“הכל בי גזור ועומד בגזירתה של החוקיות הכל־יקומית הקבועה, ההכרחית. אני מוצרו של הטבע, של הביולוגיה, של התורשה, אני בבואתו של המשטר החברתי, אני מירקמה של ההיסטוריה, של התקופה” – –

אולם “אני” זה שהוא מתוכי הנה ניצב עלי ומעלי ומגדיר אותי בהגדרות אלה וחותם אותי בחותמות הללו – הוא מה עליו? הוא?…

ועל שאלה זאת אַל לך בקש תשובות לא מן החשיבה השכלית־ההגיונית שלך ולא מחשיבתם השכלית־ההגיונית של סוד חכמים ונבונים ועיוניהם ותורותיהם. רוצה אתה בתשובה ש“כל עצמותיך” עליה תאמרנה: “זו היא!” – עמוד בפני עצמך וקרא, לא קול גדול, רם, כי אם קול “כל־כוליותך” בך, קריאה אחת זו:

– אני! אני!

תקרא – וכל התורות והעיוּנים השכליים־ההגיוניים יגיחו ממוחך ושות ישותו עליך כלהקת שדונים, שולחים לשון לעומתך, צוחקים ורומזים שגם עצם קריאת כל־הקרב הזאת שלך כבר גזורה אף היא בך, ב“ביוֹ־פסיכיקה” שלך, בגזירת הסבתיוּת האינסופית הכבולה ומכובלת… ואז –

אז, כאסיר זה שהעלילו עליו עלילות ברשע, והוא עומד בדד ומבודד מול סורג האשנב שבתא מחנק־כלאו ושולח קריאתו אל השמים והארץ: “חף אנוכי! חף!” –

כך עמוד ושלח שוב ושוב נגד לכול, לכול, לכול את זו הקריאה האחת מעמקי־מעמקי־כל ישותך:

– אני! אני! אני!

והמה לבסוף יתנדפו וימוגו, כהימוג קורי חלום־בעותים בהתנער האדם משנתו, בפקחו עיניו והנה זהרורי הבוקר!

ובהקיץ האדם, יעמוד ויאמר:

“מודה אני לפניך” –

אני! אני!

לפניך – אתה ה“אני” המוחלט, ה“אני” העליון הבלתי־מותנה – לפניך אני מודה על שבראתני יצור אישיות, יצור־“אני” – בבואתך, צלמך

* * *

לפניך אני מודה, לפניך אכרעה ואשתחווה בכפיפת כל אישיותי ובמסירת כל ה“אני” שלי – לפניך עושי, קוני, שממך הכל ומידך אנחנו נותנים לך – – –