רקע
ברונו פרנק
תעודת מסע
ברונו פרנק
תרגום: משה בן־אליעזר (מגרמנית)

 

פתח דבר    🔗

מתחת למקמורת המקיפה את כיכר השוק של עיר־הספָר קוּמֵירָאוּ אשר בצ’כוסלובקיה, הלך ובא באחד מלילות נובמבר הקרים של שנת 1935 איש צעיר־לימים בצעדים איטיים ולא ישרים מחמת עייפות. לפרקים היה האיש עומד ומביט סביבותיו. עוברים ושבים לא נראו. שׂרר כאן אופל, כי החנויות היו כולן סגורות, אף כי השעה היתה רק קצת אחרי שבע.

במקום, ששדרות העמודים פנו הצדה, נפלה רצועת־אור על פני המעבר. האיש הצעיר הציץ בפרוזדור של בית־מלון. נכנס. זה היה פונדק ממדרגה נמוכה. לא היה בו דבר הדומה לאולם־קבלה. על־יד מַכתּבה ומאחריה לוח למפתחות היו עולים ישר במדרגות מחוסרות שטיח. רימון־חשמל בלי סוכך הפיץ אור סולד. נראה, שבערב־סתיו סוער זה לא היה מפעל החשמל בקומיראו בסדר גמור.

האורח קרא בקול צרוד כמתוך מאמץ: האַלוֹ! וכשאיש לא בא לקולו, משך בחבל־פעמון עשוי קטיפה מרובבת. והנה נפתחה מאחרי המַכתבה דלת קטנה, בגבהה פחות מקומת איש, ובר־נש גוץ ושמן נראה בפתח והוא מוחה־פיו ושואל בלי סבר־פנים, מה האורח מבקש.

– חדר ללון הלילה.

הפונדקי הושיט לאיש הזר את גליון־השאלות, כנהוג, ושאל: “היש להביא את החפצים מבית־הנתיבות?”

– אין צורך. אם רצונך, יכול אני לשלם מראש. אבל יש לי רק כסף גרמני.

– חמישה מרקים, מיטה ופת־שחרית. ועתה בבקשה לתת את תעודת־המסע שלו?

הפונדקי בחן ובדק בעיניו את אורחו בלי בושה, בעוד זה רושם על־גבי הנייר את תארי אישיותו. הוא היה לבוש יפה, אף כי בגדיו היו קלים מדי בשביל אויר־ההרים בתקופה זו של השנה. נעליו המהודרות, אך לא חדשות לפי מראיהן, זבו מים עכורים והפיצו שתי שלוליות קטנות על־גבי הרצפה. ברור, כי האדון הצעיר במלבושי־טיול אלה ירד מעל הררי־המתכת הסמוכים שזה ימים אחדים רובץ עליהם השלג. ידו, הרושמת את פרטי אישיותו, רעדה מקור.

– קוֹמה שניה. מספר שמונה.

הפונדקי החווה בסנטרו המרובב לצד מעלה. הוא לא עשה שום הכנה ללוות את האורח.

– אַל תשכח את תעודת־המסע – קרא אחריו. אך הלה כבר קרב על הקומה הראשונה ובודאי לא שמע עוד את קריאתו.

השמנמן לקח את גליון־השאלות עמו אל החדר האחורי, אשר שם ישבה אשתו לסעודת־הערב. החדר הקטן היה מוּסק יותר מדי וריח של נקניק וסלט של תפוחי־אדמה עלה ממנו. ליד בעל־הבית המסורבל בבשר נראתה אשתו צנומה ודלה כעין עכבר־בית, ופניה העידו, כי גדולה היא בשנים ממנו.

– מה? – שאלה תוך כדי לעיסה.

– שוב איזה יהודי, אדם חשוד – והוא קרא בקול מעל הגליון: “לוּדוויג קַמַבּוּרג, נולד בשנת 1908, חוקר־אמנות. נוסח ידוע”.

ואמנם ידוע היה לו. המעבר מארץ הרייך הגרמני היה כאן, ליד הגבול של הררי־המתכת, לא קל לפיקוח, וכך חדרו בלי הרף פליטים, ביחידות או בחבורות קטנות, אל תחום הריפובליקה השכנה, שבה מצאו מחסה בצל ממשלה נבונה ואנושית. המקמורת מסביב לכיכר־השוק הזאת כבר שמעה לא אחת אנחת־פדות. אולם האוכלוסיה הדוברת גרמנית במקומות האלה ליד הגבול, הסובלת מבחינה כלכלית והמוּסתה על־ידי תעמלנים, הגתה חיבה ברורה אל מצב הענינים בתוך הרייך. שם פורח ללא ספק גן־העדן. בעל המלון “בן־שחר” היה בעצמו פעם מסובך בעסק ביש, בשעה ששני גברים אַלימים, לבושים בגדי־ספורט, אמרו בשלוש אחרי חצות־הליל למשוך אדם פחות אַלים מהם, שנראה גם מהוּמם קצת, לתוך מכונית מהודרה דוקא כאן לפני בית־מלונו שמתחת למקמורת. איש לא יכול להעלות על דעתו, כי בשלוש לאחר חצות יופיעו פתאום במקום הזה שני שוטרים צ’כיים.

הפונדק “בן־שחר” היה סגור אז במשך שמונה שבועות, ומן היום ההוא היה על האדון שטוֹהנצל להסתפק בזה שדרש מאת אורחים חשודים בשכר החדר מחיר כפול.

החדר מספר שמונה היה חוֹר ולא דירה, שני צעדים רחבו וחמישה ארכו, תבנית תא של כלא. אף רהיטי החדר הזכירו לאדם – אם היו לו זכרונות ממין זה – מקום־ישיבה כזה.

האורח נענע בראשו לעצמו, כאילו ציפה למצוא כל זה ולא בצורה אחרת, ופשט את מעילו. שיניו בפיו נקשו זו לזו מקור. היה בחדר תנור של ברזל. הוא הביט סביבו כמחפש פעמון. אולם ברגע זה נפתחה הדלת בלי שום הקדמות.

– באתי אל האדון בענין תעודת־המסע! – הפונדקי כּעכּע אחרי עלותו במדרגות.

– האם הדבר הכרחי הוא?

– פקודת המשטרה. בעוד שעה תוכל לקבל אותה בחזרה, אם הכל בסדר.

שלא ברצונו הוציא האיש הצעיר את התעודה שלו.

ישמע נא. כאן שׂורר קור סיבּירי, הלא יואיל להסיק את התנור.

– כעת, בלילה? מסופקני, אם המשרת עודנו עֵר.

– מתי משכיב הוא למנוחה את האדון המשרת שלו? אכן זהו מעשה טוב מצדו, אך פחות טוב כלפי אורחיו.

האדון שטוֹהאנצל לא ענה מאומה, אף לא חייך. גרמו לכך גם פניו התפוחים, שלא היו נוחים לחיוך, והוא נעלם ותעודת־המסע בידו.

האורח ישב על המיטה, שלתמהונו היתה רכה וגמישה. בהיותו בלתי־מוכשר לקבל החלטה כלשהי, עצם את עיניו. פניו הצרים על עורם החוּם, שלא גולחו היום ואולי גם לא אתמול, הפיקו חולניות מחמת עייפות. רימון־החשמל בלי סוכך, התלוי למעלה בתקרה – מין מאור זה היה. כנראה, מן הדברים המיוחדים לבית הזה, – סלד בלי הפסק. וסלידה זו גרמה לו כאב מאחורי ריסי עיניו.

נשמעה דפיקה בדלת. הוא לא ענה. על גבי השטיח המזוהם למרגלותיו כבר התפשטו שתי שלוליות על מי־השלג.

בזהירות נפתחה הדלת ושוב הופיע הפונדקי ולו צורה אחרת וגופו התפוח כפוף כולו מתוך כניעה. מאחוריו נראו פני בת־זוגו האפורה וזרועותיה הצנומות עמוסות משא עצים להסקה.

האדון שטוֹהאנצל זז קדימה אל מול המיטה, תעודת המסע שלוּחה לפניו, ככלי־חמדה שאסור לנגוע בו.

– יואיל־נא הוד־רוממותו בחסדו לסלוח לי – השמיע קולו – לא יכולתי לדעת, כי הוד רוממותו…

– רק תסיק את התנור – קרא האיש הצעיר – כל גופי כבר כחול מקור.

– אולי מבקש הוד־רוממותו חדר גדול יותר… יואיל־נא הוד רוממותו רק לתת פקודה.

– יחדל מדברי־הבלים – קרא האורח ברוגז וזרק לאחוריו על השמיכה את תעודת־המסע העושה־נפלאות. הוא קם והתהלך על פני החדר הנה והנה.

הפונדקית עמדה ליד התנור. היא החזיקה את משא העצים והנייר בסנטרה ועיניה הביטו אל האיש בהתפעלות שבטמטום.

בעלה כרע על ברכיו, מילא את התנור עצים, רשרש והבעיר אש. עכּוזו הגדול, שאמר לפרוץ את התפרים, וגבו הפילי, שמתח את העניבות של חולצתו החוּמה, נראו כמבקשים סליחה מתוך תחנונים. בשעת הליכתו שׂם האיש הצעיר את ידו תחת חזיתו. מישש את כותנתו והנה היא רטובה וקשה.

– ישמע נא – פתח. האדון שטוֹהאנצל הטיל את הדלק על הקרקע ועמד על רגליו – יכין לי טה, חריף כהלכה, נוסף לזה יביא רוֹם או עָרָק או משקה אחר. מלבד זאת הייתי רוצה לקבל כתונת־לילה. אבל החנויות ודאי כבר סגורות?

– הכל יסודר על צד היותר טוב, הוד־רוממותו. מצוא אמצא כניסה מצד החצר. יואל־נא הוד־רוממותו להגיד לי את מידת הרוחב של הצואר.

– מידת הרוחב שלושים ותשע, לכל היותר ארבעים. ואם אפשר, גם מברשת שינים וחתיכת סבון.

– ודאי, הוד־רוממותו, אביא. הכל אביא, הוד־רוממותו.

הוא טבל עצמו מתוך תענוג בתוך תואר־כבוד זה ולא ידע די.

הוד־רוממותו ודאי תעה בדרך בצאתו לצוד ציד – הרהיב להוסיף, אולי מתוך שזכר מה שקרא על הקיסר מכסימיליאן, סיפור מעשה, שבימי מלכות האבּסבּוּרג היה מחויב לשננו בעל־פה בבית־הספר העממי.

– בשעת ציד – קרא האורח הצעיר – במידת־מה.

כאשר התפשט מקץ רבע שעה, נקרעה באצבעותיו הקפואות שרשרת דקה עשויה פלטין, שנשא על צוארו, וחפץ כבד נפל על השטיח המזוהם. נדהם הביט למטה על החפץ, הרים אותו ושׂמהו על שולחן־הלילה ליד כלי־הטה. הוא גמע גמיעה אחת מן המשקה הרותח והתפל, ופזל בשעת מעשה על החפץ הירוק. זה היה דבר שטוּח כעין קמיע או מידליון. הוא העמיד את הספל ולקח בידו את החפץ. נראה, כי זה עורר בו ענין רב, אף כי נשא אותו על גופו וידע איפוא מה טיבו. אולם אפשר, שדוקא משום כך לא ידע אותו כראוי.

כך הוא הדבר. קמיע או מידליון זה נשא על צוארו למיום הולדתו העשירי במשך שבע־עשרה שנה בלי הפסק. גם בשבתו באמבט. ודוקא היום, דוקא כאן, נקרע החוט והחפץ השלך ארצה. אי־אפשר היה לו לבלי ראות את המקרה כמוזר. כעין צמרמורת קלה חלפה בבשרו, וזו לא באה מחמת הקור.

הוא שמט לתוך המיטה ורגלו נכותה בבקבוק מחמם עשוי פח, שתחבו לו שם שלא בידיעתו. אחרי־כן ירדה עליו קורת־רוח, נחת זו של אדם מוּצל, שמצא מקלט – הנאה אסורה, שהתבייש בה, ובכל זאת התמכר לה. ליאוּת שבכאב נעים פעפעה ועברה כל אבריו. מפתח המאור נמצא במרחק קטן מעל המיטה. בעצם – הרי כאן בית־מלון עם כל הנוחיות, אף נמצא הוא בתוך הריפובליקה הצ’יכוסלובקית.

אולם במקום אל המפתח שלח ידו עוד הפעם ימינה ותפש את הקמיע שלו. הוא התבונן בו, כאילו ראהו זו הפעם הראשונה. ואמנם ראוי היה להתבוננות.

זו היתה ברקת נפלאה, יקרת־המציאות לפי מידת גדלה. באמנות עליונה תיקנוה ועשוה שלט־אצילים. ביַרקותה השופעת אור חרות היה השלט ועליו כתר־מלכות של זהב. נראו עליו שבעה מגדלים, והמגדלים אף הם היו להם דלתות קטנות עשויות אבני־ספיר – חלק מן הירושה הפורטוגזית של משפחתו. ובאחזו בידו את הברקת הזאת של מריה די־גלוֹריה נרדם. רימון־המאור ללא־סוכך דלק וסלד כל הלילה. נראה, שמערכת החשמל בקומירָאו הלכה ונתקלקלה יותר ויותר, אולם נרדם כמת או כנמלט ממות.


 

הנסיך לודוויג    🔗

א    🔗

לודוויג, הנסיך לבית סכסוניה־קמבּוּרג, לא הגיע עוד לשנת העשר לחייו, בזמן שאביו הדוכס המושל, יחד עם שאר הדוכסים, הארכידוכסים והמלכים הגרמנים, ירד מעל כסא מלכותו. ימים רבים זכר לודוויג את היום ההוא. הוא עמד עם אחיו אבגוּסט, הגדול ממנו בשלוש שנים, ועם מורה־הבית על אחת הגזוזטרות של ארמון הבירה, ובשעה האחת־עשרה בבוקר הופיעה המשלחת, שהודיעו עליה תחילה, מטעם ממשלת הריפובליקה החדשה. היא באה ברגל. אלה היו שלושה אדונים וצילינדרים בראשם, לבושים מעילים; השנים מהם דקים וגבוהים מן הרגיל, וזה שהלך באמצע – קצר־קומה ומסורבל. הם נעלמו בשער־התיכון.

מורה הבית דרש מאת הנסיכים לשוב אל החדרים, כי אותו יום נובמבר היה לא נעים. אבל לודוויג אמר, כי עליו לראות עוד הפעם את חברי המשלחת בשובם, והוא נשאר לבדו על הגזוזטרה. לא היה לו לחכות זמן רב. לא עברו עשרה רגעים והמעשה המדינתי תם. שלושת האדונים שבו בצעדים נבוכים על פני כיכר־הארמון הריקה מאדם. אחרי־כן עמדו. זה שבאמצע מישמש בתיקו, כאילו חשש, שמא אבד לו או שכח משהו, אחרי־כן הציא גליון נייר, פרש אותו, ושלשתם היטו יחדו ראשיהם ועיינו בגליון. לנסיך הצעיר בן העשר, שעמד על המרפסת, היה ברור, כי זה הוא כתב־הויתור על כסא המלכות.

בשתים־עשרה וחצי סעדה המשפחה כדרכה תמיד. לודוויג היה תאֵב לדעת, מה יש בפי אביו לספר על־דבר המאורע שלפני־הצהרים. אבל הוא לא סיפר כלום. המעשה המכריע היה כלא היה. הדוכס פיליפּ נראָה שקט כתמול־שלשום, ובהפסקות ארוכות הוציא מפיו שתים־שלוש מהלצותיו הקרות. ביתו היה מושל למעלה מאלף שנה, והרעיון ליטול ממנו את גדולתו על־ידי גליון־נייר – הרי זו שטוּת שלא כדאי להזכירה. ובכל־זאת הוזכרה פעם אחת, בקיצור, בסוף הסעודה. כאשר קם הדוכס מעם השולחן ונשק את ידה של רעיתו, החזיק בה יותר מן הרגיל ואמר אליה כשזויות־פיו מהודקות: “במכונת־כתיבה נכתב, בֵּיאַטריס”. זה היה הכל. אבל ברגע זה, כאילו חיכתה הדוכסית לאִמרה זו, זלגו עיניה דמעות.

אַנה ביאטריס היתה בת לבית־המלוכה בּרַגַנצה בפורטוגל. אשה צנועה מאוד, שקטה מאוד, בעלת יסורים מראשית נשואיה. בקולה, שהיה רגיל ושגור יותר בלשון הצרפתית מאשר בגרמנית, נשמעו נהי וחולשה. זה היה קול לבן.

שבועות אחדים אחרי הויתור על כסא המלוכה חגג לודוויג את יום־הולדתו העשירי. לפי המנהג המקובל, צריך היה לרשום אותו כלויטננט בגדוד חיל־הרגלי של זכסן־קמבורג. כבר היו מותקנים ומוכנים בשבילו מדים קטנים עם גדילים של שומרי־ראש־המלך. אבל הדבר נתבטל. תחת זה תלתה לו אמו בצוארו, בבוקר, אחרי התפילה בבית־היראה, על שם אַנה הקדושה, את הברקת של מריה די־גלוֹריה. היא נשקה לו מתוך דמעות. לודוויג היה ילד־השעשועים שלה.

בכל השאר נשאר הכל כשהיה. בית־הנבחרים של המדינה הקטנה היה לו, כביכול, רוב סוציאליסטי, שמשל כמעט למן היום הראשון מתוך מוסר כליות. ביחסים הצבוריים לא נשתנה כלום, בענינים הכלכליים כמעט לא כלום. מצב הפועלים במחוזות התעשיה של המדינה הקטנה – בעיקר היה מייצרים צעצועים וכלי־זכוכית – נשאר כשהיה, כמו־כן גם מצבה של משפחת מושל הארץ. בית־הנבחרים הסוציאליסטי קצב לה פיצוי בסכום מדהים כמעט. רוצים היו לראות בתפארתו של בית־המלכות העתיק, שעליו היתה גאוַת העם. נשאר משק החצר עם נימוסיו הצנועים. נשארו גם שתי סוכות־המשמר בצבע הירוק־לבן ליד השער הראשי, אף כי כעת עמדו ריקות. לא בלי צער הסיר נשיא המדינה, הוא הוא האדון הקטן, שצעד בתווך בין חברי המשלחת, בעל עסק מצליח של מכשירי גַז ושרברוב, את השלט “סַפָּק של החצר”. אולם הוא היה האחד, שעשה זאת. ולא עוד אלא שנתמנו ספּקי־חצר חדשים, וכל איש מצא שהכל נוהג כשורה.

הנסיך לודוויג הוסיף לקבל תורה מפי מורה־הבית ד“ר שטייגר, פילולוג והיסטוריון בכל־כשרון, גם לאחר שאחיו אבגוסט נכנס לכיתה העליונה של הגימנסיה. שטייגר היה איש שקט ומעודן עד מאוד, כבן שלושים ומשהו, עיניו גדולות, רכות, חומות, בולטות קצת, וקולו נאה; בשנה הראשונה למלחמת־העולם נקטעה ידו השמאלית על־ידי רסיס רימון. המלוּכנות שלו היתה עמוקה ונלהבת וטבועה בחותם מיוחד של בית־קמבורג. הוא כתב כמה חיבורים על שלשלת היוחסין של הדוכסים לבית־הזכּסים, וקרוב לודאי, כי לא היה בארץ איש בקי כמוהו לפרטי פרטים בקורותיו המסובכות והמשולבות. ענפים של אילן המשפחה, שזה כבר נעלמו ונשכחו, חיו חיים רעננים במוחו, במוחו בלבד, חיים רבי־גוונים עם צורות בולטות. כל אלה היו וֶטינים1, העולם כולו שמו וֶטין בשביל ד”ר שטייגר.

וזו לא היתה גיניאַלוֹגיה והֵירַלדיקה מופשטת. הנושא שלו הלהיב אותו. הוא חלם עליו, חשב מחשבות עליו. מדוע לא יהיה בית־המלכות הזה פרק בדברי ימי אירופה, כמו בית הבּסבּורג וצוֹלֶרן? בית־קמבּוּרג עתיק יותר. עתיק יותר מכולם. לפני אלף שנה כמעט נפל דיטריך, אבי אבותיו של לודוויג, במלחמה עם הסָרָצֶנים ליד הקיסר אוֹטוֹ השני בקַלַבּריה. וזה לא היה עוד האב הראשון־בזמן של תלמידו, שעליו ידע שטייגר.

במאה התשע־עשרה שלח בית־קוֹבוּרג, הקרוב מאוד למשפחה, את בניו זה אחרי זה לשבת על כסאות־המלכות של בלגיה, אנגליה, פורטוגל, בולגריה. ד"ר שטייגר סח על כך לעתים רחוקות. אולם הוא היה הוגה בדבר. אולי היה מקנא לקובוּרג.

כי בית־המלכות שאותו עבד, נראָה לו כנועד לגדולות יותר. בני בית־קמבורג, אך כי היו אדונים לאוכלוסיה פרוטסטנטית ברובה המכריע, שבו לפני מאתים שנה לכנסיה הקתולית מטעמים של איזו ירושה. הקתוליות שלהם נשארה חיצונית למדי. הדוכס פיליפּ, למשל, היה אדיש לגבי עניני דת. אולם כאחת המשפחות של נסיכים קתוליים, המועטות במספרן, התחתנה משפחה זו עם בית הבסבורג, עם סיציליה, עם סבויה. מן הצד השני קרובה היתה קרבת־דמים מזמן הריפורמציה עם שוודיה ועם בית־אורַניה בהולנד.

בהתפעלות הביט שטייגר אל בן־הנסיך הצעיר שלו, כלי עדין זה לכל דם אירופאי נעלה. הליכותיו עמו לא היו לו מעולם דבר קל המובן מאליו. מתחת לעוֹר השחום של רקותיו ראה את הדם הזורם בעורקיו, וזה היה הדם של מָריה־תֶרזיה ושל וילהלם השותק.

לעתים קרובות היה עורך יחד עמו טיולים אל טירת המשפחה, שעמדה לא הרחק. עוד עמד רק מגדל אחד של קמבורג, בנין־חומה עתיק מאוד וגס, שבזמן האחרון, לצער לבו, עשו אותו שוב נוח לעלות בו. הרבה נייר לעטיפת כריכים התגלגל שם תמיד למעלה. אבל אם היה שם נייר כזה או לא היה – בעיני הד"ר אוטו שטייגר נראָה המגדל העתיק ראוי לכבוד יותר מארמון בּוּקינגהאם ומטירות לאֶקן וליסַבּוֹן.

כשהיה לודוויג בן חמש־עשרה, מתה עליו אמו. אורה הרפה דעך בלי יסורים. ימים רצופים היה לודוויג יושב ואוחז בידה הלחה והחמה, שלא היתה רחבה משלוש אצבעות של אדם אחד. בכל אגף הארמון נדף ריח של לבונה. הדוכס פיליפּ היה נכנס בהפסקות קצובות לחדר, נושק לרעיתו במצחה ושואל מה בקשתה. ותמיד היה מוצא את בנו השני ליד מיטתה. הנסיך היורש־עצר היה בא לעתים רחוקות ותמיד לשעה קלה; האוירה של מחלה ושל גויעה היתה קשה מנשוא לנפשו הגסה והאגואיסטית. ביום שלפני הפטירה מצא לודוויג את אחיו משחק בביליארד עם אחד מאנשי החצר באחד האולמים התחתיים. האציל התאדם, אבל אבגוסט נשאר גחוּן על קצה השולחן לקלוע אל המטרה ולפגוע בכדור כבד. לודוויג המתין עד שהחטיא אחיו את המטרה ושוב ועמד על רגליו, אז נשא אליו עיניו ואמר מתוך בחילה בקולו: “אבגוסט, הרי אתה חזיר להפליא”. אמר והלך לדרכו.

הקבורה כינסה משפחות נסיכים מכל אירופה. באו הרבה יורשי־עצר של בתים המושלים עוד, וגם מספר גדול של טוענים לכתר. באו מבית ברַגַנצה, בּוּרבּוֹן, אוֹרליאַנס, אֶסטֶה, כל ההיסטוריה השקועה של יבשת זו, אציליה רמי־היחש, בעלי שמות מופלאים. היו ביניהם אדונים, שהסירו כל פעם את כובעם מעל ראשם בשעה שהוציאו מפיהם את המלים: Feu mon grand־père (אבי־אבי המנוח), גם כאלה שהיו ממרקים את כף־המנעול של דלת ביתם, לאחר שבא שמה פרוטסטנט לשם ביקור. נראו מדים, שאינם קיימים עוד בשום מקום בעולם, אותות כבוד שניתנו בפעם האחרונה כחוק בשנת 1868. התפארת מעולם החלום בבית־היראה על שם אַנה הקדושה היתה כה מוזרה, עד כי בטל האבל בפניה. רק לודוויג לבדו, שעיניו צבו מבכי, לא היה זקוק לכל מאמץ, כדי לדעת כי שם על בימת־הארון שוכבת סגורה גופתה הדקה של אמו.

אחרי הטקס הושב על־ידי שטייגר על דירתו, שני חדרים באגף המזרחי של הארמון, אשר חלונותיהם נשקפים אל הגן. היה חודש יוני ומזג־האויר יפה להפליא. לודוויג נשען על אדן החלון הפונה החוצה. ישר ממולו עמד עץ־דוֹלב עתיק. שרקרק נאה בעל קדקוד אדום הקיש בכל כוחו בקליפת העץ ושלח לתוכו, אחרי כל שתי נקישות במקורו, את לשונו המחודדת, כדי להוציא משם רמשים.

– האם לא ישחית העוף את העץ? – שאל לודוויג.

– לא – אמר שטייגר שעמד מאחוריו – אין השרקרק מקיש מעולם במקומות הבריאים. בדולב העתיק עלה רקב.

– אמנם כן – רצה לודוויג לאמר, אך הוא הוציא רק אנקה והפיל עצמו בקול בוכים לתוך אחד הכסאות, הליט פניו בכפות ידיו וכל גופו מרטט.

מורהו הביט אליו רגע אחד מתוך צער רב. אחרי כן שׂם את ידו הבריאה על כתפיו הרועדות:

– לודוויג, אתה קובע את נפשך. שמור על עמידתך בפני הבריות. הדבר יועיל לך.

– אבל אין רצוני בעמידה זו. שונא אנכי העמדת־פנים, לבלי הרגיש מאומה ולהעמיד פנים חגיגיים יודע כל אחד. הייתי יורק בפניהם של כל אותם האדונים היודעים להעמיד פנים, הלבושים אדרות־קופים אדומות וירוקות. מעט מאוד אהבו את אמי שלי ועל כן מתה.

– הלא אתה יודע יפה…

כן, יודע אני יפה הכל. המחלות הן תואנות; יאמין לי, דוקטור.

– תואנות – קרא שטייגר במנוד ראש.

– הרי הן סוכך שהנפש התשושה שׂמה על פניה בזמן שלא כדאי לה עוד לחיות.

– הבה – קרא שטייגר – נסיח דעתנו לענין אחר.

קולו היה רפה, הוא עצמו היה קרוב להוריד דמעות. נראה היה בפניו, כי אוהב הוא את חניכו אהבת־נפש. המלוכני הזה ראה בעלם היפה, המעודן ורב־הכשרונות, משהו, שאין כמוהו בעולם: נסיך אמיתי. הוא עצמו בחן ובדק מתוך בקורת את האורחים, שבאו להלויה ושעליהם דיבר לודוויג בחוסר־כבוד. שטייגר מצא אותם, חוץ משנים־שלושה יוצאים מן הכלל, הדיוטות מופלגים. גם את יורש־העצר מצא שהוא הדיוט. הדוכס עצמו אמנם לא היה המוני, אבל מיואש ומחוסר־דם, לא איש ראוי לאהבה. לודוויג היה האיש ועוד למעלה מזה.

– לאיזה ענין אסיח מחשבתי, לפי דעתך? אולי לענין הביליארד כאחי? אגב, מה עושה אדם זה?

– הוד־רוממותו מלוה את הנסיכים לבית־הנתיבות. ראוי הדבר לתודה, כי הוד־רוממותו קיבל זאת על עצמו.

– אל תביאני לידי יאוש, שטייגר, בסגנונך המשרדי. הוד רוממותו! אכן, זהו כינוי יאה לו.

אולם פרץ הדברים הֵקֵל בכל זאת על נפשו.

– במה יש לי להגות? – שאל ביתר שקט.

שטייגר הקריב כסא. ישב עליו ונטל מתוך קרבה יתרה את יד תלמידו בידו.

– השמת לבך כי ארונה של אמך הנעלה נוחת־הנפש מצא מנוחת־עולמים ליד ארונו של הקיסר?

– ובכן? – שאל לודוויג. קולו היה פצוע.

– ובכן – חזר שטייגר מתוך תוכחה רכה והביט לתוך עיניו של חניכו.

ואמנם במערת בית־היראה על־שם אַנה הקדושה היה קבור קיסר גרמני מימי המאה הארבע־עשרה, שישב על כסר מלכותו זמן מועט ויצאו עליו עוררין.

פני לודוויג אדמו פתאום והוא קם ממקומו.

– כיצד יכול איש כמוך להיות כרוך אחרי חלומות כאלה – קרא במבוכה.

שטייגר ענה בכובד־ראש:

– לא רחוק מכאן הגה כבר פעם אדם פשוט, רופא כפרי, בחלומות כאלה. הוא גם הגשים אותם בחיים. הוא הוליך את הקרובים הקוֹבורגים של משפחת הוד־רוממותו לשלושה כסאות־מלכות.

– יודע אני, כי דוקטור שטוֹקהאמר זה מעסיק את לבך. אבל זה היה לפני מאה שנה. הזמנים האלה חלפו לבלי שוב.

– הרשאי אני לשאלך, מדוע, נסיך? וכי סבור אתה, כי הריפובליקה הגרמנית הזאת תעמוד לעולם? – ריפובליקה זו, שהיא עצמה אינה מעיזה לקרוא בשמה, ריפובליקה ללא עוז, ללא זוהר, ללא שאיפה אמתית לצדק. האנשים באספות מצפצפים בשעה שמזכירים את הצורה המדינית של ארצם. ומה יהא אחר כך?

– לא קיסר מבית־קמבורג.

– מדוע לא?! קיסרים גרמנים נקראו בשם נאסאוּ, לוכסמבורג, פּפאלץ. האם היו אלה שמות מהוללים יותר? מדוע לא יהיה קיסר מבית־מלכות, אשר לעומתו הדיוטות הם אלה ההוֹהנצוֹלרנים, שגילו את בושתם? אל תאמר עלי, לודוויג, כי חסר־לב אני, אם עוד הפעם אזכיר לך את דבר המערה. חמש מאות שנה עמד הכוּך ההוא ריק. אין זה מקרה – ואל יהי מקרה, שהארון החדש עומד כעת ליד ארונו של הקיסר.


ב    🔗

באגף המערבי של ארמון־המלכות, בקומה השניה, נמצאו “החדרים של יוחנן המאמין”, שלושה אולמים מקושטים בטעם המאה השבע־עשרה. הם הכילו את לשכת־המטבעות אשר לדוכס. בארגזים ארוכים עשויים עץ־תולענה, על גבי קטיפה ירוקה־כהה, היו ערוכים לראוָה אוצרות הכסף והזהב שלו.

שני האולמים הראשונים היו מוקדשים כולם לתולדות המטבעות של מדינת סכּסוניה. בדוגמאות, שנשתמרו כאן למופת, הזהירו דיוקניהם של יוהן פרידריך לצד יוהן גיאורג, אדולף וילהלם לצד פראנץ יאשיה, כל אחד אומר הדרת כבוד. אוסף זה היה כמעט שלם בלי חסר. לפני הדוכס פיליפ לא היה קיים, הוא היה כולו שלו, עליו גאותו ובעצם – הדבר היחיד החביב עליו.

לא קל היה לשעשע את רוחו בדבר אחר חוץ מזה. ככל חבריו אמנם הי התומך בתיאטרון־החצר ובתזמורת־החצר, אבל היה מופיע לעתים רחוקות, רק בשעת ההכרח של ייצוג חגיגי, בתא־הימני ליד הבימה, המקושט ארג ארגמן. את החשק לבנינים, שהיה טבוע בדמו כירושה מאבותיו, היה צריך לכבוש מחמת הפיקוח על כספי המדינה לפי החוקה. הציד, תענוג זה המקובל על הנסיכים המשתעממים, שהיערות הנרחבים במדינתו הכשירו אותו מאוד, לא לקח את לבו מעולם; הוא השתומם, כשראה את התשוקה הזאת מתלקחת מחדש בנפש בנו הבכור. כאוסף־מטבעות הגיע לדרגה וקנה לו שם בקרב בעלי המקצוע. קרוב לשער, כי בתחילה מצא פשוט תענוב לראות את צורות אבות אבותיו וקרובי משפחתו במתכת יקרה כשהן מכונסות יחדיו. אבל לאט לאט נהפכה נטיה זו והיתה למבינוּת אמיתית. הוא היה מבלה יותר זמן בחדרי יוחנן המאמין מאשר בחדר־עבודתו.

ובשעה שלטובת האוסף הסכסוני לא נשאר עוד הרבה לעשות, הזדמן לרגל נסיעה לאיטליה ללשכות המטבעות אשר בטורין ובניאפול. ושם, במועד הנכון, תקף אותו יצר־כבוד חדש, שמפניו נסוגו כמעט כל הדוכסים והנסיכים. ליצר החדש הזה היה מוקדש החדר השלישי, הקטן מכולם.

כאן היה מכונס אוסף של מטבעות יוניות עתיקות, לא רב מספרן, אך יקר מבחרן. כל אחת ואחת מהן הושגה על ידי מאבק במכירות פומביות של לונדון ופריס, בעד כמה מהן שולמו מחירים, שעוררו מנוד־ראש בקרב מנהלי־הכספים של הדוכס. וֵצלַר, הסוחר בעתיקות מפרנקפוּרט, שהיה המתווך בקניות הללו, לא היה איש אהוב למנהלי־הכספים. אבל לו חב הדוכס פיליפ תודה על שלשכת המטבעות היוניות אשר לו נחשבה בין האספים הגדולים באירופה.

יצר־לבו זה היה מרוכז ועצום ביותר, שעל כן היה מיוחד רק לו לבדו. בחצרו, בעירו, לא הבין איש מאומה במטבעות יוניות. המורה להיסטוריה העתיקה באוניברסיטה של המדינה, איש־שיבה ישן נושן, לא ראה במטבעות הללו של כסף וזהב אלא אמצעי־עזר לחקר ההיסטוריה ועינו לא הבחינה בערכן האמנותי ובקסמן. הוא הוזמן פעמיים אל החצר ולא יותר. על אוצרותיו יכול היה הדוכס לדבר בעצם רק עם יעקב וצלַר, וזה לא היה בא, כמובן, בלי הזמנה. אך להזמין אותו לעתים קרובות אי אפשר היה מפני הנימוס. אולם בבואו, היה הדוכס שוהה עמו שעות רבות בחדר השלישי ההוא ואסור היה לאיש להפריע אותם, וכמה ימים אחרי ביקור כזה היה אדון המדינה שרוי במצב־רוח מרומם.

מטרה לא קלה הציב לא הדוכס יצרו זה. שהרי היה בוחל במטבעות של תקופות מאוחרות, שקל להשיגן, שהוצאו על־ידי מלכי יון ותחת שלטון הרומאים. האוסף התחיל מן המטבעות הקדמוניות, שש או שבע מאות שנה לפני ספירת הנוצרים, העשויות זהב מזהב נהרות לוּד, תחילתן בצורה סגלגולה או כדורית, אחרי כן בצורה שטוחה, אך בעיגול לא־שלם, מצוירות רק מצד אחד ובלי כתובת, ורק על־פי סמל ארצן או עירן אפשר היה להבדיל בין זו לזו. בזמנים מאוחרים קצת ביכרו את הכסף על הזהב לעשית מטבעות, ועליהן צלם אַפּוֹלוֹ, דיאוניסוס, אתונה. והאוסף נשלם במטבעות של אלכסנדר מוקדון, שעליהן הופיעה בפעם הראשונה תמונת שליט בארץ במקום ציור אליל.

במשך זמן רב נאסר בפירוש על בני הנסיך לדרוך על מפתן החדרים, והוא, למן היום אשר הדוכס פיליפּ עשה נסיון להראות לבנו בכורו את גנזיו. אבגוסט היה בעת ההיא בן שש־עשרה, שוחר אספורט באותם הסוגים ההוגנים למעמדו, ונוסף לזה שקוד באופן ניכר על הידור גופו, ונראה היה בו שלא ידע כלל, מה לו לעשות בחתיכות־מתכת גבנוניות אלה, המוצעות כאן ברחבות רבה על קטיפה ירוקה. עברו שנים עד אשר חזר האַספן על נסיונו בבנו השני. ממנו זכה ליתר נחת. זה שאל שאלה, לפחות.

– האם גם לפני היוָנים כבר טבעו מטבעות, אבא, או הם שהמציאו את הדבר? – שאל, לאחר שעבר זמן־מה דומם, מתיבה לתיבה, ועיני הדוכס בוחנות אותו.

– שאלה יפה מאד שאלת – ענה הדוכס פיליפּ, וכמעט נגע הדבר עד הלב לראות בברק עיניו האפורות־העמומות.

– זו היא שאלה יפה מאד, נבונה. לא, וזה הוא הטעם מפני מה עלינו להתבונן אל הכדורים והעשתיות הקדומים האלה מתוך הערצה. במוחו של יוני אחד נצנץ הרעיון הזה לפני שלושת אלפים שנה כמעט. זה היה ודאי איש גאוני, לודוויג, מקורי כל כך ודגול, בדומה לזה, לזה – שהמציא את המספריים או את גלגל העגלה. אחד מן הגאונים האמתיים, ששמם נשאר כמוס לעולם. הגע־נא בעצמך: זהב וכסף היו יקרים בעולם והכל בקשו אותם, ובהם היו משלמים מחיר כל דבר. אך בכמה יגיעות! קנה לו אדם נשק או אֵטון או שמן, מוכרח היה תמיד לשקול את המתכת במאזנים ולבחון אותה באבן־בוחן. על לב איש עוד לא עלה הרעיון, אחד מרבבות לא הגה אותו, כי אפשר לטבוע חותם על העשת, כדי לתת ערובה למשקלה ולערכה. עד אשר באחד הימים בא האיש הגאוני והוציא מפיו את המלה הפשוטה. אולי שב אחרי כן על עקבו והלך לו וכבר שכח את הדבר – אבל הסוחרים ואנשי הממשלה הביטו אחריו בפיות פעורים, וכך גם עלינו עוד להביט אחריו, אחרי האלמוני, לתוך דמדומי ימי הקדם, שבהם נעלם.

ביום המחרת אחרי הדברים האלה חיכו לבואו של וֶצלַר מפרנקפורט. הוא הוזמן לסעודה.

– אתמול חינכתי את בני הצעיר בראשי־פרטים של עניננו – אמר הדוכס נעלס לסוכנו – נראה, כי הבין או עתיד הוא להבין.

והוא מזג ללודוויג במחוג של מעניק אות־כבוד, חצי־הכוס יין אדום. אחרי כן שלח מבט של זלזול אל יורש־העצר ועצם בשעת מעשה את אינו האחת. יורש־העצר התאדם מחמה. הוא ראה את עצמו מבוייש בפני התגר וגנז את העלבון בסתר לבו הפרימיטיבי. יכול היה להגיד לעצמו, כי לא בוייש כל עיקר. וֶצלר לא יכול לראות את מבט הזלזול, כי עיניו הכהות, שנראו מתחת למשקפים העבים והמלוטשים באופן מסובך מוגדלות עד לידי אימה, לא ראה כמעט מאומה. המומחה המפואר הזה בשוק העולמי של המטבעות העתיקות, שבלעדיו כמעט לא עשו המוזיאון הבריטי וה“ביבליוֹתיק נֶסְיוֹנל” כל קניות חשובות של מטבעות, הבחין רק בשרטוטי דברים. כנגד זה התפתח חוש־המישוש של אצבעותיו, ביחוד של שתי אצבעותיו הקטנות, עד להפליא. בנחת ובליטוף החליק בראש אצבעו על פני השטח של המטבע והוציא מפיו פסק־דין, שאין אחריו שום ערעור. בחוגים של מקורבים היה מתרצה לערוך בחינות. היה עוצם עיניו, והיו מניחים לפניו מטבעות מסוגים שונים, ואחרי מישוש וליטוף קצר היה מוציא מפיו: מטבע של תריסר קריצרים מימי כריסטיאן נסיך לינֶבּוּרג, דינר של קארל הגדול, מטבע סיני מימי השושלת של תְּסִין.

ז’אק וֶצלר היה איש קטן ודק איברים, בעל שפם וזקן מעודנים כמשי ושיבה זרקה בו לא לפי שנותיו. היה מדבר בבת־לשון של בני פרנקפורט ובנגינה יהודית בלי חיפוי, ואותה הנגינה נשמרה גם בחמש או בשש הלשונות הלועזיות ששלט בהן. הוא נחשב לבעל הון. הוא ישב בחוילה מהודרה ברחוב מיכל בפרנקפורט, אלמן, בודד, עם בתו הקטנה. חדרי מסחרו בשוק־הסוסים נחשבו בין שכיות־החמדה של עיר זו.

רגיל היה, ודאי מפחד המדרגות של קרונות הרכבת, לנסוע באוטו את נסיעותיו הרבות לרגל מקצועו. מדי שנים־שלשה ירחים היה לודוויג רואה את המכונית הגדולה והאפורה באה אל החצר הפנימית של הארמון. תמיד היה הנהג, איש נאמן לבעליו כנראה, בעל קומה ובעל צורה, לאחר שליוה את אדוניו בעלותו על המדרגות, ממרט ומצחצח את האוטו.

ברבות השנים נהפך ליקוי־הראיה של ווצלר והיה כמעט לעוורון גמור. קרום־הרשת של עיניו ניתק יותר ויותר. וכאשר בא לודוויג בפעם הראשונה מן האוניברסיטה הביתה, לא יכול עוד וצלר לנסוע לבדו. הוא הביא עמו את בתו הקטנה, נערה כבת ארבע־עשרה, שהיתה מוליכה אותו ומסדרת לפניו בשעת הסעודה את כלי השולחן.

לודוויג בא הביתה מן האוניברסיטה באמצע שנת־הלימודים מחמת סיבה מיוחדה. ביום הזה לפני עשרים וחמש שנה הגיע הדוכס פיליפּ לממשלה.

היום הוחג בחשאי. אם זוכרים כעת את שמו בתוך האוכלוסיה או לא – לחגיגות אין מקום רב, אחרי אשר בית־קמבורג אינו “מושל” עוד זה שתים־עשרה שנה. למועצה העירונית של הבירה, אשר שאלה בדרך אגב, אם תקובל ברצון ברכה רשמית, ניתן רמז שלילי על־ידי הממונה על החצר. העתון “קַמבּורגישה לַנדסצייטונג” פרסם מאמר עצוב־לבבי במדור הבלתי־פוליטי. חמשים או ששים טלגרמות נתקבלו, ולעומת זאת, לפי המבוקש, לא היה שום ביקור של קרובים. שני בני הדוכס מסרו את ברכתם עוד בבוקר, לודוויג במלים מעטות ובלחש ובנשיקה על־גבי ידו של אבא, ויורש־העצר בקול של מפקד ובהקשת עקביים, דוקא בדרך זו, שהיתה בלי ספק למורת רוח אביו.

ההתנכרות בין שני אלה הלכה וגדלה בזמן האחרון, ביחוד מאז נספח הנסיך אבגוסט אל התנועה הלאומונית, אשר שאונה ושיסויה התחילו מטרטרים באזני גרמניה הסובלת. בסעודת ראש־השנה לפני שנתים בערך הפתיע את אנשי החצר הקטנה המסובים לשולחן, כשסיים את ברכתו על הכוס לכבוד אביו בקריאה במלוא גרונו: “עורי גרמניה!”, והדוכס לא השיב לו בכלל על ברכתו, ואחרי־כן העיר את אזנו בהיותם לבדם, כי שיהוּקים המוניים כאלה, לפי ביטויו, יואל־נא ליעד בשביל החוג הצר של מיודעיו.

ז’אק וצלר שאל לפני ימים אחדים טלגרפית, אם ביקורו יהיה לרצון, ובצורה כזו, שממנה לא יצא, כי יודע הוא את ערכו של היום המכובד. אבל עסקי עתיקות לא עמדו הפעם להגיע לידי גמר. סעודת־הצהרים בחוג המצומצם ביותר נסתיימה. הנסיך יורש־העצר קם ממקומו. “הלא תשתה עוד לפחות קפה עמנו” – קרא אביו והראה על החדר הסמוך.

הנסיך אבגוסט ענה בקול רם וצורם: “שוב אשוב, אבא, אך ישלט פה האויר הטהור הרגיל”. הוא השתחוה בלי נימוס רב ויצא. פניו של לודוויג החוירו מאד, הוא חש חלשות פתאומית. בלי הניע ראש העביר עיניו על המסובים הנה והנה. גם הדוכס וגם שר האוצר וגם השליש שעל המשמר היו להם פנים מעשיים לגמרי, חביבים ללא הבעה מיוחדת. פנים, שהכחישו את הדברים שנשמעו, מחקו אותם פשוט, אפשר היה להטיל ספק, אם אמנם נאמר דיבור כגון זה. לא כן מוכר־העתיקות עצמו. נשען על זרועה של בתו הקטנה, כבר עמד על רגליו. הוא חייך חיוך סלחני. “עולי ימים!” – אמר בהדגשה מיוחדה ועורר על־ידי כך בלב לודוויג רגש מסובך ומופלא. ההיה זה חוסר רגש־כבוד, ענוה, לגלוג או היתה זו חכמה עליונה – הוא לא ידע להכריע זאת. אבל מקץ שלשים שנה, לאחר שז’אק וצלר והדוכס כבר הלכו לעולמם והוא עצמו שיבה זרקה בצדעיו, ידע לודוויג להעלות בזכרונו בלי עמל את הניגון של שתי המלים הללו.

בטרקלין הסמוך, הערוך בכסאות אנגליים רחבים, היה קיר אחד עשוי כמעט כולו זכוכית. מעבר לבוסתן נשקף נוף־נהר רחב ורך, שהאיר בשמש אלול. שני השוֹעים התרחקו. העלו על השולחן את הקפה. הנערה ביקשה ומצאה לה את המקום האחד הבלתי־נוח, כסא־עץ בעל מסעד גבוה סמוך לַקמין בלי להבות, רחוק עד כמה שאפשר מקיר־החלון.

– והנה אני בא בתשורתי הקטנה, הוד רוממותו – קרא וצלר, לאחר שהלך המשרת, והוא הוציא מחיק מעילו ילקוט קטן וגמיש, פתח אותו והוציא ממנו עור־צבי מקופל ומכופל ופישט בקצת אריכות את הקפלים. אחרי־כן קם ממושבו בפקפוק, ומסר את תשורתו מתוך קידה קטנה לידי הדוכס.

זה כבש בקרבו קריאה של התפעלות.

האם הוא נותן לי זאת במתנה, וצלר? – קרא בקול רופף – אבל יודע הוא, הרי זה באמת – הוא חיפש מלים ומצא אותן בקושי – מעשה נדיבות, וצלר, דבר לוקח לב יוצא מן הכלל, תענוג גדול עד מאד.

ומתוך הצורך לגלות לבו, להביע את שמחתו, פנה אל לודוויג, שנגש מתוך התענינות.

– אתה לא תוכל להבין זאת כראוי, לוּאי – בזמן האחרון כינה אותו לוּאי – הרי זו מטבע שהרגשתי מאד בחסרונה. הייתי אומר, נכספה וגם כלתה נפשי אליה. המוסדות הגדולים, כמובן רכשו להם את זו, אבל לרכוש אותה כעת אי־אפשר עוד. פעם אחת צצה ועלתה, אבל אמתותה היתה מוטלת בספק, ווצלר לא יעץ לקנותה. כעבור שנים אחדות נגלתה שוב אחת, אך הפעם בידים, שאין להאבק עמהן – אין להשיג. המוזיאון הבריטי קנה אותה. והנה בא זה האיש וצלר במכוניתו שלו וחושף ומוציא אותה מתוך מטפחתו ואומר, כי נותן הוא לי אותה במתנה… מעשה־נדיבות מאין כמוהו, וצלר – חזר שוב על דברו ונענע בראשו כמה פעמים – דבר ראוי לתודה רבה ולוקח לב במיוחד.

– הרשאי אני, אבא, לשאול מה זאת? – אמר לודוויג.

– הלא זו היא המטבע בת עשרה דרכמונים מסירַקוז – אמר הדוכס – ומה נהדר הטופס! – הוא התבונן אל המטבע בהתרגשות, הפך והפך אותה, ומראה פני האיש המיושב הזה היה כאילו בעוד רגע יגיש את מטבע־הזהב העתיקה לשפתיו.

גם לודוויג ראה, כי היתה יפה. הצד האחורי הראה בצורה ברורה להפליא דמות מרכבה רתומה לארבעה דוהרים, ועל הצד הקדמי ראש אלילה צעירה, מפיק חיבה ורצינות כאחד.

ארבע האותיות הראשונות של המלה סירקוז אפשר היה לקרוא בבהירות, ועל שפת המטבע התנועעו דגים קטנים.

– הרי זו נימפה, אבא, אם לשפוט על פי הדגים.

– מי היא אם לא ארתּוּזה – קרא הדוכס פיליפ – הנימפה של המעינות. האם לא למדת זאת? זו היא הנערצה כאלילה בסירקוז. ראה־נא את המצח, ראה את הפה, את החיוך הרציני, החביב. היא בת שלשת אלפי שנה. המעינות חרבו, סירקוז היתה למעי־מפלה – אולם זו אשר כאן כה נפלאה ברעננות בראשית. וצלר יקיר, רב תודות לו – אמר עוד הפעם – הבה נלך לשם, עוד מעט ותמצא החמודה את מקומה. הוא עצמו ישים אותה שמה במקום הראוי לה.

והוא הוליך את אורחו הסומא בזהירות אל הלשכה השלישית של יוחנן המאמין.

לודוויג נשאר לבדו עם הנערה הצעירה. מפינת מושבה לא הגיעה כל הברה. הוא התקרב. אז ראה, כי מתוך העיניים הגדולות מאוד ירדו דמעות על פניה של הילדה. לחייה היו רטובות. היא בכתה ודאי כל הזמן. הצער בשל העלבון, שנגרם לאביה, לה, לעמה בשעת הסעודה, פרץ בזרם שקט, מלוּח, מעיניה בנות שלשת אלפי השנים.


ג    🔗

לודוויג לבית קמבּוּרג לא היה סטודנט רגיל ושכיח. עם אלפיים הבחורים בני העשירים, שמלאו את רחובותיה ואולמיה של עיר האוניברסיטה, היה לו מעט מן המשותף.

מקובל היה, שהבנים של משפחתו למדו בבית־המדרש העליון של העיר הקרובה; הוא שמר מסורת זו ביתר רצון, אחרי אשר האויר בארמון אביו התחיל להעיק עליו.

אצל הדוכס פיליפּ נעשתה ההתעסקות במטבעות שלו מעט מעט למין בולמוס גובר, ופניו הביעו שעמום ועינוי משפתח איש לדבר בענין אחר. אמנם התענינותו של לודוויג היתה אמתית והיא הלכה וגדלה. כאן נגלה לו בפעם הראשונה, מה טיבה של אמנות. אולם איש לא יכול לדרוש ממנו, שיראה את התוכן האחד של שנות נעוריו בשיחות הנמשכות שעות ארוכות על דבר פתוחי חותם ויקרת ערך המתכת, על הזכות לטבוע מטבעות ועל הזיופים. הוא שאף רוח לרווחה, כאשר הגיע לעיר האוניברסיטה. הוא בא לגור עם משרתו הרמן בדירה של בית־דיוטות קטן, שמצאו בשבילו בשכונת החוילות. אחרי כן התחיל לאט לאט מתבונן על סביביו. מה לו לעשות? איזה לימוד יאה לו לבן־נסיך גרמני בזמן הזה? לבו של לודוויג היה רחוק מראות את מעמדו בעולם כמשהו מיוחד. בני־נסיכים כמוהו משוטטים בגרמניה לעשרות ולמאות, והוא ידע, כי מעטים בהם יש להם להראות משהו, הדומה למטרה בחיים. לפנים, בזמן שעשרים השושלות מלכו בארץ, נמצאו תורת הכלכלה ומשפט השלטון מאליהם ראויים ללימוד; הן טוב היה לו לאדם להבין משהו באלה אם יגיע ביום מן הימים לכסא אבות עם סמל האריה או הנשר. בכלל היתה הדרך אז מסומנת מראש. היו נכנסים כחברים לאגודת הסטודנטים, ל“אותה” האגודה המיוחסת, שאיחדה את בני אצילי הארץ עם אחדים מבני העליה של האזרחים, וכאן התוודעו, בהיותם פטורים מן המשמעת של סטודנטים חוץ מבדברים מעטים שבחיצוניות, עם אלה, שעתידים להיות מיניסטרי־המדינה ופקידי השלטון שלהם.

לכל זה בא הקץ. יראת־הכבוד, שעוררו המשפחות השליטות עוד לפני חמש־עשרה שנה, היתה לדבר שבזכרון, שאין כוחו יפה אלא להקיף את בניהן של אלו בחַיִץ של בידול. הם התהלכו עם סטודנטים אחדים מגדולי היחוס, מבית לאריש, מבית גרסטנבֶּרג, מבית פון צֶדניץ, אבל גם זה היה לא בלי נימוס מעושה. אפילו הבחורים הללו כבר ידעו ידיעה מעולה, להיכן הם שייכים מבחינה סוציאלית ומקצועית.

הנסיך לודוויג, שצריך היה להחליט על דעת עצמו, רשם עצמו לשעורים בתורת המשפטים, גם למדעי הטבע, גם לפילוסופיה, ובכל מקום תש כוחו עד מהרה, כי לא מטרה ממשית, אף לא נטיה מכרעת הנחו אותו. אולי שונה היה הדבר, אילו משכו את לבו אישים חזקים מבין המורים. בית־המדרש העליון הזה היתה לו מסורת גאה. מעל הקתדראות שבו הרצו פיכטה, שלֶגֶל, שֶלינג, גם שילֶר בימי נעוריו. העבר הזה היה עתה צליל מת. אצל כל אחד מן הפרופיסורים היה לו ללודוויג הרגש העגום, כי כל ספר־לימוד שהוא יש בכוחו לבוא במקום ההרצאה שבעל־פה. הוא הרגיש עצמו בכלל לא בטוב. עם כל הצניעות שבחצר קמבורג, היה בכל זאת בחור מפונק, והקירבה הצפופה של החברים, שאינה מעודנים תמיד, גרמה לו אי־נעימות. הוא רשם זאת מתוך מורת־רוח לחובתו.

והנה, בסוף ה“זמן” השני ללמודיו, נזדמן להרצאה בתולדות האמנות של יוֹהאנֶס רוֹטֶק. היה לו הרגש כמעט, שהוא עובר עבירה. “תולדות האמנות אינן ולא כלום” – אמר לו פעם בביתו מורהו שטייגר – “תולדות האמנות – הרי זה דבר שנועד לבנים לא־מוצלחים של פירמות עתיקות”. – “הרי אני בכלל אלה” – ענה מתוך צחוק, אבל הדבוּר ששמע דבק בנפשו.

הדבר הזה נמחה מלבו עתה, משראה את האיש על הקתדרה, בימה קטנה בעצם, והוא מתנועע בשעת נאומו. קשה היה לתאר מראה אדם שגְנוּנֵי הפרופיסוריות מועטים בו יותר מזה. בפניו החדים, המארכים, שבהם דובבו שתי עינים אפורות כאבן תחת גבות סמורות, בגופו הצר, שעשה רושם של קשיות, ברגליו הארוכות והגמישות, בכל הידורו השאנן, הרשלני במקצת, הזכיר האיש בן־הארבעים הרבה יותר מראה גנרל של חיל־הפרשים מאשר דמות דוצנט. במטה הארוך הראה לכאן ולכאן, לשם הדגמה, על שטח הרישומים מאחורי הבימה שלו.

התרשים, שניתן לראותו בשעה זו, תיאר חלק מן המזבח של אֵיזֶנהיים2, יועץ־הסתרים נאם אל השומעים רק למחצה, ולמחצה נאם כלפי מעלה, אל צורת ישו, שביאר את מהותה. מבטאו היה של בן גרמניה הדרומית עם גון אַלימַני. באולם שררה דממה. קהל השומעים היה רב, כי רוֹטק היה אדם מפורסם; בין הסטודנטים ישבו נשים רבות מבנות העיר, שלעתים ראו את עצמן נפגעות מהדברים הבוטים שבהרצאתו. יש לשער, כי מרבות היו לבוא משום כך.

– הביטו נא וראו, רבותי, את פני ישו זה – השמיע קולו יועץ־הסתרים, הדומה לגנרל מחיל־הפרשים, והקיש כמה פעמים על הבד שלו, עד כי העלה קמטים – מן הטיפוסים האריסטוקרטיים של ישו בסגנון הגותי הקדום, הפיאודלי, לא נשאר כאן שריד רב. הגואל כאן הוא קודם כל גבר, חטיבה אדירה של חיי גברות. זה הוא אדם, שנשא משאות כבדים, אחד מן העם, שעל שכמו מכביד כל נטל הבנין העליון של החברה. הסבל, אותו “נשא לנו”, אינו כאן על דרך המליצה, אין בו דבר נשגב מתפיסת רוחנו. איש־עמל שחוח לארץ, שהתפרך ויגע למעננו החוטאים – כך הרגיש וצייר אותו האמן הזה, בין שהגה זאת במלים ובין לא. כי מה שאצלנו, אנשי־מוח עלובים, משמש מושג, היקש זוחל, משמש אצל אמן גדול כזה מְחִי־מכחול יוצר. מרטין לוּתּר, בן דורו, כידוע לכם, חרד חרדה גדולה כאשר עמד פתאום לפניו העם ותבע ממנו, מאת מבשר החירות, כי יהיה למגן לו. כאן היה פתאום איש־אלהים כביר־מילים זה מפונק מדי לגבי האכרים. “תנו לחמור את המספוא שלו, את משאו ואת שוטו”, נאמר כאן – והכוונה היתה לאכר. “הגיע הזמן, שיחנקו אותם ככלבים שוטים”, נאמר כאן – והכוונה היתה לאכרים. כי החירות של איש נוצרי אינה אלא רעיון, תורה, ובה יצא האדם ידי חובתו, אבל אין בזה כל ענין לשעבוד הגוף, מעשר־התבואה, חורבן הבא בציד. רצונכם לראות איש גרמני בן חורין, הביטו וראו פה לפניכם את האמן הדגול אשר צייר את זה.

הוא הקיש במטהו פעמיים על גבי העמוד ועל הבד הופיע חלק אחר מן המזבח.

– כאן הכל מהפכני באמת – כשם שגם מיכאל אנג’ילו היה מהפכני: כל הבטוי האמנותי הנמרץ ללא ריתוי, אותו היצר שאינו מוצא סיפוקו, זו האיבה הגברית לכל דבר מחפּה, חלק, נוח לבריות. עליכם רק לתאר לעצמכם, מה היה אומר גֵיטֶה למראה תאוה זו המתפרצת ללא סייג. כוונתי לגיטה הבא בימים, אשר בעיניו, כידוע, “טוב היה אי־צדק מאי־סדר” – נס הוא שלא ידע כלום על האמן הזה. אבל ספק הוא, אם היתה יצירה זו מטרידה את לבו. הוא היה פונה עורף לה כמו לוּתֶּר, כמובן. לא בנאום של גידופים מטונפים, כי אם באחת מצורות־הדבור שלו המצומצמות בערמה, באחד הפתגמים של ישועה ונחמה, שבהם היה סותם את התהום הפנימית של עצמו.

כך על כל פנים לא תאר לעצמו הנסיך לודוויג את תולדות האמנות. ענין זה יכול איפוא להיות משהו אחר מאשר “בילוי־זמן בשביל בנים צעירים”. לא דבר של מה בכך, לא פרק בחריצות ושעשוע יקר, אלא מדע־רוח אמתי, תרומה לפיתוחם של החיים.

הוא רחש לו את ספרו העיקרי של רוֹטק, את הספר “תולדות הדיוקן באירופה”, שעד היום יצאו ממנו ארבעה כרכים ושבהם קנה את פרסומו. כאן חוברו יחדו ידיעה כבירה של עובדות עם בהירות רומאית. האמנים עמדו חיים, ואלה שתוארו על ידם חיו אף הם. שם ריק לא היה בשום מקום. בשום מקום לא נשמעה מליצה, בשום מקום לא נמצאה שגרה נוחה, בשום מקום, כדרך שעושים הרבה מלומדים גרמנים חדשים, לא חוּבק הענן בחגיגיות. הכל היה ממשוּת, מציאות, בשר וחיים. כאן דיבר מסתכל בבני־אדם בלי אילוּסיות. בשבילו לא היתה האמנות חזון ערטילאי, המרחף מעל לראשך ועיניך נשואות למעלה להביט אליו. היא היתה לו תמצית החיים, אנקה, נחמה, מחיה. כל פרק מספרו נתן תמונה שלמה של שלב חדש בחברה האירופאית. הקורא ידע, כיצד חיו בני־אדם בכל דור ודור בפריס, בסיאֶנה או באוּלְם, כיצד אהבו, כיצד כבּדו או רדפו זה את זה. הכל הופיע בצורה כה פשוטה, מובנת מאליה, עד כי בסגרו את הספר נדמה לו, כי יש בידו לחזור ולספר את כל אלה.

גם כאשר קבל יועץ־הסתרים את לודוויג בפעם הראשונה, לא שהה בשיחות על דברים של מה בכך. אחרי שלושת הרגעים הראשונים שאל:

– מה בעצם רצונך באוניברסיטה, הנסיך, הרוצה אתה לבלות את הזמן או רצונך ללמוד משהו? אם רצונך בלימוד, הרי אני לפניך כאן. אך אם לבך לבילוי זמן, אני מיעץ לך ללכת למשׂחק הוֹקֵי או לצֵיד אִלְתִּיוֹת בסקוֹטלנד.

התוצאה היתה, כי עד מהרה ראה לודוויג את עצמו כאדם, שהוטלה עליו שליחות. הוא קבל את הדבר ברצינות, זה מילא את כל נפשו, זה עשה אותו מאושר. הוא כתב אל שטייגר, שכעת שימש מורה בכיתה הגבוהה של הגימנסיה: “יש לשער כי תנזוף בי, חביבי הד”ר, אבל הקיסר הקמבורגי שלך בחר מקצוע, שאין בו להניח דעתך כלל, היינו: תולדות האמנות. ודאי, מוצא הרעיון הוא מן המטבעות היוניות אשר בלשכה השלישית. אבל בלי הזירוז מצד רוֹטק לא הייתי מגיע לכך. קבלתי ממנו בקוים מקיפים שליחות, שתעסיק אותי שנים אחדות, ובזמן מן הזמנים תשמש נושא לחבוּרי, שיזכני בתואר דוקטור: והוא – סידור קטלוג מפורט של התמונות מאת פרנציסקו די־גוֹיָא. קטלוג כזה חסר – גדולה החרפה! כי גויא זה, כידוע לך בודאי, אינו בעל כשרון בלבד בתוך שאר האמנים, אלא איש־הרוח ממדרגה ראשונה, ויש לשער, שהוא הגאון בעולם הציור של זמננו החדש. בחודש הבא אני נוסע לספרד, כדי לעשות שם “תגליות”. כמובן, לא בפְּרָדוֹ 3 כי אם בפנות נדחות באַרָגוֹן ובאֶסְטְרֶמָדוָרה. כי הגאון הזה, מעשה שטן, צייר הרבה לאין סוף, ופעמים שעשה ציור רק במשך שתי שעות; ומכיון שהוא חזר ונתגלה אך זה לפני חמשים שנה, אין יודעים עוד כל מה שיצר. אל רבים מן האדונים, שצייר את פרצופיהם, קרוב אני מאיזה צד קרבת משפחה. הדבר הזה, סבורני, יקל עלי את עבודת בחקירה".

אולם כאשר חזר לודוויג מנסיעת־אמנות זו הראשונה עם שלל הגון, ובא אל רוֹטק להראות לו את רשימותיו, נתקל בבקורת סַרקסטית.

– אמנם כל זה רשום באופן בולט, נסיכי החביב – אמר אליו – הטה אזנך ושמע: “המרקיזה די לַזַן, קומתה מטר אחד ו־43 ס”מ, רחבה מטר אחד ו־16 ס“מ”. הידד, עד כאן נכון. אבל הנה התיאור: “אשה יפה וצעירה עם סבר פנים יפות. נשענת על מסעד כסא. מלבוש בסגנון אַמְפִּיר, שמלה לבנה, למטה על המעיל קשוטי־זהב”. כגון זה אהבתי, חביבי! מלבוש בסגנון אַמפיר. וכי עליה להיות לבושה כמו מריה סטוּאַרט? אשה יפה וצעירה, כלום אכיר אותה על פי הסימנים האלה, אם אשב ממולה שם למטה ב“דוב השחור”? את זה עליך להשיג בתיאורך, שאם לא כן לא ראית כלום גם אתה בעצמך.

גם לאחר הנסיעה השניה, כעבור שנה, נשמעו דבריו של המורה:

– איני יודע, מה לך, הנסיך לודוויג. תיאורך של משפחת המלך, חושדני, חסר פלפל אדום. כבר רכשת לך זכות של מונה, ברור הדבר. במקום שלוש־עשרה תמונות של קארל הרביעי אתה יודע חמש־עשרה, ובמוקם שמונה־עשרה של מריה לואיזה, אתה מונה עשרים. מצוין! זכה תזכה שייזכר שמך באותיות פטיט בכרך השביעי של ספרי וגם באנציקלופדיה הבריטית. אבל הלא רוצה אתה, כפי שאני מתאר לי, להיות לא רק רושם ומונה, כי אם, סלח לי על דבורי הקשה, מין סופר. הבה איפוא, כתוב! כי גויא היה צייר־החצר אצל המשפחה המתועבה ביותר של ההיסטוריה החדשה – דבר זה אינו יוצא מתוך רשימותיך בשלימות גמורה. אם היו האדונים הללו גם קרובי משפחה לך, אבי אביו של דוד או אֵם אמה של דודה חורגת, דבר זה אל יעמוד לך למכשול. עליך לתאר את הבּוּרבּוֹני המנוול השמן הזה עם רגלי הפיל ועם עיני הקרפּיון כפי שהיה: קוטל־צבאים טיפש לשלשה רבעים. ואת אם אמה של קרובתך מריה־לואיזה עם הפרצוף הדשן של מפלצת, עם הגופה הערומה למחצה, העדויה אריג נוצץ כאחת הפרוצות בנמל ספרדי – אולי תעשה אתה את התיאור ביתר בהירות קצת, כמו שראה אותה בלי רחמים האדון צייר־החצר, וכפי שידע, הוא או מכחולו, כי האשה הזאת תוביל את ארצה ואת עמה אל התהום. יש לך נטיה לטשטוש מתוך יראת כבוד ולענותנות שקטה. בעמידה כזו היו האנשים הגרמנים בכל הזמנים מתקרבים אל כסא המלכות. אולם אתה, נסיכי ואדוני המושל ממרום, שנולד על מדרגות הכסא – – –"


ד    🔗

בשעה חמש אחרי הצהרים עלה במעלה “הר הנציב”. עמד בחצי הרמה וצלצל בשער הגן אשר לחוילה של רוֹטק. הגברת שושנה רוֹטק יצאה מן הבית וירדה בשביל הישר, אשר משני עבריו צץ ועלה גל של פרחי דליות ואַסתּרות בלי סדר ובערבוביה בתוך האי הכהה של גוני הסתר. היא כבר רמזה אליו מרחוק.

– רוטק פקד, כי נשתה תה לבדנו – קראה האשה, כאשר נגש לודוויג – אל־נא תעמיד ללא נימוס פנים של מאוכזב! יודעת אני, כי אינם יכול לסבול אותי.

והיא חסמה את פיו בכף־ידה הארוכה והחסונה, כדי שלא לשמוע שום מחאה.

– מה נאה הסתיו! – קרא לודוויג בצעדם לאט בדרך הרצופה אבני־גזית גדולות. היא לא ענתה דבר. היא הביטה אליו באלכסון בעיניה האפורות־בהירות, התרות, הפיקחות. היא היתה גבוהה קצת ממנו, בעלת קומה נהדרה, כתפיה וצוארה אמיצים במדה שוה, בעוד אשר חזה מלא קצת מדי, אשה יפה ומגרה. דבריה, שנאמרו מתוך עליצות מופרזת, לא היו בלתי־נכונים: לודוויג התגונן בפני יצר החבה שבלבו. הדבר גרם לו צער קל, במצאו את אשת מורהו והיא מושכת לב כל כך.

שושנה היתה צעירה בחמד־עשרה שנה מבעלה, ואולי יותר. מוצאה מפלמנדיה, והפרופיסור לקח אותה לאשה בזמן שהיה עובד בבתי־הנכות של אנטוורפן ובריסל. אגב, לא נשמעו עליה מעולם כל דיבה ורגילות, מה שיש לדרוש לשבחה בעולם צר ומחמיר זה של הדוצנטים.

נערה בעלת לחיים אדומות הביאה את התה אל הביתן. היה חם כל כך, עד שאפשר היה לשבת בחוץ בלי מעיל. בעד כיפות־העץ הפתוחות נשקף המראה אל העיר הקטנה, היושבת בפנה, ואל עמק נהר זַאלֶה.

על השולחן עמדו שלושה ספלים.

– הוא יבוא איפוא? – שאל לודוויג.

– אל תחשוש לשלום נפשך, בוא יבוא! הוא כבר היה עמנו פה, לולא עמד לכתוב מאמר, שבדעתו להראותו לך. זה יהיה ענין חשוב בשביל הנסיך שלי – אמר בפירוש. קודם היה רגיל לאמר: זַנָה, זה יהי בשבילך. עלי להעירך על כך, הנסיך, כי עומד אתה להשבית שלום־בית שלנו.

– מה טיבו של מאמר זה?

– תשובה על זה כאן – ענתה שושנה והגישה לו חוברת של “הירחון לתולדות האמנות”. – עליך לעבור על המאמר קודם שיבוא. מותר לך להשעין את החוברת אל קומקום התה ולשתות בשעת הקריאה ולצרוב את לשונך.

למאמר, שנפתח לפניו, היתה כותרת: “אביר, מות ושטן”, ושם מחברו איזה וֶורנר הוֹפֶדַנץ, אדם חדש, כי לודוויג לא פגש אותו אף פעם בחוגים האלה.

– מה תכנו של זה – שאל – הלא על הגילוף של דירֶר אין עוד דבר לחדש.

היא לא ענתה מאום. היא השעינה זרועותיה אל השולחן ואת ראשה האמיץ והיפה על ידיה. פיה המלא חיים היה פעור קצת, מה שהיה נוח לה, וחשׂף את שיניה הרחבות והקצובות. משערותיה הבהירות־אדמדמות הותרה קווּצה צרה, ירדה על מצחה והתנועעה ברוח, הנה והנה. כך ישבה והתבוננה אל האיש הצעיר בשעת קריאתו, כשהוא גומע מפעם לפעם מתוך פיזור הנפש את התה, וכשהוא נתקל בקריאתו בפסקה תמוהה ביותר, הריהו אף מנענע שעה קלה מתוך היסח הדעת את הספל שבידו אילך ואילך.

ואמנם המאמר עסק בציורו הידוע של אלברֶכט דירֶר, המתאר את הפרש המשורין הרוכב ועיניו מישירות בדרכו הקשה בלי שים לב אל המראות הנוראים והאיומים של השטן והמות. על כל פנים, היה המאמר הזה דבר שאינו רגיל. עובדה זו בלבד היה בה מן המיוחד, שכתב־עת מפורסם כמו “הירחון לאמנות” פתח את עמודיו לפני אדם חדש מסוגו של האגון הוֹפֶדַנץ. בסגנון כבד כושל של משכיל לרביע נתן בעל המאמר ביאור מסוים ואקטואלי לגילוּף המפורסם הזה.

האביר האמיץ, נאמר שם בפשטות של שיחה במסיבת רעים, הרי הוא, כמובן, העם הגרמני הרציני, החשוב, ההולך בטח ללא תעיה. בפרצוף השומם של המות לא תיאר האמן מנירנברג, “טהוֹר־הדם הגרמני” שבכל האמנים, אלא את הקומוניזם המאיים, שזמן מעט אחרי כן, במהפכת האכרים, הרים את ראשו המעורר זועה; אולם בפנים הנעוים והנתעבים של השטן ובקרן בדמות מגל על קדקדו המכוער, נתכוון האמן, כמובן מאליו, אל היהודי. שם היהודי היה חוזר ונשנה במאמר הזה, בלשון יחיד דוקא מתוך הדגשה – “היהודי”, מה שעורר בחילה בלבו של לודוויג כזלזול מיוחד בכבודו של אדם. אולם אחרי כן באו השבחים לרוח הנבואה של אלברכט דירר, האמן בן הדם הגרמני, אשר בריחוק זמן של מאות שנים חזה מראש את גורל אומתו; חסר היה לא הרבה או בעצם לא כלום, שהאביר השקט יוכרז כחזון דמותו של אדולף היטלר. “הרי זה כאילו ידע האמן הגדול, כי באחד הימים הרחוקים ירכב איש בדרך, אשר יפיל מידי הבולשביק את שעון־החול שכמעט תם זמנו, ואותה שעה תכלה שעטת־פרסה רשלנית של סוסו את היהודי האורב מאחריו”.

– ובכן? – אמרה הגברת רוֹטק, לאחר סגרו את החוברת – אף פעם אחת לא צחקת, ויוֹהנס נבא, כי תתגלגל מצחוק.

לודוויג אמר להשיב, כי אינו רואה סבה לכך, והנה שׂם רוֹטק את ידו מאחוריו על כתפו. הוא קם. רוֹטק נשא בשמאלו מספר גליונות כתובים.

– ובכן, מה דעתך, לודוויג? אך רב לי הפעם. קנה קניתי לי את הנער. גהצתיו חלק, עד כי לא יקום עוד.

– אדוני יועץ־הסתרים – קרא לודוויג – חוששני, כי טעית בעצם החומר, שממנו נבראו האנשים האלה. טינופת לא ניתנה לגיהוץ.

רוטק קרא את מאמרו לפניו. אכן הוא “קנה את הנער”, אותו והדומים לו. כל מה שנפלט משיני לעגו היה תלוי מדובלל ומרוט כסחבה. בהנאה קרע קודם־כל את קילוס ההבאי על האמן הגדול טהוֹר־הדם הגרמני, על אמן זה, שאביו היה יוצא כפר הונגרי ושמו אַיטוֹס ושאחי אביו נקרא בשם “הגרמני” לאשלֶה. המלומד הוֹפדנץ נשאל בידידות, לאיזה חוג של עמי־ארצות הוא פונה, בעצם, אם הוא מספר, כי דירֶר ראה את עצמו מאושר כל ימי חייו בנירנברג עם גגותיה המשופעים מזה ומזה, בצל כנפי אַגנס אשתו הנאמנה והאהובה. הובא מכתבו המפורסם מוֶנֶציה, זו הזעקה רבת־הצער, שפלט זמן קצר לפני שובו לביתו: “מה קר יהיה לי אחרי ימות החמה!”, ובעלת־הבית האהובה אגנס תוארה כצלב־הבית, שנשא האיש מתוך אנחות, והיא אחות תואמת לכּסַנטיפּה, כמו שהיתה באמת. אולם אחרי כן עברה התשובה בזעף אל הענין בכללותו; היא הציגה לפניה את כל האספסוף של רודפי הנאת השעה, העורך לו בעת האחרונה את משחקו המגונה, ששכרו בצדו, במושגים של המולדת והשתרשות בקרקע. המלים “משחק מגונה, ששׂכרו בצדו” היו כתובות כאן בהדגשה. ואחרי כן באו זה לעומת זה התיאורים של האביר הרוכב דומם ורציני בדרך אל האמת ושל התעמלנים הטסים באוירון יומם ולילה על פני גרמניה והשואגים באולמים עד לצרידות הגרון בלשון של בתי־מרזח, משתוללים ומעלים קצף, מבטיחים כל דבר לכל אדם, ובארבות ידיהם מנפנפים הם לעיני ההמון תמיד אותם שני הדחלילים: את בעל־הפיאות הלבוש קפוטה משומנת ואת זה הלבוש חלוק רוסי והאוחז בידו סכין מגואלה בדם. ובערב, בשעה שהאנשים העיפים מעמל היום פותחים בבתיהם את הרדיו, נוזל לפניהם הריר הארסי של “האבירים” ואין מוחה.

כל זה, סיים המאמר, ודאי אין לו ערך במציאות הפוליטית, מפני שהטפשות הגמורה והריקניות אין בהן כדי להטות את גורלו של עם גדול. אולם במדע, וביחוד לגבי התלמידים, יכול דילטנטיזם מסוג זה לגרום בכל זאת רעה רבה. מי זה יבוא להשקיע זמן ועמל, כדי ללמוד דבר של ממש, אם נבובי־מוח מאוּלפים מסוגו של הוֹפדנץ באים להשמיע דבריהם במקום זה, שהיה לפנים מכובד מאוד. “ואף־על־פי־כן עוד גדול שמו וכבודו של המדע שלנו, שיהא חושש להפסידם. חייב הוא לשמור על עצמו! כל האוכל מן הנזיד הנאצי ימות ממנו”.

כאשר כילה רוטק לקרוא, קמה דממה. הוא הסיט למעלה את משקפיו ושלח מבט של תמהון תחילה אל אשתו, אחרי־כן אל לודוויג.

– ובכן, אולי תאמר משהו, נסיך לבית סכּסוניה – קרא לא בלי התרגזות.

– אדוני, יועץ־הסתרים, איש שומר נפשו ודאי לא היה מפרסם מאמר זה.

– לא לפרסם! ומדוע לא, הלא תואיל להגיד לי? אולי מפני שלא אמצא חן בעיני הכנופיה המבאישה הזאת של הקטלנים המתועבים – ולבסוף אף עלול שמי להגיע עד האליל העליון בכבודו ובעצמו מוכתם בסימן של שנאה… אילו היה הדבר מסוכן באמת, נסיכי, כי אז הייתי בכל זאת מוסר את מאמרי לדפוס ודוקא בהוספה של קצת מלח ופלפל, כי הלא עתה יצא מאמרי ערב לחך יותר מחלב־שקדים. אבל היכן הסכנה?! האינך קורא עתונים? האם נעלם ממך, כי כל התנועה החסודה הזאת תמה בכלל, והוא גוססת מקוצר נשימה? חובות דחופים בסכום של שנים־עשר מליונים נערמו על המפלגה הישרה הזאת ואין היא יודעת, מאין תקח את האלף הראשון. עומדים הם בכל פנות הרחובות לבושים חולצותיהם החומות המטונפות ומקשקשים בקופסותיהם. גם האדונים בעלי־התעשיה שלנו, עם כל טמטום היצרים שלהם, הכירו סוף סוף, מה צפוי להם מאת האחים הללו, ונתנו להם את הבעיטה הראויה להם זה כבר. ואם גם יבוא הדבר באופן אחר… – הוא צחק בדברו – אלהים היודע, כי מצפצף אני על הגדוּלה ועל מה שקורין תארי־כבוד. אבל סוף סוף הרי אני פרופיסור מן המנין, יועץ־סתרים של הממשלה, דוקטור־הכבוד ועוד ועוד לי תארים, גם שני צלבי הכנסיה יש לי, לא – שלושה הם, ומפני שאנו עומדים בענין לאומי, הרי יש לי מימי מלחמת־העולם המפוארת, שיספיקו כדי לחרזם על גבי חבל ליבוש כבסים. אותות־הצטיינות בשדה־הקרב באמת ובתמים – כלום רואה אתה, בכל משטר מדיני שיהיה, את האדון וֶורנר הופדנץ, חבר מפלגת הפועלים הנציונל־סוציאליסטית של גרמניה, מתיצב על הקתדרה שלי באולם הגדול של האוניברסיטה?

לודוויג שתק מתוך דכאון.

– יהי רצון שיאָמנו דבריך, אדוני יועץ־הסתרים – אמר לבסוף.

הגברת רוטק לא הוציאה מלה מפיה. היא השעינה ראשה המלא חיים על ידיה. ובמעמד זה שהיה חביב עליה, הביטה לאט בעיניה התרות, האפורות־בהירות, מן האחד אל השני.


ה    🔗

ביום חורף קר, ירחים מעטים אחרי הדברים האלה, שב לודוויג שעה קלה לאחר שתים־עשרה למעונו מבית־הספר העליון. בפרוזדור הסיר משרתו את מעילו. לודוויג רִחרַח באפו. “הזמנת אלי זונות, הרמן. היכן אתה מוצא אותן?”

המשרת לא מצא בפיו מענה מיד. “האדון היורש־עצר פה” – פלט סוף סוף.

– “אחי?” לודוויג פתח חיש את הדלת אל חדרו. יורש־העצר אבגוסט ישב ורגליו משוכלות בתוך הכורסה שליד החלון וקרא עתון.

– בוקר טוב, אבגוסט – קרא האח הצעיר – הגדלת חסדך, כי ביקרת אותי בעודך במלבוש־קרנבל. המסכה הולמת אותך.

יורש העצר היה לבוש אותם המדים החוּמים, שרוטק תיאר אותם כמעוררים גועל, והם מקושטים בציונים רבים חדישים, שקשה לפרשם, ועל זרועו השמאלית הסרט עם צלב הקרס. עתה עמד על רגליו. הוא היה בחור גבה־קומה, שמנמן קצת. פניו היו יפים, לולא הצבע הורוד הבלתי־נעים שלהם; דומה היה, כאילו חסר היה הנסיך אבגוסט שכבת־עור אחת. מראה האיש היה גס ומפונק כאחד. הריח של רִכפּה, שאחיו כבר הרגיש בו בחוץ, התפשט בחדר כאֵד.

– הוד־רוממותו הביא עמו את האביב – קרא לודוויג ופתח חלון לרוָחה.

– כאשר תסיים את הלצותיך המחוכּמות, לודוויג, נדבר.

– אולי כוס יי"ש? אבל אויה, יש לי רק מי־דובדבנים, לא “קרֶם של קקאו” – קרא לודוויג וחייך בעזות – הבא אתה מן הבית? מה שלום אבא?

– את אבא מצאתי, כמובן, עם יהודי־החצר שלו וצלר. הם מצחצחים מטבעות עתיקות. שהיתי שם רק עשרים רגע.

לודוויג לא ראה את אחיו זה כמה חדשים. הוא גם לא החליף עמו מכתבים. בכתבי־עת מצוּירים ראה הרבה פעמים את פניו בין נושאי המשרות של המפלגה, היושבים באספות־ההמונים בשורה הראשונה של המקשיבים לנאומו של הנביא המנפנף בידיו. הוא ידע גם זה, כי אבגוסט זוכה תכופות לכבוד ללוות את הנביא בטיסותיו באווירון. הוא נחשב לאחד האישים העתידים לעלות לגדולה.

– גם אותך, לודוויג חביב, לא אעצור זמן רב. באתי אליך בשליחות. מקפידים מגבוה על התנהגותך. נודעו על אודותיך דברים. מציעים לפניך לחזור בך, כל עוד לא אחרת את המועד.

– “צא מן הילדות, ידידי, התעורר!”

– מה?

– פסוק מרוּסוֹ, אבגוסט, לא לך. ובכן, הלאה!

– עלי להעירך, כי כל מנהגך עלול לגרום גם לי אי־נעימות.

– רגע אחד! מנהגי? מה רע נמצא בי? אני מבקר את האוניברסיטה ומכין חיבור לשם תואר דוקטור.

– רק בלי השתמטות! חוזר אני על דברי: עוד לא עבר המועד. לאחר שיעבור השלטון לידי המפלגה, לא יהיה עוד זמן לחזור. עליך, פשוט, רק לאמר הן, הלא אין זו טרחה יתרה בשבילך. כל הדברים הפורמליים אמלא אני אחרי כן תוך רגע.

– לך נראה ענין העברת השלטון דבר ודאי, כמו זה שאחרי יום שלישי בא יום רביעי. אבל יש השקפות אחרות.

– את אלה אתה שואב מתוך עתונים, לודוויג – קרא יורש־העצר והראה מתוך חמלה על גליון ה“פוֹסישה צייטונג”, שנפל על הקרקע – עוד מעט וכל התוצרת הזאת לא יהיה לה זכר.

– יודע אני יפה, כי מסַחֲרִים ומְתַגְרים מכאן ומשם. הכל רוצים לרתום את סוסך המעלה קצף אל מרכבתם, האדונים מלכי הברזל, האדונים בעלי האחוזות, האדונים הסוחרים בסממנים. עוד ימָלכו בדעתם ויחזרו בהם. וקודם כל – הן ראש הרכב והפרשים מסרב.

– הינדנבורג?

– “בטרם אמנה את הַסַמָל הבוהמי הזה לקנצלר של הריך…”

– לודוויג חביבי, כל זמן שאתה מחזיק במלים… היה בטוח, כי יבוא הדבר, כמו שאמרתי לך. אחת היא, באילו דרכים. ועל כן אין רצוני, פשוט, כי תקלקל לי את עתידי. אין טעם לנהל ויכוחים בענינים אלו.

– עתידך? – שאל לודוויג וסגר את החלון, כי מזג־האוויר נעשה קר ככפור – מה אתה מכוון במלה זו? האין אתה מתבייש להוציאה מפיך?

– אין כאן דבר להתבייש בו. השם נציב למדינת סכסוניה ותורינגיה צלילו לא רע. וגם איננו רע. עוד תזכו, אבא ואתה, לראות בי פלאים.

– את הפלאים החוּמים. אני ממתין לכך.

– אל תהא שוטה, לודוויג. אני אעבור את הדרך גם בלעדיך. ואם יהא הכרח, גם נגדך. אבל אתה עצמך! למה זה תרחיק עצמך מלכתחילה ממחזור־הדם של השלטון?

– מחזור־הדם. יישר כוחך על אהבת האח. אך שמע־נא – אמר לודוויג, כשהוא מרחרח באפו ומנענע בראשו – כנציב אתה מבסם עצמך בחריפות יתרה. האם רצונך לפתות אותי? או את הרמַן שלי? הרי יש לו רגלים עקומות. אך הבה אספר לך, מפני מה אני מרחיק עצמי ממחזור־הדם שלך. משום כך!

הוא הוציא מן המכתבה שלו גליון נדפס והושיטו לאחיו. הלה העיף מבט על הגליון ואמר בצחוק:

– מעשה פוֹטֶמפּה! לכגון זה הייתי מוכן.

– אמנם כן, פוטמפה – לודוויג התהלך אנה ואנה בחדר, ששב והתחמם לאט לאט – החרישה איפוא! אם כבר יודע אתה מעשה זה, שמוע תשמע אותו עוד פעם. ראוי הוא לכך. מעשה חמישה נאצים – חמישה – בעיירה קטנה בשלזיה. שהוציאו פועל סוציאליסטי אחד ממטתו בשעת שנתו בלילה. הם נדברו ביניהם בדייקנות, הם עשו הכל בשיטה. זאת אומרת, הם עינו את האיש בעבודה אטית ובהמית, עד שיצאה נשמתו. הם הכו בגרזן קהה על ראשו, הם דקרו את פניו ביתדות, הם עשו לו חור בגרגרתו, עם קרעו באצבעותיהם את עורקי צוארו. הם היו בעלי־המצאה גדולים, ידידיך בני מפלגתך. כל אותה שעה, שנמשך הדבר, השתעשעו האנשים. רופא בית־הדין קבע, שהיו עשרים־ותשעה פצעים. חמישה אלה נדונו למות. אולם “המנהיג” שלך, זה האיש, שמקווה אתה לקבל מידו את הנציבות, הוא שלח טלגרמה אל חמשת הבחורים הבהמיים בבית הסוהר שלהם. הס! אני קורא לפניך את דברי הטלגרמה. כך נאמר שם: “חברי! לנוכח פסק־דין זה, המעורר זועה, אני רואה את עצמי קשור עמכם בנאמנות ללא גבול. למן הרגע הזה הרי דבר שחרורכם שאלה של כבוד לנו”. – קל יהיה לו, להיטלר שלך, כאשר יגיע לשלטון, לשחרר אותם ממאסרם, ואולי עתידים הם, חמש החיות הרעות האלה, להיות חבריך בהיותך נציב. אולם אנכי אין לי צורך לדעת יותר מזה. יכול הוא, היטלר שלך, להיות גאון, כפי שאתם מכריזים עליו. הפרוגרמה שלו יכולה להיות מעשה פלא בחריפותה ובהשראתה. לי דיה, על כל פנים, הטלגרמה שלו. יודע אני, כי מצדי זה בלתי־מעשי, דבר שעבר זמנו, ליברליסטי. אבל כך הוא. ועתה מוכרח אני לצערי לבקשתך, כי תחלצני מנוכחותך יחד עם חולצתך החומה ובושם הרִכפּה שלך. שלום!

הדבר היה בינואר, וכבר בסופו של אותו חודש עמד “הסַמָל מבוהמיה” בראש הממשלה בתוקף משחק־התככים, שבו גלמו האנשים הערמומיים המניעים את הגלגלים מאחורי הפרגוד על הנשיא הישיש, ויותר מזה על עצמם. חבורה של שסאים ורמאים הקיצה בבוקר יום אחר ובידה השלטון והיא שפשפה עיניה, בהיותה בלתי־מסוגלה להאמין במזל האגדתי ובטפשות העצומה, שהביאו אותה עד הלום. כעבור שבועות אחדים העלו באש את בית־הנבחרים. נשמעה קריאת־מלחמה נגד “הטירור האדום”. חמשת אלפים איש בגרמניה נכלאו קודם כל במאסר. הרחוב נעשה הפקר לבני הכנופיה. חמסו, רצחו, הלקו עד מות. שודדי־דרכים מובהקים נתמנו לראשי המשטרה.

אמנם אפשר הדבר, כי מניעי הגלגלים ההם היו מוּנעים על ידי אחרים, וכי מאחורי משחקם הגלמני בחילופי מיניסטריונים עמדה אינטליגנציה מפליגה בתוכניותיה תוך קרירות־רוח, זו האינטליגנציה הצבאית, המרכזית והקיבוצית, אשר בידיה נעשית ההיסטוריה הגרמנית לכל חליפותיה ואשר בעיניה אין מלחמת־עולם שהופסדה אלא מקרה מצער – אפשר הדבר או כמעט ודאי הוא.

לסקור דברים כאלה עוד לא הגיעה השעה, ולא כל שכן לתלמיד בתורת האמנות באוניברסיטה קטנה. הוא חש רק את הסרחון. עוד בהיותו נער, בטיילו פעם עם שטייגר בקמבורג, הפך ביער אבן גדולה, שעלה בה אזוב והוא נוצץ מטל כעין הברקת. לעיניו נראה חור מעופש ובתוכו רמשו רמשים, מיני תולעים מעוררים בחילה. לפוף בעתה הביט למטה אל המראה המאוס. הדבר עלה בזכרונו כעת. מה שראה יום יום מסביב לו ומתחתיו היתה תחרות התרפסות של פחדנות, של כניעה מעלה ריר, היתה הלהיטות המפרכסת לוותר, אם למות אם לחיים, על כל מידה של הגינות ותבונה, מתוך ספק תקוה לחנינה. איש את אחיו היה מרגל. ובשעה שיועץ־הסתרים יוהאנס רוֹטק עבר לאורך הפרוזדור של האוניברסיטה נפתחו לפניו הדלתות מימינו ומשמאלו ובלעו דוצנטים וסטודנטים, שפחדו לומר לו שלום.

הרֶקטור של בית־המדרש העליון, האגון צִיילבֶּקֶר, מתימַטיקן לפי מקצועו, מנומס למראה ופיקח, הזמין אליו את יועץ־הסתרים והציע לו להפסיק את שעוריו. – הלא עיניך הרואות את מצב הדברים. במקום שלוש מאות שומעים היו לו בפעם האחרונה חמשים. כל יום אפשר שיארע דבר שלא יוכל לתקון.

רוֹטק סרב לקבל את ההצעה: “אף אם יהיו רק עשרה במקום החמשים, יקבלו טה”.

ממחרת היום הודבקה מודעה על דלת האולם הגדול: “מפאת חוסר אומץ אזרחי אצל רבים מן השומעים, יערכו שעורַי באולם מספר 28”.

גם האולם הקטן 28 היה מרווח יותר מדי. רק שתי השורות הקדמיות היו מיושבות. רוטק הרצה על הצייר קרַנַך. כעבור עשרים רגע להרצאתו נפתחה הדלת לרוָחה וכנופיה של צעירים התפרצה, רובם לבושים מדי המפלגה ברעש והמולה ישבו על המקומות. לודוויג קפץ ממקומו, הפנה ראשו אל הנכנסים שלא ברשות ובחן אותם בעיניו. לחיו התחתונה רעדה, זו היתה הגבה, שלא יכול להתגבר עליה. “ישב־נא על מקומו, הנסיך לבית סכסוניה – שמע את קולו של רוטק קורא בידידות – או אולי יש דבר בפיו?”

לודוויג ישב בחולשת הדעת כנזוף. בנבכי נפשו התחולל תהליך תפל שבסבל ירושה: הוא ראה את עצמו לבוש שריון כאחד משומרי ראש הוֶטינים, דִידרִיך או תִיטמַר, כפי שידע אותם מתוך השעורים של שטייגר בדברי הימים, והוא עומד לפני הקתדרה, באגרופיו השֶלַח הכבד, להגן על רבו מפני חבר העבדים. “הרי אני חולם דברי הבלים כאותו האספסוף החוּם” – הרהר מתוך רוגז – והנה נעשה פתאום האויר באולם קשה מנשום. שם מאחור עלה קול חנוּק למחצה של מֶלֶל וחוּכָה. “פצצות־סרחון” – אמר אל לודוויג שכנו לספסל; והדברים נאמרו בתוכחה, כאילו האשם בנסיך או לפחות ביועץ־הסתרים.

רוטק הפסיק שעורו. “כך תארתי לי תמיד את הריח הנודף מכם” – אמר בנחת. געיה זדונית ענתה על הדברים. אחד מישרי־הרוח בספסל הראשון קם ממקומו מהסס, כפוף, כדי לפתוח חלון. כאשר ראה, כי לא אונה לו דבר, שב אל מקומו בקומה זקופה. בחוץ נשב רוח אביב ספוג שמש, אך האויר בחדר עוד היה קשה מנשוא. נשמעו קולות של שיעול וכיחה, אך בהבלגה, כי הסטודנטים הישרים רצו כנראה לעבור על המאורע המאוּס בלי התנגשות. הם ראו את עצמם מיעוט, אף כי מספרם היה רב יותר. כי מאחרי הבריונים ההם עמדה שנאת־הרוח המתפרצת של כל עמי־הארצות המשתוללים.

רוטק אסף את גליונותיו. “האדונים מתבקשים להפיק את סרחונם איש איש בביתו” – אמר בגמר עבודתו, ירד מעל הקתדרה וצעד לעבר הפתח. הנסיך לבית סכסוניה הלך לצדו ופתח את הדלת לפניו.

לפני המבוא הראשי, באור־צהרים הבהיר, עמדה, בחלל הריק, שושנה. בחליפה מצבע חוּם־חלוד, שעיצבה את תארה, ובמגבעת קטנה וחיננית מצבע חוּם־חלוד ונוצה אדומה וחצופה קצת עליה, היה מראיה מושך מאד ויחד עם זה דרוך לקרב. רוטק הרים את גבות עיניו בתמהון: לא היה בהרגלה של שושנה לבוא לקחתו מבית מדרשו. אולם לודוויג ידע יפה להסביר את הדבר. היא חשבה, כי בנוכחותה של אשה יהיה מוגן יותר.

הם לקחו את רוטק בתווך. חיוך חטוף נראה על שפתיו. לאור השמש המזהיר נראה האיש ירוד וזקן. לא דברו הרבה. כאשר נפרד מהם לודוויג על גבעת־לַנדגרַף, החזיק יועץ־הסתרים בידו ואמר:

– יודע אתה, אין אני נמנה עם האנשים, הרגילים למן פת־שחרית ועד כוס־ערבית להביא פסוקים מגֶטה. אדרבה, מנהגי הוא למעט בזה. אבל יש ואי־אפשר להמנע. “אנו הגרמנים הננו אנשים מאתמול – אמר הלה – עוד תעבורנה מאות בשנים, עד שאפשר יהיה לאמר עלינו, כי כבר עבר זמן רב מאז היינו ברברים”.

זה היה בארבעה־עשר למאי, ובששה־עשר בו קיבל רוטק פתקה ברוחב כף־יד, כתובה במכונה, ובה הודיעו אותו, כי לפי שעה פוּטר ממשמרתו כמורה. הפתקה באה מן המיניסטריון לדת ולחינוך. איזה מזכיר חתם עליה בכתב לא־ברור.

באותו ערב ישבו שלשתם בחדר־העבודה אשר בחוילה, השעה היתה קרובה לתשע. לודוויג החזיר בחשאי את הפתקה והניחה על השולחן. בלבו עלה זכר מאמרו המסואב של האדון הוֹפדנץ על דירֶר, תשובתו החריפה של רוטק, ששימשה עילה לכל זה, את בטחונו האירוני אז: סוף סוף הרי אני פרופיסור, דוקטור־הכבוד, נושא אותות־כבוד של הכנסיה.

– הייתי מתבייש, אילו קרה אחרת – שמע עתה את קול דבריו.

– ומה מחשבותיך להבא, אדוני יועץ־הסתרים? מה תעשה בעתיד הקרוב?

רוטק משך בכתפיו.

– Cultiver mon jardin (לעבד את גני). מה יש לי חוץ מזה? – ענה במחוג רומז על שולחן־הכתיבה שלו – הן זמן רב לא ימָשכו מעשי־תעתועים אלה.

לודוויג החריש. ברגע זה נופצו מסביב זכוכיות החלונות של הבית. רק פה בחדר־העבודה המואר לא קרה דבר. שני הגברים התפרצו החוצה. בגן לא היה איש עוד. ראו דמות אחרונה מתנופפת מעל לגדר, שמעו רעש רגלים רצות וקול צחוק ההולך ומתרחק. ביום המחרת נערך חפּוּשׂ בבית. ארבעה בחורים לבושי חוּמים, אפשר אותם שעשו אתמול את מעשה הגבורה, פשפשו בלי תכנית בכל קצות החוילה, ויש לשער, שהם עצמם לא ידעו אל נכון, מה הם מבקשים. נס היה, שעמדו תחת פיקוחם של שנים מן המשטרה הסדירה, אנשים באים בימים, שהתביישו, כפי הנראה. לא אירע בעצם כלום. נשארו רק אי־סדר ולכלוך של מגפים. אבל תיכף לאחר המעשה הזה ברחו מן הבית שני משרתיו של רוטק. לא הובא אל הבית לא לחם ולא חלב ולא בשר. כאשר ירדה שושנה למטה לקנות דבר בשוק־המכולת, הטיחו דברי עלבון כנגדה.

לודוויג כמעט שלא סר מעם הבית. בחרדה רבה ראה את החורבן בנפשו של רוטק: הוא כמעט חדל לדבר, הוא היה כעצם ההולך ומתאבן. לבסוף גמר לודוויג בלבו לפתוח פיו.

– אין עצה ואין תחבולה – אמר בטיילו עם שושנה במשעול־הגן המרוצף – יועץ־הסתרים מחויב לעזוב את הארץ. לא רק זכוכית תנופץ לרסיסים בשעה שאבנים עפות. וחוץ מזה הן יש גם נשק־אש לירות.

הוא חכה למענה. וכאשר לא בא, המשיך לדבר:

– ואם גם לא תבוא הרעה הגדולה הזאת – נוהגים הם לקחת מאת הזעום את הפּספּוֹרט. אז הוא יושב בכלוב.

הצדק עמך בהחלט, לודוויג. לצאת – בחפזון עד כמה שאפשר! כאן סופו להתנוונות.

לודוויג עמד רגע.

עלי להיות טרדן ואני מבקש סליחתך. היש לכם אמצעים למחית־נפשכם בחוץ־לארץ?

– רכושנו העיקרי הוא הבית. מה שיש לנו מלבד זה גביתי. בבנק כבר שמו לב לזה. הכסף טמון עמי.

היא עשתה תנועה כלפי חזה. לודוויג הביט לאותו צד והתאדם בשעה מעשה, מה שנראה לו מגוחך. היא צחקה וחשפה את כל השורה המאירה של שיניה. זה היה צחוק משונה במצב זה, צחוק שאנן ומגרה. היא אמרה:

– אנכי אפקיד את הכסף בידך, לודוויג. אך קודם אצנן את הארנק. אם לא כן, יפגע הדבר בצלילות החלטותיך.

הוא בלע את הדבור הזה.

– החלטותי הן פשוטות. לשם מה קיימים דיפלומטים? הכסף יעברו את הגבול בחבילה סגורה. האומנם יספיק לכם סכום זה?

לשנתיים בודאי.

כל ההכנות נעשו בלי סיועו של רוטק. את מכירת החוילה מסרו לסוכנות לעניני אמנה והעברה של ש. למברגר ובנו. במחסנים שלהם שמו למשמרת את הרהיטים ואת ששת אלפים הכרכים מספרית ורוטק ורשמו הכל כרכושו של לודוויג.

– אולי יועיל הדבר כלשהו, כאשר יבוֹזו אותנו – קרא למברגר הזקן והתבונן אל שלט־הקרטון עם השם המיוחס – איני יודע, על כל פנים, מה ראה האדון יועץ־הסתרים, שחלק את הכבוד דוקא לי לעת כזאת.

אבל אני יודע זאת, מה למברגר – קרא לודוויג – אצל הפירמה שלך אדם בטוח, לפחות, מפני הבעלים עצמם.

שושנה ארזה את החפצים ועל ידה עזר משרתו אדום־הלחיים של לודוויג. מתוך מנוחת־נפש, בלי קובלנות־שוא כדרך נשים, עזבה והשאירה כמה דברים. שתי תיבות כבירות הכילו חומר מחקריו של רוטק וכתבי־יד שלו.

אמרו לנסוע ברכבת־הערב. לודוויג הוביל את הזוג אל התחנה באוטו הקטן שלו. בעקבותיהם נסע טקסי עמוס מטען כבד. עוד מרחוק ראו את המבואות אל בית־הנתיבות תפוסים. אלה היו פלוגות חוּמות עם תערובת של סטודנטים לבושים אזרחית; כולם צהלו. גם על המגרש עמדו קבוצות מסביב. הללו קלטו שמועה על־דבר הנסיעה הזאת ואמרו לסדר חינגה. לודוויג נטה בזריזות ימינה, גחן אל מחוץ לעגלתו ושלח רמז לנהג הטקסי.

מה אתה עושה? – שאל רוטק ותפס מאחור בכתפיו – תמיד אך קדימה בעוז!

על חשבון אחרים איני עז־רוח – השיב.

בנסיעה מהירה חצה ועבר את הככר לרחבה, עד כי התפרדו הקבוצות בקללות על שפתיהן.

השמש נטה להעריב. הם היו בדרך לעיר גֵרָה. בחצי הדרך בתוך היער אירע קלקול בחישוק הטכסי מחמת הכפוֹר. היה צורך לפרק סלים וארגזים, כדי להרים את העגלה. היתה שעה מאוחרת בערב ואויר מחניק לפני סערה, כאשר הגיעו למחוז חפצם. במסעדה מוּארה אור כהה שבמלון ליד בית־הנתיבות, המכוּנה “וויקטוריה”, ישבו הנוסעים ושתו טה. רבים היו הדברים בלב, עד כי איש לא מצא מלה בפיו. כאשר הגיש רוטק את הספל לפיו, רעדה ידו במדה כזו, שהמשקה עבר את שפת הכלי. בשעה אחת־עשרה וארבעים יצאה הרכבת. זו היתה רכבת, שקוראים לה מעורבת, המכילה עגלות־משא ושני קרונות לנוסעים, שכמעט לא היו מוארים. הרבה כדי חלב היו טעונים שם. כאשר הגיע רגע הנסיעה, פרצה הסערה בחוץ. היא יללה דרך האולם הקטן. רעש הרעמים עשה חסד ובלע את דברי הפרידה. לודוויג עמד ורמז בידיו. את פני רוטק לא ראה, אך שושנה הוציאה ראשה בעד החלון. קווּצה גדולה של שערותיה הצהובות־בהירות הותרה וליהטה בסערה כמשוּאה.

לודוויג חזר ונסע לאטו ברחוב עטוף הלילה. מזג־האויר הרע כבר חלף ומן הכרים והיערים עלה ריח נפלא של ליל־קיץ. היתה השעה שתים אחרי חצות בהגיעו לעבור על פני ככר־האלון. עמוד־הזכרון לבחרות העשוי שיש נוצץ מרטיבות: הסטודנט במלבוש מלפני מאה שנה, עם חרב ודגל, עדות לנוער האמיץ, השואף לחופש.

למחרת היום בצהרים קרא בעתון המקומי, כי האדון וורנר הוֹפדנץ, בן שלושים ואחת, שעוד בשנת 1924 היה חבר למפלגת הפועלים הנציונל־סוציאליסטית של גרמניה, נתמנה לשבת בקתדרה של רוטק, שנתפנתה. – כעבור שני ימים עזב לודוויג את בית־הספר העליון.


ו    🔗

בימי המהפכה הצרפתית הגדולה היה העשירי באבגוסט שנת 1792 היום המכריע בעצם. ארמון־מהלך הוּבקע, על מדרגותיו ובחצרותיו נפלו שבע מאות איש מחיל־המשמר ואלף ומאה איש מן המהפכנים. המלך הציל את נפשו ואת בני משפחתו, בהימלטו אל האולם של אספת־הנבחרים. מקץ אלף שנים לשלטון הפיאודלי והמלכותי היה העשירי באבגוסט ההוא יום הולדתה של הריפובליקה.

אולם במרחק שני רחובות מן הארמון היה הכל כשהיה. החנויות היו פתוחות, במסעדות אכלו, בכל בתי־השעשועים ישב הקהל להנאתו, בשעה הקבועה הודלקו המנורות בתיאטראות, והבריות חכו במנוחת־נפש לעתון הערב, כדי לשמוע ולדעת מה טיבן של היריות שם במרכז.

כך יכול היה גם איש צעיר ממעמד הגון, שהתגורר בקיץ שנת 1933 בברלין, שלא להכיר ולדעת הרבה מן המאורעות. מן המסעדות הפתוחות ביקר אמנם רק אחת, קטנה, מרוחקת מן המרכז, סמוכה לדירתו, כי במסעדות המהודרות שבטבור העיר ובמערבה התפשטה הסיעה של גואל־העם ושומרי נפשם רחקו משם. בימות התיאטראות הוארו לא לו ולא לשום איש אחר, בעל טעם אמנותי, כי מאחורי האורות הוצגו רק דרמות, שחוברו בחפזון לפי הקוניונקטורה. וגם לא חכה לעתון־הערב, מפני שהעתונות המשועבדת לא הכילה שום דבר הראוי לדעת, והוא נזקק ל“טיימס”, שהיה בא לאחר נסיעה של שני ימים ומספר על המאורעות בגרמניה באותיות קטנות ומתוך אדישות מופלגה, כדרך שהוא נוהג לספר על הסכסוכים באחת הריפובליקות הסואנות של דרום־אמריקה.

תושבי בֶּרן, אמשטרדם או אוֹסלוֹ ידעו על כל פנים הרבה יותר ממנו וביתר דיוק על “ההתעוררות” הגרמנית. הוא ידע רק את הדברים הידועים לכל.

כי המפלגה הגואלת את העם התחילה את פעולתה הסוציאלית בזה, שגנבה מאת הפועלים את המיליונים, שנאגרו בקופות של אגודותיהם המקצועיות – נודע לו כעובדה פשוטה. כן נודע לו, כי השופטים החוקיים, עם כל היותם מוכנים בפחדנותם לעוות את הדין, הודחו רבים מהם מתפקידיהם. אבל רק מעט פרטים ידע על פסקי־דין של מות ושל עונשי־מאסר הדומים למות, שהוציא בית־הדין של המפלגה בלי שמיעת עדים או פרקליטים.

הגיעו אליו שמועות, כי גם בלי קומדיה זו של דין מכונסים אנשים לרבבות בבתי־המשטרה ובמחנות־הריכוז, נשמדים על־ידי זוהמה, חום ורעב, ומאות מהם סופגים מכות, נחנקים, נענים ענויי־מות; אבל כיצד אפשר היה להאמין בזאת בעיר זו של מליונים, שבה ממלאים תפקידם בסדר גמור כזה הרכבת התחתית, הדואר, מפעל־המים ומפעל־המאור.

ידוע ידע, כי בלשון עלגים חדשה במינה מטיפים למין מסע־צלב נגד החלק היהודי של האוכלוסיה; אבל הן את הפטפוט השגעוני של הבוערים המסיתים למעשי־רצח אפשר לשמוע פעם במשך עשרה רגעים, לא יותר, לא עוד פעם.

לפעמים היו מספרים על דבר פרעות, שנערכו בשכונות המרוחקות, אך כנראה לא היו אלה אלא אפיזודות חולפות מהר. בלכתו אל הספריה הממלכתית, שבה היה הכל כשורה כאז וכקדם, היה לודוויג פוגש גדודים לבושי מדים, שפסעו פסיעות גסות או נהמו את שירי־הדם שלהם, והוא היה מסתיר פניו מהם וממטליות צלב־הקרס שלהם.

פעם אחת, הדבר היה בככר־קֶמפֶּה, נעצר בלכתו על־ידי שפעת אנשים, וכאשר התבונן ראה, כי הגורם לכך היתה המכונית המשוריינת יפה יפה של המנהיג. האנשים הריעו לקראתו. אשה בלבוש־בעלת־בית מן הבורגנות הזעירה, שהזמינוה מראש או לא, הגישה אל המשיח את תינוקה בן שלוש השנים, והלה שם את ידו על ראש הילד מתוך עקימת־שפתים אדישה. ושוב תרועת ההמון. הם חסמו את הדרך. לודוויג לא יכול היה להמשיך דרכו. הוא ראה אותו מקרוב. הנה זה הוא אפוא! זה, שמעורר אמונה, כבוד, התלהבות, מסירות־נפש, פחד. זה מראה גורלה של גרמניה, ואפשר של אירופה. זהו!

הבית, שבו התגורר לודוויג, עמד בחלק הקיצוני של שורת הרחובות, המכונה “הוֹהֶנצוֹלֶרנדאם”, שאינו מיושב עוד כולו. זה היה בנין מוצק ובו מעלית מצוינת, העובדת בלי רעש, שהעלתה אותו חיש אל דירתו הקטנה אשר בקומה העליונה, הששית. הדירה היתה בת שני חדרים מרובעים, שחלונותיהם פונים אל מגרש־טניס ואל שטח, המיושב למקוטעים, ומשם נשקף המראה על צמרות העצים של גרוּנוואלד, וחוץ מאלה חדר־משרתים, אמבט ומטבח. הוא העביר לכאן חלק מרהיטיו. מעטים היו ורובם כלי־בית בטעם הולנד הישנה, שנפלו לו בירושה, אלהים יודע מאין. הדירה כולה עשה רושם כריקה קצת ומסודרת יתר על המדה.

בניגוד לכוונתו תחילה, מצא בכל־זאת חפץ בחדר־המשרתים, הואיל, ומשרתו אִימֶה עקום־הרגלים נטפל אליו בהפצרה לבבית, בזמן שעבר לגור בכרך, כי הוא ילוה אותו.

– הוד רוממותו אי אפשר לו להיות בלי משרת. והרי אני טוב מאיש חדש, הטעון הדרכה ואימון.

– אומר אני לך, כי משרתת לשעות תספיק לי. אתה לא תפסיד כלום, הרמן. שוב לך אל הארמון, ואם אין רצונך בזה, אתן על ידך המלצה שבה יקבלו אותך בחצרו של האפיפיור!

עיניו העגולות והתכולות של המשרת נמלאו דמעות.

– הוד רוממותו סבור, כי דואג אני רק לעצמי. הוד־רוממותו אינו יודע, עד כמה אני כרוך אחרי הוד־רוממותו.

לודוויג היה צעיר לימים ולבו נוח להתרגש. הוא עשה בכל זאת עוד נסיון אחד קלוש.

– גם אני עצמי ארגיש בחסרונך. אך למעשה? לכל היותר אהיה מוכרח להכניס בעצמי את הכפתורים בכתונת־הפְרַק. והרי בזמנים אלו אין צורך בפְרַק.

זה היה קרב תוך נסיגה. הרמן הלך, כמובן, עם אדוניו. גם “הזמנים של הפְרַק” עוד לא חלפו כליל, כפי שסבור היה לודוויג. אמנם שבועות אחדים חי בבדידות; אבל אחרי כן בא במגע־ומשא עם בתי אצילים של ברלין ושל פוֹטסדאם, וכן גם עם כמה משפחות של תושבים, שהיו, כפי שהגדירו בעצמם קצת בגאוה וקצת באירוניה “La première juiverie” (“היהדות מהמדרגה הראשונה”).

אחוזות נפלאות בדַהְלֶם ובוואנזיי4, עשירוּת מובחרה, אבל צנועה, בחפצים של אמנות. בלי גנדרנות היו פרושים שטיחי־אוֹבּוּסוֹן הקדומים, בפינה צנועה היתה תלויה תמונה מאת ון דֶר גוס, עמד מעשה־אמנות מתקופת סוּנג. לודוויג בחר זמן־מה בבתים האלה מחמת מין קנטור כלפי השטות העולה של הגרמנים, אך עד מהרה חדל להרגיש עצמו יפה כאן. ואמנם היה לו למורת רוח דוקא היחס אל המאורעות, שנקטו בו פה. ביטלו אותם. הקטינה מאוד את הדברים שאירעו. הדגישו לאין שיעור את הדבר, שהם כאילו קורצו מחומר אחד מאשר אותם היהודים, שבאו לכאן מקרוב, ושבככר־אלכסנדר נוהגים לגדוע את זקנם ולהשליך את קופת־הרוכלים שלהם לתוך התעלה. הם הלא יושבים כאן בכבוד זה מאתים שנה. זְקֵנו של זה היה הבנקיר של פרידריך הגדול, וזקנו של זה הועלה לדרגת אציל ע"י הקיסר פרידריך השלישי. הציר האיטלקי נכנס ויוצא לביתו של זה. מביאים בלי התיהרות פסוקים מסְווינבּוֹרן ומוואלֶרי. אם יש משהו של תרבות אירופאית מסגנון עליון, הרי אפשר למצוא אותה כאן. כשנתגלגלה פעם השיחה על היטלר ועל מעשי החמס שלו, התברר הדבר, שאי־אפשר, לדאבון הלב, להרשיע אותו לגמרי. כלום אין סופרים יהודים אשמים באמת בהרבה דברים, אותם החברים הפרועים, אשר שפכו את ארסם בכתבי־העת הרדיקליים עם העטיפות האדומות או הירוקות ולא העלימו את חבתם למוסקבה? האם לא עברה ובאה באמת משם בטלפיים שעירות האנדרלמוסיה, שהיתה נכונה לנתוץ לעפר את כל אגרטלי קלוּאֲזוֹנֶה, והאם לא הקימה התנועה החדשה – כמובן, בינינו לבין עצמנו, הנסיך – לאמתו של דבר סוללה כנגד זועה זו? אמנם צורות־הראשית שלה היו לא־מעודנות, אבל כל זה ישוּפר. אם כאן אפשר היה להביע תקוה מלאת בטחון כזו, על אחת כמה וכמה השדרות המיוחסות של האזרחים! כל אלה שעשו רכוש מן התעשיה, הגו תקוה זו, כי הלא כוונתם של השלטונות החדשים היתה בפירוש לשים קץ לתביעות הפועלים ולהביא על־ידי כך את השפע החדש. אף אלה, שפרנסתם על אחוזות־נחלה גדולות, היו שותפים לתקוה זו, מפני שלטובתם בא צלב־הקרס ושׂם קץ לבדיקת מעשי החמס של הטפּילים האלה בקופות המדינה. והאנשים הקטנים בודאי ובודאי שהשתעשעו בתקוה זו, כל אלה מליוני בני־האדם מן המעמד הבינוני, החיים בדוחק, אך מתרחקים בעקשנות מן הפרוליטריון – שהרי השליט החדש היה עצם מעצמיהם, מדרגתם מדרגתו ברוחניות, בלשונם ובסגנונם הוא נוהם במיקרופון, על כתפיהם טיפּס ועלה. ואם רשאי היה לודוויג להאמין לשיחותיו המעטות עם אנשים מבני העם העובד, הרי גם כאן לא היו מחוסנים לגמרי בפני האַשליות ההן, כי האנשים ראו את עצמם מקופחים או עזובים על ידי המנהיגים הישנים. אבל לא שום אַשליה, אלא ידיעות ותכניות מוצקות היו טמונות מאחרי החיוכים המרוכזים של הקצינים הגבוהים, שעמהם היה נפגש בחברה. תמיד היתה לו ההרגשה, כי עם האנשים האלה ראוי היה לנהל שיחות על עצם הענין אבל בחוגים שלהם לא היו מרבים בדבורים.

לנוכח כישוף ההמונים, שהתפשט למרחוק, נראה בעיני עצמו כבודד ועזוב עם נימוקו הנצחי של מעשה פּוֹטֶמפּה. מי יטה אוזן לדברים כאלה?! הוא לא ידע כלום על הקבוצות, שבסתר חשבו מחשבות, עמדו על המשמר, הגו איבה, ופוטמפּה גדל פי אלף. האדם! האדם נשכח ונכחד, נרמס ונשבר בכוח האכזריות השוממה והמטורפת. הנימוק שלו היה יצר הטוב. לא היה אחר. ובאין לו איש להתיעץ עמו או בשמעו עצות־שוא עם נימוקים שכנגד, התכנס הצעיר בן העשרים־וחמש כולו לתוך עצמו, הוא לא השתיך לשום חברה. זה הוא מצב לא נוח ביותר. אבל אפשר בו לעלות למדרגת אדם.

הוא השקיע עצמו בעבודה. “Cultiver mon jardin – מה יש לי עוד”, שמע אמרתו של מורהו, ותרופה אחרת לא היתה. ללמוד התפתחותה של אמנות – הרי זו בודאי התחלה מוזרה בזמן כה עכור ומעלה קצף. אולם מה יהיה לא־מוזר? הכרת העולם משוּלה לעיר נוֹא־אָמוֹן, אשר לה מאה שערים, וסוף סוף הלא אין הבדל, באיזה שער יחדור האדם. על כל פנים העבודה על גוֹיאַ יוצר הפרצופים, שהחומר בשבילה היה מונח צבור בתיקו, נמשכה בראשונה בהפסקות, אחרי כן הוזנחה. חסר היה הזירוז של רוטק, חסרה גם התשוקה לרכוש תואר אקדמי באחד מבתי־המדרש העליונים שחוללו, אף הרעיון עצמו על זה היה מגוחך בעיניו. מי יעלה על דעתו לדרוך על מפתן אולם־הרצאות, שם יהיה צפוי לשמוע מעל הקתדרה תורה, לא מפי מלומד מומחה, אלא מפי אדם כהופֶדנץ. אבל עמדה לפניו הספרות הכבירה לתולדות האמנות, אופק רחב לאין שיעור, בו מזהיר צבא כוכבים ממדרגה ראשונה למן זאנדרַארט, וִִינְקֶלמַן, יעקב בּוּרקהארדט עם וואֶלפְלין ועד רוֹטק שלו.

בשיטה ובהתמדה חינך את עצמו להסתכלות. הוא היה שוהה בדממה שעות, שעפו כרגעים, בחדרי־הלימוד של התא לגילופי־נחושת – במוזיאון נמשך לבו תמיד לחדרים הצדדיים, אל יצירות הציירים העתיקים. הנה מה היה לפנים הרוח הגרמני, יראת שמים עם טוב־לב, זו האמתּוּת הבהירה, הסתכלות זו במציאות מתוך חבה רבה ועוז־נפש כאחד.

בינו ובין רוטק נמשכו, שלא כמקוּוה, רק חוּטים דקים. הגולֶה קבע את מושבו בפרַג. זמן רב היו לו סיכויים, כי יפנו לו שם קתדרה; תחילה דברו על משרת פרופיסור מן המנין, אחרי כן על פרופיסור שלא מן המנין, ולבסוף נשתקע הענין. הרצון הטוב של הממשלה הצ’יכית לא היה מוטל בספק, אבל אי־אפשר היה להתגבר על העיכובים החמריים. “אילו הייתי יודע לתפור נעלים, ללטוש משקפים או לאחות קוצי־שדרה שבורים, אולי היה נמצא בשבילי מקום בעולם – כתב אל לודוויג – אך למי יש צורך בהיסטוריון של צורת הפרצוף”. לא נכונים היו דבריו. גם תופרי נעלים, לוטשי משקפים ומנתחים שוטטו בארצות ללא לחם לאכול. המאמץ של הפליטים נתקף וניגף בחומות שהדפוהו לאחור.

מתוך המכתבים מפרג, שהלכו וקצרו, לא יצא דבר ברור, כיצד חיים שם השנַים. המכתבים נמנעו מסַפר דברים כאלה. לכך היה גם גורם חיצוני, כי רק לעתים רחוקות היה מגיע מכתב ללודוויג בלי צנזורה. קודם שהיה קורא אותו היה בכל פעם רוחץ ידיו ושורף את המעטפה, כי טלפי השוטרים של היטלר פתחו אותו והרטיבוהו ברוק לשונם.

אשר להונו הקטן של רוטק, הצליח לודוויג לקיים את הבטחתו בלי טרחה יתרה. סגור בחבילה דיפלומטית הגיע הסכום המופקד בשלום מעבר לגבול. הספריה והרהיטים הוסיפו להיות שמורים אצל הפירמה ש. למברגר. אין מקום להעמיד את הספרים – נאמר בידיעה מפרג. הדבר הזה עורר מחשבות נוּגות.

בלבו הודה לודוויג לעצמו: שושנה היא שמלאה את לבו דאגה. הפצע בלבו היה עמוק מידיעתו, מהלכה, שערה, קולה נשארו מלאים חיים עד לאימה כמעט. פעמים אחדות מצא בשולי המכתבים “נכתב בצדו” כתוב בעצם ידה לא בלי שגיאות דקדוקיות, מה שמתבאר על ידי מוצאה הנכרי, ובכתב של נערה קטנה לא מעודן במיוחד ולא נקי ביותר, ומוזר הדבר, שהיה בו משהו מרגיז.

ברם, הוא לא חי בנזירות יתרה מהרגלם של בחורים בריאים יושבי כרכים מאז ומעולם. התחלת התקופה החדשה לא חיזקה את צניעותה של האשה, אדרבה, מאחר שחשו באנדרלמוסיה של אימים המתרגשת לבוא להוטים היו אחרי הרפתקאות בטרם בוא הרעה.

אבל יחסים כאלה נשארו בלי דמות נכונה בשביל לודוויג ונמוגו עד מהרה. רק האחד, היחס אל הֶרטה וֶסְטְפַל, נמשך זמן של כמה חדשים עד לקיץ שנת 1934.

היא היתה בתו של פקיד ממשרדו של סגן הקנצלר והיא היתה נחמדה. צהבהובת כולה ובהירה, קלה כרוח, שובבה, מפתה ותמימה. עד כמה שהיה הדבר לפי טבעה אהבה אותו. אולם התענוגים, שהפיק מאהבה זו, היו מתנדפים מהר כל כך, שהתחיל רואה את עצמו אשם. האומנם אין נפשו מסוגלת כלל לאהבה עמוקה יותר? הוא השתמט בקרבו מתשובה, אבל ידוע ידע אותה יפה.

הדבר היה באחד הלילות בסוף יוּני בחדר־המטות של לודוויג. היא התאוננה על הצמא. עמד כאן יין. אבל היא בקשה כוס או מוטב שלוש כוסות מים חיים וקרים. בלאט, לבלי עורר את אִימֶה עקום־הרגלים, התחמק לודוויג והגיע אל המטבח ופתח את הברז בשרברוב. הוא שהה שעה קלה, כדי שהמים יהיו קרים יותר. בעד המלבן של החלון ללא וילון נשקף הבוקר, השעה היתה ודאי ארבע וחצי. הוא פתח את החלון לשאוף את האויר הקריר. והנה ראו עיניו מעל המצפה הרם שלו מחזה אשר הפליא אותו. כאן מאחורי הבית השתרעו חצרות רחבות ומגרשים. ובשעה זו נערכו שם תרגילים. לא חיילים היו אלה, שנטו הצדה והזדקפו, אף לא המיליציות של היטלר. אלה היו מאות של פקידי מסלת־הברזל העירונית, פקידים פשוטים, שהכירם על־פי המדים, אף כי לאור דמדומי הבוקר נראה לו צבעם משונה כעין לילך מזוהם. מפקדים מאומנים בהליכות הצבא פקדו עליהם בקול נמוך. מעמל יומם הארוך, אחרי שינה מקוצרת, על הפקידים האלה לבוא לכאן ולשרת שרות צבאי.

לודוויג עמד זמן רב. בלבו נצנצה ההכרה, כי הנה עם שלם מרוּמה מוּבא הלום גדוּדים גדוּדים ומאמנים אותו לשם מטרה אפלה מאוד, קרובה פחות או יותר. הוא הביט על מאות הדמויות מצבע הלילך, שכאן מלמעלה עשו רושם של צעצועים, ושכח את המים מן השרברוב, שנזלו מאחוריו ברעש.

כאשר חזר סוף־סוף, כבר פקעה סבלנותה של הרטה. מלובשה למחצה ישבה על קצה המטה. הוא הגיש לה בקבוק וכוס. היא התבוננה אליו בשים לב.

– מראה פניך – אמרה אליו – כאילו ראית שם במטבח שלך את השד.

– משהו דומה לכך – השיב.

הוא לוה אותה לבית הוריה וחזר. כאשר הקיץ לא־רענן, לאחר שעות מועטות של שינה, מצא על שולחן־הלילה שלו טלגרמה, והפס האדום עליה, סימן לדחיפותה. הוא פתח אותה. משרד שר־החצר קורא לו לבוא הביתה. אביו הולך למות.

עם ערב הגיע שמה. על דבר מחלת־מות לא ידע מאומה. אמנם בזמן ביקורו האחרון בבית אביו חש הדוכס קצת בגופו, התאונן על כאבי השגרון בגבו ובזרועו השמאלית, אבל רופא הבית ד"ר זיטארט, שזה כבר הכיר בו חַנֶקֶת החזה, לא ראה תועלת בדבר להודיע על זה לחולה או לבניו. הוא שקד להקל את מכאוביו, יותר מזה לא היה בידו לעשות.

הדוכס פיליפ שכב נטוּל־הכרה, אחרי אשר תמכו בו באמצעים נרקוטיים. פניו היו נפוּלים, כחלחלים בזוית האף והפה. נזירה זקנה עשתה מלאכתה בחשאי. ליד הגוסס על שרפרף עמדה תיבה מרופדת קטיפה ובתוכה מטבעות מונחות. המטבע היפה בת עשרת הדרכמונים מסירקוז אף היא היתה שם. רק בראותו אותה עלו דמעות בעיניו של לודוויג.

בלילה בא אחיו אבגוסט. האחים אמרו שלום זה לזה בקרירות. זו היתה פגישתם הראשונה – אחרי היום ההוא. יורש־העצר היה אתה לבוש מדים שחורים, שהיו הולמים אותו יותר מן החוּמים של אז. הוא לא נעשה נציב, אבל ניתנה לו משרה רמה אחרת, לודוויג לא היה יודע להגיד מה היא. הבוֹשם של אחיו, הפעם ריח צמריוֹן וקצת פחות נודף, התערב באופן משונה עם ריח הלבונה, שהשאיר הכהן, אשר בא למשוח את השכיב־מרע בשמן־הקודש. הדוכס פיליפ לא שבה עוד הכרתו אליו. הוא נפטר עם בוקר.


ז    🔗

זמן מועט לאחר חמש שעות בבוקר ההוא עלתה הֶרטה בלאט על המדרגות של דירת הוריה, פתחה בחשאי ושכבה בחשאי במטתה. היא עוד ישנה בשעה שאביה, יועץ־עליון של הממשלה לפי תארו ונספח לסגן הקנצלר פּאפּן, עזב את ביתו בעשר שעות, כדי ללכת למשרדו. ובכן לא שבה לראותו עוד לעולם. כי הוא נמנה עם האנשים לאין מספּר, שנרצחו ביום ההוא. ביחוד רבו היריות בסביבת סגן הקנצלר. זה היה הבוקר של יום השלושים ביוני שנת 1934.

על פי סיבה מובנה לא נודע לו ללודוויג ביום הזה ולא בימים שלאחר־כן דבר מכל מה שאירע בארץ. שום טיפה ממרחץ הדמים, הסוער בקצפו, לא הגיעה אל הארמון הקמבורגי, שהיה שרוי באותם הימים של טקס הקבורה בהתבדלות גמורה. איש לא דיבר עם הבנים על המאורעות; לא הרהיבו לעשות זאת, אף האמינו, כי הם יודעים הכל יותר מאחרים.

על כל פנים השתומם לודוויג על מיעוט מספרם של האנשים שבאו מחוץ־לארץ ללויה. אין שום דמיון כלל אל זרם הנסיכים והרוזנים הנשכחים שנאספו אז, כאשר מתה אנה בּיאטריס. אבל זה נראה לו מובן. היורשים הצעירים של הבית היו כמעט לא ידועים מחוץ למקומם. ומלבד זאת היה כל איש נמנע, עד כמה שאפשר, מנסיעה לגרמניה החשודה מאד.

הנה כן היתה חבורה קטנה של מלַוים כצללים, שהתכנסו בכנסיה בשעה שקברו את הדוכס פיליפ ליד רעיתו, היינו בקירוב־מקום אצל ארונו של הקיסר ההוא. זכרון ברור משונה חלף בלבו של לודוויג. וכאשר הפנה ראשו הצדה, פגשו עיניו באמת את מורהו לפנים, אשר עמד אי־שם מכוסה למחצה על־ידי עמוד־סעד גס בעל שש קצוות. אולם כאשר עזבו את הכנסיה ועברו לאור השמש המסנוור אל הארמון, נעלם האיש ואיננו.

בערב היו האחים לבדם. המלוים המעטים לבית וֶטין ובּרַגַנְצָה כבר נסעו כולם. סעדו בשנים סעודה קרה וישבו באותו הטרקלין הסמוך עם הכסאות האנגליים, אשר משם נשקף המראה בעד החלונות על הנוף הרך של הנהר. הביאו את הקפה, דלתות נסגרו ונשמע ההד מרחוק.

לודוויג בחש במשקה שלפניו. כאן, לפני חמש שנים, או כבר עברו שש שנים, מסר מוכר־העתיקות מפרנקפורט לאביו את תשורתו, זו המטבע בת עשרת דרכמונים עם התמונה הנאה של בת־הגלים. כמה עלץ אז לב הדוכס. “זה הוא מעשה נדיב, ווצלר, מרהיב עין, תענוג גדול”. לודוויג שמע ברור את הקול, שעתה נדם לנצח, והוא הרגיש מתוך אי־נעימות, כי הוא אינו מעורר את לבו. צל צר עלה ועמד לפני האב. שם ליד הקמין ישבה הילדה על כסא־העץ עם המסעד הרם, שעדיין הוא עומד במקום ההוא, ודמעות נזלו וירשו על פניה הצרים. כעת ודאי היא גדולה ויפה. הוא לא ידע כלום עליה, ואף לא חשב פעם עליה. כיצד היא חיה? מאז ודאי שמעה עוד דברים אחרים על עמה האומלל, מלבד דברי הגסות של אחיו, שישב פה ממולו.

הלה פתח זה עתה לדבר. בנוחיות רבה ישב על כסאו העמוק, הרכיב רגל אחת נתונה במדים על חברתה והשמיע דברו בקול של בטחון.

– כדי להגיד מלה גם על צורת חייך החיצוניים – הנה יהיה צורך כאן בצמצום ההוצאות. חקרתי ודרשתי את מצב הכספים. אין הדברים מניחים את דעתי.

לדברים אלו מצא היום פנאי ומצב־רוח – הרהר לודוויג בלבו והביט מתוך אי־רצון אל הפנים הנאים.

– עד היום קצבו לך אלפיים מרק לחודש. דברתי בענין זה עם הממונה הראשי על ההכנסות, עם גרוּנסקי. להבא תצטרך להסתפק באלף ומאתים.

הוא המתין. לודוויג לא הגיב כלל.

– אולי אפשר יהיה לשוב ולעיין בדבר הוספה אחרי אשר יעָשה החיסול כאן.

– מה יש בדעתך כאן לחסל?

– כל רכוש שאינו נושא פרי. קודם כל אותו האוסף חסר־התועלת, המשתרע על קטיפה ירוקה.

– לא עלה על לבי, כי בערב הראשון, שבו שוכב אבינו בקברו, תחשוב מחשבה על בזבוז רכושו החביב ביותר.

– אין לדבר כלל על בזבוז – נשמע מענה עניני – הקשרים שלי עם המשרדים העליונים יאפשרו בלי עמל את קנית האוסף על ידי המדינה. התענינתי בכך.

האומנם? – קרא לודוויג – אולי אצל האדון המיניסטר לתעמולה בכבודו ובעצמו? ברצון מתאר אני לעצמי את האלילות היוניות הקטנות בין האצבעות הללו!

על הדברים האלה לא הגיב הדוכס החדש אלא בעקיפין.

– עלי להעירך – אמר מתוך חשיבות – כי הקצבה שלך להבא תלויה בהתנהגותך. אני מצפה לנאמנות אזרחית. בשביל נקרנים ועומדים מן הצד אין מקום במדינה הנציונל־סוציאליסטית. יותר מדי התיחסו בסבלנות לאנשים כגון אלה. ידוע תדע, כי את החלטותי אין להשיב.

ואתה דע לך – אמר לודוויג בקומו ממושבו – כי אין רצוני בתמיכה, שהוצעה לי באדיבות רבה כזו. קרא לממונה שלך על ההכנסות, לגרוּנסקי, ואמור לו, כי חסכת אלף ומאתים מרק בכסף הרייך. מעשה רב־תפארת לטובת הממשלה! כלום סבור אתה, כי תוכל לקנות ממני את התענוג לבוז לך ולדומים לך בכל לב ונפש?

כרצונך. אך עצתי לך, כי תעשה זאת בסתר אהלך. יש עין פקוחה עליך. ויש עוד עונשים חמורים אחרים מלבד נטילת אמצעי הקיום, זכור ושמור דברי.

בשביל הדוכס אבגוסט היה זה רגע גדול. הוא נהנה ממנו. לעתים רחוקות נהרו כה פניו הנאים כעין הורד.

נשמעה דפיקה בדלת. מתוך תנועה, שפירושה בקשת סליחה, הכניס שומר הפתח בן־אדם, שהיה לבוש מדים שחורים כמו הדוכס. מגפיו הגבוהים היו מכוסים אבק. ברור, כי האיש ירד זה עתה מעל האופנוע.

קצין הס.ס. הרים בחפזון את ידו לשאילת שלום.

פקודה מאת הפיהרר! – קרא, בהוציאו מתוך ילקוטו אגרת. אבגוסט פתח אותה מתוך מבט של גאוה על אחיו, שכבר עמד סמוך לפתח.

תוי פניו השתנו, הוא החויר כולו. הוא גמגם ואמר:

הן אי־אפשר הדבר. מה פירוש?

הקצין לא ענה דבר. אבגוסט הדוכס לבית סכסוניה־קמבורג היה מזועזע כל כך, עד כי לא יכול עוד לעמוד זקוף, רגליו מעדו תחתיו, הוא חזר וצנח על כסאו, עד כי העץ הישן חרק. לודוויג עבר אל חדרו. הוא אמר לשוב עוד הערב ברכבת והתחיל לארוז חפצים. אחרי כן עלה על לבו, כי לא יעשׂה כן, והוא צלצל. נכנס אחד המשרתים ושמו האַזה, איש חביב, זקן וכפוף, שידיו רעדו עם כל אחיזה.

הלא תעמיד את המזוודה על השולחן – אמר לודוויג והלך בין הארון לחדר־האמבט הנה והנה, כדי להגיש לזקן את החפצים. מה שלומך בכלל? כיצד השלמת עם הזמנים החדשים והמגוונים?

– רבון העולמים, מה אני ומה חיי, הוד־רוממותו. אותי, בן הששים ושמונה, לא ימיתו עוד ביריה.

– ודאי לא, האַזה, על מה זה ולמה תהא חייב מיתה?

– הללו אין צורך להם בנימוקים. בימים האחרונים היו שוב הדברים רעים מאד.

– כן, מה אירע?

– האם לא קרא הוד־רוממותו את העתון? ומה שכתוב שם אינו אפילו החלק העשירי, עד כמה שיודעים.

לא, לודוויג לא קרא שום עתון. זה כמה ימים לא קרא. והיום יום שלישי ביולי.

– הן הוא המית ביריה את שר־האלף רֶהם, הוד־רוממותו. ויש אומרים, שעשה זאת בעצם ידו.

לודוויג עמד כנדהם, המברשת והמסרק בידו האחת ונרתיק הספוג בידו השניה.

– אנא, האזה, ספּר עוד פעם.

הזקן סיפּר, רוב הדברים היה פטפוט רופף. אבל דבר אחד נשאר עומד איתן: בלי חריקה ופסק־דין הרג המנהיג הזה וקנצלר־המדינה את אבירו אֶרנסט רֶהם, את המארגן של צבע מפלגתו, את הארדיכל של שלטונו, את האיש בעל “העזרה הנצחית, אשר בעדה הוא מכיר טובה למזלו”.

כרגע הוברר לו ללודוויג, כי מותו וקבורתו של הדוכס הצילו את חיי אחיו. כי זה נמנה עם החוג המקורב של שר־האלף שנרצח. אבל בשום אופן לא יכול לדעת, כי כחוט השערה היה בין אבגוסט ובין הכדור של הגדוד.

הטלגרמה מן הארמון הקמבורגי הגיעה אליו להיידלבֶּרג, בשעה שהיה בחברתו של רֶהם, של מטהו ויתר מקורביו. האדונים האלה נמצאו שם לרגל חופשתם והם נהנו ממנה על־פי דרכם באוירה זו, שבה התערב באופן מיוחד סרחון של מגפים משוּחים עם הריח הנודף של משכב זכור. ביום היו משוטטים בפסיעות גסות ברחובות ועוסקים בקנית המון פוּדרה ופוּך, עד שעוררו בחילה בלב המוכרות הקטנות שבחנויות־הבושם. בלילה בבית־המלון היו שותים לשכרה ונוהמים ובקבוקי השמפן היו עפים אל מול המראות והחלונות. זו היתה שערוריה פרועה כזו, עד שסוף סוף איימו האזרחים להכות ולגרש את כל האספסוף מהיילדברג. אחרי כן נסעו משם לדרום בווריה.

את הטלגרמה מאת שר־החצר בקמבורג מסרו לידי הנסיך יורש־העצר סמוך לנסיעתו. סר וזעף נפרד מעם חבריו ונסע הביתה. וכך נשאר החיים.

אמנם הרוצחים הרגישו בחסרונו בין הקרבנות. אבל “ליל המאכלת” כבר עבר. את מזכיר המדינה ומנהיגה תקפה חרדה מפני שפע מעשיו. יצאה אותה הפקודה, שעם קבלתה צנח אבגוסט בנאקה כזו על הכסא. בה נאמר, כי על הדוכס החדש לראות את עצמו כשבוי בארמונו. אם הכל ילך כשורה, ישכחוהו במקום מושבו… הוא הוצא מאותו מחזור־הדם של השלטון, אשר השתוקק כל כך להשתתף בו.

לודוויג לא יסף לראותו עוד. בבית־הנתיבות קנה עתוני ברלין ואת הגליונות המעטים משוויץ ומאנגליה, שבימים האלה ניצלו מהחרמה מחמת רישול. ה“טיימס”, שהיה רגיל בו, אף הוא היה ביניהם. הוא נשאר לבדו בקרון, והוא קרא. מתוך הפטפוט הכוזב והכתוב ברובו הגדול לפי הצו בגליונות מגרמניה, מתוך הדברים שנכתבו בידיעה למחצה ובהשערה למחצה בעתונות של חוץ, עלה ועמד לפניו מחזה־הזועה.

הדבר שהתפרץ כאן היה המתח הטבעי בין מעשי החמס ההיסטוריים במדינה ובין צבא־המפלגה, שעל כתפיו טיפל ועלה אותו האיש לגדולה. זה המון החיילים ההומים, שקובצו יחד על־ידי רהם ושמנעו מהם את השלטון המובטח, לאחר שמילאו את שרותם. בשביל הקנצלר היטלר היה הרגע הזה מלא חששות. נשיא הרייך הישיש הלך למות. אחרי מותו זקוק היטלר לגנרלים לשם עליתו הגמורה. אבל הגנרלים דרשו את פירוק המיליציה שלו, שמקצתה תיספח אל הצבא הסדיר. היעז לעשות זאת? האם יהרוס קודם כל, כדי לעלות מעלה מעלה, את הבסיס, שהוא עומד עליו עתה?

הוא היסס. הוא לא ידע, במה הוא רוצה. רצונו היה לקיים את עצמו. לקיים שלטונו בידו בכל מחיר. בימי האביב הכריז על “המהפכה הלאומית”, כעת, מקץ שלשה חדשים, הודיע עליה שנסתיימה. ואחרי אשר קודם כל הרי הוא “הסַמָל ממלחמת העולם”, שרטט של יראת־כבוד תוקף אותו למראה הפסים האדומים של מכנסי גנרל, בגד סוף סוף “במפעלו” ובאיש, שעה זאת למענו, “בידידו החביב רהם”.

הוא טס אפוא בלילה על פני גרמניה רבת־הסבל, כדי לתפוס את האיש השאנן יחד עם סיעתו. אל מקום ההריגה הוא מוביל את מיניסטר־התעמולה שלו ואת מנהל לשכת־העתונות שלו. עליהם לקשט את המעשה מיד ובו במקום בעוד הדם תוסס ומהביל כבר בישלו השכירים ממנו את נזיד־הכזבים שלהם.

אלה האנשים, שלמען הקנצלר של הרייך נשבעו לשקר, גנבו, גזלו, הרסו אשרם של רבבות בני־אדם, הם הומתו ביריה, בותקו בחרבות בשמו. פשעיהם שפשעו לא היו עוד מגן להם.

ניתנה הרשות למעשי־רצח. השושבנים פרקו את העול מעליהם. כל האספסוף השורץ במשקעו של עם בן ששים וחמשה מליון נשא היום תעודת־צייד בכיסו. כעת באה שעת־הכושר לכל איש לנקום נקמתו הפרטית. אנשים סיפּקו את יצרם הרע, מצאו משׂחק להם ועוד נתחבבו במעשים אלו על הגבוהים עליהם. עשו את המלאכה במתינות. המיתו את כל האנשים, העלולים לעלות לשלטון בזמן מן הזמנים אחרי ה“פיהרר” הזה: סוציאליסטים, מונרכיסטים, קתוליים, פרוטסטנטים, מוטב שיהיה מספר הנהרגים חמשים יותר מאשר אחד פחות. לפעמים, כמובן, נפלו טעויות. אחד היה שמו שְמִידְט ואחר אף הוא נקרא בשם שמידט, וליתר בטחון הרגו את שניהם.

כל המומתים – מספרם שמונה מאות? אלף? – נשרפו באש, איש מהם לא יראה עוד את הגופות, שמראיהן נשחת.

ואחרי כן עמד הקנצלר של הרייך היטלר “לקבל על עצמו את האחריות”. שנים רבות התבונן וראה את המנהגים הפרועים של אנשי־סודו, משכב זכוּר, זלילה וסביאה. והנה עתה הריהו נוהם מעל לאֵפר החם של השרופים את התמרמרותו המוסרית באזני עולם, שהזדעזע מבחילה. אולם הבחילה מכוּונת אליו.

“הסחי הגרמני מעלה סרחון בנחירי העולם” – קרא לודוויג בעתון השקט “טיימס”.

בלי סדר נצברו ונערמו מסביב לו גליונות העתונים. ידיו עפו הנה והנה. הוא בקש עוד ועוד, לא היה ברור לו במדה מספיקה – אף כי היה ברור למדי. והנה נתקל מבטו, באחד העתונים הגרמנים, בחרוזים. מעשה־מכונה דבק בשורות הקצרות. זה היה הימנון. וכך היה כתוב:

נִשְׁמַת־פִּי רוֹאָיו דוֹעֶכֶת,

הָאֲדָמָה רָעֲדָה לַבָּאִים, שׁוֹתֶקֶת.

הַשָּׁאוֹן כּוֹרֵעַ עָכוֹר בְּסוֹף כָּל הָעוֹלָם.

הַפִירֶר עוֹמֵד,

הַפִירֶר מֵרִים יָדוֹ לְבִּרְכַּת נְצָחִים.

לִבּוֹ הוֹלֵם עִם הֹלֶם לֵב עַמּוֹ,

הוּא עוֹלֶה כֻּלּוֹ עָטוּף פֶּלֶא.

מִצְעַד הַפִירֶר הַיּוֹם הוּא תְּפִלָּה.

לודוויג קם בחפזון. בחילה גופנית תקפה אותו. הוא פתח את החלון הרחב ושאף אל קרבו את אויר הלילה. אחרי כן חטף את כל הנייר המודפס ועשהו לפקעת גדולה אחת וזרקה החוצה. לחיות בארץ זו אין אפשרות עוד. מחר הוא עוזב אותה – –

מאחרי גבו עלה רשרוש. הדלת אל הקרון שלו נפתחה. בפתח המבוא עמד אוטו שטייגר, מורו לפנים.


ח    🔗

בית־היין של גרטשל היה מסעדה הגונה ומקומה באחד הרחובות שמאחורי השוק הישן בדרֶזדֶן. בכסאות־עור קודרים ישבו בעלי־הון ופקידים בעלי משרות טובות ושתו כוס שכר מובחר. גם הסרטנים של האדון גְרֶטְשל קנו להם שם בין בעלי־ההנאה ויודעי־הטעם האלה. הוא עצמו, איש בעל בשר, נעים למראה ומדבר בבדיחות בבת־לשון של מולדתו, היה הולך במתינות בין משקעי הקירות ושוקד על השרוּת לפני אורחיו המכובדים ביותר. בעניני פוליטיקה לא עסקו. אבל שום מדים חומים או שחורים עוד לא נראו כאן. היה הסכם בין הלקוחות האלה שהשתייכו לתקופה אחרת. בית־היין של גרטשל היה אי של שלום. ברם, היה שם עוד חדר אחורי. פרוזדור ארוך ואפל, שנטה פעמיים לקרן הימנית, הוליך לשם. החדר היה קטן, חלונו האחד פונה אל חצר, שלא היתה אלא חור לשם אויר. היה צורך להדליק שם אור בצהרים. אך בחדר הזה השתמשו לעתים רחוקות. המלצר של האדון גרֵטשֶל, שאך זה לפני ארבעה שבועות בא לשמש אצלו, אולי לא ידע כלל על קיומו של החדר הזה.

הערב התכנסה שם חבורה קטנה. שמונה אנשים ישבו מסביב לשולחן העגול של עץ־אלון. לפני כל אחד מהם עמדה כוס כרסתנית ירקרקה. אבל זה היה, כנראה, רק למראית־עין. לא שתו מאומה. גם עשנו רק מעט.

אלה היו אנשים חשובים לפי מראיהם. רובם הראו התנהגות כבושה, קצת סרבנית, של פקידים גבוהים או של קצינים בבגדי־אזרחים. חוץ משנים היו כולם צעירים לימים.

דוקטור אוטו שטייגר, שישב גם הוא אל השולחן, היה כעת קרוב לחמשים. עדיין נראה מטופח בחיצוניותו, אולם ניכר היה, כי טיפוח זה מתקיים בדחקות רבה. חליפתו השחורה היתה נקיה בדיוק גדול, אבל היא נוצצה. עיניו הגדולות מאד של דוקטור שטייגר, החומות, הקמורות קצת לפנים, לא הראו עוד את הרכוּת של ימי נעוריו, הן השקיפו בקשיות עקשנית, קנאית כמעט.

גדול הרבה בשנים ממנו היה שר־האלף מיכאל בּרוּקדוֹרף. קומתו למטה מבינונית, חסון, בעל פנים אדומים, שגבות עיניו ושפמו הקצוץ התבלטו מהם בלבנוניתם. הוא קם ונאם בקול מפקד, צרחני במקצת, שאחרי מאמרים מעטים היה עליו להנמיכו מדי פעם בפעם.

והיתה סיבה לכך. היו דברים, בגו, כי שמונת האנשים נתכנסו בחדר האחורי הקודר, מעוט האויר והאור. אם המלה בגידה במלכות היתה לה איזה טעם בגרמניה זו, תחת ממשלה זו, הרי היה נאומו של ברוּקדוֹרף בגידה ממדרגה עליונה.

הוא סיכם את הדברים. בפרקים, שסומנו כמו בשרטוט על ידי תנועותיו המעטות, מיצה את תוכן ההרצאות של הנואמים שקדמו לו.

כאן היו הפרוטסטנטים הנאמנים לכנסיה שבארץ. נראה שלא רצו עוד לעמוד ולהתבונן באפס מעשה אל התפשטותה של אלילות חדשה, שפסלה את “התנ”ך היהודי" ואת דמותו הנעלה של ישו זייפה והפכה לראש־גדוד עמוני. על הזעף העולה וגדל עד להתקוממות בקרב הפרוטסטנטים הרצה הארון פון אוּנה מתוך הוכחה רבה.

האדון הֶרדֶגֶן ופוֹן אוּנסְטְרוּט הודיעו מצדם על הרצון לעמוד בפרץ, שעלה, אולי עוד במידה גדולה יותר, במחנה הקתולים – ורק את שמות הבישופים האוהדים התחייבו בתקיעת־כף לשמור לפי שעה בסוד.

מפי העוזר במיניסטריון פון צדניץ נודע על דבר רוח האופוזיציה בקרב פקידי המדינה.

ולאחרונה קם חברו של ברוּקדוֹרף, אַיזֶנדֶכֶר, שר־גדוד בצבא הרייך, ובהרצאתו הקצרה רמז על הדברים, ששר־האלף עצמו עמד עתה להגידם בפרוטרוט.

נאומו היה על “קובע־הפלדה”, זו ההסתדרות המורחבת של חיילים ותיקים, שממנה נמשכים והולכים חוטים חזקים אל צבא־הרייך הפעיל. מספר האנשים האלה מגיע למליונים.

כל אחר מן המסובים כבר ידע, מה מצב הרוח השורר שם. אנשי קובע־הפלדה מחזיקים במסורת של המאה הקודמת, הם נגד המהפכה מתוך הכרה מובלטת ורוח מלחמה, הם חדוּרים רוח גרמני, פרימיטיבי לעתים וצר. רעיונות מדיחים ומופרזים על הכבוד הלאומי שוררים גם שם. כל אחד מן החברים רואה את פירוק הנשק, שכפו על גרמניה, כמעשה עלבון, שנגרם לו לעצמו. אבל כל אלה הם רעיונות ומטרות שמורים וגנוזים בלב. אין רוצים לחלק את האוצר הזה עם איש. ואת זה לקחה לה עתה כנופיה של תעמלנים, עשתה ממנו כרוז דימגוגי בשוּק ובסיסמה זו הבריחה והגניבה עצמה למעלה אל השלטון.

אלה המאמינים בתקומת גרמניה שלהם הישנה רואים עצמם מרוּמים ועלובים. אנשי “קובע־הפלדה” נאמנים למונרכיה ולדת. אף אין בהם כלום מן הנטיה לרמאות של תורת הגזע, שמתעים בה את העם. בקרב אלה, שהיו לוחמים לפנים, יש אנשים אין־מספר, שאינם מטהורי הדם “הגרמני”. היה איפוא מן ההכרח לגרש את כולם, והדבר הזה נחשב בעיניהם כמעשה־בגידה ברעיון החברוּת. דוקא בתוך ההסתדרות הסכסונית, אם שר־האלף ברוקדורף ראה את הדברים נכונה, היה הרגש הזה ער במידה עליונה.

אולם לצערנו, לצערנו – וכאן הנמיך שוב האיש בעל זקן־השיבה את קולו עד לידי לחישה – נראית ההנהלה העליונה של הברית לא נאמנה עוד. ההנהלה הזאת נראית נוטה לפשרות, כן, המלה פשרה נאמרת לשם חיפוי. שם בצמרת הם נכונים להכנע למה שהאדון היטלר מכנה בשם האידיאות שלו. כבר מוכנים הם או כמעט מוכנים לוותר על ברית הלוחמים. באחד הימים עלולים אנו לעמוד לפני עובדות: לפני העובדה של הפירוק שבוצע. שר־האלף כבר רואה את הרגע הזה לנגד עיניו. כבר הוא קורא בעיני רוחו את המאמרים בעתונים! מעשה הבגידה יחופה ויכוסה במליצות על התלכדות והתכללות ועל התפקיד שכבר נמלא. מנהיגי הברית העליונים יקבלו בשכר מעשה־הבגידה משרות של מיניסטרים או קצבות שמנות, אחרי כן יפּול המעוֹז. אולם כיום עוד המעוז עומד איתן!

שר־האלף גמע גמיעה מן הכוס הירוקה שלו ואחרי כן המשיך:

– לנכונותם של החברים בסכסוניה, יכולני לערוב. להתנגדות מצב צבא־הרייך המקומי אין לחשוש. ההכנות שלנו עלו יפה מאוד. עוד יש ברשותנו הנשק שלנו. הנה שעת־הכושר האחרונה לתת את האות מארץ־מולדתנו הצרה, ממדינת סכסוניה, למגר את שלטון החמס, העמוס מעשי־רצח, הדבר יכול להעשות, צריך להעשות, ומוכרח להעשות מיד.

הוא מתח את גופו הקצר, הביט אל מקום מסוים של השולחן, השח קצת את ראשו ופתח בקול אחר, פתיחה חדשה במידת־מה: “הוד־רוממותו, הנסיך רב־החסד” –

כי שם ישב לודוויג. מתוך תוי־פנים אטומים הביט אל מקום אחד של טבלת השולחן כל שעת נאומו של ברוּקדורף, עיניו היו נעוצות שם ובהן ההבעה של התרחקות והתעמקות. הדברים הגיעו מקצתם לאזניו כמו מרחוק ומקצתם לא שמע כלל, הן אלה היו דברים, שכל אחד מן המסיבה הזאת ידע אותם על פה, ורק לשם הטעמה, כאילו כדי להמציא סמוכים להצעותיו, חזר עליהם הקצין הישיש עוד פעם. לודוויג ישב כאחוז קדחת קלה. ההרגשה של דבר שאינו במציאות, הדומה לחלום, כמעט שלא הרפתה ממנו בחדשים האחרונים. האומנם באמת נבחר הוא, לודוויג לבית קמבורג, להיות מרכז ותכלית של התכניות האלה לתפיסת השלטון, העומדות כאן לפני התגשמותן?

מורהו שטייגר סבור היה, שזוהי שעת־כושר יפה כדי לקרב אותו לענין. מעשי הרצח ביוני, שהאירו פתאום באור בהיר כאור היום את המשטר הפרוע ללא התחשב עם שום דבר, מוכרחים, לפי דעתו, להכשיר את הנפש הרגישה והנלהבה. אחרי אשר בארץ זו אירעו מעשים דמיוניים המעוררים זועה, כלום יש לך דבר הנראה כנבצר לבצעו! האין זה סוף סוף מן הדין ומן הטבע להעמיד כנגד החציפות האכזרית, שכמוה לא נשמעה בעולם, נצר מבין מלכות, שמשל במשך אלף שנה? שטייגר שאל אותו על זה. חלומותיו הישנים על נסיך עממי מן הגזע הסכסוני קבלו לאור המאורעות המדהימים והמפתיעים נצנוץ חיים של אפשרות.

ובכל זאת היתה בהגבה הראשונה של לודוויג מן הדחיה, כמעט מן הלגלוג. האומנם הוא, בן־נסיך שלא הגיע עוד לשלושים, שכל פעולות חייו אינן אלא חיבור בלתי־נשלם של קטלוג פרצופים, הוא האיש הראוי באמת לשים סכר למבול הזה של דם. יש אחרים גדולים וטובים ממנו!

אלה אינם – היה המענה. ודי בזיון ודכאון. אף איד אחד מן המשפחות השליטות לפנים, אשר שמותיהן מהדהדים בלב העם כזכר וסמל לעבר טוב יותר – אף אחד מהם לא קם ולא העז להשמיע דבור חפשי. הם, כנראה, רואים את הכל כטבעי מאוד. הם מביטים ורואים, איך אדם בעל־פקחות של רמאי מלידה מעלה בהצלחה רבה את כל היצרים המחפירים, העוממים בקרקע הנשמה של המוני העם: כל אי –נאמנות, כל כיעור, כל קנאה, כל פחדנות, כל מצפון רע. איך כל נהדר וחפשי נעלם מן החיים הצבוריים של האומה, ובמקום שאינו רוצה להעלם מיד, הוא נרמס בעקב מגפו של השוטר החשאי. כמו בשרטוט קולמוס של כתב־דרדק נמחקו הארצות הגרמניות, שנשאו את השמות ההיסטוריים של חלקי הרייך העתיקים. איך המפלגה של עושה־הלהטים, אשר מטרתו ותכליתו אינו יודע לבאר לא הוא ולא שום איש בדברים ברורים, רובצת על גופו של העם כספוג מוצץ. איך על־ידי מאת אלף הפקידים הטפילים שלה תפחו ועלו החובות הצבוריים לסכומים עד־בלי־חשבון, כי לא היה עוד איש, אשר יאמר הֶרֶף.

וגדולה עוד הרעה, כי יש מבני המשפחות האלה, השוקדים להִתלות במרכבה הרצה בשגעון אל התהום! האם איש כאבגוסט, אחיו של לודוויג – שטייגר היה קורא אנשים ודברים בשמם – לא יאדמו פניו מבושה בשעה שהוא קורא, כי אנשים מתוך העם, פרוליטריים, מקופחים, מחרפים נפשם למות, איך הם מוסרים נפשם בעילום־שם, איך האלמונים הללו מעוּנים ומסוגפים בחושך, אלה ה“מרכסיסטים”, אלה ה“בולשביקים”. היינו כל אלה שאינם אדישים ולא לרצון להם, כי בגרמניה זו חומסים וגוזלים בכל פנה. אלה, שלבם אינם מטומטם במידה מספיקה, עד כדי לשכוח את אלפי האנשים, הסובלים יום־יום עינויים מאחרי התיל הדוקרני, הטעון חשמל. לא, לא כל העם שכחני הוא. לא כל העם השתעבד ברצון רב כל כך, כמו האצילים רמי־היחש, שמשלו בו לפנים, למעשי העוול והנבלה. מידה איומה של כעס ואיבה נערמה בלבו. יש גרמניה אחרת – שטייגר לא עייף מחזור על זה. האנשים המאוחדים בברית הצבא, קודם כל הם, עומדים הכן. מתוך געגועים הם מצפים לאיש, אשר יצא לפניהם. לאיש, אשר שמו ולבו נותנים לו את הזכות לכך. הולך וקרב היום, הנה הוא בא בשביל נסיך עממי מגזע עתיק.

ספקנותו של לודוויג לא גזה כליל תחת חום מליצותיו של מורו. קרוב לודאי, כי לא היתה עוד שעה, אשר האמין בדבר בעמקי לבו. אך הדבר, שחוזרים עליו ללא ליאות, שמגלגלים בו בלי הרף ומרבים לקשט אותו, פושט סוף־סוף את מראהו, שכולו דמיון. הרי הדין עם שטייגר: הדבר, שהוא רוצה בו ועוסק בו, אינו כה אבסוּרדי כאותם הדברים, שנעשו ושנעשים יום־יום לעם הזה. וכאשר לבשו תכניותיו צורה, וכאילו הלכו והצטמצמו, כאשר הופיעו אנשים העוסקים בדבר, מקומות, תאריכים, נראה המפעל ללודוויג כמעט כדבר הקרוב ללבו.

סכסוניה היתה המטרה הראשונה. סכסוניה זו, ששמה נקרא עליו. הנסיך לבית סכסוניה ותוּרינגיה – תואר זה קיבל בירושה. כולם יספחו עליו, כל אלה הרואים במונרכיה גאולה מכזב, מחמס ומהרס. אבל סכסוניה היתה רק ההתחלה. שטייגר הרחיק ראות. עלוב זה, כל רכושו במזוודה אחת, נסע בליל יולי ההוא לברלין, במתכוון באותה הרכבת, שנסע בה לודוויג, והוא מורה שפוּטר ממשרתו. לא היה ברור, מהיכן הוא חי, מאין הוא נושא בהוצאות נסיעותיו, כי היה היה בחדשים, שבאו אחרי כן, בדרך בלי הרף בין עיר־הבירה דרזדן ובין ערי־השדה. שתי החליפות שלו נעשו יותר ויותר בלויות, מראה פניו נזירי יותר. אי אפשר היה להשפיע עליו, שיקבל סיוע. אין הוא זקוק לשום דבר – היה מענהו תמיד, יש לו צורך רק בדבר אחד: באמונתו של לודוויג. זמן רב עבר, עד אשר נתן לו רק להציץ אל הארג שהוא אורג. באביב שנת 1935 הביא אליו את בעלי הברית הראשונים, אנשים שנבחרו בזהירות, רובם מן האצילים, אבל רק מיעוטם מבני סכסוניה. אחד מהם היה מודע ללודוויג: אותו היוריסט פון צדניץ, רודף כבוד, יהיר מאוד, מרבה בשתיקה, שהיה נפגש עמו בבית־הספר הגבוה.

האסיפה הראשונה נערכה בדירתו של לודוויג אשר בברלין. האדונים פון אַיזֶנדֶכֶר, פון אוּנה, הֶרדֶגֶן, פון דר אוּנסטרוּט, לאחרונה שר־האלף ברוּקדורף, באו נכונים כולם לאַשר את בחירת הנסיך. הם מצאו את תאוריו הנלהבים של שטייגר אמתיים – הם היו מוצאים אותם אמתיים בכל אופן שהוא. ולמן הרגע הראשון התיחסו אל לודוויג כאל מושל לעתיד, שאין להטרידו ולהלאותו בפרטים, והוא אשר הופיע ברגע המיועד כאלהים מתוך הענן.

האדונים באו אחד אחד לפני הבית אשר בהוֹהנצוֹלרנדאם, עלו אחד אחד במעלית ללא־שאון אל הקומה הששית, הוכנסו אחד אחד על ידי אימֶה בעל הלחיים האדומות אל החדר עם הרהיטים ההולנדיים. לודוויג נמלך בדעתו, אולי מוטב שיתן למשרתו ביום ההוא חופש לטייל, אבל שטייגר החזיק בדעה, כי דבר זה יעורר רק חשד בעיני הנאמן. שלוש פעמים התכנסו בדירתו של לודוויג. בשלושת הערבים האלה ישב אימה בחדרו שבעבר השני.

אולם מקום הפגישה העיקרי של הקבוצה נמצא בדרזדן, באותו חדר אחורי מעוט האור והאויר של מר גרטשל. לודוויג בא לשם היום בפעם הראשונה. המוּם, חמוּם, נבוך מאוד הקשיב אל באוריו של הקצין לבן־הזקן. זה עתה עבר האיש מהנחותיו אל העתיד הקרוב, המעשי:

– "הוד רוממותו, הנסיך רב־החסד – "

בלילה, אור ליום 25 בדצמבר, ליל המולד, תתחיל הפעולה. בעוד שבעה שבועות איפוא בדיוק. בחירת המועד חלה על התאריך הזה, מפני שיש לצפות, כי נגיע למטרה בלי שפיכת דמים. שום איש, גם משׂכירי היטלר החשדנים ביותר, לא יחשוש לסכנה בימי החגים הגדולים. הרוב של המיליציה יהיה בחופש, כמעט כל המשרדים האזרחיים והצבאיים – מחוץ לתפקידם. זה נוגע ביחוד – ברוּקדורף הפנה כאן מבטו אל שר־הגדוד איזנדכר וחייך קצת – למפקדים המקומיים של צבא הרייך. בקסרקטים ימצאו רק גדודים חלשים. לתפוס את המיניסטריונים, את בתי הנתיבות, את משרדי הטלגרף, האלחוט, הרי זה משחק ילדים. ואחרי אשר במשך שני ימים, שלושה בעצם, לא יופיעו עתונים, תקבל האוכלוסיה רק ביום הששי, ב־27 לחודש, ידיעות מלאות על המהפכה. כי יקדמו אותה בברכה כגאולה, אין שום ספק בדבר. אולם בינתיים, בהיות ברשותנו כל אמצעי התחבורה, יהיה זמן לבוא בקשר עם החברים שברייך. יש להביא בחשבון את ההתלקחות המידית בהרבה מקומות, בהסֶן, בבַוַריה, בחלקים הקתוליים של פרוסיה. אבל סכסוניה הולכת בראש, היא הנותנת דוגמה, דוכס סכסוני נושא את דגל המהפכה לפני גרמניה הנגאלת מן העריצות, החמס, השקר והפשע!

הוא ישב נבוך ומזועזע בעצמו. פניו היו אדומים כארגמן, הוא כעכע זמן מרובה וגרונו נחר. כל העינים פנו לאט אל לודוויג.

לודוויג אמר לקום, אחרי כן חזר בו מחמת בושה מפני התנועה החגיגית. הוא נשם נשימה עמוקה, הביט בחפזון אל מורו שטייגר ואמר בקול יבש, חיור, שהיה דומה כולו לקולה של אמו שנפטרה:

– הדברים, שהרצה שר־האלף ברוּקדורף, הם תוצאה של הכנות מרובות. אני אין לי לעשות כלום אלא לקבל את המסקנה הזאת. אתם שׂמתם בי תקותכם, נתתם לי את המקום החשוב ביותר במפעלכם. כל זה בא לי רק בזכות השם, שאני נושׂא, והאמון, שרכש בשבילי מורי לפנים. בו, רבותי האמנתם. אני איש צעיר לימים, בלי נסיון ובהכרח בלי מעשים גדולים. אבל שותף אני לכם ברגש, כי המצב בזמן הזה קשה לבלתי נשוא. מאמין אני עמכם, כי האנשים השולטים כעת בארצנו משפילים את כבודה, מהרסים את לבה ואת רוחה וממיטים על כולנו סכנה. אנכי היום רק סמל בידכם ואיני יודע, אם בזמן מן הזמנים אהיה יותר מזה. אין איש יודע את הכוחות שלו, ולא כל שכן אדם, שלא נשלמה צורתו. אם תצליח תכניתכם ויתברר, כי הכוחות האלה אינם מספיקים, נכון אני לפַנות מקומי לאיש המוכשר יותר ממני. זו היא הבטחה אחת. ועוד הבטחה שניה יש בידי לתת. כולכם שׂמים נפשכם בכף, קיומכם וחייכם. גם אני אעשה כמוכם. את הדם הנוזל בעורקי ואשר בו אתם נותנים אמון נכון אני למסור. לא יהיה זה קרבן, אם יארע דבר זה. כי החיים, כפי שנעשו בארץ זו, אינם כדאים עוד. אתם רוצים, וגם אני רוצה, שישובו להיות כדאים. אילו ניתן לי פה להתפלל, הייתי מתפלל עליכם, כי אומץ נפשכם ואמונתכם יוכתרו בהצלחה.

עם הדבור האחרון לא השפיל קולו. ובכל לא ידעו האנשים, אם נאומו הגיע לסיומו. קמה דממה נבוכה ומעיקה. רק נשמע, כי האדון לבית אוּנסטרוּט, החש בלבו, נאנח פעם עמוקות.

ברגע זה נשמעה מהלומה חזקה על הדלת. הכל עמדו זקופים. אלה מהם, שהיו אנשי־צבא, הביטו איש בפני אחיו; אזנם הבחינה קול הקת של רובה.

– לפתוח! – צוה קול מיושב. אחרי כן באו דפיקות־קת חדשות, הדלת כבר התנודדה.

שטייגר אחז את לודוויג בכתפיו, הוא משך אותו אל החלון. הוא פתח את החלון לרווחה. זרועו הקטועה רמזה בעד החלון על אחד השערים.

בככר־הדואר עומדים אוטומובילים. נוסע אתה אל הגבול, לא בכיווּן אַלטֶנבֶּרג – בכיווּן פרייבֶּרג־טֶפּליץ! תאמר לנהג, מי אתה.

– אבל שטייגר! – קרא לודוויג בלחש עמוק.

היה לו הרושם כאילו ידע מראש את מהלך הדבר בדיוק כמו שבא והיה. הכל הביטו אליו. בפסיעות ליאות הלך אל הפתח. ברוּקדורף ואיזנדכר נדחקו לפניו. הוא ראה, כי איזנדכר מזוין.

בפעם הראשונה ואחרונה הוטל עליו לתת פקודה.

– שים זאת בכיסך, בבקשה – אמר – רבים יהיו. במקום שיש חיים, יש עוד תקוה.

הדלת נבקעה. לודוויג הסיע את הבריח לאחור. בחדר נוצצו ארבעה קני־רובים. אחריהם פיות של אקדחים במידה מספיקה לעשות כלה בגדוד. לאור הכהה הכירו את המדים השחורים של ס. ס.; הראש, איש גבוה ורחב, גולגולת של מת על מצפנתו, צעד ונכנס. בידו השמאלית אחז גליון.

תעזבו את החדר שנים שנים – קרא באדיבות כמעט – מאחרי הדלת יערכו חיפוש נשק אצלכם. מי שיתקומם – ירה יִיָרה. יעבירו אתכם זוגות זוגות. הראשונים הם לודוויג פון זכּסן. ו… – הוא עיין בגליון שבידו – והאדון פון צֶדניץ.

שטייגר התפרץ ונגש אל לודוויג, אחז בידו ולחץ אותה בעוז אל שפתיו. הקצין התיר במנוחה את המעשה הזה, ורק אמר: “עתה, בבקשה”.

כאשר נטו לודוויד וצדניץ אל הקצה השני של הפרוזדור, ראו ליד הקיר את האדון גרטשל מוטל כצרור דומם ופניו למטה. לודוויג אמר לעמוד מלכת, אבל לא הותר לו.

בתוך האוטו כבר ישבו שני אנשי ס.ס. ואקדחים באגרופיהם. הם נכנסו. האוטו נסע מתחת למקמורת הארמון, על פני כנסית־החצר, על גבי גשר־אבגוסטוס, אל העיר החדשה.


ט    🔗

הבנין, אשר נעצרו לפניו, עשה רושם של בית־ספר. ליד החזית הענקית היו החלונות נטולי־הוילאות כולם מוּארים, למן הקומה התחתונה ועד הגג. יושביו היו נכונים לקבלת־פנים. לא התחבאו. בגלוי ובעזות שלטה פה האלמות לאור המלא.

המלַוים נעלמו בתוך הבית. על האסירים המוקפים חיילים, היה להמתין בגשם. לודוויג קרא על גבי מבוא־השער כתובת ביונית: “הבית הזה מתנת אדם שלמד בו”, והוא התפלא, כי עוד יש בכוחו לתרגם. הכתובת היתה בעצם מתאימה יותר לתעודה החדשה של הבנין מאשר לזו, שקדמה לו. הוא העיר דבר מעין זה לצדניץ. אכן למד ילמדו פה את האדם “משמעת”.

יד לפה! – נזפו בו. מתוך הבנין ניתן אות, ואת צדניץ הוליכו לתוך הבית.

והנה נעצר אוטומוביל שני. אבל לודוויג לא הספיק לברר לעצמו, מי הגיע עתה. אנשים מזוינים לוו אותו אל הקומה השניה. דלת רחבה, ממוּל המדרגות, נפתחה לפניו.

בתוך החדר, תבנית אולם, ישב איש צעיר לימים לפני שולחן־כתיבה, שעליו לא נראו שום מכשירי־עבודה. הוא היה לבוש מדים שחורים עם ציוּנים של כסף ופתיל כפול יורד מכתפו השמאלית על חזהו. פניו הבהירים תחת שער צהבהב ונוצץ, שכתיקונם היו ראויים לכינוּי יפים, היו מסורסים באופן מעורר גועל־נפש: הנחיר השמאלי של חטמו היה מכורסם עד למעלה בצורת פצירה. כמעט אי־אפשר היה להסב עין מן החוטם הזה.

כמה לבלרים ישבו בחדר במקומות שונים. גם החיילים בני־הלויה נשארו. ליד שולחן־הכתיבה הפנוי העמידו גרמופון.

– ישב־נא – אמר לבוש המדים – מזג האויר הורע פתאום. סיגריה? יצאו הכל! – קרא אחרי כן בחשיבות לתוך החלל הריק – אתה תישאר, וויסוצקי!

כאשר נסגרה הדלת, תקן לו מושבו בהרחבה.

– לא תהיה זאת חקירה, הנסיך לבית סכסוניה, אין לנו צורך בה. הכל כבר נחרץ עליך זה זמן רב.

– כך – אמר לודוויג בשבתו על כסא־הקש.

– נתנו לך לפרפר כך בתוך הרשת, מבין אתה. חשבנו, כי חוג אביריך עוד יתרחב. אולם תמיד היו רק אותם הנאמנים לך. ועל כן אמרנו היום לתפוש אתכם – סיים מתוך עצלות.

– ובכן – אמר לודוויג – אחרי אשר אינכם רוצים לדעת מפי דבר…

– אה, אנו רוצים ורוצים. רוצים היינו, למשל, לדעת, עם איזה מקומות של צבא הרייך היו לו קשרים לשר־האלף שלכם ברוּקדורף. התואיל להודיע לנו זאת?

– איני יכול. איני יודע כלום על זה.

– כמובן, וגם אינך יודע את שמות הבישופים ושאר הרועים הגדולים, שעמהם באו בדבר־סתר האבירים הֶרדֶגן ופון דֶר אוּנסטרוּט?

גם זה איני יודע. האמינה, כי אין לי שום מושג מזה.

– הנה כן, קרא הלה – כן איפוא, כך היה הדבר. והשם היה מלך־העם? – שאל אחרי כן בלי מעבר – מלך־העם. האם היה זה רק כינוי פרטי, או היה זה תואר רשמי?

לודוויג קימט את גבותיו. כיצד בא האספסוף הזה לפרטים כאלה? שטייגר הטוב שלו – עלה בזכרונו – השתמש פעם אחת במלה מצלצלת זו בתוך דומית־מבוכה של השאר. אבל כיצד נודע כאן, מה שיצא מפי איש כלאחר־יד בדירתו הברלינית לפני כמה חדשים? –

– בדרך כלל, הסתפקת בתואר דוכס, האין זאת?

איך בר־נש זה מדבר! – הרהר לודוויג מתוך מורת־רוח. ‘הסתפקת בתואר דוכס’. באמת, הדבר יביא לידי הקאה. והוא אמר:

תראה ותיווכח כי השיחה הזאת כאן אין לה שום תכלית. משער אני, כי ימיתוני ביריה. האם לא כן?

– אל נא תהיה סקרני כל כך, נסיך – נשמע מענה בבדיחות הדעת – את כל זה עוד תדע בזמנו. אבל לתועלת יהי לך, לתועלת רבה, אם תואיל לענות לי על שאלה אחת: מי דגר את כל התכנית הזאת רבת־החן?

– על השאלה הזאת – רוצה אני להשיב – אמר לודוויג. והדבור יצא מפיו תכוף יותר מדי, כדי לעשות רושם של דבר, שאפשר להאמין בו – התכנית הזאת יצאה ממני. האנשים שנאסרו היום, נפתו על־ידי מתוך מסירות למשפחה מושלת לפנים.

הנה כן!

ואני מצטער היום על הדבר, לבי מלא צער, כי הכנסתי אנשים טובים וישרים לתוך ענין, שאין לו סיכוי להצליח. את זה אתה יכול לרשום בספר – קרא אל הלבלר אשר לצד ההוא.

הרי הוא רושם הכל בכל אופן. כל זה הוא מלא חן, מלא חן באמת. ובכן, אתה הוא שהיית המדיח השטני וכל השאר נגררו ודשדשו אחריך. רוצה אתה לשמוע קצת גרמופון? שים־נא, וויסוצקי, את התקליט מספר שלושה!

וויסוצקי, ענק בהקני, מלא את הפקודה. המחט פתחה טיולה בצרימה. נשמע קול גבר, נכשל בלשונו בתחלה מתוך היסוס, אחרי כן נעשה דבוּרו שוטף. ובטרם ידע לודוויג להבחין מי הוא המדבר, עלו קולות אחרים, שדברו בערבוביה. אחרי כן נשאר שוב הקול הראשון, זה היה אוּנה אשר נאם. כאשר גמר באה הפסקה, המחט צרמה בקול, ואז שמע לודוויג את עצמו מדבר משהו.

הוא ראה את עצמו יושב אל השולחן בדירתו הברלינית. למעלה בצד הצר ישב ואחוריו אל החלון בתוך הכורסה עם השלט האוֹרַני. המשטרה החשאית ידעה איפוא על האספות האלה וקבעה על־ידי הפונוגרף כל מה שדוּבר כאן. ידוע היה, כי אירעו דברים כאלה. הענין היה פשוט. באחד המקומות בחדר נקבע בבנין מיקרופון, ובתנועה אחת עשה אותו איש נאמן מוכן לקליטה. איש נאמן – מי הוא איפוא? אין זה אלא אימֶה, הרמן אימֶה, עקום־הרגלים, בעל העינים העגולות והכחולות בפנים כעין התפוח. כך איפוא מראה פני הבגידה. חודש אחרי חודש היה מסדר לו מלבושיו ושם פירמידוֹן על שולחן־הלילה שלו בשעת מזג־אויר של רוח סערה, בנשימה עצורה עשה כל משאלה קטנה של אדוניו, וביום הרביעי, יום היציאה שלום, היה נוסע אל בית־המשטרה ומקבל את קצבתו. זה הוא מראה הדבר. עתה נאם מעל הצד האחורי של התקליט מספר שלושה שר־האלף ברוּקדורף, ברוּרות כדרך איש־צבא, בקול רם. הדברים, שיצאו מפיו, היו כולם בגידה בשלטון.

לודוויג הביט אל האיש מאחרי שולחן־הכתיבה. הלה נראָה כמשתעשע מתוך הנאה רבה. נחיר־אפו המכורסם פרכס מתוך תענוג.

– כן איפוא, הנסיך – העיר בבדיחות – אלה הם הפלאים הקטנים של הטכניקה שלנו. ראיות מוכיחות, האין זאת? אבל אין זה עדיין ולא כלום – המשיך בבטויו הברליני – בכלל כאפס וכאין הוא.

לודוויג הפסיק אותו.

בנכונות דברי אין התקליטים האלה משנים כלום. עם כל זה אמת ונכון הדבר לא פחות, כי היזמה באה ממני.

הלה עשה תנועה לֵאָה בידו. קוי פניו הביעו שעמום ובחילה. “מחוּל”, הוציא רק מלה אחת מפיו. פירוש הדבר: ידוע לנו הכל, היה לנו כל זה – נימוס, חבֵרות, נדיבות, טוב וחסד – כל זה אינו מעניין אותנו אף כלשהו. גרגירי־אבק במכונה שלנו, המוסיפה לטחון.

הוא הוריד את אפרכסת הטלפון ולחץ אחד הכפתורים: “מנהל הגדוד לאנקביץ!”

מנהל־הגדוד לַאנקביץ בא והטיל בתנופה את זרועו לפניו.

– אמר־נא, לאנקביץ, האם החדר מספר ארבעה־עשר מוכן?

– לפקודתך, אדוני ראש פלוגות־הסער.

– הכל נאה ומהודר? כר טוב במטה?

– לפקודתך, אדוני ראש פלוגות־הסער?

– הכל איפוא מוכן באמת לליל־תענוג? יש לנו אורח מפונק.

שוב ענה מנהל־הגדוד: הן, ולודוויג לא יכול לגלות שום סימן של לגלוג בפניו המטומטמים. ובכל זאת האמין בכל לב, כי החדר מספר 14 הוא ודאי בור־אסוּרים נתעב. פעם אחת הוליכו אותו בויניציה דרך צינוקות עתיקים: בורות־אבן ערומים, אפלת קבר, טחב ואבן בעלת זויות מחודדות במקום כר. מראה זה עלה בדמיונו.

אבל כאשר הוליכו אותו למטה אל המרתף ופתחו לפניו את החדר מספר 14, נגלה לו המעון הזה לא זעום כלל. הוא לא היה מרווח במיוחד, שני צעדים רחבו וחמשה ארכו, אך הרהיטים הגונים, והמטה עשתה רושם נוח. רמון בלי־ציפוי בתקרה למעלה הפיץ אור מבהיק.

מנהל הגדוד לאנקביץ שאל, מה הוא מבקש לסעודת הערב. לודוויג לא בקש מאומה, ובכל זאת הכניסו לו צלחת עם לחם שחור וקתלי חזיר, ונוסף לזה בקבוק בירה, הכל עלול לעורר תיאבון. אחר־כך סגרו היטב את הדלת מבחוץ וגם חסמו אותה, כפי שהבחין לודוויג, במוט לרחבה.

אחרי שעה קלה של הליכה הנה והנה פרס פרוסה מן הלחם ושׂם קצת קותל־חזיר עליה. בתמהון הרגיש, כי הלשון והחך סרבו לעשות מלאכתם להבחין. טעמו של הלחם עם בשר החזיר היה כנייר מעובה. והוא דימה בלבו, כי עצביו לא הגיבו בכלל על ההתנפלות ועל החקירה! הוא החזיר את הלחם אל הצלחת.

ברגע זה דעך האור בתקרה. היתה אפלה גמורה. מתוך גישוש קרב וצנח על המיטה, שהיתה רכה וגמישה; הוא ישב והקשיב סביבו בתוך הדממה. אבל זמן רב לא נמשכה הדממה.

בפרוזדור הלכו וקרבו צעדים וקולות, ואזנו הבחינה יפה, כי משני הצדדים נפתחו התאים הסמוכים. הוא שמע קול הסעת רהיטים, אחרי כן קול פקודות בנוסח אחד משמאל ומימין: להתפשט! על קצה השולחן, הפנים למטה!

בתוך החשכה הקשיב לודוויג ולא האמין. כל זה התאים בדיוק אל השמועות, שהיו מוסרים בארץ מפה לאוזן – עד כי פקפק. זו לא היתה מציאות! מחקים את שמועות הזועה. משחקים לפניו משהו, כדי להטיל עליו אימה.

לא ניתן לו זמן רב ליהנות מן ההשליה. מימין ומשמאל התחילה החקירה. שאלה אחת בנוסח אחד. ואחרי כן שרק שוט־הפלדה.

השאלה משמאל נשמעה: עם איזה מפקד עסקת במעשה הבגידה?

השאלה מימין נשמעה: עם איזו בישופים עסקת במעשה הבגידה? אחרי כל שאלה מנו מנין. שום תשובה לא באה. ואחרי כן הלקו. הדבר הזה נשנה בנוסח אחד. אך לשם הנוחיות קיצרו מיד בחקירה:

– “מפקדים – אחת, שתים, שלוש”.

– “בישופים – אחת, שתים, שלוש”.

שום הברה לא נשמעה מפי העבריינים. אבל לודוויג ניחש תחילה ואחר־כן האמין, כי יודע הוא אל נכון, מי הוא השוכב שם על קצה השולחן וגבו תפוח ונועץ שיניו בעץ, שלא להשמיע יללה. שם משמאל הרי זה איזנדֶכֶר, החייל – ואפשר שר־האלף, אך לא, בזה אינו מאמין. ופתאום ידע, מה מראה גבו של איזנדכר, חוּם, רחב, שרירי, והוא רואה את השרירים קופצים תחת שוט־הפלדה. ושם מצד שמאל, האם זה הוא אונסטרוט? כן, ברור הדבר, הם בחרו לא בהֶרדֶגֶן, כי אם באוּנסטרוּט, מפני שזה חולה בלבו ונראה היה, כי הוא לא יעמוד בפני יסורים. מדוע אינו צועק, לפחות?! בפני מי הוא מתאושש, בפני התליינים הנבלים, או אולי אמרו לו, כי הוא, לודוויג, יכול לשמוע את נאקתו? עתה, עתה עלתה יבבה, גניחה צרודה, אבל זו באה מן הצד השני, היה זה איזנדכר, החייל, שגנח ראשון – זה היה כמשחק־התחרות מזעזע.

לודוויג חש פתאום, כי דבר חם נוזל מכפות ידיו, הוא נאחז כל כך בצפרניו, עד כי נקרע העור. אלי ואבי, אלי ורבוני, הלא קשה הדבר מנשוא, שם בחדרים ההם מענים שני אנשים עד מות – בשל מה, בשל מי – בשלו.

כח נעלם הרים אותו מעל המיטה וזרק אותו אל מול הקיר, הוא טפח באגרופיו ונהם: “הרפּו! הרפוּ! חדלו!” וחזר אל הקיר שמנגד, בהכשלו בתוך החשכה: “חדלו! חדלו!”

החקירה משני הצדדים נמשכה הלאה.

– “בישופים – אחת, שתים, שלוש”.

– “מפקדים – אחת, שתים, שלוש”.

איש מהם ודאי אין מתוֹם עוד בבשרו. ואלה היו רק השנים. מה אירע ליתר החברים. לצדניץ? לזקן ברוּקדורף? מה היה על שטייגר שלו? קרוב לודאי, כי זה אינו חי עוד, יודעים הכלבים בדיוק, מי היה היוזם האמתי. אֵלי – והוא יושב כאן בכלוב, אין אונים, ונגזר עליו לשמוע זאת, וכאשר נהם וצוח להרפות, עקמו אלה מבפנים את שפתיהם ועשו העויות זה אל זה, כי כך בדיוק היתה תכניתם. אדוני ואלהי, אלי ואבי – הוי, עתה יכול הוא להתפלל, עתה מחויב הוא להתפלל, אף כי איננו מאמין – אלי שבשמים, מה רבה היתה הגאולה, אילו באו עתה, תפשו אותו והעמידוהו בחוץ בחצר לפני קני־הרובים.

פתאום הודלק שוב האור בחדר. בתאים הסמוכים היה שקט, המערכה הנוראה באה, כנראה, לסיומה. בהיותו מהומם מקול היאוש, שהמה ורגש בקרבו, לא שמע לודוויג, איך סחבו הלאה את האנשים המרוטשים, ודאי מתעלפים.

מכאן ואילך לא נשתנה עוד דבר. האור דלק כל הזמן. מנוע ימנע אותו מהרדם, אם אחרי כל מה ששמעו אזניו עוד יהיה בו רצון לישון.

הלילה עוד היה ארוך. הוא לא פקפק, כי זה הוא לילו האחרון. את חמשת הצעדים של מידת חדרו עבר הנה והנה מאה פעמים, חמש מאות פעם, מהלך כמה קילומטרים עבר בלילה ההוא. ידיו היו על פי רוב נתונות בכיסי מכנסיו, את רגליו השליך קצת בלכתו ומדי הגיעו אל הקיר הצר הפך את פניו בבת־אחת ושב על עקביו, וכן חוזר חלילה.

הוא היה שקט. הוא בחן את נפשו בדיוק וקבע, כי חפשי הוא מפחד המות, וצעיר היה דיו שירגיש ספוק־רוח מזה. כן, טוב הדבר, כי ימות. מה יבקש לו אחרת, אחרי כשלון המפעל, אשר נשא את שמו! אחרי היסורים שבאו על האנשים ההם למענו. אם ימות, ימתיקו את הדין עליהם, לפחות, לא יחמירו עמהם. המפעל יעלם מאליו. קרוב לודאי, כי התליינים ימחלו עליו. כעבור חדשים אחדים יצאו הידידים לחפשי. אין לו לעשות אחרת בלתי אם למות.

האם היתה זו האמת? האם לא רימה את עצמו? אולי אין הוא מאמין בכך? בבוקר תיאר לעצמו את המחזה בדיוק גמור לנגד עיניו, העלה אותו בכל המציאות האיומה. “אחרי כן יז מוחי אל הקיר” – קרא בקול ונשאר במנוחת־נפש, סוף סוף יש ערך־מה לדבר, אם אבותיו של אדם מכמה דורות יצאו למלחמה ורבים מהם נפלו חללים –

אבל הוא ביקש נימוקים אחרים לשקט נפשו, שחשד בו. היו נימוקים כאלה. האם לא הוא עצמו הביע בנאומו הראשון והאחרון לחייו עלי אדמות – עוד לא עברו שתי שעות מאז – כי החיים אינם כדאים, כפי שהם עתה בארץ הזאת! ודאי לא שחוק הוא לאדם למות בן עשרים־ושבע. אבל דבר אחד השיג האספסוף האיום הזה, אשר דרך במגפיו המלוכלכים על גרמניה: אין אדם מפסיד עוד כלום במותו. נראה הדבר, כי כבר הושמד כמעט כל מה שהיה בארץ זו ראוי לחיים ולאהבה. הם לשו בטלפי־התלינים שלהם את העם הזה הרך מדי, הנוח מאוד לקבל כל צורה, ועשו ממנו עיסת עבדים מטושטשת. הם היו מתגנבים בלאט ואורבים לשמועות ומרגלים, ממללים רמות ומגרגרים בגרונם בחוצות ובבתים כל היום, ריר של מליצות הציף את גרמניה עד לעורר בחילה. עלתה צחנת דם וניבול־פה. מה שבנו לא היה אלא מליצת־אבנים. אף מראה הערים לא היה עוד כתמול שלשום, וכן כמעט גם מראה פני השדות. אי־אפשר היה עוד לראות אלון בלי להרגיש גרוי להקיא. מה שהגו גרמנים, מה שהיה לפנים שירה גרמנית נעשה חשוד לאחר שהמחברים כבר הלכו לעולמם, מפני שהכנופיה גנבה כל זאת למטרותיה המזוהמות, סילפה וזייפה. החיים התמימים, התשוקה לנשום, נהפכו ללענה. פרוסת הלחם והיין לא יערבו עוד לחך. כן, כך הוא, במקום שנעדר החופש ונעדרו הרחמים, שם לא כדאי הקיום. שם אחת היא לאדם, אם ימות בן עשרים או בן שבעים. שם מוטב לאדם להפטר מן העולם בנעוריו, ובפרט אם היה האיש נסיך גרמני ואשם הוא כלפי אנשים, שבטחו בו –

פתאום הסתחרר הכל מסביב לו. הוא עמד מתנודד, ראשו סחרחר מן התהלוכה בכלוב אלף פעם. הדבר חלף חיש. אבל הוא חש עיפות קשה. השעה שלוש וחצי. לוּ רק כבה שם למעלה האור הארור הזה, המבהיק בלבנוניתו… ראשו כאב מזה. הוא צנח על המטה, שהיתה רכה לתמהונו – לבוש בגדיו, פניו למטה, ידיו פשוטות, ונרדם מיד.

חלומותינו מתרחשים במשך חלק קטן של רגעים. הוא ידע זאת, ובכל זאת האמין אחרי כן, כי חלם זמן רב. מתוך העיפות, כך נדמה לו, נפל תיכף לתוך זרועות החלום הזה, והזרועות היו של שושנה. בפישוט ידים שכב על חזה. בהקיץ לא רצה לדעת, לא דרש לדעת, מה מושך עוד, בשלמה כדאי עוד לחיות. אולם עתה, ברגע זה, ידע זאת. כיצד יוכל ללכת מזה בקומה זקופה דרך השער, לוותר על הקיום מתוך נימוקים גאים, בעוד אשר החיים נשארים, והוא לא ידע אותם, לא נהנה מהם. כי הנה בה לבדה המדובר. הכל נעשה צל ונעשה דמיון לעומת המציאות העצומה של כתפיה וחזה – בפני מבטה האפור, הבולש, פיה הגָמֵל, קולה העמום. כל הזמן נכספה נפשו אליה, לא עבר עליו רגע בלעדיה. הוא גלל אבן כבדה על תשוקתו, אשר שכבה קבורה בעינים פקוחות. היא היתה אשתו של מורהו, של איש ניגף במלחמה, והמחשבה עצמה עליה אסורה, אבל בשעת שינה, בחלום האחרון הזה – כי ידע בחלום, שאחרון הוא – הוּתר כל איסור. הוא בכה בזרועות מפושטות על חזה, נאנק, כר־הכלא תחת פניו היה רטוב כולו. הוא ראה זאת בו ברגע, כאשר באו הללו והעירו אותו. רמון־החשמל עוד דלק, אבל בעד החלון הקבוע למעלה חדר אור־בוקר עכור. בחדר עמדו שני אנשים בבגדי אזרחים, שניהם כובעיהם לראשם.

לודוויג קם ועמד על רגליו. כרגע היתה דעתו צלולה. כן, זו היא השעה, שבה יארע המאורע. הכל נעשה כמו על־פי מתכון.

– הפרענוך בשעה מוקדמת – אמר האיש, שעמד סמוך לו יותר, הרים את כובעו הקשה והשחוק ושמהו שוב על ראשו. חברו, שעמד מאחוריו, זריז פחות לפי מראהו, חזר ברישול על אותה התנועה בכובע־הלבד שלו.

– אולי רצונך קודם לטפל מעט בתלבושת? – המלה ‘תלבושת’ היתה מוזרה ונוראה בתנאים האלה.

לודוויג טבל את המגבת במים והעביר בכנפה על עיניו ומצחו. אחרי־כן החליק את שערו ופנה אל מול הפתח.

הלא יקח עמו כובע ומעיל. קר בחוץ!

לודוויג ציית, תמה קצת על הדאגה לו. הכובע והמעיל היו תלויים על האנקול, הוא לא ידע כיצד הגיעו לכאן. דלת התא היתה פתוחה לרוָחה.

רגע אחד, בבקשה! – העוזר קיבל רמיזה. בחריצות רבה התקין זוג כבלים של־יד. הכל נעשה בלי גסות.

האם זה הכרח? – עד אז לא פצה לודוויג פיו.

– פקודה מפורשת. צר לי.

– אבל שם יסירו אותם מעלי, לא כך?

– שם – בודאי.

העוזר צעד ראשון, אחריו בא לדוויג, ולאחרונה זה אשר דיבר. הם עברו פרוזדור ארוך, אחרי כן עלו במדרגות, ולפי האור שבקע פתאום אפשר היה להבחין, כי עתה הולכים לקראת מישור.

“זאת היא דרך המות, בה צועדים אנחנו” – הרהר לדוויג, והפסיעות הקצובות ענו בשיר להרהורו. "כמה חרוזים טובים אדם יודע שלא מדעתו. הכל יחלוף לאחר שהמוח – הוי, לוּ רק לא עינו ביסורים נוראים כל כך את שטייגר המסכן שלי! בעצם הייתי רוצה, כי יראה אותי במותי. הדבר היה מעודד ומנחם אותו, כי הולך אני לקראת המות בכבוד. זאת היא דרך המות, בה צועדים אנחנו – "

מימין ומשמאל היו חדרי הכתות של בית־הספר. לוח־צפחה עמד נשען בין שתי דלתות אל הקיר, ועליו כתובים בקרטון ומחוקים למחצה סימנים אלגבראיים, על כַּן הלוח היה תלוי ספוֹג מיוּבש ומכוּוץ כולו. אבל בקצה הפרוזדור היה פתח, המוליך אל חצר בית־הספר. כאן היו הנערים משחקים לפנים. עתה עומד שם הכן הגדוד בשבילו.

העוזר פתח את הדלת בדחיפה. זו הוליכה לא אל חצר בית־הספר. היא פנתה אל הרחוב. סמוך למדרגות עמד אוטומוביל. אחד לבוש מדים של ס.ס. ישב ליד ההגה, השני החזיק בדלת הפתוחה של האוטו.

כל המכונה הזאת היתה למורת רוחו. לשם מה באה ההעברה?! הן אפשר לעשות זאת בפשטות ובנוחוּת בחצר… אולי פחד כי יאבד לו אומץ לבו, כאשר ירבו בשהיות. לפני המחוז ההוא של נפשו, אשר שם אין לו רצון למות, יתנופף ויעלה המסך, אם ההכנות תמשכנה זמן רב.

האיש בעל הכובע הקשה ישב ליד לודוויג בירכתי האוטו. על המושב האחורי ישב עוזרו. הוא החזיק בין טלפיו האדומות אקדח נוצץ.

ללא קול נסע האוטו. זו היתה מכונת קפיצים מצוינת ומהודרת במיוחד. מערך חשמל, מאפרה, ואפילו מפיץ בושם היה שם, הכל עשוי ניקל ממורט יפה. הכרים למושב ורפידת הקירות מצבעים טבעיים, וכן גם הוילאות.

הוילאות האלה היו מורדים. ישבו בתוך אפלולית צהובה. אין דובר דבר.

לודוויג הטה קצת ראשו והתבונן אל שכנו. זה היה איש בעל שערות־שיבה ופניו כחושים ומחוטבים יפה ומגולחים למשעי, אף־על־פי שהשעה היתה מוקדמת. מראהו כראש מחלקה במיניסטריון לתחבורה. ואולם זה שממוּל היה משמש; במגפיו המשוחים בעטרן, במכנסיו המנומרים ומעילו הכהה, ובכובע החום לראשו, עשה רושם של איש אומלל.

הנסיעה נמשכה זמן רב. זה כבר אינם עוד בדרזדן. הגשם השתקשק על הגג ולימין הזגוגיות המכוסות.

מובילים אותו איפוא להורג אל הבקעה, בסתר. כל מה שיש בו צורך כאן הוא בור עם שׂיד בלתי־כבוי, אשר יכלה את גופתו.

את גופתו – “מתי נגיע סוף־סוף אל המקום?!” – שאל את שכנו.

– הדבר ימשך לצערי, עוד זמן־מה – נשמע המענה. ואחרי־כן, לאחר מין מלחמה פנימית, הניף שוב את מגבעתו: “יועץ־המשטרה דוֹנֶר”.

שמח מאוד – אמר לודוויג. הוא אמר זאת מתוך הכרה והתענג של הצד המבדח שבמהלך הדברים.

ועתה תואיל הסיר מעלי את זאת! בהן שלי, כי לא אנסה שום דבר.

האדון דונר הביט כמפקפק אל ידו של לודוויג. אחרי כן, כאילו לא יכול לסרב עתה, אחרי אשר קמו יחסים חברותיים ביניהם, רמז רמיזה לעוזרו. הלה הניח הצדה את נשקו ופתח ביד מאומנת את סגור הכבלים.

הנסיעה נמשכה ונמשכה. לאחרונה עברו, כנראה, עיר. האוטו התעכב. אחר מלבושי־המדים קפץ ממושבו. היה צורך לחכות. נשמעו קולות סכסוניים וצלצולי טרם. עבר זמן רב, עד אשר האוטו התגלגל שוב על פני הכביש.

משמאל תקפה סערה את המכונית, עד כי נראתה כנוטה הצדה. בעד סדק בין הוילון והקיר ראה לודוויג עלים מתערבלים ברוח.

מזג־אויר מתועב, הוד־רוממותו!

– מזג־אויר מתועב, אדון יועץ־המשטרה.

אין זאת כי נוסעים לברלין. האם רוצים הם לשם הפחדה להתיז ראשו בטקס גדול? נסיך עוד לא הומת על ידם, לפחות לא בפומבי.

עלי היה לצוות, כי יתנו לך קפה – קרא פתאום האדון דוֹנר – הן לא אכלת פת־שחרית.

הוא נענע בראשו כנוזף בעצמו על שכחנותו.

הדברים אינם נשמעים כהקדמה למיתה. וגם לברלין אין נוסעים. לודוויג לא היה יכול להגיד, מהיכן באה לו ודאוּת זו. אולי הבחין בכיוון השמים – אז זו היתה העיר הגדולה, שעברו בה בדרכם? בין דרזדן וברלין אין עיר גדולה. אולי קוֹטבוּס? אבל קוטבוס היא רק עירה. הוא יבקש מאת האדון יועץ־המשטרה מַפּה…

מחשבה זו לא הגה עוד ברורות. הוא שקע פתאום בתנומה. ראשו התנודד הנה והנה. מתוך טשטוש עוד חש, כי השעינו אותו אל הפנה. כך נסע שקוע בשנה לקראת המקום הנועד לו.

הוא הקיץ משנתו, כאשר עמד האוטו מלכת. אויר קר ככפור פגע זו. הדלת היתה פתוחה. בחוץ ירד שלג דק. הם נמצאו בתוך יער, ליד אבן לציוּן־הדרך. לפני פתח האוטו עמד העוזר, צוארון מעילו זקוף, ועמו אחד החיילים. הכל עשה רושם כמקום המתאים למיתה חשאית של אדם.

יועץ המשטרה עוד הוסיף לשבת על ידו. ואמנם הוא אחז בידיו מפה קטנה.

הנה הגענו – אמר כמעט מתוך חביבות – עתה תלך בדרך זו הלאה…

היש לי רשות לשאול, אם קבלת פקודה לירות בי עם בריחתי?

יש לי פקודה להביאך עד הגבול.

לודוויג חש פתאום חולשה בירכיו וברכיו. הוא עשה נסיון לקום ממקומו.

– עוד רגע אחד! – קרא האדון דוֹנר.

הוא הוציא מכיס מעילו ילקוט וממנו מעטפה, ומתוך המעטפה הוציא גליון־נייר. הוא קרא:

"ברלין, השביעי בנובמבר 1935.

ממלא מקום הראש של המשטרה החשאית, מנהיג הס. ס. ברייך.

אני נותן צו לאמר: לודוויג לבית סכסוניה־קמבורג, נולד בחמשה־עשר לדצמבר 1908, מגורש מן הארץ. כל פקידי הגבול קבלו פקודה לשים אותו במאסר, אם יעשה נסיון ולשוב ולדרוך על אדמת גרמניה. שאר הדברים יש למסור לגולה בעל־פה".

יועץ המשטרה סגר את הדלת. עתה שׂרר כמעט חושך בתוך האוטו. הוא אמר בחשאי ובחיתוך־דיבור חזק:

“אם תשוב לדרוך על אדמת גרמניה, אז תבוא מאליה, בלי משפט ובלי דחוי, מיתת כל אלה, שנאסרו עמך, היינו: האדון פון אַיזנדכֶר, פון צדניץ, פון אוּנֶה, הֶרדֶגן, פון דֶר אוּנסטרוּט, שטייגר ושר־האלף ברוּקמן”.

הוא למד את המאמר בעל־פה, ובכל זאת אמר ברוּקמן במקום ברוּקדורף.

ואם אקבל עלי את הדין?

אין מענה.

אם אשאר בחוץ־לארץ, האם יוּצאו אז לחפשי? נכון אני להתחייב על כך בכתב.

ידיעות אחרות אין בפי למסור.

לודוויג יצא מתוך האוטו ועמו האדון דוֹנר.

הדרך לפניהם עלתה קצת הֶרָה בין יערי־אשוּח.

כאשר תגיע שם עד הגבעה, כבר תראנה עיניך את בית־המכס הגרמני. הצ’כי עומד רק במרחק צעדים אחדים ממנו.

הוא הרים כפי הרגלו את כובעו ושׂמהו שוב על ראשו, את זה עשה גם עוזרו המרושל. איש הס. ס. הרים את זרועו. ואולם הנהג נשאר יושב על מקומו בלי תנועה והביט ישר לפניו.

לודוויג זז. הוא הלך לאט מתוך צפיה שקטה לקבל בכל רגע כדור בין עצמות השכם. אך שום דבר לא אירע.

אולם יועץ המשטרה קרא אתה אחריו: “הנסיך לודוויג – העיקר שכח”.

לודוויג החזיר פניו. עוד לא הפרידו שלושים צעדים בינו ובין הקבוצה.

– תעודת המסע שלו! – קרא האדון דוֹנר והניף בתוך תנועת השלג את המחברת החומה.

לודוויג השאיר את התעודה בביתו, כאשר נסע לדרזדן. המחברת הקטנה היתה סגורה בתוך המגרה התחתונה של שולחן־הכתיבה לצד שמאל. אולם הרמַן אימה ידע, כמובן, בדיוק את המקום, שבו היו מונחות תעודותיו.


 

האדון אוֹצוֹלס    🔗

א    🔗

זו הפעם הרביעית עבר על פני הבית ולא מצא עוז בנפשו להכנס. לבו דפק עד כדי כאב. רגע אחד עמד, הציץ אל השער הנראה כנעול בפני אורחים והתחיל שוב את טיולו.

היתה זו סימטה צדדית עם בתים חסרי־צורה בני הזמן החדיש. לא כלום מן הקסם היוצא מן הכלל של עולם הרחובות אשר נגלה לעיניו זה עתה בדרכו לכאן. התעשיה הקטנה, שהרחוב הראשי יקר מדי בשבילה, שמה משכנה במקום הזה. הוא כבר ידע את בתי־העסק בעל־פה. אלה היו בית־מלאכה של סנדלר, שבו ישב שוליה חיור, מגודל־שערות קצת, ליד החלון מִפָנִים והכה בקורנס, חנות לגיהוץ וְקִפְלוּל שמלות, שני בתי־מלאכה לאוכפים, אחד לתפירת כותנות, וחנות של פירות־חוץ שלפניה היו מונחים לראוה פירות לא־רעננים. התופרות והנערות בחנות־הגיהוץ כבר הבחינו בו והציצו בעד הזגוגיות בעבור לודוויג על פניהן, אך הסנדלר עשה עצמו כאינו רואה אותו והוסיף להכות בזעף על הסוליה שלפניו.

בקצה הרחוב – השלט, שקרא אותו בפעם השלישית. שם הרחוב הוֹפּפֶנסטוֹקוֹבָה. בכל פעם, שהיה שולח מכתביו לפרג על־פי כתובת זו, היה כותב את השם מתוך מנוד־ראש. כאן גרים איפוא רוטק וזַנָה, ברחוב ששמו הופּפנסטוקובה –

למה בעצם הוא מתמהמה? בפסיעות מהירות אחדות הגיע שוב אל השער וכמעט רץ הפעם לעבר המעלות, אשר בעד הזגוגיות הכהות חדר ובא אליהן האור הנאלח של צהרי יום־נובמבר. הרבה פתחים, הרבה מדי. על כל פסקה של בין־המעלות נראו כניסות לארבע דירות, מלמטה עלה צרצור של נגינה. נשמע קול, כאילו מישהו עושה תרגילים בעוּגב.

הנה השלט בקומה העליונה. זה השלט הישן מלאנדגראפנבּרג, הוא הכיר אותו יפה, עשוי הוא נחושת מוצקה ועליו חרותות אותיות שחורות. שם לפני החוילה היה מראהו נוצץ מאוד, מזהיר באור אדמדם.

הנה הוא עומד איפוא לפני הדלת היחידה, שמאחוריה יושבים אנשים בני־חורין, שגורלם נוגע לו. מלבדם אין לו איש. יש לו בעולם רק הפרופיסור הגולה יוֹהאנס רוֹטק ואשתו.

הפעמון השמיע קול צלצול. מבפנים נפתחה דלת. קרבו צעדים. לפניו עמד רוֹטק.

גופו הגדול והכחוש התרומם באפלולית אפורה. פרוזדור לא היה שם. ישר מן המדרגות נכנסו לחדר הראשון. חדר של בורגני זעיר, שרוי בדחקות. ששה כסאות מסביב לשולחן באמצע, ספה אחת, מזנון, תחת השולחן חתיכה של שטיח. וילאות טרוּפים. כך הם דרים, הוא ידע זאת כל הזמן.

שאילת השלום היתה כמעט בלי מלים. רוטק שם את ידו על כתפו של לודוויג והוליך אותו מסביב לשולחן־האוכל דרך הפתח הפתוח אל חדר־העבודה שלו.

– כך־כך נסיכי – אמר, בשבתו אל שולחן־הכתיבה, לודוויג ממוּלו לבוש אדרתו, כובעו על ברכיו – כיצד חיים איפוא, כיצד קיימים? רבות הן הדרכים אל עמק הרפאים ובאחת מהן תלך גם אתה, אל תפון. –הדברים היו, כנראה, חרוזים משיר. הם נסתיימו בלחש. הוא סגר את עיניו האפורות כאבן תחת הגבות הסומרות, נשען בגבו אל הכסא, שילב את אצבעותיו זו בזו ופיקק את חוליותיהן.

פניו נעשו חדים עוד יותר, הוא היה מגולח לא למשעי, וזקנו צמח שיבה. הוא לא לבש מעיל, רק חולצת טריקוֹ, שצוארונה היה פתוח וממנו נראה צוארו, שקמטיו נראו כקמטי עץ.

החדר היה קטן מאוד, לא הרבה יותר מקיטונית מוקפת ספרים עומדים. החלון היחיד, הגבוה והצח, משמאל לשולחן־הכתיבה, נשקף על ערבוביה של ארובות וגגות, שעליהם התיבשו כבסים. השולחן, שאליו ישב, היה מעץ זול, שולחן־כתובה של משׂרד מסוג פשוט, שהושכר עם הדירה כמו כל מערכת הבית. על הטבלה שלו שרר סדר סימטרי. ישרת־זויות בדיוק צבאי, היתה מכוסה תלים של נייר, ערוּכים בסדר נאה, וספרי־ עזר. העט היה מונח לרחבו של גליון, שרוטק כתב עליו. נראה הדבר, כאילו במשך שנתים ישב כך אל השולחן הפשוט הזה וכתב בלי הפסק.

והעבודה מה עליה? – שאל ישר ופקח את עיניו – ודאי מוכנה וכבר מצאת חדשה?

לצערי לא – אמר לודוויג – הפסיקו אותי מעבודתי.

כחלום היה הדבר לשבת פה ולהצטדק, לאחר קפיצה של שתיקה על כל מה שאירע, על כי קטלוג של תמונות עוד לא נגמר.

– הפסיקו. כך־כך. נסיבות הזמן, אני מבין. הנסיבות שם אמנם רוות־דם הן, מתועבות ומשונות מאוד. אבל התירוץ אינו מספיק, נסיכי. מי איפוא ישלול את הנסיבות וימחקן, אם לא האיש בעל המוח והלב בשעה שהוא עושה עבודתו. זכר־נא את ווֹבנַרג ורגליו הקפואות באוהל הבוהמי שלו, זכר־נא את האיש ההוא שם בכלאו אשר בסיביליה.

הוא הראה בסנטרו לצדו הצר של מדף ספרים. שם היה תלוי תחריט, הציור האחד פה בחדר. אבל זה “אשר שם” לא היה סֶרוונטס, המשורר. זה היה יציר־רוחו הנעלה, אשר נולד בבית הסוהר: דון קישוט בחזונו של דוֹמיֶה, כביר וכחוש, הפנים המביעים גבורה ותיפלות והנעלמים כמעט בעבים.

באה שתיקה. רוטק לקח עטו בידו ועשה באויר תנועות עגולות של כתיבה.

הפרעתיך מעבודתך – אמר לודוויג נבוך – מותר לי לשוב ולבוא בעוד זמן־מה?

אבל מה זה עלה על דעתך! – רוטק הניח בחפזון את העט על מקומו. אפשר היה להכיר בו, כי התעורר, כי שב ומצא את עצמו. הוא הביט אל עיני לודוויג בידידות ואמר: במקום לדרוש דרשות, מוטב היה, אילו אמרתי לך תודה, לודוויג, ויש הזדמנות לכך. בלי בינתך ועזרתך לא הייתי יושב כאן, לא יכולתי לפטפט בחדר חם על ווֹבנַרג וסרוונטס. בלעדיך לא היה אפשר להתגבר על השנים הראשונות האלה. עתה שוב אני במסלול, הספינה שטה.

כל הזמן לא נזכר שם שושנה. האם לא היה הדבר, כאילו נמנע בכוונה להזכיר את שמה? הוא אמר “אני” ולא “אנחנו”. היה זה מדרך הטבע ללודוויג, ואף מחובתו, לשאול על שושנה. אבל הוא לא יכול לעשות זאת.

מאושר אני – ענה – לדעת, כי עושה אתה עבודתך…

כן חביבי, לכך נועד האדם. שים־נא עינך! הנה מה שנוצר.

הוא התכופף קצת הצדה, הוציא מן המגרה התחתונה מימין של שולחן־הכתיבה תיבה מצופה שחורים, העמידה לפניו ופתח אותה. התיבה הכילה כתב־יד ערוך לנדבך גבוה.

הכרך החמישי של חבורי. הנה הוא מונח. הולנד וספרד. תקופת הענקים. רמברנדט, האלס, גרֵיקוֹ, ואֵלים קטנים יותר. בכרך הזה יש לי אפשרות לדפדף, הוא כאילו ברשותי, אני קוראו היחיד.

האם עוד לא מסרתו לדפוס? – שאל לודוויג ורוחו נפעם.

לא מסרתי. לא. מנעתי זאת בכוח השטן. סיגלת לך, נסיך חביב, שם בארץ המולדת מידה של אירוניה. או אולי נראה לך הדבר מתמיה, כי לספר זה לא נמצא שום מו"ל על פני כל הארץ?

שום מו"ל?

אנכי עומד ברשימת המוחרמים, לא כך? האדונים רוצחי ההמונים הכריזו על חיבורי, כי מסוכן הוא למדינה ולנוער. ואם הם לא העלו על המוקד את ארבעת הכרכים הראשונים, אין זה אלא משום שספרים עבים כל כך בוערים בקושי.

שמך אינו מצומצם בתחום גרמניה! את ספרך יתרגמו.

יתרגמו, אומר אתה, נסיכי חביבי! כאילו עוד יש לאדם מאחריו עם, תרבות. מלומד גרמני היה לו לפנים ערך־מה בעולם. אבל כעת! למה איפוא ידרשו אלינו אחרים, אם אין בנו צורך בארצנו. האם יבואו הללו ליגע את מוחם בשאלה, עם מי הדין? השלטון מכשיר, חביבי. ההצלחה מכשירה. ההתמדה מכשירה. בימינו צועדים חיש. השנים הן כיובלות. ומאחורי ההר, בפריס, בניו־יורק, הרי עוד יושבים בני־אדם. ודוקא טובים מאוד. כן – על תרגום לפינית מתנהל משא־ומתן. כך הוא מצב הענינים.

הוא התרומם מעל מושבו. – ואף על פי כן, חביבי, לא, משום כך, דוקא ודוקא משום כך: תמיד ככה!

הוא נענע בראשו למול ציורו של דירר, לקח בידו את העט והחזיק את ידית־העץ הקטנה דרך חיקוי בדיוק לאופן, שבו מחזיק הפּרש המקדיר על סוסו את חניתו.

בחוץ נשמע שאון. לודוויג הביט אל מול הפתח, אשר בו תכנס מיד שושנה. קרבו צעדים, צעדי אשה. אולם לא צעדיה שלה, הבטוחים והקלים, הוא היה מכיר בהם.

לתוך החדר הציצה, בלי להתדפק, נערה ומטפחת לראשה, בת־אכרים לפי מראיה. היא שאלה משהו בצ’כית. רוטק השיב לה, בחפשׂו את המלים בלשון הנכריה.

לודוויג מצא שוב את נפשו, והוא אמר:

עוד יבואו ימים אחרים. ואז תצא ותעמוד וחבורך השלם בידך. הוא יהיה לך לכבוד ולתפארת על כי סיימת אותו בזמן כזה!

היבואו אותם הימים האחרים? לא לנו, לודוויג. אל נא נרמה את עצמנו. התפרצות זו של השדים והסרחנים אינה רק אפיזודה. בדיוק כמונו ישבו אנשים אחרים בזמן ששקעה רומא לפני אלף וחמש מאות שנה. בחצרות־העמודים ביפים שלהם אשר ובאקוִילֵיה ובטָרֶנט, בטִינגִיס ובטִימגָד ישבו וחיכו, כי יבואו האדונים הגרמנים ויהרסו את הספריות והמרחצאות שלהם. והם ידעו, הם ידעו, לודוויג, כי הנה החושך בא, מאות שנים קודרות באות, כי גם בני־בניהם של בני־בניהם לא יראו עוד אור.

– ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה. את המאמר הזה שמעתי מפיך לעתים קרובות. מי יודע, אולי זו השטות הפרועה, שעוברת עלינו יחד עם פרכוסי המחול הגזעוני ועם השנאה אל הרוח, אינה אלא פרפור אחרון של עולם הולך…"

– ואחרי כן יבוא האושר? כל מיני הארס יתנדפו והאדם החדש יתרומם בזוהר יפיו? כך כבר היתה גם מלחמת־העולם הנהדרה פרפור אחרון, ומאחריה באופק עלה הכדור האדום של שמש התבונה! לא, לודוויג, טוב לאדם כי לא ישלה עוד את נפשו. כי לא יוסיף להאמין עוד. כי לא יקווה קוות עוד. ובלי השליות ונחמות יעשה את הדבר ההגוּן, שהיה לתפל – עד כמה שכוחו של האדם מגיע.

הוא שם אחת מידיו הארוכות והגרומות על התיבה השחורה, שנסגרה עתה שוב ושהכילה את כתב־היד של הכרך החמישי מספרו.

לודוויג שהה רגעים אחדים. אחרי כן שאל כענין:

– האם נוח היה לך להשיג את החומר? הספריות הגרמניות…

– הה, הללו! לא, על זה יש לוותר. הן הקימבֶּרים והגוֹטים החדשים לא ישלחו ספרים לבוגד מעבר לגבול. אבל אל תזלזל בפרג! לא לחנם עומדת כאן האוניברסיטה העתיקה ביותר בלשון הגרמנית. הספריה פה אמנם אינה תפוחה במיליוני כרכים, אולם העיקר יש בה. ברם, כמה דברים חסרים. אבל כך יפה. המלומד הגרמני השקיע תמיד את חטמו יותר מדי בגוילים. הדבר הזה רק חוסם בעד עיניו של אדם. אני הייתי עתה בן־חורין יותר. משנעשה אדם חפשי מן ההדרכה של שש מאות הבאים לפניו, רק אז הוא מבין ומרגיש, מה רכושו שלו. מן הצורך לכתוב את תולדות הפרצופים למן וַן־אֵייק עד וַן־גוך, בלי לפתוח ספר אחד. רק אז היה יוצא דבר מתוקן.

הללו צריכות להתנוסס כולן לראוה בצורת פרסקו זערורית על גבי הדופן הפנימי של שמוּרת העין – הוא צחק משונות ועצם עיניו – כאן בפנים עוברים הם כולם, כמזלות – אמר והניע אט את ידו הפשׂוּקה כלפי מצחו – כל הנפטרים כולם דשנים ורעננים, כאילו עוד היו באור החיים. מעלה אני אותם כאן, חביבי, ליד החלון הזה הנשקף אל כל הכבסים הללו. זו היא השבעת רוחות מתוך סבלנות. אין אדם בא לידי שעמום בכך.

היה בדבריו משהו לא מיושב בכולו, מופרז, הוגה אימים במקצת. מין יהירות עקשנית, שגרמה כאב. האיש פה, זה הגרמני, שחתך איום הפריד אותו מעם הגוף של עמו, היה שותת דם תחת שריונו מתוך פצע אנוּש. בהליכותיו היה הכל שונה מכפי שאפשר היה לחכות. בשעה שנגע בענינים ממשיים, עשה זאת במין זלזול. האם לא היה זה מפליא, כי לא פנה אף בשאלה אחת על גורלו של תלמיד ידידו? נדמה היה, כי אין זה מפליא אותו כלל, שהלה יושב כאן היום ממולו. לודוויג גמר בלבו לדבר קצת על עצמו. סוף סוף יש בלבו דברים אחרים לספר. הרי זה כמעט בלתי־טבעי לבלי עשות זאת ומה בעצם מסתתר תחת העובדה, כי רוטק עדיין לא הזכיר אף בדיבור אחד את אשתו – מה שלומה של הגברת שושנה? – שמע לודוויג את עצמו שואל, ומיד הפסיק, כי הנה היא היתה כאן.

הפעם היא היתה הבאה. הוא כבר ידע זאת בהפּתח הדלת מן החוץ. עוד מעט ותעמוד פה על המפתן – בחליפתה החומה עם המגבעת הקטנה ועליה הנוצה האדומה והחצופה. אבל דבר זה אי־אפשר, כמובן. נשים אין דרכן ללבוש בגד אחד זמן רב כל כך.

אכן היא היתה לבושה אותה חליפה. זה היה הדבר הראשון, שהרגיש בו. החליפה לא היתה חדשה עוד, וכיצד אפשר שתהיה חדשה. כל־כך עניה היא עתה. הנה היא עומדת בפתח בהירה, זקופה, יפה משהיתה לפנים, מדהימה. הוא אף לא קפץ ממושבו. והוא ראה, כי הדם פרץ בלחייה בשתי להבות חדות, כהות.


ב    🔗

בבוקר השכם, כדרכו בכל יום, הקיץ משנתו והביט סביבותיו. החדר הקטן והבהיר של בית־המלון ערוך היה לפי הטעם ההמוני, ללא כל חותם אישי, כי על כן לא היה פה דבר השייך לאיש הדר בו. על שולחן־הרחצה היו כמה כלי־תמרוקים וחוץ מזה לא נראה מאום.

הוא קפץ ממשכבו, התרחץ, לבש את חליפת בגדיו, וישב סמוך לחלון. המראה הנשקף מכאן משך את עיניו שוב ושוב. המלון הצנוע, בית צר וגבוה, עמד ברחוב עקום ומעוקל בעקשנות אשר בעיר העתיקה. מחדרו בקומה הרביעית הביט לודוויג למטה על בתי־החומה הבנויים בלי סדר, משופעים, ואפורים; מגדל בעל כיפה היה מתוח מעל לשביל, אשר חצה מאחוריו מגדל גבה גמלון. תחת גזוזטראות חטובות בחן רב השתרעו ברחבות ובלבנותם שלטי חנויות וכרזות; בלי שים לב לטהרת העתיקוּת, כיסו הללו למחצה את השׂבכות העדינות, העשויות ברזל מנוגד. לא היה בזה משום פגיעה וחילול, כי אם מידה גדושה של הרחבת הדעת. יפה זכותנו לחיים לא פחות משל אבותינו לפני שלוש מאות שנה אמרו הללו בלבם. עוד בשעה מוקדמת זו רבת התנועה, בעירנות ובלי חפזון. לעתים רחוקות עבר אוטו. עלו ונשמעו קולות של שאילת שלום, קולות ידידות, איש לא צעק.

אולם באשר היה חדרו במקום גבוה, נגלתה לעיני לודוויג בין שני גגות משופעים המצודה, שעמדה שם מאחור על הגבעה מעבר לנהר. החזית הפשוטה והכבירה השתרעה ברחבות עם חלונות אין־מספר, ומאחור עלה חגיגית הסגנון הגוטי של מגדל הכנסיה. זה היה הארמון בן שש מאות שנה של מלכי בּוֹהמיה. שם – הוא ידע זאת – עובד בשעה זו ישיש בן שמונים וחמש, שנולד כבן לעגלון סלובקי, פרופיסור זקן לפילוסופיה, איש בר־לבב, חכם ואוהב אמת, רחוק מכל מליצה ריקה והעמדת פנים, המיסד והפטרון, כמעט האלהים של המדינה הזאת, שעלה לחשיבות עליונה ולא פגע באנוזיות, והוא משמש קרן־אורה ונחמה לכל אלה הבאים לידי יאוש מחמת בחילה בתקופה של גסות־רוח רבה ושל גנבת דעת העמים.

נראה לו, ללודוויג, ויום יום הרהר בזה, כי בין שניהם משתרע שׂדה־הגורל של יבשת זו כמו בין העבר לעתיד האמיץ: בין החכם הישיש, בנו של עבד צָמִית, אשר חשל באמונתו דימוקרטיה חדשה שם למעלה בטירת־המלכים שלו – לבינו הוא, הצאצא האחרון לבית מלכות של אלף שנה, היושב כעת בעלית בית־המלון מובדל, מבודד ומרוחק מאין כמוהו מן החיים של היום.

הכל מבוֹדד אותו, השם, החינוך, הגורל. אפילו בדבר הקרוב ביותר, ההכרחי ביותר, נבצר ממנו לפעול. הוא היה מוכן לקרבן. אבל גם המות נמנע ממנו. אחרים חיו למענו בצל הגרדום. אלה ששמו נפשם בכפם בשמו נתוּנים לעינויים ויסורים. אולי יורדים בשעה זו שוטי־הברזל על גביהם. והוא אין־אונים. הפקודה, שקראו לפניו ליד הגבול, היתה כבל של שטן.

הוא קוה להתיעץ עם רוֹטק. הוא בא לפני כסא המשפט של ידידו ורבו. הוא נכסף לשמוע פסק־דין של זכות. אבל הוא לא מצא ידיד, בקושי מצא אדם חי, מן הנמנע היה לדבר עם רוֹטק. כבתוך קליפה של זכוכית ישב. היה צורך במהלומת גרזן, כדי לנפץ אותה. על מה שהתרחש בגרמניה לא דברו עד היום אף מלה – לפחות, לא על ענינים ממשיים. שום שם של אחד האישים האיומים, החולשים שם על גורל העם, לא עלה על שפתיו של רוטק. הוא לא ידע עד היום מאומה על גורלו של לודוויג, אף לא ידע, מפני מה בא לודוויג לכאן. הוא לא שלח שום מבט מחוץ לחובתו יום יום, לא רצה בזה, הוא אסר זאת על עצמו. כמעט שלא עזב את שולחן־הכתיבה. הטיולים ההכרחיים אל הספריה, פעמיים בשבוע, הדרך אל הקורסים הפרטיים שהיה מקיים, כדי למצוא את פרנסתו, ויותר מזה לא היה בעצם כלום. צרכים לא היו לו. כשקם מעם כתב־היד שלו, היה לו הדבר למורת רוח, השינה היתה הפסקה מטרידה. והיה הרגש ללודוויג, כאילו אין לו לרוטק להרפות אף רגע מעבודתו. אם יתיר לעצמו לעשות זאת, יהרס רוחו. רק באופן זה הוא נושא את בדידותו האיומה. אך יקראו החיים לסהרורי, ימעד ויפול מעל הגג.

היה מן המזעזע לראות, באיזה רצון, בתשוקה כמעט, לקח בידו תיכף, עם שאלתו הראשונה של לודוויג, וקרא לפניו את הדפים – אלה הדפים, שצברם מיום ליום ושאולי נגזר עליהם, שלא יגיעו עוד לעיני שום קורא. המדובר בהם היה על הפורטרטיסטים הצרפתים מן המאה השבע־עשרה: עולמו של רישֶליֶה קם לתחיה והוא לוהט באש כהה, בתוך הוד והדר ללא רכוּת. סגנונו של רוטק נראה לו ללודוויג עוד יותר לובש צורה של תקיפות. חתוך דבורו נעשה קשה יותר. כמה מאמרים נשמעו כמתורגמים מלטינית.

נראה הדבר כאילו לקחה שושנה חלק מעט מאוד בעבודתו. אִלמות וזרות משנה שׂררה בין השנַים – או אולי היה זה קשר נפשות שלם כל־כך, שיכול להתקיים בלי עזר הלשון? כמעט שלא נשמע דבור אישי. היחס של רוטק אליה היה של נימוסיות מקובלת. נראה היה, כי שושנה יושבת בבית אך מעט, היא היתה הולכת ובאה כרצונה. וכשהופיעה, לא היתה מעולם השיחה על אנשים שפגשה. היה בלתי־ברור, מה הם בעצם מעשיה בשעות הרבות. עתה כשבא לודוויג, היה לה הרבה פנאי בשבילו, כל כמה ששאפה נפשו.

החודש הקר והעכור נעשה יפה בדיוק ביום בואו. בתוך אור־כסף, בערפל דק שאינו מסתיר דבר, רבצו הגבעות של העיר והנהר השוטף בה. הם היו מהלכים הרבה יחדו, כל כך הרבה, כאילו היו שניהם מחוסרי־בית, היו עומדים בתוך הדממה הנותנת־קול של בתי־הכנסיות, עוברים עשר פעמים אותם הרחובות, משוטטים שוב ושוב בין הבבואות הבולטות של הפסלים על פני גשר־קארל, ממול התפארת הרבה, הנגלית מחדש עוד ועוד, של הר־המצודה. ומכל חצר, מכל אבן, חדר בטחון החיים של אירופה שהיתה פעם, של אותן התקופות, שידעו את השמחה בעצמן ואת הנחמה של האמונה. מזהירים התנוססו המגדלים של ס“ט־וויט וס”ט־ניקולאס; אבל מתוך תשוקת חיים, אצילים ותקיפים, השתרעו למרחוק בתי המעמד המיוחס הבטוח בעצמו. וכל זה לא היה מוזיאון, לא בריגֶה ולא וינֶיציה. בכל מקום התרחשו חיים אמיצים של אומה שהתחילה, של כרך, אשר הקיץ משינה ארוכה של עיירה מוזנחת, תקוה נשבה דרך הרחובות האלה, תקוה נשמעה מן ההברות הערניות של הלשון הנכריה. אבל שום איש – שוב עמד על כך – שום איש לא דיבר בקול רם, זה היה עם מיושב, מבודח – כמה נחת גרם הדבר אחרי הצריחות והצוָחות, שבהן מנסים שם ההמונים המוּסדרים מעבר ההוא להשתיק את אי־הבטחון שלהם.

מראה העיר הפליא אותו, יפה ממנה לא ראו עיניו. אולם להשתקע בה לא יכול. אמנם אין הוא שייך לשום מקום, בריחתו לא היתה למקום מסוים. יכול היה כאן, בהצלחה או בלי הצלחה כמו בכל מקום אחר, לנסות ולבקש לא פרנסתו. אולם אי־אפשר היה לו לשבת עם שושנה בעיר אחת.

כאשר נצבה שם במעון בפתח החדר, הופיעה לפניו, כמו לאור הברק בלילה, כל האמת שבלבו. לפני כן לא ידע אושר, שום דבר הדומה לאושר. הכל היה שעשועים של מה בכך, כדי למלא את הזמן, עד אשר שב וראה אותה. רק עמה לבדה היה לו האושר של גבורתו ושל נעוריו – אושר האסור עליו באיסור חמור, כי זו היא אשתו של רבו, אשר חשקה נפשו בה. מדהים היה הדבר לראות, מה אדמו פניה כלהבה למראהו פתאום. אי־אפשר היה עוד לכחד מאומה. רוטק, כנראה, לא התבונן אל זה. האם כל זה אינו נחשב עוד בעיניו בבית־הזכוכית שלו? אחת היא, הרעיון עצמו על הדבר עוול ועוון הוא.

בשליטתו על עצמו הגיע עד כיבוש היצר. כאשר הלכו יחדו, היה מרוחק ממנה, היה נמנע ממגע בשמלתה. אבל הרווח ביניהם היה מלא גלים חורכים. הוא לא דיבר גם עם שושנה דבר על גורלו הפרטי. היא לא ידעה כלום. הוא יסע מזה, מיד, לא יראה פניה עוד. אבל עוד מעט, עוד ימים מספר, רוצה הוא להרגיש במציאותה. להקשיב עוט מעט לצלצול הקול העמוק הזה, לראות את תנועת הפה המלא חיים בפנים הבהירים, את מבטה הצופה, הפוצע, ואת הקסם אין־שם־לו של אבריה מתחת לבגדיה המשומשים.

היום בחוץ לפני חלונו היה נאה בזהרו – יום יקר של שלהי־קיץ בחודש נובמבר. לוח־השעות הענקי למטה ברחוב, על גבי חנותו של השען, הורה שעה עשר וחצי. עלה בלבו, כי שכח לאכול פת שחרית. כאשר צלצל, הביא לו נער מלצר שני מכתבים.

האחד הכיל חשבון־השבוע של המלון. הנה כן, כבר שבעה ימים הוא בפראג – הוא עיין במספרים: הסכום במטבע צ’כי נראה לו רב. כאשר נסע אז מברלין לדרזדן, תחב, בעצם מתוך פיזור־הדעת, סכום־כסף גדול לתוך כיסו. היה שש מאות מארק. שש מאות המארק האלה עמדו בינו לבין המחסור. הוא נמנע מכל הוצאה עד כמה שאפשר. אבל לא היתה לו חליפת־בגדים שניה, לא זוג־נעלים שני.

למחרת בואו לפראג ישב וכתב מכתב למשרתו, שבגד בו, להרמן אימה, כי ישלח לו מזוודה עם בגדים וכלי־לבן. חבור האגרת הזאת היה לו שעשוע מר. הצלחתו של המכתב היתה בעיניו מוטלת בספק גדול.

אולם הבוגד ציית. אמנם הוא מסר את אדונו לתלין, אבל פקודה היא פקודה. כי כאשר פתח לודוויג את המעטפה השניה, מצא בה הודעה מאת משׂרד המכס. המזוודה שלו מונחת שם. לודוויג ראה לפניו, איך הכל ארוז בהתאם לרשימה, כל מיני בגדים, עניבות, כותנות לבנות, כותנות צבעוניות, ובודאי גם כפתורי־הפראק. החיים נעשים יותר ויותר מוזרים. לודוויג צחק בקול רם לעצמו בשבתו בעליתו, עד כי הנער המלצר שעמד מאחורי הדלת ופת השחרית בידו, היסס לדפוק עליה.


ג    🔗

הם ירדו לאט מעל הראַדשׂין5. תחת כיפּת המגדל, אשר משם מגיעים אל גשר קארל, נשארו עומדים. על פני הגשר הזה עוברת דרכם חזרה. אבל אי־אפשר היה להם עתה להפרד. בלי אומר חזרו ופנו שוב הצדה, לא במעלה הרחוב, שבאו בו, כי אם לצד שמאל. הם עברו והקיפו בית־יראה. ככר מארכת נגלתה לפניהם, מקום מכושף ושאנן.

– מה המקום הזה? – שאל לודוויג.

– ככר ראש־המנזר הגדול. פעמים אני באה לכאן.

הככר הכילה בעצם רק שני בתים, ארמונות משתרעים למרחקים, נמוכים, בנויים אבנים ממראה אפור. רק מסביב לחלונות הבהיקו מעשי חוטב מעץ לבן, וליד הבית מצד שמאל על־גבי שלט היה דגל תלוי בעל שלושה צבעים. נראָה, כי הציר הצרפתי דר כאן. מכונית חדשה ומפוארה עמדה לפני ארמונו, להפליא עין בתוך השקט הזה.

אין קול ואין איש. במרחק־מה, במקום שהככר הלכה וצרה, שער נעול. הם התחילו משוטטים אנה ואנה על פני המרצפת הבלתי־מסודרת תחת עצי־השטים, שנשרו עליהם. בין שני גזעים עמד ספסל. כבר ירדו דמדומים.

לודוויג לא מצא בפיו את המלה הראשונה. אבל הם הגיעו לידי מצב כזה, ששתיקה ארוכה היתה לבלתי נשוא.

– עתה לא יעבור זמן רב ועלי יהיה לנסוע – אמר לבסוף.

– אתה אומר זאת בצורה כה טרגית, לודוויג. לנסוע! הרי זו רק נסיעה בטראם.

– לא לכל אדם.

– יפה אמרת. לא לכל אדם. פעמים אני הולכת לבית־הנתיבות מאסאריק ומביטה ללא אמונה אל הקרונות עם השלטים התמימים – ללייפציג, להמבורג. אבל בשבילך?

– עלי לספר לך סוף־סוף…

אבל פתאום נראה לו קשה מאוד לתאר את המאורעות. הוא הרגיש מן הצד במבטה הפוצע השלוח אליו.

– למה זה נאלמת מלא רזים?

– הסתבכתי באיזה ענין. אבל סוף־סוף עליך פעם לדעת זאת. ובכן, בקיצור…

הוא סיפר לה כלל וכלל לא בקיצור, כי אם בגמגום ובצורה חוורת, מתוך חשש להבליט את עצמו. את הדבר האחד השיג על כל פנים, כי התפקיד שמילא כנראה, על־פי ספורו, לא מעשה־גבור כל־עיקר, כמעט מפוקפק.

ובכן, גם אצלי הנסיעה בטראם אינה פשוטה כל כך – סיים, וזה היה סיום לא־מוצלח.

אבל – אמרה – העיקר הוא: נמלטת בעור שניך!

הדבור הזה פגע בו כמכת חשמל. בחוש דק ומכאיב, שהמציא לו כל רחש בלב האשה החמודה, חש בשעת דבורו, כיצד השפיעה עליה הרצאתו. היא לא ידעה כלום על טיב כל העובדות האלה של תכניות מהפכה, בגידה ומשטרה. היא לא רצתה לדעת דבר מכל אלה. אולם סוף־סוף, אם גם סיפר בצורה עלובה, הרי המחזות במרתף של ס. ס., החקירה והדרישה, הקולות לימין ולשמאל של תאו, גורלם של הנשארים, הספקות הנוראים שלו – הן על כל זה אין עוברים בפשטות! “העיקר הוא: יצאת בשלום”. האם זהו חוסר רגש? היא, אשתו של אדם, שהאספסוף שם מעבר לגבול חצץ את חייו, היא צריכה היתה להשתתף בצערו. אבל היא לא רצתה.

כוח־חיים גס נשמע מתשובתה. מעבר לרגש חובה, מרידה, חמלה, תבע יסוד פשוט יותר בקול מפקד את זכותו. הוא חש את הדבר מתוך אימה. מתינות זו, לא־אנושית כמעט, רק הגדילה את חשקו. עלול היה להפילה על המרצפת ולכבוש אותה.

לשוב אי־אפשר לך – שבה ואמרה – ובכן תשאר כאן! תשליך כל זה מאחריך!

– לא ברצינות תאמרי זאת. קרוב לודאי, לא הבנת דברי כראוי, זנה. שבעת האנשים האלה כלואים במאסר. מאסר – מלה זו היא תמימה, כמעט מרגיעה. אבל פירושה היא, שכל צדק ומשפט חדלו בשבילם. איש כי יכּלא במאסר, רואה סוף לצרה. אם כלאו אותו לעשר שנים, יש בידו למנות את הימים. יבוא יום ויפתח השער, אבל האנשים במחנות האלה שוכבים חיים בקבר. כי יצעקו, לא ישמע איש. כל כלב בצורת שליח בית־דין רשאי לסטור בפניהם. כי יחלה איש, אין נפש חיה דואגת לו. כי ימות וטמנו אותו בחשאי.

– דבר ידוע הוא. מאות אלפים כלואים בדרך זו.

– אבל אלה השבעה נכלאו למעני!

– הרי אין בידך לעשות מאומה, לודוויג. ובכן, הסר זאת מלבך!

הוא נתן בה עין מן הצד בלי דעת נפשו. בערב השוקע נראו הפנים היפים חוורים מאוד. באורך־רוח הביטה לפניה למטה בשעת הליכתם הלאה.

מן השער של הצירות הצרפתית יצא מישהו. זה היה משרת ועליו אזור וחזיה של פסים, איש בעל ראש־שׂיבה. הוא הצית סיגריה והשיב את העשן באויר־הערב. לודוויג חש בריח העשן בעברו והרהר, כי זה הוא מטבק צרפתי, ודאי קבל אותו המשרת עם הדואר הדיפלומטי מארץ מולדתו, חפשי ממכס.

כלואים למענך – פתחה מחדש, כאשר נטו אל המקום, שהככר הגיעה שם לסופה – בזה אינך מאמין בעצמך. הללו נכלאו למען עצמם. למען תכניותיהם ושאיפותיהם שלהם. לולא היית אתה, לודוויג, היו מבקשים ומוצאים להם נסיך אחר. הלא אתה רק דגל היית, זאת אמרת בעצמך. ומה יש להוכיחך על פניך?! כלום היית פחדן? וכי עשית נסיון להמלט? הנה כן, למה אתה מענה את נפשך?

הנה הוא בא, פסק־הדין לזכוּת, שציפה לשמוע מפי רוטק. אבל הוא לא הקל מעליו.

זַנָה נשארה עומדת לפני הספסל בין גזעי עצי־השטים. הם ישבו. מנגד זרק המשרת הזקן מידו את זנב הסיגריה, נכנס אל הארמון וסגר אחריו את הדלת. סמוך לכך התחילו בחלונות הקומה התחתונה מגיפים בקול רעש את התריסים המידרדרים. הם היו שניהם יחידים כל־כך על פני הככר של ראש־המנזר הגדול, כמו בחדר סגור.

– לודוויג – אמרה – עכשיו רוצה גם אני לדבר פעם. אתה אוהב אותי, לודוויג, לא כך – או מה הדבר הזה? כאשר ראיתיך כאן פתאום לנגדי לפני שבוע ימים, הרהרתי: סוף־סוף! עתה בא אלי. אולי גם לא הרהרתי כלום. חשבתי, כי אפול ארצה ואחבוט ראשי בקרקע. כי אני חכיתי לך, לודוויג, אומרת אני לך זאת, אם עדיין אינך יודע את הדבר, הגברים הם לפעמים נבוכי מושׂגים. אתה הוגה כאן במונרכיסטים שלך בכלא ויודע אתה את הנעשה עמהם. את הנעשה עמי – אתה יודע פחות! העולם נעשה מסולף מאוד, מלא הוא טפשות של גברים. אין אתם חיים עוד כולכם, הגברים, רק השגעון שלכם קיים בשבילכם. עם, צדק, שלטון, חירות, מלחמה או לא, עתונות, איסור, תהלוכות, מהפכה, מנהיג, נסיך, מה יודעת אנכי! ורק חיים אינם עוד. רק שדים ורוחות, המתנפלים זה על זה בקרדומות של שדים. הפעולה! הרוח! המפעל! אומרת אני לך לודוויג, תענוג הוא ושחוק לראות, כיצד “המפעל” לבדו שורר… לא, גם אתה לא חשבת עלי, לא תארת לעצמך כלום. מילאת את תפקידך במשחק האוילים. עתה באת. חשבתי, כי אלי באת. אך לא, דחפו אותך אל מעבר לגבול, ובמקרה אל המקום בו אני יושבת.

– זנה!

– לא! איני רוצה עתה לשמוע כלום – היא תפשה בתנועה נמרצת ואמיצה בידו – יודעת אני, מה יש בפיך להגיד. לודוויג, אין שום טעם עוד ליפות ולחפות. הנה אתה הולך לצדי ואני חשה מה שבלבך. אין אתה נוגע בבגדי – כאילו הייתי אש ואתה יכול לעלות בעשן. ועוד אתה חושב בלבך, כי זה הוא מן הנימוס. הוי, מה רב הנימוס, לודוויג, מה גדולה האצילות! אדם יודע חובתו, חוּקו, לא כן? אשתו של ידיד ורב, את זו אין אדם לוקח, כאן אדם מענה את נפשו ונפשה – ואם אדם נפטר מזה, הרי זה יגון עם ההכרה של מעשה נזירות גדולה. מה רבה התבונה, לודוויג, הוי, מה רבה!

את הדברים האחרונים דברה בלחש גמור, בקול דועך, עד כי רק בקושי שמע אותה. פניה לא הוכרו כמעט, אבל הוא ראה כי היא הטתה ראשה לאחור על המסעד. תריס אחרון של חלון ירד בקול רעש בעבר השני. לודוויג אחז בחושך את האשה, חבק בשתי זרועותיו את גופה, הרימה אליו, כאילו אין לה שום משקל, וכיסה באנקת צוחה את פיה, שהיה פתוח בכמיהה.


ד    🔗

באותם הימים היה בפיה דיבוּר מגרה. “עלינו להשׂביע נפשנו!” – היתה אומרת, בשכבה ערומה בעינים עצומות בזרועותיו. “להשביע נפשנו” – ורגעים נראה על פניה היפים מבע פראי מוזר, כאילו לא היה זה כלל מן הנמנע להשביע. אפילו ידיו לא יכלו להשביע עצמו בשדים אלה, שהיו מלאים יותר מדי לגזרה הדקה של גופה, אך שמרו עוד את צורתם, עוד שמרו. די שביעה – כאילו ידעה, כי היא עוזבת אותו בתאוה לא נמלאה יום אחרי יום, כאשר היא סוגרת את הדלת מאחריה והוא שומע את קול צעדיה על המדרגות בהעלמם. אז יפתח את החלון, יגחן אל החוץ ויביט אחריה בעלותה ברחוב. הולכת היא כה בטוחה, כה שקטה, כאילו לא היו כלל שעות של שגעון מאחריה. ליד החנות הקטנה של השען מתחת לוח־השעון הוא רואה אותה נוטה שמאלה ונעלמת.

כשעמדה היום לפניו לבושה שוב חליפתה החומה, שנראו חוטיה מקרוב, תפשה עוד הפעם את ידיו. היא התכופפה בעמידה עליו, קומתה גדלה משלו, ותחת משקלו הרך של גופה נפל אחורנית על המטה הפרועה. הוא הרגיש באריג השעיר של בגדה על עור בשרו. פניה הצחורים נחו על פניו, עיניה פקוחות לרוָחה, והן מביטות מקרבה רבה. אחרי־כן פתחה את שפתיה לנשיקה אחרונה רחבה ועמוקה. בשטף נמוג פיה בפיו. אבל אך הרפתה ממנו, ערג שוב אליה ופשט את זרועותיו. היא כבר הלכה לה. הוא הקשיב אחריה, כהמום־רוח, זמן רב. כי כאשר שם עליו סודרו וגחן ליד החלון החוצה, לא ראוה עיניו עוד.

ימים של אושר מטורף עברו עליו, הימים הראשונים של אושר־גבר שלו, שעוקץ האשמה הוסיף לו מתיקות רבה ואיומה. הכרת האשמה לא עזבה אותו אף רגע. הוא דיבר אליה על זאת, הוא ניסה לדבר על זאת. אך עם מאמר ראשון חסמה את שפתיו בידו. “אל־נא תדבר” – אמרה – “עתה לא. היֵה תמים בעולם פעם אחת! אינך גוזל מאיש דבר. אל תדבר”.

הוא החריש, איפוא. הוא קיבל החלטתו בשבילו לבדו. היא הלכה עתה דרך הרחובות האפלים אל ביתה, על פני ככר וַצלַב במעלה ווֹדיקוֹבה, הוא עקב אחרי צעדיה מבית לבית כמעט. בדרך זו ילך גם הוא מחר; אבל היא לא ידעה זאת.

השעות שלפני הצהרים ביום המחרת עברו עליו, הוא שכח לאכול ויצא אל הרחוב רק בשלוש שעות. הימים הנאים כבר חלפו, האויר היה אפור, טפטף גשם דק. הוא שוטט על פני העיר, שהביטה אליו בפנים זעומים. שעון־העיר השמיע שלוש וחצי בעמדו באזור העיר העתיקה. לא היה זה הכיווּן שלו בשום פנים. הוא חזר. אך בקירוב מקום לפני מטרתו עזב אותו כוח החלטתו. הגשם חזק, והוא נכנס לבית־קפה אשר בקומה התחתונה, הערוך בהידור חדיש, קרח קצת. דממה שררה פה. משׂחקי שחמט, זוגות נאהבים אחדים והרבה סטודנטים חוורים, שישבו כאן על גבי ספרי־הלמוד שלהם. הם חסכו בדרך זו עצי־הסקה ומאור בדירותיהם שאינן מרחיבות את הדעת.

כמנהג המדינה, שם המלצר לפניו חבילה של עתונים. מעשה מכונה אחז בגליון של עתון גרמני והחל להפוך את העמודים. כאילו היתה המלה מודפסת באותיות של אור, קפצה לפניו רשימה עם כותרת השם “קמבוּרג”. אך לא היה זה כלום. דין־וחשבון על איזו אספה של נשים. “החבֵרה מוֹיזֶל מקדמת בברכה – ומנהלת אגודת הנשים קריליש עומרת תודה”. מנהל האגודה: שמות־עצם אין להן עוד. הוי, מה רב הסרחון העולה מן הפתיות הרצינית הזאת! הנה יש להם עתה בקמבוּרג מנהלת של גליל־הנשים…

הוא צחק פתאום בקול רם, עד כי נבהל בעצמו וסטודנט שחרחר אחד, שישב סמוך לו ושנן שעור בפַרמַקוֹלוֹגיה, הביט עליו בזעם ומתוך נזיפה. לודוויג הסיט מעליו את העתונים. אין זמן עוד למנוסה כזו. אם אין בו כוח לעמוד פנים אל פנים עם רוטק, יכתוב איפוא אליו. המלצה הגיש לו נייר־מכתבים. “לכבוד האדון יועץ הסתרים!” הוא התבונן אל המלים, לקח גליון אחר וכתב: “לאדון רוטק המכובד, עלי להודות, כי היחס בין אשתך וביני נשתנה בזמן האחרון. הרי הוא כיום יותר מיחס של ידידות בלבד. אין בידי לבקש הבנה או סליחה לכך. רק דבר אחד רשאי אני להגיד: אין המדובר על ענין של קלות־ראש, אלא על ענין רציני עמוק…”

אלה היו עשר שורות כתובות בעמל ובצער רב.

המכתב בכיס מעילו, הלך עתה בגשם השוטף בדרך העולה לווֹדיקובה, כדי למסרו שם בבית אצל השוער. הפסוק, שהוציאה זַנָה מפיה: “אין אתה גוזל דבר מאיש” – המה באזניו עם הגשם היורד. פירוש הדבר, אל יבוא חשש בלבך, אל תראה זאת כטרגדיה, אני חפשיה… אולם אין בידו להתנהג לפי זה. כל דבר־סתר נראה דוקא לנוכח האיש האחד הזה כאי־אפשרי. אי־אפשרי, כמו הרעיון לגנוב אושר פרורים פרורים, מה שצריך להיות שלם וכליל. לא, אין דרך אחרת.

בהוֹפּפנסטוֹקוֹבה לא נראו היום הנערות התופרות בסינריהן הלבנים. אולם הסנדלר הגבן הרים את ראשו מן הגלדה שלפניו, בשעה שעבר לודוויג, החזיק את פטישו הקטן באויר והתבונן אליו בשים לב.

השוער דר מאחור בתוך החצר. רק אשתו היתה בבית, אשה צעירה וצנומה בעלת שער לבלבן, שילד היה כרוך אחרי שמלתה. מאחד החלונות של הקומה התחתונה עלה שוּב קול נגינה כצרצור.

לודוויג שם ידו להוציא את המכתב מתוך כיסו. אחרי כן אמר: “לא, מוטב שאלך בעצמי”. עזב את האשה העומדת משתאה ועלה לאט במדרגות העגומות. אולם כאשר הגיע למעלה, הלם לבו בחזקה, עד כי עליו היה להשען אל הקיר.

הוא צלצל. באו צעדים כבדים מאוד, צעדיו של רוטק. עם האפשרות, כי זַנָה תהיה בבית, לא התחשב לודוויג כלל, ואף אמנם לא היתה. היום לא תפש אותו רוטק בכתפיו, כי אם הלך לפניו אל חדר־העבודה. לאור היום ההולך וכלה היו פניו חוורים־אפורים, ובפעם הראשונה התבונן לודוויג וראה בהם קו מבעית: הזוית השמאלית של פיו נמשכה לצד מטה, עד כי נראה כעוית או שתּוּק. אבל העט היה מונח על גליון של כתב־יד מלא למחצה כתמול שלשום. תנור של ברזל היה מלובן והִרבה חום בחדר הקטן.

– זה זמן רב לא ראיתיך, נסיך ואדון. שבועים כבר עברו?

– זמן רב כזה, אדוני יועץ־הסתרים, אינני יושב עדיין בפרג.

– אכן, אדם טועה במספרים. העת מתגלגלת, מתגלגלת ויורדת למטה, innumerabilis annorum series et fuga temporum (שורות שנים רבות לאין מספר במרוץ הזמנים). האם גם לך יארע, שעליך לחשוב בלי הרף בלשון הלטינית? בני אדם גדלו כאן בתוך לשון מסולפת לגמרי. לא, לך לא יארע הדבר – הצעירים לא למדו את הלשון כראוי.

הוא הביט לתוך החלל הריק והתחיל נוהם לעצמו.

לודוויג ישב לפניו בתוך בושה וצער קשה מנשוא. המחשבה לפתוח בוידוי שלו נעשתה מרגע לרגע קשה לביצוע. שום גשר לא הוליך לשם. ההכרה, כי חטא חטא לאיש הנדח הזה, שבינתו אינה שלמה עוד, כבשה את לבו כמו באגרוף של קרח. ועם זה נזלה, מחמת החום הלוהט, הזיעה על רקותיו.

האם ראית דבר־מה כאן בפרג, כוונתי לתמונות? כדאי וכדאי הדבר. משל פראנס האלס הנאה, משל גוֹסארט הנהדר ומשל האנס באלדונג גרין, הלא את זה היית מחבב תמיד. גם בהיכל נוֹסטיץ עליך להיות, שם יש כמה וכמה דברים.

– אדוני יועץ־הסתרים – אמר לודוויג בלחש כמעט שלא נשמע – היום יש עם לבי – הרשאי אני לבקשך.

מדוע לא? – ענה רוטק וכבר אחז בגליונותיו – ברצון רב אקרא לפניך קצת. מודה אני, נדיבי ואדוני, צפּה צפּיתי לכך. הן אתה כל הקהל שלי כעת, אם אפשר קהלי היחיד בכלל, hodie, cras et per saecularum (היום, מחר ולעדי־עד).

ידו שאחזה בגליונות רעדה מאוד. זה היה גל של נייר, פרק ארוך.

מצב מאין כמוהו, גם משונה וגם נורא. האם יוכל להניח לרוטק לקרוא והוא ישב וישב בדממה, ואחרי כן כעבור שעה יאמר לו: "נהדר, אדוני יועץ־הסתרים, פרק חשוב מאוד, ברם רעיתך ואנכי…

אבל רוטק כבר עמד בקריאה. קולו היה עמום ומהדד. ומאין ברירה אחרת, ישב תלמידו שסרח והקשיב. תחלה עמד ולא מש מנגד עיניו הדבר, שעליו לדבר, אחרי כן התחיל מסיח דעתו ממנו, בהיותו ככבוּל. רק בדרך פרצים, בהפסקות גדולות יותר ויותר, תקפה עליו הכרת המצב.

הדבר, שכתב כאן רוטק, היה על חייו ועבודתו של אותו פיליפ די שִמפּן, שהיה צייר־החצר בימי לודוויג השלושה־עשר. “לא סֶנט־בֶּוו, אף לא רוֹיכלין, לא היו לפני לעיין בהם”, העיר מתוך חיוך כלאחר־יד והמשיך את תאוּרו של המנזר פּורט־רוֹיאל, ששם ישבה בתו של האמן הזה כנזירה ואשר שם נוצרה תמונתה המפורסמת, יצירתו העיקרית והנעלה של אביה. בעמודים שלמים היה הדבור על התמונה הזאת, על היצירה האמתית להפליא, המוצקת, של אמנות הציור. בכוח רב כזה עלתה כמו חיה בפסוקיו של רוטק, כאילו היתה לנגד עיניו על הקיר בלוּבר. בהרצאה זו לא היה שום דבר מפשט. ובכל זאת קמה פה יותר מיצירה יחידה: התמונה נעשתה מושג כולל של דרך הרוח הצרפתי התם והישר, הקרוב אל המציאות.

– הנה כן היה הדבר – אמר עם סיום הקריאה והניח את צרור הגליונות – כך היה שמפּן זה. ואחרי־כן נלך בדרך זו הלאה – ריגוֹ, נַטיֶה, לַרְזִ’ליֶר, אמנים ברוכים וכך אנו עסוקים. מניחים אנו דף לדף, צוברים אותם, איש לא צריך לראותם, מעבר מזה צופים אלי הקברים! אגב, עלי לספר לך, לודוויג, שושנה הלכה ממני.

– הלכה? – לחש לודוויג – איני מבין.

– אבל אני מבין זאת – אמר רוטק – היא הלכה מעמי, הלכה לה, לבלי שוב, לעולם. ואמנם גם הגיע הזמן – מה לה לאשה החיה אצל פגר מת. כי הרי ידוע לך, שעומד אתה כאן בשיחה עם בר־מינן. האדונים הגרמנים רצחו אנשים לרוב, וגם אותי בתוכם, בלי שפך דם, בדרך ידידות. הנה יושב הפגר ומשחיר נייר. הדין עמה, דין שמים, דין החיים. רק קצת בדרך נמרצת הודיעה לי על כך, בשלוש שורות.

בתנועה רופפת הראה על פתקה, שהיתה מונחת על השולחן. לודוויג הכיר את הכתב הבלתי־מסודר של ילדה קטנה.

– היום בבוקר היה המכתב הקטן מונח על שולחני. כן. לא לקחה עמה כלום, מלבד החליפה החוּמה. הכל תלוי בארון. לוּ רק יוטב לה, לודוויג, בחוץ בתוך המערבולת… אולם טוב יהיה לה, לודוויג, יהיה טוב. Fluctuat nec mergitur (תשקע ולא תטבע).

הפנים עם זוית־הפה השמאלית המדולדלת היו חסרי תנועה לגמרי. אולם פתאום ראה לודוויג והנה מתוך העינים הפקוחות לרוָחה נוזלות ויורדות הדמעות בזרם ללא מעצור. רוטק לא עשה שום תנועה לנגבן.


ה    🔗

בית־מערכת השבועון “המלה החפשית” עמד באחד הרחובות בין בתי־הנתיבות, שבהם כאילו מצא השעמום של עיר־שדה לפנים מעון אפור אחרון.

שם היו שלושה חדרים בקומה השניה. בחדר הקדמי, שבו ישבו ועבדו כמה אנשים, שאלה מזכירה קטנה, ערנית וטובת־לב לפי מראיה, לחפצו של לודוויג. מבע פניה הפקחים נעשה תיכף חשדני, באמרו, כי רצונו לדבר עם האדון לֵיאוֹ בְּרַייזַךְ בעצמו, ועיניה הביעו איבה גלויה, בהעלימו את שמו. היא הלכה. לודוויג נשאר עומד כמגיש־בקשה טרדן בחדר הקטן מדי בתוך שאונן של שתי מכונות־כתיבה, שרגע פסק ובעוד רגע פתח שוב בבהלה. אחרי־כן הכניסה אותו המזכירה אל אדם בעל עינים עצובות, רם קומה ומגודל זקן, שעמד לפני שולחן־כתיבה.

– מה שאלתו?

– המדבר אני עם האדון ברייזַךְ?

האדון הארוך נענע בראשו מתוך אי־הסכמה.

– עוד איני יכול לאמר לכבודו, אם האדון ברייזך יש לו פנאי בשבילו. מי אפוא אדוני?

לודוויג קרא בשמו.

אה… המ, המ… הלא יבין כבודו, כי אנו זהירים. היש בידו תעודה?

יכול אוכל ללכת – אמר לודוויג – אם יוסיף להיות לא־מנומס. – אחרי־כן התעשת ואמר: הדין עמו, כמובן, האדון ברייזך ודאי שרוי בסכנה רבה.

והוא הוציא מכיסו תעודתו.

– שרוי בסכנה! – אמר האיש העצוב והחזיר לו את הגליון לאחר הבטה קלה – אמנם כן הוא. בפני אספסוף של רוצחים גם האדמה הנכריה אינה מגן. וברייזך, לצערנו, אינו נזהר, אינו יודע בכלל מה זה פחד, מתנהג כאילו יש לו, כמו לחתול, חיים כפולים תשעה.

הדברים נאמרו בקול זעם, אולם הערצה מלאה חבה נשמעה מהם; ברור היה, כי האיש הנזעם הזה נכון לבוא באש ובמים למען אדונו.

– ובכן, אנסה־נא לראות – אמר והלך אל הדלת.

אבל זו כבר נפתחה למחצה.

– גוּנדֶלפִינגֶר! – קרא קול צלול ומושך. גוּנדֶלפִינגֶר נכנס.

סמוך לכך הופיע ליאו ברייזך, הניד ידיו של לודוויג והוליכו לחדר עבודתו, שהיה מרוהט עוד ביתר דלוּת מן החדרים הקדמיים ומלא עשן כחול של סיגריות עד למחנק. הוא עצמו הרגיש בכך לאחר שנעדר משם שעה קלה.

האם לא יהיה לו קר מאד, אם אפתח את החלון? – שאל את לודוויג – בעצם הרי זה שגעון רב, העישון הזה! מובטחת חַנֶקֶת־החזה בגיל של חמישים וחמש.

ובשעת דבורו הגיש לרואה פניו את הקופסה עם הסיגריות.

משהו מן החביבות היוצאת מגדר הרגיל, המעוררת אמון, הפיק מראה האיש הקטן הזה. לודוויג הרגיש בזה מתוך הרוָחה, כמעט מתוך אושר. הוא אמר לפגוש טיפוס מובהק של איש־השׂכל, משהו מן המקעקע, מן האכזרי עד היסוד. אף הוא תאר לעצמו מטעמים לא ידועים, כי ברייזך ודאי משתמש בדבור ברלינאי בולט. אך הוא מדבר כגרמני מן הדרום. זה מצא חן רב בעיני לודוויג. ופתאום הרגיש לתמהונו, כי זהו בדיוק גמור אותו הדיבור הגרמני החם והצבעוני כמו אצל רוטק. בעינים עצומות אפשר היה להחליף את השנים זה בזה. זה היהודי הקטן מוצאו ודאי מן הגליל ההוא.

במלבושו הכחול־כהה, הזרוע אפר, ובעניבתו הקשורה בלי סדר היה מראהו דל; אף לא היה יפה־מראה בחטמו השרוע על פניו השחמחמים. אבל שתי עינים נאות, בהירות מאד, מלאות אור צח וחכמה נובעת, שלטו שלטון גמור בפנים האלה, עד כי לאחר שעה קלה לא היה קיים עוד דבר זולתן. הוא היה חפשי בתנועותיו, חסר כל חגיגיות שהיא, איש קטן, זריז ומלא־חיים, בן ים־התיכון.

לא קשה היה לעשות קריקטורות ממנו, ואף אמנם עשו זאת בשפע שם בדיר הגרמנים שלהם. על גבי גליונות עתוניהם היה עולה מדי שבוע בשבוע שד בעל חוטם מקורס, דמותו של ברייזך. אבל כעת נאסר הדבר, שמו, שהיה סמל לחופש והתקוממות, אל יזכר ואל יפקד. אפילו להטיל עליו שקוּצים נראָה כדבר שיש לחשוש מפניו. הוי, כמה שנאוהו אלה הזייפנים והשסאים, טבחי הרמיה ויוזמי הרצח במרכזי התעמולה שלהם בברלין! פרס של חמישים אלף מרק נקבע בעד ראשו של האיש החכם, העשוי לבלי חת! אבל בחוץ־לארץ, מקום שיש מחסה לאדם, לא קל היה ביותר לזכות בכסף הפרס הזה. ידידיו של ברייזך היו בוחרים להקיף אותו על כל צעד ושעל שומרים לראשו, אבל הוא דחה את השמירה הזאת; זה היה המקרה האחד, שהביא אותו לידי רוגז. ליום הולדתו לפני שבועות מעטים – מלאו לו ארבעים שנה – נתנו לו במתנה אקדח קטן ונאה, תבנית יקרה עד מאוד, אף כי עניים היו. הנה הוא מונח על שולחנו בלתי־טעון ומשמש מכבש־מכתבים.

העתון “המלה החפשית” הוא שיסד אותו, כמעט בלי כסף כונן אותו. אולי אפשר היה לשער, כי זרם אליו כסף בשביל מפעלו ממקורות יהודיים. עוד בגרמניה מלפני־תקופת־הברברים היה לו שם של פובליציסטן, ודוקא האדונים מבעלי ההון היהודיים, הפיקו תועלת רבה ממאמריו הברורים, המבוססים בעניני כלכלה. רבים מהם אמנם מחלקים עמו כעת גורל הגלות. אין הם יושבים עוד בחוילותיהם אשר בוַנזֵי, והשטיחים היקרים עם האגרטלים הסיניים שלהם מפארים כיום את ארמונות השליטים החדשים. אבל יש להם הון ועושר בחוץ לארץ. לתמוך בכסף עתון הלוחם עם הסכנה העולמית של גרמניה לא היה מטיל משא כל שהוא על כל אחת מהם. אולם במקום זה בחרו ב“שב־ואל־תעשה”. להיות מוכנים נראה להם עיקר. מי יודע, אולי באחד הימים הקרובים יתעשת המנהיג והקנצלר וינחם על הרעה, אז יפול מעל בנינו החדש הקישוט האנטישמי, והיהודים הלויאליים ישובו בכבוד למקומם. עושים אפוא הכנות ליום ההוא! הדרך הטובה לכך היא, כי בו בזמן שבגרמניה נשמע הקול “אבדן ליהודים” עושים הם תעמולה בווֹלסטריט ובסיטי בעד הלוָאות בשביל ציידי־היהודים מבני הארץ. התקפות על היטלר ועל כלביו עלולות רק להפריע את ההכנות הנבונות האלה. לאמיתו של דבר, יש להצטער על זה, כי אותו ברייזך עם עתונו “המלה החפשית” מאריכים ימים כל כך!

כי לא רק שהוא חי וקיים. בלי פטרונים, בתוך מלחמה כפולה, נשען אך ורק על דמי החתימה של קוראיו הקבועים, נעשה העתון כוח מוסרי, מרכז של התקוממות. המפעל כולו עמד על ליאו ברייזך. במשך שנתים וחצי לא היה לו אף חודש אחד של נופש. להערות בשאלות היום, שבאו בראש כל חוברת, למאמר הגדול בדבר הבעיה העיקרית של השעה, שהיה הלב של החוברת, היו מצפים בתשוקה ובתקוה אלפי קוראים הפזורים באירופה. זו לא היתה תקוה לדברי נחמה קלושה, אלא תקוה להגיון, לבירור, לסידור העובדות המרעישות בקשר אל דברי־הימים. הפובליציסטן טעה בכמה מקרים בודדים. אבל הזרם הגדול של המאורעות הצדיק את ראיתו הברורה. שבירת כל החוזים חלקים חלקים. התגברות חוצפת הדיפלומטיה הגסה בשל חולשתו של העולם מסביב, הדרך של פוליטיקה מפוצצת, העושה עבודתה בכסף גנוב, בתעמולה מקישה בפטיש וברצח – כל זה היה מסומן בחוברות הלבנות האלה. זמן רב מאור לא הקשיבו לדברים. כיום מקשיבים.

העתון “המלה החפשית” היה אגן מאסף ידיעות על כל הנעשה בכלובים של היטלר. אוּניסון של זעקות ותלונות נשמע בשלושת החדרים הקטנים האלה. כל הנמלט ממלכודת המכונה הגרמנית מצא נתיבו מיד או לאחר זמן אל המקום הזה. האיש הקטן והער, שישב לפני לודוויג, נשא מבעד למצחו השחמחם ידיעות איומות על דבר יסורים ויאוש.

אתה הוא אפוא – אמר בנחת – אני כמעט חכיתי לך קודם. יש לברך אותך במזל טוב. אתה אפוא האחד שמלטת נפשך, לאמיתו־של־דבר, באורח תמוה קצת.

ולודוויג ראה בתוך תוכן של העינים החביבות חשד חד.

– הרי משום כך אני כאן, מר ברייזך. איני יכול להיות יחיד שנמלט לנפשו.

– לפי שעה איני מבין עוד כראוי. אבל אתה תסביר לי. התואיל להביא לנו חומר על הענין? עלינו להיות זהירים, זהירים מאוד – למען אחרים, לא כך?!

– ודאי, הוי ודאי – אמר לודוויג – אבל ברצוני לא היה להביא חומר. איני משער כלל, כי המעשים האלה יש בהם ענין מיוחד בשבילך. עוד בזמן שהתפתח הדבר, היו לי ספקות שלי. פעולות בודדות כאלה מובילות בקושי אל המטרה.

– פעולות בודדות. הרי איני יודע, כל החיים ועמהם כל עניני הפוליטיקה מורכבים מפעולות בודדות כאלה. תורת החמרנות של ההיסטוריה ודאי יש בה קצת אמת, אבל אין היא האמת כולה. בזמן מן הזמנים – הוא חייך כחולם – בזמן מן הזמנים אולי יחלוף בכל זאת כל השאון הזה של מעשי חמס, וכחייל, שהוסרו חבליו, ישב האדם בבית־אֶרַזְמוּס שלו. אז יהיה צורך לכתוב ספר בשם: "אילו – – ", קובץ דמיונות היסטוריים. אילו קארל מארטל, אז, ליד העיר פּוּאַטיֶה. אילו אז פיליפּ מלך ספרד והאדמירל טהור־הגזע שלו… אילו היו אז ציורי אדולף שלנו לא מעשי־טינופת של הדיוט, שאינם ראויים למכירה, אלא קצת משובחים יותר. אילו… ובכן, מה יש בידי לעשות למענך?

– שתי שאלות יש לי. האפשר הדבר, לדעתך, לקבל ידיעה על המקומות, שבהם כלואים חברי?

ברייזך הניע ראשו אנה ואנה.

אתן לך כתובת. אבל גם שם מפוקפק הוא. בזמן הראשון היו המספרים מצומצמים. כעת עלה וגדל מספר הכלואים והאבודים לשיעורים כאלה… מדברים על שלוש מאות אלף איש. שלוש מאות אלף – במספר גדול כזה אין ילדים נולדים כאן בצ’כוסלובקיה במשך שנה שלמה. הבט־נא וראה פה!

הוא פתח למטה בשולחן־הכתיבה שלו דלת, הוציא משם גליון מקופל ופרשׂ אותו. זו היתה מפה רשומה בפיחוֹן, רשימת מחנות הריכוז ובתי־הכלא של מדינת גרמניה. שלא במידה שוה היתה זרועה נקודות שמנות ושחורות. המחנות היו מסומנים באות ק‘. באזורי התעשיה ביחוד היתה האות ק’ בשפע. ארץ הריין וּוֶסטפַליה, סכסוניה והסביבה של ברלין היו שחורות כליל.

לודוויג השקיף על המפה הזאת, ומאות הנקודות נהפכו בדמיונו למה שהיו באמת: למחנה של צריפים בישימון, המוקף תיל דוקרני טעון חשמל, למצודות אבן, למערות מרתפים, לחדרי עינויים, לארונות הסגר, לתאי מות. זה היה העולם, המשתרע מתחת אותה גרמניה “המסודרת”, שבכבישיה הסלולים על־ידי פועלי כפיה למסעי אבטומובילים, מובילים חנם את העתונאים מחוץ־לארץ לשם טיול.

– מכונה רבה מעוררת זועה – אמר בלחש.

ברייזך נענע בראשו.

– משהו דרוש לו לאדם, אשר יאחז בגלגלי־השינים.

– לך נאה לאמר זאת!

לי? אלי שבשמים! אבל אלה אלפי האנשים המחרפים נפשם למות, פועלים צעירים, קתולים מן הדור הצעיר, חברי אגודות־נוער. אלה המתחברים יחד תחת מחסה השמות התמימים כגון “קלוב לספורט”, “אגודה להגנה באויר”, “חברה לנגינה”. אלה המפיצים פתקאות פורחות על המדרכות ובחצרות בתי־החרושת. בתי המסחר ואף במסדרוני המשרדים עצמם. אלה המציירים את כרוזיהם בלילה על גבי החומות והכתלים של הבתים. אלה המבריחים את ספריהם וכתביהם האנטיפשיסטיים מתחת לכריכות צנועות. הנה רואה אתה – הוא הראה לו על ספר קטן – “צמחים יפים לבריאות”, ובתוכו – קורות השלושים ליוני! אלה שבברלין לבדה כותבים, מסדרים ומוציאים שלושה תריסרים של כתבי־עת. ורק גליון אחד כזה בידי איש – פירושו מות ודאי. לכל אחד מן האלמונים האלה מחכה מקום־גיהנום שכזה או הגרדום. אין מטפלים הרבה. גזר־דין של כמה מאות שנות מאסר במשפט המונים מוצא חיש מהר! אלה המסכנים עצמם לילה לילה לעבור את הגבול הגרמני הלוך ושוב, עמוסים חומר, דרך רשת סמיכה יותר ויותר של מרגלים ושומרים. כל אחד כמעט בלי תקוה לעצמו, אבל באמונה אמיצה בעתיד מזהיר שיבוא – –

קולו של ברייזך נעכר ומבטו המבהיר נעשה עצוב. הוא עצמו לא נראה מאמין באמונה שלמה בעתיד המזהיר. לודוויג שיוה לנגד עיניו, כי עתונו “המלה החפשית” מתרחק מתורת המפלגה. ולא פחותה בערכה ממסירות־הנפש של הלוחמים האלמונים והמאמינים ההם נראתה לו פעולתו של האיש, העמוס ידיעות בקרתיות על חוסר השלמות שבכל מצב אנושי, ומתוך הכרה מלאה ובלי תנאים הוא מעורר יום יום חניתו על מעשי חמס ופשע.

הוא אמר:

רשאי אני לשאול את שאלתי השניה? האנשים הצעירים האלה ודאי עוברים לא כולם את הגבול בשמותיהם האמיתיים. אף אני שרוי במקרה כגון זה.

האומר אתה לשוב לגרמניה?

כאשר הביאוני עד הגבול, השמיעו באזני איום: אם אשוב, הרי זה בשביל חברי לאשמה – מספרם היה שבעה – עונש מות. אבל השאלה היא, אם חוסר פעולה מצדי אין פירושו מות ודאי להם, אם גם אולי אטי יותר. אני מחויב לנסות ולעשות את שלי. קרו מקרים של שחרור.

על־פי־רוב על־ידי שוחד. האנשים הללו הם רודפי שלמונים, אבל דרושים יהיו סכומים הגונים.

– אנסה לקבץ אותם.

– ואם יתפשוך?

לודוויג חייך ועשה תנועה קלה לצד האקדח על לוח שולחן־הכתיבה.

סובר אתה – אמר ברייזך – כי נסיך מת נוח להם מזה שחי בחוץ־לארץ.

– בערך כך.

– אם כן – קודם כל, אם אני מבין כראוי רוצה אתה בתעודת־מסע.

לודוויג נענע בראשו. ברייזך נתן עיניו בו. אחרי־כן לקח פסת־נייר, רשם כתובת ומעבר השני עשה שני סימנים.

– לך שמה הערב. יסייעו לך. שמחתי להתודע אליך.

– אף אני – הלא יכול אני להגיד זאת.

הוא קם ממושבו. הדלת למטה בשולחן־הכתיבה של ברייזך, שמשם הוציא את התכנית ההיא של מחנה־הריכוז, עוד עמדה פתוחה, ולודוויג ראה, כי על גבה מבפנים מודבק ציור. העתק זול, שהוצא מתוך עתון מצויר, והיה דבוק כאן במקום־סתר. אבל זה היה שוב דון קישוט, האביר של דוֹמיֶה, כביר וצנום, החנית הקדושה באגרופו הגרוּם, הפנים המביעים גבורה ותפלות מחשיכים כמעט בעננים.

לודוויג שהה רגע. היה בדעתו לאמר עוד מה. אבל אחרי כן פנה והלך.


ו    🔗

לבדו עם מחשבותיו הכבדות התחיל לשוטט, בלי שים לבו לדרך. הוא עלה אל מצודת הראדשין ומשם והלאה דרך רחוב לוֹרֶטוֹ, עמד בשעה המאוחרת העכורה שלאחר־הצהרים בין חזית־העמודים הכבירה של ארמון צֶ’רנין ולמנזר הקטן והחביב, נפשו מדוכאה, בלי ראות דבר. ושוב ירד ובא אל הנהר, עבר את העיר לרחבה עד מתחת להר ציסקא, אחרי כן עשה חצי־עיגול רחב דרך רובע פרוליטרי, עד אשר שב והגיע מצד דרום אל נהר מוֹלדאו, המגלגל מימיו הצהובים. הוא הלך, צוארון מעילו זקוף, ידיו בכיסו, באותן הפסיעות המרושלות קצת, שפסע אז במרתף־הכלא ההוא.

בדידות – רוצה היה לגלגל את המלה בלבו. אחרי אשר נודע לו בפעם הראשונה, מה זה אושר, כאשר החזיק אותו בזרועותיו מתוך צמרמורת של חטא, נשמט ממנו ותשוקתו תפסה בלי־כוח בחלל הריק.

הוא היה נכון לשאת באחריות, הוא התקין עצמו לכך. ברגע אשר אמר להתוַדות, נסגר פיו. הן זו תהיה אכזריות לא־אנושית וחסרת־טעם לגלות עוד את לבו לפני האיש הנעזב. תמיד ראה בדמיונו לפניו את רוטק ליד שולחנו, את פניו עם זוית־הפה המשותקת בלי זיע ומעיניו הפקוחות לרוָחה נוזלות ויורדות הדמעות בלי הפוּגות. כך עזב אותו לודוויג. וידוי וכפרה נדחו. כזב נצחי היה דרוש כאן.

הדבר הזה התאים באופן טמיר ונורא עם חוסר־הפעולה, שנגזר עליו. אחרים ערכו תכנית ועשו מעשה בשבילו. אחרים נתפשו בשבילו. את ידיו הוא כבלו כבלים. אבל הוא ינתק את הכבלים האלה. עליו להביא עזרה לאלה שסבלו למענו או לאבוד למענם. את זה ידע ידיעה עמומה גם בימים הקצרים של האושר ההוא, הגזוּל ומלא־האשם. עתה אין לו עוד שום דבר אחר בעולם. אל כל אשר יביט מסביב לו לא יראה לעצמו שום צורת־קיום אפשרית. אולם מן הנמנע ביותר נראה לו למצוא מקום כל־שהוא ולהוסיף ולמשוך חייו, בעוד אשר האנשים ההם סובלים יסורים ואולי עומדים למות.

עם חשכה מצא את עצמו ליד בניני המבצר של וישהרד. כאשר שאול, נודע לו, כי רובע־העיר דֵייוִיצֶה, אשר לשם אמר ללכת, נמצא בצד שכנגד. הוא עלה אפוא לחשמלית, החליף כמה פעמים את הקרון והגיע למחוז חפצו בתשע שעות בערך. באחת הסימטאות הצדדיות של רחוב וֶרדוּנסקה עמד הבית, שסימן לו ברייזך.

על גבי הדלת היה רשום השם “שוֹירֶר”. נערה מבוגרת למחצה פתחה לו הדלת. באפלולית הפרוזדור ראה לודוויג, כי שפתיה צבועות. מלבד זה עשתה רושם רציני הרבה יותר מכפי גילה.

– יחכה־נא כאן לאחי – אמרה בקול זועף ולקחה עמה את כרטיסו של ברייזך.

סמוך לכך הופיע שוירֶר – אם זה היה שמו – איש כבן עשרים ומעלה. לבוש מין “ליטֶבקה” אפורה עם צוארון זקוף. פניו נראו לו ללודוויג נלהבים ויפים. תחת שער סמיך, נוצץ, שחור, מתחת למצח רחב וקמוּר האירה והזהירה עין כחולה, עין אחת, כי השניה היתה שרויה בצד ציצית־שער סרוקה ויורדת על פניו. אולם כאשר החליקה זו הצידה עם תנועת הראש, נגלתה העין השניה והיא מתה, מראיה כמקפא אפור־צהבהב עם קשתית מלבינה מעוררת זועה.

החדר, שנכנסו אליו יחדו, היה מין ארכיון או מחסן, מוקף מדפים טעונים חבילות. על שולחן ארוך ולא־משוח בצבע עמדו שתי מכונות־כתיבה נתונות בעטיפות של שעוָנית. מן החדר הסמוך עלה ערבוב קולות.

לודוויג הביע במלים קצרות את שאלתו הכפולה.

– עד מחר אחקור ואדע – ענה שוֹירר – אם יש כאן ידיעות. מנהגה של משטרת המדינה במקרים כאלה הוא לפזר את המשתתפים במקומות שונים. עליך להיות מוכן לכך, כי האחד יושב בשלזיה, אחד בווירטמברג והשלישי שם ליד הגבול הדני.

לודוויג נענע בראשו.

– מה שנוגע לתעודת־מסע, קבל תקבל תשוב עוד היום בערב. הדבר הזה יעשה.

– אני מודה לך בכל לב.

– עליך, כמובן, לשנות את מראה פניך ולהצטלם בצורתך החדשה. מה הן הלשונות שאתה מדבר בהן?

– צרפתית ואנגלית בשלמות. ספרדית באופן בינוני.

– באלה לא תעשה מאומה. חכה־נא כעת בחדר הסמוך!

בחדר הסמוך נאספו יחד עשרה או שנים עשר איש, רובם צעירים לימים, מקצתם פרוליטריים ומקצתם אינטלקטואליים לפי הכרת פניהם. לודוויג מצא לו מקומו על ספה פרימיטיבית ליד נערה יהודית בעלת משקפים, לבושה מין גלימה קלה. הנערה המבוגרת למחצה הגישה לו ספל טה מתוך מבט מלא תלונה, והטה ממותק והחלב רב מדי. המעשנים לא היו רבים, וקרוב לודאי, כי הרוב היו עניים מכדי להתיר להם תענוג זה.

מן הקולות, שהגיעו לאזני לודוויג קודם לכן, נשאר רק אחד יחיד. והקול קול אשה בשנות העמידה, אשר ישבה על כסר מין ישיבת כבוד.

– ווַלבוּרגה נוֹטהַפט – לחשה לו הנערה היהודית. אבל הוא היה מבין גם מתוך דבוּרה, כי היא אלמנתו של היינריך נוֹטהפט, המשורר, החולם והנואם הנודד, אשר דבר “התאבדותו” באחת ממחנות־הריכוז נודע לפני זמן מועט. היא באה זה עתה מגרמניה ונפשה מלאה מדברי הזועה שידעה. היא ספרה בשטף דבורה בלתי הפסק והכל הקשיבו מתוך מבע תוּגה וכמעט בכוונה דתית. היא היתה אכרה בַּוָרית גם כיום. צמותיה היו קלועות מסביב לראשה וסודרה כרוך על צוארה, כדרך שנוהגות הנשים בכפרים מצפון למינכן. בשעת דבּוּרה נפתחה מזמן לזמן הדלת, באו אנשים חדשים ותפסו מקום בלי שהיות. פעמים אחדות נראה שוֹירר בפתח החדר הסמוך ורמז למישהוא שיצא. הנערה בעלת השפתים האדומות והמבט הזעום הלכה הנה והנה בלי הגה והגישה את הטה הלבנבן.

“הללו כילו בו את המלאכה, על זה ראוי להודות.” – אמרה מרת נוֹטהפט – "הם לא סלחו כלום להינריך. סבורה אני, שחרה להם על שהיה שמח וטוב לב תמיד, על אף הכל. הרי יודעים אתם את טיבו של הינריך זה, שלא התיר בשום אופן ליטול ממנו את רוחו הטובה, וכל הזמן שהיה חי, עוד לא גדלה הרעה ולא רבתה האפלה בשביל החברים במחנה. הוא חי מתוך שמחה, ואת הנשים והשאר היה מחבב תמיד, ועל כן סברו רבים, כי לא היה לוחם רציני. אבל זו היתה טעות גדולה. ספק אם היה איש אחר, שקיבל כל זאת ברצינות גמורה כמוהו. ורק דעתו היתה, כי משום כך אין אדם מחויב להראות פנים נזעמים. גרש נגרש את הצחוק ממך, העידו בו הללו כאשר אך נאסר על ידם. מלקות, שלילת מזון, שבועיים מאסר בדד ללא אור – אבל אך יצא מכלאו, והנה הוא שוב מה שהיה קודם. אחרי־כן הרבו יותר ויותר את יסוריו. אני ראיתי את פניו רק פעמיים בכל הזמן הארוך. אולם חבר אחד, שנחלץ משם, ספר לי על כך בברלין. הצרה הגדולה היתה זו בענין של הקוף… צריך היה להכיר יפה את הינריך, כדי להבין את הדבר כראוי.

וכך היה מעשה. פעם ביום ראשון בשבת נעדר הקצין של פלוגת־הסער הרטוויג ומנהיג אחר, אדם הגון, מלא את השרות, והוא שהכניס לתוך המחנה צועני מן היריד עם קוף, שידע לעשות מעשי להטים. חשב שומר המחנה, כי האנשים העלוּבים והנדכאים אף הם צריכים פעם לקבל תענוג קצת. הקוף היה קטן כל כך, הוא ידע להכות בתוף ולהציג עצמו ועוד דברים כגון אלה. והינריך שלי השתטה לגמרי עמו. מתמיד היה מחבב בעלי־חיים. הללו יודעים לחיות, היה אומר תמיד. איש משלנו, היה אומר, אינו עומד בהויתו אלא לעתים רחוקות, על־פי־רוב אנו קמים בבוקר בפנים זועפים וברוח עצובה ומשחיתים לעצמנו את היום כולו. אבל חתול או כלב קטן הוא בכל יום מה שהיה אתמול ושלשום, בדיוק אותו היצור שיצר היוצר כרצונו, תמיד שלם למן הנשימה הראשונה ועד האחרונה. זוהי התורה הגדולה, מופת לנו. כך גם אנו צריכים להיות… ובכן, יצא הינריך שלי מכליו מתוך אושר למראה הקוף. הוא מדבר עמו ומקפץ עמו, ואף החוה לפניו בחצר עמידת ידים, והקוף חיקה אותו, וכשעמד הינריך על רגליו, ראו האחרים והנה הדמעות יורדות לו מעיניו, ומחשבה עלתה בלבם, כי סוף סוף הוא בחור משוגע קצת, אף כי חביב הוא עליהם, שהרי לא הבינו, כי יכול אדם לבכות משמחה על קוף, שהובא מן היריד.

– אבל האסון גם הוא כבר היה כאן. בחצר אחת הפינות עמד קצין־הפלוגה הרטוויג. הלה חזר הביתה לפני זמנו וראה את רוב הדברים. הרטוויג זה הגה שנאה מיוחדת להינריך, ודאי משום שהוא עצמו היה אדם מגונה ומנוול. עתה עמד ונכנס. הכל עמדו מיד מתוחים, כדין וכהלכה, ובתוכם גם הינריך.

– מה, הוא מצא חן בעיניך, הקוף הזה – קרא הרטוויג בפקודה.

אז התיר הרטוויג זה את האקדח מחגורתו ואמר:

– אשר לכן עליך לירות בו בעצם ידך.

הינריך חשב בתחילה, כי זו היא הלצה מאוסה, והוא עומד במבוכה והאקדח הטעון בידו.

– ובכן, מהר! – צעק הרטוויג – אצבע על ההדק! אש!

ברצינות ידבר. הכל רואים זאת; גם הצועני מכיר בכך ומתחיל ליבב, אך הרטוויג גוער בו, כי יבלום פיו, שלם ישלמו לו מחיר החיה שלו. הקוף התקרב, ישב דוקא ממול הינריך והביט אליו מתוך אמון. ודאי רצה שוב לשחק.

– לא אוכל לעשות זאת, אדוני קצין־הפלוגה.

– אה – קרא הרטוויג – אינך יכול לעשות זאת. אמור נא לי את הסעיף השנים־עשר מתקנות המחנה!

– בסעיף השנים־עשר נאמר, כי מי שמסרב לשמוע לפקודה, ירה יירה מיד כמורד. הינריך אמר את הסעיף השנים־עשר בקול רם ככתוב בפקודה.

– ובכן!

– אף־על־פי־כן לא אוכל לעשות זאת.

הרטוויג שאף אויר בכבדות מחמת חרון. אולי גם נוסף לו רגש חרדה, כי הינריך עוד החזיק בידו את האקדח הטעוּן. הוא צוה לכל האנשים לצאת, גם את הצועני עם קופו שילח, והכל השתוממו על הינריך וחשבו בלבם, כי יפה עשה.

אבל בלילה הורד מעל משכבו והובל אל הצריף המבודד. שם עמד ליד השולחן הרטוויג זה ומקבת־עץ בידו. זרועותיו של הינריך חוזקו באבזם אל השולחן והרטוויג היכה במקבתו על ראשי אצבעותיו, לאט לאט, זו אחר זו, עד אשר נהפכו למקפה. “אינך רוצה איפוא ללחוץ באצבע על האקדח – קרא בשעת מעשה – הרי אין לך צורך בהן. אין מקום במחנה לדבר שאין בו תועלת”. הוא עשה מלאכתו בשלמות, הוא טיפל בו שעה שלמה, וגם אחרי אשר כבר שכב הינריך מתעלף, עוד הוסיף לעשות עבודתו. עד מותו היה לו גוש־מקפה בכל אחת מעשר אצבעותיו".

בתוך הדממה, שקמה אחרי הספור הזה, נפתחה הדלת אל החדר הסמוך ושוירר נתן אות ללודוויג. מתוך סחרחורת קם ממושבו והדף בשעת מעשה את הספל שלו, שעמד לידו על גבי הרצפה.

בחדר השני חכה פועל צעיר בעל מבט מביע יזמה, אשר לא החזיר לו שלום. הוא החזיק בידו חוברת קטנה בכריכת־בד חומה.

סובר אני, כי נהפוך אותך לאיש לטבי – אמר שוֹירר בלי שום חיוך.


ז    🔗

מי שרוצה לשנות את מראה פניו מיום ליום, יכול לעשות זאת רק על־ידי תסרוקת. תחלה חשב לודוויג על תספורת פשוטה של שערות קצרות, אבל אחרי כן נמלך ובחר בתספורת אחרת, בזו שעם גילוח כל הגולגולת נשאר באמצע רק שטח קטן של שערות. אמנם זו היא אמצאה גרמנית, שאינה מקובלת אצל בני אומות אחרות; אבל שום תסרוקת אחרת, כך נראה לו, אינה מסלפת את הפנים מיד עם היסוד. מתוך ספוק־נפש הסתכל בתמונת־הצלום שבתעודת־המסע שלו: חתומה שתי פעמים בידי הנהלת המשטרה של ריגה, לטביה, ועליה דמות איש זר, בעל עינים שאינן מביעות כלום ואזנים מדולדלות, אשר נולד בשנת 1908 בעיר ליבּוֹי ושמו קארלוס פֶּטֶריס אוֹצוֹלְס, סוחר.

תמיד, כשהיה נשאר לבדו בזמן נסיעתו, היה מוציא את החוברת הקטנה מצבע אדום־חום ועוסק בטופס המוזר, המזכיר לשון אַסיתית, ומתחתיו תרגום צרפתי. המלה “Apraksts” פירושה: תאוּר פני האדם, והמלה “Pavalstnieciba” פירושה: נתינות. איש לא יבוא ולא יוכל להעמידו לבחינה, הבטיחו שוירר, כי בלשון הלטבית מדברים על־פני כדור הארץ רק מליון אנשים ולא יותר, ומטעם זה גם בחרו בשבילו נתינות זו. אבל לודוויג כבר יגע יגיעה רבה לשמור בזכרונו את שמו החדש. בתחנת הגבול, כאשר נכנסו פקידי הבקורת לתוך הקרון, הרגיש יפה בהלמוּת לבו. אולם עם הנוסע בן חוץ־לארץ התהלכו בסבר פנים יפות ביותר.

היה הרגש בלבו של לודוויג, כאילו זה זמן רב ישב במרחקים. בעינים של מתנכר הביט על ארץ מולדתו. המדים הגדולים בכל צד של המסלה, המטלית המבהיקה עם צלב־הקרס, התלויה בכל מקום ומקום – הכל נראה לו חדש כל כך. ועל הכל הפליאה אותו התנהגותם של האנשים שהיו עולים חליפות אל הקרונות של המחלקה השלישית, כדי לנסוע נסיעותיהם הקצרות: בעינים עצומות וזעומות הביטו זה אל זה, ואם נתגלגלה שיחה ביניהם, הרי היתה זו בענינים תפלים, המטילים שעמום רב. אחרי אשר כל איש מהם חשד בחברו שמן המרגלים הוא, שהציפו את הארץ ושבקשו ובחרו להם למקום־עבודה את רכבות מסלת־הברזל, ראו לטוב להם להתנהג כך. העם אשר במדינות של סכסוניה ותורינגיה היה תמיד בעל רוח ערה ואוהב הלצה חריפה; כעת לא שמע לודוויג שום דיבור של בדיחה.

כשהחשיך, נמנם קצת בתוך התא המוסק יותר מדי. הֶדֶף הרכבת בהיעצרה עוררה אותו מתנומתו. הוא הביט דרך זגוגית החלון, המכוסה כפור למחצה, אל צדי המסלה ולא הכיר הרבה את המקום. פתאום נמשכה עיניו אל צורתה של סוכת־עתונים – זו היתה בנויה כבית קטן בשוויץ, ואגב כבר היתה סגורה – והוא ידע, כי עומד הוא בבית־הנתיבות של עיר־מולדתו. והוא קרא גם את שמו שלו על שפת הברזל של אחד הפנסים.

איש לא היה עוד בתא, אבל ברגע שזזה הרכבת נכנס, כשהוא נושם בכבדות ומנער מעל מעילו את השלג, איש שמן והתישב בהרחבה אגב שאילת שלום.

גם כבודו נוסע לוויימאר? – נזדרז לשאול בטרם היתה הרכבת בתנועה כראוי. וכעבור שלושה רגעים ידע לודוויג, כי רואה הוא לפניו את הקונדיטור הֶמִיש מן השוק העליון. הוא נזכר יפה בחנותו ובכעכיו המפורסמים ובלביבות הממולאות שוקולד. בהיותו ילד, היה משתוקק לעתים קרובות להכנס שמה ולקנות כאַות נפשו, דבר שלא היה, לצערו, לפי כבודו של נסיך מבית הדוכס. מתוך אהדה התבונן אל מי שהיה לפנים “נתין” אביו. הדבר הרגיע את לבו מאד, כי ספּק החצר הַמֶיש – ודאי תלוי עוד השלט המיוחס מעל לתערוכת סחורתו למשוך לב הקונים – לא הכירוֹ כלל, אף כי בלי ספק ראה את פניו ואת תצלומיו מאה פעמים. מתוך הכרת טובה החליק לודוויג לעצמו על תסרקתו הנתעבה.

– לטביה – קרא האדון הֶמיש, לאחר שקבל מצדו ידיעות על שכנו – רב שם הקור כעת, האין זאת?

– הקור לא רב ביותר. אבל רבה הרטיבות. ערפל.

– אהה. מה הם עסקיך, אם רשאי אני לשאול?

– גפרורים. נוסע אני כסוכן של בית־חרושת לגפרורים – ענה לודוויג וקור אחזו למחשבה, אולי יש לו לאדון המיש ידיעות כל שהן על תעשית הגפרורים. הפירמה שלי – הוסיף בחפזון – היא אחת המעטות, שנשארו לפלטה. לפני המלחמה היתה הארץ מלאה בתי־חרושת לתָאית ולגפרורים. אולם אחרי כן ירד הכל תהומה.

מן המאמר הזה נדף קצת ריח של לכסיקון, שממנו שאב את ידיעותיו.

תחנה חדשה הופיעה ועל הלוח ראה לודוויג שם מקום מוּכר לו. גם כאן עמדה טירה קטנה של משפחתו.

– האם זו היא מדינת סכסוניה – שאל את בן לויתו – מלכות סכסוניה?

– סכסוניה־קמבורג. לפנים בית דוּכס, כן־כן, לכל זה בא הקץ.

– מה היה בעצם על כל הנסיכים האלה? אנו בחוץ־לארץ איננו יכולים לתאר לעצמנו כל זה.

– הנה שלנו, למשל, יושב עוד כל הזמן כאן, בחשאי, כאדם פרטי.

זקן מסכן!

– זקן איננו כלל. קצת למעלה משלושים, – הוא איננו יוצא לעולם מגבולות ארצו.

ברור היה כי האדון המיש עמד בנסיון לספר את הסיבות של הצמצום העצמי הזה. לודוויג ראה כמעט בעליל, איך הוא עוצר בלשונו. תחת זאת בחר לתאר את חייו של הדוכס. את זה עשה לא בלי בקורת; דברים אלו אין בהם סכנה. הדוכס אוגוסט, אם להאמין לדבריו, הקדיש את כל חייו כעת לציד. משלושים יום בחודש נתוּנים לכך עשרים וחמישה. אולם באותם החדשים, שהצבאים והארנבות יש להם ימי התחוּסה, שאסור לערוך ציד בהם, יושב הוא בדד ונזעם בארמונו הקמבורגי ועורך לו יריות על יוֹנים – ולשם כך מפריחים את בעלי־החיים מארונות אפלים לתוך האויר החפשי, שם פוגעים בהם, כשהם מוּכים בסנורים, כדורי הנסיך. הספורט הזה האכזרי במקצת עורר, כנראה, רוגז באוכלוסיה. ויותר מזה גדל הרוגז בשל מקרה אחר, והאדון המיש ספר עליו בפרוטרוט.

באוקטובר שעבר היה לו פעם לדוכס יום ציד של שפע רב. ב“יער החֵרֶם”6 אשר מצפון לקמבורג הקימו בשבילו דוכן ליריות, ועל פניו הריצו את החיות, עד כי יכול להרוג בהן בלי טרחה. ההֶרג ביום ההוא עלה לשבעה צבאים, שלושים ושנים איילים ומאה ושמונה ארנבות. מתוך נחת־רוח התבונן הדוכס אל פעלו, מדד בצעדיו שוב ושוב את שורת החללים, אשר שכבו בעינים זגוגיות. אחרי כן פנה לשוב לביתו מתוך צער, שהלילה הקדים לשים קץ לפעולתו. הדרך עברה על פני חוָה לגידול עופות, שהיתה שייכת למשפחה ששמה קוֶנדֶל. פתאום פקד הדוכס לעמוד, צוה להביא לפידים, תפס עמדה ליד אחד החלונות, הבעית על ידי יריה את העופות הנרדמים והתחיל להריק אש כמשפט, כשהוא צוחק צחוק עצבני. קרקוּר מות ונוצות פורחות – האדון המיש תאר את המחזה באופן מוחשי – מלאו את האויר המעלה אבק בצריף הנמוך. למפקחים על החוה הובטח, כי שלם ישלמו את הנזק, והדוכס נסע לדרכו שמח ושבע־רצון. ואמנם שלמו, אבל בכל זאת עורר הדבר שערוריה. העתונים – ששמחו על הנושא הבלתי־מסוכן לא פחות מן האדון המיש בשעה זו – נפלו על המקרה הזה, ובמשך כמה שבועות, לפי פקודה, לא עזב הדוכס אוגוסט את ארמונו בכלל. אגב, לפי דעתו של סַפּק־החצר האדון המיש הפריזו העתונים על המדה בצעקתם.

– מה רוצים הבריות הללו בעצם – טען – את התרנגולות הלא יאכלו בין כך ובין כך. אחת היא לתרנגולת, אם כדור יפגע בה או המבשלת תכרות ראשה בסכין. סוף סוף יש לעשות צדק לכל אדם. אחד יורה בתרנגולת – – –

אבל כאן נעצרה הרכבת, והאדון המיש הגיע למחוז חפצו.

בדרך זו נודע ללודוויג מעט על אורח חייו של אחיו, אשר גורלו הוציא אותו קודם זמנו ממחזור־הדם של השלטון.

גם מטרת נסיעתו של לודוויג הושגה עד מהרה. בעיירה אייזֶנָך עזב את הרכבת ושוטט, מזוודתו הקטנה בידו, במורד הרחוב של בית־הנתיבות על פני השלג המרשרש, כדי לבקש לו בית־מלון. אחד מהם, הנקרא בשם “יורש־עצר”, נראה לו זול, אבל גם כאן קבלו את פני־הנוסע, שעשה רושם של עני, בזהירות. אולם הטון נשתנה, אף נשמעה בו מסירות נפעמה כמעט, כאשר ראו בעינים את תעודתו של בן חוץ־לארץ. נראה, שהגאוה הלאומית הגרמנית כבר הגיעה לידי־כך, שגם הקיום הצנוע של בן חוץ־לארץ נעשה דבר של קנאה מתרפסת.

השעה לא היתה מאוחרת כל עיקר. השינה לא חפצה לבוא. לודוויג פתח את הספר, שעסק בקריאתו עוד בשעת הנסיעה. זה היה ספרו גיבּוֹנס “הירידה והנפילה”, אלפיים עמוד בכרך אחד על נייר דק. הסימן היה מונח בפרק על קיסר דיאוֹקלטיאָנוּס ורדיפותיו את הנוצרים. אבל עד מהרה צנח מידו הספר. על פני ההרצאה הקלסית הברורה של גיבּוֹנס עברו מחזות פרועים, חזקים יותר. בצורה אחרת מאשר בימי הפרוֹקונסוּלים והפּרֵיפֶקטים האלה, המוציאים לפועל בחמלה את פקודות הקיסר, נוהגים במחנות־ההסגר של המלכות השלישית. מה ידיעות יקבל מחר על גורלם של חבריו!

השעה תשע וחצי היא זמן מוקדם לביקור. אולם לא היה בכוחו להתגבר עוד על חרדת נפשו. זה כשעה צעד אנה ואנה על פני הכביש הריק, המשולג, של וורטבורג.

החוילה צֶדניץ, הבנויה בסגנון גוטי משובש קצת עם מגדלים קטנים ובנינים בעלי גגות מחודדים, עמדה בתוך גן מרווח. לצלצולו ליד השבכה בכניסה הופיעה משרתת, נערה יפה יוצאת מן הכלל. על אף הקור, הסיר לודוויג את מגבעתו.

יכול אני לדבר עם הדון פון צדניץ?

היא פתחה בלי חמדה וביקשה ממנו את כרטיסו.

אין לי לצערי. תאמרי לאודן את שם מר אוֹצוֹלס מריגה.

ריגה – חזרה על המלים – אוֹצוֹלס? – היא היתה מחונכת יפה כל צרכה, שלא לנוד בראשה. הוא הלך אחריה על פני שביל הגן, שהשלג טואטא יפה ממנו. “יואל־נא אדוני לחכות!” – אמרה ליד השער ונעלה אותו בפניו.

לודוויג הביט סביבותיו. ארבע שנים עברו מן היום, שהיה פה עם צדניץ הצעיר, בבואם מן האוניברסיטה. היה אז חודש יוני, והוריו של צדניץ ערכו לכבודו מסיבת רעים, מין חגיגה קטנה בגן. הנערה שבה.

האדון הברון הואיל לשאול, באיזה ענין יש לאדוני לדבר עמו.

– בעניני עסק, ילדתי. מאת הפירמה בני פֶּטריס בריגה. ענין חשוב מאד.

כעבור רגע הופיע צדניץ הזקן בעצמו מאחורי השער. בזכרונו של לודוויג היה רענן יותר וצעיר יותר. מתוך הפנים הלבנים מדי עם הזקן המחודד, שעשו רושם של חולה־סוכר, הביטו עינים חוורות בחשד.

מה רצונו?

שמי אוֹצוֹלס – חזר לודוויג. ולאחר שנעלמה הנערה, הוסיף בלחש: – האם לא תכירני, האדון פון צֶדניץ?

אין לי שום מושג.

הוא קרא בשמו.

בשם אלוהים – קרא צדניץ והכניס אותו חיש אל הבית.

בטרקלין־הגן לא הוּסק. בחירת החדר הזה לשיחה כבר שמשה בקשה לדבר בקיצור.

עם בני לא תוכל לדבר, הנסיך – היה הדיבור הראשון.

לודוויג נבהל. האם מפחד המאורעות אבדה בינתו של האדון הזקן?

ידעתי, האדון פון צדניץ – אמר בזהירות – ידעתי, כי הדבר אי־אפשר. רצוני רק להוודע, באיזה מן המחנות הוא.

ידבר־נא בלחש, בלחש! – התחנן צדניץ – אף כי לודוויג לחש. הוא פשק בעצבנות את אצבעות ידו השמאלית – כל התרגזות אסורה לי. וכבודו מרגיז אותי, הנסיך!

מצטער אני בכל לב על הדבר. אין אני יודע איש מלבדך, אשר יכולתי לפנות אליו. הלא יבין, כי מחויב אני לקבל ידיעה, היכן הם חברי.

מאין באת בעצם?

הוא מסר ידיעות מעטות. הזקן רעד מקור. אולם לודוויג הן לא יכול לבקש ממנו, כי ימשיך את שיחתו בחדר חם.

– בני הוא פה – אמר צדניץ בשפתים לבנות.

– פה בביתך?

– זה שמונה ימים הוא חפשי.

– וכל השאר?

– אף הם כמוהו.

השמחה באה באופן בלתי־צפוי מאד – אלהים אדירים!

– קרא לודוויג ולחץ בשתי ידיו את מגבעתו מול חזהו – האומנם כן הוא?

מובן מאליו, כי כן הוא. והאחד, העלול עוד להביא סכנה, אתה הוא. הכבוד והתהלה לך, הנסיך, כי הידיעה הזאת הרעישה את נפשך –

אֵיזנֶדֶכֶר, אוּנה – שאל לודוויג עוד הפעם – אּוּנסטרוט חולה־הלב? את זה עינו…

הוא בסנטוריון ליד דיסלדוֹרף, מצבו הולך וטוב. כן, הדבר לא היה פשוט. עלינו היה להשתמש בכל הקשרים שלנו. בכל אופן אין העולם הפקר לגמרי.

– הקצין ברוּקדוֹרף?

– אחיו הוא גנרל־ליטננט – אמר צדניץ בחיוך חוור.

– כולם חפשים אפוא! ובכן, גם שטייגר?

– מי, בבקשה?

דוקטור אוטו שטייגר.

אה, זה הוא המורה המטורף, שהרה והגה את כל הענין של הקשר. לא, את זה השאירו במאסר – קרא האדון פון צדניץ ברצון רב.

– במאסר? איפה?

צדניץ משך בכתפיו.

– גורלו של המורה השוטה הזה, או כפי שאתה קורא לו, נודע מאוד אל לבי. הוא מורי, ידידי.

– כן, אין בידי לעזור לך במאום, נסיכי החביב. ואם אתה שואל עצה –

– זאת אני מבקש, עוצה לי. לאן עלי לפנות, כדי למצוא את שטייגר. בנך ודאי יודע.

– עלי לבקשך, כי את בני תוציא לגמרי מן הענין! בני עומד תחת פיקוח. אם במשך שנה אחת לא ימצא בו כל דופי, יש לו סכויים, כי ישיבו לו זכויותיו.

– האומר בנך לשוב ולעבוד תחת המשטר הזה?

– בני רוצה לשוב ולעבוד את ארץ מולדתו. זה הוא גם רצוני ורצון אמו.

– עלי לדעת, איה מקומו של שטייגר.

צדניץ שתק. שתיקתו הביעה איבה. לודוויג הביט אליו. והוא אחז בתחבולה היחידה, שנשארה לו. זו היא תחבולת הקבצן, שעמידתו מפריעה ומטרידה.

– הלא תשאל את בנך! אז אעלם תיכף מן העיר הזאת. איש לא ידע, מי מסר לי את הידיעה. אני מבטיחך בהן צדקי.

ואחרי אשר זה המשיך לשתוק, הוסיף לודוויג, בהתגברו על עצמו:

אני נותן לך דברָתי כנסיך גרמני.

במחנה־הריכוז גינהיים ליד פרנקפורט על נהר מאין.

לודוויג חבש את כובעו והלך.


ח    🔗

היה רגש בלבו, כאילו קיבל מתנה, שבידה להכריע את גורל קיומו. הנסיעה הלאה לפרנקפורט עברה עליו בנחת, כמו על אדם רודף כבוד המתענג על חלומותיו. מה רבה הגאולה, שיודע הוא, כי כל אלה נחלצו. אם גם הצילו את נפשם בהקריבם את דעותיהם וכבודם, דבר זה אינו מענינו, הוא פטור מהם, הוא מאחל להם עתיד מאושר. רק עכשו העז להודות לעצמו, כמה אי־אפשר היה עוד אתמול להוציא את מחשבתו לפועל. הוא רצה לעשות דבר, שמן הנמנע הוא. עתה שונה הדבר. עתה עליו להציל חייו של איש אחד, זה האיש הקרוב, שנפשו קשורה בנפשו.

הפצעים שהזמן פצע בנפשו זה לא כבר, חדלו בבת אחת לגרום לו כאב. חלפה החרפה עד ליאוש, שבה היה רואה, בעָצמו עיניו, וחזר ורואה לפניו את רוטק – בשבתו כפוף, נעזב ומרוּמה, ליד שולחן־עבודתו. יש בידו במעשה אחד לכפּר עוונו. מעשה אחד נדרש ממנו, לשים נפשו בכפו לשם מטרה ברורה, משורטטת בקוים נכונים.

אולם כאשר הניח את ילקוטו בבית־הנתיבות אשר בפרנקפורט ויצא אל הככר החפשית, ההומיה, באה אליו ההכרה, כי אין הוא יודע את הדרך גם אל המעשה המצומצם הזה. הנה עומדות רגליו בעיר נכריה לו לגמרי, בלי יחסים, בלי אמצעים, בצורה מחוקה. אין הוא יודע דבר מלבד השם גינהיים. את המקום הזה קל למצוא. ואחרי כן יעמוד אין־אונים לפני מבצר הנשיה, שרבים השומרים עליו. לחלץ משם את ידידו הרי זה דומה למי שיבוא לעצור בידיו רכבת מהירה במרוצתה. אמרו לו, כי השוחד הוא התחבולה היחידה. אבל לשם כך יש צורך בכסף. עוד יש בידו חפצים אחדים בעלי ערך, נרתיק הסיגריות והשעון היפה שלו. אך הדבר מוטל בספק, אם מחיר אלה יספיק. אבל קודם כל לא ידוע לו, למי יש לתת שוחד. לשומרים? לממונה? למפקד־המחנה עצמו? כיצד אפשר לבוא במגע עם הבריות הללו?

הוא עמד על אי־אספלט בין קרונות־החשמלית והאבטומובילים המתרוצצים, מסומר למקומו, כי לא רצה לצעוד הלאה ללא טעם, ומשאלות־הלב, שעלו בדמיונו, נצנצו רגע ונמוגו.

במקרים ידועים יוצאים מן הכלל, עלה בזכרונו, היו מראים מחנה זה או זה לעתונאי חוץ־לארץ, לסופריהם של עתונים, שחבתם לשלטונו של היטלר עמדה למעלה מכל ספק, אנשים, שידעו עליהם בבירור, כי ימצאו את כל המוסדות ראויים לשבח ולא לגנאי, את היחס אל הכלואים אנוֹשי למופת, עד שיש לקנא כמעט בגורלם, במלה אחת, חברים לדבר עבירה, שנועזו לצאת כנגד אותן “אגדות הזועה”, המתהלכות עד היום, לדאבון־לב, בארצות חוץ, שלא נפלה עליהן תרדמת שכרון. האם יסכן עצמו ויפנה אל הנהלת המפלגה בפרנקפורט לבקש מורה־דרך מעין זה? הן הוא אינו יודע עוד אפילו שם עתון אחד בלטביה. ואם גם יוודע לו השם, האם לא ידרשו ממנו, כמובן מאליו, כרטיס־עתונאי שלו? בתעודת המסע שלו כתוב “סוחר”. אבל גם אם נניח, שיושג הדבר הבלתי־אפשרי כמעט, כי אז קשה לשער, שביקור רשמי כזה יביא אותו במגע עם אנשי המבצר. יותר מידיעות מקומיות ושטחיות לא ימסרו לו, ואלה בלבד לא יועילו כלום. משאלות־הלב נמוגה.

אבל את הדרך הוא מחויב למצוא. הן רק האחד נשאר, הסובל למענו. אולם הגורל של האחד הזה הוא גרוע שבעתיים, רע יותר ללא שיעור. איש מן הקצינים האצילים והפקידים, שנחלצו מצרה על־ידי “יחסיהם”, לא דאג, כנראה, ליוצא־דופן זה. יש לשער, שגם לא ניתנה האפשרות לכך לאיש מהם; ודאי שמחו כולם, כי הצילו את נפשם. מכשיר־ההשמדה של המפלגה הנאצית הוציא את הששה מבין שיניו על אפו ועל חמתו, והוא יבקש פיצוי בקרבן האחד, שנשאר. מורה, שגורש ממשרתו, פרוליטרי למחצה – על זה לא יגן לא אח, שהוא גנרל־ליטננט, ולא דוֹד מבעלי התעשיה. את זה יחזיקו בכוח שיני־הברזל עד אשר יגוע או יצא מדעתו. והאחד הזה הוא אשר לודוויג אהבוֹ. הוא האיש אשר שמר על נעוריו, אשר פרנס את רוחו, אשר האמין בו בכל לבו. לודוויג תאר לו את שטייגר, כשהוא משתטח בערב על מחצלתו, כשהוא שולח את רעיונותיו הנואשים מתוך העזובה שלו – לבקש אותו, את לודוויג, שעליו אמרו לו בלעג, כי נמלט, כי יושב הוא בחוץ־לארץ, שמצא לו בפחדנותו מקלט בטוח על חשבון האחרים. שטייגר ודאי רואה את עצמו כנשכח, כנעזב, כנמסר למות אטי. היה לא תהיה.

מקום עמידתו של לודוויג היה כך, שפנה בערפו לבנין בית־הנתיבות ואת רחוב־הקיסר הרחב וההומה ראה לצד מטה. שתי שורות של אנשים נהרו למעלה אל הככר ונפלגו לימין ולשמאל. רק יחידים באו באמצע דרך תנועת הקרונות ממולו ועברו הלאה מן האי שלו, כדי להכנס לתחנה.

איש לא הביט אליו. האנשים כולם, כנראה, אצו לדרכם. וגם לא היה בו בלודוויג שום דבר מושך את העין. פניו נראו עיפים, בגדיו משומשים, מעוכים. לא היה שום יסוד לכך, שנשים, למשל, תשלחנה מבט אליו.

ובכל זאת עשתה זאת אחת הנשים. היא באה בפסיעות מהירות מרחוב־הקיסר, עמדה רגע משתאה באופן מוזר, וכאשר הגיעה אל האי נתנה בו עיניה הגדולות ומבטה היה קפוא ופרוע, וכרגע חלפה, ובטרם החזיר לודוויג פניו נעלמה באולם של בית־הנתיבות. העינים היו שחורות כלילה, הפנים קטנים וחומים, המלבושים פחותים. נערה יהודית מבנות דלת העם. אבל המבט הקודר והקפוא עורר בלב זכרון. ליד הקמין ללא להבות, על כסא־עץ קשה, ישבה נערה יהודית אחרת – קצת צעירה היתה אז מזו הקטנה הזרה, שעברה עתה. “אנשים צעירים!” שמע לודוויג את קול אביה – קול של סלחנות, חכמה, אירוניה או פחדנות. זה היה דיבור בלשון יהודית פרנקפורטאית.

כמובן – הוא גר כאן, הזקן הסוחר בעתיקות אשר לאביו. ולא רק שהוא גר פה – הוא גם בן לאותו המיעוט המנודה, המגורש, לאותם הדלים והחלשים, אשר גדודי השליטים מראים את כוחם ופעולתם להוקיע אותם, לנבל את שמם, לבוֹז את רכושם. וֶצלר לא יכול היה לבלות את השנים האחרונות האלה ברוח שקטה, חרף כל ספקנותו וחכמתו הנכנעת. ממנו יכול היה לודוויג לקבל עצה, אולי גם עזרה. יהודי – הוא לא חשב מחשבות, מהיכן באה לו ודאוּת זו, אך היא היתה בלב – יהודי לא יעזוב בלי סיוע אדם הזקוק לתמיכה, בשעה שהוא אומר להביא ישע לאיש אין־אונים. זו היתה מתנת־חסד, שזרקה לו בנפשו הנערה, בחלפה על פניו. לודוויג עשה נסיון ללכת אחריה ולבקשה בבנין בית־הנתיבות, כדי להביע לה תודה. אולם היא לא היתה יכולה בשום פנים להבינו.

הוא חפש את כתבתו של וצלר בתא הטלפון הסמוך. ז’אר וֶצלר – הנה הוא בספר. בית־המסחר לעתיקות נמצא בשוק־הסוסים והדירה הפרטית ברחוב מִיקֶל. לצלצל אסור. היתה עוד שעת־יום מוקדמת, כדי למצוא את בית־המסחר פתוח.

בשוק־הסוסים, ככר ראשי הומה, מצא מיד את מספר הבית. פעמים רבות נשא עיניו אליו, כדי להסתלק מן הספק. אין ספק, כאן היה בית־המסחר. כאן ודאי שהיה. שהרי שני חלונות־הראוָה בקומה התחתונה היו ריקים. אפשר היה להציץ לתוך מחסן שנתפנה, שהתפשט באפלה שוממה לתוך הבית לעמקו.

נראה היה, כאילו החנות הזאת נתפנתה שלא בשלום גמור. באחד מן החלונות היה חור, שסדקים נמשכו ממנו בצורת קרנים לכל עבר. מאחרי הסדקים הארוכים ביותר, בפנה, היו קרשי־עץ גסים מחוזקים במסמרים. ליד דלת־הכניסה העשויה זכוכית עוד ניכרו עקבות השם, שהיה כתוב באותיות קטנות, שחורות ונעלות. גרדו והסירו אותו, את השם הזה, כפי הנראה בחפזון ובלי שים לב לנוי. האות ק' מן השם “ז’אק” נשארה עומדת ומן השם “וצלר” נשארו הו' והצ'. הדבר עשה רושם קודר, כעין סימן רע.

לודוויג פנה והלך לרחוב מיקֶל.

שורה של בתי־דירה מהודרים היתה רק מעבר אחד. מן העבר ההוא הרכינו ראשיהם הקרחים מעל השבכה אילנות של בוסתן משתרע לאורך. אחוזות נאות עמדו כאן בתוך שקט אצילי, רחוקות זו מזו, מוקפות גנים. ביתו של וצלר נגלה בצורה אצילית, בנין נמוך, קלסי, עם פרוזדור קטן של עמודים. בכניסה אל הגן היתה כתובת “נ.ס. האגוֹ פרנקפורט ענ”צ". על מין מַטה מכונף או עמוד היה השלט עם צלב־הקרס. האגו? הרי זה מצלצל כקריאה צפונית עתיקה לציד או למלחמה. אלהים הוא היודע, איזו הסתדרות של מפלגה מעופשת מתחפשת בדרך זו. על כל פנים, לא יאמן, כי היהודי ז’אר וֶצלר שוכן עוד בבית, שעליו הכתובת “האגו”.

לא רבץ שלג בפרנקפורט. טפטף גשם בדמדומים. רוח פשריר שרק בקול עגום בין האילנות הקרחים של השדרה. לודוויג עמד והתישב בדעתו. היכנס לשאול את אנשי האגוֹ לכתבתו של בעל הבית לפנים?

הרחוב היה ריק מאדם. אולם במרחק חמישים מטר עמדה מכונית לפני שער הבית השכן. הנהג ישב על דוכנו ומתוך חכיון קרא בעתון.

– אנא אמור לי, כאן בסמוך הן גרה תמיד משפחה ושמה וצלר. היש לך מושג, להיכן עברה זו?

– לצערי, אין בידי לשמשך.

– מה, לדעתך – יודעים על זה שם בבית?

– מסופקני.

– ובכן, רק בידי ספר הכתובות או המשטרה להושיע.

– כל זה יועיל מעט, אדוני – קרא הנהג והפך במורת־רוח גלויה את גליון עתונו, שכמעט לא הרים עינו ממנו.

הוא היה איש צעיר, בלי חתימת זקן, לבוש בגדי־שרד מצבע ירוק־כהה עם גדילי־זהב צרים. פניו הביעו פקחות. והנה שלח מבט מן הצד אל לודוויג, כדי לקבוע, עם זה עודנו עומד כאן. הגשם התחיל יורד ביתר עוז. האוטו המשוח לכּה שחורה התנוצץ מרטיבות. בלבו של לודוויג עלה זכרון.

– האגון וצלר היה לו נהג, אשר שימש אותו שנים רבות. העודנו עמו?

– מארטיס? כן, את זה הכרת – ענה הנהג. בפעם הראשונה נשמעה בקולו התענינות.

– את השם איני יודע. איש גבה־קומה, ממש ענק. איש חביב ביותר.

– גם אני סבור, אדוני, שזה היה איש חביב. זהב טהור. אף הוא לא שפר חלקו כעת.

– האמנם – אף הוא? ובכן, אינו משמש עוד אצל וצלר?

– לא, אין הוא משמש. אבל הגד־נא, אדוני, חוקר ודורש אתה באופן מצחיק!

– והוא נעץ מבט זועף ישר לתוך עיניו של לודוויג.

– הכרח רב לי לדבר עם מארטיס.

– הכל אפשר. אבל כעת הייתי מבקש את כבודו להתרחק מעגלתי. לא נוח לי, כי יראוני עומד בשיחה עם איש נכרי.

– מבין – אמר לודוויג – כך הוא כאן בארץ.

הדברים האלה עשו רושם על הנהג. הוא התבונן אל לודוויג בשים לב ואחרי כן קרץ קלות בעינו השמאלית. הדבר פעל כסימן של בונים חפשיים.

ובכן, אם מוכרח אדוני דוקא לדבר עם מארטיס, יקח נא את הקו 18 ויסע לזַכְּסֶנהאוּזן, רחוב צווישנשטרסה 8א. צווישנשטרסה. קומה שלישית מאחור. על הדלת אין שלט. יגד־נא לי, אדוני – הפסיק דבורו – אין אני עושה דבר של שטות?

– אינך עושה שום שטות – לודוויג עשה תנועה, כדי להושיט ידו דרך החלון – ולא הושיט. כך נוח יותר – כאן בארץ זו.

רחוב צווישנשטרסה (רחוב־בינים) בזכּסנהאוּזן – צורתו כשמו מחוסרת צבע – היה מבוי צר בסביבתו של בית־נתיבות. כאשר צלצל לודוויג בקומה השלישית ליד הדלת שאין שלט עליה, לא זז בתחילה שום דבר בתוך הבית. אחרי כן נדמה לו, כי שומע הוא לחש. הוא דפק בלאט. הדלת נפתחה ברוחב סדק.

– מה רצונו? – שאל קול אשה, כקול נערה.

– האם כאן גר האדון מארטיס?

– הוא איננו בביתו.

– איננו? צר לי מאד.

– הסדק נתרחב. לודוויג ראה לפניו אשה קטנה בעלת שערות שחורות, לבושה שמלת־סינר.

– אולי תבדוק עוד פעם? אין לה לפחד.

מאחורי האשה ומעליה אחזה יד בשולי הדלת.

– יבוא – קרא קול שפל של ענק.

לודוויג הוכנס אל החדר, אשר שמש מטבח ודירה כאחד. הרושם הראשון היה של סדר קפדני. מראה החדר היה כעין חדר־לדוגמה בתערוכה של בנינים קטנים. וכאן עמד מארטיס – מארטיס זה, שאותו ראה לעתים קרובות על כך בחצר־הארמון של קמבורג, כשהוא מצחצח, כאשה בעלת־בית, וממרט את המכונית של וצלר. נערה קטנה כבת שבע או שמונה הסיעה באמצע השולחן את פניני־העץ הצבעוניים של מכונת־חשבון אנה ואנה. אף היא היתה לבושה שמלת־סינר, בדיוק בתבנית זו של אמה, והיתה נקיה כמו כל מערכת הבית. היא עזבה את כסאה וקדדה קידת־נימוס.

שני הגברים עמדו זה מול זה. מארטיס עלה בגבהו על לודוויג בשני ראשים. מראהו היה נלאה ועלוב, בפניו הרחבים היה הבשר תלוי ויורד כעין שקים. אולם הם היו מגולחים למופת.

– אנו מכירים זה את זה, מר מארטיס – אמר לודוויג.

הפועל הסתכל בפניו מתוך חיטוט ואמר אל בתו:

– צאי נא, אַגנֶס, רדי אל פרידה.

הילדה לקחה את מכונת־החשבון שלה, קדדה עוד הפעם והלכה.

– הגם את אשתי עלי – אבל היא יודעת תמיד הכל.

לודוויג נענע בראשו להסכמה.

– אנו מכירים זה את זה מקמבורג, מן הארמון. היית בא אלינו לעתים קרובות עם האדון וצלר. איני יכול למצוא את כתבתו. ועל באתי אליך.

במקום מענה כל־שהוא התחיל סנטרו של האיש רועד. פרפור עבר על הפנים הרחבים. אשתו נגשה אליו ושמה בחרדה את ידה על זרועו. אחרי כן עזבה את החדר.

עברה שעה קלה, עד אשר יכול מארטיס לפתוח פיו ולספר.


ט    🔗

וצלר איננו עוד בחיים.

מזה שנתיים ויותר יצאו תכופים החוקים, שמטרתם היתה שוד ושמד כלכלי של האזרחים היהודים. לאחרונה הוצאה גם פקודה, האוסרת על מוכרי עתיקות ודברי אמנות מבין היהודים להמשיך במסחרם. היהודים, נאמר בפקודה, אינם מוכשרים מפאת גזעם לנהל את אוסף נכסי־התרבות ברוח העם הגרמני.

הסוחרים בעתיקות ראו איפוא הכרח לעצמם למכור את רכושם. ואחרי אשר בדרך זו הוצף השוק, הרי היתה זו הפקעת נכסים. בני העם הגרמני וחברי מפלגה עמדו נכונים לקבל לידם במחיר פעוט את האוצרות, שנעשו הפקר. אין בכך כלום, אם אין ביד אדם להבחין בין יצירת רוּבֶּנס ליצירת בֶּקלין, בין שולחן מעשה־אמן של בּוּל לבין מזנון משנת 1900. הם היו מפאת גזעם זכאים ורשעים לנהל את נכסי התרבות.

הגזירה, כמו הרבה בדומה לה, לא נתמלאה בשלמות. מוכרי־עתיקות, שזכו זה כבר לכבוד, היקר במחירו, להיות סַפּקים לארמונות המנהיגים, נעשו על ידי המלצה יוצאים מן הכלל. השוחד, שנמסר לידים אמונות, אף הוא עשה פעולות מועילות. בכל הכרכים הגדולים הוסיפו מוכרי־עתיקות יחידים מבין היהודים לעסוק במסחרם.

וצלר, כזקן עקשן, מאס בדרכים עקלקלות. הוא התנהג, כאילו לא ידע כלום על דבר הפקודה החדשה והמשיך לנסוע יום יום מרחוב־מיקל לשוק־הסוסים. בבוקר יום אחד מצא את חנותו נעולה ומשרתיו עומדים אובדי עצות על המדרכה. הוא קם והלך אל ראש־העיריה השני של פרנקפורט, איש משכיל, שהכיר וידע אותו זה עשרים שנה. הלה קבל את הזקן הסומא מתוך נימוס והבטיח לו להביא את ענינו ולהמליץ לפני המקום המכריע. כעבור שלושה שבועות קבל וצלר את הרשיון הרשמי להמשיך להבא במקצועו. מי עשה אותו יוצא מן הכלל – לא ידע. אבל הוא לא ידע גם זאת, כי בשלו פרץ סכסוך בענין סמכות וכי ב“חלונות הגבוהים” יש אנשים, שנשבעו להנקם ממנו על הכשלון שנחלו.

חדשים רבים הלך הכל כשורה. אמנם זה כבר לא היה עוד מהלך המסחר כתקונו. המוסדות הממשלתיים לעניני מטבעות לא יכלו, כמובן, לעשות עסקים עם סוחר יהודי; ובין האנשים הפרטיים מן הקהל, יחד עם שאר הנטיות העדינות, חדל גם התענוג לראות דברי־עתיקות; והקשר עם קונים בחוץ־לארץ נפסק על־ידי הפקודות הקנטרניות והמסובכות בעניני כסף. איש הסומא לא יכול לבלות ימים במשרדים לעניני מטבע־חוץ ובמשך שעות למלא שאלונים מתמיהים. אף מצא האיש מעט ענין בכל אלה. הוא היה עשיר. הצד המסחרי לא גבר מימיו בנפשו. הוא היה שבע־רצון, כי אפשר היה לו להתהלך בין ארונות־הזכוכית שלו ולעסוק בשיחה על מטבעות עתיקות עם מלומדים יחידים יודעי דבר.

בעת ההיא כבר בגרה בתו ותהיה לעלמה עדינה, יפה, רצינית. את למודיה בהיסטוריה ובתולדות התרבות היה עליה להפסיק זמן מועט לפני הבחינות לקבלת תואר דוקטור. “אינך רשאית להמשיך למודים באוניברסיטה מקומית” – נאמר בקיצור נמרץ, בלי מליצה ובלי נימוס, על הגליון הסמרטוטי הרשמי, ובזה נגמר הענין.

היא לא התאוננה כל עיקר. לפי דעתה, לא היה בין כך ובין כך מה ללמוד מפי הפרופיסורים החדשים, לאחר שהם מתקשטים בסימני המפלגה ומשתמשים לרעה בקתדרה שלהם. נוח לה שתוכל להקדיש עצמה לאביה יותר מאשר עד כה.

היא היתה כרוכה אחריו בכל נפשה ומאודה. לא פסק מעולם החומר לשיחה בין השנים, שהיו להם נטיות משותפות וענינים משותפים. לא קרה אף פעם, שרוּת תבלה ערב מחוץ לביתה. אגב, לאן היה עליה ללכת!? המשפחות היהודיות חדלו מבוא במגע ומשא זו עם זו. הרבה פעמים הופיעה בבתיהן בחצות הלילה המשטרה ואסרה את המארחים עם האורחים יחד, בהטילה עליהם אשמה מעוררת פחד, כי האזינו ל“רדיוֹ מוסקבה”. מכשיר הרדיו לא נפתח בכלל להשמיע קול, ואם יפּתח, אולי רק לשם ריקוד קצת לקול הנגינות מסבוֹי שבלונדון – אולם את זה יש צורך להוכיח! לבקר תיאטרון או קונצרט גם כן לא היה מן הראוי. אמנם מקרי התנפלות נעשו נדירים יותר; בכל זאת הן ישבו בקרבת מקום עם האספסוף הלבוש מדים. אבל רגישותה של רות היתה יוצאת מגדר הרגיל. על אביה הגנו במדה ידועה תשישותו והאדישות הנוחה של גילו, אולם חייה היא היו בחילה בלי הפסק. הצצה לתוך בית־מסחר־ספרים עם הספרות “הלאומית” גרמה לה מחלה לכל היום. ההרגל לא הקהה את רגשותיה. היא הגיבה למראה תמונת הצלוּם של “המנהיג והקנצלר”, היא הגיבה גם למראה צלב־הקרס, שנמצא בכל מקום, בתוקף כזה כמו בראיה ראשונה. היא לא יכלה לקרוא עתון גרמני. ואמנם היה לה לגועל עמוק יותר גיבוב הדברים של העתונים המכונים “מעוּלים” מאשר הגסות השטחית של העתונות המפלגתית ההמונית. הרעיון לחיות הרחק מן הארץ המסואבה הזאת, אחת היא באיזה מקום שהוא, בשלומה העגום של הפרובינציה הצרפתית, ברובע פרולטרי של ניו־יורק, היה לה חלום גן־עדן.

אולם אפשרות כזאת לא היתה לה. לעזוב את אביה – דבר זה לא יכלה גם להעלות על דעתה. וכמו כן נראה הדבר מן הנמנע להעביר למקום אחר את הזקן התשוש והסומא. גם לא היו לו אמצעי־קיום מחוץ לגבולות הרייך. על ידי קשריו המסונפים ודאי שהיתה לו יכולת בשעות־כושר להעביר חלקים מהונו לחוץ לארץ. אבל עם הנאמנות הקפדנית גם לזו המלכות של שוד וקלון, שדוקא יהודים רבים מאוד, נגד השכל, הטילוה חובה על עצמם, דחה מפניו תמיד הזדמנויות כאלה. עתה כבר עבר המועד לכך.

הוא הרגיש במה שעובר בלבה. הוא ידע, כי היא סובלת. הוא עשה כמה פעמים נסיון לדבר על לבה, כי תערוך, לפחות, נסיעה לשם נופש. סוף סוף עלה הדבר בידו. משפחה של ידידים בג’ניבה, הורים ושתי בנות, הציעה לרוּת – לא בלי השתתפותו – להילוות אליה בנסיעה. הפעם איפוא, אחרי שידולים רבים, קבלה את ההצעה. אמרו לצאת מטריאֶסט אל האַדריה, לשהות שבועות ברוֹדוֹס, לראות את מצרים ואת ארץ־ישראל ולשוב הביתה דרך סיציליה. רוּת היתה בדרך זו ארבעה עשר יום והנה קרה האסון.

הדבר אירע כתוצאה מחוק חדש, שפורסם בכינוס המפלגה של היטלר בנירנברג. הכינוסים האלה, חגיגות הומיות, מנופחות לאין שיעור, לכבודו של גואל העם, מגיעים, כרגיל, לשיאם בפעולה פוליטית מבריקה ומרעימה. הפעולה של שנה זו היתה, כי היהודים גורשו רשמית מכלל העם. סימני־הבוחן לטהרת הגזע נקבעו לחוק. בגמגום משפטי עיקש ופתלתול הפרידו זה מזה אזרחים גרמנים, בני נשואי תערובת ויהודים ממש. וכך נאמר בקירוב:

“נתיני המדינה, בני נשואי־תערובת עם יהודים, שהאב והאם של הוריהם היו יהודים שלמים, הרוצים להתחתן באזרחים גרמנים או בבני גזע קרוב או בנתיני המדינה מבני נשואי־תערובת, שיש להם רק צד אחד יהודי מהורי הוריהם, מחויבים לקבל הסכמה מאת המיניסטריון”.

הדבר היה כאילו בפני עולם עיף מרגשות, גועל התעטף קוף מאוּמן למחצה בתגא של מחוקק, כדי ללגלג בלבוש כזה על משפט ותבונה.

אבל החוקים היהודיים האלה היו להם עוד נוספות קטנות ומחוכמות. על היהודים נאסר להעסיק “משרתות אריות”.

יש לנו כאן ענין בתחבולה שפלה להוציא לעז על הגברים היהודים. הוטל עליהם עוון זימה בהמית ללא־מעצור: שום קאטי או לינה מבנות הארץ אינה בטוחה, כי לא יחלל אותה בעל־תאוה מזרחי כזה. רק נשים בגיל הזקנה רשאיות לשרת להבא.

כאשר הגיעה השמועה על זה לארצות חוץ, הרימו שם קול צחוק. חשבו כל זה להלצה. הדבר נשמע כחוצפה ושטות. אבל זה הוא תקפו היחיד במינו של המשטר הזה, שאינו חושש ללעגו של העולם. יום יבוא והעולם יחדל מצחוקו. זה יהיה בעת אשר גרמניה תגמור את זיוּן צבאותיה.

בארץ עצמה, בין היהודים הגרמנים, היתה נקישת שינים. על כבוד־האדם ויתרו רבים מהם מתוך משיכת־כתפים. אבל עתה הגיעו הדברים עד לנוחוּת יום יום! בשביל איש פלוני או אלמוני היה המחסור הזה הצרה הראשונה, שהרגיש בה באמת. הנערות המשרתות בכו. משרות אצל יהודים היו רצויות. היו מקבלות אוכל לשובע והיו מדברים אליהן בלשון בני־אדם. אחדות באו אצל הפקידים ושאלו, אולי מותר להן לשרת להבא, אם תקבלנה את הדת היהודית.

הפקודה החדשה, מחמת טעמים מיוחדים, נתקיימה בכל חומר הדין. יוצאים מן הכלל לא היו הפעם. גם השוחד לא הועיל. האורגנים המוציאים לפועל ידעו, כי כאן אין לזלזל. כי את החוק הזה על המשרתות הגה מוחו ולבו של המנהיג.

רוּת היתה איפוא בדרך מסעה, כאשר הוצאה פקודה זו. היא התרחצה עם ידידיה ברוֹדוֹס. היא עזבה את אביה בלי דאגות רבות לו. היה בבית מי־שהוא, שבכוחו למלא מקומה כמוה, לפּיקוח ולטיפול, נערה משרתת, שזה עשר שנים היא יושבת עם המשפחה, מחבבת בכל לב את וצלר, יודעת כל אחד מהרגליו. זו היתה בחורה אמיצה כבת שלושים, תמיד חביבה ומבודחה, חברה נעימה בבית. רות, בשבתה הרחוק בדרום, יכולה להיות בטוחה, כי אביה יש לו טיפול מעוּלה, לפחות, גופני.

בבית אשר ברחוב מיקל לא נשמע מעולם דבור על החוק החדש. אפשר הדבר, כי וצלר לא ידע כלל עליו, כי עתונים גרמניים לא בקש שיקראו באזניו, וכעת לא היה איש, שיקרא לפניו עתונים אנגליים. ודאי לא ידעה את החוק הנערה הֶרמינה; היא היתה לא בלי ידיעת ערכה, דחתה מגע ומשא עם משרתות אחרות ולא יצאה כמעט החוצה. הנהג מארטיס, שישב עם אשתו וילדתו בשלושה חדרים מעל לאולם האוטומובילים, אמנם קרא את דבר הפתיות הארסית, אבל שכח אותו מיד או לא הוציא ממנו שום שימוש מועיל למעשה. איש זקן הזקוק לעזרה ובחורה מיושבת, נבונה, הנמנית למחצה עם המשפחה – מקרה זה לא יוכל גם השקדן שבשקדנים מן המשטרה הנאצית ליחס לכוונת החוק.

בשל הפרזה זו באה נקמה. מארטיס היה צריך להזהיר. הוא נזף אחרי כן בעצמו על כך. כל ימי חייו לא יכול לסלוח לעצמו חטא זה של הזנחה, שהביא לידי פורענות גדולה.

כי הנה איש נבל, עבד נרצע או רודף שלמונים מבין השכנים, הלך ועורר תשומת לבה של המשטרה החשאית על “המעשים המגונים בביתו של וצלר”, ובאחד הלילות בשתים־עשרה וחצי הוצא מוכר־העתיקות ממטתו ונאסר. הוא קבל את המאורע בשקט להפליא, לא הראה שום התנגדות והלך אחרי השוטרים, שהיו לבושים אזרחית, לבית־הכלא לחקירה. הכל עבר במנוחה ובלי רעש, עד כי מארטיס ואשתו במעונם לא ראו ולא שמעו כלום, ודבר המקרה נודע לו רק לאחר שעבר הכל.

ואמנם עוררו כנגדו תביעה. הרצינות הבהמית, שהיא הסימן העיקרי של השלטון הזה, התירה למעשה לתבוע לדין זקן סומא בין ששים ושמונה על אשר הוסיף להחזיק בביתו את המטפלת שלו, לאחר שעבדה אצלו עשר שנים. אמנם אפשר, כי השופט החוקר התבייש; על כל פנים הודיע, כי אצל האיש התשוש אין שום סכנת בריחה ואחרי מאסר של שלושה ימים הוצא ז’אק וצלר מן המעצר. נקבע המועד לבירור הדין הפומבי. הזקן שב לביתו.

בבית־הכלא היתה מחשבתו הראשונה להעלים את הבשורה הרעה מרוּת בתו, כשהיא נמצאת במסע־הנופש שלה. הוא הדריך את פרקליטו בהוראותיו. הבת לא ידעה מאומה. שני מכתבים מרודוס שמצא וצלר בביתו, נשמו חופש, שלום, אושר.

המשרתת הרמינה הוכרחה, כמובן, לעזוב את הבית והיא ישבה במקום מולדתה בהֶסֶן תחת פיקוח המשטרה. ובכן קרא לפניו הנהג מארטיס את המכתבים. פתאום הפסיק באמצע.

הלא תמשיך לקרוא, מארטיס – קרא וצלר – מה היה לך?

והנה שמע האיש קול בכי. הוא משש את כתפיו של היושב לפניו.

הלא איש־תבונות אתה, מארטיס, יש לשאת ולסבול את זאת. טוב לנו, כי הקטנה איננה פה!

אבל מארטיס לא יכול עוד להתאפק.

רבונו של עולם! – פרץ בקול – פי מלא קללה, סלח לי, אודן וצלר, אין בידי לכבוש את עצמי. נפשי נחנקת. הוי על חבר המסואבים, הארורים, החזירים המסריחים האלה – האומנם יש אפשרות, כי עם יניח לעשות מעשים כאלה! כן, מה היה לה לגרמניה זו? העמק צבוֹעים פה? הלא פה יושבים בני־אדם. הלא יש פה אישים בעלי־יושר ובעלי־אומץ. סוף סוף הן הייתי בשדה־המלחמה. הקצינים שלנו, הן אלה היו אנשים. היו גם ביניהם מנוולים, אך את אלה הכירו וידעו, אף בזו להם. איני מדבר כלל על העם, איני קומוניסט. מדבר אני על האדונים! האדונים, רמי־המעלה, הם שדעתם נוחה מזה. הם שמודים בשלטונם של אלה. של אלה! של אלה! הלא אצל כל אחד מאלה חרות השקר המבאיש בפיו הטמא. אין איש מהם שפוי בדעתו. יש להם מי־מדמנה במוח. והם המחוקקים חוקים! אלה רודפים ומטנפים איש אשר כמוך – איש שהוא כולו טוב וחכמה. ואת זה ישא ויסבול איש מאתנו! ואיש מאתנו לא ירוץ החוצה להכות כל ראשון הבא לידו מן הלובשים חולצה חומה־זהומה… האם לא תוכל לצאת מזה, אדון וצלר, הלאה, הרחק מבור זה של שופכין, שלו הפכו אלה את גרמניה! העלמה שלנו אף היא לא יכלה לשאת עוד, היא בוכה מאושר, כי היא מזה והלאה. אני הולך עמך, מר וצלר! כולנו נלך. אין לי צורך בכסף, יש בידי לעבוד, זריז אני בעבודה. לא אתן לך לשבת, אדון וצלר, לא אני. ראה תראה. ואם עליך יהיה לדוּר בחדר אחד במקום שהוא – יהיה החדר הזה נאה, הנוי יהיה במעונך. הן לא תוכל לעמוד למשפט בפני הללו! הן לא ייעשׂה כן. אי אפשר לעשות כזאת. עלול אדם לחדול מאמונתו באלהים, אם יארע כדבר הזה.

ואחרי כן פרץ שוב בבכי, אבל הפעם ללא מעצור, בקול יבבה, מלא זעם ויגון של אובד עצות. וצלר הושיט לו ידו והניח לו לבכות.

– כך – אמר לבסוף – עתה תוציא את האוטו, מארטיס. אנו נוסעים אל שוק־הסוסים.

אבל כאן בא הדבר הקשה בשביל מארטיס: להודיע לאדוניו, כי בזמן שבתו במאסר נסגרה חנותו וכל אשר היה בתוכו עוקל על ידי השלטונות.

המשרדים ההם, שלפני כמה ירחים הוכרחו לוותר מתוך חרוק־שינים, מצאו עתה את השעה כשרה יותר. אמנם המסחר בעתיקות של וצלר אין לו ענין כל־שהוא אל “החוק להגנה על הגזע הגרמני והכבוד הגרמני”. אבל האיש, שנמצא בו דופי, הוא הפקר. שום ראש־עיריה יודע דין לא יעֵז עוד לעמוד לימינו. עתה יכולים סוף סוף, בהחלט, לגזול ממנו את רכושו ואת גאון חייו, יכולים להשליך את האוצר הגנוז לפני התגרים הגרמנים מחוסרי־הסבלנות, אחרי אשר אלה מצדם חלקו את כסף השוחד.

תחת המכה החדשה כרע וצלר ונפל. הטפשות הגסה הזאת, העוול הגלוי והשפל, המלא לעג של נאצה, היה רב מדי בשבילו. הוא סגר עצמו בחדרו שני ימים, לא טעם שום דבר, לא ראה פני איש. אבל בלילה אור ליום השלישי העיר את הנהג ונסע עמו דרך הרחובות הנרדמים אל המרכז.

במרחק קרנות אחדות משוק־הסוסים צוה לנהג לעצור, אסר בלשון קצרה אל מארטיס ללכת אחריו, והוא פנה בדרך אחורית, שרגלו ידעה בה כל פסיעה ופסיעה, לבית־מסחרו. הוא נכנס לתוך החנות מבפנים. ויען כי נצנוץ קל חדר עוד לעצב־הראיה שלו, הדליק אור ומשש בין אוצרותיו מסביב. יש לשער, כי רצה להיווכח, אם הכל עוד ישנו בעין. אפשר שהיה דעתו להציל לעצמו דברים אחדים, שהיופי והיקר שבהם משכו את לבו: על כל פנים מצאו אחרי כן בכיס מעילו מטבע אחת, יחידה.

כל טפח קרקע כאן היה ידוע לו יפה. ואף על־פי כן נתקל בשרפרף, שעמד על דרכו ולא כרגיל. הדבר השמיע רעש. הוא הקשיב שעה ארוכה. שום דבר בבית, כנראה, לא זז. אולם כעבור רבע שעה היה גדוד ס. א. במקום. שמונה שמונה חדרו לתוך החנות, כי הובאו לכאן על ידי אחד השכנים הנאמנים למפלגה.

אבל הפעם לא נכנע. האיש הזקן והרך התגונן. הוא נמלט אל אחת הפנות וחבט באגרופו בלי זריזות ובלי כוח על חיילי המפלגה הצוחקים.

– עתה הרף – שמע קול קורא אליו מתוך לב טוב – אם לא כן, תספוג מכה בראשך הנבחר, אשר תספיק לך!

את זה נראה – צעק הזקן – איש לא יקרב אלי!

הוא נהפך לאיש אחר, הזעם נתן לו אונים, הוא הזדקף ועמד כשמשון משתולל. פתאום תפש בשתי ידיו אחת מן התיבות הכבדות, הרימה למעלה והפילה בקול נפץ על אחד העבדים בסמוך לו.

אסון לא קרה. הארגז של המטבעות חלף על גבו של האיש, הפיל אותו על ברכיו, אך לא פצע אותו. ואמנם גם לא התנפלו על וצלר. אסרו פשוט את ידיו וסחבו אותו משם אל אחד מבתי־הכלא של ס. א.

מארטיס, שמצאוהו ממתין ליד האוטו, הוכרע כבר קודם.

כאשר באו ביום המחרת, כדי לערוך חקירה אצל הזקן, מצאו אותו מת. רצפת התא היתה שטופה בדם. וצלר חתך את עורקיו, כדרך הקדמונים, במשוֹף קטן וחד, שנשא תמיד עמו בתוך שאר המכשירים הקטנים בצרור.


י    🔗

אלה היו המעשים, שנודעו לו ללודוויג בקוים ראשיים. מארטיס סיפּר בדילוגים ובלי סדר. לא בכל מקום היה ברור קשר הענינים. אבל קל היה ללודוויג לעמוד על תוכן הדברים.

ולך, מר מארטיס – מה אירע לך עצמך?

שמונה ימים ישבתי במחנה. לי עשו אך מעט. הם ניסו וחזרו וניסו לרכוש את לבי לגדודי ס. ס. שלהם. הרי הייתי שׂר־משמר בחיל פרשי־השריון, ושיעור קומתי מטר ותשעים ושנים – דבר זה משך את עיני החבריה. אבל יואילו נא לחכות. חמשה חברים מצאו את מותם בזמן שהייתי שם! שלושה מהם אבּדו עצמם לדעת. ועם זה יש לו עוד לגינהיים שם של מחנה טוב.

ומה מעשיך כעת? למצוא עבודה ודאי קשה.

עם כתב־השחרור! זה לא ייתכן. בדרך זו הם מפרכים אדם. אצלי קשה הדבר יותר, כי יש לי חסכונות יפים מזמן עבודתי אצל האדון וצלר. אין לי אלא ללכת לשם ולהודיע, כי באתי לידי הכרת האמת ואז יתנו לי משרה של נהג. הם העבירו על פני את המֶרצֶדֶס־קומפּרֶסוֹר החדש שבחדשים שלהם לשם פתיון. באוטו זה נוסע ראש האספסוף לטייל. אולם סליחה, הוד מעלתו, כי מפטפט אני סתם! הן לא לשם כך בא אדוני לכאן.

– הרי זה פשוט דבר שבמזל, כי מצאתיך. הן בענין גינהיים אני עסוק.

והוא הרצה את הדברים. מארטיס עמד דומם כאילן. וכאשר סיים לודוויג, נשם עמוקות ומתוך אנקה. היה הדבר, כאילו כל הזמן עצר את נשימתו.

הנה כן. הדבר הנבון ביותר, הוד מעלתו, שילון עמנו הלילה. ללכת לבית־מלון אסור לו. את מזודתו אביא מחר בבוקר מתחנת־הרכבת. לא מן הראוי כלל, שפקיד המחסן יזכור את מראה פניו.

התישב־נא בדעתך! אתה יודע אותי רק מעט ואת שטייגר אינך מכיר כלל. יש לך אשה וילד. אולי מן הראוי יותר –

הראוי תמיד אחד הוא, הוד מעלתו: להציל משיני־הטינוף של הכנופיה כל מה שאפשר.

כעבור שעה קלה הוגשה סעודת ערבית. השולחן היה ערוך בנקיון. האשה השחרחרת ישבה דומם ליד השולחן והביטה באמונת פניה החוורים אל בעלה. הילדה הקטנה המנומסת אכלה בעינים מושפלות. כאשר יצאה לרגע מן החדר, אמר לודוויג:

– הנה אתם מדברים בלשון חפשית מאד בפניה. האין אתם חוששים, שמא תפטפט משהו בבית הספר?

אַגְנֶס אינה מדברת – אמרה הגברת מארטיס, וזו היתה הפעם הראשונה שפתחה פיה – אני שיננתי לה זאת והיא הבינה מיד. עתה היא חייבת להכנס לב. ד. מ., אבל מעצמה אמרה, כי לא תעשה זאת.

– ב.ד.מ. מה פירוש?

– “בונד דויטשאֶר מאֶדכאֶן” (אגודת נערות גרמניות) – הסביר הנהג במקומה וצחק בזעף – מארגנים את אלו בעודן בקטנותן. ואם אַגנס בתנו תוכל באמת להשאר מבחוץ, איני יודע. מי שאינו משתתף בחבורה, הרי הוא כמצורע בבית־הספר. ארץ נאה!

כאשר סילקו מעל השולחן, נשארו השנים שוב לבדם. באחת הדירות הסמוכות פתחו את הרדיו, שנהם הקול זועם, למקוטעין ובחדר נשמע קול גבר. והדברים נשמעו כנאום לפני טירונים. אולם זו היתה הרצאה על הנושא: “השחמט – משחק גרמני!”

לודוויג ראה זאת בצדק כאצבע ההשגחה, כי מצא את הנהג מארטיס. מארטיס היה נכון לעזרה. מארטיס ידע דרך אחת והוא קראה בשם. הדבר יעלה בכסף רב. ועף על־פי כן כרוך הדבר, כמובן, בסכנת מות.

לודוויג נענע בראשו.

– דבר אחד לא ברור לי, מר מארטיס. אם מנהיג זה של פלוגת־הסער לינֵימַאן יקבל לידו את הכסף, מה יכריח אותו אחר כך לשמור דברו? נניח, שהוא לא יפסיק את הזרם, והתיל הדוקרני ישאר טעון חשמל, מה יהא אז?

מארטיס צחק.

– טפשים עד כדי כך לא נהיה, לתת לו את הכסף מראש.

– מנין ידע איפוא הוא – הלא תסלח לי – כי יוכל לתת אמון בך, שיקבל את הכסף, לאחר ששטייגר יוּצא לחרות? הן יש לנו הזכות לרמות את הכנופיה.

– את זה אי אפשר בשום אופן לעשות, והללו יודעים זאת יפה. כי אז לא יעברו שני ימים ואנגי אהיה “בנופלים”. לא, הכסף מובטח לו שיקבל.

– המ…

– רק אחת עלינו לקוות, היינו, שאדון שטייגר כלוא יחידי. מחדר־המטות המשותף לא יוכל להוציאו לחפשי.

– ואלף וחמש מאות מרק, לדעתך?

– פחות מזה לא יקבל. בחור זה יש לו הוצאות מרובות. מכלכל הוא שתי נשים.

הם בדקו יחד את חפצי־הערך שבידי לודוויג, את קופסת־הזהב לסיגריות ואת שעונו.

יש לי עוד משהו – אמר וכבר תפש בצוארו, כדי להסיע משם את הבָרֶקֶת. אחרי כן חזר והוריד ידו.

איני יודע – אמר מארטיס – שעון הכסף…

זהו פּלָטין, מר מארטיס. יקר הרבה מזהב.

הנהג לקח בידו את השעון הרדוד, הנאה בתיקונו, והפכוֹ בזהירות לכאן ולכאן. על הצד האחורי נראה בראשי־תיבות שמו של לודוויג ועליו הגושפנקה של נסיך.

– את זה יצטרך למכור בעצמו, הוד מעלתו. נוח היה לי, לוּ לא ראהו איש. אבל אם אני אגש עם השעון, ימסרני הצורף מיד לרשות. כאן צריך לבוא אדון.

מראה פני אינו אדנוּתי ביותר – אמר לודוויג וצחק בבדיחות – הדבר נשמע באזניו כמשונה מאד. הוא שלח מבט אל ראי־הקיר ־ ראשי זה הזרוע קישושות…

אמנם כן. מסביב לשטח שערותיו מצד הפנים עלו כבר קישושות כהות, מה שעורר גועל־נפש.

אל־נא יסיר מגבעתו, הוד מעלתו!

הם צחקו יחדו. הכרת־טובה רבה ורחבה עברה את לבו של לודוויג ושטפה אל פני האיש השקט הזה. כמותו היו מאות אלפים, מיליונים, בתוך העם הגרמני. אלה נשכחו, על אלה האפיל האספסוף המצורע, שתפס את המקום הראשון בנהקתו. הארץ הזאת עם כל ההגון, האמתי, הראוי לחיים אשר בה הבאישה ריחה עד לעורר בחילה. וכאשר יחלוף באחד בימים כל שאון הכזב, עוד תעבורנה עשרות בשנים, עד אשר ישובו לראות את הגרמנים כבני אדם, ככל שאר הבריות. באופן יסודי, לאורך ימים החזיר המנהיג והקנצלר את הרייך את הכבוד לעמו.

הוצע משכב ללודוויג במטבח, ועליו מזרון עם כר ושמיכה. כאשר שכב, נכנס אליו מארטיס עוד פעם. הוא לא העלה אור, ורק בעד הדלת הפתוחה כרוחב סדר חדר נצנוץ־אור מחדר־המטות.

הלא יקח הוד מעלתו את מטתי. כך ודאי יהיה קשה לו לשכב.

משכבי טוב. מצוין. ואל־נא יקראני בשם הוד מעלתו. הדבר גורם לי בושה.

הוא נשא את עיניו למעלה אל האיש, שהזדקר מתוך האפלולית כדמות אגדית.

– יאמר לי, מר מארטיס, עליה לא נשמע מאז שום דבר?

מארטיס ידע מיד, במי המדובר.

שום הגה. שום מושג, היכן וכיצד נודע לה הדבר. הן בעתונים לא היה מאומה.

אולי בעתוני־חוץ.

אפשר. כתבנו אל האדונים בגניבה ושלחנו שמה דברים אחדים למזכרת. אבל לא באה שום תשובה. ומה מועיל בזה! שום רכוש אין עוד. הכל נגזל, נגנב, אלהים יודע, היכן היא יושבת… כמה פקחית היא. כמה נאה. איזו עין, איזו קול! על זה יגעה אדם בבכי. ליל־מנוחה, הוד מעלתו.

– ליל מנוחה, מארטיס. ותודה.

מאז יצא מפראג היה זה הלילה הראשון, שלא חלם על שושנה. בשפע חמדתה, כחידה סתומה, המגרה יצרו, באין יכולת להבריחה, היתה באה אליו כל לילה בחלום. הלילה לא באה.


יא    🔗

האוטו, אשר שאל לו מארטיס, היה קרון־ספּקים בלוי מאוד, שמושב הנהג בו היה מכוסה גג. על גבי החלק האחורי היה מתוך מוסך של עור שחור, ומתחתיו מוכן ילקוט גדול עם צרכי נסיעה ומעיל וכובע בשביל שטייגר.

מארטיס לא יצא בדרך הישרה המובילה לגינהיים. הוא עזב את העיר בצד מזרח ונטה בעיגול רחב דרך סֶקבאך ואֶקֶנהיים. היתה השעה שתים עשרה ומחצה בהגיעם למקום. ברחוב הראשי של המקום, שעוד מראה כפרי לו, לא נראתה נפש חיה. ליד מוצא המקום לצד ימין השתרע בית־קברות. כאן נטה מארטיס, עבר הלאה מהלך חמשים מטר במשעול השדה ואחרי כן עמד סמוך לחומה.

– השעה מוקדמת – אמר – לילה נאה.

הלילה הנאה היה כולו חושך ומטר סוחף ירד. כאשר נעצר המנוע, רעש מסביב להם עד להחריש אזנים.

עד עכשיו עלה הענין לפי משאלת לבם. את הברקת הפורטוגיזית לא הוצרך לודוויג למכור – מתנה זו של אמו, שחוץ מזה היתה סכנה גדולה להציעה למכירה. השעון וקופסת־הזהב הספיקו, ולא עוד אלא שנשאר עודף.

מארטיס בקש למצוא את האיש שלו בבית־הקפה הקטן בבוקֶנהיים הסמוכה, ששם היו נכנסים אנשי המשמרת של המחנה בשעות הפנאי שלהם. פעמיים היתה הליכתו לשוא. וכבר היה לו לחשוש, שמא יעורר חשד. אבל בפעם השלישית הצליח. בחצר מאחור ליד בית־הכסא הפרימיטיבי נגמר כל הענין במלים מעטות. בדיוק בשעה אחת ורבע יקח ראש פלוגת־הסער לינימאן את האסיר שטייגר מעל משכבו. במשך חמשה רגעים בדיוק יהיה התיל הדוקר הכפול בלי זרם חשמלי. ואותה שעה מחויב לודוויג לעמוד הכן.

– אני אבאר לאדוני עוד הפעם בדיוק – אמר מארטיס, וקולו היה שקט כל כך, כאילו נסיעה זו היתה מן ההרגלים שלו – יודע אני את המקום. מוביל הייתי לכאן קרוני. ובכן, הלוך ילך, הוד מעלתו, כאן מסביב לבית הקברות. ליד הקצה השני של החומה עוברות שתי דרכים. השמאלית מוליכה על פני השדה עד הכביש. בזו ילך. ליד הכביש עומדים בתים, חמשה או ששה. אך לא כאן הוא. הלוך ילך הלאה עם שפת הכביש. ושוב יהיו שני בתים. זה הוא המקום. שם יחכה. בדיוק ממול נמצא המחנה – משתרע הוא למעלה משטח הכביש. שם ירד האדון המורה שלו. והכל תלוי בזה, היכן יעמוד אדוני.

תן לי רשות לחזור על זה, מר מארטיס.

והוא שנן את שעורו.

וכאן – קרא מארטיס – האם גם נתן דעתו על כך כראוי, כי סכנת מות יש בדבר? האיש לינימאן עשה יעשה תפקידו. אבל אם ישָמע קול תרועה, ירה יִירוּ

כן, מובן הדבר.

האם כדאי הוא האיש לכך? פעמים באים לידי טעות, הלא יסלח לי.

ואתה נמלכת בדעתך?!

על זה לא השיב הנהג כלום.

– כן – אמר – מעט מעט מתקרבת השעה. בהצלחה!

לודוויג הלך תחלה במשעול הצר לאורך בית־הקברות, אחרי כן לאורך החומה האחורית. לאחר הפסיעות הראשונות היה רטוב כולו. בתוך הטיט המרוכך כמעט שקעו רגליו. לצד שמאל מרחוק נוצצו אורות שוממים אחדים. אליהם פנה בלכתו. לבו הלם כהולם פעם מתוך חדוה. זו היתה השעה הנהדרה ביותר, מאז ימים רבים! האושר, אם באמת יעמוד לפניו ידידו, לא יתואר ולא ישוער. כנסוך־שכרון פרץ לקראת העלילה וקיומה. החיים נעשו שוב יפים – גם אם יתמו עתה. כי חי לא יסגיר את עצמו. הוא תפס את הקנה הקשה והמצולע של האקדח אשר בכיס מכנסיו.

עוד בטרם צפּה נראו לפניו הבתים. בתי דירה, צרים, גבוהים, דלים, וגרוטאות מונחות מסביב להם, הגדרות היו רעועות. לודוויג פסע הלאה בפאת השדה, קצת מֵעֵבר לדרך הכבושה. מעבר השני עלה המדרון זקוף. הוא היה מוכן לפגוע פתאום באיש משמר. אך כלום לא זז בלילה הזה הקשה להולכי־דרך. פתאום נבח כלב בסמוך לו בתוך משוכה. זה היה הראשון משני הבתים העומדים בודדים. והנה הבחין גם מעבר ההוא של הכביש, מלמעלה, את צבור הצריפים של מחנה־הריכוז.

הוא תפס עמדה ונדחף סמוך לחומה. כך עמד והמתין. פתאום נראה לו הכל חסר־טעם וללא סיכוי כל־שהוא. פשוט אי־אפשר הדבר שיבוא עוד מעט שטייגר במסלה זו, כאן אליו, כבן־חורין. מן הנמנע הוא. מנהיג־הפלוגה פטפט – מנהיג־ הפלוגה פחד תקפוֹ – מנהיג הפלוגה הָחלף, הָעבר – מנהיג־הפלוגה לא נהג כראוי בפירוק החשמל – שטייגר נשאר תלוי על התיל המחושמל – או שטייגר עבר בשלום אך רק לכיוון הפוך, זקיף ירה בו, והוא, לודוויג, שמע בתוך שאון הגשם לא אחת את היריה. הדבר קרה! כמה זמן כבר עומד הוא כאן! אי־אפשר שיהיה טוב. כבר באה הרעה. שטייגר מת. והוא עצמו גרם למותו –

חם היה לו לבלי נשוא. הדם גאה לו בגרונו עד למחנק. הוא קרע מעליו את הצוארון עם העניבה, תחב שניהם לתוך כיסו. בשעת מעשה נגע בשרשרת, שבה תלויה הברקת שלו. מחשבותיו תעו ממנו. הנה הוא יושב עם שטייגר בחדרו אשר בקמבורג ביום ההוא, שקברו את אמו. אין זה מקרה, שומע הוא דברי שטייגר, כי הארון הזה עומד ליד זה של הקיסר… הוא צחק. הדבר נשמע באזניו כשגעון, עד אשר נבהל. הנה עומד פה הקיסר מקמבורג ומחכה לאבּיר שלו, והוא נודד חוּצות, רטוב כולו מגשם. הדבר הוא קוֹמי עד מאוד, כשאתה מתיישב בדעתך, קוֹמי עד כדי זעקה. את זה הוא מוכרח לספר – באזני מי? אין לו איש.

מעבר לכביש ירד איש במדרון. הוא לא רץ, הוא הלך לאט. והנה הגיע אל הכביש, עמד דום באמצע המסלה, הפנה ראשו והביט אל המחנה ממעל. הוא התנהג בחוסר־טעם רב כל כך, עד כי לודוויג האמין בכל לב, שאי־אפשר כי זה הוא הבורח. הוא אמץ את עיניו בפנת־הבית שלו והכיר, כי השרוול השמאלי של האיש תלוי ברפיון. “שטייגר!” קרא בלחש צרוד וחודר.

הלה אולי שמע, אבל החטיא את הכיוון. לודוויג צעד קצת לפנים. שטייגר בא, הביט משתאה בפניו בעד הגשם היורד, הרים את זרועו, פתח פיו, ואחרי כן נפל מתעלף על חזהו של לודוויג ורגליו מעדו. לודוויג אחז בו ומשכו אל עבר הבית.

הוא השעין את המתעלף אל קיר החומה, קרא בשמו, שפשף רקותיו. מתוך רומן שקרא עלה בזכרונו, כי את המתעלפים יש לטפוח על הכף הפתוחה. הרומן ההוא של בּוּרג’ה… שטייגר לא זה. עתה נשמע קול רעש מעבר ההוא, במחנה ממעל, קריאות מטורפות באו בעד בגשם השוקק, שהלך וחזק. מטאטא־אור גרף את הכביש. הזרקוֹר! לודוויג עמד והאיש חסר־רוח־החיים בזרועו. זה היה צרור של עצמות, שהחזיק בידו. לשאת אותו לא ההין, שלא לעשות מטרה רחבה לעין. כך משך וסחב את הצרור אל מאחרי קרן־הבית. כאן היו בטוחים מפני האור. “שטייגר!” קרא שוב באזנו. הלה לא שמע. הוא אחז בידו של שטייגר, הגישה לפיו ונשך אותה. הוא הרגיש בטפות־דם, הגוף התמתח, הזדקף. “רוּץ! ־ קרא צרוּדות – פנה מזה, שטייגר, שא רגליך!”

האור של הזרקור גרף על פני השדה לוּ עזבו את צל הבתים, כי אז היו מטרה לכל כדור. הקולות עוד היו נשמעים, אולם הושפלו ולא התקרבו. לא רחוק מן הגדר הנפולה עמד דיר, גדרת־צאן או אוסם של כלי־עבודה, הדלת עמדה פתוחה למחצה.

מכונת־יריה התחילה מטקטקת. מוחו של לודוויג עבד בדיקנות גמורה. הוא ראה סיכוי אחד. הסיכוי היה אחד כנגד מאה.

קרן שניה של זרקור צלבה את הראשונה, היא הגיעה מן הצד, ממקום גבוה יותר.

הכנס לכאן! כאשר יחשך ואנכי לא אשוב, תרוץ על פני השדה לצד ימין אל בית־הקברות. שם עומד אוטו. זוּז!

שטייגר נאחז בו, מבולבל ומסרב, לודוויג דחף אותו בכוח לאחור, השליך את אדרתו שלו ואת כובעו מאחוריו וסגר את דלת־הקרשים. ואחרי־כן ההין לעשות את הדבר.

הוא רץ ויצא למרחב השדה, מעד, כשל. האור הכפול חלף על פניו. נפץ ללא הרף, נפץ מוגבר. עתה ראו אותו. הוא קפץ קפיצה אחת, שלח זרוע למעלה – רק אחת – והפיל עצמו ארצה קדימה, על פניו.

האור חלף, חזר ובא, נראה כשוהה, חזר ובא פעם ושוב פעם. הם ראו אותו שוכב. האם לא יירו עוד אחריו ליתר בטחון? הוא חיכה. הוא שכב ופיו באדמת החמר, צופה פני המות. האור בא והלך. מכונת־היריה כבר נדמה. הגשם רפה קצת. דממה עמוקה – וחושך. שחוח עד עפר, זוחל למחצה, נגרר לאחוריו.

– הנה אני, שטייגר – קרא, בפתחו את הדלת. בתוך החשכה גישש ההוא וקרב אליו. אחד מכלי־העבודה נפל, כקול רעם הריע באזניהם. אחרי־כן מישש אותו שטייגר. הוא חבק את לודוויג בזרועו, בפיו חפש את חזהו ונשק לו על לבו, עוד פעם ועוד פעם, מתוך התלהבות.

– תלכלך עצמך, חביבי – קרא לודוויג.

הכדאי לחכות עוד? קשה להכריע. אולי ירדו הללו מן המחנה, כדי לאסוף את המת! אולי יאירו עוד הפעם את השדה והנה המת נעלם…

הם עזבו את המקלט. הם גיששו על פני השדה בחושך. פחד תקף את לודוויג, שמא יחשוב מארטיס, למשמע היריות, כי שניהם נהרגו, והוא יימלט על נפשו.

והנה ראה ליד החומה ההיא את האוטו המחכה כדמות גוש שחור.

בדוכן של הנהג היה מקום לשלושה אנשים. הם רצו לעלות.

האדון הדוקטור צריך להכנס תחת המוּסך – אמר מארטיס, ושטייגר נכנס תחת מוסך־העור.

הנהג קשר אותם יפה. אחרי כן ישב בראש. אבל האופנים היו שקועים עמוק בחמר. מארטיס הסיר מעילו, עלה שוב, הרכיב את הפדית והסיע במלוא־הכוח. כך חזרו אל הכביש.

הם עברו את כפר גינהיים ונטו לצד מערב. הקרון התנודד ברעש, בעברו בקוי עקלתון. הם עברו ברעם את הקיין ליד מַגנצה. עם עלות השחר חלפו במרוצה את קרויצנַך, לפני טְרִיֶר נטו ימינה – דרך היער.

מארטיס עמד. בפעם הראשונה הביט בפניו של לודוויג. הוא צחק.

– הוי, מראה פניו, הוד מעלתו – קרא – כולו חמר! והמקום הזה הוא לוּכּסמבורג.

הם התירו את המוסך. שטייגר שכב ישן. הדחיפות הקשות והרעש לא הפריעוהו. פניו הדלים חייכו בתוך שנתו.

לודוויג העלה אל דעתו, כי עוד לא עבר חודש ימים מאז ליוה אותו, בקצהו האחר של הרייך, יועץ־המשטרה דוֹנר אל הגבול הצ’כי.

 

הבּרקת    🔗

א    🔗

הדרך במדינה הקטנה עברה חליפות על פני רמות קרחות ויערות. קר מאוד לא היה, אך רוח הגבעות תפחה כל הזמן את מעיליהם הדרים או התיזה על פניהם נתזי מטר. לכשיגיעו אל הגבול הבלגי יסעו ברכבת. הם פחדו מפני כל קונטרולה: הן שטייגר אין לו שום תעודה. די כוח ועוז בו, השמיע דברו באומץ־לב, ללכת ברגל גם עד הים. לודוויג הגה דאגות וספקות. כמעט בשתיקה הלכו בדרכם הקשה. פעמים אחז שטייגר תוך כדי פסיעה בידו השמאלית של לודוויג, לשעה קלה הלכו שלובי־יד יחדו.

כמה עמודים הראו לצד שמאל את הדרך אל הבירה. שם מושבה של הדוכסית הגדולה, והיא קרובה למשפחת לודוויג, מבית בּרַגַנצה מצד אמה. היא היתה ודאי משתוממת, אילו הופיע, כמו שהוא עתה, בפרוזדור טרקלינה. טיוּל משונה! קשה לשער כמעט, כי זו היא מציאות. אִוְשַת האילנות ברוח החורף באה כמו בחלום מעולם רחוק.

אולם שיחק להם המזל. כאשר עיפו, אסף אותם בערב נוסע באוטומוביל, בעל בית־חרושת לעורות מווילץ, כפי שהודיע להם מיד, איש אמיד ומבוסם קצת לאחר סיום של עסק טוב. בעלית־גג בביתו שקעו בתרדמה עיפים ויגעים. רק ממחרת בבוקר נודע להם, עד כמה כבר קרוב הגבול הבּלגי. זה היה גבול חביב, ששומריו מעטים. כאשר הגיעו אל מסילת־הברזל, ראו את הציוּן הראשון עם הצבעים הבּרבַּנטיים, שחור, כתום ואדום. ואחרי־כן עלו לרכבת, העוברת בשטח הקרוב.

הרכבת הקטנה התנהלה לאט ביום האפור של חורף. רק אשה זקנה אחת, לבושה בגדי אבל, עוד ישבה בפנה, והיא הגישה לפעמים את מטפחתה לעיניה. עד מהרה יצאה. שטייגר התפשט על פני אחד מספסלי־העץ. זרועו השמאלית הקטועה היתה תלויה ויורדת מעל הספסל, מוקשה כחבל לח, בלי רוח חיים. וכאשר התבונן לודוויג אל פניו, ראה, כי פיו בשפתיו הכחלחלות עומד פעור והעינים נראות כלא־עצומות לגמרי. זו לא היתה שינה, אלא שוב התעלפות מחמת חולשה. היא נמשכה זמן רב. בליבּרַמוֹן ואחרי כן שוב בז’מֶל, כשהיה עליהם לעבור לקרון אחר, העביר לודוויג את ידידו בעמל רב על פני המסלה.

בבית־הנתיבות הצפוני אשר בבריסל שאל את אחד הסבלים לבית־מלון. “במקום סמוך. ובזול. זול ביותר!” האיש הוליך אותם במרחק שתים שלוש מאות פסיעות לרחוב החוצה את “רחוב הפרוגרס”. הם תמכו בשטייגר מימינו ומשמאלו. “המלון הזה – הבטיח הסבּל – נקי הוא וגם לא יקר”.

אמנם “המלון יוֹשְפְט” היה זול, אבל את נקיונו אי־אפשר היה לשבּח. החדר הנועד להם, שלודוויג השכיב בו מיד את שטייגר במטה, הזכיר לו את החדר הראשון, שהיה לו בעיר־הספר קוּמֵירְאו אשר בצ’כיה. ארון שלא ניתן להסגר, חלונות לא־נסגרים יפה, שולחן־רחצה עשוי פחי־ברזל – זו היתה הפעם הסביבה, שעליהם לחיות בה. אף רימון־החשמל בלי סוכך התלוי למעלה בתקרה, נמצא פה, והאור היה רותת גם כאן.

הרופא, שהובא על־ידי לודוויג, איש קטן, חסון ומצוחצח, התבונן סביבו, כאילו משכוהו לתוך מערת־שודדים.

– הסביבה שלנו, דוקטור, אינה מעוררת בלבך אמון – אמר לודוויג – מבין אני, שמחכה אתה לקבל שכרך מראש.

משהו בטון של המלים הכריח את הדוקטור בּרוּנל להכחיש מתוך תנועה של נדיבות כוונה זו, שאמנם הגה בלבו. הוא גחן על החולה. בחדר שררה דממה. רק בתנור־הברזל פצחה האש.

– איני מוצא הרבה – קרא סוף סוף והזדקף, כשפניו אדומים מאוד – שריר הלב עובד ברפיון מיוחד. תשש כוחך מאוד מאוד, אדוני, איני יודע, כמובן, על־ידי מה. עליך להמנע מכל מאמץ שהוא, אל תתנער לשבת אף במטתך. לא שום התרגזות! המזון המבריא הוא המעוּלה. וחוץ מזה יש בדעתי להציע לך ריפוי, זריקות בכל יומים – והוא קרא בשם מסובך ומצלצל של אמצעי־רפואה.

שטייגר פתח פיו החוור ואמר בלשון צרפתית של דרדק, שכבר העלתה קצת חלודה:

– אדוני הרופא, יואל נא להגיד לי את האמת. היש לי תקוה לקום מחליי ולהיות איש בריא? אם לא כן, טוב לי לא לעשות כלום, ולא להיות למעמסה על ידידי.

– בהחלט יהי הנאום הזה הארוך מכל אשר תוציא מפיך במשך זמן מה – קרא הדוקטור ברוּניל – אז תשוב לאיתנך.

והוא קם ללכת בפסיעות מנתרות, כאילו גופו נעשה קל כנוצה מתוך הכרה בנדיבות־רוחו שאינה מצויה.

היה הכרח בסבלנות, בסבלנות מרובה. רק המנוחה והזמן יש בכוחם לרפא. אבל הזמן פירושו כסף הנמס והולך.

בימים הראשונים לא התיר לודוויג לחולה לעשות אף תנועה אחת. הוא שמר עליו כעל ילד קטן. והוא ראה על גופו הכחוש חבורות, שהחוירו.

האחד, שבא לבקרם מלבד הרופא, היה משרת “המלון יושפט”, איש קרח וחסון, שהיה כנראה המשמש היחיד בפונדק. ביום וגם בלילה היה עולה ויורד ללא ליאוּת במדרגות התלולות והחורקות. קשה היה לדעת מתי הוא ישן. אל שני האורחים העניים ביותר אשר במלון, אלה היושבים בחדר מספר 34, היה בא ביתר חשק, היה בא גם בזמן שלא היה צורך בו. בקוריו היו רבים יותר מדי. היה מציע עצמו לעשות שליחות, היה מבקש לקבל פקודות מאת לודוויג. אף היה מרבה שיחה, והשיחות היו בעניני פוליטיקה. נראה הדבר, כי מצבה של אירופה גרם לו דאגה קשה. לודוויג היה נוהג בו זהירות, כי זכר את הרמן אִימֶה, את הנאמן שבנאמנים. אולם הוא היה חושד בכשרים.

– אני, שיצאתי לאויר העולם בארץ ניטרלית – היה המשרת הזה פותח כל מאמר שלישי. אבל הוא התכוון בדבריו לא לבלגיה: “ארץ” זו היתה המקום ששמו מוֹרֶיסנֶה, הסמוך לַאַאכֶן, שפעם אחת בזמן של סידור גבולות נשכח ולבסוף הוכרז כעומד ברשות עצמו. בארץ ניטרלית! נשמע הדיבור, כאילו התריס האיש הקרח כנגד כל שנאת לאומים ושגעון גזעים. כאילו עתיד במקום זה, ששמו מוֹריסנֶה לקום באחד הימים הגואל, שעליו לרפא את אירופה מן הרעל. וכאשר העירוֹ לודוויג בנחת, כי עד כמה שידוע לו, בוטלה עצמאות זו זה כבר, קיבל תשובה: “אולם בזמן שאני יצאתי לאויר העולם, היתה זו ארץ ניטרלית”. ובזה נאמר הכל.

פעמים היה לודוויג יוצא לטיול. היה משוטט ועובר בתוך ההידור הנבוב במקצת של השכונות האמידות, עומד על הככר הגדולה מימי הבינים, הולך במוזיאון ממֶמלינג אל רוּבֶּנס – והכל חלף לנגד עיניו בצורה חוורת, שום דבר לא נקלט בנפשו. אי אפשר ליהנות בשעת דאגה עמוקה. לנוח בדרכו בבית־קפה ולהוציא מטבע של פרנק נראה לו כקלות־דעת שאין לה כפרה – והיה שב לביתו עיף ויגע. היה שוכב ער בלילות, שומע את נשימתו של שטייגר, שהיתה עתה חזקה יותר, והאפס נפתח לעיניו הכואבות כחלל של אולם עמוק ואיום, המלא צללים.

לשם מה הציל את שטייגר, אם אין בידו להבטיח את קיומו! אי המקום, שימצא לו פרנסה כל שהיא בעולם זה, שבו אנשי הרוח הם הפרוליטריון חסר־התקוה ביותר? כל מדינה שומרת בקנאה רבה על זה, כי השוק שלה יהיה בשביל בניה. בכל ערי־העולם עומדים בשורות ארוכות תאבי־עבודה לפני מטבחי־עם ומצפים לכף מרק, כדי להמשיך חייהם.

אנגליה – הוא לא ידע בעצם, מתי התחיל חושב על אנגליה. הדבר נראה לו מובן מאליו, כי אנגליה צריכה להיות מטרתם. שם עוד היו אפשרויות לרגל המצב הכלכלי הטוב. אבל זה בלבד לא מספיק. עוד פחותה מכן היתה התקוה למצוא סיוע שם אצל הקרובים רמי־המעלה ממשפחתו. הוא היה כמה פעמים באנגליה, ידע מעט את חצר־המלכות ואת האריסטוקרטיה. אבל מאלה לא עלה בזכרונו דבר, תמונה אחרת לגמרי חזרה ובאה בלבו.

הוא ראה את עצמו בשעת־ערב מוקדמת בתוך זרם אנשים על הגשר הלונדוני. מן הסיטי נהרו השבים לביתם על פני הגשר, ראש אל ראש, צבא קודר, צבא שותק. כולם עיפים, שואפים למנוחה, אבל אף איש לא ייחפז. אין צוחה ואין דחיפה. פנים מרוכזים, מביעים תבונה, פוסעים בקצב, במהירות מתונה, המון. אבל המון בעל צורה, בעל חשיבות. לודוויג היה בא וחוזר ובא אל המקום ההוא. המראה היה בעיניו שופע נחמה כל כך, העם הזה כה מעט נוטה להיות מוּסת על־ידי תעמלנים בקצף על שפתותיהם לשנאה ולמות. בקושי הסביר זאת לעצמו, אבל הגשר הלונדוני בשעה שש בערב הוא, שאליו שאף לחזור.

אפס כי אנגליה היא מבצר והתעלה של המבצר הוא הים. ושטייגר אין לו שום תעודה.

קרוב לודאי, שיש אפשרות להשיג בשבילו בבריסל או בפריס תעודה מזויפת. אבל מה שמוצדק היה במקרה של לודוויג, כאמצעי חוקי בהחלט, לחלוץ מידי בעלי השלטון המסואבים בגרמניה את קרבנם, היה אסור כאן לחלוטין. אין דורכים על אדמה חפשית מכניסה־אורחים על־ידי מעשה־רמאות.

התעודה שלו, האמתית, נשלחה אליו מפראג על־ידי “שוירר”, והוא יכול להראותה בשעת הצורך. אבל לשטייגר לא תביא זו שום תועלת בפני הפַּקחים האנגלים.

עלה בזכרונו, כי הפקידים האלה נוסעים בסירות־התעלה הלוך ושוב ולשם נוחיות הנוסעים הם נוהגים לבקר את התעודות בדרך. במשרד לנסיעות אישרו לו את הדבר. עלה אפוא בדעתו לדבר עם איש כזה עוד בנמל בלגי ובהסכמתו לשבת באניה.

רק כֵּנוּת גמורה יכולה להועיל. קשה גם לשער, כי תועיל. אבל באופן הגרוע ביותר יש סכנה לקבל תשובה: לא. אז עומד האדם במקום שעמד בלי תשובה זו. אם כה ואם כה עומדים בפני אפס. השינה נדדה מעיני לודוויג זמן רב, בשכבו במטה הגבנונית אשר ב“מלון יושפט”.

כספם הלך ופחת. הוא יספיק בקושי לשלם לרופא ולהוצאות הדרך. שוב חשב לודוויג על הברקת שלו. אולם שטייגר מחה. לראות נכסי ירושה של בית־מלוכה עוברים לידי תגרנים – דבר זה התנגד ביותר לדרך־המחשבה שלו. ברקת זו של מריה די גלוֹריה עתידה עוד להיות בעלת חשיבות מרובה בשבילם, הוא מרגיש בזה במפורש, הוא התחנן לפני לודוויג, לבל יפרד מן האבן הטובה. פניו של שטייגר בשעת דיבּוּרו היו נלהבים כמעט כפני חוזה, ולודוויג לגלג עליו. אולם בעצם הסכים לדבריו ובסתר לבו הוקל לו. טוב, הוא לא ימכור את האבן הטובה. אבל מה יהא אפוא? תאב הוא לדעת, מה העצה אשר בפי שטייגר.

אין עצה בפי שטייגר. אבל לבו מלא בטחון. מצב בריאותו הלך וטוב, והדוקטור ברוניל התיר לו טיול ראשון. יום המחרת היה יום צח של חודש יאנואר.

– אני אתגלח בשביל שנינו – אמר לודוויג – זקן הרינסַנס עודו הולם אותך לפי שעה.

והוא חיטט בתוך ילקוטו מבד עבה למצוא שם סכין־גילוח בשביל המכשיר שלו.

בכיס צדדי של הילקוט הרגישה ידו בתכריך של נייר, שהיה לא ידוע לו. הוא הוציא את החבילה הקטנה. שטן בן שלוש מאות מרק בצירוף פתק נגלה לעיניו. ובפתק היה כותב: “בבקשה לקבל זאת ממני. משהו עוד אפשר לקבל בחוץ בכסף־המרמה של הגרמנים. ברכה והצלחה בנסיעתך! מ.”

זה היה מארטיס. וכספו יש לו ערך יותר מסיוע סתם. המציאה היתה נחמה, ישלם הבנק הבלגי מה שישלם תמורתה, היא היתה ברק ראשון של אושר. לודוויג ישב אל השולחן הרעוע וכתב לנהג מארטיס מכתב בלשון־סתרים ובלי חתימה, אך בהדגשות רבות, וידו רעדה בשעת מעשה, עד כי הקוים יצאו מעט עקומים, והוא גמר בלבו, שמוטב לו לא להתגלח. חוץ מזה, לא היה לו גם סכין־גלוח.

ואחרי כן תמך בשטייגר, ברדתו מעל המדרגות, והוליך אותו לטייל בשדרות הקרחות של הגן הבּוֹטַני. הנסיעה נקבעה מקץ ימים אחדים.

– דבר אחר הייתי רוצה עוד לראות כאן בבריסל – אמר שטייגר: – את הכנסיה סַנקט־גוּדוּלה.

– אי־אפשר – ענה לודוויג – האם לשם כך עשה לך הד"ר ברוניל זריקות, שתלך ותצטנן ותמות. הן לא תעזבני לבדי בעולם כזה!

לבסוף וויתר לודוויג. הם נכנסו אל הבנין הכביר דרך פשפש־האבן.

עד מהרה נתברר לו ללודוויג, מפני מה נדחק שטייגר לסור לכאן. עלוב וכחוש מאד עמד האיש באפלולית הכנסיה והתבונן בעינים נוצצות אל חלונות־הזכוכית למעלה, אל התמונות של הנסיכים המיסדים בצבעי־התפארת שלהן.

– אלה הם אבות בית מלכותך, הוד רוממות – קרא בדחילו.

ודאי שכן היה. שטייגר היה מומחה לענין זה. כאן היה יוהאן השלישי מפּוֹרטוּגל, כאן היתה איזבלה מפּוֹרטוּגל, אשתו של קיסר־העולם קארל, כאן היתה אשתו של בנו פיליפּ, מריה, אף היא פּוֹרטוגיזית. מדמם של כל אלה נזלה טיפה מאוחרה בעורקיו של לודוויג.

רגשות התפעלות ולעג יחד התעוררו בלבו.

– מה לך ולאיזבּלות אלו? – שאל – זוהי, למשל, זגוגית חסרת־עינים, אין זו אלא העתקה חדישה.

אבל שטייגר ידע, מה לו ולזה. שום צוחה של המונים ושום רודן, שום כשלון אישי ושום יסורים במחנה לא נגעו בחלומותיו על בית־המלכות. להפך, הוא חלם חלומותיו ביתר־שׂאת מאשר לפנים. נצר מכל אלה הנסיכים החסידים, המצוּירים שם למעלה, היה מצילו. רק נושאי כתר־מלכות לבדם יש עוד בכוחם להציל גם את העולם השרוי בסכנה נוראה…

– עתה הבה נלך – קרא לודוויג באחזו בזרועו – הלא סומר אתה מקור.

בחוץ עוד זרחה שמש דלה. לודוויג שׂם ידו על שכם ידידו העיף וכך הלכו לאט לדרכם. מבטו נפל על שלט הרחוב ולו שם גרמני, שהעלה בזכרונו את קולות הגרמנים, משורריהם, מוריהם. יהא שמוצאו מבני־מלכים פורטיגיזים ונסיכים צרפתיים. יהא שלבו מלא יגון וחרפה על כל מה שנתן העם ההוא לעשות לנפשו. יכול הוא לחשוב, כי מאוס לו העם, בזוי, שנוא. יכול הוא לברוח ממנו, מוכרח הוא לברוח ממנו בצורה משונה זו, שלבש היום. אבל בלב לבו יושב העם הזה ואין לעקור אותו.


ב    🔗

בשעה תשע כבר היו באוֹסטֶנדֶה. באחת־עשרה עמדה האניה להפליג.

לודוויג יצא לחַפש את הקומיסר האנגלי, אך לא מצאהו. אף לא יכול למצוא אותו. רק באופן יוצא מן הכלל, פעם או פעמיים בכל שבוע, היה בא כעת בחורף פקיד מדוֹבר לכאן וחוזר אחרי־הצהרים.

נשארה אפוא אפשרות רפויה. האניה שלאחר הצהרים מפליגה בשלוש ורבע.

את הידיעות הללו קיבל לודוויג מאיש, אשר עם החליפה האזרחית החומה חבש לראשו מצנפת־שרד מקושטת־זהב. הוא היה בעל זקן שחור מאד וקוצי וריח חריף של תערובת בשמים נדף ממנו.

– למה לך לדבר דוקא אם האנגלי? – שאל ההוא וניסה לשוות לעיניו, שנראו כשתוּיות, מבע של אינקויזיטור – האם הפספורט אינו בסדר?

– הו, זהו בסדר גמור.

– עליך לדעת, כי בענין זה הללו מקפידים עד לצחוק, ובימים האלה, כמובן, לא כל שכן!

לודוויג לא הוסיף לשאול, מפני מה האנגלים מקפידים במיוחד דוקא בימים אלו, וחזר רפה־ידים אל שטייגר, שהשאירו באולם־ההמתנה.

האולם היה ריק, הנקיון מעט בו, ורוח פרצים נשבה. מעל המסלה נשקף מראה הים. על פסי־הברזל עמדו מסודרים קרונות חוּמים של החברה הבינלאומית לקרונות־שינה. הקוים לרכבות־הדר מברלין, וינה ובזל הסתיימו במסלת החוף הזה. לפני אחד הקרונות עמד לַוָי צעיר במלבושו הדל והחום וחיטט באזנו, כשעיניו מושפלות וראשו נטוי הצידה. אותו רגע נפתחה דלת צדדית וזַ’נדָרם בלגי לבוש מדים מהודרים עבר דרך אולם־ההמתנה, נתן בשני הנוסעים הבודדים עין זועמת של פקיד ונעלם ברעש מן הצד השני.

לעמוד כאן שעות ולהמתין – זה יכול רק להטיל עליהם חשד. חוש האדם החרד לשלומו עורר אותם לצאת.

הם חצו ברחוב הראשי את העיר. אזרחי אוסטנדה, שנפגשו עמהם, נטו קצת מעליהם. מראה שניהם לא היה טוב ממראה שוליות־אומנים. ביחוד שטייגר במעילו שקיבל במתנה, שהיה מדולדל על גופו, עם ילקוט־השכם שעלה בידו לסחוב, עשה רושם מוזר.

בחוף־הרחצה, שהיה שומם, נשבה רוח סערה. הים העלה גלים רמים. מחלת־יד מובטחת להם. הו, מי יתן והיתה כבר מובטחת!

בתוך הסער הלכו שניהם לאורך החוף, עברו על פני הביתן הכביר, שעוד רפרפו עליו סחבות של מודעות על קונצרטים מן השנה שעברה, עברו על־יד כל אותם בתי המלון המהודרים על סגנוניהם השונים עם השורות הארוכות של חלונות חסומים בקרשים, בתי־קברות של תענוגות ושל תפנוקים.

– לא נחת גם כאן – אמר לודוויג, ושטייגר הסכים, כי אמנם אין נחת.

שם, במקום שנסתיימה שורת הבתים, עמדה ברוֹם חוילה מעין משכן־נסיכים. משם והלאה נפתחה משדרה ארוכה וריקה, המוגנה מפני הסערות על־ידי קירות זכוכית. כאן התחילו מהלכים הנה והנה. שעון, שהיה מכונן לתמהונם, הורה את השעה עשר ומחצה.

צעדיהם הקצובים הדהדו במסדרון העזוב. שטייגר פסע ברגל ישרה עם לודוויג. משהו מן האמונה, מן האמון הגמור, נשמע מתוך צעדו. “אל אשר תוליכני אלך, – אמר הקצב של הליכתו, – יש טעם לדבר, אם אנו פוסעים אנה ואנה באולם השומם הזה”. לבו של לודוויג התכווץ תחת לחץ האחריות.

– הן עוד לא אכלנו כלום הבוקר – קרא – יפה אני דואג לחולה הזקוק להחלמה.

באחת הסימטאות מאחורי רחוב לוֹנג נכנסו לבית־קפה קטן. שום אורח לא היה שם. המשרתת, לא צעירה ופרועת־שער, הניחה הצדה באי־רצון את כלי־הסריגה שלה, והיא השתוממה מאוד, כשבקשו קפה ועוגות. מירכתי הבית עלה קול תנועותיה הזועפות במטבח. הלחמניות, שהובאו מעבר הרחוב, היו שחורות ושׂרופות. שטייגר אכל בתיאבון של חולה מבריא.

על גבי שולחן סמוך היה מונח גליון מוכתם של העתון “אֶנדֵיפּנדאנס בִּלג'”. לודוויג תפש בו, ומיד שב והשליך מידו את הגליון המלוכלך. גם בלעדיו ידע מה שנעשה באירופה זו! למה לו לעקוב אחרי כל צעד מצעדי הסחרחורת לקראת הפורענות. מזמן יציאתו מפראג לא קרא שום עתון.

והוא אמר:

– עתה הלא תספר, שטייגר. הן אינני יודע עוד כלום, מה ראית והתבוננת שם.

שטייגר נענע בראשו בהחלט ובנחת וענה:

– הדברים הללו לא כלום הם בשבילך, הוד רוממותך.

לודוויג חייך ולא האיץ בו. הדמיון, שהוא, לודוויג, בבחינת בל־תגע ויש לנהוג בו זהירות יתרה, כאחד הנושא את התואר “הוד רוממות”, ולהסתיר מפניו כל יגון וכל זועה – רעיון זה, היה גם אבסוּרדי וגם נוגע עד הלב, לנוכח התנאים של חייו. אפשר היה לאסור על מארטיס הטוב את השימוש בפניית־הכבוד שנעשתה חסרת־טעם, אבל אי־אפשר היה הדבר לגבי שטייגר.

זחלה ועברה עוד שעה אחת לשוא. פעם נכנס פועל לבית־הקפה, נגש לשולחן־המכר, גמא בלי אומר מין משקה מצבע נוצץ, זרק מטבע על הפח ויצא בלי אמירת שלום. המשרתת המשיכה לסרוג. היתה השעה אחת ומחצה.

כאשר שבו אל בית־הנתיבות של הים, הגיעה זה עתה במרוצה רכבת מאנטוורפּן. לפני חַיִץ של קרשים עמדו בשורה ארוכה הנוסעים, חוברות־הדרכיות מצבעים שונים מוכנות בידיהם. הפקידים הבלשנים של הפירמה העולמית קוּק, לבושים הדר כפקידי החצר, שימשו בסבר פנים יפות את האנשים, שלא היו בקיאים במנהגי המקום.

אבל איש לא ידע מאומה על דבר פקיד אנגלי. ושטייגר, המחוסר תעודה, לא יכול לעבור עוד את המחסם הבלגי.

לודוויג נפל רוחו בקרבו. אולם שטייגר נראה, כאילו אינו דואג כלל, בעמדו על ידו בפנים שמחים, והוא מלא בטחון, כי ידידו, המנוסה בהויות העולם, סדר יסדר הכל על צד היותר טוב.

השעון אשר באולם התיכון הורה את השעה שלוש פחות רבע. בעד הדלת הרחבה של זכוכית, שהיתה נעולה וחסומה בשרשרת־בטחון, אפשר היה לראות מעבר למסלת־הפסים את האניה הקטנה, שגם כאן בנמל החצוב עמוק רקדה קצת. הנוסעים באו מצד ימין על פני הרציף, עלו על גשר־העליה ונעלמו בתוך הסירה. לודוויג הרגיש בלשו קנאה רבה בכל אלה.

ביניהם אפשר היה להכיר את האנגלים במתינותם. אבל היום נראתה מידה זו של שקט מודגשה במיוחד. רוח נכאה, עצבון ללא מלים היה נסוך על כל פנים. לודוויג העיר משהו על כך לשטייגר, וזה אישר את הדבר.

רק עוד נמושות יחידים באו. אפסה כל תקוה.

והנה באה אל האולם מצד היבשה קבוצה של ארבעה אנשים לבושים כהים יותר ממה שנוהגים הנוסעים בדרך, ואף כי השעה היתה מאוחרת, הלכו בלי חפזון. איש חמישי, במעיל קצוץ־כנפות ובלי כובע לראשו, הלך מן הצד לפניהם בחיוך קפוא ובתנועות־יד של הזמנה. הוא ליוה את אנשי הקבוצה עד לדלת־הזכוכית, ואחד זקן, בעל קומה ודל־בשר ולו אף של שליט וזקן־שיבה קטן ומחודד, ניגש את השמשיות והציץ לחוץ. שלושת האחרים פיגרו קצת מתוך שיחת־לחש אומרת חשיבות.

האיש במעיל קצוץ־הכנפות ספק בכפיו, עד כי נשמע ההד באולם. אחד הפקידים, שעמד בטל בירכתי האולם, ענה בתנועה של שאלה. הממונה עליו הורה על הדלת הנעולה, הרים ידיו ברגש כלפי מעלה, כאילו כל איש מחויב היה לדעת, כי אלה האנשים, שאחרו לבוא, מבקשים לעלות אל האניה בלי בדיקת דרכיותיהם ודרך היציאה הראשית.

– הדבר ימשך לכל היותר דקה – השמיע דרך התנצלות ונשאר עומד מן הצד, בשפשפו ידיו מתוך עצבנות ניכרת.

האיש הגבוה באדרת־הפרוה נענע בראשו והוסיף להביט על הנמל. ואף כי נמשך הדבר הרבה יותר מדקה עד שבאו עם המפתחות, לא הראה שום סימן של קוצר־רוח.

לודוויג נתן עין והטה אוזן. הוא גם החליף מקום עמידתו, כדי לראות יפה יותר.

– את האדון שם, שטייגר, אנו רואים שנינו היום לא בפעם הראשונה.

– את הגבוה הלבוש אדרת, או איזהו?

– הוא דוֹד שלי, או משהו מעין זה.

כן, הוא ידע את האיש. אז, לפני שלוש־עשרה שנה, היה נוכח בשעת קבורת אמו של לודוויג בכנסת אַנָה הקדושה, כאשר התכנסה מסביב לארונה הצר אירופה הבּלָה על תארי־הכבוד המחוקים שלה. בכל אבלו הגדול הרגיש בו לודוויג אותה שעה כבאחד המעטים בין השררות הללו, שלא היו “הדיוטות מופלגים”.

שטייגר שאל עוד משהו, אך לודוויג לא שמע דבריו. הוא קרב אל הקבוצה של שלושת בני־הלואי. אחד מהם, הצעיר בכולם, החזיר לו פניו כשגבותיו מתקמטות.

– יש לי לומר מלים אחדות להוד רוממותו.

כל שלושת האדונים נתנו בו עיניהם משתאים ומרוגזים. הם שלחו מבט גם אל שטייגר, שבינתים הלך וקרב אליהם.

– הוד רוממותו עומד לנסוע, כאשר עיניך רואות.

ואמנם אותה שעה טיפל אחד מפקידי הרכבת ליד דלת־הזכוכית בצרור מפתחות. אחרי אשר דלת זו כנראה לא נפתחה מעולם, לא מצא הפקיד מיד את המפתח הנכון. הוא הרבה לקשקש. האדון בלבוש קצוץ־הכנפות קרב אל הקבוצה, מוכן להתערב בענין, אם זה הטרדן הפוחֵחַ לא ירפה מן הנוסעים המפוארים. השעה היתה שמונה דקות אחרי שלוש.

לודוויג הרים שתי ידיו ומשמש בערפו. האדונים הביטו אליו בהשתוממות. היה לו מראה לא טוב וגם מבדח במקצת, בעמדו כך ופניו מתעוים, כשהוא מושך ברוכסן של מנעול שלא נפתח. האריג של המעיל על שכמו תפח ונזקף כלפי מעלה. כובעו נפל לארץ, שטייגר נגש להרימו. בדלת־הזכוכית הסתובב בחריקה המפתח.

והנה הרפה מערפו, תפשׂ ומישש בחזהו וקרע בהזזה אחת את השרשרת הקטנה, שהחזיקה את הברקת שלו.

– הואל נא לתת זאת להוד רוממותו, חיש! אין זו פצצה.

האדון הצעיר הביט אל התכשיט. גם השנים האחרים התבוננו אליו. וגם האיש בבגד קצוץ־הכנפות פשט את צוארו הארוך ונתן עין בו.

רוח עזה פרצה אל האולם. הדלת הכפולה נפתחה. ויקטור לבית בּוּרבּוּן־בְּרַגַנצה אמר לזקוף את צוארון־הפרוה של אדרתו בו ברגע שניגש אליו בן־לויתו. הוא לקח מידו את הברקת, התבונן אליה, הפך אותה, ראה את שלט־היוחסין ונשא עיניו. לודוויג כבר עמד על ידו.

– התואיל להכירני, דודי? – פתח.

הרבה היה לו להרצות ולספר בנשימות מעטות: יחסי משפחה, המסיבות בגרמניה, גורלו שלו ושל ידידו – ולבסוף: בקשתו. מוכרח היה לדבר לענין, ברורות, קצרות ועם זה דחוּפות, תקוּפות. בדברו ראו עיניו הקופאות את המחוג המתקדם של השעון מוגדל עד להבהיל – אף כי בשעת מעשה הסתכל בפניו של קרובו.

– לשנינו יהיו דברים בלתי־נעימים, לוּאי החביב – קרא האיש לבית בּרַגַנצה.

– לך לא יהיה שום דבר בלתי־נעים. אך אהיה בלונדון, אלף תיכף לכל המשרדים. אני מבקש מעמך, דוד יקר – הוסיף עוד פעם בלחש.

וכאשר הוסיף הלה לשתוק, התעורר ואמר:

– אכן, לא עלה על לבי, אז כאשר באת לקמבורג להשתתף בקבורת אמי, כי יבוא יום ואעמוד ככה לפניך.

הוא התבייש מאוד להוציא מפיו דבור זה. הזיעה עלתה לו על מצחו.

הרמז, כנראה, עשה רושם על האדון הזקן. הוא התמהמה עוד. בעל הלבוש קצוץ־הכנפות התיר לעצמו לעשות תנועה מלאת כבוד, המרמזת על השעון. על האניה מנגד התעוררו האנשים וכיוונו את מבטיהם לכאן.

הנסיך ויקטור הושיט ידו ללודוויג ועם זה מסר לידו את הברקת.

– יפה – קרא לאט – נראה כי הענין חשוב לך במידה מרובה מאוד – הוא נאנח. – עמוד תעמוד בקרבתי גם בהגיענו למקום.

וחבר־הפקידים באנית־הקיטור ראה לא בלי השתוממות בתוך הקבוצה החגיגית של האדונים הלבושים שחורים שני אנשים בבגדים בלויים באים על פני הרציף.

בין המלחים המצדיעים עלו על מעברת־הקרשים. הסירונה השמיעה שעול צרוד. האניה הפליגה מן החוף.


ג    🔗

מלך אנגליה מת.

זהו, איפוא, טעם שתיקתם המדוכאה של הנוסעים. ומכאן רמז, כי דוקא כעת משגיחים בשבע עינים על כל אורח זר. בשל זה לבשו שחורים הנסיך לבית ברגנצה ובני־לויתו, שלא כדרכם של אנשים בשעת נסיעתם.

באניה לא נשמע שום דבור בקול רם. כאנית מתים היתה האניה. וכאי־מתים האי, כאשר נישׂאו בדמדומי ינואר העכורים, מתוך המים הזועפים בקצפם, השוניות והמצודות של דוֹבר.

פקידי החצר ומיניסטריון החוץ עמדו זה כמה ימים נכונים לקבל את פני אורחי המדינה הבאים. לא שאלו שום שאלה, לא דברו כמעט דבר, כל הגה נחשב למותר. וכאשר עברו לודוויג ושטייגר, ראשם סחרחר אחרי הנסיעה בים, בחבורתו של ברגנצה אל הרכבת, ראו גם את הפקידים בבית־המכס מטפלים במטענם של הנוסעים מתוך זהירות. שום מכסה של ארגז לא הורד ברעש. כאילו הכל היה מרופד בקטיפה. אף הרכבת ללונדון כאילו גלגלה אופניה ביתר שקט, גם היא כמו על גבי קטיפה.

זה היה דמיון. אבל במציאות שאין להכחישה היה דבר אחד: על פניהם של כל האנשים לן עצב אמתי. לא חשיבות מעושה. לא הפגנת ההכרה, שהם נמנים עם העדים למאורע לאומי, אלא עצב פשוט. הוא נשמע מתוך השיחה הכבושה של האנשים בתא המחלקה השלישית, הוא נראה בעמידת הקפאון שבצפיה של האנשים בבתי־הנתיבות, שעברו על פניהם. הוא דובב בלי חגיגיות מעל עמודי העתון. הדבור היה כאן רק על הנפטר בלבד. המלך גיאורג החמישי. פוליטיקה, אספורט, שעשועים, עסקים נדמה כליל. הרגישו, ממש כמו בבית־אבל של אחד האזרחים, כי אי־אפשר ואין מן הנימוס בימים אלה לעסוק בכל ענין אחר. הם ראו עקבות דמעות בפניהן של נשים, שנסעו אתם. מה היה הדבר?

המלך הזה לא היה איש בעל סגולות מזהירות במיוחד. איש לא יחס אותן לו. אף הוא עצמו לא עשה זאת. כאשר הוצג לודוויג עם אחיו לפני שאֵרם זה הנושא כתר מלכות – הדבר היה לפני שמונה שנים – עשה עליו רושם של אדם כבוי קצת, נחבא אל הכלים. אבל על פני כל הארץ היה שפוך הרגש של אבדה גדולה, עמוקה, מדאיבה. מה היה זה?

העיר לונדון נראתה כשקועה בקפאון. ברטיבות הקודרת של ליל־חורף התנועעו מרכבות ואנשים כאילו בעל־כרחם תחת הדגלים והאריגים השחורים, התלויים ברפיון. בעל־כרחה פתחה להם חדר באכסניה, סמוך לתחנת־ויקטוריה, בעלת־הבית הלבושה שחורים. בקושי רב אפשר היה למצוא משהו לאכול. כל מי שנתבע לאיזה שירות בשכר, נדמה כרואה בכך ספק אי־הגינות, שהלה מרמז על צרכים כל־שהם בימים כאלה.

בעד החלונות והקירות חדרה רוח דכאון לתוך החדר הקר והעגום. שטייגר לקח בידו את העתון והפך את העמודים הענקיים עם המסגרות השחורות.

– הלא נלך לשם! – קרא פתאום והורה על תמונה, שתארה את ההשכבה של המלך המנוח בהיכל וֵסטמינסטר. התמונה תפסה את כל הגליון – זהו הלילה האחרון, שבו נותנים לקהל להכנס.

לודוויג בקש להניאו ממחשבה זו. עליהם יהיה לעמוד שעות מרובות, עד אשר ימצאו יכולת להכנס בטחב הזה, שאינו עשוי להועיל לשטייגר בשום פנים. אבל הוא התנגד רק ברפיון. השתוממות, מין סקרנות, משכו גם אותו לשם. מלבד זה נראה, כי לערב זה, העטוף קדרות, בחדר השׂכוּר לא יהיה קץ.

– אנו חייבים לו זאת כמעט – אמר מתוך ויתור – אלמלא מותו, לא היינו זוכים להכנס לארצו. אבל עשה זאת למעני, שטייגר, ולבש עוד זוג גרבים על גבי הראשון!

כאשר הגיעו קרוב לבית הפרלמנט, הורו להם השוטרים בשתיקה לצד ימין. אחרי כן לא היה להם עוד צורך לשאול. ההמון הצפוף והאפור, שנהר בתהלוכה אילמת לצד מעלה הנהר, היתה לו, ברור, אותה המטרה. האחרונים עמדו הרחק מאחרי גשר למבֶּת־ברידז'. לודוויג הכיר את המקום: מכאן עוד מרחק קילומטר עד וסטמינסטר. בטורים של ארבעה ארבעה עמדו המחכים לאורך מסעד החוף. לודוויג ושטייגר נספחו אל העומדים בשורה. מיד באו אחרים שהמשיכו את השרשרת מאחוריהם. העומדים מאחור כבר נעלמו בתוך הערפל. פסיעה אחרי פסיעה זזו קדימה. בגשם, שירד בקצב, עמדו הרבבות, אנשים, נשים, גם ילדים, פועלים, אזרחים, לבושי־הדר, כדי להעיף מבט קצר על ארון־מת.

לודוויג ושטייגר ראו לפניהם שני אנשים, דלי־מראה ומעוטי־חשיבות, חרשתן זעיר או בעל חנות עם אשתו. מטריות לא היו להם, בכלל נראו מטריות מעטות, אולי מפני שנראה הדבר כבלתי־הוגן לרצינות השעה בלילה הזה. והם נתנו לגשם לרדת על מעיליהם האטימים. הבעל עישן את מקטרתו הקצרה, כרבים שכמותו.

השנַים שתקו על הרוב כשהם מתקדמים לאטם. לעתים רחוקות הוציאו מפיהם שתים או שלוש מלים.

– האם ידע – אמרה פעם האשה – עד כמה אהבו אותו הכל?

בעלה שקל בדעתו ואחר ענה:

– הוא היה אדם צנוע. סח לי איש, מה שאמר לפני כמה שנים. “אני אדם מסוג פשוט מאוד”, אמר. אכן, הפעם היה רחוק מן האמת.

אחרי כן נאלמו שוב. הגשם ירד והאיש עישן במנוחה.

השעה התקרבה לחצות הלילה בהגיע לודוויג ושטייגר בתהלוכה הקודרת עד בית הפּרלמנט, ושנים־עשר הקולות של השעון הענקי על גבם נָדַמו בטרם נכנסו לחצר הארמון. והנה נפתח לפניהם אולם־וסטמינסטר.

בלבו של כל אחד ממאות האלפים, שבמשך ימים ולילות נכנסו ועברו כאן, נתעורר רגש אחד שוה: זה הוא רושם חד־פעמי, לא אשכחנו כל ימי חיי.

האולם הכביר, יותר מרחב־נוף מאשר חדר, היה מוּאר במנורות עצומות. אבל גגו התלוי ועומד ללא סומכות התקמר והתנשא לגובה שכזה, עד כי תקרת העץ נעלמה שם בצללים המסתוריים ולא נודע, איה הסוף מלמעלה. כששלח אדם למטה את מבטו לאורך הריבּוּע ישר־הזויות, שניתן בקושי למדידה, נראו לו בחלל הפנים כעין מדרגות המתנשאות ועולות, וממעל להן נוצץ בבבואות־צבעונין כהות חלון יחיד, כעין צוהר אל עולם עליון רב־רמזים ומלא־יעודים. אך באמצע, מוּרם על־גבי סוללה, שכב הנסיך המנוח על מטת מלכותו.

על דוכן־האבל היה פרוש דגל המלך, שחיות־השלט עשויות זהב, רצדו בו בין הקמטים. על גבי מפת הדגל היו סמלי המלכות: שרביט, תפוח־הקיסרות ועליו צלב, גם הכתר עצמו, וסמוך להם זר קטן, אדום ולבן. מסביב למשכב־הראוה עמדו ששה נרות, גבהם למעלה מקומת איש. למראשותי המת צלב. קצינים מזוינים מעטים, ורווח ביניהם, ושומרי־כבוד בלבוש תקופת המלכה אלישבע.

כל זה בקימוץ שבכובד־ראש, מצומצם עד התמצית, רק מה שהוא הכרחי, כדי להציג לנגד הרואים מושג גדול. הכיפה עצמה ערומה וריקה, בקיומה, הדובב באלם, של תולדה בת שמונה מאות שנה. מה נורא המקום, שהובא שמה הנפטר הזה לקראת הכבוד והאהבה של המתאבלים עליו! אכן, ראה האולם הזה מראות אחרים, שלא היה משום יראת־כבוד שבנאמנות.

האולם ראה צרת מלכים יותר משראה את אָשרם. המלך שבנה אותו, וילהלם רוּפוּס, מת עזוב ובזוי. באולם הזה ויתר אֶדוּאַרד השני על כסאו. ריכארד מבּוֹרדוֹ, אשר עשה את גגו המפואר, עמד תחתיו כעבור פחות משנה בשעה שקרעו מעליו את הנזר. קארל הראשון, הזכור לכל, הופיע פה לפני שופטיו, אחרי אשר בגדי־הארגמן המהודרים שלו התגוללו בדם ובוץ של מלחמת האזרחים. לכאן בא, לעיני אומה נכלמת, ג’ורג' הרביעי, כדי לערוך חגיגת הכתרתו, בגברו על המלכה שלו אחרי מריבה ארוכה ומאוסה. זמן לא רב יותר ממאה שנה עבר מן המאורע הזה.

אולם הוסטמינסטר סיפר, איפוא, בהחלט דברים אחרים מאשר על גדולה וחוסן. האיש הזקן שם תחת הדגל עם האריות רכש לו כבודו בזכות עצמו. צללי המלכים שהורדו, שנוּדוּ, שנכרת ראשם, התנדפו ברוח ונמוגו. האנגלים, הגברים עם הנשים, אשר עברו פה, עברו ובכו. מה פשר הדבר?

לודוויג ושטייגר לא הרגישו שום נטיה לשינה, כאשר שבו הביתה אל חדרם שבאכסניה. עיניו של שטייגר הזהירו. הוא ראה את עצמו מעודד ומחוּזק בעמקי אמונתו המיסטית. לודוויג היה נרעש בדרך אחרת, אבל במידה לא פחותה. הוא חש צורך לברר לעצמו את הדבר. שקוע בהרהורים התהלך בחדרו אנה ואנה בין האשנב, שלפניו היה תלוי קרע מלוכלך מאוד של מעשה צנורה, ולדלת, שלא היתה נעולה בשלמות וקשקשה כל פעם שקרב אליה.

כבוד ואהבה… אכן מחזה מפליא עבר לעיניו היום. וכאן משהו טוב יותר, ממשי יותר מאשר מסירות מטושטשת. אין מסתורין. הכתר האנגלי אין לו עסק במיסטיקה. הכבוד ניתן פשוט לאנשים היחידים נושא הנזר. בארץ זו כרתו פעם אחת ראשו של מלך, ומכת־חרב אחת זו הספיקה, כדי להזיז את הדברים לתמיד אל הקו הישר. המלכות פה אין לה עוד בעצם שום תפקיד, על כל פנים אין הוא מסוים בשלמות, קשה להביע אותו בזכויות, שניתנו לתפיסה. ובכל זאת יש לה כוח, כוח מקיים – כוח מרפא כמעט.

– היודע אתה, שטייגר, סובר אני כך: יש עמים, שמנשאים את עצמם ברעש, הם פוגעים בעצבים שלהם ושל אחרים. דבר זה אינו כאן. האומה מוסרת את הכרת עצמה, את גאונה, לרשותו של איש אחד, בו היא אומרת הן לעצמה. אמנם הוא מחויב להיות ראוי לכך! עליו להיות מסוגל לאידיאל של קיום. אין עליו שום אחריות, רחוק הוא לגמרי מן המלחמה הפוליטית. עליו לשבת על כסא המלכות בניטרליות אצילה.

– שונה במקצת מאשר במקומות אחרים.

לודוויג נענע בראשו.

– הארץ יש לה פולמוסים ופרכוסים שלה כמו כל ארץ אחרת. הניגוד בין עניות לאמידות הוא אפילו גס במיוחד – שכונות העניים בלונדון, עוד ראה תראה אותן! במחוזות של פועלי המכרות לא הייתי, אבל דלות מנוּולת כזו ודאי שאינה לא בצרפת ולא בגרמניה. לא נאמרה עוד המלה האחרונה, ודאי שלא. אבל דומה, שגם העניים שבעניים רואים בכך ערך־מה, כי קיימת דרגה, המסולקת מן הניצוּל ומן הסחר־המכר. עמוּד, שאליו ינופץ הבצע הגס. לפי שעה הריהו מחזיק מעמד, העמוד הזה. אפשר והוא יחזיק מעמד גם בסערה הבאה. נקודה של כיווּן. נקודה של ראוּת. פשוט, אדם שהוגים לו אמוּן. לא חצי־אלוהים, שמתפלשים לפניו בעפר, שמידיו באים האושר והאסון, כברק מן הענן, לא מין אימפרטור של לוֹהאֶנגרין מטיל־אינה, לא איש נֵירסטֶני יודע הכל ועושה הכל. ולא כל שכן, כמובן שאינו וִיצלי־פּוּצלי7 בדמות דיקטטור מטורף. אלא איש־רם המעלה, העומד במקום, שנועד לו על ידי ההיסטוריה.

– כן – אמר שטייגר – אבל אנגליה שׂיחק לה המזל, הוד רוממותם, קרוביה הגרמנים…

– הנח לה, שטייגר – ענה לודוויג בצחוק – לקרבת המשפחה.

– אבל הרי זו אמת ונכון. הווֶלְפִים הללו היו גזע עז וקשה. תבונה, חכמה באו אליהם מעורקים אחרים.

לודוויג הוכרח להודות בזה. הם בדקו יחדו את שלושת הדורות, שמלאו בדיוק את מאת השנים: את המלכה האזרחית בעלת הרצון התקיף, את הבן, שהיה אדם מדיני, בעל הכרת־ערך, ספקני ופקח, ואת הנכד, אשר שכב שם עתה תחת דגל־האריה.

“אני אדם מסוג פשוט מאוד”. אדם שאינו מתבלט, נוח לבריות וטוב־עין. בהתנהגותו היה משום ישרנות בישנית, מלאה חן. אציל בריא. לכאורה, מה ערך יכול להיות לו לתקופה זו, שפרכסה ופרפרה בתוך צירים וחבלים!

ערכו היה רב להפליא. מעולם לא חשב הוא עצמו, כי בו אצור חומר לעממיות. אולם כאשר חלה במחלה קשה לפני שבע שנים, פרצה בקרב עמו נאמנות נלהבה אליו, חרדה עמוקה אמתית לשלומו. והרושם של חרדה זו הגיע אל מחוץ לארץ זו. אמון של כבוד מצד העולם לכתר האנגלי, זו היתה התוצאה של ממשלתו. כוחה הרוחני גדל בימיו ובזכותו. וכשדברו אי־שם בעולם על מלכות, היתה הכוונה לזו, שאינה עוד שלטון אלא סמל נעלה בלבד.

ואחרי כן הוסיף לודוויג משהו על הדברים, שעלו במחשבתו עוד שם באולם האבל. הוא קרא בשם ראש־עם אחר: את הזקן, הישיש, אשר אליו הציץ פעם על המצודה בפראג. הוא שיסד מדינה ולא קבל אותה בירושה. בן לעבד ולא נסיך. פילוסוף ומורה, בהיר, אמתי וחכם, רחוק ברחבות דעתו מכל פרזה ופּוֹזה, והוא עלה לגדולה עליונה בלי לפגוע בזכות אדם וברגש אדם, נקודה מושכת עין ונחמה לכל אלה הבאים לידי יאוש מתוך בחילה בתקופה של מרמת עמים וגסות־רוח. גם הוא, כמו המלך שם תחת הדגל, משהו נשגב מאוד: סמל של כבוד־האדם.


ד    🔗

בבואך אל המיניסטריון האנגלי לעניני פנים, אשר ברחוב וַיטהוֹל, ובעלותך במעלות לצד שמאל, והגעת בקצה הפרוזדור לדלת מספר 125. זה הוא חדר־ההמתנה לעניני דרכיות וזכות־ישיבה. כאן עליך לכתוב על גליון את בקשתך, ושמש המשרד, איש זקן וחביב, מסייע לך בלחישה. הוא נוטל מידך את הבקשה ואת התעודה ונעלם בחדר הסמוך.

אחרי כן עוברת שעה לא קלה. עליך לשבת בתוך קהל רב, בני עמים שונים, ולהמתין שעה או שתים ללא נחת בחדר מרוהט מעט, הנשקף אל חצר פנימית עגומה. אורחים חדשים מתוַספים והולכים לאט, אתה מפנה כסאך למשרתת סלוֹבנית או לזקן מאַנַטוֹליה, וכאשר יקראו סוף סוף בשמך, יבוא אליך הדבר בהסח־הדעת, וכל הנימוקים והראיות, שהיו מוכנים ומזומנים בפיך עם בואך, נשכחו לגמרי מלבך.

כאשר הגיע תורם של לודוויג ושטייגר, היתה תעודתו הגרמנית של לודוויג מונחת לפני הפקיד אשר בחדר הסמוך. פניו של האיש נראו נתונים לענין ולא קודרים, אך חסרים נעימות – כאשר יהיו פניהם של רק של מגישי בקשות, אלא גם של אנשים, שיש להם עסק עם מגישי בקשות לפי חובת משרתם והם מוכרחים יותר לדחות מאשר לקרב.

הפקיד שפשף בפנקס הקטן והחוּם.

– בתעודת המסע של כבודו חסרים הסימנים של עברת הגבול. והאדון הזה, כפי שאתה כותב, אין לו תעודה בכלל.

– אמנם כן הוא. הרשאי אני להטרידך במשך חמשה רגעים?

– כמובן.

הפקיד לקח סכין־לנייר מעל השולחן, אך לא השתעשע בה, אלא החזיקה בשקט בין ידיו; הוא הטה ראשו קצת והקשיב.

שטייגר ישב בסמוך לו ופניו הביעו אותה אמונה של מסירות, שבמצקת נגעה עד לבו של לודוויג ובמקצת מלאה אותו רגש של חרטה בלתי־מסוימת. ברור היה לו, כי ידידו נפגם בנפשו תחת הפגעים הקשים, שעברו עליו. היה הדבר, כאילו נתמוטטו בקרבו האשיות. עיניו, שהביטו קודם בזוהר קשה של בעל־מרץ, היו רכות כעיני ילד.

לאחר שסיים לודוויג, אמר הפקיד:

– אין בידי כעת לתת לך שום תשובה. תקבל ידיעה ממנו. היש לך די אמצעים להתפרנס באנגליה?

– לא – ענה לודוויג. ואחרי כן הלכו.

אחרי חמשה ימים נתקבלה דרישה, שיבואו עוד הפעם. הפעם הלך לודוויג לבדו.

החדר מספר 125 וגם ההמתנה נחשׂכו ממנו היום, והוא הוכנס מיד למשׂרד לא־ידוע לו, שהיה מרווח ומרוהט בסגנון שנות השבעים, נעים לעין וללב. אש גדולה בערב בכירה. מעל כסא מרופד־עור ליד שולחן־הכתיבה קם איש בעל ראש צר, כבן ארבעים, לבוש הדר, ובא לקראתו.

– כמה זמן יש בדעתכם לשהות בממלכה המאוחדת? – שאל האיש לאחר שישבו.

– אין לנו שום תכנית ללכת לכל מקום אחר.

– לפי הודעתך, אין לך אמצעי קיום.

– לצערי, כן הוא.

– אבל ודאי יש לך השערה כלשהי, במה אתה אומר להתפרנס? – האיש בעל הראש הצר העיף עין מתוך התענינות על פני לודוויג והלאה – יש לך קרובים באנגליה.

– לאלה לא הייתי רוצה להיזקק, אף איני יכול לעשות זאת לפי מצב הדברים.

הפקיד השמיע הברה רכה, שהביעה משהו מעין סיפוק או הקלה, ושינה את נושא השיחה.

– בן־לויתך בא לאנגליה בלי תעודות. הסבור אתה, שאפשר לאדון – הוא נתן עיניו בגליון – לאדון שטייגר לקבל תעודה, אם יפנה בבקשה אל הצירות הגרמנית?

– אין שום אפשרות כזו, לדעתי. הצירות מחויבת לשאול על כך בגרמניה והיא תקבל תשובה שלילית. אנשים, שנלחמו במשטר, לא יקבלו שום תעודה.

– המ…

האיש לפני שולחן־הכתיבה נטל בידו עפרון ארוך וכבד, פיל שבעפרונים, ושרטט במתינות על גבי הפתק, שממנו קרא את שמו של שטייגר, אות־צלב גדול וכחול.

– האם לפני דעתך – שאל לאט – אבדה לו לאדון שטייגר נתינותו הגרמנית או עתיד הוא לאבדה?

לודוויג שתק. הוא אמר לנפשו, כי בתשובתו תלוי הרבה. ברור, שכאן היה להם עסק לעתים קרובות עם פליטים כאלה, שהודיעו עליהם מברלין, כי “הופקעה זכות גרמניותם”. כל מי שפגעה בו מדת־דין זו ראה את הדבר קודם כל כמתנה, אחרי אשר בזה הובדל לטובה מן המשפחה השלטת בגרמניה. אבל בשביל פקידים בחוץ־לארץ היו הדברים ודאי מסובכים: היה להם לחשוש לקשיים פוליטיים. אם יאמר איפוא עתה את האמת, יש לשער, שיטול משטייגר, ועל־ידי כך גם מעצמו, את הסיכוי האחרון. הוא התמהמה. אולם הוא הרגיש, כי אינו מסוגל בשום אופן לשקר. רגש הכבוד, שהגה אל המדינה החפשית עם חוקיה ושגבר ועלה בהכרתו על ידי הבוז למשטר של שרירות־לב, שהיה ההפך ממנה, התגבר בלבו והוא ענה:

– כן. אני סבור, כי אבדה לו לאדון שטייגר נתינותו הגרמנית.

– הו – קרא הפקיד – זה הוא איפוא טוב מאוד.

נראה היה, כי הוקל דבר מעליו, ממש נגרם לו תענוג. מראהו היה, כאילו ביקש לשפשף ידיו זו בזו, אך נמנע מתנועה זו מטעמי הנימוס המקובל.

– התואיל, הנסיך, לשתות כוס יי"ש־דובדבנים?

לודוויג מצא, כי האיש גילה שמחה יתרה על שום שנפטר מענין מטריד. הרעיון להציע כוס משקה משובב לשם חגיגת הפטורין יחד עם הנפגע העיד על טעם מפוקפק. הוא מלא שתי כוסות.

– כמובן, טוב היה, אילו ראינו את הדבר שחור על גבי לבן. דברי הפקעת הנתינות מפרסמים בעתון, ששמו, כמדוני, “רייכסאַנצייגר” – הוא הגריס שיניו בבטאו את המלה – אבל אין זה הכרחי כל כך.

– הכרחי למה? – שאל לודוויג אובד עצות.

האיש חייך ואמר:

– אדם משער תמיד, שכל איש יודע, מה שהוא עצמו בקי ורגיל בו. על פי דין, הלא תבין, מחויבים אנו לשלח מזה את ידידך. אבל אם הוא איננו עוד גרמני, אלא מחוסר נתינות, אז אין אנו יכולים לשלחו. לאן ילך, לא כך! ואנו מחויבים לתת לו מקלט. זה הוא החוק ומלבד זה גם דבר הגיוני. אני שמח מאוד בעבוּרך.

לבו של לודוויג העלה גלים. כל זה נראָה לו נוסח אנגלי מובהק, אנגלי נפלא, ביחוד המאמר הזה על חוק והגיון.

– במה יש בדעתך להתפרנס? מה עלה במחשבתך לעשות?

– יודע אני כמה לשונות.

– הוראה – פרנסה מקובלת בשביל אנשים במצבך. אבל פרנסה לא קלה. גם יש צורך ברשיון מאת המיניסטריון לעבודה. אני איעץ לך דרך זו…

הדרך היעוּצה הובילה אל “בית ווֹבּוּרן”, ההסתדרות היהודית לסיוע. דרך בנין רחב־ידים זה עבר חודש חודש זרם הפליטים העלובים. כאן היו מקבלים עצה מפי יודעי דבר, אמצעי קיום לפי שעה, כסף לנסיעה, תמיכה לפני פקידי השלטון. בבית ווֹבוּרן יש אולמי־אוכל, חדרי־לימוד, ששם מורים את הלשון האנגלית, חדרים לתפילה. היהודים העשירים באנגליה הכירו וידעו יפה מאוד את חובתם כלפי אחיהם האומללים. נחוצים היו כספים כבירים והם נאספו. אולם דוקא אלה, שהרבו לתת, לא הסתפקו במה שכתבו המחאות גדולות. הם באו בכבודם ובעצמם, הרבה פעמים ובסדר קבוע, שמעו על כל פגע ופתרו כל ענין וענין של הזקוקים לסיוע. יהודים מחוסרי־בית, נשדדים, נפגעים, נעים ונדים זרמו ועברו ליד שולחנותיהם. שום גורל של נודד לא היה להם בגדר שאין להעלותו על הדעת, הם כבר שמעו כמותו.

היו גם רמאים בין הבאים לבקש עזרה. הללו אף לא היו מועטים. אולי גילו את רמאותם, אבל בחרו לבלי שים לב לכך והוסיפו בכל זאת לנדב. ספק הוא, אם רוב טובה הביא את הבריות הללו לדלות על ידי ספורי־כזב, שבדו ברוב תבונה, לירות אחדות ממעין הברכה המפורסם. אולם האנשים, שהתמכרו לחובתם זו במשך שנים אחדות, נשאו בלבם הנדיב פצעים. בפנים שהזקינו, בתרמילים תחת העינים העיפות, שראו הרבה עמל ויגון, ישבו אלה ממחרת היום במשרדיהם אשר בסיטי.

אל המקום הזה נשלח איפוא לודוויג. בבית ווֹבּוּרן לא היו קטני־מוח או צרי־לב כדי להקפיד בהבדלי־דת. “מי שזקוק לעזרה, הרי הוא יהודי בעיניהם” – אמר עליהם הפקיד במיניסטריון, והמאמר הזה, שנשמע מתוכו כעין הסכמה נלהבה, נראה מופלא ללודוויג בפיו של הפקיד האנגלי בעל הראש הצר.

ובכל זאת ראה לודוויג את עצמו כנכנס־שלא־ברשות בתוך הפרוזדור המלא וגדוש, שבו היה עליהם לחכות.

– אילו ראה אותנו כאן אוגוסט אחי – קרא אל שטייגר, ושטייגר התבדח בכל לב לרעיון הזה.

האנשים היהודים, שנתכנסו כאן, תערובת משונה לפי מעמדם ותרבותם, נראו בכל זאת בדרך תעלומה, כמו מעור אחד, בין שהיו לבושים בגדים של בני־כרך, ובין בחולצה ובכיפה עם מצחיה כדרך התגרים מערי־השׂדה, או אף בקפוטה הישנה, בין שהיו מגולחים כאפיקורסים ובין שגידלו זקן ופאות כמנהג אבותיהם, כולם היו מאותו מין. בלשון הגרמנית, בה דברו זה עם זה בתנועות ממללות, נשמעו נגינות של גזעים גרמניים שונים, שבתוכם ישבו אבות אבותיהם והם עצמם. אולם זו לא היתה סתם בת־לשון. בצורות רבות נשמעה כמסורסת, מקולקלת בניביה. אולם כלום לא היתה זו בעצם לשון נושנה שנשתמרו בה מימי הגיטו ניבים וצרות־דבור, אשר בפי הגרמנים נבלו זה כבר? אף הקפוטה, שלבשו כמה מהם, לא היתה מלבוש מזרחי, אלא מעיל האזרחים מערי פרנקיה והריינוס של ימי־הביניים, אשר נעשה מָהוּהַ ומרובב באבק הדורות.

בחדר־הקבלה הקטן, שדלתו נפתחה סוף סוף לפניהם, קראו ברצון ובענין את הודעתו של לודוויג ואת שמו. שני האדונים בעלי העינים השחורות, חברי הועד היושבים אל שולחנם הקטן, כבר שמעו הרבה ספורים מפליאים מגרמניה שנטרפה דעתה עליה. רשמו את כתבתם, שאלו אותם, אם יש להם כסף כדי פרנסת שבוע או שבועים, ובזה נפרדו ועמדו שוב על פני הככר בתוך ערפל הערב. שעון של מגדל השמיע עשר.

הערפל לא היה עבה כל כך, עד שלא למצוא את הדרך. ומכיון שראוי היה להם לחסוך את ארבע האגורות דמי האוטובוס, הלכו ברגל לאורך רחוב אוֹסטוֹן עד הגן, ואחרי כן בדרך הארוכה ליד הסורג עד בואכה חורשת ס"ט־ג’והן.

המקום היה בודד. בתי־הדירה המפוארים מעבר לרחוב נראו מעט מאחורי המבואות שלהם, במרחקים גדולים זה מזה ובזהירות נסעו מכוניות, שום הולך ברגל לא פגשו. רוח עז, קריר ונושא ריח על עשן־עצים, חל, על פני כרי הדשא. הם החרישו, שקועים בהרהוריהם.

– קניתי תנור חשמלי – אמר שטייגר פתאום.

– בשם אלהים, שטייגר!

– תנור קטן מאוד, הוד רוממותך. בתשלומים לשעורים. ודאי כבר הביאו לביתנו.

ביתנו – הכוונה לחדר ברחוב צ’ארלבֶּרט, ששׂכרו לפני שלושה ימים.

– זה יעלה לנו בזול יותר מן הקמין. מרת קארפֶּנטר עשתה את החשבון. לפי דבריה, אנו יכולים לכבותו בעזבנו את החדר. על ידי כך יעלה לנו בזול יותר.

הוא הרחיב דבורו בפרטים על הענין. פתאום עמדו שניהם על מקומם. קרוב מאוד לאזנם נשמע קול שאגה עולה ומתגלגל בכוח ובממושך. אין ספק, ארי שואג בלילה הלונדוני, נדוד־שינה מתוך געגועיו על המדבר שלו.

– זה הוא גן־החיות, שטייגר. עוד יתרון אחד של דירתנו! הנה הוא בסמוך לנו.

הם נטו בדרכם וכעבור רגעים אחדים הגיעו למחוז חפצם.

בלונדון מרוחקות הן שכונות הדירות ההדוּרות אך מעט מן השכונות הצנועות. בסמוך מאוד לארמון המלך יש רחובות קרחים, זועפים. בעברך צעדים אחדים מן הגן הצדה ונפתחו לפניך סמטאות עלובות, שבהן עומדים חדרים להשכיר. רחוב צ’ארלבּרט היה מסוג זה.

– כך אני מתאר לעצמי את דאקאר או סוואקוֹפּמוּנד – העיר לודוויג, בלכתם במקום הזה בפעם הראשונה, ואמנם כל המראה היה בו משהו מן הארעי שבמושבה. בתים קטנים בעלי קומה אחת, לא ישנים אבל מוזנחים, עומדים או כבר נועדים להריסה, ובצדם קסרקטין מכוערים. ביניהם עמד בית מופלא, מין בית־יראה קטן, בית־תפילה או בית־ספר של כת לפנים, אך כעת הוא משמש בנין של חול עם שער מפוסל שהתפורר, סחי בחצר החיצונית ומחיצת־עץ לפני החלונות הבנויים בסגנון גוֹטי.

ואולם סמוך לכאן, בקצה הנשקף אל ריג’נטס־פּארק, התנוססו בנינים מפוארים, מעונות של עשירים, שבמבואותיהם עמדו משרתים לבושים בגדי־שרד, ושכר־הדירה היה עולה כדי 800 לי"ש לשנה.

הבית הקטן ברחוב צ’ארלבּרט היו לו שתי קומות, אבל לעומת זאת היתה חזיתו צרה כל כך, שרק חלון אחד בכל קומה פנה אל הרחוב. למטה על־גבי הקרקע נמצאה חנות של כל מיני סחורות, שמלבד ירקות, פירות, סיגריות ושאר צרכי־בית פעוטים, יכולת לקנות שם, לתמהונך, גם סחורות־עור. בצד הקופסאות של דונג לרצפות ותפוחים עמדו בשתי קצותיו של חלון הראוה סַוָרים של מזוודות זולות. אף שלא יתכן שזרם הנוסעים הבאים דוקא הנה לקנות להם צידה לדרך, יהיה גדול ביותר.

ואולם בקומה הראשונה היו אספות “החברה לחקירות פסיכיות”. שתי גבירות עלומות־גיל, שתסרקתן תמיד בלתי־מסודרת וכאילו מאובקת, ערכו כאן ישיבות, שכל איש המשלם שני שילינגים רשאי היה להשתתף בהן. אל מסיבות־הערב הללו באו רבים, וכוח משיכתן היה, כנראה, במגע עם עולם הרוחות. לודוויג ושטייגר, שדרו בקומה העליונה, היו שומעים מבעד לרצפה המולה עמומה של קולות ולפעמים, אך לכל היותר שלוש פעמים במשך ישיבה אחת, קריאת־התלהבות של קבוצה שלמה.

מרת קרפּנטר, בעלת דירתם, היתה גברת עגלגלה, שניהלה את עסק השׂכרת החדרים מתוך זלזול שבמרה שחורה. שנים רבות של חייה ישבה בהודו, שבעלה עליו השלום היה עסוק שם בפקידות אזרחית, ולפי רמזיה נשא משרה, שחסרה אך מעט מאוד ממשרת המשנה־למלך. תמונתו, שהיתה תלויה בטרקלינה, בינות לתמונות של “טאג' מַחַל לאור הירח” ושל “מיתת נֶילסון”, העלתה על לב הרואה דמותו של משרת בבנק או לבלר בבית־המשפט. גם על בנה יחידה פֶּרְסִי ופעולתו בשרוּת המושבות הבריטיות פרשה זהרוּרי יהלום. שם מקום־מגוריו היה אינוֶרקַרגִיל, וכל איש, אשר שמע את דברי מרת קארפֶּנטר, לא העלה על דעתו, כי פרסי עוסק במשרד־הדואר אשר שם בטביעת החותם על הבּולים של זילנד־החדשה. סנוֹבּיזם עמוק היה, כנראה, המדה המגונה שבה, בכל השאר עשתה רושם של אשה טובת־לב. על כל פנים גמר לודוויג בלבו להעלים ממנה את שמו המדויק. והשביע גם את שטייגר לעשות כן.

בחדר דירתו היה רוח־פרצים, כמו בכל מקום באנגליה, אבל על־ידי סתימת הסדרים נמצאה תקנה לכך. הרהיטים היו צולעים קצת, השטיח מטולא ועל הטפּיטים הוורוּדים נראו כתמים חומים. ובכל זאת לא עלו הפגמים שבדירה על מדת הסבל האפשרית. היה שם חדר סמוך בצורת קוּבה, שבו הועמדה המטה השניה, וסמוך לו שוב היה חדר זעיר, מין מטבח־ארון או ארון־מטבח עם כירה של גז.

– כאן אבשל בשבילנו – אמר שטייגר.

– האם יודע אתה את המלאכה?

הוא נענע בראשו מלא חדוה.

נתברר, כי שטייגר עוד בהיותו בקמבורג פרופיסור שפרנסתו היתה מצויה לו בשפע, לא היה אוכל ברצון סעודותיו באכסניה. היו תבשילים ידועים, מעודנים במקצת, שהתגאה בהם קצת. פניו התאדמו, כאילו היה זה דבר אסור, בספרו עליהם ללודוויג. והנסיונות הראשונים של אמנותו היו מניחים את הדעת להפליא.

בעבודת הבית, שהיה עושה, כמובן, בידו האחת, הראה שטייגר שקידה מרובה, שנגעה עד לבו של לודוויג. זריזות ילדותית היתה בכל מהותו, ויחד עם זו משהו ממעשה טכס. ולודוויג הרגיש, כי אין לו להטותו מדרכו. שטייגר ישב גם מתוך סירוּב אל השולחן, שהוא עצמו ערך. מעדיף היה לעמוד מאחורי כסאו של לודוויג כשׂר־המשקים ושׂר־הטבחים של הדוכס. זה היה מקלט אחרון לחלומותיו. כשם שנזהר היה לפנים, שטיפולו בנסיך הצעיר לא ייהפך לעולם לדבר של חולין, כך היה מקפיד עתה, בשבתם יחד בחדר של ארבע על ארבע, לשמור על הרווח ביניהם. בנפשו הנפלאה נוצרה תכנית ואגדה: האגדה על הנסיך שגלה, שאחריו הלך רק עבד נאמן אחד ויחיד, כדי למלא חסרונם של אותות־כבוד וחצר־מלכות.

הנסיך שגלה כבר קיבל מאת הועד היהודי לסיוע מספר כתבות. הוא יצא להציע את שרותו. ואף הצליח. היו שתי גבירות אם ובת, שגרו לבדן בבית נאה ומשעמם בקֶנסינגטוֹן ומתוך בטלה גמורה עלה במחשבתן ללמוד צרפתית. ובאחת החוילות בהֶמסטיד התחיל להקנות דעת הלשון הגרמנית לשני בניו המבוגרים למחצה של אדון אחד ושמו איינשטיין.

האב סוחר, יינות, ראש הפירמה איינשטיין וּוילקוֹקס, היה ממוצא גרמני, יוצא מחוז אוּלם. לאחר שלושים וחמש שנה דיבּר עוד אנגלית בנגינה של שוַבּיה־העליונה, אבל את לשונו הגרמנית שכח כמעט לגמרי. מתוך סנטימנטליות, המתנגדת לתנאי הזמן, ראה חשיבות בדבר, שבניו ירכשו להם דעת הלשון הישנה. אמנם האם, אשה אנגלית מיוחסת ופרוטסטנטית, התיחסה למגמה זו בשמץ אדישות שבזלזול, וכך הביטו בתחלה גם התלמידים אל האדון קמבורג באירוניה של בני גזע עליון. אבל עד מהרה תוקן הדבר.

על כל פנים, הספיקו השעורים האלה – תשעה במשך השבוע – לפרנסת השנים ברחוב צ’ארלבּרט. בשביל שטייגר לא נמצאה שום עבודה בשכר. ובכן נשאר על משמרתו כשׂר־החדרים ושׂר־הטבחים.

באה מעין הרחבת־דעת ראשונה, דלה, שלאחר ליאוּת.


ה    🔗

הדירה עלתה להם בזול. אבל יכולים היו למצוא דירה בזול יותר. האזור של חורשת ס"ט־ג’והן יצא לו שם של “שכונה נאה” והזוהר רב־המחיר של טורי הבתים העשירים אשר בקדמתה ליד הגן נאצל קצת, במובן הכספי לפחות, על הסימטאות הזעומות.

לודוויג ניסה לראות גם שכונות אחרות שבעיר. יום שלם עבר עם שטייגר בדרום העיר, ברחובות ווֹלווֹרת, קֶמבֶּרוֶל, סטוֹקוֶל. ושוב יום אחד וחצי בצפון העיר דרך קינגסלנד ואַילינגטוֹן. הם עלו במדרגות מרופשות לחדרים אין־מספר. התוצאה היתה תוגה שלא תתואר במלים. צריך היה לבוא לעולם כאן, כדי שלא למות מחוסר־נחת. כל שורות הרחובות האלה נראו קודרות כל כך, קרות וזעומות, ועל אף המון האנשים אשר בהן שוממות כל כך. בכל מקום היה לך הרגש, כי אין קץ ואין סוף לדמויות העכורות האלה, הדומות זו לזו. הרעיון, כי אי־שם יש שמים זכים ללא פיח, שטחי דשא, יערות רועשים, נראה שוא ותפל. ומלבד זאת – מגוחך הדבר ובכל זאת אמת – אין זו המלצה בארץ זו גם למורה לשונות, אם כתבתו היא רחוב וֶסטמאקוט שבקמבּרוֶל או ספיטאלפילדס – מארקֶט במזרחה של לונדון.

מה שנוגע לעגמימות של הסביבה הסמוכה, הרי גם הבית הקטן ברחוב צ’ארלבּרט היה בו כדי סיפוק לתביעה מרובה. אבל במרחק מאתים פסיעות מכאן היו בתוך הגן. נפתחו כרי־הדשא שלו והחורשה הצחה, נצנץ אגם, שהיה מאוכלס עופות־מים עליזים, ועל שפתו נראו צורות־סלעים מלאכותיות, מקום מעון ליעלות וליעֵלים של גן־החיות. כעת עוד שׂרר החורף. אבל מה נאה יהיה ביום יוני או ספטמבר לשבת על ספסל בגן ולקרוא ספר או להתבונן אל הכלבים המשחקים אשר כדי־הדשא האלה שמשו להם זירה.

את הערבים בילו תמיד בית. שטייגר סילק מעל השולחן והם סידרו להם לפי כוחם מקום נוח ליד התנור החשמלי, איש איש ובידו ספר לקוח מן הספריה להשאלה. פעמים שיחקו גם בשחמט. שניהם היו רחוקים מכתר־אמנים במשחק זה, ולודוויג עוד הרחיק, אך שניהם ידעו את המשחק דַיָם, כדי לדעת, כמה גרוע משחקם. אבל המאבק הנהדר משעשע בכל דרגה של ידיעה. לפעמים חדרה המולה מלמטה למעלה או קריאת ההתלהבות, ואותה שעה היו החובבים, בשכר שני השילינגים שלהם, רואים פרגוד תופח בכוח הרוחות או כתבנית יד כחלחלה מתנועעת בחשכה. ופעם אחת, כשהיתה דממה רבה ורוח מסייעת, שמעו כאן בחדרם אותו הקול העמום של שאגת החתולים הגדולים.

יש אשר לודוויג קם פתאום מעל ספרו או מעל לוח השחמט, עוצם עיניו ושואף רוח עמוק עמוק, כאדם המפחד שמא פסק כוח נשימתו. אלה היו הרגעים, שבהם תקפה עליו בכוח הכרת מצבו. האומנם אפשר הדבר, כי זה הוא סוף פסוק, קיום זה ללא סיכוי, בשותפות עם ידיד, שהזכרון והחמלה קשרוהו אליו יותר מרגשות אחרים.

הוא אזר כוח להתגבר על התקפות כאלה. הוא תאר לעצמו, בעינים עצומות, גורלם של אחרים: זה של פועלים, הצועקים במרתפים גרמנים תחת מכות השוט, זה של היינריך נוֹטהפט, שהתלין ריסק את ידיו על אשר לא רצה ליטול חייו של יצור תמים, זה של וֶצלר, שהאספסוף המשוסה, הניסוֹ אל המות. אני רשאי לנשום, ללכת למקום שאני רוצה, לחשוב על כל שתנחני מחשבתי אליו – אמר אל נפשו – מאושר אני. אני צריך לראות עצמי מאושר! וכך חלף מצב־רוחו העגום.

מראהו לא נשתנה הרבה ממה שהיה לפני שנה. שׂער ראשו גדל שוב, שפע השׂער הרך והחוּם, ירד על מצחו, ולא היה לו שום דמיון עוד אל האדון אוֹצוֹלס מריגה. מרוב התרגזות והתאמצות נשאר לו סיממן אחד: פרכוס רוטט בזוית עינו הימנית סמוך לרקתו. תחלה חשב זאת להופעה של עצבנות, אשר תעבור במהרה, והוא התאמץ להתגבר עליה. אבל הפרכוס הדק נשאר.

אחרי אשר שלחו לו מפראג את מזודתו, יצא גם מלובש כמו לפנים, איש צעיר, שמראהו אינו מתמיה ואפשר לו להיראות בכל מקום.

מן המסיבות השבועיות בביתו של ג’ימס איינשטיין, למשל, אי־אפשר היה להמלט. בכל יום שבת היה שם, אפשר להגיד, השולחן ערוך לכל דכפין. האדון איינשטיין טיפח בלבו נטיה עמומה, עם שמץ יהירות, לאמנות ולאמנים, והיה להם פטרון ללא אבחנה, אף היה גומל חסדים לפי דרכו, וכך נפגשו כאן בורגנים יהודים ונכרים עם עוסקים באמנות מכל המינים. אל השולחנות הקטנים, העומדים צפופים, שהיו ערוּכים לסעודה עשירה, אך לא עדינה ביותר, ישבו מוסיקאים ממדרגה שניה, שחקנים רעבים לתפקידים על הבימה, וביניהם גם סופרים, ועסקו בשיחה בקול רם. זה היה משתה של מתהדרים שׂבעי־רצון למחצה, שהאדון איינשטיין ניצח עליו מתוך בדיחות הדעת, מעשה מֶצֶנַט פלורנטיני. אשתו האנגלית השתתפה במסיבות אלו בהסתייגות מורגשת, לעתים גם לא השתתפה כלל, והפיקה מהן טעם חדש לראות את עצמה נעלה על אלה.

לודוויג, שהאדון איינשטיין העריך בפירוש את דבר הופעתו בין המסובים, השתעמם במידה מרובה. אבל היה לו יסוד להיות אסיר תודה. הוא בא כאן במגע עם אנשים אוהבי תורה, וחוג תלמידיו נתרחב. עד מהרה עלו תשעת השיעורים שלו כמעט לעשרים בשבוע.

ומאורע חגיגי היה לו, כאשר תקע לכיסו את חסכונו הראשון, כדי ללכת לחנות של בגדים ולהלביש את שטייגר. כי עד עכשיו היה הל המוכרח להסתפק במועט שבמועט, בכל הנוגע לחיצוניותו. בשמחה מהולה בתוגה ראה ממחרת היום את האיש בן־החמשים עומד לפני הראי הקטן, פוסע פעם לפנים ופעם לאחור, מקשר יפה את העניבה וממשש בכתפיו, מקום שהמעיל לא היה ערוך בלי דופי.

והנה לאחר ששטייגר נראה מצוּיד כל צרכו, בקש לודוויג להביאו לבין הבריות, בהיות לבו מלא חמלה למראה בדידוּתו. הוא עצמו היו לו מהלכים בחברה יותר מן הרצוי לו. היו מזמינים לכל מקום את האיש הצעיר הצנוע עם הפרכוס הרוטט ברקתו, ממליצים עליו בפני אחרים. אילו מצא בזה נחת, היה יכול להשתתף בכל יום שני באחת המסיבות המוזרות, הידועות בשם מסיבות־קוֹקטייל, שבהן עומדים יחד במצור ובמצוק, איש וכוס מלאה משקה חריף בידו, וכל אחד מוכרח להתאמץ ולהשתיק את שכניו בגבוב דברים, שהוא פולט מפיו.

אולם שטייגר התנצל ולא הלך עמו, אף לא פעם אחת. והרי לא דבר מעולם עם איש, מלבד עם החנונים שם בפנה ברחוב הנרי או האַי, או עם הגברת קרפּנטר. ברור, שכך היה רצונו.

לודוויג השתומם, עד שבא לידי מסקנה, כי שטייגר – מלה אחרת לא מצא – חושב לבלתי הוגן להשתתף, בחיי החברה שלו. הוא היה רואה בזה שויון שאינו ראוי לו. הדבר שייך לַבּדִיָה שלו, לאותה האגדה, שהחזיק בה. לאותה ההתנהגות, שלפיה היה קם ממושבו כשנכנס לודוויג לחדר, שלפיה היה מגיש לו את כסאו, ולכל צורת הדבור שלו. אמנם את התואר “הוד רוממות” התיר לעצמו לעתים רחוקות, גם בעיניו נראה השם בתנאי חייהם הצנועים כשם של שוא. אבל עד כמה שאפשר היה נמנע לדבר אל לודוויג בלשון נוכח והתלבט בקשור־דברים מיוחד, כדי להשתמט מן המלה “אתה”. יותר ויותר השתקע שוב בחלומותיו על השושלות ההיסטוריות. ספרי הקריאה שלו לא היו אלא מסוג זה. כל מה שהיה ברשות הספריה על תולדות בית קוֹבוּרג והמשפחות הקרובות לבית סכסוניה, יגע ומצא שם. לודוויג ראה בידו את הזכרונות של הדוכס אֶרנסט, את ספריהם של פון גריי ופון מארטין, את הכתבים המדיניים של המלכה ויקטוריה. והוא השאיר אותו לנפשו בתוך עולמו.

אף הוא עצמו התמחה. הכנת שעוריו, תחילתה רק דבר שבהכרח, התחילה לגרום לו תענוג, להעסיקו עד כדי תאווה. הוא פתח בזה, שחיבר לו אוסף של מליצות בלשון הגרמנית, מין תורת־סגנון קלה לשימוש תלמידיו. אבל הדבר הזה הוליכו לעמקי התעלומות של מכרות הלשון, שעד היום היו בשבילו דברים מובנים מאליהם. לבו נמשך לעקוב אחרי נענועי הלשון, אחרי גוני־גוניה ונבכי ערמומיותיה. לעתים קרובות יותר ויותר קרה, כי עפרונו נפל מידו והוא הטה אוזן לאיזה ביטוי שופע חיים, שעוד נשמע בו קול דורות של אכרים שכבר חלפו או קול הלמות פטיש של חברת בעלי־מלאכה או קול מפקד צבא שכיר. נגלו לו דקדוקים, ממשויות, שהיה עובר עליהם קודם בהיסח הדעת. היה הדבר, כאילו הלשון, שהיתה שטוחה, נעשתה לו בת שלושה ממדים. הוא התחיל לאהוב אותה מתוך הכרה חדשה. נהדר הוא לעבוד בלשון הזאת ויחד עם זה לחקור בה – אולי להוציא ממנה בערמה טון בלתי־ידוע עוד.

– יש עם לב אדוני, סליחה על הדבור החמור, להיות משהו דומה לסופר – אמר לו אדם באחד הימים, בשעה ששקע במחשבותיו. אפשרות ראשונה לכך עלתה אליו מתוך המחברת בכריכת־בד כחולה שלפניו.

– יש ברצוני להתוודות על משהו – קרא שטייגר זו הפעם השניה. לודוויג התנער מחלומותיו וענה בצחוק:

– להתוודות? מה החטא שחטאת? ודאי מרת קארפּנטר עומדת ללדת ואתה חייב לשאתה!

– האם לא מצאת דבר מתמיה בהנהלת הפנקסים שלי?

– לא, שטייגר. ואכן, אין אני מדייק בחשבונות.

הוא התבדח. ידידו עמד על כך, שימסור יום יום חשבון ההוצאות של משק הבית. מרק בקופסאות – 5 פנס‘, סוכר – 2 פנס’.

– אילו שמת לב קצת, ודאי היית תמה על הוצאה של שילינג, הנשנית וחוזרת כמה פעמים ללא פירוט טיבה של זו.

נתברר, כי שטייגר, מתוך הרגשה של חוטא בגזל, ביקר כמה פעמים את גן־החיות ואת דמי־הכניסה שם ישלם מכסף המשק. לודוויג לא יכול לענות מניה וביה.

– חושבני, כי משטה אתה בי – קרא אחרי כן – מדוע זה, חזיז ורעם, לא תלך אל הגן הזואולוגי!

אבל הוא הבין יפה את כל מה שהיה צרור בתוך “וידויו” של שטייגר: הפשטות עד כדי ינקות, שבאה בנפשו תחת לחץ הפגעים, שעברו עליו; הבדידות של ימיו הארוכים; הבריחה מרשותה הקודרת של מרת קארפּנטר לעולמם של היצורים הזרים. הוא קרא את וידויו כילד, לבו נמשך אל השער, שדמי־הכניסה לשם עולים שילינג, מתוך יצר־פלא של ילד. גם בנפש הזאת נעשה מעשה רצח, רצח כמו ברוֹטק, לא רק דם החללים צועק כלפי התלינים.

קָרְבָּנוֹת נוֹפְלִים פֹּה,

לֹא צֹאן וְלֹא בָּקָר,

אַךְ זִבְחֵי אָדָם לְאֵין מִסְפָּר.

השורות הנצחיות האלה נדחקו לתוך נפשו בכוח כזה, עד כי נעו שפתיו שלא מדעת.

ממחרת היום עמד על כך, ששטייגר ילך עמו למקום פשעיו. בפנים נרגשים וחגיגיים ניהל אותו הידיד אנה ואנה. אמנם, ברור שהוציא כאן כמה שילינגים; נהירים היו לו שבילי המקום.

הוא העביר את לודוויג על פני חביביו, ביחוד הצפרים: האֲנָפָה, המָרָבּוּ וְהשָלָך, שקולו דומה לצחוק אדם. בבית התּוּכים קרקרו מאות פטפטנים בעלי גוונים מבהיקים מעל מוטותיהם, שהתעמלו עליהם בעוז כדרך קופים. אבל שטייגר אהב ביחוד קַקַדוּ אחד גדול, שחור מאוד, אשר ישב בחשיבות ובשקט, ולא הוציא הגה מפיו.

שקִיטָנים עמדו בתחום בצתם על רגליהן, שהיו דקות יותר מסבך הקנים הדקים מן הדקים אשר סביבם, והם נוצצים ומאירים בכל הגוונים שבלוח־הצבעים האדום, למן הורד העדין מאוד ועד הארגמן העז ביותר.

אולם שעה ארוכה שהה שטייגר עם לודוויג לפני כלוביהם של הטורפים הגדולים, העיטים והנשרים, שכל אחד מהם ישב בכלאו ועיני־האבן שעל פני חרטום־ברזלו הביטו ממנו והלאה אל מרחב־הפרא שנטרד הימנו.


ו    🔗

בחדר־הכּיפה הכביר הזה, אולם־הקריאה של המוזיאון הבריטי, מסתיימת, כמעט ללא הֶמְנַע, דרכם של הגולים, המגורשים. אך ישב לודוויג בפעם הראשונה ליד אחד השולחנות מצופי־העור, ראה את עצמו בטוב ובהדר. דממה עמוקה, מרוכזת. אין שום הד לנשימה הסואנת של הרבבות בחוץ. קבר החיים, שממנו מתנשא הרוח ועולה אל הכיפה הענקית שם למעלה, המזכירה את הכיפה הנהדרה שבעולם, זו שבפנתיאון.

רומא והעולם העתיק, המושג עולה ובא מאליו. היכל־הקריאה הזה אינו פחות בערכו מן הפלאים של אפֶזוס ואתונה, המוקפים חומות דומות לאלה. במין יראת־כבוד משוטט המבט מסביב לסוללה העגולה של ספרים לאורך היציעות, שעליהן נראות צורות הקוראים המעיינים קטנות כבובות. כי מה שנערם באולם הזה אינו אלא ספרי שימוש, מלונים, רק מורי־דרך אל האוצרות שאינם פוסקים. כל מי שנכנס לכאן, יש ברשותו ספריה של ארבעה מליונים כרכים. עליו רק למלא אחדות מן הפתקאות, המוכנות על־גבי העור השחור, ומשרת שקט מניח לפניו על השולחן את אשר הוא מבקש.

כאן אפשר לבלות שנים. אדם, שחליפות הזמן והגורל הוציאו אותו מפעולות החיים, יכול לתאר לעצמו קיום, שבו הוא דואג בחוץ לפרנסתו בצמצום, אבל חייו העיקריים עוברים עליו כאן, בתוך מכרות הרוח במאה לשונות. כאן יכול אדם לשכוח, כי היה צעיר, לשכוח את אור השמש, את המקרה המפתה ואת אושר הפגישה עם בני־אדם. בוקר בוקר היו באים לכאן, השולחן כבר ערוך למישהו, הספרים מונחים מוכנים, הספרים התחלפו, הפקידים ליד השולחן האמצעי הועברו למקום אחר, הזקינו או הלכו לעולמם, השיבה זרקה גם בשער הבאים. כך חיו אנשים.

באויר השקט הזה נשמו פילוסופים וחוקרים דתיים, המדינאים, שבנו את הקיסרות במשך שלושה דורות, המשוררים, שהיו לשונה ותפארתה של המדינה. כאן חלפו ונגעו בשרווליהם באויביהם לעתיד, באלה שנועדו לזעזע את אשיות חברתם. באולם הזה כתב מרכּס את ספרו “ההון”. ליד השולחנות האלה ישב, לבוש כבורגני, לנין בעל המצח כעין כיפה. כאן ינקו לשובע בני אסיה שקטים מלשד המדעים של העולם, אשר ראו את עצמם כיורשיו: מתוך נדיבות ובטחון עצמי העניק המערב במתנה את רכושו, שקנה לו במחיר רב. כאן היה לבה של רומא, אם אנגליה היא רומא. לא היה שום צבע אדם, שעוד לא נראה כאן, שום לשון בני־אדם, שלא הגו בה כאן. האולם הזה, השרוי בדממת מות, היה רב־גונים יותר מן המגוון שבנמלים. כאן יש ויארע לך, כי לימינך יושב בן־הודו ומעיין בכתבי־יד של התקופות הראשונות לנצרות, ולשמאלך יתפוס מקום אדם, שצבע עורו כעץ־הָבְנִים, בעל שער לבן ומסולסל ומשקפים על חטמו, והוא שקוע בספר מתימטי יקר־המציאות. כאן מתערבים בחתונה דוממה וממושכת כל מיני גזע עם כל מיני רוח.

לודוויג בא לכאן כמה פעמים לשם עיון בספרי־שימוש של תורת־הלשון. הוא עשה זאת מתוך נטיה ולא מחמת צורך, פחות לתלמידיו ויותר לעצמו. ביחוד לקח את לבו המלון האוכּספורדי הגדול, זה המלון השלם שבעולם, המחצב שאינו פוסק של עושר הביטוי האנושי, המוּאר עד עמקי עורקיו.

גם היום הביא כמה מבין 30 הכרכים אל שולחן־הקריאה שלו, ועוד שני ספרי־דקדוק גרמניים מלבדם. פתח את הספרים, הפך בדפיהם, חזר וערך לו את רשימותיו, כשהוא משתהה יתר על הצורך, מוקסם מעצמת הדייקנות העמוקה והעושר המבוסס.

אחרי כן שקע בחלומות על הספרים בתוך הדממה של אולם הדעת. כמעט כל המקומות היו תפוסים, כשלש מאות קוראים היו שם, איש ליד רעהו לפני השולחנות הארוכים, אך נפרדים זה מזה על־ידי חומות השתיקה, כל אחד בתוך עולמו המיוחד לו. כמו בכל פעם, מדי חלוף מבטו על הראשים הכפופים הרבים, החומים והלבנים, עלתה לפניו דמותו של רוֹטק, רוֹטק כפול מאה, היושב וכותב ליד חלונו בפראג. וכמו בכל פעם, כן גם עתה חש בלבו עקיצה חדה של חרטה.

הוא חטא לפניו, לא רק כאדם – מחשבה זו הרחיק מלבו במאמץ בהול. הוא חטא לו גם כתלמידו. רוֹטק הוליך אותו בדרך והוא הלך אחריו רק כברת ארץ קטנה. הוא חשב על דבר חיבורו, על כתב־היד בדבר גוֹיאָ, על הגליונות הרבים שכבר כתב. נדמה, שכבר עברו מאות בשנים מאז כתב את השורה האחרונה. אבל הן לא עברו עוד שנתים. הוא זכר את היום ההוא לכל פרטיו. זה היה היום לפני הלילה ההוא, שבו נשקף בעד חלונו למטה על בובות־הרצח בחצר. הן היו עוד קטנות מאלה הצורות שם ביציעות העליונות לפני ספרי־המפתחות. היכן הוא עתה כתב־היד? מפוזר ומפורד כשאר כלי־ביתו, מתגלגל בפינה, ודאי השלך אל האש כדבר אין־חפץ בו.

דבר אין־חפץ בו, ודאי שכן הוא. אין זה לא מעלה ולא מוריד, אם יודעים ששה־עשר מפרצופיו של קארל הרביעי במקום שלושה־עשר. ובכל זאת הן הקדיש לעבודה זו אלף שעות של שקידה והרבה עמל בנסיעות־חקירה. וסוף סוף הרי הלכה והשתלמה יותר ויותר, עד שלא היתה רק קטלוג בלבד. הפרצופים קבלו רוח חיים בתאוריו, גם הצייר התחיל לחיות. רוֹטק כבר התחיל להיות מרוצה… כמה היה יפה הדבר לעזור קצת בבנין, ולו גם רק בפינה חשכה אשר בהיכל של מדע אחד.

חשק עלה בלבו להציץ בעד חלון ההיכל אל מקום־עבודתו העזוב. קל היה למלא את החשק, קל ביותר כאן מבכל מקום שהוא. הוא רשם על גבי פתקאות, מן הבא בידו ומפי הזכרון, וביקש העתקות של ציורים ושנים שלושה ספרים על דבר האמן.

כאשר הובאו הספרים, פתח לודוויג את המונח מלמעלה. הוא עשה זאת מתוך דפיקות־לב, כמו בשעת ראיון, שיש לו ערך גורלי. הספר נפתח במקום, בו היתה מחוברת העתקת־ציור טובה מאוד. זאת היתה תמונה נוראה.

מקום בודד, בין גבעות קרחות, קרוב לעיר. למול שמי הלילה, כמראה רוחות, חומותיה ומגדליה. חיילים ביצעו פסק־דין של מות. על הקרקע, כמקור אור, פנס ענקי, מראהו כתיבה מאירה. קרן־אור יורדת על הקרבנות ועל קיר־החול מאחוריהם. חללים שוכבים בשלוליות של דם, הפיות עוד פעורים מזעקה אחרונה. זה שהגיע עתה תורו, איש לבוש כתונת מבהיקה בלבנוניתה ומכנסים כתומים, פושט זרועותיו למרחק, פניו האפריקאים החומים פונים אל המות מתוך עוז מבעית. מסביבו אלה שיבואו אחריו, צאן־טבחה חדל־אונים, הידים מורמות לנגד פניהם, מנענעים באגרופיהם, נושכים אגרופיהם, מלאים יאוש, משתוללים, נכנעים כקדושים. עם שלם, מרומה, מחוּלל בקבוצה אחת של צרה ויגון. ממולם, לצד ימין, באפלולית, גדוד המות, שבעה שמונה אנשים – אבל לא יחידים הם אלה, לא בני־אדם ולא פני אדם להם. זו היא המכונה, מכשיר המות של האלימות, העושה עבודתה בדיוק.

התמונה כולה היא זעקה נגד עוול ואוון, זעקה לעזרה של כל המדוכאים אשר היו ואשר יהיו.

הזו היא תקופת נפוליאון, ספרד, החומה לנוכח השמים השחורים של מדריד? אין צורך לדעת כל מאום. כי בכל הזמנים היינו הך.

כלום זוהי יצירה מתקופת “אַמפּיר” הקרה והריקה לא יאמן. הזה מעשה אותה היד, שציירה עוד את ששוני תקופת הרוֹקוֹקוֹ? בהחלט לא יאמן. כל האומץ, כל רצון־הביטוי של האמנות המאוחרת כבר קדמו ונרמזו כאן. מה גדול ונורא היה אותו אדם, שהשמיע את זעקתו תוך משך הזמנים!

לודוויג פתח כרך אחד, שלא הכיל מאומה מלבד תמונות.

אלה היו התמונות “זעוות המלחמה”. הוא ידע אותן יפה, ידע כל גליון וגליון של האוסף, אך ידע, כי היום יראה אותן בעינים אחרות מאשר לפנים. מה שאמר לפוצץ את לבו, לילה לילה – הנה בא אדם, שהיה בו כוח־הנפש המופלא, והפך את זה לאמנות. כאן תואר שמונים פעם, ביגון לא ידע שׂבעה, מה שאדם מרגיש לנוכח הנאצה הקהה של האלימות השפלה, לנוכח מעשי ההרס והתועבה הבזויה, שהאכזריות חשקה בהם וסידרה ושיבחה אותם – בימים ההם ובזמן הזה ובכל עת תמיד.

שמונים פעם צרה וענות. גופות, גופות, ערמות של גופות על הקרקע. טף ונשים לפני קנה־הרובה. הנה כורע אדם שנדקר וזרועותיו כרותות. הורים מבקשים בין המומתים את בנם. בבית־החולים שלדים מתנודדים משוועים לעזרה. קשורים במחרוזת בחבל נוהרים קרבנות על פני הערבה. אנשים אסורים בכבלים חורקים שן במאורת־אבן. הנה תלוי אדם על גזע־עץ, בכותנתו האחת, לפניו רובץ התלין שלו, שרוי בנחת־רוח. “מִזֶה ניפָּטר” – רשום תחת התמונה.

בכל מקום רשומות קריאות: “ברברים!” – “חיות רעות הן!” – “לכך נוצרתם!” – “לא יועיל כל בכי”! – “ראה ראיתי זאת!”

אבל תחת דף אחד, כמעט בסוף שורת התמונות, היו כתובים הדברים האלה: “מתה האמת”. הנה שקעה, הוכרעה לארץ, דמות לבנה של אשה, דומה יותר לנערה כפרית רכה מאשר לבת־אלים, אך ראשה עטור זר־דפנים. מאחריה, כעדת צללים, המון פרצופים, אספסוף של מסיתים ומרצחים, פחדנים וצבועים, בידי כולם הומתה. קולה נדם, אך האומנם ידום לעולם… בכרך יש דף אחרון, אחרון האחרונים. הנה היא עולה מקברה, מוקפת אור שלא מעולם הזה. אלה שרצחו אותה, מחללי הקודש, נביאי־השקר ושופטים לוקחי־שוחד, כל אלה הרוצים לחיות מן השקר מתאמצים להדפה אחור לתוך החושך, “התקום לתחיה” – וסימן שאלה.

לא, לזה לא ייקרא עוד “המרד הספרדי”, שנת 1809, מַרשל סאוּט. הרי זה הווה נצחי. הזוָעות של התמונות, היסורים הצורבים – הם בלב כל איש מרגיש, בשעה שהוא פותח היום בבוקר את העתון. וכל אלה בדיוק צפויים לעולם שוב בשנה הבאה או ביום הבא.

והימים ימי מארס שנת 1936. גרמניה “הקיצה” לגמרי. הנה קרעו שם מעל פניהם בנהימה את המסוות האחרונים. “הכוח הצבאי החזק שבעולם!” – צרם הקול את אזני היבשת. “הלאה החוזים! החוזים אינם אלא פסות־נייר! אנו מזדיינים, אנו מתבצרים, אנו דורשים, אנו מאיימים, אנו נקח בכוח!” מצפון לא טהור בכל קריאה. בפחדנות שאין כמוה אלא באכזריות, הם עומדים ופוזלים, נכונים לסגת אחור – מפני הדבור הגברי הראשון. אבל הוא לא נשמע, הדבור הזה. המעצמות האירופיות מתיעצות. המעצמות האירופיות מצטערות, שפגעו בחוזים. המעצמות האירופיות מיעצות רכּוֹת לחזור בתשובה. מתוך נהימה בא הסירוב לעשות תשובה. והמעצמות האירופיות מקבלות את הדבר באדיבות.

כל איש יודע את מצב הדברים בארץ, שהפיות שם בלומים. גופו של העם שותת דם, המשק הולך ונחרב, מה שמכוּנה כסף אינו אלא נייר. הלא באחד הימים תתפרץ המפלצת השועטת, במלתעותיה ובפרסותיה, לאחר שהלעיטוה מכל הכוחות והלשדים. הדבר לא היה דוקא שוב בספרד! ספרד שקטה בקיץ הזה. ספרד עומדת מן הצד. ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה בדיוק נמרץ ואולם העריצות וגורלה חוזרים על עצמם. הרי כך ראה אז מושל־בכיפה, אמיתי, הכרח לפניו לזמום התפרקויות חדשות לבקרים, והן היה זה מוח שכמותו מופיע אחת לאלף שנים, ולא איזה חיקוי תפל, חיקוי לחיקוי. הנה כי כן פרץ לספרד, ולאחרונה לרוסיה, השמיד תחילה מאות אלפי אנשיו ולאחרונה את עצמו. תמיד משלם העם. תמיד תלויים מרוסקי־אברים על העצים, תמיד מניף אכּר משתולל את קרדומו, תמיד נמשכים על פני הערבה הלקוחים למות כשהם קשורים בחבל.

האיש, שראה את זאת, שידע ושרשם זאת לדורות בחרטו – כבסערת־לילה פרפרה דמותו מחמת החלחלה. שוב לא ראה את פרטיה של יצירה זו ושל דרך־חיים זו, הדבר היה לו למושג כולל, לחזיון, שנתגלה עליו. לכתוב על חייו של הצייר פראנצ’יסקו די גוֹיא – מעולם לא עלה הדבר אף במחשבה לפניו. עכשיו הרי הוא כאן ורואה את הדבר כהכרח.

הנה עמד איש, דמות ענק, על פרשת שתי תקופות, בעל דו־פרצופים. הפרצוף האחד פונה לצד העולם הישן, העליז, והוא טועם ממנו ברעבתנות, בנו אוהבו בכל לב בציורים של זיו וזוהר. ואילו הפרצוף השני פונה אל הזמן החדש, אל זה של ההמונים, המכונות, המאבקים הסוערים. לבדו עמד בתוך דור, שהביע באמנותו רק את השטחי והחלש. הוא פשט זרועותיו על פני מאתים שנה של אמנות־הציור. בזמן שבא לעולם עוד זכרו הזקנים את וֶלַאזקֶיז, וכאשר מת, נולד מַאנֶה. ומה מופלאה הויתו! מה רבה הדרך מבן־אכרים עד למעמדו כציירה של חברה יעודה למות, שהיה טובל בשפע זהב, ואילו בעמדו על שיא גדולתו ירדה עליו עצבות נוראה בעקב התחרשות, שעושה את האדם בודד. האיש, שצייר מתוך חיבה את היפה והנחמד, נעשה בן־בית אצל הרוחות הרעות. מאהבן של נשי השועים מחבק שדים ומזיקים. למכחולו ולעפרונו אין תנועה פרועה מדי, המפליץ אינו נורא בעיניו יתר על המידה, התהום שטחי מדי ומתוך התהום הקשיבה אזנו החרשה את הקול הקורא לחופש. הוא היה מפורסם מאוד, עתה הוא גלמוד. יצירותיו מפוזרות, אבודות למחצה, והוא אינו שוקד לאסוף את גליונותיו. גם ילדים, ילדי בשר ודם, היו לו, רבים, כעשרים במספרם, כולם מתו, אך בן יחיד נשאר לו בחיים. בביתו בכפר הוא יושב ומביט על שממת קַשטיליה. רק לעתים רחוקות נכנס אליו ידיד. המכחול בידו, עובר המתבודד את החדרים ומחפה את הקירות צורות בלתי־מובנות. אסור לאיש לראותן. איש גם לא יבינן. פעמים הוא מגרד ומוחק אותן ומצייר במקומן צורות מבהילות עוד יותר, עולם של מכשפות ורוחות, זועה ורשעה ויסורים, חורון־מות או גוף שותת דם – ובין כל אלה, במלוא געגועים, פסת שמי־תכלת או ירק־דשא. האם היתה זו מנוסה אל השגעון? האם היה לו משא החמלה כבד מנשוא? תנחומים לא היו לו. הוא לא היה איש מאמין. הוא צייר ציורים של כנסיות, ותמיד היו גרועים.

אבל זה לא היה השגעון. מתוך המון חזיונות־השאול יצא ועלה איש זקן חסון ושקט. שוב צרה ידו דמויות עממיות ותמונות היפות שבתמונותיו, בהירות כיצירות היוָניות, מאירות בפשטותן, משמחות־לב ונאמנות למציאות. האמן נשאר בריא, מימיו לא היה חולה. ובן שמונים כמעט הוא לוקח מטהו ועוזב את ארצו. כאיש־שיבה חביב הוא חי את שנותיו האחרונות בצרפת. וזה האיש, שלא ידע ארץ אחרת מלבד ספרד, הגיע למנוחתו באדמת צרפת, שבה זה כבר ניטלה השליטה מן הרוחות – –

לודוויג הרגיש, כי מישהו פנה אליו. הוא בצבץ ועלה כמו מבאר עמוקה. באולם לא היה איש עוד. השעון הראה את השעה שש. ליד הדלת קשקש שוער־הפתח במפתחותיו.


ז    🔗

הוא עשה את היכל־הקריאה לביתו שלו. כבר ידעו אותו יפה, חשבו אותו לותיק.

שלוש פעמים בשבוע היה בא לכאן בבוקר ושלוש פעמים בצהרים. הדבר עלה בידו לסדר את שעוריות בדרך זו, שיוכל לעשות קריאתו קבע. והוא מילא את התעודה הכפולה בלי ליאות, כאדם שלא הגיע עדיין לשלושים. בפעם הראשונה חדר ללבו הרגש, כי יש בידו לבצע משהו, כי נוצר למשהו. הוא רץ במעלה הר תלול ברֵיאה ברִיאה, שלא נפגמה.

לבו נמשך לעבודתו, כהימשך איש אל אהובתו. הוא היה מתרגז מקוצר־רוח, כי האוטובוס נוסע לאט ונעצר בדרכו עשרים פעם. סוף סוף עבר את האולם, את המבוא הקטן, את הפתח הפנימי והנה מקומו תיכף לצד ימין. הוא ראה אותו כל פעם מתוך רגש חדש של נחת. הוא אהב כל מה שיש בו. את העור השחור על־גבי לוח השולחן, את שני המדפים המתקפלים ויורדים למטה משני עבריו, אף הם חפויים עור וגם רפודים. את הנברשת המשותפת לשני מקומות, שיש להכרח להדליקה בהרבה ימים עכורים של לונדון. את המשרת הזקן, שהיה מקדם אותו בברכה מתוך חיוך כבוש, את הכותרת שמסביב לקירות עם שמות הסופרים האנגלים, את השקט, את הכיפה עם עין־הזכוכית שלה, אשר צללי העננים היו עוברים על גבה.

הוא סיפּר את קורות החיים האלה. הסביבה מימי ילדותו ונעוריו של גוֹיא עמדה לנגד עיניו, זה הנוף הזועף, האכזרי, של אָרָגוֹן, הפינה הדלה ליד סַרַגוֹסה, שבה יצא לאויר העולם, אחרי כן העיר המופלאה גופה, חלום־אבן קודר, כמעט חלום־בלהות עם המדונה השחורה כקודש־הקדשים.

הוא היה שם פעמיים. בבהירות לא־תשוער חיה עוד בקרבו הארץ הזאת. הוא יודע גם את אנשיה. בן־האכרים פראנצ’יסקו, תלמיד לציור בסרגוֹסה, מכּר ומודע לו כשאר־בשר. הנה הוא עומד, גדול ורחב מכפי גילו, חסון ותוסס, נכון לקעקע עולם. לודוויג חש את אומץ רוחו, את קלות תנועותיו. יודע הוא את אוהב הנשים בנערותו, את המשורר לפני החלונות והמנגן בנבל, שקשקוש חרב שוטר לא יבעתהו. את איש־הריב הקנא, את המבקש מדנים, ראש־גדוד, העובר בשיר תרועה דרך נקיקי הבתים, כאדוני העולם וכובשיו. אחרי כן דבר הריב המר. איש אחד נפל חלל. ראש־הגדוד מוכרח להתחבא. גם ירא־שמים איננו, שמו רשום בספר השחור של האינקויזיציה. עוזרים לו לברוח. בן תשע־עשרה הוא כבר במדריד.

לודוויג כתב בתחילה כמעט בלי ישוב הדעת. הוא לא קרא את הכתוב, מתוך חשש, כי הכל יהי בעיניו שוא ותפל. ובהשתוממות מצא באחד הימים, כי בטוח הוא בכוחו. הלשון נשמעת לו, כי פסוקיו יש להם מהלך אמיץ ונשמת חיים. אמנם לא בכל מקום שכתב עמד בהויתו העצמית. בכמה סלסולים, בצורה, שבה סיים פרק, הכיר עוד את סגנונו של רבו. אולם הוא לא מחק זאת. אחרי כן הלכה והתמעטה הזיקה, עד אשר נעלמה.

בחוץ היו עתה ימים נאים. השמש יצאה מתוך הפיח. מקרונות הפרחים, שעמדו בקצה הרחובות, נדף הריח למרחוק. בגן שיחקו הכלבים על פני הכרים, שלבשו זוהר של ברקת.

הוא ראה זאת בחטיפה, רגעים מספר בבוקר, בשעת הליכתו לעבודה. החלום לשבת על אחד הספסלים כאן לנוח וספר בידו עוד לא נתקיים אף פעם. שטייגר לבדו היה בא לכאן והזין את דמיונותיו בדבר השושלות מתוך כתבי־מדינה עתיקים.

קהל הקוראים בספריה פחת עתה במספרו. לעתים קרובות נשארו ריקים המקומות ליד לודוויג משני עבריו. הוא לא הרגיש כמעט בדבר. הוא לא ידע להכיר שום פנים. הוא היה שקוע בקורות גויא ונסיעותיו ופעולותיו.

באחד מימי אפריל בצהרים – שמש הבריקה בעד עין־האור מלמעלה – ראה לודוויג בסמוך לו, לשמאלו, יד מונחת. זו היתה יד אשה, והיא נחה בשקט גמור על החַיץ המבדיל בין תחומו של לודוויג והסמוך לו. רגע אחד הביט אליה ושכח אותה. אבל כעבור רבע שעה או חצי שעה, כאשר פנה מבטו במקרה לכיוון ההוא, עוד היתה היד מונחת במצד זה כקודם. האשה, בעלת היד הזאת, לא שינתה, איפוא, כל הזמן את עמדת גופה.

זו היתה יד חוּמה, כהה קצת יותר לצד הפרק, ענוגה, שלוחה וקטנה להפליא. גב ידה לא היה רחב יותר משלוש אצבעות אצל אנשים אחרים. זו היתה העדינה בידי אדם אשר ראה זה שנים רבות – כמה שנים הן? מיום מותה של אמו. כן, היד הזאת דומה לזו של אמו המתה אַנה בּיאטריס.

פרק ידה היה עטוף אריג־צמר עבה וכחול, ועל גבו לבשה צמיד, רחב וגמיש, מורכּב מלוחיות־כסף קטנים. בצמיד זה היה משובץ מטבע.

הוא הכיר את המטבע. זו היתה ארֵיתוּזה – מי, אם לא היא. זה היה ראשה של האֵלָה הצעירה, מצחה, פיה, חיוכה החביב. את האותיות הראשונות של שם העיר אפשר היה לקרוא ברור, ובשוליה התנודדו דגים קטנים.

זה היה המטבע בן עשרת הדרכמונים של סיראקוּז.

לודוויג קם מעל כסאו ועמד בזהירות, כדי להתבונן אל שכנתו. העור חרק קצת, השמיע קול. הוא הפנה ראשו לאט אליה.

הוא לא ידע מיד, אם זאת היא. ואף לא חקר לדעת זאת בתשומת־לב יתרה. ורק ידוע ידע, כי ברגע זה התחולל שינוי בהויתו.

היא ישבה, ראשה נשען על שמאלה, והביטה בספר גדול, שהשעינה לפניה. שום דבר לא העיד בפניה, כי מעיינת היא בשורות הספר. נראה היה יותר, כאילו חולמת היא מבעד לספר.

מעיניה אי־אפשר היה לראות אף כלשהו, כצעיף־משי היו הריסים השחורים תלויים עליהן. מן האוזן הקטנה, המחוטבת מעשה עדי, סולקו השערות החלקות והשופעות, השחורות כלילה, “שחוֹר ארגמן”, ונגלתה לחי צרה מצבע חוּם, כמעט כחול המדבר. אבל האף הקטן, הישר, היה של ארֵיתוזה, ושל בת־גלים זו היה הסנטר העגול והאמיץ. פיה נפתח קצת, כשהיא מוסיפה לשקוע בהרהורים, וזה היה פה עם שפתים מלאות קצת יתר על המידה, שהיו במבען סימני כאב, ואף־על־פי־כן – ואולי משום כן – עורר חמדה דואבת. כך ישבה וחלמה מבעד לספר רב־המדות.

הוא לא העז להסתכל בה זמן רב. כן, היא היא. האם לא ציפה לפגישה שניה זו, למאז ישבה על כסא־העץ, בבית אביו, ליד הקמין הכבוי, ומעיניה נגרו דמעות?

אחרי כן התחיל מפקפק. הוא ראה אותה אז ראיה של רפרוף. בעצם, יכול הוא לזכור רק את דמעותיה. והמטבע הזה – אין הוא היחיד, שנותר לפליטה מן העבר של שנות אלפים.

עליו לשאול אותה, אבל נדמה לו, כי קולו, אף אם ידבר בלחש, ירעים כרעם בתוך דממת האולם.

הוא קרע מאחד הגליונות של כתב־יד פיסת־נייר ורשם עליה: “כמדומני, שאַת רות וצלר. היש לי רשות לדבר עמך?” והוא הסיע את הפתק סמוך ליד עם עדי־המטבע.

היד לא זזה. נראה, כי האשה לא ראתה כלל את הפתק. אבל פתאום החזירה ראשה אל לודוויג ומדדה אותו בעיניה השחורות, המאַימות, בפנים חולים כמעט מסירוב. במבטה היו בחילה ובוז ויחד עם זה אימה וצער של לב פצוע. נגד המבט הזה לא היה שום ערעור.

אותו זמן תפסה את פיסת־הנייר, קמטה אותה בתנועה של פרכוס והשליכה את הפקעת לארץ.

אחרי כן ניסתה לשוב אל ספרה. אבל היא הופרעה, ניטל ממנה החשק לחלום או לקרוא על־ידי חוצפתו של הנכרי הזה. היא קמה, לא בדממה יתרה, כי אם במרץ, הניחה את ספרה על שולחן־המפקחים ונגשה אל היציאה.

עוד רגע אחד והוא לא יכול להשיגה עוד. ודאי כברה כבר את המסדרון, ירדה מעל המדרגות ונעלמה בתוך עשרת המליונים.

הוא הניח את מקום עבודתו כמו שהיה ורדף אחריה. הוא רץ על פני המדרגות המפוארות, דרך החצר החיצונית, דרך שער־הסורג.

רחוב גרייט־רַסל היה כמעט ריק מאדם. ישר ממול השער, לפני מלון טקריי, עמד שומר הפתח ועסק בשיחה עם נהג של אוטו. הוא לא ראה אותה עוד. לשמאל רחוקה היתה הדרך עד פרשת הרחובות, אל זו לא יכלה להגיע. ובכן רץ לצד ימין. בקצה רחוב המוזיאון עמד והשקיף מסביב.

הנה היא – כבר עברה כברת ארץ. היא הלכה לדרכה בקומה זקופה, בפסיעות חזקות וזועפות עוד. על ראשה לא היתה מגבעת. שערה השחור שחור־ארגמן היה כקובע לראשה.

הוא רץ פשוט מאחריה. היה הדבר, כאילו הרגישה בכך והיא החישה צעדיה. אבל הוא רץ כאדם, העומד להציל את חייו. פתאום נעלמה. וכאשר נטה הוא בקצה הרחוב, התנגש בה כמעט. היא עמדה לפני חנות קטנה של מוכר־ספרים והציצה לתוכה. עוד נשמה נשימות עמוקות מחמת בריחתה.

היא נתנה בו שוב עיניה, העינים האלה, המלאות לילה, אימה וזלזול. היא פתחה פיה בזעם.

הוא הרים ידו. “רוּת. רוּת. רוּת – קרא לאט – אַת היא. בקשתיך תמיד”.


ח    🔗

אמנם היא היתה שקטה, כאשר הגיד לה מי היא, אבל בעיניה לא היה שום סימן של שמחה, שום התוַדעות ראויה לשמה, שום הד של אושר פגישה אחרי פרידה, רגש שהוא עצמו הרגיש. היא לא סרבה, כאשר הציע לה להכנס לבית־טה, כדי לשוחח במנוחה. אולם נראה היה, שהיא לא מצאה, כי יש ביניהם רבות לדבר עליהן.

הדבר לא הפריע אותו. הוא ראה את עצמו אמיץ להתגבר על כל מכשול. אבל כאשר ישבו בחדר הקטן, כאורחים היחידים, זה מול זה, לא ידע במה לפתוח ודבר, לחרפתו, דברים של מה־בכך. היא התבוננה אליו מתוך לעג עגום.

– מה הפרכוס הזה ליד רקתך? – קראה פתאום, ובעצם זה היה הדבור הראשון, ששמע מפיה. אות יסוריו, נגע חייו, מיד קראה לזה בשם. השאלה באה בשבילו כזעזוע ובכל זאת היתה קרובה, טבעית מאוד.

קולה היה עמוק, מתוק ומצלצל, ועודד מיד את הציור המוחשי של גבה הצר, הרוטט בודאי כגבּו של כנור, בהשמיעו קול מלא. היה לו הרגש ללודוויג, כאילו ידו מונחת על גב זה והוא מרגיש את חייה. מן הרגע הראשון נדלק לבו באהבה חושנית לאשה שחורה ונאה זו, ועם זה מלא רכות זהירה, רצון להיות מגן וסעד. והוא לא ידע, מה מאלה יביא לו אושר יותר. – זה הפרכוס ־ ענה – איני יודע אל נכון מה טיבו. אולי –

הוא נאלם. אחרי אשר, להפך, ידע יפה מאין בא לו הסימן הזה, הרי היה זה מטבע הדברים, שיספר לה. על הנערה הזרה בפרנקפורט, שהיתה דומה לה ושמבטה הורה לו את הדרך – ועל כל הדברים, שאירעו אחרי כן. אבל זה היה אי־אפשר בהחלט. די לו רק להביט אל פניה, כדי לדעת, כי שום פצע לא נגלד עוד, כי כל נפשה פצועה עוד. אסור לו להוציא מפיו מלה, שיש לה נגיעה כל־שהיא אל אביה ואל גורלו.

– האם תאמר – קראה שוב – כי הכרת אותי פשוט במוזיאון. הלא אז, לפני שמונה שנים, הייתי תינוקת.

הוא לא ענה מיד. שניהם ודאי ראו ברגע הזה אותו הדבר לפניהם: את הטרקלין בארמון הקמבּוּרגי, את הכסאות האנגליים, את הדוכס ואת אורחו. ואולי הרגישה שוב גם את הדמעות, אשר ירדו אז על לחייה.

– הנה הדבר, שעל ידו הכרתיך שוב! – הוא פשט ידו והראה על אריתוּזה. זה גרם לו מבוכה, גם זו היתה דרך לאותם הזכרונות המדאיבים. כל הדרכים מוליכות לשם.

אבל היא חייכה. היא התבוננה ברוֹך אל המטבע. חיוכה הזהיר על פניה הקודרים, כאשר יעלה הירח על פני נוף אפל. והוא ידע, כי תעודה קשה ונפלאה ניתנה לו להעלות עוד ועוד את האור הזה על פניה.

– אלהים! – קרא – כמה נאה את בשעת חיוכך! מאמין אני, כי את עושה זאת לא לעתים קרובות. על עיניך ספרו לי וגם על קולך, אבל על זאת לא.

– ספרו לך. מי? – שאלה מתוך חשד. החיוך גז. – הנהג מארטיס.

היא התכווצה כולה, עצמה עיניה, וכל גופה התקשה כמו בפני סכנה מאיימת. הוא לקח בפשטות את ידה. הוא אמר:

– רות – אל נא! אל תדאגי. אני מדבר הפעם רק על מארטיס, רק עליו. זה הוא אדם נהדר. באתי אליו, הוא לא ידע אותי כלל. אבל הוא הושיבני אל שולחנו, הוא נתן לי מטה והוא עזר לי. בלי שאול עזר לי מתוך סכנה גדולה לנפשו. נחמה גדולה היא, כי יש אנשים כמארטיס זה אפילו שם. באחד הימים עלינו לראותו שוב, האם לא כן?

– עלינו? – קראה – דבור מוזר – עלינו. ב“עלינו” זה אתה מקשר את שנינו יחד!

כך הלכה ונמשכה השיחה, שיחה בלתי־אפשרית כמעט בשביל לודוויג. הדבר היה, כאילו עליו לשאת חולה, שבכל גופו אין מתום. אולם נעים היה לו להתנהג בזהירות קיצונית זו. כאילו היה שותף באחריות לכל מה שנעשה לה, לה ולעמה, וכאילו מוטלת עליו תעודה לתקן את הדבר. ספק הוא, אם יכול היה להגיד לאחר זמן על מה שוחחו, ופעמים שבאו הפסקות בשיחתם, אך דוקא רגעים אלה של שתיקה קירבו אותם זה לזה יותר מן הדבורים הקשים, והשעה עברה, שעה ארוכה. שנים שלושה אורחים נכנסו בינתים, שהו ויצאו. הנערה המשרתת התפלאה בודאי על השנים, שהמשיכו עד הערב את שעת הטה. אולם לבוא בטענה עליהם לא יכלה. אורחים הגונים היו.

כי מתוך רגש של רחמים, שקשה היה להכילו, ראה לודוויג, כי היא רעבה. היא שתתה שלושה ספלים מן הטה הסיני, שלא היה ריחני ביותר, ואכלה פרוסה אחרי פרוסה מהלחם הקלוי הרווי חמאה, שהגישו עם הטה. פניה נשארו שקטים וחסרי השתתפות, אבל את הלחם בלעה. גופה ערג למזון. הלחי החומה היתה חדלת־דם והשפתים המלאות היו חוורות עד להדאיג. ודאי היא חיה בדחקות רבה. לודוויג קם, רמז למשרתת, וזו הביאה צלחת עם בשר קר ובשר־עוף. רות הביטה אליו, קצת דם עלה בפניה, אך לא סרבה ואכלה מן המטעמים. הוא היה בוחר לבכות ברגע זה.

כבר היה חושך גמור בעמדם שוב ברחוב. הערב היה קריר.

– המוזיאון כבר סגור – אמרה רות – עכשיו עליך ללכת הביתה בלי מעיל ותקבל נזלת כעונש.

– כדאי היה לקבל גם דלקת־ריאה. מה מספּר האוטובוס שלך? – זה אינו נוגע לך כלל!

סימני האמון שהתחיל מתרקם ביניהם גז שוב. איש בל יקרב יותר מדי אל חייה! אין הוא רשאי אפילו לדעת, באיזה חלק של העיר היא גרה.

לבסוף הודיעה באדישות, כי מחרתים אחרי הצהרים תהיה שוב במוזיאון, והיא נבלעה בתוך האפלולית.

כאשר שב לודוויג בשעה מאוחרת הביתה, באשר חכה לו שטייגר מתוך דאגה, לא יכול להחליט, היספר מה שקרהו או לא. היתה לו ההרגשה, כאילו עשה מעשה־בגידה בחברו, כי הנה תקף את לבו רגש, העולה בעצמתו על הידידות שלהם. הם אכלו סעודתם בשתיקה כמעט. אולם כאשר סולק מעל השולחן, ישב וכתב עוד הפעם מכתב עם הכתובת: פרנקפורט־זכּסנהאוּזן, רח' צווישנשטרסה 8 אַ.

והנה התחיל זמן של החיזוּר המוזר ביותר אחרי אשה. במשך שבועות שלמים צומצמו פגישותיהם באולם־הקריאה בלבד, ושיחתם רק במלים מעטות בלחש. זו היתה אכזבה, הוא קיוה, לפחות, כי תחזור, ולא פעם אחת, אותה שעת הטה. אחרי כן בא טיול בהייד־פארק, ואותה שעה היה לבה פתוח ובדוּח כמעט, והם הרחיקו בטיולם עד הטירה הקטנה של קֶנסינגטוֹן. אבל עם הפגישה הבאה היתה שוב סגורה וזרה. מוכרח היה להתאזר סבלנות ארוכה, אולי של שנים. ושוּב אסור היה לו גם להבא לנגוע במה שעבר, עליו היה להתנהג, כאילו לא היתה בעולם לא ארץ גרמניה ולא פורענות גרמניה. ופעם, כאשר נפרדו שוב לפני שער המוזיאון, הרגיש לודוויג פתאום בלחיצה אמיצה של ידו.

היא אמרה:

– אל נא תחשוב, כי איני יודעת, מה טוב לבך אלי. טוב אתה ורב־סבלנות. ודאי אני נתעבה מאוד בעיניך, לודוויג.

הוא נענע בראשו:

– נתעבה מאוד מאוד. נתעבה כמו השמש וכמו האויר, שאני חי בו. כן. למען תדעי זאת פעם. ועתה לכי ועלי בקפיצה אל האוטובוס שלך בעל המספר המסתורי!

ואחרי כן נודע לו בכל זאת, לאט לאט ולמקוטעין, קצת על גורל חייה בלונדון.

היא לא חזרה לגרמניה לאחר שאירע האסון. שם לא היה לה כלום – מלבד צנצנת־אפר בכוך של כותל בבית־הקברות הפרנקפורטי. ידידיה בז’יניבה, שעמהם ערכה מסעה ההוא בדרום, הציעו לה מקלט. אולם היא הרגישה פתאום, בצערה כי רב, שהאנשים הטובים האלה זרים לה. ברשותה היה עוד די כסף, כדי להגיע ללונדון. אולי עוד האמינה אז, כי חלק כלשהוא מירושתה יסוּלק לה. אבל לא קבלה כלום, מלבד מכתב, כעבור כמה חדשים, מאת עורך־דין לא ידוע בצירוף חבילה קטנה למזכרת פרטית על אביה. בחבילה זו היה המטבע של עשרת הדרכמונים מסיראקוּז.

אחרי מות הדוכס פיליפ הוחזר המטבע, לפי הצוואה, לז’אק וצלר. את המטבע לקח עמו בסתר בלילה ההוא לפני קצו, ואת זה מצאו בכיס מעילו.

רוּת היתה עניה מדוכאה בלונדון וגלמודה, לבדה עם צרתה ואיבתה. בדרכים דומות כמו לודוויג מצאה עבודה. זו היתה פרנסה הגונה, לא פחותת־ערך, עבודת מחנכת ילדים במשפחה של אמידים. שם היה לה מעון טוב, כסף להוצאות קטנות ביד רחבה, ודבר המובן מאליו, שישבה אל השולחן בסעודה עם בני המשפחה. הוי, נוח היה לא לאכול במטבח יחד עם משרתי הבית.

כי לפני השולחן הזה היו מרבים בשיחה על גרמניה, על האדון היטלר וחוקיו. והשיחות היו בצורה כזו, שקשה היה לה לכלכלן. אם אצל בעלי התעשיה הגדולה, הבקיאים בהויות העולם, מחברי ועד־הסיוע, עורר גורלם של יהודי גרמניה צער ורצון לעזור להם, הנה כאן פטרו את הצרות האלה במשיכת כתפים. אלה אשר שוּדדו וגורשו משם היו בשביל ההדיוטים השבעים האלה כאן “יהודי המזרח”, “פולנים”, שכל השומר נפשו ירחק מהם. למה היה להם צורך להתערב בעניני פוליטיקה, “לחולל מהפכה”. הרי להם ענשם.

הדברים לא היו מכוונים לרות. איש לא העלה על דעתו, כי שיחות כאלה גורמות לה יסורים.

היא קבלה על עצמה להיות שקטה לגמרי, לא להשמיע אף פעם דבור של מחאה. הילדים, נערה קטנה שחורת תלתלים, בת ארבע שנים, ונער פקח בן שש, היו כרוכים אחריה ושבעים רצון. היא עשתה בשבילם כל מה שבכוחה. כל השאר אינו מענינה.

אולי היה הכל עובר בשלום, אלמלא הביקורים של אחי בעלת הבית, שהיה סועד פעם בשבוע בצהרים עם המשפחה. זה היה איש צעיר בן שלושים ומעלה, לא אדיב ביותר, שלחייו היו כחלחלות מהגילוח, בעל בית־מסחר למגבעות־נשים. הוא היה מסוג האנשים, היודעים תמיד הכל, ונחשב כאן למין אוּרים ותוּמים. תמיד היה לו בכיסו מכתב מאת מודע מסחרי בברלין או בקלן, המוכיח, כי כל אותם ספורי־הזועה אינם אלא בדיות, כזבי־תעמולה של מוסקבה, המכוּונים פשוט לכך, כדי לקלקל את יחסי המסחר בין שתי הארצות. הדברים האלה התקבלו ברצון רב על־ידי שאר המסובים, שנענעו בראשם כשיות תמימות לשם הסכמה.

לשום איש מן הפולנים האלה לא נעשה דבר רציני, אף לא לאחד מהם! – קרא היודע הכל והביט מסביב, בין החוג, בלב מלא וַדאות עליונה.

אבל דוקא המאמר הקצר הזה היה רב מדי בשביל רות, אולי רק המלה “לשום”. היא התרעדה בכל גופה, מתוך עוית מיעכה את כוס המים, אשר אמרה זה עתה להגיש לפיה. הדם נזל על ידה ונטף על המפה. היא קפצה ממקומה ושפכה בפניהם של המשתאים, בפסוקים מקוטעים, את חמת רוחה. רצו אחריה, אמרו להרגיעה, לא כעסו עליה, האנשים הטובים האלה לא היו מסוגלים כלל לבוא לידי כעס, נכונים היו בלב שלם לשכוח הכל ולהשאירה בביתם, אך היא לא שמעה להם. היא זרקה את מטלטליה לתוך מזוודה הקטנה, לא לקחה אף ברכת־פרידה משני הילדים – הן הם יגדלו ויהיו לאנשים כמו אלה, כמוהם בדיוק – וכעבור רגע עמדה בחוץ.

הצליחו למצוא בשבילה משרה חדשה. המשפחה הודיעה על המעשה לועד־הסיוע, אובדת עצות, לא מתוך רוגז. ברור היה: הנערה איננה שפויה בשעתה. רות לא היה בכוחה לבאר את התנהגותה ולהתנצל, מלבד זה לא הצדיקה אף היא עצמה, לאחר ישוב דעתה, את המעשה שלה. אולם אנשי־הועד הראו הבנה יתרה. המציאו לה משרה אצל זוג חשוך־ילדים – הפעם בית אנגליקני הגון – משרה לא מסוימת כל־צרכה, ספק משרתת ספק בת־לויה. עד מהרה לא נותר מחובות המשרתת כמעט מאומה. הבעל, עורך־דין עסוּק, היה לו הרבה משא־ומתן עם אנשים, ואשתו היתה דעתה נוחה בכך, שרות פטרה אותה מכל עול.

אבל הפעם באה הצרה מצד אחר. הבעל הגה חבה עזה אל הנפש הצעירה והיפה, שנכנסה פתאום לתוך חוג חייו. הוא לא נטל רשות יתרה לעצמו, אדרבה, הוא התנהג בזהירות וגם בבישנות, עד אשר באחד הימים בא לביתו ממשרדו בשעה בלתי־רגילה ובכובד לשון הציע לפניה את אהבתו ואת ידו. הוא לא יירתע מפני כל מכשול, לא יחוס על שום נזק חברתי, ואף לא על הפסד ממון, כדי להשיג גט־פטורין מאשתו.

רות השתוממה מאוד והדבר גרם לה יסורי־נפש. התנהגותו היתה לא כמעט למורת־רוח. לכתחילה תקף אותה צחוק עצבני שהתאמצה לכבשו. אבל אחרי כן ניסתה ככל יכלתה להסיר מלבו שגעון זה, כפי שכינתה את הדבר. אין להעלות כלל על הדעת להפיל את אשתו הנאמנה מכל שמיה, אין לו גם לספר לה לעולם מה שעלה במחשבתו או, יותר נכון, בחושיו.

אבל היא אחרה את המועד בעצתה. השיחה עם אשתו כבר נתקיימה, אמר הבעל אחוז־הטירוף, אז זה לפני שתי שעות, במשרדו. אין בכוחו לשאת עוד את החיים עמה יחדיו, כאן אין ברירה.

באו ימים של ענויים. האשה, בריה יפה מעט ורפה, התחננה לפני רות, כי תרפה מבעלה. היא האמינה בכל לבה, כי עין כל אשה חומדת אותו, וכי רק בהחלטתה של הנערה תלוי הדבר לקומם את אושר חייה המשפחתיים. בהבטחותיה של זו לא האמינה.

רות עזבה את הבית השני מתוך יאוש. במזל רע נולדה, כל פסיעה שהיא עושה מביאה רעה עליה ועל אחרים. האם לא הוכיחה תמיד את נפשה בשל מסע־הטיול היחיד ההוא, שערכה כאדם מבוגר: אלמלא זה, ודאי שאביה עוד היה חי. עתה היא מתיאשת. לשוא עמלה להלחם נגד גורלה.

אחרי הכשלון הכפול לא היה בה עוד העוז לבקש את הועד בדבר המלצה. פעמים רבות החליפה את דירתה, בכל מוקם היה לה השכר רב מדי, עד שמצאה לבסוף מחסה בבית עומד להריסה, אצל אשה חרשה למחצה, שהיו לה באופן זמני חדרים אחדים פנויים. דירתה לא עלתה לה כמעט בכלום. היא התפרנסה ממכירת חפציה האחרונים ומתרגומים ארעיים בשביל אנציקלופדיה פּוֹפּוּלרית, ששלמה שכר זעום. וכך אירע, שגם היא נעשתה בת־בית באולם הקריאה הקמור. היא עשתה עבודתה בלי חמדה, בלי מעוף. אמנות ותרבות שעברה היו בשבילה חומר מת, אחרי אשר זה שבלויתו יכלה לחקור אותן, אביה, איננו עוד בחיים.

במצב זה מצא אותה לודוויג.

היא תיחמה לו את הרשות המשותפת להם במסכנות. עדיין היה עליו להיות זהיר עמה בשיחה. שם אביה לא עלה מעולם, אף לא פעם אחת, על שפתיה. הרצון לחלץ אותה מקפאונה נראה לו לפעמים כדבר חסר־תקוה. אבל הנה ביום אחד, בסוף אפריל, היה כבר יום קיץ, ערכו טיול בגנים המזהירים של קיוּ, וכאן שאלה אותו בפעם הראשונה, מה טיבה של עבודתו.

בסתר לבו חכה לכך, והוא סך לה מיד בהרחבה על הדבר. היא התחממה, הוכיחה את ידיעותיה בענין, שאלה בחשק לפרטים. כאשר חזרו הביתה, קבע לחרפתו, כי שתי שעות רצופות דיבר על עצמו.

אבל הוברר הדבר, כי זו היא הדרך הנכונה ללכת בה. זה היה קרקע ניטרלי, בלי סכנה. היא בקשה רשות לעיין בכתב־היד שלו. כעבור שני ימים היתה לה בקיאות בענין, העירה הערות, הציעה הצעות. הוא ראה את עצמו מעודד והכיר טובה לה על כך. לעבודתו צמחו כנפים, אחרי אשר מעתה היתה עין מצפה לה…

בין כה וכה התבונן בדאגה, כי מצבה הגופני לא הוטב. פניה נראו לו דלים יותר ויותר. לשוא ביקש תחבולות מה לשעות, כדי לבוא לעזרתה קצת. אבל רמז קל שבקלים הֵמַר לה. גלוי היה, כי הרגישה לאחר מעשה אי־נעימות על שהתירה לעצמה ביום הראשון ההוא אחרי הצהרים ללכת עמו לבית־הטה, והיוצא מזה היה, כי שמה לבה מתוך חשדנות לכך, שלא לטעום משלו אף לגימה כלשהי. הדבר היה מבדח. ובכל זאת הבין ללבה. זה היה חלק מתמונת היסורים של נפשה, שנחבלה קשה. היא לא יכלה, כמו רוֹטק, כמו שטייגר, להחזיק מעמד בתוך נפשה, איש לא יכול להגיד, אם הפצע ניתן להרפא.

בחבורו הגיע לנקודת־מפנה. מה שהי המוכן, היה כעין ספר קטן מוגמר, “ימי נעוריו של גוֹיָא”, תקופת ההתפתחות והסער עמדה מאחריו, ו“הצייר של המלך”, איש כבן ארבעים, התחיל את מפעלו הגדול והמקיף מאוד כיוצר פרצופים. לודוויג עבר עוד פעם בקפדנות על כתב־היד, מחק ותיקן, ואחר שלח את ההעתקה הנקיה להוצאת־ספרים, בצירוף סקירה על השאר החסר.

אחרי אשר בעצם לא האמין בהצלחת ספרו, בחר דוקא בבית־הוצאה מעולה ביותר, מפורסם ביותר. הלא אחת היא, מי יחזיר לו את חבילת הכתבים. אבל הגיע אליו מכתב. החלק של כתב־היד, כתב המו"ל, נבדק על־ידי הקרין הגרמני שלו, והוא עצמו ישמח מאוד לבוא בדברים עם המחבר על אודות תכניתו. זמן הפגישה נקבע מראש לארבעה עשר יום.

הדבר היה כמבשר טוב. אבל יותר מן התקוה עצמה לטוב שבע אושר מן החלק, שלקחה רות בתקוה זו. מתוך התעוררות קדחתנית, כולה מלאה התפעלות, ראה את הסיכוי כדבר מונח בקופסה – והאושר הנה בא לה לעצמה.

הוא השתמש בהזדמנות זו להזכיר לה על ביקורה ברחוב צ’רלבּרט, שהיתה דוחה וחוזרת ודוחה. עתה הנה יש שעת־כושר לחגיגה קטנה. בחפץ־לב בוא תבוא, אמרה מיד. “לסעודת הערב?” – שאל לודוויג, ולבו דפק בו שלא מתבונה. “גם לסעודת־הערב, אם ירשה זאת מר שטייגר”. בקולה הקודר היה צליל כפול של בדיחות־הדעת ושל אירוניה רכה.

הוא עצמו הגה בלבו פחד לא־ברור. האם לא יגלה שטייגר, מתוך השקפתו המוזרה, סירוב כלפי נכריה זו, מעין הסתייגות מפריעה לפחות? גם הקנאה היא רגש אנושי. לעתים, בשעה שלודוויג היה מספר ברמזים מעטים על רות, נדמה לו, שמרגיש הוא בו מעין זה.

אבל דאגתו היתה לשוא. בשקידה מתוך שמחה הכין שטייגר את הסעודה. הוא לא חס על קופת־המשק של הבית, בידו האחת מרט ברוזה וצלה אותה בכירת־הגז. צהובה וריחנית עלתה על השולחן.

הפעם אי־אפשר היה באמת ובהחלט לעורר אותו, שישב אל השולחן. הוא נשאר עומד ומשמש, ועמידתו היתה לה חשיבות מעוררת אמון מוזר.

רות הבינה. על־ידי גורלה שלה נעשה לבה רגיש במידה עליונה לסבלם של אחרים והיא מצאה דרך אליהם בלי עמל. לבה היה שופע חבה גלויה כלפי שטייגר. מעולם עוד לא אהב אותה לודוויג כל כך.

הסעודה עברה. שיחה קלה ומבדחת נמשכה בשעות הלילה. התנור החשמלי לא היה צורך שיהא בוער, והחלון היה פתוח מול אויר האביב. שתי פעמים חדרה מלמטה קריאת ההתלהבות של מבקרי המסיבות הספיריטיסטיות. מגן־החיות הגיעו קולות המדבר, שהתגלגלו ברפיון.

לודוויג התבונן בחשאי אל ידידו. אולי היתה ההתלהבות של זה בתחלה רק פרי אותה תפיסה מוזרה, שאמרה: “המלך לא יוכל לעשות עוול”. אולם עתה עמד כולו תחת רושם החן הזה, הקודר והנחמד. מתוך תודה התענג על הקסם שבנוכחות אשה בבית.

לודוויג לא היה זקוק לשום אישור. אבל אישור, יבוא מאשר יבוא, גורם תמיד נחת־רוח.

היתה שעה אחת בלילה, כאשר קמה רות ללכת. בעקשנותה הרגילה סרבה, כי ילוו אותה. הן היא גרה לא הרחק כלל מזה.

אולם מן הפתח שבה עוד הפעם, נגשה אל שטייגר, שמה את שתי זרועותיה על כתפיו ונשקה על לחיו. משהו מן התום הנפלא, מן הרוך של נשמות, היה גנוז בלטיפה זו, שקבל אותה לא זה, שאליו היתה מכוונת.


ט    🔗

אולם־הקונצרט היה מכוער, חסר־השראה בחדר־המתנה של מסלת־הברזל. את ירכתי הבימה תפס עוּגב ענקי, משוּח בצבע לא־נאה ומעוטר קישוטי צמחים מדכּאי־רוח, אבל מעל בימה זו נשמעו זה עשרות בשנים זמירות האמנים הגדולים והקולות האנושיים הגורמים תענוג עליון.

רות ולודוויג תפסו את מקומותיהם בזמן שהאולם עוד היה ריק למחצה. אלה היו מקומות טובים, באמצע השורה החמישית, בעצם יקרים מדי בשביל לודוויג.

כי מצבו החמרי דרש צמצומים. כדי להחיש את העבודה בחבור ספרו, הסתלק ממחצית שעוריו; שטייגר היה מבלה שעות של דאגה על החשבונות של משק הבית. אולם למחרת היום נקבעה הפגישה עם המו"ל… לא הפריע את לודוויג מה שכל רכושו לא הגיע בכיסו אף לשתי לירות.

– פעמים אני מתגעגעת על מעט מוסיקה – אמרה רות לפני זמן־מה. היא לא הביעה מעולם משאלה, והוא מילא מיד שאלה זו בתשוקה. אולם כאשר באה עתה, היו פניה עצובים והיא רעדה מקור. הוא שׂם על כתפיה את מעילה, שפשטה מעליה, כי מכל הצדדים כאן נשבה רוח־פרצים.

קהל מלובש יפה במיוחד, הקהל של שעות־הכושר הגדולות, מלא את האולם המפוכח. כאשר עלה הכנר על הבימה, קדמו אותו תשואות ממושכות. האיש הזה, קטן־הקומה, המביט ברצינות, היה לא רק אמן־הנגינה, שפרסומו גדול בכל חלקי העולם, הוא היה גם אישיות צבורית, מטיף בעל־פה ובכתב לאחדותה של אירופה המפורדת, גם סניגור נלהב לעם הנרדף והמדוכא של רות ושלו.

בקומתו הקטנה עמד שם למעלה, ראשו מתוח בחרדה כראשו של נער, שהזקין במרתו השחורה, והוא צבט, למראה אלפי האנשים הלבושים הדר, בכנורו בכוננו את מיתריו. כל תנועותיו הביעו חשיבות עזה.

הוא פתח ביצירתו של איטלקי בן־דורנו, אשר, הוא עצמו, כנראה, לא חבּבוֹ ביותר. הוא התיר לעצמו שגיונות קטנים. פעמים צרמה קשתו מתוך עקשנות רבה וקצת זלזול. אבל אחרי כן באה יצירה משל בראהמס, ומיד אפשר היה להרגיש, כמה טוב היה לו במקום־חיוּתו זה. זה היתה הסוֹנַטה ב’־“סוֹל”, היא “סוֹנטת־הגשם”. הכנור ניגן באמנות רבה ובקול גבישי על תענוג הקיץ. אחרי הבדיחות העצורה של הפסוק הראשון עלה הקול לאט להתלהבות מלאה ולעוז בהיר, למאור שמש ולשמחת האדמה, עד שהגיע למעלה אל סיום־החלק, מעשה קסם. אולם ברוב שקט, בנעימות, תחת מפל הגשם החם, שצייר הפיזום ב“שש־עשיריות” טופפות, התפרק נושא־הפתיחה בפסוק האחרון בזוהר־חלב.

בשעת ההפסקה יצאו שניהם, כדי לעשן סיגרית. רות זרקה את שלה מיד מתוך הבעה של גועל־נפש.

– לא לפי טעמך? – שאל לודוויג – הלא תאמרי פעם, מה לך.

הוא שם ידו על מצחה. “גם קצת חום יש לך”.

ברגע זה נפל מבטו על קבוצה קטנה, שזה עתה יצאה מן האולם. והוא ראה את שושנה.

גם היא הכירה אותו, וחייכה אליו. מתוך תמהון הרימה גבותיה, כמו מתוך הפתעה רבה. חיוכה היה בדיוק כזה, בו מגלים בהסח־דעת מודע, שחשבו, כי נסע למסעיו.

הנה עמדה זקופת־קומה ונהדרה, במלוא זוהר יפיה. היא היתה לבושה שמלה שחורה עשויה באצילות, מחשוף רחב מעל חזה המלא, חוט מרגליות על צוארה ועל גבו צוארון פרוה שחרחרת. שערותיה הצהבהבות־בהירות התרוממו בגל־משי גבוה מעל מצחה בתסרוקת, אשר שיותה לפניה קצת מן הזר והמלאכותי. גם פיה נראה כאילו נשתנה, כאילו שפתיה נעשו צרות יותר, נמשכות כלפי פנים, מתוך הבעה של פינוק או חמדנות. אבל היא היתה יפה יותר מאשר בזמן מן הזמנים.

מתוך צפיה הביטה אל לודוויג. כאשר לא זז ממקומו לשאול לשלומה בקידה, לא הניח הדבר את דעתה, אלא עשתה בידה תנועה קטנה של דרישה, ובשעת מעשה פשקה קצת אצבעותיה וסגרה אותן מיד. אחרי כן פנתה שוב בלב סמוך אל בני לויתה.

אלה היו איש כבן ששים, זקוף ודק עם פנים רעננים להפליא ומחייכים תחת שפע שערות שיבה, ואיש צעיר כבן עשרים וחמש, מהודר בלבושו כמעט עד כדי צרימת עין, שהראה במעמדה מתיחות עצבנית. היא שוחחה עמהם במנוחה, לא הביטה אף פעם לעבר לודוויג.

מתוך מבוכה שמע את נגינות צַ’ייקובסקי ואת סמיטאנה, שהקשת המפוארה השמיעה אותן בזוהר ובלבביות. שם ישבה היא, לצד ימין לפניו, בשורה השניה. מכל מה שהיה פעם כה כביר לא הרגיש עוד כלום, שום הד של קול החמדה שהלם אותו לפנים, האשה הנכריה הזאת לא נגעה עוד בלבו. אולם הופעתה פתאום, הארה זו כבמראה הברק, על מציאותה, היתה בכל זאת כמהלומה. דבר היעלמה אז, אלמת, בלי באור, בלילה, לבושה רק שמלתה החומה לעורה, נראה לו תמיד כה מחלט, כאילו אין שום אפשרות, כי יפגוש אותה שוב על כדור הארץ. ובהביטו אל גבה המזהיר של האשה, עלתה לפניו דמותו של גבר לבוש חולצה כחולה, שצוארונה פתוח והוא מגלה צואר, שקמטיו נראים כשל עץ. וקול קורא באזניו בלי הרף: טוב יהיה לה, לודוויג, טוב. Fluctna – fluctnat nec mergitur (מי שיודע לשחות, אינו יכול לטבוע).

הוא הביט אל רות מן הצד. היא הקשיבה בעינים עצומות. מה דלים פניה! לא היתה מציאות אחרת מלבד רות.

כאשר פנו אחרי הסיום דרך המסדרון אל היציאה, צעד בצעד, מכונסים בתוך המון מתון, אירע כדבר הזה.

הם עמדו פתאום סמוך מאוד מאחרי הקבוצה ההיא, ושושנה בצוארון הפרוה בין שני הגברים. ודאי הרגישה בקרבתו, כי נטתה למחצה אליו, פניה הצחורים היו סמוכים לו, ובלי להתחשב עם שום דבר, מתוך חיוך אינטימי שמה על פיו את ידה הגדולה והאמיצה, את כפה החמה על שפתיו, החזיקה אותם שם רגע, עד כי הרגיש בריחה הנודף, השיבה אותה והחזירה ראשה וצעדה בין בני־לויתה החוצה.

התנועה הזאת היתה של חוצפה עליונה, אולי לגלוג על התנועה שלו, שבה מישש קודם את מצחה של רות. נשימתו ניטלה ממנו. הוא נרתע צעד לאחור, עד כמה שזה אפשר היה בצפיפות זו. במבוכה הביט אל רות, שהתבוננה לפניה מרוכזת וכאדם שאינו נוגע בדבר.

– אולי עוד נלך למקום שהוא – שאל לודוויג, בעמדם בריג’נט־סטריט – בבקשה! הן חייב אני לך הסברה.

־ שום דבר אינך חייב לי – ענתה בהתרגזות ובליאות – שום דבר קל שבקלים. אני רוצה ללכת לישון. ואני מודה לך על הקונצרט. ליל מנוחה.

הוא אמר עוד לעצרה. אולם בקצה “כנסית כל־הנשמות” נעלמה מעיניו.


י    🔗

כאשר עזב לודוויג את בית־ההוצאה של האדונים אוֹקאם ובנו, הביט עוד פעם למעלה אל הבנין הצר והגבוה, העשוי לבנים שחרחרות, ולמטה אל הדיוטה התחתונה, שנפתחה כפה מפהק אל הרחוב. אי אפשר היה לדור ביתר צניעות. מכאן איפוא יוצאים זה מאה שנים הספרים הנדפסים יפה, שמסחר־הספרים בכל מוקם בעולם לוקח אותם למופת. ובמשרד הפרטי הצר של האדון תוֹמס אוֹקאם, שמשם הוא בא זה עתה, ניהלו עוד אבי־אביו ואביו משא־ומתן עם ההיסטוריונים והפילוסופים של תקופת ויקטוריה.

הציעו לפני לודוויג בלי שהיות חוזה, חוזה פשוט מאוד, לא דבר יוצא מן הכלל. עם יציאת ספרו יגיע זמן הפרעון של סכום כסף, שיזקף על חשבון הקצבה הנהוגה של שכר־סופרים. כל הענין נמשך רק עשרה רגעים. אחרי־כן שם האדון אוֹקאם קץ לרעיון, כמעט מעשה נסיך.

לודוויג הלך בצעדים מהירים במעלה רחוב בדפוֹרד, בכיוון אל המוזיאון, ששם חכתה לו רות. היה יום נאה וחם והרחובות הקודרים למדי בין שפת הים ללוֹנג־אקר הסבירו לו פנים כמעט. אבל איזה רגש עמום, כאילו איחר או שכח משהו, לא נתן לו לבוא לידי קורת־רוח. הנה זה! עתה נזכר. הלא היה בדעתו לבקש מאת המו"ל הזה קצבה חדשית, כדי להיות בטוח בפרנסתו ולעסוק בכתיבת ספרו עד הסוף. ואת זה החמיץ. הדבר לא עלה כאן על דעתו בכלל. רות תצחק לו.

אבל רק מעט. שמוח תשמח, הלחי החוּמה תתאדם יותר. הוא רץ במדרגות הידועות לו, חצה את האולם ואת הפרוזדור ופתח בחפזון את הדלת הקטנה.

מקומה היה ריק.

הוא ישב ועשה נסיון לעבוד. ודאי היא חולה! מראה פניה אמש העיד על כך; עצבותה, רעידתה מקור. השפעת התפשטה שוב בעיר. ואולי חשבה לו לעוון דבר הפגישה עם שושנה, זו התנועה החצופה של האשה הנכריה, שלא רצתה לשמוע שום באוּר עליה –

הוא חיכה עד שעת הנעילה. אחרי כן הלך ברגל את הדרך הארוכה עד ביתו ולבו מלא חרדה. כי אין שום אפשרות למצוא את מקומה. תמיד העלימה ממנו את מעונה, תחילה מטעם הגנה, מחשש פגיעה בעצמאותה, אחרי־כן יותר מתוך בדיחה. בזמן האחרון היה הדבר כמין משחק ביניהם, ענין של התגרות תמימה.

ידיד ביתו לא ידע אף הוא לנחם את נפשו. לודוויג בילה לילה מטריד.

כאשר פתחו את אולם הקריאה כבר עמד ליד הדלת. זה היה בעצם ללא טעם, מעולם לא באה בבוקר. אבל בעיר הכבירה הזאת היה זה האולם היחיד, שבו תוכל בכלל לעלות ולהתראות. הוא קרא את פסוקיו ארבע פעמים ושש פעמים ולא ידע מה כתוב בהם. הוא נשאר עד אחרי הצהרים. השעה שלוש היתה שעת בואה.

גם בשעה שלוש לא באה. בחמש עוד ישב שם אובד עצות ונבוב־לב. בלי דעת, כי הרעב הוא שעשה את לבו נבוב.

פתאום עלה אור בלבו והוקל לו. הלא הדבר פשוט למצוא את כתבתה! כל איש מחויב למסור את כתבתו בשעה שהוא רושם במזכירות את הגליון בשביל אולם־הקריאה.

הוא יצא במרוצה. רץ ימינה דרך היציע עם האנדרטות של הקיסרים הרומאים. העלתה המתונה אשר בחדר־המזכירות הביטה אליו בקצת השתוממות. “חיש, רק חיש!” – קרא בתחנונים. היא הוציאה את הגליון מתוך הכרטיסיה שלה. הוא אמר לה תודה, כאילו הצילה את חייו.

זו היתה כתובת של בית בקנינגטון, דרומה לטמזה, בית־דירות דל ועלוב. הוא צלצל בכל הקומות, ביקש סליחה חמש עשרה פעם, איש לא ידע דבר על רות. בקומה התחתונה היתה חנות למכירת חלב, ובעלת החנות אמרה מיד, כי היא ידעה את העלמה וצלר, אולם זה כבר, זה חמשה חדשים, לפחות, שעקרה דירתה מכאן. אחרי־כן התישבה בדעתה: “וצלר, אתה אומר, מה הכתיב של השם הזה?”, לא, זו שנתכוונה אליה, שמה היה רקסמן, מיס אבלין רקסמן, מורה למלאכת־יד.

– אך הלא ילך כבודו למשרד ההרשמה.

כשבא לשם, היה כבר המשרד סגור.

ממחרת היום לא היו שום קשיים. פקיד המשרד מצא את השם בקיחה ראשונה: רוּת וצלר, רחוב קוֹלווֹרת. רחוב קוֹלווֹרת? נדמה לו ללודוויג, כאילו קרא פעם שלט־רחוב כזה.

בדרך נעצמו עיניו. זה שני לילות לא ישן כמעט. בזיזה אחת נעצר הטקסי. הוא יצא והתבונן סביבותיו.

זו היתה השכונה שלו. בפחות מהלך רגע משם דר הוא עם שטייגר. רק יש צורך לנטות אל הפנה. לכאן היתה נוסעת תמיד באוטובוס בעל המספר המסתורי שלה. באיזו דרך עקלתון עלה לו הדבר – דרך עקלתון מוזרה, רבת יסורים כל־כך.

גם בית־דירתה היה מוזר. גמלון של גג ארוך, שטוח, איחד שם תחתיו הרבה בתים צרים, דלת נמוכה לכל אחד מהם ושני חלונות אל החזית. הכל מוזנח מדולדל, זגוגיות רבות שבורות, דומה לבנין, שעומדים להרסו. כי עבודת ההרסה כבר החלה, מן הקצה למטה ליד הגן נשמעה הלמותו הקצובה של הדקר.

הוא צלצל בפעמון. צלצל שלוש פעמים. פחד חדש תקף אותו. שמא פינו גם את הבית הזה, והיא עצמה שוב עברה למקום אחר? אבל לא, כאן עוד גרים בני־אדם. החלון ליד הדלת עוד יש לו וילון, ועציץ־פרחים יבש עומד שם.

אחרי כן נפתחה הדלת. אשה זקנה מאוד וסודר ורוד מסורג על כתפיה החזיקה ידה כלפי אזנה.

– מרת וצלר, בבקשה.

הזקנה נענעה ראשה בסימן שאלה.

– רות וצלר! – הוא קרא בקול רם כל כך, עד אשר נשמע ההד מן הקיר שממול.

– חולה. היא חולה. בשלה איני יכולה לצאת מן הדירה! – והוא הורתה בזרועה הגרומה למטה כלפי פינת־הגן, אשר משם עלה אבק של מלט.

רות שכבה במטה צרה ורעועה. היא הביטה אליו ישר וברצינות ולא הרימה ראשה.

– מה לך, בשם אלהים!

– כאב גרון קצת – ענתה בעמל.

– ואולי חום רב. המדדת?

אבל שאלה זו היתה לבטלה. עיניה נוצצו עד לעורר דאגה רבה, ושפתיה המלאות התבקעו. פניה העידו על חום גדול.

– אין זה כי אם שקדים.

– כן – רק זה!

הוא פשט ידו ונגע מן הצד ברוך רב בצוארה. הבלוטים היו תפוחים מאוד. היא השמיעה אנקת כאב מחמת המגע הקל.

– אלך להביא רופא.

בלכתו הקיף במבטו את החדר הקטן. זה היה כמין נאד, מצבע קודר וריק. על השולחן עמדה במסגרת־כסף תמונת־צילום גדולה של ז’אק וצלר. “לאור־עיני החדש” – היה כתוב למטה באותיות טרופות.

כמה רופאים גרו בגוש הבתים המהודרים אשר מצד החזית. אחד מהם היה בבית. כאשר עבר את סף חדרה של רות, הביט סביבותיו באותה הבעה כמו הד"ר ברוּניל אז בבריסל.

עלה לה בקושי נורא לפתוח את פיה. הרופא כרע לפניה והתאמץ להציץ לתוכו. אחרי־כן קם והסיר בזהירות את האבק מעל ברכיו.

– אכן, דלקת השקדים – הוא נתן את הפקודות הרגילות.

– המראה לא נאה – אמר הרופא, בעמדו לפני הפתח – פריחה עבה, אפורה. השקדים סדוּקים.

הוא נדנד בראשו.

– אין עושים ברצון נתוּח במצב חריף של המחלה. אבל כאן מוּרסה. זו יכולה להתפשט. אני לא הייתי ממתין.

– האפשר יהיה להרדימה? בניתוחים שבגרון…

– סבורני שכן.

אחרי־כן, כבר ביציאה אל הרחוב, הרים הרופא בתנועה זהירה אצבע כלפי מעלה. לודוויג הבין פירושה ושלם לו לירה. נותרו בכיסו קצת פרוטות של כסף.

רות כבשה את אנחותיה, כאשר שב ונכנס לחדר.

– ובכן, לא בסדר כאן! יש לך צורך בטיפול הגון.

היא לא הביעה סירוב. היא הניחה לו לארוז מעט לבנים עם חפצי־התלבושת שלה. בין אלה היו עוד מברשת וראי־קטן עשוי קליפת־צב צהבהב. הוא הרגיש רוֹך לאין ביטוי בשעה שנגע בחפצים האלה.

אחרי־כן עזר לה להתלבש. גופה להט מבעד לעטיפות הדקות. הזקנה נכנסה לחדר והביטה מתוך תרעומת.

– האם שלמו לך שכר־דירה? – שאל לודוויג.

שאלה זו שמעה מיד.

– אצלי משלמים מראש, אדון. אבל כוס נשברה אתמול. עולה שמונה פנסים!

– אני אקח את שאר המטלטלים. עתה תוכלי לצאת מן הדירה!

– הדבר בא בעתו – אמרה דמות־הבלהות עטופת הסודר הורוד.

כאשר הובאה מכונית, והוא אמר להוציא את רות מן החדר,

נשארה עומדת במלבן הפתח.

– שכחת משהו?

היא לא ענתה דבר, אך חזרה בפיק ברכים אל החדר ובאה שוב ובידה תמונתו של אביה.

בית־החולים היה כשמים לטוהר. הכל היה לבן ללא פגם ומבריק כניקל. בעגלה על גלגלי־גומי הובילו בקערות של כסף את המזון דרך הפרוזדורים, כי היה היתה שעת הסעודה. אחות צעירה, בעלת עינים ירוקות, שערה אדמדם, מלאך פיקנטי, הציעה לרות מטה בחדר מהודר ביותר. נכנס הרופא המפקח, מדד את החום, שהיה מבעית.

אחרי כן קראו את לודוויג אל המשרד.

– זה יעלה שתים עשרה לירה לשבוע – אמרה לו גברת אצילה. – רוצה כבודו לשלם בעד שבוע או שבועים?"

– אחת היא – ענה לודוויג, אמנם אחת היתה לו, כי בכיסו היו בדיוק תשעה שילינגים. הוא הודיע, כי רצונו לשלם בערב. – תוכל לתת לי שֶק.

– תואילי בטובך לחכות. מי בלונדון המנתח המעולה לגרון? המעוּלה ביותר.

– סיר רוּפוּס טרֵיבֶנָה, דר בסמוך לכאן, רחוב דיבנשיר. אבל בזול לא יעלה לכבודו.

– לא זול אני מבקש. את המעוּלה אני מבקש. שלום.

גברת הבית הרכינה ראשה לפני האדון הצעיר הזה, שאינו שואל כלל למחיריו של טריבנה. למטה ממאה לירות אין סיר רופוס נוגע באיזמל, עד כמה שהיה ידוע.

לודוויג נסע לביתו אל שטייגר. על שטייגר הוטל לשבת ליד מיטתה של רות החולה, בשעה שהוא ילך להשיג כסף. מפני מה זה, שומו שמים, לא ביקש מאת המו"ל ההוא דמי קדימה?! הלה ישתומם על המחבר החדש, שיבוא עתה, מקץ שני ימים, ובפיו בקשה כזו. מלבד זה לא יספיקו שום דמי־קדימה. עליו לחזור על כל בתי תלמידיו ולבקש שכר לימוד. סיכוי יש לו ביחוד מג’ימס איינשטיין. איינשטיין היה טוב־לב, איינשטיין איש עשיר הוא, אבל הוא יושב בלשכת מסחרו בסיטי.

בבית ישב שטייגר וקרא במנוחה ליד החלון.

– מצאת? – שאל, כשפרץ לודוויג החדרה – רבונו־של־עולם, באיזה מצב…

הוא קם ממקומו, החליק ותיקן בידו את שערותיו של לודוויג, החזיר למקומה את העניבה שהוזחה.

– עליך ללכת אליה תיכף ומיד! – הוא דיבר בחטיפה – איני רוצה, שתהיה לבדה. אך מה אעשה, אם אוקאם זה לא יאבה לקבלני! כסף לתשלום טקסי גם כן אין לי. וכל השאר ימשך זמן רב.

שטייגר הסתכל בפניו.

– עכשיו הגיעה השעה – קרא חגיגית.

– למה הגיעה השעה?

שטייגר כרע, פתח את המגרה התחתונה של השידה התפלה אשר למרת קארפּנטר, סילק הצידה כלי־לבן, והושיט ללודוויג, בעמדו עוד על ברכיו, על כף ידו את התכשיט המאיר באור ירוק, את אבן־הברקת של בית־מלכותו.

לודוויג הוציא מפיו קול של פורקן. הוא לא העלה עוד על לבו דבר רכושו זה, את התכשיט לא לבש עוד וישכחהו.

שטייגר עוד לא קם מכרוע. ולודוויג ראה והתבונן בפעם הראשונה, כי שערו הפך לבן בולו, כי לפניו איש זקן. והוא ידע, כי עד עולם לא יעזוב אותו.

הוא מיהר לצאת.

על־גבי דלת של זכוכית באחד הרחובות הצדדיים של רחוב בוֹנד אפשר היה לקרוא: “דֵיבֵירוּ, צורף של בית המלכות. על־פי הזמנה”. מעל לזה היה ציוּן־השלט קטן מאוד. הוא פתח את הדלת.

אולי הממכר היו מרווחים, רפודים קטיפה, מוקפים שולחנות־ראוה מפוארים ועליהם נוצצים האוצרות. דממת קבר. עלמה יפה, לבושה שמלה שחורה עם צוארון לבן מקופל, שאלה אותו לחפצו. היא דיברה אנגלית בנגינה צרפתית.

– יש לי דבר למכור.

היא לחצה על כפתור של פעמון. הופיע איש צעיר, לבוש בפשטות ובחשיבות כאחת, קד קידה והמתין.

– רצוני למכור את הברקת הזאת – אמר לודוויג שנית והוציא מכיס מכנסיו את התכשיט הערום להראותו.

המכרן לטש עינים נבהלות.

– רגע אחד, בבקשה!

הוא נעלם ושב מיד עם איש כבן ששים לבוש כקרתני, שהמלה “כפוף” היתה חרוצה על מצחו המקומט. שניהם גחנו על האבן הטובה, הפכו והפכו אותה לכאן ולכאן, התלחשו זה עם זה.

– הייתי מכיר לכם טובה, אילו עשיתם את הטקס בקיצור. הלא תאמרו לי, מה המחיר, שתוכלו לשלם. עד מהרה נשתווה.

– אין זה עסק, שאפשר לגמרו במחי־יד – ענה בקול אפור הכפוף – האדון דֵיבֵירוּ איננו ברגע זה כאן –

– היכן? – במלון קלרידג' בסעודה – אמר הצעיר בטון כזה, כאילו השם שהוציא מפיו מוכרח לשכנע את לודוויג, כי הפצרתו אינה מן הנימוס.

– המקום לא רחוק. תטלפנו אליו.

הוא התחיל מתהלך בחדרים המהודרים של בית־הממכר אנה ואנה, והשטיח העבה של הרצפה בלע לגמרי את קול צעדיו. הוא היה משוגע מקוצר־רוח. דמיון משונה רדפוֹ ותיאר לו הסכנה הצפויה לרות. הוא ראה את הרקמה בגרונה העלוב כולה ספוגה רעל. הוא ראה את הקִנִים הממוּלאים, המתבקעים פנימה, את נושאי הרעל פושטים בגדוד על מסלול־הדם וסוחפים את כל גופה האהוב של רות. רקבון! אז, אפשר, אין תחבולה עוד להציל. והכל משום שאותו דיבירוּ לא מצא סיום לקפה ולקוניַק שלו.

שני הפקידים נסוגו לירכתי החדר, כל אחד לקצה אחר, והתבוננו משם אל הלקוֹח המשונה. הם ידעו, מה עליהם לחשוב. גם העלמה הצרפתית נתנה עין מעל שולחנה באיש. הברקת היתה מונחת ומנצנצת על שולחן־התּוֹלענה באמצע.

סוף סוף נכנס האדון דיבירו לבית־מסחרו.

זה היה איש זקן, מתון ומנומס, ומתוך מגע־ומשא עם אנשי חצר ואני חברה נעשה חשאי ביותר. הוא הוציא מתוך נרתיק של קטיפה את משקפיו, צחצח אותם, לקח את המַגדלת והתחיל בחינתו בעד הזכוכית הכפולה. המכרנים התקרבו ועמדו במרחק מתון, כשלישים ליד המצביא.

– זה הוא הרֶגיוּס – אמר האדון דיבירוּ נרעש.

– מה אמר אדוני?

– הרגיוּס! כבעל האבן הרי יודע אדוני, מה שמה. – לא ידעתי עד היום בכלל, כי אבנים יש להן “שמות”.

– יכול כבודו לראות את תמונתה ואת סימניה בספר־השימוש שלי, אם יש לדבר ערך בעיניך. ברקת זו מוצאה ממריה דא גלוריה.

– מלכת פּוֹרטוגל. נולדה בשנת 1819 בריאוֹ, נישאה בשנת 1836 לפרדיננד לבית סכסוניה. גברת זו היתה אם סבתי.

ואחרי כן הגיד בבאור חגיגי את שמו ואת תארו. הדברים היו זרים לו לעצמו, כאילו ספר לאדון דיבירוּ דבר־שקר.

– ישמע אדוני – אמר אחרי כן – יש לי צורך דחוף בכסף. תוכל לשלוח עמי פקידיך לבית, כדי שיראו את תעודתי. הרשות בידך לצרף גם שוטר, את כל סקוטלנד־יארד, אם רצונך בכך. אבל יעָשׂה הדבר חיש.

דיבירוּ הרכין ראשו, סימן שהאמין. השלישים עמדו בפיות פעורים. העלמה שם מאחור שׂמה ידה על אזנה הקטנה, שלא תפסיד אף מלה אחת.

– חפץ כזה –אמר הצורף – לא קל למצוא לו קונה. אפשר, שיהא מונח ימים ושנים. אומר אני לכבודו בגלוי־לב: מה שיש בידי להציע הוא רק השליש משויו האמתי. – והוא?

– אלפיים לירות.

– כשוּרה – אמר לודוויג. הוא לא שיוה לנגד עיניו בשום פנים, מה פירוש הסכום הזה. הוא רק ידע, כי זה הוא די כסף לשלם בו כל סיר רוּפוס שבעולם.

– אני הולך, הוד רוממותך, לכתוב את ההמחאה.

– המחאה? אי־אפשר.

– סליחה. סכום כזה אין לו לשום איש בכסף מזומן. שלוש מאות לירות יכול הייתי…

– כשוּרה – אמר לודוויג בפעם השניה. והאדון דיבירו יצא.

לודוויג לקח את הברקת מעל השולחן והתבונן אליה. הוא התבונן אל סמל־השלט, אל הכתר, אל המגדלים, אל הפתחים הקטנים. הוא נפרד מעמה. הוא העלה גם זכר אמו ברגע זה. היא היתה מסכימה לזה, שהוא עושה עתה; אכן היה הרגש בלבו, כאילו מתוך כוונה זו תלתה חפץ יקר זה על צוארו בהיותו נער.

הצורף חזר עם הכסף ועם ההמחאה על הנותר. הוא מנה את שטרות הכסף הגדולים והלבנים. בלי סדר קפּל אותם לודוויג ותחבם לתוך כיסו ויצא בחפזון.

וכבר שם את רגלו על הדַושָה של המכונית. והנה מישהו נוגע בזרועו.

– אדוני!

זו היתה העלמה. פניה הביעו את תמצית התרעומת של כמה דורות צרפתים בעלי־רנטה זעירים.

– כבודו שכח את ההמחאה – קראה ונפנפה בקלות את הגליון.

בבית־החולים שכבה רות ועיניה פקוחות, קפואות, שטייגר ישב ללא נוע ליד המטה. המלאך האירי, האחות, התעסקה כמרחפת בחדר. חיוך קל עבר על פניה של רות ומיד כבה שוּב.

– בשש – אמר לודוויג בלחש לשטייגר.

בשש שעות חכו הרופאים במסדרון של אולם־הניתוח. סיר רופוס טריבנה, איש רם־הקומה, לבוש כולו לבן וחיתול לבן לפני פיו, והרופא המומחה להרדמה.

רות מששה את ידו של לודוויג. הרופא המומחה אחז במסוה מעל פניה.

– בבקשה למנות לאט – אמר סיר רופוּס. הוא אחז בידה השניה ובחן את הדופק.

היא החלה ללחוש בשׂפתיה הסדוקות את המספרים. הגיעה עד תשע.

– לודוויג!

זה היה רק הבל פה. הוא גחן אליה.

– מי היתה האשה, לודוויג?

– אפס – לחש באזנה – אין עוד. חלף. נשכח. היה ואיננו.

היא חייכה. שתקה. הסתלקה.


יא    🔗

הוא הקיץ משנתו והרים את הוילון. גשם טפטף בקצב על הגנה הפעוטה של מרת קארפּנטר.

השעה היתה שבע בדיוק. הרכבת של רות צריכה לבוא בארבע שעות. עברו תשע מאות שנה בדיוק. מלבד זה היה יום ראשון בשבת… קודם כל התגלח בהקפדה איומה ובמתינות, בלי שאון, שלא להעיר את שטייגר הישן עוד. אבל יותר מחצי שעה אי־אפשר לשום איש להתגלח.

הוא לא ראה את רות זה חודש ימים. היא החלימה בקושי רב. אמנם סיר רופוס הודיע עד מהרה, כי מקום הפצע בגרון נרפא למופת – “חלק ונקי כשוהם מלוטש”, אמר בלשון נבחרת – וזה היה גם המעט מן המעט שאפשר היה לדרוש לפי המחירים שלו. אבל הכאבים עוד נמשכו, רגש היבושת המענה והגירוי לשיעול, היא גם שבה לאיתנה רק לאט לאט.

ובאיטיות יתירה שבה אליה אמונתה בחיים. היא לא יכלה עוד להאמין, כי נכונו לה ימים טובים. לודוויג לא האיץ בה. התמונה עם הכתובת “לאור־עיני החדש” עמדה על שולחנה בבית־החולים. יבוא היום, בו תוכל להוציא מפיה בגלוי את שם אביה. וזה יהיה היום, הוא הרגיש זאת, בו תשוב כולה לחיים – לחיים עמו.

הוא השכין אותה בבית־הבראה, לא הרחק מזה, על האי ווייט, במלון משפחתי עתיק ונוח, סמוך לים. היא נסעה לשם לבדה. הוא גם לא היה בא לבקרה. פצעים, שצריכים להגליד, אין לנגוע בהם. ואף כי פצעים, שמתרפאים ביתר קושי מאלה, שנעשו באיזמלו של סיר רופוס.

עוד לא היתה השעה שמונה. בשכנוּת החל מה לזוז.

– הולך אני, שטייגר – קרא לתוך החדר – לפת שחרית אשוב.

הגשם עוד טפטף. הרחוב היה ריק מאדם לחלוטין. גם קרון לא עבר. הבית הקטן, שבו מצא את רות, נהרס זה כבר ומקום הבנין הוקף גדר גבוהה של קרשים. אבל במרחק צעדים אחדים עמדה השכונה החדשה, שבה תגור עתה.

הוא בקש, שיעלו אותו לקומה העליונה. החדר היה מלא אור ונשקף אל פני הגן. פרחיו הגיעו. הוא הביט סביבו בעין בקורת. הוא הזיז ספה, שעמדה יפה למדי על מקומה, זרק מבט גם אל חדר־הרחצה. וירד לאט בשש המדרגות למטה. הסיוּר ארך לצערו, רק עשרה רגעים.

הוא שוטט והלך אל תחנת הרכבת התחתית וקנה לו את כל עתוני יום ראשון רב־הדפים, שהיו מונחים למכירה, ששה או שבעה מהם. ערמה גדולה של נייר. אחרי אשר אין לחשוב על עבודה, יקרא פעם אחת את העתונים כהוגן, שכן לא עשה זאת מימיו.

לאחר פת שחרית בחר לו ישיבה נוחה ופתח בקריאה. הוא קרא בלי שיטה ובלי מנוחה, החליף את ה“אוֹבזֶרבר” ב“סוֹנדיי אכּספּרס” ואת ה“וויקלי דיספּאץ” ב“די פּיפּל”. הוא קרא ביאוגרפיה של ליאון בלום, שזה עתה נעשה ראש המיניסטרים בצרפת, וזו של הטייס הצעיר צ’ארלס מֶלרוֹז, שנפל באוסטרליה. הוא קרע, כי בארץ ישראל הוכרחו האנגלים לשלוח מכונות־יריה נגד הערבים המוּסתים, ואת קריאת־העזרה האחרונה של קיסר חבש אל חבר־הלאומים. הוא קרא על חוזה, שעשה האדון אדולף היטלר עם אוסטריה, ושבו ערב לעצמאותה של הארץ הקטנה והאמיצה: אחד מאותם החוזים, שהעולם ידע עליהם, כי נערכו, כדי להפירם בהזדמנות ראשונה, ובכל זאת העמיד בלי תרעומות פנים רציניים, כאילו הוא מאמין בהם. הוא קרא מאמרים על מוסיקה ועל מר בּוֹלדווין, על ספרים חדשים ועל קריקט, הוא קרע ב“סונדי טיימס” בקורת מחודדת מאוד על מחזה טפשי ללא־שיעור, ופניו לא הביעו שום העויה – כי הכל רפרף וחלף לנגד עיניו. כאשר הציץ אחרי־כן בשעון־הפלדה שלו – לא היתה עדיין השעה אחת עשרה.

הוא ראה, כי שטייגר, שאחז אף הוא עתון בידו, נותן עיניו בו.

– כאן יש דבר, שכדאי לקראו – אמר בסגנונו המשונה לשם פתיחה בדברים.

לודוויג לקח את הגליון. במדור “ציוּן לנפטרים” קרא:

פטירת מלומד גרמני

“האדון יוֹהאנס רוֹטק, ההיסטוריון המפורסם של האמנות, מת אתמול, בן נ”ז שנה, בנסיעתו לניו־יורק.

רוטק היה נודע כאחד הגדולים במקצועו. הוא קבל הרבה אותות־כבוד גם בארצנו. היה חבר לאקדמיה הבריטית, ומשנת 1925 דוקטור־הכבוד של אוכספורד. לאחר שנוי תנאי־החיים בגרמניה ניטלה ממנו הקתדרה והוא ישב בפראג כמלומד פרטי.

באפריל שנה זו קבל מאת מכון־פלכּסנר בפרינסטון, שרכש לו כבר הרבה זכויות מסוג זה, הזמנה לבוא לאמריקה. הכוונה היתה לא לעבודת פרופיסור, אלא לתת למלומד את היכולת לסיים בלי דאגת פרנסה את חבורו בן שבעת הכרכים “תולדות הפורטרטים באירופה”.

“רוטק עזב ביום השלישי האחרון את שרבורג באניה “איל די פראנס”. ביום הראשון לנסיעתו סבל באופן יוצא מן הכלל ממחלת־ים. שאר הימים בילה על־פי רוב בקריאה על מכסה האניה. את הלילה אור ליום השבת בילה גם כן, כנראה, באויר החפשי. כי ממחרת בבוקר, כשבאו משרתי האניה, מצאו את הפרופיסור רוטק עטוף בשמיכות מת בתוך כסא־המרגוע שלו. שבץ־הלב, כפי הנראה, שם קץ לחייו.”

“מכון־פלכסנר קבל על עצמו את ההתחייבות להוציא במהדורה חדשה את חבורו העיקרי של רוטק, שהגיע עד הציירים של המאה השמונה עשרה. באותו זמן תצאנה גם מהדורה אחת אנגלית ואחת גרמנית”.

כאשר קרא לודוויג את הדברים, לא הרגיש בתחלה שום יגון. קצו זה של העובד הבודד נראה לו כה עקבי, הגיוני בתעלומתו. בלי יסורים נפרד באותה שעה שעזב את העולם שהשתייך אליו, את עולמו האירופאי הישן. לודוויג ראה אותו לנגד עיניו יושב על כסא־הספּון בליל־קיץ, תחת שמי הכוכבים, ועיניו נטויות אל ארץ מקלטו, שלא נועדה לו. הוא נשא את הנחמה אתו לקבר, כי פעלו חיה יחיה.

פתאום חש לודוויג כי דמעות עולות בעיניו. הוא החזיר ראשו והשעינו אל החלון החוצה. שטייגר קרב אליו. בחוץ חדל הגשם, וגינתה של מרת קארפּנטר נחה ברעננות שופעת. על העץ האחד שהיה שם, דולב מעוקם, ישב שרקרק נחמד אודם־קדקוד והכּה בכל כוחו בקליפת העץ. לאחר כל שתי חביטות במקורו, היה שולח לשונו המחודדה אל הבקיע להוציא משם חרקים.

– האם לא יעשה כלה בעץ? – שאל לודוויג, כדי לכבוש את דמעותיו.

– לא – ענה שטייגר מיד – השרקרק אינו מכה לעולם במקומות בריאים. הדולב הישן רקוב הוא.

היתה השעה מוקדמת, כשנסע לודוויג אל הרכבת. באוטובוס לא היה איש. הוא טפס ועלה אל הדיוטה העליונה, ישב ליד החלון הקדמי והביט ממרום המצפה אל הרחובות השוממים. לונדון היתה באותו יום של יולי אחרי הצהרים ריקה כעיר־חרבות. שוב ושוב ירדו שׂעירים קלים, בינתים הזהירה השמש, טיפות עגולות נזלו על גבי הזכוכית.

האולמים הענקיים של תחנת־ויקטוריה עמדו כמעט בלי שאון. לעתים רחוקות נתגלגלה ובאה רכבת. מליוני בני־אדם יצאו לשדה או ישנים שינת־צהרים.

לודוויג תעה אנה ואנה בצדי המסלה. פעמיים שאל את הפקיד היחיד, אם רכבת זו של ארבע שעות מגיעה באמת לכאן, ואולי היא מגיעה לתחנת וַטֶרלוֹ.

אבל במקום התרגשותו וקוצר־רוחו הנה באה דממה בלבו, מרחפת בין עצבות דקה להכנה לקראת אושר.

ודוקא בזמן לא צפה לו באה הרכבת בהסח־הדעת.

כמעט איש לא יצא ממנה. אבל הנה עמדה רות בפתח הקרון. היא לא רמזה, היא רק נענעה קצת בראשה. זקופת־קומה ודקת־גזרה עמדה כאן ופניה החומים הביעו בריאות עלומים. מעיל־גשם עשוי אריג חלק, כחול־כהה, ירד ישר וארוך מעל שכמה, ולראשה היתה כפה של משי כחלחלה כעין הפלד, שהלמה אותה להפליא.

הוא עזר לה לרדת, לקח את מזוודתה, והיא אחזה בזרועו. הם עזבו את בית־הנתיבות וכמעט בלי דבור הלכו לצד ימין של רחוב־ויקטוריה הרחב, הישר, הריק. המדרכה נוצצה מרטיבות. מן החמר נדף כמעט ריח רענן של יער.

– לאן אנו הולכים בעצם? – שאלה וצחקה צחוק חשאי ומצלצל.

אבל הם הלכו הלאה. הוא תפס בלכתו את ידה. הוא היה שכור מאוֹשר.

רחוב־ויקטוריה היה שומם במדה בלתי רגילה. אף חלונות־הראוה היו מכוסים וילאות או מרוקנים. בבית־המסחר הגדול, אשר שמו “חנויות לצבא ולצי”, היה רק חלון אחד בלי וילון. לפני חלון זה עמדו.

זה היה חלון־ראוה לסחורות המושבות. הדבר המרכזי בו היה גוף אשה לבושה חולצה מגוהצת, שמלה לבנה עם קפלים, מגפים גבוהים, והקובע הטרופי נתון בראש־העץ שלה בצורה גנדרנית. הם הביטו וצחקו. פתאום נעשו רציניים.

הם הביטו זה אל זה בעינים גדולות, פקוחות לרוָחה. הם היו כה יחידים ברחוב הקיצי כמו אי־שם במרחב חללו של עולם. רק במעלה־הרחוב, בקצה רחוב־הארמון, עמד שוטר בודד. הוא הפך אליהם את ערפו.

לודוויג העמיד את המזוודה על הקרקע. הם הרימו שניהם בזמן אחד את זרועותיהם וחבקו זה את זה.

– אותך היה גם אבא אוהב, לודוויג – קראה רות.



  1. שם אבות המשפחה הזאת.  ↩

  2. ציור גרמני מפורסם מאת מתיא גרינוולד (1503־1529).  ↩

  3. בוסתן עם מוזיאון במדריד.  ↩

  4. סביבות ברלין.  ↩

  5. ארמון מלכי ביהם לפנים ובימי הרפובליקה הצ'כוסלובקית – מקום משכנו של נשיא המדינה.  ↩

  6. יער שהציד אסור בו.  ↩

  7. שם אלהי האש והמלחמה אצל המכסיקנים העתיקים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47250 יצירות מאת 2631 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!