האדם, ה“הומו” – לא היה יכול ליצור כלל את המושג־אלוהים, לולא שיש בו מן האלוהיות, והאדם לא היה יכול ליצור כלל את המושג שטן, לולא שיש בו מן השטניות.

וכשאדם על דגל חייו ודרכו בעולם חורת באותיות גדולות: “הומו” – הוא בזה אינו מתנכר לאלוהיוּת שבו, אך הוא בזה נותן ידו גם לשטניות שבו.

וכשאדם על דגלו זה חורת: “צלם אלוהים” הוא בכך כותב עצמו־כלו לאלוהים, מקבל עליו מלכותו היא לבדה. אך הוא בזה עוד אינו משבית את השטניות והשדיות שבתוכו.

אלה שמוצאים משום מה לנאה ולנחוץ לעמוד ולספר באזנינו במגילות ספר את קורות חייהם שלהם האישיים – מהם יש לדרוש רק אחת: שלא ישקרו מדעת! כי לספר על עצמו את האמת כשם שהיא ידועה לו ב“תעלומות לבו” – דבר זה הוא למעלה מיכולתו הנפשית של האדם, כל עוד נשאר בו שמץ מן הבושה שבאדם.

ולפיכך, כשאתה קורא את כתבי־חייהם ווידוייהם המצויים של מוראליסטים המבטיחים לך בנאמנות שהם מספרים על עצמם את כל האמת, אף אתה עמוד נגדם ושאל:

– האמנם עד כדי כך נתעקמה בכם “נפשכם האנושית”? עד כדי כך?

יושב הנארקומן לפני הרופא, ובפיו הבקשה:

– רפאני, אדוני הרופא! גופי הרוס, נפשי הרוסה. חלצני!

ובלב – המחשבה וההחלטה:

– רק בל יקח ממני את ההוא… כי בלי זה, מה חיים, מה הנאת חיים וטעם חיים?

עומד אדם ומתפלל:

– השיבני, ד'. העלה, גאל!

ובצפוני־הצפונות:

– אך רק בל ימנע ממני את ההוא… כי בלי זה מה חיי? מה ערך? מה טעם?

תפלותיו של האדם, של כל אדם, בכל זמן, ומכל אמונה, מכל דת:

– “בידך אפקיד רוחי”! אך את המפתח הקטן אל אשר שם טמון ההוא… ההוא… אותו אשאיר בידי. רק אותו. הלא מיצער הוא –

*

– ורפאני, ד‘! והשיבני, ד’! והעלה, וגאל! – –

עמדנו פעם בלילה לפני ר' עדו, ושיחתנו: דרכו של האדם אל…

אמר: כל אדם מולבש כתונת אור, אך אין האדם מגלתה עליו, אלא במידה שהוא הולך ומתפשט “כתונת־העור” שלו.

והוסיף:

– ולאו דווקא העור העבה, הגס. יש גם עור דק מאד שמכסה.

הטחנו במרירות:

– מה רוצים מן האדם?

הביט בנו ר' עדו בעיניו העגומות:

– ואתם מה רוצים? שהוא ילביש את האדם כתונת־אורו למעלה, מעל לכתונת־העור המטונפת של האדם – זה הוא שאתם רוצים?

וכשנפטרנו מלפניו, השהינו עוד עצמנו על יד ביתו הדל. עמדנו מחרישים. ומפי אחד, כשליחו של לב־כולנו, התפרצה ההברה האחת:

– אוי!

והלכנו איש לעברו ואיש לעורו.

המרואין: את תמצית השקפתי אוכל להביע בסמליה של האגדה הידועה. זו מספרת שהצדק אמר על האדם: “ייברא! שכן הוא עושה צדקות”. גם החסד אמר: “ייברא! שכן הוא עושה חסדים”. אך האמת – זו אמרה: “אל ייברא! שכולו שקרים”. ותן, ידידי, דעתך: האמת אינה אומרת: אל ייברא, שכן הוא דובר שקרים, או עושה מעשי שקרים, אלא: “כולו שקרים”. כלומר, הכל בו רצוף איזה שקר מסותר. הכל! ומי הקובע זאת? האמת!

המראיין: אבל הקדוש־ברוך־הוא, לפי האגדה הזאת, לא שמע לאמת זאת וברא את האדם. והרי שאין זו אמת?

המרואין: האמת – אמת! אך יש באדם עוד… והוא היסוד־יסודי בו.

המראיין: ומהו?

המרואין: הצער, הדאבון. הוא מחלחל גם בשקריו של האדם ומכפר עליהם.

המראיין: המותר לי, לפי זה, לנסח שהשקפת אדוני היא שהאדם – כולו שקרים, וכל־כולו – צער ודאבון?

המרואין: ניסוח מוצלח! אני חותם עליו.

המראיין: והמותר להסיק שהואיל ולפי השקפתך, היסוד־יסודי באדם הוא הצער והדאבון, הרי שהיחס היסודי אל האדם צריך להיות היחס של רחמים?

המרואין: כן! כן! בודאי.

המראיין: ואל כל אדם, ואף לאדם כמו…?

המרואין: גם אליו! גם אליו! בלי שום יוצא מהכלל.

המראיין: והכבוד? יחס־הכבוד לאדם?

המרואין: אומר לך, ידידי הצעיר: בודאי שהאדם על כל שהוטען והועמס עליו, ראוי היה ליחס של כבוד, לו לא שהוא עצמו היה כל כך מוזיל זאת. משפיל.

המראיין: במה?

המרואין: ולו רק בזה העירטול, בזו ההוצאה תמיד החוצה, לראש הומיות, לעין־כל ולאוזני כל, ובכל האופנים ובכל מיני האמצעים.

המראיין: תודה, אדוני! את גליון העתון יקבל ראשון. אני ערב – – – שלום! להתראות! (יוצא).

המרואין: (יושב אל השולחן, מביט – ותיכף קופץ, ממהר אל החלון, פותחו וקורא): שכחת! לא לקחת אתך את התמונה. הלא ביקשת – – –

המראיין: אה, טוב שהזכרת לי, כמעט ושכחתי. אני שב, אקחנה. ותודה אדוני, תודה –––

ידוע המעשה בשליחי מלך שיצאו לבקש איש מאושר כדי לרכוש ממנו את כתונתו: רפואה לבן־המלך שלקה ב“מרה שחורה”. הלכו השליחים וסבבו בכל מדינות המלכויות, ואדם מאושר בכל אלה לא מצאו. וכשנמצא לבסוף אחד־יחיד, נתגלה שהוא חסר כתונת.

אך מעשה זה, המובא בכל הכרסטומטיות לילדים טובים – מקוטע. ולו המשכים שונים, ואחד מהם הוא זה:

כשנודע דבר האיש ושמו יצא, התחילו באים לפניו, ואף הוא התכוון כנגד בני אדם ללמדם תורת האושר ונזהר מלבישת כתונת. ולא יצאו ימים מרובים ואחד זה נעשה בלי משים אף הוא אומלל שבאומללים.

ויעיין המעיין גם ב“מוסר השכל” זה ויתנהו אל לבו.

המעשה ביונה – ידוע, אך יש עוד מעשה ביונה:

אותו יונה, כששמע על נינוה הרעה והחטאה לד', נזדרז ואמר: אלך ואקרא באזניה ואחזירנה למוטב. לא הספיק להגיע אליה עד שאנשי נינוה קראו לאלוהים בחזקה, שבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. וירע הדבר אל יונה מאוד. אמר לו אלוהים: “ההיטב חרה לך?” אמר: “עד מוות! כל השנים עמדו הללו ברעתם, ולא היה בהם להשהות את תשובתם עד שאגיע אליהם?”

איפה מובא אותו מעשה ביונה?

במדרש הפליאה, ששום פירושים ושום הסברים לא יפרשוהו ולא יפשטוהו –

מדרש הפליאה של היצור־אדם –

כל אדם!…

סח פעם ר' עדו:

ידוע המעשה ב“ז' הקבצנים”. אך הקבצנים עם רב הוא, וגם המעשות בהם רבים ושונים. והנה –

ביום־גנוסיא אחד של מלך יצא כרוז: כל הרוצה להיכנס ייכנס ויבקש כל שיבקש.

ונכנס הקבצן. וכשנשאל מה בקשתו, השיב:

– אדוני המלך! במלתחתך נמצאות אדרות רבות. שאילתי שתנתן לי אחת.

השתאו. והוא הסביר: אנחנו הקבצנים עורכים נשף מסכות. ואני רוצה להתעטף באדרתך זו.

– ומה יהיה כשתתעטף באדרת זו?

– אקבל את הפרס בעד המסכה היפה ביותר.

ופה – המשיך ר' עידו – מחולקות הנוסחאות:

נוסחה אחת: הדבר יצא מפי הקבצן, וכל הפמליא צחקו צחוק גדול, והוא נדחף והוצא החוצה.

ונוסחה אחרת: כששמע המלך את דברי הקבצן, חייך ואמר אל הפמליא:

– הלזה ודאי מלכם הוא, מלך הקבצנים. ואם איננו – ראוי הוא להיות זה! עשו לכן בקשתו. ויקבל את הפרס.

ואז פנה ר' עידו אלינו ושאל:

– ואתם, איזו נוסחה מתקבלת על לבכם?

לבנו הלך מאד אחר הנוסחה השניה, אך התביישנו לומר זאת. רצינו לומר: “הנוסחה הראשונה”, ולא יכולנו. והשפלנו עינינו ועמדנו ושתקנו.

ור' עדו התהלך בחדר אנה ואנה, וכלפני עצמו לחש:

־ כן. כאן יש רק לשתוק – – –

בלכתי משם, דברתי אני עם לבי:

עומד האדם ומביט ורואה בעיניו את חברו־האדם מוטל ונישא באלונקה מהלכת־האימים ההיא, ולאחר שהגוף העלוב, השרוע בין המוטות, מוּרד ומוּסר לבור הכרוי, סובבת חוזרת לה האלונקה לקחת את האחר, שבתור – ואם האדם המביט ורואה זאת במו עיניו, הולך בכל זאת תוך כדי כך ושב אל… ואל… ואל… האין זאת כי במוּסדה של כל תודעתנו, במשתיתה, מונח משהו שלמעלה מכל ראייתנו, שיפוטנו והסקינו השכליים – האין זאת?

וננחת החץ:

שלמעלה?… ואולי משהו שלמטה, למטה?… וי, התילקח מן האדם גם זכותו לחתור עד היסוד? לתהות?

נעניתי: לא! זכותו זאת של האדם היא בבל־תגע! ושבתי אני ודברתי עם לבי:

… ואם האדם העומד ומביט ורואה זאת במו עיניו, הולך בכל זאת תוך כדי כך ושב אל… ואל… ואל… האין זאת כי ביסוד, במשתית, מונח משהו אטום, תוהיי, שלמטה מכל תודעה, מכל שכליות, מכל תבונה – האין זאת?…

ושאל בן־אדם, וחתור! חתור אל היסוד ואל יסוד־כל־יסוד, אם שהוא למעלה ואם שהוא למטה מכל דעת וטעם וסבר ושחר, כי היא זכותך, והיא גם כבודך וכבוד –

וכאן בקעה והתפרצה שאגת הלב:

– וכבוד צלמך־האלוהי, אשר שום אימי־חוץ ואימי־פנים ושום חתירות לא ינכרוהו. לא יוכלו נכּרהו! לא יוכלו! – –

כך התפרץ, כך שאג הלב –

ויהס?… ויחשה?…

האדם מרבה ויכול להרבות מלים ודברים, הואיל והוא מרוחק מן האמת הרוממה־הנשגבה שאף שמץ מגילויה־השגתה יש בו כדי להעמיד את האדם נטול כל הגה, מופג כל מחשבה – משל נמוגה כל ישותו.

והאדם מרבה, ויכול להרבות מלים ודברים, הואיל והוא מרוחק מן האמת המרה־האיומה שאף שמץ מן ההתחדרות בה יש בו כדי להקפיא לשונו של האדם בפיו ולהעמידו אלם כאבן השדה.

מכאן ומכאן – –

וכמוצאם של מרבית המלים והדברים של האדם, כן המשך פעולתם בחיים –

איפול על האמת הרוממה־הנשגבה והסחה מן האמת המרה־האיומה.

כמוצאם כן פעולתם – – –

“הכל בי גזור ועומד בגזירתה של החוקיות הכל־יקומית הקבועה, ההכרחית. אני מוצרו של הטבע, של הביולוגיה, של התורשה, אני בבואתו של המשטר החברתי, אני מירקמה של ההיסטוריה, של התקופה” – –

אולם “אני” זה שהוא מתוכי הנה ניצב עלי ומעלי ומגדיר אותי בהגדרות אלה וחותם אותי בחותמות הללו – הוא מה עליו? הוא?…

ועל שאלה זאת אַל לך בקש תשובות לא מן החשיבה השכלית־ההגיונית שלך ולא מחשיבתם השכלית־ההגיונית של סוד חכמים ונבונים ועיוניהם ותורותיהם. רוצה אתה בתשובה ש“כל עצמותיך” עליה תאמרנה: “זו היא!” – עמוד בפני עצמך וקרא, לא קול גדול, רם, כי אם קול “כל־כוליותך” בך, קריאה אחת זו:

– אני! אני!

תקרא – וכל התורות והעיוּנים השכליים־ההגיוניים יגיחו ממוחך ושות ישותו עליך כלהקת שדונים, שולחים לשון לעומתך, צוחקים ורומזים שגם עצם קריאת כל־הקרב הזאת שלך כבר גזורה אף היא בך, ב“ביוֹ־פסיכיקה” שלך, בגזירת הסבתיוּת האינסופית הכבולה ומכובלת… ואז –

אז, כאסיר זה שהעלילו עליו עלילות ברשע, והוא עומד בדד ומבודד מול סורג האשנב שבתא מחנק־כלאו ושולח קריאתו אל השמים והארץ: “חף אנוכי! חף!” –

כך עמוד ושלח שוב ושוב נגד לכול, לכול, לכול את זו הקריאה האחת מעמקי־מעמקי־כל ישותך:

– אני! אני! אני!

והמה לבסוף יתנדפו וימוגו, כהימוג קורי חלום־בעותים בהתנער האדם משנתו, בפקחו עיניו והנה זהרורי הבוקר!

ובהקיץ האדם, יעמוד ויאמר:

“מודה אני לפניך” –

אני! אני!

לפניך – אתה ה“אני” המוחלט, ה“אני” העליון הבלתי־מותנה – לפניך אני מודה על שבראתני יצור אישיות, יצור־“אני” – בבואתך, צלמך

* * *

לפניך אני מודה, לפניך אכרעה ואשתחווה בכפיפת כל אישיותי ובמסירת כל ה“אני” שלי – לפניך עושי, קוני, שממך הכל ומידך אנחנו נותנים לך – – –

(מן “החידון העולמי”)

שאלה: מה הוא הגילוי המובהק ביותר לזה, שאלוהים הוא ה“נמשל” והאדם הוא “צלמו־משלו” בעולם?

התשובה: הגילוי המובהק ביותר לזה, היא המלה הקצרה שישנה באוצר־לשונו של היצור־האדם בעולם –

אני!

שאלה: ומה הוא הכיסוי המובהק ביותר לזה, שאלוהים הוא ה“נמשל” והאדם הוא “צלמו־משלו” בעולם?

התשובה: הכיסוי המובהק ביותר לזה, הוא המלה הקצרה שיצור־האדם עומד ונושאה על לשונו בעולם –

אני! – –

סח פעם לפנינו ר' עדו כעם נפשו:

מילא, מזה אין מפלט: לכל אחד יש שעות, ולפעמים גם ימים ולילות, שהוא ממש גוש אחד של אופל. אך גם על זאת יתפלל האדם, שבשעות כאלה יהא לו, לפחות, די כוח לכבוש עצמו בתוך עצמו, ולהיות אז אילם ודומם כאבן. המעט האופל בעולם שנבוא אנחנו להוסיף עוד עליו ולהעבות?

שאל אחד מאתנו: האם גם תפלה כזאת נמצאת?

– אם נמצאת?… ור' עדו נתהרהר רגע והמשיך:

בכל עם, שבט ועדה, לכל דת וכנסיה יש “סידורי” תפלות ו“מחזורי” תפלות. אך לאדם הן יש, והן היו מעולם, תפלות – זעקות־לב, ווידויי־לב ומשאלות לב – שכל המלאכים היו בודאי נבהלים לשומען ונרתעים מהביאן לפני כסא הכבוד. ואלה בודאי שאינן נמצאות בשום “סידור” ובשום “מחזור”.

אך אין דבר. המלאכים היו נבהלים, האדם בעצמו כמו נבהל להשמיען: אבל הוא, כביכול, אינו נבהל… יודע… שהרי הוא עצמו אינו מסודר בשום “סידור” של שום אמונה, דת וכנסיה – – –

והאדם, כל יחיד אדם, הן בצלמו הוא – – –

כך סח פעם לפנינו ר' עדו. וכמדומנו שהבינונו.

מובא בספר אחד:

"האגדה מספרת שבעלות משה למרום להוריד את התורה לבני האדם, ארצה, מחו שוכני המרומים: “היתכן”?… אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזר להם תשובה. ומשה קורא מן התורה: “כבד את אביך ואת אמך” ושואל: כלום אתם, אב ואם יש לכם כמונו? “זכור את יום השבת” – כלום אתם במלאכת עבודה אתם מתייגעים ולמנוחה אתם זקוקים? “לא תנאף, לא תגנוב” – כלום אתם תשוקת־בשרים יש לכם, חמדת קנין? והמלאכים שומעים, נענים ומודים.

ועמוד ותמה: האמנם לא ידעו בני עליון את הכתוב בתורת אלוהים? ומה גילוי גילה להם משה, ומה חידוש חידש להם?

והתשובה:

שוכני המרומים יודעים את העולמות העליונים־הרוחניים שלהם, שם… את “פרצוף האדם” דשם, את הקשרים והצירופים כשם שהם שם, אצלם… “אבא ואמא” – חכמה ובינה. “זכר ונקבה” – אצילות ובריאה – – – אלו וכיוצא באלו. וכך גם לומדים הם ותופסים ויודעים את התורה כולה: מן השמים על הענינים הרוחניים־האציליים־השמימיים.

ומשה עמד וגילה להם תגלית חדשה: תגלית מציאותו של האדם הממשי־הארצי, הבשרי־ודמי, תגלית מציאותם של איש ואשה, ושל אב ואם ארציים־גשמיים, מציאותם של יצרים וצרכים ויחסים ממשיים ארציים־גשמיים! תגלית חדשה זו גילה משה לשוכני המרומים!"

עד כאן הנאמר בספר.

ואנחנו, כלום נחטא אם נאמר, שגם לאחר תגליתו זו של משה, יודעים דרי הרום, וממשיכים לדעת עלינו, על ממשיותנו והוויתנו הארצית, הבשר־ודמית, לא יותר משאנחנו יודעים עליהם, הם – “הרוחניים”, “השכלים הנבדלים”?

מחניים, ולא קרב זה אל זה…

ואנא, תנו נא את זה ענין גם לאשר קרוב אלינו פה, על האדמה – קרוב הרבה מאד – – –

בוא וראה: ארכיאולוגים כי ימצאו איזה מאובן, שהוא אחד ואין דומה לו, מה שמירה שומרים אותו, וכמה זהירות נוהגים בו. והן כל פרט־אדם בעולם הוא בעצם “מימצא” כזה, שלפניו, מיום היות אדם, לא היה כן ואחריו, עד סוף כל הדורות, לא יהיה כן –

ובכל זאת…

אמת בנלית. לעמוד ולהשמיעה – מגוחך. אך אתה, אם רק רגע ביום תיתן היטב דעתך ולבך עליה, יעברך רעד. והוא, רעד זה, לא יהיה בנלי.

הוא – לא! כלל וכלל לא!

“ואהבת לרעך כמוך”, “ברור לו מיתה יפה” –

הנה הוא הרום, הקידוש והזוועה – וכאחת! הנה היא כף־הקלע, הטלטלה – טלטלת האדם:

דע והכר והרגש שכל יציר־אדם על פני האדמה הוא כמוך, הוא אחיך, עצמך ובשרך.

ודע, שיש אשר אתה נאלץ, ואף גם מחוייב לעשות לזה אשר הוא אחיך, אשר הוא כמוך, את הנורא מכל נורא –

ליטול את חייו!

ודע, שאין אדם על פני האדמה, ואף זה שאתה אינך רשאי שלא־ליטול־את־חייו, שמותר לך להבזותו, להשפיל כבודו. יצור אדם כזה אין תחת השמים!

אדם! כבוד אדם, צלם אדם!

כמוך –

ומיתה –

וברור מיתה יפה –

וי, מה נורא להיות אדם! לשאת הכרת אדם, נטל אדם וחובת אדם. ואין להתחמק, ואין לעצום את העינים, כי על כן לא בת־יענה אתה. כי על כן אדם אתה!

טלטלת אנוש, כף־הקלע –

פושטת צורה, לובשת צורה – והיא – – –

“אילולא יצר הרע לא היה אדם בונה בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים ולא נשא ונתן” (בר"ר ט').

האמת הפשוטה כשם שהיא בלי עטיפות ועקיפות! לולא הוא – יצר האנוכיות הסוכן בנו, שום דבר לא היה מובא על ידינו לעולם. שום דבר! הוא בנו ואתנו בכל פנייה שאנו פונים. הוא בנו ואתנו אף בשעות ובמקומות שהם לכאורה סתירתו ושוברו.

מוטל, למשל, לפנינו אדם מת. מוטל כעדות דוקרת וכתזכורת איומה למה שוודאי לנו יותר מכל הוודאויות. “אדם הנכאה, פקח עיניך וראה – מה יתרון לגבר, ואחריתו לקבר. זה יהיה לו חלף, לו חי שנים אלף. ומה גדולה נבקש, ואתה בתוך המוקש” – – –

וידיד מסור וריע נאמן עומד על המוטל וסופד לו בכאב, בהתרגשות, בדמע: “אוי, אדם, אבוי, אח!” ובגמרו, ובעודו מביט בעיניו הלחות ורואה אשר ייעשה עתה באח ובריע זה, כבר גחה ותועה המחשבה המטרידה: “איך הספדתי? איך דברתי?”…

ותן אל לבך:

אף תפילותינו על דבר זה עצמו, התפלות הרבות הנמצאות אתנו על טיהור הלב־העקוב וזיכוך המחשבה וההתכוונות – הן גופן, איך זה יצאו מכלל צקון־לחשו הסודי של האחד שעמד והשיחו לפני קונו, והגיעו לגילוי ופירסום, ואף גם נלטשו וסוגננו ברב או במעט על ידי אותו אחד: האם גם לא ידו של ההוא היתה כאן, “ואילולא הוא” – – –

כך היא זאת! כוחו, נימוקו ותבלינו מעורבים בכל ניד וניע וזיע שלנו. ואף בכניסתם של “הכוהנים הגדולים” – הגדולים באמת! – לשליחות כהונתם בקודשי קודשינו – אף אז, אף כאן!… אין מפלט ואין פליט.

ובידיעת אמת זאת על האדם, על אשר הוא בסיסי באדם – בידיעת אמת זו היא לעצמה, ולכל בהירותה, אין שום הורדה כלפיו, כשם שאין שום הורדה בידיעה הברורה על מציאותן ופעילותן תדיר של מערכת הנשימה והעיכול אצל האדם.

ההורדה והנאצה מתחילות מראיית זה הבסיסי שבאדם כקומתו ודיוקנו־העצמי של האדם. והאדם, לדיוקנו־העצמי – לידתו וצמיחתו היא במרווח שבין ה“כך היא זאת” ובין ה“בכל זאת, ולמרות זאת”. במרווח שבין מה שהאדם, מחמת בסיסו, מוכרח להיות ואינו יכול לא להיות, ובין מה שהאדם מטפס ונינהה להיות, ואינו יכול להיות. וזאת אומרת, שספירת הצמיחה והגידול שהיא “הטבעית” לאדם כאדם, היא הטראגיות האצילית ויגונה הניגר כדמינו בנו. זו נחלת־העד וגורל־העד של האדם, של כל פרט אדם בכל מקום, בכל תקופה בכל סביבה, משעה שהוא בא לידי התוודעותו העצמית כאדם ועד – –

“ומפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים? כל זמן שהצדיקים חיים הם נלחמים עם יצרם. כיוון שהם מתים הם נחים. הדא הוא דכתיב: שם ינוחו יגעי כוח” (מדרש).

כן, שם. רק שם!… אחר שזה הצדיק הנאסף יהא מוטל, והאחר יעמוד ויספוד לו בכנות, בהתרגשות, בדמע: “אוי צדיק, אבוי זכאי!” ובגומרו, ובעוד הוא מביט בעיניו הלחות ורואה אשר ייעשה עתה בצדיק וזכאי זה, כבר גחה המחשבה המטרידה: “איך הספדתי, איך דיברתי?”

כי כך היא זאת! כך! ובכל זאת, ולמרות זאת – – –

מול תא הזכוכית!

האדם בספירה “הטבעית” שלו. האדם בטלטלת־העד שלו באותו המרווח… ורצוא ושוב, רצוא ושוב ללא דומיית־רגע ותפוגת־רגע.

ואוי, אלוהים, אל מלא רחמים, המצא מנוחה נכונה – – –

מה יתנו ומה יוסיפו לנו התארים השונים שאנו נוטלים מעולמם של פריצי־חיות וזעומי־זוחלים וגעולי־חרקים, ואנו מדביקים אותם לשמו ולזכרו של זה היושב באלה הימים ב“תא הזכוכית” בבית־המשפט בירושלים ונותן את הדין על אימי תחבולותיו וזוועת מעשיו.

מה נותנים ומה יתנו לנו תיאורים אלה? ואם גם נשתמש ונחזור ונשתמש בהם ללא הרפות וללא הפסק, הנצליח להשיא בהם את עצמנו כי כל זה לא ממיננו הוא, מהמין האנושי – לא ממשפחתנו, משפחת האדם, כי אם איזה יצור אחר, אשר הוא לא לנו, לא מסוגנו כלל?

והן אם נעמיד פנים ואם לא נעמיד, הרי לא נזיז זיז כל שהוא את האמת, שהלזה אדם הוא! יצור־אדם כמוני וכמוך! ורק כזה, רק מהיותו יצור־אדם בצלמנו ובדמותנו, עלול היה ומסוגל היה להגיע אל אשר הגיע ולעולל כל שעולל.

ואל נא גם נאמר: הנהו, אשר הגיע לקצה גבול האופל, לקרקע התהום אשר למטה הימנה אין עוד! כזאת וכזאת כבר נאמר ונשנה על יצורי אדם שונים ובזמנים שונים – ולשוא! כל שכבר הרשיע ועשה היצור־אדם, גם מתמול וגם משלשום, וכל שהוא מבלע ועושה גם כיום, יוכל וידהה עוד ויחוור מול אשר הוא עלול ומועד לעשות מחר. וכך תמיד – – – כי על כן אדם הוא! יצור בצלם האלוהים, אשר גם “הלעומת זה”, גם השטניות הנישאת בו והאורבת מקרבו, היא ללא גדר, ללא מיצוי ולאין שיעור כלל – לאין שעור! – – –

והאם יירע, ולמה, איפוא, יירע בעיני מי־שהוא, אם מתוך הגות נכאינו אלה נעיר:

יעשה נא התובע את אשר הוא עושה באמונה. ויעשו נא השופטים את אשר שומה עליהם לעשות באמונה למשפט ולצדק. אולם אנחנו – האם לא מן הראוי הוא שאנחנו מול תא־זכוכית זה נשפיל לארץ עינינו, ונדום ונדום? – – –

כי אשר לכוד ומתפתל כחיה נצורה בתא־הזכוכית, ונותן את הדין על אימי תחבולותיו וזוועות מעשיו, הוא לא מן הייענים במדבר ולא מזוחלי עפר במאורות צפעונים. אללי! הוא בן־אוני ובן־מיני. אדם! ומהיותו אדם – –

* * *

הרים, כּסוּנוּ! גבעות, נפלו עלינו! – – –

שאלת “צדיק ורע לו ורשע וטוב לו”, היתה, כידוע, אצל קדמונינו שאלת־השאלות שבה באו לידי ביטוי ומיצוי כל שהחריד והסעיר את מוחם ולבם “בסדרו־של־עולם” לכל שעמד ולכל שנעשה בו לעיניהם.

ואנחנו עתה, מה נענה אחריהם?

אנחנו עתה נענה: לוּ היה זה סימן היכר לצדיק שלו רע בעולם, וסימן היכר לרשע שלו טוב בעולם, כי אז יכול אברהם אבינו לעמוד עתה בלבו של עולמנו ולטעון טענה שעליה אין עירעור: “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” הבעבור אילו ל"ו רשעים נסתרים תרתיח עולם שכולו צדיקים?… הייתכן?

אם לטוב ואם למוּטב – אנחנו “בגרנו”! והשאלה במטבע קדומה זו שלה: “צדיק ורע לו רשע וטוב לו” – לא היא הממצה עוד, ולא היא שמבטאה את אשר טפח על פנינו אנו, הציץ בעינינו והיכה את לבנו. ואם לביטוי ממצה – אין אני יודע נאות בשבילנו יותר מזה שנחרת בזכרוני עוד מימי ילדותי, בנסעי פעם ברכבת עם אבא. לאחר שהוא סח עם בן־לווייתו שיחה ארוכה שלא תפסתי בה דבר, ישבו שניהם ושתקו שתיקה ממושכת. אחר פתח בן־הלווייה את פיו ואמר:

– לא טוב, ר' הירש, לא טוב!

נענה אבא ואמר: מה משמע לא טוב? מאד לא טוב!

נענה בן הלווייה ואמר: מאד, מאד לא טוב! מאד, מאד!

וכן התמו – – –

אלא שהם אחר כך עמדו להתפלל מנחה – – –

מה טענות ישנן, ולמי הצדקה לבוא בטענות על בני אדם שבתודעתם נתערערה האמונה.

אולם, בני אדם שמהם ניטלה האמונה בקיומו של אשר מעל־לקיומנו, והאמונה בוודאות, או באפשרות פלישתה של העל־קיומיות הזאת לתוך כל מערכת קיומנו הטבעית־החסומה בנסי שידוד, תמורה וחידוש, והם עם זה הוגים במפורש את השם גאולה, ואף מדברים כמו ברצינות על בוא גאולתו של היצור־האדם ביקום –

בני־אדם הללו למי הם דומים?

לתינוקת זו שמתהלכת ליד מיטת אמה המתעוותת במדווי מחלתה הממאירה, והיא “מטפלת” בה ובבובתה “שגם היא חולה”, מודדת חומן, שמה עליהן “תחבושות”. נותנת להן “רפואות” להחלימן ולהקימן – – –

ועם אלה אין להתווכח. שמע דבריהם, הבט בפניהם ובעיניך ראה אותם עסוקים בכובד־ראש ב“מרפאה ובבית־המרקחת” ש“בפינת הבובות” בגן הילדים. בעיניך ראה אותם “אזרחי עולם” אשר משם. כי שם מקומם, ומשם ולשם הידע שלהם –

ידע האדם – – –

לילה. ביער. מדורה. שפוּת סיר. הנתחים, נתחי הבשר, מרתתים ומפעפעים. והמבשלים, שניים, משוחחים:

הדבר ברור: אלוהים שלם במידה שהאדם חסר. רצוני לומר: האמונה באלוהים מתפרנסת מן המגרעת אשר לאדם.

– והווה אומר?

– אם האמונה במציאותו־של־אלוהים ניזונה ממציאותו של הסרטן באדם, סרטן הגוף וסרטן הנפש, הווה אומר: סלק את הסרטן, וכל העיסוק באלוהים יחוסל!

– והאינך סבור שהסרטן סרטן־עולם, ואין לסלקו בלי אֵל־עולם?

– בכל אופן, הרי שגם אתה מודה שנשיאת עיניו של האדם אל השמים עוברת דרך הסרטן.

– אני מודה, שבהווייתנו זו, באופן חיינו אלה, באה נשיאת־העיניים הזאת ברובה מן התחתיות. ממדורות־הגיהנום שבהם אנו שרויים ונצלים כולנו.

– ברובה? והאם יש איזו דוגמה לנשיאת־עיניים אחרת?

– דוגמה יש! הנה, למשל, שירת האדם בכתבי־הקודש, בפרק ק"ד בתהלים: “הוד והדר… אור”… רננת הנפש. חדוותה. ברכתה –

– ואני אומר: נתקן את החברה, נתן לאדם בארץ את הבריאות, הרווחה והשלום, והאב־שבשמים יצטמק וייאסף.

– ואני אומר: נתקן את החברה, נתן לאדם את הבריאות, הרווחה והשלום, והאדם ישא עיניו אל השמים מתוך אורה ושמחה – “שימחתני ד' בפעלך במעשי ידיך ארנן” – – –

ככה סחו ליד המדורה המבשלים, כשהנתחים בסיר מרתתים ומפעפעים, והאד החמים עולה ומגרה ומושך– – –

… ויהי כי קרהו אשר קרהו ועבר עליו מה שעבר – ויותר לבדו וישב קודר ומשמים. השמים אשר על ראשו נחושת והארץ אשר תחתיו ברזל, ונפשו בו יבשה אין כל.

וכי ארכו לו הימים, ויימלך בלבו ויאמר:

בעל־כורחי אני חי ובעל כורחי אני צריך לאורחות חיים. ואין אורחות חיים בלי “דברות־חיים”, אם עשרת ואם לא עשרת. ולמען לא יהיו אלה פורחות באויר, הן יש לחרות אותן חרות על לוחות. אך המחצב לאלה הלוחות היכן הוא?

קם והלך לבקש את המחצב. הלך ונע, הלך ונד. פגע באדם אחד. סח לו מה שסח ושאלו מה ששאלו.

אמר האיש: יודע אני על מחצבם של הלוחות ההם, שבין שנשברו ובין שנגנזו, אצלנו יצאו מכלל שימוש.

– ואי היא אותה המחצבה?

הוציא האיש ספר, שגם הוא יצא מן השימוש, וקרא הימנו:

“ומהיכן פסל את הלוחות? אמר ר' לוי: מתחת כסא הכבוד” (תנחומא, עקב).

והיכן הוא אותו כסא־הכבוד?

גיחך האיש: כסא הכבוד? הלא הוא שם… בגבהי המרומים. בשמים.

נתמלא ההילך זעם: בגבהי מרומים אלה, ב“שמים” הללו שהאדם מבקיעם, מאבד בריקותם משקלו ו… ו…

לא הספיק לומר מה שהיה אתו לומר, עד שהלז טפח לו על שכמו ואמר: עכשיו עמוד, גבר עמיתי, ונצחק שנינו.

הלך לו הלאה ונע, הלך ונד. פגע באדם אחד. סח לו מה שסח ושאלו מה ששאלו.

אמר האיש: יודע אני על מחצבם של הלוחות ש…

עוד הש… על לשונו, וההילך שיסעו: רצונך לומר: “כס הכבוד, גבהי המרומים”?

– לא – ענה האיש – להיפך!

הוציא גם הוא אותו הספר וקרא!

“ומהיכן פסל את הלוחות? אמר ר' יוחנן: מתוך אהלו ברא לו מחצב ומשם חצב” (תנחומא שם).

זעם ההילך: מחצב מתוך אהלו? מ“המרתף” שלמטה? מרתף זה שנתגלע עתה לעצמנו בכל שמשוּכן ומתערבל ומתנחשל בו, ושמתוכו, ממחתרתו, מגיחים ועולים ו… ו…

לא הספיק לומר מה שהיה אתו לומר, עד שהלה טפח לו על שכמו ואמר: עתה עמוד, גבר עמיתי, ונצחק שנינו.

אם באמירת שלום ואם לא באמירת שלום נפטר הימנו והלך הלאה, הלוך ונוע הלוך ונוד. פגע בעוד אחד. סח לו מה שסח ושאלו מה ששאלו.

נעץ בו האיש עיניו ואמר: תמה אני עליך: אתה משוטט, תועה ומבקש, ואין אתה נותן דעתך על ה“יש” שעמדך.

ומה הוא אותו ה“יש”?

עמד האיש כאמן פדגוג זה שמרים בפני תלמידו את החרס כדי שהלז ימצא מעצמו את המרגנית שתחתו – עמד ושאל:

– מה למעלה ממך אתה יודע?

– יודע! למעלה ממני אותם גבהי־המרומים, אותה ריקות השמימית ש…

– ומה למטה אתה יודע?

– יודע! למטה ה“מרתף”! זה המרתף האפל ש… ש…

– ומה ביניהם אתה יודע?

– ביניהם – אני! אני בהכרת כל עצם קיומיותי זאת, קיומיות שתומה, מאונסת, שמן התוהו באה ובתוהו ניגרת, כלה ואובדת.

ועתה – אמר האיש – עמוד והשתאה לעצמך: כך ה“יש” שעמדך, ואתה משוטט ונע ונד לבקש?…

נטלו שניהם עצה זה מזה, ונמנו וגמרו:

– יהי זה ה“יש” שעמנו לנו למחצב: ממנו נפסול לוחות הדברות, נביאם לישובו של אדם. אחד ממנו יהיה נביא ואחד כהן – – –

אמרו ועשו. באו לישובו של אדם. קראו עצרה, קידשו חג. חג מתן הלוחות. ויבנו במות, ופרחי־כוהנים בעבודתם, ולויים בשירתם ובזמרתם, וקול ההמון בריעו: “אלה לוחותיך!”…

וישבו לאכול ושתוֹ –

ויקומו לצחק – – –

הוי, משה! משה איש האלוהים, למה אתה בושש לבוא? הטרם תדע כי – – –

הוי, איש האלוהים – אַיך? אַיך?…

“העולם הזה רובו ככולו רע, וגם מעט הטוב שיש בו מעורב אף הוא ברע”.

משפט זה מאין הוא לקוח? המאמרותיו של אחד פסימיסט־מהבּל מבני־ברית או משאינם־בני־ברית?

והוא הן שנוי וכתוב וחתום גם במשנת־החסידוּת שלנו – אף בה! והאם יש לך קביעה מרה וקודרת יותר על הווייתנו העולמית לכל טיבה ומהותה?

ואיה בכל זאת כאן הפירצה לפלישת האויר עד כדי יכולת נשימה, ואף לסינון נהרה עד כדי אפשרות עמידה גם בהודאה: “ברוך שעשני”?…

והפירצה היא במלה האחת הזעירה:

“הזה”!…

“העולם הזה”… משמע, יש גם מלבד זה. מעבר לזה, ולמעלה מזה. יש גם איזה ממשות אחרת. הממשות ההיא, ההיא – – –

זו היא הפירצה שממעל לראשו של האדם מתמיד לחילחול אויר לריאותיו ולסינוּנם של שברירי־אור לעיניו. והיא זו שמשעה שנסתתמה, כשם שנסתתמה, מעל לראשו של האדם, יכול הוא וימריא וישוט בין וממעל לכל כוכבי־השבת וכוכבי־הלכת – והוא במעורי־כל־המרחבים האינסופיים יטולטל עייף וצמא וכלה לרסיס קט אחד של אור־ההווייה, ויישנק וייחנק כחולה קצרת מחוסר זרימת אויר לריאותיו הנמקות בחזהו, כי –

כי מכל עולם הרום והמרחב על כל שנתגלה ועוד יתגלה בו, הוסר הציון הזערער בעל שתי ההברות:

“הזה”!

והאם הוא ייתלה שוב מעל לראשו של האדם המשוטט וטס ונפוג ונחנק? הייתלה? – – –

נו, ומה אתה אומר על זה?

– על מה?

– הנה… על כל שמתחולל עתה על פנינו. קרא לזה איך שתקרא, ובו הלא הקץ. קץ כולנו, קץ האנושות, קץ כל קיומנו. ואנחנו – אני, אתה, כולנו, הן הועמדנו עתה נכחו עין בעין. ממש! ממש!

– ולכך נחוץ לדעת: אני מה אומר?

– אני שואל… כי באמת אין זה נכנס כלל לתודעתנו. כל אדם הן מתהלך כיום כמו בתוך הלם. מתנועע מודהם, מביט הנה, מביט שמה, כבולש, מבקש, שואל: מי מכיר? מי יודע?

– מה?

– ולוּ רק איזו מלה, איזו אומר שיהיו הולמים את… את… את זה הסיוט החונק, את זה הטירוף התוהיי, שיבהירוהו במשהו למוח וללב שלנו שאינם תופסים כלום! לא כלום! מה זה מתרחש כאן? מה זה?

– אם רק למלה כזאת ולאומר כזה – אלה דווקא ידועים לי.

– ידועים? אדרבה, הגד!

– הם מוּכרים גם לך. הנה… למשל:

“פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ… פור התפוררה ארץ. מוט התמוטטה ארץ. נוע תנוע הארץ כשיכור והתנודדה כמלונה וכבד עליה פשעה ונפלה ולא תוסיף קום” (ישעיה כ"ד) – – – האם לא הולם?

– וזאת אומרת: נסתיים המשחק! פצצת אטום, פצצת מימן, טיל – וחסל! חסל כל הקומדיה שלנו – של האדם, של האנושות, חסל כל הקומדיה שעל פני הכדור האטוּם הזה המסתובב. “פור התפוררה, מוט התמוטטה” – ו“פיניש”! וזהו כל הפשר, כל השחר? זהו?!

– כן, אם אמנם כל זה אינו אלא “הקומדיה שלנו”, ואם כדור אטוּם זה אכן אינו אלא גרגר אפסי שמסתובב בחלל־אין־סוף שומם, עיוור. אבל המלה ההיא, והדיבור ההוא הם הרי להטה והארתה של ההכרה הברורה ש“הקומדיה הזאת על פני הכדור האטום הזה” היא ביסודה “דרמה אלוהית”, ובה, בדרמה זאת – גם לאחר זו המערכה החזויה והאפשרית, האפשרית־מאד־מאד

– המערכה של “מוט התמוטטה ופור התפוררה”?

כן, גם לאחריה, האורות אינם כבים והמסך אינו יורד… הנה:

“כי יום לד' צבאות על כל גאה ורם – – – על כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנישאות, על כל מגדל גבוה ועל כל אניות תרשיש ועל כל שכיות החמדה – – – ביום ההוא ישליך אדם את אלילי כספו ואלילי זהבו – – – לבוא בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים – – – ושח גבהות אדם ושפל רום עיניו – – – ונשגב ד' צבאות לבדו ביום ההוא” – – – (ישעיה ב).

– ואתה אומר שזהו? זהו שאנחנו כיום הועמדנו נכחו?

– אני רק אומר שאותה “המלה ואותו הדיבור” המבוקשים עתה, לפי דברי־עצמך, על ידי האדם מוכה־התדהמה, הם ישנם אתנו, והם ידועים גם לי וגם לך, והם שהולמים את זה הסיוט החונקנו, ובהם, ורק בהם, יש כדי להבהירו במעט למוח וללב שלנו. ולעומתם כל המלים והאמרים האחרים הבאים “להבהיר ולהאיר” אינם בסופם אלא להגם של בני אדם היושבים בליל בלהות ומפחדים להפסיק את הלהג ולהסב ראשיהם. שיחו של ילד נעזב עם זה שמנענע לו בראשו ומדבר אתו מן הראי…

– אבל זו המלה וזה הדיבור “הידועים גם לי וגם לך” הם הלא רק מלתה ודברה של ההכרה המפליגה ל“דרמה האלוהית”. ומה הם ההכרה הזאת ניטלה מן האדם? “מוט התמוטטה”?…

– אם זו התמוטטה באדם, והוא הולך לבקש מה שיתן למוחו וללבו “איזה פשר ואיזה שחר” על יסוד ההנחה של אין־סוף־אופל, אין־סוף־סימאון, ריקות, בלימה – האדם הזה –

– האדם הזה הוא – אני! אני והמיליונים־מיליונים כמוני! ואתה בא לומר עליו –

– עליו? עליו הרשני נא לא לומר דבר!

– הוא זר לך?

אולי להיפך. ההיפך הגמור!… בכל אופן, מה שימצא האדם שעל יסוד אותה ההנחה הוא בולש ומבקש: “מי מכיר? מי יודע?” את זאת אני יודע! יודע ומכיר היטב, וזאת בעצם יודע וחש גם אתה.

– ומה, אם כן המסקנה?

– שמע, טוב שפגשתיך. רציתי להיכנס אליך, לשאלך בדבר המיטה שאמרת.

– איזו מיטה?

– המיטה בשביל אותה זקנה. סיפרתי לך עליה.

– מה פתאום? אתה רוצה להשיאני לדבר אחר?

– אולי אחר ואולי לא אחר. מכל מקום, מה על המיטה?

– אמרתי לך: היא בחדרי. אתננה בחפץ לב.

– טוב! אקחנה לפנות ערב.

– אם לא פור נתפורר כולנו עד אז.

– ייתכן! ואולי יש אתך גם מזרן? לוּ ראית את המיטה המתפרקת שהיא שוכבת עליה, ואותו מזרן… אי, אי – – –

בקרון האפלולי יושבים בלילה שנים זה מול זה וסחים בלאט. השלישי, מן הצד – ראשו מופשל לאחור, עיניו עצומות, מנמנם לאה וגם מצותת.

– הנה – אומר האחד – גם אתה וגם הם מנופפים בדת־אלוהית, בתורת האמת והצדק…

– גם אנחנו וגם הם… האמנם אינך עומד על ההבדל? אנו והם אומרים: “בדת אלוהית” אי־אפשר שיהא דבר שאינו מן האמת. אך בשעה שהם ממשיכים ואומרים: “מכאן שכל אשר בדתנו הוא מן האמת”, אומרים אנחנו: “מכאן שמה שהוא מן האמת, הוא זה מדת אלוהית”. אנו והם אומרים: ב“תורה אלוהית” אי־אפשר שתהא הוראה שאינה מן הצדק. אך בשעה שהם ממשיכים: “מכאן שכל אשר בתורתנו הוא מן הצדק”, אומרים אנחנו: “מכאן שמה שהוא מן הצדק הוא מתורה אלוהית”. האמנם אינך תופס את ההבדל הנוקב?

– תופס. מבין. יודע. הבדלים אלה, הבדלים אחרים, תמיד נמצאו ותמיד יימצאו, והאדם בארץ תמיד שילמם ותמיד ישלמם בבתרי־גופו הנצלים על מדורות האש “עד לב השמים” ו“לשם שמים” – לשם אלוהים, לשם האמת, לשם הצדק – – –

– ואתה, בדתיוּת שלך, פרוש מכל? נבדל?

– אני ב“דתי” שלי קרוב אצל עצמי, מכיר את עצמי, ומשום כך, איני רואה לא את עצמי ולא שום אדם, ובפרט לא שום קיבוץ אדם־נושאה של האמת ואפילו לא מתכוון אליה באמת.

– ומה, איפוא, נשאר בדתיותך לאדם?

– השוועה האחת, התהומית, מעל לראש־עצמו ומעל לראש־כל־אדם מיום היות אדם ועד אחרון אדם:

– “רחמנא, פרוק!”

זה שממולו שותק. נועץ מבטו הבוהה בחלל האויר, ואחר – בהצטחקות עצובה:

– יודע אתה? בעצם הייתי מצטרף ל“דתך”, לוּ היה בה משהו מן השמחה.

– והשמחה בו? האמונה במציאותו?

– שמחה בו, ויאוש קודר כזה מן האדם?!

מענה לא בא. והשנים הפשילו גם הם ראשם לאחור. עצמוּ עיניהם, ובקרון נשמע רק משק הגלגלים, גלגלי הרכבת האצה בלילה.

בערב, בתום עבודת־יומו במחלקתו, בא הרופא הזקן, בעל הפנים חרושי־הקמטים, לשבת על יד מטת מכירו אדלר, חולה הקצרת, ושטפה שיחתו החיה.

… בעיני אני, הפוזיטיביסתן המושבע, ואולי הסקפטיקן העיקש, נראה תמיד חשוד הסיפור הידוע המתגלגל מפה לפה על אותו “האור” שגיתה כאילו הכריז עליו ברגעיו האחרונים. בדותא בודאי, כהרבה מעשיות פיוטיות על אנשי השם. ואם גם מילמל משהו כזאת ברגעי גסיסתו? לייחס לזה איזו משמעות מיוחדת? יותר מדי אני כרופא יודע ומכיר את האדם במצבים כאלה. והנה, שמע מה שקרני לפני שבועות אחדים:

האחות מבהילה אותי לחולה־לב ששכב פה: התקפה! מהרתי אליו, מטפל בו. זה היה לפני הצהרים, קרוב לאחת עשרה, ביום בהיר, והוא רומז על המנורה ממלמל: אור! אור! ובזה – – – סיים! הזריקה בעצם כבר היתה מיותרת. והן אף הדיוט גמור יפתור לך כאן את החידה, שבמומנט האחרון, בדעוך ראייתו, נצנץ לו עוד בהכרתו הנטרפת, שהמנורה… שהיא היא זו!… ואפשר, שלוא אני מסרתי את “האור” הזה שלו לבנו ולבני משפחתו שדיברו אתי אחר כך, היו גם הם יוצרים להם איזו אגדה משפחתית על איזה אור שלא מעלמא הדין שהאיר לו ברגעיו האחרונים, או שצוואה היא זו שהשאיר להם ברגעיו האחרונים “לחיות באור, לזרוע אור” – – –

– וחבל שלא מסרת להם – אומר אדלר.

– חבל? אני איני סוכן להפצת שקרים חגיגיים על האדם.

– ובכן שמע, דוקטור! ובכל הרצינות. אני איני ילד, אני יודע היטב את מצבי, ואני מוסר לך, שאם באיזו שעה שהיא, ביום או בלילה, תובהל אלי כי אני נחנק, ובעוד אתה מטפל בי, אני רומז על החלון וממלמל מתוך העווית: “אויר! אויר!” ובזה מסיים, והזריקה שלך בעצם כבר תהא מיותרת –

– אתה מוסר זאת באופן ציורי מאד.

– וכשאחר כך ידבר אתך בני… אתה יודעו –

– זה החייל? בחור נחמד!

– אתה מסור לו, שאני הוצאתי את נשמתי כשעל שפתי המלים: “אויר!… אויר זך!”…

– כשעל שפתיך המלים…

– ואם חושש אתה שמא הוא יעשה מזה אילו כיווּנים שצוואה היתה זאת ממני “להשליט אויר טהור, ולחיות באויר טהור”, ואתה אינך רוצה להיות סוכן להפצת שקרים חגיגיים על האדם – הנה אני עתה, ברגע זה, מוסר לך במלוא הכרתי מודעה, שאמנם זו, גם זו היא משמעותה של אותה המלה “אויר” שאני אמלמלה אז מתוך עווית, בצאת נשמתי, בהיחנקי – – –

– אתה עכשיו, ברגע זה, מוסר מודעה על משמעותה של המלה “אור” שתמלמל בהיחנקך, בצאת נשמתך?

– לא “אור”, אלא אויר! שכחת, דוקטור, שאני פאציאנט שלך בקצרת, ושמיתתי בחניקה.

– אדלר, יקירי! אתה ווּנדערבאר, תמהוני כמו תמיד! אך על המלים שלך אז, עוד מוקדם לדבר! עלי עוד לפרוע לך חוב של הרבה מטים במשחקי השח שלנו.

ואחר כך ישב לו הרופא הזקן לבדו בחדרו, ישב על כורסתו כשראשו השב רכון על חזהו. וכשנכנסה האחות לא הרגיש בה, והיא נגשה אט ושאלה:

– מה יש, דוקטור, קרה משהו?

– לא! אין דבר. אך הוא… אותו אדלר.

– מצבו הורע?

– לא. אך הוא בילבל… בילבל אותי.

– אינך בטוח אם הדיאגנוזה שלך נכונה?

– הדיאגנוזה?! – והוא הרים ראשו, הביט באחות כאילו הביאה לו איזה גילוי – הדיאגנוזה אמרת? שהדיאגנוזה שלי לא נכונה?

והוסיף לשבת שקוע בכורסתו. אחר קם, פשט את הסוּדר הלבן, קיפלו במתינות. ועל יד הדלת – בעמדו לצאת:

– כן, אחות! הדוקטור שלך טעה, כנראה. טעה, חמור עיקש שכמותו… טעה בדיאגנוזה!… ולילה טוב, אחות, לילה טוב!

והיא הביטה אחריו משתאה:

– מה אתו? והפנים החגיגיים האלה? מה קרהו?

לא ידעה האחות הצעירה, בעלת הפנים החלקים, מה קרה לדוקטור שלה – לדוקטור הזקן בעל הפנים חרושי הקמטים – – –

וגם זהו מדבר האדם – כל האדם!

"בעומדי תמיד למשפט־התמיד של הבית־דין־שלמטה – להם אומר לבי:

– אתם קרוצים¹ מחומר כמוני, אתם בני אדם בכל יצרי־לבב־אדם כמוני, אתם היודעים את עצמכם, הרואים לבשר־עצמכם –

אתם יושבים על מדין לדינני אני – אתם?!…

וכי אעמדה לפני הבית־דין־של־מעלה – להם אומר:

– אתם בני־עליון, המזהירים בזוהר הרקיע והזכים כזוך קרח־הרקיע – אתם יושבים כסאות למשפט לשופטני אני –

אני, אשר רוחי – בגווייתי, אשר הדם הוא נפשי בי, ואשר “יצר מחשבותי” הוא בלבי, לב־בשר – אותי מעמידים אתם לדין ולחשבון לפניכם?

וכי מה יודעים אתם, שוכני מרומים, עלי, בהווייתי, הוויית שוכני־בתי־חומר – היא, בכל מותקי טעמיה ולענת מרוריה, היא בכל חמודות מבוֹאיה, פיתויי מבוכיה ודרדרי מוצאיה? וכי מה יודעים אתם על הסתחררויותי אני והסתחפויותי במערבולת דמיי בי כל היום? וכי מה יודעים אתם על טירופי־לילותי ביקוד עלי בשרי, ועל בעותי־לילותי בשקוע ובבלות עלי בשרי? מה דעת, מה תפיסה לכם, פמליא של מעלה, בכל אלה כי תהיו אתם דיינים עלי, שופטי – אתם?!…

משפטי לו הוא, רק לו –

הוא – אשר הוא יוצרי והוא אשר יודע יצרי –

הוא – אשר בקומי בשדה על אחי, על הבל, צעק הוא את הצעקה הגדולה והמרה, צעקת אסונו־הוא, אסון כל בריאתו –

– “קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה!”

אלי! – – –

ובעומדי לפניו, אני כשם שאני, קין רוצח אחיו…

“גדול עווני מנשוא” – – –

היה הוא עמי, גם עמי, בצרה, עמי בהסתאבותי, עמי באימי־אימי־נפילתי –

– “לכן כל הורג קין!” – – –

ולפניו, רק לפניו, משפטי יבוא. כי משפט־האדם לו הוא – רק לו!

ולפניו כי אעמדה… אויה!… אני כשם שאני" – – –

זהו, גם זהו, מדבר האדם – – –

אלוהים חָנני חיים, ואני עלול להשימם ולרצחם בי.

אלוהים חָנני דעת, ואני עלול לעוותה ולשחתה בי.

אלוהים נתן בי קול־מצפון, ואני עלול להחרישו ולחנקו בי.

אלוהים האיר בי שביב־אמונה, ואני עלול להצית בו אש של גיהנום.

ואין שום מעגן לי, האדם, ואין שום מבטח, אלא –

שאלוהים החוננני חיים, יהיה עמדי לשמרני לבל אטרוף חיי.

שאלוהים, החוננני דעת, יהיה עמדי לבל אאלח דעתי.

שאלוהים, הנוטע בי מוסר, יוליך את עצם־מוסרי בי למישרים.

שאלוהים, האוצל בי אמונתי, ינצור אותי מערוך בה תפתה בעולמו.

ועל זה עלי לבקש, לשאת תפילה, אלא שאני האדם עלול את עצם תפילתי זו להפוך להונאה, לגינוב־דעת וגינוב־לב עצמי, ואני בזה, אף בזה זקוק להגנה, לריחום, לפדות – – –

“הושיעני! כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאד” – – –

אל נא, אלוהי חיי, תשית עלי חטאת כי איני מקבל במלוא הרצינות הראוייה את החיים. הן לולא כך, כלום יכולתי אפילו שעה אחת עמוד בחיים?…

ואל נא, אלוהי חיי, תשית עלי חטאת כי איני מקבל ברצינות את כל־עצמי. הן לולא כך, כלום יכולתי אפילו שעה אחת סבול את עצמי?…

אוי, רבוני הטוב, אין לך נחת ממני בעולמך. והאם לי, אני, יש נחת ממני? – – –

כשהאדם יידע: הוא מה הוא, יידע גם מה הוא אלוהים.

– עד כדי כך אתה מצמצם את אלוהים?

– יכול אתה לומר גם אחרת: כשאדם יידע מה הוא אלוהים, יידע גם: הוא מה הוא.

– עד כדי כך אתה משגיב את האדם?

– עד כדי כך היא חידת מהותי־אני, מהותך־אתה, מהות־כל־אדם.

– והימצא האדם אי־פעם חידתו זו?

– לכשימצא את חידת האלוהים.

– ואת זו?

– “לא יראנו אדם וחי” (שמות ל"ג, כ).

והיא הדעת –

“דע את עצמך”!…