רקע
ישראל זרחי
צעיף האלמנוּת

קשתות ניגנו על נימי כינורות מופלאים, והקולות נישאו כדכיו של פלג הרים המשתפך על סלעים רמים. מחלון של דירה שכנה הגיעו הצלילים וטוב היה לעצום עינים בלאט ולהטות את הלב אחר קסם רחוק וסתום.

זה איפוא החדר החדש. טוב החדר חדש, שהכל טוב בו, שעדיין הכל בו עמום וכהוי, והוא משמש רק מסגרת למעשים רדומים בחיק של מחר.

הרבה היה מיטלטל מחדר לחדר. רווק – רהיטיו עליו וכל פינה שׂכורה – ביתו. ובכל דירה חדשה רוחו היתה ננערת בו מחדש, כבאותם ימי ילדות בהירים, כשכּל דף ראשון במחברת חדשה היה משׁכּן תפילות וקן של תקוה ובטחון, כי כל הדפים אשר ייכתבו במחברת יהיו נקיים וטהורים כזוהר הרקיע, וציוני החיבורים שיבואו בה – כולם טובים ויאים מאוד ופגום לא יהא בהם, חלילה.

עוד לא הכל בא על מקומו בסדר ובשלום, התמונות עדיין מונחות בערימה והמזוודה עודה מלאה, אך הגוף כבר שכוב על המיטה שבפינת החדר והלב כבר שבוי למראות רחוקים, שהצלילים המבליחים מקרוב משמשים להם ליווּי של סוד ומסתורין.

טוב גם שהחדר במרכז העיר ויירגעו מעט העצבים שנמתחו בימים כאלה כחבלים. כי הימים רעים מאד, חרב באה למדינה, וניתנה רשות למשחית: נשתבשו כל הדרכים והמות משתולל בפרברי העיר. כל צל של סלע – מארב, וכל חומה הרוסה – קן מרצחים. אין הנשימה בימים אלה כתיקונה ואין מיבטח במידרך כף-רגל. שומר נפשו מכַנס רגליו, ואדם המהלך בחוצות שומר על מעט חייו ששׂרדו בקרבו, כשומר על פתילה דולקת ברוח, שסוככים בכף-היד על השלהבת הכהויה שלא תכבה. ובלילה עוד גדֵלה מידת פורענות, אותה שעה פנים אחרים לקצוי הקריה. מי שעומד על משמרתו בחסות רובה – אשריהו וטוב חלקו בזה הלילה, שכאילו חייו ומותו בידיו של עצמו הם מסורים, ואילו בלילה שנשארים בו סרוחים על היצוע, אין התרדמה יורדה עליך ואתה שרוי בצל חוסר-אונים. אם מטר-היריות רחוק אין הנפש מאזנת והעינים נעצמות מעט בשינה. אך אם הקולות נישאים מקרוב, דומה תמיד כאילו מאחורי החלון עומד היורה ויורה – – לאן, לאן. הנראית המטרה בחדר הכהוי? הירח – הירח בודאי שהוא מאיר דוקא את פינת החדר שהמיטה עומדת בה – – ונֶשק אין בחדר, אף לא מקל עבה, אילו לפחות נמצא מקל עבה, שראשו משובץ מסמרים – אילו לפחות מקל… מלחמה נטושה בין העין והאוזן; רוצה העין להעצם, שאי אפשר לה לסבול נדודי השינה ובכלל מוטב לו לאדם בשעה זו שרוחו תהא מופקת בחיק אי-הדעת, והנה נקרעת האוזן לרווחה מקולות המפץ הקרובים. ואינה רוצה להסיח דעתה מן הנעשה, אפילו שעה אחת; טוענת העין לאוזן: סגרי-נא פתחך על מנעול גדול שאין תועלת בשמיעתך! אך האוזן נפתחת עוד יותר, מקפיצה את עפעף העין ורוטנת בכעס עצור: להכעיס, להכעיס…

די לו בלילות הללו של סיוט, שבוקר דהוי וחיור לועג להם, כאילו דבר לא קרה בחיקם, ורק פעוטות שׂיחקו מעט ברובים שאין פגיעתם רעה; ואתה עומד מבויש ולעוג וחוזר ושואל את עינך ואזנך: מה זה היה לכן הלילה?…

כבר די לו בלילות של סיוט לפחות עד שראשו ינוח מעט, וטוב שעקר בינתיים אל טבורה של עיר. תהא שמירה בלילות של שמירה ומעט מנוחה בליל חופש, שאפשר בו להסיח את הדעת משׂיחת הרובים הלוהטת.

בינתיים נדמו הצלילים. מישהו דפק על הדלת. זו החבריה כבר באה לברכו בחדרו החדש.

– רוב כבוד ויקר לבעל בחדריו!

– אשרי מי שבצל חדרו יתלונן…

– חי-חי, ומיהו זה שבצל חדרו יתלונן? לעת-עתה יהיה בודד כאגודל, אולי רק בעלי-החוב יהיו כעת מבקריו, אם רק ימצאו את כתבתו החדשה.

ישבו מסביב, מי למראשותי המיטה ומי למרגלותיה, ושוב פתחו פיהם:

– ואני אומר לכם: האלמנה שלמעלה – זו הכתובת! שבידוע קשה הבדידות כיום סגריר.

– מי, האלמנה? חייך, חרפה ובושה! זו עדיין באבלה וזה בגסותו…

– פי-פי, חסיד שוטה! אשה נאמנת לבעליו – בחייו, בחייו בלבד, יקירי, ואילו אחר מותו חוזר היצר הרע כאותו ארס מפעפע ומטריד אף על לבּן של אלמנות, בעיקר – –

– נו-נו, רב לכם בלשון הרע. הנה גם תיקרובת. התכבדו-נא, מכובדים – בבקשה – –

הפירות סתמו מעט את מוצא הפה. זה מוצץ בתאוה לשדה של אשכולית, וזה מכרסם בדביקות צפויו הלבן של תפוח-זהב, ואחר משוחחים על דא והעל הא; זה מזכיר מעשה במחנה בחורים שהופקדו על שמירה של פרשת-דרכים רחוקה מישוב; באה אליהם נערה לבשל להם תבשילם ולהטליא כותנתם; נתאהבו בה כל הבחורים כולם, עד שהיתה צריכה לעזוב את המחנה עד מהרה… וזה מזכיר מעשה שהיה בטירון אחד שבא למחנה שהופקד על שמירת שולי חורשת-ארנים צעירה הסמוכה לכפר. יצא הבחור לתפקידו, שכב בתעלה שבעמדה קיצונית, לחץ רובהו לכתפו והיטה אוזן קשבת ולב חרד. פתאום, בדיממת הלילה, קלטה אזנו רחש בין הענפים. קרא הבחור ולא נענה; הזעיק תיגבורת, הקיפו הבחורים את החורש, ירו ולא נענו אף הם. לרגעים נדם הרחש, אך מיד חזר ונתגבר, כאילו מישהו זוחל במארב ומנער באילנות. העמידו כל המחנה על רגליו, נטלו הכל נשקם בידם וחמושים התחילו חודרים לבין הענפים, כשהם מאירים הסביבה בזרקור. שׂיחקה להם השעה ובבואם ללב החורש – מצאו צפורת תועה שנאחזו כנפיה בבדי האורן, שהיתה מזעזעת בענפים, מבקשת לחלוץ עצמה מן הסבך ואינה יכולה…

לבסוף מסתיימות השיחות והאורחים נוטלים פרידה מבעל החדר, מודים ועוזבים בהמולה.

שוב נדם חללו של החדר; בינתים התחיל האור לוקה. טובה היתה הבדידות לנפש ומרגוע לגוף; מסביב השפיע הערב משלוותו; פנס הרחוב שמול החלון התנועע קלות ברוח הערב וניענע בלאט צללים על הקיר. הכל היה דמום מסביב, כלום לא הטריד את המנוחה, רק איזה הירהור, בן הירהור, דבק בו, דבק ולא חדל.

האלמנה?

רבות דובּר בה באלמנה זו. אגדות-פלא היו מהלכות על אהבתה וסיפורי זועה על מות בעלה. צעירה היתה הנערה וליפיה יצאה קול בכל מאה שערים. יש שהיו מתקנאים באביה בגלוי והיו אומרים: אשרי מי שֶׁבת כזו לו, ששיבחה של אשה –יפיה, ויש שהיו נדים לו לאב בסתר ואומרים: אבוי למי שבת כזו לו, כי סופה שתסרח. אחר אותו מעשה היה האב טוען ואומר שאֵלה כביכול – אלה פתחו פיהם לשטן, שבא בדמות אחד גדול וחסון שלא כישראל, מאוהלים פרוצים שבכפרים ולא מאוהלי תורה, כמו שקיוה האב בסתר הלב, בא פעם אותו מגושם לפני האב ופתח פיו בזו לשון-הזהב:

– היות שאני אוהב בתו של מר והיא אוהבת אותי, מנוי וגמור אתנו להתחתן, שהיא הוגנת לי ואני הגון לה.

תיפח רוחו של אותו כפרי מגושם ששבה לב בתו בחלקות פיו!

– היא הוגנת לי ואני הגון לה – היה האב מלעיג על דבריו של זה, מעקם בשעת דיבור את פניו ולבו מורתח כגחלת. נכזבו כל התקוות על רב, או דיין, או שוחט, שזקנו יהא הדור ותארו נאה וביתו ישמש בית-ועד לחכמי העיר. חסל סדר התקוה הטובה על תורה ושׂכרה, ועתה כלך לך אצל הבהמות של אותו חתן!

– מה אהבה זו הרתיחה כל כך אבריך, – נתקצף האב על בתו – כלום ירושלים של זהב יקנה לך? דעי לך, שראשו של החטא מתוק ואילו סופו מר, מר מאוד!

שמעו האחים, יושבי אהלה של תורה, את המעשה, משכו פאותיהם ועיקמו שפתיים לעוגות. אמר הבכור:

– שידוך זה יפה הוא ומותאם באמת. זו בת טובים כשרה וזה אין איש מכירו, ומי יודע אם אין לו שם אשה וילדים באותו כפר, שאפילו רב אין בו. רחמנא ליצלן, שאפשר יהא לבדוק הדבר. זו יפה ועדינה כבת ישראל צנועה וזה גס ומגושם כפושט עורות ורועה חזירים, לא עלינו.

שמע האח הקטן את דברי אחיו הגדול, שמט מגבעתו העגולה, השחורה על ערפו, סיסל פאתו ועיקם חטמו ביותר:

– הי-הי – זוג חמוד ונפלא, שניהם מתאימים כחמור לציפור, הי-הי…

אמר האב: לא! אמרה הבת: כן! חזר האב ואמר: לא ולא. בחיי לא יקום הדבר! חזרה הבת ואמרה: יקום ויקום, שבלעדיו אין לי חיים, וירושלים של זהב איני צריכה, אלא לב של זהב אני צריכה. קמה ועזבה את בית הוריה.

לא יצא חודש עד ששיגרה איגרת לאביה. כתבה הבת באיגרת: אף-על-פי שאהובה לא נטה לקדש אהבתם אצל הרב, לא הניחתו עד שהעמידו חופה, שלא לצער את אביה אפילו שלא בפניו, והריהם כיום נשואים כדת משה וישראל, ושמא יבקרם בחדרם החדש או שיניח לפחות לאמא שתבקרם…

נתמלא האב חימה וכל אבריו נתרתחו; היה הולך ושופך קיתונים של בוז על בתו הסוררה, שלא די שהמרתה את פיו, עודה מתגרה בו בחוצפה; לא נתפייס ואף לאֵם לא הניח שתתפייס להם.

היה הזוג הצעיר דר בחדר קטן שעל גג, במקום מרוחק מבית-ההורים. הוא רוחץ מבט עיניו בברק עיניה, והיא, עיניה טבולות אושר שלא מכאן; עד שקם הבעל יום אחד ואמר:

– אהובתי, נקעה נפשי מישיבה עקרה זו שבעיר, שאיני יכול לנשום בין חומותיה ואף איני יכול לראות בצער זה הנשקף בעיניך, משקרבות רגלינו לבית אביך. אשוב לי אני אל הכפר, אעסוק בגידול צאן כמקודם ואבוא לעתים לבקרך. לא תצא שנה ויהא לנו בית בכפר ואקחך אחר כבוד לביתנו.

שמחה האשה מאוד, אך שמחתה מעורבת תוגה. נשקה לו לאלוף נעוריה על עיניו ואמרה:

– אוהבת אני עינים אלה, שאוהבות אותי מאוד.

נאנחה והוסיפה:

– לך, אהובי, ואל תשכחני, שמבלעדיך אין לי בעולם כלום, שאם תעזבני חלילה ואֶכלה כענן-בוקר.

הלך הבעל לכפר, נתן ידו בגידול צאן והצליח. היה בא תכופות לפקוד את אשתו שבעיר ואהבתם נתבשׂמה מריחות מופלאים מאוד, שלא שערום כלל תחילה. כבר היה רוצה לקחת את אשתו לנוהו, אלא שהרתה וכבר קרבו ימיה ללדת, ואמר בלבו: אמתין עוד מעט, שאין רופא בכפר ובית-חולים אין בו. תשָׁאר-נא האשה בעיר עד אחר הלידה ומשתקום ממיטתה אקח את השניים לבית, ולא תתפרד עוד החבילה עד עולם!

ביקור אחרון שביקר אצל אשתו ביקור של שבת היה. היו שניהם שוכבים זה על יד זו והרהוריהם אחוזים בילד שבקרבּה. הוא מבקש שיהא דומה לה והיא מבקשת שיהא דומה לו, וכך היו שניהם שקויי חלום ואחוזי געגועים, עד שהגיעה שעת פרידה. דומם נשק לאשה והזהיר את הנערה שבאה לעזור על ידה, בכל לשון של אזהרה, שתהא שומרת על אשתו מכל מלאכה ושתודיעהו על כל הנעשה אצלה, כקטנה כגדולה, בלא דיחוי.

אותו ביקור של שבת – ביקורו האחרון היה, ששלהבתו כבתה לאלתר.

כדרכו זה שנה, יצא בבוקר עם עדרו מן הכפר אל הגדרה הסמוכה שבהרים. בשדות הקרובים לכפר כבר כלה המרעה ואילו בגבעות עוד נמצא מעט מזון לצאן. בצהרי היום היתה האשה, שקבע את דירתו אצלה, שולחת לו, לרועה, כף תבשיל חם בידי בנה הקטן. אף באותו יום עשתה כך. שב הנער במרוצה מן הגבעות ומנת האוכל בידיו: לא ראה את הצאן והרועה. גערה בו אמו ואמרה:

– אי לך, בני, לא-יוצלח אתה, שכבר הנך כבן שבע ועודך כתינוק בעריסתו, והיאך תהיה רועה?

קראה האשה לבת הבכירה ואמרה:

– טלי-נא בטובך את התבשיל והביאי אותו מיד לרועה, בודאי כבר רעב מאד, שכבר השעה מאוחרת ואין אתו אפילו פת חריבה.

שבה הבת מן הגבעות ומנת האוכל בידיה: לא ראתה את הצאן והרועה. תמהה מאוד ורצה אל השכנים להמלך בהם. כיון שפשטה השמועה, מיד יצאו פלוגת בחורים חמושים והתחילו מקיפים את הגבעות בשרשרת רחבה מכל צד. משנתהדק העיגול והכל נפגשו שוב במקום אחד, סביב הגדרה הפרוצה, נשקפה פליאה גדולה מכל העינים: להיכן נעלמו הצאן ורועו?

שוב נתפזרו לכל צד, זה בכֹה וזה בכֹה, והעינים תרות בסביבה. לא יצאה שעה וגילו את עקבות הצאן, שכניכר הובהלו אל צדי ההרים, וגוית הרועה נמצאה מוטלת בנקיק סלע. בזרועותיו שכוב היה שׂה תמים, שנולד זה לא כבר, ועדייין חלוש היה מלכת אחר אמו. כדורים פילחו צוארו של הרועה, ובחיקו, לחוץ בחיבוק של עוית, נתון היה השה הרך, עיניו בלוטות ומפוחדות –

*

נטלו לגויה וניערוה – לא היתה בה עוד רוח חיים. הדם הרב ניגר על השה, שעורו הפך אדום מדם רועו. נטלו לשה והוא חי וקים ופועה. רחצוהו מדם החלל, אך גונו עוד נשאר חכליל…

משהגיעה שמועה וחצי שמועה לרחובות העיר, אחזו הצירים את האשה ובן נולד לה חמוד וטוב. היולדת כמעט שנטרפה עליה דעתה. אנשי בית-החולים הם שקראו לבנה על שם אביו שנרצח, אך משיצאה האם ממחוז הטרוף והדווי, קראה לבנה: שׂה אובד.

לא שאלה האלמנה כלום, רק את השה ביקשה שיתנו לה וטיפחותו עם בנה הקטן, עד שגדל מעט השה ועשתה לו גדרה קטנה על גגה.

משהגיע דבר-האסון אל בית הוריה – באה האם במתגנב, שפכה דמעות לרוב, והתחננה בפני הבת שתשוב הביתה ויחלו את פני האב. אך האלמנה לא אבתה לשמוע: אם בחייו לא רצו בהם, אף במותו לא יקום הדבר, ואם גם תגוע ברעב – לביתה לא תיפנה עד עולם…

רבות סיפרו באלמנה. אולם הוא עצמו לא נזדמן לו לראותה אלא מרחוק. מעשה מוזר, משהיתה רגלו קרבה לחדרו, מיד היתה מחשבתו נתפשת לקסם האשה, שמימיו לא ראה אותה פנים אל פנים.

אך פעם נפגש בה. בחדר-המדרגות פגשה, כשעלתה אל מעונה שעל הגג. היא עולה והוא יורד; פתאום כמעט שהם קרובים זה לזו. הפרוזדור היה מעט כהוי, ומתוך האפלולית הקלה הזדהרו פתאום לנגד עיניו פנים יפים של אבלות, כשצילי-צללים דקים נופלים על לחייה והם כסגולים באור הקלוש שבפרוזדור. מיד השפיל עיניו וביקש מחילה, אף כי לא היה על מה, נסתלק החוצה ושב עד מהרה אל חדרו. אותו לילה לא ישן אלא מעט ופני האשה היו מרפרפים לנגד עיניו, כאילו צעיף של אלמנות פרוש היה עליהם ומבעדו זהרו בתוגה העינים ההדוּרות האלה, שמסכת יופי פלאי משׂורגת היתה בהן בדווי.

והנה שׂיחק לו מזלו וכשנכנס פעם בקפיצה לחדר-המדרגות כדי לעלות לחדרו – ראה כשתי מדרגות לפניו את גבּה של האשה המופלאה, עולה אף היא למעונה, ובידה סל פירות. השיגה בקפיצה וביקש בשפה רפה לתת לו את משאה. מתחילה סרבה לו בתודה ובחיוּך של חן, ולבסוף נעתרה לו בתודה ובחיוך של חן. נשא את הסל בזהירות, כנושא פלא טוב ולבו רחוש מאוד. משהגיעו לסוף המדרגות נטלה ממנו האשה את סלה ונפטרה בחיוך נוגה ובתודה. ירד אז את המדרגות לחדרו ולבו כעוס.

לא ידע, לאמתו, על מי לבו כעוס כל-כך, והיה שואל עצמו בטרוניה, כלום רצה שתזמינהו, גחונת גופה ההדור, בתנופת יד רחבה ותאמר לו: סורה אלי, אלופי רב-החסד, שאליך כלתה נפשי, עוד טרם עיני ראתך… – מה רצה כאן שלבו היה קנוט?

בימים שלאחר-כך לא נזדמן לו אלא לברכה בחטף, ברכת שלום פזורה פעם מלמטה אל מעלה ופעם מלמעלה למטה. והאשה היתה חולפת בלא רחש, נושאת תפארתה אתה, ורק חלל הפרוזדור היה מתבשם מריח גופה הצעיר, והוא – לבו קנוט עליו מאוד.

כמה פעמים כבר החליט בלבו לעלות ולדפוק על דלתה! מדוע לא יעשה כך, בעצם? הרי היא מכירתו, והוא דורש תמיד בשלומה ואף היא משיבה לו תמיד על ברכתו בחן ובחיבה גלויה ועיניה מחייכות מבעד לצעיף אבלותה – ולמה לא יעלה?

פעמים היה פורץ מן החדר ועולה על בהונות רגליו, שתי מדרגות למעלה ואחת למטה, שתים למטה ואחת למעלה; וכשהיה מגיע לבסוף עד דלת הגג היה יורד פתאום מבוהל ומורעד, כאילו רדפוהו רוחות.

פעם אחת, כבר היה קרוב לדלת המובילה אל הגג ורצה לרדת כדרכו, קלטה אזנו רחש מעבר לדלת הכניסה. ביקש להכנס ולא יכול, ביקש לרדת ולא יכול. נשאר תקוע במקומו והיטה אוזן קשבת.

דמתה אזנו לקלוט קולות שונים, קול האם וקול התינוק, וכלום – כלום עוד קולו של מישהו הבחינה אזנו?

שמע גרונו של הילד מצפצף: א-בּא-בּא-בּא-בּא. א-מא-מא-מא. נתפעם לבו מאוד ותקפו מין עלבון צורב, עד שלא ידע נפשו. כך עמד רגע שמוט-כתפים עד שנעקר ממקומו, גלש מן המדרגות ונתכנס לחדרו והד קולו של התינוק חותך את לבו וטורפו.

נתרעם על האשה בשם הנאמנות שאין לה גבול ובשם האהבה שאין לה סוף, אך איזו פינה נידחת שבלב היתה מגלגלת עליו צחוקה ומלעיגה: קנאה, קנאה, יקירי…

שיקע ראשו בכפות ידיו ולבו היה מורתח. אשה זו, אשה זו שצעיף אלמנותה כאילו פרוש היה תמיד לנגד עיניו – האם לצון חמדה לה ותו לא? עוד לא יצאה שנה, עוד לא התחיל התינוק מדבר כהלכה והשה – אותו השה שטוף-הדם, עדיין לא נכנס לכלל איל – וכבר, כבר – – והיאך זה, בעצם, הרי לא ראה מעודו גבר יוצא ונכנס בדירתה וכבר מצפצף פי הילד: א-בא, א-בא…? הי – מחוכמת האשה מאוד… אך לאמתו של דבר, יוכל גבר לבוא ולצאת בדירתה אף בלא שיראוהו זרים, ומה גם, מה גם אילו ראוהו – כלום חייבת היא לו דבר? אלא שהמעשה כשלעצמו, המעשה כשלעצמו… מופלאים דרכי חיים… כל אותו שיר המעלות לאהבה נאמנת ובת-האלמות אינו אלא בגדר פיטפוטים סתם, לא לאוהב זה צריכה אשה, אלא לאוהב סתם, לא לגבר זה היא נזקקת, אלא לגבר סתם, ואם גם היה האיש אהוב עליה ביותר ולא-נשכח – תאוותה משכיחה הכל ומפעפעת בה, כמו שאמר ידידו – מפעפעת ומחלחלת…

שוב קפץ ממקומו ועלה במדרגות, וכך היה עולה בהן: שתים מעלה ואחת מטה, שתים מטה ואחת מעלה, עד שהגיע לבסוף, גחון כולו וצועד על בהונות רגליו, עד דלת הגג.

היפתח? ואיך יפתח? יפתח אין בכך כלום, יעלה על הגג ואם יישמעו צעדיו יבקש מחילה וישאל לשעה או לגפרור – – ואם לא יישמעו צעדיו – ודאי לא יישמעו – – תראינה עיניו מי הוא אותו גבר – מי הוא זה– –

במאמץ לא-מצוי לחץ על כף המנעול והתחיל פוסע על הגג בזהירות. כבר ירדה אפילה על העיר ודיממת הערב לפפה הכל. מחלון החדר זלף אור של מנורה – אילו היה יכול להגיע בלא רחש עד קצה אותו קיר! משם כבר אפשר לראות מבעד לוילון השקוף של החלון הנמוך את כל הנעשה בפנים. לרגע נתפש לספק: טֵרוף, טֵרוף, למה לו כל זה, כלום חסר דאגות הוא, מה כאן בעצם מעשהו וכלום זה מענינו – – אך כבר היה מאוחר, שידע: עכשיו הוא מוכרח לראותה, אחרת לא ידע מנוחה ודעתו תיטרף עליו – – הוא מוכרח – –

לפי הכלל: יפה זהירות, הסיר נעליו מרגליו ונטלם בידיו, והתחיל פוסע בגרביו על ריצפת הגג הקרה, פסיעה דקה ורעודה, כושלת ומהוססת – פוסע, פוסע… עד לקצה הקיר.

משהגיע לבסוף למטרה, דומה היה עליו כאילו כבר חלף נצח. מבפנים לא פסקו הקולות, עכשיו לא יכול היה כלל להבחין למי היו קולות אלה, שלבו היה מורעד מאוד. משהשעין מרפקו על אותו קיר, היה מוכרח לעצום עיניו לרגע כדי שתשוב אליו רוחו.

כשתפתחן שוב וכפף מעט ראשו אל עבר החלון המואר, נתגלתה לעיניו תמונה זו: על מחצלת שטוחה באמצע החדר יושבת האם: ממולהּ, נסמך בכרים, יושב לו התינוק. האם שקודה על שעשועיה עם בנה, נוטלת כף ידו הפעוטה של העולל, מסמיכתה אל לבה ואומרת:

– נו, תינוקי, אמור, שיי החמוד, אמור-נא: א-מ-א – –

מורה הילד באגרוף הקפוץ על חזה אמו וחוזר אחריה בחליל התינוק שבגרונו:

– א-מא-מא-מא – –

שוב נוטלת האם את אגרופו הפעוט של התינוק וחוזרת:

– ועכשיו, תינוקי, שיי החמוד, אמור-נא: א-ב-א – –

חוזר התינוק ומורה באגרופו הזעיר על אמו וחליל הקסם שבגרונו רונן:

– א-בא-בא-בא – –

כשנתחַור לו מראה עיניו היה לו כאילו ניתך דבר בלבו ושלהבת אחזה בפניו. תחילה שח ראשו בתנועת-אֵלם ואחר פנה ללכת; ירד לחדרו כשנעליו בידו, וכולו מורטט ומזועזע, צנח על המיטה, מוכה כאגמון ברוח.

שוב משכו בבית השכן קשתות-פליאה על כינורות נאדרים והבליחו מנגינות רחוקות, רחוקות…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!