פינחס רוטנברג (בימי הקמת תחנת־הכוח הראשונה בתל־אביב)

 

מבוא    🔗

אגדה אחת מספרת בו ברוטנברג מעשה שהיה בימי נעוריו. הנה הוא עומד ביום הכפורים ומשוחח עם חברו ברוֹמני עירו, ובאזניהם נשמעים הקולות הבוקעים ויוצאים מתוך כתלי בתי־הכנסת. אמר הלָה לרוטנברג:

– הצער היהודי הוא גדול, צער לשם צער, הוא שמחת הצער, הדבקות שבצער; הוא רוחץ בדמעותיו את טומאת החיים.

על דברים מגומגמים ומעומסים אלה ענה רוטנברג ברורות וקצרות:

– הצער היהודי הוא בית־יוצר גדול כאשד המים, ככנפי הרוח.

במלים ברורות וספורות אלו, שגם הד של שירה וחזון נשמע מתוכם, כאילו באו לידי ביטוי מרומז גם צפונות עתידו של הדובר אותן. ראִיתו מכוּונת לדברים שהם תוכן חייו. לא שמחה ולא דבקות, לא דמעה ולא טומאה מופיעות לפני עיניו בהסתכלו בדבר־מה, אלא – כוח, יצירה. ואף כשנושא דבורו הוא דבר מופשט ופאסיוי כצער.

כי צרות היהודים הן כוח יוצר – רעיון זה הוא מרעיוני היסוד של הציונות. רעיון שנתאַמת במציאות בתולדות הישוב הארצישראלי, ובימינו אלה – ימי הכתב הספר – הוא משגב אמונתנו הציונית. אולם רוטנברג קבע מעצמו את הדעה הזאת ב“אני מאמין” הציוני שלו, במחברתו “התחיה הלאומית של העם היהודי” שידובר בה הרבה להלן, ועל הדעה הזאת ביסס את ראשית פעולתו הציונית. והנה ניבא בנערותו להשקפת־יסוד בציונותו.

וסמל של כוח יצירה רואה הוא באשד המים. הוא, אשר אשד המים שימש לו לא סמל בלבד אלא מעשה מוחש וממשי, מראשי המעשים בציונות – עוד בנערותו כרת את הברית בין השקפתו הציונית ובין מעשהו הציוני לעתיד –

צער יהודי ואֶשד מים.

וכשם שנצחי הוא הצער היהודי כן נצחי הוא כוחו היוצר, המחדש תמיד את נעורי האומה אם בארץ ואם בגולה – להחיותה עד קץ הימים. ואם בנעוריו כך – מה יאמר בהיותו ראש כנסת ישראל בארץ ישראל?

מסופר כי בשנת 1930 נפגש בפריס עם ד. מֵרֶשקוֹוסקי, הוגה־דעות רוסי וידידו משכבר הימים, והשיחה נסַבּה על אומות העולם ועם ישראל. מרשקוֹוסקי הביע דעותיו:

– כל האנושות מחולקת עכשיו לשני חלקים לא שוים: יהודים ולא יהודים. והם נלחמים ביניהם מלחמה כללית ובדרכים שונות. ברוסיה – מלחמה חברתית; באמריקה מלחמת ממון ובורסה; באירופה – מלחמה פוליטית. מלחמה זו ממושכת היא ועוד תמשך זמן רב עד שחלק אחד ינצח. אולם מי יודע מי מהם ינצח.

רוטנברג אינו איש הספקות כמרשקוֹוסקי. הוא בעל בטחון ומאמין:

– היהודים הם שינַצחו במלחמה זו, כי נצח ישראל לא ישקר.

אמונה זו בכוח־היצירה הנצחי של עם ישראל, שהיא גורם וביטוי לקשר עמוק וטוטאלי לעמו, שהיו טבועים בו בנערותו ונתעלמו ממנו בבחרותו ובשחרותו – חזרו ונעוֹרו בו בשנות הכוח שלו, בשנות השלושים בגילו. בכוח־עלומים שלא ימוּט וברעננות־נעורים שלא תפוג עוד. מישהו מציין את יחסו השרשי והיסודי לכמה מערכי היהדות היסודיים: ללשון, לדת בכללה, לשבת ולחג, לכיבוד אב ואם. שרשיות זו מצוה עליו, למשל, את השמירה על שמו העברי, שהוא זהיר בה גם ביחסיו עם העולם הלועזי (אמנם ז’בוטינסקי פונה אליו גם במכתביו האחרונים: פיוטר מויסייויץ, אבל אין זה ממנהגו שלו). יחסו אל הלשון העברית הוא יחס של תמיכה ממשית (ועדה של חברת החשמל קבעה מונחים מקצועיים ופרסמה בחוברת מיוחדת, ועוד ועוד) ויחס של דרך ארץ ליוצריה. “הנקודה היהודית” הבוערת בו תמיד מתלקחת בשעות צרה, ורוטנברג הגבר שראה עני בחייו יש שהוא מעמיד עצמו במקומם של עניים וממלא תפקיד של נדבן יהודי־עממי פשוט. בשעת צורך להאכיל רעבים בערב חג ומועד – ממציא ר. אמצעים לכך, ו“מתן בסתר” לכל מיני ענינים הוא מן המעשים הרגילים אצלו. עממיותו הכּנה והיסודית מתבטאת גם בשפת־האֵם המשומרת שלו. רגיל הוא עד היום בשיחת יידיש פשוטה, ומי שראה אותו, מנהל העסק של מיליונים וגדול בעמו ובעמים, עומד בחצר תחנת־הכוח בחיפה ומשוחח בלשון “אתה” ביידיש עסיסית עם פּיני העגלון – יכול לעמוד על גדלותו של האיש.

כי זוהי גדלותו – פשטותו. וכשם שהוא רואה את עצמו שוה בין שוים ביחסים עם גדולי מדינה ועולם – כך רואה הוא את עצמו ביחסים עם פקידיו ופועליו: כבוד הדדי. ומכאן מתבארת עובדה, התמוהה לכאורה, שהוא, הידוע כדיקטאטור, אינו רוצה בחבר עובדים מקבלי מרוּת סתם. הוא דורש הרבה מאד מעוזריו, אולם אלה שעמד על כשרונם ומסירותם זוכים לאמונו המלא, והוא מאפשר להם תנאי־עבודה טובים והתפתחות; הוא מקשיב לדבריהם, מתוכח אתם בשעת הצורך ומושפע מהם. אמנם נראה הוא כאדם בעל קפריסות, אבל מכל הליכותיו מבצבצת רחבות־לב וסנטימנטיות עממית, המעידה כי זכה להשתחרר מכמה מדות קשות ביחסי אדם לאדם.

מתוך כך טבעית היא מדת הבקורת העצמית המפותחת בו. הנה אדם שהצליח במפעלו והעלה אותו לגובה רב. כלפי חוץ – הצלחתו מלאה. כך רואים הכל את מפעלו. אך הוא עצמו אינו –כיוצרים רבים אחרים – מרוצה ממעשהו. כלפי חוץ הוא המאושר, עטור הערצה מסביב. ובאמת – לבו סוער בלי הרף. עניני העם והצבור מדריכים מנוחתו ותמיד קובל הוא ומזעיק: איך הזניחו פה ושם? מדוע לא ראו דברים אלה מראש. ולא אחת נראה הוא בעיני קרוביו ובעלי־דברו כדוחק את הקץ וחותר לקראתו. ראִית הנולד מאיצה בו ואינה מרפה. על כן ירגז על עצמו ועל אחרים על כל השמטה והזנחה, ואין רוחו ונפשו יודעות שקט ומנוחה, כי דבוק הוא בארץ והארץ דבוקה בו. דבקוּת שנעשתה טבעית, מעין “זיווג מן הארץ”, שביטוי כֵנֶה ניתן לו ברשימתו של ז. דויד:

"לאלה שידעו את שמו ואת מעשיו משם היתה זו הפתעה גדולה למצוא אותו באחד־הימים אתנו בארץ־ישראל. וכתמיד בהצטרף אלינו איש בעל שיעוּר־קומה ממחנה אחר, רחוק, שׂמח הלב וגאה אולם גם חרד: השלמה תהיה ההצטרפות והתהיה לברכה לאיש ולענין כאחד? בהיות כל עיקר כוחו בדבר שאנו חסרים אותו וצמאים לו ביותר – במעשה, על כן היה בטחון לאלתר, כי פטישו הוא ימצא את סדנו. הוא מצאו. איך הכּה עליו – ראינו. בכל כוח מרצו ורצונו.

אמונים מנוער על הבמה ועל הפּומביות – הוא נראה לנו משוּנה, כמעט ‘לא מן הישוב’ במיעוּט ‘ההופעות’ שלו. אפילו אתה זוקף חלק הגון מ’הסודיות' העוטפת אותו על חשבון מקורביו – יש בדרך הליכותיו משהו שעושה אותו חטיבה מיוחדת במינה.

כלאחר כל האנשים ברוּכי כוח־החלטה חזק עוקב אתה גם אחריו בחשש־מה: הנה הנה יעשה מפנה, וכדרכו, חד מאד, של תשעים מעלה. ואמנם מזמן לזמן מגיעות שמועות ‘מפה לאוזן’" הוא נוטה לצד זה, הוא פונה שמה וכדומה, אלא שאתה יודע, כי שרשיו עמוקים וגזעו מוצק; הם ישמרו על נוֹפוֹ ולא יִתּנוּהוּ לנטות.

כי הוא לברכה לנו – זאת ידענו גם ידענו יש עדים נאמנים לכך – מפעליו. אולם יש הרגשה טובה בלב, כי גם אנו היינו לברכה לו. לא קשה להיוכח בכך. די רק להעלות על הזכרון את חבריו לס"ר, היהודים האַמיגראנטים לארצותיהם – –

טוב להכיר, כי זאת הפעם היתה המזיגה לברכה, גם לאיש וגם לענין המשוּתף כאחד."

וראש התעשיינים בארצנו, א. שנקאר, כותב:

“כאשר התודעתי לרבי פינחס בראשונה – ננעצו עיני במבנה גופו החסוֹן, בידיו ורגליו המגושמות, והוא עשה עלי רושם של דוב כבד. מצחו הרחב ועיניו המאירות השרו עליו סבר־פּנים כזה, שרק אדם בעל רוחב־לב ועמקות המוח זוכה להם. הרגשתי שמטבעו הנוֹ שתקן וכאילו כל מלה ומלה היוצאת מפיו היא מחושבת מראש. עקבתי בהתענינות רבה אחרי מעשי האיש במשך כּל השנים האלו ולא פּעם השתוממתי לכוח המניע המפעם בקרבו, ממש כמו זרם חשמל עברוֹ מדי הבריק במוחו איזה רעיון ליצירה חדשה”.

לכאורה סתירות: אברים מגושמים – ורוחב לב ועמקות מוח, דוב כבד – וגוף מחושמל ומבריק. ואמנם כך הוא: “אין תוכו כברו”. ברו נראה ותוכו לא יראה. א. הרצפלד מציין:

“גם אם רבות שוחחת והקשבת לדבריו – תמיד יראה לך כנושא סודו בחובו. כמי שנוסף על אשר אמר וסיפר – עוד רב הצפון אותו. אתה נפרד ממנו ברצון להפגש שנית, לשמוע מה בלבבו. וכך מפגישה לפגישה. אך סודו בעיקרו נשאר כמוס אתו בלבדו”.

כי זוהי אחת מתכונותיו היסודיות: שליט ברוחו. אדם מוקיר רגליו בהחלט מהופעות פומביות – ובבדידותו חובק הוא מרחקים ומעמקים.

כי על כן וכן זכה האיש להערצת הכל: ההמונים הרחבים, מכרים וקרובים, גדולים בישראל ובעמים. ויצמן כותב: רוטנברג עשה לבנין הארץ הממשי אולי יותר מכל אדם יחיד אחר. ואמנם ברור, שרוטנברג איש הישוב יש לו מתחרה יחיד בבנין־הארץ הממשי – רק אחד, “אבי הישוב” הברון רוטשילד, שהוא גם אביו של ר. בממשוּת בנינו, כאשר נראה הלאה בספר. – על מקום נישא־ביותר זה מעמיד אותו ויצמן, המומחה לכך מטעם תפקידו כראש תנועת בנין הארץ במשך התקופה הזאת, הגם שחלוקי דעות ויחסים שוררים ביניהם במשך כל עשרים השנים האלו כמעט, כאשר נראה בספר. ומצד שני מביע ברבים גם ראש התנועה הארצישראלָאִית הרחבה – היא: הסוכנות היהודית – מטעם הלא־ציונים, פליכּס ורבורג האמריקני, את הערצתו המיוחדת לרוטנברג כאחראי וראוי לאמון ביותר בהנהלת עניני התנועה, הוא וַרבורג, שבו ובחבריו, בהוריו וברבותיו, ניחתו חיצי רוטנברג בשנותיו הראשונות בפעילותו היהודית, – משהו דמשהו מבחינת “ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אִתוֹ”. מדינאי ואיש־עסק כג’ימס רוטשילד, בנו של אבי הישוב, כותב עליו: “האיש שכל יודעיו אינם יכולים שלא להתיחס אליו בחיבה יתרה”, וכאיש “יחיד במינו” רואה אותו אחד מגדולי המדינאות והמשפט בדור האחרון לורד רדינג. – ואם גדולי היהודים מיחסים לו עשיה שאין דוגמתה ואמון מרובה ביותר, חיבה יתרה ויחידות במינו – הרי גדולי הגויים, שבודאי אינם חשודים על הגזמה וקלקלת־השורה, מבטאים את הערכתם במדות מוּחשוֹת, שאנו לא היינו מעיזים להעלות על שפתינו. מכּסים גורקי, גדול סופרי רוסיה בדורנו, שידע את רוטנברג מקרוב, כאשר נראה בספר, אמר עליו פעם, שהוא עצמו יכול לחולל היסטוריה שלמה. ולעומת־מורה־פרולטארים סוציאליסטי זה עומד ראש מדינת רומי אבי התנועה האנטיסוציאליסטית בימינו, יוצר הפאשיזם בגיטו מוסוליני ומביע את הערכתו לרוטנברג, אשר ידעוֹ גם הוא מתקופת איטליה שלו, מן הימים שמוסוליני עצמו סוציאליסטן היה. בשנת 1928, בימי סכסוכים בין ערבים ויהודים, סיפר הקונסול האיטלקי הראשי בירושלים סיניוֹר פּדראזי, כי בשעת שיחתו בזמן האחרון עם מוסליני בדבר מספרם של היהודים והערבים בארץ־ישראל אמר לו מוסוליני – הוא שמכריז עצמו “מגן האיסלם” בזמן האחרון ומגביר את כוחם של הערבים להלחם ביהודים מלחמת חרמה – כי “פינחס רוטנברג לבדו עולה בערכו וחשיבותו על חצי האוכלוסיה הערבית שבארץ ישראל”. –

הערכות לעֵילָא־ולעֵילָאִיות כאלו, מבחינה איכותית מזה ומבחינה כמותית מזה – אין זאת כי אמנם ברך אותו הטבע עצמו והעמידו גדול בעם. וכך הוא מתגלה לעינינו בשלבים השונים שבמהלך חייו: כאיש בעל זכיות גדולות ויוצאות מגדר המצוי, כאיש בעל שיאים.

אך הוא “יוצא אל החיים” וכבר הוא זוכה זכיה יוצאת מהכלל, שיהודי, מהפכן ואסיר־מלכות נעשה מפקח בביח"ר לנשק של ממלכת רוסיה בשלטון הצאר. ותוך כדי כך עולה הוא לשיאו הסוציאליסטי ופותח פתחה של המהפכה ברוסיה בתשעה בינואר 1905. עוזב הוא את הפעולה המהפכנית וזוכה זכיה בלתי־רגילה במקצועו וממציא אמצאה חשובה בשדה ההידרוטכניקה. פונה הוא ליהדות והנה בד בבד עם העמקת הכרתו הלאומית עולה הוא לשיא מחשבה ציונית: כל עם ישראל למען ארץ ישראל, יזימת הקונגרס היהודי והנסיון ליצירתו. סוטה הוא לשעה קלה מן הפעולה היהודית ומחזיר את עזובתו המהפכנית – והנה הוא זוכה זכיה שלמעלה מן הרגיל: יהודי בראש ממשלת עיר הבירה הרוסית ושליט בארמון המלכות שאך זה יצא מרשותו של הצאר. חוזר הוא אל עמו ועולה לארצו – ובמשך שנות פעולה חלוצית עולה הוא לשיאו בבנין הארץ הממשי, ומכאן נישא לשיא הצבוריות של ישראל בארצו: לא עסקן ולא ציר נבחר באספת הנבחרים – מתוך חדרי־עבודתו מעלים אותו, אחד יוצא מן הכלל ממש, לכהונת ראש כנסת ישראל; שיא שחוּטוֹ נמשך מן ואל שׂיא השיאים: הערצת הכלל.

הבה נלוה אותו בדרך חייו ונביט בו באיש המופת בטפסו על פסגות הריו, המבוקעים פחתות וחתחתים, בהתנשאו אל על, אל הוֹר־ההרים.

 

פרק ראשון: נעורים    🔗

פינחס בן משה רוטנברג נולד באוקראינה הרוסית בי“ב שבט תרל”ט, הוא החמשה בפברואר 1879, בעיר רוֹמני אשר במחוז פולטאוָה. עיר קטנה זו אינה פנים חדשות בתולדות הציונות. היא נתנה לארץ בשנות העליה השניה את הקבוצה הרוֹמנית, שחבריה היו ממיסדי קבוצת דגניה. בעיר זו נתקימה בקיץ 1911 “ועידת רומני”, ועידה של שבעה חברים, שמטרתה: עליה לארץ־ישראל ויסוד מושבים שתופיים (קוֹמוּנות, קבוצות) בה, – ועידה שראשיה היו יוסף טרומפלדור והמשורר־הפועל צבי שץ, שהוא עצמו היה בן רומני והיה מראשוני ההוגים של רעיון הקבוצה ההתישבותית העובדת (בשנת 1908!) ונהרג בפרעות מאי 1921 ביחד עם י. ח. ברנר, שגר בבית־משפחתו. ולסוף: עיר מולדתו ובית אבותיו של חיים ארלוזורוב, אשר נולד עשרים שנה אחרי רוטנברג, ובעיר זו עברו עליו שנות ילדותו הראשונות.

בית הוריו של פינחס רוטנברג היה בית יהודי טפּוסי, משומרי התורה והמסורת. גם הוא, ככל הילדים בני גילו, למד את ראשית תורתו ב“חדר”, אלא – שלא כדרך חבריו – נכנס, בהיותו בן אחת־עשרה, לבית־הספר הריאלי. הסופר־המורה ב. פישקו מספר מקצת על תקופת בית־הספר של רוטנברג:

“מבעד מסך העבר הרחוק רואה אני את הדברים. דרכי הגויים ולימוד תורתם לא נחשבו כלל לכבוד בעיני האבות של הדור ההוא, ומלחמה קשה היה על הצעיר להילחם כדי להגשים את שאיפותיו. לבדו פילס לו את דרכו בחיים; עבד, ‘נתן שעורים’ – ולמד. נער הייתי אָז ברוֹמני העיר, שקוע בעולם אחר לגמרי. חידה היה בעיני אותו בחור, שראיתיו לא פעם מתהלך בחצר בלי כובע ארוכות וקצרות, וכולו רצינות וכובד ראש. ידעתי גם ידעתי מיהו ומה טיבו. שם הוא לומד, בבית הגבוה, הזר כל כך. בני משפחת הרב נוֹוַקוֹבסקי היו קרוביו, וחברי יהודה נוֹוקוֹוסקי (איננו עוד בחיים) למד ממנו את תורת המתמטיקה והיה מוסר לנו את כל התורה על פי ‘השכל הישר’.”

בבית־הספר התיכון הריאלי נתקל לראשונה ברעיונות הסוציאליסטיים ונספּח בכל חום נעוריו לשורת הנוער הרבוּלוּציוני. מוריו, שלא היו נוטים להאיר חסד ליהודים, עינוהו גם עקב עבודתו המהפכנית והתאמצו להכשילו. אולם עמדו לו כשרונותיו המצוינים וידיעותיו הרחבות במתמטיקה והוא הצליח לעמוד בבחינות הגמר, ואף בהצטינות. אולם גם הצטינות זו אינה פותחת עדיין בפניו את שערי בתי הספר העליונים ברוסיה. הלא על כן יהודי הוא. וכדי להתקבל למכון הטכנולוגי בפטרבורג – עליו לעבור את ה“קונקורס”, שמתפקידו היה גם להגביל ככל האפשר את שיעור קבלתם של היהודים לבתי־הספר העליונים ברוסיה. אך פינחס רוטנברג בן ה18 פורץ גם חיץ זה.

בפוליטכניון שוקד הוא על המתמטיקה והפיסיקה החביבות עליו ורוכש לעצמו ידיעות עמוקות. אולם גם את עבודתו המדינית הוא ממשיך במסירות. על אותה תקופה בחייו של רוטנברג מספּר לנו משהו בוריס סַוינקוב, אחד מראשי מפלגת הסוציאליסטים־רווֹלוּציונרים, בספר זכרונותיו, שישמש לנו עוזר נאמן בפרקים הקרובים. סוינקוב, מי שעתיד להיות חבר קרוב ושותף קשיש לפעולותיו של רוטנברג, כבר היה חברו בתקופת בית־המדרש שלהם בפטרבורג־לנינגרד. לפי שהוא מספר היה רוטנברג – כמוהו – שייך אותה תקופה לאגודות “סוציאליסט” ו“רַבּוֹצַ’יָה זנַמיָה” (דגל הפועלים), ואף נאסר בעוון שיכותו זו. ויש אומרים שאף פעמים אחדות נאסר. לפי סַוינקוב – הועמד לדין ונגזרה עליו השגחת המשטרה במשך זמן מסוּים.

אולם “במעלליו יתנכר נער”. השקפתו ופעולתו הסוציאליסטיות אינן מעבירות אותו על דעתו הריאליסטית, אינן מניאות אותו מלשקוד – תוך כדי פעולה מהפכנית – גם על למודיו, אשר נפשו נקשרה בהם. הלמודים אשר יסַיעו לו – דוקא הם – להגיע לשיא הפעולה הסוציאליסטית בתשעה בינואר 1905, והם אשר ימציאו לו מקלט לנפשו וכר־פעולה למרצו בעת אשר יתרחק מן הפעולה הסוציאליסטית. חרף כל הקשיים וההכבדות גומר הוא את חוק למודיו – ובהצטינות. כי על כן זוכה הוא זכיה שאינה מצויה כלל אצל יהודים צעירים ברוסיה הצאריסטית, בימי חָרפה של הריאקציה השלטונית ההיא.

בוגר הטכנולוג הפטרבורגי, המהנדס הצעיר פינחס בן משה – אז נקרא, כמובן: פּיוֹטר מוֹיסיֶוִיץ – רוטנברג מתקבל בתורת מהנדס בבית־החרושת הפּוטילוֹוי בפטרבורג, הוא הגדול בבתי החרושת למתכת בכל רוסיה הגדולה והוא שחותם של רשמיות מסוימת טבוע בו, שכן הוא מיַצֵר את הנשק לצרכי הצבא של “האימפּראטור השליט־היחיד” – בית־חרושת מבני מינם של קרוּפּ בגרמניה וארמסטרונג־ויקרס באנגליה. יהודי צעיר, שאך זה עזב את ספסל הלמודים, תופס מקום של מדריך עבודה בבית־חרושת ממלכתי זה – אין זאת כי אם ניכרו בו כבר אז כשרונותיו הכבירים בשדה הטכניקה ובשדה הארגון גם יחד.

עד מה גילה את כשרונותיו הטכניים באותו בית־חרושת – אין אנו יודעים. אבל כשרונו הארגוני, סוד השפּעתו על אחרים, ואם גם רחוקים ממנו בכמה בחינות, זה כוחו המלוה אותו כל הימים לברכתו ולברכתנו – סוד זה נתגלה בו באותו בית־חרושת במדה מרובה, אולם לא לטובתם של החרשתנים משרתי הצאר אלא לטובת הפועלים אשר בבית־החרושת וחבריהם שבכל פטרבורג ובכל רוסיה כולה, כאשר נראה בפרק הבא.

עם זה עומדים אנו כבר בשנת 1905, היא שנת העשרים ושש בחייו של רוטנברג. על אותה תקופת “נעורים” שלו מספּר הוא עצמו עשר שנים אחרי כן. את המחברת שלו “התחיה הלאומית של העם היהודי” – שהרבה קטעים ממנה יבואו בספר הזה ורובם בפרק מיוחד, בפרק התשיעי – פותח הוא בדברים אלה:

"כרוב בני הנוער הלומד היהודי של דורי – הנוער של ‘תחום המושב’ – היה עלי להתגבר על ‘נוֹרמות’ ועל ‘אחוזים’, כדי לזכות להשכלה גבוהה יותר, ל’זכות הישיבה‘. ובעיר הגדולה, בחייה הגדולים, מרוחק מחוג המשפחה, מצאתי דרך ומוצא לצורך שגדל והלך בתוכי עוד מימי הילדות. שם ב’גאֶטו’ היהודי – הצורך במחאה ובמלחמה נגד הדיכוּי והרדיפות. ואז נכנסתי כמתנדב אל המחנה המהפכני הרוסי ועבדתי אותו בנאמנות לפי כוחי. באמונה וביושר לב; לא מיראה, אלא מאהבה. והכל הקדשתי לעבודה זו, כל מה שהיה ביכלתי.

הספרות הרוסית, המדע הרוסי, האמנות והמוסיקה, גילו לפני את עומק סבלותיו של העם הרוסי. הסבל היהודי נתמזג ונתבטל בהם; בהיותי מרוחק מהסבל הזה פחתה והלכה שמיעתי אותו, פחתה ראִיתי אותו יותר ויותר.

בהיותי נתון להשפּעת הזמן ההוא, להשפעת החוג הקוֹסמוֹפּוֹליטי שבו חייתי, נעשיתי ‘אינטליגנט רוסי’, ‘אידיאוֹלוֹג של הפּרוֹלטריון הרוסי’; נלחמתי, לפי יכלתי, למען חירותו של העם הרוסי, למען התרבות הרוסית. ומתוך השפּעה זו עצמה התרחקתי יותר ויותר, כרבים מבני סוּגי, מעמי שלי רב הסבל, עד שהתרחקתי והלכתי ממנו לגמרי."

 

פרק שני: פרשת רוטנברג־גאפון    🔗

אָמוּר למעלה, כי ראשונה הגיע רוטנברג לשיא היסטורי בתולדות המהפכה הרוסית, כי הוא פתח את פתחה ועמד במבוֹאָה והוא היה הסנדק של ברית־הדמים שנכרתה בין הפועל הרוסי ובין תנועת החופש המדיני באותה מדינה רבתי בימי שלטונו היחיד של הצאר העריץ. הכונה היא ליום־הדמים שחל בתשעה בינואר 1905. בתולדות תנועת השחרור ברוסיה קשור יום זה באשיותו של הכומר גאפון, אולם תפקידו של רוטנברג אינו ידוע ברבים. וגם רבים מן היודעים על יחסו של רוטנברג לענין גאפון יודעים בעיקר, ש’הוא הרג את גאפון', אבל עיקרם של הדברים עטוף הוא עד היום מעטה־מסתורין. לאמיתו של דבר נכתבה ספרות מרובה מאד בענין־גאפון, וחלק גדול ממנה נתחבר בידי האנשים שהיו קרובים בשעתם לכל אותו ענין. בספרות זאת מתגלה חלקו של רוטנברג במאורע גאפון. ולא עוד, אלא שאף רוטנברג עצמו פרסם ברבים את כל מהלך ענין גאפון לפרטיו. ואף־על־פי־כן ידוע אצלנו מעט מאד על ערכו וחלקו הממשי של ר. בענין זה.

אכן ענין גדול הוא גאפון ודרמתי מאד, ואין פלא שסופרים גם עשוהו נושא לרומנים שלהם. אבל כל עצמו של ענין גאפון בלי רוטנברג – אינו ענין כלל. מראשו ועד סופו מחובר הוא ענין גאפון אל גבורנו; כאשר לא יתואר דימויו של הגולם מפראג בלי המהר“ל כך לא יתואר גאפון בלי רוטנברג, וכאשר לא תתואר דמותו השלמה של המהר”ל מפראג בלי אגדת הגולם – כך לא תתואר אישיותו של רוטנברג תאור מקיף ויסודי בלי מציאותו של גאפון. מן הספּור עצמו ניוָכח, מה רבה היתה שפעת המאורע הזה על רוטנברג, השפעה מעזעת וממתחת עד קצה גבולם של כוחות הנפש, שרוטנברג מחוֹנן בהם בשפע מרובה מאד; השפעה לא רק לשעתה בלבד אלא לכל ימי חייו של אדם. כי על כן הכרח הוא ומענין לעמוד כאן במפורט על כל מאורע גאפון, הארוג שתי וערב במסכת חייו של רוטנברג במיטב ימי חרפו.

––––––––

מי הוא הכומר גאפון? מאין בא? מהו, בעצם, מאורע גאפון, שהיה בשעתו לשיחה בכל העולם החברתי והמדיני?

נתוַדע נא לאדם הפכפך זה, רב הכוחות הפרימיטיוויים, ונראה אותו קודם כוֹל כיצד הגיע עד יומו ההיסטורי.

בעודו בסמינריון בפולטאוה היה גאפון מתוַכּח עם חבריו על “טבעיותו של ישו”. קרא הרבה בכתבי טוֹלסטוֹי וסבור היה, כי “מהותה של הדת אינה במצוות המעשיות של הפולחן וכלי הקודש אלא ביסוד היסודות המוסריים־אנושיים: באהבת־הזולת”. כשגמר את הסמינריון והשתוקק להכנס לאוניברסיטה – גאפון הצטיין בלמודיו – מצאה הנהלת הסמינריון שעת כושר לקנוס את התלמיד הכופר: נתנה לו ציוּן רע כל כך בהנהגה, ששערי האוניברסיטה ננעלו לפניו לנצח. הוא הוכרח להיות כומר.

בשאָט־נפש לובש גאפון את בגדי־הכהונה ומקבל משרת כומר בבית־היראה של בית־העלמין. הוא דורש דרשות נלהבות על “ואהבת לרעך כמוך”, על “צדק ויושר בעמק הבכא”, מנחם כל דך, מחַזק כל נידח ואינו מקבל “פדיון” מצאן מרעיתו. חיש־מהר התפשטה בפולטאוה העיר – וביחוד בין משכנות העוני שבה – השמועה על גלח מופלא, ש“פניו פני נזיר־אלוהים ועיניו לוהטות כגחלים”. בית־היראה הקטן שליד בית־העלמין, שהיה עד כה ריק ממתפללים, נעשה פתאום צר מהכיל את הקהל הרב מיום שהחל לכהן בו גאפון.

היו אלה ימי האושר הקצרים בחייו. הוא מניף את “שוט לשונו” על החנפים, מרשיעי הברית החדשה, אינו מונע שבט מוסרו גם מרבי השררה ומאשים בפומבי את שאר חבריו למלאכת־הקודש, שהם כמרים העושים את כהונתם קרדום לחפור בו ואת תורת ד' פלסתר. וגאפון משתכר משלטונו, שהוא שולט על מוחות ולבבות. הרי לשלטון הזה שאף מילדותו, והנה עכשיו מתפשט נצחונו מיום ליום. אך פתאום מתה עליו אשתו האהובה – והאסון מדכאו עד עפר ומשמש נקודת־מהפך בחייו. זמן־מה נדמה, כי אינו שפוי בדעתו מגודל הכאב. ברור: עליו לברוח מפולטאוה, כי נטרדה מנוחת נפשו ושוב אינו נהנה לא מכבודו ולא משלטונו. הארכי־כומר סייע לו לעבור לפטרבורג, כדי שיכנס שם לבית־המדרש העליון למדעי־הדת. נותן בידו כתב־המלצה אל פּוֹבּיֶדוֹנוֹסצוו, מראשי שלטון הדת ברוסיה, וכותב שהוא “רועה נאמן, בורח מן הבצע, שומר אמונים לדת הפראווסלאוית ולקיסר”.

ידו הכשילתוֹ לאותו ארכי־כומר טוב ותמים: לא יעברו חמש שנים, וגאפון יפרסם בחתימת־ידו את הכרוז “לניקולאי רומאנוב, מי שהיה קיסר, ועכשיו – מאַבּדה ומקפחה של הקיסרות הרוסית”…

פּוֹבּיֶדוֹנוֹסצוו מקבל את פני גאפון בקרירות יתירה. “צריך אדם שיהא לו חוש שפל, כדי להכיר את תכונותיהם השפלות של בני־אדם” – פּסוק זה היה שגור בפיו, ונראה שבחושו זה הכיר את הטמפרמנט המסוכן וההפכפך של הכומר הפולטאוי הצנוע, ה“שוקט ממי נחלים ונמוך מעשב השדה”, ומנע ממנו את האפשרות לחבוש ספסל באקדמיה הנכספת. אולם סגנו וראש הכמרים נתנו דעתם על גאפון ולקחוהו תחת חסותם: בקצוי־העיר, בבית־היראה של הנמל יוכל גאפון להשמיע את קולו, שיגיע עד למרחוק.

כאן, ברובע הנמל, בהיותו מצוי בתוך תוכם של המוני פועלים, התודע לרבים מהם, שומעיו הנלהבים, גם באופן פרטי וקשר אתם קשרי־ידידות. מתוך רצון לעזור להם התקרב אליהם יותר ויותר והם נשמעו לעצותיו גם בעניניהם הפרטיים. במשך הזמן נתחבב ונתפרסם הרבה שמו של “הכומר הטוב” בין פועלי העיר. ואין עוברים ימים רבים, והשמועה על דרשותיו הנלהבות של גאפון מתפשטת על פני כל המטרופולין. קהל אלפים בא לשמוע אל דרשותיו. קולו החוצב להבות “מחשמל את כל רואיו” ומקהיל המונים־המונים מכל קצוי פטרבורג. אולם רק מעטים זוכים להכנס לבית־היראה הדל והקטן, השאר מצטופפים בחוץ, בקור הגדול. ופעם בפעם מצמצם הקהל את עצמו לפני משרתי־הרכב, המפנים דרך לגבירותיהם, שבאו במרכבת־פאר אל בית־היראה שבשכונת העוני.

וכך הוא עולה מעלה מעלה: הגברת נארישקין ממטרוניתות החצר, אלמנת ההופמארשאל, שר־העיר קלֵיגֶלס, הסנאטור אנצ’יקוב, הגראל מאכסימוויץ – בטרקליניהם יוצא ונכנס גאפון, מוקף חסידים ושואפי קרבתו ממרומי־העם. לאחר כמה שיחות לבביות עם גברת נארישקין מתחיל גאפון לאהוב את ניקולאי השני, וכבר “מצטיירת בדמיוני דמותו של המלך האידיאלי, שלא ניתנה לו ההזדמנות להוכיח את טיבו, ושרק ממנו יש לצפות לישועת רוסיה”.

אבל אין גאפון שוכח את צאן־מרעיתו הפועלים הירודים־מרודים גם בהיותו מקורב למלכות. אדרבה: הוא משתמש בקשריו החדשים כדי להגשים תכניותיו הסוציאליות. הנה הוא מגיש למושל קלִיגֶלס את תכניתו הישנה ליסד אגודה קואופרטיבית של מחוסרי עבודה, שיועסקו בשותפות בעבודות צבוריות של הממשלה והעיריה. והנה הוא עורך בעזרת הגנראל מכסימוֹויץ תזכיר פאטריוטי בדבר יסוּד בתי־מחסה לילדי־רחוב, והתזכיר מוגש אף למנהל משרדו הפרטי של הצאר, כדי שיביאהו לפני הקיסרית; וכבר קראה הקיסרית את התזכיר וגם אישרה אותו והביעה את רצונה להזדמן עם “הרועה הנאמן, השונא בצע והשומר אמונים לדת הפראווסלאוית ולקיסר”. לפתע פתאום אֵרע משהו. נשבר איזה קפיץ – והמנגנון שובת. הקיסרית לא תקבל את פני גאפון בלשכתה הסגולה. עיניו “הלוהטות” ונאומיו הנלהבים של גאפון לא “יסעירו” את נפשה. הנחשול, שהעלה את גאפון עד פתחי חדרה הפרטי של המלכה, שוקע לפתע, יורד תהומות ומטלטלו לתוך מערבולת המהפכה.

––––––––

בו בזמן שגיאוֹרגי גאפון מתח את חוטי נפשו בין שני הקטבים של פועלים מרודים והפמליה־של מעלה הצארית – נמשך עליו חוט שלישי, אשר לא במהרה ינותק, חוט המקשר בין שני הקטבים הללו. כי אם לא מצא גאפון חן בעיניו של ראש השלטון הדתי פּוּבּיֶדוֹנוֹסצוו – הרי נמצא אחר מגדולי השליטים שנתן בו עינו הפקוחה לטובה. פקוח־עינים זה היה הגנראל זוּבּאטוֹב, שהמציא דרך מהפכנית לקיים את המשטר הצארי ולבטחו מפני סכנת הסוציאליזם. הדרך המקובלת – לרדוף את הסוציאליסטים ולהציק יותר ויותר לפועלים – לא היתה דרכו. אדרבה: הוא השתדל לכבוש את לב הפועלים ולשם כך ארגן – בעזרת עסקני פועלים שנתפתו לו – את יִסוּדן של אגודות־פועלים בלתי־תלויות, שתפקידן הוא רק מלחמה כלכלית בלבד, ופעולתן זו לא רק שהיא לא פסולה בעיני השלטון אלא גם נתמכת היא על־ידי הממשלה וכנפי חסותה פרושות עליה.

גנראל פיקח זה החליט שיש למשוך לרשתו את הכומר רב־ההשפעה. אנשים קרובים לדבר ועדי־ראיה מספרים על פגישתם הראשונה של זובאטוב וגאפון בצורה דרמתית מאד.

באחד הערבים של חורף 1903 נתאספו בדירה חשאית בפטרבורג – לא מהפכנים מחריבי־עולם וזוממי מזימות במסתרים, כי אם אחדים מראשי המשטרה החשאית של רוסיה הצארית. הגנראל זובאטוב ועוזריו: הגנראל ספירידוביץ, הפרוֹווֹקאטורים גוּרוויץ ושיעיֶויץ ועוד – מצד אחד, והכומר הצעיר גיאורגי גאפון מצד שני.

עשן הסיגריות והבל פיהם של דוברי־עתק מחממים את החדר הקר. המסובים מקשיבים לדבריו של זובאטוב: במינסק ובמוסקוה הצלחנו להכניס פועלים הרבה לתוך האגודות המקצועיות שלנו. יש לעשות כן גם בפטרבורג; מיהו, לדעתכם, האדם המתאים ביותר לתפקיד זה? – גאפון! פועלי פטרבורג עודם דתיים ברובם ובגדי כומר ישפיעו הרבה. גאפון גם נואם משובח הוא.

גאפון ענה תשובה כאילו שלילית, אולם מכלל “לאו” שלו שמע זובאטוב הפיקח את ה“הן”.

– אני מצוי בין פועלים, יודע את ענים ורוצה לעזרם. אבל רוצה אני לדבר אליהם בשם אלוהים והצאר. איני זקוק לאפוטרופסות של המשטרה. אני רועה נשמות צאני והם ילכו בדרכי. אני בטוח, שההסתדרות הזו שאתם מציעים לפני ליסדה – תעבוד באמונה את הצאר־האב ואת המולדת.

אחר שעה ארוכה של ברורים ושיחות נפרדו וזובאטוב אמר לגאפון: “בעניני כסף תוכל לפנות ישר למחלקת המשטרה בהנהלת לוֹפּוּכין, ולעת־עתה – דמי קדימה”. אגב אמירה זו תחב לידו כמה מאות רובל, והרועה־נשמות תחָבם יפה יפה מתחת לשולי מעילו הארוך.

כך נבנה הגשר בין יחסיו לבני רובע הנמל וחבריהם העובדים בפטרבורג ובין יחסיו לאנשי הממשלה והמלכות, גשר ברזל שיסודותיו חזקים מאד: האמונה האדוקה של ההמון באלוהים ובמשיחו האב־הצאר ובשליחו האב־הכומר רועה הנשמות. על גשר זה הלך לו עכשיו גאפון הליכה איתנה. אל בתי־החרושת שבעיר הבירה היה בא ומטיף לפועלים, שיתארגנו ב“ברית של פועלי־חרושת רוסיים”. ברית זו תפקידה היה להיטיב את מצב הפועלים, להילחם להטבתם – בעזרת השלטונות ועושי דברו של הצאר, שהוא האב האחד לכולנו ואב המון פועלים.

––––––––

אותה תקופה לא ידע פנחס רוטנברג כלל את הכומר ראש “ברית פועלי חרושת”, העתיד להיות בזמן הקרוב “חברו לחיים ולמות”. מתי התחילה התענינותו של רוטנברג בגאפון? הוי אומר: בשעה שמעשה גאפון נעשה ענין לסוציאליסטים לענות בו.

ויקטור צ’רנוב, אחד ממנהיגי מפלגת הסוציאליסטים־הרוולוציונרים המפורסמת ברוסיה, שביקר לפני שנים אחדות בקור ידידותי בארצנו והוא משתתף קבוע בעתון “דבר”, מספר על רחשי־הלבבות בין הסוציאליסטים בימים ההם בדברים אלה: “עד התשיעי בינואר היתה התנועה שהוקמה על־ידי גאפון חידה בעיני מחנה המהפּכנים. מקצתם פרסמו כרוזים נגדו והוקיעו את ‘הכומר הנוֹכל’, שהעיז ברוב חוצפתו ואִוַלתּוֹ להוציא מידי הסוציאלדימוקרטיה את תנועת הפועלים. מקצתם, אשר לא ידעו את העבר העכור של הדמאגוֹג לבוּש האֵפוֹד הזה, השתדלו לנסוך אֵמון באמתות שליחותו המהפכנית המקורית. אחרים לא נכנסו כלל לניתוּח אישיותו, אלא נצטרפו לתנועה מתוך אמונה, שבהצטרפותם יעזרו לו להתגבר על הצורות האַרכאיות, שעליהן נכספת רוחו הדתית של מחולל התנועה, ועל כל מזימותיו המוגבלות והאנוכיות שהגה מאחורי הפּרגוד”.

כך. הדעות היו מחולקות רק בדבר ערך פעולתו של גאפון מבחינה סוציאליסטית, אבל עצם מהותה וכוָנתה של הפעולה לא היתה ענין לשום הרהור כלל. כי שום איש מעסקני הפועלים ומהמוניהם לא העלו על דעתם מה שאנו יודעים עכשיו, כי הכומר גאפון, שעינו החַדה של זובאטוב בחרה בו כאחד מאבות “הסתדרות־העובדים הבלתי־תלויה” שלו – לא בכוח עצמו עשה את מעשי־ארגונו החזקים אלא היה מודרך ביד מאומנת שפעלה מאחורי הקלעים. לא שערו כלל, כי “אי־תליוּתה” של הסתדרות זו (בלתי־תלויה בדעותיהן של מפלגות־הפועלים הפוליטיות) אינה אלא מין קמיע, המחַפּה על תליוּתה האמיתית – במשטרה הצארית.

רוטנברג לא היה אז פעיל בשום מפלגה סוציאליסטית, אבל כמי שהיה סוציאליסט פעיל אי אפשר היה לו שלא יתענין במפעלו של גאפון – בשעה שזה זכה להצלחה רבה. שנת 1904 הצליח ליסד בפטרבורג 17 סניפים ל“ברית” שלו, שהקיפה כבר כשתי עשרות אלפים. מפלגות הפועלים התחילו להתענין מקרוב בארגון זה, לרצותן או לאָנסן; ואף הסוציאל דמוקרטים, שהתיחסו בשלילה גמורה ל“ברית” של גאפון, הבינו את הערך הרב של ארגון מקיף זה ואף השתמשו בו לשם הפצת דעותיהם, − כפי שמספר על כך בזיכרונותיו ויקטור מנדלברג, אחד מעסקני הס“ד החשובים בימים ההם, הלא הוא מיודענו הד”ר אביגדור מ., מראשי רופאיה של “קופת־חולים” ומעסקני הרפואה המסורים בארץ זה שבע־עשרה שנה. הסוציאליסטים התחילו באים לאספות הברית והשתדלו לנסוך טפּות טפּות סוציאליסטיות חריפות לתוך נוֹדוֹת־המים של ההטפה הגאפונית לאמונה בחסדי הממשלה. ביחוד נתעוררה ביותר התענינותו של רוטנברג משום שהוא היה “קרוב אל החלל”. כמסופר למעלה עבד הוא באותה תקופה כמהנדס בבית־החרושת הפּוּטילוֹוי, שרבים מאד מפועליו היו מאורגנים בברית הגאפונית, ועם זאת היו להם יחסים טובים של אמון והערכה לרוטנברג, שהתענין בעניניהם וסייע להם, ובכל צרתם פנו אליו לבקש עצה ועזרה.

ואכן היו אז ימי צרה לפועלים בכלל ולפועלי בית־החרושת הפוטילוֹוי בפרט. היו הימים ימי מלחמה בין רוסיה ויאפאן ומצבם הכלכלי של הפועלים הורע יותר ויותר עד לבלתי נשוא. הם פנו לגאפון שיושיעם, אולם מה יכול להושיעם באמת? והטפותיו ופיתוייו בדבר כוָנותיו הטובות של האב־הצאר ועושי דברו לא היה בהם כדי לפרנס קיבתם הרעבה של המוני הפועלים. אולם לשיאה הגיעה התמרמרותם של הפועלים אחר שהנהלת בית־החרושת הפוטילוֹוי פיטרה כמה פועלים מעבודתם. באספות הפועלים, שכאמור למעלה השתתפו בהם מתוך פעילות גם חברים בעלי־הכרה למפלגות סוציאליסטיות, נשמעו דרישות חזקות: לדרוש! ולדרוש בתוקף! ללכת למושל־העיר! גאפון עצמו נסחף עם הזרם המהפכני שנבע ושטף מתוך לבבות בוערים באֵש הכאב והרעב. הוא עצמו הכריז: אם מושל־העיר ידחה את דרישתנו – עלינו להיות מוכנים לכּול. והתשובה הידדה בפי אלפי פועלים: נשליך את העבודה! ואחר שמנהל בית־החרושת ומושל העיר השיבו למשלחת הפועלים תשובות גסות ומרגיזות – פרצה השביתה.

גאפון היה בה בשעה מסובבה ומסוּבּבה של התנועה שהתלקחה בלהבות משתלהבות ומתגברות, ורוטנברג התענין בתנועה זו ובאישה, התענין בעצמו ועוּנין על־ידי הפועלים מבקשי עזרתו. הוא ראה כאן מקום לפעול ולהשפיע. והדברים ניתנים להבנה: פינחס רוטנברג, שהחשיב מעודו את המעשה – ודאי שהיה נוטה לאישים פעילים יותר מלאנשי הדבור ובעלי־ההלכה. אמנם טרם הכיר את גאפון וטרם ראהו פנים אל פנים, אבל לפי מעשיו חשב אותו בעל מרץ כביר ורב פעלים מועילים לעירורה של תנועת המהפכה ברוסיה.

אבל כאן הגענו כבר לעצם הדרמה רוטנברג־גאפון. ועתה אין טוב מאשר להאזין לספורו של במאי־הדרמה עצמו, הוא גבורנו פינחס רוטנברג.

תוך טרדותיו המרובות בעבודה בונה מצא לו זמן בשתי תקופות שונות, 1909 ו1917, לרשום לזכרון־דורות את מהלך המאורע גאפון, שזעזע בשעתו את העולם המדיני ברוסיה ושהוא קשור מראשו ועד סופו באישיותו של רוטנברג. הדרמה עושה רושם ככתב־וידוי של אדם נעלה, שדם־הלב מבצבץ מתוך הדברים הכנים והפשוטים ללא הסתר דבר. עוד נראה בימיו העתידים את רוטנברג הסופר, אם כהוגה דעות חברתיות ואם ככלכלן מקצועי. אבל בפגישתנו הבלתי־אמצעית הראשונה עם פרי־רוחו של רוטנברג איש המעשה מתיצב הוא לפנינו כסופר אָפּיקן. וכמה נפלא פה הזווּג שבין אָפּיקה רחבת־דבור מטבעה לבין איש הפעולה אויב־הדבור. קצובות ניתנו המגילות. כל פסוק מאורע, כל פּסקה – תמונה, כל פרשה – מערכה. והדיבוּרים – משקלי־אנך, חש אתה בהם מחוֹסן גופו של בעליהם, מבֶטוֹן בניניו בתל־אביב ובחיפה, ממתכת־טוּרבּינוֹתיו בנהריים, – דיבוּרים רוטנברגיים. ואף־על־פי־כן: דברי חָזון הולמים ומנַתּרים פה ושם, כשֶׂגֶב המאורע המזעזע.

 

פרק שלישי: לקראת היום האדום    🔗

פנחס רוטנברג פותח את ספורו בלי כל הקדמות, כאילו עומד הוא כבר באמצע הענין.

"מן היום הראשון של השביתה הפטרבורגית לפני ה9 ביאנואר 1905 נראה היה, שהענין לא יסתיים בזה, שיוחזרו לעבודה ארבעת הפועלים המפוטרים בבית־החרושת הפוטילוֹוי.

אני התחלתי לעקוב בענין רב ובתשומת־לב מרובה אחרי מהלך השביתה ומנהיגה גאפון.

זמן מועט לפני ה9 ביאנואר 1905 עזבתי את בית־החרושת, שבו הייתי מנהל אחד מבתי־המלאכה.

היחסים שלי עם הפועלים היו טובים מאד, ובימי השביתה הציעו לפני לבקר אותם באספותיהם.

בחמישי ביאנואר 1905 וִדעוּני הפועלים עם גאפון.

זה היה באותו ערב, שגאפון – אחרי הליכותיו ללא תועלת לכל מיני שליטים והשתדלויותיו לאין־קץ,− נאם את נאומו ההיסטורי בסניף הנרוי של “ברית פועלי החרושת הרוסיים” בתוכן זה:

– חברים! הלכנו לסמירנוב (המנהל של בית־החרושת הפוטילוֹוי ששבת אז) – ולא השגנו מאום. הלכנו למנהלה – ושוב לא פעלנו כלום. הלכנו למושל העיר – שוב העלינו חרס. פנינו למיניסטרים – ושוב אַין ואפס. נלך, איפוא, חברים, אל המלך בעצמו – כך דיבר גאפון.

– נלך! – ענו המון הפועלים לאלפים, שנלהבו לרעיון הפשוט אוֹדוֹת “מגינם” “אביהם”.

– ואם יהיה צורך – את ראשינו ניתן ונפיל, ושלנו נשיג!… – המשיך גאפון.

– ראשינו נפיל ונשיג! – ענו לו ההמונים.

ובעיר פטרבורג היה גאפון בימים ההם לשיחה בפי כוֹל, איש ואיש דיבר עליו כפי רוחו וכפי יכלתו. בחוגי האינטליגנציה אי אפשר היה להתיחס לאישיותו אלא יחס ספקני־שלילי בלבד. אבל התפּתחות הענינים במהלך השביתה הפכה את שולליו למחַיביו ומשבּחיו. הפרטים נשכחו. תקפו של הרעם שעמד להתפרץ משביתה זו וליהפך למהפכה – נתקשר בשמו של גאפון, ושמו נישא על כל שפתים.

באספות הפועלים התחילו לקרוא את הפטיציה למלך, לצאר ניקולאי, ולהחתים עליה חתימות. מספר הפועלים שבאו לשמוע את דברי הפטיציה היה גדול כל כך, שהיה הכרח להכניס אותם קבוצות קבוצות, אלפים אלפים. ובקצה אחד הפּרוָרים שמצד נהר נֶוָה היה הכרח שיצא גאפון מהאולם אל החוץ, ותחת כפֹּת השמים, בעלותו על חבית מים, הקריא את הפּטיציה לאור הפּנס.

בהופעתו המסתורית של הכומר, בבגדי הכהונה שלו, שהרוח נפנפה אותם לכל צד, בכל דבור ודבור שיצא מגרונו הניחר כבר מרוב דבוּרים באותו יום, בכל הופעתו האֶכּסַלטית והאָכּסוֹטית כאחת ובכל מלה ומלה שבדרישות הפטיציה מן המלך – נדמה היה להמונים הנלהבים, שהנה הגיע ובא הקץ לכל עינוּייהם, והנה הם עומדים על סף השחרור. הם ראו את עצמם כאילו משוחררים כבר.

וגאפון, שהיה מולהב ומושפע מהתלהבותם הרבה של ההמונים, התחיל מדבר בשפה אחרת לגמרי. הוא התחיל לדבר בשפת ההמונים הנלהבים, התחיל להביע את רצונם ושאיפותיהם ולהיות מוּאָר באוֹרם־הוֹד של ההמונים הצמאים לחופש.

והכל נמשכו אחריו. לפי דבוּרו הראשון היו נכונים ומוכנים ללכת בנתיב היסורים, לקראת המות, לקראת הכל.

ואחר שגמר להקריא כל פסקה ופסקה בפטיציה של ההמונים, שהכילה את דרישותיהם מן המלך, שאל את ההמונים הנלהבים מאד:

– הדרוש לכם כל זה, חברים?

– דרוש! כורח הוא לנו! – היתה תשובת ההמונים. במדה ובצורה כזו התחילו להקשיב לדברי גאפון ולהתיחס אליו גם בשאָר חלקי העיר פטרבורג".

––––––––

אחרי תיאור זה של היום הראשון להתוַדעותם של רוטנברג וגאפון, תיאור העוסק – בצורת ספּור פשוט – בגאפון לבדו, ממשיך הוא ומגלה את דעתו־הערכתו על הלך הרוח באותם הימים שלפני הט' בינואר.

"אני ראיתי את כל חומר המצב בהתפתחות הענינים והמאורעות מצד ההמונים המתפרצים, וראיתי גם את כל העדר כוחן וחולשתן של המפלגות המהפכניות להשפיע השפעה כל שהיא על מהלך המאורעות. לא יכולתי להבין את עמדת הממשלה, שהרשתה את התפתחות הענינים והמאורעות שתוליך לאבדנה, − כך היה נדמה לי.

דבר אחד היה ברור. בהנהלת כומר הולך העם המעונה והרעב, בכוח החלטה חגיגית ומעורפלת ש“כך אי אפשר להמשיך יותר את החיים”, באמונה נאיוית בנצחונו של האמצעי “האחרון”: הנה הולך העם לבקש מן הצאר ולקבל מידיו את הדבר, שהוא בעצמו לוקח מהם, ושאין הוא יכול לא לתת אותו לעמו.

האלוהים והמלך, – שתי אידיאות, שזמן רב כל כך בלבלו וערפלו את מוחות ההמונים וחרוּתם היתה תמיד נתונה בסכנה.

ויהיו מה שיהיו תוצאות הדבר הזה (תהלוכת ההמונים בראש גאפון אל המלך) – ודאי שיהיה גורם משפיע וגורלי לאחד מן הצדדים.

או שהעם יהיה מרומה ושכור משמחה לשמוע דברי המלך ולראות פניו, וימשוך הלאה בעול העבדוּת, עד אפיסת הכוחות. או שהערפל של שלטון המלך הכל־יכול ורצונו הטוב לעמו – יתפּזר לגמרי בפני ההמונים שיכירו בכך".

––––––––

אחרי הסברה זו חוזר רוטנברג להרצאת העובדות בלשונו המעשית־הקצרה:

"בימי־השביתה הראשונים לא נתנו ההמונים שבארגונים הלוקאליים של הפועלים שיופיעו לפניהם ‘סטודנטים’ ו’אינטליגנטים', סירבו לשמוע כל דבוּריהם ולקרוא את ‘הפרוקלָמאציות הרווֹלוּציוֹניות’ שלהם.

בכמה מקומות היו הפועלים מגרשים מן ה’קלוב' ו’סניפי הפועלים' את הסטודנטים והאינטליגנטים שהיו חשודים כמפיצי פרוקלמאציות, וגם הכו אותם. בזה פעלו ידי המרגלים מהבולשת, שרבים מהם השתתפו בכל האספות. המרגלים האלה גררו אחריהם את ההמונים הבלתי־מפותחים, שלא ידעו בין ימינם לשמאלם ונגררו רק אחרי אלה שהשמיעו כל מיני סיסמות, ולא חשדו כלל שאלה מכינים לתקוע שכין בגבם ובשאיפותיהם.

רק התערבותם של כמה מן הפועלים המפותחים יכולה היתה למנוע את שפיכת־הדמים לשוא ולחנם ולהטות את לב המוני הפועלים מן הממשלה, שרצתה בכך שההמונים יעשו פרעות באינטליגנציה והֵסַבּה לכך בכל אשר יָכוֹלה.

יוצא מכלל האינטליגנטים היה תפקידי שלי באספות הפועלים. בפרוָרי הנַרוָה הכירו אותי רבים מהפועלים והתיחסו אלי יחס אישי טוב מאד. השתתפותי באספותיהם לא עוררה כל התנגדות ואי־אמון, אלא להפך.

בהביאי בחשבון את תמיכתי ואת האוטוריטה שלי, שרכשתי בעיני חוג רחב של הפועלים, חשבתי, שאוכל להביא תועלת ואני חייב ללכת יחד עם המון הפועלים אל ארמון החורף של הצאר".

ואם פנחס רוטנברג חשב למועיל להשתתף בתהלוכה – הרי מחשבתו הופכת מעשה. ומעשה מקצועי. אמנם יודע הוא ומבין כי יעלה בחלקו ליעץ ולהדריך את המוני המפגינים, שרבים מהם סרים לעצתו, ואולי יצטרך להדריך וליעץ גם את מדריך ההמונים בכבודו ובעצמו; אבל עיקר תפקידו רואה הוא קודם כול בעזרתו בתור מהנדס. ימים שגאפון מכין את עצם התהלוכה – מכין הוא את תכניתה, לשם הצלחתה ובעיקר לשם הצלתה מאסון המשטרה המטילה אימתה עליו. אין רוטנברג יכול להיות שותף לתמימותו ודבקות־התלהבותו של הכומר המנהיג, הנתמך בזעקות ההמונים: “הלוֹך נלך – ויהי מה”. יודע רוטנברג הסוציאליסט בעל־ההכרה את אשר לפניו: פּטר רווֹלוּציה המונית. על כך מעידים סימני התפחות המאורעות שבמשך אותו שבוע ראשון לחודש ינואר.

––––––––

השביתה שפרצה, כמסופר למעלה, בבית־החרושת הפּוּטילוֹוי – בראשון בשבוע הוא השני בינואר הוחלטה ולמחרתו פרצה. ואחר שהשביתה באותו יום לא הביאה את מנהלת בית־החרושת הפוטילוֹוי למלוי דרישות הפועלים – החליטה אספה ענקית באותו ערב להכריז שביתה בכל בתי־החרושת בפטרבורג. בחמשה בינואר כבר שבתו בפטרבורג 140.000 פועל! התכונה לקראת יום הראשון הבא היתה מרובה מאד ורבבות פועלים אָצו־נדחקו לחתום על הפטיציה לצאר, שבמשך שני ימים הספיקו לחתום עליה 3000 פועל. בכליון־עינים חיכו ליום ראשון יבוא, בו ילכו ויגיעו עד האב־הצאר בכבודו ובעצמו ולפניו יפילו תחינתם־תלונתם.

הסוציאליסטים שבאספות עוררו אמנם שאלות־רמיזות בדבר התנגשויות עם נושאי נשק השלטונות, והמוני הפועלים תממו־תמהו לשמע חששות כאלו בשעה שכונתם ישרה ורצויה גם לצאר, ואחרים מהם הסיקו כבר את האש הבוערת בעצמותיהם בהכרזות נועזות: “עלינו להיות מוכנים לכּוֹל!” ואף שגאפון הרגיע את ההמונים והבטיחם, כי הממשלה תניחם ללכת בלא־הפרעה לארמון הצאר – היה רוטנברג האיש שידע את התפתחות הדברים בימים האחרונים והבין את אשר יקרה, אשר מוכרח לקרות, ביום הראשון הגדול.

כי בשני הימים שקדמו ליום הראשון טרח גאפון ויגע הרבה להשיג רשיון מאת השלטונות לתהלוכתו. הודיע על התהלוכה במכתבים למינסטר־הפנים ולקיסר עצמו. מפי מיניסטר המשפטים שמע תשובנה מפורשת ומוחלטת:

– לא ניתנכם לעבור עד ארמון המלך! ואם ינסה ההמון ללכת – ירה נירה בו! ראה הזהרתיך!

– הלא נלך וצלמים ותרפים קדושים בידינו, הלא תמונת הצאר נישא לפנינו, והכיצד תהינו לירות במוֹ אלה? – שאָלוֹ גאפון בתמימות מהולה עזות.

– לא בתמונות נירה כי אם באנשים – ענהו המיניסטר בעזות בלתי מיתממת כלל.

האויר היה מלא אִושת סכנה מתקרבת, כי רחובות הבירה הולכים ומתמלאים שיירות צבא, שאין המוני הפועלים יכולים להבין לשם מה הם מתכוננים.

הם לא ידעו. אבל השלטונות ידעו וידעו. גם הם לא ידעו מנוחה אותם הימים. ראו כי רעה נגד פניהם – והיו נכונים.

בשמונה בינואר הקהיל מיניסטר־הפנים את פקידי הממשלה ומפקדי פלוגות הצבא, שהוטל עליהם לשמור מחר על הסדרים. מושל העיר פטרבורג אינו בא לישיבה בשעה היעודה. הוא מאחר משהו, ולא מבטלה ורשלנות, חלילה. היה לו ענין חשוב מאד לענות בו, ענין פיקאנטי למדי דוקא בקשר עם ישיבה זו: הוא נתמהמה מפני – שבשעה זו עצמה נועד בדירתו הפרטית עם.. גאפון בכבודו ובעצמו! יותר משעה ארכה השיחה האקטואלית הזאת. בשפת חלקות ובמזג טוב התנהלה השיחה. ועכשיו נוסע הוא אל המיניסטר לעניני הפנים, ורוחו טובה עליו. הגלח המהפכני, שפניו פני קנאי מיוגעים ומסוגפים. הרגיע את לבו של מושל העיר והבטיחוֹ בהן צדקו, כי “מחר יהיה הכל בסדר”.

אחרי שנים מסַפר גאפון עצמו למהפכן ו. פּוֹסה, כיצד רימה את המושל ונשבע לו בהן־צדק־כהונתו שהתהלוכה לא תתקרב אל הארמון. ואמנם הצליח לרמות את המושל המאמין בכומר, אבל פקידי המושל לא היו סנטימנטיים כמוהו. לפי דעתם – גאפון הוא תעמלן מסוכן ועמו המון עצום משוסה ומשולהב. הכרח הוא לנהוג זהירות ולא להביאם עד מעונו של הקיסר.

וספק אם ידעו מגיני־קיסר נאמנים אלה, כי יותר משהם שומרים על הקיסר – שומר הקיסר על עצמו. שכן החליט הוא מראש לסרב בהחלט מהופיע לפני בניו המאמינים בו כבמשיח־אלוהים, לפני המון־העם אשר בראשו עומד האיש, שיום אחד קודם לכן שלח לקיסר מכתב בזו הלשון:

“קיסר! – כותב גאפון באגרתו – חוששני, שהמיניסטרים שלך לא הגידו לך את האמת לאמיתה על מצב הענינים במטרוֹפּוֹלין. יהא ידוע לך כי פועלי פטרבורג ואוכלוסיה, בהאמינם בך, החליטו לבוא מחר, בשעה שתים אחרי הצהרים, אל שערי ארמון החורף, כדי לתנות לפניך את צרכיהם וצרכי כל העם הרוסי. אם תהסס בנפשך ולא תופיע לפני העם, ואם ישפך דם נקי – וניתּק לנצח אותו קשר מוסרי, המקשר עדיין את עמך אליך. האֵמון, שהוא רוחש לך, ימוש מלבו לנצח. הופע נא, איפוא, ברוח נכון ובעוז נפש לפני עמך ובלב פתוח קבל את תזכירנו, שאנו מביאים אליך בדרכי־שלום. אני, שליח צבור הפועלים, וחברי הגבורים, ערבים לשלומך בחיינו”.

מכתב זה, שנכתב – בערמומיות של נרגן או בלב שלם? – בלי המידה הראויה של כבוד לנושא הכתר וברמיזה מפורשת על סכנת־נפשות, לא יכול היה לעורר בטחון בלב הקיסר, ביחוד לאחר שהאיש ושׂיחו אינם חדשים לו, וכבר שמע עליהם מפי המיניסטר לעניני הפנים: − “תעמלן מסוכן”; “סוציאליסט”; ועוד: “כומר, שנתפקר ויצא לתרבות רעה”.

כן, יש לו לקיסר למה שיחשוש, וכן יש לו על מי לסמוך. מובטח לו שכל רע לא יאונה לו. אף על פי כן מוטב שהוא יעדר מארמון החורף שלו בשעה שהמוני הפועלים ינהרו אליו מכל קצוי העיר להפיל תחינתם לפניו, מוטב שיהא מצוי אותו יום באחוזתו הקיסרית “צארסקוֹיה סילוֹ”.

––––––––

ובינתים כל פרטרבורג מתוחה “מתח גבוה” מאד לקראת הפגנת גאפון הגלוי ורוטנברג הנסתר. מכל צד משתדלים לרכך ולהקל. אחרי חצות לילו של היום הגדול אצה־רצה משלחת עסקנים פרוגרסיויים, ובתוכה מאכסים גורקי, אל ראש הממשלה: אולי ירחם ויתן למפגינים להגיע אל הצאר ולהגיש בקשתם לפניו וימנע שפיכת־דמים ללא צורך. מראש־הממשלה למיניסטר הפנים – והנה שעה שלישית לפנות בוקר. ברור: כל ההשתדלויות לשוא. עתה כבר הוברר לעיני גאפון גם הוא, כי כלתה אליו הרעה מאת שומרי המלך, – מה שהיה ברור לפנחס רוטנברג עוד ימים אחדים לפני כן, כאשר ניגש להכין קודם כול את מפת העיר פטרבורג ורחובותיה.

כי את הנעשה אין להשיב, והפועלים מלאים התמרמרות ונכונות אמיתית לקראת הכל, ובין פועלי פטרבורג, שכולם עֵרים כמעט כל אותו לילה בצפיה ממותחת לבאות, לא מעטים גם אדוקים המתפללים תפילת וידוי. והיטיב רוטנברג אשר עשה בהכינו את מפת העיר לשם כיוונה של התהלוכה בהליכתה למטרתה וביחוד למקרה הצורך של נסיגה ובריחה מחמת המשטרה והצבא – כאשר ניוָכח מתוך התאור, שרוטנברג עצמו מתאר אותה הפגנה עצומה, שהוא היה מפקדה ומדריכה בפועל.

 

פרק רביעי: רוטנברג מְיַלֵּד את המהפכה הרוסית    🔗

"בשמונה בינואר 1905 – מספר רוטנברג – נתנה הממשלה לצבא כדורי מלחמה. החיילים תפסו את כל המקומות המסוכנים בשביל הממשלה בעיר הבירה וניתקו את הפּרוָרים ממרכז העיר.

את גאפון יכולתי לראות רק בתשיעי בינואר בבוקר. מצאתיו עומד בתוך קבוצת פועלים, חיור, נתון כולו במבוכה נפשית, אובד־עצות.

– היש לכם, אבא קדוש, איזו תכנית ממשית? – שאלתיו.

– לא, כלום אין – היתה תשובתו של גאפון.

– והלא החיילים יתחילו בוַדאי לירות ואף יירו – החזרתי לו.

– לא, אינני חושב – ענה גאפון בקול ענוֹת חלוּשה של איש אובד־עצות.

אני הוצאתי – מספר רוטנברג – מכיסי את תכנית העיר פטרבורג, עם כל ציוּני המקומות שציינתי קודם. הצעתי את המקומות המתאימים ביותר, לפי דעתי, בשביל התהלוכה. ואם הצבא יתחיל לירות – יהא צורך להרוֹס מתרסים (באריקאדות) ברחובות, לקחת נשק ממחסני־הנשק הקרובים ולפרוץ בכל האופנים את הדרך אל ארמון החורף של הקיסר.

התכנית נתקבלה.

הלכו לבית־הכנסיה הקרוב והביאו את הסמלים הדתיים והצלבים.

גאפון התרגע קצת ונעשה שוקט יותר.

בחצר האספות נתקהל כבר המון־עם רב. אלי התחילו לפנות לקבל הוראות. קבוצת פועלים שאלה אותי: הסמלים הדתיים והצלבים כבר ישנם; האם לא כדאי לקחת גם את תמונת הצאר?

אני יעצתי לא לעשות זאת".

ניכרת הזהירות בספורו של רוטנברג בענין זה. יש להבין כמה טאקט דרוש לאדם האחראי והמוסמך והנאמן על המונים אדוקים ובלתי־מפותחים בשעה שהוא צריך להטותם ממסלולם היציב והקבוע מבטן ומלידה, מסלול האמונה התמימה באב־הצאר משיח האלוהים. והוא רואה צורך להסביר בעצמו את תשובתו:

"הטבח המדומה נראה היה בלתי הגיוני כל כך, מחוץ לגדר השכל ובלתי מתאים לאינטרסי הממשלה, עד שאני חששתי לאפשרות שלמתן צורה פּטריוֹטית לתהלוכה. ועלי לסייע עוד לביצועה של צורה זאת.

לפני שהתהלוכה עמדה לזוז ממקומה – מספר רוטנברג – הלא היה צורך להזהיר את הנאספים וההולכים, את ההמונים האִלמים, מפני אֵילוּ אפתעות, העלולות לבוא. גאפון היה חלש כל כך וגרונו ניחר מרוב דבוּריו, עד שלא היה ביכלתו להגיד להולכים שום דבר.

בשמו הזהרתי את הפועלים ההולכים: החיילים אולי יירו בכם ואל ארמון המלך לא יִתּנוּכם לגשת. הרוצים אתם בכל זאת ללכת?

תשובתם היתה שילכו, ובכל האופנים יתפּרצו לככר ארמון החורף.

אני בארתי להם, באילו רחובות עליהם ללכת, מה לעשות במקרה שיתחילו לירות. הודעתי את הכתובות של מחסני־הנשק הקרובים.

וכשנשמעה הקריאה האחרונה “בשם אלוהים!” התחילו האנשים ההולכים מצטלבים בהתלהבות דתית עמוקה. הרימו את הסמלים הדתיים. ההמון זז. בחפּזון התכופף ההמון על יד הגשר, והתפרץ־יצא אל הכביש הרחב שעל דרך המלך.

כל אזהרותי בדבר האפשרות של יריות מצד הצבא ועל הנשק – נתקבלו בתשומת־לב על ידי ההמונים ההולכים. אבל הדברים לא נדבקו בהם. הם לא חדרו לעמקי נשמת ההמונים.

– האם אפשר ללכת אל האלוהים בנשק ביד? האם אפשר ללכת אל המלך בהרהורים רעים?

– אֵ־ל נ־צוֹ־ר א־ת ה־ע־ם ו־ב־ר־ך או־תו! – תפילה זו בקעה ופילחה את האויר החרפי בזעקה לבבית של תקותם האחרונה, הפורצת מפי עשרות אלפי נשמות ונפשות של סובלים ומעונים.

– נ־צ־חון ל־אי־ש ה־א־מו־נה ל־אימ־פרא־טוֹר ש־ל־נו ני־קוֹ־לאי א־לכ־סנ־דר־ויץ! – תפילה זו צלצלה בבטחון גמור שהיה בו כדי לכחד כל הרהור קל בכל רעה ורשעות ולפנות דרך לכל טוב ולכל עתיד מזהיר".

––––––––

מקורות אחרים של עדי ראִיה משלימים את תמונת תחילתה של אותה הפגנה. הללו מעידים, שההמון העצום היה כמו מחושמל. התהלוכה יצאה פלוגות פלוגות מאזורים שונים של העיר, וכולן עמדו להתאחד לפני ארמון החורף של הצאר לעם אחד, בן לאבא־צאר אחד ובעל רצון אחד. הגדולה שבפלוגות הלכה אחרי גאפון, והיא היתה התהלוכה העיקרית והמרכזית. התהלוכה הכילה כעשרים אלף איש ואשה זקן ונער, ונמשכה לאורך שני קילומטרים, – תהלוכת־הפגנה ראשונה במינה ובהקפה בתוך חוצות הבירה.

ואף שהיו מוכנים לכל רע – לא היו בשעת מעשה שום סימנים בולטים לסכנה קרובה, צבא לא נראה לאורך הרחובות, ושוטרים ליוו את התהלוכה בשקט ובנחת־רוח, כאילו נועדה לשמור על האוכלוסיה הצפופה מכל רע. אף על פי כן צדק רוטנברג בצפותו מראש את אשר מוכרח לקרות. כי פתאום נשתנו פני הרחוב ולא עוד שלטו בו ההמונים ההולכים שליטה יחידה. כאשר הגיעו לשער הנַרוי נתקלו עיניהם במחנה חיילים, שבחרדה מרובה ציפּו זה שעות אחדות למראית־עין זו.

וכאן נחזור לשמוע את ספורו האוֹטנטי של גבור היום.

"כשהתהלוכה ראתה על יד השער הנַרוי את הצבא הרגלי העומד על המשמר, – ממשיך רוטנברג את הרצאתו – התחילו אנשי התהלוכה לשיר בקול רם יותר והתחילו ללכת ביתר שׂאֵת וביתר עוז ובצעדים בטוחים יותר אל המטרה.

ההולכים בראש עם הצלבים והתרפים הדתיים נבוכו מקצת בראותם את הצבא, ורצו לפנות לרחוב צדדי. אבל מצב־רוחם של ההולכים אחריהם והוראות ההמונים הרגיעו את ההולכים בראש, נושאי הסמלים והצלבים. הם, ואחריהם כל התהלוכה, הישירו צעדיהם.

לפתע פתאום הופיעה מאחורי השער הנַרוי פלוגת צבא רוכבים על סוסיהם, והם אצים־רצים בכל כוחותיהם, משולהבים להבת־מלחמה וחרבותיהם שלופות כלפי מעלה; נתקו־הפסיקו את מהלך ההמונים ורצו לכל אורך התהלוכה.

ההמונים נזדעזעו.

– קדימה, חברים! חופש או מות! – צעק גאפון מגרונו הניחר בשארית כוחותיו.

ההמונים התלכדו שוב והלכו קדימה.

צבא הרוכבים על סוסיהם נכנס שוב לתוך התהלוכה, לפניה ומאחוריה, ורץ חזרה לשער הנַרוי.

העם, המזוּין רק בסמלים דתיים ובתמונות הצאר, נפגש פנים אל פנים עם חיילי הצאר, מחזיקי רובי־יריה מהירים מוכנים לקרב.

מצד החיילים נשמע קול אדיר, קהה ויבש, שהדוֹ נשמע מקצה התהלוכה לקָצֶהָ באופן חריף מאד.

מצד העם נשמעו תיכף קולות של גוססים וקללות גוֹועים בפיהם.

בני השורות הראשונות התחילו נופלים, בני השורות האחרונות התחילו בורחים.

שלוש פעמים ירו אנשי הצבא, שלוש פעמים התחילו וירו ארוכות ושלוש פעמים הפסיקו.

עם כל התחלה של יריות השתטחו על האדמה כל אלה שלא הספּיקו לברוח, כדי להתגונן מפני הכדורים, ועם כל הפסקה התרוממו מהאדמה אלה שהיתה להם האפשרות לברוח – וברחו. אבל כדורי החיילים השיגום והפּילו בהם חללים. אחרי היריות בפעם השלישית לא התרוממו עוד השוכבים לארץ. אף אחד לא ברח. החיילים חדלו מירות.

רגעים אחדים אחרי היריות האחרונות הרימותי את ראשי, שהיה מהודק אל האדמה.

מלפני, משני הצדדים של השער הנַרוי, עמדו שתי פלוגות של חיילים אפורים עמידת דוֹם, ומשמאלם עמד קצין.

ומהצד השני של הגשר הקארפוֹוי התגוללו בשלג הלבן, שנעשה כולו אדום מדם, הסמלים הדתיים, הצלבים, תמונות הצאר וגויותיהם של אלה שנשאו אותם.

הגויות היו מוטלות מימיני ומשמאלי ומאחורי. סמוך להן נראו כתמי דם קטנים וגדולים על השלג הלבן.

לצדי שכב, שכיבה מאומצת, גאפון. דחפתי אותו. מתוך איצטלת־הכהונה הארוכה והרחבה שלו התרומם ראש שהבליט עינים קפואות, כעיני מת ממש.

– החי אתה, אבא קדוש?

– חי וקיים.

– נלך?

– נלך!

דרך הרחוב זחלנו אל השערים הקרובים".

ורוטנברג מוסיף לצקת את דמות המאורעות של היום הגדול והנורא ההוא בדפוסי־פלדה של פסוקיו הקצובים והעצורים מעוֹצר רעה ויגון וחוָיה עמוקה רבת השפעה לכל ימי חייו.

"החצר שאליה נכנסנו היתה מלאה גויות של הפצועים ואנחותיהם. גם הבריאים שנמלטו לחצר נאנחו גם הם. רצו־נדחקו ממקום למקום, ובעיניהם התהפכו־התרוצצו האישונים והבליטו תמיהה והשתוממות, כי לא יכלו בשום אופן להבין מה קרה פה.

– אין אלוהים עוד! אין מלך! – צעקו כולם, והֵדם נשמע בכל החצר מקרוב ומרחוק.

אותו דבר שכה הציק לנפשם, שהיה קשה כל כך להמונים להבינו קודם, נעשה ברור כהרף־עין. במלים אחדות סיכמו את תכליתם של כל הסיבות והגורמים לסבל הנצחי של העבר וערכו פרוגרמה של העתיד המלא דמים – לשבור כבלי הסבל הזה.

הפעם הזאת נעשתה ה’פרוגרמה' לא על־ידי קבוצת אינטליגנטים, לא על־ידי ‘החברה הרבולוציונית הפלילית’."

––––––––

ועכשיו נראה את פינחס רוטנברג בתפקידו החדש. הוא שהיה לפני שעות אחדות מפקדם ומדריכם של אלפי אנשים – שומר ומציל עתה את גחלתם האחרונה ונעשה מדריכו ומפקדו של האחד, מַשיב־רוחם ונשמת־אפם של ההמונים המוכּים וטבוּחים וברוחים. מתוך השתדלות, המבצבצת מבין השורות, להסתיר ככל האפשר את האני שלו ואת תפקידו האבהי כלפּי ילד־טפוּחיו גאפון – מציג הוא לפנינו את המערכה השלישית שבדרמה האיומה והמזעזעת:

"גאפון חבש כובע ובגד של אחד הפועלים. דרך גדרות, תעלה, וסמטות צדדיות הגענו, קבוצה לא גדולה לבית המאוכסן פועלים. בדרך נפגשו קבוצות קבוצות של אנשים אובדי־עצות, אנשים ונשים.

אל הבית לא נתנוּנוּ להכנס.

על הקמת מתרסים (באריקאדות) לא היתה אפשרות לחשוב.

היה צורך להציל את גאפון.

אמרתי לו, שימסור כל מה שנמצא אצלו ושעלול להזיק לו אם יתפסוהו. הוא תחב לידי את היִפּוּי־כוח מצד הפועלים ואת כתב הפטיציה שהלך להגיש אל הצאר.

הצעתי לו, שיסיר את שערותיו הארוכות וילך אתי אל העיר.

הוא לא התנגד לכך, לא סירב".

ורוטנברג מוסיף הערה לספּור העובדה כמוֹת שהיא:

"כמו בפני מעשה גדול, קדוש ומסתורי, עמדו המסובים, אשר רק לפני רגעים עברה עליהם כל הזוָעה שבמאורעות הדמים, הושיטו את ידיהם אלי וקבלו קווּצות קווּצות משערותיו של גאפון, בראשים גלויים, בחרדת קדושה עליונה, וכמו בתפילה אמרו וחזרו ואמרו:

– קודש!

שערות גאפון נפוצו אחרי כן בין הפועלים ונשמרו כדברים שבקדושה, כקמיעות ממש.

כשעזבנו מאחורינו את הדם, הגויות ואנחות הפצועים והלכנו אל העיר – פגשנו בכל הדרכים והסמטאות חיילים וז’נדארמים.

את גאפון תקפה ברגעים אלה צמרמורת עצבנית. כולו רעד מפחד. הוא פחד שמא יאסרוהו. בכל רגע של התקפת־קדחת כזו היה קשה לי מאד להרגיע אותו, – עד שהגענו בקושי לתחנת־הרכבת הוַרשאית, בעברנו דרך כל השרשרות של הצבא.

הבאתיו למכירי; תחילה לאחד מהם ואחרי כן – כדי לטשטש את העקבות – למכירים אחרים."

רוטנברג, הממעט בדבורים ומספר רק את הנראה לו הכרחי לדעת תולדות הט' בינואר וגאפון, משלב פה הערת־ביניים, כבא לרמוז כי הוא מספר ומשייר.

"ואם האנשים ההם ימצאו פעם את הדבר לנחוץ – יספרו ביום מן הימים איך התנהג גאפון ביום ההוא. הלא זה היה ביום התשעה בינואר 1905.

עלי עשתה התנהגותו המוזרה רושם נורא ומדכא מאד.

קודם הלא ידעתי וראיתי את גאפון רק נואם בבגדי הכהונה שלו, בפני הקהל המתפלל בעדו. ראיתיו בקראו על יד השער הנַרוי את ההמונים לחופש ולמות למען החופש.

גאפון זה נעלם ואיננו – מאותו רגע שעזבנו את השער הנַרוי.

גזוּז־שערות, מלובש בגדים רגילים של מישהו זר, הופיע לפני עיני איש שהתמסר כולו לפיקוחי ולהשגחתי, איש בלתי־נרגע, איש נבוך ואובד־עצמו ברגע שהוא חָש סכנה לחייו ורודף כבוד וקל־דעת – ברגע שנראה לו כי חלפה הסכנה.

בשעת העדרי לא יכול להתאפק מלגלות את שמו באזני אנשים זרים לגמרי, אנשים צדדיים, לא יכול להתאפק מלספר על תכניותיו, הגם שהזהרתיו לא לעשות כן.

ובאותו ערב נאם ב’החברה הכלכלית החפשית' לפני קהל מגוון של כל מיני אינטליגנטים נאום ‘בשם האב גיאורגי גאפון’, נאום שלשום איש לא היה צורך לשמוע אותו, נאום שלא היה לו כל ערך. ועשה זאת – בשעה שברחוב הנֶוסקי נמשכו עוד היריות…

אותי הפליא הדבר וגם הטיל עלי אחריות. כי חייב הייתי לנצל את השפעתי על האיש הזה, ששמו נעשה כוח רווֹלוּציוֹני."

אותו רגע הבין רוטנברג שעדיין לא נסתיים תפקידו. כי לא די בחלק המכריע שנטל בפתיחת שער המהפכה הרוסית. לא. יתר על כן: רק עכשיו מתחיל תפקידו העיקרי, המתחייב ויוצא מקורות היום שעבר. עכשיו הופך רוטנברג מעין מהר"ל מפראג: עליו ללוש את חומר הגולם גאפון ולעשותו כלי יוצר לשרות המהפכה. לא הרגיש רוטנברג, כי במלאותו תפקיד ‘דלילה’, בגזזו את שערותיו של “שמשון” הכוהן גאפון ובפשטו מעליו את גלימת הכהונה – נטל ממנו את כוחו השמשוני־דמוֹני לעולמים. כנראה, האמין ר. להערות את רוחו וכוחו מן הקודש אל החול.

––––––––

בערבו של אותו יום תשעה בינואר 1905 – מספר רוטנברג – ישב גאפון בלשכתו של הסופר מאכּסים גוֹרקי ושאָלוֹ:

– מה לעשות עכשיו, אלכּסי מאכּסימוֹויץ'?

גורקי ניגש אליו, הביט מבט עמוק־עמוק בגאפון, חשב והרהר, איזה דבר משמח נזדעזע בקרבו, בעיניו נראו דמעות, והשתדל לנחם ולעודד את האיש היושב לפניו, את האיש השבור והרצוץ.

גורקי עשה תנועת־עידוד אבהית לגאפון ובו ברגע ענה לו בטון חברי תשובה קודרת:

– ובכן, צריך ללכת עד הסוף. אם כך ואם אחרת. אפילו יהיה צורך למות.

אבל מה יש באמת לעשות – לא יכול גורקי להגיד. והפועלים גם הם בקשו הוראות: מה לעשות?

גאפון רצה לנסוע אל הפועלים, אבל אני התנגדתי לזה, והוא שלח פתקה לפועלים בסניף הנַרוי שתכנה היה קצר ביותר: ‘עסוק בעניניכם’.

לפי הצעתו של גורקי נסענו ל’החברה הכלכלית החפשית', ששם נתקימה התיעצות פרטית של נציגי האינטליגנציה מכל המינים. גם מועצה זאת לא יכלה להגיד שום דבר ברור: מה לעשות.

קבוצה שנפרדה מהמועצה החליטה, שגאפון יחַבּר כרוז אל הפועלים על המאורעות של אותו יום. אני נטלתי עלי להשפיע עליו שיש צורך בדבר.

משם הובא גאפון ללון בדירתו של ב. ודברנו על תוכן הכרוז. אולם בבואי בבוקר לדירת גאפון מצאתי את כל חבורו בלתי מתאים, ובעצמי חברתי כרוז אחר.

בכרוז זה שחברתי נשארו רק כמה פסקות שחברן גאפון."

פסקות אלו מביא רוטנברג בזיכרונותיו, אבל את חבורו שלו, רובו של הכרוז, אין הוא מביא, וחבל.

גאפון היה, כנראה, מרוצה מאד מנוסחתו של מדריכו; כי על כן הציע לפניו לכתוב ולפרסם בשמו כל מה שימצא לנחוץ, ולשם כך חתם לו כחמשה־עשר גליונות ריקים בחתימת שמו. ואכן כתב רוטנברג בשמו את הכרוז לפועלים, וכרוז קטן ממנו לחיילים, שהאוריגינלים שלהם יחד עם הגליונות הריקים וכתב־הפטיציה הפקיד רוטנברג בידי מאַכסנו של גאפון, ואחרי זמן מועט נשמדו כל התעודות החשובות הללו ור. לא יכול להשיגן.

 

פרק חמישי: הרב מכניס את חניכו למפלגה    🔗

ראינו כיצד נסתיים היום הגדול והנורא, “יום־הראשון האדום”, התשיעי בינואר, שאף לפי עדותו של אחד הגנראלים נאמני הצאר היה היום הזה “גורם ראשון למפלתה של המונרכיה ויום־הולדת למהפכה הרוסית הגדולה”. אולם בשביל רוטנברג, שבאופן בלתי־רשמי ומאחורי הקלעים היה מכַונו העיקרי של אותו יום, − בשבילו לא נסתיים היום כלל. הלא הוא ידע מלכתחילה שאין גדלותו של היום בו בעצמו ושעיקר ערכו הוא בהיותו “יום־הולדת” למהפכה הגדולה ומבוא לספר קורותיה, ולמטרה זו כיון את מאורעות היום. אותו יום יצר לו רוטנברג “מֶדיוּם” מהפכני, ועליו נטל לאַמץ את כל כוח ההיפּנוֹזה שלו כדי להפעיל את המדיוּם הזה לטובת המהפכה ולהכין בעזרתו את הימים הבאים. אין הוא, איש המעשה, יכול להסתפּק בזרי הקוצים והדפנה של ה“יום” – דרוש המשך־פעולה מכוּוָן למטרה הגדולה, שאולי היא גם קרובה. אין הוא משהה אף שעה אחת לבטלה. אולם קודם כול דואג הוא להבטיח את עצם קיומו של הגוֹלם־מדיוּם שלו. להלן נראה את רוב דאגתו זאת מכמה ספּורים, וקודם כול – מדברי רוטנברג עצמו, המתאר את ה“אִסרו־חַג” של התשעה בינואר.

“השביתה הולכת וגוססת. מסוכן היה לגאפון להשאר בפטרבורג, שמא יתפס. הוא הובא לאחוזה רחוקה מפטרבורג, מקום בלתי מסוכן בהחלט. לפני נסיעתו נדברנו, שאם יתרומם שוב מצב־רוחם של הפועלים, יודיעו לו ויחזור לפטרבורג. אם הכל ירגע – יסע לחו”ל. מטרת נסיעתו לחו“ל תהיה לאַחד בהשפעתו ובכוח סמכותו את הכוחות הארגוניים והלוחמים של הסוציאל־דמוקרטים והסוציאליסטים־רווֹלוּציוֹנרים ביחד. לשם כך עליו להשאר בלתי־מפלגתי, לא להודיע על שייכותו לשום אחת מהמפלגות ולא לשבח את המפלגה האחת מול חברתה. באחוזה עליו רק לחכות לקבלת הוראות ממני, ולזוז מהמקום יוכל רק במקרה של סכנה להאָסר או כשיוָדע לו שאני אסור. לכל מקרה שיהיה נתתי לו כמה כתבות וסימנים מפלגתיים, שיוכל לעבור את הגבול וגם להופיע בחו”ל בפני ראשי המפלגות. גם כסף ניתן לו."

גם בפסקה זו ניכרת התאפקותו הענותנית של הכותב. אף על פי כן ניכר תפקידו הקשה והמסובך לגבי חניכו. מצד אחד עליו לשמור את צעדיו וללמדו הליכות עולם וחברה, לדאוג לקיומו ולנוחותו; ומצד שני רואים אָנו את רוטנברג מעלה את חניכו למרומים, והוא, הסוציאליסט הבלתי־מפלגתי בימים ההם, מוסר לו תפקיד עליון לאַחד את כל המפלגות. משל למה הדבר דומה? ל“גבאי” ותיק של אדמו“רי חסידים, ה”מרבֶּה" ומכתיר את ה“רבּי” הצעיר, ובשעה שעדיין הוא מוכרח להדריכו: “היה בחור הגון” – משמיע הוא באזניו גם דברי גידול ועידוד: “היה רבי לאלפיך”.

בשעה זאת, שגאפון יוצא כבר מרשות־היחיד של רוטנברג; שעה שהיתה, כנראה, גם לרוטנברג שעה גדולה של עלית־נשמה צבורית וקבלת עול מצוות מעשיות, − אולי מוטב שנשמע גם עדותם של אנשים אחרים קרובים לענין. אחד מהם הוא בוריס סַוינקוב, חברו של רוטנברג מנעוריו והוא מראשי מפלגת ס"ר (סוציאליסטים־רווֹלוּציוֹנרים), שבזיכרונותיו מקדיש הוא מקום ניכר למאורע רוטנברג־גאפון, ודבריו ישמשו לנו לא פעם מקור השלמה מוסמכת לספּורו המקורי של גבור המאורע עצמו.

“באותם ימי ינואר 1905 – מספר סַוינקוב – דַנוּ בפרטי ההתנקשות (על הנסיך הגדול סֶרגֵי אלכסנדרוֹויץ, דוֹד הצאר) והנה בא למוסקוה באופן בלתי צפוי האינז’נר־טכנולוג רוטנברג. את ר. ידעתי מזמן, עוד מספסל האוניברסיטה. הוא היה יחד עמי חבר הקבוצות “סוציאליסט” ו”דגל הפועל“; יחד עמי נתבע לדין ונשפט למאסר. משפטו נגמר בפקוח המשטרה, שנסתיים בכניסתו לביהח”ר הפוּטילוֹוי כמהנדס. בביהח"ר זכה לחבה ולכבוד מצד הפועלים, ובט' בינואר הלך יחד עם גאפון בשורות הראשונות, הוא הרים את גאפון המוטל על הארץ, לקחוֹ עמו ואחר כמה ימים העבירוֹ לכפר כדי להסתירו מהמשטרה. הוא בא אלי למוסקוה בהסתר. הוא פנה אלי במלים: – בפטרבורג מרידה.

הוא ספר לי בכל הפרטים מה שהיה שם, ועל גאפון ועל רצונו לנסוע לחו“ל. אני הצעתי לו את הפּאספּורט המלוּאי שלי. הוא שלח לגאפון את זה ועוד פּאספּורט, אבל גאפון לא חיכה לר. וברח לחו”ל בלי פּאספּורט.

היינו כולנו תחת הרושם החזק של מאורע פטרבורג. ר. הביע אמונה חזקה, שט' בינואר הוא רק התחלה של מאורעות חשובים ורחבים יותר. לפיכך שכנע אותי לנסוע מיד לפ. ולנַסות לאַחד את הארגון הלוחם שלנו עם המון הפועלים.

– הלא יש לכם משהו בפטרבורג? – שאלני ר.

עניתיו מענה דוֹחה, כי לא היתה לי הרשות לספר על שוַיצר (מנהל “הארגון הלוחם” בפטרבורג. – המעתיק.)

– אבל פצצות הרי ישנן?!

– פצצות ישנן.

– אם כן – נוסעים אנחנו… בפצצות אפשר לעשות הרבה."

הטון ההחלטי ומכריע־כמעט בפיו של רוטנברג המבקש מאת חברו העסקן והגדול ממנו – הוא רוטנברגי לגמרי, ועוד נראה את נוהג־הדבור הזה ביתר שאת בימים הבאים. ואין תימה כלל, שסַוינקוב מסיים את הפּרשה הזאת בכניעה: “אני התיעצתי עם חברי קאלאייו, מויסיינקו ודוֹרה ברילאנט – והחלטתי להישמע לרוטנברג”. ואמנם נסע אתו בי"ב בינואר פטרבורגה. אולם במשך 3 ימים נוכח, כי אין בו צורך בפטרבורג וכי לא תהא שם בקרוב עוד התקוממות. כאשר קיוה רוטנברג. על השתנות המצב רושם רוטנברג עצמו:

“לרומם את מצב־רוחם של פועלי פטרבורג – לא הצלחנו. בימים הראשונים דרשו הפועלים נשק, פצצות, הוראות שיטתיות, ארגון טוב. אבל כלום לא היה. הכרוז הגאפוני (לאמור: הרוטנברגי!− י.י.פ.) הגיע לפועלים במאוחר, כשהדחקות כבר פעלה את פעולתה במשפחות הפועלים, כשרבים מהם חדלו לשבות וחזרו לעבודה והמרירות שנצטברה בלבות הפועלים נכנסה עמוק־עמוק ללבם.”

“בחמשה־עשר בינואר – ממשיך סַוינקוב את רשימתו – נסעתי חזרה למוסקוה עם רוטנברג. ר., שהיה עד אז מחוץ למפלגה, הביע עתה את רצונו להיכנס למפלגת ס”ר, ובקבלו מאתנו סיסמות מפלגתיות ומשכנות־הסתרים של המפלגה בחוץ־לארץ – יצא לחו“ל.”

––––––––

ר. ראה צורך לרוץ אחרי חניכו, שיצא לבדו לחו"ל. הרי יש לשמור את צעדיו ולהדריכו ולרוממו ולהפעילו ולפקח עליו ולתמוך בו בנשאו את שם המפורש של אבי המהפכה ובהחזיקו את הקרדום לחפור בו במעמקי העתיד – לא טוב היות המדיוּם לבדו. ואכן, כאשר נראה להלן, לא לשוא מיהר ר. לגאפון. ימים אחדים ללא הדרכה עלולים לקלקל לו עצמו ול"גבאי" המדריך, – ואָכן קלקלו לשניהם.

קטעים מתוך המשך ספּורו של רוטנברג, במדה שהם קשורים במסַפר, יראונו את דרכו ופעולתו בתחלת אותה שנת רוטנברג־גאפון.

"בבואו לז’נוה לא מצא (גאפון) את האיש שאליו הפניתיו, ובכן לא מצא גם אותי. שני ימים התהלך בחוצות העיר אובד־עצות ומעוּנה, והלך סוף־סוף לפּלחַנוב. ודאי ששמחו לראותו; קבלוהו בסבר פנים יפות, והוא, בהימצאו בסביבה ידידותית חמה, ספר להם על מאורעות התשעה בינואר, על זה שהוא הכין הכל בהכרה ברורה ומוקדמת ושהוא… סוציאל־דמוקרט, שהיה והוֹוה סוציאל־דמוקרט, וסוציאל־דמורקט הציל אותו.

הלא אי אפשר היה למסוּבּים להעמידו לבחינה בהלכות מפלגה, הלא דבר לפניהם גאפון בכבודו ובעצמו! ומי לא כיבד את דברי גאפון בימים ההם?"

כעבור יום נפגש עם רוטנברג ברחוב. ומיד נודע לו למהַפּנֵט, כי המֶדיוּם שלו כבר התחיל במשא־ומתן עם נציגי המפלגות, וכי הספיק כבר להיתפס במצב לא נעים ולגרום אי־נעימות גם לאחרים.

“גאפון, שהופיע כפיגוּרה ראשית של המהפכה הרוסית – אומר רוטנברג – לא מצא אותו זמן את ידיו ורגליו בתכנן ובערכן של המפלגות, בפרוגרמותיהן ובויכוחיהן. הוא לא הבין את כל ערכו שלו ואת התפקיד שמילא בתשעה בינואר.”

על רוטנברג נטל לברר ולהסביר לו את כל הסבך הזה, וכשהופיעו לפניו שאלות בלתי־צפויות, שלא הכינו רוטנברג לקראתן, היה מסכים עם רוטנברג. וכשרוטנברג לא היה נוכח – הסכים גם עם אחרים, גם מבין מתנגדיו המפלגתיים של רוטנברג.

מובן שהתנהגותו הגולמית של גאפון לא גרמה נחת־רוח לר., אבל הוא ישב בדד בצערו ויִדוֹם, לא יתמרמר, כי נטל עליו… עוד ר. מאמין בעתידו המועיל של גאפון. וכשהם נוסעים לפאריס – שוב הוא שומר את צעדיו, לבל ימעדו רגליו. וכאשר אך הוא נעדר מן העיר – הולך גאפון בדרכים שאינן לפי רוחו של מדריכו. גאפון נעשה בפאריס איש מודרני וחפשי בכל המובנים, ומלבד זה הולכת וגדלה הכרת גדלותו.

על הימים ההם רושם רוטנברג:

“ראיתי שגאפון לא יגשים את התכנית לאַחד סביבו את כל המפלגות. חשבתי לבלתי רצוי להשאירו מחוץ למפלגה, דוקא מפני אהבתו העצמית, וחשבתי שהבּבּוּשקה (היא ה“סבתא” א. בּרֶשקוֹוסקית) – שעמדה לחזור מאמריקה – והותיקים שלנו ישפיעו עליו לטובה. אמרתי זאת לגאפון והסברתי לו את יחסי אליו. הצעתי לו שיִכּנס למפלגת ס”ר. הסברותי לא נעמו לו, אבל הסכים לי. נסענו יחד לז’נוָה. בלכתי אתו – נשתהה מאחוֹרי ראה את תמונתו על גלויה בחלון־ראוה. היה מלא אושר לראות את “פּוֹפּוּלאריוֹתו” גם בחו"ל. הלכנו הלאה ושתקנו, איש איש עם מחשבתו שלו.

לפני נסיעתי לרוסיה סדרתי ויִשבתי כמה אי־הבנות עם גאפון. כדי שלא ידע דוחק בכסף ניתן לו סך של אלף פראנק. המפלגה הסכימה לקבלו כחבר – בתנאים מסויימים, כמובן. בנוכחות חברים הסברתי לו את החובות שהוא מקבל עליו בכניסתו זו. התנאים חמוּרים מאד. הוא קבל הכל. ולא היו הדברים חדשים באָזניו, כי את הכל כבר שמע ממני קודם לכן. הסכים ברצון. אפשר היה לו לסרב. היה זה בימים ראשונים של מרס 1905. אחרי נסיעתי היו לו כסף, כבוד וחופש."

ועתה נראה מה בפי אחרים על רוטנברג – גאפון באותו פרק זמן. סַוינקוב מספר, שבפברואר 1905 החליט לנסוע לז’נוה כדי להוָעץ בגאפון ואַזף על פעולות־מלחמה עתידות.

"בז’נוָה מצאתי את אזף, רוטנברג וגאפון. – – – את גאפון ראיתי פעם ראשונה – – – הוא פגשני בנשיקות ואמר: ‘ברכתי עליך’. אני תמהתי: על שום מה? והוא: ‘על שום הנסיך הגדול סרגי’. רק גאפון מצא צורך לברכני בנסיך הגדול, הרושם הראשון פג. נזכרתי בט' בינואר, שחר הדמים של המהפכה הרוסית, ואני קויתי לגדולות מגאפון בדעתי זו היו רבים. רק אַזף ורוּבּאנוֹויץ (שני יהודים מראשי מפלגת ס"ר. – המעתיק) הקלו בערכו מן ההתחלה.

בהתקרבי יותר לגאפון הכרתי שאינו נלהב למהפכה. דעת רוטנברג (שעוד היה ידידו אָז) לא שכנעה אותי כלל. הוא ציין אותו כ’כומר עלוב, תמים וישר, שהסתבך במהפּכה'. אני חושב שרוטנברג טעה: גאפון נכנע לו והיה בפניו מה שהוא – רוטנברג – רצה שיהיה."

לאמור: גם רוטנברג כאַזף ורוּבּאנוֹויץ, וכיהודי השלישי שעמד בראש המפלגה מיכאל גוֹץ, לא יחס חשיבות אישית לגאפון; ידע כי אך כומר עלוב הוא, שבסך־הכל “הסתבך” במהפכה. אבל בימים ההם האמין עוד בישרו ובתומתו, וכי על כן “רצה שיהיה” בעל תועלת למהפכה.

וכאן ממשיך סַוינקוב לספר על רוטנברג:

“רוטנברג הסכים גם כאן לתכניתו של גאפון (טרור המוני). גם הוא חשב להכרח לגשת מיד לזיון ההמונים. היה דיון רציני בועד המרכזי. – – – הוחלט ליסד הסתדרות מיוחדת להכין את ההמונים למלחמה. פעולה זו נמסרה לידי רוטנברג וניתנו לו שלושה עוזרים לשם כך. עליו היה להכין מחסני נשק, לרכז ולקנות נשק ברוסיה ובחו”ל, להוציא נשק מרשות הצבא, לחזק את הארגון בפטרבורג ולפרוש מצודתו על כל המדינה. צעד רחוק יותר בכיוון זה היה משלוח האניה ג’וֹן קראפטוֹן. רוטנברג נסוג עם עוזריו לרוסיה", וגאפון נסע ללונדון כדי לפרסם שם את האוטוביוגרפיה שלו.

אותו זמן רואים אנו את פינחס רוטנברג רב־הבונים בעתיד בין ראשי הפעולה הארגונית של מפלגת ס“ר ומעורב בין מנהיגיה של אותה מפלגה רבת־ערך בשנים הללו. על כן מעידה (ברשימתה ב“דבר” ליובל הששים של רוטנברג), גם כּסֶניה בת כּסֵנוֹפוֹן פּאמפילוֹב ואשת המהפכן החשוב ליב זילברברג, אחת מפעילי “הארגון הלוחם” של ס”ר בימים ההם וכיום – חברה בכפר נען של הנוער העובד.

אולם עד שהספיק רוטנברג להיכנס בתפקידו – מוכרח היה לקבל עליו תפקיד חשוב אחר. כי מיד בבואו לרוסיה חל המאסר הגדול של 16–17 במארס, שבהם נאסרו בפטרבורג ובמוסקוה כמעט כל חברי הארגון הלוחם. אחרי מאסר המוני משמיד זה נאלץ רוטנברג לקבל עליו (עם עוד אחד) את התפקיד האחראי של ראש הועד לארגון הלוחם.

––––––––

אַרשה לי להעסיק כאן את הקורא בהערת ביניים, החורגת מתחום קורותיו של רוטנברג, אבל אינה חסרת ענין בשבילנו בהחלט.

רגילים אנו לראות שני מפעלי־יסוד ומשקי־מפתח בארצנו: חברת החשמל וחברת האשלג. מלבד דמיון המשקל בשמות – הרי אלו הן שתי הקונצסיות שהשגנו מאת ממשלת בריטניה. לזו כלזו חרדה ועזרה התנועה במשך שנים קודם להשגת הזכיון. כזו כן זו עטופה פעולתה הפנימית סודיות מרובה. כזו כן זו – נצול המים פעולתה. זו פועלת בקצה הצפוני וזו בקצה הדרומי של ארצנו. כזו כן זו מלחכת עפרו של עבר הירדן ונתונה בשתי רשויות ממשלתיות, לאמור: הקשר היחיד ליהודים עם מדינת עבר הירדן, כזו כן זו היא מקור נאמן לעבודת יהודים הרבה, אלא שמקור זה שופע יותר וזה שופע פחות. זו כל פעולתה למען הארץ ובתוכה ופופולאריותה מרובה מאד, וזו פעולתה מכוונת בעיקר לחוץ לארץ ואינה ידועה הרבה בארץ. כזו כן זו הנהלותיה באנגליה וכספיה כספי עשירים בחוץ־לארץ, אלא שזו יהודית היא כמעט כולה וזו מעורבת יותר, זו צבוריותה מרובה על מסחריותה וזו להפך. זו – מנהלה איש הישוב, וזו – מנהלה איש בישוב.

אולם על כל הצדדים השוים והשונים עולה גורלם הדומה והמשותף של שני מפעלים אלה: שניהם פרי יזימתם ויצירתם, ארגונם ונהוּלם של מהנדסים יהודים מרוסיה. וכאן אצבע מקרהו של הגורל: האם גורלם המשותף מקורו במפעליהם שבארצנו? לא. הוא קדם הרבה לכך. בין אותם חברי הארגון הטרוריסטי של מפלגת ס"ר שנאסרו במארס 1905 ושרוטנברג נאלץ למלא מקומם – מתנוסס גם שמו של משה נוֹווֹמיֶיסקי, מי שעתיד לבוא אחרי רוטנברג, כעבור 20 שנים, לארץ־ישראל וליצור ולנהל את חברת האשלג. אבל לא חבר פעיל לארגון או למפלגה היה נוֹווֹמייסקי; הוא סיפק לארגון ומכר לו דינמיט ממכרות סיביר. בנכר ובמהפכה נפגשה ראשונה פעולתם של ראשי העושים במולדת ובבניה. גורל־ארעי – בזמן שאחד היה כבר ציוני מובהק והשני זר ליהדות ורחוק ממנה – מרמז לגורל־קבע.

––––––––

ועתה נחזור לעניננו. כשני חדשים אחרי המאסר הנזכר (20/5) חזר רוטנברג מרוסיה לפריס. במשך החדשים המעטים של פרידתו מגאפון הספיק הלה לגרום צער רב למהר"ל שלו. על אותם הימים רושם רוטנברג:

“ספּורי אגדה עליו בדפוס, הצגות בקולוניה הרוסית בשם המפורש ‘גאפון’, שהוא עצמו נוכח בהן – כל הפרסום הזה הוכיח לו, כי עליו להיות רק מנהיג המהפכה. לנסוע לרוסיה ולעסוק בתעמולה בין האכרים לא הסכים. יסע רק ‘כשהכל יהיה מוכן’. עשה כמה מעשים שהעמידו את המפלגה בצורה דו־פרצופית. הציעו לו לצאת מהמפלגה”.

כך מסובב הבמאי רוטנברג עצמו את סרט הפילם במהירות הופעתם של המאורעות ומתקרב לקצה של המערכה הרביעית במחזה גאפון. ובין שאר הדברים הוא מספר עליו:

“גאפון ידע כמה מעניני העברת הנשק של המפלגה. הלך לסוקוב (לא חבר המפלגה) שנתן הרבה כסף לרכישת נשק. ספר לו על המריבות בין המפלגות ועל העדר כוחן לפעול וביקש ממנו כסף לפעולה עצמית. – – – סוקוב נתן לו 50000 פרנק.”

רואים אנו את בוא המשבר ביחסי רוטנברג־גאפון. פרקים פרקים מתפרק בנין התקוה שבנו להם רבים על יסוד יומו של גאפון, הבנין שרוטנברג התבצר בו יותר מחבריו ורצה לגשם בעצמו את התקוה, אלא שהנסיבות מנעוהו מכך.

ב. ניקוֹלאייוסקי (מחבר “תולדות בוגד אחד”) מספר, שאחר שהתייאש גאפון מהיות מנהיג במפלגות הגדולות הלך ויסד מפלגה לעצמו, שבתחילה היה חברה ומנהיגה היחיד, ואחרי כן נתקשרו קשרים בינו ובין פועלים ברוסיה – חסידיו מלפני הט' בינואר. והנה הוא משקה את רבוֹ רוטנברג טפת־רעל ראשונה, כפי שמספר על כך רוטנברג:

“בכ' במאי 1905 חזרתי מרוסיה לפריס. ספרו לי על עניני גאפון. הציעו לי לנסוע ללונדון להפגש עם סוקוב. (בענין הכסף שגאפון הוציא ממנו. – המעתיק.) שם פגשתי בגאפון. – – – הוא הציע לי לעזוב את מפלגת ס”ר ולעבוד עמו. הוא נוכח, שכל המהפכנים הם תלמודיסטים ואינם יודעים את חיי המציאות. אם ס“ד וס”ר ירצו ללכת אחריו – ילכו, ואם ימאנו – יניח להם."

הגולם מנסה להניף קרדומו על מהר"ל.

––––––––

אגב: ר. היה אז רחוק מיהדות כרחוֹק קוֹסמוֹפּוֹליטיוּת מלאוּמיוּת. אולם זימן לו הגורל לראות בזיווג שבין בגידה במהפכה וירידה מוסרית ובין רגש אנטישמיות. הפעם, בתחילת ניתוק הקשרים החזקים שבינו ובין גאפון, שומע הוא את הביזוי ל“תלמודיסטים” (יסוד פסיכולוגי להקבלתו של גאפון אולי שימשה העובדה, שרבים מפעיליה וראשיה של מפלגת ס"ר יהודים היו). בעוד כמה חדשים יזדמן לו לראות בהתקדמותו האנטישמיות. בתקופת הסיום ליחסיו עם גאפון רושם רוטנברג:

“גאפון, בדברו סרה בפּטרוב (מי שהיה עוזרו ואח"כ עוזר הבולשת ומגלה בגידתו של גאפון. – המעתיק) אמר לי: בכלל – הוא מנוול ובוגד. הוא משועבד להשפּעת הכנופיה היהודית של הס”ד: מאר…(מארטוֹב־צֶדֶרבּוֹם, בן־בנו של העסקן החובב־ציוני הותיק אלכסנדר צדרבום עורך “המליץ”. – המעתיק) ואשת דמ… היהודיה ואחרים".

לא עוד בטלנות של תלמודיסטים בלבד, אלא כנופיה יהודית בכלל.

––––––––

פינחס רוטנברג, או כפי שהיה מפורסם בחוגי ס“ר בכינויו המפלגתי “מארטין”, היה עסוק אז ראשו ורובו בפעולת הכנה לזיון ההמונים ליום מהפכה כי יבוא ועמד בראש ארגון מיוחד לכך, כפי שראינו למעלה מספּורו של סַוינקוב. אותו זמן ארגנה המפלגה משלוח גדול של נשק לרוסיה באניה מיוחדת “ג’וֹן קראפטון”, ורוטנברג נסע לרוסיה מטעם הועד המרכזי של המפלגה לטפל בקבלת האניה ופריקת מטענה. אבל ימים אחדים אחרי בואו לפטרבורג בתחילת יוני 1905 נתפס ברחוב. קרה הדבר אחרי פגישתו עם אחד מראשי ס”ר, טאטארוב, שהיה – כפי שנתברר סמוך לכך – פרוֹווֹקאטור ועוזר הבולשת, הוא טאטארוב שהסב בחודש מרס את מאסרם של חברי הארגון הלוחם, ועמם משה נוֹווֹמייסקי. שוב גורל: הפה שאָסר אתמול את איש האשלג הוא הפה שאָסר היום את איש החשמל.

רוטנברג הוטל בבית־הסוֹהר הפּטרוֹפאולוֹוי המפורסם. וכאן – פרשת־דרכים ביחסי רוטנברג־גאפון.

 

פרק ששי: הוא מחיה את גאפון הלוחם, הוא ממית את גאפון הנוכל    🔗

בשבעה עשר באוקטובר 1905 ניתנה חנינה כללית לכל האסירים הפוליטיים ברוסיה. בזכות חנינה זאת עזבו את קירות המבצר הפּטרוֹפּאולוֹוי פנחס רוטנברג מצד אחד ומשה נוֹווֹמיֶיסקי מצד שני. ספורו של רוטנברג הטיל חשד, שנתאמת לגמרי בספּורו המשכנע של נוֹווֹמיֶיסקי, כי עסקן המפלגה טאטארוב הוא הפרוֹווֹקאטור שגרם למאסרם של הארגון הלוחם במארס ושל ר. ביוני, ועל פי שנים עדים אלה (שוב שנים אלה!) קם דבר משפּטה של המפלגה נגד חבר הועד המרכזי שלה טאטארוב והוצא גזר־דין של מיתה.

אחר שנשתחרר ר. ממאסרו חזר מיד לפעולתו המפלגתית ביתר שאת וקבל עליו תפקידים חדשים, שמקודם לא עסק בהם. במשך זמן מאסרו נעשה נסיון מטעם המפלגה להקים שוב את הארגון הלוחם בפטרבורג, ורוטנברג נעשה אחד ממפקדיו. אותה תקופה היה פעיל ומקורב ביותר עם שני ראשי הארגון הטרוריסטי: אַזף וסַוינקוב, שהיוו מעין שלישיה אחראית. סַוינקוב מספר בזכרונותיו:

“פעם הלכתי עם רוטנברג לשכונת פועלים. רציתי להיוכח בעיני, אם אמנם מעמידות הפלוגות האלו כוח חזק ואם אמנם מוכנים המוני הפועלים להגן בנשק ביד על החופש הנכבש. בדירת־פועלים קטנה ומפויחת נתאספו שלושים איש. רוטנברג נאם נאום קצר. – – – את רוטנברג שמעו בהקשבה ובתשומת־לב; נוכחתי, שהוא זכה להשפּעה מרובה.”

––––––––

בהיותו עסוק בעבודה אחראית ביותר לא היה קרוב, כמובן, לגאפון, שדרכיו רחקו מדרכיו. אף על פי כן לא הסיח דעתו משותפו־חניכו בעבר, והגם שאמונתו בעתידו המהפכני החשוב נתרופפה – לא פגה עדיין כליל. על אותה תקופה מספר רוטנברג, כי בהיותו בבית־הסוהר לא ידע כלום על גאפון. אחר שחרורו שמע כל מיני ספּורים עליו ועל פעולתו, שאחדים מהם הוא מביא כדי להדגים את שגעון־הגדלות שלו. אבל לא עברו ימים מרובים והוא נפגש עמו שוב פנים אל פנים, כפי שהוא מספר על כך. תחילה נפגש עמו בישיבת “מועצת צירי הפועלים”, שנתקימה בבית “החברה הכלכלית החפשית”.

"זה היה בתחילת נוֹומבר. – – – לפי דבריו חזר רק עתה לפטרבורג.

הלכנו לחדר צדדי. שם התישבנו בחושך על חבילות ספרים, שוחחנו על התשעה בינואר, על התנועה ואישיה ועל ענינים פרטיים.

ונפלא היה בעיני, שבאמצא השיחה בקשני להפיק תועלת מהקשרים שלי לטובתו ולהשיג חנינה בעדו. הוכחתיו, שלו, גאפון עשיר העבר, לא נאה לבקש מהממשלה חנינה. הצעתי לו:

– לך ובקש תיכף ומיד רשות הדבור מאת היושב בראש הישיבה. אמור לנאספים: ‘אני גיאורגי גאפון, ואני עומד, חברים, תחת חסותכם’. שום איש לא יגע בך, לא יעיז לנגוע בך."

לאמור: אם כי נתקררו היחסים – מוכן רוטנברג לחדש תפקידו, תפקיד ההדרכה בעניני צבור ופרט. ולא הדרכה בלבד: מנסה הוא לאצול ממדותיו על חניכו ומצוה עליו יושר־פה, גלוי־לב ואומץ רוח. הוא שׂם בפיו מלים קצרות, בוֹטוֹת מכוּוָנות לענין וקולעות, – רוטנברגיות. אבל לא חָש המדריך שדבריו הוא לא יקלעו עוד; לא ידע כי מטרת חניכו ממנו והלאה. והוא מוסיף:

"גאפון לא הסכים להצעתי. חיור, אדיש, כולו חולם, מגמגם, ענה:

– אינך מבין כלום."

הפעם – קלע גאפון לאמת דוקא. מחַנכו לא הבין כלום. ולא רק עכשיו לא הבין. גם כאשר יראה כמה תופעות מפליאות בחניכו – לא יבין מה שקרה. כי כה דבקה נפשו של רוטנברג בשותפו לתשעה בינואר וכה האמין ביעודו – עד אשר טחו עיניו מראות ואָטם לבו מהבין גם בשעה שגאפון הפליט דברים שיש בהם כדי לעורר חשד.

והיו כמה תופעות מפליאות. הנה היה רוטנברג באמצע נוֹומבר במשרד התובע הכללי לקבל חזרה את תעודותיו, ושם נודע לו שגם הוא וגם גאפון קבלו חנינה. כשביקר אצלו גאפון פעם שניה ספר לו זאת מתוך שמחה, שהנה יוכל לחיות חיים גלויים ולגאליים. “אבל הידיעה לא עשתה שום רושם על גאפון. הוא קבל אותה רק בתור אינפורמציה לבד.”

כן. רוטנברג לא חשד ולא הבין. כי על כן תכבד עליו פי כמה ידיעת האמת כאשר תגיע עדיו בדרך שמיעה מפורשת מפיו של בעל הדבר, שמיעה שלא קדמה לה הבנת דבר מתוך דברים ומעשים.

––––––––

אחרי הפגישה ההיא בישיבת “מועצת צירי הפועלים” נפגשו פעמיים בבית רוטנברג. בפעם הראשונה בקש גאפון כסף ור. נתן לו 25 רובל. בינואר 1906 החזיר את הכסף לאשתו של רוטנברג. גם נשק בקש ממנו, כי הריאקציה הרימה ראש והטילה אימתה על המורדים והאינטליגנטים; רוטנברג נתן לו שני אקדחי־ברונינג.

בשתי הפגישות האלו דברו הרבה על הסניפים שארגן גאפון ועל דרך ארגונם. רוטנברג אמר לו:

" – אם אתה מביא בחשבון רק את עניניך הפרטיים – הרי אתה מנצל את עניניהם ואמונם של המוני הפועלים בשבילך, כדמאגוֹג, אבל את המטרה לא תשיג, כי המפלגות הסוציאליסטיות חזקות דיין ובכוחן להשמיד. אבל אם עניני הפועלים חשובים בעיניך – עליך לחדש את הסניפים כאגודות־פועלים בלתי־מפלגתיות – – –."

לאמור: לא עוד מדריך ומחנך בלבד. מחנך ומוכיח כאחד. היחסים – על תנאי. התפרים של הט' בינואר הולכים ונפרמים מעט מעט. ומכיון שכך – נעשית העין בחננית יותר. ואף שגאפון עודו מושפע מרבו, ומסכים לדעתו, וגם מבקש עזרתו: לכתוב מאמר שיעורר אמון הפועלים ב“סניפים” שלו, ורבו מבטיחו למלא בקשתו (“אם חברי יסכימו לכך”) – עם כל זאת רושם רוטנברג לסיומה של אותה פגישה:

“מלים בודדות של גאפון, אופן הבעתו, הטון שבדברים – עשו עלי רושם בלתי־נעים, גרוע מכן: השאירו קובעת מרה בנפשי.”

הוי אומר: הקשר הוּתר. מכאן ואילך פקוחה העין לראות נכוחה. כי הנה אחרי פגישה זו של מתיקות גאפונית ומרירות רוטנברגית נתפרסמו בעתונות ראיונות של גאפון, המביאים לידי ביטוי התקפות על המפלגות הסוציאליסטיות ויחסי־שלום עם הממשלה. רוטנברג קורא אותו מיד שיבוא אליו ויתן את הדין על מעשיו אלה. אבל גאפון אינו בא. האמנם מורד ברבו בגלוי? לא. השליחים מודיעים לרוטנברג, שגאפון עזב את פטרבורג. ברור: נסתלקה האהבה ואינה עלולה עוד לקלקל את שורת הדין החָמוּר של איש־המפלגה הקפדן והמישיר לכת בכל דרכיו.

ורוטנברג רושם פסוקות ומוחלטות:

“ראיתי כבר, שמשתי הדרכים שהראיתי לגאפון בביתי, בהן ילך ביחסיו עם הפועלים – ברר לו את הראשונה, היא הדרך של דמאגוֹג.”

ואם הגיע רוטנברג לידי הכרה זאת – אין פשרה עוד. אותו זמן התחילו הפועלים מרבים להצטרף לסניפים הגאפוניים, ובמפלגות וגם ב“מועצת צירי הפועלים” דנו בקביעת יחסה של התנועה הסוציאליסטית לתנועה הגאפונית. רוטנברג, שהיה חבר ההנהגה של מועצת צירי הפועלים, הביע שם את דעתו שיש להלָחם בתנועת גאפון כהלחם בתנועה דמאגוגית.

––––––––

הגענו בכך לסוף פסוק, אבל עדיין אנו רחוקים מסיום הפרשה המעציבה רוטנברג־גאפון. הכרת הדמגוגיות יסודה בהכרה ישנה. כבר ראינו מזמן כיצד עמד המחנך על אָפיו הקלוקל של חניכו. הערכה אחרונה אינה אלא מדרגה עליונה של הקודמת. זרע ההכרה ההיא, נבט, צמח, יבוּלה בשל, ועתה נקצר. אבל כל זה – בתחום הפרט. הוא ידע את חולשתו האישית של גאפון. ובכן – אינו גבור. אבל עוד לא נוכח באִי־ישרו. מכאן אין עוד גשר מתגשר אל אשר יבוא. כי אמנם ניתקו כליל יחסים חיצונים, אמנם הפכה האהבה לשנאה כמעט, אבל מי חימאי־פסיכולוג ועשה אנליסה ודאית־המסקנות של אותה שנאה מיוחדת הנולדת מאהבה: מהו מקור תוצאותיו של גלגול־יחסים זה, שאחת מתוצאות אלו היא תמיד הרגשת כאב לאסונו של השָׂנוּא. עוד נראֶנו, את רוטנברג שלנו, כואב ודואב למעשי גאפון, הוא עצמו עוד יגלה לעינינו פצעי אוהב־אויב, אשר יכרסמו־יסממו לימים את נפשו הטהורה – עד אשר ישים בעצם ידו קץ לזכר אהבתו וזכר איבתו גם יחד.

––––––––

רוטנברג עצמו פותח פרק אחרון ומחריד־ביותר זה בספּור, שלפי החלטת הועד המרכזי עמד לנסוע למוסקוה. לפני נסיעתו הודיעה לו אשתו שגאפון חיפּש אותו, שיש לו דבר דחוף אליו. אחרי כל מה שהיה – רוטנברג נוסע לקיטנה פינלנדית, מקום משכנו של גאפון; אינו מוצאוֹ שם והוא נוסע למוסקוה. היה זה בינואר 1906.

מכאן ואילך – סופה הטראגי של הדראמה חרות לא בכתב ספּוּר שנכתב אחר זמן, אלא בדינים־וחשבונות מעשיים־פרוטרוטיים ששיגר רוטנברג בזה אחר זה אל הועד המרכזי. אבל אין המתח פוחת על־ידי־כך מגבהו כל שהוא. אולם כאן תינתן רק תמציתם של דברי המאורע ההוא, במדה שהיא מגלה לנו קוים נוספים לאישיותו של ר. ובמדה מוכרחת מחמת הקשר שבדברים.

אשתו של רוטנברג, שהכירה את גאפון והאמינה בו, נענתה לבקשתו ומסרה לו את המקום, שבו אפשר למצוא את בעלה במוסקוָה. הוא נסע שמה ונפגש עם רוטנברג בששה בפברואר. “הוא אמר – מוסר רוטנברג – שבא במיוחד להודיעני דבר חשוב מאד מאד”. הציע לפניו לנסוע בערב למסעדה מפורסמת “יאר” לשם שיחה זאת. רוטנברג סרב: “מסוכן לנסוע שמה, ואין צורך בזה”. אבל גאפון פצר בו הרבה, ודחה דוקא את “הדבר החשוב” עד הערב, ביאר. בערב בא אליו שוב ומעט מעט התחיל מספר לו על קשריו עם המשטרה, ספּורים שסימרו כמובן את שערותיו של השומע. כל מאמציו של רוטנברג הוקדשו עכשיו לשמירת שווי־משקלו. יש לקבל את הדברים בניחותא שלמראית־עין ולשמוע עוד. רצונו וחובתו לשמוע עוד. לשתות את כוס־התרעלה ממש עד תומה. רצונו יתמלא, הרבה יותר משיכול להעלות על דעתו לפי חלק ראשון של הספּור.

מתוך רצון זה הסכים סוף־סוף לנסוע ליאר. שם רצה גאפון לשבת דוקא באולם הגדול. את רצונו זה – שר. דחה בתוקף מחמת סכנה לשוחח שם בעינינים אלה – נימק גאפון במציאותן של נשים יפות באולם. בכוָנה נענה לו רוטנברג סו"ס, וכאן הבחין, שגאפון רואה באולם לא רק נשים יפות אלא גם עוד מי שהוא. אחרי כן יתברר לנו טעמו של דבר.

רוטנברג מסיים, שכל הליכותיו ותנועותיו של גאפון עוררו בו בחילה איומה, אלא שאימץ כל כוחו להסתיר זאת מעיני גאפון, כדי שלא לבלבל את השטן בשעת ה“התגלות” שלו.

למחרת נמשכה השיחה. רוטנברג התחַסן ונטל לעצמו את כיוונה של השיחה. הוא שואל וגאפון משיב. עד שהוא מביאו אל העיקר, כלומר: מה שענין אותו בעיקר. אבל לא ידע עדיין שענין זה עיקרי הוא בשביל גאפון לא פחות מאשר בשבילו, כי בשביל חלק זה שבשיחה טרח ובא אליו למוסקוה והטריחו ליאר.

"– על מי שאלו שתספּר להם?

– שאלו על הבּאבּוּשקה ברשקוֹוסקי, על צ’רנוֹב. אני אמרתי שאני מכיר אותם, ויותר מזה לא אמרתי להם.

– על מי עוד שאלו אותך?

– עליך שאלו – הפליט בלא־זהירות את המלים ונשתתק.

אני ישבתי באותו רגע ליד השולחן, והוא התהלך בחצר. הסתכל בי וחייך.

אני שתקתי, חכיתי מה יהיה הלאה גאפון המשיך:

– בחיי אלוהים ששאלו עליך.

– ומה שאלו עלי?

– כן. אתה כנראה לא היית זהיר במגע־ומשא עם הפועלים. אותך הלא כולם מכירים, אחרי השער הנַרוי, פנים אל פנים. מישהו מהפועלים מסר אותך. הלא ביניהם ישנם הרבה פרוֹווֹקטוֹרים. ביחס לפועלים דרושה זהירות יתרה.

ושוב נשתתק. התהלך בחצר ומדי רגע ברגע נעץ מבטו בפני.

– אבל על מה שאלו?

– כן, אם אתה בפלוגות הלוחמות. אנחנו – אמרו הם – יודעים זאת, אבל לתפסו איננו יכולים. פעמיים כבר אסרנו אותו, אבל שום הוכחות לא היו והצטרכנו לשחררו.

גאפון נשתתק שוב לרגע והמשיך:

– הם אומרים שאתה רווֹלוֹציוֹנר רציני מאד. על ידיך, אומרים הם, עוברים הרבה מאד כספים לצרכי המהפכה.

– מה עוד שאלו אותך?

– שאלו על היחסים בינינו. אמרתי להם, שאתה ידידי הראשון. שאלו בדבר התשעה בינואר. איך הכל קרה אז. הם יודעים הכל. בכלל מתיחסים אליך בכבוד. אומרים: איש רציני.

– ואתה מה אמרת לכך?

– אני אישרתי. אמרתי: איש רציני מאד.

– וכששאלו אותך בדבר הפלוגות הלוחמות, מה ענית?

– אמרתי שהפלוגות הלוחמות הן שטויות בשבילך. אבל האיש רציני. ובדבר פּאול איוַנוֹביץ ואִיון ניקוֹלאיֶויץ (הוא אַזף) לא שאלו שום דבר – הפליט גאפון באי־זהירות – ואני לא אמרתי להם כלום, כמובן."

וכאן אנו באים אל נקודת־המוקד של החלק השני במאורע רוטנברג־גאפון. רוטנברג רואה עכשיו את חברו־קרובו עולה בשלב האחרון של נבלות אנוֹשית. מי שבגד תחילה באלוהיו ובמלכו, ואחרי כן בפועליו ובהסתדרותו ובחבריו, מגלה עתה את בגידתו והתעללותו במדריכו־מצילו. שכּן המשיך גאפון לספּר:

" – כשאמרתי להם, שאני ביחסים קרובים מאד אתך, הציעו לי מיד: עליך, אבא־קדוש להמציא לנו את רוטנברג זה, לאָנסוֹ ולהביאו אלינו. בחיי אלוהים, שכך התבטאו בני־הכלבים האלה (גאפון חייך). שאלו בדבר הפלוגה הלוחמת… אמרתי שאינני יודע כלום. הם אינם מאמינים. אבל אני אמרתי להם בטון כזה, כאילו באמת אני יודע משהו עליה, והם פוחדים מאד ממנה. ואני אמרתי להם שלשם כך נחוץ כסף הרבה, לא פחות ממאה אלף רובל. ‘טוב’ אמרו. אמרתי שעליהם לעשות רק מה שאגיד להם. הבטיחו. ולך אין עכשיו מה לפחד. אותך לא יאסרו. האמן בי. סע עכשיו ישר לפטרבורג. העיקר: אין מה לפחוד. להתראות שם. הלא כל זה שטויות. בשבילי הענין חשוב יותר מהכל.

כעבור זמן־מה שאלתיו שוב:

– אתה אמרת להם, שאותי קוראים בשם מארטין?

– לא, חס וחלילה, ישמרני אלוהים!

– והם יודעים את שמי?

– יודעים. ואתם תרגע ואַל תפחד. האמן בי."

––––––––

סַוינקוב מספר על פגישה זאת, לפי שסיפר לו רוטנברג בשעתו:

"גאפון סיפר לו שהוא עומד בקשרים עם המשטרה, וביחוד עם מנהל הבולשת הפּטרבורגית ראצ’קוֹוסקי. הוא הציע לר. להיכנס לשרות המשטרה ויחד עמו, עם גאפון, לגלות את הארגון הלוחם, ובשכר זה הבטיחה הממשלה – לפי דבריו – 100.000 רובל.

בדבר גאפון היו רוֹוחות כבר מזמן שמועות אפלות. – – – שמועות אלו – אי אפשר היה לא לתת בהן כל אמון. גאפון אהב נוחות, נשים, מותרות וברק, לאמור: כל מה שאפשר לקנות בכסף. נוכחתי בכך בהתבונני לחייו בפריס. אף על פי כן לא היה בזה משום הוכחה שגיאורגי גאפון יהפך לבוגד. אבל היתה עוד תכונה בגאפון: נעדר היה אומץ־רוח, הוא חרד לחייו, ירא מפני התליה. – – – איך שהוא, ספורו של ר. לא עמד בסתירה לא להתרשמויות ולא לשמועות."

לאמור: הוא, סַוינקוב, האיש הצדדי, לא הופתע ביותר. אבל הוא עצמו ממשיך: “רוטנברג היה מזועזע מאד. הוא זכר, כיצד הלך ביחד עם גאפון בראש פועלי פּוטילוֹב כנגד הצבא, זכר כיצד הוליך את גאפון מן השער הנַרוי והצילו ממות, זכר כיצד דבר גאפון בחו”ל על טרור ועל התקוממות מזוינת, וזכר – לסוף – את הידידות הפרטית של גאפון ואת רגשותיו שלו אליו."

––––––––

יתר האָרה מאיר ספּורו של ב. ניקולאיֶוסקי את מצב־הדברים ההוא.

“פגישותיהם (של גאפון ומנהל הבולשת ראצ’קוֹוסקי) נתקימו במיטב המסעדות של פטרבורג. ראצ’קוֹוסקי לא חס על כסף ממשלתי ל”כיבוד" בשביל אורחו. “כיבוד” כזה פתח את לשונו של גאפון… והקל על ראצ’קוֹוסקי להציע לו את הצעותיו. – – – גאפון סיפר מעט מעט כל מה שידע על פעולות במחנה המהפכני, ביחוד מה שידע על הפעולות הטרוריסטיות של ס"ר. הוא נענה לראצ’קוֹוסקי גם בזאת: הוא האמין שירכוש לו את עזרת ידידו הטוב פ. רוטנברג, שבאמצעותו אפשר להוָדע כל התכניות החדשות של הטרוריסטים.

ראצ’קוֹוסקי היה שיכּור מנצחונו. סיפר על כך למיניסטר הפנים והביע לפניו את בטחונו, שגאפון יצליח לרכוש את ר. מפני חשיבות הענין צירף המיניסטר לשיחה גם את ראש הבולשת הפטרבורגית גנראל גראסימוב. בזיכרונותיו מספר גראסימוב, שהוא הביע מיד את אי־בטחונו בגאפון, וביחוד לא האמין כלל באפשרות של משיכת ר. לענין: את ר. ידע קצת מהשיחות שהיו לו עמו לפני חצי שנה בבית־הסוהר. ר. עשה עליו רושם של מהפּכן נאמן ויציב. והואיל שמהודעות המשטרה היה ידוע שר. צנוע מאד בחייו הפרטיים – אינו שותה ואינו שוגה בנשים – לא הניח גראסימוב, שגאפון יצליח לקנות בכסף את ר. לבגידה. גראסימוב נפגש בעצמו עם גאפון ונוכח, שאין לו עוד שום קשרים עם הטרוריסטים הפעילים והוא סומך רק על רוטנברג, שלפי דבריו מסור הוא לו מסירות אישית וילך אתו באשר ילך.

– – – רוטנברג נפגש עמו. – – – גאפון סיפר על פגישותיו עם ראצ’קוֹוסקי, שאותו כאילו מתכונן הוא, גאפון, לנצל למטרות מהפכניות. לר. הוברר מיד, שגאפון נכנס בקשרים עם המשטרה ומשחק משחק אפל, שאליו אומר הוא למשוך גם אותו. הואיל ומשחק זה סכנות מרובות היו כרוכות בו – החליט ר. לאחוז בכל האמצעים כדי להוָדע ממנו יותר ויותר, ולשם כך נטה להסכים להצעותיו של ג. מלכודת זו הצליחה, וגאפון סיפר לו הכל, הכל.

ר. העמיד פנים, שעליו לנסוע לחבריו כדי להוָדע מהם ידיעות מענינות. גאפון היה מרוצה מאד ונסע לפטרבורג לספר על נצחונו לראצ’קוֹוסקי. זה ידע כבר מפי סוכניו, שג. נפגש פעמים אחדות עם ר. ולכן גדלה אמונתו שיצליח לרכוש את רוטנברג."

הנה כי כן נודע לנו טעמו של גאפון, שנזקק כל כך לפגישה במסעדת יאר דוקא, ובתוך האולם הגדול והפומבי דוקא, מקום שראה “לא רק נשים יפות אלא גם עוד מי שהוא,” לפי רמיזתו של רוטנברג הנ"ל. שליחי אדונו ראצ’קוֹוסקי ראה, שהם מתחקים על מעשיו ואמתות דבריו.

אבל אחרי הפסקות משלימות־מסבירות אלו עלינו לחזור עוד לרשימותיו של ר. על אותה פגישה בביתו. זו עדיין לא נסתימה ועדיין לא נסתיים ענינה בשבילנו. הנה נמשכת השיחה, שבה מנסה גאפון בכל מיני דרכים ואמצעים “לאנוס” את ר.

" – רוצה אתה ואשחרר את אחיך – הציע לי גאפון (אחי היה אז אסור בבית־הסוהר קרסטי).

– אחי צעיר עוד. הישיבה במאסר תביא לו תועלת.

– והלא אלו הן שטויות. כשאבוא לפטרבורג אעשה זאת.

בקשתיו לא לעשות שום דבר בנדון זה.

– אתה לא תספּר לשום איש על כל מה שספּרתי לך, ותקע את כּפּך בּכּפּי שנעשה את המעשה.

עניתיו שאי אפשר לי שלא לספּר על כך לחברי. יש צורך להתיעץ אתם כיצד לנצל את המצב שנוצר."

לאמור: גם לשם מצוה וכורח של המשכת הענין אין ר. משנה ממטבעו לגמרי ואין הוא מכחד תחת לשונו את הכל. מכסה טפח אבל גם מגלה טפח. מתאָכזר הוא דיו על עצמו ואינו יכול להענות כליל להפצרותיו של גאפון שלא יספּר, ושבכל אופן לא יגע בצד הפרינציפיוני של הענין ולא יזכיר את שמו, שהרי יכריזוהו פרוֹווֹקטור. אבל יושב הוא, ר., נדהם וחושב מה לעשות, ופתאום פונה אליו גאפון, המסתובב מבולבל ועצבני בחדר רצוֹא ושוֹב:

– למה אינך מביט בי?

נשאתי עיני והבטתי בו. לפני עמד באמת גאפון. לא חלום ולא סיוט אלא המציאות עצמה. הוא הסתובב שוב, עמד לרגע, הסתכל בי ושאל:

– ומה אתה מביט בי כך?

– ואיך עלי להביט בך?

– – – הוא עמד בכל תוקף על כך, שאגיד לו מיד אם אלך עמו ראצ’קוֹוסקי. הוא צריך לדעת זאת.

עניתיו כי עוד אתישב בדבר. כי אני נוסע לפטרבורג, שם נפגש ואתן לו תשובה."

אחר שסיים את הדין־וחשבון על השיחה, שאך חלק קטן ממנה הועתק כאן, מסיים ר.:

"שנינו היינו מעוּנים עד מות. אני – לא היתה לי עוד יכולת לא לשמוע ולא לדבר, ואמרתי שעלי לצאת לענין אחר. גאפון דרש בכל תוקף שאשאר אתו עד צאת הרכבת. כי עצוב לו מאד. סרבתי. עסוק. אם אתפנה במוקדם אבוא אליך, אבל איני חושב שכך יהיה. נפרדנו. בערב צלצל גאפון בטלפון:

– למה אינך בא?

– חולה אני ואינני יוכל.

– – – גאפון בא אלי. שכבתי חולה על הספה ובעלת־הבית טפּלה בי. הוא שוב התחיל מדבר אל ‘הענין’. עניתיו שאיני מסוגל עתה לחשוב על שום דבר. חולה אני.

– איך תמצא אותי בפטרבורג?

עניתיו, שלעת עתה איני יודע. נפרדנו. מבטי לא בישר לו טובות, כנראה, ומתוך הרהור אמר לי מלים אחרונות:

– נראה, שהייתי מיטיב הרבה לעשות אילולא ספּרתי לך כלום."

לשם סיום פרק זה של שיחות גאפון־רוטנברג מענין להוסיף עוד זאת, גאפון סיפר לו שנפגש גם עם ראש המשטרה לופּוּחין, וזה דרש ממנו שיספּר לו בעל־פה הכל אשר לכּל, וגאפון אמר לו: אם אספר לך הכל – הלא את כל נשמתי, זו מקור כוחי עד עתה. אתן לכם ואני אשאר כשמשון הגבור בלי שערות. ועל זאת מעיר רוטנברג:

“מה שסיפר ללוֹפּוֹחין בשיחתו הארוכה על־יד השולחן הערוך מאכלים טובים – אינני יודע, אבל אני משער בכל זאת שלופּוחין שיחק יפה את תפקידה של דלילה והשאיר את שמשון־גאפון בלי שערות.”

––––––––

כאן אנו מתקרבים לסיומה של הדרמה. מחשבתו של ר. מרוכזת עכשיו, כפי שאפשר להבין, רק בנקודה אחת: איך להציל את התנועה ממזיק זה, שהוא עצמו הביא אותו אל תוך כתלי התנועה, ועל־ידי־כך איפשר לו לילך ולהזיק. המצפּון כוסס. איך להתמלט מחרפּת השותפות והחברוּת לבוגד זה, שהוא רוצה להמיט עליו. איך להיטהר מהזוהמה שעלולים להדביקה בו אחרי שיחות אלו ואחרי התנהגותו הנוחה שלו עצמו בשיחות אלו. נוקבת הבעיה ומכרסמת: מה לעשות בגאפון?

מערכה אחרונה זו יש לה השתלשלות ארוכה ומותחת, וגם כאן אין דרך טובה לפני מלהשתמש במקור ראשון, בדו"ח הדיקני של רוטנברג עצמו. אולם חלק ממערכה זו, שאין להפרידו מגופה של הדרמה, הכרחי בכל זאת לתתו ענין לפרק מיוחד, הוא הפרק הקרוב על אזף.

למחרת יצא ר. לפטרבורג, כדי להתיעץ עם חבריו מה לעשות. והוא רושם בדו"ח שלו:

“בפטרבורג לא מצאתי שום איש. בידעי שאַזף נמצא בצפון נסעתי אליו. בי”א וי"ב בפברואר ספּרתי לאזף את הכל. הוא השתומם ונרגז מאד. הוא חשב שיש לסלק אותו כשרץ משוקץ. לשם כך עלי להזמינו לפגישה בגן קרסטי, להביאו שמה בעגלה נהוגה בידי אחד מחברי הארגון הלוחם, לסעוד שם ולאַחֵר שֶבֶת עד אשר תּכלֶה רגל מבקרים מן הגן. ובדרך חזרה מהגן, ביער העבות. עלי לנעוץ סכין בגבו ולהשליכו בין עצי היער. אותו יום באגם סובוטין (זהו כנויו המפלגתי של בוריס סַוינקוב. – המעתיק). הצטרף לדעת אזף על הריגת גאפון. לפי דברי חבר הועד המרכזי, קראסנוב (זהו כנויו המפלגתי של ויקטור צ’רנוֹב. – המעתיק), בא אליו אזף להתיעץ. הוא יעץ, כי מחמת האמונה העיורת בגאפון לא יאמינו שהוא בוגד. לכן יש להרגו בשעת פגישה עם ראצ’קוֹוסקי, ולפיכך עלי לקבל את הצעת גאפון להיפגש עם ראצ’קוֹוסקי. אני וסובוטין חשבנו שאין צורך להרוג שניהם דוקא. סובוטין אמר, שיאמינו למפלגה אם נהרוג את גאפון לבדו.

בדעות קראסנוב ואזף, חברי הועד המרכזי, הוחלט להרוג את שניהם. אני הססתי אבל סו“ס הסכמתי. כאשר בררנו את הענין במפורט עוררתי שאלה, שבמקרה כשלון תוכל המשטרה לנצל את תפקידי לשם הוצאת לעז עלי, כל הנוכחים הביעו שמובן מאליו, כי המפלגה תגן בכל כוחה על כבודי בכל מקרה שהוא אם אך יהא נסיון לבזותני.”

סַוינקוב בזיכרונותיו מספר דבר זה בנוסח אחר קצת, שבעיקרו יובא להלן בפרק הבא. בענין זה הוא כותב:

"אחר שאזף וצ’רנוב הודיעו החלטתם יצא ר. לחדר השני והתבודד שם זמן מרובה. כאשר חזר אמר:

– אני מסכים. אנסה להרוג את ראצקוֹוסקי ואת גאפון.

אזף תיכן את תכנית הפעולות. ר. היה צריך להודיע לגאפון, כי הוא מסכים לעבוד בשרות המשטרה ולהיפגש לשם כך עם ראצ’קוֹוסקי."

סַוינקוב מפרט את תכניתו המסובכת־מאד של אזף, שהוא ראה אותה בלתי קולעת למטרה ועלולה להכשיל. והוא מוסיף:

"מלבד זאת – אני חששתי לרוטנברג. לי נדמה, שתכניתו של אזף אינה מתאימה לר., ולכן לא יגמור בדעתו או לא ימצא די אוֹן בנפשו להגשימה עד סופה. אני אמרתי על כך לרוטנברג.

– לא נער אני, – ענה לי – מה שאמרתי זאת אעשה ואקיים."

רוטנברג חזר לפטרברוג. וכך מספר סַוינקוב:

"ר. פגש את גאפון והתחיל פועל לפי התכנית. מעט מעט הסכים לכּוֹל, אלא שהדבר תלוי בהסכם. ר. דרש הרבה וגאפון עמד על המקח. רוטנברג רשם בכל יום בדיקנות סטנוגראפית את תוכן השיחות הללו והמציאו לועד המרכזי. בידעי אותו לא התפלאתי כלל לכך, שר. היה נרגש ומבוהל מחמת הצעותיו של גאפון: תפקידו היה לא רק קשה בלבד אלא גם בלתי־נעים, – גאפון היה גס וציני בספּוריו ובהצעותיו. ר. זקוק היה אותה שעה למנה גדולה של אופי כדי שיוכל לשמוע בשקט, כיצד גאפון זה סוחר־מוכר את חבריו וידידיו.

אחרי כמה שיחות הודיע גאפון לר., כי ראצ’קוֹוסקי מסכים להיפגש עמו, והועידו פגישה במסעדה ליום 4/3 בנוכחות גאפון. לשעה המיועדת בא ר. וראצ’קוֹוסקי לא בא. גאפון תירץ זאת באי הבנה וקבע את הפגישה ליום הראשון הקרוב. ר. חכה בכליון־עינים. הוא החליט לגמור את הענין ולצאת לחו“ל.”

לפי ספורו של ר. לא בא ראצ’קוֹוסקי גם בפעם השניה. הסופר ב. ניקולאייוסקי מספר, שברגע האחרון טלפן אליו גנראל גראסימוב שיזהר ולא ילך; הוא גראסימוב, שהעריך בשלמות את ישרותו־יציבותו של רוטנברג. כי לא איש הוא וילָכד ברשת הבגידה של ראצ’קוֹוסקי, ואין זאת כי אם רוצה הוא ללכוד את ראצ’קוֹוסקי בפח־האקדח שלו – ידע להזהיר על כך בזמן. אז נסע ר. לפינלנד להתיעץ באזף. אחרי מאורע מרגיז שיסוּפּר בפרק הבא רושם ר. בדו“ח החמישי שלו לועד המרכזי של ס”ר דברים, המעידים על מצב־רוחו המזועזע בימי התכוננותו האחרונים למעשה המחריד ועל התלבטותו של איש־מוסר אחראי בלכתו לעשות מעשה, שמצוות עשה ולא־תעשה שבו נתונות בכף המאזנים של דעתו והחלטתו.

"עמדה לפני שאלה: היכול אני, הקשור בגאפון קשרי זוָעה ודם של היום ה9 בינואר, להשליך את כל הענין אחרי גווֹ?

חששות שונים, אזרחיים ומדיניים ומוסריים, הפחידו אותי. והכל יחד (רמז ליחסו של אַזף. ראה בפרק הבא. – המעתיק) דיכּא ויִסר אותי באופן נורא ביותר. אחר כמה ימים נתברר לי דבר אחד: עם גאפון אתראה. תחילה חשבתי, שבמצב שנוצר חייב אני בכל אופן להגיד לו בנוֹכחוּת פועלים, שאני רואה אותו כבוגד, כפרוֹווֹקאטוֹר, ושכל השיחות בימי הראיונות נרשמו באופן פרוטוקולי ונמצאים ברשות המפלגה.

אבל כשחזרתי לפטרבורג נסתלקו כל החששות לנוכח הדבר הגדול והנורא, שגאפון מכר את ה9 בינואר – ושהוא פרוֹווֹקאטוּר של המשטרה.

החלטתי להוציא לפועל את פסק־הדין של הועד המרכזי, שהורה לי הוראות ביחס לגאפון לבדו."

כי בפגישתו האחרונה עם אַזף, מיד אחרי החלטת הועד המרכזי על הריגת גאפון וראצ’קוֹובסקי, פגישה שעליה כותב גם סַוינקוב בזיכרונותיו ושהוא לא השתתף בה, הורה אזף לר. להרוג את גאפון לבדו, אם אי אפשר יהיה בשום אופן להרוג את שניהם יחד. במקרה זה צריך היה ר. להביא את גאפון לפינלנד לשם סלוּקו.

––––––––

בדין־וחשבון הששי, האחרון, לועד המרכזי, כותב הוא:

החלטנו להחליף את ה“חשד” בקשר עם גטאפון־ראצ’קוֹוסקי – בהוראות עדים. פניתי לקבוצת פועלים חברי המפלגה, ספּרתי להם את הענין. אחד מהם ידע והכיר היטב את גאפון.

הפועלים, שראוני כנציג המפלגה, התיחסו אלי באמון רב. בכל זאת לא יכלו להשלים עם הרעיון, שגאפון הוא פרוֹווֹקאטוֹר של המשטרה. הוחלט, שאני אוכיחם בכך על ידי זה שאַאשים את גאפון בפניהם. כדי שגאפון לא יתכחש לכּוֹל היה צורך שיהיה נוכח עוד עד. את גאפון צריך להשמיע עוד פעם, וזה יהיה כעין משפט שני. על פניתי זאת לפועלים לא ידע הועד המרכזי."

ר. מוסיף ומספר, כי בכ"ב במארס 1906 נפגש שוב עם גאפון ונסע אתו בעגלה שׂכוּרה. העגלון היה אחד מהפועלים, שעליו היה לשמוע את השיחה ביניהם.

רוטנברג הציע לגאפון כל מיני שאלות, ואף שלא היה קשר אורגני ביניהן לא הרגיש גאפון בדבר וענה לו את תשובותיו הקודמות.

בגמר השיחה נזכר גאפון, שהעגלון יכול לשמוע ולהבין את הדברים והביע תמיהתו, שר. הקוֹנספּיראטוֹר משוחח אתו בפני איש זר על ענינים כגון: רצח המיניסטר דוּרנוֹזוֹ, ראָיוֹן עם ראצ’קוֹבסקי ועל כספים – בהגוֹתוֹ את כל השמות מפורשים. הוא הציע לרדת מהעגלה ולהמשיך את השיחה בהליכה. ברדתם נעץ גאפון מבט חד בעגלון, אבל שום דבר חשוד לא מצא בפניו .

“הדברים שמסר ‘העגלון’ – ממשיך ר. בספּורו – לחבריו הפועלים, שחיכּו לדבריו, הדהימו אותם. הוחלט לאסור את גאפון, לקחת ממנו את הנשק (היה נושא תמיד אקדח בכיסו), להגיש לו את ההאשמות והעֵדוּיות, ואחר כך לדרוש ממנו בירור, ורק אחר כן להחליט על גורלו.”

עתה נוסע ר. עוד הפעם לועד המרכזי לקבל עצה והוראה, והוא חוזר שוב בפחי־נפש, כאשר נראה בפרק הבא. עתה אין עוד מקום ושהות להתחבטויות. אם אין הועד המרכזי מלוהו בצעדו האחרון – הרי הפועלים, שרק למשפטם חרד וחשש, הם עתה עֵדיו ושופטיו, מלויו ועוזריו. אין לדחות אף לשעה קלה את חיסול הסיוט המענה ומרעיל את הדם.

ואם הוא לבדו ועל אחריותו צריך לעשות את המעשה – יעשהו לפי תכניתו, הנראית לו בתנאים אלה נוחה ביותר להגשמה. בקיטנה אוֹזרקי שוכרים דירה על שם י.י. פוּטילוֹב, שהופיע שם עם “משרתו”. מפני טעמים סוֹדיים – מספר רוטנברג – דרשו השוכרים את הקיטנה, שיכינו אותה וינַקו אותה.

"ביום השני, היום שנועדתי להיפגש עם גאפון, לא היתה הקיטנה מוכנה עדיין. כדי להוציא חשד מלבו של גאפון שלחתי לו ביום הראשון פתקה בנוסח זה: "קבל למחר תשובה נכונה ומדויקת. לא פחות מ50,000 רובל. 15.000 דמי־קדימה באמצעותך. בכל אופן – 10,000 רובל. אחרי כן נקבע גם את הראיון המעשי. ביום השלישי בבוקר אשלח לקבל תשובתך'.

לשם ‘קונספיראציה’ בקשתיו בפי השליח, שיחזיר לי את הפתקה. גאפון החזירה, אבל, כפי שנתברר אחרי מותו, השאיר לו העתקה. בתשובתו הטיף לי מוסר על שאני ממשיך את הענין לאין קץ."

––––––––

כאן נשמע שוב את ספורו של סַוינקוֹב מפי רוטנברג:

“כאשר החליט להרוג את גאפון לבד הוֹעידוֹ לקיטנה באוזרקי, כאילו לשם משא־ומתן אחרון בדבר כניסתו לעבודת המשטרה. הוא לקח עמו פועלים אחדים שהוא ידעם היטב ידיעה אישית, חברי המפלגה, שאחדים מהם הלכו יחד עם גאפון בהפגנת הט' בינואר, והודיעם את כל שיחותיו עם גאפון. כל השיחות הללו חזרו ונשנו בדירת הקיטנה. בחדר ריק שבדירה, מעבר לדלת נעולה, עמדו הפועלים והקשיבו לשיחה. אף פעם לא דבר גאפון בציניות כזו שגילה עכשיו.”

" – פחות ממאה אלף רובל – מספּר רוטנברג, שאמר לגאפון – אין אנחנו צריכים לקבל מהבולשת. בפחות מסכום זה אין אני מסכים להצטרף אליך בעבודתך בבולשת, וגם לך מיעץ אני להפסיקה.

– למה אתה מפקיע כל כך את השער? 25 אלף הם גם כן מחיר טוב. תעשה 4 פעולות במשך השנה – והרי מאַת האלפים בידיך!

אני הבעתי חשש שראצ’קוֹוסקי ירמה אותי. אסַפר הכל וכסף לא יתן. גאפון הבטיחַני:

– היה לא תהיה כזאת. הוא אדם הגון בהחלט. ובכל אופן יכול אתה לא לספר הכל בבת אחת, ואם יתנַפּח – נהרוג אותו.

אני אמרתי שוב, שעיקר הקושי בשבילי הוא בזה, שהאנשים יומתו.

– אל תתעצב. הם אוסרים רק כאשר הכל ברור כשמש. אתה גם יכול להזהיר תחילה את החברים. אנחנו נסדר את בריחתם."

פעם אחרת אמר: “נו, אלא מה? כמובן. חבל, אבל אינך יכול להושיע כלום! חוטבים עצים – נופלים קיסמים”.

בסופה של שיחה זאת קרה מקרה טפל ומשונה: גאפון ראה פתאום את אחד “המשרתים” של הקיטנה נחבא אל הדלת, – ונבהל מאד, בחששו שהמשרת שמע את דבריו. רוטנברג הוציא את המשרת ממקום מחבואו, וגאפון התנפל בקפיצה אחת על המשרת, בדק אותו ותפס את ידו, שהחזיקה אקדח בכיסו, ודחק אותו אל הקיר.

– אצלו אקדח! – צעק גאפון לרוטנברג – צריך להרוג אותו!

רוטנברג ניגש והכניס את ידו לכיסו של “המשרת”, הוציא את האקדח ושם אותו בלא דברים לכיסו שלו.

ויותר, כנראה, לא יכול רוטנברג לשאת בסבל יסוריו – פתח את הדלת לחדר השני, שהפועלים היו שם וקרא לגאפון:

– הנה העדים שלי!

ורוטנברג מספּר:

"מה שהפועלים שמעו בעצמם מאחרי הדלת – עלה על כל מה שציפו לשמוע. הם כבר חיכו באי־סבלנות ובקוצר־רוח, שאתן להם לצאת ממחבואם. עכשיו לא יצאו אלא קפצו והתנפלו עליו באנחות־צוחות: אָ! אָ! אָ! אָ! והתחילו כאילו להחניק אותו.

ברגע הראשון זעק גאפון זעקה מרה: מארטין! (כנוי של ר. – המעתיק), אבל אחר שראה לפניו את אחד הפועלים המכירים אותו היטב ושגם הוא הכיר אותו – הבין הכל.

הם סחבו אותו לחדר הקטן, והוא צעק והתחנן:

– חברים! חברים יקרים! לא צריך!

– אנחנו איננו חברים שלך! שתוק!

הפועלים התחילו לקשור אותו. והוא נלחם אתם מלחמה קשה בכל כוחותיו ומאמציו.

– חברים! כל מה ששמעתם הוא שקר! – אמר גאפון והתחיל צועק מרה.

– אנו יודעים. שתוק!"

לא נתנוֹ לבו לרוטנברג לראות מעשה ידיהם של הפועלים, והוא מספר:

"אני יצאתי. ירדתי למטה ונשארתי כל הזמן על גזוזטרת־הזכוכית הסגורה ושם שמעתי את צעקותיו:

– אני עשיתי הכל לשם הגשמת האידיאה שהיתה לי.

– אנו יודעים את האידיאות שלך – ענו לו הפועלים".

והנה אקורדים אחרונים של פעמון הגורל השטני:

"הכל היה ברור.

"גאפון – בוגד, פרוֹווֹקאטוֹר, בזבז כספי הפועלים, ניול את כבודם וזכרם של החברים שנפלו חללים ביום התשעה בינואר 1905. את גאפון יש להמית…

נתנו לגאפון רשות להגיד דברוֹ האחרון לפני מותו.

הוא בקש שיתנו לו חנינה בזכות העבר שלו.

– גז העבר שלך ואיננו! אתה השלכת אותו לרגלי המרגלים הנבזים והמרופשים של הבולשת! – ענה לו אחד הפועלים."

––––––––

נסתיים הספּור. ועוד לו לרוטנברג אך ידיעה קצרה, מעין הודעת רופא במקרה מות:

"גאפון נתלה בשעה 7 בערב, ביום השלישי, 28 במארס 1906.

אני לא הייתי נוכח ברגעי תליתו. עליתי למעלה רק אחר שהודיעו לי, שגאפון כבר מת. ראיתיו תלוי על מסמר עבה והחבל על צוארו. על מסמר עבה זה נשאר תלוי, רק הורידו ממנו את החבלים שקשרוהו בהם ועטפוהו במעיל."

דומה: נסתיים כל הדין־וחשבון. הרי מכל שורה מבצבצים סימני הזוָעה שהתרבצו על כל ישותו של ר. ונחרתו בו חריתה עמוקה, סימנים שאינם מחוּיים גם בימי כתיבת הספר (בחלקו הראשון) בשנת 1917. הד מפורש מאותה הרגשת זועה נשמע מפי ספּורו של סַוינקוֹב:

"בסַפּר רוטנברג (את סוף מעשה גאפון) נתרעד ונתרגש באופן יוצא מגדר הרגיל. הוא אמר:

– אני רואה אותו בחלומי… הוא מופיע כולו נגד עיני תמיד. הגע בעצמך: הלא אני שהצלתי אותו בתשעה בינואר… ועכשיו הוא תלוי!…"

אף על פי כן לא איש רוטנברג וינחם. ישתה את כוס התרעלה ואף ימוֹץ את קוּבעתה עד תוֹם – גם במעשה וגם בדבור. הדין־וחשבון עוד לא נסתיים. עוד לו לרוטנברג שני פסוּקי מִלָתַיִם. עד אחרי תום.

“כֻּלָם הָלָכוּ. הַקַיְטָנָה סָגָרוּ.”

נדמה: אילו לא נזדמן לנו לקרוא את כל ספּורו של ר., שרק חלקו ניתן למעלה, ואת דבריו שבכתב אשר נקרא עוד בפרקים הבאים; אילו הגיעו לידינו רק ארבע מלות־סלע אלו מכתב־ידו – היינו מכירים בהן את רוטנברג.

 

פרק שביעי: בוגד מפָּנים ובוגד מאָחור    🔗

האמנם תם ענין גאפון ואנו יכולים ללוות כבר את ר. בדרכו לחו"ל ולראותו מתמסר כליל בלב שלם לעבודתו המהפכנית? כאן מקום לפראזה העברית “תם ולא נשלם”. כל הדרמה הזו רוטנברג – גאפון – אפילוג יש לה. ותוספת זו – “מענין לענין באותו ענין”. ר. הצליח לשמור על עצמו מהסתבך בקשרים עם הבוגד גאפון, אבל בוגד גדול ומנוסה מגאפון הצליח, בלי דעתו של ר., לסבכו מקצת, לשקצו ולהכשילו.

בשנת 1909 נתגלה, שהמנהיג הראשי כמעט של מפלגת ס"ר וראש הארגון הלוחם שלה המהנדס יונה אַזֶף – אינו אלא פרוֹווֹקאטור, שבמשך שנים רבות עבד בשתי החזיות: מה שבנתה ידו האחת בתור ראש מהפכנים – סתרה ידו השניה בתור משרת המשטרה. בפרקים הקודמים נזדמן לנו לפגוש את אזף עם ר. וגם עם גאפון, אבל לא ראינו מה תפקיד מילא אזף זה במאורע גאפון, בשעה שבאמת מילא בו תפקיד חשוב מאד לגבי רוטנברג, וחוששני לאמור: תפקיד מכריע לגבי עתידו של ר.

––––––––

פגישה ראשונה ביניהם נזדמנה, כנראה, מיד בבוא ר. לחו“ל אחרי התשעה בינואר. על אותה תקופה מספר סוינקוב בזכרונותיו, כי בבואו לז’נוָה בפברואר 1905 מצא שם את אזף, רוטנברג וגאפון. כסניה זילברברג הנ”ל מכפר נען מספּרת באותה רשימה ב“דבר”, שפעם ראשונה נפגשה עם “מארטין” – רוטנברג “החסון ובעל־הזקנקן” סמוך לתשעה בינואר בדירת־המהגרים של אזף בפריס. מאָז הלא היה ר. סמוך להנהגה הראשית של המפלגה, וממילא גם קרוב לאזף. גם האַקט של קבלת גאפון לחבר ס“ר נעשתה בנוכחותה של השלישיה הפעילה־ביותר של ס”ר: אַזף, צ’רנוב וסַוינקוב. כן היו נפגשים גם ברוסיה; בזכרונותיו של גארין־מיכאלוֹוסקי מספּר מאכּסים גורקי על מסיבה אחת בקיטנה שלו (1905), שבה ישבו רוטנברג עם אזף וטאטארוב (שניהם מראשי ס"ר, שניהם פרוֹווֹקאטורים, שניהם זממו להגות את רוטנברג מן המסילה, השני הצליח להכשילו במאסר והראשון הצליח להכתימו במעשה) בחדר מיוחד ודִיְנו בעניניהם. גם סַוינקוב מספר בזכרונותיו על פעולה משותפת של שלשתם ברוסיה. אבל אותנו מענינות כאן הפגישות שקבעו את היחסים בין שני יהודים־מהנדסים אלה מראשי הארגון ופעולת־המלחמה של אותה מפלגה חשובה בימים ההם, בין ר. החייל, החדש, הנאמן והגא, ובין אזף המפקד, הותיק, הבוגד והשפל. כי מן הפגישות הראשונות שביניהם ניתן לו לר. חומר לעמוד על אישיותו של אזף, אבל חסינותו המנהיגית לא נתנה להעלות על הדעת שום מחשבות־סרה.

הנה מספּר ר., כי הכרוזים שהיה גאפון מחבר בעזרתו בחו“ל – היה מקריא גם בפני שאר החברים. “בין שאר הפרוקלאמאציות כתב גאפון גם מכתב לצאר ניקולאי. אני התנגדתי לפרסומו. ג. הקריא אח”כ את נוסח המכתב לפני אזף והחבר ר. (רוּבּאנוֹויץ, נציג ס"ר בפריס? – המעתיק). אני עמדתי שוב על דעתי שאין לפרסמו, כי ראיתי בו נזק למהפכה. החבר ר. שתק. אַזף תמך בגאפון, והמכתב – יצירתו של גאפון לבדו – נדפסה ונתפרסמה”.

ועוד מספּר רוטנברג: "בחודש פברואר 1905 הופיע לפני בא־כוח המפלגה בפריס, רוּבּאנוֹויץ, איש צעיר לימים והודיע שהוא סוכן הבולשת הרוסית, וכי הוא מתחרט מאד על זה ורוצה עכשיו להביא תועלת למפלגה. האיש הצעיר הזה התמסר כולו לרשות המפלגה, והמפלגה יכולה לשלוח אותו לכל פעולה שהיא. והוא נכון להוכיח לראשי המפלגה את נאמנות מעשיו בכל אשר ידרשו ממנו.

גאפון גר אז אצל אַזף, והוא שמע בחדרו שאַזף מספּר זאת לאשתו. גאפון נבוך, קרא אליו את אזף, דרש לספּר לו את המעשה מחדש עם כל סימניו של הצעיר, כי לו לגאפון נדמה, שהוא מכיר צעיר זה מרוסיה, ושהוא ראה אותו פעם בחוגי המשטרה והבולשת.

גאפון ספּר לאַזף במפורט, שידע את הגנרל זוּבּאטוב ויתר גדולי המשטרה הרוסית".

רוטנברג מספּר שאזף מסר לו את כל השיחה הזאת, אבל הוא לא שם לבו, כנראה, לכל הענין הזה, כי בזכרו זאת לא יכול להזכר בכל הפרטים. הוא רק זוכר, שאזף ספּר לו על כך, ירק כמה יריקות של בוז, כמו שיורקים על דבר נבזה ומנוּול. ורוטנברג מעיר באירוניה: “העבר של הכומר היה לו לאזף לגועל־נפש”.

רוטנברג מוסיף ואומר: “אזף ודאי ספּר זאת לא רק לי, ובודאי יספּר על כך אחד מהחבֵרים בפרוטרוט”.

ואכן מספּר על כך גם סַוינקוֹב בזכרונותיו, והוא מזכיר את שם האיש הצעיר: שפירא, – ספּור־מעשה שהיה ידוע בחוגים הללו בימים ההם.

סמוך לכך מספר ר., שבאותה תקופה נזדמן לו לשוחח עם אזף. על… אמון לגאפון. רוטנברג אומר, שלפי דעתו דרושה זהירות ביחס אליו. לבגוד – לא יבגוד, למסור – לא ימסור, אבל כשיאָסר – עלול הוא, מרוב פחד, לספּר כל מה שהוא יודע. על זה ענה אזף, שכבר מזמן אין לו שום אמון בגאפון.

מובן הדבר, שכמו ספּור־המעשה הקודם כן גם שיחתו זו של אזף לא יכלה לעשות על רוטנברג רושם מחשיד לגבי גאפון. הלא הוא ראה בעיקר את גאפון של הט' בינואר, ראה אותו כקטן שנולד אותו יום ועליו לטפּחו ולרבּוֹתוֹ. ראינו כבר בפרקים הקודמים, כמה נתאַמת בו הפתגם “הרצון הוא אבי הרעיון”. הוא רצה לראותו מעורר התנועה המהפכנית בקרב פועלי רוסיה ואִכּריה האדוקים והחשוכים, כי על כן הסתיר עיניו מחסרונותיו האישיים. וסוף־סוף הרי לא רק ר., אבי־טיפּוּחיו של גאפון, אלא גם שאר ראשי המפלגה התיחסו לגאפון מלאי תקוה ולא הקישו מתכונותיו האישיות, שהיו ידועות להם, על עתידו הצבורי. במובן זה נפלגו בהערכתם רק שלושת היהודים שבראש המפלגה: מיכאל בן־רפאל גוֹץ, רוּבּאנוֹויץ ו…אַזף, שהערכתם היתה שלילית מלכתחילה (אגב: גם ויקטור אדלר היהודי, זקנה וראשה של הס"ד האוסטרית, חשב שמוטב היה לה למהפכה הרוסית אילו נוסף גאפון על שאר חללי הט' בינואר), אבל גם הם לא הסיקו מהערכתם זו מסקנה למעשה.

אולם מצד שני הלא היו בשיחותיו של אזף כדי להעלות חשד עליו עצמו, על קלות יחסו לענין גאפון אחר שידע בפירוש ובפירוט על יחסיו בעבר עם המשטרה ואחר שהגה אי־אמון מפורש לגביו. אלא מה? נערץ היה אזף, יורשו של צבי גרשוני כראש המפלגה וראש לוחמיה הטרוריסטיים, ואין להרהר אחריו. גם כשנרמזו מצדדים שונים דברים מעלי־חשד – לא פחתה הערצת חבריו הקרובים אליו. רק רוטנברג העיז מה שלא העיזו חבריו הגדולים ממנו. וכאן אנו באים אל עצם הענין.

בפרק הקודם מובא ספּורו של ר. על התיעצותו הראשונה עם אזף בענין גאפון. סַוינקוב מספּר, שאזף הציע להרוג את גאפון עם ראצ’קוֹוסקי ביחד וצ’רנוב תמך בו, והוא – סַוינקוב – ור. עמדו על כך שזה לאו דוקא. שלא קל היה לאַזף לקבוע את דעתו לענין זה: כיצד להרוג את חברו למקצוע הפּרוֹווֹקאציה, כי על כן דעתו משתנה חליפות. הנה ראינו למעלה שהוא הציע תחילה לר. שיהרגנו ביער, הוא, ר. ההורג, בעצמו והלָה, ג. הנהרג, לבדו. והנה עכשיו עומד הוא דוקא על כך שיהרוג גם את ראצ’קוֹוסקי. והנה מספר ר. במקום אחר: “דעת אַזף היתה, שביצוע הרצח צריך שייעשה לא בידי אני”; אבל אח"כ סיבב כך את הדברים, שדוקא ר. חייב להיות תּלינוֹ של חברו לגורל ושעשוע־תקוותיו.

עצבנות זאת מוסברת בדעתו של החוקר ב. ניקולאייוסקי, כי אזף חשב, שגאפון גילה לראצ’קוֹוסקי את רוב עבודתו ופעולותיו המיוחדות שלו בס"ר. ולפי זכרונותיו של גנראל גראסימוב – אזף הוא הוא שהזהיר את ראצ’קוֹוסקי מסכּנת רוטנברג. הוי אומר: מעשה שטן ממש, הוא המסית והוא המשטין, וכמה רצונות ומעשים מובעים בו בזמן, אף שהם סותרים זה את זה. ואכן כאשר לא הצליח ר. להיפגש עם ראצ’קוֹוסקי בשום אופן, וכאשר נתבטלה כל תכניתו המסובכת של אזף בדבר העמדת פני מזימה של רציחת מיניסטר הפּנים ושכירת עגלון – תכנית שלא ישרה מלכתחילה בעיני ר. הפשטן והישרן־נועז – בא שוב ר. לאזף לקבל הוראות. על זה מספּר ר., שאזף כעס ורגז עליו ובצורה גסה האשימוֹ, כי אין הוא ממלא את ההוראות שהורה אותו וכי באי־יכלתו מפיל הוא את הכל ברשת הבולשת. אזף מיהר ללכת וקבע לר. פגישה בערב לדיון מחודש על דרך ביצועה של הריגת גאפון.

וכאן מופיע ר., הפּוּכו הגמור של בעל־דברו. כשהוא מרגיש שעמו הצדק – אין הוא חולק כבוד לרב, והוא רושם:

“לא עניתי לאַזף דבר. כל ההאשמות היו לא נכונות ולא צודקות כל כך, והוא עורר בי גועל־נפש כל כך, שלא יכולתי בשום אופן להכריח את עצמי להפּגש עמו עוד. (הפיזור – של ר.) השארתי לו פתקה, שאינני יכול ואינני רוצה לא לראותו ולא לשמוע אותו, ואני חוזר לפטרבורג להמשיך את הענין כפי שאוכל, על סמך ההוראות שישנן בידי.”

כך. אין השקר והאמת יכולים לדוּר בכפיפה אחת, ו“פתקה” זו קובעת את דרכו העתידה של ר. קביעה פאטאלית. פתקה זו, מעין קמיע של “קרע שטן”, תנַתק בלא יודעים את חוט־השני בין ר. ובין ס"ר. אמנם אין ר. נוטה להיכנע למעצורים שבדרכו ואינו גורס שהיות במעשיו. אבל דרכו בכל זאת קשה לפניו מאד. יחידי נשאר לנטות שכם למפעלו האחראי ביותר מכל מעשי ההרג של הארגון הלוחם אשר למפלגה. ואם קודם חשש ליחסם של הפועלים למעשהו, כאשר ראינו בפרק הקודם, הרי יותר יש לו יסוד לחשוש עכשיו ליחסו של הועד המרכזי עצמו, אף שזה הבטיחוֹ להגן על כבודו. כי הנה רושם ר. סמוך לספּורו הנזכר:

“סובוטין הודיעני בקשר לפתקה ההיא את הדברים האלה: בעלבך בו באופן אישי – עלבת בכבוד המפלגה וכל ההיסטוריה שלה.”

כולי האי. וזאת כותב ידידו הקרוב לו ביותר במפלגה וחבר־נעוריו בוריס סַוינקוב. (מובן שסוינקוב מעלים בזכרונותיו כל הפּרשה הזו של יחסי ר.–אַזף.) ומה פלא, שהוא פותח את הדין־וחשבון החמישי שלו לועד המרכזי במלים אלו:

“הייתי חולה, שבור ורצוץ לגמרי אחרי נסיעתי לאזף, ובקושי רב יכולתי להישמר מפני העוקבים אחרי ואחרי גאפון.”

כך. אדם נתון במתיחות־עצבים מכסימלית וממושכת, והנה פגיעת־כבוד מדכאת, והנה תשובה של התרוממות עד כדי שאיטה לפוגע, והנה מתפקע כמעט המיתר. אין אדם כר. משׂים עצמו מבולבל־מוח אלא אם כן הגיע לכך. מעשה שטן.

––––––––

מעכשיו – לא רק יחיד הוא מהלך בדרך הרצופה גחלי אהבה ושנאה ואבני פחד ונקמה, אלא גם מנודה ומוחרם. אולי יִסטה מדרכו ויצא לחוץ־לארץ, כפי תכניתו מקודם?

איך ענה פעם ר. לסוינקוב: “לא נער אני, אשר אמרתי – אקיים”.

ר. חוזר למילוי שליחותו. וב13 במארס 1906 הוא שוב בהלסינגפורס. בדין־וחשבון שהוא שולח לועד הפועל של המפלגה (ע"י אזף) על שיחתו ופגישתו האחרונה עם גאפון – כותב הוא שברצונו לנסוע לחו"ל.

"בהיותי נתון אז לעיניהן הבולשות ועוקבות של הבולשת והמשטרה יחד – לא יכולתי ללכת ולהדבר פה אל פה עם ראשי המפלגה, או עם איזה מחבריו החשובים.

נודע לי שיחד עם אזף נמצא גם החבר סובוטין, ואם אזף היו לו נמוקים להיות נעלב – הלא החבר סובוטין או מישהו אחר היו צריכים וחייבים להביע יחסם, כך או אחרת, להחלטתי ולתת לי איזו תשובה."

הוא מחכה לתשובה בכליון־עינים. אין עונה. "הוריתי למישהו לטלפן על זה לאזף. הוא ענה (כחבר הועד הפועל, כמובן, ולא כאיש פרטי) ששום תשובה לא תנתן לי.

גם מהחבר סובוטין, שהיה עם אזף באותו הזמן, אין קול ואין עונה.

קבלתי שתיקתם זו כנזיפה, נכון יותר: כעלבון על שלא הוצאתי לפועל במובן זה או אחר את הוראות הועד המרכזי. הבינותי כבר, שאין לי לחכות עוד לעזרה מאזף בענין גאפון."

אבל רוטנברג – את אשר אמר יקיים, לבדו ועל אפו וחמתו של ראש המפלגה ומפקדו. יש לו הוראה קודמת ממנו ועל פיה יעשה. ואם לא ימלא את ההוראות בכל תגיהן – ימלא את עיקרן. “לא המדרש עיקר אלא המעשה”. אבל בטוח הוא ר., שמה שהוא עושה – ברוח החלטת המפלגה הוא עושה. למורת רוחו וחרף בטחונו שאין לו לצפות לשום עזרה מאַזף – עדיין דבק הוא עד הרגע האחרון בועד המרכזי, חייל נאמן אבל גם נבון ואחראי.

“ביום הששי, 24 במארס, יום שהכל היה כבר מוכן לסילוּקו של גאפון, התקשרתי שוב – כותב רוטנברג – על־ידי חבר חשוב עם הועד המרכזי של המפלגה (עם אזף) והודעתי שהכל מוכן. אותו האיש מסר את דברי לאזף באופן אישי, באופן פרטי. לאזף היתה, אֵפוֹא, היכולת להתקשר עמי או – בהיותו נעלב – לדבר אתי באמצעות החבר המקשר. אבל הוא לא עשה בזה שום דבר.”

פשוט: התעללות. תחילה אמר להתעלל בו תלמידו – זעיר־הבוגדים, ועתה אומר להתעלל בו מנהיגו – כביר־הבוגדים. לא. כזה כן זה רצונו ינופץ אל סלע העוז שבישרו והגאון שבאמיתו.

––––––––

ראינו למעלה שרוטנברג חשש, שמצד אנשי המשטרה יהא נסיון להטיל את אחריות הריגת גאפון עליו למען הבזוֹתוֹ בעיני החברים, והועד המרכזי (אזף!) הבטיחוֹ להגן על כבודו. – האם היה חששו שוא? לא. הוא נתאמת לגמרי. אבל לא ע“י אנשי המשטרה שעלו בדעתו, אלא ע”י משרתה (אזף) שבהנהגת המפלגה. הועד המרכזי לא קיים הבטחתו להגן על כבודו; ולא עוד אלא שראשו (אזף) הוא שפתח במצוה זו של הבזית חברו הישר והגא.

סַוינקוב מספּר, שבהיותו בסוף מרס בהלסינגפורס סיפּר לו אזף בקור־רוח, כדרכו, שגאפון נהרג ע"י מארטין (רוטנברג). וכאשר התפלא סוינקוב מאד – הטעים אזף את תשובתו, כי הוא עשה זאת שלא על דעת המפלגה אלא על דעת עצמו בלבד. סוינקוב מצא אז גם את ר. בהלסינגפורס. הוא היה עוד שבוי כולו בשבי הרושם של הריגת גאפון. כששאָלו ס.:

– הלא ידעת, שהועד המרכזי לא הרשה להרוג את גאפון לבדו?

ענה לו רוטנברג:

– איך זה לא הרשה? לי נאמר: אם אי אפשר שניהם ביחד – יש להרוג את גאפון לבדו.

הוא שנאמר: מעשה שטן. וכשם שהיו לו לאַזף כמה שמות־לוי (כמה מראשי המשטרה ידעוהו כל אחד בשם אחר, ולא ידעו כי אחד הוא “יִתרוֹ” זה) כך היו לו גם כמה פרצופים, ולא רק בין הס"ר למשטרה אלא גם בתוך המפלגה עצמה. הועד המרכזי החליט בהשפּעתו – להרוג את שניהם. הוא, שהורשה להדריך ענין זה בשם הועד המרכזי, הורה לחוד להרוג את גאפון לבדו, ובתנאי הקונספיראציה והיחסים בין החברים לועד המרכזי – הרי פקודתו של אזף שכינת המפלגה היתה שוֹרה עליה ור. ראה בה את מצות ההנהגה. אבל עכשיו היתה לו לאזף האפשרות לעמוד על דין הרשמיות. היה לו ענין, כנראה, לאזף להיפטר מאדם תקיף ורואה־נכוחה כרוטנברג ולהרחיקו ממחיצתו.

סוינקוב ממשיך לספּר: “הועד המרכזי (למעשה – שוב אזף! – המעתיק.) הסתמך על החלטתו והסתלק מלראות את המעשה כמעשה המפלגה. רוטנברג נסע לחוץ־לארץ”.

בצאתו לחו"ל, בהתרחקו מגאפון ומאזף גם יחד, נשתחרר, כנראה, קצת מעקת נפשו, ובבואו למיכאל גוֹץ, הפּטריארך של המפלגה, חידש שוב את כוחותיו. כּסניה זילברברג כותבת על התקופה ההיא בדברי־רמיזה מועטים: “התכוננות להתקוממות בנשק ביד, פעולות קדחתניות, אחריות עצומה. מארטין שוב אחד היוזמים והמנהלים” (דבר, 5/2/39).

––––––––

מה נשתנה במשך השנים הבאות – נראה בהמשך ספּורו של סַוינקוב.

"אחרי כן פנה רוטנברג כמה פעמים לועד המרכזי בבקשה לחקור את ענין הריגת גאפון ולהודיע, כי הוא נעשה כולו בידיעתו ובהרשאתו של המוסד העליון של המפלגה. הוא טען, שאזף הרשה לו – בפגישתם האחרונה – להרוג את גאפון לבדו, אם יִוָכח שאי אפשר להרוג שניהם ביחד; שעד יומים לפני המאורע קיבל אזף ידיעות על ההריגה ולא הפסיקה; ולסוף, שאזף עצמו לקח חלק בעקיפין בענין זה על ידי כך שנתן לו עצות והורה לו אנשים, שהיו יכולים לעזרוֹ בהריגת גאפון לבדו. אזף כפר בהודעותיו אלו של ר. הועד המרכזי עמד על החלטתו ולא נענה לבקשת ר.

אחר שהמשטרה גילתה את מות גאפון הופיעו כל מיני שמועות על סבות ההריגה. היו אנשים שלא האמינו בבגידת גאפון והיו גם שחשדו ביושר הפוליטי של ר. אלה אָמרו, שר. הרג את גאפון מחמת התחרות בעסקי המשטרה."

אח"כ נתברר, שאזף ארגן שמעות מסכסכות אלו, שנתפרסמו בעתונים שחורים בחתימות פסידונימים. מכאן ואילך נראה שסַוינקוב מגמגם מקצת ומקצר ומעלים תחת לשונו, שהרי הוא עצמו היה אז בין דוֹחי ר., בהאמינו אמונת־אומן בכל דבר היוצא מפי הממונה עליו הרב יונה אזף – איוַן ניקולאייויץ–פיליפּוֹוסקי–צ’רקאס–ועוד–ועוד, שנעלב מאד אם מישהו בועד המרכזי העלה על דעתו להטות אוזן גם לדברי ר.

אמנם באחד הגליונות של ידיעות המפלגה נדחו השמועות הללו שר. היה לו עסק עם הבולשת, אבל ההאשמה הפנימית־מפלגתית, שהוא עשה את המעשה בניגוד לדעת ההנהגה, לא הוכחשה. הדיסקרדיטאציה במקומה עומדת, ובמשך שנים.

וסַוינקוב מסיים: “בענין זה נתפרסמה בנומר 15 של העתון ‘דגל העבודה’ הודעה רשמית של הועד המרכזי, המחזירה את כבודו של ר. בכל המובנים”.

מתי היה האות הזה? – רק אחר שאזף לא היה עוד בראש ההנהגה, אחר שנתגלתה תרמיתו.

אותה שנה, 1909, פרסם ר. חלק ראשון מספּורו בענין גאפון בעתון “העָבַר” של ולָדימיר בּוּרצֶו. ראטאיֶו, אחד מעובדי הבולשת החשובים, שהיה בין הראשונים שגילו לפני המשטרה והבולשת את דו־פרצופיותו – גילוי שטרדו לשטן זה משני עולמותיו – הסתמך הרבה על פרסומו זה של רוטנברג, שכל דבור ודבור שלו ידוע היה לראשי המשטרה כי שקול הוא ביותר ואך אמת ויושר יסודתו.

––––––––

ואף על פי כן:

ב. ניקולאייוסקי מסיים פּרשה זו בספרו על אזף: “נקל להבין, מה חוָיות שָבוּ נפשו של רוטנברג במשך אותו זמן… לבו נשבר בקרבו והוא פנה והלך לו מן התנועה מהפכנית.”

 

פרק שמיני: על סף המעבר    🔗

במשך השנים שדרש משפט־צדק במפלגתו ודרישתו לא נתמלאה הלך הוא והתישב באיטליה. ארץ זו היתה בשנים ההן ארץ מקלט למהפכנים הרוסיים שגלו מארצם בשנות הריאקציה שלאחר שנת המהפכה 1905. כאשר התרחק מעט מעט מן הפעולה המהפכנית אי אפשר היה לו לרוטנברג איש המעשה לשבת בשלוה או בבטלה מְהַגְרית, ולוּ גם לא שלֵוָה. ואם אין מקום ושעה לפעולות גדולות בשדה הצבוריות – יש לעשות במקצוע. לא לשוא השנים שהשקיע במכון הטכנולוגי – השקעה בטוחה היו הן לעתיד לבוא, לעתידו הקרוב – והרחוק הבלתי צפוי עדיין. לא במקרה זכה הוא למעשה־נסים, שבצאתו מן המכון, מהנדס צעיר, נתקבל לבית־החרושת הגדול ביותר והחשוב ביותר מבחינה מדינית, בית־החרושת הפּוּטילוֹוי לנשק, ובימי מלחמת רוסיה־יאפאן – אף על פי שיהודי הוא, ומהפכן הוא, ואסיר־מלכות היה. בעל מקצוע הוא, מהנדס, ורב תבונות וכביר־מחשבה ועז־המעוף הוא במקצועו. והנה הוא מצוי באיטליה שלפני מלחמת העולם, זו ש35 שנים לפני כן קמה לתחיה ונעשתה מדינה עצמאית ואחידה, ועדיין היא נזקקת לפעולות בניה מרובה ולכוחות בונים וממציאים ומעפילים. וכאן מתמסר ר. למקצוע הנדסי חדש, להידרוֹטכניקה, שהיא ענין מיוחד באיטליה, שהררים ותהומות נושקים בה הדדית.

ואם רוטנברג התמסר למקצוע חדש זה – הרי למדוֹ על בריו, עד שהוא מגיע לשיא ידיעתו, עד שהוא נעשה לא רק בן־בית בו אלא גם בעל־בית, עד שהוא יכול לעשות בו במקצוע כבתוך שלו, עד שהוא יכול לשלוט ולבלוט בו – עד שהוא מחַדש חדושים מדעיים וממציא אמצאות נועזות שלא שערון קודמיו ומדריכיו הותיקים שבמקצוע.

פעולותיו המקצועיות מקנות לו שם טוב וקשרים מסוֹעפים עם אנשי התעשיה והמדע מצד אחד ועם אנשי השלטון מצד שני. בעוד שנים אחדות נראֶנוּ מנַצל את פרסומו זה וקשריו הפרטיים לטובת הכלל היהודי. אבל לעת עתה חל משהו, שעליו מרמזת כסניה זילברברג (ברשימתה הנ“ל ב”דבר"), שהיתה אתו גם באיטליה, במלים קצרות: “תכניות נועזות של אינז’ינר בן־הנכר. הצלחה. סיכּויי קאריֶרה כבירה, – ושוב במו ידיו הפסיק אותה משום חיפושים אחרי מפעל כביר ואחראי עוד יותר”.

דברים סתומים על איזה מאורע בחייו – מפורשים קצת יותר במקום אחר. לאחר אסון שטפון שקרה באיטליה בשנת 1935(?) והוא נגרם מחמת מפולת סכר של אגם מלאכותי, סיפּר ידידו הותיק של רוטנברג – הסופר הרוסי אלכסנדר אמפיתיאטרוֹב, שגר יחד אתו באיטליה במשך שנים רבות, קטע מפרק חייו של פינחס רוטנברג באיטליה. לפי דבריו המציא אז רוטנברג שיטה חדשה לבנין סכרים, בהציעו תכנית של סכר מיוחד, היכול לעמוד בפני כל לחץ והוא פשוט וזול מאד לעומת השיטות הקודמות. רוטנברג קבל כמובן פאטנט על אמצאתו. חכמי ההנדסה התפעלו, אבל להשתמש בה למעשה היה קשה מאד – בימי הממשלה האיטלקית של הימים ההם, הרשלנית, הקמצנית והעניה. באותם הימים היה רוטנברג מהגר פוליטי אביון מרוסיה, אידיאליסטן בעל רגש אחריות מוסרית שהגיעה לפעמים עד לדון־קישוטיות.

הוא רצה להביא טובה לאיטליה, ראשית – מתוך הכרת תודה על מדת הכנסת אורחים, שנהגה במהגרים הרוסיים, שנית – מתוך סימפּטיה לארץ שאין בה אנטישמיות כלל (איזו צורה משונה יש למלים אלו כיום, אחרי שמוסוליני קבל מהיטלר את תורת הגזע! – י.י.פ.) ושלישית – וזה העיקר – מפני שראה עד כמה סובל החבל הדרומי של איטליה מחוסר השקאה מלאכותית. המיניסטריון הרשלני דחה את הענין והמשיכוֹ עד אין קץ, אך עקשנותו הדון־קישוטית של רוטנברג לא ידעה גבול, וסוף־סוף הרשו לו לערוך נסיון לדוגמה. הנסיון הצליח להפליא. אך מכאן ואילך התחילה שוב פרשת הפורמאליות המשרדית הארוכה והמיגעת, ורוטנברג, שנכנס בעול של חובות, עד כדי עצבנות והתיאשות – ראה הכרח למכור את אמצאתו לארגנטינה. והסופר אמפיתיאטרוֹב מסיים את ספּור־המעשה הזה: “לולא גלגלו אז בשהיות ודחיות עם איש חרוץ וישר כפינחס רוטנברג – אפשר שלא היה מתרחש אסון השטפון באיטליה”.

––––––––

פרשת ר. באיטליה, פעולתו המקצועית והפוליטית – שם התוַדע לעסקן הסוציאליסטי מוּסוֹליני, ראש מדינת איטליה כיום – מניחה עוד מקום רב להתגדר בה. והנה בתקופה הסמוכה למלחמת העולם רואים אנו שוב את ר. באיטליה, ובתקופה זו חלה תחיתו הלאומית של פינחס בן עם ישראל, כפי שהוא מעיד על עצמו במחברתו “תחיתו הלאומית של עם ישראל”, שעליה ידובר במיוחד בפרק הקרוב. בתחילת המחברת כותב הוא:

"מאז עברו שנים. הרבה צער שבעתי והרבה עמל נשׂאתי, ויחד עם השרידים של המחנה הרוסי המהפכני נתגלגלתי לנכר, כמהגר פוליטי רוסי. לאָשרי נשאַרתי מחוץ למסגרת חייהם של המהגרים הרוסיים במקומות מושבותיהם – חיים שכלפּי חוץ הם קטנוניים כל כך, אך כלפּי פנים הם טראגיים ביותר וספוגי־יגון. עלה בידי להגיע לעבודה מענינת, שלפרקים היתה בולעת אותי כולי, בחוג אנשים בריאים, ועל פי רוב גם יפים, גדולים, והם, יחד עם הדר־הטבע שבסביבה ההיא, ריפאו אותי מחסרונותי העיקריים – השכלת־חצאין, חד־צדדיות, עצבים ממורטים ובלבול־הדעת הכרוך בזה. ונוצר בי יחס בריא יותר לגבי אנשים, יחס קפדני יותר לגבי עצמי, ויחס של אחריות יתרה כלפּי נסיון־חיי העשיר.

ואותה שעה, עוד זמן רב לפני המלחמה, התיצבו לפני השאלות הללו:

משום מה אני, אדם בעל תרבות, שיש לו ערך מסוּים בחיים, משום מה אני מתבייש ב’מוצא היהודי' שלי ומנסה בכל האמצעים ובכל הדרכים להסתיר אותו מעיני לא־יהודים? משום מה עושים כך גם יהודים רבים־רבים אחרים, אנשים שהם בלי ספק בעלי רגש כבוד והרגשת־ערך?

משום מה אין הבלתי־יהודים, אנשים שאני מתייחס אליהם בכבוד רב, ואפילו הקרובים לי, חברי שלי, מהפכנים, מלבד יוצאים־מן־הכלל אחדים, שגם ביחס להם אני מסוּפק – משום מה אין הם ‘אוהבים’ יהודים, משום מה הם בעומק נפשם – אנטישמיים?

משום מה נמצאת האנטישמיות הזאת, בצורה זו או אחרת, לא רק ברוסיה, שיש בה כל כך הרבה יהודים מחוסרי זכויות ומושפלים ונרדפים, אלא גם בארצות אחרות, שהיהודים בהם מועטים ויש להם כל הזכויות כלשאר כל האזרחים?"

מכיון שהגיע לכלל שאלה – הגיע גם לכלל תשובה. אמנם ידועה התשובה. הגיעו אליה רבים לפניו. אבל בפיו – שוב היא חדשה, ופסוקים אחדים ממנה ראויים להראות את מקוריותו של האדם ואת המים החיים שהֵקֵר מסלע, אשר לבדו ובידו חָצָב:

“התבוננתי אל החיים, חקרתי את השאלה בכל אשר השיגה ידי, ולא קשה היה לי כלל להוָכח, כי ליהודים בכלל ולי בפרט אין כל יסוד להתבייש במוצא היהודי.”

וגם טעמו ונמוקו של דבר עמו:

“כי בדומה לשאר העמים יש לנו היהודים לא רק חסרונות ויסורים מיוחדים לנו, אלא גם מעלות לאומיות גדולות יש לנו משלנו, מהות עצמית, תעודות עצמיות ומקום מיוחד בתחום חייה ופעולתה של האנושות.”

ואם תרצה לומר – לא עצמיות בלבד, אלא גם עצמיות נבחרת, ולא רק אי־בושה יש כאן, אלא יש גם במה להתגדר ולהתהדר:

“כאומה שגדולים עשׁרה וכוחה הרוחניים סללנו אנחנו היהודים הרבה דרכים חדשות בשביל האנושות והענקנו לה כמה אמיתות גדולות כמורי־דרך. אנחנו הננו יוצריהם ונושאיהם של ערכי־עולם עצומים: אחדות האלוהים, נצרות, רכושנות, סוציאליזם בין־אומי, – לאמור: הרעיון של כבוד, אחוה, אהבה ועזרה הדדית בין אדם לאדם; הרעיון של פיתוח מרובה ביותר של כוחותיהם היוצרים; הרעיון של ניצול הכוחות האלה על צד הטוב ביותר ובהצלחה מרובה ביותר בתוך המלחמה הקשה ותחת העול הכבד של החיים.”

ואחר שהוא רואה בעין בהירה גם את עשרנו וגם את כוחנו הרוחניים – הרי קל לו יותר לעשות את חשבונו עם תנועת ההתבוללות, בין זו שבהכרה ובין זו שבגררה, בין זו הכללית ובין זו הפועלית, שכּן הוא מסיים:

"מבחינת האינטרסים של התרבות והציויליזציה הכללית, שבה מלאו היהודים תפקיד בולט כל כך – הרי שהתבוללותם של היהודים, אפילו היתה אפשרית, לא היתה רצויה. אבל התבוללותם של היהודים בבחינת גוף לאומי – אפילו היתה רצויה – הרי אינה אפשרית. זה מוּכח מכל דברי ימינו. אף באנגליה, בצרפת, ואף באיטליה החפשית והדמוקרטית – היהודים הם מתבוללים רק למראית־עין, אבל באמת לא נתבוללו כלל.

ואף שם מצויה אנטישמיות, מקום שהיהודים מועטים כל כך."

––––––––

במטען כזה של הכרה לאומית והסתכלות עצמית של אדם שחי את ההתבוללות בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו – נכנס ר. לתקופה החדשה בהיסטוריה העולמית, שנפתחה בסוף יולי 1914, עם תחילתה של מלחמת־העולם. אדם כרוטנברג, שנטבל לדעת היהדות ובעיותיה והשקפותיה המודרניות – אי אפשר לו שלא יעלה לשׂיאָן של אלו, לשלב ההכרה הציונית. ואם הכרה ציונית – הרי לגבי אדם חדש כמוהו שלמותה ומקוריותה יפות לה. לאמור: מדינה יהודית. פשוטה כמשמעה.

ושיחקה לה השעה להתגירותו של רוטנברג, שעת התפרצותה של מלחמת העולם. אותה שעה, שרוב היהודים לארצותיהם נכנסו להלחם איש באחיו משני עברי המערכות, איש ואיש למען “מולדתו” האהוּבה או האיוּבה עליו – אותה שעה נעשתה שאלת היהודים בבת אחת שאלה עולמית, שאלה של מדיניות עולמית, הנוגעת נגיעה ישירה ופעילה במדיניותן של כל המעצמות הלוחמות. ונקודת־המוקד של כל התענינויות אלו נעשתה: ארץ־ישראל, שגם מטעמים מדיניים־סטראטגיים שבין שני הצדדים הלוחמים נשתלבה יפה במסכת האינטרסים שבין עמים לישראל. ומיד בפרוץ המלחמה נקרה במוחו של כל ציוני המחשבה: מה יצא לנו מכל העסק הזה? – מחשבה שיסודה נעוץ עוד במלחמת הבלקנים, שנסתבכה בה טורקיה שליטת־ארצנו שנתיים לפני מלחמת העולם.

עוד בסתו 1914, חדשים אחדים אחרי פריצת המלחמה ותיכף אחרי הצטרפותה של טורקיה, הגה כבר פינחס רוטנברג את הרעיון של יצירת המדינה היהודית בארץ־ישראל.

על תקופה זו בחייו, תקופה שרעיון הציונות המדינית שבה את כל לבו ולהגשמתו התמסר בכל נפשו, מעיד הוא עצמו במחברתו הנזכרת בדברים אלה:

"התחלתי מבין, כי עכשיו, בשעת טראגדית־העולם הגדולה, חובתו של כל יהודי להקריב את עצמו רק לטובת עמו שלו, לטובת העם היהודי.

ולפי כוחי התחלתי עובד בכווּן זה.

מאות אנשים בני ארצות שונות, ומחוגי חברה שונים, בעלי אמונות ודעות שונות, יהודים ולא־יהודים, כל אלה שבאתי אתם במגע בענין זה, חיזקו בי את ההכרה והאמונה, כי רגלי מוליכות אותי בדרך הנכונה. מתחילה היו מתיחסים אלי בספקנות, ומצד יהודים רבים ביחס של שלילה, אבל אחר כך היה הופך ליחס של אהדה וליחס של השתתפות.

במקומות שונים נפגשתי עם אנשים יחידים וגם עם קבוצות שלמות בעלי אותן השאיפות והתכניות עצמן, ולעתים קרובות באו גם לידי ביטוי באותן המלים עצמן.

בזמננו זה הבלתי־רגיל, תקופה שהדמיוני והאוּטוֹפּי נעשה מציאות והבלתי־אפשרי נעשה אפשרי, יכול להפוך למציאות גם הרעיון של מדינה יהודית בארץ־ישראל, ארץ זו שמתחת לשמי התכלת שלה ושמשה הלוהטת גדל עמנו ושגשג לפני מאות שנים רבות, אף הכה שרשים עמוקים וחזקים, המפרנסים אותנו במשך כל הדורות רבי־הסבל עד היום הזה."

––––––––

רעיון זה, שהיה חדש לגמרי במוחו של ר. וישן במוחם של רבבות ציונים, יצא אותה שעה מתוך תחום־מונופולין של היהדות, כי אנגליה הקיסרית בעלת האינטרסים במזרח ואנגליה של ה“ציונים” לורד שפטסבורי ולורנס אוליפנט נזדרזה ומיד בראשית המלחמה ממש העלתה על הדעת את הרעיון של א"י יהודית – “סוף ‘מעשה’ במחשבה תחילה”. וכשהתחיל ר. לארוג את מסכת־תכניתו באיטליה הניטראלית – מצא קוּרי־אחיזה בחלל האויר המדיני־אירופי והיהודי־פאטריוטי.

ולשם הגשמת רעיון זה תּיכּן תכנית של יצירת גדודים עבריים לשם כבוש ארץ־ישראל, שיִלָחמו ביחד עם צבאות אנגליה בחזית זו.

בפעולתו זו נהנה רוטנברג במדת־מה מעזרת ידידו הנזכר למעלה, הסופר אלכסנדר אַמפיתיאַטרוֹב, שהיה סופרו של העיתון הגדול ברוסיה “רוּסקוֹיֶה סלוֹווֹ”. עוד בסתו 1914 הודיע אַמפיתיאַטרוֹב לעתונו על פינחס רוטנברג ורעיונו בדבר מדינה יהודית וגדודים עבריים לשם כבוש ארץ־ישראל. אחרי חדשים אחדים הדפיס בעתונו טלגרמה זו (הועתקה ב“הצפירה” מיום 26 במרס 1915): “עוד בסתיו הודעתי על התנועה החדשה ליצירת מדינה יהודית חפשית בא”י. מעורר התנועה הזאת, שהיא נבדלת לגמרי ונפרדת מן הציונות, הוא המהנדס הנודע רוטנברג, ששמו קשור בענין גאפון. מרצו של רוטנברג, בצרוף פרסומו באיטליה בתור אינז’נר במקצוע ההשקאה, נתן דחיפה לתנועה שיצאה על הדרך הרחבה".

ואם ברעיון המדינה היהודית לא הוא הגהוּ ראשונה – הנה בדבר יצירת גדודים עבריים ראשון היה. אם כי בחלום הגדוד קדם לו ולז’בוטינסקי אחד מן הראשונים, הוא יחיאל מיכל הלפּרין, שהגה־הזה רעיון־חלום זה של “לגיון העם” כ25 שנה לפניהם.

ובכן: מדינה יהודית בא"י – מטרה; גדוד עברי – אמצעי. אבל כיצד אוחזים באמצעי להגשמת המטרה? וכלום אין נחוצות עוד דרכים להשגת המטרה?

והנה רואים אנו את ר. יוצר בסוף שנת 1914 באיטליה אגודת “פּרוֹ קאוּסָה הֶבְּרַאִיקָה” (למען הענין היהודי). ביצירת אגודה זו, שהקימה סניפים ברוב ערי איטליה הגדולות ושחבריה נצטרפו מחשובי העדה היהודית באיטליה וגם מחשובי האיטלקים עצמם, יצר ר. מעין אב־טיפּוס ל“ועד למען ארץ־ישראל” – מוסד שנחום סוקולוב טרח הרבה ביצירתו בארצות אירופה השונות בשנים הראשונות שלאחר המלחמה.

וכך בּארו נשיאי האגודה “פּרוֹ קאוּסה הבּראיקה” במילאן את מטרתה:

“כונתנו להכין את דעת הקהל האירופי לטובת פתרון שאלת היהודים בשעת־כושר זו. בשעה שהסכסוך האירופי העמיד על הפרק את השאלה בדבר קיומם של לאומים בודדים, שאלה שיתעסק בה קונגרס־השלום העתיד, באה העת גם לעם העברי בן 14 המיליונים. מחשבתה של אנגליה לברוא אוטונומיה יהודית בפלשתינה היא רצינית למדי וספק אם תפגוש מכשולים על דרכה זו מצד הדיפלומטיה. – – – מובן שרוב היהודים ישארו במקומות מושבותיהם, שיושבים בהם זה מאות שנים, אולם פלשתינה תהיה המקלט הלאומי, אשר בו ימצאו מפלט העברים הנדכאים ביותר. קיומה של מדינה יהודית אוטונומית ישפּיע השפּעה גדולה על יחס האירופּים אל היהודים, אתנו יתחשבו יותר אם יהיה לנו בית שלנו. אנחנו איננו ציונים, אם כי מטרתנו מתאימה אל תקותם. – – – הלאומיות שלנו נבדלת מהלאומיות של הציונים כמו שנבדלים אנו גם בתכסיס העבודה. הם מכינים את דעת הקהל האירופי מנקודת־השקפה סנטימנטית ומשפט האדם ואנחנו מבליטים את הזכות הלאומית שלנו ודורשים את התגשמותה בחיים בשם האינטרסים של העמים שבתוכם אנו גרים. באיטליה לא נבראה תנועתנו תחת השפּעת האנטישמיות, שאיננה פה במציאות. אנחנו מרגישים את עצמנו איטלקים ואין לנו כל רצון לחדש את יציאת מצרים ולבוא אל הארץ המובטחת. אנחנו רק רוצים לעזור לאחינו למצוא להם מקלט בפלשתינה האוטונומית, אשר את יצירתה הננו חושבים למעשה פוליטי נחוץ ולצדק היסטורי.”

ולא היה כדאי להביא את הקטעים האלה אלא מפני הסימפּטוֹמי שבהבעת דעות, שבעיקרן מזכירות הן במדה מרובה את הדברים שהורגלנו לשמוע כעשר שנים ומעלה אחרי כן מפי המתבוללים והאנטי־ציוניים שנעשו “נוֹן־זאיוֹניסטים” מחוּבּרים לציונים. הרי לפנינו אותה קוֹנצפּציה של משיכת כלל־ישראל לארצישראליות, יצירת גוף “פּלסטיניסטי” אם כי לא ציוני; ראִית העיקר שבהצטרפות ובתועלת הממשית והעלמת עין מן הטפל המתבטא בנוסחות עקרות, המשתדלות להשלים – מצד אחד – בין הרגשת האיטלקית עצמם ובין העזרה לאחים הנדכאים ביותר ולהבדיל – מצד שני – בין “הבלטת הזכויות” שלהם ובין “ההשקפה הסנטימנטית” של הציונים; האמונה שמתוך שלא לשמה בא לשמה; – בדבור אחד: כל אותה קונצפּציה שויצמן קראה אח"כ בשם “הסוכנות היהודית” ונלחם לה שנים מרובות – יזימתה ויצירתה רמוזות בפינחס רוטנברג, אמנם באַמת־מדה לוֹקאלית, ארצית־איטלקית.

––––––––

אותו זמן שהוא מיסד את “פּרוֹ קאוּסה הבּראיקה” באיטליה, סוף שנת 1914, יודע הוא שאין די בפעולתו זו בלבד, בגבולות ארץ אחת בלבד. רואה הוא אז צורך לקשר קשר עם העסקנים הותיקים של הציונות ומנהיגיה, לשמוע את דעתם על תכניותיו ולבקש את עזרתם המוסמכת ברוח ובחומר. לשם כך נוסע הוא ללונדון. אז נפגש עם ויצמן ובקש ממנו להציגו לפני רב של אחד מבתי־הכנסיות בלונדון ולפני אחד־העם. (ויצמן בהזכירו זאת בברכתו לרוטנברג, ליובל הששים שלו, מיחס עובדה זו לשנת 1916, אבל ברור שטעות־שכחה בפיו).

אחד העסקנים הארצישראליים, זאב גלוסקין, מנהל חברת “כרמל” בימים ההם, שנתעכב בלונדון בדרכו לארץ, מספּר שאז נפגש עמו פינחס רוטנברג וגלל לפניו הצעה מדינית בקשר עם השגת ארץ־ישראל בשבילנו. בתכנית זו פנה אז ר. גם לאחד־העם, שישב אז בלונדון. על יסוד הידיעות, שהגיעו באותה שעה ממקורות ארצישראליים לא סמכו אחד־העם וזאב גלוסקין את ידיהם על תכניתו. מובן שזוהי תכנית הגדודים העבריים, שמפני רדיפת היהודים אז בארץ ע"י הטורקים ומתוך חשש של החרבת הישוב היהודי לא יכלו אז להסכים לה, – תכנית זו שגלוסקין עצמו היה מראשי מגשימיה זמן־מה אחר כך במצרים ביחד עם ז’בוטינסקי; וגלוסקין מסיים ספּורו זה בהערה: “ראיתי לפני אדם בעל מעוף ובעל הבנה מדינית”.

רוטנברג לא התיאש גם אחרי אי־הסכמתם של שני האישים האלה והוא רושם במחברת־הוידוי שלו: “הבעיה הזאת הועמדה עכשיו על הפרק הלכה למעשה, העתונות ודעת הקהל מתיחסים אליה בכובד ראש וברצינות. חוגים דיפלומטיים אחראיים הבטיחו הבטחות מסוּימות”.

נראה, שר. ידע עוד בראשית 1915, בשעה שכתב את מחברתו, על המשא־ומתן הדיפלומטי שוַיצמן וסוקולוב התחילו לקשר באנגליה ובצרפת, על קשריו הראשונים של ויצמן עם בלפור בסוף 1914 ועוד. אבל מו“מ זה היה אז עוד בחיתוליו, ולאיש מהפכן כרוטנברג קשה היה לסמוך על נסים דיפלומטיים והוא אומר הלאה במחברתו הנ”ל: “אבל בדרך של משא־ומתן דיפלומטי אי־אפשר ליצור מדינה, וביחוד מדינה יהודית, ולפתור שאלה כשאלת היהודים”.

את הדרך הנכונה לגאולת העם רואה הוא בהיסטוריה של עמים שונים, ואותם הוא מראה לאות ומופת:

"אבות־אבותינו ראו את התחדשותה של יון העתיקה, אבותינו ראו את התעוררותה של רומי הגדולה, את התאחדותה של איטליה; וכבר בימינו אנו ולעינינו הסירו הסרבים והבולגארים את עול העבדות מעל צוארם, ובדם קנו לבניהם אחריהם את הזכות לחיים עצמאיים, לחיי־אדם מכובדים וחפשיים – למען יוכלו לעבוד ביחד ובשוה עם עמים רבים אחרים, גדולים וקטנים, שכולם יש להם ערך וחשיבות שוים, למען הקידמה והתרבות של האנוֹשות הכללית.

את האמונה שלנו בזכותנו לקיום לאומי בלתי־תלוי, למדינה עצמאית, וכן ההכרה בזכות זו על ידי אחרים – את האמונה הזאת ואת ההכרה הזאת נוכל להשיג רק בעזרת נשק בידים יהודיות; רק אז כשנשפוך את דמנו היהודי על אדמת הארץ ההיא ולמען הארץ ההיא. יהיה צבאנו קטן כאשר יהיה, אבל יהודי יהיה."

––––––––

מתוך הכרה יציבה ומוחלטת זאת ממשיך ר. לפעול ברוח זאת באיטליה. ופעולתו עושה רושם לא רק באיטליה אלא גם ברוסיה.

הטלגרמה של אַמפיתיאַטרוב ב“רוּסקוֹיֶה סלוֹווֹ” עשתה את שלה, ובעתון גדול וחשוב זה נדפסו מאמרים מגדולי הפרופסורים הרוסיים, שדברו רמות ונשגבות ברעיון המדינה היהודית בארץ־ישראל ותבעו מהממשלה הרוסית והעם הרוסי לסייע בדבר.

על הרושם שעשתה תעמולתו של ר. אפשר ללמוד גם מתוך הרשימה שנדפסה ב“הצפירה” מיום ד' באפריל 1915:

הידיעה שבאה ב’רוּסקוֹיֶה סלוֹווֹ' על התנועה שעורר האינז’נר רוטנברג באיטליה הביאה את סופרו של העתון ‘אוֹדסקייה נוֹוֹסטי’ לשוחח בנידון זה עם אחד האנשים, העומד בתוך כל הענינים הנוגעים לא"י ובקי היטב בכל הנעשה והנשמע במקצוע זה. האיש ההוא (שבמשך שיחתו הוא מביע דעתו “מנקודת השקפה של אנשים שאינם טירונים אלא עסקנים מנוסים ויוצרי התנועה הציונית”, – הוי אומר: זהו אוסישקין ולא אחר. – המעתיק) באר לסופר את המצב כמו שהוא:

מיום שפרצה המלחמה עם טורקיה נתעוררה השאלה בדבר עתידותיה של א“י והטילה סערה בקרב חוגים פוליטיים שונים ובאי־כוח העתונות בארצות שונות, וביחוד באנגליה. מובן, שמציעים תכניות וקומבינַציות שונות לפתרון הפרובלימה הזאת. וכאשר עלתה שאלה זו על הפרק – מובן מאליו, שלא יכלו לא לשים לב לתביעות ההיסטורית של העם העברי על ארץ אבותיו, תביעה שלבשה בחצי היובל האחרון צורה מסוימת של התנועה הציונית. ובאמת הופיעו באחדים מהעתונים האנגליים, האמריקניים והאיטלקיים שורות של מאמרים ושיחות עם עסקנים פוליטיים חשובים, שבהם הובע יחס טוב למדי אל השאיפה הציונית. באי־כוחה של האדמיניסטרציה האנגלית באלכסנדריה וקהירה הביעו – לא רק בתשומת לבם אל פליטי א”י, אלא גם ברמזים מסוימים – את יחסם הטוב אל היהודים בתור תובעי זכותם על א“י. דבר זה גרם, דרך אגב, כי יסודות אחדים, שעמדו לגמרי מרחוק לשאיפות הלאומיות של היהודים, החלו להתענין בשאלה זו, וגם נגשו לעשות איזה דבר. אחד העסקנים האקטיויים האלה הוא גם האינז’נר רוטנברג. עד עתה לא היה לאיש הזה כל יחס אל הציונות, ובכלל עמד מרחוק לכל ענין יהודי, ורק בעת האחרונה, לרגלי השפּעתן של האגודות הציוניות, שמספרן באיטליה גדול למדי, החל רוטנברג לנהל בהתלהבות את התעמולה שלו והוא דורש כמעט ‘לכבוש’ את א”י בעזרת גדודי־צבא מיוחדים של יהודים שיעמדו לפקודתה של אנגליה.

מובן, שרוטנברג ואתו עוד חברים נלהבים לא הורשו מכל איש לעבודתם זו. לא העם העברי בכלל ולא המפלגה הציונית בפרט, אינם יכולים לקבל עליהם את האחריות להופעה מסוכנת זאת. ענין זה אינו רציני, כנראה."

כידוע, התנגדה אז המנהיגות הציונית ליצירת הגדוד העברי. ואם גדלה התנגדותה לז’בוטינסקי – הרי לגבי רוטנברג אין כאן התנגדות בלבד אלא ביטוי זועף ומבטל לטירון, החדש שמקרוב בא ולא שאל בעצת “עסקנים מנוסים ויוצרי התנועה הציונית.” כפי שראינו למעלה שאל דוקא בעצתם של אלה בלונדון, אבל הם דחוהו, והוא – המשיך במעשה שבנחיצותו ובאפשרות קיומו האמין בכל לבו.

––––––––

אותו זמן נודע לו מידידו הסופר הרוסי אַמפיתיאַטרוֹב, שגם הסופר והעתונאי הרוסי־יהודי, ולָדימיר ז’בוטינסקי, שהיה אז סופרו של העתון “רוּסקייה ויֶדוֹמוֹסטי” ממוסקוה, הולך ומהרהר בדבר דומה לרעיון של יצירת לגיון יהודי.

על תחילת יחסיהם של רוטנברג־ז’בוטינסקי בענין הגדוד מספּר ז. גלוסקין בקיצור: “בשנת 1915, בתקופת יסוד הגדוד הראשון (במצרים), שביצירתו השתתפתי גם אנוכי, קבל ז’בוטינסקי, שהיה הרוח החיה בכל הענין, עזרה ועידוד מצד רוטנברג”. ז’בוטינסקי עצמו מספּר ענין זה, ב“מגילת הגדוד” שלו, בנוסח זה: בראשית 1915 בא בתור כתּב עתונו הרוסי להתחַקוֹת על המצב הצבאי בחזית מצרים–ארץ־ישראל, – ורעיון הגדוד העברי צף אז בין פליטי ארץ־ישראל שבמצרים.

בבואו לאלכסנדריה כדי להפליג לאירופה קבל טלגרמה מגנוֹוָה שבאיטליה מפינחס רוטנברג, שז'. טרם הכּירוֹ פנים אל פנים.

ר. שאָלוֹ, אם אפשר שיִתראוּ ואַיה. שמו של ר. היה ידוע, כמובן, לז'; אבל על נטיתו לאיזה דבר לאומי נודע לו רק לפני זמן־מה, ברומא, לפני נסיעתו למצרים. אז אמר לו אַמפיתיאַטרוֹב:

– ינחש נא, ולָדימיר יֶוגניויץ, מי מתענין עכשיו מאד בציונות? פּיוֹטר מויסייֶויץ רוּטנברג. הוא אמר שהתערבותה של טורקיה במלחמה נותנת ליהודים אפשרוּיוֹת מהירות, ולכן סבורני שמוחו מלא עכשיו תכניות חשובות; ואגב: יש לו קשרים רבים בחוגי המדינאים כאן וגם בצרפת.

ובאמצע אפריל 1915, נפגשו ר. וז‘. בברינדיזי שבאיטליה. ומתוך שיחתם הארוכה הסיקו: א) שיצירת גדוד עברי בגדר האפשרות הוא. החומר האנושי המצא ימצא. באנגליה, בצרפת ובארצות הניטראליות מתרוצצים בחורים מבני ישראל למאות ולאלפים, רובם מרוסיה. והלא יש גם אמריקה בעולם ובה יותר משלושה מיליוני יהודים. ב) שהשותף הרצוי ביותר, היא אנגליה; והרי כך הבינו גם בני א"י – מתנדבי הגדוד הראשון באלכסנדריה. ג) שברומא יעבדו שניהם מיד לשם הגשמת הרעיון הזה. אחרי כן יסע ז’. לפריס וללונדון ור. יסע לאמריקה.

עד כאן ספּורו של ז’בוטינסקי על פגישתו הראשונה עם ר., שסיכומה ניתן בשתי מסקנוֹת להלכה ומסקנה אחת למעשה. את המסקנה המעשית הזאת – הרי ר. עצמו התחיל בהגשמת חלקה הראשון עוד לפני פגישתו עם ז‘. אף הצליח במדת מה בהטפתו, כאשר ראינו למעלה את השפּעתה גם ברוסיה. וגם זכה, כנראה, לראות משהו מהמחשת רעיונו, שכּן נדפסה בעתון “רוּסקוֹיֶה סלוֹווֹ” מיום 16 באפריל (לאמור: בדיוק בימי פגישת ר. עם ז'.) טלגרמה של אמפיתיאטרוב, המספּרת כבר: “מסתדר לגיון עברי מיוחד בשביל האכספדיציה העתידה של האנגלים בא”י. – – – במילאן נספחו כמעט כל הסטודנטים היהודים־הרוסיים אל הלגיון ומחַכים רק להתחלת פעולותיה של איטליה להפריע את הניטראליות שלה". הוי אומר: את המסקנה המשותפת שמספר עליה ז’. יש להבין במובן של הסכמה תיאורטית והצטרפות מצד ז'. למעשה שכבר עשה אותו ר. בעצמו.

אולם כאן נוכח ר. כמה רחוק מעשה מרצון. אם לפני חדשים אחדים הצליח להביא לידי גלוי ובטוי את רצונם הארצישראלָאִי של טובי היהודים והגויים באיטליה, באַרגנוֹ אגודות “פּרוֹ קאוּסה הבּראיקה”, שהשפּעתן היתה ניכרת הרבה באיטליה במשך כל ימות המלחמה, עד להצהרת בלפור ועד בכלל, – הרי עכשיו, כשבא לתבוע מעשים, יסוד גדוד ממש, לא מצא אזנים קשובות במדה מספּיקה – מפני שאיטליה החזיקה אז עדיין בניטראליותה ולא יכלה להרשות הקמת גדודים מיוחדים לעזרתה של אנגליה, כמרומז בטלגרמה הנ"ל של אמפיתיאטרוב.

ובכן, פגישה זאת של שני אישי הגדוד באפּריל 1915 על אדמת נכר לא הביאה לידי יצירה משותפת של גדוד יהודי, גדוד־כיבוש, “שישפוך דמו על אדמת הארץ ההיא ולמען הארץ ההיא”, כביטויו של ר. במחברתו. אבל עתידים אנו לראות עוד את שניהם נפגשים בעוד חמש שנים בדיוק, באפריל 1920, “על אדמת הארץ ההיא” ממש, בעידית שבאדמתה, בירושלים עצמה, ואותה פגישה תביא לידי יצירה משותפת של פלוגת־הגנה, שתשפוך דמה למען הארץ ההיא, לאמור: בפעולה שאַמת־מדתה קטנה ותפקידה מצומצם יותר, אבל “על אדמת הארץ ההיא”, פעולה ממשית, בעלת שרשים, כיאה לאיש־המעשה השרשי.

––––––––

ואין שהות לרוטנברג. אם אין לבצע כאן דבר שבממש – יש לקיים את תכניתו הקודמת, התכנית האמריקנית. תכנית זו, הנזכרת בשלוש המסקנות המשותפות אצל ז‘. – הן ב“גלוי אמריקה” שבמסקנה ראשונה והן בנסיעת ר. שבמסקנה השלישית – תכניתו המקורית של רוטנברג היא, שאף התחיל בהגשמתה כחודש ימים לפני פגישתו עם ז’. אותו מכתב מפורט של אמפיתיאטרוב לעתונו, שהעתקתו ניתנה ב“הצפירה” מיום 26 במרס, כפי שראינו למעלה מסיים כבר אָז בהודעה זו: “רוטנברג נמצא עתה באמריקה, ששם הוא מנהל תעמולה לטובת הרעיון הזה”. ז.א.: כוַיצמן אחרי שנים רבות חשב הוא עתה ללכת לחפּש את ה“כלל־ישראל” הציוני–לא־ציוני–אנטי־ציוני באמריקה. ארץ זו, היחידה בין ארצות־היהודים הגדולות שעדיין לא נצטרפה למלחמה, היתה גם היחידה בארצות שבה יוכל הוא, רוטנברג, להגשים את רעיונו בדבר יצירת גדוד עברי.

אבל לאמיתו של דבר עדיין לא היה ר. באמריקה באותם הימים, מרס 1915. בינתים התחיל בפעולתו זו באיטליה, ובטלגרמה של אמפיתיאטרוב מיום 16 באפריל, הנזכרת למעלה, מבטל הוא את הודעתו הקודמת ומודיע: שרוטנברג דחה את נסיעתו לאמריקה ובא לרומא. אולם עכשיו, אחר שהצליח מבפנים ונכשל מבחוץ, אחר ש“סטודנטים נספחו לגדוד” שהשלטונות לא נתנו להקימו, – עכשיו אין לשהות עוד באיטליה. כל רגע יקר. יש ללכת לאמריקה.

 

פרק תשיעי: “אני מאמין” של פינחס בן־עמי    🔗

“השעה דוחקת” – אומר רוטנברג במחברתו, שעליה ידובר מיד. כי על כן עובד האיש היחיד הזה כעבוד מנגנון־דיוּק שלם ומאורגן היטב. כי על כן ראינוהו באמצע אפריל מטכס עצה עם ז’בוטינסקי, ומיד אחר כך ממשיך פעולתו באיטליה ומחדשה בין יהודים וגויים, בין שליטים ושתדלנים, ובסוף מאי – כבר מצוי האיש באמריקה הצפונית, והימים ימי מלחמת העולם, בימי חָרפּה. איך, מתי, כיצד? אין הסבר. אחת היא התשובה: העובדה. בדרך ההפלאה אומרים על כגון זה: “למעלה מכוחות אנוש”. עוד רבות נצעד עמו בדרך ההפלאה שלו.

אבל עדיין אין לגמור על כך את הַהַפלֵא.

רוטנברג עומד ללכת לאמריקה, אל העם היהודי הגדול, והוא לא ידע את העם הזה ולא ראה אותו. בגפו הוא הולך אליו ברעיונות נועזים ובתכניות מסוכנות ובלי “בשם” או “מטעם” כל שהוא רוצה הוא לכבוש לב עם קשה עורף, אשר לא ידע את פינחס ולא ראה אותו עד כה בקרבו. חייב אדם זר־חוזר כמוהו, קודם כל, “להתוַדע אל אֶחיו”. חייב הוא לשלוח דברו לפניו על פני הים האמריקני, כדי שיוכל מישהו לומר לו: “שלום עליכם, ר' יהודי!”

ועוד: הנה זה זמן לא מועט מאז התחיל – כעדותו של נחמן סירקין – “החלום היהודי מתרקם בחשאי בלבו, החלום הציוני בכל גדלו האַבסוֹלוּטי, הלאומי, המיסטי: ארץ ישראל, לשון הקודש, הנס של אתה בחרתנו”; והנה מאז “הגיעה מלחמת העולם – רעיון הגדוד העברי מאיר את לבו” וכמה מחשבות מסעירות את רוחו – יש לרכז ולגבש את אלה בדברים שבכתב, יש לשקול אותם במשקלות סלעי־המלים, יש לקבוע אותם בדפוס של קיימה כדי לבחנם עד מה עומדים הם בפני הבקורת, קודם כל – בקרתו שלו עצמו, ומה פנים יהיו להם בעיני העם שאליו הוא קרב עתה.

––––––––

עתה, לפני צאתו לדרך הרחוקה יושב הוא בגנוֹוה שבאיטליה ומכין את ה“צידה לדרך”. חוברת קטנה הוא כותב ושם מפורש קורא לה: “התחיה הלאומית של העם היהודי”, אבל לעומת זה אין הוא פורש בשם מחַברה. רוטנברג – מארטין בעבר, רגיל לכנויי־סתר, רגיל למעשים נסתרים. אבל עתה הלא יוצא הוא אל העם בגלוי, לדבר עמו בשער. אף על פי כן – לא פינחס רוטנברג יתנוסס על שער המחברת כי אם פינחס בן־עמי יקרא שמו של הקם לתחיה לאומית בתוך עמו. והמעשה – לא בידי איש הפּוֹזה יעשה, לא צנעא־לצורך־פרהסיא כאן; צורך נפשי, כנראה, – שענינו בשדה הפסיכולוגיה – של אדם בשעת גלגול־נשמה, או הרגשה נפשית עמוקה של בטול היש העצמי־הפּרטי והבלעתו והטמעתו בתוך הכלל הגדול, נושא אהבתו היחידה, העם, שלו הוא מוגש־מוקדש מעכשיו – אהבה, שאת כל אִשה ולהטה מערה הוא אל תוך הכתוּבּה הזו. ומלות־הערכה ראשונות של י. ח. ברנר על החוברת פותחות בהרגשה זו: “אהבת העם, כאהבת אשה, היא כוח של אינסטינקט יוצר אצל אנשים בריאים בגופם ונפשם. וכוח כזה מורגש במחברת הקטנה הזאת, בת 32 עמודים”.

והחוברת ראשונית היא. לאמור: ראִית הכל מנקודת “בראשית”. כמהנדס בונה שוקע הוא תחילה בתוך השיתּין ומטפּס ועולה, מטפּס ועולה מן המסד ועד הטפחות, מקביעת המחלה של היהדות, גורמיה ודרכיה, ועד שיטת רפּוּיה, כדרכם של ראשונים. י. בן־צבי מציין: “להשקפותיו הציוניות בא לא מתוך קריאה בספרים: את פינסקר לא קרא, על הרצל רק שמע, ועברית לא ידע”. כן, את פינסקר והרצל לא ידע, אבל כמוהם סלל דרך לעצמו ולעמו. כמוהם נכנס אל תוך עמו בשער מחברת מועטת המחזיקה את המרובה, המקפּלת וכוללת הכל. כמוהם כתב גם הוא את מחברתו לא בלשון עמו, לא בלשונו המולדתית ולא בלשונו הגלותית.

אף על פי כן: הקבּלה זו – לא השוָאה היא. לא כימיהם ימיו, ולא דרכיהם דרכיו. פינסקר הלך ליצור אגודות חובבי ציון. הרצל הלך ליצור את ההסתדרות הציונית, ורוטנברג הלך ליצור את העם הארצישׂראלָאִי. הכל לפי רוח הזמן. החוברות ההן, שנועדו מתחילה לחוגים מוגבלים, אם פחות ואם יותר, השפּיעו מלוֹא־השפּעתן בלשונן הזרה. הראשונה תורגמה ללשוננו רק כעבור עשרות שנים וגם השניה נזדקקה לתרגום עברי ראשון רק אחרי כמה שנים. ואילו לשון־הלועז של מחברת רוטנברג היא רשות־היחיד של המחבר, וברבים תופיע לכתחילה בלשון־הדבור של הגולה, כי אל העם היא מדברת.

––––––––

ורוטנברג עסוק עכשיו בשאלת הגדוד העברי ורואה בו חזות העתיד הקרוב של בנית העם בתור עם והתאחדותו למען ארצו. ורוטנברג יושב בארץ איטליה, שתחיתה הלאומית ודאי שימשה ג"כ גורם לתחיתו הלאומית שלו, ורואה בקורותיה אות תובע ומופת מחייב לגבינו.

“במלחמת קרים נתנה פּיֶמוֹנט 15 אלף חיילים, ובזה התחילה התאחדותה של איטליה החדשה, ועכשיו נלחמים מלחמת־אחים בשדות־הקרב הרבים 700 אלף יהודים – ואין איש יודע עליהם, ואין איש מתחשב בהם, אם לא נביא בחשבון את ההסתה המוגברת נגד היהודים ברוסיה.”

אבל הופעת היהודים במלחמה בתור בני עם אחד יש בה לא רק כדי ללכד את העם ולהביא לידי התאחדותו, הינו: יצירתו בתור עם; יש בה גם כדי מתן־דמות חדש לעם הנוצר:

“רק בדרך זו נוכל ליישר את נשמותינו, נוכל לרפא בגוף ובנפש את העם היהודי המעונה, המפוזר על פני כל העולם, ולהבריאו ולהכשירו לחיים.”

אולם גם בחזוֹתוֹ את הצפוּן בעתיד יודע הוא להעריך גם את המצוי בהוֹוה, שמתוך הערכתו בא לאמונה בעתיד. יודע הוא כי:

"יש בעם היהודי הרבה כוחות, אבל צריך לאסוף אותם כולם – הפעילים והסבילים – ולנצל אותם בזמן הבלתי־רגיל הזה, הרצוי מאד לנו היהודים.

חטא פלילי הוא להסתתר עכשיו, לפסוח על שתי הסעיפים ולפחד מלדבר בקול רם על מצבנו הרע, שנעשה כבר קשה עד בלתי נשׂוֹא. כל דבר שיש בידינו לעשות – עלינו לעשותו, ומיד, להגנת עצמנו, להצלתנו היחידה.

מעונינים בכך גם לא־יהודים. אבל איש מהם לא יעמוד לנו אם אנחנו בעצמנו לא נעמוד לנו."

פסוקים, שפינסקר בעל ההשכלה היהודית קבע את תכנם מוֹטוֹ בשער ה“אוֹטוֹאֶמציפּציה” שלו בצורתם התלמודית המקורית: “אם אין אני לי – מי לי, ואם לא עכשיו – אימתי?” ושוב הוא שואב כוח לתקותו בעתיד ממעין לא־אכזב זה שבצרות ההווה:

“אנו צריכים לגרש מעלינו את כל הפחדים, את כל הספקות. הרי אין לנו מה להפסיד. רע יותר – אי אפשר שיהיה עוד, לזכות – יכולים אנו, לזכּוֹת בכּוֹל.”

פסוק כצורתו של פסוק אחרון בחוברת יוצרת וסוללת של ראשון אחר, שהיתה ידועה לו היטב, – ב“המניפסט הקומוניסטי” של מארכּס.

ולאן הוא קולע? ולשם מה הוא דורש כל זאת?

––––––––

“כל הכוחות היהודיים צריכים להיות מאוחדים ומנוצלים לתכלית אחת, להצלתנו היחידה – ליצור מרכז לתרבותנו הלאומית, מדינה עצמית שלנו, שבלעדיה אי אפשר לה לבעיה היהודית שתיפתר, אי אפשר לה לאנטישמיות שתעבור מן העולם, אי אפשר להשיג שויון־זכויות, – בשום מקום, אף גם במקומות שהיהודים כבר נהנים משויון־זכויות”. ו“המדינה העצמית” – “רק בארץ־ישראל, שההתישבות היהודית בה היא התחלה של תרבות יהודית רצינית”.

לאמור: ציונות לאומית במלוֹא המובן, שתחית העם וארצו מטרתה וטיפּוּח היהדות בגולה אחד מיסודותיה. ומחשבתו נתונה לעתיד הגולה:

“רק בתנאי זה נוכל להיות ליסוד בריא ומועיל כשאר כל האזרחים במדינות שבהן חיינו ונחיה, שלהן שלמנו מס־עובד נורא כל כך ביגיענו ובסבלנו וגם בדמנו. שהרי את כל היהודים לא יכניסו לארץ־ישראל. רק בתנאי זה יוכל להתגשם שויון־זכויות ליהודים, שויון ממשי ולא רק למראה, זאת אומרת: הזכות לחיים אנושיים ומכוּבדים – “שויון הזכויות” שיש לנו זכות גמורה עליו, זכות שאין אדם יכול לערער עליה ולא להטיל בה ספק, זכות ששארית היהודים ברוסיה תגן עליה לא בשתדלנות, אלא במלחמה.”

כך: “זכות שאין אדם יכול לערער עליה…” הוא, כסוציאליסט, עודנו מאמין באדם.

“כל לא יהודי – מן השמרן הקיצון, ראַקציוֹנר ואף אנטישמי, עד למהפכן הקיצון, סוציאליסטן – יבין לנו, ישתתף בהרגשתנו ויסייע בידינו, ורבים כבר מסַיעים. רק ‘יפי־הרוח שלמעלה מן המדה’ שבאינטליגנציה הרוסית, שאנחנו היהודים עשינו אותם במוֹ־ידינו קוֹסמוֹפּוֹליטיים ואי־מוסריים מבחינה לאומית, – הם לא ילכו אתנו, אבל גם לא יפריעונו.”

אבל עם האמינוֹ באדם ובגוֹי אין הוא מעלים עין ממקום התוֹרפה:

“את ראשי־מתנגדינו נמצא בשורותינו – סוציאליסטים, בונדיסטים, ציוניסטים, טריטוריאליסטים, יידישיסטים, הבראיסטים, אסימילאטורים – כולם כאחד נעדרי סיבּוֹלת, ‘בלתי־שוֹגים’, קנאים, חדורי איבה הדדית, בעלי מומים רוחניים מחמת חיינו האומללים, מפולגים ומפוזרים.”

ואף על פי כן הוא קורא בכוח ההגיון:

אם כל העמים יכלו לאחד בשעה זו, הקשה למעלה מן הרגיל, יסודות חברתיים המנוגדים מקצה לקצה – הכרח הוא גם לנו היהודים לעשות זאת. ובידינו הדבר. עלינו רק להכריח את עצמנו להיות סבלניים יותר איש לרעהו, לעת עתה לפחות, ולוּ רק ברגע זה."

כך מדבר התּקיף, שנסיון חיים צבוריים מאחוריו. ושוב הוא דורש את מדת הסבלנות גם בשם ההגיון. ואת דרישתו מפנה הוא לפי כתובת ידועה. לפניו עומד המון העם לאמור: יהדות רוסיה־פולין ופליטתה שבאמריקה, שאליה הוא פונה כעת, והוא רואה ביהדות זו את שני כוחות־הצבור הפּוֹרים, את שתי המפלגות שבבטן שנה אחת נולדו ומתרוצצות הן בקרב היהדות ללא הרף. עינו הפקוחה והאוֹבּיֶקטיוית של רוטנברג, הסוציאליסט הכללי העובר לציונות הגדולה, רואה בהתרוצצות זו סימן של אחוה דוקא:

"הציונים והבונדאים מיצגים כוחות שונים של העם היהודי, המשלימים זה את זה, הזקוקים איש לרעהו. בזמנה היתה המלחמה ביניהם טבעית ומועילה. עכשיו היא מזיקה. עתה חובתם היא להתאחד, כי יחדם הנם כוח גדול ולבדם – חדלי־כוח.

החיים בימינו חזרו ובחנו ‘החלטות’ חשובות הרבה יותר מן הציוניות והבונדאיות. החיים לא יסתגלו להחלטות הבונדאים והציונים. אבל הציונים והבונד חייבים להסתגל להחלטות החיים."

בחינת “שלח לחמך על פני המים”, כי ברוב הימים ימצא רוטנברג את הבונדאים באמריקה עושים ומעשים לארץ־ישראל ואת הציונים נוחתים דרגה אל המוֹני אמוּני גולה אלה.

וכשהוא ה“חדש מקרוב בא” מדבר דברי־כבושים ומוכיח את המפלגות הותיקות בישראל מרגיש הוא צורך בהשגת זכות וצדקה לכך, והיא ישנה:

“גדולה אחריותו של כל יהודי שיש בכוחו לעשות משהו לטובת עמו – גדולה האחריות לכל יום, לכל שעה ההולכת לאיבוד וגם לכל צעד הנעשה ושאינו נעשה”.

אבל לא רק לתבוע עשיה חייב “כל יהודי” כרוטנברג אלא גם להזהיר על העשיה:

“ואל יתחילו לעשות שום דבר שהוא פרי דמיונו של מישהו, מעשה שעלה במחשבתו של אדם יחיד! בין שהוא דמאגוֹג ובין שהוא בעל־צדקה, היינו הך. יהיה מי שיהיה – אדם חשוב ונכבד, בעל נסיון, עשיר, מלא רצון טוב וכוונות רצויות. שום אדם אל יפעל על דעת עצמו!”

כי לא עשיה סתם הוא דורש. לפני עיניו מרחף חזון שקודמיו לא העיזו לחזותו כך. ולא זה בלבד, אלא שהפיכּח הגדול במורי הלאומיות אף שאל בפירוש שאלת ספק עד־כדי־יאוש: “ארץ כי תחרב – – – יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית; אך העם כי יחרב – מי יקום לו ומאין יבוא עזרו?”

והנה קם איש שלא ידע שאלתו זו של אחד העם, שנעשתה משל בפי כל ציוני, איש שהכרתו הלאומית פרימיטיוית היא, נישאת בכוחות איתנים־פרימיטיויים, והוא הוגה את השם המפורש של הקמת העם:

“תחיתו של העם היהודי צריכה להיות פרי עבודתו של כל העם היהודי בהמוניו, ולא של שתדלנים ומליצי־יושר. אחרת לא נגיע לשום דבר. ולמעשה נשאר במצב זה שבו אנו נתונים עכשיו.”

––––––––

ולא חוזה נושא לפנינו את חזונו ולא הוגה מביע באזנינו את הכרתו, הכרת הצורך בתחית העם – לא אלה בלבד. אלינו מדבר איש מעולם הארגון והעשיה, היודע כי ערכם של החזון וההכרה צפון רק בגישומם המעשי.

“עלינו לארגן מיד ועד יהודי לאומי, ממשלה יהודית זמנית, שתוכל בצדק ובזכות לפנות לכל העם בקריאה: שמע ישראל! היא תאחד את כל הכוחות שבעם היהודי, ולא רק איזו מפלגה שהיא, היא תגייס כל יהודי מכל מעמד וכל השקפה ותדרוש ממנו שימלא את חובתו. והיא תטיל על הכל משמעת מוחלטת.”

ואין זו אוּטוֹפּיה בעיניו, כי לא רצון הוא הדבר בשבילו ולא “רעיון” של מישהו – כורח החיים הוא. ומקל ההוכחה שבידו מוּנף לא רק כלפּי הציונים והבּוּנדאים. יודע הוא שיש גם כוח שלישי ביהדות, הרחוק לא רק מארץ ישראל אלא גם מכל הכרה לאומית. יודע הוא, כי:

“רבים מ’גדולי היהודים' אדירי ההשפּעה, המבינים את המצב, יראים לסייע בידי התנועה הלאומית מחשש של קומפרומיטאציה בפני ארצות מולדתם וכדי ‘לא להגביר שם את האנטישמיות’.”

אבל מהין הוא להגיד להם כי זוהי חובתם. כשם שאשה שנישאה לבן בית עשירים אינה רואה קוֹמפּרוֹמיטאציה לעצמה בעזרה לבית־אביה, שכּן היא ממלאה בזה חובה טבעית, כך גם מוכרחים היהודים הללו “לשלם את חובם לקרובי־הדם שלהם, ולא למליצות של ‘רגש־השתתפות’ ולהבטחות של ‘אהדה’ אנו זקוקים”.

ולא רק תשלום חוב הוא תובע מהם, אלא בלשון עסקים מגלגל הוא עמם:

“כי האינטרס שלנו הוא האינטרס שלהם. כאשר ניגאל אנחנו – יגאלו גם הם – מן הבוז, מן היחס המיוחד והמעליב אל היהודים כמו ל’גם־אנשים', יחס הקיים בכל הארצות.”

אחד מגדולי הציונות טבע מטבע של “יהודי גם־כן”, בא ר. ומגיש ראִי לפניהם של יהודי־גם־כן אלה להראוֹתם, כי גם מצד שני, בעיני סביבם, אין הם שוב אלא “אנשי גם כן”. ומשום שהוא יודע את הללו, הרחוקים־מתרחקים, שעד הזמן האחרון היה קרוב להם (אם כי מבחינה אחרת), משום שעמד על האופי ה“גמי” שלהם – אין הוא מבסס עליהם את תקותו גם בשעה שהוא תובע מהם תשלום חובם.

יודע אני שלא כל היהודים ילכו אתנו. יענו רק אלה, שהעבדוּת מחניקתם והרדיפות אינן מניחות להם לנשום. רק אלה הרוצים לחיות ולעבוד מתוך חופש כיהודים, אלה המבינים שרק בדרך זו אפשר להצדיק את קיומו של עם, לחיות ולעבוד למען כל האנוֹשוּת.

אבל רק אלה יגאלו את העם היהודי מסבל העבדוּת וחרפתה, ויגאלו גם את הללו, ש’אף כיום הם רואים חיים טובים'; אותם המתאמצים לשוא ‘להתמזג בין הלא־יהודים’, ואשר הלא־יהודים היו רוצים כל כך להיפטר מהם."

באשר רואה הוא בעין־רוחו המתבוננת בהתבוללות, כי:

“יום יבוא ונפקחו עיניהם של העיורים לראות, ואלה שלא הבינו יבינו. והם יבואו אלינו. ויהיו לנו לאחים יקרים. מפני שהם סבלו ככל הסבל שסבלנו אנחנו. אך עכשיו יש לנו הזכות לדרוש מהם: אַל נא תפריעו לנו!”

בעוד שנים מועטות יִוָכח, שגם בזכותו זאת אין הללו מודים, והפרע יפריעו לנו – גם בשעה שיִתאַמת חשבונו־סיכּוּיוֹ הפּוליטי, המבוטא בפסוקים מעטים:

“המדינות של הסכם־השלשה הכריזו, שהן נלחמות למען התרבות, למען חירותם של הלאומים הקטנים. ערכם של אלה למען הקידמה האנוֹשית הכללית זכה להכרת המדינות הללו. גם היהודים פורשו בשמם. הממשלות המעונינות אינן זקוקות להוכחתנו, כי כדאי להן שארץ־ישראל תיוּשב על־ידי עם תרבותי ופעיל כעם היהודי. הן הכריזו על כך מעצמן. והכוח היוצר שלנו יגדל פי עשרה כשנקבל עצמאות מדינית ולאומית. ערכנו הלאומי – החמרי והמוסרי – הוא למעלה מכל ספק. לפי מספר הקרבנות שהקרבנו במלחמה הזאת ולפי מספר החיילים שהעמדנו בשדות הקרב הננו, למעשה, בעלי הברית שבין בעלי־הברית.”

והוא מעיז ומוסיף: “יותר מבֶּלגיה, סֶרביה ומוֹנטונֶגרוֹ”. בפני מדינות יתיצב בכוח חשבון־צדק. כי על כן:

"עלינו להשיג את הדבר, שהעובדה הזאת תוּכּר בגלוי; להשיג הכרה רשמית בנציגוּת של העם היהודי שתנהל בשמו משא־ומתן עם הממשלות של המדינות הנוגעות בדבר, ושתייצג רשמית את העם בועידת־השלום ותגן על עניניו.

ובמובן זה עלינו לארגן ולנהל תעמולה שיטתית בעתונות האמריקנית והאירופית. המטרה צריכה להיות: מדינה יהודית בארץ־ישראל וקיום אנושי הוגן בכל מקום בגולה שיהודים חיים שם – ברוּסיה, ברוּמניה, בגרמניה וכו', על יסוד שויון־זכוּיות אזרחי, מדיני ולאומי.

לצדנו תהיה דעת הקהל בכל מקום, וגם באמריקה, דבר שיש בו ערך מיוחד לגבי הצדדים הנלחמים."

––––––––

וכבר ראינו למעלה, כי בהגיעו לגובה מסוּים בביטוּי, לביטוי מפורש, מורגש מעצור נפשי כל שהוא, בחינת “מי שׂמך?” ובשעה כזאת משיב הוא בגלוי את הבקורת העצמית המעיקה עליו ומיד הוא מפרק את עקתה:

"ביהדות ישנם כוחות טובים ובעלי־סמכות גדולים ממני, והם שיבהירו לבאר וייטיבו לעשות הכל ממני.

אבל לעשות צריך, ומיד, משׁום שהרבה זמן כבר הלך לאיבוד, הרבה הפסד כבר נגרם לנו בשל חוסר הארגון אצלנו".

ולצידוק עצמי זקוק הוא גם מבחינה אחרת, מבחינה אינטרנַציונליסטית, כאילו כפירה יש כאן ובגידה בעבר הסוציאליסטי שלו. ובכל כוח היציבות שבו מתקין הוא לו את החרשׂ להתגרד בו:

"אני סוציאליסט. ואני מוסר לעצמי דין־וחשבון ברור, שאני הולך לסייע להגשמתה של הציונוּת ולא של הסוציאַליזם; להקמת מדינה יהודית קאפיטאליסטית, שמלכות־השמים לא תקוּיים בה כל כך מהר. גם שם יהיו עשירים וגם עניים, גם סבל, גם אי־צדק וגם אכזריות.

אבל כל זה יהיה שלנו, יהודי. כמו אצל שאר כל העמים.

בכוחנו וביכלתנו שלנו, במלחמתנו אנו יהיה תלוי עתידנו. במצבנו שם, בארץ־ישראל, יהיה תלוי גורלם של אחינו הנשארים בגולה, הפזורים על פני כל ארצות תבל.

וזה מספּיק, כי זה הכל.

האמהות, הנשים והאחיות שלנו – בנות העם היהודי הגדול – אתנו הן. והן תגדלנה את ילדינו לאנשים גאים, שיהיו ראויים לעברנו רב־הסבל. מתוך כבוד ויצירה נוכל לחיות חיי עם ולעבוד יחד עם עמים אחרים למען הקידמה האנושית־כללית, כדי להשיג את המטרות המשותפות לכל העמים, לכל העולם."

ומאחר שאלוהי הסוציאליזם שבלבו נענה לו והישיר לפניו את דרכו החדשה אשר ילך בה – ילבש עוז להפוך את הצידוק העצמי גם תוכחה לאחרים מבני מינו:

“מדוע אסור ליהודי להיות יהודי מהפכן, יהודי סוציאליסט, הלוחם מתוך הכרת הכבוד הלאומי העצמי שלו, בשעה אחת עם המהפכן והסוציאליסט הרוסי, הצרפתי, הגרמני? – הסוציאליזם הוא בין־אוּמי, אבל לא קוֹסמוֹפּוֹליטי. הקוסמופּוליטיזם, שהיהודים יצרוהו – אנחנו חדלי־מדינה, נעדרי־מולדת, ללא בטחון ביום־מחר – כבר עבר זמנו.”

ולא זאת אלא אף זאת:

“עבודה, ועבודה רצינית, מוכנה לפנינו. בחיים מסביב יש מקום גם בשבילנו, מקום מכובד, יהודי, מקום שהמהפכנים היהודיים, הרגילים לקרבנות ומוכנים להם, חייבים לתפסו ראשונים.”

ואחר שהשבילים בקרב היהדות נראים לו כבוּשים לפניו – מרחיב הוא את הקף נתבעיו:

“בין יהודים ובין שאינם יהודים צריך שיהיה להם העוז לראות את הדברים כמו שהם. אין המדובר על פילאנתרופיה, על אהבת האדם, לא בדבר הקמת ‘בית לנדכאים ונרדפים’; המדובר הוא על פתרונו של הסיוט העולמי הקרוי ‘שאלת היהודים’. ובדבר זה מעונינים הכל במדה שוה, הכל חייבים לאמץ את כל כוחם – יהודים ושאינם יהודים, מכל הארצות, מכל המחנות, מכל המעמדות.”

ויש לו בטחון כי לא לשוא תהיה העבודה הזאת, וכאן הוא מגלה שמינית של טפח מהרהורי לבו, שערך מעשי ישוּוה להם רק אחרי כמה שנים:

“בתור מומחה לטכניקה יודע אני, שהחולות והמדברות בארץ־ישראל עלולים שיהפכו – ויהפכו – גנים פורחים, שמימיה הם מקור למרץ תעשיתי עצום. לפי מצבה הגיאוגרפי ותכונתה הטבעית נועדה ארץ ישראל להיות מרכז למסחר ותעשיה עולמיים, שיוכל לזון ולפרנס אוכלוסיה רבת־מיליונים.”

האיש שלגדולות נוצר מדבר רמות. מי זולתו דבר על הרבה מיליונים? אף על פי כן אין הוא גזמן ממלל רברבן סתם. כמומחה טכניקן אומר הוא זאת. הוא ישתדל לסלול את הדרך לאִמוּת השקפתו.

––––––––

וכך הוא מטייל במחברתו מספּור להערכות, מהערכות להשקפות, שביסודן עלו במחשבתו “זמן רב לפני מלחמת העולם”, מהשקפות לתביעות, מתביעות להצעות ותכניות ממשיות עד שהוא מסיים את ה“אני מאמין” שלו, שתפקידו לפתוח לפניו את דרך החיים החדשה, בדברי וידוי ממש:

“ההמון הגדול, נעדר השם ורב היסורים, של העם היהודי אינו נזקק לאות ומופת ממני. רבים מאתנו חטאו הרבה נגד המון־בית־ישראל. אני עצמי מרכין את ראשי מטה־מטה בפניו, וחוזר בתשובה על חטאי שחטאתי נגדו. הוא יודע: ‘יום יום וצרתו’ – והוא ימחל. אבל לאלה המסופּקים, הפּוסחים על שתי הסעפּים, בני השכבות העליונות שלנו – להם אני רוצה לשמש דוגמה מאַלפת ואָפיינית, עֵד מוסמך, שנשא את כל הסבל על גבו שלו, שנשמתו כאבה את כל הכאב עד תומו.”

ניכרים דברי אמת ועדותו נאמנת עלינו. ונאמן עלינו גם הרושם שעשה מחבר המחברת על נאמן הבקורת הצבורית־ספרותית י.ח. ברנר, שאחרי דברי־הערכתו: “המחברת דוֹקוּמנט היא; וידויו של אדם נבון ובעל־כוח, אשר נטר כל ימיו כרמי זרים, והוא רוצה מעתה לנטור את כרמו. ולא רק לנטור, כי הכרם עזוב, וצריך לעזקהו ולסקלהו ולנטוע בו שורק. והאיש הוא בונה על פי אומנותו, ומלאכתו בכך”, – ואחרי שהוא דורש סמוכין, כמסקנה מהערכתו, כי “לא ‘תחית עם ישראל’ יקרא, אֵפוא, למחברת זו, כי אם תחית פינחס בן־עמי”, – אחרי כל אלה מקדיש הוא שני פסוקים לאיש: “אדם תמים ובלי רֶפלֶכּסיוֹת נשקף מן המחברת. ומי יודע: אולי נתכנו לו עלילות.”

כולי האי – ואולי. ונכתבו הדברים בימים שפינחס בן־עמי רוטנברג כבר תכן את עלילותיו על שפות הירדן הירמוךּ והירקון.

––––––––

המחברת נסתימה, בעיקרי קויה המעשיים, ההגיוניים, התוכחתיים, התעמולתיים, אבל לסיומה הגמור נוקט איש־המעשה הקפדן לשון אחרת לגמרי, לשון ששני ראשונים אחרים, יהודים, שדרכם היתה הפוכה מדרכו של רוטנברג, מן היהדות לבין־אומיות, מסַימים בה את מחברותיהם התכניתיות־תוכחתיות־הגיוניות־מלחמתיות, מחברות־היסוד לתנועה הסוציאליסטית, קרל מרכס ב“המניפסט הקומוניסטי” ופרדינַנד לסל ב“פרוגרמה של פועלים” – הלא היא לשון השירה. ודברי־שירתו של רוטנברג נסמכים על שירת התחיה הלאומית של העם, שבקרבו יושב המחבר בשנים שדעות המחברת הזאת נתהוו ונתרקמו בלבו ובשעה שהוא מעלה את הדעות האלו על גבי הנייר של המחברת:

"בני איטליה שרים לזכרם ולכבודם של אנשי גריבּלדי, אשר הקריבו את דמם למען חרוּת עמם לאמור: ‘קברות נפתחים. מתים קמים’. הם שרים ועורגים לקרבנות חדשים למען גאוֹל את אחיהם אשר עודם בעבדוּתם.

ואנחנו עודנו צריכים לגאול את עצמנו, מתוך עבדוּת איומה שבעתיים.

הביטו, בני ישראל, ושמעו!

קברות אלפי שנים נפתחים לעינינו. מתינו ומעונינו יוצאים מקבריהם, דווּיים ופצועים, והם מצוים:

לכו! גאלו אותנו והסירו מעלינו את חרפּת ענינו. הצילו את כבודנו והצילו את חופשתכם ואת חופשת ילדיכם אחריכם.

המתים מעוּני אלפי השנים הם אתנו. החיים לא יוכלו להישאר מאחרינו.

יש לנו הכבוד והאושר לחיות בתקופה כבירה. אגדות תסוּפּרנה על מלחמות עמי העולם, אגדות אשר עליהן יחיו דורות.

אם אנו, יהודי דורנו, לא נמלא עתה את חובתנו לעמנו – ותחול הקללה והחרפּה עלינו ועל בנינו ובני־בנינו לדורותם.

אבל כזאת לא תהיה. כי כבירים הם הכוחות הגנוזים בקרב העם העברי. וללא נשוא הם היסוּרים. והם יכריחו אותו לבל לאבּד את השעה ההיסטורית הזאת למען שחרורו ולמען תחיתו.

עכשיו – או לעולם לא."

 

פרק עשירי: שיא במחשבה ציונית: ארגון עם ישראל למען ארץ־ישראל    🔗

הצידה לדרכו הרחוקה מוכנה ובסוף מאי או תחילת יוני 1915 נמצא רוטנברג כבר באמריקה; ועם בואו – כבר הוא נמצא בתוך הפעולה. נראים הדברים, שצעדו הראשון לאמריקה היה אל מי שהיה לפנים אחד מראשי ההלכה של מפלגת ס“ר, לאמור: אל מורו ורבו, ד”ר חיים ז’יטלוֹוסקי, והציע לפניו את רצונותיו ותכניותיו. בן־גוריון סיפר על זה פעם בישיבת הועד הפועל הציוני בירושלים, בדברו על המטרה הסופית ושלבי ההגשמה של הציונות:

“בא אז לאמריקה פינחס רוטנברג, והביא אתו הצעות גדולות על דבר לגיון יהודי, על סידור ‘ממשלה’ יהודית של יהודי אמריקה ועל הופעה מאורגנת של העם היהודי בועידת השלום (שנראתה לנו אז קרובה) לשם דרישת ארץ־ישראל לעם היהודי. רוטנברג ביקש אז לצרף לתביעה זו את כל היהודים, והוא פנה לחברו במפלגת ס”ר, לד“ר חיים ז’יטלוּוסקי, והוא נתן יד למפלגת פועלי־ציון.”

בעזרת ז’יטלוֹוסקי נתקרב לחיים הצבוריים, ומיד בימים הראשונים דואג הוא קודם כול להתיצג לפני הקהל האמריקני באמצעות מחברתו. הוא מוסר מיד את כתב־היד הרוסי לסופר היהודי ב. רבקין לתרגמו ליידיש, ובי"ב ביוני 1915 חותם כבר המחבר בניויורק את הקדמתו למחברת, “למהדורה היידישית האמריקנית”, שבה הוא אומר:

"באמריקה נמצאים יהודים רבים שהגרו מגרמניה ומאוסטריה, שיש להם יסוד מספּיק לאהוב את ארצות־מולדתם ומאחלים להן בכל לבם שינצחו את מדינות ההסכמה.

באמריקה נמצאים הרבה יהודים שהגרו מרוסיה, שיש להם יסוד מספּיק לשנוא את רוסיה מתוך רגש־נקמה מובן וטבעי.

מעומק נפשי שונא אני את מושלי רוסיה בשל הרבה דברים, ובעיקר בשל עינויי היהודים שלהם, העינויים החולניים־פרועים, חסרי־השחר וילדי רוח מבולבלת, העינויים הפראיים שלא נשמע כמוהם.

אבל אוהב אני את רוסיה. אני משוכנע, כי דוקא עכשיו, במלחמה זאת, תשתחרר רוסיה מ’האוֹיב הפנימי' הנורא שלה – משלטון־היחיד חסר־הכשרון, הפושע והמנוּוָן. וכי ביחד עם בני בריתה תנַצח את האויב החיצוני הנורא שלה – גרמניה. באופן אישי אני מאַחל לה זאת ואני משוכנע, כי באופן אוֹבּיֶקטיוי – זהו בלתי נמנע, גורלי.

אני חושב, שאילו היו היהודים, החיים עכשיו ברוסיה, באים תחת שלטונה של גרמניה – היו זוכים באמת לחירות מדינית, אבל מבחינה לאומית היו נאלצים להתבולל, ז. א. שהטראגדיה הלאומית שלנו היתה מתחילה מחדש ובצורה חריפה יותר. אני חושב, כי ברוסיה המשוחררת יהיו חיי היהודים קלים יותר מבגרמניה, הן מבחינה לאומית והן מבחינה כלכלית.

את דעותי הבעתי בחוברת שלפנינו. אבל שמתי לבי לדעותיהם של יהודים אחרים, דעות המתנגדות לדעות שלי, ואני אומר:

תנאי החיים שלנו, היהודים, נעשים נוראים וטראגיים יותר מיום ליום. בכל מקום. עמנו נתון בסכנה גדולה.

קודם כּוֹל הננוּ יהודים. וקודם כול חייבים אנו להגן על האינטרסים היהודיים שלנו עצמנו, למלא חובותינו היהודיות של עצמנו. חובות שאי אפשר לנו לדחות את מילוּאָן או לבטלן בדרך ויכוח. ותהיה אהדתנו לאיזה צד שתהיה.

הזמן אינו מחכה. עלינו לגשת מיד לאַחד כל כוחותינו המאורגנים – מן השמאליים הקיצונים ועד הימניים הקיצונים – את כל אלה המודים, שהעם היהודי יש לו צרכים ואינטרסים לאומיים עצמיים שלו. עלינו להופיע מיד הופעת כבוד, כראוי לעם, – לא ע“י שתדלנים ומליצי־יושר פרטיים, ולוּ גם מפורסמים מאד, אלא ע”י נציגים שלנו שקבלו יפּוי־כוח מן העם. ניטראליות בנוגע לשני הצדדים הלוחמים.

נציגים אלה יאספו את כל החומר שנצטבר במשך המלחמה, חומר בעל חשיבוּת מדינית עצומה בשבילנו, ישמעו את כל הדעות, אף גם מתנגדות מקצה לקצה, והם יחליטו מה לעשות.

במלוֹא הזכות יחליטו ויפעלו בשם העם היהודי כולו, כי אלה מאתנו שאינם חושבים את היהודים לעם – אי אפשר להם ואין להם זכות לדבּר בשמו.

אמריקה היא הארץ היחידה, שבה מעמידים היהודים – לפי מספּרם, מצבם הכלכלי והמדיני והשפּעתם – חלק מאוּרגן, היחידי בארגונו, חזק ובן־חורין של העם היהודי, שידידינו ומתנגדינו מתחשבים בו ברצינות. לא רק באמריקה אלא גם באירופה. לא רק לפני המלחמה אלא גם עתה.

לפיכך רובצת על יהודי אמריקה אחריות גדולה ביחוד לכל צעד שלהם, לכל אשר הם עושים ואינם עושים, לכל אשר יוּכל להשפּיע על ההוֹוה והעתיד של כל היהדות כולה.

השעה דוחקת. יהודי אמריקה חייבים למלא את חובתם. אחרי זמן – יהא כבר מאוחר מדי."

כנראה – ההקדמה היא כבר נוסח אמריקה כולה. ולא זה בלבד, אלא אף סימנים של השפּעת אמריקה כבר ניכרים בה. הרי הלך לאמריקה לשם מעשה דחוף של יצירת גדוד עברי. ולתכלית זאת הביא עמו המלצה חשובה בשם המיניסטר האיטלקי היהודי הישיש לוּאיג’י לוּצאטי (1841–1927). ולוצאטי, מי שהיה שנים רבות מאד מיניסטר בתיקים החשובים ביותר וראש ממשלת איטליה – הלא היה עד אז פאֵר היהודים במדינאות אירופה שלא היה כמוהו מימי דישראלי. אולם מיד בבואו לאמריקה העמידוהו על כך, שרעיון הגדוד אינו ניתן להתגשם תיכף. הוא נוכח מיד, כי תכניתו להעמיד את היהודים שבארצות הניטראליות כצד פעיל במלחמה, לצדן של בריטניה וצרפת הדמוקרטיות ורוסיה עתידת־הדמוקרטיה, – הגניזה יפה לה לעת־עתה, כל עוד אמריקה מקפידה בגלוי על ניטראליותה. סדנא דארעא – איטליה ואמריקה – חד הוא. כי על כן מדובר בהקדמה על עם ישראל ניטראלי.

ואכן גנז למעשה את תכנית הגדודים עד שתבוא שעתה. ואחד מראשי “פועלי ציון” באמריקה בימים ההם, י. זר, מעיד, שאף כל זמן היותו באמריקה לא הציע בישיבות רשמיות את ענין הגדוד. זוהי אמנותו של איש המעשה: לא רק לעשות, אלא גם לדחות את מה שאינו מעשי ברגע זה, ואפילו זה רעיון יקר ונשגב, שלשמו בא בעיקר.

פה כדאי להביא את נוסח ספּורו של ח. ז’יטלוֹוסקי משנת 1933 בענין זה:

“בשנת 1915 בא לכאן רוטנברג מאיטליה בהודעה, כי המיניסטר האיטלקי לוצאטי מוכן לעזור לצבא יהודי, שיגוּיס ויאוּמן באיטליה ויועבר משם לחזית הארצישראלית. אולם הצעתו של ר. עצמו היתה, שיכונס קונגרס עולמי יהודי, שיכריז את עצמו נציגה של האומה היהודית, יפתח במשא־ומתן בדבר א”י עם שני הצדדים הלוחמים ויצטרף, ככוח צבאי, לאותו צד, שיבטיח את א“י לעם היהודי או שיתן ערבויות טובות יותר לכך. בלחצם של חבריו בארץ הזאת (אמריקה) הסכים ר. שלדרישת א”י תוָסף גם דרישת זכויות לאומיות לאותם היהודים, שישארו בארצות הגולה, – דרישה שר. לא רצה קודם לשמוע עליה."

לפי זה יוצא, שגם ענין זה של זכויות לאומיות בגולה, הבא בחוברת לידי ביטוי בולט ומודגש, שענין זה נכנס לתוך החוברת בתוך התרגום שבאמריקה.

ובינתים מופיעה החוברת. נודע ברבים דבר בואו לאמריקה. נודע אף היקף ראִיתו של האיש. הוא בא אל העם, לארגן את עם ישראל, בלי הבדל מעמד, אבל טבעי הוא שהוא מתקרב קודם כול למחנה הפועלים הלאומיים, פועלי־ציון, מפלגה זו שאליה נצטרף אז גם ד“ר ז’יטלוֹוסקי ידידו. אותם הימים באו לאמריקה גם ד. בן־גוריון וי. בן־צבי, שהוגלו מן הארץ ע”י שלטונות טורקיה בעוון ציוניותם. והנה מספּר י. בן־צבי ב“דבר” (ליובל הששים של ר.):

“בפעם הראשונה נפגשתי אתו לפני 24 שנים בניו־יורק רבתי והוא אז במבחר שנותיו. היה זה באספה עברית שערכו חברינו פועלי־ציון לכבוד בן־גוריון ולכבודי בהגיענו לאמריקה. פני רוטנברג לא נראו במשך כל זמן האסיפה. עברית לא הבין עדיין, ישב בפינה והקשיב בסבלנות עד גמירה. בגמר הישיבה ניגש צעיר גבוה ורחב־כתפים זה אלינו והושיט ידו ל”שלום עליכם", באמרו ברוסית: אני רוטנברג, אני רוצה לראותכם מחר בביתי.

כזו היתה ההכרה הראשונה. למחר היינו כבר, אנחנו גולי ארץ־ישראל, עם איש הס.ר. רוּטנברג, פליט רוסיה – ידידים. הוא סיפר, איך שהגיע מהרווֹלוּציה הרוסית לרווֹלוּציה היהודית, מהתבוללות – ללאומיות, מקוסמופוליטיות – לציונות."

ומענין לראות כיצד מתאר י. זר הנ"ל את ימי רוטנברג הראשונים באמריקה:

“אני זוכר את הרושם העצום שביאתו לאמריקה בשנת 1915 עשתה על כולנו. מיד עם הופעתו בינינו פרסם מחברת, בלשון נפלאה ובצורת־ביטוי מלאת־מרץ, שבה הוא משתחוה לפני העם היהודי. זה היה בזמן, שלואיס ד. בראנדיס היה מנהיגה של הציונות הכללית ועל אישיות זאת הוטלו התקוות הגדולות ביותר. כשבא ר. והתיצב ברשות העם הרגישו רבים כאילו הופיע מעין משיח־פועלים יהודי. רגש חם, המנַשא את גלי ההכרה על גדותיה ומעלה את הנשמה למדרגה של דבקות – זו היתה השפּעת הופעתו הפתאומית על הבמה היהודית באמריקה.”

הוי אומר: החוברת בעלת המשפטים הקצרים והמוחלטים של אותו חוזר בתשובה – עשתה את שליחותה. ולא עוד, אלא שגֵר זה זכה ובמהרה נשכחה נָכרוּתו. כל הדלתות נפתחו לפניו. הפעם ראו היהודים באמריקה שליח־ציון ממין חדש, לא כיתר שליחי־ציון שבאו לאמריקה שנים אחדות לפניו, כשמריה לוין ואחרים, שדברו על ערך השקל הציוני ושרו את “התקוה” יחד עם ההמונים הציוניים באספות שסדרו לכבודם.

הפעם בא אדם, שבהשקפתו הציונית צירף אל השקל ו“התקוה” גם את הרובה והפצצה… ובשני הדברים האחרונים כבש ביתר קלות כמה מלבות הנוער היהודי באמריקה, גם בחוגי הבלתי־ציונים.

פתגם זה על הרובה והפצצה היה מהלך אז בחוגים הלאומיים הרדיקאליים בקשר ספּור מעשה על רבו של ר. בעבודה מהפכנית, מנהיג ס"ר ואבי פלוגתה הלוחמת, היהודי צבי־גריגורי גרשוני. הוא בא כעשר שנים לפני כן לאמריקה, אחרי שחבריו המהפכנים הבריחו אותו באופן אגדי ממש ממקום מאסרו הצאריסטי… בתוך חבית של כרובית. והיו מספּרים, שבקבלת־הפּנים הגדולה, שיהודי אמריקה מכל המפלגות המהפכניות סדרו לכבודו בניויורק, השתתף גם המשורר נפתלי הרץ אימבר, מחבר “התקוה”.

בגמר האספה, אחרי נאומו המהפכני של גרשוני, ניגש אליו בעל “התקוה”, הטיף לו קצת מוסר ציוני וטייל אתו:

– מה דעתך, מהפכן יהודי גדול, על “התקוה” שלי?

– טובה תהיה “התקוה” הציונית שלך, אחרי שאליה ואל השקל הציוני אפשר יהיה לחבר רובה וגם פצצה…

המהפכן הטיפּוסי גרשוני, שניבא על זיווּג הרובה ו“התקוה” שנים אחדות לפני הוָצר “השומר” בארץ, בא לאמריקה רק בעניני רובה ופצצה בקשר עם החרבת שלטון המדינה הרוסית, ואילו העבר שלו טבול במקוה היהדות, בהיותו שנים אחדות לפני כן מנהל בית־ספר יהודי וחובב עברית בסתר, ואף שקלים ציוניים היה קונה בשעתו. והיפוכו של דבר בתלמידו, שהעבר שלו נעוץ כולו בתוכן ימי חייו האחרונים של גרשוני, ואילו לאמריקה בא – בניגוד לרבו – לשם קיום התקוה (בלי מרכאות) הציונית והרחבת תחומי השקל. אבל לעומת זאת היה בעצמו ממקימי נבואתו של רבו על זיווּג הרובה ו“התקוה”, השקל והפצצה.

––––––––

עתון אמריקני רציני מתאר בשנת 1921 את תחילת פעולתו של ר. באמריקה:

“הוא בא הנה ברעיון ליצור מחנה גדול של צבא יהודי מתנדב למען ארץ ישראל, וסיים את פעולתו כאן בקונגרס היהודי. אבל לאט לאט התבונן היטב מסביבו, התוַדע מקרוב להמונים היהודיים, למפלגות היהודיות. הוא היה מכובד בכל החוגים היהודיים וקל היה לו להגיע לכל מקום. היתה לו אפשרות ללמוד את המציאות היהודית באמריקה – כאשר יכלו רק מעטים מאד מן האורחים. כי הוא נעשה מיד בן־בית, מיד התאקלם ושום איש לא הביט עליו כמו על זר. היו לו כל אותן הזכויות – אם לא למעלה מהן – שזכו להן כל העסקנים הותיקים שבאמריקה.”

משהו לא דק המתאר. אכן בא ברעיון הגדוד אבל מיד פתח את פעולתו בקונגרס היהודי. כי הנה עיקר רעיון המחברת הוא להקים את עם ישראל למען ארץ ישראל. וכדי להקים את כל העם לתפוצותיו יש לבנות תחילה את תאי־פזוּריו. ותפקיד ראשון באותה שעה ראה להקים את העם היהודי באמריקה, שהוא לא רק חלק עיקרי של העם, הן מבחינת הכמות (רבע מכל העם המפוזר) והן מבחינת האיכות (בעל חירות ואמידות), אלא שהוא גם החלק המכריע בערכו, באותה שעה, בעולם היהדות. והאַקדמה למחברת, שנכתבה כבר באמריקה, מציינת בפרוש את התכנית המעשית שלפניו: קביעת נציגות של העם היהודי באמריקה. וגרם לו מזלו לרעיונו הגדול של רוטנברג, שיהא נקלט בקלות בקרקע הלאומי־ציוני באמריקה: כבר היה מהלך שם ערטילאי רעיון של קריאת ועידה לשם סדור הענינים היהודיים, שהוטלו מטעם הגורל על היהדות האמריקנית, ובא ר. ונפח בו נשמת רוח חיים.

בכוחו הארגוני כי רב ניגש להגשמתו ממש, ומיד בנה לו את כל המכשירים הדרושים לכיבוש דעתו של הקהל הרחב והמגוון. לשם כך יצר שבועון מיוחד “הקונגרס היהודי” (דער אידישער קאָנגרעס), שהתחיל מופיע בניויורק בראשית אוגוסט 1915 והוציא יותר מעשרים חוברות – עד שנתמלא תפקידו במדה ידועה, כאשר נראה להלן.

––––––––

ידע רוטנברג, שיש צורך בכוחות מרובים לכבוש שני מבצרים של מתבוללים. האחד מהעולם האזרחי, מבני מרוֹם־החברה, שהיו ידועים בשם “יאהודים”, לאמור: בני־מינם וחבריהם של אותם המתבוללים הנכבדים באיטליה, שהצליח לארגנם באגודת “למען הענין היהודי” בשביל פעולה ארצישראלֶאית. את העולם הזה, שהיה זר לו, איש ההמונים, הניח לכתחילה מחוץ לתחום פעולתו. אגב מלחמתו למען הקונגרס היהודי נפגש, כמובן, לא פעם גם אתם ולא מעטות הבליסטרות שקלע גם אליהן; אבל לא היו אלה אלא אגב אורחא. ואם לא פגע בהם במישרין ואם לא כבש אותם מיד לעם־ישראל הציוני – הרי בעקיפין הואילה מלחמתו לקרב את ה“יאהודים” הללו, שראשם היה המיליוֹנר יעקב שיף ומנהיגם הרוחני – העורך־דין לוּאיס מארשאל, אל דעת צרות ישראל ובעיות ההמונים היהודיים. ומי יודע, אם לולא הקדמה רוטנברגית זו ומשיכתם־בכוח אל חזית המלחמה, אל מערכות היהדות המעוּנה והתובעת, – מי יודע אם היה מצליח ויצמן אחר שנים להשיג את נצחונו הגדול בכבשו אותו מארשאל להיות יוצרה ומנהיגה של “הסוכנות היהודית”, גלגולו של “ארגון עם ישראל למען ארץ ישראל” שבתכנית ר., ואת חתנו־יורשו של אותו יעקוב שיף, פליכס וַרבּוּרג, להיות אביר־המנדבים בשעתו לעניני הציונות.

אבל לעומת זאת הסתער רוטנברג בכל כוחו על המבצר השני של המתבוללים, אלה הקרובים לו ברוח ובהכרה מעמדית, הפועלים, חניכי ה“בונד”, שהיו מרוכזים באמריקה באגודות המקצועיות הקרויות,גֶוֶרקשַפטן" ונתחנכו על ברכי העתון היידישי “פוֹרוֶרטס” שעורכו אב. כהן ומנהלו ב. ולאדק – היו בשעתם שונאי־ציון מובהקים וקנאיים. כלפּי אלה, הידועים באמריקה בשם “גנוֹסן” (חברים), כוֹנן את כל חיצי עתונו מתוך תקוה לכבוש את המבצר הזה במוקדם או במאוחר.

בעתון זה ריכז סביבו את טובי המוחות והכוחות הפועלים שבמחנה הציוני הרדיקלי ובין תמידי משתתפיו נמנו ראשי פועלי ציון: נחמן סירקין, דוב ברוכוב, ח. ז’יטלוֹוסקי, ד. בן־גוריון, י. בן־צבי, זרובבל, אלכסנדר חַשין (אח"כ מעסקני הבולשויקים ברוסיה) ברוך צוקרמן ועוד, וכן השתתפו גדולי המשוררים ביהדות אמריקה באותה תקופה: מוריס רוזנפלד, יהואש, דוד פינסקי ועוד. אין פלא, אֵפוא, שכל גליון וגליון קלע בתכנו המפוצץ אל לבותיהם האטומים של הפועלים המתבוללים; ואם כי לא שבר את הלבבות – פצע אותם פצעים רצינים; ואם כי לא הצליח להמס את אבן־לבם הקשוחה־נוקשה של המנהיגים המושבעים – הרי ריכך בהרבה את לבם של חלק מן ההמונים הרחבים אשר ב“גֶוֶרקשַפטן”.

––––––––

ו“סַיפא” – רוטנברג, שראינוהו כבר “סַפרא” שלאחר מעשה, בספּור־גאפון שלו, וגם סופר מטיף בחוברת הפרוגרמתית שלו לקראת העתיד לבוא, – רואים אנו אותו עכשיו, בשעת הדחק, ספרא וסיפא כאחד, סופר בעניני הווה, פובליציסטן־פלמסן חריף, כביר ההוכחה כרב התוכחה. בעתונו זה, שהוא הרוח החיה בו, משתתף הוא עצמו הרבה, והוא הכותב בגליון הראשון את המאמר התכניתי של העתון, “צרתנו וחובתנו”, וכדרכו – ניגש הוא ישר לענין, מתחיל כאילו מבאמצע:

"כל הלאומים והעמים סובלים עתה ממלחמת הדמים, אבל אין מרבה לסבול כהעם היהודי.

אימת מצבנו וטראגיותה מטילה על כולנו חובת ההתאחדות. בלי הבדל מפלגות, זרמים והשקפות חייבים אנחנו להלחם ולהשיג בכוחותינו המשותפים חיי־כבוד אנושיים בעולם ואנו חייבים לדרוש, לדרוש ולא לבקש, שתהא לנו אפשרות־הקיום כמו לכל העמים. מן ההכרח שתהא לנו ארץ שלנו, שבה לא יהין מישהו לרדפנו ולהדפנו כבריות ללא־חסות. עלינו לקבוע את מצבנו כך, שאלה מאתנו שיִחיו בין עמים אחרים לא יהיו מעוּוָלים כמו עד עכשיו.

אנו מוכרחים להלחם לכך ונלחם. אנו חייבים להקריב ונקריב לשם כך את כל אשר בידינו."

ואחרי ניסוח מפורש ותמציתי זה של תפקיד השעה – עובר הוא מיד לתוכחה. לעת עתה ברמזים, בתביעות לעתיד, אבל גם באִיוּמים.

"רבות זכויותיהם של מנהיגי הפועלים כלפּי המוניהם. רובם של המנהיגים שרתו את הפועל ביושׁר ובנאמנות ומסרו למענו את כל נפשם. אבל אין מנהיגים אלה רואים ומבינים, מה גדולה האחריות הרובצת עכשיו עליהם ועל הפועלים היהודיים באמריקה, שהם הם הכוח המאורגן היחידי, היכול וצריך לשמש מרכז לכוחות העם כולו לשם מלחמה דחופה למען קיומנו.

לא כל מנהיגי הפועלים כאן ענו כבר בלבם על השאלה: אם יש לעם היהודי ענינים לאומיים עצמיים בכלל. אותם המנהיגים שנצטרפו לועד־הפועלים הלאומי מסכימים, כאילו עושים טובה למישהו, לדבר על ‘זכויות לאומיות ליהודים שבארצות המלחמה’, אבל בשום אופן לא – בדבר ארץ עצמאית ליהודים, כי אין זאת בהתאם לתכנית מפלגתם ולפעולתם שעד עתה. ‘זוהי – אומרים הם – אוּטוֹפּיה לאו בת־הגשמה’, ‘המתנגדת לעניני הערבים’ ו’לעניני האנגלים', מפני שגרמניה לא תתן להגשים זאת".

לאמור: צרת ההווה לוחצת ומורגשת, וגם כופרי “כלל ישראל” מסכימים בעל כרחם להתאסף ולדון, אבל עיקרו של רוטנברג – עתידה הלאומי־הארצי של האומה – עדיין חסר מספר הברית של הפועלים. אבל אין ר. שוֹעה ללעג. אם יש צורך בפולמוס – הנהו מוכן ומזומן:

"אולם בשבילנו חשובים ענינינו יותר מעניני הערבים, ובדבר ‘עניניהן’ של גרמניה ואנגליה – יש, לפחות, לשאול את פיהן הן.

מנהיגי הפועלים ‘אינם יכולים’ להתאחד עם הדמוקרטיה האזרחית, שהתארגנה מסביב לועד הקונגרס, משום שהיא רוצה להלחם לארץ יהודית. והם מוכנים ללכת יד ביד עם ה’ג’וּאיש קוֹמיטי', זה הקומץ של פּלוּטוֹקראטים יהודיים, שאינם מודים בעם היהודי בתורת עם והמצפים לטמיעתו בקרב עמים אחרים.

נסתימה שנת־מלחמה. נהרי־דם מצצה מבשרנו, ובנוֹראוּתה ובהשפּלתה טימאה וסיממה את חייו ויסוריו – לא של עמנו בלבד אלא גם של כל העולם כולו. ובתקופה מהפכנית זו, האיומה שבכל ימי העולם, עוד יושבים להם הסוציאליסטים והמהפכנים של העם היהודי באמריקה – מדינת־החורין היחידה ליהודים – ומתוַכּחים על לאומיות וסוציאליזם ועל התכליתיות בהתאחדות עם מפלגה זו אחרת – וחסל!

אחדים מן המנהיגים מבינים את המצב, אבל בלי הסכמת המפלגה והאגודות אינם מעיזים לעשות משהו. גדולות זכויות המנהיגים, אבל ברגע טראגי זה חייב ההמון להכריח את מנהיגיו להתעלוֹת לגובה מצבנו הלאומי. הפועלים עצמם יבינו וירגישו את חובתם ויפעלו שלא כמנהיגיהם.

לכן פונים אנו פניה ישירה אל המוני הפועלים והסתדרויותיהם, מעבר לראשם ולרצונם של המנהיגים, וקוראים להם למלא את חובתם ולהתיצב במערכת המלחמה האחראית שאין לדחותה.

המלחמה הכלכלית, מלחמת המעמדות, בין הפועל היהודי והרכושן היהודי אינה צריכה להפּסק. אבל במלחמה הלאומית של השעה חייבים להתאחד כל המעמדות שבאומה, כדי לנצל את כל כוחותינו. – – –

לדעתנו אסור שהקונגרס יהפך קלוב לויכוחים: אם הננו עם ואם צריכים אנו לארץ שלנו ככל העמים. לדעתנו חייב הקונגרס לדון רק באמצעים להשגת המטרה. הדמוקרטיה האזרחית נתנה הסכמתה לכך. אבל משום שהפּלוּטוֹקראטים וחלק ממנהיגי הפועלים מתנגדים לרעיון ארץ־ישראל – החליט ועד הקונגרס, למען אחדות הפעולה, לא לקשור את הקונגרס לכתחילה בעמדה מסוּימת, ושאלה זו תהא נדונה כשאר השאלות בקונגרס עצמו. – – –

שום אדם נבון וישר לא יתן שיתפלגו כוחותינו. כל אדם נבון אסור שיתחשב עכשיו באמביציות אישיות, בחשבונות אישיים או מפלגתיים, בקטנוּיות, בחילוקי־דעות גדולים, בזכויות ישנות. המסופּקים ומהססים חייבים לשתוק עכשיו, כדי לא לבלבל אחרים. הציניקנים והפטפטנים הריקנים – ישארו מבודדים והחברה והעתונות תסטינה מהם, מתוך כבוד לעצמן ולאֵימת המצב. מתנגדינו, שאני מכבדם בנאמנות, ילָחמו בנו בגלוי וביושר־לב. הויכוחים הפנימיים שלנו הכרח שיִסתימו במהירות האפשרית, כדי שנתאחד כולנו סו"ס לעשות מלחמה לא במתנגדינו אלא באויבנו האָיוֹם המשותף.

המלחמה – רק עכשיו היא מתחילה. יתעשת־נא כל יהודי באמריקה, וביחוד כל פועל יהודי וכל מנהיג־פועלים: מה החובה המוטלת עליו. כל עוד לא אחַרנו חייבים הכל לתת יד איש לרעהו, כדי להשיג במלחמה מאוחדת את חרוּתנו ואת ארצנו. כנסית־עם יהודית, שבה יוחלט כיצד נשיג את ארצנו וחיי־כבוד אנושיים בכל ארצות פזוּרינו, היא מטרתנו הקרובה. כל אשר נשמת־חוֹרין בקרבו – יֵעָנה!"

מה? תַעמלָן לִכשֶיִרצֶה! פּאר אֶכּסֶלַנס. למרות ההשמטות – הרי זה כעין סטנוגרמה של נאום מפי נואם מובהק. ואמנם לא הסתפּק בכתיבת מאמרים בלבד. אף שבאמת איננו נואם מובהק, אדם שמוציא את דבריו השקולים מפיו בכבדות, בכל זאת מילא בשעת הצורך גם תפקיד זה. למען האידיאה היקרה לו לא חסך עמל מעצמו, ויחד עם גדול הנואמים של היהדות הרדיקאלית באמריקה ח. ז’יטלוֹוסקי, ועם נחמן סירקין, ברוך צוקרמן ועוד היה מחזר כל אותו חודש אוגוסט – לקראת ועידת־הפועלים המוקדמת, שעמדה להתקיים בתחילת ספטמבר – על ערי אמריקה, מניוּיוֹרק עד נוּאַרק, מניוּהיוון עד בּוֹסטן, מפּיצבּורג עד דטרוֹיט ומפילאדלפיה עד שיקאגו, – ודבריו הכבדים נכנסו ללבות הפועלים, כי הרגישו שמלב טהור ונכון הם יוצאים.

הופעותיו נתפרסמו בעתונות הלאומית היידישית. הופעתו הראשונה בפומבי מתוארת בעתון העברי “האומה”, שהופיע אז בניויורק ע"י ההסתדרות העברית, בזו הלשון:

“באולם קוּפּר יוּניוֹן היתה אספה־בהמון גדולה ביום ה' העבר של הפועלים היהודים בניויורק. המיטינג העממי הזה נקרא ע”י ‘הועד הלאומי הסוציאליסטי’. האספה הצליחה באופן הכי נעלה. השתתפו יותר משלושת אלפים איש, שמלאו את האולם על כל גדותיו, ובחוץ נשארו או הוכרחו לשוב מספר גדול של אנשים כזה מחוסר מקום באולם.

היו“ר היה הד”ר חיים ז’יטלוֹוסקי. הוא קידם בברכה בשם כל הנאספים את פני האדון פינחס רוטנברג, העסקן הראשי בין הרדיקלים העבריים בענין קריאת הקונגרס. ד“ר ז’יטלוֹוסקי הטעים בנאומו את שני הענינים הראשיים, הצריכים לתפוש מקום בקונגרס הבא, והם: א) אמצעים להשיג מקלט בטוח וחפשי לעם ישראל בארץ־ישראל. ב) זכיות לאומיות אזרחיות מלאות. נאמו במובן זה הד”ר נחום (קרא: נחמן. – המעתיק) סירקין, הד"ר יצחק אַיזיק הורוויץ (מראשי התורנות והעסקנות בין הפועלים היהודיים באמריקה. – המעתיק), מר רגאלסקי (עסקן של “פועלי ציון”. – המעתיק) וב. צוקרמן. לאחרונה נאם גבור הנשף מר פינחס רוטנברג. הוא נפגש במחיאות־כפּים סוערות. כל הקהל הגדול עמד על רגליו לכבוד חביבו זה כשיצא לדבר.

ההחלטות האלה נתקבלו כמעט פה אחד:

בשימנו אל לבנו שהמצב היהודי בכלל, ובפרט עכשיו, לכשהורע עוד באופן טרגי, דורש התאחדות והתאמצות כל כוחותיו של העם היהודי בעד שחרורו ותחיתו; לכן מחליטים אנו שמן הנחוץ הוא לקרוא לקונגרס יהודי באמריקה על יסודות דימוקרטיים וחובתם של הפועלים היהודיים להסתפּח לתנועת הקונגרס הזה.

מודיעים אנו, כי עבודות הקונגרס צריכות להתרכז מסביב שתי השאלות של העם העברי:

מלחמה בעד זכויות מדיניות, אזרחיות ולאומיות בעד היהודים בכל ארצות תבל, ומקלט יהודי עומד ברשות עצמו בארץ ישראל."

הוי אומר: לא נואם ולא מטיף, אבל צדק־מעשיו לפניו יהלך.

ולא רק המוני הפועלים הושפעו מדבריו, אלא גם המשכילים והאחראים שבהם. גדול משוררי הפועלים היהודיים באמריקה מוריס רוזנפלד, שהיה אחד מעמודי העתון “פוֹרוֶרטס”, העתון היחידי שהעלים לגמרי מקוראיו את דבר האספות ופעולתו של ר. למען הקונגרס, אף הוא נתפעל כל כך מנאום רוטנברג, ששמע מפיו, עד שמרד בדוּכנו ופרסם בעתונו של ר. שיר מוקדש לתנועת הקונגרס; ובשעת רצון שרתה עליו שכינת העבר הגדול של עמנו, נזכר בתלמודו הילדותי וקרא לשירו בשם עברי מן התורה “בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל”.

נמצא: ראה קצת פרי בעמלו. באספות הללו נתקבלו החלטות ברוח נאומיו, והיה מקום לקוות, שאולי יזוז הקרח, אולי “יזדעזע המת”. אבל תוך כדי פעולתו ותקותו – נזדמן לו מפח־נפש מקרוב דוקא. דרישת המדינה היהודית בארץ־ישראל עוררה את חמתם של ה“יאהודים” מצד אחד וה“גנוֹסן” מצד שני, של כל ה“אול־ראיט’ניקים” האמריקניים האומרים: אך טוב לישראל היות יאנקים אמיתיים, במחיר הסתלקות מכל דבר יהודי, אירופי ו“סנטימנטי”. מילא, ידע: באלה יש להלחם. אולם מסיבות הזמן גרמו לכך, שאף הציונים הביעו התנגדות להעמדת שאלת המדינה היהודית בצורה כה גלויה ודחופה. רדיפת היהודים בארץ ע"י הטורקים העלתה חששות, שדרישה גלויה זו תזיק לישוב היהודי הדל והנדכא ואולי תביא לחורבנו.

רמז לחילוקי־דעות אלו בדבר התביעות הציוניות באותה שעה שומעים אנו גם מתוך המשך דבריו של ד. בן־גוריון, הנזכרים למעלה. אחרי הדברים ההם ממשיך הוא ואומר:

“ז’יטלוֹוסקי דרש אז מדינה יהודית, לא פחות ולא יותר. הוא לא רצה להסתפּק בתביעות של פועלי־ציון: הכרת זכות העם היהודי לבנות מחדש את מולדתו, ועמד בכל תוקף על הדרישה של הכרזת רפובליקה יהודית בא”י. ואני הציוני הותיק הייתי צריך להתוַכּח עם ז’יטלוֹוסקי בעל־התשובה. הוא טען, שגאולת העם היהודי צריכה לבוא מיד ובשלמות ואת המדינה היהודית עלינו לקבל מועידת השלום, ואני טענתי, שגאולתנו אינה ענין של אַקט חד־פעמי אלא פרוצס היסטורי, ולא אַקט חיצוני שינתן ע“י הממלכות, אלא מאמץ פנימי של העם היהודי, כי בעצמנו נצטרך לבנות את הארץ, ובמשך הרבה שנים”.

אלא שהרב ז’יטלוֹוסקי עמד על דעתו; לא הוא, רבם הותיק של פועלי רוסיה ואמריקה, יקבל דעתו של “פועל־ציון” צעיר. ואכן היה עקבי ואחרי שנים אחדות, בראותו שהמדינה היהודית לא ניתנה לנו – יצא את “פועלי־ציון”. מה שאין כן התלמיד רוטנברג. הרי לא איש־מפלגה הוא; הלא הוא – אידיאה לפניו, ועתידו הארצישראלי עתיד־חייו הוא, ואין הוא מסיח דעתו ממצבו המיוחד, שעמד עליו כמה פעמים במחברתו, כי חדש הוא במחנה זה ועליו ללמוד מן הציונים הנאמנים עליו. כי על כן מפרסם הוא בכל הפּשטות ובכל גליות־הלב המצויות בו, בעתונו מסוף אוגוסט 1915, גלוי־דעת זה:

“עסקנים יהודיים מוסמכים בני זרמים שונים העירוני, כי ההחלטות בדבר בית מדיני עצמאי בארץ־ישראל, שקבלנו בעצרות־התעמולה שלנו, יש בהן כדי להזיק לישוב היהודי בא”י.

עניתי:

אין אנחנו פועלים להנאתנו או לטובתנו הפרטית. אין איש מאתנו יכול ליטול עכשיו על עצמו את האחריות לישוב שבא"י.

לפיכך, אם אמנם ישנה סכנה כזו, אביא בעצמי את השאלה הזאת לפני הועד שלנו ואציע לשנות את נוסח תכניתנו.

עדיין לא היתה אפשרות לועד לדון בשאלה זו. אולם חייב אני להגיד כבר עתה:

אנחנו נסתגל לאינטרסים יהודיים והם אשר יכונו – בשעת הכורח – את צעדינו.

שום אינטרסים אחרים, ואפילו יהיו עצומים מאד, לא תהא להם כל השפּעה עלינו."

קצר וחלק. אבל אם נחת דרגא למען “האינטרסים היהודיים” – הרי החריף את מלחמתו באלה, שבאמת התנגדו לקונגרס בעיקרו של דבר. ובאותו גליון של עתונו מדפיס הוא מאמר חריף “אל מתנגדינו”.

"הנני מאשים את מתנגדינו – החברים הסוציאליסטים והמהפכנים, המנהיגים את ההסתדרויות הגדולות של הפועלים היהודיים באמריקה, על שבזמן האָיוֹם הנוכחי, הזמן ההיסטורי היוצא מן הכלל, לא עשו כלום במשך השנה כדי להסביר להמוני הפועלים את מצבנו הטראגי והמסוכן ורווּי־הדמים בכל העולם כולו ולהוֹרוֹתם אשר עליהם לעשות בשעה זו.

הנני מאשים אותם על שגם עתה מכניסים הם טמטום, דמוֹראליזציה וחולשה לתוך המוני הפועלים באמריקה ואף אינם מניחים להם לבטא את רצונם ולהבליט את פעילותם באותה דרך, שההמונים בעצמם מבקשים ללכת בה. הנני מאשים אותם על שבזמן הטראגי הנוכחי מכנסים הם ועידת־פועלים ארצית, שתיצג ברובה את הקבוצה המפלגתית הקטנה – ולא את רגשותיהם וצרכיהם של המוני העובדים הרחבים.

– – – כל כמה שתהא חפשית וליברלית הארץ שבה אנו חיים – הנה בנו אפשר לעשות הכל, כבאנשים בני מין שפל.

אפילו בלונדון, בפריס, במילאן, נהיו הפּרעות לדבר אפשרי (הטעמים לכך אינם חשובים), ואפילו כאן באמריקה – הכל אפשרי.

הנה כי כן, ממצב זה, מאימה זו, הקיימים לגבי היהודים שבכל העולם – עלינו להשתחרר, ולהיגאל לתמיד, גם להשתוות עם כל בני האדם ועם כל בני העמים האחרים.

יהודי רוסיה, גרמניה, צרפת ואיטליה אינם יכולים עכשיו לעשות כלום בשביל עצמם. החלק היחידי של העם היהודי, שלא נפגע במקרה מחמת סבלות המלחמה, האוכל לשובע ויש לו עבודה ופרנסה, וגם בריא ועשיר הוא – יהודי אמריקה הם.

היהודים היחידים, היכולים והמחוּיבים להתחיל בהנהלת המלחמה הקשה למען כל העם היהודי כנגד כל העולם – אלה הם הפועלים היהודיים באמריקה, בעלי ההסתדרות המאורגנת היחידה שבכל העולם, היחידים בגאון־כוחם ובאומץ לבם. והרי זו חובתם לא רק כלפּי כל העם היהודי הסובל והמתבוסס בדמו, כי אם גם כלפּי עצמם.

עליהם להתארגן יחד עם כל המעמדים והקבוצות האחרים של היהודים האמריקניים, ואם אפשר יהיה – עם היהודים שבכל הארצות האחרות, ולבוא אל הקונגרס היהודי, שבו ידונו ויחליטו על האמצעים שיש לאחוז בהם, ועל הכוחות שאפשר להשתמש בהם לפתרון בעיותינו ולהשגת מטרותינו.

מנהיגי הפועלים מצטדקים ואומרים: ‘הננו נמצאים בארץ אחרת, ביבשה אחרת. חסרי אונים אנחנו. הננו מוכרחים לעמוד מרחוק. רק נחמה אחת נשארה לנו: שאיננו אשמים בדבר’.

ואני אומר: אָכן אשמים אתם, וגדולה אשמתכם. ואם אינכם מסוגלים אלא להרעפת נחמות בלבד – אסור לכם להשאר בראש המעמד המהפכני בזמן מהפכני כל־כך.

אין לכם כל זכות להתהדר ב’מוסרותיכם המהפכניות' כי אינכם אלא שתדלנים, בטלנים, אם בשעה כזו אומרים אתם לפתור את הבעיה היהודית האיומה בכתיבת תזכירים, בהשתדלויות ובסדור הפגנות.

הנכם פושעים פשע חמוּר כנגד כל העם היהודי, בהפריעכם את הפועלים היהודיים מלהתאחד עם הכוחות היהודיים האחרים למלחמה הקשה והנוראה למען קיום אלמנטרי שיהא ראוי לכבוד בני אדם. אינכם אלא פושעים במנעכם את המוני הפועלים, שהאפלתם על הכרתם, מללכת לקונגרס דמוקרטי, מחשש שמא יחליטו שם לרכוש ליהודים ארץ משלהם. אם הוד מלכותו העם היהודי ימצא בקונגרס זה, שכדי לרכוֹש את ארץ־ישראל ליהודים יהא עליכם לוַתר על תכניתכם הבונדיסטית – תהיו מוכרחים לעשות זאת. ואם יוחלט, שעלינו להקריב לשם כך לא רק את תכניותינו ומפלגותינו, כי אם כל אחד מוכרח להקריב את עצמו למען עמנו היהודי – יחשב הדבר בעיני כל אחד מאתנו לאושר ולכבוד גדול ביותר.

חשבו נא את מעשיכם וראו את הדרך אשר תלכו בה. הלא הנכם בני־אדם ישרים. הלא היו לכם בכל זאת מסורות מהפכניות – היו־נא, אֵפוא, ראויים לתקופה הגדולה, שבה אנו חיים, ואַל תתעלמו מהצרה הטראגית ורווּית־הדמים שבאה על עמנו.

אין זו בושה לאנשים ישרים להגיד: טעה טעינו! אולם זה יהיה חטא ופשע איוֹם מצדכם, אם בזמן כזה תתחשבו רק באינטרסים הקטנטנים שלכם, האישיים או המפלגתיים.

יש לכם השפּעה גדולה על הסתדרויות גדולות ועל מנגנון ענקי. התיצבו אֵפוא על עמדותיכם ומלאו את חובתכם!

אל נא תמשיכו במלחמת דברים אתנו.

בואו, ונעבוד יחדו!"

––––––––

מובן שמאמר זה עורר כעסם של הנפגעים, וראש המדברים שבהם אף יצא חוֹצץ כנגדו, – הוא בן־ציון הוֹפמן, הידוע בעיקר בשמו הספרותי צביון, שונא־ציון מובהק ביותר שבין העתונאים הבונדיסטיים ועטו השנון עוקץ מאין כמוהו. על תוכן מאמרו אפשר לעמוד מתוך רשימת פולמוס שכנגדו, שנדפסה ב“הקונגרס היהודי”:

“צביון אינו יוצא מן הכלל. כתב רוטנברג מאמר ‘אל מתנגדינו’ – – – אין צביון יכול לנוח. ראשית: מדוע כתבו על ר. בעתונים וערכו לו קבלת־פנים כזאת – וצביון נשכח כליל? שנית: מי יִפּה כוחו של ר. לדבר ולתַעמֵל ואת פי צביון לא שאל? שלישית: ‘אני מאשים’ אינו דבר מקורי; אֶמיל זוֹלָה הקדימו. לסוף: הרי זה בכללו מעשה מחוצף ולא טאקטי, שירוֹק יטיף מוסר לנו, הצהובים, ויקראנו למשפט העם. ר. מאשים את הבונדאים האמריקניים שבימינו, וצביון משיב בזכויות העבר של הבונד.”

ולא רק על ר. התנפלו ה“גנוֹסן” בגסות, אלא גם על כל מי שהעיז לתמוך בו משהו. אחד מן המעיזים שבמחנה ה“גנוֹסן” היה הפּובליציסטן ישר־הלב והמשורר הלאומי לסין (מת ב1938), שהיה עורכו של “צוקונפט” – ירחונם של ה“גנוֹסן”. כבר אז הלך לסין בודד וסלל לו שבילו וקבע לו כּרמילוֹ – רשות היחיד בתוך רשות הרבים של חברת “פוֹרורטס” המתבוללת; כבר אז כתב ב“צוקונפט”, “אם מעמדות שונים שבעם אחד רשאים לפי הדין הסוציאליסטי להתאחד לשם התגוננות בחרבות וברובים ובתותחים – הרי שמותר לנו להתאחד, לפחות, עם הציונים כדי להתגונן רק בדברים, במאמרים, בהסברת מעשיהם הנוראים של צוררינו”.

ועל כן הלקוהו בכורמיזיהם הבונדאים הצעירים ממנו: “א. לסין התקנא בגדולתו של פ. רוטנברג. משיחה של הפלוגה הלוחמת יצא ב’אני מאשים' היסטרי, ועורך ה’צוקונפט' ירה במאמר ראשי”. ומכאן ואילך דברים ציניים כמדקרות חרב. ולא רק בדברים דקרו רבם א. לסין, אלא גם נמנע ממנו להיות ציר בועידת־הפועלים הארצית, שנתועדה לשם כך בתחילת ספטמבר. וכולי האי – משום שהעיז לתמוך ברוטנברג.

––––––––

פינחס רוטנברג, גם לפי טבעו וגם לפי הכרזתו במאמרו התכניתי שהובא למעלה, כי העתונות תסטה מעל פניהם של הציניקנים והפטפטנים הריקנים, ראוי היה לו שלא לשים לבו כלל לכל ההתנפלויות האלו. אבל יותר מדי הפריעו אלה לפעולה שהיתה יקרה לו מהכל, גם מכבודו, וכנראה שגם חבריו השפּיעו עליו, שהוא, הרוח החיה בתנועת הקונגרס, ישיב דבר לחורפיו. והוא בחר לו למטרה את המובהק שבחורפים, את צביון, ובגליון עתונו, שיצא בדיוק ביום הועידה ההיא, 4 בספטמבר 1915, פרסם תשובתו בצורת מכתב:

"חבר צביון נכבד,

מספּרים לי, שאתה הנך ‘מי שהיה’ בונדאי.

עד שאתה שואל אותי: בשם מי ובאיזו זכות פועל אני כאן באמריקה – אין אני מבין: בשם מי ובאיזו זכות אתה פונה אלי.

אולם כאדם, שהחיים למדוהו להתיחס לכוֹל בדרך־ארץ, עונה אני לך. ואני מקוה, שיותר לא תבלה את זמני בחלופי־מכתבים אישיים. כי יש לי מעשים חשובים מהם לעשותם.

כל שאלותיך ועצותיך מקורן בטעויות, שכל אדם עלול לטעות, וגם אתה, כמובן.

1) מאמרי נקרא ‘אל מתנגדינו’ (ולא ‘אני מאשים’, כדבריך). נמצא שהטרחת לבטלה את אֶמיל זוֹלָה המת מקברו. ואני חושב, שהפרק ששנית בדבר ‘צניעות’ אינו צנוע.

2) באתי לאמריקה בשם ההסתדרות האיטלקית ‘פּרוֹ קאוּסה הבּראיקה’. תוצאת פעולתי פה באמריקה היא הארגון הנקרא ‘ועד־תעמולה לאומי־סוציאליסטי יהודי’, שסניפיו מצויים בכל ערי אמריקה החשובות.

מסביב לועד זה התאחדו כל ההסתדרויות הלאומיות היהודיות: פועלי ציון, הסוציאליסטים־טריטוריאליסטים, הסערפּיסטים (חברי “מפלגת הפועלים הסוציאליסטים העבריים” ברוסיה. – המעתיק), הסוציאליסטים־רווֹלוּציונרים היהודיים, ברית־הפועלים הלאומית, כמה סניפים של הארביטר־רינג (קלובים וחברת־ביטוח של הפועלים היהודיים, שהפוֹרוֶרטס האסימילאטורי היה שולט בהן. – המעתיק), אגודות מקצועיות ואף חברים בודדים של הפדראציה הסוציאליסטית, הינו: אלה שהנם כיום או שהיו בונדאים.

דעותיהם על מצבו הדָמִי של העם היהודי בשעה זו – הן כדעותי שלי ופעולתם – כפעולתי.

הארגון, שאליו מתכבד אני להשתייך, הקים עתון הנפוץ ברבבות אכסמפלרים.

כתוצאת פעולה במשך חמשה שבועות – אין זה מעט.

עיניך הרואות שיש לי בשם מי לדבר ו’זכות' ‘לפעול’ – לא פחות משיש לך הזכות לשאול.

בתור סוציאליסטים קוראים אנו לפועלים שיתארגנו ויתאחדו עם כל יתר השדרות של העם היהודי בקונגרס דמוקרטי בעל תכנית חפשית. שילכו לקונגרס, שבו אפשר לדון בכל עניני החיים היהודיים ואפשר לבטא כל מיני דעות בשאלות אלו, שבו יחליט הרוב בשאלת ארץ־ישראל כמו בכל יתר הבעיות של העם היהודי.

הבונדאים מתנגדים לכך שהקונגרס ידון בשאלת א"י. הם קבעו, שהפועלים אינם רוצים לשמוע עליה ואינם מתענינים בה.

קראנו בערים שונות אספות־המונים גדולות של אלפי פועלים הרבה ושאלנו את דעתם בשאלה זו. מחוץ לקולות בודדים של מנהיגים בונדיסטיים ניתנה תשובה רבת־התעוררות – לא רק זאת שהפועלים ילכו לקונגרס, אלא אף זאת שהפועלים יִראו בקונגרס את תפקידם לחפּש דרכים להשגת מדינה עצמית – ארץ ישראל, שבלעדיה תשאר הבעיה היהודית בעולם בלא פתרון.

אין חשיבות בטעמו של דבר, אבל עובדה היא שמתנגדינו הבונדאים, ‘שעוררו בפּועל היהודי את החשק לדעת ולקריאה ולידעוּת’ – כפי דבריך – מאמצים עכשיו את כל כוחם שהפּועלים לא ישמעו את מה שאנו רואים לחובתנו להסבירם. קראנו את מתנגדינו לויכוח, פנים אל פנים, והם לא באו, בתרצם זאת באמתלות שונות.

אבל הפרעת הפועלים ובלבול־מוחם, אבוד הכוחות והזמן בתקופה טראגית זו – הם פשע כלפּי הפועלים וכלפי כל העם היהודי כולו.

בתור יהודי פשוט, בתור סוציאליסט ומהפכן, זוהי חובתי לתבוע את מתנגדינו למשפטו של המוסד העליון – לפני הפועלים עצמם.

את החוב הזה נקיים אני וכל חברי ככל יכלתנו.

הצלחתנו מזכה אותנו באמת לדבר בשם הפועלים היהודיים באמריקה בזכות לא פחותה, כמדומני, משל הבונדאים.

הרי מבין אתה בעצמך, כי למטה מכבודי הדבר לענותך על בזיונותיך, שבאתי לאמריקה למען הכבוד, בבחינת משיח, וכי אני מתימר להגיד דברים חדשים. אתה מצטער על ‘רוחך הטובה’ ו’אדיבותך' ביחסך אלי ‘בתור אורח’ ועל ה’פרסום' שאתה נותן לי. ואני מצטער על כך לא פחות ממך.

מיטיב אתה לדעת, כי חיי עברו בדברים חשובים ממחיאות־כפּיִם וכבוד.

באתי לאמריקה כחייל מגוּיס, המרגיש ומבין את חובתו (אומר אני: חובה, ולא זכות, שזו שייכת לך, כדבריך) לעשות בזמן הנורא הזה לטובת עמו כל אשר ביכלתו, כשם שעושים כך רבים אחרים וכשם שצריכים לעשות כך – הכל.

כאשר יתכנס הקונגרס ויבחר בועד הפועל שלו, בתתו בידו כוח מסוים לפעולה לאומית – כי אז יתּם תפקידי באמריקה. אלא אם כן תזקק הנציגות היהודית לחיילים יהודיים, כי אז אֶרצה להצטרף ראשון לגדוד העברי הראשון.

את דעתי בדבר נחיצות הגדודים לא שניתי. מעולם לא חשבתי, שארגונו של ענין אחראי כזה יבוּצע בידי איש יחיד על אחריותו שלו.

כן לא ויתרתי על הבית המדיני־עצמאי בארץ־ישראל. פשוט: לא הבינות את שקראת.

אתה מיעצני עצות הרבה. אם אֶזדקק לעצה ואחשוב, שאתה בעל־עצה מתאים לי – אֶפנה אליך. אבל כל עוד לא אבקש זאת ממך אני עצמי – תואיל באדיבותך לא לזכּותני בעצות.

בכבוד, פ. רוטנברג."

תעודה שאפשר לומר עליה הרבה ולדרוש בה כמין חומר, אבל בכל אופן מגלה היא טפח מאישיותו הגדולה – דומה: מותר לאמור זאת בלי היסוס – של מחבּרה.

––––––––

כאָמור, נכתב מכתב זה בגליון שהופיע ב4 בספטמבר, ביום הועידה הארצית של הפועלים היהודיים. לאמור: אין הוא מגזים במנותו את השגי פעולתו במשך שבועות ספורים. ולא עוד: יתרים הם השגיו על המפורש בדבריו. ועידה זו – הריהי צעד ראשון ממשי בדרך לקונגרס, בדרך כּינוּנו של העם היהודי באמריקה. ואת ערכו של השג רוטנברגי זה מעריך הוא עצמו בגליון עתונו שהופיע ב8 בספטמבר. המאמר נקרא: יחדיו.

"בששה בספטמבר 1915, בועידת־הפועלים הארצית בניויורק, התאחדו הפועלים היהודיים של אמריקה כדי לעשות את כל הדרוש והאפשרי לשם תקון מצבו האָיום והטראגי של העם היהודי.

מאוחדים אבל לא אחוּדים.

התאחדו דוקטור מכס גולדפרב (מראשי הבונדאים, שהיה אחר כך עסקן חשוב ברוסיה הסוֹוטית, בשם: פּטרוֹוסקי, ומנהל בי"ס צבאי, וסופו – הרוג סטאלין. – המעתיק) עם דוקטור חיים ז’יטלוֹוסקי, אינז’נר רוטנברג עם אינז’נר צביון, הבונד ופועלי־ציון – שהיו ועוד יהיו ביניהם חילוקי־דעות וסכסוכים בדבר פתרון הבעיה של העם היהודי, בדבר צרותיו ויסוריו ודרך ריפּוּיים. אבל לכולנו יש עכשיו בעל־בית אחד, שבקולו כולנו חייבים לשמוע ונשמע – היא הפּוֹעלוּת היהודית המאוחדת, הכוח היחידי שבעם היהודי שאליו חייבים להצטרף עכשיו כל שאר השדרות והכוחות. הועידה היא עכשיו הצעד הדמוקרטי הראשון והעצום בדרך התחיה החברתית וההיסטורית של העם היהודי.

לפיכך גדול כה ערכה ההיסטורי של הועידה.

‘בעלי־הזיה מעשיים’ קראוּנו מתנגדינו – לא רק משום שאנו חולמים בדבר ארץ־ישראל יהודית עצמאית ‘בלתי־אפשרית’, אלא גם מפני שעצם ההתאחדות של פועלים יהודיים היא מן הנמנעות. הועידה הוכיחה, כי אנו ‘בעלי ההזיה המעשיים’ קרובים אל המציאות יותר מ’אנשי־המעשה־הזיוֹניים'. וחברינו יזכרו זאת בודאי בשעת עבודתנו המשותפת, שלשמה התאחדנו ויחדיו נטלנו עלינו התחיבות, שנשמור לה אמונים."

לאמור: הוא מכיר את ההשג־מעט, ועם זה יודע הוא את המרחק להשגת המטרה: הקונגרס. אבל – משמעת. עוד נראה להלן עד מה נפצע לבו בועידה זו, שנפחה מתוכה את נשמת רעיונו של רוטנברג: את ארץ־ישראל, ואף־על־פי־כן: משמעת. כי מקוה הוא, שמאחוד־מעט זה יתפתח אחוד מקיף יותר וסוף־סוף יקום הקונגרס, שייצור את העם היהודי האמריקני, שישמש חלוץ וגרעין ביצירת העם היהודי בעולם, שיִלָחם למען השגת ארץ־ישראל.

––––––––

וכאשר יעברו שני חדשים אחרי הועידה – זמן, שלפי קצב פעולתו בימים ההם כשנים הרבה יחשב – ואין תקותו מרבה סיכויי התגשמות; ורוטנברג היוזם והדוחף קדימה רואה עצמו כבול במסגרת המשמעת לועד שנבחר בועידת הפועלים, שרוב חבריו בונדאים הם, – תוקע הוא שוב את שופרו בפיו ומתריע במאמר: “למה מחכים?”

"מלחמה קשה נלחמנו עד לועידת־הפועלים הארצית, לא רק במתנגדינו אלא גם בידידינו. במשך זמן קצר ‘הוכחנו’ שהפועל היהודי המאורגן באמריקה מרגיש ומבין מה אָיום ומשפּיל מצבו של העם היהודי, מבין ומרגיש את חובתו לקבל עליו את יזמת המלחמה לשחרורנו הלאומי בכל העולם.

אין חשיבות בדבר: מי ניצח בועידה ולמי מגיע כבוד הנצחון, – חשוב הוא, שאנשים, שבידיהם היו המנגנונים העצומים של הסתדרויות הפועלים ועתונותם, של המוני הפועלים הממוּשמעים, אנשים שהם בעלי הכרה קוֹסמוֹפּוֹליטית ואנטי־לאומית, מתנגדים קנאים של פוליטיקה כל־ישראלית, מתנגדי־קונגרס פרינציפיוניים – אנשים אלה נאלצו, בכוח הלך־רוחם של ההמונים, לעשות הסכם, שעל־פיו חייבים הם, בתור נציגי הפועלים היהודיים באמריקה, להלָחם לשחרור לאומי גמור ולהגדרה עצמית של העם היהודי בכל הארצות, וארץ־ישראל בתוכן.

הם נאלצו ליטול עליהם את היזמה לארגן ביחד עם יתר שדרות העם קונגרס דמוקרטי, שיבחר בנציגות־העם ובמנהיגים מתאימים למלחמה הדרושה.

חשוב הוא, שהועידה נטלה מן ה’אמריקן ג’וּאיש קוֹמיטי' הפילאנתרוֹפּי והאוֹטוֹקרטי, התקיף הפינַנסי והפּוליטי, את האפשרות להמשיך בטענתו, כי הפועלים היהודיים, המעמד המהפכני־ביותר שביהודים, מאוחד עמה, הפּלוּטוֹקרטיה הריאקציונית־ביותר."

ואחרי גאון – שבר. אחרי הדגשת ההשג שבגוף – גילוי האבדה שברוח. וביום פקדוֹ את מתנגדיו – וּפקד גם “עזרת” ידידים.

"יפה וגדולה היתה תנועת הקונגרס עד לועידה. נשמה יפה ועֵרה חיתה בה. המוני העם הרחבים נתעוררו, התבוננו במלחמה שבמחנות הפועלים ושיתפו את הרגשתם.

מדינה יהודית עצמית וחפשית בארץ־ישראל – שבלעדיה לא יהא קיום ממשי לשויון זכויותינו בשום מדינה אחרת – היתה נשמתה של התנועה.

והתפקיד לפצוע את זו נשמת־התנועה פצעי־מות – נפל בחלקם של הציונים דוקא…

מטעמים ‘מעשיים’ (?) ו’דיפלומטיים' המירו את שאיפת־העם הלאומית הגדולה ובת־ההגשמה – ב’קולוניזציה' ו’אמיגרציה', שאינן אומרות הרבה ללבם של ההמונים.

אחרי הועידה עברו שני חדשים, ומתנגדינו מאתמול, שהם עכשיו חברינו ומגיני הקונגרס, מתלוננים על ירידת התנועה.

בענינים חשובים כאלה דרוש אומץ־רוח לחשבון־הנפש.

ידידים, הלא אתם בעצמכם סייעתם לקצץ את כנפי התנועה, כי נשמתה הלא היא ארץ עצמית, ובזאת לא אביתם."

פצוע האיש. פצועה נשמתו. ונאמנים פצעי אוהב. ובכל זאת – לא ימוּט כוחו ולא ינוּס ליחו. הוא ממשיך ומסביר, כי גורל הקונגרס תלוי עכשיו בשלושה גופים, המיצגים שדרות חברתיות שונות בעם היהודי: ועד הקונגרס, המאחד סביבו הרבה הסתדרויות מרובות חברים, גילה חולשה ארגונית רבה; הועד היהודי האמריקני, שיש לו ערך פוליטי וכספּי, אין המונים מאחורי גבו; החשוב שבהם הוא ועד הפועלים, המיצג את החלק המאורגן־ביותר והפעיל־ביותר והמהפכני־ביותר שבעם היהודי. אלא שועד זה מצורף ברובו מחברים שהתנגדו אתמול לכל תנועת הקונגרס עצמה, ויהיו כמה שיהיו ישרים עם תפקידם הנוכחי – יעשו תמיד, מדעת ושלא מדעת, להוריד רמתו של הקונגרס.

וכאן, במצב דחוק כזה, רואים אנו את רוטנברג, האיש הנושא לבו לגדולות ותובע נצורות ותקיף בדעתו, מופיע כפוליטיקן ריאַלי גמור. כדי להגיע לידי אפשרות כל שהיא של הגשמת הפרוגרמה המאכּסימית שלו – מוכן הוא להסיטה לעת עתה הצדה ולדחותה לעת מצוֹא. בשעת הדחק מסתפּק הוא בפרוגרמה מינימית זו שהוחלטה בועידת הפועלים, בנוסח הנזכר למעלה, והוא מטיף לועד הקונגרס, הרוצה לדון בקונגרס בשאלת א"י, שיוַתר על כך ויצטרף לנוסחה של ועידת הפועלים, ויתאחדו שני הועדים, זה שרצונו מרובה מיכלתו וזה שיכלתו מרובה מרצונו, להיותם גוף המיצג את כל היהדות המאורגנת של אמריקה, גוף שיוכל לגשת מיד לפעולה מעשית לשם ארגונו של הקונגרס. ומפני כוחם של שני גופים מאוחדים אלה יחוּל גם הועד היהודי האמריקני וילך אתם, לרצונו או לאָנסוֹ.

ואחרי כל הגיון ההערכה וחריפות הפּוֹלמוס ופיכּחות הפרוגרמה הארגונית ששוּקעו במאמר הגדול הזה, שרק קטעים מתוכו ומתכנו הובאו כאן, חוזר רוטנברג ואוחז את הלוז שבשדרה, את הגורם הראשוני לכל פעולתו. המנוע הדוחף אינו מניחו אף לרגע. צרות ישראל, עליהן יהוֹרג כל ימיו אלו, אינן מוּסחוֹת מדעתו אף כהרף עין. שלטון השכל ושלטון הרגש אוחזים שניהם בבת אחת במוחו ולבו של “איש המעשה” הזה, ולסיום מאמרו מתנה הוא שוב, בהרחבה וביסודיות, כמבראשית, בחינת “ושינַנתּם”, את מצב היהודים בעולם:

"נציגות, שתוכל לפעול בשם העם היהודי כולו, הכרח הוא שתוָצר בכל המהירות. יהודי כל העולם מביטים באמריקה כבארץ יחידה, שבה אפשר לארגן עכשיו את מלחמת האומה. ואנו חייבים לנצל את מצבה המיוחד של אמריקה במלוֹא המדה, אם אין ברצוננו לשאת באחריות קשה כלפּי ההיסטוריה. אָיוֹם הוא מצבו של העם היהודי – – –

העולם סוֹטה מאתנו כממצורע. – – – סוֹטים לא מן ההיסטוריה הישראלית העתיקה. אין בזים ליהודים שנלחמו לארצם ולחירותם הלאומית. העולם בוחל בהיסטוריה הגלותית ובקיומנו הגלותי." – – –

ובסוף הסופות – שוב לענין עצמו:

“15 חדשי־מלחמה עברו. חורבננו מוסיף והולך ואין הקץ נראה. האין זו השעה שנתאחד סוף־סוף כולנו, – ויהיו גדולים חילוקי־דעותינו ומנוּגדים עניני־מעמדותינו ככל שיהיו – ברגע זה של סכנה לאומית כללית?”

––––––––

כאדם הנתון בתוך הפעולה, שהוא הרוח החיה שבה, אין קריאתו קול קורא במדבר. מכַוֵן הוא את דבריו למעשה. אל האפשרי וההכרחי. הוא המתכן את התכנית, הוא המציע והמנַמק, הוא הקורא להגשמה – והוא הדוחף והמסייע לביצוע. ואכן כותב הוא בגליון הקרוב של עתונו, לאחר שבוע, ברשימתו “על המצב”, שועד הקונגרס הסכים לנוסח הפועלים בדבר צורת העמדתה של שאלת א"י על פרקו של הקונגרס. ומתוך הרגשת צער ומעֵין הצטדקות מבאר הוא:

“לא היה קל הדבר לבצעו. כי כבילת הידים בשעה כזו לגבי בירורה של כל שאלה, ושאלת א”י ביחוד, היא חוסר שחר מבחינה לאומית. אנחנו בעצמנו הסכמנו לכך ומשכנו אחרינו את ועד הקונגרס – רק מתוך רצון שנתאחד סו“ס ונעבור מויכוחים לעבודה ממש.”

הוא אשר אמרתי: פוליטיקן ריאלי.

ועכשיו קיוה, כי מאחר ששני גופים אלה מתאחדים – ישלים הועד היהודי האמריקני עם המציאות ועם ההמונים ויצטרף לפעולתם. שהרי הם אנשים “בעלי מבט עולמי ואפקים רחבים והם יבינו, כי יִגדל כבודם בהיותם מנוצחים ע”י העם היהודי מאשר יהיו מנַצחיו." אבל הוא מוכן לא רק לדוֹרוֹן ולתפילה אלא גם למלחמה. והיה אם ימאן הועד היהודי האמריקני להצטרף – גם אז לא תיפסק העבודה.

––––––––

ניכר מתוך כתלי הדברים שהעבודה היא במלוֹא המהלך והטמפּוֹ, וההשגים נכבשים כיבוש מלחמה – אמנם השגים מועטים לגבי המטרה ונכבשים באִטיות יתרה מכפי שרצה הכובש, אבל נכבשים. על מלחמותיו והשגיו אלה מעידים לבה הגדול ומוחה הגדול של התנועה, שבה נמצא ר. ושהתקדשה כולה לעזרת מפעלוֹ, מחַנכם ומורם של הפועלים הציוניים בעולם, אשר נרתמו גם שניהם בעגלתו ועזרוהו בכל כוחות השפּעתם. נחמן סירקין סיפר אחרי שלוש שנים:

“הוא מעורר ומסַדר והוֹיֶה לכוח המניע. עסקן צבורי נתקל בהרבה מכשולים בכל מקום, ובאמריקה בפרט, אם עיניו לא לבצעו, אם הוא הולך, בגדולות ובקטנות, בדרכו הוא. לא פעם היה רוטנברג הדוחף ומשיב לתחיה את תנועת־הקונגרס הגוססת, מפני אויביה השונים וידידיה המסופּקים. הוא רכש לו הערצת רבים, אהבת יחידים והתנגדות של אחרים. באותה שעה היה הוא לחבר ל’פועלי־ציון'.”

ובאותם חדשי הפעולה ממש כותב דוב ברוכוב לרוסיה על תנועת הקונגרס ומציין:

“פינחס רוטנברג הוא הוא שמשך רבים מאותם שהיו מתנגדים והכניסם תחת כנפי הרעיון של הקונגרס וארץ־ישראל. שבוּעוֹנוֹ המיוחד ‘דר אידישר קונגרס’ מילא תפקיד גדול ברכישת ההסתדרויות של הפועלים לרעיון הקונגרס.”

אעפ"כ עוד הוא רחוק מן המטרה. מתוך ויתור על קביעת המטרה הסופית הצליח לאַחד את שני האגפים הדמוקרטיים, אבל האגף השלישי, בעל הכוחות המדיניים והכספיים, עודו ממנו והלאה. אחד מנציגיה המוסמכים הצהיר בפירוש לפני רוטנברג, כי הועד היהודי האמריקני לא ילך בשום אופן אל הועידה הארצית המוקדמת, אם לא יובטח לו בפירוש, כי הקונגרס יתכנס רק… אחרי תום המלחמה. אבל רוטנברג עודו מאמין בתומתו, כי האש האוכלת בכל בית ישראל תפעפע את קרח לבותיהם של הגבירים המתבוללים ואין הוא פוסק מלפסוק את פסוקו הישן ואין הוא מתעייף מלשנן בכל יום את תורתו שהיא בעיניו כחדשה תמיד:

"העם היהודי צריך למוסד לגיטימי שייצג את כל שדרותיו, שיוכל לעשות למענו בכל הימים והמקרים ויוכל לדבר בשמו בכל מקום שיראה צורך. קונגרס כזה אפשר להקהיל לעת כזאת רק באמריקה, ויש לעשות זאת בהקדם האפשרי. מי יודע אם לא היינו מונעים כמה מצרותיהם של ישראל ברוסיה אילו נתקיים כבר מוסד כזה.

ברור, כי יפה תמיד, ועכשיו על אחת כמה וכמה, להתארגן שעה אחת קודם מדאי מלהתאַחר מדאי.

וכל מה שמסייע ליצירתה של נציגות־עם כזאת – טוב, וכל המפריע לה – רע."

––––––––

אבל דינַמיט־דבריו לא פוצץ בכל אופן את סלעי הלבבות האטומים, והם עמדו במרים כלפּי המון בית ישראל ועתידו העמי והארצי גם בשעה ההיא, שחבריהם לדעה בארצות אחרות נפקחה עינם לראות את כוחה המהפך של התנועה העממית־הציונית שבאמריקה. שכּן אותם הימים, בדצמבר 1915, בקשה ממשלת אנגליה מאת “המלומד היהודי” באנגליה, ראש מחנה המתבוללים בארץ ההיא, לוּסיֶן ווֹלף, לעבד תכנית לרכישת היהדוּת האמריקנית לצד אנגליה. התכנית הוּמצאה מיד ע“י העסקן הנ”ל. ביחס לארץ־ישראל ושאיפות הציונים כתב:

“התנועה הציונית התחזקה הרבה במשך השנים האחרונות. גם בגלל הרדיפות הנוראות ברוסיה, וגם משום ששאלת תורכיה עתידה לעלות בועידת השלום הבאה. אינני ציוני ואני מצטער על התפתחות התנועה הלאומית היהודית. לפי דעתי, היהודים אינם אומה; לפי הכרתי מסופּק אני אם יהיו פעם אומה במלוֹא מובן המלה… אבל אין לזלזל בעובדות. אם רוצים לרכוש את ידידוּת היהודים – יש לקחת בחשבון את התנועה הציונית. באמריקה שולטת ההסתדרות הציונית על דעת הקהל, ובקרוב יתכנס שם קונגרס יהודי גדול שיעמוד תחת השפּעת הציונים. לכן הגיעה השעה שעל ממשלות ההסכמה לקבוע את עמדתן לשאלת ארץ־ישראל. מובן, שאין ביכלתן להבטיח הקמת ממלכה יהודית בארץ, שהיהודים הם בה מיעוט קטן. אבל עליהן לתת הבטחה, שתרגיע את דעת־הקהל הציונית. אילוּ, למשל, יכלו להצהיר, כי הן מתיחסות בחיבה לשאיפות היהודים ובשעת קבלת החלטה מכרעת בשאלת ארץ־ישראל יביאו בחשבון גם את שאיפות הציונים: עליה, התישבות, אוֹטוֹנוֹמיה פנימית רחבה למושבות הקיימות, מכללה עברית, הכרה רשמית בלשון העברית, שויון זכויות עם יתר תושבי הארץ. מובטחני, כי הצהרה כזו תהפוך מיד את כל יהודי אמריקה תומכים נלהבים לממשלת ההסכמה. לציונים חשוב, שארץ־ישראל תימצא תחת חסותה של אנגליה.”

היאהודי האנגלי העריך נכונה, שהציונות באמריקה שולטת על דעת־הקהל, אבל לא אמר (ואולי לא ידע) שעדיין אין היא שולטת על ראשי הקהל, הפוסעים ברגל גאוה על הקהל ועל דעת־הקהל גם יחד. הוא ראה ש“בקרוב יתכנס שם קונגרס יהודי גדול” – וּלוַאי והיה רוטנברג אבי הקונגרס יכול לראות כמוהו. לא; עיניו כּלוֹת מיחל – ועדיין אינו רואה כי בקרוב יתכנס הקונגרס.

––––––––

והנה עומד הוא לפני הברירה: לדחות את הקונגרס או לכנס קונגרס מקוצץ, לא של עם ישראל כולו. והנה הוא בא בין המצרים: ועד הפועלים, שרוב חבריו התנגדו לכתחילה לרעיון הקונגרס אלא שנבחרו בועידת־הפועלים לשם הכנתו, בגד עכשיו בתפקידו. למעלה ראינו את ר. ניבא – וידע מה ניבא. הללו ראו שהמתבוללים הבנקאים אמנם עושים ויתורים בזה אחר זה לתנועה ההמונית, אבל מצליחים לדחות שוב ושוב את כינוס הקונגרס; מהם למדו גם חבריהם המתבוללים מבית־מדרשו של ה“פוֹרורטס”, והתחילו פועלים כנגד הקונגרס.

אש וגפרית שופך ר. על הרוב שבועד הפועלים, שעשה הכל כדי לקבור את הקונגרס, על “קומץ האנשים, שנפל בחלקם הכבוד הגדול לכנס את נציגי העם היהודי שיִוָעצו מה לעשות ולעזור בשעת אסונה הגדול של האומה”, ומעל בתפקיד שנמסר לו מטעם הועידה, שבחרה בו כדי לפעול “פעולה מרוצה ודחופה” לשם כינוס הקונגרס. והציניקנים שבועד מתלוצצים, שאמנם נכנסו לקרון אחד עם אנשי רוטנברג, אבל עד פילאדלפיה לא יסעו עמם. בפילאדלפיה היה צריך להתקיים הקונגרס.

אבל אין ר. מסתפק באֵש וגפרית שבדבריו בעל־פה ובכתב. מן המיצר קרא עם. לא פעם בחייו היה נתון בין המצרים והשכיל להתפתל ולהידקק כנחש ולצאת באומץ־לבו ובעזרת ההמון שלם בגופו וברוחו. גם עתה, כאשר סַפקנוּת ומבוכה מתחילות רוֹוחות במחנה הקונגרס, יודע ר. ומכריז, כי “רק אנשים יחידים מסוגלים לאבד את האומץ והתבונה, אבל לא ההמונים, כי הם מכריחים את מנהיגיהם לפעולות”. הנה כי כן מקהיל הוא בשיקאגו בסוף ינואר 1916 654 צירים המיצגים 200,000 יהודים מאורגנים מכל השדרות, מרבנים ועד אַנַרכיסטים, מציונים ועד בונדאים, וּועידה זו מחליטה להקהיל את הקונגרס גם בלעדי האחרים, כי מוטב קונגרס בלי הועד היהודי האמריקני מהועד היהודי האמריקני בלי קונגרס.

ורוטנברג מתעודד קצת וכותב באחד מהגליונות האחרונים של עתונו מאמר בשם “תחית המתים של הקונגרס”. ועידה זו חיזקה את רוחם של הנבוכים בתוך ועד הקונגרס והכריחה אותו לכנס ועידה בפילאדלפיה.

“ושוב – קורא ר. במאמרו ההוא – נתון גורלו של הקונגרס בידי ההמונים. הם אתנו. הם אמרו ואומרים זאת על פני כל הארץ. אנחנו נבנה את הקונגרס, בבטחה ובשיטה, וכולם יבואו אלינו, ואף האמריקן ג’ואיש קומיטי. מן הצד לא ישארו.”

ניבא ולא ידע מה ניבא. הם יבואו, אבל לא לקונגרס הרוטנברגי. זה יתקיים בלא רוטנברג. ובעיקר – בוא יבואו הם בעוד ארבע־עשרה שנים לקונגרס בציריך, אותם האנשים יבואו, לואי מרשל במלוֹא ימיו ויורשו של יעקוב שיף במלוֹא כוחו. מן הצד לא ישארו. יבואו לא לקול קריאה ולא לקול תקיעה, לא לקול תרועה של הצהרת בלפור ולא לקול שברים של צרת ישראל, – לקול הקורא מן האדמה שקמה לתחיה בידי חלוצי ישראל תחיינה עצמותיהן היבשות. יבואו גם ה“גנוסן”, בראשם: אב. כהן בזקנתו ואחריו גם ב. ולאדק.

––––––––

לעת עתה יאַמץ עוד פעם רוטנברג את אחרית־כוחו ויפעל לקריאת ועידה שלפני הקונגרס, ועידה מבשרת הקונגרס. ועידה לא של העם היהודי באמריקה, לאמור: קטועה מבחינה כמותית, אבל לעומת זאת תהיה שלמה מבחינה איכותית. אחדות הרוח תשלוט בה, ושם ארץ־ישראל יִנשא בה בחרדת־תקוה. וגם מבחינת הכמות – אין היא נטולת ערך. ועידה זו נתועדה על־ידי ועדים שנתקימו בשמונים ואחת מערי אמריקה והם הכילו 3347 הסתדרויות יהודיות מקומיות ועשרים ושש הסתדרויות ארציות, שבהן מאורגנים למעלה ממיליון אנשים ונשים. והסתדרויות אלו הן שערכו את הועידה בפילאדלפיה בימים 26 ו27 במארס 1916.

בלי ה“יאהודים” ובלי ה“גנוסן”. ולא רק בלעדיהם אלא גם על אפם ועל חמתם. שהרי באותם הימים הודיע יעקוב שיף בעתונות היהודית והלועזית שבאמריקה, כי רעיון הקונגרס היהודי פירושו בגידה בחובת־האזרח האמריקנית, ולוּאיס מרשל הכריז בדפוס, כי מארגני ועידת פילאדלפיה עינם לבצע ולהנאה פרטית. ועתונם של ה“גנוֹסן” “הקוֹסמוֹפּוֹליטיים” בימים ההם “פוֹרורטס” הקהיל באותו יום ועידה שלהם בניויורק, כדי להפגין כלפּי פילאדלפיה.

רוטנברג עצמו, מולידה של הועידה, כמעט שאינו משתתף בה באופן רשמי וגלוי. אורח הוא, חדש מקרוב בא, והועידה מיצגת את אזרחי אמריקה, וכל ציריה תושבים ועסקנים ותיקים של אמריקה היהודית. ראשי המדברים בה סטיפן וַיז ונחמן סירקין, והוא – פעיל מאחורי הקלעים. אלא שגם כאן מזַמֵן הגורל שעת־הדחק, המוציאה אותו מן הכלים שנחבא אליהם ומעלה אותו על הבמה. אש בוערת בלבו ונואמים רבים לא יכבוּה. הוא בא לקומם עם ישראל אחד, והנה כאן אך קטע עם. אמנם ה“יאהודים” קומץ קטן הם של בורחים מן העם. אבל העדרם פוגם בכל זאת. ביחוד כואב הוא בשל הגנוֹסן הנעדרים. הלא אלה הם המוני עמך, אלא שמנהיגיהם מתעים אותם. העדרם פוגם בהחלט. בלעדיהם – כיצד יקרא הקונגרס בשם העם היהודי באמריקה? לא, עליהם אין לוַתר.

בועדת ההצעות הצליח להביא לידי החלטה “לישא וליתן עם ההסתדרויות שאינן משתתפות בועידה זו לרכשן לתנועת הקונגרס”. הועדה מביאה את ההצעה לועידה והיא מעוררת “ויכוחים נלהבים”. בין המתנגדים גם שני מזכירי הועידה, פעילי העסקנים של ההסתדרות הציונית, אחד מראשי המדברים של הועידה מטעם הגופים הרדיקאליים שבה, ואתם ידידו וחברו של רוטנברג ועוזרו בתנועת הקונגרס ברוך צוקרמן. אין ברירה. “במקום שאין איש – השתדל להיות איש” ופינחס רוטנברג מגין על ההצעה ומוכיח, שחובתנו היא לאַחד את כל היהודים בקונגרס, ומפני זה צריך לישא וליתן עוד הפעם עם המתנגדים, אולי יעלה בידינו להשפּיע עליהם. אלא שיש לקבוע זמן מסוּים למו"מ. ומי שותף לדעתו, כנגד חברו צוקרמן ועוד, – הרב מ. ז. מרגלית, המגין על ההצעה בדמעות, משום שעֵת צרה היא לעמנו.

אדם שהולך בדרכו שלו – יש שהוא נפרד מחבריו ונפגש עם אדם מעולם זר לו. עוד נראהו משתף פעולה עם רב בענינים הנוגעים לכלל ישראל. מתוך מעמד הפועלים שבו היה מצוי בגופו וברוחו – הלך לקומם את העם; כי איש עממי הוא מיסודו, ובדרכו ממעמד לעם – התערב עם שונים מבני העם.

––––––––

וכאן – סוף פסוק בתנועת הקונגרס, שרוטנברג פרש מפרשיה לרוָחה ונישא אניתה עלי גלים טוֹרפים. רק סוף פסוק. הפּרשה כולה לא נסתימה. הדים ממנה נשמע עוד בפרק הבא.

––––––––

אָרכה פרשה חשובה זו – לא בגינה ובגין חשיבותה בלבד. ולאו דוקא מהיותה אחד מן הפרקים החשובים ביותר בחייו של רוטנברג, בו הגיע לשיא מחשבה ופעולה עם־ישראלית. לא אלה בלבד. יִתכן, כי פרשת־הקונגרס האמריקנית, פרשה זו של כינון עם ישראל למען ארץ ישראל, לא רק לשעתה נתפּרשה. הבאות תגדנה אם לא שימשה זו גם תחנת נסיון לעתיד פעולותיו לשם כינון עם ישראל – ולא ביזמה אלא בהגשמה, ולא למען ארץ ישראל אלא בארץ ישראל, – בה ולמענה. “ואותיות יגידו”.

 

פרק אחד־עשר: רוטנברג מתכונן למפעל חייו    🔗

עוד מעט ותמלא שנה להיות רוטנברג באמריקה. זמן ארוך יותר על המדה שקצב לו רוטנברג לביצוע מפעלו. הפּרשה מסובכת מאד ואינה מסתיימת. וכמו כן אין פרשה זו מסיימת את פרשת רוטנברג–אמריקה. הוא זרע זרע ויחד עם חברים עיבד את השדה, סקלהו ונכּשהו, זבלהו והשקהו וקיוה לקצור יבולו בזמן קצר. לא זכה: יבולו לא מיהר לקצור: לא אדמת מישור מצא לפניו; גבעות ובקעות, שלָחין וטרשין. לא אבד נירו. זרעו נבט אף צמח, אבל לאט לאט. אחרים יקצרו אף יאכלו פרי. והוא לעת עתה רק יגע ופגע ידע, זיעת־אפיים וחרי־אף.

אולם מעשים גדולים יש שאף אם עניים הם במקום אחד עשירים הם במקום אחר. זכה רוטנברג והזרע הלאומי, שנזרע בלבו על אדמת אומה אחרת שנתחַיתה תחיה לאומית, נבט כאן על אדמת אמריקה ואף צמח; ודוקא בזכות השאור שבעיסת היהדות, שאותה לש ולש ולא זכה לגמור אפיתה, תפח ועלה נבט יהדותו שלו. הוא נתן מעוף ליהדות אמריקה, אבל יהדות זו נתנה לו מרחב ועומק. ניתנה לו הזדמנות להכיר את עמו, על הקפלים והקמטים שבו. אדם זה, שנתרחק מנערותו התרחקות גמורה כמעט מן העולם היהודי ומחיי היהודים, נטבל כאן במקוה־של־יהדות כשרה ומלאה ארבעים סאָה על גדותיה.

הוא חי שם חיים יהודיים מלאים, גם בצבור וגם ביחידות. בצבור – הרי ראינו מעט מחייו בפרק הקודם. פורקן כל שהוא מכל הצער והיגון אשר הנחילוהו מלוא חפנַים חיי הצבור – חיפש ומצא בחיי היחיד שלו. חיי הצבור הטבילוהו בים של מים עכורים ודלוחים, וכדי להיזכּות מהם הלך אל מי־ים אמיתיים. עייף היה מכל דברי־ריבות וכעס־מרורים שבאספות ובויכוחים – ומצא לו רע כאח יקר לכל יהודי להתרועע. את קצפּה של ניויורק הלך להטביע בימה של בֶּלמַר אשר בניוּ־ג’וֹירסי, ואת מרירות הויכוחים הלך להמתיק בשיחת־חולין עם שלום עליכם. אין להבין כיצד הספיקה לו השעה, שכּן הרי ראינו כמה פעל האיש ללא לאוּת בחדשים הראשונים להיותו באמריקה, בלא לאוּת ובלא הרף ממש. אבל נאמנה עלינו עדותו של י. ד. ברקוביץ, המספר על סוף קיצו האחרון של שלום עליכם, הוא סוף קיצו הראשון של פינחס רוטנברג באמריקה, כי אותו זמן ישב הסופר האומלל בעיר־הים הנזכרת, ומכירים היו מקיפים אותו ומטילים עמו על שפת הים, ניהנים מזיו הערת־חידודין או ממימרה מחוכמת ומפולפלת שלו.

הליכתו לים לא מקרה הוא, כנראה. אולי משיכה יצרית אל המים, שבהם מעייניו כל הימים, ואולי משום הרגשת טעמה של רציפות. הנה הוא בא מארץ הים, מקצה הים התיכון מזה, והנה מתעתד הוא ללכת לארץ הים, מקצה הים התיכון מזה, ובינתיִם – משהו מטעמו של ים. כי על כן מספּר לנו ברקוביץ שרוטנברג – יחד עם שלום אש – היה מתגורר על שפת הים ממש, על חולו של ים.

כאיש עממי מיסוד־טבעו, כאיש הדורש לעמו, נמשך ביחוד, כנראה, לשלום עליכם, זה מלח העממיות. התקרב אליו יותר והיה מבאי־ביתו ומקורביו. ברקוביץ מספּר בענין רב על הסדר שערך שלום עליכם בליל־הפּסח האחרון בחייו, הוא פסח 1916. בסדר השתתפו גם פינחס רוטנברג, ל. מוֹצקין, דוב גולדברג מוילנה (מראשי הציונות ברוסיה ואחיו של י. ל. גולדברג; מיסד בית־החרושת המפורסם ללבני סיליקט בתל־אביב) ואחרים. שלום עליכם, בעל הבית ומלך הסדר, שהתכּון לבדח את דעת המסובים ולהפיג מלבם את השעמום של הסדר המסורתי שלו לכל תגיו ודקדוקיו – הציע שלא כולם יגידו ביחד את ההגדה אלא שהוא יחלק מעֵין “עליות” ואיש ואיש יגיד חלקו – קטע מן ההגדה בקול רם ויוציא את ידי כולם. והיתה לו בכך משום כוָנה קונדסית: הוא חשד במישהם מן המסובים, שהאותיות המרובעות אינן נהירות להם כל צרכם, ורצה להעמידם לבחינה… הענין עורר שחוק של הנאה מזה והתאמצות מיוחדת של החשודים מזה, ואחר שהצליחו הללו במאמציהם – זכו למחיאות־כפיים סואנות.

אין המסַפּר פורש בשמו של ר., אבל מכּלָלָם של הדברים נראה לפנינו גם הוא עומד בבחינת היהדות בראשית שובו אליה – וקונה אותה במאמצים.

ידידותו לשלום עליכם נתחזקה ביותר והיה שוקד בביתו בימי חייו האחרונים, וכך מספּר ברקוביץ, כי בליל מותו של שלום עליכם ישבו סביב מטתו עד הרגע האחרון מלבד בני המשפחה – הסופר דוד פינסקי, פינחס רוטנברג ואחותו רחל, ויהושע גורדון ואשתו (איש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בימינו, ובימים ההם – ראש “ברית הפועלים הלאומית” באמריקה). והוא, רוטנברג, היה – ביחד עם ד"ר י. ל. מגנס, נציג הקהילה היהודית של ניויורק בימים ההם – בראשי מארגני ההלויה הגדולה של שלום עליכם, רבת המשתתפים עד כדי מיליון איש, שכמוה לא ראתה ניויורק מימיה.

––––––––

שמים לרום וארץ לעומק ולב אדם אין חקר. רוטנברג, התוסס כולו תמיד תוך פעולה בעניני מעשה וטכניקה או בעניני ארגון מיגעים ואוכלים את הנפש, לבו נתון לעניני ספרות. ראינו אותו עצמו בתפקיד של סופר. אבל ענין מיוחד יש בקרבתו לסופרים. ראשית שיבתו למקורו היתה קשורה – כפי שמספּר משה סמילנסקי – בפגישה “עם סופר עברי צעיר לימים, חולם חלום עמו ותחיתו בארץ אבותיו ונושא בלבו חזון שפתו וספרותו”. והנה באמריקה רואים אנו אותו מקורב לשלום עליכם, גר על שפת הים ביחד עם שלום אש, – לאמור: מתהלך עם שני ראשי הספרות היידישית. והנה גם עם גדול המשוררים ביידיש בימים ההם, עם יהואש, שגם הוא כשנַיִם ההם חי חיי־יהדות מלאים: דעת העבר של העם, דאגה להוֹוה ותקוה לעתידו. מ. סמילנסקי מספּר:

“באמריקה בא (פינחס רוטנברג) במגע עם אנשי האיניציאטיוה הגדולה ולומד מהם. גם שם, באמריקה הגדולה והרחבה, קרהו המקרה לפגוש איש חולם חלומות, סופר ומשורר ואוהב תנ"ך, אשר ישב כשנה בארץ התנ”ך ודבק באחת ממושבותיה היפות, ואך זה עתה שב משם (יהואש ישב בא"י, ברחובות, בשנה האחרונה שלפני המלחמה. על בקורו זה כתב ספר “מניויורק לרחובות וחזרה”. – המעתיק). ומפי איש החלום הזה למד רוטנברג לא פחות ממה שלמד מבעלי האיניציאטיוָה הגדולה – למד לאהוב את ארץ העברים, וראו זה פלא: גם את ספר העברים."

פגישה זו עם אדם נאצל כיהואש העניקה לו תוכן נפשי בן־קיימה, שכּן רואים אותו בא"י אחרי ארבע־חמש שנים, אחר שעברו עליו הרפתקות שונות, והוא זוכר בפגישתו הראשונה עם סמילנסקי לקראוֹ הצדה בשעת ישיבה רצינית־ביותר ולמסור לו ברכת שלום מהמשורר יהואש. וסמילנסקי מעיד: “פני רוטנברג קרנוּ בדברו עליו ואמר: זכות היא לרכוש את ידידותו של איש יקר כזה”.

אין זה מקרה בלבד. לא יתכן. סמילנסקי מעיר: “אדם מופלא הוא ר.; שתי נשמות מתרוצצות בו: נטיה עזה אל המפעל הגדול ומשיכה קוסמת אל ממלכת הדמיון”. ואכן אפשר, שכאן טבועה גדלותו, שהוא החוזה והוא העושה, הוא הדורש והוא המקיים, – מבני מינו של הרצל. בשטח זה נותן נחמן סירקין ביטוי לדעה זו: “ר. הוא חזיון יקר־המציאות בעולמנו היהודי. ודוקא משום שהוא אינו איש החקירה כי אם איש הלהבה, איש היסורים המובילים לפעולה. יש לנו כל כך הרבה מרכסיסטים – – – ומוחם ריק ולבם טפש. אבל כמה יש בינינו מהתכונות הבאקוּניניות, מהתבונה המארכסית ממש, ולב ופעולה ויושר? רוטנברג זוהי תכונה רבת הסערה והפעולה”. אָכן יאה ביטוי זה לרוחו של סירקין בעל נפש באקוּנינית סוֹעֲרה לא־שֻכָּכָה. רואה בו את הצד החזוני יתר על המדה, ראִיה חד־צדדית של הלהבה והסערה, עד שאינו רואה בו את החקירה, – באיש בעל האמצאות הטכניות הגאוניות, כאילו די להן לאלו ב“לב ופעולה ויושר” לבד.

––––––––

אבל לא רק לסופרים יחידי־סגולה התקרב, אלא לחיי הסופרים בכלל, ולא רק לסופרים בכלל אלא גם לספרות.

אחרי ועידת פילאדלפיה, הנזכרת בסוף הפרק הקודם, חדל מהוציא את עתונו “דר אידישר קונגרס” ופרש, בדרך כלל, מפעולה פעלתנית בהכנת הקונגרס, אחר שהפעולה נמסרה לועד מיוחד שנבחר בפילאדלפיה. משהו דמיון להתנהגותו בשנת 1931 בא"י בעזיבת הועד הלאומי. לאמור: הוא נוטל עליו מילוי תפקיד בשעת הדחק, בשעה שאין איש במקומו, מביא את הדבר הקשה עד לנקודת־קיום מסוּימת – ופורש. הוא עשה את שלו – הוא יכול ללכת. ואולי פעל כאן גם גורם אחר. בנגוד לדעתו נדחתה הקהלת הקונגרס לתשעה חדשים ויותר – לא זו הדרך לפעולה בשביל רוטנברג. בימים ההם התמסר לתורה. י. בן־צבי מספּר:

“ומשנעשה רוטנברג ציוני התאהב בארץ־ישראל. זו לא היתה אהבה אפלטונית. בכל יום פגשתיו בספריה הציבורית של ניויורק, מעיין בספרים וירחונים אנגליים וצרפתיים, רוסיים וגרמניים, להוציא משם ידיעות על הארץ. באותה שעה עסקתי בספריה בהכנת חומר לספר “ארץ־ישראל” ביידיש (שלי ושל בן־גוריון), והייתי מבקר שם תדיר. זכורני את התענינותו המיוחדת במאמרו של המהנדס וילבּוּשויץ על כוחות המים בארץ ישראל'.”

התענינות מיוחדת ב“כוחות המים שבארץ־ישראל” היתה אז כבר אחד מעיקרי פעולתו. אחד מן הקרובים לו בתקופת אמריקה מעיד: “כשהיה כאן באמריקה ומסר את ימותיו ואת לילותיו לענינים היהודיים – עבד בביתו על תכניות הנדסיות שונות”. אלה היו הימים שלמד וחקר מרחוק את הרעיון בדבר ניצול כוחות המים לשם חישמול הארץ, רעיון שכבר רמז עליו בחוברתו שנזכרה למעלה. לאמור: בעל מקצוע, שאין הוא יכול לעזוב מקצועו ואין המקצוע עוזב אותו לזמן מרובה. משהו בדומה לראשי הציונות מאז, שבעלי מקצוע היו, ועם מסירת כל לבם ומעינם לפעולה הציונית לא עזבו כל ימיהם פינסקר (ואחריו יחיאל צ’לנוב) את קנה־שמעו והרצל את פליטונו, ורבורג את צמחיתו וּוַיצמן את מבחנתו. אולם עמדה לו זכות א"י בימיו, וזכה הוא, גדול הפעולה, כחברו גדול הפוליטיקה, ראש הציונות ופועליה, ח. ויצמן, ששניהם עשו את כלי־עבודתם מכשיר לישועת ארץ־ישראל ופיתוחה.

אחר שהתפנה קצת מעסקי הקונגרס התחיל מיד בפעולות וחיפּש דרכים להלביש את רעיון החישמול עור ועצמות, לאמור: להתכונן תכונה ממשית לקראת בנינה של הארץ. על כך מספּר גם העסקן המנוח מנחם שינקין, ששהה אז באמריקה, כי ר. תכן כבר אז את תכניתו בדבר חישמול הארץ והשקאת אדמתה בעזרת החשמל. לשם כך בא בקשרים עם אגודת המהנדסים הציונים, שנתארגנה אז ליד ההסתדרות הציונית לשם בנין א“י, וגם עם מנהלי ההסתדרות הציונית באמריקה וראשיה. רוטנברג, שהתרגל לאכזבות באמריקה – נחל גם כאן אכזבה והוּכה בית מאַהביו לא רק בעניני פוליטיקה אלא גם בענינים מעשיים, ענין שיש לאמריקנים מעין מונופול עליו. הציונים לא אבו כמעט להקשיב לדבריו ול”דמיונותיו“, עד שסוף סוף עזב בכעס ובאפס־תקוה את המו”מ אתם. שינקין מביא בשמו הערה חריפה וקולעת לאורח פעולתם של ציוני אמריקה בימים ההם, באָמרוֹ לו כי הם הופכים את ענין הציונות לענין של בטלנות (“מען פערבטלנעוועט דעם ציוניזם”). כי אמנם לא היתה אז לציונות האמריקנית שום תכנית לפעולה בא"י, אלא שתכניותיו של ר. נועזות מדי ומרדניות היו בעיניהם של מנהיגי ציונות אמריקה.

––––––––

קשה היה אז מצב־רוחו של רוטנברג התקיף וצמא־הפעולה, כאשר לא הצליח לכבוש את מחנה הפועלים הגדול לארגון ואת מחנה הציונות המאורגן למילוי תפקידו בפעולה ארצישראלית ממשית. הוא המשיך בתכניותיו, סייר מקומות שונים באמריקה ובעיקר היה מצוי בתוך הסביבה הקרובה לו של הסופרים והעסקנים במפלגת פועלי־ציון.

היה נוכח פעם במסעדה של הסופרים ברובע איסט־סאיד שבני־יורק. שמה באו אז שליחי גרמניה לרכוש את אהדת יהודי אמריקה לטובת גרמניה ונגד רוסיה הצארית של ניקולי השני ודודו הצורר ניקולי ניקוליֶויץ, שהציק מאד ליהודים והאשים אותם בריגול כללי לטובת גרמניה. אותו זמן באו גם שליחי צרפת לרכוש את אהדת יהודי אמריקה לטובת צרפת ונגד גרמניה. שליחים אלה ואלה לא בידים ריקות באו. בכסף מלא רכשו להם חלק מהסופרים והעסקנים היהודיים – גם לצד זה וגם לצד זה.

ונחמן סירקין, האיש שנפשו להטה צדק ויושר להט־תמיד – אוֹי ואבוֹי לו שראה את חבריו הסופרים והעסקנים בכך. הוא, שהאמין בנצחון אנגליה וצרפת וקיוה שמנצחונן תיבּנה ארצנו ויוָשע עמנו בגולה, האשים בגלוי את סופר פלוני ועסקן אלמוני שנמכרו בנזיד עדשים לוילהלם קיסר גרמניה, ובסערת־רוחו כי עזה נשמעו בכל המסעדה צלצלי סטירות־הלחי שלו.

דומה היה אז: כאילו שָלמָה אכזבתו של רוטנברג. לא מצא הפטיש את סדנו בארץ ההיא.

––––––––

למרות הכל המשיך בהתכוננות מקצועית ויזמתית לקראת מפעלו הגדול, בלי הסיחוֹ דעתו משתי מטרות היסוד, שלשמן בא לאמריקה. בינתים זכה להוָכח, כי מלחמתו למען הקונגרס לא יצאה לבטלה לגמרי. אמנם לא נתגשמה החלטת הועידה בפילאדלפיה לכנס את הקונגרס עד סוף שנת 1916, שכן אחרי הועידה בפילאדלפיה “נתנו עמון ומואב יד” זה לזה ו“הועד היהודי האמריקני” התאחד עם “ועד הפועלים הארצי” כדי להלָחם בועד הקונגרס שנבחר בועידת פילאדלפיה. ואָכן הגבירו בזמן הראשון את ההתנגדות והרבו מבוכה ביהדות אמריקה. אבל אחרי חדשים אחדים חל שנוי והתקדמות ידועה באה בכל זאת. ודוקא בתוך מבצרה של ההתבוללות האנטי־דמוקרטית, – אחר שכמה חברים מנכבדי הועד היהודי האמריקני ומיסדיו עזבוהו בגלל עמדתו המתבדלת מן העם. זכה ר. לראות כיצד נתערערה תקיפותם של מנהיגי הועד הזה ורוח דמוקרטית כלשהי נדחקה לתוך כתליו האטומים. שהרי בועידה העשירית של הועד היהודי האמריקני שנתקימה במחצית נוֹומבר 1916 – הראשונה בועידותיו של ארגון זה שהיתה פתוחה לבאי־כוח העתונות – נשמעו זמירות חדשות. עוד בדין וחשבון מסר היו"ר, נשיא הועד לואיס מרשל, על הסכסוכים עם ועד הקונגרס ועל השלום שהוקם לסוף בין כל יתר המפלגות ביהדות האמריקנית לשם כינוס קונגרס יהודי. וכשדברו על יסוד “משרד לעניני חוץ”, שיבוא בדברים עם הועדים בארצות המלחמה ובארצות הניטראליות, העוסקים בשאלת שחרור היהודים לאחרי גמר המלחמה, הטיף יעקוב שיף בכבודו ובעצמו שלא לעסוק כלל בענין זה אלא מתוך שותפות עם ועד הקונגרס.

אותו זמן רואים אנו אותו שוב פעיל בענין הקונגרס. בסוף מארס 1917 השתתף בועידת פועלים, שכינסה 401 ציר בניויורק ודנה בשאלת הקונגרס. את הועידה פתח ז’יטלוֹוסקי ואחריו נאם רוטנברג, ואת נאומי הנעילה נאמו: רוטנברג, ז’יטלוֹוסקי, ברוכוב, סירקין, דוד פינסקי ואחד מחשובי המשכילים שבמחנה הפועלים הלאומיים ד"ר הלל זוֹלוֹטארוף. לא עוד, אֵפוא, חבוי בכליו, – מעין ראש המדברים בפומבי ובצבור־הפועלים הלאומי הוא עתה האיש שמקרוב בא.

כן התקדם כושר השעה לדבר שוב על יסוד גדוד עברי, לדבר עליו בגלוי, להטיף לו ולהתחיל בהגשמתו. אמריקה נצטרפה בינתים למלחמה, ומצד זה לא היתה עוד שום מניעה מיוחדת. בשיחה עם הסופר של “ניויורק טריביון” מיום 1917.2.5 הצהיר רוטנברג בין שאר דבריו, כי: “אמריקה צירפה את עצמה למלחמה מפני שהכירה בסכנה הצפויה לדמוקרטיה. צבא יהודי עשוי לעזור לדמוקרטיה, לאותה מטרה שהיא, אמריקה, נלחמת לה בנדיבותה”.

אלא שלא עברו ימים מרובים מאז – ופינחס רוטנברג היה נתון כבר בעולם אחר לגמרי. המהפכה ברוסיה, שנתקימה בפברואר 1917 ושהושיבה בממשלה כמה מחברי ס“ר ואת חבר ס”ר קרנסקי בראשה, עוררה שוב את קרבת־נפשו של ר. לרוסיה. שהרי, בעצם לא הניח גם מקודם שום מקום לספק בנידון זה, שעמוקים קשריו עם רוסיה. במחברתו (ובנוסחות שונות גם במאמריו שבעתון הקונגרס) הוא מבטא זאת בפירוש: “אני אוהב את רוסיה, ארץ מולדתי, הן בשל השמחות המעטות והן בשל היסורים המרובים והגדולים, בשכר כל מה שנתנה לי, שהִרְוְתה את נשמתי. אני קשור אליה בל לבי ונפשי. היא שלי, ואיש לא יפתני שאין הדבר כך. יודע אני, שהרוב המכריע של היהודים חושבים ומרגישים כמוני. אוהבים בדיוק כך את ארצות־מולדתם, ואפילו מולדות־חורגות אכזריות ביותר”. והרי כל האוֹריֶנטאציה הפוליטית שלו לצדן של אנגליה–צרפת–רוסיה הרי היתה מכוּונת לכך, שמלחמה בתוך מלחמה תפרוץ, מלחמת־חירות שבעטיה תכלה רשעת הצאר מן הארץ הרוסית. והנה הגיעה השעה הצפויה. ולא עוד, אלא שבראש מלחמת החירות והמשחררים עומדים חבריו לשעבר. מה פלא שהעין צופה שמה, מה פלא שהאיש הפעלתן הזה, שכאן ניטל ממנו כל בסיס לפעולה, נמשך אל שדה־הפעולה הכביר והפורה ביותר וכל מעיניו שם, במולדת החורגת רוסיה.

––––––––

בפרק הבא נראה מה תוצאות תקוָתו־סערתו זאת. אבל בינתים התחיל נובט באמריקה גם הגרעין השני שהוא טמן בתוך אדמתה; התחילה תעמולה ליצירת גדוד עברי למלחמה בחזית ארץ־ישראל. תעמולה זו נתגברה ביחוד אחר שבסוף אותה שנה נתפרסמה הצהרת בלפור, שהוצהרה לכתחילה כדי למשוך את יהדות אמריקה לעזרת אנגליה. צעירי ישראל נתלקטו במשאת־נפש ובמהירות לגדוד העברי שהלך לחזית הארץ. והוא, יוזם רעיון הגדוד, היה כבר אז קרח מכאן ומכאן. תקות־החירות הרוסית שלו נהרסה באכזריות והוא היה אסור כבר במבצר הפּטרופּאולי בשעה שחבריו בן־גוריון ובן־צבי הלכו בראש מאות מתנדבים, לקול תרועת המוני ישראל, אשר בהתארצישראלוּתם יש לו לרוטנברג חלק כה רב, ולא השתתף החוזה בהתגשמות חזונו, שכדרכו רצה להיות גם פה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים וחשב ללכת ראשון עם הגדוד הראשון ולהשתמש בעצמו ברובה ובפצצה שלו למען גאולת ארץ ישראל לעם ישראל.

הד למשבר הנפשי של רוטנברג באותם הימים נשמע בעוד שנים אחדות, בהפּגשו בשנת 1919 בפריס – בדרכו לארץ־ישראל – עם חברו הטוב נחמן סירקין. אז הוא מספּר לו, מודה ומתוַדה, “כי היה הוא כל הימים אח”כ מלא חרטה על אשר נסע ולא נשאר באמריקה, במקום אשר תנועת הגדודים החלה אח“כ להסתדר. כל כך השתוקק וכָמַה ללכת עם הגדודים העבריים לארץ־ישראל”.

לא זכה האיש ליהנות עצמו ממאמצי אמריקה שלו. לא זכה לראות בהתגשמות הקונגרס ולהשתתף בו בשעה שזה נתקיים סוף סוף במוצאי המלחמה. לא זכה להתחיל שם בהגשמת החזון של חישמול הארץ, לא זכה לראות את הגדוד שלו ולהשתתף בו בדרך אמריקה–ארץ־ישראל. עוד יראנו – כאורח – בתוך הארץ, ואפס קצהו עוד יראנו כשותף לפעולה בשעות צרה בשנות 1920/1, אבל לעת עתה נראה את ר. עוזב את הבמה היהודית באמריקה ואת הציונות הבונה ונמשך לבמה הכל־רוסית ואל המהפכנות הבונה.

 

פרק שנים־עשר: במולדת החורגת    🔗

בפברואר 1917 פרצה ברוסיה המהפכה, ששׂמה קץ לשלטון הצר הארור. היתה זו אחת התוצאות הראשונות של המלחמה העולמית, ששינו את פני ההיסטוריה. מהפכה זו עשתה רושם חזק ביותר בין יהודי אמריקה, שרובם יוצאי רוסיה הם. יהודי אמריקה ממזרח אירופה היו בשנים שלפני המלחמה כעין קולוניה רוסית ועמדו בקשרים קרובים עם כמה רוסים, פליטי השלטון, שהיו באמריקה. בשנות המלחמה היה יוצא ונכנס בחוגים יהודיים גם לב טרוצקי, שחי כגולה פוליטי בניויורק, כתב ב“פוֹרורטס” היידישי ועבד בעתון הרוסי “נוֹוי מיר”, שערך חברו ניקוֹלאי בוּכארין, העתיד להיות יריבו מן הקצה הימיני אל הקצה השמאלי ולהיות נרדף כמוהו ע"י חברם סטאלין, שליטה של רוסיה – עד אשר יוּמת כבוגד במדינה.

היכול היה רוטנברג להעלות אז על דעתו, כי אחרי פגישות־גולים עם טרוצקי, יריבו בדעות סוציאליסטיות ויהודיות, במסעדה יהודית ברובע יהודי־עממי ואחרי היפגשוּיוֹת של “חובשי־ספסל” בספריה העממית בניויורק – יפגשו שוב בקרוב כשני יריבים איתני־עולם, כשני ראשי שלטונות נאבקים על קיומם כהאָבק אראלים ומצוקים?

אותה תקופה היה טרוצקי נוהג לבוא אל מסעדת הסופרים באיסט סאיד. ולא פעם התוַכח שם ופנה אל המסובים: “חברים, כולנו, כולנו, נעזוב את אמריקה הרכושנית וניסע לרוסיה המהפכנית, שנהפוך אותה לרוסיה הסוציאליסטית”. ובאמת השפּיע אז טרוצקי בדבריו על רבים מהצעירים היהודיים יוצאי רוסיה, שיחד אתו עזבו את אמריקה, על חשבון הממשלה הרוסית. אנגליה, שעינה פקוחה על כל מאורע בכל מקום, הבינה אז היטב את הנזק שגולה מהפכני כטרוצקי יכול להביא בצבא הרוסי בתעמולתו להפסיק את המלחמה, שכן עשה כך במחנה הצבא הרוסי שהיה אז בצרפת ומשום כך גורש משם. לפי הוראותיה של אנגליה עצרו באחד מחופי קנדה את טרוצקי וחבריו בנסעם לרוסיה. רק אחרי התערבותו של ההיסטוריון פּאול מיליוּקוֹב, מי שהיה מיניסטר החוץ של ממשלת רוסיה המהפכנית, אשר כנראה לחצו עליו חברי טרוצקי למחות נגד אנגליה על המעשה הזה – ניתנה לטרוצקי רשות להמשיך בדרכו.

אותם הימים נסתמנה גם דרכו של רוטנברג בעתיד הקרוב. בחדשים הראשונים לשלטון החדש ברוסיה, שבראשו עמדו ראשי ס"ר, מפלגתו של רוטנברג, בא לארצות הברית ציר רוסיה החדשה. פליטי רוסיה היהודים ערכו לו קבלת־פנים נהדרה באולם “מֶדיסוֹן סקוֶר גַרדן”, הגדול באולמי ניויורק, המכיל כשלושים אלף איש. הכבוד לנהל אספה היסטורית זאת נמסר מטעם כל בני המפלגות הרוסיות שהיו באמריקה – לפינחס רוטנברג. אספה זו היתה אז לשיחה בפי הבריות מהיהדות הציונית והלאומית, אספה זו, שנוכחו בה גם מראשי הממשלה האמריקנית וכמה צירים של ארצות אחרות, היתה הפגנה מדינית רבה ונדירה. ובאספה עצומה זו לא נשמע קולה של היהדות הלאומית, לא ניתן ניב לבעיה היהודית בגולה ולרעיון פתרונה בארץ־ישראל.

באספה זו נאמו בני העמים השונים שחיו ברוסיה הגדולה, וכולם הדגישו את המומנט הלאומי שלהם. קול השחרור הלאומי־מדיני נשמע ברמה מפי הנואמים הפולניים והליטאיים, האוקראיניים והפינלאנדיים – ורק קולו של המדוכא בעמי רוסיה נשתתק. בשם הסוציאליסטים היהודיים דבר אב. כהן, שהיה אז שונא־ציון מובהק. מובן, שהוא לא נגע בשאלת א“י, ואף שאלת היהודים בכללה כבר לא היתה יכולה לשמש נושא־דבור בשבילו, שהרי באותם הימים החליט ועד־הפועלים הארצי לזכויות היהודים, כי הוא מסתלק מהמשיך את פעולתו לכינוס הקונגרס – באשר אין כבר, לדעתו, צורך בקונגרס, מאחר ששאלת היהודים ברוסיה נפתרה בזכות המהפכה. גם היו”ר עצמו, שכל עיקרו לא היה באמריקה אלא לשם ארץ־ישראל, מצא לנכון – מטעמים כמוּסים עמדו – לא לנגוע בשאלת א"י והיהדות באספה רוסית־כללית זו. (אגב: באותו זמן עצמו הצהיר ראש הממשלה הזמנית ברוסיה, קרנסקי, חברו של ר. למפלגה, כי ישפּיע בכל כוחו, שבועידת השלום יוחלט לתת את א"י ליהודים.)

התנהגותו של ר. עוררה אז תמיהה מרובה וגם רינון. היו מספּרים, שחבריו מ“פועלי־ציון” השתדלו לפניו הרבה בענין זה, אלא שהוא התעקש ואסר מראש את השעטנז הלאומי־ישראלי בטלית זו שכולה מהפכה רוסית. בכל אופן סתומה אֶפּיזוֹדה זו, שהרי נראה אותו מיד בציוֹניותו בתוך ארץ רוסיה, בתקופות השונות שבזמן שהיתו הקצרה שם.

––––––––

מיד אחרי זה הפליג לרוסיה והגיע שמה בימים הראשונים לחודש יולי. עמדו לו שמו ומרצו, והוא זכה לתפוס מיד מקום חשוב בהנהלת עניני המדינה, אף על פי שזה קרוב לשתים־עשרה שנים עזב את רוסיה וזה הרבה שנים שעזב גם את עניני רוסיה ומפלגתו. רמזים לפעולתו המדינית בזמן ההוא מספּר לנו נ. סירקין, לפי מה ששמע מפיו עצמו בשעה שנפגשו שנה אח"כ בפאריס. “ברוסיה היה ר. קרוב למלכות של קרנסקי. היה סגן המושל של עיר הבירה (פטרבורג–פטרוגראד–לנינגראד). יש יסוד לחשוב, כי הוא הגדיש קצת את הסאה בפקודותיו התקיפות והחמורות. ב’דוּמה' (עיריה) של פטרוגראד הורמה פעם מחאה נגדו”.

אולם גם באותו זמן של גדלותו לא הוּסחה דעתו מן הציונות. על אותה תקופה מספּר מנהיגם של הציונים הכלליים בארץ מר י. סופראסקי, כי הוא נפגש אתו בראשונה באוגוסט 1917 במוֹסקוה, בימי המועצה הממלכתית הכל־רוסית, הגדול והחשוב שבכל הכינוסים שהיו לעם הרוסי במשך קיומה של הממשלה הזמנית. “שנינו היינו חברי המועצה הנ”ל ושנינו עבדנו אז בעד חופש העם הרוסי ועמנו – בתוך הממשלה הזמנית“. אבל השקפותיהם הפוליטיות היו שונות. י. סופראסקי נמצא בתוך האגף הימני של המועצה ורוטנברג היה אחד המנהיגים של המפלגה המהפכנית הגדולה ס”ר, שאחזה אז בהגה השלטון. בשיחה חטופה על יד כוס טה, יחד עם ידיד משותף מר אלכסנדר בּירקנהים (שהה אח"כ כשנה בארץ והיה מן העובדים החשובים בחברת החשמל בתחילת פעולתה) נגעו המשוחחים אז גם בשאלות הציונות וארץ־ישראל. וי. סופראסקי מעיר, “שרוטנברג לא הכיר אז די הצורך את רעיוננו” (“הבוקר” 5/2/39).

קשה מאד היה מצבו של ר. בשטח המדיני הכללי. בבואו לרוסיה היתה כבר נטושה במלוא חרפה מלחמת הבולשויקים בממשלה החדשה, וקשה היה לה לזו לעמוד על נפשה. אבל יותר מכן קשה היה מצבו מבחינה ציונית. כשנפרד מחבריו “פועליו־ציון” באמריקה הביעו הללו את תקותם, כי גם ברוסיה יעבוד בתוך שורות המפלגה הזו וידריכה בדרך הישר. אולם מה מצא למעשה? בתוהו־ובוהו הכללי, באוירת ההתרגשות וההתכּתּשות המתמדת בין המפלגות, שדרשה את התמסרותו הגמורה לחיזוק עמדת הממשלה הזמנית, היתה פעילה גם מפלגת פועלי־ציון. זו היתה כבר אז בולשויסטית ברובה, ומובן שלא היתה בת־זוג הוגנת לרוטנברג. העו“ד ניר מתל־אביב, מי שהיה בימים ההם אחד מראשי “פועלי־ציון” ברוסיה, מספּר על פגישת חברים עם ר. בבואו לרוסיה. הם היו בעד דרישת עליה חפשית לא”י ור. היה ציוני יותר מהם ודרש רפובליקה יהודית (ממילא אתה נזכר בספּורו של בן־גוריון, המובא למעלה ע'…). וכשהם הציעו לפניו להיכנס למפלגה – ענה בשלילה. חלוקי־הדעות בעניני המדיניות הרוסית הכללית מנעוהו מכך. לאמור: בדרך כלל לא הוסחה הציונות מדעתו אף בשעה שהיה נתון כולו בתוך היורה הרותחת של מלחמת הממשלה ומערעריה.

––––––––

כי בינתיים נתחדדה מלחמה זו במדרגה מרובה ביותר והגיעו “עשרת הימים, ששינו את פני העולם”, אלה הם ימי העשׂוֹר בחודש נוֹומבר 1917. אותו זמן, שכל יום גילה ביתר בהירות מקודמו, כי מועצת הפועלים והאכרים והחיילים אשר בעיר הבירה, – זה המוסד שבראשו עמד טרוצקי, ששמשה צרה לממשלה (“דוּמה”) העירונית הרוטנברגית – מתכוננת לכבוש את שלטון המדינה בידיה ולהדיח את הממשלה הזמנית מכסאה. ביום השלישי בנוֹומבר נמסרה מטעם הממשלה הזמנית שמירת הסדר בבירה, לאמור: הנהלתה הצבאית של פטרבורג, בידי ועדת־שלושה, המיניסטר לעניני פנים קישקין, פ. רוטנברג והגנראל פּאלצ’ינסקי.

אולם לא עברו חמשה ימים ולֵב קַמֵיניֶו־רוֹזֶנפֶלד הכריז בשמונה בנוֹומבר, כנשיא מועצת־הפועלים־והאכרים־והחיילים הארצית, את רשימת הנאסרים בארמון החורף, שבו נתבצרה הממשלה הזמנית. הכרזה זאת זכתה לתרועת־שמחה מצד הנאספים, וההודעה הרשמית מציינת, כי מיניסטר החוץ ואותו פּאלצ’ינסקי זכו לתרועה מרובה מאד, ואילו רוטנברג – פחות.

אמנם דפק בשולחן אכר־מהפכן אחד, וזעק והתחנן שלא יתכן לאסור לוחם־מהפכן ס“רי ותיק. אבל טרוצקי ענה לו בחריפות־דברים, כי אין לחוס על אלה; כי גם הס”רים לא היו חסים על נפשם שלהם אילו היתה השליטה בידיהם. אין לדעת אם ה“אילו” של טרוצקי היה מתקיים אם לאו, אבל זכה טרוצקי וחזה מבשרו, כי חבריו שלו לא חסו לא רק על ס"רים אלא גם על מהפכנים בולשויסטיים אמיתיים ומיוחסים ביותר. אולם היכול טרוצקי לחוש אז, כי יבוא יום והוא האוסר יעשה את אשר יעשה נֶאֱסָרוֹ רוטנברג לפניו – כי שניהם ימלטו מארץ־מריבתם לארצות רחוקות שמעבר לים? כי יבוא יום ונאסרוֹ יצא מאפלת הסוהר להאיר ארץ והוא יוּקא מארץ מוארה באור תורתו ופעולתו אל גולות אפלות; כי יהא נאסרוֹ בן־חורין עולמי עת הוא האוסר יהיה אסיר־עולם?

גורלות.

ר. זכה שוב, אחר הפסקה של 12 שנים שלמות, להיות אסור במבצר הפּטרוֹפּאולי המפורסם. אולם הפעם היו לא חבריו בלבד “אחים לצרה”. גם מתנגדיו מלפנים הפכו “אחים לצרה” בתגרת יד הבולשויקים, שלא הפלו בין אדוקי הצאריזם שנלחמו כל ימיהם במהפּכנים ובין ותיקי המהפכנים שנלחמו כל ימיהם בצאריזם. כי יחד עם רוטנברג ישבו באותו סוהר מיניסטרים של הצאר וכמה מראשי “המאה השחורה” (הארגון האנטישמי הקיצוני ברוסיה הצארית). באותו מכתב של נחמן סירקין בעתון “קונטרס” י', שכבר נזכר למעלה פעמים אחדות, קוראים אנו:

“דברים מענינים מספּר ר. על הפגישות והחברות אשר רכש במבצר. שם היה המיניסטר הידוע מימי הצאר – שצ’גלוֹויטוב (מיניסטר המשפטים, שסידר 4 שנים לפני כן את משפט ביליס המפורסם בתולדותינו. – המעתיק), האנטישמי המפורסם פּוּרישקויץ ועוד ‘פרות’ כאלו מן הימים ההם. היחסים בין האחים לצרה היו מהוגנים, אדיבים, מעשה ג’נטלמנים. יחד עם זאת היו הם אומרים אחד לשני את אמתם גלוי ישר בפניהם. ‘אילו היה הכוח בידי הייתי מוציא את כבודו ליריה בעשרים וארבע שעות.’ בהערה זו היתה נגמרת שיחה ידידותית עם פּוּרישקויץ, ובמטבע כזה היה פורע איש השיחה אביר הפּרעות.”

ומענינת לגבי חויותיו העשירות של ר. גם הערתו הפסיכולוגית של המספּר סירקין:

“כשאנשים לומדים לפזר חלקות כאלה אחד לרעהו אין כבר בעצם מקום לשנאה, אפילו ל’טוב' ו’רע' בכלל. המיתר הדרוך של חימה וקנאה פּוקע ונשארים יחסים, רכים ואנושיים לפנים משורת הדין.”

––––––––

בהיותו אָסוּר במבצר בא אליו – לפי ספּורו של מר ניר הנ"ל – אחד מראשי פועלי־ציון הרוסיים, נ. בּארוּ, לשוחח אתו על אפשרות שחרורו והקלת מצבו בבית האסורים. אבל פינחס רוטנברג, נשאר פינחס רוטנברג גם בהיותו כלוּא כאסיר המלכות.

כאשר רק דרך בּארוּ על סף חדרו קם רוטנברג ושאל אותו בטון הרוטנברגי הגא:

– במה אני יכול לשרת את אדוני?

חבר־מפלגתו לא טמן ידו בצלחת אף הוא והשיב לו ממנו ובו:

– לא, אדוני, מר רוטנברג. עכשיו אין הוא יכול לשרתני בשום דבר. רק אנחנו “פועלי־ציון” יכולים לשרתו במשהו.

בשיחה זו הציע בארו לרוטנברג, שהוא יעמיד את הקנדידטוּרה שלו לאספה המיסדת מיסודם של הבולשויקים. במקרה זה אין ספק שהבולשויקים ישחררו אותו. אולם, מובן, שמהצעה זו לא נתקיים כלום. לא בדרך כזאת יִקנה רוטנברג את חירותו. הרבה השפּיע כאן יחסו הכללי ל“פועלי־ציון” הרוסיים, כאשר נראה הלאה.

––––––––

נ. סירקין ממשיך לספּר: “במרס 1918, כשהגרמנים התחילו להתקרב אל עיר הבירה, הוצא ר. ושאר האסירים לחופש. הוא הלך למוסקוה ועבד שם בתנועה הקואופרטיוית. תנועה זו היתה לאחד הגורמים הכי כבירים ביצירת סדרי־עבודה סוציאליים ברוסיה.”

אולם מלבד עבודתו המפרנסת בקואופרציה, תנועה זו שבלעה אז את מיטב העסקנים שלא נגררו אחרי השלטון ואחרי המפלגה הבּוֹלשויסטית, עסק ר. גם בעניני ציונות. לא הזניח את חלומו בדבר חישמוּל הארץ, ולא עוד אלא שהגה בו יותר ויותר. אף מצא לו עוזרים בין צעירי הציונים הנלהבים אשר בתקופה הקצרה ההיא של התחיה הישראלית־ציונית ברוסיה; יחד חלמו על מתן אור לארץ־ישראל ועסקו ביסוד “חברה לחישמוּל א”י".

מעט מעט נצטרף גם לפעולות ציוניות אחרות, ביחוד לאלו שהיו ברוחו. ולא זה בלבד, אלא אף נתן ידו ליצירת מפלגה ציונית־סוציאליסטית מיוחדת. ובשטח זה נתאפשר לו להזדמן עם האיש, שרעיון אחד איחדם כבר זה שנים אחדות. על שדה פעולה מפלגתית נפגש יוצר רעיון הגדודים רוטנברג עם יוצר הגדוד הראשון יוסף טרומפלדור, שגם הוא – כרוטנברג – מיהר לרוסיה שלאחר מהפכת פברואר 1917, אבל לא לשם פעולה מדינית־רוסית – כרוטנברג – אלא לשם פעולה מעשית־ציונית. שני אבות הגדוד העברי, שני הגבורים הרוסיים ששרתו בגבורתם את ארצנו, השנים אשר לא חזרו להשתתף בגדוד העברי אבל זכו לארגן מפעלי־הגנה ראשונים בארץ המחודשת – זה בכה וזה בכה, השנים אשר לא נפגשו בארצם, בשדה חיותם ופעולתם, טרומפלדור ורוטנברג, נפגשו בגולה, בפעולה ארעית שלא היתה מגופי פעולת חייהם, ערב עלותם לארצם. יחד עם יוזם הרעיון, הסופר המפורסם ש. אנסקי, חברו של ר. למפלגת ס“ר, ויחד עם העסקן הציוני משה־נחום סירקין והכלכלן הציוני ח. ד. הורויץ יצרו ר. וטרומפלדור באביב 1918 קבוצה לאומית סוציאליסטית של ארצישראלָאים. קבוצה זו קיבלה בעניני־מדינה כלליים את הפרוגרמה של ס”ר, ובעניני הציונות – כמעט את תכניתם של צעירי־ציון השמאליים.

כאשר נראה להלן לא השתתף ר. בהמשך התפתחותה הארגונית של קבוצה זו, אבל אין זה גורע מחשיבות העובדה, שר. חיפּש דוקא דרך פעולה גם בציונות – ומחוץ לתחומי מפלגתו “פועלי־ציון”. טעמו של דבר ראינו במקצת כבר למעלה, ביחסיו עם ב"כ המפלגה, וביתר באור מבאר זאת נחמן סירקין באותו מכתב על רוטנברג, כשהוא עומד בתקופת רוסיה שלו:

“עם הציונים עמד בקשרים בלתי־רשמיים. אבל רק עם הציונים, ולא עם ‘פועלי־ציון’. – – – אחרי המהפכה הבולשויקית היו ‘פועלי ציון’ המפלגה היהודית הראשונה והיחידה, המצדדת בזכות הבולשויזם. הבונד וה’מאוחדים' עמדו עד הזמן האחרון מנגד. ואת הציונות התחילו ‘פועלי־ציון’ לברר על־פי כל החכמות הקדומות, היפות כנראה לשעה זו. לא ארץ חס וחלילה רוצים הם, פוע”צ, ולא דרך חדשה חס וחלילה להיסטוריה העברית, אלא הפרוצס הסטיכי דוחף את היהודים לפלשתינא, והם, פוע“צ, נקיים. ארץ־ישראל היא רק כר עבודה לפרולטריון היהודי, אשר אין לו כלום, ואינו צריך לרצות כלום מלבד מלחמת המעמדות. ועצם מלחמת המעמדות מובנה בצרות־מוח מפליאה. כל זה מקבל ריח של “מדעיות” מיוחדה במינה ומוחה את החטא של רצון־ארץ לישראל, ורוחץ בנקיון את ידי פוע”צ. מובן מאליו, שרוטנברג לא היה מן ה“בעלנים” על סחורה כזו. הוא מדבר על פועלי־ציון שברוסיה במרירות רבה."

אותה תקופה פתח – לפי המסופּר – במשא ומתן עם ממשלת הבולשויקים שנוּאיו בדבר ארגון הגנה עצמית יהודית. אולם אותו זמן חלה התנקשות ראשונה בלנין והשלטונות התחילו רודפים ביותר את הסוציאליסטים וחברי ס"ר שהיו חשודים כאנטי־בולשויסטיים.

––––––––

יותר ויותר נעשה צר לו בתוך מיצר שלטונו של הבולשויזם, שהתבצר ביחוד במוסקוה מקום ישיבתו, והוא עבר לדרומה של רוסיה. קיוב היתה אז מרכז חשוב ליהדות, ושם הוא משתתף בועידה היהודית הלאומית הגדולה, זו מעמדה ההיסטורי של יהדות רוסיה המשוחררת.

עם מפּלת הגרמנים בנוֹומבר 1918 וצאתם מדרום רוסיה – באו במקומם הצרפתים וקבעו שלטונם באודסה. ר. עוזר לצרפתים, על דעת המדינאים הרוסיים ובהשתתפותם, להנהיג שלטון דמוקרטי בדרום רוסיה. הוא נעשה מיניסטר לאספקה, ולפי המסופּר הצליח מאד בתפקידו זה. אבל אחרי חדשים מעטים, אחר שהסתלקו הצרפתים מלהתערב בעיניה הפנימיים של רוסיה ויצאו מאודסה – עזב ר. יחד אתם את רוסיה עזיבה מוחלטת והגיע לקונסטנטינופול. כאן היו מרוכזים – יחד עם הצבא הכובש של האנגלים והצרפתים – גם חילות הצבא הצאריסטי, חילות דניקין וּוראנגל המפורסמים באכזריותיהם האיומות כלפּי יהודי אוקראינה. הללו האשימו את ר.: 1) שהוא סוציאליסט־רווֹלוציונר וחבר הממשלה המהפכנית הזמנית של קרנסקי; 2) שרצח את הכומר גאפון; 3) שהוא המועמד היחיד לכסא המלוכה של “מלך כל היהודים בציון”, – כפי שנתברר ברור מוחלט בפרוטוֹקוֹלים של “זקני ציון”, שנפוצו אז הרבה מאד ע"י החיילים הרוסיים בקרב צבאות אנגליה וצרפת. על יסוד זה דרשו הללו מהמפקדה הראשית בקונסטנטינופול לאסור את ר. אולם אנשי אירופה אלו הבינו את השקר שבעלילה זו על ר. הלוחם בבולשויזם – ור. הלך לצרפת, כדי לכונן דרכו לארץ־ישראל.

בפאריס נפגש עם חברו הגדול נחמן סירקין, ששימש שם חבר המשלחות היהודיות לועידת השלום, ועל פגישתם זו מספר ס.:

“כשהגיעתנו השמועה, כי פינחס רוטנברג הוא בפאריס שמחתי שמחה גדולה יוצאת מן הכלל – – – בשבילי כאילו קם רוטנברג לתחית־המתים. לא פעם כבר הספדנו אותו באמריקה. לבדיב, הס.ר. והאנטי־בולשויק וגנרל לחצאין, סיפר לי בבטחה, כשנפגשנו בושינגטון, כי הבולשויקים המיתו את רוטנברג ביריה עוד לפני איזה חדשים. כולנו בכינו אז את רוטנברג. ועכשיו, הנני יושב עם המת, ששב לתחיה. והוא חי ורענן, סואן ומלא־אונים, מביט בעיניו הפקחות, מלאות האהבה, והולך לו בדרכו, אם ישרה ואם עקלקלה, אבל דרכו שלו.”

מעכשיו הוא מתחיל מהלך בדרכו שלו ממש, דרכו שלו לארץ־ישראל, שממנה לא יזוז, דרכו שלו בתוך ארץ־ישראל, שממנה לא יסטה עוד.

 

פרק שלושה־עשר: רוטנברג עולה ארצה להגשׁים חזונו    🔗

בפריס, בהיותו חפשי מעולה של מלכות ועסקי מדיניות, היה מסור כולו אך ורק לתכניתו. כאן הוא מתחיל בצעדים הראשונים להגשמתה, בתיכּון תכניות ממשיות להגשמתה. ראשית צורך – כסף, כמובן. מחשבת התכנית ממריאה למיליוני לירות, אבל לעת עתה הרי יש צורך בכסף כל שהוא. יבוא לארץ ויצטרך לכסף לעבודות־הכנה ראשונות. יבקש את הזכיון מאת ממשלת ארץ הכיבוש – ויהא צורך להפקיד סכום כסף הגון. מאין יבוא עזרו? אמנם מומחה הוא להשגת כספים. העסקן האמריקני י. זר הנזכר למעלה, בדברו על התפשטותה של מפלגת “פועלי ציון” האמריקנית ועל צרכיה שנתרבו מאד בבת אחת, מספר: “ר. הצליח להשיג את האמצעים. הוא ‘הירוק’ סלל את הדרך לפני כל האזרחים והתושבים הותיקים שבקרבנו. לוֹ – אי אפשר היה לסרב”. אף על פי כן הרי יש עתה צורך ברבבות לירות, והוא אדם זר וחדש בקרב היהדות שבארץ זאת, והימים – ימי התעתדות ראשונה בהקמת ההריסות של המלחמה.

אבל חזקה עליו על רוטנברג שימצא את מבוקשו. בפריס המעטירה הרי שוכנת כבוד עטרת־שיבתו של “הנדיב הידוע”. הוא האיש הראוי לתפקיד זה: לסייע לו בצעדיו הראשונים. זה בעל־החלומות הזקן יוכל להבין לבעל־החלומות הצעיר. אבל איך יזכה לראותו ולענין אותו בתכניתו? והנה יש אומרים כי זכות זו נתגלגלה ע"י העסקן הציוני הידוע מרוסיה יצחק א. נאידיץ, שכבר התישב אז בפריס וכבר היו לו קשרים עם ברון אדמונד רוטשילד הישיש. נאידיץ עצמו כותב על ר. אחרי כמה שנים:

“הוא בא אלינו והביא עמו את חלומו הגדול, חלום אש־ימים בשביל ארצנו, ה’אש הלבנה' בשביל הארץ שאין בה לא עץ, לא פחם ולא נפט; זו האש הלבנה שתתן אפשרות־התפתחות לתעשיה והשקאה לארץ הצמאה העיפה למים, וע”י כך אפשרות התפתחות והשתכללות גם לאגריקולטורה אינטנסיויות ביותר. כי בארץ־השמש הזו, אם רק מים לא יחסרו בה, אין קץ להשגות שנוכל להשיג בה גם במקצוע החקלאות. ולא רק את החלום הגדול הביא עמו רוטנברג, כי אם גם מרץ כביר, אשר אין משלו ואין גבול לו, ואמונה גדולה שחלומו זה יתגשם – למרות כל המכשולים".

מובן, שחלום גדול, מרץ כביר ואמונה גדולה הם אבנים שואבות בשביל הנדיב הישיש. חולם־מגשים בחולם־מגשים נפגשו. ואדמונד רוטשילד מצייד את חברו הצעיר בהמלצות שונות לבנו העסקן האנגלי ג’ימס רוטשילד ועוד, ובעיקר מצייד הוא אותו בסכום של עשרות אלפי לירות, הדרוש כסכום־ערובה לקבלת זכיון חשוב כזה. מצויד בהמלצות אלו, המפנות לו את הדרך – ודרך של כבוד – לממשלה הבריטית ולשלטון הכיבוש שלה בארץ ישראל, עולה ר. לארצו בסוף שנת 1919.

––––––––

הוא עולה כדי לנדף את החלומיות שבחזונו, לממשו, להלבישו עור ועצמות של מעשה וחולין. יש לתת צורה ודמות לחזון. ביטויו התכניתי של החלום הגדול מתחיל להתרקם. במשך הזמן נראה חלקים קטנים ממנה מתפרשים והולכים. ר. עצמו ממעט לפרסמה, הגם שהוא מרבה לפרטה בתזכירים שהוא ממציא לכוחות השונים שהוא מעונין ברכישתם. הרעיון היסודי נמצא במאמר שכתב אחרי כמה שנים בשם “פחם לבן”, שבו הוא אומר:

“מדת הגשמים היורדים בא”י בכל שנה אינה נופלת מזו של ארצות אירופה. אולם גשמים אלה יורדים רק בחורף. המים הדרושים להשקאה ולכוח במשך הקיץ ימצאו אפוא רק אחרי שגשמי החורף יאצרו כדרוש במקוות מיוחדים לכך. התכנית לניצול אוצרות המים של א“י אומרת לאצור כמויות מספיקות של מים לצרכי השקאה ולהשתמש רק בנותר ובהבדלים שבגובה השטחים – לכוח החשמל”.

מעט ביאור נותן נחמן סירקין (שהתענין אז הרבה בשאלות הכלכליות של א“י, אחרי היותו החבר העיקרי במשלחת החקירה של ברית פועלי ציון העולמית בא”י). באחד ממאמריו שבאותו זמן:

“האם יכולה א”י להתפתח בשטח התעשיה והחקלאות, האם יכולה היא להיות ארץ בעלת ישוב גדול – דבר זה תלוי בהקמת רשת־חשמל גדולה בארץ. א“י היא קטנה. כדי שבארץ קטנה זאת יוכלו להתישב מיליוני אנשים – יש צורך שהמשק יהיה אינטנסיוי ויש להקים תעשיה גדולה. כוח מכאני, שיתפשט על פני כל הארץ ויניע ויחיה את החומר המת – הוא אפוא תנאי ראשון להתפתחות טכנית. והיות שאין פחם בא”י – הכרחי שהכוח המכאני יבוא מן החשמל. – – אף גם בשביל תעשיות גדולות, המעסיקות אלפי פועלים, היתה נוצרת (ע"י החשמל) אפשרות קלה. היה מתאפשר המשק האינטנסיוי, התלוי כולו במציאות כוח מכאני זול. בכל כפר ובמשקו של כל חקלאי היה זורם הכוח החשמלי. – – – בירושלים וצפת, היושבות על הרים, החורף הוא קר מאד. הזרם החשמלי הזול היה לא רק מאיר את הבתים אלא גם מחממם".

––––––––

חזון רוטנברג בהתגשמותו: המפעל בנהריים

בשלד־תכנית זה בא הוא לארץ ועורך בקורו הראשון בגדוד העברי. כאן הוא חי בפועל חויה עמוקה, אם כי לשעה קצרה, שכבשה את כל ישותו שנים אחדות לפני כן. הנה הוגשם חזונו מימי איטליה – אמריקה. הנה הגדוד, העברי מאמריקה, אשר עליו אמר כי “יתנדב אליו ראשון”, הוא הגדוד, אשר רק לפני חדשים ספורים אמר עליו לנ. סירקין, כי מתחרט הוא מאד על נסיעתו לרוסיה, ששללה ממנו את האפשרות ללכת עם הגדוד ולקיים בעצמו את משאת נפשו.

הוא מצא את הגדוד בתקופה שלאחר מילוי תפקידו היסודי והרשמי – עזרה לכיבוש הארץ, בתקופה שכל המעינים נתונים כבר למחר הבונה, לא למלחמת כיבוש אלא למלחמת חיים תמידה ועקשנית. בתקופה, שבתוך הגדוד פיכו מעיני־יצירה ורבתה העֵרוּת וההתכוננות “לקראת הימים הבאים”. כאן, בגדוד, נשמע לו דופק השעה החדשה בתולדות תנועת־הפועלים הארצישראלית, שעת הבשורה לימים יבואו בתולדות תנועת־הפועלים היהודית בכלל; כאן מצא את חבריו מאמריקה, בן־גוריון ובן־צבי הארצישראליים, אחרי שביצעו את המפנה המהפכני־ההיסטורי והפכו את מפלגת “פועלי־ציון” ל“התאחדות ציונית־סוציאלית של פועלי ארץ־ישראל אחדות העבודה”; אז התוַדע ראשונה אל איש הרוח החיה והיוזמת ביצירת התאחדות זאת, בצירת צורה חדשה זו למחנה הפועלים בארץ, לבאֵריל כצנלסון, – התודעות שתהפך בקרוב לידידות קיימה ורבת־ברכה לחזון ולהגשמתו גם יחד.

כאן גם בית־קיבול ראשון למימי־מעינו הוא הפורצים ושוטפים בעוּזם הראשוני. וחשוב לו ביותר בית־קיבול זה, שכן הוא תומך יתדות מפעלו במחנה הזה; כל תכניתו בנויה על האמונה, שצבור הפועלים המלוכד הוא שיגשים את חזונו. ולא זאת אף זאת: בארץ החדשה לו ושבה צריך הוא לצעוד צעדים ראשונים־כבדים ואחראים מאד, חשובה לו ביותר עזרתם והדרכתם של חברים מבינים לנפשו, אנשים שכל עיקרם מאותה עיסה נלוֹש: חזון והגשמה כאחד. אלא שגם כאן מוּנוּ לו היסוסים וחילוקי דעות וברורים נוקבים בכמה שאלות שערכן צבורי־לאומי מבחינה סוציאליסטית.

אותו זמן באה לארץ משלחת מטעם הברית העולמית של “פועלי ציון” לשם חקירת האפשרויות והדרכים לבנין הארץ בימים הגדולים הבאים בקרוב. מחנה הפועלים שבציונות הקדיש אז מאמצי מחשבה כיצד לשוות צורה צבורית־לאומית לעליה הסטיכית שציפו אז לפריצתה, כיצד למנוע תופעות של ספקולאציה והתנגשויות בין האינטרסים של הפרט והכלל בשעת הבנין הגדולה, – כיצד להגשים את בנין ארצה של האומה בכספה של האומה. דאגה זו, שבקרוב נעשתה גם נחלתה של הציונות הכללית ושניתן לה ביטוי רשמי וגם המוני בהחלטת כל ציוני אמריקה על הלאמת הקרקע בא"י, ביצירת קרן היסוד, בהתיסדותם של אגודות קואופרטיויות לעליה ולהתישבות בארצות מזרח אירופה, – דאגה זו היתה אחד מסעיפי פעולתה של אותה משלחת “פועלי ציון”.

כאשר הרצה רוטנברג לפני הועדה ההיא את תכניתו בכל היקף חזונו, שתדרוש הון עצום, כדי עשרות מיליון לירות, הביע תקותו שאם הכל ילך כשורה מן הצד המדיני יוכל להשיג את הסכומים הדרושים. אולם גם חולמי הגדולות שבאותה ועדה היו, כנראה, מסופּקים מאד באפשרות של רכוז סכום עצום כל כך למפעל אחד זה – מהון לאומי בלבד, והטרידה אותם השאלה אם לא יזדקק מפעל זה – שהוא לאומי ביסודו ובמהותו ובכונת יוצרו – להון פרטי קפיטליסטי, שעיניו לבצע הרבית והדיוידנדה. שאלה חששנית־חשדנית זאת מצד חברים ודאי שפצעה בלבו של ר., שהוא עצמו הגה בה ודאי לא מעט והאמין, כי גם את ההון הפרטי שישיג אפשר יהא לשפּר ולשווֹת לו צורה של הון לאומי. אולם במשך הזמן יצטרך לשמוע עוד את קולו של חשש זה – אם כי בשנוי נוסח ובשנוי כונה – מפי ידידים ומתנגדים, הן מצד הפועלים שבפרלמנט הבריטי והן מצד הלורדים האויבים, והדה יגיע אליו גם בזמן רחוק יותר, בשנת 1935, ומפי ראש הציונות עצמו.

––––––––

אבל לא שהה ר. אף שעה קלה בביאורים צבוריים ותורתיים בלבד. מיד ניגש אל עצם המעשה. זכורה לנו סיסמתו מימי אמריקה: “השעה דוחקת”, וביחוד עכשיו, שהמלאכה מרובה, הוי מרובה! מה רבות הן החקירות וההכנות, הדרושות להעשות קודם כול. כמה יגיעות יש ליגע עד שתוָצר הצבת הראשונה לעשות כל יתר הצבתות, שאף הן לא תהיינה אלא ראשית תכונה לקראת המפעל הגדול. ואכן מתחיל הוא בחקירתן ובצבירתן של כל מיני ידיעות אפשריות בדבר מדת הגשמים היורדים בתקופות שונות ובמקומות שונים ומדת היספגותם באדמות השונות. כחלוץ ממש נטל עליו לעבור לארכה ולרחבה של הארץ, כדי לדעת את כל צפונותיה ולבוא עדי חקר צרכיה ואפשרויותיה בחקלאות ובתעשיה, – שכן הכל, הכל היה קשור לדעתו בתכניתו; כאילו ראה ראיה בולטת את כל התחיה הארצית מחכה ומצפה להגשמת תכניתו הגואלת.

רמז כל שהוא לרוטנברג של אותם הימים נראה לנו מבין השיטין של ספּור־מעשה, שסיפּר אחד מבני דגניה:

ביום לוהט אחד בשלהי קיץ 1919 הופיע בחצר הקבוצה אורח רכוב על פרדה נאה. אדם רחב־גרם, כובע קש על ראשו, משקפים על חטמו ומגפים על רגליו – דמות אִכּר אָמיד מבעלי האחוזות אשר בגרמניה. בהכנסו אל החצר קשר את הפרדה, נכנס לחדר־האוכל של הקבוצה, נפגש עם החברים והחברות שמצא שם והתוַדע בשפת יידיש פשוטה ועסיסית, נוסח אוקראינה: “אני פינחס רוטנברג ורצוני להכניס חשמל אל הארץ, לחשמל את כל הארץ, ואצלכם – מהירדן ועד הירמוךּ – אקים את מפעלי”.

הוא נשאר בדגניה עד הערב, ובבוא החברים מהשדה הקיפוהו בשאלות רבות, לאור מנורת הנפט שבערה ונתנה אור מעט בחדר האוכל. הוא השיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ביידיש וברוסית.

עד אחרי חצות לילה בילה אותו ערב בין חברי דגניה, עד שנפרד מהם ושכב לישון, עיף מנסיעתו במשך כל היום. וכל חברי דגניה תמהו תמיהה מרובה:

– בעל חלומות ואיש ההזיה האיש, אבל דבריו הגיוניים כל כך! ומי יודע, אולי הצדק אתו, ואולי יגשים את חלומותיו?

למחרת קם הוא בבוקר השכם, שכר בכסף מלא סוסה אחת ממשק דגניה, עלה עליה ונסע לסייר את הסביבה, שהיתה עוד אז – מקץ המלחמה – מלאה שודדים וגנבים משני עברי הירדן.

לפני עזבו את החצר הזהירו אותו חברי הקבוצה אזהרה רבה מחמת מצב הבטחון הגרוע בסביבה.

– אינני הולך לבדי, יש אתי חבר נאמן – השיב רוטנברג, והוציא אקדוח מאוּזר מחגורתו, דרבּן את הסוסה ונעלם מעבר לענני האבק שהעלו פרסותיה.

שלושה ימים סייר וטייל לבדו בסביבה המסוכנת, סיור ראשון ששמש מבוא לתכונה הרבה ולפעולה המקיפה של עיבוד התכנית והמשכת החקירות במקום ההוא ובשאר המקומות בארץ ובחוץ־לארץ במשך חורף 1919– 1920 הבא. אולם תוך כל עבודת־הכנה מתוחה זאת קפץ עליו רוגזם של המאורעות הראשונים בארץ.

 

פרק ארבעה־עשר: מארגן ההגנה בפני אפנדים פורעים ועומד בשער בפני שליטים מפריעים    🔗

האיש אשר עשה בשנים האחרונות בסערות דרכו, בסערת התנועה הקונגרסית באמריקה ובסערת המהפכה ברוסיה, אינו יכול לשקוט על שמרי מקצועו גם בארץ. עסוק הוא, טרוד בגוף ומטורד ברוח, חוטי מסכתו החשמלית אך זה הולכים ונטוים, ועדיין יש לפניו כמה שטחי פעולה וכמה חזיתות מלחמה כדי להתקרב להגשמה. ואף על פי כן אין אדם יכול – גם כשהוא מתבודד במועד תורתו – להסיח דעתו מהנעשה בצבור. אם באמריקה אמר לכונן את עם ישראל למען ארץ ישראל – הרי כאן, בארץ עצמה, אחר שכבר נתקיים רעיון הגדודים ואמנם סייע לכיבוש הארץ, ואחר שבאמת נתארגנה נציגות היהודים בעולם לדרוש את ארץ ישראל לעם ישראל ואחר שאמנם נתמלאה דרישה זאת באופן רשמי, – הרי כאן, בארץ, ודאי שאין תפקיד חשוב ודחוף מכינונו של העם, לאמור: ארגונו של הישוב, אחודו, ליכודו, חיזוקו עדי היותו עם בעמים וארצו מדינה במדינות.

פרובלמה זו העסיקה אז במלוא חרפה את הישוב הקטן אשר בארץ, וביחוד את החלק המתקדם שבה. חלק זה הטיל על עצמו את תפקיד ארגונו של כל הישוב מיד אחר שנכבש חלקה הדרומי של הארץ בידי האנגלים ואז נוסד “הועד הזמני של יהודי ארץ־ישראל”. את תפקידו ראה בכינוס אספת נבחרים של כל הישוב, שהיא תבחר בועד הלאומי – נציגות של כל יהודי הארץ, ולמען החשת כינוס זה פעל בלי הרף במשך זמן שלמעלה משנתים. ובינתים עיכבו משמי המפלגות ומתהומות פירודיהן, ובינתים נאלץ הועד הזמני למלא את כל התפקידים של הנהגת הישוב – בלי שחָש סמכות לכך. והתפקידים היו אז אחראיים ומסובכים ביותר, באותה תקופה של התהוות הארץ החדשה שאחרי מלחמת העולם, של התהוות העם הארצישראלי היהודי. ושעת פעולת־יסוד כבירה נתבזבזה לויכוחים ולמחלוקת, ואף המעשים החשובים והמוכרחים שנעשו לא היתה שכינת הכלל כולו, שכינת העם, שוֹרה עליהם.

רוטנברג ראה לפניו מהדורה ארצישראלית של תנועת הקונגרס באמריקה. עוד יותר מאָז ראה עכשיו דחיפות מרובה־ביותר ביצירת בסיס ארגוני כללי לישוב. בזאת חזה חזות הכל. ואיך אמר פעם בכגון זה באמריקה: “כל מה שמסייע לכך – טוב, וכל שמפריע – רע”. ועד זמני אינו אלא ועד זמני, והויכוחים שאינם פוסקים ועצם קיומו של “מעין” ועד לאומי – יש בהם מן המפריע. ואם כי אורח הוא, ואם כי אין הוא מעלה על דעתו להכנס בעבי הסבכים של עניני הישוב – אף על פי כן אין הוא, בעל הנסיון ורב הארגון, פטור מלחַוות דעתו בענין הנוגע לכּול. וביום כ"ד בפברואר 1920 מפרסם הוא בעתון “הארץ” מאמר בשם “ארגון” (לאספת הועד הזמני).

"נתפרסם סדר יומה של אספת הועד הזמני ביפו. בתנאי הזמן הנוכחי אין כדבר הזה לחשיבות. אני רואה חובה לעצמי לחוות דעתי עליו.

לדעתי:

א) אין הועד הזמני צריך לטפּל בשאלות העליה ובנין הארץ. אין לו הסמכות הדרושה לכך. ולמעשה לא יתחשב איש בדעתו.

ב) כמו כן אין לאַבד זמן על מו"מ בשאלות אחרות, אשר למעשה – חשיבותן טפלה.

ג) הועד הזמני חייב לעסוק רק בענין אחד, והוא: איך להוציא לפועל בהקדם האפשרי את בחירת באות־כוח בת־סמך ליהדות הנמצאת כיום בעין בארץ־ישראל. המוסד היחידי אשר בזמן הקרוב, זמן המבוכה והקושי מאין כמוהו, יוכל להיות, בזכותו המשפטית ובתוקף העובדה, לסעד ממשי לבאי־כוחנו בעבודתם.

שוֹאָה מתרגשת לבוא על העולם. אין מנוס ממנה. דפוסי החיים הקיימים, המדיניים והחברתיים, מתפוררים. כל ה“מדינות” בריאות התכנית, אשר הוכר בהן ואשר לא הוכר בהן, שלום ורסַיל, חבר־הלאומים, – קיומם מוטל בספק.

המדינות האדירות ביותר עמוסות טרדה יותר מדי בביתן פנימה. קרוב לודאי, כי בעתיד הקרוב לא יהיה ביכלתן לשעוֹת לאחוזותיהן, אף לא להעניק להן מכוחן.

גורל העמים יוטל על עצמם, למלחמה לקיומם הלאומי, לצורות חדשות של חייהם החברתיים, לשם המקום, שיהיו מוכשרים לתפוש בפועל, ולא על־פי רצונו של דיפלומט זה או אחר.

בקטסטרופה זו נגזר עלינו היהודים למלא תפקיד מיוחד, גם פאסיוי גם אַקטיוי, גם כאישים גם כלאום. הישן שלנו מתערער, שטוף דמנו. החדש שלנו רק מסתמן. סדרים אין בו, חלש הוא. עתידנו הקרוב – מבשר רעות, אָיוֹם מן ההווה.

החשוב ביותר לקיומנו הלאומי הנורא ביותר, המקום העלול להפּגע ביותר – ארץ־ישראל.

הועד הזמני ויחידים אחראים נושאים עליהם אחריות מאין כמוה על הארגון התכוף של באות־כוחנו בת הסמך והזכות בארץ־ישראל.

הבחירות צריכות להעשות ואספת הנבחרים צריכה לחול לא יאוחר מפסח. רק אספה זו תוכל לדון נכונה על השאלות אשר צוּינו בסדר היום של הועד הזמני ולפתור גם הרבה ענינים אחרים שאינם סובלים דחוי.

יותר מבכל זמן מובאות עתה העובדות בחשבון. העבודה הממשית והכוח.

אין להגיד את הכל. השעה דוחקת. אשר יבוא ואשר יהיה בעוד שנה, בעוד חודש, בעוד יום – סתום ונסתר מנגדנו.

אי־הארגון – אבדן הוא לנו".

––––––––

בקיצור הדברים ובברירותם, בפסוקים המהוקצעים מעשה הנדסה, באומץ הרוח ובהרגשת האחריות שבהם, בדרך הנימוק היסודית ובראִית ההקף של מעמד ישראל בעמים – מזכיר המאמר הקצר הזה את מאמריו האמריקניים. אבל יש כאן נימה נוספת לכובד רמזים לעתיד אָיוֹם, לכושר התפיסה בפועל ולא לסמוך בדיפלומטיה. עינו החדה של רוטנברג הבחינה בצפוּן מאחורי הקלעים של הזמן הקרוב ואוזן־רוחו הקשיבה לרחשי הבאות. הנה מדברים העתונים הערביים זה שבועות על הפגנות שיערכו כנגד הציונות. ועיניו ואזנו לא הטעוהו. הרעות הבאות – כחתף באו. ובזו אחר זו. העתיד האָיוֹם החיש צעדיו ביותר וחובת העדר הבטיחה בשליטים חדלה במשך ימים ספורים מהיות דבר שבהבנה ובהרגשה ונעשתה דבר הלמוּד מן הנסיון.

אך שלושה ימים עברו מאחרי פרסום המאמר וביום 27 בפברואר – אוי לעיני רוטנברג שכך ראו בהתקיים החששות. אותו יום יום ששי היה, יום המוּעד לפורענויות בארצנו, ובפרט בירושלים. אחרי התפילה התקבצו כשש מאות ערבים וערכו תהלוכה לשער יפו. כל החנויות המושלמיות והנוצריות בתוך העיר היו סגורות עד שעברה התהלוכה ואחרי זה נפתחו. המופתי ושיכים אחדים ליווּ את התהלוכה עד שער יפו ומשם שבו למעונם. בשער יפו נפגשו המפגינים בקבוצה קטנה של מפגינים שבאה מבית לחם. נישאו דגלים קטנים, לבנים ותכולים, ועליהם כתובות: “הארץ לנו”, “אנו מוחים נגד ההגירה הציונית” ו“תחי האומה הערבית”. משער יפו הלכו בשירים ובצעקות “יחי האמיר פיסַל”, “יחי הצבא הערבי”, “יחי החופש הערבי”, “יחי השולטן הערבי”, “הלאה הציונים” – לקונסול ארצות הברית. לפני הגיעם אל הקונסוליה נאם פכרי אדין נַשאשיבי נאום חם, ובין יתר דבריו אמר: “צריכים אנו לקחת היום את החופש הגמור. אם לא נקח אותו היום, מי יודע מתי נצליח לקחתו”…

משלחת מסרה מחאה לקונסול האמריקני ומשם הלכה התהלוכה אל הקונסוליה האיטלקית. בעברם לפני קבוצת אנשים, שביניהם היו חברי ועד הצירים ועוד אנשים אחרים שבאו לראות במחזה הזה, צעקו כמה צעירים: “יחי הצבא הערבי”, “תחי האומה הערבית”, “הלאה הציונים”. הצעקות האלה נתקבלו ע"י המביטים באדישות. בעברם לפני ועד הצירים חפצו אחדים מהמפגינים לעורר בלבולים, אך במקרה עבר המושל הצבאי הקולונל סטורס והשקיטם, באָמרוֹ להם שעליהם לעשות את כל מעשיהם במנוחה. הקונסול האיטלקי אמר להם שהוא איננו יכול להתעסק בשום פוליטיקה ושענין ארץ־ישראל אינו תלוי כלל בכל מה שיעשה פה; הכל יגמר בועידת השלום, והבטיח למסור את מחאתם לממשלתו.

משם הלכו לבית הקונסול הספרדי וזה נתן אותה התשובה גופא. לפני בית החולים “הדסה” עמד עורך “סוריה אל ג’נוּבה” ובנאום נלהב אמר: טוב למות מלהכנס לבית החולים של הציונים. אולם בו בזמן היתה דודתו של אותו עארף אל עארף (מושל באר־שבע בימינו) שוכבת בבית־חולים זה כשני חדשים. והוא עצמו הביע בעתונו תודה על כך לבית־החולים רוטשילד־“הדסה”.

משם הלכו לקונסוליה הצרפתית, חזרו על הדברים שנאמרו במשך התהלוכה והוסיפו: “אנחנו מוסרים את עתידנו בידי האומה הצרפתית, אותה אומה שנתנה את החופש לעולם כולו. יודעים אנו שצרפת סבלה בהלקח ממנה אֶלזאס־לוֹתרינגיה שלה, וכעת שמחים אנו שהצדק גבר סוף־סוף על הכוח ומקוים אנו שצרפת תבוא לעזרתנו”.

לעומת העקביות הפוליטית שראינו אצל רוטנברג, אוריאנטציה לצד צרפת־אנגליה מהרגע הראשון, אף שחָברה להן רוסיה המרשיעה והשנוּאה, מענין ביחוד המסמך הזה. לגבי אותם מפגינים, אנשי כחש שמעשיהם מכחישים תמיד את דבריהם, אין גם תעודה אנטי־גרמנית היסטורית זאת מפריעה כלום לתנות אהבים עם היטלר ולרקוד על־פי חלילו, כשם שהוא מרקד כנגדם ומתנה אהבים עם הערבים, שבספרו ‘מלחמתי’ העמידם כנחוּתי־דרגה ביותר.

הקונסול לחץ את ידי הנואם ובסוף אמר דבריו אמר: כצרפתי הנני נרגש מאד מההשוָאה שעשיתם לאֶלזאס־לוֹתרינגיה שלנו ומהברכות שהבעתם לארצי על החזרת שני הגלילים האלו, שהיו כה יקרים לנו ושעורר בנו רגשות לאומיים. אני מאַחל לכולכם, כי בתקופה זו, שבה הושם קץ לשעבוד ע“י הנצחון, יבוֹאו לפלשתינה זמנים טובים יותר, שבהם ינתן ספּוק לשאיפות הכל ע”י שלום של צדק.

המפגינים יצאו שבעי־רצון וירדו לשער שכם, לארמון המושל הצבאי, קוֹלוֹנל רוֹנַלד סטוֹרס. המושל אמר להם ממסדרון חדרו בערבית: ערבא טבא, לכו לשלום. אחרי הדברים המרגיעים האלה התפזרה התהלוכה בשעה שש בערב.

––––––––

בתהלוכה זו השתתפו כאמור רק כשש מאות איש. מהכפרים לא השתתף כמעט שום איש, מלבד אלה שנמצאו בעיר ברגע ההפגנה, אשר משכום בחזקה, או שנגררו אחרי ההמון. אפילו הכפרים העומדים תחת השפּעת האפנדים המקומיים לא באו, למרות הפקודה, שקבלו מבעליהם.

אף על פי כן העריך רוטנברג את הצפון בהתחלות אלו. הוא, מדריכה של אותה הפגנה גדולה בתשעה בינואר 1905, זוכר ויודע ערכה של הפגנה ראשונה, אם כי פרימיטיוית היא, ואם כי מוּסתה היא. כי על כן ראה חובה לעצמו לעמוד על המשמר. באלה החדשים הראשונים להיותו כאן הרי כל שעה יקרה לו ביותר, ואין הוא פוסק מחקירה ומעיבוד תכניותיו – הטכניות, הארגוניות, המשקיות, הכספיות – לכל פרטיהן. אף על פי כן מצוי הוא לעתים קרובות במרכז המעשים וההנהלה המדינית – האנגלית והיהודית, בירושלים, ועינו פקוחה על העומד להעשות.

אולם אין הוא יכול לשקוט על שאינו נעשה מצדנו. הולך הוא ומעורר במקומות הדרושים, מזהיר את ראש ההנהלה הציונית, את אוסישקין, שלפני חמש שנים ראינוהו רוגז מאד על עצמאות יזמתו הציונית של רוטנברג בדבר יצירת גדוד יהודי. עכשיו יש לו הזדמנות להפיס דעתו של זה ה“אחד מיוצרי הציונות”. זרעו של אותו טירוֹן־רוטנברג שנזרע ונשא פרי יִשוה לו בכיבוש הארץ – גם ספיחו אשר יצמיח עכשיו יהיה בו כדי להציל מן הדליקה. עכשיו באה לידו מצוה של תשלום חוב לבן־רעיונו זה, שלא זכה להשתתף בלידתו באמריקה. באה השעה גם לשיתוף פעולה עם ז’בוטינסקי, שלשם כך הזמינוֹ רוטנברג לאיטליה בדיוק לפני חמש שנים – ולא נסתייע אז הדבר.

––––––––

כבר ראינו בו ברוטנברג את שתי המדות המקבילות: כשם שהוא אוהב התבודדות והסתודדות במעשיו שלו – כך הוא מחבב להלך בדרכים צבוריות בנוגע לעניני צבור. הוא היה משוכנע, כי הפגנות אלו עלולות לשמש אקדמה לענין רציני יותר, כי עלולים הערבים לקיים את איוּמיהם כלפּי היהודים – באין מפריע מצד השלטונות. כי על כן אין לבטוח בהגנתם של אלו וכורח השעה מחייב לאַרגן הגנה עצמית. והרי החומר האנושי מוכן ועומד לכך – מאות החיילים שנשתחררו אך זה עתה מן הגדוד העברי. מה עשה? הלך וכינס את עסקני ירושלים האחראים להתיעץ וליעץ מה לעשות. את זכרה של אותה פגישה רוטנברגית העלה משה סמילנסקי ביום יובלו הששים של רוטנברג בדברים אלה:

"זכורני יום שראיתיו בפעם הראשונה. בימי הפּרעות הראשונות בירושלים. הוזמנתי לישיבה באחד הבתים, בקומה התחתונה, שקועה רובה באדמה. ידעתי שהוא ישתתף בישיבה ולכן גדל קסמה בעיני שבעתים. הרהרתי לנפשי: מה מראֵהו? מה מדבּרו? דמיוני לא רימני. אכן כך תארתיו לי. רחב־כתפים, פנים אמיצים, עינים מפיקות עוז ופקחות, וארשת מחשבה רצינית על מצחו ועל כל פניו.

הוא ישב, כמובן, בראש הישיבה. דבריו היו קצרים, בולטים, פשוטים וגלויים, והסברתו משכנעת. הוא באר את גוף המעשה אשר לפנינו. חלק והסביר את התפקידים. וכל דבור היה כעֵין פקודה, ובלב היתה הרגשה מעודדת. יש מפַקד".

כבר אז היה זה מובן, שהוא ישב בראש הישיבה של ראשי ירושלים, הוא החדש בארץ ובעל עבר מוזר ו“טירון בציונות”. פעולתו באותה פגישה נשמע עליה במקצת מפיו עצמו, כאשר יספר עליה באזני השלטון הצבאי. אבל לא פחות מכּן מענין הרושם שעשה והשאיר על הנאספים, על אדם בעל כוח ביקרתי כסמילנסקי. אחרי הספּור הנ"ל משוה הוא לנגד עיניו את הערב ההוא כנקודת־מוצא להצגת אישיותו של ר. לעיני הקהל:

"וכך כבאותו ערב, אני זוכר ומכיר את רוטנברג – משך כל שמונה העשרה השנים שעברו מאז. נכס גדול רכשה לה הארץ ורכשה לה התנועה הציונית עם בוא רוטנברג אלינו. יום של מזל־טוב היה יום שובו אל מחננו.

במשך כל שנות עבודתו הרבות הקשות והפּוֹריות האלה נשאר רוטנברג נאמן לעצמו, ונאמן למראהו שנראה לנו בערב הראשון ההוא: תכנית ברורה ומפורשת מראש, כל ההכנות הדרושות לפני ההתחלה, כל המרץ והטמפּוֹ המהיר בשעת העבודה. חלוקה נכונה של התפקידים בין עושיהם, הקפדה מרובה על מלוּי התפקידים וכמעט תמיד בחירה מוצלחת של עוזרים. ובכל עת, תמיד נשאר אֵי־שם, בפנה אחת נסתרת שבלבו, מעט חום־נפש ואור… מעט ‘חלום’".

ונראים הדברים, כי יפה כיוון אז ר. את השעה בהכנת הארגון להגנה עצמית על ירושלים, כי את אשר יגוֹר – בא.

ביום הראשון, ב' פסח, התחילו המונים ערביים מירושלים ומהסביבה להקהל בבוקר במרכז העיר. כעבור שעות אחדות התחילו לזרום בשירות ותפילות הערבים מחברון עם התהלוכה ל“נבי מוסה” כמנהגם בכל שנה, ואולם הפעם קבלו את פניהם הצעירים הערבים הירושלמיים, ה“שבאב”, והתהלוכה הדתית נהפכה להפגנה פוליטית מסיתה מהמין הגרוע. לפני הקהל העצום נאמו שיכים זקנים נאומים מסיתים נגד היהודים, אח"כ הוּצאה תמונת המלך פיסל לעיני הקהל בקריאות “יחי מלכנו!”, “יחי המלך פיסל!” התלהבות ההמון הלכה וגדלה מרגע לרגע, ומסביב אין שוטרים במדה מספיקה. השוטרים הערביים שעמדו באותו מקום שמעו בהתפעלות את דברי הנואמים וגם הם התכוננו לעזור למסיתים.

מיד, כמו על פי אות, התחילה זריקת אבנים אל חנויות היהודים. נתפוצצו החלונות הגדולים. אחרי שבירת החלונות התחיל ההמון להתפּרץ אל תוך החנויות, להתנפל על בעליהן היהודים ולשוד ולבוז.

כל חנויות היהודים נסגרו תיכף. על כל יהודי שעבר נזרקו אבנים. אנשים ונשים הוכו באכזריות.

משמר אנגלי בא, אבל בשעה מאוחרת קצת. לאט לאט נגשו החיילים להשקיט את הפורעים. פלוגות של ערבים נפוצו אל רחוב חברון ואל רחוב היהודים וערכו שם פרעות לכל פרטיהן ופרטי־פרטיהן. את הסחורה השדודה הוציאו לפנות ערב בגמלים ובחמורים אל כפריהם.

כמה מצעירי היהודים לא נתנו לפורעים לעשות את זממם בנקל. נאבקו קשה ובמקומות אחדים עלה בידיהם להציל את עצמם ואת אשר להם. כשנודע ליהודים מחוץ לעיר העתיקה, כי בתוך העיר פנימה נערכות פּרעות והמשמר הצבאי שהוקם בשער יפו אינו נותן לחדור אל העיר פנימה, קמה התרגזות גדולה. בשעה 12 בצהרים נסתדרו צעירים למאות ושמו את פניהם אל שער יפו. אולם בהגיעם לשער הטה המשמר הבריטי למול פניהם את כידוניו ולא נתנם לחדור אל העיר. במשך כל היום השני של פסח התרוצצו ברחובות ירושלים האוטומובילים של “הדסה” ושל “ועד־הצירים” (הצורה הראשונה של הנהלת הסוכנות היהודית בארץ). להם הורשתה הכניסה אל העיר – והם אספו את הפצועים.

עד הצהרים נראו ערבים רצים מקצוי העיר השונים ונשק בידיהם ולא היה עוצר להם. ואולם מאחרי הצהרים ואילך התחילו פלוגות צבא לפזר את קבוצות האנשים שהתגודדו ברחובות.

ראש ועד הצירים מ. אוסישקין ונשיא הועד הזמני דוד ילין הלכו אל הגנרל בּוֹלס, מושלה הצבאי של הארץ, והוא סרב לקבלם.

כל היום והלילה עברו על ירושלים בחרדה. ערבים התפארו, כי יתנפלו גם בלילה על שכונות היהודים השונות בעיר. אבל הלילה עבר בשקט. אולם למחרת שוחררו הערבים שנאסרו למשך הלילה וההתקפות נתחדשו במהירות.

סך־הכל של הפּרעות ניתן בטלגרמה, ששלח אז הועד הזמני של יהודי א"י למיניסטריון החוץ בלונדון:

“ביום 4 לאפריל התחיל פוגרום נגד היהודים בירושלים, הנמשך עד עכשיו. יש יותר ממאתים פצועים, שמונה הרוגים, שתי נשים אנוסות. בתי־כנסיות בוערים באש; רכוש רב נחרב. ההכנות לפוגרום נערכו בגלוי במשך זמן רב. התנפלויות בודדות אֵרעו לפני כך. למרות דרישות היהודים ואזהרותיהם המרובות לא אחזה הממשלה באמצעים מספיקים; בימי הפוגרום לא השתמשה הממשלה בכוחותיה נגד הפורעים אלא נגד היהודים, שרצו להגן על עצמם ועל אחיהם. השוטרים הערביים השתתפו בפוגרום. הפורעים התפארו בגלוי, שהממשלה היא על צדם. כל הישוב העברי בארץ־ישראל עומד בסכנה תחת אדמיניסטראציה זו, שעליה נופלת כל האחריות לפוגרום הזה. הממשלה אינה מרשה הגנה עצמית יהודית. אנו דורשים לשלוח ועדת־חקירה שתחקור את פעולות האדמיניסטרציה ביחס ליהודים בכל זמן קיומה וביחוד לפני פרוץ הפוגרום ובשעתו”.

––––––––

אבל לא לשוא ישב אז בירושלים פינחס רוטנברג, האיש שעוד לפני 15 שנה העידו עליו שליטי הרשעוּת הצארית כי יודע הוא לדבר עם מפקדים ועם מושלים בכוֹח כמושל ברוחו. לא לשוא הכין הוא ארגון של הגנה עצמית ליום פקודה, שהנוֹ בא. הם פעלו אתמול ופועלים היום באופן בלתי־רשמי, אבל עכשיו – מאחר שנתגלו טלפיו האנטי־יהודיים של הגנרל המושל – אין להמשיך עוד בנימוסים. עתה השעה האחרונה לנציגות הבית הלאומי היהודי בא"י לדבר רתת עם נציג כזה של בריטניה הגדולה. לא דברי בקשה אלא דרישה, ולא דרישה בלבד אלא מלוּוָה איוּם מפורש של מלחמת־אזרחים או גם התקוממות כנגד מושלים־מפריעים כאלה, אוּלטימאטוּם ממש. כיצד היה רוטנברג חוזר שוב ושב על פסוקו המהפכני של קרל מרכּס: לאַבד אין עוד, לזכות אפשר בהרבה.

ב 5 באפריל, יום שני לפרעות, שולחים אוסישקין וילין מכתב זה למצביא סיר לואיס בּוֹלס, המנהל הראשי של השטח הנכבש.

"באנו אליך למסור לך שוב את הידיעות על הרצח והגזל שחוזרים עליהם גם היום, אחרי שאתמול נתכבדנו בהבטחתך ששמים לב למצב, כי כל בלבולים לא יקרו שנית.

ברגע שדמי אחינו נשפכים ברחובות ירושלים עיר הקודש לא מצאת לנחוץ לקבל אותנו וכה פגעת קשה בכבודנו ובכבוד העדה שאנו שליחיה. ההבטחות שקבלנו אתמול לא נתמלאו ודברי ההנהלה אשר מסרנו לתושבים היהודים עפ"י פקודתך לא נתקימו. מעשי השוד, הרצח והגזל מתמידים היום עוד יותר מאתמול.

והמשטרה לא בלבד שאינה מגינה על התושבים היהודים, אלא מוסיפה גם להשתתף במעשי הפרעות. חושבים הננו לחובה להודיעך, שהתושבים היהודים בנעריהם ובזקניהם החליטו, שאם במשך שתי שעות לא יובטחו חייהם יפה ולא תהיינה ערובות נאמנות להגנתם, ימצאו עצמם אנוסים להכיר שאי אפשר להם למסור את גורל חייהם בידי אחרים וכאיש אחד יקומו כולם להגן על עצמם ועל אחיהם המעונים והנרצחים לנגד עיניהם.

אפס כי אחריות התוצאות, ככל אשר תהיה נוראה, לא תפול עליהם אלא על אלו שחובתם היתה לשמור על הסדר בעיר הקודש ולא להזניח כל אמצעי, שעל ידיו יכלו למנוע בעד ההתפרצות".

אחרי הצהרים פרקו שלטונות הצבא את הנשק מן השוטרים הערביים, כלָאוּם בצריפין ומסרו את ההגנה על העיר בידי חיילים.

גם אם לא נחקור במופלא ממנו – הטרם נתבונן כי פני רוטנברג הולכים בקרָב. ומלבד פעולה ישירה, פעולת היום, בארגון ההגנה המזוינת בפני הערבים הפורעים דאג גם למחר, לארגון ההגנה המדינית בפני האנגלים המפריעים.

הקפיטן אלכסנדר אהרנסון, שהיה אז קצין צבאי ומקורב למפקדה הצבאית בירושלים, ספּר לי על רוטנברג, שהכירוֹ עוד בימי המלחמה באמריקה, כי באותם הימים, ימי הפּרעות, בא ר. יחד עם ז’בוטינסקי לדירתו באחת מסמטות ירושלים, בסתר במחשכי־ליל, “כבוֹא שאול אל הקוסמת בעין דור” – כפי ביטויו של אהרנסון –, והציע לו שגם הוא יתיצב בראש ההנהגה העצמית.

ז’בוטינסקי ישב מן הצד ושתק, ורוטנברג דבר את דבריו הקצרים, דברים כדרבונות. הוא תאר לפניו את המצב הנורא והמסוכן בירושלים כמו שהוא, בלי הזיות ואשליות: בירושלים עושים הערבים בעזרת האנגלים פוגרום על היהודים.

אותה שיחת־לילה היו לה תוצאות מרחיקות בענין הפּרעות הירושלמיות בכלל ובענין השתתפותם של קציני־מפקדה בהכנתן בפרט. אחרי ימים ספורים היה ויצמן בקאהירה – בנסעו מירושלים לועידת סַן־רמוֹ לקבלת אשור הצהרת בלפור – ואמר לגנרל אלנבי, כובש א"י: “ארץ־ישראל תהא עברית! זאת אני מבטיח בעוז וביושר גם לידידינו וגם לשונאינו. אנו, עם היהודים, נוּסינו כבר בפוגרומים ולא נבּהל גם משחיטות בירושלים שלנו. שום כוח בעולם לא יבעיתנו ולא יטה אותנו ממסלולנו בהיסטוריה”. ועוד מסופּר, שבמסיבה עם יהודים אמר: “רחוקים ממנו הרהורים של יאוש. הנה נפלו בידינו מסמכים המוכיחים בלי צל של ספק, כי הגנרל בולס ואנשי המפקדה שלו הם הם האחראים לפרעות בבירת ביתנו הלאומי. הנני למהר לסן־רמו לקרוא שם בקול גדול: פרעו את שטר־חובכם לעם ישראל”.

וכשאחד מהמסובים העיר שאולי כדאי לוַתר במקצת על דרישותיו, ענה ויצמן בגאון: “לא אוַתר כמלוא נימה! ארץ־ישראל מהים התיכון ועד המדבר הגדול תהיה עברית כשם שאנגליה היא אנגלית”.

לפי דברי אהרנסון ואחרים כאב אז רוטנברג מאד ממכּת הפּרעות בירושלים ועמדת האנגלים, הוא נזקק למאמצים מרובים לעמוד על נפשו בימי סכנה ופעל גדולות ונצורות בימים הנוראים ההם בירושלים.

––––––––

אפס קצן של גדולות ונצורות אלו יִגָלה אלינו מתוך העדת בעל־המעשה עצמו. כי הנה עמידתה הגאָה של הנציגות היהודית עשתה רושם באנגליה, ולא עברו ימים מרובים ונתמלאה דרישתו של הועד הזמני בטלגרמתו הנ“ל ונתמנתה ע”י גנרל אלנבי ועדת־חקירה. החוקרים היו, כאשר נראה להלן, מאנשי חבורתו של הגנרל בּוֹלס, אותם האנשים שהיו האחראים לסדר ולאי־סדר בירושלים, ועדותו של רוטנברג יש לה, לפיכך, במידה ידועה, אופי של קוֹנפרוֹנטאציה, לא עדות אלא הַאֲשָמָה, הטחת האשמה בפני המאשים, הפושע־השופט.

עדות זו, השופכת מקצת אור על עמדתו המרכזית והראשית של העֵד פינחס רוטנברג בהגנת ירושלים במאורע־הפּרעות הראשון, היא תעודה כפולת־ערך. מלבד היותה תעודה היסטורית לגבי יחסי אנגליה – ישראל בשותפותן הארצישראלית, הרי היא תעודה רבת־חשיבות לגבי אישיותו הדגולה של העד. הוא שגילה ראשון בתעודה משפטית שאין להעלימה את שתי הפנים של אנגליה בנוגע אלינו; הוא שגילה ראשון לשליטים בריטים כיצד ידבר יחיד בעם ישראל ועם ישראל כולו אל גואליו העומדים על דמו; הוא שגילה לעיני האוהב, כי יודע הוא את מחבואו של האויב שבאוהב; – הוא גילה בעדוּת זאת מקצת מגבורתו הנפשית העצומה, שיש בה כדי להכריע ולהכניע, אבל לא להיכנע בשום אופן.

עדוּת זו ניתנה בפני חבר ועדת־החקירה הקולונל ווֹטרס־טאילור, שעל תפקידו בשלטון ובפרעות אפשר לעמוד מקצת מתוך העדוּת עצמה, והיא ניתנת בזה כולה, כתכנה וצורתה.

"אני עובד מטעם ועד הצירים בעיבוד והגשמה של תכניות לתעוּל, השקאה, ועוד. אני נמצא בארץ־ישראל ששה חדשים. לפני כן הייתי בפטרוגרד, בירת רוסיה, ובנפוֹל ממשלתו של קרנסקי נאסרתי על ידי הבּוֹלשויקים ונמצאתי בסוהר במבצר הפּטרו־פּאולי במשך ארבעה חדשים, ולאחר זה עברתי למוסקוה. אף פעם לא חפּשתי כל משרה אצל הבולשויקים. כאשר התגבר משטר הטרוֹר נאלצתי לעזוב את מוסקוה ועברתי לדרום רוסיה, אשר בה לא שלטו באותה שעה הבולשויקים, כי אם צבא־הכיבוש הצרפתי. יצאתי את אודסה כשעזבו אותה הצרפתים וכבשוה הבולשויקים. נסעתי לפאריס, ומשם עליתי לארץ־ישראל.

שאלה: התדע מה־שהוא על כוחות ההגנה העצמית בירושלים?

תשובה: אני הייתי האיניציאטור של הארגון הזה.

ראיתי את ההפגנה הראשונה ב 27 בפברואר, והיא עשתה עלי רושם גדול. הבנתי, כי אם הדבר יימשך כך יביא בהכרח לפוגרום בירושלים, כפי שהיה ברוסיה. הפניתי לכך את תשומת־לבו של נשיא ההסתדרות הציונית, והצעתי לו, שידרוש מאת המושל העליון בירושלים לאסור הפגנות ממין זה. המושל לא הסכים לכך, וההפגנה השניה ביום 8 למארס, אשר גם אותה ראיתי, שכנעה אותי, כי סכנה חמוּרה נשקפת לישוב היהודי. היתה לי התיעצות עם אישים אחראים מבין יהודי ירושלים, והוסכם באספה זו: א) כי יש הכרח בארגון ההגנה העצמית; ב) כי הן מנקודת־השקפה פרינציפיונית והן מעשית אין ההגנה העצמית יכולה להיות ארגון חשאי; ג) הוטל על מר ז’בוטינסקי לארגן את החומר האנושי הדרוש להגנה העצמית; לאחר שיאורגן מספר מספיק של אנשים – לפנות אל הממשלה בבקשה להכיר בהם ולהמציא להם נשק.

מכיון שהייתי עסוק מאד, לא השתתפתי אז בעבודת ההכנה. נסעתי הגלילה, ובחזרי ירושלימה מצאתי, שמר ז’בוטינסקי ארגן כבר 300– 400 איש. הלכתי אל ראש המפקדה הצבאית הקולונל ווֹטרס־טאילור, מסרתי לו על המצב בירושלים, כפי שהוא נתגלה לעיני. הודעתי לו על ההגנה העצמית שנתארגנה, ודרשתי, שהממשלה תזיין את אנשי ההגנה. הקולונל ווֹטרס־טאילור ענני, כי יש להביא את השאלה הזאת לפני המושל העליון. ויש על כן בדעתו לדון על ענין זה עם גנראל בוֹלס. ימים מספר לאחר זה קבלתי באמצעות ד"ר אידר, חבר ועד הצירים, את תשובת הגנרל בולס, כי אין הוא מוצא לאפשרי לזיין את הצעירים היהודים בירושלים.

אותו זמן נהיה המצב רציני יותר. אינפורמציה ממקורות שונים שהגיעה לאזנינו העידה על התכוננות הערבים לערוך פוגרום ביהודים. על כן מצאנו לנחוץ למצוא נשק, ויצאה קריאה אל כל היהודים, אשר היה ברשותם נשק, למסרו לכוחות ההגנה העצמית. הליטנַנט ז’בוטינסקי דרש שוב פעם מאת המושל הצבאי להכיר ולזיין את ההגנה העצמית של היהודים.

לא הייתי באותו הזמן בירושלים, אבל אני יודע, כי מר ז’בוטינסקי הודיע לקולונל סטורס על קיום כוחות ההגנה העצמית של היהודים, וזה היה בלתי אפשרי בהחלט, שהממשלה לא תדע על קיום הארגון הזה. ועל זה שליטננט ז’בוטינסקי עושה תרגילים עם אנשיו מדי בוקר.

שאלה: היכן הם עשו תרגילים?

תשובה: עד כמה שידוע לי, בקרבת בית הספר למל.

חזרתי ירושלימה ביום הששי, 2 באפריל, וסוּפּר לי כי חגיגת “נבי מוסה” התקימה באותו יום, ושכל עולי הרגל יצאו כבר את ירושלים, ושההגנה העצמית שמרה בכל קצות העיר בידיעת המשטרה, והכל עבר בשקט.

שאלה: הם היו מזוּינים?

תשובה: כן, סיפרו לי, שהיה להם קצת נשק.

התפשטה הדעה, כי סכנת הפּרעות חלפה, וביום א' בבוקר חזרתי לעבודתי המקצועית. והנה בשעה 10.30 – 11 הודיעוני, כי הפוגרום החל. יצאתי את הבית, ובעברי ליד בית החולים רוטשילד (“הדסה”) ראיתי את הפצוע הראשון. מצאתי את הליטננט ז’בוטינסקי ושם מסרו לי על המסיבות שבהן החל הפוגרום, על השתתפותם של השוטרים הערביים בפרעות, ושההגנה העצמית נקראה מיד לעזרה, אבל הממשלה מונעת את פעולותיה.

שאלה: מה עשיתם אחרי זה?

תשובה: ליטננט ז’בוטינסקי ואני פנינו ללכת אל המושל הצבאי. פגשנוהו קרוב לבית־החולים רוטשילד והצענו לו, לאור המצב שנתהוה, להשתמש בכוחות ההגנה העצמית, ובנו עצמנו. קולונל סטורס ענה, כי הוא עסוק מאד, והזמיננו להפּגש אתו כעבור שעה, על מנת שבמשך השעה הזאת נעבור בשכונות היהודיות ונרגיע את התושבים היהודים. בקשנו את הקולונל סטורס לתת לנו רשיונות הליכה, או שאחד הקצינים שלו ילַוֵנוּ בדרכנו, כי אחרת יכולים לאָסרנוּ. המושל הצבאי ענה לנו, כי אם לא נערוך פרוֹווֹקציה כלפּי מאן־דהוא, ואם איננו מזוּינים – לא יאסרונו. אז הודענו לו, כי הננו מזוּינים. ליטננט הוֹוס, שהיה נוכח בשעת משעשה, הודיענו, כי מחוברתו היא לפרוק מעלינו את נשקנו. ליטננט ז’בוטינסקי, בתור קצין בריטי משוחרר, נאלץ למלא את פקודתו של המושל הצבאי. אני סרבתי למסור את נשקי. אני דרשתי מאת קול' סטורס, שירשה לי לשאת נשק, והסברתי לו, כי בשים לב לזה שזקנים ונשים נפצעו וילדים קטנים נרצחו זכאי אני לעזור להם, והרי אין כל טעם לחשוב, שאוכל לעזור להם בלי נשק.

ליטנַנט הוֹוס הצהיר, כי עליו להזמין אותי אל איזה קצין אחר. שאלתי את הקולונל סטורס, אם הנני אסור והוא ענני “לאו”, אבל בקשנו לבוא לביתו. כך עשיתי. אחרי רגעים אחדים בא אלינו שליח לקרוא אותנו חזרה. קולונל סטורס הוכיח אותי, כי תחת עזרי לו להקל על המצב – שׂם אני מכשולים בדרכו, והוא בקשני ביתר שׂאת למסור את נשקי. אני סרבתי. הוא אמר לי, כי ברצונו להזמין את ז’בוטינסקי ואותי לביתו לשם התיעצות על האמצעים שיש לאחוז בהם, אבל אין הוא יכול להכניס אנשים מזוּינים לתוך ביתו. עניתי, שהנני מוכן למסור את אקדחי למשך הזמן שאהיה בביתו, וקלונל סטוֹרס הסכים לכך. אנחנו הלכנו יחדיו: ליטננט הוֹויס, ליטננט ז’בוטינסקי, קולונל סטורס ואנוֹכי.

קולונל סטורס פתח את השיחה בדברים הבאים: אני יודע, כי הבאתם לפני ימים מספר נשק לירושלים. ז’בוטינסקי ענה לזאת: “כן, יש לנו”. קול' סטורס הודיע אז כי עליו לאָסרנוּ. ענינו, שהננו מוכנים לכך. הוא דרש למסור לו היכן נמצאים אנשינו והיכן נמצא הנשק. שאלנו אותו, אם יש ברצונו או ברצון השלטונות בכלל להשתמש באנשינו, כדי להגן על האוכלוסים היהודים. אם כן – נספר לו היכן אנשינו והנשק, וגם נעמיד את עצמנו ברשותו. אבל נחוץ שהממשלה תזיין אותנו, כי יש לנו רק מעט נשק. אם לאו – אין לנו בתנאים האלה זכות מוסרית למסור לממשלה את מקום המצאם של אנשינו ונשקנו.

דרשנו תשובה מאת הקולונל סטורס, והוא הודיענו שבענין זה יכול להחליט רק גנרל בּוֹלס. הוא הזמיננו לבוא למשרדו בשעה 3–4, כאשר יקבל תשובת המושל העליון, ואנחנו נשוחח יחדיו על האמצעים שיש לאחוז בהם לשם השתלטות על המצב. בצאתנו את בית המושל הצבאי בקשתיו להחזיר לי את אקדחי, אבל הוא ענני, כי מר ז’בוטינסקי הסכים, שאני מסרתי את אקדחי בלי תנאים, ועל כן אינני יכול לקבלו בחזרה.

בשעה 4 נפגשנו עם קולונל סטורס במעמדו של קולונל ברוֹמלי במשרדי המושל הצבאי. הם ספּרו לנו על האמצעים שאחזה בהם הממשלה לשם מניעת המשכת המהומות. קבלנו את דבריהם, אבל דרשנו, שיפורק הנשק מעל המשטרה הערבית, ושיזוּינו הצעירים היהודיים על אחריותנו אנו. קולונל ברוֹמלי הציע צורה של שוטרים מיוחדים (Special Constables). אנחנו הסכמנו, אבל הקולונל סטורס סרב. הצעתי שיש להכריז על מצב מלחמה, וקולונל סטורס אמר כי יציע זאת לפני המושל העליון. הסכמנו לקבל עוד הצעות אחדות, ורק לפי עצתו של קולונל ברוֹמלי הסכים קולונל סטורס לתת לנו רשיונות הליכה, שבהם הוטלה על כל אחד מאתנו האחריות להתנהגותם הטובה של האוכלוסים היהודים.

אנחנו המשכנו להשתמש בהגנה העצמית לשם הגנה על הישוב היהודי, ואנו היינו רשאים לעשות זאת בתוקף הבטחתו של הקולונל סטורס, שאף אחד מהם לא יאָסר אם לא יופיעו יחדיו בהמונים. אבל למעשה אי־אפשר היה להשתמש בהגנה העצמית לשם השמירה על הבטחון, כי קבוצה אחת של האנשים נאסרה, והדבר היחידי שהיה אפשרי – זהו לסדר פטרולים בעיר.

הפּרעות ביום השני וביחוד ביום השלישי עוררו את הממשלה להשתמש בהגנה העצמית היהודית לשם הגנה על התושבים היהודים. ביום ג' הוזמנתי אל המושל הצבאי, ובבואי לשם מצאתי את הקול' סטוֹרס, קול' ברוֹמלי וקול' בודי. האחרון הודיע לי, שהממשלה הסכימה להשתמש באנשינו. הם שאלוני כמה אנשים נוכל להעמיד לרשותם, ולאחר שאמרתי כי 500 – 600 הנם מוכנים הודיעוני, כי הממשלה תגייס עתה רק 200 איש. קולונל בודי הודיענו, כי הרשיון מצד המושל העליון מתכון לארגן שוטרים מיוחדים בלתי־מזוּינים. הוא שאלני אם אוכל לקחת עלי את האחריות לאנשים שיגוּיסו. עניתי בחיוב. קול' בודי הודיעני, כי יִתּכן שאנשינו יקראו לפעולה עוד באותו היום עצמו, אלא שהשאלות על מספרם, על הזמן שיוזמנו לפעולה וכו' תתבררנה בזמן מאוחר יותר, ועל התוצאות יודיעוני באמצעות המושל הצבאי.

בשעה מאוחרת בלילה הודיעוני, כי על האנשים להופיע למחרת ביום ד', 7 באפריל, בשעה 8 בבוקר במגרש הרוסים. אחר הליל הראשון לא ניתן לנו אף רשיון־הליכה אחד, וזה היה מן הנמנע בשבילנו לאסוף כמאתים איש נבחרים. למרות זאת הצלחנו בבוקר להביא למקום המיוּעד 100 צעירים נבחרים, ובזמן הקבוע הופיע הקולונל בופהאם, אשר הציג שאלות לכל אחד מן הצעירים, ובשם הממשלה התחיל להשביע אותם; הוא השביע קודם כל שתי פלוגות אנשים. כעבור שעה הודיעו לי, שהממשלה החליטה לבטל את כל הענין…

שאלה: למה שימשה ההגנה העצמית?

תשובה: אני הגינותי רק על האוכלוסים היהודיים בפני ההתנפלוּיות המאורגנות והמחושבות־מראש של הערבים, ואני בטוח שאילו השתמשה הממשלה בהגנה העצמית היהודית ביום הראשון של הטבח – היה הוא נפסק מיד, ולא היה חוזר בשום אופן ביום שני וביום השלישי.

ש.: אימתי נאסר מר ז’בוטינסקי?

ת.: ביום ד', 7 באפריל.

ש.: האם גם אתה נאסרת פעם?

ת.: לא.

ש.: בזמן שמר ז’בוטינסקי נאסר, האם היה המושל הצבאי מתיעץ אתו, או שהממשלה בכללה היתה מזדקקת לו?

ת.: כן. הוא שבחר את מאַת האנשים, ולמחרת בבוקר – 200 איש. הוא היטיב להכירם ממני. כאשר בקשתי את מר ז’בוטינסקי להציג 200 איש, קרא את כל הארגון, כדי לבחור מביניהם. קול' סטורס הודיעני טלפונית, שנמסרה לו אינפורמציה, כי ז’בוטינסקי ערך מסדר של הארגון ושזהו מסוכן מאד, והוא בקשני להשתדל שה’פּאראד' לא יצא לפועל. לא הבנתי זאת; פניתי אל מר ז’בוטינסקי והוא ספּר לי, כי לשם בחירת 200 איש יש הכרח לכנס את כל הארגון. מסרתי את הדבר לקולונל סטורס וזה השׂביע את רצונו.

ש.: הנתנו אֵילו הוראות לאנשים?

ת.: כן, ניתנו להם הוראות להיות שקטים ביותר; לבלי לענות על שום קריאות התקפה; לבלי לפעול בלי פקודה מאת מר ז’בוטינסקי. אני יכול רק לציין, כי המשמעת היתה מפליאה.

ש.: האם עשו תרגילים על הר־הצופים?

ת.: אינני יודע. זה היה בזמן העדרי.

ש.: התזכור מכתב שנשלח אל קולונל סטורס ב 18 באפריל 1920?

ת.: כן.

מקריאים את המכתב לפני בית המשפט. על מכתבו זה לא נתקבלה כל תשובה. הוא פגש אחר כך את הקולונל סטורס, והלה אמר ששלח את המכתב לממשלה המרכזית.

ש.: בנוגע למצב ביום ו'. כאשר חברי ההגנה העצמית קימו את המשמר בעיר, האם נעשה הדבר באופן גלוי?

ת.: לא ראיתים. הרכּבת התאחרה ולא יכולתי לראותם.

ש.: התדע, מי יוכל למסור ידיעות בענין זה?

ת.: ליטנַנט ז’בוטינסקי.

ש.: הוא יודע זאת יפה?

ת.: כן.

ש.: עוררו את תשומת לבי לעובדה, שאשתקד, בימי חג נבי מוסה היה קיבוץ של הגנה עצמית, והשתמשו בו וגם הובעה לו תודה ע"י המושל הצבאי בעד שרותו. אותם האנשים שמשו למעשה בארגון הזה השנה.

ת.: אני חושב, כי הליטננט הוֹוס יכול להעיד על הפטרולים וכו'. הממשלה הודיעה, כי היה ברצונה להשתמש בכוחות שלנו, ואך בגלל סיבות טכניות נתגייסו רק 100 איש.

ש.: התוכל להסביר לבית המשפט, מדוע זיוּנו של חלק אחד מן התושבים אינו עלול להרגיז את החלק השני של התושבים?

ת.: א) החלק השני של התושבים, הערבים, הזדינו בחשאי זמן רב לפני כן; ב) הזיוּן החשאי של היהודים החלק רק ימים מועטים לפני הפוגרום, והזמן היה קצר מכדי שזה ישמש פרוֹווֹקציה למהומות; ג) תכניות הערבים הוכנו בפרטות לפני שאורגנה ההגנה העצמית".

––––––––

עדות זו על דו־פרצופיותם של השלטונות האנגליים – כאילו לשעתנו נאמרה. ההתגוננות הגלויה והאמיצה בפני אלה שהכוח בידם – כאילו לשנת 1939 נתרמזה. הוא לא יסגוד לשוּעלים בשעתם. לפניו עתיד. עתיד האומה. ואם כי אין הוא נציגו המורשה של העם – אבל קולו של העם מדבר מתוך גרונו. כי באותם ימי החירום ראה הוא את עצמו, האוֹרגניזאטור האדמיניסטראטיוי והמלחמתי המובהק, אחראי לשלטון על העם, על גרעינו הירושלמי. מעין הד ליחסו הכללי של הקהל אליו באותם הימים נשמע בדבריו של מ. סמילנסקי, המקדים לספּורו הנ“ל על פעולת ר. בימי הפּרעות את הפסוק הקצר הזה: “מני אז בא אל הארץ משמש לנו שמו מושג, שפירושו: כוח, מרץ, סדר, עקביות, העזה וסגולה לתפוס את המציאות”. בכוחן של סגולות אלו הקים מתרס ראשון בפני התקפת־ההרס המשותפת של הערבים והאנגלים, שאך ראשיתה־מצער נתגלתה בפסח תר”ף.

עדות זו – חותם הרשמיות טבוע עליה והדברים הם עניניים בהחלט, עד כמה שהם נוגעים לשאלות ששאלו החוקרים. אבל להבא נראה את רוטנברג מדבר עם המושלים, בלשון ההולמת בשלמותה הופעה של נציג־אומה גא ויודע את אשר לפניו, ודורש מהם בשעת מעשה פעולות דחופות. לשון, שאת הדיה הכבדים אנו שומעים גם ממרחק 18 שנים מתוך כתלי דבריו של מיודענו רוֹנַלד סטוֹרס בזיכרונותיו:

"… מר פינחס רוטנברג, אולי הרומאי המצוּין שבין כולם (ז’בוטינסקי ואחרים), לפי שפעם נאלצתי להציע לשני האנשים הללו לפרוק את נשקם או להאָסר. איש רחב גרם ובעל גוף, שתמיד לבש שחורים; ראשו איתן כצור חלמיש ומדברו בלחש, אלא שמבעד לשניו שהיו קפוצות כאגרוף היתה ניתזת אימה. טוען הוא כי אינו פוליטיקן. כל מה שדרש הוא “עבודה”, והיה נוהג להדגיש את המלה הזאת בכוח־בטוי רב עד שידיך כאילו לנחושתּיִם הוגשו. האין הוא פוליטיקן? האם לא היה עם קרנסקי בימיה האחרונים של רוסיה לפני עלות הסוֹוטים? ואילו שמעו לעצתו לירות במנהיגים הסוֹוטיים מיד – יתכן כי לא הבוֹלשויות היתה שליטה עתה ברוסיה אלא דבר מה אחר (אולי אנדרלמוסיה).

עתה ניצל את הירדן לצרכי מאור וחום והעביר זרם של חשמל בכל רחבי א"י. כמוהו כן בית הכוח שלו. אומרים כי אותה תכנית מחוספּסת של בית הממשלה, אשר פניה כפני ספינכס, אינה אלא רוטנברג מבוטא באבן.

אין הוא פוליטיקן! כי ירים רוטנברג ידו בימי פורענויות לישראל – ונהרו אחריו כל יהודי א“י, ואולי גם כמה ערבים, לפי שהוא מעסיק במפעליו בלי משוא פנים גם יהודים וגם ערבים. זהו ידיד נאמן, וכמדומני אויב בלתי נעים בהחלט.”

אימה זו שהטיל על ה“ג’נטלמן” הטיפּוסי סטורס טבועה באימת הימים ההם. כי תוך כדי פעולתו האמיצה, שהוציאה אותו מתחום עבודתו המקצועית רבת הדחיפות, הועמד לפני מצב קשה יותר. באותו יום רביעי להתחלת הפּרעות, יום שבבוֹקרו נעשה נסיון להפוך את ההגנה העצמית להגנה רשמית של ירושלים ותוך כדי נסיון התחרטה הממשלה, כפי שראינו בעדותו של רוטנברג – אותו יום תפסה הממשלה קבוצת חברי ההגנה, ובתוכה את זאב ז’בוטינסקי, ראשה המעשי ומדריכה של ההגנה, ודנה אותו לחמש־עשרה שנים של עבודת פרך ואת שאר הנתפסים לשלוש שנים. היה מאורע זה לישוב אסון ועלבון שעברו על גדות הפּרעות והשנאה והצביעות שלפני כן. אולם לרוטנברג היתה זאת מכה קשה ביותר.

בו, המפקד, העמיק־ניחת החץ ביותר. ועוד: לו אָבד עכשיו אחיו לפעולה ולהנהגה.

אבל יותר משהעיקה עליו עובדת המאסר והעדרו של השותף – נלחץ לבו מתוך רגש־בושה אכזרי כלפּי עצמו. הממשלה היו לה, כנראה, נימוקים לא לאסור את רוטנברג, אף שידעה היטב את תפקידו העיקרי בהגנה. ראינו למעלה מתוך ספּורו־עדותו, כי נהנה מיחס מיוחד לטובה מצדם של המושל סטורס וחבריו. הם גם ידעוהו מקרוב, מתוך פגישותיהם בעניני תכניתו וחקירתו, ואת תפקידו העצום בעתידה של הארץ. אבל הוא – רגש הסוֹלידאריות לא נתן לו מנוח, על שהוא נשאר בן־חורין בשעה שז’בוטינסקי כלוא בסוהר. לא, לא.

הוא אינו שוקט. הוא הולך ומתריע בפני המושלים, היודעים היטב כל הזמן את פעולתו, שנחשבה כמועילה לטובת הצבור. הוא פונה מיד אל ראש המפקדה הצבאית הקולונל ווֹטרס־טאילור ומדבר אתו דברי כבושין. הפרוטוקול של השיחה הזאת מראה לנו במקורם את הדברים, שרוטנברג חזר וסיפר אותם אחרי שבועות אחדים בעדותו לפני ועדת־החקירה, שניתנה כולה למעלה. לשם שלמותה של התעודה תובא זו כולה, אף שחלק ממנה כבר ידוע לנו מן העדות המאוחרת שהקדמנוה.

"רוטנברג: החלטתי ללכת לועד־הצירים ולמסור לו את התפטרותי, אם עבודת הפיקוח על ההגנה העצמית לא תתקבל ולא תמסר לועד־הצירים. אחת משתים: או שאני עושה עבודה טובה (בהגנה העצמית) וּועד־הצירים הוא האחראי לעבודתי, או שאני עושה עבודה בלתי רצויה, ועלי לקבל פטורין. אבל אבסורד הוא בעיני לדבר אתכם (עם הממשלה) כיחיד, ובה בשעה יחשוש ועד־הצירים שדברי אליכם הנאמרים באופן רשמי ישמשו לכם תואנה נגדנו.

קולונל טאילור: איזה ארגון הוא ההגנה העצמית?

רוטנברג: ראיתי את ההפגנה הערבית הראשונה, ומתוך נסיוני הרב בענינים כאלה הבינותי, שמכינים לנו צרות. הבינותי שהמצב הוא רציני וכי יש אפשרות שיפרצו פרעות ביהודים. כבודו זוכר היטב, כי לפני 3 – 4 שבועות, בדבּרנוּ בענין הנוגע לעבודתי, ספּרתי לכב' על ענין ההגנה העצמית ובקשתיו לתת להם נשק ולזיין אותם. כבודו ענה לי אז שעליו לדבר בענין זה עם הקצין הראשי. ואחרי זמן־מה הודיעני שאינו יכול למלא את רצוני. והנה עכשיו ראינו את התוצאות של החלטתכם זו. נסעתי אז לשבוע ימים הגלילה – וחזרתי לירושלים ביום הששי, לפני הפּרעות. בינתים התארגנו כ 400 – 500 צעירים בהגנה העצמית וקנו קצת נשק כ 10 – 20 אקדוחים וגם רובים אחדים. הרי כבודו מבין היטב, שבנשק זה אין היהודים יכולים לעשות התקפות על הערבים. גם אי־אפשר להעלות על הדעת שאפילו נוכל להתגונן בנשק זה. ביום הראשון של הפּרעות הלכנו, ז’בוטינסקי ואני, לקולונל סטורס ואמרנו לו, שאנחנו נכונים למסור את צעירינו חברי ההגנה העצמית עם הנשק לרשותו, אם רק יסכים להשתמש בנו כדי להגן על הזקנים והילדים. הוא, סטורס, סרב לעשות זאת. והתוצאות הלא כבר ידועות לכם.

קולונל טאילור: אבל אי־אפשר לכם להיות מזוּינים, הלא זה נגד החוק.

רוטנברג: אתם לא הגינותם עלינו. אני מקוה שאתם יכולים עכשיו להחזיק את המצב בידכם. אבל אתם לא עשיתם שום דבר בנידון זה עד עכשיו. משום זה אין לי שום רשות לקחת את הנשק מצעירינו, ואין אנו יכולים למסור לכם את נשקנו. אתם, כמובן, יכולים לאסור אותנו, את כולנו. אני שלחתי מכתב רשמי לממשלה, שבו כתבתי באופן ברור ובולט, שאני עומד יחד עם ז’בוטינסקי בראש ההגנה העצמית. ונתתי שם גם את השמות של כל חברי ההגנה העצמית, שרוצים להשפט יחד עם ז’בוטינסקי, כי כולנו אחראים במדה שוה למפעל ההגנה העצמית ולנשק. אתם עושים במעשיכם קומפרומיטציה לעם האנגלי, לעמכם, שהוא הכוח היחידי המתאים באופן מוסרי וכלכלי להיות המרכז של העולם התרבותי המאורגן.

ארץ־ישראל שייכת לעם ישראל, ואם אפילו 80 אלף היהודים הנמצאים בה היו נשמדים – יבואו יהודים אחרים אל ארצם, וסוף כל סוף תהיה ארץ־ישראל ליהודים. אבל אם אנגליה תאבד פעם את ארץ־ישראל – תאבד היא את הארץ הזו לעולמים".

הרבה אבנים שחקו מים של רוטנברג במשך תשע עשרה השנים, אבל אף מאום לא נשחקה בטחנת הימים מאז ועד עתה המטבע של הדברים הרוטנברגיים הללו.

––––––––

אבל, כאמור, לא נתמלא גם רצונו זה להשתתף עם ז’בוטינסקי וחבריו גם בתוצאות הפעולה, שהוא היה האחראי העיקרי לה. הוא לא נאסר. הוא לא שקט. פעל הרבה למען שחרורם. ענין זה של אסירי־עכּוֹ נעשה אז ענינו החיוני של כל הישוב, וקול ענוֹת התמרמרותו והתפּרפּרוּתו – הדוֹ נשמע גם מעל במת הפרלמנט באנגליה. ואין זעמו של העם משתכּך כל שהוא. פינחס רוטנברג, המערה נפשו לשוא לפני טאילורים־בוֹלסים, נפשו יוצאת אל עמו הנענה והנעלב. ושוב הוא יוצא ממסתרי חדר־המפקדה אל הבמה ומשמיע באזני אחיו, כאשר ראינוהו כפעם בפעם, דברים כמתלהמים. בעתון “הארץ” מפרסם הוא רשימה קצרה, שבאופן מופלא נשמעת ממנה כעין הרמוניה של שני קולות זרים איש לרעהו, קול ענות צער עם נחמה, קול מַשַק־חֲרָבות עם תרועת־תְקָווֹת.

"עכו. עיר קדומים בישראל, מימי השופטים.

משׂאת היונים והרומאים, הנוצרים והמוסלמים.

הערבים, נושאי הצלב והאנגלים והצרפתים, הגרֵנַדירים של נפוליאון והיניצ’ארים הטורקים – כולם בּוֹססוּה, כולם החריבוה, הרווּה דם וניסו לבנותה.

אך לא בנוּה.

בעצב, לעתים בזעם, אך תמיד תמיד מזכירים גלי השׂיבה של הים הקדמון לתושבים הפעוטים של העיר הקטנה והמרוּפּשה – על גדלותה ועוּזה הקדמונים ועל הדם הרב שנשפך בה.

בין אבנים וחרבות ישנות – שרידי בנינים עתיקים, באין חלון ודלת, באין סימן לישוב אדם. עליותיהם מתחברות במדרגות־אבן צרות ואפלות, דרוכות ברגל רבבות בני־אדם שעברו בהן לפנים.

עתה מחדש יעברו עליהן בני־אדם. “אורחים” יבואו אל “האסירים היהודים”, אל אסירי הפרך.

במלחמה הגדולה כבשה בריטניה הגדולה את א"י. שחררה אותה מעול טורקיה הכבד. שחררה – למען כּפּר על החטא הקדמון והרעה הגדולה של העולם: עם־ישראל בלי בית.

על באי־כוחה של בריטניה הגדולה, על המושלים החדשים של א“י המשוחררת, הוטל התפקיד לסייע לתחית ארץ הקדם של העם העתיק, ליצירת א”י עברית חדשה.

את אשר עשתה ממשלת א“י למארגני ומעוררי הפּרעות הידועים לכל – אין איש יודע. אך הכל יודעים, כי בעד הכונה היחידה בלבד, להגן על עצמם בעת הפּרעות, אסרה הממשלה בא”י חלק צעירינו.

שפטה ואף הרשיעה אותם.

לעבודת־פרך קשה, רבת־שנים.

– ותוליכם כנדונים לפרך אל עכו העתיקה.

אל אחד הבנינים העתיקים, שנשארו לפליטה. ע"י שבכות־ברזל שנקבעו בחפזון וחיילים אנגליים חמושי־פגיון נהפך הבנין לבית סוהר.

עשרים ואחד איש מטובי צעירינו.

אסירי־הפרך הראשונים שלנו. על חרותנו ועל כבודנו.

מבעד למטילי הברזל רואים הם הרחק את הים הקדמון, מקשיבים את גלי שׂיבה – ולומדים.

לומדים להבין את מתנת בריטניה הגדולה לעם העברי, את הכרזת בלפור ואת ההחלטה שנתקבלה זה לא כבר במועצת סן־רמו.

לומדים הם להבין ומבינים,

כי חרות ומולדת אין נותנים.

כי אותן לוקחים.

ואורחים באים אל “האסירים היהודים”, אל “אסירי הפרך” שלנו, באים אבותיהם ואמותיהם הזקנים, אחיהם ואחיותיהם הצעירים, נשיהם וילדיהם הקטנים. רואים הם, שומעים ולומדים. מתחילים להבין, כי אין נותנים לעם את חרותו, את ארצו ואת כבודו.

כי את אלה לוקחים.

כי על העם העברי לקחתם,

כי העם העברי יקחם."

 

פרק חמשה־עשר: פותח שער הגדולות בציונות    🔗

עבודת־ההכנה הגדולה להגשמת תכניתו, שלא פסק ממנה גם בימי הפורענות, נעשתה עכשיו שוב תוכן כל הויתו. רבים ושונים היו שטחי ההכנה שעסק בהם – החל ממציאת מודדים ומשרטטים עושים במלאכת התיכּוּן והרישום של תכניותיו וגמור בטוית החוטים הדקים והרבים בערפל המדיני שבלונדון. אולם בראש כל הדאגות הקטנות והגדולות שבכל יום ובכל שעה הלא התנוססו שלוש הדאגות העיקריות: השגת המטרה הקרובה, לאמור: קבלת הזכיון, והשגת שני האמצעים הראשיים להגשמת החלום, הלא הם: ההון והעבודה. והנה ביחס לעצם הזכיון הרי הוא עושה ומעשה עוזרים בכל מקום שיש צורך לעשות. ואשר להון – הלא ראינוהו בראשית מצעדיו לארץ והוא מצויד בערובת הון מצד הברון רוטשילד. ועתה דאגת־הדאגות היא: העבודה. לאמור: מאין ימצא מחנה המגשימים את חלומו, ביחוד לפי הקפו העצום שבימי־בראשית ההם.

וכאן נתגלגלה לו שוב לרוטנברג, מתוך צרוף־מסבות של אותה שעה, זכות היסטורית גדולה. ביני לביני, כשחלום עצום בהקפו – מזה, והכנות קטנות להגשמת החלום – מזה, פותח רוטנברג את שער הפעולות הגדולות אשר בתקופה החדשה לציונות.

היו הימים ימי חבלי־לידה לציונות הגדולה והחדשה שלאחר הצהרת בלפור. ימי ראשית העליה השלישית, שנתעוררה בגולת מזרח אירופה – אחרי הכָּלֵא הנוער הציוני במשך שנים בכלוב המלחמה העולמית, אחרי המהפכות המדיניות והחברתיות בארצות אירופה, אחרי יום תל־חי שהתסיס את נוער הגולה והעלה אותו כנהר שוטף, אחרי אשור הצהרת בלפור בסן־רמו, אחרי פעולת שליחיהם של פועלי הארץ בגולה לארגון העליה ההמונית. מלבד העליה מן החוץ היתה תוספת הגונה של כוחות־עבודה מבפנים. נשתחררו והלכו חיילי הגדודים העבריים, ומלבד בני הגדוד הארצישראלי נשארו בארץ גם מאות מבני הגדודים האנגלי והאמריקני. ידים מרובות אלו, שנוספו והלכו מדי שבוע בשבועו, זקוקות היו לעבודה, ובידי ההנהגה הציונית לא היתה כל יכולת מעשית לתתה להם, ואף לא תכנית מעשית ומבטיחה לעתיד הקרוב. העינים התחילו צופות לתכנית רוטנברג, שהיתה ידועה לאישים האחראים בישוב. אבל זו לא היתה עדיין אלא תכנית בלבד, שמעטים האמינו בה ורבים התאמצו – בעזרת ההכרה הציונית והרצון הציוני – להאמין בה.

ומאידך: אם יש צורך להכין את דרכי הגשמת התכנית כשהיא לעצמה ואת השגת ההון – על אחת כמה וכמה יש להכין את העבודה. איש לא הכין למענו ואין לקחת מן המוכן. הניסה אף חלק מן העולים לעבוד בעבודה עצומה כזאת העומדת לפניו? אף צבת בצבת עשויה, וכשם שנפוצה הכרת הצורך בהכנת חלוצים לעבודה חקלאית בארץ מתוך הכשרתם המוקדמת בעבודה זו עצמה – כך יש צורך בהכשרת פועלים למפעלו תוך כדי עבודה גדולה מעין זו.

והנה זכה האיש – ומתוך הצטרפות הצרכים שלו, מבקש העובדים, ושל הצבור מבקש העבודה, ומתוך הצטרפות היזמה והמרץ וראית “הימים הבאים” שלו ושל אישים אחראים בין חבריו שבצבור הפועלים בארץ – נוצר המעשה הגדול הראשון של הציונות בארץ־ישראל שלאחרי המלחמה, המעשה הרב שמילא תוכן של קיום את חללה של קריאת “עלו!”, שאיפשר את תוספת ביאתן התדירה של אניות עולים־פועלים. זכה פינחס רוטנברג וקיבל – בכונה להכשיר פועלים למפעלו – את העבודה הצבורית־הממשלתית הגדולה הראשונה בארץ, סלילת כביש טבריה – צמח, בסביבת מקום מפעלו בעתיד; זכה האיש ופתח את השער של “תקופת הכבישים” המהוללה, שאם כי יוצרה ראה אותה כאמצעי לתכלית צרכיו הוא – נעשתה היא יצירה כבירה לעצמה, שפירותיה ופירות־פירותיה מזינים את גופו והקפו של בנין הארץ עד היום הזה.

––––––––

ועתה, אחר שהוכנה הצבת הזו לעשית צבת העבודה, יש להמשיך בחישולן של שאר הצבתות. מאז מתחילה פרשת המסעות של רוטנברג, הנמצא תדיר בדרך בין ארץ־ישראל לאנגליה. היו הימים ימי הועידה הציונית בלונדון, זו הפגישה הראשונה של עסקני הציונות העולמית אחרי שבע שנים מאז הקונגרס האחד־עשר, זו הועידה שנטל עליה לתכן את תכניתה של הגשמת הציונות הגדולה לפי האפשרויות החדשות. בימים ההם בא רוטנברג ללונדון להציע לפני הצבוריות הציונית את תכניתו. כבר נאמר למעלה, שר. לא פרסם מעולם בצורה שיטתית את כל תכניתו ואת חזונו בכל הקפו. קטעי־דברים מעטים ומרובים נתפרסמו ע"י אחרים. ומענין מאד – אף כיום הזה! – לראות מתוך קטעי־פרסום אלה את אפס־קצה של התכנית, כיצד נשתקפה זו בימים ההם בעיני החולם עצמו ובעיני שומעיה ומפרסמיה.

העתון “הארץ” מספּר אז בענין זה, כי אמנם לא נתפרסמו פרטי התכנית שהציע לפני הועידה הציונית, אבל יודעי דבר צינו בקוים כוללים, כי התכנית שואפת להביא שנוי גדול על פני שטח א"י, ומטרותיה העיקריות הן לנצל את כוחות המים ולפתח רשת חשמלית מסתעפת מאד, אשר תאיר את כל הארץ וגם תהיה בסיס להתפתחות תעשיות שונות בארץ.

ע"י התגשמות התכנית הזאת יהפכו שטחי אדמה רבים בארץ מחורב שממון לאדמת זריעה.

העבודה היא לשנים רבות, ולפי אומדנה של המוסרים דבר תכניתו של רוטנברג, תוכל בהתגשמותה להעסיק כמאה אלף פועלים, ולהתגשמותה דרושים עשרות מיליונים לירות.

אחרי הועידה הציונית בלונדון נוסדה מועצה כלכלית, שבראשה הועמד סיר אלפרד מונד, הוא לורד מלצ’ט בעתיד. רוטנברג הציע את תכניתו לפני המועצה, ומשם עברה לחקירה ובדיקה לידי מומחה גדול במקצוע הזה. המומחה חיוה דעתו לטובת התכנית ואפשרות הגשמתה. ועל המועצה היה לגשת להגשמת התכנית.

ואותו גליון “הארץ” הודיע גם זאת, כי יש תקוות טובות להשגת האמצעים הדרושים.

לפני צאתו מלונדון היתה לו שיחה עם סופר לשכת המודיעין היהודית, בה הודיע:

“אני מאמין כי הובטחו אמצעים להשקאת ארץ־ישראל וחישמוּלה, כפי תכניתי. מיד לאחר שאקבל את הרשיונות הדרושים, יהיו ברשותי אמצעים מספיקים לעבודה. אני אתחיל את עבודתי הממשית באביב הבא. בימות הגשמים אתעסק בכל ההכנות הדרושות ואני מקוה, כי במשך החורף יהיה בכוחי להכין שתי תחנות חשמליות, אחת בירושלים ואחת ביפו, והן תהיינה כחלק מן העבודה הגדולה. השאלה החשובה ע”ד העסקת פועלים יהודים בכל העבודה הזאת הובטחה לגמרי. הנסיונות החדשים שנעשו ע“י פועלים יהודים בכביש טבריה – צמח וכו', במקום שהפועלים היהודים נסתדרו לעבודה בקואופרטיוים ועבדו בקבלנות, הוכיחו עובדה למופת, כי היהודים הצטיינו בכוח ההתמדה שהראו בשעת העבודה ועבודתם לא עלתה ביוקר לעומת העבודה הזולה”.

ורוטנברג גמר את שיחתו בהשלכת תקותו על היהדות האמריקנית, באמרו: “אני מקוה, כי היהדות תיצור את הקרנות הדרושות. אני אלך בעצמי לאמריקה לאחר שאקבל את רשיונות־העבודה הדרושים, כנראה, בראשית שנת 1921”.

––––––––

מה שנראָה לו – לא נתקיים. שנת 1921 תוציא אותו לשעה קלה מעסקי תכניתו ותפנה אותו שוב לעניני הצלת הישוב. אבל בכל אופן ישיג את מטרתו זו באותה שנה. מטרה זו מתקרבת והולכת. ובתקוה זו חוזר הוא לארץ מקץ שנת 1920, כדי להמשיך בפעולת הארגון כאן. אבל עם זה מתפרסמת תכניתו יותר ויותר ברבים והיא נעשית שיחת היום, והרבה יותר מזה: תקות הזמן. אניות באות ומביאות חלוצים למאות, לאלפים, והם הולכים ברובם לעבודות הצבוריות, לכבישים, ומביאים עוד חלוצים ועוד – ואנשי הישוב העֵרים כולם חוֹכי תכנית רוטנברג וקוֹויה. עין הצבור מלוה אותו וצופה הליכותיו, הנסתרות בדרך כלל מדעת הרבים. אבל עתה, שעה שגם עינו הוא צופה אל הצבור ו“מקוה כי היהדות תיצור את הקרנות” – הנה ראינוהו מוסר קצת ידיעות לעתונות היהודית בעולם, והנה נראה אותו בירושלים מספּר עם בא־כוחו של העתון העברי היומי, היחיד והותיק ביותר שבגולה, “הצפירה”, מספּר בהרחבה – לפי דרכו – על תכניותיו הכלליות בנוגע לארגון העבודה. בן־שיחו מוסר את תוכן הספּור הזה ב“הצפירה” מיום 22 בפברואר 1921, ברשימתו “בשעת בין ערבים”, שמתוך כתליה ניכרת במקצת גם אישיותו של הדובר בו.

“בשעת בין־ערבּיִם קודרים ישבנו בחדר־העבודה הפשוט של פינחס רוטנברג, זה החולם־הפועל הגדול שיש לנו עכשיו בארץ. מסביבו מתרכזים עתה הכוחות הצעירים, ותיקי הישוב, בחורי הגליל וכל אותה ה”חבריא" הנעימה שיש לנו בין הפועלים הארצישראליים. מתכוננים אל העבודה הממשית הגדולה שתחל בעוד שנים־שלושה חדשים – “עבודת רוטנברג”, כפי שקוראים כאן בקצרה.

כל כך אוהבים אנו לשבת בחברתו של האיש הזה, בימים הזעומים האלה, בשעות הקודרות בין־ערבּיִם ירושלמיים!

– – – רוטנברג אוֹצל עלינו משלוָתו הפּרוֹזית. הוא מהנדס, וגם אמריקני בעת האחרונה, ואשר לכן הוא קר ועריץ קצת; אינו אוהב לחטט ברגשות ובספקות. צריך לעשות את העבודה. יש לנו כמות־עבודה כזו וכזו, נחוצים לנו המוני־פועלים לכך, אבל כל אחד מן הפועלים צריך לדעת, מה שנשקף לו פה. אנו ניצור צבא של עובדים, וניצור דיסציפלינה של עבודה.

– אתה יודע, – הוא אומר לי – כי את הכביש הראשון בשביל עובדים יהודים קבלתי אנוכי, את הכביש טבריה־צמח. אחרי שנעשו הנסיונות בעבודה עברית על הכביש האָמוּר – התחילה עבודת הכבישים גם במקומות אחרים ליד ג’דה ועפולה. מטרתי היתה בשעת קבלת הכביש, לא רק העבודה הזאת עצמה, אלא יצירת העובד העברי, יצירת המחנה העובד שאוכל להשען עליו. אמנם, נסלל הכביש על חוף הכנרת, מפני ששם יהיה נחוץ לי לעבודת החשמול, אבל עצם מטרתי הוא החומר האנושי המשתכלל בעבודה.

כששבתי לפני שבועות אחדים מלונדון והתבוננתי בעבודה שנעשתה – נהניתי מאד. האנשים אשר הפקדו לפקח על המלאכה ולסדרה עשו את מלאכתם באמונה, אבל ביחוד שמחתי לראות את העובדים שהתמחו במלאכתם, העובדים היושבים באהלים, המסודרים בקבוצות, המסתגלים יותר ויותר לעבודה גופנית ולחיי־קבוצות. מעין חיי צבא. עודנו רחוק מזה שחפצתי להשיג, אבל אני אשיג אותו".

וכאן אנו רואים את ר. הולך ונכנס לתוך המרחב המופלג של חזונותיו בימים ההם, בימי חרדת־התקוה של 1920–1921.

"בעתיד נסדר את המחנה באופן כזה, שכל המשק יהיה קואופרטיוי; הכלכלה, ההלבשה, הצרכים הסַניטריים ועוד – יהיו בידי הקבוצות עצמן. איננו יכולים להרשות, שהמכולת למחנה העובדים תובא מן החוץ, שבמחירה ישלמו בכסף, שאינו חוזר שוב אל מוציאי הכסף, אלא הוא נטמן באדמה. בתוכנו אנו, בתוך המחנה, יוּצא כל הכסף וגם ישאר. לנו יהיו בנאים, חקלאים, חייטים, סנדלרים – בקיצור: אנו נחיה חיי־צבור שלמים, חיי קבוץ כלכלי המספּק בכוחות עצמו את צרכיו.

בעבודות הצבוריות ובעבודתי נוכל להעסיק השנה הזאת כעשרים וחמשה אלף איש. המספר הזה מספיק ליצירת קבוץ כלכלי כזה שתארתי לך, ויכול לספּק את צרכיו של כל אחד ואחד מחבריו ומשאיר ברשותו את מחזור הכסף, מבלי להריקו חוצה. פרט זה הוא חשוב מאד בשבילנו, מפני שעד היום היו כל הכספים שלנו מתבזבזים ונבלעים כמו מי הגשם בצחיח־ערבה מבלי להצמיח דשא. הם לא היו חוזרים אלינו, כי יליד הארץ המוכר לנו את יבולו טומן את כספו באדמה ואינו מוציא אותו. משום זה נעדרנו את מחזור הכסף, את מחזור־הדם הזה המבריא ומזין כל גוף מדיני.

כן הוא. משק חקלאי ניצור לאורך כל התעלה אשר אחפור, באורך 30–40 קילומטר, כדי לברוא את מפּלי־המים שימציאו את הכוח החשמלי העצום. לאורך כל התעלה הזאת ניסד חוות לעובדים. החוות האלה תמציאנה לעובדי התעלה את המכולת הדרושה. כאמור, יהיה זה משק מאוחד; כל צרכינו ימצאו בתוך המחנה".

חזון ישובי־מדיני, חזון ישבני סוציאליסטי־מדינתי, חזון כלכלי־לאומי, חזון הקבוץ הגדול – כמה זמן לפני שפרסם ש. לבקוביץ־לביא איש כנרת את חזונו־תכניתו על “הקבוצה הגדולה”; חזונות, שאחרי יצירת הישובים הקבוציים הגדולים והתפתחותם במשך עשרות שנים, וביחוד אחרי יצירות שנות 1936 – 1939 – יש רגלים לדבר שאין התגשמותם מן הנמנע ההכרחי. אלא שלא זכינו וגלגל החזונות האלה לא נע בשעתו, ולא כל צרכו אף לאחר שעתו, אלא נשאר ועומד בבחינת “ועוד חזון למועד”.

ובהיות בן־שיחו איש “הצפירה” אחד מראשי “החלוץ” בפולין בימים ההם – ממשיך הוא לפתח את רעיונו ומוציאו מחוץ לגבולות הארץ:

“יתכן, שנתּקל בקשיים גדולים, יתכן שנעמוד יום אחד לפני מקרים גדולים, אבל הבחורים צריכים להיות נכונים לקראת כל דבר. בתוך הסתדרות ‘החלוץ’ עליכם לטפּל עכשיו ביחוד בחינוך המוסרי, בגידול האחריות; את הקבוצים שאתם מארגנים עליכם לסדר חטיבות חטיבות כאלו, שתוכלנה להצטרף אח”כ לגוף שלם, כלומר: בתוך הקבוצות צריכים להמצא בעלי מקצועות, שיוכלו להיות לעֵזר לקבוץ בשעת הסתדרותו, לנהל משק עצמי. חשובים לנו עובדים סַניטריים, בנאים, מסגרים, עובדי מתכת ועוד. מוטב לסדר קבוצות קטנות, כדי שהחברים שבהן ידעו היטב איש את רעהו, יהיו אגודים ואחודים יחד בדעה אחת וברצון משותף. הלא אתם יודעים, עד כמה סובלת הקבוצה מזה, שחבריה אינם ברורים ומובחרים כולם כאחד.

בעוד זמן קצר אסע לאמריקה ומשם אשוב אל הארץ להתחיל בעבודתי. נעזור נא אחד לחברו, צריך להתגבר. העבודה בארץ מוטלת עלינו, אם נחפוץ בה ואם לאו. ככה הוא גורלנו".

––––––––

בימים ההם היה מושך כל אדם מענין מאיזו בחינה לתוך רשת־החשמל שלו וכל עצמותיו אמרו: חזון והגשמה. על אותה תקופה מספּר מר ד. סמילנסקי, מי שהיה אז מפקח כללי בהנהלת תל־אביב:

"זכורני: באחד מימות אביב 1920 מצאתי בביתו של ראש ועד תל־אביב מ. דיזנגוף, בין שאר האורחים, את מר פ. רוטנברג, אשר שמו היה ידוע יפה ליוצאי רוסיה.

האורחים שמלאו את חדרי הבית הרבו שיחה על ענינים ישוביים שונים, ורק רוטנברג – האיש רחב הכתפים וחסון הגו, “משכמו ומעלה” – לא השתתף כמעט בכל השיחות והיה כולו קשב, כאדם שבא לארץ חדשה והוא חוקרה ולומדה.

כעבור שבועות מספּר נפגשתי שוב עם רוטנברג בבית דיזנגוף. הפעם היה הוא המדבר ואחרים המקשיבים. השיחה נסבה על תכניתו הגדולה לחשמול ארץ־ישראל על־ידי נצול כוחות מי הירקון, הירדן והירמוךּ.

הדברים נשמעו ברובם כעין חזון לעתיד רחוק, אם כי בימים ההם התחבט ועד תל־אביב בשאלת האָרה חשמלית של הרחובות, אשר עד כה הוּארו במנורות־לוּכּס ובעששיות־נפט.

תכניתו הראשונה של מר רוטנברג, כפי שגוללה לפני דיזנגוף, היתה: יִסוּד חברה בעלת הון של 100.000 לירה. סברו, שעירית יפו תשתתף בהון היסודי של החברה בסך 25.000 לירה ותל־אביב הקטנה ב10.000 לירה. (הכוָנה ל“תכנית הקטנה”, של נצול הירקון. – המעתיק).

נתעוררו פקפוקים, אם חברת החשמל תצליח לאסוף הון גדול כזה לפי התכנית, לאחר שועד תל־אביב ניסה בימים ההם לסדר הלואה פנימית בסכום 20.000 לירה, בערבותו של ועד הצירים לא“י, ושטרי הערבון נמכרו רק ב1500 לירה בערך”.

ואותו איש “הצפירה”, מר י. הפטמן, שקראנו למעלה את שיחת ר. עמו באותם הימים, מתאר במקום אחר תאור פליטוניסטי את הימים ההם בירושלים, את פגישותיהם של עסקני המקום בביתו של אחד מחברי ההנהלה הציונית, וכותב:

“ויש אשר יזדמן לאותה מסבה מר פינחס רוטנברג, הלא זה הבר־נש הנורא מרוסיה הרווֹלוּציוֹנית, אשר הרעיש את הבירה כולה בתכנית שלו, בחשמול הירדן, ובתנועת־החיים הכבירה, שהוא רוצה ליצור מן הירמוךּ עד מעבר יבוק. והוא קם ופותח ודורש בעניני גלגלים ואופנים ורכב־אש וסוסי־אש אשר יהיו לירדן ולאפיקיו. והוא רושם רשימות על הקיר. קירות האכסדרה הארוכה אשר בקומה הראשונה בארמון סמואל מכוסים מפּות ותכניות של רוטנברג, מספרים וקוים ושרטוטים.”

––––––––

כן, פרטי התכנית, מפּותיה ותכניותיה, מספריה וקויה ושרטוטיה, קישטו את כתלי דירתו של הנציב הראשון בארץ אליעזר־הרברט סמואל, אבל לקהל הרחב לא הגיעו. כי על כן מענין לראות מה ידע אז העולם הרחב על תכניתו של רוטנברג. בתוך שורת מאמרים על זה, שנדפסה בעתון האנגלי הגדול “טאימס” באביב 1921, מוקדשים קטעים אלה לתכנית רוטנברג, שמהם נראה, כי כמה תכניות ישוביות גדולות מפורסמות בימינו ושעדיין אינן מפורסמות – תחילתן נעוצה באותה תכנית רוטנברג, שרק חלק קטן ממנה נתגשם עד היום הזה.

“…מן הצורך הוא גם להגיד כאן מלים אחדות ע”ד התכניות לניצול מי הירדן לצרכי השקאה ולשם יצירת כוח מניע ע“י בנין מקוי־מים, שנערכו ע”י מר פינחס רוטנברג, מי שהיה ראש המשטרה בממשלתו של קרנסקי ברוסיה. אינז’נר יהודי מרוסיה, בעל מרץ וכשרונות גדולים מאד. מר רוטנברג קבל כבר את הסכמת הממשלה הארצישראלית ואסף כבר את האמצעים הכספיים הדרושים לניצול מי הנהר עוג’ה (הירקון) אצל יפו להשקאת הפרדסים במושבה היהודית פתח־תקוה, להפקת מאור חשמלי ביפו ושכונתה תל־אביב ולהשגת כוח מניע. נשאר רק הדבר לקבוע את החלק של כל ועד העיר או המושבה, המעונינים בדבר, בהגשמת תכנית זו."

––––––––

בנוגע לניצול הירקון לשם השקאת הפרדסים בשרון והנעת התעשיה בסביבה העירונית, שהיתה חלק מתכניתו המקיפה של רוטנברג לחשמול הארץ, לא מן המיותר הוא לציין פה דבר מפתיע כמעט. שלושים וחמש שנים לפני כן הגה רעיון זה – כמובן: לפי המדות ואפשרות התפיסה של הימים ההם – חלוץ ההתישבות החקלאית בארץ, מיסדה של המושבה הראשונה פתח־תקוה ועסקנה העֵר ביותר בעשרות שנותיה הראשונות, יהושוע שטאמפּר, – האיש היחיד מכל רבּוֹאי־רבבות של עולים מדורי־דורות, שעלה לארץ מאוייו וחייו ברגל ממש מעיר מולדתו בהונגריה. בהיותו בחו"ל, בשליחות המושבה, כתב שטאמפּר מכתב זה:

“בעזה”י, ב' ניסן תרמ"ה, וַרשא.

רב שלום וכל טוב לידידנו הנכבד מוה"ר דוד גוטמן, ראש וראשון לקהל חברת פתח תקוה, ולכל אחי ורעי חברים מקשיבים אֶשׂא שלוֹמי וברכתי!

אדוני! זה כמה פעמים אחזרתי בעטי להציע לפני כבודכם לעשות למענכם ולמען טובת כולנו איזה צעד, אשר אם יצליח – אזי תצמח לנו מזה ישועה גדולה, ואם גם חלילה לא יעלה הדבר בידי, אזי לא יגרע מצבנו מאשר הוא כעת, אשר בעוה“ר הוא ברע מאד, ה' ירחם. וזוהי דעתי הקלושה, באשר ינחני ה' ברצונו הטהור לשוב אִיִה”ש אחר חג הפסח דרך סטמבול (היא קונסטנטינופול – המעתיק.) רצתה נפשי מאד להגיש מכתב־בקשתנו ליד אדוננו השולטן יר“ה, שיתנהג אתנו במדת הרחמים ולמלא משאלות עבדיו בענינים אלה: להרשות לנו לגמור בנין בתינו – למעונות לנו ולמקננו; לקיים במאמר המלך, אשר לא ישוב, את גבולות אמלבּשׂ (שם אדמת פתח־תקוה בערבית. – המעתיק.) הישנים, כפי החיג’ה הראשונה, אשר נכתבה בטאבּוּ או עאמלק; לתת לנו להחיות את כל הככר הארוך עי”ז שנקנה את הבאסה (הבצה) מהחל ועד כלה; וכמו כן להרשות לנו להגביה את מימי האוֹג’ה להשקות שדותינו ולהקים על שפתה בתי חרושת המעשה, באופן שלא יגרם ע"י זה שום נזק לרכוש של המלכות.

––––––––

– – – זכות הרבים, זכות בנינו ובנותינו הקטנים, אשר אך מיבול אדמתנו נוכל להחיותם – תעמוד לי ותניחני למצוא חן וחסד בעיני המלכות".

חזונו המענין של אותו חולם־מגשים הונגרי מופלא נשאר חזון למועד הופעתו של חולם־מגשים מודרני זה, שגם הוא נתקל בעת גישתו להגשמת “התכנית הקטנה” הזאת בקשיים מרובים, עד שהוא נאלץ לעזוב אותה לע“ע ולהתמסר כולו לתכנית הגדולה של ניצול הירדן, שעליה ממשיך וכותב כתּב ה”טאימס":

“פרטיה הטכניים ותכניתה הפינַנסית הכללית נתאשרו כבר ע”י הממשלה הארצישראלית וע"י המומחה הטכני הבריטי סיר ג’ון סנל.

התכנית מחולקת לשני חלקים. בחלק הראשון באה הצעה לבנות סוללה גדולה, הידועה בשם סכר־כנרת (היא תבנה בקצה הדרומי של ים הכנרת) ותשמש לאוסף־מים ראשי בשביל תחנת־הכוח הראשית, שתוקם על גדות הירדן מול גשר־נחלים. משערים כי תחנת־כוח זו תספיק כוח בכמות של 100 מיליונים קילוֹוַט־שעות לשנה. בכוח זה ישתמשו לשאיבת מי־השקאה, למאור ולהסקה חשמלית, לעבודה חרשתית, ואפשר גם לחשמול מסילות־הברזל. מלבד זה תבנה תעלה מיוחדת לאורך תחתית הגבעות שעל הצד המערבי של בקעת הירדן, שהיא תשקה את השפּועים שבין הגבעות והנהר. אם התנאים הפוליטיים יאפשרו זאת – תבנה תעלה מקבילה גם על צדה המזרחי של בקעת הירדן.

החלק השני של התכנית מכיל גם: 1) יבוּש הבצות של מי־מרום (היא תכנית מפעל החוּלָה המפורסם בשנים האחרונות. – המעתיק.), שהן מקור הקדחת בארץ, ואת השקאתם של 50.000 אקרים אדמה שיתפנו אחרי יבוש הבצות הללו; ב) בנין תחנת־כוח מיוחדה לניצול מי הירדן, ליצירת כוח מניע בין שני האגמים (בין ים־כנרת ובין מי־מרום, שהמרחק ביניהם הוא רק 15 מיל אנגלי, והמפּל קרוב ל700 רגל).

תכנית זו, אם תצא לפועל, עתידה להשפיל את פני ים המלח וע“י כך תחשיף חלק ידוע של קרקע הים הזה, שמקוים לנצלו לשם רכישת חמרים חמיקליים שונים בכמות מרובה מאד (עוּבּרה של תכנית חברת האַשלָג! – המעתיק). כאשר העירו למר ר., כי עולי־הרגל יצטערו מאד בגלל הקטנת שטף המים בירדן, ענה כי בעונה הקצרה של עלית הרגל אפשר יהא תמיד לתת את הזרם לשטוף במלוֹאו. ולאנשים ששאלוהו, אם היהודים מסוגלים לעבוד או להתישב בבקעת־הירדן הטרוֹפּית – ענה רוטנברג, כי היהודים התנחלו כבר בעמק זה, והצליחו לגמרי במקום ישיבתם”.

ניבא כּתּב ה“טאימס” ולא ידע מה ניבא. בעוד 14 – 15 שנים נשמע – בשנוי־נוסח – הד להערה בדבר צערם של אדוקי הנוצרים על שנוי הגובה של פני המים הקדושים להם. אולם לעת־עתה מסתפק הוא באפשרותו של הקוסם רוטנברג לעשות במי הירדן כרצונו: ברצותו משפּילם ברצותו מרימם שוב. אולם אחרי תכנית מרכזית זו ממשיך ה“טאימס”:

"עומדות להערך עוד תכניות אחרות לשם השקאה ורכישת כוח מניע, כגון: ניצול מי הנהר ליטאני לשאיבת מים להשקאת הגליל, השקאת השטחים שעל הצד המזרחי של בקעת הירדן ממקוי־מים אשר יִבּנו על גדות הנהר ירמוךּ והנחל יבּוֹק (ואדי־זרקא); אולם הגשמת התכניות הללו תלויה בהתפתחות הפוליטית העתידה של הארץ, שאין איש יכול לנַבּאה מראש.

מר רוטנברג מציע להשתמש בעבודות הללו בחלוצים, שיאורגנו לקבוצות קואופרטיביות של פועלים, שיוכשרו לעבודה זו ע“י מדריכים מאירופה ואמריקה ושיתמכו ע”י בנק של פועלים. הוא מאמין בחלוצים הללו, אולם בעת ובעונה אחת הוא מציע לתת לערבים את היכולת להפיק תועלת מתכניותיו ומאמין – כשם שרבים כמוהו מאמינים – כי הצלחת המפעלים הללו תגרום במדה מרובה להשכנת יחסים ידידותיים בין הערבים והיהודים".

את “הצעתו” יקיים, ובמפעל הירדן יעסיק מספר מסוים של פועלים ערביים בתנאים שוים עם הפועל היהודי. אבל האם גם תקוּים אמונתו ואמונת רבים על “השכנת הידידות”? אחד הפרקים הבאים ילמדנו דעת בנדון זה.

חלק מתחנת־הכוח הראשית מול גשר־נחלים

 

פרק ששה־עשר: מרחיב גבולי ארצנו    🔗

התחלת מעשה ההגשמה של תכנית ר. תלויה היתה לא רק בדברים שבינו לבין אחרים, כגון: בהשגת הזכיון, בהשגת כספים, בהכשרת פועלים וכדומה. היא נתעכבה גם בשל דברים שהם מחוץ לגדר פעולתו בכלל. אותה שנה, 1920, עסוקות היו המדינות המנצחות של מלחמת העולם בחלוקת השלל ביניהן ובכריתת חוזים ביניהן לבין עצמן וביניהן לבין המדינות המנוצחות. חלוקת השלל של טורקיה בין אנגליה וצרפת נתקלה בקשיים שונים. אנגליה היתה מעונינת, כמובן, להרחיב את גבולי אזור השפּעתה בסביבה זאת, וצרפת עמדה בתוקף על הגבולות שסוּמנוּ בחוזה מוקדם בין הקצין שלה פּיקוֹ ובין הקצין הבריטי סַיקס. חוזה זה מסר בידי צרפת חלק ניכר מצפונה של ארץ־ישראל דהאידנא: את כל הגליל העליון וגם חלק מבקעת הירדן. ההסתדרות הציונית היתה מעונינת מאד בשאלה זו ונלחמה בקיצוץ גבוליה של ארצנו, שנזדהתה עם השטח הנמסר לידי בריטניה. בענין זה פעלו במשותף הממשלה הבריטית וההסתדרות הציונית והתעזרו עזרה הדדית; והיה שהציונות נאלצה להמריץ את המדינאות הבריטית, שמטעמים מדיניים עליונים ורחבים יותר הוחלש לפעמים תוקף עמידתה בשאלת הגבולות.

תכניתו של רוטנברג, שגם ההסתדרות הציונית ראתה בה יסוד־מוסד להתפתחותה של הארץ, נפגעה במיוחד פגיעה מכרעת כמעט בשל תכנית־הגבולות הצרפתית, שכן הופקעו משטח הגשמתה הליטאני, החוּלָה, הירמוךּ וחלק מנהר הירדן עצמו, ואף הפעולה בים כנרת נעשתה בלתי אפשרית לגבי תכניתו. כאינטרסנט פרטי וישיר, כנפגע עצמו, אוזר הוא את כוחותיו למלחמה זו לצדה של ההנהלה הציונית. והמלחמה גדולה מאד ומקיפה חוגים שונים באנגליה ובאמריקה, – חוגים שתכניתו של רוטנברג היתה ידועה להם וחזו בה חזוּת הרבה של בנין ארץ ישראל.

––––––––

עוד בתחילתה של אותה שנה כתב לואיס ד. בראנדיס אל נשיא ארצות הברית ו. וילסון את המכתב הזה:

“המשא־ומתן בפריס על חוזה־השלום הטורקי הגיע למצב רציני כל כך בהשפּעתו על התגשמותה של הצהרת בלפור לבית לאומי בא”י עד שזה מכריח אותי לפנות אליו.

חברי בהסתדרות הציונית שלחו לי מברק מפריס, שבועידה על חוזה־השלום הטורקי עומדת צרפת על חוזה סַיקס – פּיקוֹ. זהו אחד החוזים החשאיים שנעשו בשנת 1916 לפני שנכנסנו למלחמה. אם דרישתה זו של צרפת תתמלא, תוכשל ההתגשמות המלאה של ההבטחה לבית לאומי יהודי, כי חוזה סַיקס – פּיקוֹ מחלק את א“י בתכנית כזו, המוַתּרת על הגבולות ההיסטוריים של א”י וגם על הצרכים החיוביים שלה בפועל. גבולות טובים במזרח וצפון נחוצים להתישבות עצמאית והתפתחות כלכלית של הארץ. בצפון צריך להכניס לגבול א"י את נחל הליטאני, ומימי הנחלים בסביבות חרמון, ובמזרח – את שדות גולן, בשן וחורן.

– – – אני לוקח לי את החופש לאמור לו, שיש לו עכשיו שעת־כושר להניע את המדינאים של העמים הנוצרים שיקיימו את הבטחתם הקדושה שנתנו לעם ישראל. מלה אחת שלו בשעה זו למילראן ולויד ג’ורג' (ראשי הממשלות בצרפת ואנגליה. – המעתיק.) תביא לידי תוצאה מוחלטת".

בטלגרמה שנשלחה לממשלה הבריטית מאת הנשיא וילסון, שהיה אז מוטל חולה רציני במטה, כתוב בין יתר הדברים: “הציונים עומדים על נקודת ההשקפה, שארץ־ישראל מן ההכרח שתהא כוללת את הנהר ליטאני ואת פלגי מי החרמון, כי המפעל הציוני תלוי בגבולות רציונליים שבצפון ובמזרח, כדי שהארץ תתפתח מן הבחינה הכלכלית ותיעשה חי נושא את עצמו”.

––––––––

מלחמה זו להרחבת הגבולות נמשכה חדשים אחדים – ו“נקודת ההשקפה של הציונים” לא נתקבלה. במועצה ה21 של ציוני אנגליה, בתחילת יוני 1920, אומר ד"ר ויצמן:

“חושבים שבמשך 12 החדשים הבאים יעלו הרבה אלפי יהודים. ואולם כשתצאנה לפועל תכניות החשמל וההשקאה יעסיקו שנה שנה הרבה יותר מזה. ואשר לגבול הצפוני – איני חושב שנהר הליטאני יהיה בתוך תחומי הארץ. אך אפשר יהיה להשתמש במימיו לשם פיתוח הארץ. הממשלה הבריטית עשתה את כל אשר יכלה כדי לרכוש את הנהר, אך מסופּקני אם תצליח.”

אולם רוטנברג – אין הספקנות ממידותיו. ואף כשהוא כורע תחת הספק – לא ינוח. הוא לא יניח את נשקו מידו, עד אשר יכלו כל הקצין.

הגורם הרוטנברגי מתבלט עוד יותר במלחמת הגבולות שבין אנגליה וצרפת ובהרחבת גבולותיה של ארץ־ישראל היהודית – במאמר ראשי שנדפס ב“טאימס” האנגלי ביום 25 באוקטובר 1920. מפני הבהירות והתקיפות בביטויו, המעלה על הדעת אפשרות של השראה מצד רוטנברג עצמו, שפעל אז בלונדון, ומפני ערכו המדיני בכלל, וביחוד בימינו אלה – תקופת הספר הלבן הצ’מברליני־מקדונלדי של קיץ 1939, ראוי לקרוא את הקטעים החשובים שבו:

"שאלת הגבולות הצפוניים של ארץ־ישראל, שאחרו בברוּרה עד כה, תפּתר בקרוב. קוי הגבול שבהם מתחבטים שני הצדדים אינם ידועים בדיוק. עם כל זה נוכל לראות מהם מה רבות הסכנות החבויות בהם.

קו־הגבול שהצרפתים היו רוצים בו ביותר שולל מארץ־ישראל את מימי הליטאני, נותן לסוריה הצרפתית את שפתו המזרחית של ים כנרת, ומה שחָמוּר הוא ביותר – שולל מארץ־ישראל גם את החלק העליון של נהר ירמוךּ.

בתור ממשלה הממונה על ארץ־ישראל חובתנו היא לאַמץ את כל כוחנו, לטובת המדינה שנמסרה למשמר לנו. ולדעתנו, אם נקבל את קו־הגבול הנזכר לעיל – לא תוכל ארץ־ישראל להיות מה שאנו רוצים שהיא תהיה – מדינה חדשה, שתוכל לחיות את חייה העצמיים, המדיניים והכלכליים מבלי היות תלויה במישהו. והרי בהתחַשבנו עם זאת – לא כברת ארץ היא המענינת אותנו, אלא המקורות לחיים כלכליים נמרצים. כידוע, אין לארץ־ישראל פחם, ובהתאמצותה לחיות תהיה ארץ זו מוכרחת למצוא את ספּוקה במימיה, ולא בלבד לשם השקאה אלא גם לשם יצירת כוחות חשמל בשביל תעשיתה בעתיד.

והנה מחוץ לירדן עצמו יש לה לארץ־ישראל רק שני נהרות, שיוכלו להעניק כוח־חשמל מספיק, והם: הליטאני והירמוךּ. הליטאני יוכל לתת את כוח מימיו רק לגליל, מפני שצפונה ומעלה ממנו הולכים ההרים ומתרוממים, וקשה יהיה להשתמש במימיו לחבלים אלה (לשטחים שבאזור הצרפתי. – המעתיק). לכן דורשת ארץ־ישראל, שמימי הליטאני יהיו נתונים לה. האמת ניתנה להאָמר, כי הליטאני לא היה מעולם הגבול הצפוני של ארץ־ישראל, ולפיכך לא היתה ארץ־ישראל תובעת את שמושו לעצמה – אלמלא אוצרות מימיו.

אולם עוד יותר חשוב לארץ־ישראל הוא נהר הירמוךּ, באשר נהר זה הוא הנהר האמתי של ארץ־ישראל. על צד האמת – ארץ־ישראל של העתיד אינה צריכה להתבלט לעינינו כמדינה מארכת מצפון לדרום, אלא כמדינה נרחבה ממזרח למערב, שהירמוךּ ועמק יזרעאל הם מרכזיה הכלכליים.

על צרפת להבין, אֵפוא, כי מנקודת־מבט זו יכולה היא לוַתּר על זכויותיה מבלי הזיק לסוריה, היות ותקון הגבולות בין דן ומזריב אינו חשוב ביותר לצרפתים.

עלינו להודות, כי קו הגבול הנדרש עכשיו לארץ־ישראל עובר הוא בהרבה את הקו הידוע של סאיקס־פיקו, ולכן אנחנו מדברים על השגת מים מהליטאני ועל הכנסת מזריב לתוך גבולות ארץ־ישראל כעל ויתוּרים מצדה של צרפת. אולם מאז נחתם חוזה סאיקס־פיקו ועד היום באו חליפות רבות במזרח, מפני שאז לא חשבו ממשלות ההסכמה על יסוד בית לאומי ליהודים. ועוד לא התחשבו בדרך חוקי בעקרון המנדט, הדורש מאת הממשלה הממונה לבלתי נַצל לשם עניניה הפרטיים את המדינה שעליה נתמנתה.

ארץ־ישראל אינה ארץ־חסות אנגלית במובנה הרגיל של מושג זה. היא עומדת מחוץ לחלוקי הדעות בעניני־המדיניות הבינלאומיים, ויִסוּדו של בית לאומי עברי בה – אנו מבכּרים לומר בגלוי־לב גמור: יסוד לאום עברי – אינו רק נסיון בריטי, אלא בינלאומי, והוא חלק של המדיניות הצרפתית לא פחות משל המדיניות האנגלית.

יש חלוקי דעות בנוגע לדרכים, אשר בהן אפשר לגשם את האידיאל של ארץ־ישראל בתור מדינה יהודית של עם יהודי מחודש; ואולם דבר אחד ברור, שאידיאל זה נשגב הוא, ואם יתגשם בפועל אין ספק שישפּיע על העולם לטובה.

בכל אופן, מיום המועצה בסן־רמו היה רעיון ארץ־ישראל יהודית לקו לצרפת לא פחות מאשר לנו. לכן מבקשים אנו מאתה לתת לבית הלאומי העברי אפשרות רחבה להצלחה".

לא את השטח הארצי הגדול מטילים על כף המאזנים, לא את צפת ההיסטורית ולא את עשרת הישובים היהודיים, – לא. כל המצוי הזה אינו שקול אף בעיני הריאליסטים האנגליים כנגד תכנית רוטנברג, שאמנם אינה נזכרת בפרוש, אבל היא היא שנראית בעיני “טאימס” כבסיס חיוני בתחית ארץ ישראל, בתחית הארץ היהודית, בתחית האומה היהודית, שבלי כל היסוס והרהור – היא מתפקידה ומחובתה של אנגליה וגם של צרפת, כי על כן חייבת היא צרפת לוַתּר לבית הלאומי של היהודים, לארץ־ישראל היהודית, למדינה היהודית של עם ישראל המחודש – גם מן הטריטוריה שלה, והכל – משום שרוטנברג נתן עינו בכנרת ובירדן, בירמוךּ ובליטאני וקבע אותם כמרכז הענינים של א"י המתחדשת.

––––––––

אבל אין רוטנברג מסתפק בדברי אחרים, ואפילו אם גדולים הם ביותר כעורכי ה“טאימס”, ואין די לו בדברים הנשמעים באזני גדולים ואדירים, שליטי המדינות שמפי ה“טאימס” הם חיים. הוא עצמו חייב להשמיע קולו בענין זה, ובאזני העם, עמוֹ אשר באמריקה, שבתוכם נזדקקה ציונותו, בתוכם הגה את נצורותיו ואליהם ישוב בקרוב לרתמם בעול מפעלו. ברגעים האחרונים, שעה שהיה לו יסוד לחשוש שאנגליה תוַתר לצרפת וגבול הבית הלאומי יקוצץ ותכניתו עלולה להבטל – פנה מעל דפי העתונות הציונית באמריקה אל יהודיה באזהרה ברורה:

"אני מוכרח לעורר את תשומת־לבם של יהודי אמריקה על הסכנה הגדולה האורבת לארץ־ישראל, במקרה שהארץ לא תשיג את גבולותיה הנחוצים לה להתפתחותה.

אם ארץ־ישראל תשאר בגבולות הצפון שרוצים לסמן לנו (לפי חוזה סאיקס – פיקו) תהיה זו מכת־מות בשביל התפתחותה הכלכלית של הארץ. גבולות צרים אלה לא יתנו כל אפשרות בשביל התישבות יהודית רחבה. הגבולות מוכרחים בכל האופנים לכלול את כל הירדן, את נהר ליטאני, וכל זרם המים של הירמוךּ בצדו הצפוני. גבולות הדרום מוכרחים להמשך עד צדו השני של אגם מזריב. חלקי המים והרשות להשתמש בהם בגבולות שרוצים לסמן לבית הלאומי – לא יעזרו לנו כלום, כי ההתפתחות תכניתנו דורשת בהחלט פקוח מלא ושלטון על המקומות הגבולות הדרושים לנו.

לארץ־ישראל אורבת סכנה גדולה, ועל יהודי אמריקה להתאמץ בכל כוחותיהם והשפּעותיהם למנוע סכנה נוראה וגדולה זו".

את קריאתו־אַזעקתו זאת, שנתפרסמה בעתון הרשמי של ההסתדרות הציונית באמריקה “דאס אידישע פאלק” ביום העשירי בדצמבר 1920, השמיע רוטנברג בקהל לאחר שידע, כי בשאלת הגבולות התעקשו הצרפתים, וכי אחרי שנה של השתדלויות ומלחמות מרובות הסכימו הצרפתים להכניס לתוך גבולותיה של ארץ־ישראל שטח צר, מים כנרת עד מתולה ובאניאס (מקומה של דן העתיקה) באופן שגם צפת שבה להיות בתחומה של ארץ־ישראל; אבל הם סרבו בהחלט לותר ויתור כל שהוא ביחס לנהר ליטאני, ואפילו ביחס לירמוּך. כל הלחץ וכל ההוכחות ההגיוניות לא השפיעו, והצרפתים עמדו על תנאיהם; אמנם הם הסכימו למנות ועדה אנגלית־צרפתית (בהשתתפות באי־כוח הציונים) לברר את האפשרות להשתמש במימי הירדן הצפוני והירמוּך לטובת ארץ־ישראל, אבל עד כאן הגבול לויתוּריהם.

לפי ספּורם של יודעי דבר מילא רוטנברג תפקיד חשוב מאד בועדה. אחרי הרעש שהרעיש כל מוסדי ההשפּעה – שמעה הועדה האנגלית־צרפתית את חַוַת־דעתו. אולם ידיעותיו היו חשובות במדה מרובה כל כך, שנתמנה בא־כוח רשמי בחלק האנגלי של ועדת־הגבולות. הגנתו הנמרצת השפּיעה על באי־כוחה של צרפת לותר בענין הירמוךּ ויתורים חשובים בשביל רוטנברג.

––––––––

אותו יום שנתפרסמה קריאתו ליהודי אמריקה היה חתום כבר הסכם הגבולות בין אנגליה וצרפת (נחתם בעשרים ושלושה בו בחודש), שהכה מכה קשה את עתידה הכלכלי של ארץ־ישראל. תוצאות עבודתה של הועדה המשותפת הרשמית, שבה השתתף גם ר. כבא־כוח הציונות, הרי לא תקנו אלא מעט מאד. הרוח שהיתה שוררת בועדה וגם רוח מסקנותיה משתקפת לעינינו מתוך דבריו של מי שהיה נציב צרפת בסוריה, רוברט די קה, אחד הפעילים ביותר בשאלת הגבולות, שאמר לעתונאי יהודי כשני חדשים אחרי זה:

“ביחס לנהרות הליטאני והירמוךּ, הרי תודו כי אין ספק שהראשון זורם באדמת הלבנון ולא יכולנו להרשות שנהר זה, אשר לא היה שייך מעולם לא”י, ישלל מאת הלבנונים. אל תשכחו, שכנגד זה מסרנו לציונים את חבל מי מרום, למרות העובדה שבימיו של קלימאנסוֹ התנגדתי לזה בכל כוחי. בנוגע לירמוּך, הרי השגתם ערובה, שלא נוכל להקים לאורך הנהר כל בית־חרושת מבלי להכנס בהסכמה אתכם תחילה. אפילו ממימי הליטאני מוכנים אנחנו להספיק לכם כוח חשמלי חשוב."

––––––––

עתה, אחר שעשה כל מה שיכול כדי להבטיח לעצמו את מקורות מימיו במדה הכרחית, לפחות – נטל אֵפוֹא על רוטנברג לחזור לענינים הפנימיים, להכנות בארץ ולהמרצת המו"מ עם אנגליה להשגת הזכיון.

 

פרק שבעה־עשר: כבוש ראשון: השגת הזיכיון    🔗

אחרי הפתרון החצאי של שאלת הגבולות מתרכז רוטנברג יותר בהכנות להגשמת התכנית הקטנה של ניצול מי הירקון, כי לא באה עוד עֵת לערבת הירדן לחַננה. אבל גם כאן מרובים המעצורים מכמה צדדים, והעיקר – שאין עוד הזכיון גם לעבודה זאת. ובין כה וכה הגיע לארץ מיניסטר המושבות החדש וינסטון צ’רצ’יל, שאמר לקבוע את המדיניות הבריטית לגבי א"י לפי ראות עיניו במקום, כי על כן עקבה ההסתדרות הציונית את נסיעתו בשבע עינים מתוך חששנות ודאגה להסברה נכונה ומוצלחת במקום, ולשם כך אף בא לארץ במיוחד נשיא ההנהלה הציונית נחום סוקולוב. צ’רצ’יל ידע עוד בלונדון את ענין תכניתו של ר., ואולי גם נפגש עמו פנים אל פנים. בכל אופן, פה בארץ מילא ר. תפקיד חשוב בביקורו של מיניסטר המושבות, שכן הוא ליוה אותו בתיוריו בגליל, וביחוד היה מדריכו בבקרו את מקומות הפעולה הראשונה של ממשלת המנדט לפיתוחה של הארץ, – בעבודת הכבישים. ר. הראה לצ’רצ’יל את מחנות העבודה ואת המקום המיועד לתכניתו הראשית על יד גשר נחלים.

סימנים להשפעתו האישית של ר. על המיניסטר מתוך התקרבות זו – נראה בפרק הבא, בעמידתו התקיפה של צ’רצ’יל להגנת רוטנברג האיש ותכניתו. אולם ודאי הדבר, שהיתה להתקרבותם זו גם תוצאה חשובה לקביעת עמדתו הציונית של צ’רצ’יל בכללה. מיד אחר שחזר מכאן לאנגליה מסר בפרלמנט רשמיו מבקורו זה, בין שאר דבריו אמר:

“כעת מספר תושבי הארץ הוא קטן מאד לעומת יכולת קבולה של הארץ. ע”י התפתחות נאותה של אוצרות פלשתינה, ואם הקפּיטל היהודי ייצור את מוסדות ההשקאה ותחנות כוח על גדות הירדן, אין ספק כי משנה לשנה יפתחו מקורות חדשים של פרנסה טובה בשביל מספר ידוע של מהגרים יהודים, מה שיביא ברכה לישוב כולו, הן הערבי והן היהודי."

מאותו תיור של מיניסטר המושבות בלוית פינחס רוטנברג במחנות החלוצים עובדי הכבישים מסופּרת אפיזודה מענינת. צ’רצ’יל שמע את טענותיהם השונות של הערבים כנגד הצהרת בלפור וביחוד כנגד העליה. בדרך כלל עמד בתוקף על ההצהרה ולא נתן להפיל ממנה שערה אָרצה. אבל היה רגיש מאד לשאלת העליה, שהערבים קטרגו עליה כי היא מביאה לארץ פליטי רוסיה בעלי דעות בולשויסטיות. והוא היה אז אויב פעיל של הבולשויקים עד כדי קנאות קיצונית. והנה בשעת בקורו זה לא פסק מלבקש בולשויקים בין החלוצים, חיפוש זה ערך – בלוית ר., שגם מלבו טרם פגה “אהבת” הבולשויקים המובהקת, שהיתה ידועה היטב גם למיניסטר. מובן, שהעלה חרס בחיפושו ובכל הכבישים מצא מחנות חלוצים משכילים ולהוּבי אידיאל העבודה – בני העליה השלישית.

––––––––

עם מיניסטר המושבות בא לארץ גם הברון ג’ימס רוטשילד, בנו של הנדיב, שעל־פי המלצת אביו היה הוא מראשוני תומכיו ושושביניו של ר. בלונדון. הברון, שהיה מעונין בתכניתו של ר. גם בתור ציוני וגם באופן אישי – כבעל השקעה ראשונה במימון המפעל – היה במדה מרובה אורחו של רוטנברג. מענין לראות מה גדולה היתה השפּעתו הקוסמת של ר. על אנשי מעשה ומדיניות מסוגו של הברון ג’ימס.

פתח־תקוה אם המושבות ערכה קבלת־פנים נהדרת לבוא הברון בשעריה. הוא בא בלוית ר., שלא זזה ידו מתוך ידו וישב אתו יחד בראש הבמה שסודרה לקבלת הפנים. הברון עצמו סובב כך את פני הדברים, שנעשתה זו ממילא גם קבלת־פנים לרוטנברג, שזו הפעם הראשונה הופיע לפני צבור בפומבי. אחרי דברי תודה של הברון בעברית על הברכות הציג, הוא האורח, לפני הקהל את פינחס רוטנברג, תושבה של הארץ זה שנה ומחצה, ואמר:

“יש כאן עמי ה' רוטנברג. הוא בא עמי יחד, ולפני בואנו הנה הלכנו אל הירקון ודברנו על התפתחותה של המושבה מתוך השקאתה מהירקון, העומדת להיעשות לפי תכניתו. הוא ימסור לכם כל הנוגע לענין זה. ועליכם לדעת, שכל המלים פורחות, גם המלים שלי, ורק המעשים נשארים”.

מובן, שאחרי דברי המלצה־הערצה אלה מפי בן־אבי־הישוב נתקבל רוטנברג בתרועות התלהבות גם ע"י ראשי מושבה זו, שעברוֹ הסוציאליסטי והדמוקרטי וקשריו עם הפועלים החלוצים בארץ לא היו בהם בדרך כלל לחַבבו עליהם. אלא מה? הוא בא לארץ לפעול, רק לפעול, ולא לדבר. לא תנועת אנשים בא ליצור כאן, כתפקידו באמריקה, אלא תנועת מכונות. ואין זה מדרכו כאן להופיע בצבור, בפומבי, ועוד יעברו עשרות שנים וכמעט שלא נשמָעֶנו מדבר בפני קהל נאספים. אלא שהברון הדביר אותו. ההוא גזר והוא מוכרח לקיים. אבל אם אין זה לפי רוחו – טובה לא תצמח מכך.

הוא פותח עברית: אין הוא רוטשילד. אין הוא יכול לדבר עברית. הוא מצטער על זה. הוא מתבייש בזה. אבל הוא מוכרח לבקש סליחה מהקהל וידבר אידיש.

וכאן התחוללה סערה: מצד אחד רעמו: עברית! רק עברית ידבר! מצד שני צוחו: תנו לו לדבר יידיש! ואף נמצא מי שהטיח בפניו דברי תוכחה: חבר רוטנברג, מיט מאמע־לשון שעמט מען זיך ניט! (בלשון־אמא אין מתבישים). והרעש הלך וגדל. על יד הדלת התחילו גם האגרופים להתכוץ… ר. מתחיל להתנצל ביידיש, אבל אין קולו נשמע. אחרי גאון – שבר. הנה התריעו בהתלהבות לעומתו, והנה מוכנים “לקרעו כדג”. אבל הרי הוא נמצא כאן בחסות האורח הגדול, והלה, הברון רוטשילד, התרומם סוף סוף וקרא:

– אם לא תתנו לאדון רוטנברג לדבר – נלך מפה!

הקריאה הזאת הועילה, כמובן, ור. ספּר על מצב הענין, שהרשיון לעבודות החשמל הוא כבר כמונח בקופסה שבקרוב אפשר יהא לגשת לעבודה. כי על כן צריכה פתח־תקוה להכניס כבר את הסכומים שקבלה עליה, כדי שהיא תוציא תועלת ראשונה מהמפעל.

הוא דבר לאטוֹ ובטון בטוח ושקט, בהטעימו כמה פעמים: “אני מדבר אליכם בעניני ביזנס”. אף על פי כן – היתה זו ודאי חוָיה קשה בשבילו – הרגיל להקשבה ויראת־הכבוד מצדו של קהל פועלים רוסיים בפטרבורג ומצדו של קהל יהודים, ציונים ופועלים, בכרכי אמריקה.

––––––––

אבל גם עתה, בהיותו קרוב להגשמה ובצפּותו לקבל במהירות יתרה את הזכיון, וביחוד עשיו, אחרי בקורו של המיניסטר למושבות במקום התכנית – קפץ עליו שוב רוגזן של צרות ישראל בארצו. מיד אחרי הימים החגיגיים של הישוב, בזכות ביקוריהם מעוררי־הרושם של המיניסר והברון ונשיא ההנהלה הציונית – פרצו הפּרעות באחד במאי 1921, שהפּילו ביום אחד עשרות חללים ביפו וסביבתה, וביניהם י. ח. ברנר, שהגדיר והעריך נאמנה את רוטנברג עם בואו לארץ. בשעה כזאת רואה ר. את עצמו שוב כחייל. הצלת האומה קודמת לכול. וכאשר ראינוהו בירושלים כראש מארגני ההגנה – כן מוכן לפניו תפקידו גם כאן. ד. סמילנסקי, מספר בענין זה מקצת מן הדברים:

“בימי פרעות מאי ביפו נשקפה סכנה גדולה לתל־אביב הקטנה, שמספּר תושביה היה אז 3600 נפש, מצד אלפי פורעים משוסים אשר הקיפוה מכל רוחותיה. אז נתגלה רוטנברג בכל מרצו וכוח ארגונו. ימים על לילות עבד האיש בלי ליאוּת. לצורך שמירה דרש למסור לרשותו כארבעת אלפים לירה לשם גיוס 500 צעירים, אולם בקופת ועד־תל־אביב היו במזומנים רק כמה מאות לירה. הקשר עם יפו נפסק לגמרי, בנק אפ”ק, שמקום־מושבו היה ביפו, נסגר ‘עד יעבור זעם’, ובתל־אביב לא היו עדיין בימים ההם לא בנק ולא סניף ולא סוכנות.

אולם רוטנברג בשלוֹ. מתחילה פנה ליו"ר הועד דיזנגוף, אחרי כן – אלי, כמפקח כללי בועד תל־אביב, בדרישה נמרצת להמציא לו, במשך 48 שעה, את הסך הדרוש לארגון השמירה. לא הועילו הסברותי שזהו מן הנמנע. הפקודה הנמרצת שלו עשתה את שלה. יחד עם דוד וַיסבּוֹרד המנוח – חבר ועד תל־אביב – חזרנו על כל פתחי תושבים בתל־אביב, ובמשך 2–3 ימים אספנו אמנם את הסכום ומסרנוהו לתעודתו.

הגיוס המהיר של מאות בחורי ישראל הצליח, לפי התכנית, המושב הקטן הדף בכוח הארגון את ההתקפות העזות, שחזרו ונישנו ימים ולילות במשך כמה שבועות עד שהארץ שקטה והחיים שבו למסלולם."

––––––––

כך, באופן סמוּי מעינם של רבים ידו של איש זה בכּוֹל, בכל מפעל רב ומעשה שעת דַחַק, יד ולא שם, כי לא לפרסום נוצרו המעשים. ואחר שהחיים שבו למסלולם – שב גם הוא למסלול עבודתו. חותר שוב וחותר להשגת המטרה, קודם כול – המטרה הראשונה: הזכיון עצמו, שרק לאחריה אפשר לעשות מעשי־הכנה אחרונים וסמוכים להגשמת התכנית עצמה. חותר וחותר – עד שהוא משיג סוף סוף את הזכיון.

טופס הזכיון מכיל 25 עמודים גדולים, וזמנו: 21 ספטמבר 1921. הזכיון ערוך בצורת הסכם בין שני צדדים, והם: סוכני המלך בעניני המושבות וה' פינחס רוטנברג. השם הוא “הסכם למסירת זכיון לשמוש במי הירדן והירמוךּ והנהרות המשתפכים אליהם ליצירת כוח חשמלי ולהפקתו”.

ההסכם בעצמו מכיל ששה סעיפים וחתום ע"י סיר ויליאם מרסר, בשם סוכני המלך, וה' רוטנברג, “המציע”. הסעיף הראשון אומר:

"אם במשך שתי שנים מזמן ההסכם הזה ימציא המציע, בהוצאותיו או בהוצאות החברה שתוַסד, לפי הכתוב למטה.

א) שחברה בערבון מוגבל… בהון מורשה לא פחות מסך מיליון לירה תוָסד ותרשם בא“י במטרה (בתוך יתר המטרות) לקבל מאת המציע את הזכיון המבואר בתכנית הרצופה פה ולמלא אחרי ההתחיבויות המוטלות ע”י הזכיון הזה;

ב) שהון המניות של החברה הנזכרת יחתם וישולם במזומנים בסך מאתים אלף לירה לפחות;

אז יתן הנציב העליון אשר יהיה אז בא“י, על פי חוקת המציע את החברה שתערך במשך שתי שנים, זכיון לחברה הזאת על פי התנאים המפורשים בתכנית הרצופה בזה. בינתים לא יתן הנציב העליון כל זכיון או רשיון שיהיה בנגוד לזכיון אשר בתכנית האמורה.”

יתר הסעיפים של ההסכם אומרים, שהתזכיר והסעיפים של החברה יוגשו לאשור הנציב העליון, “בהסכם עם הסוכנות היהודית הנזכרת במנדט על ארץ־ישראל” (סעיף 2), ושהנציב העליון צריך לראות את המודעה (פּרוספּקט) של החברה קודם שתתפרסם ויוכל לעכב את הזכיון אם יש שם דבר שאינו מסכים לו ואם לא ישונה הדבר ההוא בהתאם לדעתו.

התכנית מכילה 45 סעיפים. ואלו הם הסעיפים העיקריים שבהם:

סעיף 2 נותן לחברה, ורק לה לבדה, לזמן 70 שנה, זכיון לשמוש במי הירדן והירמוךּ והנהרות המשתפכים אליהם במטרה ליצור ולחלק כוח חשמלי ולהקים את הבנינים הנחוצים. החברה תוכל לתת רשיונות לאחרים למטרה זו, בתנאי שהנציב העליון יתן הסכמתו על זאת בכתב.

סעיף 3 מגדיר את הבנינים שיהיו צריכים להבנות – בנין בית יצירת הכוח ב“גשר אל־מג’אמע” ובנין סוללה על הירדן ליד כּרךּ.

סעיף 4 מרשה לחברה לכנוֹס את מי ים כנרת עד הגובה המכסימלי שהגיעו אליו במשך שלוש שנים מחודש אוקטובר 1918 והלאה.

סעיף 6 מטיל על החברה להספּיק את המים הדרושים לבעלי השדות הנמצאים בתוך שטח הזכיון והמשתמשים במימי הירדן לצרכיהם, אך לא יותר מן הכמות שהם משתמשים בו עכשיו, – בתנאים שתבוא עליהם הסכמת הנציב העליון פעם בפעם, ובמקרה המעטת כמות ההספּקה הזאת – תשלם החברה פיצוּיים.

סעיפי 9, 10 נותנים לחברה, ורק לה לבדה, את הזכות לבנות ולהחזיק רשתות של חלוקת־המים, אך אם ידרש ע"י הנציב העליון צריכה החברה למסור את החלוקה לשלטונות המקומיים.

סעיפי 13, 14 נותנים יפּוי־כח לנציב העליון להפקיע מיד הבעלים עסקים ונכסי בתים הדרושים לעבודת החברה. אם לא יוכלו הצדדים לבוא לידי הסכם בנוגע לסכום הפיצוּיים – תפקיד החברה ביד הנציב העליון את הסכום שימצא הוא לנכון, עד שיקבעו שופטים־בוררים את סכום הפיצוּיים.

סעיף 17 נותן תכנית־זמנים לגמר העבודות. כל המלאכה כולה צריכה להגמר במשך 5 שנים וקנס יוטל על החברה אם יעבור הזמן הזה. לנציב העליון יהיה יפּוי־כוח לבטל את הזכיון, אם החברה לא תמלא אחרי התנאים.

סעיף 20 מדבר על קביעת המחירים ועל הרוַחים. אם אחרי עבור 10 שנים לא תוכל החברה לשלם מן הרוחים שלה 8 למאה דיוידנדה ולקבוץ על יד את הסכומים לפרעון הקרן ולקרן־שמורים – יוכל הנציב העליון לשנות את ערכי המחירים והרוחים של החברה. אם יהיו רוחים בין 10 ו20 למאה – תהיה מחציתם לממשלה. אם יעלו על עשרים למאה – ישולמו כל הרוחים מחמשה־עשר למאה ומעלה ליד הנציב העליון.

סעיף 22 נותן לנציב העליון את הזכות להשגחה כספית וטכנית על עבודות החברה, עד כמה שתהיה נחוצה להבטיח את הפעולה הטובה של הזכיון.

לפי סעיף 23 יוכל הנציב העליון לקנות את כל העסק בסוף שנות 37, 47, 57 ו67 של שבעים שנות הזכיון.

סעיף 25 קובע, כי במשך זמן הזכיון לא יורשה בשטח הזכיון כל מפעל אחר ליצירת כוח חשמלי, להספּקתו ולחלוקתו, אלא אם יעשו איש או אנשים את אלה רק לצורך עצמם בלבד.

סעיף 26 אוסר מסירת זכיונות מעין אלה – בנין תעלות, תחנות ליצירת כוח חשמלי ועוד – לאחרים בלתי אם הוצעו מקודם לחברה זו בתנאים דומים והיא דחתה את ההצעה.

על פי סעיף 27 יוכל הנציב העליון לתת רשיונות ליצירת כוח חשמל לאחרים, אם החברה לא תספיק את כמות הכוח הדרושה.

סעיף 30 אומר, כי במשך עשר השנים הראשונות יחשב כל חלק הרוחים, הנועד לפרעון הקרן ולקרן־שמורים, כהוצאות ולא כרוחים – מלבד אם יהיו רוחים עודפים של הכסף הדרוש לשלם דיוידנדות לפחות עד 6 למאה.

הספרים והחשבונות של החברה יהיו תמיד פתוחים (סעיף 36) לבקורת ע"י הנציב העליון.

אם החברה לא תמלא אחר התנאים של הזכיון יוכל הנציב העליון (סעיף 4) לבטל את הזכיון – אם החברה לא תתקן את המעוות במשך 6 חדשים.

---

מכאן ואילך יש ללכת בדרך כבושה, להיכנס בספירת המעשה. אבל עוד רבות אבני המעצור שיאָלץ רוטנברג להסירן מעל דרכו.

 

פרק שמונה־עשר: ושוב ליהודי אמריקה    🔗

אחר שהושג הזכיון נעשות ההכנות ממשיות יותר. כאמור למעלה – עומדת בעיקר עכשיו על הפרק התכנית הקטנה של ניצול הירקון. הגיעה כבר השעה לדאוג לחמרים, חמרי בניה של המכונים וחמרי עבודה של מפעל החשמל עצמו. וענין זה אינו פשוט כל עיקר. ענין הוא לפוליטיקה גבוהה דוקא, כאשר נראה בפרק הבא. אבל ראשית פעולה הרי זקוקה לכסף, כסף עוד אין לו – לא לתכנית הגדולה ואף לא לתכנית הקטנה. כאשר ראינו בפרק ששה־עשה היו סכויים מועטים מאד לרכז את סכומי הכסף הדרושים מן המוסדות העירוניים המעונינים בדבר. אבל גם לא זה העיקר. לפי ההסכם עם הממשלה חייב הוא לאסוף במשך שנה סכום כסף עצום, מיליון לירה, לאוֹת שמסוגל הוא – מבחינת הכסף – לבצע את תכניתו. הזמן קצר לגבי מלאכה מרובה כזו. לשם כך הולך הוא לאמריקה.

ולא הליכתו הראשונה הליכתו זאת. אז ראה צורך להכין את עצמו לנסיעה, להציג את עצמו לפני הקהל האמריקני – במחברת שלו. עכשיו – ידוע הוא לקהל ההוא. ואעפ“כ זקוק הוא גם הפּעם לתעודת־זהוּת. והפעם – זכה ומלאכתו נעשתה ע”י אחרים, שהמלצתם חשובה ביותר מכל הבחינות בעיני היהדות האמריקנית כולה. הנציב העליון הראשון, היהודי אליעזר הרברט סמואל שלח מכתב ממשלתי־רשמי לרוטנברג לפני צאתו לאמריקה, ובמכתב נאמר:

"התעודה שאתה רוצה לעבוד בשבילה באמריקה היא רבת־ערך עד מאד לארץ־ישראל. התכנית לשמוּש בכוחות המים הראשיים אשר בארץ להוצאת כוח חשמל ויחד עם זה גם להשקאת שטחי־ארץ ידועים, שעתה אינם נעבדים או נעבדים רק מעט, וליסד עליהם מושבות, – היא מן האמצעים החשובים ביותר שיש לאחוז בהם לשם פיתוח־הארץ הכלכלי.

ממשלת הוד מלכותו והנהלת א“י מעונינת מאד בתכנית הזאת ונכונות לתמוך בה תמיכה מוסרית ככל האפשר. הגשמתה בהצלחה להגדת פריחת הארץ תביא תועלת לכל חלקי התושבים בארץ־ישראל. זה יהיה מופת חותך לתועלת שאפשר להשיג ע”י הכנסת מפעלי־עסק יהודיים והון יהודי וע"י יסוד מושבות יהודיות חדשות.

אני רוצה להביע את תקותי הגדולה, כי תמצא באמריקה עזרה כספית גדולה, שתביא את תכניתך רבת־הערך לידי מעשה."

מבחינה נפשית ודאי שזוהי חויה רבת־ערך בשבילו. הנה הולך הוא לארץ זו, שבה הופיע לפני שנים מעטות כעסקן צבורי וכאיש־מלחמה אמיץ. והנה הולך הוא עכשיו אליה כאחר. לא כאיש צבור אלא כפרט. לא כלוחם אלא כחולם. וגורלו ברור לו: רבים מאלה שנלחם בהם בתקופתו האמריקנית הראשונה – עכשיו יזקק לעזרתם. ולהפך: רבים מאלה שלא נטו אוזן לשמוע אז את חלומו בנוסחו העֻבָּרִי – ישמחו עכשיו להגיש לו את עזרתם, עכשיו – אחר שתכניתו נעשתה אבן פינה בכל תכניות הבניה הציונית בארץ־ישראל, אחר שהתכנית עשתה ענין לתמיכה יסודית מצד אנשי הממשלה הבריטית, והם מביטים ברוטנברג הסוציאליסטן־קונגרס’יסטן באמון ובהערצה.

אבל מה רב ההבדל בתמיכה שנדרשה אז לזו עכשיו. אז ישב האיש בדירתו הקטנה והדלה בברוֹנקס שבניויורק, ובה נדגר ונאמן החלום הכביר, ובעל החלומות הוגיע את מוחו: היכן ימצא בניויורק העשירה את הסכום הפעוט לקנית מפּה הגונה של ארץ־ישראל – מעשה שלא יאמן כי יסוּפּר לולא היה מסַפרו ידידו י.ד. ברקוביץ – וספק אם מצא… ועתה הלא מיליונים הוא מגלגל בין שפתיו, עתה הוא מוגיע את מוחו וגם מוחות של אחרים כיצד למצא ביהדות אמריקה חמשה מיליונים!

––––––––

ואכן מחכה לו היהדות האמריקנית. העתונות מבשרת את בואו כמה שבועות לפני כן, וחבריו מ“פועלי ציון” וידידיו מהחוג המתקדם־הרדיקלי אף מכינים לו קבלת־פנים נלבבת בעתוניהם. אולם דוקא אלה – אפתעה מוכנה להם באניה המובילה את ר. ניויורקה. הוא הגיע לחוף ניויורק ב19 במארס 1922, ומיד ברדתו מהאניה שוחח עמו בא־כוחו של העתון היומי “די צייט”, עתונם של חבריו וידידיו מ“פועלי ציון”. בשיחה זו הודיע ר. מיד את הודעתו המוחלטת, שהוא בא הפעם לא לשום מפלגה ולא לשום הסתדרות, אלא לכל היהדות האמריקנית.

בשיחתו אמר, שהוא הביא את כל התכניות שלו, וכעבור ימים אחדים יציע אותן בפני ועידה של באי־כוח המפלגות, החוגים והשדרות מהיהדות האמריקנית, ובועידה זו תעוּבד התכנית של פעולה לטובת תכניתו והתגשמותה.

לעת עתה נזהר מאד מפרסום שיחות ופרטים בדבר תכניתו, הוא קיוה ששום איש לא ידע מיום בואו, לפני שיתיעץ עם באי־כוח היהדות האמריקנית; כי אסור לו למסור שום פּרט בדבר תכניותיו באמריקה. רק דבר אחד בקש מבן־שיחתו להודיע ולהדגיש זאת ביתר הדגשה, כי הוא בא עכשיו לכל יהודי אמריקה, והוא איננו מיצג שום מפלגה אלא את תכניתו בלבד, וכי איננו קשור לא ב“קרן היסוד” ולא בשום אגודה או הסתדרות אחרת.

הדגשה זו היתה נחוצה ביחוד בימים ההם, שמלחמה חריפה היתה נטושה בתוך הציונות באמריקה בין מצדדי “קרן היסוד” ובין מתנגדיה, ואלה האחרונים היו בעלי המאה והדעה ברובם.

“אני פונה לכל יהודי אמריקה – אמר לו רוטנברג – בקריאתי, שיקחו חלק בתכניתי, כי היא תכנית לאומית, ומפני זה רוצה אני לדבר בה אל כל היהודים.”

ורוטנברג באר למשוחח, שהוא בא הפעם לאמריקה לא לזמן רב, אף לא לכמה חדשים ושבועות. אין לו זמן לשהות עכשיו הרבה באמריקה, כי העבודה בארץ־ישראל מוכרחה להתחיל תיכף, והוא ישאר באמריקה רק זמן קצר מאד. אבל הוא בטוח שגם בזמן הקצר יִיצוֹר וישיג את 5 מיליוני הדולרים הנחוצים לו כדי שיוכל לגשת להגשמת תכניתו.

– האופטימי הוא מר רוטנברג בתוצאות תכניתו? – שאל אותו בא־כוח העתון. ורוטנברג ענה לו:

– בכלל אינני אופטימיסטן, אני רק בעל־בטחון גמור בענין זה.

על המצב המדיני בארץ סרב רוטנברג לדבר. לא על המצב המדיני ולא על היחסים בין הערבים ליהודים ולעבודתם בארץ. כי לא בא הפעם לדבר בענינים מדיניים־ציוניים, אלא רק ליצור את המכונה הכספית הדרושה להגשמת תכניתו.

––––––––

הרושם שעשה אז באמריקה, וביחוד על ידידיו מקודם, רוטנברג המחודש – אפשר לראות מתוך רשימה זו, שנכתבה אז בידי אחד העתונאים הציוניים באמריקה.

“רוטנברג עצמו, רוטנברג הגופני, זה שהוליך ב”יום־הראשון האדום" את גאפון אל הצר ואחר כך קיים את פסק־דינו, זה שהיה מושל בכיפת פטרוגראד בימיו של קרנסקי, זה שעשה באמריקה מעשים רבים בימי המלחמה, למען גדוד עברי ולמען קונגרס יהודי – רוטנברג זה הידוע לנו היטב – איננו עוד. לא עוד פוליטיקן, לא עוד עסקן־צבור; אם הוא ימני או שמאלי, אם דמוקרטי או דיקטאטוֹרי – דברים אלה אינם נוגעים עתה לשום אדם. מפני ששום אדם אינו יכול להיפגש עתה עם אותו רוטנברג בשטח הפּוליטי.

הוא איננו; הוא התפשט מישותו ונתגלם ב“תכנית רוטנברג”, והיא היא שאליה מתכונים בשעה שידובר בו – בפרלמנט הבריטי, בקונגרס הציוני, בחוגי ממשלה, בחוגים פינַנסיים. "תכנית רוטנברג".

כיצד הפך רוטנברג, שהיה דופק באגרופו בשולחן ולא הסכים לשום אדם זולתו עצמו, כיצד הפך רוטנברג החי והתוסס והיה ל“תכנית רוטנברג” – שאלה זו ענינה אותי זמן רב.

תהליך זה נתקרב להשגתי רק לפני ימים אחדים במלון ניויורקי גדול, מקום ששם נתגלמה “תכנית רוטנברג” בתערוכה שלמה של מפות עצומות, רשומות וסכימות, תמונות ודיאגרמות, תכניות וּספרוֹת.

מפנה לפנה וממעלה למטה לובשים הקירות “תכנית רוטנברג”. רואה אתה שם לא רק את הירדן, ממקום־מקורותיו ועד ים כנרת ומשם עד לים המלח, בתמונה ובמפה, אלא גם דיאגרמות הרבה לאין מספר של ההרים והנהרות והנחלים. רואה אתה כבר את תכניותיהם של הבנינים העצומים העמדים להיבנות. אתה חש את עצמך כאילו מצוי אתה בארץ־ישראל שלעתיד־לבוא, בארץ־ישראל שבתקופת־החשמל. השקאה חשמלית, רכבות חשמליות, חקלאות ותעשיה מוּנעות בכוח החשמל, בית ורחוב על יסוד החשמל.

אם אדם פורש כך ומישב למשך שנים אחדות בירושלים ומשכין בכל רגע ורגע במוחו האינז’נרי את ארץ־ישראל מצפון לדרום וממערב למזרח, על הריה ועמקיה, על נהריה ונחליה, על זרמיה ופלגיה, על גשמיה ובצוֹתיה, ומונה פה וסופר שם, ומודד לכאן ומודד תַמָן, עד שהוא רואה לפני עיניו דמות של כוח־טבע איתן שבוי וכבול בשלשלאות של תחנות־כוח עצומות, סכרים ובתי־חרושת, שבהם עובדים אלפי פועלים ומסַפּקים חום ואור וכוח־תנועה לארץ מחודשת בת מיליוני אנשים בעלי תרבות חדשה –

אוֹ אָז מוכרח רוטנברג ליהפך ולהיות ‘תכנית רוטנברג’."

––––––––

תאור פליטוניסטי זה של התגלמות רוטנברג ב“תכנית רוטנברג” מעלה על הדעת את העובדה ההפוכה, שהכל צינו אותה בימי יובל־הששים שלו, כי החשמל בארץ נקרא בפי רבים בשם “רוטנברג” סתם. אבל לאמיתו של דבר – לא קיפחו האיש והתכנית זה את זה אף כמלוא נימה. אדרבה: מילאו והשלימו זה את זה. “תכנית רוטנברג” היא שהפכה “חשמל” ורוטנברג הוא רוטנברג. לשם הגשמת חלומו נוצלו מלא־הֶספֵּקָם שני גופי־כוח עצומים: הכוח והחום והאור שבאיש רוטנברג והכוח והאור והחום שבתבנית רוטנברג, ובחרב־פיפיות זו הולך הוא לכבוש את אמריקה.

כי זקוקה היתה אמריקה לכיבוש – אולי במדה פחותה מהכיבוש הראשון לפני 7 שנים. הציונות האמריקנית היתה אז קרועה ושסועה לשני מחנות, המלחמה ביניהם היתה קשה ומבישה. היתה, אפוא, סכנה, כי במחלוקת זו שבין אבא ואמא יסבול הילד, אף שהוא אהוב על שניהם.

לא שפרה עליו נחלתו גם מצד שני, מצד הפועלים, שמטבעו היה מעונין מאד גם בעזרתם. אמנם קבלו אותו “פועלי־ציון” בהתלהבות וברצון נאמן לעזור לו, אף שהכריז על אי־מפלגתיות אדוקה. אבל המון הפועלים – לבו לא היה שלם שלמות כלילה עם האיש רוטנברג מאתמול. מחיצה קלה חצצה ביניהם, והיא העבר הקרוב “הרוסי” של רוטנברג. עוד לא נסתימה אז תקופת המלחמה שנלחמו שרידי הצב הצארי בממשלת רוסיה הסוֹוטית. דעת הקהל העובד בכל העולם ואף בין אלה, וביחוד היהודים, שתהו על מעשי האכזריות של הצ’קה – היתה מרוגזת מאד למעשי הקוֹנטרווֹלוּציה. וכל חשד בקשר עם הקונטרווֹלוּציה די היה לו שיפסול אף את האיש המכובד והחבר הנאמן ביותר. גם חבריו וידידיו של ר., שהיו מדברים בו, השתדלו להתעלם מפרשת רוסיה שלו, וכאשר לא יכלו להעלימה היו מכריזים, כי אף שאין להסכים להתנהגותו בעניני רוסיה – הרי שאין זה נוגע לעניננו, ואנו רק בר. הציוני בעל “התכנית” עסוקים. אבל היו שדאגו לא להבדיל בין תמוֹלוֹ והיוֹמוֹ של רוטנברג.

והיו אלה לא רק הפועלים “שונאי ציון” המובהקים והמעוקשים ושונאי רוטנברג מתקופתו הקונגרסית. הללו, שרק שנה לפני כן, בבוא המשלחת הראשונה של פועלי ארץ־ישראל – יוסף ברץ ובאַריל כצנלסון ומניה שוחט – לאמריקה, הקיאו בשצף־קצף את ענבי־הבוסר הבאושים מרוב יושן, שאכלה מניה שוחט בנערותה, עשרים שנה לפני כן, באגודות־הפועלים של זוּבּטוֹב הנזכרות למעלה, והגישו את קיא־עלילתם זו לפני הפועלים היהודים באמריקה, למען הבאיש ריחה של ארץ־ישראל העובדת בעיניהם, – הסוציאליסטים הקוסמופוליטיים הללו בודאי שטעם ונעם לחיכּם התוּפין הטרי הזה של רוטנברג הקרנסקאי, אלא שהפעם היו גם “ציונים” בעוזריהם: הקבוצה הקטנה של “פועלי־ציון” השמאליים־קומוניסטים שהתרכזה אז באמריקה, נקמה שם את נקמת עקרוּתה בארץ־ישראל ובמשך כמה שנים היתה יורה משם את בליסטרותיה בציונות העובדת בכלל ובשליחי עבודת הארץ בפרט.

אך זה הספּיק רוטנברג לדרוך כף רגלו על אדמת אמריקה – וכבר ביום 25/3 מדפיס העתון “די נייע וועלט” של המתבוללים הבונדיסטיים מאמר ראשי בשם: “איך לא בוֹשוּ?” שבו קוראים:

"חג גדול לפועלי ציון (הימנים). חברנו האהוב והיקר רוטנברג בא לאמריקה. העתון שלהם “די צייט” מודיע על בואו של רוטנברג לאמריקה באותיות ענקיות, בכל רוחב העמוד הראשון של העתון, בשמחה כזו – כאילו משיח בא.

אבל מי הוא פינחס רוטנברג? – בענין זה סומכים גם הסוציאליסטים היהודים בניויורק על חברי פועלי ציון־שמאל, שבעתונם “אידישע מאנאטשריפט” הזהירו עוד בחודש ינואר על סכנת בואו של רוטנברג לאמריקה, בהאשימם אותו בכל מיני חטאים ופשעים קונטר־רווֹלוּלוּציוֹניים. העתון כותב, כי ברוסיה הסוֹוטית יספּר לכם כל סוציאליסט וקומוניסט יהודי, וישתייך לכל מפלגה שישתייך, שרוטנברג הוא אחד מהגורדיה הלבנה, מהקונטר־רוולוציונרים המאוסים ביותר, שכדוגמתו אי אפשר למצוא כלל וכלל בכל העם היהודי. לפי פעולותיו שם, כפקיד של הגורדיה הלבנה באודסה – ראוי הוא מאד שיורחק מכל מגע ומשא עם סוציאליסטים יהודים ופועלים יהודים".

והנה העובדות שהאשימו אותו:

עובדה ראשונה: קודם כל הזכירו לו, כי מענין מאד הדבר, שאותו רוטנברג, לפני כמה שנים כרע ברך פה באמריקה לפני “עם ישראל” והתוַדה בפומבי וחזר בתשובה שלמה על חטאיו של מתבולל קוסמופוליט, שכח את כל הצבוריות היהודית כאשר אך חזר לרוסיה, ולא הראה ממש את פניו ברחוב היהודים ונדחק ביותר לסיר השמן של ממשלת קרנסקי.

עובדה שניה: אחרי נצחון הבולשויקים ברח לאודסה וקבל משרה רשמית אצל הקונטר־רוולוציונרים הרוסים והגוַרדיה הלבנה הרוסית־צרפתית ששלטה אז בעיר זו. וזה היה זמן נורא, הזמן שהנציגים הרוסיים בעזרת הצרפתים עשו באוֹדסה מעשים אשר לא יעשו.

עובדה שלישית: כשהבולשביקים כבשו את אודסה ברח רוטנברג עם הקורנטר־רוולוציונרים לחו"ל. ובהיותו בפריס עבד בכל כוחותיו למען התערבות צבאית נגד הבולשויקים.

עובדה רביעית: באותו הזמן שכל יהודי רוולוציונר יש לו רק גועל־נפש לגבי מנוּולים כרוטנברג – הרי כל ריאקציונר רוסי יש לו עליו דעה טובה ביותר. פורישקויץ ולא אחר הלל אותו אפילו בפומבי, בקראו אותו “היהודי הישר היחידי”, שנפגש בו בחייו.

––––––––

מובן, שבתנאים כאלה אי אפשר שיתקיים רצונו, שהביע עם בואו כי ישהה כאן רק זמן קצר מאד. כשני חדשים עברו עד אשר הצליח לכונן את המנגנון הראוי לארגון המגבית, שנתקל בלי הפסק באבני הנגף שהיו מפזרים בין שתי פלגות הציונית. הד המעצורים הללו שומעים אנו מתוך כתלי הכרוז־הצו שפרסם בעתונות האמריקנית בזו הלשון:

"היות והמכשיר הפינַנסי לשם גישום התכנית של יצירת כוח ואור מהירדן מוכרח – לשם בנין ארץ־ישראל – להעשות תיכף, לכן נותן אני יפּוי־כוח לכל קבוצה ולכל הסתדרות שתאושר על ידי, המוכנה לעזור לגישום התכנית הפינַנסית, ועליהן לגשת תיכף לעבודה וכל אגודה וקבוצה מותר לה לבצע את פעולתה באופן הרצוי לה.

אני חושב בכל זאת, שנחוץ הדבר, שאלה שהטילו עליהם עבודה זו לעזור למפעל יתאגדו באגוד אחד לשם זה, הגם שהעבודה יכולה להעשות גם ביחידוּת.

אני בטוח, שכל הסוגים וכל החוגים ביהדות האמריקנית יעשו כל מה שביכלתם להצלחת המפעל. שהוא התכוף ביותר וההכרחי ביותר להתפתחות ארץ־ישראל.

אני נותן לשם זה את יפּוי־כוחי להסתדרות הציונית ולקבוצת בראנדיס להמשיך באוסף הכספים כפי שניתן.

(על החתום:) פינחס רוטנברג."

ניויורק, 27 במאי 1922.

ברור: קול של נגיד ומצוה. טון זה, מלבד מה שיש בו משום ביטוי אפייני לרוטנברג, ודאי שהיה בו מצורך השעה. אבל אפשר גם להבין שהיה בו כדי לעורר רגשות מעורבים גם בקרב ציונים נאמנים. ואכן הוציא “צו” זה מן הכלים את אחד מראשי האקטיויסטים בציונות בימים ההם ומראשי הרויזיוניסטים אחר כך, את מאיר גרוסמן. באחד ממאמריו מקנא הוא את קנאת הסופר הציוני דניאל פסמניק, שהציונים ריחקו אותו בשל פעילוּתו המסורה בחוגי הצבא הצארי שנלחם בסוֹוטים, החוגים שהיו אחראים לפרעות ביהודי אוקראינה. גרוסמן מקשה: מדוע פסמניק מרוחק ורוטנברג, אחד הלוחמים האקטיויים בבולשויזם, מותר לו להעשות דיקטאטור בעניני־כלכלה ארצישראלית; ולא עוד אלא שאין שמו יורד מעמודי העתונות הציונית ונעשה “פאר הציונות וגאוֹנה”.

ומהתקפה צדדית זאת עובר הוא להתקפה כללית על רוטנברג:

"רוטנברג – הלא רק אורח אצלנו הציונים, רק אורח מקרוב בא אל הציונות. אבל זכה אצלנו לאיזו עמדה יוצאת מן הכלל. הוא עומד מחוץ לכל בקורת, ובנוגע אליו אינם כתובים כל החוקים של ההסתדרות. הוא הולך בדרכיו העצמיות ומנהל את הפּוליטיקה שלו. עבודתו עטופה צעיף של מסתורין, של סודות וקונספּירציה שהיא גדולה יותר מזו שבזמן המלחמה העולמית. רק יחידים הם הזוכים להכיר את פרטי תכניתו ותכניותיו בכלל. ולוּלא העתונות האנגלית לא היינו יודעים עד היום הזה, שרוטנברג השיג קונצסיה. והקונצסיה היא על שמו. ושיש לו זכויות כאלה וכאלה. ואפילו חברי הדירקטוריון של הקרן הקימת – אחרי שקרן זו משקיעה סכום כסף ידוע במפעל זה – גם הם אסור היה להם זמן רב לדעת, מהי סוף־סוף תכניתו של רוטנברג.

אני מבין מאד, שהיתה דרושה זהירות מרובה ביותר בעבוּד התכנית ובהשגת הקונצסיה, אבל להעביר את כל הדבר כקונספּירציה יהודית, שפתאום נתגלתה ברבים – זאת ודאי אסור היה לעשות.

אומרים עליו על רוטנברג שהוא מהנדס גאוני; אומרים אחרים, היא הדבר הגדול ביותר שאפשר לעשות בארץ־ישראל. אבל ההסתדרות הציונית אינה יכולה בכל זאת למסור ענין כזה בידי אחד, שמשחק את התפקיד של ‘איש חזק’ ומטיל פחד על חברי ההנהלה הציונית.

הדיקטטורה של רוטנברג היא באמת חידה מיוחדת במינה, אבל העולם־גוֹלם מביט על כל זה ברוב התפעלות.

הכרוז האחרון, שרוטנברג הכריז באמריקה, ראוי הוא שירשם בשביל ההיסטוריה. בו גם מסומן יום הופעתו ההיסטורי (27 במאי 1922), בהערה ש“על החתום פינחס רוטנברג”.

ההכרזה מלאה “אני” כמה פעמים.

‘אני מיפה את כוחה של כל קבוצה והסתדרות שתאושר על־ידי…’

‘אני מיפּה את כוח ההסתדרות הציונית וקבוצת בראנדיס להמשיך באוסף הכספים…’

זה מצלצל כמעט כמעשה חסד. לא ההסתדרות הציונית היא היא שיִפּתה את כוחו של רוטנברג להכין ולבדוק איזו תכנית, אלא ההפך מזה, הוא הוא שנותן להסתדרות הציונית את הרשות והזכות לאסוף כספים, הוא הוא המאַשר וכן הלאה. ובאמת – כאילו הכסף הציוני מתגולל ברחובות, ורוטנברג בחסדו הרב מסכים, מאַשר, שאנחנו רק נשים את ידינו לעזרה למפעלו.

כל הכבוד לרוטנברג וכשרונותיו, אבל קונצסיות באַמת־מדה כזו אין בכל זאת למסור ליחיד, ובפרט לאיש שרק זמן קצר הוא אתנו.

בודאי זקוקים אנו ל’אנשים חזקים', אבל רק לכאלה שיהיו כפופים לבקורת ההסתדרות ויעבדו בהסכם אתה… יחיד יכול להרשות לו כל מיני קונספּירציות שרק יתאַוה בהם, אבל בא־כוח ההסתדרות הציונית יש לו אחריות אחרת".

––––––––

בקורת מעין זו וכדומה ודאי שלא הקלה כלל על פעולתו. אף על פי כן לא זו היתה עיקר הקושי בשבילו. המלחמה בין ציוני אמריקה היא, שהזיקה ממש לפעולתו ועיכבה אותו באמריקה זמן מרובה מדי יכלתו. עד מה העיקה עליו צרת־מלחמה זו אפשר לראות מתוך גילוי־הדעת שפרסם בעתוני ניויורק בקשר למועצה לפיתוח א"י (קבוצת בראנדיס) שיכלה לעשות בפעולתה את הרושם כאילו קבלה מעין מונופולין על תכנית החשמל והספקת המים של רוטנברג:

“מפני טעמים מעשיים נחוץ שכל חלקי היהדות האמריקנית ישתתפו בהמצאת אמצעים לתכנית: ומפני זה נהלנו משא ומתן עם קבוצות והסתדרויות שונות להשיג את השתתפותן. ואולם מו”מ זה עודנו נמשך, בעוד שעזרת הסתדרות ומוסדות שונים יש לקדם בברכה, הנה הצורה האחרונה של ההסתדרות, אשר לה ימסר הדבר להמציא את הכספים להגשמת התכנית ולפנות לשם זה אל הקהל – תקבע רק אחרי שהמו“מ יבוא לידי גמר. הודעה בדבר זה תפורסם על ידי.”

דאגה קשה למחלוקת הפּנימית הזאת נשמעת גם בנאום הברכה שנאם בועידה השנתית של ציוני אמריקה כאורח־הכבוד שלה. אחרי פתיחת הועידה בכ“ט סיון תרפ”ב הוזמן ר. לברך אותה ובתוך דבריו אמר:

"יש לנו בארץ־ישראל החומר האנושי הטוב ביותר (החלוצים) המוכן לעבודה ולקרבנות. הזכיונות שהשגתי להגשמת תכניתי נותנים את האפשרות לעבודה, להתפתחות החקלאות והתעשיה וליחסים טובים עם הערבים. עד כמה חשובה התכנית הזאת ליהודים קל לראות מהעובדה הזאת לבדה, שהביאה סערה בחוג שונאינו (ראה בפרק הבא – המעתק). אבל אנחנו ננצח – מפני שהצדק אתנו!

אני באתי אליכם לבקש מכם שתעשו את החלק הקל ביותר של העבודה – השגת כספים. הנני מוכרח להדגיש, כי התכנית אסור לה שתיעשה מכונה לסכסוכים מקומיים, שהנם כאין וכאפס ביחס לחשיבות התכנית והזכיונות שלי. אתם תהיו אחראים לתוצאות הדבר.

להצלחת התכנית נחוצים שני דברים: כסף ושלום. השפּעה עצומה תוכל להיות לשלום – גם בלונדון וגם בארץ־ישראל. אני רואה אפשרות לשלום מידי (מח"כ) והנני מקוה שתתרוממו לאותו הגובה שהענינים הציוניים דורשים.

השלום נחוץ ומוכרח לבוא בכל אופן!

לאמור: אגב עבודתו העיקרית בעניני הכסף, והגם שהודיע עם בואו כי לא יהא לו כל עסק בענינים ציוניים מדיניים – מוכרח היה לעסוק קצת ברדיפת־שלום בין שני חלקי הציונות האמריקנית. ואכן היה הוא האיש הראוי לכך, מאחר שהיה מקובל ונערץ על שניהם. העריצוהו אנשי ההסתדרות הציונית הרשמית, שעם מרכזה בלונדון עמד בקשרים מהודקים, ממנה נאצל ונעזר בכל מיני דרכים ואת קשייו היא נשאה; גם באותה ועידה שנתית הנזכרת למעלה שילב נשיא ההנהלה הציונית העולמית נחום סוקולוב בתוך נאומו את הדברים האלה לטובת מפעלו:

“עזרת יהודי אמריקה להגשמת תכניתו של רוטנברג תביא לידי הטבת היחסים בין הערבים והיהודים. התכנית תביא עבודה לערבים כליהודים. היא תפתח את הארץ, והערבים שהפחידום מהמדיניות הציונית – ירגעו בראותם שיהודי אמריקה מגשימים את תכנית רוטנברג, מפני שהערבים יודעים, כי אמריקה מחפּשת אחרי ‘ביזנס’ ולא אחרי מדיניות”.

אבל לא רק אנשי ההסתדרות הציונית הרשמית כיבדוהו מאד; גם בני קבוצות בראנדיס, שדגלו ב“מעשיוּת”, בניגוד למילוּליות של ה“וַיצמַניסטים” גם הם ראו אילן זה ראוי להם להיתלות בו, שכן הוא בעל תכנית שכולה תכלית. ביחוד מאחר שתכניתו נהנתה מראשיתה מחסותו של הועד הכלכלי לא"י באנגליה, ואנשי־מעשה מובהקים כאלפרד מונד (לורד מלצ’ט) וברון רוטשילד סיעו בידו בגופם ובממונם.

ואכן ניגשה קבוצת בראנדיס לפעולה. ובדרך מתאימה לאנשי מעשה – בדרך העסק. היא הפיצה מיד מניות בנות 50 דולר, אשר תתנה לבעליהן 8% ועוד, בהתאם לסעיפים הכתובים בטופס הזכיון. בראנדיס הנערץ הלהיב את נאמניו ובפגישה אחת ראשונה שביניהם נאסף במזומנים ובהתחיבויות סכום שלמעלה מ800 אלף דולר.

גם ‘הועד המאוחד לחלוקה’, הוא הג’וינט שבהנהגת פליכּס ורבּוּרג, החליט לתת להגשמת תכנית רוטנברג בא“י 200,000 דולר, אלא שהתנה תנאים: א. כל הסכום, שיאסף להוצאת התכנית לפועל, צריך להיות לא פחות משלושה מיליונים דולר. ב. לא פחות מחצי הסכום הזה יאסף מחוץ לאמריקה. חלק גדול של הסכום צריך לבוא מאנגליה ע”י המועצה הכלכלית הא“י. – מלבד הכספים שישקיע “אוצר התישבות היהודים”. ג. ל’ועד המאוחד' יוגש בעוד מועד תזכיר מפורט בדבר האפשרות להוציא את התכנית לפועל. ד. 200,000 דולאר יהיו הסכום היחידי שינתן ע”י ‘הועד־המאוחד’ למטרה זו. ה. תרומת ‘הועד־המאוחד’ אינה צריכה להחשב כאות הסכמתו למעשיותה של התכנית ואפשרות הוצאתה לפועל.

כך. תנאים על תנאים, חוסר אמוּן והססנות, וכשאין תנאיו מתמלאים מיד – הריהו פטור מלתת את שלו. ואעפ"כ – נתוֹן יִתן את 40000 הלירות, עוד יבוא יום שנשיא הג’וינט יתברך באזני רבים על הנתינה הזאת, כאשר נראה בפרק “נשיא הועד הלאומי”.

––––––––

ובכן פעלו הציונים, ציוני בראנדיס והג’וינט פעולה נמרצת בחדשים האחרונים, כי עד חודש ספטמבר חייב היה ר. להודיע לממשלה האנגלית על מיליון לירות. סכום זה – חמשה מיליונים דולר – דרש מיהדות אמריקה שאמנם לא יכלה – למרות התאמצויותיה המרובות – לספּק לו את כל הסכום הזה. מכירת מניותיה של חברת החשמל נמשכה גם אחרי צאתו של ר. מאמריקה ואף אחרי חודש ספטמבר. בועידת פועלי־ציון שנתקימה בחודש אוקטובר 1922 הוחלט:

“הועידה רואה בתכנית רוטנברג את אחד הגורמים החשובים ביותר להתפתחות התעשיה והחקלאות בא”י במדה רחבה ומורה לועד המרכזי לעזור במכירת מניות החברה.

הועידה דורשת כי לפועלים שיעבדו בעבודת רוטנברג תהא ביאות־כוח בדעה מחלטת במועצת המנהלים של עבודה זו."

––––––––

כל ההחלטות והפעולות הן יצירם של אותם כוח־חום־אור שאצל פינחס רוטנברג על יהודי אמריקה בזכות תכניתו.

אחד מעתוני אמריקה כותב אז:

“רוטנברג הוא עכשיו גבור היום באמריקה וכל העתונים, נכרים ויהודים, עוסקים בו ובתוכניתו יום יום. העם האמריקני הוא עם מעשי בראש ובראשונה, היהודים אשר השתקעו בארץ זאת ירשו גם הם משכניהם את התכונה הזאת. לא יפּלא, אפוֹא, שבהגיע אלינו איש מעשי ותכנית מעשית בידיו, – מצא את כל העינים פקוחות, את כל האזנים קשובות ואת כל הכיסים – פתוחים.”

אמנם “כל הכיסים פתוחים” לאו דוקא, וכל הכיסים פתוחים לא מילאו את המיליון הנדרש, אבל בכל אופן עשתה אמריקה הציונית את שלה למפעל רוטנברג, ואחר שהברון רוטשילד ויק“א חתמו כבר מקודם על 100.000 לירות, ועל סכום כזה חתם גם הבנק של ההסתדרות הציונית (“אוצר ההתישבות היהודים”) והתחיב להמציא גם הועד הכלכלי האנגלי לא”י – הרי שיכול היה רוטנברג לעזוב את אמריקה באמונה גמורה, כי יוכל לקיים את התחיבותו בספטמבר וכי מותר לו לגשת להתחלות מעשיות של המפעל.

 

פרק תשעה־עשר: שונאי־ציון מתכונים לקעקע בירתו    🔗

כל אותו זמן שרוטנברג היה באמריקה ועשה מאמצים מרובים לביסוסו הכספי של מפעלו, הפעולה שהיתה אותה שעה נחוצה ביותר כדי לקדם את האפשרות של הגשמת תכניתו, – כל אותו זמן נעשתה פעולה רבת־מאמצים כנגד תכניתו של רוטנברג. פעולה זו נתבצעה ע"י מתנגדי הציונות בלונדון, שראו בתכנית רוטנברג את אשר ראו בה ידידי הציונות: בסיס ומבטח להתפתחות הבית הלאומי בארץ־ישראל.

עוד בחודש מארס, בהיות רוטנברג על האניה בדרכו לאמריקה, היתה כבר תכניתו לויכוח רציני בבית הלורדים. בין שאר ההתקפות על המדיניות הציונית של הממשלה נגע אחד ממתנגדי הציונות לורד רגלן בתכנית רוטנברג ושאל:

“האם סמכה הממשלה את ידיה על התכנית הזאת? האם שמה את לבה לזכויותיהם של בעלי־הקרקעות, אשר בהן תתגשם תכניתו של רוטנברג? אין אני מתנגד לתכנית בכללה, אולם רצוני לדעת אם הממשלה הטילה על עצמה את אחריות הצלחתה של התכנית הזאת ואם תהיה השגחתה עליה מעולה ומספיקה, ואם יצטרכו להעמיד הגנה מיוחדת לטובת הפועלים היהודים שיעבדו בה; ואם תערך הגנה כזאת – מיהו אשר ישלם שכרה?”

על השאלות המרובות והתכופות האלו השיב בשם הממשלה דוּכּס מסוטרלנד:

"תכניתו של רוטנברג היא הפּעולה הכבירה ביותר והמעשית ביותר של היהדות העולמית לטובת ארץ־ישראל ופריחתה. בראשונה רצו לשתף אליה גם את ענין ההשקאה של הקרקעות, אשר בהן ישתמשו בכוחות החשמל, אבל נמצא אחר־כך שעוד לא הגיעה השעה לכך, היות ושאר ההכנות לא נעשו לשם זה.

החברה תהיה עומדת תחת השגחת הממשלה, אולם הממשלה לא תקבל על עצמה כל אחריות כספית.

התכנית הזאת היתה נושא לעיון רב מצד הממשלה ומצד יועציו של ה' צ’רצ’יל והוכנסו סעיפים מיוחדים להגן על בעלי האחוזות והקרקעות, אם כי לא שאלו תחילה בעצתם של אלה.

לדעתה של הממשלה – תכנית זו תביא תועלת עצומה לכל הארץ. אם יצטרכו אדמות שונות תהיה הזכות בידי החברה לרכשן כנגד תשלום צודק.

התכנית הזאת, שמקוים לגשמה בקרוב, תתן עבודה להרבה ערבים. מובן הדבר מאליו, שהממשלה תצטרך להגן על כל בניני החברה ועבודותיה השונות בפני התקפותיהם של מתנפלים וחומסים, וכמו־כן בפני אנשים המתנגדים בכלל לחוק, לסדר, למשטרה ולקידמה."

אולם ויכוח זה – שחזר ונשנה בתחילת אפריל והפעם נאלץ הדוכס מסוטרלנד לענות על שאלות חדשות, כי מומחי הממשלה בחנו את התכנית ואשרוּה; כי הפקעת קרקעות תובא בשעת הצורך לפני בית־דין עליון; כי ככל השטחים שתכנית ר. נוגעת בהם אין מקומות קדושים, – ויכוח זה לא היה אלא הד להתקפות נמרצות על רוטנברג שנתפּשטו בהרבה עתונים גדולים של אנגליה, ובעיקר בעתונים שהיו שייכים ללורד נורטקליף, שהתיחס בדרך כלל יחס עוֹין לציונות. ההנהלה הציונית מציינת בדין־וחשבון שלה לקונגרס ה13, כי “ימים רבים שמשה תכנית רוטנברג למתנגדי הציונות שעיר לעזאזל. התחילו מטילים חשד בתכנית זו, וגם רמוֹז רמזו שכוח משחית, כוח נסתר, טמון בה”.

עוד טרם ידעו את פרטי התכנית יצאו לצוד במימי עברוֹ של רוטנברג. הא־כיצד? אנגליה נושאת ונותנת עם רדם שעברוֹ מעיד עליו: רוצח, רוצח כומר, ויהודי רוצח כומר! לא עוד, אלא שאף זכיונות מיוחדים נותנת היא לו. ובארץ הקדושה. היתכן? כמה עתונים האשימו את רוטנברג שהוא בולשויק. בעתונים חשובים הופיעו מאמרים בשם “השערוריה הרוטנברגית”. “קתוליק הרולד” תוקף מצד אחד, בכעסו על עתוני נורטקליף הקוראים לרוטנברג: רוסי. “לא רוסי הוא כי אם יהודי, כמו שטרוצקי הוא יהודי, כמו שראטנוֹ (מיניסטר וראש חברת החשמל בגרמניה) הוא יהודי, ויהודי – פירושו: ניצול רדיפת האחרים וגזילת מה שאינו שייך לו.”

עתונים אחרים התנפלו בשצף־קצף על התכנית. וגם העתונים המכובדים לא כבדו את לשונם בענין זה. ביחוד הרימו את קולם אחר שנודע להם כי רוטנברג מזמין כבר חמרי עבודה ומגרמניה הוא מזמינם… ביחוד נתגברה בימים האחרונים של חודש מאי, באותם הימים שרוטנברג פרסם את דבר־המלכות שלו בעתוני אמריקה, המובא בפרק הקודם. באוּניסון יצאו העתונים בזה אחר זה ובבת אחת כנגד הקונצסיה, וכל מיני טענות בפיהם. ציר הפרלמנט ג’ונסון היקס, שהיה מופיע תמיד בפרלמנט כשונא־ציון מובהק, פרסם כתב ארוך ב“טאימס”, שבו הוא זועק חמס על שהארץ ניתנה ביד היהודים:

“עתה רואים אנחנו לשם מה כבשנו את ארץ־ישראל; עתה זה ידענו על מה נפלו חיילינו ועל מה מוציאים עתה את המסים שלנו. והצעה שכל הרוצה לנצל את א”י יקנה את המכשירים שלו באנגליה מתנגדת לעיקר המנדטים (כך אמרו לו במיניסטריון למושבות). אם כן, מוטב שננער כפּינו מן המנדט במהירות האפשרית. אי־אפשר שישאר הדבר כך. אין פלא שהערבים מתמרמרים עד שהם קרובים למרוד."

לסוף הוא דורש, שכל הענין יתברר בבית הנבחרים.

ולמחרת בא ב“טאימס” הדוכס מוסטמינסטר במכתב אל המערכת, שבו הוא מעורר את דעת הקהל על העובדה, שמוסרים בידי איש אחד את עתידות הארץ, אשר היתה מאות בשנים משא־נפש לבני שלוש הדתות הגדולות שבעולם – היהודית, הנוצרים והמוסלמית.

ובאותו הגליון מודיע סופר הפרלמנט של ה“טאימס”, כי עתה, אחרי אשר העירו ועוררו את דעת הקהל על התכנית הזאת, יבוא הדבר בודאי לפני בית הנבחרים לויכוחים, אלא שעוד לא נקבע הזמן לכך. למחרת היום – שוב מאמר ראשי ב“טאימס” בשם “המונופולין של רוטנברג” ושוב דברי שטנה ונרגנות ותלונות על הממשלה.

ודברי שטנה כאלה וכאלה על תכנית רוטנברג – או הזדמנות תכנית רוטנברג – נדפסו באותו הזמן גם ב“דילי מיל” וגם ב“ויקלי דיספיץ'” וגם ב“מוֹרנינג פוסט”, המביע פחד פן ימצא אח“כ, כי המכונות והמכשירים של החברה במקום שיוזמנו מאנגליה הוזמנו מאת בתי החרושת של הר רַטֶנָוּ. “אם משתמשים בנמוק – אומר ה”מוֹרנינג פּוסט” – שארץ־ישראל נועדה להיות הבית הלאומי של היהודים, ועל כן צריכה להיות מוּאָרה ע“י חברת־חשמל יהודית, נוכל רק לאמור, כי לכל הפחות יעשה נא הדבר ע”י היהודים שלנו" (האנגלים – המעתיק).

ה“טאימס” וה“מוֹרנינג פוסט” עמדו בראש ההתקפה המסודרת של חלק ניכר מן העתונות השמרנית על הממשלה האנגלית ועל הנהלת א“י על אשר נמסרה ל”יהודי רוסי" הקונצסיה על ניצול כוחות המים בא“י. לזמן־מה נעשתה “תכנית רוטנברג” מרכז ההתעניניות של בית הנבחרים ב”שעת השאלות" ובעתונים הרודפים אחרי סנסצציות. גם בשעת ראיונו של הנציב הרברט סמואל עם ראש הממשלה האנגלית לויד ג’ורג' ועם מיניסטר המושבות צ’רצ’יל, וגם בשיחה שהיתה בינו ובין לורד נורטקליף, דברו בעיקר על הקונצסיה של רוטנברג.

“הארץ” כתב אז על הקאמפּאניה הזאת:

“יש לציין, קודם כול, את האופי המשונה של כל הידיעות והמאמרים על תכנית רוטנברג, שהופיעו בעתונות האנגלית. אף עתון אחד, אפילו מהרצינים שבהם, לא עמדו בכובד ראש על מהותה ועל פרטיה, על אפשרות או אי־אפשרות התגשמותה, או על חשיבותה בשביל ההתפתות הכלכלית של א”י. ומוזר הדבר, כשדנו על תכנית רוטנברג בחוגי העסקנים היהודים בלונדון לפני שנה וחצי – שנתיים, וכשהוצעה התכנית לפני המועצה הכלכלית היה היחס אליה רציני וזהיר מאד; חקרו ודרשו עליה מכל הצדדים, ואם סוף־סוף נתקבלה התכנית – הרי שראו בה קודם כול אמצעי להתפתחות הארץ ופחות מכול ראו בה, אם אין אנו טועים, מקור לרוַחים ועתה נשתנה היחס של ה’מורנינג פּוֹסט' ושאר העתונים הקרובים לו בשאלות ציוניות: הם התחילו בבת אחת, כמו על פי הסכמה מראש, לדבר על תכנית רוטנברג, שהיא בבחינת תכנית ענקית, שעתידה גדול ומזהיר, שחשיבותה גדולה מאד גם מהצד המסחרי, ולא נתקררה דעתם עד שעשו את בעל הקונצסיה ל’דיקטאטור' על כל התפתחותה הכלכלית של א"י.

סוד היחס הזה פשוט מאד: העתונים האלה, שהציונות בא“י היתה בזמן האחרון לצנינה בעיניהם ושבקשו בלי הרף יסוד להתנפלויות על הציונות עד שהגיעו לעלילה המפורסמת: הבולשויות של הפועלים העברים וכו', מצאו סוף־סוף ‘יסוד ממשי’ תחת רגליהם – את תכנית רוטנברג. הם עברו מעט בשתיקה גמורה על מסירת הקונצסיות לניצול מקורות הנפט בא”י ל’סטנדרד אויל" האמריקנית, אבל הארץ שנכבשה ע“י אנגליה נפגעה באינטרסים האנגליים – ע”י מסירת קונצסיה כל כך חשובה ל’יהודי מרוסיה'. "

––––––––

כל ההתקפות הקשות האלה פגעו פגיעה חדה בלבו של רוטנברג שהיה עסוק באמריקה בהכנת הבסיס הכספי ובו בזמן התחיל כבר בפעולות־הכנה ממשיות של הגשמת המפעל, בהיותו בטוח כי מצד הכסף לא יהיה עיכוב והזכיון יקבל בזמנו את אישורו הסופי. אי אפשר היה לו אֵפוא לישב בשלוה ונאלץ להופיע שוב ברשות הרבים ולנַסות לשכּך קצת את זעמם של החותרים, אם כי ידע שהם יודעים את האמת ומתכונים למרוד בה. בקשר להאשמות האישיות מוכרח היה ללקחת את החרשׂ בידו ולגרד בפצע שכבר הגליד. הלך ופרסם ב“טאימס” את כל ספּור המעשה בענין גאפון ורציחתו, את העתקו של מאמר הזכרונות שפרסם 5 שנים לפני כן בעתון “העבר” הרוסי, המאמר שחלק ממנו ניתן למעלה בפרקים הראשונים המדברים בפרשת רוטנברג–גאפון. ידע אֵפוא הקהל ויִוכח, כי הקטרוג המשולש הוא שקר משולש: לא יהודים רצחו, לא כומר רצחו, ולא רוטנברג רצח.

אולם כדי לסלק את הטענות על הזכיון היתה לו שיחה מפורטת עם סופרו הניויורקי של ה“טאימס”. בשיחה זו מסר לב"כ העתון הגדול ביותר את כל פרטי החוזה שבינו ובין הממשלה האנגלית, ואף את כל תכנית עבודתו. כמה פרטים הדגיש אז לפרסם בעתונות, בכונה להרגיע את דעת הקהל המוּסת.

“המכונות העיקריות להפקת החשמל תהיינה מכונות דיזל המפורסמות, המאפשרות קמוץ גדול בהוצאות ומבטיחות הענקה מתמדת וקבועה – לממשלת ארץ־ישראל תהיה רשות ידועה של השגחה כספית וגם טכנית – החברה שתעסוק בניצול הירדן והירקון רשאית לשמור לעצמה רק עשרה אחוזים מכל הרוַחים הנקיים. 15% של הרוחים הנקיים ינתנו לממשלת א”י.

אחד הסעיפים של החוזה קובע, כי בעבודת הניצול ישתמשו בפועלים עבריים וערביים גם יחד.

ממשלת א“י תעזור לעיריות השונות בהשגת המלוות הנחוצות להן בשביל לשלם לחברה עבור החשמל אשר ינתן להן. יחד עם זה תהיה הרשות לעיריות השונות להשתתף בחברה בתור בעלות־מניות.”

על שאלת הכתב: אם כבר נקנו המכונות והיכן יקנו אותן – השיב רוטנברג, כי עוד לא נקנו המכונות, ואולם במכתב שכתב לוזרת־המושבות העיר, שכדי להוכיח הכרת־תודה לאנגליה עבור שרותה לעמנו תהיה חברתו מוכנה לשלם תמיד 10% יותר למכונות אנגליות מאשר למכונות של עמים אחרים.

סופר ה“טאימס” שאל את רוטנברג אם מחו הערבים נגד מסירת הקונצסיה הזאת, שהיא כעין מונופולין, ואם נעשו חוזים להספקת המכשירים עם בעלי תעשיה בגרמניה. רוטנברג ענה לו, כי המפעל הזה הוא ענין של עסק מעשי, ובהגשמתו אין כל מקום לנמוקים גזעיים או מדיניים. חובתו היא להגן על עניני התושבים, הערבים והיהודים גם יחד, והפוליטיקה – לא עסק שלו. כמו כן מסר לו פרטים על המו“מ בינו ובין הממשלה בלונדון; הראה לו הצעות בעלי תעשיה מגרמניה ומאנגליה וברר לו, שההפרש בין המחירים של אלה ושל אלה הוא בערך 225:100. “אם יגיד לקוני המניות, שרובם יהודים לא בריטיים, כי הוא מוכרח לקנות את המכשירים במחירים כפולים באנגליה – ישליכו אותו מעל המדרגות. עד כה נעשו הזמנות על חוטים וכבלים באנגליה במחיר 2.743 ובגרמניה במחיר 15.954 לי”ש.”

––––––––

אבל גם פרסום זה של כל הפרטים לא קרר את דעתם של המקטרגים. באותו גליון של ה“טאימס”, שבו מתפרסם ראיון זה עם סופרו הניויורקי מתפרסם גם מאמר ראשי בשם “המונופולין של רוטנברג” (מלבד המאמר הנזכר למעלה בשם זה). במאמר זה, ששמו מעיד על תכנו, מתרעמת המערכת על השלטון הגדול הנמסר לציונים – או ליהודים – בא“י ע”י המונופולין הזה. “ה' רוטנברג אמנם הודיע לסופרנו בניויורק, כי הכסף ינתן ע”י חברות יהודיות שונות, כי אין לו עסק עם פוליטיקה והוא מבטיח שויון גמור בענין הזה לערבים וליהודים. בכל זאת עוּבדה היא, שהמונופולין בצורתו הנוכחית הוא יהודי." והמערכת מביעה המון מעיה ורחמיה על הממשלה הארצישראלית, שכבר כבדה עליה עבודתה בארץ וכבר יש שם די התמרמרות וחכוּכים בגלל היתרונות המדיניים שיש לציונים, ועתה, ע"י מסירת מונופולים כזה ליהודים, עוד תכבד עליה עבודתה הרבה יותר. כי על כן דורשת היא בירורים מאת המיניסטריון למושבות על כל אלה בויכוח בפרלמנט.

הויכוח העֵר הזה, שהקיף את העתונות החשובה ואת העסקנים המדיניים, חדר גם לשורות הפועלים, שבדרך כלל התיחסו אז בחיוב רב לציונות. סיבת התנגדותם היתה “רכושנותה” של תכנית רוטנברג, כי לשם הגשמתה פנה לאנשי הקפּיטל היהודים באנגליה ובאמריקה. אולם אחרי הסברה מצד רוטנברג וידידיו מקרב הפועלים הארצישראלים, כי אין בזכיון שום מגמה רכושנית כי תכליתה היחידה היא לאפשר את התפתחות הארץ, והתפתחות זאת זקוקה לכסף והוא נמצא רק בידי עשירים – שינו מנהיגי הפועלים את עמדתם לטובת תכנית רוטנברג. אבל ה“טאימס” ושאר עתוני לורד נורטקליף המשיכו בהתקפתם, בעיקר מטעמים מסחריים. הבטחות ר. לשלם בעד תוצרת אנגלית 10% יותר – לא הניחה את דעתם, משום ששער המארק הגרמני ירוד אז ביותר, כי על כן לא יכלה התעשיה האנגלית לעמוד בהתחרות.

ההתקפה עברה סוף סוף מדפּי העתונות לאולם הפרלמנט, הממשלה נשאלה כמה שאלות בנדון זה. ולא רק מתנגדי התכנית אלא אף ידידיה דרשו לפרסם את פרטי הזכיון, כדי להסיר לזות שפתים ולבטל את התעמולה הצוררת כנגדה. צ’רצ’יל, מיניסטר־המושבות התקיף בימים ההם, סרב לפרסם את פרטי התכנית, אבל הבטיח למסרם למשמרת בספרית הפרלמנט. כן הסכים לקבוע יום לויכוח על התכנית והזכיון. למחרת שוב הקיפוהו בשאלות והוא שוב הודיע רק על מה שנשאל. לא “רשיון מיוחד” נתנה הממשלה לרוטנברג אלא באה אתו לידי “הסכם מיוחד”, ותנאי עיקרי בהסכם זה, שבמשך שנתיים על ר. להמציא את הכסף הנחוץ להגשמת התכנית. עם זה הודיע, כי הממשלה הבטיחה לעצמה רוחים גדולים והוסיף, כי בכלל אין סיר הרברט (סמואל, הנציב בארץ) נותן נותן רשיונות מבלי שאול תחילה את פי הממשלה המרכזית.

כי מאחר שהתחילו בהתקפות – התקיפו גם את רוטנברג וגם את הציונות וגם את – סמואל, כאילו הוא, בתור יהודי וציוני, הוא שנתן את זכיון לרוטנברג. מלבד ההודעות הרשמיות בפרלמנט – יש אומרים, שבכלל נזהר הנציב היהודי מפעילות יתרה בענין הזכיון בדרגה הראשונה שלפני השגתו. מר יעקב שפירא, שהיה באותה תקופה ממקורבי הברון רוטשילד הישיש, אף מפליג בנדון זה ומספר ביום יובלו של ר.:

“איש אחד היה בארץ שלא עזר לרוטנברג אף באצבע קטנה, אבל גם נזהר שלא להתנגד לו, וכאשר חזר רוטנברג מלונדון והזכיון בידו, כתוב וחתום, נתאדמו פניו של אותו האיש משמחה ובצחוק ידידותי הודה לו על עמלו, טרחתו והצלחתו. האיש הזה הוא עתה ראש חברת החשמל בלונדון.”

וכשהספיקה העתונות להסעיר את דעת הקהל לא הסתפקה בכך. ה“דילי מיל”, מעתוניו של לורד נורטקליף, שצ’רצ’יל אמר עליו באותו ויכוח, כי אין לשים אליו לב משום שהוא תוקף כל דבר וכל אדם, פנה להנהלה הציונית בלונדון בשאלות שונות על תכנית ר. וקבל תשובה רשמית, שפרסם אותה, כי:

“הא' רוטנברג הכין שתי תכניות לניצול החשמל בא”י ובחודש ספטמבר שנת 1921 הסכימה ממשלת אנגליה לתת לו את הרשיונות הנחוצים לכך. הרשיון האחד ידרוש הוצאות כוללות של מאה אלף לירה, וכשיתגשם יוכל להעניק אור וכוח חשמלי, באמצעות הירקון, לעיריה הערבית יפו, לעיריה היהודית תל־אביב, לרמלה ולמושבה פתח־תקוה.

מהנחושת הזקוקה לעבודות אלו – יקנו בעשרת אלפים לירה בגרמניה, והשאר באנגליה. המחיר שהוּצע על־ידי הגרמנים עולה לחצי המחיר שהוצע על־ידי בתי־החרשת האנגליים. הא' רוטנברג עשה כל אשר לאל ידו בשביל לקנות את מכשיריו באנגליה, אך בתי־החרושת לא רצו להוריד ממחירם כמלוא־נימה. עם זה החליט לקנות חלק מהנחושת באנגליה, אף־על־פי שהמחיר גדול יותר.

ה' רוטנברג נמצא עכשיו בארצות־הברית לאסוף את החלק הגדול של שני מיליוני הלירות, הנחוצות מיד לניצול מימי הירדן".

פרסום רשמי זה לא הועיל לשכך את חרונם של המתקיפים, כשם שלא הועיל פרסומו של ראיון רוטנברג עם סופר ה“טאימס” בניויורק ולא זה בלבד, אלא שהלורד נורטקליף פרסם בעצמו מאמר בענין זה, ו“גילה”, כי רוטנברג לא קיבל שום זכיון מהממשלה וכי ההנהלה הציונית סרסה את האינפורמציה בנדון זה.

אגב: שני הפרסומים האלה, של ר. בניויורק ושל ההנהלה הציונית בלונדון, זכו לבקורת חריפה מצד זרם האקטיויסטים בהסתדרות הציונית בעתונם היידישי “די טריבונע” (הבימה), שבעריכת מאיר גרוסמן ובהשתתפותו של ו. ז’בוטינסקי. במאמרו של מ. גרוסמן, הנזכר בפרק הקודם, מקדיש הוא לענין זה דברים מיוחדים אלה:

“בשביל זה שרוטנברג אינו יכול להיפּרד משיטת הקונספּיראטיזם שלו, שנשתעבד לה בעת היותו סוציאליסט־רוולוציונר רוסי, קבלנו באחרונה מכה מדינית קשה באנגליה. כל העתונות האנגלית דברה על ‘היהודי הרוסי’ הזה, על ה’רווֹלוּציוֹנר בעבר' ועל ‘ראש המשטרה’, אבל לא הזכירה כלל את ההסתדרות הציונית ושייכותה לתכניתו. רק המזכירים של ‘גריט רוסל סטריט’ (מקום ההנהלה הציונית בלונדון. – המעתיק) היו נותנים לעתונות האנגלית (ולא ליהודית, כמובן) כל מיני פרטים, שהיו בסתירה לכל ההכרזות והיאורים שרוטנברג בעצמו נתן לב”כ ה’טאימס' בניויורק. בה בשעה מסר הקונספּיראטור הגדול פרטים הרבה כל כך, שאף יתר המשתתפים בתכניתו הרגישו את עצמם לא כל כך טוב. רק בזמן שאנשים חלשים מנהלים את ההסתדרות הציונית יכולים לקיים נסיעות סודיות של ה' רוטנברג בלוית שני מזכירים. רק בזמן של ירידה יכול היה לקרות, שלצבוריות היהודית יוָדעו פרטי הזכיון רק בזכות השערוריה שבעתונות האנגלית בקשר לכך".

––––––––

ברור היה כבר, כי ויכוח גדול יוקדש בפרלמנט לתכנית רוטנברג בפרט לשאלת א“י בכלל. וביותר נתחדד הענין אחר שהודיע צ’רצ’יל – ביחד עם הודעתו שיערך ויכוח זה – כי תכנית רוטנברג קשורה בכל המדיניות הארצישראלית של הממשלה, מדיניות הבית הלאומי, שהיא תהא נושא להצגת שאלת אמון לממשלה. לרגזם של החרשתנים האנגליים, לרגל שמועות על קנית המכונות בגרמניה, נוסף רגזם של סוחרי ה”סיטי" בלונדון. כי הנה נתפרסמה ידיעה, שרוטנברג סירב למסור את הזכיון (או את זכותו בזכיון) לאֵילי הממון של הסיטי, אשר חפצו, כנראה, לזכות בזכיון אחר שנתגלה להם כי זהו עסק מצוּין.

וסוף סוף באה שעתו של רוטנברג להיות נושא לויכוח פרלמנטרי רחב. התחיל במצוה זו הבית העליון, בית הלורדים, שעמדתו היתה בתקופה ההיא מתנגדת בדרך כלל לציונות. הויכוח נסב סביב הצעה לדחות את אישור המנדט עד שישנו את הסעיפים היהודיים שבה. המציע, שונא־ציון מובהק, לורד איזלינגטון, הקדיש חלק מדבריו הארסיים לתכנית רוטנברג:

“והנה ניתנה ליהודים הזכות לנצל את הכוחות החשמליים של הארץ. זכות זאת תמסור בידי היהודים שלטון כלכלי מוחלט על שאר תושביה של א”י, ועל־ידי־כך תגדל עוד יותר השנאה שבין שני היסודות החיים בה. יאמרו מה שיאמרו – לא הנחיצות המידית, אף לא טיב התכנית הן שגרמו הסכמת הממשלה עליה אלא נטיתה של הממשלה לכל מה שהוא ציוני."

המשיב מטעם הממשלה היה לורד בלפור בכבודו ובעצמו, שהגן בעוז רוחו על הצהרתו והמנדט והבית הלאומי. בתוך דבריו אמר:

"ובבואי לדבר על תכנית רוטנברג, שגם בה נגע חברי האציל, הריני להעיר כי אין אני רוצה להכנס בפרטי הענין, מפני שכפי שמסרו לי, יהה ענין זה נושא לויכוחים במקום אחר (בפרלמנט). ואולם, יכול אני להצהיר, כי שום תכנית מעשית לא עוּבּדה ביתר רצינות ועין היא נותנת יותר בטחון להצלחה ולרוחים לכל הצדדים – מתכניתו זו של רוטנברג. יודע אני כי תכנית זאת באה לעיונם של מומחים שאין להם כל ענין וכל אהדה לציונות, והם סמכו את ידם עליה בכל לב. תכנית רוטנברג, אם רק תוצא לפועל, תועיל לכל בני הארץ, ומתפלא אני לשמוע שיש חוששים, כי בכוחה ישיג יסוד מן היסודות שלטון וכוח על משנהו. החושב לורד איזלינגטון באמת, כי היהודים ישתמשו בכוחות החשמל והמים רק לתועלתם הם?

א“י אינה מדינה נרחבה וגדולה, שיש בה אזורים רחוקים בלתי־מיושבים ואשר בהם אפשר יהיה לגשת למעשי־ניצול בלתי־צודקים. עיני הממשלה האנגלית נטויות לכל דבר הנעשה מדן ועד באר־שבע ומהמערב ועד המזרח, ומי שאומר כי תכנית זאת, שהממשלה נתנה לה את הסכמתה, תשמש למטרת השתלטות של אחד מהיסודות, אומר דבר שלא נשמע כאן מזה דורות! אף מנקודת־מבט חמרית בלבד טובתם של הערבים עצמם דורשת מהם לסמוך בתכנית נפלאה זאת. אם תושבי הארץ, שסבלו עד עכשיו מעוּלם של הטורקים, רוצים בקדמתה – אין להם דרך אחרת להשגת המגמה בלתי אם יכניסו אליה את שיטות־ההתפתחות החדישות. והרי רק ע”י הכספים והמְרָצים היהודיים, המוכנים לתמוך בתכנית רוטנברג, תהיה התפּתחותה המהירה של הארץ אפשרית ומובטחת באמת."

תשובתו הניצחת של לורד בלפור לא הועילה לשנות את דעתם של הלורדים הנוקשים, ביחוד במקום שהריחו ריח של סכנת לירות. הרוב החליט כנגד לורד בלפור. מאורע זה ודאי שלא הועיל לשכך את שאון ההתנגדות וההתקפות. הן נמשכו בם בעתונות ועם בפרלמנט. כיומיים אחרי ויכוח זה בבית־הלורדים, שאל אחד מצירי הפרלמנט את צ’רצ’יל:

– אם אמת הדבר (כפי שנתפרסם ב“טאימס”) שה' רוטנברג הוא מהמהפכנים הרוסיים המסוכנים ביותר בעולם וכי הוא הוא שהמית את הכומר גאפון למחרת המהפכה הרוסית הראשונה?

צ’רצ’יל השיב בהיתול רב, ואמר בין שאר הדברים:

– אין הציר הנכבד יכול לדרוש מאתי למסור לו את תולדותיו השלמות של המהנדס רוטנברג, מפני שאין זה בגבול משרתי. ואולם דבר אחד יכול אני להצהיר מיד, שגעון הוא לחשוב את ה' רונברג לבולשביק. ה' רוטנברג גורש מרוסיה ע"י הבולשויקים דוקא מפני התנגדותו העזה לבולשויות ולתורותיה.

בסוף דבריו הצהיר המיניסטר למושבות, כי מוכן הוא לענות בכל הנוגע לתכנית רוטנברג בויכוח של השבוע הבא. “כמקודם כן עכשיו עומדת הממשלה על דעתה בענין זה ותגן על תכניתו בכל המרץ אשר בידה”.

וכאן אנו באים אל המערכה הגדולה, שנתקימה בפרלמנט ביום ה4 ביולי 1922, שבו הועלתה כל שאלת א"י על הפרק, ותכנית רוטנברג תפסה מקום עיקרי בויכוח.

את הויכוח פתח סיר ג’ונסון היקס בהצעה לקצץ את המשכורת של מיניסטר המושבות במאה לירות לשנה – הצעת אמתלא שנימק אותה בענין א"י והמנדט ותכנית רוטנברג. בענין ר. האשים גם את הנציב העליון הרברט סמואל, בכוָנה להחשידו בתור יהודי – בזמן שבאמת לא פעל הנציב העליון לעזרת רוטנברג. הוא הציע שהחוזים וההסכמים שהנציב העליון בארץ־ישראל עשה עם פינחס רוטנברג ימסרו תיכף לועדה משותפת של הפרלמנט ובית הלורדים, כדי לדון בהם ולהרצות עליהם לפני שני הבתים. בתוך נאומו האנטי־ציוני הארוך תקף את תכנית רוטנברג ואמר, שהממשלה שמה בכונה מכשולים על דרכי אנגלים ואחרים לקבלת הקונצסיה הרוטנברגית וקונצסיות אחרות, כדי שהיהודים ישתלטו בראש ובראשונה על הכלכלה בארץ, וזה יתן ויוסיף ויתן לממשלה יסוד לתת להם ליהודים עוד פריוילגיות. הוא ספּר, שמהנדס אנגלי אחד רצה להשיג מהממשלה זכיון לחפּוּש מינרלים, אבל סרבו לתת לו. היו גם אחדים שרצו לקבל קונצסיות מהממשלה בארץ־ישראל. תשובת הממשלה לכולם היתה, כי קודם שנכרת השלום הגמור עם טורקיה אי אפשר למסור איזו קונצסיה שהיא. אבל לרוטנברג נתנו את הקונצסיה עוד טרם נכרת שלום עם טורקיה.

לא הדיר פיו גם מספּור מרגיז, שבחודש אוקטובר האחרון קרא אחד מנכבדי הנוצרים בא"י לממלא־מקום המושל ביפו וזה איים עליו, כמו שאיים גם על בעלי־קרקעות אחרים, שאם לא יסכימו לתכנית ר. יהיו נחשבים מתנגדים למדיניות הממשלה. כי היא החליטה לבצע את התכנית גם ביד חזקה, המתנגדים לה יהיו צפויים לענשים קשים וגם לגרוש.

מיניסטר המושבות צ’רצ’יל ראה הכרח להפסיק את הנואם בתשובת־בינַיִם, שזוהי האשמה כבדה על פקיד בריטי. בכל אופן ברור, שלא הממשלה הבריטית ולא ממשלת א"י לא נתנו פקודה כזאת.

הזכיון הוא, לדעת ג’ונסון, הדבר המפתיע ביותר שנעשה באנגליה מאז ומעולם. שהרי מתוך מסירת זכיון לאיש חשוד מצד תכונותיו כרוטנברג – נמסרה התפתחות הארץ למעשה בידי זרים.

בנַתחוֹ את זכיון רוטנברג אומר ג’ונסון היקס, שבכל נסיונו הרב בסיטי של לונדון המסחרית עוד לא ראה קונצסיה יוצאת מן הכלל כקונצסיה זו. כל ההתפתחות החשמלית נמסרה לרוטנברג. וּבקונצסיה זו אין אף סעיף הדוֹרש, שכל ההזמנות של מכונות תעשינה אך ורק באנגליה ולא במקום אחר. כן תקף את רוטנברג בעוון השתתפותו ברצח גאפון, ועוד ועוד.

לסוף הזכיר ג’ונסון היקס את דברי סיר אלכסנדר קנדי, מגדולי המהנדסים לחשמל כי ר. אמר לו, שכל התכנית תהיה בשביל היהודים ותיעשה ע"י היהודים; כי הפועלים היהודים צריכים להתחנך לעבוד באופן טוב ובזול כערבים, ואם לאו – אולי ינַסו הערבים לקבל את העבודה. ובנוגע לחלק הטכני של התכנית אומר ג’ונסון היקס בשם קנדי, כל המספרים הנוגעים לחלוקת כוח החשמל, שבהם תלויה ההצלחה הכספית של העסק, הם ילדותיים, וכל איש שיש לו ידיעה או נסיון בענינים האלה היה קוֹבעם כך.

לורד יוסטוס פרסי הביע דעתו, כי יש כאן השפּעות הערבים. התעמולה נגד הרברט סמואל מכוונת להזיק לשלטון הבריטי בא“י, ומכאן גם התעמולה נגד תכנית רוטנברג, אינה אלא חלק מהמשחק הכללי הזה של מלחמה בהצהרת בלפור. הזכיון של ר. נבחן ע”י ממשלת בריטניה המרכזית ולא ע“י ההנהלה בא”י.

אחריו ביקר את פרטי הקונצסיה מתנגד אחר מחברי בית־הנבחרים, סיר בוצ’ר. ראשית, שהיא ניתנה לשבעים שנה ויכולים להמשיכה עוד יותר. שנית, מבטיחה היא לבעלי המניות שמונה למאה דיוידנדה, ומשחררת את החברה מכל מיני מסים – אם לא תשאר לבעלי המניות דיוידנדה של ששה למאה. שלישית, הממשלה נותנת רשות לחברה לתפוס את כל שטחי הקרקעות שנחוצים להתפתחותה. מובן מאליו, שעל החברה לשלם עבור קרקעות אלה כפי הערכתם. עוד כמה וכמה נימוקים הביא בהתנגדותו לזכיון ובהסתמכו על סעיפים שבו. כתשובה ללורד יוסטוס פרסי הודיע, כי התקפות על הציונות הן פרי התנגדות לתכנית רוטנברג ולא להפך.

הראשון שהגן על תכנית רוטנברג היה ציר הפועלים מורגן ג’ונס ממפלגת העבודה, שביקר בארץ חדשים אחדים לפני כן בפברואר 1922, יחד עם רמסי מקדונלד. הוא גילה את הסוד, שהאופּוזיציה לתכנית רוטנברג נובעת באמת מזה, שכמה מחוגי הקפיטליסטים האנגלים האנטי־ציונים מתקנאים ביהודים שהשיגו קונצסיה זו, והם הם שסדרו את התעמולה האנטי־ציונית והאנטי־רוטנברגית בחלק מהעתונות האנגלית ובחלק מהחברה האנגלית. גם ה“טאימס” רמז רמזים דקים על זה, והתיפח מרה, שחמרים ידועים נקנו על ידי רוטנברג בגרמניה. הוא הכחיש את הטענה שהקונצסיה של רוטנברג היא מונופולין יהודי – בקראו לפני בית־הנבחרים ממכתבי רוטנברג למשלחת הערבית, שבהם כתוב ומודגש באופן ברור ומפורש, שכל תושב ארצישראלי, בלי הבדל של לאום ודת, יש לו האפשרות המלאה והחופש הגמור לרכוש מניות מחברה זו שנקראה על שמו של רוטנברג.

אחרי הגנה פוֹעלית זו דבר ברחבות מיניסטר המושבות עצמו, וינסטון צ’רצ’יל, ותקף בנאום חריף ונאה בחסד אוראטוֹרי ובחום־לב את מתנגדי רוטנברג וזכיונו. בנאומו הארוך, שבו “בא חשבון” עם כל מתנגדי הבית הלאומי והצהרת בלפור, ספּר בענין רוטנברג את הפרטים האלה:

"סוכנות בריטית ממצרים הגישה הצעה בשנת 1919 לקבל את כל הזכויות להכניס כוח ואור חשמלי לירושלים. הדרישות והמחירים היו כפולים מאלה שרוטנברג מעריך. היו עוד שתי הצעות בענין חשמל בארץ, מהעיר בית־לחם, אחת מערבי והשניה מלא־ערבי, ושניהם בקשו שירשמו אותם, כי רצונם לקבל בעתיד אילו קונצסיות בענינים חקלאיים, וגם עניני טלפון, חשמל וטראמוַי. הם לא נתנו שום תכניות, שום חשבונות ושום הצעות. רק בקשו, שבאם יהיו קונצסיות היו רוצים לקבלן.

בתקופת זמן זה בא רוטנברג והציע תכנית ברורה המעובדת לפרטיה ופרטי פרטיה, ועם תמיכה הגונה של בעלי השפעה בעולם הפיננסי והציוני כאחד.

אני נתתי אז רשות לנציב העליון לקבל את התכניות לעיון ולפרסמן ברבים, שהכל ידעו עליה.

במשך זמן רב אחרי הגשת התכניות האלה לא נתקבלו שום תכניות אחרות, מעובדות היטב כתכנית רוטנברג.

מן ההמלצות החשובות על רוטנברג יודעים אנו שהוא איש בעל כשרונות יוצאים מן הכלל, איש הכוח הכביר, והוא ציוני, וההצעה שלו בדבר תכניתו נתמכה על ידי ההסתדרות הציונית. הוא גם הביא אתו למיניסטר החוץ או למשרד המושבות מכתב המלצה מהברון אדמונד רוטשילד, מייסד המושבות העבריות בארץ־ישראל, המושבות הציוניות. במכתב של הברון היתה הבטחה לתמוך ברוטנברג בהגשמת תכניתו בסך מאה אלף או מאתים אלף לירות שטרלינג, בתור הלואה לתאריכים ארוכים מאד ובלתי מסחריים כלל וכלל. רוטנברג הביא תכניות ודיאגרמות, חישובים ותעריכים, – הכל מעובד באופן יסודי עד פרטי־הפרטים הדקים ביותר. תכניותיו נתמכות גם על ידי כל מיני אגודות וחברות ציוניות באירופה ובאמריקה, שהבטיחו לו לרוטנברג עזרה גדולה.

האמת היא, שמלבד רוטנברג וחוגי הציונים לא התענין כמעט שום איש אחר בקונצסיה זו. כמעט כל הכסף שהושג עד עתה לגישום תכניתו של רוטנברג – בא מחוגי היהודים, שכמעט כולם נתנום לא לשם רוחים ודיוידנדים".

אחד הצירים, סיר מורטון־גריפיט, הפסיק את מיניסטר בקריאת־בינים:

– “הצעת הזכיון הזה נמסרה גם לבית־מסחרי פעמיים. הצעת הזכיון נדבקה בכל כתלי לונדון. ואולם בית־מסחר אחרי בית־מסחר דחוהו אָחור. הנני מצהיר כאן בכל כוחי, שגם עכשיו לא אתן שילינג אחד להשגת זכיון זה.”

––––––––

דרך אגב: קריאה מפתיעה זו, שיצאה מפיו של איש־מסחר מובהק, בשם קדשי העסקיות והרוַח המסחרי – השפּיעה לא מעט לעזרת המיניסטר. אולם היה בה גם טעם לפגם כלפי תכנית ר., כאילו היה ר. מחַזר אחרי פירמות אנגליות לקבל ממנו את הזכיון, בשעה שהאמת היתה היפוכו של דבר, שאנשי ה“סיטי” רצו לקנות ממנו את הזכיון, וקולם הזועף דבר מתוך גרונם של הצירים התוקפים.

רוטנברג לא ראה יכולת לעבור על זה בשתיקה, והנה פרסם ב“טאימס” מהיום ה2 באוגוסט את המכתב הזה:

"אדוני, – מיד אחרי בואי אל הארץ הזאת ערכתי את המכתב הבא אל הלויטנַנט־קולונל מורטון גריפיס, חבר הפרלמנט:

לונדון, 12 ביולי 1922.

אדוני, – הדברים הבאים, אשר דברת בבית הנבחרים ביום 4 לחודש זה נודעו לי אך עתה:

– אני נמנעתי בכונה מהתערב בויכוחים, יען אשר לי ולבית מסחרי הוצעה הצעה הזאת פעמים. והחזירו אותה על כל בתי לונדון וכולם דחו אותה, בית אחר בית. התעודות נמצאות בפנקסי, אני לא אתן מחירה אף פרוטה אחת.

מאַחַר שאין לי הכבוד להכירך, אדוני, פנים אל פנים, ומאַחר שלפי ידיעתי לא הוצעו הקונצסיות שלי לשום בית מסחר פה או בחו"ל, אהיה לך אסיר תודה אם תואיל בטובך להודיעני על איזה יסוד אתה סומך את הערותיך, –

והנני, אדוני, שלך פ. ר'.

למרות דרישותי שנשנו לא קבלתי כל תשובה. ואהיה אסיר תודה לך, אדוני, אם תואיל לפרסם בעתונך את המכתב הזה.

לונדון, 1 באוגוסט.

והנני שלך בנאמנות

פינחס רוטנברג.

האזנים מן ההכרח שתהיינה קשובות לכל משב רוח ולכל מוצא פה, שיש בו משום צל של גרם נזק לשמה ולכבודה של חברתו ותכניתו. והוא לא ינום ולא ישקוט: ידוע הוא ורגיל הוא להשיב חורפיו דבר, דבר־אמת חָריף בנוסח־שלום אָדיב.

––––––––

אנחנו עדיין בתוך נאומו של מיניסטר המושבות עומדים, שהמשיך אותו אחרי הערת־הבינַיִם של מורטון־גריפיט ואמר:

"אין לנו שום סבה להטיל ספק באידיאלים הנעלים של האנשים האלה. שאלת הרוָחים לא מלאה שום תפקיד בהשגת הקונצסיה הזו להביא כוח ואור והשקאה חשמלית לארץ־ישראל. לא רוטנברג הוא הרודף אחרי רוחים ולא תומכיו, המעונינים כולם אך ורק בתחית הארץ, בבנינה והתפתחותה.

הערבים לא היו יכולים אפילו במשך זמן רב לתכן את התכנית של רוטנברג. תכנית זו תעסיק הרבה מהעולים החדשים, וזאת היא התכנית הנכונה והיחידה.

אם רוטנברג השתתף ברצח גאפון – הלא הוא נלחם מרה גם בלנין וטרוצקי ונלחם קשה בבולשויקים.

רוטנברג הוא יהודי, בלי שום ספק. ואינני רואה מדוע דבר יהדותו יכול להיות מכשול לו בעיני אלה, שרק לפני זמן מה תמכו גם הם בבת לאומי. קשה למדי ליצור ציון חדשה אם על שערי הארץ והעיר ירושלים, יתלו שלט ועליו יהי כתוב: ‘ליהודים אסורה הכניסה’.

אמרו עליו על רוטנברג שהוא בולשויק. זה לא נכון, הוא גורש ע“י הבולשויקים מרוסיה. אילו היה בולשויק והיה בא אלי לבקש קונצסיה – הייתי שולח אותו לגנוֹוָה (בעיר זו היתה אז ועידת הממשלה הבריטית עם הבולשויקים, שהוא, צ’רצ’יל, התנגד להם באופן חריף. – י. י. פ.). רוטנברג היה מהרוֹלוּציוֹנרים שנלחמו בשלטון האכזי של הצארים, ואחרי המהפכה נלחם גם בשלטון האכזי של הבולשויקים.”

נאומו, שכאן הובאו ממנו רק הקטעים הנוגעים לענין רוטנברג, עשה רושם עז על כל השומעים, ביחוד בשל סממני ההיתול והחידוד על חשבון מתנגדיו, אולם שום דבור לא נגע כל כך עד נפש רבים מהיהודים והפּרו־ציונים כדבורו הקצר והנוקב ביחד לרוטנברג האיש. על השאלה החוזרת מצדם של מתנגדי הציונות למהותו של רוטנברג זה, אשר לו מסרה ממשלת אנגליה את הזכיון המכריע בהתפתחות ארץ ישראל – השיב המיניסטר צ’רצ’יל בשתי מלים: “הוא ציוני”. עובדה זאת היא בעיניו סבה מספיקה ומכריעה לבלתי שים לב לעברוֹ של רוטנברג, לא למעשה הרצח של גאפון ולא לשרוּתוֹ בימי ממשלת קרנסקי ועוד. ציונותו זו היא שמזכה את רוטנברג לפנות אליו בתכנית מסוימת לנצל חלק מכוחותיה הטבעיים של ארץ־ישראל. ומפני שהוא ציוני – לא פקפק צ’רצ’יל כלל ונכנס תיכף במשא ומתן אתו.

ויכוח זה, שנתקיים ב4 ביולי, נסתיים לטובת הממשלה, ואחר שצ’רצ’יל העמיד את הענין כגורם להצבעת אמון או אי־אמון בממשלה – זכה לרוב מכריע של 292 כנגד 35 קולות.

––––––––

מענין, שבאותו זמן שהעתונות היתה מעסיקה את קהל קוראיה בקביעות בענין רוטנברג, ושאחת מן ההתקפות הפופולאריות ביותר והמשפּיעות ביותר היתה: הפסוּל האישי שלו בתור בולשויק – בא לעזרתו קרנסקי עצמו. מי שהיה ראש הממשלה הרוסית בתקופת המהפכה שלפני השתלטות הבולשויקים פרסם, ימים ספורים אחרי הויכוח בפרלמנט, בעתוני לונדון מכתב, המוקדש כולו להגנת רוטנברג מפני האשמת שונאיו, שהוא בולשויק.

בין שאר דבריו הוא כותב:

“לרגלי ההתקפות שהתקיפו את ה' רוטנברג בעתונות האנגלית, הנני להצהיר כי לא בלבד שאין להן כל יסוד, אלא שה' רוטנברג הוא איש בעל רגש של כבוד ושל מוסריות, אשר אי אפשר למישהו להיות מסופק בהם. כששירת בתור אחד מחברי הממשלה שלי הוכיח האיש הזה, כי לא יחת ולא יירא ממישהו וממשהו, והאמצעים שאחז בהם להשלטת הסדרים ולמלחמתנו בבולשויות היו מן העזים והמכריעים ביותר, ואין אני מסופק שגם בעבודותיו החדשות ימלא את תפקידו בהתאם לרוח היושר והמשטר.”

––––––––

רוטנברג חזר מאמריקה ללונדון מיד אחרי הויכוח הגדול הזה, וכבר ראינו למעלה שלא שהה אף רגע לבטלה ומיד עסק בתוצאות הויכוח (המכתב למורטון־גריפיט). אבל זה לא די. אין גם לסמוך על נאומו המזהיר של צ’רצ’יל בפרלמנט. יש צורך להגיע בדרך ישירה אל הקהל. בסוף אותו חודש יולי הקדיש רוטנברג ראיון לב“כ הסוכנות הכללית של עתוני אנגליה. הוא הסבר בשיחתו זו, כי הוא איננו משה רבנו שמא ארץ זבת חלב ודבש, הוא רק פינחס רוטנברג, מהנדס פשוט ורגיל, שהטיל על עצמו תפקיד גדול וכבד להגשימו בחיים. הוא עשה את כל הטוב והישר, שתכניתו, שהיא המפתח להתפתחות הכלכלית של הארץ, תועמד על בסיס אזרחי צבורי בריא, ושגם לא תהה מכשיר לעשית רוחים גדולים. הוא אמר: ביזמתי הוכנסו בזכיון הסעיפים הנותנים לממשלה זכות של בקורת ופיקוח כדי לצמצם את הרוחים. כל הדבורים והשמועות שאני מרויח מיליונים מהקונצסיה אך שקר וכזב הם. עד היום הזה לא קבלתי שום משכורת, ואני מסופּק אם ישנו עוד קונצסיונר בעולם, שהיה ברצונו להסכים לעבוד שלוש שנים עבודה קשה מבלי לקבל שום משכורת.”

ובנוגע להזמנות שנעשו בגרמניה, ששוין 16.000 לירות, אמר רוטנברג שהוכרח לעשות זאת, כי המחירים היו אז גבוהים מאד באנגליה ולא היה יכול גם להבא להזמין באנגליה – אילו היו המחירים נשארים בגבהם שלפני 7–8 חדשים, אבל עכשיו – המחירים בגרמניה מתרוממים ומחירים באנגליה יורדים ונוצרת אפשרות שיזמין את מכונותיו וכל הדרוש לו באנגליה…

וכאן הוא מגלה “סוד מן החדר” של המסחר האנגלי, סוד המטיל קלון על הג’נטלמנים של הסיטי הלונדוני ועל הגורמים המסובבים את גלגל הפוליטיקה הקלאסית של דעת־הקהל החפשית:

“ואני יודע מאַין באה התעמולה הגדולה נגדי בשאלה זו. סוכנויות אנגליות אחדות רצו להמציא לי חמרים גרמניים, ותשובתי להם היתה, כי לקנות חמרים גרמניים אין אני זקוק למתוכים, ואני מוכן ומזמן לשלם 10% יותר, אבל בתנאי שהדברים יעשו באנגליה ע”י פועלים אנגליים."

רוטנברג המשיך ובאר, שהוא מנהל משא־ומתן עם סוכנויות אנגליות, המתפתח בדרך רצויה. אבל את ההזמנות לא יוכל לעשות לפני חמשה או ששה חדשים. כי החברה הגדולה שלו עוד לא נרשמה. הוא לבדו יש לו לעת־עתה הרשיון לתחנת־הכוח ביפו־תל־אביב. ומה שנוגע בדבר תכניתו הגדולה יותר להפיק כוח חשמלי מהירדן – יש לו הסכם עם הממשלה, בתנאי שייסד חברה בהון של מיליון לירות, ש200 אלף מהם ישולמו במזומן. רק אז יקבל את הקונצסיה הדרושה. הוא דחה לעת עתה את יסוד החברה הגדולה, עד שיבקר עוד הפעם את ארץ־ישראל וישהה בה זמן ארוך יותר.

את המניות של החברה יוכלו להשיג גם ערבים כמו יהודים והחברה תהיה רשומה בממשלת ארץ־ישראל.

––––––––

אחרי כל הברורים האלה הגיעה סוף השעה לפרסומו של הזכיון עצמו שעד עכשיו נתעכב וצ’רצ’יל סרב לפרסמו גם בפני הפרלמנט ורק הסכים להניחו בארכיון הפרלמנט, שיוכל לעיין בו מי שמעוניין בכך. רק באוגוסט 1922, שנה שלמה כמעט אחר שניתן הזכיון, נתפרסם חלקו בעתון האנגלי־ציוני “פּלשׂתין”, אותו חלק שניתן למעלה בסוף הפרק הקודם.

וב“מנצ’סטר גארדיאן” נתפרסם אז מאמר, שבו נאמר:

הנוסח של הזכיון המפורסם שניתן לרוטנברג – עוד טרם נתפרסם, אכן ה’פלשתין' של השבוע מביא תמצית רחבה מתנאי הזכיון, לוּ ראו התנאים האלה אור בימי הויכוחים בפרלמנט בחודש יולי – כי אז היה תפקידם של בעלי הבקורת קשה יותר. אם אמנם יכלו לטעון, שהזכיון נותן מונופול למר רוטנברג בניצול הכוח המימי של א"י – הרי היה פרסום התנאים מראה, שזה מונופול שבו מוגנים בדיוק רב עניניהם של תושבי הארץ וכי המונופול מוּשׂם בכף ידה של הנהלת הארץ, ז.א.: הנציב העליון. ידי החברה שתוסד תהיינה מלאות עבודה לענות על שאלות ולהזהר מתלונות אם הנציב העליון יקשה את לבו. ראשונה צריך הוא לאשר את עיקרי ההתאגדות ואת תנאי החברה, ואת הפּרוספּקטוס צריך להגיש לו למפרע, ואם יבואו בו דברים שהם לא לפי רוחו ואם לא יתקנום להשביע את רצונו – יכול הוא “להפסיק את הזכיון”. וכאשר תתחיל העבודה, תופסת אישיות הנציב העליון מקום שני ואולי ראשון. המחירים שיקחו בעד מים וחשמל נקבעים בהסכמת הממשלה, ובתנאים ידועים יכול הנציב העליון לשנות את המחירים. וכאשר יגיעו הרוחים למעלה מאחוז ידוע – יכול הוא לעקלם. אם החברה אינה מוציאה לפועל את העבודה בתוך זמן ידוע – יטילו עליה קנס, ואם העבודה אינה נעשית – יכול הוא לבטל את הזכיון. אם אינה מספיקה את כמות החשמל הדרושה – יכול הוא לתת זכיונות לאחרים. הוא יכול לפקוד על החברה למסור את עבודת החלוקה לידי השלטונות המקומיים. הוא יכול לבקר את פּנקסיה ואת חשבונותיה. הוא יכול לקנות את העסק אחרי 37 שנים. הוא יכול לנהוג שלטון כספי וטכני כפי שתהיה נחיצות, לדעתו, למען הבטח שהחברה עושה את עבודתה כהוגן. ואם לא תמלא החברה אחרי אחד התנאים של הזכיון, ואם תוגש תלונה והיא לא תסדר את הענין במשך 6 חדשים – יכול הוא לבטל את כל העסק כולו.

מונופול אמתי מה הוא עושה? הוא מוסר את הצרכן לחסדו של בעל המונופול, וזה שולט גם על איכותה של הסחורה שהוא מוכר וגם על המחירים שהוא דורש עבורה. ואשמה תהיה ממשלת א"י אם לא תשתמש כראוי בכוח הניתן לה להגן על עניני תושביה מכל צד וצד. הממשלה יכולה לפקח על המחירים ועל הרוחים, להביא מתחרים – אם החברה אינה מוכשרה, לבטל את הזכיון – אם החברה אינה ממלאה כראוי את אשר קבלה על עצמה.

“חבל שלא הוציאו את המקלחת הקרה הזאת לפני חדשים לקרר את הסוחרים בעלי המזג החם.”

ודאי שהיתה לממשלה כוָנה בכך. אנו מבשרנו חזינו זאת, שֶלֵב מיניסטר אנגלי אין חֵקֶר. אבל ודאי הוא גם כן, שטעות היתה בידי בעל המאמר הידידותי הזה. גם “המקלחת הקרה הזאת” פרסומיו של רוטנברג עצמו לא הכבידו ביותר על בעלי־הבקורת המושבעים את תפקידם. עוד נראֵֶה אותם רוגנים לא מעט בשנת 1923 ובשנים הבאות, כאשר רוטנברג יעמוד כבר בעולם העשיה, ואף בזמן שתכניתו תתגשם בהצלחה מפורסמת. אבל עכשיו לא ישהה עוד בלונדון ולא ישעה עוד לדברי סיריה ולורדיה, עכשיו –

לעצם העבודה בארץ עצמה.

 

פרק עשרים: חשמל מאיר לארץ, לעריה ודריה    🔗

סוף סוף יש לגשת לראשית פעולה. ידוע היה, כי הזכיון שניתן לו לאחר עמל כה רב ולאחר מכשולים כה מרובים, גם בלונדון וגם בארץ, עד שפעמים נדמה היה כאילו נפל הכל ארצה, – ידוע היה כי מכשול עיקרי מוכן לו לאו דוקא מהצד המשפטי והפוליטי, ולאו דוקא מצד הממשלה או הערבים, אלא מצדנו היהודים. שהרי למחרת היום שבו הושג הזכיון עמדה לפניו השאלה העיקרית: היתנו אחינו בכל תפוצותיהם את הכסף העצום הנחוץ לגישוּמוֹ למעשה? הימצא הסכום הנחוץ לתחילת העבודה במועד אשר קבעתוֹ הממשלה בלונדון? ושבועות אף חדשים היתה זאת השאלה אשר נסרה באוירו של עולמנו. ר. היה הולך ובא, הי מבקר את ארצנו וחוזר לאנגליה ולאמריקה, היה שולח את רמזיו לעושי־דברו פה ושם. אך הדבר עצמו, עבודת החשמול, לא התבלט כלל, ולרגעים יש אשר נואש הקהל מכל הענין כולו. והנה סוף סוף עצם הפעולה, וזו ­– תחילתה בעיר העברית הראשונה. כבר ראינו בפרק החמשה־עשר את תחילת משאו־ומתנו עם ועד תל־אביב, שהתחילה בתקופה מוקדמת מאד, אולם גם המו"מ הרשמי למעשה התחיל זמן רב לפני התקופה שאנו עומדים בה. מר ד. סמילנסקי מספר:

“בערב ראש השנה תרפ”ב (3.10.21) נקראה ישיבה של הנהלת תל־אביב בנשיאותו של דיזנגוף. באותה ישיבה השתתף גם רוטנברג, שהודיע כי קיבל את הקונצסיה לנצול הירקון, ובכל עניני החשמל במחוז יפו אין לעשות שום דבר בלי הסכמתו. באותה ישיבה הודיע מר רוטנברג גם את מחירי החשמל. הדברים נתקבלו בשמחה כללית, והיה מורגש כי אכן התרחש מאורע חשוב שיפתח דף חדש בהתפתחותה של תל־אביב.

עירית יפו הציעה, שתחנת הכח תיבנה בגבולותיה היא וגם הקצתה למטרה זו שטח־קרקע מתאים, אולם רוטנברג ביכר את תל־אביב הקטנה – שמנתה רק 200 בתים ו4000 תושבים – על יפו, העיר הגדולה למסחר ולתעשיה בימים ההם, שמספר תושביה כ25000, ובהם כ6000 יהודים. מר רוטנברג דרש רק להקצות לו בקרבת תל־אביב חלקת אדמה בת כמה עשרות דונם. בפרדס רוֹק – שנרכש אז על־ידי קבוצת יהודים, יחד עם עירית תל־אביב, לבנין בתים – הופרשו כ20 דונם. ולאחר זמן קצר החלה עבודה קדחתנית, אשר העסיק כמה מאות פועלים."

ידוע כי ביכר את תל־אביב על פני יפו – משום שתל־אביב שימשה לו מבוא מגרה ליפו המסוכסכת. אולם בפרק האחרון של ספר זה נראה, כי היה לו בדבר זה גם חשבון מרחיק ראות, כי כבר אז, בימי העליה השלישית. ניבא לו לבו שתל־אביב הצעירה תעלה בקרוב באוכלוסיתה ובחשיבותה על יפו האֵם הזקנה והמפורסמת. ואשר לעבודה שהחלה “לאחר זמן קצר” – לאו דוקא. בשני הפרקים הקודמים ראינו כיצד בילה רוטנברג את הזמן הקצר ההוא. אבל אחר שגמר את עניניו בלונדון ואחר שהובטחו לו הסכומים הראשונים, שאיפשו לו התחלת ההגשמה של התכנית הקטנה – ניגש מיד למפעל.

––––––––

אמנם לא התחילו בהגשמת התכנית ממש, התכנית ההידרוֹאלקטרית; לא ניגשו כלל לניצל הירקון ולהפקת חשמל מכוח מימיו, אי אפשר היה לרכוש את השטחים הדרושים במקום מתאים סמוך לירקון. בסך הכל ניגשו למפעל של הספקת זרם חשמל ממכונות. אבל מעשה הבניה עצמו – מפעל היה באותם הימים, מפעל ששימש חלוץ־מבשר לתכנית הגדולה. מפעל הבניה היה אז, בכללו, רק בראשיתו בתל־אביב. אמנם היתה עבודת בניה מרובה בתל אביב, בכל פנותיה וקצותיה. שכונות שלמות בתל־אביב וסביבתה וכן כמה רחובות נבנו אותה שנה 1922/23; אף על פי כן הלך חוסר־העבודה ונתפשט בין פועלי העיר. כי אותו זמן נסתימה העבודה בכל הכבישים כמעט, ומאות מרובות של פועלי־הכביש נהרו העירה במשך זמן קצר. כי על כן היה ערך רב מאד לעבודת־הבנין הגדולה ביותר – לפי מדות הזמן ההוא – שזימן רוטנברג לפועלי תל־אביב.

היתה זו גם עבודת־בניה מסובכת ביותר, שעד אז לא ידעו הבנאים – שהיו טירונים בכלל – כמותה. הוי אומר: גם מבחינת הכמות וגם מבחינת האיכות הביע אותו מפעל הבניה של תחנת־הכוח בתל־אביב: עצמה איתנית, רוטנברגית. בן־יחיד היה בנין זה מכמה בחינות בין כל אחיו המרובים־מרובים שנבנו והלכו אז בתל־אביב ומשך אליו את עין הרואים. ההקף המרובה, הטמפו בעבודה, התמידות – לא לפני הבנין ההוא ולא הרבה גם אחריו לא היו רגילים לראות עבודה רצופה בבניה ללא הפסק, יום ולילה לא ישבותו. הדאגה המרובה בהקמת הבנין הראשון בארץ (וגם בשכנוֹתיה) לתחנת כוח חשמל, מעין חרדת קודש, שביטוי יתר נתגלה בעמידתו של הכוהן הגדול בכבודו ובעצמו – פנחס רוטנברג היה עומד על גבם של הבונים והשגיח בעינו החדה על עבודתם של הפועלים היהודים, המלבישים לבוש של חומר את יצור־רוחו.

במוצאי שמחת תורה תרפ“ג עמדו לבנות את התחנה. החלו בלילה. אין לשהות אף שעה לאחר שיוּשרוּ ההדוּרים. וראשית כל צריך היה… להילחם בעכברים. חצר התחנה שימשה אז לאוּרוה, למחסן נפט ולבית־קפה ערבי. זו היתה מאוּרת עברים מחבלים שסיכנה את כל חלקי העיר הסמוכים. אחד העולים, מומחה למלחמה בעכברים מחפירות ההגנה במלחמת העולם, הופקד על ביעור. ההוראה היתה לבלי גרש אלא להשמיד את המזיק. הדבר עלה ב־150 לא”י.

אחד מבוני התחנה הראשנה ההיא מספר:

"– – – לעולם לא אשכח את היום, בו נכנסתי בראשונה אל חורבה אשר בקצה שכונת “רמת־השרון” (כיום משרד חברת החשמל בתל־אביב). מראה העכברים הגסים, הגדולים כארנבות, שקפצו לקראתנו – נבהלנו ונרתענו אחורנית. אחר־כך הוכרז בין העובדים: שלושים גרוש ליום בשכר חפירת היסודות ועשרה גרושים נוספים עבור הריגת העברים…

העכברים הושמדו וקירות התחנה הלכו וגבהו מהרה מעל פני האדמה. מעל גג הבנין ראינו את הנעשה בחצר הגימנסיה “הרצליה” והשקפנו על פני הפרדסים, המוריקים מסביב לכל מלוֹא העין, ועל הכרמים שנתנו את יבולם במקום מעלה הרחובות הנקראים כיום: שינקין ואחד העם."

בסוף ינואר 1923 התחילו מניחים ברחוב אלנבי את הכבל למפעל החשמל. מובן שמעשהו זה של ר. היה מעשה רב לישוב, סמן וסמל לכוחנו ולהכרת חובתנו. דר. מ. גליקסון רושם אז במאמרו פסוקים אחדים, שטעמם עומד בהם בשלמות גם בשנת יובלו הששים של גבור הספר הזה:

“שונאינו אינם פוסקים מלחתור חתירות תחת קיומנו, וכל האמצעים כשרים להם: משלחות, תעמולת־איבה, דבות ועלילות ומעשי־אַלמות, ולנו יש רק תשובה אחת לכל תחבולותיהם וטצדקותיהן: עבודת ישוב ותרבות. בעצם ימי התעמולה המחוצפת של ה”הפלשתין" היפואי ושולחיו, שבאה להפקיר את חיינו, אנו פותחים במפעל תרבותי־אירופי, שבא להעשיר ולשפּר את החיים. כך אנו עונים וכך ראוי לנו לענות על כל מיני תקלות ופגעים, על כל הנסיונות להתנקש בחיינו ובזכויותינו."

––––––––

אבל תוך כדי בניה מכאן – מוקף האיש צרות צרורות מכמה צדדים, ובעיקר משקיע הוא כוחות הרבה במלחמת הגנה התקפה כלפי הערבים, שבידיהם או בידי רובם – רוב המקומות, והמקומות העיקריים, שבהם צריך הוא לפעול. פרשה זו תואָר במיוחד בפרק הבא. אבל לא מעטות היו גם הצרות מבפנים, ובהן גם הסתבכויות פסיכולוגיות שאינן נותנות מנוח. קולונל פ.ה. קיש, שהתחיל לפעול בסוף 1923 כראש המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים, רושם בימים הראשונים לפעולתו, ביומנו מיום 14 בפברואר, את הדברים האלה:

“הגעתי ליפו בשעה 4 אחה”צ ושוחחתי ארוכות עם רוטנברג אשר שפך לפני את מרי שיחו בענין הקשיים שהוא נתקל בהם. רוצה אני להושיט לו את עזרת ההנהלה הציונית, ככל אשר נוכל, אך חבל שהוא נוטה לראות בחלוקי דעות – גלוי של שנאה אישית. חושבני כי בסופו של דבר יסַייע מפעלו של רוטנברג ליחסי שלום עם הערבים, אף כי עמדתו בשעה זו כלפי הערבים היא: ‘הילחמו בשטח מדיני, אם רוצים אתם בכך, ואולם שתפו פעולה עמי בשטח הכלכלי, שכן טובתכם דורשת שיתוף פעולה כזה’."

כבר אָז, בראשית מפעלו, עמד השטן בין השיא ההסתדרות הציונית ובינו וכבר אז נראו חלוקי־הדעות ביניהם באור מכהה עינים של שנאה אישית – כאשר נראה את היחסים האלה שנים רבות אחרי כן, וביחוד בשנת 1930, ואף בשנת 1935. אולם בו בזמן, כמו גם בזמנים מאוחרים, יש לו עדיין צורך בצידוק מפעלו בעיני אנשים משפיעים מן החוץ ובהסברתו באזני אנגלים ידידים ו“ידידים מסופקים” מאד. גם בנידון זה מספר קיש ביומנו מיום 18 בפברואר 1923:

“ארוחת הצהרים בבית הקולונל סולומון (חבר ממשלת הרברט סמואל, מנהל מחלקת המסחר והתעשיה, יהודי אנגלי) ורעיתו. הם הזמינו כמה אורחים כדי לפגוש את הגב' מקגראת (היא הסופרת רוזיטה פורבס). במסיבה השתתפו גם רוטנברג, ה' וגב' בנטויץ. רוטנברג אינו מרחם על האורחת היפה שנפלה בידו, והוא שואל אותה, אם היא מוסמכת למתוח בקורת על הזכיון שלו, כאשר עשתה. בתשובה לשאלתו אם יש לה בקיאות בעניני מסחר, השיבה האורחת תשובה מחוכמת, באמרה כי עשתה עסק מצלח מאוד בהרפתקאותיה ובמסעותיה לארצות הערבים”.

יהודי רוסי אחד במסיבת־רעים מצומצמת של אנגלים רמי המעלה, כבר אז “שוה בשוה” עם קולונלים בריטיים ושליטי הארץ. ויתכן שאַף הוזמן לכתחילה בעזרת ההנהלה הציונית, הקולונל קיש, כדי לזמן לו אפשרות של הרבצה באותה סופרת בעלת השפעה. שכן נראה לא פעם את עזרת ההנהלה הציונית למפעל, אם בקטנות ואם בגדולות, למרות “חלוקי הדעות בגלוי של שנאה אישית”.

––––––––

בינתים מתרוממים מהר והולכים קירות הבנין על סגנונו המיוחד, ומעשהו מעורר השתוממות והתרוממות כאחת, התפעלות המובאת לידי בטוי, אחרי 16 שנה, בפי אחד העובדים הותיקים שלו מ. צ’רקאסקי בדברים אלה:

“כי זאת היא דרכו של האיש, בעל היזמה הכבירה ובעל התנופה רחבת המידות והמגשים המתמיד, “העקשני” ללא רתוי. ההכנה המוקדמת היא תמיד שוקטת וסבלנית, ללא רעש ובצנעה, הייתי אומר – “במחתרת”, ובהגשמת מפעלו אין הוא יודע “מתינות” ואיטיות. כאן הכל צריך להיות מונע בבת אחת, בריכוז כל הכוחות ובקצב מהיר, ללא דיחוי, ביום ובלילה, בתנופה וברעש, ולהיגמר בזמן הקצר ביותר. נפשו כאילו סולדת מעבודה, שחסרים בה היסודות הללו, והתוצאות – פרי הלוּלים”.

ואכן נגמר במשך חדשים מעטים הבנין הגדול היסודי־מאד, שפניו ואחוריו נראים לנו כיום ברחוב יפו – תל־אביב מזה וברחוב החשמל מזה, במקום שהיה בימים ההם מחוץ לעיר תל־אביב, אם כי לא רחוק ממנה. באותם הימים נרשמת גם כן באופן רשמי “חברת החשמל בערבון מוגבל”, חברה בעלת הון של מיליון לירה, וחברה גדולה כזאת נרשמת בארץ־ישראל הקטנה והעניה. האין זה סימן מובהק לתחיה ישובית באמת־מדה ראויה “לקראת הימים הבאים”? שוב צעד בדרך הרחוקה, שוב כיבוש הצריך לשמש ולאפשר כיבושים באים – לו ולמפעלו, לעבודה היהודית ולהתפתחות הארץ. והנה נגמרה גם הנחת הצנורות ברחובות העיר. – והנה הנה מתקרב הוא להגשמת קצה חזונו. ד. סמילנסקי מזכיר אותם ימים:

“היו ששערו, כי הקמת תחנת־הכח הראשונה תמשך שנים, ואילו רוטנברג החיש את מעשהו. בראשונה הוקמו בתחנת־הכח שבתל־אביב מכונות דיזל להספקת זרם חשמלי לתל־אביב, יפו, יהודה ונגב א”י. תפוקת המכונות הראשונות היתה 1000 כח סוס, בעוד שמכונת הדיזל הקודמת של עירית תל־אביב היתה בת 50 כח סוס. בשנות 1922 – 1923 היתה זו קפיצה גדולה. כיום מהוה קו התפוקה של תחנות הכח הקיימות בתל־אביב, חיפה, טבריה ונהריים 104.600 כח סוס.)

יום־יום נתוספו עמודי חשמל חדשים, תחנות טרנספורמציה, כבלים למתח גבוה ולמתח נמוך – ובנין תחנת הכח התקדם במהירות מפליאה. ובכ“ד אייר תרפ”ג (10.5.1923) נחתם החוזה בין עירית תל־אביב ובין פינחס רוטנברג.

‘היות שלפי ההסכם, שבא ביום 12 בספטמבר 1921 בין סוכני הכתר לעניני המושבות, בשמו של הוד מעלתו הנציב העליון לארץ־ישראל סיר הרברט סמואל G. B. E. בתוקף משרתו, מצד אחד, ובן פנחס רוטנברג, מהנדס אזרחי ירושלים, מהצד השני, ניתנה לפנחס רוטנברג הנ"ל קונצסיה להכנת אנרגיה אלקטרית והספקתה לצרכי מאור וכח ולהשקאה במחוז יפו ארץ־ישראל, בגבולות הסעיפים ולפי התנאים הרשומים בו’ וכו' וכו'. (החוזה נצטרף משלושה חלקים: בדבר הקונצסיה לבנית הרשת, בדבר הספקת כוח ואור, בדבר הארת הרחובות. – המעתיק.)

רוטנברג ועוזריו בשנת 1923 (מימין רוטנברג – בירקנהים)

עם חתימת החוזה העבירה העיריה לרשות חברת החשמל את מכונת הדיזל שלה, את מכונת הדינמו יחד עם כל המכשירים השייכים להן וכן את רשת החלוקה לזרם ישר, והחברה החליפה את רשת החלוקה לזרם סובב. הכל התקדם במהירות וביולי 1923 הוארה כל תל־אביב על רחובותיה ובניניה על־ידי החשמל לא“י.”

אמנם רואים אנו, כי “הכל התקדם במהירות”, בטמפו הרוטנברגי, אבל באותו זמן רושם הקולונל קיש ביומנו (24 במאי). “יצאתי לתל־אביב היתה לי שם שיחה ארוכה עם ר. במשרדו החדש בתחנת החשמל. ניכר היה כי האיש כורע תחת סבלם של הקשיים שהוא מתלבט בהם, אם כי הוא ממשיך להתגבר עליהם בעקשנות רבה”. הוא הוא רוטנברג, כאז כתמיד: קשיים, התלבטות, סבל – עדי כדי כריעה; ולעומתם: עקשנות, ועקשנות רבה, התגברות, והמשכת התגברות. והוא יכרע. כי על כן במשרדו החדש בתחנת החשמל הוא יושב. השג כל שהוא, הדוחף קדימה, המחַזק את כוח ההתגברות. ובינתיים הולך ונמשך סדור המנורות הגדולות ברחובות תל־אביב, שיאירו פי שלושה מן המנורות הקיימות. הטמפו מתגבר והולך עד למדות רקורדיות. חלוץ־פועל כותב מכתב לאבא־אמא שבגלות וילנה:

– "נטל עלינו להניע את תחנת החשמל עד לנסיעתו של רוטנברג. לשם כך עבדנו במשך שבועיים האחרונים 12–14 שעות ביום. בשבוע האחרון נעשתה העבודה מאומצת יותר וביום השלישי שעבר עבדנו משש בבוקר עד שלוש בלילה, ושום איש לא התאונן על קשי העבודה ולא גילה עיפות. אדרבה, היינו מרוצים ושמחים. וכשחזרנו מעבודתנו אחרי יום עבודה בן 18 שעות – פתח אחד מן החבורה בשיר־לכת, וכולנו נתפסנו לו ולקול השיר צעדנו גאים הביתה כדי לקום אחר שעות מועטות, ב7 בבוקר ולחזור לעבודה.

הבוקר הוצרך ר. לנסוע מכאן, ובהתאמצות הגדולה ביותר עבדנו אתמול מ6 בבוקר. ב7 בערב כבר היו תלויים ברחוב אלנבי מנורות גדולות בנות 1000 ו600 נרות – הכל היה גמור". כאן מתאר הכותב את חנוכת המנורות, שבסופה נשאו הפועלים את ר. על ידיהם ונשאוהו עד למסעדה בלוית שירת “הידד” בלתי־פוסקת. ומכתב החלוץ מסיים: “אותו לילה אחרנו מאד לשיר ולרקוד ברחובות. איככה זה לא נהולל מאחר ששלושת רבעי שנה עבדנו לשם היום הזה, למען היום שבו תואר תל־אביב בחשמל. וכאשר תואר כל הארץ בכוח הירדן – אז נהולל ביתר שׂאֵת. בארץ־ישראל אפשר להולל.”

ועתון “הארץ” מספר אותו מאורע היסטורי:

“אתמול בבוקר יצא הא' פינחס רוטנברג ללונדון. מטעם זה הוחלט שלשום לעשות את הנסיון הראשון להאיר את תל־אביב ע”י זרם חשמלי מתחנת ר. כל היום הראשון עבדו פועלי הרשת במרץ יוצא מן הכלל, ובשבע שעות לפנות ערב היה הכל מוכן לנסיון. בשמונה וחצי בא ר. בלוית סגן מושל יפו והא' בירקנהים (ידידו ממוסקוָה; נזכר למעלה, – המעתיק) לרחוב נחלת בנימין קרן אלנבי. בוא נכנס אל הטראנספוֹרמאטוֹר ובעצמו שלח את הזרם מן התחנה, שהאיר שש מנורות גדולות באור מבריק. מיד התאסף קהל גדול שמילא את כל הרחוב וערך אוֹוַציה סוערת לר. והריע לכבודו בקריאת הידד.

הא' ר. נכנס למזנון של אלטשולר באותו מקום, ושם נפגש עם כל פועלי הרשת והתחנה בנאומי וברכות על כוס יין. הפועלים הביעו את תקותם, שבקרוב יזכה ר. לראות את כל הארץ מוארת באור גדול מתחנת הירדן. ר. הודה לפועלים על עבודתם המסורה והבטיח להם, למרות כל המכשולים והמעצורים תמשך העבודה במרץ עד שיגיעו אל המטרה. הפועלים ואחדים מן הקהל הרימו את ר. על כפים ונשאו אותו עד האוטומוביל, לקול תרועת הידד מכל הצדדים.

אתמול בבוקר כשנפרד ר. מפועלי התחנה, החליטו כולם ללוות אותו עד הרכבה. וכך נערכה תהלוכה שבראשה רכבו אחדים מפועלי התחנה על אופנים מקושטים בכל מיני פרחים. ר. הלך רגלי אל התחנה בלוית כל פקידי המשרד והפועלים, והאוטומובילים אחריהם. בתחנת תל־אביב הגישו באי־כוח כל קבוצה וקבוצה זרי פרחים לר. ונפרדו ממנו בדברים חמים. הפועלים קשטו את הקרון בפרחים ובענפים, והתא של ר. מלא פרחים עד אפס מקום. הרכבת זזה ממקומה, לקול תרועת הידד של כל הפועלים, מכריו וידידיו של רוטנברג."

במצב כזה אין פלא ברשימתו של קיש מאותו יום:

“יצאתי במכונית ליפו כדי לראות את רוטנברג לפני צאתו את הארץ, ונהניתי כשראיתיו במצב־רוח מרומם הרבה יותר משהיה בזמן האחרון. כמה מפנסי הרחוב בתל־אביב הוארו הערב בפעם הראשונה בחשמל מתחנת הכוח שלו, ודבר זה גרם לו (וגם לי) קורת־רוח מרובה, אף כי מעולם לא נתעורר קושי פוליטי מצד תל־אביב. אלא שרוטנברג התקדם גם ביפו במדה ניכרת ועמודי־הפּנסים והטראנספוֹרמאטוֹרים שלו נראים בכל פנות העיר.”

––––––––

ביפו נתרכזה מלחמת הערבים הקשה והעקשנית במפעלו של רוטנברג, כפי שנראה בפרק הבא. אבל קושי פוליטי היה לא גם בכל שאר הערים בארץ, והוא אחת החליט: להכניס את אורו לכל הערים בארץ, ואף לאלו שישובן ערבי בלבד. סוף שנת 1923 הגביר את הפעולה הזו בטבריה ובנצרת ובחיפה.

כפי החלטת עירית טבריה הוזמנו כשבעים איש מנכבדי שלש הדתות לאספה לחוות את דעתם בדבר מחירי ההארה והשמוש בחשמל של ר. את האספה פתח מ"מ ראש־העיריה מר זכי חדיף, אחריו דבר מושל נצרת מר בדקוק. האחרון דבר על הזכיון שנתן למר רוטנברג בדבר נצול החשמל בארץ. זכות מיוחדת לו שהממשלה לא תעבירנה לאחר. בסוף דבריו הדגיש שהוא מקוה, כי התושבים יקבלו באהדה גמורה את תכנית החשמל עם כל תנאיה. נאומו תורגם לשתי השפות.

אילו מהערבים העירו עליה, שאין בעל הזכיון חושב להאיר את העיר ורחובותיה חנם. אולם רוטנברג, בהתאספו את חברי העיריה, חיוָה את דעתו כי לא נוח ולא מתאים כלל לעיריה שרחובותיה יוארו חנם ע"י אחרים, כי במקרה זה יתקשו התושבים מלשלם את מסיה בטענם, שאין העיריה זקוקה להם מכיון שההארה אינה עולה לה במאומה. היו גם מנכבדי הערבים והנוצרים שדברו בשבחה של תכנית רוטנברג ובטיב תנאיה.

אף על פי כן נמשכו כמה חדשים עד להתחלת הפעולה, כי למרות עזרתה של הממשלה בפי המושל בדקוק הושם מכשול בגלל אחורה של הממשלה בסדור הספקת מים לעיר. בינתים פיתח ר. פעולה במקומות אחרים. אותו זמן התחיל מכניס חשמל לנצרת. ודאי שכאן לא היה קל לו כלל, וכשבאו המהנדסים שלו לעיריה ובקשו את מפת העיר, כדי לעבד את תכנית ההארה – לא ניתנה להם. ויתכן שבעירית נצרת שבאותם הימים אף לא היתה כלל מפה של עירם בנמצא. בכל אופן הופתעו בני העיר מאד בראותם, שמהנדסי רוטנברג אינם חושבים הרב ויוצאים מיד לרחובות העיר ועורכים מפה משלהם. גם כאן ניתנה, כמובן, עזרתו של מושל בדקוק, שהתבטא בשיחתו עם קולונל קיש, כי בעצם רוצים כל בני נצרת בחשמל, אלא שהם יראים את המופתי הירושלמי, – ואחרי זמן מה עבדו פועלים יהודים בהתקנת המאור החשמלי בעיר ערבית שלמה זו.

––––––––

ובאותו זמן שהתחנה בתל־אביב הלכה והתפתחה, וביחוד בימי “העליה השלישית” שהתחילה בשנת 1924, ובית הכוח של ר. שימש נקודת־ראוָה עיקרית לגדולי האורחים שביקרו את הארץ, ביחוד באביב 1925 – בלפור, מיניסטר המושבות אמרי ומיניסטר התעופה סמואל הור ועוד – במשך אותו זמן הלכה ונבנתה תחנת החשמל בחיפה, שבהקפה ובכוחה עלתה אף על זו של תל־אביב. תחנה זו נפתחה רשמית ימים אחדים לפני צאת הנציב העליון הראשון והיהודי אליעזר־הרברט סמואל מן הארץ, ונאומים בעלי ערך רב נשמעו מפי שני אישים אלה.

רוטנברג התחיל בעברית בפנותו לנציב העליון: הנני פותח בזה את התחנה השלישית לכוח האור בא"י, ובהזדמנות זו אני רוצה לפנת לה. מ. במלים אחדות.

מכאן ואילך המשיך באנגלית:

“זוהי התחנה השלישית שאנו פותחים בא”י, תקותנו חזקה שהחל מהלילה הזה ואילך ילך המוסד הזה הלוך והתפתח בהדרגה ויהפך למקור אורה, כוח וחום בשביל העיר הזאת בכל מקום ובכל זמן שידרש.

העבודה המורכבת הזאת אשר לפניכם בּוּצעה בזמן קצר – בזכות העבודה המשותפת והאינטימית שבין ההנהלה שלנו מצד אחד והעובדים מצד שני; בזכות המשמעת, רגש האחריות והמסירות שהראה כל אחד מהצדדים; וכמו כן בזכות הארגון המצוין של העבודה שיצאה לפועל ע“י חברת “סולל בונה”, ההסתדרות שנוצרה ע”י הפועל העברי בארץ.

חלק גדול מהאנשים האלה עבדו באופן בלתי אמצעי תחת הנהלתי ופקודתי. חובתי להטעים כאן, כי נוכחתי, שבשעה שבונים את היחסים עם הפועלים על יסודות של יחסי כבוד והבנה והערכה הדדית (שרבים מהפועלים ראויים לכך בלי ספק) אפשר לקבל את התוצאות הבלתי צפויות המצוינות ביותר.

עלי גם להזכיר שמשך העבודה העסקנו גם פועלים ערבים באותו שכר וקבלנו תוצאות רצויות. ובשמחה יכול אני לציין, שהעבודה השקטה והידידותית השוררת בין הפועל העברי והערבי הנן התוצאות החשובות ביותר של התאמצות זו. בהתפתחות עבדתנו להבא נמשיך את השטה הזאת.

נסיוננו ביפו ובתל־אביב הראה תוצאות בלתי צפויות להתפתחות השמוש בחשמל. שמוש זה רב הוא עתה כל כך, שכבר הגיע למדה ששיערנוה רק לשנת 1928, השמוש בכוח חשמלי בתל־אביב ביפו עלה מינואר 1924 עד מאי 1925 מ35% עד 80% מהשמוש הכללי. דבר זה מראה מה עצום הוא תפקיד מפעלנו בהתפתחות הכוחות הפרודוקטיויים בארץ. עובדה זו נותנת לנו ולעיר חיפה את התקוה של התפתחות מהירה ופרוֹדוקטיוית.

בעוד ימים מספר יגמרו ימי כהונתך בארץ זו בתור נציב עליון. כולנו מצטערים על כך מאד. אולם ספוק מיוחד יש לנו בזה שלפני נסעך יש לך הזדמנות לראות בעיניך את התוצאות הממשיות הראויות לאותם הסיוע והתמיכה, שה. מ. בתור מושל הארץ הזאת יחד עם פקידי ממשלה כבדונו בהם תמיד."

הנציב העליון אמר בתשובתו:

“אני מברך את ידידי ה' רוטנברג על הצלחתו המרובה בהוציאו לפועל את בנין התחנה הזאת ואת שאר העבודות. אני מברך כמו כן את הסתדרות “סולל־בונה”, שבהנהלתה הוקם הבנין המפואר הזה. רושם גדול עשתה עלי העובדה המענינת ורבת החשיבות שבעלי התעשיה באנגליה, שהמציאו את המכונות המודרניות שהיו דרושות לתחנה, שלחו לכאן רק מכונאי מומחה אחד לצרוף המכונות ואת שאר העובדים שהיו דרושים לכך מצא ה' רוטנברג בארץ גופא. דבר זה מוכיח בעליל, לאיזו מדרגה של התפתחו הגיעה כבר א”י בזמן האחרון. האיש העומד לפנינו כאן, שלתוצאות עבודתו המזהירות אנו עדים כיום, מצוין בזה שהוא אינו מדבר אלא עושה. מעשיו מדברים בעדו. הם – תחנת הכוח בתל־אביב ואחיותיה הצעירות בטבריה ובחיפה. אלו הן פעולותיו בעבר ובהווה – ואת תוצאות עבודתו בעתיד מי ישורן כיום הזה? אם נרצה להשתמש בפתגם, כדי לציין מה פעל ועשה רוטנברג – ואמר שבו נתקיים הפתגם הרומאי: ‘לא קול דברים, אלא אור’. יחי ה' רוטנברג!"

––––––––

וכשאנו נזכרים בדברים אלה – במרחק הזמן מאָז ומתוך יחסים שונים שנקבעו בישוב לגבי הנציב הראשון היהודי ההוא – יש לשים לב לכך, כי לא איש “נימוסים” רוטנברג ולא יעלה מחמאה על שפתיו כשאין פיו ולבו שוים. אכן הצטער צער רב על עזיבת סמואל. שכן אנו רואים את קולונל קיש רושם ביומנו, יום אחד ביולי 1925: “בבוקר השכם סרתי לרוטנברג לשיחה, הוא מדוכא מן השינוי והעיר: ‘עתה יתיחסו אלינו כאל כלבים’. מובטחני כי הוא טועה טעות גסה בכל הנוגע ללורד פלומר”. ואכן ראינו אח"כ כי טעה רוטנברג, אבל מענין הוא, האיש החזק, חשש מאד לשלטון איש צבא. זכוֹר זכר כנראה את ימי בוֹלס ועוזריו משנת 1920. ולמרות טענותיו לסמואל – היה הוא בין אלה מעסקני הישוב, שחשבו אז כי מוטב סמואל היהודי מן הטוב שבגויים.

––––––––

והנה בנויים כבר בתי הכוח בערים הגדולות ובערי־המפתח, הבנינים השוקקים פעולה יום ולילה, הבנינים היפים יותר, שאחד סופר כותב עליהם אז בהתפעלותו: “מה גדול הוא התענוג להכנס אליהם. מה נעמה האוירה המנשבת בהם. טעם הרהיטים. נוֹחוּת בחלוקת המושבים, טוֹהר וזוך בכּל. כל נייר במקומו. כל ספר בארגזו”. אבל הישוב היהודי מחכה בכליון עינים לחזות בבנין האור והכוח בעיר בירתנו בירושלים. והנה היתה זאת תוחלת ממושכה מחלת לב. כי במשך שנים אחדות נמשך בירור משפטי בין יוני אחד, מאורוֹמאטיס, ובין רוטנברג, בין מאורומאטיס וההנהלה הציונית, בין מאורומאטיס והממשלה האנגלית, בין הממשלה היונית והאנגלית, – ומעשה שהיה כך היה.

אותו מאורומאטיס קבל בשנת 1914 זכיון מהממשלה הטורקית להקמת תחנות חשמל בירושלים ובמקומות אחרים בארץ. אחר שניתן הזכיון לרוטנברג ראה אותו קונצסיונר כאן מקום ל“רוחים קלים” ודרש מרוטנברג ומההנהלה הציונית פצויים בשכר ויתורו על הזכיון. ומי עשיר כהסתדרות הציונית, ורוטנברג הלא מדבר על מיליוני לירות – וכי לא הוגן לו לאותו מאורומאטיס לדרוש 200 אלף לירות? וכאשר דחו אלו את טענתו פנה לממשלת בריטניה נותנת הזכיון, ומיניסטר המושבות צ’רצ’יל הזדהה לגמרי עם דעת ההנהלה הציונית ודחה את התביעה, ובהתאם למנדט על א"י – נמסר בירורה של התביעה לבית־הדין הבין־לאוּמי בהאג.

בית־דין זה התחיל בבירור עוד ביוני 1924 ושמע טענותיו של נציג ממשלת יון, כי בשל השפּעת ההסתדרות הציונית בארץ במתן הזכיון לרוטנברג הופקע ממילא זכיונו של מאורומאטיס, ולכן מגיע לו פיצוי. סוף בירור היה בפברואר 1925, ובית־הדין קיבל דעתו של נציג הממשלה האנגלית, כי אכן תפקידה של אנגליה בא"י הא להקים שם ליהודים בית לאומי, ועם זה נכון שזכיון רוטנברג לא הפקיע את זכותו של מאורומאטיס לקיים את זכיונו, וכי על כן אין מקום לפיצויים. לאמור: מצד אחד הוכר יפי כוחה של הקונצסיה הטורקית לאותו יוני והעדר זכותו של ר. לדרוש הפקעת הזכיון ההוא. מצד שני הפסיד מאורומאטיס בעצם תביעתו הישירה לקבל פיצויים.

היוני, שאך לבצע היו עיניו נשואות ולא רצה כלל בהגשמת זכיונו למעשה, נמצא נשכּר – מפסיד. ואולם בשבילנו היה בפסק־דין זה משום אַליה וקוץ בה. דעת הקהל ראתה בפסק־הדין לא את האַליה הפינַנסית אלא את הקוץ הלאומי, שירושלים לא תוּאָר באוֹרנו ולא מכוחנו יותן לה כוח וחום. כדי להניח מקצת את דעת הקהל הנרגשת פרסם ר. בירור־דברים זה:

”החלטת בית־הדין שבהאג משביעה מאד את רצוננו. ירושלים היא לפי שעה עיר שתושביה מועטים ועניים והם מפוזרים על פני שטח רחב, היא זקוקה עכשיו רק למאור חשמלי ואלו הדרישה על אנרגיה חשמלית מצערה היא מאד.

מפאת אָפיה זה של העיר, ובשים לב אל הסלעים שעליהם היא בנויה, היתה העברת הזרם החשמלי אליה עולה בסכום גדול, שלא היה אפשרי להכניסו מן הביקוש המועט לחשמל. בתור עסק מסחרי אין, אֵפוא, חשמולה של ירושלים עשוי למשוך אליו את לבנו ואילו היה על חברתנו להספיק גם לה את החשמל על יסוד הקונצסיה שלנו, היינו מוכרחים לעשות זאת לכסות את גרעונה מרוחיהן של התחנות יפו וחיפה.

חברתנו רצתה לעבוד בירושלים מתוך נמוקים אחרים לגמרי לא לשם עסק, ומשום כך היינו מוכנים לשלם לה' מאורמאטיס סכום ידוע, בעד בטול תביעותיו. אבל לא יכולנו למלא את דרישתו המוגזמת בסך של 125.000 לירות, שאלמלא שלמנוהו היינו מוכרחים להוציאן מכיסי תושבי ירושלים הדלים ע"י העלאת מחיר הספקת האור. לפיכך הודענו לממשלה עוד בתחילת השנה שעברה, כי אין מצדנו שום עכוב לזה, שה. מאורומאטיס יוציא אל הפועל את חשמולה של ירושלים.

ה' מאורומאטיס בקש בבית־דין בהאג בעיקר לא את הכרת הקונצסיה שלו, שכנגדה לא טענה הממשלה כל עיקר, אלא את הפצויים בסכום רב בעד הפסד מדומה. הפצויים האלה לא ניתנו לו. ה' מאורומאטיס עומד כעת בפני הצורך להתחיל עבודתו בתנאים קשים עוד יותר, מכיון שרבים מן הנצרכים לזרם חשמלי מספיקים כבר את צרכיהם בעצמם."

נקט ר. בשעת דחקו בלשון עסק, וכאילו חס הוא על קהל הצרכנים הירושלמים. אבל ספק גדול אם אמנם נחה דעתו שלו מאותו פסק דין. דבריו האחרונים צופנים בה רמז כלשהו לתקוה, כי מאילו טעמים שהם לא ישתמש היוני בזכיונו. אלא שרצה להפיס דעתו של הקהל היהודי. אבל דעתו של הקהל הזה לא נחה בכל אופן. הוא נתלה דוקא ברמז שבדבריו האחרונים. ידוע היה שמאורומאטיס אינו יכול לקיים בידו את הזכיון, אלא שחברה רכושנית אנגלית עומדת מאחרי גבה, ואמנם התחילה זו לפעול בירושלים. הלך רוחה של היהדות הירושלמית נשמע מתוך קטעי רשימה עתונאית בספטמבר 1926:

"בשורה טובה הגיעה אלינו מלונדון שחברת ג’קסון הסתלקה מזכיונו של מאורומאטיס בירושלים. עכשיו יש, אֵפוא, תקוה שירושלים תהא נכללת ברשת פעולתה של חברת החשמל היהודית. לא רק שאלה חמרית לבד עמדה כאן לפנינו; ודאי גם זה דבר חשוב הוא, שההון היהודי והעבודה היהודית והמוח היהודי יפעלו בירושלים כשם שהם צריכים לפעול על כל השטח של ארץ ישראל. אבל עוד יותר היתה זו שאלה של כבוד לאומי ושל שלמות עבודתנו בארץ: צר היה לנו לראות שעבודה כה חשובה, כחשמול והספקת המים, יוצאת מרשות יהודים דוקא בירושלים: בירת ביתנו הלאומי.

ובמשך שנים היינו שואלים: מתי יתחיל רוטנברג לעבוד בירושלים? בקוצר רוח חכינו לגמר הענין בבית־הדין העליון של האג, ובצער פגשנו את פסק הדין המשאיר בידי מאורומאטיס את הזכות להגשים את זכיונו בירושלים. ידענו: עכשיו יתחיל משחק של זרים מסביב לענין, והכל יעשה כדי שהפרק החדש בחיי ירושלים לא יכתב בידי יהודים. ההתחלה כאילו הצדיקה את חששותינו: הסדור הזמני של הספקת המים בעיר הבירה נפל בידי זרים. ואחרי כן הודיעו גם על העברת כל הזכיון כולו לרשותה של חברה זרה. כך היתה נפגמת שלמותו של המפעל היהודי הכביר, מפעל החשמל, ההשקאה והספקת המים המכוון לתחית הארץ, כל הארץ. אבל לאשרנו – אסתייע מלתא: ברגע האחרון נתפרדה החבילה היונית־הלונדונית. ההון הזר הולך אחרי הרוחים, וכנראה נוכחה חברת ג’קסון בהחלט שאין לקוות לרוחים מן המפעל הירושלמי – והרפתה ממנו…"

אבל באמת נעשה הכל – כדברי הסופר – כדי שהפרק החדש בחיי ירושלים לא יכתב בידי יהודים, וחברה אנגלית מצאה באמת את דרך התיקון העסקי, שרמז עליו ר. בדבריו, בהעלאת מחיר הספקת החשמל. ירושלים הבירה וסביבתה הקרובה הוצאה מכלל פעולתו של רוטנברג. למרות השתדלותו לחדור לתוכה. אבל לעומת זאת המשיך ר. במרץ בריבוי תחנותיו, שהלכו והוקמו גם בהרבה ערים ערביות צרופות בפון ובשומרון, בשפלה ובדרום – למרות המלחמה הגדולה העקשנית שנלחמו בו עובדי חג' אמין אל־חוסיני, כאשר נראה בפרק הבא.

 

פרק עשרים ואחד: מלחמת הערבים באור היהודי    🔗

את המו“מ עם עירית יפו הערבית ראינוהו למעלה, פותח בראשית פעולתו ממש, בשנת 1920, ומו”מ זה לא פסק במשך שנים. שדה זה היה אחד משדות־הכיבוש הקשים ביותר בדרך הגשמת מפעלו. כי יפו ומלחמתה נגד תכניתו לא רק על עצמה ללמד יצאה אלא על כלל הערבים ועיריותיהם. כאן התחיל המו"מ וכאן נקודת המוקד של המלחמה. היה הזמן אחרי לכתם של המושלים הצבאיים, תומכי הערבים בגלוי; בזמן שהלאומנים הערבים נלחמו בכל כוחם בהצהרת בלפור והאמינו, כי מלחמתם תועיל למנוע את מתן המנדט ועוד. אותם הימים שימשה להם תכנית רוטנברג מעין דחליל לירות בו את חיציהם. בסימן מוּחָש זה של השתלטות הציונות ריכזו את מלחמתם והפיצו כרוזים וסרטים בקהל יפו: “בהפילנו את מפעל רוטנברג נפיל את רעיון הבית הלאומי!”, “בהתאחדותכם נגד מפעל רוטנברג תמוטטו את יסודות הבית הלאומי!”

מתוך המו"מ המוקדם עם עירית יפו, שעמדה בעיקר על התנאים, ידע ר. כי יש צורך לכבוש בעיקר את התנועה הערבית הקיצונית, את האגודה המוסלמית־הנוצרית וכדי לשתק את התנגדותם של מנהיגי התנועה הזאת פנה פניה ישירה אל ראש “הועד הפועל הערבי”, דודו של המופתי הירושלמי, שהיה אז בלונדון בתור ראש משלחת ערבים ארצישראליים לשם מלחמה בהצהרת בלפור, במכתב זה.

אל כבוד מעלת מוסה קאזים פחה אלחוסיני,ראש המשלחת הפלשתינאית הערבית!

אדוני! על יסוד השיחה שהיתה לי אתו ואת חבריו חברי המשלחת הערבית, ביום 20 לאוגוסט 1921 בהוטל רוסל ועל יסוד הבטחתי אחרי כן לאיברהים אפנדי אלשמם ומועין אפנדי אלמאדי, בשעה שבקרו אותי ביום 3 לספטמבר – אני מגיש את התנאים דלקמן, למען תקרא אותם משלחתו, בענין התכנית למאור החשמלי בארץ־ישראל,כפי ההסכם שנעשה ביני ובין הממשלה:

א) התכנית תעמוד בפיקוח הממשלה במובן המדעי והכספי.

ב) הרוחים יהיו מוגבלים והעודף ישמש להורדת מחיר הכוח החשמלי או למטרות אחרות, שעליהן יבוא הסכם בין הממשלה והחברה.

ג) לא יהיה הבדל בין איש לאיש, אלא גם הערבי וגם היהודי יהנו מזכויות שוות.

ד) לעיריות הזכות לחַלק ולמכור את הכוח החשמלי במחוזותיהן, בתנאי שתשלמנה את הוצאות העבודה וסדור המכונות.

ה) יש החלטה לאסוף את הקרן של התכנית הזאת בחו"ל ולכל פלשתינאי יש הזכות לקנות מניות, בלי הבדל דת או לאום.

ו) מועצת המנהלים של החברה תבחר מתוך בעלי המניות בהתאם לכמות הכספים המושקעים בקרן.

ז) אם לא יהיה לעיריות הכסף המספיק לתשלום הוצאות העבודה והסדור הנדרשות מהן, תנתנה להן הקלות להשגת הכסף הדרוש בצורת הלואה – על פי תנאים שעליהם יבוא הסכם ושבהם יקבע זמן תשלום החוב.

ח) היהודים והערבים יעבדו בעבודות הדרושות בתנאים שוים.

ט) המהנדסים יתיחסו אל הערבים והיהודים ביחס שוה ולא יהיה הבדל ביניהם אלא על יסוד הכשרון, היכולת והחריצות.

איברהים אפנדי אלשמם ומועין אפנדי אלמאדי כבר ראו את הכתבים הנוגעים במו“מ שהיה לי עם עירית יפו והמאשרים מה שנזכר לעיל. אשמח מאד אם יודיעני כ' בהקדם האפשרי ע”ד משאלות משלחתו וע“ד תואר יפוי־הכוח אשר לכם לבוא במו”מ בענינים אלה.

7 בספטמבר 1921

בכבוד רב, פ. רוטנברג.

בחינת “כבדהו וחשדהו”. יודע ר. כי חשוב מאד לסַכּל את טענותיהם של נרגנים אלה ומשמיע דברי־טעם שלו בנחת, מישב פליאות ומזמין לעבודה משותפת. אבל בסופו של דבר הרי רגיל הוא למו“מ עם ממשלות, עם עיריות, הנזכרות בזכיונו, לאמור: עם גופים משפטיים, מוסדות צבוריים רשמיים. אולם מי היא המשלחת הערבית כי ינהל אתה מו”מ ומה כוחה לקיום מו"מ שנגמר. ואמנם מובן, שראש הועד הפועל הערבי לא היה מעונין כלל “לשׂמחַ מאד” את רוטנברג ולא הזכיר כלל שאלה עדינה זאת בתשובתו הקצרה:

אדוני! אני משיב על מכתבו מיום 7 בספטמבר, כי אנו מצטערים על שאין ביכלתנו לחוות את דעתנו בשאלה זו, בטרם תהיה קבועה המדיניות העתידה של ארצנו באופן מוחלט וגמור. מה שיש להעיר עכשיו הוא, כי כל קונצסיה לא תוכל להחשב לחוקית בעיני עמנו כל זמן שהיא לא תאושר על ידי תושבי פלשתינה.

ויכולים אנו להגיד כאן, שאין דבר אשר ישמח אותנו יותר מאשר לראות את ארצנו מאושרת במובן הכלכלי. אולם אנו מרגישים כי החובה היא לתת לנו את ההזדמנות הדרושה כדי שנגשים אנו בעצמנו תכניות־בנין כאלו.

18 בספטמבר 1921

בכבוד וכו' קאזם.

כך דרכם של נרגנים. על מה שנשאל לא השיב ועל מה שלא נשאל – כתב. פסקה אחרונה במכתבו מכוונת כלפי חוץ וכלפי האנגלים הנאורים, שראו פגם בתנועה הערבית הזאת של “מורדי אור”, הנלחמת במפעל תרבותי ממדרגה ראשונה. אבל כפי שידוע לנו קיבל ר. את הקונצסיה שלושה ימים אחרי מכתבו זה של ראש הועד הפועל הערבי, וניגש להתחלות של הגשמת המפעל בארץ. כאן חידש את המו“מ עם עירית יפו, שבדרגתו המוקדמת דובר על התנגדות מעשית לתנאים ולא על התנגדות עיקרונית לתכנית. מו”מ מוקדם זה שימש לו לר. לא רק בסיס להמשכתו עכשיו אלא גם לדחיית טענתם של העתונים האנגליים, אשר בקאמפאניה שלהם בשנת 1922, שראינוה בפרק 19, נגחו את תכניתו גם בקרני הערבים המתנגדים.

בקשר לידיעה שנתפרסמה בעתוני לונדון, כי לפני קבלת הזכיון בא ר. לידי הסכמה עם עירית יפו, פנה נשיא האגודה המוסלמית־הנוצרית בעיר הזאת לראש העיריה בבקשה להעמידו על האמת. על שאלה זו נתקבלה תשובת העיריה:

“בתשובה למכתבכם המדבר על תכנית החשמול, הננו להודיעכם, כי בנוגע לתכנית הכללית לא היה שום מו”מ בין העיריה היפואית ובין ה' רוטנברג, לא בכתב ולא בעל־פה. אולם, בנוגע לתכנית הירקון השייכת ליפו וסביבותיה, התנהל עמו מו“מ באמצעות הממשלה המקומית. מו”מ זה הצטמצם רק בבדיקת האפשרות להפיק את החשמל ע“י שמוש הנהר או ע”י שמוש מכונות מיוחדות לכך, ובבחינת מהות התכנית, אם יש בה תועלת אם לא. העיריה העמידה מצדה את ה' ארמסרונג, המהנדס המומחה, כדי לחקור וללמוד את המצב. בינתים שלחה הממשלה לעיריה העתקה מחוזה ההסכם עם ה' רוטנברג וגם מכתב רשמי, שבו פקדה על העיריה להעביר לרשותה את הקרקעות הדרושות לתכנית, בהתאם לחוק הרכישה, ולשלוח התראות לבעליהן לבל יחרשו ויזרעו אותן.

כשהעיריה ראתה את עצמה בפני ‘מעשה עשוי’ ובהרגישה כי שתיקתה תחשב להסכמה גמורה מצדה בלי כל תנאים – נאלצה בט“ז בנוֹומבר שנת 1921, כלומר: חדשיים מיום הנתן הרשיון, להחליט, לשם שמירת זכויותיה וזכויות התושבים הערביים, כי היא מסכימה לקחת חלק בתכנית הירקון (מפני שכאָמוּר, לא היה שום מו"מ בנוגע לתכנית הכללית), בתנאי, שכל המפעל הזה יעבור אחרי 32 שנה לעיריה היפואית; שתהיה זכות לעיריה ולתושבים הנמצאים בתוך גבולותיה לקנות ששים אחוז מהמניות במקום החמשה ועשרים אחוז שהממשלה הבטיחה לתת; שתנתן לתושבים ארכה מספיקה כדי להמציא את הכסף הדרוש; שהחברה תמציא חשמל לנקודה הקרובה ביותר שהעיריה תקבע מחוץ לעיר עצמה שהעיריה תקבל על עצמה לחלק את החשמל לבעלי הבתים והפרדסים, לבתי־החרושת ולדרכים מבלי שתהיה כל רשות לחברה להתערב בדבר; שתנתן לעיריה הזכות להשתתף במועצת ההנהלה של החברה; שתהיה לה אותה הזכות שנתנה לממשלה והיא, לדחות או להסכים לכל שנוי שהחברה רוצה להכניס לתוך חוקיה היסודיים; שהעיריה תעביר לרשותה את כל הקרקעות והנחלות הדרושות עד אשר תתכונן החברה ותדון עליהן; ושהממשלה תתן ערובה שהתנאים האלה יוצאו אל הפועל. התנאים האלה הוגשו אל הממשלה והענין עמד עד הגבול הזה.”

לא התנגדות אלא התנקשות. אבל אין דבר. רוטנברג ממתח את עצבי־הפלדה שלו במתח גבוה. הוא אוחז גם בזה וממשיך במו“מ גם על יסוד דרישות אלו, שהוא יודע בלבו כי לא באו הללו אלא משום “דרוֹש וקבל שכר”, כי לא תשאר אבן על אבן מכל בנין־התנאים רב־הקומות הזה. אם אמרו א' יאמרו גם ב'. סבלנות ומרץ והתמדה בפעולה, ובכל האופנים – כל אלה מצויים לו לר. במדה מספיקה. הוא יעמוד בפני הפוליטיקנים הללו. הוא יעמוד גם בפני המסיתים העתונאיים, שאינם פוסקים מלהטיל בו את בליסטרותיהם מכל מיני משקלות ותרכבות. הנה מתקיף ה”פלשתיין" היפואי התקפה מדעית, שקול אנגלי נשמע ממנה:

“התכנית תוציא כספים ועמל אנשים ותקלקל את בריאותם באויר עמק הירדן הצורב, ואף יצטרכו שם לגדודים בריטיים להגן על העובדים. הירדן נמצא בגבול המזרחי הקיצוני לפלשתינה, במרחק מששים ועד שמונים וחמשה מיל מערי החוף. הירדן שוטף בעמק מ600 ועד 1500 רגל מתחת לשטח הים וממערב תסגור עליו שלשלת הרים גבוהים ב1500 ועד 4000 רגל, ויפרידו בינו ובין העמקים אשר ממערב לו. חמש או שש הערים הגדולות מונות בערך 300.000 נפש ולא ימצאו אֵפוֹא לחברה יותר מ10.000 משפחה שיקנו אור חשמלי ב30000 לירה. והאפשר לחשוב על ריוח כמו שמבטיח ר. לבעלי המניות? ההפסד יהיה רב מאד. 600.000 איש בכפרים ובדואים לא יצטרכו לחשמל, כוח גדול ילך לאבדון. ואם יחכרוהו המהגרים (העולים היהודים. – המעתיק), שלא יוכלו לשכון בעמק הירדן, תקום שם מלחמה בין הנפש והרכוש. ולסוף, החשבון של הפרדסים ביפו מראה שמהבאֵר הארטזית יעלה להם מטר מים בחצי פני. ולזאת עזבו את מי הנהר הקרוב שישתפך אל הים מבלי שישתמשו בו. אפשר היה להשיג גם בשמינית הפני. והחברות בקשו מפני וחצי עד שנים למטר מעוקב. אך מי זה ישלם 400 למאה? אֵפוא כל ההוצאות? ומהנדס אנגלי אמר, שאין הוא נותן בעד תכנית רוטנברג אפילו שילינג אחד.”

ואחד הנכבדים של העיר יפו כותב:

“נודע לי כי הממשלה רוצה לתת ערבותה לעירית יפו לשם השגת הלואה בסך 25000 לירות, למען תוכל להשתתף בתכנית רוטנברג. לכן באתי להפנות את תשומת לב העיריה, שהתכנית הנ”ל עתידה לפשוט את הרגל ושההלואה, אם תסודר, תאבד את כספי העיריה ולא תביא שום רוַח. אני מוכן להוכיח זאת במספרים, אם ידרש ממני."

אבל יודע ר. שהכוח המכריע הוא המעשה. בינתים הו מתחיל בונה את בנינו העצום בתל־אביב השכנה – וערביי יפו יראו ויבינו את אשר לפניהם. וגם ביפו עצמה: העיריה אינה יכולה, “לצערה”, להתקשר עמו בשום חוזה – אבל הוא פותח בעבודה בהוצאותיו שלו ובאחריותו הוא. התוצאות תבואנה. ואכן בתחילת 1923 נשמעות מצדדין זמירות חדשות. ואף ב“פלשתין” היפואי יש שהקול מתרכך במקצת. “עירית יפו – אין אנו חושדים בה כי תקבל את התכנית… ואם תפציר הממשלה בעיריה שתשתתף בתכנית – עליה להתפטר ולהניח לממשלה לעשות מה שתרצה”. לשון־נפתולים של טובלים ושרץ בידם. ובאספת נכבדים מסבירים כמה מראשי הכלכלה, וביחוד הנוצרים, “שמכיון שלפי הזכיון אין לעיריה רשות ליצור רשת חשמל שלה – אין לה אלא להשתתף עם ר., שתנאיו נוחים, ולקבל ממנו הנחות מאכסימליוֹת”.

ואמנם ישנם פקידי ממשלה וגם ערבים בודדים, מן העשירים והמשכילים, שמתקשרים עם ר. באופן פרטי, ופועלי ר. מתחילים מניחים צנורות ברחובות יפו. והרוחות מסתערות. אספת־נכבדים שניה, שבה נוכחים גם ר. ומזכירו, מחליטה לכתוב למושל: “הואיל ור. קבל זכיון לנצל את הירקון אין לו רשות להפיק חשמל ע”י מנוֹעים. זה שייך לעיריה ועליה לעכב את ר. מלקלקל את המדרכות ולדרוש ממנו להוציא את העמודים שהציב כבר ברחובות יפו“. ו”פלשתין" היפואי מספר: “אנשים ערבים עוברים בין החנויות ובמסגד לאסוף חתימות על מכתב בקשה לממשלה, שתכריח את העיריה היפואית להשתתף במפעל רוטנברג, שתקנה את רשת החוטים שיעמידו בעיר ואת כוח החשמל הנחוץ לזה והיא בעצמה תמכור את האור לתושבים. מאספי החתימות מרמים את הקהל. הם אומרים, שכונת הבקשה היא להוציא את הקונצסיה מידי רוטנברג ולמסור אותה לעיריה, ושהאגודה המוסלמית־נוצרית יעצה להם לעשות זאת. כשנודע לחותמים שכל הדבר הזה שקר הוציאו את המכתב מידי מאספי החתימות וקרעוהו לגזרים. הדבר היה במסגד יפו.”

מובן שכל הדברים האלה היו למורת רוחו של ר. איש המעשה, אבל לא ידכאוהו. הנה הוא מסיים והולך את המפעל החלוצי בת“א ובעוד ימים אחדים יאיר את רחובותיה, בעוד ימם אחדים עליו לצאת ללונדון להראות את ראשית פעולתו, להוכיח כי משאך ניתנה לו רשות לפעול – לא ינוח ולא ישהה אף כמעט קט. וחשוב לו ביותר לסיים את פרק יפו. אגב: תחנה זו שבתל־אביב – תחנת־יפו נקראת, וביפו עצמה אינה פועלת אלא בפרוָרה הקטן, היהודי בלבד. ואף על פי כן – בדרכיהם הנלוזות של צבועי יפו לא ילך. שני ימים לפני הארת הרחובות בתל־אביב שלח מכתב זה למיור קמפבל, מ”מ מושל המחוז יפו.

"בקשר עם בקשת כ' ממני להיות נוכח ביום השני הבא בישיבת הועדה שנתמנתה כדי לעוץ לעירית יפו על הצעותי הנוגעות להספקת כוח חשמלי, מוצא אני לנחוץ להגיד את הדברים הבאים:

כפי שאפשר לראות מפרוטוקול שתי הישיבות הקודמות של הועדה, שבהן הייתי נוכח לא הכחישו חברי הועדה את התועלת שתצא לתושבי יפו מהצעתי, אלא שהטילו ספק בחוקיות הקונצסיה. בכוון זה נסחו שאלות שונות ובקשו מכ' לשלוח אותן לממשלה לחוות דעתה, בהחליטם בו בזמן שאם תשובת הממשלה תאשר את זכויות הקונצסיה – תפגש הועדה שנית ותכין את הדין וחשבון שלה לעיריה.

למרות החלטה זו ולמרות החלטת הועדה שלא לפרסם דבר טרם יוגש הדו"ח האחרון לעיריה, כדי שלא ליצור דעה מוקדמת בצבור, פרסמו האדונים האלה בעתונות הערבית הודעה בחתימות ידיהם, הנושאת צורה של החלטה, ביעצם לעיריה לדחות את הצעותי על היסוד המדומה של אי־חוקיות הקונצסיה.

הודעה מתעה וחסרת טקט זו מצד חברי הועדה גרמה לארגון תעמולה בעתונות הערבית ולאספות פומביות נגד הצעותי.

בשים לב לעובדה שחברי הועדה עצמם הכירו בתועלת המעשית של הצעותי לתושבי יפו, ובשים לב לעובדה, שבשעה שהטילו ספק בזכויות הקונצסיה כבר ידעו היטב שזכויות אלה הן מחוץ לגבולות של ויכוח, והיות שבעצמם החליטו שלא לפרסם שום הודעה פומבית כל זמן שהענין עומד לבחינה – רואה אני את מעשׂם למחוסר־טאקט ממדרגה ראשונה, הנמצא בהחלט מחוץ לגבולות קשרי־מסחר ישרים ורגילים. לכן אני מסרב להפגש אתם שנית ומבקש מכ' להוציא את כל הענין מעסקי הועדה הזו.

אני בטוח שהעיריה, שהיא באת־כוחם האמיתית של תושבי יפו, אינה מאשרת את מעשי הועדה שלה, ואם העיריה רוצה בכך – הנני מוכן לנהל אתה מו"מ בתנאי שהעיריה תפנה אלי בענין זה לפני נסיעתי.

צריך שיהיה מובן שאם העיריה תחליט לדחות את המו"מ עם החברה – לא אוכל להבטיח שתנאי ההצעה הנוכחית יהיו קיימים בעת ההיא. מובן מאליו שכוח חשמלי ינתן, בהתאם לתנאי הקונצסיה, לכל איש שיגיש בקשתו למשרד החברה, בין אם נבוא לידי הסכם עם העיריה או לא.

אבקש את כ' להקריא מכתבי זה לפני חברי הועדה."

כך. רוטנברג מדבר דבריו בלשונו. וגם הם ילמדו לכבד לשון כזו. ויהיה מה שיהיה – הוא את לשונו לא ישנה. הוא מעונין בעיקר, שקולו זה יגיע אליהם, אמנם בקשתו זו לא מילא ידידנו מושל יפו בימים ההם. הוא – אולי – היטיב לעשות. פרסם את כל הענין הזה ברבים, למען ידע הקהל הערבי את התנהגותם הדו־פרצופית של הצעקנים. אותו יום פרסם מיד המושל הודעה רשמית מפורטת ומשכנעת:

"כידוע לקהל עשה הא' פ. רוטנברג חוזה עם עירית תל־אביב להספקת כוח חשמלי, והציע שחוזה דומה לזה יעשה בינו ועירית יפו.

היות וכפי הנראה היתה אי הבנה בקשר עם ההצעות האלו, נמנתה ועדה לבחון את פרטי הצעת הא' רוטנברג. הכונה היתה שהדו"ח של הועדה יוגש לעיריה שעליה להחליט בענין זה. הועדה התאספה ובחנה בזהירות רבה את ההצעות.

– – – הועדה, בהכירה שבחירת השיטה הטובה ביותר להארת העיר היא לגמרי בידי העיריה, החליטה, אחרי התחשבה בחות־דעת מקצועית, להשאיר את ההחלטה האחרונה בידי העיריה. ביחס להצעות שהעיריה תרכוש לה את חלוקת הרשת בעיר הסכימה הועדה עם יתרונות ותועלת זכיון הירקון, אבל החליטה לפנות אל הממשלה בהתנגדויות חוקיות ידועות שהתעוררו לרגל השמוּש בתחנת הסקה.

התשובה הרשמית להתנגדויות חוקיות אלו נתקבלו, והן: א) החברה, בקבלה כוח חשמלי מתחנת הסקה בלבד, פועלת בתחום הזכיון שלה; ב) אין לעירית יפו כל רשות חוקית ליצירת כוח חשמלי משלה להארת רחובות העיר; ג) לממשלה יש הכוח המלא למסור את הזכיון בצורתו הנוכחית והוא מקשר באופן חוקי את כל הצדדים המעונינים.

ההודעה שניתנה בעתונות בשבוע שעבר ע"י ששה מחברי הועדה היתה, לכן, מוקדמת והפריעה לויכוחים הבאים של הועדה. שום התנגדויות כספיות להצעת הא' רוטנברג לא הובעו על־ידי הועדה.

עכשיו כשהצד החוקי של הזכיון נתברר ואין להטיל בו ספק – נשארת ההחלטה האחרונה בידי עירית יפו, הצריכה להתחשב ולראות אם ההצעות הן בטוחות מצדן הכספי או לא."

רצונה הגלוי של הממשלה, גילוי טלפיהם של המנהיגים, עמודים ניצבים ברחובות על חוטיהם המתוחים לתוך כמה בתים חשובים, ועל הכל: אורות מנצנצים מעבר תל־אביב השכנה – גורמים חשובים הם כדי להטות את דעת הקהל לצד אורו של רוטנברג. בשעה כזאת אין המנהיגים רואים לעצמם דרך אחרת אלא קיצונית ביותר, מחוץ לספירת ההגיון וההשפעה הרגילה. בכינוס הערבי־פלשתינאי שנתקיים באותם הימים ממש – מטילים חרם על חשמל רוטנברג. אף על פי כן. גם זה לא יועיל. גדול כוחם של האור והמאיר גם יחד. יודע ר.: עם עקש תתפתל. הוא נכנס לתוך המבוך הזה וללא־חת, יצעד בעקלקלי־שביליו ויתאַמן בפתלתולי הערבסקות ה“דיפלומטיות” של העסקנות הרשמית – וידו תהא על העליונה.

כארבעה חדשים אחרי הכינוס ההוא אומר קולונל קיש לראש עירית יפו עאצים ביי סעיד, בביתו של רג’יבּ נשאשיבי, כי אִולת תהא זאת מצד יפו אם תעשה פוליטיקה בענין החשמל, וכי סוחרי יפו יצטרכו לסגור את חנויותיהם בחמש אחה“צ ואילו האורות הבוקעים מחלונות הראוה של תל־אביב יסַנורו כל עין עוד הרבה שעות. ראש עירית יפו מסכים בכל לב לדברי קיש ומקוה שבקרוב יושג הסכם. אחראי האיש לדבריו, כי הרי הענין תלוי עכשיו רק בעיריה. ותקותו יש לה יסוד. אלא מה? ידו לא תהא ב”מעל" הזה בגלוי. הוא ידע “להסתדר”, לרחוץ בנקיון אַליבּי כּפיו ולהיות טהור גם בעיני מתנגדיו הפוליטיים מגרוּרי המוּפתי. כי אמנם חודש אחרי שיחה זו מספּר “פלשתין” בקול ענוֹת חלוּשה:

“נודע לנו שבזמן העדר ראש העיריה פנתה לשכת המסחר היהודית (היתה אז, כמובן, ביפו, מרכז המסחר היהודי. – המעתיק) בדרישה אל העיריה להאיר את הרחובות בחשמל מפחד מקרי גנבות בלילות מחמת חוסר אור. ממלא מקום ראש העיריה הסכים לזה בלי שהודיע את הדבר לראש העיריה (כאילו באמת לא ידע ראש העיריה על כך לפני המעשה… – המעתיק). הוא קבל את חוות דעת מועצת העיריה. והתנהל משא ומתן בין הממשלה, העיריה ורוטנברג על יסוד זה שהתכנית מועילה מן הצד הכלכלי, ולא יותר. כך נגמר החזיון.”

ו“פלשתין” היפואי מוסיף כאילו לשם יציאת ידי חובת לאומיות לוחמת: “העיריה הרי יודעת שהתנגדות התושבים לתכנית היא לא מן הצד הכלכלי, אלא מן הצד המדיני. היא היתה צריכה להשאיר את הגשמת הענין בידי הממשלה. אבל העיריה לא עשתה כך – מפני ששלשת רבעי חבריה הם מתומכי התכנית”… והעתון המצרי “מוקאטם” מסיים את הרצאת הענין הזה במלים אחרות: “יש מבין חבריה (עירית יפו) המאירים את ביתם בחשמל רוטנברג חנם זה כמה חדשים, בלי התחשב בכבוד העם”…

ודאי שזה היה נצחון משמח לרוטנברג, אלא שיש שיורי חבלי־לידה. למחרת ההחלטה מסדר הועד הפועל הערבי אספות־מחאה: התפטרות העיריה, מפגינים כלפי הממשלה ומתאספים ליד המנורות ברחוב כדי לשברן. המושל, קמפבל האדיב, נוקט בחומר הדין: מתרה באחראים, מאיים ביריות ומטיל חובת דמי־ערובה על שנים מחשובי המנהיגים; הולך בעצמו לאספה בקלוב האגודה המוסלמית־נוצרית, מבאר ומבקר, מזהיר ומתרה – וכל זה ללא הועיל: ברחוב הראשי מנפצים לרסיסים את מנורת החשמל. הממשלה מטילה קנס על החנונים השכנים ש“לא ראו” את המזיקים – ולמחרת יורים מתוך פרדסי יפו על עגלות יהודיות. ואחר שהמושל שולח את שני המנהיגים, שלא רצו להפקיד דמי־ערובה, אסורים לבית־הסוהר בירושלים – מחאות וסגירת חנויות, וישיבה מורחבת של הוע"פ הערבי בוחרת בועדה מיוחדת לטפל בענין רוטנברג – להמשיך בחרם, להביע תודה לעיריות חיפה ונצרת על סרובן להכנסת חשמל, לעורר את עירית יפו וראשה להישמע לשאיפות האומה – ושולחת טלגרמת־מחאה לנציב העליון על הגשמת מפעל ר. ביפו ומטילה את האחריות לתוצאות המעשה על שכם האיש שגרם לכל הענין, לאמור: על הנציב היהודי, הוא “שגרם לכל זה”…

ואם כל זה אינו מועיל – מוצא ה“פלשתין” היפואי הצורר דרכים אחרות: הוא מזהיר את קוראיו מהזמין כוח חשמל אצל רוטנברג, מפני שזה עומד לפשוט בקרוב את הרגל! מובן, שר. תבע את העורך לדין, ואחר שהשופט היפואי זיכה את הנאשם – מסר את דינו לערכאות עליונות.

אבל סו"ס מוּאָרים רחובות יפו והעם טועם את טעם האור ורואה בעין את ערכו הרב, ונמצאים ערבים שמשמיעים בעתונות את אשר בלבם: “מפליא שחוטי־חשמל בלבד מחזקים את הבית הלאומי ומכירת אלפי הדונמים שעליהם נבנו המושבות – אין בהם שום הזק”… “אל תצריכו אותנו להראות מי הוא הבוגד האמתי במולדת”… ועתון אחד מדפיס מאמר ארוך, שכולו אומר כאילו התנגדות לזכיון ולמפעל, ובסוף – דרכם של ערבים! דברים כדרבונות: "אולי ימצאו כאלה שיאמרו, כי מכיון שאנו חלשים, מוטב לנו לחיות לאור הנרות עד שנוכל ליסד חברות חשמל. זהו דבר טוב, אבל מדוע אין אתם ממשיכים לרכב על חמורים וגמלים עד שתבנו מסילות ברזל, אוטומובילים ועגלות? מפני שזרם ההשכלה והתרבות זורם כשטף מים עזים ואין כוח לאדם לעמוד בפניו. מי שמתנגד לזרם – הזרם סוחפו, ומי שהולך עם הזרם – ניצל. אנו קורים אתכם ללכת עם הזרם..

––––––––

ועדיין לא נגמר הענין ביפו – וחוזר חלילה בחיפה. גם שם פנה ר. לעיריה וביקש את השתתפותה, הגם שיכול הוא בעצמו – לפי הזכיון – לבנות ולהנהיג את החשמל. אבל ראינו כבר למעלה את תודת הוה"פ הערבי לעירית חיפה שדחתה את רוטנברג. כשנה נמשך הענין. רוצה הוא בשלום ומחפש כל מיני דרכים של השפּעה. אבל סוף סוף – כבר רגיל הוא בכך ואינו נבהל ביותר. בחיפה, העיר המעורבת יותר, נשמעות יותר גם דעות מתנגדות לראש העיריה שבימים ההם, שהיה מנאמני המופתי. ובחודש פברואר 1925, כותב העתון הערבי־נוצרי שבחיפה “הכרמל”:

“קמנו ביום ה' בבוקר והנה עמודי הברזל של רוטנברג נעוצים ברחובות העיר ולא נשאר אלא לתלות עליהם את הפושעים. מה עשו המוסדות והעיריות ולשכות המסחר והקלובים? ממהלך העבודה או יותר נכון מזריזותה והתגברותה בזמן האחרון מתברר, ש’האיש' אינו מתחשב בשום דבר. הוא מוסיף ללכת בדרכו. ולכן אנו מזכירים שוב על חובתו של העם להכריז חרם – כדי להוכיח לכּוֹל, שאנו עם המעשה ולא אומה המדברת דברים בעלמא”.

ולא רק מצד הערבים, אלא גם מצד ידידיהם ושונאינו האנגליים לא פסקה הפעולה בפרלמנט כל אותן השנים. ביחוד היה פעיל בעינן זה ציר שמרני בקר, שבחדשי יוני־יולי 1923 העסיק את הפרלמנט הרבה פעמים בענין החשמל. הנה הוא שואל, אם בהסכמת הממשלה מעמיד ר. עמודי חשמל ביפו נגד רצון העיריה וגורם למהומות. תשובת סגן המיניסטר למושבות היתה, – שאינו יודע על התנגדות העיריה ועל מהומות וכי הממשלה הסכימה לכך. והנה הוא שואל אם הממשלה תקבל חזרה את הזכיונות מחמת ההתקדמות המועטה בעבודתו, והתשובה היתה פשוטה: לא. אבל אין הציר האנטישמי מסתפּק בכך ומפציר הלאה, עד שיו"ר הפרלמנט מפסיקו. ופעם אחרת שואל הוא: באיזה כוח תשתמש חברת ר. להנעת מכונתיה? והתשובה היתה, כי עכשיו משתמשים בנפט ועדיין לא התחילו בניצול כוח המים.

עובדה זו של שימוש במכונות דיזל בתחנת תל־אביב שימשה עילה לכמה התקפות גם אחר כך, ופעם ביאר המיניסטר למושבות את הדבר הזה בתוך תשובתו הכוללת:

“אשר לתחנת החשמלית של הירקון – לא היה ביכלתו של בעל הזכיון לרכוש את האדמה הדרושה לתכנית זו, אלא במחירים גבוהים מאד. אמנם, יכלה הממשלה להפקיע לטובת בעל הזכיון כל נכסי דלא נַידי הדרושים למפעלו, תמורת פצוי מתאים; אולם אין לאחוז באמצעי זה של הפקעה אלא במקרים יוצאים מן הכלל, ולכן נתנה הממשלה רשיון לחברת החשמל ליפו בע”מ, אשר לידיה עבר הזכיון, להקים תחנה להפקת כוח חשמל ע“י דלק, בהתאם לסעיף 2 של הזכיון. תחנה זו עובדת כעת ומספיקה כוח חשמל למאור ולתעשיה ביפו, בתל־אביב ובמקומות אחרים. לאחר שימלא בעל הזכיון את כל תנאי הזכיון בנוגע להספקת כוח חשמל למוסדות־צבור ידועים וליחידים ואת שאר התנאים, תעמוד לפני הממשלה השאלה, אם תהיה איזו תועלת לדרוש ממנו את הגשמת התכנית של הפקת כוח חשמל ע”י ניצול מי הירקון דוקא, ובאַילה תנאים יש לפטור אותו מהתחַיבות זו, אם יראה הדבר לרצוי."

ובחורף 1924, בימי ממשלת־הפועלים הראשונה, מופיעות שוב דרישות של אותו בקר לבטל את הזכיון – מפני שר. לא הכין את הכסף הדרוש. ואף ג’ונסוֹן־היקס שאל את שאלותיו החַתרניות. ובאותו זמן תוקף גם בבית הלורדים לורד רגלן הידוע לנו כבר. ולורד ארנולד עונה לו מטעם הממשלה, כי לפי הודעת־הנציב הרברט סמואל מנהלת חברת החשמל ביפו את עסקיה לשביעת רצונם של הלקוחות וכל תנאי ההסכם מתמלאים בדיוק. ואשר לעבודה הגדולה על הירדן – אין החברה מחויבת עדין בהתחלתה, והיא תתחיל מיד אחר שתרכוש את כל האדמה הדרושה; אבל הכנות מרובות כבר נעשו, והנציב סמואל מרוצה מהמצב.

––––––––

ראינו בפרק הקודם, שחדשים אחדים אחרי הזמן ההוא נפתחה התחנה בחיפה. אבל לעומת זאת לא נסתימו עוד הסכסוכים עם עירית יפו. הנה כבר בשנת 1925 – ועדיין לא נחתם החוזה ועדיין יש חילוקי־דעות מעשיים. אבל לעצם הענין אין בזה משום חשיבות. הקהל הערבי נסחף עם זרם החשמל. ואחרי יפו וחיפה באות שאר הערים הערביות. לאט לאט הוא חודר אליהן. ובכל מקום – התנגדות והסתבכויות כאילו מבראשית. ועוד בחודש מרס 1936 – חודש לפני התחלת הפרעות, שהפסיקו בקביעת יחסים חדשים עם ערבים – עוסק הוא בסדור מפעל החשמל בשכם מזה ובעזה מזה, ובשכם עוד “מחתימים על תזכיר נגד הארת העיר בחשמל, כי המפעל… יזיק לעיר”, כמאָז.

––––––––

ועוד נראה בפרקים הבאים את ר. אלוּץ לבזבז זמנו לפינוי אבני מכשול כבדות וחדות, שישימו הערבים בדרכו הגדולה. אבל דרכו תסלל ותכבש, ואף לבני ערב יהיה אור במושבותם – תחילה בעל־כרחם ובסוף גם להנאתם.

 

פרק עשרים ושנים: בהכנות אחרונות למפעל הגדול    🔗

התחלות חשובות נעשו כבר. החברה פועלת, ופעולותיה מתרחבות. תחנת־הכוח בתל־אביב לבד משמשת 40000 בני תל־אביב, 25000 בני יפו, את מחנה הצבא בצריפין, את ראשון־לציון ושכנותיה והנה מעבירים ממנה קוים גם לפתח־תקוה ופרדסיה מצפונה של תל־אביב. וחשיבות ההתחלה צפוּנה לא רק במספּרי הניהנים וקילוואטים, אלא גם בהרגשות שעוררה בלבבות, בחשבון יסודי ומרחיק יותר. הנה כותב סופר סוקר:

“וכשם שגדול חלקו של “סולל בונה” בהעמדת גייסות של גודרים ובנאים וטייחים וחוצבים, כך גדול חלקו של מפעל החשמל גם במקצוע העמדת אומנים מומחים בחשמלאות על כל רבוּי ענפיה הכרוכים בו. ובשעה שאתה רואה פועל יהודי ‘עולה בכבש ונתלה בעמוד של חשמל’ ומסתבך בין חוטי האש והרשפים, אשר מות מגעם, אתה מרגיש כי עמדת־חיים ממדרגה ראשונה נכבשה לפני העובד העברי.”

אבל כל אלו הרי אינן, באמת, אלא תולדות המפעל, והנה הקדימו הן לבוא לפני אביהן, ומתי תגיע שעתו? כבר אנו עומדים בשנת 1926 השביעית לראשית פעולתו, כחמש שנים אחרי השגת הזכיון הראשונה. והעמידה דלה עדיין לעומת הנחלָם והנשאָף. שהרי אמנם ניתן הזכיון בכ“א בספטמבר 1921, אבל גמר נתינתו חל רק בתחילת קיץ 1926. במשך שתי שנים היה צריך בעל הקונצסיה להוכיח לשלטונות, שהוא אדם שיש לסמוך עליו – ולהכניס סכום־ממון ידוע בצורת מניות. בכ”א בספטמבר 1923 נתמלא תנאי זה, ולכאורה קבלה הקונצסיה תוקף מאליה. אבל כאן התחילה פרשת ההרפתקות, שנמשכה מאז ועד ה5 במארס 1926. לאמור: עד עכשיו היה קיים חוזה קוֹנצסיוֹני בין חברת ר. ובין הממשלה, אשר שמר לחברה את כל הזכויות עד שתוָסד החברה באופן מוחלט עם ההון הדרוש לה. עכשיו נגמר המו"מ הממושך והמסובך והחברה קבלה כבר את הזכיון ממש. מעכשיו תקצר כבר יד כל משטין ומקטרג. כי במשך הזמן הזה בדקו וחטטו וכברו בכברה וניפו בשלוש־עשרה נפות את כתב־ההתקשרות הראשון, תקנוהו ושנוהו לפי הדרישות האחרונות שבאחרונות.

אלא מה? העיקר חסר עדיין. הכסף העונה את הכל טרם ענה לדורשו רוטנברג. נשתקפה בה בתכניתו מאֵרת הציונות בכללה בשנות ההגשמה הבלפורית. הרי תכנית ר. נישאה על כל שפה וראו בה חזוּת העיקר, ואף־על־פי־כן. ראינוהו עושה באמריקה, עושה ומעשה תוך יחסי מריבה בין העושים, זה תורם וזה מתאים, וההבטחה מרובה ועצומה והקבלה פחותה וזעומה. וכן אנו רואים אותו בשובו מאמריקה לאנגליה, בהיותו עסוק שם למעלה ראש בפינוי אבני הנגף של הפרלמנט והעתונות, והנה הוא נפנה גם לתוך המחנה פנימה, ובועידת ציוני אנגליה המתקיימת בתחילת אוגוסט 1922 מביע הוא את מרירות לבו:

“אילו – אומר ר. בנאומו הקצר – במקום להתוַכּח על המנדט היינו יוצרים מיליוני לירות אחדים בשביל א”י והיינו ממציאים עבודה לרבבות יהודים צעירים היה למנדט תוכן אחר וכל האטמוספרה מסביב לנו היתה אחרת. אתם יהודי אנגליה לא עשיתם כלום בשביל א“י. הסתפּקתם רק בדברים בלבד. עוד יכולים אתם להציל את כבודכם אם תמציאו במשך ששת החדשים הקרובים סכום הגון למפעל הגדול, שהציונות השיגה קונצסיה עליו.”

ואף נחום סוקולוב מדבר בנאום הנעילה על קרן היסוד ועל תכנית רוטנברג בהעלם אחד. וחודש אחרי זה, בישיבת הועד הפועל הציוני בקארלסבאד, חוזר ויצמן אחרי ר. על התוכחה הגדולה לציונים:

“גם אני יודע לעשות ציורים עצובים מאד. הנה, למשל, כבר שנה שיש בכיסנו הזכיון של רוטנברג, היכול להעסיק איזה אלפים אנשים. בשנה שעברה, בעת הקונגרס, לפני הזכיון, חשבתם שזו היתה שערוריה שעוד לא הושג הזכיון, והנה עתה אחרי השגתו – אין אתם יכולים לעשות כלום לגישומו בפועל כמו שלא יכולתם לגשם רעיונות אחרים. וזהו סימן לחולשתכם שלשוא תנסו לכסות עליה.”

ראינו את ר. עסוק במחצית 1923 הראשונה בהקמת מפעלו הראשון בתל־אביב ובמחציתה השניה פעיל שוב בלונדון. אמנם הכניס בזמן המיועד את 200 אלף לירה הדרושות – אחרי שהנדיב הישיש מפאריס רשם 100.000 לירה, ההסתדרות הציונית – 100.000 (החצי מזה ניתן במזומנים מיד), העשיר הרוסי מיכאל נַסַטיסין – 50000, ו“הועד המאוחד לחלוקה” באמריקה, הוא ה“ג’וינט” העשיר (יתכן לאמור: ראש ה“ג’וינט” פליכס וַרבּוּרג, חתן יעקב שיף, ראש מתנגדי רוטנברג בתנועת הקונגרס) תרם 40000 לירה. אעפ“כ לא עשה בכך אלא תחילת שליחות. את הכסף, הדרוש לפעולה ממש, יש עוד לאסוף. וכנראה שאין לסמוך על אמריקה, שמן המועצה לפיתוח א”י הבראנדיסית, שהכריזה והחתימה ואף אספה כספים, לא קבל עדיין את כספו – מתוך חלוקי־דעות שונים. וכן אין לעת־עתה לסמוך על אנגליה, שהועד הכלכלי שלה הציע 20000 לירה בס"ה ור. לא רצה לקבל סכום מועט זה מציוני אנגליה, שחשבו תחילה לעמוד בראש מפעלו. כי על כן ראה ר. הכרח לשתף את כל ארצות הציונות. וכך אנו רואים אותו בסוף 1923 יוצר בוינה חברה מיוחדת בראשותו של זקן הציונים שם ובעל התעשיה למצרכי־חשמל יונה קרמנצקי, חברה לקנית מניותיו בסך 50000 לירה. ובתחילת ינואר 1924 מקהיל הוא כבר את עשירי מצרים – והם מבטיחים 10000 לירה בסך הכל.

כך ניתנו הכספים, קמעה קמעה. כשהצטרך למיליון, לא הושג גם רבע. וצריך היה רוטנברג לזוז מירושלים ליפו, ומיפו לקהירה ומקהירה לפאריס, ומשם ללונדון, פעם פעמיים, עשר פעמים כבר מאז ההתחלה, כדי להמס את הקרח ולקרוע את המסוה מעל ציונים וידידים. וכך צריך היה הוא, איש המעשה, לההפך למדינאי, לדברן, לסופר, למשורר, לחוזה – כדי לשכנע את האדיש ולדחות את המתנגד, וביחוד שביחוד – כדי לפתוח את הכיסים שהיו נעולים וסגורים.

אולם תזוזה ממשית ניתנה סו“ס בשנת 1925. אותו קיץ ביקר בארץ הברון הישיש בנימין אדמונד רוטשילד. רוטנברג הביאהו לבית הכוח בחיפה, שעמד בגמר בנינו, והניע לכבודו בפעם הראשונה את המכונות יוצרות האור – לפני חנוכת־הבית הרשמית ע”י הנציב העליון הראשון, שראינוה למעלה. אותו ביקור גרם לו ודאי קורת־רוח מרובה ל“אבי הישוב”. הנה נוכח כי לא הטעתּוֹ עינו ולא הכזיבתו תחושתו בתמכו את איש־קרנסקי זה תמיכה אבהית, מוסרית וממונית, בצעדיו הראשונים לקראת א“י החשמלית. עכשיו, אחר שראה “הנדיב הידוע” במו עיניו את רוב פעלו של ר. מסר לרשותו עוד 100.000 לירות. במשך הזמן נסתדרו הדברים גם בכספים האמריקניים, ופליכּס וַרבּוּרג הגביר את השתתפותו במפעל החיוני הזה לארץ. לא נח מעמלו ראש הועד הכלכלי לא”י באנגליה, סיר אלפרד מונד, וביוני 1925 שומעים אנו אותו דורש בענין זה באספה כללית:

“בגלל כוח החשמל הזול התפּתחה התעשיה עוד יותר. לאחדים מחברי הועד הכלכלי היו ספקות בנוגע לתכנית רוטנברג והם שאלו מה יעשו בכוח החשמלי המרובה, כי הרי אין שום דבר דומה לזה בארצות המזרח. ואולם ארץ־ישראל אינה ארץ מזרח. א”י היא ארץ יהודית. אם היהודים היו בה שנים עשר חדשים, כבר נעשה בה דבר מה. בשביל התפּתחות תכנית רוטנברג נחוץ משלושת רבעי מיליון לירות עד מיליון. צריכים לאסוף את הסכום הזה על יסודות מעשיים כשם שאוספים כסף בשביל כל הצעות מעשיות. כל מי שקשור את הממשלה בא“י מחכה שיהודי אנגליה יבואו וימלאו את חובתם לארץ.”

ואמנם במשך הזמן הלכו סוף סוף ונשתנו פני הדברים גם באנגליה – אחרי שנסתימה בהחלט פרשת הזכיון עצמו במארס 1926. אחרי חצי שנה פרסם ר. בעתוני לונדון את הבשורה, כי כל ההכנות להשלמת מפעל החשמל נגמרו ובקרוב תתחיל הפעולה עצמה על יד הירדן. סו"ס הצליח לאסוף מניות בסך קרוב למיליון לירה, שרובו כבר שולם (הרכוש כלל, כמובן, גם את הסכומים שהושקעו כבר בתחנות תל־אביב וחיפה וטבריה). עם הבטחת הבסיס הכספי הצליח לבסס את החברה גם מבחינה עסקית־צבורית. למועצה העליונה לחברת החשמל הארצישראלית נכנסו גדולי העסקים באנגליה: לורד רדינג, סיר אלפרד מונד (לורד מלצ’ט), סיר הוּגוֹ הירסט – ראש חברת החשמל באנגליה, ברון ג’ימס רוטשילד, העשיר היהודי הגדול ברנרד ברוֹן ועוד.

“שמות כאלו – כותב אז בעל־העסקים והעסקן הציוני י. א. נַידיץ במאמר מיוחד ב’העולם' – אינם שכיחים כ”כ אפילו אצל חברות פינַנסיות מן היותר גדולות. לשמות כאלו יש בעולם הכספי אמון גדול כ“כ, שלא יקשה להם להשיג לעת הצורך אפילו סכומים גדולים ביותר. וזהו באמת נצחון גדול כ”כ, שעוד אי אפשר לנו לשער עתה את ערכו. "

כי הצטרפותו של רדינג למפעל החשמל חלה בזמן שהודיע גם על הסכמתו להיות אחד ממנהלי הטרוסט התעשייתי הגדול מיסודו של אלפרד מונד (לורד מלצ’ט). עובדה זו כאילו באה ללמדנו, שהלורד רדינג רואה את חברת־החשמל הארצישראלית מפעל מבוסס לא פחות מן הטרוסט הענקי של מונד, שהושקע בו הון של 50 מיליון לירות.

נַידיץ, שכאחד מראשי מיסדיה ומנהליה של קרן היסוד תמך בר. תמיכה ממשית ביותר, כפי שראינו למעלה, מעריך במאמרו ההוא את מעשה רוטנברג:

"שבע שנות עמל עברו לרוטנברג – עמל אי־אנושי! לא היה יום שצרתו לא היתה גדולה משל חברו. האנטישמיים מצד אחד והקפיטליסטים, מחפשי הון בקולוניות רחוקות, מצד שני, התאחדו ויחד חתרו להשמיד ולהכחיד את הקונצסיה של רוטנברג. אך רוטנברג עמד כסלע איתן בלי לוַתר אפילו על ‘קוצו של יוד’ מזכויותיו. אדרבה, יותר שרדפוהו ושטמוהו – יותר ויותר עמד בתוקף על דרישותיו, עד אשר סוף כל סוף נחתמה הקונצסיה עם כל זכויותיה.

ורוטנברג היה לא רק האניג’נר המומחה, אשר קבל את הקונצסיה, כי אם גם מנהל הענינים הכספיים שלה. הוא היה מוכרח לחפּש אחרי כל פרוטה ופרוטה כדי שלא תפּסק העבודה באמצע מחוסר אמצעים.

אפשר היה לרוטנברג להשיג בנקל את הכספים, אילו פנה אל ה“סיטי” והיה מוסר את הקונצסיה לבעלי־הון. אך הוא לא נתן להעלות על הדעת בשום אופן רעיון כזה, שהמפתח להפרחת הארץ ימסר לאנשי־הן סתם, והוא חזר דוקא אחרי הון לאומי מכל החברות היהודיות הגדולות: הללו צריך שישלטו ברוב המניות של הקונצסיה הגדולה הזאת! ופה נפגש רוטנברג עוד הפעם באבני־נגף רבות. מצד אחד האדישות של גדולי היהודים לעניני א"י; ומצד שני אי־הבנה בחשיבותו של הדבר. רק מרצו ואמונתו של רוטנברג יכלו להכריע את כל אלה ולהביא בתור ראש חברה יהודית ארצישראלית את הלורד רדינג, אשר היה כה רחוק מאתנו ומגמתנו ושאיפותינו.

ופה אנו רואים צורך להזכיר, כי התפקיד הכספי הראשון לשם הקונצסיה הזאת נמלא ע"י קרן־היסוד. ההון הלאומי היה הראשון שנתן את ידו למפעל הגדול הזה והוא היה החלוץ לפני ההון היהודי האחר, שבא אחרי כן.

קשה למנות ולספור במאמר קטן זה את כל העקות והמרעין־בישין, שעברו על הקונצסיה של רוטנברג במשך שבע השנים מאז התיצבה על הדרך משאיפה להגשמה. אך מן הראוי לציין פה, שגם בשעות הרעות ביותר היה המנצח על המלאכה, מר רוטנברג, חזק ברוחו, ולא התיאש, ובכל מרצו ואמונתו האמין כי סוף הנצחון לבוא, והוא נלחום נלחם עם כל המכשולים ויוכל להם.

והנצחון בא.

עתה יוצא מר רוטנברג לא“י להתחיל בהגשמת התכנית של הירדן. יהי לנו הנצחון הזה לסמל בשעת המשבר בארץ: – סמל למה שאפשר להשיג בעבודה, במרץ, באמונה ובבטחון.”

––––––––

אותה תקופה היתה הקשה שבתקופות־המשבר השונות בארץ מאחרי הצהרת בלפור, היא תקופת ה“סיוע” לאלפי פועלים מובטלים וחוסר אונים לפעולה מצילה במחנה הציוני. אותה שעה היתה מתאימה באמת מאין כמוה להתחלת העבודה הגדולה, המיוּחלת זה שנים. ועכשיו, משהגיעה השעה להתחלת הפעולה עצמה, הגיעה השעה להגיד ברבים מה הפעולה העומדת ליעשות ומה גורמיה ותכליתה. ובתחילת דצמבר 1926 מפרסם רוטנברג ב“ניו פלשתיין” מאמר קצר על מפעל הירדן בשם “פחם לבן”.

"המפעל הבא ליתן את מי הירדן בעול, עתיד להמציא עבודה למספר גדול של עולים, ולפתח את ההתישבות החקלאית ביחד עם האוכלוסין. התעשיה תוכל להתפתח בארץ־ישראל רק עם הוזלת הכוח המניע את העבודה, במצב הנוכחי יש למצוא את הכוח המניע רק באוצרות המים של הארץ.

מדת הגשמים היורדים בא"י בכל שנה ושנה אינה נופלת מזו של ארצות אירופה. אולם גשמים אלה יורדים רק בחורף. המים הדרושים להשקאה ולכוח במשך הקיץ ימצאו אפוא רק אחרי שגשמי החורף יאצרו כדרוש במקוות מיוחדים לכך.

התכנית לניצול אוצרות המים של א“י אומרת לאצור כמויות מספיקות של מים לצרכי השקאה ולהשתמש רק בנותר ובהבדלים שבגובה השטחים – לכוח החשמל. כמויות המים הניתנות להאָצר בא”י חוּשבו לפי מספרים מדוקדקים, שנאספו ע"י מוסדות אחרים.

הצד הראשון בהגשמת התכנית הוא ניצולו של חלק ממפעל הירדן למטה מים כנרת, לשם יצור מרץ חשמלי. זכות קדימה ניתנה לחלק זה מכל התכנית, בתור צעד ראשון, על יסוד המעלות היתרות האלה:

א) ים כנרת יכול לשמש מקוה טבעי כביר.

ב) כמות המים והגשמים יש בה כדי יִצוּר כוח במדה יתרה על הדרוש לא"י כעת.

ג) נחוץ סכר קטן, ובנינו קל ופשוט.

ד) אין כאן שאלות של גבולות, או מחלוקת בדבר הזכות על המים.

ה) מסילת הברזל חיפה־דמשק עוברת על־יד המקום המסומן למפעל, וזה מקל את הובלת החמרים.

ו) חמרי־בנין הגונים יש למצוא במקום עצמו.

הסך הכללי של הכוח הנוצר יהיה, בערך, מאה מיליון שעות־קילוֹוַט, ורק חלק מזה נדרש לצרכיה של א“י הבלתי־מפותחת עדיין. העודף ישמש להתפתחותה החקלאית והתעשיתית של הארץ. הכוח שיִוָצר במכון הירדן ישמש להארת בתים ורחובות, הספקת מים, תעשיה, שאיבה, השקאה, מסילות ברזל וטראם, הסקה, בישול וכו'.”

עוד פרטים אחדים בדבר תכניתו הראשונה פרסם במאמר “חשמל לארץ־ישראל” בקובץ האנגלי של העתון הלונדוני “פינַנשל ניוס” (פברואר 1933), המוקדש לא"י.

“שמונה או תשעה חדשים בשנה אין גשמים בארץ־ישראל. בחדשי החורף יורדים הגשמים כ650 מ”מ לערך (שוה למידת־הגשמים השנתית באירופה) במשך זמן קצר בערך. הצורך במים, הן לכוח והן להשקאה, גדול בקיץ הרבה יותר מבחורף, והדרך היחידה לספּק צרכים אלה היא להחסין את מי הגשמים היורדים בחורף לשם שימוש בחדשי הקיץ.

ים־כנרת, מקוה־מים טבעי בעל שטח של 170 מיליון מטר מעוקב, משמש בסיס לתכנית חשמול ארץ־ישראל. מפני מצבה המיוחד של עיר טבריה אין להרים את פני הים, והיקף ההחסנה הדרוש ניתן למצוא רק למטה מן השטח הנוכחי שבימות הגשמים. על כן יש לחפור את ערוצו של הירדן, באופן שאפשר להעביר את המים המוחסנים מן הכנרת דרך מעברי־הסדרה שנעשו בסכר דגניה, החוסם את הירדן בקרבת ים כנרת."

אלה הם כמעט כל הפרטים, שר. עצמו פרסם בעתונות ע"ד תכניתו (מאמרים רבים נתפרסמו בעתונות הלועזית, ואף מאמרי־מדע מקצועיים ע"י אחרים). אין שהות לכך. כי אמנם בא הנצחון הרשמי גם מצד הזכיון וגם מצד הכסף, ולכאורה אין עכשיו לפניו אלא המעשה. אבל בעצם הדבר אין הדברים חלקים עדיין בשלימות מצד הכסף. הנה יש ברשותו סכום של שלושת רבעי מיליון לירה, ולו דרוש מיליון לפעולתו. והנה יש שוק־כספים בין־אוּמי, שכל הזמן לא רצה להיזקק אליו. עכשיו, בשעת־הצורך האחרונה, מלמד הוא לעצמו התּר בדבר: ³/₄ הסכום יש לו, ואין הוא צריך אלא להשלמה. אין בכוח הסכום הקטן, המשלים, כדי לשעבד אותו. אין הוא זקוק להון השקעה וגם עכשיו לא יתן “להעלות על הדעת בשום אופן רעיון כזה, שהמפתח להפרחת הארץ ימסר לאנשי־הון סתם”, כדברי נַידיץ' למעלה; דרושה לו רק הלוָאה מן החוץ ולא השקעת־מניות. ואחרי התלבטות נפשית מובנת – ילך בדרך זאת.

אולם גם אחר שילך בדרך זאת ואף יצליח להשיג הלואה של רבע מיליון לירות מאת חברת־הביטוח האנגלית “פּרוּדנשל”, בערבותו של אוצר־הממשלה הבריטי – בתנאי שכסף ההלואה יוּצא, עד כמה שאפשר, באנגליה עצמה – לא יונח לו. אחרים לא ידעו נפשו – לא יניחו לו. כי אכן יש מקום לחשוש. וחשש זה בא לידי ביטוי בעתונות הארץ במאמר על “ההון הזר במפעלינו”.

“לפי השמועה עומד ה' רוטנברג לקבל הלואה בלונדון בשביל חברת־החשמל בא”י בתנאים קשים מאד. אומרים כי המלוה יקבל תמורת ההלואה זכויות רחבות, שכמעט משליטות אותו על כל מפעלי רוטנברג בארץ. הדבר הזה מעורר דאגה רבה. ודאי, רוצים אנו שיבוא ההון מכל מקום שיבוא, ויסייע לבנין הארץ. אולם עלינו להזהר מאד ולהבטיח את עצמנו מפני סכנה אחת עצומה: שההון הזר לא יקריא לנו את תנאיו, שהוא לא ישעבדנו! אם לא נבטיח את ענינינו מראש במאה אחוזים, עלולה השתלטותו של ההון הזר לסכן את עצם בניננו הלאומי. אם ישימו לנו מכשולים בתוך מפעלנו שלנו – יהפך לנו ההון הזר לרועץ תחת להיות לנו לברכה. לדוגמא: עד עכשו היה כל ההון המושקע בחברת החשמל הא"י הון יהודי, ועל כן היינו בטוחים, שהעבודה תהיה עברית תמיד, והאינטרסים של בנין ביתנו הלאומי יהיו מובטחים מכל הבחינות. כי על כן אנשי שלומינו הם הבעלים והם המנהלים כאן. אבל מה יהיה עכשיו, אם אלה המלוים כסף לחברה יבואו וידרשו שינוי שיטה. אם הם, למשל, יכריזו יום אחד על הנחיצות של הוזלת העבודה? הרי הוא, המלוה הזר, עיניו רק לבצע לבד ובמקרה הטוב ביותר יהיו לנגד עיניו אינטרסים אנגליים טהורים. אם באמת, לפי תנאי ההלואה, יהיה הכוח בידו – הרי יוכל להשליט סדרים חדשים כאלה במפעל החשמל שמפּאֵר זה של פעולתנו הכלכלית בארץ לא ישאר במה להתפאר.

גדול הכאב שבעתים כשנזכרים בעובדה, ששלושת רבעי מיליון דולר נאספו מכבר באמריקה ע“י קבוצת בראנדיס להשקיעם בחברת החשמל, והדבר לא יצא לפועל בגלל חלוקי־דעות בלתי־יסודיים כלל. חברת החשמל נאלצה עכשיו להסכים לתנאים משעבדים של מלוה זר – אך ורק מפני שלא קבלה את הכסף מאמריקה!”

אמנם ניכרים מתוך כתלי הדברים אי־ידיעה מקצת ואף משהו דמשהו של אבק מפלגתיות; אף על פי כן היה זה בשעתו חשש צבורי, ומלבד היתוש המנקר במוחו של רוטנברג עצמו באה להכעיס כעס נוסף התגובה הפומבית.

אבל המנוחה נעדרת לא מצד עצמו ועתונותנו לבד. לא זאת אף זאת. מלחמת הערבים בתכניתו, שראינוּה בכל תקפה בפרק הקודם, לא פסקה אף לשעה קלה גם אחר כך, אלא נתרכזה בענין הזכיון בכלל. בתחילת 1926 מפרסמת הממשלה תשובה ארוכה ומפורטת לכתבי התלונה של הועד הפועל הערבי על הזכיון של רוטנברג. אולם ביחוד גברה ההתקפה עכשיו, עם התחלת המפעל הגדול, והפעם הותק שטח המלחמה – לעבר הירדן.

אָפיה של המלחמה, היה שם אחר מכפי שראינו בפרק הקודם. בפברואר 1927 מיהרו ראשי ממשלת עבר־הירדן ליפו, כדי לחתום כאן על חוזה עם חברת החשמל בדבר הארת עבר הירדן. על פעולה זו לא נתפּרסמו שום תלונות והתקפות. אולם שם נלחמו הלאומנים בממשלתם על שהעניקה זכויות יתרות למפעל רוטנברג, וביחוד על 6000 דונם אדמה שממשלת עבר הירדן מכרה לר. ב14000 לירה. אמנם כתנאי לאישור המכירה הוצגו לר. דרישות קשות. א) למפעל רוטנברג במזרח הירדן לא יהיה כל קשר עם הבית הלאומי היהודי. ב) מחוץ ל6000 הדונם לא תהיה לרוטנברג הזכות לרכוש אף זרת אדמה נוספת במזרח הירדן. ג) חברת החשמל תלוה לממשלת עבד־אללה את הסכומים הדרושים להמשכת המים לרבת עמון – ברבית שלא תעלה על ששה למאה. ד) אם רוטנברג לא יקיים את אחד התנאים הקודמים יבטל כל ההסכם שנעשה אתו. אעפ"כ לא פסקה ההתנגדות והמלחמה בעבד־אללה בעטיו של עוון רוטנברג. ומשנוסדה המועצה המחוקקת של עבר הירדן שימש זכיון ר. עילה ונושא לויכוחים תדירים וחריפים.

כך. בכל מקום פזורות אבני המכשול. עליו לפנותן לפני גשתו לעבודה ותוך כדי עבודתו. גורל “הבונים בחומה והנושאים בסבל” שלנו מאָז: “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח”. אבל פנה יפנה האבנים ובנה יִבנה, תוך יגיעה ועמל לא היה עוד. בנה יבנה.

 

פרק עשרים ושלושה: במפעל    🔗

"באופן בלתי צפוי הגיע אלינו פינחס רוטנברג. רבות שמענו על האיש הזה ותכניותיו. אחרי חלוּפי־דברים קצרים פנה אלינו ר. שניתן לו עגלה ושני אנשים, כדי להסיע אותו לאחת הערים המרכזיות בממשלת עבד־אללה. ר. לא שאל אותנו אם נרצה לנסוע, אולם אמר לנו שנצטרך לנסוע. לא היה כלל היסוס בדבר אם למלא את בקשתו או לא. שמחנו מאד להזדמנות הזאת; היינו בטוחים שאין זה טיול סתם, והיינו נכונים לתת את חלקנו לנסיעה הזאת. אני וחבר שני מדגניה היינו בעלי־העגלה; עוד שנים שלשה, ביניהם ערבי אחד, היו בין מלויו.

יצאנו בעגלה מדגניה. עברנו את המקום שעליו הוקמה אחר כך תחנת החשמל של רוטנברג. עמדנו במקום, שתרנו בו לפני שנים הרבה. לא נשתנה כלום. אותה השממה. עברנו את הדרך הידועה לנו מאז… נזכרנו בליל הזועה ובסכנה שהיינו נתונים בה.

יום תמים נסחבנו לאט בעגלה, בדרך שעוברים אותה היום באוטומוביל במשך שעה וחצי או שעתים. אולם היום עבר חיש. בהתלהבות והתרגשות תיאר ר. בפני את תכנית חישמול הארץ, ואת עמק־הירדן אחרי שתאופשר השקאה גדולה בכוח החשמל. דמיונית היתה התכנית, אולם כשיצאה מפי רוטנברג הרגשתי שהיא לובשת דמות של ממשות.

ר. נסע למושל עבר־הירדן, כדי לאַשר את קנית 6000 דונם האדמה, השייכים עתה לתחנת־הכוח בעבר־הירדן. ובחזרנו הביתה הרגשנו כולנו, שבנסיעה זו נעשה מעשה רב.

הכרתי אז את רוטנברג. לא רק על חשמל דיבר, אלא על מצבנו בארץ ועל עתידות מפעלנו. מדברים אצלנו יותר מדי, ־ אמר – צריך לעשות, ליצור ופחות לפטפט'. ובו בזמן הוא עצמו שופע דברים במשך שעות, כאילו חסרה לו ההזדמנות הזאת להשיח את אשר הצטבר בלב. והוא כה פשוט, גלוי ולבבי בדברו.

אך לא האמנתי שדבר המפעל הזה, כפי שתארו לפני רוטנברג, יתגשם כל כך מהר ובמידות כה גדולות."

כך כותב יוסף ברץ איש דגניה, האיש שבעצמו עשה בהגשמת מפעל חשוב בעבר־הירדן – ומתוך אמונה רבה. אף מאמינים לא האמינו, אבל ר. מצויד במדה מרובה ביותר של אמונה, שדעת המטרה סומכת אותה. והוא לא רק האמין אלא אף פעל מתוך אמונה זו. הלא חתחתים ראינו סביב דרכו, אבל הוא לא הפסיק את הכנותיו מאז בואו ראשונה לארץ, ומתוך עקשנות רוטנברגית שלח את בחוריו במשך שנים רצופות אל אותה סביבה של גשר נחלים, ובתחילה אף נתפסו אחדים מהם למלכות עבד־אללה כחשודים בריגול. חודש חודש ושבוע שבוע, ללא הרף, היו הללו נתלים בחוט מתוח לרוחב הירדן ומודדים בשעלם את עומק המים, בימי גאות ובימי שפל, מודדים ורושמים, ללא לאוּת. ומדי שבוע בשבוע היו מגיעים למשרד הראשי גלילי־בד משורטטים, מלאים מספרים, תרשימים, הערות וסימני שאלה – סימוני הגיאיות והביצות, כפרים ואהלים. עכשיו יראו הלָלו פרי עמלם הטורדני. הנה עברה עוד שנה. הנה פרסמה כבר גם ממשלת א“י, בעתון רשמי מיוחד, במארס 1927 את “הפקודה על זכיון החשמל”, החל לא רק על הירדן בלבד אלא גם על כל הנחלים המשתפכים לתוכו וגם על הירמוך, והיא מכריזה את מפעל החשמל לבעל תועלת צבורית ולפיכך הוא פטור ממסים וממכסים ידועים. על זכיון הירדן חתומים הנציב לורד פלומר ומזכיר ממשלת א”י קולונל סַימס מצד אחד ופ. רוטנברג ומזכירו יקותיאל בהרב מצד שני, ועל זכיון הירקון חתום מאָז הרברט סמואל. והנה הועלתה גם הנהלת הענינים בחשיבותה: לורד רדינג נבחר נשיא מועצת הנהלה ור. השאיר לעצמו את תפקיד המנהל המעשי בלבד. – ואף־על־פי־כן עדיין מחכים. רבים רבים מחכים לעבודה הזאת בעמק הירדן. פליטוניסטן אחד מתאר את הלך הרוחות בענין זה:

“החשמל של רוטנברג היה לאחת האגדות של הארץ ברוכת האגדות. לעת עתה מפרנסת חברת החשמל את א”י בחשמל מפּחם ומנפט אשר מעבר לימים. כוחות־הטבע המקומיים טרם נרתמו לשרות הבנין של הארץ הנבנית.

– רוטנברג, אתה משקר? – התעורר אותו נער עליז במשך שש השנים האחרונות ושאל שאלת־תם, ולפעמים רצה גם להגביה את קולו ולשאול – כדי שישמעו גם אחרים את השאלה הזאת. אבל בכל זאת לא נשאלה השאלה בצורה כזאת ברבים. בינתים נתן ר. ‘אַוַנסים’ בנה פה ובנה שם, העמיד עמודי־ברזל גבוהים, מתח מיתרים עליהם והדביק שלטים לעמודים: ‘סכנה לטפס’ וגולגולת שפודה איומה מצוירת על השלטים כמו על אותה המראָה אשר בארון ‘סמי הרעל’ בבית המרקחת."

––––––––

– רוטנברג, אתה משקר?"

לא, הנה באה באמצע חודש אב תרפ"ז ידיעה קצרה בעתוני הארץ: “השבוע התחילה עבודת ההכנה של חברת החשמל על הירדן סמוך לגשר־נחלים. לפי שעה עובדים במקום 65 פועלים, היושבים באהלים שהוקמו בעברו המזרחי של הירדן”.

זוהי ההתחלה, אבל חודש אחר כך, באמצע אלול, כבר היו 115 פועל במקום, שגרו בצריפי־מחצלות, והם עסקו לעת עתה בהכנות למפעל הגדול. עדיין הכנות! ושוב הכנות! כדי להקים את תחנת־הכוח הגדולה יש להקים תחילה תחנת־כוח זמנית קטנה, בת 250 כוחות־סוס, שהרי אף צבת בצבת עשויה. אבל אלה מכינים לא רק בנינים נותני־כוח למכונות אלא גם עשרות בתים לעובדים, שבהם יחליפו כוח אחרי עבודת־יומם הקשה, הנעשית תוך אורח־חיים קסרקטי: 4 לפנות בוקר מעירים מן השנה ואחרי סעודה קלה יוצאים ב5 לעבודה הנמשכת – בהפסקת חצי שעה לאכילה – עד 11, ומתחילה שוב ב2 ונמשכת עד 5. לאמור: 8 שעות ומחצה ליום, כדי שיוכלו להקדים בערב שבת את גמר העבודה. וב9 בערב חובה לישון. תנאים הכרחיים באותה ערבה חמימה, הנמוכה 200 מטר מפני הים.

ולא רק אורח־החיים הוא חיילי אלא גם הלך־הרוח והיחסים. אחד פועל רושם בצער:

" – – – מה עושים כאן, בגשר? תכנית רוטנברג. התכנית מהי? לאחר שתצא לפועל ותבין ותדע. מה עתיד להעשות כאן? זה טמון במשרדים של חברת החשמל שליד הכרמל בחיפה. הסתכל וראה מה שעושים כיום. הכנות להכנות. עצם הענין? שאַל את רוטנברג. משרתיו אינם יודעים, אינם צריכים לדעת. ההעיז מי לשאול את ר. מה הוא עושה? לא. מי יהין? הענינים מתנהלים משום־מה כבימים ההם, לפי שיטת ס“ר בפלוגות הלוחמות.”

אמנם כיון ר. את השעה והתחיל בעבודה הגדולה בשעה שפועלים מובטלים ורעבים ציפו לה זמן רב. והם באו הנה אחרי חיי “סיוע” והנה הם אוכלים לשובע מאכלים טובים ומכוונים ומחליצים את עצמותיהם ה“מכווצות” ו“מסוידות” מרוב בטלה וחיים חיי פרוספריטי ממש, או כמו שקראו אז למפעל ההוא: אמריקה. אף על פי כן – לא על הלחם לבדו יחיה האדם. עליהם לדעת: “המצטרפים חלקי מעשיהם הקטנים כאן למעשה הגדול שלשמו באו הנה? היחָשבוּ שוּתפים ביצירה? הישותפו בידיעת הדברים המתרחשים פה, ידיעה מתוך הכרה ולא מכאנית, למען ידע כל אחד מן העמלים להקמת המפעל את אשר הוא עושה פה?” הלא בראשית מצעדיו בא אל הפועלים במחנה הכביש של טבריה–צמח, לאמור: אל פועליו בעתיד שארגן למענם מקום “הכשרה” זה, וסיפר באזניהם ביידיש עממית עסיסית על תכניותיו המרובות. ואף עכשיו הרי לא נשאר כל ספק ביחסו לתנועת הפועלים. רק שנה לפני כן סיפּר על א“י באזני ידידו הרוסי בפאריס, מעורכי העתון “דני” של קרנבסקי, ובאותה שיחה העלה על נס את הסתדרות העובדים, “היכולה לשמש ביציבותה מופת לכל הארצות”, ואת מוסדותיה, וביחוד את החברה השתופית של “סולל בונה”, שבעבודתו יש לו תדיר ענינים עם החברה הזאת והוא מתפעל הרבה מהדיקנות והישרנות שבביצוע עבודותיה. וביחוד היה ידוע יחסו לפועליו. הוא הכיר בארגון העובדים ואף העלהו למדרגה של “אינסטנציה”, של חלק אינטגראלי בפעולותיו (אם כי רחוקים היו פני הדברים ממדת השגתם של חבריו האמריקנים, שבפרק שמונה־עשר ראינוּם מציעים לשתף את הפועלים גם בהנהלת הענינים). ואחד שעבד בכמה ממפעליה של חברת החשמל מעיד: “גם ביחסו האישי לפועליו יש תמיד מן היסוד האנושי והאבהי, יחס של עֵרוּת, ידידות, השתתפות בעזרה ו’התחשבות' רבה, גם בדברים שאינם כתובים כלל בהסכם”. אלא מה? זו דרכו של האיש. ואולי באמת יש בזו משום זכר לדרך ס”ר.

ומענין שבפרשה זו נוגע ר. עצמו במקום אחר אחרי שנים אחדות. בראשית 1930, בהיותו בברלין בעסקי הציונות, נפגש עם מכּרוֹ הסופר הרוסי המפורסם היהודי אוֹסיפּ דימוֹב. הוא מהלל באזני הסופר את פועליו, על רמתם התרבותית הגבוהה. “15 מפועלי הם מוּסיקנים מצוּינים. קניתי בשבילם פסנתר. אחרי עבודת־יומם מנגנים הם בו. כדי לשמוע כאן את ביטהוֹון, שוֹפּן, צ’איקוֹוסקי”.

– האם היו לך פעם הפרעות מצד הפועלים? – שעל אוֹסיפּ דימוב את ר. – האם סדרו פעם שביתה מאיזה טעם שהוא?

ולפי ספורו של דימוֹב עלה חיוך על פניו הרחבים והנמרצים של ר. ועיניו הביטו מבט ערמומי־ילדותי, בענוֹתוֹ:

– שביתה? לא. שביתות אין להעלות על הדעת. אבל הפרעות היו לי. הסיבה היתה משונה מאד: הפועלים דרשו, שאבאר להם את כל תכנית העבודה. דעתם לא היתה נוחה באי ידעם את תכניתו של הענין, שלמענו הם עובדים. באיזה מקום בעולם תמצא “דרישות” כאלו מצד הפועלים ו“תרעומת” כזאת?

הוי אומר: אף הוא העריך, ויותר מכן: העריץ את דרישתם זו של הפועלים, דרישה שאינה לפי דרכו.

אבל למרות התרעומת התקדמו הפועלים – שנתרבו והלכו משבוע לשבוע – בעבודתם התקדמות ניכרת, ובאמצע מארס יש כבר בידי הנהלת חברת החשמל להזמין את שליחי העתונות – היומית בלבד – לראות את – העבודה הנעשית. ותיתי לה לעתונות זאת, שלא זה בלבד שהיא מספּרת לקוראיה את הנעשה, אלא אף זאת שהיא משמרת לדורשיה את רשמי העשוי. והמפעל הלא ראשון הוא בארץ, מפעל חרשתי־רכושני המעסיק במקום אחד 500–600 פועל – לא היה כמוהו עדיו ואף לא מאז ועד עתה. ועכשיו המפעל גמור ועומד. פשוט: תחנת־כוח – וחסל. טוב שיש לנו מורה־דרך נאמן, המכניס אותנו אל תוך מבוך המפעל בשעת יצירתו, אל תוך השירה והחולין שביצירה כאחת, כי שנים אחוזים כאן ודבוקים כשלהבת בפתילה, – שירת חזונו של החולם היוצר עם חוּלי הזיעה של ההמון העמל, שירת המכונות הסואנות והמגוונות עם חוּלי הבטון האפור והדומם. ואכן נלך אחרי מורה־דרך זה שבעתונים מן הימים ההם.

"העבודה נעשית בשטח הנמצא בעמק הירדן והירמוךְ, ממזרח לתחנת־הרכבת גשר־נחלים, בין הקילומטר ה78 וה79 של קו הרכבת חיפה–צמח, על אדמת הג’יפטליק, שנחכרה על ידי חברת החשמל לתשעים ותשע שנה מאת ממשלת עבר הירדן, והתופסת 6000 אלפים דונאמים מדרום לירמוךְ סמוך לגבול הארץ.

כאן בעמק הירדן, בין פסי הרכבת וחוף הנהר הסואן, נעשות עבודות ההכנה של המפעלים העיקריים אשר יוקמו כאן, ופה נמצאים גם הבנינים הגדולים: תחנת־הכוח הזמנית, בתי המלאכה השונים, המטבח ובית־האוכל למאות הפועלים, המחסנים ועוד.

המקום שמסביב לתחנות־הכוח הזמנית הומה ורועש מרוב המכונות, הקטרים, והמחפרות הענקיות, העושים את עבודתם בלי הרף.

תחנת־הכוח עצמה מכילה שתי מכונות בנות 640 כוחות סוס, המשמשות להארת המחנה, בתי הפועלים והפקידים והנעת המכונות של בתי המלאכה. התחנה מכילה גם מכונות אחרות, לא פחות חשובות, הלא הן: הקוֹמפּרסוֹרים, שבהם משתמשים לקדיחת הסלעים בעזרת צנורות לחץ, המועברים דרך דפנות התחנה אל המקום שבו ינופצו הסלעים והאבנים, העומדים למכשול על דרך העובדים, המכשירים את הקרקע לעבודות הקרובות.

הפתעה נעימה היא הטבלה, התלויה על הקיר בתחנת־הכוח הזמנית, ועליה רשימת הכלים והמכשירים וחלקי המכונות בעברית מנוקדת. בטרמינולוגיה זו משתמשים למעשה בעבודה.

סמוכים לתחנת־הכוח בתי המלאכה: בתי המסגרות והנפּחות.

הקוֹמפּרסוֹרים עובדים בקדיחת סלעי הבזלת השחורים והענקיים, המתנפצים אחרי כן בעזרת אבק־השרפה. הרעש גדול עד מאד ומחריש את האזנים. מלחמת האדם בטבע נשנית כאן על כל צעד ושעל.

כאן מפנים את הדרך לסוללי ענף הרכבת ממסילת הברזל חיפה–צמח, עד המקום שבו תיבנה תחנת־הכוח הראשונה על יד הירדן. דרך הענף הזה תועברנה כל המכונות, שבהן תעבוד תחנה זו. חלק מן המסילה הוכן כבר להניח עליו את פסי הברזל.

בשעת העבודה נמצאו כאן אבני־בזלת גדולות, כמטר וחצי ארכן, מחוצבות יפה מזמן הרומאים, ומשערים שכאן היתה מחצבה רומית עתיקה.

אנו יורדים אל הירדן, במקום שרואים כיצד הספיקו כבר לשנות מהלכו של הנהר, השוטף כאן ברעש גדול. לפנינו אחת מ“זרועות” הירדן ש“נגדעה” והיתה כלא־היתה. הסכר שנבנה כאן הטה את זרם המים שנתחזק על ידי כך יותר, והזרוע יובשה וכוסתה עפר.

מהנדס חברת החשמל מגולל את פרשת תכניתו של רוטנברג לחישמול מי הירדן והירמוךְ. עוּבּדה תכנית כללית לניצול כל מקורות המים בארץ־ישראל לשם השקאה ויצירת כוח, אולם בראשונה ניגשת חברת החשמל לנצל את ההפרש של גובה מי הירדן בין מי־כנרת וגשר־נחלים. וההפרש הזה מגיע לחמשים מטר. מפני סיבות גיאולוגיות וטופּוגרפיות יהיה גובה זה מחולק לשתי דרגות עם שתי תחנות־כוח, אחת סמוכה לגשר־נחלים והשניה סמוכה לעבאדיה.

כעת נבנית רק תחנת־הכוח הראשונה על יד גשר־נחלים. תחנה זו תכיל שני סכרים: אחד יבּנה על הירמוךְ, סמוך לגשר הרכבת שבין גשר־נחלים וצמח, במקום שמי הנהר שוטפים ברעש אל הירדן. גובה הסכר יהיה שמונה מטרים. מחמת הסכר הזה, שלא יתן למי הירמוךְ לזרום במסלולם הרגיל אל הירדן, יתהווה מקוה מים על שטח של מיליון ומאה אלף מטר מרובע. אל הסכר הזה יהיו מחוברים מחסנים אוטומאטיים, שיעבירו עד אלף מטר מעוקב מים בכל שניה.

סכר שני יבּנה על הירדן בגובה של ששה מטרים, סמוך לכפר דלהמיה, הנמצא ממזרח לירדן בטריטוריה של ארץ ישראל, בין דגניה ובין הירדן. מקוה המים הזה ישנה את מהלך מי הירדן באופן שיסב אותם לתוך תעלה עשויה בטוֹן, שארכה יהיה 1800 מטר, וכמות המים העוברים בה יגיעו למאה מטר מעוקב בשניה. דרך התעלה הזאת יבואו מי הירדן אל מקוה המים שבתוכו נאצרו מי הירמוךְ, ומעל לתעלה תעבור מסילת הברזל חיפה–צמח–דמשק כביש בית שאן–צמח, על פני גשרים מיוחדים שיבּנו לשם כך.

וכך יתהוה ממי שני הנהרות המאוחדים מקוה־מים ענקי שממנו יועברו המים אל תעלה שניה, היא תעלת המים העליונים. תעלה זו תרוצף כולה בטוֹן וארכה יהיה 400 מטר. כמות המים העוברים בתעלה זו תגיע ל160 מטר מעוקב בשניה, ותועבר לצנורות הלחץ והטורבינות של תחנת־הכוח הראשונה מגובה של עשרים וארבעה מטרים ותניע אותן. משם ישטפו להם המים האלה הלאה לתוך הירדן, שימשיך את דרכו דרומה כמו עד עתה.

התחנה תכיל לפי שעה טורבינות בנות 8000 כוח־סוס כל אחת, והיא תנצל לפי שעה את המים הבלתי־מחוסמים של הירמוךְ, והכמות הנחוצה, הנוספת ביחוד בימות הקיץ, תתקבל ממי הירדן שיקווּ בים־כנרת. דבר זה יושג על ידי סכר שיבּנה על הירדן סמוך למושבה ביתניה.

חלק זה של תכנית ר., ההולך ומתגשם עתה, מגלה, אֵפוֹא, שנוי “מעשי בראשית” ממש. ראשית: לא יפּלו יותר מי הירמוךְ אל הירדן כאשר עד כה, אלא להפך: מי הירדן יפּלו מעתה לתוך מי הירמוךְ. ומימי שניהם יאספו למקוה מים אחד. שנית: על ידי כך ייבש הירמוךְ לאורך קילומטר אחד, ממקום הגשר הנוכחי אל הרכבת עד מקום השתפכו אל הירדן כעת. ושלישית: אפיק הירדן ייבש גם הוא לאורך של ששה קילומטרים, אך ממימיו לא יגרע דבר, כי במקום לשטוף ברעש וללא־תועלת דרך אבנים וסלעים בתוך ערבת הירדן, ישמשו מעתה יחד עם מי הירמוךְ להנעת הטורבינות הגדולות, לאמור: ליצירת כוח־חשמל מאיר ומניע לכל הארץ, ואחרי זה ישטפו להם הלאה בתוך אפיק הנהר לדרום, לערבת בית־שאן ובקעת הירדן עד ים־המלח, כקדם.

חברת החשמל מצאה לנכון להקדים בבנין בתים, לפני גשתה לעבודות העיקריות, כדי שהפועלים אשר הוטל עליהם לעבוד עבודה גופנית קשה באקלים הטרוֹפּי של ערבת הירדן, שלא הורגלו לו – יחיו בתנאים נורמליים ונוחים: כלכלה טובה ודירה נוחה. לשם כך בנתה על הגבעה הסמוכה למחנה העבודה שתי שכונות, הנקראות ביחד בשם “תל־אור”, בהבדל למקום־העבודה התחתון, הנקרא “נהריים”.

בסך הכל נבנו עד עתה בשתי השכונות 38 בתים, 12 בשביל הפקידים, המהנדסים ומנהלי־העבודה הראשיים (בהם נמצאים גם משרדי ההנהלה), 26 לפועלים. הבתים בנויים בטון וכולם בסגנון אחד. כל בית מכיל שני חדרים, שבהם יכולים לדור ארבעה אנשים. הבתים בנויים על פי חוקי הבניה המודרניים ביותר, והותקנו באופן כזה שיתושי הקדחת לא יוכלו לחדור אליהם בנקל. לשם כך מכוסים החלונות והפתחים רשתות־ברזל דקות מאד. לכל בית – דלת חיצונית קטנה עם פרוזדור שדרכו נכנסים אל החדרים. וגם דלת זו מכוסה רשת דקה, כדי שהיתושים לא יוכלו לחדור אל הבית בהפּתח הדלת החיצונית.

כל מטה מצוידת בכילה מיוחדת, עד שהחברה לא יכלה למצוא בכל הארץ את מספר הכילות הדרוש לה, והוכרחה לקנות חלק מהן גם בסוריה ובמצרים. הכילות והרשתות עלו לחברה כשתי לירות לכל איש. אבל לא באלו בלבד הצטמצמה דאגת החברה להבטיח את עובדיה מפני הקדחת. עוד כחצי שנה לפני התחלת העבודה, בפברואר 1927, הקהיל ר. את גדולי הרופאים בארץ, העוסקים ביחוד בשאלת ההיגיינה והמלריה, לטכס עצות להבטחת בריאותם של העובדים במקום, ואף ביצעה החברה עבודה אנטי־מלארית גדולה בשטח הנמצא מחוץ לרשותה, שעלתה לה 2500 לירה. נעשתה הסדרת תעלות מי ההשקאה בכפרים הסמוכים וחיטאו בנפט את מקוי המים בסביבות ההן. כשמונה לירות הוצאו לשיפּור סַניטארי לחשבון כל עובד במפעל, מלבד השיפּורים שבבנינים עצמם. ואכן הועילו כל הסדורים האלה, שהורידו את % החולים עד למינימום שלא שוֹער כלל.

המחנה והחדרים מוארים במנורות חשמל מתחנת־הכוח הזמנית והשכונה כולה מקבלת מים בשפע מן השרברוב שהותקן מהירמוךְ ומבאר מיוחדת.

בבנית הבתים הושם לב אף לפרטים הקטנים ביותר: המחנה סודר כך, שהבתים אינם בנויים בשורה ישרה אלא באלכסון קצת, כדי שבית אחד לא יסתיר את הסמוך לו, והאויר יחדור אליהם במדה מספּקת. על כל בית ובית פרוש גג גדול של רעפים, המכסה לא רק את הבנין, כי אם גם שטח ידוע מסביב, לו, והוא מעניק מסביב לבית ובתוכו פנימה הרבה צל, דבר החסר כל כך בסביבה זו שאין בה עצים כמעט כלל. כשנכנסים אל אחד הבתים, מורגשת מיד הקרירות המשיבה נפש, שאליה משתוקק כל היושב בעמק הלוהט הזה.

ממקום העבודה אשר בעמק אל שכונת הפקידים אשר על פני הגבעה – מוביל כביש של בטון באורך של כמה מאות מטרים. כביש כזה ימשך בעתיד עד שכונת הפועלים שבשכנותה, שתהפך לאחר גמר העבודה למושב עובדים. כבישים אלה הם הראשונים במינם בעבר הירדן, כשם שראשונות הן במינן גם הטבלות עם הכתובות העבריות הנמצאות פה ושם על פרשת דרכים, והמראות לאן מוליכות הדרכים הראשונות. הבתים בשכונת הפקידים מוקפים כבר פה ושם גנות קטנות, ובמשך הזמן ינטע גם גן גדול, שיפאר את המקום הנמצא בסביבה הנעדרת עצים וירק."

––––––––

כך הולכת הגשמת המפעל ומתפתחת יותר ויותר. ועינו של ר. פקוחה ומפקחת על כל הנעשה. ולא רק על תכנית העבודה בכללה אלא גם בכל פרטי העבודה לכל אגפיה וסניפיה השונים והמסובכים. ביום היית מוצאו בין הפועלים, חוקר ושואל, נושא ונותן עמהם על מהלך העבודה ואף בלילות היו רואים אותו בודק את שנעשה פה ושם ביום. ולא רק בעבודה הטכנית הקשורה בבנית המפעל, אלא גם בכל מיני עבודות ההכנה והארגון היתה ידו המכרעת. וכך נתגלה רוטנברבג לא רק כיוצר חשמל, אלא גם כמארגן־עבודה גאוני וכחכם־שיכּון מצוין והיו אומרים שם, שאף עץ אחד לא ינטע בלי אצילת־רוחו של ר. עצמו.

אבל לא רק הוא אָצל מרוחו על הכל. המפעל, ובעיקר: ה“מחנה” אצל גם הוא מרוח־קסמו על ר. הקוסם. ראינו למעלה את תהילת פועליו בשיחתו עם דימוב, עד שסופר זה התרשם, כי זהו נושא־אהבה לשיחתו. וכן גילה באזני הסופר את הערצתו להם בדוגמה של מעשה שהיה בפועל שמת מתוך העבודה, וחבריו ערכו לו לויה נהדרה. – היא עשתה עלי רושם גדול – אמר רוטנברג. – ראיתי בחורים חזקים, תמירים ויציבים, בלכתם שורות שורות ופניהם מפיקים רצינות ודריכות. והנאומים שנאמו שם היו עמוקים ועשירי־תוכן הרבה יותר מן ה“ספיצ’ים”, שאני שומע במקומות אחרים ומפי אחרים.

ומתוך הערכה זאת לפועליו היה מתערב ביניהם ומתענין גם בעניניהם הפרטיים, ויש שדאג להכניס למפעל גם מבניהם של הללו, נערים שנתפעלו למראה התכונה הרבה במקום העבודה של אבותיהם, כי “המפעל יהיה זקוק תמיד לאנשים, אשר גדלו עם המכונה” – ראִיה למרחוק, כראוי לו. יחס כזה עזר לא מעט לפועלים להתקדם בעבודתם, כי ניתן להם שדה־נסיון רחב מאד, ופועלי־עיר מובטלים נעשו מומחים במקצועי־מתכת־ובניה שונים. ומכאן באה תועלת גם לעבודה ולמפעל. כי תוך כדי עבודתם הכניסו הפועלים שכלולים במכשירי יציקת הבטון, ואחד העובדים הכניס שיפור שרשמוֹ כאמצאת־פאטנט על שמו. עבודה עברית הוצירה גם מכשיר עברי.

אף פועליו גמלו לו ביחס של חיבה וכבוד, ובעיקר – יחס של אֵמוּן כי דמותו היתה בעיניהם “דמות של בטוֹן גדולה ואיתנה, אשר צו הכוח ונצחונו צפונים בקמטיה האפורים”.

––––––––

יחס זה ודאי שהוא מועיל גם לקידום מהלך העבודה, להמרצת הטמפּו, לפי רוחו של ר., כאשר אהב. והנה לא תמה אותה שנת 1928 ושליחי העתונות מוזמנים פעם שניה לראות בהתקדמות המפעל. ודאי התקדמה. והרבה. ניכר גם לעין הדיוט רואה. הנה נראה הירדן במקום הזה מתקרב יותר מערבה לצד הרי הגליל התחתון, וכוח ירידתו הוא 6–7 סנטימטר לכל מטר. כדי לקבל כוח־ירידה חזק מאד במקום אחד מפנה רוטנברג את הירדן מזרחה, מוציא אותו ממסלולו הטבעי ומעביר אותו דרך תעלה שארכה 1800 מטר למרחק 500–600 מטר ממקומו הקבוע ומביא אותו אל הירמוךְ. תעלה מלאכותית זו נחפרת במדרון קל לרוחב של 15–20 מטר. הטבע לא הכשיר את השטח הזה בשביל אפיק הירדן, באשר הוא כולו רמות וגבעות, אבל בידי בני־אדם ומכשיריהם הטכניים יהיה העקוב למישור והירדן יסוג לאחור ויכנס לאפיק חדש. לשם כך בונים סכר חזק והוא סוגר את הדרך הישנה של הירדן ומכריחים אותו להשתפך לתוך התעלה החדשה. הסכר בנוי כך, שבשעת צורך אפשר להחזיר את הירדן לזרם אפיקו הישן.

הירמוךְ אף הוא צריך לציית לפקודת רוטנברג וגם אותו מטים הצדה. נהר זה היוצא מאשדות הר חרמון, ובדרכו בולע הוא לתוכו כמה נחלים מן החורן והבשן ומצפון הגלעד, פלגים וזרמי־מעין מימין ומשמאל, ולפני השפכו לבקעת הירדן מתחברים אליו גם מי המעינות החמים של גדר – היא חמת גדר שבמקרא. מקום מרכזו של הירמוךְ, מקום שרוב הנחלים מתאחדים אתו, הוא 55 מטר למעלה מפני הים, ואילו מקום השפכו לירדן הוא 256 מטר למטה מפני הים. נמצא שכוח נפילתו היא בגובה של 311 מטר – גובה רב־כוח. בצאתו מהרי הגלעד והגולן הוא יורד בבקעת הירדן עד הכפר בֵּגוּרה ומהכפר הזה מתחילות רמות משני צדדיו הצפוני והדרומי. הרמות האלו מרוחקות זו מזו מרחק של קילומטר בערך. את השטח הזה בחר רוטנברג לבריכה, שכן נועדה כמעט מן הטבע להיות מקוה־מים ענקי, שבו יאַצרו מי שני הנהרות בהתאחדם. לשם כך בונה ר. על פתחה הרחב לצד צפון, במקום שהירמוךְ מתקרב אל הירדן, חיץ חזק, סכר ענקי מאד שארכו 120 מטר, וסוגר עליו את הדרך. בקצה הסכר הזה, בזוית צפונית־מזרחית, באה גם תעלת־הירדן החדשה; ובמקום שהירמוךְ חזר כל שנותיו אחר הירדן הנה עכשיו יבוא הירדן אליו.

אגם מלאכותי זה, שהוא אולי החוליה החשובה ביותר שבמפעל זה, משתרע על אלף ומאה דונם ובית־הקבול שלו מגיע עד שני מיליונים מטר מעוקב. בצדו המערבי יעמדו המים בגובה עד 6 מטרים, ובצדו המזרחי ישפלו המים עד לפני האדמה; הממוצע יגיע, אפוא, לגובה של 3 מטרים.

מהברכה הענקית הזו תעביר תעלה, שארכה יהיה 400 מטר ורחבה עד 45 מטר, את המים חזרה אל אפיק־הירדן הישן, במקום שהוא יותר נמוך ב24 מטר. לפני מקום הנפילה הזה נבנה בנין מצודת המים ובו תוקעים 4 צנורות שכל צנור קוטרו 3מטרים (זאת אומרת, שאוטובוס, עמוס צרורות על גגו, יכול לעבור בו על נקלה!). דרך 4 הצנורות יפלו המים בכוח הענקי של שני הנהרות העזים בגובה של 24 מטר ויכו על הטורבינות שתעמודנה מעבר למצודת המים. בכוח הנפילה החזקה הזאת תיצור כל טורבינה שמונת אלפים כוחות סוס.

––––––––

כן. יש ממה להתרשם. נעשתה ונעשית עבודה עצומה. אין “הוא”, “הזקן” (כך נקרא במחנה נהריים), מכזיב. ודאי שאין הדברים נעשים במאמר־פה בלבד, ובארגון מקיף מראש בלבד. יש שמתגלים מעצורים קשים מאד מאד. הנה גם עיכוב בעבודת התעלה שבין הירדן והירמוךְ. בדרך התעלה נמצא הר, שצריך להסירוֹ, כדי להמשיך בחפירת התעלה. יש להוציא כ300 אלף מטר מעוקב של עפר ואבנים. זוהי בעיה קשה, שהטובים שבעובדי המפעל עמלים לפתור אותה. היתה תכנית אחת להרחיק את ההר בכוח הלחץ הענקי של המים, שיגרפוהו ויסחפוהו הלאה. בדקו ומצאו, שאין התכנית ניתנת להתגשם. באה הצעה חדשה: לפוצץ את ההר בדינַמיט. עשו נסיון – ולא השביע רצון. שוקלים וטורים ומטכסים עצה על גבי עצה. אבל הנה מספר אחד המבקרים:

“בתעלה עמוקה נגלו לפני כמה בחורים, עומדים בעומק 7–8 מטרים וחופרים. האויר סתום, המחנק גדול, הזעה שופעת מכולם. אמנם אין הם חופרים במכושים, כמנהג המדינה, ואף אינם מוציאים את האדמה בכופה, בנוסח העבודות הגדולות הנעשות במקומות שונים – חופרים הם בלחץ האויר הכבוש, העובר דרך צנורות בכוח המכונה, מוציאים את האדמה במנופים, ואעפ”כ מזיעים היטב.

– מה העבודה הזאת לכם? – שאלתי.

– הירדן יעבור כאן.

– כאן, על גבעה זאת?

– כן. כאן על גבעה זאת. ואם לפלא הדבר בעיניך – עבוֹר קדימה לצד דלהמיה וראית פלא גדול יותר: שם יעבור הירדן במקום גבעה שגבהה 30 מטר.

הגעתי גם למקום הפלא הזה, אבל שם עובדים הפועלים באויר ושתי מכונות עומדות להם לעזר. מכונות משונות ומפליאות. איש אחד עובד בכל מכונה. היא שולחת את חרטומה קדימה, ממלאה את כרסה שני טונים אדמה, המכונאי מניף את המנוף ומסוֹבבוֹ אחורנית ושם היא פולטת את בלעה, ובמשך ימם מספר תהיה הגבעה לבקעה וכאן יזרום לו הירדן. (אחד המודדים מראה לי, כי מה שהוא עתה עבר הירדן מזרחה – עתיד להיות עבר הירדן מערבה, ושטח של שלושה קילומטרים יוָסף לארץ ישראל המערבית.)"

––––––––

ולא רק מבקר־מסתכל עלול להתפעל. הנה סח מהנדס בעל נסיון גדול בעבודות צבוריות וממשלתיות, שהוא ראה כאן בפעם הראשונה מכונות שלא ראה כמותן במשך כל ימי עבודתו ברוסיה. שכּן כל העבודות נעשות כאן לפי דבור אחרון של הטכניקה בעולם, כאשר חזה יוצר המפעל במחברתו בשנת 1915.

עתה זכה לכך שהחזון וְהַהֶגְשֵם שלובים בצעדיהם. הנה חזה את עיקר התועלת שבתכניתו – לחקלאות הארצישראלית, אשר תשקה את שדותיה בשפע. הוי, כמה הוא משתוקק להגיע למטרה זו. ואם רחוקה היא עוד ממנו – ירוץ אורח לעת עתה למטרה קרובה ביותר. עדיין העבודה באמצע, עדיין כל המפעל הגדול הזה ניזון מכוחה של תחנת־הכוח הזמנית הקטנה, והוא כבר בא לעזרת המשקים שבסביבה: בתחילת 1929 נשלמה רשת החשמל שהועברה מתחנת־הכוח הזמנית נהריים לדגניה א' ולדגניה ב' ולבית זרע, – ואלה היו הראשונים במשקי בקעת־כנרת והגליל התחתון שהשתמשו בזרם חשמלי לצרכי השקאת שדותיהם.

והנה “בן־לילה רואים אנשי נהריים בהתגשם חזונו של רוטנברג”. כך רושמת העתונות ב25 בפברואר 1929 ומספרת:

"ליל שמורים היה אמש לאשי נהריים – לילה שהסב להם דאגה רבה, אולם גם שמחה. מי הירמוך העובר דרך המכתש – הוא מקום הברכה הגדולה שאליה יקוו גם מי הירדן בהנטות מסלולו – החלו לגאות מאתמול בבוקר עד שבערב הציפו את כל הבריכה. המים שגברו כדי חמשה מטרים מרמתו הרגילה של הירמוך בקיץ, איימו להציף את הסוללה הזמנית שנבנתה על יד פי התעלה הראשית. המהנדסים עמדו כל הזמן על המשמר. גויסו פועלים רבים שעבדו גם בזמן הגשם, מן הערב עַד אחרי חצות, בחיזוק הסוללה בשקי חול. לעת חצות שכוּ המים וירדו. בשמחה ובהתלהבות ראו אנשי נהריים את פני הבריכה שנמלאה בידי שמים והיתה להם דוגמה למראה אשר יהיה לה כשתשלם תכנית רוטנברג.

הטורבינות שבנהריים

מראה הירדן והירמוך בשעות אלה הרהיב את עין הרואים והעיד על כוחות האיתנים העצומים ההולכים לאבוד – ובקרוב יהפכו למקור ברכה."

ואחד פועל מוסיף לסיפור זה: “הנה שני צריפי העץ העומדים פה – מה נהדר היה מראָם בעמדם בתוך המים ומנורות החשמל דולקים בגגותיהם. דמו אז שני צריפים אלה לסירות מוּאָרות בלב ים…”

אמנם עובדים עבודה קשה וחמורה מאין כמוה בזיעת אפיים ובאימוץ כל החושים. כי לא קלה המלחמה באיתני הטבע המתעקש, ולא פעם היו נעקרים במקומות החפירה ונופלים גושים ענקיים בני עשרות מטרים מעוקבים, וכמה מעיינות הולכים ונפתחים מדי פעם בפעם, ולוּלא המשאבות העובדות במשך 24 שעות תמימות, בלי הפסק כל שהוא, היה אולי כל שטח העבודה הולך ומוצף. אף על פי כן פקוחה עין העובד להתרשמות הממלאה את הלב חזון ושירה.

ועוד חזון היה לרוטנברג: לא מקרי יהיה כאן מחנה־העבודה הזה. ישוב צריך להבנות כאן, ואלה שהשקיעו כוחותיהם במקום הזה כדי להשקות ולהפרות שדותיהם של ישראל בכל הארץ – ייהנו גם עצמם מפעולתם וישקו ויפרו במימיהם את אדמתם הם, אדמת נהריים. כי על כן 6000 דונם ברשותו, שהיא אדמת בור לעת עתה, אבל עתידה היא להיות פורה ביותר ומפרנסת בכבוד־העמל את מושב העובדים אשר יתאחז כאן ואשר רוטנברג כבר הכין דירות למענם – השכונה המשמשת עתה למגורי הפועלים. ובמחנה – קבוצות שונות הנושאות־ונותנות ביניהן בענין זה, ויש שגם חולמים את חלום ההתישבות בערבה זו שבעבר הירדן, המובטחת מראש בתנאים נוחים הרבה: הלא ר. יתן גם אדמה, גם בית, גם השקאה. אעפ"כ אין קופצים רבים להתישבות קבועה בנקודה זו, שאת אקלימה הקשה בימות הקיץ ידעו הללו מעצמם ובשרם. אבל ר. אינו מחכה בביטול־זמן עד אשר ישנו הפועלים את דעתם. אדמה ברשותו – ולא יובירה אף שעה קלה. מיד עם גשתו לעבודה מסר 3000 דונם מאדמתו למשקים השכנים: תנוב האדמה בידי עובדי־הערבה הותיקים אשר בדגניה א' וב' ובכנרת, בגשר ובבית־זרע ובני ישראל אוכלים מתנובת עבר הירדן אשר היתה לרוטנברג לנחלה – בשעה שאנשי הפוליטיקה מרקדים כנגד “צלחת־הלבנה” אשר באדמת עבר הירדן ואינם יכולים לנגוע בה.

כי אָכן היה במפעל כלכלי עצום זה גם מעשה פוליטי רב, שאין לתארו כאן בהקפו, אולם יש לעמוד עליו מתוך סערת הוכוחים שענין זה עורר בפרלמנט של עבר הירדן באמצע שנת 1929, ונתחדשו בסופה של השנה. בתחילת דצמבר נתקיים ויכוח גדול ויסודי במועצה המחוקקת, שמעט מתכנו היסודי יהא ניכר מהקטעים שלפנינו.

ראשון נאם ציר האופוזיציה שמס אלדין אלסאמי:

נושא הויכוחים שלנו בישיבה זו מצטמצם רק בזכיון רוטנברג. תופיק בי אבו אלהדה (ראש הממשלה בעבר הירדן) רצה להעביר את השאלה לשטח של סכסוכים אישיים, כדי שיקל בחשיבות הענין. אולם אין ברצוני להתנגח אתו בענינים אישיים, אך מעונין אני, שנדון בענין בשם התועלת הצבורית.

תופיק בי אומר, שלא היה חבר בממשלה שאישרה את זכיון רוטנברג ושהוציאה את החוק בענין מכירת הקרקעות האמורים. אם כן מדוע זה התרגש לשמע דבר? מדבריו יוצא, שאם גם לא היה חבר הממשלה שאישרה את הזכיון – הרי היה אחד האנשים, שעבדו באמונה לטובת רוטנברג. תופיק בי אומר, שהעלבתי את הממשלה ופגעתי בתוך לבה. ומה, אפוא, לתופיק בי ולממשלה? אם באמת לא היה לו כל קשר עם הממשלה, כי אז עשה דבר מגונה. אולם הממשלה הנותנת ששת אלפי דונם לרוטנברג להתישבותם של מהגרים ציונים, הרי היא בטבע הדברים משוללת כל רגש ואינה מסוגלת לחוש כל כאב. רוטנברג קיבל את הזכיון הזה לפני שנת 1921 מאת בריטניה, בשעה שעבר הירדן היתה חלק מארץ־ישראל, וכנראה שבטענה זו רצה תופיק בי להשפיע ב“בלוף” על אחדים מאתנו, אולם “בלופים” כאלה אינם משברים את אזנם של אלה הבקיאים בתמורות המדיניות של הארץ.

עבר הירדן היתה פעם חלק מסוריה. היא היתה מתגָאָה באָמרה שהיא חלק מסוריה, החוסה בצל מלכה פייסל. וכיצד חל זכיון רוטנברג על עבר הירדן, שלא היתה אף פעם חלק של ארץ־ישראל? אף איש מאתנו אינו מכחיש זאת כי לאחר שנפרדה עבר הירדן מן הגוף הסורי נשארה עצמאית, וגם בא הנציב העליון לסלט והודיע הסכמת הממשלה הבריטית על עצמאותה, ואין לה שום קשר עם ארץ־ישראל, ואיני סבור שיש אדם שאמת זו נעלמה מעיניו.

בישיבה אחרת מודיע ראש המועצה, בתשובה לדרישת המועצה בנוגע לסבות שעוררו את הממשלה להרשות לרוטנברג להגשים את מפעלו על אדמת עבר־הירדן, הודיעה הממשלה שהיה מן ההכרח בשבילה ליתן זכויות אלו לרוטנברג.

נזמי בי מוצא, שאין להפיק שום תועלת מן העיון בשאלות המסתעפות ממפעל רוטנברג, כי העיקר הוא עצם הקונצסיה, ולפיכך הוא מציע להפסיק את הויכוח בענין זה.

לעומתו טען נג’יב בי אבו שער:

כיצד נפסיק את הויכוח לאחר שהמועצה השקיעה מאמצים גדולים כדי להוקיע את מעשיה המגונים של הממשלה, שנתנה קונצסיה זו לא רק לזר בלבד, אלא לציוני. דבר זה יש לראות ככניעה לישבנות של זרים. כי מתן האדמה הטובה ביותר והפורה ביותר שבעבר הירדן לציוני קיצוני – זהו מן האסונות הגדולים ביותר שבאו על ארצות ערב. מפעל רוטנברג למה הוא דומה? למבצר מבוצר, שאי אפשר לכבשו, שהציונים יהיו מאַימים ממנו על ארץ ערבית זו. אם לא נדון על עצם הענין הרי אין שום מניעה לדון בשאלות המסתעפות ממנו:

א) רוטנברג רכש 6000 דונם מאדמת העידית שבעבר־הירדן, בעוד שלמפעלו יש צורך רק בשש מאות דונם. אם נעיין בסעיף ששה מחוק רכישת קרקעות נמצא, שהממשלה חייבת לקבל בחזרה את עודף האדמה שבידי רוטנברג;

ב) הממשלה לא הטילה מסים על אדמה זו בהתאם לחוק. היא הסתפקה בקביעת סך 300 לירות לשנה, שהיא מקבלת מרוטנברג, בעוד שאילו היתה הממשלה נוהגת בענין זה לפי חוק גבית המסים, היתה צריכה לקבל מאדמת רוטנברג סכום 3800 לא“י לשנה. אין אני יודע את הסבות שהמריצו את הממשלה להתיחס לרוטנברג כהתיחס לאדם עני מרוד, בעוד שהוא בעל מפעל בהון של יותר מעשרה מיליונים לא”י. את משלמי המסים בעבר הירדן רואה הממשלה כעשירים וגובה מהם את המסים בהתאם לחוק, ומרוטנברג היא גובה רק מס מסויים.

ג) ממשלת ארץ־ישראל התקשרה עם רוטנברג בחוזה, שרוטנברג הוא צד אחד בו וה.מ. הנציב העליון – צד שני. והיכן החוזה שבו נקשרה ממשלת עבר־הירדן עם רוטנברג? ואם ימצא חוזה כזה – מה הם התנאים של עבר־הירדן ואיזו תועלת תפיק היא מן הדבר – אם רוטנברג התחייב למסור את מפעלו לממשלת ארץ־ישראל לאחר שבעים שנה? כלום לא היה מחובת הממשלה, בזמן שהודתה במפעל, להתקשר בחוזה עם בעל המפעל ולקבוע בו את חלקה במפעל לאחר גמר זמן הקונצסיה?

בישיבה שלישית המשיך שאמס אל דין את נאומו:

תופיק בי מתפּלא על שאמרתי, שמפעל רוטנברג אינו מפעל חיוני לארץ ורוטנברג לא היה צריך לקבל אדמה בעבר־הירדן; כי, לדבריו, איני מהנדס ומומחה לדבר. אני מתפלא כמו כן, שתופיק בי וחבריו באו לידי הסכם, שלמפעל זה אין מספיקים פחות מששת אלפים דונם מאדמת עבר־הירדן. אני שואל אותו: כלום דנה הממשלה על שטח האדמה הדרוש למפעל ונמלכה במהנדסים מומחים קודם שנתנה לו את הקונצסיה? כלום קבלה דין־וחשבון טכני, שאי אפשר לממש את מפעל החשמל אלא על אדמת עבר־הירדן ועל שטח של ששת אלפים דונם? לוּ קמנו כולנו ברגע זה והלכנו למקום המפעל – כי אז נוכחנו, כי שטח המקום, שעליו הוקם המפעל, הוא לא יותר משבעים וחמשה דונם, והשאר נהפך למושבה יהודית, מקלט לפליטים היהודים שבאו לארץ ישראל. הם מנצלים אדמה זו מבלי שישלמו מסים למשלה מתבואות האדמה ומבתיהם. הממשלה הכרח לה להשלים עם רוטנברג בענין גבית המסים, כי אינה יכולה להכריחו לשלמם בהתאם לחוק הנהוג בעבר הירדן.

תופיק בי אומר: “איני מבין את דרכי הפוליטיקה השלילית”. אני לא אבוא בקובלנה על תופיק בי בגלל דבריו אלה ועל שהוא נוהג בפוליטיקה חיובית, כי הוא לא כהן במשרה פוליטית גדולה זולת משרה זו, שקבל אותה בגלל הפוליטיקה החיובית שלו. לכן הוא מיעץ לנו לנהוג בה, אף אם הדבר יגרום לחורבננו. אבל מה ענין רוטנברג לפוליטיקה השלילית או החיובית? מפעל רוטנברג, הוא מפעל כלכלי־מסחרי, מן הצורך היה להעמידו בפני התחרות פומבית. אם העם היה מוצא את תנאיו של רוטנברג טובים – היה מקבלם, ואם היה מוצא אותם למזיקים לו – היה דוחה אותם. אם כן, מפני מה מנסה תופיק בי להלביש מפעל זה צורה פוליטית ומיעץ לנו לנהוג על פי פוליטיקה זו ולמלא את רצונו של רוטנברג?

תופיק בי אמר בתשובתו, שהוא התאמץ לגמור את ההתחיבות לרוטנברג בזמן הדרוש ולשם כך הלך לארביד, למרות קלקול הדרך מסבת השלג שירד אז, והוא התעסק ברישום האדמה על שם רוטנברג בטאבו מן הבוקר עד שעה שש בערב. כלום מעשה זה בלבד אינו מספיק להוכיח את חטאו של תופיק בי שחטא ביחס לארץ? כי הרי אז לא היה פקיד הכפוף לנציב העליון. אבל אף אם נניח, שהוא היה כפוף לנציב, הרי היה ביכלתו על כל פנים להסתלק מלעשות מעשה המתנגד לחוק ולא לעבוד שעות יתרות מחוץ לשעות הקבועות לשם עבודה בממשלה. אילו לא עשה כך, כי אז היתה עבודת הרישום הולכת במסלולה הטבעי והעם היה משתחרר מענין זה. אין אני בטוח, שתופיק בי רצה להיות נאמן לרוטנברג ולשרת את מולדתו בעזרת יחסיו עם רוטנברג. אחדים סבורים, שקריעת עבר־הירדן מעל ארץ־ישראל היתה לטובה. אני שואל עכשיו: היכן הטובה, לאחר שהציונות חדרה לעבר הירדן באמצעותו של רוטנברג? תופיק בי הבטיח לה את הכבוש באישון ליל, על אף החלטות חבר הלאומים. עכשיו מתנופפים דגלי הציונות על אדמת רוטנברג, ושום איש צבא אינו יכול להכנס לאדמה זו אלא על פי רשיון מצד ציוני. הדבר דומה לממשלה בתוך ממשלה. ובקרוב תהיו עדי ראיה, שעל אדמה זו יבנו בתי חרושת לתעשית נשק, שבו ילחמו בנו ויוציאונו מארצנו. עתידו של עבר הירדן לא יהיה פחות אפל ועכור מעתידה של ארץ־ישראל, אם לא נקדם את פני הרעה.

אני מוצא, שהממשלה הסכימה למפעל בלי לשמוע את דעת העם ומסרה ששת אלפים דונם לרוטנברג, בלי שיהיה צורך למפעל בשטח זה. הממשלה עשתה אפוא את הדבר תמורת שכר. יהיה שיהיה שכר זה: חמרי או רוחני, הרי שניהם נחשבים לפשע גדול במולדת. יש אפוא להאשים כל אדם שחתם על מפעל זה, המזיק לעניני הארץ."

מענין הדבר, שהתקפות אלו הגיעו לשיאָן דוקא בסוף שנת 1929 – בזמן שמפעל רוטנברג בעבר הירדן כמעט שנסתיים כבר בחלקו הראשון, בזמן שהמפעל הביא ברכה מרובה לכמה מתושבי עבר הירדן, שעשרות פועלים מכפריה היו עובדים במפעל ונהנו מתנאי־עבודה ומשכר שלא יכלו לשערו קודם לכן כלל; ואף נהנו מיחסו הישיר והמיטיב והאבהי־כמעט של ר. עצמו. בזמן שמרפאת “קופת־חולים” ב“מפעל” היתה מרפאת חנם מאות ערבים מעבר הירדן; בזמן שהמפעל הכניס חיים בסביבה זו של עבר־הירדן המדולדל.

––––––––

ביטוי קולע לערך הפוליטי של מפעל רוטנברג בעבר הירדן ניתן בספורו של מבקר אחד:

“בתא הרכבת שאני נוסע בה לנהריים יושב ערבי בא בימים, לבוש אירופית. מתברר שגם הוא נוסע ל”תחנת הירדן". הוא מהנדס ממשלתי והוא המפקח על עובדת פסי הרכבת וגשרי הרכבת שעושים בתחנת הירדן (רוטנברג העתיק את פסי הרכבת בכמה קילומטרים ממהלכם הקודם). המהנדס מוציא מתיקו תכנית של המקום, הכוללת את כל מפעל רוטנברג. עיני נתקלה ראשונה באותיות שבתכנית, המסומנת כולה בעברית, ורק במקומות אחדים נתון תרגום אנגלי. הערבי הפיקח והזריז הבחין מיד בתשומת־עיני ואמר לי:

– כן ידידי, כך הוא, ידו החזקה של ר. מעבירה את המלה העברית גם לעבר השני של הירדן… שם מתהוה נצחון שלכם בלי רובים וחרבות…"

אמנם אך סיפור הוא, אבל ביסודו של דבר נכון הוא, כי גדול היה ערכו הפוליטי של מפעל נהריים כלפי הערבים וכלפי עבר הירדן, אבל לא פחות מכן היה ערכו הפוליטי כלפי פנים, ולא רק לשעתו אלא גם להבא. אחד מותיקי העובדים־הסופרים עומד על המקום הגבוה ביותר אשר במחנה, על מגדל המים אשר בתל־אור, שעליו מותקן זרקור בעל כוח של 2000 נרות המפיץ גל אור על כמה קילומטרים מסביב, עומד ומשתאה:

“רבים כאן הדברים המפליאים, שאין העין יכולה להקיפם ואין היד מסוגלה למסור את כל פרטי־פרטיהם. אבל הרגשתי, שהנקודה הזאת מפגינה את כשרון יצירתנו בארץ. הכל, החל מיצירת התכנית ועד ראשי המהנדסים והמודדים, מנהלי העבודה, מסדרי המחסנים, המכונאים, נהגי הרכבות, מפוצצי הסלעים, יוצקי הבטוֹן, חופרי התעלות, נוטעי השדרות ומכבדי הרצפות, חוטבי העמים ושואבי המים, חשמלאים, מנהלי הפנקסים, סוללי כבישים, חובשי פצעים, סניטרים, טבחים ואופים, מכבסות ומגהצות, נהגים ולבּלָרים, ־ הכל הכל בידינו נעשה, ובאיזה סדר, עבודה למופת. הכל מתלכד לכוח המדבר בעדו ומכריז על הצעדים הענקיים שצעדנו קדימה בכל מקצונות העבודה, מן הפשוטות ביותר עד הדקות והמודרניות ביותר.”

והעיקר מתלכד בכוחו של האיש האחד, החולם והלוחם.

וגם מחוץ לתחומי המפעל התחילה מצודתו נפרשת. תחום המפעל היה “תחום מושב” סגור רק לבודדים, ולכתחילה דאג ר. להפחית ככל האפשר את מספרם של בעלי־המשפחה בין העובדים. אבל הרי היתה זאת תקופת המשבר והסיוע, והיה צורך להוציא מחשכת הכרכים לאור הערבה את בעלי־המשפחה דוקא. והיו קשים עליהם חייהם של הללו, שהם עבדו עבודת־פרך כאן ונזונים בהרחבה ומשפחותיהם תלושות מהם בכרך ונזונות שלא בהרחבה… כי על כן התחיל להתרכז ישוב עברי בתוך ישוב ערבי שליד תחנת גשר נחלים ועשרות משפחות התישבו כבר, אלא שעוּבּר־התישבות זה נעקר ממקומו בתחילתו, עם התחלת מאורעות תרפ"ט – בסוף קיץ 1929, המאורעות שעקרו במקצת גם את רוטנברג עצמו ממקום עבודתו שבערבה והעבירוהו לישיבת כרכים.

 

פרק עשרים וארבעה: במאורעות אב תרפ"ט    🔗

ושוב, כמו בצעדיו הראשונים להכנת מפעלו, באפריל 1920, כן גם עכשיו בצעדיו האחרונים לגמר מפעלו, נטרד שוב בעסקי פרעות. המאורעות חלו ב23 באוגוסט, ודוקא באותם הימים לא היה ר. בארץ. בלונדון היה. אבל עוד בתחילתו של אותו חודש נזדמן לו לראות ולהראות מראש את אשר יכול לקרות, ואשר קרה באמת. כיצד נזדמן לו הדבר? על כך מספר הוא עצמו בעדותו לפני ועדת החקירה של מאורעות תרפ"ט, ועדת שׂאוּ. בתשובה לשאלתו של פרקליט היהודים סיר בויד מרימן הוא מספר:

ב6 באוגוסט קבלתי מכתב מהרב קוק על המצב המחפיר שניתנו בו היהודים על ידי תקנות הממשלה בקשר עם הכותל, ובקשני שאעסוק בענין זה. הרב קוק נתכוון לאפשרות, שאתווך בנידון זה בלונדון. כשקבלתי מכתב זה הייתי בחיפה ב7 בחודש הוצרכתי לנסוע למפעל הירדן ולחזור למחרת לחיפה (ב9 באוגוסט כבר יצא ללונדון. – המעתיק). אולם נחפזתי ונסעתי ירושלימה, התראיתי את הרב קוק, שהיה נרגש מאד ובדמעות ספר לי את מהלך הענינים על יד הכותל. אני מתוַדה שידעתי רק מעט בענין זה.

הרב קוק עצמו ביאר ענין זה בעדותו לפני הועדה:

– הרגיל אתה לכתוב לרוטנברג בעניני דת? שאָלוֹ העו"ד מרימן.

– לא. פעם יחידה כתבתי לו לפני כן בעניני כשרות במטבח הפועלים במפעל הירדן שלו.

– מדוע זה אֵפוֹא כתבת לו במקרה זה?

– רציתי למסור את הענין בידי אדם שאני מכירו כאיש השואף תמיד לשלום. הוא ידוע כבעל השפעה, ורציתי לבקשתו שינסה כל כוחו כדי למנוע הפרעות במקום קדוש זה.

ואמנם תוכיח עדותו, כי אכן ניסה כל כוחו, שכן הוא ממשיך לספר בעדותו להועדה:

טלפנתי למשרדי הממשלה ובקשתי לראות את ה' לוק (המזכיר הראשי של ממשלת א"י, שהיה אז ממלא מקום הנציב. – המעתיק). הוא היה טרוד, אך ראיתי את ה' מילס. ספּרתי שקבלתי מכתב נרגש זה מכבוד הרב, ובקשתיו שיסביר לי וייעץ לי מה יש ביכלתי לעשות בענין זה בלונדון. הוא הסביר לי את השאלה ומסר לי את העובדות. השיבותי לו, שאין זה מסמכותי לדון בעניני דת, ואולם נראה לי, שאף אילו נאסר השמוש בשרפרפים ביום הכפורים, יום תענית הנמשך 24–25 שעות. נראה היה לי, שאין בזה כל פשע. מתוך התחשבות בתנאים הקיימים, היתה מחובתה של הממשלה להביא אילו שנויים. זוהי שאלה דתית, שאני והוא (ה' מילס) יכולים לדון עליה, אך אין לדון עליה עם הרב או עם יהודים חרדים אחרים.

נראה לי, שמר מילס הושפע מדברי, מילס יצא, ולאחר כמה רגעים הודיעני שה' לוק רוצה לראותני. חזרתי בפני ה' לוק על מה שאמרתי לה' מילס, וה' לוק התיחס לדברי ביתר קרירות. הוא אמר לי, שכל השאלה היא אחת האמונות הטפלות מימי הבינים, שאינה ניתנת להבנתנו אנו, אנשי התרבות. מסרתי לו, שמתוך שיחותי אני עם כמה מן החרדים המעונינים בשאלת הכותל ראיתי, שההתרגזות מגיעה עד כדי היסטריה, ואפשר שיפרצו מהומות. ה' לוק אמר לי, שאני מגזים במדת הסכנה. לפי כל הידיעות שבידי הממשלה, אין דבר עומד להתרחש. ידוע היה לממשלה רק זה בלבד, שקבוצת צעירים עומדת לבוא מחיפה ביום תשעה באב, כדי להפגין על יד הכותל.

– בטוח אתה, שה' לוק הוא שאמר לך את הדברים בנוגע לחיפה, ולא אתה אמרת לו? – שאל אותו העו"ד מרימן.

– נכון כנכון היום. הוא אמר לי דבר זה, ואף שאל אותי, אם אין ביכלתי להשפיע על הצעירים הללו שלא יבואו מחיפה בתשעה באב. השיבותי, שבודאי אוכל לעשות כך, אולם בקשתי למסור לי את שמותיהם. ואמנם טלפן לי למחרת בבוקר ומסר את שמו של אחד המנהיגים, שהיה במקרה מהנדס צעיר העובד בחברה שלי. מכיון שיצאתי לחוץ לארץ מירושלים ולא מחיפה בקשתי מעוזרי שיבואו לירושלים לקבל הוראות. אותו צעיר היה בין הבאים. מסרתי לו מה שהוגד לי בממשלה, והוא הבטיחני שלא ישתתף בהפגנה. עד כמה שידוע לי לא היה אף איש מן הצעירים האלה בתשעה באב בירושלים.

על זה מספר גם לוק עצמו בעדותו לפני הועדה:

– ר. אמר, שיש הוכחות כי בתשעה באב יעלו כמה יהודים רתחנים לא חרדים לירושלים מערים אחרות, והתרגזותם גדולה כל כך, עד שהם עלולים לעשות דברים, שאין דעת מתונים נוחה מהם. בקשתיו להשתמש בכוח השפעתו בחיפה להניאם מלבוא ירושלימה. הוא קיבל על עצמו, ואמנם כן עשה. התוצאה היתה, שמעטים היו מטיפּוס זה בין הבאים מחיפה ב14 וב15 באוגוסט.

אבל אין לוק מספר את אזהרתו המפורשת של ר., אשר ראה את הנולד בבהירות מפליאה של אדם יודע נפש המונים. זה יִוָדע לנו בהמשך עדותו של ר.:

היה לי הרושם, שלוק לא יתן לי שום אינפורמציה, שתאפשר לי להגיע לפתרון מעשי, פתרון של כבוד. מטעם זה העירותיו על העובדה, שבעקב ההתרגשות יש להבין מראש, שקהל יהודי גדול יבוא אל הכותל בתשעה באב, דבר זה יכול להיות מסוכן מאד, כי הערבים ודאי יגיבו על כך. בקשתי אפוא מה' לוק למנוע כניסתם של המוני יהודים לעיר ביום ההוא. הצעתי, שישתמשו במשטרה הבריטית לשמירת הכניסה לעיר העתיקה. סבור הייתי, שבדרך זו אפשר יהיה למנוע מהומות. כוונתי היתה, שהקהל שילך אל הכותל יחולק לקבוצות קטנות. ה' לוק הבטיחני לעשות כך. בהמשך דברי על המצב הכללי ומתוך רצון למנוע מהומות, העירותי, כי שפיכת דם יהודי על יד הכותל באותו יום עלולה היתה להמיט שואה. בשל העמדה הפרוֹווֹקאטיוית (איני אוהב להשתמש במלה זו, אך אני מוכרח לעשות כך) של הערבים על יד הכותל־ראיתי מראש, שמהומות מתרגשות לבוא.

ובתשובה לשאלותיו המסַבכות של פרידי, פרקליט הממשלה, מבאר הוא יותר את דבריו:

יעצתי שהמשטרה הבריטית תעמוד בשערי העיר העתיקה ותרשה לאנשים לעבור רק בקבוצות קטנות. לדעתי היתה הממשלה יכולה לאחוז באמצעי־זהירות מוקדמים, באופן שהדבר לא היה מגיע לידי אַלימוּת. ואילו ידעה הממשלה להכריח את האוכלוסים להשמע לפקודותיה – היה הדבר עושה רושם טוב על הכל.

ומתוך הערכתו להתנהגות הממשלה בימי המאורעות הוא מביע דעתו בגלוי (דעה, שבשעה ההיא ובפני ועדת החקירה היתה: האשמה קשה ביותר על הממשלה). בענוֹתוֹ לעו“ד הממשלתי: “אם שואל אתה להשקפתי על מאורעות אוגוסט עלי להשיב, שהממשלה היתה חלשה מאד”. – גזר־דין החלטי כזה שעורר את יו”ר הועדה להעיר בקשיוּת, שהסקת מסקנות היא מתפקידה של הועדה ולא של העד.

וכשם שהעריך את ממשלת לוק כראוי לה כן הפגין את כּבוד האומה, כנראה משאלות־ותשובות אלו:

פרידי: סבור היית, שהרבה צעירים יבואו לירושלים בתשעה באב?

רוטנברג: לא היו לי שום ידיעות. אמרתי להם (ללוק ומילס) שאני רואה מראש שיהודים רבים, חרדים ולא חרדים, ילכו אל הכותל. אילו הייתי בירושלים – הייתי רואה חובה לעשות כמוהם. לדעתי, המצב ליד הכותל יש בו משום עלבון ליהודים בתור יהודים. הייתי הולך אל הכותל מתוך סולידריות עם עם ישראל.

פרידי: פירושו של דבר – כדי להפגין הפגנה אישית?

רוטנברג: כן.

ושמירת כבוד האומה היא בעיניו שמירת כבודו של הרב קוק, שביזמתו התערב בענין ודרש בתוקף מהממשלה את סדור הענין. כי כן הוא עונה לשאלותיו המגָרות של סילי, פרקליט הערבים:

הרב קוק רואה את המקום הזה כמקום הקדוש ביותר לכל עם ישראל, והוא, כנשיאה הדתי של העדה היהודית, רשאי לדרוש שישאלו בעצתו, כדי להבטיח שהתפילה תערך שם כהלכה. אני חשבתי לחובה לי לדרוש פתרון נאות כדי למנוע חילול התפילה ליד הכותל, ודעתי היתה שמחובת הממשלה היה זה כבר לעזור לשני הצדדים למצוא פתרון לשאלה זו הגורמת קשיים לאין מספר.

וכשהפרקליט הממשלתי שוֹאלוֹ, אם היה הוא יכול לפתור את השאלה לשביעת רצונם של היהודים והערבים – ענה לו רוטנברג בפירוש, כי אז בפגישתו עם לוק, לא היה לו רעיון ברור בנידון זה, אבל עכשיו – חושב הוא – יכול היה לפתור.

ואחרי שיחתו־דרישתו ההיא עם לוק ומילס נסע מיד ללונדון. שם יש לו ענינים דחופים בעסקו. אעפ"כ אין הוא מפסיק כמעט בענין צבורי זה. בלונדון שהה אותה שעה הנציב העליון צ’נסלור, שהספיק להתידד כאן עם רוטנברג – גם מהיותו חבר למקצוע (שליט הארץ נהג להזכיר בהזדמנויות שונות כי מהנדס הוא ממקצועו). ור. עצמו העיד על כך: “אני מתיחס בהערצה גמורה למדת היושר והצדק של הוד מעלתו”, והוא אמר זאת בשעה, שהנציב גילה כבר סימנים מובהקים שלא לטובת היהודים. כך חשב וכך אמר. כי על כן הוא מספר:

ההפגנות נערכו בימים ה‘, ו’, 15–16 באוגוסט. באתי ללונדון ביום 16. ביום השלישי שלאחר כך, לאחר שנודע לי דבר ההפגנה, התראיתי עם הנציב העליון בלונדון. קבלתי לפניו, מסרתי לו את שיחתי עם מר לוק, והבעתי את תמהוני על שהתיר את הפגנות היהודים והערבים למרות אזהרותי.

ובינתים באו כחתף הפרעות עצמן. הוא בלונדון, אבל עומד הוא בקשר מתמיד עם הארץ ואנשי חיפה שלו שולחים לו טלגרמות תדיריות על המצב, ומובן – לא לשם ידיעה ערטילאית גרידה; מנהל עניני ההנהלה הציונית משתדל במשרד ההנהלה בלונדון שידיעותיו של רוטנברג תהיינה מדוייקות כל צרכן, כי יש ערך לידיעתו… אבל ודאי שלא העלה ר. בלונדון על דעתו, כי גם שמו הוא יסובך באיזה אופן שהוא בעסקי המאורעות. כשאַך חזר ר. מלונדון לארץ הקביל פניו העתון הנוצרי הצורר “אל־כרמל” בחיפה בהאשמה, שהוא מבריח נשק לארץ. אבל קשה מזו היתה האשמה אחרת כלפיו. מפקד המשטרה בחיפה, פּוֹלי, שעדותו בועדת החקירה הצטינה בחוסר אהדה ליהודים המוכים והסובלים בחיפה, העיד, כי מכוניות של חברת החשמל בחיפה נאסרו מפני שהאשימו אותן בהמטרת אש על נוצרים בצאתן מחברת החשמל, – עלילה העשויה להבאיש ריחו של ר., המקובל על האנגלים, ושל חברתו כאחד. וחייב רוטנברג, בהעידו אחרי שלשה חדשים בפני הועדה, להסיר מעליו אשמה זו ולהכשיר עצמו כעֵד אוֹבּיֶקטיבי.

בכלל שמעתי על הענין הזה רק אתמול, מפי סיר מרימן. עד אז לא היה לי מושג מענין זה. חקרתי ודרשתי מיד. היו לי שני אוטומובילים לנסיעה, אחד הנמצא בקביעות במפעל הירדן, ואחד בחיפה. נתברר לי, שהמכוניות היו בחיפה בזמן המאורעות. היו ברשותנו עוד ארבעה אוטומובילים וגויסו בזמנם ע"י הצבא.

– בזמן המאורעות הייתי באנגליה, וחזרתי בספטמבר. מספטמבר ועד אתמול לא הרגשתי בחסרונו של אוטו. לפי הידיעות שהגיעו לידי הבוקר, לא נמצא אף אחד מן האוטומובילים של החברה בידי המשטרה, ואיש מפקידי החברה לא הלך את המשטרה לבקש על שחרור האוטומובילים.

משרד החברה בחיפה סמוך לבנין של האגודה הנוצרית־המוסלמית, ובשכנות ל“הוטל נאצאר” השייך לאחיו של עורך ה“כרמל” לפי הידיעות שקבלתי הבוקר נתכנסו בחצר משרדי ביום המאורעות כמה יהודים שנמלטו מבתיהם. לחצר זו באו האוטו הקטן של החברה, טאקסי ואוטו אחר, שאיני יודע למי הוא שייך. בחצר היו כ200 איש, וכשנודע להם שבאחת השכונות הקרובות פרצו מהומות – לקחו כמה מהם את המכוניות והלכו למקום המעשה. שום מכונית לא נאסרה ופקידי החברה אינם יודעים בדבר מציאותם של אנשים מזוינים בתוך האוטו.

רגיל ר. מאָז בהתרת סבכים של עדויות וחקירות. אין הוא מציין עלילה כזאת בשמה הנכון: שקר, אלא שהוא טורח ומספר פרט לפרט באזני הועדה, שתעמוד בעצמה על ערך עדותו של מפקד המשטרה, השומר על הסדר מטעם ממשלת לוק (הגם שאינו רוצה להעלים מידיעת הועדה, שמחצרו יצאו באוטומובילים למקומות המהומות…) תשובה כזאת מחייבת את פרקליט הממשלה פרידי להביע אחר כך את צערו על שנכשל והכשיל בידיעה מוטעית: האוטו שנתפס לא של חברת החשמל היה.

––––––––

אולם לאמיתה של כרונולוגיה – הרי פרשה זו של עדות רוטנברג זמנה בעת היותו כבר נשיא הועד הלאומי, – פרשה שענינה בפרק הבא.

 

פרק עשרים וחמישה: נשיא הועד הלאומי    🔗

בפרק הקודם ראינו, שרוטנברג נכנס לעבי הקורה של עניני המאורעות בהיותו עוד בלונדון. הוא מיהר לחזור לארץ, וגם כאן השתמש בקשרים המרובים והמשפיעים עם ראשי הממשלה, וביחוד עם הנציב עצמו. בימים ההם, מיד אחרי הקונגרס הציוני ויסוד הסוכנות היהודית בציריך, לא היתה הנהלה ציונית מלאה ופעילה בארץ וכל העבודה היתה מוטלת על מנהל מחלקתה המדינית המפקד קיש, ובעינים חשובים ודחופים היה קיש מתיעץ עם ר. ונזקק להסכמתו.

מצב הרוח הישוב היה מדוכא מאד. לא היו מרוצים מפעולותיו של הועד הלאומי, שלא הספיקו לשעת חרום. בין עסקני הישוב השתלטה הכרה, כי יש להעמיד בראש המוסד העליון של הישוב אישיות בעלת כוח־הנהגה והשפעה. העינים ניתנו ברוטנברג. בו ראו אישיות בעלת שעור־קומה שאינו שכיח ותלו בו תקוות מרובות, אף כי היו תקוות סתומות. מר סופראסקי מספר, שבירושלים נתקל הדבר בקשיים, אבל בעזרתם של ב. כצנלסון וח. סלומון סודר הענין. והגם שהיה ר. עסוק אז מאד במפעל הירדן, שעמד בתחנות־סיום העיקריות שלו, קיבל עליו את התפקיד.

ב24 בספטמבר 1929 רושם קיש ביומנו:

“הערב נבחר רוטנברג כחבר ההנהלה של הועד הלאומי. אין ספק כי ר. יוכל להיות לעזר רב לישוב בתפקיד כזה, אך מן ההכרח שיהא שתוף־פעולה בלתי פוסק בינו ובין ההנהלה, שאם לא כן, רבה תהיה המבוכה בפוליטית. מצד שני – אם ישתף פעולה עמנו תתחזק עמדתנו בהרבה. כשאני לעצמי הייתי מעדיף לראותו חבר בהנהלה הציונית, אלא שקשיים אישיים עדינים מפריעים כנראה לכך.”

סוף הפסוק המרמז על “קשיים אישיים”, מוכיח על תחילתו, המרמזת על חשש לשיתוף הפעולה. אחרי שתי שנים, בעזוב קיש את הנהלת הסוכנות, יציין ביומנו, כי כל שנות עבודתו היה הועד הלאומי נזקק למחלקתו יום יום כמעט, – “מלבד בתקופת רוטנברג”… להבא נראה, כי באותה תקופה נזקק מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות אל רוטנברג יותר משזה נזקק אליו. אבל עכשיו, ערב אותה תקופה, לא בכדי חשש. ר. נתמך ע"י כל המפלגות שבישוב. הימין ראה בו את בעל־העסק הגדול והתקיף בדעתו. השמאל ראה בו את ידיד הפועלים. אבל בעיקר התלהבו לבחירתו קיצוני הימין, הרוויזיוניסטים. הם, שעיקר ענינם היה לנגח את ההנהלה הציונית, ביחוד אותה שעה שלאחר הקמת הסוכנות היהודית שנואתם, הם ראו ברוטנברג את איל הברזל, אשר יסיר את עטרת המרות העליונה מעל ראש ההנהלה הציונית ויהפוך את הועד הלאומי למוסד מקביל ולצרה לה. אף שמרו לו אמונים מוסיפי־תקוה בשל יחסיו עם ז’בוטינסקי ושותפותם מאפריל 1915–1920. ואף אדם זר ואורח לשעה, העתונאי האמריקני המפורסם פיר ון־פאסן, שביקר אז בארץ ופירסם את מצב־הענינים הנכון בעתונות העולם, נתן ביטוי להערצת רוטנברג:

"אין לכם מושג כמה אדם זה משפיע על האנגלים בשלותו, בחרותו הפנימית, במרץ העצור המורגש בו. אין הוא מתפעל משום דבר. רושם גדול עשתה העובדה, שהוא לא קבל לראיון את הכתב של העתון האיטלקי הגדול ‘קורירה דילה סירה’, שבא אליו בהמלצה ממוסולוני בכבודו ובעצמו.

– אני עסוק. יבוא האדון בפעם אחרת – אמר לו רוטנברג".

––––––––

נראה להלן עד מה נתקימה תקותם המיוחדת של הרויזיוניסטים למלחמה בהנהלה הציונית; אבל תקותו של כל הישוב לעמידה יציבה בפני הממשלה – ודאי שלא נכזבה. אחת מפגישותיו הרשמיות הראשונות עם הממשלה היו שוב בענין הכותל המערבי, ענין שטיפל בו עם הממשלה סמוך לנסיעתו לחו"ל. על פעולתו זו של ר. ניתן לנו לעמוד במקצת פירוט מתוך עדותו של ר. בפני ועדת החקירה, שחלקה הראשון ניתן למעלה, החלק השני עוסק בתקיעת השופר ביום הכפורים ליד הכותל.

מרימן: בערב יום הכפורים שנה זו קבלת ידיעה מאת ה' סאקר, שהממשלה מבקשת אותך לעשות דבר מה?

רוטנברג: כן. בבוקר יום השישי, ביום 11 באוקטובר, ראה ה' סאקר את הנציב העליון ואחר כך בא לראותני. באותו זמן כבר הייתי קשור בועד הלאומי. סאקר ספר לי, שהממשלה מבקשת ממני להשפיע על הרבנות, שתותר על תקיעת השופר ביום הכפורים. אמרתי לסאקר, כי עשה לא אעשה דבר זה, והוא העיר אותי על האחריות שאני מטיל על עצמי. לא חשבתי, שאהיה מסוגל ללחוץ על רבנים בענין כזה.

טלפנתי לה' מילס ושאלתיו לפירושו של דבר. פרטי השיחה נשמטו מזכרוני, אולם חושבני, שהשיחה היתה סוערת ביותר. למחרת בבוקר בקשתי ראיון מאת הנציב העליון, והוא יעץ לי לדבר עם לוק. שאלתי מלוק נימוקים לפקודה זו שיש בה משום התקפה גלויה. המזכיר הראשי השיב לנו, שהועד הפועל הערבי או המועצה המוסלמית העליונה – איני זוכר מי הם – התאוננו ומיחו נגד תקיעת השופר בראש השנה, ודרשו שלא יתקעו בשופר ביום הכפורים. אמרתי לו, שאיני בן־סמך בעניני דת, אולם ידוע לי, שתקיעת השופר ביום כפורים היא חלק מן התפילה. לא אוכל להבין, כיצד מישהו, ואף הממשלה בכבודה ובעצמה, יכולה לגזור על צורת התפילה. היה לי הבטחון הגמור, שלא העולם היהודי בלבד, אלא גם העולם הנוצרי יתקומם כנגד הממשלה. אמרתי לו, לה' לוק, שאם יקרה דבר זה – מובטחני, שכמה מחברי הממשלה “ירוצצו את גולגלתם בתקיעת שופר זו”.

לא. לא טעו בוחריו. כך ידבר עם הממשלה ר. ולא אחר. קלפים גלויים ושוה בין שוים. והוא מגלה גם ברבים את עמדתו התקיפה – אף שבחלקים ידועים שלה אין היא עשויה לצוד לבבות רדיקלים בקנאותם.

מרימן: הנאמר דבר־מה על העלול להתרחש, אם יתקע בשופר?

רוטנברג: כן. פעמים נפגשתי עם לוק, ובשתי השיחות דרשתי רשמית, כי הממשלה תאסור על היהודים את הכניסה לכותל, אם היא סבורה שתקיעת השופר תביא לידי מהומות. אמרתי ללוק: להרשות ליהודים להתפלל במקום ולהרשות גם תקיעת שופר, או לסגור את הכותל.

ה' לוק, או ה' מילס, העיר, שהדרך היחידה לצאת מן המיצר היא שלאחר סיום התפילה ילכו היהודים לבית־הכנסת הקרוב ויתקעו שם בשופר. אמרתי לו, שאמסור את הדבר לרב קוק, ואם הוא סבור, שהדבר אינו אפשרי מבחינה דתית – אעמוד על כך, שהכניסה לכותל תאסר.

מרימן: למה אתה חוזר ומדגיש, שאם אי אפשר להמנע מתקיעת שופר, על הממשלה לאסור את הגישה לכותל?

רוטנברג: כי אילמלא כך – לא היתה כל אפשרות למנוע מהומה על יד הכותל, וכל מהומה בימים אלה פירושה – שפיכת דמים.

כאן הכרת האחריות הגדולה. האם משום שיצר השלום והמנוחה ואפשרות ההתפתחות הלאומית גבר בו על כל שאר הנטיות, או אולי גם ידע שאף מטעם הדת מכרעת מצות שמירת קיום האומה ורק שלוש מצוות דתיות אחרות נאמר בהן “יהרג ולא יעבור”? – בכל אופן הלך לרב קוק והציע לפניו את מצב הדברים ולא ניסה להשפיע עליו, אלא שהרב קיבל בעצמו את הצעת הממשלה. ושעה שפרקליט הערבים סילי מגרה אותו; " הוברר, שאמנם אפשר היה להימנע מתקיעת שופר?" משיב הוא על שאלה זו ועל שאלות שלאחריה תשובות קולעות לשני הצדדים – להרמת כבוד הרבנים והדת היהודית מזה ולהאשמת הממשלה מזה:

רוטנברג: העובדה היא, שהרב קוק הסכים לכך תחת לחץ הממשלה. כפי שידוע לי חייבים הרבנים, על פי דין לעשות כל אשר ביכלתם למנוע סכנת נפשות– – – אמרתי ללוק שאיסור תקיעת שופר הוא עלבון לעם ישראל. – – – חושבני שהיהודים זכאים להתפלל לפי המנהג במקום הקדוש בעיניהם ומחובת הממשלה למצוא דרך לפתרון השאלה בשלום. אילו גם יכלו היהודים להביא כל הוכחות לזכויותיהם על יד הכותל – הרי ברור: מקום זה קדוש ליהודים האדוקים, ולא היתה הממשלה רשאית להתערב בצורת הפולחן– – – אני גם סבור, שהממשלה היתה חייבת להרשות את תקיעת השופר בין אם הדבר היה מנהג בין אם לאו, – מתוך יחס אנושי ורחשי־כבוד אל התפילה.

וגם שחוקרו עוה"ד של הממשלה פרידי: “אתה עומד בתקיפות על דעתך, שצריך היה להרשות את תקיעת השופר?” – עונה ר. עזות:

– אני רואה את שאלת השופר כתואנה להתערב בסדר התפילות של היהודים, וזהו עלבון חמור מאד. לא קבעתי יחסי מבחינה דתית אלא מבחינת הכבוד. כיהודי חשתי שאני נעלב.

וכאשר נפגש עם הנציב העליון ב16 בנוומבר הזהירו בתקיפות, שאם לא תאחוז הממשלה באמצעים רציניים לדכא את התנפלויות ומעשי־השוד של הערבים – ייעץ הועד הלאומי ליהודים בארץ, שיקחו את החוק בידיהם ובנשק יתגוננו מפני הקמים עליהם, ואף יודיעו ברבים, לממשלת לונדון ולדעת הקהל העולמית, כי במסוה ה“סדר” מחַפּה ממשלת א"י על דם ישראל ובמשטר זה צפויה סכנה לחייו ולרכושו של כל אזרח בארץ.

––––––––

במצב זה ראה ר. באמת, כי אין להשפיע הרבה על הנציב צ’נסלור ומזכירו לוק, וחשב שמרכז העשיה המדינית הוא לונדין, בממשלה המרכזית, בלי חציצת הנציבות המקומית. ולשם כך גם הלך לונדונה. וכאן נזכרים אנו בחששו של קיש. כי אכן היה במעשה זה, בקשרים הישירים והעצמאיים שבין ראש הועד הלאומי בא"י ובין ממשלת לונדון, משום חידוש גמור בנוהג שביחסי הציונות ומדינת המנדט. ואף בפועל ניתן הענין להתפרש – והיו גם מעונינים שנאחזו בכך ופירשו – שאמנם יש בדעתו של ר. להעמיד את הישוב על כוחו המדיני־לאומי העצמאי מתוך פגימה ברבונותה של הסוכנות. ידעו גם ידעו שנבדלים בכה ובכה דרכי מדיניותו של ר. מדרכי מדיניותו של וַיצמן.

אין זה ענין רק לאותה שעה בלבד ולאותן הבעיות המיוחדות בלבד. פרשת ויצמן ­­–רוטנברג פרשה רחבה היא יותר וסבוכה יותר ויש שהיא מעלה בזכרון תופעות שונות בדברי ימינו, שהבליטו יחסים זיגזגיים בין שני גדולי דור שהיו מהפכים בחררות קרובות. פרשה זו, במדה שניתנה לגילוי, תחילתה בשנת 1920. בועידת לונדון המפורסמת שבקיץ 1920 הביע ויצמן מעין התנגדות להצעת ר. בדבר הגשמת תכניתו, והיו שראו בכך כשלון רב לויצמן. ואם כי ההנהלה הציונית בכללה תמכה כל הזמן במפעל ר. – היו היחסים הרשמיים שלא כשורה. ואף כשעמד ר. כבר על סף מפעלו הירדני ­– היו שראו עיכובים והפרעות מצד ההנהלה הציונית. בענין הפרעות אלו פרסם בחודש יולי 1927 כתב “הארץ” דברים אלו:

“לפני שנים–שלושה שבועות הובאה ידיעה, כי בלונדון התקימה ישיבת הועד המפקח של חברת החשמל, וכי ד”ר ויצמן לא בא להשתתף בישיבה זו. הובעה אז סברה, כי מפריעים שונים עומדים בדרך הגשמת תכניתו הגדולה של רוטנברג. עכשיו חלפה ידיעה בעתונים, כי רוטנברג הכניס בישיבה הצעות חשובות, אבל לא רכש לו רוב דעות בועד המפקח. מוסרים כי ההצעות נדחו ב53 נגד 47. הכריעו בנידון זה המניות של הלורד רדינג, שהסכים לדעותיו של ויצמן והתנגד להצעותיו של רוטנברג.

נסיתי לחקור בחוגי הציונים בברלין: כמה מן האמת בכל השמועות האלה. ידיעות מפורטות לא קבלתי. מה שנודע לי הוא, כי רצונו של ר. ליצור שורה שלמה של מפעלים חדשים, שאינם קשורים ישרות בקונצסיה של החשמל. תכנית זו יש לה קצת סימפטיה בועד המפקח, ואפילו המתנגדים מעריכים את החשיבות שבדבר. יש לחברה החדשה קפיטלים חפשיים, שאפשר להשקיע אותם במפעלים ההם. בנידון זה יש לר. מעוף רחב. אולם ויצמן והקבוצה הקרובה לו חושבים, כי אין לחברת רוטנברג לצאת מתוך הגבולות המסוימים שסימנה לעצמה. יכול להיות, כי ניצול המינרלים של ים המלח, למשל, הוא עסק טוב ומועיל, אבל עסק צדדי הוא."

יחסים אלה הם אבות ההערה הנ"ל של קיש, ועוד “נרגיש” את היחסים האלה בפרק זה וגם אחרי 5 שנים.

ולעומת זאת פשטו כבר אז, בחודש האחרון לשנת 1929, שמועות על צרוף דחוף של ר. להנהגה הציונית ובמובן זה הזכירו את שמו בנשימה אחת עם לורד מלצ’ט (האב), ­– שמועות שלא נתקימו אלא לאחר חדשים אחדים. אבל כבר אז תפס מקומו – למעשה, אם כי לא באופן רשמי ובחוק – בראש ההנהגה הציונית. יחד עם ראש ההנהלה הציונית בארץ, קיש, ועם הקסטר, ראש נציגי הלא –ציונים בהנהלת הסוכנות, מתמנה ר. להנהלת קרן העזרה של חצי מיליון הלא“י שנאספו באורח ספונטאני בחדשים הראשונים אחרי מאורעות אב. ובינואר 1930 רואים אנו אותו בברלין נושא ונותן עם אנשי הסוכנות הגרמניים, מו”מ שציוני גרמניה יחסו לו חשיבות מרובה.

רוטנברג איש המעשה, שהצליח לכבוש למפעלו ולאישיותו את הכרתם של גדולי הממון היהודיים באנגליה ובאמריקה, נפגש עכשיו עם האנשים הללו – פליכס ורבורג בניויורק והלורדים מלצ’ט ורידינג בלונדון וידידיהם בשאר הארצות – בשדה הצבוריות של הסוכנות היהודית, ואותם הקשרים משפיעים.

לפיכך מובן היה לגמרי, שבישיבת־ועידה ראשונה של הועד המנהל לסוכנות היהודית, שנתקיימה בלונדון בסוף מארס 1930, הוכרז שמו של ר. בין חברי הנהלת הסוכנות, והוא הופיע כאחד מארבעת שליחי ה“לא־ציונים”, יחד עם הציוני הותיק יוליוס סימון, ד“ר סנטור וד”ר הקסטר. יו“ר הישיבה, פליכס ורבורג, הקביל את פני ההצעה בהבעת שביעת רצונו להסכמתו של ר. להשתתף בעבודת ההנהלה, ועם זה הודיע כי “ר. לא יוכל לקחת עליו עבודה קבועה והוא ישמש רק כמיעץ להנהלה. בדעתו את עניני א”י ובעמדו בראש הועד הלאומי – יוכל ר. להביא תועלת רבה להנהלה”. וגדליה בובליק, מראשי ה“מזרחי” באמריקה מספר במכתבו מאותה ועידה, שהוא לא רצה לקבל את המינוי – אף שלחצו עליו מאד, ועם זה הוא מעיר:

“ערכו של ר. עולה בעולם הציוני. אל דברו מקשיבים קשב רב. הוא זכה באמונם של הציונים והלא־ציונים. רואים בו אדם בעל אופי חזק, ראיה בהירה וחוש מעשי בכל הנוגע לענינים המעשיים של א”י. הכל מאמינים, שר. הוא האדם הראוי לדעה מכרעת בעבודה הפוליטית, אלא שבפנים בתוך המחנה גופו, אין הדרך כבושה עדיין לנתינת האפשרות לר., שיביא לתנועה את התועלת המלאה שבכוחו להביא."

אבל אם לא נכבשה הדרך לפניו – הגיע לכך בקפיצת הדרך, ואם לא ברצונו – הרי בעל כרחו. בצאתו זמן מה אחרי הישיבה ההיא לחו“ל לשם רפוי נחוץ – לא ניתן לו לנוח את מנוחת־המרפא הדרושה, כי נקרא בדחיפות ללונדון לשם סיוע לעבודה המדינית הגדולה – ביחד עם לורד מלצ’ט (האב) ואחרים. אותו זמן נוצר מצב משונה ביחסים המדיניים בלונדון. ויצמן, שהיה מקובל ונערץ על הממשלות השמרניות והליברליות, אי אפשר היה לו לקבוע יחסים ראויים ומשפיעים עם ממשלת הפועלים, וביחוד עם מיניסטר המושבות לורד פאספילד, שגילה יחס שלילי מפורש לענינינו. באותם חדשי הקיץ יוני יולי 1930 שישב ר. בלונדון היה הוא המנהיג הראשי, אף שעמדו בקשרים ישירים עם הממשלה גם פרופ' ז. ברודצקי, חבר ה”ליבור פרטי", וש. קפלנסקי, ידידו של ראש הממשלה רמזי מקדונלד משכבר הימים. בסוף יולי עזב את לונדון, בדרכו לארץ נסע לפאריס, ששמה הוזמן להשתתף עם ויצמן, ורבורג וקיש בהתיעצות חשובה ביותר.

וכחודש אחרי זה שומעים אנו בתוך הרצאת דין־וחשבון של פליכס ורבורג, כנשיא הועד המנהל של הסוכנות היהודית, את הדברים האלה, שבימים ההם נשמע בהם רמז מובן לרצונם של ראשי הסוכנות הלא־ציונים לראות את ר. בראש הנהלת הסוכנות (חבר ההנהלה – היה כבר מקודם). ורבורג מספר:

“אחת מן ההשקעות הכספיות, שמסרתי לניהולה של 'החברה הכלכלית לא”י, הוא הסכום 40.000 לירה בשביל מפעל החשמל מיסודו של רוטנברג, ומפעל זה – כפי שמעתי – הוצא אל הפועל במידה שהותותה בשביל התכנית שלפי שעה. אישיותו המופלאה של אדם זה, מרצו וחריצותו, הם שעוררוני ללכת אחרי תכניותיו הנועזות. אם איני טועה – יגדל שעור האחריות לעבודה בא“י שיוּטל על שכמו של האיש הזה. ובלבי יגדל מאד האמון כל זמן שרוטנברג ישא במשא זה. כאן תהיה האחריות למעשים בידים נאמנות.”

––––––––

עם עשותו בעניני הנהלת הסוכנות היהודית עשה גם פעולה מדינית נבדלת מטעם הועד הלאומי ומקבילה לפעולת הסוכנות. אחר שהופיע הדו"ח של ועדת־החקירה, ועדת־שאו, שהיה לרעתנו, לא הסתפק הועד הלאומי בתשובת ההנהלה הציונית, אלא הגיש במיוחד את הערותיו שלו – מנהג שלא היה שכיח עד אז – ובלשון ברורה ותקיפה, שהנהלת הסוכנות לא היתה רגילה בו, לשון שאינה נרתעת גם מפני העלבת החוקרים־ המעליבים, כפי שנראה מן הקטעים האלה שמתוך התזכיר:

"הישוב העברי בארץ־ישראל רואה את הדין־וחשבון של ועדת־החקירה כאחת מאותן התעודות המצטיינות בהעדר־הצדק שבהן, אשר נודעו לעמנו במשך 2000 שנות רדיפות. גם החקירות, שהיו נערכות ברוסיה הצארית אחרי פרעות ביהודים, נהגו יותר כבוד במדת היושר והצדק, מאשר הוכיחו שלושת חברי הועדה בהרצאתם. כל פשע ערבי שפל הוצג בדין־וחשבון זה כמשנה בלבד, וכל זכות יהודים הוקטנה לאפס.

בימי שבתה של ועדת־החקירה בארץ הופסקה הופעת עתון־הפועלים היומי,דבר' על פרסום רשימה שחורה של המשטרה, אשר המופתי ואחדים מחברי הועד הפועל הערבי נקובים בראשה, ובסופה – מספר קומוניסטים מובהקים. תשומת לב הועדה הופנתה לידיעות מסוימות מהימנות, כי סוכני מוסקוה נטלו חלק בארגון המאורעות, בין בכסף, בין בהדרכה. בכל הדו"ח אין זכר לנסיון כל שהוא מצד הועדה לחקור בדבר.

ועדת־החקירה דנה ארוכות ב’תלונות' היהודים. אין העם היהודי מתלונן. אנו מאשימים. אנו מאשימים ביחוד את הממשלה על אשר נשאה פנים למסיתים ועודדה מתוך כך את פעולתם, על אשר לא אחזה באמצעים הפשוטים ביותר להגן על חיי היהודים ונכסיהם, גם כשנתבעה לכך במועד הנכון.

שאלות העליה, הקרקע ושנויים קונסטיטוציוניים, עיקרי השיטה המדינית שהוצאו מחוץ לסמכותה של הועדה – נדונו בדין־וחשבון בדרך העלולה רק להדהים.

בניגוד לתעודות הרשמיות ולעדויות. הנתונות בגוף הדו"ח, דשים חברי הועדה ב,מעמד רחב מחוסר קרקע' של עובדי אדמה, שנותקו מעל האדמה באשמת היהודים – עלילת הקומוניסטים, המנוצלת במידה רחבה על ידם לצרכי התעמולה האנטי־בריטית בארץ־ישראל.

העם היהודי סבור, כי הכרזת בלפור לא ניתנה לנו כמתנת חנם וכי שלם שלמנו במשך המלחמה העולמית בדמים ויסורים, מחיר גדול יותר מאשר כל אומה אחרת.

אנחנו מלאנו את כל אשר הממשלה המנדטורית היתה זכאית לדרוש מהעם העברי. בלעדינו לא היתה ארץ־ישראל כיום את אשר היא. אנו באים אל המפעל אשר בצענו. אנו סבורים, כי הממשלה הבריטית לא קימה את התחיבותה לעזור לנו בבנין הבית הלאומי העברי; כי שיטת פעולתה של האדמיניסטרציה הארצישראלית גדרה בעדנו את הדרך לעבודה פוריה משותפת עם הערבים.

במשך הפרעות ואחריהן תפסה האדמיניסטרציה הארצישראלית עמדה ,ניטרלית' חמורת תוצאות, – מעולת כלפי היהודים ומתעתעת את האוכלוסים הערביים, אשר ראו בה הסכמה חשאית למעשי האלמות."

לא רק בטון של הדברים ניכר קולו של ר. בתזכיר זה אלא גם בתוכן. הסעיף המדבר על “מתנת” הצהרת בלפור מזכיר מיד פסוקים שלא הבאנו למעלה מתוך מחברתו “התחיה הלאומית של עם ישראל” ומתוך מאמריו בעתונו “הקונגרס היהודי”. ולפי ידיעות בעתונות הימים ההם (ידיעות תמוהות כשלעצמן – בהשואה לעמדתו שנתגלתה בהתפטרותו מהועד הלאומי בספטמבר, כאשר נראה להלן) היה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקוה, הוא, שהיה היחידי שעמד במגע קרוב עם הממשלה, חשב – בניגוד לספקנותו המרובה של ויצמן – שמצבנו המדיני אינו רע כל כך והאמין שבמשך 6–8 שבועות יתבלט קורס אחר של הממשלה האנגלית לטובתנו. רושם כזה היה לו משיחותיו והצעותיו לפני לורד פאספילד וסגנו ד"ר שילס. כיצד נתקימה תקותו – ידוע, ואף נראה להלן.

––––––––

אחר שחזר מלונדון לארץ התחיל בהמשכת פעולתו בהנהלת הועד הלאומי, פעולה זו נצטמצמה רק בשטח המדיני בלבד. אולם כאן נפתחה אקציה של ערעור סמכותו, ונפתחה דוקא מצד אלה ששמחו תחילה ביותר לעמידתו בראש הועד הלאומי והכריזו כי הוא האיש המתאים ביותר לתפקיד זה.

בתחילת אוגוסט פרסם “דואר היום” הרויזיוניסטי מאמר בשם “שערורית קרן העזרה” ובו נאמר:

“האסון הוא שרוטנברג הושפע בלונדון מד”ר ויצמן וידידיו שהחריבו את אוצר התישבות היהודים, את קרן היסוד והמכללה. ר. בגד בכל התקוה שתלו בו והישוב יתבע ממנו ברור דברים בשובו ארצה. ר. שצריך היה להיות מנהיגה של א"י הוכיח שאין בו אומץ להתנגד לפתוי ההנהלה הציונית, הוא היה חלש ורע כמו כולם. אולם אנו לא נשחררהו מאחריות זו.

ר. אשם בבזבוז קרן העזרה של העם היהודי. ר. אשם שבמקום ליסד בנק הישוב בהון של 400.000 לא“י – חלקו ובזבזו את רכוש הקרן הזאת, ר. אשם ועליו להשפט על כך.”

אבל לא היתה זו התקפה מקרית. מאמר זה אינו אלא תחילה לשורת התקפות חריפות שתבואנה, והמשכה הקרוב בא דוקא בימים שבהם היה ר. טרוד ומטורד בשאלה קשה ביותר, היא שאלת הכותל המערבי, שקיש רושם עליה ביומנו: “השאלה רודפת אחרי כצל בלהות, ונדמה לי כאילו נמעך שכלי תחת לחץ אבני הכותל”. שאלה זו, שהיתה קשה ביותר משום שאינה רק שאלה מדינית רגילה או חשובה אלא גם – ובעיקר – שאלה דתית ולאומית־מסורתית, היתה קשה ביחוד בשביל רוטנברג בתור ראש הועד הלאומי, שהיה צריך לאחד סביבה ולשתף בחיפוש פתרונה גם את הרבנות הראשית. וידידו־נערצו הרב קוק, ואף גם אגודת ישראל. דוקא באותם הימים הקשים שבאמצע ספטמבר 1930 התריס “דואר היום” קשות כלפי הועד הלאומי, “המרדים הגדול”, במאמר “המת החי” ובו תקף את ר.:

"רגע אחד נדמה, שבשביל הועד הלאומי מתחילה תקופה חדשה, תקופת זוהר. זה היה בשעה שעל אפקו הופיע אישיותו של רוטנברג. ידענו תמיד, שמר רוטנברג, אינו האדם שלנו' במובן ההמוני של המלה הזאת. הוא לא היה ציוני מדיני מעודו ובשאלות רבות היו דרכינו נבדלות. אבל הוא בא עם תכניתו, הרצה את ה’אני מאמין' שלו, מצא תמיכה ונהיה לנשיא הועד הלאומי.

אנו לא נסתיר על העובדה שתקופת רוטנברג נהיתה בשבילנו תקופה של אכזבה עמוקה. את האכזבה הזאת אין להסביר בזה, שהוא נעדר כמעט כל הזמן מארץ־ישראל. גם בארץ וגם בחו"ל נשאר ר. בתור נשיא הועד הלאומי, ואנו לא נאשים אותו על העדרו, לא על חוסר פעולה מצדו, אלא נאשים אותו בזה, שפעולותיו עמדו בניגוד גמור עם תכניתו.

במובן אחד יש להכיר בזכותו של מר ר.: הוא פירק את הועד הלאומי הישן. עם הופעתו של ה' רוטנברג ירד מן הבמה לעולמי עד הועד הלאומי העלוב של ה"ה ילין וטון. הועד הלאומי הישן נהיה לדבר אבסורדי. זאת היא זכותו של ר. – הוא היה מטאטא טוב – אבל זאת היא רק זכותו היחידה.

תכניתו של ר. הצטיירה בערך ככה: הישוב מביע באופן מסוים את רצונו המדיני ופועל לפי קו־מדיני מסוים. הקו המדיני הזה הוא קו של מלחמה, ולא של ותרנות ופשרנות. כדי שהמלחמה תצליח – צריך הישוב להיות לכוח מלוכד ומאורגן. לכך נחוצים מכשירים כספיים אדירים, ואת אלה הבטיח מר רוטנברג לישוב (מהתרומות לקרן העזרה). בכיוון התכנית הזו נעשו הצעדים הראשונים של ר.

עברו שבועות אחדים והכל השתנה. כשאנו באים עכשיו לעשות את הסיכום, עלינו לציין במרירות, שר. הוא כיום בשביל הישוב איש הסוכנות המורחבת, יתר על כן – איש החלק הבלתי־ציוני של הסוכנות. במקום להיות לנושא הרעיון של ישוב פעיל ואוטונומי, מסמל ר. כיום את שעבודו הגמור של הישוב לסוכנות. במקום קו מדיני מסוים מסמל ר. כיום את המשא־ומתן מאחורי הקלעים ואת הותרנות. במקום מכשירים כספיים אדירים קשור שמו של ר. בקרן העזרה, נושא, שלא נעים אפילו לכתוב עליו, וחומת סין, שהבדילה בין הועד הלאומי ובין הישוב, אוירת ‘הסודיות’, המכסה על החלל הריק, קשורה גם היא בשמו של רוטנברג. התברר, שתקופת ר. היתה תקופה מדאיבה."

––––––––

אבל דוקא באותם הימים ש“ידידי” ר. תקפוהו כה קשה בשל נשיאותו – היה הנשיא בלבו לא נשיא, היה מלא התלבטות בקשר לתפקידו האחראי כל כך, הכובל במדת־מה את עצמאותו. ב19 בספטמבר, 3 ימים אחרי המאמר הנ"ל, רושם קיש ביומנו:

“סעדתי פת ערבית בחיפה עם רוטנברג, שדבר על הדו”ח שהוא אומר למסור לועד הלאומי. הוא אמר לי כי עדיין לא החליט מה לומר, ומה הופתעתי לאח“כ כששמעתי כי יצא בהתנפלות חריפה על ויצמן ואמר כי אעפ”י שהוא הגה אמון בויצמן, ויצמן לא הגה אמון בו, וטען כי הוא ראה את הסכנה מראש ויכול היה למנוע אותה – הוא אמר כי כל המפעל היהודי בא“י עומד על עברי פי פחת. וכי מנהיגותה של הסוכנות היהודית פשטה את הרגל. עם תארו את המצב הקוים השחורים ביותר, הודיע רוטנברג כי יש ברצונו להתפטר מנשיאות הועד הלאומי. תמיד חשבתי כי אין משרה זו, נשיאות הועד הלאומי, הולמת לאיש כרוטנברג; נשיא הועד הלאומי צריך להיות אדם המיצג את הישוב והכה שורשים בארץ: לדוד ילין ששמש במשרה זו זמן רב, יש ה”רקע" המתאים, אף כי חסרה לאישיותו התקיפות הדרושה. מצד שני, רוטנברג (ככולנו שהגענו מאירופה בשנות העמידה), חסר לו “הרקע” המקומי, אעפ“י שיכול הוא, תודות לכשרונותיו הטבעיים, ולאישיותו התקיפה, להשפיע השפעה רבה מאד במשאו ובמתנו עם פקידי ממשלה ועם אנשים אחרים.”

לפי ידיעות סט“א העלה ר. בדעתו את מחשבת ההתפטרות אחרי שובו מחו”ל. לפי דבריו לא הבינו מנהיגי הסוכנות, וויצמן בתוכם, להעריך כראוי את רצינות המצב היהודי בארץ, וביחוד בקשר עם ההצעות שמכין סימפסון בכלל ועל הגבלות בקנית אדמה בפרט. לפיכך אמר לנהל קו מדיני מיוחד, שיבדיל את הישוב היהודי בארץ מן הסוכנות היהודית.

ידיעה זו מתאמתת גם בתוך כתלי תשובתו של קיש, שרושם ביומנו ב28 בספטמבר:

“אחר הצהרים יצאתי לתל אביב להשתתף בישיבת הועד הלאומי, שבה היה בדעתי ליתן תשובה מנומקת להתקפתו של רוטנברג בשבוע החולף, ואולם הפעם מצאתיו במצב רוח שונה, ומאחר שהוא עצמו הציע הצעות שיכולתי לקבלן, לא אמרתי אלא זאת – הסברתי היטב כי אחת החליטה הסוכנות לתמוך בישוב בכל כוחה. אמרתי לועד הלאומי כי אם ינתק הישוב את עצמו מן הגולה, מן הסוכנות ומן ההסתדרות הציונית, כי אז יהא לו אותו הכח שיש לקהלה יהודית בת 160.000 נפש, ולא יותר. רוטנברג חזר בו מכונתו להתפטר מן הועד הלאומי, וכדי להקל עליו במלוי תפקידו סופחו להנהלה עוד כמה חברים.”

אבל מעריציו מלפנים, היודעים את האמת על יחסו הבקרתי של ר. לויצמן ועל ההתאמצות הרבה הדרושה לו כדי להשאר בתפקידו האחראי אשר נטל עליו – ממטירים עליו חרפות בעתונם “דואר היום”, כי “ר. רוצה בדחית הבחירות לאספת הנבחרים” וכי “יצא להגן על זכויות האומה, ובמקום זה בא להגן על עצתו של ויצמן”, וכי על כן “מוטלת החובה על כל הנאמנים למולדת להקים במקום גוף בלתי־חוקי זה – ועד להצלת המולדת, שידע לנהל את מלחמת עמנו בעד זכויותיו ושחרורו”.

(ספר זה מופיע בתרצ“ט, והדברים כאילו נלקחו מעתונות הימים האלה. אבל באמת הרי בשנת תר”ץ אנו עומדים. גלגל הצרות – מבחוץ ואתן אלו שמבפנים – חוזר.)

באותם הימים היה ר. עסוק בעזרה להנהלה הציונית בענין עמק חפר, שגאולתה המושלמת היתה מסובכת מאד. בתקופה ההיא נהגה ההנהלה המדינית של הסוכנות בכלל להתיעץ עמו בענינים חשובים, וגם בענין זה נזקקה לעצתו. אולם דעתו של ר. – “לבוא לכלל הסכם עם הערבים בכל מחיר שהוא, – לא היתה נוחה להנהלת קק”ל. ר. הכניס לענין גם את ארלוזורוב ודיזינגוף והוא עמד על דעתו עד שנתקבלה.

אולם בינתים נפל דבר בישראל. הדבר. הספר הלבן של פאספילד, שליוה את הדו“ח של סימפסון. דו”ח מוטעה ומטעה וספר מלא גזרות־כליה על מפעלנו. מיד בבוא הידיעה לארץ, בכ“א באוקטובר 1930, הלכו קיש ור. אל הנציב העליון, וגם הוא כמוהם ידע רק ראשי פרקים, והנוסח כולו טרם הגיע אליו. מסופר, שר. אמר לנציב, ידידו, שהעם האנגלי יתחרט ודאי על מעשיה הלא־מוצלחים של הממשלה הזאת, ורמז לו, כי העם האנגלי, בהיותו עם התנ”ך, ראוי לו שישים אל לבו אותו פרק בספר דניאל, המספר על היד שרשמה בהיכלו של בלשאצר: “מנא מנא תקל ופרסין”… בשל הקלת דעתו בקדשי ישראל ותקוותיו.

עמדתו של ר. היתה אז החלטית מאד, נכונה אלי קרב. אבל כאיש המעשה הציוני ידע, כי קודם לכל מלחמה חשובה פעולת הבניה והמשכת המפעל שלנו. הוא השתמש בסמכות הועד הלאומי לא רק לשם פעולה מדינית כלפי השלטונות, אלא גם לשם פעולה ציונית פשוטה כלפי העולם הציוני. אותם הימים הוציא הועד הלאומי כרוז זה:

“הועד הלאומי קורא לדעת־הקהל היהודית לענות על ההתקפה שבדו”ח של סימפסון כלפי הקרן הקימת לישראל, שהיא המוסד הפופולרי ביותר של עמנו. הקרן הקימת לישראל, שנוצרה כדי לגאול את אדמת אבותינו, נוסדה על יסוד היושר ועושה את עבודתה על יסודות אלה.

הועד הלאומי קורא לכל היהודים בארץ ובארצות הגולה, שיביאו לידי ביטוי את עזרתם הרחבה ביותר לקרן הקימת לישראל, שהיא האמצעי לגאולת ארצנו. הועד הלאומי מכריז על מגבית המונית לטובת הקרן הקימת ליום השני בנובמבר. יכפילו נא ביום ההוא כל איש ואישה את תרומתם לקרן הקימת לישראל, שעליה לגאול את אדמת ארץ ישראל ולעשותה קנין של עם ישראל."

––––––––

ההתפתחות הפוליטית שלאחר הספר הלבן של פאספילד הכניסה את ר. בסבך של מלחמות פנימיות וחיצוניות, בו וסביבו. כי לאחר שויצמן ופליכס ורבורג ולורד מלצ’ט התפטרו מהנהגת הסוכנות לאות מחאה כלפי ממשלת אנגליה והספר הלבן שלה ולאחר מלחמה מדינית חריפה מצד הציונות בפוליטיקה החדשה – התחילה ממשלת הפועלים באמצע נוומבר 1930 לנהל מו“מ עם הסוכנות. ר. התנגד מתחילה למו”מ זה ולעמדתו של ויצמן מלפני הספר הלבן ולאחריו.

כי עוד לפני התחלת המו"מ הממשלתי־ציוני הזה נתקימה בלונדון ישיבת הועד הפועל הציוני, ובה הובא אי־אמון בהנהלה הציונית. בקשר להחלטה זאת רושם קיש ביומנו:

“הטעות הגסה ביותר שנכשלה בה היתה הסתלקותם של ויצמן וחבריו מן המנהיגות, ובאותם שני החדשים, יוני־יולי, היתה ההנהגה מסורה למעשה בידי רוטנברג שהיה דבר יחיד. מצד שני, אעפ”י שר. עשה בודאי את כל אשר ביכלתו במצב שכבר לא היתה לו תקנה, אין הוא צודק בהאשימו את ויצמן על כל אשר קרה, ועד היום אין הוא מוכן להודות, כי גם הוא נושא בחלק מן האחריות על אי יכלתנו למנוע את פרסום הספר הלבן."

כשהתחיל המו“מ השפיע ר. את דעתו המתנגדת על הועד הלאומי, ושוב כאילו נתגלו שני המוסדות העליונים – הנהלת הסוכנות והועד הלאומי – כמקבילים ועצמאיים כל אחד בעמדתו שלו, הגם שר. עבד כל הזמן בשותפות עם הנהלת הסוכנות בכל העניינים המדיניים. קיש רושם ביומנו: “מאז חזרתי לארץ (בסוף נוומבר) היה עיקר טרחתי בשידולים עם הישוב באמצעות הועד הלאומי, שאף הוא נגוע בנגע החשדנות של רוטנברג כלפי המו”מ המתנהל עתה בלונדון”.

אבל התנגדותו זאת של ר. לא מנעה את חבריו להתנגדות – להתקיפו התקפות קשות בעתונם “דואר היום”. במאמר: “המת לא קם לתחיה” אתה קורא:

"עוד לפני זמן מה היו בינינו אנשים שהאמינו ש’המת החי', הועד הלאומי, קם לתחיה ועמד על רגליו. האנשים האלה ידעו גם את שם־הקסמים, שחולל את הנס הזה: על מצחו של הבר־מינן הודבקה פיתקה, ושמה: ‘רוטנברג’.

זמן רב עבר כבר, מיום שנוכחנו לראשונה, כי היתה כאן השליה גמורה: התברר, כי “שם הקסמים”, אינו שם־קסמים כלל. עוד בימי קרן העזרה התברר, כי אדם יכול להיות יוצר תעשיה חשובה, ובכל זאת לא להיות מנהיג מוכשר ותקיף בשעת־אסון זו.

והנה גם כלפי החלטות הועד הלאומי האחרונות התברר, כי הן בבחינת מטבע, שיש לה שני צדדים: הצד האחד, הרשמי, הדקורטיוי, הוא “מהפכני”. שום משא ומתן. אבל יש למטבע צד שני, בלתי רשמי. שם כתוב: אפשר לנהל גם משא ומתן. וישנן ידיעות, שנשיא הועד הלאומי, המודיע היום על סירובו להכנס באיזה מו"מ שהוא יחד עם ויצמן, משנה למחרת את דעתו, אם הדבר בא תחת לחץ מחוץ לארץ או מסיבות אחרות. יוצר־התעשיה החשוב, שהלך אתמול נגד ויצמן, נוטה היום לדרך הליקוידטורית. והדבר מובן: כי נשיא הועד הלאומי אינו הולך אחרי האידיאה, אלא אחרי הקוניונקטורה. לשם הצלחה טכסיסית הוא מוכן לותר על האידיאה”.

ויומים אחרי זה נתקימה ישיבת הועד הלאומי, שהעתונות מספרת עליה:

“הדעה הזאת על דבר השגיאה שנעשתה בהבעת יחס של רצון ועמדה חיובית, ואפילו במדה חלקית, לגבי הדו”ח של סימפסון, הובלטה עוד ביתר תוקף, בנאומו של יו“ר הועד הלאומי, החושב את כל הדו”ח לבלתי הוגן, ולבלתי צודק בכל יסודותיו וקבלת התעודה הזאת ע"י דעת הקהל והממשלה האנגלית יש בה אסון.

הויכוחים שהתנהלו בישיבה השניה, לאחר ההפסקה והתיעצויות האגפים, היו כולם מסביב לשאלת נסיעתו של יו“ר הועד הלאומי מר ר. ללונדון. פה אחד נדרשה נסיעתו ע”י כל חברי הועד הלאומי".

וקיש רושם: “ביום 1 בדצמבר מסרתי דו”ח ארוך באספת הועד הלאומי בתל־אביב והצלחתי להשפיע שלא לקבל החלטה נגד המשכת המו“מ ולדחות את השאלה לאספה אחרת”. כי על כן הוחלט לשלוח את ר. להשתתף במו“מ בלונדון. אבל ר. נאמן לדעתו שלו, ליחסו השלילי למו”מ, ואינו נוסע ללונדון, חרף כל ההפצרות מפה ומשם. ח. ארלוזורוב מתאר את המצב ברשימות החודש שלו (ירחון “אחדות העבודה”, דצמבר 1930): "ואף הועד הלאומי ליהודי ארץ ישראל – עמדתו במשך הימים האלה רחוקה ממדת הבהירות והעקביות. הועד הלאומי לא הסכים מעולם לרביזיוניסטים אשר דרשו להחרים את המשא ומתן ולהכריז כי הישוב איננו משתתף בו. הועד הלאומי לא נמנע מלדרוש לעצמו זכות השגחה עליונה על מהלך הפעולה בלונדון, זכות אינפורמציה מדויקת ותכופה ואפילו זכות של ויטו בדרך הטלגרף. אולם כשהזמין ויצמן וחזר והזמין לשלוח את באי כח הישוב ללונדון על מנת לשתפם בפעולה – לא נענה, מתחילה אי אפשר היה לבא לידי הסכם בדבר המועמדים. לבסוף לא נשמע נשיא הועד הלאומי להחלטה. בינתים נהנה הועד הלאומי מזכויות ההשגחה והויטו – מבלי להיות מוכן במה שהוא לשאת בעול האחריות

תיאור זה, שנכתב בחודש דצמבר, לאמור: בתקופה הראשונה של אותה דראמה, ובסקירה עתונאית – הטון שלו ג’נטלמני הוא. תוסס יותר הוא התיאור שניתן לאותה מתיחות –יחסים בין הועד הלאומי (רוטנברג) ומנהלי המו“מ מטעם הסוכנות (ויצמן) – ע”י בעל הדבר עצמו. 3 חדשים אח“כ, במארס 1931, אחר שהמו”מ הביא תוצאה חיובית, את אגרת מקדונלד שביטלה כמעט את גזירת פאספילד, נאם ויצמן לפני הועד הלאומי (שנבחר מחדש, ור. לא השתתף בו) ודבר מרה בנדון זה:

“במשך השבועות המכריעים והקשים האלה, בנפול על שכמנו תפקיד חשוב ומסוכן, לא חזקו את ידינו. כמעט מדי יום ביומו ומדי שעה בשעה קבלנו טלגרמות. הטלגרף לא נח. מאמריקה ומא”י – ולפעמים מא“י דרך אמריקה ומאמריקה דרך א”י – קבלנו ידיעות משונות, שליליות לבד. “בל תעשו זאת ובל תעשו זאת”, “חלילה לכם מלאמור דבר זה ודבר אחר”. לו היינו מתחשבים באמת בטלגרמות האלו ורק אתן, היה מצבנו בערך כך: היינו באים לישיבות והיינו אומרים לארבעת המיניסטרים: “רבותי, אין אנו יכולים להגיד מאומה; אמנם אנו, כמדומני, אנשים רציניים, אבל טלגרפו וצלצלו לנו מירושלים ומניו־יורק שלא לומר מאומה, למען לא נכשל, חלילה וחס, במשהו”. לו היינו מתחשבים בידיעות ששלחתם (לא אתם, אלא הועד הלאומי שקדם לכם), היינו עומדים לפני האנשים האלה בידים ריקות ובפה סגור ומחכים שהם יעשו דבר מה בעדנו. אולי היינו מחכים עד שהממשלה האנגלית תיקח בחזרה את הספר הלבן ואח“כ נדבר אתה, ואח”כ נקבל את הרשיון מהועד הלאומי ומניויורק לדבר? לא יכולנו להתחשב בטלגרמות האלה. היתה החלטה מסוימת. שלחתם אותנו. שליחי ציבור היינו. גם אנחנו ציונים, גם לנו יש פה, גם אנחנו יודעים מתי לשתוק ומתי לדבר."

ואף־על־פי־כן מלקים אותו הרויזיוניסטים במקל שני. מביאים הם מאמר של עתון הציונות הגרמנית “יידישה רונדשו” המספר על סרובו של ר. לנסוע ללונדון, כפי החלטת הועד הלאומי ומביע דעה: “הכרזת אי אמון כלפי ההנהלה בלונדון ורצון ההנהלה לשלוח את ר. לשם הגנה על האינטרסים הלאומיים, נותן לפי דעתנו להנהלה בלונדון את היסוד לדרוש מהועד הלאומי שתוף מלא באחריות ושליחות בא־כח לועדה המדינית. הועד הלאומי הוא מוסד קונסטיטוציוני ולא אספת עם, ולכן אין עליו למלא תפקיד זול של מבקרים מבחוץ, בו בזמן שמציעים לו השתתפות אחראית”.

ולמאמר זה מוסיפה מערכת “דואר היום” כלפי רוטנברג:

“הפעם צדקו ‘ידידי ויצמן’. אלא שבישיבת הועד הפועל הציוני הסכימו לנהל את המו”מ עם הממשלה ונכנסו לועדה המדינית, עליהם להסיק את המסקנות ולשתף את עצמם באחריות גמורה לתוצאות המו“מ. או שעליהם להתפטר ולדרוש הפסקה מידית של המו”מ. להמשיך במשחק הדו־פרצופי לא יוכלו. וצדק הפעם ‘יידישה רונדשו’: בין כך וכך תפול האחריות בעד התוצאות גם על שכמם".

לאמור: על שכמו של רוטנברג..

ולמחרת היום שוב מאמר “לאקט הבגידה בלונדון” ובו נאמר:

“אדרבה, גם אנו מיעצים לו לנשיא הועד הלאומי ‘העתיד להיות’ מנהיג תנועת הגאולה בישראל במקום ויצמן היורד, ‘שיהיה בלונדון וישתתף בפעולה ובאחריות’ אם נשיא הועד הלאומי שכח ‘דרך אגב’ מרוב טרדה שהוא דרש הראשון להפסיק את המו”מ בלונדון. נשיא הועד הלאומי ומי ‘שעתיד להיות מנהיג’ במקום ויצמן צריך לסייע למנהיג המפוטר; בזכות סיוע זה ושותפות מסחרית זו באקט הבגידה בלונדון, יעמדו לו למר פינחס רוטנברג הנשיא, ‘ידידיו’ של המנהיג המפוטר, כשיהיה צריך לשמש הדום בעלית מר ר. לשבת על כס הנשיאות הנשגבה ב’ממלכת דנמרק'.

אנו רוצים לראות כבר היום את מי שעתיד להיות מנהיג – בדמות דיוקנו הפוליטי של הד“ר חיים ויצמן המפוטר והיורד. ואנחנו נדע איך לקדם את פני העולה לכס הבגידה בתנועת השחרור הלאומית.”

––––––––

התקפות יומיומיות אלו מצד האנשים שדרשו את העמדתו בראש הועד הלאומי, שקיוו כי ילך בדרכיהם ויפריד את הועד הלאומי מהסוכנות – למען הכות את הסוכנות מכה קשה, וכי יפסול את המו“מ עם הממשלה בלונדון ויפריע למהלכו – כדי לשתק כל כוח פעולה ולפסול זכות נציגות של ההנהלה הציונית; ואמנם נהג עצמאות בועד הלאומי, אבל עזר גם לסוכנות ושמר על עניניה; ואמנם פסל את המו”מ בלונדון, אבל לא כפה דעתו ורצונו על הועד הלאומי, ואם הוא סרב לנסוע הרי מלא את מקומו (כנציג הועד הלאומי) ידידו באריל כצנלסון; – התקפות יומיומיות אלו נתפתחו ממילא ונתמצו בנקודת מוקד, שמצאה את ביטויה, הלוהט בעתון “דואר היום” מיום 23 בדצמבר 1930, בידיעה זו הניתנת מתחת לכותרת של אותיות גדולות:

"טמא! טמא!

בישיבת שלשום של הועד הלאומי קרה דבר אופיני מאד בשביל מצב הרוחות שלנו.

הועד הלאומי עמד לבחור ועדה חשובה מורכבת משבעה חברים, שאליה היו צריכים להכנס באי־כוח כל המפלגות.

‘חוץ מרויזיוניסטים’ – פסק אדון רוטנברג, היו"ר. – ‘הסוכנות התנתה תנאי מפורש שאסור להודיע לרויזיוניסטים’.

קם ב“כ הסוכנות ואמר: 'הודעתי היא בשביל הועד הלאומי, ז”א בשביל כל חבריו'.

ה' רוטנברג מרגיש כנראה את עצמו כבר על כסא הנשיאות של ההסתדרות הציונית העולמית וממשיך את מלחמתו של ויצמן ברויזיוניסטים, ומובן כמאמר הפתגם: ביותר אדיקות מאשר האפיפיור בעצמו."

וידיעה זו בתוספת ההערה המגרה, הושלמה במאמר גדול, שנתפרסם מיד באותו עתון עצמו, מאת מנהיג הרויזיוניסטים בא“י ד”ר פון־ויזל, ושם המאמר “ה’צאר' נפל – יחי קרנסקי”.

בין השאר כותב הוא:

"מי יבוא אחרי ויצמן? מי?

רוטנברג, שכבר עלה פעם לשלטון ב’ממשלה הזמנית' של מהפכת־פברואר, יעמוד בראש ההנהלה הציונית החדשה, עד שמהפכת־אוקטובר, חדשה תשלח אותו לעזאזל. (יסלחו קוראי הספר. כך כתוב במאמר. – המעתיק.) מאמריקה שומעים אנו באופן פרטי, כי גם מתכוננים להכריז על ר. כעל ‘הדיקטטור’ של הציונות. ר. יבוא במקומו של ויצמן, כי ז’בוטינסקי, אינו מתאים' לכך.

ור., כפי הנראה, מרגיש את עצמו כבר כיום כדיקטטור בא“י, בועד הלאומי. נכון, שאנו הרויזיוניסטים, אוהדים את נקודת השקפתו – לדחות כל מו”מ עם הממשלה האנגלית, כל זמן שהספר הלבן עומד בתקפו. אבל אל יחשוב ר., שאנו, הרויזיוניסטים, יש לנו אמון כל שהוא לר.; אין לנו אף קורטוב של אמון לאופיו.

ר. נשא ונתן עם ויצמן, והוא עזר לויצמן להציל את שלטונו למשך ששה חודשים נוספים. ר. איבד ע"י כך את זכותו לדרוש אמון מן ההמונים היהודים.

ר. כבר היום מלא שכרון מחמת האפשרות להיות לנשיא ההסתדרות הציונית. הוא מנסה להבטיח לו את הדרך הזאת – והוא פועל באותם האמצעים של ‘סודיות’ קונספירטיוית, אשר דננו לגנאי בימי שלטונו של ויצמן.

לשם הצלחתו הפרטית – וגם כדי להבטיח לו את תמיכת הגבירים – מחביא רוטנברג את המסמכים החשובים ביותר ומנסה להעלים אותם מן הועד הלאומי.

ההסתדרות הציונית קבלה לפני זמן מה הצעות ידועות מן הממשלה האנגלית, ששימשו ‘פירוש רש"י’ לספר הלבן של פאספילד. את ההצעות האלה לא יכלו לקבל – אפילו נושאי כליו של ויצמן. רוטנברג מחה נגד הקומדיה שערכה ההנהלה הציונית, והציע, שהועד הלאומי ידרוש טלגרפית להפסיר את המו“מ. ‘רויזיוניזם במאה אחוז’ – – האין זאת? והנה ההצעה נתקבלה ברוב של 12 קולות נגד 10 – כלומר: רוב הועד הלאומי ונשיאו היו בדעה אחת, שהמשכת המו”מ עם אנגליה מסוכנת לענינינו, אבל ר. מצא, ‘שהרוב הזה קטן מדי, בכדי להצדיק את ההחלטה’. ההצעה נכשלה שוב אחרי שנתקבלה – נכשלה באשמת ר. עצמו.

ר. קיבל מברק מן ההנה“צ, בו הודיעה, על ההצעות הנגדיות שלה לממשלה. יותר משבוע נשאר המברק הזה, שנועד לועד הלאומי, בכיסיו של מר רוטנברג. כלפי חוץ משחק ר. את תפקיד הלאומי הרדיקלי, איש המרץ, אויב הפשרות, ומציע בישיבת הועד הלאומי, שהוא כינס שמונה ימים אחרי קבלת המברק, שהועה”ל ידחה את המשא־ומתן. ר. סייע שוב לויצמן, שוב זלזל ברצונו של הרוב בועד הלאומי, וע"י נכלים וקונספירציה השתיק את הענין החשוב כל כך בשביל באות־כוחו של הישוב.

יתר על כן: בישיבת הועד הלאומי, שהיתה שוב חשאית, סירב ר. להקריא את המברק של ההנה“צ. הוא טען באופן ברור – כדי לעשות נחת רוח לאמריקנים, שהקארירה שלו תלויה בהם לעתיד, – ש’הסוכנות דורשת להעלים את המברק הזה מן הרויזיוניסטים'. ר. רצה להרחיק את הרויזיוניסטים מן המו”מ הזה; רצה להפוך אותם לציונים ממדרגה שניה – ממש, כמו שעשה ויצמן מתנגדו.

וצעד זה של ר. הוא משונה מאד, שהרי אלמלא הרויזיוניסטים לא היה יושב כלל בועד הלאומי. באותה הישיבה, בה העליב ר. את הרויזיוניסטים, שאל אותו ד"ר ואשיץ: למה אינו מעמיד את הקנדידטורה שלו בבחירות לאספת הנבחרים? (הסיבה פשוטה: ר. רוצה להכנס להנה"צ בלונדון, ולמה לו הועד הלאומי?).

כאן ענה ר. בלי כל זהירות: ‘החושב אתה, כי יש לי רצון להיות נשיא באספת הנבחרים, אם לרויזיוניסטים יהיו בה 30 ציר?’ עובדה חשובה בשבילנו, כי על פיה נוכל להוציא את משפטנו על קרנסקי היהודי. הוא רוצה , בלי יפוי־כוח מצד ההנה"צ, מתוך שרירות לבו הוא, להרחיק את המפלגה הרויזיוניסטית במובן הפוליטי, כל זמן שהשלטון בידו… עד ה5 בינואר.

זהו ממלא מקומו של ויצמן, שאותו מציעים לנו. כי חושבים, שהאדם הזה יהיה לכלי־שרת בידי הגבירים, כמו שהיה ויצמן. קרנסקי היהודי.

טוב, מר רוטנברג, אנו הרויזיוניסטים יודעים, מה אתה בשבילנו, ואנו מסיקים מכאן את המסקנה: מלחמה ללא כל פשרות נגד כל מי שאינו רויזיוניסט. אין לנו אמונה באנשים וה’אוהדים', ואין לנו אמון ברוטנברג ובאנשיו. ואם גם תגיע להגה השלטון בעזרת האמריקנים בפברואר, – אחרי מפלתו של ויצמן – אחרי פברואר בא אוקטובר, מר רוטנברג (רמז למהפכת קרנסקי בפברואר 1917 ברוסיה, ואחריה מהפכת אוקטובר של הבולשביקים, שהפילה את קרנסקי ואת רוטנברג אתו.– המעתיק). ואחרי רוטנברג יבוא הרויזיוניזמוס."

ר. עצמו ממשיך בדרכו. עמידה על דעתו בדרכי העבודה הפוליטית מצד אחד, ומצד שני – עזרה נאמנה להנהלת הסוכנות בשעת מצוקתה, קיש רושם ביומנו ה17 בדצמבר:

“בערב נזדמנתי לפגישה עם ר. ויחד עמו קראתי תיק שנתקבל זה עתה מלונדון בשאלת המו”מ המדיני שאנו מנהלים, והפעם הודה ר. כי יתכן שהמו“מ יביא לידי תוצאות חשובות. אני עצמי איני אומר יותר מזה בשעה זו. כמו כן גליתי לר. את כל הסודות שלי בענין המצב הכספי של הסוכנות היהודית והוא הציע את עזרתו במשלוח תביעות חדשות לחברינו בלונדון ובניויורק.”

וכן הוא מסייע סיוע פעיל של עצה ומעשה בענין המסובך של גאולת הקרקעות בעמק חפר והתחלת ניצולן בדרך שלום עם הערבים. אבל מאמרו זה של המנהיג פון־ויזל הוציא את ר. מגדר־שתיקתו. לא על ההתקפות יענה. אף לא במלה אחת. אין הוא מעונין ברכילות הנפוצה סביבו. רוצה הוא שהקהל ידע את האמת, כי אך לשעת־דחק קבל עליו תפקיד צבורי זה, ולא יהיה נזון משמועות של יושבי־קרנות ודוברי־רהב. את דעת הקהל הוא מכבד מאד ולה הוא מודיע קצרות במכתבו ששלח ל“דואר היום” ונתפרסם שם לא כצורתו ביום 26 בדצמבר 1930:

“בקשר עם מאמרו של ד”ר פון־ויזל ‘הצר נפל – יחי קרנסקי’, והמאמרים האחרים שלו החתומים ושאינם חתומים שהופיעו בימים האחרונים בעתונו והקשורים בשמי, אני מבקש למסור לקוראי עתונו את הדברים הבאים:

א) אינני רואה את עצמי אחראי בשום פנים למשא ומתן המתנהל בלונדון עם הממשלה.

ב) ללונדון, לשם השתתפות במשא ומתן הנ"ל לא אסע.

ג) לבחירה באספת הנבחרים אינני הולך.

ד) איש לא הציע לי להיות מועמד בתור נשיא הסוכנות. לו גם הציעו לי, לא הייתי מקבל.

אבקשו לתועלת הצבור להשתדל, שהמאמרים ב’דואר היום' יכתבו להבא על ידי רויזיוניסטים אחרים, אשר האלוהים נתן להם בינה וחנן את מצפונם ביתר יושר ואחריות."

מנת־הערכה קטנה וחריפה זו (בלשון “דואר היום”: פיסקת גידופים) הביאה אחריה מצד הרויזיוניסטים מאמר־נסיגה זיגזאגי שלשון משורר נשמעת ממנו.

“אין לרוטנברג כל אותן הקוליפיקאציות הרוחניות הדרושות לאדם, שהגורל מצוהו לעמוד בראש תנועת –השחרור הלאומית. – – – הוא בנה תחנת חשמל, האחרים האלמונים כבשו ובנו את העמק, למשל. ואם אחד מצליח יותר – הרי זה גם אשרו הפרטי. הרי לכך שאף. (הפיזור במקור. – המעתיק.) – – – הם חנפו לו ורצו בו. כי ב’זכות סיועם' לרוטנברג ‘ככוח מייצב’ ליום עלותו לכס ההנהגה – ישלם המנהיג להם כ’גמולם'. ‘יתכן’ שהיתה כאן מלבד מחשבת הצלה עצמית מפני אימת יום הדין – גם מזימת רשעים ממש: להכניס את ר. בבוץ הענינים של כנופית הבנקרוטיסטים ומועלי המעל בקודש האידיאה. – – – עוררנו תשומת לבו, כי לא רצינו שיפול אדם שאינו אשם בכל הבקחנליה הסנבלטית הזאת. – – – הוא לא נפל בבור שכרו לו, ––– ושוב אין לנו כלום נגד חלוץ החשמל שאנו מוקירים אותו כשהוא עומד בשטח היצירה שלו על הירדן.”

לאמור: עד כאן, נהריים ותל־אור, ולא הלאה.

––––––––

אבל חרף הכחשתו וסרובו של ר. בענין נשיאות הסוכנות (סעיף ד' במכתבו) דברו אז הרבה על אפשרות זאת. כשבוע אח“כ הדפיס ד”ר גליקסון מאמר בשאלות הקונגרס ודן במועמדים האפשריים. אחרי דחותו את האפשרות של אוסישקין ושל סאקר – כותב הוא:

"המועמד, שכיום מדברים ומכריזים עליו ביותר באופן שיטתי, הוא רוטנברג..

ה’ג’ואיש כרוניקל' טוען זה זמן ברוב חריצות לרוטנברג. מטעמים, שבכל החוגים המכריעים יש לר. הרבה תומכים. רואים אותו כאדם תקיף, בזמן המלחמה טען לרעיון הלגיון ומפני כך הוא חביב על הרויזיוניסטים. ועם זה זכה ר. לאמון מיוחד גם מן הצד השני, מצד הבלתי־ציונים שבאמריקה. גם סיעת בראנדיס מתיחסת יחס טוב אל ר. וקצת מן החוגים שבצבור הפועלים בא“י מחשיבים מאד את הסוציאליסט־רוולוציונר הרוסי הותיק הזה. ובין ההמונים הרחבים מוקף שמו של ר. בעל מפעל החשמל בא”י זוהר מסתורין. ומאחורי ר. כראש הועד הלאומי עומד גם הישוב בא“י. אם על שאלה זו נדון באופן אובייקטיבי נצטרך להודות, שמבחינה פרלמנטארית יש למועמדותו של ר. כמובן אילו סיכויים, מן הבחינה הפוליטית ר., כמובן, הוא גליון חלק. אם הנסיון, שר. קנה לעצמו בלונדון במחצית הראשונה של שנת 1930, יספיק לו כדי שימצא את הדרך הנכונה בפוליטיקה – דבר זה יתברר רק לעתיד לבוא. דוקא הופעתו זו הראשונה של ר. במקצוע הפוליטי, וכמו כן התנהגותו כראש הועד הלאומי, עשו אותו לדמות השנויה במחלוקת. והרבה יהיה הדבר תלוי בזה, על אילו עיקרים ודרכים פוליטיים יכריז ר. לפני הקונגרס.”

אבל איך אמר רוטנברג 25 שנה לפני כן: “לא נער אנוכי. אשר אמרתי – זאת אקיים ואעשה”. בישיבה האחרונה של הועד הלאומי ב12 בינואר הגיש את התפטרותו. ואף שידע כי לא ישתתף עוד בועד הלאומי – היה פעיל מאד בהכנת אספת הנבחרים והועד הלאומי הבא. וחרף הרוש והלענה שהאכילוהו ראשי הרויזיוניזם ד“ר פון־ויזל וד”ר א. וינשאל – נשמע לתלונותיהם והתאמץ לישר הדורים ולמנוע טענות. אבל עם זה לא ויתר על יסודות דמוקרטיים של ארגון הישוב. וכאשר הציע י. סופראסקי ליתן לאכרים 7 מקומות באספת הנבחרים, אף שלא השתתפו בבחירות, – הביע הוא את דעתו “שהדבר אינו חוקי ובלתי מוסרי. האכרים אינם ילדים, והם ידעו שישנן בחירות ובכל זאת לא הסכימו להשתתף. הוא מתחשב בעובדה, שהאכרים הנם גורם חשוב מאד בישוב, אבל מתנגד להצעתו של סופראסקי” (לפי הדו“ח ב”דואר היום"). וכמו שהביע את דעתו עשר שנים לפני כן, בהיותו אורח וחדש בארץ, על תפקידה של אספת הנבחרים הראשונה – כך הביע גם עכשיו, בהיותו ראש הישוב, את דעתו, כי יש להקהיל את אספת הנבחרים בהקדם האפשרי לישיבה אחת, והיא תטפל רק בבחירות לועד הלאומי, ואח“כ על הועד הלאומי לסדר את שאר הענינים. כי היתה אוירה מעורפלת כבר עד כדי חוסר אפשרות לעבודה טובה כרצונו. אולם עם זאת ציין בסוף אותה ישיבה אחרונה, כי חרף כל הקושי להיות יו”ר – הרגיש תמיד שהישיבות היו רציניות, ולפי דעתו התרומם הועד הלאומי לגובה בזמן האחרון.

ולא רק הוא הרגיש כך. י. סופארסקי כותב על תקופתו זאת:

“נפגשתי עמו בעבודה, הן בירושלים והן בלונדון, ושמחתי לראות, שהאיש, שחשבו אותו לדיקטטור כמעט, עבד בהארמוניה גמורה עם כל חבריו. הוא הפתיע אותנו גם בזה, שבישיבה הראשונה בועד הלאומי התחיל לדבר עברית ולנהל את הישיבות בעברית. פרשת ר. בועד הלאומי היא המזהירה ביותר בשביל המוסד העליון של הישוב, וההיסטוריה תרשום אותה למופת”.

כי לא רק בעניני מדיניות ציונית –אנגלית עשה ר. רוב ימיו בועד הלאומי, הוא גם דאג הרבה למדיניות מקומית. הוא ניצל את קשריו המרובים בחוגי הערבים וניהל מו“מ אתם בענינים שונים. מלבש זאת התערב הרבה בענין “הועד המאוחד” שהיה קיים ליד הנהלת הסוכנות לטפול במדיניות הערבית. אולם מלבד הענינים המדיניים החיצונים עשה מעשי יסוד בעניני הישוב הפנימיים. לו מיוחסת היוזמה בענין העברת החנוך מרשות הסוכנות הלאומית לרשותה של כנסת ישראל. היתה זאת בשבילו חלק מתכניתו הכללית, להעמיד את הישוב ככל האפשר ברשות עצמו – הן לזכויות והן לחובות. הוא פעל הרבה להגברת העבודה העברית במושבות, וכאדם שיש לו השפעה בכל החוגים – הטיל עליו את הטורח להביא לידי הסכם קיים בין המעבידים והפועלים, על יסוד בוררות של חובה, ועשה מאמצים הרבה בכיוון זה. ובענין זה פעל לא רק בהיקף כללי, אלא טיפל גם בענינים פרטיים פה ושם, וכאשר פרץ סכסוך מחמיר והולך בפתח־תקוה – מופיע ר. במוצאי שבת ומצליח לקבל הבטחה מהועד החקלאי “לעשות את כל אשר ביכלתו כדי להגדיל את אחוז העבודה העברית בקטיף”. באותה שעה תמורה ראה את תפקידו באחוד כל פלגות הישוב –גם אלו שמחוץ לתחום “כנסת ישראל”, והשיג החלטה של “אגודת ישראל” שלא תפרוץ את החזית המאוחדת של הישוב. לשם אחדות־הישוב הכללית הזאת עשה גם מעשה של ותרנות וביקש מאת אגודת הספורט לבטל את תחרויותיהן בשבת – מעשה שנדרש בתוקף ע”י “אגודת ישראל”. ואף בישיבת הפרידה של הועד הלאומי הובעה לו תודה על פעולתו בענין עבודתם של פועלי מחצבת הנמל בעטלית, שלא הסכימו לעבוד בשבת – כמצות הממשלה – והנציב צ’נסלור גזר עליהם שלא לעבוד גם ביום ראשון. עוד לפני גזירה זאת הציע קיש למזכיר הראשי, “כי הממשלה תבקש את ר. לדון בשאלה זו עם המהנדס הראשי”. אבל כשהחמיר הסכסוך, בשל המשמעת ההסתדרותית והישובית של פועלי עטלית, אם כי השבת הדו־יומית שלהם עלתה להם בהפסדים מרובים, – נסתיעה הממשלה בעזרתו של ר., שהביאה לידי מילוי דרישת פועלי ההסתדרות לשבות בשבת ולעבוד ביום ראשון.

––––––––

אחרי ישיבת פרידה זאת נשמע דברו האחרון באספת הנבחרים עצמה, לא בעל פה (לא השתתף בה כלל) אלא מתוך הכתב, וזה מכתב ששלח לאספה:

"מצבנו המדיני והכלכלי הארץ חמור מאד. כוחותינו קטנים ודלים לעומת אלה הקמים עלינו. אויבנו המסוכן ביותר יהא הדיסאורגניזציה הפנימית שלנו, העדר הנהגה וחוסר אדמיניסטרציה בריאה.

זמנים קשים לפנינו. והעין לא רואה והאוזן לא קשבת לנעשה מסביבנו ובתוכנו. בלי ארגון מוצק של הישוב, לכוד כוחותיו ופעולתו ובלי הקרבה עצמית של היחיד – נשקפת סכנה גם לכלל וגם ליחיד. אני מאחל לכנסת ישראל – התרוממות עד לגודל הטרגדיה הלאומית שלנו, התגברות על ענינים מפלגתיים ואישיים, על דברי גבוהה ואשליות.

אני מאחל לכם שתגלו את הכוחות הדרושים לעבודה מאוחדת, פוריה ונעלה להצלת העמדות שנרכשו ולבצורן, כי בזה המשען למנוף התקדמותנו.

כל דרכים אחרות – אבלות, ישועתנו – בתוכנו."

רוטנברג ועובדיו עם הלורד רדינג בנהריים

ארבע הפסקות שבמכתב – הרי כאילו בימינו אלה ממש, קיץ תרצ"ט, נאמרו. ולא אמרים סתם; דברי פרוגרמה. דבור לדבור. פסוק לפסוק. הפסוק האחרון גם מזכיר את פסוקיו הפרוגרמאתיים במחברתו ובתקופת הקונגרס באמריקה. סדן הזמן – אחד. ­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­

––––––––

כך נסתימה תקופת הועד הלאומי שלו. כשאתה קורא פסוקים אחרונים אלה – דומה עליך כאילו לא נסתימה אלא נפסקה לזמן מה. רמז לכך ניתן בדבריו של ממלא מקומו מאז ועד עתה בתפקיד של נשיא הועד הלאומי מר י. בן־צבי, שכתב בברכתו ליובל הששים:

“הזמן היה חמור, אחרי מאורעות הדמים של תרפ”ט, ועדת שאו וגזירות פאספילד. ספינתנו נזדעזעה, דרוש היה קברניט תקיף, שיוציא את האניה מסכנת מצולים. בא ר. והחזיק בידיו החזקות בהגה הספינה, חיזק בדיה וכיון מהלכה. במשך שנה שלמה ניהל את אנית כנסת־ישראל עד הובילו אותה עד אסיפת־הנבחרים החדשה. עד כאן ותו לא! העביר את הבחירות, הקים אסיפת־נבחרים חדשה, ומסר את שליחותו. למרות כל ההפצרות לא נאות להבחר, לא להנהלה, ולא למליאת הועד הלאומי, ואף לא לאסיפת הנבחרים. כלעומת שבא כך הלך. בבטחון ובבדידות, – ‘בדד עין יעקב’.

עוד לא ניתנה הערכה מספיקה לתפקידו של ר. בכנסת־ישראל. וגם כאן לא אעשה זאת. התפקיד נפסק, אבל עוד לא נגמר, ועוד לא הגיעה שעת חשבון. יתכן שעוד תבוא השעה, שבה ידרש לנו האיש הזה למלא את התפקיד הראוי לו בתוך כנסת ישראל."

 

פרק עשרים וששה: בבנין הארץ    🔗

כל אותו זמן שראינו את רוטנברג עסוק ומעוסק בעניני הישוב – לא נח מפעלו בבקעת הירדן ולא שבתו בתי־כוחו בארץ ולא הוסחה דעתו מהם. מרחוק ומקרוב ליוה בעינו הפקוחה את התפתחות המפעל בנהריים והנה קרב והולך הזמן שבו תסתים העבודה ומ“תל־אור” תושאנה משואותיו של רוטנברג על פני כל הר ועמק בארץ עד גבול ירושלים. ואמנם כך קרה בדיוק באותם ימים שבהם ישתחרר מעבודתו בועד הלאומי, בחודש פברואר 1931, מקץ שלוש שנים ומחצה אחרי התחלת העבודה בנהרים, עמדה תחנת־הירדן הראשונה מוכנה למילוי תפקידה. אולם באותם הימים נגרם נזק גדול למפעל מחמת התפרצותם של כוחות־הטבע האיתנים. אי־שם לא נתרסנו הללו במדה מספיקה, והשטפונות היוצאים –מהכלל שהיו אותו חורף גרמו פרצה באחד ממוצקי הבטון; פרצה זו גרמה לא רק נזק של רבבות לירה בלבד, ונוספה לה: שמחה־לאיד גלויה מצד הערבים, אלא גם לדחיה הכרחית של סיום המפעל. אולם במשך כמה חדשים נתגיסו עובדים נוספים, עד שבמשך הקיץ הוקם המפעל על תלו איתן, שאין כוחות־טבע בכבודם ובעצמם יכולים לערערו.

––––––––

עתה, כשהמפעל העיקרי מתקרב למילוי תפקידו, מתאימה השעה לבואו של נשיא חברת החשמל, אחד ממפארי שם ישראל בעולם, הלורד רדינג. הוא בא בסוף 1931, וכפי שהכריז בעצמו – במסיבת עירית תל־אביב לכבודו־ לא בא בשליחות מדינית אלא לשם שני דברים: “ראשית בקשר לעניני חברת החשמל. עד עתה ידעתי על פעולותיה רק מתוך התזכירים והתכניות. ראיתי בבקורי הרבה יותר ממה שתארתי לעצמי. ושנית – בער בקרבי הרצון העז לבקר בא”י ובתל־אביב".

ואם הוא מדבר בהתפעלות על מפעל החשמל – אין הוא יכול להתעלם מהערכת בעל המפעל. בפנותו לראש המסיבה אמר:

“כשדברת על חברת החשמל היה זה כאילו דברת על מנהלה ה' רוטנברג. איני מכיר אחר כמוהו. הוא יחיד במינו. וכל מה שהושג ע”י החברה הושג רק בזכות גאוניותו ומרצו הבלתי נרתע. לכן יכול הוא לשמש דוגמה, כדי להראות מה אפשר להשיג חרף כל המכשולים והקשיים."

––––––––

בינתים נגמרים והולכים שכלולים אחרונים, ולתקופת השנה לחזרת ר. מנשיאות הועד הלאומי, בפברואר 1932, קוראים אנו ברשימתו של אחד מבני המקום:

"הכל הוכן כבר להנעת הטורבינות. בבית הכוח הושלך הס, נשמעו רק הדי הצעדים של מכונאים ועוזריהם שהסתובבו סביב הגנראטורים, ירדו ועלו מהקומה העליונה לתחתונה וחוזר חלילה. פעם ועוד פעם נבדק כל פרט ופרט, היטב היטב. השעה המיועדת להנעת הטורבינות הולכת וקרבה, עוד מעט יבוא גם איש המפעל. חיורון מכסה את פני המצפים והלב הולם והולם. גדול הנסיון בפניו הועמדו יוצר המפעל ומגשימיו.

והנה דחף כוח החשמל, ושני השערים במצודת המים, החוסמים את פי צנור הלחץ, נפתחו. המים ירדו דרך הצנור לטורבינה. זו החלה להתנועע לאט לאט, בקול זמזום חרישי. ויהי הפלא.

חיש מהר התפשטה הידיעה על הנסיון שהצליח והגיעה לכל פנות העבודה: ‘באמת?’, ‘הנכון?’ ולא רבים היו בין הפועלים במקומות העבודה סמוכים, אשר יכלו להתגבר על התשוקה העזה לראות מיד במו עיניהם את,הפלא‘. וקול הזמזום של הטורבינה נשמע כבר מחוץ לכתלי הבית. ואם כי שעת עבודה היתה, אצו זה אחרי זה לבית הכוח, להציץ. הרגשנים יותר לא יכלו בנקל להנתק מהמקום. בפי כל אחד קטעי רשמים: ‘איזה פלא’. ‘כוחו של הפועל העברי’, ‘גם אותו עבר כזרם חשמל’, ‘ערך כביר נוצר בארץ’, ‘הידד רוטנברג’ וכו’ וכו'.

בראשונה כוונה הטורבינה ל15 סיבובים ברגע, אחר כך בהדרגה עד 250, הסבוב הממוצע הנורמלי. 8 שעות ארך הנסיון, מתוך שמירה מעולה וקפדנית מצד מרכיבי הטורבינות. למחרת נעשה נסיון בטורבינה השניה. כעבור יומים הונעו שתיהן בבת אחת. אחרי מספר ימים ניסו להפיק חשצל מהטורבינות. שעות אחדות הוארו נהרים ותל־אור בחשמל המקום, לאמור: לא עוד בכוח הטכניקה בלבד, בכוחה של מכונת־הדיזל, אלא בכוחו של הטבע עצמו, בכוח המים. היה זה רגע היסטורי במקום הזה. הן לא רבות השנים, והמקום היה שמם, ממשלת הקדחת. להתרוממות הרוח ולשמחה לא היה גבול. מתוך לחיצת־ידים הדדית נישא באויר: מזל טוב!"

ואחרי חדשים מעטים, בערב חג השבועות תרצ"ב, נחנכה בפשטות ובצניעות תחנת הכוח הגדולה. לחנוכה לא הוזמנו אורחים מרובים ואף לא עתונאים. אחרי הרעש הגדול של העבודה במשך שנים – קול דממה דקה של מוזמנים מועטים, אשר לא יפריע את קול משק המים בטורבינות.

נוכחו רק הנציב העליון החדש גנרל ווקוף, מנהל האוצר לשעבר סיר ספנסר דיויס, האמיר עבדאללה, נציג בריטניה בעבר הירדן הקולונל קוקס, כמו כן העובדים ויחידי־סגולה מן החוץ.

בארבע אחרי הצהרים נכנסו האורחים לתחנת הכוח, ורוטנברג נאם לפניהם:

“היום, עם פתיחת תחנת־הכוח המימית –חשמלית הראשונה על הירדן, נסתיים פרק חשוב בקורות ארץ־ישראל, קורות של תהליך חשוב בתחית הארץ החרבה והשוממה,העזובה מאלוהים ואדם. תוצאות עבודתנו העברית בא”י הן כאלה, שהאומה האנגלית האצילה תתגאה בזה שעזרה לאיניציאטיבה שלנו ותמכה בה, העם הערבי היושב בארץ זו, שהיה משועבד ונדרס במשך דורות, הפיק תועלת בלתי־אמצעית מן האיניציאטיבה שלנו ומעבודתנו. אנו היהודים מתגאים בזה.

גורל שני העמים משולב עכשיו על ידי כוחות העומדים מחוץ להשגחת אנוש. רגשי כבוד וחבה הדדיים, עבודה משותפת וידידותית של שני העמים ויצירה משותפת של ערכים גדולים סופם לבוא. המנסים לעכב בעד התקדמות זו – סופם להכשל. אלה שפעלו ואלה שעזרו לה ישאו את ברכת הדורות הבאים.

השלמת המפעל הזה היתה מעשה מורכב מאד וקשה ביותר. כיום היה הדבר לעובדה. האמצעים הכספיים הראשונים, שאפשרו להתחיל בעבודה, באו מאת ההסתדרות הציונית.

תודתי לנציבים העליונים הקודמים, סיר הרברט סמואל, לורד פלומר, סיר ג’ון צ’נסלור ולמי שהיה מזכיר משרד המושבות מר וינסטון צ’רצ’יל על אמונם ועזרתם בימי שלטונם בארץ ישראל. תודתי נתונה להוד מעלתו האמיר עבדאללה ולחברים הנוכחים של הממשלות בא"י ובעבר הירדן ולאלה שקדמו להם בעד עזרתם.

ברכתי לכל עוזרי – המהנדסים, הפועלים והפקידים – לסיומו המוצלח של המפעל הזה, אשא שימש כבר נושא לאגדות רבות. הדורות הבאים יתגאו בזה, שאבותיהם לקחו חלק ביצירת המקור התמידי לאור וכוח התרבות בארץ זו. תודותי הנאמנות ליהודי הגדול, הבארון הישיש אדמונד דה רוטשילד, לאנגלי וליהודי הגדול לורד רידינג נשיא חברת החשמל, ולכל החברים שבמועצת המנהלים על תמיכתם הפעילה והלבבית בתקופות הקשות ביותר של הגשמת המפעל. זכורים לברכה שלושת החברים של מועצת המנהלים, שהלכו לעולמם: המדינאי הגדול לורד מלצ’ט, ברנרד בארון ומיכאל נסטיסין.

בהבעת תודה וצער אני מרכין את ראשי בפני העובדים – ארבעה יהודים וערבי אחד – אשר אור חייהם דעך בעצם העבודה. הנוער שלנו ילמד מעבודה זו, מה אפשר לקיים על אף התנאים הקשים והמפרכים ביותר. הנני שמח מאד, שלהוד מעלתו ניתנה ההזדמנות לבוא בראשית שלטונו בארץ במגע עם העבודה הזאת. יהיה זה אות לשלטון פורה ושלם בארץ הזאת, הקטנה בהקפה אבל כה גדולה בהשפעתה על גורל העולם כולו. הנני מזמינו לפתוח ולהכריז על פתיחתה הרשמית של התחנה המימית־חשמלית הראשונה על הירדן."

אחרי שהונעו הטורבינות לעיני האורחים, עלו לתא המרכזי של תחנת הכוח ושם נתכבדו בחבור התחנה עם קוי רשת החשמל, הפונים לכל קצוי הארץ.

אחרי זה נשא הנציב העליון את הנאום הבא:

"הוד רוממותו, מר רוטנברג, גבירות ואדונים נכבדים!

הנני מאושר מאד לפתוח את תחנת־הכוח הזאת ולראות בהשלמת המפעל, שאלמלא מרצו העשוי לבלי חת ורצונו הכביר של מר רוטנברג לא היה מתגשם לעולם. הייתי משוה את מר ר. לעמודים המפוארים המפוזרים עכשיו, הודות למרצו, לארכה ולרחבה של הארץ. כמוהם הולך אף הוא ישר קדימה לקראת המטרה הסופית, למרות כל המכשולים העומדים על דרכו, והמטרה הסופית הזאת היא: טובת הארץ הזאת.

ערים אחדות – כגון: חיפה, תל־אביב וטבריה – נהנות כבר מן הברכה הצפונה בהספקת החשמל, וכן נהנים ממנה הרבה חקלאים בכל חלקי הארץ. מלבד כוח ומאור חשמלי הספיק מפעלו של מר ר. בארץ בשעור ממוצע עבודה לשש מאות איש, יהודים וערבים, במשך ארבע שנים וחצי. בית הכוח הזה יספיק בשנה זו כשנים־עשר מיליון יחידות חשמל, וכאשר יגיע לקצה גבול התפתחותו תהיה יכולת קבולו בת 65 מיליון.

כל המפעל הזה מכוון להתפתחותה של הארץ, ומובטחני שכל שדרות האוכלוסים יהנו ממנה, כשם שראיתי את האוכלוסים נהנים ממפעלים דומים לאלה בארצות כמו נורוגיה, שודיה, אוסטרליה ועוד. חשיבות מיוחדת יש בכוח החשמל לא"י, שכן אין בה מקור־כוח זול אחר לשימושה של התעשיה. נעים לי מאד לראות במסבה זו את הוד רוממותו האמיר עבדאללה, את הקול' קוקס – הנציב הבריטי בעבר הירדן.

הוד רוממותו, גברות ואדונים! בעונג רב הנני מכריז על פתיחתה של תחנת הכוח."

––––––––

סוף סוף. נסתיים המפעל. חלק ראשון של תכנית־המפעל הגדולה. ורוטנברג באמונתו יחיה, כי יורחב הקפו של חלק זה ויבוא אחריו גם חלק שני. אך לעת עתה – “סיום קטן”. י. ברץ איש דגניה מסיים את רשימתו, שחלקה ניתן בפתיחת הפרק העשרים ושלושה, בדברים אלה:

"מזדמן לי לבקר את נהרים עם תיירים מאירופה ואמריקה, התיירים הללו מתרגשים ומתפעלים מהתחנה ומסביבתה. ואני שואל אותם ברצינות, ‘על מה תתפלאו כה? האמנם לא ראיתם תחנות גדולות יותר בשויץ או באמריקה?’ – ‘ראינו וראינו’, הם עונים. ‘אולם כאן משהו מיוחד…’ הם אומרים. ‘איננו יודעים מהו המיוחד, אולם אנו מרגישים בזה’…

אנוכי יודע מה זה ומנסה להסביר להם:

לפני 27–28 שנים היה פראי ושומם המקום הזה, בו אתם עומדים כרגע. הירדן והירמוך, שני הנהרות הזורמים להם כאן זה אלפי שנים, היו לרועץ לבני אדם שהיו כאן במחיצתם. מימי השלג מהחרמון, שזרמו לתוך הירדן, העלו את הנהרות בימי החורף והציפו את האדמה מסביבם, והיא הפכה לביצה ממארת, לקני יתושים עוקצים, אשר הרעילו את דם הבדואים וילדיהם שחיו בסביבה הזאת, וחוללו קדחת מסוכנת, אשר הפילה מהם חללים רבים. אף היהודים שבאו לסביבה הזאת: אנשי מלחמיה, כנרת ודגניה, סבלו מהביצות הללו, והנה בא ר. ושינה את מהלך הנהרות הללו, כיונם לתוך תעלה בנויה והפכם לכוח, המפרה את האדמה ונותן אור לארץ־ישראל.

אולם אין זה הפלא היחידי. מהנדסים גדולים יש לנו היהודים בכל העולם, הם עובדים לכל העולם ולכל האנושות. הפלא הגדול ביותר הוא בזה, שאת כל המהפכה הזאת חולל ר. בידי פועלים עבריים. בני ישראל, אשר מעולם לא ידעו עבודת־בראשית, הם אשר חוללו את הפלא הזה; הם אשר עקרו סלעים, העתיקו הרים, העמיקו תעלה והעבירו לתוכה את שני הנהרות העתיקים, שגרמו לבני אדם מחלות ומות, ועכשיו הפכו הם לנחלי־חיים, לנהרות המפרים את הארץ ואת יושביה!

עכשיו שייכת הפינה הזאת לנו. רוטנברג עשה אותה לעברית. חלומו נתגשם."

 

פרק עשרים ושבעה: מפנה אבני מכשול ומרחיב בנין    🔗

נגזר עליו, כנראה, על רוטנברג שלא לישב בשלוה, ואף כאשר התפתחות המפעל מצוה עליו את השמחה – הרי זו שמחה שאין עמה מנוחה. אבני נגף, שמומחים להרע התחילו מניחים על דרכו עם ראשית פעולתו, לא נימוחו כליל בכוח מימיו. הוא פינה אותן, והם, מניחיהן, הסיטון למקום אחר והניחון שוב ושוב לפני רגליו.

בעצם העבודה בנהריים, בסוף 1928, הוטח עליו קטרוג במוסד הבין־לאומי העליון, המפקח על עניני הארץ. אותו זמן השתתפו עוד בחבר הלאומים גם גרמניה ואיטליה, ובאי כוחן בועדת המנדטים מחו נגד תנאי הלואה שניתנה לרוטנברג. קטרוג זה נקלע בעיקר כלפי אנגליה, אולם פגע בו. וכן קלע אל ממשלת א“י פרקליטם של הערבים בועדת החקירה של פרעות תרפ”ט – ופגע בו. אותו עו"ד הקדיש בנאומו פרק מיוחד לזכיונות הארץ והוכיח כי זכיון ר. – מתנגד למנדט!…

אבל אם נתקפה הממשלה הבריטית־ארצישראלית בעניני רוטנברג מצד מתנגדיה – הרי גם היא עצמה היתה – למרבה התמיהה – בתוקפים. ממשלת הארץ הזאת, הממונה על פיתוח המשק הארצי, הביאה בשנת 1933 לידי סכסוך חמור בינה ובין חברת החשמל בדבר ההנעה של קו המים מראש העין לירושלים: סרבה לקבל הצעת ר. להניע בכוח חשמלי ולהוזיל את מחיר המים בירושלים וביכרה להזיל כסף מן הארץ ליצרני־מכונות ומפיקי־נפט אנגליים וליקר עי"כ את מחיר המים.

מלבד הפרעות־לוָי אלו – לא נחו ולא שקטו גם “ידידי” א“י בלונדון. לורד סטראבולג’י הליבוריסט טען עוד בשנת 1929: “הנה מפעל ר., שהוא מפעל החשמל הגדול ביותר בכל המזרח הקרוב, וחברי המפלגה השמרנית אמצו את כל כוחותיהם כדי להפילו ארצה”. והנה נזדמנה להם להללו “צפיחית בדבש”, שתמתק לחיך כל אנגלי מאמין בכתבי הקודש של הברית הישנה והחדשה. בשנת 1934 הוזעק הפרלמנט על הגזילה אשר גזל ר. את ים הכנרת ועל חילול הקודש שגרם לים הקדוש הזה – שעל פני מימיו עבר בשעלו ישו הנוצרי, לפי האגדה הנוצרית – בהורידו את רמתו בכמה מילימטרים. אמנם מאז פרסם ר. את תכניתו נאמר בפירוש, שלפי הצורך בהתאמת זרם מי הירדן ישפיל את רמת הירדן והכנרת. אבל עכשיו משנעשה מעשה, הרי – שומו שמים! – היהודי, רוצח הכומר, הורס אל מקדש אמוננו לחללו. ודאי שהיה בצעקה זאת לאסור מלחמת דעת הקהל, אלא שמיניסטר־המושבות השמרני קונליף־ליסטר השתדל להשביח את הסערה בעזרת דעתו של הנציב העליון גנרל ווקוף בעל הרגש הדתי החזק. אחרי הסברה רחבה, “שהירידה של מי הכנרת באה במדה מרובה מסיבות טבעיות, ובעיקר בגלל שנות הבצורת שבאו בזו אחר זו”, ושרק 40 ס”מ ירדו “מן המינימום שהוצע לקבוע לחברת החשמל: 203.5 מטר” למטה מפני האוקינוס – הסיק מסקנה, ש“היופי הטבעי של הנופים לאורך שפת הכנרת, שקודשה ע”י המסורת הדתית, לא נפגע ע“י המפעלים לחשמול באמצעות הירדן”. אמנם במגדל ובבוטיחה נחשפו – מחמת ירידת פני המים – שטחי יבשה בהקף של 175 דונם בערך, אבל “בשני המקומות האלה זרעו הערבים המקומיים חיטי־תירס, ולכן ספק הוא אם יש לקבול על הופעת השטחים הזרועים תבואה”.

למרות תשובה מפורטת ומוסמכת זו נשמעה טענה זו שוב ושוב גם במשך 1935. ובאותו פרק זמן נתעורר קטרוג גם מצד הערבים בדבר בעלות הירקון, שלפי הזיכיון ולפי דעת הממשלה היתה זו מסורה בידי חברת החשמל. ולא רק כאן. במקומות שונים בארץ מצאו הערבים תואנות להתאנות לחברת החשמל, שעמודיה בעלי המתח הגבוה בצבצו ונזדקרו בכל מקום: פה נתקעו העמודים ברשות פרטית ושם נתקעו בתוך בית־קברות או בנכסי “ווקף” סתם, וכדומה. הגם שמצד הערבים עצמם גדל הביקוש מאד להכניס חשמל לתוך פרדסיהם. הוי אומר: אם לא הועילו קובלנות עסקיות ומדיניות – שתו עליו מזה ומזה בכוחה הרב של הדת.

(ראוי לציין, כי לעומת שימושה המערער של הדת ע"י הללו יש אנשי־דת מובהקים, שרואים במפעל רוטנברג לא חילול הקודש אלא, להפך, עילוי קדשי הנצרות. פרופסור הוטהורן, נוצרי אדוק מאמריקה, שביקר אשתקד בארץ, מדבר בהערצה מרובה על “היהודי, שהכניס אור חשמלי לנצרת והפיץ קרני־אור חשמליים מסביב להר הקדוש שאצל ים כנרת, שמעליו נשא ישו את משאו הגדול”. הפרופסור בסמינר התיאולוגי בניו־ג’וירסי מוכיח מכן, “עד מה ממשיכים היהודים להנציח לדורי דורות את המקומות, המרעידים רעד קדוש ביותר בלב האדם”.)

––––––––

תוך התקפות אלו – לא נח ר. מעמלו. בידו האחת פינה כל מיני מעצורים ידועים ושאינם ידועים ובידו השנית הרחיב את מפעלו, המכאני והמימי. כי מיד אחרי גמר מפעלו בנהרים התחילה תקופת העליה ההמונית לארץ וגאותה המשקית. התרחבות הישוב והתפתחות התעשיה חיבו קודם כול את הרחבת רשת החשמל והגברת כוחותיה. מפעל נהרים הוסיף בבת אחת 17000 כוחות סוס על 14.500 שהיו עד אז; אעפ"כ נתברר במשך זמן קצר, כי אין די בשתי הטורבינות הפועלות בנהרים והפעילו ה1933 את השלישית. את השגיה של חברת החשמל ושלבי התפתחותה מעריך רוטנברג עצמו במאמרו בעתון האנגלי “פיננשל ניוס” בשנת 1933. בסוף המאמר הזה כותב הוא:

" – – – ‘השקעת־הון גדולה לשם חשמולה של א"י אין לה כל יסוד כלכלי’ – זו היתה חות־דעתם וגם החלטתם של אנשי־עסק חשובים, לפני עשר שנים, כשהוצעה התכנית לפניהם. רק הבארון אדמונד רוטשילד ולורד מלצ’ט המנוח נתנו לי מיד את כל עזרתם המוסרית והחמרית. רק שנים אלה, אבל זה הספיק בהחלט.

חשמולה של ארץ־ישראל יצא כבר מגדר הצעה בעלמא. זוהי עובדה של ממש – ויסוד כלכלי רציני לה, שנוצר בעיקרו – במישרין ובעקיפין – מתוך עצם המפעל של חשמול הארץ.

במשך עשר השנים האחרונות חודשו פני מאות אלפי אקרים של אדמת ציה וביצות, שנעבדו ופותחו, מיליוני עצים ניטעו, כפרים חדשים וערים חדשות נבנו. ובתי חרושת הוקמו. נוצרו עבודה מקצועית זריזה והנהלה מוסמכת וחרוצה, אמצעי תחבורה, בתי־ספר, ספריות, מעבדות, תחנות־נסיונות, אוניורסיטה, מוסיקה, אמנות וספרות ראויה לשמה, וכל אלה נוצרו רק בשנות עשור אחד, על אף כל הקשיים. האוכלוסין נתרבו בעיר ובכפר. הדיאגראמות, המראות את השימוש בחשמל, מוכיחות זאת יותר מכל. כמות התצרוכת עלתה ועולה."

ביחוד הראתה זאת הסטאטיסטיקה של שלוש שנות העליה ההמונית: החשמל הנפוץ לקצוי הארץ והקוים הבין־עירוניים נוספו ב1933 כ49%, ב1934 – כ38%, ואף ב1935 נוספו עוד כ23%; וביחוד ניכר הגידול בערים: הקוים שמתחת לקרקע נוספו: כ98% ב1934 וכ62% ב1935, וקוי העמודים: כ50% ב1933, כ35% ב1934 וכ34% ב1935. כל הגידולים האלה שרתו ואפשרו את הרבוי בשמוש החשמל בפועל: כ75% ב1933, כ62% ב1934, כ51% ב1936, – לאמור: שבמשך שלוש שנים נתרבה השמוש החשמלי בארץ פי חמישה כמעט (חישובים אלה נעשו על יסוד המספרים הסטטיסטיים שנתפרסמו ב“הארץ” ליום יובלו הששים של רוטנברג).

מאמרו של רוטנברג הנזכר למעלה נדפס בגליון מיוחד של העתון האנגלי המפורסם הנ"ל, שהוקדש לפיתןח הקשרים המסחריים בין אנגליה וארצנו, (שאז התחילו בפעולה מיוחדת לשם כך), ושבו השתתפו כמה מגדולי הכלכלה שלנו. את מאמרו זה מסיים רוטנברג:

“האומה האנגלית והממשלה הבריטית עזרו בהרבה להשיג את התוצאות האלה. אולם הסחר וההון האנגליים מילאו בכך תפקיד קטן מאד, אף על פי שכזה כן זה זקוקים מאד לשוקים חדשים ולשטחי־פעולה חדשים. במשך הרבה שנים עשיתי כל מה שהיה בידי לעשות, כדי לקשור את א”י ואנגליה מבחינה כלכלית, והתוצאות זעומות ביותר. מי יתן והצליח הנסיון הנוכחי יותר מן הראשונים!"

דברים אלה נכתבו בדרך כלל, לרוח השעה והעתון. אבל היה בהם גם טעם מיוחד, פרטי. כי הוא בעל־עסק יחידי בארץ שקיבל עוד חמש שנים לפני כן הלואה גדולה של רבע מיליון לירה מאנגליה והנה עכשיו עומד הוא לפני הרחבת עסקו במדה מרובה. ואמנם לשם הרחבה זו הלך ר. ללונדון בשנת 1934, לחפש אפשרויות להגדיל את הונה של החברה. שם מפעלו כבר הלך לפניו וה“סיטי” של לונדון אפשרה לו להגדיל את הון־המניות המסולק ממיליון לירות לשני מיליונים וחצי בערך. רצונו היה להמשיך בביצוע תכנית הירדן שלו ולהקים תחנת־כוח שניה בין ים כנרת וים חולה. אבל מכיון שבנין תחנה זו צריך היה לארוך 4 שנים לפחות – בנה בשנת 1935 תחנת־כוח חדשה בחיפה, המונעת בכוח מכונת־דיזל והספקה כדי 24.000 כוחות־סוס (ככוח נהרים כמעט!). הוי אומר: גם בעל־החלומות הלזה, שתכניותיו חבקו זרועות ים המלח מדרום והלבנון מצפון, כאשר ראינוהו בשנת 1920, ביצע את מפעלו קמעה קמעה, לפי האפשרויות המעטות – ביחס לצורך – שהיו בידיו, וגם לפי צרכי המציאות באותה שעה. אבל המציאות הארצישראלית, שדרכה להכזיב, הכזיבה גם חולם זה, ואדהכי והכי – נאלץ להגדיל את כוח נהרים, אדהכי והכי נאלץ לחדש כוחות חיפה עיר התעשיה, – ועוד נראהו מרחיב גבולו בעיר ואם בישראל, תל־אביב, וגבולותיה גם היא.

אולם השג חשוב זה של השגת כסף עסקי בסיטי לצרכי פתוח א“י היהודית, שהוערך בעולם הציוני הערכה מרובה כראוי לה (ויש שצינו, כי בהגשמת המימון של המפעל השיג ר. השג גדול מבפתרון הגאוני של התפקיד הטכני), גרם גם לחששות ואף לטרוניה. חששות להשפעותיו השליליות של ההון הזר בחברת החשמל נשמעו בעתונות עוד בהתחלת העבודה בנהרים, עם קבלת הלואה ראשונה ממקורות אנגליים; אבל הפעם, כאשר ה”סיטי" השקיע סכומים עצומים במפעל זה, ש“האמצעים הכספיים הראשונים” שלו – כפי שהכריז ר. עצמו בחנוכת תחנת הירדן – “באו מאת ההסתדרות הציונית”, גברו החששות. הפעם ניתן להם ביטוי קובלני בפיו של נשיא ההסתדרות הציונית עצמו, ח. ויצמן. בישיבת הועד הפועל הציוני בירושלים, במארס 1935, הרחיב הנשיא את הדבור על השגיאות שנעשו ונעשות בתעשיתנו ועל ההכרח לכלכל את משקנו בדרכי כלכלה מתוכנת. תוך כדי דבור נגע בענין הזכיון של ר. בהדגישו בצער, שמחמת מחסור בהון לאומי נזדקקה החברה להון בריטי, ציין כמה תופעות שאינן כתיקונן בתעשיה הזאת, שהיא המפתח לתעשית הארץ, ביחוד עמד על כך, שהחשמל מהירדן עולה ביוקר וחשמל מכאני זול יותר, ונמצא שהחברות הגדולות מספקות להן בעצמן חשמל מכאני והתעשיות הקטנות חייבות לשאת בעול המחיר היקר; ואף החברה עצמה בונה תחנת כוח של דיזל בחיפה ואינה מרחיבה את תחנת הירדן. אבל רוטנברג דחה את הנחותיו של ויצמן וענה, כי החשמל זול יותר מבערים הרבה באירופה. תחנת הדיזל בחיפה מוקמת מהרה מפני הצורך להענות לביקוש המרובה של הצרכנים, והרחבת המפעל בירדן דורשת 4 שנות עבודה; לכן דרושה תחנת־בינים, שתשמש אח“כ למלואים בשעת הדחק. ועוד: בעלי־המניות האנגליים החדשים אין להם כל זכות להשתתף בהחלטה הקובעת את גובה הדיוידנדים – כך הודיע ב”כ הסוכנות בהנהלת החשמל.

––––––––

ואכן הביקוש גדול מאד, כפי שראינו למעלה באחוזי הגידול. כי על כן הגדיל עוד בשנת 1936 את תחנת חיפה החדשה, שאך זה הקימה לפני שנה, והוסיף לה טורבינה בת 16000 כוחות־סוס. ושנה אחריה, 1937, עם התגברות המאורעות, כשהיה חשש לניתוק הרשתות בדרך מתל־אור לתל־אביב, הקים את תחנת־הכוח החדשה בתל־אביב, על שטח שהוקצה לחברה מעבר לירקון בהקף של 100 דונם, ושגשר בנוי ע"י החברה מחבר אותה עם תל־אביב מעבר הירקון מזה. תחנה זו הנקראת בית־רדינג, מכילה טורבינות בעלות 32000 כוחות סוס. הוי אומר, שתחנת חיפה עיר התעשיה היא הגדולה בארץ. אבל לעומת זאת צינו יודעי־דבר את בנין בית־רדינג כמיוחד בטיבו וכי אין כמוהו בכל המזרח בקרוב. שיא מפליא זה הושג בעצם עבודת הבניה, בארגונה ובטמפו המהיר שלה למעלה למעלה מכל מהירות שאפשר לשער אותה אצלנו. יום יום העסיקה העבודה יותר מאלף פועל, ובמשך שנה צץ מבין החולות בנין ענקי ורחב־ידים. ומסביב לבנין הזה, המתנוסס לתפארת למרחקים, ניטעו עצי נוי ומרבדי ירק ופרחים.

וכשאתה מסתכל ב“בית רדינג” זה ובבנין הכוח בחיפה, שהם פארי הבנין בערים אלו, מובנים דברי־ההערכה החמים של ידידת־הציונות האנגלית הגברת דוגדיל, בת־אחותו של בלפור, בברכה את ר. ליובל הששים שלו:

"כמעט קשה הדבר להעריך את מר רוטנברג בקיצור לא פחות משקשה להכניס את מר רוטנברג עצמו בתוך קליפת האגוז האגדית, כי כל מה שאתה מוצא בו גדול הוא במידת רעיונותיו, הישגיו והשקפותיו על החיים. מעטים האנשים הגדולים, ועל אחת כמה וכמה המהנדסים הגדולים, ששיקעו בעבודתם כה הרבה מאישיותם.

ראו את בית הכוח בחיפה, אופיני הוא לגבי האיש שתיכן אותו יותר מכמה עמודים מודפסים. הרי זה בית ראוי למכונות־הדינאמו הכבירות החוסות בצלו, אולם גם הרבה יותר מזה. בשביל אדם נכרי, מחדש בא למפרץ חיפה, כתליו המבהיקים הם מכלול יופי, סמל של תרבות, האוסר על הכיעור ללכת בעקב התעשיה, והרי זה חלק מאמונתו של פינחס רוטנברג ולא פחות מזה חלק מהשרות שהוא נותן לארץ ישראל. מבפנים אתה רואה חדר ענקי עם דלתות ענקיות מעץ־תפארה וחלונות ענקיים עוד יותר, נפתחים אל מרחב הים והשמים וההרים, המהוים אחד ממראות־הנוף הנפלאים ביותר שבעולם.

האדם שבנה את החדר הזה ומשתמש בו, אי אפשר שיהיה בטבעו משהו מן הקטנות. חזונו – הכרח שיהיה רחב, אהבתו לארץ – הכרח שתהיה עמוקה. כזה הוא האיש פינחס רוטנברג."

 

פרק עשרים ושמונה: איש הישוב    🔗

ב. כצנלסון שולח ברכתו האינטימית, ברכת יובל הששים:

“לפינחס, אשר איתן מושבך בלב המפעל הארצישראלי –”

ודאי, איתן מושבו של האיש אשר הקים בארץ את המפעל התעשיתי הגדול ביותר, מפעל שהונו העסקי מגיע למעלה מארבעה מיליוני לירה, המעמיד שליש של תעשית הארץ בכללה; מפעל שהנהו בארץ כעין “ממלכה בתוך ממלכה”, כי ברשותו לא רק הון עצום אלא גם מנגנון מסועף מאד, “נמל” מיוחד, ואף “צבא” משלו יש לו “בשעת מלחמה” – פלוגות הגפירים והמכוניות המשורינות, השומרות על “הקו” ומטפלות בתיקון החבלות הנעשות בו. – אבל גדולתו של רוטנברג אינה מצטמצמת במפעל החשמל, הגם שהוא מזדהה אתו ואף־על־פי שהמפעל הוא הוא המשמש לו נקודת מוצא ונקודת אחיזה לכמה מפעלים, שהוא פועל ומפעיל בלי דעת הקהל.

כי מפעם לפעם רואים אנו אותו פורץ מהתחום הצר של מפעלו, חורג ממסגרתו לערות ולמעשה בשטחים, אשר לכאורה אין לו נגיעה בהם. כי כשם שראינוהו במומנטים ידועים ומכריעים, הממצים ומסמלים את תוכן הויתנו כאן, מתלכד כליל עם תמצית התוכן הזו – כך חי הוא תמיד את חיי הארץ ושאלותיה במלוא הקפן ובכל ישותו. רוחו עומדת על המשמר, חרד הוא תמיד לגורלנו, מתריע באזני קרובים על הסכנות המרחפות, תובע מעצמו ומאחרים – ועושה בעצמו ומעשה אחרים. בשנה הראשונה להיותנו כאן כבר ראינו אותו מארגן עבודות גדולות לעולים, מארגן הגנה בשעת צרה, מתערב בעניני ארגונו של הישוב, והנה לפני כל אלה, בחדשיו הראשונים כאן ממש, ורואים אנו אותו מתענין ומסייע סיוע של ממש להכניס לעבודת הרכבת של הממשלה חיילים משוחררים של הגדוד העברי האמריקני, – אלה שחלם להיות אחד הראשונים ביניהם. ומכיון שתבע מעצמו – נתבע ע"י אחרים. ואחד מבני תכונתו, חולם מגשים כא. הרצפלד, מעיד על כך: “בעבודתי נפגשתי עם ר. כמעט עם בואו לארץ, ועוד אז נטפלתי עליו כעל אחד המעטים רבי היכולת והנכונים לתת יד להרים את המשא הכבד”.

ולא יעבור זמן מרובה ויראו אותו כאיש הישוב, כאדם שכל ענין חשוב בישוב נוגע לו וצריך להשתתפותו. וכאשר יקהיל דיזינגוף בשנת 1924 את ראשי ישבנותנו העירונית להתיעצות חשובה בענין יסוד ישוב חדש מדרום ליפו – יזמין בצדם של כל בעלי־תריסין גם אחד, שאינו עוסק בישבנות כלל אלא טרוד ומטורד בעסק יחיד שלו, – כי אחד הוא, שכל שאלה ישובית חשובה מאד לא יתכן כמעט שתפתר בלי התערבותו. ואמנם אין רוטנברג יכול לבוא להתיעצות, אבל שולח הוא דברו בפי ד"ר רופין (שאמנם דעתו הפוכה מדעת רוטנברג), כי מתנגד הוא בהחלט לישוב הדרום בזמן הזה. והנימוק – “בעוד זמן קצר תהיה תל־אביב הראש ויפו תהיה הזנב; אם נבנה כעת את הדרום נחליש ממילא את הראש”. אכן נימוק המפליא ביסוד הראיה המפליגה שבו – בהאמרו בתקופת המשבר הראשון הקשה של 1923, ובתקופה שהוא עצמו ננהה אחרי “עיר הראשה” יפו לכבשה לחברת החשמל שלו.

וכהתישבות העירונית כן חיים בלבו עניני ההתישבות החקלאית. הרצפלד מספר:

"עוד בראשית מפעל החשמל בנהרים באתי אליו בהצעה להקים משק פועלות בגליל (דובר אז על מנחמיה) בקרבת במפעל, בהנחה שהמשק יספק ירקות לפועלי החברה, והוא הקשיב, אף נתן סכום מסוים, שהוחזר לו מאחר שהתכנית נבטלה.

מאז רבו הענינים אשר הובאו לפניו – לעזרה במאמצים להוצאה לפועל והשתתפות באמצעים. וענינים אלה, יש אשר רק קשר של עקיפין להם אל מפעלו. אף על פי כן, תמיד תבוא עזרה, במוקדם או במאוחר. ושני הצדדים נהנים כאחד."

תחנת־הכוח הראשונה בתל־אביב

בית רדינג מעבר לירקון בתל־אביב

תחנת הכוח החדשה בחיפה

ומזכיר התאחדות האכרים מר ח. אריאב מעיד: “גם בשעה שהופעתי לפניו כבא־כוח התאחדות האכרים, כתובע ודורש מחברת החשמל הנחות לטובת לקוחותיה במושבות, מצאתי בפינחס רוטנברג לא רק את מנהל החברה, הדואג אך ורק לדוידנדה, אלא גם את איש הישוב, החרד לגורלו של ענף כלכלי, שהוא חושב אותו לענף החשוב ביותר בארץ”.

ובמשך הזמן נעשה איש הישוב במובן הצבורי, ובשטח זה זכה באמת למדרגה של “יחיד במינו”, כביטויו של לורד רדינג עליו. זכה ומכל הזרמים הסותרים זה את זה מדברים בו בהערצה ובהרגשת־קרבה, אדם מכובד כד"ר א. בירם, אבי החינוך התיכון בחיפה, כותב:

“רוטנברג לא יוכל לעמוד בראש גוש כזה (ימני או שמאלי. – המעתיק). הוא שיך לכל העם. אבל הוא יארגן את הגוש השני שישלים את הראשון ושניהם יחד יהוו – בלי טשטוש של השקפת־עולם את אחדות העם. מה שאנו אומרים לו, אנשים, כביכול, מהימין, – יגידו לו באותה אמונה האחים העומדים מהשמאל. האם יוכל אדם לזכות לדבר גדול מזה, שבני העם משני הצדדים רוחשים לו אותו האמון?”

ואכן הגיד זאת איש חיפה אחר “העומד מהשמאל”, דוד בן מרדכי בן־הלל הכוהן, ברשמו ביום יובלו של ר. “קוים לדמותו”:

"הוא יצר תנאי־עבודה טובים לעובדים במפעלו, אף כי השקפתו היא – ואין הוא מסתיר אותה כלל – כי הארץ תבנה רק על קרבנות ועל הצטמצמות וויתורים. על כן הוא נמצא – במקרים רבים להלכה – במחנה אנשי התעשיה והחרושת, והם מוצאים בו משען לא אחת. אך לפועליו אין טינה עליו. הפועל אינו רואה אותו כנותן־עבודה מנצל.

הוא מן היחידים אצלנו אשר גילה כשרון רב בטיפוח יחסים עם אנשים, אשר יצר סביבו אוירה של כבוד והערכה גם בין החולקים על דעותיו והמתנגדים לו. ולא בשל מעמדו, אלא מתוך השפעה ישרה של אישיותו. הוא ידע גם לא להסחף אחר זרם אחד, ולראות את הטוב שבכל החוגים. על כן רבו קשריו עם חוגים שונים. השפעתו קורנת מאישיותו."

וראש התעשיינים בארץ מציין את הקו המיוחד, שבדרך כלל “נסתר הוא ואין המנהיגות שלנו כובשת אותו; אך בעת צרה לישראל – ולב ‘עמך’ מתמלא בטחון: הנה הוא פינחס רוטנברג, הצועד קוממיות וכולו אומר רצון תקיף”. כי על כן ראינוהו אחרי מאורעות תרפ“ט מוצע להנהלת הועד הלאומי ע”י ראש הציונים הימניים, נתמך בתוקף ע"י הרויזיוניסטים, ונכנס לתפקידו בעזרתם הפעילה של שושבינים כמנהיג הפועלים ב. כצנלסון ועסקן מזקני ילידי הארץ כח. סלומון.

והרי עמידתו הגלויה והרשמית בתוך עניני הישוב נמשכה רק זמן קצר, אבל בכסוי ובאופן פרטי נתון לבו תמיד לכל עניני היסוד של הציונות, ובכל שעת צרה מופיע הוא בשרטוט קוי תכנית לפעולות מקיפות. כאשר באה עלינו צאת היטלר בשנת 1933 היה ידוע בישוב שיש “תכנית רוטנברג” חדשה – לא מימית־חשמלית אלא ממונית ישובית, תכנית מקיפה לפיתוח הארץ על יסוד הצלת יהודי גרמניה וממונם. אבל לא היתה “תכנית־רוטנברג” זו כ“תכנית־רוטנברג” היסודית נתונה בידו לביצוע – והיא לא בוצעה, כאשר לא נתקימו עוד כמה וכמה תכניות ישוביות של ר., קטנות וגדולות, בזמנים שונים. כי לא ירגע האיש וירגז על עצמו ועל אחרים, אשר נשמט מראיתם דבר, שלדעתו נגרמה ע"י כך דחיה לפעולה רבת תוצאות, ואיש הישבנות העשיר ממעש הרצפלד רושם:

“לא אחת אני מיסר עצמי, ומתרעם על חברי, על אשר לא הקשבנו למדי לאזהרותיו וחששותיו. ענין רודף ענין. באורך רוח עובר רוטנברג לסדר היום, כאילו נשכחו מלבו אזהרותיו ותביעותיו. יום הולך ויום בא, שוב מצטברת אי־שביעות רצון ממהלך הענינים. שוב רוטנברג איש הסוד, בא בתביעות ובטענות: היתכן? שוב נאבק הוא על עמדתו.”

ודברים רבים בתעשיה ובחקלאות נעשים בלא יודעים ביזמתו ובעזרתו הפעילה והמדריכה. מענינת בענין זה עדותו שלראש תעשיינינו שנקאר:

“אין לך מפעל צבורי משקי חשוב בלי שרוטנברג לא יתקע בו יתד ביד מדריכה ומחשלת בזמננו: ע”י השתתפותו בועדה לאשראי למען התעשיה הזעירה, במפעלי התערוכה, בבנק לתעשיה; בכמה חברות לחרושת המעשה (בצורת הון פיתוח פרומוטינג) וכו' וכו'.

לעתים קרובות עזר לנו במשא ובמתן עם הממשלה בשאלות כלכליות; הוא הוא שנתן דחיפה במישרין ובעקיפין ליסודם של כמה בתי חרושת המיצרים עשרות מיני מצרכים ומתקנים לחשמל; חברתו היא מן המעטות שזכו להמנות בארצנו על חסידי תוצרת הארץ, ואשר מעולם לא היה ל’איגוד למען תוצרת הארץ' צורך להעיר לה דבר מה. להיפך, קרובה התוצרת ללבו ומתפעל הוא לקראת כל השג תעשיתי כחובב הטבע לכל פרח וצמח חדש."

איש התעשיה מדמה את גדול התעשיה לחובב טבע, ואין הוא יודע כי לא דמיון כאן אלא זהות. דבקותו של ר. לארץ מתבטאת גם באהבת הפרח והצמח. ידועות הגינות היפות שהקיף בשקדנות רוטנברגית את בתי־הכוח בתל־אביב ובחיפה, וגם אלו “עומדות” כביכול ל“פיקוחו” הישיר. ומסופר מעשה שהיה לפני זמן לא רב בפועל שקטף גבעולי פרחים בגינת החברה ועינו של ר. תפסה אותו מעשה. בעוון זה גזר ר. להדיחו מעבודתו. עד כדי כך שלמה תפיסת “בל תשחית”, עד כדי כך מעורה ומושרשת ארציותו.

וכארציותו כך נתערתה ונשתרשה יהדותו, עד כדי התקרבות ליהדות המסורתית. מתוך קשריו עם הרב קוק הגיע להערכת המומנט הדתי בבעית אחדותו של עם ישראל, וכאיש עממי מטבעו וכאיש הישוב ראה חובת דאגה לעצמו גם בעניני דת ותלמוד תורה. “הצופה”, עתון ה“מזרחי”, מעיד, כי הוא הבין את הצורך החיוני להחזיק את מוסדות התורה; ולא עוד, אלא שהוא, רוטנברג הסוציאליסט־רוולוציונר בעבר וגדול התעשיינים בהווה, הוא שיזם את הרעיון של “קוהלת”, המוסד התומך בדרכים חדשות בישיבות ארצנו ועזר לארגן אותו בנתינת התרומה הראשונה. והנדון זה מענין ביותר ספורו המפורט של משה סמילנסקי:

“חולשה היתה לרוטנברג אל… הרב קוק ז”ל. פעם אחת בקר אצלו ויא את עניות־ביתו, וישאלהו: מה בקשתו של כבוד הרב ובמה אוכל לעזור לו ולהקל מעליו את קשי חייו? ענה הרב ואמר: לו היתה לי קרן של עשרת אלפים לא“י, אשר ממנה ועליה תבנה ותכונן הישיבה שלי, וחיתה נפשי בגללה. את המלים “וחיתה נפשי” פירש רוטנברג כפשוטן, והשיב לו להרב, לצערו קצרה ידו מתת עשרת אלפים לא”י לישיבה, אבל אלף לא“י הוא נותן לו לעשות בהן כבתוך שלו. מקץ זמן רב קבל ר., ששהה בעת ההיא בלונדון, מכתב מאת הרב, ושם נאמר: היות והוא הולך למות, ומפני החשש פן ישתמשו אחרי מותו באלף הלא”י שלא למטרתן הנכונה, לכן השיב את הכסף לזכות חשבונו של רוטנברג בבנק… הדבר נגע עד לבו של ר., ובעודנו שוקל בדעתו מה לעשות, הגיעה הידיעה הטלגרפית על מות הרב. אז החליט ר. לאסוף עשרת אלפים לא“י לטובת הישיבה של הרב ולבנות לה בית נאמן ב…יבנה. ובאחד הימים נקראתי לבוא אל ר. באופן דחוף: – כך דרכו בקודש, להזמין אליו על־פי ‘פקודה’, ומכבדיו ומאהביו נשמעים לו ברצון… באתי אליו ויספר לי את כל הדברים האלה, וישאלני אם אפשר לקנות את המקום שעליו היתה בנויה הישיבה של יבנה… במקום הזה הוא רוצה להקים את הישיבה של הרב קוק…הסברתי לו כי הדבר אינו בגדר האפשרות; המקום הזה הקדש הוא, וודאי לא תמכרנו הנהלת ההקדש לעברים, ואין ליסד ישיבה בתוך כפר ערבי המונה אלפים נפש, – כלום יחזור על מעשה הישיבה בחברון? ישיבה צריכה להבנות בתוך ישוב עברי. רוטנברג התמרמר וכעס והצטער כילד. התקשיתי להאמין כי רוטנברג הוא המדבר אלי… נסיתי לדבר על לבו שיבנה את הישיבה באחת המושבות, והוא הביט בי במבט זועם כאילו זריתי מלח על פצעו… אז הצעתי לו לקנות שטח־קרקע מאדמת יבנה, ליסד עליה מושב עובדים מצעירי המזרחי, ולהקים את הישיבה בתוכו. דברי לא נחמוהו. האמנם אי־אפשר לשוב ולבנות את ישיבת יבנה במקומה ההיסטורי?… ולא נחה דעתו עד שלקחתיו עמי, הבאתיו לשדות יבנה, העליתיו על אחת הגבעות, שמעליה נראה היטב מקום החורבה ביבנה, שהערבים קוראים לה עד היום ‘חרבת מדרשת אל יהוד’, והצעתי לו לקנות את השטח הזה ולבנות את הישיבה על ראש הגבעה את מול הישיבה העתיקה… בעל־כרחו הסכים – התחלתי בפעולה, והנה פרצו המאורעות והפעולה נפסקה…”

אכן צדק סמילנסקי בהערתו־הקדמתו: “מי שמכיר את ר. מן העולם המעשי, מי שיודע את המנהל הרשמי והקפדן הזה, אינו יכול לתאר לעצמו את ר. החולם, ומכל שכן את ר. היהודי, שהיה שבוי בין הגויים רוב ימי חייו”. אכן – נשמה יהודית…

––––––––

ואדם שלבו ער לעניני התעשיה והחקלאות ואף לעניני המסורת, על אחת כמה לא ינום בעניני הצבוריות שלנו, ובכל שעת צורך יבוא לסתום פרצותיה ולחבוש פצעיה. כך ראינוהו פעיל מאד בשנת הפורענות הקשה מאד, שנת 1933/4 שלאחר רצח ארלוזורוב, שפילגה את הישוב לשנים, טורח ויגע להשלים במדת האפשרות בין הסתדרות העובדים ובין ארגון עובדי הרויזיוניסטים. מנסה הוא בחורף 1934 ואינו מצליח – חוזר הוא לאותו ענין בסוף הקיץ של אותה שנה, ובערב יום הכפורים תרצ"ה מועד הוא שוב בביתו את ראשיהן של הסתדרות העובדים ושל הפועלים הרויזיוניסטים ולוחץ על האחרונים, המסרבים, להתאחד בלשכת־עבודה אחת. והוא מסביר את עמדתו:

“יש דברים יסודיים שמדאיגים אותנו. בהסתדרות אומרים שאני פסימיסט, ואני אומר גם כיום שמצבנו מסוכן. את שאלת העבודה יש לפתור. מדובר על יחסים הוגנים בין פועלים לפועלים. אם שיחה זו תגמר בהסכם יש תקוה לשנוי היחסים הפנימיים בעם העברי וידברו אז על דברים רציניים. אין זמן לחכות 5–6 חדשים. אם לא יהא הסכם לפחות בעניני עבודה – תהא זו מפלה. חשוב האפקט הפסיכולוגי של הסכם בין המפלגות היהודיות. נחוץ שיהיה כוח מאוחד בעם היהודי. הרעיון של שלטון הכלל על הפרט הוא חשוב. יש תקופה כזאת שפועל צריך להקריב את עצמו. היום דבר זה ישנו רק במעט. ודרושה השפעה מצד כלל הפועלים על הפרט. – – –”

אמנם כל פעולה מסוג זה שהוא עושה נתקלת, מטבע הדברים, בהתנגדות מצדדים שונים. כמה חששות הובעו אז בעתונות האזרחית לרצונו של ר. לאחד את הפועלים משני המחנות, אחוד עלול לפגוע במעבידים. ר. עצמו ציין “לי כמעביד, תהיינה צרות מהסכם של הפועלים ביניהם, אבל אני מחשיב את ההסכם הזה עד כדי לקבל צרות אלו. חובה לאפשר ליהודים לחיות יותר בשקט”. אבל – טענו נגדו – “כלום מותר לו לאדם להקריב גם את האחרים שלא בטובתם?”. ובעתון “הירדן” צוינה עמדתו כמעשה פחדנות והשתמטות ונתינת־יד לרשעים, וכי לא הדאגה למצב הכלכלי של הישוב מעסיקה אותו. – אף־על־פי־כן לא ייעף ולא ייגע. אף־על־פי־כן יגדל האמון בו מכל צד, ללא ערעור.

ואמון רב זה מגיע עד כדי אמונה. סופר־תייר אחד מספר, כי בשבתו אצל חכם תימני בתל־אביב לפנות ערב הופיע בחדר “אור רוטנברג”, כפי שנקרא החשמל בפי התימנים. התרשם התייר מביטוי־הערצה זה בפי חכם תימני למי שהיה סוציאליסט רבולוציונר רוסי ושאל את החכם אם יודע הוא מיהו רוטנברג זה. החכם ענה בתמימות: כן, נשיא ישראל…

ואמונה זו, עד כדי אגדות, מקננת לא רק בלבות המונים וחכמי תימנים. מחולל החנוך הריאלי המודרני בארץ, ד"ר א. בירם החיפני, כותב:

“אם אנשים נפגשים בארץ באיזה מפעל של מעוף גדול, של העזה, של דרכים חדשות, ויחפשו לעצמם את המנהיג – תפנינה עיניהם אל אותו האיש, שרבים אף לא ראוהו עוד, אבל בטוחים הם שאם הוא יתן ידו למפעל – יצליח. לא פעם השתתפתי בישיבות בדבר מפעל חדש הצריך להקיף את כל השדרות, ובפי כל היתה רק קריאה אחת: אם ר. יעמוד בראש – נצליח.”

והכותב עצמו עומד על הפלא שבדבר ושואל: “מה הוא סוד האמונה הזאת?” – הוא שואל והוא משיב: “האיש הזה מסמל את מה שחסר לנו יותר מהכל: אחדות העם”.

ואמון רב זה מחייב. כי על ען חידש לא אחת את נסיונותיו לליכוד הישוב, ויש אומרים כי במדה מסוימת גם כיון את פעולת הזרמים הפוליטיים בישוב. אמון זה מוציאו מפקידה לפקידה מתחום עסקיו ומעמידו באופן רשמי במרכז ענינים כלליים וביחוד – בשעת חירום. מיד אחר שפרצו מהומות 1936 נפגש ר. עם ויצמן ופגישה זו הביאה ליסוד ועד מיוחד לטפול במצב החדש (לאותו ועד רוטנברגי נכנס גם נווומייסקי). אולם מאחר שהגענו לתקופת הפרעות – ראוי לציין, כי יחס זה של כבוד ואמון הוא מנת חלקו לא רק בקרבנו. מעטים אנשים מכובדים בקרב הערבים כרוטנברג, – חרף היותו בעיניהם, הוא והזכיון שלו, סמל הכיבוש העברי והשתלטות היהודים על הארץ. וגם כאן אין הוא משתמש בעטרת הכבוד הזה לטובתו, אלא לטובת מפעלנו הארצישראלי, ומומחה כסמילנסקי מעיד:

“פינחס רוטנברג הכיר לדעת, וביחוד להבין, את המזרח – למרות מה שבא אליו מן הצפון הרחוק והקר. רק מעטים ידעו והבינו כמוהו את הבעיה הערבית, ורק מעטים מאד ידעו כמוהו לטפל בה. אחד המעטים הוא שלא השמיטו מידיהם את החוטים האחרונים אשר קשרום לסביבה, ועם כל זה ידע לשמור תמיד על שלו, על העיקר שלנו. והוא היה אחד מממי מעט אלה שידעו להציל מן היחסים עם השכנים גם בימי מאורעות הדמים.”

וגם בשטח זה יש לא רק הערכה בלבד אלא יש גם מאמינים, וגם אמונה מופלגת. הריאליסטן הדקדקן ד“ר בירם מסיים את מאמרו ליובל הששים של רוטנברג ב”אני מאמין" זה:

“בשביל הרבה מאתנו עומד רוטנברג רק בהתחלת עבודתו. עוד הרבה מאתנו חולמים את החלום הגדול של הרצל, ששיבת עם ישראל למולדת צריכה להיות החיאת המזרח הקרוב. והקוסם הגדול הזה שנתן את המאור לארץ ישראל – יוכל להיות האיש אשר יקים לתחיה את כל המזרח הקדמי הזה. דגלו יוכל להיות הדגל שסביבו מתרכזים לבבות נפרדים בעם ישראל, במולדתו, אבל הוא יוכל להיות הציר שסביבו יתהוה כל העולם העתיק־החדש הזה, שגורלנו, כנראה, יצטרך להוביל אותו לקראת תקומה.”

מה? דברי אמונה המצלצלים כדברי מסתורין. ואמנם נכון הדבר, שבימינו מדברים ברמיזות ובלחישות על מפעלי בניה עצומים שבשכנות ארצנו, הנהנים מאונו וגאונו של רוטנברג. אבל הנסתרות – לרוטנברג, והנגלות לנו הן, כי מאז נוצר המצב החדש ב19 באפריל 1936 נתונים מוחו וכוחו של רוטנברג להאדרת כוחנו בארץ ולהרחבת גבולינו. שני מפעלים משקיים חשובים ביותר (וחשובים ביותר מבחינה מדינית, כמפעלו החשמלי וככל מפעל־מפתח ומפעל־יסוד משקי) שהקימונו בשנות הפרעות – ידו רבה בהם. ראש עירית תל־אביב מעיד: “לא מעט אצל ר. מרוחו ולא מעטה היתה עזרתו בהקמת נמל תל־אביב”. הוא אשר יצר את התחבורה האוירית הארצישראלית, “חברת נתיבי אויר ארצישראליים”, ואף הקים נמל־אויר עברי ראשון על שטח אדמתו בתל־אביב. ואף הקמתו המהירה של בית־רדינג בתל־אביב באה כדי לחזק את בטחוננו הכלכלי ואת עצמאותנו המשקית, שכן עם התגברות המאורעות רחפה סכנה של ניתוק קוי האור הנמשכים מתל־אור לתל־אביב. – ולא רק להתגוננותנו מחמת צרות ההווה הבאות מתוך הארץ הוא דואג. בדאגתו לישוב צופה הוא גם למחר ועוסק בהכנת אפשרויות של הספקת מים ואפשרויות אחרות גם בשעת צרה גדולה, צרת עולם של מלחמה העלולה לפרוץ בקרוב.

אכן איש הישוב, שדאגות הישוב עליו. זהו נאמן הישוב, היושב במסתריו וצופה בית הישוב. צופה תמיד מבעד לעבי קירותיו, בחינת רואה ואינו נראה. ואך בשעת חירום יוצא רוטנברג אל העם, המצפה להופעתו. ובימים אלה הקשים לנו ביותר צופים ומצפים אליו מכל הצדדים. ב. כצנלסון מצפה לראותו “בתנופת־יצירה ישובית הראויה לשעה”. איש התאחדות האכרים כותב:

“איש אחד מסתמן לנגד עיני, שכולם ישמעו לפקודתו – פינחס רוטנברג. לא קל להיות דיקטטור, וביחוד כשאין כוח צבאי שאפשר להשען עליו, אלא כוח מוסרי בלבד. אבל נוכחתי כי הוא האיש…”

ראש הועד הלאומי מסיים ברכתו, כפי שראינו למעלה, בתקוה למילוי תפקיד ראשי בישוב. ומכל צד מבקשים ודורשים, כי יעמוד שוב בראש הישוב. וכמו בתקופת 1929–1931 נפוצות שוב שמועות על עתידו בתנועה הציונית בכלל. והוא נדרש ונענה, נוסע וטורח ויגע שוב באחוד הפלגות ובאחוי הקרעים – כאז כן עתה: הוא לישוב והישוב לו.

ותוך כדי כך חל יום־ההולדת הששים שלו. הנה נזדמן לו לישוב להביע מעט מרחשי לבו לבחירו זה. והבעה זו כה כללית היתה, שאין דומה לו בכך בזמננו. כל העתונים הקדישו מאמרים וברכות והערכות הרבה, שבחלקן נשתלבו פה ושם בספר זה, וכולן אומרות הערצה. וביטויים להערצה הכללית ניתנו ע"י שני מוסדות חשובים ביותר, ביטויים שרק גדולי תנועתנו זכו לה. הקרן הקימת לישראל נטעה יער פינחס רוטנברג והעיר תל־אביב – שבה רבות זכויותיו של ר. – מינתה אותו אזרח־הכבוד שלה.

והוא, המבורך, האיש אשר עשה לבנין הארץ יותר מכל יחיד אחר, עת שתנו על נווֹ והעמסנו עליו משא אהבתנו – הוא כחוטב עצים איש קרדום, כאז כן עתה, עושה מלאכתו לתומו. וגם עת יום תרועה לכולנו – לא עת דברים לו. הוא – יום יבוא יקדם. הוא – לחשבון עולמנו ולסבלות לבבנו. וגם עתה, עת היותו בן ששים, עת הגיע לגבול הזקנה – לא רד יומו, ידו לא תרפה ולא יקהה ולא ישבות קרדומו.