א. פתח דבר    🔗

עד לפני זמן קצר היו תולדותיהם של הורי מנשה בן־ישראל לוטות בערפל ואף לא היה ידוע בודאות, מי ומה היו בטרם חזרו לדת אבותיהם. ידוע היה רק שהיו בני אנוסים, שנתענו בידי האינקויזיציה, וכי בשובו ליהדות קרא האב לעצמו בשם יוסף בן־ישראל; יותר מזה לא היה ידוע דבר. אולם כעת אפשר להשלים את החסר מתוך מסמכים שנתגלו בזמן האחרון בארכיוני האינקויזיציה שבליסבון. האב, נצר למשפחת אנוסים מקרבנות גזירת השמד של פורטוגל משנת 1497, נקרא בנצרותו בשם גספּר רודריגסֹ נוניס. האם (“בת טובים”, כפי שכתב עליה בנה בגאוה לאחר שנים) היתה אנטוניה סוֹאֵירה, בתו של סוחר אמיד מבין “הנוצרים החדשים”, מַנוֹאֵל דיאַס סוֹאֵירוֹ, אף הוא מליסבון.

סמוך לשנת 1603 נאסר גספר רודריגס נוניס בידי האינקויזיציה ונאשם בעוון “התיהדות”, כלומר שהיה נאמן בסתר לדת אבותיו. זמן רב הוחזק בכלא של “הלשכה הקדושה” ושלש פעמים נתנסה בענוייה. (ידיעות אלה באו לנו מפי בנו, ואילו תיק המסמכים הנוגעים למשפטו של נוניס, שנתגלה רק לפני שנים מעטות, נעלם עתה באופן מסתורי מארכיונה של ליסבון). מסתבר שנוניס הודה “בעונו” והביע חרטה על “פשעו”. מסתמא הוליכוהו בין “בעלי התשובה” באחת מתהלוכות האוטו־דה־פה, כשמצנפת צהובה בראשו, לבוש “סמבּניטוֹ”, זו הכתונת המפורסמת של “החוזרים בתשובה”, ונר דולק בידו. וכך “נתפייס” רשמית עם הכנסיה הקתולית. כעונש על חטאו הוחרם כל רכושו ויתכן שאף הוא עצמו נידון לתקופת מאסר.

אילו נתפס שוב כּ“חוזר לסורו”, ודאי שהיה יוצא דינו למיתה. לפיכך יצא נוניס את פורטוגל כשבריאותו הרוסה מן היסורים שעברו עליו. באותם הימים אסור היה על “הנוצרים החדשים” להגר במישרין אל ערי החרות של צפון אירופה, שבהן יכולים היו בשעת כושר ראשונה לשוב אל הדת היהודית. מכל מקום, לא היה זה דבר קל לנסוע אל אותן הערים. משפחת נוניס שמה איפוא פניה אל איי מדירה, שבאותם הימים כבר היו מושבה של פורטוגל כפי שהם היום. נראה שכאן, בשנת 1604, נולד למשפחה בן. כמקובל נטבל הילד סמוך ללידתו, ובהתאם למנהג המדינה נקרא עליו שמו של סבו, מנואל דיאס סואירו.

גם באחוזותיהן של ספרד ופורטוגל שמעבר לים עדין היתה הסכנה מרחפת על האנוסים הנרדפים. לפיכך אין פלא, שהאב החולה החליט לעקור ממקום מושבו החדש ולהגר לארץ שאליה לא היה שלטונם של האינקויזיציה ועושי דברה מגיע. לאחר שהתגורר זמן מה בעיר לה־רוֹשל שבצרפת, הגיע לקץ נדודיו בהולנד, בה הוכרז לא מכבר על חירות דתית שלימה. שם באו האב ובניו בבריתו של אברהם אבינו, כאשר האב כבר איש בגיל עמידה וגם בניו לא היוּ עוד פעוטות. האב בחר בשם העברי יוסף בן־ישראל – אפשר מפני שכך נקראו אבותיו כשהיו יהודים, ואפשר לאות הזדהות מחודשת וגאה עם מקור מחצבתו. אשתו שינתה את שמה לרחל, וּבתו – לאסתר; ואשר לשני הבנים, הרי בשבילם נמצא רמז ברור בתורה, בפרשת יוסף ובני ביתו: לבן האחד ניתן איפוא השם אפרים, והשני שבטבילתו נקרא שמו מנואל, הפך למנשה: “כי נשני אלהים את כל עמלי…” (בראשית מ“א, נ”א). כך בא מנואל דיאס סואירו בשערי ההסטוריה בשמו העברי, מנשה בן־ישראל.

כשבאו יוסף בן־ישראל ובני ביתו להשתקע באמשטרדם, היתה הקהלה היהודית של אותה העיר אחת הקהלות המיוחדות במינן בתולדות היהודים. חבריה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, נולדו ונתחנכו על ברכי הנצרות. היו ביניהם רבים שנתענו בבתי כלאה של האינקויזיציה או שקרוביהם מתו בידיה על קדוש השם. כמעט כל ספינה שהגיעה לאמשטרדם מחצי האי האיברי היתה מביאה עמה גרים חדשים שהצטרפו לקהלה. לעתים קרובות היו אלה אנשים נודעים לתהלה בספרות, במדיניות או בעסקי ממון של אותם הימים. לפעמים היו ביניהם גם כמרים לשעבר, בעלי עמדה רמה בכנסיה, ואפילו פקידי “הלשכה הקדושה” בעצמה ואשר בריחתם ושובם ליהדות עוררוּ רעש גדול בחוגים הקתוליים. כמובן היו כולם חדורים תרבות ספרד או פורטוגל. ביניהם לבין עצמם דברו ספרדית או פורטוגיזית; בלשונות אלה כתבו ספרים, דרשו דרשות ונהלו את עניני הקהלה. טבעי היה הדבר שעברם גרם לכך, שפעילותם הרוחנית לא תצטמצם בתלמוד תורה בלבד. אמשטרדם היהודית דמתה אז לבבואה זעירה של ליסבון או מדריד של אותם הימים – דהינו, חברה משכילה ספרדית־פורטוגיזית, שטפחה את ספרותה ואסכולות השירה שלה, שהוציאה כתבי־עת, והצטיינה במלומדים, נואמים וסופרים.

לפי המסופר, היו היהודים הראשונים שהתישבו באמשטרדם חבורה קטנה של אנוסים אשר הפליגו מליסבון סמוך לשנת 1593 לתור להם מקלט מרדיפות האינקויזיציה. בדרכם נשבו בידי ספנים אנגלים והובאו לחוף אנגליה. שוֹבם, אציל אנגלי, חשק באחת מבנות החבורה, מריה נוניס הנאוה, וחפץ לשאתה לאשה. כשנודע הדבר למלכת אנגליה, אליזבת, צותה להביא לפניה את השבויה היפהפיה. ואף היא הוקסמה כל כך מחינה של הנערה, עד שהיתה לוקחת אותה עמה במרכבת המלכות כאשר נסעה לטיל בחוצות לונדון. אולם מריה שמעה בקול מצפונה ומאנה להשאר באנגליה והחבורה כולה הורשתה להמשיך בדרכה לאמשטרדם. שם נצטרפו אל בני החבורה כמה מקרוביהם. לאחר זמן (וכאן יש להסתייע באגדה שניה, כדי להשלים את הספור), כשהיו אנשי החבורה שקועים בתפילה ביום הכפורים, הם נאסרוּ בידי תושבי המקום, אשר חשדו במתפללים כי הנם קתולים נסתרים. למזלם של האנוסים, היה אחד מראשיהם, יעקב טיראדו, בקיא בלשון רומי, והוא הצליח להוכיח כי החבורה אינה עדה של חסידי האפיפיור. מאז הותר להם לקיים את מצוות דתם בגלוי. כעבור זמן קצר הוקם באמשטרדם בית הכנסת הראשון ויקרא “קהל קדוש בית יעקב”. סוחר בר־אורין מוניציה, יוסף פארדו שמו, הוזמן להיות רבם הראשון של יהודי אמשטרדם, או ה“חכם” בלשונם, ומשפחתו של זה עתידה היתה למלא תפקיד חשוב בדברי ימיה של הקהלה. לאחר מכן, בשנת 1608, נוסדה קהלה שניה ותקרא “קהל קדוש נוה־שלום”.

כתוצאה מן התענינותה הנמרצת של האינקויזיציה ביוסף בן־ישראל, יצא הוא נקי מנכסיו והגיע להולנד בחוסר כל. מלבד זאת היתה בריאותו רופפת, מפני הסבל והענויים שעברו עליו. לא עלה בידו לבצר מחדש את מעמדו החמרי, ונראה הדבר, שבאמשטרדם הגיעה משפחתו למחסור ועוני. אולם עוני גשמי לא גרר אחריו מחסור רוחני, תלמוד תורה לפחות, על פי מסורת ישראל, היה נחלת הכלל, וקהלת אמשטרדם יכולה היתה להתפאר בארגון מופתי שהקימה למטרה זו, אשר רמתו והיקפו היו יוצאים מגדר הרגיל. תלמיד בעל כשרונות אף יכול היה לסמוך על כך, שתוענק לו מלגה לכלכלתו במשך תקופת למודו. בלי ספק ניתן סיוע כזה גם למנשה הצעיר, שכן נאמר עליו ברבות הימים, שנתחנך על חשבון הקהל.

מנשה נתברך במורים טובים. ביניהם היו אנשים בעלי שיעור קומה שהיו ידועים בזמנם כגדולים לא רק בתורה אלא גם ביראה ובכוח אישיותם. בר' יצחק עוזיאל ראה מנשה את מורו העיקרי. ר' יצחק עוזיאל נולד בפס שבצפון אפריקה באמצע המאה השש־עשרה למשפחה מיוחסת מיוצאי ספרד, ונתאחדו בו, לפי מיטב המסורת של הימים ההם, תורה עם דרך ארץ. זמן מה שמש ברבנות בעיר אוראן. לאחר שנטרד משם בגלל תמורות מדיניות, ישב זמן־מה בקושטא ולבסוף השתקע באמשטרדם. כאן שמש מורה בבית המדרש של הקהלה ובו בזמן עסק גם במסחר. בשנת 1610, כשפרש מכהונתו הרב ר' יהודה ויגָה, רבה הראשון של קהלת נוה־שלום שנוסדה אך שנים מעטות קודם לכן, נקרא יצחק עוזיאל לכהן ברבנות הקהלה הזאת. בדרשותיו הוקיע את התנהגותם של בני עדתו, שלא נזהרו מדבר עברה. קפדנותו המחמירה הביאה לידי כך, שכמה מהאנוסים שלא יכלו לעמוד בכל החוּמרות, פרשוּ וכוננוּ לעצמם בשנת 1618 קהלה נפרדת, שלישית, היא “ק”ק בית ישראל". עובדה זו דיה להעיד על אדיקותו של הרב ועל כוחו הגדול כמטיף, ואף על כך, כי לא היה נוח לבריות.

בבית הספר התבלט מנשה בכשרונותיו עוד בגיל צעיר, והקהלה הסכימה בוודאי ברצון לפטור את אביו מדאגה להמשך חנוכו. כשהיה בן ארבע־עשרה, כבר הורשה לשמוע שיעור בישיבה יחד עם תלמידי חכמים מבוגרים. שנה אחת לאחר מכן נשא בפעם הראשונה דרשה בצבור. כשהיה בן שבע־עשרה חבר את ספרו הראשון, ספר דקדוק עברי בשם “שפה ברורה”, אשר עבר מיד אל יד בכתובים. הקהלה עקבה בהתפעלות אחרי התפתחותו של ילד פלא זה. היתה זו הפעם הראשונה, שילד מילדי הקהלה גילה סימני כשרונות גדולים כל כך. מי יודע, חשבו הפרנסים, אולי בזכותו של זה ישתחררו סוף סוף מן התלות המכבידה ברבנים מבחוץ, הזרים כל כך לרוחם ולארחות חייהם. לא עבר זמן רב עד שהגיעה שעתו של העילוי הצעיר.

 

ב. רבי מנשה בן־ישראל    🔗

באחד באפריל 1622 הלך לעולמו ר' יצחק עוזיאל, רבה של קהלת נוה־שלום, לאחר שכילה כוחו בהוראת הלכות היהדות ומצוותיה להמוני הגרים שבאו גלים גלים והתישבו באמשטרדם. לא קלה היתה הבעיה שעמדה כעת לפני הקהלה, במי לבחוֹר כממלא מקומו. הישוב היהודי באמשטרדם עדין היה צעיר מדי שיקים מקרבו תלמידי חכמים מוסמכים. אמנם היה כאן אחד מתלמידיו של המנוח, שנתגלו בו סימנים מפתיעים של בגרות רוחנית, ואשר התפרסם בשנים האחרונות כלמדן, כנואם, ואפילו כסופר. ומפני שהיה תלמידו של עוזיאל, היה מנשה בן־ישראל מוחזק כילד טפוחיה של הקהלה וככלי יקר שעליו גאותה. אף על פי כן, היה בכך משום כבוד בלתי צפוי לצעיר בן השמונה עשרה או התשע־עשרה, כשהוא ולא אחר נבחר לרשת את מקום רבו המנוח ולשמש דרשן לקהלה הקטנה. וּכפי שהעיד מנשה על עצמו, היה זה, כאילו עלה לדוכן ישר מן העריסה.

נראה הדבר שלאחר זאת שיקע מנשה את עצמו בלמודים במרץ רב. כעבור שנתים נטל על עצמו תפקיד נוסף, את הוראת התלמוד בישיבה. יש לשער שבאותה תקופה גם הוסמך לשמש כרב ואב־בית־דין. משכורתו לא היתה מופרזת כלל, שכן אפילו שתים־עשרה שנה לאחר שהתחיל לשמש בכהונה (כפי שמעיד מסמך אחד) לא היה משתכר אלא מאתים זהובים לשנה. אף על פי כן היה שמח בחלקו וגא על קהלתו והיה מפליג בשבחה בהתלהבות יתירה; ושנים רבות לאחר מכן, כשבטלה ועברה מן העולם כקהלה עצמאית, אמר עליה, כי “מהוללת היתה בלמדנותם של חבריה ומצוינת בחכמים ואנשי המעלה, וביחוד שוחרי הספרות, שהיו באים בשעריה”.

משהגיע למשרה מכובדת ולמשכורת, לא נשאר לו למנשה אלא להקים לו משפחה. וכאן עמד לו היסוד הרומנטי שבאופיו בבחירת בת־זוג. בימים ההם ישבה באמשטרדם משפחת אנוסים שזה מקרוב באה מן העיר גימארַאיס שבפורטוגל. אבי המשפחה, דון יוסף אברבנאל, היה רופא שיצאו לו מוניטין בעיר. אולם הוא ואשתו שבקו חיים לא מזמן. בארץ מוצאם התקרא האב בשם הגוטי המובהק לואיס גוֹמַס דה מַדֵירוֹס, אך בני המשפחה היו מתפארים בהשתיכותם למשפחת אברבנאל העתיקה, לאמר כי הם, בני דורו של מנשה, נינים הם לדון יצחק אברבנאל המפואר, פרשן המקרא והפילוסוף, איש הכספים והמדינאי, אשר שמש שר אוצר לפרדיננד ואיזבלה מלכי ספרד.

רחל אברבנאל היתה גדולה ממנשה בשנתים. כנראה, שלא נתברכה בנדוניה גדולה, אלא שבעיני החתן היה יחוסה מחפה על הכל. שהרי משפחת אברבנאל התיחסה על בית דוד המלך, ובהתחברו אליה יכול היה הרב האמשטרדמי הצעיר לשאוב קורת רוח מן ההכרה, שבעורקי ילדיו יזרום דם בית המלכות העתיק של עם ישראל, אשר ממנו עתיד לצאת המשיח. הנשואין התקימו בשנת 1623, ומנשה לא היה צריך להמתין הרבה עד שראה, כי אחודו עם שושלת בית דוד עלה יפה. רחל ילדה לו שלשה ילדים – בת אחת, גראציה, היא חנה, ושני בנים, יוסף (הקרוי על שם אבי מנשה) ושמואל. גדולה היתה גאותו על יחוסם המלכותי של ילדיו. הוא היה חוזר ומספר את הדבר לכל ידידיו, בני־ברית ושאינם בני־ברית; הוא הזכיר את הדבר תכופות בספריו; ולא נתקררה דעתו, עד שעמד והרחיב על כך את הדבור בדרשות מעל בימת בית הכנסת שלו.

לא עברו ימים מרובים והרב הצעיר נעשה דמות ידועה באמשטרדם, בין תושביה היהודים והנוצרים גם יחד. זקן מגודל ושפם שיוו לפניו ארשת בגרות, והליכותיו האומרות כבוד השכיחו את קומתו הנמוכה. לעת זקנה נראה שלקה בקוצר־ראיה, כפי שמעיד עליו כתב ידו; מסתמא גרמה לכך שקידה יתירה על הספרים. אחד מבני דורו הצעירים מתאר את מראהו והופעתו בערוב חייו בדברים דלקמן:

“הוא היה בעל קומה ממוצעת ונוטה להשמין. הוא לא היה חובש קפלט ושער ראשו היה כולו שיבה (עוד שנים רבות לפני מותו); ומפני שגון פניו היה רענן למדי, הליכותיו אצילות ונאות, לבושו פשוט וצנוע, לכן היה המסתכל מתמלא יראת כבוד מפניו, כפי שדמות אצילה כל כך היתה ראויה לה באמת”.

לעומת זאת דומה, שההצלחה הרבה שזכה לה עוד בגיל צעיר בחיי הרוח והדרך שהמלומדים בני דורו החלו מבקשים את קרבתו הוסיפו לאופיו קורטוב של גדלנות. במגעו עם נכרים היתה ניכרת בו שמינית של התרפסות, אבל מסוגל היה גם להתרוממות נפש כנה, אשר לעתים היתה גוברת ומבליעה חולשה זו שבו. מטבעו היה, ללא ספק, מהיר חימה ודובר גלויות, אף בשעה שהדבר לא היה לטובתו. על אף שכלו החריף ואף על פי שקרא ושנה הרבה מאד, היה חסר חוש בקורת, ונוח היה להאמין לכל דבר מאין כמוהו. הוא היה נותן אמון בספוריו של כל נוסע שנזדמן לפניו, אף שלא היו הספורים עשויים כלל להתקבל על הדעת: כך האמין, וחזר וספר לפני אחרים לתומו, כי בסין עושים סירים לבישול מעץ ואריגים ללבוּש מאבן, וכי בהודו מצויים בני אדם היכולים לבלוע מיני מזונות בעיניהם.

כשם שהיה נוח לכעוס כך היה גם נוח לרצות. קל היה לעורר בו רגשי חמלה וביחוד רגשי השתתפות בצערם של בני עמו הנרדפים באשר הם שם, במזרח או במערב. רמז קל שבקלים לספרד או לאינקויזיציה, דיוֹ היה לעורר אותו לדרשה ארוכה ונרגשת על הרדיפות והענויים שנתרגשו על אחיו האנוסים. אכן, מקום נכבד בחיי הנפש שלו, גם שמתחת להכרה, תפסו תלאותיו ותקוותיו של אותו שבט מעונה מישראל שהוא עצמו יצא מקרבו, ואשר ניצוליו חיו בסביבתו. עדות לכך אנו מוצאים בדברי הזעם שהיה מטיחם כלפי מרגלים שנשלחו מאת האינקויזיציה ואשר מסרו את הדברים ששמעו מפיו בדינים וחשבונות מדויקים לליסבון. בכתביו הוא מדבר תכופות על הסבל שסבלו בני עמו בחצי האי האיברי. במקום אחד הוא מזכיר במלים נרגשות את פרשת הדכוי שדוכאו ואת המדיניות האוילית שהבריחה אותם, את כשרונם והונם, מארץ מולדתם. במקום אחר הוא מספר מעשה מוזר ומחריד באינקויזיטור הראשי של פורטוגל, מנואל אַלווארֶס טבארֶס, שהומת כנקמה על התעללותו ב“נוצרים החדשים”. הוא היה בקיא בפרטי מעלליה של האינקויזיציה וידע לתאר כמה פרשות מזעזעות של ענויים שעונו בהם מקדשי השם, אשר כנראה עשו עליו במיוחד רושם עמוק. אולם חמלתו לא נתיחדה לאנוסים בלבד; לא פחות היה מתרגש לכל ידיעה על סבלות אחיו האשכנזים במזרחה של אירופה, נושא שהוא מזכירו לפעמים בכתביו בצער רב.

הישגיו העיוניים היו גדולים מאד, אף שהצטינו יותר בהקפם מאשר בעמקם. איו לומר בשום פנים שהיה גדול בהלכה (עובדה מוזרה היא, שלא נשתמרה ממנו אף “תשובה” אחת בהלכה). אף על פי כן, ידען היה בתלמוד במידה מספקת שישמש מורה לאחרים, וחזקה עליו, שהיה אחד מסגל המלמדים בישיבת “עץ חיים” של אמשטרדם, שיצאו לה אחר כך מוניטין, שלא היה חסר בקיאות בים התלמוד. אולם נושא התענינותו העיקרי היה התנ“ך. ידענותו ובקיאותו היו גדולים ביותר במפרשים השונים של התנ”ך, יהודים ונוצרים כאחד. כן היה מצוי אצל ספרות הח“ן, שייחס לה חשיבות רבה מאד; מכל מקום הוא היטיב לדעת לא רק את ספר “הזוהר” ואת ספרי המקובלים הראשונים, אלא גם את כתביהם של אנשי הסוד המאוחרים שבצפת. כמו כן הגה בכתביהם של הפיטנים ובעלי המוסר של ימי הבינים, ומובן מאליו שהיה בקיא ביצירותיהם של הפילוסופים שלנו כהרמב”ם ויהודה הלוי; מבחינה ידועה אף חשב את עצמו כיורשם וממשיך מסורתם של האחרונים.

בחכמת ישראל ובידיעת הספרות הרבנית אמנם לא הגיע לרמתם של כמה מגדולי התורה שבדורו, אלא שהידיעות הללו היו רק חלק מהשכלתו רבת הצדדים. שליטתו בלשונות היתה מפליאה. הוא היה מתפאר שעשר שפות שגורות בפיו, ועובדה היא, שחבר ספרים בחמש לשונות. פורטוגיזית היתה שפת מולדתו ובה היטיב לשלוט. ספרדית צחה היתה השפה המדוברת השניה בקהלת אמשטרדם, ושמשה לאנשי הקהלה גם אמצעי בטוי ספרותי. בשפה זו נכתבו רוב ספריו של מנשה ולעתים קרובות השתמש בה במכתביו אל מלומדים נכרים. עברית, לשון הקדש, למד בילדותו; הוא היה כותב בה צחות ובלי ספק גם היה משוחח בה עם רבנים אורחים מחוץ לארץ. לטינית, שעדין היתה אמצעי הבטוי המקובל בין חכמי כל העמים, ידע כל איש משכיל בימים ההם. בני דורו של מנשה, שהיו רגילים לאמת־המדה הרוחנית של יהודי אשכנז המשכילים פחות, השתוממו על שליטתו בלשון רומי, הן בכתיבה והן בדיבור; אבל אדם שהכירו מקרוב ודן את ידיעותיו הבלשניות על פי אמת־מדה מוחלטת יותר, היה סבור שמנשה לא הגיע מעולם לכלל שלימות בלשון זו. יונית ידע במדה מספקת כדי לקרוא בה ולתרגם ממנה. הולנדית ידע כשפת הארץ שבה ישב. מלבד כל אלה ידע ידיעה שטחית את השפות הערבית, הצרפתית והאיטלקית, וכן האנגלית, אשר לימים גם למד לדבר בה.

היקף התענינותו היה עצום. לא רק שהכיר היטב את כל ספרות הקודש היהודית (פרט לספרות הרבנית המאוחרת, שבה לא התעמק ביותר), אלא גם היה בן בית בכתביהם של אבות הכנסיה הנוצרית ושל סופרי המופת היונים והרומיים, של ההיסטוריונים העתיקים והחדשים, ושל בני דורו בעלי הפולמוס הדתי והפילוסופי למיניהם. מסתבר שגם ידע פרק ברפואה, עד כדי להצדיק את התואר שבו היה מכנה את עצמו בלועזית – “חכם דת ודוקטור לרפואה”. יתכן אפילו, שעסק באומנות זו, אף על פי שאין עדות מאשרת לכך, שאמנם סיים חוֹק למודים באוניברסיטה. כסופר הצטיין יותר בבהירות הבטוי מאשר ביפי הסגנון; נסיונו היחיד בדברי פיוט שנשתייר אחריו – תרגום חפשי של פרק קכ"ו בתהלים בחרוּזים לטיניים – אינו מעורר צער, על שלא הקדיש את חילו לבת השיר.

בגיל שבו רוב בני הנעורים עדין עסוקים בלמודיהם, החל מנשה לכהן בתפקידו הרשמי של רב ודרשן, ובתפקיד הזה שמש במשך כשלשים־ושלש מתוך חמשים־ושלש שנותיו, על אף התמורות השונות שחלו בחייו. זה היה ללא ספק התפקיד שבו הצטיין ביותר. עד מהרה נתפרסם שמו ברבים. “פיו כמעין המתגבר”, היו מעריציו אומרים עליו בהתפעלות. נכרים רבים אשר שמעו הגיע אליהם היו באים לבית הכנסת להאזין לדרשותיו. לרוב היה דורש כאילוּ מניה וביה מתוך השראת הרגע והמעמד, הואיל והיה סבור שבדרך זו השפעתו הבלתי אמצעית של הנואם על קהל השומעים היא גדולה יותר. אף על פי כן היה בדרך כלל מתכונן בשקידה לדרשותיו, שכן במשך שמונה־עשרה שנה משנות כהונתו נצטברו אצלו כתבי היד של לא פחות משלש מאות וחמשים דרשות. כל ימיו חשב להוציא לאור לקט נבחר מן הדרשות הללו, אלא שלא הגיע לכלל מעשה. מכל מקום, הביעו בני־דור שנונים את הדעה, שכדרשן הצטיין יותר בשטף הדבור מאשר בעומק המחשבה.

ניתן לשער, שגם במנשה המורה היו ניכרות התכונות הללו, ואף על פי כן תפס מקום נכבד בין מעצבי דמותה הראשיים של קהלת אמשטרדם בתור הזהב שלה. ביחוד היה מקובל כמרצה בחוגי מבוגרים. להוראה הקדיש חלק גדול מזמנו, אבל משכורתו הדלה לא הניחה לו, שיתמסר כולו להוראה וליתר התפקידים שכהונתו הטילה עליו, ונאלץ היה להתעסק גם במלאכות אחרות לפרנסתו.

בשנת 1626, כפי שיסופר להלן, הזמין לעצמו מערכת של אותיות דפוס עבריות, ומאז עסק שנים אחדות בהוצאת ספרים. באותן השנים גם שקד על חבורו המקורי הגדול הראשון, “קונסיליאדוֹר” (או “המפייס”), אשר חלקו הראשון, פרי עבודת חמש שנים תמימות, ראה אור בשנת 1632. ספר זה יצא לאור שנה אחרי כן גם בתרגום לטיני ומיד הוציא למחברו מוניטין ופרסמו כאחד המלומדים היהודים המובהקים שבדור. מאז ואילך רכש לו מנשה מעמד חשוב באמת בחיי הרוח של הולנד והמדינות הסמוכות לה ובהן נחשב בעיני הגויים, במשך דור שלם, כסמל הלמדנות היהודית. בתקופה זו החלה מתרקמת אותה ידידות, ששררה בינו ובין מלומדים נוצרים רבים, ואשר עתידה היתה למלא תפקיד חשוב ביותר בשנותיו הבאות.

לפנינו מצטיירת דמותו של איש קטן קומה, לעתים כעסן ונמהר, העובר בחפזון ב“רחוב היהודים” של אמשטרדם, אשר תמיד שעתו קצרה בגלל טרדותיו המרובות, ועם זאת תמיד מצליח למצוא רגעים אחדים של פנאי לשיחה בדברים המושכים את הלב. הנה הוא חופז ועובר בין ההמונים העומדים ומריעים למראה יהודי מציל נוצרי מטביעה בתעלה הסמוכה לבית הכנסת היהודי (דבר שאירע לא פעם); והנה הוא עומד ומתוכח עם רב מפולין על ארחות חייהם של בני ארצו, או חוקר נוסעים שחזרו ממסע בארץ סין או מַלַבּאר ושותה בצמא את דבריהם. דומה, שעשה לו מנהג לקדם פני כל מהגר הבא מספרד או מפורטוגל ולחקור אם אין מוצאו מן “הנוצרים החדשים”; ואם הזר אשר את הדבר, הרי לא היה חוסך מעצמו עמל בנסותו לשדל את המהגר שישוב לדת אבותיו, כפי שעשה זאת בעצמו. לא פעם היה קתולי נרגז רואה חובה להלשין עליו בשל כך לפני “הלשכה הקדושה” בשובו הביתה לספרד או לפורטוגל. כך אירע למשל, שב־14 בנובמבר שנת 1639 מסר מלשין אחד עדות לפני בית הדין הקדוש בליסבון על מה שראה ושמע בהולנד, בזו הלשון:

“… יתר על כן, הצהיר, כשמונה או תשע שנים לפני כן ראה העד בעיר אמשטרדם הנזכרת לעיל, בבית הכנסת של היהודים, אחד ‘נוצרי חדש’ שהיה לבוש אצטלה לבנה, זו המשמשת ליהודים אות מקובל שהם נמצאים בבית הכנסת שלהם. כשנכנס העד בשיחה עם היהודי הפורטוגיזי הנזכר, הודיע לו הלז כי שמו מנואל דיאס סואירו וכי הוא נולד באי מדירה. לאחר מכן שמע העד מאחרים, כי אותו ‘נוצרי חדש’ אכן מתקרא היה באותו שם ויליד אותו האי היה. אולם בעיר הנ”ל היה שמו בעברית מִנַסֶה אבן־יִשְראל והוא עצמו משמש רב רשמי ומורה לדת משה. הוא ספר לעד, כי שגר שתי תיבות מלאות ספרים שחבר אותם בעצמו, האחת לספרד והשניה לבראזיל, וכי שמו של אותו ספר הוא ‘פירושים לכתבי הקדש’. העד יש עמו טופס אחד של הספר הנ“ל והוא נמצא עתה בבית המכס: הוא יביא את הספר ויציג אותו לפני בית הדין”.

לפעמים היה מנשה מרחיק לכת עוד יותר בשיחותיו עם המהגרים מספרד ומפורטוגל. עדות אחרת שנרשמה באותם הימים, אלא שהתיחסה למקרה שאירע שלש שנים לאחר המקרה המתואר לעיל, מלמדת, שמנשה לא הוסיף זהירות ככל שהוסיף שנים. בשלשה באוגוסט שנת 1639 בא אדם יליד בראזיל ותושב ליסבון ומסר גם הוא הצהרה לפני סניף בית הדין הקדוש, שבה העיד על מנשה בדברים הבאים:

הוא הצהיר נוסף לזאת, שבאותו זמן (כלומר בשנת 1635) היה הוא, העד, יום אחד שאינו זוכר אותו בדיוק בעיר הנ“ל אמשטרדם בחברת שני יהודים, שאחד מהם כנה עצמו מנסה בן־ישראל, והוא הרב לעדת היהודים שבמקום, ואת שם השני אין הוא זוכר. בין שאר דברים השמיעו היהודים הנ”ל באזניו תלונות רבות בדבר הלחץ שלחצו אותם בספרד, למען לא יוסיפו להיות יהודים; וזהו הדבר הראשון שעליו הם מדברים עם ספרדים כשהם פוגשים אותם. בהמשיכו לדבר באותו ענין אמר מנסה הנ“ל לעד ברגש ובהתלהבות גדולה, שכל מה שיעשו להם בספרד לא ימנע אותם מלהיות יהודים, שכן כל “הנוצרים החדשים” בספרד נוצרים מאונס הם, וכי בכל שנה היו יהודים מהולנד נוסעים אל הבירה מדריד ולמקומות אחרים בממלכת ספרד כדי למול את “הנוצרים החדשים”. לשמע הדברים האלה תפס היהודי השני בידו ולחש לו כי הסכיל לעשות שגילה את הדבר לפני העד, שכן יכול העד לחזור לספרד ולספר שם את הדבר ואז אפשר שתצמח מזה רעה לבני עמו. לאחר האזהרה הזאת דבר מנסה הנ”ל בדרך הלצה ואמר שדבריו הקודמים לא נאמרו ברצינות. גם העד העמיד פנים כאילו לא הבין; ואחרי כן לא שוחחו יותר בענין הזה."

 

ג. אכזבות ונחמות    🔗

כחמש עשרה שנה עברו על מנשה במשרתו הראשונה. שנים אלה היו גדושות מעשה אך לא הצטינו במאורעות יוצאים מגדר הרגיל. בית הדפוס שלו הוציא בזו אחר זו מהדורות נאות של ספרי מופת יהודים. חוג ידידיו הנוצרים, מוקיריו והעומדים אתו בחליפת מכתבים, גדל והתרחב במהירות. בינתים היתה גם משפחתו גדלה ומשגשגת. לא היתה איפוא למנשה סיבה, ואף לא שעת פנאי, לחוש אכזבה.

והנה בשנת 1639 נפל דבר גדול בתולדות יהודי אמשטרדם, שסימן מפנה גם בחייו של מנשה. שלש הקהילות שהוקמו בידי הפליטים נתאחדו לקהלה אחת. כאן, ב“קהל קדוש תלמוד תורה”, כפי שנקראה הקהלה המאוחדת, נתרכז מעתה כל פארה של יהדות אמשטרדם. כעבור זמן החלה הקהלה בהקמת בית הכנסת המפואר שלה, שנחנך בשנת 1675 ואשר עד היום הוא אחד מבניניה המרהיבים של העיר ואחת ממצבות הזכרון היהודיות הנאות ביותר שבאירופה. משנתאחדו הקהלות, עמדו ומכרו את בית הכנסת הישן “בית יעקב”, ואילו את זה של קהלת “נוה שלום”, שבו היה מנשה מכהן כבוד, הפכו לבית התלמוד תורה. בית הכנסת השלישי, זה של קהלת “בית ישראל”, נועד למקום תפלה (נוסף) של הקהלה המאוחדת כולה.

גם רבה של הקהלה שפר עליו מזלו. ה“חכם” שאול לוי מורטארה, משום שהיה הרב הבכיר שבעיר ורועה הרוחני של הקהלה הותיקה ביותר, נתמנה על הקהלה המאוחדת ונקצבה לו משכורת בסך שש מאות זהובים לשנה. דבר זה היה מובן מאליו, אך מנשה היה סבור, שגם הוא רשאי לצפות לשפור מעמדו, כלומר שימנוהו סגן ראשי לרב. אמנם היה לו מתחרה. יצחק אַבוֹהַב דֵה פוֹנסֵיקה היה צעיר ממנשה רק בחדשים אחדים וקורות חייו היו דומות באורח מוזר לאלו של מנשה. גם אבוהב כמנשה בן־ישראל נולד להורים אנוסים בפורטוגל (בשנת 1605); גם הוא כמנשה נטלטל בילדותו לצרפת ומשם הגיע לאמשטרדם; ושניהם למדו יחדיו תורה מפי רבי יצחק עוזיאל. אבוהב נתמנה לתפקידו הרשמי הראשון, כמורה, בשנת 1619, בעת אחת עם מנשה, אף על פי שהיה צעיר ממנו. לאחר שנה נעשה אחד המלמדים (“רוביסים” בלשונם של יוצאי ספרד) בתלמוד־תורה. כשנתפנה כס הרבנות בקהלת “בית ישראל” בשנת 1627, זכה לו אבוהב, וכך נעשה עמיתו של מנשה ברבנות. כדרשן היה אבוהב מתחרהו היחיד של מנשה בכל העיר, ויודעי דבר היו מתפעלים מעמקותו של האחד כשם שהתפעלו מאמנות הנאום של חברו. אמנם לא חבר אבוהב שום ספרים, אבל לעומת זאת היה נחשב לידען גדול מחברו בתלמוד. אף על פי כן, גרם הדבר בלי ספק צער גדול למנשה, כשמתחרהו יצחק אבוהב נתמנה למשרת סגנו הראשון של הרב מורטארה, משרה שתפקידה העקרי הוראת התלמוד ומשכורתה מגיעה לסכום הנכבד של ארבע מאות וחמשים זהוב לשנה. מנשה, אשר יתכן כי בגלל אופיו העצמאי לא חבבוהוּ ביותר עסקני הקהלה, מצא איפוא את עצמו נדחק למקום השלישי במעלה. אמנם ישב ביחד עם שני הרבנים האחרים בבית הדין של הקהלה. מסתמא לימד בכתות הנמוכות של בית תלמוד־התורה כשהיה מאורגן לפי כתות וגילים, ומלבד זאת הוסיף לכהן כדרשן הרשמי של הקהלה, שחובתו לשאת דרשה אחת בחודש. משכורתו נקבעה למאה וחמשים זהובים בלבד, לעומת מאתים שהיה משתכר קודם לכן.

יחס הזלזול שנהגו במנשה היה גלוי לעין; והואיל ומטבעו לא היה בין הנעלבים ואינם עולבים, נראה הדבר, שמכאן ואילך היו יחסיו עם מנהיגיה החילוניים של הקהלה מתוחים וקשים. גם מצבו החמרי גרם לו מעתה דאגה גוברת והולכת. עקב ארגונה החדש של הקהלה נתקפחה הכנסתו, שהיתה צנועה בלאו הכי, בשיעור ניכר. וכדי להשלים את הדרוש לפרנסתו היה נאלץ להיפנות מעניני רוח ולעסוק בענינים גשמיים יותר. הוא החל להתענין בפרקמטיה ובסחר הודו המערבית, שבאותם הימים שמש מקור מחיה לחלק נכבד מאנשי קהלת אמשטרדם.

היה זה בעשור השני של המאה השבע־עשרה, שהחברה ההולנדית להודו המערבית פתחה בנסיונה הידוע לכבוש את ארץ בראזיל. הארץ היתה שייכת לממלכת פורטוגל, אלא שעברה לרשותו של בית המלוכה הספרדי עם ספוחה של פורטוגל בשנת 1580. האנוסים היוו חלק ניכר של האוכלוסיה הלבנה היושבת בבראזיל. הם הגרו לשם לפני זמן לא רב מן העולם הישן. הכל ידעו, שאהדתם של אלו נתונה לפולשים ההולנדים, שכן רק מההולנדים יכלו האנוסים לצפות לישועה מרדיפות הדת. בינתים היו יהודי אמשטרדם, שנעזרו בקשרי המשפחה וההיכרות שלהם המיוחדים במינם, רוכשים לעצמם מונופולין על חלק גדול מסחרה של המושבה ההולנדית החדשה, שלאחר כבוש המושבה בשנת 1631 נתרכז בעיר החוף רֶסיפֶה (הקרויה גם פֶּרנַמבוּקוֹ). אל אפיקו של המסחר החדש הזה, הטה כעת מנשה את עודף הונו ומרצו.

בעניני פרקמטיה עסק מנשה בשותפות עם אחיו, אפרים סואירו, שנסע לבראזיל על מנת להשגיח על עסקיהם המשותפים במקום. הרב ראה בעסקי מסחר אלה הכרח בל יגונה. וכך הוא כותב על הדבר בספרו “על אורך החיים” שחבר בשנת 1639: “כיום, בלא להתחשב כלל בכבודי האישי, עוסק אני במסחר… שכן מה נשאר לי לעשות?”. מכל מקום, התעסקות מאונס זו סייעה בידו להתפרנס. לא איכפת היה לו שהדבר עלול להחריף את המחלוקת בינו לבין פרנסי הקהלה, אילי המסחר הללו, אשר בהיותם מעונינים בסחרה של הודו המערבית מתוך גישה אחרת ובקנה מדה יותר גדול, היו נוֹטים לראות בכל מתחרה בשדה זה אויב טבעי.

באביב 1640 הגיעה המחלוקת לשיאה ופרצה החוצה בהתנגשות גלויה. קודם לכן אירעו מקרים, שיד נעלמה הדביקה כרוזים, המגנים את מעשיהם של נכבדי הקהלה בעסקי בראזיל, על דלתות בית הכנסת או חילקה אותם בסתר בין הבריות. החשודים בכתיבת הכרוזים, וביניהם יונה אברבנאל, גיסו של מנשה, נקראו לפני ראשי העדה וה“מעמד” (הסניורס של מועצת הקהלה) והואשמו על ידם בעבירה. נאמר להם, כי בגלל התנהגותם יוטל עליהם החרם. הנאשמים הודו באשמה ובקשו מחילה; ומשהוטל עליהם קנס מתאים, בוטל החרם. באותה שעה הוציאו ראשי הקהלה צו, המחייב כל מי שנמצא ברשותו כתב פלסתר כלשהו מסוג אותם הכרוזים האלמונים, למסרו מיד לפרנסים.

ביום ג' בשבת, 8 במאי, כתום התפלה בבית הכנסת, קרא הגבאי באזני העדה את הכרזת העונש ואת הצו בדבר כתבי הפלסתר. אך חזר הגבאי למקומו שעל ה“בּנקה”, היא ספסל הנשיאות, והנה מנשה נתר ממקומו ונגש אליו כולו חור מזעם. היטב חרה לו על הבזיון שהונחל לגיסו, ויותר מכל על העובדה, שקראו בשמו בלי להוסיף עליו את תואר הכבוד “סניור” (אדון) כפי שמעמדו של יונה אברבנאל בקהלה היה מחייב זאת. הגבאי השיב בקרירות, שתלונה זו יש להפנותה אל “האדונים', אנשי ה”מעמד" ולא אליו.

המהומה המתרגשת לבוא גרתה את סקרנותם של המתפללים, שהתקהלו סביב למתוכחים. מנשה פנה אליהם ופתח בנאום סוער. שנים ממשגיחי בית הכנסת התאמצו לשדל אותו בדברים ולהרגיעו. משלא הצליחו בשידולין, פקדו עליו בתוקף להשתתק וללכת לביתו, לבל יהיו נאלצים להטיל עליו חרם. הרב הנסער יצא עתה מכליו לגמרי והשיב בסירוב מוחלט. חברי המעמד התכנסו מיד לישיבת חירום ובה הטילו איסור על בני הקהלה לבוא בדברים עם העבריין. עוד הם יושבים ודנים והנה נפרצה הדלת ומנשה בעצמו הופיע לפניהם. הוא פסע אל השולחן, דפק עליו באגרוף, וחזר על טענותיו בצעקה. אחד הפרנסים פקד עליו ביהירות לצאת את החדר ולראות עצמו כשרוי בחרם, מאחר שהוא לבדו אחראי לכל השערוריה. “חרם עלי?” קרא הרב בחמתו; “אני הוא שיכול להטיל את החרם עליכם!”.

לבסוף גברו הרבים על היחיד, וּמה גם שהסמכות ושקולי השכל הישר היו לצדם. מנשה הסתלק לביתו נכלם ונפגע עד עומק נפשו. החרם שהוטל עליו לא היה כבד. הוא נמשך יום אחד בלבד, אשר בו לא הורשה המנודה להשתתף בתפילה בצבור ואסור היה לקיים אתו כל מגע. אבל בזה לא נסתיים הדבר. הכרזת העונש בפומבי היתה בזיון מר, ובאותה שעה גם הושת על מנשה קנס בסך ששים זהובים. יתר על כן, הוא הודח זמנית ממשרתו, ועד לחג הפסח הבא, כמעט שנה תמימה, לא הורשה לשאת את דרשתו החדשית כרגיל.

מאורע זה עשה בוודאי את מצבו של מנשה באמשטרדם קשה מנשוא. אכן, בזמן האחרון היה שוקל בדעתו, אם לצאת את הולנד ולבקש את מזלו מעבר לים; כעת גמלה בו ההחלטה. אולם היכן יקים לו בית חדש? באותם ימי זוהר לשלטונה של הולנד בדרום אמריקה, התשובה היתה ברורה: בברזיל. למנשה היה ענין רב במסחר עם ברזיל. בעיר פרנמבוקו קמה במהירות קהלה יהודית גדולה וחשובה, שאנשיה היו בחלקם מהגרים מהולנד ובחלקם אנוסים בני המקום שחזרו ליהדות. זה היה המקום שמנשה בחר להתישב בו.

הכנותיו להגירה היו אופיניות. חיש מהר השלים את החלק השני של ספרו “קונסיליאדור” (“המפייס”), אשר בכתיבתו התעסק לסירוגין במשך תשע השנים האחרונות. הספר נדפס בארבעה חדשים בלבד (אותות החפזון ניכרים בלקויי ההדפסה) והוקדש, מתוך אדיבות מחושבת, “לאדונים האצילים, החכמים ועטורי ההצלחה, ה’סיניורס' היושבים במועצת הודו המערבית” שהיו ממונים באותו זמן על עניניה של ברזיל; ובמכתב הקדשה אשר צורף לספר ניתן תיאור רב־שבחים של הנצחונות שזכו להם ההולנדים לאחרונה בקרבות הים נגד חילה של ספרד.

המחבר לא הסתפק בתמרון ספרותי זה שבעזרתו חישב להתודע אל חשובי הגויים שבמקום מושבו העתיד; הוא הכניס לתוך הכרך הנדפס, לפני הפרק הדן בספר ‘מלכים’,עוד מכתב גדוש שבחים הערוך אל פרנסיה וחבריה של הקהלה “האצילה והמפוארת ביותר” שהוקמה זה מקרוב בעיר רסיפה. “כשם שמלכים היוצאים את ארצם ונוסעים למרחקים נוהגים לשלוח לפניהם צירים המבשרים את דבר בואם, כך, (אדונים אצילים ביותר) בעזבי את ארץ בטאביה הפורחת כדי לנסוע לארץ ברזיל הרחוקה, גמרתי בנפשי לשלוח לפני, לא אומר שגריר (‘מזלנו לא שפר עלינו כל כך’) אלא, בהתאם למעמדי הדל, דוגמה מתלמודי ויכָלתי, למען תהיה לי מליץ לפניכם”. אותה שעה המשיך במרץ בהכנות חמריות יותר והצטייד גם במכתבי המלצה מאת הנסיך מאוראניה אל הרשויות המקומיות של יבשת אמריקה.

מנשה כבר עמד לרדת באניה, כשאירע משהו אשר שנה את פני הדברים תכלית שנוי. הקהלה היהודית ברֶסיפֶה היתה גדלה והולכת באותם הימים במהירות מופלאה, הן במספר חבריה, הן בעשרה ובחשיבותה. לפיכך עמדו בני הקהלה והחליטו לבקש לעצמם רב ואב־בית־דין. אילו ידעו, איזו אגרת רצופה שבחים כתב לכבודם מנשה, אפשר שהיו בוחרים בו. אולם האגרת אחרה להגיעם. בדרך הטבע נפלה בחירתם על מי שהיה שני במעלת הרבנות של אמשטרדם, יצחק אַבוהַב דה פונסיקה. הזמנה שוגרה אליו, והוא לא אחר לצאת לדרך כדי לקבל על עצמו את הכהונה שהוצעה לו, כהונת הרב היהודי הראשון ביבשת אמריקה.

בודאי לא נעם הדבר למנשה, שמתחרהו הותיק הקדימו ועלה לכס הרבנות בעולם החדש, אשר בו קוה הוא להיות המאור היחיד. אולם עם נסיעתו של אבוהב נתפנתה המשרה שהחזיק בה באמשטרדם כסגנו הבכיר של ה“חכם” מורטארה. מכיון שמנשה היה החבר השלישי של הרבנות, ברור היה, שהוא המועמד הטבעי למשרה הפנויה, ואכן הוצעה לו המשרה. הוא הבליג על גאותו והסכים לקבלה. מעתה אנו מוצאים אותו מכהן בתפקידו של אבוהב לשעבר, מנהל את התלמוד־תורה, ונוסף על כך קורא בישיבה מדי ערב בערב שיעור בפרשת השבוע.

משכורתו, אף שהיתה גדולה מבעבר, עדין היתה זעומה; אלא שבעד עבודתו בבית הספר קבל שכר נוסף בסך ששים זהובים, בשעה שבנו הבכור יוסף, אשר סייע על ידו במלאכה זו השתכר שלשים־וששה זהובים, ואילו הבן הצעיר שמואל זכה למלגה בת כמה זהובים לחדש. כך נמצאה שוב פרנסתו של מנשה מובטחה, אף על פי שלא הגיע לכלל אמידות. אמנם הוא לא שבע נחת מתעסוקותיו וציפה בכליון עינים ליום שיפטר לפחות מן המלאכה הטורדת של מלמד דרדקי. כעבור שנתים זכה לתפקיד נוסף, שהיה חביב עליו יותר, והוא לעמוד בראש הישיבה שנוסדה בידי האחים אברהם ויצחק פּרירה, אשר הגיעו לא מכבר מספרד.

תקופה חדשה של זוהר באה עתה למנשה. הוא היה דרשנה הרשמי של הקהלה. הוא חידש יחסים טובים עם ראשי הקהלה וחלק להם כבוד, בצוותא ובנפרד, בהקדשות על שערי ספריו. הם מצידם מחקו מפנקס הקהלה את הדף שבו נרשמה פרשת בזיונו, למען לא תזכר עוד. עטו ומכבש הדפוס שלו היו עסוקים במלוא הקצב בהוצאת שורה של ספרים כבדי משקל בזה אחר זה. בעולמה של ספרות, מחוץ לתחום קהלתו, נתפרסם שמו יותר ויותר; מלומדים אנשי שם הלכו ונתוספו בלי הרף לחוג מכריו ולעומדים אתו בחליפת מכתבים.

בתקופה זו היה זמנו גדוש ומנוצל באופן המועיל ביותר. במכתב שכתב בשנת 1648 לאחד ממוקיריו, הוא מתאר בפרוטרוט את סדר יומו. כל בקר וכל ערב היה מתפלל בבית הכנסת, ולאחר התפלה היה מסתמא פוסק בשאלות הלכה או קורא שיעור בספרות רבנית. שש שעות ביום (כפי שידוע לנו גם מתכנית הלמודים, שנמשכו משעה שמונה עד אחת־עשרה לפני הצהרים ומשתים עד חמש אחרי הצהרים) היה מקדיש לעבודתו בבית תלמוד התורה. שעה וחצי היה מרצה או קורא שיעור בישיבת פֶּרֵירָה, שהוּא עמד בראשה. משעה אחת־עשרה ועד חצות היום היה עונה לדורשיו בביתו, משיב על שאלות או מדריך בעצה. שתי שעות בכל יום היה מבלה בבית הדפוס. לאחר כל זאת נותרו לו אחת־עשרה שעות ומחצה ביממה לאכילה, לשינה, לבידור ולעניניו הפרטיים, לרבות חליפת המכתבים שלו. זו האחרונה היתה רבת כמות ביותר, וכמעט שלא היה יוצא שבוע בלי שישיב על כחצי תריסר מכתבים חשובים מאת מלומדים נוצרים, שכל אחד מהם היה מצריך מאמר קטן כדי להשיב עליו כראוי; ודחוק היה בזמן כל כך, עד שלא הספיק להשאיר בידו העתקים ממה שכתב, דבר שהוא הצטער עליו לא פעם. מלבד כל זאת היה נותן שעורים בעברית לפלוני ולאלמוני מחסידי הגויים.

כסופר ומלומד יצאו לו עתה מוניטין בכל העולם התרבותי. שום יהודי אירופי לפניו לא היה מקובל על חכמי הגויים ולא ייצג את חכמת ישראל כלפיהם כמוהו. כמעט שלא היה מלומד בעל שם מחוץ לארץ בא לבקר באמשטרדם, אשר לא היה מבקר את החכם. מלכים קבלו ברצון את ההקדשות שהגיש להם בספריו. עשרות רבות של מלומדים היו מתכתבים אתו, וביניהם כמה וכמה מגדולי הדור. אפילו בחצי האי האיברי, מקום שם אסור היה שתדרוך כף רגלו של יהודי, הכירו רבים את כתביו. בספטמבר 1647, כשנשא הפרופיסור יעקב אלטינג את נאום הפתיחה שלו באוניברסיטת ליידן, הפליג החכם הזה בפומבי בשבחו של מנשה בן־ישראל וכנה אותו בשם גדול הרבנים שבדור.

בינתים לא נטש מנשה גם את עסקיו ונראה, שאפילו זכה בהם למידה ידועה של הצלחה. בשנים 1646–1647 הוא נחשב אחד מן עשרים ושנים הסוחרים החשובים ביותר שבקהלת אמשטרדם. הוא המשיך בעסקותיו עם ברזיל, ובעת ובעונה אחת היה עומד בקשרי מסחר אפילו עם מקומות רחוקות כפולין. הוא שתף בעניני מסחר את שני בניו, שגדלוּ והגיעו לפרקם. כנראה שלמד מנסיון עצמו ונזהר שלא לחנך אותם לרבנות. גאותו היתה על הבכור, יוסף, שהיה משכיל, בקיא בתלמוד, ושולט בארבע שפות. בשנת 1646 העביר אליו מנשה את ניהול בית הדפוס, והבן הוציא לאור במשך שנים אחדות ספרים בעברית ובספרדית. יוסף גם השתתף במסחרו של אביו עם מדינות מזרח אירופה והיה עורך מסעות לשם. באחת הנסיעות הללו, כשהגיע יוסף לעיר לובלין שבפולין, חלה פתאום ומת כעבור ימים אחדים. רק בן עשרים היה במותו, ואביו התאבל עליו שנים רבות. אחרי מות הבכור קבל לידיו הבן הצעיר שמואל (שנודע בשם שמואל בן ישראל סואירו, או שמואל אברבנאל סואירו) את נהול הדפוס של המשפחה ושמו מופיע כמו"ל בשערם של ספרים רבים – ביניהם אחדים מכתבי מנשה – שנדפסו במשך השנים הבאות.

אולם במרוצת הימים הורע המצב בברזיל בגלל סבוכים מדיניים. בשנת 1645 נתלקח מחדש מאבק הדמים על השלטון במושבה. העיר רסיפה היתה נתונה במצור ממושך וכל סחרה של הולנד עם הודו המערבית שותק. בהסתבכות הענינים בברזיל היה למנשה בן־ישראל משום פורענות אישית. המאורעות שהתרחשו שם והאסון שירד עליו בפולין גרמו לכך שיפסיד את כל חסכונותיו ואולי אף יותר מזה. מעתה היה נזקק לתחבולות שונות, לפעמים גם לא מכובדות ביותר, כדי להוסיף על הכנסתו המעטה. הוא נסה להשתכר מכתיבת דברי ספרות שונים, מתובלים בהקדשות נמלצות ובהמנוני שבח למלכים, וכיוצא באלה. בשנת 1644 ובשנה שאחרי כן עבד כמגיה בבית הדפוס של אליהו אבוהב, שקבל לידו זמנית את דפוסו של מנשה (יתכן שעשה זאת, כדי לחלץ אותו ממצב קשה שהיה נתון בו). בשנת 1650 נאלץ מב“י למכור חלק גדול מהאותיות וחמרי הדפוס שלו לראביוּס, מתרגם התנ”ך המפורסם, ומלבד זאת העביר את בעלות העסק לבנו שמואל. הוא עסק לעתים בממכר ספרים, ובשנת 1651 פיתח את הרעיון, לייבא בסיטונות ספרים עברים נדירים מפולין ומאיטליה. עם זאת נאלץ גם להתמכר למלאכת כתיבה שכירה. כך עסק בשנת 1651 בכתיבת תרגום ספרדי של האטלס הענקי שחבר יאן יאנסון – יצירה שלא זכתה כלל לראות אור.

בתוך כך היה ממשיך בעבודה השגרתית הקשורה ברבנות, ובעיני זרים היה נחשב באותה תקופה כמנהיגה הרוחני של יהדות אמשטרדם. בתפקידו כרב וחבר בית־הדין הרבני היה כמה שנים לפני כן מעורב בפרשה דרמתית אחת שזכתה לפרסום רב. צעיר לימים היה מב“י עדין כשהתחיל אוריאל אקוסטה, האנוס הספקן שחזר לא מכבר אל חיק היהדות, להסעיר את קהלת אמשטרדם בדעותיו על דת ואמונה שהיה נוהג להביע אותן בחירות מופרזת. מנשה, כמגנה הנאמן של מסורת ישראל, היה ללא ספק בין מתנגדיו הראשיים של אקוסטה, ומשערים, כי פרקים מסוימים בספרו “על תחית המתים” שנתפרסם בשנת 1636 היו מכוונים בעקרם נגד השקפתו ה”צדוקית" של הלז, שכפר בהשארת הנפש. יתכן אפילו, שהחבור על מקורה האלוהי של תורת משה, אשר מנשה מזכירו בין כתביו, לא היה אלא מאמר פולמוס שכתב נגד אפיקורסותו של אקוסטה. כחבר בית הדין של הקהלה המאוחדת השתתף מנשה בודאי בהחלטת הרבנים שהתירו לאקוסטה לשוב לקהלה לאחר נדויו, ואשר היו אחראים לטקס המשפיל אשר לוה את התרת החרם.

אקוסטה לא היה הספקן היחיד שהקימה מתוכה קהלת אמשטרדם. באותה עת הפנה בוודאי מנשה תכופות את תשומת לבו לאחד מתלמידיו המוכשרים ביותר שבבית תלמוד התורה, לנער בּנטוֹ ד’אֶספינוֹזה, בנטו היה אז בן שמנה־עשרה, ובודאי הרהר המורה לפעמים, שיתכן והבחור המחונן והחריף ילך בעקבותיו ברבנות ובהוראה. אולם מחשבה זו לא היתה עתידה להתקיים, שכן כעבור שש שנים, כשהיה מנשה בחוץ לארץ עסוק בשליחות הגדולה של חייו, הוחרם תלמידו זה והוצא מקהל ישראל בגלל השקפותיו החפשיות. רחוב היהודים לא ידע יותר את בנטו ד’אספינוזה; עבודתו הרוחנית של ברוך שפינוזה היתה מעתה נחלת העולם כולו.

 

ד. מנשה המדפיס    🔗

כל קהלה יהודית זקוקה לספרים – סדורי תפילה, ספרי הלכה, ספרי דרשות, ספרות מוסר, ואפילו מחברות פולמוס; וכדי שספרים אלה יהיו מצויים, יש צורך בבית דפוס. בדבר זה היתה נכרת חולשתם של האנוסים שהתישבו באמשטרדם. זמן רב היו תלויים במקורות אספקה שבחוץ לארץ, ביחוד בוניציה, שמאז תחילת המאה השש־עשרה היתה לה הגמוניה בלתי מעורערת בשדה הדפוס העברי.

מצב זה היה ללא נשוא לאיש כמנשה בן־ישראל. כסופר היה זקוק קודם כל למו"ל שיוציא לאור את תנובתו הספרותית השופעת, ומלבד זה לבית דפוס בקרבת מקום שבו יוכל לפקח בעצמו על מלאכת ההדפסה. כרב ומורה ודאי עמד על הצורך של אספקה קבועה של ספרי למוד מסוימים. יתר על כן, משכורתו הספיקה בקושי לכלכלתה של משפחתו הגדלה והולכת, ודרוש היה לו מאד מקור פרנסה נוסף.  

ההתחלה היתה צנועה. סופר סת"ם אחד, מיכאל יהודה (ליאון), צייר את דוגמת האותיות. בשלהי שנת 1626 עשה מנואל דיאס סואירו (בשם הזה הוסיף ר' מנשה להקרא לצורך עסקיו) הסכם עם בעל מלאכה נכרי שיחרוט את אמות האותיות, מכבש דפוס נקנה והותקן בדירתו של הרב. כאשר הושלמו ההכנות אפשר היה לגשת לעבודה.

לא קשה היה לו למצוא שותפים. שני ידידים, אפרים בואינו הרופא והסופר (אשר עוד יזדמן לנו להזכירו בהמשך הדברים) ואברהם צרפתי, שמחו להיות פטרוני המפעל. בתמיכתם יכול היה מנשה להתחיל במבצעו הראשון – הדפסת סידור תפילה זעיר, בתבנית “שנים־עשר” (“דוּאוֹדֶצימוֹ” בלשון המדפיסים) שהיתה מקובלת מאד בימים ההם. מלאכת ההדפסה החלה קרוב לסוף שנת 1626 ונשלמה באחד בינואר 1627. עמיתו של מנשה, יצחק אבוהב דה פּוֹנסיקה, אשר שמש בימים ההם רב לקהלת “בית ישראל”, תקן את ההגהות והוסיף מצדו דברי שבח מופלגים לכבודה של המלאכה ולכבוד העוסקים בה. מפעלו זה של מנשה היה התחלה צנועה של תעשיה שעתידה היתה להוציא לאמשטרדם שם גדול בתפוצות ישראל.

אלא שהצלחתו של אדם היא לפעמים כשלונו של חברו. בלי לדעת דבר על המלאכה שהתעסק בה מנשה, היה איש אחר מיהודי אמשטרדם, דניאל דה פּונסיקה, עושה באותם הימים את אותן ההכנות ממש. בחדש אוגוסט 1627, לאחר שהסידור הראשון ועוד שני ספרים כבר יצאו מדפוסו של מנשה, הופיע ספרו הראשון של דניאל דה פונסיקה ועליו ההצהרה הגאה – שבאותה שעה כבר לא היתה נכונה – כי זהו הספר העברי הראשון שנדפס באמשטרדם. אין פלא, שאותו בית דפוס מתחרה לא הוציא את שנתו.

במשך שש או שבע שנים אחרי כן היה בית דפוסו של מנשה היחיד במערכה, ובסך הכל התקיים ופעל כשלשים שנה. במשך הזמן הוקמו באמשטרדם, בימיו של מב“י, עוד כשלשה־עשר בתי דפוס אחרים, אף כי רובם לא האריכו ימים; אך החלוץ שקם לפניהם הוסיף לתפוס מקום מכובד, אם גם לא מקום ראשון, ביניהם. תקופה קצרה, מסוף שנת 1643 ועד שנת 1645, עמד בית הדפוס להלכה תחת הנהלתו של אחד בשם אליהו אבוהב. כשהגיעו בניו של מנשה לפרקם, הצטרפו לעסק הדפוס בזה אחר זה ושמותיהם הופיעו אחרי כן ברשימת המו”לים העצמאיים: יוסף בן ישראל, משנת 1646 עד שנת 1648, ואחיו שמואל בן ישראל סואירו, משנת 1649 עד שנת 1652. (יצויין הדבר, דרך אגב, שהתמורה הנזכרת לאחרונה בבעלות בית הדפוס, חלה בשעה של שפל בעסקיו של מנשה). מכל מקום, שמר מב"י בידו את ניהולו הכללי של המפעל. הוא היה עושה לפחות שעתים בכל יום בבית הדפוס, ולא היה מניח להוציא דבר עד שקרא בעצמו את ההגהות. תו המדפיס שבחר לעצמו היה דמות של צליין הנושא מקל ותרמיל, ומתחתיה הסיסמה הלטינית “פּרגריננדוֹ קוירימוּס”¹ – סיסמה שנתנה בטוי מדויק לאופיו החקרני וחסר המנוחה.

בסך הכל הוציא בית הדפוס במשך שנות קיומו למעלה מששים ספר בשפות שונות, מלבד כמה מכּתביו של מנשה בעצמו. בשנת 1641 הוצאו שלשה תנ“כים מהודרים ושלשה חומשים. נוסף לכך הופיעו ספרי הלכה, ספרות ותפילה מרובים. את הראשון בשורת הספרים שהדפיס מנשה כבר הזכרנו. השני היה “ספר היראה” המפורסם – חבור בספרות המוסר והסוד מאת רבי יונה מגירונה – שהחלו בהדפסתו בחמשה בינואר 1627 ונשלם בשלשה בפברואר. השלישי היה ספר דקדוק עברי מאת רבו המנוח של מנשה, החכם יצחק עוזיאל; מסתבר, שמנשה הוציא את הספר מתוך הערצה לזכרו של רבו המנוח. לאחר מכן הופיע “ספר פני רבה”, שנסתיים בששה במרס 1628 – וזו היתה יצירתו הראשונה של מנשה עצמו שראתה אור. בימים הראשונים לעבודת בית הדפוס נקנו גם אמות־אותיות של הכתב הלטיני, וכך אפשר היה להתחיל בהדפסה גם בלשונות אחרות, ביחוד בספרדית, שהיתה שפת הדיבור ואף שפה שניה לתפילה אצל חלק ניכר מבני קהלת אמשטרדם. הספרים שהוצאו בספרדית היו ברובם תרגומי התנ”ך והסידור כפי שערך אותם מנשה בעצמו. הראשון היה ספר חומש ונביאים, שנשלם בשמנה־עשר בינואר 1627. כן היו ביניהם כמה מכתביו של מנשה, ולפחות לוח אחד. ספר אחד או שנים נדפסו גם בלטינית; אלה היו מפרי עטו של מנשה בלבד. בדרך כלל לא הגיעו הספרים לרמת השכלול המזהירה של יצירות הדפוס האיטלקי מן המאה שעברה. אף על פי כן היו האותיות ברורות, המלאכה מדויקת, הניר משובח, והעבודה עשויה היתה להניח את הדעת, מחוץ אולי של המפונקים ביותר.

חוץ מתנ“כים וסידורי תפילה, וכן תרגומים מספרים אלה לתועלתם של האנוסים שטרם למדו לקרוא עברית, הוציא מנשה במשך שלשים שנות עבודתו כמדפיס שורה ארוכה של ספרי מופת. בשנים 2–1631 הוציא את ששה סדרי משנה שהכילו הערות־שולים קצרות משל עצמו. אולי היתה זו המהדורה המדעית הראשונה של המשנה. מהדורה משובחת שניה של המשנה, שאותה הוציא בשביל אליהו אבוהב בשנות 4–1643, היתה ערוכה על פי כתבי יד שהובאו מארץ הקדש – דוגמה ליושר מקצועי שלא היה נפוץ יתר על המדה במאה השבע־עשרה. בשבעה בנובמבר 1645 עשה הסכם עם שני נוצרים להוציא מהדורה שלישית, בתנאי מפורש, כי הוא בעצמו יתקן את ההגהות. מהדורה זו, שצוידה במבוא מפרי עטו של מנשה, הוצאה על ידי יוסף בן־ישראל בשנה שלאחרי כן. בדעתו היה גם כן להוציא מהדורה מדעית דומה של התלמוד. בין ספרי המופת שראו אור לראשונה בבית הדפוס שלו נמנים “זכר רב” לבנימין מוּספיה (1635) ו”ספר האֵילים" ליוסף דֶל־מֶדיגוֹ (9–1628). כמו כן הוציא מנשה מחדש את ספר הקורות “שבט יהודה”, לר' שלמה אבן וירגה (1638), את ספר המופת בפילוסופיה “אמונות ודעות” לרבי סעדיה גאון (1647), ואת המסכת המשיחית “מעיני הישועה” לר' יצחק אברבנאל, אבי משפחת אשתו. מן הראוי לציין כמו כן חבור יחיד בלשון אשכנזית־יהודית על חכמת הרוקחות – “טויטשה אפותיק” (בהוצאת יוסף בן־ישראל, 1647), וכן את “האֶלֶף לךָ”, תפילה בת אלף מלה שכל אחת ואחת מהן פותחת באות “הא”, מאת הקראי יוסף בן מרדכי איש טרוקי (1643). לא כל חכם יהודי היה מוכן בעת ההיא לבוא בדברים עם בני הכת הקראית.

הספר האחרון שהוציא לאור בנו שמואל סואירו הוא משנת 1652. מכאן ואילך נפקד שמו מרשימת המו“לים של אמשטרדם; הוא התחיל אז לעסוק בענינים אחרים חשובים יותר. לאחר זאת נטל מב”י בידו מחדש את ניהול העסק. אולם ההתחרות החריפה בינתים; עתה היו באמשטרדם ששה בתי דפוס עברים (רובם בידי נכרים) וכולם בקשו עבודה. בשנת 1655 הוציא דפוסו של מנשה לאור את הספר “מקור חיים”, שהוא פירוש ל“שולחן ערוך” מאת תלמיד חכם אחד מארם־צובא (חאלב שבסוריה). זה היה כנראה הספר האחרון שנדפס בידי מנשה או בניו. במשך שלשים שנה נשא ברמה את מסורתה של “אומנות הקדש”, כפי שהיו מכנים את מלאכת הדפוס בין היהודים. תעשית הספר העברי של אמשטרדם, שהיתה מתקרבת אותה שעה לשיא התפתחותה, יכלה להתברך במיסדה ובמסורת שנקבעה על ידו.

 

ה. מנשה המחבר    🔗

ספרו הראשון של מנשה בן־ישראל נכתב כשהיה רק בן שבע־עשרה שנה, ואחרון כתביו יצא לאור שמונה־עשר חדש לפני מותו. שלשים וחמש השנים שבין שני התאריכים האלה עברו עליו בפעילות ספרותית קדחתנית ומתמדת. ואף על פי שהיה טרוד באלף דברים, כרב, כמורה, כדרשן, כסוחר, כמדפיס וכיועץ לגויים, מצא בכל זאת פנאי ליצירה ספרותית שבודאי לא היתה לה דוגמה בימיו בין בכמות ובין בהיקף הענינים. יצירותיו הראשונות נועדו בעיקרן לקורא היהודי ונכתבו עברית או ספרדית. אולם ההצלחה ללא־תקדים שזכו לה מיד בחוגים נוצרים השפיעה עמוקות על גישתו ודרך כתיבתו. מכאן ואילך היה כותב בעקר בשביל לא־יהודים, או לפחות היה מכווין מחשבתו אליהם ואל היהודים גם יחד. לאחר שנת 1628 פרסם רק יצירה עברית אחת, וראוי לציין, שאף זו הקדיש למלך נוצרי וצרף לה “תמצית” בלטינית. רובם המכריע של חבוריו המאוחרים יותר נכתבו ספרדית או לטינית, או הוצאו לאור בשתי השפות הללו בבת אחת, לפעמים קרובות הכילו חבוריו דברי הקדשה מופנים אל אישים לא־יהודים, ועקר ענינם היה להחדיר מושגים ורעיונות יהודים לתוך עולמם של הגויים.

מנשה היה אוהב להתקשט בתואר “פילוסוף ואיש־דת עברי”. יומרה זו לא היה לה יסוד מספיק, שכן מעט מאד מסגולות הפילוסוף היה מצוי בציודו הרוחני. הוא לא היה מוכשר למחשבה מקורית מעמיקה. אפשר, שאפילו לא היה מסוגל להעריך כראוי עמקות כשנתקל בה. לעומת זאת היתה לו בקיאות מפליאה בדברים שבכתב והיה מבין על בורין שפות כה רבות, שרוב בני אדם לא היו מצליחים לרכוש בהן אפילו ידיעה שטחית. בימינו היו מגדירים אותו כבעל מחשבה “אנתולוגית”, או “מלקטת”. הוא היה מסוגל לצרף אל כל נושא שהוא, אוצר של פסוקים וּמובאות מן הספרות העתיקה והחדשה שיש להם קשר כלשהו אל הנושא הנדון. גדולה מזו, הוא יכול היה לתבל את אמרותיו השאובות מעולם היהדות בפסוקים דומים מספרות המופת של היונים והרומאים או מכתביהם של אבות הכנסיה. הקורא נתרשם שלפניו איש משכיל הבקי בהויות העולם ומוכשר לשאת ולתת עם בני זמנו הנכרים כשוה עם שוים. ואמנם שולט היה בלטינית שליטה מספקת, אם גם לא מושלמת, וכך יכול היה להדבר עם חוגים אשר יהודים אחרים מבני דורו, שהיו גדולים ממנו בתורה ובעמקות, לא הצליחו להגיע אליהם. לפיכך, כל אימת שהתקיים וכוח על נושא של תיאולוגיה או פילוסופיה (וההבדל בין שני סוגי נושאים אלה, היה קטן מאד בימים ההם) מצפים היו – ולעתים אף היו מזמינים אותו למטרה זו – שמב"י יהא משתתף בדיונים ויביע את דעתו, מנקודת ההשקפה היהודית. לעתים רחוקות תרם תרומה מקורית לוכוח. כל מה שרגיל היה לעשות היה, שלקט כל פסוק וכל רמז שאפשר היה למצוא בספרות הרבנית, ולפעמים גם הוסיף עליהם דוגמאות והקבלות מתוך הספרות הכללית. אלא שאיש לא היה מצפה שיעשה יותר מכן. שיטתו היתה בדיוק זו המקובלת אז בחוגי המשכילים הנוצרים, שהיו לו מהלכים בתוכם, חוגים שהצטינו בלמדנות גדולה אבל היו נטולים כל מקוריות. כל חוות דעת מקורית מצדו בודאי היתה נחשבת למיותרת, ואולי אף שלא במקומה. רק בערוב ימיו בכתביו המדיניים, חרג במקצת מן השגרה שבשיטתו.

אפילו בכתביו הראשונים, שנועדו לקהל מצומצם וחוברו ברוח יהודית יותר, ניכר אותו סימן של העדר מקוריות. מנשה עלה על דרך הספרות בספר דקדוק עברי, “שפה ברורה”, שנכתב בעודו בן שבע־עשרה. הספר לא יצא בדפוס אלא היה נפוץ בכתב־יד במשך כעשרים שנה, ומחברו מעיד עליו שזכה לשם טוב. בעקבותיו חבר מפתח לפסוקי המקרא המצויים ‘במדרש רבה’, שקרא שמו “ספר פני רבה”. זה היה פריה של עבודה רבה ומדוקדקת, שהמחבר בעצמו ודאי הפיק ממנה תועלת במחקריו המאוחרים יותר. הספר נדפס בבית דפוסו בשנת 1628, ובהוצאות ההדפסה נשאו רעיו, אפרים בואינו ויונה אברבנאל.

במשך כמה שנים לאחר מכן לא פרסם מנשה דבר, אך באותו זמן שקד על מה שעתיד היה להיות יצירתו הגדולה, חבורו “קונסיליאדור” (“המפייס”). בחבור הזה נסה “לישב” ולתרץ פסוקי מקרא שנראו כסותרים זה את זה. אחת ממטרותיו של החבור היתה, ללא ספק, להחליש ולהפריך את השגותיהם של הספקנים מבין האנוסים על עקרי היהדות. הספר לא נכתב עברית, כמקובל בין תלמידי החכמים היהודים, אלא ספרדית. חלקו הראשון, פרי עמל של חמש שנים רצופות, יצא לאור בפרנקפורט בשנת 1632. הכרך מכיל מחקרים על לא פחות ממאה ושמונים מקומות בחומש, שבהם אפשר לכאורה למצוא סתירות ביניהם, ואת כולן מצליח המחבר לישב, אף אם בעמל ניכר.

זו היתה תקופה שבה לא היו מבחינים בין למדנות והשכלה, לא היו מיחסים משקל לדברים אלא אם כן היו להם סמוכין במקורות, והיו חושבים קריאה מרובה לסימן מובהק של חכמה. אין להתפלא איפוא שמנשה, בן טפוסי לדורו, השתדל לחזק כל אמרה שיצאה מעטו בתלי תלים של פסוקים ומראי־מקום, להשפיע על קוראיו שלל שמות מפוארים, ולהדגיש את השקפותיו בעזרת מבול של רמזים מופלאים. כך הוא מביא בארבע מאות העמודים של ספרו את דבריהם של לא פחות ממאתים עשרים ואחד מקורות יהודים וחמשים וארבעה מקורות נכרים. הבקיאות המתגלה כאן היא בלי ספק עצומה וראויה במיוחד לציון בגלל העובדה, שהמחבר טרם הגיע באותם הימים לשנתו השלשים. דומה, שאין גבול ללמדנותו של המחבר. לא גבול של שפה ולא גבול תרבויות עמים זרים. עברית, יונית, לטינית, ספרדית ופורטוגיזית משמשות בצותא. קטעים מתוך כתבי־יד שלא נדפסו מובאים בד בבד עם פסוקים מתוך ספרים יקרי המציאות. ספרי המופת היונים והרומים נזכרים בצדם של ספרי הלכה רבניים. ומה שנדיר עוד יותר, גם לאבות הכנסיה מוקדשת תשומת לב ראויה. כל קורא מוכרח להשתאות למקרא רשימת המקורות בעלת ההקף העצום, שהמחבר צרפה בגאוה לחבורו.

תחילה יצא לאור החלק העוסק בחומש, ואחריו בשנת 1641, ערב הגירתו המיוחלת של המחבר ליבשת אמריקה, הופיע החלק השני, המטפל באותה דרך ממש בנביאים ראשונים. החלק השלישי, המוקדש לנביאים אחרונים, הופיע בשנת 1650, ואילו האחרון, הדן בכתובים, בשנת 1651. המחבר קווה להוציא עוד מהדורה חדשה של הספר כולו בכרך אחד, בתוספת תקונים והשלמות אשר דוגמאות מהם הקדים וצרף לחלק השני והשלישי של הספר. אולם לא עלה בידו להגשים את מחשבתו.

אמנם רחוק הספר הזה מטעמו של הקורא בן זמננו. רוב הקושיות אשר מנשה בן־ישראל מקשה אותן, אינן מושכות את הלב, לא יותר משכנעים גם התרוצים המוצעים על ידוֹ. ושיטתו לטעון לאמיתותו המוחלטת של כל תג ותג בכתבי הקדש, כמעט שלא תוכל לעמוד בפני הבקורת של ימינו. אף על פי כן זכה הספר להצלחה ממושכת. הבקורת דאז היתה נלהבת. המקרה שהספר נכתב ספרדית סייע במקצת לכך, שנפתח לפניו פתח לעולמם של המלומדים הנוצרים. והנה נתגלה כי הנוצרים מתענינים בספר יותר מן היהודים שלהם הוא נועד. הפצתו בחוגים לא־יהודים נסתייעה גם על ידי תרגום לטיני של החלק הראשון, שהוכן בידי תלמידו של מנשה, דֶניס פוֹס, שנה אחת לאחר שהופיע המקור. הצלחת הספר בחוגים הללו היתה מידית. כפלא באה לעולם המלומדים בהולנד התגלית, כי הנה מתגורר בתוכם רב יהודי אחד היודע לשאת ולתת אתם כאחד מהם, המכיר את ספרות המופת כמותם, וכתביו נוסכים אור על אותן הבעיות המעסיקות גם את מחשבתם שלהם. מאד הופתעו למצוא, שאין בספר שום דברי התקפה על הנצרות, בעוד שהם היו סבורים תמיד, שדבר זה הוא תכונה מובהקת של הספרות היהודית. מלומדים הולנדים החלו כותבים איש אל רעהו דברים נלהבים בשבח היצירה החדשה. משעה זו החל מנשה לייצג את חכמת ישראל כלפי העולם החיצון, ומעתה דרך כוכבו כמפרש היהדות לגויים.

הצלחה ניכרת זו עודדה את מב“י להוציא כעבור שלש שנים, בשנת 1635, את הראשון מבין חבוריו “הפילוסופיים” כביכול, שהיו מיועדים לקורא הנוצרי יותר מאשר ליהודי. החבור נכתב לטינית ונקרא “שלשים בעיות על דבר בריאת העולם”. סוגיה זו של בריאת העולם, היתה, כידוע, הענין היסודי שבו חלקו הוגי היהדות הקלאסיים, והרמב”ם בראשם, על שיטת אריסטו שהיתה רווחת בימיהם, בהיותם דבקים בעקרון של בריאה “יש מאין”. מנשה הלך בעקבותיהם בזהירות. כתיבתו על הנושא היתה רחוקה מעמקות. בימינו היתה היא נחשבת כפידנטית, יומרנית, ועם זאת קלת־ערך. אף על פי כן הלמה להפליא את רוח העת ההיא. כתיבה זו הביאה את חכמת ישראל אל תחום תפיסתו של האדם הפשוט, והלז זחה עליו דעתו מכך. יתר על כן, זה היה אולי החבור הראשון מסוגו, שנכתב בזמן החדש בידי יהודי והמיועד, בעיקרו, להסביר את יסוֹדוֹת היהדות לגויים. לאור הצלחת ספרו הראשון פרסם מנשה כעבור שנה חבור בעל יומרה עוד יותר גדולה – “על תחית המתים”. קהלת אמשטרדם בימים ההם לא היתה אחידה כל עיקר ביחס לדעות ששררו בתוכה. כשנוסדה הקהלה, נמשכו אליה בדרך הטבע גם אנשים רבים שנטשו את ספרד רק מתוך רוגז על הכנסיה השלטת. היו ביניהם כאלה שידיעתם את היהדות היתה דלה ומיוסדת על רשמים מטושטשים ביותר של מה שקראו בתנ“ך; ביניהם היו אנשים (בימיו של ברוך שפינוזה ואף עוד לפניו) שאחר כך מצאו עצמם חולקים בחריפות על מושגים ועיקרים של היהדות. אחת מנקודות המחלוקת הללו היתה במושג השארות הנפש ותחית המתים, מושג שאין לו אסמכתא מפורשת בתנ”ך. מי שחלק על העיקר הזה, מיד היו משוים אותו לקודמיו בכפירה זו בדורות עברו ומכנים אותו בשם “צדוקי”. נגד התועים האלה כתב מנשה את מסתו “על תחית המתים”, אשר נדפסה בבית הדפוס שלו בשנת 1636 במהדורה ספרדית ולטינית בזו אחר זו.

המסה נחלקת לשלשה חלקים או “ספרים”. הראשון והחשוב שבהם מכנס ומביא תחילה את כל הכתובים המצויים בתנ"ך שיש בהם לפי המסורת רמז כלשהו לתחית המתים. אחרי כן הוא מביא שורת היקשים, הבנויים על מושגי המיסטיקה המקובלים, כדי להוכיח “מן הנסיון” (“אַבּ אֶקספריינטיה”, כפי שהמחבר מבאר זאת) את אותו המשפט הטעון הוכחה. ולאחר נסיון מפורט ומפולפל להפריך את טענותיהם של “הצדוקים” נגד מושג השארות הנפש (פרק המכיל כנראה כמה רמזים לאוריאל אקוסטה), פותח הספר בדיון בתורת השכר והעונש. הספר השני מפליג תוך העזה גדולה בתאור של תהליך תחית המתים; ואילו השלישי מביא דעות שונות השאובות מן הקבלה על העולם הבא ועל אשרם הנצחי של הצדיקים. בסך הכל היתה זו יצירה אופינית, בלתי־משכנעת. ועם זאת רבת הצלחה להפליא.

יצירתו הבאה הביאה אותו לידי מגע הדוק עוד יותר עם עולמם של חכמי הגויים. בשנת 1632 עמד יאן וַן בּיֵורֶוַייק (בּיֵורֶוֹויציוס, 1594–1647), פרופסור לרפואה בעיר דורדרכט שבהולנד, והציג לפני כמה מחבריו האקדמאים בעיה תיאולוגית שהעסיקה את מחשבתו זה זמן ידוע: כלום אורך ימיו של אדם הוא דבר שבמקרה או שהוא נקצב מראש בידי כוח עליון? על בעיה זו קבל ביורוייק הרבה אגרות, גדושות בקיאות בלי גבוּל, מאת כמה וכמה מן המאורות הרוחניים שבדור. בשנת 1634 נדפסו האגרות והוצאו לאור (דורדרכט, 1634). אולם כל וכוח מסוג זה לא נחשב באותו דור של חובבי תנ“ך כנשלם, עד שלא נשמעה גם השקפתו של תלמיד־חכם יהודי. אחד מידידי מנשה, הרופא האנוס עמנואל בוֹקארוֹ אי־רוֹזאלֶס, המליץ איפוא לפני ביורוייק, כי יפנה אל מנשה ויקבל ממנו הרצאה מוסמכת באותו ענין. הרב נענה לפניה המכבדת את אישיותו של המוּזמן וכתב בלטינית (בלי חשק, כפי שטען, ורק בגלל הפצרותיהם של ידידיו) מסכת קצרה באותו ענין, שנדפסה בבית הדפוס שלו ונקראה “על אורך החיים”. במסכת זו בטא מנשה השקפה שגורה, אבל נבונה. הוא חוה את דעתו לאמור, כי אורך החיים אינו נקצב תמיד מראש בידי ההשגחה, אלא הוא תלוי בגורמים גופניים, נפשיים ואקלימיים. כדי להוכיח אמיתותה, טרח והביא מטען כביר של ידיעות אנציקלופדיות. הצלחתו של חבור זה עלתה על כל מה שפרסם מב”י בשפה הלטינית.

משנתקבל אל חוג המלומדים החילוניים, כפי שמראה המקרה הזה, שוב יכול היה מנשה להפליג אל ים המחלוקת של הזמן ההוא בלי חשש. אחד הוכוחים החביבים על משכילי המאה השבע־עשרה נסב על בעיות החסד האלוהי, החטא, ויעוד האדם על פי גזירת הבורא (“חופש הבחירה”). מנשה לא היה זקוק כעת להזמנה, כדי להשתתף בוכוח, ותרומתו לנושא נתפרסמה בבית הדפוס שלו בשנת 1642, בספרדית ובלטינית, בחוברת שנקראה “על חולשת אנוש ועל יצר החטא שבאדם”.

בחבורו זה יצא, כמובן, מנשה נגד התורה הנוצרית המקובלת בדבר “החטא הקדמון”. בהקדימו כאן את “מלמדי־הזכות” היהודיים המודרניים, הציג מנשה לעומת המושג הנוצרי המקובל, את רעיון “הטוב הקדמון”, אף כי לא השתמש במונח זה ממש. כפי שהוא מפרש את המסורת, הרי האדם בא לעולם טהור וחף מפשע, אלא שטבועה בו “החולשה האנושית” ויחד אתה מקנן בו “היצר הרע”. באלה אפשר, וצריך, להלחם בעזרת סייגי המשפט וחובות המוסר החלות על כל בני האדם. לאמתו של דבר, הספר כולו אינו אלא גירסה חדשה על נושא ישן: “אין אדם בן חורין אלא בעוּלָה של תורה”.

החבור “אבן יקרה, או צלם נבוכדנצר”, ספר קטן בתבנית “דואודֶצימו” שראה אור בשנת 1655, שייך לסוג החזיונות על אחרית הימים. במובן ידוע ספר זה הוא תוספת ל“קונסיליאדור” ואין בו אלא פרשנות מדוקדקת על דברי המסתורין שגילה דניאל בחלומו המפורסם של נבוכדנצר מלך בבל. המחבר משתדל להוכיח, שחלום המלך מרמז על ימות המשיח. האבן שנפצה את צלם המלוכה זהה איפוא עם האבן שיעקב אבינו שם למראשותיו ועם זו שדוד המית בה את גלית הפלשתי. ארבע המלכויות הן כמובן מאליו בבל, פרס, מוקדון ורומא; והמלכות החמישית העתידה לקום הלא היא מלכות ישראל. המחשבות שמביע כאן מנשה אינן משל עצמו; מדת המקוריות שבספר קטנה, וערכו הספרותי מבוטל. אף על פי כן ראוי להזכיר את הספר הזה, ובימינו יש עליו הרבה קופצים בזכות העובדה, שכּלולים בו ארבעה תחריטים מעשה ידיו של הדגול ביותר מבין ידידי מנשה הנוצרים – הצייר רמברנדט ון ריין.

את שורת הכתבים “הפילוסופיים” סיים מנשה בשנת 1651 בספר עברי על נושא דומה לזה שהקדיש לו את החבור “על תחיית המתים”. בספר זה קווה מנשה, בלי ספק, לעשות לעצמו שם בעולם ההגות היהודי, כפי שכבר הצליח לעשות זאת בין הנכרים; שכן עד כה, למרות השגיו ופעולותיו, לא פרסם דבר מקורי אחד מפרי עטו בשפת עמו. זמן קצר לפני כן מת עליו בנו הבכור יוסף, ואפשר שהאסון הוא שהסב את מחשבותיו שנית אל הנושא הנצחי של השארות הנפש ותקות האדם לשוב ולהתאחד עם אלו שהלכו לעולמם. בספר “נשמת חיים” (אמשטרדם, 1651) הוא דן איפוא שנית בהרחבה על ענין חיי אדם בעולם שמעבר למציאות הגופנית.

עקרו של החבור ניתן לסיכום כלהלן:

(א) נפש האדם נחנה בסגולות מיוחדות שבזכותן היא יכולה להתעלות ולהגיע לדביקות באלהים. זהו “קורטוב האלהות” של הסטואיקנים, המקביל למושג העברי “חלק אלוה ממעל”.

(ב) אותה סגולה, או אותו “חסד עליון”, שמכוחם עשוי כל אדם להגיע לשלימות, מצרפת את חייו, את רוחו ואת נשמתו ליחידה משולבת אחת, שכל חלקיה מלוכדים יחד.

(ג) כוונות ויראת־שמים פותחות לפני נפש האדם את הדרך להתמזג עם אותה נפש שמימית נעלה יותר, להתעלות אל ההוויה המסתורית, שחלקיה מאוחדים בנצח האלוהי. זוהי לדעת מנשה משמעות הכתוב שבמקרא, כי האדם נברא בצלם אלוהים.

אחת היא, אם במשך הזמן נעשה מנשה בן־ישראל מאמין גם בתורת הנסתר, או שבכתביו הקודמים בלטינית ובספרדית היה מאופק וזהיר יותר; הספר הזה מגלה פנים חדשות באופיו. החכם המיושב מתגלה כאן מלא אמונות עממיות וטפלות כרמון, מאמין ללא סייג בשדים ורוחות ומזיקין, במעשי דיבוק והשבעה, וממילא גם בגלגול נשמות וכיוצא בזה. הוא מודה במציאותן של מפלצות שמחוץ לגדר הטבע. הוא מביע דעות משונות על מקומם של מלאכים בבריאה, על משמעותם של חלומות וחזיונות, ועל מוראי העונשים שלאחר המות. הוא מקבל ללא ערעור את כל המופלאות שבספר “הזוהר” ואף את אלו שבכתבי המקובלים החדשים מארץ ישראל.  

לעומת זאת, מבחינה ספרותית גרידה, יש לאמר הרבה בשבחו של הספר. בנינו נאה, סגנונו ציורי ורב מתח, ולשונו צחה במדה שאינה מצויה בספרות הרבנית של אותה תקופה. נכרת בו הבחנה דקה בסגולות השירה העברית של ימי הבינים, שהמחבר מביא ממנה קטעים ביד רחבה. אותו שפע של מובאות המאפיין את כתביו הספרדיים והלטיניים של מנשה מצוי גם כאן. שפע זה בלי ספק תרם להשכלתם של יהודים תושבי גיטאות נדחות וקרע להם אשנב אל ספרות העולם החתומה בפניהם.

זמן מה לפני כן הוטלה על מנשה משימה מיוחדת במינה. האנוסים שהוסיפו להגיע לאמשטרדם מספרד ומפורטוגל כמעט מדי יום ביומו, היו בורים גמורים בדיני יהדות והלכותיה. כל מה שהביאו עמם היו שרידים מבולבלים של מנהגים שנמסרו בהחבא מדור לדור, או מושגים מטושטשים השאובים מזכרונות הקריאה בתנ"ך. משחזרו ליהדות, הצטרכו ללמוד את הלכות הדת, החדשה להם, מבראשית. כאן נתקלו בקושי גדול. אמנם מצויים היו כמה קבצים מצוינים של דיני היהדות בעברית, אולם המהגרים החדשים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, לא ידעו את השפה וצריכים היו להוציא לפחות שנים אחדות עד שיוכלו להבין את הכתוב בה. ספר עזר בלשון השגורה על פיהם היה בשבילם דבר של הכרח. כמה נסיונות נעשו למלא את החסר, אלא שלא הניחו את הדעת. פרנסי הקהלה עמדו מנסיונם על הצורך לתקן את הדבר, וכנראה שעל פי הצעתם, או לפחות אחרי משא ומתן אתם, נטל מנשה על עצמו את המלאכה בשנת 1643. עברו שנתים עד שיצא לאור הכרך הראשון, בשנת 1645. הספר נכתב פורטוגיזית (שכן שפה זו היתה שגורה על פיהם של רוב בני הקהלה יותר מספרדית) ונקרא “אוצר הדינים” (“תיסאוּרוֹ דוֹס דינים”). הפרק הראשון שבו דן בהלכות תפילה בצבור וביחיד; השני, במצוות המוסר, כגון תלמוד תורה וצדקה; השלישי, בדיני חגים וצומות; הרביעי, בדיני כשרות.

מלכתחילה התכוין המחבר לסיים את הספר בפרק נוסף על “המצוות, הדינים והמנהגים של הבית המושלם” – כלומר, דיני הנשואין והמשפחה. והוא עשה זאת בדרך האופינית לו. זמן רב הזניח את הדבר; אולם ביום 24 במרס 1647 חזר והתחיל במלאכה ועבד על הפרק הנדון בקדחתנות כשלשה שבועות (ביחוד בשעות לילה שחשך משנתו). העבודה נשלמה ב־18 באפריל לפנות בקר, כפי שמודיע המחבר בנעימת נצחון באחת מאגרות המבוא שצירף לספר.

לא ארכו הימים והספר הוכר ונתקבל כמעין “שולחן־ערוך” מקוצר. כפי שמחברו מעיד עליו בצדק, הספר מצטיין בבהירות ובפשטות; פרטי הדינים היבשים מתובלים לעתים קרובות בפתגם שנון המבליט את משמעותו המוסרית של כל מנהג ומנהג. דור אחר דור של אנוסים שנמלטו מספרד ומפורטוגל למדו דיני יהדות מתוך הקובץ התמציתי הזה, שהוצא במהדורה מחודשת, בכרך אחד, עוד בשנת 1710. עדות נצחת עוד יותר לערכו של הקובץ משמשת העובדה, שבמאה העשרים, כשהחלה התנועה לגאולתם של שרידי האנוסים שנתגלו באורח כה רומנטי בפורטוגל, נדפסו מחדש פרקים מתוך יצירת המופת של מנשה בן־ישראל, על מנת שישמשו להדרכתם של השרידים הללו במנהגי היהדות שקיימו בידם אבות אבותיהם.

תרומתו של מנשה לחכמת ישראל לא היתה בכתביו בלבד. הוא עבד למען היהדות במרץ ובאמונה בבית דפוסו, לא פחות מאשר בחדר הכתיבה שלו. מהדורות התנ“ך העברי שהוציא היו נאות ומדויקות למופת. כבר הזכרנו את המהדורות המדעיות של המשנה, המלוות הערות משל עצמו, שהוציא מבית דפוסו בשנות 2–1631, ומבית הדפוס של בנו בשנת 1646; בינתים, בשנת 1643, ערך עוד מהדורה אחת בשביל בית הדפוס של אליהו אבוהב. גם כמתרגם הוציא מתחת ידו עבודה מועילה. ביחוד ראוי להזכיר את הנוסח הספרדי של סדור התפילה שהוציא בשנת 1650, אשר לוח חדש היה מצורף אליו, וכן את התנ”ך והחומש המפורסמים מהוצאת פירארה שהגיה מחדש והוציא בספרדית (1627, 1655). בשנת 1636 אף הוציא לאור חוברת קטנה על דיני שחיטה ובדיקה.

רשימת הכתבים שפירטנו אינה ממצה את כל פעילותו הספרותית של מנשה בן־ישראל. הוא כתב עוד כמה וכמה חבורים שלא היה יכול למצוא להם מו"ל. במקרה ידועים לנו שמותיהם או נושאיהם של כמה מהכתבים הללו, הואיל ומשנת 1646 ואילך היה מונה ומפרט אותם בשיטתיות במכתביו הפרטיים או בכתבים אחרים שפרסם, מסתמא מתוך תקוה שבדרך זו ימצא להם פטרון אשר ידאג לפרסומם. היו בין הכתבים הללו קובץ של דרשות בפורטוגיזית – לקט מתוך מאות הדרשות שנשא; קונקורדנציה של המשנה; ביבליוגרפיה של הספרות הרבנית; חוברת פולמוס נגד הקתוליות בלטינית, שנקראה “דֶה קוּלטוּ אימאגינום” (“על פולחן הצלמים”); חבור על מקורה האלוהי של תורת משה, כתב פולמוס נגד האפיקורסים שבדור; לוח שמות בעברית ובערבית; מסכת נגד המלומד ההוגֶנוטי איזאק דה לה פֵירֵייר, בעל המסכת הנודעת על “קודמיו של אדם הראשון”; חבור תמציתי על המדע בתלמוד; קצור הפילוסופיה הדתית היהודית; על שיטת הלמוּד של חכמי ישראל (“דיסציפלינה”). בחבורו “אבן יקרה” הוא מזכיר מסכת דומה שעמד לכתוב על “שבעים השָבועות” של דניאל.

לעומת הכתבים האלה, המוקדשים בעיקרם לנושאי יהדות ותיאולוגיה, יש להזכיר גם דברי ספרות מסוג אחר: תרגום כתבי המשורר היוני פוֹקילידֶס לספרדית, בצרוף הערות (מפעל שהתחיל בו מנשה לפני שנת 1641), וכן מהדורה ספרדית של “האטלס” של ינסון. תרגום “הפתגמים” להיפוקרטס מיונית לעברית היה בו כדי להניח את דעתם של חובבי הקלסיקה והרפואה גם יחד.

כחוקר יהודי של כתבי יוסף בן מתתיהו (פלאויוס) היה מנשה חלוץ וראשון. הוא תרגם לעברית את החבורים “נגד אפיון” ו“שלטון השכל” (אמנם תרגומים אלה לא יצאו בדפוס) וחבר הערות על כל כתביו של פלאויוס. ביחוד היתה עשויה לענין אותנו כיום יצירה מקורית משלו, “הירואיקה היסטורית”, שהיתה כעין המשך לתולדות היהודים על פי פלאויוס עד לימיו של המחבר – יצירה שמנשה לא רק התכונן לכתבה אלא אפילו הודיע עליה שהיא מוכנה לדפוס. אילו נתפרסמה היצירה, יש לשער שהיתה תופסת מקום בולט בין ראשוני החבורים ההיסטוריים היהודים של העת החדשה וערכה היה גדול מאד, ועל כל פנים, ביחס למאורעות הדור. אף על פי שספר זה, כמוהו כאחרים שהזכרנו זה עתה, לא זכה לראות אור, הרי חלק גדול מן החומר שנאסף מצא כנראה את דרכו אל הקונטרסים המדיניים שפורסמו על ידי המחבר.

עם כל יראת הכבוד שמעוררת רשימה רבתי זו, יש שמתעורר גם החשד, שכמה מן הכתבים אשר שמותיהם מתנוססים ברשימה אינם אלא תכניות שמנשה התכוין להוציאן לפועל אילו היה מוצא להן פטרון שיממן את הוצאתן לאור.

אין לאמר, שמנשה היה סופר ראשון במעלה. רבות מיצירותיו אין להן ערך של ממש וכיום הן חשובות יותר לאספן מאשר לחוקר. בכל זאת מלא מנשה בן־ישראל תפקיד חשוב בדברי ימיה של חכמת ישראל. הוא היה על פי דרכו שליח לגויים. כפי שצויין לעיל, כמעט ראשון היה בין המלומדים היהודים שכתבו ביודעים ובמדה רבה, אם לא מכרעת, בשביל קהל קוראים נכרי. לפיכך סייע הרבה להפצת הידיעה על היהדות בין הנוצרים ולהבטחת מעמד מכובד ללמודי היהדות בעולם העיון הכללי. עם זאת, בנסיונותיו לנסח את עמדת היהדות כלפי בעיות יסוד מסוימות, היה גם בין מכשירי הקרקע למדע שיטתי של תורת היהדות, זה שנתפתח אחרי כן באשכנז ונודע בשם “חכמת ישראל” (“יידישה ויסנשפט”). אמנם לחיי הרוח של ימינו, אפשר שתרומתו של מנשה דלה אם לא מבוטלת לגמרי, אבל יש לזכור, שבמאמציו האמיצים, אם גם רבי היומרה, לא קם למנשה בעולם היהודי מתחרה במשך מאה וחמשים שנה הקרובות. עלינו לתת את דעתנו לעובדה חשובה זו, כאשר אנו רוצים לקבוע את מקומו של מנשה בן־ישראל בתולדות הספרות.

 

ו. ידידיו    🔗

(א) היהודים    🔗

מנשה בן ישראל היה בר מזל לפחות ביחס לידידיו. הללו היו חבורה נכבדה מאד, שנמנו עליה סָלתה ושמנה של קהלת אמשטרדם היהודית והמעולים שבין אנשי הספר בארצות השפלה. יתר על כן, הוא קיים מגע הדוק עם מלומדים רבים בארצות אחרות; ולכן רשימה כוללת של ידידיו ואנשי שלומו של מנשה, כמוה כספר אישים המקיף כמעט את כל החברה המלומדת של צפון אירופה במחצית הראשונה של המאה השבע־עשרה.

מענינת העובדה, שרבים מרעיו וידידיו היהודים של מנשה היו רופאים. זוהי, כמובן, במקצת תוצאתה של עובדה אחרת, שמאז ומתמיד נמשכו יהודים אל חכמת הרפואה. אפילו בין האנוסים בפורטוגל היתה הרפואה משלוח יד חביב ביותר, אולי משום שהניחה אפשרות לקיים בסתר שמירת שבת. גם מנשה עצמו היו לו נטיה והכשרה לרפואה (אף שהכשרתו היתה במקצת יוצאת דופן) והיה נוהג לכנות את עצמו “רופא עברי”. ניתן לשער, שהודות למגע מתמיד זה עם ידידיו הרופאים, אשר כמה מהם היו מגדולי המומחים שבדור, ידע תמיד את כל מה שנתחדש במדיצינה.

השם אברהם זכות (זכּוּתוֹ – או זכּוּתוּס לוּסיטאנוּס, כפי שהיה נקרא בלטינית) עודנו זכור בהערכה בדברי ימיה של הרפואה. אפשר שהיה זה קרוב או אפילו צאצא לאברהם זכות (זכּוּתוֹ) האסטרונום, הממציא וחוקר דברי הימים, שהרביץ תורה בעיר סלמנקה לפני גירוש ספרד, סייע בידי הנוסע וסקו דה־גמה בחומר מדעי, שמש איצטגנין רשמי לחצר המלכות של פורטוגל בשלהי המאה החמש־עשרה, וחבר אחר מספרי דברי הימים הקלסיים בעברית. קרובו זה נולד בליסבון בשנת 1575 ונקרא מנואל אלוארס דה טאבוֹרה. הוא למד באוניברסיטאות של סלמנקה, קואימברה וסיגואנצה, ובזו האחרונה הוסמך לרפואה בשנת 1596 בהיותו בן עשרים ואחת. “דוקטור טאבוֹרה”, כפי שהיה נקרא, התישב בליסבון ושמש בה רופא במשך קרוב לשלשים שנה. הוא כבר כילה את מיטב שנותיו כשנתעורר בו מצפונו היהודי והביאו לכך שיעקור מפורטוגל עם אשתו וחמשת ילדיו וישתקע באמשטרדם.

כאן חזר ליהדות ושב ונטל את שם משפחתו היהודי, אברהם זכות; אלא שלתהלה נודע דוקא בנוסח הלטיני של שמו, “זכּוּתוּס לוּסיטאנוּס”, או בשם “זכּוּתוֹ הפורטוגיזי”. הוא נחשב לאחד מגדולי ההלכה הרפואית שבזמנו, ועמד בחליפת מכתבים עם חכמי הרפואה המזהירים ביותר שבדור – בהולנד, באנגליה, באיטליה, בספרד ובארצות רחוקות יותר. בשנת 1629 התחיל באמשטרדם בהוצאת חבורו הקלסי “על תולדות עיקרי הרפואה”, יצירת יסוד שזכתה לראות אור במהדורות רבות בזו אחר זו לפני צאת אותה המאה.

יכולים אנו לצייר במחשבתנו את האיש כשהוא מטייל לאורך תעלותיה של העיר אמשטרדם שקוע בשיחה עם ידידו מנשה בן־ישראל; שכן האחרון התענין ברפואה במדה צנועה בלבד, ואילו שכלו החריף של זכותו לא ידע גבול. כשהיה מנשה נתקל בענין רפואי או מדעי סתום במחקריו התיאולוגיים, היה פונה לעזרה אל ידידו, “המלומד והמהולל ביותר שבין רופאינו”. תשובותיו של זכותו מובאות במפורש וביראת כבוד בשני ספרי מנשה, “המפייס” (“קונסיליאדור”) ו“על אורך החיים” (“דה טרמינוֹ ויטאי”). כשעמד להתפרסם חלקו הראשון של “המפייס”, שלח זכותוס לוסיטאנוס למחבר מכתב ארוך ונלבב בלטינית, שצורף לספר כחלק מן המבוא.

לא פחות חשוב בזמנו היה יעקב רוזאלס, המכונה עמנואל בוֹקארוֹ פראנסֶס אי רוזאלֶס, ידידם המשותף של מנשה וזכותו. גם הוא היה בן פורטוגל; נולד בליסבון קרוב לסוף המאה השש־עשרה ולמד במונפלייה שבצרפת ובאלקאלה שבספרד לפני שהוסמך על ידי האוניברסיטה של קואימברה לעסוק ברפואה. בארץ מולדתו עשה לעצמו שם לא רק כרופא מומחה אלא גם כאסטרונום ומתימטיקאי. בשנת 1625 אנו מוצאים אותו ברומא מתרועע עם גליליאו הגדול. גליליאו השתאה בודאי מאד לשמוע באחד הימים, כי ידידו הפורטוגיזי המסתורי, שנחשב בעיניו כקתולי אדוק, עקר לאמשטרדם ונעשה שם יהודי גמור. מאמשטרדם נדד רוזאלס בשנת 1632 להמבורג ולבסוף חזר לאיטליה.

בתקופה זו בחייו היה רוזאלס אחד הרופאים המפורסמים ביותר ביבשת אירופה. בין החולים שטפל בהם נמנו הנסיך מדנמרק בנו של כריסטיאן הרביעי, והקיסריות ליאונורה ומריה, נשיהם של ראשי הקיסרות הרומית הקדושה. בשנת 1647 נפל בחלקו כבוד גדול כשהעלהו הקיסר פרדיננד השלישי למעלת אציל מבאי חצרו. רוזאלס מת באיטליה בשנת 1662 או 1668 והשאיר אחריו כחצי תריסר ספרים שיצאו לאור ועוד כמה כתבי יד המוקדשים בעיקר לנושאים אסטרונומיים.

באמשטרדם היה רוזאלס אחד מן החבורה שנתלקטה סביב למנשה בן־ישראל ונתבלט בה ביותר בכשרונותיו. הוא היה מי שהביא להיכרותו של מנשה עם יאן ון ביורוייק וכך, בעקיפין, גם לכתיבת הספר “על אורך החיים”. בסופו של אותו ספר נדפס שיר תהילה בלטינית שכתב רוזאלס בשבחו של המחבר.

המופלא ביותר בין הרופאים ידידי מנשה, אם לא העמקן הגדול ביותר שבהם, היה יצחק, או ויצֶנטֶה, דה רוֹקמוֹרה. הוא נולד בולנסיה בשנת 1600, חונך מילדותו לכנסיה ונעשה נזיר דומיניקני. האח ויצנטה דה רוקמורה היה מפורסם ביראת שמים, ורבים היו באים להתודות לפניו. נתגלגלה לו אפילו זכות לשמש כוהן הוידויים של בת המלך מריה, שנעשתה לאחר מכן קיסרית של אוסטריה ואשר העתירה עליו חסדים רבים. אולם נתעורר בו הנצוץ היהודי. הוא נמלט להולנד בשנת 1643; שם נימול בעצם ידו ונעשה חבר הקהלה היהודית. כשרונם הטבעי של היהודים לרפואה הביאו לבחור בה כמשלוח ידו. מנשה בן־ישראל, שגלה קרבה רוחנית בנפש הסוערת הזאת, נתידד אתו עד מהרה ואף הציג אותו בקורטוב של גאוה לפני ידידיו הגויים. רוקמורה הצליח באומנותו כרופא לא פחות מאשר בשעתו ככוהן וידויים. בחיי הקהלה מלא תפקיד חשוב. הוא שמש רופא קבוע של אגודת הצדקה “משכיל אל דל” וזמן מה היה גם נשיאה. באותה כהונה שמש בבית היתומים “אבי יתומים”. יצא לו שם כמשורר, אף שלא נשתייר דבר מיצירותיו, והוא היה אחד השופטים באגודת השירה המפורסמת “אקדמיה דה לוֹס סיטיבּוּנדוֹ”, שנוסדה בידי הברון מנוֹאל דה בֶּלמוֹנטֶה בשנת 1676.

לא קל להחליט, אם את דמותו המענינת של אברהם כהן דה אֵרירה יש למנות בין מוריו של מנשה, או בין חבריו לרבנות, או בין חוג ידידיו. דרך חייו של אברהם כהן זה היתה מופלאה ביותר. הוא היה (כפי שהתפאר בעצמו) מצאצאיו של האציל והמצביא הספרדי המפורסם “גראן קפיטאן” גונסאלו דה־קורדובה, ובספרד היה חי כאנוס ונקרא אַלוֹנסוֹ נוּניֵס דֶה אֵרֵירה. זמן מה שמש ציר השולטן של מרוקו בקאדיס, עד שבשנת 1597, כשערך הרוזן האנגלי אֶסֶקס פשיטה על העיר, נלקח בשבי והובא לאנגליה. לאחר חלופי אגרות בין הוד מלכותו השולטן ומלכת אנגליה שוחרר השבוי, אלא שלא חזר לספרד, כי אם חצה את הים הצפוני ובא לאמשטרדם, בה נתיהד רשמית ושיקע את עצמו בלמוד הקבלה. אדם מופלא זה הפליג בשבחו של הספר “המפייס” ושל מחברו הצעיר והביע תקוה, כי לכשיתבגר המחבר יותר תצאנה מעטו אפילו יצירות חשובות מזו.

בשנותיו המאוחרות היה למנשה עוד חבר אחד שאופיו הנוטה למסתורין וכשרונו הספרותי הלמו יפה את אופיו וכשרונותיו שלו. יעקב יהודה דה ליאון נולד בשנת 1603 בהמבורג. הוא למד תורה באמשטרדם מפי יצחק עוזיאל ואחרי כן חזר לעיר מולדתו ונעשה בה מורה. בהיותו בשנות העמידה הגר להולנד. תחילה שמש “חכם” בעיר מידלבורג ואחרי כן קבע את מושבו באמשטרדם, בה נעשה מורה בבית תלמוד־התורה לאחר שיצא יצחק אבוהב דה פונסיקה לברזיל. אולם עיקר מעיניו היו נתונים לתכנית בנינם וצורתם של היכל שלמה ושל המשכן הישראלי הקדום. כל כך היה שקוע בחקר הנושא הזה, עד שזכה לכנוי “טֶמפּלוֹ” (“בית המקדש”). עוד בשבתו במידלבורג פרסם בספרדית תכנית ותיאור בנינו של בית המקדש. החבור עורר תשומת לב ותורגם תוך שנים אחדות להולנדית, צרפתית, עברית, גרמנית, ולטינית. בשנת 1647 הוסיף ופרסם חבור על ארון הברית, ועוד אחד על הכרובים; ולאחר מכן תרגם לספרדית ואנגלית חבור שנכתב על ידו בהולנדית שבו תאר את אהל המועד שהקים משה. מלבד אלה הוציא לאור תרגום חפשי של ספר תהלים, כתב חוברת פולמוס נגד הנצרות, ועשה כמה מאות תחריטים על נושאים תלמודיים לצורך מהדורה מצוירת של המשנה. נקודת השיא בחייו היתה בקורו באנגליה לאחר שחודשה שם המלוכה, כשהציג לפני המלך צ’רלס השני את תבנית היכל שלמה המהוללה שלו. בהיותו בלונדון צייר את הסמל שאחרי כן השתמשה בו אגודת הבונים החפשים באנגליה כסמלה. בנעוריו היה ליאון חברו של מנשה ללמודים; בשנת 1646 השתתף אתו בהוצאת מהדורה חדשה של המשנה.

לחוג ידידיו היהודים של מנשה השתייך לפחות עוד אמן אחד. שלוֹם איטליה היה מדפיס ממנטואה, אשר מצא לו מקלט באמשטרדם כשפרצה מלחמה בצפון איטליה והקהלה היהודית שבעירו הוטרדה מן המקום. באמשטרדם עסק בעת ובעונה אחת במסחר ובמלאכה הנדירה של גילוף תמונות בנחושת. יצירתו המוכרת ביותר היא התחריט המפורסם שעשה למנשה בכבודו ובעצמו ושנדפס בשנת 1642, כשהיה מנשה בפסגת הצלחתו. מנשה היה גאה ביותר על התמונה הזאת והיה שולח אותה כתשורה לידידיו בחוץ לארץ בקורת רוח רבה.

הקורא בודאי שם לב לכך, שחבורתו היהודית של מנשה נצטמצמה כמעט לגמרי (כפי שהיה הדבר טבעי) למושבת האנוסים שבאמשטרדם. אבל היה בה יוצא מן הכלל אחד חשוב. יוסף שלמה (רופא) דֶל מֶדיגו (יש"ר מקנדיה), היה מלומד וטפוס נדיר ביותר בדורו. הוא נולד באי כרתים ביום 16 ביוני 1591 למשפחה מיוחסת מאד; אחד מבניה המזהירים של המשפחה בדור קודם היה אליהו דל מדיגו, מורהו של פּיקוֹ דלה מִירַנדוֹלה, ההומניסטן הנודע מאיטליה. יוסף הצעיר התעתד לעסוק ברפואה. באוניברסיטה של פדואה, שאליה נכנס בגיל חמש־עשרה, התמסר בהתלהבות ובהתמדה ללא גבול לא רק ללמוד הרפואה אלא גם לתורת ההגיון, לפיסיקה, פילוסופיה ותיאולוגיה; אך בעיקר התענין במתימטיקה ובאסטרונומיה, ושמע לקח מפי גליליאו. אותה שעה לא הזניח את למודי היהדות המסורתיים וקבל סמיכות לרבנות. כשהשלים את למודיו חזר לכרתים והחל עוסק במקצועו. אולם יצר הנדודים היה טבוע בדמו וצמאון הדעת שלט ברוחו. וכך החל לנוד בעולם. בקהיר התרועע עם הקראים, בכתבו מסכת על חוקי המיכניקה לבקשת אחד ממלומדיהם. בקושטה נצל שעת כושר ללמוד ביסודיות את תורת הקבלה. בנסעו משם צפונה דרך ארצות הבלקן, הגיע לפולין ולליטה, מקום שם קבל משרת רופא אישי לנסיך רדזיויל מוילנה. כאן, שוב כתוצאה ממגעו עם מלומד קראי חקרן, חבר עוד אחד מכתביו המדעיים.

רוחו הערה והעורגת לחדשות שוב לא הניחה לו לשבת במקום אחד. אנו מוצאים אותו איפוא לאחר זאת בהמבורג מכהן כאחד הרבנים הראשונים של קהלת האנוסים שהוקמה מקרוב. מחמת מגיפה, או אולי מחמת מחלוקת שפרצה במקום, עקר משם כעבור זמן קצר לאמשטרדם, כשבכיסו אין פרוטה, אולם באמתחתו אוצר שלם של כתבים שלא נתפרסמו. כאן התודע למנשה בן־ישראל. תודות למנשה הגיעה סוף סוף לדפוס יצירתו הגדולה של דל מדיגו, “ספר האילים” (אמשטרדם 1629). דל מדיגו כהן ברבנות בהולנד רק זמן קצר ועיף ממנה; אז נדד לפרנקפורט ונעשה שם רופא הקהלה. מפרנקפורט עבר לפראג, ובעיר זו שם המות קץ לנדודיו בשנת 1648.

קשריו של מנשה עם מלומד אחר מחוץ לארץ הביאו בסופם לתוצאה טרגית. באותן השנים ישב בצרפת פורטוגיזי אחד, “נוצרי חדש” ממוצא יהודי, ושמו מַנוֹאל פֶרנַנדֶס וִילארֵיאל. הוא היה אישיות נודעת בספרות ובעולם המדיני. בצבא עלה לדרגת מצביא. הוא חבר כחצי תריסר ספרים על נושאי הסטוריה, כלכלה מדינית וספרות יפה. תקופה ארוכה שמש קונסול כללי של פורטוגל בפאריס, מקום שם הביאו עצתו ופעולותיו תועלת רבה לשולחיו.  

אחד מפעליו הספרותיים היה כתיבת כרונולוגיה כללית. כשהיה עסוק בעבודה זו, נזדמן לו לשמוע מפי שגריר פורטוגל בפאריס, המרקיז מניצה, על רב יהודי החי בהולנד ושמו מנשה בן־ישראל, שכתביו נמצאים בידי המרקיז והוא קורא בהם בחשק. המרקיז היה סבור, שאפשר לקבל מאת המלומד המפורסם הזה הדרכה מוסמכת בבעיותיה הדקות והסבוכות של הכרונולוגיה התנ"כית. כך נתגלגלו הדברים, שוילאריאל פנה אל מנשה במכתב סמוך לסוף שנת 1647, בפרטו שמונה או תשע קושיות שנתקל בהן בטפולו בנושא הנדון, ובצרפו למכתב לוח של מלכי יהודה שהכין, על מנת לכלול אותו בספרו, ושעליו בקש אשור מאת החכם היהודי.

מנשה בן־ישראל שמח על פניה חדשה זו מאת אישיות חשובה, ומהר להשיב על המכתב. באחרון בינואר 1648 שלח לוילאריאל אגרת כתובה ספרדית נמלצת, בה דן באריכות ועל פי הסדר בכל הקושיות שהלז הציג לפניו. הוא הביע את שמחתו להתודע אל הכותב, ולו רק בחליפת אגרות, ובטא הערכה עמוקה לכתביו. הוא אישר ללא סייג את לוח המלכים. הוא סיים את אגרתו בתאור (בסגנונו של הרמב"ם) התעסקויותיו המרובות, התאונן על קוצר זמנו, פרט את תכניותיו הספרותיות המגוונות, וקבל על חוסר האמצעים המונע אותו מלהוציא אותן לפועל. מסתבר, שמב“י השתעשע בתקוה, כי למדן זה של כרונולוגיה תנ”כית שנזדמן, לו, אפשר שישמש לו מיציאנט.

האגרת הולידה תוצאות אחרות לגמרי. זמן מה לאחר שקבל אותה, בתחלת שנת 1649, נסע וילאריאל לליסבון במחשבה למצוא ענין חדש לעסוק בו. לא עברו חדשים מרובים והוא נאסר והושלך לכלא האינקויזיציה. הובאו נגדו האשמות כבדות. נאמר כי בצרפת התחבר בפומבי אל מראנים שפשעו בדת; כי אשתו ובתו הכריזו עצמן כמעט בגלוי ליהודיות; כי הוא עצמו נסע לעיר רואן לפחות פעם אחת כדי לחוג אתן את חג הפסח; וכי קנה ועיין בספרי מינות.

וילאריאל הגן על עצמו בכשרון. אולם עדות מרשיעה אחת נמצאה בין נירותיו, מכתב ארוך מאת אותו רב אמשטרדמי ידוע לגנאי, מנשה בן־ישראל, שבעצמו היה “נוצרי חדש” שחזר לסורו – מכתב מלא הוקרה למקבל, הדן בענינים שבכתבי הקדש ומכיל (שומו שמים!) אפילו כמה מלים בכתב עברי. לשוא הסביר וילאריאל את הנסיבות, לשוא טען (ולא ידוע אם היה אמת בדבר), כי מכתב זה היה היחיד מסוג זה שקבל מימיו, וכי כל שאר המכתבים שהחליף עם המדינות הצפוניות שישבו בהן המראנים היו בעניני מסחר גרידא. עדות מוחשית זו הכריעה את הכף. ביום 14 בדצמבר הועלה וילאריאל על המוקד לעיני המלך אשר אותו שרת באמונה ואשר סרב לנקוף אצבע להצלתו. אולי אין זו הגזמה לומר, שאותה חליפת מכתבים תמימה עם מנשה בן־ישראל היא שהיתה בעוכריו.

(ב) הנוצרים    🔗

במחצית השניה של המאה השבע־עשרה היתה הולנד אחד המרכזים הרוחניים הפעילים ביותר שבאירופה. תיאולוגיה, פילוסופיה, תורת המשפט, מתימטיקה, לשונות המזרח, פיסיקה, דברי הימים – כל המדעים האלה טופחו שם בהתלהבות רבה. ומכל הארצות השכנות היו המלומדים נושאים את עיניהם לליידן ולאמשטרדם כאל מולדתם הרוחנית.

בנוף הרוחני המזהיר הזה תפס מנשה בן־ישראל מקום בולט. הוא היה בעיני עולם המדע הנכרי התגלמותה של חכמת ישראל. הוא קיים יחסי ידידות הדוקים כמעט עם כל חכמי האוניברסיטה של ליידן, שאתם היה מתכתב בקביעות. בכל וכוח פילוסופי או ספרותי שהתקיים, ראה צורך, בין שנתבקש לכך ובין שלא נתבקש, להגיד את דברו מנקודת הראות היהודית. בביתו היו באים ויוצאים תלמידי חכמים ונכבדים מכל הארצות. לדעותיו האזינו ביראת כבוד מלומדים מקרוב ומרחוק.

“אכן”, כתב מב"י בערוב ימיו מתוך קורת רוח, “קיימתי יחסי ידידות עם הרבה אנשים גדולים, מן החכמים והמפורסמים ביותר שבכל אירופה; והם היו באים ממקומות רבים לבקר בביתי, והיו לי הרבה שיחות רעים אתם…”.

דמותו של הרב המזוקן והשמנמן, בגלימתו הקצרה ומגבעתו המחודדת, ודאי שהיתה מוכרת לרבים על שפת תעלותיה של אמשטרדם. לפעמים היה מוליך את מכריו הנוצרים אל בית הכנסת, כדי להראותם כיצד מתפללים היהודים. לפעמים היו הם באים שמה, בלא שיוזמנו, כדי לשמוע אותו דורש. כשנסעו מאמשטרדם, היה מתכתב אתם בהתמדה וברצון. הם היו מקבלים בחפץ לב את ההקדשות שהגיש להם בשער כתביו. ואשר היו ערוכות בסגנון לבבי ביותר, ולפעמים אף היו משיבים לו באותה דרך עצמה. לא דבר שכיח היה זה באותה תקופה חסרת סובלנות, שיהודי – ומה גם רב דתי – יתקבל בסבר פנים יפות כל כך בחוגים נוצרים; ואם גם ידידיו הנכרים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, השתעשעו בתקוה, שהרב המלומד סופו שימצא את הדרך לחיק הנצרות, הרי מעולם לא דברו על כך במפורש.

כך יצאו לרב ההולנדי טוב־הלב מוניטין עד הרחק מגבולות הולנד.

מלומד נוצרי דגול שכבד מאד את מנשה היה הויג דה גרוט (הוגו גרוטיוס), חכם המשפטים הגדול ביותר בדורו, ואולי אף בכל הדורות (1583–1645) . גרוטיוס לא היה אוהב ישראל, אף על פי כן הניע אותו חוש הצדק שבו, להכחיש (אם גם בלשון מגומגמת) את עלילת הדם ולגלות את השקר שבה. עם זאת, כאשר נתבקש בשנת 1615 לחוות את דעתו בשאלה, אם רצוי להתיר ליהודים שיתישבו בהולנד, היתה תשובתו מנוסחת כמעט ברוח ימי הבינים. גם בכתביו ובמכתביו אפשר להבחין פה ושם דעה קדומה ברורה נגד היהודים. אולם התענינותו בתנ“ך, שעליו ביסס הרבה מתורותיו, גרמה לו, שיתעמק גם בספרות יהודית, ומכאן צמחו קשריו עם מנשה. מפאריס, שבה ישב המשפטן הגדול מאז שנת 1635 כשגריר שבדיה, יצא זרם בלתי פוסק של מכתבים ושאלות על התנ”ך והלשון העברית אל הרב האמשטרדמי. והרב השיב על כולם בשקידה ובאדיבות כדרכו. במשך הזמן החל גרוטיוס לרחוש כבוד רב למלומד הזה, וכששמע בשנת 1640 על מחשבתו להגר לברזיל, הביע בכנות את צערו על כך. “הריני מאחל למנשה כל טוב”, כתב גרוטיוס אל ידיד משותף ביום 30 באוקטובר 1638; “הוא אדם מועיל ביותר גם למדינה וגם לקידום המדע”. ושוב בהזדמנות אחרת (6 בספטמבר 1639): “אני רוחש כבוד רב מאד לבקיאותו של מנשה ולשכלו. הרי הוא הולך בהצלחה ניכרת בעקבותיהם של אבן־עזרא, בן מימון, ואברבנאל. את ספריו, שאני מכירם, קוראים כאן בפאריס ומחשיבים אותם מאד”.

קשריו של מנשה עם גַספַר וַן בארלֶה (בארליאוס, 1584–1648) היו רבי תוצאות. גספר, פרופסור לפילוסופיה ולריטוריקה באתיניאום של אמשטרדם משנת 1631 ואילך, היה אחד המומחים המכובדים ביותר בזמנו לתרבות רומי. מלבד זאת היה לו שם גדול כמשורר, תיאולוג, רופא והסטוריון. ביתו נתפרסם כמרכז לאנשי רוח, שבו היו מלומדים מתכנסים לשיח בדברי מדע. אין ספק שמנשה היה מוזמן לפעמים לפגישותיהם, שכן היה ון בארלה אחד מחסידיו הנוצריים הראשונים ונתודע אליו עוד בטרם מלאו למנשה שלשים שנה. השנים נעשו במהרה ידידים נאמנים. כשבקר מנשה בהאג, בספטמבר 1633 – אחד מן המקרים הנדירים הידועים לנו שיצא את אמשטרדם – כתב ידידו זה, אל מפקח האוניברסיטה של ליידן ובקשו לשים עין לטובה על איש חסותם היהודי.

לאחר שנתיים, כשהיה הספר “על בריאת העולם” מוכן לדפוס, כתב ון בארלה בשבחו מכתם מלוטש בלטינית, שצורף אל גוף הספר. מכתם זה היה חדור רוח של השכלה וסובלנות, ונשתמע מתוכו, שהמחבר מעדיף חיי יושר מוסרי על פני דוֹגמוֹת מקודשות. זו היתה הבעת רגשות תמימה למדי. אף על פי כן עורר דבר־של־מה־בכך זה סערת בקורת נגד המשורר העלוב. תיאולוג אחד מדיבנטר, פידל שמו, תקף אותו בשצף קצף בחבור מיוחד שקראו “אלוהי בית הכנסת” (הרדרוייק, 1637). בחבור זה הואשם ון בארלה גלויות בכפירה סוציניאנית² וביטוייו הסובלניים הוקעו כדברי נאצה. כפי שמובן מאליו, זכה גם מנשה עצמו בעקיפין לקיתון של גידופים. ון בארלה התגונן בעוז נגד ההאשמות שניתכו עליו, בטענו כי דבריו סולפו במזיד, אם לא זויפו מעיקרם. אולם פידל נתמך על ידי מרטין סכוֹק, פרופסור מאוטרכט, שפרסם חוברת, בה השוה את המשורר ון בארלה למסוכן ביותר בין הכופרים הגדולים שקמו בזמן האחרון. הפולמוס הלך והחריף, עד שהועלתה הצעה להביא את הוכוח לפני פרלמנט המדינה, על מנת שירשיע את גספר ואת חוגו על יסוד מכתם תמים בן ששה־עשר חרוזים!

אמנם עד לקיצוניות כזוּ לא הגיעו הדברים, אלא שהעלוב ון בארלה נזדעזע כל כך מן ההתקפות נגדו, עד שיצא מדעתו. ון בארלה מת כעבור זמן קצר בלי שחזר לגמרי לצלילות דעתו. מנשה התאבל עליו כעל ידיד נפש, ועד יומו האחרון היה גאה על הידידות שהיתה קיימת בינו ובין “וירגיליוס³ בן זמננו”.

המוזר ביותר בין מכריו של מנשה, כיהודים כנכרים, היה בלי ספק פאול פֶלגֶנהַאוּר, מיסטיקן ובעל הזיה מצ’כיה, שהיה כורך תיאולוגיה ואיצטגניגות ביחד ועתיד היה בערוב ימיו לטעון שמוטלת עליו שליחות ממרום להושיע את האנושות. כתביו, המפליאים בתכנם כמו בערבוביה השוררת בהם, נותנים יסוד לשער שמחברם לא היה לגמרי שפוי בדעתו, אף על פי שבני דורו הוסיפו זמן רב להתיחס אליו ברצינות. בשנת 1623 נדד ממולדתו והתישב באמשטרדם. כאן עמד והוציא שורת חבורים מיוחדים במינם, מקצתם מהפכניים וכולם כמעט עוסקים בחזון אחרית הימים.

יום אחד בשלהי 1654 נפגש פלגנהואר במנשה לראשונה בביתו של ידיד משותף. השיחה נסבה על נושא שאי אפשר היה להמנע ממנו כל אימת שיהודים משכילים ומיסטיקנים נוצרים נפגשו יחד – על ביאת המשיח. רוב הפרוטסטנטים המתקדמים האמינו אז, כי המשיח עומד להופיע בעתיד הקרוב. השעה לא הספיקה למשוחחים להתעמק בנושא כראוי; לכן נועדו לפגישה שניה בביתו של מנשה כעבור ימים אחדים, ושם נתרשמו מאד האורחים מקבלת הפנים האדיבה שנערכה להם. כשחזרה השיחה ונטתה לאפיקה הקודם, נזדרז מנשה להחליף את נושאה, שכן היה מבכר להתרחק מנושאים השנויים במחלוקת, אך פלנגהאור לא נתן לו מנוח. כשחזר פלגנהאור לביתו לאחר אותה פגישה, ישב וכתב מיד קונטרס המוכיח לשביעת רצונו הגמורה, שפעמי הגאולה כבר נשמעים. למנשה היה כעבור זמן קצר העונג המפוקפק לקבל חבור מפורט בכתב על אותו נושא שכל כך טרח להשתמט ממנו בשיחתם. מגמת הקונטרס היתה גלויה – להטיף ולהוכיח שביאתו השניה של המשיח בהתאם לתפיסה הנוצרית, אינה יכולה להשתהות יותר. בפגישה אישית נוספת בין השנים נידון המאמר באריכות. אף על פי שמנשה לא התלהב מן הענין כל עיקר, העמיד פנים כמתענין. באחד בפברואר 1655 שלח לבעל דברו אגרת ארוכה ובה נקב בשמותיהם של כמה מלומדים נוצרים בעלי שם העומדים אתו בחליפת מכתבים שגם הם צפו בכליון עינים לימות המשיח. לא ארכו הימים ופלגנהאור הרחיב את המאמר ופרסם אותו, יחד עם כל חליפת המכתבים הזאת, בחוברת שנקראה “בשורה טובה לישראל” (אמשטרדם, 1655) – יצירה שתוארה “כאחת השתפכויות הנפש המטורפות ביותר שנכתבו אי־פעם”. אין להתפלא כלל, שהקדיש אותה לרב בעל הנמוסין הנאים אשר למענו ולטובתו כתב אותה מלכתחילה. ואף על פי, שמגמת החבור היתה להטיף להמרת הדת, נהנה מנשה כילד מן המחמאה שבדבר, והיה הולך ומחלק את החוברת בקורת רוח מרובה לאורחים שבקרו אותו בימים ההם.

רבים מידידיו הנוצרים של מנשה היו תיאולוגים שאומנותם בכך. אולי המפורסם שבהם היה סימון ביסכוֹפּ (אפיסקופיוס, 1583–1643), רקטור של בית מדרש ה“רֶמוֹנסְטְרַנטים” (כת “המתנגדים”) באמשטרדם ואחד המלומדים הפרוטסטנטים המעולים שבדור. אף על פי שדעותיו לא הקנו לו שם טוב בצבור, אי אפשר היה להטיל ספק בכשרונותיו. הוא השקיף על הנצרות כפי שנוהגים להשקיף על היהדות, כלומר הוא ראה בה תורת חיים ולא דת עיונית גרידה, כוח מוסרי בעיקר ולא מערכת דוגמתית של אמונות ודעות. קל להבין, שאדם מסוג זה בקש את קרבתו של מנשה והיה מארח אותו בביתו לעתים קרובות.

שמעו של מנשה הגיע למרחקים. במדינת שלזיה באותה תקופה היה האציל אברהם פון פרנקנבורג אחת הדמויות הבולטות בין אנשי הרוח. הוא היה מתלמידיו של יעקב בֶהמֶה ומחברם של כמה כתבים מיסטיים. כרבים מבני הדור ציפה כל הימים לביאת המשיח. (כלום לא הכריז רבו, שאור האמת יבקע ויצא מן היהודים וכי שעתם של אלה קרובה לבוא?) הוא שיגר כמה מכתבים למנשה על הנושא הזה, וכך נרקמה ביניהם ידידות איתנה בכתב. בשנת 1643 שלח לו מנשה כתוספת ל“המפייס” וכמה כתבים אחרים, העתק תמונתו, שהאומן שלום איטליה חרט לו בנחושת, ולזה צרף דברי הסבר על הסמל המצויר בשולי התמונה. אותה שעה השיג בשבילו באמשטרדם כתבי קבלה שונים, מפני שפרנקנבורג התענין במיוחד בקבלה. פרנקנבורג מצדו הלל את הרב בהתלהבות לפני ידידיו ונתן מכתבי המלצה אליו בידי כל מי שעמד לבקר בהולנד.

השמועה על מנשה הגיעה אל פרנקנבורג לראשונה כנראה מפי ידידו יוהאן מֶכינגר (1603–1652), שהיה בן למשפחה עתיקה ומיוחסת בטירול ומשנת 1630 כהן כפרופסור לריטוריקה בגמנסיה של העיר דנציג, אשר בה שמש תחילה כהן דת. אדם זה היה בעל אופי נעלה והיה נערץ על בני מולדתו כאחד הקדושים. סביב לו נתלכדה אגודת חסידים, שהאמינו בין יתר דברים בכך, שהיהודים עתידים לשוב לארצם, ארץ הקודש, ולחדש בה את חייהם כאומה. בשנת 1636 או קצת לפני כן בקר באמשטרדם ושם הכיר את מנשה. זו היתה הפעם הראשונה שנפגש ביהודים המצויים אצל תרבות המערב ושהיו מוכשרים לשוחח ולכתוב, ואפילו לפרסם ספרים, בלטינית. משחזר לביתו כתב אל מנשה מכתב מלא התפעלות. “הרי אתה באמת אישיות נדירה”, הצהיר, “איני מכיר אף איש אחד מבני עמך שאפשר להשוותו אליך”. חליפת המכתבים ביניהם נמשכה כמה שנים.

כן היה מנשה בא במגע לפעמים עם מלומד זה או אחר מבני ארץ מולדתו, פורטוגל. הנכבד ביותר מבין המלומדים הללו היה האב הישועי אנטוניו דה ויאֵירה (1608–1680), אחד המטיפים המזהירים ביותר שבדור, אשר במסירותו לנצרות קנה לו שם כ“השליח מברזיל”. מטבעו היה איש נוח וסובלני, ובשל כך נעשה לימים מתנגד מושבע של האינקויזיציה. בשנת 1640, ועוד פעם בשנת 1648, יצא בשליחות מלך פורטוגל לארצות צפון־מערב אירופה. בכל מקום בא במגע קרוב עם פליטי האנוסים. באמשטרדם הלך להאזין לדרשה של מנשה בן־ישראל. היתה זו דרשה מלהיבה, שהותאמה יפה לצרכיו של קהל השומעים. היא קראה אליהם לקיים באמונה את מסורת אבותיהם, ושבחה את הבורא על חסדו ונפלאותיו עם עמו, ביחוד על הפלא הגדול והמתמיד, שאמונת העם השלמה באלוהיו נשתמרה במשך מאות בשנים של סבל ורדיפות. כשנגמרה הדרשה (שנאמרה כמובן בלשון פורטוגל) חפש ויאֵירה ומצא את הדרשן, ואז נתפתח ביניהם וכוח ארוך, שנמשך בפגישות מאוחרות יותר ונתחדש כעבור שנים כשבא ויאירה שנית לאמשטרדם בשנת 1648. ויאירה האזין גם לדרשותיו של מתחרהו של מנשה בדברנות, יצחק אבוהב דה פונסיקה. פעם נשאל לדעתו על מעלותיהם של שני הדרשנים זה לעומת זה. הוא השיב סתומות: “מנשה מדבר מה שהוא יודע; אבוהב יודע מה שהוא מדבר”.

בין מכריו, שנחשבו אז מכובדים פחות מאחרים, כדאי להזכיר צייר “לא יוצלח” אחד בן גילו של מנשה בערך, ששכר לו מעון בלב הרובע היהודי, ברחוב הנקרא “יוֹדן ברייסטראט” (רחוב היהודים הרחב), מתוך כונה להכיר ולספוג היטב את גוניו המיוחדים של המקום. שם הצייר היה רמברנדט בן הארמֶן וַן ריין, או כפי שהעדיפו הדורות הבאים לכנותו בקיצור, רמבּרנדט. הוא מצא ענין רב מאד בנושאים יהודים, ומשנת 1632 ועד שנת 1661 צייר לפחות עשרים תמונות מחיי הרובע – תמונות רבנים, תלמידים, סוחרים, ואפילו רישומים אינטימיים של קבצנים היושבים בפתח בית הכנסת. מלבד אלה הוציא מתחת מכחולו כמה דיוקנאות של אנשים מחוגו של מנשה, לרבות של ידידו הקרוב אפרים בואינו, וזהו הדיוקן הנודע בשם “הרופא היהודי”.

אין משום פליאה בכך שלב הצייר נמשך אחרי שכנו מנשה בן־ישראל, הדמות הבולטת ביותר (בעיני הגויים על כל פנים) שבקהלה היהודית של אמשטרדם באותם הימים. הידידות ביניהם כבר היתה קימת ועומדת בשנת 1645, כשצייר רמברנדט את דיוקנו המפורסם של מנשה אשר י. ג. הרטל גילף אותו ולאחר מכן (בשנת 1654) חרט אותו בנחושת רמברנדט בעצמו. בשנת 1655, כשהכין מנשה לדפוס את ספרו “אבן יקרה”, בקש את רמברנדט לעשות כמה ציורים לספר. רמברנדט הסכים, ואז החלה שותפות מוזרה במקצת. משום מה לא נמצאו ציוריו הראשונים של הצייר מניחים את הדעת והיה צורך לשנותם. ארבעת התחריטים הזעירים שנשתיירו מאותה שותפות, נמנים על יצירותיו הנדירות ביותר של האמן הגדול ומשמשים ראיה חותכת ליחסי הריעות ששררו בינו לבין הרב היהודי.

אפילו ראשים עטורים כתרי מלכות לא בזו לכבוד שחלק להם מנשה, וביחסיו עמהם נתבלט במלוא עצמיותו אופיו של מנשה – העסקני, הנוטה להדחק למקום גדולים ואף להחניף להם. גורל מוזר היה זה שהביא את הרב ההולנדי הקטון במגע עם כריסטינה מלכת שבדיה ההדורה, המוזרה בדרכיה, והבלתי יציבה ברוחה. היתה לה מעין נטייה לבקש את חברתם של יהודים. בנדיקט דה קסטרו היה רופאה. העשיר המופלג דון יצחק סניור טֶקסֵירה, אחד מאצילי המראנים המפורסמים ביותר, היה סוכנה בהמבורג והעמיד את ביתו לרשותה כשבקרה באותה עיר. אפילו ידיעת־מה בלשון העברית היתה לה, אם כי ידיעה זו היתה יותר קלושה ממה שספרו חסידיה הנלהבים שהקיפו אותה.

עם מלכה זו, המופלאה בין שליטי המאה השבע־עשרה, בא מנשה בדברים בשנת 1651 כשהיתה בשיא תהלתה. צעדו הראשון היה לשגר לה תשורה, קובץ שירים בספרדית בצירוף סוניטה מיוחדת שכתב למענה בעברית. בסוניטה שבח את המלכה הצעירה, הגדולה באמנות השלום כבאומנות המלחמה. חרט הנחושת מיכאל לֶה בּלוֹן עמד אותה שעה לנסוע לשטוקהולם, לכן הפקיד מנשה בידו את העתק השיר המיועד לשמש תשורה למלכה ועוד העתק נוסף המיועד ליועצה רב הכשרון, יוהן אדלר סַלביוּס. לה בּלוֹן לקח עמו גם קובץ שלם של כתבי מנשה שהופיעו עד לאותה עת, על מנת להגישם למלכה.

מי שעתיד היה לשמש מתווך בכל הפרשה הזאת היה ידידו הנאמן איזאק פוס, שהוזמן לשרת אצל המלכה. חכמים אין ספור מכל קצות אירופה, מומחים לכל אמנות שבעולם, הוזמנו על ידי המלכה לבוא אל חצרה. ברור הדבר שמנשה קווה להיות מוזמן גם הוא. בני אותו הדור לא ראו בנוהג הזה שום פחיתות כבוד או דבר היוצא מגדר הרגיל. במאה השבע־עשרה, אם רצה סופר בהצלחה חמרית, צריך היה למצוא לו פטרון (וכל שזה אציל יותר הרי זה משובח), שיקבל את הקדשת ספריו, ישא בהוצאות הדפסתם, ויביע הוקרה על ידי שיוסיף עוד מתנה הגונה לסופר. מנשה ציפה שהמלכה תלך בדרך זו. מצדו היה מוכן ומזומן להגיש לה כל שרות שתדרוש ממנו. חלקו האחרון של חבורו “המפייס” עמד לצאת לאור; הוא היה מוכן להקדיש להוד מלכותה את היצירה כולה במהדורה חדשה. ואולי תסכים המלכה שינציח את שמה ביצירתו החדשה “נשמת חיים” הנמצאת בדפוס – ספר (כפי שציין זאת מנשה) שנודעת לו חשיבות בבעית נצחיותה של הנשמה. וכן, הודות לקשרי המסחר שלו עם פולין היה בידו להשיג שם ספרים עברים יקרי המציאות בשביל הספריה המלכותית. כאשר מנשה קבל משטוקהולם סימן של עדוד, החלו להבשיל במוחו הפורה תכניות חדשות. היה ברצונו להוציא בחסות בית המלכות מהדורה מדעית של התלמוד וכן מהדורה חדשה של התנ"ך בספרדית, שסבור היה כי תעסיק אותו כארבע שנים. יותר מסובכת היתה תכנית אחרת שגמלה במחשבתו. הוא הציע שיטילו עליו לכנס אוסף מקיף של ספרים עברים בשביל הספריה בשטוקהולם, במחיר ששה או שבעה אלפים דוקאטים. רשימותיו על “הספרות הרבנית” (“ביבליותיקה רביניקה”) שבהן התעסק מזה כמה זמן, תוכלנה אז להדפס בצורת קטלוג לאותו אוסף. הצעה אחרונה זו נתקבלה בחלקה. הרב שלח לשבדיה לקט ראשון של ספרים וכתבי יד עברים.

הצלחה ראשונית זו עודדה את מנשה והוא העלה תכנית מפורטת ומרחיקה לכת יותר. רשימותיו הנזכרות לא היו מושלמות; גם ספרית המלכה לא היתה מושלמת. הוא התנדב איפוא לצאת למסע בגרמניה ובאיטליה (על חשבון המלכה, מסתמא) כדי להשלים את רשימותיו ולקנות ספרים יקרי המציאות בשבילה.

בגלל מסיבות הזמן והתנאים ששררו בחצר המלכה נתעכבה התכנית ונשתבשו קשריו של מנשה עם בית המלכות למשך כמה שנים. מנשה אמנם הספיק לשגר אל המלכה אוסף של ספרים במחיר 360 דוקאטים, אלא שחובב ספרים נלהב אחד, דוקטור אֶריך, שלא הצטיין במידת היושר, שלח ידו בספרים כשהיו בדרכם לשטוקהולם, ומנשה לא היה יכול לקבל תשלום בשבילם.

בנסיבות אלה אין פלא, שמנשה עקב בדאגה אחרי הרפתקאותיה של המלכה אפילו לאחר שנסתלקה מכסאה מתוך קלות ראש בשנת 1654. במשך ששה חדשים, מאוגוסט 1654 ועד פברואר 1655, ישבה המלכה לשעבר באנטורפן והקיפה עצמה בגנוני מלכות וטקס, כאילו קיימה שם חצר מלכות. מצוקתו החמרית של מנשה לא השאירה לו מוצא, אלא לנסוע לשם ולהפיל תחינתו לפני המלכה. דבר זה עלה לו במאמץ מיוחד, שכן הצטרך לצאת ממדינה שבה היו היהודים רשאים לקיים את כל מצוות דתם ולבוא למקום שבו עדין היה הדבר אסור עליהם רשמית. המלכה כנראה הסבירה לו פנים והבטיחה לפרוע את החוב המגיע לו במהרה. אולם היא לא הצטינה בדייקנות בעניני כסף כמוֹ שהצטינה בפעלתנות אינטלקטוּאלית. “מזמור תהלה” חדש ששלח אליה מנשה (מסתמא כדי להזכירה את הבטחתה) לא זכה לתשובה; ובפברואר 1655 היה מנשה אנוס לכתוב שנית אל ידידו (שבינתים זכה שוב לחסדה של כריסטינה) ולבקשו בתחנונים שיפעיל השפעתו אצלה. נראה שהדבר הועיל סוף סוף. על כל פנים יש משמעות לעובדה, שכעבור זמן קצר הקדיש מנשה את מהדורת החומש הספרדית שלו בשפע מליצה ותודה, לשר קונרַד וַן בֶנינגֶן, שגריר שבדיה בארצות השפלה. יתירה מזו, עוד לפני שיצאה אותה שנה, יכול היה מב"י להרשות לעצמו את ההוצאה הכרוכה בנסיעה ארוכה ומיגעת, שהפכה לשליחות הגדולה ביותר שזכה לה בחייו.

 

ז. מקוה ישראל    🔗

בתשעה־עשר בספטמבר 1644, שבועות אחדים לפני ראש השנה, הגיעה אנית סוחר מאיי הודו המערבית לנמל אמשטרדם. על ספונה היה אנוּס בעל־מבט מוזר שחזר לאירופה ממסע של כמה שנים בדרום אמריקה. שם הנוסע היה אנטוניו בן לואיס דה מוֹנטיזינוֹס, או כפי שהיה נקרא בין היהודים, אהרן לוי דה מונטיזינוס.

השמועות שהביא עמו, היה בהן כדי לעורר פליאה אפילו באותו דור הרגיל בספורי פלאים. הוא ספר, כי שנתים ומחצה לפני כן, כשהיה בגרנדה החדשה, נסע מפוּאֶרטה דַה הוֹנדה למחוז קיטו שבנפת פאפיאן, במדינה הנקראת כיום אקואדור. בין מלויו היה אינדיאני אחד ושמו פרנציסקו, שיתר המלוים היו נוהגים בו כבוד גדול ונשמעים לו כלמנהיג. בעשותם את דרכם בהרי הקורדילירה נתרגשה עליהם סערת שלג עזה כל כך, שאפילו הפרדות העמוסות משא הושלכו ארצה. כשהחלו האינדיאנים לצעוק ולקלל, צוה עליהם פרנציסקו להתאזר בסבלנות והבטיחם שעוד מעט והסכנה תחלוף מעליהם. האחרים השיבו לו ביאוש, שאין להם זכות לקוות לכך, “בגלל המעשה הרע שעשו לעם קדוש, הטוב שבעמי העולם”.

כעבור זמן קצר הגיע מונטיזינוס לקרטגינה. שם נאסר בידי האינקויזיציה באשמת “התיהדות” והושלך לכלא. בהפסקות שבין החקירות והענויים שעברו עליו התחיל מהרהר בדברים ששמע מפי האינדיאנים, ואז נדר בלבו נדר לאלוהי ישראל, כי אם יחיהו ויזכהו לצאת לחפשי, לא ישקוט ולא ינוח עד שיחקור וימצא את פשר הדברים ששמע. לפיכך, כשנשתחרר מידי האינקויזיציה זמן קצר לאחר מכן, עשה את דרכו שנית לפוארטה דה הונדה. במצאו שוב את האינדיאני פרנציסקו, נדבר אתו, שיסעו שנית באותה דרך כבראשונה ונתן בידו שלש מטבעות זהב על מנת שיעשה את ההכנות למסע. משיצאו את העיר גילה מונטיזינוס לאינדיאני את האמת – כי יהודי הוא משבט לוי. בתחילה היה האינדיאני חשדן, אך בסופו של דבר נתן אמון במונטיזינוס והסכים להובילו אל השבט המסתורי שעליו דברו האינדיאנים בנסיעתם הראשונה.

למחרת יצאו לדרכם ברגל. שבוע ימים עשו את דרכם (בהפסיקם כמובן את המסע בשבת) במעברי ההרים של הקורדילרים, עד שהגיעו לנהר רחב ידים. בעמדו שם על שפת הנהר נתן פרנציסקו אות מסתורי. מיד יצאה לקראתם משפת הנהר השניה סירה ובה שלשה גברים ואשה אחת. הם חבקו את מונטיזינוס, שנדהם ונפעם לשמוע מפיהם “שמע ישראל” כעדות ליהדותם.

משנתודע אליהם, הצליח מונטיזינוס לשמוע מפיהם פרטים נוספים. הם ספרו לו כי עברים הם משבט ראובן (בני יוסף ישבו לא הרחק משם באי שבלב הים). הם חפצו לחדש את המגע עם רוב מנינו של העם היהודי, ובקשו שישלחו אליהם שנים עשר אנשים “בעלי זקן” כדי שילמדו אותם את חכמת הכתב שנשתכחה מהם. כל מי שיבוא להתישב ביניהם מובטח לו שיקבל נחלת שדה כאות נפשו.

מונטיזינוס ומורה הדרך שלו שהו אצלם שלשה ימים, אך לא הותר להם לעבור את הנהר ולבוא בקהל האנשים שבעבר השני. בדרכם חזרה הסביר פרנציסקו את סיבת הדבר. אותו שבט, אמר, היו בני ישראל שהגיעו למקום על פי מצות אלוהים ובדרכים נפלאות. שכניהם האינדיאנים הציקו להם זמן רב, אולם כוח עליון הצילם תמיד מכליון. לבסוף הכירו קוסמי האינדיאנים באמיתות דתם של הישראלים הללו ובתורתם החקוקה על לוחות אבן, והתנבאו שיבוא יום והשבט הנרדף הזה יקום וימשול בכל עמי הארץ. משגלו זאת, הלכו חמשה ראשי שבטים אינדיאנים לכרות ברית עם בני ישראל. את המשא ומתן יכלו לנהל רק בתווכה של אשה, הואיל והזכרים מבני שבט ראובן מאנו לבוא אתם בדברים במישרין. לבסוף הוסכם שחמשה צעירים מבני ראשי האינדיאנים, בני עשרים וחמש שנה ומעלה, יבואו אחת לשש שנים לבקר את שבט הישראלים וללמוד מפיהם את תורתם. כעת נתגלגלה לאנטוניו דה מונטיזינוס הזכות להקים מחדש קשר בין השבט האובד הזה מישראל ובין העם היהודי.

כשחזר מונטיזינוס לפוארטה דה הונדה הוצג לפני שלשה מראשי השבטים הנותרים (החמישי היה זקן מאד ולא היה יכול לבוא). כולם שמחו עליו מאד, וכולם הבטיחוהו שלא רחוק היום בו יקומו הם והאינדיאנים הנאמנים להם, יעשו שפטים בספרדים הארורים ויקראו דרור ליהודים מעבדותם הארוכה.

מצויד בבשורה המרעישה הזאת הפליג מונטיזינוס לאירופה. כשהגיע לאמשטרדם, פנה מיד אל ראשי הקהלה היהודית וספר להם ברוב פרטים את ספור המעשה המופלא הזה – ספור, שבלי ספק לא היה לו יסוד כלשהו במציאות, מלבד כמה קוי דמיון מדומים בין מנהגיהם של שבטים אחדים מילידי דרום אמריקה ובין פרטי פולחן עתיקים שנזכרו בתנ"ך. אולם מונטיזינוס היה מוכן להשבע על אמיתות דבריו.

מנשה בן־ישראל היה בין הראשונים שהחדשות הללו הגיעו לאזניהם. כרב הקהלה היה הוא אחד האנשים, שלפניהם הצהיר מונטיזינוס על תגליותיו. הספור מצא מסילות אל לבו התמים ושואף המסתורין של הרב, וקל לשער מה גדולה היתה שמחתו לשמע הבשורה. כשנודע הספור ברבים, החלו מלומדים נוצרים מכל קצוי אירופה להמטיר על מנשה מכתבי שאלה, שכן היו הם (מטעמים שלהם) סקרנים ומשתוקקים לדעת פרטים על עשרת שבטי ישראל שאבדו.

אחד המכתבים המענינים ביותר בא מכהן־דת אנגלי, ג’והן דיוּרי (1596–1680), שהיה משמש כהן פרטי לנסיכה מרי מאוֹרַניה וגם היה מוכר היטב בין חוגי המלומדים שבדור. בין ידידיו של זה היה אחד תומס תוֹרוֹגוּד, אשר חבר מחקר דמיוני על “יהודים ביבשת אמריקה”, בו השתדל להוכיח, כי האינדיאנים אינם אלא צאצאי עשרת השבטים האובדים. החבור הזה, שנכתב בשנת 1648, הוקדש תחילה למלך צ’רלס הראשון; אולם קצו המר של המלך גרם לכך, שהוצאת הספר לאור נדחתה זמן מה עד שיתבהרו הדברים. בינתים שלח המחבר את דפי ההגהה של חלקו הראשון של הספר לידידו ג’והן דיורי כדי שיקרא ויחוה דעתו. כשקרא הלה את כתב היד, נזכר בשמועות שנפוצו זמן קצר לפני כן, על יהודי אחד שחזר ממסע ב“עולם החדש” והביא משם ידיעות, שבעצם היה בהן משום אשור להשערותיו של תורוגוד. הוא הריץ תיכף אגרת אל מנשה בן־ישראל, רבה המפורסם של אמשטרדם, ובקש ממנו פרטים נוספים. עם הבלדר החוזר השיב לו הרב ושלח לו העתק הצהרתו של מונטיזינוס, כפי שנמסרה בפני ראשי הקהל באמשטרדם. דיורי רשם בשמחה גדולה את ספור המעשה הזה בחבורו “אגרת־הרצאה למר תומס תורוגוד בדבר השערתו שהאמריקנים הנם צאצאי בני ישראל” (לונדון 1649); והצהרתו של מונטיזינוס נתפרסמה לראשונה באנגליה בצורת נספח לספרו של תורוגוד “יהודים ביבשת אמריקה”, שלבסוף ראה אור בשנת 1650.

ספור המעשה המפליא גרר אחריו כמובן שורה של שאלות נוספות שהציג דיורי למנשה בך ישראל בדבר עשרת השבטים האובדים ובדבר המסורת היהודית המתיחסת אליהם. השאלות היו מפורטות ביותר, והתשובות עליהן היו ארוכות כל כך, שמנשה החליט כי מוטב שיכתוב אותן בצורת חבור מדעי, מאשר בצורת מכתב.

במקרה הגיע אל מנשה באותה שעה עצמה מכתב מאנגלי אחר. זה היה נתנאל הולמס המפורסם, אחד ממבשרי ימות המשיח, שהיה לשעבר חבר “אֶקסֶטֶר קולֶג'” של אוקספורד, וכעת היה כוהנה של עדה עצמאית בלונדון. גם אותו ענין מאד ספור המעשה בעשרת השבטים, אלא שחפץ היה לברר ביחוד כיצד מתיחס הדבר אל תקופת הגאולה, שלדעתו כבר היתה ממשמשת ובאה. מנשה השיב בנימוס כדרכו, אמר מה שידע, אך הוסיף, שאינו יודע מאומה על זמן בואו של המשיח או על הדרך שבה יתגלה. הולמס בתשובתו (שנכתבה בערב חג המולד של שנת 1649) נזף בו כהלכה על העמדה שנקט בה, בשר למנשה, כי הגאולה השלימה קרובה מאד לבוא ויעץ לו שיעיין בספר דניאל. למכתב צורפה תוספת מאת הנרי ג’סי, שהיה ידען מופלג בעברית ובלמודים רבניים ואשר עתיד היה לגלות את אהדתו ליהודים באופן מעשי באספו כסף מבעלי צדקה אנגלים על מנת לסייע ליהודים נצרכים בירושלים, נפגעי המלחמות שהתחוללו שם לא מכבר.

כמובן שמב"י לא היה כלל וכלל מרוצה מתשובתו של הולמס. מכתב זה היה אופיני למנהגם של החכמים הנוצרים, שהיו נזקקים למנשה כדי לשאוב ממנו ידיעות ואחרי כן היו משתדלים לפתות אותו לשמד. אף על פי כן דומה, שחליפת המכתבים כולה השאירה עליו רושם עמוק. כעת החל מהפך במחשבתו ותוהה, שמא באמת יש קשר בין גלוים של שרידי עשרת השבטים לביאת המשיח. לפי המסורת צריכה הגאולה לבוא כשתהיה תפוצתם של ישראל בגלות שלימה. אם נתגלו כעת יהודים ביבשת אמריקה, הרי אפשר שהגאולה באמת קרובה לבוא – ממש כפי שידידיו הנוצרים היו טוענים לפניו זמן רב כל כך. המחקר שהבטיח מנשה לידידו דיורי, הלך וגדל במהירות.

המחקר, שנכתב לטינית, יצא לאור באמשטרדם בראשית שבת 1650 ונקרא Spes Israelis (“מקוה [תקות] ישראל”). ומכיון שנכתב בתשובה לבקשתו של אנגלי, מובן הדבר מאליו, שהוקדש לממשלתה המהפכנית של אנגליה שבאה במקום שלטון המלכים מבית סטיוארט – למועצה העליונה של הפרלמנט, שאת “חסדה וטובתה” בקש מנשה “למען עמנו המפוזר עתה כמעט על פני כל הארץ”. כמעט בעת ובעונה אחת נדפס גם תרגום ספרדי של הספר, שהוקדש לפרנסיה של קהלת אמשטרדם.

ראשית קשריו של מב“י עם אנגליה התחילו עוד לפני פרסום הספר הזה ולפני הופעתו של מונטיזינוס. הוא עמד בחליפת מכתבים עם מלומדים רבים מאנגליה והוא התפאר לא פעם בהם ובחשיבותם. אנשי רוח מאנגליה היו מבקרים אצלו באמשטרדם לעתים מזומנות, ושמו נזכר בכמה חבורים תיאולוגיים אנגלים מאותה תקופה. הרב מצדו, ככל אדם משכיל באירופה, עקב בהתענינות מרובה אחרי המאורעות שהתרחשו בממלכת האיים. מלחמת האזרחים הממושכת, הדחת המלך האומלל והוצאתו להורג, כל אלה עשו רושם כביר על מנשה ונראו בעיניו כחשבון צדק וכתגמול מידי ההשגחה העליונה בעד הסבל שנגרם ליהודים באנגליה בדורות קודמים. נצחון המפלגה העממית היה בעיניו אות, שהבורא רצה את מעשיה. יוצא חלציו ויורשו של אותו אדוארד הראשון, שגזר גירוש על יהודי אנגליה בשנת 1230, הודח מכסאו. הפרלמנט שלידיו עבר השלטון לא היה אחראי למעשה הרשעות של המאה השלש־עשרה. אדרבא: חברי הפרלמנט היו פוריטנים, שונאי צלמים וחסידי התנ”ך, שחפשו בתולדות בני ישראל מופת לעצמם, ובזכות תכונות אלה נראו בעיני מנשה קרובים יותר לבני עמו ואוהדים אותו. שמא, תהה, אפשרי הדבר, שאנשים אלה שהשלטון בידם יתקנו כעת את העוול הגדול שנעשה לפני שלש מאות וששים שנה ויקראו ליהודים לחזור ולהתישב במדינה? שמועות בנדון זה כבר היו פורחות באירופה, והרעיון נצנץ גם במוחו של מנשה כשכתב את דברי ההקדשה בספרו “מקוה ישראל”:

…אשר לעצמי (רבותי הנכבדים), בהקדישי הרצאה זו לכבוד מעלתכם יכול אני להצהיר בלב שלם, שאין לי מניע אחר זולתי התקוה שאצליח לזכות בחסדכם ובטובתכם למען עמנו, המפוזר עתה כמעט על פני כל הארץ. ואל נא תחשבו שאני אומר זאת בלי דעת כמה טובה כבר עשיתם לעמנו עד היום; שכן ידוע לי ולאחרים מבני עמנו, מפי אלה היכולים להשקיף ולראות מקרוב את דאגותיכם, שאתם מרבים בחסדכם לעזור לנו, ולא בתפלה בלבד. אכן דבר זה הוא שמביאני לדבר אליכם גלויות ולהביע תודה על ידידותכם רבת החסד כלפינו, וזוהי תודה הבאה לא רק מן השפה ולחוץ אלא מלב מלא הכרת טובה.

הרשו נא לי איפוא (אבות נכבדים מאד) לבקשכם שתוסיפו לרצות בטובתנו ולגלות ידידות כלפינו…

באנגליה זכה ספרו של מנשה מיד להצלחה גדולה. כמה טפסים של המקור הלטיני נשלחו אל דיורי והוא חלקם בין ידידיו, בעוררו על ידי כך ענין וסקרנות בין אנשי המקום. בטרם יצאה השנה, תורגם הספר לאנגלית בידי מוזס וואל, מלומד ותעמלן ידוע מן המחנה הרפובליקני, ובמשך שלש שנים בלבד הופיע בשלש מהדורות, זו אחר זו. תשומת הלב שעורר הספר היתה נרחבת. הנושא המרכזי שהעסיק את מחשבת הימים ההם היה הדת, הספר המקובל ביותר – התנ“ך, ובאלה בעקר עסקה כל ספרותה של התקופה. אם נכונה היתה איפוא השמועה, שעשרת השבטים האובדים נתגלו, הרי הוארה אחת מבעיות התנ”ך הקשות ביותר באור חדש. התגלית פתחה פתח להרבה שאלות מענינות. ההיתה לבני עשרת השבטים מסורת בדבר ביאת המשיח? הנשמר בידם “ספר הישר”, שעליו מדובר בכתבי הקדש? וחשוב מכל, שמא אפשר שתפקחנה עיניהם לראות באור האמת, ויוכלו הם להנחות את כל בית ישראל אל האחוד הנכסף עם הכנסיה הנוצרית?…

כך פרץ וגאה זרם של פרסומים העוסקים בתגליות האחרונות. דיורי ותורוגוד היו החלוצים, ואחרים החרו החזיקו אחריהם. “י. י. פילוֹ־יוּדאוּס” (=אוהב יהודים) נגע בנושא הזה בחבורו “תחית העצמות היבשות, או התנצרות היהודים… חבור בו יתואר בבירור, היכן וכיצד חיים היום עשרת שבטי ישראל הנחשבים כאבודים”. סופר עלוּם־שם פרסם חבור על “הגאולה השלימה של כל בית ישראל; מהי באמת, על ידי מי תבוא, ובאיזו שנה; תשובה לספר הנקרא ‘מקוה ישראל’” (לונדון 1652). ג’והן סדלֶר, מזכיר העיר לונדון שנעשה אחרי כן נגיד המדרשה על שם מגדלינה בקמברידג' (ולימים נתגלה כאחד מידידי מנשה המסורים ביותר), הטיל אמנם ספק בחבורו “זכויות הממלכה” (1649) באמיתות דברי מונטיזינוס, אך הפליג בשבחו של המלומד האחראי לכך, שדברי מונטיזינוס הגיעו לידיעת הרבים. “אין לי אלא להזכיר לשבח אדם אחד שכבר השפיע הרבה טובה על העולם בחבוריו המלומדים: רבי מנשה בן־ישראל, אזרח מלומד מאד וידיד גדול של עמנו”.

אדם אחד מטורף למחצה, וַלטֶר גוֹסטֶלוֹ שמו, שראה את עצמו משום מה כיורשם של נביאי ישראל, התפעל כל כך מספרו של מנשה, עד שקם וצרף לחבורו שלו, הנקרא “צ’רלס סטיוארט ואוליבר קרומוול עושים יד אחת” (לונדון 1655), אגרת מיוחדת “למנשה בן ישראל מאמשטרדם”. לעומת זאת שם סיר הֶמוֹן לה־סטריינג' ללעג את תוכן הספר ששלח אליו תורוגוד, והוא לגלג על ההשערה כולה. בחבורו “האמריקנים אינם יהודים” (אמשטרדם 1652) כתב לה־סטריינג' דברים בוטים ללא רחם על מנשה ותמימות אמונתו: “הריני מודה, שאני מוצא אותו בעל תיאבון עז כל כך… ובעל יכולת לבלוע תערובת משונה כל כך, שאיני יכול להסב עמו יותר לשולחן אחד”. ואילו הנרי ג’סי מעריצו הותיק של מנשה, עמד ועשה מאמץ לפשר בין תורות הדת של היהודים והנוצרים בספרו “תפארת יהודה וישראל”, שהקדישו ל“נציגו המכובד של העם המחכה לגאולה”.

אולם התרומה הנכבדה ביותר לוכוח באה מעטו של סיר אדוארד ספנסר, חבר בית הנבחרים ממחוז מידלסקס. באגרת למתרגם “מקוה ישראל” מיום 5 באוקטובר 1650 נזף באחרון על שנקט עמדה אוהדת יותר מדי ביחס למנשה ולספרו. הדבר גרר אחריו חלופי מכתבים נוספים, בהם הצהירו שני הצדדים את רצונם הכן לראות בהתנצרותם של היהודים. בינתים, כחבר המוסד אשר לו הקדיש מנשה את ספרו, נטל ספנסר על עצמו את הטרחה לחבר תשובה רשמית. זו נקראה “אגרת למלומד מנשה בן־ישראל, בתשובה לאגרתו המוקדשת לבית הנבחרים” (לונדון 1650). בחבורו זה יוצא ספנסר בעקבות הרמז שהשמיע מנשה בעצמו בדברי ההקדשה שלו, ודן ברצינות בתנאים שלפיהם אפשר להתיר ליהודים את הכניסה לאנגליה.

ההשערות על היתר כניסת היהודים לא היו חדשות כל עיקר, אלא שעד כה היו מיוחדות לתיאולוגים ולא היו נחלתם של בעלי המחשבה המדינית. השתלטות הפרוטסטנטיות באנגליה וצמיחת התנועה הפוריטנית, שהתבססה באופן יסודי כל כך על התנ“ך, יצרו מאליהן יחס ידידותי יותר כלפי “עם התנ”ך”. בעצם היו בין הפוריטנים אפילו כתות אחדות שהאמינו, כי “הברית הישנה” עודנה שרירה וקימת והחלו לקיים מחדש את מצוות המילה ושמירת השבת. כמה מבני הכתות הללו לא נתקררה דעתם, עד שנסתלקו להולנד ושם נתיהדו רשמית. אף על פי כן אין לומר, שהדעה השלטת בצבור הצטינה בסובלנות כלפי הדת היהודית. הכל שאפו ברצינות לראות במהרה בהתנצרותו של עם האלוהים העתיק. במשך אלף ושש מאות שנה – כזאת היתה הדעה השלטת – טחו עיני העם הזה מראות את אמיתותה של הנצרות. אולם כל אותו הזמן שררו חשכת ימי הבינים ושלטונה הרוחני של הכנסיה הקתולית, על שחיתותה העמוקה ועל הסילוף שהיא מסלפת את תורת השליחים. אילו יכלו היהודים לראות את הנצרות בטהרתה, כי אז אין לשער שהיו מוסיפים לעמוד במרים. יראי־שמים נוצרים רבים החלו איפוא לחשוב, כי הדרך היחידה, שבה אפשר להביא את היהודים להמיר את דתם, היא לקרוא להם שיחזרו ויתישבו באנגליה. כאן יש לפעול בקרבם ולהשפיע עליהם בדרך של הטפה ודוגמה אישית; ויתכן שלאחר מכן, אותם היהודים אשר יענו להזמנה (תרתי משמע), ישאו בעצמם את בשורת גאולת הנפש אל אחיהם שמעבר לים.

משגאה גל הפוריטניות באנגליה, נעשתה הבעיה דחופה יותר. מקובל היה בין הבריות כי “קץ שנות האלף” (שבו עתיד המשיח להתגלות) ממשמש ובא. ארבע המלכויות שמדובר עליהן בספר דניאל כבר בטלו ועברו מן העולם, והנה עומדת לקום המלכות החמשית והאחרונה – מלכות המשיח בכבודו ובעצמו. אפילו המועד לכך כבר היה ידוע – שנת המשיח הלא היא 1666. הדעה הכללית הרווחת היתה, שקבוץ הגלויות והמרת דתם של שבטי ישראל עתידים לשמש פתיחה להתגשמות נפלאה זו של חזון הגאולה. כל ההתחלות האחרות לגאולה כבר נתרחשו; מה שנשאר עוד לעשות זוהי הכנסת היהודים בחיק הנצרות. ברור היה איפוא, שיש לעשות כל מאמץ לסלק מכשול אחרון זה מדרך הגאולה. השקפה זו, נחלתם של הוזים תמימי־אמונה רבים, נעשתה כעין עיקר ראשי במשנתם של בעלי האפוקליפסה המתקדמים, אלה המכוּנים “אנשי המלכות החמישית”.

מלבד כל הכתות הללו, שדאגתן לענין לא נבעה מאהבת הזולת בלבד, היו שם גם כמה אנשי מעלה ושאר רוח, שהרחיקו לכת במחשבתם, עד כדי לחלום על חופש הדת ולרצות בשוב היהודים לאנגליה בזכות עצמם. עוד בשנת 1614 פרסם איש בשם ליאונרד בוּשֶר מסה הראויה לתשומת לב – “שלום הדת, או עצומה למען חופש הדת” – על מנת להגישה למלך ג’ימס הראשון. במסה זו, הראשונה כנראה בין כל הפרסומים הטוענים בגלוי לחופש המצפון, הועלה בפעם הראשונה גם הנמוק, שעל ידי הרחקת היהודים מאנגליה נתעכבה המרת דתם. הקול־הקורא הזה לא מצא הד בשעתו. אולם כעבור שלשים שנה, בשנת 1644, בא לאנגליה מיבשת אמריקה רוֹג’ר ויליאמס המפורסם, אחד מחלוצי הלוחמים לחופש המצפון המוחלט, וחזר על ההתקפה בחבורו המופלא ובעל השם המוזר: “בירור עקרוני של בעית הרדיפה האכזרית שרודפים את חופש המצפון, בכנוס וכוח בין האמת והשלום, המתכבד להגיש בזה את תוצאות דיוניו (יחד עם דברים חשובים אחרים) בכל יראת הכבוד לבית הדין העליון של הפרלמנט”. כאן השמיע האיש את הטענה הנועזת וחסרת התקדים, שהיהודים, אף על פי שאין הם מאמינים בנצרות, גם הם יכולים להיות אזרחים טובים. בשנת 1646 נדפסה מחדש חוברתו של בוּשר. שנה אחת אחרי כן בא יוּ פיטרס (שאולי היה רב ההשפעה ביותר בין כוהני הדת המצדדים בפרלמנט) ותמך ברעיון החדש הזה בחוברתו, “מלה לטיהור שם הצבא, ושתי מלים לתקון הממלכה”. בחוברת זו קבע פיטרס כאחת התרופות לצרות שהמדינה סובלת מהן, “שיש להרשות לנכרים, אפילו ליהודים, לסחור ולגור בתוכנו”.

כל ההתחלות האלה עוררו איש אחד, אדוארד ניקוֹלס שמו, לצאת למערכה בחוברת בת חמשה־עשר עמוד שכולה מוקדשת לנושא הזה בלבד. שם החוברת היה “כתב סניגוריה על עם היהודים הנכבד ועל כל בני ישראל” (לונדון 1648). זו היתה העצומה המפורשת הראשונה שנכתבה או הושמעה באנגליה לטובת היהודים, ויכולה היתה כמעט להיות פרי עטו של מנשה בעצמו, אף כי מחברה טען, שפעל מאליו ובלי שנתבקש לכך מצד היהודים. ניקולס תאר את הצרות שירדו על אנגליה כתוצאה מן הרעה שהיא עוללה לעם האלוהים, והכריז בפירוש שרק לאחר שתכפר על מעלליה תוכל אנגליה לקוות שיחזרו אליה השלום והרווחה.

“הגדיל אדוני לברך את הממלכה הזאת מכל הממלכות, בכך שזה כמאה שנה היא משמשת חומה ומעוז לאמת, ומקלט לכל הנרדפים באירופה. וכעת שכולנו בעלי רחמים ומסייעים ליהודים הנרדפים, אנו מתפללים, שאותה רשות אשר רדפה אותם לפנים תבטל את החוקים החמורים שעדין קימים נגדם, למען תהיה העובדה שאנו מקבלים אותם בינינו מחדש דוגמה ומופת לעמים אחרים שהציקו ומוסיפים להציק להם”…

מובן, שחוברת קטנה זו עוררה רעש והתרגשות. תרגמוה לספרדית כדי להפיצה בין היהודים. בינתים הלכה וגברה התנועה למען הסובלנות בתחום האמונה הדתית. המהפכה הפוריטנית הלכה וקרבה אל פסגתה. בדצמבר 1648 צומצם “הפרלמנט הארוך” וטוהר מכל אותם הנבחרים שחלקו על השקפותיו המתקדמות של הצבא. לאחר מכן, באותו חודש, החליטה “מועצת בעלי המלאכה” בהתכנסה בוייטהול, לנהוג סובלנות כללית בעניני דת, “בלי להוציא מן הכלל תורכים, מאמיני האפיפיור, או יהודים”. “מועצת הקצינים” שהחזיקה עתה למעשה ברסן השלטון, גלתה אהדה לעמדה הזאת ובעצמה קבלה החלטה דומה ביום חג המולד. אחד מכוהני הדת של הצבא, העיר הערה קולעת בדרשה, שלא תצמח תועלת מכך שירשו ליהודים לחזור ולהתישב באנגליה, אם לא ירשו להם גם לקיים את דתם.

זמן קצר לאחר ראש השנה הנוצרי הוגשה בקשה רשמית אל לורד פיירפֶקס ואל “מועצת הקצינים הכללית” על ידי יואנה קארטרייט ובנה אבנעזר, “אנגלים מלידה וכיום תושבי העיר אמשטרדם”. הם היו בני כת המטבילים (בפטיסטים), חדורי רוח סובלנות מובהקת שמעטים מחוץ לאנשי אותה כת ידעוה בימים ההם. בקשתם היתה, לבטל את “חוק הגירוש” ולהעניק רשמית ליהודים רשות לחזור לאנגליה, “לסחור ולשבת בארץ הזאת כפי שמותר להם היום בהולנד”. המסמך נתקבל תוך הסכמה כללית שיש לדון בו לכשיתפנו מעניני הצבור הדחופים שהיו עסוקים בהם אותה שעה. אולם באותו חודש שבו הוצא המלך להורג והיה צורך לארגן מחדש את הממשלה, לא היה סכוי שענינים בעלי דחיפות רגשית בלבד, יגיעו לכלל דיון; וכך נגנזה בקשת קארטרייט ונשכחה.

כתוצאה מכל הדברים האלה לא היתה דעת הקהל מופתעת ביותר מכוונה של ה“אגרת למלומד מנשה בך־ישראל” שפרסם אדוארד ספנסר. אמנם אגרת זו, למרות לשון החבה שבה היא פותחת, לא היתה מכוונת, כל עיקר, להטיף לאהבת ישראל. אדרבא, מחברה מצהיר בה בפירוש, שכונתו “לשים קץ לשערורית הבולמוס שאחז אותנו, לארח בתוכנו את היהודים הכופרים”. הוא אף נותן אמון בדיבות התפלות ביותר שהיו נפוצות על היהודים, כגון שנודף מגופם ריח מיוחד וכי כולם סובלים ממחלות מיוחדות להם. עם זאת הוא מצטרף בהחלט לאלה המחיבים את חדוש התישבותם באנגליה. אלא שהוא מציג שנים־עשר תנאים, אשר לפיהם יש להתיר ליהודים את הכניסה, תנאים מגוחכים בחומרתם. למשל, אסור יהיה על היהודים לקיים את מנהג המילה; הם יהיו חיבים להניח לכל אלה מתוכם שירצו בכך, להטבל לנצרות; אותם שיתנצרו יקיימו בידם את כל רכושם, ואילו מן האחרים תוחרם מחצית הרכוש.

ה“אגרת” מופנית אל “אחי היקר, מנשה בן־ישראל, הפילוסוף העברי”. ניתן לשער בהחלט, שהעתק ממנה נשלח למנשה במישרין. בלי ספק ראה מנשה גם את הנוסח הספרדי של חוברת ניקולס, “סנגוריה על עם היהודים הנכבד”, ואפשר אפילו ששמע על “בקשת קארטרייט”. כל אלה חברו יחד והולידו במחשבתו את הרעיון, ששיבת היהודים לאנגליה, אשר בה נגע בעקיפין בהקדמה לספרו “מקוה ישראל”, היא ענין של מדיניות מעשית. אולם מדיניות מעשית דורשת שמישהו יבצע אותה. והנה מי נועד לתפקיד הזה מלבדו, שכבר מקובל הוא בכל מקום כדַבָּרה של חכמת ישראל במגעה עם העולם החיצון, ושכבר מוכר הוא אפילו באנגליה כנציג היהודי המובהק שבדור?

גם מנקוּדת ראותם של היהודים, קבלה שאלת ההתישבות באנגליה משנה חשיבות בשנים האחרונות. למי שנתחנך וחי בסביבה שבה חי מנשה בן־ישראל, היתה הטרגדיה של האנוסים העובדה הבולטת ביותר של הדור. כל אניה שהגיעה לאמשטרדם מחצי האי האיברי או מאחוזותיהן של ספרד ופורטוגל שמעבר לים, הביאה ידיעות חדשות על מעשי זועה של שריפת בני אדם בגלל חטא אחד שחטאו – שעבדו את אלהיהם ואת אלהי אבותיהם בדרך שבה חונכו מילדותם. אנוסים רבים נמלטו לאמשטרדם, להמבורג ולליבורנו; אולם אפשרות הקליטה הכלכלית במקומות הללו היתה מוגבלת. בצרפת לא נגעו באנוסים לרעה, ובכל זאת נאלצו גם שם להסתיר את יהדותם, ולפרקים אף זכו לתזכורת חריפה, שכל ישיבתם במדינה היא בחסד ולא בזכות. הארץ היחידה במערב אירופה שבה עוד יכלו האנוסים למצוא מקלט היתה אנגליה.

עובדה בולטת שניה בתולדות היהודים שבזמן האחרון היתה הפורענות שירדה עליהם בפולין. שם צמח וקם במשך מאתים או שלש מאות השנים האחרונות רכוז היהודים הגדול ביותר שבעולם. ולפתע, בשנת 1648, פרץ בוגדן חמלניצקי והסתער על פולין בראש חיל מעורב של קוזקים וטטרים. שלטונם הממושך והעריץ של הפולנים באוקרינה נשא פרי באושים. עם הפולנים סבלו גם בני חסותם היהודים, שכן שמשו הם סוכנים, מוכסנים ונציגים של האצילים הפולנים. ברחבי המדינה התחוללו פרעות שכמותן לא ידעה אירופה כולה מזה שלש מאות שנה לפחות. כל יבשת אירופה נתמלאה פליטים סחופים ודוויים שנסו מגיא ההריגה. פורענות זו היתה שיא הרעה שידעו היהודים במאה השבע־עשרה.

בלהות אלה החלו בשנת ת"ח לפי מנין ישראל, שנה שבה (לדעת מחשבי הקץ) אפשר היה לצפות לאתחלתא דגאולה. במסורת עתיקה כבר נקבע הדבר, שלימי הגאולה תקדם תקופה של צרה כללית – תקופת חבלי משיח. ואכן נראה היה כאלו חבלי משיח הגיעו לעולם כולו.

דעה מקובלת היא בין יודעי ח“ן, שפסוק אחד בתנ”ך קובע מתי תבוא הגאולה. פסוק זה נמצא בחזונו המפורסם של דניאל (י"ב, ז'), וזו לשונו: “כּכלוֹת נַפֵּץ יד־עם־קדֶש תכלינה כל־אלה”. כלומר, רק לכשיושלם פיזורם של היהודים בכל הארצות ניתן לצפות לתחילתה של הגאולה. לפי גירסת מונטיזינוס כבר נתגלו יהודים ביבשת אמריקה הרחוקה. אילו רק שבו והתישבו כעת באנגליה, היתה “תפוצתם” שלימה, וניתן היה לצפות לגאולה.

ואולם ישנו עוד פסוק אחד, שמשמעותו גדולה עוד יותר לאדם שמחשבתו מרוכזת באיי בריטניה. פסוק זה הוא דברים כ“ח, ס”ד: “והפיצך ה' בּכל־העמים מקצה הארץ ועד־קצה הארץ”. והנה, בכל הספרות העברית של ימי הבינים נקראת אנגליה בשם “קצה הארץ”: זה היה תרגום מלולי של השם הצרפתי Angle־Terre. במחשבתו של מנשה הרגילה במסתורין היה איפוא הדבר ברור, שאם רק יתישבו היהודים באותו חלק תבל הקרוי “קצה הארץ”, תקוים במלואה נבואת הזעם התנ"כית ואז מותר יהיה גם לצפות לכך, שיתקרבו ויתגשמו ימות המשיח.

שאלותיהם של ידידיו הנוצרים, שהפצירו בו בלי הרף לחוות את דעתו בדבר הגאולה השלימה, וההתרגשות שחולל ספרו “מקוה ישראל” באנגליה, הביאו את מנשה לידי כך, שיתעמק יותר ויותר בנושא הזה. לבסוף כבש הנושא את כל ישותו ופעולותיו. היתר רשמי לשיבת היהודים לאנגליה היה עתה בעיניו מפתח לפתרון מידי של צרת השעה של היהודים מצד אחד, והפתיחה ההכרחית לפתרונה הסופי והמוחלט של בעית היהודים מצד שני; ואילו הוא עצמו, כך נשתכנע להאמין, נועד להגשים את הדבר.

בראשית שנת 1651 הגיעה להאג משלחת מדינית מאנגליה ובראשה זקן השופטים, אוליבר סינט־ג’והן, אחד האמיצים ביותר שבמחנה הרפובליקני. המשלחת באה לשאת ולתת על כריתת ברית בין אנגליה וממשלת הפרובינציות המאוחדות של הולנד. כשבקרו חברי המשלחת באמשטרדם, עלה על דעתם, בין מתוך סקרנות ובין מסיבות מדיניות, לבקר בבית הכנסת היהודי, ומזכיר המשלחת, ג’והן תורלוֹ, התודע בהזדמנות זו מקרוב אל הרב המפורסם ולאחר מכן נועד אתו כמה פעמים לשיחה. המזכיר, וכן הממונים עליו, היו מוכנים להטות אוזן לעצומותיו של הרב. ויש לשער שיעצו למנשה, כי יפנה לממשלת אנגליה בבקשה רשמית להתיר את שיבת היהודים לארצה, אם רצונו שהרעיון הממלא את לבו יגיע לכלל דיון.

בעשרה באוקטובר אותה שנה עיינה מועצת המדינה של אנגליה באגרת שזה אך נתקבלה מאת מנשה בן־ישראל. האגרת עצמה אבדה ואיננה. יש לשער שהכילה בקשה מפורשת, לקרוא ליהודים שיחזרו ויתישבו באנגליה. לא היתה אפשרות להשיב על האגרת מיד; אולם הורכבה ועדה רבת השפעה, שעם חבריה נמנה אוליבר קרומוול, הלורד מפקד־הצבא, ושעליה הוטל לטפל באגרת ולהכין עליה תשובה. ניתן גם לשער, מה היה תוכן הדין־וחשבון שהגישה הועדה. אמנם אין אפשרות להענות מיד לבקשה, אולם יש לפתוח בשיחות עם הרב במישרין, כדי לדון בתנאים העשויים להתקבל על הדעת. לבסוף, כעבור שנה, הוצא רשיון נסיעה למנשה בן־ישראל, “רב מבני העם היהודי, הידוע לשבח בזכות למדנותו ויחסו הטוב למדינה, לבוא מאמשטרדם לגבולותינו”.

מלא התרגשות החל מנשה מיד בהכנות לנסיעה. לרוע המזל פרצה בינתים המלחמה, שעמדה לפרוץ מזמן, בין אנגליה והולנד. לפיכך, אף על פי שכבר יצא לדרך, שעה מנשה להפצרות ידידיו (“מפני טעמי מדינה מסוימים” כפי שרשם אחרי כן לזכרון) וחזר לביתו.

כעת היה מנשה בן־ישראל קצר־רוח מדי, כדי להמתין אפילו עד לסיומן של פעולות האיבה בין שתי המדינות. ביולי 1653 נתכנס בלונדון הפרלמנט החדש, “הפרלמנט זוטא” בן מאה וארבעים החברים, הידועים בדברי הימים (על שם אחד ממנהיגיהם, פריזגוֹד בּירבּוֹן⁴ כפרלמנט של בּירבּון. כשהגיעה הידיעה להולנד, מהר מנשה להביא את ענינו לפני בית המחוקקים החדש הזה, ואז נידונה בפרלמנט הצעה רשמית “כי יורשו היהודים לעסוק במסחר באנגליה כשם שמותר להם בהולנד”. אמנם לא יצא דבר של ממש מאותו דיון, אף על פי, ששלשת “הגנרלים של הצי” מצאו ענין בתכנית וכפי שנמסר, גם תמכו בה לפני הממשלה.

מאחר שהיתה כעת למנשה תמיכה נכבדה כל כך, אין פלא שהוצא לו בששה־עשר בספטמבר רשיון מסע חדש המתיר לו ולנלוים אליו לבוא לאנגליה. בחודש שאחריו (ב־19 באוקטובר) ערך כתב הרשאה המיפה את כוח בנו שמואל למלא את מקומו בהעדרו מאמשטרדם; ואז היה מוכן שנית לצאת לדרך.

המלחמה טרם נסתימה; וכשם שקרה בפעם הראשונה, כן גם הפעם השפיעו עליו ידידים לדחות את יציאתו מיום ליום – “שכן”, כתב, “קרובי וידידי, בחשבם על נסיבות הזמן המסובכות והקשות, אחזו בי והפצירו שלא אעזבם, ולא הרפו ממני, עד שאהבתם גברה עלי ואבטיחם שאשאר עמם עוד זמן מה”.

דמות חדשה עולה עתה על הבמה. האנוס מנוֹאל מַרטינֶס דוֹרמידוֹ היה הרפתקן טפוסי לאותה תקופה. יליד דרום ספרד היה, ובמולדתו, תפס כנוצרי, משרה נכבדה. הוא שמש גזבר במשרד המכס והכנסות המדינה, ואף הגיע למעלת יועץ בהנהלת העיר. במלאו את התפקיד הזה שגה פעם אחת משגה חמור, כשהביע התנגדות להצעה, כי אינקויזיטור שעמד לבקר בעיר ולערוך בה חקירה בעניני מינות, יתקבל בכבוד מלכים. התנגדותו עוררה תחילה איבה נגדו ואחרי כן חשד, עד שנפל בסופו של דבר עם אשתו ואחותו בידי הלשכה הקדושה.

חמש שנים תמימות, מ־1627 ועד 1632, ישב עם משפחתו בכלא האינקויזיציה ונתנסה בסדרת הענויים המקובלת. רק כפירה עקשנית בכל ההאשמות שהוטחו נגדם עמדה להם, שזכו לצאת בשלום. בשבתו בכלא נדר דורמידו נדר, שאם רק ישאר בחיים, “יסתלק מעבודה זרה זו ומכל התועבות הכרוכות בה”. הוא לא אחר לעשות כן. לאחר שהות קצרה בבורדו עשה את דרכו לאמשטרדם ושם נצטרף לקהלה היהודית. הוא בחר לעצמו את השם דוד אברבנאל דורמידו.

באמשטרדם עשה חיל במהירות מפליאה. כרבים מעמיתיו התענין ביותר בסחרה של הודו המערבית וההצלחה האירה לו פנים, עד שפרצה המלחמה בין הולנד ופורטוגל. באפריל 1654 נכבשה פרנמבוקו, ואז, למרות תנאי הכניעה של העיר, שהבטיחו את הזכות לגבות ולהציל חובות פרטיים, נתרוששו הוא ומשפחתו. האיש שהיה אחד מגבירי הקהלה, לא רצה להציג כעת לראוה את דלותו באמשטרדם, והחליט לבקש מחדש את מזלו בארץ אחרת. בזכרו את המשא־ומתן שהתנהל לא מכבר בהאג, פנה במחשבותיו לעבר אנגליה. טבעי היה הדבר, שהלך להתייעץ עם הרב מנשה. מב"י שמח על ההזדמנות לחקור ולבחון את השטח המענין אותו כל כך בעזרת שליח שאפשר לסמוך עליו. עם זאת החליט גם לקיים קשר ישיר עם פעולת הסיור הזאת על ידי כך, שבנו שמואל ילווה את דורמידו החלוץ הנועז. בהעדר בנו, נהל מנשה בעצמו את עסק הדפוס של המשפחה.

באחד בספטמבר 1654 הגיע דורמידו ללונדון. מיד החל עוסק בנסוח שתי בקשות לממשלת אנגליה. באחת תאר את פרשת חייו ובקש שינתן לו סיוע דיפלומטי, כדי שיוכל להציל את רכושו שאבד לו בברזיל בעטים של הפורטוגיזים מפירי ההסכם. בשנית, לאחר תאור חי של מעשי הזועה של האינקויזיציה שהיה בו כדי להקפיא את דמו של קורא פרוטסטנטי, המשיך לדבר על סבלם של האנוסים, בריחתם המתמדת לארצות צפון אירופה, וערכם הגדול בכוח לכל אוצר של מדינה ולסחרה. על יסוד זה בקש את ממשלת אנגליה, שתתיר ליהודים את הכניסה לארצה – “להם, למשפחותיהם ולרכושם, על מנת שיגורו כאן על אותו יסוד של שויון ונוחיות שמהם נהנים כל נתיניכם ילידי אנגליה”.

שתי הבקשות האלה הוגשו ביום 3 בנובמבר לאוליבר קרומוול, שמאז ימיה האחרונים של שנת 1653 נשא את התואר “לורד פרוטקטור” (מגן המדינה) ושלט באנגליה שלטון מוחלט יותר מאשר איזה מלך שהוא בתקופה האחרונה. קרומוול היה ריאליסטן. חנוכו הפוריטני ודאי שנטע בו ענין ביהודים, עם התנ"ך, אך לא היתה לו כל אהדה לנטיות המיסטיות אשר תפסו עד לאותה שעה מקום בולט בכל התנועה להחזרת היהודים. הוא היה מתנגדם העז ביותר של “אנשי המלכות החמשית”. הוא היה נמרץ וגלוי בהתנגדותו לאותם הקיצונים שנסו להשתית את נהגם הדתי על מצוות הברית הישנה. אליבא דאמת היה מתקדם הרבה יותר מבני דורו ברוח הסובלנות שלו, אלא שצמצם יחס זה, להלכה לנוצרים, ולמעשה לפרוטסטנטים בלבד. הדת לא היתה חשובה בעיניו באותה מדה כשיקוּלים חמריים גלויים לעין. עקרון היסוד של מדיניות החוץ שלו היה, להגן על סחרה של בריטניה ולטפחו. מטרה זו היתה הגורם למלחמותיו עם ספרד והולנד, והסבה לחוקים רבים שיזם אותם. אולם בשלילה בלבד לא די; היה נחוץ לעשות משהו חיובי, כדי שמדיניות זו תהא יעילה. גלוי וידוע היה הדבר, שהסוחרים היהודים הם אשר תרמו בעת האחרונה רבות לשגשוגן של הערים ליבורנו, המבורג, וביחוד אמשטרדם. אילו באו יהודים אלה להתישב בלונדון, אפשר שהיו משפיעים השפעה כזאת גם על מסחרה של אנגליה. הפליטים מספרד ומפורטוגל היו מעבירים את רכושם לאנגליה ולא לארצות השפלה. אפשר אפילו, שכמה מבני המושבה היהודית שבאמשטרדם היו נפתים לחצות את הים הצפוני ולהשתקע בלונדון. ובמקרה זה היו בלי ספק מביאים עמם לא רק את הונם וכשרונם, אלא גם את קשרי המסחר שלהם החובקים עולם ואשר, כפי שאפשר להניח, היו עשויים להעשיר את ארץ מושבם.

לאמתו של דבר (ובנגוד לדעה שרווחה אז בצבור), לא נעדרו היהודים לגמרי מאנגליה. מראשית המאה השש־עשרה ואילך מצאו את דרכם לאנגליה מספר אנוסים נסתרים והתישבו בה. רובם היו סוחרים מצליחים מספרד ומפורטוגל, וביניהם גם כמה רופאים – כולם כמובן “נוצרים חדשים” מלידה. ומכיון שמצאו את עצמם בטוחים מרדיפות האינקויזיציה, נעשו חפשים יותר בקיום דת אבותיהם, אך לא העיזו להכריז בגלוי על יהדותם. בימי המלכה אליזבת גדלה המושבה. אחד מבניה, הקטור נוּניס, מלא תפקיד צבורי חשוב בימי המלחמה ב“ארמדה הגדולה”. אנוס אחר, רודריגו לוֹפס, היה רופאה הפרטי של המלכה.

סמוך לסיום תקופת מלכותה, ובגלל בהלת המלחמה שפשטה בארץ, הואשם נוניס (ללא יסוד) בהשתתפות בקשר נגד המלכה, והוצא להורג. המושבה הלכה ונתדלדלה, ובשנת 1609 גורשו מהמדינה בלי שהיות נוספות כל הסוחרים הפורטוגיזים שחשדו בהם שהם יהודים.

הפסקה זו היתה זמנית בלבד. כל מושבה של סוחרים ספרדים ופורטוגיזים במאה השבע־עשרה, בכל מקום שהוא, ממילא כללה מספר ניכר של “נוצרים חדשים”, שמידת אדיקותם בנצרות היתה שונה מאד. רבים מן הסוחרים ישבו במקומותיהם ישיבת ארעי, אך רבים גם נעשו מתישבי קבע. לפיכך נתגבשה מחדש, במרוצת המאה השבע־עשרה, קהלה קטנה של אנוסים בלונדון. היא קבלה תגבורת בשנת 1632, כשאיתרע מזלה של הקהלה היהודית הנסתרת ברואָן שבצרפת והיא נתחסלה זמנית עקב מחלוקת פנימית ומלשינות. אחד מאנשיה המרכזיים של קהלת רואן היה אנטוניו פרננדס קארווחאל, יליד פוּנדאוֹ שבפורטוגל, אך תושב האיים הקנריים זה שנים רבות. הוא ועוד שנים אחרים אתו התישבו עתה בלונדון. לא עברו ימים מרובים, עד שנתבסס במקום מגוריו החדש. היו לו אניות משלו שהפליגו להודו המזרחית והמערבית ולארצות הליבנט, והובילו מבחר גדול של סחורות. הוא היה מייבא לאנגליה אבק שריפה וחמרי מלחמה בשפע, הביא זהב רב מחוץ לארץ, ובמשך מלחמת האזרחים שמש קבלן וספק של חיטה לחילות הפרלמנט. כשפרצה המלחמה עם פורטוגל בשנת 1648, התירה לו ממשלת אנגליה להמשיך במסחרו. מושבת האנוסים החדשה של לונדון מנתה בין חבריה גם את סימַאוֹ דֶה קאסירס, תחבלן נועז, שסיפק לקרומוול ידיעות חשובות וכל ימיו שאף להפרע מהספרדים על מעשי האכזריות שלהם כלפי אחיו. בימים ששאלת החזרת היהודים לאנגליה היתה מנסרת באויר, הגיש דה קאסירס לקרומוול תכנית לבצורו של האי ג’מאיקה (שכנראה הכיר אותו מקרוב) ותכנית שניה למסע כבוש על צ’ילה, שבו היה צריך להשתתף גדוד של יהודים. כל האנשים האלה היו כקתולים כלפי חוץ, אלא שסוד גלוי היה, שיחסם אל מצוות הנצרות בכל צורה שהיא, היה פושר מאד.

כל הדברים האלה היו ידועים היטב לקרומוול, אך עינו לא היתה צרה ביהדות יותר מאשר בכתות מסוימות של הנצרות. מלבד זאת מצא תועלת רבה לתכניותיו המדיניות באינפורמציות ובמודיעין אשר כמה מבני הקבוצה הלונדונית היו מסוגלים לספק לו בזכות קשרי המשפחה והמסחר הנרחבים שלהם. לפיכך נטה מראש להאזין באהדה לבקשותיו של דורמידו. הבקשות הועברו מיד אל המועצה. ג’והן סדלר, אשר שמש בימים ההם מזכירו של קרומוול, רשם עליה הערה בכתב ידו לאמר: “הוד מעלתו הואיל להמליץ באורח מיוחד על שני המסמכים המצורפים לכאן, ולהפנות אליהם את תשומת לבה המהירה של המועצה, על מנת שתנתן לבקשה מדת הטפול הראויה ובמהירות האפשרית”. ביום ד' הסמוך הוקמה ועדה מצומצמת כדי לדון בענין. כעבור חדש ימים, בחמשה בדצמבר, הגישה הועדה דין וחשבון בישיבת מועצה שממנה, לרוע המזל, נעדר הלורד פרוטקטור. יחס הועדה לבקשות היה שלילי; לפיכך החליטה המועצה, “שאין סבה להוציא צו כלשהו”.

ניתן לשער, שקרומוול קצף מאד על שדחו באורח מקרי כזה מדיניות שהיתה רצויה בעיניו. אף על פי כן, כיון שהוחלט הדבר, קשה היה לו לשנות את ההחלטה על דעת עצמו בלבד. בכל זאת עמד ושגר אגרת רשמית אל מלך פורטוגל ביום 26 בפברואר, בה תבע פצוי לנזק שנגרם לדורמידו בברזיל. הואיל ודורמידו היה אזרח זר ויהודי (וכך גם תואר באגרתו של קרומוול), ונוסף על כך היתה תקופת מגוריו באנגליה בת חדשים אחדים בלבד, היה במעשהו זה של קרומוול משום יוצא מן הכלל ורמז ברור לאיזה צד היתה אהדתו האישית של הפרוטקטור נתונה. מה בדיוק התרחש בינו ובין דורמידו קשה לקבוע. מכל מקום נראה הדבר, שקרומוול נתן לו להבין, שהוא תומך בהחלט בתכניתו, אלא שרצוי, כי מנשה יבוא בעצמו לאנגליה כדי לשאת ולתת בדבר. בנו של מנשה, שמואל בן־ישראל סואירו שלווה את דורמידו בנסיעתו ללונדון, נשלח בחזרה לאמשטרדם כדי למסור למנשה דין וחשבון.

הצעיר מצא את אביו על ערש דוי, כשהוא בראשית החלמתו ממחלה קשה שפקדה אותו. הבשורה מאנגליה נפחה במנשה חיים חדשים. הידיעות שמסר לו בנו על מצב הדברים בוייטהוֹל (מקום מושב הממשלה בלונדון) ועל יחסו של הלורד פרוטקטור אל “הבקשות הנכנעות” שהוגשו בשמו, שכנעו אותו, כי “בואו לא יהיה בלתי רצוי לגמרי” לקרומוול. אמנם הוא טרם החלים לגמרי ממחלתו. אף על פי כן, כאשר רק היה מסוגל לצאת למסע, קם, וכפי שהוא כותב בזכרונותיו, “מתוך אותן התקוות הגדולות שטפחתי, נפרדתי בשמחה מעל ביתי, ידידי וקרובי, מכל היתרונות שהיו לי שם ומן הארץ שבה חייתי כל ימי… בקצרה, נפרדתי מכל אלה ושמתי פני לאנגליה”.

 

ח. השליחות לאנגליה    🔗

בשנים בספטמבר 1655 יצא מנשה בן־ישראל מאמשטרדם בלוית בנו שמואל והלך בשליחותו הגדולה לאנגליה.

ב“ימים הנוראים” של אותה שנה נערכו בלונדון תפילות יהודיות כהלכה. ללא ספק בפעם הראשונה, מאז גירש המלך אדוארד הראשון את היהודים מארצו שלש מאות ששים וחמש שנה לפני כן. אפשר לשער, שבאותו מעמד נשמעה דרשה על ימות המשיח מפי האורח הנכבד מאמשטרדם.

זמן מה לפני כן הספיק האורח לחבר קונטרסים על “נאמנותו ותועלתו של העם היהודי”, שתורגם בשבילו לאנגלית והוצא בדפוס. בצורתו היה הקונטרס הזה בקשה מופנית לקרומוול – “אל הוד מעלתו הלורד פרוטקטור של קהלית אנגליה, סקוטלנד ואירלנד, בקשותיו הנכנעות של מנשה בןישראל, איש־דת ורופא, למען העם היהודי”. הקונטרס פותח באגרת, שהיא כולה בקשה נמלצת אל ממשלתה החדשה של אנגליה, “שתראה בעין טובה ונדיבה אותנו ואת בקשתנו, ותרשה לנו לקיים את דתנו בגלוי, באופן שיהיו לנו בתי כנסת משלנו שנוכל לעבוד בהם את אלוהינו, כשם שעושים אחינו באיטליה, באשכנז, בפולין ובהרבה מקומות אחרים”. אחרי הדברים האלה, ועדין במסגרת הפתיחה, בא “קול קורא אל קהלית אנגליה”, המפרט את הסיבות שהניעו את המחבר לבוא לאנגליה. וכאן מובאים בצורה שקולה וערוכה יפה מניעים משיחיים, נמוקים נובעים מבקשת טובתו של העם היהודי, והסברת התועלת העשויה לצמוח למדינת אנגליה עצמה מהתישבות היהודים בה. גוף הקונטרס נחלק לשני פרקים ארוכים, שבהם מביא המחבר ראיות מן ההסטוריה, האגדה והספרות, כמה תועלת הביא העם היהודי לעולם, וכמה הוא נאמן ושומר טובה למיטיבים עמו. המחבר מאריך את הדבור על תכונתם היסודית של בני עמו לשמור אמונים, ומוכיח כמה חסרת שחר היא ההאשמה, שאין להם כל נקיפת מצפון, בשעה שהם נושאים ונותנים עם גויים. בהזדמנות זו הוא מוצא גם שעת כושר להפריך כמה מן הדיבות השגורות ביותר נגד היהודים. כל החבור כולו הוא מסמך מעורר כבוד הערוך בהגיון רב. הנמקתו פשוטה וענינית. היהודים בכלל, והאנוסים מספרד ומפורטוגל בפרט, העשירו מדינות וערי נמל שונות כגון אמשטרדם, ליבורנו וניצה. אם יורשו להתישב באנגליה, יעשו גם שם כזאת ויוכיחו שהם שומרים אמונים, כפי שעשו בכל מקום ובכל הדורות כלפי המדינות שנתנו להם מקלט.

זו היתה התחמושת שבה פתח מנשה במבצעו. ביום 31 באוקטובר התיצב מנשה בוייטהול, בשעה שהמועצה קיימה את ישיבתה הקבועה. לחדר המועצה הובאה הידיעה, כי מנשה בןישראל היהודי עומד בפתח ובידו ספרים שהוא מבקש להגישם למועצה. לבלר המועצה נצטוה לצאת ולקבל מידו את מה שהביא. זמן קצר לאחר מכן, הגיש מנשה עצומה רשמית המבקשת רשות ליהודים להתישב מחדש במדינה, על פי תנאים מסוימים ומוגדרים היטב. הוא בקש, שכל החוקים שחוקקו נגדם, יבוטלו; כי פקידי הצבור יושבעו להגן על היהודים; שיותר לקיים בתי כנסת צבוריים ובתי קברות בכל רחבי אנגליה ובאחוזותיה שמעבר לים; שתוענקנה ליהודים כל זכויות המסחר וכן הזכות לשפוט פנימי בבתי הדין שלהם. מן הצד השני הציע, כי יתמנה פקיד ממשלה מיוחד שיפקח על כניסתם של מהגרים חדשים. ברור הדבר, שהדוגמה שהיתה לפני עיניו של מנשה בנסחו את בקשתו, היתה אחת הקהלות העצמאיות למחצה והנתונות לפקוח קפדני, כפי שהשלטונות התירו אז את קיומן בכמה מקומות ביבשת אירופה, כגון בהמבורג או בליבורנו.

בשנים־עשר בנובמבר 1655 הביא קרומוול את כתב הבקשה הזה אתו לישיבה של מועצת המדינה, כשמנוי וגמור עמו לכוף, אם יהיה צורך בדבר, על המועצה החלטה חיובית בהקדם האפשרי. אולם לרוב חברי המועצה נראתה הבעיה חשובה יותר מדי, ועל כן לא הסכימו לפתרה מניה וביה. לפיכך נתמנתה ועדה מיוחדת, שהוטל עליה להתחיל בלמוד הבעיה מיד. ועדה זאת, שחבריה כנראה, לא התלהבו ביותר מן התפקיד שהוטל עליהם, היתה סבורה, שמוטב להמלך במומחים מן החוץ ביחס לצדדיה השונים של הבעיה. וברוח זו חותה את דעתה לפני מליאת המועצה למחרת היום.

על מידת הדחיפות שנודעה לענין מעידה העובדה, שעוד באותו יום אחרי הצהרים, נועדו שלשה ממקורביו הנאמנים ביותר של קרומוול עם הלורד נשיא המועצה, כדי להחליט מי ומי יוזמנו להתיעצות זו. בבוקר יום המחרת הוגשה רשימת המומחים ואושרה; ועוד בו ביום נשלחו מכתבים דחופים, בהם נצטווּ עשרים ושמונת המומחים שנבחרו, להתכנס מיד לישיבה ביחד עם חברי הועדה.

ביום ג' בשבוע, בארבעה בדצמבר 1655, נתכנסה הישיבה בלשכה המפוארת של מועצת המדינה בוייטהול. זו היתה אסיפה נכבדה ורבת זוהר. בישיבת הפתיחה ישב ראש הלורד פרוטקטור בכבודו ובעצמו. בתחילה נקרא נוסח בקשתו של מנשה בןישראל. אז קם קרומוול והגדיר בבהירות ובפשטות, כדרכו, את הבעיות העומדות לפני הועידה, והן שתים: ראשית, אם ניתן על פי החוק להרשות את כניסתם של היהודים; ושנית, אם אמנם ניתן הדבר, על פי אילו תנאים ראוי להרשות להם את הכניסה. הבעיה הראשונה היתה משפטית גרידא. שני השופטים שהיו באותו מעמד, גְלין וסטיל, חוו את דעתם (כנראה, על יסוד הנימוק שהגרוש משנת 1290 היה מעשה המבוסס על זכות מלכותית וחייב רק את היחידים הנוגעים בו במישרין), “שאין שום חוק האוסר את שובם של היהודים לאנגליה”. לפיכך לא נשאר אלא לדון בבעיה השניה. הועידה דחתה את המשך הדיון ליום הששי הקרוב, 7 בדצמבר, וכוהני הדת המשתתפים בועידה, הקדישו את היום הבא לתפלה ולצום כדי לקבל השראה ממרום לפתרון השאלה הקשה אשר לפניהם. ישיבות נוספות נערכו בשנים־עשר ובארבעה־עשר בחודש.

בין כה וכה עורר המשא ומתן התענינות מרובה מבית ומחוץ. נציגיהן הדיפלומטיים של מדינות זרות, ביחוד נציגיהן של מדינות איטליה, דווחו לממשלותיהם בקביעות על מהלך המשא ומתן. מנשה עצמו ראה צורך לבקר אצל שגריר הולנד, להסביר לו את תכלית שליחותו ולהוכיח לו, שלא יהיה בה משום נזק לעניניה של הולנד, מכיון שהיא מיועדת רק להקל את גורלם של נרדפי האינקויזיציה. סוכני המחנה המלכותי היושבים בחוץ לארץ, שנהלו באותם הימים משא ומתן מסוג אחר עם אנשי הממון היהודים של אמשטרדם, עקבו בתשומת לב אחרי מהלך הדברים. באנגליה גופה נעשתה שליחותו של מנשה אחד מעניני דיומא החשובים ביותר. בתי הדפוס הציפו את השוק במבול של דברי ספרות על הנושא הזה. משוררים כתבו עליו דברי חדוד ומליצה, רצופים רמזים סתומים ומשונים. מסתבר, שבקרב החוגים הרשמיים, הקרובים אל הלורד פרוטקטור, היוּ הדעות בדרך כלל נוחות לענין. לעומת זאת, לא היתה דעת האוכלוסיה הכללית נוחה כל כך מכל הענין. דעות קדומות נתעוררו ונתבלטו בהדרגה על רקע דתי, מסחרי וגזעי. דיבות מעוררות גיחוך, שאיש לא היה שם אליהן לב בשנת 1649, קמו עתה לתחיה. נפוצה שמועה, שהיהודים זוממים לקנות את הכנסיה הגדולה על שם סנט פאול שבמרכז לונדון ולהפוך אותה לבית כנסת. נמסר אפילו, כי כבר הציעו במחירה לא פחות ממאתים אלף ליטרות שטרלינג. נאמר, שהממשלה אינה מתנגדת לעיסקה זו מעיקרה, אלא שהיא דורשת מחיר גבוה יותר, עד כדי שמונה מאות אלף ליטרות. שמועה אחרת ספרה, שנשלח שליח יהודי לקמברידג', לכאורה כדי לקנות את ספרית האוניברסיטה, אלא שבדרכו התעכב השליח בהנטינגדון, מקום הולדתו של קרומוול, כדי לבדוק את שלשלת היוחסין שלו ולמצוא אשור לאמונה הרווחת בין היהודים, שקרומוול בעצמו, הוא ולא אחר, הוא המשיח שהיהודים מיחלים לו. סופר עוד שמנשה, או אחד מבני לויתו, כשניתן להם ראיון עם הלורד פרוטקטור, החלו ממששים בגופו של השליט, כדי לבדוק אם באמת הוא בשר ודם – ספור הבאי שלא היה, כנראה, אלא נוסחה מוגזמת של משל ציורי מזרחי שמישהו השתמש בו. בערי השדה היו הבריות כותבים זה לזה מתוך עגמת נפש, שהנה עוד מעט ויתירו לאותו עם של כופרים “לגור בינינו ולחלל את שם ישו הנוצרי”.

יצרו של ההמון הנבער מדעת הלך ונתעורר. ויליאם פְּרין היה מחברם של כתבי הפלסתר החריפים ביותר שבדור, ועשרים שנה קודם לכן נענש בכריתת שתי אזניו על חטא שחטא בהשמצה יתירה. ביום שבעה בדצמבר אותה שנה כאשר פרין בדרכו הביתה התהלך לאָרכה של חומת הגן שבווייטהול נתקל בקבוצת חילים לשעבר, נכי מלחמה המהלכים על קבים ומקבצים נדבות. כשעבר על פניהם, שמע אחד הנכים אומר לחברו, שעכשיו מוטב שיתיהדו כולם, כיון שלא ישאר דבר בשביל הקבצנים. על יד השער האחורי של הפונדק פגע פרין בקבוצה שניה של אביונים, שאחדים מהם התקלסו בחבריהם לאמור, הואיל וכולם כבר הפכו לבני שטן, מוטב שיעשו עתה עברים גמורים. פרין מהר לביתו וישב לכתוב חוברת שנתפרסמה כאחד הקונטרסים רבי ההשפעה ביותר של אותם הימים – אשר שפע של למדנות היה בלוּל בה בקצף ארסי. פרין סיים את כתיבת החוברת בשבעה ימים, וקרוב לוודאי ששקד להפיצה בצבור עוֹד לפני שנסתימה ועידת וייטהול. שם החוברת היה “ערעור קצר על החזרת היהודים לאנגליה”.

בנסיבות אלה, אין פלא, שגרעין עקשני של התנגדות החל מתבלט בועידה ככל שדיוניה נמשכו. תיאולוגים אחדים החלו מעמידים פנים, כאילו קיום מצוות הדת היהודיות בארצם הנוצרית כמוהו כחלול השם. הם החלו מעלים חשש שמא יתעסקו היהודים בציד נפשות לדתם, והטילו ספק, אם בכלל ניתן לעשות גדולות בהפצת הבשורה הנוצרית בין היהודים. כמה מן המשתתפים, מתוך תמימות מופלגת או השקפות הבל שקשה היום להעלותן על הדעת, הרחיקו לכת כל כך, עד כדי לחזות דמיונות על חדוש עבודת המולך באנגליה – באם יוחזרו היהודים. רק מיעוט קטן בין משתתפי הועידה תמך בדעתם של הנציגים המדיניים שהמליצו על החזרת היהודים ללא תנאי.

במקרים כגון אלה רגיל היה קרומוול לפעול במרץ ובתקיפות. היתה זו שעת לילה מאוחרת, ביום החמישי לדיוניה הממושכים של הועידה, כשקם הלורד פרוטקטור ממושבו על במת הכבוד והתערב בויכוח. (“מימי לא שמעתי אדם מיטיב כל כך לדבר”, רשם אחרי כן לזכרון אחד הנוכחים). הוא פתח את דבריו בסיכום הבדלי ההשקפות שנתגלו בין המשתתפים בוכוח. הוא קבע, בנימה של בוז, כי השקפות אלה, אינן אלא בליל של סתירות ונגודים… ברור הדבר, שאין לצפות לעזרה מן הועידה הזאת, ומשום כך חיבים הוא ומועצת המדינה לפעול על דעת עצמם. הוא (קרומוול) מקווה, שלא יכשל במעשה נואל או נחפז. וכעת אחת בקשתו אל הועידה, שתסייע לו בתפילה, כדי שיודרך בעצה ממרום ויהיו מעשיו לרצון שמים ולטובת המדינה… בסימו את הדברים האלה ירד מיד מן הבמה, “והועידה נתפזרה בלי שתגיע להחלטה כלשהי או אפילו תקבע מועד לדיון נוסף” – נרשם על ידי רושמי קורות הפרלמנט. ועידת וייטהול הגיעה לקצה.

במשך חודש ימים לאחר מכן ציפו המשקיפים הדיפלומטים שבבירה יום יום, לשמוע הצהרה רשמית יוצאת מפי הלורד פרוטקטור. מצבם העדין של עניני מדיניות החוץ נתן גם כן מקום להשערה, שרצוי לשליט המדינה להחליט בדבר מיד. ורבים הסכימו לדעה, כי אם תפרוץ מלחמה בין אנגליה וספרד, תוכל המדינה להפיק מהיהודים תועלת רבה וחשובה. בינתים הפיצו הולכי רכיל שמועות שוא, שהיהודים משתדלים לקנות את לב מתנגדיהם במתנות כסף (דבר שמצפון הבריות במאה השבע־עשרה לא סלד ממנו ביותר) ולהשיג את מטרתם “בכוח הזהב”.

שבוע רדף שבוע; אך השליט בוייטהול שתק.

מנשה בן־ישראל הוסיף לשבת בלונדון, ממתין בדאגה לתוצאות מאמציו. נראה הדבר, שכתביו הבלתי־מודפסים היו עמו והוא נצל את שעתו הפנויה להגיה ולשפר אותם. הוא השתלם בידיעת השפה האנגלית. בשבתות היה הולך אל הרובע המרכזי, ה“סיטי”, כדי להשתתף בתפילה, בחדר אחורי שבדירת קרואחאל. היו שם עוד כמה יהודים מחוץ לארץ, שבאו ללונדון בהשפעת הידיעות ששגר מנשה אל הקהלות ברחבי הגולה, והצטרפו אל מנשה, כדי לעקוב יחד אתו אחר התפתחות הדברים. הדמות המענינת ביותר שבין היהודים הללו, היה אחד רפאל סוּפינוֹ, בן למשפחה איטלקית ותיקה מליבורנו, סוחר עשיר וחובב ספרות. נזדמן לו לנסוע ללונדון לכאורה, כדי להתדיין שם בדבר סחורה שהוחרמה על ספון ספינה צרפתית, אך סוד גלוי היה, שמטרת נסיעתו האמתית היתה אחרת לגמרי, וכי הוא היה בין השותפים החשובים למאמציו של מנשה בן־ישראל. כן היו מספרים עליו, שהוא “רב לברית מילה”, שכן בלי ספק הכניס כמה מן האנוסים שבמקום בבריתו של אברהם אבינו.

בינתים נהנתה לונדון הבירה מנוכחותו של רב מוסמך בעיר, זו הפעם הראשונה לאחר כארבע מאות שנה. לפי הרשום במסמכים הרשמיים, סעד מנשה על שולחנו של הלורד פרוטקטור לפחות פעם אחת, ויש להניח שהשליט היה צריך לדאוג למאכלות כשרים בשביל אורחו. מנשה היה מבקר לא רק אצל הנציג הדיפלומטי של בית המחוקקים ההולנדי, אלא גם בביתו של שגריר צרפת. כנראה ערך בקור בשתי האוניברסיטאות המפורסמות, אוקספורד וקמברידג', ובדק את הספרים העברים המצויים שם – והדבר גרם להפרחת שמועה אוילית, כאילו ניסה לקנות את ספרית בוֹדלי של אוקספורד. עם ג’והן סַדלֶר, שמלא תפקיד חשוב במשא־ומתן עם הלורד פרוטקטור, נתקשר בידידות נפש אמתית, כפי שסדלר בעצמו אשר זאת כעבור ימים בצורה נמלצת. הוא היה יוצא ובא בביתה של הנסיכה ריינלוֹ המקסימה ורבת הכשרון, שהיתה האשה המשכלת ביותר בדורה באנגליה. כמעט ודאי הדבר, שבביתה נפגש באחיה, רוברט בּוֹיל המפורסם, אחד המלומדים ואנשי המדע העמקנים ביותר של התקופה. הנרי לורנס, תיאולוג־חובב שהחזיק במשרה המדינית רבת החשיבות של הלורד נשיא המועצה (ובתוקף תפקידו זה היה אחת הדמויות הבולטות בועידת וייטהול), גם הוא כנראה גלה ענין רב באורח היהודי. על כל פנים ידוע, כי אדוארד, בנו הבכור של המדינאי הזה, בקר אצל מנשה בדירתו פעמים אחדות, וגם הביא עמו ידיד טוב שלו, הנרי אולדנבורג שמו, שהיה אותה שעה נציגה של העיר החפשית בְרֵימֶן בלונדון ויחד עם זאת אחד ממקורביו של רוברט בויל. מנשה קבל את פניהם של שני הצעירים באדיבות רבה ונתן להם למזכרת טפסי החוברת המכילה את “בקשותיו הנכנעות”.

אולדנבורג זה נסע כעבור זמן קצר לחוץ לארץ והגיע בקיץ 1657 לסוֹמיר שבצרפת. שם נתגלגל לידו אחד החבורים המוזרים והדמיוניים בעניני משיחיות שהיו אופיניים לאותה תקופה. זו היתה חוברת הנקראת “מעורר היהודים”, שנכתבה על ידי אלמוני שכינה עצמו בשם “שוכן בציון”. תמציתה של החוברת היתה, – שהמשיח יתגלה בפעם השניה בשנת 1663, שעיני היהודים תפקחנה אז באורח פלא לאמיתויות אשר היו חתומות להן זה דורות רבים, ואז ישובו היהודים לארצם המובטחת, זו “ארץ הבחירה”. אולדנבורג מהר לכתוב אל מנשה היושב עדין בלונדון ולהודיע לו את החדשה המיוחדת במינה. אין לדעת, אם הגיע המכתב אל מנשה, ואם אמנם הגיע לידו, כיצד השיב עליו. אולם אולדנבורג שמר את הדבר בלבו. לימים, כשהגיעו ללונדון הידיעות על התגלותו של שבתאי צבי, עקב אולדנבורג אחרי המאורעות בחרדת מה, ואף כתב אל ברוך שפינוזה ושאל לדעתו על התופעה החדשה הזאת ועל התוצאות הצפויות ממנה.

היו שם גם חכמים־וכהנים נודדים אחרים שמנשה בא אתם במגע. אדם מבולבל אחר, אַריס (או ריס) אֶבַנס שמו, שהיה חבוש בבית האסורים שנים אחדות לפני כן באשמה, שהכריז על עצמו שהוא ישו הנוצרי, בא לבקר אצל מנשה והשתדל להוכיח לו, בעזרת מתורגמן, שהמשיח אשר היהודים מיחלים לו ואשר יביא קץ לעבדותם, הלא הוא המלך הגולה, צ’רלס סטיוארט השני. בביתו של שגריר צרפת נתודע מנשה אל ז’אן ד’אספניה, כהן הכנסיה הריפורמית הצרפתית של וסטמינסטר. ביום 2 במאי 1656 מצאו שניהם את עצמם, מבלי משים, שקועים בוכוח על עניני אמונה לפני השגריר ואנשי מעלה אחרים המאזינים להם. מנשה נהג בזהירות ומעט בדבור. ד’אספניה, פירש כמובן, שתיקתו כהודאה, והיה מאוכזב מאד כשלא עלה בידו לקבוע מועד לוכוח שני ורשמי יותר. הוא התנחם באורח חדצדדי על ידי כך, שהעלה על הכתב את תוכן השיחה. הגברת מרגרט פֶל, מכת הקוייקרים (שלאחר מכן נשאה למדינאי ג’ורג' פוֹקס), דמתה בנפשה כרבים וטובים שבאו לפניה במגע עם מנשה, שדרכה המיוחדת שלה בנצרות תצליח לשכנע אותו במקום שאחרים נכשלו. לפיכך טרחה וכתבה למענו מסה מיוחדת – “למנשה בן־ישראל: קול קורא ליהודים להעלותם מבבל, שהוא בשורה טובה לענוים, דרור לשבויים, ופתיחת שערי בית כלא” (לונדון 1656). בסופה של יצירה מוזרה וּמיוחדת במינה זו, באה בקשה מפורשת אל מנשה, אשר לו הוקדשה החוברת, שיואיל להפיץ את הכתב בין בני אמונתו.

עברו שבועות, נקפו חדשים, ועדין לא הכריז הלורד פרוטקטור מהי החלטתו על הבקשה שהגיש לו מנשה בן־ישראל מתוך בטחון רב כי ייענה. נראה, שקרומוול בא לידי מסקנה, כי דעת הקהל היא כה תקיפה, עד שגם הוא לא יוכל להתעלם ממנה. התברר לו, שלא קיימת אפשרות להתיר את כניסת היהודים לאנגליה ללא תנאים מחפירים כל כך, שמן הנמנע יהיה ליהודים לקבלם, ואשר עלולים להפחית את ההגירה לאנגליה במקום לעודדה. לפיכך החליט קרומוול בפשטות, להניח לדברים כמות שהם, כלומר להרשות, שלא באורח רשמי, ליהודים היושבים בלונדון שימשיכו בשמירת מנהגי אבותיהם באין מפריע. מנשה בן־ישראל הוסיף לחכות, ושעשע את נפשו בתקוה קלושה, שעדין יתכן, שיום אחד ימסור הלורד פרוטקטור הכרזה פומבית בזכות התרת כניסתם של היהודים. אולם סוּפינוֹ ואחרים “התיאשו מן ההצלחה המיוּחלת” ועזבו את אנגליה; לא עבר זמן רב וסוּפינוֹ הפך אחד מחסידיו הנלהבים ביותר של שבתאי צבי.

בינתים ירדה מבוכה על החבורה הקטנה של אנוסי לונדון לרגל מפנה שחל במדיניות החוץ. בסתו הכריזה ספרד מלחמה על אנגליה. פעולות איבה ממש עדין היו בתחילתן, אלא שבחודש מרס הוציאה מועצת הממשלה צו המתיר, כשלל מלחמה, את תפיסתם של כל הכספים, הסחורות והאניות השייכים לספרדים בתחומיה של אנגליה. ברור היה, שהצו עלול להביא תוצאות חמורות על הקהלה הזעירה היושבת בלונדון. בני הקהלה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, היו ילידי ספרד, או נולדו בפורטוגל כשזו היתה עדין תחת עול ספרד. אמנם כמעט כולם נמלטו משם מאימת האינקויזיציה ולא התכוונו לחזור. אף על פי כן, בעיני החוק היו הם נתיני ספרד. נכון הדבר, שקרוואחאל התאזרח בלונדון לא מזמן ובכך הבטיח לעצמו את מעמדו, אבל האחרים מה יהא עליהם? השני במעלה בין חברי הקהלה היה אַנטוניו רודריגֶס רוֹבלֶס, סוחר מצליח ועשיר. מתחרה אחד שהתקנא בו הלשין עליו לפני השלטונות, שהוא “נכרי מארץ אויב”, ומיד הוטל עקול על רכושו, לרבות שתי אניות שלו שעגנו אותה שעה בנהר תמז. מכה זו זרעה בהלה בכל קבוצת האנוסים. אם רכושו של רובלס עוקל, מעטים מאד יכלו לראות עצמם בטוחים מפגיעה.

קל לשער, אילו אסיפות דחופות ווכוחים נרגשים התקימו בבית קרוואחאל שב“סיטי”. לבסוף נמנו וגמרו, שהדרך הטובה ביותר לפני הנוגעים בדבר היא, שישליכו יהבם על קרומוול – יכריזו על עצמם בגלוי שהם יהודים ויבקשו ממנו חסות.

בעשרים־וארבעה במרס, עשרה ימים בלבד לאחר שעוקל רכושו של רובלס, הוגשה ללורד פרוטקטור עצומה מטעם האנוסים, המבקשת ממנו רשות בכתב להועד בבתיהם לתפילה פרטית בלי חשש של הפרעה, כפי שהיו עושים זאת עד כה תחת חסותו, וכן לרכוש חלקת אדמה כדי לקבור בה את מתיהם “במקום שמחוץ לעיר אשר יישר בעינינו”. ראשון חתם על העצומה מנשה בן־ישראל. אחריו באו על החתום ששה אישים חשובים מבני הקהלה הקטנה. משמעות יתירה היתה לדבר, שכולם חתמו בשמות עבריים ולא בשמות הגוטיים המצלצלים שהיו מתקראים בהם עד לאותה שעה. כך בא מנואל מרטינס דורמידו על החתום בשם דוד אברבנאל; אביר הסוחרים אנטוניו פֶרננדֶס קַרוואחאל חתם בשמו היהודי אברהם ישראל קרוואחאל; סימון דה קאסירֶס חם־המזג מופיע במסמך כּיעקב.

קרומוול העביר מיד את העצומה אל המועצה להחלטתה. המועצה, כדרכה עד כה, השהתה ודחתה את העיון בבקשה. אולם הצעד היה נועז למדי ורובלס יכול היה לעשות צעד שני בעקבותיו. באותו יום שחבריו הגישו את עצומתם, הגיש הוא בקשה אישית שיחזירו לו את רכושו מפני שאין הוא ספרדי אלא “פורטוגיזי בן העם היהודי”. בחמשה־עשר באפריל עמד והגיש תזכיר שני, בו תיאר בפרוטרוט את פרשת חייו – כיצד נולד כיהודי בפוּנדאוֹ שבפורטוגל; כיצד נרדפה משפחתו על צואר בידי האינקויזיציה; כיצד מת אביו בגלל הרדיפות הללו ואמו נעשתה בעלת־מום ורבים מקרוביו נשרפו חיים; כיצד נמלט הוא עצמו אל איי הקנרים, התגורר שם ועשה חיל בהסתתרו שם תחת שם בדוי; כיצד נאלץ לברוח גם משם לאחר זמן, מפני רדיפות חדשות; וכיצד בא לאנגליה, בה קווה למצוא לבסוף מקלט ומרגוע. כל המסמך היה מכוון בכשרון רב למטרה אחת, לעורר אהדה בלבו של האנגלי בן התקופה ההיא, ששנא את פולחן האפיפיור והיה אחוז אימה מפני האינקויזיציה. המסמך קלע אל המטרה.

מועצת המדינה שלחה את שני המסמכים אל נציבי האדמירליות ובקשה מהם החלטה מהירה. הללו קראו עדים לחקירה, ואחרי כן השיבו למועצה, שאין ביכולתם לפסוק בודאות בשאלת נתינותו של המבקש. לפיכך נשאר למדינה להכריע בענין מבחינה אחרת, מבחינת הדת. בששה־עשר במאי צותה מועצת המדינה לבטל את כל פקודות העקול וההפקעה שהוצאו והחזירה לרובלס את רכושו. כספרדי קתולי היה ספק ביחס למעמדו; כפליט יהודי היה בטוח מפגיעה. וכך, באמצעות מקרה לנסיון טפוסי, ששמש מבחן, הוכרה חוקיות ישיבתם של היהודים באנגליה.

בין כה וכה הוסיף הפולמוס על שאלת היהודים לתסוס והוא הוליד זרם לוהט של חוברות וקונטרסים. עד כה היתה ידם של המתנגדים לענין היהודי בלי ספק על העליונה, הן בכמות הדברים שפרסמו, הן בכובד המשקל של טענותיהם. אחד מידידי מנשה, “איש אציל ומלומד”, כתב למנשה והפנה ברמז את תשומת לבו לדבר, שנחוץ, כי תבוא תשובה רשמית מעטו של מנשה כדי למנוע נזק רציני לענין שהוא לוחם למענו. לפיכך ישב מנשה, בשעה שנתקיים הדיון בעצומתם של אנוסי לונדון, והכין בקדחתנות התקפת־נגד על המשטינים, בצורת חוברת שכתיבתה נסתימה בעשרה באפריל. זו היתה חוברתו המפורסמת “וינדיציה יוּדאוֹרוּם” – ששמה בתרגום עברי הוא: “סנגוריה על היהודים, או אגרת תשובה לאיש אציל ומלומד, בדבר ההאשמות שמאשימים בהן את העם היהודי; בה נידונות בגילוי לב כל הטענות נגדם ואף מחוסלות”. בזו אחר זו בוחנת החוברת את העלילות, דיבות השוא ודברי הגוזמה הנושנים שהוציאו פּרין וחבורתו לאחרונה מבית הגנזים והפיצום בצבור מחדש; את עלילת הדם; את “פולחן האלילות” כביכול של החומש, שהיהודים כאלו מקיימים אותו בבתי הכנסת; את הפירוש המסולף של תפילת “עלינו”, שכה הרבו המשטינים למיניהם לגנותה; את הטענה, שמצוה אצל היהודים לקלל יום יום את הנוצרים, ושאין הם אזרחים נאמנים למדינה; את הלעז שאינם ישרים במסחר וכו' וכו'. סגנונה של החוברת – מעשי ומשכנע, ועם זאת הוא חדור פשטות אומרת כבוד. יעילה במיוחד היא הפרכתה של עלילת הדם על יסוד ההגיון, המשפט, ההסטוריה, והשכל הישר; והיא מלווה נסיון אוביקטיבי מאד להסביר את מקורה של העלילה. החוברת “סנגוריה על היהודים” היתה נסיון ראשון במינו במלחמת המגן של היהודים בגולה, ונשארה דוגמת־מופת עד היום הזה.

אל ה“סנגוריה” צירף מנשה תיאור קצר של מאמציו בענין היתר הכניסה לאנגליה. הענין, כפי שנראה לו, עדין היה נתון בכף המאזנים והוא לא נואש מן התקווה שפעולתו תוכתר בהצלחה מלאה. החוברת מסתיימת איפוא בתפילה נרגשת לאל הגבוה מעל גבוה, שיטהר לבם של בני אנגליה ממשפט קדום, “ותערה מרוח קדשך על הנסיך… ועל חברי מועצת המדינה הנעלה ורבת התבונה, למען יחליטו החלטה, בהתאם לחכמתך שאין לה גבול, שתהא הטובה והמועילה ביותר בעניננו”.

מדוע נשתהתה כל כך התשובה על עצומתם של אנוסי לונדון (ומנשה בראש), דבר זה לא קל לבררו. האחריות בודאי היתה מוטלת על מועצת המדינה, שאליה העביר הלורד פרוטקטור את העצומה, והרי זו גלתה מלכתחילה אי־רצון לנקוט פעולה חיובית. אמנם ביחסה לענין רובלס, הראתה המועצה שאינה חוששת להתיר ישיבת יהודים באנגליה פחות או יותר בצנעא, אך להרשות רשמית פולחן דתי של יהודים, זה היה ענין אחר. אף על פי כן ברור הדבר, שחברי המועצה לא רצו להמרות את פי הלורד פרוטקטור, שגלה להם פעם אחר פעם מהו רצונו בענין הזה. לפיכך בחרו במוצא האחד האפשרי – להשהות את הדבר. לא לדחות את הבקשה ולא להענות לה. מכל מקום, בספר הפרוטוקולים של המועצה אין ראיה לכך שהעצומה הגיעה לכלל דיון.

מאידך גיסא אין ספק, שבעלי העצומה קבלו בדרך כלשהי תשובה חיובית פחות או יותר, שכן בסוף אותה שנה, כפי שמסתבר, הוקמה רשמית קהלה יהודית בלונדון.

עד עתה היתה רווחת בין ההסטוריונים הסברה, שקרומוול הודיע לבעלי העצומה באותו קיץ או סתו, שאף על פי שאין ביכלתו לתת להם רשמית את מבוקשם מפני התנגדותה של המועצה, בכל זאת יכולים הם לנהוג כאילו הסכים רשמית, והוא ידאג לכך שלא יאונה להם רע. נראה היה עד כה על יסוד המסמכים המצויים, שזוהי הדרך היחידה להסברת התופעה. אלא שבודאי אין זה הסבר מניח את הדעת, שכן יודעים אנו, שקרומוול העביר את העצומה למועצת המדינה, ולכן – אם הגיעה לכלל דיון, ואחת היא מה היה סכוּמו של הדיון – צריכה היתה עובדה זו להרשם בספר.

הבה וננסה לקבוע ביתר דיוק את פרק הזמן שבו התרחש הדבר. כשהוגשה העצומה, היתה המועצה טרודה בבעית מעמדם של הפליטים הספרדים שבלונדון, ולכן רשאית היתה לדחות את הטפול בעצומה. אכן כששלח מנשה לדפוס את חבורו הקטן והנוגע עד הלב, “סנגוריה על היהודים”, בעשרה באפריל, ציין בהקדמתו מתוך נימה של מפח נפש – “טרם שמענו החלטה כלשהי מפי הוד מעלתו”.

הרי לפנינו נקודת מוצא למלאכת “בילוש” בשדה ההסטוריה שהקורא מוזמן להשתתף בה. באמצע הקיץ של אותה שנה כבר היתה האוירה שונה, כפי שאנו למדים מתוך שתי עובדות: האחת, שקבוצת יהודי לונדון החלה לחפש בחוץ לארץ “כלי קדש” – חזן, שמש וכו'; השנית, שבארבעה באוגוסט שלח ועד קהלת אמשטרדם למנשה ספר תורה ותשמישי קדושה אחרים לצורך בית הכנסת העומד להחנך בלונדון. לפיכך ברור, שבין עשרה באפריל וארבעה באוגוסט (או קצת לפני כן, הואיל ויש להשאיר רוח של זמן לחליפת המכתבים) הגיעו בוייטהול לידי החלטה חיובית.

מסקנה זו הביאה את המחבר שיבדוק מחדש את המסמך העקרי הנוגע לענין, את כתב העצומה מחדש מרס 1656 הנמצא עתה במשרד הארכיון הצבורי שבלונדון. על גב הכתב מודבקת פיסת ניר, שריד מן הגליון החיצון של המסמך המקורי. על ניר זה רשומות מלים אחדות בשלשה כתבי יד שונים: ראשית – “עצומת העברים”; מתחת לזה – “נתקבלה 25 במרס 1656”; ולבסוף, למטה – “נמסרה ע”י שליח הלורד הנשיא ביום 26 ביוני 1656". “הלורד הנשיא” הכוונה בודאי לנשיא מועצת המדינה, הנרי לורנס, ופרוש הדבר, שהמסמך “הוחזר” לידי הלורד פרוטקטור עם החלטת המועצה. אם כן הדבר, ודאי שהעצומה נידונה במועצה ביום שלפני זה, כלומר בעשרים־וחמשה ביוני. לפיכך חייב להיות זכר כלשהו לדבר בספר הישיבות באותו תאריך, בין אם היתה ההחלטה חיובית או שלילית. אולם ברשימות אין כל זכר לדבר. מדוע?

את התשובה אנו למדים רק עכשיו, מתוך תגלית שנעשתה לא מזמן במשרד הארכיון הצבורי, לאחר בדיקה מחודשת של ספר הישיבות המקורי של מועצת המדינה. נתגלתה עובדה שאין להבחין בה בהעתקי ספר הישיבות אשר נתפרסמו. הדפים המתיחסים לעשרים־וחמשה ביוני 1656 נחתכו והוצאו מתוך הספר. כאן בודאי הפתרון לחידה, שחוקרי ההסטוריה לא יכלו לפענחה זמן רב כל כך. אני יודעים מן הרשום על גב המסמך, שהעצומה נידונה ביום הזה. אנו יודעים מחליפת המכתבים שבין מנשה בןישראל וועד קהלת אמשטרדם, וכן מחומר ראיה אחר, שהסיום היה מניח את הדעת. אולם אין זכר לדבר בכתב מסיבה פשוטה זו (אם מותר לכנותה פשוטה), שדפי הפרוטוקוֹל הנוגעים לדבר הושמדו. הושמדו פשוטו כמשמעו: נקרעו והוצאו מתוך הספר בכוח, כפי שמעיד קו החיתוך הפגום והעקום; על הקצוות שנשארו אחוזים בספר, ניכרים קוים וסלסולי כתיבה מעט הלבלר, סימן, שהדפים היו מכוסים כתב. אין מקום להשערה, שמא היה גליון הניר לקוי כשנמסר על ידי הספק, או שמא הפך הלבלר קסת של דיו על הספר.

מי השמיד איפוא את חומר העדות? שמא קרומוול, מפני שהיה סבור שהחלטת המועצה פושרת מדי ומסויגת בכל מיני סיגים? המחבר אינו סבור שהשערה זו מתקבלת על הדעת. שמא צורר יהודים כלשהו, אשר נסה לאחר מות קרומוול להשמיד את ההוכחה, שדבר מה הוכרע לטובת היהודים באופן רשמי? ואולי ידיד של יהודים היה זה, בתקופת המלוכה המחודשת, שרצה להעלים את העובדה, שמידי הרודן העריץ בא להם החסד הזה? או שמא היתה זו מלאכתו של צייד־מזכרות בן דור מאוחר יותר? או אולי לא היה למעשה שום קשר ליהודים? המחבר אינו יודע תשובה לשאלות אלה.

על כל פנים, מאורע זה היה טמון בחיק העתיד, בשעה שמנשה בןישראל ישב בלונדון והמתין להחלטת קרומוול. ונראה היה למנשה, כי שליחות חייו נסתימה בהצלחה. בזכות מאמציו הורשו היהודים לחזור לאנגליה. וכעת פנה אל הקהלה באמשטרדם באמצעות גיסו, יונה אברבנאל, ובקש שישלחו לו ספר תורה עם תשמישי קדושה בשביל בית הכנסת בלונדון, כאשור סמלי להקמתה של קהלה חדשה בישראל. ביום כ“ד באב התט”ז מסרו הפרנסים (כפי שרשום הדבר בפנקס הקהלה, בלשון פורטוגיזית) – “למשלוח ללונדון אל החכם מנשה בן ישראל”… תשמישי קדושה שונים.

מנשה בןישראל היה עכשיו שופע התלהבות ובלי ספק שאף לפרסם את דבר הצלחתו עד למרחקים, אלא שקומץ אנוסי לונדון צננו, כנראה, את התלהבותו. להם היה די בכך שהורשו להקים את בית הכנסת הקטן והצנוע, שהקימו בדצמבר 1656, ולהבטיח לעצמם בית עלמין קטן וצנוע (במרס 1657); בחזיונות של אחרית הימים לא השתעשעו, ומתוצאותיה האפשריות של פרסומת יתירה חששו ופחדו. יש לשער, איפוא, שעד מהרה נפלה רוחו של מנשה. לא זו תהא הקהלה האדירה בישראל שראה בעיני רוחו, ולא זו הדרך להפיק תועלת מהנצחון הגדול שנחל. אחרי ככלות הכל, הרהר, נכשלה שליחותו. בעצב שלח את ספר התורה ואבזריו בחזרה לאמשטרדם, ויונה אברבנאל החזירם לבית הכנסת בעשרים־ושמונה בנובמבר 1656 (כדברי פנקס הקהלה – “ביום כ”ב בכסלו הביא יונה אברבנאל את הספר הנזכר לעיל עם כל תכשיטיו").

ואף על פי כן הוסיף מנשה לשבת בלונדון ולקוות, בנגוד לכל הגיון, שעדין ימצא הלורד פרוטקטור שעת כושר לגלות את דעתו פּוּמבית ורשמית בחיוב על “בקשותיו הנכנעות” של מנשה. המדיניות שנקטו השלטונות למעשה, נראתה לו חסרת תועלת. פעולה בהסתר ובמחבוא, כפי שהעדיפוה השלטונות, לא תוכל להחשב כהיתר רשמי לכניסת היהודים מבחוץ לאנגליה ולפיכך לא תחשב כמשלימה את פזורת ישראל בעמים כדברי הנביא, ולא תחיש את הגאולה, שהיתה עתידה לבוא רק אחרי שתתקים אותה הנבואה הגדולה. דרך הפשרה לא היתה לדידו אלא אחיזת עינים, מעילה באמון הגדול שנתן בו בית ישראל; ומנשה רב בחזקה עם אחיו היהודים, על שהשפילו עצמם להסכים לפשרה הזאת. יגע מתוחלת ממושכה וממפח נפש נפל מנשה למשכב; חזרה אליו המחלה שפקדה אותו לפני צאתו את הולנד. כספו אזל. הוא נאלץ להבליג על גאותו ופנה אל הלורד פרוטקטור בעצמו לעזרה. מכתבו לקרומוול נוגע עד הלב, בדומה לסגנון חבורו האחרון שהזכרנו לעיל.

"אל הוד מעלתו, הלורד פרוטקטור.

ימצא נא מכתבי חן בעיני הוד מעלתך. דבר שהצניעות אוסרת אותו, המחסור (נשק כביר זה) מאלץ אותי לעשותו. מאחר שהייתי זמן רב חולה (מצב הכרוך בהוצאות יתירות), הנני מפיל תחינה לפני הוד מעלתך, כמי שבידו בלבד לעזרני, לקיים את נפשי בארץ נכריה ולתמוך בי בשעת צרה זו. אין אני מתימר לבוא בהצעות אל הוד מעלתך, אבל כיון שנוכחתי, שהוד מעלתך גדול ברחמים כמו בהוד השלטון, הריני שוטח את עצמי לרגליך. כעבדך הנאמן המחלה פניך ואסיר תודה לך.

מנשה בן־ישראל".

קרומוול מצדו חש מדה של אחריות לגורלו של הרב המלומד והחביב. הוא צוה לפי שעה להעניק לרב עשרים־וחמש ליטרות שטרלינג, ובחדש מרס שאחרי כן דאג לקצוב לו גמלה בסך מאה ליטרות לשנה.

הלורד פרוטקטור יכול היה לצוות, אך בעניני כסף היה אוצר המדינה המוסד שצריך לקיים את ההבטחות. אף על פי, שמענק הגמלה היה בר תוקף מחדש פברואר 7–1656, בושש התשלום לבוא. בינתים התרגשו על מנשה אסונות בזה אחר זה. בנו שמואל, שבא עמו ללונדון וישב עמו במשך שתי השנים מלאות הדאגה, חלה מחלה קשה. מנשה סעד אותו בחליו ברחמים רבים ושקע בחובות גדולים כדי לספק לו את צרכיו. המחלה הלכה והחמירה, ובעשרה בספטמבר 1657, ב' דראש השנה, מת גם הבן השני. בית העלמין של קהלת לונדון נחנך בחדש שלפני כן, אולם שמואל סואירו לא אבה להקבר באדמת נכר והתחנן אל אביו ברגעיו האחרונים, שיביא אותו למנוחות בארץ מולדתו, הולנד.

מהלומה מוחצת זו הביאה את מנשה לידי כך, שיכיר סופית בכשלונו ויחזור לארצו. עוד פעם אחת פנה לעזרה אל הלורד פרוטקטור במכתב נרגש:

אל הוד מעלתו, הלורד פרוטקטור, בקשתו הנכנעת של מנשה בן ישראל.  

תמצא נא בקשתי חן בעיני הוד מעלתך. מכיון שבני יחידי מת עלי עכשיו בביתי, ולפני לכתו צוָני שאלוה את גויתו להולנד; ומכיון שאני שקוע כאן בחובות ואיני יודע אל מי אפנה לעזרה במצבי זה מלבד (ברשות האל) אל הוד מעלתך; הריני מבקש שיתגלגלו עלי רחמיך (שיודע אני כי גדולים הם ונאמנים) ויותן נא לי סך שלש מאות ליטרות, ותמורת זאת אותר על גמלתי ולא אטריח יותר את הוד מעלתך ולא אגרום לך יותר כל הוצאה נוספת לעולם. יודע אני ומכיר, בשים לב אל החסדים הגדולים שכבר עשית עמדי (שאני מודה עליהם בכל לשון של תודה), כמה נועזת היא בקשתי זאת; אלא שההכרח הנובע ממצוקתי הנוכחית, והנסיון שנתנסיתי בנדיבות לבך הנפלאה, מביאים אותי להשתטח לרגליך ולקרוא, הושע נא, נסיך אציל ביותר, למען השם, את מחלה פניך הנכנע ביותר,

מנשה בן־ישראל.

קרומוול, כרגיל, היה נוטה להענות גם לבקשתו זו. לא כן האוצר, שהיה סבור כי הסכום מוגזם. לבסוף, עיף מהמתנה, שם החכם המאוכזב פניו לביתו בהובילו עמו את ארון בנו.

חדש אוקטובר היה בודאי כבר בעצומו, כשהגיע מנשה להולנד וירד בנמל מידלבורג. כאן התישבו מספר פליטים יהודים מברזיל לאחר נפילת פרנמבוקו. ביניהם היה אחיו של מנשה, אפרים סואירו. בבית אחיו זה מצא מנשה אכסניה. אפשר שהתכוין להשאר בעיר כ“חכם” של הקהלה, אולם דבר זה לא התקיים. בשובו להולנד היה מנשה איש מאוכזב וחולה. מיד לאחר קבורת בנו נפל למשכב: בעשרים בנובמבר 1657 הוציא את נשמתו.

הגויה נלקחה לאמשטרדם על חשבון קהלת אותה העיר, שחבה לפחות חוב כבוד זה לזכרו של הרב אשר עבד אותה במסירות קרוב לארבעים שנה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין של אַוּדֶרקִירְק, כמטחוי אבן מנהר האמשטל השקט, לא הרחק מקבריהם של אביו, יוסף בן־ישראל, ורבו יצחק עוזיאל. לוח אבן פשוט הוקם על קברו ועליו חרותה כתובת נאה בספרדית, שהמנוח היה ראוי לה בתכלית, ואף נוסח עברי נמלץ וזה לשונו:

אלפי מנשה נסתרו קרבי

אמנם בעט ברזל ועופרת

נגלו בכל תבל להוד וצבי

הנם עלי ראשו לכותרת.

 

ט. אחרית דבר    🔗

לא עברו ימים מרובים ובאנגליה הועמדו היסודות של הישוב היהודי, שעליהם עמל הרב קשות כל כך, במבחן חמור ביותר. כמעט תיכף לאחר מותו של הפרוטקטור הגדול, בספטמבר 1658, הוגשה ליורשו, ריצ’רד קרומוול, עצומה התובעת גירוש היהודים מאנגליה והחרמת רכושם. לאחר זאת באה תקופה של מהומה ומבוכה כללית, עד שיום אחד בחדש מאי 1660 צלצלו פעמוני הכנסיות שבשרוּ בששון לעם, כי צ’רלס סטיוארט החוזר מגלותו עלה בחוף דוֹבר. הנסיגה מן המשטר המדיני הקודם היתה שלימה. כל התחיקה בת עשרים השנים שעברו, בוטלה כמעט ללא הותר שריד. היה מקום לחשוב, שהיתר הישיבה ליהודים שניתן להם על ידי מי שכוּנה עכשיו “המשתלט הנתעב”, גם הוא יבוטל. בתהליך הנסיגה מן הפוריטניות כשיטה דתית, לא זו בלבד שהאהדה ליהודים, אשר הפוריטניות, לפי עצם מהותה, היתה נוטה לטפח, חדלה לקסום לבני אנגליה, אלא אפילו נשקפה סכנה שבמקום האהדה תבוא שנאה עמוקה יותר. במסיבות החדשות היו רוֹאים את הדבר כטבעי, אילו גם גורלן של הזכויות המעטות הרופפות שניתנו ליהודים אחרי עמל רב כל כך, בשלש או ארבע השנים האחרונות למשטר הקודם, היה כגורל כל מדיניותה של הריפובליקה. אולם קרה הדבר המפליא והמפתיע. זכות הישיבה של היהודים לא בוּטלה. כאשר אנו משקיפים אחורה, לעבר שלש מאות השנים המפרידות בינינו ובין הזמן ההוא, אפשר להבין את סיבת התופעה הזאת. הסיבה היא ממש אותו הדבר, שמנשה ראה בו את כשלונו. הוא נתאכזב עמוקות מכך, שלאחר כל העמל ושנות ההמתנה שהקדיש לענין, לא הושגה תוצאה מוחשית ניכרת – לא הושג שום חוק של הפרלמנט, שום מסמך רשמי בכתב, המתיר ליהודים את הכניסה. לאחר אותם חדשי ההמתנה המיגעים משנת 1655 עד שנת 1657, נראה היה דבר זה באמת, כסיום מעציב של התקוות הגדולות שפעמו בלבו. לא תהיה זו הגזמה לומר, שמנשה מת משברון לב.

אך אילו נשאר בחיים עוד שנים אחדות, בודאי היה נוכח, שהודות לדרכי ההשגחה הנסתרות ולאָפים התמוה של האנגלים, היה זה דוקא לטובת הענין שכך נתגלגלו הדברים ולא אחרת. ביסודן הצליחו פעולותיו של מנשה יותר מששיער. אין כל ספק בדבר, שכתביו הם שהכשירו את לבו ואת מחשבותיו של העם האנגלי, להתיחס בעין יפה ליהודים אשר נתיישבו שוב בתוכו. כי מאמציו הם שהבהירו את העובדה הנצחת, שלא היה בנמצא כל חוק האוסר את שובם של אלה שהוגלו ארבע מאות שנה קודם לכן. אילו היתה רשות הישיבה נקבעת רשמית בצורת חוק מן החוקים של הרפובליקה, אין כמעט ספק, שהיתה מתבטלת אוטומטית עם החזרתה של המלוכה, ואז היה נשקף ליהודי אנגליה גירוש חדש, גירוש אכזרי ומסוכן יותר, משום שהיה “חדיש” ו“משוכלל” יותר, מזה של שנת 1290. אולם לא היתה כל פעולת תחיקה פרלמנטרית. לכן לא היה מה לבטל. “ההסדר” של קרומוול, נשאר בעינו גם להבא, פשוט משום שהיה כל כך מקרי, כל כך גמיש ובלתי־נתפש עד שאי אפשר היה לרכז עליו התקפה.

אפילו התגלגלו הדברים אחרת, ואילו הצליחה התנועה הדרמטית של שנת 1655 להשיג את מטרתה המוצהרת, היו יהודי אנגליה מוצאים את עצמם כעבור שנים מעטות במצב גרוע הרבה מזה שהגיעו אליו למעשה. הצעותיו של מנשה נראות היו לבני דורו כמרחיקות לכת ביותר, ואילו לאמתו של דבר, היה בהן מיסוד ההגבלה וההפליה. לפיהן צריכה היתה להנתן ליהודים מגילת זכויות מיוחדת; פקידיה הגבוהים של הממלכה היו צריכים להשבע, כי יגנו על המהגרים בכל שעת חירום; פקיד מיוחד היה צריך להתמנות, כדי לפקח עליהם. כל התכנית הזאת מעיקרה, היתה בת ימי הבינים. שונה היתה רק במדה ולא במהות משיטת הדכוי שהיתה רווחת עדין בפנותיה הבלתי־נאורות של יבשת ארופה. אילו נתקבלה, די היה שיתחולל שנוי קל ביותר בדעת הקהל, ומיד היתה נשקפת סכנה, שינהיגו גם באנגליה את הגטו, על כל החומרות שלו, הידועות מגרמניה או מאיטליה – דבר שאף הועלה פעם אחת כהצעה רצינית במשך ועידת וייטהול, ופעם שניה כשהוחזר צ’רלס השני למלכות. אולם הקו האופיני לתולדות היהודים באנגליה בזמן החדש, הוא העדרה הגמור של רוח ההפליה. אם נותרו במשך זמן מסוים הגבלות כלשהן, שבמקרה הגרוע ביותר היתה חשיבותן קטנה באופן יחסי, הרי חלו הגבלות אלה במשותף על פלג גדול של האוכלוסיה שנבדל בהשקפותיו הדתיות מן הרוב. כלומר על קתולים, פרוטסטנטים ויהודים גם יחד. אפילו ענין המסים המיוחדים, שהיה דבר שכיח ומקובל כמעט בכל מקום, מעולם לא הגיע באנגליה לכלל מעשה. ואפילו להלכה, הוצע דבר כזה רק פעם אחת.

התפתחות זו היא תולדה של אותה הדרך הצנועה וחסרת הרשמיות, שבה הותרה מחדש ישיבת היהודים באנגליה. אילו נתקבלו הצעותיו של מנשה, על כל ההבחנות והסייגים המציינים אותן, קרוב לודאי, שלא היתה חלה ההתפתחות הזאת. שויון היהודים בארצות האנגלו־סכסיות נתהווה באורח בלתי־מכוון, כמעט בהסח הדעת, כמו שנתהוותה חירות העתונות. המעמד שהגיעו אליו יהודי לונדון בסוף המאה השבע־עשרה, עוד בימי חייהם של רבים ממשתתפי ועידת ויטהול, היה גורם אפתעה ושמחה עצומה לאותו חלוץ חם־הלב שהקריב עצמו למען השיג תוצאה הרבה יותר צנועה והיה סבור, שנכשל. אך הוא הוא שהכשיר את הקרקע לכך, ובסופו של חשבון, זכו מאמציו בכשלונם, לתוצאות מזהירות הרבה יותר ממה שאפשר היה להשיג – אלו הצליחו.

מנשה בן ישראל, על אף כשלונותיו, עודנו דמות בולטת וחיונית בתודעה היהודית. העולם ביכר להעלים עין מחולשותיו – מנטיתו להתרפסות, מגנדרנותו, מיהירותו השכלתנית – ולזכור רק את מדותיו הטובות – הקרבה עצמית, אמונה אמיצה ובלתי מעורערת, ודביקות במטרה. בזכות המעלות האלה ישאר הרב האמשטרדמי דמות חיה וחביבה, כל עוד ההסטוריה של העם היהודי תהא נלמדת, וכל זמן שיוסיפו בני אדם להוקיר מאמצים של אמץ־רוח יותר מן ההצלחה כשלעצמה.