קשתות ניגנו על נימי כינורות מופלאים, והקולות נישאו כדכיו של פלג הרים המשתפך על סלעים רמים. מחלון של דירה שכנה הגיעו הצלילים וטוב היה לעצום עינים בלאט ולהטות את הלב אחר קסם רחוק וסתום.

זה איפוא החדר החדש. טוב החדר חדש, שהכל טוב בו, שעדיין הכל בו עמום וכהוי, והוא משמש רק מסגרת למעשים רדומים בחיק של מחר.

הרבה היה מיטלטל מחדר לחדר. רווק – רהיטיו עליו וכל פינה שׂכורה – ביתו. ובכל דירה חדשה רוחו היתה ננערת בו מחדש, כבאותם ימי ילדות בהירים, כשכּל דף ראשון במחברת חדשה היה משׁכּן תפילות וקן של תקוה ובטחון, כי כל הדפים אשר ייכתבו במחברת יהיו נקיים וטהורים כזוהר הרקיע, וציוני החיבורים שיבואו בה – כולם טובים ויאים מאוד ופגום לא יהא בהם, חלילה.

עוד לא הכל בא על מקומו בסדר ובשלום, התמונות עדיין מונחות בערימה והמזוודה עודה מלאה, אך הגוף כבר שכוב על המיטה שבפינת החדר והלב כבר שבוי למראות רחוקים, שהצלילים המבליחים מקרוב משמשים להם ליווּי של סוד ומסתורין.

טוב גם שהחדר במרכז העיר ויירגעו מעט העצבים שנמתחו בימים כאלה כחבלים. כי הימים רעים מאד, חרב באה למדינה, וניתנה רשות למשחית: נשתבשו כל הדרכים והמות משתולל בפרברי העיר. כל צל של סלע – מארב, וכל חומה הרוסה – קן מרצחים. אין הנשימה בימים אלה כתיקונה ואין מיבטח במידרך כף-רגל. שומר נפשו מכַנס רגליו, ואדם המהלך בחוצות שומר על מעט חייו ששׂרדו בקרבו, כשומר על פתילה דולקת ברוח, שסוככים בכף-היד על השלהבת הכהויה שלא תכבה. ובלילה עוד גדֵלה מידת פורענות, אותה שעה פנים אחרים לקצוי הקריה. מי שעומד על משמרתו בחסות רובה – אשריהו וטוב חלקו בזה הלילה, שכאילו חייו ומותו בידיו של עצמו הם מסורים, ואילו בלילה שנשארים בו סרוחים על היצוע, אין התרדמה יורדה עליך ואתה שרוי בצל חוסר-אונים. אם מטר-היריות רחוק אין הנפש מאזנת והעינים נעצמות מעט בשינה. אך אם הקולות נישאים מקרוב, דומה תמיד כאילו מאחורי החלון עומד היורה ויורה – – לאן, לאן. הנראית המטרה בחדר הכהוי? הירח – הירח בודאי שהוא מאיר דוקא את פינת החדר שהמיטה עומדת בה – – ונֶשק אין בחדר, אף לא מקל עבה, אילו לפחות נמצא מקל עבה, שראשו משובץ מסמרים – אילו לפחות מקל… מלחמה נטושה בין העין והאוזן; רוצה העין להעצם, שאי אפשר לה לסבול נדודי השינה ובכלל מוטב לו לאדם בשעה זו שרוחו תהא מופקת בחיק אי-הדעת, והנה נקרעת האוזן לרווחה מקולות המפץ הקרובים. ואינה רוצה להסיח דעתה מן הנעשה, אפילו שעה אחת; טוענת העין לאוזן: סגרי-נא פתחך על מנעול גדול שאין תועלת בשמיעתך! אך האוזן נפתחת עוד יותר, מקפיצה את עפעף העין ורוטנת בכעס עצור: להכעיס, להכעיס…

די לו בלילות הללו של סיוט, שבוקר דהוי וחיור לועג להם, כאילו דבר לא קרה בחיקם, ורק פעוטות שׂיחקו מעט ברובים שאין פגיעתם רעה; ואתה עומד מבויש ולעוג וחוזר ושואל את עינך ואזנך: מה זה היה לכן הלילה?…

כבר די לו בלילות של סיוט לפחות עד שראשו ינוח מעט, וטוב שעקר בינתיים אל טבורה של עיר. תהא שמירה בלילות של שמירה ומעט מנוחה בליל חופש, שאפשר בו להסיח את הדעת משׂיחת הרובים הלוהטת.

בינתיים נדמו הצלילים. מישהו דפק על הדלת. זו החבריה כבר באה לברכו בחדרו החדש.

– רוב כבוד ויקר לבעל בחדריו!

– אשרי מי שבצל חדרו יתלונן…

– חי-חי, ומיהו זה שבצל חדרו יתלונן? לעת-עתה יהיה בודד כאגודל, אולי רק בעלי-החוב יהיו כעת מבקריו, אם רק ימצאו את כתבתו החדשה.

ישבו מסביב, מי למראשותי המיטה ומי למרגלותיה, ושוב פתחו פיהם:

– ואני אומר לכם: האלמנה שלמעלה – זו הכתובת! שבידוע קשה הבדידות כיום סגריר.

– מי, האלמנה? חייך, חרפה ובושה! זו עדיין באבלה וזה בגסותו…

– פי-פי, חסיד שוטה! אשה נאמנת לבעליו – בחייו, בחייו בלבד, יקירי, ואילו אחר מותו חוזר היצר הרע כאותו ארס מפעפע ומטריד אף על לבּן של אלמנות, בעיקר – –

– נו-נו, רב לכם בלשון הרע. הנה גם תיקרובת. התכבדו-נא, מכובדים – בבקשה – –

הפירות סתמו מעט את מוצא הפה. זה מוצץ בתאוה לשדה של אשכולית, וזה מכרסם בדביקות צפויו הלבן של תפוח-זהב, ואחר משוחחים על דא והעל הא; זה מזכיר מעשה במחנה בחורים שהופקדו על שמירה של פרשת-דרכים רחוקה מישוב; באה אליהם נערה לבשל להם תבשילם ולהטליא כותנתם; נתאהבו בה כל הבחורים כולם, עד שהיתה צריכה לעזוב את המחנה עד מהרה… וזה מזכיר מעשה שהיה בטירון אחד שבא למחנה שהופקד על שמירת שולי חורשת-ארנים צעירה הסמוכה לכפר. יצא הבחור לתפקידו, שכב בתעלה שבעמדה קיצונית, לחץ רובהו לכתפו והיטה אוזן קשבת ולב חרד. פתאום, בדיממת הלילה, קלטה אזנו רחש בין הענפים. קרא הבחור ולא נענה; הזעיק תיגבורת, הקיפו הבחורים את החורש, ירו ולא נענו אף הם. לרגעים נדם הרחש, אך מיד חזר ונתגבר, כאילו מישהו זוחל במארב ומנער באילנות. העמידו כל המחנה על רגליו, נטלו הכל נשקם בידם וחמושים התחילו חודרים לבין הענפים, כשהם מאירים הסביבה בזרקור. שׂיחקה להם השעה ובבואם ללב החורש – מצאו צפורת תועה שנאחזו כנפיה בבדי האורן, שהיתה מזעזעת בענפים, מבקשת לחלוץ עצמה מן הסבך ואינה יכולה…

לבסוף מסתיימות השיחות והאורחים נוטלים פרידה מבעל החדר, מודים ועוזבים בהמולה.

שוב נדם חללו של החדר; בינתים התחיל האור לוקה. טובה היתה הבדידות לנפש ומרגוע לגוף; מסביב השפיע הערב משלוותו; פנס הרחוב שמול החלון התנועע קלות ברוח הערב וניענע בלאט צללים על הקיר. הכל היה דמום מסביב, כלום לא הטריד את המנוחה, רק איזה הירהור, בן הירהור, דבק בו, דבק ולא חדל.

האלמנה?

רבות דובּר בה באלמנה זו. אגדות-פלא היו מהלכות על אהבתה וסיפורי זועה על מות בעלה. צעירה היתה הנערה וליפיה יצאה קול בכל מאה שערים. יש שהיו מתקנאים באביה בגלוי והיו אומרים: אשרי מי שֶׁבת כזו לו, ששיבחה של אשה –יפיה, ויש שהיו נדים לו לאב בסתר ואומרים: אבוי למי שבת כזו לו, כי סופה שתסרח. אחר אותו מעשה היה האב טוען ואומר שאֵלה כביכול – אלה פתחו פיהם לשטן, שבא בדמות אחד גדול וחסון שלא כישראל, מאוהלים פרוצים שבכפרים ולא מאוהלי תורה, כמו שקיוה האב בסתר הלב, בא פעם אותו מגושם לפני האב ופתח פיו בזו לשון-הזהב:

– היות שאני אוהב בתו של מר והיא אוהבת אותי, מנוי וגמור אתנו להתחתן, שהיא הוגנת לי ואני הגון לה.

תיפח רוחו של אותו כפרי מגושם ששבה לב בתו בחלקות פיו!

– היא הוגנת לי ואני הגון לה – היה האב מלעיג על דבריו של זה, מעקם בשעת דיבור את פניו ולבו מורתח כגחלת. נכזבו כל התקוות על רב, או דיין, או שוחט, שזקנו יהא הדור ותארו נאה וביתו ישמש בית-ועד לחכמי העיר. חסל סדר התקוה הטובה על תורה ושׂכרה, ועתה כלך לך אצל הבהמות של אותו חתן!

– מה אהבה זו הרתיחה כל כך אבריך, – נתקצף האב על בתו – כלום ירושלים של זהב יקנה לך? דעי לך, שראשו של החטא מתוק ואילו סופו מר, מר מאוד!

שמעו האחים, יושבי אהלה של תורה, את המעשה, משכו פאותיהם ועיקמו שפתיים לעוגות. אמר הבכור:

– שידוך זה יפה הוא ומותאם באמת. זו בת טובים כשרה וזה אין איש מכירו, ומי יודע אם אין לו שם אשה וילדים באותו כפר, שאפילו רב אין בו. רחמנא ליצלן, שאפשר יהא לבדוק הדבר. זו יפה ועדינה כבת ישראל צנועה וזה גס ומגושם כפושט עורות ורועה חזירים, לא עלינו.

שמע האח הקטן את דברי אחיו הגדול, שמט מגבעתו העגולה, השחורה על ערפו, סיסל פאתו ועיקם חטמו ביותר:

– הי-הי – זוג חמוד ונפלא, שניהם מתאימים כחמור לציפור, הי-הי…

אמר האב: לא! אמרה הבת: כן! חזר האב ואמר: לא ולא. בחיי לא יקום הדבר! חזרה הבת ואמרה: יקום ויקום, שבלעדיו אין לי חיים, וירושלים של זהב איני צריכה, אלא לב של זהב אני צריכה. קמה ועזבה את בית הוריה.

לא יצא חודש עד ששיגרה איגרת לאביה. כתבה הבת באיגרת: אף-על-פי שאהובה לא נטה לקדש אהבתם אצל הרב, לא הניחתו עד שהעמידו חופה, שלא לצער את אביה אפילו שלא בפניו, והריהם כיום נשואים כדת משה וישראל, ושמא יבקרם בחדרם החדש או שיניח לפחות לאמא שתבקרם…

נתמלא האב חימה וכל אבריו נתרתחו; היה הולך ושופך קיתונים של בוז על בתו הסוררה, שלא די שהמרתה את פיו, עודה מתגרה בו בחוצפה; לא נתפייס ואף לאֵם לא הניח שתתפייס להם.

היה הזוג הצעיר דר בחדר קטן שעל גג, במקום מרוחק מבית-ההורים. הוא רוחץ מבט עיניו בברק עיניה, והיא, עיניה טבולות אושר שלא מכאן; עד שקם הבעל יום אחד ואמר:

– אהובתי, נקעה נפשי מישיבה עקרה זו שבעיר, שאיני יכול לנשום בין חומותיה ואף איני יכול לראות בצער זה הנשקף בעיניך, משקרבות רגלינו לבית אביך. אשוב לי אני אל הכפר, אעסוק בגידול צאן כמקודם ואבוא לעתים לבקרך. לא תצא שנה ויהא לנו בית בכפר ואקחך אחר כבוד לביתנו.

שמחה האשה מאוד, אך שמחתה מעורבת תוגה. נשקה לו לאלוף נעוריה על עיניו ואמרה:

– אוהבת אני עינים אלה, שאוהבות אותי מאוד.

נאנחה והוסיפה:

– לך, אהובי, ואל תשכחני, שמבלעדיך אין לי בעולם כלום, שאם תעזבני חלילה ואֶכלה כענן-בוקר.

הלך הבעל לכפר, נתן ידו בגידול צאן והצליח. היה בא תכופות לפקוד את אשתו שבעיר ואהבתם נתבשׂמה מריחות מופלאים מאוד, שלא שערום כלל תחילה. כבר היה רוצה לקחת את אשתו לנוהו, אלא שהרתה וכבר קרבו ימיה ללדת, ואמר בלבו: אמתין עוד מעט, שאין רופא בכפר ובית-חולים אין בו. תשָׁאר-נא האשה בעיר עד אחר הלידה ומשתקום ממיטתה אקח את השניים לבית, ולא תתפרד עוד החבילה עד עולם!

ביקור אחרון שביקר אצל אשתו ביקור של שבת היה. היו שניהם שוכבים זה על יד זו והרהוריהם אחוזים בילד שבקרבּה. הוא מבקש שיהא דומה לה והיא מבקשת שיהא דומה לו, וכך היו שניהם שקויי חלום ואחוזי געגועים, עד שהגיעה שעת פרידה. דומם נשק לאשה והזהיר את הנערה שבאה לעזור על ידה, בכל לשון של אזהרה, שתהא שומרת על אשתו מכל מלאכה ושתודיעהו על כל הנעשה אצלה, כקטנה כגדולה, בלא דיחוי.

אותו ביקור של שבת – ביקורו האחרון היה, ששלהבתו כבתה לאלתר.

כדרכו זה שנה, יצא בבוקר עם עדרו מן הכפר אל הגדרה הסמוכה שבהרים. בשדות הקרובים לכפר כבר כלה המרעה ואילו בגבעות עוד נמצא מעט מזון לצאן. בצהרי היום היתה האשה, שקבע את דירתו אצלה, שולחת לו, לרועה, כף תבשיל חם בידי בנה הקטן. אף באותו יום עשתה כך. שב הנער במרוצה מן הגבעות ומנת האוכל בידיו: לא ראה את הצאן והרועה. גערה בו אמו ואמרה:

– אי לך, בני, לא-יוצלח אתה, שכבר הנך כבן שבע ועודך כתינוק בעריסתו, והיאך תהיה רועה?

קראה האשה לבת הבכירה ואמרה:

– טלי-נא בטובך את התבשיל והביאי אותו מיד לרועה, בודאי כבר רעב מאד, שכבר השעה מאוחרת ואין אתו אפילו פת חריבה.

שבה הבת מן הגבעות ומנת האוכל בידיה: לא ראתה את הצאן והרועה. תמהה מאוד ורצה אל השכנים להמלך בהם. כיון שפשטה השמועה, מיד יצאו פלוגת בחורים חמושים והתחילו מקיפים את הגבעות בשרשרת רחבה מכל צד. משנתהדק העיגול והכל נפגשו שוב במקום אחד, סביב הגדרה הפרוצה, נשקפה פליאה גדולה מכל העינים: להיכן נעלמו הצאן ורועו?

שוב נתפזרו לכל צד, זה בכֹה וזה בכֹה, והעינים תרות בסביבה. לא יצאה שעה וגילו את עקבות הצאן, שכניכר הובהלו אל צדי ההרים, וגוית הרועה נמצאה מוטלת בנקיק סלע. בזרועותיו שכוב היה שׂה תמים, שנולד זה לא כבר, ועדייין חלוש היה מלכת אחר אמו. כדורים פילחו צוארו של הרועה, ובחיקו, לחוץ בחיבוק של עוית, נתון היה השה הרך, עיניו בלוטות ומפוחדות –

*

נטלו לגויה וניערוה – לא היתה בה עוד רוח חיים. הדם הרב ניגר על השה, שעורו הפך אדום מדם רועו. נטלו לשה והוא חי וקים ופועה. רחצוהו מדם החלל, אך גונו עוד נשאר חכליל…

משהגיעה שמועה וחצי שמועה לרחובות העיר, אחזו הצירים את האשה ובן נולד לה חמוד וטוב. היולדת כמעט שנטרפה עליה דעתה. אנשי בית-החולים הם שקראו לבנה על שם אביו שנרצח, אך משיצאה האם ממחוז הטרוף והדווי, קראה לבנה: שׂה אובד.

לא שאלה האלמנה כלום, רק את השה ביקשה שיתנו לה וטיפחותו עם בנה הקטן, עד שגדל מעט השה ועשתה לו גדרה קטנה על גגה.

משהגיע דבר-האסון אל בית הוריה – באה האם במתגנב, שפכה דמעות לרוב, והתחננה בפני הבת שתשוב הביתה ויחלו את פני האב. אך האלמנה לא אבתה לשמוע: אם בחייו לא רצו בהם, אף במותו לא יקום הדבר, ואם גם תגוע ברעב – לביתה לא תיפנה עד עולם…

רבות סיפרו באלמנה. אולם הוא עצמו לא נזדמן לו לראותה אלא מרחוק. מעשה מוזר, משהיתה רגלו קרבה לחדרו, מיד היתה מחשבתו נתפשת לקסם האשה, שמימיו לא ראה אותה פנים אל פנים.

אך פעם נפגש בה. בחדר-המדרגות פגשה, כשעלתה אל מעונה שעל הגג. היא עולה והוא יורד; פתאום כמעט שהם קרובים זה לזו. הפרוזדור היה מעט כהוי, ומתוך האפלולית הקלה הזדהרו פתאום לנגד עיניו פנים יפים של אבלות, כשצילי-צללים דקים נופלים על לחייה והם כסגולים באור הקלוש שבפרוזדור. מיד השפיל עיניו וביקש מחילה, אף כי לא היה על מה, נסתלק החוצה ושב עד מהרה אל חדרו. אותו לילה לא ישן אלא מעט ופני האשה היו מרפרפים לנגד עיניו, כאילו צעיף של אלמנות פרוש היה עליהם ומבעדו זהרו בתוגה העינים ההדוּרות האלה, שמסכת יופי פלאי משׂורגת היתה בהן בדווי.

והנה שׂיחק לו מזלו וכשנכנס פעם בקפיצה לחדר-המדרגות כדי לעלות לחדרו – ראה כשתי מדרגות לפניו את גבּה של האשה המופלאה, עולה אף היא למעונה, ובידה סל פירות. השיגה בקפיצה וביקש בשפה רפה לתת לו את משאה. מתחילה סרבה לו בתודה ובחיוּך של חן, ולבסוף נעתרה לו בתודה ובחיוך של חן. נשא את הסל בזהירות, כנושא פלא טוב ולבו רחוש מאוד. משהגיעו לסוף המדרגות נטלה ממנו האשה את סלה ונפטרה בחיוך נוגה ובתודה. ירד אז את המדרגות לחדרו ולבו כעוס.

לא ידע, לאמתו, על מי לבו כעוס כל-כך, והיה שואל עצמו בטרוניה, כלום רצה שתזמינהו, גחונת גופה ההדור, בתנופת יד רחבה ותאמר לו: סורה אלי, אלופי רב-החסד, שאליך כלתה נפשי, עוד טרם עיני ראתך… – מה רצה כאן שלבו היה קנוט?

בימים שלאחר-כך לא נזדמן לו אלא לברכה בחטף, ברכת שלום פזורה פעם מלמטה אל מעלה ופעם מלמעלה למטה. והאשה היתה חולפת בלא רחש, נושאת תפארתה אתה, ורק חלל הפרוזדור היה מתבשם מריח גופה הצעיר, והוא – לבו קנוט עליו מאוד.

כמה פעמים כבר החליט בלבו לעלות ולדפוק על דלתה! מדוע לא יעשה כך, בעצם? הרי היא מכירתו, והוא דורש תמיד בשלומה ואף היא משיבה לו תמיד על ברכתו בחן ובחיבה גלויה ועיניה מחייכות מבעד לצעיף אבלותה – ולמה לא יעלה?

פעמים היה פורץ מן החדר ועולה על בהונות רגליו, שתי מדרגות למעלה ואחת למטה, שתים למטה ואחת למעלה; וכשהיה מגיע לבסוף עד דלת הגג היה יורד פתאום מבוהל ומורעד, כאילו רדפוהו רוחות.

פעם אחת, כבר היה קרוב לדלת המובילה אל הגג ורצה לרדת כדרכו, קלטה אזנו רחש מעבר לדלת הכניסה. ביקש להכנס ולא יכול, ביקש לרדת ולא יכול. נשאר תקוע במקומו והיטה אוזן קשבת.

דמתה אזנו לקלוט קולות שונים, קול האם וקול התינוק, וכלום – כלום עוד קולו של מישהו הבחינה אזנו?

שמע גרונו של הילד מצפצף: א-בּא-בּא-בּא-בּא. א-מא-מא-מא. נתפעם לבו מאוד ותקפו מין עלבון צורב, עד שלא ידע נפשו. כך עמד רגע שמוט-כתפים עד שנעקר ממקומו, גלש מן המדרגות ונתכנס לחדרו והד קולו של התינוק חותך את לבו וטורפו.

נתרעם על האשה בשם הנאמנות שאין לה גבול ובשם האהבה שאין לה סוף, אך איזו פינה נידחת שבלב היתה מגלגלת עליו צחוקה ומלעיגה: קנאה, קנאה, יקירי…

שיקע ראשו בכפות ידיו ולבו היה מורתח. אשה זו, אשה זו שצעיף אלמנותה כאילו פרוש היה תמיד לנגד עיניו – האם לצון חמדה לה ותו לא? עוד לא יצאה שנה, עוד לא התחיל התינוק מדבר כהלכה והשה – אותו השה שטוף-הדם, עדיין לא נכנס לכלל איל – וכבר, כבר – – והיאך זה, בעצם, הרי לא ראה מעודו גבר יוצא ונכנס בדירתה וכבר מצפצף פי הילד: א-בא, א-בא…? הי – מחוכמת האשה מאוד… אך לאמתו של דבר, יוכל גבר לבוא ולצאת בדירתה אף בלא שיראוהו זרים, ומה גם, מה גם אילו ראוהו – כלום חייבת היא לו דבר? אלא שהמעשה כשלעצמו, המעשה כשלעצמו… מופלאים דרכי חיים… כל אותו שיר המעלות לאהבה נאמנת ובת-האלמות אינו אלא בגדר פיטפוטים סתם, לא לאוהב זה צריכה אשה, אלא לאוהב סתם, לא לגבר זה היא נזקקת, אלא לגבר סתם, ואם גם היה האיש אהוב עליה ביותר ולא-נשכח – תאוותה משכיחה הכל ומפעפעת בה, כמו שאמר ידידו – מפעפעת ומחלחלת…

שוב קפץ ממקומו ועלה במדרגות, וכך היה עולה בהן: שתים מעלה ואחת מטה, שתים מטה ואחת מעלה, עד שהגיע לבסוף, גחון כולו וצועד על בהונות רגליו, עד דלת הגג.

היפתח? ואיך יפתח? יפתח אין בכך כלום, יעלה על הגג ואם יישמעו צעדיו יבקש מחילה וישאל לשעה או לגפרור – – ואם לא יישמעו צעדיו – ודאי לא יישמעו – – תראינה עיניו מי הוא אותו גבר – מי הוא זה– –

במאמץ לא-מצוי לחץ על כף המנעול והתחיל פוסע על הגג בזהירות. כבר ירדה אפילה על העיר ודיממת הערב לפפה הכל. מחלון החדר זלף אור של מנורה – אילו היה יכול להגיע בלא רחש עד קצה אותו קיר! משם כבר אפשר לראות מבעד לוילון השקוף של החלון הנמוך את כל הנעשה בפנים. לרגע נתפש לספק: טֵרוף, טֵרוף, למה לו כל זה, כלום חסר דאגות הוא, מה כאן בעצם מעשהו וכלום זה מענינו – – אך כבר היה מאוחר, שידע: עכשיו הוא מוכרח לראותה, אחרת לא ידע מנוחה ודעתו תיטרף עליו – – הוא מוכרח – –

לפי הכלל: יפה זהירות, הסיר נעליו מרגליו ונטלם בידיו, והתחיל פוסע בגרביו על ריצפת הגג הקרה, פסיעה דקה ורעודה, כושלת ומהוססת – פוסע, פוסע… עד לקצה הקיר.

משהגיע לבסוף למטרה, דומה היה עליו כאילו כבר חלף נצח. מבפנים לא פסקו הקולות, עכשיו לא יכול היה כלל להבחין למי היו קולות אלה, שלבו היה מורעד מאוד. משהשעין מרפקו על אותו קיר, היה מוכרח לעצום עיניו לרגע כדי שתשוב אליו רוחו.

כשתפתחן שוב וכפף מעט ראשו אל עבר החלון המואר, נתגלתה לעיניו תמונה זו: על מחצלת שטוחה באמצע החדר יושבת האם: ממולהּ, נסמך בכרים, יושב לו התינוק. האם שקודה על שעשועיה עם בנה, נוטלת כף ידו הפעוטה של העולל, מסמיכתה אל לבה ואומרת:

– נו, תינוקי, אמור, שיי החמוד, אמור-נא: א-מ-א – –

מורה הילד באגרוף הקפוץ על חזה אמו וחוזר אחריה בחליל התינוק שבגרונו:

– א-מא-מא-מא – –

שוב נוטלת האם את אגרופו הפעוט של התינוק וחוזרת:

– ועכשיו, תינוקי, שיי החמוד, אמור-נא: א-ב-א – –

חוזר התינוק ומורה באגרופו הזעיר על אמו וחליל הקסם שבגרונו רונן:

– א-בא-בא-בא – –

כשנתחַור לו מראה עיניו היה לו כאילו ניתך דבר בלבו ושלהבת אחזה בפניו. תחילה שח ראשו בתנועת-אֵלם ואחר פנה ללכת; ירד לחדרו כשנעליו בידו, וכולו מורטט ומזועזע, צנח על המיטה, מוכה כאגמון ברוח.

שוב משכו בבית השכן קשתות-פליאה על כינורות נאדרים והבליחו מנגינות רחוקות, רחוקות…

בכל שׂמחת־ירושלים, שמיטיבים בה לבם של מבקרים רבים, אפשר היה לראותו מסב להנאתו, אולם שמחת נשואין חביבה היתה עליו ביותר. ואף שמראהו בין המסובים כאבל בין חתנים, אין איש משתאה על כך כלום. אדרבה, חופה שאין הוא נמצא בה כאילו חסרה דבר, ושוב אינה חופה ככל החופות.

צעיר לימים כבר לא היה ומראהו כאיש זקן ממש. בגדיו תלויים עליו כאילו היה מקבלם בנדבה ואינם נתפרים למידתו; ואם בגדיו בלויים, הוא עצמו כאותו ירק שנכמש בחום הקיץ ושוב לא נותרה בו אף שמינית של לחלוחית. היה סובב בין האורחים כצל, שהלבּישוהו בגדים בלים, לא־קרוא בין קרואים, זוכה בשולחן החתן וזוכה בשולחן הכלה, לוגם כאן כוס יין מתוק וכאן כוס יין־שרף ואף קינוח המשקה לא יחסיר. זקנו הדליל היה פרוע מעט, פרורי־מאפה נאחזים בשערותיו אגב לעיסת תיאבון, ופעמים שטיפת יין היתה מרטיבתן אגב שתיה. משבאה אל קרבו מנת יין הראויה לחמם לבו של אדם, היה מַסמיך קצה מצחו לכף היד, מקמץ פיו בפליאה ומצמצם עיניו בדבקות:

– אי־יי־יי, שׂמחות של ימינו, שמחות של ימינו… כלום אפשר לקרוא להן שמחות לסעודות אלה של ימיכם? בימינו שלנו ראויות היו השמחות שיתקראו בשם זה, שכּל שמחה מיד נמשכה לה סעודה, אַי־יי־יי, כסעודת שלמה בשעתו, חייכם, כסעודת שלמה בשעתו – – –

מיד היה פוקח סגור עיניו, ספק בבהלה, ספק בתמיהה, ועיניים אלה, שבשעות כתקונן בלוטות היו ומין דוק שלא מעולם הזה היה פרוש עליהן, עינים אלה היו מבריקות פתאום באיזה גץ זר, במין היבהוב של אש ירוקה וקרה, שכל רואיה לבם היה נרעד פתאום ורוחם היתה נטרפת עליהם משום־מה. היו המסובים משתדלים להשתמט מקרבתו. הצעירים ביקשו להתחמק ממנו, שהיו רק פותחים באותו מסע שהוא כבר הגיע לסופו. לא נעים היה להם לצעירים לשוות תחנה אחרונה זו לנגד העין, אף שאי־אפשר היה להם להתעלם ממנה לחלוטין, שבעומק הלב חשו שהיא קיימת והיטב ידעו ששעה שעה ורגע רגע זז המסע לקראת אותה תחנה אחרונה; ואף על פי כן לא נעים להם להפגש אתו בשעת שמחה, כאילו יכלה קרבתו להסיעם ביתר שאת אל אותו אופק עגום של זיקנה.

גם הזקנים פחדו מפניו, והאמהות ביותר, וטרחו שלא להשאירו חלילה לבדו עם הכלה, שמעשה בכלה אחת שנטפל לה רגע לפני החופה, ומשנתן בה עיניו הבלוּטות ולחש לה דבר על אזנה – מיד פרחה רוחה של אותה כלה חסודה, עד שאי אפשר היה לקיים החופה והיא נדחתה לאחר שבת.

ואם ממגע עם הכלה אפשר היה למנעו, ממגע עם החתן אי אפשר היה למנעו. היה תופשו בדש בגדו המגוהץ, מקמטו והופכו כה וכה, מצמצם עיניו ושוב פותחן כשאש זרה מבליחה מתוכן, אבק חיוך רע נאחז בקצותיהן ותשוקה סתומה שפוכה על כל פניו:

– איי־יי־יי, נשׂואין – בידוע שהנשואין הם כאותה עיר בצורה ששׂמו עליה מצור. הצרים רוצים להרוס פנימה והנצורים רוצים לפרוץ חוצה. איי־יי־יי, דבר ידוע הוא – הנשואין הם כאותה עיר ששמו עליה מצור…

זקני ירושלים קראו לו כילי, אף שצעיריה לא הבינו לטעמו של כנוי זה בפיהם של זקנים, שמה טעם מצאו לקרוא כילי למי שהפרוטה אינה מצויה בכליו, ואינו אלא חי מרחמי בריות? ואף־על־פי־כן – כנוהו באותו כנוי, ואילו הוא, בעל הדבר, לא ידע מעולם על שום־מה קראו לו כך עוד בצעירותו. לא, הוא לא השיג את הדבר. המשום כך קראו לו כילי שלא ביזבז ממונו ולא פיזר אוצרותיו לכל רוח, ואפשר על שום שלא נמנה על כת ההוללים ומרדפי־הרוח? אמת, ותרן בממונו לא היה מעולם ואפשר גם לא העביר על מידותיו, אך מה חטא ראו בו הבריות, כלום לא היה הכסף כספו? האם נוטל הוא משלהם או כי עליהם מזונותיו? כלום לא היתה כל פרוטה פרוטתו, שנרכשה בעמל וביגיעה, הלמענם היתה כל יגיעתו? הבשבילם כל טרחתו? ומה ידעו אלה עד מה יקרו לו אותן מטבעות נוצצות, שכאילו נפש חיה גנוזה בהן, נפש זהב קסומה ומברקת; וצילצולן של אותן מטבעות כהד צילצול אוצרות בגינזך פלאי ולא מושג – עין לא ראתה פליאותיו… בריות משונות הם בני האדם, משעמדה לו השעה בצעירותו מיד קפצו עליו והתחילו תובעים בפה מלא:

– הב כסף, הב כסף, שאם לא תעשה רצוננו מיד אנו קוראים לך כילי!

כילי, כילי… כנוי משונה, ועל שום־מה, על שום מה? על שלא היה מטיל לתוך כיסם, או שלא היה פרוץ בשחוק קלפים כדרכם? תדיר היו מגלגלים באזניו: צדקה, נדבה, גמילות חסדים. – אפשר יהא חס על כבודו, כביכול, ולא יהא חס על ממונו? כסף צרוף, כסף צרוף! מה ידעו אלה ערכו, מה ידעו אלה כמה יקרה לו כל פרוטה, פרוטת זהב יקרה…

בנערותו נתברכו בו הוריו ושמחו בלבם: בן יקיר כזה, עודנו נער וכבר למד דרכו להרויח כסף, ובעודו תינוק של בית רבו למד לצבור ממון, לאגור פרוטה לפרוטה ולא הוציאה לממתקים, כדרך בני גילו. אולם משהלכה תאותו וגברה והבריות התחילו נותנים דעתם עליו, נבוכו הזקנים והברכה שהיו מתברכים בה כאילו גועה בלבם: בן שכזה, בן שכזה – מנין להם בן שכזה?… משהיו מטרידים עליו ביותר במעשה נדבה או גמילות חסדים והיו מבליעים בדרישתם דיבורים על בושה ועל כלימה, היה מגביה כתפיו, מצמצם העינים בדבקות ופוקחן שוב כשאש קרה לוהטת בהן בחוצפה: מוטב שאתבייש מזרים ולא אתבייש מעצמי – בנתם?

כך היה שקוד על צבירת הונו ומרקד בתאוה לשלהבת הזהב. אולם קרה אז מעשה שהוציאו לרגע מבולמוסו. כבר מזמן נכנס לגיל הנשואין, אך לא נתן כלל דעתו עליהם, יותר מדי בהול היה על עסקיו ולא נתוותרה לו לכך השעה. ואילו עכשיו, משחזרו השדכנים וסובבוהו כאותן חיות רעות, נעתר להם קימעה והיטה אוזן לפתוייהם:

– בת טובים, אמרתם? אף נאה וצעירה? נו, ומה מכוח, כן, רוצה לומר – מה מכוח נדוניה – הא?

– המ, גם נדוניה יש, ברוך השם, אף שאינה מן הגדולות ביותר, אלא שבלא עין הרע, החתן שיחיה, הוא הוא בעיקר בעל הנדוניה – בלא עין הרע…

חייך כמו שמלטפים לו לאדם בטנו השמנה וגיחך:

– נא־נא־נא – נדוניה שלי אתן לבתי שלי לכשתגיע לפרקה, ואביה של זו עליו לתת נדוניה לבתו שלו, כנהוג, ובידוע, זהב בזהב ניתך, חי־חי…

סובבוהו השדכנים עד שנענה להם. אם כי לא היה חלקו עם אותם בריות הנוהים אחר קול לבם, בכל זאת מששמע שבת טובים היא וראה שנאה היא ביותר – נעתר להם. נדוניה לא היתה לה, דבר זה מחוּור היה לו מלכתחילה. נו, כן, אביה ירד מנכסיו ואילמלא כך, אילו היה עוד הונו בידיו – מי יודע, אפשר שלא היה כלל רוצה בו… טוב שהגלגל חוזר בעולם; ואשה כאותו שטר ערך: יש שטר שערכו רב אלא שהשער ירוד, והמבין יבין לשעת הרצון וירכוש השטר בשפלותו…

ומשלמד עוד שידה של הנערה אינה פזורה ובודאי תדע לשמור על הפרוטה, קם בבקרו של יום אחד ואמר להם לשדכנים: הן. מיד קמו המשפחות משני הצדדים, אמרו זו לזו: מזל טוב, מזל טוב, והיתנו תנאים, כנהוג.

עטו עליו השדכנים כעיטים:

– הב דמי שדכנות, הב דמי שדכנות!

גרשם בכעס ובזעף:

– הא, ראו נא ראו איך נתרתחו לפרוטה, המנוּולים – מה המהומה הזאת, ראו נא איך קפצו כאותם תישים, כלום אין לכם פנאי להמתין עד שנכנס לחופה?

שמרו השדכנים על הזוג מכל משמר, שידעו כי הנערה יושבת כל ימיה בוכיה, ששמעה איך קראו לו לחתנה כילי. אף אחיה, לבו לא היה שלם עם שידוך זה, אלא שהאב דחק: מה אעשה לך בתי ושוב איני אותו אבא שהייתי. לפנים, בתי, רצית שׂימלה נאה – הא לך שימלה נאה! רצית לילך לחמי טבריה – בבקשה ממך, לכי לחמי טבריה! אוי לי, אוי לי, בתי היקרה, ששוב איני אותו אבא שהייתי, ולא עוד אלא שאיני יודע מניין אקח לחמי. ואילו כאן, אושר כזה, חתן מושלם בכל המעלות, אחת אינה חסרה! צעיר שהבריות מונים אותו בין עשירי העיר, כלום שמע אדם שחתן צעיר יהא עשיר מופלג?

נטלו השדכנים הדאגה על שכמם ליישר הדורים ולקרב לבבות רחוקים, באו ואמרו לו לחתן:

– נו, מתנות, כלומר, הרי צריך באלו מתנות לכלה, כיאות לחתן כמר.

– מתנות? ראו־נא את אלה, בלשון רבים נקטו: מתנות, ואתם, מי אתם שתתבעו ממני מתנות, אפשר שליחי המחותנים אתם, או שיש לכם חלק באותן מתנות שחתן מגיש לכלה, הא? בלשון רבים נקטו, הביטו־נא בודאי, מה איכפת להם לאלה, אם אני קובע ממוני ומפזרו לכל רוח, הא?!

אולם משהתחילה משפחתו תובעת שיגיש מתנות לכלה, שלדברי האם המגיש מתנה בעתה מאה רעות מונע מנפשו, התחיל מרגיל עצמו לרעיון, ולבו נתרכך במקצת:

– כלום לאשה זרה הוא נותן, הרי לאשתו שלו הוא נותן, ובידוע, מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומה איכפת… ולא עוד אלא שסיבה נוספת נתמשכה לראשונות ואפשר היא עיקר: זה מזמן שנתן כסף, אמנם בריבית הגונה, לאחד שדרכו נשתבשה, אמיד היה וניתן להניח שישיב הקרן עם הריבית, אלא שפתאום נתהפך הגלגל ובן לילה ירד מנכסיו, והוא, המלוה, כאילו הניח כספו על קרן הצבי. בא לתבוע ממנו חובו, אמר לו: אין לי. טען המלוה בתרעומת גדולה: אני, מה איכפת לי, אין לי אלא מה שלפני, הנה שטרך בידי, אמכור ביתך, אחכיר שדך, ואטול כספי. וכי מה סברת: כלום הפקר העולם? נתחנן לפניו הלווה וביקש: חוסה עלי, המתן עוד מעט ואל תהרוס חיי! משפחה לי וילדים קטנים, ומה אעשה? אם תשבור מטה לחמי לא אקום לתחיה עולמית, רחם־נא עלי… אמר לו: אין רחמים בעיסקי מסחר. שאם אני מרחם עליך היום, אני יורד למעמדך מחר, ומי ירחם עלי? – קם ועזב ביתו.

אותו לילה באה אשתו של הלווה לאמו של המלוה, בכתה ויבבה לפניה: משכּון הבאתי, משכון יקר מכל יקר, נוסף על השטרות: שרשרת זהב כבדה וטבעת משובצת פיטדה שאינה מצויה – מבעלי לי כל אלה, מתנת חתן בשעתו, תכשיטים יקרים מאוד, בזמנו דברו בהם בכל ירושלים כולה: כגון אלה הגיש החתן דורון לכלתו! יקחם למשכון, ימתין־נא מעט עד יעבור זעם, ובלבד שלא יפקירם לערכאות – שאם כן, חלילה, וכלתה כל תקוה, ומה יעשו לפיות רעבים של תינוקות?

בכתה אם המלווה בפני האשה, כאילו זו צריכה לרחמיה של זו ולא אמרה כלום, רק עיניה הפיקו צער נוקב תהום. אז קמה האשה ושבה לביתה כלעומת שבאה ותכשיטיה היקרים בידה.

משנולד הרעיון במוחו של החתן דלק כולו מתאוה: מציאה כגון זו, מציאה כגון זו, אפשר יהא לרכוש התכשיטים בלא מחיר ואף להציל מעט כספו מטמיון. מיד הלך לעושה דברו, אמר לו מה שאמר, ועוד באותו ערב יצא קול בחצרות ירושלים: הכילי הכין דורונות לכלה – עין לא ראתה!

היתה השמחה שרויה בבית הזקנים. עליצותם הולכת וגדלה על שבנם נעתר להם, ותקוה טובה התחילה מלבלבת בלבם: אפשר משיכנס לחופה יתהפך עליו לבו… והבן שמח על ששיחקה לו השעה וזכה בריוח ובכבוד; בין כך ובין כך ובבית החתן התקינו סעודה, כסעודת שלמה בשעתו. באה הכלה ובני משפחתה, באו שדכנים ובדחנים; – הגברים לבושי גלימות משי מבהיק, רחבות שוליים, המשתלשלות ויורדות עד הקורסליים; הנשים בשביסים רקומים בשלל זגוגיות נוצצות כאבק יהלומים, ותינוקות בכיפות שחורות על ראשם ונעלי שבת ברגליהם. שמחת החג חיממה את הלבבות וכולם פניהם נוהרים, כאילו נתמזל מזלם וזכו בגורל גדול. החתן העניק לכלה הדורונות המופלאים, ולשמחה לא היה קץ. לרגע כאילו הוקל אף לב הנערה, המעמסה נגולה מעליה והיא זהרה בזוהר החן וחוט של יופי ענוג משוך היה על פניה. הכל נהנו מזיוה של כלה, והחתן שמח בקרבו על מציאתו ופיזל לעתים לצידה, פעם סוקר פניה ופעם סוקר תכשיטיה, אלא כדרך בני טבעו, אינו מראה שביעת רצונו כלפי המסובים, שלא ממידת אנשי־עסק לשמוח בעיני המוכר על הקניה.

לבסוף נתארכה לו לחתן שעת הסעודה והיה נותן עין זעומה בשדכנים ובבדחנים שכאילו היו שכורים לשתיה והלוגם כוס יתירה – זוכה בפרס של זהב. זה בולע תרנגולת פטומה וגומע לוג של יין וזה לועס קורקבנים טגונים וגומע לוג של יין, כאילו נחש רע שורה במעיהם. ודאי, מה איכפת להם לאלה, בעלי החנויות נותנים היום בלא מחיר וכיסו של החתן פרוץ, כל הבא ליטול – נוטל.

סופו של דבר, פתחה דודה רחוקה ואמרה:

– חייכם, זה עידן שלא הארכתי בנשף כמו היום, דומה עלי שכבר הגיעה שעתי ליתן לכם תודה וליטול מכם ברכה.

מיד קמו גם המחותנים והכלה ואמרו בקול גדול:

– מודים אנו, מודים אנו, להתראות בשמחות ובימים טובים ומי יתן ונראה בטוב ירושלים. עוד מעט ושוב נתאסף ביום חתונת ילדינו הבא עלינו לטובה!

נסתלקו הדודים והדודות, הלכו גם השדכנים והבדחנים, ונשארו רק המחותנים, הכלה ואחיה, כשהם חוזרים על הברכות ועל התודות.

משירדו לבסוף לפתח הבית התחיל גשם דולף וטורד. האורחים באו בבגדים קלים, שהערב המוקדם היה בהיר ויפה, כיפת שמיים טהורה היתה פרוסה על הרי ירושלים וכוכבי מרום השפיעו אור שקט וטוב, ועכשיו כבו המאורות בשמיים ועננים חשכים שמימיהם מרובים המטירו בעוז, ושוב אי אפשר היה לאורחים לילך ברגל הביתה, כשהבגדים הקלים לגופם וטיט־חוצות דבק במנעלי־השבת שלהם.

הפכה האוירה דחוסה: זה מנסה לתחוב אפו בגשם ונרתע לאחוריו, וזה מרגיע: בודאי עוד מעט ויחדל.

המתינו בפרוזדור והמתינו, והגשם לא פסק. לא רצו הקרובים לשוב לבית המחותנים, שאין שבים בדרך שכבר פתחו בה. משך האב בכנף בגדו של החתן וגילגל בלשון זהירה:

– נו, מה, מה נעשה? הרי עיניך הרואות שאין עצה אלא לרוץ ולקרוא לכירכרה…

הגביה החתן כתפו האחת, רוצה לומר: הבלים. חכו עוד זמן־מה ומשלא פסק הגשם חזר האב ונטפל לבנו:

– ומה נעשה? ראֵה, כל שהשקענו בסעודה, יעלה עכשיו בתוהו, וכל כך למה? בשל אלו פרוטות שתעלה לנו כירכרה; לא כדאי, באמונה, לא כדאי!

עשה החתן קפנדריה, נטל המטריה ויצא בפנים נמוכות לקרוא לכירכרה, כשלבו זועף בקרבו מאוד. כירכרות, כירכרות… ענין חדש מצאה לה ירושלים לענות בו! משרחב הישוב שמחוץ לחומות ושכונות גדולות נבנו לתפארת, התחיל פורח גם אותו עסק בכירכרות, שפשוטי העיר פתחו בו כדי להסיע בהן בריות משכונה לשכונה, שכבר נתמשך התחום שביניהן. רובן של כירכרות זוגיות היו, אסורות לשני סוסים ודמיהן מרובים, ורק מיעוטן יחידות, שסוס יחיד נרתם ליצולן, ודמי שימושן מועט. התחילו רבים מענגים עצמותיהם בנסיעה בטילה זו, משום חידוש שבדבר ומשום ריקנות שבהם והיו מכלים ממונם על לא־דבר חוששים אפשר הליכה ברגל מימין־משה למאה־שערים תזיק חלילה לבריאותם, וטיול משער יפו למחנה־יהודה ידחק להם את שעתם; בין כך ובין כך ובולמוס של כירכרות ירד פתאום על ירושלים ובילבל עליה ראשה.

הלך איפוא בגשם וברוח והגיע לקצה הרחוב הסמוך, מקום חניית הכירכרות. קרב וראה שכל הכירכרות זוגיות הרתומות לשני סוסים. כירכרות יחידות, שסוס אחד רתום אליהן ודמי הנסיעה בהן מועטים – לא היו במקום. היסע בזוג? הבלים! כלום יצא מדעתו? ד' אמות מביתו לביתם וד' נוסעים בסך־הכל – כלום לא תספיק כירכרה של סוס אחד? כבר רצה להמשיך דרכו, כשהעגלונים שישבו מכונסים תחת כסויי הכירכרות נתנו עליו דעתם:

– היי, רוצה כירכרה?

– אין לי צורך בזוג – תסעו במחיר יחידה?

– חכם בלילה, כלום שני סוסים אוכלים כדי אחד?

– איני מבקש מכם טובה! לדידי יכולים אתם לעמוד כאן בטֵלים אפילו עד אור הבוקר.

משפנה לדרכו קלטה אזנו קללתו של עגלון וריטון שנבלע בשׂפם:

– לא הכרתם אותו? הרי זה הכילי – יכנס הרוח בממונו!

זרז צעדיו ורץ לעמדה שניה שברחוב המרוחק מזה, כשהדלף חודר לעצמותיו. מעשה שׂטן ומקום החנייה הסמוך ריק היה, לא היתה בו אפילו כירכרה אחת. כבר רצה לשוב למקום הראשון, כשדבריו האחרונים של העגלון עלו פתאום על לבו. נתרתחו בו התאוה והכעס והוא רץ לחפש כירכרה ברחובות. אלו פעמים רצה לעצור בעגלונים שנסעו ברחוב, אך איתרע לו מזלו: הכירכרות היו מלאות. הוא אימץ צעדיו ביותר אולם הרוח והגשם היו סוטרים על פניו, והוא שׂרך את רגליו ביגיעה.

לבסוף נמצאה לו כירכרה ריקה והוא ישב בה רטוב עד לעצמות, זועף על העולם, על הגשם ועל האורחים ועל הסעודה, ויותר מכל על הכירכרה שבכל זאת היתה זוגית…

לבו היה זעוף מאוד והוא נתן קולו על העגלון:

– איני צריך כירכרה בשבילי, יש לי אורחים בבית והם צריכים לכירכרה. לא אשלם אלא בעד התחום מביתי לביתם.

לא ענה העגלון ישרות, רק רטן בין שׂפה לשׂפה:

– ליל סגריר ארור שכזה – אפילו כלב אין להבריח לרחוב.

משעצר העגלון לפני פתח הבית והחתן נכנס אל הפרוזדור – לא מצא בו נפש חיה. נשתאה על כך מעט, אלא שמיד הבין: בודאי נענו להפצרת הוריו וחזרו ועלו לביתם. עלה בקפיצה לבית, נכנס לחדר־הזקנים ומצא את אמו בוכיה, צובטה ופורכת אצבעותיה. קימט מצחו וצימצם עיניו: מה קרה, מה קרה כאן פתאום, אין לראות אף סימן למחותנים…

מיד נודע לו הענין כולו: משחיכו המחותנים לשובו ונתארכה להם השעה מאוד, יצא אחי הכלה לבדוק שרשו של דבר. בא לחניית הכירכרות הסמוכה ושאל לעגלונים: לא ראיתם פלוני שכך וכך מראהו ומטריה בידו, שואל על כירכרה לאורחיו? הכילי?! – ענו לו העגלונים ובמקהלה – היה כאן ורצה כירכרה זוגית במחיר יחידה, צחקנו לו, נשא רגליו והלך. מיד שכר אחי־הכלה כירכרה זוגית, בא נזעם, נטל הוריו והכלה ונסע לביתם בלא נטילת שלום.

מששמע החתן המעשה שקרה, פרץ מן החדר וירד בבהלה אל הכירכרה שהמתינה לו בפתח הבית:

– זוז, סע, בכל כוח הסוסים! אם תשיג לי הכירכרה שנסעה זה עכשיו לפנינו לרחוב פלוני אשלם לך כפל כפלים! זוז, טול השוט, מה אתה משתהה עוד, גולם שכמותך!

נעתקו הסוסים ממקומם, נתמתחו הרתמות והשוט שרק; הגלגלים נתגלגלו בשצף, הרקידו הכירכרה על ראשי האבנים והתיזו סילוני מים לשני עברי הרחוב – לשוא! משהגיעו לבית כבר ראה אור דהה בחלונותיו וצללים נעים על הוילאות.

הושיט לעגלון דמי נסיעה רגילה והניחו בלא ברכה, כשהוא עומד ומשהה ידו הפשוטה. הגשם עדיין לא פסק והרוחות שרקו ויבּבו, נתנענעו שלטים ברחובות ותריסים עקורים נאנחו.

כל עוד היה שם לא גרע עין מן החלונות המוארים, שחוח־גב היה מהלך ופוסע, שתי פסיעות קדימה ופסיעה אחת אחורה, שתי פסיעות אחורה ופסיעה אחת קדימה, תולה מבטיו בחלון, כרוצה להחדיר בעדו עיניו.

משהגיע לקצה הרחוב עקום־הבתים, נשתהה מעט בפינתו, מביט באותם חלונות מוארים. אחר נטל רגליו, צעד פסיעה דקה ורעודה – עד שהגיע לביתו.

כל אותו הלילה לא עצם עיניו ונקלע בחדרו מקיר אל קיר, כחיה פרועה בסורג.

פסק הגשם, חוור הלילה ובוקר בהיר נולד בהרים. משזרחה חמה דפק מישהו על דלת חדרו ונכנס נער יתום שהיה מתחנך בבית המחותנים, הגיש לו חפיסה קטנה ונסתלק.

באצבעות רעודות התיר החבילה מקישוריה והסיר מעליה ניר האריזה – התכשיטים שלו שוב היו לפניו!

נצרב בו לבו כבגחלת וגל של חום מחניק זנק והציף את גרונו. לא ידע על שום־מה שטפו הצער, על העסק המופלא שנתבטל, או על העלבון הצורב של נפשו, ואולי, אולי על שזכר פתאום את חוט הקסם שמשוך היה על פניה המופלאים של הכלה, שלעולם, לעולם לא תהא אשתו.

פתאום חטף את התכשיטים, פרץ לחלון וקרעו בחימה שפוכה עד שנתרעדו השמשות: הגביה ידו והניפה בזעם שאינו מצוי: לשדים, לכל הרוחות והשדים, איני רוצה, שוב איני רוצה בכלום, בכלום…

אולם משעמד כבר להתיר ידו הקפוצה, נשתהתה הכף כמאליה והוא העביר את התכשיטים על דש בגדו בליטוף רך המוסיף לאבני־חן מקֶסם הבּרק הטוב; אחר נתנם במתינות בקופסה שבקופת הפלדה וסגרה על מפתח.

מני אז חלפו שנים. אותו מסע שעמד אז בתחילתו עוד מעט ויגיע לקצו. אשה לא נשא בחייו. במרוצת ימיו אבד לו כל הונו – דבר לא נותר. רק אותם תכשיטים יקרים, שרשרת הזהב הכבדה וטבעת הפיטדה שאינה מצויה, אלה בלבד נתוותרו לו מסערת הימים. קופת פלדה אין עכשיו בחדרו, ששוב אין לו צורך בקופה. השרשרת הוא נושא על צוארו כשהיא תלויה על בשרו הכחוש, מתחת לכתונת הבלויה, ואף את טבעת הפיטדה חרז על אותה שרשרת־זהב – התכשיטים היחידים שנשתיירו לו…

אדם פשוט

לא היה בו כלום מן הזרות, לא בפניו השחומים ולא בשערותיו השחורות, מעט פנים שחומים ושערות שחורות מוצאים בבני-אדם ברחוב? לא היה בו מן המופלא ולא היה משונה משאר הבריות, כשם שאין גרגיר של שעורה משונה מגרגיר של שעורה. ידוע היה בשכונה בשם יוסיפון הלבלר; מן השחר המוקדם היה שקוד על ספרי החשבונות, מייגע ראשו ומכלה עיניו על טורי הספרות הארוכים; ובסופי החדשים, כשהזכות שבספרים חייבת להשתוות לחובה, היה יושב בפינתו המאובקת שבמחסן התבואה גם בשעות הלילה, לפני אורה הדל של מנורת הנפט, מבקש למצוא טעות של פרוטה העודפת בכאן או בכאן.

בעל מחסן-התבואה היה סומך על יוסיפון בעסקיו, ואף-על-פי שפקידיו ופועליו לא היו שוהים אצלו הרבה – שמשו יוסיפון שנים רבות. סוחר התבואות היה מנער דש מעילו מאבק המחסן, מעשה הרגל שאין תועלתו מרובה, מגחך ואומר:

– אני דורש שאנשי יאהבו את העבודה. אדם שבא בבוקר למחסן וראשו אינו פנוי מהבליו שלפני העבודה, ולבו כבר חושק בהבליו שלאחר העבודה – לא, נלבּבי, אדם כזה אינו נשכר אצלי. אני דורש שאנשי יאהבו את העבודה בכל רמ״ח איבריהם, שידבקו בה, שיחשקו בה כבאהובה, להבדיל…

ודומה היה כי אמנם אהב יוסיפון את עבודתו בכל מאודו. נוח היה ועלוב ומוסר עצמו על שוה פרוטה. היה נושם אל קרבו את אבק התבואה, שריח השדה שוב לא עמד בה ולכלל טעם של קמח עדיין לא הגיעה, ובולע באהבה את אויר המחסן המקומר, שצלו מרובה מחמתו. גבו כאילו נוצר להיות כפוף על ספרי החשבונות; אין אזניו שומעות את קריאת העגלונים הבאים בתבואתם ולא את חרפות הסבלים, ששקים גדושים עמוסים להם על גביהם. פעמים, בעתות של שפע, היה המחסן מתמלא שקים עד לתקרה המקומרת, וכל אמה פנויה מתכסית תבואה עד לפינתו הזעומה של יוסיפון הלבלר; רק קרן זוית צרה מתוותרת לו אז בשביל שיוכל לעסוק שם במלאכתו; קירות השקים נערמים מסביבו וסוגרים עליו, ורק שביל צר מוביל בין טורי השקים מן הדלת אל משרדו כביכול, שהיה הולך ומצטמצם, הולך ונבלע בתבואה.

ואף על פי שהיו כל סתריו גלויים ופינתו מופקרת לכל – אפשר היה פעמים לראותו, עם שקוט המולת הקולות במחסן, פושט ידו במקום סתר שבערימת שקים ריקים, ששם חבויים אתו ספרי שירה משל גדולי החוזים בעולם: בדחילו הוא מעלה ממחבואו כרך מעוך, צהוב-גוילים וחרוך שוליים, שידיים תאותניות שיירו בו עקבותיהן; האבק נאחז בדפי הספר וריח דק של תבואה ישנה עולה מקיפוליו. הוא אינו מרבה בקריאה; הלא הוא יודע את ספרי השירה על פה; דיו בפתיחת הספר ומיד מרחפות לנגד עיניו דמויות פלאיות ושובות את לבו. היה אז תולה עיניו בנקודה רחוקה, בלתי מושגת, אי שם הרחק הרחק, כאילו היה מבטו חודר מבעד לקירות-השקים המלאים בר ורואה אור גנוז ופלאי, חמדה יקרה מאוד. כך היה מפליג את מבטו החלוּם עד שתפשו בכך אדם הבא אל המחסן. אז היה מושך מבטו ממרחקים, תחילתו בצער ויסורים, וסופו במבוכה ובהתנצלות, כאילו נתפש בדבר עבירה…

איקוניות שבלב

עד שלא פגש בחנינא הצייר נדמה שלא היו לו מיודעים. מאנשי השכונה הישנה, שזקניהם ארוכים ופאותיהם סבוכות, רחק, ואל אנשי הרובע החדש, מגולחי הזקן ששערותיהם עשויות, לא קרב. עד שהופיע אותו חנינא הצייר ובילבל עליו את שבילי בדידותו; מאוד דבק בו יוסיפון; אפשר בשל שערותיו של חנינא הצייר שהיו בהירות ורכות, ואפשר בשל האור הבהיר והטוב שהיה קורן מעיניו ולוטף הכל בחן. דברים הרבה אפשר היה למצוא בחנינא שבגינם נשא חן בעיני יוסיפון, אך קשה יותר למצוא בשל מה נשא יוסיפון חן בעיני חנינא; לא תואר לו ולא הדר ואף מזגו לא היה עשוי לקנות לבו של אדם.

בין כך ובין כך ויוסיפון הכיר את חנינא, ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת עם ערב עבר הצייר לפני משׂרד של חברת-מסעות ונשתהה אצל חלון ראוה, שמוצגות בו תמונות של ארצות זרות העשויות לגרות יִצרו של אדם לדרכים רחוקות. תמונה אחת במיוחד ענינה את חנינא, שמזיגת הגונים שבה משכה את לבו מאוד. שהה אצל החלון שעה קלה עד שקלט פתאום דבריו של אדם:

– הימים הדרומיים. מקום נפלא. הייתי שם.

היפנה חנינא ראשו וראה איש צנום, פניו שחומים ועיניו בוערות.

– אני אומר שהייתי שם. ים זה כמו באגדה, לא כמראה הים שלנו.

לא מצא הצייר את לשונו בפיו ומילמל מתוך שיגרה ונימוס:

– כך, יפה, היית שם…

– שם, ובעוד מקומות נפלאים הרבה.

– הרי שהכרת את העולם, אתה אדם מאושר…

– כן. הכרתי את העולם. באיטליה הייתי ובצרפת הייתי ובאנגליה הייתי וגם באמריקה – בכל העולם כולו.

רצה חנינא להמשיך דרכו, לא הניחו הזר, נטפל אליו והתחיל מונה לו כל המקומות שראה; לא היה מקום שלא הזכירו. כבר עמד חנינא לטול ברכה מבן לויתו, משכו זה אליו ואמר בחשאי:

– אף-על-פי שאדם לא ראה עוד את חדרי, אני מוכן להביאך אלי ולהראות לך דברים נפלאים, נפלאים מאוד, איש לא זכה לראותם. – סיים כמעט בלחש.

עמד חנינא משתאה, ולא ידע מה להשיב. שחה הזר על אזנו ואמר:

– את כתבתי לא אוכל להגיד לך, אבל מחר, כן, מחר בערב בשעה זו, אחכה לך כאן, אצל השוק, ואובילך אל חדרי. מימיך לא ראית דברים שתמצא אצלי, מימיך…

והוא נעלם בצעד עצבני, לא-קצוב, כאילו היה מרקד על ריצפה לוהטת באש.

תהה חנינא שעה קלה ולא ידע אם לצחוק להזמנה המשונה או לקבלה ברצינות; לבסוף פנה לדרכו מתוך החלטה שלא להיענות לה. אך למחרת הקדים לשעה הקצובה וחיכּה אצל השוק לביקור שהובטח לו אתמול.

לא יצאה שעה קלה והבחור המוזר בא אצלו ובלא אמירת שלום הובילו אל חדרו על פני סימטאות רחוּשות וחצרות מלאות אדם. הבית היה עשוי מחציתו אבן ומחציתו פח; אין יודעים היכן בו הכניסה והיכן החלונות והדלתות, הכל היה כאן מעורב, והפרוץ מרובה בו על העומד.

הכניסו הזר אל חנות של שטיחים, שריח אבק כבד נישא בחללה; בעל החנות רבץ על חבילת מרבדים, מעשן מקטרת-נרגילה, ולא הגביה עיניו אל הבאים. עברו דרך החנות האפילה ונכנסו למין כוך צר שמשמש פרוזדור. פישפש הזר בכליו ודלה מהם מפתח גדול, תקעו במנעול אגב גישוש, פתח הדלת ונכנס לבסוף עם אורחו אל החדר.

הצית המארח גפרור, העלה אור במנורת-נפט קטנה ועמד בפינה – בודק תוך צפיה דרוכה מה רושם יעשה מראה החדר על האורח.

עיפעף חנינא בעיניו, משתאה על המראה. כל קירות החדר היו רפוּדים מודעות מצוירות, של מינים שונים וגדלים שונים, כולן מזמינות למסעות מופלאים. כאן המגדל שבארמון וֶסטמינסטר ושעונו הקרוי בן הגדול, וכאן אשת מכּסיקו לוהטת ביצרים, שולי שמלתה מתבדרים במחול עד שנגלות שוקיה החמודות. כאן דקל רם שטוף שמש-מזרח, וכאן ענפי אורן ירוקים רבוצים שלג מבהיק.

עמד חנינא תוהה עד שנפגש מבטו במבט המארח. עצם זה את עיניו בענוה, כאילו ביקש לומר: אפילו איני ראוי לשֶבח, הרי אין להכחיש שידי חוללו כל זה…

בדק חנינא את כל החדר ולא מצא בו אף טפח אחד שלא יהא מעוּטר בדף מצויר המספר נפלאותיהן של ארצות רחוקות; לא מצא רהיט שלא יהא טעון חוברות המספרות שבחו של מסע, ואפילו לוח ההפלגות של ספינות וזמני נסיעות של רכבות לא חסר. באחת מפינות החדר היה קבוע כמין פסל של אַפּוֹלוֹ, אף הוא לקוח מלוח של חברת מסעות, גזור מניר ומודבק על לוח של עץ.

עברה שעה קלה של תמיהה עד שחנינא פתח:

– מַזכּרת נדודים בעולם, מה?

נתלקחו אבריו של בעל החדר, פניו האדימו והוא פתח בנימה נרגשת:

– מַזכּרת, מַזכּרת! של נדודים ושל עוד דבר נסתר, שאיני רשאי לפי-שעה לגלותו. בכל המקומות האלה הייתי, בכל המקומות! כאן, רואה אתה את הרקדניות בבולגריה – הייתי! וכאן הפיוֹרדים של נורבגיה – הייתי! והפיסגה של הימאלאיה – הייתי! בכל המקומות האלה הייתי, בכל המקומות! עולם פלאי, עולם משכּר, עולם איום ונורא!

פניו להטו. עיניו היו מלאות אש. כתפיו רעדו בהתרגשות.

חנינא עצר את נשימתו.

פתאום עלה הירהוד מוזר על לבו. הוא גרשו, אך ההירהור חזר והטרידו ושוב לא היה בן חורין להפָטר ממנו. פתאום ניגש אל הבחור המתגעש, הניח כפו על כתפו ואמר בתקיפות, אך בנימה שקטה להפליא, צלולה ונוקבת מאוד:­­

– שמע-נא, יקירי, כלום כל זה אמת?!

היתה דומיה קרה ואכזרית.

כתפי המארח שקעו פתאום ופסקו לרעוד.

מבּין שפתיו החיוורות יצאו מלים רפויות, לחושות, כאילו פג חומו בבת אחת:

– מימי לא יצאתי מתחום ירושלים…

אותו יום

מאז הביקור בחדר דבקה נפשו של יוסיפון הלבלר בנפשו של חנינא הצייר דביקות שאין לה שיעור. הוא כרת עמו ברית סתרים, כמו מי שגילה לחברו כל גנזי סתריו – כלום אינו מוכרח לקרבו, כדי שתהא עינו פקוחה על מי שסודו גלוי לפניו? כלום יכול הוא שלא להיות דבק במי שעירטל כל נפשו, ולא בז לה? איך שהוא ויוסיפון הערה את כל אהבת לבו בידידות זו, עד שלא נותר לו מחוץ לעבודתו במחסן אפילו הירהור קל שלא יהא נתון לו, לחנינא.

ומתוך שהיה מהרהר בידידו הצייר, שראהו סופג מראות ויוצר דמויות, נתחלפה לו מחשבה במחשבה והיו מֵי-תהום עולים ומשקים גם את נפשו, והיא נתפשׂת לחלומות, עד שאין קריאות העגלונים ונעירת החמורים שאצל המחסן יכולות לטרדו מן ההזיה, והוא שוקע בה עמוקות. עתה אפשר היה לראותו תכופות תולה בשעת עבודה מבטו בנקודה רחוקה ונסתרת, ובעל המחסן מנער לשוא את האבק מעל דש בגדו וחוזר על רצונו שמשמשיו יאהבו את העבודה אהבת אשה, להבדיל, והוא פוזל וחוזר ופוזל במבט ארסי כלפי קרן הזוית ומודד את יוסיפון במבּט של תמיהה מעורה בתרעומת: הא, מה היה לו לפתע, לזה, כלום אף בו פגעה צרת העצלות, ופורענות ההתמרדות דבקה גם בטוב שבמשמשיו?

אך אין יוסיפון שועה לכלום, לבו עמוס מאוד, וצל רחוק של חלום מתמשך ונופל על לבו. אפשר לא היה חנינא אלא שלוחה של שירה שבא לרמוז לו על דרכו, שבא לנערו מאבק זה של תבואה ולפתוח לפניו שערי ארץ האגדה והחלום? אפשר אותם געגועים בלא פשר שדבקו בו מאז – שרשם הגיע עד תהום והם יהפכו כל חלומותיו עליו לטובה?

היתה רוח נושבת בנשמתו והיא מתנגנת כמיתר בכינורו של דויד. ריח שיר עולה בלבו. אפשר לכך נוצר ואין כל אותן שנים ארוכות במחסן אלא דרך עקלתון זרועה אבני-נגף, שסופה פלטין נישא של יצירה; אפשר אין אבק התבואה שבמחסנו אלא רמץ שצריך לדשנו כדי להגיע לגחלת לוחשת, לוחשת…

התחיל רואה עצמו אסיר חבוש בין טורי השקים, אנוס שאין לפניו מיפלט; היה מדמה עצמו לחיה אסורה בחבל הפונה לכאן ולכאן, מבקשת מנוס ונמצאת סובבת וכבולה במעגל השִׁביה האכזר. כמה ימים מחייו מסר לטורי הספרוֹת הארוכים ומנפשו שלו חיסר כל טובה; כמה שיקע בספר החשבונות ומה עלוב היה חשבון נפשו… אומלל היה; עלוב היה. סגרו עליו טורי השקים; עולמו הולך וסובב במעגל עגום זה וחוזר תמיד אל אותה פינה זעומה שבמחסן, אל אבק התמיד של תבואה, אל טורי האינסוף של ספרוֹת – כלום כדאי היה בשביל כך לטרוח, כלום כדאי היה בשביל כך לחיות?…

ופעם, ביום מימיו הרגילים במחסן, זקף את גבו הכפוף, נטל צינצנת מלאה דיו והפכה בתנועה נמרצת על ספר החשבונות הגדול, עמד ועזב את פינתו בין השקים, זו לו הפעם הראשונה בשעה מוקדמת של בוקר, ובצעד קל, מתרונן, יצא לו מן המחסן, והתחיל מתרחק והולך, מנתר ומדדה כבריקוד…

חלום של שחרית

שולי שמים נשקו לאדמה. אור שבעת הימים עלה ושטף את עולמו של יוסיפון לאחר אותו מעשה. ברגל רמה עזב את קימורי המחסן ולנגד עיניו נתגלה עולם רחוש, מלא אור, מפריח טללים ומרעיף בשׂמים נדירים. קולות האנשים שונים היו ביום; הרים וסלעים לבשו פנים חדשות; מעולם לא ראה את החיים בשעת בוקר של אחד מימי-המעשה, והנה נתגלתה לפניו מסכת פליאה, מעיָן מפכּה רינה.

מעתה היתה דרכו של יוסיפון שלובה בדרכו של חנינא, וחברתו ערבה עליו מאוד. שוב לא היה יוסיפון לבלר, תולעת אדם, אסקופה הנדרסת, אלא חבר חפשי לחנינא הצייר. זה יוצא עם בוקר, תיבת הצבעים בידו האחת וכן-ציור ובדים בשניה, וזה מתלוה אליו שיכּור ומזועזע, לבו רוחש את המשובח שבשירים, המסולסל שבשירים, פירותיו גמֵלים אט אט ושוב לא יבּלו עודם באבּם. שעות ברוכות; חלום של שחרית; מימיו לא זכה לחלום של שחרית, כמו בימי אושר אלה…

בצעד מזורז הם הולכים, חנינא גמיש-הקומה בראש ואחריו יוסיפון צנום ורזה, הולך ומדדה כאילו לא נגעו פעמיו בקרקע. כך עוברים ברחובות המלאים אדם ובהמה ונוגעים בשדה מלא טרשים, שזעיר שם, זעיר שם, מבצבץ ירק מבין הסלע האפור; מרחיקים לכת עד שמגיעים לגבעה שלרגליה פרוש עמק של זיתים, כולו טבול בשמש האביב.

מיד קונה לו חנינא שביתה במקום; מעמיד כן-הציירים. מתקין צבעים ונבלע כולו בעבודה. הוא שר ונושם לקרבו את המראה; שותק ונושם לקרבו את המראה; פתאום הוא צוחק אל יוסיפון, שכּור מן האור ומן הצבע, ומנהם:

– יוסיפון, יוסיפון, יודע אתה מה אני רואה בעמק זה?

יוסיפון נשתטח על סלע, הסיר מעילו והפשיל שרווליו כדי שרוח האביב הבאה מן ההרים תלטף את בשרו.

– מה אתה רואה בעמק זה? – הוא שואל בקול אחוז חלום.

– המתן מעט, המתן מעט, יוסיפון, לא במלים אני משיב לך; בצבעים אשיב לך! יהי רצון – ותמצא את תשובתי בתמונה…

ויוסיפון גומא באהבה את דמותו הבהירה של חנינא ואת מראה העמק משובץ עצי-הזית הפרוש לרגליהם. הוא מאזין בכל נימי לבו לקול שבשדה ולדומיה שבמרחב; הוא בולע את האור והצל הבאים מן ההרים ושוקע בעימעום מתוק ומאזין אל הדם המפכה בעורקיו; הוא עוצם עיניו משכרון גדול; לבו עוד משתאה על הנס המופלא שקרה לו, על הנס הגדול שקרה לו…

כנפיים חרוכות

לא ארך השכרון ולבו נתפס לעצבות. היה מיבב שאין השעה משחקת לו. לבו היה רחוש ומבושם, כולו מפכה שירה, וניב לא נמצא לו. היה הוזה בלילות ונפשו בוכה במסתרים: כלום איני ראוי שתשרה עלי רוח שירה? רגע היה מדמה ששעת הרצון הגיעה, אך בחלוף השכרון לא ראה את הדברים כבשעת החלום; השמשות שבלבו לא הציתו אש בדברים ונוכח שאינו אלא מדליק נר מנר. ושוב בכתה כל נפשו: על שום מה, על שום מה איני כדאי?… היה רואה את חנינא רֵעו כולו שופע יצירה, אחוז חלומות וגונים, לוחו עוטה צבעים מופלאים ומכחולו מעלה דמויות רחושות ביותר, והוא – הוא לא ידע את נפשו ומפתחות אל לבו לא מצא.

היה סבור שעוד נשתיירו בו סיגים מישותו הקודמת; עוד לא נצרף ולא נטהר דיו מאבק מחסן התבואה, עוד לא נסו כל צללי הכוך, ומחיצת חולין עדיין חוצצת בינו לבין זהב-נפשו. אך ישבור המחיצה, ומעיין מיים חיים יזנק ויפכה בעוז. הוא כבר חש במיים העמוקים, הוא כבר טועם את קרירותם המרוה… רק יסלק המחיצה, רק יכתוש הסיגים שעוד דבקו בו מחייו הקודמים, ויגיע למאמץ אחרון, אחרון…

היה חי על פת חריבה, ולא בשל חסרון פרוטה, אלא כדי לפדות עצמו מן הגשמי, שכאילו קשר משקלות לרגליו.

פעמים בחצות היה דופק על דלתו של חנינא; נכנס ומגיש לידיד קטעי שירים ועוצר נשימתו עד שזה מסיים בקריאה. ומשלא ראה ברק של התלהבות בעיני הקורא היתה משׂטמה גדולה מציפה את לבו. היה אז חנינא מנסה לפרוץ את השתיקה הכבדה ואומר דבר. פעם סח לו:

– אורך רוח, יוסיפון אחי. אל תדחק את השעה. אין מכבים את השלהבת כדי להשביח האור.

פרץ יוסיפון באש:

– חנינא, חנינא. אני עוקד עצמי כדי להגיע למחוז האור. אני רואה אותו, הוא מפציע, אני חושק בו, אני מתאוה לו, ואיני מגיע אליו. אני קרב והוא רחק, דומה שאני משיגו והוא חומק מבין ידי. מה אעשה, מה אעשה? מחיצה יש בינינו ועלי לשבור אותה. אני מוכרח לשבור אותה!…

פעם ביקש לשהות לילה בהרים. יצא עם שקיעת החמה, עבר את העיר והתחיל תועה בשבילי אבנים, עלה הר וירד בקעה, עד שמצאו הלילה מרוחק מישוב. ירדה שלוה גדולה ועטפה את לבו. האזינה נפשו לשיחת גבעות ובקעות ולרחש עצוב של עץ בודד בפיסגת הר גבוה ולרוחות קלות המתנשבות ומספרות זו עם זו. כך נכבשה נפשו לקול הלילה בהרים. הכריעו חלום בהקיץ והוא ראה מראות רחוקים שלא ידע להם פשר. המחיצה, אותה מחיצה אכזרית, הלכה ונכבשה, הלכה ונשברה קיסם אחר קיסם, קורה אחר קורה. כשפקח שוב עיניו היה הלילה דמום מאוד, כוכבים נוצצו, ירח של כסף עוד נלחם בצללי-הרים כחולים, והפלא פרח בשמיים.

פתאום חש כאילו היו בגדיו כסות של אש, צורבים ושורפים. הסיר מעילו ופשט כותנתו. ליטפה הרוח את בשרו והטל התחיל מטלילו.

חָורו הכוכבים אחד אחד והאור התחיל כובש לחושך. והנה נשטפו פאתי מזרח בדם הזריחה. האודם הצית את ההרים והסגול הכּהוּי התחיל מאדים. היה יוסיפון לוהט כולו – אורג לגלוי הפלא; אך כמעט שנגע בשוליו ונפשו עמדה להגאל מכבלי הגוף, כשהאירה פתאום השמש ונסו צללי לילה; נתבדרו כנפי החלום וקולות הפלא דממו. ליבלוב התקוה נבל.

יום בהיר מצא את יוסיפון לחוץ אל בין סלעים, שׂערותיו פרועות, גופו מעורטל וצינה נוקבת אוחזת בבשרו.

אהבה גדולה ופלטיאל בן-ליש

חזר מאותו טיול-לילה בהרים נגוע יותר, שבור יותר. כבר נגעו שפתיו בשקוי הפלא – והכוס נשמטה מידיו באכזריות. כלום נתן עיניו במה שאינו ראוי לו? היה מטרף את לבו וחוזר וטוען אל עצמו, אל ארבעה כתלי חדרו, אל חנינא הצייר: כלום מידת הדין היא שתפגע בי?

היה מעלה על עצמו את המסופר על דויד ועל מיכל ופלטיאל בן-ליש. היה נושך אצבעותיו עד זוב דם וטוען אל חנינא בגרון משונץ:

– כלום צדק הוא, כלום יושר הוא? למי בת המלך? לו, לדויד, לעשיר הכובש הכל, שהיא לו אחת מהמון נשותיו, אחת מהמון פלגשיו? או לו היא, לפלטי העלוב מִגלים, שהיא לו אחת ויחידה, אהובה כחיים. במחיר מה היתה לו מיכל לדויד? בדם וברצח ארשׂה לו, ואילו הוא, פלטי מגלים, ארש לו אותה בדמע הלב, בגעגועים גדולים כים, בתשוקה אוכלת כאש. ולמי תהא בת המלך? לזה שהיא לו תבלין חריף, משַׁכּר, או לזה שהיא לו פת לחם קצובה, שכל חייו תלויים בה? זה עשיר ומטייל בגנים ופרדסים ויושב על מעייני מים, וזה רש ומהלך על טרשים, מבקש להגיע למים ואינו מגיע. זה מכלה כוחותיו במשתאות של הוללות, וזה הולך ויגע בצער.

היו דברי עצמו הולכים ומסיתים את אִשו:

– וכל הימים הארוכים שהיתה עמו מיכל עם פלטיאל היתה חרב חדה נעוצה בינו לבינה ולא יכול לכבשה. כלום לא כדאי שידקור עצמו בחרב זו אם אינו רשאי לסלקה? ובת המלך בביתו, בת המלך על יצועו ואינה מסורה לו. ומשהיה סמוך לשלוח ידיו בגופה, להשקיע פניו בבשרה הטוב, סמוך לכבוש לו המלכה לתמיד – באו שלוחיו של אותו רוצח, באו שלוחיו של אותו חמסן לקחתה מעמו לצמיתות. כאילו לא היו כל אותן השנים ששהתה אצלו אלא מהתלה מרה, שהראו לו בת המלך בהדרה ואמרו לו: כזו ראה – לא לך תהיה, לא לך… באו השלוחים ונטלוה לעלות על יצועי מלך. אשה על נשותיו, פילגש על פילגשיו… בכוח הזרוע נטלוה, הסירוה מעל יצועו החם – אל השליט, אל האדון…

– הלך אחריה פלטיאל הלוך ובכֹה. זו צועדת ראשונה והוא אחריה הלוך ובכה. הלוך ובכה – עד בחורים. התבין? אז אמר לו אבנר, שלוחו של מלך: לך שוב! כך אמר לו, כפשוטו, שתי מלים זעירות אכזריות, חדות כמדקרות חרב: לך שוב! וישוב. וישוב?!

מות מתוק

הלהיבו דברי יוסיפון את יצריו של חנינא ואש היוצר הוצתה בו. נטל המכחול והתחיל מעלה צבעים על הבד, דולם מן הלב ומעלם על הבד, גומאם בעיניו ומעלם על הבד. כך עבד לילה ויום ועוד לילה, עד שבא אל יוסיפון וקראוֹ אל חדרו. בא יוסיפון אצל חנינא, הראה לו זה בד מופלא. למראה התמונה החדשה נקרש הדם בעורקי יוסיפון. זו היתה תמונה של מיכל בת-שאול ופלטיאל בן-ליש. מיכל צועדת כבחלום, המומה ונרעשת עד יסוד, שולי בגדיהם של אנשי המלך עודם מתבדרים לעיניה. אחריה נמשך פלטיאל, עטוף גלימה דלה, קומתו האמיצה שחוחה, כתפיו משופעות ושערו לא-עשוי; עיניו נחלי-צער נוקב, מזעזע, מיאש, כל לילותיו שהיה עמה נתלו עתה בפניו; כל ייסורי הפרישה האיומים כתהום שזרו צלם על פניו. דמות של צער עמוק, עמוד סלע שחוח, תורן ספינות שנשבר. זה היה הרגע שלפני הצו: לך שוב! הישוב?!…

חנינא עמד בצד, תשוש ורפה-אונים, נתפש לצערו של יוסיפון ועומד כמתחטא לפניו, שהיה גם ליוסיפון חלק בדמות זו שחזה, הוא שהפיח בו בחנינא את זיק הרעיון, את שלהבת המעשׂ.

למרבה צערו של חנינא לא הוציא יוסיפון הגה מפיו ועמד נוכח התמונה בלא זיע. כך שהה לפני הבד שעה ארוכה, ומשנתן בו חנינא את עיניו ראה דמעות ניגרות לו על פניו הכחושים.

מיד לקח יוסיפון פרידה מחברו ונסתלק.

עברה שעה ארוכה וחנינא לא ידע מנוחה בנפשו: אפשר חברו בצער והוא ישתבח ביצירתו? מיהר ובא אצל ביתו, עבר את חנות השטיחים, מישש ומצא בחושך את הדלת ונכנס.

ראה את יוסיפון שח על שולחנו. ראשו כבוש בידיו. עמד חנינא על הפתח ואמר:

– יוסיפון, יוסיפון, מה לך…

זקף יוסיפון ראשו בתנועה עזה ופרץ:

– באת, באת! איני צריך לרחמים שלך, אתה…

נתקעו המלים בגרונו. פתאום חטף סכין מטבח ארוכה, שהיתה מונחת על השולחן, וזנק אל חנינא, מנופף בסכין השלופה. חנינא נרתע לאחוריו ובהתקרב יוסיפון הצליח לתפשו בפרק ידו עד שנשמטה לו הסכין והוא עצמו שקע וצנח על הריצפה.

לא אמרו כלום ורק שני זוגות העינים נאבקו זה בזה. ניסה חנינא לבסוף לומר דבר ולא הוציא אלא גניחה דוויה:

– יוסיפון, יוסיפון…

הביט בו זה באימה והטיח דברים נרגשים:

– אל תחשוד בי, חנינא, אל תחשוד בי… את טובתך אני מבקש, בנפשי נשבעתי: רק את טובתך… בוא, נמותה, בוא! החיים מכאן והמות מכאן. בוא נבחר במות. במות הגדול והמתוק. נמות יחד ונזכה למאור הגדול, היחיד. נגיע למיצוי השלם, זה שאנו טורחים לשוא להגיע אליו. אם לא נענינו ללחש התפילה – נתבע בכוח הזרוע: בוא ניטול סכין ונמות יחד. אם הזמר של הלב איננו – מה לנו חיים? כבר עשיתי די מאהבה, שמחתי ביסורים – כלום לא די?! עד מתי אהיה מצַפה לשולחן החסד כדי לזכות בפירור… בוא, נגמע מלוא הכף, נשתה מלוא הכוס. בוא נמות, נמות…

הושיט לו חנינא את זרועותיו ברחמים רבים. כבש יוסיפון את ראשו בחיקו של חנינא וגעה בבכי מר.

המשתה וקרואת הלב

משחזר חנינא למחרת היום ופקד את חברו – שוב לא הכיר את חדרו. כל התמונות משל המסעות וכל הטבלאות והקישוטים הוסרו, ובמקומם נפרשו שטיחים, כנראה מן החנות השכנה; אף על הכסאות היו פרושים מרבדי מזרח צבעוניים וכבדים הסופגים אל קרבם את מצעדי הדורך ומקבלים ברוך את גופו של הסועד. על השולחן, שגם עליו נפרש מרבד גדול, עמדו בקבוקים מלאים מיני משקאות ושני גביעים גדולים בטבורו, תבשילים שונים מותקנים לסעודה וגבינות וזיתים ופירות. רימונים זהובים יורדים מן הקורות ותלויים מעל השולחן, ופנסי-ניר צבעוניים מקשטים את החדר ונרות דלוקים בהם, אף שהיום עדיין לא העריב. הכל היה מותקן בקפדנות רבה בשביל אורח סמוי מן העין, אורח שרוצים ביקרו.

בעל-החדר עצמו היה טרוד מאוד בהכנות עד שלא נתן את דעתו על הנכנס; משנוכח כי חנינא הוא, נבהל והחל מרטיט בכל גופו כעלה נידף. ביקש חנינא להרגיעו ופתח בנעימה שקטה שאין בה שמץ תמיהה:

– מה שלומך, יוסיפון, במה אנו עוסקים?

נתן בו עין זעומה והשיב:

– למה טרחת לבוא לכאן?

חייך חנינא חיוך בהיר ונלבב, ואמר:

– אמנם כתב-אזמנה לא שלחת אחרי. אבל… כלום נזקקים ידידים לאזמנות?

יוסיפון לא השיב והמשיך לטרוח בשלו. נוכח חנינא שאין הוא משגיח בו, ברכו לשלום ופנה ללכת. מכיון שלחץ את כף המנעול קפץ יוסיפון ומשכו בשרוול:

– בוא, בוא, חכה מעט. אגלה לך דבר, רק לך אגלה, אף שאני יודע כי אתה שונא לי – אגלה לך… יודע אתה מי עומד לבוא אלי? היא – היא עצמה… בת המלך… מיכל עומדת לשוב אלי. שוב תשוב אלי… בשבילה מותקנת הסעודה, בשבילה. תפילתי עלתה והיא תשוב. אלי, אל אהובה היחיד, המיוחד… באחת מחורבות ירושלים היא שוהה, מתחבאה מפני העושק; אבל עכשיו תשוב, שוב תשוב אלי. יום תמים ומחצית הלילה יובילו אותה אלי שושבינים. ואז – אז, בחצות תופיע אצלי. לכאן תבוא, אל החדר. אבוקה תהא נתונה בידה, אבוקה של עץ קינמון המעלה ריח. ועטופה תהא שבעה צעיפים, אחד יקר מן השני, אחד מפואר מן השני. נשתה כאן ונתעלס עד שבסוף תרקוד לפני… למעני תרקוד, אך למעני. את צעיפיה תסיר אחד אחד. תחילה תשמיט צעיף ראשון, של ארגמן טוב. נוטף פז ואבני חן, ועד לאחרון תגיע, שקוף כערפלי אביב, מבושם טל גנים… תרקוד לפני ותסיר צעיף אחר צעיף, צעיף אחר צעיף, עד שתגיע לזה האחרון, השקוף, הדק, נובע הבושם… ובבוא אותה שעה גדולה, אותה שעה גדולה ואיומה – תסיר את צעיפה האחרון, ואז אראה אור גדול – אז תקום פגישת הדביקות בין בת המלך והנסיך שכתר אין לו על הראש, אך הוא הוא נסיך של אמת, נסיך של אמת…

ובעוד פיו ממלמל קטעי מלים, קרב לחנינא והוציאו בדחיפה קלה אל הפרוזדור האפל.

חנינא חמק דרך חנות השטיחים, אינו מהין לשוב אל חברו ואינו יכול ללכת מאצל הבית.

כך סבב נרגש ומופחד רובו של הלילה. לא ידע איך נכנסים אל החדר בשעה שחנות השטיחים נעולה, וחשש להקים מהומה בבית. כך הכסיף עליו היום ודלתות הבתים התחילו נפתחות. גם שער חנות-השטיחים נפתח. חמק חנינא ועבר את החנות, שהיתה משמשת בלילות חדר משכב לבעליה, ונכנס לחדרו של יוסיפון, כשלבו חרד מאוד.

בפנים שררה ערבוביה שלמה. שיירי אוכל נתגלגלו בפינות; הפירות היו שטוחים על הריצפה, הבקבוקים פזורים אף הם, ריקים מיין. יוסיפון התגולל שכור על שטיח-השולחן וידו מחזיקה גביע שבור.

הגביע השני עמד על השולחן, מזוג על גדותיו יין אדום – לא שתוי.

מיים רדופים

ביקש חנינא לשהות אצל חברו ולא הניחו. היה רק הולך וחוזר מפקידה לפקידה, וכל פעם שהיה לוחץ על כף המנעול באותו פרוזדור אפל, היה לבו עומד בו מדפוק.

בולמוס של קריאה תקף עתה את יוסיפון והיה שקוד על ספרים יומם וליל. ומה היה קורא? תולדות אנשי שם ושבחי סופרים; כגון מעשה בפלוני סופר שלא יכול לכתוב תיבה אחת בלא שתהיינה רגליו נתונות באמבטי חמה, ומעשה באלמוני משורר שלא יכול להעלות חרוז אחד בלא שיהא עטוף חלוק של צמר; היה חלוקו של בד, מיד בת השירה מסתלקת ממנו ורק משלבש חלוק של צמר היתה חוזרת ומתפייסת לו. ושוב מעשה בסופר שנכנס לדור בשכנות עם אחד תוקע בחצוצרה; היה אותו מנגן מרגיל עצמו בתקיעה דוקא בשעה שלבו של הסופר נתון ליצירה. היה דבר זה בתחילתו מרתיח דמיו של הסופר, וסופו שלא יכול לכתוב אפילו שורה אחת בלא שיהא אותו מנגן תוקע בחצוצרה…

פניו של יוסיפון נפלו עתה ועצמות לסתותיו שוּפו. נראה שלא היה טועם אוכל אלא לעתים רחוקות מאוד. עורו חוַר ורק מעיניו ניתזים רשפי אש זרה, כאילו עמדו לכלות הכל. שערותיו היו סתורות והן נופלות לו על מצחו קווצות קווצות. חנינא היה מנסה להלעיטו מעט תבשיל, אך הוא היה דוחה את ידו בכוח לא-מצוי ופותח בנעימה בלולה:

– באת, טוב שבאת. אני יודע שאתה שונא אותי, אני יודע. בכל זאת טוב שבאת, כדאי שתדע מעט מן הדברים שאני קורא כאן, שאני לומד כאן. אחרת לא תהיה אמן, לא תהיה משורר. אתה יודע שקיים חלק שלישי של פאוסט, אלא שהוא גנוז?! ומי יגלנו שוב? משורר אחד, משורר גדול ואדיר. לא אגלה לך מיהו אותו משורר. זהו סוד.

כאן הבליט עיניו ביותר, וחזר בנעימת מסתורין:

– זהו סוד. ודרמות חדשות של סוֹפוֹקלס נתגלו עכשיו וגם מחזות של שקספיר – אלא שיכתוב אותן משורר אחר, לא סופוקלס, לא שקספיר, – משורר אחר. לא אגלה לך מיהו משורר זה. זהו סוד. סוד. איני רשאי להגיד לך, אם כי אני מתאוה להגיד לך. מיד שאני אומר לך תעזוב אותי בת המלך וכל הקסם יסור ממני כלא היה. לא אוכל להגיד לך כלום. זהו סוד. סוד.

היו דברים אלה מקפיאים את דמו של חנינא. לא ידע מה להשיב לו. לא ידע אם צריך להשיב לו.

ויוסיפון היה שוב כובש ראשו בין קיפולי הספרים ובעיניו תבערה עזה.

הצעיף האחרון

לא יצא חודש וחנינא עצמו היה צריך לקשור לו ליוסיפון את ידיו ואת רגליו בחבל, מפני שרצה להפיל עצמו מגגו של בית גבה-קומה. הוא נאבק עמו בכוח גדול. ריר ניגר מפיו והוא פלט בלא לאות, בחום ובהתרגשות שאינה מצויה, שברי פסוקים משל טובי המשוררים ובליל שמות של יוצרים ואנשי שם – הכל בערבוביה גדולה.

למחרת היום הובילו חנינא בלב בוכה אל אותו בית מובדל, שהיציאה ממנו קשה מן הכניסה בשעריו. משמסרו בידי שומר גברתן ויצא המום מתחום הבית, מצא בבשר-ידיו עקבות שניו של יוסיפון.

בנפש שחוחה ובצער נבלע בדמו חזר חנינא אל אותו חדר שמאחורי חנות-השטיחים. הבית כולו היה רחוש. השכנים עמדו צפופים קבוצות קבוצות והשיחו במהומה רבה במעשה שקרה בתחומם.

משראוהו חוזר לבדו אל החצר סבבוהו השכנים צמאי-מאורעות ותבעו ממנו ידיעות. דבר נפל במחיצתם, הפיג שעמומם ופיזר אפרורית יומם – והם יחשו?…

סלקם בתנופת יד נמרצת, חמק ועבר את חנות השטיחים, נכנס לחדר העזוב ונעל מאחוריו את הדלת.

הערבוביה היתה כאן גדולה. כל השטיחים נערמו זה על זה. הרבה כלי זכוכית נופצו. כסא כבד, קנוי במחסן של גרוטאות, היה שבור.

בעין עצֵבה סקר הכל. פתאום ראה פתק מגולגל תקוע מאחורי המראה שנופצה, התלויה על קיר. הוציא את הפתק וישרו. היו בו ציורים שאין להם שחר. בשולי פיסת הניר היו רשומות אלו מלים זעירות, בכתב טרוף ובלול. ניגש לחלון הקטן, כי היה אור-החדר זעום, ופיענח את השורה הצפופה:

הלילה בחצות ראיתי אור גדול.

ידי חנינא רעדו.

כך נתקימה איפוא אותה פגישה מתוקה ואיומה בין בת המלך ובין הנסיך של האמת. היא ריקדה לפניו, אבוקת עץ קינמון נתונה בידה. את כל צעיפיה הסירה לפניו.

גם צעיפה האחרון צנח…

א

כבר עלה השחר בחלון ורחמים עודנו ישן. המצע נעם לו מאוד, עוד החלומות תלויים בריסי עיניו ומראות רחוקים אופפים את לבו, כאילו קשרו את גופו למיטה. כבר שמע בשעת תנומתו את פסיעותיו של אביו, שהיה מהלך בחדר הסמוך בסנדליו הכבדים, העשויים עץ, מהלך ורוטן כדרכו. טילטל רחמים את גופו במיטה, רוצה לנער עצמו מן השינה, ואינו יכול. פעמיו הכבדות של אביו קוראות לו לקום, אך הוא טוען ומפייס את עצמו: עוד הבוקר מוקדם, הירח רק עכשיו החויר ומה לו להשכים, כלום לא יספיק? פועליו כבר עסוקים במלאכתם; חופרים, בונים תבניות ויוצקים בטון. ברוך השם, שלא כלפנים רחמים כיום. עודנו בחור צעיר וכבר זכה שמלאכתו תהא נעשית בידי אחרים. ובמה התחיל? בשתי ידיו בלבד. תחילה שלח ידו בסבּלות, כאביו בשעתו, ואחר-כך היה מנפץ סלעים בסלילת כבישים, או יורה יסודות לבתי ירושלים. לא עברו ימים וכבר הפך בעצמו פועל בנין ואף בנאי, ומשרבתה העבודה, העסקים פרחו ומגרשים לבנין היו נחטפים מיד אל יד ובתי-מידות עולים וצצים בן-לילה והזריז נשכר – לא החמיץ גם רחמים את שעתו. לא יצאה שנה וכבר השיג עבודה בקבּוֹלת, על אחריותו, פעם סתירת חומה של בית ישן ופעם בנין עלית-קיר בשכונת עניים; צרף חבורת פועלים, חוצבים, בונים, יוצקים והוא, רחמים מזרחי הקבלן, בראשם; העבודה בשוק שופעת, רק קח פועלים ועשה, ופרוטה מצטרפת לפרוטה – עוד מעט וצרור לא-גדול נטמן במקום שנטמן. עכשיו היה רחמים מסלסל בלבושו, קונה בגדים יקרים ונעלים נוצצות, חובש מגבעת על שערות משוחות בשמן ומהלך בשבת ברחוב יפו, בין המוני הטיילים שיוצאים בבגדי צבעונין להתבשׂם מבשמו של חג. רגיל הוא לצאת לטיולו בשעה שאביו יושב בשכונה; שטיוליו של אביו מביאים את רחמים לידי רוגזה ואין הוא רוצה להפגש עמו בחוצות. בשבת לובש אביו מכנסיים שאחוריהם מרובי-קפולים, על דרך לבושם של בני העדה; נוטל עמו את הכבשׂה אהובתו, הכרוכה אחריו כעגל אחר הפרה, ויוצא לטיול של שבת; הוא מהלך לו מתונות בטבורו של הכביש, שהתנועה בשבת זעומה, מתנדנד לאטו ומעביר עומס גופו פעם על רגל ימין ופעם על רגל שמאל, כאילו היה טעון משא כבד, כאשר הסכין בצעירותו. הוא מהלך מתונות ומפצח גרעינים וכבשתו שומרת צעדיו ואינה זזה ממנו אפילו פסיעה אחת. ואף שהוא זקן אינו גורע עין מבתולה העוברת לתומה, וקורץ עין לאשה בשעת רצון. אלמן הוא עתה, אמו של רחמים מתה מרוב עמל וצער של לידה, והשאירה לבעלה חדר מלא ילדים. אביו היה בשעתו סבּל ששמו היה מהלך לפניו. אפילו תינוק בעריסה ידע: אין כיצחק מזרחי לסבלות! תן לו פרוטה וכבדהו בלגימת עראק וישא על גבו חומת אבן. אולם עכשיו זקן וברכיו מעדו. אלא שאיננו מודה בכך; הוא נאנח ומשיח לבו לפני רֵעיו: בעוונותינו הרבים אין עכשיו פרנסה כלום! לפנים היו קורעים אותי כמו דג: יצחק פה, יצחק שם, בכל מקום צריך ליצחק. רוצה, לוקח על הגב משא של שני סבלים, כאילו זה שק של נוצות… והנשים הצעירות מביטות ביצחק – רק תקרוץ להן – כבר באות… עכשיו, בעוונותינו הרבים, אין עבודה, אין נשים, אין כלום…

כשיוצא אביו לעיר לשוח עם הכבשה, יושב רחמים בבית; וכשחוזר האב לשכונה ומכניס את הכבשה לדיר שבחצר, מלטפה ומחבקה, מדבר אתה דברי כבושין ושוכב לישון על המצעות שבגזוזטרה – מתכונן רחמים לטיול. הוא לובש חליפתו הכחולה ונועל נעלים שסוליותיהן חורקות. מסרק שערו ומבריקו בשמן אפרסמון ויוצא לרחוב. רבות מחשבות בלב רחמים. הוא נותן דעתו על חבריו; עודם חוצבים, עודם סבלים, ואם ישווה מצבם למצבו – אין לו על מה שיתאונן, ברוך השם… והוא משפשף כפות ידיו הגדולות ונהנה.

ואף-על-פי-כן הוא חסר דבר וברור לו שהחסר אינו אלא – אשה. ולא אשה סתם, מאלו שאפשר ללחוץ בין הזרועות בסימטה אפלה, או על הסלעים שמאחורי השכונה. כאלו אינו חסר, חלילה. מה שהוא צריך היא אשה, נות-בית. ואף כזאת לא יקשה עליו למצוא. הנערות של סנהדריה, או של זכרון-יוסף ואפילו של נחלת-אחים – מי מהן לא תלך אחריו? לבּן תלוי בכיסו וכל בני השכונה יודעים ערכו. אלא שאשה כזאת אין רחמים רוצה. כבר היו לו לזרא שערותיהן העבות, אפיהן הגסים ורגליהן השטוחות; אין זאת כי מראשית בריאתן נוצרו להיות שפחות; הוא, רחמים, ראוי והגון שתהא לו אשה אחרת. אחת מאלה שזה מקרוב באו הנה, העוברות ברחוב בצעד רונן, גבוהות, קוסמות, ששערותיהן בהירות, עור פניהן קטיפה רכה וכל גופן הדר. רעד עובר בגופו של רחמים כשמרפקו נוגע בגוף נפלא כזה, באקראי, בשגגה כביכול, בשעת טיולו ברחובות. אין לבו תופש: נשים אלו – מי זוכה בהן? והוא נותן אותה שעה דעתו על צרורו הטמון וסבור: הוא, רחמים, ראוי והגון לאשה כזאת… ומכיון שעברו ימים ורחמים עודנו בגפו העלה על לבו דבר אחר. מנהג חדש פרץ עתה בארץ. הכל נוסעים ומביאים להם נשים מחוץ-לארץ; ששערי ארץ-ישראל סגורים על מנעול גדול, אין מתירים לבוא, ועם ישראל משתוקקים לבוא, – מה יעשו? נוסעים בחורי ארץ-ישראל לעיירות הגולה הנדחות, נושאים להם שם בתולות ישראל כדת ומביאים אותן ארצה בלא שתהיינה צריכות לכתבי-הרשיה של מלכות. מהן באות ומתגרשות מיד לאחר שרגליהן דורכות על אדמת הקודש, ומהן באות ואומרות לזיווג טוב. פלוני תימני ארש לו בת-ישראל מליטא, ופלמוני שרגלו לא יצאה כל ימיו מתחום דן עד באר שבע, נסע וראה עולם, הביא אתו נערה מפולין ששילמה לו כל הוצאותיו, העניקה לו דמי טירחה בעין יפה, באו לארץ ונתגרשו, וקנה לו בכספה נחלה. נכנסה בלבו של רחמים המחשבה ולא הרפתה: למה יהא מפסיד? קומתו נאה, שריריו – ברזל, שערותיו כשל עורב, ואף שעוֹר פניו כהה מעט כעין הזית, אין בכך כלום; ולמה לא יצא אף הוא לנסות מזלו? ימצא אשה כלבבו – יקחנה; לא תזדמן לו – והרי יראה עולם ואף יבוא על שכרו, שבשעת מצוקה זו ישולם לו במיטב הכסף ובלבד שיקח אתו נערה. כך שיעשע עצמו רחמים במחשבה, עד שמצא לה פעם פורקן. בחבורת פועליו עבד אחד בחור, חרמוני שמו, מבחורי פולין, צעיר וזריז. יום אחד עבד אתו רחמים שכם אל שכם, עד ששאלו פתאום:

– אצלכם, חרמוני, בפולניה – נערות יפות יש?

צחק חרמוני, הניח האת מידו ואמר;

– ככה, כמו חול על ים…

חשף רחמים שיניו, ישב על ערימת חצץ, משך את חרמוני בכתפו ואמר;

– שב מעט, ננוח. בחורות יפות הרבה יש שם אצלכם, אמרת; ובחור כמוני יתנו לו שם בת או לא יתנו?

שוב צחק חרמוני והשיב:

– יתנו, בחיי. בכל לבם יתנו.

– אל תצחק חרמוני. אני ברצינות…

מיד שינה חרמוני טעמו, נתן בו עינים רציניות ושאל:

– מה אתה רוצה רק סתם לטייל קצת, או שאתה באמת מחפש לך אשה?

נתבייש רחמים וענה בגימגום:

– אני רק כך חשבתי, אפשר אסע לטייל ואני יכול גם להביא אתי בחורה, מדוע לא? מצוה גדולה…

השהה מעט חרמוני דבריו ואמר בנימה כבושה:

– אתה רחמים, אני אגיד לך דבר: אם תסע אומר לך איפה תמצא בחורה בפולניה שרוצה לבוא ואביה גם ישלם בעין יפה, אם רק תביא אותה…

נתלהב רחמים והפסיקו:

– מי היא, שלך?

היסס מעט חרמוני והיה מביט במבט רחוק על רחמים, כאילו חשש לגלות לו סודו, ואחר נתן לו כפו על ברכו ואמר מתונות, כמסיח עם ידיד:

– לא, לא שלי. פעם חשבתי שתהיה שלי. היא בת עיירתי, יחד גדלנו. יחד חונכנו. באתי לכאן וחשבתי שאביא אותה במהרה… אלא שבינתיים נזדמנה אשה אחרת ועכשיו אני כבר נשוי, מבין?

הביט בו רחמים בעיניים גדולות.

– מה, אינך מבין? לא, אתה אינך מבין. פעם חשבתי: אביא אותה ותהיה אשתי; כך חשבה גם היא. עכשיו היא יודעת שאני נשוי… והיא שם גלמודה, רוצה לבוא לארץ ואינה יכולה. אינה כותבת אלי – רוגזת. אלא שאביה כותב. ידיד המשפחה – רגיל הוא בכך וכותב. אילו בא אליהם בחור מארץ-ישראל שיכול לקחת אתו אשה – היו מסכימים לשלוח אותה. כאן, אתה מבין, ארץ חפשית, תמצא בחור אחר, כלבבה, או שתלך לקבוצה ושם תתחתן. שם, בעיירה, כולם חושבים עדיין שאני החתן שלה – חבל שתשקע בעיירה הקטנה…

יותר לא דברו בזה, אך רחמים שמר על כל תג של השיחה והיה נושא את הדברים בלבו ומטפחם, עד שלא היה נפרד מהם אפילו בשנתו.

אותו בוקר לא היה מזדרז לקום אלמלא נתן עליו אביו קולו והוציאו מן התרדמה המתוקה. כיון שנגוז החלום, משך עליו במהרה את בגדי העבודה ויצא למקום שעבדה חבורתו. רק הגיע למקום וכבר ביקש מבטו את חרמוני, כאילו אך למענו הזדרז ובא. אותה שעה היה חרמוני חולץ מסמרים מתבניות-ביטון ישנות. ניגש אליו רחמים ואמר:

– תלך אתי ותקח ברזלים שקניתי אתמול במחסן.

הניח חרמוני את הפטיש והצבת, נטל ידיו במי הצינור, והלך עם רחמים לעיר. רק התרחקו מעט ממקום הבנין ורחמים משך את חרמוני לבית-קפה מזרחי, הושיבו לתמהונו על כסא נמוך והזמין משקה; ישב בהרחבת-הדעת ופתח:

– שמע-נא, חרמוני, אני באותו ענין שדברנו…

– הבחורה?

– הבחורה…

לא ארכה השעה והכל בא על מקומו בשלום. מיד הוסכם ביניהם שחרמוני יריץ איגרת דחופה לאבי-הנערה, יסביר את הענין לכל פרטיו ויציע את רחמים לאותו עסק; כסף הרבה לא יבקש, רק הוצאות הדרך בצימצום, שכן אין פרנסתו על כך, חלילה, אלא שרוצה הוא לגאול בת-ישראל מגלותה.

נפרד רחמים מחרמוני ולבו טוב עליו מאוד. ביקש ממנו לומר לפועליו שהרבה עסקים לו בעיר ואין שעתו פנויה, ואחוז שלהבת ונרגש פנה לביתו בשכונה.

כבר עמדה שמש אביב בכל חומה וקרניה ליטפו את הסלעים הצחיחים שמעבר לשכונה וטפחו הפרחים והירק שהיו צצים מרגבי האדמה הדשנה שבין אבן לאבן. רק נתקרב לשכונה וכבר נראו מערותיה, הם קברי הסנהדרין, שעליהם בנויים הבתים; לפתחי הקברים האפלים פרחו כלניות אדומות ועלים צעירים הרימו ראש. מימיו לא נתן רחמים דעתו על הנעשה מעבר לרחוב השכונה, אלא שהיום מצא בכל דבר ענין לענות בו. בצעד קל עלה לרחוב העקום במקצת, הבנוי על גבעה, שבתיו הקטנים משובצים בגינות עצים זעירות ולפניהן ספסל לישיבה, אם של עץ ואם של אבן, ופעמים רק שורת כלי-פחים ריקים עשויים למושב. בתי השכונה לא היו שווים זה לזה, לא בגדלם ולא ביפים. איש כיכלתו בנה; בלילות, אחר יום של עבודה שכירה, היו בני השכונה חופרים יסודות, חוצבים בסלע, בונים נדבך על נדבך – ולא יצאו הבתים במתכונת אחת, איש כרוחו בנה: משכן קטן לו ולבהמתו, מקצתו עשוי ביטון ומקצתו אבן ואפילו גזרי עצים וארגזים ישנים. והנה גם ביתם לפניו. קטן הבית, שני חדרים בלבד בו; פותחים הדלת בכניסה והדלת שמנגד – ורואים עמק בין סלעים, שטבעות הרים סוגרות עליו. ורוחות פורצות לבית, פעמים של נועם ופעמים של סערה – הכל לפי העונה. ולצדי הבית חצר קטנה – עצי לימון גבוהים צומחים בה; בין בדיהם מטבח קטן עשוי מארגזים גדולים, רק איש אחד יוכל לבוא בו, ועל ידו הדיר לכבשה, אותה כבשה יקרה שאביו אהבה כאשה, להבדיל.

בא רחמים לבית ולא ראה את אביו; אך כשיצא לחצר מצאוֹ שכוב אפרקדן על מזרנו, בין עצי הלימון, ידיו מקופלות לו תחת ראשו, רגליו היחפות כפופות בברכיו וסנדליו הכבדים על ידו.

עשה עצמו רחמים מבקש דבר במטבח ואחר פנה אל אביו, כמסיח לפי תומו:

– אני חושב שכבר הגיע לי הזמן להתחתן.

ישב אביו בתנועה חטופה על המזרן ואמר:

– ומה, לא אמרתי לך? קצת כסף יש, ברוך השם; בית יש – למה לא תקח אשה? אשה בבית – מזל בבית… היתה פה אתמול החלבנית, אמרה שיש לה בשבילך נערה – אתרוג.

הפסיקו רחמים בקוצר רוח:

– אתרוג או לימון – מה שאמרה החלבנית לא איכפת לי. לא מפה אני רוצה אשה.

– לא מפה, ומאיפה? לא תקח מסנהדריה – תקח מנחלת-אחים, לא תקח מנחלת-אחים – תקח מזכרון-יוסף…

– כך אתה אומר? אסע לחוץ-לארץ ומשם אביא לי.

– לאן תסע?

– לפולניה, משם אביא לי אשה.

– ככה אתה עשיר ואביך לא ידע? לאביך אין לו אפילו פרוטה לקנות כוסית קטנה להחיות הנפש והבן נוסע לו להביא אשה - לאן אמרת?

– כבר אמרתי לך, לפולניה אסע…

– אומר אני לך, חביבי, בחיי, אם הנערות של ירושלים לא-טובות בשביל רחמים בן יצחק מזרחי, לך וסע לביתי ולמולדתי, לכורדיסטן; תשתטח שם על קברי הקדושים ותקח לך אשה מבנות שבטנו. בחיי, תעשה לך טובה גדולה… ואל תסע לאותה פולניה. ושמה, בין הכורדים, איזו נשים שם תמצא! כל בת שתרמוז לה מיד תבוא אצלך. אומר אני לך, רחמים, עצה טובה, בחיי אביך! וגם אברהם אבינו, עליו השלום, גם כן שלח למולדתו להביא אשה לבנו ליצחק.

קצרה רוחו של רחמים. סגר ברעש את דלת המטבח ושיסע את אביו:

– מה לך אברהם אבינו, אברהם אבינו!… אז היה דבר אחר והיום דבר אחר. תדע לך שאם ארצה – אסע ודי.

עבר את הבית ושוב חזר לרחוב.

לא יצאו ימים רבים ואיגרת-ההסכמה הגיעה. התחיל רחמים מכין עצמו לנסיעה. השעה היתה עכשיו כשרה לכך. עונת הדירות חלפה; הבתים שעמדו בבנינם כבר נשלמו ובנין הבתים לעונה הבאה עדיין לא התחיל, ועכשיו אפשר היה לפרק את חבורת הפועלים לחדשי הקיץ ולצאת לעולם הגדול.

בערב אחד, משנישאה מן החדר הסמוך נחרתו הקצובה של אביו והילדים סרוחים היו כל אחד בפינתו – קם רחמים והזיז בזהירות את הארון הכבד שבפינת חדרו, גלה מעל מקום-הסתר לוח-אבן מאבני המרצפת שבחדר, הסיר בידים קמוצות את האדמה התחוחה והוציא מן המחבוא צרור עטוף סמרטוטים. עכשיו כיסה שוב את לוח האבן, השיב הארון למקומו, בדק אם אין פירצה בחלון המוגף, וישב על הרצפה. בדחילו היה מגלגל את הסמרטוטים עד שנשארה בידיו קופת חרס לא-גדולה, כלי שאין לו פתח, אלא כדי לשלשל בו מטבע, ובבוא השעה מנפצים קליפתו ונוטלים תוכו.

עכשיו באה השעה.

תחילה שקל את הקופה בידיו ולטפה בדבקות, ואחר כך נשאה בזהירות למיטתו ומחצה בשתי ידיו האמיצות. בין שברי החרס נראו מטבעות קטנות וגדולות ושטרי כסף לרוב. בידיים רועדות הבדיל בין שברי החרס לבין הכסף, צבר ומנה את המטבעות, יישר והניח את שטרות הכסף זה על גבי זה, ואחר אסף את כל ההון מתחת למזרן-מיטתו, שכב עליו בכבדות ועיניו לוהטות באש…

למחרת התחיל מזמין לעצמו בעיר חליפות-בגדים ונעליים; לא הניח חנות יקרה שלא ימדוד בה בגד או נעל. נודע הדבר לבעלי המלאכה שבשכונה, לסנדלר ששון וליעקב החייט, שבזכותם היו בני השכונה יוצאים בבגדים שלא כמידתם ובנעליים כבדות וגסות, ובאו לתבוע עלבונם מרחמים. זה אומר: כלום איני ראוי לתפור לו נעלים לבנו של יצחק מזרחי? וזה אומר: הביטו עליו – כשהיה ממזר קטן הייתי מכסה את אחוריו בהקפה ועכשיו שרווח לו, לא נאה לו לבוא אצלי… אך רחמים לא שעה להם – לא לבגדים כאלה הוא צריך בשביל נסיעתו הגדולה ואל-נא יטרידוהו בדברי-הבל, שעתו קצרה ועוד מלאכתו רבה עליו מאוד.

אביו היה רוטן לתוך זקנו הקצר, כאילו אין לבו שלם עם נסיעת בנו; אך בצאת רחמים לקניותיו היה מושך לביתו את שכניו, מראה להם בגאוה את חליפות הבגדים, הנעליים הנוצצות והלבנים הרכים שרחמים היה כונסם בבית, נותן להם למשש הבגדים בידיהם ולבדוק בטיב הסחורה, ואף תולה על כתפיהם את המעילים לראות בגזרתם, כביכול; והוא מפשק רגליו, מעמיד פנים אדישים ואומר:

– אני, לא איכפת לי. יעשה רחמים מה שהוא רוצה. כסף בבית יש, ברוך השם, רוצה לנסוע – יסע, הכל עושים עכשיו כך…

ב

בשעה של בין השמשות הגיע רחמים למחוז חפצו. עדרים חזרו אותה שעה מן המרעה והיו מעלים תימרות אבק מתחת לרגליהם, עד שהסתירו את קרני השמש השוקעת. אכרים מגודלי שפם ישבו לפני בקתותיהם, נשענים בגביהם על גדרות-העץ של חצרותיהם ועישנו מיקטרות; ויהודי העיירה עוד היו עומדים בפתחי חנויותיהם שבשכונתם ומחכים, אפשר יבוא עוד קונה בטרם ינעלו הדלתות.

משך העגלון במושכות, עצר בסוסה הכחושה, הראה בשוט כלפי הבית ואמר:

– הנה!

עמדה העגלה לפני שער נמוך, עשוי-עץ, שכבר כרסם בו העש; מעבר לשער הרעוע עמד בית שקומתו אחת, מושקע בין עצי ערמונים גבוהים, שהיו כמוחצים את הבית הקטון בין גזעיהם החסונים.

רחמים היה נבוך. פתאום עזבו האומץ וכל הביטחה לקראת הפגישה, שטיפח בלבו כל ימי נסיעתו, כאילו נגוזה. והנה בא מן הגן הקטן יהודי לבוש אפודה שחורה; שיבה כבר ביצבצה בזקנו וכל פניו מיוגעים, והוא רץ נרגש אל העגלה וקורא אחוז התלהבות:

– ברוך הבא, ברוך הבא! אורח יקר מארץ הקודש לגלות פולין…

והוא מושיט ידו לרחמים, שעדיין לא הספיק לקפוץ ממושבו, ואור עיניו החם לוטף את האורח בחבה ובאהבה והוא ממלל בלא הרף:

– שלום עליכם, שלום עליכם, יהודי…

רחמים לא ידע את לבו. הברתו של היהודי, הרכה והנגינתית, אינה נהירה לו ביותר, אך ההתרגשות אוחזת גם בו; והוא קופץ מעל העגלה, מנענע ידו של היהודי וחוזר ואומר:

– שלום, שלום. סוף-סוף באתי אליכם, הנה באתי, שלום, שלום.

היהודי המזדקן משלב זרועו בזרוע האורח ומובילו הביתה בשביל הצר שבין עצי הערמון; בינתים מוריד העגלון את הצרורות. שכנים סקרנים וילדים מצטופפים סביב העגלה ולשונותיהם מקשקשות בהתרגשות:

– כבר בא? כבר בא? זהו שהולך עם ר׳ גבריאל?

– זהו, זהו! לא ראיתם? בחור כארזים, בלי עין הרע; נראה שלא היה רגיל שם להיות שרוי בתענית…

– ומה רציתם, שיהא נראה כגרוגרת דר׳ צדוק? הריהו שם פועל ולא ראש-ישיבה אצל הכותל המערבי!

בין כך ובין כך והמארח הביא את אורחו לפתח הבית והכניסו לחדר שהותקן בשבילו במיוחד. מיד בא גם העגלון והכניס לשם את כל הצרורות. ר׳ גבריאל לא הניח לרחמים שיתן לעגלון שכרו, הניף ידיו כלפי האורח ואמר בתחנונים:

– במטותא ממנו, יניח לי את העסק. עכשיו יפוש מעט וינוח מטרדת הדרך, ואחר-כך יצא ויבוא אלינו.

שוב ברכהו לשלום, יצא בדחילו מן החדר והשאיר את רחמים לבדו. דבר בעתו היתה לו המנוחה, והבדידות מתקה לו מאוד. ראשו סבב עליו כגלגל. כל אותם ימי הנסיעה והטילטול הביאו עליו עול גדול וטרדות רבות. הערים הגדולות שעבר בהן, בלא ששמע לשון יושביהן, הפחידוהו. אוכל או לינה שביקש באו לו ביסורים גדולים. דומה עליו שנקלע לארץ אגדה שכל טוב מזומן בה, אך כמה יגיעות צריך הגֵר להתיגע בשביל לזכות במעט מן הטוב. אף שחשב תחילה לבוא לעיירה בסופו של המסע – בא לכאן בלא שנתעכב בארצות המעבר. עכשיו הגיע עיף ויגע, עוד גופו חש כאילו נישא על גלי-ים, עורקיו מפכים ברעש רכבות וכל פרקיו כאובים מטילטולי העגלה הרעועה שעשה בה דרכו מתחנת הרכבת האחרונה. עכשיו היה לו כאילו בא מקץ המסע לביתו; מעיניו של הזקן שפעה לקראתו חמימות של אהבה שלא ידעה. בזהירות, כאילו חשש להבריח הירהורי לבבו, סקר את החדר הקטן. מיטה גבוהה היתה בו ועליה שלושה כרים מבהיקים בלבנם. על-יד המיטה – ארון לילה קטן, מצופה לוח-שיש ועליו קערת רחצה וכד גדול עם מים; אלונטית היתהפרוסה על גב הכסא. רחמים קרב לחלון. כר-דשא רחב נשקף בעדו. באופק הבהיקו מימי הנהר בקרני השמש השוקעת. עצים גבוהים עמדו על אם הנהר, ראשיהם כפופים וכפותיהם כמעט שהן נוגעות בלוח המיים הנוצץ. מעודו לא חזה רחמים במראה כזה והוא חש פתאום בנכר שנגע בלבו.

הוא שב אל טבורו של החדר וישב על כסא. שוב נפל מבטו על הכד; הוא קם ורחץ את גופו במים הקרים והחליף בגדיו. בינתים החשיך היום והחדר היה שרוי באפלה. ישב רחמים בשולי המיטה וחכה. לא ידע אם נרדם ואם לאו – עד ששמע דפיקה קלה בדלת החדר; אשה נכנסה והביאה אתה עששית שהאירה את החדר הקטן באור לטיף. היא אמרה דבר לרחמים, אך הוא רק חייך לקראתה, בלא שיבין את דבריה. יצאה האשה, שרחמים חשבה למשרתת, ומיד חזר ובא בעל הבית ופניו שופעים שמחה:

– במטותא מכבודו, כבר נח? אם כן אחזיק לו טובה למר אם יבוא לחדר-האכילה לסעוד מעט את לבו. הרבה יגיעה נתיגע בדרכו והרי לא טעם עדיין כזית…

נטל את רחמים בזרועו והובילו בפרוזדור כהוי לחדר שהאור היה פורץ מסדקי דלתו.

פתאום חש רחמים שרגלו נתקלה בדבר רך, ומיד פרצו יבבה ונאקה שהחרידוהו, והוא עמד במקומו נדהם. קמה מהומה ומבוכה; גם בעל הבית עמד כתקוע במקום; נשמעו צעדים מהירים ואיושת שמלה; ידים שולחו מאיזו פינה אפלה ושוב נעלמו. איזו דלת נסגרה ברעש. קול היבבה רחק מעט, נתעמעם אך לא פסק. בעל הבית נתעודד והתחיל מרגיע את אורחו:

– דבר של מה בכך, דבר של מה בכך, יאמין לי כבודו… אל יצטער הרבה, באמונה, אין הדבר שווה בצערו… זה הכלב הקטן ניקי; הכלב של בתי; תמיד רובץ תחת הרגלים… דבר של מה בכך, באמונה… אהבת נפש היא אוהבת אותו, את הכלב שלה; דברי הבל, יאמין לי… הבה נכנס לחדר-האכילה…

נתאושש גם רחמים והלך אחר בעל-הבית. קול הנביחה והיבבה שקע לרגע ושוב נתעורר.

פתח ר׳ גבריאל את הדלת לפני רחמים ושפע של אור עטף את פניו. משהרגיל את עיניו לאור הגדול ראה לפניו שולחן ערוך, מותקן לסעודה מכל טוב. על מפה לבנה סדורים היו בקבוקי יין ומיני מגדנות, וצלחות עמדו בסך, מלאות דגים ומיני תבשילים לרוב, שרחמים לא ידע אפילו שמם. הכניסו בעל הבית פנימה, ביקש ממנו לשבת בראש השולחן ואמר:

– יסב נא בחסדו, אורח יקר.

הקרואים התחילו נכנסים לחדר ובעל-הבית הציגם לפני האורח אחד אחד. הנה בנותיו הנשואות ובעליהן, והנה ידיד-נפש ר׳ מיכל, יהודי בר-אורין שידיו רב לו גם בשבע החכמות החיצוניות. רחמים היה מאיר פניו לכל איש, ואף שלא מצא לשונו בפיו היה מושיט ידו לברכה. לבו היה עוד תלוי באותם קולות הנביחה הקטועים שהיו מגיעים לאזניו מעבר לפרוזדור האפל.

לבסוף שקטו קולות הכלב. והנה קלטה אזנו של רחמים גם את השם שהגה בלבו כל אותו הערב, כשהוא, יוצא מפיו של בעל-הבית; הוא חש בדפיקות לבו שתקפו עליו מאוד.

– נו, ונטלקה?!

נשתתקו כולם. דלת צדדית נפתחה, ובצעד מזורז נכנסה לחדר נערה דקת גיזרה, מתנועעת קלות במתניה עם הילוכה. ידיה החשופות הבהיקו בלובן גופה, שערותיה היו ערמוניות, פניה יפים, משוכים חן רב. רחמים קם ממקומו והוא חש שברכיו רועדות. בפיזור נפש גדול לחץ את ידה ולבו לא הקשיב למוצא פיו.

כל המסובים ישבו אל השולחן הגדול ורחמים אחריהם. מבטי היושבים היו תלויים בו והוא חש באודם המציף את פניו. כל תנועותיו היו כמו אסורות בכבלים, והוא קילל את שעתו והעלה חרטה גדולה על כל מעשה הנסיעה…

רק נגעו בפרפראות שאחר היין והנה נשמעה נביחה דקה אך תקיפה, וכלב קטן לבן-תלתלים פרץ לחדר. קפץ לעומת האורח, עמד על שתי רגליו האחוריות וחרץ כלפיו לשונו.

כולם נתנו קולם בצחוק, ואפילו רחמים אנס עצמו לחייך. מיד קמה תנועה על יד השולחן והרבה פיות קראו:

– שַׁה, שַׁה, ניקי!…

נטלקה קמה ממקומה, תפשה לכלב בשתי ידיה והוציאתו מן החדר. אחר רגע שבה וישבה על מקומה, בלא שהביטה לעבר האורח.

הופעתו המפתעת של ניקי התירה את הלשונות בפיותיהם של המסובים וכולם התחילו מגלגלים בשיחה. תחילה פתחו הזקנים בשפה רפה ובניגון של גמרא, ואליהם הצטרפו הצעירים בהברה מוצקת ובלשון חדשה ומצלצלת, ואילו הנשים החרישו, אם מתוך שלא הבינו את לשון השיחה ואם מתוך צניעות.

ר' מיכל, ידידו של בעל הבית, ברך את המסובים בחיים טובים ובשלום ולגם לגימת יי"ש, נאנח אנחה לשמה, ואף שפנה לכולם, לא היו דבריו מכוּונים אלא לאורח שישב בראש השולחן:

– בא יהודי מארץ-ישראל לגולה ומה הוא מוצא פה? אפשר הוא מוצא כורמים ויוגבים, וישיבות גדולות שמרביצים בהן תורה ויראה כמו בגלות בבל בשעתה? חס-ושלום, טעות גמורה, טעות גמורה. בעוונותינו הרבים אין קמח ואין תורה. צאן-קדשים אינם יודעים צורת אות, והפרנסה קשה כקריעת ים-סוף. שמא תשאל: במה הם עוסקים ועל מה הם חיים: הוה אומר: מן האויר, מן האויר הם חיים, אלא שאין ניתן להם מָן כבצאתם ממצרים, אין ניתן להם…

ר׳ מיכל מפסיק ובעל-הבית נוטל חוט השיחה ואורג:

– באמת נפלא ממני היאך אנו חיים כאן, בלא שמחה ובלא נחת. שׂה פזורה ישראל ואין אוסף. הצעירים שעוד לבם לב יהודי – כולם משתוקקים ללכת לארץ הקדושה. אמת, במצוות אינם מקפידים אך כלום בשל כך אינם ישראל? ומכל שׁכּן שאהבתם לארץ-ישראל בוערת בלבם כמו אש. אבל מי מהם זוכה לבוא בשערי הארץ? כתבי ההרשיה מעטים, ואין הקומץ משביע את הארי. ובדרכים אחרות, רוצה לומר בלא הרשיונות, לאו כל אדם יכול ללכת. עוד נשארה דרך הכּלות. השם יודע, דרך זאת לבי אינו שלם עמה. חופה וקדושין לא לשם כך ניתנו. אלא שבפני רצונם של הצעירים מי יעמוד?

הפסיק לרגע, נשם נשימה עמוקה. תלה מבטו בנטלקה והמשיך:

– תחילה עמדתי מנגד גם לענין בתי נטלקה. אלא כיון שתקעה לה בראשה ענין של ארץ-ישראל שוב אין לה תקנה אלא עליה. קשת-עורף היא, שתחיה, בת עם קשה-עורף. סופו של דבר, חשבתי בלבי, אפשר מן השמים הוא שיהיה לי לעת זיקנה נִיר בארץ-ישראל…

הדם עלה בראשו של רחמים והוא השפיל את מבטו.

נתעורר אחד החתנים ואמר:

– כולנו מדברים וכבוד האורח שותק; אין אנו נותנים לו להגיד כלום. אדרבא, ידבר הוא ויביא לנו מזימרת הארץ…

– אמת וישר, אמת וישר – נתעוררו והשיבו הזקנים – בכבוד גדול, אדרבא ואדרבא, יספר לנו בחסדו: בודאי ביקר במקומות קדושה, השתטח על קברי-אבות וראה מערת המכפלה בחברון.

שוב ננעצו בו ברחמים כל המבטים והוא נע על מקומו ברוב עצבנות; התשובה קשתה עליו מאוד והוא גימגם:

– בחברון הייתי ומערת המכפלה ראיתי – חורבה עתיקה, הערבים, ימח שמם, שומרים עליה וליהודים הכניסה אסורה…

האורח הפסיק במקוטע. עיניו של ר׳ מיכל אורו, כאילו שמע זה עתה דברים נפלאים מאוד, ואמר בדבקות:

– כל עוד ישראל בגולה אין יפי הארץ מתגלה ברבים, ומקומות הקודש עוטים מראה חורבות למען לא יחמדו בהם אומות העולם. רק יבוא קץ הפלאות וכל היפעה תתגלה, פלטינים של שיש ובניני הדר… וכבר ספרו חז״ל שהאבות שוכבים במערת המכפלה על מיטותיהם זוגות זוגות, ונרות דלוקים עליהם וריח טוב עולה מהם כריח ניחוח, אלא שאין הדברים נגלים, אין הדברים נגלים…

– הוד שבקדושה, הוד שבקדושה… – מילמל ר׳ גבריאל.

הגיע תורם של הצעירים והם תבעו:

– נו, והישוב החדש – מה מראהו? יספר נא קצת על תל-אביב ועל חיפה ועל ירושלים…

כאן נתעורר מעט רחמים, התחיל במקוטע, אך קמעה קמעה הותרה לשונו והוא פתח בשבחי הבנינים הגדולים שבירושלים, הבנויים כולם אבן ואין דוגמתם בכל העולם כולו; וסיפר על תיאטרוניה של תל-אביב שקולות דבור וזימרה בוקעים מקרבם ואינם קולות אדם אלא קול מכונות, ועל רחיצה בים הכחול, בחורים ובחורות יחד, ודיבר על חיפה שנמלה הומה מרוב ספינות – עין לא ראתה. הוא סיים בהתלהבות והאזין בתמיהה לדברי עצמו, ועוד עלתה אש דבריו כשראה עיני נטלקה קבועות בו והן רכות והולמות ומביטות בתמיהה, והיא מקשיבה בענין לצלילי קולו החריפים והגרוניים בלא שתבין דבריו.

עם תום הסעודה באו אורחים אל הבית; בואו של האורח המקוּוה עשה לו כנפיים בין צעירי העיירה וכבר חיכו בקוצר רוח לשעת הביקור. בני הנוער יצאו לטייל עם האורח ואילו הזקנים נשארו בבית. רחמים עוד סיפר הרבה, אמר להם מתי יורדים גשמים בארץ-ישראל וכיצד פורחת הגפן, והצעירים שׂמו אזנם כאפרכסת ולא שׂבעו משמוע ספוריו ומיד היו מתרגמים כל דבּוּר שהוציא מפיו לאלה שלא שמעו שפתו; הנערות שבחבורה היו מביטות בו בחמדה גלויה ואין הצעירים מתקנאים בו, שכולם היו מודים באותו ערב כי הם, צעירי העיירה, והוא, האורח מארץ-ישראל – האורח קודם לכל.

בשעה מאוחרת עלה רחמים על מיטתו, עיף ויגע; כל העולם כולו מיטשטש בעדו ורק דמותה רבת הקסם של נטלקה מרחפת לנגד עיניו, בהקיץ ובחלום…

חיים חדשים התחילו אצל רחמים, חיים שלא שיערם בביתו בירושלים. הכל היו מפנקים אותו ועושים רצונו באהבה. בשעת בוקר מוקדמת היתה שפחה, שלא שמע שפתה, מגישה לו בעודנו במיטה כוס חלב מהביל; רק קם וכבר היתה הסעודה מזומנת בשבילו בחדר האכילה; היה מסיים סעודתו וכבר היו באים מצעירי העיירה ולוקחים אותו לטיול או לרחיצה בנהר. בטיולים היתה ידם של הבחורים על עליונה, שהיו ממטירים עליו עם הליכה שפע של שאלות על ארץ-ישראל, והוא מתאמץ לעשות רצונם; ואילו בשעת רחיצה בנהר היו הבחורות נהנות ביותר, משתאות לגופו המוצק ולעורו השחום כשהיה מתגלה לפניהן בכל הוד גברותו, והוא מפתיע כולן בדרכי שחייתו. פעמים היה מפליג עם נטלקה בסירה, במעלה הנהר הרחב, והיא יושבת כנגדו מחרישה ורק עיניה הלוהטות עוקבות אחר תנועת ידיו השחומות, האוחזות במשוט.

אלא שהדבר שהשתוקק לו עדיין לא בא. ענין החופה כאילו נתעלם מבני הבית ומטרת בואו לא הוזכרה בכלום. רחמים ראה שבני המשפחה היו מסתודדים בחדרי-חדרים ופעמים שקולות הויכוח נשמעים מבעד לקירות – אך פשר דבר לא ידע. פעם ראה את נטלקה יוצאת בחפזה מן החדר כשפניה משולהבים מאוד ועיניה הכהות מלאות אש. אף אילו ביקש לשאול אותה דבר לא היה יכול למצוא מלים מתאימות שתבין לענין ולא תמצא בהן אבק עלבון, על כן החריש.

בינתים נמצא לו לרחמים עוד דבר שהעסיקו כאן בנעימים. פעם בערב גשום, שאי-אפשר היה לצאת בו לטייל, הוזמן לריקודים אצל אחת מחברותיה של נטלקה. וכאן גילו בו הנערות ברחמים סגולת חן יקרה: הוא היה רקדן מצוין. אמנם לבחורים לא נעם הדבר ביותר, שתאוות הריקוד גזלה מהם את האורח, הפשיטה את דמותו ממעטה הקסם הרחוק ושיותה לו דמות של בן עיירה רגיל, ואף-על- פי-כן מוכנים היו למחול לו, שיָקר עליהם מאוד. ואילו רחמים עצמו לא היה מוכן לוַתר להם מכל וכל, מאחר שמצא סגולה נפלאה זו וכמעט בהיסח הדעת ניתנה לו לשון של מגע עם נשים. עכשיו משהיו זרועותיו המוצקות אוחזות אשה בחבּוקן והגופות נעים בקצב הנגינה ושופעים חום ותאוה – כלום היה לו עוד צורך בלשון של רמזים כדי למצוא שביל ללבן? אך יותר מכל עצמה שמחת לבו משהחזיקו זרועותיו בנטלקה, וגופה הנפלא נענה לו בריקוד ככנור; היו אז עיניהם של המסובים נצמדות בזוג המחולל; הרוקדים מפסיקים ריקודם ועומדים סביבם במעגל, ואילו רחמים ונטלקה נעים במחול כחולמים.

סוף-סוף שקטו הויכוחים בקרב בני המשפחה ויום החופה נקבע בעיירה סמוכה אצל מורה-הוראה עלוב ונידח. ר^, גבריאל סרב להתערב בדבר, שאמר כי לא כך תאר לו כלולותיה של בתו הקטנה; ונסע אתם ר׳ מיכל, שכל זמן ישיבתם בעגלה הסיח דעתם מן החופה ושקע עם רחמים בשיחה על ארץ-ישראל וביאת המשיח.

כל זהרו של טקס החופה ניטל; ארבעה הקלונסאות הועמדו בחפזון, הברכות נאמרו בחטיפה, הכוס נשברה בלא חדוה, עשרת הבטלנים שנאספו למנין אמרו מזל-טוב בשפה רפה, ור׳ מיכל עם החתן והכלה היו כנזופים.

לא ארכה השעה והעגלה החזירה את הזוג הצעיר עם ר׳ מיכל מלוום לביתם. מחרישים התנהלו בדרך, מביטים איש לצדו ומשתדלים שלא לפגוע במבט זולתו.

משנכנס ר׳ מיכל אצל ידידו ר׳ גבריאל מצאו עצוב, ראשו שח ועיניו זולגות דמעות. נתרגש ר׳ מיכל וגער בו בחברו:

– ולעגמת-נפש מה זו עושה?

נאנח ר׳ גבריאל והשיב:

– אפשר שמחה היא זו, מה? אמור אתה מעצמך: אילו כל זה אמת – הייתי מצער את נפשי ביום כלולותיה של בתי? ועכשיו, כלום חופה היא זאת, כלום שמחה היא זאת? אוי לעינים שכך רואות…

מחה ר׳ מיכל, הניף ידיו לכאן ולכאן ואמר:

– באמונה שאיני מבין: בתו של זה נוסעת לארץ-ישראל והוא שרוי באבל… במחולות היית צריך לצאת, בתופים ובמחולות, באמונה!

– נערה צעירה והיא הולכת מן הבית, יוצאת לבדה למדינות הים ואין אתה אלא בחור צעיר…

– בים-בם, פתום ורעמסס, פתום ורעמסס! שטותים, במחילה מכבודך, שטותים! נערה צעירה ובחור – בים-בם… סכנת-נפשות! לריבה ולבחור אימתי חוששין? תלמוד לומר, בשעה שלא נכנסו לחופה; ואילו כאן, אף שאינם נשואים, הרי לקחו חופה וקדושין כדת – ומה חשש יש כאן? דברים בטלים!

– עולם הפוך, עולם הפוך… איני מטיל בו בבחור אפילו אבק של דופי, חס וחלילה; הריהו באמת איש חמודות, אף שאינו מבני עדתנו, אלא שלבי כבד עלי, בתי הקטנה…

עיקם ר׳ מיכל כתפיו, החליק כפו על זקנו, מרט מעט שערותיו וזימזם לעצמו:

– בים-בם, בים-בם, שטותים ודברים בטלים, במחילה מכבודך…

היה רחמים סבור שעכשיו הגיעה השעה שציפה לה ונטלקה תתחיל באריזת חפציה, והנה בא עיכוב שלא ציפה לו, והוא נגרם הפעם על ידי הנערה עצמה. כבר היו כל הניירות חתומים וכתבי ההרשאה מתוקנים כחוק, וכולם על שם רחמים מזרחי וזוגתו נטלקה, ופתאום קמה הנערה ואמרה שבלא ניקי לא תסע. לתבל רחוקה היא יוצאת ובאין אתה איש מבני ביתה ילוונה על דרכה לפחות הכלבלב האהוב שהסכינה לו זה שנים. אלא שכאן נתעוררו הקשיים. כדי שיבוא הכלב אתם צריך היה להשיג רשיונות, בדיקות של רופא ותעודות של בית-הסגר וכתבי אישורים שונים ומשונים. לא נשאר לרחמים אלא לסייע לה לנטלקה בטיפול הרב שבא להם סמוך לנסיעתם, וכך היה טורח למען אותו כלבלב שפגישתו הראשונה אתו לא שיירה אצלו זכרונות נעימים ביותר; ונדמה שאף הכלב לא שכח את המעשה, והיה שומר לו טינה מסותרת, מתיחס אליו בחשד ורק הודות לשידוליה של אדונתו היה שוהה במחיצתו של רחמים, מלא רוגז עצור ורתוי.

כך נתארכה שוב שהייתו של רחמים בבית נטלקה, ואף שהיה רגיל כבר במנהגי הבית קשתה עליו שהייה זו מאוד. כבר היה אחר החופה, נשוי וזר כאחד, והתנהגותה של נטלקה לא היתה עשויה להנעים לו שהייתו בבית. משנמצא בחברתה היה לבו דופק בחזקה ונשימתו סתומה; מה תבע ממנה? לבו לפיו לא גילה; היה תולה בה עינים גדולות, מלאות תחנונים, במבטו של כלב מוכה. אך היא אינה חשה בכלום ורק מרחפת לנגד עיניו כמקודם, אינה מבינה או עושה עצמה אינה יודעת כלום, ובינתים גדול עליו קסמה, קומתה משכּרת את חושיו ומנגינת גופה מעבירה אותו על דעתו.

לבסוף ניתנה הרשות וניקי נתאשר לנסיעה. אחרוני ההכנות נסתיימו. אגודת הנוער שבעיירה ערכה נשף-פרידה לזוג היוצא; הצעירים טרחו בנאומיהם להסביר לאורח כמה נתחבב על לבם בימי שהותו בקרבם; חג אחד גדול ובלתי פוסק שימשו להם ימי ביקורו המעטים וזמן רב יהא אורו שופע על חייהם שאין בהם חפץ… ולא נתקררה דעתם של הצעירים עד שליוו את הזוג לתחנת הרכבת בעגלה ששכרוה במיוחד בשביל כך. קרובי הנערה, אביה ור׳ מיכל, אחיותיה וגיסיה, נסעו עם נטלקה עצמה בעגלה שיצאה בראש; ואילו הצעירים נסעו בשניה ובתוכם רחמים, מחריש ועגום, עיניו הנפחדות תלויות בעגלה שלפניו, שם ישבה נטלקה, שבעוד שעה יישאר אתה ביחידות…

הגיעו לרחבת התחנה. הצעירים לא הניחו לרחמים לטרוח בצרורות ובסל המשונה שהותקן כערישה בשביל ניקי; לזכות נחשב להם לשים את חפציהם של הנוסעים בקרון. והנה התחילה הפרידה. מבוכה נפלה בין המלווים. רחמים לא מצא דברים בפיו. נטלקה עמדה חסרת ישע, כאילו עדיין לא נמלכה בלבה אם פניה לקרון או לעגלה – לשוב עם המלווים הביתה.

עמד האב שחוח-גב והזיל בחשאי דמעות לתוך זקנו המכסיף. ר׳ מיכל עמד על ידו וביקש להפיג צערו, אלא שההתרגשות אחזה גם בגרונו. הבחורים השתדלו עוד להחליף קצת דברים עם רחמים, אך הוא עמד מבולבל ופזור-נפש ולא ידע מה להשיב. משנשמע ציפצוף הרכבת נזדעזעה החבורה כולה. נטלקה נשקה ידיהם של אביה ושל ר׳ מיכל ונפלה על צוארי אחיותיה. רחמים נתרגש ולחץ את ידי המלווים, ומשהגיע לר׳ גבריאל נאחז בו זה בשתי ידיו ולחש:

– ישים-נא לב, בחסדו, בתי הקטנה…

ובטרם כילה דבריו געה בבכי כתינוק.

נכנסו לקרון בחפזה. הרכבת זזה והם כבשו להם מקום על-יד חלון הפונה לרחבה וסקרו את המלווים באחרונה. הצעירים נופפו במטפחות ושרו שירים של ארץ-ישראל. שני הזקנים עמדו שחוחים כאבני מצבות שחורות, ועיניהם יוצאות אל הנוסעים. עוד ברגע האחרון נחלץ אחד מן החבורה והתחיל רץ אחרי הרכבת שכבר התחילה מהלכת, כשהוא מקפץ ומדלג ומנופף מטפחת בידו, עד שהגבירה הרכבת את מהלכה והוא נשאר הרחק-הרחק, צל בודד בשדות הרחבים…

התנכרותה של נטלקה לרחמים עוד נתעצמה בראשית נסיעתם. הפרידה העגומה הטילה בה צלה הכבד. היא ישבה על יד חלונה, אינה נותנת לבה על המראות החולפים לצדה, אינה רואה את רחמים היושב לנגדה, רק עוצמת לעתים עיניה, נים-ולא-נים, מוסרת גופה לטילטולו הקצוב של המסע, ומחרשת. משבאו לעיר הנמל הדרומית, ההומה והרועשת, נתעוררה מעט מקפאונה. מיד ירדו לספינה שכבר עגנה בנמל, מוכנה להפליג בים. עכשיו נתפשה נטלקה למראה המים הרבים והכחולים, סוקרת בענין את סדרי הספינה, משתאה לכל דבר חדש, ורחמים משמש לה מורה-דרך כזקן ורגיל בנסיעות, וקמעה קמעה פגה תוגת הפרידה וענניה נתבדרו.

אף שהופיעו כזוג נשוי הכינו לעצמם לפני היציאה כרטיסי-ספינה נפרדים, זו בתא של נשים וזה בתא של גברים. וכך קנו שביתה בתאים נפרדים והיו נפגשים על הסיפון, אין נטלקה זזה מצדו של רחמים והוא מקבל תלותה באהבה ובדאגה יתירה. קרבתה חיזקה את לבו והוא מספר לה בקומץ מלים דלות על ביתו בירושלים הבנוי לנוי ולתפארת על גבעה רמה, ועל מעמדו האיתן ועל הארץ הטובה והמיטיבה. כך עברו ימי הנסיעה והלילה האחרון הגיע. אותו ערב אחרו לשבת בפינה מסותרת בקצה הסיפון, שם הביטו בגלי הים המתנפצים אל דפנות הספינה, בכרבלות הגלים המלבינות ובַשביל המכסיף שהספינה משיירת בים. השעינה נטלקה ראשה על כתפו של רחמים. בית האבות החמים והלטיף שקע אי-שם מאחורי חומת המיים, ואין להשיגו אלא בגעגועי הלב; הגלים שטפו והחרישו את שירת הערש של עצי הערמונים בגן-ביתה. ארץ העתיד היתה עטופת רז והפעימה את לבה באימה. השם הלא-הגוי עלה על לבה, שמו של האוהב הרחוק, ששמה בו מבטח-לבה, והכזיב. וכאן היו שמיים נוצצים וים הומה וספינה עוברת במים רבים והיא, נטלקה הקטנה, יונה מודחת, נתונה לחסדי שמיים זרים וגבוהים. כל דמויות הלב קמו ושתו עליה. זכרונות קדומים וחלומות רחוקים נתעוררו והרנינו את נפשה. נסיך מארץ-אגדה רכוב על סוס אביר, שר ממדינה רחוקה בא ומושיבה באפיריון, – כלום לא היה הגבר שעל ידה – אחד מגבורי לבה?…

וכשנגעו בה שתי ידיו האמיצות ולפתוה בחבוק של דבקות, נתמלאו עיניה דמעות והיא מסרה לו לפלאי הרחוק את גופה הצעיר והעורג…

ג

כעננה קלה נצטיירה עיר הנמל בשמי האופק; עוד מעט והספינה האיטה מהלכה. הנוסעים היו טורחים באריזת חפציהם. גם רחמים טרוד היה בהכנת הצרורות, אך נטלקה עמדה שעונה על הסיפון ומבטה דבוק במראה העיר המתגלה לעיניה. כבר אפשר היה להבחין בבתים וברחובות שעל שפּולי הר הכרמל. לבה של נטלקח המה מרוב התרגשות: חייה החדשים הנה הנם לפניה, סתומים ומעורפלים מאוד.

משעלו לחוף נתעוררו שוב קשיים בשל ניקי. כל ימי הנסיעה לא הטריד עליהם ביותר; נטלקה טפּלה בו במסירות ובאהבה, מעט היה מתפנק בזרועותיה של אדונתו ויתרו של הזמן היה רובץ בסל ששימש לו מקלט בספינה הגדולה. אך בנמל שוב צפו הטרדות. לא הועילו לו האישורים הרבים וההצהרות – ניקי נצטוה להשאר זמן-מה בהסגר, כדי להוכיח לשלטונות שאמנם בריא הוא ושלם בגופו וברוחו, בטרם יורשה להספח על עדת-הכלבים שבארץ. לא היתה ברירה בידיהם והם השאירו את הכלבלב בנמל, לאחר שהובטח לנטלקה שיטפלו בו באמונה ובמסירות. היא נפרדה ממנו בדמעות בעיניה, העניקה לו מנשיקות פיה, ומיד יצאו לירושלים – לביתם.

בואו של הזוג אל שכונת הסנהדרין הטיל סערה בקרב יושביה והלשונות בפיותיהם הותרו. כבר שמעו מזמן שרחמים בן יצחק מזרחי מביא לו אשה אשכנזיה ממדינות הים, אך כלום דומה שמיעה לראיה? ומשנראתה המכונית מטפסת ועולה ברחוב-השכונה נתרתחו היצרים, הנשים יצאו מפתח הבתים והילדים נתקבצו כעדר של עזים והתחילו רצים אחר המכונית הנוצצת וקוראים קריאות גדולות לכבוד האורחים.

רחמים לא שעה להם וביקש מאת הנהג לעצור לפתח ביתם. היה בדעתו להכניס את נטלקה בלא רואים, אך בטרם הספיקו לרדת מן המכונית כבר נדחקו הסקרנים לפתח הבית ובמשקוף הדלת עמד האב, לבוש בגדי שבת. מכנסיים רחבים ואבנט צבעוני על מתניו, והוא מושיט שתי ידיו אל נטלקה – נוטלה בזרועותיו ומגמגם דברי ברכה.

משנתן בו רחמים עינים זעומות, נרתע מעט, התיר את הנערה מחבוקו וסר מדרכם. אז הכניס רחמים את נטלקה פנימה, הגיש לה כסא לישיבה וניקה מושבו בידו. שתיקה כבדה ירדה על הבית; רחמים לא ידע במה יברכנה בביתו ויצא לסלק שכרו של הנהג ולטול ממנו צרורותיהם.

משחזר לבית ראה שאביו טורח ומרקד סביב נטלקה ואילו היא יושבת על הכסא משמימה. לקח רחמים דברים עם האב וסילקו לחדר הסמוך; הוא ציית ברוגז ולא פסק לרטון לתוך זקנו; גם את הילדים שילח מן החדר, אחד לקניות ואחד למשחק – שלא ישרצו כאן בין הגדולים.

משנשאר אתה ביחידות התחיל מתנצל על סקרנותם של בני השכונה ועל דירתו שפניה עלובים – לא היה מי שיתקינה לקראת בואם; אך עוד מעט ויצאו לקניות, יקנו הכל כטעמה וכרצונה של נטלקה עצמה, יכניסו רהיטים חדשים מן היקרים ביותר וכל הבית יעמוד לפקודתה.

מן החדר הסמוך נישאו הדי צעדיו של האב ומבעד לחלונות היו חודרים קולות גרוניים של שיח הבריות, צחוק וצהלה וקריאת ילדים. בחדר שררה דומיה ורחמים לא ידע במה יפסיקה. הוא סקר את החדר על מיטתו הרעועה, ראה את קיפולי המצעות של הילדים שהתגוללו בפינות ערימות ערימות ואת אבני המרצפת הגדולות והפגומות, ופתאום נתחוור לו שכאן לא יוכל להלין את נטלקה אפילו לילה אחד. הוא קרב אליה, ניסה להרגיעה במקצת מלים רכות והחליק בכפו על ראשה, אך היא כבשה פניה בידיו וגעתה בבכי חריש.

רחמים נתרגש והתחיל משדלה במלים. תסכין, עוד מעט ותסכין. לא חיים כאלה יחיו; גברת תהיה, גברת ממש – אשה לא תשווה לה בכל סנהדריה כולה. רהיטים מפוארים יקנה לה ונערה יקח לשמשה; ובינתים – עד שיספיקו לעשות הקניות ולהתקין את הבית כחפצה, תגור במלון, בשכונה הסמוכה, ולא תדע מחסור, חלילה… נרגעה נטלקה והתחילה מוחה דמעתה. ביקשה לפייס את רחמים ואמרה שלא על כך בכתה, אלא ששטפוה געגועים עזים על ביתה ועל אביה, ואל-נא יתן עליה לבה, שאינה אלא נערה פתיה, ולמלון אין לה כלל צורך ללכת והיא מבקשת להשאר כאן, בביתו של רחמים…

אך רחמים עמד על שלו ואמר שכאן אי אפשר לו להלינה. מיד קמו, בלא שנתנו דעתם על מבטי הסקרנות של השכנים, ניגשו לשכונה הסמוכה ושׂכרו חדר בבית- מלון קטן ועלוב.

כשחזר לביתו מצא את אביו עם חבורת שכנים עומדים ומדיינים בקולי קולות שראוי והגון לעשות שמחת חתונה, שלא בכל יום מזדמן זיווג כמו זה, וחייב להם יצחק מזרחי שיערוך סעודה כדבעי. ובעבור זה מוכנים הם להתפייס לו לרחמים על שלקח זה אשה שלא מבנות העדה. ניסה רחמים לטעון שכבר היתה חופה וכבר היתה שמחה, השיבו לו: כלום בשל כך יגרע חלקם וזכותם תקופח? מה שעשה לא עשה אלא מעבר לים והמים ביטלו הכל, ואילו עכשיו חייב הוא לשוב ולערוך להם סעודה כיד המלך. יפה הכלה ומפוארת כאדונית, יערוך שמחת כלולות ואז יראה אתה חיים. לא רצה רחמים לבוא בריב עם אנשי השכונה, שחשש לקוממם נגד נטלקה, והבטיח להם שעוד יתיישב בדבר.

למחרת רצה לצאת עם נטלקה לקניות, אלא שהיא היתה תשושה מטילטולי הדרך ומן הביקור הראשון בבית רחמים, וביקשה לשכב במיטה עד שתחליף כוח. יצא איפוא רחמים וקנה בעצמו את הרהיטים. סילק מחדרו את כל המטלטלין הישנים והעבירם לחדר-אביו והילדים. בחדר שיעד לעצמו העמיד שתי מיטות גדולות, זו על יד זו, וארון רחב שדלתותיו שלוש ובאמצעית קבועה מראה גדולה כקומתו של אדם. בטבורו של החדר העמיד שולחן וששה כסאות כבדים, רפודים בד אדום. מרובים היו הרהיטים בחדר עד שקשה היה לעבור בו, אך דעתו של רחמים זחה עליו והוא שמח שמחה גדולה כשסקר את הרהיטים המבריקים וראה את קומתו הגרמית נשקפת כנגדו מן המראה שבארון. הוא אסר על הילדים ועל אביו להסתובב בחדר זה תכלית איסור, ופקד עליהם שיהיו קובעים את כניסתם בדלת האחורית שבחצר.

משהוכן החדר על כל רהיטיו ונטלקה כבר נחה מתלאות הנסיעה, תקפה על רחמים דרישת השכנים שיערוך שמחת כלולות. האב טען שכל בני העדה תובעים בכל פה שתיערך חופה כדת, שבעה ימי משתה, כמנהג הקהלה, שושבינים יובילו את הכלה לבית-המרחץ ביום ואת החתן בלילה בלוית תוף וחליל, וממתקים יחולקו לילדים, הכל כמנהג העדה – ולא יאה להשיב פניהם ריקם, שראויים הם לשמוח בשמחת הבית.

נענע רחמים בידו וסרב, שהבין כי נטלקה לא תתן הסכמתה שתיערך כאן שמחת כלולותיה. כדבר הזה לא יהיה, השיב; כבר לקחו חופה וקדושין כדת ולא ייעשה כן שנית; אלא שמוכן הוא לערוך משתה ביום כניסתם לדירה המחודשת. באין ברירה נתן האב הסכמתו, ביקש כסף מרחמים ונטל כל דאגת השמחה על עצמו.

ביום התכונה נשחטה כבשׂ בשביל הסעודה ופרוותה נתלתה על גדרת בית-השמחה. קדירות של בשר היו מתבשלות לפני הפתח ונשים שכנות התחילו אופות מצות גדולות ומתקינות את המאפה על גבי גיגיות פח הפוכות, כשהן ישובות על רגליהן. שולחנות נערכו בחצר הבית, שלא יכלו החדרים לכנס אפילו מקצתם של הקרואים.

רחמים בא עם נטלקה. הוא בחליפת בגדים של חג והיא לבושה שמלת קטיפה שחורה וטבעות וענקים מקשטים את גופה. יפה מאוד היתה באותו ערב, קסם רחוק משוך היה על כל דמותה. כל הרחוב כבר המה משמחה ובחצר בית מזרחי הצטופפו הקרואים. עוד לפני הבית קידמו את פני הזוג בחליל ובתוף, ובנגינות סוערות הכניסום לחצר החוגגים. כאן כבר הסבו החכמים של העדה וזקניה, חבושים מצנפות שחורות, לוגמים עראק מכוסות גדולות ומתבלים שתייתם במלפפון עשוי בלבן חמוץ; על שולחן אחר כבר היו מהבילות קערות התבשילים, בשר ומאכלי אורז מבושלים במיץ, ופירות ומגדנות וגרעינים מגרעינים שונים היו שטוחים על טסים. למראה המשתה הגדול שכחו החכמים את טעמם כנגד נשואיו של רחמים עם האשכנזיה, ולאחר לגימה המקרבת רחוקים נתרכּך לבם, קימטו מצחיהם ואמרו:

– מה תימה? כבר אמרו חכמינו, זכרונם לברכה, אין זיווגו של איש אלא מן הקדוש-ברוך-הוא: יש שזיווגו בא אצלו ויש שהוא הולך אצל זיווגו, וכבר אמרו חכמינו, זכרונם לברכה…

רק עכשיו ניתנה גם לקהל תאוותו לראות את כלתו של רחמים; כל העינים נצמדו בה בתשוקה לוהטת ובפליאה גדולה; ואף שהנשים הזקנות סברו שאינה שמנה די צרכה כיאות לאשה בוגרת, התחילו הגברים דוחפים זה את זה במרפקים ואומרים בלחש כבוש שבשביל כזאת כדאי וכדאי היה לו לרחמים לכתת רגליו אפילו למדינות הים.

רק ישב הזוג בראש השולחן וכבר הגישו לפניהם טס נחושת גדול ועליו שתים-עשרה צלוחיות מלאות פירות וממתקים ופרחים. בטבורו של הטס נזדקר ראש-סוכר מקושט נירות צבעונין ומטבעות ענודות מחרוזות מחרוזות – זו היתה מתנת האב לכלה – לסימן טוב ולמזל טוב.

סעדו המסובים את לבם ופתחו בריקודים סוערים. טובי הרקדנים שבעדה פתחו במחולות. שורות שורות ריקדו לקצב התוף והחליל, שמנגינתם היתה חוזרת ונשנית בלא הרף. והנה קם האב, נטל מטפחת לבנה בידו וריקד לפני המסובים, בנענוע מתניו ובכפיפת ברכיו, וקפולי מכנסיו הרחבים מתבדרים. נענו לו זיקני העדה וצעיריה מכאן, וזקנות העדה וצעירותיה מכאן, וכך היו מרקדים אלה לעומת אלה עד לשכרון החושים; הפנים משולהבים; הזקָנים מתבדרים וחולצות הנערות מתוחות על חזיהן כמפרשים ברוח.

ונטלקה ישבה כל אותה שעת-השמחה בראש השולחן, חיורת ותוהה, סוקרת בפליאה את הנעשה מסביבה, מנסה להרגיל עצמה לפרצופים הזרים, לעיניהם הזורות רשפי-אש, לאפיהם העבים וללסתותיהם החזקות ולעור פניהם המבריק; מלבושי הנשים הססגוניים שובים את לבה והיא חושבת עצמה נסיכה פלאית בארץ רחוקה של חלום. לשוא מפצירות בה השושבינות לטול מבשר-הכבש, לטעום מתבשיל האורז או מממתקי הטס הגדול – היא דוחה בקשתם בחיוך אילם ונבוך ואינה גורעת עינה מן ההילולה שבחצר.

פאתי השמים כבר התחילו מחוירים כשהמסובים פרשו לבתיהם. האב היה נוחר בפינת החדר – קשתה עליו מנת העראק שבאה אל קרבו; הילדים ישנו בחדר וגם השושבינים והשושבינות כבר נטלו פרידה מן הזוג. טל של בוקר התחיל יורד, רוח קרירה נשבה מן ההרים וצינה אחזה בגוף. רק שניהם עוד נשארו ערים. עיניה של נטלקה להטו במורא סתום. אז קם רחמים וכנסה לביתם החדש…

חיים אחרים התחילו בשביל נטלקה. הסביבה היתה זרה לה, את לשון בני-העדה לא שמעה ולרחשי לבם לא הבינה. אמנם ביקש רחמים להסיר מלפניה כל מכשול, והיה מביט בה כבפלא שנתרחש במעונו הדל, מרגלית שזכה בה באקראי – אך אולי דוקא מפני כך היה מעלה חרס בידיו, וכך היה מהלך תוהה, אינו יודע במה יבנה ובמה יסתור. מיד אחר חנוכת הבית שׂכר משרתת, נערה קטנה מבנות העדה, שיותר משהועילה היתה מקשה על נטלקה את עבודתה. אך בלאו הכי נאלץ רחמים במהרה לפטרה: שוב לא היו עסקיו כמקודם; כל שארית כספו הוציא לסידור הבית; קבוצה חדשה לבנין מן הנמנע היה עכשיו לייסד, כי בא בינתים שפל בשוק הבנייה וכל התקוות לעבודות חדשות נתבדו. וכך היה עוד מהלך יום-יום בבגדי החג, כאשר הסכין בימי מסעיו, והפּרידה מהם קשתה עליו מאוד. נשתנו העתים ועל קופת חרס חדשה אי אפשר היה אפילו לחלום. כל היום היה מכתת רגליו בחיפוש אחר עבודה והיה חוזר הביתה מדוכא. עיניו הכהות יוקדות בצער נסתר והוא מבקש להעלים את מבטו מנטלקה. אביו שהיה נוהג מקודם לשהות רובו של היום אצל שכניו, או שהיה רגיל לשבת בין הסבלים על סף המדרכה ברחוב יפו, היה נשאר עכשיו בבית; עוקב אחר כל תנועה של כלתו, חומדה בעיניו, בולע בתאוה גלויה את מראה פרקי גופה, ופעמים אף אינו נמנע מלגפף בסתר את מתניה בפגישת אקראי שבפתח הבית.

בינתים הוצא הכלב ניקי מבית ההסגר ולוקח אחר כבוד לירושלים. במשנה אהבה דבקה בו עתה נטלקה. את כל געגועיה הנוקבים על בית-אביה שפכה על הכלבלב החמוד; הוא היה לה הקרוב היחיד בבית זר זה, שהפך לה באורח בלתי צפוי כל-כך לביתה שלה. והחיים לא היו קלים גם על ניקי. הרחוב היה עוין לו והוא נשמר בנפשו מלבוא בקהלו. רק היה מציץ מפתח-הבית וכבר פשטה עליו עדת כלבים גדולים ושחורים, שבטניהם נופלות, נובחים וצורחים ומוכנים לקרוע כדג את חברם הקטן והמפונק, שקיבתו המלאה אינה חסרה כלום. גם הילדים לא היו טומנים ידם בצלחת והיו מכבדים את האורח הקטן במיטב חלוקי אבניהם. מיד היה ניקי נוטש את המערכה וחוזר הביתה מבוהל, כשזנבו הקטן בין רגליו, והוא מלקק שולי השמלה של אדונתו ומבקש לחסות בצלה. ואף-על-פי שהרחוב היה מפיל עליו אימתו היה בבית פרוש שלטונו; הוא היה מפחיד את הכבשה הרועה לתומה בחצר; רק ראה תלתלי פרוותה מיד הוא מעלה זנבו, מבדרו כמניפה לבנה וחורץ כנגדה לשונו. יצחק מזרחי רוגז על ניקי ומגרשו ביד חזקה, אך אז מתערבת נטלקה, ממהרת לנטלו בזרועותיה ומחזירה אותו אל בדידות חדרה, בטרם יקופחו שוקיו.

ובחדר התקינה לה נטלקה פינה לעצמה, מעין מקדש-מעט לנפשה. בקיר החדר המקומר עשוי היה משקע בשביל ארון, אך ארון לא נקבע בו. קשטה נטלקה את המשקע בתמונת משורר שהביאה אתה מביתה, משורר פולני ענוג שמת בדמי ימיו, שחרוזיו רחשו בלבה מאז ילדותה ועכשיו נסכה בהם את געגועיה על ביתה ועל משפחתה. נתנה התמונה במסגרת ותלתה אותה בטבורו של המשקע, והיה ראשו הצעיר של הפיטן מביט בעינים חולמות על הבית הזר, ויושבי הבית מביטים בו בעינים חשדניות ובקנאה, אינם מבינים מה מקומו של זה כאן, ורק לנטלקה הוא לוחש מלות זכרון מתוקות ומרעיף עליה ניחומים ופיוס. על מדף המשקע הניחה מכתביה, מכתבי אהבה רחוקים, קשורים בסרט צבעוני ותיבות נאות – פיתוח עץ של אכרי הטַטרה – זכר לטיול-פגרה בהרים. לרגלי אוצר המזכרות היקר התקינה כר רך וחמים – משכב מנוחות לניקי וחוף מבטחים בעולם האויב והרע. כאן היה ניקי רובץ וחולם חלומות של כלב ושומר על פתחו של מקדש שנטלקה ייסדה לעצמה, שלא תהא בו יד זר, וניקי ממלא שליחותו באמונה ורוטן ונובח אפילו כנגד רחמים, אם משיאו לבו לשלוח יד במכתבים הסדורים במשקע או לקרוב יתר מן המדה אל תמונת הגבר הזר, שעיניו ניבטות מתוך המסגרת באורח מוזר כל-כך. פעמים מתכנסת נטלקה בתוך כוכו של הכותל, נוטלת את ניקי בזרועותיה, מלטפת בידה החמה את פניו השעירים ואת עיניו הנוצצות ואת אפו הקטן והשחור, ועיניה משוכות בערפל והיא מסיחה לבה מכל הסובב אותה, מרחמים המטפל בה כבכד של חרסינה נדירה ומיצחק חותנה שהיא מפחדת להשאר אתו ביחידות ונועלת בעדה את הדלת בצאת רחמים מן הבית. והנה נעלם החדר מלא-הרהיטים הגדולים ונפשה מתעופפת דרך כוכו של הכותל האוצר את דברי הזכרון המעטים שהביאה אתה, ואינה שבה עד שקול גרוני מחזירה אל הבית ואל יושביו; והקול קולו של רחמים והוא שואל בהיסוס ובזהירות, שאף על פי כן הוא נדמה לה כמהול תרעומת מסותרת:

– כבר יש אוכל? מן הבוקר לא טעמתי כלום…

ובינתים נמשך המצוק בארץ ושוק הבנין שבת. לא היתה ברירה בידיו של רחמים, שכבר חרבו מעייניו, והוא קיבל עבודה בניפוץ סלעים שנזדמנה לו במקרה, כמו בראשית דרכו. בצער רב פשט את בגדי השבת שכל-כך הסכין להם ואהבם, עד שהאמין ששוב לא יפרד מהם עולמית, והוציא מן המחסן שבחצר את בגדי-העבודה הישנים והבלויים ואת נעליו הכבדות, המפורזלות, שרגבי אדמה דבקו בהן זה שנים. ביום הראשון לעבודתו השכים לקום, יצא לחצר בבגדיו הטובים ושם לבש את בגדי העבודה המרופטים, כדי שנטלקה לא תראהו בכך, ויצא בסתר לפעלו. במרוצת הימים לא יכול להעלים את הדבר ולא עוד אלא שהיתה נטלקה רואה אותו חוזר עם ערב לשכונה בחבורת בני עדתו, כולם רכובים על חמורים, כשסלי-האוכל וכלי-העבודה בידיהם. היתה נטלקה מביטה בסקרנות בעדת הרוכבים הדופקים את חמוריהם ומנענעים עם רכיבה את רגליהם הארוכות אילך ואילך, לקצב הדהירה. ראה רחמים את נטלקה היה קופץ מעל חמורו הקטן והעלוב ומשתדל להבדיל בינו לבין חבריו, ופניו נבוכים כאילו תפשוהו בקלקלתו.

אלא שהרעה לא נפתחה מזה, כי אם מעצם העדרו מן הבית. השכם בבוקר היה רחמים יוצא מביתו וחוזר אחר שקיעת החמה, ולבו נטרף בקרבו, שידע כי נטלקה שוהה לבדה בבית. מה היא עושה כל היום, היה מענה את נפשו, כלום נאמנה היא לו, לרחמים? ועוד נתעצמו חששותיו עם ביקורו של חרמוני בביתם. שמע חרמוני שהצליח רחמים בנסיעתו – וביקש לברך את הזוג. לא יכול רחמים לסרב. אלא שבשעת ביקורו לא ידע את נפשו. נטלקה ישבה אל השולחן חיורת-פנים ומדוכאה וכמעט שלא הוציאה הגה מפיה, ורחמים – לבו פרכס בקרבו כשהיה רואה את שניהם מסובים אל השולחן. רק חרמוני היה מדבר. בתחילה גימגם עברית, מחמת נימוס, והיה פונה אף לרחמים, אך מיד עבר ללשון הזרה ועיניו כאילו טרפו את פניה העצובים של נטלקה. דמו רתח בו ברחמים, אך הוא שידל עצמו שלא יתפרץ וכך נמשכו ענוּייו המסותרים, עד סוף אותו ביקור.

אמנם חרמוני לא חזר יותר לביתם, אך כלום יכול היה רחמים להיות בטוח שאינם נפגשים בסתר ובלא ידיעתו? מקודם, כשהיה רחמים לבוש בגדי שבת ועתותיו בידו, היה יכול לשים עינו על מעשיה של נטלקה; אך עכשיו, כשידיו כפותות אל מוט הברזל והוא חוצב חורים בסלע מן הבוקר עד הערב, הרחק הרחק מן העיר, ואילו היא, נטלקה, מסורה לנפשה יום תמים – היאך יוכל לשקוט?

בשובו הביתה היה סוקר בתאוה כל רהיט מרהיטי החדר ובודק בקנאה עזה כל קיר מקירותיו, כאילו ביקש שיגלו לו את כל מעשיה של נטלקה באותו יום. אל אביו לא יכול לפנות, שהיה חושד בו יותר מבכולם; לפעמים היה רק מושך באזנו שלי אחיו הקטן ושואל:

– נו, חמור קטן, מה עשית כל היום, ישבת בבית? ואת הדודה נטלקה ראית?

אך התשובות לא היו משׂבּיעות את נפשו הרעבה והמפוחדת. בחשדנות היו עיניו מפלבלות לכל זוית – כלום אין בה סימן שיוכל לגלות לו כל סתריה של נטלקה? ואילו נטלקה עצמה שוקטת, עונה לשאלותיו בקצרה וכובשת סודה בחובּה.

ויותר מכל פחד רחמים ממכתבים שהיתה מקבלת בהעדרו. היא היתה צוררת אותם בצרור האגרות השמור בכוך, שלרגליו רובץ ניקי. היה זה הסכם חשאי ביניהם שפינה זו תיחשב לקדשי-הקדשים של נטלקה, ואין ידו משגת להתערב בנעשה שם. בכל זאת מצא פעם שעת כושר ומשך בגנבה מכתב שהיה ראשון בערימה וכנראה שנתקבל מקרוב; בלשון הנכר היה כתוב, אותה לשון שעמדה תמיד לשטן בינו ובין רזי נפשה הטמירים של נטלקה! ביד רועדת שילשל את המכתב לכיסו ומבוהל יצא לרחוב. טרוף-נפש סבב ברחובות העיר והיה סוקר פני העוברים ושבים: מי יפתור חידתו? היה מעביר בזכרונו פועלים שהיו עובדים בקבוצתו, שמולדתם בפולניה והיו יכולים לקרוא לפניו את האגרת, אך כלום ידע את מקום מגורם? שעה ארוכה רץ ברחובות עד שנזדמן לו מכּר וחשב שזה יוכל לפדותו מענויו.

ניגש אליו בהיסוס, משכו בשרוול בגדוֹ וביקש כילד מתחטא:

– תוכל, אולי תוכל לקרוא לי את המכתב, להגיד לי ממי זה ומה כתוב כאן?

האיש סקר בהשתוממות את פניו הנרגשים של רחמים ואת עיניו אכולות הקדחת, אך נטל מיד את המכתב בידו, העיף בו מבט חשדני ואמר כי אשה אחת כותבת כאן לאחותה ושואלת לשלומה ומבקשת לדעת אם היא רואה חיים עם בעלה.

חטף רחמים את המכתב מידי הקורא, הכניסו לכיסו ונס בבהלה הביתה.

ויותר שהיה רחמים חושד בנטלקה ושומר צעדיה ומתחקה על מעשיה יום-יום, יותר היתה נטלקה מתרחקת מרחמים, מתכנסת בפינתה שבכוך, מלטפת את ניקי אהובה ומעניקה לו מנשיקות פיה החם. לבה היה תוהה על השנוי שבא בחייה. פתאום כאילו הועם כל אותו זוהר רחוק שעטה ראשו של האורח המוזר בבית אביה הרחוק. מה נשתייר מאותו רגש הפליאה שכבש את לבה בבואו לקחתה מעבר לימים? חבוקיו הקודחים של הגבר ונשימת גופו הלוהט בחצי הלילה שוב לא היו מסעירים את דמה כבתחילה ולא היה בכוחם לבדר את המורא שעטף את נפשה עם בואה לבּית הזר. היתה מתעוררת בלילות, לבה דופק כלב ציפור ביד יקוש והיא שומעת נשימתו החזקה של הגבר השוכב על צדה – מי היה אותו גבר שעל צדה, שאת שפתו לא שמעה ומנהגיו לא הכירה, והוא לא ידע לקרוא ללבה ורק אש התאוה קרבתה אליו לרגע? עכשיו שוב לא היתה נכוית מגחלת התשוקה שהיתה דועכת כנר שאין בו פתילה. צעירה היתה, טרם ראתה חיים; הרחובות היו הומים ומפתים את יצרה; נשים בשמלות יקרות וגברים יפים וחיננים, שעוֹר פניהם בהיר ושׂערם עשוי, והם יודעים את משוררה שעיניו עצובות; אך לה ניתן רק לראות בכל היפעה הזאת מבעד לכוך הצר של חדרה בשכונת הסנהדרין, ששני הגברים רובצים על פתחו, הצעיר מכאן ואש הקנאה החבויה בוערת בעיניו, והזקן מכאן שתאוה ריקה אוכלת את גופו; התוכל היא, נטלקה הקטנה, לעמוד על נפשה הדווּיה?..

והיתה מתכנסת יותר ויותר בפינתה, עיניו העצובות של המשורר מעל ראשה, וכלבה ניקי לרגליה, והם לה אחיזה יחידה במבוכה.

יצחק מזרחי רגז על כלתו מאוד והיה נותן בה עין זעומה.

– מה היא חושבת לה – היה רוטן אל בנו – שהיא גברת כל-כך גדולה שאפילו מלה טובה אחת אין לה בשביל חמיה? ראיתם, לא טוב לה פה? לחם לאכול יש ודירה יש ולעבוד לא צריך כלום; ומה חסר לה אצלך?!

רחמים לא אבה לשמוע אל דברי אביו, אך יצחק היה מרעיף ארסו טפות טפות והיה טורח להסביר לבנו במי האשם: האשם בניקי הכלב! רק הכלב אשם בכל. רוח רעה נכנסה בכלב הארור, שד שחור שמוצץ מנטלקה כל אהבתה, שאם לא כן, למה היא חובקת ונושקת אותו ומלטפת אותו בזרועוֹתיהּ ואל חמיה אין לה מלה טובה ואפילו לבעלה לא תתן אהבתה? הוא, הכלב הארור, אשם בכל, שמושך כל אהבתה ומוצץ כל תאותה, ואילו לדבריו שמע רחמים היה פונה אל חכם שיודע לגרש שדים וגם ללחוש על מכה ולפתור חלומות, והיה מקבל סגולה או קמיע טוב שיסור השד מן הכלה ויחזור לב נטלקה על רחמים וגם אל חמיה תשנה טעמה…

היה רחמים קוצף, מרים קולו על אביו וגוזר עליו שלא יתערב בעסקיו שלו. אך יצחק מזרחי אינו נבהל והוא משיב בנחת:

– אשת הבן היא כלה של האב. אני אומר לך, תקח לך אשה שניה על נטלקה, אנחנו הכּורדים מותר לנו; תקח נערה כורדית טובה ושמנה ותשתנה גם זאת לטובה, תקנא קצת ותהיה אחרת, בחיי. מה אתה צועק, מה? אינך רוצה לקחת שניה, אל תקח, רק תגיד לה סתם שתקח אחת מן השכונה ותפחיד אותה, מה איכפת לך…

כאן אין כבר רחמים יכול לעצור בכעסו, הוא מגלגל קללה נמרצת בגרונו ונס מן הבית מלא רוגז.

כך נתמשכו הדברים ביגיעה ובצער עד לאותו ׳יום נמהר. רחמים שב מן העבודה עם שקיעת החמה. כל היום התענה במחשבה על נטלקה. הזיות מצצו דמו כעלוקות. עוד בצהרי היום רצה לשוב הביתה באמתלה של מיחוש ראש, אך נתבייש בפני חבריו ונשאר. עכשיו נתארכה לו הדרך על חמורו הכחוש ורק בא אל קרן הרחוב של השכונה נפרד מעם החבורה ופנה נרגש אל ביתו. פתח את הדלת והכניס את ראשו – את נטלקה לא ראה. יצא לחצר ונכנס למטבח – לא מצא את נטלקה. אחיו חמק במרוצה, שאלו אם ראה את הדודה – לשוא. הילד לא ראה את נטלקה. נתרתח בו דמו. הזיות שעינו את נפשו כל אותו היום לבשו בשר, מחנק הושם לגרונו: היכן, היכן היתה נטלקה?… פרץ מן הבית, עבר את רחוב-השכונה וחזר הביתה – נטלקה עדיין לא שבה.

סקר את החדר בעין בוחנת. ניקי היה שכוב על דרגשו לרגלי הכוך, שומר על המזכרות השנואות עליו. ובטבורו של הכוך – מבטו המשונה של אותו גבר לא-ידוע, האם לעג נשקף מעיניו?

הקצף עלה בגרונו. מה היא תולה כאן תמונות שאץ יודע טיבן, כלום אין הבית ביתו ונטלקה אשתו, שהוא רשאי לעשות בה כחפצו? מה הוא מתייסר כאותו שוטה ונוהג בה מנהג של צעצוע שביר, – כלום אינה אשת חיקו לרצונה או בעל כרחה?! מי הביאה לכאן ומי הושיבה בביתו, הלא הוא, רחמים? והאם על כך יהא עליו להתנצל לפניה עולמית ולבקש מחילה שאינו כלבבה?…

מוסת בתרעומת העזה שטיפח בלבו עשה פסיעה גסה, קפץ על סף הכוך והושיט בחימה שפוכה את היד אל תמונת המשורר. ניקי נבהל מן התנועה הפתאומית, נתעורר מקפאונו, זנק קפיצה נחשונית ואחז בשניו הקטנות את רחמים בשרוולו.

כל זעמו שפך עכשיו רחמים על ניקי. דברי אביו נתעוררו בו פתאום ועלו על לבו. הכלב הארור, הכלב הארור – הוא האשם בכל. שד שוכן בו ומוצץ את כל אהבתה של נטלקה. היא אוהבת את רחמים, בכל נפשה היא אוהבת אותו, אלא שהשד היושב בכלב הוא השותה את דמה, הוא המוצץ את אהבתה, השד הארור…

משטמה עזה שטפה את לבו; כל הקנאה הסתומה והאפלה, כל מאווייו האילמים ואהבתו הפצועה לאשּה מצאו להם פורקן בשנאתו העמוקה לכלב הזה. עיניו נשטפו דם והן יקדו באש של רציחה. הוא תפש את הכלבלב בצוארו ולפתו בידיו החזקות. פרצה יבבת-אימים דקה ומחרידה – ומיד נדם הכל. בהול שיחרר רחמים את מלחץ ידיו – גויתו הקטנה של ניקי נפלה בלא רחש.

לא ידע רחמים כמה זמן עמד כך לחוץ אל כוך הקיר, שרוי בקפאון, מוחו מסרב לחשוב. אך הנה נפתחה הדלת והיא באה, מכונסת בעצמה כדרכה, צועדת מתונות ומנענעת קלות את גופה במתניה.

רחמים נתעורר, ביקש לצאת לקראתה, לפול על ברכיו ולשטוח לפניה תחינתו לסליחה, לכפרה… תדרוך עליו, תבזה לו ובלבד שתשכח פשעו… אך הוא לא זע ממקומו ורק את כפות ידיו הגדולות הושיט לקראתה בתפילת אֵלם…

מיד נפלו עיניה של נטלקה על גויתו הקטנה של ניקי וצעקה נוראה קרעה את דומית החדר. נפלה על גופו הקטן של הכלב והצמידתו אל לבה. ומשנוכחה כי לא נותרה בו רוח חיים, נרתעה לאחוריה באימה והביטה על רחמים בעיני בעתה וטירוף. הוא תלה בה מבט חוטא ומתחנן, אך היא פגשתו בצעקת אימים:

– אתה, אתה עשית…

ובלא ששהתה עוד בבית פנתה וברחה בבהילות. שעה קטנה עמד עוד רחמים תחתיו, כאילן שבור, אך הנה זע, כאילו רק עכשיו הבין את כל משמעות בריחתה, נעתק ממקומו, יצא לרחוב וקרא:

– נטלקה, נטלקה, שובי, שובי! אני אומר לך, שובי הביתה…

אנשים נזעקו לקריאתו ויצאו משתוממים מפתחי בתיהם. ילדים סבבוהו והתפתלו במשובה על דרכו. הוא הגיע לקרן הרחוב, אך את נטלקה כבר לא ראה.

נבעת ומבויש חזר הביתה; לא עצם עין וציפה בחרדה לנטלקה כל אותו הלילה. בבוקר בבוקר, בטרם צאת השמש, יצא אל הסלעים שמאחורי השכונה וחיפשׂהּ לשוא במערות הקברים העתיקים.

ימים ולילות חיכה עוד רחמים לשובה של נטלקה.

אך נטלקה לא שבה.

א

אשה כבדה היתה לו ליצחקי, שלוש בנות ובית של עצמו. הוא היה פקיד בחברת נפט, עובד ותיק במשרדו, מן הראשונים שנתקבלו לעבודה באותו מקום. רובו של היום היה טרוד במשרתו ומעוטו מסור לעסקיו, אם בכלל היו לו עסקים משלו. לבושו בשעת העבודה היה טוב, לערך, אף שחליפתו זכורה לחבריו במשרד משנים; אך בשביל העבודה במשרד המקומר שבבנין הישן בסמוך לחומת העיר העתיקה היה לבוש זה נאה, שכידוע שומרים הפקידים את חליפותיהם הטובות לשעות הנופש של בין הערבּיים, כדי להתקשט בשעות שכולן שלהם. ואולם יצחקי נהג שלא כדרך הרגילה, – בביתו היו בגדיו מרופטים ובלויים, מכנסיו השחורים מבהיקים מרוב שיפשוף ושרווּלי מעילו אכולי קצוות, וחוטים נמשכים מהם; ואילו את חליפתו הטובה היה תולה על קולב מיד בשובו מן העבודה, ופורש עליה סדין לבן – מופרשת בשביל יומו במשרד. וכדרכו בחליפה כך גם כל דרכי חייו. לכאורה היה ראש משפחה ובעל⁻בית ואף פקיד במוסד מכובד, ככתוב באותיות גדולות בטבלת⁻הנחושת שעל דלתו – אדם הרשאי לשמוח במה שזכה בחלוקת המנות הזעומה שבעולם זה, ובכל זאת לא כך היה הדבר. ביתו שבא לו בירושה מאבי⁻אביו, שקנה לעצמו נחלה בירושלים לפני כיובל בשנים, לא היה לעומת בתי⁻החומה שנבנו עתה בעיר אלא חורבה קטנה, שעונה אל חומת⁻גדר פרוצה, שאבניה גסות ואיזמל הסתת לא עלה בהן. בשכונה עניה עמד אותו בית, כביכול, בסופה של סימטה עקומת⁻בתים, שמרפסות⁻עץ תלויות עליהם בנס, שביליה אינם סלולים ושלוליות שופכין שבּה נמשכות מחצר לחצר ואינן חריבות אפילו בחום הקיץ; וריחות לשכוּנה מריחות שונים והם לפי העונה והתבשילים המתבשלים בקדירות המטבח.

בני⁻ביתו של יצחקי היו שוכנים בשני החדרים הקטנים שבדיוטה העליונה של הבית. אשתו שהיתה לפני שנים נאוה בעיניו–העלתה עכשיו שומן על גופה, בית החזה היה לאחד עם כרסה הבולטת, ולא עברו שנים עד שיצחקי מצא עצמו בעלה של אשה גדולה ושמנה, רחוקה ממנו מאוד, וממשלתה שפוכה על כל הליכות הבית. אף בנותיו היו לו כזרות; בכּל היו נזקקות רק לאמן. הבכירה כבר עובדת כמוכרנית בחנות של כפתורים ומלמלות, והבינונית לומדת כתיבה במכונה ושואפת להשיג משרה אצל עורך⁻דין צעיר; את שתי בנותיו אלה אין יצחקי מרבה לראות, כשהוא יוצא לעבודה עודן ישנות וכשהוא חוזר ממשרדו כבר אינן בבית. נותרה רק בתו הקטנה שהיא אהובה עליו מאוד, אפשר משום שהיא חלושה וצריכה לרחמים והיא תולה עצמה דוקא באביה. היא רזה וחיוורינית וגלגלי עיניה רועדים שלא ברצונה ומרצדים תמיד, כאילו רצו לחרוג ממסגרתם. בשוב יצחקי בין⁻הערבּיים ממשרדו הוא מחליף את חליפתו, יושב בקצה השולחן לסעוד את לבו ואחר הארוחה הוא פורש לחדר הסמוך, המשובץ מיטות, ושוכב על אחת מהן, כשבּתו החלושה יושבת אצלו והוא שואלה על הליכות הבית והשכונה. מכיון שאין הוא מרבה שיחה עם אשתו וכמעט שאינו רואה את בנותיו המגודלות – הרי הילדה הקטנה היא הגשר היחיד בינו לבין ביתו.

אחר שיחה קצרה מבקשים עפעפי עיניו שינה ובתו הקטנה עוד משהה עצמה אצל מיטתו ומבריחה את הזבובים מעל פניו. כשקם יצחקי מתנומת בין­⁻הערבּיים כבר ערב מסביבו; אז הולכת בתו הקטנה למורה הגר בקצה השכונה ומבקשת ממנו בשליחות אביה את עתון⁻הבוקר לשעה קלה בלבד. בבוא הילדה הביתה משקיע יצחקי את עצמו בעתון רובו של הערב, וכשהוא מחזירו לבעליו. לא נשאר לו אלא לסעוד ארוחתו ביחידות, מאחר שבני הבית סעו לבם מכבר, ולעלות על משכבו.

וכן לא ייפּלא שהיה יצחקי שמח לקום עם השכמת הבוקר; לובש בחדוה את חליפתו הטובה, נוטל את חפיסת האוכל בשביל עבודת יומו ויוצא בשעה מוקדמת למשרדו. כבר בדרכו הוא חש עצמו שותף לחיים הפעילים – פועלים ממהרים לעבודתם ופקידים למשרדיהם ומכוניות גדולות וקטנות אצות למטרותיהן. למשרד בא יצחקי ראשון. הוא אוהב לראות את אולם הפקידים, ההומה ורוגש בשעות היום. כשהוא עלוט דממה כבדה בשעת בוקר מוקדמת, וכאילו צינת הלילה עוד שורה בין רהיטיו. הטלפונים המצלצלים והגועשים כל היום – אילמים עתה; העטים והעפרונות שאינם יודעים מנוחה, קפואים עכשיו, ומכונות⁻הכתיבה חולמות בשלות⁻השקט. אז, בשעת בוקר רדומה, פוסע יצחקי לארכו של האולם בפסיעה מתונה, עובר בין שני טורי השולחנות, שאחד מהם עשוי לפקידים המשמשים את הקהל ואחד לפקידים המנהלים פנקסים, שגם חלקו של יצחקי עמם. אגב פסיעה אטית הוא משהה עצמו פה ושם, בודק קסתו של זה ועטו של זה, עד שהוא מגיע לשולחנו הקטן בקרן האולם. עכשיו הוא מקנח האבק משולחנו, מסדר בקפדנות את כלי⁻הכתיבה, מניח את דפי החשבונות לימינו ושוקע במתינות בכורסה שאין עליה ריפוד. עכשיו הוא חש עצמו לרגע שליט באולם הריק, אדון ששלטונו שפוך על הכל. אך הנה מתחילים הפקידים לבוא לעבודתם; זה בא במתינות של שהות, מחליף מלת⁻ברכה עם שכנו ויושב לו במקומו בישוב הדעת, וזה נכנס בבהילות של מאחר⁻לבוא, זורק שלום חטוף לכאן ולכאן, יושב מיד במקומו ונושף ברוחת⁻הקלה, כמי שנאחז סוף⁻סוף בעוגן הצלה, ועכשיו, משהגיע למחוז חפצו, כבר עומד גלגל הזמן ממרוצתו.

כשמתמלאים כל המקומות ואפילו המאחרים הותיקים כבר קיימו מנהגם וכולם כבר פתחו לנבור בניירותיהם בעצלות של בוקר משרדי – מתחילה ממשלתו של יצחקי שוקעת. אף שהוא מן הותיקים במשרד זה, וחבריו שמסביבו צעירים שעדין לא הגיעו אפילו עד מחצית שנותיו – הרי הם, הצעירים, דרכם במשרד צלחה משלו. זה שנים שהוא יושב על מקומו כאן ומשכרתו קטנה כבתחילה. עם ראשית כל שנה מתמלא לבו תקוה גדולה על העלאה קרובה, אך סופה של התקוה – מפח נפש. ואילו הם, הצעירים, עוד חלב⁻האם על שפתותיהם, עודם זכורים לו כחניכים עלובים – מיד זוכים בהעלאה שנה שנה. זה מפטפט בשפות זרות, כאילו בבטן אמו למד שבעים לשון, וזה מכתיב לכתבניות מכתבים לחתימת המנהל כזקן ורגיל. ואילו הוא, יצחקי, אף שהוא כאן מן הראשונים, נדחק הצדה על⁻ידי המתפרצים. כשרון מייחד אין הוא רואה בצעירים הללו, והס מלהזכיר חכמה יתירה; אלא מה כאן? מי יודע – אפשר מזל מחכים…

וכך, כשכבר יושבים כולם על כסאותיהם, המנהלים עדיין לא באו לחדריהם הקטנים שבצדי האולם וגלגל התנועה עוד לא גרש את עצלות הבוקר – פותחים הפקידים בשיחת חולין; זה מספר לשכנו על נערות שבּילה עמהן אמש עד אחר חצות ועוד עיניו מבקשות עכשיו מעט שינה, וזה מתנה ייסוריו לשכנו שהחודש קשה לו לאחות קרעי תקציבו, כי הגיע זמן פרעונו של שטר שנתן בשעתו לבעל⁻הבית; ובכלל הוא סבור: השטרות נוח היה להם שלא נבראו משנבראו בעולם עגום זה. הכל מדברים בקול גבוה ותקיף ויצחקי מטה אוזן קשבת לכאן ולכאן, עושה עצמו כלא⁻מבין את שיחם ושיגם, אך פתאום הוא מכעכע כאילו ניחר גרונו, מבקש להפנות אליו לבם של שכניו והוא פותח בקול מהסס, כמוכן להפסיק ברגע דבריו לא יהיו רצויים לשומעיו:

– שמעתי שהממשלה עומדת לגבות מס חדש מעסקי⁻שעשועים..

שכניו עושים בידיהם תנועת⁻ביטול ואומרים:

– כבר קראנו בעתון אתמול בבוקר.

יצחקי מפסיק, מדוכדך שלא הצליח לעורר ענין, ומנסה לתקן את הרושם:

– אבל אומרים שעל ידי⁻כך יעלו המחירים של כרטיסי⁻קולנוע…

פקיד צעיר, שמקום מושבו מרוחק משולחנו של יצחקי, משיב לו בקצרה:

– ידוע, ידוע…

יצחקי מתביש, כאילו נכשל בבחינה. ואפילו הוא מספּר דבר המענין את הצעירים שבחבורה, כגון מעשה באשתו של סוחר פלוני המתנה אהבים עם מנהל בנק אלמוני והם מטים בדרך⁻אגב אוזן תאבה לספורו, הרי בשעה שהם משערים כי הגיע הספור לקצו ושוב לא יוכל לספר להם נוספות, הם מפסיקים את דבריו בתנועת הביטול הרגילה ואומרים:

– כבר שמענו, כבר שמענו…

ואף שהוא חושד שהם מערימים עליו, הוא משתתק כאילו קיצצו בכנפיו, פתאום הוא חש עצמו כנער שגונבו לאזניו דברי המגודלים בבית, וכשהוא בא לגלות רזיו בחוץ, הוא נכח לדעת שאין בהם ממש.

קמעה קמעה נכנס גלגל המשרד לתנופתו: הטלפונים מצלצלים, מכונות הכתיבה מתקתקות, קולות הדיבור מתערבים בצילצול פעמוני המנהלים הקוראים לפקידים לסור לחדריהם; החניכים רצים מכאן לכאן והקהל מתחיל שוטף מחלון לחלון, בהול ועצבני, כאילו רדף אחר מטרה שאינה נתפשת.

בעוד מועד בודק יצחקי את עטיו, כדי לבור לעצמו עט המתאים לעבודת יומו. תאוה גדולה בו לעטים מכל המינים וביחוד לעטים נובעים. מבדיל הוא בסוגיהם השונים, מין מין ותפקידו. יש לו עט⁻נובע שצפרנו זכוכית ועט שצפרנו זהב פשוט ואף של זהב טהור. יש לו עט שצפרנו רכה ויש לו שצפרנו קשה. משיראה עט נובע בדש בגדו של אדם הבא אצלו לעסקיו, אינו יכול להתאפק והוא מבקשו מידי האיש, חותם בו חתימת שמו בתוספת זנב⁻תנופה והוא שואל את בעליו למחירו ומביע את דעתו בגלוי ובלא משוא פנים ואומר בכובד⁻ראש: עט מצוין; עט טוב: עט שאינו שווה פרוטה… חבריו לעבודה יודעים שאין הוא משאיל מעטיו לשום אדם, אפילו יהא חביב עליו כאח. אלא שיודעים הם בכל זאת היאך שואלים אצלו עט בשעת צורך; לשם כך פותחים בהקדמה מעין זו:

– ידוע שאם אתה רוצה עט טוב, לך אצל יצחקי. אתמול קניתי עט⁻נובע בחנות ברחוב יפו, דוקא חנות גדולה, וחשבתי שאשיג שם עט מובחר, אבל כשבאתי הביתה נוכחתי מיד שאין הקניה שלי שווה אפילו פרוטה אחת. הלכתי והחזרתי את העט, בחיי. פעם שניה אבקש ממך יצחקי ללכת אתי ולקנות עט טוב. הייתי רוצה עט⁻נובע לפי מבינותך. הראה⁻נא, הראה⁻נא עט זה, נדמה לי שהיה מתאים לי…

יצחקי מחייך חיוך של רצון; הוא נוטל באהבה רבה את העט שנשא חן מלפני חברו, מנגבו בצמר⁻גפן ומושיטו בידים זהירות לאיש⁻שיחו. זה נוטל את העט וחותם בו את שמו, ממצמץ בעיניו ואומר בלשונו של יצחקי. הידועה כאן היטב:

– לא רע, כלל וכלל לא רע; אך מי כמוך, יצחקי,יודע שאין להשתמש בעט לכל סוגי כתיבה, וחתימה בלבד אין בה כדי לתהות על טיבו של עט⁻נובע. צריך שאדם יעבוד בעט לפחות יום תמים, כדי לדעת אם אמנם יתאים לו, מה?…

ויצחקי, כולו מדושן עונג על התורה החוזרת לבעליה, מנענע ראשי בהסכמה ואומר:

– מבין אתה יפה בדברים כגון אלה, חביבי; טוב, קח לך את העט עד הצהריים ותבדוק אם יתאים לך, ולפנות ערב נלך יחד לבחור בשבילך עט הגון…

בשעת ריתּחת⁻העבודה אין יצחקי מתפנה לשום ענין מלבד לספָרותיו. הוא יושב כפוף על פנקסיו ועושה את מלאכתו בהתמדה ובחריצות ואפילו בהיבהוב של תאוה. אך בשעת⁻נופש קלה, כשגבו כאוב וידו אינה יכולה עוד להחזיק בעט, הוא מרים את עיניו, לאחר שהסיר מהם את משקפיו זהובי⁻המסגרת, ומביט בחלון שבקצה האולם. חלון זה מקרבו אל הטבע. חלקו משובץ מראה בתים דחוסים וגגות התלויים ברישול על גבי בתים ישנים, וחלקו מצועף מראות הטבע לעונותיה. פעמים אחוז החלון שלהבת⁻אור בהירה ורוננת ופעמים הוא מעולף צעיף לבן, עמום, הלוהט בחום הנושב מערבות המדבר; ויש שעננים חשכים באים מן הים הגדול ומתקשרים במסגרת החלון, או עננים בהירים שטים מן ההרים ונמוגים במרחק הכחול. ליד חלון זה מושיב יצחקי לפעמים את בתו הקטנה; לעתים רחוקות הוא מביאה למשרד, בשעה שהמנהלים יוצאים לחופשה, בשפל העונה; מקצתו של היום סובבת הילדה בחצר הגדולה של המשרד, מציצה בחנויות ועוקבת בפחד אחר העוברים⁻ושבים, ומקצתו של היום היא עולה למשרד ויושבת בפינה שעל יד החלון ותולה מבטה במרחק. כשבא בשעה הקבועה מוכר⁻התה עם כן⁻הפח שבידו, קונה מעמו יצחקי מלבד התה גם עוגה מכוסה שכבת גבינה דקה, משובצת צימוקים; את התה הוא שותה בעצמו, כדרכו יום יום, ואילו את העוגה הוא נותן לבתו. היא מתחילה לכרסמה בהיסוס וברתיה, פותחת בצימוקים הבודדים התקועים בגבינה ופוזלת לעבר שולחנות הפקידים, כשגלגלי עיניה מרצדים בהתרגשות יתירה.

כך שטפו חייו של יצחקי בערוץ הצר שבין ביתו ומשרדו ואין הוא עצמו ידוע היכן המען לספינתו, אם באוירה הדחוס של שכונתו ואם בחלל המאובק של המשרד.

ב

באחד מראשי החדשים, ביום שפקידי חברת הנפט מקבלים משכרתם מנויה וקצובה בשקיקי ניר עבה, סעד יצחקי את ארוחתו ביחידות, כשבתו הקטנה טורחת לפניו בחריצות. אותה שעה לא היתה אשתו בבית ושקיק המשכורת היה מונח ליד קדירת התבשיל – מחכה לשובה הביתה. עוד לא סיים יצחקי את ארוחתו והנה נשמעה קריאה מחצר הבית, שחזרה ונשנתה קצובות:

– גברת יצחקי, גברת יצחקי!

תחילה לא שעה יצחקי לקריאה זו, שאין הוא מתערב בעסקי אשתו, אך כיון שהקול לא פסק, יצא למרפסת⁻העץ וביקש בעיניו את הקורא. לפניו עמד איש סמוך לשנות העמידה, עניבה אדומה לצוארונו ובגדיו בגדי טרזן מלפני חצי יובל שנים, שכבר יצאו מכלל אפנה; פניו היו שחומים וזקן⁻פאות מקשט את לחייו.

יצחקי תמה למראהו: לא הכיר את האיש, וכבר רצה לשוב הביתה כשנשנתה הקריאה:

– גברת יצחקי, גברת יצחקי!

– גברת יצחקי אינה בבית – אמר יצחקי באדישות.

– איננה בבית.. חבל, אולי אעלה לרגע…

ובלא שחכּה להסכמת יצחקי, ניתר ממקומו בזריזות ונעלם בפרוזדור הבית. לא עברה שעה קלה והדלת נפתחה והאורח הלא⁻קרוא נכנס פנימה. יצחקי רטן תחת אפו בתרעומת ובתמיהה; כבר עמד לכלות את ארוחתו, עפעפי עיניו כפותי⁻ההרגל כבר ביקשו את תנומתם – והנה בא זה ונתקע ככלונס בגלגל יומו.

הזר סקר את מערכת כלי⁻הבית בסקירה מהירה והשהה מבט חטוף על הנערה החיורת שדחקה עצמה בפינת החדר, ושאל כמבקש להבטיח עצמו שלא טעה בכתובת:

– כאן גרה גברת יצחקי, שבעלה פקיד בחברת הנפט, מה?

– אני בעלה. – השיב יצחקי בנעימה קלה של פיוס.

– אה,נעים מאוד, נעים מאוד…אני, שמי אברהם כהן; כן, אברהם כהן שמי, ואני, נו, איך להגיד זאת, אני מכיר את גברת יצחקי זה עשרים וחמש שנים, כן, עשרים וחמש שנים אני מכיר אותה…

יצחקי שתק. תרעומתו שקעה מעט ותמיהתו גברה.

– באמת, כבר לא ראיתי אותה הרבה שנים; לפני עשרים וחמש שנים הכרתי אותה, אבא שלה היה ידיד של אבא שלי, כן, של אבא שלי.

הוא נשתתק והציץ בעיניו של יצחקי כרוצה לנחש מתוכן דעתו על דבריו. פתאום שינה טעמו; נטל כסא וישב על יד השולחן, משך גם את יצחקי לשבת ממולו ופתח בקול שקט, מתרפס מעט:

– אדון יצחקי, באמת לא חשוב לי כרגע לראות דוקא את אשתו, אף שאני מכיר אותה זה עשרים וחמש שנים. גם אדון יצחקי יוכל להבין למצבי. הייתי נהג והיה לי משפט. כן, משפט. אדוני יודע, פעם עוברים על מישהו וחסל – הוא מת וטוב לו, אבל לך לא יתנו לחיות. סוחבים אותך למשטרה ולבתי⁻משפט. בקיצור, ישבתי במאסר חצי שנה ורק שלשום יצאתי. עכשיו אין לי עבודה, אין לי אוטו ואין לי אפילו פרוטה בכיס. מאתמול לא בא אוכל בפי – כלום, אדון יצחקי מבין, כלום…

כאן הפסיק; נשם מלוא ריאתו אויר והביט ישר לתוך עינו של יצחקי. יצחקי ישב נבוך וניסה להשתמט ממבטו הנוקב של האורח המוזר.

– ועכשיו, חשבתי לי, מספיק שאמצא את דירתה של גברת יצחקי, שבעלה פקיד במוסד חשוב, ואגיד לה כך וכך, אני אברהם כהן, שאנו מכּרים זה עשרים וחמש שנים – ומיד אקבל גמילות⁻חסד, גמילות⁻חסד הגונה. אלא כיון שהיא איננה עכשיו פה ואני מאתמול לא אכלתי כלום, אבקש את אדון יצחקי, הוא כאן בעל הבית והוא אדון הבית, שיעניק לי גמילות⁻חסד זמן קצר, לשלושה ארבעה ימים, עד שאמצא עבודה; נומר לשבוע ימים, לכל היותר – אני אוהב להיות זהיר ולא אבטיח דבר שלא אוכל לקיים במאה ועשרים אחוז…

כאן השתררה שתיקה. האורח השפיל את מבט עיניו, כאילו רצה לתת ליצחקי שהות לעשות את חשבון נפשו. ויצחקי היה נבוך שבעתיים מבתחילת הפגישה ומוחו עמל בעצבנות. מאז נשואיו היה הנוהג בביתו שהוא מביא את שקיק משכורתו ומוסרו לאשתו בראש כל חודש. היא היתה סופרת ומונה את השטרות והמטבעות בקפדנות מסחרית, כמקבלת חוב שסכומו קצוב, ומשלשלת את הכסף לכיסה, יצחקי לא היה מניח לעצמו כלום מדמי המשכורת; בתחילה לא היה לו צורך בכסף, ובמרוצת הימים שוב לא היה מרהיב עוז לשלשל קצת פרוטות לכיסו. עכשיו בא בין המצרים; לא ידע מה יעשה, הענין תמוה והאורח דוקא מכרה של אשתו, מה לו להתערב בעסקיה? כמעט שרצה לומר דברי סרוב, כשלא מצא די אומץ לב להודות בפני הזר שאין כספו ברשותו ואין כוחו מגיע כדי מתן ההלואה. אולם בסוף טפח מרירות של לבו, ובא בטרוניה עם עצמו: מי כאן העמל כל ימיו לפרוטות אלה וחוסך טובה מנפשו – האם הוא זקוק ליטול רשות מאחר בשביל לעשות בכספו כבתוך שלו? והנה שוב פגעו בו עיניו התובעות של האורח הדורשות מענה.

יצחקי זע על מקומו בעצבנות, ובלא שנמלך בלבו גימגם:

–כמה…. זאת אומרת, כמה דרוש לך…

– לירה אחת, לפחות לירה אחת, לשבוע – כאשר דיברנו.

עיני האורח היו עתה שקטות כבטוחות בשלהן; ידיו שיחקו במזלג שהיה מונח בקצה השולחן. יצחקי הושיט את ידו, נטל את שקיק המשכורת, יצא לחדר הסמוך, ושב מיד כששטר⁻כסף בידו והוא אומר במהירות עצבנית, כמבקש לסיים פרשה לא⁻נעימה:

– הנה חצי לירה. יותר אינני יכול עכשיו להלוות לך.

האורח קם לאטו, נטל בתנועה רפויה את שטר הכסף, כאילו עשה חסד עם המלוה, תחבו בכיס החזיה ואמר:

– מילא, תהא חצי לירה, לא חשוב. אצלי הלואה – מאה ועשרים אחוז. ביום רביעי הבא אחזיר את גמילות⁻החסד ואז גם אראה את גברת יצחקי. סיגריה?

הוציא מכיסו קופסת סיגריות והגישה ליצחקי בתנופת יד קלה. בלא⁻משים נטל יצחקי מידו סיגריה ושמה בפיו; האורח מיהר והגיש לו גפרור ומשכיבּה את השלהבת פנה ללכת ואמר:

– נו, תודה רבה, להתראות, ודרישת שלום לגברת יצחקי.

רגע נשאר יצחקי עומד תחתיו, אחר ישב וסיים במהירות את סעודתו שהצטננה בינתיים ושכב על מיטתו כדרכו מדי יום ביומו; אלא שהתנומה לא ירדה על עיניו כרגיל, כאילו נתגרשה באורח פלא. הסיגריה שבפיו לא נאכלה עדיין באִשה ולפתע הסתכל בה יצחקי בתשומת⁻לב יתירה; היא היתה ממין אנגלי משובח. הדבר היה תמוה בעיניו: האיש טען שמאתמול לא בא אוכל בפיו – וסיגריות יקרות מנין לו? עכשיו לא מצא בלבו סיבה מספקת להלואה שהעניק לאדם זה בנדיבות לבו ושאינה נדירה והאשים את עצמו שאפילו לא שאל לכתבתו של בר⁻נש זה, כך עינה עצמו שעה ארוכה עד שהתחיל מנחם את לבו: מכיון שהוא מכרה של אשתו, לא תוכל להטפל אליו, ולא עוד אלא שיוכל להשיב לה על טענותיה בטענה שכנגד: מי יודע את מכריך – הנה עלה לי הדבר בגמילות⁻חסד! וכך ארג בלבו את דבריו ושכב ער עד ששמע את צעדיה הכבדים של אשתו, המטפסת ועולה במדרגות⁻העץ של הבית.

תחילה הגביה מחצית גופו, כרוצה לקפוץ מעל המיטה, מיד נמלך בדעתו וחזר לשכב כבתחילה. ניסה להרגע והוכיח לנפשו שכל מה שהיה – הוא דבר של מה בכך; הכסף כספו הרצון רצונו, ומה שעשה–עשוי אף⁻על⁻פי⁻כן זקף מעט את ראשו והתחיל עוקב צעדי אשתו בבואה הפטירה ברכת⁻שלום שדופה, למודה, ואחרי שסקרה את השולחן שבחדר⁻האכילה שאלה כבדרך⁻אגב:

– משכורת לא נתנו היום?…

יצחקי זע, כאילו הכישו נחש ולא השיב עד שסבר כי נרגע די צרכו, ובכל זאת לא היה קולו שליו כשאמר:

– נתנו, כאן על המזנון…

אשתו נכנסה לחדר ששכב בו. עכשיו היה יכול להסתכל בכל תנועותיה. היא מצאה מיד את השקיק שהיה מונח על המזנון; בתנועה בוטחת נטלה אותו והריקה את תוכו על אחת מכפותיה ובאחרת התחילה מונה את הכסף. כשהגיעה לסוף עמדה תמהה, נטלה שוב את השקיק הריק, בדקה את הסכום הרשום על גביו וחזרה למנותו.

עכשיו לא יכול עוד יצחקי להחריש; בתנועה חטופה הוריד את רגליו מעל המיטה וישב למרגלותיה, כשכפות רגליו מגששות בחיפוש אחר הסנדלים הקרועים.

– כן, חסרה שם חצי לירה, – רצה לומר בקול בטוח, אך המלים יצאו מגרונו בנעימת⁻צווחה – היה פה אחד, מכר שלך, מה שמו? כן, אברהם כהן אחד וחיפש אותך; ביקש הלואה, אבל לא היית בבית. נתתי לו חצי לירה, גמילות⁻חסד, רק לשבוע ימים.

כאילו הוריק מכליו את כל אבק השריפה, ישב והסתכל באשתו; אך נראה שהיא לא הבינה דבר מכל מה שאמר ושאלה בתמיהה רוגזת:

– מי היה כאן?!

– אמרתי לך, מכר שלך, אברהם כהן – והוא פנה לבתו הקטנה שנכנסה זה עתה לחדר – לא כך אמר? אברהם כהן, כן לבטח אברהם כהן. אמר שהוא מכיר אותך זה עשרים וחמש שנים ועכשיו יצא ממאסר, היה נהג והושיבו אותו בבית הסוהר, כבר לא אכל יומיים וביקש גמילות⁻חסד. לירה אחת, אבל אני לא הסכמתי אינני יודע את עסקיך – נתתי לו רק חצי לירה…

היא הביטה בו בהשתוממות הולכת וגדלה. פתאום השיבה לו בקול צוחני שהיה עולה מגרונה כל אימת שיצחקי היה מעלה את חמתה ושהיה נזהר מאוד שלא להביאה לידי אותו שינוי שבקול:

– איזה אברהם כהן, איזה אברהם כהן על ראשך! איני מכירה שום אברהם כהן, ככה משליכים סתם כסף וזורים לכל רוח

עיניו של יצחק רחבו; הוא ישב כילד שסרח ונתפס בקלקלתו; התחיל מגמגם, שהרי אותו אדם אמר שהוא מכירה ושאבותיהם הכירו זה את זה ולא יכול היה לסרב. ומה עוד שלא אכל זה יומיים – ומה היה יכול לעשות? סוף⁻סוף הרי זו רק גמילות⁻חסד ובעוד שבוע לכל היותר, אמר, יחזיר את ההלואה, ביום הרביעי הבא…

אשתו צחקה צחוקה הארסי וסיננה מבין שפתיה העבות:

– גמילות⁻חסד, גמילות⁻חסד, תראה אותו כמו שתראה את אזניך. צדיק תמים שלי. אילו שמרתי על הכסף כמוך היית מכבר מחזר על הפתחים…

יצחקי לא השיב דבר, שלא לעורר שנית את זעמה. קם ממקומו בלא רואים, לקח את זנב הסיגריה שהיה מונח על יד מיטתו ותחבו לכיס מכנסיו. אחר כך קרא לבתו ושלחה למורה, לבקש ממנו לשעה קלה את עתון⁻הבוקר.

אך אותו ערב לא יכול לקרוא בעתון כדרכו. רק עיניו שוטטו על פני השורות, בלא להבין כלום. ענין גמילות⁻החסד היה עכשיו מוזר כל⁻כך בעיניו שלא נתן לו מנוח. זו לו פעם ראשונה בסיכסוכי הדברים שבינו לבין אשתו שלא מצא בלבו צידוק למעשיו. הוא ייסר את עצמו: מה דחפו לכך, לעזאזל, שמיהר ונתן לברנש זה הלואה? האם חשש מפניו ולא רצה להשאר עמו ביחידות עד שוב אשתו, או שלא העז לגלות לפניו את האמת לאמיתה שאין כספו ברשותו? על כל פנים הרי יכול היה להצטדק ולומר שאין לו כסף, אין לו עכשיו בבית אפילו פרוטה אחת! אלמלא היתה בתו הקטנה עדה לכל המעשה היה סבור שחלם חלום.

כל אותו שבוע היה יצחקי עצבני מאוד; אחר העבודה היה משוטט ברחובות שבמרכז העיר ובודק בעיניו כל עובר⁻ושב, מתעורר לתקוה ושוב מתאכזב ושוקע כלהבה דועכת. בבית אין אשתו אומרת דבר; רק עיניה מלוות את מעשיו בליגלוג של רשעות שלא יכול לשאתו. כך עברו ששה ימים ויום השביעי הגיע. מששב יצחקי מן העבודה ובלע את ארוחתו בחפזון, לא הסיר את בגדיו הטובים, כדרכו יום⁻יום, אלא נשאר לבוש חליפתו הטובה, דרוך רצינות וצפּיה רבה. אשתו העמידה פנים שאינה מבינה לתכונה הרבה ורק חיוכה הארסי נתלה בזויות שפתיה; אולם אף היא לא עזבה את הבית ונשארה בו כל אותו היום. יצחקי לא ידע מנוחה; תכופות היה קם מכסאו, יוצא למרפסת העץ ועיניו משוטטות על פני סימטאות השכונה, ומשלא מצאו מה שביקשו הוא שב לחדר ויושב בקצה המיטה ואחר רגע הוא חוזר וקם ומתהלך בין רהיטי הבית. עד שעה מאוחרת בלילה ציפה יצחקי לאיש שקרא לעצמו אברהם כהן. אך האיש לא בא. רק סמוך לחצות הסיר מעליו את חליפתו ועלה על המיטה מדוכדך ועצוב.

ג

כאש בערה בו חמתו ומבטי הלעג והביטול של אשתו עוד הוסיפו לו עלבון צורב. רוּמה עד כדי כך, עד כדי כך… האם העולם הפקר וכל ברואיו הפקר?! לא יאמן, לא יאמן כי יסופר… זו לו פעם ראשונה שחיכה בקוצר רוח עצבני לגמר יומו במשרד. רק נשמע צילצול הפעמון הקורא להפסקת העבודה קם ויצא, אך הפעם לא הלך בדרך שכבשו רגליו יום יום זה שנים רבות, אלא פנה והלך למשטרה.

השוטר התורן שישב על דוכן גבוה והביט מלמעלה על האנשים שבאו לשאת ולתת עמו, קיבל פניו במבט בוחן, כאילו היה הנאשם ולא המאשים. החדר הזה השרוי באפילה, השוטר רחב⁻הכתפיים שישב על כסאו הרם, עד שיצחקי נאלץ להגביה אליו ראשו, והמבט החשדני שנפגש בו – הבריחו את בטחונו וטישטשו את הרגשת העוול שנעשה לו; וכתשובה לשאלה הקצרה והנוקבת, מה רצונו בכאן, פתח בתיאור מגומגם וקטוע, שלא התאים למעשה שרצה לספרו ולא לאשמה שטיפח בלבו. עוד לא כילה דבריו עד תומם והשוטר הפסיקו בקול של לעג:

– ואתה מאמין ששמו באמת אברהם כהן ובאת לבקש כאן כתובת של הרוח בשדה, לא פחות ולא יותר…

יצחקי נשתתק; כל התכנית ששיכלל במשך הלילה והיום פקעה כבועת סבון; מה יכול להשיב לשוטר זה, גס⁻הרוח? עודנו חושב במה יוכיחו וזה מודדו במבט עיניו הזעום והחשדני, קומץ את עפעפיו ואומר:

– לך, לך! כשתראה אותו תביא אותו הנה…

יצחקי יצא מבית המשטרה כאילו שפכו עליו קיתון של צוננים. עכשיו לא ידע מה יעשה. זמן רב שוטט עוד ברחובות ואחר שב מדוכא ועלוב הביתה.

אך לא אמר נואש. למחרת, רק השתחרר מעבודתו, ניגש לקיים תכניתו החדשה שעיבדה בלילה האחרון לכל פרטיה. מתון יותר, כמי שיודע את דרכו, חזר יצחקי לבית⁻המשטרה ודרש להתקבל אצל מפקח⁻התחנה בענין חשוב מאוד. תחילה לא רצו להכניסו ודחוהו בלך⁻ושוב, אך מאחר שעמד בעקשנות על דרישתו הוכנס לחדר שבקומה השניה והוצג לפני המפקח, שהזמינו באדיבות רבה לשבת אל שולחנו ואף שאלו בנימוס מה הביאו אליו. עתה לבש יצחקי עוז ובמאמץ⁻נפש רב, כמי שנאחז בשעת כושר שאינה חוזרת, שפך לפני המפקח בלשון מהירה ועצבנית את כל סיפור המעשה בגמילות⁻החסד ואת דאבון לבו הגדול והחלטתו הטמירה שלא לשקוט ולא לנוח עד שימצא את הרמאי; שאם לא יבוא חלילה הברנש על ענשו – אין חייו חיים. אנא, יעזור לו ברוב חסדו, האדון המפקח הנכבד, בגילוי הרמאי…

המפקח סקר בתמיהה את פניו המשולהבים של יצחקי וראהו בכל עניו; אחר שיקול⁻מה אמר:

– כן, אדון יצחקי, ודאי תבין מעצמך שאותו ברנש לא מסר לך את שמו הנכון – לא כן? אך בכל זאת, אפשר יש שמץ אמת בדבריו שישב בבית⁻סוהר בשל תאונת מכונית. ואת פניו אתה זוכר היטיב?

– כאילו ישב עכשיו לפני, אדוני המפקח! – השיב יצחקי בהתעוררות רבה; זיק של תקוה נדלק בלבו; אין ספק שהפעם שיחק לו מזלו והצליח לעורר ענין במפקח האדיב, שלא כבשיחתו עם התורן גס⁻הרוח.

המפקח צילצל בפעמון הקטן שעל שולחנו ומיד נכנס שוטר גבה⁻קומה והתיצב בפתח הדלת. המפקח ביקש להביא לפניו תיקים שונים ואלבומים של תמונות. לא עברה שעה קלה וגל של נירות הונח על שולחנו של המפקח. השוטר נסתלק; המפקח התחיל נובר בנירות שלפניו ואמר, ספק אל עצמו ספק אל יצחקי, שליוה בעצבנות הולכת וגוברת כל תנועה מתנועותיו:

– תבין, מר יצחקי, שאינני בטוח כלל אם אמנם תצליח למצוא כאן את תמונתו של ברנש זה; ובכל זאת ידועים מקרים דומים במשטרה שדוקא בתוך ים של שקרים נמצאת טיפת אמת אחת והיא שתשטוף את העבריין. הנה, דפדף⁻נא באלבום זה והסתכל יפה בפרצופים.

בתאוה יתירה הקפיץ יצחקי את מבטו מפרצוף לפרצוף. היו כאן תמונות אנשים מכל העדות שבארץ, שקופה של מעשים טובים ומידות תרומיות לא היתה תלויה להם מאחוריהם. יצחקי בדק דף אחר דף עד שסקר בעצבות את הדף האחרון ואמר באנחת⁻יאוש:

– לא, אף לא אחד מהם.

הגיש לו המפקח אלבום אחר ואמר:

– ועכשיו, נסה כאן.

רק פתח בעלעול ומיד קפץ על מקומו בקריאה:

– זהו, זהו, בחיי שזהו! יש לו כאן תסרוקת אחרת ולבוש שונה, אבל אני מכיר את עיניו ואת אפו, זהו, אני יכול להשבע שזהו!

המפקח חייך בסלחנות נוכח התרגשותו הרבה של יצחקי; נטל מידיו את האלבום, הסתכל במספר הרשום תחת התמונה ויצא לשעה קלה לחדר צדדי. יצחקי חיכה לו בנשימה עצורה. סוף⁻סוף שב המפקח עם תיק בידיו; הניחו על השולחן ואמר:

– אם כן, נפלת בפח, אדון יצחקי, נפלת בפח… לא דבר קל יהיה להביא בליעל זה על שכרו! אך אמור⁻נא לי: האם יש לך כרטיס⁻ביקור על דלת ביתך?

– כן, יש לי… – השיב יצחקי בתמיהה.

– כמובן, הבינותי מעצמי. כתובות אלה הן בשבילו כאבן השואבת; הוא משתמש בפרטים הרשומים בכרטיסי הביקור שעל הדלתות ומנצלם לצרכיו. פיסכולוג גדול הוא האנקור שלנו… ובכן, האיש הזה משתמש בשמות בדויים ואפילו בדרכיות מזויפות והוא ידוע בסביבתו בשם ארנולד – זהו מין פסיבדונים אמנותי, כביכול, והוא שם⁻דבר אצלנו. ידוע לנו יפה שהוא עשה כמה מעשי תרמית ואפילו גניבות, אך אין הוכחות מספיקות בידנו. תמיד היה מצליח להסוות את מעשיו הטובים ולהמלט מידינו. פעם יחידה שהצלחנו להושיב אותו בבית⁻הסוהר היה באמת בשל תאונת מכונית שהוביל, כאן לא שיקר; אך אין ספק שהרבה מעשים יפים הצליח לעשות בלא שנביא אותו לדין. מסיפורך אני שומע ששוב חזר לירושלים. אף⁻על⁻פי שמשפחתו גרה כאן אין הוא מרבה לבוא לביתו והשד יודע את אשתו איך היא מפרנסת את ילדיה. ובכן, אתה רוצה שנפתח בחקירה?

יצחקי היה מאושר מן ההצעה. ואף⁻על⁻פי⁻כן היסס במתן הסכמתו. כמה יגיעות נתיגע וכמה צער נצטער עד שהגיע לגלוי זה; כמה עלבונות שבע ממבט עיני אשתו ומחיוכה הארסי כל אותם הימים – ועכשיו יאבד את המציאה בידיו ואיזה שוטר גס⁻רוח יקלקל הכל בחקירתו? אילו ידע לפחות שהמפקח בעצמו יעסוק בחקירה ודאי היה מסכים, אך הבין שהחקירה תמָסר לשוטרים הרגילים והם יקלקלו את השורה. משנמלך בלבו השיב:

– תודה, אדוני המפקח, אולי יחכה עוד מעט עד שאבקר בביתם. אפשר אקבל בחזרה את ההלואה בדרכי שלום, בלי טענות ומענות. ואם לא אקבל – אשוב ואבקש לפתוח בחקירה. ועכשיו, בקשה אחת לי, ואל⁻נא יסרב בטובו, יראה לי בחסדו את התיק של ארנולד זה…

המפקח הגיש לו ברצון את התיק וביקש ממנו לסור לחדר הסמוך, שם יוכל לעיין בו כאוות נפשו, ומשיסיים יחזירו לשוטר⁻התורן. יצחקי עשה כדבריו, הודה למפקח מקרב לב על העזרה הרבה שמצא אצלו, וכשהיה לבדו בחדר התנפל על התיק והתחיל לעלעל בו בתשוקה יתירה, כשהתרגשות אוחזת בלבו וקצות אצבעותיו רועדים

עכשיו הוציא מכיסו דפדפת ועט נובע זול שהיה שמור עמו תמיד לצרכי חול, והתחיל רושם פרטים מפרטים שונים. האשמות שהטילו בו בארנולד והנסיבות שבהן היה חי וכתובות אחדות של דירות שבהן היה מתגורר ושמות של בתי מרזח ומקומות שעשועים שבהם היה מבלה את זמנו – הכל רשם בדחילו.

כבר העריב היום כשהשיב את התיק; קיווה לגמול לתורן מבט של נצחון, אך אצל הדוכן ישב אותה שעה שוטר אחר שקיבל את התיק מידיו באדישות יתירה. אך יצחקי כבר לא שעה לנעשה סביבו ויצא מבית המשטרה הכהוי שמח וטוב לב, כשכּל גופו חש בחמדה היקרה הגנוזה בכליו. השעה היתה מאוחרת מכדי לפתוח מיד במעשים וחזר לביתו, אכל במנוחה את סעודתו ולאשתו לא אמר דבר, ורק פניו העידו על התמורה הרבה שהתחוללה בו. קרא את העתון בהרחבת הדעת ועלה אותו לילה על מיטתו עליז ומרוצה וישן שנת ישרים שלא ידע כמותה מאז גמל חסד עם אברהם כהן, הנקרא ארנולד.

למחרת היה עליו שוב להמתין בפעולותיו עד אחר הצהרים; יום העבודה, שהיה לו תמיד מפלט מפגעי הבית, עמד פתאום כחוצץ בינו ובין פעולתו. השעות נתארכו ונדמה לו כאילו השעון העגול שעל הקיר האט את מהלכו.

עוד לפני שנשמע צילצול הפעמון אסף יצחקי את נירותיו, סידר את עטיו במקומם, בפחות תשומת לב מכרגיל. ועם הדו הראשון של הפעמון עזב את המשרד ופנה למקום הרשום ראשונה בסידרת הכתובות שבפנקסו. היתה זו שכונה מרוחקת מעט מן העיר והדרך שם נמשכה לו שעה ארוכה. בהיותו ברחובה של השכונה התחיל שואל על ארנולד ובני משפחתו, אך איש לא שמע את שמעם; לבסוף הצביע נער אחד על בית נמוך המט לפול ואמר שזו דירתו של ארנולד. יצחקי נכנס לבית – אך לא מצא את מבוקשו. נתברר לו שאמנם לפני זמן מה היה גר כאן אחד בשם ארנולד, אך עתה העתיק ביתו ומקומו החדש לא נודע.

הרעב כבר הציק לו, שעת ארוחתו חלפה מזמן, אך הוא גמר אומר שלא יניח את הענין וימצא עוד היום את הדירה. מכיון שברשימותיו לא היתה מסומנת כתבתו האחרונה של ארנולד החליט יצחקי לנסות מחדש את מזלו. ואמנם הפעם האירה לו ההצלחה פנים. כבר החשיך היום כשהגיע יצחקי לחצר גדולה, מרוצפת אבנים פגומות, בשכונה עתיקה הקרובה לעיר, ונוכח לדעת שאמנם כאן גרה משפחת ארנולד. מרוב שמחה רצה להרוס פנימה ולהפתיע את הברנש בביתו, אך מיד נתקררה דעתו והחליט לנהוג במתינות ולהסתפק לפי שעה בגילוי החשוב ואת הפגישה עצמה לדחות למחרת, כשישוב מן העבודה מלא מרץ ויישוב הדעת. אך לאחר שהחליט כך עוד סובב מבחוץ את החצר הפרוצה, בדק את מבואיה, ואף עלה על גבעה סמוכה לראות בחצר פנימה. וכשחזר והעלה מתוך שאלות שכנים וחקירות⁻עזר מרובות שאמנם גר כאן אחד ארנולד – שב לביתו עיף ויגע אך מרוצה מפעולותיו מאוד.

ד

למחרת בשעה הקבועה הופיע בשער החצר ופנה בצעדים מדודים לדירתו של ארנולד. אותה שעה כבר ידע הרבה פרטים על המקום ועל אורח⁻חייה של המשפחה, ואף⁻על⁻פי⁻כן הביאו מראה המקום במבוכה. כל דירת ארנולד לא היתה אלא חדר אחד בשורת חדרים גדולה, שהכּניסה בו היתה ממרפסת רחבה, שהיא כמין פרוזדור לכל חדרי הבית. מכיון שהחדרים המרובים, נשתפכו החוצה ושפעו במרפסת הפתוחה, זו הסככה השעונה על עמודי עץ, וגם בחצר הפרוצה עצמה; כאן ישבו נשים גרומות ידים על גיגיות כביסה; ילדים ערומים למחצה עסקו במשָׂחקיהם ועיזים היו כלואות בדיר ארעי המדובק קרשי ארגזים, מחובר לעץ זית חרב וגדוע⁻זרועות, שעליו כבר התחילו נושרים וגזעו אכול⁻הקליפה מצהיב. אחר היסוס קל נתעודד יצחקי ונכנס לחדר ששימש דירה למשפחת ארנולד. עכשיו הכין עצמו לפגישה פנים אל פנים עם הברנש, אך לאכזבתו המרה מצא בבית רק את אשתו עם ילדים. האשה עודה צעירה, אך פניה חיורים וקמוטי סמל, ואימת⁻חיים נשקפה מעיניה הדהות. למראה האורח נרתעה ונבוכה. יצחקי, שלא נעלמו מעיניו תנועות הבהלה והרתיה של האשה, לבש בטחון וכוח ושאל בנעימת תקיפות:

– כאן גר ארנולד?

– מה האדון רוצה?

– יש לי עסק עם ארנולד, איפה הוא?

– עכשיו הלך מן הבית.

– מתי ישוב?

– אני לא יודעת, אולי בלילה.

יצחקי נפנה כאילו ביקש לשבת. האשה מיהרה והביאה כסא⁻קש קטן, בלי מסעד, בדקה בכף ידה אם מושבו נקי והגישתו בהיסוס לאורח. יצחקי ישב על הכסא בין שתי מיטות לא⁻מוצעות, כאילו היה בדעתו לחכות פה לארנולד עד יומו האחרון.

היתה מבוכה. האשה חכתה לדבריו של יצחקי, אך הוא החריש ופניו לבשו ארשת קרה ועוינת; הסיר את משקפיו מעל חטמו וניקה את זגוגיותיהם בממחטה; כשנתארכה לו השעה סינן בין שיניו:

– והגברת אינה יכולה להגיד לי בשום פנים איפה אני יכול למצוא עכשיו את בעלה?

– לא אמר לי לאן הלך.

– תשמע⁻נא, הגברת אין לי הרבה זמן בשביל עסקים כאלה. אלך עכשיו ואשאיר כאן פתקה בשביל בעלה. עליו לבוא אלי מיד בשובו הביתה, ואם יחזור בלילה – יבוא אלי מחר השכם בבוקר, בשעה שבע.

הוא הוציא את הדפדפת מכיסו, תלש מתוכה דף וכתב לארנולד מכתב בסגנן משפטי שעליו להופיע מיד בביתו, להביא עמו את סכום⁻ההלואה הידוע שלוה ממנו ביום פלוני, וכן עליו להסביר מדוע לא יימסר על ידי המלווה לבית⁻משפט. משגמר קיפל את הדף ומסרו בתנועת אדנות לאשה. היא קיבלה מידו את המכתב בדחילו ותחבתו בכיס סינרה. יצחקי לא גמל לה מבט נוסף, יצא ופנה לביתו.

ושוב חיכה לשוא לביקור הנכסף. ארנולד לא בא להשיב את גמילות⁻החסד ואף לא הטריח עצמו למסור ליצחקי את נימוקיו, מדוע לא יימסר לבית דין.

למחרת ביקש יצחקי ממנהלו מחצית יום של חופשה מסיבות משפחתיות; וכך יצא לעיר בטרם נגמרה עבודת המשרד, כשעיני חבריו מלוות את צעדיו בתמיהה אילמת. יצחקי לא היה רגיל לראות את הרחובות בשעה זו של יום⁻חול. נדמה היה לו כאילו נקלע לעיר אחרת. האור היה שונה, המהומה תמוהה והבריות מוזרים ואפילו יצחקי דמה לעצמו אחר. כל שנותיו היה מוַתר על חופשת השנה ומקבל תמורתה תשלום; היתה בזה טובת הנאה כפולה: שׂכר נוסף על הרגיל ופתרון לשאלה, מה יעשה בימיו הפנויים מעבודה. והנה נזקק פתאום, באורח תמוה כזה, למחצית יום של חופשה – דבר שלא אירע לו זה שנים.

בלא שהייה יתירה פנה יצחקי לחצרו של ארנולד, אך גם הפעם נפגש במבטה החושש של האשה, שהשיבה לו בחרדה כי בעלה אמנם קבל את המכתב, אך אם הלך או לא הלך אינה יודעת; הוא אינו מספר לה על עסקיו ועכשיו שוב אינו בבית ולאן הלך לא אמר לה.

חימה הציפה את לבו; מה היתה סבורה אשה זו, מעט יסורים נתייסר עד שהגיע הלום ועכשיו שידועה לו זה יומיים מאורתו של הלסטים ולא מסרו למשטרה כדי שיוכל בעצמו לפקח על מהלך החקירה – תעמוד לו אשה זו מנגד? ובטרם שקל את דבריו יפה – כאשר הבטיח לעצמו בתחילה – השעין יד תקיפה בקצה השולחן ופתח בקול גבוה:

– תשמע⁻נא, הגברת, מה את חושבת שאני אגמול לך כאן ביקורים בכל יום?! בעלה היקר הוציא ממני ברמיה גמילות⁻חסד והבטיח להחזיר הכסף במשך שבוע, ולא החזיר. אם לא ישיב לי מיד את הכסף ולא יצטדק בפני כראוי – אמסור אותו למשטרה, לבית⁻הסוהר אשליך אותו, ואת שברי הכלים האלה כאן אמכור במכירה פומבית, את מבינה?!

האשה נסוגה בבהלה, נשענה במיטה ותמכה את לבה בשתי ידיה הרזות; באשר עמדה שם ישבה ותלתה את מבטה המבוהל ביצחקי; אך פניו נעשו קרים והוא חיכה למענה. האשה התחילה בוכה בקול שקט, מתיפח, אך הוא לא הרך את לבו ולא גרע ממנה את עיניו התקיפות. תוך בכיה התחילה משמיעה מלים גנוחות ושבורות, עד שיצחקי נאלץ להטות יפה את אזנו כדי להבינה. היא שפכה לפניו תחינתה שלא ימסור את בעלה למשטרה. זה לא כבר יצא מבית⁻הסוהר ובלאו הכי חייה קשים מנשוא ואם שוב יושם במאסר – תשים קץ לחייה המרים. רק לעתים רחוקות היא רואה אותו בבית. יש לו עסקים משלו שאין היא מבינה בהם כלום. אשה מסכנה היא, אבל אשה ישרה שגורלה המר לה מאוד. את חייה היא חוסכת מעצמה בשביל לפרנס את עולליה, והוא יושב בבתי⁻יין ומשחק בקלפים ופעמים הוא נוסע מן העיר לזמן ארוך ואינו מודיע לה כלום ואינו שולח אפילו פרוטה אחת כדי לקיים את בני⁻הבית; ירחם נא האדון אם לא למענו הרי למענה ולמען התינוקות הגדלים ברעב ובמצוקה; לכביסה תשכיר עצמה, לכל עבודה קשה, ותשיב לו לאדון את הכסף – ובלבד שלא ימסור אותם למשטרה.

יצחקי הקשיח את לבו והשיב:

– ממך לא אקבל את הכסף. ממנו אני מוכרח לקבלו! אין רחמים בדין. אם המשטרה לא הועילה כלום – אני אלַמד אותו דרך ארץ! לא רק בשבילי אני נלחם, גם בשבילך, אבל את מוכרחה לעזור לי. אולי תגידי לי, באיזו בתי מרזח הוא נוהג לשבת?

האשה היססה אך בכל זאת מסרה לו שמות של בתי⁻מרזח אחדים והוסיפה שאינה בטוחה אם אמנם יימצא שם – אך ינסה נא האדון לגשת בשעות הערב המאוחרות.

הוא נפרד מעם האשה קשת⁻הגורל ופנה הביתה. לאכול ולנוח בטרם יפתח בציד. אך החשיך היום והוא יצא לעיר והתחיל מציץ בפתחי בתי⁻הקפה, מהסס ונרתע – לא היה רגיל במקומות אלה ולא ראם מעולם אלא מבחוץ. אחר שהוכיח עצמו על מורך לבו נכנס לבית אחד, אך לא העיז לומר את מי הוא מבקש בכאן, אלא הזמין משקה וישב מלא צפייה. החדר היה אפל למחצה; אנשים בודדים ישבו שקועים בכסאות, קפואים, לפניהם כוסות מרוקנות ששיירי הקצף עודם נאחזים בדפנותיהן; שום דבר מיוחד לא נראה לעיניו החששניות של יצחקי ורק מחדר סמוך הגיעו לאזניו קולות נלהבים וקריאות. מהסס הציץ יצחקי לפתח החדר ונראו לו צעירים פרועי ראש, שקועים על מכונת⁻משחק. יצריהם יוקדים וידיהם מלאות תנועה עצבנית; זה דוחף את זה במרפק, ומילות חירוף מנסרות בחלל האפל. ריח של זיעה ויין נתלה באוירו של החדר; בזהירות נדחק יצחקי לבין הקהל; איש לא נתן עליו לבו והוא סקר יפה את הפרצופים – ארנולד לא נראה ביניהם.

מאוכזב עזב יצחקי אחר שעה קלה את המקום ופנה למקום אחר; שם ניגנה תזמורת קטנה – פסנתרנית פרועת⁻שער וכנר רזה וגבה⁻קומה; חיילים אנגלים סבאו כוסות בירה גדולות וקוקטיל צבעוני. יצחקי חשש להוצאות יתירות, על כן לא ישב אל שולחן אלא העז הפעם לשאול קטינא אחד שהיה עסוק במזיגת בירה:

– שמע⁻נא, אתה מכיר פה אחד ארנולד?

– ומה? תבוא בחצות ותמצא אותו – לא עכשיו.

יצחקי היה מאושר מן הגילוי. החליט שלא לשוב לביתו עד אם יראה את הברנש. שוב יצא לרחוב ומשעייף מאוד מן ההליכה הממושכת שב לבית המרזח, הזמין כוס בירה קטנה וישב בקצה האולם, יגע ומיואש. היה גומע את המשקה לגימה לגימה ולא גרע עינו מדלת הכניסה, תמה אם גם הפעם יתחמק הנוכל מידיו.

שעה ארוכה חיכה לשוא; כוסו כבר עמדה לפניו ריקה; שילם מחירה ויצא לטייל מעט בחוץ, כדי לשוב אחר כך ולחפש את ארנולד. כבר עמד לצאת, כשפרצה פנימה חבורת אנשים עליזים וביניהם – לבו של יצחקי עמד מדפוק –ביניהם היה ארנולד; פאות לחייו מגולחות והוא חבוש כובע בהיר של קיץ, ששוליו הרחבים קמוטים.

בלא שהייה ניגש יצחקי אל ארנולד,כאילו פחד שאינו אלא רוח מעולם אחר וייעלם לפתע מנגד עיניו; אך בטרם הספיק לפצות פה, הושיט ארנולד את ידיו לקראתו כשעיניו מאירות בערמה, ואמר בנעימה קלה:

– אהה, אם אינני טועה – אדון יצחקי?

יצחקי לא נטל את ידו המושטת של ארנולד, וזה, שלא להשאיר את ידו תלויה באויר, כרך אותה על כתפיו של יצחקי.

– ומה עושים כאן, אדון יצחקי, בחצות הלילה, מה? אולי נשתה יחד כוס ויסקי?

הדם פרץ לפניו של יצחקי. הוא לא ידע מה ישיב למחוצף זה ובמה יסתום את פיו. ביאוש אכזרי ביקש מלה מתאימה ולא נמצאה לו. לבסוף גימגם נעלב:

– בבקשה, בבקשה – אתה יודע שיש לנו דבר לסדר, דבר לסדר…

– בודאי, בודאי, אדון יצחקי היקר, אני יודע… ובכן עכשיו מיד?

– כן. עכשיו, מיד על המקום.

– אולי נשב אל שולחן. שמע⁻נא חביבי – פנה לקטינא שחמק על ידו – תן שני ויסקי!

– לא, לא! לא אשב, כבר שתיתי הערב.

ארנולד קיפץ עינו ואמר דרך סינון:

– אם כן, מר יצחקי היקר, שמע בקולי ולך הביתה; עכשיו אין השעה יפה למשא⁻ומתן. מחר – למחר נקבע לנו פגישה, נגיד, כאן, בשעה שש בערב. טוב? אז אין תזמורת ואין הרבה אנשים, ונשים אין כלל, אתה מבין, ונוכל לשוחח בנחת…

יצחקי נדהם מן המפנה שבפגישה; הוא היה כמי שמחכה לרותחים ומתכבד בצוננים. לא כך ראה בדמיונו את פגישתו עם הבליעל ועכשיו שטפה השיחה בערוץ שלא היה בכוחו לשנותו. שלא כרצונו והחלטת לבו נאלץ יצחקי להסכים להצעתו של ארנולד וניסה רק להוסיף קצת דברי ⁻איום:

– ואם לא תבוא בשעה הקבועה – אמסור למשטרה, למשטרה!…

ארנולד העלה על שפתיו חיוך טוב ואמר, כאילו ביקש להרגיע ילד:

– אדון יצחקי, למה לך להתרגז? ובכן, מחר בשעה שקבענו…

יצחקי פנה ללכת. ארנולד ליוה אותו עד פתח הדלת אשרו על הפגישה עם ארנולד נתערב באכזבה מתוצאותיה דבריו החנפים של הברנש ביטלו את כל תכסיסיו המחושבים של יצחקי, אלא שהתנחם בלבו כי למחר – למחר יראה לו את נחת זרועו…

למחרת בבוקר, כשיצחקי התחיל בעבודתו וכל הפקידים כבר ישבו במקומותיהם, פתח שכנו מימין בנעימת⁻סוד:

– מה אספר לכם, רבותי – אמש, בשעת חצות, אני חוזר מפגישה אחת ועובר ברחוב מסויים ובמקום מסויים – אתם מבינים – את מי אני רואה שם – נחשו⁻נא!

תריסר קולות שאלו בסקרנות:

– את מי, את מי, אמור!

– שווּ בנפשכם, אתמול בשעה של חצות ראיתי ברחוב מסויים ובמקום מסויים – את אדון יצחקי שלנו…

יצחקי נדהם לשמע הדברים; הניח את עטו וסקר את שכנו במבט של תחנונים. בינתיים עטו על המסַפר שכניו הקרובים והרחוקים, מבודחים מן ההודעה, משערים בידור⁻מה בשעת שיעמום של בוקר: – באיזה מקום, באיזה מקום – אמור במפורש!

מבטו של יצחקי היה כולו תחינה. פניו התאדמו וברוב עצבנות הסיר את משקפיו והתחיל מנקה בתשומת לב את הזגוגיות. שכנו⁻המספר שלח לעבר יצחקי מבט רב⁻משמעות וסינן בין שיניו:

– דבר זה סוד הוא ביני לבינו – לא כן, אדון יצחקי?…

יצחקי נשם לרוָחה, שוב הרכיב את משקפיו והשקיע את עיניו בניירות. אחד המנהלים נכנס לאולם ומיד הושלך הס בכל פנותיו. נשמעו רק רישרוש הנירות וקירצוף של עטים על גבי הנייר. השעון השמיע תיקתוק קצוב וחדגוני.

ה

לפני פתיחת האולם לקהל הלקוחות ביקש יצחקי שוב מאת המנהל חופשה למחצית היום, ולתמהונם ההולך וגדל של חבריו בעבודה, שהתחילו מפלבלים בעיניהם, התחמק ועזב את האולם. הפעם היתה לו תכנית מפליגה. מכיון שתהא לו בערב שיחה עם אותו ברנש ושיחה זו כמותה כחקירת בית⁻משפט – שהרי גמר בלבו שלא לסמוך על המשטרה ועל בתי⁻דין אלא יטול את הענין בידיו – החליט ללכת לבית⁻משפט ממש ולהאזין שם למהלך הדיונים. כבר נוכח לדעת שמפני אדם כארנולד יש להזהר מאוד, ולא כל אחד יוכל לו. החקירה והדרישה שעמדו לפניו הערב לא מן הדברים הקלים היו, לאחר שאמר בלבו כי לא לשם החזרת גמילות⁻החסד בלבד הוא טורח, אלא שעתה הוא מצוּוה ללחום גם את מלחמתה של אשת ארנולד האומללה.

בקצה האולם המקומר של בית⁻המשפט ישב יצחקי בדחילו, נדחק לבין מאזינים רבים מכל העדות ומכל המינים. ועשה אזנו כאפרכסת לכל מלה שנשמעה במהלך המשפט על עסקי שטרות והלואה. הוא רשם את שאלות השופט וטענות הפרקליט והשתדל לקבוע בזכרונו את התנהגותו של המאשים לכל פרטיה ודקדוקיה. כשהגיעה השעה שבּה היה יצחקי חוזר מעבודתו, קם והלך לביתו, אכל בחטיפה את ארוחתו, ובלא לנוח, כדרכו יום יום, יצא לרחובות העיר.

עוד לפני השעה הקבועה נכנס למסבאה ולרַוחת לבו כבר מצא שם את ארנולד, מסב אל שולחן. מלא חדוה קרב יצחקי אל שולחנו, כשמוחו מלא נוסחאות חקירה ושאלות ששינן בלבו מאז הישיבה בבית המשפט. הפעם נדר לעצמו להיות שקט ואכזר כדי שיהא משקל לדבריו ולא יתבזה כבשעת שיחות⁻הבוקר במשרד. כשכבר ישב מול ארנולד, פתח את פיו כדי להקדים את הברנש ואמר:

– בודאי כבר גלוי לך שאני יודע יפה את שמך, את מקום מגוריך ואפילו את כל העסקים שלך. ועכשיו, מר ארנולד, אפשר תזכור שזמן פרעונה של ההלואה כבר עבר בלא שסלקת את חובך ואפילו לא נסית להתנצל לפני, – במה תסביר את התנהגותך?

עוית ערמומית חלפה על פניו של ארנולד. עיניו היו מבודחות כתמיד. כדי לשמור על קור רוחו השתדל יצחקי שלא ייתקל במבט עיניו.

– נכון, נכון, גמילות⁻החסד שקבלתי – אחזיר, בחיי שאחזיר. על חוב של כבוד אני שומר במאה ועשרים אחוזים, כה אחיה.

– מתי תחזיר את הכסף? כבר הבטחת להחזיר לי כעבור שבוע ימים.

– השבוע, בעוד ימים אחדים; בקרוב אני עומד לקבל כסף.

פתאום שכח יצחקי את הנדר שנדר בלבו וקפץ מלא רוגזה:

– לא אאמין לך עוד, רמאי! תחזיר לי את הכסף מיד!

ארנולד לבש ארשת קרה ורצינית ואמר בקול נמוך ותקיף:

– אל תקים פה רעש. אם תעליב אותי, לא אחזיר לך אפילו פרוטה אחת – ומה תעשה לי?

הפיקה בגרונו של יצחקי התחילה עולה ויורדת בעצבנות, והתחיל קורא בחימה:

– למשטרה אמסור אותך, לבית⁻דין, יש לי עדים! בתי הקטנה ראתה הכל, יש לי עדים – לבית⁻דין!…

ארנולד הרים את ידו בתנועה חטופה. יצחקי נרתע מבוהל ונאלם; אז הניח ארנולד את ידו על כתפו של יצחקי, מעבר לשולחן השיש, ואמר לו בנחת:

– כבר אמרתי לך, אדון יצחקי, רק לא להתרגש. השבוע אתה מקבל את הכסף, אם תתיחס אלי באמון – בחיי.

שוב זכר יצחקי את נדרו לנהוג בתבונה ובקור⁻רוח של שופט⁻חוקר; אזר את כל מתינות הלב ששרה בו, הוציא מכיסו דפים רבים והניחם לפניו ופתח בחום כבוש:

– בעצם, מר ארנולד, אתה נאשם כאן לא על גמילות⁻החסד בלבד. יש לי כתב אשמה ארוך, חוץ מהתנהגותך כלפי אשתך המסכנה שהיא סעיף מיוחד בתביעה.

עיניו הערמומיות של ארנולד היו אחוזות סקרנות, אך יצחקי לא נתן לו לפצות פיו, התחיל נובר בנירותיו ושואל:

– לפני כשנה אבד שעון⁻יד של זהב שנשכח במקרה במכונית שלך על⁻ידי גברת אנגלית אחת, תיירה שנסעה אתך לבית⁻לחם. אולי ידוע לך, במקרה, מי לקח את השעון?

– אינני יודע על שום שעון…

– אתה מצאת את השעון. זמן מה אחר⁻כך נמצא שחסרים פחי בנזין במחסן של בעל⁻המכוניות – אולי ידוע לך מה קרה בבנזין זה?

– לא! מה אתה מדבר כאן? – קולו של ארנולד התחיל עולה.

– אתה מכרת את הבנזין. בקיץ זה חדר מישהו בלילה לחנות של אריגים בסימטה שעל⁻יד רחוב יפו בכוונת גניבה; אולי תוכל להגיד לי מי עשה זאת?

– מנין לי לדעת? לעזאזל!

– אתה היית האיש!

ובטרם ניתן ליצחקי להמשיך בחקירתו, הטיל ארנולד ברעש את אגרופו על השולחן ונתן קולו:

– שמע⁻נא אתה, די לעזאזל, ראו נא איזה עסק גדול הוא עושה! אני כבר עשיתי דברים יותר נוראים מאלה ולא גמילות⁻חסד אחת קבלתי, ואיש לא הקים רעש כזה כמו אתה פה בגלל הפרוטות הנבזות שלך! חרפה ובושה. בחיי, מה כאן, לכל הרוחות, מה?!

יצחקי אסף את נירותיו במתינות מעושה וטמנם בכיסו; בלבו כבר התחיל חושש מפני הברנש, אך הוא התגבר על פחדו ואמר בשלווה, כביכול:

– אל⁻נא באפך, מר ארנולד; סבורני שבשביל היום דיינו בחקירה זו. מתי אנו נפגשים בשניה, אולי מחר?

גם חמתו של ארנולד שקעה, הוא השיב בפיזור, כמתחרט על רוגזו:

– אינני יודע; חכה, אני כבר אביא לך את הכסף – כמו שהבטחתי.

יצחקי קם, ברך את ארנולד באדיבות מופרזת מעט ויצא.

חיים חדשים התחילו בשביל יצחקי. הוא היה מאושר. כאילו אבן נגולה מעל פי מעין סתום הכו פתאום מים רבים ועלו בסילון קוצף. תוכן חדש הוצק בחייו. שוב לא המשיך בדרך שטבע לו זה שנים. כל הדברים נשתנו וכל ההרגלים נתבטלו. את חליפתו הטובה ששימשה לו רק בשביל המשרד, שוב לא היה פושט בבואו הביתה. גם השינה שלאחר הצהרים בוטלה. תשוקת הפעולה גירשה מעפעפיו כל תנומה. אפילו עטיו הנובעים לא משכו עוד את לבו כמקודם. עתה היה לו ליצחקי ענין אחר לענות בו, ענין של ממש שתבע את עירותו ואת כל כולו. באפו עלה פתאום ריח של שלטון, אבק של אדנות. כל ימיו לא היה אלא כאסקופה הנדרסת. מאורעות חייו – ככדור המתגלגל בשיפוע ותקוותיו כתולעים הנדרסות באקראי… והנה עכשיו, בלא משׂים, בא שנוי כביר בחייו בשֶֹל אותו ענין מופלא. כל חלומותיו הטמירים על אושר והצלחה מצאו להם עכשיו תיקון, וכסופיו לגדולה נשקף להם עכשיו פתח תקוה. כאילו רק היום התחיל לחוש בכל כובד משקלו, ונתגלה לו כל המורא שהוא יכול להטיל על הבריות, לנקום בהם עלבון חייו ולגבות כל החובות שחבתה לו סביבתו. והרגשה מתוקה זו נתנה טעם חדש לחייו, שהיה בה מתאות השִׁכּרות. והיה יצחקי שותה מכוס התענוגות בתשוקה גדולה; טעם של מרירות חריפה נמסך בשקוּי המוּפלא.

והוא לא חסך עמל מנפשו. עכשיו צימצם את הוצאות ביתו; הוא, שמעולם לא היתה הפרוטה מצויה בכיסו, חש צורך דחוף בדמי⁻כיס והיה מעז עכשיו לגרוע ממעטפת⁻המשכורת, בלא ששׂם לב למבטי הזעם והביטול של אשתו; כי ענין גמילות⁻החסד גרם לו להוצאות מרובות שלא הסכין להן מקודם: ישיבה בבתי⁻קפה, דמי נסיעה וקניות שונות לצורך החקירה. קנה לו כרטיסיה מיוחדת שהיה רושם בה כל קורות הענין, וכל פעולות היום היתה נקבעת בכרטיס מיוחד שבתיבה. רשם דין וחשבון על הפגישות עם ארנולד ופתח תיק למיסמכים. בפעם ראשונה במשך כל שנות עבודתו במשרד חש יחס נפשי עמוק וקשר אישי לנירות, לתיקים ולכרטיסיה שהתקין; את כל סדרי המשרד העביר להנהלת ענני המשפט, ואף בחר לו עט⁻נובע מיוחד המתאים לניר העבה והחלק של הכרטיסיה.

ואמנם ידיו היו מלאות עבודה. את הכסף לא החזיר לו ארנולד כאשר הבטיח, אך יצחקי לא נואש מהצלחה. הוא קיים עמו מגע מתמיד; ביקר אצל אשתו והיה משאיר בשבילו מכתבי⁻איום ונוסחי⁻חקירות. ובעצם פעולה זו למען הענין שלחם לו מצא יצחקי נועם ותאוה חריפה.

בבקרו של יום אחד, ויצחקי עודנו בביתו, כורך לו בניר את סעודת יומו, שמע קוראים לו בסימטת הבית. יצא למרפסת וראה את אשתו של ארנולד מנפנפת לו בידה ומרמזת שירד ויבוא אצלה. לבו דפק לו בחזקה – ובכן עמלו לא היה לשוא ואימתו נפלה עליהם כאשר ביקש… בפיק⁻ברכים גלש ממדרגות העץ ושאל בקול מעשי, צונן:

– כן, מה יש, גברת?

האשה תחבה ידה לכיס סינרה והתקרבה ליצחקי:

– פה חצי לירה, גמילות⁻חסד..

יצחקי הושיט ידו בתאוה, רוצה לקבל את שטר⁻הכסף; אך מיד שינה טעמו, משך את ידו ושוב אמר בישוב הדעת:

– ושל מי הכסף? שלו או שלך? אם שלך – לא אקח. לא לך נתתי את כספי אלא לארנולד – ורק מארנולד אקבל את כספי.

האשה הושיטה את שתי ידיה והתחננה.

יקח, יקח, אדון, הוא שלח אותי הנה, יקח, יעשה לי טובה גדולה…

שעה קלה בלם יצחקי את תשוקתו לכסף. נקמתו לא היתה שלימה. כמה השתעשע בדמיונו ותאר לעצמו את ארנולד החוזר בתשובה ומתחנן אליו שיואיל לקבל מידיו את גמילות⁻החסד ויסלח לו על כל עוונתיו. ואולם מחשבה אחרת גרשה ביד חזקה את הירהוריו: הוא חשב על נקמה באשתו, איך ירמוס את גאותה ברגל רמה; ובלא שהיה יתירה הושיט שוב את ידו וכעושה חסד רב עם האשה נטל ממנה את שטר הכסף ואמר:

– טוב, יהא כך. אבל לבעלך את יכולה להגיד בשמי שעדיין לא גמרתי את חשבוני עמו, להתראות!

הפנה את גבו בהכרת כבוד עצמי,השאיר את האשה המשתאה בפתח ביתו, נכנס לפרוזדור הצר וטיפס ועלה לביתו. שתי בנותיו הגדולות היו עוד ישנות במיטותיהן, שדרכן לאחר לשכב, אך אשתו ובתו הקטנה כבר היו ערות והן עמדו מתוך סקרנות רבה בדלת המרפסת. יצחקי נכנס ועשה עצמו כלא⁻יודע שתשומת⁻הלב משוכה עליו ואמר בנעימת אדישות, רפודה בהרגשת⁻נצחון:

– הנה מחצית הלירה שהלויתי לארנולד – גמילות⁻החסד…

והניח את הכסף על השולחן; אשתו לא נחפזה הפעם לטול את השטר ורק הפטירה בין שפתיה:

– גמילות⁻החסד שלך כבר עלתה לי יותר מן הכסף הזה…

יצחקי לא שעה לדבריה והמשיך לטפל בכריכת ארוחתו. בתו הקטנה, שחשה בנצחונו של אביה על אמה, היתה מלאה שמחה; פניה החיורים העלו אדמומית פורחת; מרוב צהלה התחילה מרקדת על רגל אחת, עד שאמה השתיקתה בגערה, שאין היא יודעת לשמחה מה זו עושה. והילדה שקעה כסביבון שנתקל פתאום במכשול.

ו

אך יצחקי לא אמר די. עכשיו שכסף ההלואה כבר הוחזר לו, האם היה רשאי להניח לו לענין ולהסתפק במה שהשיג? אם נטל על עצמו את תפקידי המשטרה ובית⁻הדין ולא מסר את ארנולד לערכאות, נראה שהוא חייב שלא להרפות, ועליו להמשך בחקירה לטובת המשפחה האומללה ולטובת הציבור כולו, שאם לא כן יהיה כמשתמט ממלוי חובה קדושה שנטל על עצמו. ומעודד בהצלחה שזכה בה עד כה החליט להמשיך בפעולה. הוא רשם בכרטיסיה על דבר קבלת הכסף מידי האשה ותיכן תכנית מפורטת והיתוה לעצמו קוי פעולה נוספים, לפי המצב החדש.

עוד באותו יום, עם שקיעת החמה, בא יצחקי לביתו של ארנולד וכרגיל לא מצא את בעליו. האשה פגשתו במבט משתאה, אך הוא לא שם לבו לכך ואמר בנעימה חגיגית, שהנה בא להכניסה תחת חסותו האישית ועליה להודיעו מיד על כל גלויי התנהגות לא הוגנת כלפיה מצד בעלה, והוא ילמדו פרק בהלכות יחסים עם בני המשפחה; אל⁻נא תתבייש, הגברת, הוא עומד לשרותה עתה כבתחילה ואין החזרת דמי ההלואה משנה כלום.

אך לתמהונו של יצחקי העמידה שוב האשה פנים עזות, כבשעת ביקורו הראשון בבית זה, והשיבה שאין לה צורך בשום חסות; הכסף הוחזר לו וילך לו לשלום; אין היא צריכה עזרתו, כל שנותיה כילכלה בעצמה את עניניה עם בעלה וגם להבא אינה זקוקה לשום אדם. יצחקי התרעם על עקשנותה, הגביה קולו ואמר שלא תחשוב כי כבר נגמרו כל עניניו עם בעלה על⁻ידי החזרת הפרוטות; אם ירצה– יגלה למשטרה את כל מעלליו, ירדוף אותו עד חרמה וסופו ישליכו בשלשלאות לבית⁻כלא! ואחר שהקל ללבו עזב ברוגז את החדר.

שני ימים תמימים תיכן יצחקי תכניות איך להטיל מרותו על הברנש. זכר בתאווה את פגישתו הראשונה עמו, כשדמה לראות ברק של פחד בעיניו והוא חש עצמו שליט ואדון – כלום יהא עליו עכשיו לוַתר על מעט השלטון שרכש לו בעמל וביגיעה רבה כל⁻כך?…

למראית עין הוסיף יצחקי לשבת כרגיל על ספרותיו, אך מוחו היה מלא תכניות שונות, אחת נועזת מחברתה, עד שבחר בזו שנראתה לו אותה שעה כטובה ביותר וקרובה ביותר לדרכי ערכאות המדינה. הוא כתב לארנולד מכתב מפורש, בו הוכיחו קשות על שהוא מתאכזר באשתו ועל שהכריחה להשיב לו את גמילות⁻החסד מכספה – דבר המחוּור לו עכשיו די צרכו. אי לזאת הוא מפנה את תשומת לבו להתנהגותו הלא⁻הוגנת, לחייו שאינם מוסריים, השטופים במשחקי קלפים ובמעשי רמייה תכופים; אולם בכל זאת אין ברצונו למסרו עכשיו למשטרה, מתוך שהוא מבקש להניח לו שעת כושר אחרונה להיטיב את דרכו. לאור המצב מחליט איפוא הוא, יצחקי, להטיל עליו פיקוח פרטי במקום המשטרה, ויהא עליו מעתה להתיצב לפניו אחת לשבוע ולמסור לו בפרק זה דין⁻וחשבון על מעשיו. זמן הפיקוח יוכל להשתנות – הכל לפי התנהגותו. והיה אם לא יופיע בזמן, כמוטל עליו בכתב זה – ימסור את הענין למשטרה וכן יפרסם בעתונות את תמונתו השמורה עמו, וידעו הבריות להזהר מפניו. יצחקי העתיק את המכתב פעמים אחדות עד שצורתו נראתה לו מתוקנת ואז שגרו באחריות לביתו של ארנולד.

במתיחות רבה חיכה יצחקי כל אותו השבוע לתוצאות המכתב, אך הן בוששו לבוא. מכתב תשובה לא נתקבל וארנולד עצמו לא נראה בשכונה. יצחקי שלח לו העתק ממכתבו הראשון והוסיף בראשו בדיו אדומה: הודעה שניה ואחרונה.

אחר יומיים, בשעת בוקר מוקדמת, הגיעו לאזניו של יצחקי קולות קריאה משונים. רעד של שמחה עברו; שוב התחילה רוח תקוה מפעמת בו – לשוא היו איפוא כל דאגותיו. נחפז יצא למרפסת וראה למטה את ארנולד מנופף לעומתו באגרופיו וצועק:

– מה אתה חושב לך, פגע רע, ימח שמך ושם זכרך! לא החזרתי לך את הכסף, לכל הרוחות?!

יצחקי נרתע מעט בבהלה אך שוב אסף את שארית עזוזו וניסה להשיב:

– איך לא תתבייש, הכסף היה של אשתך ולא שלך, בעבודת פרך היא מחזירה את חובותיך שתוכל לבזבז כסף על נשים אחרות, איך מרשה לך מצפונך…

אך ארנולד שיסע את דבריו בגערה:

– מה זה עסקך, ימח שמך, ספּחת; האשה אשתי והעסק עסקי, ואין לך רשות להתערב! נתתי לו לפטפט בצחוק וזה חשב ברצינות! מה אתה, העורך⁻דין של רבונו⁻של⁻עולם? אם עוד פעם אחת תעיז להתערב בעניני, לא אמסור אותך למשטרה, רק אתפוס אותך בסימטה אפילה ואדגדג לך את כל עצמותיך היבשות, ואשלשל לך את המכנסים באמצע הרחוב, פגע רע, ממזר!

אנשים התחילו מוציאים ראשיהם מבעד לחלונות וניצבים בפתחי בתיהם. יצחקי נרתע ונמלט לדירתו, וארנולד עזב את הסימטה כשפיו עודנו פולט חירופים.

בימים שלאחר⁻כך נשמר יצחקי לנפשו ולא היה יוצא בערבים מביתו מפחד, ואף בשעות היום היה חרד לכל צל, ונדמה לו כאילו מבטו הערמומי של ארנולד נשקף לו מכל זוג עינים, ואותה שעה הוא חש בפיקת גרונו העולה ויורדת בתכיפות שאינה מצויה. אך משעברו ימים אחדים וכלום לא קרה, חור מעט המורא וחששותיו נתבדרו. בימים אלה של שיתוק⁻פעולה חש יצחקי כאילו ניטל פתאום כוחו; שוב אחזו רפיון⁻רוח ואדישותו גברה. נדמה לו שדבר יקר נשמט לפתע מבין ידיו ולשוא הוא עמל להשיבו. באחד הימים נתעורר למעשה והחליט לשוב ולהתחקות על צעדיו של ארנולד; אך מכיון שחשש מאוד למשוך עליו את זעמו של הנוכל שיתף בענין נער שכן מחצרו של ארנולד, פיתהו בממתקים ובפרוטת נחושת מבריקה, וזה היה בולש בשביל מיטיבו בחריצות רבה את כל דרכי ארנולד ומוסר ליצחקי דין⁻וחשבון מפורט על כל מעשיו. בכל יום היה מודיע לו מתי הוא חוזר לביתו וכמה שעות הוא שוהה בו ומה היו דבריו בקרב משפחתו.

לא יצאו ימים רבים והנער הודיע ליצחקי שארנולד אינו נראה עוד בביתו וילדיו ספרו לו שנסע לחיפה בשביל איזו עבודה שקבל שם. יצחקי חיכה עוד שני ימים וכשהנער חזר וסיפר לו על העדרו של ארנולד, כבתחילה, העז ובא אצל אשתו. האשה קבלה את פניו בזעם ובתרעומת ודרשה שלא יזרה מלח על פצעיה. שוב נסע בעלה מכאן כמנהגו ואין היא יודעת מתי ישוב ואינה יודעת אם ישוב בכלל.

שעות רבות שוטט יצחקי משמים בעיר הלילית ועלה על משכבו בלא שנגע בארוחת הערב. למחרת הלך לעבודה במועד הקבוע, ואף שישב שעה ארוכה במקומו וקול המשרד כבר התחיל הולך מקצה אולם ועד קצהו, לא יכול עדיין לפתוח בעבודה ומבטו היה רודף אחר קרעי העננים שהיו שטים במסגרת החלון שלמולו.

אחר שעה ארוכה של קפאון בחר יצחקי ממגרתו עט הנובע דיו אדומה; ניקה בקפדנות את צפרנו בצמר⁻גפן, נטל כרטיס מכרטיסיתו הפרטית שהביא עמו, ורשם בלב עצוב: ארנולד נעלם מדירתו ואפשר להניח שעזב את ירושלים; לפי שעה יש לראות את הענין כאבוד.

סגר את הכרטיסיה במפתח ושוב תלה מבטו בקרעי העננים.