החשיבה שלנו, כלומר, עצם הכושר הזה של האדם לחשוב במוחו מחשבות, הוא הלא המסתורין המופלא והנשגב ביותר שאנו בו והוא בנו תמיד. ואיך זה יושבים בני אדם וחושבים מחשבות ואורגים אותן לתורות שלימות, שכל עצמן וכיוונן ביסוּר וזילזול כלפי הלכי־רוח של מסתורין – דבר זה עצמו הוא ממסתרי־המסתורין.

כשם שיש אינטואיציה, ברק־גילוי, בהיחשפן של ידיעות, כלומר, שלאדם הנחן מתגלות בדרך מיוחדת זו ידיעות, שאין להגיע אליהן בדרכי החיתורים, הניתוחים והצירופים המוּדעיים־השכלתניים שלנו – כך יש גם אינטואיציה שניתן לכנותה: “האינטואיציה של אי־הידיעה”, כלומר, שלאדם מתגלית ונתפסת בדרך מיוחדת זו, בברק־גילוי, גם התעלומיוּת שבכל, התעלומיות המקיפה, האינסופית, החלוטה־מוחלטת – ואינטואיציה זאת, היא במיוחד, מעטים ביותר הניחנים בה והשרויים בחוויותיה, והם יחידי אישי המחשבה וההגות שבכל דור שבעצם נדונו להיות נזירי השתיקה.

וטוב, שקולם הנמוך והעמום של אלה נשמע בכל זאת לפרקים בתוכנו לפוגג ולערבב עלינו במעט את הקולות הצלולים־יותר־מדי־צלולים – –

---

כל ההוכחות השכליות למציאותו של אלוהים למה הן דומות? לנר שהיה בידי סבא אור־לארבעה־עשר בבדקו את החמץ. נר זה האיר לו לסבא את הדרך שהוליכה והביאה אותו תמיד, במישרין, למציאת החמץ שגילהו במקום שגילהו. וכשם שאנחנו, בילדותנו, עמדנו מהר על סוד כוחו של הנר המגיה ההוא, כך לכאורה צריך היה האדם לעמוד זה מכבר על כוחן וטיבן של כל אלה ההוכחות. ואף על פי כן, לא חדל ולא יחדל האדם לבקשן, לחדשן ולהפוך בהן. כי מי שאינו באמונה, מה דרך חתירה לו בקיר האטום שלפניו מלבד ההוכחיוּת השכלית והדרישה אליה? והמאמין – זה ישתדל תמיד להכניס בברית אמונתו גם את שכלו, שאף הוא, בדרכיו שלו, יאשר, יענה אמן. כי האדם לעולם לא יוותר על ההשגה השכלית שלו גם במה ששכלו זה גופו העמיד כבר ומעמיד מעבר להשגתו, והאדם לעולם לא יוותר על זכותו לאַמת בתבונתו שלו, לדרכיה ולחוקיה היא העצמאיים, גם את אשר כבר נתאמת לו בכל דרכי־אימות אחרים. ומבחינה זאת עלינו להעריך את הפילוסופיה הדתית שלנו מימי הבינים: תמימות יתרה יש בה, כשהיא בטוחה שאמנם עלה בידה להוכיח את אשר התכוונה להוכיח בהוכחות בעלות־תוקף־כללי, אולם בה במיוחד באה לידי ביטוי מובהק תביעתו של האדם להגיע בדעתו ובחיובי־שכלו־הוא אפילו אל אשר, לכאורה, כבר הוּדע לו ונחתם על ידי הסמכות העליונה – “המקור האלוהי והתגלות דברו”. ועמדת אדם זו – תעודת הכבוד היא לו, הכבוד והקוממיות!

ותיקרא נא בזה תפלה מיוחדת שיצאה מביתו של אחד גדול שהוא נלחם דוקא כל ימיו לאמונה “בתמימות ובפשטות בלי שום חקירות מקליפות־עמלק שהיא הפילוסופיה” – תפלה מביתו של הברסלבאי:

“אל אמונה, עזרני והושיעני שאתחזק באמונה שלימה בכל עת ואכניס את עצמי בתוך האמונה הקדושה בכל פעם יותר ויותר עד שאזכה להבין ולהשכיל בשכלי את הדברים שלא הייתי מבינם בתחילה והייתי צריך להתחזק בלבד, ועתה אזכה להבינם ולהשיגם בדעתי ושכלי. ורק בדברים גבוהים ונעלמים יותר שלא אבינם עדיין אתחזק בהם באמונה עד שאזכה להשיג בשכלי ודעתי גם אלה הדברים. וכן בכל עת ועת אתחזק באמונה יותר ויותר, עד שאזכה להמשיך על ידי האמונה את השכל לדעת ולהכיר אותך באמת ולהבין כל מה שאפשר להבין בשכל האנושי. ומה שאי אפשר להבין בהדעת, אזכה לאמונה שלימה כרצונך וכרצון צדיקיך־האמתיים שזכו לאמונה ולדעת בתכלית המעלה שאין מעלה אחריה” – – – (ילקוט תפלות, ק"י).

ואגב, פניני־לב כאלה, איך כה נוטשו אצלנו, איך כה נדחו? – – –

כשאתה מכניס ראשך בין הרי־הרי השיטות, העיוּנים, הדיונים והוויכוחים על אלוהים – על טיבו, תאריו, ויחסיו, בעל כרחך אתה הולך ומגיע אל ההתייאשות הגמורה מדעת־אדם זו – “דעת אלוהים”. אך עם זה הולכת וגדלה בך ההפלאה וההשתאות ליצור האדם – הוא, שהרה והגה וטווה את כל סולמי־הסולמות ומיגדלי־המיגדלים הנאצלים הללו, ונאמן אתה אז לסכם ולומר:

– מכל המסכתות הספקולאטיביות של האדם על אלוהים – מהן, מכולן, דבר אין לדעת על אלוהים. אולם לימוד דעת אחת יוצאת מהן, שהוא, היצור־האדם – הוא בודאי ראוי גם לתואר הנפלא: ¹

אלוהיי!

מי שרוצה למצוא באלה המסכתות יותר מזה, יש בו תמימות יתרה. ומי שאת זה אינו מוציא מהן, יש בו קהות יתרה.

ומן האמור לעיל – עצה¹ שימושית לסידורם של הספרים בארונותינו:

אם בא לידך ספר יקר־מציאות כזה, שלאחר גמרך לקרוא בו, מזדהרת בך המחשבה: “מה מופלא הוא היצור האדם!” – אתה, גם אם הנך מאמין־דתי מובהק, והספר ספר אתיאיסטי מובהק, קחהו ושימהו בארון־הספרים שלך במקום המכובד בין ספריהם של… “הפילוסופים האלוקיים”.

ומובן, שעצה זו היא מן הדברים שעליהם רושמים:

“רק למבוגרים”.

בין הבלתי־מאמין האומר: “כל היש, כל ההוויה כולה – ובכלל זה, כמובן, אני עצמי – הכל הכל עומד לפני כסימן־שאלה אחד יוקד. אך מה אעשה ותשובת־האמונה אינה כפויה עלי לא מכפיון חושיי ולא מכפיון שכלי” – בין הבלתי־מאמין הזה ובין המאמין באמונה־חיה יש שפה משותפת – הלא היא שפת־הסתרים אשר ללבב אנוש.

אולם בין אלה השניים ובין הבלתי־מאמין האומר: “אני איני מאמין, ואני גם איני זקוק ל”היפותיזה ההיא" – בין אותם השניים ובין זה אין שפה משותפת, כי שפתו של זה היא ממחוז שמלבר למחוז האדם.

ואל תתמה: “והוא היכן למדה?” אכן, הוא עצמו אינו שומע שפתו זו.

סוד־עולם, סוד־חיים – ייחודה של סודיות זו אינה באי־הידיעה שלנו, כי אם בהרגשת הנשגבוּת וחוויית ההפלאה שמלווה את הידיעה ואת אי־הידיעה כאחת.

ונוכחותה ומידת־עומקה של חוויה זו היא גם הקו המבדיל בין מי שזכה ונכנס באמת להיכל המדע פנימה ובין מי שעמוס תלי־תלים של ידיעות והוא איש הפרוזדור.

והתבונן וחשוב:

מה קרוב לאדם יותר מעצמו, ומה ידיעה יכולה להיות יתרה על ידיעת האדם את עצמו – וכמה מופלא הוא האדם לעצמו. מופלא עד אין חקר!

אך אף בזה –

אומר איש ההיכל: עתיד המדע שעוד יביא לנו ידיעות על עולמות ומלואם, וגם אז, ותמיד, יעמוד הכל לפנינו כעומדי אני בידיעת עצמי לפני עצמי –

טמיר ומופלא!

ואומר איש הפרוזדור: עתיד המדע שעוד יביא לנו ידיעות על עולמות ומלואם, ואז יעמוד הכל לפנינו כעומדי אני בידיעת עצמי לפני עצמי

---

ברור וגלוי!

כי הלזה נמצא בפרוזדור גם אצל עצמו – –

והפרוזדור – גם אנשי־מדע, גם שלומי־האמונה בו ישוכנו, ובו לא אמר אדם מעולם: “אני במיצר”…

ומשיחות היום בו –

אומר בו איש המדע לאיש האמונה: עתה, לאחר שנתערטלו “השמים שלכם”, עוד לכם לפליטה רק מבצר אחד – סוד החיים, אך לא ירבו הימים וגם הוא יובקע.

– כיצד?

– היום או מחר נפיק “חיים” במעבדה.

ומטיח איש האמונה: עשבים יעלו בלחייכם ותגלית זו לא תבוא.

– ואם תבוא?

– היה לא יהיה! נצח סלה ועד – – –

וכשהוא רואה חיוך על שפתיו של איש־האמונה מן ההיכל, קורץ הוא אליו:

– צוחק אתה על קטנות־המוחין של הלזה?

ועונה איש האמונה מן ההיכל:

– על קטנות המוחין של כל אשר כמוך וכמוהו שתולים את האמונה ואת לבטי האמונה בהצלחתו או באי־הצלחתו של ניסוי זה או אחר במעבדה.

– וגם אתה, אם כן, סבור שאפשר, שייתכן…

– אין רצוני עתה אלא לומר זאת, שאתה באמונתך ואותו היריב שלך במדעו הנכם נמצאים בשכינות קרובה מאד – – –

“ואראה את אדוני יושב על כסא רם ונישא” –

הרום ההולך הלוך והירום, והנישא ההולך הלוך והינשא – הוא הקשר שבין המדע המתעצם ובין האמונה הנצרפת – הקשר המתבצע בהתמד ובסמוי, והמסתכם ומתגלה לבסוף כמאליו, שלא מהתכוונותם של אנשי־המדע ושלא מדעתם של אנשי־הכנסיות – לא מדעתם והרבה גם למרות דעתם – –

הרום ההולך הלוך והירום והנישא ההולך הלוך והינשא – – –

דיבר אלי אחד: אמשל לך משל –

– אשה אוהבת את בעלה אשר בו מצאה את האידיאל שלה, והיא באהבתה ובמסירותה אף עוזרת לו להגשים באישיותו אותו אידיאל. אך הרעה היא שעל האידיאל הזה שלה, כפי שהיא קבעה אותו לעצמה, שומרת היא בקנאות ודורשת מבעלה שאף הוא יהא נאמן לו עד יומו האחרון, ובכך נעשית היא בחייו של אישה גם גורם כובל ועוצר: היא שוללת ממנו את אפשרות הגידול שהתנאי ההכרחי שלו הוא החופש הגמור – – – החופש גם להיות היום מה שלא היה אתמול, ומחר – לא מה שהוא היום. וככל שהאשה מסורה ודבקה יותר בבעלה־נערצה זה, כן יותר גודרת היא בעדו, עוצרת ובולמת.

– והנמשל?

–הנמשל כב“מדרשי שיר־השירים”: האדם ודביקותו־העומדת באלוהים. האדם ותפיסותיו והשגותיו ועיטוריו שהוא צומדם לאלוהים.

לצתי:

– וכאותה האשה שבמשל, גוזל הוא מאלוהים את חופשו, עוצר בעדו מהיות היום מה שלא היה אתמול, ומחר – לא מה שהוא היום?

ענה: מאלוהים אין אדם יכול לגזול כלום. אך הוא גוזל מעצמו את “גידולו־של־אלוהים” בתוכו, עוצר בעד שמי־אלוהים בקרבו מלכת הלוך ורחב וגבה – – –

– ומה העצה? שאלתי.

– אין שום עצה מלבד זו, שעל בני אדם לזכור זאת תמיד. בני האדם מכל העמים ומכל הדתות! כולם!…

ומוסר אני אשר שמעתי ואשר נראה כבדיה:

– "סיפר הרבי: רגיל הייתי להתפלל ב’מניין' מיוחד שלי. פעם, לאחר מעריב, ישבתי ושוחחתי ואמרתי:

– מה מידה היא להאמין ולהתפלל היום משום האמנת והתפללת אתמול, ואתמול – משום שהאמנת והתפללת שלשום, וכך הלאה והלאה. צריך כל אדם שהאמונה באלוהים תחודש אצלו מרעותא־דלביה הוא ומהתיישבות המוחין שלו בכל יום. מראשית!

ולמחרת, כשבאתי להתפלל, מצאתי רק את הירש וישניצר, חסיד זקן, ירא שמים. רציתי לשאלו: “והיכן הם, כולם?” אך נזכרתי שהוא אינו שומע: הוא משנים כבר חרש כקיר, ולא שאלתיו. ולא היה מניין להתפלל".

ואולי לא בדיה?…

בכתבי־קדשו של ישראל אלוהים מוודא ומוכיח מציאותו לגוי ולאדם לא מתוך תורות והוכחות שכליות, כי אם מתוך התגלויותיו ומתוך עדות עלילותיו האלוהיות.

ומכאן ההוראה גם לאדם:

בשום תורות והוכחות שכליות לא יביא אדם את האחר לידי אמונה. אפשר ויהא אדם מוּלך אל אמונה על ידי אחר רק בדרך אחת –

מתוך גילויי־אישיותו הבלתי־אמצעיים של אותו האחר, מתוך גילויי עצם חייו ופעליו של זה, כשהם גופם מוקרנים וקורנים באור אלוהי, כשהם גופם “בקרבם קדוש”…

מה להם, איפוא, לאנשי־דת, אנשי־האמונה, כי יצעקו על שלטון הכפירה אשר סביב שתה עליהם. הסנה לא עמד ולא צעק על שממונו של המדבר. הוא בער! ואשר קרב לאשו ולאורו ועמד במחיצתו – ראה המראה הגדול ונפל על פניו והשתחווה.

ואת החשבון הזה, שהוא חשבונם, יעשו נא אנשי האמונה – ובדומיה. כל אחד לנפשו. ותחת תוכחתם לבקרים תבוא נא אנחתם, אנחה כבושה, חרישית…

ומי יודע כמה גדול כוחה של אנחת־סתרים כזאת אף לטהר אוירו־של־עולם מאֵדי הכפירה והציניוּת ורעלם וחדירתם. והאם לא לכם, אנשי האמונה, לדעת זאת?…

כשאדם קם בבוקר ומחליט בלבו החלטה שלימה להמליך בתוך עצמו את האור והטוב שבו על יצרי הרע והאופל הפועלים בו, באותה השעה נפתח לו לאדם הסיכוי לזכות בזכיה הכי גדולה שישנה בעולם –

להאמין במציאותו של אל האור והטוב שאליו ישווע כל בשר – – –

עדות לאמיתות מציאותו של אלוהים ושלטונו שימשה לו לנעמן הארמי ריפאותו מן הצרעת שאכלה עורו ובשרו.

ועדות לאמיתות מציאותה של האמונה־החיה ושליטתה בלב האדם, היא ריפאותו של האדם מן הצרעת הממקה בשרו ורוחו גם יחד – צרעת הקנאה והכבוד והשאיפה לנודעות.

עדות זו היא אמנם לא להוכחת־ראווה לאשר בחוץ. אך בשביל האדם־המאמין עצמו, לו לנפשו, היא העדות והמודד והאבחנה האחת המובהקת!

אם אנו בני אדם, בעלי השקפת־עולם אתאיסטית, מתרוצצים ככל שאנו מתרוצצים, להוטים אחרי כל שלהוטים, ואף סובאים וגומאים מנזיד החיים ונהנים ומתלקקים, אין זאת אלא משום שאנו גם חסרי כוח ונטולי כלים לתפוס בתודעתנו ולהכיל בלבנו אף שמץ מן האימה והסיוט והטירוף שבהוויית־עולם זו שמלכותה נתקבלה עלינו – הוויית עולם ללא “הריבונות העולמית”.

ואם אנו בני אדם, בעלי השקפת־עולם אמוניית, מתרוצצים ככל שאנו מתרוצצים, להוטים אחרי כל שלהוטים, ומצרים ודואגים לכל שאנו דואגים ומצרים, אין זאת אלא משום שאנו גם חסרי כוח ונטולי כלים לתפוס בתודעתנו ולהכיל בלבנו אף שמץ מן האושר־על־כל־האשרים שבעצם הידיעה: אכן יש!…

שמעתי, או קראתי בשם אחד גדול שעמד ושר ופירש:

“מודים אנחנו לך, ד' אלוהינו, שאתה הוא” –

אנחנו נושאים תודה לך, ד' אלוהינו, על שאתה הוֹוה. ישך. קיים!

ודוק: לא על שאתה נגלית עלינו בישותך, לא על שנתת בנו אמונת־ישותך, אלא במפורש: תודה וברכה לך, ד' אלוהינו, על שאתה ישך. נמצא!

האם לא דברים אבסורדיים?

אך מהו יצור זה שמלבו אפשר ותתרונן כזאת?

הוי, אדם, כמה מלא עניין אתה, וכמה נעלה מסוגל אתה להיות!

ומודים אנחנו לך, ד' אלוהינו, על שעשיתנו יצור כזה שיכול ויעמוד ויאמר לפניך בעולמך דברים תמהוניים כאלה – – –

על זה אנו מודים ומברכים – – –

על סמך הדמיון המילולי שבין שני המשפטים:

“אלוהים הוא הטוב, הצדק, האמת” – – –

“הטוב, הצדק, האמת הוא אלוהים” –

על סמך הדמיון המילולי שבין שני המשפטים הללוּ הוצאו ומוּצאים הרבה תעודות־זיהוי שיש בהן ביודעים ובלא יודעים מן הטשטוש, ואולי גם מן הזיוף.

וניזהר! אל נא נקל ראש בכבדים ובנוקבים שבלבטי רוחו של האדם, ובפרט של האדם מישראל ועולמו השורשי של ישראל. – –

אין כניסה לתחומה של האמונה על התרחשויותיה הפנימיות העלומות, ואין מעבר בתחום זה גופו מדרגה לדרגה בלי שילום מחיר יקר. אולם ה“יקרוּת” הזאת אינה אלא לגבי האדם בעודו מלבר, אך בעוברו ובעומדו בפנים – משם ניבט לו כל המחיר הזה דל מאד, פחות־ערך.

על הליכתו של אברהם להעלות את יצחק בנו קוראים אנו בהזדעזעות כל ישותנו ובזעקת הלב בנו. אך אין ספק, שמה שנזדרח לו לאברהם בקצה האחר של הליכתו, עד תומה, זה היה לו לאברהם עצמו כמתנה מאוצר־חנם, כנדבת־חסד אשר גם המחיר של דרך העקידה לא ישווה בה, והוא לא מערכה כלל. אבל על זה, על אשר שם ומשם – אין אנחנו, העומדים מעבר מזה, יודעים כל מאומה. על זה אין לנו שום מושג כלל. הסוד הוא רק לאשר משלמים את המחיר ועוברים –

רק להם. להם לבדם. ובדין ובצדק!

בשטף דיבורנו הקל מדי נקל היה לנו לקבוע ולהשגיר, שאלוהים אשר מושגי האדם עליו נתעלו ונזדככו, אינו דורש קרבנות. לו אין צורך במזבחות, בעולות־מחים ודמים. והאמת־לחצאין הזאת חיפתה על האמת החמורה מאד. והיא –

שאלוהים דורש גם דורש קרבנות! דורש מזבח ועולות־חלב ודמים, אלא שעם התעלותם והזדככותם של המושגים על אלוהים, הולכת ומועברת ההקרבה, והולך ומועבר הקורבן מאשר שייך לאדם שייכות־קנין אל אשר הוא בעיצומו של האדם, בנפשו־בדמו. וזאת אומרת: אל ההקרבה ואל הקרבן הקשה לאין־שיעור יותר.

עם הזדככות מושגיו של האדם על אלוהים, אין לו להרחיק נדוד אל במה וכוהן. כי אתו הבמה, כי הוא הכוהן, והוא המעלה והוא העולה – עולת קרבי־קרביו, דמיו־נפשו – – –

– אבל לרצונו?

בוודאי! לרצונו! כרצונו של האדם העולה על שולחנו של המנתח הנאמן והרחמן. לרצונו עולה, לרצונו מתנתח. אך הגוף הן כואב, הבשר הן שותת ושותת דם.

– אבל רצון רוצה, רצון בוחר, רצון מברך?

– כן! רצון רוצה, רצון מברך, כברכתה של האם על לידת החיים החדשים בה וממנה. אך – “עד משבר”… וצירים, וחבלים, ודם, ודווי, ודווי – –

---

יש “חסד־אלוהים”, יש “מתנת־חינם”. אך ה“חינם” אינו אלא בערך לתמורה שהאדם מקבל. אבל “נהמא דכיסופא” אין! ואף על מתן־החסד נתבעת זכות אשר האדם בחלבו ודמו ישלמנה.

עצי־המערכה, האש, המאכלת הפושטים צורה ולובשים צורה, אך “עבודת הקרבנות” לא בטלה ולא תבוטל! המזבח־לד' ניצב וקיים לעד, ועולת האדם, עולת בתרי־לבו והזאת־דמיו היא עולת־התמיד על מוקדה ועל נסכה. וזו הדרך, בה הקשר, בה הברית – –

“וארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ד'” – – –

משה (עם אהרון באהלו): אמור, מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו את החטאה הגדולה הזאת?

אהרון (בשחוּת הקומה, בעצב־רב): אתה הן יודע את העם כי ברע הוא. והאם לא הוגד לך מה עשה לחור, אשר התיצב בפניו לעצור בעדו, להניאו? ואני – עיני ראו את חור. ראיתיו מוטל. ראיתי דמיו הניגרים.

משה: ונבהלת? חרדת על חייך?

אהרון: לא, משה! לא חרדתי על חיי. אותם הן הפקרתי.

משה: הפקרתם למה?

אהרון: הפקרתים לאשר מר מאלפי מיתות. הפקרתים לנאצת־עד, לכלימת־עולמים, כי ידעתי ואדע: דור ימסור לדור, ואבות לבנים יספרו: “אהרון הוא זה אשר אמר לעם: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם”; אהרון הוא זה אשר פרע את העם לשימצה. הוא. הכוהן. אהרון.

משה: והאם לא האמת יספרו?

אהרון (בשברון): כן. האמת. אך האם טוב, אחי משה, לו עשו גם לי את אשר עשו לחור? לו מצאת גם אותי מוטל על האדמה מדוקר?

משה (נמרצות): אכן! טוב לי לו מצאתי גם אותך בכך. לו אתה, גם אתה, הכוהן, נפלת על משמרתך חלל, בעמדך בפרץ.

אהרון: אך האם זה טוב גם לעם?

משה: והטוב לעם כי כה שיחת, כי כה נפל, ואתה, אתה הכוהן – –

אהרון: אני יודע: חטאתי את ימי. חטאתי את כל חיי, אבל אותו הצלתי.

משה: הצלתו? ממה?

אהרון: משאת עליו גם את העוון ואת האסון הנורא של שפך־דמי, גם דמי אני, דם כוהנו. הצלתיו מהידרדר עוד גם לתהום זו אשר ממנה איך יוכל ויעלה עוד? איך יוכל וירים עוד ראש, וישא פניו? מבוא בזה מנעתיו. פדיתיו בחטאת־חיי. בנאצת שמי וזכרי לעד. זאת ידעתי ואדע. ועלי היא ואשאנה –

---

משה (מסתכל באהרון. מחריש. אך תיכף כמו מתנער): אהרון, אחי הגדול! אתה אולי צדקת. אך אני… (אינו גומר. נעכב עוד רגע, ואחר נעתק, יוצא בצעדי עוז. ומן המחנה – קול… הקול קול משה, בתוקף בצו):

“איש חרבו על ירכו! איש את אחיו – – – איש את קרובו” – – –

אהרון (מקשיב. משתופף יותר. נאנח. לוחש): משה אחי. אחי הגדול ממני! אתה בוודאי צדקת. אך אני – – – (אינו גומר. עומד דומם. כפוף. נטוי שכם –

והוא לא ידע כי קרן עור פניו).

אם הדרך לאלוהים, להכרת מציאותו, היא דרך העיון, החקר, הפילוסופיה, כי אז אין אני משתייך לו, כשם שנביאי־ישראל לא השתייכו לאלוהים אשר הוא דרוש יידרש רק לאשר יחל את פניו “בלבונה משבא תבוא ובקנה הטוב מארץ מרחק”. באלוהים זה ישמחו העשירים. הוא שלהם. אלוהי־העשירים.

האלוהים אשר אליו תערוג רוח־כל־בשר־איש – הוא אי אפשר, הוא חלילה לו שגילוי עצם מציאותו יהיה צמוד לאיזה קנין, לאיזו סגולה אשר הם לא לנחלת כל אדם. האלוהים אשר אליו ישא האדם נפשו – מן החיוב הוא, שלאדם תהיה גם הזכות לעמוד לפניו ולומר:

“ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב. ובעירום ראשון ואחרון זה שבו יכול כל יצור־אדם לבוא עדיך, בו הנה אני עומד ושואל לך, עומד ומבקש את היגלות ישותך עלי. כי על כן הלא אב אחד לכל היצור. אל־אלוהי־חסד־החיים ואור־החיים לכל אדם, לכל בשר”. – –

זאת, גם זאת יאותתו האיתוּתים:

– "בקשני, אדם מתוך חירות גמורה! בקשני ללא שום חשבונות מלבד החשבון האחד – חשבונה של האמת. האמת לאמתה! ובקשני כאילו אתה ראשון־אדם ואחד־אדם אתה ביקום כולו, ולפניך אין עוד שום עדות־אדם ושום משפט־אדם על ישותי אני. רק אתה ורצפת האש־האוכלת שבקרבך. רק אתה והשאלה הגדולה היוקדת אשר בך.

ככה, אדם, בקשני. ככה דרוש לי. כי מצא לא אימצא לאדם כאלוהי־הנצח, אלוהים־מעולם, אם לא ימצאני הוא כאלוהים־חדשים, אלוהים מקרוב־מקרבו בא לו. כי דרוש לא אידרש לאדם כאל חי־כל־העולמים, אם אין אני לו אלוהי־עולם־חייו, עולם־יומו הוא – – יומו־של־כל־אדם, אשר הוא אחד־יחיד ואין שני לו להחבירה מעולם ועד¹ עולם" – – –

זאת, גם זאת יאותתו האיתוּתים.

כל אדם עלי־אדמות הוא שאוּל המשוּח, שאול נושא־הכתר, והוא מרודף מכל בעותי השאול והתהו, והוא מוקף מחנוֹת מבקשי נפשו וטורפי נפשו – והוא אינו יכול לא לשאול לאלוהים גם באורים וגם בחלומות. אך זהו מכבודו של האדם אף מול אלוהים, שאם גם ברגעי־נשימתו־האחרונה יתיצב הוא עליו ויקרא לו – האדם כל עוד נפשו בו יענהו: "תן לי אות שאתה הוא זה! אתה!… כי ירא אנכי מאד פן צלי הוא זה שאותו אראה־כאֵל־רואי. פן צלי הוא זה שאליו אקרא: “ד' צלי על יד ימיני” – – –

ואפשר שהמשא־והמתן הבלתי־פוסק של האדם עם נפשו על אודות אלוהים – גם הוא טיח־חיוּץ הוא בין האדם ובין האלוהים. והאדם ישכים, על כן, יום אחד ויאמר: "לי, אני, אין אלא להשתדל, שאני ביומי שלי החולף, שאני בהווייתי־שלי הדלה לא אוסיף על הרע שבחיים, על האופל שבעולם. ומה גם לוּ אזכה ואזרע גרגר קט אחד של טוב, לו אזכה ואעל שביב זערער אחד של חסד, של אהבה. והסחת־הדעת האחרונה הזאת מאלוהים – האם לא היא היא השתלכוּת־נפשו הישירה של האדם לתוך ידו הפשוטה של אלוהים?

אולי!…

ומצאתי בספר אחד: “אחר שלא נשאר לו לאדם שום דבר קדוש בעולם, חוזר ומתקדש עליו העולם בדרך אנושית הרבה יותר, והריהו מתחיל ליתן לבו אפילו לתולעת באדמה שדופק־חייה מעלה אותה מפעם לפעם להיזון באורו של עולם”.

ו“התקדשות־העולם” הזאת על האדם, ההתקדשות בדרך־האנושית הזאת העגומה עד למאד – האם לא היא היא שמתוכה דוקא, מאחרי זו “התולעת באדמה” שהלב מעתה מופנה אליה, מזומן האדם לחג החגים הגדול אשר לאדם, חג מצאו־את־עצמו עומד במקדש־עולם והיראותו את פני מלכו־בקודש – מלך־כל־ארץ אלוהים־חיים?…

וכל הדרכים פתוחות־חסומות, וכל החלונות שקופים־אטומים –

האמת האלוהית, באשר היא האמת, היא אחת. אולם הארותיה וגילוייה וגם הדרכים אליה רבים ושונים.

ומשל למה הדבר דומה? לטירה דמלכא ששערי כניסה רבים לה, ומצדדים שונים. לפני כל שער – תור ארוך, ובמוקדם או במאוחר כל המחכים באים על חיכוים, חוץ מאחד, והוא אשר מתרוצץ ועובר מעמידה בתור זה לעמידה בתור אחר, ואשר בלהיטותו נדמה לו תמיד: “הנה… הכניסה ההיא, שם, קרובה יותר ומובטחת יותר”, ובעוד הוא עושה כה וכה ומתרוצץ – כל המוחילים עד בוש מוכנסים פנימה להיראות פני המלך, והוא נשאר מלבר – – –

“על משמרתי אעמודה ואצפה” – – –

“יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא” –

ואשר הרו והגו וגיבשו גביש־אמרה זו, הן האמינו באמונה ברה ושלימה, כי “יפה שעה אחת של קורת־רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה” – ועם זאת, ובכל זאת –

“יפה שעה אחת של מעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא”!

ועמוד והשתאה: מה חינוך ומה תרבות היא זו, שפירנסו וטיפחו והבשילו תחושת־חיים וטעם־חיים כאלה: מה תרבות מעודנת, אצילית!

ומה הימנון הוא זה ל“עולם הזה” – הימנון החיבה והכבוד והיקר! כי הן רק בו אפשרית שעה אחת כזאת. רק בהווייתנו האנושית עלי אדמות כאן, כאן!…

ומה טוב להתהלך ב“עולם הזה” מתוך תחושתו זו של העולם־הזה – – –

“ואשירה לד' בחיי, אזמרה לאלוהי בעודי” – – –

ישב פעם לפני ר' עדו אחד מבעלי־המוסר ופיו – מגילת הגה והי, ו“שבעה הבלים” כנגד “הפרוזדור האפל, החומר העכור, הגוף החשוך” – – – משל, השכינה עצמה מייללת מתוך מיצר־גרונו של זה על ה“מדור שלה בתחתונים”.

וכשיצא, סח לפנינו ר' עדו:

– הוא בוכה והם בכו – הם, אותם גדולי ישראל. התזכרו? ר' אליעזר חלה. נכנס אליו ר' יוחנן וראהו בוכה. אמר לו למה אתה בוכה? אם על תורה שלא הרבית – שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. ור' אליעזר אומר: על האי שופרא – על יופי זה שיבלה בעפר אני בוכה. ור' יוחנן עונה: על זה וודאי יש לבכות. ובכו שניהם".

“על האי שופרא”… על יופי גוף־גשמי זה. תפארת ריקמה־בשר־ודמית זו… פלא־חיים, פלא עושר־עניין, עושר־תוכן זה… פלא־עין־זו אשר לא תשבע לראות. פלא־אוזן־זו אשר לא תמלא משמוע… נס לב־זה הפועם, החש… נס־מוח־זה החושב, ההוגה – פלא עולם־בי, פלא־עולם־אני זה – – – הוא, איכה מופסק, מוּתז! איכה מושלך לבור־קבר להתפוררות, לבלייה, למק – – – וי, וי, איכה ואיכה – – – “ובכו שניהם”.

והבוכים, ר' אליעזר ור' יוחנן – הם הלא בודאי שהאמינו באמונה שלימה במעבר שמה, ל“עולם האמת, עולם הנשמות”. ובכל זאת… “האי שופרא. האי שופרא”…

ובבת־צחוק:

– האליגוריסטים שלנו, ממהלכו של פילון, נרתעו, כידוע, מקבל חלילה את המסופר בתורתנו גם פשוטו כמשמעו, בשבילם אין הכל אלא מזל, רמז. אברהם – הכוונה לצורה, לרוח, לנשמה. שרה – הכוונה לחומר, לגשם, לגוף… מילא, עי"ן פנים לתורה, וכל דור מצא ומוצא לו את הפנים שלו בה. אך גם לדידם, אברהם הן בא לספוד לשרה ולבכותה. משמע, הנשמה עצמה בוכה על התפרדות החבילה הזאת, על ניתוקו של זיווג־פלאי זה שלה עם החומר, עם הגוף הבשר־ודמי הלזה. הנשמה עצמה, הרוחנית, השמיימית, אבלה ובוכיה… כי כואב… כי צר. מאוד צר… וי, האי שופרא דבלי… האי שופרא – – –

ושבו תנו דעתכם:

– אמונה שלימה ב“הישארות הנפש”, בנצחיות־החיים שם, בעולם הנשמות… גן עדן התחתון. גן עדן העליון. נעימות־נצח בסתר כנפי השכינה, בצרור חיי־החיים. ועם זה, ולאחר הכול, גם לאחר הגאולה המשיחית – “אני מאמין באמונה שלימה בתחיית־המתים”!

זאת אומרת, שכל גאולה, כל אחרית, וכל פדות חסרה ופגומה, כל עוד אין בה התיקון גם לפרידה ולניתוק הזה. והתיקון האחרון, המלא והשלם, הוא בשיבת־שבותן של הנשמות מעידוני־עידוניהם שם, אל ההתלבשות שלהן הלזו, הארצית, הגופית, הבשר־ודמית… והדברים כידוע, אמורים אפילו באברהם אבינו: אף הוא – שוב אברהם אבינו שמכאן, ואף משה־רבנו, משה שעלה למרום – שוב “זה האיש משה”, כך ובכך יעמדו הם, יעמדו כל הנביאים, כל הצדיקים וקדושי־עולם ל“קץ הימין”, עת בוא ההתרחשות הקדושה־הנוראה של הסרת הלוט הנסוך עתה על הכל, של היגלוּת כל התעלומה הנשגבה שמבראשית ועד אחרית… "ונגלה… וראו כל בשר יחדו!

כל בשר! – – –

ומעתה הגידו! אמונה זו – “אני מאמין באמונה שלימה בתחיית המתים” – היש הימנון גדול יותר הימנה ל“האי שופרא”, לגוף הזה, לריקמה בשר־ודמית זו שלנו – האם יש?

כך סח לפנינו ר' עדו, והיתה תוגה הומיה. אי־מזה נישאו הדי צלילים רחוקים. ובדימדומים שאפפו הנצו זהרהורים – הנצו מפה ומשם – –

---

לפרופ' ש.ה. ברגמן – בברכה

וירם משה את ידו ויך את הסלע…

ויאמר ד' יען לא האמנתם בי להקדישני… לכן – – –

(במדבר כ')

משה: ובי התאנף. זעמני – – –

הסלע: ולמה הכיתני?

משה: האם לא במטהו, מטה־האלוהים אשר בידי?

הסלע: אך הכיתני!

משה: והאם לא כולם חוצבים בך בברזל, במקבות?

הסלע: כולם… הם, אשר לעיניהם אני “טבע דומם”, עצם מת. אך אתה? אתה הלא יודע.

משה: כן. יודע. ואת הדעת הזאת, את בשורתה, הלא אביאה, נשלחתי להביאה אליהם.

הסלע: ולוּא הבוקר, לעיניהם ולאוזניהם, דיברת אלי, כדברך עתה, ואני, השומע, נענה לך. –

משה: כי אז?

הסלע: כי אז נפקחו גם עיניהם. כי אז הוראו גם הם לדעת.

משה (כלעצמו): לדעת כי אין טבע־דומם ולא־דומם. עצם־חי ולא־חי. מדבר ולא־מדבר.

הסלע: הוי, דבר משה! דבר כה באוזני, אחי הגדול.

משה (ממשיך): כי הוא אחד. הוא בכולנו וכולנו בו. מהווה הכול. מחייה הכול.

הסלע: ולוּ הבוקר… לעיניהם ולאוזניהם כולם. כמו עתה. לבדנו –

משה: “כמו עתה. לבדנו”. ואני ביניהם, בקרבם, לבי ייסער בי. רוחי נעכרת. הוגיעוני. אני יגע. אני מאד יגע –

(מטה ראשו. מניחו בחיק הסלע – – – דממה. כבש העולם נשימתו. הכוכבים ממעל מביטים, זה אל זה רומזים – – –)

הסלע (חוזר, לוֹאט): אין דומם ולא־דומם. חי ולא־חי. הוא בכולנו וכולנו בו.

משה (עיניו עצומות, לוחש): הוא בי. הוא בך. הוא בכולנו. אחד – – –

(דומיה. כבש העולם נשימתו).

                      …ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים ניסה את

                       שאלתיאל מזרע אברהם ויאמר אליו: קח את בנך

                       ולך… העלהו…

העלוּם: כשאלוהים אמר לאבינו, לאברהם: “קח את בנך, את יחידך, אשר אהבת”, השכים בבוקר, קם והלך.

שאלתיאל: אני יודע. פרשת העקידה אשר לאבינו אברהם חרותה על לוח לבי.

העלום: ובכל זאת…

שאלתיאל: עיניך הרואות: איני הולך.

העלום: משמע, קשה לקחת בן, להעלותו עולה?

שאלתיאל: כן. קשה. קשה מאד.

העלום: והוא הלך. והוא העלה.

שאלתיאל: העלה? “אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה”!

העלום: אך הוא הלך. לבו היה נכון. “וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת”.

שאלתיאל: (יושב דמוּם).

העלום: ואתה אמרת: “פרשת העקידה חרותה על לוח לבי”. ואתה תמיד גם נשאת על שפתיך: “דרך העקידה, אש העקידה” – – –

שאלתיאל: ומה אתה דורש ממני?

העלום: אני? האם לא את קולו שמעת בצווֹ?

שאלתיאל: ומה נידרש ממני?

העלום: האם לא ברור היה אליך הדבר אשר הוא כאש, אשר הוא “כפטיש יפוצץ סלע”: “קח את בנך ולך והעלהו”?

שאלתיאל (בעצב רב): “אשר הוא כפטיש”…

העלום: ואינך קם, ואינך חרד.

שאלתיאל (לעצמו): איכה אוכל?… איכה אלך?… (ובתוקף); לא! לא אלך!

העלום: מוֹרד? ממרה?

שאלתיאל: ממרה למענו.

העלום: למען בנך?

שאלתיאל: לא! למענו הוא! לשמו!

העלום: מה העוקבה הזאת? למענו הוא לעבור על צווֹ? לשמו להפר את רצונו?

שאלתיאל: האם אפשר כי זהו רצונו? “קח את בנך והעלהו”… האפשר?…

העלום: רצונו־של־אלוהים הוא איפוא עליון רק כשהוא מתאשר על ידך? צווֹ חובה רק כשהוא נוח לך?

שאלתיאל: נוח לי… למה תדבר כזאת? האם נוחיות ביקשתי מעודי? האם אותה אבקש?

העלום: תהי איפוא לשוני אחרת: רצונו־של־אלוהים עליון הוא רק כשהוא מתאשר בבינתך? צווֹ חובה רק כשהוא נוח להגיונך?

שאלתיאל (שותק).

העלום: והוא, אביך, אבי ישראל: “קח נא את בנך את יחידך, אשר אהבת, את יצחק” – את יצחק היורש, את יצחק אשר “בו ייקרא לך זרע”, את יצחק נושא הברכה, נושא היעוד. ו“אחר הדברים האלה”, אחר כל שהיה, כל שהתרחש – – – אֵי טעם? אי הגיון? והוא הולך. והוא אינו שואל: “האם אפשר שזהו רצונו?” “ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו” – – –

שאלתיאל: אברהם הוא אברהם, ואני –

העלום (משסעו): ענווה. נמיכוּת־רוח. אך האם אין הוא גם האיפור שבו מתאַפּר כל עריק וכל משתמט: “ואנוכי מה?”…

שאלתיאל: לא! לא זאת! אברהם הוא אברהם, ואני – אשר אני. וכשם שלא ייאמר לשום אדם לחיות במקומו של אחר, כך לא ייאמר לשום אדם לעמוד לפני אלוהים בעמידתו של אחר.

העלום (בלעג): משמע, עמידתו של אברהם היא: ללכת אחרי צו. היא: “התהלך לפני והיה תמים”, ועמידתך אתה היא: “לא! לא אלך!”

שאלתיאל: הוא היודע ועֵד.

העלום (בלעגו): “הוא היודע” – הוא אשר דעתו חלילה לה להיות נשגבה מדעתך ומצוותו חלילה לה להיות נפלאת ממך.

שאלתיאל (לפני עצמו): “כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאום ד', כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם”.

העלום: ואתה החוזר על נאום־שגבו זה? אתה?

שאלתיאל: אני. בכל לבי.

העלום: ואינך נשמע לצו באשר גבה ממחשבותיך?

שאלתיאל: לא גבה! כי אם נוגד, פורע.

העלום: פורע את הגיון שכלך?

שאלתיאל: פורע את כל צפונות לבי, את מוסר לבי!

העלום: מוסר לבך? והאם לא הוא עליון, עליון על הכל?

שאלתיאל: עליון, נשגב! אך לא מחוץ.

העלום: מחוץ למה?

שאלתיאל: מחוץ למוּסר.

העלום: למוּסרך אתה, אשר הוא בידך קנה־המידה שאתה תהא המודד בו את אלוהים?

שאלתיאל: למוסרי אשר בי ואשר מתוכו ובעדו יחסי וקשרי לאלוהים, יחסי החי, קשרי החי! מוסרי אשר בי ואשר מתוכו ובעדו אשא נפשי אליו – אליו, השלימות, אליו, המוחלט, אשר הוא במציאותו־במהותו מיבטח לי ומנוס לי ביחסיוּת כל הויתי, הוית יצור־אנוש עלי אדמות, ביחסיוּת כל הליכותי, משפטי והגיגי – אליו נפשי, אליו כל חביונותי, בו להיטהר, לו להידמות.

העלום: לו להידמות? “ואל מי תדמיוּני ואֶשוה יאמר קדוש”.

שאלתיאל: “קדושים תהיו כי קדוש אני”. “מה אני אף אתה”…

העלום: היזהר! מוקש!

שאלתיאל: ואֵי הדרך לאדם שאינה זרועה מוקשים?

העלום: ההידמוּת לאלוהים אשר היא חטא הקדמון לאדם לראות עצמו כאלוהים, והקירבה לאלוהים, הקירבה הקרובה אשר בה גם מכשול־העוון לאדם להיות הוא שופטו של אלוהים.

שאלתיאל: ואברהם? האם לא שפט? “חלילה לך מעשות כדבר הזה! השופט כל הארץ לא יעשה משפט”.

העלום: אך הוא גם שאמר “ואנכי עפר ואפר”, והוא גם שהלך. “ויקח בידו את האש ואת המאכלת”. ואתה?

שאלתיאל: (שותק).

העלום: וראה, לכתו זו של אברהם מה נתיב השאירה היא בחיים? מה מופת, מה דוגמה? אלוהים ניסה את אברהם, ואברהם אשר נענה, אברהם אשר הפקיד רוחו וכל חישבונות לא ביקש, היה לנס, נס־עולמים לאדם, לעמים. נס לנאמנות אין קץ, נס לקבלת־חובה ללא מצרים. ואתה? אתה בדוגמתך זאת?

שאלתיאל: דוגמה. מופת… וחשבוני עם קוני אינו אלא אחד.

העלום: ומה הוא?

שאלתיאל: חשבון אמת־לבבי. הוא לבדו.

העלום: “אמת לבבך”. שוב! אתה!

שאלתיאל: אלוהים אמת. היא רצונו.

העלום: אכן! רצונו של אלוהים הוא הוא האמת, הוא הוא הטוב!

שאלתיאל: האמת, הטוב הם רצונו, הם אי־אפשר שלא יהיו רצונו של אלוהים.

העלום: ומי הוא הקובע מה האמת ומה הטוב, שאי־אפשר שלא יהיו רצונו של אלוהים באשר הם האמת והטוב? אתה הקובע?

שאלתיאל: התהומות פעורים. אני יודע. אך איני אלא אדם.

העלום: אלא אדם, ובכל זאת המרי, העיקשוּת.

שאלתיאל: אללי! מה נדרש ממני? איכה אוכל?…

העלום: מה נדרש? “קח את בנך – וישכּם ויקח”! ציוּת…

שאלתיאל: (בדיכדוך): ציוּת…

העלום: ציוּת מהכרה, מרצון. כי מה האמונה בלי אֵמון, האמון השלם, המוחלט: “הן יקטלני לו אייחל”.

שאלתיאל: האֵמון אשר הוא מבע הכבוד, מבע האהבה.

העלום: אכן! האהבה! האהבה השלימה, התמה. “אברהם אוהבי”.

שאלתיאל: הכבוד, האהבה, אשר בם גם היראה, יראת הרום לאין־חקר, השתאוּת הנשגבות ללא דימוי, ואשר הם גם ששון הלב והתרוננות הלב, שקיקת כל מעייני־הנפש ונהירת כל רהטי־הישות לו להימסר, בחיק־נצחו להיערות, בו להתבטל כליל, בו להימוג, כי… כי הוא האור, כי הוא הטוהר, החסד, הטוב – עצם הטוב, מהות הטוב… “הדוּר נאה זיו־העולם נפשי חולת אהבתך”… ואיכה בקשרי־באמונתי זאת בו אוכל להאמין כי צו העקידה הלזה, הצו להעלות עולם־חיים, עולם־אדם, הוא רצונו שלו? איכה באמוני־הכבוד, באמוני האהבה האלה, איכה בהם ומתוכם עתה אקום –

העלום: אבל היא הלא מצוותו שלו!

שאלתיאל: ואני לא אבגוד.

העלום: במי?

שאלתיאל: בו. באלוהים־אוֹרי.

העלום: תמרה את פיו ובו לא תבגוד. (צוחק צחוק גדול).

העלום: ואתה מדמה בנפשך שכל הגיגיך אלה חדשים הם?

שאלתיאל: מה לי חדשים, מה לי ישנים, והם יקוד לבי, אמת לבי.

העלום: אז, בלכת אברהם בדרכו ההיא, דרך נאמנותו, תפארתו והזדרחוּתו, הלך הוא בלאט. לצדו, הלוֹך ולחוֹש על אזניו, על לבו, את דבריך אלה.

שאלתיאל (בתמהון): מי?

העלום: השטן. זה אשר –

שאלתיאל: (נרתע, שולח בהעלוּם מבט חודר): ואתה?… (מוסיף מסתכל בו) מי אתה?

העלום (צוחק): אותי אתה שואל מי אני, אותי אשר עימדך אינך מכיר, ואתה מתיימר לדעת מיהותו של אלוהים, רצונו, דרכו. אתה אשר לך אין גם העוז להסתכל בך, בעצמך, ולדעת עכשיו, בשעה זו, את אמת־עצמך.

שאלתיאל: אמת־עצמי בשעה זו?

העלום: האמת הפשוטה שהבן – בנך, עצמך ובשרך, וצר לך וקשה לך – ואתה עומד ומתפתל, עומד ומערים.

שאלתיאל: משום שהבן בני, עצמי ובשרי… (שותק. מהרהר נכאות) ואולי?… “עקוב הלב מכל”.

העלום: וראה, אתה אומר: זה לא רצונו, זה אי־אפשר שיהא רצונו. ואם תום־לבך הוא, למה לא תקום, לא תלך ועמך בטחונך זה, שהוא יקרא כקראוֹ אז לאברהם שנית, יקרא ויצוה: “אַל תשלח ידך”! למה?… האין זאת כי דבר בגו?

שאלתיאל: מה הדבר?

העלום: למה תשאלני, והוא ממך לא נכחד.

שאלתיאל: הגד!

העלום: אתה אינך הולך לא משום שאתה בטוּח שזה לא רצונו, אלא משום שבך רוחשים הפחדים שזהו אמנם רצונו, רצונו האחרון, והוא לא יקרא שנית, והוא לא ימנעך.

שאלתיאל: (יושב מדוכא. נותן עיניו בהעלום): מי אתה?

העלום: (בלעגו): מדי תבוא במצור, מדי יסתתמו הצטדקויותיך, אתה שב ושואלני מי אני, כביכול אינך מקבל את דברי רק משום שאתה רואני כעוֹין, כשטן… כן. עקוב הלב. עקוב מאוד… מפני הן לא תיסתר, כי –

שאלתיאל: כי –

העלום: אתה יודע…

שאלתיאל: (שחוח. נאנק): אויה! כצבי מוּדח…

העלום: ככה יתעה, ככה יסתכסך היצור־האדם בסוררו, בנטשו דרכו.

שאלתיאל: ומה הדרך לאדם?

העלום: דרכו של אברהם. אם ד' הוא האלוהים – לכו אחריו! “וישכּם אברהם בבוקר – וילך”.

שאלתיאל: (שתיקה כבדה. אחר קם. כמרים הר על גבו. עומד, מביט נכחו).

העלום (בהתעוררות חדוה): הנה! סוף סוף! בוא, שאלתיאל! בוא, היחלץ באחת מן המצודה הפרושה תמיד על כל אשר, כמוך עתה, ייקרא מאת אשר הוא עליון על כל ומרום מכל, ייקרא לנתיב אמוני־העד ומסירות־העד. בוא, היעלה, הינשא, ובך ייקדש אלוהי החלט כל החובות וכל הציוויים אשר עלינו, ובך ייכבד האדם, צלם־אלוהים באדם – בואה, שאלתיאל!

שאלתיאל (פוסע כבדות. אך מיד נעצר. עומד): אֵלי, מה הדיכדוך הזה? מה המועקה הזאת? הקדרות הזאת? (ובהתפרצות כל הקרב, בשאגה) לא! לא! לא אשקר! לא אשקר בי, לא אשקר בו! לא אלך, לא אזוז!

העלום: לא תלך?

שאלתיאל (מפנה פניו): אֵלי, אלוהי חיי! הנגלות והנסתרות בי לפניך הם. רק לפניך לבד. ואם את אשר אני עושה עתה לא יעשנו האדם וניקה – הביאני, אלוהים, במשפטך, ואני רחמיך־עלי וחנינתך איני מבקש: אני את דינך מקבל עלי, מצדיק ותהי ידך בי כאשר תהי. האפיסני, אלוהי. המיתני מיתת עולמים – חיי מסורים לך, נפשי מסורה לך, אך אני לא אנכּרך בי! ואם צווך הוא זה אשר הונף עתה עלי להינעץ כשפוד ממורט וקר בהרגשת־מהותך אשר אני בכל תאי ישותי אשאנה כנועם זיו כל העולמות וכשפע החסד בכל העולמות – אם צוך הוא זה… אני… אני… (פורשׂ ידיו) אוי, מלכי! אוי, קוני! ראה עומדי לפניך מודהם ונבוּך ונכלם. נשפט עמך עליך, על אמתך־בי כי לא אבגוד בה! כי לא אבגוד! נאבק עמך כי לא תהיה לי כאלוֹהים רחוקים, כאֵל זר אף עד ארגיעה… ואני איני אלא אדם בתכלית הדלוּת העכירוּת והחליפוּת. ואַל תשליכני, אלוהי, מלפניך. אוי, אל תשליכני! אל תשליכני! – (גוהר ארצה. מתמוגג בבכיו).

שאלתיאל: (כשפניו שטופי דמעות הגיל והנהרה): אודך אבי ורבוני! אודך ואזמרך! וזכני נא, אלוהי אבי אברהם, להעלות נפשי כליל על קידוש מלכותך בעולמך, ואני מכל המדורות ארנן רצונך, ארנן חסדך – חסד אור עולם באוצר החיים – – –