דיבר אלי אחד: אמשל לך משל –

– אשה אוהבת את בעלה אשר בו מצאה את האידיאל שלה, והיא באהבתה ובמסירותה אף עוזרת לו להגשים באישיותו אותו אידיאל. אך הרעה היא שעל האידיאל הזה שלה, כפי שהיא קבעה אותו לעצמה, שומרת היא בקנאות ודורשת מבעלה שאף הוא יהא נאמן לו עד יומו האחרון, ובכך נעשית היא בחייו של אישה גם גורם כובל ועוצר: היא שוללת ממנו את אפשרות הגידול שהתנאי ההכרחי שלו הוא החופש הגמור – – – החופש גם להיות היום מה שלא היה אתמול, ומחר – לא מה שהוא היום. וככל שהאשה מסורה ודבקה יותר בבעלה־נערצה זה, כן יותר גודרת היא בעדו, עוצרת ובולמת.

– והנמשל?

–הנמשל כב“מדרשי שיר־השירים”: האדם ודביקותו־העומדת באלוהים. האדם ותפיסותיו והשגותיו ועיטוריו שהוא צומדם לאלוהים.

לצתי:

– וכאותה האשה שבמשל, גוזל הוא מאלוהים את חופשו, עוצר בעדו מהיות היום מה שלא היה אתמול, ומחר – לא מה שהוא היום?

ענה: מאלוהים אין אדם יכול לגזול כלום. אך הוא גוזל מעצמו את “גידולו־של־אלוהים” בתוכו, עוצר בעד שמי־אלוהים בקרבו מלכת הלוך ורחב וגבה – – –

– ומה העצה? שאלתי.

– אין שום עצה מלבד זו, שעל בני אדם לזכור זאת תמיד. בני האדם מכל העמים ומכל הדתות! כולם!…