רקע
ישראל זרחי
קראו לו כילי

בכל שׂמחת־ירושלים, שמיטיבים בה לבם של מבקרים רבים, אפשר היה לראותו מסב להנאתו, אולם שמחת נשואין חביבה היתה עליו ביותר. ואף שמראהו בין המסובים כאבל בין חתנים, אין איש משתאה על כך כלום. אדרבה, חופה שאין הוא נמצא בה כאילו חסרה דבר, ושוב אינה חופה ככל החופות.

צעיר לימים כבר לא היה ומראהו כאיש זקן ממש. בגדיו תלויים עליו כאילו היה מקבלם בנדבה ואינם נתפרים למידתו; ואם בגדיו בלויים, הוא עצמו כאותו ירק שנכמש בחום הקיץ ושוב לא נותרה בו אף שמינית של לחלוחית. היה סובב בין האורחים כצל, שהלבּישוהו בגדים בלים, לא־קרוא בין קרואים, זוכה בשולחן החתן וזוכה בשולחן הכלה, לוגם כאן כוס יין מתוק וכאן כוס יין־שרף ואף קינוח המשקה לא יחסיר. זקנו הדליל היה פרוע מעט, פרורי־מאפה נאחזים בשערותיו אגב לעיסת תיאבון, ופעמים שטיפת יין היתה מרטיבתן אגב שתיה. משבאה אל קרבו מנת יין הראויה לחמם לבו של אדם, היה מַסמיך קצה מצחו לכף היד, מקמץ פיו בפליאה ומצמצם עיניו בדבקות:

– אי־יי־יי, שׂמחות של ימינו, שמחות של ימינו… כלום אפשר לקרוא להן שמחות לסעודות אלה של ימיכם? בימינו שלנו ראויות היו השמחות שיתקראו בשם זה, שכּל שמחה מיד נמשכה לה סעודה, אַי־יי־יי, כסעודת שלמה בשעתו, חייכם, כסעודת שלמה בשעתו – – –

מיד היה פוקח סגור עיניו, ספק בבהלה, ספק בתמיהה, ועיניים אלה, שבשעות כתקונן בלוטות היו ומין דוק שלא מעולם הזה היה פרוש עליהן, עינים אלה היו מבריקות פתאום באיזה גץ זר, במין היבהוב של אש ירוקה וקרה, שכל רואיה לבם היה נרעד פתאום ורוחם היתה נטרפת עליהם משום־מה. היו המסובים משתדלים להשתמט מקרבתו. הצעירים ביקשו להתחמק ממנו, שהיו רק פותחים באותו מסע שהוא כבר הגיע לסופו. לא נעים היה להם לצעירים לשוות תחנה אחרונה זו לנגד העין, אף שאי־אפשר היה להם להתעלם ממנה לחלוטין, שבעומק הלב חשו שהיא קיימת והיטב ידעו ששעה שעה ורגע רגע זז המסע לקראת אותה תחנה אחרונה; ואף על פי כן לא נעים להם להפגש אתו בשעת שמחה, כאילו יכלה קרבתו להסיעם ביתר שאת אל אותו אופק עגום של זיקנה.

גם הזקנים פחדו מפניו, והאמהות ביותר, וטרחו שלא להשאירו חלילה לבדו עם הכלה, שמעשה בכלה אחת שנטפל לה רגע לפני החופה, ומשנתן בה עיניו הבלוּטות ולחש לה דבר על אזנה – מיד פרחה רוחה של אותה כלה חסודה, עד שאי אפשר היה לקיים החופה והיא נדחתה לאחר שבת.

ואם ממגע עם הכלה אפשר היה למנעו, ממגע עם החתן אי אפשר היה למנעו. היה תופשו בדש בגדו המגוהץ, מקמטו והופכו כה וכה, מצמצם עיניו ושוב פותחן כשאש זרה מבליחה מתוכן, אבק חיוך רע נאחז בקצותיהן ותשוקה סתומה שפוכה על כל פניו:

– איי־יי־יי, נשׂואין – בידוע שהנשואין הם כאותה עיר בצורה ששׂמו עליה מצור. הצרים רוצים להרוס פנימה והנצורים רוצים לפרוץ חוצה. איי־יי־יי, דבר ידוע הוא – הנשואין הם כאותה עיר ששמו עליה מצור…

זקני ירושלים קראו לו כילי, אף שצעיריה לא הבינו לטעמו של כנוי זה בפיהם של זקנים, שמה טעם מצאו לקרוא כילי למי שהפרוטה אינה מצויה בכליו, ואינו אלא חי מרחמי בריות? ואף־על־פי־כן – כנוהו באותו כנוי, ואילו הוא, בעל הדבר, לא ידע מעולם על שום־מה קראו לו כך עוד בצעירותו. לא, הוא לא השיג את הדבר. המשום כך קראו לו כילי שלא ביזבז ממונו ולא פיזר אוצרותיו לכל רוח, ואפשר על שום שלא נמנה על כת ההוללים ומרדפי־הרוח? אמת, ותרן בממונו לא היה מעולם ואפשר גם לא העביר על מידותיו, אך מה חטא ראו בו הבריות, כלום לא היה הכסף כספו? האם נוטל הוא משלהם או כי עליהם מזונותיו? כלום לא היתה כל פרוטה פרוטתו, שנרכשה בעמל וביגיעה, הלמענם היתה כל יגיעתו? הבשבילם כל טרחתו? ומה ידעו אלה עד מה יקרו לו אותן מטבעות נוצצות, שכאילו נפש חיה גנוזה בהן, נפש זהב קסומה ומברקת; וצילצולן של אותן מטבעות כהד צילצול אוצרות בגינזך פלאי ולא מושג – עין לא ראתה פליאותיו… בריות משונות הם בני האדם, משעמדה לו השעה בצעירותו מיד קפצו עליו והתחילו תובעים בפה מלא:

– הב כסף, הב כסף, שאם לא תעשה רצוננו מיד אנו קוראים לך כילי!

כילי, כילי… כנוי משונה, ועל שום־מה, על שום מה? על שלא היה מטיל לתוך כיסם, או שלא היה פרוץ בשחוק קלפים כדרכם? תדיר היו מגלגלים באזניו: צדקה, נדבה, גמילות חסדים. – אפשר יהא חס על כבודו, כביכול, ולא יהא חס על ממונו? כסף צרוף, כסף צרוף! מה ידעו אלה ערכו, מה ידעו אלה כמה יקרה לו כל פרוטה, פרוטת זהב יקרה…

בנערותו נתברכו בו הוריו ושמחו בלבם: בן יקיר כזה, עודנו נער וכבר למד דרכו להרויח כסף, ובעודו תינוק של בית רבו למד לצבור ממון, לאגור פרוטה לפרוטה ולא הוציאה לממתקים, כדרך בני גילו. אולם משהלכה תאותו וגברה והבריות התחילו נותנים דעתם עליו, נבוכו הזקנים והברכה שהיו מתברכים בה כאילו גועה בלבם: בן שכזה, בן שכזה – מנין להם בן שכזה?… משהיו מטרידים עליו ביותר במעשה נדבה או גמילות חסדים והיו מבליעים בדרישתם דיבורים על בושה ועל כלימה, היה מגביה כתפיו, מצמצם העינים בדבקות ופוקחן שוב כשאש קרה לוהטת בהן בחוצפה: מוטב שאתבייש מזרים ולא אתבייש מעצמי – בנתם?

כך היה שקוד על צבירת הונו ומרקד בתאוה לשלהבת הזהב. אולם קרה אז מעשה שהוציאו לרגע מבולמוסו. כבר מזמן נכנס לגיל הנשואין, אך לא נתן כלל דעתו עליהם, יותר מדי בהול היה על עסקיו ולא נתוותרה לו לכך השעה. ואילו עכשיו, משחזרו השדכנים וסובבוהו כאותן חיות רעות, נעתר להם קימעה והיטה אוזן לפתוייהם:

– בת טובים, אמרתם? אף נאה וצעירה? נו, ומה מכוח, כן, רוצה לומר – מה מכוח נדוניה – הא?

– המ, גם נדוניה יש, ברוך השם, אף שאינה מן הגדולות ביותר, אלא שבלא עין הרע, החתן שיחיה, הוא הוא בעיקר בעל הנדוניה – בלא עין הרע…

חייך כמו שמלטפים לו לאדם בטנו השמנה וגיחך:

– נא־נא־נא – נדוניה שלי אתן לבתי שלי לכשתגיע לפרקה, ואביה של זו עליו לתת נדוניה לבתו שלו, כנהוג, ובידוע, זהב בזהב ניתך, חי־חי…

סובבוהו השדכנים עד שנענה להם. אם כי לא היה חלקו עם אותם בריות הנוהים אחר קול לבם, בכל זאת מששמע שבת טובים היא וראה שנאה היא ביותר – נעתר להם. נדוניה לא היתה לה, דבר זה מחוּור היה לו מלכתחילה. נו, כן, אביה ירד מנכסיו ואילמלא כך, אילו היה עוד הונו בידיו – מי יודע, אפשר שלא היה כלל רוצה בו… טוב שהגלגל חוזר בעולם; ואשה כאותו שטר ערך: יש שטר שערכו רב אלא שהשער ירוד, והמבין יבין לשעת הרצון וירכוש השטר בשפלותו…

ומשלמד עוד שידה של הנערה אינה פזורה ובודאי תדע לשמור על הפרוטה, קם בבקרו של יום אחד ואמר להם לשדכנים: הן. מיד קמו המשפחות משני הצדדים, אמרו זו לזו: מזל טוב, מזל טוב, והיתנו תנאים, כנהוג.

עטו עליו השדכנים כעיטים:

– הב דמי שדכנות, הב דמי שדכנות!

גרשם בכעס ובזעף:

– הא, ראו נא ראו איך נתרתחו לפרוטה, המנוּולים – מה המהומה הזאת, ראו נא איך קפצו כאותם תישים, כלום אין לכם פנאי להמתין עד שנכנס לחופה?

שמרו השדכנים על הזוג מכל משמר, שידעו כי הנערה יושבת כל ימיה בוכיה, ששמעה איך קראו לו לחתנה כילי. אף אחיה, לבו לא היה שלם עם שידוך זה, אלא שהאב דחק: מה אעשה לך בתי ושוב איני אותו אבא שהייתי. לפנים, בתי, רצית שׂימלה נאה – הא לך שימלה נאה! רצית לילך לחמי טבריה – בבקשה ממך, לכי לחמי טבריה! אוי לי, אוי לי, בתי היקרה, ששוב איני אותו אבא שהייתי, ולא עוד אלא שאיני יודע מניין אקח לחמי. ואילו כאן, אושר כזה, חתן מושלם בכל המעלות, אחת אינה חסרה! צעיר שהבריות מונים אותו בין עשירי העיר, כלום שמע אדם שחתן צעיר יהא עשיר מופלג?

נטלו השדכנים הדאגה על שכמם ליישר הדורים ולקרב לבבות רחוקים, באו ואמרו לו לחתן:

– נו, מתנות, כלומר, הרי צריך באלו מתנות לכלה, כיאות לחתן כמר.

– מתנות? ראו־נא את אלה, בלשון רבים נקטו: מתנות, ואתם, מי אתם שתתבעו ממני מתנות, אפשר שליחי המחותנים אתם, או שיש לכם חלק באותן מתנות שחתן מגיש לכלה, הא? בלשון רבים נקטו, הביטו־נא בודאי, מה איכפת להם לאלה, אם אני קובע ממוני ומפזרו לכל רוח, הא?!

אולם משהתחילה משפחתו תובעת שיגיש מתנות לכלה, שלדברי האם המגיש מתנה בעתה מאה רעות מונע מנפשו, התחיל מרגיל עצמו לרעיון, ולבו נתרכך במקצת:

– כלום לאשה זרה הוא נותן, הרי לאשתו שלו הוא נותן, ובידוע, מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומה איכפת… ולא עוד אלא שסיבה נוספת נתמשכה לראשונות ואפשר היא עיקר: זה מזמן שנתן כסף, אמנם בריבית הגונה, לאחד שדרכו נשתבשה, אמיד היה וניתן להניח שישיב הקרן עם הריבית, אלא שפתאום נתהפך הגלגל ובן לילה ירד מנכסיו, והוא, המלוה, כאילו הניח כספו על קרן הצבי. בא לתבוע ממנו חובו, אמר לו: אין לי. טען המלוה בתרעומת גדולה: אני, מה איכפת לי, אין לי אלא מה שלפני, הנה שטרך בידי, אמכור ביתך, אחכיר שדך, ואטול כספי. וכי מה סברת: כלום הפקר העולם? נתחנן לפניו הלווה וביקש: חוסה עלי, המתן עוד מעט ואל תהרוס חיי! משפחה לי וילדים קטנים, ומה אעשה? אם תשבור מטה לחמי לא אקום לתחיה עולמית, רחם־נא עלי… אמר לו: אין רחמים בעיסקי מסחר. שאם אני מרחם עליך היום, אני יורד למעמדך מחר, ומי ירחם עלי? – קם ועזב ביתו.

אותו לילה באה אשתו של הלווה לאמו של המלוה, בכתה ויבבה לפניה: משכּון הבאתי, משכון יקר מכל יקר, נוסף על השטרות: שרשרת זהב כבדה וטבעת משובצת פיטדה שאינה מצויה – מבעלי לי כל אלה, מתנת חתן בשעתו, תכשיטים יקרים מאוד, בזמנו דברו בהם בכל ירושלים כולה: כגון אלה הגיש החתן דורון לכלתו! יקחם למשכון, ימתין־נא מעט עד יעבור זעם, ובלבד שלא יפקירם לערכאות – שאם כן, חלילה, וכלתה כל תקוה, ומה יעשו לפיות רעבים של תינוקות?

בכתה אם המלווה בפני האשה, כאילו זו צריכה לרחמיה של זו ולא אמרה כלום, רק עיניה הפיקו צער נוקב תהום. אז קמה האשה ושבה לביתה כלעומת שבאה ותכשיטיה היקרים בידה.

משנולד הרעיון במוחו של החתן דלק כולו מתאוה: מציאה כגון זו, מציאה כגון זו, אפשר יהא לרכוש התכשיטים בלא מחיר ואף להציל מעט כספו מטמיון. מיד הלך לעושה דברו, אמר לו מה שאמר, ועוד באותו ערב יצא קול בחצרות ירושלים: הכילי הכין דורונות לכלה – עין לא ראתה!

היתה השמחה שרויה בבית הזקנים. עליצותם הולכת וגדלה על שבנם נעתר להם, ותקוה טובה התחילה מלבלבת בלבם: אפשר משיכנס לחופה יתהפך עליו לבו… והבן שמח על ששיחקה לו השעה וזכה בריוח ובכבוד; בין כך ובין כך ובבית החתן התקינו סעודה, כסעודת שלמה בשעתו. באה הכלה ובני משפחתה, באו שדכנים ובדחנים; – הגברים לבושי גלימות משי מבהיק, רחבות שוליים, המשתלשלות ויורדות עד הקורסליים; הנשים בשביסים רקומים בשלל זגוגיות נוצצות כאבק יהלומים, ותינוקות בכיפות שחורות על ראשם ונעלי שבת ברגליהם. שמחת החג חיממה את הלבבות וכולם פניהם נוהרים, כאילו נתמזל מזלם וזכו בגורל גדול. החתן העניק לכלה הדורונות המופלאים, ולשמחה לא היה קץ. לרגע כאילו הוקל אף לב הנערה, המעמסה נגולה מעליה והיא זהרה בזוהר החן וחוט של יופי ענוג משוך היה על פניה. הכל נהנו מזיוה של כלה, והחתן שמח בקרבו על מציאתו ופיזל לעתים לצידה, פעם סוקר פניה ופעם סוקר תכשיטיה, אלא כדרך בני טבעו, אינו מראה שביעת רצונו כלפי המסובים, שלא ממידת אנשי־עסק לשמוח בעיני המוכר על הקניה.

לבסוף נתארכה לו לחתן שעת הסעודה והיה נותן עין זעומה בשדכנים ובבדחנים שכאילו היו שכורים לשתיה והלוגם כוס יתירה – זוכה בפרס של זהב. זה בולע תרנגולת פטומה וגומע לוג של יין וזה לועס קורקבנים טגונים וגומע לוג של יין, כאילו נחש רע שורה במעיהם. ודאי, מה איכפת להם לאלה, בעלי החנויות נותנים היום בלא מחיר וכיסו של החתן פרוץ, כל הבא ליטול – נוטל.

סופו של דבר, פתחה דודה רחוקה ואמרה:

– חייכם, זה עידן שלא הארכתי בנשף כמו היום, דומה עלי שכבר הגיעה שעתי ליתן לכם תודה וליטול מכם ברכה.

מיד קמו גם המחותנים והכלה ואמרו בקול גדול:

– מודים אנו, מודים אנו, להתראות בשמחות ובימים טובים ומי יתן ונראה בטוב ירושלים. עוד מעט ושוב נתאסף ביום חתונת ילדינו הבא עלינו לטובה!

נסתלקו הדודים והדודות, הלכו גם השדכנים והבדחנים, ונשארו רק המחותנים, הכלה ואחיה, כשהם חוזרים על הברכות ועל התודות.

משירדו לבסוף לפתח הבית התחיל גשם דולף וטורד. האורחים באו בבגדים קלים, שהערב המוקדם היה בהיר ויפה, כיפת שמיים טהורה היתה פרוסה על הרי ירושלים וכוכבי מרום השפיעו אור שקט וטוב, ועכשיו כבו המאורות בשמיים ועננים חשכים שמימיהם מרובים המטירו בעוז, ושוב אי אפשר היה לאורחים לילך ברגל הביתה, כשהבגדים הקלים לגופם וטיט־חוצות דבק במנעלי־השבת שלהם.

הפכה האוירה דחוסה: זה מנסה לתחוב אפו בגשם ונרתע לאחוריו, וזה מרגיע: בודאי עוד מעט ויחדל.

המתינו בפרוזדור והמתינו, והגשם לא פסק. לא רצו הקרובים לשוב לבית המחותנים, שאין שבים בדרך שכבר פתחו בה. משך האב בכנף בגדו של החתן וגילגל בלשון זהירה:

– נו, מה, מה נעשה? הרי עיניך הרואות שאין עצה אלא לרוץ ולקרוא לכירכרה…

הגביה החתן כתפו האחת, רוצה לומר: הבלים. חכו עוד זמן־מה ומשלא פסק הגשם חזר האב ונטפל לבנו:

– ומה נעשה? ראֵה, כל שהשקענו בסעודה, יעלה עכשיו בתוהו, וכל כך למה? בשל אלו פרוטות שתעלה לנו כירכרה; לא כדאי, באמונה, לא כדאי!

עשה החתן קפנדריה, נטל המטריה ויצא בפנים נמוכות לקרוא לכירכרה, כשלבו זועף בקרבו מאוד. כירכרות, כירכרות… ענין חדש מצאה לה ירושלים לענות בו! משרחב הישוב שמחוץ לחומות ושכונות גדולות נבנו לתפארת, התחיל פורח גם אותו עסק בכירכרות, שפשוטי העיר פתחו בו כדי להסיע בהן בריות משכונה לשכונה, שכבר נתמשך התחום שביניהן. רובן של כירכרות זוגיות היו, אסורות לשני סוסים ודמיהן מרובים, ורק מיעוטן יחידות, שסוס יחיד נרתם ליצולן, ודמי שימושן מועט. התחילו רבים מענגים עצמותיהם בנסיעה בטילה זו, משום חידוש שבדבר ומשום ריקנות שבהם והיו מכלים ממונם על לא־דבר חוששים אפשר הליכה ברגל מימין־משה למאה־שערים תזיק חלילה לבריאותם, וטיול משער יפו למחנה־יהודה ידחק להם את שעתם; בין כך ובין כך ובולמוס של כירכרות ירד פתאום על ירושלים ובילבל עליה ראשה.

הלך איפוא בגשם וברוח והגיע לקצה הרחוב הסמוך, מקום חניית הכירכרות. קרב וראה שכל הכירכרות זוגיות הרתומות לשני סוסים. כירכרות יחידות, שסוס אחד רתום אליהן ודמי הנסיעה בהן מועטים – לא היו במקום. היסע בזוג? הבלים! כלום יצא מדעתו? ד' אמות מביתו לביתם וד' נוסעים בסך־הכל – כלום לא תספיק כירכרה של סוס אחד? כבר רצה להמשיך דרכו, כשהעגלונים שישבו מכונסים תחת כסויי הכירכרות נתנו עליו דעתם:

– היי, רוצה כירכרה?

– אין לי צורך בזוג – תסעו במחיר יחידה?

– חכם בלילה, כלום שני סוסים אוכלים כדי אחד?

– איני מבקש מכם טובה! לדידי יכולים אתם לעמוד כאן בטֵלים אפילו עד אור הבוקר.

משפנה לדרכו קלטה אזנו קללתו של עגלון וריטון שנבלע בשׂפם:

– לא הכרתם אותו? הרי זה הכילי – יכנס הרוח בממונו!

זרז צעדיו ורץ לעמדה שניה שברחוב המרוחק מזה, כשהדלף חודר לעצמותיו. מעשה שׂטן ומקום החנייה הסמוך ריק היה, לא היתה בו אפילו כירכרה אחת. כבר רצה לשוב למקום הראשון, כשדבריו האחרונים של העגלון עלו פתאום על לבו. נתרתחו בו התאוה והכעס והוא רץ לחפש כירכרה ברחובות. אלו פעמים רצה לעצור בעגלונים שנסעו ברחוב, אך איתרע לו מזלו: הכירכרות היו מלאות. הוא אימץ צעדיו ביותר אולם הרוח והגשם היו סוטרים על פניו, והוא שׂרך את רגליו ביגיעה.

לבסוף נמצאה לו כירכרה ריקה והוא ישב בה רטוב עד לעצמות, זועף על העולם, על הגשם ועל האורחים ועל הסעודה, ויותר מכל על הכירכרה שבכל זאת היתה זוגית…

לבו היה זעוף מאוד והוא נתן קולו על העגלון:

– איני צריך כירכרה בשבילי, יש לי אורחים בבית והם צריכים לכירכרה. לא אשלם אלא בעד התחום מביתי לביתם.

לא ענה העגלון ישרות, רק רטן בין שׂפה לשׂפה:

– ליל סגריר ארור שכזה – אפילו כלב אין להבריח לרחוב.

משעצר העגלון לפני פתח הבית והחתן נכנס אל הפרוזדור – לא מצא בו נפש חיה. נשתאה על כך מעט, אלא שמיד הבין: בודאי נענו להפצרת הוריו וחזרו ועלו לביתם. עלה בקפיצה לבית, נכנס לחדר־הזקנים ומצא את אמו בוכיה, צובטה ופורכת אצבעותיה. קימט מצחו וצימצם עיניו: מה קרה, מה קרה כאן פתאום, אין לראות אף סימן למחותנים…

מיד נודע לו הענין כולו: משחיכו המחותנים לשובו ונתארכה להם השעה מאוד, יצא אחי הכלה לבדוק שרשו של דבר. בא לחניית הכירכרות הסמוכה ושאל לעגלונים: לא ראיתם פלוני שכך וכך מראהו ומטריה בידו, שואל על כירכרה לאורחיו? הכילי?! – ענו לו העגלונים ובמקהלה – היה כאן ורצה כירכרה זוגית במחיר יחידה, צחקנו לו, נשא רגליו והלך. מיד שכר אחי־הכלה כירכרה זוגית, בא נזעם, נטל הוריו והכלה ונסע לביתם בלא נטילת שלום.

מששמע החתן המעשה שקרה, פרץ מן החדר וירד בבהלה אל הכירכרה שהמתינה לו בפתח הבית:

– זוז, סע, בכל כוח הסוסים! אם תשיג לי הכירכרה שנסעה זה עכשיו לפנינו לרחוב פלוני אשלם לך כפל כפלים! זוז, טול השוט, מה אתה משתהה עוד, גולם שכמותך!

נעתקו הסוסים ממקומם, נתמתחו הרתמות והשוט שרק; הגלגלים נתגלגלו בשצף, הרקידו הכירכרה על ראשי האבנים והתיזו סילוני מים לשני עברי הרחוב – לשוא! משהגיעו לבית כבר ראה אור דהה בחלונותיו וצללים נעים על הוילאות.

הושיט לעגלון דמי נסיעה רגילה והניחו בלא ברכה, כשהוא עומד ומשהה ידו הפשוטה. הגשם עדיין לא פסק והרוחות שרקו ויבּבו, נתנענעו שלטים ברחובות ותריסים עקורים נאנחו.

כל עוד היה שם לא גרע עין מן החלונות המוארים, שחוח־גב היה מהלך ופוסע, שתי פסיעות קדימה ופסיעה אחת אחורה, שתי פסיעות אחורה ופסיעה אחת קדימה, תולה מבטיו בחלון, כרוצה להחדיר בעדו עיניו.

משהגיע לקצה הרחוב עקום־הבתים, נשתהה מעט בפינתו, מביט באותם חלונות מוארים. אחר נטל רגליו, צעד פסיעה דקה ורעודה – עד שהגיע לביתו.

כל אותו הלילה לא עצם עיניו ונקלע בחדרו מקיר אל קיר, כחיה פרועה בסורג.

פסק הגשם, חוור הלילה ובוקר בהיר נולד בהרים. משזרחה חמה דפק מישהו על דלת חדרו ונכנס נער יתום שהיה מתחנך בבית המחותנים, הגיש לו חפיסה קטנה ונסתלק.

באצבעות רעודות התיר החבילה מקישוריה והסיר מעליה ניר האריזה – התכשיטים שלו שוב היו לפניו!

נצרב בו לבו כבגחלת וגל של חום מחניק זנק והציף את גרונו. לא ידע על שום־מה שטפו הצער, על העסק המופלא שנתבטל, או על העלבון הצורב של נפשו, ואולי, אולי על שזכר פתאום את חוט הקסם שמשוך היה על פניה המופלאים של הכלה, שלעולם, לעולם לא תהא אשתו.

פתאום חטף את התכשיטים, פרץ לחלון וקרעו בחימה שפוכה עד שנתרעדו השמשות: הגביה ידו והניפה בזעם שאינו מצוי: לשדים, לכל הרוחות והשדים, איני רוצה, שוב איני רוצה בכלום, בכלום…

אולם משעמד כבר להתיר ידו הקפוצה, נשתהתה הכף כמאליה והוא העביר את התכשיטים על דש בגדו בליטוף רך המוסיף לאבני־חן מקֶסם הבּרק הטוב; אחר נתנם במתינות בקופסה שבקופת הפלדה וסגרה על מפתח.

מני אז חלפו שנים. אותו מסע שעמד אז בתחילתו עוד מעט ויגיע לקצו. אשה לא נשא בחייו. במרוצת ימיו אבד לו כל הונו – דבר לא נותר. רק אותם תכשיטים יקרים, שרשרת הזהב הכבדה וטבעת הפיטדה שאינה מצויה, אלה בלבד נתוותרו לו מסערת הימים. קופת פלדה אין עכשיו בחדרו, ששוב אין לו צורך בקופה. השרשרת הוא נושא על צוארו כשהיא תלויה על בשרו הכחוש, מתחת לכתונת הבלויה, ואף את טבעת הפיטדה חרז על אותה שרשרת־זהב – התכשיטים היחידים שנשתיירו לו…

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!