נו, ומה אתה אומר על זה?

– על מה?

– הנה… על כל שמתחולל עתה על פנינו. קרא לזה איך שתקרא, ובו הלא הקץ. קץ כולנו, קץ האנושות, קץ כל קיומנו. ואנחנו – אני, אתה, כולנו, הן הועמדנו עתה נכחו עין בעין. ממש! ממש!

– ולכך נחוץ לדעת: אני מה אומר?

– אני שואל… כי באמת אין זה נכנס כלל לתודעתנו. כל אדם הן מתהלך כיום כמו בתוך הלם. מתנועע מודהם, מביט הנה, מביט שמה, כבולש, מבקש, שואל: מי מכיר? מי יודע?

– מה?

– ולוּ רק איזו מלה, איזו אומר שיהיו הולמים את… את… את זה הסיוט החונק, את זה הטירוף התוהיי, שיבהירוהו במשהו למוח וללב שלנו שאינם תופסים כלום! לא כלום! מה זה מתרחש כאן? מה זה?

– אם רק למלה כזאת ולאומר כזה – אלה דווקא ידועים לי.

– ידועים? אדרבה, הגד!

– הם מוּכרים גם לך. הנה… למשל:

“פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ… פור התפוררה ארץ. מוט התמוטטה ארץ. נוע תנוע הארץ כשיכור והתנודדה כמלונה וכבד עליה פשעה ונפלה ולא תוסיף קום” (ישעיה כ"ד) – – – האם לא הולם?

– וזאת אומרת: נסתיים המשחק! פצצת אטום, פצצת מימן, טיל – וחסל! חסל כל הקומדיה שלנו – של האדם, של האנושות, חסל כל הקומדיה שעל פני הכדור האטוּם הזה המסתובב. “פור התפוררה, מוט התמוטטה” – ו“פיניש”! וזהו כל הפשר, כל השחר? זהו?!

– כן, אם אמנם כל זה אינו אלא “הקומדיה שלנו”, ואם כדור אטוּם זה אכן אינו אלא גרגר אפסי שמסתובב בחלל־אין־סוף שומם, עיוור. אבל המלה ההיא, והדיבור ההוא הם הרי להטה והארתה של ההכרה הברורה ש“הקומדיה הזאת על פני הכדור האטום הזה” היא ביסודה “דרמה אלוהית”, ובה, בדרמה זאת – גם לאחר זו המערכה החזויה והאפשרית, האפשרית־מאד־מאד

– המערכה של “מוט התמוטטה ופור התפוררה”?

כן, גם לאחריה, האורות אינם כבים והמסך אינו יורד… הנה:

“כי יום לד' צבאות על כל גאה ורם – – – על כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנישאות, על כל מגדל גבוה ועל כל אניות תרשיש ועל כל שכיות החמדה – – – ביום ההוא ישליך אדם את אלילי כספו ואלילי זהבו – – – לבוא בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים – – – ושח גבהות אדם ושפל רום עיניו – – – ונשגב ד' צבאות לבדו ביום ההוא” – – – (ישעיה ב).

– ואתה אומר שזהו? זהו שאנחנו כיום הועמדנו נכחו?

– אני רק אומר שאותה “המלה ואותו הדיבור” המבוקשים עתה, לפי דברי־עצמך, על ידי האדם מוכה־התדהמה, הם ישנם אתנו, והם ידועים גם לי וגם לך, והם שהולמים את זה הסיוט החונקנו, ובהם, ורק בהם, יש כדי להבהירו במעט למוח וללב שלנו. ולעומתם כל המלים והאמרים האחרים הבאים “להבהיר ולהאיר” אינם בסופם אלא להגם של בני אדם היושבים בליל בלהות ומפחדים להפסיק את הלהג ולהסב ראשיהם. שיחו של ילד נעזב עם זה שמנענע לו בראשו ומדבר אתו מן הראי…

– אבל זו המלה וזה הדיבור “הידועים גם לי וגם לך” הם הלא רק מלתה ודברה של ההכרה המפליגה ל“דרמה האלוהית”. ומה הם ההכרה הזאת ניטלה מן האדם? “מוט התמוטטה”?…

– אם זו התמוטטה באדם, והוא הולך לבקש מה שיתן למוחו וללבו “איזה פשר ואיזה שחר” על יסוד ההנחה של אין־סוף־אופל, אין־סוף־סימאון, ריקות, בלימה – האדם הזה –

– האדם הזה הוא – אני! אני והמיליונים־מיליונים כמוני! ואתה בא לומר עליו –

– עליו? עליו הרשני נא לא לומר דבר!

– הוא זר לך?

אולי להיפך. ההיפך הגמור!… בכל אופן, מה שימצא האדם שעל יסוד אותה ההנחה הוא בולש ומבקש: “מי מכיר? מי יודע?” את זאת אני יודע! יודע ומכיר היטב, וזאת בעצם יודע וחש גם אתה.

– ומה, אם כן המסקנה?

– שמע, טוב שפגשתיך. רציתי להיכנס אליך, לשאלך בדבר המיטה שאמרת.

– איזו מיטה?

– המיטה בשביל אותה זקנה. סיפרתי לך עליה.

– מה פתאום? אתה רוצה להשיאני לדבר אחר?

– אולי אחר ואולי לא אחר. מכל מקום, מה על המיטה?

– אמרתי לך: היא בחדרי. אתננה בחפץ לב.

– טוב! אקחנה לפנות ערב.

– אם לא פור נתפורר כולנו עד אז.

– ייתכן! ואולי יש אתך גם מזרן? לוּ ראית את המיטה המתפרקת שהיא שוכבת עליה, ואותו מזרן… אי, אי – – –