האדם באשר נופו נטוי “כאן” ועיקרו “מעבר־לכאן”, הוא בטמורי־מטמוּרות הווייתו נושא תחושת גירות וגלות, וככל שיתעצם ויתבהק באדם היסוד האנושי־המהותי, כן תעמק ותעצם בו גם תחושה זו, שהיא מתוו ייחודו של היצור “שוכן הגבולין”, והיא המבוע בו להמיית כיסופיו האציליים־הנשמתיים ולזוך העגמה החשאית הנסוכה גם בששוניו רינוניו וזמירותיו.

וכלום טועה אני באומרי, שהגירות והגלות המיוחדת־הישראלית שלנו, ההיסטורית, ביללה בנו את התחושה ההיא, והעיבה והקדירה אותה בנו הרבה מאד.

והיה… (ואין “והיה” אלא לשון צפיית־הלב) –

והיה בהיגאל האדם־מישראל מ“גלות־ישראל”, בשובו אל מלוא חייו האנושיים בנחלתו ועצמאותו של ישראל, או אז יוכשר ויסוגל שוב לטעון את זו תחושת “הגירות והגלות” במלוא צריפותה האנושית־המהותית, האנושית־העולמית, זו שבשנים קדמוניות היתה היא נחלתו של הלוי מבני־קורח השר את שיר ד' על אדמת ד', נחלתו של מנעים־זמירות־ישראל גם אם הוא נשא על ראשו את כתר המלוכה בישראל.

בשנים קדמוניות – וכה לחי! בשוב ד' את שבות האדם־מישראל ושבות שירת ישראל אל מלוא היבהקם הישראלי־האנושי –

על האדמה הזאת, כאן! – – –