו האחרון. היתפרסם כמדינאי גדול. היה ידידו הנאמן של המלך פיצל הראשון. בשנת 1923 כיבדהו ג’ורג' החמישי מלך אנגליה באות כבוד ועל ידי כך קיבל את התאר “סיר”. ממשלת עיראק אף היא כבדתהו באות הצטיינות בגלל מאמציו המוצלחים לטובת המדינה. נפטר בפריס ביום כט באב תרצ"ב.

פרק ז: היהודים מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד ימינו (1917–1970)    🔗

1. בזמן המנדט הבריטי    🔗

יהודי בגדאד, אשר סבלו מאוד בזמן מלחמת העולם הראשונה משלטון התורכים, נשמו לרווחה עם כיבוש העיר על ידי האנגלים. אנגליה קיבלה את המנדט על עיראק בשנת 1922 בחסות חבר הלאומים ושימשה בתפקיד זה עד הכרזת העצמאות בשנת 1932. בין שמונת חברי המועצה המדינית, אשר הנציב העליון סיר פּרסי קוֹקס הקים בשנת 1920, נמצא היהודי ששון אפנדי יחזקאל הנ"ל. המלך פיצל הראשון הכריז על “חופש הדת, החינוך והתעסוקה ליהודי עיראק, שהירבו כל-כך לעשות לטובתה ולקידומה”. לפרלמנט העיראקי נבחרו 4 יהודים (2 מבגדאד, 1 מבצרה ואחד ממוֹצל). בשנת 1946 הוגדל מספרם לששה (3 מבגדאד, 2 מבצרה, 1 ממוצל) ונציג בסינאט.

בזמן המנדט הבריטי שותפו היהודים בכל מוסדות הממשלה ותפסו את רסן המסחר במדינה. סייעו לכך האחוז הגדול של בעלי ההשכלה היהודים חניכי בית הספר אליאנס, שידעו על בוריין את השפות אנגלית, צרפתית, ערבית וגם עברית. חלקם של היהודים ביבוא היה 70% וביצוא 40%. אחוז היהודים היה גדול בין העובדים בבנקים, עובדי הרכבות, המנגנים ברדיו, עורכי-דין, רופאים, רוקחים, מהנדסים ושאר המקצועות החופשיים. הרבה מהם היו אמידים ובעלי רכוש. היהודים פיתחו את עיראק ופתחו שווקים בחוץ-לארץ לתוצרת ארצם. הם פתחו סניפים רבים באנגליה, צרפת, גרמניה, אוסטריה, הודו, בלגיה, סין, יפן ומקומות אחרים. לחברת “נתנאל טרנספורט” היהודית היו קשרים עם כל ארצות המזרח התיכון. היישוב היהודי בארץ-ישראל שלח כמה פעמים את מומחיו המדעיים כדי לעזור לממשלת עיראק בביצוע שיכלולים בענפים שונים של עבודתה. שר האוצר היהודי ששון אפנדי יחזקאל ביצר את מצבה הפיננסי של המדינה. ממשלת עיראק שלחה לג’נבה יהודי אשר תבע עצמאות לארצו מחבר הלאומים. היהודים לא עסקו בחקלאות בגלל אי האמון בבני הכפרים. היהודי אינו יכול לקבוע את משכנו בכפרים מפחד גנבים ושודדים. בחקלאות עסקו רק יהודי הערים חילה ועאנא וכמה מערי וכפרי כורדיסתאן העיראקית.

לפי המפקד הראשון שנערך בעיראק בשנת 1920 נמצאו שם 87,488 יהודים, שהיו מפוזרים במחוזות אלו: בגדאד (50,000), דיאלה (1,689), סמארה (300), כּוּת (381), דיואניה (6,000), שאמיה (530), חילה (1,068), דלים (2,600), בצרה (6,928), עמארה (3,000), מנתפך (160), מוֹצל (7,638), ארבל (4,800), כּרכּוּך (1,400), סלימאניה (1,000). אחרי כן מספר זה הלך וגדל על שהגיע בשנת 1945 ל-150,000.

2. פייטנים ומשוררים    🔗

במשך מאתיים וחמשים השנים האחרונות נתחברו על-ידי עשרות פייטנים ומשוררים בבלים, מיחוץ לכּוּרדיסתאן העיראקית, יותר מ-2080 שירים ופיוטים מכל הסוגים. חלק מהם נשקלו במשקלים של יהודי ספרד ואיטליה; רובם הם חיקויים מוצלחים לשירת יהודי ספרד ולשירי ר' ישראל נג’ארה; מיעוטם שירים מודרנים של הספרות העברית החדשה. רובם שירי קודש ומיעוטם שירי חול. תוכנם מגוון: לכבוד השבתות וכל החגים והמועדים והצומות; לכבוד טכסי-מצווה של ברית-מילה, נישואין, בר-מצוה, סיום מסכת וכדומה; שירי מוסר, סליחות, קינות, שירי שבח והודאה לה' וכדומה; שירים לכבוד אישים: רבנים, נשיאים, נדיבים, ראשי קהילה, שדרי“ם, מלכים וכדומה; שירים הנאמרים בעת ההשתטחות על קברי הצדיקים הקבורים בבבל, ועוד. שירים ופיוטים אלה, מהם יצאו בקבצים מיוחדים ומהם מפוזרים בספרי המחברים, בסידורי התפילה כמנהג יהודי בבל ובעשרות ספרי הפיזמונים שנדפסו בבגדאד, הודו, ארץ-ישראל ומקומות אחרים. שירים רבים עדין לא ראו את אור הדפוס⁸. כמה משוררים נדדו אח”כ לארץ-ישראל, להודו ולאה"ב.

נוסף לפיטנים ולמשוררים שנזכרו בפרקים הקודמים. נזכיר כאן במיוחד את המשוררים דלהלן:

(1) הרב מנשה בן סלימאן שהרבאני (תרמ“א–תש”ך) – משורר חרוץ שחיבר למעלה משמונה מאות שירים ופיוטים, אשר כתשעים מהם נדפסו בספריו “שירות ותשבחות” ו“שירה לאל” (בגדאד תרפ"ח) והיתר נמצאים בכתבי-יד. בשנת תש"י עלה לישראל והשאיר אחריו כמה חיבורים שעוד טרם ראו את אור הדפוס.

(2) הרב יחזקאל עזרא יהושע הלוי (תרי“ב–תש”ב) – רב, דרשן מעולה, ומשורר. חיבר כעשרים שירים ופיוטים המפוזרים בעשרת ספריו בהלכה ודרש. י“א מהם מרוכזים בספרו “שירים ותשבחות” (ירושלים, תש"ד). בשנת תרנ”ה עלה לא"י והשתקע בירושלים.,

(3) שמואל בן יצחק חיים שאמי – מורה ופייטן. חיבר ששה פיוטים המפוזרים בספרי פיזמונים שונים ונהגו לזמרם בציבור. נפטר אחרי שנת תר"פ.

(4) שלמה יצחק נסים (נפטר בתש"י) – מהמשכילים המתקדמים בעיראק, שעסק בענייני חינוך, חוק ומשפט, חיבר ארבעה ספרים. בספרו “דרך טובים” (בגדאד תרצ"ח) פירסם עשרים ואחד שירי-מוסר עברים. שלושה שירים נוספים פירסם בשבועון העברי “ישרון”, שהופיע בבגדאד בשנת תרפ"א.

(5) דוד בן סלימאן צמח – בקי בשירת ימי הביניים ובשירה הערבית. מחבר כששים שירים, שחלק קטן מהם התפרסמו בעתונים שונים ובשני ספריו: “ורוד אל-דאודייה מלאהי אדבייה” (ב' חלקים, בגדאד תרפ“ו, תרפ”ז); “אמתאל אל-דאודייה צטור עלמייה” (ד' חלקים, בגדאד תרפ“ז–תרפ”ט). פירסם כמה מאמרי-מחקר על שירת ימי הביניים ב“מזרח ומערב” לא' אלמאליח, וב“תרביץ”. עזר לפרופ' דוד ילין בהוצאת הספר “גן המשלים והחידות” לר' טדרוס ב“ר יהודה אבולעאפיה (ירושלים תרצ"ז) והובאו בשמו הערות חשובות. בשנת תש”ט עלה לישראל.

(6) שלמה בן צאלח שלמה גבאי (תרנ“ו–תשכ”א) – מנהל שני בתי הספר העבריים “כרם הילדים” ו“כרם שלמה”, פירסם י“ב שירים בספרו “שירי הכרם” (ב' חלקים, בגדאד תרפ“ה–תרפ”ו); ושתי קינות: על מות הרב הראשי ר' עזרא דנגור ועל השוד והביזה ביהודי בבל בחג השבועות תש”א.

(7) שמעון ב"ר נסים – מנהל ביה“ס “מכּתב אל-תעאוון” פירסם שמונה פיוטים שזכו לפירסום ונדפסו בכמה ספרי פזמונים. אחרי הקמת המדינה עלה לישראל ונפטר בירושלים בשנת תשי”ג.

(8) מועלם דוד– מורה ומחנך בכמה בתי ספר, וממפיצי הלשון העברית בעיראק. פירסם 22 שירים עברים, שבעה מהם נדפסו בספרו “שירי בית הספר” (בגדאד תר"ץ). בשנת תשי"א עלה לישראל.

3. תרומת המשכילים היהודים לספרות הערבית    🔗

בתקופה זאת נמצאו בעיראק משכילים ומשוררים יהודים שתפסו מקום נכבד גם בקרב המוסלמים והשפיעו הרבה על הספרות והשירה הערבית. בין טובי הסופרים והמשוררים אלה נזכיר במיוחד:

(א) עזרא חדד – מנהל בית הספר “אל-וטניה” של הקהילה היהודית בבגדאד. היה חבר ב“נאדי אלקלם” של סופרי עיראק ונבחר לחבר בחברה האסיאתית המלכותית בלונדון, השתתף בקביעות בעתון הערבי “אל-בלאד”. בשנת תש“ה (1945) פירסם בבגדאד תרגום עברי לספר “מסעות רבי בנימין” לר' בנימין מטודילא, ועל-ידי-כך פתח אשנב להיסטוריה הישראלית בספרות הערבית. בעלותו לישראל אחרי קום המדינה, נבחר לחבר הוועד הפועל הציוני וחבר בוועדה המרכזת של ההסתדרות. הוא נסע לארה”ב, הודו, בורמה, המזרח הרחוק ולמקומות אחרים בשליחות המגבית המאוחדת.

(ב) מוראד מיכאל – חניך האליאנס ומסיים ביה“ס הממשלתי למשפטים. משנת 1950 היה מנהל ביה”ס התיכון “שמאש”. השתתף במפעלים ספרותיים שונים. חיבר כמה שירים בערבית והם מפוזרים בעיתונים עיראקיים שונים. פירסם קובץ של מכתבים שנקרא “אל-מרוּג' ואל-צחארה” (גנים ומדבריות), קטעי שירה ופרוזה מובחרים שיצאו לאור באוגוסט 1931. עם הקמת המדינה עלה לישראל.

(ג) אנור שאוּל – עורך-דין, עתונאי, סופר ומשורר בערבית. הוא נחשב לסופר העיראקי הראשון שכתב סיפורים מחיי המון-העם. פירסם שני קובצי סיפורים: “אל-חצאד אל-אול” (הקציר הראשון) – מכיל 31 סיפורים מקוריים, בגדאד 1930; “קצץ אל-ע’רב” (סיפורים מן המערב) – מכיל סיפורים מתורגמים מן הספרות הרוסית, הצרפתית, האנגלית, האיטלקית, הגרמנית, התורכית, והאידית (סיפור משלום אש), בגדאד 1937. הוא תירגם לערבית את “וילהלם טל”. ברשותו דיוואן של שירים בערבית אשר עוד טרם פורסם.

(ד) שלום דרויש – עורך דין ומחבר מחזות קצרים. בשנת תש“א (1941) פירסם בבגדאד קובץ סיפורים בשם “אחראר ועביד” (בני חורין ועבדים), המכיל י”א סיפורים בהם מתאר בכשרון רב את חיי השכבות השונות בעיראק. בשנת תש"ח (1948) פירסם קובץ סיפורים בשם “מג’מועאת קצץ בעץ' אל-נאס” (אוסף של כמה סיפורי-עם). עלה לישראל.

(ה) יעקב בלבּול (לב) – סופר ומשורר בלשון הערבית. פירסם ספר “אַל-ג’מרה אַל-אוּלה” (הגחלת הראשונה) – קובץ סיפורים קצרים על חיי ההווי בעיראק. בשנים תש“א–תש”ב פירסם שירים (סוניטות) בעתון הבגדאדי “אַל-עאלם אַל-ערבי”. בהיותו מנהל לשכת המסחר בבגדאד, ערך בשנים 1945–1951 ירחון כלכלי בשם “מג’לת ע’רפת תג’ארת בגדאד”. עלה לישראל.

(ו) מאיר בּצרי – מטובי הסופרים היהודים, במשך כמה שנים ערך את הירחון של לשכת המסחר בבגדאד.

(ז) סלים שעשוּע – עורך-דין, סופר ומשורר בשפה הערבית. פירסם מאמרים ושירים בערבית בעתונים שונים. לעתים קרובות השתתף בתוכניות הרדיו העיראקי. אחרי קום המדינה עלה לישראל ופירסם פרוזה ושירה ברוב העתונים היוצאים כאן בשפה הערבית. הוא ערך את הדו-שבועון של “קול ישראל” בערבית. בשנת תשט“ו ייסד את “אגודת המשוררים בשפה הערבית בישראל” והיה היו”ר שלה. אח“כ הורחבה אגודה זאת ונקראה “אגודת העט”. חבריה הם סופרים ומשוררים בשפה הערבית מקרב היהודים והערבים כאחד. בשנת תשכ”א (1961) פירסם ספר שירים בשם “פי עאלם א-נור” (בעולם האור).

(ח) שלוֹם כּתב – משורר צעיר בשפות הערבית והעברית. עם הקמת המדינה עלה לישראל ועוסק בענייני חינוך ותרבות. פירסם כמה מאמרים ושני ספרים: “מואכב אל-חרמאן” – קובץ 32 שירים, בירות; “ושועאת אל-פג’ר” (לחשושי שחר) – קובץ שירים, תל-אביב 1959.

בין השנים 1909–1948 הופיעו בבגדאד שמונה עתונים על-ידי יהודים, אחד בעברית והיתר בערבית, ואלו הם:

א. “ישרון” – שבועון ספרותי חברתי היסטורי בעברית. הופיע בתרפ"א בעריכת ציון אדרעי ויעקב ציון.

ב. “אל-זהוּר” (פרחים). הופיע ב-1909 ע"י נסים יוסף סומך ורשיד אפנדי אל-צפאר.

ג. “אַל-מצבּאח” (המנורה) – שבועון ספרותי מדעי חברתי בעריכת אבן אל-סמואל (=אנור שאול) ובהנהלת סלימאן שינא. הופיע בשנים 1924–1928.

ד. “אַל-חאצד” (הקוצר) – שבועון בעריכת אנור שאול, הופיע 1929–1939.

ה. “אַל-בּרהאן” (ההוכחה) – שבועון ספרותי ביקורתי בעריכת שאול חדאד. החל להופיע בשנת 1929 ונפסק אחרי תקופה קצרה. העורך פירסם כמה סיפורים ומאמרים בעתון “אל-חאצד” ובעתונים עיראקיים אחרים.

ו. "אַל-מית’אק (האמנה) – שבועון ספרותי מדיני בעריכת יוסף חדאד. שמונה גליונות הופיעו בשנת 1935.

ז. “אל-עצבּה” (האגודה) – ביטאון האגודה הקומוניסטית. התקיים 6 חודשים ונאסרה הופעתו ע"י הממשלה.

ח. “בּריד אל-יום” (דאר היום) – עתון יומי, הופיעו 28 גליונות ממנו בשנת 1948 ע"י מאיר מעלם וריצ’רד שמאש.

למרות שהיהודים עסקו מעט מאוד בפוליטיקה, בגלל מצבם המיוחד, הם ערכו כמה עיתונים יומיים שיצאו לאור על שם מוסלמים, כגון העיתונים “אַל-שעבּ” (העם); "אל-חוודת' " (ידיעות); “אל-זמאן” (הזמן); “אל-עראק” (עיראק); “אל אהאלי” (האזרחים) ועוד. בין העתונאים היהודיים המוכשרים נמנים מנשה זערוּר, נעים טוויג, סלים אל-באסון, ג’ק שאול (סופר יונייטד פרס ועורך “Iraq Times”), מאקס דאנני ועוד.

4. ההתעוררות הציונית    🔗

בשנים תרע“ח–תרצ”ה (1918–1935) היתה פעילות ציונית גדולה בעיראק, שהתבטאה לא רק ברכישת השקל הציוני ובתרומות לקק“ל ולקרן היסוד, אלא גם ביסוד אגודות נוער והוצאות עתונים וחוברות בעברית ובערבית למטרות ציוניות ותרבותיות. ביום כ”ט בתמוז תר“פ (1920) נוסדה “אגודה עברית ספרותית” שהפיצה את השפה העברית וספרותה. היא פתחה מועדון עברי לקריאת עתונים ולהרצאות על נושאים חינוכיים ותרבות ישראל. בתרפ”א (1921) היא פירסמה שבועון בשם “ישרון” (ראה לעיל). ביום 5 במרס 1921 אישר הנציב העליון של עיראק את ייסודה של “אגודה⁹ ציונית לארם-נהריים” בנשיאותו של אהרן-ששון ב“ר אליהו נחום, המכונה בשם “המורה” והיה מראשי הפעילים הציוניים בעיראק והמורה הראשון אשר לימד לפי השיטה “עברית בעברית”. הוא היה גם משורר. בתרפ”ה פירסם את ספרו העברי “שירי התחיה” בשלושה חלקים. שירים עבריים רבים נתחברו גם על-ידי משוררים אחרים. בעזרתו ובעזרת סגנו העו“ד יוסף אליהו גבאי, בנימין ששון ואחרים הופץ חומר תעמולתי למען ארץ-ישראל. עתונים עבריים הגיעו לעיראק מארץ-ישראל וממקומות אחרים וקראו בהם בגלוי. כעבור שלוש שנים מספר חברי האגודה הגיע לאלף. נפתחו סניפים בערים בצרה, כאנקין, עמארה ואַרבל. קמו גם אגודות עבריות וציוניות אחרות: “האגודה העברית הספרותית” (נוסדה ב-1920), “אגודת אחי-עבר” להפצת הספר העברי, “אגודת בני יהודה”, “אגודת הצעירים העבריים” (1931), אגודת ספורט בשם “מכבי”, ואחרות. “הסתדרות הנוער העברי” בבגדאד פירסמה בשנת תרצ”א (1931) שתי חוברות בהקטוגרף: “קובץ שירים לאומיים” ו“הרצל”. בשנת 1919 פירסם המורה לעברית ב“מדרש תלמוד-תורה” בבגדאד, הרב משה ונטורה, את ספרו “עברית בעברית”.

החל משנת תרפ“ה (1925) החלה ממשלת עיראק לרדוף את הציונות ואת הציונים. החשודים בציונות נאסרו ועונו. הציונות ירדה למחתרת. “המורה” אהרן ששון הצליח להמלט מעיראק בשנת 1935, עלה לא”י ונפטר בירושלים בשנת תשכ“ב (1962). התרומות למוסדות צדקה וחסד בא”י לא רק שלא פסקו אלא אף גברו. העלייה לא"י הלכה וגדלה מיום ליום, בסתר ובגלוי.

5. החינוך העברי    🔗

בתחילה הצטמצם החינוך העברי ב“חדרים” וב“תלמודי-תורה”, מהם פרטיים ומהם ציבוריים. בשנת ת“ר (1840) נוסד בית המדרש לרבנים “בית-זלכה” אשר שימש גורם חשוב להפצת לימוד התורה בקרב חוגים רחבים. החל משנת תרכ”ה (1864) נוסדו בבגדאד ואח“כ בערים אחרות בתי ספר של חברת כי”ח, לבנים ולבנות, שהפיצו את אור ההשכלה ולימדו בין יתר המקצועות גם אנגלית וצרפתית. בשנת תרס“ז (1907) הוקמה ע”י הקהילה היהודית בבגדאד “ועדת בתי הספר” שפיקחה על כל בתי הספר של הקהילה. אח“כ נשתנה שמה ל”ועד בתי הספר היהודיים“. ועד זה פעל הרבה בשטח החינוך והתרבות והשיג הישגים גדולים, למרות כל המכשולים שעמדו על דרכו מצד השלטונות. נפתחו הרבה בתי ספר יסודיים, בינוניים ותיכוניים, פרטיים וציבוריים, עיוניים ומקצועיים. מספרם הגיע בשנת תש”י (1950) בבגדאד – 28 מוסדות, בבצרה– 3, במוֹצל– 3, בעמארה– 2, בחילה– 2, בכרכוך– 2, בכאנקין–1. בסך הכל נמצאו בהם באותה שנה 370 כיתות, 506 מורים, 16,594 תלמידים ותלמידות. מספר זה כולל 150 נערים חשוכי אור שלמדו ב“בית חינוך עוורים” על שם “סיילס כדורי”, שנוסד בבגדאד בשנת תרפ“ט (1929). נוסף לתלמידים הנ”ל למדו כשלושים תלמידים בישיבות, כמה מאות למדו בבתי ספר ממשלתיים, בייחוד בערי השדה.

בתי הספר היהודיים עמדו בדרגה גבוהה מיתר בתי הספר בעיראק. בבחינות הבגרות הגיע אחוז המצליחים בין היהודים ל-90%; ואילו אחוז הלא-יהודים היה רק 40%. מסיימי בתי הספר היהודיים פנו לחינוך גבוה בעיראק ומחוצה לה, מהם פנו למסחר, ולפקידות גבוהה בבנקים ובחברות אנגליות.

מספר היהודים בבתי הספר התיכוניים הממשלתיים שהיה בתחילה גדול, ולפעמים היוו רוב, פחת משנה לשנה בגלל היחס העויין אליהם וההגבלות שהיפלום לרעה. באוניברסיטה הממשלתית בבגדאד נמצאו בשנת תש“ג (1943): 15% יהודים, 3% נוצרים והיתר מוסלימים. היהודים למדו מקצועות ספציפיים: רוקחות, רפואה, הנדסה, חוק, הוראה. בשנת תש”י (1950) נמצאו במכללת בגדאד: בפקולטה לרפואה – 9 יהודים, לרוקחות– 16, למשפטים– 38, להנדסה– 18, למדע, כלכלה ומסחר– 16.

הקהילות היהודיות דאגו לשירותים רפואיים בבתי הספר היהודיים, למתן סטיפנדיות ופרסים, לחינוך גופני וכיוצא באלה.

עד שנת תרפ“ה (1925) ניתן חינוך ציוני מובהק בבתי הספר בעיראק. ניתקבלו מורים עברים מארץ-ישראל שלימדו את השפה העברית וההיסטוריה הישראלית. ספרי-לימוד עבריים נשלחו מא”י לעיראק והושגו הישגים גדולים. משעה שהתחילה המלחמה נגד הציונות נשתנה המצב לרעה. המורים מא“י גורשו, השלטונות אסרו את לימוד השפה העברית ואת השימוש בספרים העבריים ה”ציוניים“. הלימוד ליהדות הצטמצם בלימוד התנ”ך בלבד וכמעט שנעלם מרוב בתי הספר. הוא נמצא בישיבות בלבד.

בשנת תש"ז (1947) עלה בידי הסופר והמחנך עזרא חדד לקבל רשיון ממיניסטריון החינוך בעיראק, לפרסם ספר “אלפא ביתא” לתלמידי הכתה הראשונה, כדי שילמדו את הקריאה העברית לפי השיטה הפדגוגית החדשה. באותה שנה הוא פירסם בערבית את ספרו “קצץ מן כּתאב אַלמקדס” (פרקים מספר התנ"ך).

6. מצב היהודים אחרי קבלת העצמאות (1932)    🔗

בזמן שקיבלה עיראק את עצמאותה (1932) התחייבה הממשלה לשמור על המיעוטים שיהנו מזכויות אזרחיות שוות ללא הבדל לשון דת וגזע. לפי החוקה התחייבה הממשלה לאפשר ליהודים לשלוח ארבעה צירים לפרלמנט העיראקי. היהודים התגייסו לצבא העיראקי ומילאו את תפקידיהם באמונה. אולם זמן קצר לאחר קבלת העצמאות, לא עמדה עיראק בהתחייבויותיה ופעלה בגלוי נגד היהודים. בתחילה היא פיטרה את כל הפקידים היהודים אשר היוו אחוז גדול במשרדי הממשלה, אחרי-כן הצרה את צעדיהם בכל אשר יפנו ובייחוד במסחר הארץ. היא נישלה יהודים רבים מעמדותיהם הקודמות ולעתים קרובות עודדה פרעות ביהודים. היא חקקה חוקי-מחנק המכוונים לכלל והגשימה אותם אך ורק לגבי היהודים. בזמן מלחמת העולם השנייה החדירה את תורת היטלר בכל מקום. כל ספר עברי יהודי דיוֹ היה כי יאסרו את בעליו בעוון שייכות לציוֹנוּת ובגידה במולדת העיראקית. אוירה עויינת זו הגיעה לשיאה בפרעות ו’–ז' בסיון תש"א (1941), בעת מרד רשיד עלי אלכּילאני נגד הבריטים. במשך שני ימים אלה, שחלו בחג השבועות, נערך טבח פראי ביהודים: המונים פורעים עינו ורצחו כל יהודי אשר בא לידיהם, גבר ואשה, נער וזקן, עוללים ויונקי שדים נשחטו בחיק הוריהם, בחורות ונשים נאנסו ואחרי כן נתחו בשרם לנתחים. פוגרום זה נערך לעיני השלטונות באין מפריע. יחד עם הרצח ההמוני נערך שוֹד וגזל, הבתים והחנויות של היהודים הורקו. קציני המשטרה העיראקית הגבוהים הביאו מכוניות משא והעמיסו עליהם את הרכוש היהודי השדוד. כמה בתי כנסיות חוללו ונישדדו כליל ועשרות ספרי-תורה הושלכו לארץ חוצות. מספר ההרוגים והפצועים היה גדול, ואילו איחרו האנגלים להכנס לבגדאד ולבצרה לא היה נשאר אף יהודי אחד.

7. המחתרת היהודית    🔗

בשנת תרצ“ד (1934), כאשר ממשלת עיראק סגרה את סניף הסוכנות היהודית לא”י בבגדאד, נוסדה שם מחתרת יהודית בשם “תנועת החלוץ הבבלית” או “התנועה”. מטרתה להפיץ בקרב יהודי עיראק את השפה העברית ואת הציונות, ללמד את הנוער לאחוז בנשק כדי שיוכלו לעמוד על נפשם בעת צרה. הם אירגנו את הבריחה מעיראק לא“י, בדרכים ליגאליות ובלתי ליגאליות. שליחים מיוחדים מא”י כיוונו את דרכה וסייעו להתפתחותה. לפניהם עמד קושי כפול: האוירה המוסלמית העויינת מסביב והפחד מסיכון שאפף את הקהילה היהודית וראשיה. למרות הכל הנוער לא הכזיב. תפקידים קשים רבים נתמלאו בהצלחה מרובה.

פרעות חג השבועות תש“א (1941) פקחו את עיני היהודים שעמדו חסרי ישע מול פוֹרעים אכזרים. הנוער חרק שן וירד למחתרת. בפגישות-סתר הקימו תאים קטנים עם מדריכים מקומיים. הופיעו ארבעה בטאונים פנימיים, שניים בעברית ושניים בערבית. בשנת תש”ב (1942) קם בבגדאד “אירגון נוער הברזל להצלה” שמטרתו ללמד את הנוער העברי להחזיק בנשק ולהפעילו בעת הצורך לפי הוראות מגבוה. אליו הצטרפו כמעט כל תלמידי בתי הספר התיכוניים היהודיים. ההעפלה לא“י אורגנה מחדש. חברי האירגון הבריחו עולים לפרס בדרכים עקלקלות ומשם המשיכו דרכם לא”י. הדבר היה תלוי בסכנות מרובות. כל הגבלות הממשלה העיראקית לא הועילו. אירעו גם מקרים של הלשנות, שכתוצאה מהם נתפסו כמה צעירים ועונו ללא רחמנות. ל“התנועה” היו ט"ז סניפים בבגדאד, בצרה, עמארה ובמקומות אחרים. מספר החברים הגיע לכמה אלפים.

8. יציאת היהודים מעיראק    🔗

בשנת תש"ח (1948), כאשר הוקמה מדינת ישראל, חזרו וגברו הרדיפות נגד היהודים. סכנת כלייה נשקפה לכולם. נזרקו עליהם פצצות, מאות מהם נאסרו והושמו בכלא, אחדים מהם ניתלו על לא עוול בכפם. אלפי יהודים ברחו מעיראק דרך איראן ובאו לישראל.

ביום 9 במארס 1950 התירה ממשלת עיראק ליהודים לצאת מן הארץ, תוך שנה אחת, ועל ידי כך שללה מהם את נתינותם העיראקית. כל יוצא היה רשאי לקחת עמו 20–50 דינרים בלבד. אלפי יהודים נהרו מכל ערי בבל וכּּוּרדיסתאן לבגדאד ומשם הועברו במטוסים מיוחדים לישראל ע“י הסוכנות היהודית לא”י במבצע “עזרא ונחמיה”. מועד היציאה הוארך אח"כ עד יוני 1951.

ביום 10 במארס 1951 החרימה ממשלת עיראק את נכסי כל היהודים שוויתרו על אזרחותם, הן אלה שכבר יצאו מהמדינה והן אלה שחיכו לתורם. רכוש זה, שנאמד במליוני דינרים, הועבר לאפוטרופוס מיוחד. כעבור זמן קצר החלה הממשלה למכור רכוש זה. גזירה זאת היכתה בתדהמה את כל היהודים. עשירים גדולים נהפכו בין לילה לעניים מרודים. כל העובדים שנרשמו להגירה – פוטרו. ביום 22 במארס 1951 הקפיאה הממשלה את רכושם של כל היהודים שנמצאו באותו זמן בחוץ-לארץ אם לא ישובו לעיראק תוך חודשיים ימים. הייצוג היהודי בפרלמנט העיראקי ובמועצות העירוניות בוטל. בסך הכל שימשו בבית הנבחרים העיראקי מיום הווסדו ועד אז – 17 יהודים. רבים נאסרו בעוון ריגול ועלילות אחרות. הממשלה הפקיעה מידי הקהילה היהודית כמעט את כל מוסדות הציבור שלה וביניהם את בית החולים היהודי¹⁰ על שם “מאיר אליהו” וכל בנייני בתי הכנסת ובתי הספר היהודיים. היא השאירה ברשותם את ביה"ס “פראנק עיני” בלבד.

9. מצבה של שארית הפליטה    🔗

לאחר “יציאת בבל” נשארו בעיראק 5000–4000 יהודים, רובם עשירים ובעלי נכסים, שלא קל היה להם לוותר על רכושם שצברו אותו בזיעת אפם. הם מחכים ליום ולאפשרות שיוכלו לחסל את עסקיהם ולצאת את הארץ. ביום 1.11.1953 מינה שר המשפטים את הרב ששון כדורי כמ"מ ראש הקהילה הקודם שהתפטר. בדצמבר 1954 חקקה הממשלה את “חוק העדה היהודית” החדש המגביל את זכויותיהם לעומת החוק הקודם. מאז ועד היום היו תהפוכות מדיניות רבות בעיראק, החל מביטול המלוכה ועד עליית אחרון המהפכנים. הצד השווה שבכולם: שנאת ישראל. היהודים חיים שם בתנאי פחד, נישול וסכנה. אכזריותם של העיראקים הגיעה לשיא ביום 27 בינואר 1969, כאשר תשעה יהודים חפים מפשע ניתלו בחוצות בגדאד בעלילת ריגול ובאותה שעה אלפים מוסלמים ערכו הפגנות שמחה מסביב לגוויות, בצורה הפראית ביותר. ביום 25 באוגוסט 1969 שוב¹¹ פעם ניתלו שני יהודים חפים מפשע בחוצות בגדאד. כל העולם הנאור הוקיע מעשה מביש זה, אך שארית הפליטה נשארה במצב של חוסר בטחון.

 

פרק ח: קהילת בגדאד ומוסדותיה    🔗

1. אירגון הקהילה    🔗

כיתר המיעוטים באימפריה התורכית, גם הקהילה היהודית בבגדאד נהנתה מאוֹטוֹנוֹמיה פנימית באירגון הקהילה ובענייני דת, חינוך וצדקה. הפיקוח על הכנסותיה והוצאותיה נמסר ליד ועד אשר הורכב מנבחרי העדה, שנקרא בשם “נבחרים”, ובו נמצאו רבנים ונכבדים. ועד זה נבחר אחת¹² לשנתיים או לשלוש שנים והיה אחראי כלפי השלטון עבור תשלום כל מס שהיה על היהודים לשלם.

בתחילה התנהלו ענייני העדה על-ידי “שבעה טובי העיר”. במחציתה השנייה של המאה הי“ט הוגדל מספרם לשנים-עשר חברים, על-פי-רוב שלושה רבנים ותשעה גבירים, והוא נקרא “ועד גשמי (“ג’סמאני”). בראש הרבנים עמד הרב הראשי ובראש הגבירים העשיר שבעיר. ועד זה תיקן תקנות לטובת הקהילה והעניים, קבע את מסי הקהילה, כגון מס כתובות וקידושין, מס הבשר (“ג’בּילה”) בבית המטבחיים אשר שימש מקור עיקרי להכנסות הקהילה. הוא טיפל גם בהקדש (“וואקף”). הוצאות הקהילה היו משכורות ה”חכם-באשי”, הדיינים, השוחטים והפקידים, החזקת ישיבות, בתי כנסת, תלמודי תורה, בתי ספר ומוסדות צדקה וחסד, תמיכה בעניים אשר לא יכלו לשלם את מס כופר עבודת הצבא (“בּדל עסכּרליי”) בזמן שלטון התורכים. מס זה גרם למחלוקות ולסיכסוכים רבים.

בשנת תרצ"א (1931) חקקה ממשלת עיראק “חוק העדה הישראלית” שביטל את החוק התורכי הישן וקבע סדרים חדשים. לפי החוק החדש, לכל קהילה יהודית בעיראק, בעיקר בערים הגדולות: בגדאד, בצרה ומוצל, יהיה “ראש” (רב או אדם חילוני), “ראש החכמים” (רב ראשי), “ועד כללי” (בוחר את האישים הנ"ל ואת הוועדים דלהלן), “ועד גשמי” (מנהל את העזבונות וההקדשות, מפקח על בתי הספר, בתי הכנסת, בתי חולים של הקהילה, מוסדות צדקה, גביית מסים עדתיים, מינויי ופיטורי פקידים וכדומה). קהילת בגדאד בלבד תבחר גם “וועד רוחני” שיהא מורכב משמונה חברים בראשותו של הרב הראשי ויטפל בכל ענייני דת ודין. בית הדין היהודי טיפל בכל ענייני אישות: נישואין, גירושין, צוואות וכדומה.

2. מוסדות הקהילה    🔗

בדרך כלל הצטיינו יהודי בבל בתרומותיהם ונדבותיהם למוסדות ציבור רבים, בייחוד בבגדאד. בין מוסדות אלה נזכיר את בית החולים על שם “מאיר אליהו” – נוסד בתר“ע (1910) על-ידי הנדיב מאיר אליהו בן שלמה דוד. נוסף לו התקיימו בבגדאד גם בית חולים לחולי עיניים על שם “רימא כדורי” – בתרומת אליעזר כדורי; “חברת ביקור חולים”– נוסד בתר”ך (1860) במטרה לעזור לבני העניים; “חברת מייסדי בית הרפואה” – כנ"ל. קמו גם חברות למטרות רוחניות וסוציאליות, כגון: “שומרי תורה”, “שומרי מצווה”, “חברת הרוחצים” (“חברא קדישא”), “הכנסת אורחים”, “זכות הרבים”, “תומכי תורה”, “דורשי תורה”, “אהבת שלום” (בין איש לאשתו), “הכנסת כלה” ועוד.

חמשים וחמשה בתי כנסיות נמצאו בבגדאד, מהם עתיקים מאוד. העתיק והחשוב שבכולם היה “בית הכנסת הגדול” (“צלאת לכּבּירי”) אשר לפי המסורת היהודית הוא מזמן גלות בבל. בשנת תרט"ו (1855) נהרס עד היסוד ונבנה מחדש. בו התקיימו כל הדרשות המסורתיות בשבתות שלפני החגים והמועדים. בכל בית כנסת נמצאו ספרי תורה רבים עם תיקים מצופים בכסף ובזהב, מהם עתיקים מאוד. חלק מספרי תורה אלה הועלו לישראל. הכנסות בתי הכנסיות הציבוריים היוו חלק מהכנסות הקהילה.

3. הדפוס העברי    🔗

בבגדאד נמצאו כמה בתי דפוס שנדפסו בהם כחמש מאות ספרים עבריים, רובם ספרי קודש. הדפוס הראשון נוסד בשנת תרכ"ג (1863) על ידי משה ברוך מזרחי, שהדפיס בו את העתון שלו בשם “הדובר” או “דובר מישרים” (הופיע בשנים תרכ“ג–תרל”א) וספרים אחרים. הוא היה גם סוכן העתון “חבצלת” בבגדאד.

בשנת תרכ“ו (1866) נוסד דפוס שני על ידי רחמים בן ראובן מרדכי ושותפיו משה ואהרן פתייא, שנדפסו בו כ-55 ספרים, והתקיים עד שנת תרמ”ב (1882).

בשנת תרמ“ח (1888) נוסד דפוס שלישי על ידי הרב שלמה בכור חוּצין שהתקיים עד שנת תרע”ג (1913) ונדפסו בו למעלה משבעים ספרים.

בשנת תרס“ד (1904) נוסד דפוס רביעי על ידי ר' עזרא דנגוּר (אח”כ נתמנה לרב ראשי בבגדאד, שהתקיים עד הזמן האחרון ונדפסו בו כ-150 ספרים.

בשנת תרפ"ב (1922) נוסד דפוס חמישי על ידי ציון עוזיר בשם “אַל-וטנייה אל-ישראליה” ונדפסו בו כשלושים ספרים עבריים.

בשנת תרפ"ד (1924) נוסד בית דפוס חדש על ידי אלישע שוחט שנדפסו בו כחמשים ספרים¹³.

 

פרק ט: הקהילות היהודיות מחוץ לבגדאד    🔗

עיראק נחלקת לארבעה-עשר מחוזות (אלויה). כל מחוז עמד תחת הנהלת “מתצרף” (מושל) ונחלק לאיזורים (אקצ’יה). כל איזור תחת הנהלתו של ה“קימקאם”, ונחלק לנפות (נואחי). כל נפה עמד בראשה ה“מוּדיר” (מנהל). ארבעת המחוזות הראשונים בצפון: מוֹצל, ארבל, סלימאניה וכּרכּוּך, הם מחוזות כורדיים וידובר עליהם בפרק הבא. בייתר המחוזות (מהצפון לדרום) נמצאים יהודים בערים ובכפרים אלו:

א. במחוז בגדאד: בּגדאד, סאמרא, בּג’י, כּאצ’מיה.

ב. במחוז דיאלה: אַבּוּ-צידה, בוּהריז, בעקוּבה (בה קהילה יהודית עתיקה), דלתאַוה, זהירת, זנגאבאד, כ’אנקין, מנדלי, מנצוּריה, קיזיל-רבאט, שהרבאן.

ג. במחוז דלים: הית (בה יושבת קהילה קראית מתקופה קדומה), עאנה (בה קהילה יהודית וותיקה), פלוּג’ה, קרא-אימיד, רמאדי.

ד. במחוז כּרבּלא: כּרבּלא, אַל-נג’ף.

ה. במחוז חילה: חילה (רוב אדמתה שייכת למשפחת מנחם צאלח דניאל ובה קהילה יהודית גדולה), אַל-כּפל (כפר שבו נמצא קבר יחזקאל הנביא), אַבּוּ-סמג‘, בּאשיה, הינדיה, טוריג’, מוּחאנאויה, מוּסייב.

ו. במחוז כּות: כּות אַל-עמארה, כּות אַל-חיי, בג’ילא.

ז. במחוז דיואניה: דיואניה, אַל-שאמיה, למלוּם, סמאוה, צלאחיה.

ח. במחוז מנתפך: אַל-שטרה, נאצריה, סוּק אַל-שיוּך'.

ט. במחוז עמארה: עמארה, אַל-עזר (בו נמצא קבר עזרא הסופר), ג’לעה (או קלעת-צאלח), עלי אַל-גרבי.

י. במחוז בצרה: בצרה, חויזא, קרנא, אַל-פאו, אבו אַל-כ’ציב, זוּביר.

קהילת בצרה תופסת את המקום השני אחרי קהילת בגדאד, קהילה זאת הייתה עשירה מאוד ויהודיה עסקו בעיקר במסחר ובתעשיה. עוד במאה הי“ח היו להם קשרי מסחר עם בגדאד, ארם צובא, פרס, הוֹדוּ ותימן. מסחרם הלך וגדל מיום ליום. בראש הקהילה עמד “נשיא” שהיה גם ה”צראף באשי" של המושל והעניש במלקות את העוברים על פקודתו. בשנת תקע“ג (1813) נמצאו בבצרה 100 משפחות יהודיות, כולם סוחרים ובעלי מלאכה, סוכנים ומתווכים אשר שלטו שלטון מוחלט על חיי המסחר בעיר. בשנת תקפ”ד (1824) ירד מספרם עד 60 משפחות שסבלו תחת עול התורכים. כעבור שלוש שנים עלה מספרם עד 300 משפחות. בדבר של שנת תקצ“א (1831) נפלו הרבה יהודים ואחרים ברחו מהעיר. בשנת תר”ה (1845) מספרם ירד ל-30 משפחות. הנוסע בנימין השני, שביקר בבצרה בשנת תר“ח (1848¹⁴), כתב כי לפני עשרים שנה נמצאו בבצרה 3,000 משפחות יהודיות ואילו עתה נשארו 50 משפחות בלבד. בשנת תרי”ד (1854) נמצאו בה 30 משפחות יהודיות, כעבור חמש שנים נמצאו בה 40 משפחות.

היישוב בבצרה התפתח בעיקר משנת תר“ל (1870) ואילך הודות לפתיחת תעלת סואץ שקשרה את העיר עם אירופה. היהודים עסקו בייבוא וייצוא סחורות שונות והתעשרו עושר רב. בשנת תרמ”א (1881) נמצאו כאן מאה משפחות יהודיות, בתרמ“ח (1888) עלה מספרם ל-1,000 נפש, בתר”ע (1910) – 1,500 נפש. לפי המפקד הרשמי של שנת תר“ס (1920) נמצאו בכל מחוז בצרה 6,928 יהודים, לאלה יש להוסיף כ-1,000 יהודים שבאו אליה מפרס והשתקעו בה. בתרצ”ה (1935) הגיע מספר היהודים בעיר בצרה בלבד ל-8,000 נפש מתוך אוכלוסיה של 100,000 תושבים. בתש“ח (1948) עלה מספרם ל-11,000 נפש. מצבם המדיני והבטחוני היה כשל יהודי בגדאד, הם היו תלויים בחסדי מושל העיר. גם פה הייתה פעילות ציונית שפעלה הרבה למען א”י. הרדיפות נגד הציונות הורגשו גם כאן. פרעות חג השבועות תש"א (מאי 1941) פגעו קשה בקהילה זאת. בשנת 1948 ניתלה כאן המליונר היהודי שפיק עדס, משום שהעלילו עליו שסיפק נשק לציונים. כל רכושו הוחרם. עם חיסול גלות בבל, רובם עלו לישראל, חלק מהם יצא לארצות אירופה וכמאה יהודים נשארו שם היום.

בשנים תרס“ה–תש”א (1905–1941) שימש כאן ה“חכם-באשי” הרב יחזקאל ששון. אחריו שימש הרב יחזקאל חוגי שעלה לישראל. בשנת תרס“ג (1903) פתחה כאן חברת כי”ח בית-ספר בינוני ותיכוני לבנים על שם “סילאס כדורי”. בשנת תרע“ג (1913) נפתח בי”ס יסודי לבנים ובי“ס לבנות על שם “רימה כדורי”. בשנת תרצ”ה (1935) נמצאו בבתי הספר של האליאנס בבצרה כ-800 בנים ובנות; ואילו בתש"י (1950) נמצאו בהן 950 תלמידים, 20 מורים ומורות, 15 כיתות. בבצרה נמצאו תשעה בתי-כנסת, מהם עתיקים.

 

פרק י: יהודי כורדיסתאן העיראקית    🔗

כּוּרדיסתאן מחולקת לשלוש רשויות: הרוב בידי תורכיה, חלק ממנה נמצא בידי פרס והחלק הקטן ביותר שייך לעיראק. כנגד זה רוב יהודי כּוּרדיסתאן יושבים בחלק העיראקי (146 קהילות) והיתר בחלק התורכי (24 ק') והפרסי (19 ק').

בכורדיסתאן העיראקית יושבים היהודים הכורדים במחוזות מוֹצל (55 ק'), ארבל (62 ק'), סלימאניה (10 ק') וכּרכּוּך (19 ק'). יהודים כּוּרדים מעטים יושבים גם במחוז דיאלה, בייחוד בעיר כאנקין.

אין סטטיסטיקה מדוייקת על מספר היהודים בכורדיסתאן. לפי ההשערה נמצאו שם לפני הקמת מדינת ישראל 20–25 אלף יהודים, מהם 15,000 בחלק העיראקי.

מסורת עתיקה בידי היהודים שם, כי הם צאצאי עשרת השבטים מזמן גלות אשור. הראשון שהזכיר מסורת זאת היה הנוסע ר' בנימין מטודילא, שביקר כאן בשנת 1170, ומצא בה יותר ממאה קהילות יהודיות. בעיר עמאדיה בלבד מצא 25,000 יהודים שדיברו בלשון תרגום וביניהם תלמידי חכמים. הנוסע בנימין השני, שביקר כאן בשנת תר"ח (1848¹⁵), אף הוא הזכיר מסורת זאת והוסיף שגם השבטים הנסטוֹריים (אשוּרים) הם צאצאי עשרת השבטים ויש להם מנהגים יהודיים. יש אומרים כי הם התנצרו לפני כחמש מאות שנים. כאן נמצאים 38 כפרים שתושביהם מתייחסים לשבט בנימין ולהם ספר קדוש בכּוּרדית.

עוד במאה השביעית נמצא כאן יישוב יהודי. במאה הי“ב קמו כאן תנועות משיחיות של מנחם בן שלמה אבן רוּחי (או דוּגי) ושל דוד אַלרוֹאי. יש המזהים את שתי התנועות לאחת. מראשית המאה הט”ז נמצאו כאן רבנים ממשפחות אדוֹני (ברזאני), מזרחי, דוּגא, חרירי ועוד. כמה מהם עסקו בקבלה מעשית ונרקמו עליהם אגדות שונות. ידועים לנו כשלושים פייטנים ומשוררים כורדים מתושבי מוֹצל, עאמדיה, חריר, זאכו ועוד שחיברו למעלה ממאה ושמונים שירי קודש וחול בעברית ובארמית. החשובים שבהם: ר' שמואל בן נתנאל הלוי ברזאני ובתו אסנת, שהייתה גם ראש ישיבה במוֹצל בראשית המאה הי“ז, רבי פינחס בן ר' יצחק חרירי ובנו ר' חיים, ר' גרשום ב”ר רחמים, ר' שמעון ב“ר יונה מזרחי, ר' שמעון ב”ר בנימין אבידאני, ר' משה ב“ר יצחק בג’ולנאיא, ר' שמואל בן שמעון עג’אמיה, ר' ברוך ב”ר שמואל מזרחי בעל “שירי זמרה” (ירושלים, תש"ד¹⁶).

יהודי כּוּרדיסתאן ישבו מפוזרים בכמאתיים ערים וכפרים, בין ערבים, כורדים, תורכים, פרסים וכתות דתיות שונות השונאות זו את זו, כגון: כּשדים (כלדאים), נסטוֹריים (אשורים), יעקוֹביים, יזידים וכת השבּך. היהודים נרדפו על ידי כולם והיו משועבדים בגופם ובממונם לשליטים פיאודליים. כספיהם נלקח מהם בחוזקה. כדי להחזיק מעמד הם נאלצו למצוא חסות בצל ראשי שבטים, שנקראו בשם “אַג’אים”. ה“אַג’א” היה תקיף וקיבל מסים כבדים מהיהודי שנמצא תחת חסותו, למרות שלא תמיד הוא בא לעזרתו בעת צרה. פעמים מכרום לעבדים ולשפחות ובכל פוגרום הם היו הקרבנות הראשונים. בגלל מצבם הבטחוני המעורער הם נאלצו לנדוד ממקום למקום, מן הכפרים הקטנים לגדולים, ומכאן לערים הגדולות.

מצבם הכלכלי של היהודים לא היה מזהיר. רובם חיו בעוני ובדוחק. העירונים עסקו בעיקר במסחר ובמלאכה: אורגים, צובעי בדים, צורפי כסף וזהב, נגרים, סנדלרים, בורסקאים, בנקאים, סבלים, סיידים, בנאים, יוגבים, רצענים, חייטים, סורגים רפסודאים, פועלים שחורים וכיוצא באלה. היו גם יהודים בעלי אחוזות ואיכרים, חלק התפרנסו כמוהלים, שוחטים, בודקים, מלמדים, סופרי סת"ם. היהודים החקלאים עסקו בגידול בהמות ותבואות אורז, שומשומין, עדשים, טבק וכדומה. יש שהיו להם פרדסים, כרמים, עדרי צאן ובקר. נמצאו כפרים חקלאים אשר כל תושביהם היו יהודים, כגון סנדור, תל-כּבר, שׁנדוּכא ועוד. רבים נסעו לסחור ביום לערים הסמוכות ולעת ערב חזרו לבתיהם. בעת רעב ומצוקה רבים היו עוברים לעיר בגדאד וחיפשו עבודה כמשרתים בבתי העשירים. היהודים הכורדים ידועים כבריאים וחסונים ומוכשרים לכל עבודה קשה.

הרדיפות נגד הציונות בעיראק השפיעו גם עליהם. ב-1950 נרצחו 12 יהודים בכורדיסתאן. עם הקמת מדינת ישראל כמעט כולם עלו אליה.

חיי הרוח של היהודים התרכזו בעיקר מסביב לבתי הכנסיות, מהם עתיקים מאוד (שניים משנים 1210, 1228). לפנים עמד בראש הקהילה ה“נשיא” שנקרא גם “שוטר” או “שר”. משרה זאת בטלה במאה הי“ט. אח”כ עמד בראש כל קהילה ה“חכם” שהיה גם חזן, גבאי, מוהל, שוחט ובודק. מהם כתבו לחשים וקמיעות. קהילות קטנות היו כפופות לקהילות גדולות. בכל ענייני דת ודין פנו אל רבני בגדאד.

החינוך בכורדיסתאן היה מרוכז בתלמודי-תורה. חברת כי"ח פתחה בתי ספר רק בערים מוֹצל (בשנים 1900, 1906) וכֹרכֹוֹך (בש' 1912).

שפת הדיבור של יהודי כּוּרדיסתאן היא ארמית מעורבת במילות פרסיות, תורכיות, כּוּרדיות, ערביות ועבריות. היא נקראת בפיהם בשמות: “לשון תרגום”, “לישנא יהודיא”, או “לשון הגלות”. בפי הערבים היא נקראת “ג’בּלי”, כלומר: הררי, משום שדיברו בה בעיקר תושבי ההרים. מספר היהודים שמדברים בלשון זאת בכּוּרדיסתאן ובישראל נערך בין 15–20 אלף נפש.

 

פרק יא: קברי קדושים בבבל    🔗

בבבל נמצאים כמה קברי קדושים קדמונים, מימי התנ"ך והתלמוד, אשר מסורות יהודיות עתיקות קבעו את זהותם במקומות אלה ונרקמו סביבם אגדות רבות. עד הזמן האחרון נהגו יהודי בבל ואגפיה לבקר ולהשתטח על קברים אלה מדי שנה בשנה בחג השבועות ובזמנים אחרים. ביקורים אלה נקראו בשם “זיארה”. חג השבועות נקרא בפי יהודי בבל בשם “עיד¹⁷ אל-זיארה” (חג הביקור). קברים אלה קדושים גם בעיני המוסלמים. כמה פעמים אירעו פוגרומים ומחלוקות סביב זכות הבעלות על מקומות קדושים אלה, כאשר המוסלמים זממו לגזול אותם מידי היהודים. ואלו הם:

א. קבר שת בן אדם – ליד חורבות נינוה, במחוז מוֹצל. בשנת 1816 בנה כאן מושל מוצל מסגד שנקרא “ג’אמע אלנבּי שית” (מסגד הנביא שׁת). מבקרים בו כורדים ונוצרים. היהודים אינם מתעניינים בו.

ב. קבר בנימין בן יעקב אבינו – נמצא על אחד מראשי ההרים סמוך לקצר-שירין, על גבול עיראק-פרס, מעבר לגבול, לצד פרס. משתטחים עליו בני הכפרים המתייחסים לשבט בנימין ועורכים שם תפילות וזבחים. הם מעריצים את בנימין וקוראים לו “פירי בנימין”, כלומר: “סבא בנימין”, או “הקדוש בנימין”.

ג. קבר איוב – נמצא שלושה מילין מדרום לחילה, ונקרא “נאבּי אַיוּב”. משתטחים עליו המוסלמים בלבד ואילו היהודים אינם מתעניינים בו כלל.

ד. קבר יחזקאל הנביא – נמצא בכפר כּפיל (בפי היהודים: צ’פיל) הסמוך לעיר חילה, במערה חפורה בידי אדם. הקבר עשוי מסיד ועליו מצבת אבן. כותלי המערה בנויים מאבנים ועליהם כיפה גבוהה. ממעל לה נמצאת מצבה שנייה כמתכונת המצבה התחתונה, מכוונת כנגדה באורכה וברוחבה. המצבה העליונה נתונה בתוך ארון עץ גדול עשוי מלאכת מחשבת, קרוב לשלושה מטרים אורכו, כשניים רוחבו וכשניים קומתו. הוא מכוסה באריג צמר, בארבע פינותיו נמצאים דגלים ועל ראשם כעין רימונים. מסביב למצבה העליונה נמצא בניין מפואר, שכותלים גבוהים מארבע רוחותיו ותקרה של אבנים בנוייה עליהם. הבניין ישן נושן, אך בנוי מעשה ידי אומן ובעל צורה נאה. לפי המסורת הוקם הבניין על-ידי יכניהו מלך יהודה לאחר שהוציאו אויל מרודך מבית הכלא. בשנת 1170 ביקר בו הנוסע ר' בנימין מטודילא ומצא כי שמות יכניה ויחזקאל הנביא וכל הבאים אתם חקוקים בכותל (“מסעות ר”ב", הוצ' אדלר, עמ' מג–מה).

המבקרים בקבר חולצים את נעליהם ודורסים ברגליים יחפות על השטח החיצוני של הכיפה התחתונה, שהיא קרקעיתו של הבית אשר מעל למערה, ומרוצף באבנים תכולות (אבני “כּאשי”). המבקרים משתטחים על המצבה העליונה מארבע רוחותיה.

בסביבת הקבר נמצאת חצר רחבת ידיים, מוקפת חומת אבנים בצורה ובתוכה כעשרים בתים, שמחציתם שייכים לחכמי הישיבה התמידית שהייתה שם. בישיבה זאת נמצאו עשרה תלמידי-חכמים שלמדו שם תורה בכל ימות השנה, וכלכלתם על אנשי בגדאד. שאר הבתים שייכים לבעלי-בתים אחדים שמצאו שם את מחייתם מעמל כפיהם בכפר ובתיהם שימשו כעין פונדק בשביל המבקרים את המקום.

בימי הגאונים נהגו לבקר בקבר יחזקאל בין ראש השנה ויום הכפורים, אך במאות האחרונות ביקרו בו בעיקר בחג השבועות. כך ציינו כל הנוסעים שביקרו בו ונתנו תיאורים מעניינים על האגדות שנרקמו סביבו.

סמוך לקבר יחזקאל נמצא חדר מקומר שנקרא “חדר הגאונים” ובו חמשה קברים של גאונים אשר שמותיהם לא ידועים לנו. שם נמצאת גם “מערת אליהו הנביא”, אשר מסביבה נרקמו אגדות רבות.

המבקרים נהגו לקרוא ב“מגילת יחזקאל”, שהייתה כתובה על קלף והכילה קטעים מספר יחזקאל. יהודי בבל נהגו לכתוב ולהקדיש מגילות כאלה לעלוי נשמות נפטרים. נתחברו גם כמה פיוטים לכבוד יחזקאל הנביא, שנהגו לפייטם בעת ההשתטחות על הקבר.

ה. קבר יוֹנה הנביא – ליד חורבות נינוה, ע“י העיר מוֹצל. נוסעים רבים, החל במאה העשירית ועד ימינו, זיהו אותו במקום זה. הוא נמצא ברשות המוסלמים, שבנו מסביבו מסגד הנקרא “ג’אמע נבאללה יוניס”. יש בו חדרי תפילה, באר מים חיים וצריח. המבקרים נכנסים לחדר הראשון שהוא גדול ומקומר, דרך פתח פנימי עוברים לחדר השני, ומשם אל קבר הנביא יונה. מעל הארון נישאים חמשה דגי כסף וזהב, שאורך הגדול שבהם כמטר וחצי, תלויים על התקרה בשרשראות כסף וזהב – סמל לדג הגדול שבלע את יונה. הארון מכוסה בד קטיפה ירוק (“צ’וק”). על הארץ פרושים שטיחים פרסיים יקרים, תרומותיהם של מבקרים נדיבים, יהודים ולא יהודים. יהודי מוצל נהגו להשתטח על קברו, כעין “עליה לרגל”, בחול המועד סוכות, משום שלפי המסורת יונה נפטר בחג הסוכות, בהתאם לפסוק “ויעש לו שם סכה וישב תחתיה” (יונה ד' ה). הם שילמו לשומר המוסלמי הממונה על המקום דמי כניסה ורק ליהודים היה מותר להתקרב לארון הירוק, אנשים ונשים וטף. אגדות רבות נרקמו מסביב להשתטחות זאת. המוסלמים נהגו לערוך כאן ברית מילה לבניהם, גם-כן בחג הסוכות (“עיד אל-עראזיל” – חג בני עמו של הנביא יונה), ע”י מוהל יהודי.

ו. קבר עוֹבדיה הנביא – נמצא בשכונה יהודית במוצל, בתוך מרתף חשוך. הארון עטוף בד קטיפה ירוק. המוסלמים לא נהגו להכנס פנימה, הם עמדו ליד אשנב שבכותל המזרחי ולחשו את אשר ביקשו מהנביא; ואילו היהודים ביקרו כאן בחג השבועות, נכנסו פנימה והשתטחו ליד הקבר.

ז. קבר נחום האלקוֹשי – נמצא בכפר אלקוֹש, ליד העיר מוֹצל. כל הנוסעים שביקרו כאן, החל במאה הי“ב ועד ימינו, הזכירו אותו במקום זה וסיפרו על אגדות שונות שנרקמו סביבו. הוא קדוש בעיני היהודים, המוסלמים והנוצרים. על ידו נמצא בית-כנסת. הקבר נמצא ברשות היהודים. סמוך לו נמצאת “מערת סת (=הגברת) שרה”, אשר לפי המסורת הייתה אחותו של הנביא. הארון עשוי מעץ ומכוסה בפרוכת משי. המונים עלו אליו בחג השבועות ל”זיארה".

ח – יא. קברי דניאל חנניה מישאל ועזריה – נמצאים בעיר כּרכּוּך. מסורת זאת היא מהמאה התשע-עשרה. כל הנוסעים שביקרו בהם, החל בשנת תקפ"ד (1824) ועד ימינו, זיהו אותם כאן וסיפרו עליהם אגדות רבות. הם נמצאו ברשות המוסלמים. בעיר מוצל יש שני מקומות שבהם מראים את המקום שבו ישב דניאל (“חצ’רה”). ויש אומרים כי באחד ממקומות אלה נמצא קברו.

יב. קבר עזרא הסופר – נמצא בכפר אַל-עוּזר במחוז עמארה, כמאה ק“מ מדרום לעיר עמארה, ונקרא על שם עזרא הסופר הקבור בו. יהודים רבים עלו אליו ל”זיארה" מדי שנה בשנה, בייחוד בחג השבועות. המבקרים באו בספינות קיטור שעגנו ליד הכפר. ליד הקבר היתה ישיבה של כחמישה-עשר תלמידי-חכמים, בית כנסת ובתי מלון לאיכסון העולים. ההשגחה על הקבר נמצאה בידי היהודים. מקום זה נזכר ע"י כל הנוסעים שביקרו בו החל במאה העשירית ועד ימינו. אגדות רבות נרקמו מסביבו. היהודים תרמו הרבה למענו. פיוטים רבים נתחברו לכבוד הנפטר הקדוש ונהגו לפזם אותם בעת ההשתטחות.

יג. קבר יהושע כהן גדול – נהר חידקל עובר באמצע העיר בגדאד ומחלק אותה לשניים: החלק הצפוני-מזרחי נקרא אל-רצאפה, והחלק המערבי-דרומי נקרא בשם אַל-כּרך. בחלק האחרון הזה נמצא קברו של יהושע כהן גדול. מסורת זאת מקורה מהמאה השש-עשרה. כל הנוסעים שביקרו בבבל במאות האחרונות זיהו אותו שקבור כאן. הארון נמצא בחדר בעל כיפה. תיקונים רבים נעשו בבניין שמסביב לקבר בזמנים שונים. הקבר נמצא ברשות היהודים. החל משנת תרמ"ט (1889) נעשו נסיונות מצד המוסלמים לגזול את הקבר מידי היהודים. נתחברו גם פזמונים שנהגו לפזם אותם בעת ההשתטחות על הקבר בחג השבועות. יהודי בגדאד נהגו להשתטח¹⁸ על קבר זה גם בכל ערב ראש חודש שחל בשמונת ימי חנוכה.

יד. קבר רבי יהודה בן בתירה – נמצא בעיר נציבין, בכורדיסתאן התורכית, בצפון עיראק. מסורת זאת היא מהמאה הט"ז. יהודי כורדיסתאן משתטחים על קברו בחג השבועות, הרב הכורדי ר' שמואל בן שמעון מזרחי חיבר פזמון לכבודו ונהגו לפזמו בעת ההשתטחות.

טו. קבר ר' יוסי הגלילי (או גלילאה) – נמצא בבגדאד. המוסלימים אומרים כי אותו נפטר הוא עבד אל-קאדר אל-גילאני, שהיה מגדולי חכמיהם ונפטר בשנת 1166. היהודים אומרים כי כאן קבור ר' יוסי הגלילי (או גלילאה). יש חולקים על מסורת זאת. הקבר נמצא ברשות המוסלמים.

טז. קבר שיך יצחק גאון – נמצא בבגדאד, בין בתי היהודים, ולידו בית כנסת עתיק. הראשון שהזכיר מסורת זאת היה הנוסע בנימין השני, שביקר בבבל בשנת תר"ח (1848). ליד הקבר נמצאת ישיבה של “עשרה בטלנים” הנוהגים לקרוא תהלים וזוהר לעילוי נשמות נפטרים.

על הקירות של רוב הקברים הנזכרים נמצאו עשרות כתבות של שמות נדיבים שהקדישו בניינים וחפצים לכבוד מקומות קדושים אלה. עם חיסול גולת בבל, נעזבו מקומות קדושים אלה על ידי היהודים ונתפסו על-ידי המוסלמים.

 

פרק יב: עלייתם של יהודי בבל לארץ־ישראל    🔗

למעלה ראינו, כי קשרים הדוקים היו בין יהודי בבל ויהודי ארץ-ישראל עוד מימי שיבת ציון ובמשך כל תקופת האמוראים והגאונים. קשרים אלה נחלשו אחרי כן עם הקטנת הישובים היהודיים בשתי ארצות אלה, אך לא נותקו כליל. התעוררות יותר חזקה לעלייה לארץ-ישראל אנו מוצאים במאות הט“ז הי”ז והי“ח. במאה הי”ט התחיל זרם עלייה בלתי פוסק, שהביא ברכה רבה לארץ במובן הגשמי והרוחני כאחד.

ראשוני העולים היו משפחות מטאלוֹן (בשנת 1818), אלבצראוי (בשנת 1830), ר' עבדאללה ב"ר משה חיים (בשנת 1841) ובנו ר' יוסף שלום.

בשנת תרי“ד (1854) עלתה לארץ משפחת יהודה, בראשותו של ר' שלמה יחזקאל יהודה, חותנו של ר' דוד ילין, אשר ייסדה בירושלים שתי ישיבות גדולות בשם “כנסת יחזקאל” ו”חסד אל“, בהם התחנכו גדולי חכמי ירושלים בדורות האחרונים. הם כילכלו על חשבונם את כל האברכים וסיפקו להם דמי כלכלתם. הם תרמו סך 14,000 רופיות לבניין בית הכנסת הגדול “תפארת ישראל”, לכולל אשכנזים חסידי וואהלין, כפי שחקוק על אבן-הזכרון שהתנוססה שם. ר' שאול ב”ר שלמה יהודה גאל את אדמת מוצא שעל יד ירושלים, וייסד את הנקודה החקלאית הראשונה ביישוב החדש מיחוץ לחומה. פרשת גבורתו של חלוץ זה ראוייה להכתב בספר מיוחד. יתר בני משפחה גדולה זו מילאו תפקידים רוחניים גדולים בארץ. ר' יצחק ב“ר בנימין יהודה היה מלומד גדול ובעל הספרים “הכתל המערבי” (ירושלים תרפ"ט), “משלי ערב” (ירושלים תרצ“ב–תרצ”ד) ועשרות מאמרים שנדפסו בעתונים שונים. אחיו הפרופ' אברהם שלום יהודה נחשב לגדול המזרחנים בדור האחרון, מומחה לתנ”ך ולשפות שמיות, מלומד בעל שם עולמי אשר כמה מהפרופיסורים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטאות אחרות נחשבים לתלמידיו. חיבר הרבה ספרים ומאמרים בעלי ערך רב. (נפטר באמריקה י“א אב תשי”א ונקבר בירושלים ביום כ“ג בכסלו תשי”ג).

בשנת תרי“ז (1857) עלתה מבגדאד לארץ-ישראל משפחת מני, בראשותו של ר' אליהו מני, אשר שימש רבה הראשי של חברון בשנים תרכ”ה–תרנ"ט (1865–1899). הוא נחשב לחכם מופלג בנגלה ובנסתר וחיבר ספרים רבים. בניו ונכדיו מילאו תפקידים לאומיים גדולים בחברון, בירושלים ובמקומות אחרים. בקרב בני משפחה זו נמצאו אישים רבים בעלי צורה: רבנים, משוררים, שופטים, עורכי-דין, פקידי ממשלה גבוהים, רופאים, רוקחים, מורים, משכילים וסוחרים. כולם תרמו הרבה לבניין הארץ. בעקבותיהם עלו משפחות עיני, אַג’אבּאבּא (אבישר), קמר (ממייסדי שרות האוטובוסים “המקשר”), גבאי ואחרים. בין יתר העולים הוותיקים נזכיר במיוחד את:

א. הרב עבּוּדי יחיא משה (תר“ד–תרע”ה) –בעל הספרים: “מגן בעדי” (ירושלים תרס"ד), “דורש בעדי” (ירושלים תרע"ג), “יגמור בעדי” (ירושלים תרס"ד) ומאמרים תורניים ב“המאסף” הירושלמי משנים תרנ“ז ותרנ”ח.

ב. הרב יחזקאל-עזרא בן רחמים (תרל“ו–תרס”ח) – בעל הספר “עצי היער” (בגדאד תרע"א).

ג. הרב יעקב חיים סופר (תרכ“ז–תרצ”ט) – בעל הספרים: “כף החיים” (עשרה חלקים על שולחן-ערוך או“ח ויו”ד), “קול יעקב” (ירושלים תרס“ד ותשכ”ד), “יגל יעקב” (ירושלים תרס"ו), “חוקי חיים” (ירושלים תרע"א), “חיים עד העולם” (ירושלים תרפ"א) ועוד.

ד. הרב יהודה בן משה פתייא (תרי“ט–תש”ב) – מקובל מפורסם, בעל הספרים: “יין הרקח” – פירוש על “אדרא רבא וזוטא” (בגדאד תרס"ט), “בית לחם יהודה”– ביאור על “עץ החיים” לר' חיים ויטאל (ירושלים תרצ“ו–תרצ”ט), “סבא דמשפטים” עם פירוש “מתוק לנפש” (ירושלים תרצ"ט), “מנחת יהודה” (בגדאד תרצ"ג) ועוד.

ה. הרב יחזקאל עזרא יהושע הלוי (תרי“ב–תש”ב) – בעל הספרים: “ערוגת הבושם” (ירושלים תרס"ג), “תהלה ותפארת” (ירושלים תרע"ד), “פתחי תשובה” (ירושלים תרפ"ו) ועוד.

ו. הרב צדקה ב"ר משה חוּצין (תרל“ו–תשכ”א) – בעל הספרים: “מקיץ נרדמים” (ירושלים תש“ג–תש”ד–תשי"א). מייסד בית הכנסת והישיבה “שמש צדקה” בשכונת גאולה בירושלים.

בין הרבנים האחרונים נציין במיוחד את הראש“ל הרב הראשי לישראל הרב יצחק נסים שליט”א בעל הספר שו“ת “יין הטוב” (ירושלים תש"ז) ומאמרים תורניים רבים אחרים המשמש בתפקיד רם זה החל משנת תשט”ו (1955). הרב עובדיה יוסף – רבה הראשי של תל אביב החל משנת תשכ“ט. הרב סלימאן חוגי – לשעבר הרב הראשי של בגדאד, עלה לישראל בשנת תשי”א (1951) והחל משנת תשכ"ה הוא משמש כחבר מועצת הרבנות הראשית בישראל.

עד שנת תר“ץ (1930) מספר יהודי בבל בארץ נאמד ב-10,000 נפש. אח”כ זרם העלייה הלך וגבר בדרך ליגאלית ובלתי ליגאלית עד העלייה ההמונית במבצע “עזרא ונחמיה”, שבה כמעט חוסלה גולה זאת. היום נאמר מספרם ביותר מ-150.000 נפש.

בני בבל היו מהראשונים שבנו בארץ מוסדות-תורה שונים, בתי כנסיות ובתי מדרשות, אשר שימשו מקור השראה רוחנית יחידים בזמנם. הם תמכו ביד נדיבה במוסדות צדקה וחסד רבים, ספרדיים ואשכנזיים, ואשר פירותיהם נאכלים עד היום הזה. בין חשובי הנדיבים נציין במיוחד את:

א. יעקב צמח – נפטר בבגדאד בשנת תר“ז (1847), השאיר חלק גדול מהונו לטובת עניי א”י ומקומות אחרים.

ב. יחזקאל בן ראובן מנשה – בנה את בית-הכנסת הגדול בעיר העתיקה בירושלים “בית יעקב”, הידוע בשם “חורבת ר' יהודה החסיד” לק' אשכנזים-פרושים, כפי שצויין באבן-הזכרון על משקוף הבניין ההוא. בשנת תקצ"ח (1838) בנה בית כנסת גדול בצפת בשם “כנסת יחזקאל” – הוא בית-הכנסת על שם ר' משה אלשיך הקיים עד היום.

ג. מנשה וששון בני יחזקאל הנזכר – נדבו סכום כסף גדול לבניין בית כנסת גדול ישיבת “מגן אבות”, עזרת נשים ובית טבילה ובית לשמש בעיר חברון – כפי שנחקק על אבן הזכרון שם. הם תרמו גם לישיבות אחרות.

ד. אליהו צאלח כ’צ’וּרי – תרם סכום גדול לבניין בית החולים “משגב לדך” בירושלים.

ה. משפחת ששון המפורסמת – תרמה סכומים גדולים לחפירת הבור שע“י קבר רחל אמנו, לבניין בית-הכנסת ובית-המדרש “בית מנחם” של כולל חב”ד בעיר העתיקה בירושלים, לבנין אשר מסביב לקבר ר' שמעון בר יוחאי בצפת, לבניין “תלמוד-תורה” בירושלים, ייסדו שתי ישיבות “בית יעקב”, וישיבת “המשמרות” בירושלים, ועוד.

ו. מזל-טוב בּחר – ייסדה בירושלים שתי ישיבות: “מזל צוֹמח” ו“כנסת-אליהו”.

ז. יוסף אברהם שלום – ייסד בעיר העתיקה בירושלים את הישיבה המפורסמת “פורת יוסף”, והקדיש למענה בתים רבים כדי שתתקיים מפירותיהם. בישיבה זו התחנכו גדולי חכמי ירושלים של הזמן האחרון.

ח. שמחה (סימה) בליליוס – הקדישה רכוש רב, שנאמד ב-800,000 דולר שנגהאי, למען עניי ירושלים. בכסף זה נקנה רכוש אשר פירותיו מתחלקים לעניי כל העדות עד היום הזה. בירושלים נמצא רחוב על שמה.

ט. עזרא ששון אסחייק – תרם 200,000 דולר לייסוד “כפר יחזקאל” אשר בעמק יזרעאל ומסר אותו להתיישבות. הכפר נקרא על שם אחיו יחזקאל שנפטר באותו זמן.

י. רפאל אהרן שלום גבאי – תרם 25,000 לא“י למוסדות צדקה בא”י.

יא. אליעזר כֹדורי – תרם 140,000 ליש“ט לייסוד בי”ס חקלאי בא“י, 10,000 ליש”ט לקרן קיימת לישראל.

לרשימה זו אפשר להוסיף נדיבים ומקדישים בבליים רבים אחרים אשר תרומותיהם נחקקו באבני זכרון המתנוססים בכל מוסד ומוסד. אם נוסיף לאלה גם את עשרות אלפי הלירות שקיבלו שד"רי ארץ-ישראל אשר ביקרו בכל ערי בבל וכּוּרדיסתאן כמעט בכל שנה ושנה, הרי חלקם של יהודי בבל בפיתוח הארץ גדול מאוד, הן במובן הרוחני והן במובן הגשמי.

בעלייה האחרונה הגיעו לישראל עשרות מומחים למקצועות שונים, למלאכות שונות, רופאים, מהנדסים, שופטים, משפטנים, עורכי-דין, מומחים לרכבות, סוחרים, בנקאים, מנהלי בתי ספר תיכוניים, מורים לערבית, משכילים ומחברי ספרים בשפה וספרות הערבית וכיוצא בזה, אשר תרמו הרבה לפיתוחה של ישראל. כמה מהם ממלאים תפקידים לאומיים ממדרגה ראשונה במשרדי הממשלה ובכמה שגרירויות. חלק מהם ייסד כמה נקודות התיישבות באיזורי הארץ השונים.

היום קיימים בירושלים וביתר ערי הארץ בתי כנסת רבים של העדה הבבלית. בערים הגדולות נמצאים וועדים מיוחדים לעדה הבבלית המטפלים בהקדשות העדה, חברא קדישא, תמיכה בישיבות ותלמודי-תורה, עזרה לעניים, ייצוג בעיריות ובמועצות מקומיות, וכיוצא באלה. בירושלים התקיימו כמה מוסדות סוציאליים: “חסדי דוד”, “עושי חסד” “משכיל אל דל” ועוד. בתל-אביב קיימים “מפעלי יהודי עיראק” ומפעל הסטיפנדיות שהצליחו לאסוף אלפי לירות וסייעו להרבה תלמידים עיראקים בבתי ספר תיכוניים ובחינוך הגבוה.

ליד “ועד עדת הבבלים” בירושלים התקיים במשך זמן רב “ארגון צעירי ארם נהריים”, שקיים פעולות חינוך ותרבות שונים לנוער ולמבוגרים. בשנים תש“ו–תש”ח פירסם שבועון בשם “נהריים”. לפני כמה שנים התקיים בירושלים “מועדון עולי עיראק”, שאף הוא הו"ל ביטאון משלו בשם “ניב המועדון”.

העלייה מכּוּרדיסתאן העיראקית לארץ-ישראל התחילה עוד במאה השש-עשרה. העולים הראשונים המעטים התגוררו בצפת. ראשית התיישבותם בארץ התחיל משנת תקע“ב (1812). בשנים תר”פ–תרפ“ו (1920–1926) עלו 1,900 יהודים כורדים, בשנת תרצ”ה (1935) עלו 2,500 יהודים, ויחד עם הוותיקים עלה מספרם ל -8,000 נפש. עם הקמת מדינת ישראל עלו כמעט כולם אליה. כאן הם מפוצלים לעשרות וועדים כלליים ופרטיים לפי המחוזות והערים שישבו בהם בכורדיסתאן. הם מפוזרים על פני ישובים רבים ועוסקים בכל מיני עבודות קשות.

 

פרק יג: יהודי בבל בהוֹדוּ וביתר¹⁹ התפוצות    🔗

עוד באמצע המאה הי"ח נמצאו יהודים בבלים שנסעו לרגלי מסחרם לערי הוֹדו, צברו כאן הון רב וחזרו לבבל בעושר גדול. נמצאו גם כמה יהודים שנסעו להוֹדוּ על מנת להשתקע שם. הבבלים הראשונים ישבו בתחילה בעיר סוראת, שהפכה לעיר מסחרית על ידי הסוחרים האנגלים משנת 1612 ואילך, בנו לעצמם בית-כנסת מיוחד, קנו להם בית-קברות מיוחד ומכאן נפוצו אחרי כן על פני יתר ערי הודו.

בראשית המאה הי"ט, כאשר שלטו בבבל הממלוכים העריצים, שסחטו כספים רבים מהיהודים, הגיעה השמועה לקהילות בבל ובצרה כי יש שבר בהוֹדוּ, וכי אוניות קיטור עגנו בנמל בצרה בדרכם להודו. יהודים רבים שנאנקו תחת עול דאוד פחה, נמלטו לערי הודו. בין הנמלטים נמצאו המשפחות המיוחסות: ששוֹן, יהוּדה, בּחר, גבאי, תווינא ואחרות.

עם התפתחות המסחר בשאר ערי הוֹדוּ, עזבו יהודי בבל את סוּראת והתרכזו רובם בערי בּוֹמבּי וכלכותה ומיעוטם ביתר²⁰ הערים.

מיד לבואם הם מצאו כאן קהילות יהודיות קטנות ודלות, במובן הגשמי והרוחני גם יחד. עד מהרה הטביעו ה“אורחים” החדשים את חותמם על ערים אלה, וקהילות היהודים שם הלכו והתפתחו בה במדה שהעולים הבבלים הלכו ורבו. כעבור שנים מספר הטביעו היהודים הבבלים את חותמם על חיי המסחר בהוֹדוּ, בסין, בסינגאפּוּר, בבּוּרמה ובמקומות אחרים, ושימשו גורם ניכר בהתפתחות הקהילות היהודיות, הן במובן הגשמי ובעיקר במובן הרוחני. קהילות בומבי וכלכותה התרוממו מעל יתר הקהילות הסמוכות. מאות משליחי ארץ-ישראל ביקרו כאן לעתים תכופות, ועשירי בגדאד ובצרה שבארצות אלה תרמו רבבות לירות למען הארץ הקדושה. כל הנוסעים שביקרו בהודו במאתיים השנים האחרונות, יהודים ולא יהודים, גמרו את ההלל על קהילות בני בבל בהודו, והרימו על נס את אצילותם, נדיבות ליבם, ומנהגיהם הבבליים.

קהילת יהודי בּוֹמבּי התחילה להתפתח בעיקר מעת שבא להתגורר כאן ר' דוד ששון, בשנת 1832. הנוסע ר' יעקב ספיר, שביקר בהודו בשנת 1860, כתב:

“ר' דוד ששון הוא זקן כבן שבעים… משכמו ומעלה גבוה מכל העם, יפה תואר, נשוא פנים, וזקנו יורד על פי מדותיו, בגדיו ארוכים ורחבים, ומצנפת גדולה בראשו כמלבושיו מלפנים בעיר בגדאד. והטהרה והכבוד חופף עליו. האיש הדגול מרבבה הזה, נכבד מאוד גם בעיני כל בני האומות השונות אשר פה. וכל עשירי העיר, גדוליה וסוחריה משכימים לפתחו, ובעיני הממשלה ונסיך המדינה יקרא שמו… והוא גם מהיושבים ראשונה למשפט בבית המחוקקים ובית המועצה. ואם יבוא משפט ישראל לפני השוֹפטים, יאמרו: לכו אל ששון, ואשר יצוה עליכם תעשו. וכל משפטי ישראל נחתכין על פיו… רוב בני העיר כל מחייתם ופרנסתם מבית דוד ומחסדיו הנאמנים בדרך כבוד… הסופרים והסוכנים והמשרתים אשר בבית מסחרו הגדול פה ובסין כולם יהודים, ובשכר מלא יותר מאשר יתן לשאינם יהודים…”

“לא יחדלון פה תמיד עניים ואביונים רבים הבאים גם ממרחק לשמע בית דוד ששון: מבגדאד, בצרה, פרס, בוכריא, תימן, ארם-צובא, דמשק, לבד שלוחי ארצנו הקדושה לכולל ולעצמם. וכולם לא יבושו מתקוותם ולא ישובו ריקם. לאיש איש יתן מנה יפה הראויה לו וצידה לדרך, וספינה אל אשר רוחו ללכת, לבד הנדבות הרבות אשר שולח שנה שנה להחכמים וישיבות שבבגדאד ולבני משפחתו הקרובים והרחוקים, ולדברים שבארצנו הקדושה, וכל שואל מרחוק לא ישיב ריקם…” (“אבן ספיר”, חלק ב, עמ' לז).

מיד לבואו כאן פתח בית מסחר גדול בשם "דוד ששון ושות' " עם סניפים רבים בהודו-סין ויפן, בערי כלכותה, שנגהאי, קנטון, הוֹנג-קוֹנג, יוֹקוֹהאמא, נאגאסקי, ובערים אחרות. כעבור זמן קצר פרש את מצודתו לערי אנגליה, עד כי אחרי מותו עבר המרכז מבומבי ללונדון, ליברפול ומנצ’סטר. הוא קיבל לידיו את המונופול של יבוא האופיום והכותנה בערים שונות, פתח בתי חרושת גדולים רבים, ייסד חברות לאחריות, בנה נמל לאוניות ועל ידי כך הרחיב את המסחר והתעשייה בערים רבות והביא ברכה לכל תושביהן.

פעולותיו וחסדיו של ר' דוד ששון היו עצומות. אין לך מפעל רוחני בכל ארצות המזרח שלא תמצא שם את שמו או את שם צאצאיו. הוא ייסד מוסדות ציבוריים רבים. בנה בתי כנסיות ובתי מדרשות, בתי חולים ובתי יתומים, תמך בידי מאות רבנים במקומות שונים, ובייחוד בבגדאד.

בשנת תרט“ו (1855) ייסד בבומבי “חברת בית דוד”, שהביאה ברכה לכל הקהילה. הפעולה החשובה ביותר של חברה זו הייתה הופעת השבועון “דורש טוב לעמו”, שהתקיים במשך י”א שנים, ויצא בערבית-בבלית באותיות עבריות. משפחת ששון בנתה בבומבי שני בתי כנסת: אחד בשנת 1861 ע“י ר' דוד ששון; והשני “כנסת אליהו” בשנת תר”מ (1880), על שם אליהו בן דוד ששון.

סביב משפחת ששון התרכזו כל יהודי בומבי, מגדולם ועד קטנם. העולים הבבלים עלו בכוונה תחילה כדי לחסות בצילן. הוא נפטר בפונא ביום ו' בחשון תרכ"ה (1864). בניו ובנותיו הלכו בדרכו והעבירו את מרכזם לאנגליה, מקום שם הם נמנים עם המשפחות האצילות ביותר. הם היו קרובים לחצר המלכות הבריטית ולממשלה. פעמים רבות השתמשו בקרבה זו כדי לעמוד לימין אחיהם שנרדפו במקומות שונים. מהם הצטיינו כסופרים ועתונאים, מהם שימשו בתפקידים ממשלתיים גבוהים, כגון פיליפ ששון – שר התעופה הבריטי.

מבין יתר המשפחות הבבליות המיוחסות בבומבי, יש להזכיר את משפחות גבאי, מצליח, שכּר, חזן, גארח, יצחק דוד, דוד משה, מאיר ששון ואחרים. בין השנים 1855–1935 נדפסו בבומבי כתשעים ספרים של יהודי בגדאד. ר' נסים אלישע אליהו חיבר כמה פיוטים ותשובות, שנדפסו במקומות שונים; והדפיס סידור “מעשה נסים”– סדר תפילות לימי החול של כל השנה עם תרגום ערבי המדובר בפי יהודי בגדאד ואגפיה, בצירוף ליקוטי דינים ופירושי המלים (בומבי, תרמ"ט). יהודי בבלי אחר, הרב יחזקאל יעקב רחמים, הדפיס בשנת תר"ן בבומבי את ספרו “יערת הדבש” – אוצר השרשים, מלון עברי-ערבי-אנגלי.

קהילה גדולה של יהודים בבלים נמצאת גם בעיר כלכותה. אף הם שמרו עד היום על מנהגי בגדאד בנוסח התפילה, בדיבור, במלבוש ובמאכלים.

הנוסע ר' יעקב ספיר, שביקר כאן בשנת 1860, כתב עליהם: "מעת תקעה ממלכת בריטניה יתד ממשלתה בעיר הזאת… התיישבו פה גם אחדים מאחינו היהודים יושבי בגדאד, גבירים נכבדים יודעי מסחור וקניין בסחר הודו. ולרגלם הביאו עוד יהודים, סופרים, שוחטים ומשרתים והיו לתושבים פה. ולשמעם הטוב באו עוד מפרס ומתימן, מחלב (=ארם צובא) ומדמשק עד כי הם עתה לקהל נכבד בערך מאתיים בתי אבות, לבד אורחים עניים ומשולחים מארצנו הקדושה ומשאר ארצות המזרח…

“היהודים גם פה כמו בבומבי מלבושיהם כמנהג בבגדאד… ומכובדים בבגדיהם ותהלוכותיהם ומנהגיהם, בנדיבות רוחם ודרכי חייהם, במוסר ונעימות דרך-ארץ, בתואר הפנים ויופי המראה והליכות ביתם וסדר מסחרם – יותר מכל שאר האומות הגרים ותושבים פה. וגם יודעים הלשון אשר תהלך בארץ ומלומדים גם בשפה האנגלית, ועל כן סוחרי ערב וסוחרי בגדאד ופרס ישימו בטחון מערכות עזבונם ובטחונם על היהודים” (“אבן ספיר” ח"ב, עמ' קיב).

כמו בבוֹמבי כן גם פה, יהודי בבל הקפידו בשמירת הערכים הרוחניים של היהדות. הם בנו שלושה בתי כנסיות: “נוה שלום” (נוסד בשנת תרט"ז–1856), “בית אל” (נוסד בשנת תר"ל– 1870), “מגן דוד” (נוסד בשנת תרמ"ג–1883). הם פירסמו שבועונים בעברית וערבית-בבלית ובאותיות עבריות שהופיעו בקביעות במשך שנים רבות, כמו “מבשר” – (הופיע בשנים תרל“ג–תרל”ח) בעריכת יחזקאל בן סלימאן חנין; “מגיד מישרים” – הופיע בשנים תר“ן–תרס”א, בעריכת ר' שלמה תווינא; “שושנה” – הופיע בשנים תרס“א–תרס”ב בעריכת סלימאן יהושע עזרא יהודה. גם השבועון “פרח” שהופיע בשנים תרל“ח–תרמ”ט, נערך בתחילה על ידי משה בן מרדכי מיוחס ואלי ח' סלימאן מבבל, אח"כ נערך על ידי ר' אליהו בן משה דוויך הכהן.

בני בבל בכלכותה הקימו כאן ארבעה בתי דפוס שבהם נדפסו ספרים רבים, רובם ספרי קודש, פתחו כאן בתי ספר עבריים והפיצו חינוך ותרבות יהודיים.

התפקיד אשר מילא ר' דוד ששון בבומבי, מילא בכלכותה ר' יחזקאל יהודה (נפטר ב-1860), שעלה מבגדאד בשנת תקצ"ה (1835) ויהי לנשיא הקהילה פה. אף הוא פתח כאן בתי מסחר גדולים והתעשר עושר רב. תרם הרבה למטרות צדקה וחסד בהודוּ, בגדאד וארץ-ישראל. המשפחה השנייה אשר פעלה הרבה למען היהודים בהוֹדוּ, בבגדאד, בארץ ישראל ומקומות אחרים היא משפחת בּחיר (או עזרא). בשנת 1886 הקימה בכלכותה את בית החולים “עזרא הוספיטאל”. בין יתר המשפחות הנדיבות נמנות משפחות גבאי, בליליוס, יצחק בן שלמה בנימין, יוסף אברהם שלום, דוד חי יחזקאל, שכר, ואחרים.

האישיות הרוחנית החשובה ביותר בכלכותה היה ר' שלמה תווינא. הוא נולד בבגדאד והתחנך בבית המדרש לרבנים “בית זלכה”. בשנת 1880 נסע להודו, התיישב בבומבי ושימש רב, חזן ושוחט לקהילת יהודי בגדאד. בשנת 1888 עבר לגור בכלכותה וייסד כאן בית דפוס, בעיקר לשם הדפסת ספריו המרובים. הוא חיבר ותירגם למעלה משמונים ספרים מכל הסוגים: ספרי הלכה, מוסר, דרוש, פירושים לתנ“ך ולתפילות, חיבר קונטרסים מיוחדים לחגים למועדים ולצומות. תירגם לערבית-בבלית את כל התנ”ך והתפילות וגם ספורים היסטוריים מהספרות העברית החדשה, כמו “אהבת ציון” למאפו, “עמק הארזים” לגרייס אגילאה; “מסתרי פריז” לאייזן סי, על פי תרגומו של שולמן; סיפורי להמן ופיליפסון ועוד. מפעלו הגדול ביותר היה שהוציא לאור את השבועון העברי-ערבי “מגיד מישרים” שנזכר לעיל.

יהודים מבבל התיישבו גם בפונא, קוג’ין, דלהי ומקומות אחרים. מספר היהודים הבבלים בהוֹדוּ אשר בשנת 1847, היה 657 (9.45% מכלל האוכלוסייה היהודית) הגיע בשנת 1941 ל-5,675 (25.24%). רובם עשירים ובעלי אמצעים ותרמו הרבה לארץ-ישראל ולמגבית המאוחדת. קיימת שם הסתדרות ציונית. יחס השלטונות אליהם משביע רצון. חלק מהם עלה למדינת ישראל ויש תקווה כי עלייה זו תמשך.

מלבד הודו, נמצאו קהילות יהודיות בבליות גם בסינגאפור, רנגון, שנגחאי, הוֹנג-קוֹנג, אנגליה, ארצות הברית, אוסטרליה, ובעוד מקומות.