כל ההוכחות השכליות למציאותו של אלוהים למה הן דומות? לנר שהיה בידי סבא אור־לארבעה־עשר בבדקו את החמץ. נר זה האיר לו לסבא את הדרך שהוליכה והביאה אותו תמיד, במישרין, למציאת החמץ שגילהו במקום שגילהו. וכשם שאנחנו, בילדותנו, עמדנו מהר על סוד כוחו של הנר המגיה ההוא, כך לכאורה צריך היה האדם לעמוד זה מכבר על כוחן וטיבן של כל אלה ההוכחות. ואף על פי כן, לא חדל ולא יחדל האדם לבקשן, לחדשן ולהפוך בהן. כי מי שאינו באמונה, מה דרך חתירה לו בקיר האטום שלפניו מלבד ההוכחיוּת השכלית והדרישה אליה? והמאמין – זה ישתדל תמיד להכניס בברית אמונתו גם את שכלו, שאף הוא, בדרכיו שלו, יאשר, יענה אמן. כי האדם לעולם לא יוותר על ההשגה השכלית שלו גם במה ששכלו זה גופו העמיד כבר ומעמיד מעבר להשגתו, והאדם לעולם לא יוותר על זכותו לאַמת בתבונתו שלו, לדרכיה ולחוקיה היא העצמאיים, גם את אשר כבר נתאמת לו בכל דרכי־אימות אחרים. ומבחינה זאת עלינו להעריך את הפילוסופיה הדתית שלנו מימי הבינים: תמימות יתרה יש בה, כשהיא בטוחה שאמנם עלה בידה להוכיח את אשר התכוונה להוכיח בהוכחות בעלות־תוקף־כללי, אולם בה במיוחד באה לידי ביטוי מובהק תביעתו של האדם להגיע בדעתו ובחיובי־שכלו־הוא אפילו אל אשר, לכאורה, כבר הוּדע לו ונחתם על ידי הסמכות העליונה – “המקור האלוהי והתגלות דברו”. ועמדת אדם זו – תעודת הכבוד היא לו, הכבוד והקוממיות!

ותיקרא נא בזה תפלה מיוחדת שיצאה מביתו של אחד גדול שהוא נלחם דוקא כל ימיו לאמונה “בתמימות ובפשטות בלי שום חקירות מקליפות־עמלק שהיא הפילוסופיה” – תפלה מביתו של הברסלבאי:

“אל אמונה, עזרני והושיעני שאתחזק באמונה שלימה בכל עת ואכניס את עצמי בתוך האמונה הקדושה בכל פעם יותר ויותר עד שאזכה להבין ולהשכיל בשכלי את הדברים שלא הייתי מבינם בתחילה והייתי צריך להתחזק בלבד, ועתה אזכה להבינם ולהשיגם בדעתי ושכלי. ורק בדברים גבוהים ונעלמים יותר שלא אבינם עדיין אתחזק בהם באמונה עד שאזכה להשיג בשכלי ודעתי גם אלה הדברים. וכן בכל עת ועת אתחזק באמונה יותר ויותר, עד שאזכה להמשיך על ידי האמונה את השכל לדעת ולהכיר אותך באמת ולהבין כל מה שאפשר להבין בשכל האנושי. ומה שאי אפשר להבין בהדעת, אזכה לאמונה שלימה כרצונך וכרצון צדיקיך־האמתיים שזכו לאמונה ולדעת בתכלית המעלה שאין מעלה אחריה” – – – (ילקוט תפלות, ק"י).

ואגב, פניני־לב כאלה, איך כה נוטשו אצלנו, איך כה נדחו? – – –