רקע
שלמה ניצן
תוֹפקוֹש

 

חלק ראשון: רחוק למטה    🔗

פרק ראשון: ערב ערב כך או אחרת    🔗

בלילה ההוא הקדים לבוא. הבאַר עדיין ריק היה, הבּתאי אך זה עתה פתחוֹ. הוא עבר את הסף של הבאַר כעובר מארץ לארץ היום לפני מאתיים שנה במקום אחר, כמעט גם משפה לשפה. פסיעה אחת – וכבר.

“מה זה אתה מקושט כל כך הלילה?” – כך הבתאי בפליאה.

“יש לי חגיגה” – השיב אדוארד לוי תופקוש, עדיין ליד הראי אשר בכניסה, בוחן בקפידה את עצמו את הופעתו, כשם שעשה בצאתו מביתו שעה קלה קודם לכן. חליפתו חליפה נאה, תפורה כהלכה, ובכלל אין דבר אם היא מבליטה קצת את כרסו. בגילו שלו, כרס קטנה שכזאת אך מוסיפה הדרת־הופעה. שערותיו משוכות במשטר אחד לאחור, אין ממרה ואין מורדת, וסימני המסרק בכולן. בלי משים תיקן קצת בתנועה מורגלת שנשתכחה מכבר את חוֹד המשולש של המטפחת הצחורה שבכיס מקטוֹרנוֹ, יישר את משקפיו הכהים עבי הקרן ופנה אל התופים. נעלתי את הדלת? – התעורר הספק הרגיל בליבו. נעלתי. ייתכן גם שלא. אך אפילו אם איננו זוכר, בוודאי נעל: מכוח ההרגל.

ספק גרר ספק, וכבר לא היה בטוח אם גם הציץ בתיבת־הדואר בצאתו, אי־הוודאות הזאת חוללה בו מהומה קטנה של מבוכה מציקה. בייחוד תיבת־הדואר. בדרך כלל היתה ריקה, לפעמים מצא בה חשבונות של מים וכרטיס אזהרה אדום על מסים שלא שולמו. אך הוא – אף־על־פי־כן, ודווקא בציפיה גדולה. כמו אנוס על־פי איזו כפייה שאין לעמוד בפניה, היה בודק את תיבת־הדואר הזאת בלי הרף כל פעם בצאתו ובבואו בכל שעות היממה. כל כך הרבה בודק, עד שכבר אינו זוכר אם בדק ואם לא. לְמָה יצפה אדם שכמותו כל הימים, שכל הימים הוא בודק את תיבת־הדואר שלו. עודו מסיר במחי יד מורגלת את הכיסויים, נכנס הפרופסור.

“תופקוש! אינני מכיר אותך!” – כך הפרופסור בצהלה גדולה של איש גבוה וזקן, הפונה אל איש שמנמן ונמוך במבטא הונגרי כבד ומתנגן, בעליצות ובתמיהה גם יחד – “מה זה קרה לך שאתה ככה? אינני מכיר אותך הלילה! זה אתה?”

“אני יש לי חגיגה.”

“איזו חגיגה, אדוארד? חתונה? אז ברגליים הזקנות שלך אתה מרקד הלילה על שתי חתונות! איש אינו צוחק?”

“בטח הוא חזר מקבלת־פנים אצל הנשיא הפּרזידנט!” – קרא דוקטור באֵר הגדול שנכנס ברגע זה עצמו – “אדוארד יקירי, לאן זה הולכים בלבוש הדור שכזה?”

“מי אמר שהולכים, אמרתי שהולכים? לא הולכים לשום מקום, לעת עתה. אמרתי: יש לי חגיגה הלילה. אפשר גם פה, לא?”

“איזו חגיגה מה פתאום חגיגה? התחתנת, או מה?”

“ואולי התגרש?”

“אלוני נבחר הלילה לראש העיר.”

אלה שהיו שם וגם אלה שנכנסו ובאו אחר כך, איש מהם לא ידע בדיוק מיהו אלוני. איש מהם לא ידע שאלוני נבחר הלילה לראש העיר שלהם. איש מהם לא ידע מה לו לתופקוש ולאלוני זה. אך מוכנים היו בכל עת להעמיד בקבוק לעשות חגיגה, אם זוהי משאלת לבך, אדוארד לוי. רק ביקשו לדעת: מזמינים את אלוני לכאן או את עצמם אליו.

“אחר כך” – אמר אדוארד לוי תופקוש והתיישב במקומו מאחורי התופים, וכבר המקלות נכונים בין אצבעותיו, וכף רגלו על דוושת התוף הגדול. דוב אלוני. פּוּנקט דוב. כמו חצץ זר נגרס השם הזה בפיו. אלוני, מילא, כולם מחליפים כאן שמות המשפחה שלהם וגם הוא עצמו כבר התרגל. אבל שם פרטי? ומה כל כך לא טוב בבּרל? תקופה שלמה נקראו כאן כל מיני בני־אדם ברל וזה היה יפה מאוד. אבל הוא – דווקא דוב. למחוק כל זכר, או מה. גם דוב־בּר. שיהיה לך לבריאות אדוני ראש העיר. הפרופסור השמיע צליל ראשון על הפסנתר שלו, והתחיל להיות ערב רגיל בבאר, כרגיל ערב ערב.

גם כאן ערב ערב כמו בימים ההם באולמי החתונות – ערב ערב, ערב ערב. כאן אולי מוטב לומר: לילה לילה. גם התופים הם אותם התופים שלו, רכוש פרטי לגמרי, מערכת משוכללת מאוד, אך הזמירות וגם הלחן הכללי אחרים לגמרי. שם בחתונות הם היו כמעט ממש תזמורת קטנה, על הדוכן באולם הגדול בתוך האור העז מול פני השולחנות הנמשכים, ערוכים בדיוק כתמול שלשום – ואילו כאן, הוא על התופים והפרופסור ליד הפסנתר. רק הם שניהם, וזהו. ככה, בלי שום דוכן של דיסטאנץ, מעורבים כל הזמן עם האנשים ליד הדלפק ואצל השולחנות. בסך־הכל מקום קטן המקום הזה. אם תמלאהו, לא יכיל יותר מכמה עשרות מעטות של אנשים צפופים. מכסימום עוד אחד שניים, כולל את ההם שם אצל הדלפק. אבל כל כך מלא כמעט לא היה כאן אף פעם מאז שהוא עובד כאן. רוב ימות השבוע הריקוּת פוערת את אימתה תיכף מאחורי היושבים ליד הבאר.

כאן ליד הבאר יושבים אחדים. על־פי־רוב מבקרים קבועים פחות או יותר, המכירים זה את זה מי פחות מי יותר. לפעמים בנוח על אחד מהם רוח טובה במיוחד, ואולי דווקא רוח עכורה במיוחד – ואין איש יודע ואין איש חוקר – אז האחד הזה משגר על־יד הבתאי כוסית לחבר שלו היושב רחוק בקצה השני. הוא לא מופתע במיוחד, אל שמח במיוחד. מריק אל קרבו באחת וקורץ מרחוק. אולי אף לא קריצה של תודה, אלא קריצה של אישור.

הנערות, בוודאי, גם הן כאן. לפעמים שתיים, לפעמים שלוש. אי־אפשר בלעדיהן. מניחות לאורחים הקבועים ונטפלות בעיר אל פנים לא כל כך מוכרות. לפעמים יושבות קפואות לעצמן, לפעמים טורחות הרבה לסחוט כוסית ממישהו, תמיד מעשנות. יד מחבקת צוואר לא מוּכר והפה ממלמל ישר לתוך האוזן מלמולי פיתוי: “עוד כוסית, טוב?” שלישית נחתמת בנשיקה, וכבר: “מאַמי שלי”. ברביעית, הבוגדנית מכולן, כבר מחפש המבט קליינט אפשרי אחר. כולם רואים ואף אחד אינו מתרגש. ואם, לפעמים, ניתנת גם חמישית, מתחכך בחשאי ובגלוי גוף בגוף, וההוא הנדיב המפזר כספו, שמח קצת פתאום כניצול שנמלט לשעה מאימת הרחוב הריק אשר שם בחוץ, וכבר לבו נכמר בקרבו. אם לא יקפיד, יתרוקן ארנקו.

אדם אחד, בדרכו אל הגילופין, נטפל בחביבות לאיש אחד שירד לכאן מירושלים והציג את עצמו:

“מירושלים? לא, אני לא. לא מנחושת ולא מזהב. מהאור, אולי כן. מכל האור שרק נמצא. לא, שיכור סתם. בוודאי שהייתי שם, פעם. מי לא. בבית־קפה ערבי קטן של הארמנים בתוך הסמטאות. בטח ערבי נוצרי, מפני שמכר גם הרבה עראק וקוניאק וכל מה שאתה רק מבקש. ואולי דווקא ארמני. אתה יודע להבדיל ביניהם? אז אני שם ככה לעצמי ושיכור לגמרי. לא לגמרי־לגמרי, רק קצת לגמרי. אחרת בטח לא היית יכול להגיד לעצמי מה שאמרתי שאני שם עכשיו בעיר של היבוסי, שיכור. עוד כוסית בבקשה, האַט. ואם יספיק הכסף, אחר כך עוד אחת. השד יודע איך אגיע אחר כך לשפלה, אם בכלל. לעת־עתה אין שום בכלל ואין שפלה, יש רק לעת־עתה. אחר כך אולי אמות. לא בטוח לא מוכרח, אבל יכול להיות. אולי לא? מישהו יכול להוכיח לי שלא? שמעו, אם מישהו יכול להוכיח לי, אבל אף אחד אינו יכול. לכן לעת־עתה הכל לעת־עתה, אך ורק. כמו עכשיו ברגע זה, בירושלים או כאן הכל אותו דבר. בבקשה עוד כוסית. לא. אינני. לוּ ידעתי איך הגעתי לשפלה, הייתי מספר לך. למה לא. אבל הגעתי, איכשהו. לא, אינני יודע איך, כלום! מה בנוגע לעוד כוסית? אם כבר אין כסף, יש שעון. תשמע, עדיין מתקתק. גם הוא, לעת־עתה. שעון טוב מאוד. ואם לא של זהב, אז לא טוב? לא ירושלים ולא זהב. רגיל בהחלט. סתם שעון טוב שווה כמה כוסיות. בבקשה. האחר־כך כבר ידאג לעצמו אחר־כך. לעת־עתה תגיד בבקשה למלצר שימזוג לי וגם לך. מפני שאני מזמין אותך בכל הכבוד. וגם מפני שאסור אף פעם שאדם ישתה לחיים לבדו. וגם אסור לך לצחוק ממה שאני אומר לך ועכשיו אנחנו נשתה.”

ערב ערב, כך או אחרת. ולפעמים גם כך וגם אחרת. לוי אדוארד תופקוש מכה בתופים ובמצלתיים, במקצב פריטתו של הפרופסור על הפסנתר. וככה כל הזמן בלי־הרף, שעות. איש אינו מבקש ממנו, איש אינו מונע ממנו. כרצונו ולפי־מזגי־רוחו, היום כך מחר אחרת. מרקיד את מקלותיו על התופים ופרצופו משועמם בתכלית כנגד ובתוך השקיקה הדלה הרוחשת אצל הבאַר וליד השולחנות, וגם בתוך העצבוּת הבכיינית הדומעת הזאת, הנכמרת־לשעה על עצמה ועל כל העולם. פרצוף אדיש־אטום של איש שמנמן, המזדקר מתוך חליפה הדורה, חוד משולש של מטפחת צחורה מלבינה מתוך כיס המקטורן. כל הזמן המקלות רפויים בין אצבעותיו ומכּים־מנתרים על התופים והמצלתיים. וכף רגלו של דוושת התוף הגדול. ואולי אינו משתעמם כלל כפי שהוא נראה, אלא מכונס באיזו דבקות פנימית במיקצב הלחן.

כמוהו הפרופסור מאחורי הפסנתר. לפעמים מצווה דוקטור באַר לבתאי ולהגיש כוסית לתופקוש או לפרופסור או גם לשניהם. הפרופסור מודה לו מרחוק בהרמת כוס בשמאלו (הימנית ממשיכה לפרוט), תופקוש מסתפק בניע־ראש.

ניע־ראש של מתופף אל דוקטור למדיצינה, אמיתי. כולם קוראים לו באַר, איש אינו יודע את שמו הפרטי. אולי אשתו. דוקטור טוב, מדופלם כחוק, כללי. מדיצינה. אישהו באחת הערים באירופה בין שתי מלחמות־העולם, הראשונה והשניה. הפרופסור הוא שהתחיל לקרוא לדוקטור הזה דוקטור באַר. כאן וגם בבאַרים האחרים ובכל מועדוני הלילה הוא אורח מקובל, על־פי־רוב גם רצוי. איש גבוה הוא דוקטור באַר, ממש רם־קומה. קולו יוצא מפיו כמו מתוך מפוח גדול וחם. אדוארד לוי תופקוש פגש בו פעם בלילה, בימים ההם, כאשר היה מתופף בתזמורת קטנה פחות או יותר קבועה בחתונות – “אולמי דליה” “בניני פאר” “אולמי העצמאות” “הנרקיס” “האולם של החרשים־אלמים” “בית־החייל” “הכלנית” “בנייני חיים” “אולמי הנשיא” – וגיל ושמחה וששון ובכל שאר האולמות. בפעם ההיא, במזללה, מאוחר בלילה אולי אחרי חצות ואולי כבר כמעט לפנות בוקר, פנה אליו דוקטור באַר בשבתם שניהם על כסאות גבוהים ליד הדלפק. תופקוש עדיין לא ידע כי דוקטור באר הוא דוקטור באַר. ואפשר גם שלא הבחין בו כלל, כי שקוע היה בחתונה ופרצופו של אלוני ריחף לנגד עיניו בלילה ההוא כמו בלילה הזה.

החתונה ההיא בלילה ההוא היתה כמו כל החתונות ערב ערב בכל האולמות ההם, עד שלא הבחין באלוני ובלוֹלָה. עד אותה שעה ישב כמתבצר מאחורי תופיו שעל הדוכן. המקלות נכונים בין אצבעותיו. עוד מעט תתחיל החתונה בתופים ובמצלתיים, בכינור ובגיטארה ובשירה; הריקודים יבואו אחרי הסעודה. לפעמים גם מסתיימת חתונה בלי ריקודים. אטום ושותק ישב שם מאחורי התופים, מביט בוהה באולם המואר בחזקה בשולחנות הערוכים המתמלאים יושבים בלחמניה הקבועה ליד כל צלחת. הכל כמו ערב ערב, אין הבדל אם כאן ואם באולם אחר. אפילו הקהל הוא אותו עצמו, גם אם האנשים מתחלפים בו. אותה כניסה חגיגית־מהססת, איש מוביל את אשתו במרפקה ופרץ של חיוכים לכל עבר. זה הכל פלאסטיק וניילון, כך תופקוש לעצמו. כל החתונות חתונה אחת, כל האולמות האלה, בית־חרושת אחד גדול. גם אולם החרשים־אלמים. שמחה ותזמורת שם למטה, והחרשים־אלמים עצמם מציצים מהחדרים שלהם – הם לא שומעים את הקולות, אבל הם רואים חתונה.

האנשים נכנסו והוסיפו ובאו ומלאו את השולחנות. עכשיו החזיק תופקוש את שני המקלות בשמאלו, ובימינו סיגריה אחרונה לפני התחלת העבודה. חבריו לתזמורת עישנו גם הם, להוציא שמשי, הכנר והמנצח, שחדל לעשן בפקודת הרופא. לוּ נמאס להם להתחתן כשם שנמאס לי לתופף להם, הייתי מקפח את הפרנסה שלי – כך תופקוש עם מציצות אחרונות של הסיגריה. שניים שניים הולכים הם ובאים אל התיבה. כולם, וכי אני לא? מי גזר? משהו כאן שלא־כדרכו, מאוד מאוד שלא־כדרכו. מי פסק שכך ראוי לו לאדם? אחרת, כמובן, אחרת רע ומר, תשאלו אותי. אני היודע. אבל בתוך התיבה? נוח. קודם כל ולכל היותר – נוח. לפעמים גם זה לא. על־פי־רוב – גם זה לא. מילא, אדם רוצה להתחתן, שילך ויתחתן, אך לשם מה כל החגיגה הזאת, על מה השמחה? שתוק תופקוש שתוק, המהומה האווילית הזאת מפרנסת אותך.

אותו רגע הבחין ממקום שבתו מאחורי התופים בדוב־בּר אלוני, כיצד הוא נכנס ומוליך בעדינות את לוֹלה לפניו, מתקדם פסיעה־פסיעונת במתינות רבה, וכל המצטופפים שם מפַנים לו תיכף מקום. מיד רואים: איש רגיל בחשיבות ובכבוד. בימים ההם היה אלוני בכנסת, סיעה של איש אחד, ודבר זה גם הוא כשלעצמו הוסיף כבוד לכבודו. חליפתו מונחת היתה עליו כמו מדים של שירוּת, ואשתו לידו, פסיעה קטנה לפניו. המחותנים מצד הכלה הוליכוהו ברוב טרחה למקום־כבוד בראש שולחן המשפחה, ואיך שהם מתגאים בו ומשלחים מבטים לעברים לראות אם כולם רואים. כולם ראו. מאצל השולחנות הרחוקים זקפו אנשים ראשיהם להביט, אחדים אפילו קמו על רגליהם.

הם שם, והוא כאן על הדוכן גלוי באור, נסוג־אחור כלשהו מאחורי התופים הגדולים והקטנים והמצלתיים. מה יש, כאן מקום־העבודה הקבוע המתחלף שלו באולמי החתונות תמיד על הדוכן גלוי לעיני האנשים האלה, כולם פרצופים של חתונה. מי שנכנס לכאן, מקבל תיכף פרצוף של חתונה, גם אתה אלוני. שלא לדבר עליך, לוֹלה, אַת בטח נולדת כאן באחד האולמות האלה. עדיין שני המקלות בשמאלו והסיגריה בימינו, הביט בהם תופקוש מרחוק מבעד למשקפיו הכהים עבי הקרן, כיצד הם מתיישבים להם בנחת, איש ואשה. והאשה מטופחת מאוד, מאופרת אולי קצת למעלה מהמידה, אך לבושה בטעם וכולה שופעת נחת על סביבותיה. עדיין יפה, בלי ספק, בייחוד מכאן, מהדוכן, מרחוק. עדיין גופה גוף לנחש בו ניחושים. אבל רשעות שבו ראה את הבשר מתחיל למות עליה. אפילו מכאן רואים. עוטה הבעות שונות לפניה. כמתחמשת, כמו תמיד, להפעיל אותן כפיתויים בחיוך מתרצה, בניע איבר, במה שנדרש אולי בזה הרגע הבא. קודם לעצמה, עכשיו בשירות הבעל והאינטרס שלו. איך היא יושבת לה שם, האשה הנכונה ליד האיש הנכון במקומה הנכון. קדחת לך לוֹלה. לא מפני שהלכת ממני אל האיש הזה מה שמו אלוני, שיהיה לך לבריאות, גם לא מפני שאת זונה. לא, את לא וגם לא יכולה להיות. את לא מספיק הגונה בשביל להיות זונה. אני ידוע אני מכיר זונות. מפני שאת סוחרת ביופי הנהדר שלך, זהו. אפילו לא בגוף שלך, כי הגוף שלך מת. שלחי אלי את אלוני, אני אספר לו אם במקרה לא גילה בעצמו. ואולי באמת לא, אולי הוא זקוק לך אחרת. אולי המעמד שלו מחייב שאשה יפה תלווה אותו ותשב בצידו בכל אשר ילך ויעשה ויבוא. איך שהיא מחייכת לה שם לכולם, הגרועה־מזוֹנה הזאת, לוֹלה היקרה שלי, איך שהיא עושה שם כל הזמן מסחר גדול ביופי שלה. כמו מבקשת להשתלט באמצעותו על כל העולם. מחייכת כמתמכרת עד כלוֹת, והגוף שלה מת גמור, תשאלו אותי אני יודע.

מן הסתם לא הבחינו בו. ואם הבחינו, לא זיהו. ואם זיהו, מתעלמים ממנו. אין דבר, אין דבר. גם אני לא זיהיתי לא מכיר לא יודע לא זוכר – כלום. עוד מעט תתהולל כאן חתונה ואני אכה בתופים. מכל השולחנות יתרוממו זוגות וייצאו לרקוד. אולי גם אתם שניכם? למה לא, אתן לכם קצב טוב מאוד. אתופף לכם קצב יוצא מן הכלל לתוך הנשמה שלכם עד שלא תוכלו שלא לרקוד. אבל אתה, אלוני, לא תרקוד, לא. הצעירים כן. אולי גם לוֹלה משתוקקת, אבל בגלל כבודך היא תכבוש את רצונה ותשב לידך לימינך כל הזמן. אשה טובה לך לולה זאת. אשה מכובדת ליד איש מכובד. איש בעל חשיבות כמוך אולי באמת לא נאה לך לצאת פתאום ולרקוד כאחד העם אחד הנערים. אם אתה יודע לרקוד בכלל. טנגו אחד אולי, לכבודם של המחותנים מצד הכלה. אין דבר, אני אתופף לך טאנגו יפה מאוד ואתה תרקוד לפנינו ריקוד־של־חובה כמו ריקוד־של־מצווה בימים ההם. אבוד. על־פי מה שנראה מכאן, האיש הזה מה שמו אלוני לא יזיז את עצמו. יישב לו שם ברווחה ליד שולחן הנשיאות כמו בישיבות, ממלא חובתו באמונה ובאורך־רוח. כאן ובכל מקום. שותה כוסית של חובה ומפסיק. אינו שוכח אף לא לרגע אחד מיהו ומהו, כשהוא נענה לפּוֹנים אליו מכאן ומכאן במין חצי־דיבור־חצי־חיוך שכזה. איזה גינוני מלכות, תראו רק תראו אותו. איזה חופש יפה מתנגן בתנועות שלו. זה בוודאי השלטון מקנה לו את החופש היפה הזה. כמו שהוא מקנה לו מן הסתם גם כוח. הרבה הרבה, מן הסתם. אבל כל יום, כל רגע יכול השלטון היפה הזה היפה הזה להילקח ממנו. ואז? זה בסך־הכל שלטון על־תנאי, שלטון עלוב. גם החופש שלו. בסך־הכל שלטון משועבד לחסדי הממונים עליו ולחסדי הנתונים למרותו. אינני יודע מי הם, אבל הם בטח ישנם. אה, אלוני יקירי, אתה מסכים למה שאני חושב כאן עכשיו ברגע זה על החירות המשועבדת שלך? איך אתה יכול, בוודאי שאינך יכול! אני אותך מבין, אתה אותי – לא. מפני שאתה משועבד לחירות שלך המשועבדת כמו שטרות לגוביינה המופקדים בידי אחרים. לא חשוב כרגע בידי מי. אבל השטרות הם שלך, כן. עבד, תסלח לי על הביטוי, ששלטונו גזל ממנו את חירותו. עבד נרצע הייתי אומר. אינך מסכים? שיערתי שלא תסכים. באמת אולי לא בדיוק עבד, אין יותר עבדים. ואולי דווקא יש, אלוני יקירי?

וזו לוֹלה אשתו אשתי כל הזמן לידו, מפיצה על סביבותיה את חיוכה כאשת השליט הנוטה חסד דמוקראטי לנתיני בעלה ובלי־הרף בהסתר ובגלוי גמור תומכת בו כל הזמן. פשוט לגמרי עוזרת לו להתקיים. בטח שבלילה מן הסתם הוא מעיר אותה כדי לקרוא באזניה נאום שהכין. בוודאי היא גם מתקנת פה ושם והוא מקבל. סגנון היא יודעת, לוֹלה. אחר כך הוא נרדם בחזקה וישן עד בוקר אור בבטחון גמור. לבריאות לך, אלוני. איך שהם שניהם, היא לו אבא’לה והוא לה אמא’לה. בעצמה סיפר הלו, להראות עד היכן ומה בכלל בינו לבינו וכמה אחרת אין מה להשווֹת. כל הזמן תמיד יחדיו בבית ובנסיעות ובהרצאות, לפני ואחרי ישיבות – הם את עצמם בתוך עצמם עם עצמם. הוא בישיבות ובמלחמותיו הציבוריות המתמידות בפנים ובחוץ, כדרך עסקנים מסוגו. היא מצומצמת בתחומה לסעוד ולתמוך בו ככל שנדרש, נעלי הבית שלו מוכנות בכל עת בידיה, לקבל אותו בחיוך טוב נכון להימרח כמו יוֹד על כל חבלה וכל חבורה. לבריאות, אלוני. וגם לך לוֹלה לבריאות מאוד. שיהיה לשניכם הרבה הרבה מאוד לבריאות.

בזה הרגע נשא שמשי את כינורו אל סנטרו ונתן אות. מיד פצחו המנגנים בנגינה רועמת, ולוי אדוארד תופקוש הלם בעוז על התופים והמצלתיים. כמוֹת שהוא, חבוי מתבצר בין התופים, פניו חתומים ונעולי הבעה, עיניו עצומות־למחצה מאחורי משקפיו, נדמה היה כאילו ידיו המתופפות בזריזות אינן יוצאות מגופו, כביכול אינן שייכות כלל לגוף הגוץ השמנמן הזה השקוע בתוך עצמו ללא ניע כמעט, אלא כלים הן מכלי הנגינה, שייכות למקלות המנתרים חליפות על התוף ועל המצלתיים. אך ורק ראשו זע כלשהו, שמץ של כלשהו, לפי קצב התיפוף. המנגינה הרועמת הילכה תרועות על־פני ראשי הקרואים, וכבר משם, מרחוק, מוליכים את הכלה לחופה.

אחר כך, כאשר נוּפצה הכוס כנדרש, ואנשים גררו עצמם חזרה לשולחנות והמלצרים יצאו בתרועה במצעד ההגשה, שלח גם מישהו כוסית למנגנים. והמנגינה נתחדשה. הללו אוכלים ושותים, והללו מנגנים, והחתונה חתונה. לוי אדוארד תופקוש הלם על תופיו בלב מלא טינה וזעם. כל הפרצופים פרצוף חתונה אחד, כמוהם חליפותיהם. חשיבות שהם נוהגים זה עם זה, באיזה חוש מידה שאך זה נולד של קמצוץ חיוך ובדל צחוק, של ניע ראש כנגד ניע ראש, של קצת דיבורים ומעט הסברת פנים, כזרת של הרחבת־דעת ושוב חיוך־פתאום. הכל בחוש מידה דק, אין זועק ואין גואה. ובכל הזמן בכל מקום ה ה ה והי הי הי. הרי לך כל הללו ההולכים ומתחתנים ערב ערב. הגברים, אבל גם הנשים. בייחוד הנשים. יושבות להן מטופחות ונפוחות בתסרוקתן, אורבות לצוד בסתר מבט מחמיא, שיאשר להן, אם לא את יופין, לפחות את קיומן ויכניסו קצת שמחה בלב שלהן. ותוך כדי כך צוחקות חרש מקרב לב (שומעים עד כאן) להסתיר כל שראוי להסתיר. הינשׂאי לך כּאוות נפשך, בתי, אבל אף פעם שלא תתחתני. הקשיבי, הנה אני מתופף להם תוך האוזניים שלהם את כל הגועל־נפש המצטבר בנשמה שלי, והם מוחאים לי כפיים. שמעת תשואות? גם אני לא. באמת ראוי שיודו לי, אבל הם לא. הם עסוקים יותר מדי בלהיות בחתונה. אחת מתחתנת וכולם צוֹוחים מזל טוב מזל טוב. יפה. אך האוזן שלי כבר היא שומעת את האנחה הראשונה עם בוקר אור של הבוקר הראשון. הקשיבי, בתי, בני אדם אולי נוצרו שיאהבו זה את זה לפעמים, אבל הם לא נוצרו בשביל להתחתן. אני בקיא גדול בחתונות, אני יודע. ערב ערב אני כאן, התחתנתי וגם התגרשתי. מי שהמציא את החתונה, בטח נשאר הוא עצמו רווק כל ימי חייו. בוודאי שזאת הפרנסה שלי, אז מה, אז אני צריך לשבת ולפאר ולקרוא כל זמן הללויה? שיִשקו לי. אז אני מתופף להם לכל הרוחות לתוך נשמתם, והם בתשואות ותודה רבה. זוללים וסובאים ואפילו אינם מתפנים לאיזו מחיאת־כפיים קטנה בשבילי. אין דבר, חברים, לבריאות חברים.

והוסיפו וניגנו. הללו הסתובבו והללו רקדו, והמלצרים מילצרוּ ביניהם. פה ושם כבר הושיטו ידיים לברכת פרידה. קודם מהכלה, אחר כך מהחתן. מי שמכיר את המחותנים, גם מהם. משני הצדדים. דוב־בּר אלוני ולוֹלה נגררו בין הנגררים, עברו על־פני התזמורת בלי להביט בהם אף לא מבט חטוף אחד והלכו הלאה לעבר היציאה ונעלמו. אפשר שהיו כאן, אפשר גם שלא. ואפשר שהיו והיו רק הזייה. ואפשר אפילו הזייה לא היו. אצל מישהו בכל זאת היו.

אותו לילה, בלכתו הביתה, פגש את דוקטור באַר. התופים נשארו מכוסים באולם של החרשים־אִלמים והוא יצא אל החוץ ידיו בכיסיו. לא, תודה, אני אוהב ללכת ברגל.

כמו חיה מאולפת רבץ הלילה ברחובות. כמו נמרה גדולה מבוּייתת מנוּונת התפנק לו הלילה במחילות העיר, מצניעה טלפיה וטפריה, מתכסה מפלומה קטיפתית רכה ושחורה. נמרה שנולדה בשבי וחייה בשבי, כל כך שונה ואחרת מבן־דמותה הלילה הפרא העזיז בהרים. אדוארד לוי תופקוש ירד לאורכו של הרחוב ופנה לרחוב אחר. העיר עצרה את נשימתה, ומיד נשמע בבירור כי הדממה המדומה שהילכה בחוצות לא היתה אלא ציפיה של נשימה עצורה.

מכאן הגיע אל רחוב האורות, הרחוב הגדול המפיץ את מיני אורותיו מאחורי כל החשיכות כמעט עד בוקר־אור. בהנאה שבציפיה חש בערב המתפשט בקרבו. מכאן ועד ביתו בצפון נהג לפזר את ארוחותיו על־פני המזללות הקטנות המצויות לכל אורך הרחוב. במקום אחד הוא לוגם כוסית, במקום אחר טועם טעימה ראשונה, בשלישי מוסיף עליה כוסית וכן הלאה, לפעמים היה מזמין במקום מן המקומות מנה עיקרית, על־פי־רוב הוא מסתפק בכל מיני מנות ראשונות. בכל המקומות ההם הוא מוכר ומקובל ורצוי.

לפעמים גם פנה לרחובות אחרים, מדמה לעצמו שהם לא כל כך מוּכרים לו. גם אלה וגם הקודמים נהפכים בלילה למחילות המוליכות אל עולמות אחרים, הנבראים וגם קיימים מאוד. העיר מתקלפת לנגד עיניו, והוא מכיר לדעת את פניה האחרות והמשתנות משעה לשעה ומרחוב לרחוב, והוא הולך בהם בנחת, לפעמים גם ידיו בכיסיו. איש שמנמן גוץ בחליפה, כמעט תמיד בחליפה. כמו רדוף ואין יודע על ידי מי או מה. משתהה פה ושם, ותיכף הלאה, תמיד הלאה. אך לאט, בנחת. איש רדוּף בנחת במסעות הליליים האלה שלו, שראשיתם תמיד ציפייה דרוכה כמו לקראת הרפתקה. שום הרפתקאות לא התחוללו בדרך־כלל בדרכו המתמשכת ורבת התחנות הביתה, אך הציפייה החוזרת ונשנית לילה לילה לא פקעה בו. ימים שלו היו דחוקים, חולפים אי־כך כאילו באקראי ובהתגנב, נטולי ממשות מלבד ממשות הציפייה שייגמרו. עם היאסף האור היה מתעורר לקראת מסעו. כל לילה מחדש וחוזר חלילה. והכל רק כביכול גמור ומַפח־הנפש ודאי בתכלית – ואף־על־פי־כן. כל לילה, כמו בעל־כורחו. כמו כבר לא יכול שלא. עד כדי לכך, שההתעוררות עצמה, הלקראת, נהפכה עיקר למסע, ואפילו מדומה, לא קיים כלל, הוא דווקא קיים מאוד כל עוד שהוא בורא בכל ערב את ההתעוררות הזאת.

ואת הצפייה. האכזבה מוכרחת בדיעבד ומלכתחילה, והוא בשלוֹ. ציפייה שאינה מַרפה. שאיננה יכולה שלא להיות. ציפייה שבאכזבה, ציפייה מתוך אכזבה, ציפייה הכרוכה באכזבה – ומתחדשת עליו כל ערב. כמו מחלה. כבר לא יכול היה שלא. ואפילו אם היה חוזר ופוגש בדרכים אל העֶריה־המטילה־אימה ממנה ביקש להימלט, גם היא לא הרתיעה. ועד כדי כך, שלפעמים היינו־הך היה לו אם ימות ממש בזה הרגע, לפעמים אף ביקש את נפשו למות בזה הרגע הבא, ולפעמים ביקש דווקא מאוד מאוד לחיות, והכל בערבוביה גמורה. כי לא היה שום טעם ברור לא ברגעים אלה ולא ברגעים אלה. כל לילה היה מתאבד בתוך העיר, כל בוקר היה תמה למצוא את עצמו נשאר־בחיים. וחוזר וחוזר כחוזר לסורו ונבלע בעירו שלו כמו בעיר זרה עד שהיתה לו לעיר זרה, משוטט ברחובותיה כמו במחילות של ארץ אחרת, יושב בבתי־קפה ובמזללות כמו בתוך מאורות־מיפלט בעיר זרה בעירו שלו. פסיעה מכאן – וכבר בארץ אחרת. לא מסויימת, חסרת שם וזכר, אך קרובה עד אימה ללב הנכסף ומתיירא מפניה. קיימת כל כך בקרבו פסיעה ממנו בזה הרחוב. נתן מבט לאורכו כאילו ראה אותו פעם אחרונה ואפשר גם, בה בעת, כאילו לראשונה דווקא.

אבל בנחת, תמיד בנחת. כאילו ללילה אין גבולות. כמו לזמן. פעם בימים שהיה מובטל בין העבודה שלו בחתונות והעבודה שקיבל אחר כך בבאַר, ישב יום אחד בבית־קפה. סתם, בלי לחכות לאף אחד. שעות, בלי שישיבה זו תיהפך לתכלית אחרת מלבד היותה ישיבה בבית־קפה. היא עצמה התכלית. כמו הקיום עצמו, בלי שום אחרת, בלי שום נופך. ככה הוא נקלע בתוך השעה שישב בה והיה שרוי בה בלי שום צורך לעבור לשעה אחרת כמו שעוברים למקום אחר. כאן ועכשיו ובמקום זה, כלומר אז בבית־הקפה בין עבודה לעבודה, וכיצד הוא היה והתמַצה עד תום בתוך מה שהוא בתוך כל שעה שהיה עובר בה ובתוכה ואיתה מן העולם – אל הלאה.

בפעם ההיא חדל קצת לשעה קלה להיות נרדף. כמו בפעם האחרת, בלכתו ברחוב. גם כן פתאום לגמרי, אך במובן אחר. הוא דרך על המרצפות הגדולות. ופתאום נתגלה לו סוד פלאי חייה של המדרכה. של המרצפות ושל החריצים שבין המרצפות. גם בשעה ההיא חדל פתאום לחפש מיפלט בשעה אחרת והיה בתוכה, פשוט היה. היא היתה פתאום השעה שלו, מזדקרת שפופה ושכובה בתוך חייו כמו המרצפת שבתוך המדרכה. שדורכים עליה ואין מסתכלים בה ואין שׂמים לב, עד שלפתע משתאים לפלא חייה הנמוכים הרבים בתוך המדרכה ברחוב. שעה כשעה הזאת היא שעה בתוך השעה. ואז, ואפילו להרף־עין, כל שעה היא בתוך השעה, ואין שום צורך ללכת לשום שעה שום מקום שום אדם אחר.

וחוזר וחוזר חלילה אל הציפייה המתחדשת עליו כל לילה. כשם שהיה חוזר כחוזר לסורו אל כל אותם מקומות מוּכרים־עד־לזרא נכלם ומאוכזב דווקא ואך ורק משום שחוזר וחוזר אליהם. כל האכזבות הצפויות החוזרות ונשנות בקביעות לא יוכלו לכלות את הציפייה. היא היתה חזקה מהן, משום שהיתה נטולת תוחלת מלכתחילה.

והלילה בלילה הוא אגדה רעה ומכושפת. אגדה זדונית, שמחה־לאיד, מדהימה, של־לכאורה בלבד, הכרוכה בעקבו של היום הנבלע להיטמע בקרבה והופכת הכל במעיה להיות אגדה כמוה. כל שהיה וכל שעתיד להיות ואין מנוס. אגדה לילית, שאיזה מזיק ממין זכר או נקבה בדה אותה להרשיע את האנשים בלילה.

דוקטור באַר ישב בינתיים במקום ההוא ועדיין לא ידע כי עוד מעט עתיד הוא לפגוש ולהכיר את תופקוש. תופקוש עצמו יצא בזה הרגע ממזללה אחת, בה לא אכל ולא שתה ורק הסתפק בהצצה כללית מקיפה. איש אחד יצא והקדימוֹ ותופקוש השתהה להביט אחריו. סתם ככה, סתם איש. אחד אלמוני לא מוּכּר, שאפילו אינו מעלה בזכרון מישהו אחר. ההוא, האלמוני, הטיל פסיעה מעבר למפתן אל תוך הלילה של הרחוב הזה, ואחר כך עוד פסיעה ועוד אחת והלך לו הלאה.

אדוארד לוי תופקוש הביט אחריו. ועמד עוד והביט עוד, כמכושף, ביופי המיוחד הזה שראה פתאום במראה הזה של איש אלמוני מתרחק לבדו לאורך הבתים וגבו אליו. הולך שותק הלאה, בוודאי יודע לאן. ואפשר גם איננו יודע ואין בכך כלום. ואפילו איננו יודע שאחד פלמוני תופקוש אדוארד עומד מרחוק־מקרוב ומביט אחריו. ההוא שהולך נכנס לפתח של בית, שאולי זה ביתו, ואולי גם לא, ומתחיל לעלות שם במדרגות.

איזה יופי. תופקוש לבוֹ נכמר וגאה בו במצהלות הללויה במלוא גופו למראה האיש ההוא בעצם זה הרחוב, עד שהגוף נעשה עיר, והרחובות והפנסים והאנשים הולכים בה כל אחד אל מקום מסויים ומשוטטים להם סתם ככה בכל מיני השעות של היממה, כל אלה וגם האחרים ההולכים אל תוך הרחובות והנשארים לשבת מאחוריו ליד הדלפק, כולם נכרכו בהיעלם אחד בהבל נשימתו, ואפשר לומר כי אותה שעה אהב תופקוש אדוארד לוי בשקט לגמרי את האנושיות. גם את ההם וגם את אלה, וזה טוב מאוד לאהוב אותם את כולם ולא לדעת מי ומה הם. זה היה כמו חירות יפה ופשוטה, והלילה נהיה פתאום חכם כמו משל עממי.

בהיכנסו למזללה שמעבר לרחוב, אשר בה עתיד הוא בעוד רגעים אחדים לפגוש ולהכיר את דוקטור באַר, הבחין בדיוקנו המתקמט של אלוני על כרזת בחירות. הכרזה היתה דבוקה־למחצה על חומת עץ משחירה, שנתמשכה תיכף מקצה קיר הבית. על המדרכה מנגד התגודדו בין העצים נהגי לילה אחדים. המונית התורנית, פעורת דלתות, המתינה לנוסעים. הכרזה היתה מהוהה ודהויה ומצהיבה, מן הסתם עוד מהבחירות הקודמות. הבחירות חלפו זה כבר, הכרזה נשארה במקומה. מצחו של אלוני היה נקור במסמר גדול, וקצוֹת הכרזה הרעידו ברוח הקלה. דיוקנו של אלוני היה מתקמט בלי הרף, מתגלה ונבלע חליפות בהבהובי הרוח. פני אדם כפני כרזה, שלום בּרל מה נשמע מה שלומך. כבר היה לי הכבוד לפגוש אותך הערב בחתונה, מר דוב אלוני. שלומי טוב מה שלומך. כרזה עקשנית, דבק חזק מאוד.

לרגעים אחדים היה הלילה לילה ללא אנשים, לילה של נשימות, קדום כמו נולד בזה הרגע. לילה שהוא תקווֹת מתעוררות (אולי), שהוא סוף שחור (אולי), לילה שהוא סתם חשיכה.

ואז נכנס פנימה ועלה וישב בזריזות גמישה, המיוחדת לאנשים שמנמנים זריזים וגמישים, על כיסא פנוי ליד הבאַר, רגליו אסופות תחתיו, כמו עוף לילה גדול על גדם־עץ. וכבר צלחת לפניו וכוסית בידו. גם כאן הכירוהו ונענו להרגליו בלי לשאול לחפצו. שניים שלושה אנשים, אולי ארבעה או יותר, ישבו כמוהו מימינו ומשמאלו, צלחות לפניהם. כולם אכלו ושתקו. על המדרכה מאחוריהם עברו אנשים אחרים. פעם מכאן לשם, פעם משם לכאן. מימינו ישב איש אחד גבוה. אפילו בשבתו ניכר מיד שהוא משכמו ומעלה. האיש הזה פנה אל תופקוש וחיוכו פתוח ומקדם־בברכה, זורח גבוה ומתפשט מעל ראשי האנשים.

האיש הזה היה דוקטור באַר. לפי טבעו, לא יכול היה דוקטור באר שלא להיכנס בדברים עם האיש אשר לידו, במסעדה, בתור לקולנוע, באוטובוס, בכל מקום. ותמיד חיוכו מקדים את דיבורו. אחרי דיבור שלישי או רביעי כבר ידע דוקטור באר כי תופקוש הוא לוי אדוארד תופקוש, מתופף בתזמורת קטנה בחתונות.

“נעים להכיר אמן” – אמר דוקטור באַר.

“מתופף” – תיקן תופקוש.

“וככה כל ערב?” “מלבד לילות שבת. אין שום חתונות בשום מקום בלילות שבת”. “והחרשים, זאת אומרת, זה לא מפריע להם?” “החרשים חרשים. אפילו בחתונות אינם שומעים כלום, זאת אומרת, אבל הם רואים”. “וככה כל ערב אתה מתופף שם בבית שלהם?” “לא רק. גם בכל מיני אולמות אחרים”. “יש הרבה?” “כן, יש. מתחתנים הרבה מאוד בימינו.” “ערב ערב?” “ערב ערב, כבר אמרתי לך. כמו לידות בבית־חולים”. “דווקא פּוּנקט באולם של החרשים־אלמים!” “למה דווקא? כבר אמרתי לך, גם במקומות אחרים. באולמי מזל טוב, “למשל”. “אולמי מזל טוב?” “כן, למה לא? בכל מקום שמזמינים. אבל בדרך כלל הכי הרבה אני מתופף אצל החרשים־אלמים”. “ערב ערב?” “ערב ערב, הכל ערב ערב. המנגינות, המוזמנים, הפרטלה עוף וגם הבּוּלקה. יש בעיר הזאת לחמניות קבועות בשביל חתונות. בכל האולמות אותן הלחמניות, אין הבדל. מי שאופה אותן מרוויח בטח כסף רב.” “והחתן והכלה?” “גם האם ערב ערב, רק השמות שלהם מתחלפים. כל חתן וכל כלה הם תמיד חתן וכלה בערב שהם מתחתנים, אין הבדל אם באולמי ‘מזל טוב’ או ‘חיים’ או ‘פאר’.” “וכך אתה כל ערב?” “זאת הפּרנסה שלי ערב ערב.” “אדוארד, אמרת?” “כן, אבל גם לוי.” “לוי, זה יפה מאוד. כמו ההם בבית־המקדש. על מגריפה, סיפרו לי. לא שמעת?” “כאילו הכל בכל מקום בית־מיקדש, וגם בטח גם לך אין שום נחלה בישראל. היכן אתה גר?” “בבקשה, רחוב המוריה שבעים ושתיים קומה עליונה תיכף מתחת לגג. למטה שי תיבת דואר. אין דבר על לא דבר, עוד שאלות?” “אני ככה סתם, נעים לשוחח. אל תכעס.” “אינני כועס, אבל חשבתי אולי אתה שליחוֹ של מישהו וציוו עליך לחקור אותי.” “לחקור? אני בכלל לא. סלח לי”. “סלחתי. אלה שמכירים אותי, אף פעם לא שואלים שום שאלות. אין דבר, דווקא היה נעים מאוד.” “אני שמח שעכשיו אתה משקיף ככה על אדם המרבה לשאול שאלות.” “אתה מרבה לשאול שאלות? זאת אומרת תמיד, כמו היום?” קוראים לי דוקטור באַר”. “באַר?” “זה אולי לא בדיוק השם שלי, אבל ככה מכירים אותי בכל המקומות”. “איזה מקומות?” “כל מיני”. “טוב, דוקטור, עכשיו עלי ללכת, סלח לי”. “אני מקווה שנתראה”. “בהחלט בהחלט. אתה אולי מכיר את אלוני?” “מי זה אלוני? יש הרבה אלוני, לאיזה אתה מתכוון?” “חבל”.

לילה אחד מצא דוקטור באַר את לוי תופקוש מנגן ביחד עם הפרופסור בבאַר הזה ותיכף חיבק אותו במאור־פנים כחַבק ידיד ותיק.

“ערב ערב?”־ צחק.

“לא, עכשיו לילה לילה”.

תיכף נתן דוקטור באַר הוראה למזוג לו ולמתופף שתי כוסיות. מן המובחר, תוצרת־חוץ. לכבוד הפגישה.

“וכל האולמות ההם, כלנית ודליה ונרקיס ושאר כל הפרחים, את כולם עזבת?”

“אינם נותנים שום ריח. כל האולמות האלה הם בתי־מטבחיים של שמחת צלוֹפן. לא סיפרתי לך?”

דוקטור באַר נהנה מאוד. עכשיו נזכר תופקוש כי בצאתו אותו לילה, ואולי היה זה בלילה אחר? לא, נדמה לו שהיה זה דווקא באותו לילה בצאתו מהמזללה, ראה איש הולך וכלב מתרוצץ ומטיל מימיו על כל העצים. האדם ההוא היה איש שיש לו כלב, והכלב היה כלב שיש לו אדם. שניהם הלכו ברחוב בעיר בלילה. יכול להיות שהאיש הוציא את הכלב כשם שמוציאים יום יום אסיר שיתאוורר מכלאו, ויכול להיות כי שניהם הלכו יחדיו ולכל אחד מהם היתה מטרה אחרת.

בזה הרחוב ברחוב אחר.


פרק שני: כולנו לכבוד ראש העיר    🔗

הבאַר התמלא חמישה שישה אנשים. שתי הנערות התחילו תיכף להסתובב ביניהם. דוקטור באַר אמר כי בחליפתו ההדורה נראה לוי תופקוש ליד תופיו כמו ראש הקברנים בבית־קברות. כולם ישבו ליד הדלפק ליד הבאר, השולחנות מאחוריהם היו ריקים, והמלצר עמד ליד המנגנים. ידיו על גבו בוהן בבוהן, מצפה שאולי שמישהו חדש ייכנס ויתיישב ליד שולחן. לבוש היה תפארת בגדי שירות, כמעט כחליפתו של תופקוש. על תפר מכנסיו השחורים האפילו שני פסי שירות כהים. פעם, כך הסביר, הוא מילצר במלון מפואר על שפת הים התיכון. מאז הוא לובש תמיד את בגדי השירות היפים האלה. איש לא שאל אותו אם כאן או בארץ אחרת. לאורך חופי הים התיכון יש הרבה ארצות. הפרופסור ידע אך לא סיפר, כי באמת לא מילצר המלצר בשום מלון ולא בשום מקום בכלל. כלים הוא שטף כל הלילה והלך בבוקר הביתה ביחד עם המלצרים. בקפריסין, וגם במלון אחד בתורכיה.

יותר מאוחר התקרב דוקטור באַר אל תופקוש ובין תיפוף לתיפוף שאל:

"באמת מה זה אתה ככה היום?

“יש לי חגיגה.”

“של מי?”

“שלי, בגלל אלוני”.

“מי זה? שם מוּכר לי.”

“הוא מוכר לך כי פעם שאלתי אותך אם אתה מכיר אותו.”

“ואני אמרתי לך שאני מכיר אותו?”

“אתה שאלת מי זה אלוני.”

“גם עכשיו אני שואל”.

נכנסו עוד אנשים אחדים. ככל שהרחוב בחוץ מתרוקן, נהיה כאן בפנים צפוף וחמים, וחיוכים מתרחבים ומתמלאים יותר הבנה. לא שואלים דבר, לא חוקרים, לא על שום תנאי. כאילו הכל נסלח ומחוּל מלכתחילה ובדיעבד, אני ואתה וכולנו. אה? כן. עד שמישהו משמיע דיבור רם מקצה הדלפק מאצל הקיר. אין רואים אותו, רק את קולו שומעים:

“מה יש, אני לא חבר בחיים האלה? יש למישהו מונופול עליהם? מישהו יכול למנוע ממני להיות בהם חבר מכובד, זאת אומרת אם רק ארצה בכך?”

“אתה, מכובד?”

“מאוד מאוד, לדעתי. אינך מסכים, חבר? אז אני אגיד לך: אפילו מאוד מאוד מאוד.”

“אז מדוע אתה ואני וכולנו יושבים כאן כאילו גירשו אותנו?”

“מי גירש? אף אחד לא גירש שום אף אחד!”

“גירשו גירשו.”

“אתה בטוח?”

“בטוח לגמרי.”

“מה זה כל כך נחוץ לך להיות מגורש?”

“בוודאי שגירשו, בלי שום פקפוק, חבר”.

“אני חושב אולי אתה בעצמך גירשת.”

“אני, מדוע?”

“את עצמך”.

“אני? משום מקום בהחלט גמור!”

“אתה בעצמך מנַדה את עצמך, מדוע?”

אני, מה?"

“מנדה.”

“מה זה?”

“זה כמו מגרש, אבל יותר נכון”.

“זה הכל מפני שאנחנו רבּים שהם אחד ואחד שהם רבים.”

“זה דווקא לא כל כך נכון. אפילו אם אתה גם כן מתלהב כל כך. בכלל בכלל לא.”

“מה לא?”

“לא הרבים וגם לא האחד, שום דבר.”

“מדוע?”

“פשוט לגמרי וגם מובן מאליו.”

“אנחנו רבים שהם אחר ואחד שהם כולם רבים”.

“אתה בטוח?”

“תסתכל סביב, תראה אותנו. גם את עצמך. לא נכון?”

“שם, בראי, כן. אבל כאשר אינני מביט בראי זה לא נכון.”

“אנחנו חברים?”

“חברים.”

“בלב ונפש?”

“בלב ונפש ובכל הגוף גם כן. כמו שאני שיכור.”

“גם אני, לחיים.”

“לחיים.”

“אז אתה יודע למה שאנחנו חברים? אני אגיד לך. לא, אני רוצה להגיד לך ואתה תשמע. מפני שאנחנו דפוקים.”

“עד העצם. אני יודע”.

“איזה עצם?”

“העצם של הכלב.”

“שום כלב. העצם שלך והעצם שלי, מפני שאנחנו אנשים דפוקים ומוּכּים, זהו”.

“אבל חברים?”

“מאוד מאוד.”

“זהו. חברים מוכים ודפוקים.”

“העיקר, חברים.”

“אבל דפוקים, עם הרבה שנאה בלב גם כן. חברוּת כּזאת של דפוקים.”

“היא לא מוצאת חן בעיניך?”

“מוצאת, אבל היא מפוקפקת”.

“היא מפוקפקת בעיניך?”

“אין בכל החיים מפוקפקת ממנה.”

“יכול להיות שאתה צודק, אך אני לא מכיר אחרת. לחיים.”

“לחיים ושיהיה גם לבריאות”.

לוי תופקוש השאיר את דוקטור באר ללא מענה. הוא נעלם במקצב התופים שלו, ודוקטור באר שט ונע, כוס בידו, הלאה לאורך הדלפק מאיש לאיש. השעה נתארכה. אחדים יצאו, אחרים נכנסו, והשעה הוסיפה ונתארכה. ממרחוק נתן תופקוש עין מרפרפת בכל נכנס מן החוץ. לפעמים קרה שהיה מזהה באיש זה או אחר חתן מן החתנים שהיה מתופף בחתונה שלו באחד מן האולמות ההם. או שמא רק נדמה לו. שמא סתם פרצוף רק הזכיר לו פרצוף של אחד החתנים ההם. איך אפשר לזכור את כל החתנים שהיה מתופף בחתונות שלהם בימים ההם בכל האולמות ההם. אבל לפעמים היה מזהה באמת.

“אתה מבין, כפי שכבר אמרתי לך” – כך אחד לחברו, שניהם משתהים שעה ארוכה ליד הפתח בשביל לצאת. יוצאים ויוצאים ואינם יוצאים.

“מדוע אתה מתעקש, העולם איננו כומר שלך” – כך השני לראשון – אל תתוודה לפניו. מה נותן לך לחשוב כי הדברים החשובים לך, חשובים גם לעולם? מדוע אתה חושב שאני חייב להקשיב לך? תן לצאת."

“מפני שאתה מקשיב לי. העולם הוא עולם של בני אדם, לא? אתה מכיר עולם אחר, אני לא. ואם ישנו כזה, הוא לא מעניין אותי בכלל. ואם אני אינני נחשב בשביל העולם, אז גם העולם איננו נחשב בעיני. באסטה. ועכשיו תשמע, רציתי לספר לך”.

“אבל מה זה פתאום התחלת לדבר אלי באנגלית?”

“בשפה זרה יותר קל לשקר. חוץ מזה, באסטה איננו באנגלית.”

“אתה משקר לי?”

“אני משקר לך, כן”.

“אבל שמע, אתה משקר לי”

“כן, אני משקר לך.”

"אז מה אם אתה משקר לי?

“כלום. רק זה שאני משקר לך.”

“בן־אדם, אתה שיקרת לי!”

“כן, אני שיקרתי לך.”

“זאת אומרת שאתה מודה?”

“מודה בהחלט, למה לא. מפני שאנחנו חברים.”

“לכן?”

“כמובן. לא הבנת?”

“מפני שאנחנו חברים, זאת אומרת?”

“מאוד מאוד ואפילו עוד”.

“כמה עוד?”

“מאוד מאוד מאוד מאוד”.

“לכן שיקרת לי?”

“ועכשיו?”

“עכשיו אני משקר לך על באמת”.

“אני מבין”.

“מה פתאום אתה מבין?”

“תשמע, בן־אדם. בשניים, בני אדם תמיד מוכרחים שישקרו זה לזה. לפחות אחד מהם. אי־אפשר אחרת.”

“אבל בן־אדם כאשר הוא לבדו, רק לגמרי עם עצמו, אולי אז הוא משקר עוד יותר?”

“זה דווקא כן בהחלט יכול להיות. אף־על־פי שבן־אדם כאשר הוא לגמרי לחלוטין עם עצמו, חושב שהוא אומר תמיד את האמת.”

“נדמה לו”.

“בטח שנדמה לו. באמת הוא משקר לעצמו מאוד מאוד.”

“וגם הרבה. כל הזמן”.

“משקר באשליות”.

“מתלבש באשליות”.

“אוכל אשליות”.

“מחייך אשליות”.

“וגם מקבץ נדבות של אשליות.”

“גם כאן?”

“בכל מיני מקומות וגם כאן. כן”.

“בטח שכאן. אדם שותה, ותיכף מטביע את עצמו בים גדול של אשליות”.

“אבל לא תמיד, רק בדרך כלל”.

“ועכשיו תן לצאת”.

השניים יצאו, הדלת נסגרה אחריהם. השעה שנשארה בפנים לא היתה אותה שעה שהילכה בחוץ אל הבוקר. רק מחוגי השעונים תמיד דומים זה לזה. בערך בשעה הזאת נהג פעם להיכנס לכאן האיש ההוא, השונא הגדול. הוא היה משתהה קצת כמהסס בפתח, והולך תיכף ויושב בפינה ליד השולחן הסמוך לעמוד העגול. כמעט לילה לילה היה יושב כאן ושונא את כל העולם. ותמיד היה נכנס ככה, חרד וחושש וכמו מתגנב, עיניו נבוכות מרחרחות את הנמצאים בפנים, כמפקפק אם החברה האנושית שפלטה אותו, אמנם תקלוט אותו עכשיו כאן. וככה, נפלט ולא נקלט, היה משתהה בכניסה, הדלת פתוחה מאחוריו. איש מהיושבים ליד הבאַר לא הזמינוֹ להיכנס, לא קרא בשמו, לא נידב לו אפילו קורטוב של תשומת־לב. אבל אף אחד מההם, שנעשו פתאום בדיעבד החברה האנושית, גם לא ציווה עליו להסתלק.

עד שנשא את עיניו וראה כי השולחן שלו ליד העמוד פנוי, וזה היה תמיד אותו שולחן אצל אותו עמוד, מיד הלך אליו להיקלט שם.

מכל המקומות בעולם שאפשר לשנוא שם את העולם, בחר לעצמו האיש הזה דווקא את הפינה הזאת כאן אצל העמוד העגול. בבאַר הזה ודווקא בבאר הזה. שבוע ימים היה בא לכאן, לילה לילה. יושב לו בשקט ושונא את העולם. בריכוז, בהתמכרות גמורה. את הכל, אפילו את השנאה עצמה. אפשר זו עבודת פרך לשנוא ככה, ואפשר דווקא הנאה גדולה מאוד. היה לוגם מהכוס שהוגשה לו ואינו חדל לשנוא. בשעת לגימה וגם בין לגימה ללגימה. האיש הזה, יכול להיות שאם איננו שונא את העולם, אינו מרגיש שהוא קיים. אולי מפני שמעודו לא ידע אהבה כּשׂנאה הזאת המחוללת בו שמחה כבדה וזועמת. הוא נושם בשקט, אבל הוא שונא. מי שאמרו צריך לשנוא את השנאה, לכוּ לכו, לא אליכם אני מדבר.

ככה, בתשוקה ובזעם ובכל מאודו. אולי אכזבתו, ושמא גם תבוסתו, השתקפה בשנאתו, ואולי השנאה, דווקא היא שחילצה אותו מאכזבתו. איש לא ידע ממה, ממי. אולי דוקטור באַר ידע. כל הלילה ישב בשקט בשנאתו, ושנאתו הזועקת מקרבו קולנית מאוד, מתערבת בין הבריות, אך לעת עתה לא מזיקה וגם לא מפריעה. כולם הכירו את האיש ואת שנאתו, לפעמים גם שמעוהו מדבר. לא ברור בדיוק אל מי. לפעמים היה דוקטור באַר מתעכב לידו ומנדב לו לשעה אוזן אחת (השניה היתה תמיד כרויה לצותת מה נשמע שם אצל הדלפק ההומה). הדוקטור הטוב הזה, ככל שהיה מרבה ללהג בלי הרף, ידע לפעמים להתפנות מכל עצמו ולהקשיב הקשבה חזקה מאוד גם באוזן אחת. ואחר כך היה בא ומספר לכולם.

זה סופו של אדם המתרחק מן הבריות, פסק. פרישה מולידה בדידות המולידה שנאה. זהו האיש הזהו שם, תראו אותו. החיבובים הפשוטים שלנו שאנו מחבבים זה את זה – לפעמים, אמרתי, ואני חוזר ואומר: לפעמים, רק לפעמים, רק. ובכן החיבובים האלה, מאור הפנים, הנדיבות, אפילו הנימוס הפשוט – כל אלה חשודים בעיניו. מפני שהכל שקר בעיניו, מוכרח להיות שקר, מפני שהוא מתחייב מהיחד של בני־אדם. הוא – לא. הוא – אל השנאה. אפילו היא קשה בשבילו, מבודדת אותו כמו מדבר ומרחיקה מהכל, אין דבר. בשבילו היא סלעית יותר ואמיתית יותר. שמעתם, כך השנאה. לך תאכל סלע, אמרתי לו. לך שכב על סלע, אמרתי לו. אפילו החם בסלעים קר יותר מבני־אדם. אמרתי לו. אבל הוא, בלהיפך. מצד שני, ככה, בינינו לבין עצמנו, תופקוש ידידי. תפסיק רגע לתופף וּשמַע. ביני לבינך, מהשנאה של האיש ההוא נושבת לפעמים איזו אמת קשה וקיימת יותר מאשר מכל כווני החן של המוקיונים הממזרים האלה. זה נכון. אז בבקשה לא לצחוק. השנאה אשר האיש הזה שונא מקיימת אותו ושומרת עליו. מה יש, במה היא מפריעה לכם. אתם לא אומרים, אבל אתם חושבים ככה. השתיקה שלכם צועקת. אמרתי צועקת מפני שהיא צועקת. מה יש בה מזיק, אני שואל. היא אנושית כמעט כמו אהבה, אני אומר. רק חבל שהיא מרחיקה אותו מבני אדם אפילו כמו מדבר שקר. זה הדבר היחיד שאני מצטער עליו.

“ספרדית” – ביקש פתאום האיש ההוא ליד העמוד העגול – “בבקשה פלמינקוֹ”.

“אתה אוהב פלמינקו?” – גחן עליו דוקטור באַר וקולו החם פרש עליו חופה גדולה של חסות.

“פלמינקו, כן. הרבה. בבקשה.”

“מַאֶסטרוֹ, פלמינקוֹ. הרבה. לפי בקשה מיוחדת” – רמז דוקטור באַר לפרופסור בשליטה חזקה מעל ראשי האנשים שאצל הדלפק. ומיד הרחיב לפרש ולהסביר לכל מי אשר היטה אוזן להקשיב, כי זה האיש השונא מבקש פלמינקו. הוא יליד העיר הזאת. אבל מאז עבר זמן רב, והוא כבר לא כל כך מכיר את העיר שלו. הרחוב, האנשים, המשפחה, הכל אחרת. בבקשה פלמינקו בשבילו.

“אפשר אולי לעזור לו להפליג מכאן לאיזה מקום אחר” – הציע ימאי אחד.

אפשר, הסכים דוקטור באַר בנדיבות, אבל מצד שני גם אי־אפשר. מפני שההרגשה הזאת שלו שאין בית, היא דווקא הבית שלו. והיא תלך איתו לכל אשר ילך רחוק בחוץ־לארץ. זהו הדבר היחיד שיש לו בחיים, לאיש הזה שם.

ככה דוקטור באַר בבקיאות גדולה ובהרחבה. בינתיים גמרה התזמורת את הפלמינקו, והאיש ליד העמוד העגול, אשר עד עתה הקשיב בשקט, התחיל למלמל מלמולים. דוקטור באַר הלך אליו וישב לידו ושמע אותו אומר אני אדם מת. אני הולך ברחוב יושב כאן וחושב: אני אדם מת, לא איכפת לי מה שיקרה לי. אני יכול לרוץ אחרי אשה, יכול יכול אל תדאג, ואני יכול גם לא לרוץ. ואני יכול לעשן סיגאר כמוך יש לך סיגאר בשבילי אז תן לי. ואני יכול ללכת הביתה. אל תדאג, יש. אם נחוץ אז יש. תמיד. כל דבר. אני יכול גם סתם לשכב עם מישהי ברחוב באיזו חצר, לא איכפת לי שום דבר. אפילו לא איכפת לי שלא איכפת לי. העולם מת בקרבי, לכן אני בן־אדם מת. אני הולך ואני גם אוֹכל וכל השאר. אבל אני בן־אדם מת. לא משוּל כמת, מת. אתה לא? אתה רק חושב שלא. נדמה לך. סלח לי, הסיגאר שלך לא טעים לי הלילה. בפעם אחרת, בבקשה. וההוא שם, לא? כו– – לם. אז אני יושב לי כאן. אבל יכול להיות ברגע זה בדיוק עכשיו אחד מישהו בעולם תולה את עצמו. סתם, לא מישהו שאני או אתה מכירים. יכול להיות, לא? בטוח שכן. אני לא, מפני שאני חי. ויכול גם להיות שבדיוק ברגע זה מישהו איש אחד סתם יושב לו במקום אחר בעולם לא חשוב היכן וחושב אם לא לתלות את עצמו. איש זה דווקא כן יכול להיות גם במקרה אני. אם מישהו תולה את עצמו, מוכרח להיות מישהו החושב קודם אם לתלות את עצמו. כיצד קורה הדבר, מתי. באיזה רגע נהפכים שני האנשים האלה לתלוי אחד מתנדנד על חבל. הרי קורה כדבר הזה, לא רק בעיתונים. אחרת לא היה כתוב שם. כך או אחרת גם במים אפשר וגם לקפוץ מהגג. כך היה וכך יהיה תמיד. כמו המלחמות, אולי. אז מוכרח שזה יפגע במישהו. במי? מדוע דווקא בי? מי זה אמר שזה פגע בי? הרי לעת עתה אני מהרהר, רק מהרהר. מה רע בכך, להרהר. אתה מכיר מישהו שכך או אחרת לא הרהר בכך פעם פעמיים בחייו? אני מתכוון בדרך כלל, בדרך של כאילו. אבל עד היכן אפשר כאילו. מתי קורה הרגע ההוא שהחבל מתהדק על הכאילו הזה. אל תיבהל, גם אני אינני נבהל. לעת עתה אני רק מהרהר. ככה, לא כלום, כאילו בכלל לא. כמו מעביר אקדח טעון מיד ליד ואפשר כי בכלל לא אלחץ על ההדק.

דוקטור באַר חשב שהאיש הזה מדבר ככה כדי לעורר בלבו הזדהות עם האנושות הדווּיה כולה, אולי מפני שקיווה שהזדהות זו תוליד גם בלבו שלו עצמו איזו תקווה. אבל היא רק עוררה הזדהות עלובה עם עצמו.

“אתה שונא”.

“כן, אני שונא, אז מה?”

“אתה שונא אנשים מרוצים, נכון? אתה שונא אנשים שמחים, נכון? אולי אתה שונא אנשים בכלל?” – כך דוקטור באַר אל האיש ההוא ליד העמוד.

“אולי”.

“ואולי גם לא?”

“אולי גם לא.”

“אבל אנשים שמחים, אנשים מרוצים?”

“אנשים מרוצים, כן. שונא חזק וגם הרבה. זה לא מוסרי להיות מרוצה. בייחוד אנשים שמחים בקולי קולות כמוך. מאוד מאוד לא מוסרי”.

“אתה יכול להגיד לי מדוע לא מוסרי?”

“כן, אני יכול להגיד לך. איש מרוצה הוא איש שמזייף לי את החיים. אף פעם אסור להיות מרוצים וגם אי־אפשר בהחלט גמור.”


לילה אחד חדל לבוא. אולי נעלמה השנאה מליבו, אולי הלך לשנוא במקום אחר. ואולי שנאתו בלעה אותו. איש לא ידע את שמו, איש לא קרא לו מעודו בשם כלשהו. אבל השולחן ההוא ליד העמוד כמו התייתם פתאום מהאיש ומשנאתו.

דוקטור באַר הוסיף לדבר בו בלילות הבאים באזני האנשים אשר אצל הדלפק. שנאה חורקת שיניים, אמר, רק נדמה שיש בה כוח. קודם כל ויותר מכל היא מזייפת את הכל, ולכן היא גם מכוערת. לפעמים גם שפלה, לא תמיד.

ככה הוא עומד שם גבוה אצל הדלפק בין שניים יושבים, כוס בידו והוא מנצח על הקולות. החיוך שלו זורח לאורך דלפק הבאַר מקצה עד קצה, וקולו נשמע. קול דיבור וקול צחוק, ובעיקר סיפור. יש לו תכונה כזאת, להקדים צחוקו לפני צחוקם של האחרים. ההם צוחקים, הוא גועה וכל גופו הגדול מרטט בהנאה. לעולם פונה לזה וגם לזה, לעולם כוס בידו.

כל איש נכנס המכיר את תוֹפקוש שואל מיד את תופקוש מה זה הוא ככה מגונדר הלילה, ודוקטור באַר מתנדב מיד להסביר לכל שואל, כי יש לו חגיגה הערב, נשף מיוחד במינו לכבוד אחד אלוני שנבחר הלילה, אולי ברגע זה ממש, לראש העיר.

“איזו עיר?”

“מה זאת אומרת, העיר שלנו”.

קולו הרווה פורש חסות חזקה, והכל נכנף ונאסף תחתיה. טוב־לב הוא עד מאוד, דוקטור באַר, אפשר להגיד: נדיב מתוך עיקרון. מפזר את כספו מתוך איזו תשוקה מיוחדת של חירות. בעיקר משום שאיננו זקוק שכספו יקנה לו ידידים, ממילא כל מכריו נעשים תיכף ידידיו. גם הנערות. להן הוא מנדב לפעמים משקה מרחוק, בלי לחפש את מבטן ובלי לשאול את פיהן. סתם מתוך שהוא אוהב את כל האנושות ללא הפלייה. אולי גם מתוך חמלה, לפעמים. בסך־הכל ציפורי־לילה מסכנות, עובדות קשה. אוספות במשך הלילה יותר סירובים מאשר הזמנות. הן היו מתחלפות במועדון הזה, סוּזי ואֶתי ושוֹש ובטי, וגם אחת רגינה. מאיפה את, רגינה? אני משם. הן היו מתחלפות בבאַר הזה, ובמקומן היו באות סוזי ואתי ושוש וגם אחת רגינה, מה זה משנה מאיפה אני. למי שאין לה בעל שצריך לפרנס אותו, מן הסתם יש לה ילד מבעל שאיננו וצריך לקיימו וגם שילך לבית־ספר וילמד. איפה עכשיו הילד שלה כאשר אחת כזאת צריכה להיות כאן עד שתיים אחר־חצות. אולי סבתא שומרת עליו. דוקטור באַר מרמז למלצר להגיש להן משקה, פעם לסוזי או לשוש, לפעמים גם לרגינה. למרות נדיבותו, עורר בדרך כלל, למגינת לבו הגמורה, רושם של אשמאי זקן וגם של זנאי הולל. אולי בגלל צחוקו שנשמע לפעמים מופקר ומכוער. הנערות מקבלות ושותות, ופעמים אף אינן יודעות ואינן טורחות לחקור מי הוא זה אשר שלח. גם ככה הן נופלות על צווארו לנדב לו את חסדיהן ככל אשר ייאוֹת סבא דוקטור באַר לקבל. בוגדניות שכמותן, וכל כך מסורות לו. בוודאי בוגדניות, מה חשבת. זה המקצוע שלהן, לא? הן מחייכות אליך, ובכן שים לב ופתח ארנקך. ההיא שם חושפת ירכיה, עיניה תובעות את כספך. ידיה מחליקות על צווארך, עיניה תובעות את כספך. חיוכה מפתה בקסם הבטחותיו, עיניה תובעות את כספך.

אבל לא את כספו של דוקטור באַר.

דוקטור באַר הכריז בקול רם ברבים, בכוונה שכולם ישמעו ויידעו, כי המקום הזה מוצא־חן בעיניו יותר וגם הכי הרבה מכל המקומות האחרים. וגם אתם כולכם, כך אמר, חבורה נחמדה מאוד בשבילי. שׂמתם לב שאף פעם אינני בא לכאן בליל שישי? שמנו לב. ובכן, שמתם לב, יפה. ואתם גם יודעים למה? ובכן, אינכם יודעים. טוב מאוד. כי בלילות שבת אנחנו ישובים לנו, אני וחברי הרופאים, אנחנו כולנו ונשינו, דוקטורים חבורה אחת. פעם אצלי ופעם בביתו של חבר אחר. הכל יפה מאוד, כן, הכיבוּד והשיחה, לפעמים גם משחקים קלפים. הכל תרבותי מאוד, אפילו הבדיחות. ככה אנחנו כל יום שישי יושבים לנו חשובים לעצמנו, מדוּקטרים עד השׂערה האחרונה לפני שהיא נושרת מהראש שלנו, מגלגלים בנחת, אבל לא תמיד בנחת, שיחה נאה לפי חוש המידה הנכון על, על, בעצם על מה לא. והרבה מאוד על מה כן וגם על מה שנעשה בבית־החולים של החבר שלי. אתם יודעים מה, אני אגיד לכם. הכל טוב ויפה, רק מה, כמו ארוחה טובה מאוד בלי טיפה אחת של יין.

“אתה בולגרי, דוקטור באַר?”

“מה פתאום בולגרי?”

“אתה מדבר כמו בולגרי”.

“אני מדבר כמו שאני מדבר ולא איכפת לך בכלל מי ומה אני. ואם אני בולגרי. מה כל כך רע להיות בולגרי? זה דווקא טוב מאוד בעיני להיות בולגרי, לא, אינני. חבל, אולי סבא שלי היה. לא, חס וחלילה, אין בלבי כלום, הכל שם באמת יפה מאוד. בנחת, בנעימות, בהרבה קולטורה. אבל פעם אחת בשבוע זה מספיק לי בהחלט. בלילה שאחריה זה אני מוכרח תיכף לבוא לכאן. שמתם לב שכמעט בכל יום ראשון אני כאן? אז מעתה והלאה תשימו לב. אחרי יום ששי אני מוכרח. לפעמים אפילו תיכף במוצאי־שבת. אפילו כולכם אנשים מקלאסה אחרת מאוד, תסלחו לי, ומדברים הרבה שטויות ומנבלים את הפה הארור שלכם”.

כך סיים וגעה ראשון בצחוק אדיר. האחרים גיחכו, שיותר מכולם נהג דוקטור באַר בעצמו לנבל את פיו בבדיחות מפולפלות. ובאמת, תיכף ומיד. עוד נטפי צחוקו על פיו, אמר:

“סיפרתי לכם מה שאמרתי לה כאשר פגשתיה? ובכן, אני אמרתי לה.”

העומדים צפופים לידו ביקשו ממנו לדעת למי, אך דוקטור באַר הודיע באורך־רוח שהם אינם מכירים אותה, וגם הוא עצמו לא. אבל זה גם לא חשוב.

“אז אמרתי לה שיש לה שיניים יפות. באמת היו לו, יפות מאוד. אתם יודעים, כמו לנערות פרסומת על הפלקאטים למשחת שיניים. עכשיו שמעו. אחרי שאמרתי לה ככה, היא הצטחקה בשיניה היפות מאוד הצחות מאוד התואמות להפליא אחת לשניה ממש כמו שכתוב שם בתנ”ך, ובכן אחרי שאני לה ככה, הוציאה אותן."

“את מה, את השיניים?!”

“כן, את שיניה. כדי שאוכל לראות מקרוב כמה שהן יפות. חשבתי שאם אשמיע לה עוד מחמאה, היא בטח תתן לי אותן במתנה. מה זה, אף אחד איננו צוחק?”

“למה הדוקטור הזה שלנו מדבר שם כל כך הרבה?” – התרעם הפרופסור באזני תופקוש היושב סמוך לו אצל תופיו.

“מה איכפת לך, שידבר. מפריע לך?”

“זה לא מוסרי לדבר כל כך הרבה”.

פעם אחת הביא לכאן את אשתו הקטנה, שתראה היכן הדוקטור שלה מבלה את לילותיו. פעם אחת, ודי. לא, תודה. לך אתה לבדך. אם נחוץ, ידע דוקטור באַר הטוב להיות קצת ערמומי. לפעמים הזכיר את בני משפחתו, בת נשואה, בן בצבא ועוד מישהו. האנשים כאן לא כל כך התעניינו בפרטים. אך היה ברור שהוא ידיד גדול לבני משפחתו, כשם שהוא ידיד גדול לכולם. אבל בייחוד, בתוך הכולם הזה, לאדוארד לוי תופקוש ולפרופסור הפסנתרן.

הפרופסור קומתו גבוהה כקומתו של דוקטור באר. הוא הונגרי לפי מוצאו כמו הבּתאי, אך העברית בפיו טובה בהרבה מזו העילגת של ההוא. איש קודר ובודד הפרופסור, מקמץ מאוד בדיבור. אך לפעמים, כדרך השתקנים, הוא דווקא משתפך פתאום ומדבר ומדבר, עד שאי־אפשר להפסיקו. שיניו נשכו בהתמדה את שפתו התחתונה כמו כמו טרף. הוא נודע ברבים כאיש שייסורים מכלים אותו. על־פי מראה פניו נדמה כאילו כל יום הוא צפוי להתמוטט. אך האיש הקשה הזה, אם לא היה שקוע שעות בפריטה על פסנתר, בין שיש לו שומע ובין שאין, היה מדבר בגנות כובד־הראש ובשבח קלות־הדעת – דווקא הוא:

“זה מצחיק” – טען – “כל כובד־הראש שלכם מצחיק אותי. מה זה? שטויות. שום דבר בעולם אינו ראוי שמישהו יתייסר בגללו”.

"שׂמת לב שגם את זה אמרת בכובד־ראש גמור, פרופסור? – סנט בו דוקטור באַר.

“שׂמתי. זה מפני המזל הרע הרודף אותי. אין לי כשרון לקלות־דעת וזה באמת חסרון גדול. חבל מאוד מאוד. אין לך דבר רציני יותר בחיים מאשר קלות־הדעת. אבל אני, אתה רואה, אפילו ברגע זה, בכובד־ראש גמור. חבל מאוד מאוד שככה. רחם עלי קצת. אם אתה יכול”.

הפרופסור, כמובן, לא היה פרופסור כלל, אבל ידע חמש שפות על בוריין, ובדרך כלל אפשר להגיד שהיה בעל השכלה רחבה. בלילות היה פורט כאן על פסנתר, כמעט ללא הפסקה מהפתיחה ועד הנעילה, נעימות ומנגינות ומיקצבים ככל העולים על רוחו, פעמים גם לפי בקשה מיוחדת של מישהו. בשעות היום היה מלווה קבוע בשיעורים של מורה לבאלט. צריך הרבה כסף, טען, מי שיש לו אשה כמו האשה שלי, צריך שיהיה לו הרבה מאוד כסף. בעונה הקודמת ניגנתי בבתי־מלון גדולים, בהתחלה בקפריסין ובסוף גם בתורכיה. הרבה כסף עשיתי שם, התורכים משלמים יפה. אבל מה, השנה אי־אפשר: האשה.

האשה, כן. הוא דווקא מדבר עליה בשקט, אולי בשקט כבוש מדי. מאשים אותה וגם את עצמו ותוך כדי כך מרחם עליה בדיבור חָלול מת של ככלות הכל. גבוה ושליו, ידיו בכיסיו וראשו אפילו נטוי, ככה הוא עומד ומדבר עליה. פעם היתה זמרת ידועה מאוד, כמעט מפורסמת. בכל מיני מקומות וגם באופּרה. לא שמעת עליה? טאטיאנה. זה איננו שמה האמיתי, אבל כך קראו לה כולם, ולבסוף גם אני. אשה פקחית האשה שלי. וגם ערמומית מאוד. אולי יותר ערמומית מפקחית. היא ידעה לאן השנים הולכות ולאן השנים ההולכות מוליכות אותה. על כן עברה קורס של הנהלת חשבונות. כבר אז, כאשר עדיין היתה זמרת, תאר לך. עכשיו היא מנהלת־חשבונות של חברה גדולה מאוד לקרטונים. לא שמעת את שמה? הפרדסנים מכירים אותה יפה מאוד, את החברה הזאת. הקרטונים שלה הם בעיקר בשביל תפוזים. אם כי בעצם מה זה איכפת לי. אולי הם מכירים גם את טאטיאנה. פרדסן צעיר אחד מכיר אותה טוב מאוד. אז עכשיו היא עצמאית לגמרי ומרוויחה יפה. ואתה מבין, מרימה את האף שלה עלי. אני בא הביתה ואת מי אני פוגש בבית שלי, את הפרדסן הצעיר ההוא. אני מסתכל בו: צעיר ממני, צעיר גם ממנה. עושה רושם חזק מאוד. מגדל לו שערות על ערפו וזקן־לחיים וגם מעשן מקטרת. תראה אותו, לא תגיד שהוא פרדסן. אבל הוא כן. אז מה אני יכול לעשות, לגרש אותו? הלא אשתי כבר הקדימה וגירשה אותי. זאת אומרת: כמעט. אנחנו מגורשים, אבל עדיין לא מצאתי לי איזה חדר בשבילי. קשה קשה. מאז כבר הרבה זמן שכל פעם כאשר אני חוזר הביתה, אני מוצא שם את הפרדסן הצעיר ההוא, מה אפשר לעשות. הייתי חופשי מדי עם נשים, בזמן ההוא שטאטיאנה כבר לא היתה זמרת וגם מנהלת־חשבונות עדיין לא היתה. נהגתי ככל העולה על רוחי. אל תצחק, דוקטור, כאשר אני אומר רוחי, אני מתכוון רוחי. לא הקדשתי לה מספיק תשומת לב. גם לא הרגשתי שהיא זקוקה במיוחד לתשומת לב. טאטיאנה היא בדרך כלל וגם תמיד היתה אשה חזקה. עכשיו אני מבין שהיא תבעה ממני שאמשיך להיות לה קהל מעריצים, אפילו קהל של איש אחד.

פעם אחת באתי הביתה ומצאתי את הפרדסן הצעיר מחכה לאשתי בבית שלי. שקענו שנינו בשיחה, ואני רוצה להגיד לך, תתפלא, אדם חביב מאוד הפרדסן הזה. בעל הבנה רחבה וגם נעים־הליכות במובן ידוע. הוא מאוהב בטאטיאנה, כך טען בפני. אולי אתה יכול להסביר לי באופן מדיציני למה הוא התכוון. למה בעצם מתכוון איש כאשר הוא מצהיר כי הוא מאוהב. כך שאלתי גם אותו. הפרדסן, אולי גם בנו בן בנו של פרדסן, לא חקרתי, צחק. אני ברצינות, והוא בוודאי חשב שאני מתבדח. כמו שני ידידים שוחחנו. כל העת ההיא עורר בי מורת־רוח, אני מודה, אך לא קנאה. אולי אני כבר מנוּון לגמרי בשביל קנאה. מה אומרת על כך המדיצינה? וגם לא יכולתי שלא לרחוש לו כבוד במובן מסויים.

ואז חזרה טאטיאנה ותיכף שאלה אותי אם כבר מצאתי חדר. כל יום היא שואלת אותי את השאלה הזאת. זה ככה, במקום להגיד שלום. לפעמים אפילו פעמיים ביום. אני מחפש, אמרתי לה, את יודעת כמה שאני מחפש. אבל אני רוצה שגם תמצא, כמעט צעקה עלי. והפרדסן שומע ושותק. איך מוצאים חדר אני שואל אותך. ומה אעשה בעוד חודשיים, כאשר החוזה שלי כאן ייגמר, דוקטור חכם שלי. בשוק הפרוע של האמנים ב“נוֹגה” רוצים רק צעירים. אולי לא כל כך מוזיקאים טובים, אבל צעירים. העיקר – צעירים. ואני, רק תראה אותי. בדרך כלל מרגיש את עצמי דווקא די טוב במובן המדיציני, אבל תסתכל בי, תראה. ככה זה הולך שם ב“נוֹגה”. מוזיקאי זקן, אפילו הוא טוב מאוד, זה לא סחורה היום בשוק. שם זה ככה, זמר טוב אחד מלקט סביבו פסנתרן ומתופף ועד כמה, והולכים לעשות שמח בחתונות. שם מרוויחים טוב. ככה, בלי חוזים, ואני, תראה אותי, כבר לא כל כך, לגמרי לא. אני לא יודע מה יהיה כאשר אפסיק לנגן. הלא אין לי שום זכויות. אז אתה מבין עכשיו מדוע אני לא כל כך יכול למצוא לי חדר.

פעם לפני שנתיים ניסיתי לעשות כמו שעשתה אשתי. במדור “הצעות עבודה” קראתי בעיתון בבוקר יום שישי אחד בבית־קפה, שמבקשים נהג טוב היודע אנגלית עם מכונית, רצוי מסחרית. זהו בדיוק בשבילי, חשבתי. אני נהג טוב מאוד. אולי לא כל כך זריז כמו הצעירים, אבל זהיר. שמע, זהיר מאוד. ובעת ההיא לפני שנתיים גם היתה לי מכונית. גם אנגלית אני יודע טוב מאוד. בכלל אני יודע שפות, חמש. פעם אחת הציעו לי משרה טובה מאוד, קצת סודית, של מתרגם. רק מה, לא רציתי בה. למה, כי אני אידיוט. חשבתי שאני מוזיקאי וחייב לחיות מהמוזיקה. אבל אחר־כך המכונית והאנגלית והכל וכבר גם אינני צעיר כל כך ובלי שום זכויות, אז חשבתי שזהו בדיוק בשבילי. אני במכונית ישר לשם, לכתובת ההיא של הפירמה שמצאתי בעיתון. מצטערים, אמרו לי, רק לפני שעה היה כאן אחד איש צעיר וכבר התקבל לעבודה הזאת.

כבר אמרתי לך שהמזל בוגד בי כל חיי. בעצם, הוא לא בוגד בי, כי אף פעם בכלל לא היה לי שום מזל. אז גם הפעם הוא פשוט החליק ועבר על פני באיחור של שעה קטנה ומחורבנת אחת. ואולי זה לא המזל, אולי פשוט שיקרו לי. כאשר ראוי אותי בתוך הגיל שלי, אף־על־פי שאני חזק וגבוה ונראה די טוב כפי שאתה רואה, החליטו להעדיף איזה צעיר, כמו במוזיקה. כולם רוצים רק צעירים, אפילו בתור נהגים. אתה באמת רופא, דוקטור? למדיצינה? גם אבא שלי היה רופא. הוא רצה מאוד שגם אני אהיה דוקטור. אבל אני לא".

“מפני שאתה תיכף פרופסור”.

“אני שום דבר. זה הכל בגלל הטבע שלי להיות שום דבר. מוכשר מאוד כל מיני דברים, אבל שום דבר. ובלי שום כשרון להיות קצת קלות־דעת”.

“והמוזיקה?”

“סתם בא לי. אתה חושב שלמדתי מוזיקה? קדחת למדתי, אף פעם. כאשר הייתי ילד, שלח אותי אבי הדוקטור ללמוד קצת לנגן על פסנתר, זה הכל. כמו ששולחים הרבה ילדים קטנים. שום אקדמיה. סתם”.

“אבל אתה מנגן יפה מאוד, פרופסור”.

“בוודאי שאני מנגן יפה. בשביל חתונות ומועדוני־לילה, אפילו יפה מאוד. אני יודע שאני מוזיקאי טוב, אף־על־פי שאין לי שום דיפלומה של שום אקדמיה. גם תווים אני יודע. זה מפני שאני מוכשר כמו שד. כבר אמרתי לך, רק מה, זקן. זהו. גם בשביל תורכיה אני כבר יותר מדי זקן. תאר לך, לוּ רק הייתי מקדים שעה אחת, רק שעה קטנה מחורבנת אחת! אתה יכול לתאר לעצמך דבר כזה?”

שניהם, הוא ודוקטור באַר, היו גבוהי קומה, בעלי לחיים תפוחות ועור מחוספס מרוב גילוח. דוקטור באַר הרכיב משקפיים עבי זכוכית, עיניו של הפרופסור עיני נץ היו. ככה הם שניהם, הדוקטור איש שמח מפזר על סביבותיו בצהלה את נדיבות רוחו, הפרופסור איש קודר סגור ומודאג ושרוי בעצבות, וגם מאשים תמיד את העולם ואת כולם ואת עצמו.

כוס בידו, מסתובב דוקטור באר בין העומדים והיושבים ליד הדלפק, מפיץ ברחבוּת את דיבוריו ואת ידידותו, ולא הבחין כי בינתיים התחילה התכנית. עכשיו רוקדת אדמונית אחת ריקוד אוריינטאל. ראית שדיים כאלה, פרופסור? כבר שכחת איך שכאלה נראים. ילדתי, את לא צריכה שום חזייה. מה אתה אומר, פרופסור?

פניו של הפרופסור אינם אומרים כלום. הם משועממים כמו מסיכה של מוקיון זקן. לילה לילה לילה אותן תנועות, אותה העברת הגרב במפסעה לרמוז רמיזות, ומיד אחרי הגרב את חוד הנעל גבוהת העקב, באותה תנועה עצמה, וכן הלאה וכן הלאה בפתאומיות מלומדת החוזרת על עצמה לילה לילה לילה לילה. עיניו עמומות. ידיו פורטות כלאחר־יד, גופו שרוי במקומות אחרים.

האדמונית אוריינטאל גמרה, אוספת בדרכה את צעיפיה שהשילה מעצמה בשעת הריקוד, וכנגדה קופץ הנער ההוֹמוֹ בלבוש אשה. פיאה ושדיים. והכל, והוא מפליא להרקיד את בטנו יותר טוב מכל אוריינטאל אינטרנציונאל שבעולם. תמיד הוא מופיע בהחבא גמור בכניסה האחורית, דקה־שתיים לפני ההופעה שלו, ונעלם מיד אחריה באותו פתח אחורי, נוטל־חוטף בדרך מידי הבּתאי את שכר ההופעה המוכן־מראש במעטפה, ומסתלק. אולי כדי להופיע במקום אחר. בזה הרגע נשמעה מקצה הדלפק הכרזה מתלעלעת, אבל תקיפה מאוד וגם מתגרה ומאיימת, בזה הלשון:

“לפני שהבן־אדם הוא חכם, אולי, הוא קודם כל אידיוט. וגם אחר כך, זאת אומרת. קודם כל ותמיד אידיוט. מישהו חושב אחרת?”

אולי חשבו, אבל אף אחד לא אמר. אולי גם לא הקשיבו כל כך. כל אחד שם לב לדברים אחרים. שני אנשים ישבו חבויים ליד השולחן האחרון הדחוק בפינה. הם לא התעניינו בתכנית, הם שוחחו ביניהם. פניו של האחד נדחקו לתוך פניו של השני, וככה דיבור כנגד דיבור:

“כמה אנשים לדעתך מתו בעולם מאז שהעולם נברא?” “אתה מתכוון מתו סתם?” “אני מתכוון: מתו”. “גם אלה שנהרגו אתה מתכוון?” “כו־לם”. “ביחד?” “אמרתי: כולם, בתאונות, במלחמות, סתם, לא חשוב”. “ואתה חושב שאפשר להמציא מחשב כזה שימציא לך את המספר הזה?” “שאלתי אותך, ענה”. “אם אתה שואל אותי, אז גם אני שואל אותך: כמה אנשים, לפי דעתך, נולדו בעולם מאז שהעולם נברא?” “כולם?” “לא, רק אלו שנולדו ונשארו בחיים, כדי להקל עליך את החשבון”. “ואתה תיכף תטען שזוהי התשובה הכי טובה שלך לשאלה שלי?” “התשובה הכי מדוייקת שרק יכולים להעלות על הדעת”. “ואתה יודע שגם אתה תמות?” “אתה מתכוון אם אני יודע מתי?” “לא. רק זאת, אם אתה יודע שאתה תמות”; “בדרך כלל כן.” “אם אתה אומר בדרך כלל, זה לא טוב.” “מדוע זה לא טוב?” “אני מתכוון: אם אתה יודע יום יום שביום מן הימים תמות, לא חשוב בדיוק מתי”. “יום יום?” “יום יום”. “ממש יום יום?” “כל יום וכל שעה”. “כל שעה?” כל שעה". “גם ברגע זה?” “ביחוד ברגע זה,” “רגע, אני צריך לחשוב”.

לאחר ההופעות חזר הפרופסור לפרוט על הפסנתר נעימות כחפצו, שאין להן התחלה ועל־פי רוב גם סוף אין להן. תופקוש מסתגל אליו ומלווה אותו בנאמנות על תופיו ועל המצלתיים. ברגע זה, כאשר אנשים אחדים פנו לצאת, נכנס השחקן הרומני השמן. אולי לא היה רומני בכלל, אבל משום מה קראו לו כאן השחקן הרומני. גמר את החלטורה שלו ובא לכאן, תמיד בשעה כשעה הזאת, מרבה דיבור על כל דבר שבעולם, רק לא על עצמו. בקרב היושבים אצל דלפק הבאַר יש אומרים שאשתו חולה מאוד, אולי כלואה במוסד. אחרים סבורים שהוא גרוש. רגינה טוענת בבטחון גמור כי מעולם לא היתה וגם לא יכולה להיות לו אשה. כוסית בידו, שקע מיד בשיחה ארוכה עם המלצר, רומני כמוהו. שניהם יודעים עברית, אבל שניהם מדברים עכשיו רומאנשטי. השחקן השמן הזה, אולי הוא בא לכאן בשביל להאריך את יומו, ואולי מפני שהוא מתקשה לסיים את לילו.

כאשר המלצר נקרא למַלצר, ניסתה נערה אחת, אולי סוזי אולי שוש ואפשר דווקא אֶתי, להתלבש עליו. אך הוא ניער אותה מעליו, לא בגללה ובשכמותה בא לכאן. המלצר חזר אליו ושניהם המשיכו להסתודד במקום שהפסיקו, ברומאנשטי. מי שהסתכל בו, ראה איך שהפנים שלו משתנים כל הזמן למן הרגע שנכנס לכאן. אולי עוד קודם, אבל זה היה בחוץ. כאילו פניו ונפשו שרויים היו במלחמה. מפני שהנפש ביקשה להשתלט על הפנים ולהיראות שם, והם גירשו אותה. על כן התגוננו ככל שיכלו, ועקבי המלחמה הזאת היו גלויים בהם. ראה מי שראה וחשב איש מסוכסך, מה אפשר לעשות. ראה מי שראה והבחין כי עכשיו הפקיד השחקן הרומני הזה את פניו טרף לנפשו, וכאילו עשה שלום בין פניו לנפשו.

הבאר התרוקן והמלצר עבר עמד ליד הדלפק, נכון ללכת. הנערות התעופפו להן קצת קודם. אולי רגינה או בּטי, עם קליינט. שמנמן באשר הוא, מילצר כל הלילה בזריזות ובהדר ליד השולחנונים, כמו במפואר במלונות העולם. על כן גם נראה כאן במקום הקטן הזה, שכתליו מכוסים בצפיפות ציורי קיר מהתקרה ועד הרצפה קצת מוגזם ושלא־במקומו. עכשיו, כאשר עמד שותק מצפה לשׂכרו, כמנהגו לילה לילה, נראה פתאום כמו סירה שקיפלה את כל מפרשיה. נתחלפה דמות בדמות, והוא היה עכשיו איש. אולי גם משום שהחליף את כתונת השירות הצחורה המעומלנת בחולצה אזרחית רגילה.

וגם הוא הלך. תופקוש אדוארד לוי והפרופסור הניחו לכלי הנגינה שלהם ובאו והצטרפו לדוקטור באַר, ושלושתם התיישבו ליד שולחן אחד. מלבדם ומלבד הבתאי והשחקן כבר לא היה איש.

“הנה אנחנו יושבים לנו כאן כולנו!” – הכריז דוקטור באר ונעשה כהרף־עין מנהל גדול וגם יושב־ראש של הלילה.

“לבדנו” – תמך בו תופקוש.

“כמו תמיד” – תרם גם הבתאי משלו לידידות המתרקמת הזאת והצטרף אל היושבים.

“שום תמיד!” – הסתייג השחקן שהלך ובא אחר הבתאי – “מה פתאום?! אני חסר זכרונות כמו ים שלא טבעה בו אף פעם אף אניה!”

“הים שלי מלא אניות טבועות מכאן ועד פתח־תקוה” – הצהיר הפרופסור כנגדו בפומבי גדולה.

“אתה משקר”.

“ואם, אז מה איכפת לך?”

וכבר, מיד. הפעם במהירות גדולה מן הרגיל, נהפכו לאיזה יחדיו, חבורה של הוללים מימים־עברו, ואולי גם בארץ אחרת, גחונים על פני השולחן, משרבבים פנים כנגד פנים בחיוכים ובחירופים ובקנטוּרים. והנפש החלה גם היא להשתרבב ולהשמיע את עצמה, אבל לא תמיד שׂמוּ לב אליה. כביכול נטלו להם לשעה חופשה־ללא־תשלום מן החיים, וכבר הם מופקעים מכל אשר אדם מבקש בסתר לבו להיות מופקע ממנו, וכבר כל אחד לעצמו וכולם ביחד. עד שהשחקן החל לפזם:

אני קיים לי

ככה אני קיים לי

לגמרי לגמרי לעצמו פיזם השחקן, אך תוך כדי השיט את עינו בשׂררה על פני הנוכחים היושבים צפופים, בתביעה תקיפה ומפורשת להשתתפות גמורה ללא ערעור ואיננה סובלת שום סייג מכל סוג שהוא.

לא חייב לאף אחד שום כלום

לא לך, לא לו, גם לא לעצמי

וכבר, מיד, היו חבורה של מזמרים־זועקים־לוחשים, והפרופסור חמק לעיני כולם אל הפסנתר וצליליו נשתרבבו בקולותיהם:

לא בחרתי לי אמא

לא בחרתי לי אבא

“וככה אני קיים לי,” – נאנח השחקן ופניו התעננו והתבהרו חליפות.

לא חייב שום כלום

לא לך לא לו

כל אחד בעולם אחי הוא,

כל נווד בן בלי בית.

אפילו אינו יודע

אפילו איני יודע

אפילו אני יודע

לכבוד האיש ההוא מה שמו, ראש העיר!" – הכריז דוקטור באר.

“סליחה?” – ביקש השחקן הסבר.

“אלוני” – הסביר לוי תופקוש.

“אלוני נתמנה הלילה לראש העיר” – הואיל דוקטור באר לפרט.

“אינני מכיר אותו”.

“גם אני לא”.

“מי זה אלוני?”

“אלוני, כן. ראש העיר החדש שלנו”.

“מי הוא אלוני, תופקוש? באמת, מדוע זה אנחנו צריכים לעשות לו חגיגה?”

“שיבוא אלינו!”

“ובכלל, מה לך ולו?”

“אני והוא, אנחנו בני עיר אחת”.

“הרבה הרבה הם כאן בני עיר אחת”.

“וגם היינו פעם חברים טובים”.

“כל כך הרבה דברים היו פעם”.

“אולי גם עכשיו אנחנו, אך לא כל כך מתראים לעתים קרובות. וגם כן הוא לקח ממני את אשתי ועכשיו היא אשתו”.

“זה טוב או לא כל כך טוב?”

"במקום להשיב, אמר תופקוש לחיים וכולם שתו.

“אולי אתה מצלצל אל ראש העיר שלך מה שמו ומזמין אותו לכאן כדי שנוכל לברך אותו?” – הציע השחקן.

“אני הולך לפתוח בקבוק ויסקי אֶקסטרה דה־לוּקס!” הודיע הבתאי.

“את אלוני לכאן, בשעה הזאת? אי־אפשר”.

“מדוע לא? תגיד לו שאזרחי העיר נציגי המועדונים והרפואה וכל השאר מבקשים לברך אותו”.

“אלוני? בשעה כזאת? אי־אפשר”.

“אינני מבין מדוע אי־אפשר!” – התלהב דוקטור באַר.

“לוּ היה כן אפשר, לא היה אלוני ראש־העיר”.

“אתה יודע גם להסביר מדוע?” – כך דוקטור באַר, שנהיה פתאום שקט מאוד ונקט לשון זהירה ומנומסת.

“הוא לא כמונו, הוא אחר. אצלו יום זה יום ולילה זה לילה. אם יתערבבו אצלו השעות ביממה, יופר סדר הדברים הנכון ואז לא יוכל להיות ראש עיר”.

“אם כן מה נעשה, הרי צריך לחגוג!”

“אולי נלך אליו?”

“עכשיו, באמצע הלילה?”

“כן, עכשיו, מיד. למה לא? בוא נלך ואתה תוביל אותנו. קדימה, תופקוש!”

כהרף־עין היו כולם במצבים שונים של קימה. רק לוי תופקוש לבדו נשאר יושב במקומו. אין צורך. גם ככה אפשר, מרחוק כאן מתוך הבאר. ממילא הם כבר משתפים את עצמם בלי שיתבקשו בחגיגתו ובבחירתו. על־פי רצונם ורצונו שלו של תופקוש נעשו שושבינים מרחוק בשמחתו של אלוני. גם לא רצויים, מן הסתם. מאוד מאוד לא. שיהיה לא, אדרבא ואדרבא! שיהיה על כורחך, אלוני כבוד ראש העיר. תופקוש היה מרוצה: כביכול דווקא בכך הוא נוטל מאלוני את נצחונו האישי בבחירה, מטיל בה פגם או מום, מבזה אותה. ואפשר גם מבטלה כליל. כוס בידו, היה תופקוש משַלח באלוני מכאן, מרחוק, מתוך הבאַר, את נקמתו האישית הקטנה.

“בוודאי חוגגים שם” – כך דוקטור באַר – “נלך! אנחנו לא כל כך לבושים יפה כמוך, אבל אין דבר. נסביר שם שאנחנו אזרחי העיר חוזרים כעת מהעבודה שלנו ומבקשים לברך את ראש העיר החדש שלנו שנבחר בזה הלילה”.

“שבו” – אמר אדוארד לוי תופקוש – “הירגעו. שתו, אם אתם רוצים. אני אייצג בשבילכם את אלוני ואתם כולכם אורחים שלי. אני מזמין ואני משלם.”

“לא מאוחר מדי!” – התחיל הפרופסור להסס.

“חבל” – הצטער דוקטור באַר – “זו בטח יכולה להיות שמחה גדולה להעיר את ראש העיר משנתו הראשונה כראש עיר ולברך אותו”.

“זה בהחלט דווקא נשמע לי דמוקראטי מאוד!” – התערב פתאום גם השחקן – “תושבי העיר הולכים אל ראש עירם לברכו. תיאטרון שלם. בשביל לברך, כל שעה טובה. אותי למשל בבקשה, אפילו באמצע הלילה ואפילו אחרי האמצע, אין דבר”.

“אני, דמוקראט אמיתי אני!”

“למָה אתה מתכוון?”

“מה זאת אומרת, כל אחד מבין. לא נחוץ להסביר”.

“יכול להיות, אבל אחרת”.

“מה זאת אומרת אחרת?”

“כל אחד מבין, זה נכון. אבל אחרת. מה שמעניין אותי זאת אומרת אם אתה עדיין טוען שאתה דמוקראט אמיתי, אם תגיד לי למָה אתה מתכוון”.

“באופן אישי?”

“באופן הכי אישי שרק אפשר”.

“ובכן, זאת אומרת, תראה, הנה אלוני. אתם אינכם מכירים אותו, אבל אני כן מכיר אותו, וגם הוא טוען שהוא דמוקראט. אינני אומר שלא. אולי כן. אבל הוא – אחרת. אולי דמוקראט מסוג אחר. לא כל הדמוקראטים שווים. לא חשוב שכולם בעד שוויון. וגם אני משהו אחר, בלי שום שלטון בכלל. אז יש הבדל, נכון? כלומר, האדם… לא, לא כך. זאת אומרת אני עצמי באופן הכי אישי הכי בלי כלום, לגמרי סתם, זהו.”

“לכך אתה מתכוון?”

“עכשיו אני כבר לא כל כך בטוח”.

“מה ההבדל בין עכשיו לקודם?”

“אני אגיד לך. קודם, לפני שאמרתי, היה נדמה לי שידעתי בדיוק למה אני מתכוון, עכשיו, לאחר שדיברתי, אני כבר לא כל כך מרגיש כך”.

“מפני שאתה פוחד שאולי אני לא הבנתי?”

“אולי. ואולי גם מפני שכאשר שמעתי את המלים שלי יוצאות מהפה שלי, אז פתאום אני כבר לא כל כך בטוח אם אני בעצמי הבנתי”.

“אז מה נעשה עכשיו?”

“עכשיו נלך כולנו כל אחד אל הבית שלו, כי באמת כבר מאוחר לגמרי”.


פרק שלישי: במרתף של קלאריסה פרינצסה    🔗

כל אחד חמק הביתה כנמלט או כחוזר לסורו, אדוארד לוי תופקוש נשאר הולך לבדו מתפכח מיינו, אך לא מתפכח כל־צרכּוֹ. ללא כל טעם מיוחד נתאושש פתאום ונתמלא כוחות. אפילו לא זקוק היה לשוקל בדעתו כדי לדעת כי רגליו מוליכות אותו אל המרתף של קלארה. שלום קלאריסה, אני כאן. תופקוש! אני תמיד כל כך שמחה לראות אותך. אין לך שום סיבה לא לשמוח, קלאריסה. זה פשוט מזל שלך שהמרתף הזה הוא המקום היחיד הפתוח עכשיו בכל העיר הזאת, וגם כן אינני מרגיש כל כך בשביל ללכת עכשיו הביתה.

קלאריסה תשאל: הבת? והוא יענה: כן, שירלי. אבל גם לא כל כך. מפני שהיא ישנה וגם כן מפני שעכשיו בטח איננה. היכן היא? אני אגיד לך, היא בחגיגה הגדולה בנשף הנצחון. בטוח שהיא שם. מדוע שלא תהיה. מה איכפת לה שאבא שלה מתרוצץ עכשיו בגללה ברחובות ופוחד לחזור בגללה הביתה. אלוני הגדול הוד רוממותו אלוני ראש העיר לקח ממני את אשתי ועכשיו הוא רוצה גם את בתי. את רוצה ללכת אליו, שירלי? כאילו שאין לה אבא כאילו שהיא יתומה. אתה רוצה בת, אלוני, לך עשה לך בת. אם אתה יכול, אם גדול מאוד, אדוני ראש העיר בּרל שמרל. שיהיה לה לאב. שיתן לה כסף בשביל לימודים, מדוע זה צריך להיות איכפת לי. אבל דווקא איכפת מאוד מאוד. היא בת שלי ואני אביה, לא? ואם כן, מה זה אומר? לי וגם לה, ברצינות. מה זורם ומה מתחולל בין אב לבתו בסתר ובגלוי שהוא חזק מכל אהבה. שאביה חי לפניה כאשר לא היתה בשום חיים וכבר אז נשא את זרעה בתוכו? שהיא תחיה אחריו ודמו יזרום בדמה לתוך העולם כאשר הוא עצמו כבר לא יהיה? מהו אותו משהו שאין לו שם ואולי כלל איננו, והוא דווקא חזק כל כך.

ושירלי הממזרתה הזאת – בין שניהם, בשני בתים. פעם כאן ופעם שם, שבוע שבועיים חודש, הכל כחפצה ולפי מזגי רוחה המתחלפים עליה בקפריזוֹת. כאשר היא באה, ברוכה הבאה והכל טוב ויפה. אך בלכתה אף פעם איננה הולכת סתם. הליכה שלה משאירה את הנשארים נזופים, אשמים ונענשים. ותיכף ומיד מתעוררים צער־חרטה כאן ושמחה־לאיד שם. וכן להיפך ולסירוגין. עד שנהפכה למוֹלכת האמיתית על שני הבתים גם יחד. איך שירלי הקטנה הזאת יודעת להפיק לעצמה את מירב התועלת ממצבם של אנשים טובים בהחלט טובים, אלא מה, וגם בעלי כוונות טובות מאוד שהסתבכו והסתכסכו. שטן ולא בן־אדם – כך אמא שלה בלב קשה וכועס על הבת שלה. אביה שותק. הוא רואה אותה בלכתה ובשובה ושותק. גם הוא מן הסתם בלב כבד. וגם בפחד. ובציפיה חשוכת תקווה.

לאט לאט וגם רחוק וסמוי גוֹוע הלילה אל השחר מצפּה, דחוק בין גגות בתים מאפירים. עוד מעט בבוא השעה יירד מלמעלה קומה־קומה אל הרחובות אשר למטה. רק בשדות ובמדבר עולה השחר, כאן בעיר הוא משתפל ויורד מהגגות. אך לעת־עתה כלואים הבתים בתוך האפילה האוורירית השקופה, והרחובות ריקים בתוך החושך הפתוח אל הכבישים. רק הרוח לבדה זורמת חפשית, ורק באותה שעה היא נושבת ברחובות כמו רוח בשדה. עוד מעט, כבר לא רחוק, יישפכו הבתים אל הרחובות, והרחובות יתמלאו אנשים ההולכים בבוקר לעבודה, לבתי־ספר, לכל מיני מקומות. כולם בזרם הגדול ברכב וברגל, בפגישות, בברכת בוקר־טוב בוקר־אור, כולם ביחד וכל אחד לחוד מתוך לילו שלו, והלילות של האנשים הנמעכים בזה האור הדורס של הבוקר בעיר, וכמה שהבוקר הזה מתמלא פתאום המיה אנושית שגורה ונפלאה, כאן ובכל הערים ובכל מקום בעולם ששם בוקר.

אבל לעת־עתה עכשיו אפילו כלב חוצות איננו משוטט בחוצות. העיר הריקה נתכשפה לאגדה, היא־ולא־היא, צלולה בתוך הווייתה ותוך כדי כך גם מרמזת אל אחרת. הוא הלך ברחוב ופסיעה מכאן, עדיין בתוך הרחוב, אל עולם אחר. העֶריה הזאת, הלב העקוּר הזה בתוך העריה הזועקת בדממה של הרחובות האלה בשעה כזאת אחר חצות. העריה המסתתרת בכל הדברים, שהם כולם אך קליפות לה. עד שפתאום נבקע רגע, הדברים נעלמים והעריה נשמעת מאוד. רק היא בלבד. עד כדי כך, שגם היא עצמה נבהלת ומבקשת להימלט. לאן? זהו הדבר, שהיא אף פעם אינה נמלטת. היא תמיד מתקיימת בכל הדברים הנמלטים ובכל הדברים המבקשים להימלט. פעם היה בשעה כשעה הזאת נבהל להימלט, וליבו נכמר בקרבו להיצמד אל גוף אשה. לא מתשוקה, אלא מצורך דחוף ומיידי למצוא מפלט ממצוקה מייסרת על עריה נפערת, כמו מפני איזו פורענות. פעם, עכשיו כבר לא. הרחובות, רחובות מוצקים, נוהרים אל הכיכרות ואל שיכוני הפרברים, אך בה־בעת ותוך כדי כך הם גם מחילות סמויות ואפילות, כאילו העיר היא הלב של עצמה.

פה ושם עבר אדם על פניו, יחיד גמור כמוהו. בני־אדם אחדים ברחוב, כל אחד מכוכב אחר. כך באותה שעה. מבטיהם מרחרחים זה את זה כמו כלבים. אבל כלבי כל הרחובות יש להם שפה אחת. אפילו אינם מכירים זה את זה. שפה אילמת, הנשמעת יותר מכל שפה אחרת בכל שעה אחרת. שפת ההיסוסים, ההתחמקות, אולי גם הבושה, לא בני אדם כלל, אלא מראות מתהלכות, וכל אחד משתקף בּשני, בּאלמוני ההוא העובר על פניו, מבקש תיכף להימלט.

הוא עבר מרחוב לרחוב כמו מתקופה לתקופה אחרת וירד במדרגות אל מרתפה של קלארה. והמרתף – מאורה נשכחת, שׂרדי מימי הזוהר המאנדאטוריים שלו, קירות הארגמן הנמוכים שלו נושמים ימים אחרים. התוּכּי שהלך לעולמו בוודאי זוכר את הערבוביה המאנדאטורית של אנגלית־ערבית־עברית. בערבית, בעיקר הקללות. העברית, עילגת בדרך כלל, כדי להערים על הקצין הגוֹי וגם לפעמים להיפטר ממנו, לאחר שהתמלא עד לפורענות וכיסיו התרוקנו. כל השאר, בשוטפת, באנגלית. בימים ההם היה המרתף מלא לילה לילה. אנשים ומהומות שהיו נשפכים החוצה אל המדרגות למעלה, אל פתח הכניסה והלאה ברחוב. כבר מרחוק ניכר היה לפי המהומה ליד הפתח, כי כאן מאורה לרדת אליה בלילות. ביום עוברים כאן על־פני הבית הזה, ומי שאינו יודע, לא יבחין כלל כי פתח כאן לרדת למטה.

כמקום כן קלארה, קלאריסה עצמה, שהיתה בימים ההם נערת פיתויים במרתף וגם זנזונת לעת־מצוא, נעשתה לאחר־מכן מלצרית ולא מכבר, רק לפני חמש שנים, נישאה ליקה הזקן המטומטם, הפותח את יומו בהוֹק ואינו מרפה ממנו עד שההוק מסיים אותו, בדרך כלל מאוחר בלילה – ועתה היא בעלת־הבית כאן. בימים ההם נקרא המרתף המרתף של קלארה, וגם היום כך בפי המעטים היודעים על קיומו. קלארה היתה דדנית וחייכנית, ודדנית וחייכנית היא גם כיום. לולא פניה, אפשר שגם חיוכה לא היה מתבלה כל כך.

“שלום, קלאריסה, אני כאן.”

“תופקוש! אני תמיד כל כך שמחה לראות אותך”.

“אין לך שום סיבה לא לשמוח, קלארה.”

וכבר היה יושב לו כּנוּף גבוה ליד הדלפק וכבר, בלי להישאל, כוסו לפניו. כאן היה לו נוח מאוד לחשוב שבעצם, אולי בלי להרגיש בכך, ואפשר גם בלי כוונה מיוחדת, הוא מאבד את עצמו לדעת. לאט לאט, מלילה ללילה. מאחורי גבו, אצל השולחנות, שמע קולות של שני אנשים מדברים זה עם זה. הוא שמע את הקולות ולא הסב את ראשו לראות.

“אתה פסיק. לא, אפילו לא פסיק, כלום”. “איך זה, כלום?” “פחות מזה, מיקרוב”. “מה פתאום מיקרוב?” “עוד פחות. אתה רואה שם את ההר הענק ההוא?” “אני לא רואה מכאן שום הר וגם אי־אפשר לראות”. “למה אי־אפשר?” “כי אין כאן במרתף שום חלון”. “אבל אתה יודע שלמעלה ברחוב רחוק מאחורי כל הבתים ישנו הר גבוה מאוד. אז כאילו אתה רואה אותו”. “אני רואה אותו”. “בן כמה הוא, לפי דעתך, עשרת אלפים שנה?” “אולי עשרת אלפים שנה”. “ואולי יותר?” “מיליון”. “אולי מיליון. עדיין לא המציאו מכשיר כזה שאפשר להבחין – שים לב, אני אומר להבחין אינני אומר לראות – גרגר אחד קטן מקרוב, אחד מטריליוני הטריליונים הגרגרים היוצרים את ההר הזה שאולי הוא בן מיליון שנה ואולי אפילו יותר”. “וזה אתה?” “אני. וגם אתה”. “אז אני לפחות בחברה טובה”. “ועד שמישהו יתאמץ מאוד להבחין בו, וכבר”. “כבר, מה?” “איננו. גמור לגמרי”. “לפני מיליון שנה?” “לא, עכשיו. אבל גם לפני מיליון שנה, תמיד.”

תופקוש רמז לקלארה בבוהנו לעבר הקולות מאחורי גבו ושאל איזה מין משקה נתנה להם שככה הם עכשיו חכמים כאלה. אח, הללו – ביטלה אותם קלארה במשיכת שפה, ומיד נתיישרו פניה, והחיוך שלה נהר אל תופקוש בחמימות כמו פתחוֹ של חדר מלא ידידים. כוסו נתרוקנה, וקלארה כופפה בקבוק אל שפתה ומבט שואל בעיניה. השיב לה במנוד־ראש וכוסו נתמלאה. הוא נתן עינו בכוסו, רק עינו, לא נגע בה לא באצבעותיו ולא בשפתו, וזרועותיו אסופות אצל חזהו.

בהתחלה, לפני שנים, שתה מתוך בריאות דווקא, כוסית־שתיים בכל ארוחה. ווֹדקה, הוא תמיד רק ווֹדקה. בריאות וגם שמחה, למה לא. אחר־כך הוסיף כוסית־שתיים בין ארוחה לארוחה. אחר־כך היה אוכל כדי שיוכל לשתות. עכשיו הוא כבר מצרף לפעמים כוסית לכוסית בלי טעימה של כלום.

כוסית מלאה לפניו, הסתכל בקלארה וראה את שירלי. עיניה של קלארה נבונות וקמוטות וטובות, וגם הרבה ערמה שדופה בהן. כבר אין בהן אפילו מסתור קסום אחד, הכל גלוי בקמטים. בייחוד כשהיא מחייכת. עיניה של שירלי מלאות לילה צעיר. תמיד, אפילו ביום, אפילו בשמש. הוא הסתכל בשירלי וראה את קלארה. התחלפה אצלו דמות בדמות, פעם ראה את שירלי בצלמה של קלארה, ופעם את קלארה בצלמה של שירלי. עינים שלה מלאות לילה כמו צעיפים, והפה שלה דווקא אינו מסתיר דבר. הכל בגלוי גמור. כאילו בכוונה ובזדון. לילה אחד, זה היה עוד בבסיס הקודם, נתחלפו אצלי שלושה והייתי יכולה עוד. כך היא במפורש ובמפורט, הבת לאביה, בלי שמץ של חיוך. לשם מה, ריבון כל העולמים, לקנטר? להאשים? להתעלל? להקניט? להשמיד? הממזרתה הזאת, אולי מתוך איזה נצחון אפל ההופך אותה עצמה לקרבנו. ואולי כך סתם, מתוך קבלת־הדין שכך הוא ואין לשנות. רק גברים והם בלבד מחזירים לה את חייה כל פעם גבר חדש. היא אך מריחה בסביבה גבר שבא לו עליה, ואפילו רק מתחיל, אפילו רק קצת, אפילו רק נדמה לה – והיא, כבר גם היא בא לה עליו. איננה יכולה שלא.

זה רק נדמה היה לו שהוא בוכה. מה עוד הוא יכול לעשות עכשיו במקום הזה. אולי באמת באו לו דמעות אחדות, קשה להבחין באפלולית הארגמנית הזאת. וגם לא חשוב. ממילא כבר לבו נכמר בו כמו בבכי ונהיה לו טוב על הנשמה שלו. לב נכמר כמו לב נמס, קפה נמס ליבר.

“ביקשת קפה? כבר?”

“לא ביקשתי שום קפה, קלאריסה שלי. מה פתאום?!”

גם אני, מן הסתם, אינני אומר שלא. אבל בעיקר אַת אשמה, לוֹלה קדחת לך. יפהפיה שכזאת, איך אפשר שלא. הבת שלה רואה את אמא שלה כל יום יפהפיה וכל יום היא מסתכלת באמא שלה ורואה את עצמה כמו בתוך ראי עקום. אז איך אפשר שלא תתחיל לפחד. בוודאי. זה התחיל, אני חושב, מוקדם מאוד, בעצמה סיפרה בפה הגדול שלה. הפחד הזה שלה שבחורים לא ירצו בה, ידחו אותה, יעדיפו תמיד אחרת על פניה. לוּ רק ידעת שירלי שלי כמה שאת לא מכוערת בכלל. כמה שהכל רק נדמה לך בגלל אמא שלך. באמת אֶת האמת אני אומר לך, לא מפני שאני אבא שלך, אבל אַת – כן, כבר לא יעזור שום דבר, אני יודע. שום דבר ושום דיבורים. מה אפשר לעשות, כבר בשישית גימנסיה באו וסיפרו לו דורשי־טובה למיניהם כי הבת שלו שירלי נודעת בגימנסיה כשכבנית מבוקשת, בקרב השמיניסטים בעיקר. בין הנועזים הנחשונים שבהם. מסכנה עלובה, הממזרתה המפולפלת הזאת. נחוץ לה כל הזמן שתוכיח לעצמה עד היום הזה עם כל אחד. ההיא ברחה לה עם האלוני בּרל־שמרל קדחת לך וגם לשניכם ואותה השאירו לי על ראשי על צווארי עם כל החיים הקשים שלה. אלוני, הוד רוממותו אלוני. כבוד ראש העיר אלוני. קדחת צהובה לך ברל שמרל! מה את מחייכת לך, קלאריסה יקרה שלי. את אשה טובה, קלארה.

“בעד החיוך הזה, קחי לך אחד, קלארה. ואחד קטן גם לי”.

“אתה חמודי מאַמי שלי” – ליפפה קלארה את ראשו מעבר לדלפק בשתי כפותיה המלאות והקמוטות. זה נחמד מאוד מצדך, ככה עם הידיים האלה שלך על הפנים שלי. את ככה מחייכת אלי, אבל אותי לא תרמי. מי יודע מה שם אצלך בפנים. לא, תודה, אינני מעוניין. שאף אחד לא יהיה מעוניין וגם לא צריך. מוטב כך, כמו עכשיו. כאילו תמיד רק כמו עכשיו כמו הכל נולד בזה הרגע, כמו כל יום מחדש גם היום ואינך בטוחה כלל אם מחר תזרח השמש וגם כדאי לך שלא תהיי כל כך בטוחה. ככה כל הזמן יפה מאוד מיום אל יום ומצעד אל צעד ומשקיעה לזריחה ומזריחה לדמדומים ומדמדומים אל דמדומים אחרים. יפה, קלאריסה פרינצסה שלי? נשמע יפה, אבל באמת זה לא כל כך. כי מדמדומים לדמדומים אחרים אני איש מתפורר. אפילו ברחובות, כן. אפילו הם כבר לא מיפלט בשבילי מה שהיו פעם. עכשיו כבר כמעט שלא. הולך והולך בהם וכל הזמן זוכר את עצמי אחרת. עד שנקלעתי הלילה בדרכי לכאן לרחוב אחר והרחוב האחר הזה שוב לא ניקר את הזכרונות כמו הרחובות הקודמים. ברחובות וגם כאן אפילו כאן עכשיו במרתף שלך פרינצסה. מתפורר, כל הזמן מתפורר. זוהי בזמן האחרון ההרגשה המשתלטת עלי חזק מאוד. ולא תעזור החליפה, בחוץ הכל בסדר גמור, אני יודע. אַת נחמדה מאוד אלי הלילה, אפילו אינך יודעת ואינך מרגישה בכך. כמו שאַת עם הזכרונות והכל. קחי לך עוד אחת מן הזה שלך שאת שותה. אני אומר לך כל הזמן קחי קחי ואת אינך לוקחת. שלא תדאגי, יש לי כסף. אני מרוויח יפה מאוד, אבל אני קאפּוּט. בכל יום שנולד מחדש אני קאפּוּט. ואפילו בכל רגע, יפה מאוד מצד הימים והרגעים שהם נולדים, תודה רבה. נשמע כמו חירות גדולה מתקיימת ומתחדשת. לא להיות תלוי באף אחד וגם לא בשום דבר. להיות כמו יום שנולד ומת. וככה כל יום. קדחת כל הימים. תלוי ועוד איך, כמו אני לא יודע מה. כמו אחד שמצפה כל הימים לקריאת טלפון, מתוח מאוד ודרוך בסתר – ומתכחש ולא מודה. כביכול הטלפון מנותק, אינו קיים. שותק כמתנכר ושתיקתו מתקיימת. הימים הנולדים וכל יום מחדש, יפה מאוד, אבל השתיקה הזאת מתקיימת בהם. ואותו איש ולמה לא אני עצמי שאינו מודה אינו עושה למעשה שום דבר אחר מלבד שהוא מצפה ציפייה פרועה ומשמידה, שפתאום, ככה, לגמרי לפתע למרות הציפיה שלו יישמע פתאום ממישהו לא חשוב במיוחד ממי מין “האללו” אדיב גדול וחמים. קולו של עולם. לא מוכרח להיות שהקול הזה יבשר משהו. קול, סתם. העיקר שיגיד “האללו”. שיפנה אלי. לא חשוב מה שיגיד. שאהיה מבוקש לו. לא באופן מיוחד, אבל באופן אישי. חירות? קדחת!

“ואני חשבתי שאני איש חפשי” – התחיל לדבר אל קלארה והכוס עודנה מלאה בינו לבינה – “כמה שאנחנו משקרים לעצמנו. את לא? אולי את לא, מפני שאינך רודפת אמת. הם – כן. אולי כמוני ואולי אחרים. מזל שלך שאינך רודפת אמת, קלארה. את בטח משקרת סתם רגיל נורמאלי בהחלט שיהיה לך לבריאות. אין לך מושג כמה שרודפי האמת משקרים יותר מכל השקרנים הכי גדולים בעולם. זה לא סתם רק דיבור שכזה שאני אומר לך, זה באמת כך. תראי אותי. הלא את מכירה אותי. שנים. אבל יש גם גרועים מרודפי האמת, אלה הם המתוודים. אני מתכוון: המתוודים המובהקים. אצלם זה כמו התמכרות. הם פשוט משלמים כדי שיקשיבו להם. רק את אזניך תני להם, את בעצמך יכולה ללכת הביתה. אם תרגישי שאני מתחיל להתוודות לפניך, התחילי תיכף ומיד לא להאמין לי. שתדעי לך, קלאריסה פרינצסה שלי, האמת הזאת שאני מספר לך עכשיו, משקרת לך כל הזמן. לא מפני שאני רוצה לשקר לך, חס ושלום שלא. אלא מפני שאחרת אי־אפשר. אני מפחד כמוך כמו כל אחד מפני כל האמת. כל אחד מפחד וגם אני. אַת רואה, עולם עצוב שכזה ועוד מיילל לך בתוך האזניים שלך. תפסיקי להקשיב לי ומזגי. סליחה, לא ראיתי שהיא עדיין מלאה. תיכף. עכשיו, בבקשה. המתוודים המובהקים משקרים לעצמם עוד יותר מרודפי האמת. לא אמרתי כמוני, אבל אולי באמת כן כמוני. את מכירה אותם, פגשתי כאן אצלך אחד או שניים מהסוג הזה. מחפשים כל הימים אוזן שתשמע את הווידויים שלהם. רוצים בכל מאודם להכות על חטא שאולי לא חטאו כלל. משפילים את עצמם בווידויים שלהם עד שנדמה להם כי ככל שהם משפילים את עצמם יותר, האמת שלהם נראית יותר. וגם נועזת יותר. כאילו האמת שלהם טמונה דווקא במקום ההוא ששם הם משפילים את עצמם. כן, בבקשה. רק שלא תחשבי שאני מדבר חס וחלילה על עצמי.”

“לא איכפת לי שאתה שונא אותי, העיקר שגם תאהב אותי. קצת” – עלה קול משני הקולות שמאחוריו. עכשיו הפנה תופקוש את ראשו ונתן עינו בדוברים. הם ישבו שניהם ליד שולחן, האחד קשיש מחברו, ועיניו לא הכחישו דבר, ותחינה מבוהלת של כלב מוכה היתה בהן. מן הסתם הוא שאמר העיקר שתאהב אותי קצת. השני היה אך מעט צעיר מהקשיש. הוא לא הסיט את עיניו, וזרועותיו היו משולבות אצלו על שפת השולחן.

“ההוֹוה” – טען הקשיש – “הוא עצמו אין לו קיום, שום כלום. הוא רק דלק המפרנס את העתיד הנהפך לדלק לפרנס עתיד אחר”.

משום כך התחינה המבוהלת בעיניו? – נשתרבבה שאלה קטנה אגבית בהרהוריו של תופקוש ונגוזה מיד, והוא חזר והסב את ראשו אל קלארה. הקולות הוסיפו לעלות אליו מאחורי גבו.

“וגם אנחנו”. “מה?” “דלק.” “דלק. כן. כמובן. של ההוֹוה בשביל העתיד. של ההווה בשביל העתיד. כל הזמן בלי הרף של ההווה בשביל העתיד”. “איזה עתיד, בשביל אנשים אחרים?” “כן, אחרים. העתיד.” “אבל בזמן ההוא כבר תהיה מת ואולי גם אני”. “מתים, כן. שנינו. בהחלט”. “והלאה?” “מה?”. “הלאה, מה יהיה”. “איזה הלאה אתה צריך עוד בכלל?! אם אתה מת עכשיו או תהיה מת מחר או מחרתיים, אז מה זה חשוב אם נעלת נעלים עם אבזם או עם שרוכים?” “בכל זאת נעים יותר עם אבזם”. “אבזם? מה פתאום אבזם? מדוע דווקא אבזם?” “אני אוהב נעליים עם אבזם. נעים יהיה להיזכר פעם שנעלתי נעליים עם אבזם”. אתה כבר לא תהיה זוכר שום דבר". “שום זכרונות, בכלל בכלל?” “בוא עכשיו נשתה שנינו עוד כוסית, אה?”

קלארה יצאה מאחורי הדלפק ללכת אליהם, בקבוק בידה. לוי אדוארד תופקוש לא הפנה ראשו להביט. כנגדו, מתום הטפטין דמויי העץ שעל הקיר, הסתכלו בו שלוש עיניים. היו שם עוד הרבה, אך רק שלוש הסתכלו בו. עין אחת של שירלי בתו, מאשימה בצדק ושלא בצדק. עין אחת של לוֹלה אשתו, אפילו אשתו לשעבר בכל זאת אשתו, חמקמקת שכזאת, כל הזמן נעצמת וגם ממצמצת. והעין השלישית של אלוני, עינו של שופט. קדחת לך אלוני ועוד פעם ועוד פעם קדחת צהובה לך ברל שמרל. מה פתאום שאני אשנא אותך, בכלל לא. חס וחלילה מאוד מאוד חלילה. אז מה אתה מרמז לי כאילו שרק אנשים השייכים זה לזה יכולים ככה לשנוא זה את זה, איך ככה, כמו אני אותך? אבל אני בכלל לא. חפש לך שונא אחר, אם חשקה נפשך שישנאו אותך. אני לא. זה אתה ככה תמיד בכל מקום, בגלל האישיות שלך. מישהו כבר אמר לך פעם שאישיותך היא האידיאולוגיה שלך? ובכן, אני אומר לך. כן. כן. אני אדוארד לוי תופקוש אפקח לך את העיניים. אתה רק שיהיה לך אומץ־לב להביט. אבל אתה לא, בכלל בכלל. לך אין אזניים בשביל לשמוע דבר כזה. האלוהים הטוב האוהב אותך נתן לך שתי אזניים בשביל לשמוע רק מה שאתה רוצה לשמוע, ואת זה אתה כבר יודע ממילא. אז מה אני בא לחדש לך, סלח לי.

עינו של אלוני הסתכלה בו מתוך העץ בשתיקה גדולה מאוד. מתמשכת, מרגיזה. הרי יכול להיות, למה לא, בהחלט, כי הנה יבוא ויירד במדרגות וייכנס כאן למרתף הזה של קלארה. מישהו יכול להבטיח לי בוודאות גמורה שדבר כזה לא יקרה אפילו בזה הרגע הבא. יכול, אבל לא יקרה. לעולם. שום אלוני לא יבוא לכאן אף פעם. הלא משום כך אני כאן מוגן בפניו. כמו שמוּרה. לחלוטין ובאופן גמור מאוד.

עינו של אלוני הסתכלה והסתכלה בו מתוך העץ. וכמה שצרח וביזה אותו קדחת לך וקדחת צהובה לך, הוסיפה עינו של אלוני להסתכל בו והוא חש את עצמו נצלב תחת העין הזאת ואינו ידוע היכן להסתיר את פניו מכלימה. מן הסתם גם לחייו הסמיקו. האינסטלטור הזה – ביקש להתגונן – בסך־הכל ברל שמרל אדמיניסטראטור אחד. אפילו מוכשר ואפילו מוכשר מאוד, אז מה. איזה מנהיג, מה מנהיג – אדמיניסטראטור אתה, אך ורק. אדמיניסטראטורים אתה ממַנה, יפה מאוד, אלוני. דרגה גבוהה מאוד. באמת. אדמיניסטראטורים־עוזרים לאדמיניסטראטור הגדול. יפה שאמרת עלי גדול ואני מודה לך, כך אלוני בעליונות רבה בכל המובנים. שיהיה מי שיהיה, ברגע ההוא נהפך אלוני לנציגו של עולם אחר, שם רחוק. למעלה. בו הלילה לשינה והיום לעבודה ושעות הערב לכל השאר וכל דבר ערוך וקבוע במקומו בתוך הסדר הנכון של העולם בהיסטוריה.

מה קרה עכשיו שלא קרה דקה לפני כן? שיקרה. שיבוא ויראה ויסתכל ויידע את שפל מדרגתי ואת תשוקתי אל שפל המדרגה הזה. כן, אדוני השופט, אני מודה. לטובתך ולרווחתך ולהנאתך ולמצפונך ולשלמותך, לכבוד כל אלה אני מודה. לחיים, קלאריסה פּרינצסה שלי. מאוד מאוד אני מודה לך שככה אתה מסתכל בי, בלי שום חמלה. אף־על־פי שבינינו לבין עצמנו, מעט חמלה לא היתה מזיקה לי עכשיו. ככה, בלי תוכחה ואפילו בלי תמיהה – עין בעין כמו אדם באדם. וגם כבוד בכבוד, זה יפה מאוד מצדך. אני, ברגע זה, וכן כל חיי. מה חטאי ומה פשעי שככה אני מרגיש, מוּקע כנגד כל העולם, אף־על־פי שאיש אינו רואה אותי. שיהיה שיהיה, ומזגי לי עוד אחת, אבל קטנה. וקחי גם לעצמך. העולם איננו ערסל להתערסל בו, בעניין זה כולנו טעינו, פרינצסה שלי. גם אַת. גם אַת? לא, אינני חושב שאי־פעם חשבת להתערסל. את תיכף נולדת ערמומית ישר מתוך הבטן של אמא שלך. לכן החיוך שלך נשאר צעיר כמו בימים ההם. מתבלה קצת, אבל נשאר צעיר גם ככה. אנחנו שנינו אך ורק אנחנו שנינו נשתה עכשיו לכבוד ולזכר הימים הטובים ההם שהלכו לעולמם ברוך דיין אמת.

קלארה טענה שהיא אינה זוכרת אותו מהימים הטובים ההם, ובכל זאת מזגה לעצמה.

“מה זאת אומרת שאינך זוכרת אותי מן הימים הטובים?!” – התרעם תופקוש.

“מן הימים ההם הטובים באמת. אני זוכרת כל מיני פרצופים, אבל אותך לא. מצטערת”.

“שלא תצטערי, אני זוכר טוב מאוד בשביל שנינו. לחיים, ובבקשה לתת גם לשתי הגבירות שם היושבות כל הזמן בשקטן יפה כל כך.”

ככה ביקש באדיבות רבה, שכבר יצר הבזבוז השתלט עליו לתיאבון, כמו בימי נישואיו עם לוֹלה. תשוקה מיוחדת במינה לבזבז את כל ארנקו, לעתים עד הפרוטה האחרונה ממש, עד שדוקטור באַר או קלארה עצמה היו תוחבים שטר בכיסו, בשביל המונית שתסיע אותו הביתה. בימים ההם היה טועם בבזבזנות הזאת טעם של נקמה קטנה פרטית כנגד הקמצנות הצייקנית שלוֹלה כפתה עליו. קמצנות כפויה שכזאת, לא בפרינציפ, לא כּהשקפה, אלא כאופי. גם עכשיו, כאשר היצר הזה תוקף אותו לפעמים, הוא חוזר וטועם בו את טעם הנקמה הקטנה שלו, אפילו אשתו נהפכה זה כבר לאשתו־לשעבר זה כנראה בפרינציפ. ועד הפרוטה האחרונה דווקא, לפעמים משכורת של שבוע שלם. ותוך כדי כך הוא מתנער מכל התּפלוּת הדבקה בו אל עבר המחוז האחר, החפשי, האצילי אולי באמת. שאם גם איננו, הוא נברא כהרף־עין להרף־עין.

“קלארה, לכולם לשתות! בבקשה, לכו־לם!”

“אולי לא צריך?” – ניסתה קלארה, אך תופקוש התעקש בחזקה ותוך כדי כך חש כיצד הוא מתפשט ומגיע לאיזה פורקן יפה של חירות שקופה וקלה, של ניתוק מן העולם וחיבור אליו מחדש, בדרך אחרת ומופלאה משלו. היותו נדיב ומשוחרר מממון, ואפילו להרף־עין אחד, עד לחרטה. אין דבר. כאילו הוא מפקיע עצמו מזה העולם כפי שהוא ועד הפרוטה האחרונה ממש. אך בה בעת גם עד פנקס הצ’קים אשר בכיסו. בצ’קים לא היה נוגע לעולם. עד כאן.

“לחייך ולחיים טובים” – אמרה אחת משתי הנשים היושבות בצד.

לחיים טובים, כן. למה לא. הזה וההוא שם וגם האחרים שמאחורי הפרגוד אשר פניהם איננו רואה אך את הקולות הוא שומע, ואפילו דוקטור באַר והפרופסור – כולם בבת אחת פתאום או יותר הוא עצמו, ענפים ובדים וזלזלים המתפשטים הלאה על־פני האנושות כולה.

זרועותיו היו כבדות וגם ראשו היה כבד. העלה את זרועותיו של הדלפק ואת ראשו על זרועותיו, תוהה בלבו עד היכן יימשך קסם המקום הזה שהוא כישפוֹ לעצמו. וכמו תמיד, מיד הולידה תהייה זו את החרדה שהנה, אולי כבר בזה הרגע הבא, יפוג הכישוף וארמונו יתמוטט עליו ושוב יתחשפו לפניו קירות טפטין הארגמן המתבלים של מאורה עלובה זו, כל העֶריה הנוראה והמבעיתה של מפלטוֹ המדומה שעשאו למקלטו, כל העמדת־הפנים וגניבת הדעת של חירותו הכביכולית לילה לילה – ועינו של אלוני קדחת לך אלוני הציצה והסתכלה בו. היא צלבה אותו בשקט, כמו קרן שלוחה מעולם אחר. לך לך, אסוף את העין שלך ממני והנח לי לשבת כאן במנוחה – הניע תופקוש את ידו ניע שיכורים לגרשו מעל פניו – אַל תעורר עלי את הבושה. הסתלק בבקשה וקח את העין הזאת אתך. אני דווקא ודווקא רוצה לחיות ככה כל מום שבי עד הסוף ועד כמה שרק אפשר. הלא נתתי לה גט, לך אליה וּשׂמח בה. אני נשאר כאן.

“מיליונים? מיליארדים!” – עלה קול משני הקולות מאחורי גבו – “לכן לא צריך להיות מנופח כל כך”. “כיצד מנופח?” “באופן מוגזם מאוד, אני מתכוון. מפני שאתה בסך הכל אחד קטן מתוך מיליארדי המיליארדים הממלאים את הבית שלנו, בלי לקחת בחשבון את המתים”. “איזה בית?” “הבית העגול הגדול שלנו. בני אדם ונמלים ושאר שרצים. ולכן אתה איזו גאווה יש בך, איזו זכות יש לך על הגאווה שיש בך בלב שלך, לטפח אחד חלקי מאות אלפי מיליארדים, כאילו היית אחד יחיד בעולם”. “אני אחד יחיד בעולם”. “בכל זאת?” “בכל זאת.” “עכשיו אני רואה חוצפה המתחברת לגאווה”. “אתה אולי כומר, או מה?” “החוצפה והגאווה וכל השאר ממין זה הופכות אותך לשוטה גמור, למסכן וגם כן לעיוור ולאומלל”. “המיליארדים שלך”. “מה לא טוב במיליארדים?” “אנשים ונמלים וכולם. כאשר אתה אומר ככה, איני רואה לפני אנשים אלא מיספרים, מכאן ועד אלוהים רק מיספרים. אם יש שם למעלה איזה מומחה גדול מאוד לסטאטיסטיקה, אז בשבילו אני גם כאן רק מיספר. לא חשוב אם בן־אדם או נמלה, בזה אתה צודק. אבל כאן למטה אני רואה רק את עצמי, אחד ויחיד ומיוחד, אפילו שום דבר לגמרי, לא חשוב. ויש לי רשות וגם זכות וגם חובה לראות ככה את עצמי. אבל לפעמים אני רואה גם אותך. כאשר, למשל, אתה יושב ומשוחח אתי”. “אפילו על מיליארדים?” “אפילו. הלא אנחנו רק שנינו כאן ויכולים ורשאים וגם כאן זכאים לשוחח על כל העולם כולו. מפני שאז כל העולם נמצא כאן אתנו במרתף”.

“קלארה!” – קרא הקול השני – “עוד פעמיים!”

“אחד בשביל בן־אדם ואחד בשביל בן־נמלה!” – הביע גם הקול השני את התלהבותו – “ומי שלא יסכים, יכול לטוס אל הירח, שם אין נמלים”. “שיטוס, אנחנו כאן נשתה לנו בשקט”. “כן, בשקט. מדוע לא, בהחלט. מאז ימי נוח שותים בני־אדם יין”. “מן הסתם עוד לפני נוח”. “בטוח שגם לפני נוח”. “זה היה בטח הדבר הראשון שהאדם המציא, את היין, תיכף אחרי שהאלהים ברא אותו”. “תאר לך איך היינו עכשיו לולא המציא האדם את הדבר ההוא תיכף אחרי שאלוהים ברא אותו”. “אז היינו בטח מיליארדים בדיוק כמו שאנחנו עכשיו”. “הרבה הרבה מיליארדים. ותראה, אנשים טסים היום אל הירח ומחר יטוסו השד יודע לאן ואתה כאן למטה שובר לך כל הימים את הראש כדי לפענח איזה חלום קטן שחלמת”. “איזה חלום פתאום?” “אולי חלום קטן מתוק, אולי חלום קטן בלהות ואולי בכלל רק נדמה לך שחלמת, לחיים”. “לחיים. אני משער שנמלים יש בעולם אפילו עוד יותר מבני־אדם”. “בטוח שהרבה יותר, כי הן קטנות יותר ויש להן המון מקום. עכשיו תאר לך שנמלה אחת כזאת קטנה עסוקה כל הימים בלהקשיב לפעימוֹת הלב הקטן שלה אם בכלל יש לה לב. יש לנמלה לב? בטח כל פרכוס קטן של הלב הקטן שלה נשמע לה כמו רעידת אדמה של העולם!” “זה באמת כך”. “מה?” “לפי האוזן הנמלית שלה, אני מתכוון. ואתה בשום פנים אינך יכול להרכיב לה אוזן אחרת”. “לנמלה לא, אבל לעצמך אתה יכול, בן־אדם. לכן אתה בן־אדם ולא נמלה. רק מה, תפנה קצת את הלב שלך מעצמך ותן לעולם שייכנס לתוכך. תראה שתיכף תצמח לך אוזן אחרת ותתחיל לשמוע”. “מה?” “קולות”. “איזה קולות?” “כל מיני, אפילו מרחוק מאוד. אולי אפילו מאיזה סוף של העולם. תנסה. אתה מנסה? לא, עכשיו, תיכף על המקום. עכשיו אולי עוד אחת ומיד אולי תהיה לך השקפה חדשה על העולם, תראה”. “השקפה של נמלה”. “כן, בן־אדם, כן, של נמלה. קלארה, בבקשה!”

קלארה פנתה ללכת אל ההם השניים, מיליארדי מיליארדים בני אדם בני נמלה. קלארה חזרה אל מאחורי הדלפק. מאין ולאן, נמלה קטנה.

כנגד בבואתו האלכסונית בראי מעבר לדלפק, מבעד למחלפותיה התותבות של קלארה, אצל הקיר האדום, בדיוק במקום ההוא בזה הרגע המדוייק להפליא, החולף מן הסתם בדיוק כמו רגעים רבים אחרים – משם באה לו בעצמה רבה ומתוקה־כרעל, הוודאות החדשה־בתכלית, ואולי גם לא כל כך חדשה ודווקא משכבר, שהנה הוא נדחף החוצה, לאט לאט החוצה מתוך המצב האנושי של כל בני־האדם האחרים, ומי יודע אם כבר לא מאוחר מדי בשביל לחזור, אם עדיין בכוחו לחזור אפילו ירצה בכך מאוד. אם ירצה בכך, כלומר: אם. יום אחד, אולי ברגע הבא, לא יידחף עוד אלא ייפלט בבת־אחת, אפילו לא נמלה.

אדוארד לוי תופקוש הסתכל באדוארד לוי תופקוש. ואדוארד לוי תופקוש הסתכל באדוארד לוי תופקוש. כל הזמן להרף־עין זה בזה. עין בעין, כמעט ביושר. הראי לא היה ראי עקום והוא שיקף בנאמנות מה שנתנו בו. אדוארד לוי תופקוש יישר את משקפי הקרן וגם אדוארד לוי תופקוש עשה כן.

לאט, בנימוס, בתנועה שהוייה מאוד ובשקט גמור קירב את כוסו לפיו וטעם לגימה. ועוד אחת. תוך כדי כך התיק את עיניו מהראי והתאמץ בכל כוחו לא להביט אל בבואתו הרודפת אחריו, אלכסונית ומשתּבּרת. כל פחדיו היו עתה בתוך הראי המאיים הזה, שהנה הנה תקפוץ מתוכו בבואתו ולא תחזור עוד אליו לעולם.

אף־על־פי־כן הוא נמשך דווקא להסתכל עוד ועוד כמו להכעיס. לא להרפות. לא להתיק את עיניו. עד כמה שרק אפשר וכל הזמן עין בעין. בדיוק כמו אז, כאשר שכב בחדרו הרבה שעות אולי יומיים ואמר לעצמו בלי להניד עפעף: הנה ככה כמו שאני שוכב, אני מת. לא קם עוד, לא קיים. כל שהיה אדוארד לוי תופקוש ומילא את אדוארד לוי תופקוש ונשם אדוארד לוי תופקוש, פשוט איננו. אה? תאר לעצמך עד כמה שאתה רק יכול. ותקשיב. עמוק עמוק, בעינים עצומות ורחוק עד כמה שאפשר. עוד. אל תיבהל. נבהלת? טוב. עתה עלה וטפס על גבעה זו שיצרת לעצמך, המזדקרת אך מעט מעל־פני היום והמחר, כדי להשקיף מעליה על היום ועל המחר וגם על האתמול והשלשום. אתה משקיף? טוב. עכשיו שכב בשקט. עצום את עיניך. עוד יותר בשקט. לגמרי לגמרי בשקט. כל כמה שאתה רק יכול. שווה בנפשך שאתה מת. חזק. כל כמה שאתה יכול. עוד. אינך יכול? אתה מגחך? קשה לך לשווֹת לעצמך שאתה מת. משום שאז שוב לא תוכל להתייחס אל חייך בכובד־ראש. בסך־הכל שום דבר, אתה אומר ועיניך עצומות.

טוב. עכשיו שווה בנפשך, ככל שאתה רק יכול, שהשום־דבר הזה מת. לא קיים. שוכב על הארץ בין נרות דולקים, מת גמור. והשום־דבר השוכב שם מת גמור, זה אתה עצמך השוכב כאן במיטה בחדר. והנה כבר מרימים אותך ישר לתוך המכונית השחורה. שירלי הוֹלכת אחרי הארון וגם לוֹלה, מובלת על־ידי אלוני. לאט, בעדינות, בהתחשבות, בסבר של לווייה. זרועו בזרועה של מי שהיתה פעם אשתך. כולם רציניים מאוד, שעל שעל ובכובד־ראש גמור. לוּ אך יכולת להשמיע להם בדיוק ברגע ההוא מין צחוק אדיר שכזה קדחת באבי אביהם, שכל מרמרי הארון יתעופפו להם. גם הפרופסור ודוקטור באַר נמצאים כאן, שניהם בשחורים. מזקרים משכמם ומעלה. בטוח שדוקטור באר הריק בדרך כוסיות שתיים שלוש לחיזוק הלב. וגם לכבודך, כמובן. תמיד לכבודך. דוקטור באַר אוהב בני־אדם. ועל הקיר שממול וגם על עמוד החשמל שמעבר למכולת כבר מתנוסס השם בשחור: אדוארד לוי תופקוש. אדוארד לוי תופקוש? אה, אדוארד לוי תופקוש, כן.

סיעה קטנה של מלווים, אבל אף אל אחד מכל אלה שהתחתנו לקול רעמי התופים שלי. אף אחד מהם מעולם לא התעניין לדעת ולא שאל לשם שלך. גם אין לכך כל חשיבות, אלפים מתים בכל שנייה. היו ואינם ברוך דיין אמת. ואפילו לא ברוך, שיהיה רק דיין. סתם דיין. אפילו בלי אמת. שיהיה כרצונך. שייעשה כרצונך. ועכשיו גם אתה כך, מת גמור. כלום, אפילו החיוך שלך לא יישאר אחריך. אף לא צליל אחד מכל רעמי התופים שרעמת בכל ימיך.

תפסת? עכשיו פקח את עיניך. הנה, אתה חי. היכן היית מאין חזרת, הרי אתה נושם פתאום אחרת. קום ולך לך, בזה הרגע נולדת מתוך מוֹתך. לך בּחַר לך חיים כי נולדת מתוך מותך. כל הלילה היית מת ובבוקר נולדת מתוך מותך, קום בחר לך חיים.

של אחד ממיליארדי מיליארדים הנמלים.

הגיעה השעה ללכת הביתה, ועדיין גם לא הגיעה. אדוארד לוי תופקוש הסב את ראשו. אך מעט, רק כדי להגניב מבט בין זרועו הנשענת על הדלפק ובין גופו. מבטו חזר ונתקל בקיר המצופה טפטין דמויי עץ. כל כך אמיתי, נושם. נודף ריח צמיחה וריח יער. כל כך, עד שידו נמשכת לנגוע. כמו אחד המושיט יד אל עולם האסור. ואפילו ידע, גם ברגע זה עצמו, שהעץ איננו עץ כלל, גם לא יער, שלא צמיחה בו ולא ריח, שרק הגעגוע הפתאומי הזה ליער באמצע הלילה כאן במרתף הרווי אלכוהול – הוא בלבד אמיתי. גם ככה, אין דבר, אין דבר.

מן הסתם כבר בוקר בחוץ. תופקוש ישב כבד ליד הבאַר וחשב כמתלעלע איך אני יכול ללכת עכשיו הביתה ואיך אני יכול עכשיו שלא ללכת הביתה. ואיך אני יכול שלא יכול. הרי משהו מוכרח לקרות מן הרגע הזה אל הרגע הבא. איך אני ברגע זה מרגע זה ועד לרגע הבא. הרגעים עוברים בי ואני נשאר ואינני יודע היכן. לכל כל כל היותר יכולתי לשתות עוד כוסית. אבל כבר אי־אפשר. כבר אני יקב מלא. אז אני יושב לי. למה אני יושב לי. כל האנשים הרבים האלה כאן ובכל המקומות איש אחד, אני.

והוא ירד בגלישה מרום מושבו ליד דלפק הבאַר, וקלארה הגישה לו את החשבון.

“תוסיפי עוד שניים, בבקשה. לאחר שאצא, תני אותם לשניים ההם היושבים שם מאחורי גבי. אל תסתכלי. תגידי להם: מנמלים אחת. אל תסתכלי, אמרתי. וגם אל תשאלי שאלות. הוסיפי לחשבון שלי ותני להם רק לאחר שאצא. מנמלה אחת, תגידי להם”.


פרק רביעי: אב ובתו    🔗

עכשיו פנה ללכת הביתה בהילוך כבד מתלעלע כשגיאה, שובל לילו נסרח אחריו. הבוקר המתנער, עדיין רענן מאוד, עדיין כל כולו שעה־של־בטרם, עורר בו כיסופים עזים כהזייה לקום ולנסוע כּמוֹת שהוא בזה הרגע לאיזה מקום רחוֹק ולשבת בבית־קפה בעיירה נידחת, השמוטה הצידה איכשהו מהדרך הראשית ולראות את הרחוב אשר שם נדחק לתוך המבט כמו לתוך תמונה כאילו רחוב זה וכן כל השאר נברא בזה הרגע בזה המבט. הרי זה בדיוק כמו לשבת בצהריים במרפסת בית־הקפה שאתה רגיל לשבת בה יום יום ופתאום לראות את זה הרחוב המוּכר עד לזרא כאילו לראשונה, כאילו זה הרחוב פתאום לא־מוּכּר או נשכח בעיירה רחוקה שמוטה איכשהו מהדרך הראשית, אולי, ריקוֹשוֹט, והעין נפקחת וכל אשר שם נקלע לתוך מבטך כאילו נברא בזה הרגע בזה המבט. ריקושוט, מה זה פתאום קמת לי לתחיה ואני חשבתי שאַת כבר לא קיימת אצלי. ברוכה הבאה, ברוכה הבאה! וכבר בקרים אחרים מזמנים אחרים אולי באמת מריקושוט, נשתרבבו באורו המתחזק של הבוקר הרענן הנולד ונולד בזה.

הוא הלך הלאה מצומצם כמו אשמה כנגד היוצאים ראשונים לקראתו לעבודת־יומם, מרגיש את עצמו שלא במקומו זר לאור ונכרי לא־שייך לבוקר היפה הזה. הוא – לחוד, כעובד אלוהים אחרים. בריקוֹשוֹט הקטנה היה ערב־רב של הונגרים ורומנים וצוענים וכל מיני אחרים וגם יהודים אחדים מעטים. האלוֹ, ריקושוט הרחוקה, מה שלומך ימח שמך, מה פתאום צצת אלי, אין לי שום געגועים אליך. כאן כולם יהודים חרוצים, עוברים על פניו, ממהרים הלאה. הם כולם מכאן לשם, הוא משם לכאן. אין דבר, גם אני. אפילו ככה, כמות שאני, משם לכאן, לכאן. לכאן. אפילו איננו יהודי מובהק לא בדתו ולא באמונתו, אפילו העברית עילגת בפיו גם עכשיו לאחר שנים רבות כל כך – אפילו ואפילו. אולי נכרי, וגם אור הבוקר דוקר את גופו, אבל שייך. אלוני, תשמע, תשמע. אני כאן בעיר שלך כמו שאני כאן על אפך וחמתך. אף־על־פי, שמַה לו כאן ומי לו כאן, ומה הוא עושה כאן בכלל. מי שמכיר אותו, רק בלילות מכיר אותו. כמו גנב בלילה. מה גנבתי, ממי. אתה ממני אלוני גם אתה ממני את אשתי. קדחת צהובה לך. הכי טוב אני הולך רחוק ממך. לתופף אני יכול בכל מקום בעולם. זוהי כיום השפה הכי בינלאומית, ואומרים שבגרמניה משלמים למתופף כמוהו מהסוג שלי טוב מאוד. אולי הפעם זה נכון מה שאומרים. סע תופקוש, למה אינך נוסע. קדחת אסע, מה פתאום? אני כמו שאני ואתה כמו שאתה זה הכל כאן שלי לא פחות מאשר שלך, ואין לך שום זכות, עם כל הכבוד והשוני והתפארת שביני לבינך אדוני ראש העיר. מה זה, אינני יהודי? אתה יש לך עכשיו להיות ראש־עיר, אז תהיה ראש־עיר ואל תשאל אותי בבקשה למה כך ולמה אחרת ובמה אני איש יהודי. כמו שאני, אני פשוט איש יהודי ונגמר. אין שום הסברים וגם לא נחוץ. המנסה להסביר, מנסה להצטדק. אני לא. אני כאן בעיר הזאת בכל ההם המקומות שאני רוצה להיות שם, מצטער אם זה אינו מוצא חן בעיניך הוד רוממותך ברל שמרל אלוני. הרחובות והשמים וכל האנשים הרבים האלה אשר בהם, וגם כן בכל הבתים, כולם אזרחים בעיר שלך, אלוני. מה זה פתאום כולם עצובים כל כך. אתה אוהב אותם, אלוני? אתה בכלל אוהב בני־אדם? אתה יכול להעז ולהגיד לעצמך שאינך אוהב אותם? לא. אינך יכול. אם תגיד ככה, העולם שלך יתמוטט עליך. אבל אני כן, אני יכול. אני, ככל העולה על רוחי. מפני שאינני ראש העיר. תרשום: אני אין לי בלב שלי שום אהבה לאף אחד. רחמים, כן. הרבה. על עצמי ועל כולם. בבקשה, לב מלא חמלה עולה על גדותיו. אני לא אומר חס ושלום שאני מרחם עליהם. מה אני, אלוהים? רק אלוהים יכול להגיד שהוא מרחם על בני־אדם.

אבל תופקוש, יש לו בלבו רחמים. זה כמו שהיחס שלו אל בני האדם הוא יחס של רחמים. גם אל העולם וגם אל עצמו. איך אפשר בלי? איזה מין עולם הוא זה בלי? מפני שהכל אף פעם לא בדיוק כמו שצריך להיות ונכסף תמיד אל אחרת והכל וכולם מלאים מומים ופגמים וכל מיני חולירות. בלי טיפה טובה אחת של חמלה כולנו אבודים. בלעדיה אי־אפשר כלל, לא לנשום ושום דבר.

אנשים עברו ועברו על פניו. תופקוש נגרר לאורך הבתים כמו בהיחבא מפני הבוקר כמו כלב חוצות שזנבו מקופל לו בין רגליו. מה פתאום כלב חוצות, אין לו בית? אין לו עבודה? חס וחלילה שאין. ובכל זאת כלב חוצות, כלב חוצות בבוקר. אך איש אינו יודע ולכן אסור לילל. גם מפני שכבר בוקר ואסור לצעוק וגם מפני שאין שום דבר טוב בצעקה. ואפילו שומע אין. ומדוע צריך שיהיה, מישהו הבטיח לך? מישהו חייב לך משהו? כלב חוצות מתרוצץ בחוצות ומתרוצץ הלאה.

הלאה בזה הרחוב המתנער יותר ויותר. הולך בו והולך ושוקע בתוך זמנו ובתוך כל הזמנים, מנחש כהוזה בכל זקן את הילד המתקיים בקרבו, רואה בעליל ברור מאוד איך היה כאשר היה פעם ילד. כשם שרואה בדיוק לגמרי איך כל ילד יהיה פעם בקרוב זקן. הולך הולך, אבל כמו זקן, וגם מדבר כמו זקן. מין אנושיות נכמרת היתה בו אותה שעה. כמו נולדה בו איזו קרבת־פתאום אל כל מין האדם. הוא עבר ברחוב והרחוב עבר על פניו. בוקר טיפש, נתן בו תופקוש מבט מקומט וזועם, ושניהם המשיכו ללכת כל אחד בדרכו. אפילו שיכור איננו כל־צרכו. סתם. והבוקר, הטיפש והמרגיז הזה, עז־אור ומיותר לגמרי. לוּ צריך הייתי ברגע זה לקום, אלהים כמה טוב שאני הולך הביתה ואינני צריך לקום. כמה איש צריך להיות אמיץ בבוקר בשביל לקום. כולם כך? מישהו מעלה בדעתו כמה מישהו זקוק שיהיה אמיץ מאוד בשביל לקום בבוקר מהמיטה ולהתלבש ולצאת החוצה. החוצה לאן. ולמה לצאת בכלל. יש לי לחם ויש לי גבינה וביצים וגם גפרורים בשביל קפה. אבל גם להישאר אי־אפשר. איך להיות אפשר בתוך האי־אפשר. ובכל זאת, הנה אני כבר הרבה שנים מיום ליום, שנים. כמה? הרבה.

פתאום היה תופקוש זקן מאוד מאז עלה מהמרתף של קלארה, כמה זקן? הרבה מאוד. והוא הבוקר הבוֹק מתפשט בכל העיר צעיר ורענן כל כך בדיוק ברגע זה. מי הרשה לו להתעלל בּי ככה?! אולי אפשר להפסיקו, צריכה להיות דרך כלשהי להפסיקו. אולי לעצום עיניים? איזה הבל הבלים שם בפנים מאחורי העיניים העצומות, גרוע מהבוקר הגלוי והמוחץ הזה העולה בחוץ כובש צעיר כובש את העיר כמו פורענות לבנה. מה זה קרה לי שאינני שיכור, הרי שתיתי כמו לוט. יקב שלם הרקתי אל קרבי, וכלום. כמה ששותה יותר, ככה מתפכח יותר. מן הסתם נעשתה איזו שגיאה נוראה היכן שהוא בחיי ועכשיו הכל נמשך ונובע מאותה שגיאה כמו מאיזה מקור דלוח. וגם הלאה, היום ומחר ומחרתיים, הכל מאותה שגיאה. כל כמה שאני שותה כדי לדעת, אני דווקא מתרחק ממנה יותר ויותר.

והשעה נחסמה בפניו. כל העולם בתוכה בפנים והוא החוצה מהבוקר הצח והרענן הזה העובר ועובר על פניו. הוא הולך והולך וכמו חוזר על עקבותיו אל המרתף של קלארה ומשם אל כל שאר המקומות של הלילה ושל הלילות האחרים והבושה שהרגיש אז המכסה רק עתה את פניו. אנה יימלט מפניה, אין שם מקום כזה שאפשר להימלט מפניה. דמותו שלו חוזרת וחוזרת אליו מתוך העיניים שהסתכלו בו של האנשים הרבים בכל ההם המקומות כל פעם שהוא נכנס לשם. וכאשר הוא נכנס, כל פעם הוא גם רואה את עצמו נכנס, מבוכתו על פניו וידיו בכיסיו, וכל שהוא מבקש להסתיר, דווקא גלוי מאוד. אולי מפני שהוא רואה את עצמו נכנס מבעד לעיניים המסתכלות שלהם. גם אי־אפשר אחרת. עד שלא יידע את העיניים שלהם, בעצמו לא יידע עד מה גלוי כל מה שהוא מבקש להסתיר. מהו הגלוי הזה שהוא מבקש להסתיר, הרי דבר זה כל אחד יודע מתוך חייו הוא. אולי בכלל אין מה להסתיר, רק שהבושה הזאת מכסה את פניו כאילו יש. אולי אך משום כך, באופן כללי, מפני שהוא חוזר וחוזר לאותם מקומות וההם שם חוזרים ורואים אותו. אולי דווקא החזרה הנשנית הזאת, המשייכת אותו בחזקה לכל ההם המקומות, את החזרה הזאת החושפת אותו, אותה הוא מבקש להסתיר. כמו בושה גדולה מאוד, כמו איזה מום. כמו הודעה בדיעבד בתבוסה. ואפילו ילך למקום זר חדש שאין מכירים אותו, שאם ירצה יוכל אפילו לבכות שם ואיש לא יידע על שם מה הוא בוכה, סופו שמכירים אותו. אם לא באותו לילה, בלילה שאחריו. עד שגם המקום החדש הזה ייעשה כמו כל שאר המקומות שהוא הולך וחוזר וחוזר חלילה. מפני שאין לו שום מקום אחר ללכת אליו. וגם מפני שאין לו שום צורך שיהיה לו מקום אחר. אף־על־פי־כן הבושה גדולה מאוד כל פעם שהוא פותח דלת להיכנס לאחד מההם המקומות.

עכשיו אורו המתגבר של הבוקר לא רק פגע בו, אלא גם השפיל אותו כאילו במתכוון. מהר מהר הביתה, אין לך מה לעשות כאן. העולם הזה באור העז נתחרש והיה כמו תווים שאיבדו את הצלילים שלהם. רואים ואינם שומעים. התווים הם סתם סימנים חסרי כל מובן כמו הבוקר החצוף הזה, אולי סימנים של שפה אחרת המכוּונת אל מישהו אחר. המלים שוב אינן מכילות את העולם. אתה מחרף ומגדף, והבוקר, כלום. לא איכפת לו, מתעלם ממך ומהגידופים שלך ומוסיף להתפשט כמו כובש צעיר עשוי כולו אור. כמו נגע צרעת. כמו תזמורת המוסיפה לנגן בכל הכלים, אבל אני אינני שומע שום צליל וגם אינני רוצה לשמוע.

הלך וקרב לביתו. בסך־הכל עבר כמה רחובות קטנים, אך הוא, בהילוך העקלקלות המתלעלע שלו, כאילו גמא מרחקים עצומים. הוא איש כזה. שקורה לו הרבה מאוד בחייו גם כאשר לא קורה לו שום דבר. את המחצית בין החמישים לשישים כבר עברתי, ובסך־הכל, מה? שהתחתנתי? שהתגרשתי? אלוני, אולי אלוני. לא, באמת. סך־הכל בין אולם חתונות אחד לאולם חתונות שני. לסירוגין ולשם שינוי – בין אולם חתונות לבין מועדון לילה. ככה, פחות או יותר. לכל היותר בין חיפה לתל־אביב. לפעמים נתניה. לעתים רחוקות ירושלים. בעונה הבוערת מאוד, גם טבריה, מקום יפה טבריה, כאשר לא חם שם יותר מדי. הכינרת וההרים וכל השאר.

הגיע לביתו. הבוקר בחוץ הוסיף להיות מוקדם מאוד. על־פי החלונות למעלה אי־אפשר היה לדעת אם שירלי בבית. שתהיה. שלא תהיה. התקווה כי ימצא אותה נתקלה בחרדה, כי מוטב דווקא שלא ימצאנה. אפשר נשארה אצל אלוני גם אחרי החגיגה מפני שפשוט החליטה להישאר שם אצל אלוני אדוני ראש העיר. למה לא, יש לה אמא אחת, אבל יש לה שני אבות ושתי דירות להתגורר בהן.

הוא מצד זה של הרחוב ושירלי בתו מהצד השני, נפגשו שניהם בכניסה ליד המדרגות.

“הילולה גדולה מאוד, כפי שאני מבין?”

“איפה?”

“אצל אלוני, אני משער. או שמא הלכתם כולכם לאיזה מקום אחר. הלכתם למקום אחר?”

“מה פתאום הילולה אצל אלוני?”

“את לא היית שם?”

“ברוך הבא, ממתי אבא שלי שואל היכן הייתי והיכן לא הייתי?”

כך שירלי, בסגרה אחריה את הדלת. סליחה, אמר. הדלת לחדרו פתוחה היתה, ואפשר היה לראות מכאן את הכתלים המכוסים תמונות, כרזות צבעוניות וגם לוח־שנה מהשנה הקודמת. מעבר מזה – צילום פרסומת של כובעים. מה פתאום כובעים, תופקוש אף פעם אינו נוהג לחבוש כובע לראשו, לא בחורף ולא בקיץ. צילום יפה מאוד דווקא. צבעוני מרהיב מפתה לחבוש. לא, תודה. אני לא. כל מקום פנוי על הכתלים מכוסה היה בכרזות, אפילו המקום הצר הדחוק ליד החלון. כאילו להוט היה דייר החדר הזה לכסות על איזו עֶריה מפחידה המאיימת לבצבץ. ממבט ראשון נדמה כאילו שום דבר אינו מונח כאן במקומו, אך ממבט שני נראה שכל דבר דווקא מאוד מאוד במקומו. אי־אפשר להגיד שהחדר נראה כאילו דיירוֹ דייר ארעי בו, אף־על־פי־כן דמה חדרו של תופקוש בדירתו שלו לחדר קבוע בבית מלון.

דלת חדרה של שירלי סגורה היתה. כאן, בפרוזדור האפלולי הקטן שבין שני החדרים, נשמע תקתוקו של השעון הגדול התלוי סמוך לצד הדלת. שעון־סבא נוסח ישן ירושת סבא, המונה את השניות בקול הקשה, הנשמעת ברמה בדירה כולה. אחת לאחת תיק־תק, אחת לאחת תיק־תק. אבל מחוגיו אף פעם אינם מראים את השעה הנכונה. כביכול שורר כאן זמן אחר. שונה, ללא קביעות ללא סדר, משובש. אבל קצוב על־פי דרכו וערב לאוזן ונאסף יפה מאוד אל צליליו.

תופקוש נכנס ישר למטבח. כעבור דקתיים הופיעה גם שירלי, גופה משוחרר בתוך חלוק. בימינה נאבקה עם כפתור סרבן במיפתח, בשׂמאלה ערכה על השולחן שני ספלים. הקומקום כבר שפוּת היה על הכיריים מקודם.

“מפני שהיתה לאלוני סיבה טובה מאוד לערוך אתמול הילולה גדולה” – הסביר תופקוש וקיווה כי בתו תשאל איזו סיבה, ואז אולי תתחדש השיחה שנקטעה בהיכנסם.

“לא הייתי שם” – חתמה בהצהרה ומזגה בלי לשאול קפה שחור בשני ספלים, ואב ובתו ישבו להם במיטבח בשעה של טרם־בוקר, כל אחד ספלו בידו, כל אחד לילו בקרבו. פה ושם הפטירו מלה, פעם תופקוש, פעם בתו. סתם מלים בודדות, לא שאלות התובעות מענה, לא הערה מעוררת תגובה. מלים כמו איים קטנים, מוקפים הרבה ים־שתיקה. אין שואלים, אין חוקרים. אי־אפשר להגיד שהם שתקו, אך גם אי־אפשר להגיד שהם דיברו זה עם זה. לרגעים נקלע אבא תופקוש לתוך מבטיה כמו לתחומה של ארץ אוייבת. ולסירוגין, מיד אחר־כך – לתחומה של ארץ מולדת. פתאום היתה נותנת בו מבט בורא־עולמות, שהיו מתפוררים כהרף־עין מיד להלן.

שירלי, שלווה כמו נסיכה, מוֹלכת בשתיקה המתמשכת ביניהם, מנווטת אותה במבט עיניה, בניע שפתיה על שפת הספל. אבא תופקוש שותק בתוך השתיקה. חושש להוסיף לשתוק, שמא אין זה לרצונה של בתו, וחושש להשמיע דיבור, שמא לא יהיה דיבורו לרצונה. גם בלי שישא אליה את עיניו, הוא יודע כי עתה כתמיד היא בודקת אותו כבוחנת. בתרעומת, בקוצר־רוח כבוש היטב. כאילו בעל־כורחה, מפני שאינה יכולה שלא. כאילו דמותו שלו כפי שעיניה רואות אותה אינה תואמת שם אצלה בפנים בתוך הרגשותיה והערכותיה את האבא האחר שהצמיחה בקרבה. באיזו זכות, אין לה שום זכות! במה אני אחר? מפני שאני אחר. אולי. בּמה אני אשם בפניה? במה לא. אם היא מאשימה, אני אשם. אפילו אינני יודע ואינני אשם.

ויכול גם להיות ששתיקתה אינה אומרת דבר מכל אלה. שעל דברים אחרים לגמרי היא שותקת.

“עכשיו יותר טוב?” – שאלה.

הסתכל בה. עין אחת שלו הסתכלה שׂמחה בגופה הנאה, המטופח מתנשם מלבלב בגזרתו, ועין שניה נעצמה כדי לא לראות מה שהוא יודע.

“קודם נראיתי לא טוב?”

“נראית זקוק באופן דחוף לספל קפה”.

“כל כך נראיתי לך שיכור?”

“היית חיוור”.

“ועכשיו גם כן?”

“אמזוג לך עוד קפה. אולי גם טוסט?”

“טוסט? עכשיו?”

“אם אתה רוצה”.

“טוסט של ארוחת לילה או טוסט של ארוחת בוקר?”

“טוסט, סתם”.

“שיהיה קפה בלי טוסט. וגם בלי חלב”.

ועם שתיקה שבלעה את שנאמר וחזרה לקדמותה. תמיד היא בולעת ונשמעת שוררת בחזקה, ושירלי מנווטת אותה. בינתיים חל בה שינוי. קודם ישבה כנגדו כמו החלטה נחושה, עכשיו אבריה נתרפו בתוך החלוק, כן גם הסבר שעל פניה. כאילו נתרצתה במקצת. אולי פשוט משום שהעייפות והבוקר המתמשך החלו נותנים בה אותותיהם.

“אתה לא עייף מן הלילה שלך? אני הולכת לישון”.

גם הוא, תיכף, עוד מעט. להרף־עין נדמה היה כי הנה הנה נפתח איזה קשב, ואפשר יהיה, אולי, מי יודע, אולי, כיוון שבאמת הגיעה השעה. אך רק נדמה היה. שירלי כבר פנתה ללכת. בפתח המטבח הסבה ראשה – גופה נשאר לעבר היציאה, ידיה בכיסי חלוקה – פנתה אליו אל אביה שנשאר לשבת ליד השולחן וכמו נזכרה פתאום, שאלה:

“מדוע לפי דעתך צריכה היתה אתמול להיות הילולה אצל אלוני?”

“חשבתי שהם חוגגים שם, הלא אלוני נבחר אתמול לראש העיר”.

“לא היתה שם שום חגיגה”.

והלכה לה. אור הבוקר הרצחני רדף אחריו אל תוך ביתו שלו, אל תוך המטבח. עכשיו נעשה לנו קצת לילה, שילב תופקוש את ידיו על כרסו והשמיע גיהוק. ראֵה עד היכן, כמו תזמורת שלמה. אוי לך שאתה עם בני־אדם, ואוי לך שבעתיים לבדך עם עצמך בלעדיהם. קאפּוּט גמור. באנקרוֹט. מרופט. מתפורר. אז לא היתה שום שום חגיגה. איך זה שלא היתה שם שום חגיגה. פשוט קאפוט ומתפורר ובארצו של האדם הוד רוממותו אלוני ראש העיר שוב אינני אזרח, עם ובלי חגיגה. איך זה יכול להיות בלי חגיגה, אינני מבין. איזה סייח פרא־אדם הבוקר העקשן הזה, אי־אפשר להיפטר ממנו. איך הוא משליט את אורו בזרוע נטויה, כאילו בכלל אינו עומד למות עוד מעט בתוך האפילה הראשונה של הערב. גם הוא בסוגריים בין שני תאריכים. הבוֹק הזה, אך נולד, וכבר עוד מעט ימות. ואפילו איננו מנחש שככה, אבל אני יודע. ומה שאני יודע אני נושם כל יום כל רגע. הסוֹף. בכל אשר אלך אתה נגרר אחרי אתי בתוכי. בלחם אני טועם אותך וגם בכל כוסית שאני שותה, יין או ווֹדקה לא חשוב. בתופים שלי אני מתופף אותך לכל הרוחות לכל העולם ואתה נשאר תמיד בפנים. אתה אינך מתעופף החוצה עם כל הרעמים, והמטומטמים ההם יוצאים לפי הקצב השחור שלך לרקוד. שירקדו אותך לכל הרוחות ובלבד שירקדו, כל הממזרים המסכנים ההם במועדון. וגם שיאכלו וישתו הרבה לבריאות. מיילא הסעודה הגדולה שלהם חסרת טעם עד מאוד דווקא מפני שהיא אולי בטוח אחרונה ומפני שכל סעודה היא סעודה אחרונה. הופ, שוב. אני מגהק מפני ששתיתי הרבה יותר מדי ומפני שלא השתכרתי כמו שרציתי.

כוסית אחת קטנה היתה עכשיו עושה לי טוב מאוד, בשביל לכוון את המיתרים אל הטון הנכון למשך כל היום. היכן אותה כוסית. והיכן אני. שירלי הלכה לה. שתלך שתלך. למשך כל היום כולו, גם בחלומות. שיהיו החיים משקשקים בקרבי, אני ככה אני נחוץ לי שארגיש את החיים בתוך העצמות היבשות הזקנות שלי. זה הכל בסך־הכל כל מה שנחוץ לי, שיהיה בקבוק בבית ושארגיש את החיים משקשקים יפה מאוד בגוף שלי. ואז גם הבוקר הארור הזה יכול פתאום להיות יפה מאוד. כאילו פתאום נכנס לתוכו בוקר אחר, הרבה יותר נעים, רחוק, מעורר בלב כל מיני בקרים אחרים. ברוך הבא, ברוך הבא!


 

חלק שני: מורם רחוק למעלה    🔗

פרק חמישי: לקראת ישיבת ההכתרה    🔗

אותה שעה כאשר עיניו של אדוארד לוי תופקוש נעצמו על לילו, נפקחו עיניו היגעות של אלוני מול פני העיר, בצאתו אל מרפסת ביתו, ידיו בכיסי החלוק שליפף את גופו בעדנה, ובעמדו שם יחידי וגבוה, מסתכל בבתי העיר, המשתפלים מדרגות מדרגות עד רחוק למטה לעבר קו המים הסמוי. בזה המקום עצמו, רק אמש לפני יובל שנים – אלוהים, רק אמש בסך־הכל אמש – הבתים, המראה הכללי וכמעט גם הוא עצמו, הכל כשהיה. רק פני השמים עכשיו אחרים, בגלל האור. מה מפריד בין נצחון לתבוסה, מה מתחולל בין זה לזה. לאט לך ולאט גם לך, הרי תמיד בכל עת אנחנו אחד שהוא שניים, והשני בוחן את הראשון, אם לפני ואם אחרי ובכל מיני. לא איש כמוהו יתמוטט בתבוסתו, כשם שלא איש כמוהו ישתכר בנצחונו. אחד שהם שניים, בכל עת תמיד, פונה אל עצמו לשון אנחנו, לשון של מעצמה. בפניו החתומים, חמוּרי הסבר והנפולים כלשהו – אמש ועכשיו – לא ניכר בהם אף לא שמח מהתבוסה שנחל בישיבת הלילה, אשר נהפכה על פיה מישיבת הכתרה לישיבת הדחה. ככה עכשיו. וגם אמש – אף לא שמץ מבטחונו בנצחונו – לפני הישיבה. איש למוּד מאבקים שכמותו יודע היטב לכבוש את פניו אפילו מעצמו, כל שכן מאשתו היפה שהניח בצאתו מאחוריו ישנה במיטה הגדולה, שמנמנה ועדנדנה מבושׂמת בכותונת של תחרים ומלמלה, ורוח הבוקר מרחף עליה ענוגות. בעצם הלילה המר הזה, ליל ההדחה, לא הסתגר בתבוסתו לינוק אותה לעצמו עד תומה אולי גם בחמלה, אלא יצא לקראתה אליה לקחתה בזרועותיו למלא חובת־בעל לאשתו. כדרכו, רק חובה בין שאר חובותיו כלפי אדם וחברה ועולם ולוֹלָה אשתו רשאית להערכתו להתגאות בו כשם שהיא מתגאה בו בתחומים רבים אחרים, גלויים ולראווה.

בפסיעה קטנה התקרב אלוני אל המעקה, הניח עליו שלוש אצבעות שמאלו, ימינו נינוחה רפויה בכיס החלוק. בלי משים, אפשר גם כמגששים, החליקו מבטיו על כתלי ביתו מן הצד החיצון שלהם, עד כמה שיכול היה לראותם באלכסון ממקום עמדו על המרפסת. הם היו מחוספסים שפריץ משובח, בוהקים כמו כתלי הבית הלבן בחלומו. והבית ביתו וגם לא ביתו. חלום מתגרה שכזה דווקא בדיוק בלילה הזה. כאילו מישהו אויב מסתתר בקרבו, אורב לו ומגחך. ובתוך שינה עמוקה דווקא, איך אפשר היה לחלום חלום שכזה אחרי ההדחה. כמו לתוך תהום נפל לתוך שנתו וכל הלילה לא התעורר אפילו אחת – הוא, אשר רוב הלילות שנתו נודדת. ורק החלום הזה, הוא בלבד. כאילו עבר מרחקים רבים כדי לחלום אותו.

בחלומו ראה בית מחוספס הנראה כביתו, אבל חדש ואחר. צחור בוהק כמו צעקה לבנה שקפאה. מזדקר יחידי בתוך נוף בתים דהויים מתבּלים אשר מסביב. צעקה לבנה, לרגעים שחצנית, מתייהרת, מתנשאת. לרגעים מכאיבה מאוד, לרגעים בודדת מאוד, משוועת לעזרה. וכל הרגעים הם כל הזמן רגע אחד. אבל לפעמים, פתאום לגמרי, הבית הלבן שעל הגבעה – כן, היתה שם פתאום גם גבעה – מדביר תחתיו את כל החולשות כולן, של עצמו וגם של אחרים, וזאת הצעקה הלבנה הקפואה נשמעת למרחוק. צעקת נצחון אדירה בלתי מעורערת, כמו איתנה לעד. זעקה לבנה של הבית הלבן, המזדקר על ראש הגבעה גבוה מתוך אחיו המתפוררים. רק הוא לבדו צעקה לבנה שקפאה, רק הוא לבדו גבוה ולבן ולמרחוק מאוד.

חלום שכזה בלילה שכזה.

עודו מטפס על הצעקה הלבנה שקפאה אל הבית המזדקר בחלומו, נשמע הקול המגחך בקרבו עז יותר, צורב כמו ליגלוג, עולה אליו מלמטה, מתוך גבב הבתים המשתפלים בהכנעה חצופה למרגלות מבטיו. מצאת לך שעה יפה, לוי. הצהלה המכוערת שלך מדיפה ריחות רעים, סתוֹם את הלוע העקום שלך. מחביוני העיר התחתית אשר שם רחוק, מגבב האלמוניוּת, משם עלה באזניו גיחוכו של לוי כמו מתוך שאול חיי תחתיות. אך אלוני, הבעת פניו כאילו לא ראה ולא שמע דבר. זקוף כמושל קדמון בתבוסתו כמו בנצחונו, עמד שם על מרפסת ביתו, משקיף דומם ושעה ארוכה דווקא על־פני עירו.

כך עתה וכך אמש, שעה קלה לפני הישיבה, כאשר בדיעבד כבר ראה את עצמו מסתפח סיפוח קטן נוסף ומחזק לגזע המושלים. ואפילו אם סגן בלבד, ואפילו לא סגן יחיד – בכל זאת, אפשר לומר: סגן בכיר. ואפילו כך, שליט־משנה, שליטה של סגן. הרי הכל היה מוסכם מראש, ומה סיבה היתה יכולה להיות לו לפקפק בתוצאות הישיבה המכרעת, שאמורה היתה להיות גם חגיגית.

מדרונות מדרונות השתפלה העיר למרגלותיו, וכאן קרוב, בסמוך, עמדו מסביב בתים נאים ומטופחים עד מאוד של השכונה המטופחת הזאת, אפשר לומר: הסטרילית, ואולי גם: הנבחרת. כל בית שרוי לעצמו ביחידות, בכבודו המטופח הקטן. שקט נעים וכבוש הילך עליה על השכונה הזאת ובתוכה בשעת ערב. אין בה כמעט הולך־רגל, ותושביה רוּבם קרואים נבחרים יושבים בבתיהם או נוסעים חולפים במהירות, נעלמים במכוניתם. לעולם ממקום למקום, לעולם תכליתיים עד מאוד, לעולם צמרות העצים גבוהות מהגגות.

מכאן, מצחצחות השכונה הזאת, השקיף אלוני אל רחוק למטה, לעבר קרביה ומעיה ההומים ומתרוצצים של תחתית העיר. מאז ימות עולם השקיפו כך מושלים על הממלכה שלהם. ממלכה של אימפריה על מחצית העולם או ממלכה של עיר אחת, אין הבדל. מלך חצור, למשל. נירון קיסר רומי, למשל. זה וזה מלך. זה וזה וכולם, מגזע השליטים. אפילו הממלכה כולה נדחקת לטווח מבט העין, ממלכה היא. אחרים יגידו (שיגידו, שיגידו) גזע של אנשים חולי שלטון, אני דוב בר אלוני אומר לכם גזע של אנשים הזקוקים בחייהם שישׂאו באחריות. בנטל. בשלטון (שיצחקו שיצחקו). התשוקה הזאת, למשל, לארגן דברים, לנהל, להיות אחראי, לחרוץ דין, לקבל הכרעות בשביל הציבור באופן האישי ביותר. ממילא גם האחריות. זהו, לא רק כוח. אולי גם כוח. הלא אינני מכחיש, אבל בעיקר וקודם כל אורח מסויים לחיות בו את חייך ולהביא אותם לידי הגשמה באורח המסויים הזה. ההוקרה, לפעמים גם הכבוד (והבזיונות, נא לא לשכוח, רבותי!) המתלווים לכך הם בסך־הכל מישניים. לא צריך להפריז בהם, רבותי. על כל פנים, לפי טעמי שלי. אני תמיד זקוק שמישהם יהיו זקוקים לי. שיקראו לי. שיחפשו אותי. שרק יחפשו אותי, אני כבר אמצא אותם. מוכן בהחלט בכל עת. מקבל, לא מתכחש לא מתמכר ולא מפקיר את עצמי לדעת בתוך ההרפתקה של הקיום.

הוא – תמיד אחד כנגד רבים, אחד ורבים, אף פעם לא אחד ואחד. דבר זה היה נכון אמש, ולדידו נכון הדבר שבעתיים היום ועכשיו, שליט בתבוסתו אינו חדל להיות שליט, ואפשר אדרבא.

כך עמד כאן אמש, מורם רחוק למעלה, כבר־כבר שליט על עירו כמו מלך על ארצו וקיסר על ממלכתו, וכבר אזניו שומעות בחידודי עינוגים של בשרו את נועם התשואות. ואז, אולי יותר מתמיד, בזכות התשואות העתידות האלה, הרהיב עוז להישיר מבט חודר יותר ומשתהה יותר אל גבב הבתים, שנראו לו אותה שעה ובכל השעות כמו בליל האדם האלמוני של העיר – כמו עברוֹ שלו עצמו, היותו עכשיו איש ניצול מהמעיים והמדמנה של האלמוניוּת. איש יחיד עומד כאן לבדו בשם פרטי ושם משפחה מפורשים וידועים לכל, להיות איש משקיף מכאן למטה בהקלה, בלי חלחלה, בשמץ ודאי של ניצחון. הלא גם הוא שם, שלוש שנים. אם לא יותר. מבלה ימיו על המדרכות ובבתי־הקפה הקטנים, נבלע מתרוצץ בתוך מעיה וקרביה של העיר, בתוך ההמון, אלמוני בין אלמונים ואלמוני לאלמונים, עורך־דין קטן, שכיר במשרד גדול בהנהלת שני עורכי־דין גדולים ונודעים. אחד בעל ממון, שני בעל מוניטין, פעיל מאוד במפלגה, חבר מרכז ומזכירות. בפיו של מי שמתייחס אל אישיותו שלו כאל ממלכה העשויה רבדים ותקופות, נקראים הימים ההם במעיה האלמוניים של העיר ימי המחילות שלי. כביכול ימים מתחת פני האדמה. כמו ימים במחתרת מעצמו העתיד לבוא, אלמוני בין אלמונים, פרודה בתוך הבליל ההומה בתוך המון אדם רב מתרוצץ בתוך מעיה רחובותיה מחילותיה ובתי־הקפה הקטנים של תחתיות עיר.

כך מכאן, גבב בתים ובליל המון אדם. אך שם למטה – כל בית מסויים לעצמו לפי מספרוֹ וברחובו שלו והמון האדם כל אדם עם שם פרטי כל אחד מסויים לעצמו, וגם למישהו ולמישהם, ולכל אחד יום הולדת, אפילו לנוסעי האוטובוסים.

אלוני – גם שם וגם כאן, בימים ההם ובזמן הזה. הלא על שום כך הוא משקיף מכאן למטה אל העיר ואל ימי המחילות שלו בלי להניד עפעף. כביכול אוויר שהוא נושם עכשיו, אוויר אחר הוא. לוּ היה נשאר שם, אך כיוון שלא, כיוון שניצל – סימן שאינו שייך לשם. סימן שנגזר עליו להיחלץ. סימן שכוחותיו נועדו מלכתחילה לחלצו משם, הכל באורח טבעי לחלוטין, כמעט ללא מאמץ מיוחד במינו. לדידו לחיות באלמוניות, פירושו להיות נדון לכל ימי החיים. כמו תבוסה. כמו מאסר־עולם.

רגוע ונינוח משתרע לפניו העבר שנחלץ ממנו, עמק הבכא של גבב בתים ובליל אדם מתרוצץ, והאלמוניות – כמפלצת בולענית. אותו לא. כבר – לא. הוא יכול בשקט מכאן ממעוף הנשר. אפילו נושם בקצב אחר. לעצמו ומנגד. גם בלי חמלה ובלי השוואה, בלי יוהרה בלי התנשאות, רק כמו אחד איש ניצול, לא יותר. ואם יורד לשם, בוודאי שיורד לשם, יום יום יורד לשם – שם הארץ הנושמת ארץ החיים – אבל הוא, כמו תייר, עובר ולא נפגע. בין הטיפות ואיננו נרטב. כמו מוות וגרוע ממוות, מפלצת האלמוניות. כי המת איננו יודע שהוא מת.

על המרפסת ליד המעקה, עמד שם אלוני ועמד ועמד מול פני העיר. נשען קלות על המעקה, באצבעות יד אחת בלבד. רק לשם תפארת העמידה, לא לשם הישענות. אף־על־פי־כן, גם ככה מגלות האצבעות את הרעדה החבוּיה אשר בלבו, המתקיימת שם ואינה פוסקת ככל שהוא מתחזק במעמדו בחילופי התפקידים והנטל והאחריות והחובות. שהנה יום אחד, אם לא ימות לפני כן, הוא גם עלול להיות מוטל נזרק מושלך בחזרה אל תוך מעיה של העיר שם למטה, קרבן עולה למפלצת. בלי־משים אסף את אצבעותיו אל תוך חלוקו.

הגגות האלה, הנמוכים והמתנשאים גם יחד, כל כך הרבה שמיִם פרושים מעליהם, כיפה אחת הדורה מאופק עד אופק הרבה גבוה מעל לבתים. אפילו רבי־הקומות המעטים, המזדקרים פה ושם במין יוהרה שנקטעה, המבליטים כשלעצמם בגאוותם את חגביוּתם העלובה של מישטח הבתים הנמוכים שמסביב להם – גם הם, מגדלי־בבל מודרניים שכמותם, נדונו לכשלון נחרץ כמו אבי אביהם הקדמון. וכי מה, אינני יודע. יודע. הלא על שום כך בכל הענווה ונמיכוּת הרוח, רק כניצול.

בבתים הרבים ההם שם רחוק למטה. שמצד אחד הם סבך וגבב, אך ככל שמתקרבים – בכל זאת, כל בית לעצמו, בכל אחד מתגוררים בני אדם שאינם ידועים לו, אך אולי שמע מי מהם הרצאה מפיו, אולי ראו את תמונתו בכרזות של הבחירות. מחר יקראו בעתון כי נבחר לסגן ראש העיר שלהם. כדאי שיצרפו פוטוגרפיה לידיעה. לוֹלה קחי אתך בארנק תמונה שלי, אולי יבקשו. בלי פוטוגרפיה חומקת הידיעה מעינו של הקורא. למי אכפת מי מתמנה סגן ראש עיר בעיר שלו. אך פוטוגרפיה מושכת תשומת־לב. אם לא יקראו, לפחות יראו. חמש־עשרה שנים הוא מתגורר כאן בעיר הזאת, וחמש־עשרה שנים היא מתנכרת לו – מחר יקום בה לתחיה. אפילו דורשי רעתו ימלאו פיהם מים. שיהא מתוך פחד, ובלבד. מעתה ואילך ממחר בבוקר ואילך עשוי מישהו או מישהם להזדקק לו. והוא, בהרמת טלפון, כמו מלך בניע אצבע קטנה עם חותם המלך, כמו גזר־דין… יכול היה להיות. נצח בין אמש ועכשיו כאן על מרפסת זו עצמה.

הבתים מסתירים בתים אחרים המסתירים בתים אחרים עד לקו המים הסמוי מאחוריהם. העיר גלויה וחמקמקת נגד עיניו, משתרעת לפניו חשופה ובה בעת מעלימה ממנו את קרביה והמון אדם שבה. אם איננו יורד אל תוכה, הוא רואה אותה ממרפסת ביתו ומדיוני המועצה והוועדות. דיונים בלתי פוסקים על המוני בני אדם אנשים אזרחים, עליהם ולטובתם בישיבות על תקציב ובהצעות על הצעות לחוקי־עזר חדשים. מתי והיכן הוא פוגש בהם, אם בכלל. אולי עם קרואים נבחרים שבהם, בבכורה של תיאטרון, בקבלת נים של נשׂוא־פנים, בשעת שמחה אצל עובד בכיר. אם כן אפשר יש אמת בדברים שמטיחים בו ובשכמותו, כי לדידו ולשכמותו העיר אינה עיר אלא צרור של בעיות בלבד. לא עיר כלל, כי אם הפשטה של עיר. ואזרחיה בכלל זה. אפשר. ואפשר גם שלא. אין צורך להגזים.

כך וגם ככה, בבקשה. הוא אחד שהם שניים, סובלני ופתוח לדברי ביקורת על עצמו. לכל דבר יש מקום באישיותו. הרי בשביל כך השׂכיל לארגן את עצמו להיות חסכוני ויעיל. בייחוד יעיל. אף מלה מיותר, כל סיטוּאציה וכל בעיה, לקרוא בזריזות את התמצית ולטפל רק בעיקר בלבד. בזה האופן אילף את עצמו להשתלט ביעילות, שמהירות כלולה בה ממילא, על הממלכה הקטנה שלו. הערות? דברי ביקורת? בבקשה, אני מקשיב. כאילו לא עלי, רק על מישהו הממלא את תפקידו. אני כשלעצמי איני שייך. אני מקשיב, בבקשה. ועד כדי התפעלות עד היכן עלה בידו להפיק מעצמו את מירב היעילות בתפקוּדו, כאילו נהפך בידי עצמו למעוּלה במכשירים.

כל העבודה הרבה הזאת היתה סמויה מן העין. כלפי חוץ השׂכיל להיות מאופק ומדוד, כלשהו נסוג־אחור, נמנע מלהפגין את עצמו ברבים, כובש רוחו מדעת. מעולם, כמעט מעולם, לא ראוהו בזעמו, גם אם הזעם השתולל בקרבו. מעל לכל היה מפגין לראווה חוש־מידה בדקותו, כמו בדל חיוך מרמז כּהבהוב.

כך הוא בסגנונו שלו. אך הצייר הקטן והשחצן ההוא מה שמו הטיח בו בביתו שלו בשעת ארוחת הצהרים על שולחנו שלו, שהוא, אלוני, אדם חסר סגנון. כך בפירוש, לאחר שניגב את פיו המזוהם במפית שלו לאחר הארוחה שהוגשה לו בביתו שלו. אתה אדם חסר סגנון, אדוני. מיני בריות שכאלה אוֹספת לוֹלה הביתה. הצייר הקטן ההוא אולי צייר גדול הוא, אבל חוצפתו גדולה מכל מה שגדול בו. אם, אני אומר: אם. אינני מתיימר להבין באמנות, אך איני סובל שחצנים. אבל אני, לא כלום. אפילו צחקתי. סתם, אפילו לא מתוך מבוכה. אך הצייר הקטן ההוא עט עלי תיכף כמו על טרף: וגם הצחוק שלך אווילי והמוני ומטופש, חסר כל סגנון לגמרי. זהו, ועכשיו אתה יכול להלשין עלי במשטרה, אני אדם חפשי. וכך הלאה, בסגנונו של לוי, אך הרבה יותר גס ובוטה ממנו. ליצן קטן ושוטה. אפילו לא טרחתי לגרש אותו. את מי שמגרשים, הוא כבר מישהו. ההוא הקטן לא כלום. אלוני יצא בנחת את החדר, כאילו לא ראה ולא שמע דבר. אפילו לא מתוך כוונה להעליב. סתם, לולה בוודאי התכוונה לטובה, ולטובה סתם פירושו: לטובתי, כאשר הביאה אותו הביתה וביקשה לקנות תמונה ממנו. כל מיני כאלה היא מביאה הביתה, לפעמים גם מזמינה אותם לארוחת ערב. לטובה, אך ורק. בוודאי לטובה. מתוך יחסי ציבור. כך הסבירה לולה. אשה טובה, לולה. חבל שלא כל אשה טובה נתברכה גם בחכמה. ולו גם מעט, שתספיק לה להבין שאיננה מומחית כל כך גדולה ביחסי ציבור. מילא, הוא לא נוטר לה בגלל זה, בסך־הכל אשה טובה מאוד בשבילו. איך שקבילה אותו אמש בשובו הביתה מישיבת ההדחה. קבלה שכזאת נהפכת מיד אבן־פינה ביחסים בין איש לאשתו. מלט חזק מאוד במשפחה, חשוב מכל חכמה. איך שהללו שם… לא, גם עכשיו, אפילו עכשיו, ביהוד עכשיו לא חדל לראות את עצמו משוקע בחברת האדם, חוליה בין דור־אדם לפניו ובין דור־אדם שיבוא אחריו. זוהי תשובתי שלי למעשה ההדחה המכוער שלכם, חברים. בכך כוחי. לפני ואחרי ותמיד ובכל מצב. הייתי חיָל של ההיסטוריה בהיסטוריה, כן. כל הרוצה לצחוק שיצחק. גם אתה, לוי. בקול רם יותר, שיגיע לכאן. עוד יותר, אינני שומע. עוד יותר, עוד יותר! גם ככה, בכל הצניעות הראויה, בו ובשכמותו פועלת ההיסטוריה. ובתוכו. ובחייו. אפילו בתחום המוגבל וחסר היוקרה והיומרה של המוניציפאלי, לא חשוב. מחר מחרתיים אולי בתחום המדיני המיניסטריאלי, כלכלה או בטחון. אולי גם חוץ. היום לא נגמר עם היום, חברים. יש חיילים פשוטים ויש אלופים ומארשלים ושאר קצינים בכל דרגות הפיקוד. אתם יכולים להדיח אותי מכל מיני כהונות, לגרש אותי מהישיבות שלכם, בבקשה. אך אינכם יכולים לגרש אותי מתוך ההיסטוריה. הבטחתם והפרתם את אשר הבטחתם, ובמקום לבחור בי, הדחתם אותי. ובכן, מה. כל התככים והקנוניות האלה שלהם – חלילה, איננו מתרעם ואיננו מתנשא, אין לו שום רשות: כמוהם כמוהו. אבל מצד שני, מאוד מאוד חשוב היה לו לטפח ולהאמין כי יש צד שני. שונה. מבדיל. שהם עסקנים אנשי ציבור שעסקנותם מקצועם. כמו תיכף עסקנים מלידה בלי שום מוּדעוּת אחרת. והוא עצמו? לא, אינני מתיימר, אבל, בכל זאת, מוכרח להיות איזו אחרת. התחושה הזאת המפרנסת וסועדת אותו, היותו חוליה בתולדות, יפה מאוד. לפעמים באמת יש בכוחה לחלץ אדם מאימת קיומו היותו איש־יחיד־אדם־לבדו אלמוני אובד בהמון עם רב. אבל אלוהים, כמה התחושה המרוממת הזאת נערכת ומסתאבת ברדתה אל החיים לממש את עצמה בארצות האדם בעסקי ציבור. כמוֹכם בצלמכם ובדמותכם. לכם, רק לכם הבושה והחרפה. אני, אין דבר. אני בשלי. אפילו חייל פשוט. את היער, חברים, עושים עצים עבי גזע וגבוהי צמרת, וגם עצים דקים ואפילו שיחים. כל צמח שיש בו תודעת יער, עושה את היער יער ואת עצמו שותף ליער. יפה דרשתי? יפה, כן.

אל תחום הפעילות המוניציפאלית הגיע לא על־פי בחירתו, אלא בתוקף הנסיבות. תחילה פרש עם הפורשים והצטרף לפלג שנתפלג מהמפלגה הגדולה. אחר כך, כתוצאה של פיצולים ואיחודים ופילוגים מחדש וחוזר חלילה, הוא מצא את עצמו במפלגה הקטנה, ענף גוֹוע של חלום גדול, חלום מפלגת המונים גדולה, הכובשת בסערה את העם השולטת בעם בשם העם. במפלגתו היה אלוני חבר במערכת בטאונה, שבועון קטן של מפלגה קטנה. במהרה נתמנה לעורך השבועון. קאדנציה אחת היה חבר כנסת, ואנשים רבים התחילו לראות בו בדיעבד את מנהיגה של המפלגה. אולם בבחירות שבאו אחר־כך הדיח אותו ראש המפלגה ומנהיגה המוּכר, ואלוני התבצר כל כולו בעריכת השבועון. ידידיו שיבחוהו על שראה בעריכת השבועון שליחוּת, יריביו גינוהו שעשה את שליחותו למקצועו. לבסוף גברו האחרונים ואלוני נדחק אל תחום הפעילות המוניציפאלית. לא הועילו מלחמותיו במרכז ובמזכירות, לא הועיל הסיוע שסייעו לו ידידיו ותומכיו.

אין דבר, אלוני כבש את רוחו. או, מוטב לומר: את מורת רוחו, וקיבל. אין דבר, חיָל בהיסטוריה, תפקידיו משתנים. אפשר להדיח אותי מתפקיד לתפקיד, מכהונה לכהונה, אבל לא מתוך התולדות, רבותי, לא מתוך ההיסטוריה. בוודאי שקצת קשה לחוש את ההיסטוריה בדיון על הרחבת רשת התאורה ברחובות, אך באמת זהו רק קושי של לכאורה. הרי תמיד אפשר להסתייע בדימוי של אנשי מופת, ראשי עיר, בוני ערים ומנהיגים, ואיך אפשר שלא להסתייע בהם. מי אני בלעדיהם. אדמיניסטראטור של צינורות ביוב, של תחבורה, של פחי־אשפה. בסך הכל – פקיד. מוכשר פחות או יותר, בכיר פחות או יותר, ואפילו בכיר מאוד מאוד מאוד, אז מה. אך עם הדימוי הזה של אנשי מופת המתקיים בנפשו, ובצל קורתם המתמיד והמקרין, הוא חי בכל רגע שהוא חי גם אחורנית לעומק אל תוך התולדות וממילא גם קדימה, ואפילו רק פסיעה קטנה אחת. אז אולי באמת אדמיניסטראטור של ביוב, אבל בתוך הצינורות של ההיסטוריה, רבותי, לעומק בתוך התולדות וממילא גם קצת קדימה, כן. כמה הרבה טוב עושה הביוב להיסטוריה וכמה היסטוריה זורמת בתוך הביוב של תחום העשייה המוניציפאלית.

כמו רליגיה פעלה התודעה הזאת בחייו, והוא נאחז ולא הרפּה ממנה בהתחלף הנסיבות לרעתו, ותהיינה הנסיבות כאשר תהיינה. בגלגולי הנסיבות המשתנות היה גם בכנסת וגם במועצת העיר סיעה של איש אחד. בכל הופעה, בכל עת ובכל מקום הקפיד להדגיש, כי סיעתנו סבורה, סיעתנו תצביע, תתייחס, תמחה, תשמח להציע. אף פעם, אפילו לא בשגגה, לא נקט לשון אני גוף ראשון יחיד.

הנסיבות המשתנות לא פינקוהו, ובדרך כלל היו משתנות לרעתו, להוציא הצפוי לקרות הערב. ואפילו אם רק סגן לראש העיר ולא ראש עיר ממש. אם כי, למען האמת הגמורה ביני לביני, מה השמחה מה הגדולה, מה יש? אמנם כן, בוודאי ולמה זה יכחיש, אך שמחה די עצובה השמחה האמורה הזאת. הניצחון הצפוי עוד פחוֹת ממנה. לוּ לפחות היה נבחר לראש עיר. בלי שום ספק שהיה נבחר לראש עיר, לולא התעקש להישאר סיעה ריבונית עצמאית של איש אחד. לוּ רק הצטרף, ואפילו עכשיו, אל מפלגתו של ראש העיר. מיהו ומהו אותו קוּבּה קרן. אפילו יריביו ומשנאיו של אלוני נאלצים להודות בסגולותיו האישיות הברורות והבלתי מפוקפקות שלו, ואין שום ספק בליבו שהמפלגה, לוּ אך הואיל להצטרף אליה, היתה תיכף ומיד מעדיפה אותו את אלוני על פני קובה קרן וממַנה אותו, מעבר לכל החשבונות הפנימיים, לראש עיר מטעמה, במקום הנאד הנפוח הזה. מצד שני, קורת הרוח שהוא יונק מידיעת כוחו ומהרגשת כוחו כנגד ראש העיר קובה קרן, באה כצרי בעצמותיו. ואולי אפילו מוטב כך מאשר להיות ראש עיר.

ומן הצד השלישי, שהוא הצד הראשון הקודם, צריך להודות, אלוני, שסגן ראש־עיר איננו ראש־עיר. סגן הוא בסך הכל סגן, בכל המקרים והנסיבות. ולא חשוב סגנו של מי. סגן מנכל סגן ראש ממשלה סגל מטכל סגן מנהל בית־ספר סגן השליט סגן מנהל מחלקת הגבייה סגן האימפראטור סגן מפקד סגן ראש העיר. להיות סגן, בכל עת ובכל הנסיבות והמקרים, זה כמו להיות אישיות מישנית. לעולם לא אתה עצמך, לעולם צלה של אישיות אחרת. ובכלל לא משנה אם מסורה בידך בתוקף סגנוּתך שליטה כמעט אל איפרכיה שלמה. זהו: כמעט. הכמעט הזה עושה את הסגן לסגן. יפה אמרתי? יפה.

יכול להיות, אך לא אותו את אלוני. את כוחו ולשדו לקיומו עד עתה ולקיומו כסגן מהלילה ואילך מושך אלוני ממקור אחר. או, אפשר רק מַשלה את עצמו שהוא עושה כן. אין זה משנה לדידו, הוא – מכוח היותו חוליה אחוזה בחוליות אחרות לפניו ואחריו. בשעת הצורך הוא מושך לעצמו שׂררה מעסקנותו הציבורית, ובשעת הצורך – ניחומם לרומם ולהעמיק את צלם דמותו המוסרות בעיני עצמו ובתוך התולדות. כך וגם אחרת, ובלבד לא להיות מושלך נעלם בחזרה בתוך המון אדם רב אלמוני. פחד זה גדול בקרבו מכל פחד אחר. להתקיים בתודעתו של הציבור, פירושו מאבק שיש לו התחלה אך אין לו סוף והוא מתחדש, כך או אחרת, כל בוקר מחדש. ההתקיימוּת הזאת בתודעת הציבור, סם חיים הוא בשבילו, כשם שהיעלמוֹ בחזרה בתוך לוע מפלצת האלמוניות – סם מוות. כבר אין לו שום קיום אלא בקיום הזה.

אך לעצמו, בשעותיו היפות, היה מנסח אחרת: ההיוֹת בתוך התולדות, בתוך ההיסטוריה, מעניקה לו אמונה, הגואלת אותו מלבדיוּתו ומקיומו כאיש יחיד, משייכת אותו אל עולם האדם לחיות בו. יפה אמר? כן, יפה.

בינתיים נדלקו אורות. מטוס חלף אי־כאן מעל לבתים. השעה מתקרבת. אלוני אסף את ידו מהמעקה, הניע את אצבעותיה כמחשב חישובי קולות בהצבעה, וחזר ופשט אותן, הפעם את כולן על המעקה שלפניו. עיתונאים יהיו, ואולי גם מהטלוויזיה. יכול להיות שקובה קרן הזמין גם אותם. אולי אין זה מאורע מרעיש את כותרות העתונים בעולם, אבל כאן בעיר שלנו וכל אחד בתחומו ובמקומו – דין עיר קטנה כדין ממלכה גדולה. אפילו עיירה בגליל. אני דוב אלוני, במלוא כוחי והדרי. מילא, הדר לאוו־דווקא. לא צריך להפריז. ראו אותי כפי שאני נראה – מי אני ומה אני. אני יודע, יד על הלב וביושר גמור. באמת לא צריך להגזים. בבקשה. עוד מעט, אולי מחר בבוקר בעיתונים וגם בראדיו – גם אתם תדעו. וכלם, אולי גם בטלוויזיה. שהרבה מאוד יידעו, ככה אני זקוק. להרבה להָהֵם לכולם. כמה שיותר. תוקף הסמכות גדל ומתפשט עם מה שיותר. להפעיל ולפעול בלי הרף, זהו הקיום בקיום שלי, אני מודה ומתוודה ביושר גמור. מה השעה, עוד מעט. אני נושם אלוני בעינים עצומות בריאות מלאות, כל כמה אני יכול, דוב בר אלוני. דרך כל חיי בכל הכוח של חיי: אני.

אצבעותיו בכפו, הרחיק פסיעה קטנה מהמעקה כמו אדם בתפילתו, מוכן להיקרא לשוב לחדר. ברגע זה שמע צעדים מאחוריו. מיד חזר ופשט אצבעותיו על המעקה ועמד שם כמקודם, מרוכז ומביט.

לוֹלה, לבושה כחוגגת וזוהרת ומנצחת מלכתחילה, באה מתוך החדרים ועמדה לידו. עכשיו עמדו שם שניהם, איש ואשתו, שליט ואשתו, מנהיג ואשתו. שניהם חגיגיים כובשים את לבם בלבם, מסתכלים. אפשר ראוי היה כי יחזק בזה הרגע את לבו בכוסית קוניאק, אך שכמותו אינו לוגם אלא לגימת מצווה בשמחות.

הוסיפו ונדלקו אורות. רחובות שלמים עלו באור. כל העיר המשתפלת למרגלותיו עלתה באור. זאת העיר המודרגת על ההר, החיה מן ההר, נבנית מן ההר, נחצבת והולכת בהר, מחריבה את ההר. אשתו שקטה וחגיגית לידו, הביט אלוני בעיר העולה לפניו באורות כמו בחג גדול מיוחד לכבודו, ובה־בעת גם נבלעת בהם. והיתה בו אותה שעה הרגשה איתנה של היותו נכבּש על־ידי החיים וגם כובש אותם באיזו אחדוּת יפה, מעוררת להיות שוב ועוד נכבש וכובש כל הזמן בלי הרף בהעלם אחד.

בזה הרגע צלצל הטלפון. לולה מיהרה להרים את השפופרת, ומיד מסרה אותה לאלוני. אלוני הקשיב, הרבה. הקשיב עוד. השיב מעט, על־פי ההבעה האיתנה בפניו אי־אפשר היה לנחש כלום. לולה עמדה ליד הדלת, מעיפה מבט בוחן־בודק־מתפעל בראי הגדול, מסובבת ראשה לכאן ולכאן, אינה מתקנת דבר, מצפה. אלוני החזיר את השפופרת למקומה.

“את לא נוסעת אתי, לולה”.

קולו לא רעד. לולה שמעה וקיבלה. אפילו לא ביקשה הסבר, אך אלוני הסביר:

“ראש העיר החליט שהישיבה תהיה פנימית בהחלט, בלי קהל”.


פרק ששי: ישיבת ההדחה    🔗

מיד עם בואו שילב ראש העיר קובה קרן את זרועו בזרועו של אלוני והוליכו ברעוּת ובנועם, וגם באיזו חגיגיות מאופקת ובהתחשבות כדרך שמוליכים אבל, אל לשכתו הפרטית, שהיא מעין חדר התאוששות קטן ליד אולם הישיבות המרווח. חברי המועצה האחרים, שכבר שהו שם כה וכה בישיבה ובעמידה באולם הישיבות, התחזו כאילו אינם רואים, אינם שמים לב, שקועים בלהיטות כל אחד בעיסוקיו. העמדת הפנים הזאת, הזדונית כל כך בתמימותה השקופה, אפילו לא הכאיבה לו בעברו על פניהם בדרכו עם ראש העיר. הנה היא, ההפקרה שקודמת להדחה, עוד לפני שקובה קרן פתח את פיו לדבר אתו. השועלים הקטנים האלה יודעים ושותפים לקנוניה החדשה הנרקמת איכשהו מאחורי גבו וכביכול לא־כלום, משתהים להם באורך רוח, הפעם במיוחד באורך־רוח, אינם מאיצים כתמיד בראש העיר שיפתח את הישיבה. משום מה גם נשמט מתשומת־לבו שכולם כאחד הקדימו הפעם לבוא.

שתי כורסאות כבדות עמדו בפינת הלשכה, בּקו אחד עם מראשותיה של ספּת ההתאוששות. ראש העיר הושיב את אלוני לפניו והסתודד עמו, ראשו העגול, הקרח כמעט כולו, הבהיק כמשוח בשמן באור הניאוֹן הקר. לחייו היו מטופחות, עניבתו תאמה את צבע הכותונת, קשורה בקפידה. איזה נקיון יסודי מטופח נדף ממנו, ואין ספק שגם צפרני רגליו שבתוך הגרביים הנקיים שבתוך הנעליים המבריקות עשויות כמו ציפרני אצבעותיו. כאשר האיש הזה מושיט ידו לשלום למישהו, הוא נוטע בו בדיעבד הרגשה מוזרה וגם מעליבה, שהוא עובר בכך על מידותיו, מסתכן להידבק בחיידקים, להזדהם בריח רע, להינגע.

אלוני הביט בו ומעליו לעבר קרחתו המתנוצצת באור והקשיב לדיבורו, שקלח באיזו נעימוּת חלקלקה ומיוקקת. כביכול הוא הטוב בחבריו, המאחל לו אך טוב ומכין אותו, ברוב רגישות ובהתחשבות, לקראת איזו בשורה רעה. אלוני הקשיב, כל תווי פניו שתקו. ידיו נחו שקטות בחיקו. אף לא שמץ בו לא הסגיר ולא גילה את השנאה, שהיה מטפח בלבו אל האיש נעים־ההליכות הזה, אל ראש העיר קובה קרן. מדעת, בכוונה תחילה בכוונה טובה. כמתוכנן. כדי לבנות משנאתו סכר סביבו ולסמן באמצעותה וממנה קו הפרדה כקו הגנה ברור ככל האפשר. כדי להדגיש ככל האפשר את השוני שביניהם, אפילו הוא מועט, שלא ייטשטש ולא ייעלם כליל. היזהר, אלוני, שנאתך חושׂפת אותך, אותך קודם כל, לא את האיש הזה שאתה שונא את ראש עירנו קובה קרן קיימת נופת צופים כולו חלקלקות המקדם כל אדם ואומר לו שלום. לשונו בפיו זריזה ומהירה חמקמקה וערמומית לטוח בה בכל עת טיח, כל מיני טיח. כדי שלא לבוא חס ושלם בריב, כדי לקיים שלום־בית ושלום כל בית ושלום כל אדם בכל מקום בכל הנסיבות בכל מחיר. קובה קרן רודף השלום, האנושיות בכבודה ובעצמה. מנהיג מצטנע באצטלה של איש עניו רודף שלום אוהב אדם. יפה מאוד מאוד, קובה קרן. וקודם כל בעל מידות נאות וגם נעים הליכות, בבקשה לא לשכוח. הרבה הרבה נעים הליכות. רק, תסלח לי, רק דבר אחד. אולי לא חשוב. אולי, איך אנחנו אומרים, שולי. אולי כן ואולי לא – אבל. אי־אפשר לריב אתו. זהו, שאי־אפשר לריב אתך. פיך הוא שאמר כי בשביל לריב צריך שניים. ובכן, אתה – לא. אתה – מוותר מראש ומלכתחילה לצורך ושלא לצורך. זהו הדבר, שאי־אפשר לריב אתך, אדון צמר גפן קובה קרן קיימת. מנחיתים עליך מהלומות כדרבנות, ואתה, לא כלום, סופג ושותק כאילו לא אליך מכוּונים הדברים. שׂמת לב שאתה בסך־הכל מצח נחושה שקשה לשאת? מהולומות – כלום, כאילו לא כלום. לריב לא, לכל היותר אפשר להעלות אותך אדון צמר גפן בגפרור. חכה, אולי גם יבוא תורו של גפרור כזה, אם אמנם כדאי יהיה לבזבזו עליך. בייחוד אהבת הבריות שלך. הוי, אהבת הבריות שלך. אלוהים, אהבת הבריות המהוללה שלך. לא לא, תסלח לי, יחסי ציבור זה דבר אחר. שום איש־ציבור אינו יכול להינזר וּלוותר על יחסי ציבור. אני לא על כך. אני על דבר אחר. ואני עצמי? יד על להב, אלוני, אני עצמי? משום כך, דווקא משום שאני כמעט כמוך. כמעט, זהו: כמעט. הכמעט הזה מלבּה אצלי בלב את החיים שלי. הלא משום כך אני מתאמץ כל כך לשנוא אותך, כדי לא להידמות אליך לגמרי. כדי שיישאר הכמעט הזה עד כמה שאפשר יותר חזק ויותר ברור. כמו אבן גבול. בשביל לריב אולי באמת נחוצים שניים, אך בשביל לשנוא מספיק בהחלט גם איש אחד.

דבּר דבּר, אני שומע. אל תשים לב כיצד אני מסתכל בך, אני שומע. לא, אין לי שום טענות נגד שקרים, גם אין לי רשות. הלא כל אחד, כך או אחרת. איני מתיימר, בין שכמותנו אי אפשר אחרת. הייתי אומר: פיקוח נפש הוא. הלא כמעט אי־אפשר לדבר אמת בלי לשקר, אני ידוע, אבל. זהו: אבל. כלומר, במה דברים אמורים? יש משקר היודע שהוא משקר, ויש משקר שנדמה לו בלי שום פקפוק כי הוא מדבר אמת. זהו אבל גדול מאוד, קובה קרן. דבּר דבּר, אני שומע. אל תשים לב שהמבט שלי מפוזר. זה מפני שכבר, שאני יודע מראש את כל הלוֹקשן שאתה מתאמץ כל כך יפה למכור לי טיפין טיפין לוֹקש לוֹקש ובתשׂומת הלב הרבה ביותר ובמירב ההתחשבות וכולי וכולי. לוּ ידיד הייתי לך בוודאי הייתי אומר לך הלא ראוי גם רצוי שמישהו יפקח אחת ולתמיד את עיניך ויאמר לך יום אחד כי מרוב שאתה מרבה לשקר, כבר אינך מבחין שבעצם אתה משקר כל הזמן בכל הווייתך, ואתה בעצמך מאמין כי אך אימת אתה דובר, מחמת רדיפת השלום שבך ואהבת הבריות שבך. שׂמת לב שאף פעם איני נזקק ביחס אליך לא למלה צביעות ולא למלה התחסדות. הייתי רוצה שתשים לב. לא, אני לא. אני רק מתגונן. אם בכלל נותר בי שמץ של משהו אחר. אבל מישהו אחר, באמת, פעם בלילה מדוע שלא יאמר לך, ככה מלב אל לב. מפני שהקשר והאמת משמשים בחייך בערבוביה נוראה ותמימה שכזאת. והחושים שלך, תסלח לי כבר נתקהו מלהבדיל ביניהם. אני אומר נתקהו, רק מפני שלמרות הכל אני חס על צלמך בנפשי. כי במידה רבה, צלמך הוא גם צלמי. אחרת בוודאי הייתי אומר: נתנוונו לחלוטין. מבחינה מוסרית אתה איש מת, קובה קרן.

ראש העיר קובה קרן היה איש מפלגה, חבר ותיק ומנוסה במרכז וגם במזכירות. עד הלילה היה אלוני יריבו שהתנצח את בכל דבר בכל ישיבה, כפי שמתחייב כדת וכדין מדרכו של אופוזיציונר. אלוני, כמו שהוא אדם כבוש במסילותיו. היה רב־אמן בהתנצחויות אלה, שלפעמים היו חדות ומכאיבות. ראש העיר קובה קרן לא נטר לו. לפעמים אפילו היה הוא עצמו נהנה מהן ומפגין את הנאתו בצחוק גלוי. לפעמים לא היה מגיב כלל. אלוני, מצדו, הפיק שנאה רבה מהיריבוּת הזאת, הגלויה והרשמית והמוּכרת. שיכול היה להצניע בתוכו באופנים שונים את שנאתו האישית, ואף להניח לה להזדקר ולפרוץ כאותו מרצע. עכשיו, שמתחיל להתברר כי אלוני לא יהיה סגנו של ראש העיר, אין־ספק שההתנצחויות הלאה והיריבוּת הזאת יימשכו ביתר שאת. לקראת ישיבת הערב, לקראת היבחרותו של אלוני לסגנו, הצהיר ראש העיר קובה קרן לפני מוסדות מפלגתו, כי הוא שוכח ומוחק את כל אשר היה או נדמה שהיה בינו לבין אלוני, אך הוא לא שכח ולא מחק כלום. החלטת מפלגתו ליצור שותפות עם הפלג הקטן של אלוני לא ישרה בעיניו מלכתחילה. כרב־תככים רב־אמן ותיק ומנוסה במזימות וגם מצוחצח עד מאוד, בחש ולחש ועשה קנוניה עם חברי המועצה מאחורי גבה של המפלגה ומאחורי גבו של אלוני – באופן מחוכם כל כך, שהשועלים הקטנים חברי המועצה עצמם לא הרגישו כי בכלל יש כאן קנוניה כלשהי. שיטתו השיטה המקובלת של תן־וקח, ובזה האופן הבטיח מראש כי אלוני אמנם יוּצע וגם יומלץ, אך לא ייבחר. אף אחד, אף לא מוסדות מפלגתו, לא יוכלו להתערב או לטעון כנגדו. הלא הוא עצמו, קובה קרן, ימליץ בפני המועצה לבחור באלוני. בעניינים שכאלה לא היה מומחה גדול ממנו. עד עצם הרגע הזה משוכנעים רבים, ואולי גם ראש העיר עצמו, ועל כן הוא מבקש לשכנע את אלוני שלא יהא מפקפק הלילה אף לא להרף־עין אחד שמא אין הוא, קובה קרן, רוצה בו לסגנו, ושמא אינו עושה ולא עשה ולא יעשה במיטב יכולתו כדי שייבחר.

מהו מיטב יכוֹלתך, הייתי רוצה לדעת ועד היכן – כך שתיקתו של אלוני.

זהו המצב, ניסה ראש העיר קובה קרן לסכם, ולמרות כל מאמציו ורצונו הנחוש ולמרות שהוא מעריך מאוד, כידוע לאלוני יפה יפה. את כישוריו באופן גללי ואת סגולותיו המיוחדות, את יושרו האישי והאינטלקטואלי וגם את אומץ־רוחו, למרות כל אלה נודע לו בצינורות משלו כי יריביו במועצה, גם יריביו האישיים, ובינינו לבין עצמנו למי אין יריבים אישיים, ובכן, כולם נתלכדו ונוצר צירף כוחות חדש, ועל כן יכול להיות, אני חוזר: יכול להיות, לא בטוח, לא לגמרי, רק יכול להיות ועליו על אלוני להיות מוכן לכך, שיחסרו לו קול או שניים בשביל שייבחר. בהחלט אין כל בטחון שכך אמנם יהיה, ולמרות כל מאמציו אין הוא יודע בוודאות עד עצם הרגע הזה כיצד אותם שניים או כמה יצביעו. לכן אין כל בטחון, כי הבחירה הרצוייה, שהיתה כבר כמונחת בקופסה, והוא עצמו קובה קרן עשה כמיטב יכולתו כדי שאכן תהיה כמונחת בקופסה, גם בגלל שהוא מכבד את האינטרס של מפלגתו וגם מפני שהוא רוצה את טובתו שלו, של אלוני, והיה שמח מאוד שאיש מוכשר כמוהו יהיה סגן שלו, למרות שהיו שרויים כביכול ביריבוּת של השקפות ועמדות מנוגדות – עכשיו כמסתבר ההכרעה הצפויה שוב אינה ודאית כל כך. זהו, ואני, כידוע לך היטב, אולי לך במיוחד, אינני כל־יכול.

“מטעם זה ציוויתי להרחיק את הקהל והעיתונאים והמוזמנים וגם את הטלוויזיה והכרזתי על ישיבה פנימית סגורה”.

כאן עשה ראש העיר קובה קרן אתנחתא קלה בדיבורו הלוחש, הקולח בנעימות אינטימית רוחשת אימון, נכון לשמוע הכרת תודה מצד חבר מועצת העיריה אלוני. אלוני שתק כמקודם, כפות ידיו בחיקו. לא מגיב, עיניו נטויות. מצפה להמשך הדברים.

עיניו של ראש העיר היו כבדות. דיבורו איטי, מודגש, מתמשך, מעניק ממד של חשיבות לכל מלה היוצאת מפיו. דיבור של איש כבד בנסיונות, שהדיבור כביכול למורת רוחו. כיוון שזהו מצב הדברים, אולי כדאי לאלוני שישקול בדעתו. אין דבר, אני יכול לדחות את פתיחת הישיבה למחצית השעה. אולי מוטב, כדי להקדים רפואה למכה, שהוא עצמו אלוני יקום ויודיע לפני ההצבעה שהוא מסיר את המועמדות שלו. היה סמוך ובטוח שלא אמהר לקבל את ההסרה שלך, אך אתה תתעקש. ולהתעקש הרי אתה יודע יפה מאוד, אלוני. בכך תוציא את הרוח ממפרשיהם, וכבודך בעיריה ובציבור יישמר ועף יעלה. וגם מעמדך, כמובן, נראה לך? שקוֹל בדעתך, איני מאיץ בך. יש לנו זמן. אני יכול לדאוג שכך גם יתפרסם מחר בעיתונים. כך וכך, מטעמים משלו קם אלוני והסיר את מועמדותו. טעמים ונימוקים תוכל לנסח במשך הישיבה. הלא בין כולנו אין איש המיטיב כמוך לנסח ניסוחים קולעים הולמים ומשכנעים. ואולי גם כדאי שאתה בעצמך, כדי למנוע לזות שפתיים וכל מיני הדלפות מגונות, שאתה בעצמך תציע בו במקום את מישהו אחר לתפקיד של סגן ראש העיר. הרהר בדבר, אלוני. אם תהיה בדעה שזה רצוי לך, נתייעץ שנינו את מי להציע. בינתיים שקול בדעתך. אם זה יהיה קשה לך, אעשה זאת אנוכי – כך ראש העיר בדיבור כאנחה מלב כבד, כעומס על עצמו עול נוסף, לא יברח איש כמוהו ולא יירתע מפני מצבים לא נעימים. מכל מקום, שקול בדעתך, איני מאיץ בך חלילה וגם איני כופה עליך. גם לוּ ביקשתי, אי־אפשר לכפות עליך. על כל פנים: עליך לא. שקול היטב, אלוני. כי מצד שני בהחלט קיימת האפשרות שאכן כן תיבחר. על כן אולי מוטב לך בכל זאת לא להסיר את המועמדות שלך. לא הכל אני יודע. ומה שאני יודע, אולי הטעו אותי בכוונה. הללו שם מסוגלים לכל מזימה וצריך להיזהר. על כן איני יכול ואיני רשאי לייעץ דבר. אשר ידעתי, מסרתי לך, אלוני יריבי־ידידי (כך תמיד, בכל הזדמנות: יריבי־ידידי, ולסירוגין – ידידי־יריבי), ועכשיו עליך לשקול ולהחליט. נאמר, חצי שעה? אני מצדי באופן אישי אצטער מאוד אם לא תיבחר. עם סגן כמוך יכולנו שנינו לחולל מהפיכה שלמה בעיריה. גדולות ונצורות ממש!

גדולות וגם נצורות. ק.ק. כבוד ראש העיר? ושפתיך אינן רועדות וקולך איתן ועיניך אינן נמלטות מהמבט שלי? הוי הוי קובה קרן קימת. לוּ נשארתי במפלגה, לולא הלכתי עם המתפלגים, וכי מישהו, אני אומר: אפילו איש אחד מטל ספק בכך מי היה כאן עכשיו ראש העיר? ללא שום ספק וללא שום פקפוק, קובה קרן. לסגן שלי בוודאי שלא הייתי רוצה בך, כשם שאתה אינך רוצה בי. גדולות וגם נצורות. מה לא הייתי עושה כדי להרחיק אותך ממני בחזרה אל איגוד הצרכניות ממנו באת. ממש כמעשה שאתה עושה לי היום, גדולות וגם נצורות. אנחנו שנינו, אני ואתה. אינני טוב ממך, קובה קרן קימת, ולא יעזור אם אגיד אלף פעם קובה קרן קימת. זהו הדבר הכי עצוב בכל העניין העצוב הזה.

ועוד דבר, אמר ראש העיר כמו חוזר על עקבותיו להשמיע משפט אחד ארוך ומשפטים אחדים קצרים בקולו הלחשני, הכבד כלשהו, מקוטע כבמתכוון, כביכול איננו משחיל את המלים על חוט סמוי עשוי כהלכה, אלא גורר אותן כמולידן בזה הרגע. בכבדות, בקשיים של צירי לידה, בגזירת הגורל, ואין מנוס ויש לקבל. מי שלא, ירחם עליו האלוהים. לא פעם ולא פעמיים נלכד אלוני במרוצת השנים בפח היקוּש של הדיבור הזה העשוי כהלכה לעורר אימון. הוא ידע שאסור לתת אימון באיש הזה, ואף־על־פי־כן נלכד והתפתה וחזר והתאכזב כל פעם מחדש.

ראש העיר דיבר ודיבר, הלך סחור סחור, חזר כל פעם והבטיח לו מחדש את ידידותו. אלוני שתק. הוא לא שאל, לא ביקש הסברים. הוא הסתכל לפניו ופניו פני מסיכה. רק לא לגלות דבר, אף לא שמץ. שום חולשה. להעמיד את עצמו באורח האובייקטיבי ביותר. כאילו לא בו מדובר. להתנשל מן האישי. בכך גבוּרתו שלו, בכך ינצח אותם בתבוסתו. מקור התורפה עוד ייהפך למקור כוחי, תראו. עוד תיווכחו לדעת. אני אעשה את רצונך, שועל זקן מאוס אחד. אך יש לי דרכים משלי לזקוף את ראשי מעל פני המים, מי המדמנה האלה. אנחנו נחזיק מעמד, אלוני, פנה אל עצמו כרמטכ"ל אל צבאו. אנחנו הולכים לספוג מהלומה, אך יש בכוחנו לספוג אותה. היא לא תמוטט אותנו. אין דבר, בדרכים משלנו נוסיף לקיים את צלמנו האנושי והציבורי. אנחנו נחכה. אין דבר, נחכה. תבוא שעה מוכרח שתבוא, והיא תמצא אותנו מוכנים. דבר אחד חיי בלהיות ברור: בכל כוחי אשתדל שלא יצליחו לעורר בי מרירות. זה, קודם כל. מרירות היא ראשית חולשת הכוח, ולא כוח הכוח. יפה דרשתי? כן, יפה. קיבלנו? קיבלנו.

מפתיע עד כמה התבוסה הצפויה הוודאית עכשיו לחלוטין באמת לא הטילה בו מורך. בסך הכל מה, קרב אחד. עוד קרב אחד. וגם לא חשוב כל כך במלחמה הארוכה שהתחילה אי־אז ועכשיו היא נמשכת ואין לה קץ וגם לא צריך שיהיה. אין זאת אומרת שלא נשא את עיניו אל הכהונה הזאת של סגן ראש העיר. חלילה, איננו מתכחש. אך כיוון שהולך ומתחוור לחלוטין (ושמא, בכל זאת?) שישיבת ההכתרה האמורה תיהפך לישיבת הדחה, התחיל בדיעבד להפיק בתבוסתו איזו קורת־רוח אפילה, שהתנקמה והענישה בחשאי את תשוקת השררה שבו והצהילה בקרבו איזו שמחה אחרת, צרופה, המתעוררת בו, למרבה הצער. בעיקר בשעות קשות כשעה הזאת וכבר הוא מתרפק על צלמו האחר, הפנימי, המוסרי והרוחני. זה הצלם ששקד לטפח בקרבו כעומד על נפשו בזו המלחמה שאין לה ולא צריך שיהיה לה קץ. הוא – הוא. דרך חייו דרך של מבחנים, וממבחן למבחן וכך הלאה, ואל תחפש לך אחרת, כי אין אחרת. בשבילך, אלוני – אין. הרי מראש קיבל לחיות בזה עולם־המבחנים הציבורי הקשה שאין בו חסד, וכל הנכנס בו מוטב לו כי מלכתחילה יעקור מלבו את הצורך הזה, הכמיהה הזאת לחסד. מפני שזהו עולם קשה ועוֹיין מטבעו. הוא הדבר, אם רק אפשר, לחיות בו ללא תקווה, בתוך המהלך הכללי של התולדות משעה לשעה חולייתו אחוזה בחוליות שלפניו ואחריו. כל עוד שלא יביאו אותו לידי כך שתתעורר בו התפילה לחסד, הצורך בתקווה – לא יוכלו לו. הוא ישתדל מאוד שלא. שכמותו בדרכו אשר בחר בה, המוותר על החסד זוכה בחיים. אולי דווקא היא, אם לא: רק היא. מישהו אמר את זה וידע מה שאמר. אתם אומרים נוקשות, שתהיה נוקשות. אבל איתנה, אצילית, מרוממת את הנפש ומחזקת את האישיות ואת התדמית. דבּר דבּר, נוכל שועל זקן, כּרכּר חלקלקות אדון צמר גפן, פּזר כווני חן וידידות לכל חיי. הרי כבר אנחנו יודעים שנינו מלכתחילה כי רצונך (רצון המועצה, רצון הציבור, רצון העיר וכולי) ייעשה. אז למה לך. אפילו אינך די פיקח להסתיר. ככל שאני ידוע עד מה אתה מאוס עלי, אני גם יודע כי שנינו ענפים הצומחים על אותו עץ. צר לי על עצמי. עולם שאין בו ואין בו ואין בו, הרבה מאוד אין. לא ידידות ולא חסד. אבל יש בו כוח וכיבוד הכוח הפועל והמפעיל. אל תתחיל עכשיו לנאום. אינני נואם, ההוא מדבר ואני רק מסכם לעצמי מחדש כך וגם אחרת, זהו למרות הכל העולם האחד והיחיד שעל־פי תכונותי ונטייתי והשקפתי בחרתי לחיות בו. בלי להישפט בלי לשפוט בלי להתאונן בלי להתקומם בלי להאשים. עולם קשה ומתנכר וכפוי־תודה ומוטב שתאלף את עצמך, ויפה שעה אחת קודם, לא לצפות ממנו לכלום ומה שייפול בחלקך, קבלהו כמַתת. זוהי כל התורה כולה. לחיות בעולם זה חסר החסד, כאילו החסד מצוי בו, בלי אמונה, כאילו היא מתקיימת בו. ואם אתם רוצים, בבקשה – זהו המבחן שלי יום יום מחדש לחיות ככה בעולם זה. כמו עכשיו. מפולת גמורה, אבל אני הנה כבר כבר מעבר לו. אל רחב יותר רחוק יותר אל הלאה מהאישי אל – שוב ושוב – להיות חוליה בחוליה.

נאה אצילי וגם מחמיא מאוד לצלם המוסרי העצמי שלו בעיני עצמו, אך בה בעת, וכיוון שצלם זה קם לתחיה בדרך כלל ובעיקר בעיתות מפולת ותבוסה – בוודאי, איני מכחיש – בה־בעת המעבר אליו “אל רחב יותר אל הלאה” – הוא גם מקלט להימלט אליו. ושם, בסתר, כמו ברחם של עוף החול האגדי, עשויים כוחותיו באורח פלא להתחדש בו, ואלהים היודע עד מה הוא זקוק להם ברגע זה, למרות הכל. את ההדחה יעקור בלי להניד עפעף, לכך הוא מתורגל ומאולף כראוי. אך למחרת היום, העיתונים והפרשנים למיניהם. יריבים משכבר וכל מיני משׂנאים ומקנאים ירימו ראש, זה ודאי. ואילו דורשי טובתו ימלאו פיהם מים, כנהוג והמקובל. חלילה, אינני מתרעם, אני מקבל מראש. הרי זה העולם שבחרתי לחיות בו – וגם: טבע הוא באדם. וכי מה, אני טוב מהם? אולי רק מעט ישר והגון כדי להודות בכך.

עד יעבור זעם. עד שכוכבי מזלו ייערכו לטובתו. נחוץ היה לו מאוד לחשוב כך בחזקה, כדי לבלום בקרבו את הגדול בפחדיו, להיות מוטל בחזרה כמו מושלך אל תוך מלתעותיה של מפלצת האלמוניות. זה הפחד להישכח, להתחסל. פחד התבוסה שאין אחריה תקומה, וגם עוף־החול לא יעזור כאן. כלום: סוף. אל כל השאר כבר הסכין מכבר. כל השאר הוא בבחינת לעת־עתה ואין דבר. אפילו כאשר גזלו את עיקר השקפותיו לפני שנתגבשו כל צרכן – למה זה גזלו, אדרבא ואדרבא – נטלו והפיצו אותן ברבים. תגיד תודה, אלוני. אם לא בשמך, בשם ההשקפות שלך. הרי העיקר שנודעו ברבים, שהן פעלו והפעילו ונתקיימו ומתקיימות. כאשר הוא עצמו השמיע אותן, לא קנו להן שומעים. אף לא בקרב בעלי מקצוע אנשי כלכלה מובהקים. אך כאשר יריביו נטלו השקפותיו וגיבשו אותן, הן נשמעות ומקובלות בנושא הנדון בכל שיחה בראדיו בכל דיון בטלוויזיה. כמעט בכל מאמר רציני מצטטים אותן – בשם אחרים, לא בשמו. מפי אחרים, לא מפיו שלו ולא משמו שלו נודעו ברבים. מליץ־יושר רע היית להשקפות שלך, אלוני, וזו אשמתך כלפיהן ואתה בעצמך העונש שלך. אולי חסר היה את תוקף השכנוע הדרוש, ואולי אפילו את התוקף האישי הדרוש. עובדה, בידי אחרים, שנעשו שליחי מצווה טובים וחזקים ממך, נפוצו ברבים. אחרים שכוחם בלשונם כמו ראש העיר קובה קרן קימת המטומטם הנכלולי הזה.

רגשותי האישיים, מילא. אפשר הוא מצוּוה להשתדל להתעלם מהם כל כמה שהוא רק יכול. בעיקרו של דבר, די לו בכך שהשגותיו נשמעות ומשפיעות. אפשר לא בדיוק די, אך בכל זאת.

שוב היה זה נסיונו של צלמו המוסרי לשוב ולהזדקף בקרבו בשיעור־קומה של נדיבות אצילית. חלילה וחלילה, רק לא מרירות. אין לך יועץ רע יותר מאשר מרירות. אם יש ברעיונות שלו חשיבות ותועלת. מאי נפקא מינה מפיו של מי הם נשמעים. אם לא לו ההוקרה ורחשי הכבוד. הכבוד, מילא. גם רחשי ההוקרה. אבל הדו־שיח שהוחמץ, הוא הוא שכואב. למה זה יכחיש, אם כי קשה להודות בלי לפגום באותה תדמית מוסרית עצמית שהוא מטפח בקרבו. לדושיח זה לדיאלוג זה בינו לבין הבריות, אליו דווקא כלתה נפשו. בלעדיו (וגם בלעדי רחשי ההוקרה והכבוד, בינינו לבין עצמנו) מתנסה המוּדעוּת של היותו שזור וחי בתולדות – התנסוּת קשה. זוהי התבוסה הפרטית האישית שלו, אותה הוא נושא בקרבו כמו צלקת המסרבת להגליד. ואפשר גם שאינה ניתנת כלל להגלדה. הנה כך: אל המקום אליו נמשך בכל לבו, דווקא שם הוא נוחל ונוחל, גם הערב, את תבוסתו האישית הנחרצת. תבוסה המאיימת לפורר את המוּדעוּת שבו היותו חי בתולדות. להרחיקו ממנה, להטילו בחזרה אל המחילות, אֶל אין־האונים המשמים הנפער כמו בלימה של היות אדם לבדו לעצמו נעלם ואובד בתוך האלמוניוּת, לא קיים. כאשר שוב, כמו פעם לפני המבול ייאלץ לומר אני אני, במקום שטיפח את עצמו לומר אנחנו.

כנגד שטף דיבורו הלוחש־קולח של ראש העיר קובה קרן נאחז אלוני בהיחבא ובחזקה בקרונותיו של המזבח הסמוי שלו. כהשבעה, כעומד על נפשו. ויהי מה ויהי אשר יהי ויאמר הקרן הקימת הזה אשר יאמר ויבקש אשר יבקש, ובלבד. אני, בענווה גמורה, בקבלת הדין. ביני לביני, אולי אפילו מוטב כך. מבחן של כוחות עשוי דווקא להצמיח כוחות. מוגזם וגם לא צריך לשיר הללויה, ואף־על־פי־כן. ומאחר שקיבל עלי את הכפוי ממילא, הרי זה גם כאילו שבחר.

ראש העיר קובה קרן הלך ותיכף חזר והוסיף ודיבר, אוחז מדי פעם דרך שידול וידידות במרפקו של אלוני. עכשיו בא אליו בשאלתו, כביכול מצפה הוא לתשובות. אלוני הסתכל בו: שכמותו זקוק רק לאזניים שיקשיבו לו, לא לבני אדם ולא לתשובות שלהם. לא לתשובותיך, רק אישור לדעותיו שלו הוא מבקש ממך. ממני. מכל אחד. אך ורק. לא מבקש, תובע בתוקף נועם הלכותיו. ואם אישור כזה משתהה משום־מה, בלי משים ובלי שתרגיש בכך, דעותיו נכפות עליך ממילא.

אלוני, פניו לא גילו דבר ממה שהתחולל בנפשו. מאחר שקיבל, הרי זה כאילו גם בחר, אמת. קיבל את הכל, להשתדל לפחות לקבל את הכל, באורח הבלתי אישי שרק אפשר. בכך ינצח אותם בתבוסתו. בכך ינַער אותם מעליו וקודם כל את הנוכל המאוס החלקלק השועל הזה. במובנים רבים אלוני הוא סוס מלחמה ותיק ומנוסה, הוא יעמוד בכך. גם בכך.

ותוך כדי כך, תוך כדי התעלותו בעיני עצמו אל שיעור קומתו של הצלם המוסרי שבו, של ההיוֹת בתוך התולדות. ראה בצער, מה חבל שהתחושה הנאצלת הזאת מתמסמסת ומתגמדת ומנוולת ברדתה אל האנשים אל הישיבות והדיונים והקנוניות שמלפני ומאחורי הגב. עד מה היא מזייפת מתחמקמקת ברדתה מרום אצילותה הצרוף ובבואה במגע עם תככים ופשרות וישובי צירופי כוח, אשר – למרות כל אלה, בעצם טבעם ובעצם טבעה – הם חלק ממנה, כך או אחרת ואין מנוס. ואף־על־פי־כן גם בנצחונותיו, אך ביחוד דווקא בתבוסותיו, אינו מַרפה ממנה ואינו רוצה להרפות ממנה. ויעבור עלי אשר יעבור, אני מקבל. כי אפילו כך, אני שרוי בסדר הנכון של העולם. הצער שנגרם לי, ואפילו, נניח, העוול, הוא בסך הכל צער אישי שלי. אין הוא מפר דבר. מכאיב מאוד, פוצע וגם לא צודק לגמרי – אך איננו פורע את הסדר הנכון של העולם ושל עולמו שלו בתוך העולם. אפילו כך, מוסיף אלוני להיות חוליה בין חוליות. פצועה כואבת, נבגדת – ואף־על־פי־כן אחוזה בזו שלפניה ובזו שאחריה. אין מנוס. אני גורם של הכרעות ואני גם קרבן של הכרעות. אני מקבל. אפילו שנאתי אל הנוכל הנאלח הבזוי הזה אל ראש העיר קובה קרן קיימת מתקיימת בי, אין זה מפריע לי כלל.

“אם כן, תיכף אודיע לאנשים כי המועצה תתכנס בעוד כמחצית השעה ובינתיים תוכל לשקול ולהחליט” – סיכם ראש העיר סיכום אחרון בנימה אבהית אוהבת.

“אתה יכול לכנס את המועצה עכשיו” – הפטיר אלוני, והיה זה דיבור ראשון שיצא מפיו במשך כל אותה שיחה.

ראש העיר, נפשו כבושה בקרבו כנפשו של אלוני. פניו לא גילו אף לא שמץ מצהלת הנצחון הנכלוּלית שהשתוללה בו בתרועות. כמנצח מאוּמן כהלכה על טקס, רמז תיכף רמז קל לחברי מועצת העיר, והללו נחפזו כולם איש למקומו הקבוע ליד השולחן הגדול באולם הישיבות המרוּוח. כל אחד תיקו וניירות נושאים את שמו מוכנים לפניו, כל אחד מאומן לטפח בשקידה את הכבוד הקטן שנפל בחלקו. ישיבתם הקבועה שבוע שבוע ליד שולחן ההכרעות הזה משייכת אותם בדיעבד אל שבט מקבלי ההכרעות בעולם. אפילו מצויות בעולם מועצות עיר גדולות ואדירות מהמועצה שלהם. גם כאלה החולשות על כרך הגדול בשטח ובאוכלוסיה כמדינה כולה. גם מושל קטן מושל הוא. גם מנהיג של עדה קטנה מנהיג הוא. כל אחד לפי מידת חשיבותו, כולם כאן נבחרי עם מורמים מעם, שנקראו אחר כבוד אחר מערכת בחירות מייגעת ומתישה לנהל את העיר. להחליט החלטות ולהכריע הכרעות. העיר שלהם איננה מתבטלת בפני ערים אחרות גדולות ממנה, אך היא מתנשאת בצנעה על ערים קטנות ממנה. כשם שהיא גם גדלה בכל הענווה הראוייה, נוגסת לאט ובהתמדה מן השטחים שמסביב לה, עוד בית ועוד רחוב ועוד חפירה לצינור משתלח למרחקים. הסטאטיסטיקה שאינה יודעת משוא־פנים מוכיחה בעליל שהעיר מתפתחת בעקשנות ובקצב יפה מאוד בהשוואה לאשתקד, וביחוד בהשוואה לשנותיה של המועצה הקודמת.

ראש העיר בראש השולחן הגדול פתח את הישיבה, והכל התנהל כצפוי. דיבר אחד ודיבר שני ואחר כך השמיע סימנטוב נאום ארוך. כל אחד דיבר ממקומו, כל אחד לפי תורו, איש לא הקשיב. הם היו חבורה שהכירו זה את זה מקאדנציה זו ומקאדנציות קודמות. והם ידעו היטב מה יש בפיו של כל אחד מהם להגיד בכל נושא, אין שום הפתעות.

אלוני ישב שקט במקומו, ניירותיו לפניו על השולחן וכף ידו מליטה את פניו. הוא היה משועמם וקצר רוח וחשב אותה מחשבה שמקודם, כמה עצובה ההיסטוריה המקומית של העיר הזאת, שנדונה להתגשם בצלמם ובדמותם ובאמצעותם של בני אדם נבחרי העיר האלה, המתכנסים שבוע שבוע להחליט החלטות ולהכריע הכרעות. מן הסתם אני בעיניהם כמוהם בעיני.

עכשיו מדבר כהנא, אחרי יגיע תורו שלו. ומה אם יהפוך את קערתו של ראש העיר על פיה ולא יודיע כי הוא מסיר את מועמדותו, הרי לא הבטיח דבר רבותי, מועמדותי שרירה וקיימת, אבקש מראש העיר להעמיד להצבעה. מה יקרה אז. לפחות בגלל ההפתעה, אם לא מסיבות טובות אחרות. אולי בגללה ייצאו אחדים שיפרו את המוסכם־מראש והוא דווקא כן ייבחר? שעשוּעי סרק. ניצני מרידה עקרים. ראש העיר קובה קרן איננו חובב. כאשר הוא מכין הצעה להצבעה, הוא מחזק אותה בכל מיני הבטחות־סתר, והנבחרים הנקראים להצביע נמצאים לכודים באפשרות אחת ויחידה להצביע לפי רצונו. כמוהו כמוהם. כמוהם כמוהו. ניכר שכהנא מתקרב לסיום דבריו, תיכף תינתן לו רשות הדיבור. בין שיבקש אותה ובין שלא יבקש אותה, היא תינתן לו. והוא כאן והוא לא יתחמק.

והוא לא התחמק. אלוני נודע בציבור כבעל מעלות וסגולות רבות, נואם מזהיר כובש לב לאל היה מעודו וגם איננו עכשיו. אפילו בטלוויזיה הופעתו מהוססת. כנגד זה דיבורו שקול. על־פי דרכו שלו הוא יודע לדבר, ובדרך כלל הוא גם יודע על מה הוא מדבר. מעולם לא היו מבחינים בגמגום החבוי שהוא מבליע בשטף דיבורו, ליקוי מימי ילדותו. כביכול כל משפט ומשפט פסקני וסוף־פסוק נחרץ וברור, אך בה בעת גם כל משפט ומשפט מתאפק משהו, מסתיר משהו, מבליע משהו, פוסח על סעיפים נעלמות. והבלעה זו בהכרח מרופפת קצת את הפסקנות הנחרצת והברורה של המשפטים. כאילו אומר אך אינו אומר כל־צרכו. והדבר שאינו נאמר כל־צרכו מאיים להתפרץ בגמגום תיכף בזה המשפט הבא. כביכול בכל הן ברור חבוי לאו מהסס, וכן להיפך. כמו אויבים סמויים צהובים זה לזה הם מתרוצצים תחת לשונו בכל עת כאשר הוא פותח את פיו לדבר, להכשילו בין המלים.

הוא דיבר לאט, שולה כל מלה בכבדות אין יודע מאין. כמעט כמו ראש העיר. כשם שכבש את גמגומו, כן כבש גם את אי־הנעימות הזאת שהוטלה עליו. ותוך כדי כך גם הפיק ממנה איזו קורת־רוח, מהיותו מטבעו איש מתמודד, איש כובש ומתגבר. הכל אתגר. עם הכל להתמודד. בכל לעמוד. כאילו הכל, כל החיים כולם מבחנים, יום יום מחדש.

זהו, גמרתי.

דבריו לא הפתיעו איש. ראש העיר קובה קרן הכין את חברי המועצה כראוי, כשם שהיכן את אלוני. יישר־כוח לך, אלוני, יישר־כוחי, קובה קרן, מלאכה נאה וחלקה. מלאכה נקייה מאוד, אף יד לא התלכלכה.

הישיבה נסתיימה. בלכתו הביתה נעטפה נפשו בהרגשה של מלך שהוגלה מארצו על־פי רצונו החפשי שנכפה עליו. אך גם ברגע ההוא לא גָלה, לדעתו, הכבוד מחייו, היותם ארוגים חוליה בחוליה בתחושת החיים היסודית שבו, שנפרשה עליו כאמונה והעניקה לו חסות ברגעיו הקשים, דווקא ובייחוד ברגעיו הקשים.

אשתו פתחה לפניו את הדלת והוא נאסף פנימה והדלת נסגרה אחריו.


פניו מותשים לחלוטין כנגד פני הבוקר של העיר. כאילו כל הלילה ניהל קרבות. אולי בשנתו, אולי בחלומו, חלום החלומות על הצעקה הלבנה הקפואה. עכשיו הוא עומד כאן על מרפסת ביתו כנגד העיר, כשם שעמד כאן אמש, שעה קלה לפני הישיבה. עוד מעט תתעורר לוֹלה, עוד מעט תקרא בשמו. אחר־כך תבוא ותעמוד לצדו, כמו אתמול. בכלל לא כמו אתמול, ואולי דווקא ודווקא כן. מה יש מה קרה. קרה מה שקרה ואני כאן מול פני העיר. ספגנו מהלומה ואנו עומדים איתן על הרגלים. לא צריך להפריז, עומדים כן, איתן לאוו־דווקא. חזק ואמץ אלוני. בוודאי עוד נכונו לנו משברים וכהנה וכהנה, צריך להיות חזקים. חייבים, וגם נהיה. מתנכלים לנו, נהיה זקוקים ולעצבים חזקים. יהיו לנו. נגייס את כל הכוחות כל קורטוב של כוח ונשתדל לעמוד. מהמפלה הזאת עוד ניבּנה. רק לא לאבד את העשתונות. זה כוחי, זה סוד כוחי. מפני שאין לי אלא נסיון חיי. נסיון שנגזר עלי לעמוד בו ונסיון זה הוא חיי. ויהיה אשר יהיה ויבוא אשר יבוא ויעבור אשר יעבור. מלים כדרבנות. טובות מאוד בשביל נאום ההכתרה. אין דבר, גם ככה, לעצמי, לחיזוק ההרגשה שאני עומד בנסיון כמו ברגע זה של לא־לעבור־את־הסף, של עד גבול. אני. חיי.

ובכן, טוב. דבר כזה ובדומה לו כבר קרה בחייו, והוא חייב להניח כי כך או אחרת יקרה גם בעתיד. ובכן, מה. כמו מתגושש בזירה. מוטל אפיים ארצה והשופט מונה: שתיים שלוש ארבע. ככה השופט מעליו גבוה וסמוי כמו אגרוף מאיים: חמש שש. והוא מלמטה על הקרשים רואה את האנשים את כולם חברים ויריבים וגם שונאים מובהקים. מעליו, מצפים. שבע שמונה. בשמחה לאידו, אם יישאר שוכב מחוסל. בתשואות התפעלות, אם גם הפעם יתאושש לקום על רגליו. תשע. כלום אקום הפעם? ואולי לא, כבר לא. איזה שׂישׂוּ ושׂמחוּ אצל יריבי ומשנאי, הילוליה עצומה.

לא, הביטו, הוא קם! גם הפעם! עקשן גדול מאוד, אלוני זה. הביטו, הוא אוסף כוחות. מניין לו כוחות שכאלה? ממש ברגע האחרון, בהרף־העין המטושטש והלא־ברור של סיום־לא־סיום. קם וממשיך. רק הוא הידוע כי לא בזכות הספק, כי אם בחסד הספק.

ברגע זה שמע את אשתו. לא את צעדיה, את קולה. היא לא יצאה אליו כמו אמש, היא קראה אותו להיכנס פנימה.

אלוני הלך אחר הקול הקורא של אשתו ועבר מהמרפסת למטבח. חלוקו מלפף את גופו בעדנה, ידיו בכיסיו ותנועותיו שהויות ומדודות על־פי חוש במידה הטבעי שניחן בו. רק איזור העיניים וכן העיניים עצמן היו מותשים וכבדים ויגעים מאוד. עור פניו היה מקומט ונובל כמו חליפה שישנו בה בלילה.

ארוחת הבוקר היתה ערוכה במטבח, לחמניות טריות וחמאה וניחוח של קפה וכל השאר. לוֹלה, חלוק פרחוני על כתונת הלילה המצוייצת, עמדה ניחוחית ומבושׂמת ליד הכיריים, הקומקום בידה מוטה כנגד שני ספלי קפה של שחרית.


פרק שביעי: הדוקטור והפרופסור וכל האחרים    🔗

אותו יום בנטות היום הזדמנו שם כולם בחדר המגורים המטופח של אלוני אצל קיר הזכוכית המקומר שענפי צפצפה כסוּפה סוככים עליו מבחוץ מפני השמש השורפת. ראשון בא אדוארד לוי תופקוש והסביר: באתי לברך אותך, אלוני ביקש להתנצל, אך בזה הרגע נכנסה שירלי ותיכף גם לוֹלה אחריה מהחדרים הפנימיים, וכבר היו כולם יחדיו כל המשפחה משפחת האדם הגדולה החברה האנושית כולה. לא נבחרתי, התנצל אלוני, אין על מה לברך. שירלי הודיעה שבכלל לא ידעה כי אלוני עמד להיבחר, והיא סתם קפצה לכאן לראות את אמא שלה. דבר אחרון שיכלה להעלות על הדעת, הוסיפה הוא למצוא כאן את אביה.

והוא, דוקא בכוונה תחילה, אף־על־פי שבדרכו לכאן ביקש דוקטור באַר להסיתו ממנה. דוקטור באַר עצמו, תיק רופאים בידו, היה בדרכו להצגה יומית בקולנוע. בעברו על פני בית־הקפה באמצע הרחוב הגדול, הציץ פנימה, כהרגלו להציץ בכל מקום, וראה שם בחלק המוּגבה בירכתיים את הפרופסור יושב לו לבדו. והיום יום חול רגיל בהחלט, אחר־צהריים, כמעט לפנות ערב. פה ושם כבר הועלו אורות, בעיקר בחלונות הראווה, אבל ברחוב עדיין היה אור די בהיר, אם כי מתחיל לנטות אל דמדומים. תיכף נכנס פנימה להצטרף אליו.

“לאן אתה?” – שאל הפרופסור ונשא אליו עיניים כבדות.

“אני כבר לא לאן, אני כבר כאן!” – הניח דוקטור באר את תיק הרופאים השחור על הארץ וישב. ככה, בחטף, בין ביקור חולה לביקור חולה, נמשך לפעמים דוקטור באַר לקפוץ להצגה יומית. אף פעם לא ברר לו סרט מיוחד, לעתים רחוקות נשאר לראות סרט עד תומו. מהצגה יומית כזאת, בייחוד כאשר מוצג סרט מפוקפק, נודעת בשבילו בדרך כלל איזו עזובה מפתה כמו בחצר אחורית בין כתלי בתים מתקלפים. בייחוד בין בנייני משרדים רבי־קומות. עזובה שכזאת, כמו אנושיות מתבלה ומתכסה חפצים ישנים שהושלכו החוצה מכל מיני חיים והם נערמים בפינותיהן של החצרות האחוריות. ככה גם כאן. ומיד, כמעט תמיד, מתלווה לכך גם הכלימה המוּכרת המכסה את פניו בחשיכה, כאילו נתפס באיזו קלקלה. גם ככה, אפילו הכלימה בלבו, נמשך דוקטור באַר אל הצגות יומיות, אל העזובה הזאת של הפקר מפתה. אל הסרט (על־פי־רוב בקולנוע מפוקפק), אל מעט האנשים אשר שם ואל הרבה הכסאות הריקים, שגם מהם נושבת אותה עזובה מפתה ומכלימה.

“הנה אנחנו כאן, פרופסור!” – צהל דוקטור באַר – “מה אתה שותה? גם אני”.

“גם אתה ככה באמצע היום?”

“לא, אני רק לציון הפגישה הנחמדה הזאת שלנו”.

“אינך עובד היום, דוקטור? כולם בריאים? כבר אין חולים בעיר הזאת?”

“מה זה לא עובד? כמו סוס גדול, תראה את התיק. לא תמצא כזה בימינו. ישן קצת, אך מלא מדיצינה. אשתי קנתה לי אותו ביום שקיבלתי את הדיפלומה. עכשיו הוא רץ לפנַי אל כל חולה ואני נבּיך אחריו. מה אמרת אין חולים? יש. הרבה. גם עכשיו אני בין חולה לחולה בדרך אל הקולנוע. לחייך, פרופסור”.

ממש מאחוריהם ישבו שני בני זוג צעירים. מן הסתם הזמינו מה שהזמינו, ועכשיו הם יושבים. ואולי גם לא הזמינו, יושבים להם סתם. אולי אפילו לא מחכים. ואולי יושבים כך עד שיביאו להם מה שהזמינו. אחד הוא ואחת היא. מי, הם? מכאן מהעיר שלנו? אולי רק עוברי אורח, אולי מעיר אחרת. ואולי – מארץ אחרת. יכול להיות נורבגים. מדוע לא אוסטראלים. מן הסתם יהודים, אולי גם לא. אחד הוא ואחת היא. אבל מה שהמתחולל ביניהם עין בעין דיבור בדיבור שתיקה בשתיקה בבית־קפה־מסעדה משני עברי השולחנון הקטן, כאשר הם נחרדים פתאום לכל מבט שלוטשים סביבם ולכל הרף־עין של כל יושב וכל נכנס – מה שמתחולל ביניהם באותה שעה באותו מקום, הוא מה שהמתחולל בכל מקום ובכל שעה באלף דרכים רעות ובאלף דרכים טובות ובאלף דרכים שהן לא טובות ולא רעות. שהן דרכים. רק דרכים. סתם דרכים המוליכות לאיזה מקום בשביל מישהו שאולי ישאל לאן ואולי גם לא ישאל. ואז הבחינו בתופקוש.

“לחיים, דוקטור. מי זה שם מעבר לרחוב? או שמא רק נדמה לי?”

“מי מה איפה?”

“שם, ליד חנות הטבק, מעבר לרחוב. אם אינני טועה…”

“אינך טועה, פרופסור. איך זה יכול להיות שפרופסור יטעה?!” – ככה דוקטור באַר וכבר על רגליו, שועט בהול החוצה ועומד שם גבוה, חוסם את הפתח ושואג בקול גדול עד כי כל הרחוב שומע:

“לכאן, תופקוש! אתה שם מן הלוויים, לאן אתה מביט לכאן לכאן!”

תופקוש ניסה להתחמק, להיעלם בין העוברים והשבים, שאותה שעה היו מרובים מאוד ברחוב. אך דוקטור באר חצה את הכביש בין המכוניות ואחז בחזקה במרפקו.

“הפרופסור שם בפנים וגם אני, אז בוא גם אתה ורק אל תגיד עכשיו שאתה עסוק!”

“אני לא, אני…” – ביקש תופקוש להשתמט.

“אתה תמיד לא, אף פעם כן. למה, אדון לאלא? תשמע, לוי אדוארד, בכלל אינך סקרן לדעת מי אתה? ככה לעבור את כל החיים ולא לדעת?”

“מה פתאום? אני יודע יפה מאוד”.

“נדמה לך!” – צהל דוקטור באַר באמצע הרחוב – “רק נדמה לך! אם אתה ככה, תמות ולא תדע אף פעם מי אתה”.

“ואתה כן יודע? אבל מה זה שייך בכלל?!”

“אני, לפי דעתי, יותר ממך. כן” – קבע דוקטור באַר בפסקנות וריווח את עמידתו על המדרכה, אי יציב בתוך זרם האנשים העובר על פניו מזה ומזה וגם מתעלם מהם לחלוטין, כשם שהתעלם אותה שעה גם מהפרופסור שנשאר יושב מחכה בפנים. הוא, כל כולו בבעייה אשר לפניו בצלמו ובדמותו של אדוארד לוי תופקוש.

“לא, אל תלך. אתה לא רואה שאני צריך ברגע זה לשוחח אתך? חשוב מאוד. רק תשמע ותיכף תבין למה זה כל כך שייך”.

“הנח דוקטור. אני, אל ראש העיר. נחוץ מאוד וגם ממהר. אולי פעם אחרת. אה?”

“אל תכעס, אדוארד לוי שלי. שנינו יודעים שאינך ממהר לשום מקום. מוטב לך לשמוע ולא לכעוס. אתה חי לך לבדך בודד כמו במנזר. בבקשה, שיהיה במנזר. אתה מרגיש טוב ככה, לבדך, בורח רחוק מהאנשים? אז שיהיה לך לבריאות. אני אינני אומר שום דבר. רק קצת חבל מאוד מאוד שבן־אדם לא יודע אף פעם מי הוא”.

“מה פתאום שלא אדע? אולי אני ידוע ואולי אני בכוונה תחילה בכלל לא רוצה לדעת?!”

“אי־אפשר, מוכרח שתרצה. כל אחד. אתה כן ואתה גם לא. רק נדמה לך שכן, באמת לא. מפני שאדם בורח כמוך אין לו עיניים של אנשים אחרים שיוכל לראות את עצמו בתוכן. הרבה הרבה עיניים, לפעמים גם זוג אחד. מוכרח, כמו בתוך ראי. ואז אחד כמוך כל אחד גם אני יכול להשווֹת מה ואיך ולהכיר ולדעת. לדעתי, חשוב מאוד לדעת. אבל אחד מתבודד בורח כמוך, אדוארד לוי, לא, תסלח לי, הרשה לי לומר לך, אל תדאג יש לי הרבה זמן מוכרח שיתחיל לדמיין את עצמו בדמיונות שלו במקום שיכיר את עצמו על באמת. הסוף שלך, תופקוש יקירי, שתשכח אפילו איך אתה נראה, זה יהיה סופך”.

“הייתי רוצה קודם לרצוח כמה עיניים” – השיב לו תופקוש.

דוקטור באַר געה בצחוק.

“זה מה שרבים רבים היו רוצים!” – אמר – “העולם הזה מלא רוצחים, לוי, ועכשיו בוא נלך”.

תופקוש היסס, אבל הלך אתו. דוקטור באַר הובילוֹ פנימה, צוהל ושמח בשעה קטנה שנפלה לידו כמתת באמצע היום בהיסח־דעת גמור.

“הנה אנחנו יושבים לנו!” – הכריז חגיגית ונתרווח על כסאו ופשט את רגליו הארוכות אל מתחת לשולחן. אור מוזר מילא את בית־הקפה־מסעדה, אור־רפאים לא מתמזג של אור החשמל שנדלק בפנים ואור היום הגוֹוע אך לא תם שבא מן החוץ. אור של שלהי קיץ בטרם סתיו, לפנות ערב סמוך לדמדומים. על־פי רמז של הדוקטור הביאה המלצרית כוסית לתופקוש, ועל־פי רמז שני הלכה והביאה עוד שלוש לשלושתם.

“הרי אמרת רק אחת” – התגונן הפרופסור.

“אמרתי! אמרתי כל מיני דברים. מה זה, דיאגנוזה שאני חייב לדקדק בה?”

“אם אתה מדקדק בה, דוקטור: אם!”

“אתה מפקפק בי?” – נזעק דוקטור באַר – “ידיד יקר, קודם תהיה חולה אנוש מאוד מאוד ותתמסר לידיים הנאמנות שלי, אחר כך תהיה לך רשות לפקפק!”

“אחר כך כבר יפקפקו אחרים, אני כבר לא.”

“אם עד כדי כך אין לך אימון בי, ידיד יקר, אז מוטב כבר שתהיה בריא. לחיים”.

וכאשר אמר ככה, פעם פה גדול והריק אל תוכו את הכוסית הקטנה בהעלם אחד. תופקוש הסתכל בו: הדוקטור הזה, נראה שלא מתוך עצבות הוא שותה, כי אם מתוך איזו שמחה. על מה הוא שמח כל כך? כמעט בושה להיות כמה שמח. לפחות שיסתיר. אלא מה, יכול להיות שהשמחה שלו גם היא נובעת מאיזו עצבות.

“אם שותים, אז מוכרחים גם לאכול משהו” – אמר הפרופסור ופנה לקרוא למלצרית.

“אני לא” – הודיע דוקטור באַר – “לשתות, בבקשה, כוסית או שתיים, בכל עת. אפילו שלוש. אבל לאכול, אף פעם אינני אוכל בשעת העבודה. בטן מלאה יכולה להזיק לכוח השיפוט הדיאגנוסטי שלי. וגם ארוחת ערב מחכה לי בבית, אי־אפשר. האשה והבנות, אתם מבינים. הלא אני, איש משפחה אני. אתם יכולים לתאר לעצמכם אותי בלי אשה במשפחה שלי? אבוד לגמרי! נעלם! לא קיים!”

ככה הוא דיבר, בסימני־קריאה. אדוארד לוי תופקוש הסתכל בו ישר בעיניו, ואי־אפשר היה לדעת אם הוא מקשיב לו או מהרהר בדברים אחרים. תוך כדי כך נטל קיסם והתחיל לחטט בו בתוך אזנו. הפרופסור הטה ראשו וראה ליד שולחן קצת מרוחק מהם שלושה אנשים זקנים המוּכּרים לו איכשהו משעות אחרות. מעולם לא ראה אותם בשעה כזאת. עכשיו גם נדמה לו שבכלל אינם זקנים כל כך כמו בשעות האחרות. אחד מהם רוכל סידקית, המסתובב והולך ברחובות, בבתי־קפה, במועדונים. בשעות המאוחרות היה נכנס עם תיבת הסידקית שלו לבאַר ויושב לו שם מרחוק, לועס מהכריך שהעלה מכיסו ואינו מפריע לאיש. ציפורניו היו תמיד שחורות. ככה היה יושב שם נזוף, כמו אחד שהחברה האנושית לא הוקיעה אותו וגם לא הקיאה אותו מתוכה, אלא שהוא נשמט לו איכשהו. לפעמים היה הבתאי משלח אליו כוסית משקה בידי המלצר, ולפעמים גם לא. השני לידו, גם הוא נראה כאיש זקן, גם הוא היה מסובב הולך כמו הרוח בערבים ובלילות ברחובות, בבתי־קפה, במזללות ובמועדונים ומוכר פרח לאיש אשר רצה לקנות פרח לאשה שישבה לידו. או לזונה ברחוב, אבל בדרך כלל לא. או לקלאַרה במרתף של קלאַרה. קלארה היתה תיכף תוקעת את הפרח בתוך שערותיה. השלישי שישב שם היה צלָם, מעט צעיר מהשניים וגם פניו לא היו קבצניים כל כך כפניהם. הם ישבו שלושתם מרוכזים מאוד, כוסות תה לפניהם, כביכול טרודים הם בשתיקה גדולה וגמורה במשהו חשוב. ואולי ישבו להם סתם כך לפני התחלת העבודה, אי־אפשר לדעת.

אחר־כך אמר אחד מהם, וזה יכול היה להיות גם רוכל־הסידקית וגם מוכר־הפרחים ואפילו הצלָם, ואולי בכלל הקבצן הרומני הגמד הגאה שבזה הרגע הופיע על המדרגות, ידיו בכיסיו וראשו נטוי, מטיל על סביבותיו מיני מבטים מזרי אימה, שזעם מתנשא והכנעה גמורה משמשים בהם בערבוביה: “הנה אני תקוע כאן באיזה קצה עולם ואני ידוע בהחלט גמור שכל מקום בעולם הוא קצה העולם. אז מה, יש למישהו מקום אחר יותר טוב בעולם הזה?”

ההוא הקבצן הרומני הגמד הגאה עבר על פניהם, נתן מבט חודר־מבקש־מצווה־מתחנן במלצר, ובלא אומר הלך וישב ליד שולחן סמוך אצל שולחנם של השלושה. שמועות מהלכות שהוא דווקא בעל ממון רב. על־כל־פנים, לא כספים היה מקבץ, כי אם ארוחות. לפעמים שתיים, לפעמים שלוש או ארבע ארוחות ביום. בוקר וצהריים ולילה הוא מסובב הולך לפי תור של ימי השבוע במסלולים קבועים על־פני מסעדות, בתי־קפה ומזללות, לפי היום והשעה בשבוע שהוא קבע לעצמו, ואוכל פה ושם וגם במקום אחר, כמעט תמיד בקביעות אותם מאכלים. הוא, בשתיקה גמורה, רק עיניו תובעות־מצווֹת־מבקשות. תנסה לא לתת לו, רק תנסה. בסוף היה מקנח בכוס תה. בלי סוכר, בבקשה, אבל עם לימון. איש לא ידע מה מעשיו בין הארוחות, שלעולם לא ראוהו בשום מקום אחר, אלא במסלוליו הקבועים של בתי־הקפה, המסעדות והמזללות לפי ימי השבוע. כשם שאיש לא ידע אם אמנם נכונות השמועות שכספו, כסף רב טמון קבור במקום כלשהו. איכשהו היה הקבצן הגמד הגאה הזועם הנכנע הזה שקט מאוד וגם אלגנטי בלבושו הדל עד מאוד, ואפילו בעל גינוני נימוס כלשהם. אולם מנוּונים, שרידים מזמנים אחרים וממקומות אחרים. פעם עשה הצלם תערוכה של צילומי רחוב. הרבה רחוב היה שם בתמונותיו, גם בני־אדם, כל מיני, וגם הקבצן הרומני הזה היה שם. בתמונה לא ראו כמה שהוא גמד, אבל תיכף ראו כמה שהוא גאה שותק בוהה מזרה אימה ישר לתוך עיניו של המסתכל בו.

“אז מה אתה אומר, צ’יקו?” – קרא אליו הצלם משולחן אל שולחן.

“אני אומר ואני גם לא אומר” – כך צ’יקו. ישוב זקוף ליד השולחן, מצפה כבר לקוח מכובד שהמלצר יביא לו את מבוקשו.

“אז מה אתה חושב, צ’יקו?” – לא הרפה ממנו הצלם. השניים האחרים שתקו.

“אני? מה זה חשוב אני. תראה, בכלל: אינני. אבל מה, יש דמיון. הרבה. וגם סיפור, לא? אז איפה אני צ’יקו, זה בכלל בכלל לא חשוב. עזבו אותי, אינני. מה רצית לדעת, בּני?”

“אתה חושב, לא? מה אתה חושב, צ’יקו? ככה, לפעמים, כאשר אתה חושב?”

“אני חושב הרבה, קודם כל. בייחוד עכשיו אני חושב אבל גם כן לפעמים שבכל תולדות האנושות כולה מנוֹח ועד צי’קו, צ’יקו בכלל אל כל כך חשוב” – אמר צ’יקו הגמד הרומני הקבצן הגאה.

“מה שלומך, צ’יקו?” – שיתפו גם האחרים את עצמם בשיחה.

“ככה, לא כל כך רע.”

“מאיפה אתה, צ’יקו?”

“אני אינני. אינך מרגיש?”

“מה אני צריך להרגיש?”

“לעת עתה. אבל עוד מעט אהיה. אולי.”

מה שמך, צ’יקו?"

“צ’יקו”.

“צ’יקו השם שלך?”

“לא. אבל כאשר רוצים לדבר אתי, קוראים לי צ’יקו.”

“ואיך קוראים לך כאשר אינם רוצים לדבר אתך?”

“גם כן צ’יקו. תמיד צ’יקו. הם לא יודעים אחרת. כל מה שהם יודעים, זה רק צ’יקו”.

“ואיך השם שלך, צ’יקו?”

“הו, זה היה מזמן”.

“רק אל תגיש ששכחת. שם לא שוכחים”.

“זה נכון, לא שכחתי. אבל אני גם לא כל כך זוכר. באמת חבל. אני מצטער. מפני שגם אני נולדתי פעם. כמו כל אחד. אז מדוע אני ככה כאילו לא. מה יש, גם לי יש ביוגרפיה פרטית משלי, לא חשוב שאינכם מכירים אותה. אבל אני, כאילו של מישהו אחר. כמו השם. באמת ככה לא כל כך טוב.”

“על מה אתה מדבר עכשיו, צ’יקו?”

“על ביוגרפיה. אחד לוקח של אחר וחי בה”.

“ביוגרפיה של מי, צ’יקו?”

“אולי של אף אחד. ואולי אפילו שלך. לא יכול להיות? יכול להיות. שטויות. אתה אומרת צ’יקו צ’יקו ואני משיב לך כאילו אתה שואל אותי שאלות ואני באמת צ’יקו ואתה אפילו אינך ידוע איך באמת קוראים לי. לא חשוב. אפילו אינך יודע, מוכרח שתהיה לי. אפילו המצאתי אותה, לא חשוב. אחד איש בלי ביוגרפיה זה כמו אחד איש בלי צל. הולך איש בשמש ואין לו צל שיישרף בשמש. מפני שאין לו מה שייוולד בשמש. כאילו בכלל איננו הולך בשמש. אז שיהיה צ’יקו, לא חשוב. בבקשה ותודה רבה”.

אור הרפאים המשונה התנצנץ במשקפיו עבי הזכוכית של דוקטור באַר באיזו חגיגיות מיוחדת, אבל גם בעגמה. הרחוב בחוץ נהפך מרגע לרגע מנהרה ירוקה באורות, זורמת אל תוך הכיכר הרחוקה. חופּת צמרות עצים נשקו משני עברי הרחוב ומעליו בתוך החשמל. השעה היתה שש ושלושים בדיוק בשלהי הקיץ בתחילת הסתיו, כאשר תופקוש עלה במדרגות ביתו של דוב בר אלוני.


 

פרק שמיני: כל המשפחה כולה    🔗

עכשיו כבר היו כולם יחדיו, כל המשפחה כולה. גם הילדים של לוֹלה ואלוני שלא נולדו להם, ישבו אתם. הם היו שקטים מאוד, לא מורגשים כמעט, מאולפים אך נוכחים להחריד. כמו מתים שלא נולדו. גם הילדים שיכלו להיוולד לשירלי היו שם. אך הללו, לא ידוע בדיוק כמה, היו רועשים כל הזמן כמו שחצנים קטנים וגם לא כל כך חביבים.

אחר כך יצאו ילדיהם של לוֹלה ואלוני וילדיה של שירלי לשחק יחדיו בחוץ, והמבוגרים משפחת האדם נשארו לבדם.

לוֹלה ישבה עכשיו בין שני בעלים ושתקה. אפשר לומר: שתקה באופן מיוחד. כבושה ברוחה היתה, מטופחת באיפורה ובמלבושיה. ניכר בה היטב, גם כעת, שהיא למוּדה לעמוד לימין בעלה באכזבותיו ובתבוסתו וביבוֹא אשר יבוא. בו עצמו, באלוני, לא ניכר היה, ולוּ שמץ, ממה שעבר עליו אמש ובלילה שלאחריו, לא בדיבורו ולא שתיקתו. לא בקולו ולא בסבר פניו. הוא, כמו בקרנות המזבח. נאחז בכל כוחו ואינו מַרפה, מאומן כהלכה לעמוד בכל אשר יבוא ויבוא אשר יבוא. לא אדם כלל, אלא מכשיר מאומן ומשוכלל כהלכה. ככה אילף את עצמו, לכך הביא את עצמו. שהנשמה אשר בקרבו, או מה שנותר ממנה, נתקהתה לשמחות ולמכאוב גם יחד. הוא עצמו מן־הסתם היה מגדיר אחרת: נתחשלה. מוות גמור שם בפנים.

על כל פנים כך הוא בעיניו של תופקוש, בשבתם אותה שעה כולם ביחד, כל משפחת האדם, לפנות ערב אצל קיר הזכוכית המקומר. כמו חייל בשירות של איזה מיסדר סמוי, והחיים נמשכים להימשך, ואחרת אין כלל להעלות על הדעת. הוא לחייו, כמו מדינה בתהפוכותיה, בימי מלחמה כבימי שלום ובכל שאר הימים שבין מלחמה ושלום וכל יום מחדש. וגם בעצם הרגע הזה, הוא כמוֹת שהוא, לא חדל להיות נציג של סדר ומשטר ועולם ערוך כהלכה, המודה בחולף בתוך התולדות ומגנה, בעצם היותו, אחד לוי בן עיר מוצאו בעלה־לשעבר של אשתו. בנועם הליכות, בראש זקוף ונטוי הצידה מחמת ענווה כבושה, האנושיות בכבודה ובעצמה. גם היום, אפילו היום, הוא מצניע את עליונותו שמזדקרת בשחצנות בכל מלה היוצאת מפיו בכל שתיקה שהוא שותק.

הם ישבו שם כולם ודיברו דיבורים רגילים. יכלו גם שלא לדבר, היינו הך. אין צורך דווקא לשתוק כדי לשמוע את העבר ואת־מה־שהיה. מה־שהיה־משמיע את עצמו ממילא. כל הזמן, בלי הרף. אפילו אין מטים לו אוזן. אפילו אין מדברים אותו, אין שותקים אותו ואם שׂמים לב ומתעלמים ממנו כאילו אינו קיים כל־עיקר. אף כי איך אפשר שלא לשים אליו לב.

כאשר לקח אלוני את לולה מבעלה כמו נטל התחייבות על עצמו, אלוני יודע ומודה. בניצחונות לקחתיה ובנצחונות התחייבתי לקיימה. כך מתחייב מטבעו שלו ומטבעו הכושל של תופקוש, הוא חוזר ומודה. הרי משום כך ברחה מתופקוש אליו. נָא, ברחה לאו־דווקא, כמו להכעיס, דווקא לאט לאט. מפני שגם הוא חיזר אחריה לפי דרכו, לאט לאט. היא אינה אומרת, חס ושלום שהיא תגיד, אך עצם נוכחותה היא תביעה אילמת מאלוני, גם לדידו. מפני שכל כך מובן מאליו כי לא לקח אותה מתופקוש, אפילו לאט ובזהירות ובהשתדלות. כדי לחזור ולהיות לה תופקוש מחדש. כביכול הקיום שלה אתו וממילא גם שלו אתה, הוא קיום על־תנאי. אולי זה בדיוק הדבר שלוֹלה תבעה מתופקוש, וזה בדיוק הדבר שתופקוש סירב להעניק לה בכל תוקף אישיותו המתפוררת. בוודאי מתפוררת, אלא מה. ואם ככה, אפשר, כי לדידו בכלל לא ברחה ממנו, אלא הוא, לוי תופקוש, הוא שנפטר ממנה, והיא אפשר אפילו שאיננה יודעת שככה.

עכשיו, רגעים אחדים לפני שיהיה ערב, הם יושבים כאן יחדיו, בריחוק גדול מאוד מכור מחצבתם באותה עיירה קטנה על גבול שלוש הממלכות, מריקושוט הקטנה שהתגלגלה אל המקום ההוא בין הממלכות הגדולות והיתה עוברת מאחת לשניה ולשלישית וגם לחילופים ולסירוגין במהלך קורות העתים. ולכן גם שלטו בה בכל התקופות שלוש שפות, הונגרית ביניהן. עד היכן זכוּר אדוארד לוי תופקוש לאלוני (אז: בוֹים), ועד היכן וכיצד זוכר אלוני את תופקוש מהימים ההם. בסך־הכל עיירה קטנה, ששמה נשאר רשום מן הסתם בארכיונים, לאחר שנמחה מהמפות. גם שם כמו כאן היו נתקלים זה בזה כדרך בני עיירה אחת, אם כי לא התגוררו באותו רחוב וגם לא היו במיוחד חברים.

הילד הקטן אדי תופקוש ואחר כך נער ועד עצם היום הזה – תמיד נמשכו ידיו אל מקלות התיפוף. עודו ילד, היה מקיף את עצמו במכסים של סירים ואפילו בסירים שלמים, שהפכם לתזמורת רועמת מפוארת של כלי־מטבח. אלוני קרא ספרים, הרבה. עכשיו השולחן הקטן ליד מיטתו עמוס בלשים, להפיג נדודי שנתו בלילות. בימים ההם היה מבלה כל שעה פנויה בספריה. בעיקר היסטוריה, הרבה היסטוריה. אך גם ספרים אחרים. בשביל להיות מעורה בחברה ומעודכן בכל דבר. עכשיו פזורים חבויים ספרי בלשים בכל מקום, גם בחדר הגדול המטופח הזה בו הם יושבים. העין אינה מבחינה בהם כי ספרי ההיסטוריה מסתירים אותם. “אני מרבה לקרוא, בעיקר ספרי היסטוריה, לספרות יפה נשאר לי מעט מאוד זמן, כמעט בכלל לא. חבל” – כך אלוני לשואלים. נאים־למראה, כריכות צבעוניות, כבדי־סבר – ספרי ההיסטוריה, רובם בלועזית אחדים גם בעברית. הבלשים הקלים רכי הכריכה תחובים חבויים מאחוריהם, כאן וגם בחדר השינה. כל אדם, ואיש־ציבור לא כל שכן, יש לו קלעים ויש לו מאחורי הקלעים.

בעיקר נפגשו בחגיגות, תופקוש היה מתופף על תופיו, ברל אלוני (בוֹים) היה קורא שיר. או מדקלם דקלום, ומיד אחריו קד קידה עמוקה ויפה לפני הקהל, כפי שלימדוהו לדקלם שירים. אחר כך גם התחיל לשאת נאומים, עד שבסופו של דבר התרגל בכל מקום לשאת את דברו, ניבאו לו גדולות, איש לא ידע בדיוק במה. בלמדנות, אולי. ואולי במסחר. בעסקנות, ואולי במאתימטיקה. היה לו ראש טוב לכל מיני דברים, מההם שניבאו לו גדולות נשארו שרידים מעטים. שרידים אלה עשו לעצמם לאנדסמנשאפט של העיירה, אך אלוני נמנע מלבוא בקהלם. תופקוש, אדרבא ואדרבא, בנפש חפצה. הוא היה בא אל הכינוסים של הלאנדסמנשאפט של העיירה שלו, וגם אל כינוסי הלאנדסמנשאפטים של העיירות האחרות היה הולך. כולם בני הלאנדסמנשאפטים מכל מיני שם מבינים זה את זה יפה מאוד. כולם משם, לכאן לא כל כך הגיעו, אפילו הם מתגוררים כאן בכל מיני יישובים שנים רבות.

ההפלגה ארצה הפגישה אותם על אותה אוניה, אבל זה היה אחר־כך. יפה להפליא היתה ההפלגה. ימים על ימים על־פני המים, ורק זריחות ושקיעות היו הפעימות היחידות שקצבו לזמן את שיעוריו. פתאום לגמרי נתקרבו זה לזה. על הסיפון ליד המעקה, בהביטם במים, בשעת הארוחות באולם האוכל, סתם ככה לפנות ערב, כל הזמן בלי תופים, בלי דקלומים, שני צעירים המפליגים יחדיו ממקום־מוצא אחד, ומגמת פניהם אל אותה ארץ, אך כפי שהתברר במהרה, לא אל אותו מחוז־חפץ.

כי ברדתם מן האניה, עודם עומדים המומים־נרעשים באור החזק והאחר על רציף הנמל של הארץ החדשה, מצפים למזוודותיהם, כבר ידעו, כל אחד לחוד וגם שניהם יחדיו זה אל זה, כי פגישתם, בכל שהיתה מקרבת ואפילו מרגשת לפעמים, פגישה־לשעה היתה. פגישה על המים, הנמחקת במים ועוד מעט יטוֹל איש את מזוודותיו ואיש לדרכו.

והדרכים נפרדות. כך היה ימים רבים, וכך מן הסתם היה, גם נמשך להיות, לולא לוֹלה זו. ככל אשר היו רחוקים זה מזה, עוד הוסיפה לוֹלה והרחיקה ביניהם. אך בה־בעת גם חיברה אותם במין חיבור שכזה, שלא לרצונם ואולי גם שלא לטובתם.

לא ייאמן, מדהים, ממש שלא כדרך הטבע, כיצד יופיָה משתמר בה. כיצד גם, עכשיו, בשבתה בין שני בעליה, נשיותה מופגנת מובלטת באיזה חוש־מידה עצור המוליך אותה בתפיפת צעדים, המדריך אותה בלבושיה מה כן ומה לא וכיצד, המרמז לה בחשאי כיצד להחריש בלי לעמעם את נוכחותה. כבר בראייה הראשונה כל כך הדהימה אותו, את תופקוש, לא את אלוני, עד שהתגובה שהתפרצה בו היתה היא לא צריכה ללדת ילדים, לא לנגוע במלאכות הבית, לא לעשות כלום, רק להיות. סתם להיות קיימת כפי שהיא, יפה. כמו ייעוד. לא לעשות כלום, שום דבר, רק להיות. כי אצלה להיות. זה פשוט להיות יפה.

לוֹלה ידעה יפה מאוד ומוקדם מאוד בחייה כיצד להיות יפה, היא לא היתה זקוקה שיעוררו אותה לכך. עד כדי שחיתוּת ידעה להיות יפה. את, לולה, אשתי. אפילו כאשר את כבר לא אשתי, עדיין את אשתי. תמיד. מה שעשית עם היופי שלך ביקשת לעשות גם עם החיים שלי. וזה היה לא טוב, לוֹלה. אני חושב: עד היום את לא מבינה עד כמה שזה היה מאוד מאוד לא טוב. שגיאה גדולה מאוד, לוֹלה. הלא דווקא לכן, ככל שרצית יותר ודחקת בי ולחצת עלי, אני דווקא לא. התעקשתי יותר ויותר שלא, ולכן, לוֹלה אשתי, אפילו שאולי לא כל כך צדקתי, דווקא כן צדקתי מאוד. יופי קיים כדי שיהיה קיים ולא כדי שיעשו בו שימוש למשהו שאינו הוא. לא אמרתי שימוש מכוער דווקא. אפילו שימוש יפה. אז ככה גם החיים שלי, לוֹלה. אני יודע שלא הבנת. את לא הבנת מפני שסירבת להבין, לא רק מפני שאת בסך־הכל טיפשה. לכן גם לא ניסיתי להסביר. ממילא כל פעם שניסיתי, נכשלתי. ואת?

ועד היום אין הוא יודע בוודאות, אבל הוא חושב שהגוף היפה מאוד שלה, מאוד מאוד גם מדהים, היה בסך־הכל גוף מת. ולכן אני חושב, אני רק חושב, אולי, ויכול להיות בהחלט שאני טועה, שלכן הפכת אותו את הגוף שלך לנשק להלום בגברים כמו באיזה בושׂם מרעיל מתפשט בהיחבא, כדי לכבוש לעצמך בצנעה מקום גדול בעולם. הכל ביקשת להשיג בהתמסרות שלך, רק לא את ההתמסרות עצמה. זה היה בשבילך כמו להרחיב את תחום המחיה של האישיות שלך. אינני חושב שבגדת בי אי־פעם, אפילו אם שכבת אולי לפעמים עם מישהו. זה לא מפני שבגדת בי, אלא מפני שהיה לך נחוץ מאוד לקבל ממנו משהו, איזו טובת הנאה או מה, שעיניך היפות הן בלבד לא הספיקו בשביל כך. זונה גומלת חסדיה למי שמשלם לה, את גם זה לא. את בכלל לא. את כל כך עקרה, אשתי, עד שנדמה לי כי אפילו את שירלי ילדת לי מחוץ לגוף שלך. איך זה באמת קרה, איך בכלל קרה שהרית לי. גם אני בעצמי אינני מבין, מפני שבימים ההם היית בעיני פאר ותפארת והדר ודי היה לי שאת קיימת, ככה, בשביל היופי עצמו. הלא בהתחלה גם לא עלה כלל בדעתי לשאת אותך לאשה. לא מפני שלא רציתי, אלא מפני שלא עלה בדעתי שאפשר בכלל לשאת אשה כמוך לאשה.

אולם לוֹלה דחקה בו והוא נענה לה. אי־אפשר להגיד שלא מרצונו, אבל באיזו פליאה. ולוֹלה, מיד, אפשר להגיד תיכף למחרת החופה, התחילה להכניס סדרים בחייו, לנסות לעשות בהם שימוש. ממש כמו שהטיפשה הזאת היתה חכמה מאוד לעשות כמה מיני שימוש ביופי שלה. לאט לאט, בעקשנות, התחילה ללוש את חייו. כמו יוצר את החומר וככה גם הרגישה, לא הכחישה. בעצמה סיפרה לו, אחר־כך. איזה מתופף, מה פתאום, אתה תהיה אצלי אמן, האיצה בו בהתמדה בלא דיבורים, אך בכל שעה פנויה. בייחוד בלילה. שיניה לתופים ההמוניים שלו שאינם מוליכים לשום מקום ורק עושים רעש ויטול לידו את הצ’לו. מה פתאום צ’לו, איזה צ’לו. הצ’לו שסיפר לה כי הוריו קנו לו כאשר ביקשו שיתחיל לנגן על צ’לו. אולי לא כל כך חשוב היה להם הצ’לו, אולי רק ביקשו שיפסיק את רעש תזמורת כלי המטבח בבית. מעולם לא היה לי צ’לו, טען. ההורים רצו לקנות לי, זה נכון. אבל באמת לא היה, רק תופים. למה אתה עושה לי את זה, לא האמינה לו, הלא מורשה אתה. מאוד מאוד אפילו, רשע שכמוך. אתה בכוונה אתה עושה לי את זה, אני יודעת. רק מפני שאתה רשע. גם לעצמך, אני יודעת. בטח היתה לך ילדות נוראה שככה אתה מבקש כל חייך להתנקם בי. גם בך עצמך, איני אומרת, אבל זה רק בדיעבד. מפני שאתה גם נהנה מזה. אתה נהנה מזה? אני לא.

ככל שהאיצה בו ודחקה בו, ברמז ובשתיקה ובדיבורי עקיפין, התבצר תופקוש יותר ויותר מאחורי התופים שלו. שהאשה הזאת לא תסחר בחיים שלו. הוא כמות שהוא, הוא על־פי דרכו, איננו על תנאי וגם איננו רוצה על תנאי, שום תנאי. הוא כמות שהוא והיא כמות שהיא. לסחור בו, ככה, להיות מכשיר בידיה להתהדר ולהתגדל בו בחייה שלה, ממש כמו השימוש העקר שהיא עושה ביופי שלה, רק על תנאי זה ובתנאי זה, לולה? ככה היית זקוקה לי?

כל זמן שהעבודה היתה מצויה, במועדונים או בחתונות לא חשוב, נהגה בו זהירות. אמנם לשה אותו ביסודיות, אך בעקיפין גדולים מאוד, משתדלת מאוד שלא לפגוע בו. שוחרת את טובתו, קודם כל, ולפעמים גם אך ורק את טובתו שלו.

אך כאשר התמעטה והמשכורת ירדה ולילות האבטלה נתרבו, הניפה לוֹלה את הקשיים הכספיים כמו דגל הסתערות במלחמתה הכללית בתופקוש המתעקש הזה. לחשי השכנוע החרישיים, האינטימיים, נהפכו לתביעה מפורשת, קולנית כמו צעקה וגם גסה כמוה.

אך הוא בשלוֹ. לא כל מי שמנגן במועדונים ובחתונות, מוכרח דווקא תיכף ומיד להיות איזה הוברמן שמתבזבז. אני, זה המקצוע שלי. אַ כּלֶיזמר. אז מה יש? כזה אני וכזה אני גם רוצה להיות. מפני שזה האופי שלי להיות ככה ואינני רוצה אחרת. עכשיו אמנם זמנים קשים במקצת, אך אין דבר. היו ובוודאי גם יהיו זמנים אחרים. ואין דבר, בסך־הכל אני מתופף לגמרי לא רע ובדרך כלל אני גם די מבוקש. שהזמנים רק ישתנו, הכל ישתנה.

הזמנים השתנו, אבל לולה נשארה בשלה. זה הכל מתוך האכזבה אתה מתגונן ככה. אולי גם מתוך פחד. כדי שלא להרגיש במפלה שלך, לא לדעת, זהו. איך אתה מלילה ליום, ככה, עם עצמך. אני פשוט אינני מסוגלת להבין. תסתכל מסביב, תראה. לא, אני רוצה שתסתכל ותראה איך האנשים האחרים מדברים זה עם זה, צוחקים, מבינים, נושמים, מסתכלים. הכל הכל לגמרי אחרת. גם האוויר שלהם, אולי. אני חושבת שיכולתי לעזור לך, אבל אתה דוחה את העזרה שלי. כאילו שאתה מפחד שתיגזל ממך השנאה הזאת שאוכלת אותך. מה פתאום שנאה, מהיכן צמחה לה כאן פתאום שנאה. בוודאי שנאה, אלא מה. אין שום הסבר אחר. היא אוכלת אותך, יום יום היא אוכלת אותך. אני יודעת. אותך השנאה, ואותי הקנאה. אני לפחות מודה, אבל אתה, להודות – חס ושלום. אתה, אף פעם. בנית לך מגדל גבוה השד יודע כמה גבוה לחיות בתוכו בחירוּת. השד יודע ממה בנית לך את המגדל הזה שלך. השד יודע לְמָה בעצם אתה מתכוון, לאיזו נבזיות, אני מתכוונת, כאשר אתה אומר חירוּת. סתם איזו ערימת אשפה שיפה לכסות אותה במלה היפה הזאת. תראה רק תראה איך אנשים עוברים על פנינו כאילו אין אנו קיימים כלל. אולי אתה שם בחתונות פוגש אנשים אחרים, אני לא. שום אף אחד. אולי גם במועדונים שלך, יכול להיות. איך שכל האנשים עוברים תמיד על פנינו כאילו אין אנחנו קיימים בכלל. איך שהם הולכים הלאה אל אנשים אחרים, אנשים כמוהם. אנחנו נשארים מאחור, נטושים. תמיד. לא הרגשת בכך? אני, יותר ויותר התחלתי להרגיש שאנחנו קבורים במקום שאנחנו נמצאים, מכסים את עצמנו עם עצמנו. הרבה מאוד עפר. ואתה מתהלך לך, גם עכשיו, אני חושבת, תמיד, ככה מתהלך לך כצוהל וחוגג באופן טפשי ומכוער כל כך את חירותך הטיפשית והמכוערת, כל הימים אני אני אני. מי אתה, בסך הכל. לוּ לפחות, חשבתי שאתה טיפש, אבל אתה לא. אינך טיפש. רשע אתה. זה, כן. רשע גדול ומרושע עד מאוד. אני חושבת שגם עכשיו. לבוא לברך את אלוני, פתאום לגמרי. ודווקא אתה. מה פתאום אתה, מה זה עלה בדעתך לבוא. כאילו שלא ידעת שלא נבחר. גדוד שלם של אנשים חקרת כדי לדעת, בכל עיתוני הבוקר נברת. אנחנו יושבים כאן כולנו בשקט וזה יפה, אבל המעשה שעשית זה בסך הכל התעללות. נבזוּת קטנה ומכוערת עד מאוד. מה לך ולו בכלל?!

והוא כנגדה דווקא בהבנה וגם בחמלה וממרחקים גדולים: לא היא האדם להעמיס עליה מה שהעמסתי עליה, כל החיים האלה שהם מפּלה בעיניה והכל. על־פי האופי שלה, זה לא היה קל בשבילה, אני משער. בייחוד כאשר יותר ויותר לא היתה לה ברירה. מוכרחה היתה לשׂאת ולא היה לה הכוח לשאת ולא היתה לה ברירה בכלל לרצות או לא לרצות. לו אך ידעת כמה שריחמתי עליִך, לולה, בייחוד משום שלא יכולתי לעזור לך.

והיא – בשלה, חוזרת לסורה ולטענותיה, באמת כל כך טוב לך להיות מתופך כזה, ועוד בגיל שלך? באמת אף פעם לא שאפת למשהו טוב מזה? באמת להאמין לך? זה המקצוע שלי, כך הוא בשלו, כּלזמר. זה לא מקצוע. זה רק שלב בסולם – היא בשלה, כמעט בהתרסה, אך עדיין לא בצעקה. אני עומד במקום שאני עומד, אין סולמות בחיי. הרבה הרבה סולמות, כל כולך סולמות והם אוכלים אותך יום יום. רק שאתה עקשן כמו אני לא יודעת מה ואינך מודה. מתוך פחד, אולי. מה פתאום פחד, פחד ממה? אינני יודעת, התעטפה בזכות הנהנה מן הספק.

ספק הגורר אחריו שתיקה. הוא לעצמו והיא בשתיקתה המיוחדת בשפתיים מצומצמות, גם מתוך כאב, אבל בעיקר מתוך תוכחה. לבסוף מתוך שנאה גדולה, מלקחת, כלואה בשתיקתה.

אך כל זה היה מזמן, לפני הרבה הרבה. זקוק היה להרבה שקט, גם היא. בשביל לחשוב על הכל בשקט. עכשיו אפשר על הכל בשקט, אפילו לדבר בלי הרמת־קול. לדובב את העבר כאילו שאנחנו כבר הרבה הרבה אחריו. מעבר. על עצמם כמו על אנשים אחרים באיזה עידן אחר של היה־היָה. בגלגול אחר, כמו שאנשים מתים מדברים על מה שהיה. למרות שאַת חיה וגם אני חי ברוך השם והכל קיים ושום דבר לא מת. חלום בלהות שמתקיים ונמשך, בשקט. הם עצמם כולנו זה עם זה בשתיקה גמורה כמו באקוואריום גדול ותוך כדי כך תופקוש בוחן את עצמו ויודע, היום כמו אז וחוזר חלילה, שהוא עצמו, להיות. זהו זה, הכל בתכלית. הדרך האחת שהוא רוצה בה, ורק בה הוא יכול להיות הוא עצמו על־ידי שלא ייהפך לשום מכשיר של שום הגשמה. שהוא עצמו, בעריה גמורה, להיות. ובלי שום תנאי. אפילו עצם להיות, זה כשלעצמו, כבר הוא עבודת פרך. היום כמו אז, בענין זה לא חל בו שום שינוי. אפילו שעל ידי כך הבריח את אשתו מעצמו ואת עצמו מחברה.

בלי משׂים הסתכל עכשיו בשפתיה המצומצמות, ופתאום ראה אותן כמו אז בבוקר תיכף שקמו משנתם, מצומצמות ודקות וסגורות בשעה שהן לועסות. מיהר להתיק את עיניו מהן. השנאה הזאת, אותה שנאה. היא תחריב אותי. אף־על־פי־כן נמשך להסתכל בשפתיה, עתה כמו אז. כמה שהן מצומצמות, כמעט מובלעות לגמרי בתוך הבשר. נמשך ונמשך בתשוקה קשה, בהיחבא. כמו בהלקאה עצמית, בגלוי מאוד, בשנאה, עכשיו כמו אז.

לא, עכשיו איננו שונא ושום דבר. שקט אצלו בלב כמו אחרי. לולה מה שלומך, טוב, מה שלומך.

עיניה לפניה, לא הבחינה בעיניו. אך לפתע, כמו באקראי פתאומי מכוון שנולד בזה הרגע, ננעצו עיניה במבטו. מבט שלה שפד מבט שלו, כל האחרים ישבו בשקט.

ברגע זה נדחקו דוקטור באר והפרופסור להיות כאן עם כל האחרים. לכו, אתם לא! – כך תופקוש. אבל אנחנו כן! – כך הם, צוהלים כשדוֹנים – אנחנו כאן, תמיד אתך. לכל אשר תלך נלך גם אנחנו, אפילו במעלה המדרגות הרבות האלה לכאן. תופקוש השתיקם. ואיש לא הבחין בהם. כאשר תופקוש דיבר, השמיעו את קולם בקוֹלוֹ. כאשר שתק, שתקו בשתיקתו. רק כאשר היה לו דין־ודברים עם ד.ב. אלוני, נעלמו לשעה קלה ביראת כבוד גמורה.

“לא שותים היום קפה?” – כך אלוני לאשתו בדיבור לוחש כקטיפה, רך כליטוף, כל כולו נינוח מאוד לעצמו ולאחרים גם עכשיו, אפילו עכשיו, אדונו המובן־מאליו וללא עוררין של העולם.

“כן, כמובן, מיד” – וכבר קמה מתוך שני בעליה והפכה אליהם את פניה לשאול תה או קפה. בנכונות רבה, מעשה עקרת־בית רגילה באורחים. ואז התחולל הדבר, קצר כהרף־עין בהרף־עין. קודם כל הצטחקה, פתאום לגמרי ללא כל סיבה. ואז גם התגלה שארבעים וכמה שנותיה נשארו עצובות מנגד, לא משתפות את עצמן בצחוקה. מבט שנתן בה בעלה־לשעבר אדוארד לוי תופקוש, כמו שודד היה לה, ובשרה נפל תחתיו שדוּד. מפולת גמורה. וכך, פתאום, כמו באגדה של היה־היה מעבר להרים, רחרחו זה את זה, וכבר ריחות אחרים, מגעים של ימים רחוקים. ומעֵבר להן, כבר כבר, עין בעין כמו דיבור אל דיבור.

מפליא, מפליא

מה כל כך מפליא

שגם עכשיו אין בי שום טינה אליך

מדוע שתהיה לך

וגם אינני נוטל לך בכל היופי הזה שאת יושבת בו

זה בגלל שגם עכשיו אתה אלי באדישות גמורה

באדישות אני, בינינו? הכל, אבל אדישות? אף פעם

איך בכלל היה בינינו

כאילו שאת לא יודעת

אני רוצה לדעת איך אתה יודע

ואיך את יודעת

אף פעם לא דיברנו על זה

אולי מתוך פחד

אבל עכשיו מותר לדעת

כן, הכל

אם לא עכשיו, אז מתי

מפני שכבר כל כך הרבה הרבה אחרי

זה נכון. מה רצית לדעת

בבקשה לתקן: מה ששנינו רוצים לדעת

מהו הדבר אשר שנינו כל כך רוצים עכשיו לדעת

אני מניח שהיו הרבה שקרים בחיים שלנו

בוודאי שהיו, אי־אפשר שלא, מפני שאי־אפשר אחרת

בבקשה לא להפסיק אותי. ובכן, היו. בוודאי שהיו. אבל היתה גם קצת אמת

זהו הדבר שכל כך איכפת לך לדעת

מאוד מאוד. אם היתה קצת אמת, באמת, אפילו רק קצת, אז זה חשוב יותר מכל השקרים.

היתה קצת הרבה אמת, לפעמים

עכשיו הרבה יותר טוב, מתחשק לי להגיד לך תודה. חבל שאי־אפשר לדבר קצת יותר על מעט האמת שהיתה, מאוד מאוד חשוב לכל אחד להיזכר במעט האמת שהיתה בחיים שלו

שלנו

כן, שלנו

אף פעם לא דיברנו על זה, למה

אולי מפני שפחדנו

אולי

אולי

אולי, כדי שלא לשמוע מה שמפחדים לשמוע גם לא נעים לשמוע. ואולי להיפך

זה ייתכן, שני הדברים

שני הדברים גם ממני אליך ועכשיו אני מתחיל לדעת כי גם ממך אלי אני רק תוהה אם את באמת האשה שחייתי אתה כל כך הרבה שנים

כמה

כבר לא יודע

תוהה לרעה או תוהה לטובה

תוהה אם את זאת היא האשה אתה שכבתי במיטה שלנו

אתי, כן

לא, עם לגמרי אחרת. מה פתאום אַת

אני אני הבט בי

היכן היא אותה אשה, על כך אני תוהה

גם אני, ואני גם חושבת: אתה צריך לדעת שטובה גדולה עשיתי לחיים שלך שהלכתי ממך

באמת

באמת ובהחלט גמור

כל כך את בטוחה

מאוד מאוד ועוד יותר

ככה בלי שום הסברים

לא נחוץ אדוארד. לולא כבר נפרדנו, הייתי חוזרת ונפרדת ממך עכשיו.

אנחנו בכלל נפגשנו אי־פעם?

וזאת, כבר בסימן־שאלה ברור וגדול שנסרח אחרי לוֹלה בלכתה. וכבר, מהר מאוד, נראתה חוזרת, מגש בידיה, שירלי לא זזה לקום ולעזור, ואיש גם לא אמר לה לקום ולעזור. כבר היא גדולה ושוב אין אומרים לה מה לעשות ומה לא לעשות.

שתו קפה. הוליכו את הספלים מן השולחן אל השפתיים וחוזר וחוזר חלילה בתנועות נינוחות, כמעט נעימות, כמו באיזה פולחן מתקיים. תוך כדי כך מישהו העיר משהו, מישהו השיב, לא חשוב. אפילו הצטחקו, רק קצת, בהרבה נימוס. אפילו שירלי, כולם בתוך איזו השתדלות ראויה להערכה. האור הרך הנעלם בדמדומים הירוקים אשר בחוץ, גם הוא סייע להם להיות נינוחים ורכים זה לזה. בסך הכל די נעים במשפחת האדם האנושית הזאת. לשבת ביחד, לסגת כל אחד אל תוכו ולחזור, בשעת רצון קצרה כהרף־עין, ולהגיח ולהשיב חיוך על דיבור, לפעמים דיבור על חיוך. שעת דימדומים ירוקה נעימה נופלת על הלילה.

כך כל אחד וכך גם לוֹלה. כל שבינה לבין תופקוש – אף פעם לא בקול רם, אף פעם לא ישירוֹת, אפילו לא בניסוח כלשהו. הכל בדיעבד ובעקיפין רבים, כמו מחשבה מתקיימת שאינה מתנסחת. וכך כל הזמן, שנים. כמעט מיד למן ההתחלה. במרד, בהתרסה, בנכונות כל־עצמה לעשות שיהיה אחרת. ואם נחוץ, אפילו בכוח, בשלטון, לפעמים גם באיומים גם ככה, ללא מלים. אבל הוא, לא כלום. נוהג כמנהגו וערב ערב על תופיו בחתונות ובכל המועדונים ההם שלו. כביכול אינו מבין כלל או מתעלם בכוונה, אי־אפשר לדעת. כביכול, מה היא רוצה ממנו. בסך־הכל מה, כמעט לא כלום, אך תובעת בשתיקה גדולה. אני.

יופיה השתמר בה להפליא לא עזר הרבה. יותר ויותר התחילה לדעת כי חייה עם האיש הזר הזה לוי אדוארד תופקוש, הם בעצם חיים של מפּלה. ואולי גם – עם כל הנחמה העצמית המרעילה־מתוקה הנמשכת מכך – חיים אבודים. נפשה התפוררה בתוך היופי המשתמר שלה. היא לא השלימה ולא התקוממה ולא קיבלה. היא פשוט היתה בתוך החיים האבודים האלה שלה, יום יום מחדש. כרגיל, אותו דבר. הכל סגר עליה ומיום אל יום נפוג התוקף מהרצונות שלה ומהמאוויים שלה, אשר הם ורק הם בלבד, בכוחם להעניק לה טעם של אישיות מתקיימת. הסתכלי סביבך וראי, הרי ככה כולם פחות או יותר, ניסתה למשוך על עצמה ניחומים בפרוטה, ותוך כדי כך ידעה כי ניחומים אלה עלובים ומשפילים אפיו יותר מהקיום הזה שלה שהיא מתקיימת.

עד שהופיע אלוני, פתאום לגמרי. דווקא זה שהוא לאמן, אדרבא ואדרבא, וגם שאין לו ילדים – בוודאי אדרבא ואדרבא. הקודמת לא, היא כן. היא תעניק לו ותלד לו, הכל מבראשית. כל זה, אחר כך. הרבה אחר כך. כבר מזמן איננה אחת שהיכרוּת ראשונה תעורר אותה מהקפאון הכבד שנשתקעה בו בעטיו של תופקוש, אדוארד לוי. אבל לאחר מכן, מפגישה לפגישה נשתל אלוני בתוכה בדיעבד, והיא, מצדה, טיפחה והצמיחה מה שנשתל בקרבה בהתלהבות גוברת לפי מאווייה ונטיותיה ודמיונותיה, שהתלקחו בה מן הרמץ בנס פליאה מחדש, ובכל מאודה נצמדה אל אשר הצמיחה. וקודם כל בשביל להימלט, והפעם בתקווה.

ועד עצם היום הזה. ילדים, מילא, שלא. בדיעבד, ישנה השירלי הזאת. או שהדמות אשר הצמיחה בקרבה בטיפוח חזק כל כך השתלטה עליה כליל ואל הניחה לה שתתערער, או שבאורח פלא באמת תאַם אלוני את הדמות הזאת הצומחת מטופחת עקשנית בלב האשה הזאת שאך זה מקרוב נלקחה מאיש אחר ונישאה לו לאשה. אפשרות שלישית, פלאית אפילו יותר מקודמותיה: בלא־יודעין הטה אלוני את עצמו בשביל להידמות ככל האפשר אל לאוני הצומח בלב האשה הזאת. והיא מצדה, אולי ביודעין ואולי לא, אך בהשתדלוּת רבה, הטתה את הדמות אשר בקרבה בשביל שתידמה ככל האפשר אל זה האיש אלוני. כך או אחרת ועוד אחרת, היתה פגישתם הצטלבות של הרבה לב והרבה כוונות טובות. היא אתו במסעות ובהרצאות, יושבת תמיד בשורה הראשונה, עיניה בשפתיו ואזניה שומעות את אשר כבר שמעו תמול שלשום ולפני תמול שלשום. והוא אתה בתוקף השלטון של מלוא אישיותו. אלוני בטוח שאין אשה מתעוררת אל גבר בלי שתוקף שלטון יפרנס את תוקף אישיותו. כך הוא, אולי מפני שאינו יכול להתקרב אליה בלי שירגיש את מלוא התוקף היפה של מלוא אישיותו. היא אתו והוא אתה, ותוך כדי כך שניהם זה לזה כמו רמזורים מהבהבים, בּמה וקהל, שרויים יחדיו בדיבור ובשתיקה, בטוב וברע ככתוב באגדות וגם בכתובה

לוֹלה קמה לאסוף את הכלים והערבּיִים נתארכו. השמש היתה כזאת ברה פתאום אפילו בשקיעתה, כאילו ניטהרה מכל מיני ספיחי עננים, נעלמה בתוך נחשול השקט הצח העולה להחריב עיר. בזה הרגע הצטחקה שירלי.

לא בקול רם מדי, לא באופן מוגזם במיוחד, אלא ככה, קצת לעצמה וקצת שיראו כיצד היא צוחקת. אולי מפני שנמצאה פתאום יושבת בין שני אבות, כשם שאך לפני דקה ישבה אמא שלה בין שני בעלים. היא צחקה וצחוקה גבר במקצת והתפזר כמו רסיסי מים ניתזים. תוך כדי כך ראתה מבעדם את פרצופיהם אחד אחד, של אביה ושל אמה ושל אביה־החורג אלוני, והיטב היטב הבחינה בחרדה המיוחדת והשונה לכל אחד מהם. חרדה מפניה וממה וממה שתגיד בזה הרגע הבא, אם אך יעלה רצון מלפניה לפצות פה. אפילו מצחוקה פחדו, לכן לא מתוך נימוס אלא מתוך חרדה הצטרפו אליו וצחקו־גיחכו ביחד אתה, בלי לדעת על מה ולמה.


פרק תשיעי: האמבט באמבט    🔗

לא אליה, אל השדיים שלה נמשכו עיניו וידיו. רק לגעת בהם, רק לחפון אותם בכפותיו הזקנוֹת, לחזור ולחוש בידיו שדיים צעירים קשים־רכים. רק להעלות טעם נשכח משכבר, רק זאת.

והוא נגע בהם כבדרך אגב, ברפרוף, כביכול אינו מתכוון כלל, באקראי. ושירלי, תחילה גם היא לא־מקפידה־לא־מרגישה־לא־מעלה־על־הדעת. אבל פתאום נתנה בו מין מבט שכזה, חד כהרף־עין וממושך כמוהו. ואחריו, מיד, נתרפו עיניה כמו נתרצו, וכל־כולה נכנפה אליו בין זרועותיו והתעלמה לא ראתה כי הן זקנות ורפויות.

ככה זה התחיל. חלפו ימים וחלפו ימים אחרים וכאילו לא חלפו כלל. עכשיו, לאחר שסיימה את מנת העתקה היומית הקצובה, ועודו יושב נינוח בכורסה, הדפים בידו, נכנפה אליו משתופפת על הרצפה בין רגליו, מסייעת בידיה כאשר אהב, והוא, ראשו נטוי בשעה שנעשים בו דבירם, וחיוך נהנתני אווילי של אשמאי זקן נסוך על פניו. שירלי, פניה בגופו ועיניה אינן רואות. אולי טוב שאינן רואות ואולי אין זה חשוב כלל. מפני שהיא כשלעצמה הנאתה באה לה מן ההנאה שהיא מסייעת לאיש הזה להפיק ממנה, מגופה ומאצבעותיה. במידה מסויימת היא אפילו אדישה לגופה שלה עצמה, או כך, על־כל־פנים, נדמה לה. כשלעצמו אין גופה קיים כלל, לכאורה. היא קולטת את קיומו – רחוק ובמעורפל – דרך אצבעותיו ואצבעותיהם של אחרים, של זה או אחר, לא כל כך משנה.

ואז, מיד אחר־כך, היא מזדקפת מטפסת נצמדת אליו מלמטה למעלה כנחש – והוא עודו יושב שרוע בכורסה – וכבר במשובה, בעוקצנות, בכפל לשון, כמו הוּשב לה ברק שנינותה.

“אתה כמו יכול להיות אבא שלי (נשיקה רפרפנית על שפתיו), כמעט. פּאפּי. מה שלומך, פּאפּי שלי?”

“מה פתאום פאפי. אבא שלך צעיר כל כך, או אולי אני כל כך זקן בעיניך?”

“גם וגם, פאפי (נשיקה על קצה חוטמו) וגם הרבה יותר מזה”.

ותוך כדי כך, עודה צמודה אליו, היא מזדקפת מעליו ומחליקה בראשי אצבעותיה, בזהירות כחוששת, על שערותיו המעטות, המכסיפות. והוא, תיכף מחדש, חופן בשתי כפותיו את שני שדיה, כמו אז ביום ההוא, הראשון. היא אינה פוגעת, והוא איננו נעלב, ובסך־הכל מפיק כל אחד לפי דרכו את הנאתו מהשני והנאותיהם שונות ואפילו אינן מצטלבות. ך לאחר אלה החסדים שהיא מעניקה לו, הוא זקוק גם לנטיית לבה. כמו לחיוך של מחילה ממנה כי נרצה מעשהו, אף־על־פי שכל קרבן לא היה כאן אלא השתדלות בלבד, וקצת הנאה. גם. אולי. גם היא, כאילו ינקה הנאה גנובה ממקור דלוח שאינו ראוי כי ייזכר.

“כמו הכושי את עורו השחור כמו האריה את רעמתו כמו איש את אשמתו כמו האשה את המין שלה, כך נושא אני את מומי בחיי. את מומי אמרתי, לא את מותי. אבל גם, אפשר בהחלט, גם את מותי”.

כך הוא אומר מתוך רחמים רבים על עצמו ועל כל העולם וכונף אותה אל גופו. ראשו עכשיו מעל ראשה, סנטרו נוגע בשערותיה, כן גם אצבעותיו. ובעיניים עצומות, או אפשר פקוחות, אך לא מתכלות, הוא לוחש לה דברים. שירלי שומעת וחושבת טוב טוב. אך גופה איננו מאמין למלים שלו, איך אפשר?! אינני נענית לו מפני שאינני מרגישה את עצמי ראויה, אולי לכן. אני רוצה לתת בו אימון, כל כך חשוב לי לתת בו אימון, אך אינני יכולה. משהו בתוכה מסרב לו, איננו מניח לה. לא בו ולא מלים ולא באהבתו. מלים, מלים, ואף־על־פי־כן תמשיך, תמשיך פאפי, זה טוב. בלי מלים זה לא טוב, בכלל אי־אפשר. בלי מלים זה גרוע אפילו משתיקה. מפני שאני ככה וכזאת, לכן מן הסתם אין בי הכוח לקבל. אולי זה המום שבי, לא להיות מלכתחילה מסוגלת לקבל. ולכן, אולי באמת לכן אני מתרגמת לי את העולם בצורך האחד שאני מסוגלת לו: לתת. על־פי הדרך שלי לתת, אני מקבלת. דבר זה מן הסתם קראתי באיזה מקום. אף־על־פי־כן זה כנראה בכל זאת נכון. אבל תוך כדי כך אני גם יודעת שמשהו איכשהו מסתלף כאן. מי שמלכתחילה מוכה במכה הזאת אל אי־יכולת לקבל, את נתינתו מפוקפקת. אפילו אם בלב שלם ובכל הלב. זה כנראה בגלל מקוֹרהּ המסולף של נתינה זו.

“אני צריכה לסגור הרבה דלתות כדי שאוכל להיפתח אליך” – כך היא לו, פעם. והוא: “איזה דיבור, איזה דיבור!”

בסך הכל שירלי היא איזה בינתיים מתמשך, איזה לעת־עתה לאחר שהשתחררה מהצבא, ולפני – לפני מה? הוא הדבר: שום שאיפה מסויימת. היא רוצה את זה וזאת וגם אחרת וגם לנסוע לחוץ־לארץ. אף פעם עוד לא היתה בשום חוץ־לארץ. זהו, לכן נשתקעה בתוך הלעת־עתה המתמשך ומתמשך הזה, כאילו לפני איזה בטרם, משהו שאולי יבוא ואולי גם לא.

לעת עתה היא מתפרנסת מעבודות לעת־מצוא, בעיקר עבודות העתקה במכונת כתיבה. מלאכה שלמדה בצבא. היא מתקתקת במהירות ובלי שגיאות (כמעט). חוזרים, עבודות־גמר לתואר ראשון ושני, ספרים מסוגים שונים. בזה האופן גם הכירה את פאפי. ראש גדול, מקומט. עיניים בולטות כלשהו, בוהות, שקטות בצורה מדהימה. שקט עצור, שקט של עיניים אורבות.

“אבל יש לי כתב־יד גרוע מאוד” – הזהיר אותה.

“אני רגילה בכל מיני כתבי־יד, אין דבר” – אמרה. בכל זאת ביקשה לראות. וכאשר הציצה, אמרה:

“הפיענוח יגזול את כל זמני, אין לי כל כך הרבה”.

“אז מה יהיה?”

“על זמנך שלך” – אמרה – “אתה תקרא לי ואני אתקתק”.

זמן יש לו, כסף אין. שירלי דווקא יש לה, היא מרוויחה הרבה וגם מבזבזת, פתאום הולכת לה בבוקר אל תוך הרחובות וקונה ארנק ונעליים וחולצה ללא שום צורך דחוף, סתם ככה. היא עצמה בשביל עצמה לגמרי כמו ילדה שמתחשק לה פתאום גלידה מנה כפולה. מתוך איזו תשוקת בזבוז וגם מתוך גאווה כי הינה יש לה וּמשלה היא מבזבזת.

“מהו הדבר הזה שאצטרך להעתיק?”

“הלא ראית”.

“ראיתי כתב־יד, לא ראיתי מה, גם לא יכולתי לפענח”.

“זהו כתב־יד” – היסס לפרש.

“ספר?”

“ספר, כן”.

“רומאן”?

“לא בדיוק רומאן, אבל גם לא בדיוק לא רומאן. ספר”.

“חשבתי שאתה צייר”.

“כן, צייר. אבל עכשיו כתבתי ספר”.

“על ציור?”

“לא בדיוק.”

“אולי על צייר?”

“זה קצת יותר מדוייק”.

כך התחילו להיפגש כמעט יום יום. פגישות־עבודה, הוא קורא והיא מתקתקת. במהירות רבה, בלי לחשוב. בלי לשים לב. בלי להשתדל אפילו להבין, רק להעתיק. אבל פתאום, יום אחד, הודיע:

“לא כדאי להחליף שמים בעננים?”

“היכן, לשם מה?”

“הנה כאן כתוב: לשכב באיזו סמטה ולהתכסות בשמים. לא מוטב לכתוב בעננים? ובכלל, מה פתאום לשכב, מי זה שוכב בסימטה, אני הייתי מציעה כך: ללכת ברחוב ולהתכסות בעננים. זה הכי טוב, וזה גם יכול לקרות פתאום לכל אחד. מה דעתך?”

יום אחד אמרה לו:

“נסיון, זה לא טוב. כדאי לכתוב התנסות”.

“היכן, באיזה הקשר?”

“בהקשר לשם הפרק: עדות או דו”ח על נסיון מסויים להיות. לדעתי, נסיון זה לא טוב. אולי התנסות. כמו כל אחד".

“מה זאת אומרת כמו כל אחד?”

“כל אחד מתנסה, לא?”

“אבל אחרת”.

“כמובן שאחרת. הספר שלך הוא בעיני דין־וחשבון של התנסוּת וגם של הנסיון שלך להבין”.

“להבין, אמת. מכאן גם התחלתי. איך את? את יודעת אחרת?”

“אני לא יודעת שום דבר, אני בכלל אל חשובה. אני מתקתקת”.

“כמו שֵׁדה”.

“אחרים אומרים כמו מכונת־יריה, העיקר שמרוצים ממני”.

העיקר שמרוצים ממנה. היא עצמה, לא איכפת לה, הנאתה שלה באה לה מההנאה שאחרים נהנים ממנה. עם כל אחד היא מתחדשת, עם כל אחד נגרעים בה דברים, ודברים אחרים, רדומים־כמתים. דווקא מתעוררים בקרבה לתחייה. כל פגישה מחדשת את מחזור הדם בעורקיה, לכיווּן הטוב וגם לכל מיני כיווּנים. כך היה במקום ההוא ששירתה שם בצבא, וככה גם עכשיו. כשלעצמה, מי היא ומה היא. בתוך תוכה היתה מתבטלת לגמרי. לא בפני משהו מסויים, אלא ככה, בפני הכל גם ביחד. כדבר מטריד כפוי עליה ומציק ואיננו מרפה, חלחלה בה איזו ודאות מרושעת ואכזרית, אבל גם מיטיבה באמיתה, כי בעצם כל מה שקורה לה וכן היא עצמה בתוך כל מה שקורה לה – בכלל לא חשוב, טפל לחלוטין. אפילו לא לעיקר, מי יכול לדעת מהו העיקר. ומה שיש, נדון מלכתחילה לכליון כמו כל מה שקורה לכל אחד וכן כל אחד לעצמו. עד כדי בושה וכלימה להתעסק בה עצמה ובמה שקורה או צריך לקרות לה ובה ואתה. לכן אולי לא כל כך דאגה שהבינתיים שלה מתמשך ומתמשך לו איכשהו. ותוך כדי כך, כמו איזו ודאוּת אחרת המתקיימת במהופך בקרבה, חזקה לא פחות מן הראשונה, כי כל אשר מחלחל בה וכל אשר קורה לה, ואפילו דגדוג מקרי חולף בציפורן הקטנה של אצבע רגל שמאל – דווקא חשוב עד מאוד חשיבות עליונה שאין ערוך לה ואין למעלה ממנה ואין כמוה – ויותר מכל: אין בלתה.

וגם יש. אף פעם לא אדע ולא אוכל לדעת מי אני ומה אני בכלל. מפני שיש בלתה ומפני אין בלתה כאחד. פעם, בנאום ארוך באזני הפאפי שלה, בין תקתוק להתעלסות הנאפופית שלהם, אמרה לו כך:

מפני שכל אחד וגם אני. איש אחד ואשה אחת שהרבה אחר־כך הכרתי אותם בתור אבא שלא ואמא שלי, השתכבו פעם – זה קודם כל. אחר כך אמא שלי ילדה אותי. אולי בכלל לא התכוונו להוליד ילד, ואולי דווקא כן. מניין לי לדעת, זהו הדבר. כך אני וכך כל אחד בעולם. ואם נניח שכן התכוונו להוליד לעצמם ילד, מניין לי לדעת שרצו דווקא אותי במיוחד, כמות שהנני? אולי בכלל רצו בן ולא בת. דווקא מתקבל על הדעת, מפני שרוב האנשים הרוצים ילד רוצים שהילד הראשון יהיה בן. ואולי סתם השתכבו להם בשביל ההנאה ובכלל לא רצו שום ילד בכלל, מנין לי לדעת. מניין לי לדעת, אולי אפילו לא כל כך נהנו באותה דפיקה מסויימת שלהם שהולידה אותי. איך אני יכולה עכשיו לדעת. אני יכולה לשאול אותם, בוודאי שאני יכולה. אבל איך הם יכולים עכשיו אחרי כל כך הרבה שנים, שלהם וגם שלי, לזכור בדיוק איך בדיוק היה להם באותו לילה, כאשר הדפיקה שלהם הולידה אותי, איך בדיוק אצלו ואיך בדיוק אצלה, אלה השניים אשר אחר כך נעשו לגמרי במקרה אולי בטעות אבא שלי ואמא שלי. אז מה אני ואיך אני בשבילם. אם נניח שאותו לילה הם עשו את זה בכוונה בשביל להוליד, מה שלגמרי עוד לא בטוח. ואם נניח שבאמת רצו ילד, ודווקא בת, מנין לי שרצו דווקא בדיוק אותי את שירלי, כמו שהייתי ילדה קטנה וגם כמו שאני עכשיו. כיצד יכלו לדעת כיצד אהיה כאשר אהיה גדולה. אתה רואה שהם בכלל לא בחרו בי. מצחיק, קטנה. אני. פעם. מתי? פעם. פעם זה תמיד לפנֵי. לפעמים לפני קצת, לפעמים לפני הרבה. אפילו מאוד. אפילו שנים. אולי לאבא שלי לחוד ולאמא שלי לחוד היה איזה מושג איזו הזייה של ילד שהיו רוצים שיהיה להם. כמו שילדה רוצה בובה, ודווקא את ההיא ולא את כל האחרות. כל ילדה רוצה בובה, אל תגיד לי שלא. רק מה, ילדה כזאת הרוצה בובה, הולכת עם אמא שלה לחנות של בובות ובוחרת לה בובה בדיוק כפי שהיא רוצה וכמו שחלמה אותה. אבל אותי מלכתחילה אי־אפשר היה לבחור. לחלום, כן. הרבה. זאת אומרת: אם בכלל. אבל לבחור, מה פתאום? אני ככה באתי להם כאילו להכעיס. אולי. כאילו לא רצו אותי בכלל, אולי. בובות אפשר לבחור בחנות של בובות, אבל ככה, בחיים? אני חושבת: הכל מתחיל מהמקום הזה. אני מתכוונת: לכן מוכרח שאני הילדה שבאה להם אהיה להם אכזבה. ומוכרח שהם גם לי, אי־אפשר אחרת. מפני שגם אני לא נתנו לי לבחור לי אבא לפי הרצון והטעם שלי. גם הייתי תינוקת ואל יכולתי לדעת מהו בדיוק הרצון שלי. וגם לא ידעתי בכלל שאפשר לבחור. זהו, שאי־אפשר. כל אחד שהיה מוליד אותי, היה תיכף נעשה אבא שלי ואני הייתי קוראת לו אבא, כמו שאני קוראת אבא לאבא שלי עכשיו. מה אני יודעת על אבא שלי, שום דבר. רק אל תשאל מה איכפת לי אבא שלי, דווקא כן איכפת לי, אך בדרך אחרת מזו שאתה מעלה ברגע זה על הדעת העקומה שלך. יש לך בת? אם יש לך בת, היא צריכה בוודאי להיות בגילי, אם לא קצת מבוגרת ממני. זה לא מפריע לך אתי? אני מבינה, אתה צודק. בעניין זה, כן. אבא הוא לא רק אבא, הוא גם מישהו מסויים בעל שם פרטי לגמרי, מישהו מאוד לעצמו, ללא כל קשר אלי, צודק בהחלט. גם לא אתה אל הבת שלך, אם יש לך. אף אבא לא יכול להיות אבא כל הזמן, עשרים וארבע שעות ביממה. איך אתה? אתה רואה, איך בוחרים, לא אני בו, לא הוא בי. שמעת פעם על ענף החושב לו פתאום שהוא יכול לבחור לו גזע של איזה עץ לצמוח ממנו? וגם הגזע לא. ילדה שעומדת להיוולד איננה יכולה לבחור אצל מי להיוולד. זה – קודם כל. כל השאר כבר לא כל כך חשוב. בייחוד שאבא שלי ואמא שלי, שהולידו אותי לפני שהכרתי אותם, נפרדו אחר כך. היום לפנות ערב ישבתי לי ביניהם. אמא שלי עם איש אחר שהו אבא שלי שאף פעם איני קוראת לו אבא, והאבא שלי שלא התחתן עם אשה אחרת, איני יודעת למה. אולי מפני שאיננו רוצה להתחתן יותר, מפני שנמאס לו להתחתן. ואולי מסיבות אחרות. הוא, אולי דווקא נוח לו כך, הולל כחוגג את חייו שלו לבדו. בצדק גמור בהחלט, לדעתי. אבל מה שאיני יודעת, שום דבר. הנה אתה רואה, יש לי אבא, אין לי אמא. יש לי אמא, אין לי אבא. מה שיש לי ומה שאין לי ומה שיש לי ומה שיש לי ואין לי ואין לי ואין לי. אני, מה אני? וגם אתה – סיימה, נושאת אל פאפי את עיניה, ועכשיו שניהם, ככה, ראש אל ראש.

“אני, מה?”

“אתה לא יותר מאשר אתה. בסך־הכל אתה. במה זה, אתה? אפיל אולי הרבה מאוד בסך־הכל לא כלום. על כל פנים, לא יותר מאשר אתה, בסך־הכל של כל סך־הכל. זהו”.

“מחוכם מאוד”.

“ועוד משהו: בסך־הכל אני גם די לפעמים די שונאת אותך.”

“תודה”.

“די, די. מספיק!” – אימצה אותו אל גופה בשבתה ככה על ברכיו, ותיכף גם דחתה אותו והתנתקה מזרועותיו. אמנם בעדינות, ואף־על־פי־כן בבהלה, כמו בתשוקה פתאום להיפטר, להישאר לבדה – “די!”

פאפי נשאר לשבת, פתאום חוזר להיות מבוגר כפי שנותיו, בתבונתו ובנסיונו ובמעמדו.

“מה שאנחנו יכולים, מה שנותר לנו – רק, אך ורק שהוא אמיתי – הוא זה, שירלי שלי, שאת יכולה להימלט ממני אלי וגם אני ממך אליך. איך זה נשמע?”

“זה נשמע כמו שזה נשמע, אבל מה זה שייך?”

“מפני שזה המעט הטוב האחד האפשרי בלי השליות בלי זיוף בלי שום הונאה שלי אותך ואת עצמי”.

“גם כן בכיווּן ההפוך, אני משערת?”

“למען הקיצור, כן”.

“אתה הפאפי הכי חמוד שלי!” – חתמה את קריאתה בנשיקה על מצחו.

“מתוך כמה?”

“שלושה, אין לי יותר. אחד הוא הפאפי שהוליד אותי, השני הוא הפאפי שלקח את האמא שלי מהפאפי שהוליד אותי ואתה עכשיו לעת־עתה השלישי, הכי חמוד מכולם!”

שיהיה השלישי, שיהיה הכי חמוד מכולם, ובלבד שיהיה. כאן ביניהם הכל כרצונה ולרצונה של הנערונת הזאת, אז שיהיה פאפי, שיהיה חמודי, אפילו מותק שלי. שיהיה. לשום עלבון ולשום השפלה אין כאן שום שלטון עליו, ובלבד. להיות כאן, בפנים.

היא בשלה והוא בשלו, וככה טוב להם בשעות שלהם בזה החדר, חדר עבודתו של פאפי שנהפך לרגעים, אבל כמעט תמיד, לקן אהבה חבוי. לאהבה מסתתרת, זרה גם להם עצמם. זה שהחדר מוזנח קצת, אולי אפילו מוזנח בכוונה, מטופח־הזנחה, איננו מפריע לה כלל. לפעמים אפילו אדרבה. ההזנחה הזאת והנידחוּת הזאת הנודפת מחדר זה, בבנין משרדים ישן הומה מאוד ביום ושקט לחלוטין אחרי שעה חמש אחר־הצהריים, תואמת דווקא איזה מחוז־חפץ אפל בתוכה. רק חבל מאוד שהבוֹילר מקולקל, ואחרי מעשה־האהבה אחרי תקתוק המנה היומית הקצובה אין היא יכולה להתרחץ תיכף בו במקום באמבט. זה לא רק חבל, אפילו חבל מאוד. כי אמבט בשביל שירלי הוא אחד הדברים החשובים ביותר בחייה. אחרי כל מריבה קשה עם אביה, או עם אביה החורג או עם אמא שלה, היא משרה את גופה במי אמבט, שעות. שם, בתוך האמבט, לבדה עם עצמה מנותקת מכל המריבות מכל העולם מכל הפאפאים האמיתיים והחורגים והמדומים, בתוך האדים, היתה נינוֹחה ואוהבת את גופה ומפנקת אותו במיני סבון וקצף, כל שפשוף לטיפה וכל לטיפה בעדנה רבה, לוּ כל החיים באמבטיה זו, לוּ כל החיים כשעת רחיצתה. כל קוציה, האמיתיים והמדומים, היו נושרים ממנה בתוך המים, והיא – היא. חוזרת ליסודה, להיות אלת החיים הקדומה, שירלי־לילית מימי הבראשית המתחדשת ועד עצם היום הזה. ללא טרוניות, ללא טינות, נינוחה בקצף כמו נישאת על כנפי פֶיות סמויות. מישהו חלם אותה והיא כאן, בתוך האדים ברה כמו פיה בטרם תתגלה לבת־אדם, בתוך הרחם החמים של הקצף הניחוחי הזה. אצבעותיה החליקו בעדנה מיוחדת על עיגולי תפוחי כתפיה ועיניה מחייכות אל בועות הקצף, בהיותה שם לבדה סגורה בתוך האדים בתוך האמבטיה, עוֹרה הווריד מהמים החמים והיא חשה את החיים תופחים בגופה, מתרוננים בתוך האדים. כאן באמבט, ואולי רק בעיקר באמבט, היא חשה את עצמה יפה וחשוקה לאהבה. בבוא השעה, כאשר תתמלא עוד מעט תשוקתה להתעלם בתוך מי אמבט, תבין על שום מה היתה תמיד רפויה ונינוחה דווקא בשעת הרחצה.

“אני חושב שאת צודקת” – כך פאפי, פתאום – “אפילו אינך יודעת כמה שאת צודקת”.

“מתי צודקת, בקשר למה?”

“למן ההתחלה, בקשר לספר זה, כמה שאת צודקת!”

“כמה טוב או כמה נורא?”

“צודקת. בלי טוב ובלי נורא. לחיות זה רק התנסוּת שאין לה סוף. שום נסיון. בואי נשרוף את הספר, אסור לסכם. אף פעם. רק המת, אף פעם לא האיש החי. וגם ברכה לבטלה.”

“לא חבל לך על שכר העתקה שבזבזת עלי?”

“זה רק נדמה לנו שהחיים הם הגשמה. הם – אף פעם. הם רק מצטברים ומצטברים מהתנסוּת להתנסות. אפילו לא מתעשרים. כי כל התנסות חדשה מוחקת התנסות קודמת, כמו על סרט של טייפ”.

“תכניס את זה לספר שלך, זה מעניין”.

“שתקי. הקשיבי, אם את רוצה, אבל שתקי עכשיו. אולי הם משאלה של הגשמה. לכל היותר, מכסימום. ואפילו: אך ורק. באמת הם כפי שאת ניחשת יפה מאוד: התנסוּת שאין לה סוף. שוב ועוד, למן ההתחלה. מצטברת ומצטברת ואין יודע לשם מה”.

“מה אתה מסתכל בי, אני שותקת”.

“אין בכלל לשם מה. שכבה בתוך שכבה והרבה קליפות. גם שאיפה היא בסך־הכל התנסות, הכל. גם כשלון. יש כל מיני, כולם ביטוי לאותו דבר, אשר באין הגדרה טובה יותר, אנו אומרים חיים. מה דעתך?”

“אני שותקת.”

“עכשיו אני שואל, מותר לענות”.

“זה קטע מתוך הכתוב אצלך או משהו שהעלית ולאחר שאלך תכתוב אותו בספר שלך?”

“לאחר שתלכי אשקול בדבר. מה דעתך?”

“על מה?”

“על מה שאמרתי קודם”.

“מה אני יודעת, אני בסך־הכל שתקתי. למה אין לך כאן מים חמים?”

“יש. אך הבוילר מקולקל”.

“אני יודעת שהוא מקולקל, ואני יודעת גם כן שכל פעם אתה מבטיח לי לתקן אותו. למה לא תיקנת?”

“מה זה חשוב כל כך? בסך־הכל את לא גרה כאן, לכי הביתה ותתאמבטי לך בבית שלך. שמת לב שיצרתי בזה הרגע מלה חדשה?”

“ואתה תלך לך לאמבּט אמבטיה ולהתאמבט בתוכה בתוך הבית שלך ותוריד מעצמך את כל הלכלוך הזה מכאן ואחר כך תיכנס למיטה אשר בבית שלך ותזיין את האשה שלך.”

“שירלי!”

“מה יש, פאפי שלי?”

“מה זה את ככה פתאום?”

“ואחרי שתעשה לה את זה תתרחץ עוד פעם, וגם אשתך תתרחץ כמו שאני רוצה עכשיו להתרחץ אבל הבוילר מקולקל ואתה רק מבטיח ואף פעם אינך מתקן אותו. אולי אפילו בכוונה, כבר אינני יודעת ואחר כך תספר לה לאשה שלך שיצרת מלה חדשה. בשבילך לספּר, אבל לא בשבילי להשתמש בה. אך לא תספר לה מה שאנחנו שנינו עשינו כאן לפני שיצרת את המלה הזאת כאן בחוֹר המטונף הזה, נוכל רמאי זנאי זקן חדל אישים שכמוך. אתה רואה כבר שאני הולכת, אל תגע בי!”

“מה זה היה לך?!” – כך הוא, פתאום בבהלה אמיתית, בפחד של ניתוק גוף מגוף, סוף. ואז, מיד, מיד מחיר:

“הישארי”.

“מתי אתה רוצה שאתקתק מחר?”

“מחר כמו היום, מה זה אַת פתאום כל כך ממהרת?”

“גמרנו להיום. לא. וחוץ מזה, אני אל הארוּס שלי”.

“ואם לא אלך הביתה, תישארי כאן? הייתי רוצה, בא לי עכשיו” – וכבר בבהלה כבושה, קולו שוב אינו רועד.

“שיבוא לך לבריאות, מה זה צריך להיות איכפת לי. פתאום או שלא פתאום, תישאר לך אל תישאר לך, מה זה איכפת לי. אני הולכת. גם לא איכפת לי עכשיו אם שוב תשכח בכוונה לתקן את הבוילר.”

וכבר היא בדרך ליציאה, נערית, כספית, מהירה בדיבורה ובתנועותיה, חדה במעברים, שתלטנית ונכנעת בהעלם אחד. היתה בה גאווה משונה אותה שעה, גם לא היתה בה שום גאווה כלל. ואפשר כך: הרף־עין היתה בה, ומשנהו התפשטה ממנה כליל, עד כדי להתמכר בתכלית בגלויוּת תנועות נפשה לתנועות נפשו של העולם של ריצוד פרפרי החשמל ברחובות של נוע צמרות העצים באור הניאון הירוק.

לימים עשוי להתברר לה כי כבר בדרך הזאת בלכתה מפאפי שלה אל ארוסה, נתגבשה בקרבה ההחלטה לכלל החלטה נחושה. וכבר היתה להוטה, מבקשת בכל מאודה ובדחיפות גדולה, מיד בזה הרגע – להוכיח, ובה בעת גם להכחיש הכחשה גמורה. להיחלץ, ובה בעת דווקא להיבלע בהתמכרות עד אין עוד. והיתה הולכת הלאה, ובפינת הרחוב כיבדה את עצמה בפיתה ומשהו בתוכה, ואל ארוסה נכנסה פחות או יותר שׂבעה.

“רעבה? להכין לך משהו לאכול?”

“כבר אכלתי, תודה” – בשמחה מודגשת, מיוחדת־במינה, ממהרת לקרב או העיקר על פני הטפל. ותוך כדי כך להיקלט במבטיו, להיספג בחיוכיו, להתרחרח ולהתלטף ולהיות פתאום קיימת בחזקה בעיניו על מישהו אחר ולהתנקות כמו להיטהר מהאשמאי ההוא, פאפי מה־שמו.

הארוּס מחייך, כמעט צוחק, כך וגם ככה, במבוכה, אינו מבין אבל קולט את ניחוח גופה המכה בו באיזה הלם מיוחד. והיא עוברת על פניו וחוזרת אליו, כמו פושטת יד, קבצנית המבקשת את עצמה מידיו. כאילו אין הארוס בסך־הכל אחד נבוך שאיננו יודע, שעדיין לא החליט, אלא רבים, והיא עוברת בהם בכולם מאחד לאחד ומבקשת בדחיפות ללקט את עצמה.

עד שהגיעו לאמבטיה.

באמבטיה המסה את שרידי אחרון הפחדים. האדים שעלו מתוך המים החמים עטפו את שניהם כמו חופת מלמלת שיראין, והם שניהם בתוך המים. ברחם של האינטימיות הצרופה. כל הנחלים הולכים אל הים וכל הגעגועים נמסים במים והאמבטיה היתה מלאה ים וגם שמש וגם ירח בלילה וחושך והכל חודר אל גופה אופף מסביב ומלטף. והליטופים היו כאלה, שלא כילו את עצמם אלא הולידו ליטופים חדשים, כל הזמן את עצמם בלי הרף. הליטופים הולידו עוד והולידו את התשוקה והתשוקה הולידה את עצמה. כל הזמן שניהם בתוך המים. פעם מצד זה של האמבטיה ופעם מצד זה, רק היזהר שלא תקבל מכה מהברזים. אני נזהר. כל הזמן ניעורה ומתחדשת ניעורה ומתחדשת, בתוך האדים. ארוּס שלי אהוב שלי, מי אתה בכלל?

והיתה נרצעת והולכת בחוזקה בהתמכרות גמורה בתוך המים. כל מגע הוליד מגע, כל ליטוף ליטוף חדש. ועוד מוליד עוד, בלי הרף. כמו איזו התגברות מתקיימת בוקעת צוהלת על הכליון, מנצחת בלי הרף שוב ועוד את אמא – תראי אותי, אמא שלי, רק תראי אותי. יפהפיה שלי! הרי יותר משאַת יפה, את רק יודעת שאת יפה. מאוד מאוד יודעת, אמא יפהפיה שלי. כאן בתוך המים המעטים האלה בתוך הים הגדול עם הארוס הזה שלי אני כל כך עכשיו יודעת שהשׂכל שלך שולט על היופי שלך, לא הגוף שלך, כי הגוף שלך גמור בתוך הגוף שלך. כלום. הכל אצלה כאילו, אצל האמא היפהפיה הזאת. לוּ לא היית אמא שלי, לא היה איכפת לי בכלל. אבל מפני שכן, אז איפה אני. אולי באמת אינני כל כך מכוערת כמו שנדמה לי כאשר אני לידך, אמא שלי. כאן בתוך האמבטיה יש לי הרגשה שאולי אני אפילו די יפה. אולי לא בדיוק יפה, לא צריך להגזים אבל נפלאה. ומי אומר שדווקא אשה יפה שגברים אוהבים דווקא עם אשה יפה. אבל כאשר אני מסתכלת בך ובגוף שלך אז אני כאילו משתקפת גם עכשיו אפילו עכשיו אני פוחדת להגיד איך. גם זה נכון. אני חושבת, שזה היה ככה אולי כבר כאשר הייתי בת שתים־עשרה או שלוש־עשרה, כבר אז תקף אותי הפחד הזה שגברים לא ירצו בי. חשבתי שכולם רוצים רק את אמא שלי. בוודאי שהתגאיתי בה, אבל גם שנאתי אותה, זו האמת עד הרגע הזה בתוך האמבטיה הזאת. חשבתי שאם יבוא איזה נער אלי הביתה ויראה את אמא שלי, מיד ילך אליה, אני חשובת שהמפחד הזה לא כל כך נגמלתי אפילו עכשיו.

אז מה היא עושה, היא תיכף מוכרחה לכרוך את עצמה על צווארו של כל זכר המזדמן לה, כי תיכף נדמה לה שבא לה עליו, לא חשוב אם זקן או צעיר. ואפילו צעיר ממנה. ואפילו אם זה בסך־הכל אחד, היא מוכרחה לראות בו רבים. כדי להשתיק את הפחד הזה בלב שלה שהוא כמו צמאון נורא שאף פעם אי אפשר להרווֹת אותו. הוא כמו אוייב הקיים כל זמן שהיא קיימת. זה כבר לא היופי של אמא שלה, זוֹ כבר ההתנהגות המכוּונת שלה, אשר נטעה בקרבה את ההרגשה הקשה הזאת. שאשה לא יפה היא כמו אשה שיש לה מום בנפשה. כי שם משתקף הגוף שלה או מה שלא יפה בה, ואיך היא נראית בעיני האחרים. ולכן ככל שגברים היו כרוכים אחריה, בעיקר בצבא, כל מיני הרבה, איננה חדלה לפחד שגברים בעצם אינם רוצים בה. ואני טובה, אני יודעת שאני טובה. אלהים כמה שאני טובה. והם מרגישים וזה עושה להם טוב בנשמה שלהם יותר מכל היופי הכי יופי של אשה יפה. אשה יפה כמו אמא היפהפיה שלי עושה את עצמה אלילה וגבר צריך לעבוד אותה. אני לא, אני יודעת מה שאני, כן ולא. כן, וגם לא. הם נהנים ממני. אך נישואים הם מציעים לאחרות, מה, אני לא יודעת.

וכבר קרה שאחד כזה שהיה חבר שלה והלך והתחתן עם אחרת. בא אחר כך וביקש לחזור אליה. בסתר. לפעם אחת. רק פעם אחת, ביקש. מוכרח, אמר. עוד פעם, רק פעם אחת כמו אז, התחנן. ככה ההוא, כאילו היתה זונה או מה. אבל היא לא. לא בעיני עצמה ולפי הרגשתה גם לא בעיני אחרים. בסוף היא פעם אחת נענתה לו לההוא שהפציר בה, זה היה הנצחון הקטן שלה על האשה החדשה של ההוא, מה היה שמו. מה יש, אני צריכה להיעלב? מה פתאום? אני ככה ברצינות על בית ומטבח וילדים וכל זה, לעת עתה אף פעם ברצינות. זאת אומרת: בכלל לא. רק לפעמים. אולי מפני שאיננה מאמינה בשביל עצמה, ואולי מפני שבלבה היא יודעת שאני טובה בשביל גבר במיטה, מעכשיו אתחיל להגיד באמבט, אך אולי אינני כל כך טובה בשביל להיות אשה יום יום בנישואין. מה יש. יש לי מה שיש לי. ומה שאין לי ברגע זה, אין לי בכלל. אולי גם לא חלומות. ואפשר שדווקא כן חלומות. לפעמים אני חושבת מה יהיה מחר מחרתיים, אבל תיכף אחר כך: מי ידוע, אולי בכלל לא יהיו מחרתיים בעולם.

האמבטיה לבנה, המים שקופים. מה צבעו של רחם. מה צבעו של החושך עמוק עמוק בתוך המוות בתוך הקבר. מידתו כמידת הגוף, כמו כאן באמבטיה. אם במקופל במעוּות כמו בשעת לידה או במעשה האהבה. ואם ישר ונינוח כמו לאחר מעשה ככלות הכל. מה נולד ומה מת כאן בזה בהעלם אחד בתוך המים באמבט עם הארוּס הזה שלי. כמוהו כהבטחה, כבר אינני זקוקה לשום הבטחות. בוא, ארוס שלי, בוא.

הנה הוא מתעורר שוב. כן, ארוס שלי, בוא בוא. תראה כמה שהוא אדמדם יפה כל כך במים, רק תביטי אמא יפהפיה שלי מאיפה שאת נמצאת שם עכשיו עם אלוני המנופח הסטרילי הזה שלך, רק תביטי יפהפיה כמה שאני הרבה אשה שאַת ככה לא תוכלי אף פעם כמוני וגם לא פעם אחת. כן, כאן. לא נוח לך בתוך האמבט? אוסיף עוד מים, בוא בוא!


פרק עשירי: פירור    🔗

עוד מעט, כאשר ייצא למרפסת, תבוא אליו שירלי ותספר לו כי חלמה עליו והוא פרפר. גם כאן, בחדרו שחלונו פונה לעבר חלונותיהם של בתים אחרים, נשמעה אוושתה הנואקת מלחששת חולפת כּיללה צרודה של כל מכונית עוברת בכביש, אשר שם הלאה מצד חזית הבית.

תופקוש לוי אדוארד פשט את חולצתו, השיל את מכנסיו מרגליו, וככה, בגופיה ובתחתונים, נכנס למטבח ומזג לעצמו מהמקרר כוס חלב קר. אחר כך חזר לחדרו ומחדרו יצא אל המרפסת. הרף־עין או שניים נשתהה שם בחשיכה. מעביר אצבעותיו על בטנו, בוהה לעבר הבתים האחרים. קצתם באור, רוּבם מרפסותיהם וחלונותיהם חשוכים. מלמעלה קלט מרחוק מאוד הבהובי אורות מרצדים אדום־צהוב־ירוק של מטוס חולף במרומים, את אדוות האורות התלויה הילה עמומה כערפל של אור על־פני העיר, את רעשיה הבודדים והשונים – ואחר כך משך אליו ברגלו את כורסת הקש ונשתקע בתוכה כנגד החשיכה וכנגד כל מה שראה ושמע. פעם, משכבר הימים, הוא דן את חייו לחיות, אולי מחכמה, אולי ברוב איוולתו, כל השאר נובע מדין זה. ועכשיו? כלומר, בדיוק עכשיו ברגע זה? ברגע זה כאילו הוא כבר מת מזמן ומוסיף לחיות על־פי איזו טעות סמויה המוסיפה להתקיים איכשהו גם לאחר מותו.

שעה ארוכה ואולי עוד קצת ישב שם בחשיכה והלילה המאווש חרש באפילותיו מלפף את גופו במשבי צינה קטיפתיים ומערסלים, ועיניו כבדות, נעצמות מתנמנמות בלטף הרוח.

בזה הרגע הופיעה שירלי בתו מתוך החדרים, מנומנמת כמו הזוּיה נשענה על המעקה, הציצה אל תוך החשיכה שמעבר ואמרה לו ככה:

“היית פעם פרפר, אבא?”

“בוודאי שהייתי, הרבה פעמים”.

“בחלום שלי”.

“באיזה חלום שלך?”

“עכשיו, לפני שהתעוררתי. כל כך מצחיק, היית פרפר”.

“פרפר? ולמה זה דווקא פרפר?” – כך הוא, עדיין בנחת.

“ככה חלמתי אותך, פרפר. קצת זקן, אבל עדיין מפרפר”.

“אני?”

“כן, פרפר”.

“את בטוחה שלא החלפת אותי במקרה בחלום שלך במישהו אחר?”

“בטוחה לגמרי”.

“וזה מצחיק אותך?”

“מצחיק מאוד וגם מגוחך. אל תיעלב, אבא, לא אתה: הפרפר אשר בחלום שלי”.

“ועדיין זאת אומרת, מפרפר?”

“מפרפר מאוד. זקן שקשה לו לפרפר, אבל הוא מנסה”.

“בחלום שלך?”

“כן. מה אתה ככה?”

"הוא לא ראה את צחוקה בחשיכה, אבל הוא שמע אותו. הצחוק הזה שלה השיר מעליה את ההינומה המנומנמת ההזוּיה וכבר היתה פתאום עליזה באופן מיוחד, מתרוננת כמרחפת, כאן סמוך מאוד לחייו על המרפסת. תופקוש, נסוג־אחור, בחן אותה בחשאי ובחשד, משתדל לדעת. עליצותה הפחידה אותו.

“את לא חושבת, בתי, שזה קצת חצוף לחלום על האבא שלך שהוא פרפר מפרפר?”

“ככה אני חלמתי, מה אפשר לעשות”.

“אבל למה דווקא פרפר?!” – התרעם.

“אולי מפני שאני פרפרית, לכן. אם אני פרפרית, אז אתה אבא שלי פרפר, הגיון־הברזל של שר החלום. תנסה פעם לחלום עלי פרפרה ותראה איך זה. פרפרה באמבטיה”.

“מה פתאום באמבטיה? פרפרה בכלל איננה יודעת לשחות”.

“יודעת מצויין, אבא. באופן יוצא מן הכלל. בייחוד באמבטיה. לילה טוב. אני הולכת להתרחץ”.

זהו, להתרחץ. ככה היתה מסיימת בקטיעה כמעט תמיד את כל הדיבורים שלה. הלהיטות הזאת שלה למים, מה זה. אני, לכל היותר פעם בשבוע. חתיכת הרפתקה. כן, שירלי בתי, לפי דעתי הפכת את חייך להרפתקה. ככה חשב לוי תופקוש אחר בתו אחר לכתה. גם אני, אולי, אבל היא – בצורה הפרועה הבלתי נסבלת ביותר. תראו אותה תשמעו אותה, פרפרית בת יום. משתוללת כמו סוס משתולל ללא שום מחרתיים. כאילו מחרתיים בכלל לא יהיו שום מחרתיים בעולם. מה אני יכול להגיד לה, מה אני יכול לעשות. ואני עצמי, מה.

כלומר הוא עצמו, לא כך? חי לו כל חייו כל רגע בכל רגע כאילו אחד יחיד הוא, אולי גם אחרון. כל כולו רק הוֹוה מתמשך הטוחן לתוכו כל יום וכל מחר ומחרתיים. בכוונה תחילה, כמעט מתוך השקפה ברורה מוצהרת מראש. אף־על־פי שלהיות הרפתקה בגילו שלו זה קצת מגוחך כמעט כמו להיות פרפר.

אשר לעצמו, לעצמו. אך כאשר ראה את הדבר הזה מתחולל בחייה של בתו, נחרד כנכווה. הא, אלוני. אתה שומע, אלוני? תשמע תשמע, קדחת לך אלוני. לא מפני שהבת הזאת היא בתו, ואל תגידו צביעות. ואולי דווקא כן. אלוני אלוני, התחיל תופקוש להבליע את האשמותיו בהאשמה עצמית. והיה ברור לו מראש ולחלוטין כי הוא ישתוֹק את האשמותיו. כמו דג שותק מאוד הוא ישתוק. מה הוא יכול לעשות, שום דבר אינו יכול לעשות. אם רק יפצה את פיו, ועוד לפני שישמיע מלה קטנה אחת, מיד תקום ותלך לה אל בית־אמא שלה. אל הבּרל־שמרל הזה. גם בלי שיגיד יכולה היא פתאום בזה הרגע הבא לקום וללכת שמה. ככה, לפתע, כדרכה, הליכה־כמחאה על לא דבר ולהשאיר אחריה סרחון כבד של האשמה ואנה הוא בא, אנה הוא בא. הוא פוחד לדבר אליה ופוחד שלא לדבר אליה. תמיד ומלכתחילה הוא נזוף ואשם. על מה ולמה, אל תשאר על מה ולמה. או שאתה יודע או שאינך יודע. כך וגם אחרת, אתה חייב לדעת. כך היא, השירלי הזאת, על לא דבר ועל כן דבר ועל כל דבר. מתוך זדון, כפי הנראה. או נקמה. במי היא מתנקמת, על מה ולמה.

תלך לשם, תשהה שבוע או חודש, לפעמים גם חודשיים, ותשוב. וכן גם משם לכאן לסירוגין ולחילופין, תמיד לפי מזגי רוחה. יש לה שני בתים להתגורר בהם אף אחד מהם איננו כפי הנראה ביתה. בשניהם היא אורחת. משניהם היא מופקעת. אין לה שום סיבה להתאונן, בשניהם היא מתקבלת בכל עת בנדיבות ובסבר פנים יפות, בבקשה בבקשה. החדר שלך מוכן בשבילך. בהרבה סבר פנים, אך גם בהרבה פחד בעיניים. השימוש שאמא שלה עושה עם יופיה, עושה שירלי בתה עם הפחד הזה שפוחדים ממנה. בערמומיות רבה היא מפיקה לעצמה כל מה שאפשר וכל כמה שאפשר. בלי שום נקיפוֹת בלב שלה. שד משחת, שטן! – כך אמא שלה, אך בלחש, שאף אחד לא ישמע.

נדיב לב מכולם, מסביר־פנים יותר מכולם, היה דווקא אלוני. או שביקש לחפות על משהו, או שהיה לו אינטרס לקרב אותה לאמץ אותה לבת לו. את מי את שירלי, סוסה משתוללת פרא־אדם שכמותה. הקוצים שבנשמתה לפעמים על־פי רוב הם דוקרים אך לפעמים הם מניצים תפרחת נפלאה. אלוני מרגיש את ריחה ממרחוק ושוחר את קרבתה כמו דבורה מיוחמת. הם כולם קוראים לה שירלי, הוא – דוֹרא צעירא, לשון יחיד ורבים גם יחד. ברוך הבא, דוֹרא צעירא שלנו. הדורא צעירא שלנו בורחת היום. מה דעתה של דורא צעירא. תמיד בחיבוב ובטוב־לב, אך בה בעת גם כמו פורש עליה חסות סלחנית מתגוננת מראש מפני עקיצותיה־כדבש שיבואו בוודאי יבואו הנה כבר ברגע הבא: “אל תתחנף אלי”.

בשביל אלוני שירלי היא מישהם רבים לא מסויימים לא מוגדרים, וכאשר הוא מדבר אליה, הוא פונה בדיעבד אל כל ההם הרבים, אפשר להגיד אל הדור הצעיר כולו. הוא השתדל מאוד לטעת את עצמו בלבה באופן שתרחש לוֹ אהדה. אהדתה היתה לו חשובה מאוד, אולי מפני שגם היא היתה אחת הדרכים במלחמתו הסמויה בתופקוש, אדוארד לוי, שנשאר שם רחוק למטה בקרביה של מפלצת האלמוניוּת בתחתיות השאול תחתית העיר. בחפץ לב היה מאמץ אותה לבת גם באופן רשמי, אך שירלי, רשעית נכלולית שכמותה, הסתירה יפה יפה שכוונותיו של אלוני גלויות לפניה תיכף למן ההתחלה והיתה, תמימה שכמותה, מתאכזרת מתגרה וממש מתעללת בו, ובה בעת גם כל הזמן מרחמת עליו. והוא, לא כלום, מגחך לו בנחת בעליונות מרגיזה, כביכול לא בו אמורים הדברים. אף פעם אינו נפגע ממנה. ושמא, אפשר, הוא מעמיד פנים שלא.

“אני פוגעת ופוגעת בך ואתה אינך נפגע, למה? אתה יודע, אני כבר מתחילה להיות נפגעת מזה”.

“ממה?”

“מזה שאינך נפגע כאשר אני פוגעת בך”.

“אני לצערי כבר קשה מאוד לפגוע בי”.

“למה?”

“לצערי כבר אני יותר מדי מחוסן מפני פגיעות”.

“אפילו חזקות מאוד?”

“אפילו חזקות מאד, אני חושב. כן, לצערי”.

“למה לצערך?”

“מוכרח שאהיה כך, אחרת אי־אפשר. כל זה התחיל מפני שאין לי חברים וגם אף פעם לא היו לי, אני חושב”.

כך התחיל, מפני שאין לו חברים. והדיבור הזה שאמר התארך מאוד. אין, בכלל. כל מי שמנסה להתקרב אלי, מיד אני חושד בו שהוא זקוק לקבל ממני איזו טובת הנאה, בקשה קטנה, משהו. אני נפגש עם הרבה אנשים. לא רק בישיבות בכלל. אפשר להגיד שכל היום אני חי בתוך אנשים, כל מיני. אף אחד מהם איננו חבר שלי. לי יש את אשתי את אמא שלך, וזהו. אף אחד אינו מעלה בדעתו עד כמה שאני תלוי בכל האנשים הרבים ההם שאף אחד מהם איננו חבר שלי. אפילו כאשר אני דורש את טובתם ונלחם בשביל האינטרס שלהם, גם אז. זה לא קל, בכלל אל קל. יום שהשם שלי אינו מופיע בעיתון, אותו יום אינני קיים. בעיקר אולי גם מפני שאין לי חברים. את לא מתפלאה לשמוע ממני דברים שכאלה? לא קרה שום דבר מיוחד, את רואה. אני שקט לגמרי. יום שאיני מקבל טלפון חשוב במיוחד המאשר לי בדיעבד את הסטאטוס שלי בציבור, ביום ההוא אני קצת מפוקפק כמו ספק. כך הוא: איש ציבור קיומו אינו קיום אם הציבור אינו מאשר את קיומו בלי הרף יום יום מחדש. אינני יודע אם כל אחד כך, אולי יש אחרים ואצלם זה אחרת. אני כן. אני, תמיד, עין אחת מסתכלת בי גם כאשר אף אחד אינו רואה. העין של הציבור היא. אני תמיד מוקף אנשים, תמיד חשוף כאילו אלף עיניים צופיות בי. הרבה מאוד אנשים, אף אחד לא חבר. אינני אומר שתמיד אני מתנהג על פי מה שמצפים ממני. זה, לא. עד כדי כך, לא. רק על פי מה שאני עצמי מצפה מעצמי בשם הציבור. זוהי העין עליה דיברתי קודם. שכמותי, אף פעם אף לא לרגע אחת אינני שרוי ביחידות. אף־על־פי שאיש בודד אנוכי וחברים אין לי, כפי שכבר אמרתי לך קודם. אין, בכלל. בכל מקום אני שרוי בקהל כלשהו, בישיבה או באסיפה, אני חושב גם בחלומות.

“לשם מה כל הדיבור הארוך הזה? כדי לעורר בלבי רחמים עליך?”

“שוב את מבקשת לפגוע בי. עזבי, שירלי. אם כבר עוררת אותי לדבר תני לי להמשיך. לא כל יום קורה כדבר הזה, אפילו במסיבות לכבודי איני נוהג לדבר על עצמי. אפשר לחשוב, בסך־הכל שתיים שלוש מסיבות, וגם הן לא נערכו לכבודי, אלא כדי שההם יוכלו להתכבד בי ולהתגאות אתי. רק לשם כך. וכי מה, אינני יודע. יודע. בני אדם אוהבים להסתופף בצלו של אדם המקובל כאיש מצליח. אבל מהי ההצלחה, בסופו של דבר? הקשיבו, ההצלחה היא בסך הכל אמצעי יעיל להשתלב בעולם. בלעדיה, אינכם יודעים, הקשיבו! עכשיו באופן מיוחד אני מרשה לעצמי לדבר בגילוי לב: בלעדיה, אבוי. מישהו לא הבין? אני חוזר: אבוי מאוד. הוֹניתי אתכם משום שהסתרתי מכם את חולשותי, כיסיתי וחיפיתי עליהן במה שאתם רואים כהצלחה. רק את גבורותי ומעלותי הראיתי לכם, אתם הוּלכתם שולל, רבותי!”

“מי זה אתם, אל מי אתה מדבר, אני בסך־הכל אחת, אפילו לא אחד!”

“מה?”

“אין כאן אף אחד, רק אתה ואני. תסתכל: שירלי”.

“כן, אנחנו”.

“אז למה התחלת פתאום להגיד אתם?”

“הקשיבו, עוד לא גמרתי.”

“לא, באמת?”

“הקשיבו, אני אומר, מבקש. דורש. אתם הרבים. אני מדבר אליכם בלשון אתה. אתה ואני. אני ואתה, וגם את. כולם, כל אחד מכם הוא המון גדול. אנחנו”.

“ואתה מנהיגנו?”

“ואני כאחד מכם, הקשיבו!”

“אני רק אחת ואתה מנהיג פרטי שלי, יחי יחי!”

זה היה ימים אחדים לפני ישיבת ההכתרה, כאשר אלוני לא ידע ולא שיער כי תיהפך לישיבת הדחה, והוא צחק למעשה־המשובה הקטן, כיצד נהפך רגע כמימרה למנהיג עם רב. אבל גם פתאום הזיע וניגב את מצחו. ושוב צחק, שירלי הסתכלה בו, רק הסתכלה.

“כל אחד יש לו לפעמים השטויות הקטנות שלו” – הצטחק.

“מדוע אתה מתנצל?”

“אינני מתנצל”.

“אתה נשמע כמתנצל”.

“וגם אינני חושב כי אני זקוק באופן מיוחד לחברים. אולי, כבר לא. הכי חשוב לי להיות מרגיש את עצמי נישא במהלך הכללי, שראשיתו הרבה לפני, והמשכו הרבה הרבה אחרי. זהו העיקר. כל השאר, ובכן טוב. אני משער כי גם בעיניך אני מן הסתם כמו בעיניהם של רבים רבים וגם בעיניו של אביך. כלומר, עסקן עסקנסקי וכולי וכולי, איש תככים ומזימות וישיבות וניסוחים וכיבודים וכולי וכולי שהעסקנות היא מקצועו. ובכן, כן, העסקנות היא מקצועי. אני יודע, זהו דבר מגונה בעיניהם של אנשים רבים, עסק מלוכלך, הם אומרים. גם אבא שלך.”

“אבא שלי, מה?”

“גם בעיניו זה כך. פעם אמר לי: היסטוריה? היסטוריה! נוראה ואיומה זורעת אך חורבן. קרא בספרים ותראה. כך אמר לי אבא שלך: קרא בספרים. הוא עצמו מן הסתם קורא הרבה מאוד בספרים, הוא ידוע. טוב. מחלתי לו. תראה, הסביר לי אביך, ההיסטוריה זה דרקון. מה לא נעשה בשמה בעולם מאז ימות עולם, וכי לך צריך אני לספר? כך הוא לי. לא, אמרתי לו, אינך צריך, אני קורא בספרים, גם הספרים משקרים! – התלהב אבא שלך, הכל רק בשביל לטפח את יצר השלטון של כוהניה. אינני כהן, אמרתי לוֹ, אפילו לא לוי. סתם ישראל אני. אבל הוא, בשלו. היא הנוכלת הבזויה והשקרנית הגדולה ביותר בכל התולדות – כך אמר לי אביך בזעם גדול – נסיכה מתחסדת צבועה מוליכה־שולל, הנוטלת את חיי וגם את חייך. גם את חיי? גם את חייך שלך, כן. מתוך דרישת־טובה כביכול. לי ולך ולכל האנושות. תודה רבה, איני זקוק לה. ולדעתי גם אתה אינך זקוק לה, רק שאינך מודה. כרצונך. מה אתה בלעדיה, שאלתי את אביך. הכל, השיב לי, רק לא קרבן ולא מרוּמה, כך הוא לי. מה דעתך?”

“מה זה פתאום חשובה לך דעתי. אתה כפי הנראה מוכרח היית לדבר ודיברת. ועכשיו די, נגמרה לי כל ההקשבה שהיתה לי בשבילך”.

והיא לחדרה. אולי סתם, ואולי כדי לארוז את המזוודה הנצחית שלה ועד מעט תצא ותודיע: אני הולכת. מבית־אמא לבית־אבא. אולי לשבוע שבועיים, אולי לחודשיים. אחר כך מבית־אב לבית־אמא. מכאן לשם, משם לכאן. ככה תמיד, לסירוגין ולחילופין. פרקי זמן השהייה משתנים, רק עצם הנדידה מתקיימת.

ודבר ראשון שתעשה בדרוך כף רגלה בבית־אביה, עוד בטרם תפתח את המזוודה, תיכף אחרי השלום וברוכה הבאה – היא תשבח את אמא ואת אלוני ואת הבית שלהם. ושבחיים אלה ייצאו מפיה בנימה שכזאת, שתיכף ומיד ישתמעו מכללם גנאי מפורש לאביה, וכן להיפך, בבואה מבית אביה לבית אמה. לא רק גנאי, נזיפה מפורשת – ושירלי נהנית. לפעמים זה מתקבל כתעלול, לפעמים כהתעללות. כך או אחרת, תמיד היא מפיצה על סביבותיה מפח־נפש ורגשי אשמה בכל עת תמיד, כאן וגם שם, לחלופין ולסירוגין. לעולם עוקרת מרצונה, אף פעם לא נמלטת. גם אי־אפשר שתהיה נמלטת. אף פעם. אם כבר, היתה דווקא נשארת, כמו להכעיס: מדוע אינכם מגרשים אותי. אני במקומכם הייתי מגרשת. בטוח שהייתי. אבל אתם לא. נכון שלא? בעצם, מדוע לא? נסו פעם, מגיע לי.

או, פעם אחרת, בנוסח אחר: רציתם כבשה תמה וצייתנית? הנה, אני. בבקשה.

העיקר שאזדקר להם כמו מרצע מתוך נשמתם. כאילו שהיתה מעמידה אותם במבחנים, בלי הרף כך וגם אחרת. בכוונה תחילה במצבים קשים, מתוך כוונה סמויה מן הסתם להביאם לידי כך שיגרשוה. אבל הם – לא. לא בית־אמא, ובית־אבא בוודאי שלא. היתה תמיד מתנהגת בניגוד, ומה לא. אפילו בחורים שהביאה, נשארו אצלה במיטה כל הלילה, כאן וגם שם. שיראו ויידעו. שיגידו מלה, שרק יגידו. “שטן ארור, נחש” – כך אמא שלה, אבל אלוני תיכף: אל־נא. בנועם קולו ובנועם הליכותיו, כמו תמיד. והחיוך השוחר אך טוב על פניו. נסיון־התמיד שלו להבין, אורך־הרוח שהיה מפגין, היו מדגישים בדיעבד את העליונות המוסרית שלו, הוא, די לו בכך. ואשתו כנגדו:

“אני הייתי מגרשת אותה. אם רק תרשה לי”.

הוא לא הרשה לה.

אך בלכתה היה נושם לרווחה, גם הוא כמו האחרים. יום יומיים שלושה, וכבר היו מתחילים להרגיש בחסרונה. באלף דרכים היתה יורדת לחייהם והם, לא חשוב, חזרו תמיד וביקשו את קרבתה. שתהיה כאשר תהיה, אך במחיצתם. ככה נחוץ להם, לכולם. לשני הבתים. היא, כמו ציפרניים היא תוקעת בבשר שלהם בחיים שלהם, והם – ברוכה הבאה ברוכה הבאה. ובלבד שתבוא. כאילו הם זקוקים לה באופן דחוף לחייהם. כאילו היתה, ואולי באמת היתה, מצפון בוטה ורע, מבוקש ובלתי נסבל.

ויתר מכולם אביה, תופקוש לוי אדוארד. היא היתה לו כמו גזר־דין תלוי ועומד מרחף כחרב מתהפכת על פני חייו. כאילו בעצם קיומה הוא נשפט על ידה בכל עת תמיד, בהעדרה ובנוכחותה. לפעמים באכזריות של מבט חסר כל חסד. מבט שמרצע אותו על חולשותיו והוא כנצלב ואין מנוס. הרגשת אב, היותו בעצם היותו כמוֹת שהוא לא זה האב שהיה אביה בלב שלה. מובס ועלוב כמו בעיניה של אשתו־לעבר. קדחת לך לוֹלה. אבל שירלי, כן, שירלי. כל כך חבל שככה. כל כך נחוץ שיהיה אחרת. לוּ אך יכול היה לפצותה במשהו, קחי לירה ביתי וקני לך גלידה מנה כפולה. באיזו מעט הרגשה טובה. בקצת מעט הצלחה שלו, שאפשר היה אולי להגיש אותה על טס שי לבת שלו. הנה, גם כזה וכזה הוא אביך, כדי לשמח קצת את לבך.

ואֶת לבי? יד על הלב, אדוארד לוי, ואת לבך שלך? אולי אינך עובד אותה את אלילת פיתויי ההצלחה דווקא משום שבאמת אתה משועבד לה? אמת, אמת: מבטל אותה בזה לה מייחס לה כל רע שבעולם וכל שקרים וזיופים שבעולם כל התפל והלא־חשוב והלכאורה שבעולם וגם כן שהיא מכשול גדול מאוד בדרכו של איש אל חירותו – ואולי דווקא לכן מתעלם ממנה רק כביכול, ובאמת לא כל כך מצליח בכלל להתעלם ממנה. אולי, אדוארד לוי, אולי. אה? ידך על לבך, כלום אין תשוקתך אליה מתמידה וגוברת כמו אל בוגדנית בלתי מושגת שאף פעם לא היתה שלך? לו אך היתה שלי, אפילו כפרפרה בת יום אחד, ייתכן שהייתי מצליח לבטל את הביטול הזה שאני מבטל את אלילת הפיתויים הזאת בלבי. לפחות, אפשר שאני זקוק לה כדי שאוכל להיפטר ממנה. ייתכן שאז באמת הייתי מצליח להיפטר מתשוקתי אליה. אבל ככה, כל עוד לא, היא מתנפחת לממדים עצומים שכאלה ותשוקתו אליה הורסת את חייו, אפילו הוא מתעלם ממנה ואינו מודה בה כלל ועיקר ומבטל אותה ביטול גמור. בסך־הכל הכל כביכול אחד גדול מאוד. לא כך, לוי אדוארד? ידך על לבך, איך?

שירלי, לכאורה לא־כלום. אף מלה. שותקת לה. מין שתיקה שכזאת המרצעת אותו כמבטה בלי־הרף אל הצורך הבלתי נסבל הזה לשפוט את עצמו. עצם היותה כמות שהיא או עצם היותו כמות שהוא. אבא שלי טיפש עלוב המהלך בהרבה גדולות מאוד, אמא שלי זונה שלעולם לא מכרה את גופה, רק את נשמתה בבקשה לכל מי שרוצה. משפחה נחמדה המשפחה שלי, לא? אבל אבא שלי, כמה שהוא עלוב בנפשו ובלי כוחות, לפעמים באמת היתה בו גדוּלה (שתחשבו ככה, מוכרחה שתחשוב ככה!) בייחוד לאחר שנפרד מאמא שלי (כן, בהחלט!) גם אצילות־נפש יוצאת מהכלל היתה בו (בי. אני. אביה) רק אני הטפשה לא הבנתי (הרבה הרבה לא הבנת, בתי שלי, אבל עכשיו אני סולח לך) קצרת השגה הייתי להבין, שבוייה בכל מיני מוסכמות על עצמי (הגידי תיכף: מאוד מאוד) מפני שככה נוח היה לי, לשפוט את אבי מתוך הטפשות שלי (לא צריך להגזים, אבל אין דבר, אני סולח!) אך עכשיו, תוך כדי השינוי הזה שחל בי בשיפוט שלי את אבי, אני בעצמי משתנית (שיהיה לך לבריאות, בתי האנוכית, סליחה סליחה) כך אני מרגישה כאילו אני צומחת עם השיפוט המשתנה החדש שלי את אבי, הוי אבי היקר והמסכן! (גם האציל, אל תשכחי. שיהיה מסכן, אבל גם אציל־נפש, בתי, אל תשכחי. מאוד מאוד אציל נפש) וגם כן עלוב נפש (וכי מה, אינני יודע? בלי זה אי־אפשר. אין דבר, אין דבר).

הוסיף והוסיף להיות לילה. מַשב אחד הפיל עליו תנומה, משב שני, צונן ועז מקודמו וגם פתאומי מאוד, העירוֹ. התעוררות מתנמנמת שכזאת, כמו גסיסה, כאן בכורסת הקש בלילה בחושך על המרפסת. גוסס להתעורר ואיננו. כבר כבר – וישנו חזרה. כל עוד אני מחוּבר אל משהו או מישהו על פני האדמה, אי־אפשר. האשה שהתגרש ממנה, הבת המתרחצת באמבטיה, עוד כמה. כל עודו בחיים, הם בתוכו. וכל עוד עודו הוגה בהם, אפילו הרהור רפה וגוסס, אי־אפשר. ברוך דיין אמת, לוי אדוארד תופקוש. ברוך דיין. אמת גם כן?

אף־על־פי־כן פקח עין אחת אל החושך והתעורר. ואז באה שירלי מן האמבטיה, ברה עולה מן הרחצה בחלוּק קיצי דק הדוק באבנט למתניה וחמוקי רגליה מתגלים חליפות בלכתה, בלי־הרף סירקה את שערה הארוך, שהיה כבר דק ומסורק למשעי. כך בלכתה וכך כאשר עמדה נשענת אל המעקה נינוחה ורגועה, גבּהּ אל הלילה ופניה אל אביה. כל כך רגועה, שבוודאי עוד מעט הנה הנה תתגולל עליו באחת מהתפרצויות־הפתאום מהסוג ההוא שלה, כאשר המון־רחמים גואים נכמרים בלבה אליו אל אבא שלה. הרחמים הנכמרים הפתאומיים האלה היו פוגעים בו יותר מכל זעם. הם טלטלוהו כמו כלי־משחק במזגי רוחה המשתנים. אבא’לה ואבאשלי, וכבר מתעופפת לה וחותמת נשיקה על מצחו (לפעמים גם על קצה אפו) ומתעופפת הלאה החוצה, אולי אל אלוני.

התפרצות כזאת לא התחוללה הפעם. אבל פתאום צחקה, ועד המסרק בשערותיה, אמרה:

“אבא זקן שלי ילד קטן”.

“קטן קצת או קטן הרבה?” – כך הוא, מנסה להתחמק. ושירלי, פתאום דווקא באיזה כובד ראש מבודח:

“פתאום ראיתי אותך ואתה ילד קטן. אולי נער. ככה, ברחוב. ביחד עם נערים אחרים, כאשר בכלל עדיין לא ידעת שמכל הילדות בעולם אהיה דווקא בדיוק אני הבת שלך”.

“מה חשבת, שתיכף נולדתי אבא?”

“אתה כבר היית אז בעולם, אני עדיין לא. מה יש מה קרה? מה לא טוב?”

זאת מפני שפתאום באמצע הדיבורים הבטלים האלה, נתן בה תופקוש אדוארד לוי מין מבט שכזה, כאילו (גם הוא) ראה אותה בזה הרגע לראשונה. הכיכר שהלאה מעבר לבתים היתה שׂריפה של אור ומעט נהרה ממנה נמשכה גם לכאן אל המרפסת.

“פתאום ראיתי” – אמר.

“מה יש כאן לראות” – העבירה את המסרק מצד זה לצד זה והמשיכה להסתרק.

“גם אני, אותך ילדה קטנה”.

“מה פתאום נזכרת?”

“לא שכחתי”.

“זה מה שראית עכשיו בחושך?”

“מן ההתחלה ועד שאַת ככה היום”.

“בכל זה נזכרת עכשיו פתאום, למה?”

“לא נזכרתי, ראיתי”.

רגעים אחדים הסתרקה, רק הסתרקה ולא אמרה כלום. היו לה שערות שופעות, דקות, ארוכות. היא היתה מטפחת את שערותיה יותר מכל דבר אחר בגופה. מפנקת אותן. מסתלסלת ומתפנקת בהן. הן היו כלבי שעשועים שלה, חתולי סיאַם, דובונים מימי הילדות. בנחת, כאן על המרפסת.

ואז אמרה, הפעם דווקא בשקט, שלא כדרכה לא מתגרה ולא מקנטרת, כי אולי תעבור לאמא. תופקוש שמע והחריש. שתעבור. הרי כך דרכה, אז מה פתאום היא מצהירה מראש? השקט שלה עורר מהומה של חשד עז בליבו. שירלי הסבירה:

“אלוני הציע לי”.

“מה הוא הציע לך?”

“לעבור ולהיות אצלם. בכלל”.

“מה זאת אומרת בכלל?”

“לתמיד, ככה הוא הציע לי. שלא אתרוצץ בין שני בתים. זה לא בריא, אמר. יותר טוב בשבילי שיהיה לי בית אחד.”

“ביתו שלו?”

“ביתו שלו, כן. אבל אני, אבא, עדיין אינני יודעת”.

ובכן, כך. הצעה מרחפת צפויה משכבר. סוף סוף בקול רם קול ברור. הם רוצים לקחתה ממנו. תוך כוונות טובות, בוודאי מתוך כוונות טובות מאוד, אלא מה. כוונות מצויינות. לקחת בת מאביה, להציל אותה ממנו. ממני. כאילו אני איזה פגע רע או נגע צרעת או מה. לטובתה, ממני, לשם. שתלך. איחולי, אלוני. שתלך. עדיין אינני יודעת. שתדע. שתלך. שתלך.

“רציתי רק לנסות אותך!” – כבר התעופפה אצלו, כורכת זרועותיה על צווארו וראשו אצלה – “אבא! באמת פקפקת אפילו רגע אחד שאשאיר אותך ואלך לשם? אף פעם!”

“שני רגעים, ועדיין אני מפקפק”.

“אבא!”

“מפני שביקשת לנסות אותי. מפני שהיית זקוקה לנסות אותי, אפילו בצחוק. איזה מין נסיונות הם הנסיונות האלה?! אם באמת בכלל ניסית אותי. הכיני לי כוס תה, אני צמא”.

הלכה ומזגה לו ואמרה:

“אתה נשאר כאן?”

“כן, לעת עתה. טוב כאן. רוח נעימה”.

“לילה טוב, אבא”.

“לילה טוב”.

אולי באמת ביקשה רק לנסות. סתם, מתוך התעלולים שלה. אף־על־פי־כן ייתכן מאוד כי תארוז מחר בבוקר ותעבור לשם. סופית. לצמיתות. או: עד שתתחתן. אם. תופקוש יתופף את עצמו על תופיו בבאַרים ובמועדוני־לילה, אולי גם יחזור לאולמי החתונות. כל עוד ידיו לא תתחלנה לרעוד. מה יהיה כאשר ידיו תתחלנה לרעוד. אולי יש לו איזו קרן פנסיה באיזו קרן, קרוב לוודאי שאין לו. דוב בר אלוני ישמח להיחלץ לעזרתו. דוב בר אלוני ראש העיר שגבר על כל יריביו מבית ומחוץ ונבחר ברוב גדול רוב מוחלט להיות ראש עיר באחרית ימיו. אולי לשנה, אולי לשנתיים. ברוך הבא, בּרל. מה יש לך לומר לי, ברל. הופעת, אז דבּר. אני שומע, בדרך כלל שמתי לב שאנחנו לא כל כך נפגשים בזמן האחרון.

חשבתי שאנחנו נפגשים כל יום!

באמת? לא הרגשתי בכך.

אני כאן ואתה שם.

ובכל זאת?

כן. וגם להיפך. אבל אחרת לגמרי.

מה זאת אומרת אחרת?

כבר מאז האניה.

על הרציף עם המזוודות?

כן. מאז, כל הזמן.

כיצד?

אי־פעם לפני הרבה זמן, אולי אתמול, התפצלתי ממך והשארתי אותך שם במקום ההוא שבו היינו ביחד.

זה היה מזמן.

הרבה הרבה מזמן, כמעט אתמול.

וככה כל הזמן מאז?

כן. כאילו אנחנו מדברים אבל גם לא כל כך מדברים.

כן, אבל נפגשים כל הזמן?

לפעמים אני מרגיש בכך, אבל לפעמים גם לא.

כל זמן שחיים. נפגשים גם אם אל כל כך מרגישים בזה. אבל גם דוב בר אלוני ימות, אולי אני לפניו. מה תעשה לוֹלה כאשר תיוותר אלמנה? אולי פשוט תמות לפני אלוני ותאַלמן אותו. מה יעשה אלוני בלעדיה, הוי מה יעשה לאחר שהתרגל לחיות אתה כל כך טוב? שירלי בוודאי תמשיך להיות בינתיים בעולם, כל כמה שרק תוכל. אחר כך, מי יכול להגיד מה יהיה אחר כך כאשר כל מחרתיים כל כך מפוקפק אצלנו.

מי מכולם ימות ראשון. מי שני. מי רביעי. אולי דווקא ההוא הפאפי האחרון של שירלי. מי אחרון. מי יישאר לזכור. מי שיישאר לזכור גם כן ימות, וכל שהיה כאילו לא היה כלל.

רק המצבות.

ולפעמים גם מצבות אין.

לפי המנהג, כעבור חודש או שנה. לעת־עתה רק תלולית עפר שנערמה ונתהדקה. ומישהו גם תקע בתוכה פרח אדום בודד. מסביב שרב כבד מאוד, כמו להכעיס, כאילו נפרד תופקוש אדוארד לוי בן רוברט גרשון תופקוש בטינה מן העולם, כשם שהוא חי בו בטינה. מסביב עמדו בדממה בתו ואשתו־לשעבר וגם דוב בר אלוני. ועוד אי־אפשר שלא יהיו שם דוקטור באַר והפרופסור והבתאי ומנגנים אחדים מפה ומשם, מהם גם חברים. גם נערה אחת מנערות הבאַר. מה שמה ההיא. אולי דווקא רגינה או בטי. איש לא הזיל דמעה, השרב היה כבד כל הזמן. לך דע אם תופקוש לוי אדוארד היה אפיזודה בעולם, או שמא היה העולם אפיזודה בחייו. וקול התוף? רוח קדים לוהטת חלפה וחלפה בין המצבות בבית־הקברות וחזרה ונאחזה במצבות כמו בקרנות המזבח. המצבות נשרפו בשמש הצהריים ביום שרב כבד ומעט האנשים מסביב לתלולית הרעננה וכבר שרופה בשמש התחילו להתפזר. מת אחד הביאו אתם לכאן, אך לאחר שגופו נטמן באדמה, נתפוררה גם דמותו, ובשובם העירה, כל אחד לדרכו, נשא כל אחד בליבו בדרכו שלו זכר אחר ממנו, פּירור


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47905 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!