אשאלך, ואתה הסבירה נא לי: הנה הגדת שאף אתה, מדי ראותך פיסת־נייר מודפסת שמתגלגלת ברחוב, ואתה מכיר שהיא מן הספרים ההם – לבך אינו נותן לך לעבור עליה ולא להרימה, כפודה מן העלבון והזילזול. אך הן תודה, שכזאת לא יעלה על לבך כשמתגלגל קרע־דף… נו, למשל, מאחד הספרים שלי, או של אחרים כמוני, כלומר, מהספרות שלנו. והרי ממך ומשכמותך דומה שאפשר היה לדרוש יחס אחר לגמרי. ומה זה? ומדוע זה?

– איני מוסמך לדבר בשם אחרים, אך אשר לי – גם לי שאלה, ואתה השיבה נא לי:

– הנה הספרים ההם – מחבריהם, אם בעלי־כשרון או לא בעלי־כשרון, מקוריים או לא מקוריים, עליהם, על כולם, מקובל באיסור חמור לא להרהר במה שהם העלו, או עומדים להעלות על דפי־חיבוריהם, בשעה שהם נמצאים או עוברים במקומות לא נקיים.

– מה פירוש לא נקיים?

– פרש זאת כשם שתפרש. בכל אופן, עליהם זה ב“לא תעשה”. אסור! ואני הנה שואל אותך: אתה, בכל שהעלית ועומד להעלות בחיבוריך – האם על לבך עלה אי־פעם דבר כזה?

– שלא להגות במקומות לא נקיים במה שאני יוצר?

– שלא להגות ולא להרהר. האם על לבך אתה עלה או עולה אי־פעם דבר כזה?

– דברים מוזרים ושאלה מוזרה. ואיזה קשר בין זה לבין מה ששאלתי? איזה קשר ואיזו סמיכות־פרשיות?

– ולדעתי יש קשר.

– יודע אתה? השיחה מתחילה לגרות אותי. אשתמש בה פעם. אכניסנה.

– הנה, הרווחת! אני מברכך.

– וגם אני אותך.

– על מה?

– על יכולתך לדבר דברים כאלה שדיברת בכובד־ראש כזה.

– ויפה! אנו נפטרים זה מזה בברכות הדדיות.

– וכשבדרכך תראה קרע־דף מושלך?

– אם הוא מספרוּת כזו שיוצריה נרתעים מהרהר בדברי־כתיבתם בשעה שהם נמצאים או עוברים במקומות “לא נקיים”, אני את קרע־הדף הזה ארים –

כולי, מלוא קומתי, אשח וארימנו! – – –