רקע
אריה חשביה
היסטוריה של מלחמת ששת הימים

הצילומים: הוד, כהן ד., מנדל ס., מנדלבאום א., רוט ש., לשכת העתונות הממשלתית ואחרים. ההוצאה מודה לצלמים שאת שמותיהם לא הצליחה לזהות.

 

1 לילה של כוננות    🔗

(4/5.6.67)

“מה אתה יודע על מלחמות?” קינטר דן את הצנחן הצעיר.

זה־האחרון סקר את בן־שיחו – שחיי־האזרח העניקו לו מעטה של שומן־עודף – וצחק בטוב־לב: “מאימתי נודע ערך לבקיאות הצבאית של נפוליאונים במאה העשרים?” שאל.

חלף עוד יום של כוננות. ברחבי הנגב התכוננו אלפי ישראלים ללילה נוסף של חיי־מחנה, של עמידה על המשמר, של תזוזה לצורך היערכות חדשה בתגובה על היערכותו של האוייב שמעבר לגבול.

אי־שם, בדרום נפגשו לעת ערב צנחנים בשרות סדיר עם שריונאים אנשי־ מילואים, וערכו “ערב הווי” מאולתר. העיתונאי התל־אביבי דן מ', בן 29 בלבד, נשוי ואב לבת בגיל שלוש, ראה עצמו “סבא” לעומת הצנחן בן־התשחורת שישב לידו.

“יתכן מאוד שלא נוכל להשוות את הנסיון הקרבי של המילואים עם יכולתם של ה’סדירניקים' הירוקים”, העיר דן, אשר היה אחד מרבים שהמתיחות של ימי־הכוננות הפכה שיגרה לדידם, וכבר חדלו להאמין כי “יקרה משהו” בקרוב.

בשעת־לילה מאוחרת נרדם דן בקרבת המאהל של הצנחנים. כאשר פקח עיניו בבוקר, לא ראה את הצנחנים בכל הסביבה כולה. חרישיים כנמרים, יצאו הצעירים לדרכם. המחשבה הראשונה שהבזיקה במוחו של דן היתה: “אכן, אין לזלזל ב’סדירניקים' כאלה!” והמחשבה שצצה, בהולה, בעקבותיה: “מסתבר שמתרחש משהו, על אף הכל, אם נדרשה תזוזה חטופה כזאת”!

ואכן, ״משהו״ נשתנה בבוקר ה־5 ביוני 1967. במפקדתו של אלוף פיקוד הדרום, אלוף ישעיהו גביש, נתקבלו דיווחים מדאיגים: מפעילי המכ"ם הבחינו במספר רב של כלי־טיס העושים דרכם בכיוון לישראל, ואילו תצפיות גילו תנועה רבתי של שריון מצרי בכיוון למצפה רמון, בנגב. הבקיאים במפת ישראל לא נזקקו למומחיות אסטרטגית על־מנת לפרש תנועות אלה: האוייב יצא להתקפה שמגמתה לנתק את הנגב משאר חלקי הארץ – בסיוע התקפה מן האוויר.

מאז החלו ימי הכוננות, סמוך לאחר יום־העצמאות התשעה־עשר של מדינת ישראל, באמצע מאי, התכונן אלוף פיקוד הדרום לקראת הרגע הזה. עתה, בהגיע הרגע. היה אלוף גביש שקט ובוטח. הוא ידע על־פה את כל הנתונים. המצרים ריכזו בחצי־האי סיני כמאה אלף חיילים ו־900 טנקים – מהם 200 למול אילת. חצי־האי סיני כולו היה מבוצר היטב־היסב וגדוש כלי־נשק, תחמושת, מזון ואפסניה ללחימה ממושכת ועזה. כוח ימי מצרי שט בים־סוף, מפקח על מיצרי טיראן אשר נסגרו בפקודת נאצר בחצות־הליל, 23 במאי. וחיל־האוויר המצרי פרס רבים ממטוסיו בשדות־התעופה שבחצי־האי סיני, משם נדרשו דקות־טיסה מעטות אל כל מטרה שהיא בשטח ישראל. ברצועת־עזה, שנתמשכה ממערב לנגב, נמצאו כוחות מצריים ושתי חטיבות פלשתינאיות מ“צבא השחרור הפלשתינאי” של אחמד שוקיירי, בפיקודו של גנרל עבדול מונעם חסן חוסני, מצרי שרכש זח מקרוב נסיון מלחמתי בתימן. הכוחות הפלשתינאים היו שונים תכלית שינוי מן הכנופיות הפלשתינאיות בימים שקדמו להקמתה של מדינת ישראל. אלה היו חטיבות קרביות חמושות היטב ומצויידות בארטילריה ובטנקים (אשר נשאו שמות כגון “תל־אביב” ו“חיפה”).

בסך הכל פרס האוייב הגדול ביותר של ישראל – מצרים – לאורך הגבול הדרומי של המדינה, שבע דיביזיות, מהן שתיים משוריינות. אחת הדיביזיות המשוריינות (מס' 4) נחשבה למובחרת ביותר של מצרים, והיא נועדה לשמש אגרוף־מחץ אשר יונחת על צה"ל לאחר שיוקז דמו על־ידי הכוחות שבקווים הקדמיים.

זה היה כוח גדול ומרשים, אשר הניע משקיפים זרים רבים לנבא שחורות לישראל. אניה פראנקוס, הכתבת־הנודדת של השבועון התוניסי המתון “ז’אֶן אפריק”, כתבה מרצועת עזה: “כל אזרח כאן – חייל! כל חלון – עמדת־צלף; והקצינים המצרים הצעירים העומדים בראש היחידות המוצבות כאן, שופעים בטחון ומקצועיות”.

פרשנים צבאיים במערב הוסיפו על הכוח המצרי את הכוח הירדני הפרוס בגדה־המערבית של הירדן (במטחווי־תותח ממרכזים חיוניים ביותר של ישראל, לרבות בסיסים של חיל־האוויר והעיר תל־אביב, בה חי כשליש מאוכלוסי המדינה), את הכוח הירדני הערוך לקרב על הגדה המזרחית של הירדן, ועמו כוח עיראקי גדול תחת פיקודו של גנרל מצרי, ואת הכוח הסורי (כשליש מכלל הצבא של דמשק) המשקיף על ישראל ממרומי רמת־הגולן האימתנית, המבוצרת יותר מ“קו מאז’ינו”. מסקנתם היתה, שבלי התערבות מבחוץ אין לישראל סיכויים רבים לצאת בשלום מעימות צבאי עם שכנותיה הערביות, אשר עשו יד־אחת כנגדה בשלהי חודש מאי.

למסקנתם של הפרשנים הזרים היו שותפים גם בישראל, בה הורגשה מועקה גוברת והולכת ככל שחלפו הימים ולא נראתה באופק הפשרה במצב שנוצר. נאצר דרש ב־19 במאי את פינויים של כוחות האו“מ מגבול מצרים־ישראל – ודרישתו מולאה במהירות רבה על־ידי המזכיר־הכללי של האו”ם, או תאנט. השלב הבא (ב־22 במאי) היה סגירת מיצרי טיראן – לשיתוקו של נמל אילת והמוצא הישראלי אל ארצות אסיה ואפריקה ומקורות־הנפט של המדינה. פעמים רבות הכריזה ישראל, כי סגירת המיצרים תיחשב כפעולה מלחמתית – והנה נעשה הדבר, ואין תגובה,

ליתר דיוק, היתה תגובה – קריאתם הגלויה של אנשי־המילואים אל הצבא (החל ב־20 במאי). ישובי ישראל נתרוקנו מגברים כשירים, אשר נקלטו ביחידותיהם ונפרסו לאורך הגבולות, שם התחפרו וחיכו. וחיכו. וחיכו.

היו שאמרו: “נאצר מצחצח את חרבו אך ורק מתוך כורח פוליטי בין־ערבי. הוא שמע מפי הרוסים על כוונה ישראלית לתקוף את סוריה, ונאלץ להפגין את הסולידאריות שלו עם הסורים.”

קפטן לידל־הארט, הפרשן הצבאי הבריטי בעל המוניטין העולמי אמר לכותב שורות אלה ב־18 במאי 1967: “יהיה זה טירוף מצד נאצר – לאחר שנות ההסתבכות העלובה במלחמת תימן – לאסור מלחמה על ישראל. עליו רק לרתק את כוחות־המילואים שלה במרחבי הנגב, ולשתק את גלגלי הכלכלה שלה למשך חודשים אחדים פעמים אחדות בשנה, על־ידי תנועות־צבא – כדי לערער את בסיס־קיומה.”

אבל ככל שחלפו הימים נתגבר הרושם, כי נאצר (ובעלי־בריתו הערביים) משתכרים מדברי־הרהב שלהם־עצמם. תמרוניה הפוליטיים של ישראל, במגמה לצנן את הרוחות במזרח־התיכון ולפתוח מחדש את מיצרי טיראן ללא מלחמה, נתפרשו על־ידי הערבים כאות־חולשה. כאשר שוכנע גם המלך חוסיין מממלכת ירדן כי זהו הפירוש הנכון, טס אישית לקאהיר וחתם (ב־30 במאי) על הסכם הגנה הדדי עם שליט מצרים, שעד אז שפך עליו קיתונות של בוז וגינויים. העולם הערבי כולו היה משוכנע, כי קרובה שעת ביתורה של מדינת ישראל וחלוקתה־מחדש בין מנצחיה הערביים.

מיום ליום גברה המועקה בישראל, וגבר הלחץ להרחיב ולחזק את הממשלה.

לחץ זה הוליד את “ממשלת הליכוד הלאומי”, אשר כללה את מנחם בגין איש גח“ל ומשה דיין איש רפ”י.

הידיעה בדבר מינויו של משה דיין לשר־הבטחון עברה כזרם חשמל במדינה כולה, בשורות הצבא ובעורף האזרחי כאחד. רבים־רבים נשמו לרווחה, כאילו כבר נפתרו כל בעיות הבטחון של המדינה.

מאז שנים שימש דיין סמל לעזוז הישראלי, ה“צברי”. דיין, יליד דגניה 1915, הוא בן למשפחה מן “האצולה החלוצית”: הוריו, שמואל ודבורה, היו ממקימי הקבוצה בארץ, ממייסדי דגניה ונהלל, ומאנשי הבטחון הראשונים. משה עצמו הצטרף לשורות ה“הגנה” בגיל 14, נמנה על אנשי אורד וינגייט, “הידיד” הבריטי, ב“פלוגות הלילה המיוחדות” אשר הפליאו מכותיהן בכנופיות הערביות ב“מאורעות תרצ”ו–תרצ“ט”, נעצר על־ידי הבריטים על השתתפות בקורס־מפקדים מחתרתי ונכלא בכלא עכו, אך שוחרר שנים רבות לפני שריצה את גזר־דינו, משום שהבריטים נזקקו לצעירים ארץ־ישראלים לפילוס הדרך לפלישה לסוריה. זה היה ב־1941, כאשר סוריה צידדה בממשלת וישי הצרפתית. דיין נמנה על קומץ צעירים מארץ־ישראל שחדרו לסוריה לפני הפולש הבריטי, לצורך השתלטות על גשרים וניתוק קווי־טלפון־וטלגרף. בשעת כיבושו של בניין־משטרה, נפצע דיין בעינו השמאלית, שאבדה לו.

אחר־כך עסק דיין בריכוז הצנחנים הארץ־ישראלים שהתנדבו לצנוח לאירופה הכבושה.

במלחמת העצמאות, בשנת תש“ח, כאשר איימה סכנה על העמק, הודיע קצין־המיבצעים של צה”ל, יגאל ידין: “אני שולח אליכם שני תותחים ואת משה דיין”. הסורים נהדפו, ודיין עבר לזירת המרכז. כמג"ד של כוח־פשיטה ממונע, פרץ במהירות מדהימה ללוד ורמלה ושבר את ההתנגדות הערבית שם. הוא מונה למפקד חזית ירושלים וקיים מגעים עם המפקד הערבי, עבדאללה תאל, ומגעים חשאיים עם המלך עבדאללה, במגמה להגיע להסדר שלום. אחר־כך השתתף בשיחות־רודוס שהולידו את הסכמי שביתת־הנשק ישראל־ערב.

כרמטכ“ל של צה”ל בשנים 57–1954 טיפח את כוח הצנחנים, עיצב את תורת פעולות־הגמול וניצח על הנצחון במיבצע “קדש”.

עם פרישתו מצה“ל היה שר־החקלאות, עסק בכתיבה ונמנה עם ראשי תנועת רפ”י שפרשה ממפא"י. בחודש מאי 1967 קרא לו העם לשוב לנושא הבטחון, וכאמור נשמו רבים לרווחה כאשר מונה לשר־הבטחון.

אבל היו אחרים אשר ידעו כי אפילו הטוב בשרי־הבטחון אינו יכול לעצב צבא ולתכנן תכניות מיבצעיות למלחמה רבתי, תוך ימים מעטים. חלק מאלה המשיך לדאוג. חלק אחר בטח בצמרת צה“ל – ברמטכ”ל רב־אלוף יצחק רבין ובצוות המצויין שהוא הקים בראש פיקודים וחילות – והאמין כי המכונה הצבאית בנויה ומשומנת היטב וכי התכניות מוכנות. דרושה רק ההחלטה לפעול.

משה דיין הפתיע כמעט את כל יודעיו, כאשר נקט בעמדה פומבית שקולה־מתונה, ברוח ההתבטאות שזכתה לפירסום עולמי: “מדינה אינה חיה עם שעון־עצר ביד… ברגע זה, מאוחר מכדי לפעול פעולת־בזק, ומוקדם מכדי למצות את המאמצים המדיניים של הממשלה.”

עתונאים זרים רבים שוכנעו, כי גם דיין גורס שישראל אינה מוכנה בשעה זו למלחמה רבתי – ושוב נכלאה הנשימה בציפיה לבאות.

אלוף גביש (וכמוהו כל הפיקוד הבכיר בצה"ל) ידע את כל הדברים הללו. הוא ידע, כמו כן, כי כנגד שבע הדיביזיות המצריות והפלשתינאיות עומדות תחת פיקודו שלוש אוגדות בלבד (השקולות, בקירוב, כנגד שלוש דיביזיות). חלק־הארי מן הכוח שעמד תחת פיקודו, היה כוח־מילואים, שהוחל בגיוסו במחצית השניה של חודש מאי, כאשר הציב נאצר את כוחותיו־שלו בעמדותיהם של אנשי כוח־החירום של האו“ם והחל מזרים כוחות לחצי־האי סיני ומשמיע איומים בדבר השמדתה הקרובה של ישראל. אלוף גביש ידע, בנוסף על זאת, כי הכוננות הממושכת – והפעילות המדינית שליוותה אותה, בתקווה לפתור את המשבר אצל שולחן־הדיונים – הולידו רגשי תיסכול אצל ישראלים רבים, בעורף. אך עם זאת ידע, מסיוריו הרבים אצל היחידות בשדה, כי מאז הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי, בה ניתן תיק־הבטחון לרב־אלוף משה דיין, עלה ה”מוראל" בצה“ל מעלה־מעלה; וימי הכוננות נוצלו ל”שפשוף" האנשים, ריענון ידיעותיהם בנושאי־ההתמחות שלהם, והסרת “השומן־האזרחי” מעל גופם.

יתרה מזאת, אלוף גביש היה בקי – אולי יותר מכל קצין־בכיר אחר בצה“ל – בתורת־הלחימה הסובייטית, כפי שרכש אותה הצבא המצרי ביחד עם ציוד־המלחמה הסובייטי. ובהיותו (במשך שלוש שנים) ראש מחלקת־ההדרכה של צה”ל, שקד על פיתוחה של דוקטרינה צבאית נגדית. לאחר סדרה של תרגילי־ענק, השתכנע גביש כי מצא את הנוסחה הנאותה. ואת בטחונו זה העביר האלוף בן ה־42, ה“צבר” התל־אביבי בעל החיוך הלבבי והגוף הגבוה והתמיר, נוסח גארי קופר, אל פקודיו הפרוסים ברחבי הנגב.

הדוֹקטרינה הסובייטית גורסת הגנה קווית רבת־עוצמה, במיספר קווים ישרים וארוכים, שאגפיהם נשענים על מכשולים בלתי־עבירים, רצוי טבעיים, כגון הרים או נתיבי־מים – ומאחורי הקווים הללו, שעליהם צריך האויב להקיז את מרבּית דמו, יימצא אגרוף־מחץ משוריין ונייד, אשר ינחית את מהלומת־הנגד המכרעת – כאשר כבר יחלש האויב עד מאוד.

דוקטרינה זו מתאימה במיוחד לצבא הרוסי, שמספר הדיביזיות שלו רב מאוד, שלוחמיו עזי־נפש, בעיקר בהגנה, שנשקו מצוי בשפע ומאוחזק היטב ושמפקדיו אנשי־מקצוע בעלי מידע, גמישות ויוזמה. הדוקטרינה מתאימה לזירה האירופית, בה מרובים רכסי־ההרים והנהרות הגדולים. כזכור, נתמשכה החזית במלחמת־העולם הראשונה – ללא אגפים, מים ועד ים – לכל רוחב אירופה. מובן מאליו, שאפשר להעתיק את הדוקטרינה הצבאית הסובייטית גם לזירות אחרות, אבל העתק מדוייק לא ימלא אחר הדרישות של כל זירה וזירה. לדוגמה, המצב ברמת־הגולן ההררית, בה ישבו הסורים מתוך יתרון טופוגראפי בולט לגבי ישראל, שונה תכלית שוני מן המצב בחצי־האי סיני, שהוא שטוח, מדבּרי ורחב־ידיים. אם כי מצרים הזרימה לחצי־האי סיני כמאה אלף חיילים, לא היה כוח זה מספיק להחזיק בצפיפות קו־הגנה ארוך. צריך היה, איפוא, לקבוע את הקו במקומות בהם נדמה לפיקוד המצרי, כי האגפים נשענים על מכשולים בלתי־עבירים – כגון, חולות נודדים (דיוּנות).

ואחרון־אחרון, הדוקטרינה הסובייטית מחייבת, כאמור, החזקתו של אגרוף משוריין ומהיר־תגובה בעורפּו של קו־ההגנה. אגרוף זה צריך להיות עשוי מלוחמים מעולים וממפקדים בעלי שיעור־קומה. באיזו מידה טיפחו המדריכים הסובייטים כוח כזה בצבא המצרי? לעתיד פתרונים. ואילו בהווה האמין אלוף גביש, כי “השד אינו נורא כל־כך” – בתנאי שמצב הכוננות יהפוך למצב־מלחמה.

לאחר סדרה של תרגילי־ענק, השתכנע אלוף גביש כבר בשנים קודמות כי מצא את הנוסחה הנאותה כנגד הדוקטרינה הרווחת בצבא המצרי.

העובדה שנמצא תחת פיקודו הכוח הגדול ביותר שעמד אי־פעם תחת פיקודו של מפקד ישראלי כלשהו – ושיהיה עליו להוכיח באמצעות הכוח הזה, הלכה למעשה, את נכונותה של הדוקטרינה־הנגדית שפיתח בזמנו – לא הכבידה על כתפיו החסונות של האלוף גביש.

כאשר קיבל את הדיווחים על תנועת המטוסים והשריון מכיוון מצרים אל ישראל, היתה ידו איתנה שעה שנטל את שפופרת־הטלפון, וקולו היה יציב ובוטח בהשמיעו את מלות־הצופן “סדין אדום!” שמשמעותן: החלה המלחמה.

כזרם־חשמל חלפה הסיסמה על פני הכוחות הפרוסים בנגב.

“סדין אדום!” קראו אנשים באוגדתו של אלוף ישראל טל בפתחם – בפעם הראשונה מאז החלה הכוננות – את מערכת־הקשר שלהם. אנשים אלה ידעו כי צפויה להם אחת המערכות הקשות ביותר בחזית הדרום – אך דרוכים היו כקפיצי־פלדה לקראת הזינוק, שכן הרגשת המחנק שיצרה הברית הצבאית הערבית מסביב לישראל, היתה קשה מנשוא.

על אוגדתו של טל, מפקד גייסות־השריון של צה“ל בימים כתיקנם ומפקד אוגדה משוריינת מאז החלה הכוננות, הוטל להבקיע את המערך המבוצר היטב של המצרים והפלשתינאים ברצועת־עזה, לטהר את הרצועה מכוחות־האוייב. צה”ל, המשתדל להימנע מהתקפות־מצח, נאלץ הפעם לקעקע את חומת־האוייב במצחו, משום שלא היו דרכים עוקפות בגיזרת “הרצועה”. אבל גם בהתקפות־מצח אפשר למצוא דרכי־עקיפין ודרכי־הטעייה, ואלוף טל שקד בימי הכוננות לעבד תכניות מעין אלה, די והותר.

כמו שהוטל על אלוף גביש לבחון הלכה למעשה את הדוקטרינה הצבאית שתפצח את הדוקטרינה הסובייטית, כן היה על אלוף טל להוכיח הלכה למעשה כי נכונה היתה דרכו בהכנתם של גייסות־השריון לקראת “סיבוב חדש” עם האוייב הערבי. טל גרס ריכוז של כוחות־השריון של צה“ל, ב”אגרוף פלדה"; הבקעות־בזק לעומת מערכיו של האוייב, על־מנת לקעקע אותם ולשבשם בהקדם האפשרי; והתעלמות מבעיית האגפים – שכן, כאשר מגיע “אגרוף פלדה” לעורפו של האוייב, מתחיל האוייב לדאוג לבטחונו־שלו, ואינו מתפנה “לטפל” באגפיו של הכוח התוקף.

בשנת כהונתו כמפקד גייסות־השריון, טיפח טל את נושא ההתמחות, וכל שריונאי שלו נדרש להכשיר עצמו עד למיצוי מירבי של הנושא שהוקצה לו. רבים־רבים מתותחני הטנקים של טל נעשו מעולים; צוותי השריון שלו ידעו גם להפעיל את כליהם וגם לאחזק אותם בשדה־הקרב; וצוותי־הסדנה ידעו לנוע “במיקצב השריון” ולחלץ ולתקן כלים בעיצומו של קרב.

חוד החנית באוגדה של טל היתה החטיבה המשוריינת של אלוף־מישנה שמואל, מן המעולות בצה“ל. אל”מ שמואל, בחור “ישיבה” שצבר נסיון קרבי כחייל־רגלי במלחמת השחרור והעשיר את נסיונו הקרבי במלחמת “קדש”, קנה לו מוניטין כמפקד הדורש משמעת־ברזל מפקודיו – ומטיל משמעת־ברזל גם על עצמו. תפקיד שהוטל על כתפיו – כאילו הוצא לפועל מראש. אלוף טל ידע, שכאשר יידרש אל“מ שמואל להבקיע הבקעת־מצח, במחיר־דמים – יעשה זאת ללא היסוס, כשהוא־עצמו נמצא עם הכוחות המובילים; וכאשר יידרש לרסן את “סוסי־המלחמה” שלו ולנקוט בשיטת־התקדמות זהירה ו”חסכונית" – יצטיין גם בזאת.

אבל את הדברים הללו ידע טל – בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, חובב פילוסופיה ואסטרונומיה – להלכה בלבד. בבוקר ה־5 ביוני 1967 החלו מסקנותיו נבחנות למעשה. תקוותו היוקדת של אלוף טל היתה, שיינתן לו לבחון את תורתו ואת פקודיו ללא הפרעה חמורה מצד כוחות־אוויר של האוייב – הפרעה הזכורה היטב־היטב לכל לוחם ישראלי שנטל חבל במיבצע “קדש”, בשנת 1956.

כאשר שמע אלוף טל את הסיסמה “סדין אדום!” במערכת־הקישור שלו, שמח על שביום הקודם סייר ביחידותיו הפזורות לאורך “הקו הירוק” (הוא הגבול) ונשא באוזני פקודיו דברים קצרים, אבל חוצבי־להבות. טל, הסולד מנאומים, חרג הפעם ממנהגו ואמר דברים שיצאו מליבו: “אם תיגזר עלינו מלחמה חדשה, תהיה זו מלחמה לחיים ולמוות. יש מדינות, היכולות להיכשל במלחמה, ואחר־כך להפיק את הלקחים ולנצח בסיבוב הבא. לפני מדינת ישראל לא עומדת אפשרות כזאת. אויביה מבקשים למחותה מעל פני האדמה. לכן שומה עליכם להביס את האוייב, בכל מחיר! והאוייב יובס אם תדעו להנחית עליו מהלומה מוחצת, כבר בתנופה הראשונה. האוייב העומד כנגדנו אינו מצטיין בהתאוששות מהירה. לאחר שיקועקעו מערכיו, יפתח בנסיגה, שתהפוך למנוסת־מגור אם תדעו לנהל את המירדף!”

את הצורך ב“שבירה מהירה” ובמירדף הטעימו גם שני מפקדי האוגדות האחרים שבנגב: אלוף אברהם יפה ואלוף אריאל (“אריק”) שרון.

לאלוף שרון, בן ה־39, מי־שהיה מפקד כוח הצנחנים של צה“ל בשנים 56–1953 והפך אותו לכוח־הרגלים המעולה ביותר של צה”ל – בעודו מפתח תורת־לחימה חדשה, מהירה ונועזת, בפעולות־הגמול הרבות שקדמו למיבצע “קדש” – יועד המיתחם הנוקשה ביותר של המצרים בחצי־האי סיני: מיתחם אבו־עגיילה, עליו הקיז צה"ל מדמו במלחמת הקוממיות ובמיבצע “קדש” כאחד. לפיצוחו של מיתחם זה עמדו לרשותו של “אריק” כוחות מעורבים – צנחנים (שהוא היטיב להכירם) ושריון (שהוא לא הפעיל מעולם בסדר־גודל כזה). אם כי יצאו לו מוניטין כחסיד מושבע של כוחות־רגלים (פעם התבטא: “בלי חי”ר מעולה אין מיבצע צבאי של־ממש"), עיבד אלוף שרון תכנית בה ניתן תפקיד מכריע לשריון. היה בדעתו לשגר כוח־שריון אחד אל חזיתו של מיתחם אבו־עגיילה, וכוח־שריון אחר – לעורפו. לפני שייפגשו הכוחות הללו, יעוטו כוחות־רגלים על מיתחם־האוייב הזה מן האגף – וגם ממרומים, באמצעות מסוקים,

מפקד־הגדוד המוביל של “הכוח החזיתי” היה סגן־אלוף ששון, יליד עיראק שעלה ארצה בילדותו, גדל במשק ושירת בגייסות־השריון מאז גיוסו לשרות סדיר. מפקד “כוח־המשימה העורפי” היה סא"ל נת’קה, יליד פולין הרואה עצמו “צבר” לכל דבר, שהיה מדריך בבית־הספר לשריון לפני שנשלח לנגב, בימי הכוננות.

לאלוף יפה הועיד אלוף גביש תפקיד מיוחד במינו ב“תמונה הגדולה”. הוטל עליו לנצל את ההבקעה של אוגדת טל לרצועת עזה, מצד ימין (מערב) ואת ההבקעה של אוגדת שרון לאבו־עגיילה, מצד שמאל (מזרח) ו“להסתנן” בין שני הכוחות הללו עד שיגיע עמוק־עמוק לעורף האוייב, בלב חצי־האי סיני. אלוף יפה סקר את גופו הדובי במצב ביקורתי, משך בכתפיו ואמר: “איני יודע מדוע מטילים תמיד עלי תפקידים של הסתננות!” (במיבצע “קדש” ביצע משימת “הסתננות” בדרך־לא־דרך של חולות טובעניים, עמוק לחצי־האי סיני).

אוגדתו של יפה הושתתה כולה – מן הטוראי ועד למפקד האוגדה עצמו (למעט שלד של קצונה מקצועית) – על כוחות־מילואים. מפקד החטיבה־המשוריינת שנועדה להוביל את האוגדה בדרך־ההסתננות שלה היה אדם ציורי, בעל עבר עשיר: אל"מ “ישׂכּה”, לוחם עוד מימי “המדינה בדרך” ומפקד חטיבת־שריון־מילואים. בימים כתיקנם ניהל ישכה בניין־עסקים, אך גם בהיותו יושב במשרדו ההדור נשארה חזותו כמות שהיתה תמיד: חזות של “קיבוצניק”, הנחלץ לשירות המדינה כל אימת שנדרשים שירותיו.

בלילה של 4/5 ביוני 1967 כינס ישכה את המפקדים הכפופים לו וחזר באוזניהם על דברים שכבר שמעו מפיו בכל ימי הכוננות: “עליכם להחדיר בלב אנשיכם את תודעת עדיפותם האיכותית. רבים מהם לא נלחמו במיבצע ‘קדש’ ואינם מכירים את המצרים מן הנסיון. צריך להבהיר להם, כי אם שוברים את האוייב הזה בהתנגשות הראשונה, קל להוסיף ולהכות בו, עד לשבירתו הסופית, ועם זאת, צריך להבהיר להם – במילים פשוטות וברורות וקשות – שהפעם עלינו לנצח בכל מחיר”. אל"מ ישכה ידע היטב, שאין מפקדים נוהגים לומר מילים כאלה לפקודיהם, שכּן פקודיהם הם־הם שצריכים לשלם את המחיר האמור. אבל ליבו ניבא לו, כי “הפעם אין ברירה”.

אותו לילה שכב ישכה לישון שעה ארוכה לאחר חצות. זה לא היה ליל־השימורים הראשון שלו – אף לא של מרבית אנשי צה"ל בימי הכוננות הארוכים.

זה היה, איפוא, המצב; אלה היו הכוחות; אלה היו האנשים־במדים בפיקוד־הדרום הישראלי, אור ליום שני, 5 ביוני 1967.

בישובי־הספר הישראלים היו ימי הכוננות דומים במידה מרובה לימים כתיקנם: צריך היה להציב משמרות כנגד מסתננים מרצועת עזה; צריך היה לישון שינה קלה, ולהיות נכונים לזנק אל המקלטים עם הילדים, במקרה של הפגזת־פתע מן הצד הערבי של הגבול; וצריך היה להשכים קום על־מנת לעבד את האדמה, כמימים־ימימה. עוזי, הטרקטוריסט, איש נחל־עוז, שכב לישון לאחר יום־עבודה ממושך ומפרך, אשר חולק בין עבודת־חריש לפני־הצהריים ובין חפירת חפרות־הגנה אחרי־הצהריים. למזל, שקע מיד בשינה עמוקה, שכן היה עליו להשכים קום ולהמשיך בעבודת־החריש, עם שחר. אפילו לא היה נרדם מיד, ספק אם היה ליבו מנבא לו כי השחר הממשמש ובא יהיה שונה מכל אלה שקדמו לו…


 

2 ברצועת עזה, לפני הסערה    🔗

ביום ראשון־בשבת, 4 ביוני 1967, הקדים ד“ר פחמי טורק לעלות על משכבו. האגרונום בן ה־45, יליד עזה, המנהל הכללי במדור החקלאות של מימשל רצועת עזה, ידע מנסיונו כי יום המחר הוא לדידו הקשה בימי השבוע. זה היום האמצעי בשבוע־העבודה המוסלמי, בו מגיע לשיאו ביצוען של תכניות שעובדו והופצו ביום חמישי, הוא סוף־השבוע המוסלמי. בימי שני־בשבת נהג, איפוא, ד”ר טורק להשכים קום על־מנת להספיק ולסייר במקומות רבים ככל האפשר בשטחה של רצועת עזה.

ד“ר טורק ייחס חשיבות מרובה לעבודתו, ולא רק משום שהעניקה לו מעמד מיוחס, משכורת גבוהה, חווילה ברובע המערבי, ההדור, של עזה, והיתר־תנועה בלתי־מוגבל בכל רחבי הרצועה. (בעוד כמעט כל התושבים האחרים נזקקים להיתר־תנועה כל אימת שביקשו לצאת את מקום־מגוריהם, יהיה אשר יהיה; היתר מיוחד נדרש למעבר מרצועת־עזה לרצועת־החוף בחצי־האי סיני – משמע, דרומית לרפיח; ואשרת־כניסה קשה־להשגה עד־מאוד נדרשה לנסיעה למצרים עצמה.) מכיוון שאין תעשיה ברצועת עזה, למעט שני מפעלים קטנים לייצור משקאות קלים, מספר מחצבות־אבן, טחנות־קמח ובתי־אריגה פעוטים, נזקקת האוכלוסיה לפרנסתה למישרות של פקידות במינהל ובמימשל ובשרותי אונר”א, או לדייג ולחקלאות. והחקלאות נמצאה בתחום אחריותו של ד"ר טורק.

זו היתה אחריות כבדה עד־מאוד, אף לכתפיו של בוגר אוניברסיטה בקהיר ובעל נסיון מעשי בן שנים רבות; שכן, רצועת עזה היא אחד האזורים צפופי־האוכלוסין ביותר במזרח־התיכון כולו: 450 אלף נפש על 320 אלף דונם, מהם יותר ממאתיים אלף דונם חולות־חוף ומדבר. יותר ממחצית האוכלוסיה חיה במחנות־פליטים ונתמכת על־ידי אונר"א בלא שתנקוף אצבע לעבודה; כ־70 אלף נפשות חיות במשכנות־עוני ונזקקות לתמיכת “קאֶר”; 150 אלף “העצמאיים” מוציאים את לחמם מן האדמה או מן המסחר בחקלאות.

דא עקא, לחקלאות לא היה מרחב־פעולה גדול ברצועת־עזה. על מאתיים אלף דונם החולות נוספו שבעים אלף דונם שטח־בנוי; ועל מיעוט האדמה הניתנת לעיבוד חקלאי, נוספה מכת המשקעים המעטים: 300 מ“מ בשנה, בממוצע, ומאתיים מ”מ בלבד באזור רפיח. באין גשמים וטל, רבו הקידוחים הפרטיים לשאיבת מים מבטן האדמה. התוצאה: מליחות המגיעה עד לאלפיים מיליגרם כלור במספר ניכר של בארות. מים אלה מזיקים לבריאות האדם והצומח כאחד, כפי שידע זאת ד"ר טורק מנסיונו ומסיוריו ב־70 אלף דונם הפרדסים, 10,000 דונם הירקות והפלחה ובמטעי הדקלים רחבי־הידיים.

בשלוש השנים האחרונות נידלדל עד־מאוד משק הירקות ברצועת עזה, בגלל בצורת, ולא ניתן לתושבים ליהנות מסלט טרי אלא בירחי הקיץ. גם ענף הפרדסנות סבל קשות לאחרונה, ומתוך 70 אלף דונם הפרדסים, רק 30 אלף הניבו פרי (והתנובה לא היתה רבה, כלל ועיקר). מכיוון שייצוא ההדרים הוא מקור־ההכנסה הראשי במטבע זר, ברצועת עזה, מועט עד־מאוד פרי־ההדר המשווק ברצועה עצמה. הייצוא נתחלק ל־80 אחוז לגוש המזרחי ו־20 אחוז לאנגליה. מצרים, הסמוכה כל־כך לרצועת עזה, לא רכשה פרי־הדר מסוחרי הרצועה, שכן יש לה פרדסים רבים משלה. כמה וכמה פעמים ניסה ד"ר טורק להניע את השלטונות המצריים להתיר את הגדלתו של הייצוא לאנגליה ולפתח ייצוא לאירופה המערבית – שם משלמים כעשרה אחוזים יותר תמורת ההדרים, מאשר בגוש המזרחי; אך למצרים היו טעמים משלהם לא לאשר שינוי במיבנה הייצוא.

שיקולי מצריים הם־הם שמנעו פיתוח של־ממש בחקלאות של רצועת עזה, למעט מספר משקים לדוגמה. כל מאמציו של ד"ר טורק לקבל תקציב־פיתוח הראוי לשמו, העלו חרס. חקלאי הרצועה עדיין נזקקו להשקייה באמצעות תעלות, בהן מוזרמים מים ישר מבאר המופעלת על־ידי מנועי נפט או סולר – או בהמות, במיוחד אתונות וגמלים.

גם נסיונותיו של ד“ר טורק לפתח את ענפי הצאן, הבקר והלול, לא עלו יפה. בשנת 1967 היו ברצועה כעשרת אלפים פרות חולבות – תצלובת הולנדית־ערבית שתנובתה הממוצעת שקולה כנגד זו שבישראל השכנה – וכחמישים אלף כבשים ועזים. בענף הלול הוקמה בדיר אל־בלח תחנת־נסיונות לפיתוח לול מודרני, אבל הנסיון שנעשה בעשרת אלפי העופות בתחנה זו, טרם הוכיח את כדאיותו. ענף הלול ברצועת עזה נשאר, איפוא, כבימי האבות המתוארים בתנ”ך: תרנגולות ערביות קטנות, ססגוניות, המתרוצצות חופשיות בחצרות ובחוצות. ועדיין היו אנשים ברצועה שהתפרנסו מ“דגירה” בשיטה עתיקת־יומין: אלפי ביצים מאוחסנות במיבנה חסר־חלונות, ובו רק פתח נמוך וצר וארובת־אוויר; מבעירים אש בלב המיבנה ומקיימים בו חום השווה לחום גופו של איש; ה“בארומטר” הוא “האיש הדוגר” עצמו, המהלך בתוך החממה הזאת עירום כביום היוולדו והופך את הביצים מצד לצד; משנתבקעו האפרוחים, מעלה אותם “הדוגר” לקומה השניה של המדגרה, שם הם גדלים שבוע אחד, לפני הוצאתם למכירה – ובינתיים ממלא “הדוגר” מחדש את קומת־הקרקע של המדגרה, בביצים טריות. כל מחזור כזה נמשך 21 יום – ואלפי אפרוחים בוקעים ללא תרנגולות־דוגרות וללא מיכון כלשהו…

“אה, אילו אישרו לי המצרים תקציב של־ממש”, נאנח ד"ר טורק קודם ששקע בתרדמה.

דאגות תקציב העסיקו גם את מוחמד מחמוד אל־שאווה, אחד המחנכים הוותיקים ביותר ברצועת עזה ומנהל בית־ספר שם. לא היו אלה בעיות פרטיות. אל־שאווה הוא חוטר מגזע מיליונרים בעל־מוניטין. אבל ככל שמישמש ובא סיומה של שנת־הלימודים, וצריך היה לעבד הצעת־תקציב לשנת־הלימודים הבאה, היה פוקד רגש תיסכול את המחנך הזקן. אכן, מבקרים מחוץ־לארץ החמיאו לו על הרמה הממוצעת של תלמידי הרצועה – רמה גבוהה מזו של תלמידי מצרים; אבל עקצה אותו תמיד ההערה, שעדיין נמוכות התוצאות בין התלמידים הפלשתינאים ברצועה מאלה של התלמידים בבתי־הספר הערביים במדינת ישראל.

“זוהי בעיה של תקציב”, היה אל־שאווה מנסה להסביר למבקריו, אך בעיית התקציב דמתה לחרב־פּיפּיות: מצד אחד, סכום־כסף קטן מדי שהקציבו השלטונות המצריים למערכת החינוך; ומצד שני, הוצאה מעוררת־תמיהה של הכספים הללו. לדוגמה, בבית־הספר המקצועי שבעזה למדו בשנת 1967 שבעים־ושבעה תלמידים ולהם 42 מורים, 22 מדריכים מקצועיים, שני מנהלים (להשכלה כללית ולהדרכה מקצועית), מזכיר, מנהל־חשבונות, 13 שרתים ושמונה פועלים. משמע, יותר ממקבל־משכורת אחד על כל תלמיד.

כאשר נשאל פעם מנהל מערכת החינוך ברצועת עזה, מר בשיר אל־ראיס, המכהן בתפקידו זה מאז שלושים שנה, לשם מה דרושים 45 פועלים חקלאיים בבית־הספר החקלאי שליד עזה, התמיהה אותו השאלה, והוא השיב: “וכי מי יבצע את העבודות החקלאיות בבית־הספר? התלמידים?! הפועלים עובדים, והתלמידים מתבוננים בהם ולומדים”.

מדיניות המשכורות ברשת החינוך העסיקה לעתים קרובות את מחשבתו של מוחמד מחמוד אל־שאווה, ולא אחת נסתכסך בעטייה עם מורים ומנהלים אחרים, שטענו כנגדו: “אתה עשיר, לכן אתה מדבר כך!” אבל דווקא כמי שחונך במשפחתו על ברכי ההגיון הפיננסי, קשה היה לאל־שאווה להסכין עם המחשבה שמורה מתחיל משתכר ברצועה תשע לי“מ בחודש, בלבד, לעומת משכורת בת 60 לי”מ שמקבל מנהל היודע לצודד את ליבו של מנהל משרד־החינוך ברצועת עזה. פער גדול ניכר גם בין משכורותיהם של מורים מקומיים ומורים מצריים, וגם בין התפקידים הניתנים להם: המורים המקומיים הוגבלו בדרך כלל לבתי־הספר היסודיים, ואילו בבתי־הספר התיכוניים לימדו מורים מצריים.

אפשר שמוחמד מחמוד אל־שאווה לא היה הוגה בנושא זה באותו יום ראשון בערב, אילולא ביקר אצלו בנו הרופא, ד"ר סולימן אל־שאווה, והתלונן מרה על המצב שנשתרר בתחום הרפואה ברצועה בשבועות האחרונים.

“כבר פינו גם את החולים במחלות מידבקות”, אמר הבן לאביו. “כמה מאות חולי־שחפת נפוצו על פני הרצועה, ומי שיודע כמה קשה היה להחזיקם בבית־החולים, כדי למנוע מגיפת שחפת, יכול לנחש כמה קשה יהיה להחזירם אי־פעם למוסד. ומכיוון שבתי־החולים הורקו בגלל מצב־החירום והכוננות, לקליטת נפגעי־מלחמה, אם – או כאשר – תפרוץ, אין לנו, הרופאים הפרטיים, אף רגע אחד של מנוחה ביממה. איני זוכר שנה בה נקראתי לשמש מיילד או חובש לעתים קרובות כל־כך והשכר משולם במקרים רבים בפריטים שווי־כסף, ולא במזומנים.”

דברים דומים שמע אל־שאווה בשיחה קצרה שגילגל עם ד“ר חייריר אבו־רמדאן, המנהל הכללי של לשכת הבריאות בעזה. עד שנתחממה האווירה במזרח־התיכון, בחודש מאי, נהנה ד”ר אבו־רמדאן ממידה רבה של עצמאות וסמכות. הוא ניהל שלושה בתי־חולים בעזה עצמה: בית־החולים “שיפעה”, שהוא בית־חולים כללי בן עשר שנים, ובו 350 מיטות; בית־החולים “נאסר” (נצחון), שהוקם לפני שש שנים ובו 60 מיטות בשלוש מחלקות: כירורגית, נשים וילדים; ו“בית־החולים החדש”, שבנייתו נשלמה לפני ארבע שנים ובו 95 מיטות – למחלות מידבקות בלבד. בנוסף על אלה, ניהל ד"ר אבו־רמדאן את בית־החולים “בורז'” ל־250 חולי־שחפת, ליד מחנה־פליטים המרוחק כעשרה קילומטרים מעזה העיר; בית־החולים הכללי בחאן־יונס, בן מאה המיטות, ובית־החולים הכללי באל־עריש, ובו 50 מיטות.

“התקציב שלי אינו מספיק אף למחצית הצרכים – ועליך לקחת בחשבון את העובדה, שהטיפול הרפואי ניתן אצלנו חינם־אין־כסף”, התלונן ד“ר אבו־רמדאן. הוא התעלם מדברי ביקורת שנמתחו עליו על־ידי אחד מאנשי או”ם שביקר ברצועת עזה וגילה כי על כל חולה עובדים שם 1.4 אנשים. לדוגמה: בבית־החולים באל־עריש, בן 50 המיטות, עבדו 29 רופאים, כ־20 אחיות־רחמניות וכ־40 אנשי־שרותים. בסך הכל, העסיק ד"ד אבו־רמדאן יותר מ־500 איש. הרופאים שביניהם נהנו ממשכורות גבוהות מאוד (עד 150 לי“מ בחודש, לעומת משכורת מירבית בת 35 לי”מ בחודש לאנשי הסגל האחרים בלשכת הבריאות) – ורשאים היו לעסוק גם בפרקטיקה פרטית בבתיהם.

כזה היה המצב עד לחודש מאי – ואז נפגע ד“ר אבו־רמדאן פגיעה קשה, במישור האישי יותר מאשר בתקציב. רגליו נדחקו על־ידי ד”ר נג’יב, קצין־הרפואה המצרי הראשי ברצועת עזה, ועוזרו ד“ר עבדאללה, מצרי אף הוא. אלה הפקיעו לרשותם את כל מערכת הבריאות ברצועה, “עד שיעבור זעם” – למעט המרפאות של אונר”א, אשר שרתו את פליטי המחנות ועסקו בתברואה, מניעה וחיסון יותר מאשר בריפוי.

“איני יודע מה ילד יום”, אמר בנו של אל־שאווה בלב כבד, בצאתו את בית אביו. השעה כבר היתה קרובה לאחת־עשרה בלילה – שעת העוצר שהטילו המצרים על הרצועה מאז נטלו אותה לעצמם בגמר מלחמת ישראל־ערב בשנת 1948. אכן, לרופאים ניתן היתר־תנועה גם בשעות העוצר, אך כבר אירעו לאחרונה מקרים בהם הזדרזו זקיפים עצבניים לירות תחילה, ורק אחר־כך נפנו לזהות את מפר העוצר.

עבדאללה חמיד חדל זה־כבר לחשוב על אשר יילד יום, אם כי כהונתו נועדה לפתור את בעיות המחר של הפונים אליו, שכן, עבדאללה היה עובד סוציאלי ברצועת עזה. בשובו לעזה מבית־הספר לעזרה סוציאלית במצרים, ניגש לעבודה במלוא הרצינות והאידיאליזם. משנוכח לדעת כי הטיפול בנזקקי הרצועה, שמספרם רב מאוד, נעשה מתוך ביורוקרטיה, באיטיות ובחוסר־דמיון, ישב להכין הערכת־מצב ולנסח הצעות־פתרון. הוא גילה כי שבעה פקידים בלבד עבדו במשרד המרכזי בעזה, וארבעה עובדים סוציאליים היוו את כל כוח־האדם שנועד לבקר בבתי הנזקקים ולטפל בתיקיהם. כמו כן גילה, כי שלושת קציני־המיבחן לנערים עבריינים, הגם שלמדו באוניברסיטה בקהיר, לא נקפו אצבע להחזרת העבריינים הצעירים לדרך הישר, על־ידי שיבוצם בעבודה או העסקתם בפעולות חברתיות־תרבותיות. הטיפול האישי היחיד שניתן לנערים עבריינים אלה היה – הגשת דו"חות נגדם, כל אימת שנתפשו בכף.

הטיפול בנזקקים לסעד לא היה פורה יותר. ההמלצה היחידה היתה, לתת לנזקק קיצבה. השאלה היחידה היתה, כמה כסף ולכמה זמן? על שיקום לא חשב איש. במידה שניתן לדבר על שיקום ברצועת עזה, נגעו הדברים בבית־יתומים בן 85 מיטות, בית־יתומות בן 45 מיטות, בית־מחסה לעיוורים בחסות הכנסיה הפרוטסטנטית, ומוסד ממשלתי דל לעבריינים צעירים, שקיבלו שם הרבה עונשים גופניים וקורטוב הדרכה מקצועית בנגרות, אריגה וסנדלרות (במדור הנערים), ותפירה ומשק־בית (במדור הנערות).

חודשים רבים נאבק עבדאללה חמיד עם משרד הסעד ברצועה (שהיה בידי מצרים, כמוהו כשלושת המשרדים החשובים האחרים: בטחון, פנים ואוצר). לסוף “הבין את הרמז” והחל אף הוא צועד בתלם. מאז לא נטרפה עוד שנתו בלילות. הוא ישן היטב גם בלילה זה של 4 ביוני 1967.

אבל רבים־רבים מתושבי רצועת עזה לא עצמו עין באותו לילה, כבלילות רבים שקדמו לו. אלה היו פלשתינאים אשר שרתו ב“צבא השחרור הפלשתינאי” של אחמד שוקיירי, ואנשי הצבא המצרי ברצועה. מאז נתעצמה המתיחות במזרח־התיכון, הגברה השמירה בלילות, והעוצר נשמר בקפידה מאחת־עשרה בלילה ועד שלוש לפנות־בוקר.

בליל 4/5 ביוני נשאה מחלקתו של רב־סמל יוסף מטאר אבו־ג’יאד, בן ה־23, בעול השמירה באחת הגזרות בפאתי העיר. יוסף, חמוש ברובה־סער רוסי, במספר מחסניות רזרביות ובארבעה רימוני־התקפה, ביקר פעמים אחדות אצל פקודיו הפזורים חוליות־חוליות ביו עצי הפרדסים; ואחר השתרע לו בקרן־זווית ושקע במחשבות נעימות. הוא חישב – בפעם המי־יודע־כמה – את סכום החסכונות שלו ב“בנק הערבי” שבעזה. אם יעלה בידו למכור עוד כמות־תחמושת ולעשות עוד מספר עיסקות מוצלחות בשוק־השחור, יוכל סוף־סוף לשלם את דמי־המוהר שדורש אביה של בחירת־לבבו, אחד משכניו בשכונת זיתון.

מחשבות נעימות מעין זו הקלו על אבו־ג’יאד לעבור את לילות השמירה הארוכים.

אילו ידע את אשר ידע אותו לילה מנהלו של “הבנק הערבי”, ודאי היתה דעתו נטרפת עליו. שכן, קופת הבנק היתה ריקה כמעט לגמרי מאז אמצע מאי: ממשלת מצרים משכה ממנו, ומחמשת הבנקים האחרים בעיר (בנק פלשתין, בנק אפותקאי, בנק החקלאות, בנק אלכסנדריה ובנק האומה) את מרבית הכספים שבהם, כולל כספי ציבור ופקדונות פרטיים. הכסף נדרש למאמץ המלחמתי המוגבר – מאמץ שדחף את המזרח־התיכון לקראת מאבק־דמים חדש, השלישי תוך עשרים שנה.


 

3 כרעם ביום בהיר    🔗

(5.6.67 בבוקר השכם)

היה בוקר בהיר, קיצי וחם. על הלוח התנוסס התאריך — יום ב', 5 ביוני — ואחד האנשים העיר: “מחר תאריך היסטורי — הששי ביוני, יום הפלישה לנורמנדיה”.

“אולי תוסיף ההיסטוריה עוד סעיף לתאריך הזה”, השיב לו חברו. "לא יתכן שהמתיחות הזאת תימשך בלי־קץ. משהו מוכרח להתפקע.

ברגע זה — דקות מעטות לפני השעה שמונה בבוקר — צפרו צופרי־האזעקה בבסיס חיל־האוויר שבו שוחחו השניים. זה היה אות־ההזנקה לרבים מחבריהם. אי־שם גילו מכשירי מכ“ם תנועה התקפית של מטוסי־אוייב, ועל כן הופעלה כהרף־עין תכנית־התגובה. על־פי תכנית זו, שעובדה לפרטי־פרטיה בדייקנות של מחשב־אלקטרוני, ביקש מפקד חיל־האוויר הישראלי, אלוף מרדכי הוד בן ה־40, לשבור את גבו של חיל־האוויר המצרי מיד לאחר שתפרוץ מלחמה בין מצרים ובין ישראל. הוד, דור שלישי של איכרים בארץ־ישראל, יליד דגניה וטייס מאז שחר־עלומיו, כיהן במשך שמונה שנים כראש מחלקת־אוויר (עוזרו הראשי) של מפקד חיל־האוויר הקודם, אלוף עזר וייצמן. הוא היה תמים־דעים עם מפקדו, שצה”ל אינו זקוק למפציצים ארוכי־טווח, וכי עדיפה לדידו זרוע של מטוסי קרב־הפצצה. מכיוון שלאוייב המצרי היה כוח־מפציצים ניכר, אשר סיכן את האוכלוסיה האזרחית הצפופה בערים הגדולות בישראל, ראה הוד במפציצים המצריים אחת המטרות הראשונות למיגור. מטרות אחרות היו — בסיסיהם של מטוסי־הקרב המצריים. ואחרון־אחרון, בסיסי הטילים קרקע־אוויר מדגם סא—2, שהקימו הרוסים בשביל המצרים בחצי־האי סיני ובמצרים גופא. על־פי תכניתו של הוד, יבצעו מטוסיו בתחילה משימות אלה, ורק אחר־כך יופנו למשימות של סיוע הדוק לכוחות־היבשה של צה"ל. חישוביו העלו, שתוך היום הראשון למלחמה — אם תפרוץ — יושמד חיל־האוויר המצרי. ממשלת ישראל, ואף רבים אחרים, לטשו בהוד מבטים נוזפים, למשמע הערכותיו אלה, כאילו אמרו: “אל תדבר כ’צבר' חצוף!”

בבוקר ה־5 ביוני הועמדה הערכת־המצב של אלוף הוד במיבחן — ועם זאת הועמדו במיבחן טייסי צה"ל, הסדירים ואנשי־המילואים כאחד, ותורת־הלחימה של חיל־האוויר הישראלי כולה.

מה היתה תורת־הלחימה של חיל־האוויר הישראלי בשנת 1967?

זו היתה תמצית של מחשבות ולקחים שראשיתם במלחמת העצמאות. בתחילה היה חיל־האוויר הישראלי מורכב מערב־רב של כלים — ושל אסכולות. היו בו מטוסים גרמנים ישנים מדגם “מסרשמיט” ומטוסים בריטים בני אותו “דור” מדגם “ספּיטפייר”, לצד מטוסים אמריקנים מדגם “מוּסטאנג” (כל אלה מטוסי־קרב); והיו בו כלים כבדים כ“מיבצרים מעופפים” (בּי־17) ו“קונסטליישן” (שנועדו להפצצה). כאשר מונה איש־הרגלים־והשריון חיים לסקוב למפקד חיל־האוויר, בראשית שנות החמישים, היתה אחת משאלותיו הראשונות: “לשם מה לישראל מפציצים אסטרטגיים ארוכי־טווח?” קושיותיו הולידו תפיסה חדשה: ישראל, הנמצאת במרכז המעגל העויין, יכולה להסתפק במטוסים בעלי טווח קצר יחסית, בתנאי שימלאו גם משימות יירוט וגם משימות תקיפה של מטרות־קרקע. בימי לסקוב הוכשר חיל־האוויר לקראת עידן הסילון, וכאשר באו אחריו האלופים דן טולקובסקי ועזר וייצמן, נעשה חיל־האוויר סילוני לגמרי (הגם שהמשיך להשתמש במטוסי־בוכנה, כמו במיבצע “קדש”).

בסיסמה “הטובים — לטייס” ריכז אלוף וייצמן את בחירי הנוער הישראלי בחיל־האוויר, ובתכנית־אימונים תובענית ומפרכת ביותר הפך אותם לטייסים שמעטים כמותם בעולם. הם למדו ליירט מטוסי־אויב — גם כאשר מטוסי־האויב עלו עליהם באיכותם. הם למדו לפגוע במטרות־קרקע בפצצות, רקיטות ותותחים. והם למדו לפעול במיבנים מצומצמים ביותר, כשהמיבנה הבסיסי הוא הצמד והבא אחריו — שני צמדים. בעגת החיל, נמצא מס' 2 בכל צמד במצב של חיפוי והגנה על מס' 1.

בחודש אוגוסט 1966 קצרה ישראל הישג חסר־תקדים, כאשר טייס מחיל־האוויר העיראקי ערק עם מטוסו מדגם “מיג־21” (מן החדישים והמעולים ביותר בגוש המזרחי — ובצבאות מצרים, סוריה ועיראק), ונחת באחד מבסיסי חיל־האוויר הישראל. טייסיו של עזר וייצמן הטיסו מטוס זה ולמדו את יתרונותיו ומגרעותיו. הלקחים היו חשובים ביותר לטייסי־היירוט של ישראל, אנשי “מיראז”.

במקביל להכשרתם של טייסים מעולים, הקים חיל־האוויר הישראלי מערכת התראה (מכ“ם וכיו”ב), מערכת בקרה ומערכת אחזקה על פני הקרקע, ברמת־ביצוע שמעטות כמוה בעולם. בכוחות משותפים אלה ניתן לו לחיל־האוויר להזניק בשנית מטוס שחזר מגיחה, תוך 8—7 דקות (לעומת עשרים דקות שהן משך־הזמן המקובל בחיל־האוויר הצרפתי, בעל אותם כלי־טייס).

מפקדי חיל־האוויר ופקודיהם לא חסכו כל מאמץ כדי לעבור משיא לשיא, שכן תמימי־דעים היו עם אלוף עזר וייצמן שאמר בזמנו: “קו־ההגנה הטוב ביותר שלנו יהיה תמיד ברום 40,000 רגל מעל לערי־הבירה הערביות!”

הערבים, בהתגרויותיהם הבלתי־פוסקות, סיפוק לחיל־האוויר הישראלי שורה ארוכה של הזדמנויות לבדוק הלכה למעשה את תורת־הלחימה שלו. באפריל 1967 אירעה תקרית חריפה ביותר, בה השתתפו כוחות־אוויר ניכרים של סוריה וישראל. כל המטוסים הישראלים חזרו בשלום לבסיסם, ואילו שבעה מטוסי “מיג” סורים הושמדו באוויר.

אנשים של “מוֹטי” הוד, מפקד חיל־האוויר, היו, איפוא, חדורים בטחון ביכולתם לגבור על חילות־האוויר של האויב. הם רק חיכו לאות־האזנקה.

בהינתן אות־האזנקה, יצאו מטוסים ישראליים במיבנים של רביעיות, לתקיפת המטרות שהוקצו להם, בחצי־האי סיני ובמצרים גופא. באחת הרביעיות שיצאו לתקוף את שדה־התעופה המצרי אבו־סווייר, כשלושים קילומטר ממערב לאגם־המר הגדול, היה המפקד סרן קרן; מספר 2 שלו היה סגן רן; ומס' 3 — סרן בן־ציון זוהר; מס' 4 — סגן מיכאל.

סרן זוהר נלקח לשירות־מילואים בחיל־האוויר הישראלי, בתחילת ימי הכוננות, ממקום־עבודתו כטייס־ריסוס בחברה אזרחית. את אשתו ושני ילדיו הקטנים שלח אל הורי האשה, החקלאים, ובבוקר זה היה מרוצה מהחלטתו זו. מי יודע כיצד יתפתחו העניינים? ומה תעשה האשה לבדה בשיכון העירוני שבפאתי תל־אביב?

הרביעיה בה פעל זוהר טסה ברום נמוך מאד, מתחת ל“תקרת עננים” דלילה. לאחר שעברו המטוסים הישראלים את תעלת־סואץ, הבחינו בהם פלחים מצרים ונופפו לשלום, בחושבם כי אלה מטוסים מצריים. בתעלה עצמה נראו אניות שציפו למעבר, ואילו ממערב כבר תימר ענן עשן סמיך, מנבא־מלחמה.

העשן אפף את בסיס אבו־סווייר — יעדם של סרן זוהר וחבריו.

הצמד הראשון של מטוסי “ווטור” התכונן לתקיפה — ואז הבחין סגן מיכאל בשני מטוסי “מיג 21” שהופיעו במהירות הסילון ממזרח. מגמתם הברורה היתה — להדוף את הרביעיה הישראלית.

הצמד הישראלי הראשון התעלם מן המטוסים המצרים, ופתח בתקיפת היעד — סומך על הצמד השני שיידע “להעסיק” את ה“מיגים” לשעה קלה. זו היתה עזות־מצח, שכן “מיג 21” הינו עדיף לאין־שיעור על ה“ווטור” המיושן. אבל זוהר ומיכאל הצליחו להרחיק את ה“מיגים” מן הצמד הראשון, וכאשר נסקו קרן ורן בתום התקיפה, התכוננו מס' 3 ומס' 4 לבצע את תקיפתם־שלהם. דא עקא, אל שני ה“מיגים” הראשונים הצטרפו עוד שני מטוסי “מיג 21” — ואחד מהם שיגר טיל אוויר־אוויר. סרן זוהר הבחין ב“עיפרון” הכהה וצעק אל סגן מיכאל, במערכת־הקשר: “שבור! שבור!”

מיכאל סטה ממסלולו של הטיל, וניצל מפגיעתו הרעה. הוא הספיק לראות כיצד “משחק” סרן זוהר עם ארבעת ה“מיגים” מישחק של עכבר וחתולים — מעין “תופסת” במרומים, בה מנסה כל מטוס “להתיישב” על זנב יריבו. בעודו מתמרן בזריזות את מטוסו שאינו מהיר ביותר, הורה זוהר למיכאל: “גש לתקיפה. אני כבר אעסיק אותם כאן!”

מיכאל עט על השדה האפוף עשן, בו בערו מפציצי “איליושין 28”, “מיג 17” ו“מיג 21”. רוב המסלולים כבר ניזוקו על־ידי רביעיות קודמות של מטוסים ישראליים, אך פה ושם עוד נראו מטוסים שלמים ומסלולים שאינם חבולים ביותר. מיכאל “טיפל” באלה.

כאשר נסק, הבחין מבעוד מועד בטיל אוויר־אוויר שטס אליו. הוא השכיל לחמוק גם מן הטיל הזה — השני ששוגר אליו תוך דקות מעטות. ואז נוכח לדעת כי סרן זוהר פיזר בתמרוניו את ארבעת ה“מיגים” המצריים, ואלה החלו נסוגים. אפשר שהדלק אזל והלך במיכליהם, ואפשר שרוחם נשברה ונתבלבלה למראה הבסיס שלהם שהיה לעיי־חרבות.

בדרך חזרה נתן סרן זוהר את דעתו לתקלה במערכת־הדלק של מטוסו — תקלה שגרמה לאבדן כמות של דלק. על־ידי טיסה במנוע כבוי, כברת־דרך מסויימת, ועל־ידי בחירת רום־שיוט מחושב בקפידה (בגובה רב, צורך המטוס פחות דלק, אך פגיע יותר לטילי קרקע־אוויר; ברום נמוך, צורך המטוס יותר דלק) — הצליח לחזור בשלום לבסיסו. בדו“ח הקצר שהגיש סרן זוהר, העיר כי תקף בסיס טילים קרקע־אוויר, שעל קיומו ידע צה”ל משכבר.

כוחות־הקרקע של צה“ל לא ידעו דבר על אודות המערכה האווירית — לבד מן העובדה ש”נטושים קרבות־אוויר" — כפי דיווח “קול ישראל” בחדשות־הבוקר. רק למראה רביעיות של מטוסים ישראליים שנראו טסות ברום נמוך מעל לשמי הנגב, מכיוון דרום ופניהם צפונה, ואשר נפנפו בברכה בכנפיכם, הבינו השריונאים ואנשי־הרגלים כי חיל־האוויר הישראלי יצא וידו על העליונה בהתנגשותו בחיל־האוויר המצרי. אבל מה היה טיבם של קרבות־האוויר, וכמה מטוסי־אוייב נפגעו בהם — זאת לא ידעו אלא מתי־מעט בישראל, בכל שעות היום והערב של 5 ביוני.

תכניתו של אלוף הוד, שעובדה זמן רב לפני שפרצה המלחמה ונועדה לשמש תגובה על מלחמה שיאסרו הערבים על ישראל, דמתה למנגנון־דיוק: לאחר שיניף האויב את חרבו על ישראל, ייצא חיל־האוויר לכרות את הזרוע המונפת. הוא יעשה זאת בשעת בוקר מאוחרת יחסית (בניגוד למקובל בתולדות מלחמות באוויר, בהן נערכו התקפות עם שחר). השעה שנבחרה היתה 07.45 לפי שעון ישראל (08.45 במצרים), משום שאז היתה פוחתת הכוננות המצרית והראות טובה ביותר. כמעט כל המטוסים המצריים יימצאו על הקרקע, ואפשר יהיה לפגוע בהם בטרם ימריאו.

וצריך להנחית את מהלומת־המיגור בו־זמנית על כל הבסיסים המצריים שמהם ניתן להזניק מטוסים כנגד ישראל. בסך הכל, אחד־עשר בסיסים, מהם ארבעה בחצי־האי סיני ושבעה לאורך תעלת־סואץ ובמצרים גופה.

כדי לחמוק ממסכי המכ"ם של האויב, יצאו המטוסים של הוד ברום נמוך להדהים (כעשרה מטרים בלבד) — והם טסו לא ישר דרומה, מישראל מצרימה, אלא מערבה, אל הים־התיכון, על מנת להגיע אל בסיסי האויב מעורפּם! ניתן להניח, כמו כן, שאם יתגלו מטוסים מכיוון הים, ייחשבו למטוסים של הצי השישי האמריקני, המשייט דרך קבע בים־התיכון.

בשעה היעודה הוזנקו מישראל עשרות רבות של מטוסים. מכיוון שהם היו מדגמים שונים, בעלי מהירויות שונות, נדרשו חישובים מדוייקים ביותר על־מנת להביאם אל מטרותיהם השונות, בעת ובעונה אחת. העיתוי היה חשוב, משום שלאחר שיותקף בסיס אחד — יועמדו כל האחרים בכוננות מירבית.

סדר הקדימות היה — לתקוף בתחילה את בסיסיהם של מטוסי־הקרב המהירים ביותר, “מיג־21”, ושל המפציצים הכבדים “טופּלוב” ו“איליוּשין”. בהתקפה זו יושמדו המטוסים שעל פני הקרקע, וייהרסו מסלולי־ההמראה־והנחיתה. רק אחר־כך “יטפל” חיל־האוויר הישראלי בסוללות נגד־מטוסים, כולל טילים קרקע־אוויר מדגם “סאם־2”.

את המסלולים בבסיסים המצריים הרסו המטוסים הישראלים בפצצות מיוחדות, שאפשר להטילן מרום נמוך, הן נבלמות על־ידי רקיטת־בלימה ו/או מיצנח, ננעצות עמוק במסלול ומתפוצצות שם — או מתפוצצות באיחור של שעות אחדות, וכך משבשות את מאמצי־התיקון של צוותי־הבסיס.

ה“גל” הראשון עשה מלאכה אמונה. ה“גל” השני השלים את המלאכה — ואחר־כך ניתן לחיל־האוויר הישראלי להקצות כוחות לפעולות־גמול נגד בסיסי־אוויר של ירדן, סוריה ועיראק — לאחר שאלה שיגרו מטוסים למרחב האווירי של ישראל.

לאחר המלחמה סיפור משקיפים זרים, כי בשעה שהותקפו בסיסי־האוויר הערביים, לא נותרו להגנת שמיה של מדינת ישראל אלא תריסר מטוסים. אך מפקדי חיל־האוויר האמינו, כי כוח זה יספיק — ובדיעבד אוּמתה הערכת־המצב שלהם. (היו אזרחים שלא כך ראו את הנולד ועל כן, כהכנה לחדירתם של מפציצי־אויב לישראל, קידשו גנים ציבוריים בתל־אביב על־מנת שיוכלו לשמש בתי־עלמין לעת־צרה. העליונות שהשיג חיל־האוויר הישראלי כבר בשעות הראשונות של המלחמה איפשרה לזוגות צעירים להמשיך ולבלות בגנים ציבוריים אלה כמימים ימימה, בלא שידעו כלל כי על אדמה מקודשת הם מבלים…)

בזה אחר זה חזרו המיבנים לבסיסיהם בישראל, כשטייסיהם מדווחים ממרומים על הישגיהם. אלוף הוד, שנמצא במפקדה התת-קרקעית שלו אי־שם בישראל, ריכז את הדו“חות בידיו והתקשה להאמין למראה עיניו — הגם שהוא־עצמו תיכן את התכניות והאמין בתכליתיותן. את אשר ביקש להשיג ביום שלם, עשו פקודיו בשלוש שעות! מוגרו שני שלישים מחיל־האוויר המצרי — כשלוש מאות מטוסים — והוצאו מכלל פעולה בסיסי־האוויר ביר־גפגפה, ביר־תמאדה וג’בל־ליבני בחצי־האי סיני, ואבו־סווייר, כאברית, אינשאס, קאהיר־מערב, אל־מאנסורה, בני־סואף ופאיד במצרים. רק שדה־התעופה של אל־עריש לא נהרס (הושמדו בו המטוסים בלבד), משום שחיל־האוויר הישראלי החליט להשתמש בו כבסיס קדומני, לאחר שייכבש על־ידי כוחות־הקרקע של צה”ל.

רבות היו עלילותיהם של הטייסים הישראלים באותן שעות הרות־גורל, אבל דומה כי השלישיה שטסה אל שדה־התעופה בלוּקסוֹר, עמוק בלב מצרים, להשמיד שם שמונה מפציצים מדגם “טו־16”, עלתה על כולן. לוקסור נמצאת בריחוק ארבע מאות קילומטר מקאהיר — תשעים דקות טיסה מישראל בשביל מטוס מדגם ווֹטוּר" העמוס פצצות לעייפה. ידוע כי ל“ווטור” אפשרות לטוס שלוש שעות במיכלי־דלק מלאים — אבל טיסה ברום נמוך, ועם עומס של פצצות, צורכת דלק רב יותר. משמע, בנסיבות “נומאליות” יכול “ווטור” להגיע מישראל ללוקסור — אבל לא לחזור משם…

אף־על־פי־כן, בוצעה “טיסת התאבדות” זו, וכל משתתפיה חזרו בשלום לבסיסם. הם נבחרו למשימה קשה זו לאור הצטיינותם בעבר — ולא הכזיבו. המשימה עלתה בידם תודות לניווט מדוייק, לשהות קצרה ביותר מעל לבסיס־האויב ולניצול מחושב היטב של הדלק במיכלים — לרבות טסה בכוחו של מנוע יחיד לאורך חלק מן הדרך.

לאחר שסוכמו התוצאות (ונבדקו לאור התצלומים שצילמו המטוסים בשעת ההתקפה), יכול היה אלוף מרדכי הוד להודיע בהודעה רשמית אשר שודרה ב“קול ישראל” אחרי חצות־הלילה, בין 5/6 ביוני:

תוך שלוש השעות הראשונות ללחימה, הושמדו כ־300 מטוסים מצריים, מהם כ־30 מפציצים כבדים “טופולוב 16”, 27 מפציצים בינוניים “איליושין 28”, 12 מטוסי מפציצים קרב־הפצצה חדישים “סוחוי 7”, כ־90 מטוסי־קרב “מיג 21”, 20 מטוסי־קרב “מיג 19”, 75 מטוסי־קרב “מיג 17” ועוד 32 מטוסי־תובלה ומסוקים, לרבות מסוקי־ענק “מי 6”.

אלוף הוד הוסיף ואמר, כי בתגובה על הפעלתם של חילות־האוויר של ירדן, סוריה ועיראק כנגד שטח ישראל, הותקפו גם חילות־אוויר אלה. חיל־האוויר הירדני הוצא כמעט לגמרי מכלל פעולה. חיל־האוויר הסורי נשבר, ואילו חיל־האוויר העיראקי נפגע די־הצורך לרפות את ידיו ולהרתיעו מהמשך הלחימה.

איש מן המשקיפים הזרים לא האמין בדיוקם של המספרים המדהימים הללו. מומחי “המכון למחקרים אסטרטגיים” בלונדון, המאמינים כי “כל חיל־אוויר מפריז בהצלחותיו”, החליטו בתחילה לגרוע אחוז מסויים מהערכותיו של אלוף הוד. אבל עד־מהרה נוכחו לדעת כי הוד לא שגה, אף לא הפריז.

גם נאצר סירב להאמין לדיווחים שקיבל. הוא לא האמין, שחיל־האוויר הישראלי יכול היה לבצע מספר כה רב של גיחות, ולדייק כל־כך בפגיעותיו. סגנו של נאצר, פילד־מרשל עבדל חכים עאמר, ידידו־מנוער ומפקד הצבא המצרי, כמעט ניספה בהתקפת־הבוקר הישראלית, שכן נמצא במטוס, בדרכו חזרה מסיור בבסיסי־צבא, ולא מצא מסלול נחיתה שלם לנחות בו — אלא הרחק־הרחק מקאהיר. עאמר חיווה דעתו באוזני נאצר, שכוחות־אוויר זרים — אולי בריטים ואמריקנים — שיתפו פעולה עם ישראל בהתקפה על חיל־האוויר המצרי.

למעשה, פעל חיל־האוויר הישראלי בכוחות עצמו; ואם השכיל לבצע מאות גיחות בימי המלחמה המעטים, עשה זאת תודות לכושר הרב ולרוח־ההתנדבות שפיעמה בצוותי־הקרקע, וליומן המעולה של הטייסים, בכל סוגי המטוסים של צה"ל.

סרן זוהר, שהשתתף בתקיפתו של בסיס אבו־סווייר בבוקר השכם, לא היה יוצא־הדופן בחיל־האוויר הישראלי, במספר המופלג של גיחות שביצע בכל ימי הלחימה. (באחת מגיחותיו, כנגד שדה־התעופה הצבאי העיראקי “ה־3”, הפיל מטוס “האנטר” עיראקי שתקף אותו.) היו טייסים שרוחם קצרה מחכות לגיחה הבאה, וברגע בו היה צוות־קרקע מסיים טיפולו במטוס, היה המטוס “נחטף” מידיהם על־ידי הטייס.

עם שבירת גבו של חיל־האוויר המצרי, יכלו כוחות־היבשה של צה“ל לפעול ללא־הפרעה. אבל, למעשה, לא ציפו כוחות אלה עד לסיומה של המערכה האווירית. בעוד המטוסים פועלים באוויר וכנגד בסיסי־אוויר על הקרקע, יצאו השריונאים של צה”ל כפגזים שנורו מתותחים רבי־עוצמה — לקעקע את החומה שהקים האוייב לאורך הגבול.

עוזי, הטרקטוריסט מנחל־עוז, לא ידע ולא כלום על המתרחש בתחום הצבאי, שעה שיצא עם שחר לחרוש את חלקת השדה שהוקצתה לו. שאון המטוסים שחלפו מעליו, היה הרמז הראשון שמתרקם משהו החורג מגדר השיגרה. ה“רמז” השני היה הרבה יותר מוחשי — ובלתי־נעים: פגזים החלו מתפוצצים בשדות הקיבוץ, ומאות דונמים של קמה נאחזו להבות. עוד תקרית־גבול מרגיזה? — שאל עוזי את עצמו, בהיחפזו לחזור אל המשק. התנועה הצבאית שראה בכל אשר שלח מבט שיכנעה אותו במהרה, כי אין זו תקרית גרידא. ובכן, זוהי המלחמה שעל אודותיה דיברו פרשנים בעולם כולו, ואזרחים בישראל, מאז נסגרו מיצרי טיראן על־ידי מצרים, ומאז החלה תקופת הכוננות.

אכן, זו היתה המלחמה! וכבר היו מעורבים בה רבים־רבים מתושבי ישראל, חיילים־סדירים, חיילי־קבע ואנשי־מילואים כאחד.


 

4 הצנחנים בדרכי אלנבי    🔗

(יום ב' — 5.6 — לפה"צ)

יום־הלחימה של הפלוגה שמפקדה היה רב־סרן שמאי קפלן החל בשעה 08:15, בקירוב, בהישמע הקריאה המפעימה־לב: “סדין אדום! סדין אדום!” זה היה אות־הצופן לפתיחתם של מכשירי־הקשר, שהיו דוממים בכל ימי הכוננות הארוכים.

במהירות הוסרו רשתות־ההסוואה והותנעו מנוע־הטנקים. שאון המנועים נמהל בשאגתם של מטוסי־סילון ישראליים שחלפו מעל לראשיהם של השריונאים. המטוסים, שטסו מכיוון חצי־האי סיני צפונה, נפנפו בכנפיהם נפנוף־ברכה.

“זהו זה”, אמרו השריונאים בליבם. " ‘העסק’ התחיל, ובמלוא הרצינות! המטוסים כבר הלמו באוייב". לוחמים ותיקים צפנו בליבם פנימה את השאלה: “האם יבואו בעקבות המטוסים שלנו גם מטוסים שלהם, ויכו בנו, כמו שהיכו במיבצע ‘קדש’?”

לא היה פנאי למחשבות יתרות. הפלוגות יצאו לדרך בזו אחר זו, במלוא המהירות.

חוד־החנית של המיבקע הישראלי היה — חטיבת־השריון של אלוף־משנה שמואל. כוח זה נועד להבקיע אל צומת רפיח ולפעול מצפון לצומת, בעוד שמדרום לצומת, על פני הדיונות, יפעל כוח־משימה מיוחד, המורכב משריונים (בפיקודו של סא"ל אורי) ומצנחנים בזחל“מים (בפיקודו של אל"מ “רפול”, מפקד־צנחנים ותיק ובעל מוניטין, שעמד בראשו של כוח המשימה כולו). היעד הראשון של אל”מ שמואל היה מיתחם חאן־יונס, שהוחזק על־ידי שני גדודים פלשתינאים מחטיבה 108 של הדיביזיה ה־20, גדוד המשמר־הלאומי מחטיבה 19, כוח קומנדו פלשתינאי, שתי פלוגות טנקים מדגם “שרמן”, תותחים בני 122 מ"מ ועוד.

אל“מ שמואל הקצה גדוד טנקים אחד להבקעת דרך חאן־יונס וגדוד שני לניצול ההבקעה, ואחר־כך לפנייה לכיוון דרום־מערב לשם יצירת מגע־אש מטווח ארוך עם המיתחם הגדול של רפיח. מכיוון שאל”מ שמואל ייחס חשיבות רבתי לנושא המוראל — הן שבירת המוראל של האויב והן רימום המוראל של פיקודיו־שלו — היה בדעתו “להדליק” טנקים מצריים אחדים, כבר בראשית המערכה.

בעקבות גדוד־הטנקים השני ינוע גדוד החרמ“ש של החטיבה. כוח־רגלים זה, נישא על זחל”מים, יכבוש את המוצבים הקדמיים של מיתחם רפיח.

במתואם עם הבקעתו של אל“מ שמואל, נועדה לפעול חטיבת־הצנחנים הממונעת־משוריינת של אל”מ רפול. על חטיבה זו הוטלה המשימה לכבוש את צומת רפיח מדרום לכביש אל-עריש ולשתק את חטיבת הארטילריה המצרית שבעורף המגינים הקדמיים של האויב.

לשון אחרת: האוגדה תפעל בתנועת לפיתה כפולה (“מלקחיים” בלשון העממית) — השריון ינוע ממערב והצנחנים מדרום.

קדמה לתזוזה הישראלית פעולה של מטוסי “פוגה” ישראלים כנגד המערך הארטילרי המצרי, ואש נגד־סוללתית של תותחני צה"ל.

או־אז נפתחה ההסתערות. צוות־סיור אחד הוליך כוח של “פּטונים” דרך החולות. מפקדו היה סגן יוסף. מותר הסיירת ליווה את גדוד ה“צנטוריונים” שנע על הכביש, מדרום לחאן־יונס, ופנה שמאלה (דרומה) בכיוון לרפיח. כוח זה של הסיירת נע מאחורי הטנקים עד שחצו את העיירה, ואז “לקח ספּיד” והתייצב בראש השדרה.

כבר בחציית הגבול, נהרג נהגו של קצין־המיבצעים של אל"מ שמואל. זו היתה אבידתה הראשונה — אך לא האחרונה, כלל ועיקר, של החטיבה.

בעקבות הטנקים נעו הזחל"מים של חיל־הרגלים המשוריין (חרמ"ש) — זה הכוח שנועד לטהר מיתחמי־אוייב, לאחר שיבקעו על־ידי השריונים.

מפקד הפלוגה הצעיר ביותר בכוח החרמ“ש היה סגן יוסי, בן קיבוץ גליל־ים. הוא השתחרר משירותו הסדיר בצה”ל סמוך לפני שפרצה מלחמת ששת הימים, ושירות־המילואים הראשון שלו היה במלחמה עצמה. הוא היה אז בן עשרים וחצי בלבד, ומפקדיו של לוחמים שיכלו להיות דודיו, אם לא הוריו. יוסי הלך שבי אחר השריון מאז ילדותו. בנעוריו היה נוהג טרקטור בקיבוץ, ומדמה בנפשו שהוא מפקד־טנק. בצה"ל נעשה לא רק מפקד־טנק, אלא מפקד־פלוגה.

כאשר קיבל את הפיקוד, ידע יוסי רגע של היסוס: “כיצד יקבלו הקשישים הללו מפקד ‘צוציק’ כמוני?”

התשובה לא בוששה לבוא. כדרכם של מפקדים בצה“ל, הוביל יוסי את פקודיו, וכדרכם של פקודים בצה”ל, לא ביישו אנשיו את ה“פירמה”.

בין פלוגות־הטנקים המובילות בלטה פלוגתו של רב־סרן שמאי קפלן, מן המעולים בקציני־השריון הצעירים בצה“ל, שבצאתו למלחמה השאיר בבית אשה צעירה, הרה ללדת, וילד פעוט. ילדותו של שמאי עברה עליו ב”יתמות" יחסית, לאחר שאביו שמואל “בילה” כשמונה שנים בבתי הסוהר של עכו, אריתריאה, סודן וקניה, כאיש לוחמי חרות ישראל. בהינתן האות “סדין אדום!” יצאה פלוגה זו ונעה עם הפלוגות האחרות של הגדוד ושל החטיבה אל “הקו הירוק”, הוא קו־הגבול. סמל דן מרידור, מפקד־טנק ירושלמי צעיר מאוד, גבה־קומה, כחוש, בעל שיער כהה, חלק, ועיניים גדולות, חומות ומישירות־מבט, סרק במבטו את השטח שלפניו. הטנק שלו עבר משוכת־צבר — ולפניו נראה ג’יפ ישראלי מרוסק. על הג’יפ נחה אלונקה ובת גופתו של הנהג. זה היה ההרוג הראשון שראה סמל מרידור. הוא זיהה את ההרוג כנהגו של קצין־המיבצעים החטיבתי.

הטנק של דן עבר על פני מספר מיבנים — כפי הנראה, של פליטים פלשתינאים. כבר התנוססו עליהם דגלים לבנים, ועל כן לא ירו בהם השריונאים הישראלים. אחדים מדיירי המיבנים נפנפו בידיהם וצעקו בקולי־קולות: “יעיש ישראיל!” (תחי ישראל).

עשרים־ושניים קילומטרים בלבד הפרידו בין קו שביתת־הנשק ובין רפיח. בנסיעה כתיקנה — מחצית השעה, לכל היותר. אך קילומטרים אלה היו גדושי־צבא־אויב באותו בוקר. היו שם גדודים של רגלים פלשתינאים ומצרים, והיו שריונים, והיו תותחים. והכוח הגדול הזה היה ערוך ללחימה במספר מיתחמים מבוצרים היטב. בשטח בין חאן־יונס ובין אל־עריש ריכזו המצרים קרוב ל־150 טנקים, מהם כ־30 מדגם־הענק “סטאלין”.

האש הראשונה בה נתקלו הטנקים של שמואל היתה אש ארטילרית. משעברו אותה, מבלי להיפגע, נתקלו באש נגד־טנקים שנורתה מחפירות עשויות־היטב. חפירות כאלה היו לאויב בכל אתר ואתר, במקביל לדרכים, לרוחבן ולצידיהן. במגמה לנוע במלוא המהירות ובמינימום של עיכובים, פנו שריוניו של שמואל לתוככי הכפרים שבדרך, לרחובות ולסימטאות צרות שלא היו חסומים.

תנועה זו היתה קלה יותר מאשר כנגד מערך מבוצר — אך לא “חלקה”, כלל ועיקר. טנקים בודדים, ואף יחידות קטנות, איבדו מגע זה עם זה. משהגיע עד לתפנית של חאן-יונס לא נתקל הכוח בהתנגדות רצינית. אך משהגיע הטנק של דן לאחת הסימטות של העיר הערבית, נוכח הסמל הצעיר לדעת כי הוא בודד בשטח. הטנק שלפניו כבר “שבר” ימינה, והטנק שמאחוריו טרם הגיע. למול הטנק שלו נראה ערבי שידיו מורמות מעל לראשו. מוכנית, אותת לו דן בידו, שיעבור. רק לאחר שכבר עברה הערבי, הבזיקה מחשבה מגוחכת במוחו של דן: “הלא זוהי מלחמה! צריך לעמוד על המשמר!” הוא ליכסן מבט והספיק לראות את הערבי שולף אקדח. הסמל דן, שעמד בצריח ופלג־גופו העליון בחוץ, כדרכם של מפקדי־טנקים בצה"ל, סבב במהירות לאחור וירה צרור מתת־המקלע “עוזי” שבידיו. הערבי לא נפגע, והחל נמלט. דן הטיל רימון־יד בעקבותיו. הערבי קרס תחתיו בשלולית־דם.

בחאן־יונס נתקלו שריוני צה“ל בהתנגדות קלושה. הופעת השריון הממה את הערבים, ואילו מיהר החרמ”ש להיכנס לעיירה, אפשר שכיבושה היה נשלם בקרב קל יחסית. אבל החרמ"ש פיגר מעט מאחור.

הטנקים עשו כמה סיבובים ברחובות העיירה, חיסלו מספר עמדות צלפים ועמדו לצאת. או־אז נפתחה עליהם אש מאחורי כל גדר ומעל כל גג. האוייב הבחין בקלישותו של הכוח המבקיע, התעשת והתארגן להגנה התקפית מאוד.

האש — מרביתה מנשק־קל ובינוני — לא הזיקה לטנקים, אך הנתירים והנתזים מן השריון פגעו בסיירת, הנעה בזחל"מים ומג’יפּים. סגן יוסף היה אחד הראשונה שנפגע. סמל־הקשר שלו, יעקב (קובי) ביילס, בן 19, מנצר־סרני (כמרבית הסיירים, שהם בני קיבוץ או מושב), שמר על צלילות־דעת למופת תחת האש העזה, אם כי זו היתה טבילת־האש הראשונה שלו והוא לא קיבל הכשרה של מפקד קרבי. הוא נטל את הפיקוד לידיו, הוריד את האנשים מן המכוניות הנקובות וערך אותם להגנה באחת החצרות. יחידה זו היתה רתוקה בחאן־יונס שעות ארוכות, קודם שחולצה.

מבלי להתעכב בחאן־יונס, המשיך אל“מ שמואל בתנועתו בכיוון לרפיח — שם נמצאה הדיביזיה המצרית ה־7. הכוח המצרי היה פרוס בעומק רב (כ־12 ק"מ), והיה מבוצר היטב, מוגן על־ידי שדות־מוקשים וחמוש במספר רב של קני־תותח. לאל”מ שמואל הוקצתה הגיזרה שמצפון לצומת, שעה שמדרום לה נועד לפעול כוח המשימה של אל“מ רפול. בעורף נעה חטיבת־שריון (מילואים) בפיקודו של אל”מ מנחם (“מן”) ולה בין היתר טנקים קלים מן מדגם הצרפתי “אמיקס”.

בינתיים, יצא לכיוון רפיח גם המג"ד אהוד אלעד, שריונאי מעולה שסיים זה עתה את כיבוש הסימטאות הפתלתלות והרחובות של חן־יונס.

1.jpg

כיבוש רצועת־עזה וחצי־האי סיני


מיתחם רפיח היה מורכב משני חלקים: את הראשון כבש אל“מ שמואל בנקל. אבל בחצותו את הכביש, עמד לנוכח מיגנן נגד־טנקי ובו טנקים מחופרים ועשרות תותחים נגד־טנקים. שם נלחם האוייב היטב ובקשי־עורף. כדי לעבור, צריך היה לגבור תחילה על שתי חטיבות־רגלים, חטיבת ארטילריה, גדוד טנקים ועשרות תותחי נ”ט.

“הטנקים של האוייב לא יכלו להתמודד אתנו, כי אנו טובים מהם בתותחנות־טנקים”, דיווח אחר־כך אל"מ שמואל. “אבל התותחים נגד־טנקים היוו בעיה”.

בחולות רפיח יש הרבה שיחים, והתותחים המצריים היו ממוקמים נמוך. הם ירו במטחים של עשרה, ובכל מטח נדלק טנק ישראל. אל"מ שמואל תקף את המערך הזה מן העורף, דרך הדיונות, באמצעות כוח של “פטונים”, שעה שכוח של “צנטוריונים” ריתק את האוייב מן החזית.

“מערך זה הוכרע תודות לגבורה, לא של יחידים, אלא קולקטיבית. המובילים הצטיינו, ואחריהם הלכו האחרים. טנקים שקיבלו הוראה להסתער חזיתית, עשו זאת גם כאשר המובילים עלו על מוקשים ונדלקו. וזה כלל אנשי חימוש: חוליה אחת יצאה לתקן טנק שעלה על מוקש וריכוז אש־אוייב, ליד טנק שנשרף בעלותו על מוקש. כל אנשי החוליה הטכנית נהרגו, ואז באו אחרים למלא את מקומם”, סיפר אל"מ שמואל בהערצה גלויה.

החוליות הטכניות היוו חלק מכוחות־המשימה של צה“ל — כוחות שנועדו לפעול באורח עצמאי במשך 72 שעות, לכל הפחות, ומשום כך נשאו עמם את סדנותיהם, תחמושתם, מזונם והדלק שלהם, וכללו ארטילריה מתנייעת וחרמ”ש.

בשעת התקפה על המיתחם נפצע סגן אורי וייסלר והופל מן הזחל“ם. הוא התרומם, חזר אליו. תפס את מיקלע ה־0.3, ובהשעינו אותו על דופן של זחל”ם פגוע אחר, החל ממטיר אש על העמדות הקרובות. תוך כדי ירי הוא הסביר לשניים מפקודיו כיצד לפנות את הנפגעים. תחת חיפוי האש ממיקלעו, הסתער כוח אחר על המוצב וכבשו. אם כי נפגע, המשיך אורי להילחם. כעבור שלושה ימים, בקרב על גדות תעלת סואץ, נפגע למוות.

כוח צנחנים בפיקודו של סא“ל צבי, גבה־הקומה והמשופם, יצא בשעה 10 לפני־הצהריים, בקירוב, באזור חרבת אחזעה שברצועת עזה, ונע במהירות דרך חאן־יונס, אשר כבר נשטפה על־ידי חטיבת־השריון של אל”מ שמואל, בכיוון לעזה. “יעדך — אל־קובה ועלי־מונטאר”, נאמר לסא"ל צבי. זה היה יעד היסטורי. כל המבקש לכבוש את עזה, צריך להשתלט תחילה על הרכס הזה. בשנת 1917 היו עליו מיגננים טורקיים חזקים, אשר בלמו את כוחותיו של גנרל אלנבי הבריטי במשך זמן רב. צבי קרא את פרטי המערכה הזאת בספרו של ווייוול, “מסעי־מלחמה בארץ־ישראל”, וידע כי אלנבי איבד אצל עלי־מונטאר יותר מששת אלפים חייל. כעת נשלח כוחו־שלו לכבוש אותו יעד עצמו — וכוחו מונה מאות, לא אלפים….

הצנחנים נעו בארבע כוחות־מישנה. אחד הכוחות הללו נועד לכבוש את אל־קובה, ואחר — עלי־מונטאר.

ראשונים נעו, כתמיד, הסיירים. מפקדם, סרן צבי (“צ’ביטר”) — יליד נס־ציונה ובעל מסגריה באשקלון — הזניק אותם בקרבת מושב מבטחים בנגב. הובילה פלוגת טנקים. הכוח חצה את הגבול ליד מחנה או“ם, עבר את הכפר הערבי עבסאן אל־כביר ואת הכפר השכן, עבסאן אל־זריר, ובשעה אחת־עשרה בקירוב הגיע לכפר בני־סוהילה. סא”ל צבי זכר כפר זה מפעולות־הגמול של שנות החמישים (בהן השתתף כצנחן־מן־השורה).

ככל שהעמיקו חדור לשטח האוייב, נתמקדו הגיגיו של אחד מקציני־הצנחנים הצעירים, סרן גדי, בן 22, ברגעים הקרובים: כיצד יילחמו פקודיו, שאך־זה מלאה שנה לשרותם בצבא? מי מהם יפול ומי יזכה לראות בסוף הלחימה?

קו הרהוריו של סרן גדי בותק בחטף — ובקול נפץ אדיר. הטנק שנע לפני הזחל“ם של צ’ביטר, עלה על מוקש. תוך כדי איגוף, נפגעו גם שני זחל”מים, וצלפים ערביים צלפו על הכוח. אירוע כאן מה שאירע במקומות אחרים בלחימה הנמרצת והמהירה של היום הראשון: אחרי שהטנקים של אוגדת טל חלפו ביעף, שבו הפלשתינאים והמצרים והתארגנו במיתחמים, כדי לבלום את כוח החרמ"ש שיבוא לנצל את הבקעתו של השריון. צריך היה לפלס דרך בלחימה וצריך היה לעשות זאת מהר, שכן נקבע ליחידות הצנחנים מיפגש — בעזה.

“מהר! מהר!” פקדו המפקדים. ההתנגדות שותקה. הסיירת המשיכה בדרכה, עם ארבעה טנקים, וכוח־השריון העיקרי, עם המג"ד, נע בעקבותיה.

סרן גדי לא נמנה על הממשיכים מיד בהתקדמות. הזחל“ם שלו עלה על מוקש. כאשר פקח גדי את עיניו, מקץ שניות ספורות, מצא עצמו שרוע לצד הדרך ולידו אחדים מפקודיו, פצועים ושסועים. אחד מהם זעק מכאב. הזחל”ם עצמו נח בצידה הרחוק של הדרך מעוקם ועשן.

גדי קם על רגליו, נוכח לדעת שהוא שלם וכשיר, והחל דואג לפינוי הנפגעים ולגילוי מוקשים. המוקשים שנחשפו, רוכזו במקום אחד ופוצצו. ההתפוצצות האדירה הוציאה ממחבואם מספר חיילים מצרים, על מפקדם, שנשאו ידיים רועדות אל־על ועל פניהם שפוך סבר־פלצות. חקירה מהירה גילתה, כי אנשים אלה איישו מארב נגד־טנקים ובו מספר תול"רים.

רק אז התחבר סרן גדי שוב עם הכוח העיקרי.

צ’ביטר הגיע לצומת בני־סוהילה — חאן־יונס — ונתקל באש־תופת של יחידה פלשתינאית שהתבצרה בבניין המשטרה המנדטורי. הטנקים נבלמו. הסיירים פתחו באש־חיפוי נמרצת ביותר ואיפשרו לשריונאים להתפרס להפגזת המשטרה. הבניין המבוצר נשתתק. המג"ד כבר התקדם בינתיים לאיזור דיר אל־באלח. פניו היו אל הכביש המוליך לעזה.

צ’ביטר פנה אף הוא צפונה, לעזה. הטנק המוביל נע משמאלו והאחרים מאחוריו. לצידי הדרך נראו עצי אקליפּטוס וגדרי־צבר, ומאחוריהם בוסתני שקדים, שזיפים ומישמש, כרמים ופרדסים צעירים. בפאתי הפרדסים, לאורך הדרך, היו חפורות תעלות — להשקייה או להגנה?

בפרברי בני־סוהילה נתקלו הסיירים במיתחם פלוגתי רוב נשק נגד־טנקים. זו היתה חסימה למופת — תכליתית ונמרצת.

כהרף־עין פקד צ’ביטר לשטוף באש את החסימה ולעבור אותה בדהרת זחל"מים, שכן אין זה “בריא” ביותר להסתבך בלחימה בשטח צר כל־כך. הסיירים יידו רימוני־יד והמטירו אש, עד שנמלטו הפלשתינאים מעמדותיהם.

נשימת־הרווחה נקטעה מגרונם של הסיירים למראה נושאת־נשק לעליה תותח בן 20 מ"מ (המיועד, בדרך כלל, נגד מטוסים). טנק מיחידת־הסיירים שלח פגז, והחטיא. מכונית האוייב נבלמה, צודדה את התותח ואיימה “להשחיל” את הסיירת מטווח 30 מטר. הסיירים לא סמכו על נס: הם ירו צרורות־מקלע מהירים וירו רימוני־זרחן. מכונית האוייב נתלקחה.

בהצטלבות הכביש ומסילת־הברזל נתקל הכוח הישראלי במארב נגד־טנקים: טנק “שרמן” ישן, מוסווה היטב, וטנק אחר בעל צריח של “אמיקס” צרפתי, לצידו, ביניהם — תול"רים, באזוקות ושתי פלוגות־רגלים. גם כאן נדרשה פריצה מהירה, “נוסח בני־סוהילה”. בינתיים נודע לצ’ביטר, כי האוייב חידש את החסימה מאחור, וביחידת־הסיור הלכה התחמושת ואזלה.

“יורים רק אל מטרות ברורות!” פקד צ’ביטר, בעוד החובש הפלוגתי מרכז את הפצועים בזחל"ם העזרה־הראשונה.

הסיירת עברה את הצומת והמשיכה בתנועה בכיוון לעזה.

אותה שעה נתקלה פלוגת־החוד של הצנחנים במוצב פלוגתי מצרי, שחלש על הצומת החשובה: חארת־דארג'. בעודה נכנסת לקרב עם המוצב הזה, פנה עיקר הכוח מזרחה והמשיך בדהרה אל עלי־מונטאר.

הקרב של פלוגת־החוד היה קשה ומר. לאוייב היתה פלוגה מתוגברת, בעמדות חפורות ומבוצרות. היו לו מקלעים־כבדים, באזוקות וכלים אחרים.

האוייב פתח באש חזקה, מכל הכלים. מפקד פלוגת־החוד, יחיאל אמסלם, ורב־סרן ח‘, סגן מפקד הכוח כולו, קיבלו הוראה מסא“ל צבי, לתקוף את המוצב ולמגר אותו. הצנחנים פתחו בהסתערות־מצח. רס”ן ח’ ומספר לוחמים אחרים נפצעו מיד. יחיאל אמסלם, שנע בזחל“ם הראשון, פרץ עם רכבו לתוך המוצב גופו, לנוכח אש עזה, תוך כדי ירי והטלת רימוני־יד. החיילים המצרים לחמו בגבורה רבה, והתקדמותם של הצנחנים היתה איטית. הזחל”ם המוביל הגיע אל שפת התעלה המרכזית, ואמסלם פקד לצאת ולהסתער. הוא־עצמו קפץ עם ראשוני פקודיו. זחל"מים אחרים, בפיקודם של מפקדי־מחלקות, נתפרסו ימינה ושמאלה, לטיהור עמדות.

אמסלם רץ וירה, רץ וירה, וכפעם בפעם הטיל רימון־התקפה. בעקבותיו שעט אחד מפקודיו, מחפּה על המפקד במקלעון שבידו. כבר נשטפו שתי עמדות, ואמסלם הגיע לעמדה השלישית. רימון־יד, צרור מתת־מקלע — והלאה. ואז, מאחורי עיקול, נפגע אמסלם מצרור של “קארל גוסטאב”. קליע אחד פילח את צווארו ושני קליעים נקבו את חזהו. הוא קרס תחתיו, בתעלה, מתנשם בכבדות. שני צנחנים שראו את המצרי מכוון את נשקו אל המ“פ, וניסו לחפות עליו בגופם, נפלו לידו. החייל שחיפה עליו כל העת, קטל את המצרי בעל ה”קארל גוסטאב", כרע ברך ליד אמסלם, חבש אותו — ואחר המשיך במלאכת הטיהור.

הפיקוד עבר לידי הסמ"פ, נחמיה כהן. האבידות שכבר נגרמו לכוח־הצנחנים לא ריפו את ידיו, אף לא את ידי פקודיו. ההיפך מזה הוא הנכון. הצנחנים שאגו בחמת־זעם, פרצו גדרות, הסתערו וירו.

שעה ארוכה לאחר שנתקל הכוח בצומת חארת־דארג', לא נותרה עוד התנגדות במוצב זה. פה ושם עוד גנחו פצועים מצריים, אך איש מהם לא אחז עוד בנשק.

ג’יפ נשא את גוויותיהם של המ“פ ושלושה צנחנים אחרים שנפלו בקרב על הצומת, אל תחנת האיסוף הגדודית, ואילו ארבעת הזחל”מים הכשירים חידשו את התנועה צפון־מזרחה, מותירים מאחוריהם את משלטי חארת־דארג' אפופי־עשן.

הכוח נע בכביש־אספלט, משוכנע כי עוד מעט־קט יתחבר עם עיקר־הגדוד. למעשה, סטה הגדוד בינתיים מן הדרך הראשית ופניו אל עלי־מונטאר.

פלוגת־החוד המדולדלת, הבודדה והתועה־בלי־דעת, נעה במהירות צפון־מזרחה. כקילומטר דהרו הזחל"מים החומים בדרך הפנויה, בין הפרדסים והבוסתנים נודפי־הריח־הבשום. הנוף היה פּאסטוראלי, מרגיע.

הזחל"מים הגיעו לגשר צר, עברו אותו ופנו בעיקול־הכביש. במרחק־מה מכאן ודאי נמצא עיקר הכוח של הצנחנים, הנערך להסתערות על עלי־מונטאר.

לפתע ניתכה אש־תופת על זחל"מי הצנחנים, מעמדות מחוסוות היטב בצד הכביש. ארבעה טנקים מצריים, שנמצאו בעמדות־צריח, ירו אש על הדרך. תותח נגד־טנקים דק־קנה ירה במהירות מדהימה, ועמדות־מקלעים ריססו את כל השטח כולו.

“מארב! מארב!” הרעים הסמ"פ נחמיה כהן בקולו. “לרדת מן הרכב!”

היתה זו פקודה בעתה. הזחל"מים, שצבעם כמעט ונמחק על־די הקליעים הצפופים, החלו מתלקחים. פה ושם התפוצצה תחמושת ברעם מחריש־אוזניים, וכבר נשמעו זעקות נפגעים. נחמיה כהן נמנה על הנפגעים הראשונים. שני סמלים, מפקדי־מחלקות, נטלו את הפיקוד בזה אחר זה. שניהם נפצעו קשה ונפחו את נשמתם כעבור דקות מעטות. היו הרוגים ופצועים גם בין הטוראים.

הכשירים והפצועים קל גברו במהרה על ההלם שפקד אותם מחמת פתאומיות ההיתקלות, ועוצמתה, והחלו גוררים את חבריהם הפגעים מן הדרך אל הפרדס הסמוך, על פני רצועת החולות שהפרידה ביניהם. צלפים שהיו בבית בודד, ליד העיקול, צלפו על הצנחנים המשתדלים להתארגן מחדש.

אחרוני הצנחנים פינו את הזחל"מים, שחדלו לשמש להם מחסה, ונשאו עמם כלי־נשק ותחמושת אל הפרדס הסמוך.

בשניות אלה של אנדרלמוסיה נשמעה ברמה קריאתו של סמל מאיר ויצמן: “חברה, טנקים באים!”

שני טנקים מדגם “אמיקס 3” קרבו ובאו אל העיקול.

היה זה רגע של יאוש. רב־טוראי יצחק לוי, ררנ“טיסט (בעל רומה־רימון נגד־טנקים), חשב כי הקיץ הקץ על יחידת־הצנחנים הקטנה. לוי, שעלה ארצה ב־1956 עם משפחות ממאראקש, צפון־אפריקה, היה צנחן מאז סיים את בית־הספר המקצועי “עמל” בדימונה ונעשה מסגר. אחיו הבכור שירת בחטיבת “גולני”, ואחיו הצעיר אף הוא לבש את מדי צה”ל סמוך לפני פרוץ המלחמה. בני המשפחה ידועים כולם באומץ־ליבם, ורגע־הייאוש של יצחק לא נבע אלא מן ההלם. הוא ראה את מפקדיו נפגעים, את התחמושת מתפוצצת בזחל“מים ומחבלת בכלי־הנשק המסייעים של הכוח — כגון הבאזוקות והמקלעים — ראה כי לא נותרו לחבריו ולו אלא שלושה ררנ”טים עם תחמושת מוגבלת, וראה את הטנקים המצריים קרבים ובאים ככלבי־ציד העטים על שועל שכבר נפצע.

ברגע זה השתלט סגן־מישנה צעיר על הכוח שנפגע: משה טל, חיפאי בן 20, יליד מחנה־פליטים בגרמניה שעלה ארצה בגיל שנתיים, למד בבית־הספר הריאלי בחיפה ובפנימיה צבאית והתנדב לצנחנים עם גיוסו לצה"ל. הוא היה מפקד־מחלקה בפעולת־הגמול הגדולה בסמוע, ובתום תקופת־שרותו הראשונה, חתם לשירות־קבע למשך שנתיים נוספות. משה, ספורטאי מצטיין וחובב מוסיקה וציור, אהב את החיים — אך את המולדת אהב שבעתיים, והמחשבה על הסכנה המאיימת עליה דחתה מליבו כל מחשבה על שלומו־שלו. הוא הזדקף, איפוא, למול הטנקים המצריים שהתקדמו בציוץ־זחלים ממרט־עצבים בכיוון לפרדס, ואירגן בקור־רוח למופת את פינוי הנפגעים. את ההרוגים ציווה להשאיר לצד הדרך, ואילו את הפצועים פקד להכניס לעבי־הפרדס.

קליעים פילחו את האוויר מסביב לסג"מ משה, ואחד מהם פצע אותו בידו, אך הוא התמיד במשימת הפינוי. קליע פגע ברגלו — והוא המשיך לחלק פקודות, כאילו היה בתרגיל. יצחק לוי, שכבר נמצא בין עצי הפרדס, שגזעיהם נחבטו על־ידי “סטאקאטו” של קליעים, החל מאמין כי משה חסין מפני כדורים. כאשר ניגש אליו חובש, לחבוש אותו, פקד עליו משה לחבוש תחילה את האחרים. הוא המשיך לחלק פקודות, ולפני שהתעלף אמר: “המשיכו להילחם!”

זמן־מה לאחר מכן נפטר משה בבית־החולים.

כאשר עלה ביד הצנחנים לנתק מגע, ולוא רק זמנית, עם האוייב, בלב הפרדס האפלולי, עמד בראשם סמל אביגדור הנגבי — בעל־הדרגה הבכיר ביותר בפלוגה המדולדלת. הנגבי — צעיר משופם, חום־עיניים ובעל ארשת רצינית — נעשה איפוא, מפקד־פלוגה.

בקור־רוח, כמי שפיקד על פלוגה מאז ומתמיד, ריכז אביגדור את האנשים ואמר להם כי עליהם לעשות מאמץ עליון ולסגת אל הצומת הסמוך, לשם נועדו להגיע המאסף הגדודי, תחנת האיסוף הגדודית והדרגים. בעודו חושב על חילוצו של הכוח שבפיקודו, חשב גם על הצורך להתריע בפני הכוחות האחרים מפני החסימה שהציב האוייב בהמשך הדרך.

מיפקד מהיר גילה, כי הכוח התדלדל, רבים מהם על סף התמוטטות. רב־טוראי אלימלך ז"ק, עולה מבולגריה, הודה אחר־כך, כי היה משוכנע שהמצרים יחסלו את הכוח הקטן. ליד גדר הפרדס נראו מחפורות, ונוצר הרושם שהכוח הנסוג עומד לעלות על מארב נוסף. אך למזלם היה הפרדס נטוש. אפשר היה לחצות אותו, איפוא, ללא בעיות.

את ההרוגים ואת הפצועים קשה מאוד נאלץ אביגדור להשאיר בעבי־הפרדס, בהשגחתם של חובשים. ושני לוחמים כשירים, לאבטחה. הפריצה היתה קשה, שכן השטח שרץ חיילי־אוייב, אך לא היתה ברירה. האחרים פתחו בנסיגה מזורזת. אלה שהיו פצועים קל נשאו נשק וגם תמכו בחבריהם הפצועים קשה יותר. יצחק לוי, הררנ"טיסט, שנפצע בזרועו משני רסיסים, לא הרפּה מנשקו וכן תמך בחבר פצוע.

בינתיים דהר הכוח העיקרי בדרך־עפר צדדית, בואכה עלי־מונטאר. דרך זו, שנועדה להביא את התוקפים אל עורפה של הגבה, נתגלתה כמטווחת היטב על ידי הארטילריה המצרית. נפח עצום של פצצות מרגמה 81 מ“מ ו־120 מ”מ הומטר עליה. בתוך השאון הנורא הזה חלף לרגע היסוס בליבו של סא"ל צבי: אולי מוטב לאגף מצפון־מזרח, וכך להתרחק מן הפצצות? אבל בדרך זו יגיע אל חזיתו של המוצב. זו היתה הגישה הצפויה, ולפיכך המסוכנת ביותר. צבי החליט להמשיך בתנועה כמתוכנן מראש. תוך חמש דקות ניתן לו לנשום לרווחה: הכוח חרג משטח הטיווח. איש לא נפגע. מכאן ואילך נעו הצנחנים בשטח מיושב בצפיפות ועתיר בוסתנים וגינות, שהאוייב לא אבה לפגוע בו.

הדרך נמשכה כעשרים דקות בלבד. מסביב נשמעו קולותיהם של ערבים נמלטים להכא ולהתם. אחדים מהם סברו, כי שדרת הצנחנים אינה אלא כוח מצרי, שבא כתגבורת והריעו בברכה.

סרן גדי, שכבר נמצא שוב בכוח המסתער, לאחר שנפגע בראשית הדרך, נשא את עיניו אל הגבעה המיועדת לכיבוש, ונחל אפתעה לא־נעימה. אכן, הוא הכיר את המוצב הזה מתצפיות, מפות ותצלומי־אוויר, אך בעמדו לרגלי הגבעה, נראה בעיניו כהר גדול, שאין לגבור עליו — לפחות, לא בכוח כה קטן. אף־על־פי־כן, האמין גדי באנשיו ובעצמו, וקפץ את שפתיו לקראת תחילת ההסתערות.

בראשית ההעפלה בגבעת אלי־מונטאר, נפגע הטנק המוביל. הנהג נהרג והמפקד נפצע קל. מיד נחלצו אנשי הכוח המסתער להעביר את התחמושת מהטנק הפגוע אל שלושת הטנקים הכשירים. הם עשו זאת לנוכח אש־האוייב.

שלושת הטנקים הנותרים המשיכו בתנועה. במהרה נותרו שניים בלבד: אחד הטנקים נתקע במבוך של תעלות־קשר שמוקשים זרועים ביניהן.

בעקבות הטנקים היורים תוך כדי תנועה, הסתערו גדי ופקודיו במעלה הגבעה, מצד דרום.

מיד נתחוור, כי אפתעה נופלת בחלקם של שני הצדדים הלוחמים: המצרים, שציפו כי מצפון תיפתח הרעה, נדהמו למראה הצנחנים, הטנקים והזחל"מים שעלו עליהם מדרום — מן העורף. ואילו הצנחנים, שפתחו בהסתערות מתוך ציפיה להתנגדות עיקשת ועקובה־מדם, ראו את לוחמי האוייב משליכים את נשקם מידם ונמלטים במנוסת־מגור. אכן, היו שניסו להשיב מלחמה שערה, אבל השריונים והצנחנים דרסו־שטפו כל קן־התנגדות. המעוז אשר בלם ארמיה בריטית בשנת 1917, נפל תוך דקות מעטות, כעבור יובל שנים.

“עלי־מונטאר בידנו”, דיווח סא"ל צבי למפקד הכוח שנועד לכבוש את עזה. המפקד הודה לצנחנים בקול נרגש, שכן ההנחה היתה, כי נפילתו של המוצב הזה — המגן על עזה — תחיש את נפילת העיר עצמה. קולונל מצרי, שנשבה אחר־כך, הודה כי כאשר נודע לפיקוד המצרי כי נפלה עלי־מונטאר, רפו ידיהם. הם ידעו כי ניטל מגינם מהם.

אבל כדי להחזיק בעלי־מונטאר, צריך היה לכבוש גם את מוצב אל־קובה הסמוך. דא עקא, הפלוגה שנשלחה לכבוש אל אל־קובה נתקלה בקשיים ונזקקה לתגבורת ולסיוע. משימה זו הוטלה על פלוגתו של סרן דן, בן־קיבוץ, בן 28, נשוי ואב לפעוט בן שנתיים.

בשעה 4:30 אחרי־הצהריים של יום ב', 5 ביוני, עלו פקודיו של סרן דן ועשרים חיילים מאחת המחלקות של הגדוד — מחלקה שכללה סיירים וצלפים — על כלי־רכב מדגם “קומאנד־קאר” נושא־נשק ומשאיות; והכוח נע במהירות בכיוון לאל־קובה, שמדרום־מזרח לעזה (וממערב לנחל־עוז).

מן הדיווחים שנתקבלו ידע דן, כי הפלוגה שהסתערה על אל־קובה בטנקים ובזחל“מים נתקלה בשדה־מוקשים, בהפגזה כבדה ובאש טנקים ותול”רים שהומטרה מן המוצב המצרי־פלשתינאי הרם — וכן ממוצב עלי־מונטאר הסמוך אליו. מתוך ששת הטנקים מדגם “אמיקס” שהובילו את הכוח המסתער, נפגעו שלושה, ואילו חמישה משמונת הזחל“מים של הפלוגה המסתערת “נתקעו”. באחד הזחל”מים נהרג צלם “לייף” הנודע, פול שוצר בן ה־36. הכוח שנותר היה שרוי במצוקה בריחוק מאה מטרים בלבד מאל־קובה וכחצי קילומטר מעלי־מונטאר — בשטח נמוך, חשוף ושטוף אור־יום.

יעקב חיסדאי, סגן מפקד הגדוד של הצנחנים, שכב באחת התעלות שבצידי הכביש, שותת דם, ידיו משותקות. הוא נפצע מרסיסי פגז כבר בתחילת ההסתערות על חירבת דראג'. פצועים והרוגים כיסו את השח. חיסדאי הפצוע קיבל פיקוד, התקשר אל המג“ד, דיווח על המצב, עודד את שאר הפצועים ופיזר הוראות עד בוא העזרה. בינתיים סובב בין הפצועים, בין כדורים שורקים ורסיסי פגזים, מלאך סועד בדמותו של ישראל זולברג. הוא גורר חברים מזחל”מים מתפוצצים, חבש פצועים והציל עשרות מהם ממוות, עד אשר נפגע בעצמו ומת בין כל אלה אשר היטיב עמהם.

כל אותה שעה ירק מוצב אל־קובה אש תופת מטווחת היטב. מ“פ אריה (אריק) מאיר הסתער על המוצב, החולש על שדה התעופה של האו”ם, בראש ששה טנקים “אמיקס”, אך במורד נפגע הזחל“ם של המ”פ פגיעה ישירה. “אריק” קפץ ממנו כשהוא בוער כולו, הספיק לצעוק מילות־אזהרה לחבריו וכתום ההתקפה — דידה את עצמו אל אוטובוס הפינוי ובקור רוח הנחה את הנהג כיצד לצאת מן השטח. אך גופו של “אריק” היה כווי כולו והוא מת כעבור 10 ימים.

כאשר קרבה פלוגתו של סרן דן אל המקום, העתיק האוייב חלק נכבד מאשו אליה, לאחר שכבר “ניטרל” את הפלוגה האחרת. סגן עוזיאל (עוזי) בן 22, יליד תל־אביב, רווק, מסגר ב“אגד” בימי־שלום ומפקד המחלקה, החליט שאש־האוייב אינה נוחה ביותר, והחזיר את הרב הצבאי הראשי, אלוף שלמה גורן, לשטח ישראל — לאחר שנענה להפצרותיו של הרב וצירף אותו אל יחידתו.

אש־האוייב פגעה באחד ה“קומאנד־קארים” ובאחת המשאיות של סרן דן, וכבר היה צורך לפנות נפגעים אל דרך־הפּטרולים. מותר הכוח המשיך בתנועה, על־מנת לתקוף את אל־קובה משמאל. שלושה ג’יפים, בפיקודו של סגן עמירם בן־חורין (ז"ל), נתפרסו במהירות לאורך גדר־צברים סמוכה מאוד לאל־קובה, והחלו שוטפים את המוצב באש צפופה. אותה שעה נערכו כוחותיהם של סרן דן וסגן עוזי בשדה־התעופה של או"ם, שלרגלי המוצב, ופתחו בהסתערות רגלית. ליד כרם־זיתים קטן נתפצלו הכוחות: עוזי פנה ימינה ודן שמאלה. כעבור שניות מעטות החלה מלאכת הטיהור האכזרית, משני קצותיו של מוצב אל־קובה שאורכו כמחצית הקילומטר. זו היתה לחימה פנים־אל־פנים על כל צעד ושעל, שכן על אל־קובה הגנו אנשי קומנדו פלשתינאים מחטיבה 107 של שוקיירי.

לוחמים פלשתינאים ידו רימוני־יד סיניים על הכוח של דן; הישראלים קלטו את הרימונים — והחזירום לאוייב. לאחר שאזלה תחמושתם, הפעילו אנשי צה"ל נשק־אוייב להשלמת טיהורה של התעלה הארוכה והמבוצרת היטב.

מקלע־כבד מדגם “גוריאנוב” סובייטי חסם את התעלה. סרן דן ירה בצוות את פצצת הבאזוקה האחרונה שברשותו והמשיך בטיהור. מעשרים־וארבעה הלוחמים שהיו עמו בראשית הדרך, לא נותרו אלא ששה בסוף התעלה — כולם פצועים.

בקצה התעלה של מוצב אל־קובה היה בונקר המחובר בתעלה אל מוצב עלי־מונטאר. סרן דן, פצוע ברגלו הימנית מרסיסי־רימון, אזר עוז לקראת “פיצוחו” של הבונקר — בידעו היטב כי הכוח שבפיקודו קטן מכדי להשיג יעד זה בנקל.

ואז אירע דבר שסרן דן כמעט ולא האמין כי יתרחש: נתגשמה תכנית־הפעולה, כלשונה ובמלוא הדוק. בתנאים של קרב קשה כקרב על אל־קובה, זוהי תוצאה נדירה ביותר. אף־על־פי־כן, נתחולל הדבר: הכוח של סגן עוזי — שלחימתו היתה עקובה־מדם לא־פחות מזו של הכוח שבפיקודו של סרן דן — הגיע אף הוא אל הבונקר האימתני, למיפגש המתוכנן מראש.

עוזי, התימני מתל־אביב, שהשתחרר בשלהי 1966 משרותו בצה"ל, בחטיבת “גולני”, בה השיג דרגת מפקד־פלוגה, הגיע אף הוא לקצה התעלה של אל־קובה ועמו קומץ לוחמים בלבד — שכל אחד מהם הפעיל שלושה כלי־נשק שונים. כבר בתחילת הלחימה נפגע עוזי בעינו, וקרני־השמש סימאו את העין השניה. כאשר ראה את סרן דן ואנשיו לפני הבונקר היורק אש ללא־הרף, מיהר עוזי לצאת בראש אנשיו המעטים אל השטח הפתוח, לחפות על ההסתערות על הבונקר.

הבונקר טוהר. אל־קובה שבק חיים. והשמש החלה שוקעת.

אותה שעה היו כובשי עלי־מונטאר מתחפּרים במדרון האחורי של הגבעה שכבשו — נכונים לקראת ההפגזה הבלתי־נמנעת. וכאן, שעה קצרה לאחר כיבוש המוצב, נפתחה עליו אש עזה ביותר מכיוון עזה ופרבריה. זו היתה אש מרגמות בנות 120 מ"מ ותותחים בני 25 ליטראות.

השמש שקעה אט־אט על שני חלקיו של כוח־הצנחנים — זה המנצח, וזה המבקש למלט את נפשו.

אביגדור הנגבי, הסמל שהיה למפקד־פלוגה בשדה־הקרב, הוליך את חבריו בכיוון לאחת ההסתעפויות של ואדי אבו־קטרן. שם פנה ימינה בכיוון לכביש הראשי. היה בדעתו להגיע אל הזחל"מים הנטושים (מאחור) ולהתקשר במכשיר־הקשר שאולי שרד בהם לפליטה, עם מפקד הכוח, לדווח לו על אשר קרה ולבקש סיוע.

המצרים לא הרפו מן הכוח הנסוג. שני טנקים וכוח־רגלים נעו אט־אט לאורך הכביש, ירו בצנחנים ואף פגעו באחדים מהם. היה ברור, שאם לא ימצאו הנסוגים מסתור נאות — יחוסלו במהרה. ואז נתן אביגדור את עיניו בגשרון־בטון נמוך, שלושה מטרים רוחבו והוא מכיל שני מעבירי־מים. שלושים מטרים הפרידו בין הצנחנים לבין הגשרון. מבט מהיר גילה לאביגדור, כי שני הטנקים המצרים נמצאים בעיקול־הדרך ולפיכך אין אנשיהם רואים את הנעשה באותו קטע־ואדי שבו נמצא הוא עם אנשיו.

“רוצו אל הגשר!” פקד מיד.

שלושים ושמונת הצעירים נדחקו מתחת לגשרון הקטן, כסרדינים בקופסה. תוך ריצה אל הגשרון, נפגע הררנ"טיסט יצחק לוי בידו השמאלית. הוא ראה את שרוול החולצה שלו מאדים לכל אורכו, חש כיצד מתכווץ שריר־הזרוע, אך התעלם מן הכאב ותפש מקום במסתור המצומצם.

טנקי־האוייב יצאו מן העיקול, נעצרו לרגע קט, לחפש אחר הנמלטים שנעלמו מעיניהם — והבחינו במאסף הגדודי שהתרכז בצומת, בריחוק קילומטר אחד בלבד משם. הטנקים התקדמו. עוד מעט — וקול זחליהם ההולך וקרב אל הגשרון היה כקול פעמיו של מלאך־המוות, באוזני הצנחנים המסתתרים בוואדי. ואז נבלמו הטנקים המצריים והחלו יורים על הצומת, כמו במיטווח. חמשת הזחל"מים וטנק־החילוץ של תחנת־האיסוף הגדודית נפגעו במהרה ונאחזו להבות. אנשי המאסף מיהרו לתפוש מחסה לצד הדרך.

משאלתו של אביגדור, למנוע היתקלות זו בין המאסף לבין האוייב, עלתה בתוהו. הוא החליט, איפוא, להציל את אנשי המאסף — ואת אנשיו־שלו — בדרך אחרת; על־ידי חיסולם של הטנקים המצריים. “אם הם יתקדמו אל הצומת, יחסלו את כל אנשיה של תחנת־האיסוף”, אמר לנפשו, ולחש לררנ"טיסטים שלו שיקרבו אליו. “עליכם לפגוע בטנקים”, אמר.

דא עקא, הרימון שנורה בטנקים המצריים גילה למפקדיהם כי הכוח הישראלי שחמק מהם, נמצא בקרבתם — אי־שם ליד הגשרון שעל הוואדי. הם פתחו, איפוא, בתנועה זהירה בכיוון לגשרון — האחד מחפּה והשני מתקדם כעשרה מטרים, ואחר־כך מחפּה הטנק הקדמי, וזה שמאחוריו “מדלג” קדימה.

אביגדור חרק בשיניו בהרגשת תיסכול, הוא חשב שהטנקים המצריים ייעצרו בריחוק כ־300 מטרים מן הגשרון — מחוץ לטווח פגיעתו של רומה־רימון נגד־טנק — ויפצפצו בתותחיהם את הגשרון על כל אשר מתחתיו.

אבל הטנקים המצריים המשיכו בהתקדמותם ההדרגתית. הטווח נתקצר והלך: מאה מטרים… תשעים מטרים… שמונים מטרים… או־אז נשאר אחד הטנקים בחיפוי, ואילו הטנק השני ירד מהכביש ופתח באיגוף מימין, כשהוא מצדד את תותחו כל העת אל הגשרון. המסתופפים מתחת לגשרון כלאו את נשימתם — מצפים לפגז הקטלני.

ברגע זה יצאו הררנ“טיסטים יצחק לוי ואלימלך ז”ק ממחסה הבטון, התעלמו מצרורות־המקלע שפלט הטנק, והכינו את כלי־נשקם לירי מדוייק ככל האפשר — שכן הדיוק היה גורלי בשניות דרוכות אלה.

“פחדתי”, הודה לוי. “רציתי לחיות. והיד השמאלית הפצועה הכאיבה לי מאד. חששתי שיהיה צורך לקטוע אותה, מפני שנפגעתי מעל לעצם־האמה. אבל ידעתי שצריך לחסל את הטנקים, ויהי־מה”.

הוא נעץ, איפוא, פצצה בלוע הרומה, לפת אותו בכל כוחו בידו הימנית הכשירה, ולחץ על ההדק. חש ברתיעה העזה, וכבר ניגש לטעון את הרומה מחדש, כשכל גופו שטוף זיעה וכל שריריו רוטטים מתשישות. אבל הפגיעה הראשונה היתה מוצלחת: הפצצה קרעה את זחל הטנק ופילחה את הדופן שלו.

גם הפצצות שירה ז“ק דייקו בפגיעתן. עשן החל מתאבך מן הטנק המצרי, אך הררנ”טיסטים הישראלים המשיכו בירי. תריסר פצצות שילחו במפלצת־הפלדה שאיימה לחסל אותם ואת חבריהם. כל הפצצות פגעו; שלוש מהן הבקיעו את השריון העבה — שתיים בחזית ואחת מהצד.

חברים של הררנ"טיסטים ידו בטנק רימוני־זרחן. העשן שעלה ממנו נעשה סמיך יותר, והחלו נראים בו גיצים — אות להתפוצצות תחמושת בבטן הטנק.

נפתחו מדפי הצריח ותא־הנהג, ושלושה מאנשי הצוות של הטנק המצרי קפצו מתוכו. שניים נקטלו מיד באש מנשק־קל, שנורתה מתחת לגשרון. השלישי הספיק לתפוש מחסה מאחורי הטנק הבוער, ואף ידה רימון, שפצע את אחד הצנחנים ברגליו. אחר־כך נמלט המצרי הזה אל הטנק שעדיין עסק בחיפוי מאחור.

סמל ויצמן ויצחק לוי רצו אל הטנק המצרי הבוער, שמנועו פעל עדיין. היה בדעתם להפעיל טנק זה כנגד אחיו — שעדיין ירה ממרחק־מה. אבל הטנק הבוער פלט חום עז ביותר, והתחמושת שבתוכו התפוצצה ללא־הרף. שני הצנחנים חזרו אל חבריהם מתחת לגשרון.

ואז החל הטנק המצרי השני מתקדם אל הגשרון ומרסס אותו באש־מקלע.

עתה היה מצבם של הצנחנים חמור יותר, שכן כמעט ואזלה תחמושתם.

שוב היה הכל תלוי בהצלחתם ובעוז־רוחם של הררנ“טיסטים. והם לא הכזיבו. שוב חרגו לוי וז”ק ממסתור הגשרון ונעו למול רכב־הפלדה. הדם פעם בצדעיהם בעוצמה מורגשת בעליל. האם ישחק להם המזל גם הפעם, ויפגעו באוייב?

התרגשותם — וחולשתם הגוברת — גרמו להחטאה (או שמא, פגיעה בלתי־מזקת) בפצצות הראשונות. אבל קולות הנפץ העזים, ופגיעתם של מספר רימוני־זרחן בגוף הטנק, המסו אל־נכון את לבבם של השריונאים המצריים. הם החלו נסוגים במהירות רבה כל־כך, שכמעט ונעצו את הטנק שלהם בתעלה שלצד הדרך. החיילים הרגלים, שהמתינו כל אותה שעה מאחור, על־מנת לסיים את מלאכת־הקטל בעקבות הטנקים — לא בוששו להימלט בעקבותיהם.

לפתע נשתרר שקט מסביב לגשרון. הכוח חסר־התקווה של אביגדור הנגבי — ניצל. על חלקם בהצלה זו זכו שני הררנ“טיסטים, לוי וז”ק, בציונים־לשבח מידי הרמטכ"ל רב־אלוף יצחק רבין.

אבל עדיין היתה בעיית הנסיגה — עד להתחברות עם כוח ישראלי אחר. הערב כבר ירד, וכל רגע היה יקר. אך על מסתופפי־הגשרון ירד רפיון־שלאחר־מתח־נורא, ולמשך שעה קלה השתרעו על החול, בוואדי, מתנשמים בכבדות ומחליפים כוח ברוח־הערב הקלילה, שנשבה אליהם מכיוון הים.

כעבור דקות ספורות בלבד החל אביגדור מארגן אותם להגנה היקפית אצל הגשרון — עד שייקבע מהלכם הבא.

סמוך לשעה בה ניצלו הצנחנים אצל הגשרון בדרך לעזה, היה כוח־שריון ישראלי קטן שרוי במצב בלתי־נעים עד־למאוד בקצה הדרומי של “הרצועה” — במבואות אל־עריש.

“אנו מנותקים משאר הכוח. המצרים תפשו מחדש את מיתחם הג’יראדי”, אמר מפקד־הפלוגה, רב־סרן שמאי קפלן, למפקדים הכפופים לו. הכל היו מפוייחים ו“סחוטים” לאחר יום־לחימה שמעטים כמותו בתולדות לוחמת־השריון, יום רצוף הצלחות ותקלות, עתיר־אבידות וגובה כוחות־גוף־ונפש לרוב. שמאי לא צריך היה לומר לפקודיו, שהמצב קשה. הם ידעו עד כמה העמיקו חדור לשטח־האוייב; הם ידעו כי הגיעו לשערי אל־עריש קרוב ליממה לפני המועד שנקבע להם. הם ידעו כי חטיבתם נידלדלה עד־מאוד במשך היום וכי כוחה היה פרוס על פני עשרות קילומטרים; והם ידעו כי האוייב עלול לנסות ולמגר את הכוחות הקטנים, המנותקים.

קומץ הטנקים של רס“ן שמאי היה חלק מן הכוח הקטן להדהים שאותו הוביל פּינקו, סגנו של אל”מ שמואל, לכל אורך הדרך מן הגבול ועד לאל־עריש באותו יום מפתיע. את הקטע שבין רפיח ובין מיצר הג’יראדי עשה פינקו עם 17 טנקים מדגם “צנטוריון” ושניים מדגם “פאטון” — ותו לא. כאשר נודע הדבר לשמואל, מן הדיווח השוטף, לא האמין למשמע אוזניו. כבר בימי “קדש”, 11 שנים לפני־כן, נחשב הג’יראדי בלתי־עביר, ואז הבקיעה אותו חטיבת השריון רבת־העוצמה של אלוף חיים בר־לב. במרוצת השנים ביצרו המצרים את המיצר הזה בתעלות־בטון, בונקרים, סוללות תותחים וטנקים מחפרים למכביר. האמנם הובקע מערך זה על־ידי 19 טנקים בלבד — שצוותיהם כבר יגעי־קרבות?

אך זו היתה עובדה. בראש נע, במלוא המהירות, רס"ן שמאי. הוא היה חיוור מעייפות ומאבדן דם, שכן נפצע בשתי ידיו ועתה פיקד על אנשיו בידיים חבושות ובקול צרוד, לאה. הוא לא היה הפצוע היחיד בכוח הקטן. סגן מוניץ נמנה על הכוח הזה, כשאחת מעיניו שפוכה. אברהם מוניץ בן ה־22, בוגר ישיבה, היה מפקד מחלקת “צנטוריונים”. הוא נפצע עוד בקרב על צומת רפיח, אך המשיך לפקד עד לג’יראדי, ואחר כך עד לאל־עריש.

כאשר הגיעו הטנקים של פינקו אל הג’יראדי, פקד: “אש לכל הכיוונים!” והפקודה בוצעה באורח מחריש־אוזניים. המצרים הופתעו כל־כך, שבתחילה לא השיבו אש כלל ועיקר. השריונאים המובילים נטו להאמין כי המערך נטוש. סא"ל פינקו, שראה את הטנקים המצרים הפרוסים בצפיפות לשני צידי הדרך, אף לא טרח להשמידם. חבל היה לו להרוס שלל־מלחמה משובח כזה.

הראשונים שעמדו על הטעות המרה היו הסיירים. אחד מהם ירה במקלע אל החיילים המצרים שהיו שרועים לצידי הדרך ושנראו מתים לכל דבר. המצרים, שהיו המומים מרוב פחד, דורבנו לפעולה על־ידי הקליעים שנשלחו אליהם. חוליה אחת ירתה פגז נגד־טנק, שפגע באחד ה“פאטונים”, הטנק מיהר לסגת, והפגז הבא שנשלח אליו פגע בג’יפ־סיור וחיסל אותו על יושביו. פגז שלישי ערף שריונאי באחד ה“צנטוריונים”.

השריונאים הישראלים הגיבו בשצף־קצף ועברו את הג’יראדי, כשהם ממטירים אש על ימין ועל שמאל, לפנים ולאחור. משעברו את הג’יראדי, היתה הדרך פתוחה לפניהם עד אל־עריש — אך הם נותקו מעורפם. תקוותם האחת היתה, שאל"מ שמואל יצליח להבקיע מחדש את המיצר המבוצר כל־כך. הפעם לא תתאפשר עוד הפתעה. כוח־האויב תפש את עמדותיו והיה מוכן וער.

אל“מ שמואל לא הכזיב את פקודיו המנותקים מעבר לג’יראדי, כדוב זועם שמאיימת סכנה על גוריו, הסתער על הגיראדי החסום־מחדש. כדי לנסוך בטחון ורוממות־רוח בפקודיו, הופיע לעיניהם בקו הראשון ללא קסדה (הוא, המפקד שהעניש בחומרה כל פקוד שלא חבש קסדה בקרב!). את נהיגתו של הטור המשוריין הטיל על רס”ן אהוד אלעד, יליד כפר סבא, מפקד ה“פאטונים” שהבקיעו את חן־יונס מצפון. אלעד נפצע, ידו כמו שותקה והוא המשיך להוביל. עם אהוד אביגדור קהלני, קצין בן העדה התימנית, אחד השריונאים שנשמר להם מקום חם במיוחד בליבם של מפקדי השריון הבכירים.

הטנק של קהלני נפגע. קהלני נפגע קשה, חש שהוא מתלקח בתוך הטנק וידע כי הכרתו אובדת והולכת ביחד עם כוחו. במאמץ עליון חילץ עצמו ממפלצת־הפלדה היוקדת. נדרש לו מאמץ עליון נוסף להתגלגל בחול עד שכבו מדיו הבוערים — ואז רץ לאחור בין הפגזים המתפוצצים על כל צעד ושעל. אהוד אלעד עבר על פניו, החליף עמו מספר מלים והמשיך בהסתערות — שוב, ראשון בשדרה, פלג־גופו העליון חשוף בסקרו את אנשיו ואת האויב. וכך — זקוף ובוטח ומוביל — נפגע גופו על־ידי פגז מצרי. דקות מעטות לאחר מכן הגיע אל“מ שמואל בעצמו אל טנק המג”ד שנפגע. למראה הצריח הריק, הבין הכל בלא שיאמרו לו דבר. הוא חסך במילים. לאחר שראה את גופתו של אהוד, שכוסתה במפת־סיני, אמר לקומץ השריונאים שידעו בדיוק מה קרה: “אל תאמרו לבחורים כי אהוד נהרג. אמרו רק כי נפצע…”

רק בשעה הרבה יותר מאוחרת נודע לשריונאים של שמואל כי אהוד איננו ולא היה בהם אחד שלא נצבט ליבו בכאב חריף. אף אותו יום — ובבאים אחריו — לא היה פנאי לכאב פרטי. צריך היה להילחם. והשריונאים של אל"מ שמואל הוכיחו לאויב, מדי רגע ברגע, ביום ובלילה, כי אכן יודעים הם להילחם. וכך הגיעו לאל־עריש שעות רבות לפני המועד הצפוי.

שעה שהתקדם אל“מ שמואל בנתיבו־שלו, נעו סא”ל אורי וכוח־הצנחנים בדרך החולות, מדרום למחנה או"ם שעל הגבול. השריון של אורי הוביל. התכנית היתה — לתקוף בכוח של פלוגת טנקים ויחידת צנחנים בכיוון לצומת רפיח, ובו־זמנית לתקוף באמצעות כוח אחר את הארטילריה. שני הכוחות נועדו להתחבר בצומת־רפיח.

הארטילריה הדאיגה במיוחד את המתכננים בצה"ל. היו במיתחם רפיח כמאה קני־תותח, העשויים להמטיר כחמש טונות פצצות בדקה. מפקד האוגדה, אלוף טל, לא חדל להטעים בתדריכים שלו: “אורי, דע לך, הארטילריה הזאת עלולה לגמור אותנו. עליך לגמור אותה תחילה”.

אבל קודם שניתן לו לסא"ל אורי לעוט על התותחנים המצרים, צריך היה “לטאטא” מדרכו את הטנקים המצריים. מיד לאחר שנפתחה הסתערותה של פלוגת־הטנקים הראשונה, נראו למולה שמונה טנקים מצריים מדגם טי־34. הפלוגה השמידה את כולם והמשיכה בתנועה. השריונים הסתערו על המערך הארטלרי ועל מוצבי כפר־שאן שבעורף, ואילו הצנחנים של “רפול” נתפצלו לשתי זרועות: זרוע אחת, בפיקודו של אלוף יאיר תל־צור, בן אפיקים, לוחם אמיץ־לב שנטל חבל בפעולות־גמול רבות (ונפל סמוך לסוף המלחמה, ליד תעלת סואץ) — וזרוע שניה, בפיקודו של ט'.

הטנקים של אורי נתקלו ב“מסך” של שריוני־אוייב, שהיה פרוס לפני המיתחם המבוצר. בין השריונים הללו היו טנקים מדגם “סטאלין” — הכבדים ביותר בעולם, והראשונים מסוגם בהם נתקל צה"ל מעודו.

“סטאלין” הוא מפלצת אימתנית. משקלו למעלה מ־45 טונות, גופו רחב ונמוך, שריון־הצריח שלו הוא העבה ביותר בעולם: 40 ס“מ. והוא משופע, על־מנת “להחליק” פגזים מעליו. תותחו הוא הגדול ביותר בעולם־השריון כיום: 122 מ”מ. כה כבדה ומסורבלת היא תחמושתו של ה“סטאלין”, שהקליע אינו מחובר לחומר־הנפץ ההודף. יש לטעון את הקליע לחוד, ולהכניס את החומר־ההודף מאחוריו בבית־הבליעה של התותח. ה“סטאלין” יכול להבקיע שריון־אוייב מטווח שעודנו בלתי־אפקטיבי לגבי היריב. אבל קצב־האש שלו איטי עד־מאוד, וכמות התחמושת שלו מועטה.

ה“פאטון” נראה זאטוט לעומת ה“סטאלין”. שריונו הרבה יותר דק, ותותחו בן 90 מ“מ בלבד. בהתמודדות עם ה”סטאלין" נגזר עליו להשליך יהבו על מהירות־התנועה ומהירות־הירי.

הכוח שיצר מגע ראשון עם ה“סטאלינים” המצריים עמד תחת פיקודו של סרן דני, קצין־שריון בן 31. הוא זיהה את שריון־האוייב כדגם “סטאלין” רק לאחר שפתחו המצרים באש עליו — שעה שהיה שרוי בקרב עם טנקים מדגם טי־34 ומשחיתי־טנקים מדגם אֶס־יו־100.

הטנקים של דני השמידו קל־מהרה חמישה טנקים מצריים — ואז נפתחה עליהם אש מן העורף. דני, שבאותו מעמד פעלו עמו ששה טנקי “פאטון” בלבד, הפך פניו — ולטש עיניים: הוא ראה כתריסר וחצי־התריסר טנקים אימתניים, יורים מעמדות משובחות. המצב היה חמור ביותר, שכן קצין־הסיור של דני גילה לו, שהטנקים המצריים נמצאים לא רק בעורף, אלא גם באגפּים. משמע — כיתור!

אמנם, תודות להבדלי־המשקל, יכול ה“פּאטון” לרוץ סחור־סחור מסביב ל“סטאלין”, ככלב־צייד מסביב לקרנף שנקלע לבין־המצרים. אבל במקרה זה היה כלב־הצייד בין־המצרים, ומרחב־התנועה שלו מוגבל מאוד.

גרוע מכל: ה“סטאלינים” עמדו מלכתחילה בעמדות־ירי טובות, שעה שה“פאטונים” של דני היו חשופים כמעט לגמרי.

דני החל מזיז את הטנקים שלו לעמדות־אש נוחות ככל האפשר. ארבעה מן הטנקים הפנה לחזית ושניים לעורף.

פגזיהם הראשונים של ה“פאטונים” אף לא חרצו חריצים בשריונם של הקרנפים הרוסיים. בעוד דני מדווח למפקדו על המצב החמור, הבחין לאפתעתו בלשונות־אש ותמרות־עשן מתאבכות מעל לאחד ה“סטאלינים”.

דני התקשר מיד עם מפקדי הטנקים שלו, והורה להמשיך לירות על ה“סטאלין”. “הכלבים” החלו מקיזים את דמו של “הקרנף”. אחד הטנקים של דני חיסל שבעה “סטאלינים”, בזה אחר זה: את הראשון בשלושה פגזים, ואת האחרים בפגז יחיד לכל אחד. אחר־כך הושמדו עוד חמישי “סטאלינים”. וכאשר הגיעה למקוום היחידה של סרן עמוס, שנחלצה לעזרת דני, הוסיפו אנשיה עוד שלוש פגיעות ל“חינגא” הכללית.

שני “סטאלינים” נפלו שלל בשלמותם מכיוון שצוותיהם נסו על נפשם בבהלת־מגור, האחרים נסוגו.

כך חיסל הטנק הנושא שמו של מצביא־שריון אמריקאי מהולל, תוך שלוש שעות־קרב נמרצות שניהל שריונאי ישראלי צעיר, נר־נשמה לרודן הסובייטי שהונצח בדגם של שריון.

באותן שעות נקלע “רפול” לקרב קשה ביותר עם המערך החטיבתי המצרי. הוא דיווח על מצבו לאלוף טל, וזה־האחרון שיגר לעזרתו כוח חרמ“ש מחטיבתו של אל”מ שמואל, וכוח מחטיבת־השריון של אל"מ “מן”.

בינתיים סיים סא"ל אורי את לחימתו בכפר־שאן והכריע את הקרב עוד בטרם הגיעו התגבורות.

שריוניו של אל“מ שמואל המשיכו ללחוץ על האוייב, בכיוון לשייח’־זווייד, בין רפיח לבין אל־עריש. בשייח’־זווייד היה מערך חטיבתי מצרי — חיילים־רגלים וטנקים. יחידה של “צנטוריונים” התקדמה שמה על פני הכביש, מהאגף, דרך הדיונות — וחלק מהכוח של סא”ל אורי. הכוח הישראלי המטיר אש לכל עבר, והפתיע את המצרים במהירות הבקעתו. בשייח’־זווייד השמידו שריוניו של אל“מ שמואל טנקים ותותחים נ”ט. גם כאן נגרמו לשמואל אבידות, אך פחות מאשר ברפיח — ואז קרא לו אלוף טל לשוב, לעזור בפיצוח האגוז הקשה של צומת־רפיח.


 

5 המערכה על הצומת    🔗

(5.6.67 — לפנה"צ עד הערב)

בעקבות השריון של אורי, חצה את הגבול כוח של נח"ל מוצנח — אי־שם מדרום לכרם־שלום. כוח זה נע בעקבותיו של מפקד הסיירת, סגן עמוס. מיד לאחר חציית “הקו הירוק”, נבלע הכוח בים־חולות צהוב, שצפן בחובו סכנות טמירות. הכל היו דרוכים — שכן מרבית הלוחמים יצאו לקרב הראשון בחייהם.

הזחל“מים טרטרו בעקבות ה”פאטונים", שמנועיהם החרישו אוזניים. השאון סייע ביד האנשים לדחוק לנבכי־מוחם את המחשבה על יחסי־הכוחות בינם לבין האוייב המחופר במערכי רפיח.

לפתע זקפו רבים את ראשיהם. נראו סימני הלחימה הראשונים: טנקים שרופים בצד הדרך. ניכר בעליל, כי זרים הם — לפי צלליותיהם וסימוניהם. שריון מצרי ממוגר! מיד גאה המוראל.

באחד הזחל“מים ישב רב־טוראי אבי קורן, בן 20, יליד רמת־גן וחבר גרעין־צופים שהצטרף לנח”ל והתנחל בתל־קציר. העירוני־הקיבוצניק בהיר־השיער ומהיר־הדיבור, שלח מבט אל הזחל“ם הסמוך — זחל”מו של המ“פ רן בג, בו ישב חברו, רב־טוראי דובי פיבנק, שטרם מלאו לו עשרים שנה, והוא היה מעין הניגוד המושלם של אבי: שקט, מופנם, יליד משק אלוני־אבא וחבר גרעין חצבה בערבה, גבה־קומה, כחול־עיניים ושחור־שיער. במבט זה כמו ביקש אבי לוודא, שמראה הטנקים השרופים של האוייב השפיע על דובי אותה השפעה שנועדה לו עליו. דובי ראה אף הוא את הטנקים הפגועים, ליטף בידו את הררנ”ט שלו ותהה בליבו פנימה אם אמנם עשוי הרימון הקטן הנפלט מרומה־רימון כזה, לקטול מפלצת־פלדה מעין זו.

סמוך לצהרי־היום נפתחה על הכוח הזה אש עזה — מסך צפוף של אש־מקלעים וברד של פגזי נ“ט. מקור־האש: התעלות שהוטל על צנחני צה”ל לכבשן. תעלות אלה ביתרו את השטח כולו לריבועים, כשבחזית התעלה הראשית הארוכה ביותר, בה רוכזו מירב ומיטב הנשק של האוייב.

מטח־האש היה אדיר, אבל הכוח לא נבלם — הן בגין אופי הלחימה של צה“ל, והן לאור ההוראות המפורשות: אסור להתעכב. זחל”ם שנפגע, יאסף אחר־כך. יש לנוע במלוא המהירות אל לב המיתחם.

בפיקודו של מפקד־המחלקה בני קלי, מטירת־צבי, פילח הזחל“ם של אבי את הקו המצרי כקליע־תותח, עבר על פני מספר תעלות, כשיושביו יורים מעל כליהם ומיידים רימוני־יד. מגיני התעלות הפכו פניהם והחלו יורים בזחל”ם זה, ובאלה שנעו עמו, פצצות נ“ט. הזחל”ם של אבי נתחלחל. פצצה פילחה את הדופן השמאלית. מפקד־כיתה ושני חיילים נפצעו בו. המ"מ, בני, אבי קורן ועוד חייל אחד קפצו מן הכלי שנפגע, והסתערו ברגל על התעלה הפוגענית. הם ידו לתוכה שני רימוני־יד. מכיוון שעדיין ניתכה עליהם אש, השתטחו ארצה והטילו לעברה שני רימונים. או־אז התרומם בני, כדי לקפוץ לתוך התעלה. הוא נפגע בראשו ומת בו־במקום. אבל אבי והחייל האחר הגיעו לתעלה, ובחירוק־שיניים היו יורים ודוקרים בכידונים, וכפעם בפעם משמיעים שאגת־קרב מקפיאה־דם.

בגמר הקרב בקטע שלהם, העלו אבי וחברו את הפצועים וההרוג על הזחל“ם, בחיפויים של שני צנחנים אחרים. הם התקשרו עם המ”פ וקיבלו הוראה לנוע אל תחנת־האיסוף הגדודית. הנהג התיישב מאחורי ההגה, ובלב חרד החל תניע אותו. האם יותנע? כל עוד נייח כלי־הרכב, הוא משמש מטרה פגיעה ביותר לאוייב.

המנוע נעור לחיים, והנהג סובב את הזחל"ם והחל דולק בעקבות תחנת־האיסוף הגדודית, שכבר העמיקה חדור ללב המיתחם. היו שם שלושה אמבולנסים, טנק־חילוץ, רופא, חובשים ורכב־קשר־וקישור.

חיים פניכּל, יליד כבר־סבא, אחד מפצועי הקרב על הצומת, פונה לאחור, לאחר שנפגע מכדור ומרסיסים. אך ה“קומאנד־קר” שפינה אותו ופצועים אחרים שט בתוך שדה מוקשים. פניכל יצא ממנו, כרע על ברכיו וכשהוא כרוע־ברך החל מפנה את המוקשים בעזרת דקר. לכשהגיע ה“קונמנד־קר” לכביש, דידה את עצמו חיים בחזרה לתוכו ונשכב. על הכביש חטף ה“קומאנד־קר” פגיעה ישירה של פגז. חיים היה היחיד שמצא את מותו במקום.

תחנת־האיסוף, שנמצאה ממש בלב שדה־הקרב, נשטפה אש בלתי פוסקת, ולכן התנהלה הפעולה בה בשפיפה או ברביצה על הקרקע. אותם לוחמים שהיו כשירים, ואשר הגיעו שמה רק כמלווי פצועים, תפשו עמדות בתעלות סמוכות והגנו על התחנה.

מתוך התעלה בה היה אבי, ראה את דובי מגיע בזחל“ם אחר, נושא פצועים. דובי נטל אף הוא חבל בטיהור התעלות. באחת מהן נראה חייל מצרי מזדקף וררנ”ט בידו. הוא חוסל כהרף־עין. אחר־כך נתן סגן המ“פ הוראה לפנות נפגעים אל תחנת־האיסוף, ודובי מילא אחר הוראה זו. בדרך אל התחנה, שהיתה מרוחקת כקילומטר מזירת־הלחימה שלו, ראה את הזחל”ם של סגן אבישי פגוע קשה, ולידו אבישי עצמו, פצוע קשה, וארבעה פצועים אחרים עמו. נפגעים אלה הועלו על הזחל“ם של דובי. מיפגש הזחל”מים הקניט, כנראה, את המצרים, שמיקדו אש רבה על אותו מקום. שניים מאנשי־החילוץ נפגעו אף הם, קודם שחידש הזחל"ם הכשיר את תנועתו.

לפני שהגיע אל תחנת־האיסוף הגדודית, הבחין דובי בטנק שלא עלה בידו לזהותו. מכיוון שעבר עברו בשטח “פאטונים” של צה“ל, הניח שזהו טנק ישראלי. דובי שכח את הטנק הזה, בעסקו בהורדת הנפגעים מן הזחל”ם שלו.

סמוך לאחר בואו של דובי אל התחנה, נפתחה רגימה מצרית כבדה על המקום. פצצות 120 מ“מ ו־81 מ”מ נבחו ככלבים צרודים, פראים, בכל אתר ואתר. כהרף־עין הועברו הפצועים למחסה, וניתנה פקודה: להתפזר!

ההפגזה היתה ממושכת, אך לא מנעה ביד הלוחמים מהציף כפעם בפעם על סביבם, שלא להיות מופתעים על־ידי האוייב. אחד המציצים נדהם למראה עיני: הוא ראה טנק גדול מאוד נע בכבדות בריחוק־מה מן התחנה, בתנועת־מחוגה — כלוחם אינדיאני המבצע הקפות סביב לשיירת מתנחלים במערב הפרוע.

כאשר הגיע הטנק לריחוק כמאתיים מטרים מן התחנה, זוהה כטנק מצרי. אבי, שהיה חמוש בבאזוקה, לא היסס אף להרף־עין: הוא פתח במרוצה אל מול הטנק, בגו שפוף ככל האפשר, כשהוא צועק לאחור: “הביאו לי פצצות!”

סמל וחייל, שניים מתוך ששת הלוחמים הכשירים שהיו שם, רצו בעקבותיו.

השלושה התמקמו בתעלה נוחה. במהירות רבה נטענה הפצצה בשפופרת הבאזוקה. כאשר נכנס הטנק למרכז ה“צלב” בכוונת, ירה בו אבי. מיד זקף את ראשו, לראות את התוצאה. הפצצה רק הקישה על השריון האדיר. הטנק נבלם מיד, כקרנף שידו בו אבן, ואחר חידש את תנועתו, במהירות מוגברת.

אם כי נתקצר בזאת הטווח, עדיין חש אבי מעין אזלת־יד, לאחר תוצאת הירי הראשון. אף־על־פי כן, ירה שוב — הפעם, אל מקום־החיבור של התובה והצריח. הטנק נעצר שוב, והפעם נראה עשן מיתמר ממנו. הצנחנו החלו מרקדים משמחה בתוך התעלה. אך שמחתם נקטעה מיד: הטנק חידש את תנועתו.

ואז הצטרף דובי אל העומדים בתעלה, ובידו הררנ“ט שלו. אותה שעה כבר היה תותחו האימתני של הטנק — אשר דובי זיהה אותו עתה כטנק שעל פניו עבר קודם לכן, והנה אין הוא ישראלי כי אם מצרי — מכוון ישר אל תחנת־האיסוף הגדודית. הטנק טרם ירה. יתכן שמפקדו זמן לדרוס את התחנה על כל אשר בה, בלי לירות, כדי שלא להסב אליו את תשומת־ליבם של השריונאים של צה”ל שעדיין נמצאו לא־הרחק משם.

התמהמהות זו של הטנק המצרי הגדול איפשרה לדובי לכוון את הררנ"ט שלו. הוא הציב את הכלי בזווית הדרושה, נעץ פצצה בלוע ואמּד את הטווח.

הטנק קרב והלך, אך דובי לא מיהר לירות. הוא הבחין, שתא הנהג פתוח, והחליט לנסות ולשלשל את הפצצה ישר פנימה. “אם אחטיא, לא אזכה לירות עוד פצצה”, אמר לנפשו. משום כך דייק בכיוונון. חבריו עמדו לידו, ומבטיהם כמו דחקו בו: “ירה כבר!” אך הוא כיוון בקפידה, רגע ארוך — הרגע הארוך ביותר בחייו — ואז לחץ על ההדק.

נשמע קול הירי, ובעקבותיו קול־נפץ. כאשר נשאו אבי ודובי את עיניהם, ראו את הטנק המצרי אפוף להבות, וענני עשן סמיכים נתאבכו מעליו. מסתבר שהפצצה התפוצצה בבטן הטנק, ופוצצה את מצבור־התחמושת שבו.

שני אנשי־צוות הספיקו להחלץ מתוכו, ונהרגו בחוץ. חבריהם נשרפו חיים בתוך השריון האדיר.

לרוחתם של הצנחנים לא היה קץ, אך כאין וכאפס היתה התרגשותם זו לעומת תדהמתם, משנאמר להם כי עשו היסטוריה: הם חיסלו “סטאלין” בבאזוקה וררנ"ט!

קרב זה ניטש בסמוך לצומת רפיח. הוא היה קשה ועיקש — אך קרבות־הצומת האפילו עליו בחריפותם.


 

6 אום־כתף — מזכרת לשני כשלונות מרים    🔗

על האוגדה של אלוף אריאל (“אריק”) שרון הוטל להבקיע ולכבוש את המערך הגדול הנושא, לשם הקיצור, את השם “אבו עגיילה”, והחולש על צמתי הדרכים אל־עריש, ג’בל־ליבני וקציימה. מערך מצרי רחב־ידיים זה חסם את ציר־התנועה המרכזי של חצי־האי סיני — ציר ניצנה איסמעיליה. ציר זה מתמשך ממזרח למערב, מניצנה שבישראל ועד לגשר איסמעיליה שבמצרים, דרך מרכז חצי־האי. הוא מהווה פתח צר ויחיד למעבר שריון וכלי-רכב אל לב חצי-האי סיני. סלול שם כביש על פני רצועה צרה של קרקע עבירה, בין איזור החולות שבצפון לבין הר דלפה שבדרום. רוחבה של רצועה זו נע בין 5—2 ק"מ.

בפתחו המזרחי של מבוא זה נמצא צומת אום־כתף, המרוחק כ־25 ק"מ מגבול ישראל (כ־30 ק"מ מניצנה) וקילומטרים ספורים ממזרח לאבו־עגיילה. אם כי מטבע האדם מקדמת־דנא להקים ישובים בצמתי־דרכים, אין אום־כתף נקודת־ישוב, כי אם פיסת־מדבר, שמרחב־חולות טובעניים סוגר עליה מצפון, ושטח רם, טרשי ומבותר סוכר אותה מדרום. בתווך נחה מעין רמה שטוחה ובה תילי־כורכר נמוכים.

מהציר העיקרי בצוחמת אום־כתף מסתעפת דרך־אספלט דרומה־מזרחה אל קציימה, המרוחקת כ־24 ק“מ משם. דרך אחרת פונה דרום־מערבה, לכיוון נאח’ל. כעשרה ק”מ ממערב לאום־כתף נמצא צומת אבו־עגיילה, ממנו יוצאת דרך צפון־מערבה אל אל־עריש.

עשרת הקילומטרים אשר בין אום־כתף לבין אבו־עגיילה חולשים, איפוא, לא רק על השער המרכזי של סיני, אלא גם על דרכים המקשרות את הציר המרכזי עם צירי התנועה החיוניים האחרים החוצים את סיני ממזרח מערבה. כל פלישה לסיני כרוכה בהשתלטות על מיתחם אבו־עגיילה, אף כאשר הדגש הוא על רצועת־החוף או על הפלג הדרומי של חצי־האי. חדירה עמוקה לסיני אינה אפשרית, כל עוד עלול מיתחם אבו־עגיילה לנתק את הכוח הפולש מעורפו.

המצרים ידעו זאת היטב, וכלן הקימו באבו־עגיילה את מפתח־ההגנה של כל קדמת־סיני. הם השקיעו בביצור המיתחם הזה מאמצים מופלגים. בשנות החמישים סייעו בידם מומחים צבאיים גרמנים. בשנות הששים חוזק המקום שבעתיים על־פי הדוקטרינה הסובייטית.

בגלל חיוניותו של שטח זה, נלחם עליו צה"ל בכל מלחמותיו בסיני.

במלחמת הקוממיות פרצו כוחות צה“ל, בפיקודו של אלוף יגאל אלון, מניצנה לאבו־עגיילה, על־מנת להתקדם משם צפונה עד למבואות אל עריש. אז פעלה חטיבת הנגב של הפלמ”ח, על־פי תכנית רבת־תנופה: גדוד הפשיטה ה־9, בפיקודו של חיים בר־לב (שנתכנה אז “כידוני” ולימים נעשה רב־אלוף ורמטכ"ל), וגדוד חי"ר ה־7 תקפו מן העורף את אום־כתף ואת מערך אום־שיחאן שנועד להגן עליו (ואשר שוכן מדרום וקמעה ממערב לו). מכיוון שהמשוריינים של בר־לב נתקעו בדיונות, הסתננו הרגלים לעורף האוייב וכבשו את משלטיו בקרב־לילה עקוב־מדם.

במיבצע “קדש” כבר היה המערך המצרי באבו־עגיילה מחוזק יותר. זה היה מיתחם לדוגמה, והמצרים היו מביאם שמה מחזורים של חניכי בית־הספר לפיקוד ולמטה שלהם, שינהלו בו תרגילים־בשטח. אך המצרים לא לקחו בחשבון אפשרות של עקיפה, וצה“ל בחר דווקא בעקיפה. חטיבת־השריון 7 עקפה את המיתחם המצרי וכבשה את מוצב סכר הרואפה, באחד הקרבות הקשים ביותר בסיני. אבל כל עוד נשארו אום־כתף ואום־שיחאן בידי המצרים, היה הציר חסום בפני צה”ל. שלוש פעמים תקף צה“ל את אום־כתף ואום־שיחאן — ונהדף. נסיון להכריע את הכף בסיוע חיל־האוויר, עלה לישראל במספר מטוסים. בתחילה תקפה חטיבה 7, אך מסתבר שהקדימה יתר־על־המידה, בגלל קשר לוקה־בחסר בין מפקדת החטיבה לבין הכוח המסתער. השריון הישראלי נהדף. אזי עלתה חטיבת־חי”ר 10 על מוצבי האוייב, בשילוב עם חטיבת־שריון 37 — וגם התקפה זו נהדפה, לאחר שנהרג מפקד חטיבת־השריון 37, אל"מ שמואל גלינקא. בעיצומה של הלחימה, הוחלף מפקד חטיבה

  1. לימים ניטשו בצמרת צה"ל ויכוחים אין־קץ על סיבות הכשלון. מסתבר שהיתה תשלובת של תקלות: שיבושי־קשר, העדר תיאום נאות בין הכוחות השונים, והתערבות־יתר של הפיקוד הגבוה־יותר בשלבי הלחימה השונים.

התוצאה: מיתחם אום־כתף — אום־שיחאן לא נכבש במיבצע “קדש”, אלא היה ל“כיס” דוגמת “כיס פאלוג’ה” מימי מלחמת הקוממיות. רק לאחר שניתנה למצרים פקודת נסיגה כללית, פּוּנה המיתחם. מסקנתו של הרמטכ"ל הישראלי דאז, רב־אלוף משה דיין, היתה: “במיתחם אבו־עגיילה נלחמו הכוחות המצריים בצורה הטובה ביותר, וכוחותינו בצורה הגרועה ביותר”.

ואילו נאצר אהב להעלות על נס את “מגיני אבו־עגיילה, אשר קשיחותם בלמה את הצבא הציוני”.

מאז מיבצע “קדש” חיזקו המצרים כפל־כפליים את איזור־המפתח הזה, ועשוהו החוליה החזקה ביותר בשלושת המיגננים שלהם בגבול ישראל — השלשלת שהיתה “קו מאז’ינו” המצרי. המערך המחופר שלהם נתמשך מאום־כתף עד אבו־עגיילה במערב (10 ק"מ) ועד אום־שיחאן בדרום (8 ק"מ). בתכנון המיתחם וביצוריו מוצתה הטופוגרפיה לפי מיטב הבנתו של המטכ“ל המצרי: לאבטחת האגפים השליכו המצרים את יהבם על ים הדיונות הטובעניות בצפון ועל השטח ההררי, הטרשי, בדרום. את תלי־הכּוּרכּר של אום־כתף הפכו למצדיות מבוצרות, אשר חלשו על כל צירי־ההתקדמות שעלו על דעת המצרים. במצדיות אלה מוקמו מקלעים ותול”רים. בין קפלי־הקרקע פרסו עשרות טנקים מן הדגמים טי־34 וטי־54 (במיתחם כולו היו קרוב לתשעים טנקים מצריים). שדות־מוקשים חבקו את המיתחם הגדול, ותעלות קישור והגנה נחפרו בו לאורך ולרוחב, על־פי מיטב הדוֹקטרינה הסובייטית. קו־התעלות הוקם על מדרון הרכס, מצפון לדרום, בין האגפים הטבעיים, וחזיתו מזרחה. היו בו שלוש תעלות, באורך כחמישה ק"מ האחת, זו גבוהה מזו, זו חולשת על זו, וכולן כאחת חולשות על החזית שלפניהן. חלק־הארי של התעלות נחפר בעומק גבוה מקומת־אדם. דפנותיהן חוזקו בבטון ושובצו בהן מצדיות.

לפני התעלה הראשונה נזרע שדה־מוקשים ברוחב כ־300 מטר. התעלה השניה נמצאה בריחוק כשלוש־מאות מטר מאחורי התעלה הראשונה, וכ־750 מטר בעורפה נתמשכה התעלה השלישית. הרחק בעורף, כששה ק"מ מהתעלה הראשונה היו עוד תעלות.

בלב המיתחם, בין אום־כתף לבין אום־שיחאן, נפרסו עשרות מרגמות כבדות וקני־תותח מכל המינים, החל בתותחי־שדה, עבור דרך תותחים נ“מ ונ”ט וכלה בששה גדודים של התותחים הסובייטיים האימתניים, ארוכי־הקנה, בני 122 מ"מ, שנפח־האש שלהם מופלג עד־מאוד.

בעורף, במערב, שמרו המצרים אגרוף־שריון נייד, להנחתת מהלומות־נגד.

שטחו של המיתחם המבוצר הזה, המתוכנן לסיוע הדדי ולהנחתות־אש “על מוצבינו”, היה חמישים קמ“ר: עשרה ק”מ אורכו וכחמישה רוחבו.

להגנתו של המיתחם הענק הזה הקימו המצרים מערכי־הגנה קדמיים, בין גבול ישראל לבין אום־כתף: במזרח, סמוך לגבול, היה מוצב מחלקתי בשם אל־מלחה; מאחוריו שלושה מוצבים חזקים יותר — טארת או־בסיס, אום־טרפה ודרב א־טורקי. בצפון היה “מוצב 181”, מוחזק על־ידי גדוד מתוגבר; ובעורפו — מוצב סכר הרואפה ובו פלוגה אחת. בקו אדיר זה פרסו המצרים את דיביזיית־הרגלים ה־2 שלהם (שהמטה שלה ישב בקציימה), ואילו באום־כתף עצמה התבצרה חטיבת־חי“ר (4 גדודים). כוחות חי”ר ושריון היו גם באום־שיחאן.

במקרה־חירום, נועד מיתחם אבו־עגיילה להיות מתוגבר על־ידי כוחות שנמצאו בלב חצי־האי סיני.

בניגוד למצב ברפיח, שם היה מערך־ההגנה העיקרי של המצרים סמוך לגבול, היה המערך העיקרי של האוייב באום־כתף מרוחק כ־30 ק"מ מהגבול, ואפשר היה להגיע אליו רק לאחר מיגורם או שטיפתם של המוצבים הקדמיים — פעולה שתעמיד במצב כוננות רם ביותר את הכוחות במיתחם העיקרי.

למיגורו של מערך זה, שנועד לבלום ארמיה שלמה, הועמד לרשותו של אלוף שרון כוח שנפל במקצת מהכוח המצרים (במקום שייהנה מעדיפות הדרושה להבקעה): עוצבת חי“ר מוקטנת (סדיר ומילואים) בפיקודו של אל”מ יקותיאל (“קותי”); עוצבת שריון, בפיקודו של מרדכי (מוטקה); צוות משוריין, בפיקודו של סא“ל נתן (נת’קה), שנועד לפעול בתחילה תחת פיקוד מטה האוגדה, ואחר־כך לעבור לפיקודו של סא”ל מוטקה; פלוגת־סיור מורכבת מג’יפים וטנקים, בפיקודו של אריה; יחידות צנחנים; וארטילריה שמנתה עשרות קנים — תותחים בני 155 מ“מ, תותחים־נגררים בני 25 ליטראות; מרגמות־נגררות בנות 160 מ”מ (שזו היתה פהעלתן הקרבית הראשונה) ומרגמות בנות 120 מ"מ.

לא ניתן לאלוף שרון כל סיוע אווירי של־ממש (למעט הפצצה ביום שקדם להתקפה), וזאת בניגוד בולט למערכה על רפיח, שם היו לאוייב כמאה קני־תותח, מהם השמידו מטוסי “פוּגה” ישראלים לא פחות משבעים.

הסיוע האפשרי היחיד יהיה עקיף: על־פי התכנית, נועדו כוחותיו של אלוף טל למוטט את המערך המצרי ברצועת־עזה, קודם שתיפתח הסתערותו של שרון. זה ימנע תיגבור מאל־עריש — ויערער את המוראל באבו־עגיילה.

גם בכמות השריון נפלה אוגדתו של שרון מאוגדת טל, אשר פעלה ברצועת־עזה.

אבל עוצמת האוייב, הידיעה שפעמיים נכשל צה"ל במיגורו של מיתחם זה, מיעוט הסיוע האווירי ומיעוט השריון — כך אלה לא הרתיעו את “אריק” אף כהוא־זה. ההיפך מזה הוא הנכון: “אריק” הסתער על “בעיית אבו־עגיילה” כדרך שהיה מסתער בעבר על מוצב מבוצר של האוייב: בנחישות־החלטה לנצח, ויהי־מה.

“אריק” היה האיש הנכון למשימה הזאת, המיוחדת־במינה.

הצעיר באלופי צה"ל (יליד כפר מל"ל, 1928), הוא גם אחד הדינאמיים ביותר, וסולד משמרנות. הוא החל דרכו הצבאית בחיל־הרגלים, במלחמת הקוממיות (אז נפצע בקרבות לטרון). אחרי המלחמה הקים את “יחידה 101” שנועדה למצוא מענה תכליתי להסתננות הערבית שמגמתה לחבל ולהרוג. לימים נטמעה ביחידה זו יחידת־הצנחנים דאז ואריק נעשה מפקד חיל הצנחנים, אשר עוּצב ברוחו. בכוח זה פותחה תורת פעולות־הגמול, ונתגבשה רוח־לחימה מיוחדת במינה, אשר הגיעה לשיא ביטוייה בקרב המיתלה, במיבצע “קדש”, 1956.

בימי מלחמת ששת הימים עמד אריק בראש מחלקת ההדרכה של צה“ל, ומן המכתבה נלקח לשדה־המערכה. בריגדיר־גנרל ס.ל.א. מרשל תיאר אותו כ”גבר תוקפני, תובעני ובוטח בעצמו כגנרל פאטון. לשניהם אותו מזג חם ונוח להתלקח. הוא יודע להפיק הרבה מאנשיו, לאו דווקא מאהבתם אותו, אך תובע שבעתיים מעצמו“. ואילו צמד הצ’רצ’ילים ראו בו “גבר כביר־כוח, מוצק־גו, בעל חזות שחצנית. פניו כפני מצביא רומי מתחת לבלורית פרועה, ששיבה זרקה בה”. אחד מסימני־ההיכר שלו הוא כומתת־צנחנים בגון שונה במקצת מן המקובל בצה”ל; מתנת ידידים, צנחנים צרפתים.

כאשר קיבל אריק את גיזרת ניצנה, בימי הכוננות שקדמו למלחמת ששת הימים, ידע שיהא עליו להתמודד עם המיתחם של אבו־עגיילה, במקרה שתפרוץ מלחמה. הוא ניגש איפוא, לתיכנון מיבצע נגד מיתחם זה.

תחילה סקר את כוח האוייב ואת מגינניו. מסקנתו: “דבקותם של המצרים בדוקטרינה הסובייטית נוחה לנו מאוד, שכן תורה זו מיועדת להדיפת התקפות חזיתיות, ואנו נמנעים ככל האפשר מהתקפות כאלה”. אחר־כך הורה להתקין שולחן־חול של המיתחם, ועבר עליו עם כל מפקד ומפקד, להבהרת התמונה הכללית וחלקו של כל מפקד בה. הכל היו תמימי־דעים, שעל אף הקשיים הכרוכים במיבצע מתואם ומשולב, במיוחד בלילה, מן־ההכרח לפעול בחסות החשכה. מאז ומתמיד גרס שרון, שהמצרים אינם אוהבים לחימת־לילה, וסולדים מקרב פנים־אל־פנים. משום כך חתר תמיד להכשיר את הלוחם העברי בשני תחומים אלה.

את המשימה האפשרית ראה אריק כדלהלן: לגמוא את 25 הק"מ שבין הגבול ובין כוח האוייב; לשתק את הארטילריה שלו, על־מנת לאפשר לכוחות השריון והרגלים להגיע לקרב־מגע עם האוייב; לחסל את שריונו של האוייב; לעקור את האוייב מן המיתחם הגדול ולמנוע התקפות־נגד או תיגבור מכל כיוון אפשרי; הכיוונים החשובים ביותר היו — מן האגף השמאלי, מקציימה, שם היה מטה הדיביזיה אשר הגנה על המיתחם הגדול, ומג’בל־ליבני שבמערב, שם היה ריכוז של שריון מצרי.

היה ברור, שלא תיתכן הצלחה חלקית במיבצע כזה. כשלון חלקי יוליד תגובת־שרשרת — ונסיגה. ואם לא ייכבש המיתחם, לא תוכל לעבור דרכו חטיבת־שריון מאוגדתו של אלוף אברהם יפה, אשר נועדה להתחבר עם אחותה עמוק בלב סיני…

הבעיות היו רבות, ואריק חיפש פתרון קולע לכל אחת ואחת מהן.

מכיון שהאוייב מרוחק מן הגבול, אי־אפשר לפרוס את הארטילריה המסייעת בתוך שטח ישראל, אלא יש לטלטלה עם הכוח המסתער. המרחק דרש גם תעבורה נאותה לחיילים־הרגלים.

את המשימות חילק אריק בין הכוחות השונים העומדים תחת פיקודו, באופן כזה:

חטיבת־השריון שבפיקוד סא“ל מרדכי (“מוטקה”), תתקדם בשעות היום, תכריע את המוצבים המזרחיים של המצרים ותאסור קרב־אש מרחוק עם הטנקים שבמיתחם העיקרי. בחסות ההתקפה הזאת, תקודם הארטילריה ותתפרס בטווח קרוב להדהים, תטווח ותהיה מוכנה לשלב הבא: ריכוך המיתחם בשעת ה”ש“. מאחורי חומת השריון יתקדמו גם כוחות־הרגלים לנקודת־זינוק ממנה יסתערו בשעה ה”ש" על התעלות, שמן־ההכרח לטהרן על־מנת להקל את עבודת המהנדסים בפילוס דרך לשריון בשדות־המוקשים שבחזית המיתחם. החדרתו של השריון לתוך המיתחם היתה חיונית להשמדת הטנקים המצריים שבו.

במקביל, ינוע צוות־הקרב העצמאי של סא“ל נתן (נת’קה), בציר שנחשב בלתי־עביר לשריון, יעקוף את המיתחם העיקרי בצד צפון ויעלה על דרך אבו־עגיילה — אל־עריש. קודם שיוכל לחסום עורק־תגבורת זה של המצרים, יהיה עליו למגר את “מוצב 181” (הצפוני). בשעת ה”ש" תתקיף חטיבת השריון את המיתחם העיקרי מן החזית, ונת’קה יתקוף אותו מן העורף.

בו־זמנית ינוע כוח־הסיור (עם חרמ"ש) בפיקודו של אריה, בציר דרומי, בכיוון לדרך קציימה, כדי לחסום דרך זו בפני תגבורות, ולאבטח את האגף השמאלי של ההתקפה.

לאחר חסימת הדרכים, הריכוך הארטילרי ותחילתה של הבקעת השריון לתוך המיתחם מן החזית ומן העורף, יסתערו הצנחנים על הארטילריה ויחסלו את הצוותים, כדי לשתק את האש הארטילרית (אך נאסר עליהם לחבל בתותחים, העושיים להועיל לצה“ל, או בתחמושת, העלולה להכיל גם גזים ופיצוצה עלול להמטיר רסיסים על התוקפים, והעשויה אף היא לבוא לידי שימוש בצה”ל); כוחות חי"ר יעוטו מן האגף על התעלות ויטהרון, וכך יקלו על מלאכת המהנדסים השוקדים על פילוס דרך לשריון בשדה־המוקשים שבחזית.

2.jpg

קרב אום־כתף (ציור “מערכות”)

 

7 נתיב ההסתננות    🔗

(5.6.67 – לפני-הצהריים, עד הערב)

ברצועת-עזה כבר השתוללו קרבות עזים, ואילו בציר של אוגדת שרון עדיין שרר שקט יחסי. אמנם, שתי שדרות-השריון – זו של סא“ל ששון, שנועדה לתקוף את מיתחם אבו-עגיילה מן החזית, וזו של סא”ל נת’קה, שנועדה להגיע אל המיתחם מעורפו – ספגו אש ארטילרית למן השעה הראשונה לתנועתם בשטח חצי-האי סיני, אך חלפו שעות אחדות קודם שנתקלו במיתחמי-אוייב. הכוח של ששון שטף את יעדו הראשון במהירות ובקלות שעלו על כל התחזיות, ומיד שאל במערכת-הקשר של המח“ט שלו, סא”ל מוטקה: “להמשיך, המפקד, או לחכות כאן עד שידלג עלי הכוח שנועד לכבוש את היעד הבא?”

סא“ל מוטקה, איש פתח-תקווה, מוותיקי הלוחמים של אצ”ל, היה מרוצה בעליל.

“אתם יכולים להמשיך”, אמר.

ששון כבש במהרה גם את היעד השני. אלה היו שני מיתחמי-ההגנה הקדמניים של המיתחם הגדול של אבו-עגיילה: תארת אום-בסיס ואום-טרפה.

הכוח של סא"ל נת’קה הגיע אל יעדו הראשון סמוך לצהרי-היום – נקלע לשדה-מוקשים “פרוע” וספג הפגזה ארטילרית כבדה ביותר. עד שהתארגן והסתער מחדש – מתעלם מאבידותיו ומהמם את האוייב בהתמדתו בלחץ עליו – היתה תשומת-ליבם של המצרים במיתחם אבו-עגיילה מרותקת לגמרי על-ידי הכוחות הישראליים שעטו עליהם.

את פיצולה של תשומת-הלב המצרית בין רצועת-עזה לבין אבו-עגיילה ניצל אל“מ ישׂכּה, מאוגדת יפה, ל”מיבצע ההסתננות" שלו. הגדוד המוביל עמד בפיקודו של סא"ל אברהם, שריונאי ותיק ועשיר-נסיון, חרף גילו הצעיר (32 בלבד). אברהם, נשוי ואב לשני ילדים, היה קצין-הקבע היחיד בגדודו, שהורכב כולו אנשי-מילואים.

3.jpg

מטוסים מצריים שהושמדו


4.jpg חיל האוויר – – ומעלליו


5.jpg

חיל האוויר – – ומעלליו

6.jpg

צנחנים יוצאים לדרך


7.jpg

הקרב על רצועת עזה: פינוי פצועים;


8.jpg

מושל עזה מובל לשבי


9.jpg

10.jpg

העלאת דגל ישראל באל-עריש


11.jpg

12.jpg הסתערות


אילו נדרש תרגיל להוכחת יעילותה של תפיסת-המילואים בצה"ל (שאל"מ ישׂכּה תרם לה רבות, בתחום השריון), ולהזמת הטענה המקובלת בצבאות זרים שרמת-הביצוע של המילואים נופלת מזו של הסדירים או “הקבועים” (ומשום כך גבוה יותר אחוז הנפגעים ביחידות-מילואים) – באה לחימתו של גדוד זה ועשתה זאת.

מספר טנקים עמדו בפיקודו של סא“ל אברהם באותו בוקר, ועמם פלוגת הנדסה, פלוגת חרמ”ש ומחלקת-סיור. הסיירים נעו בראש, כדרכם; שתי מחלקות-טנקים בעקבותיהם, ובצמוד לטנקים – המג"ד. מוֹתר הגדוד נע מאחור בשדרה ארוכה.

הציר שנקבע לחטיבה זו היה קשה ביותר: כולו מתמשך על פני דיוּנות. משום כך היה סביר להניח, שהאוייב לא ריכז בו כוחות-חסימה גדולים.

ההיתקלויות הראשונות היו קלות. מספר נגמ"שים מצריים נקרו בדרכו של הגדוד, והושמדו. במאהל בדווי קטן נתפשו מספר שבויים.

ואז, לפתע-פתאום, התפוצצו פגזים ביו הטנקים הנעים-בראש. זו היתה טבילת-האש הראשונה לחלק-הארי מאנשי הגדוד. רק אברהם נטל חבל בקרבות “קדש” בשנת 1956. להרף-עין נעצרה התנועה. אברהם לא המתין עד שיתחוור לו אם זוהי רתיעה של-ממש, או רק תגובה אינסטינקטיבית שתחלוף מיד. בבקשו לשמש מופת לפקודיו ולסחפם עמו, העלה את הטנק שלו אל רכס של דיונה, והחל תוקף את המוצב המצרי מן האגף. לא היה צורך בנסיון קרבי ממושך על-מנת לנחש, שאם מבקש האוייב לחסום ציר-תנועה, יעשה זאת באמצעות מוקשים ו“שיני דרקון” (קוּבּיות-בטון נגד-טנקים) לרוחב קרקעיתו של הערוץ, ואנשיו ימקדו את תשומת-ליבם בציר-התנועה הסביר. ואכן, כך היה. מוצב-האוייב היה בנוי בטון כולו, לרבות תעלות-הקשר, וחבוי בבטן הדיונה. משהבחינו המצרים בטנק המסתער עליהם מקצה התעלה, החלו נמלטים על נפשם.

באותו מקום איבד האוייב פלוגת חי"ר, מספר משאיות ואת הכלים נגד-טנקים שלו. יתרה מזו, הוא איבד את גורם-הארתעה (במידה שהיה לו). השריונאים הישראלים, שעודם לא החליפו אש עם לוחמים מצריים, ואשר בימי הכוננות שמעו מפי מפקדיהם הרצאות על טיבו של החייל המצרי ועל נטייתו להתמוטט לאחר שמנחיתים עליו מהלומה מוחצת בתחילת הלחימה, חזו זאת עתה במו-עיניהם. ואם היו להוטים להילחם לפני כן, על-מנת לבתק את טבעת-החנק הערבית שנכרכה סביב לצווארה של ישראל, היו כעת גם רוויי-בטחון כי אכן יעלה בידם להכות את האוייב שוק על ירך.

בריחוק-מה ממקום-ההיתקלות הזה נמצא יעדה הראשון של החטיבה צומת-דרכים שיש לכבשו, וגבעת-מכ"ם החולשת עליו, שיש לקחתה מידי האוייב. היעד נשטף-נדרס על-ידי גדודו של אברהם. אחר-כך התארגן לחסימת הצומת – והמתין לבואו של עיקר-החטיבה.

למן הרגע בו הגיע הגדוד אל הצומת, היה נתון להפגזה שלא רפתה עד אור הבוקר. ההפגזה הונחתה ממיתחם ביר-לחפן, שבין הצומת לבין אל-עריש. הלה פנה אל הצומת, ועל כן היה בדעתם של מפקדי צה"ל לכבוש אותו מן העורף, לאחר כיבושה של אל-עריש. על החטיבה של ישׂכּה הוטל להימנע מקרב חזיתית עם ביר-לחפן – ועם זאת למנוע החשת תגבורות דרך הצומת וביר-לחפן אל אל-עריש ורצועת-עזה המותקפת בעוצמה רבה.

נדרש מאנשיו של אברהם זמן-מה להסכין עם קולות-הנפץ בין הטנקים שלהם. לבסוף היו קולות אלה באוזניהם כדכי-הים באוזני דייגים: הם חדלו לשעות להם.


 

8 מחציתו השניה של לילה אדום    🔗

(6.6–01:00 עד עלות השחר)

בין שתי המשאיות הבוערות – זו משיירת העורף וזו שבאה מן המיתחם עצמו – נמצאה, כתוצאה מתעתוע-הגורל, תחנת האיסוף הגדודית. היו שם שני הרופאים, ד“ר ירון וד”ר יהודה (ג’אד), וארבעה חובשים, שאחד מהם אינו חובש מקצועי: היה זה שליש-הגדוד, שמואל, שתפקידו כקצין-קישור נסתיים בצאת הלוחמים לדרך, ועל כן התנדב לשמש חובש, שכן עבר בזמנו קורס-חובשים.

לאורן של פצצות-התאורה, טיפלו הרופאים בשני פצועי התשמוע המצרי. אחד מהם נטה למות, אך הרופאים לא משכו ידם ממנו. הם עשו כל אשר ביד אנוש, על-מנת להאריך את חייו. ככלות כל האמצעים האחרים, הפעילו הנשמה מפה לפה.

בינתיים, הביאו החובשים פצועים נוספים. במחלקתו של יאיר, שלחמה באגף השמאלי, נפצע פצעי-מוות צנחן מכפר-מנחם, מיד עם פתיחת האש בסוללה הראשונה. רימון-יד התפוצץ וריסס את רב"ט מוטי בכל חלקי גופו, כולל הבטן והגרון, ופצע גם את סגן גדי, שהיה לידו. כאשר הושכב גדי באלונקה, פגע צרור-מקלע ברגלו, והיה צורך לקטעה. השניים הובאו אל תחנת-האיסוף, וג’אד ניגש לטפל בהם. הוא קרב אליהם בתנועות מדודות, ללא בהילות, ועל פניו נסוכה ארשת שלווה, מרגיעה. גם קולו היה שקט ובוטח, חופשי מכל נימה דאוגה. היכולת להרגיע את הנפגע היא חלק בלתי-נפרד מאומנותו של הרופא, אף בבית-החולים; היא ממש חיונית בשדה-הקרב.

בעודו בודק את מוטי, אמר לו ג’אד: “אין מקום לדאגה”. לאחר שמישש את הפצע בצוואר, העיר: “אין בעיות” – וקרץ בעינו אל הפצוע. קריצה זו היתה כשיקוי-מחזק למוטי.

כאשר עבר אל גדי, נוכח ג’אד לדעת כי הפצוע הוא-הוא הנוסך בו, ברופא, את הכוח הדרוש להעמיד פנים חסרות-דאגה. גדי לא זעק ולא גנח, רק שאל מתי ישפיע עליו המורפיוּם שהוזרק לו לשיכוֹך מכאובים. הבקשה היחידה שהשמיע, לאחר הימנעות ממושכת מהטרדתם של אנשי הרפואה, היתה: “סיגריה”.

ג’אד, שעשה את שנת-ההתמחות שלו בבית-חולים כללי (“איכילוב” בתל-אביב), הסכין שם עם חולים שמצבם אינו חמור כלל ועיקר, והם מלאים אנקות ותלונות כרימון. וכאן, בגיהנום של אום-כתף, נמצאו בטיפולו צעירים שפצעיהם חמורים ומכאיבים להחריד, והפצועים לא זעקו! התנהגותם זו של הפצועים היתה כנעיצת דרבן בצלעותיהם של אנשי החר"פ, והם עברו מנפגע לנפגע, נעזרים בפנסי-כיס, מתקינים חוסמי-עורקים ואינפוזיות, מזריקים סמי-ארגעה ומתעלמים מן הקרב המשתולל סביבם – ומעייפותם-שלהם.

ואז, בפתאומיות טורפת-דעת, החלה אחת משתי המשאיות הבוערות להתפוצץ. היא היתה עמוסה תחמושת, והאש הפכה אותה ליורה רותחת המתיזה נתזים קטלניים לכל עבר, ברדיוס של 150 מטר. במרכזו של השטח הנפגע נמצא הכוח של פסח, ובו נקטלו מיד שלושה אנשים; שלושה אחרים נפצעו קשה וארבעה נפצעו פצעים קלים יותר.

מספר נפגעי המשאית המתפוצצת היה רב ממספר הנפגעים בקרב, וידי הרופאים והחובשים מלאו בן-רגע עבודה – בקירבה פוגענית ביותר למשאית המצרית.

בהתעלמם מאש-התופת, החלו החובשים והרופאים מרחיקים את הפצועים משטח-הסכנה. הם דילגו בין התפוצצות להתפוצצות, תפשו מחסה מאחורי כל קפל-קרקע, וחזרו לאסוף עוד נפגעים. צנחנים שנלחמו בקרבת-מקום הופיעו מאליהם, סייעו בהעברת נפגעים, סוככו עליהם בגופם, ואחר נבלעו שוב בחשכה.

ג’אד טיפל באחד הפצועים בריחוק עשרים מטר מן המשאית המתפוצצת. לאחר חבישה ראשונית, קרא לחובש, ויחד עמו נשא את האלונקה אל בונקר-תותח סמוך, ששימש מחסה לעת צרה.

בבונקר מצא ג’אד את רב"ט שמעון, שנפגע מרסיסים רבים. במתינות (אשר תבעה כוחות-נפש גדולים) שאל הרופא את הפצוע אם יכול הוא להצביע על המקום המכאיב לו במיוחד, ואם ידוע לו היכן נפגע, בדיוק, שכן בזאת יוכל לסייע ביד הרופא להחיש את הטיפול בו. בעודו מטפל בשמעון, נוכח ג’אד לדעת כי המצרים הצליחו לטווח את הבונקר. פגזיהם קרבו והלכו במהירות. ניתנה הוראה לפנות את הפצועים משם. לאלונקאים הוסבר כיצד לייצב את האינפוזיה, שהיא סם-חיים לפצועים.

הצורך לטפל בפצועים רבים, בפרק-זמן קצר מאוד, וכן להעביר אה תחנת-האיסוף ממקום למקום בנסיבות הקרב, עמד בניגוד גמור לתביעות הדיוק והעדינות הכרוכות בטיפול רפואי. אם נדרשה הוכחה חותכת להנחה, שלעולם אין תרגיל-בימי-שלום דומה לתנאי-קרב – הנה ניתנה באום-כתף. אבל התירגול-בימי-שלום החיש את תהליך ההסתגלות, ולאחר השלב הראשון כבר קלחה העבודה “כעל מי-מנוחות”…

אנשי החר"פ השכילו לטפל בכל הנפגעים, תוך התגברות על ליאותם-שלהם, הגוברת במהירות, ועשו כמירב יכולתם להרגיע את הפצועים ולהעלים מידיעתם את הדאגה שמעורר מצבם.

הפעילות הקדחתנית סילפה את התגובות וההתרשמויות. לפני עלות השחר נדמה לו לחובש ישראל, כי טיפל באלפי נפגעים, בעוד שלמעשה הגיע מספרם לכמה עשרות בלבד.

כאשר התמקם החר"פ מחדש, החלו מגיעים שמה פצועים מגזרות רחוקות יותר, והרופאים והחובשים, אשר כבר חשבו כי לא יוכלו לטפל אף בנפגע נוסף אחד, נוכחו לדעת כי “תפוסתו” של אדם גמישה כגומי, בשעת-דחק. הטיפול נעשה כמעט מוכנית, “בשיטת הסרט הנע” ובקצב מהיר כל-כך, שמדי דקה זכה כל פצוע לתשומת-לב אישית ולמספר מלים מעודדות מפיו של חובש או רופא. אך מצבם של אחדים מן הנפגעים החמיר והלך במהירות, ועדיין לא היתה אפשרות שהיא לפנותם לבית-חולים. הלחימה על המיתחם הגדול עדיין עמדה בעיצומה.

נת’קה קרב והלך אל סכר רואפה. בתדריך המקורי שניתן לו, אמר לו אריק שרון שלא יסתבך בקרב אצל הסכר (הזכור לשימצה בתולדות צה"ל, מאז מלחמת “קדש”) וכי משימתו העיקרית, בהגיעו לנקודה זו, היא להתחבר עם גדודו של ששון אשר יבקיע את המיתחם מן החזית. אך נת’קה נוכח לדעת כי אצל הסכר ריכזו המצרים את הדרגים שלהם – כמות מופלגת של דלק, תחמושת ואספקה – חומר דליק ופגיע להפליא. הוא הציץ בשעונו והחליט כי עדיין שעתו בידו “לעשות סיבוב ולהבעיר כמה מדורות” ליד מוצב הסכר, קודם שינוע אל צומת אום-שיחאן, מקום-המיפגש עם ששון.

“הסיבוב” שעשה נת’קה אצל סכר רואפה עלה למצרים במספר רב של מצבורים וכלי-רכב. המצרים פתחו מיד באש מקלעים ונ"ט על הטנקים הישראלים, אך לא הסבו להם נזק של ממש. אפשר מאוד, שידי התותחנים המצריים רעדו למראה הדליקות שהחלו משתוללות סביבם – וזאת לאחר שכבר החלה רוחם נשברת מחמת קירבתו הפתאומית של האוייב.

בשעה 02:00 – היא השעה היעודה – התייצב נת’קה על הצומת, ועמו פלוגה א', פלוגת החרמ"ש והמרגמות. הוא כבר גבר על רוב בעיותיו, אך הבעיה שנותרה בפניו היתה חמורה עד-מאוד: כיצד יבחין בלילה בין שריון מצרי לבין שריון ישראלי, ויימנע מתקלות נוסח “קדש”?

באותה שעה עצמה צצה בעיה חמורה ביותר גם בפני הצנחנים הלוחמים באום-כתף: אורה של המשאית המתפוצצת גילה למצרים את הצנחנים, ונפתחה עליהם אש צפופה. בין הקולות הרבים והשונים בצבץ קול אחד, אימתני במיוחד: קולו של תותח נ"מ שירה במסלול שטוח, מטווח 300 מטר. שני צנחנים מן הכוח של פסח קרסו תחתם, פצועים מן הפגז הראשון. פסח לקח עמו אחד מאנשיו, זחל בחופזה אל גדר סמוכה, סרק במבטו את הקולות, איכן את כיוון התותח, חזר וביקש לכנס כיתה להסתערות. אבל קידמה אותו הוראתו של חזי, להימנע מפיזור הלוחמים. פסח הסתפק, איפוא, בהרחקת אנשיו משדה-האש של התותח, שירה בכיוון אחד.

לוי, מפקד הצנחנים בעורף המיתחם, חישב ומצא כי שלוש סוללות-תותחים כבר טוהרו ורביעית ניטשה על-ידי אנשיה, שעה שהותקפה. הוא האמין כי גם הסוללות הסמוכות נוטשו על-ידי צוותיהן הנבעתים. אש הארטילריה המצרית כבר פחתה בשיעור ניכר, ואילו לכל כוחות הצנחנים היו נפגעים. אכן, המפקדים ביקשו היתר לתקוף סוללות נוספות ולהשלים את משימתם, אך לוי החליט כי הגיעה השעה להתחיל בפינוי הכוח מן השטח.

גורם הזמן מילא תפקיד כמעט מכריע בשיקוליו: בשעה ארבע, משמע תוך פחות משעתיים, יאיר השחר, ואסור להישאר במיתחם לאור היום. שרצו שם אלפי חיילים מצריים ומספר ניכר של טנקים; על הטנקים יאסרו קרב כוחות השריון של צה"ל, שיחדרו פנימה בצירי הכביש, מן החזית ומן העורף. אם לא יפנו הצנחנים את השטח, עלולים הם להיקלע לתוך קרב שריון-בשריון, ואילו הפצועים עלולים להידרס בזחלי השריונים.

לכן מנע לוי בעד פסח מהסתער על התותח נ"מ, ועם זאת נתן הוראה לכנס את האנשים ולרכז את הנפגעים בבונקר מרכזי, שם יוכנו למסע בחזרה.

אט-אט התכנסו הכוחות של יאיר ועוזי, שהיו מחליפים אש עם מצרים שהתרוצצו בשטח והיו מגיחים מתוך בונקרים, בהם הסתתרו בעיצומה של ההתקפה.

פסח, שהיה סמוך ביותר למקום התפוצצותה של המשאית ומספר נפגעיו היה רב ביותר, ביקש סיוע באנשים ואלונקות. משהגיע יאיר לבונקר המרכזי, הורה לו לוי לפרוס מחלקה לאבטחה כלפי דרום. מחלקה אחרת נשלחה אל פסח, ועמה ד"ר ג’אד ומישה החובש ואלישע, קצין המבצעים. הם חיפשו את פסח באפלה, קראו בשמו ואותתו בפנס, עד שנתקלו בסגנו של יאיר, שי, שהיה נושא פצוע. שי הסביר להם כיצד להגיע אל פסח, אחר ביקש מאת ג’אד לדאוג להעברת הנפצע שעל שכמו.

“הוא מת”, אמר ג’אד חרש, לאחר בדיקה קצרה.

בהגיעם אל פסח, חבש מישה את הנפגעים חבישה ראשונית מתחת למשאית נטושה, אשר סיפקה מחסה מפני הרסיסים המתעופפים. האחרים נשאו פצועים על שכם, בזרועות, על אלונקות.

הפצועים רוכזו בבונקר של סוללת תותחים בני 122 מ"מ. הם סייעו לרופאים לאבחן את מצבם והיו מפנים את הרופאים והחובשים אל עמיתיהם, שהיו פצועים קשה יותר מהם, לדעתם. נחבשו פצעים, נעשו עירויי-דם לסובלים מדימום קשה, הותקנו אינפוזיות לקראת המסע אל מחוץ לשדה-הקרב. ובינתיים נתחלקו לוי וחזי במשימות החיוניות: חזי דאג לאירגון פינויים של הנפגעים, ואילו לוי נתן דעתו לאבטחת הבונקר – ואחר-כך, לאבטחתו של מסע הפינוי.

לאחר שהודיעו הרופאים כי הפצועים מוכנים, קיבל לוי אישור לנסיגה מאת דני.

החל המסע. רבים מאלה שנטלו חבל בו, ראוהו כמסע-אבלים: היו להם ארבעה הרוגים, 13 פצועים – ורק עשר אלונקות. באלונקות נישאו הפצועים קשה. את ההרוגים נשאו בשמיכות; ואילו הפצועים שיכלו לדדות איכשהו, נשענו על חבריהם השלמים – הגם שכוחם של אלה תש אף הוא במהירות. ההתקדמות היתה איטית, ועל נטל הנפגעים נוספה המועקה שבלב.

מצבם של הפצועים קשה עורר דאגה גדלה והולכת. היה קשה מאוד לקיים את האינפוזיות בדרך הקשה. גפן, שפצעיו היו אנוּשים ביותר, איבד דם כה רב, שנצטמקו ורידיו ולא ניתן למצאם לשם אינפוזיה. עשו לו ונסקציה (חיתוכים) בקרסול, באמת-היד ובמקומות בגוף. כאשר נמצא וריד קטן, נסתם במהרה. ג’אד חש כיצד קולחים חיי הפצוע מבין אצבעותיו. הוא ניסה לחשוב, שמא שכח משהו, שמא לא עשה די-הצורך. חוסר-הישע כמעט טרף את דעתו. בבקשו עידוד, נהג כמנהגו בימים בהם היה צנחן-מן-השורה: שלח מבט אל המג“ד. המבט שהחזיר לו לוי, חיזק את ידיו. ג’אד לא חדל להתפעל מלוי: באיזה שקט דיבר! את פקודותיו השמיע כמי שמזמין ארוחה אצל מלצר. ולא מתוך קשיחות-לב נהג כך, כי אם מתוך ידיעה שזה תפקידו של מג”ד, לדאוג שפקודיו יחושו בבטחון ויאמינו כי מצויים הם בידיים טובות.

מתחילת המסע, ביקש לוי מדני שידאג לשיגור מסוֹקים לפינוי הנפגעים. זו היתה התקווה הגדולה ביותר להצלת הנפגעים קשה. אבל שוב ושוב נאמר לו, שעלול להיות איחור בבואם של מסוקי-הפינוי.

היה עליהם לעשות 500 מטר עד לכביש – ובדרך שרצו חיילים מצרים. לוי פקד במפורש לא לירות אלא בדלית ברירה, לבל יסתבכו בקרב העלול לעכב את נסיגתם ולסכן את חיי הפצועים. הוא קיווה להסתנן בין חיילי האויב, בחסות החשכה. היו שתיים-שלוש היתקלויות, והמצרים שפתחו באש – חוסלו. בתקריות אלו לא היו לצנחנים נפגעים נוספים.

לאחר שעברו את הכביש, שמעו מאחור את קול המנועים והזחלים הגואה מאחוריהם: השריון פרץ למיתחם! אלה מבין הצועדים שהפכו פניהם לאחור, ראו והנה מתלקחות במיתחם המצרי אבוקות חדשות, בזו אחר זו, והשטח נאפד כולו עשן ואש.

הטנקים הראשונים שפרצו לתוך המיתחם המצרי, היו של סא“ל ששון. המג”ד שבע-ההבקעות פתח במיבקע לאחר שדיווחו לו, כי אנשי חי"ר כבר טיהרו את התעלות החולשות על ציר-הכביש, וכי הדרך פנויה לשריון.

“קדימה – מהר!” פקד ששון על סרן אריה, מפקד פלוגה א'.

אמנם, היה ידוע שבפתח המיתחם משתרע שדה-מוקשים רחב מאוד. בנסיבות רגילות היו השריונאים שולחים לפניהם את אנשי חיל-ההנדסה, שיפלסו נתיב בין המוקשים. אבל ששון ידע כי אנשי חי“ר שבתוך המיתחם המצרי כבר היו שרויים בלחימה מאז שעתיים, והם זקוקים לסיוע הטנקים שלו, בהקדם האפשרי. הזמן דחק, ועל כן דירבן המג”ד את המ"פ שלו לפתוח בהבקעה.

היתה זו מלאכת-תופת מצד החי“ר. עזרא וישניא נפצע בצרור כדורים בסמוך לגדר נמוכה, וצנח על הגדר. “תעברו מעלי”, צעק לחבריו והשתופף לאפשר להם לעבור את הגדר על גבו. צריך היה למהר בכל מחיר, כי המצרים גילגלו רימונים ממעלה המיתחם ושילחו עופרת בלא הפוגה. משכילו חבריו לעבור על גבו, התהפך וישניא על גבו, בדק את פצעיו, כיבה את הפנס שדלק עדיין על כתפו (בהיותו קיצוני בחוליה, היה פנסו מסמן לאנשי הרתק עד היכן מותר לירות), פירק את פצצת הררנ”ט – וקרא לחובש.

לא הרחק ממנו באותו רגע שתת דם מפי זאב נדלר, סרן בצבא הקבע, כשהוא רץ ויורה. את פקודותיו לא יכול לצעוק בקול בשל פציעתו, ולכן היה מוסר אותן בקול נמוך לסגן שרץ לצידו, אף הוא יורה מן המותן כל העת ומעביר את הפקודות בקול רם.

פלוגתו של אריה נתקלה בתעלת נגד-טנקים, שנחפרה לרוחב הכביש וסביבה נזרעו מוקשים. הפלוגה נתעכבה לשעה קלה – פרק-זמן שנוצל לקירובם של אנשי חיל-ההנדסה אל פאת המיתחם. אבל בעוד הפלסים קרבים ובאים, ועמם שני טנקי-מורג לפיצוח מוקשים, זינקו הטנקים של אריה מתוך התעלה, בכיוון לכביש.

ארבעה טנקים עברו בשלום את שדה-המוקשים. הטנק החמישי עלה על מוקש, נבלם וחסם את הציר. הצוות יצא את הטנק, בדק ומצא כי “בסך הכל נקטע זחל ואבדו מספר גלגלי-מרכוב” – כלומר, ערד יש תקווה לטנק הזה. הצוות המתין, איפוא, לבואו של הצוות הטכני. בינתיים ניגשו המהנדסים לפילוס מהיר של נתיב לשריוניו הנותרים של ששון – אך המג“ד כבר לא היה מודאג ביותר. כיוון שאחדים מהטנקים שלו כבר פעלו בתוך המיתחם המותקף, ידע שהחי”ר חופשי יותר מאימת השריון המצרי.

כאשר ניתן לגדוד השריון לחדור כולו לתוך המיתחם, ועמו כוח-החרמ“ש שלו, חזה ששון מבשרו עד מה חשובה היתה ההבקעה שביצע בשעה הנכונה. אנשי חי”ר נפלו על צוואריהם של השריונאים ואימצו אותם אל ליבם בקריאות גיל וברכה – בין הקליעים והפגזים שהתרוצצו בחלל האוויר.

בעוד הטנקים שלו אוסרים קרב על שריונו של האויב שבתוך המיתחם, סקר ששון את מצב גדודו, והיה מרוצה עד-מאוד: אם כי היה שרוי בלחימה מאז הבוקר, והיה נתון להפגזת אויב רצופה במשך שעות ארוכות, עדיין היה כל גדודו עמו, למעט הטנק שנתקע בשדה-המוקשים, ומספר “קמטים” שנגרמו לכמה טנקים אחרים מפגיעות פגזים של האויב.

אבל הבעיה שעוד נותרה בפניו היתה חמורה לא-פחות מן הבעיות שכבר פתר עד כה: בעיית המיפגש הלילי עם הצוות הקרבי המשוריין של נת’קה, אצל הצומת.

ככל שקרבה והלכה שעת המיפגש, קלחו מחשבותיהם של נת’קה ושל ששון באפיק מקביל. שניהם ידעו, כי כוחות מצריים כבר שרויים בנסיגה בכיוון לצומת-המיפגש. כיצד יבחינו השריונאים הישראלים בין עמיתיהם לבין אויביהם? אמנם, לששון היו טנקים מדגם “שרמן”, שלא היו כמותם בידי המצרים באותה סביבה, אבל בחשכת הלילה ובלהט הלחימה, קשה להבדיל בין צלליות נעות. ואיחור בזיהוי עלול לעלות בחיי אדם!

נת’קה התייצב, איפוא, בזחל“ם-הפיקוד שלו בקצה האגף השמאלי של הכוח, בנקודה הסמוכה ביותר לציר-התנועה של ששון, ופתח בדו-שיח אינטנסיבי עם המח”ט, עם ששון עצמו ועם סרן אריה, מפקד הפלוגה המובילה. נקבעו כמה וכמה כללי בטיחות והזדהות: ראשית דבר, הורה המח"ט מוטקה, שאחד הכוחות ינצור אש, ואילו הכוח השני יירה – קצת גבוה יותר מגובהו של טנק. אזי ידווח הכוח הראשון אם חולפת האש מעליו. אחר-כך יתחלפו היוצרות. שנית, נקבע שהפלוגה המובילה תדליק זרקור להרף-עין, בהתקרבה לצומת. ולבסוף נתחמו תחומים ונקבע שאפשר להמטיר אש על השטח שמדרום לציר, אך אסור לירות צפונה או מערבה.

“אחרון אחרון חביב”, אמר נת’קה לששון, בחוש-ההומור האלמותי שלו, “אני מקווה שלא שכחת להביא עמך את בקבוק השמפניה שהחלטנו להריק ביחד בשעת ההתחברות!”

“לא שכחתי”, השיב ששון, הרציני בין השניים, שנדבק ממצב-רוחו של נת’קה.

חרף כל האמצעים שננקטו, היו השריונאים הישראלים דרוכים עד להתפקע. כמעט יצאו עיניהם של מפקדי הטנקים מחוריהן, בבקשן לפלח את החשכה ולזהות את הטנקים הקרבים ובאים אליהם. כאשר הגיעו הטנקים הראשונים אל הצומת, וכבר היו בריחוק כעשרה מטרים מהטנקים של נת’קה, זוהו מעל לכל ספק כטנקים מדגם טי-34. משמע, מצרים!

“אש!” הרעים נת’קה בקולו, שעה שראה תותחו של אחד מטנקי האויב מכוון ישר אל הזחל"ם שלו.

הפלוגה של זאב, זו שהיתה פרוסה לימין הזחל“ם של נת’קה, פלטה אש בקצב מדהים, וכל טנקי האויב חוסלו באחת. רסיסי השריון הפגוע ירדו כברד צורב על אנשי הזחל”ם – אך היו כגשם מרענן לעומת המחשבה על האפשרות שהיה סיפק ביד המצרים להשחיל פגז בזחל"ם.

הופיעו עוד חמישה טנקים. שוב המתינו אנשיו של נת’קה עד שלא היה עוד צל של ספק בליבם כי מצרים הם הבאים, וחיסלו אותם. והטנקים של ששון טרם הגיעו.

הם עדיין נלחמו בתוך המיתחם.

עד לכביש צעדו הצנחנים במהירות יחסית, אבל מצפון לו החלו שוב החולות הטובעניים והדיונות הגבוהות. שני לילות-השימורים, המסע המפרך, הלחימה הנמרצת, ועתה משקלם של הפצועים וההרוגים – כולם חברים יקרים – העיקו כעופרת על הצנחנים הצועדים. הם חרקו בשיניים, מעדו, אך החרישו והתמידו בהליכה. אחד מהם אמר בליבו: “כמה דומה מסענו זה ל’מסע הארוך לתוך הלילה' – כשם מחזהו הנודע של יוג’ין או’ניל…”

כאשר היה הכביש כאלף מטרים מאחוריהם, הורה לוי לעצור ולסמן מקום-נחיתה למסוקים. מיד הופרדו הפצועים מן ההרוגים, ולפצועים ניתן טיפול אפשרי בתנאי-שדה. הוחלפו תחבושות, נעשו עירויי-דם – אבל היו פצועים שגוועו אט-אט, ואין להושיעם.

לפתע נשמע טרטור מנועים. גל של רווחה שטף את האנשים: המסוקים באים!

אך אלה היו טנקים מצריים, שנחפזו לעזרת אום-כתף הגוססת.

הצנחנים מיהרו לאסוף את נפגעיהם ולסגת לשטח בלתי עביר לטנקים. אותם פצועים שעד כאן דידו או שרכו רגליהם איכשהו, נישאו עתה על שכם חבריהם הכשירים.

כבד היה הנטל על כל אחד ואחד מן הצנחנים, אך שבעתיים על לוי: דני מסר לו באלחוט, כי המסוקים יאחרו לבוא.

בלב כבד נתן לוי הוראה לאנשיו להמשיך בתנועה.

בה-בשעה שסיימו צנחני אום-כתף את לחימתם – והחלו במסעם הארוך אל תוך הלילה – פתחו אחיהם-לחיל באחד הקרבות המרים ביותר שידעו צנחני צה"ל מעודם, בזירה מרוחקת מאות קילומטרים מאום-כתף: בירושלים.


 

9 ירושלים – אויבים סביב לה    🔗

(5 ביוני – כל שעות היום)

הלחימה על ירושלים החלה זמן קצר בלבד לאחר שנפתחה המלחמה בדרום

והיא הפתיעה רבים, בישראל ומחוצה לה. גם לאחר שחתם המלך חוסיין על הסכם-ההגנה שלו עם מצרים, סברו פרשנים כי הוא עשה זאת לצאת ידי חובה, ולמעשה יסתפק במספר “מטחי כבוד” ואחר-כך יישב בחיבוק-ידיים – בדיוק כשם שעשה זאת בימי מיבצע “קדש”. אלוף פיקוד המרכז (הכולל את ירושלים), אלוף עוזי נרקיס, לא היה שותף לשאננות זו, שכן מאז זמן-מה עקב אחר אותות מבשרי-רע בקו “שלו”: במקביל לחתימת הברית ירדן-מצרים, העבירה ירדן כוחות-שריון ניכרים (חטיבות 40 ו-60 ועוד גדוד טנקים) לגדה המערבית, וכן הציב הלגיון הירדני את הארטילריה שלו במטחווי פגיעה בנקודות רגישות ביותר – ירושלים העברית ואיזור תל-אביב.

יתרה מזו, המצרים קיבלו את ההסכם עם ירדן במלוא הרצינות, שלחו את הגנרל עבדול מונעם ריאד לפקח על ביצוע ההסכם והטיסו לירדן שני גדודי קומנדו מצריים. גם עיראק שלחה לירדן כוח גדול, רגלי ושריון, וגם תותחנים, ואילו ערב-הסעודית וכוויית שיגרו לירדן יחידות סמליות.

בשעות לפני-הצהריים של יום ב', 5 ביוני, פתחו הירדנים בהפגזה לכל אורך הגבול עם ישראל. פיקוד המרכז הגיב בהתאפקות מירבית והסתפק בהחזרת פגז על כל פגז ירדני. באמצעות גנראל אוֹד בּוּל, ראש מטה משקיפי או“ם באיזור, הורצה הודעה למלך חוסיין: לישראל מלחמה בדרום; אין פניה למלחמה גם במזרח; אם יימנעו הירדנים מלחימה – מה טוב; אם ייצאו למלחמה, יכה בהם צה”ל במלוא עוצמתו.

חוסיין לא נענה לפניה הישראלית – ואולי לא היתה לו עוד שליטה על צבאו?

בכספות של החטיבות הירדניות נמצאו כעבור שבוע פקודות מדוייקות ומפורטות להשמדתן של מוצא ושעלבים, על כל האוכלוסיה המתגוררת בהן.

בשעה אחת אחרי-הצהריים השתלט כוח של הלגיון הירדני על ארמון הנציב בירושלים, מושב מטה משקיפי האו"ם בשטח המפורז. לבניין רם זה יתרון צבאי מובהק. לא נותר עוד לישראל אלא להגיב בכוח. ועל פיקוד המרכז היה לעבור במהירות הבזק ממשימת-בלימה להתקפת-נגד.

המצב היה עדין. לצרכי בלימה היה לפיקוד מרכז כוח בן שלוש חטיבות-רגלים וחטיבה ממוכנת אחת. הכלים שעמדו לרשותו לא היו מן החדישים ביותר, והיה ציוד שלא נמצא כלל ברשותו.

לירדנים היו כמה וכמה יתרונות אסטרטגיים: הם ישבו באיזור הררי, שמעטות בו הדרכים הנוחות לביצוע התקפת-נגד רבת-תימרון; והם חלשו על האיזור בו מרוכז חלק-הארי מאוכלוסיית ישראל, בישובים צפופים – ובו נמצאת אחת הנקודות הצרות ביותר של מדינת ישראל (בין קו שביתת-הנשק ובין נתניה – 17 ק"מ בלבד!). תותחי הלגיון בקלקיליה יכלו להגיע בפגזיהם למרכז תל-אביב (וזאת עשו, בלילה הראשון למלחמה).

ועל הבעיות הצבאיות נוספו בעיות דקות של מדיניות: על-פי הסכמי שביתת-הנשק אסור היה לישראל להכניס נשק כבד לירושלים, או להטיס מטוסים בשמי העיר. פיקוד המרכז צריך היה, איפוא, לחכות עד שיובהר לעולם כולו כי ירדן הפרה סעיף זה, בטרם תתוגבר ירושלים בכלים כבדים ובמטוסים. אבל הכלים הכבדים והמטוסים לא יכלו להועיל הרבה באותן גזרות שבהן מרוכזים אתרים קדושים לנצרות ולאיסלם, שכן פגיעה באתר קדוש כזה היתה מעוררת זעם בעולם הגדול.

הצד הפוליטי חייב פעולה על-פי לוח-זמנים מאולץ וזהיר – וקבלת אישור מראש לכל שלב ושלב בהתקפת-הנגד.

כאמור, עבר פיקוד המרכז להתקפת-נגד רק לאחר שהוסר כל צל של ספק מעל כוונותיו של חוסיין: הוא לא היה מוכן להסתפק ב“מטחי-כבוד”, אלא יצא ל“מלחמת הקודש” לצד אחיו המצרים. ירושלים העברית הופגזה קשות במשך שעות, וסכנה גדולה איימה על המובלעת הישראלית על הר-הצופים, בה ישבו 120 שוטרים בלבד, עם נשק קל (שוב על פי הסכמי שביתת-הנשק). כמו כן הומטרו פגזים על ישובים רבים ממבשׂרת-ירושלים ועד לתל-ברוך שליד תל-אביב.

כאשר הוחלט לצאת להתקפת-נגד, היה הסעיף הראשון – סילוקו של הלגיון מארמון-הנציב והתחברות מוקדמת ככל האפשר עם הר-הצופים. אחר-כך צריך היה להשתלט על שטחים רמים שמהם חלש הלגיון על נקודות אסטרטגיות בישראל.

סא“ל אשר דרייזין, יליד הארץ בן ה-35 – ראש הכוח שמונה לתקוף – ידע שיש למהר ולהפתיע. קבוצת הפקודות ארכה חמש דקות. הסיירת החטיבתית עלתה על ארמון הנציב – סמל השלטון הזר מימי הבריטים – מן החזית, וכוח נוסף הקיף כדי לעלות על מוצב ירדני מאחור. מפקד הגדוד לקח חלק פעיל בקרב והיה ראשון לפתיחת האש. ובעוד, מאחורי הארמון, בעמדות שבחורשה, מתפתח קרב עז, עלה סא”ל דרייזין, והוא כבר פצוע, על גבעת האנטנה החולשת על הארמון ומשם יצא בחופזה לכיבוש “מוצב הנקניק”. משם הובהל לכפר המבוצר צור-בּאחר, מול רמת-רחל, כדי להתמודד עם המישלט הנישא “הפעמון”. ניטש קרב מגע במעלה המישלט ובתעלות. בראש חוליית הטיהור עמד זרח אפשטיין, שהתמודד עוד קודם בעמדות הירדנים שבארמון הנציב. הטיהור הושלם, במחיר קרבנות, לאור יום אחרון.

הראשונה שהוטלה לקרב היתה חטיבת ירושלים. בשעה שלוש אחרי-הצהריים, בקירוב, כבשה את ארמון-הנציב. תנופת הלוחמים נמשכה, כאמור, בכיוון לכפר צור-בּאחר. עד-מהרה השתלטה חטיבת מחוז ירושלים כליל על הדרך הראשית המקשרת את הר חברון עם חלקיה האחרים של ממלכת ירדן. ברשות האויב נותרו רק דרכים משניות.

אותה שעה נתן אלוף פיקוד מרכז, עוזי נרקיס, הוראה למפקד חטיבת-השריון שלו, אלוף-מישנה אורי בן-ארי, לעלות מן השפלה לפרוזדור ירושלים, במגמה לפרוץ – בהינתן האות – אל גב-ההר, בין ירושלים ובין רמאללה.

זו היתה מעין פריעת חוב בן עשרים שנה, בקירוב, לשני המפקדים הבכירים הללו: במלחמת הקוממיות חרק עוזי נרקיס בשיניו, פעם אחר פעם, כאשר נגזר עליו ועל אחיו-לנשק לפנות שטחים – בגלל דלות כוחו של צה“ל, בגלל לחץ האויב ובגלל לחצים פוליטיים מבחוץ. כך נכבשו משלטים לאורך הדרך לירושלים, ופונו משום שלא היו כוחות שיחזיקו בהם לאחר הכיבוש. כך נפל גוש-עציון (שנרקיס היה אחד ממפקדיו האחרונים). וכך נפלה העיר-העתיקה, לאחר שעלה בידי נרקיס לפרוץ אליה דרך שער-ציון – משום שלא היו תגבורות לניצול הפריצה. ואילו אל”מ אורי יפה-התואר ועז-הנפש, שנתכנה “אלוף המסתערים”, לא שכח מאז תש"ח את רגשי התיסכול שהנחילו לו הסתערויות-הנפל על גבעת הראדאר שעל גב-ההר. והנה נתן אותו נרקיס לאותו אורי את ההזדמנות הגדולה לתקן את המעוות הנושן, ולפרוץ אל אותה גבעת הראדאר.

אל"מ בן-ארי ביקש – וקיבל – רשות לפתוח בהסתערות תוך כדי תנועה מן השפלה אל ההר, וזאת כדי לא לאבד תנופה ולא לאפשר לאויב להבין את המתרחש. גם עוזי וגם אורי חששו שמא יופעלו לחצים בין-לאומיים תוך כדי היערכות להתקפה על גב-ההר, וכן חששו פן יבחין האויב – ממשלטיו הרמים – בהתארגנות להסתערות וייערך להגנה נגד-טנקים או להתקפת-נגד. אמנם, הסתערות של שריון תוך כדי תנועה עלולה לגרום להיעדר תיאום בין כוחות-המישנה התוקפים – אך הסיכון נראה כדאי.

גב-ההר הוא השטח החיוני ביותר לא רק לירושלים אלא לגדה כולה. המחזיק בו – חולש על הגדה. זהו אחד המקומות המעטים באיזור ההר, בו יש מישור המאפשר פריסה של שריון.

הירדנים ידעו את כל הדברים הללו, ומפקדת פיקוד מרכז לא נזקקה לחוש נבואי על-מנת לצפות לנסיון ירדני להעלות את החטיבה המשוריינת ה-60 מבקעת-הירדן אל גב-ההר, על-מנת לאיים משם על ירושלים – ולסכל מהלכים ישראליים מסוכנים.

מכיוון שהזמן הדרוש לנסיעה מיריחו לגב-ההר שווה כמעט לזמן הדרוש לנסיעה ממעלה-החמישה לאותו שטח, היה ברור כי סיכויי הנצחון יהיו רבים יותר בחלקו של הזריז מבין היריבים.

אלוף נרקיס – שעשה כמירב יכולתו על-מנת לראות את אל“מ אורי כמח”ט השריון שלו – קיווה בכל ליבו כי “האיש שלו” ינצח במירוץ עם הירדנים, שכן בראש דאגותיו אותה שעה עמד הר-הצופים – וסכנת נפילתו כתוצאה מהתקפה רבתי של הירדנים.

חשש זה הניע את עוזי נרקיס להטיל לקרב את הכוח השלישי שבפיקודו – חטיבת הצנחנים בפיקודו של אל"מ מרדכי (“מוטה”) גור. את הצנחנים שלח אלוף פיקוד מרכז לכבוש את העמדות הירדניות המבוצרות ביותר בירושלים – והמסוכנות ביותר לעיר הבירה: בית-הספר לשוטרים, גבעת-התחמושת ושייח'-ג’ראח. התכנית היתה, שחטיבת השריון וחטיבת הצנחנים תסייענה זו לזו, הן על-ידי שבירת כוחות האויב והן על-ידי ריתוק חלקים ניכרים מן הכוחות הללו, לבל יוכלו להתלכד לאגרוף-מחץ יחיד.

כאמצעי נוסף שנועד לסייע ללוחמים על ירושלים, ביצע אלוף נרקיס פעולת הסחה והטעיה כלפי דרום – בכיוון לדרך בית-לחם.

כתוצאה מפעולת-תמנון זו לא יכול האויב לנחש את כיוון המאמץ העיקרי בחזית זו – אלא לאחר שהיה כבר מאוחר מדי.

אל“מ אורי ליטש את תכנית-ההסתערות שלו תוך כדי עליה בפרוזדור ירושלים. הוא החליט לנסות ולפרוץ בחצי-תריסר צירים, מכיוון קרית-ענבים, מעלה-החמישה ומוצא. ההבקעה המוצלחת ביותר תשמש להזרמת עיקר הכוח בכיוון לרמאללה. כל ציר היה משובץ מעוזי-לגיון זכורים לרע מימי תש”ח – ומאז חוזקו ובוצרו ללא-הרף: שייח' עבדול עזיז, בית-איכסא, גבעת הראדאר. כל מעוז – עתיר בונקרים עשויים בטון מזויין ומוקף חפירות-הגנה, גדרי תיל דוקרני ושדות-מוקשים. אלה-האחרונים היוו בעיה חמורה, שכן מרבית הציוד לפינוי שדות-מוקשים (כגון טנקי-מורג) רוכזה בחזית הדרומית. את פינוי המוקשים לפני חטיבתו של אל"מ אורי ביצעו בעיקר אנשי יחידות-ההנדסה שנעזרו בדקרים ובמומחיות מקצועית – בנוסף על רוח רמה שאיפשרה להם לעסוק במלאכתם התובעת דיוק והתרכזות, תחת אש-אויב צפופה להחריד.

על אף כל הקשיים, קצרה חטיבתו של אורי הצלחה רבתי. במקום לפרוץ בציר אחד, פרצה כמעט בכל הצירים: בגבעת הראדאר, מול מעלה-החמישה, בשייח' עבדול עזיז, מול מבשׂרת-ירושלים, בבית-איכסא, בבידו – כפר מבוצר שחלש על הציר לטרון–תל-אל-פול – ועל הדרך המקשרת את גבעת הראדאר עם ציר זה.

מכיוון שכל מעוז ירדני הושתת על בונקרים איתנים, נקט אל“מ אורי בטכניקה מיוחדת: לכל טנק הוקצה בונקר לפיצוח. ומה שלא עשו הטנקים – עשו אנשי הארטילריה של צה”ל ומטוסי חיל-האוויר. את עיקר המלאכה האווירית עשו מטוסי-הסילון הקטנים והמיושנים מדגם “פוגה מגיסטר”, הנחשבים כיום מטוסי-אימון. מטוסים אלה חומשו ברקטות בנות 60–80 מ"מ ובצמד מקלעים כבדים, ופגיעותיהם באויב היו מדוייקות וקטלניות ביותר.

חטיבתו של אורי פתחה בהתקפתה בשעה 5:15 אחרי-הצהריים. היא לא סבלה אבידות גדולות בדרכה אל היעדים, אך שילמה מחיר-דמים בלחימה על היעדים.

החיילים-הרגלים של החטיבה (הלא הם חיל-יהרגלים המשוריין – החרמ"ש) צריכים היו לפלס דרך לשריונים בתוך שדות-המוקשים של האויב. הירדנים היטיבו לזרוע את מוקשיהם, וטמנו חמישה מוקשי-נעל (הקוטעים את רגל הדורך עליהם) מסביב לכל מוקש נגד-טנק. כדי להרים את המוקשים, צריך היה להשתמש בסכיני קומאנדו ובדקרים. המלאכה היתה איטית ומרטטת-עצבים. היא נמשכה שבע שעות ארוכות של חשיכה (החל ב-19:15) ונשלמה רק לאחר שארבעים איש איבדו רגליים. קצינים עשויים ללא-חת הלכו הלוך ושוב בשדות-המוקשים, להנחות את כלי-הרכב והאנשים – וכל זאת, תחת אש-אויב.

כאמור, פרצה החטיבה כמעט בכל הצירים שהוקצו לה – גם כאשר באחד הצירים נדרשו תשע שעות למעבר שני קילומטרים!

זמן-מה אחרי חצות הליל כבר החזיק צה"ל בגבעת הראדאר, שייח' עבדול עזיז ובית-איכסא, וגדוד טנקים כבר נע ממזרח לנבי-סמואל.

“אני מעוניין להשתלט על גב-ההר עד הבוקר”, אמר אלוף נרקיס לאל“מ אורי. מח”ט השריון ביצע את המשימה לפני השעה 4 אחר-חצות – לאחר שעשה את כל הלילה בתנועה בין הכוחות השונים ובתיאום המיבצע הנרחב ממפקדתו הניידת.

כאשר האיר השחר, נמצאה החטיבה על גב-ההר, מול תל אל-פול (עליו החל המלך חוסיין מקים ארמון חדש), והיתה מוכנה להמשך הלחימה – ולהתחלת הסיוע לצנחנים.

לחימתם של הצנחנים בירושלים החלה באיחור של כשעתיים – וגם אז נותרו פרטים רבים שטרם לובנו עד תום והיו מפקדים שלא הכירו די-הצורך את גזרותיהם. רבים מן הלוחמים לא ידעו היטב את ירושלים, לא זו המערבית ובוודאי לא זו המזרחית. רק לעת ערב ניתן למפקדי-המישנה להתקרב אל קו-הגבול ולצפות מעט על עמדות האויב, להתוות את צירי התנועה ולקבוע את שלבי הפעולה, לאחר שקיבלו תדריך על פי מפות ותצלומי-אוויר.

“ניתנו תדריכים די קצרים ומאולתרים”, סיפר מפקד חטיבת הצנחנים (מילואים) שנועדה להילחם בירושלים, אל"מ מרדכי (“מוטה”) גור. תדריכים אלה ניתנו על גבי מפות, לאור פנסים, שעה שכבר החלו הכוחות נעים אל נקודות-הזינוק שלהם. “את המטענים הנוספים, את התחמושת הנוספת ואת הרכב הכוחות המדוייק לקראת המיבצע צריך היה לאלתר תוך כדי תנועה ותוך כדי תדריך הכוחות בשטח”, ציין מוטה.

בגלל הקשיים הכרוכים באי-הכרת השטח, נדחה שוב ושוב מועד פתיחתה של ההתקפה. היה ברור מראש, כי הלחימה בשטח בנוי ומבוצר היטב, המוגן על-ידי הצבא הירדני בעל הציוד והאימון המעולים, תגרום לאבידות רבות. על כן צריך היה להכין מראש את מערכת הפינוי, כדי שזו תוכל להביא את הנפגעים בהקדם האפשרי לבתי-החולים המרכזיים. כל פרט ופרט כזה דרש עוד כמה דקות, ועוד כמה דקות, וכבר השעה 01:00. אז נתעוררה השאלה, אם בכלל לתקוף באותו לילה, או להמתין לבוקר ולקבל אולי יותר סיוע, ובמיוחד סיוע אווירי.

הצנחנים העדיפו לתקוף בלילה. בשיחותיו עם המג"דים שלו, שמע מוטה מפי כולם את המשאלה לתקוף ללא-דיחוי, בו-בלילה, חרף הקשיים והעדר סיוע אווירי. הצנחנים ביכרו מאז ומתמיד לוחמת לילה; ובאשר לסיוע האווירי, היה חשש שמא יכבד ממילא מן הטייסים לתקוף מטרות-קרקע בתוך שטח בנוי, שהכוחות היריבים מעורבים בו זה בזה ואשר מקומות קדושים רבים כל-כך נמצאים בקרבתו.

שעה שהחלו הכוחות בתנועה אל נקודות-הזינוק שלהם, עלתה מפקדת החטיבה על גגו של בית-ההסתדרות, ברחוב יואל הנביא, ממנו ניתן לצפות על חלק-הארי של ירושלים, ובמיוחד על בית-הספר לשוטרים שעל גבעת-התחמושת – זה היעד העיקרי לאותו לילה. שמי העיר נשרטו שתי וערב בציפורני פצצות ופגזים. אחד הפגזים, מתותח בן 25 ליטראות, הרס את מעקה הגג שעליו עמדת חבורת הפיקוד ועמה אלוף פיקוד המרכז, אלוף עוזי נרקיס, אשר חבש את סימן ההיכר שלו: כובע מצחיה עשוי בד.

להרף-עין נשתררה דממה על הגג. אחר-כך שאל מוטה בקול הבאריטון השלוו שלו: “נפגע מישהו?” נתברר רק שנפגעו מכשיר-קשר ושני קשרים – משברי אבן שירדו עליהם כברד.

המפקדים המשיכו במלאכת התצפית והתכנון.

גדודי הצנחנים (שאחד מהם נועד לתקוף את בית-הספר לשוטרים והשני את שכונת שייח'-ג’ראח, בואכה הר-הצופים המבודד) הגיעו למקומות הכינוס באוטובוסים אזרחיים. ליוו אותם טנקים שנועדו לסייע בידם לפצח מצדיות ועמדות-ירי קשות במיוחד. מפקדי הטנקים היו ירושלמים, ולפיכך הכירו את השטח טוב יותר ממפקדי הצנחנים, ויכלו לשמש להם במידת-מה גם סיירים ואנשי-מודיעין.

טרטור המנועים גילה ללגיונרים הירדנים את סוד ריכוז הכוחות, וגם את מיקומם. מיד הונחתה אש מכל כלי-הנשק על פתחי הרחובות שבהם החלו הצנחנים להתרכז. כבר במטחים הראשונים נפגעו עשרות צנחנים, והפעילות הקדחתנית הראשונה היתה: פינוי הנפגעים.

מכל עבר נשמעו קריאות: “חובש! חובש!” והיו קריאות שהלכו ורפו עד שנדמו, בטרם הגיע חובש. לרוע המזל, נפגעו חובשים רבים, וגם רופא, כבר בתחילת ההפגזה האינטנסיבית, וחסרו ידיים עובדות בתחנת-האיסוף.

הצנחן בועז, יליד אפיקים, בן 26, נמנה על תחנת-האיסוף בכוח שנועד להגיע למוזיאון רוקפלר דרך בית-הספר לשוטרים. בועז ראה כיצד יורדים עמיתיו מן האוטובוסים בשכונת מאה שערים, ליד בית ההסתדרות, ומתפצלים לשני טורים עורפיים שנעו בזהירות לשני צידי הכביש. לפתע החלו פגזים ופצצות-מרגמה מתבקעים באמצע הכביש, לאורכו. קרוב לוודאי שהשטח היה מטווח מראש על-ידי הירדנים, שכן כל פגיעותיהם היו מדוייקות – ופוגעניות. כמעט כל אנשיו של בועז, לרבות הרופא, נפגעו כבר בתחילת ההפגזה. כל מי שעדיין יכול היה לעמוד על רגליו, נחלץ לפנות נפגעים. דא עקא, רבים מן הנחלצים לעזרה לא ידעו את חכמת-המטחים, ובמקום לצפות לסיומו של מטח ארטילרי ולנצל את ההפוגה הקצרה שלאחריו לשם זינוק אל לב הרחוב, היו חשים אל הנפגעים מיד עם היפגעם – וכך נפצעו ואף ניספו רבים מן המבקשים להציל את חבריהם.

נשתררה אפלה ברחוב, לאחר שבותקו חוטי-החשמל בהפגזה הכבדה. חוטי-חשמל “חיים” נחו על הכביש והמדרכות, וסיכנו את חיי העוברים על פניהם.

בעודו תומך בפצוע שדידה על רגל אחת, שמע בועז אנחות מאחת החצרות. הוא הציב את הפצוע אצל גדר-אבנים ונכנס לחצר. שם מצא צנחן שנפגע בשתי רגליו. לאחר שגרר עצמו לתוך החצר, כשל כוחו. “יש כאן פצוע בשתי רגליים”, קרא אל הפצוע הראשון. “נסה להגיע בכוחות עצמך אל נקודת האיסוף. תוכל להישען על גדרות.”

בועז גחן אל הפצוע בשתי רגליו וניסה לגרור אותו. “עזוב… עזוב”, ביקש הלה, שסבל יסורים קשים. בועז הסתכל כה וכה, מצא לוח-פח, אחז בבתי-שחיו של הפצוע, העלהו על הלוח שהפך לאלונקה, וכך גרר אותו אל מקלט בו רוכזו פצועים. מכיוון שכבר היה המקלט מלא, הונחו הפצועים הבאים בפתחו – ושם נפגעו שוב ושוב מרסיסים.

הצנחן עופר סובול, המשופם והממושקף, שקרב עם יחידתו אל שער מנדלבאום, חש בחבטה עזה, כאילו ידו בו אבן. הוא המשיך בהתקדמותו, אבל נוכח לדעת שעם כל צעד נוסף פוחת כוחו. הוא החל רוקק דם. במאמץ עליון עבר על פני גדר-אבן ושם המתין עד שהגיע אמבולנס. ברגע שנטרקה דלת האמבולנס, התפוצץ פגז, ונהג האמבולנס נהרג. גל-ההדף שיחרר את בלם-היד של האמבולנס, וכלי-הרכב נע מאליו ודרס מספר פצועים שהיו על הכביש. אחד הפצועים שבאמבולנס, דן פולקובסקי, גבר על מכאוביו, קפץ לתא-הנהג ובלם את המכונית.

פצוע אחר, אילן לוין, התעלם לגמרי מפצעו-שלו, חבש חובשים שנפגעו, פרץ גדר-אבנים וגרר פצועים מן האמבולנס ומן הרחוב אל המחסה שסיפקה גדר זו, ואחר-כך הצטרף אל הכוח שעמד לכבוש את מוזיאון רוקפלר. אילן החבלן, בן המושבה מזכרת בתיה, בן 22, חקלאי, נשוי ואב לבת פעוטה, חשש בבוקרו של יום ב', שהמלחמה תסתיים קודם שתינתן לצנחנים הזדמנות ליטול חבל בה. הוא נפצע בעברו בשער מנדלבאום. בעת הפציעה חש חבטה עזה בבטנו, אך במששו את המקום, לא גילה דם ולכן הסיק כי נפגע פגיעה יבשה, אולי מאבן.

בצהרי יום ג' חש לפתע כיצד כלים כוחותיו במהירות. הוא פינה עצמו אל תחנת-האיסוף ושם אבדה לו הכרתו. הרופא בדק ומצא שאילן נפצע קשה בכבד. וכך, בהיותו פצוע קשה, טיפל אילן בנפגעים ונלחם במשך כעשר שעות.

כאשר רבו הנפגעים, ונידלדלו עד-מאוד שורות החובשים בקו-האש, נשלח רץ אל תחנת מגן-דוד-אדום בירושלים העברית, לבקש כי ישוגרו מיד אמבולנסים אל נקודות האיסוף. באחד האמבולנסים נהגה אשה דקת-גו וקטנת-קומה, בעלת עיניים חומות ערניות ומרץ אינסופי, שאיש מן הלוחמים לא ידע את זהותה. בהגיעה אל הישיבה שברחוב שמואל הנביא, שם התמקם רופא הצנחנים, סרן ד"ר יעקב (ג’ק), החלה מיד מטפלת בנפגעים.

“אין זה מקום לאשה. מוטב שתתרחקי מכאן”, העיר לה ד"ר ג’ק, בעודו מטפל בקדחתנות בנפגעים שהובאו אל “בית-החולים” שלו.

נהגת האמבולנס לא התווכחה עמו, אך גם לא מילאה אחר הוראתו. משנוכח ד"ר ג’ק לדעת כי לפניו חובשת מקצועית, זריזה במלאכתה, אמר: “אז חבשי קסדה, לפחות.” והיא נשארה שם בעיצומה של האש.

תוך דקות קמה סביבה חבורה של עוזרים מסורים, אפסנאים ואלונקאים, שהיו פותחים בשבילה תחבושות אישיות, מגישים לה מספריים וזריקות ומרחיקים פצועים לפי הוראותיה.

איש לא ידע מי היא, ולאיש לא היה פנאי לשאול. וכמו שהופיעה, כן נעלמה לפני עלות השחר, ולא נותר לפצועים שנהנו מטיפולה אלא להצמיד לה את הכינוי “המלאך”.

כאשר סיפר אל"מ גור את האפיזודה הזאת, לא אמר אלא “חובשת שנשארה אצל הנפגעים, תחת אש, במשך שעות”, וכאשר שאלוהו עתונאים לזהותה, לא ידע כל פרט שהוא על אודותיה.

רק לאחר שהתקשרה האלמונית עם מפקדת הצנחנים, לשאול כיצד להחזיר את הציוד שניתן לה בלילה הראשון (מעיל-רוח, אפודה וציוד רפואי; את הקסדה ביקשה להשאיר ברשותה, למזכרת), נודע מי היא. זו היתה אסתר זלינגר (ארדיטי), כבת 30, תושבת בית-הכרם בירושלים. עד 1967 היתה נהגת אמבולנס במד“א בירושלים. לפני מלחמת ששת הימים פרשה ממד”א על-מנת לחלק את זמנה בין הבית והילדים ובין קורס למורי-דרך לתיירים.

כאשר נפתחה ההפגזה על ירושלים, נפחדו ילדיה במקצת; אך משירדו למקלט, שאלו את אמם: “למה את לא הולכת לעזור לחיילים?” אסתר הפקידה את הילדים בידי המורה של בתה, נורית, ונחפזה לתחנת מד"א, כמתנדבת. היא החלה נוהגת באמבולנס ומפנה אזרחים שנפגעו באש הירדנית.

בשעה 23:00, בקירוב, החלה רואה צנחנים מתרכזים בסביבות הר-הרצל. היא החליטה להצטרף אליהם בהזדמנות הראשונה; אך בחצות הליל נעלמו מעיניה.

ואז הופיע במד"א צנחן מיוזע ומתנשם בכבדות, וביקש אמבולנסים. כחץ שלוח יצאה אסתר אל הצנחנים בקו-האש.

זו לא היתה שליחות-הגאולה הראשונה שלה. בעת שרותה הצבאי היתה חובשת-נהגת באחד מבסיסי חיל-האוויר. באחד הלילות היתה בתורנות במגדל-הפיקוח. בחוץ השתוללה סופה. ברק פגע בכבל חשמל, ואורות הבסיס כבו. אותה שעה חגו חמישה מטוסי “מוסקיטו” מעל לבסיס, מתכוננים לנחיתה. ניתנה להם הוראה לנחות בבסיס אחר. אבל אחד מהם כבר נמצא בגישת-נחיתה, ונפל לשדה חרוש, ליד הבסיס. אסתר זינקה לאמבולנס ודהרה שמה עם מכוניות הכיבוי. הבוץ מנע בעד קירובם של כלי-הרכב אל המטוס, שכבר נאחז להבות. היה חשש שמא תתפוצצנה פצצותיו תוך שניות מעטות – קודם שיהא סיפּק ביד איש לחלץ את שני אנשי-הצוות שבתוכו. ואם לא די בכל הקשיים הללו, החל מקלעו של המטוס פולט מאליו צרורות בזווית 90 מעלות.

מבעד ליבבת הרוח, פצפוצי הלהבות, טרטור המקלע וצעקות הכבאים, שמעה אסתר גניחות בוקעות מן המטוס. היא יצאה את האמבולנס, רצה אל המטוס, איבדה את נעליה בבוץ והמשיכה בדרכה, יחפה. בהגיעה אל המטוס, פרצה את דלתו וראתה את הנווט פצוע וסובל מכאובים קשים, בעודו בהכרה מלאה. היא גררה אותו החוצה. הלהבות כבר ליחכו את חלק-הארי של המטוס והגיעו אל מטען הפצצות, אך אסתר לא רחקה משם. ריח בשר חרוך מילא את נחיריה, מכיוון תא-הטייס. היא מיהרה שמה וראתה את הטייס, יעקב, מרותק לכיסאו, נטול-הכרה. בידיים הולכות ונכוות פיתחה אסתר את רצועות-הבטחון שלו וגררה אותו החוצה. קליע מן המקלע פצע אותה בראשה, אך היא התעלמה מכל וכל ומיקדה את מעייניה בהרחקת הפצועים מן המטוס העומד להתפוצץ. לאחר שהרחיקה אותם די-הצורך, לדעתה, נצמדה אל הקרקע – ואז התפוצץ המטוס.

מישהו צעק מרחוק: “מסכנה, גם היא הלכה!”

אבל אסתר לא “הלכה”. היא קמה על רגליה ועזרה להעמיס את הפצועים באמבולנס. אחר-כך נהגה במלוא המהירות לבית-החולים “קפלן” ברחובות. שם נפטר הנווט, ואילו הטייס ניצל; ואסתר עצמה קיבלה טיפול בפצע שבראשה ובכוויות שעל ידיה.

בפברואר 1955 נתן לה הרמטכ“ל, משה דיין, ציון-לשבח – הראשון שניתן לחיילת בצה”ל. כאשר התייצבה אסתר בפני דיין, לקבלת התעודה, סקר אותה במבטו ושאל בבת-צחוק: “מה, זה הכל?”

בזה אחר זה הגיעו משלוחי-נפגעים מתחנות האיסוף הקדמיות אל בתי-החולים בירושלים העברית. מעטים מהם זעקו מכאבים, אך כמעט כולם קוננו על מר-גורלם: “להיפצע כך, כבר בהתחלה, לפני שירינו אף צרור אחד? לפני שהטלנו רימון? לפני שנלחמנו?”

האש הירדנית זרעה מוות ודלדלה את שורות המסתערים, אך לא היה בכוחה לבלום את “המכבש האנושי” של הצנחנים.

בפרוס ההסתערות, ניתן להם סיוע ארטילרי קצר אך נמרץ, לריכוך עמדות-האויב. אותה שעה היו סוללות המרגמות של צה“ל בירושלים המקומות מחרישי-האוזניים ביותר, ועם זאת השלווים ביותר, בעיר המפרכסת בעווית-ההפגזה. אצל המפקדים טרטרו מכשירי-הקשר, מעבירים “הזמנות” ל”מנות-ברזל", על-פי ציוני-מפה שנשמעו כשפה מכוכב-לכת אחר באוזניו של הדיוט. תחילה נשמע קולו המעשי של קצין-התצפית; הוראותיו הפעילו את ידיהם של קציני הארטילריה, האוחזות בחוגות-חישוב ובעפרונות שרשמו זוויות, אזימוט וטווח; החישובים תורגמו מיד ללשון פקודות-אש: את הפקודות העבירו מפקדי הרגמים – נרי ועמיתיו – באמצעות מגבירי-קול ורצים, אל הסוללות השונות. הפקודות הרועמות נבלעו בנביחותיהן הצרודות של המרגמות, שלועיהן לא חדלו לפלוט רשפים ועשן.

מאחורי מסך-האש הסתערו הצנחנים על גדרות האויב, חוליות החבלנים בראש.

על הפורצים בגבעת-התחמושת היה להבקיע חמש גדרות שהגנו על הקו הראשון של עמדות האויב, וקו זה שלט שליטה מוחלטת על השטח הפתוח. לפי התכנית, נועדה החדירה למקום מוסתר מגבעת התחמושת ומגבעת המיבתר, כדי שהלוחמים יצטרכו להילחם בגיזרה צרה בלבד. אבל גם בגיזרה זו היו עשרות עמדות שמהן ירו הערבים, ובכל עמדה היתה כמות עצומה של תחמושת. הירדנים ירו, איפוא, ללא חשך.

“טבילת-האש הראשונה היתה מהירה וחדה כתער”, סיפר אחר-כך אחד הלוחמים.

הצנחנים יצאו מנקודת-ההיערכות בבתי-הבּטון של שכונת שמואל הנביא, אל גדר הגבול הישראלית. מתחת לאש צפופה החלו מבתקים אותה במגזרי-תיל. חוליות-הריתוק אשר פרס מפקד הפלוגה הפורצת, המ“פ הוותיק סרן גיורא אשכנזי, עשו כמירב יכולתן לשכך את אישם של הלגיונרים אשר איישו עמדות שחלשו על גזרת-הפריצה, אבל התנגדות האויב גבתה מס-דמים מן הכוח הדרוך להסתערות. ג’יפ נושא-תול”ר נשטף באש בדרכו אל הקו הראשון. נהגו איבד את השליטה על ההגה ודרס את אחד הצנחנים שרבץ על הכביש. זעקת-השבר של הלוחם נקטעה בגרונו. ואצל הגדר ההולכת ומבותקת בנגיסות-מגזרים חורקניות, נפגע הבזוקאי אריאל. רסיסי פגז פילחו את גופו במקומות רבים וגזרו את דינו למות. אריאל אמר רק: “חובש! אני פצוע!” – ואחר-כך קפץ את לסתותיו לבל ישמעו חבריו-לנשק את זעקת-הכאב הגואה בחזהו. אחד המסתערים התעכב לרגע קט וגרר את אריאל משדה-האש. “אל תדאג. מיד יטפלו בך”, הבטיח – וחידש את הסתערותו. בטרם בא החובש, נדלקו קוצים בסמוך לבזוקאי הפצוע, ואיכשהו מצא אריאל כוח להתגלגל ולכבות את מדיו המתלקחים.

בינתיים נמשכה מלאכת הפריצה. חבלנים תחבו בּוּנגאלורים מתחת לגדרות, ופוצצו אותם. אחד החבלנים נפגע בדרך אל גדר. מטען-הנפץ שבידיו התפוצץ – ולא הותיר מנושאו אלא את החגור המשוסע, המגואל בדם.

גם לאחר שנפרצה הפירצה הראשונה וסוּמנה בסרט הלבן המסורתי של החבלנים, נערמו קשיים בדרכם של הפורצים. האש הרצופה קרעה אחד הסרטים, ונדרשה תושייתו של אחד הצנחנים על-מנת לקיים את תנופת ההסתערות. חייל זה השתופף אצל קטעי הסרט הקרוע וצעק חזור וצעוק: “פירצה! פירצה!” כדי לסמן לחבריו את המקום בו יכולים הם לעבור ללא חשש.

שעה שהלכו הפורצים וקרבו אל בניין המשטרה עצמו, כשהם מגלים גדרות נוספות ופורצים אותן בזו אחר זו, עסקה יחידוד-הנדסה בהכשרת נתיב לטנקים אשר נועדו לסייע למסתערים בפיצוח עמדות קשות במיוחד. צריך היה לפרוץ פירצה רחבה מזו הדרושה לחיילים-רגלים – וגם מקום הפריצה צריך היה להימצא לנוכח מוצאו של רחוב, שבו ינועו הטנקים מתוך ירושלים העברית. פתחי הרחובות היו מכוסים אש רצחנית ירדנית, ונדרשה גבורת-נפילים לנוע לנוכח אש זו ולפעול אצל הגדרות. הונחו בונגאלורים וגם מטעני-נפץ כבדים – והפירצה הראשונה נפרצה.

מפקד יחידת-ההנדסה קרא אל סרן רמי, ממפקדי-הפלוגות הוותיקים של צנחני המילואים, וביקש שיסייע בידו לכוון את הטנקים לתוך הפירצה.

רמי רץ אל ירכתיו של אחד הטנקים ונטל את שפופרת הטלפון האחורי, על-מנת להחליף דברים עם מפקד הטנק. רשף ממנועו של הטנק פגע בפניו של רמי והמם אותו. רמי פנה בכוחות עצמו אל נקודת-פינוי, ושם אמר לו סמל-ראשון יפתח גוטמן: “שב כאן. אני רץ להביא חייל לפנות אותך.”

כאשר חזר יפתח, לא מצא את רמי. בשעה מאוחרת יותר נמצאה גופתו אצל גדר-אבנים, למול בית-הספר לשוטרים.


13.jpg

מפה – הקרב על ירושלים

בעקבות חוליית-החבלנים הראשונה, באה החוליה השניה, חוזרת על אותה תרגולת עצמה: הנחת הבונגאלור, נסיגה מהירה והיצמדות לקרקע עד להתפוצצות המתחוללת כעשרים שניות לאחר הצתת הפתיל, ושוב זינוק קדימה, לנוכח אש-האויב המבקשת לרתק את הפורצים אל הקרקע ולשבור את רוחם בטרם ינצלו את פירצתם, ואש אכזרית, ללא-אבחנה, פגע מטען-הנפץ על גבו של החבלן צבי קופלר, בנה-יחידה של אלמנה, פליטת השואה באירופה. “המטען בוער!” צעק.

“זרוק אותו!” שאג אליו הסמל בועז צבתי – וקולו נבלע בשאון ההתפוצצות. חבר-לחוליה שראה זאת, נשך את שפתו עד זוב דם ביודעו כי אשתו של צבי עומדת ללדת תוך ימים ספורים את ילדם השני.

כל בונגאלור נועד לפתוח כעשרה מטרים של גדר תיל דוקרני. כל בונגאלור מחייב פעולה בגיזרה שטופת-אש. מהו הכוח המניע לוחם כמו מפקד-המחלקה בּוּקי למלא את משימתו באורח שקול ונוסך-בטחון, ואף לדבּר בשקט כה רב אל פקודיו לאחר בדיקת מערכת-ההפעלה ומתן הפקודה: “פוצץ!” ואיזה כוח מרים מן הקרקע את כיתות הפורצים, הצריכות לעבור בפירצה שנפרצה? התשובה המקובלת והבדוקה בצה"ל היא: המפקד.

ההסתערות על בית-הספר לשוטרים, שהחלה תוך שהיות ולמקוטעין, בשל אש האויב הנמרצת ביותר ובגין צרכי הפריצה של מערכת גדרות צפופה ומורכבת, קיבלה עד-מהרה תנופה עם הסתערותם של מפקדי יחידות בראש פקודיהם.

לפני התעלה הראשונה והבונקר שלה, צץ ניר, סגנו של מ"פ דודיק, בקו הראשון. משהבחין בגדר נוספת ואחרונה, שאג אל החבלנים שימהרו ויבואו. סרן מיכה, מפקד חוליית החבלנים השלישית, לא המתין עד שייווכח אם יש או אין חבלן אצל ניר. הוא אחז במטען-נפץ, זינק אל הגדר והדליק את הפתיל. הלהבה הזערורית כבתה. מיכה חזר אל הבונגאלור והדליק את הפתיל מחדש. רק בנסיון השלישי נפרצה הגדר.

מי שלא נפגע בינתיים, התרומם ממקום רבצו והמשיך בתנועה קדימה. חרף מיקוד כל החושים והמחשבה באויב שבחזית, התפנו לוחמים להרגיע חברים שנפגעו לידם: “יהיה בסדר. מיד יטפלו בך!”

ניר מוביל בטיהור התעלות והבונקרים, ואילו איתן נאווה, מושב’ניק צעיר מבני-ברית, מחפה למעלה, כשהוא רץ לאורך התעלות במקביל לניר ויורה מן המותן צרורות ארוכים במיקלע. איתן ירה גם פנימה, לתוך הבונקרים, וגם החוצה, כשהוא עצמו חשוף לאש קטלנית שהשתוללה מסביב. סיפר ניר אחר כך: “איתן המשיך לרוץ. לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שישאר בקו שלי.. פתאום הפסקתי לשמוע את המקלעון שלו. צעקתי: ‘איתן, להמשיך’, ואז אמר לי אחד הבחורים שאיתן נפגע. משכנו אותו פנימה. הוא קיבל בראש ומת מיד.”

הדרך נתמשכה במעלה עד לסוללת עפר ולתעלת-קשר סמוכה לקיר הבניין המבוצר, האימתני. צמרמורת בת-חלוף סרקה בשרו של אחד הלוחמים למראה חרכיו של בונקר טמון עמוק באדמה הטרשית – חרכים שלא חדלו להיפלט מהם הבהקים, כרשפי-זעם מעיניה של חיה רעה הרואה בעלטה. הידיעה כי דודיק כבר עבר בדרך זו, נוסכת אומץ – אבל צרור מקלע מטווח מטרים ספורים מפיל את החבר שמימין ואת החבר שמשמאל ומפעים שוב את הלב המתפרע בחזה. מכיוון שאין שהות לתפוש מחסה, ממשיכים להסתער ולירות.

הרס"פ אליעזר איגף במרוצה את עמדת-המקלע השרויה באפלה, וידה רימון-יד בשני המקלענים. לאור ההתפוצצות נראו לראשונה פניו של האויב – והן נעוות בעווית-המוות.

לוחמי האויב, שנוכחו לדעת כי הפורצים כבר נמצאים בטווח מגע כמעט, הגדילו את נפח האש שלהם, ורגבי עפר ונתזי-סלע הומטרו על הצנחנים, כתוצאה מקליעים נמוכים יתר-על-המידה.

הגיעה השעה לרכז את הפלוגה הפורצת, לעמוד על שיעור אבידותיה ולהתוות את יעדיה הבאים. מפקד-הפלוגה, גיורא, שמע בנקיפת-לב את שמותיהם של פקודיו שנשארו מאחור – ואשר באותה שעה לא היה ידוע בוודאות מי מהם נפצע ומי נקטל. רק זאת נתחוור לגיורא: פלוגתו נידלדלה מאוד.

אותה שעה בוצעה גם הפריצה בכיוון לשכונת שייח'-ג’ראח, משכונת בית-ישראל אשר בירושלים העברית. גם כאן הנחיתו הלגיונרים אש ארטילרית כבדה על פתחי הרחובות. סגן מפקד הגדוד, גדליה, וקצין-המיבצעים חגי נפגעו בהפגזה. עוד בטרם החלה ההסתערות. חגי התיישב על המדרכה באחת הסימטות הצרות, חופן בידיו את פניו שטופות-הדם, מונה את הפגזים ומשתדל להעריך את מספר הנפגעים. באותה גיזרה נפגעו כארבעים לוחמים בהפגזה ההתחלית. לרוע המזל, נפגע גם צוות-הרפואה. צנחנים כשירים עשו כמיטב יכולתם למען חבריהם. אחד חיפה בגופו על פצוע ששכב באמצע הכביש – והפגז הבא קטל את המחפּה.

אל מקום-הדמים הגיע במרוצה סגן מפקד החטיבה, סגן אלוף משה, קטן- הקומה ורחב-הגרם. הצנחן הוותיק, שהשתתף בפעולות-גמול רבות, נפצע באחת מהן וצויין לשבח על מעשי תושיה וגבורה בהתקפה על משטרת חוסאן, בשנת 1956, נדהם לנוכח שיעור הפגיעות בגדוד הפורץ. הוא דאג מיד לשיקומה של מערכת פינוי הנפגעים באותו קטע-חזית, והפנה שמה את ג’יפי הסיירת של הצנחנים, שנזדמנו לקרבת-מקום.

פינוי הנפגעים היה בן-רגע למשימה “בוערת” לא-פחות ממשימת הפריצה אשר נדחתה לרגעים. דחיה זו, לאחר האיחור בן השעתיים בראשיתה של הסתערות הצנחנים בירושלים, כלום לא תגרום ללחימה על היעד המבוצר, לאור היום?

משימת פינוי הנפגעים עמדה גם בראש מעייניו של ג’אד, רופא הצנחנים במערכה על אום-כתף. וגם הוא חשש שמא יאיר השחר על השדרה המתנהלת לאיטה עם הרוגיה ופצועיה – עמוק בשטח האויב.

במסע-הפינוי הכתיב ג’אד את קצב התנועה, דאג שיוחלפו האלונקאים לעתים קרובות יותר ויותר, וביקש ממפקד אחד הכוחות, המג“ד לוי, לעצור כפעם בפעם, על-מנת להיטיב את מחטי האינפוזיה בגוף הפצועים קשה. ליבו אמר לו, שאם יארך המסע עוד כברת-דרך ארוכה, יתמוטטו גם הלוחמים שלא נפגעו בקרב. אך המסוקים בוששו לצאת לדרך, והמג”ד הורה להמשיך בתנועה, ויהי-מה.

לאחר שעברו כשניים וחצי קילומטרים, חרגו איילת-השחר במזרח. הצנחנים עמדו שוב מלכת, סימנו מקום-נחיתה למסוקים וקרסו תחתם. אנשי הרפואה, שכבר פעלו ללא-הפוגה מאז שעות רבות, ניצלו את ההמתנה למסוקים, לשם מתן טיפול נוסף לפצועים, ולעשיית מאמצים נואשים להצלתם של שלושת הפצועים אנושות. במיוחד התמסר ג’אד לטיפול בגדי ובגפן, שני קטועי-הרגליים אשר איבדו דם רב. מכיוון שמצבו של גפן נראה חמור יותר, טיפל תחילה בו, ואילו אצל גדי הושיב את הכתב הצבאי שלמה אהרונסון, שישוחח עמו ולא יניח לו להירדם.

“הוא עלול לא להתעורר עוד, אם ישקע בתרדמה”, לחש ג’אד לשלמה. “דבּר עמו על כל נושא שבעולם, ובלבד שלא יירדם”

מעודו לא קיבל שלמה משימה שוברת-לב יותר מזו.

“תהיה בסדר, גדי. אל תדאג”, אמר שלמה לפצוע.

גדי רק חרחר, אך שלמה נהג כאילו קיבל תשובה על דבריו, והמשיך: “דבּר אלי, גדי. אמור משהו. אל תירדם. תספיק לישון בבית-החולים, גדי…” ג’אד, שנתייגע מנסיונות לסייע לגפן לנשום, באמצעות הנשמה מפה לפה, ערך ביקור קצר אצל גדי, שטף את פניו ולחלח את שפתיו הצחיחות. משהבחין כי פוקדת צמרמורת את גדי, נתן הוראה לכסותו. הצנחנים פשטו חולצות, כיסו את גדי ברשתות-הסוואה, אך הוא המשיך לרעוד. “אני הולך”, חרחר בקול בלתי-נשמע כמעט.

ואז זרחה השמש.

עיניו של גפן, שראשו חבוק היה בזרועותיו של ג’אד, נקרעו לרווחה. אישוניו נתרחבו בחטף והוא נפח את נשמתו בחיקו של הרופא הצעיר.

ואילו גדי היה כפרח המתעורר לחיים למגעה החם של השמש. הוא נשא את ראשו מן האלונקה, התבונן בשמש וחייך בשפתיים סדוקות, חרבות. “אני עוד פה?” לחש אל ג’אד. “עכשיו אני מאמין שאגיע…” ואחר ביקש: “זוז קצת. אל תסתיר לי את השמש…”

היו שעות בהן לא האמין עוד כי יזכה לראות את השחר הבא.

אך מצבו עדיין היה אנוּש, ומסוקי הפינוי טרם הגיעו.

אותה שעה, בירושלים, למראה מספרם הרב של הנפגעים שפונו לאחור, החלו צנחנים שנמצאו בעורף מתארגנים בחוליות ודוהרים בעקבות הכוחות המסתערים. בועז נמנה על חוליה בת ששה צנחנים, שעברה בנתיבם של הפורצים לבית-הספר לשוטרים. עתה התנהלה כבר הלחימה בתוך שטח בנוי – בנוסף על הלחימה בתעלות ובבונקרים. הירדנים ישבו בקומות העליונות של בתי-אבן חזקים, והמטירו אש ממקלעים, ררנ"טים ובאזוקות. כאשר היו הצנחנים קרבים אליהם עד-מאוד, היו מיידים רימוני-יד.

באחד הרחובות שמעו אנשי החוליה שריקת פגז, ומיד השתרעו על הארץ. הפגז התפוצץ ביניהם. ארבעה מאנשי החוליה רוטשו, חמישי נפצע קשה בבטנו, ואילו בועז נפצע ברגלו ובצידו השמאלי. אפשר שהיה אף הוא ניספה, אילולא הסב פניו אל קיר, ואלמלי פגעו מרבית הרסיסים במינשא שעל גבו, אשר הכיל את כל ציודו האישי וכן מיכל-מים. מיכל-המים נקרע לגזרים.

כשעה וחצי שכבו בועז וחברו פצוע-הבטן בריחוק עשרות מטרים בלבד ממלון “אמבסדור”, בדרך למוזיאון רוקפלר, קודם שאספו אותם והביאום לבית-החולים “ביקור חולים”.

בינתיים הועמק עוד ועוד טריז-הצנחנים בתוך שטח האויב, כשהלחימה נטושה בשצף קצף על כל צעד ושעל.

“היתה זו לחימה שאיני מכיר כמותה”, סיפר אחר-כך אל"מ מוטה גור, אשר השתתף בפעולות-גמול רבות ופיקד על הכוח שחדר ללב מעבר המיתלה וניהל שם את מערכת-הגבורה במיבצע “קדש”. “לא שמעתי על לחימה כזאת בתולדות צה”ל, לא מבחינת העוצמה ולא מבחינת אורך התעלות ומשך-הזמן. החבר’ה היו צריכים לפרוץ חמש גדרות עד שהגיעו אל העמדות. אחר-כך היו

צריכים להבקיע קו ראשון של עמדות, אשר שלט באופן מוחלט על השטח הפתוח. היו שם עשרות עמדות שמהן ירו עלינו.

"הלוחמים עברו את הקו הראשון של העמדות ונכנסו לתוך התעלות. הלחימה שם היתה גם בתעלות, גם בחדרים, גם על הגגות, גם במרתפים. למעשה, היתה זו מלחמת הכל בכל. שתי פלוגות פרצו קדימה, הפלוגה של דדי והפלוגה של דודיק. על אף כל הנסיונות לאגוף מקום זה או אחר, היו צריכים, בסופו של דבר, להתנפל חזיתית על איזה שהוא בונקר. וזהו מוצב שכולו ערוך בונקרים על בונקרים, בקומות. מרתף-הפיקוד, שנעים מאוד לשבת בו כי הוא קריר ומאוורר, נמצא במערה ארוכה ולה הרבה פתחים. הבונקרים היו רובם מבטון. פגיעות הארטילריה שלנו היו מדוייקות במידה יוצאת מן הכלל, אך היו בונקרים שנהרסו רק לאחר שספגו מספר פגיעות ישירות, ובונקרים אחרים לא נפגעו כלל או נפגעו בריחוק עשרים סנטימטרים בלבד.

“הלחימה הזאת בתוך התעלות נמשכה כחמש שעות, מ-02:20 ועד 07:00, בקירוב. וכל הזמן היתה דחיפת תחמושת מאחור קדימה. המפקדים עשו את עיקר העבודה, בהדגישם חובה לדעת כל הזמן מה קורה ולהיות בראש המטהרים בתעלות. ואשר לחיילים, אתן רק דוגמה אחת: תוך כדי לחימה הגענו לבונקר של שני מקלעים כבדים, שלא ידענו עליו, כי קשה היה להבחין בו בתצלום-אוויר. מפקד הפלוגה היה מעליו, ולא ידע שמתחתיו בונקר. לבונקר היה קיר שפנה אל התעלה. אז קפץ חייל בשם דוד שלום, עלה מעל לבונקר והכניס לתוכו רימון אחד, כשהוא-עצמו חשוף כולו. הרימון התפוצץ, אך האש מבפנים נמשכה. אז זרק אחד החבר’ה לדוד שלום שלושה מטעני חומר-נפץ. הוא קפץ חזרה לתעלה, בצד השני, ופוצץ את שלושת המטענים. הבונקר התפוצץ, אבל נהרגו רק שלושה מן החיילים שהיו בו, ועוד שניים נותרו בפנים והמשיכו לירות. אז בא החייל שלנו מהעבר השני והכנים פנימה עוד רימון אחד, ובכך חיסל סופית את האויב.”

מספרם הרב של הפצועים – והאופי המחריד של אחדים מפצעיהם, ובמיוחד אלה שנגרמו על-ידי פגיעת פצצה של באזוקה בגוף-אדם – עורר בליבו של ד"ר אורי, בעל-כורחו, את השאלה הטורדנית, שהיתה כיתוש מזמזם במוחו: “מה קורה שם, בשם אלוהים?”

“שם”, לגבי ד"ר אורי, היה שטח האויב – גבעת-התחמושת ושייח'-ג’ראח – מקום בו נלחמו הצנחנים כאריות כנגד אויב איתן ברוחו ומבוצר היטב-היטב בעמדותיו. אבל לגבי לוחמים אחרים, טוראים כמפקדים, ישראלים כערבים, היה “שם” כמעט בכל אתר לאורך גבול ישראל: בגבול הצפון המופגז, על “גב ההר” שאצל ירושלים, בצפון הגדה המערבית, בחצי-האי סיני וברצועת עזה.


 

10 ככרישים בלילה    🔗

(אישון-הלילה, 5 ביוני)

שעה קצרה לאחר שנתלקחה המלחמה בחזית הדרום, נמסרה לציבור הרחב הודעה רשמית אשר דיברה על קרבות שריון ואוויר. חיל-הים לא הוזכר באותה הודעה, אף לא במהדורות-החדשות התכופות ששודרו במשך כל היום הראשון למלחמה. רק לאחר שפורסמו ברבים הידיעות הראשונות על אודות נצחונות ביבשה ועל הנצחון חסר-התקדים באוויר, שובצו מילים ספורות על אודות חיל-הים הישראלי. בהודעה הרשמית הקצרה והיבשה נאמר רק, כי בלילה שבין 5 ו-6 ביוני חדרו יחידות מחיל-הים הישראלי לבסיסי-הצי של האויב המצרי, וחיבלו בו. נרמז על פגיעות בסירות-טילים מדגם “קוֹמאר” ו/או “אוֹסה” ועל פגיעה אפשרית באניות גדולות יותר, כגון משחתות. לא נמסרו כל פרטים שהם על אבידות בצד הישראלי. במועד הרבה יותר מאוחר נאמר רשמית, כי חיל-הים הישראלי סיכל מספר נסיונות שעשה האויב לקרב צוללות לחוף הארץ. לפחות במקרה אחד נראו כתמי-שמן מעל למקום שבו הוטלו פצצות-עומק על צוללת-אויב. אפשר שזו היתה ראיה להיפגעות הצוללת, ואפשר שזה היה תרגיל-חמיקה מקובל.

עתונאי-חוץ היו הראשונים שפירסמו דברים – בגדר שמועות – על אודות חלקו של חיל-הים הישראלי ב“מלחמת ששת הימים”. הגירסאות המופלגות ביותר סיפרו על גיחות-התאבדות נועזות ביותר שביצעו אנשי הקומאנדו הימי הישראלי, לעומק בסיסי חיל-הים המצריים, בפיקודו האישי של אלוף יוחאי בן-נון, מי-שהיה מפקד חיל-הים הישראלי, ומחלוצי הקומאנדו הימי וממטפחיו העיקריים. מפה לאוזן הועברה השמועה, שיוחאי נפל בשבי המצרי, או שנפגע קשה אך הצליח לחזור לצוללת-האם…

מקורות רשמיים בישראל לא אישרו, אף לא הכחישו את הפירסומים בחו"ל.

התמונה המצטיירת איננה שלמה, עדיין, אך היא מאלפת מאוד: מסתבר שצוללות ישראליות, אחת מהן בפיקודו של סא"ל אברהם (איוון) דרור, הגיחו ללב המערך הימי המצרי כבר ביום הראשון למלחמה. הצוללת של דרור שוטטה אצל החוף המצרי במשך שעות ארוכות, התחקתה אחר תנועות הצי המצרי ואף ירתה מספר טורפדות. אמנם, הטורפדות החטיאו את המטרה, אך מפקדי חיל-הים המצרי נתמלאו חרדה רבה כל-כך, שמיהרו להעתיק את יחידותיהם אל מחוץ לטווח הפגיעה של חיל-הים הישראלי. בזאת יצא חיל-הים המצרי מן המלחמה בשלב מוקדם ביותר.

בעוד הצוללת של דרור משוטטת בתעוזה רבה בפתחו של נמל מצרי, פעלו אנשים מן הקומאנדו הימי הישראלי בתוך-תוכו של בסיס-אויב.

הם יצאו לדרך מבעוד יום, ועשו שעות ארוכות ב“צינור” (זה כינוי הצוללת בפי הלוחמים הנועזים). כאשר הגיעה הצוללת לנקודה בה נועדו אנשי-הקומאנדו לצאת מתוכה ולהביא בגופם את המלחמה אל שטח האויב, נערכו התיעצויות אחרונות (לגבי המיפגש המיועד בתום המשימה) בין מפקד הצוללת ובין רב-סרן איתן, מפקד יחידת-הקומאנדו שבה אנו עוסקים. בעוד השניים משוחחים בכובד-ראש, ובמתיחות בלתי-מוסווית, גאתה המתיחות גם בין הצוללנים ובין אנשי הקומאנדו הימי. עטרי, הטבח התימני של הצוללת, השמיע מספר פסוקי “תהילים”, שעוררו התרגשות אף בלב “חופשיים” גמורים, כאנשי תנועת השומר-הצעיר.

המתיחות היתה מובנת: כל מיבצע-קומאנדו הוא מיבצע נועז, שסיכויי החזרה ממנו אינם רבים ביותר. המיבצע כנגד בסיס הצי של האויב בלב נמל אלכסנדריה גבל בהתאבדות, שכן הכוח התוקף היה קטן, בסיס האויב היה מוגן היטב, והדרך היחידה לסגת ממנו ולחזור לבסיס-המולדת היתה – שחיה ממושכת בים, אל הצוללת-האם הממתינה במסתרים.

בזה אחר זה יצאו אנשי הקומאנדו את “הצינור”, עוטים את בגדי-הגומי השחורים שלהם וחמושים במיטב הציוד הדרוש למיבצע מעין זה.

מאז מלחמת השחרור בתש“ח היה חיל-הים של ישראל מעין בן-חורג במערך ההגנה הישראלי. תקציב הבטחון – על אף היותו גדול ביותר, יחסית, בגלל צרכיה המיוחדים של מדינת ישראל – מעולם לא היה גדול די-הצורך להעמיד לרשותו של חיל-הים הישראלי את הציוד הדרוש לו. במלחמת השחרור פעלו ספינות-מעפילים קטנות בתפקידים נכבדים המתאימים למשחתות, סיירות, נחתות וכיו”ב. במיבצע “קדש” היה המצב טוב יותר (ואל כוח המשחתות של ישראל סופחה אז משחתת מצרית – “אבראהים אל-אוואל” – שנלקחה שלל בשלמותה לנוכח חוף חיפה, שאותו באה להפגיז). בשנים שקדמו ל“מלחמת ששת הימים” נתרחב חיל-הים וקיבל גם צוללות – אך מירב ציודו היה מיושן עד-מאוד, ולכל הדעות חסרו לו כלים רבים-רבים.

מה שלא חסר מעולם לחיל-הים הישראלי, היו מתנדבים העשויים ללא-חת. כבר במלחמת הקוממיות יצא צעיר בשם יוחאי בן-נון ביחד עם קבוצת אנשים בעלי הכשרה כלשהי בלוחמת קומאנדו ימית, וטיבעו את אניית-הדגל המצרית “פארוק” באמצעות סירות-נפץ מהירות, אשר הפעלתן סיכנה את חיי מפעיליהן לא פחות מאשר את חיי האויב. מאז לא חדל יוחאי לעסוק בנושא הלוחמה המיוחדת בים, ובשנות כהונתו כמפקד חיל-הים שם דגש חזק בתחום זה. לקומאנדו הימי נתקבלו אך ורק צעירים בעלי כושר גופני ונפשי לעילא ולעילא, ולבד מאימוני קומאנדו מפרכים, אומנו בשחיה ארוכת-טווח, בכל ימות השנה ובכל תנאי מזג-האוויר.

בצאתם לפעול נגד בסיסי הצי המצרי במצרים היה עליהם, באמת, לשחות שעות רבות במים קרים. אלה היו שעות קשות ביותר – לא מבחינה גופנית, כי אם מבחינה נפשית.

כאשר שוחה אדם לבדו במים, בקיימו שתיקה מוחלטת, מתרוצצות מאליהן המחשבות במוחו. הוא הוגה במשימה, שואל את עצמו אם תצליח, וכיצד יפעל הוא בתפקידו-שלו, והאם ישכילו החבר’ה לשלוף עצמם בשלום מבסיס האויב, האם ידייקו בניווט וייפגשו עם הצוללת-האם.

ככרישים העשויים ללא-חת הגיעו השישה אל שובר-הגלים של בסיס האויב. הם עברו אותו ונוכחו לדעת, כי האויב הריק את משימתם ממרבית תוכנה – שכן הרחיק את הכלים החשובים שלו מן הבסיס הזה… הם עשו כמירב יכולתם, ואחר החליטו להסתלק מן המקום, שלא נותר להם עוד מה לעשות בו.

ואז הבחין בהם, כנראה, אחד המצרים. מכל מקום, סירת-משמר מצרית הטילה פצצת-עומק, ועוד אחת. פצצה כזאת עלולה לבתר אדם לבתרים, אם לא על-ידי חומרי-הנפץ שבה, אזי על-ידי גלי-ההדף הנוצרים בתוך המים. שיחק המזל לאנשי הקומאנדו הימי הישראלי, והם לא נפגעו.

ללא-דיחוי, פתחו בשחיה בכיוון לנקודת-המיפגש עם הצוללת. רס"ן איתן ידע כמה קרוב השחר – ואור-היום המסגיר. הוא ידע כי הצוללת-האם מסכנת את עצמה בשוטטה ליד חוף האויב, מתוך ציפיה לשובו עם אנשיו.

כל רגע היה יקר מפז.

מסתבר, ששר-הגורל החליט כי הבחורים הישראלים כבר ניצלו את מנת-המזל שלהם ליום אחד. הם ניצלו מפצצות-העומק המצריות, ועל כן לא יינתן להם לפגוש את הצוללת. לימים נתברר, שהצוללת המתינה להם שעות אחדות מעבר לשעת-המיפגש היעודה, ונמצאה לא-הרחק מן הנקודה בה שחו אנשי הקומאנדו הימי הלוך ושוב, בטרם נואשו ופנו לחזור אל החוף.

בשובם, כבר היתה השמש קופחת עליהם ללא-רחם – והכוח החל אוזל בשריריהם. ניקרו בדרכם מספר סירות-דייגים, והיו שהעלו בדעתם את הרעיון להפקיע סירה כזאת ולנסות לחזור בה אל הבסיס; אך העייפות גברה עליהם והם החליטו למצוא מקלט על החוף, ולאחר שיחליפו כוח – ינסו להגות רעיון בר-ביצוע.

הם מצאו מערה בגובה פני-הים, הסתתרו בתוכה והיסוו את פתחה כמיטב יכולתם. או-אז השתרעו השישה, מתנשמים ומתנשפים, על הסלע הרטוב.

בצהרי-היום הופיע על שפת-הים, לפני פתח המערה, דייג מצרי שהחל מטיל חכה וממתין באורך-רוח לדג שיבלע את הפתיון.

בשעה 15:30, בקירוב, הצטרף אל הדייג נער מצרי, שלא ניחן בסבלנותו של המבוגר. הוא התרוצץ על שפת-הים מתוך פעלתנות מופלגת, וכאשר הבחין בפתח המערה, נתמלא סקרנות ושירבב ראשו לתוכה.

מאז הופיע הדייג המבוגר, נתכווצו הבחורים בירכתי המערה, במקום החשוך ביותר. הם לא הניעו אבר וריסנו אף את נשימתם. אך הנער הבחין בהם, פתח בקללות עסיסיות והחל מיידה בהם אבנים.

כהרף-עין זינקו המסתתרים מתוך המערה – אך הם איחרו את המועד. קריאותיו של הנער הבהילו אל המקום את כל הדייגים שעל שפת-הים, ואלה באו במרוצה, חמושים בסכיני-הדייגים, באבנים ובאלות.

“כאן צפוי לנו משפט-לינץ'”, הסיק רס"ן איתן כהרף-עין. “מוטב כבר ליפול בשבי המשטרה או הצבא!”

בראותו את מבטי-הרצח בעיני המתקהלים, ובהיווכחו לדעת כי אחדים מהם מרהיבים עוז בנפשם ליקרב ולהושיט ידיים אל פקודיו, הזדקף איתן והרעים עליהם בקולו בערבית הישראלית שלו: “עמדו! והורידו את הידיים, תיכף ומיד!” הנימה הנמרצת – והטבע הנכנע של הדייגים – חברו יחד להציל את ששת הישראלים ממשפט-ההמון.

איתן הבחין במיבצר עתיק במרומי החוף, ולידו מחנה צבאי. הוא החליט ללכת עם פקודיו שמה. לעזרתו נחלץ איש חיל-הים המצרי, שביצבץ לפתע מתוך ההמון הגדל והולך. האזרחים המצרים המשתלהבים והולכים החלו מזעיפים מבטים אל החייל המצרי, שנתחלחל מאימה (אם כי היה חמוש בנשק חם), ואילו על איתן ואנשיו ציוו לשבת במרכז המעגל הצפוף של דייגים וסתם סקרנים.

“אל תצייתו ואל תשבו”, סינן רס"ן איתן מבין שיניו אל אנשיו. הוא שיער, שאות-הכניעה הראשון יביא לחיסול-בזק של היחידה הקטנה. אחר פנה אל ההמון ושאל באנגלית, מי מהם דובר אנגלית. שניים צעדו קדימה, ולהם אמר איתן:

“אנחנו קצינים בריטים, ואנו דורשים לדבר מיד עם קצינים מחיל-הים המצרי!”

הוא נזהר שלא לומר כי היחידה אמריקנית, שכן המצרים שונאים את ארצות-הברית.

בעודו מחליף דברים עם דוברי-האנגלית, הופיעו שוטרים מצריים שהניפו אלותיהם על ההמון המתקהל, עד שהושלט סדר במקום וניתן להם להעלות את השבויים על ג’יפ משטרתי. היו פרחחים שניסו להיתלות על הג’יפ, לבלום אותו ואולי אף להפכו על יושביו, אך הנהג העיק ברגלו על דוושת-הדלק ודרס ללא-מעצור את העומדים בדרכו.

כך הגיעו ארבעה מאנשי הקומאנדו הימי הישראלי לבית-הכלא המצרי – בו יישבו שמונה חודשים ארוכים-ארוכים רצופי חקירות.

ומה עלה בגורלם של שני האחרים?

אלה הסתתרו, כאמור, בין סלעי החוף. לעת לילה יצאו ממחבואם, והגיעו ללב העיר אלכסנדריה. המצרים כבר ידעו כי נעלמו שניים מאנשי היחידה שנתגלתה על שפת-הים, וערכו סריקות בכל השטח כולו. אף-על-פי כן, עלה ביד שני הישראלים הצעירים – בעלי החזות שאינה-מצרית כלל ועיקר – לשוטט בחוצות הכרך הגדול מתוך תקווה עיקשת למצוא מוצא ודרך להגיע אל התעלה, בכיוון לחצי-האי סיני ולכוחות צה"ל המתקדמים דרומה.

רק בשעה מאוחרת אחרי חצות-הלילה הבינו השניים, כי אין טעם בהמשך השוטטות. הם הסגירו עצמם למשטרה המצרית, שצירפה אותם אחר-כבוד אל חבריהם-ליחידה.

אבל, כאמור, נודעו כל הדברים הללו רק לאחר שנדמו קולות-הקרב. ובעוד היחידה הזאת נופלת בשבי, השתוללה המלחמה בחצי-האי סיני.


 

11 איילת השחר    🔗

(יום ג', 6.6 – איילת השחר)

איילת-השחר מצאה את הצנחנים מאום-כתף ואת פצועיהם ממתינים למסוק-הרפואה. לרגע נדמה כי הנה באה הגאולה: מסוק נראה מרחף מעל למדבר, בריחוק כקילומטר אחד, אך הוא נעלם. ודאי נשלח לפנות נפגעים ממקום אחר. צנחנים שעלו לראש תלולית נישאה, לתצפית, ראו את קרב השריון-בשריון שעדיין ניטש בתוך מיתחם אבו-עגיילה. ראו טנקים מצריים נדלקים, אך לא יכלו לשמוח כיאות, שכן פצועיהם עדייין חיכו לפינוי, ואחדים מהם לא יכלו לחכות עוד זמן רב.

עם שחר מצא גדי, מכובשי עלי-מונטאר, קסדה של טייס ישראלי בעמדת הפיקוד המצרית. שבויים שנתפשו שם גילו כי הקסדה נלקחה מטייס ישראלי שצנח בקרבת-מקום, נשבה על-ידי הכפריים ונלקח לחקירה. “האם אמת בפיהם, או שמא חוסל הטייס בידי ההמון הפרוע?” שאלה זו העיבה על הרגשת הסיפוק שנבעה מכיבושה של עלי-מונטאר – אך לא היה לגדי פנאי להרהורים נוגים. חבריו כבר החלו מתארגנים לתזוזה. לאן? האמנם אל עזה?

כאשר חרגה החמה מנרתיקה וקרניה הוורידו את פני הנוף, שמע אביגדור – אשר על הכוח הפגוע מאוד שאצל חארת-דארג' – בפעם הראשונה את קולו של המג"ד בוקע ממכשיר-הקשר. לראשונה מאז 24 שעות ראו האנשים את אביגדור מחייך. זה היה חיוך לאה מאוד, אך מאושר.

“בריחוק 400 מטר לפנינו עדיין יש מוצב-אויב שלא טוהר”, דיווח אביגדור.

“הישארו במחסה עד שנגיע אליכם”, הורה המג"ד.

ואכן, כעבור שעה קלה הגיעה אליהם פלוגת העתודה שנשלחה לחלצם. המוצב המצרי טוהר, ואז פונו ההרוגים והפצועים, ואילו הכשירים נתחברו עם חבריהם בעלי-מונטאר, על-מנת להסתער ביחד עמם על עזה.

בעלות השחר, ניטשו קרבות רבים-רבים, רובם מרים-מרים, כמעט בכל הגזרות.

כוח משוריין מאוגדתו של טל יצא עם שחר בכיוון לאל-עריש, להקל את הלחץ מעל לפלוגת-החוד – פלוגתו של רב-סרן שמאי קפלן – אשר הגיעה שמה עוד בערב הקודם, ונשארה מנותקת מעורפה. בטור המשוריין היו הטנקים של סרן דני עתיר-ההצלחה. על דני הוטל לשמש ליווי מאבטח למפקד האוגדה עצמו, אלוף ישראל טל, שביקש להימצא בנקודת-המוקד של אל-עריש בשלב גורלי זה. בדרך נתקל הכוח כפעם בפעם בחוליות-אויב שפתחו באש. האויב הושמד, והתנועה לא נבלמה אף לרגע.

בינתיים כבר אץ בדרך זו אל“מ שמואל עצמו (המח"ט של שמאי), פרץ מחדש את מעבר הג’יראדי – וזכה לקבלת-פנים שמעטות כמותה בחייו של אדם. סמל דן מרידור, אחד ממפקדי הטנקים המעולים ביותר של רב-סרן שמאי, זכר מעמד זה כ”חוויה נפלאה“. עד-מהרה נתרכזה מרבית חטיבתו של אל”מ שמואל ליד מצבת-הזכרון, בשערי אל-עריש, ולא נותר עוד אלא להמתין לדרגים הקרבים ובאים.

בשעה 04:00 כבשו אנשי טל את שדה-התעופה של אל-עריש, לאחר ששבעה טנקי “פאטון” ישראליים השמידו בו מספר טנקים מצריים מדגם “שרמן” ו“טי-34” וכן מספר סוללות תותחים נ“מ, שירו על כוחות צה”ל בכינון ישיר. הטנקים של טל פגעו גם ברכבת עמוסה “קאטיוּשות” ותחמושת. ההתפוצצות הרעידה את כל הסביבה כולה, והדליקה שפרצה נמשכה שעות רבות.

עשרים דקות לאחר כיבוש השדה, התמקם שם אלוף טל עצמו, עם מפקדתו, ונתן הוראה לאל"מ שמואל להתארגן לכיבוש ביר-לחפן. בעוד הטנקים של שמואל מתדלקים ומתחמשים, תקפו אותם שני מטוסי קרב-הפצצה מצריים חדישים ביותר מדגם “סוחוי 7”. שני מטוסי “מיראז'” ישראליים הוזנקו לקראתם והפילו אותם בקרב אווירי קצר.

כך נשלמה הבקעת-שריון בת ששים קילומטרים “בנשימה אחת” – שיעור חסר-תקדים בתולדות לוחמת השריון. בדרך חיסלה אוגדתו של טל כמאה טנקי-אויב, ארבע חטיבות חי"ר וכמות מופלגת של קני-תותח ומרגמות.

בריחוק כמה מאות קילומטרים משם, צפון-מזרחה, חצה כוח-שריון ישראלי נוסף את הגבול, בואכה סיני. זו היתה חטיבת-השריון השניה מאוגדתו של אלוף אברהם יפה, אשר יצאה בכיוון למיתחם אבו-עגיילה, על-מנת לעבור בו

לכשייפתח לתנועה על-ידי אוגדתו של אלוף שרון. באור הראשון הבחין דן מ', העתונאי הצעיר שנעשה איש פלוגת חיל-הרפואה החטיבתית בחטיבת השריון (מילואים), בשתי ציפורי-כסף פולחות את הרקיע. רבים מהנמצאים לידו ראו זאת אף הם, והחלו מנפנפים ידיים – משוכנעים מעל לכל ספק, שאלה מטוסים מחיל-האוויר הישראלי, שכן לא האמינו כי שרד עוד משהו מחיל-האוויר המצרי.

“סטראטוֹקרוּזר”, פסק אחד מאנשי החטיבה, מתראה כמבין גדול.

“אל תהיה חמור. זה מטוס-קרב – הרבה יותר קטן מ’סטראטוקרוזר'!” התריס אחר לעומתו.

אותו רגע חגו ציפורי-המתכת המהירות עד שעמדה השמש הצורחת בגבם, ואז צעק סמל רפי מגנס: “אלה מיגים 21!”

פלצות אחזה בדן מ', והוא נצמד לקרקע כמבקש להיבלע בתוכה. כאשר הרהיב עוז בנפשו ללכסן מבט כלפי.מעלה, ראה את צלם-העתונות העבדקן והמפורסם, מיכה בר-עם, עומד זקוף ומצלם את ההתקפה האווירית.

רפי מגנס עמד אף הוא, יורה במקלע 0.3 אל מטוסי-האויב הצוללים.

המטוסים המצריים צללו לתקיפה, ונדמה כי כוונותיהם על טנק ישראלי שעמד לא-הרחק ממקום מרבצו של דן מ'. ברד רקיטות הומטר מן ה“מיגים”. הטנק לא נפגע. תחת זאת, נתלקחה משאית שחנתה בריחוק כמאה מטרים מן הטנק. המצרים הסתפקו בפגיעה זו, והסתלקו להם. אחר-כך נודע, ששניהם הופלו בשמי סיני.

אחרי ההתקפה האווירית הזאת, נעשו חייו של המג"ד של דן מ' קלים לאין-שיעור משהיו לפני-כן: לא היה עליו עוד להפציר באיש לחבוש קסדה. הכל עשו זאת מרצונם החופשי…

התקפות-האוויר המצריות העידו כי עדיין לא נשברה רוח-הלחימה המצרית. בזאת חשו גם הלוחמים על הקרקע. אמנם, במיתחם אבו-עגיילה פחתה עד-מאוד ההפגזה הארטילרית, כתוצאה מן המהלומה שהנחיתו הצנחנים של דני על התותחנים המצרים – אך שריוניו של נת’קה ושריוניו של ששון עדיין נלחמו קשות בשריון מצרי (בעודם יוצרים קשר אלחוטי ראשון ביניהם ומתחילים בתיכון ההתחברות), ואילו לחימת חי"ר בתעלה השלישית של אום-כתף קרבה והלכה לסיומה. כתב צבאי שליווה את הכוח שהבקיע את מיתחם אבו-עגיילה תיאר את המראה שגילה לאור-השחר, כדלהלן: “כעוגת יום-הולדת כבויה, שנרותיה עשנים, נראה הנוף המכוסה לוחמים ישראלים וחללים מצריים. בלב מתערבבים הרגשת נצחון, עייפות, התרגשות – ולרגעים, עצב.”

“זהו גיא-הריגה'” אמר אלוף שרון בקול ניחר וקטוע – עוד בטרם ידע כי מניין האבידות המצריות במיתחם אבו-עגיילה יסתכם באלף הרוגים, בקירוב.

אותה שעה נראה אריק המפוייח, המאובק, העייף עד-מאוד, קשיש בעשר שנים מכפי גילו.

אל"מ ישׂכּה – הקשיש בעשר שנים, בקירוב, מגילו של אלוף שרון – היה אף הוא עייף מאוד, אך מצב-רוחו היה שונה מזה של עמיתו. אמנם, מאז רדת הערב הקודם שרוי היה ישכה בלחימה בצומת ביר-לחפן, אבל משעלתה איילת-השחר ידע כבר כי המשימה שהוטלה עליו, בוצעה במלואה: הגם שעמדה בפיקודו חטיבה יחידה, בלם כוח מצרי בן חטיבות אחדות, ולא הניח לו לעבור מערבה, לאיזור רצועת-עזה, שם עלול היה לתגבר את הכוח שבו נלחמה מרה אוגדתו של טל.

גם מצב-רוחו של אלוף יפה, מפקדו של אל"מ ישכה, היה שפיר אותו בוקר. למעשה, מצב-רוחו של יפה שפיר כמעט תמיד עם שחר, שכן אוהב הוא לצפות בזריחה ולהזין עיניו בנוף הנשטף בקרני החמה. בבוקר זה, כבכל בוקר, ישב יפה על ספסל-עץ בסמוך למערכת-הקשר שלו, באמצעותה היה קשור עם היחידות הכפופות לו, מצד אחד, ועם הפיקוד העליון, מצד שני, גמע תה מהביל מתוך ספל-פח שהגישה לו מזכירתו עדינה (שהיא מזכירתו גם בחיים האזרחיים), ואמר לה בין שתי לגימות: “הייתי רוצה להיות עכשיו במטהו של נאצר. מה יעשה עכשיו? ודאי ‘חטף’ כאב-ראש…”

אחר-כך קם יפה על רגליו, התמתח מלוא קומתו, ובעודו מתבונן בנוף המדברי – החל מתגלח.

עם שחר נכבש בית-הספר לשוטרים בירושלים המזרחית – במחיר עשרות צנחנים הרוגים ויותר ממאה חללים ירדנים. אבל הלחימה לא רפתה אף לרגע. היא נמשכה בשייח'-ג’ראח ובשכונה האמריקנית. וכל העת נפגעו אנשים.

החובשת אסתר זלינגר, שנעלמה מעיני הצנחנים הפצועים לפנות בוקר, בגיזרה אחת של החזית, הופיעה שוב בקו הקדמי – אמיצה, מעשית ותכליתית, כאילו לא עבר עליה ליל-אימים.

אסתר נותקה מכוח הצנחנים לאחר שיצאה להנחות אנשים אל שכונת פאג“י. אך בדרכה בחזרה אל קו-האש, נעצר לידה זחל”ם ואחד היושבים בו אמר לה: “יש לנו פצועים ואין רופא וחובשים. מה לעשות?”

“אני באה אתכם”, השיבה אסתר בפשטות.


 

12 המערכה על עמק דותן    🔗

(יום ג', 6.6 – עם שחר)

את שעות־הלילה התיכונות עשה הכוח העיקרי של חטיבת־השריון של אל“מ משה מעבר לכפרים דן ואל־יאמון, מדרום ל”קו הירוק" של צפון הגדה המערבית. זרוע אחרת של החטיבה נמצאה בתנועה אל יעבד, מדרום לאום־אל־פאחם (וממערב לכוח העיקרי). תנועת־מלקחיים זו החלה ביום ב' בערב, לאחר שהירדנים הפגיזו את עמק יזרעאל והבעירו את שדותיו מאז הבוקר. על אל"מ משה הוטל לשתק את הארטילריה הירדנית ולמגר את השריון והרגלים (שתי חטיבות) באיזור ג’נין, ולכבוש את העיר החולשת על עמק דותן הפורה ורחב־הידיים. לימים נתברר כי הירדנים הבחינו בתנועת השריון הישראלי אל הגבול, ואף פתחו עליו באש ארטילריה, אך אנשיו של משה לא הבחינו בהבדל שבין ההפגזה המכוונת הזאת ובין ההפגזה ללא־אבחנה שהומטרה על־ידי הירדנים לפני כן; והשריון הישראלי הצליח לקצור אפתעה הן בנקודת־ההבקעה שלו, הן בתנועת־המלקחיים שלא איפשרה לאויב להבחין בכיוון המאמץ העיקרי, והן במהירות התנועה.

בשעה 03:00 נפתחה הסתערותה של החטיבה על רכסי ג’נין, שכיבושם עשוי להפיל את העיר ג’נין עצמה בחיק צה"ל, כפרי בשל. את העיר עמדו לתקוף מכיוון דרום, משמע מן העורף (ביחס לגבול הישראלי).

זחלי ה“שרמנים” המיושנים־משופצים של הגדוד שבפיקודו של סא“ל אדולף חרשו את אדמתו הפוריה של עמק דותן, ועיניהם הסמוקות־יוקדות מרוב ליאות ומחוסר שינה, של מפקדי הטנקים הישראליים, בלשו באפלה המתבהרת והולכת – וטרם ראו דבר. גם אנשי גדוד החרמ”ש של רמי – שכמוהם כאנשיו של אדולף נסתייעו בהתקדמותם על־ידי הארטילריה הישראלית, בפיקודו של דני, מפקד המרגמות־הכבדות־המתנייעות – התרשמו מהעדר נוכחותו של שריון־אויב – או של חיילים־רגלים בהגנה או בבלימה. האמנם תימשך ההתקדמות בחלק הצפוני של הגדה באותה קלות בה החלה בליל אמש?

הנוף הכפרי הרוגע, ההררי והמבוסתן, לא גילה את עשרות טנקי ה“פאטון” ותותחי הנ"ט הירדניים, המוסתרים־מוסווים בין העצים, נכונים־דרוכים לקראת ישראל.

פה ושם נראו טנקים של האויב – אך הם היו פגועים וחרוכים, אם כתוצאה מן הלחימה בחשכת הלילה ואם מפגיעת חיל־האוויר הישראלי. מחשבה מוזרה חלפה במוחו של טוראי צבי סדן, נהג הטנק של סגן גד רפן, מ“מ בפלוגה ה', בגדוד הטנקים של סא”ל אדולף: “מדוע זה אין הצוותים הירדניים משכילים מעולם להחלץ מן הטנקים שלהם, בהיפגעם, והם תמיד נשרפים חיים בתוך שריוניהם?”

זו לא היתה מחשבה נעימה בלב שריונאי היושב בטנק בדרכו אלי־קרב. צבי מיהר למקד את תשומת־ליבו בנהיגה ובהיענות־בזק להוראותיו של גדי.

פלוגה ה', פלוגתו של גדי, היתה אחת הראשונות שהבחינו באויב, מיד בזרוח השמש. מכיוון שהיו בשטח נחות באותו רגע, מיהרו לתפוש עמדות.

“כל הכלים – אש!” פקד סגן גדי במכשיר־הקשר, והתותחן יוסי בורגין, מורה לספורט בקיבוץ אילון, שילח פגז וצרורות מן המקלע־המקביל, בליווי צרורות גידופים עסיסיים שהמטיר על ראשי הירדנים.

תוך דקות ספורות השמידה הפלוגה שלושה טנקים ירדנים.

כל העת דיווח גדי לפקודיו על תנועות האויב והפגיעות שספג. דיווח שוטף זה, בקולו הענייני הרגוע, הרים את המוראל אצל הצוותים. בליבו של הנהג צבי נסך קולו של המפקד הרגשה שזה תרגיל או משחק.

אבל זה לא היה משחק, וטנקי ה“שרמן” המיושנים של גדי לא היו שקולים כנגד ה“פאטונים” החדישים של הירדנים, אשר בניגוד לשריונים המצרים הופעלו יפה, תוך תמרון ותנועה. שתי פגיעות ישירות חיסלו את טנק המ“פ ואת טנק סמל־המחלקה של גדי. זה־האחרון דיווח מיד למג”ד על אשר קרה ועל הצורך בפינוי מפקד הפלוגה הפצוע. המג"ד הורה לו לתפוש את הפיקוד על הפלוגה, שאליה צורפה מחלקת־טנקים מפלוגה אחרת.

משנוצר המגע הקרבי עם האויב, שלח המח“ט משה את גדוד החרמ”ש של רמי, עם טנקים, לרתק את איזור משטרת ג’נין ומטרות “טורדניות” בתוך העיר עצמה, וכוח אחר מן החטיבה, שמנה ארבעה תותחי נ“ט מתנייעים ומחלקת חרמ”ש בפיקודו של סמ"פ אשר, נשלח “לפקוק” את העיר מכיוון כביש גבעת־עוז.

כוח חטיבתי אחר, בפיקודו של מפקד־הסיירים יעקב (יענקלה) – כוח זה כלל יחידת־סיור ויחידת־טנקים תחת מפקד משלה – היה עד לאותה עת עתודה חטיבתית באיזור צומת קבטייה. את הכוח הזה העתיק סא"ל משה לגיזרה בה ניטש קרב השריון־בשריון.

כוח־העתודה השמיד כחצי־תריסר “פאטונים” בצומת קבטייה עצמה, חיסל מספר חיילים־רגלים ירדנים, השתלט על הצומת, השאיר בה – לאבטחה – צוות־סיור, עם מחלקת טנקים, ובלא להשתהות המשיך עם חבורת־הפיקוד־הקדמית של סא“ל משה בכיוון לג’נין. הסתערות זו (בה נפגע סא"ל משה ברגלו מאש שנורתה מן המשטרה – אך לא דיווח על פציעתו אלא כעבור שעות) מוטטה את כוחות האויב שנמצאו על הרכסים שמדרום לעיר. השריונים הירדנים החלו נסוגים לצורך התארגנות, ואילו סא”ל משה ואנשיו נעצרו במבואות ג’נין והמתינו לאישורם של מפקד האוגדה, אלוף אלעד פלד, ואלוף הפיקוד, דוד אלעזר, לפרוץ העירה.

סגן גד רפן, מפקד־המחלקה בן ה־22, שנעשה מ“פ בעיצומו של קרב, לא ידע את המתרחש בגזרות אחרות של שדה־המערכה, אך משראה עובד־השלחין מעין־חרוד, בעל פני הסטודנט הממושקף וגופו הגדול והחסון של עובד־אדמה, כי הירדנים נסוגים בגיזרתו־שלו, פתח מיד בהתארגנות לצורך הסתערות על הרכסים שבהם היו הירדנים בתחילת המגע. בתחילת התזוזה הנחה גדי את הזחל”ם הטכני כיצד להגיע אל הנפגעים. זחל"ם זה נפגע בדרכו, ושניים מאנשיו נהרגו.

בינתיים הגיעה פלוגה ה' אל הרכסים, ולא מצאה שם את ה“פאטונים”. המג“ד הורה לגדי לחזור כלעומת שנע, על־מנת לתדלק ו”למלא את הבטן" בפגזים נוספים.

כאשר נכנס הכוח אל העמק, ראה גדי לפתע משמאל, בריחוק 500 מטרים בלבד, “פאטונים” שחסמו את הדרך ונראה שהמתינו לבואם של הישראלים. גדי עצמו ראה “רק” כשבעה טנקי אויב, אבל אחר כך נאמר לו כי הסתתרו שם עשרות. ובין הטנקים היו גם תותחים נגד־טנקים (נ"ט).

“נון־טית לפנינו!” אמר גדי לפקודיו. נהגו, צבי סדן, נהג ב“שרמן” על־פי הפקודות שקיבל, אך ליבו אמר לו שנסיעה זו לא תימשך זמן רב. “טנק הנוסע ישר למול תותח נ”ט, אין סיכוייו טובים ביותר להישאר שלם לאורך ימים", אמר לנפשו, וליבו לפת בפחד בל־יתואר. אך רגלו לא הרפתה אף להרף־עין מדוושת־הדלק, והטנק המשיך בתנועתו קדימה.

“כל הכלים – אש!” פקד גדי, ויוסי התותחן ירה ללא־דיחוי, בעוד הטנק נע אל גבעה סמוכה, לתפוש מחסה מאחוריה.

“בול!” קרא גדי, מחמיא ליוסי, שכן פגיעה מתוך “שרמן” בתנועה, היא הישג יוצא־דופן.

גדי, שידע כי חשוף הוא לעיני הירדנים, הפעיל את מדוכות־העשן וכבר פצה פיו להורות לפלוגתו לנוע בעקבותיו ולתפושׂ עמדות מאחורי קפל־הקרקע הסמוך. אבל לא היה סיפק בידו להשמיע כל פקודה שהיא.

פגז נ"ט פגע ישירות בטנק שלו, ובעקבותיו בא עוד פגז אחד. גדי לא ידע זאת, אבל מאחוריו נפגעו בו־זמנית גם שלושה טנקים ממחלקתו של בנטוב.

הפגז ההרסני פגע בצריח הטנק של גדי, פילח את הפלדה והתפוצץ במצבור־התחמושת שבבטן הטנק. כך, לכל הפחות, חשב צבי הנהג. הוא ראה אור מסמא, ראה את החור שנקב קליע־הפגז, ראה את הקליע חולף סמוך לכתפו, בינו לבין שמעון כהן, המקלען (מתקין תריסולים מפתח־תקווה, בימי שלום), חש כיצד ננעצים בו שני רסיסים קטנים ולוהטים, ראה כיצד נפתח מדף־הנהג מאליו, על־ידי גל־ההדף, ונדחף על־ידי אותו גל מתוך הטנק החוצה. בטרם עיכל צבי את כל הפרטים הללו, כבר מצא עצמו בחוץ, על הקרקע.

גם גדי לא זכר מה שאירע בין הפגיעה לבין נחיתתו על הקרקע, מחוץ לטנק. במעומעם זכר רק את היתקלותו ביוסי התותחן, בתוך הצריח.

גדי נחת על הקרקע והוא כלפיד בוער. כאשר ניסה לכבות את מדיו בידיו, נוכח לדעת כי ידו השמאלית מרוסקת, מדולדלת, תלויה על גידיה בלבד בתוך שרוולו. גם את רגליו לא יכול להניע. אחת מהן נפגעה קשה, במיוחד בכוויות. וכוויות מכאיבות להחריד כיסו את פניו. אך דעתו של גדי לא היתה נתונה עדיין למכאוביו־שלו. מסביב שרקו קליעים ונתפצחו פגזים, והטנק שלו בער כאבוקה לנגד עיניו. ליבו נצבט בקרבו.

“לנעוץ עיניים מכושפות באבוקת־אש ענקית שהיא הטנק שלך, רכב נאמן שהוליך אותך עד שנעשה מטרה לפגז שפגע ישר בכרס עמוסת־התחמושת והצית־יצר את המראה העצום הזה… ללוות שעה ארוכה בעיניים את גסיסתו של הקרנף האדיר הזה, שדעך…” במילים נרגשות אלה תיאר יעקב העליון, שריונאי קטוע־רגל, את הרגשות שודאי מילאו את ליבו של גד רפן שעה שהידק את ידו הפצועה אל בטנו וחש את הלהט הנורא מפניו ומרגליו, חורך־צובט את קצות העצבים הגלויים.

כאשר ניתק גד את מבטו מן הטנק הבוער, ראה אנשי־צוות רובצים על הקרקע או מתהלכים המומים בשטח. מראה זה עקר אותו מן הרצון הבלתי־מוּדע לשקוע בעילפון מתוח ומשכיח־כל. הוא נשך את לשונו ואחר החל שואג מבין שפתיו הכוויות: “לכו אל הבית! מהרו אל הבית!”

דבריו אמורים היו במיבנה־לבנים דו־קומתי קטן, שנראה בריחוק כמה עשרות מטרים, ושהיה המחסה היחיד בקרבת־מקום.

הוא־עצמו נשאר בחוץ, מביט כמהוּפּנט בטנק שלו, הבוער, עד שנשמט קנה־התותח המותך, כאטריה מבושלת. או־אז אזר את שארית כוחותיו והחל נע בעקבות אנשיו, אל המחסה.

סמוך לפתח הבית קרס תחתיו ונזקק לעזרה. העזרה לבשה את דמותו של צבי סדן, נהג הטנק שלו וידידו הוותיק.

צבי, יליד ירושלים ותושב חיפה, בן 29, חניך “השומר הצעיר” וחבר קיבוץ עמיר, שלפני המלחמה ניהל תחנת־כוח בחיפה, ובעיר זו השאיר את אשתו ושני ילדיו בצאתו למלחמה – קיווה עד לרגע האחרון שלפני המלחמה, כי לא תהיה מלחמה. “איני רוחש שנאה לאיש”, טען צבי הממושקף, קפוץ־השפתיים ומקורזל־השיער. הוא ידע, שאם תפרוץ מלחמה – ינצח צה"ל, אבל חשש שמא יהיה המחיר יקר מאוד. והנה נתבע חלק מן המחיר ממנו־עצמו ומחבריו־לשריון.

כאמור, לא יצא צבי את הטנק בו נהג. הוא הועף־הוקא מתוכו. מכיוון שהיה דרוך מאוד מרגע התקבל הידיעה על מערך הנ"ט הירדני, היתה הפגיעה בטנק כשחרור ממועקה בלתי־נסבלת כמעט.

צבי מצא עצמו לפתע מחוץ לטנק, וראה כי הטנק ממשיך בתנועה, מחמת התאוצה, ומאיים לדרוס אותו. “עלי לברוח! לתפוש מחסה!” חשב צבי בשבריר־השניה הראשון – אך מחשבה אחרת דחקה מיד את רגלי קודמתה: “מה קרה לחבר’ה?”

הוא חזר אל הטנק הבוער וראה את יעקב סופר, החנווני מתל־אביב והטען־קשר של הטנק, מנסה לזחול החוצה. מכנסיו של יעקב בערו על גופו. צבי הפיל אותו ארצה וגלגל אותו בחול, עד שכיבה את האש. אחר הציץ לתוך ה“שרמן” ונוכח לדעת שאנשי־הצוות האחרים כבר נחלצו מתוכו. אזי גבר עליו שוב יצר־הקיום, וביחד עם יעקב רץ אל שדה־קמה סמוך והשתרע בין השיבולים. בריחוק ב־300 מטרים עדיין נבחו הטנקים הירדניים, וצבי פחד להניד עפעף, שמא יטלטל שיבולת ויגלה את מיקומו. אחר חשב להתחפר. האדמה היתה יבשה ונוקשה, וציפורניו נקרעו שעה שחפר בה; אבל קליעים שרקו מעל לראשו, והוא החליט לחפור לכל הפחות שוּחה לטמון בה את הראש. יכול אדם לחיות בלי גף, אך לא בלי ראש!

כל מאמציו לא הולידוֹ אלא גומה רדודה, עגומה. בינתיים הואט מיפעם לבבו והוא החליט לצאת מן השדה.

לפני המלחמה, כאשר ניסה צבי לשוות בדמיונו מצב מעין זה, האמין כי אנשים מאבדים את עשתונותיהם ללא־תקנה. והנה נוכח לדעת כי מוחו מתבהר ונעשה צלול כבדולח ופועל בהילוך גבוה ביותר.

טנק ישראלי חרג מכרם־זיתים, וצבי הסתער אליו ועלה על סיפונו. לא היה מקום בתוך הטנק, ו“לא היה בריא” להימצא על גבו. מפקד הטנק יעץ לצבי להגיע לבניין דו־קומתי סמוך, ולחסות בתוכו.

צבי מצא בבניין כשלושה־ארבעה פצועים. הוא נוכח לדעת שזהו בית־משאבה ישן; אך בטרם היה סיפּק בידו להתמקם במחסה זה ולגבש את מהלכיו הבאים, פגע פגז של “פאטון” ירדני בקומת־הגג של הבית, וטיח נשר על הנמצאים בו. הפצועים האחרים החליטו לעקור אל מחסה־סלעים בריחוק־מה מן הבניין. צבי נותר לבדו בבית־המשאבה.

בסמוך לבניין היתה משאית טעונה תחמושת, אחוזה להבות. בזה אחר זה התפוצצו ארגזי־התחמושת, וניתן לחשוב שניטש קרב מר אצל הבית. לבסוף נדמו הקולות, ואז החלו מגיעים פצועים אחרים אל הבניין – מהם זוחלים, מהם נתמכים על־ידי חבריהם ומהם נישאים על שכם. אחד הפצועים קרב ובא בגו זקוף, אך ברגליים כושלות. צבי נטע מבט נדהם בפניו הכווּיות, המעוּותות, ובשרוול השמאלי המדולדל, וכמעט לא זיהה את מפקדו, סגן גד רפן.

כאשר נפל גדי, הכניס אותו צבי לתוך הבניין והשכיבו על הרצפה הצוננת. מרגע זה ואילך היה צבי לגדי עיניים, רגליים וידיים.

“צריך לטפל בפצועים”, אמר גדי לצבי, גובר באורח מופלא על יסורי־התופת שייסרוהו. “לאלה שניכוו צריך לתת מים – הרבה מים. נסה להפעיל את המשאבה.”

צבי העלה חרס בידו.

“עזור לי לקום”, ביקש גדי, שאחריותו כמפקד גברה על כל הגיגיו האחרים. “קיבוצניקים מסתדרים תמיד עם מכונות”, הוסיף ואמר בנסיון להתבדח.

אבל צבי זחל בתחילה אל חביות־מים שראה מחוץ לבניין. הן היו ריקות. הוא חזר אל הבניין, שנפגע שוב ושוב באש ירדנית, ואמר לגדי: “ראיתי בחוץ טנק פגוע, דולף. אולי אלה מים?”

גדי נחרד. “אם זו דליפת דלק, עלול הטנק להתפוצץ ולמוטט עלינו קיר!” צבי נחפז החוצה, כיבה את הטנק, נוכח לדעת שאכן היתה זו דליפת מים, ניצל את ההזדמנות וטיפס על הטנק, לחפש את מיכלי־המים שצריכים להיות בו. המיכלים נמצאו נקובים וריקים. צבי חזר אל הבניין ודיווח לגדי, כי בחוץ נמשך הקרב.

זו לא היתה הפעם הראשונה שגדי וצבי היו כאיש אחד. דליה, רעייתו של צבי, נהגה לכבס את בגדיהם של השניים, בימי הכוננות, כאשר היה צבי בא הביתה לחופשה קצרה וגדי היה נשאר במקום־ההערכות; הבדלי הגילים לא גרעו אף כהוא זה מן העבותות שקשרו אותם זה לזה.

“צריך לדווח למג”ד", אמר גדי. “צא וראה אם מכשיר־הקשר תקין בטנק שבחוץ.”

המכשיר לא פעל. כיצד, איפוא, יידע המג"ד שנפגעו צוותים וכי צריך לחלצם? ומנין יידע היכן נמצאים הנפגעים?

אך היו דאגות דחופות יותר, ובראשן הטיפול בפצועים – וההגנה מפני אפשרות של התקפה ירדנית, שכן הירדנים ראו כיצד מתרכזים חיילים ישראלים בתוך בית־המשאבה. גדי אירגן את הפצועים קל, הכשירים יותר, להגנה הקפית מאולתרת, ואילו צבי פשפש בבניין עד שמצא חבית ובה מים מעופּשים, שאל־נכון שימשו לעירבול בטון. הצמא, והצורך להשקות את הנכווים, גבר על החשש מפני זיהום. צבי שפך את המים העליונים, המזוהמים ביותר, והחל משקה את האנשים. הטעם היה מבחיל, אך הנוזל היה רטוב ומרענן. בפי הפצועים היה מתוק מדבש. אחר־כך שטף צבי את פצעיהם של הפצועים והחל חובש אותם. משאזלו התחבושות, פשט את חולצתו והתקין ממנה תחבושות נוספות. באחדות מהן חבש לבסוף גם את גדי, שהיה פצוע קשה מכולם, אך מאן לקבל טיפול כל עוד לא נחבשו האחרים.

שני חששות לא חדלו לנקר בליבו של גדי: המסמכים והמפות שברשותו (מיד הורה לצבי לשרוף אותם), והאפשרות שתאבד לו הכרתו. אם יתעלף, אולי לא יתעורר עוד לעולם, ואז יישארו האנשים ללא פיקוד.

“אם אתחיל לפטפט שטויות, או אתעלף – אתה המפקד”, אמר לצבי.

הוא ביקש לשתות מים, וצבי הבחין כי לא זב דם רב מפצעיו של גדי, ונתמלא דאגה.

כמו כן דאג שמא יבושש לבוא כוח־החילוץ, שללא־ספק נשלח לאסוף את נפגעי הפלוגה, לאחר שנתברר כי נפגעו אחדים מן הטנקים שלה.


 

13 סוריה יוצאת למלחמה    🔗

(יום ג', 6.6, בבוקר)

תל־אביב זכתה למחצית הלילה של שינה רצופה. רק בשעה חמש בבוקר הושמע אות־האזעקה, והתושבים ירדו למקלטים. אחר־כך נפתח יום־עבודה שגרתי, פחות או יותר. “קול ישראל” שידר צרור של חדשות מעודדות למדי, על אודות קרבות־טיהור ברצועת־עזה וקרבות־שריון ברחבי חצי־האי סיני – משמע, הרחק מגבול המדינה. אמנם, מפציץ עיראקי מדגם “טוֹפּוֹלב” הפציץ את נתניה, אך בטרם חזר לבסיסו הופל בשמי ישראל. מאז הבוקר ניטשו קרבות שריון־בשריון בגדה המערבית של הירדן, והצנחנים המשיכו בלחימתם העיקשת בירושלים המזרחית. בירושלים העברית נמשך “מצב האזעקה”, ו“קול ישראל” הזכיר שוב לתושבי הבירה לא לצאת את המקלטים. אנשי הג“א חילקו חלב ולחם, בהתעלמם מן ההפגזה שלא חדלה מאז יום אתמול – הגם שהלכה ורפתה בצד העברי של ירושלים, בעודה מתעצמת והולכת בצד המזרחי של העיר. ראש עירית ירושלים, מר טדי קולק, הביע את דאגתו הכנה לתושבי עירו בדרך מקורית: הוא נסע במכוניתו, במהירות רבה, ברחובות הריקים כמעט מאדם (למעט בעלי־תפקידים למיניהם) והעביר פתקי פריסות־שלום מהורים לילדיהם ש”נתקעו" במקלטים מרוחקים מהבית – ומילדים להוריהם הדואגים.

בשעה 05:30 נפתחה הפגזה סורית כבדה ביותר לכל אורך הגבול – כאילו ביקשה סוריה להבהיר לישראל כי המלחמה היא טוטאלית, וכי האויב מכתר את מדינת הציונים ומאיים עליה לאבדה. “קול ישראל” הודיע על היערכות סורית למול ישובי־הספר שאר־ישוב ודן.

אחת מנקודות־המוקד של “הפגזת הריכוך” הסורית היה מוצב שהוחזק על־ידי מילואים. כבר במטח הראשון נפגעה עמדת־הפיקוד, בה ישבו מפקד־המחלקה שהחזיקה במשלט ואחדים מאנשיו, לרבות הקשר המחלקתי משה קריתי. משה, בן 30, ממוצע־קומה, שחור שיער ועיניים, יליד יבנאל המדבר במהירות־של־מקלע, היה “בסך הכל אפסנאי” בעת שירותו הסדיר בצה“ל. במילואים נעשה קשר מחלקתי – האיש הנושא מכשיר־קשר עלי־שכם ונע בצמוד למ”מ, או מפעיל את מכשירי־הקשר הנייחים, בעת הימצאות במקום כמו מוצב זה.

משהתפוצצו הפגזים הראשונים במוצב, נוכח משה לדעת כי מכשירי־הקשר שלו יצאו מכלל פעולה. הקשר הקווי בותק, וצריך היה לצאת ולתקן אותו. מכיוון שמשה היה הקשר היחיד במוצב – יצא לבדו את הבונקר, לבצע את המלאכה החיונית. בדרכו חזרה לבונקר שלו, נוכח לדעת שאחדים מאנשי המוצב נפצעו קודם שהיה סיפק בידם להתמקם כיאות בבונקרים הסמוכים לעמדותיהם. צריך היה לחבוש את הפצועים ולפנותם מערבה, אל מחוץ למשלט.

משה לא היה חובש מעודו, אבל בימי שירותו הסדיר עבר קורס לעזרה־ראשונה. את המידע המוגבל הזה רתם לעזרת חבריו שנפגעו. אחדים מהם נתקפו הלם ואחד התעלף פעם אחר פעם. מפקד־המחלקה ישב לידו והיזה מים על פניו.

ברגעים הראשונים ידע משה פחד, אך ידיו היו מלאות ובמהרה לא נותר מקום לפחד במוחו הפועל בקדחתנות. ומוחו קלט מאות פרטים בשבריר־שניה: הקשר הקווי מנותק שוב ויש לתקנו; האנשים שבעמדות־הירי נפגעים כל אימת שהם פותחים באש, שכן כאשר האש מטווחת בדייקנות קטלנית, לפי כל הכללים, מרמזת אש כזאת על “ריכוך” לפני הסתערות…

סלים צאלח, מפקד הגיזרה הצפונית של גבול סוריה־ישראל, הניח את משקפתו מידו וחייך בשביעות־רצון. הארטילריה שלו ריתקה את החיילים הציונים אל הקרקע ושיתקה את מרבית האש שלהם. חייליו המסתערים ימגרו בנקל את המוצבים שלפניהם ויגיעו עד־מהרה לישובי־הספר הישראלים ולכבישים המוליכים אל העמק והגליל. הוא זכר בסיפוק את הנאום הקצר שנשא לפני פקודיו, כהכנה נפשית להסתערות המיועדת.

“לפני שלושה ימים הכריז מפקד הצבא הסורי בגבול זה – גנרל אחמד אל־מיר מחמוד – שאם יפרצו מעשי־איבה, תהיינה מצרים וסוריה מסוגלות להשמיד את ישראל תוך ארבעה ימים, לכל היותר”, אמר סלים צאלח למאזיניו. “ובשבועון הצבא הסורי, שכולכם ודאי קראתם אותו, נאמר כי האימפריאליזם והציונות והריאקציה הערבית הבוגדנית, כוחות הרשע והעוולה, הם אשר כוננו את מדינת השודדים הציונים בפלשתין הערבית, והם אשר השפילו את הערבים ותקעו פגיון בגאוותם. מאז עשרים שנה מעודדים הם את מדינת הגזל והבוגדנות ומחזקים את ידיה כנגד עמנו הערבי וכנגד שאיפותיו ומאווייו! זיכרו, אחי הגיבורים: דרכנו לשחרור פלשתין הוא – הכוח! צאו והכו בכלבים הציונים!”

הוא סקר במבטו את הלוחמים במדי־הקרב שלהם ובנשקם הסובייטי החדיש והמשובח, והאמין בכל ליבו ביכולתם לשאת בכבוד את דגל “מלחמת הקודש” כנגד ישראל. וכאשר יבקיעו את הגבול ויאפשרו להגשים את התכניות אשר הונחו ב־3 ביוני 1967 – ודאי יוענק לו עיטור, אולי אישית מידי גנרל חאפז אסאד, שר־ההגנה…

התכנית שהניחו הסורים ב־3 ביוני היתה – לפלוש לישראל בשלושה צירים: דיביזיה שהורכבה מחטיבת־הרגלים 19 ו־90 ומן החטיבה־הממוכנת ה־17, תתקוף בציר אל־חמה–טבריה, בכיוון לעפולה שבעמק יזרעאל; דיביזיה אחרת, המורכבת מחטיבות־הרגלים 8, 12 ו־32 ומחטיבת־השריון ה־44, תתקוף בציר משמר־הירדן–צפת בכיוון לחיפה ולנצרת; וחטיבת־רגלים אחת תתקוף בגיזרת דן ושאר־ישוב, תחצה טריטוריה לבנונית ותנוע בכיוון לעכו. להקלת ההבקעה, רוכז לאורך הגבול כוח ארטילרי אדיר, אשר נועד “לרכך” את המערך הישראלי במשך שעה, כפתיחה להסתערות הגדולה. כמו כן הוכנו סירות־גומי רבות לצליחת הירדן, וגשרים ניידים.

סלים צאלח הציץ בשעונו. ההרעשה הלכה וקרבה לסיומה. עוד מעט־קט ייצאו אנשיו לכבוש את אשמורה ואת ישובי־הספר דן ושאר־ישוב… הוא קם מכורסתו הנוחה, במוצב־הפיקוד בתל־עזזיאת, ועמד לצד מפקד המוצב – בוגר פקולטה לאלקטרוניקה ובעל קשרים טובים בצמרת המישטר – והגיש את משקפתו אל עיניו.

ההרעשה הסורית הכבדה מצאה את אנשי ההגנה המרחבית בעמדותיהם, אותן לא חדלו לשפר מאז תחילת הכוננות. על מלאכת ההתבצרות ניצח כל העת סא“ל גבי, שראה כחובתו הראשית למנוע מצב בו יופתעו המגינים על־ידי התקפת־אויב. המלאכה בוצעה מתוך תיאום ושיתוף־פעולה של צה”ל וגופים אזרחיים. התקציב היה פתוח, ולזמן־מה הוזנחו עבודות חקלאיות מישניות כדי לרכז כוח־אדם למלאכת הביצורים. נערים מכיתות י’–י"ב וחברי־משקים קשישים, שזה־כבר שוחררו משרות צבאי, הקדישו את הימים לחפירת תעלות־קשר, ואת הערבים ללימוד הפעלתם של מקלעים. דבר אחד שיננו האנשים זה לזה, השכם והערב: “אין נוטשים עמדה, ויהי־מה!” שר־הבטחון, משה דיין, שביקר בדן לפני פרוץ המלחמה, שאל את מאיישי העמדות: “אתם יודעים שאתם העמדה הכי צפונית של ישראל?”

זו היתה מחשבתו של יוסף, המורה למתימטיקה בן ה־29, חבר קיבוץ דן, כאשר נפתחה עם בוקר ההרעשה הסורית הכבדה. מבעוד לילה נמסר לו – כמפקד גיזרת־הגנה בדן – על התרכזותם של טנקים סוריים למול המשק. עתה שמע, מבעד להתפוצצויות הפגזים ופצצות־המרגמה, טרטור מנועים וחריקת זחלים על פני הקרקע הטרשית.

יוסי שירבּב את ראשו מעל לשפת עמדתו והבחין מבעד לעשן הרב בשש מפלצות־פלדה – חלק מפלוגת טי־34 שנשלחה עם כוח־רגלים לתקיפת הקיבוץ.

“הם באים!” דיווח יוסי לישראל, מפקד הכוח שהגן על דן.

ישראל רץ, ככל שנשאוהו רגליו, אל המוצב – אשר הוחזק על־ידי שלושים חברי־משק בלבד – וראה את החי“ר הסורי בריחוק כ־300 מ' בלבד מן הקו הקדמי. הוא מנה שני תול”רים וששה מקלעי “גוריאנוב”, כנשק־המסייע.

“אש!” פקד יוסי, ואש מנשק־קל נפתחה על הכוח המסתער. אותה שעה הסביר ישראל לצוות־הרגמים (שלושה חברי־קיבוץ כבני 60, אחד בן 40 ושניים בני 30), שהמצב חמור וצריך לפעול במהירות מירבית. האנשים הנהנו בראשיהם, וכבר טיפלו ידיהם בפצצות ובקנים.

במפקדת החבל נתקבל בינתיים דיווּח על התקפות הנערכות גם על אשמורה, על שאר־ישוב ועל תל־אל־קדי (תל־דן). המפקד שישב בתל־דן ביקש סיוע־אווירי, ובינתיים החל הכוח הארטילרי הישראלי שהוקצה להגנת הגיזרה בטיווח ובסיוע.

המרגמות בנות 81 מ"מ, בגיזרתו של יוסי, החלו נובחות ככלבי־שמירה צרודים, ופצצותיהם נחתו בקצב מהיר על הכוח הסורי הקרב והולך. מסתבר שהערכת־המצב שנעשתה מבעוד־יום, היתה מדוייקת להפליא: הסורים תקפו בציר הצפוי, והמרגמות כבר היו מטווחות על ציר זה. תוך 17 דקות התפוצצו מאות פצצות־מרגמה בשטח בו נעו ששת הטנקים הסורים ועשרות החיילים־הרגלים. רבים מהחיילים הסורים נפגעו, ואחרים נאחזו להבות כאשר נדלק השדה שבו התקדמו. אבל ההתקדמות נמשכה – ואצל המגינים הלכה התחמושת ואזלה במהירות.

באשמורה שרר מצב חמור. בעמדה הקיצונית היו נפגעים, והגישה אליה נותקה וכוסתה על־ידי אש־האויב. כאשר נתקבצה חוליית־מתנדבים לצאת עם משה קריתי אל העמדה המנותקת, נראו כמאה חיילים סורים מתקדמים בשרשרת־הסתערות אל המוצב. אנשי המוצב – שעד כה נצרו את אישם על־מנת שלא להתגלות לארטילריה הסורית – פתחו באש צפופה. את ההפוגה הקצרצרה שחלה כתוצאה מהתארגנותו־מחדש של הכוח המסתער, ניצל מפקד המשלט לתת חיפוי למשה, בצאתו לגיחת־היחיד שלו. המפקד נפצע מיד, והיה הפצוע הראשון בו יאלץ משה לטפל בגיחתו זו.

משם זינק לגמוא את מאה המטרים החשופים שבינו לבין העמדה הפגועה. הוא רץ שפוף, הסתתר, זחל, רץ שוב ולבסוף הגיע אל העמדה הפגועה. אנשי העמדה נפגעו כולם, וגם המקלע שלהם יצא מכלל פעולה. הם היו המומים, ולא היה בהם אחד שיוכל לסייע ביד משה בחבישה ובפינוי.

ובעיית הפינוי היתה קשה ביותר: הצריפים המעטים שהיו שם בערו; מפקד המשלט שנפצע, פונה לאחור; כמעט ולא נותרו לוחמים כשירים לאיוּש כלי־היריה. הוחלט לפנות את המקום. משה אירגן את פצועי העמדה הפגועה והחל נסוג עמם בזחילה. על אף פצעיהם, נשאו עמם את כל הציוד והנשק שהיה בעמדה, בנטשם אך ורק את הציוד האישי.

בהגיעם אל פתחו האחורי של המשלט, התארגנו האנשים – ואז הגיעה תגבורת אל המקום. למראה התגבורת, המצויידת בתול"רים, אורו עיניו של משה.

זו היתה הפעם האחרונה שניתן לומר “אורו עיניו”: ברגע זה ספג משה גל־הדף אדיר, שהשליך אותו לריחוק חמישה מטרים. כאשר התעשת, היה פצוע מרסיסי פגז בראשו ובאחת מעיניו.

משה, שהוריו עלו מתימן לפני יובל שנים והשתקעו ביבנאל, הוא אחד מעשרה ילדים אשר גדלו באווירה משפחתית חמה וברוח לאומית הרואה את השרות למדינה כזכות ולא כחובה. כאשר נודע לו בבית־החולים כי אבדה לו עין, נצבט ליבו בקרבו, כמובן, אך רוחו לא נפלה בקרבו. כאשר אמרו לו כי מפקדו המליץ להעניק לו ציון־לשבח, נעמה לו הידיעה, אך לא סיחררה את ראשו. אך החשש שמא לא יוחזר ליחידתו, בשרות־מילואים, כתוצאה מנכותו, המר לו עד־מאוד.

בעוד משה נלקח ביחד עם הנפגעים האחרים מאשמורה, לטיפול בבית־החולים, בלמה התגבורת את ההתקפה הסורית באותו מקום.

ואילו בגיזרת דן המשיכו הסורים להתקדם.

כבר יצאו כעשרים דקות מאז נפתחה ההסתערות, ולשלושים החברים בפיקודו של יוסי לא נותר אלא ארגז־תחמושת אחד. ישראל שלח, איפוא, את העתודה שלו – תלמידי כיתה י"ב – להביא ארגזי־תחמושת נוספים. הנערים עשו את הדרך ברווחים בני 15 מ' זה מזה, בעיצומה של הפגזה כבדה. בשובם, נשאו עמם גם שני מקלעים נוספים. זו היתה תגבורת בעיתה, שכן ברגע זה נשבר הנוקר באחת המרגמות, ולא ניתן לתקנו בעמדה.

בטרם הוכנסו שני המקלעים הנוספים לפעולה, החלו מרגמות ישראליות שהיו בקיבוץ דפנה, הסמוך לדן, מנחיתות אש על הכוח הסורי המתמיד בהתקדמותו (האיטית, אמנם) אל דן.

ועדיין התמידו הסורים בלחצם. ישראל כבר החל חושב על הכנת קו־הגנה שני. אך האם יהא סיפק בידי האנשים לעשות זאת? ובמקלטים יושבים הנשים והילדים – וצבא אין במקום, ואין טנקים ואין סיוע אווירי…

ישראל סקר את השטח במשקפתו – ולפתע נעתקה נשימתו בגרונו: הטנקים הסורים נראו נסוגים, ועמם אותם חיילים־רגלים ששרדו לפליטה!

טנק אחד נפגע שתי פגיעות ישירות מפלוגת טנקים שהובהלה אל דן, כתגבורת. טנק אחר נעלם מעיני המגינים – ורק אחר המלחמה מצאוהו שקוע עמוק במים, על הגבול.

כאשר קרב הכוח התוקף אל העמדות שמהן יצא, תקפו אותו מטוסים ישראליים. החיילים הסוריים מיהרו להיבלע בתעלותיהם, ואילו הטנקים נפגעו בזה אחר זה.

ההתקפה הסורית נשברה. סלים צאלח שמע את הדו"ח על כך במכוניתו המצויידת באלחוט, שעה שדהר במלוא המהירות אל קונייטרה – הרחק בעורף. למפקדי־המישנה שלו הסביר כי פניו מועדות אל מפקדת החזית, להזעיק תגבורת.

אבל הנשים והילדים הישראליים עדיין נשארו במקלטים, שכּן הארטילריה הסורית הגבּירה שבעתיים את מכותיה לאחר כשלון ההתקפה, ואיש לא מוכן היה לערוב לחברו, שהתקפת הבוקר הזאת תהיה האחרונה.

בגבול הצפון איימה, לשעה קלה, סכנה חמורה על ישובי־הספר – ואילו בלב חצי־האי סיני הלכה והותרה הפקעת של “המערכה על אבו־עגיילה”. אמנם, כוחות־הרגלים עדייו ניהלו שם קרבות־טיהור, אבל חטיבת־השריון של סא“ל מרדכי, מן האוגדה של אלוף אריק שרון, כבר יכלה להודיע לחטיבה של אלוף אברהם יפה: “הציר פתוח. אתם יכולים לעבור בו.” כן ניתן לחטיבה זו של יפה לנוע במהירות בכיוון לג’בל־ליבני – על־מנת להתחבר שם עם חטיבתו של אל”מ ישכה, שהיוותה את חטיבת־החוד של האוגדה של יפה. אמנם, בשעות הבוקר עדיין נלחמה החטיבה של ישכה בצומת ביר־לחפן, שם השמידה 28 טנקים מצריים בטרם המשיכה בתנועה דרומה־מזרחה.

גם השריון של אלוף שרון חידש את תנועתו – מאבו־עגיילה בכיוון לנח’ל – על־מנת להתחבר בלב סיני עם חלק אחר של האוגדה.

עתה נמצא כבר בעורף המצרי כוח ישראלי רב, שחלקו רענן. אפשר היה, איפוא, לעבור לשלב השני של הלחימה – שלב ניתוקו של הכוח המצרי במרחב סיני, לצורך מיגורו.

קהיר עדיין שרויה היתה ב“ערפל המלחמה”, שכן הדיווחים מן החזית היו מקוטעים, מבולבּלים ולא מדוייקים; אבל הפיקוד העליון המצרי כבר הבין שמצבו של הצבא המצרי בחצי־האי סיני אינו שפיר, ומאז שעות הבוקר המוקדמות פתח מנגנון־התעמולה המצרי בהפרחת כזבים שנועדו לרכך את גודל התבוסה – או, לפחות, לגרוע מן הפגיעה ביוקרתו של הצבא המצרי. כבר בשעה 04:20 בבוקר הודיע רדיו קהיר: “ישראל פתחה בהתקפתה על מצרים בעידודה ובעזרתה של אמריקה. ידוע לנו כי אמריקה חרשה תמיד מזימות כנגד הערבים. לאחרונה הזרימה אמריקה לישראל מטוסים וציוד צבאי רב, על־מנת לאפשר לה להרוג את הערבים. עתה, לכל הפחות, ברור לנו מי הם אויבינו. אללה עמנו – ולנו הנצחון!” ובשעה שש הרחיבה קהיר את הדיבור על אודות “הקנוניה” הישראלית־אמריקנית – בדיוק כפי שהבטיח נאצר לחוסיין בשיחתם הלילית.

“המפקדה העליונה של הכוחות המזויינים המצרים”, אמר הקריין המצרי, “גילתה הבוקר את דבר השתתפותן של ארה”ב ובריטניה בתוקפנות האווירית הישראלית נגד מצרים. הוכח מעל לכל ספק, שמספר נושאות־מטוסים של ארה“ב ובריטניה פועלות לצד ישראל. מטוסים אמריקנים ובריטים סיפקו לישראל ‘מטריה אווירית’. רשתות המכ”ם של ירדן גילו אף הן מטוסים אמריקנים שפעלו בחזית הירדנית. המלך חוסיין התקשר היום עם הנשיא גמאל עבדול נאצר וגילה לו את דבר הקנוניה. הודעתו של מלך ירדן עולה בקנה אחד עם המידע שכבר נמצא בידי המטכ“ל המצרי. הנשיא נאצר והמלך חוסיין החליטו, כי יש להביא את פרטי ההתפתחות החמורה הזאת לידיעת האומה הערבית, על־מנת להסיק את המסקנות הדרושות.”

רדיו רבת־עמון החזיק־החרה אחר גירסה זו, אך לא התמיד בה, ואילו רדיו דמשק הרחיק לכת והודיע כי הטייס הישראלי אברהם וילן, שמטוס ה“ווֹטוּר” שלו הופל ביום ב' לאחר שתקף את שדה־התעופה של דמיר, “הודה” כי 17 מפציצים בריטים מדגם “קאנבּרה” הגיעו 10 ימים לפני כן לבסיס חיל־האוויר הישראלי ברמת־דוד – הוא בסיסו של וילן. המטוסים הבריטים נטלו חבל בתקיפתן של סוריה ומצרים, הוסיף רדיו דמשק ואמר מפיו של וילן. “עתה מתברר, איפוא, תפקידו של האימפריאליזם בחיזוק הגולם הציוני, ובהגנה עליו. המוני האומה הערבית והכוחות המזויינים גמרו אומר להתמיד במאבק, עד לנצחון!”

עיראק, שעד לאותה שעה לא הפעילה אלא מספר מטוסים לתקיפת מטרות בישראל, מצאה לנחוץ לחזק את ידי האומה הערבית והכוחות־המזויינים שלה, בכל מחיר. עתוני־הבקור של בגדד יצאו ביום ג' עם כותרות מאירות־עיניים לאמור: “נכנסנו לישראל. המטרה תל־אביב.” ובגוף הידיעה נאמר: “כוחותינו מנצחים במערכה. האויב נסוג בבהלה. כוחות השריון הערביים מתקדמים בתוך פלשתינא הכבושה. הכוחות העיראקיים מטאטאים את שרידי האויב המובס. תל־אביב הופגזה במרגמות, וכל בתיה נהרסו. אשכול מודה בתבוסתו”.

אותם ישראלים שהבינו ערבית – או אלה שהאזינו בשקידה לשידורים הערביים ב“קול קהיר” – התמוגגו מנחת למשמע הידיעות הללו. אלה מן הישראלים שהשתתפו בלחימה, ובמיוחד אלה שהיו קרובים אל מערכת־הקשר הצבאית, ידעו כי המציאות שונה “במקצת” מזו שצויירה בידי הערבים.

באיזור ירושלים נסתיים המירוץ בין שריוניו של אל"מ אורי בן־ארי לבין השריון הירדני בנצחונו של אורי. כוחותיו התמקמו על ציר רמאללה–ירושלים קודם שהגיעו שמה כ־30 “פאטונים” ירדניים שנועדו לחסום את הדרך בפניו. ניטש קרב שריון־בשריון מטווחים הצרים כל־כך, שמן־הנמנע היה להגיש סיוע־אוויר לחטיבתו של אורי. תוך שעה קלה הושמדו כ־15 טנקים ירדניים, והאחרים מיהרו לסגת כלעומת שבאו – אל בקעת־הירדן, ליד יריחו.

חיל־האוויר הישראלי תקף את עמדות הארטילריה הירדנית במעלה אדומים – אותן עמדות שהמטירו אש בלתי־פוסקת על ירושלים העברית, ואחר־כך עט על הטנקים הירדניים שנסוגו מפני שריוניו של אל"מ בן־ארי, והיכה בהם קשות.

חטיבתו של אל"מ אורי כבשה את תל אל־פול (גבעת שאול) ונתפצלה – חלק לכיבוש הכפר שועפט שבין ירושלים ובין חטיבת הצנחנים שנלחמה הצרפתית, אשר חצצה ביו החטיבה המשוריינת ובין חטיבת הצנחנים שנלחמה בירושלים המזרחית.

הצנחנים כבשו בינתיים את מלון “אמבסדור” ואת השכונה האמריקנית. מספר הנפגעים שלהם פחת והלך, יחסית, אבל לא חל כל שינוי שהוא במשאלה שהביעו כל פצועי הצנחנים בבתי־החולים: “מדוע אין עולים על סוריה?!”

מאז שנים נחשבה מצרים כאויב החזק ביותר של מדינת ישראל – וסוריה כאויב הקנאי והקיצוני ביותר. כאילו ביקשו הסורים לחזק הרגשה זו, הגבירו עוד ועוד את ההרעשה הארטילרית שלהם לאורך הגבול, לאחר שנשברה התקפתם על פני הקרקע. תוך 40 דקות ספגה ראש־פינה, אותו בוקר, כאלף פגזים. היו אלה פגזים מתותחים ארוכי־טווח, בני 130 מ“מ (מדגם סובייטי חדיש כל־כך, שטרם נופק אף למרבית מדינות אירופה המזרחית), וגם מ”קאטיוּשות" – מטולי־רקיטות רב־קניים.

למזל, עשויים בתיה של ראש־פינה מאבן נוקשה. אם לאו, היו הסורים מחוללים בה הרס רב מזה שחוללו למעשה. אף־על־פי כן, רב היה מספר הבתים שנפגעו קשות. בין הבתים שנפגעו פגיעה ישירה וניזוקו קשה היה ביתו של מנחם ילוז, איש הג"א במושבה, יוצא קיבוץ חקוק ומנהל מזנון בתחנת־דלק.

משפחתו של ילוז לא נפגעה, שכן הקפידה למלא אחר הוראות הג“א ולהיכנס למקלט בראשית ההפגזה. חמישה תושבים שלא היו במקלטים, נפצעו ופונו לתחנת־איסוף. על תחנה זו פיקד רב־סרן ד”ר מוריס, ועם אנשיו נמנו שני רופאים אחרים ומספר חובשים.

מאז החלה ההפגזה עם שחר, מלאו ידיהם עבודה, שכן הוזרמו אליהם נפגעים מכל ישובי הספר הסמוכים. סמוך לשעה שבע בבוקר הגיע טנדר־אמבולנס ובו שבעה נפגעים – שבעה חיילים שנהרגו מפגיעה ישירה של פגז בשוחה שלהם.

נהג הטנדר היה – נהגת; אשה שקורות־חייה כרומן־הרפתקות דמיוני.

זו היתה “דודה אולגה” – או אולגה קליין, בשמה המלא – אשה בת 57, כסופת־שיער ורחבת־גו, לבושה חצאית כחולה, חולצת חאקי צבאית ונעליים גבוהות, חומות, וכולה אומרת פעלתנות ומעשיות.

“דודה אולגה” היתה נהגת בצבא־האדום. באמבולנס הצבאי ובמשאית־שרותים גמאה מאות אלפי קילומטרים, מחזית סטנלינגראד ועד לברלין הממוגרת. בתום המלחמה, משנוכחה לדעת כי כל משפחתה ניספתה בפולין, עלתה לישראל ופתחה חנות־מכולת צנועה בטבריה. בימי הכוננות תבעה במפגיע שיקבלוה לשרות כלשהו. הוסבר לה, כי אפילו גברים בגילה משוחררים מכל שרות. “דודה אולגה” התעקשה. לבסוף היתה לנהגת־אמבולנס – בטנדר שאותו הסבה במו ידיה לנשיאת ארבע אלונקות. על גגו ודפנותיו צבעה מגן דוד־אדום, ובו נהגה מאז בוקר יום ב' על פני כבישים כתושי־פגזים, כשמשאלה אחת מקננת בליבה: “מי יתן ולא יהיה לי את מי להוביל…”

משאלתה לא נתמלאה. פעם אחר פעם נגאל הטנדר שלה בדמם של נפגעים, וכיום ג' בבוקר נשא האמבולנס המאולתר לא ארבעה פצועים, באלונקות, כי אם שבע גופות מרוטשות, על הקרקעית הנוקשה, הצוננת.

על אש הארטילריה הסורית הגיב צה“ל במהלומות מן האוויר – ובאש ארטילריה־נגדית. גדוד המרגמות־הכבדות־המתנייעות, בפיקודו של סא”ל אליהו (אלי), לא חדל כמעט לירות מאז פרצה המלחמה – ובניגוד למקובל בצבאות העולם, בהם הארטילריה נמצאת בעורפו של הקו ומסייעת לו באש עקיפה, היו אנשיו של סא"ל אלי פרוסים בקו הקדמי ונלחמו – ונפגעו – ממש כחיילים־קרביים. לסורים קל היה לקלוע אל הסוללות הישראליות, הממוקמות לרגלי הרמה, ואילו לרגמים הישראלים קשה היה להשיב מלחמה שערה. אך הם עשו את מלאכתם להפליא.

מטח סורי פגע במצבור־תחמושת. סגן שמואל וסמל נמרוד התעלמו מן הסכנה הברורה שהמצבור יתחיל להתפוצץ, ובידיים חשופות החלו מרחיקים אותם זבילים (אריזות פגזים) שנאחזו להבות. כך הצילו לא רק את המצבור החשוב, אלא גם את חיי חבריהם הממוקמים בקרבתו.

משפגעה ההרעשה הסורית בקשר הקווי אשר באחת הגזרות של גדוד המרגמות של סא"ל אלי, יצא הקשר זעירא נסים לתקן את הקו. בעוד ידיו עושות במלאכה, נפל שדוד. כהרף־עין נחלץ עמיתו, הקשר דואנס יעקב, להשלים את המשימה. שיחק לו המזל, וחזר שלם, “ממש בין הפגזים”.

גבול הצפון רטט מנפצי פגזים ופצצות; בגדה המערבית ניטשו קרבות שריון־בשריון בעמק דותן וקרבות גוף־בגוף בחזית ירושלים; אך הלחימה הנרחבת ביותר התנהלה בחזית הדרום. לכל אורך “הרצועה”, מאל־עריש שבדרום ועד העיר עזה שבצפון, ניטשו קרבות־טיהור חריפים, שאחדים מהם לבשו צביון של כיבוש־מחדש, לאחר מסע ההבקעה־והשטיפה שערך השריון של צה"ל ביום הראשון למלחמה.

אנשיו של אל“מ שמואליק החלו נעים מן הרצועה בכיוון לביר־לחפן, שם עדיין נלחמה חטיבתו של אל”מ ישכה על הצומת; בג’יראדי נערך מסע־טיהור חדש, השלישי במספר; השריון של אלוף שרון יצא את מיתחם אבו־עגיילה ושם זחליו אל ביר־חסנה ונח’ל, בציר אחד, ואל קציימה בציר אחר.

בשעה שש בבוקר, בקירוב, יצא סמל יוסי לפר עם כוח של צנחנים שפניו אל חאן־יונס. בדרך הקשיב יוסי בדריכות לציון המטרות מפיו של המפקד ועשה כמירב יכולתו לטעון את התותח ולסייע ביד המפקד והתותחן לחסל אותן, בזו אחר זו. גם המקלע 0.3 המקביל לתותח לא חדל לירות לכל אורך הדרך, וטרטורו היה מעין ליווי לנביחות התותח. נפגעו מוצבים, חיילים, בתים ששימשו עמדות־צלפים…

בריחוק קילומטרים ספורים מחאן־יונס נקרתה בדרכה של הפלוגה מחלקת־טנקים מצרים ובה טנקים מדגם “סטאלין” הענק. אחד הטנקים נראה ממש למול יוסי. לא היה לו זמן לפחוד. היה עליו לטעון פגזים במהירות־הבזק. הפגז הראשון החטיא, אך השני פגע “בול”. מכיוון שלא נראתה אש מן הטנק, ירה בו עוד ועוד, מטווח 1,500 מ'. בפגז הרביעי נדלק הטנק.

גם השריונאים האחרים היטיבו לקלוע אל המטרה. מחלקת ה“סטאלין” חוסלה.

אחר־כך נשטף מוצב שחלש על הדרך, והכוח נכנס לחאן־יונס.

פלוגתו של עמוס נעה באחד הרחובות. יוסי ירה כל העת. עמוס הבחין בתעלה חפורה לרוחב הכביש, לפני הטנק הדוהר, וכבר פצה פיו להזהיר את הנהג – אבל איחר את המועד. בו־ברגע שהיה יוסי טוען פגז – חש בחבטה אדירה, כאילו הנחית בן־נפילים אגרוף בחזיתו של הטנק. זו היתה תוצאה של “צלילה” לתעלת־המגן, ושל עליה על מוקש שנטמן בה.

הטנק נבלם. מחמת הטלטלה ניתקה שרשרת שעונו של יוסי, ולפני שהכניס אותו לכיס חולצתו, ראה כי השעה כבר שמונה בבוקר. אחר־כך נתערפלו חושיו לרגע קט. כאשר נתבהר מוחו מחדש, נוכח יוסי לדעת כי הוא בודד בטנק. מסתבר שלא שמע את פקודת הנטישה.

שני שריונאים ישראלים – מאלה שנטשו את הטנקים הפגועים בעמק דותן – חשו אף הם במועקת הבדידות, עד שהגיעו ברגל אל המג"ד אדולף וסיפרו לו, באורח מקוטע ומבולבל, כי הירדנים הצליחו להשתלט מחדש על צומת קבטייה וכי ארבעה־עשר טנקים “פאטון” ירדנים אסרו קרב על פלוגתם ועל הטנקים של גדי.

“היכן גדי? ומה מצב האחרים?” ניסה המג"ד להציל דבר מפיהם של שני הפצועים.

הם היו מוכי־הלם ולא יכלו לתת לו תשובות ברורות. הם־עצמם הלכו מבית־המשאבה שנפגע בפגז, ולא ידעו אם שימש מחסה לבאים אחריהם, או לאו. כמו כן לא ידעו כמה פצועים נשארו בשטח.

תמונה ברורה קצת יותר נתקבלה אצל מפקד החטיבה, אל"מ משה, שזיהה את ההתקפה על הפלוגה של גדי כחלק מהתקפת־נגד ירדנית המתרקמת והולכת.

התקפה זו נפתחה בקרב שאסרו כשלושים “פאטונים” ירדנים על צוות־הסיור של החטיבה. צוות־הסיור עמד בחסימה בצומת קבטייה מאז כיבושה בחשכת הלילה. בשעה 06:30, בקירוב, הותקפה החסימה בו־זמנית מן החזית ומן האגף. עלה בידה להשמיד שבעה “פאטונים” ירדנים, אך הלחץ הירדני גבר בהתמדה והטווח נתקצר לכדי חמש מאות מטר. נפגעו שני טנקי “שרמן” ומספר כלי־רכב אחרים.

תוך כדי קרב־השהיה חילצו השריונאים הישראלים את כל הכלים הקרביים שלהם. מכיוון שהלחץ הירדני נתעצם והלך, קיבל צוות־הסיור היתר לסגת אט־אט אל מקום־הריכוז של החטיבה. לחימתו של צוות זה בשריון הירדני נמשכה שעתיים – שעתיים שאיפשרו לחטיבה להתארגן לקראת התקפת־הנגד הירדנית, אשר זוהתה כהתקפה חטיבתית, מצד חטיבת־השריון ה־40 הירדנית.

כל הדברים הללו עדיין לא היו ידועים למג"ד אדולף, שעה שקרא אליו את יורם, סגן־מפקד־פלוגה ד' שהטנק שלו נפגע ועל כן היה מובטל לפי שעה.

“יורם”, קרא המג“ד, “קח ג’יפ וצא לשטח. עמוד על המצב, חזור ודווח לי, ואז נשלח זחל”ם לחיפוי ולפינוי הנפגעים.”

יורם, בן 24, סמ“פ ה', יליד בלפוריה וחבר קיבוץ גבעת־חיים, שם חי עם אשתו ובנו ועובד בחממות־הוורדים, יצא מיד לביצוע המשימה. הצעיר הצנום ובעל הארשת הרצינית, הדרוכה, נהג הג’יפ וקשר־המג”ד נראו שלא־במקומם בג’יפ הקטן והפגיע כל־כך, המקפץ בין הרכסים בשדה־הקרב של שריון־בשריון. אך יורם לא נתן דעתו לעצמו. כל מעייניו נתונים היו לאחיו־לנשק המצפים לחילוצם.

לאחר שעה קלה של חיפושים, גילו אנשי הג’יפ את ארבעת הטנקים הפגועים, אשר שניים מהם היו אחוזי־להבות. בקרבת־מקום ראו בית־משאבה קטן. לידו נעו שני שריונאים ישראלים פצועים, שהיו המומים מן־הסתם ועל־כן התעלמו לגמרי מן האש שנורתה אל הבית ממקלע וממספר רובים.

“אני נשאר כאן”, פסק יורם מיד. “אתם”, אמר לנהג הג’יפ ולקשר־המג“ד, “שובו מהר ושלחו את הסיירים והזחל”ם.”

הוא־עצמו החליט להתחיל מיד בהכנת הנפגעים לפינוי, על־מנת לחסוך זמן שעה שכבר יגיע כוח־החילוץ. בלכתו אל המיבנה הקטן, פגעו קליעים רבים סביב רגליו, והעלו קומצי־עפר. באורח נס, לא נפגע יורם – לא מן היריות, אף לא מן הרסיסים שהתעופפו ממשאית ירדנית עמוסה תחמושת, שבערה ליד המיבנה הקטן. כדי להרחיק את שני הפצועים שנראו מחוץ למיבנה, מן הסכנה שבחוץ, הכניס אותם יורם לתוך בית־המשאבה.

בתוך הבניין היו שלושה פצועים קשה ושלושה פצועים קל (לרבות השניים שהכניס יורם). גדי, שריונאי בעל־גוף, היה פצוע קשה ביותר – בחזה, ברגל וביד. למעשה, היתה ידו מרוסקת. חרף מצבו החמור, היה זה גדי ששמר על קור־רוחו כל העת – העביר מיכל־מים מאחד הטנקים הפגועים, הדריך את הפצועים האחרים במלאכת החבישה והשתדל להרגיעם.

בעוד יורם מטפל בפצועים, פילח פגז נגד־טנק את אחד מקירות הבית, עבר מעל לפצועים (אשר יורם השכיבם על הרצפה מיד עם היכנסו) ויצא מבעד לקיר שמנגד. יורם, שהיה עדייו עומד במרכז החדר, ראה את הפגז במעופו.

משנוכח לדעת כי הפצועים המומים, מוכי־הלם, השתדל להרגיעם. “אל דאגה, חבר’ה, אתם יכולים להירגע עכשיו. באנו לחלץ אתכם”, אמר – חוטא בהפרזה כלשהי.

הוא שטף פנים מגואלות בדם, הגיש מים לפצועים והיטיב את תחבושותיהם. כל העת ניסה להציל מפיהם ידיעות על גורלם של אנשי־הצוות האחרים. הם לא יכלו לומר ולא כלום. יורם יצא, איפוא, את הבית והחל עובר מטנק אל טנק. באחד הטנקים הפגועים מצא חייל שנקטל מפגיעה ישירה. זה היה אחד מידידיו של יורם, ומראהו היה מזעזע. אך יורם חישל את עצמו ולא הניח לרוחו להישבר. הוא הלך אל הגבעה שנקבעה כמקום־מיפגש עם כוח־החילוץ.

משהגיע הכוח, נערכו רוב החיילים לחיפוי, ואילו יורם, הנהג, החובש ואחד החיילים נסעו בזחל“ם אל הבית. מן הזחל”ם דיווח יורם למג"ד על כל אשר מצא, וביקש מסך־עשן בינו לבין הכפר הסמוך.

“ניתן לכם חיפוי אווירי”, הבטיח המג"ד.

“יופי! אבל חכו עם המטוסים עד שנהיה מוכנים לתזוזה”, ביקש יורם.

בעודו מקיים את הקשר האלחוטי, שמע יורם ידיעה בדבר חמישים טנקי “פאטון” ירדנים שנעו בכיוון לכוח העיקרי של החטיבה. מובן מאליו, שתנועה זו ביטלה את הסיוע האווירי שנועד לחילוץ הפצועים, ויורם נאלץ להסתפק בברכת “בהצלחה” שבירך אותו המג"ד.

למג"ד של יורם – ולעמיתיו – היתה בעיה חמורה ביותר: הוטל עליהם לכנס את כוחותיהם, הפזורים בשטח רחב־ידיים, על־מנת להיכון להתקפת־הנגד הממשמשת ובאה מצד החטיבה־המשוריינת ה־40 הירדנית. הוחלט לפנות את העיר ג’נין ולהערך להגנה על רכסי ג’נין.

כאשר ראו תושבי ג’נין את הכוח הישראלי עובר שוב בעירם, והפעם בכיוון ההפוך, הסיקו שצה“ל נסוג, ופתחו באש. שריוניו של אל”מ משה לא נתנו דעתם למיטרד מישני זה. מחשבתם האחת היתה, כיצד לבלום ואחר־כך לשבור את התקפת־הנגד הירדנית.

החטיבה לא יכלה לעבור מיד להתקפת־נגד – כנגד התקפת־הנגד הירדנית – משום שבמרבית הטנקים של החטיבה לא נותר דלק אלא כדי מחצית השעה. צריך היה לקרב את הדרגים, לתדלק ולתחמש.

ששה “פאטונים” שהסתערו על הבסיס המוצק של החטיבה, הצליחו לטווח 600 מ', בקירוב – ואז היכה בהם סגן מפקד החטיבה, גרשון, באמצעות הכוח המוגבל שעמד בפיקודו ואשר כלל מרגמות כבדות וארבעה טנקי “שרמן”. התקפה זו נהדפה, וכך ניתן לדרגים לדלג לאחור מן הבסיס המוצק ולהיערך בשטח “מת”, שם היו מוגנים מפני פגיעתם הרעה של שריוני האויב.

התקפה אחרת ערך האויב באמצעות ארבע שריוניות ומספר ג’יפי־סיור, על ריכוז־משאיות סמוך לכפר בורקין. המשאיות נפגעו קשה.

כוח־אויב הצליח להינעץ בין הבסיס המוצק של החטיבה ובין הכוח העיקרי של החטיבה, שנמצא על רכסי ג’נין. היה צורך בפעולה נמרצת כדי לחדש את הקשר. כל אותה עת עמד המח"ט משה בקשר עם מפקד האוגדה, אלעד פלד, ועם אלוף פיקוד הצפון, אלוף אלעזר, ויחדיו עיצבו תכנית לשבירתה של התקפת־הנגד הירדנית רבת־התנופה ורבת־הגמישות.

הנעלם הגדול היה: האם יניחו הירדנים לצה"ל להשלים את התארגנותו בזירה זו?

“התמונה הגדולה”, כפי שנצטיירה בעיני המפקדים הבכירים, היתה זרה לגמרי לסמ"פ יורם, שנשאר לבדו עם כוח־החילוץ, בשטח שהיה נתון לאש ירדנית, ובידיעה שלא יינתן לו מסך־עשן ולא סיוע אווירי.

יורם קרב עם הזחל“ם אל הבית בו חיכו לו הפצועים. החובש החל מעביר את הנפגעים אל הזחל”ם. גדי היווה בעיה, שכן היה כבד מכדי שאפשר יהיה לשאתו על כפיים, והפצע שברגלו לא איפשר לו לצעוד בכוחות עצמו. אולתרה אלונקה משמיכה ומוטות שנמצאו בבית. השמיכה נקרעה.

“חבל על הזמן”, התריס גדי לבסוף. “אני אשען עליך ואלך לבד.”

כעבור עשרים דקות נמצאו כל הפצועים בזחל“ם – ואז נתברר ליורם כי הירדנים הכינו לו אפתעה. הם חיכו עד שיתחיל הזחל”ם לנוע – ואז שילחו בו פגז נ"ט.

הפגז פגע בחזית הזחל“ם. יורם הועף למרחק כשני מטרים. כאשר נשא את ראשו, ראה כי הזחל”ם בוער. מיד קם על רגליו ורץ לחלץ את הפצועים מתוכו. הנהג, שנפגע פגיעה ישירה ברגלו, נלחץ בכוח־הההדף אל כן־המקלע שבמרכז הזחל“ם, ואי־אפשר היה לחלץ אותו. לאחר שפונו כל הנפגעים האחרים, ניסה יורם לשלוף גם את הנהג. אש ליחכה את הדלק שנשפך בזחל”ם. תחמושת החלה מתפוצצת. לשונות־אש אחזו בשערו של יורם וכוו את ידיו. לבסוף היה ברור מעל לכל ספק, שאי־אפשר להושיע את הנהג. ליבו של יורם מת בקרבו בהתרחקו מן המקום בו נשרף חיים הנהג קטוע־הרגל.

צריך היה להחזיר במהירות את הפצועים אל הבית. הושארו שם הפצועים קשה, ואילו שלושת הפצועים קל יצאו עם אנשי־החילוץ בתקווה להגיע ברגל אל עיקר הכוח. הפצועים היו קהי־חושים ולא הבינו את פקודתו של יורם, להתנהל בזחילה. הם צעדו זקופים באש הירדנית, עד שהפיל אותם יורם ארצה. אחד מהם נשאר שרוע על הקרקע, וצריך היה לגרור אותו.

שלושת הפצועים הוחזרו אל הגדוד, ואז יצא זחל"ם אחר לפנות את הפצועים קשה. פעולת־חילוץ זו נהנתה כבר מהתערבותו של חיל־האוויר הישראלי כנגד השריון הירדני.

יוסי לפר, שנשאר לבדו בטנק ה“תקוע” בתעלת־המגן, בלב חאן־יונס, ברובע שטרם נכבש על־ידי צה"ל, לא יכול היה אף לקוות לחילוץ מהיר. בעודו מסיק את המסקנה הבלתי־נמנעת, כי לא קלט את הפקודה לנטוש את הטנק, חש יוסי כי שני פגזים פוגעים בחזית הטנק, בזה אחר זה. כהרף־עין קפץ יוסי אל עמדת־המפקד, צפה וראה הבהק מבית המרוחק כ־400 מטר – למול הטנק.

בקור־רוח טען יוסי את התותח, כיוון אותו אל הבית, ירה בו וראה כיצד הוא מתמוטט כארמון־קלפים. שוב לא נורתה אש משם.

יוסי סרק במבטו את הרחוב וראהו ריק מאדם. מרחוק נשמעו קולות־קרב, ובמכשיר־הקשר שמע יוסי את הפקודות הנוגעות לטנקים האחרים של יחידתו. הוא ירד לתא־הנהג וניסה להתניע את הטנק. מכיוון שזחלי הטנק “נפרשו” וחזיתו היתה נעוצה בתעלה, העלה יוסי חרס בידו. הוא ניסה, איפוא, להפעיל את סוללוֹת־העזר, המספקות כוח למערכות־הטנק. למזל, פעלו הסוללות. משמע, הוא יוכל להשתמש בכלי־הנשק שבטנק ולצודד את צריחו בשעת הצורך.

יוסי חזר אל הצריח והשקיף החוצה אל הרחוב הרחב והריק. הרחוב נתמשך לפניו, פורש סימטאות צרות ימינה ושמאלה. מאחת הסימטאות שבצד שמאל הגיח נגמ“ש מצרי. הטווח – 400 מ', אמר יוסי לעצמו. טען פגז, ירה והדליק את הנגמ”ש.

הופיעה משאית. יוסי טען עוד פגז, העריך את הטווח ב־800 מ', ירה והפך את המשאית ללפיד בוער.

עד כה ירה יוסי אך ורק לצד שמאל. מה יקרה אם יופיע אויב מצד ימין? יוסי ניסה לצודד את הצריח ימינה ונוכח לדעת, לחרדתו, שהצריח “תקוע” לכיוון זה. עד־מהרה מצא יוסי “פטנט” לתיקון התקלה: הוא צודד במהירות שמאלה, ובפתאום צודד ימינה. התותח חזר לתיקנו. אחר־כך אירעו עוד כמה וכמה מעצורים כאלה, ויוסי חזר על ה“פטנט” שלו וגבר עליהם.

עיסוק זה טרד ממוחו את הקושיה האימתנית: כמה זמן יהיה עליו להיות שם, לבד? כמה זמן יעבור עד שיבין האויב את מצבו ויחסל אותו בהתקפה נחושה? ניחמה אותו העובדה, שבנשק קל לא יוכל לו האויב, שכן פלדת ה“פאטון” מחפה עליו.

יוסי נוכח לדעת, שהזמן משתרע לפניו לאין־קץ. הוא החל בוחן את הנוף בקפידה, מחפש מטרות. בריחוק־מה לפניו ראה מגדל רם, ממנו נורו יריות מנשק קל. יוסי שלשל פגז לקצה המגדל, וגדע אותו. “יופי!” אמר לעצמו בקול מרוצה. אחר־כך נודע לו כי שיתק עמדת־צלפים שהציקה לצנחנים בכל האיזור כולו.

“קיצורו” של המגדל בפגז יחיד, נעמה לו מאוד, ואז החל עושה סדר בטנק. השליך מתוכו את כל התרמילים הריקים (הזבילים) של הפגזים, הציב כל פריט ופריט במקומו, ריכז פגזים נוספים אצל התותח, הכניס סרט־כדורים למקלע 0.5 – ונוכח לדעת שהמקלע אינו פועל.

בשעת אתנח קצר, שלה יוסי את שעונו מכיס חולצתו והציץ בו. השעה היתה 08:30, בקירוב. אולי מוטב שייצא מהטנק המזדקר לעין, ויסתתר בבית סמוך? ואולי מוטב שיישאר בטנק, אך לא יעשה דבר, כדי שיאמין האויב כי זהו טנק נטוש? אבל בקורס השריון למד שכל עוד הטנק כשיר, נלחמים בו. ובכן, הוא לא ינטוש את הטנק, גם לא יישב בחיבוק־ידיים.

החלטה זו הניעה אותו לערוך הערכת־מצב חדשה.

הוא היה ברחוב ראשי, בלב חאן־יונס. משני הצדדים היו בתים דו־קומתיים, ובהם עמדות, אשר רבות מהן מאויישות עדיין. יוסי חשש, שאחד החיילים יצליח ליידות רימון מאחת הקומות העליונות, ולשלשל אותו ישר לתוך הצריח הפתוח. מיד הגיף יוסי את כל המדפים, טען את התותח והחל מקצר את הבתים בקומה אחת. רק בבתים שהיו מאחוריו לא ניתן לו לירות, בגלל השיפוע של הטנק.

עתה החליט כי הגיעה השעה להתקשר עם מפקדו. דא עקא, אבדה לו הפומית של מכשיר־הקשר. הוא פשפש בארגזי הציוד, ובשלישי מצא מערכת־קשר רזרבית. מיד התקשר עם סרן עמוס, דיווח לו על מצבו, ומכיוון שאין נוהגים להזדהות שמית במערכת־קשר, הציג יוסי את עצמו כ“טען־קשר שלך, מן הטנק הפגוע… אני המושבניק שבצוות…”

עמוס זיהה אותו, ושמח לשמוע את קולו.

“האם נפגעת?” שאל.

“לא. הכל בסדר. אבל בואו לחלץ אותי”, אמר יוסי במעשיות.

“נבוא מיד לכשנוכל”, הבטיח עמוס, שהיה טרוד בלחימה בריחוק רב משם.

יוסי חידש את חיפוש המטרות. הוא ראה מספר חיילים רצים בכיוון לטנק שלו, מתקדמים בזינוקים קצרים ותופשים מחסה בין גדרות. הוא ירה בהם מספר פגזים. את התוצאות ניתן לו לשער אך ורק משיעור ההרס שחולל. שיעשעה אותו המחשבה, שהוא בודד ומכותר, אבל עדייו “משתתף במישחק” וכדי להאריך את “המישחק”, הקפיד להתניע אחת לכמה דקות את מנוע־הטענת־המצברים.

כל העת שמע את שאון הקרב בעיר. מצד ימין בקע קולם של רובי־סער מתוצרת סובייטית, ואילו משמאל זיהה יוסי בנקל את קולם של ה“עוזים” ורובי ה“פ.נ.”. מן הקולות הללו הסיק, שהטנק שלו נמצא בקו־החזית ממש. ועל־פי הקולות איכן עוד עמדות־ירי ערביות. כל אימת שגילה עמדה כזאת, היה יורה בה בתותח או במקלע.

בשעה עשר וכמה דקות הציץ שוב בשעונו, התרשם מן הזמן שעבר ומן העובדה שעדיין לא חלחל פחד לליבו. אך הטרידה אותו העובדה, שעדיין לא קלט קולות של עמיתיו הבאים לחלצו. האמנם אין הם יכולים להגיע אליו? מה יהיה עליו, איפוא?

שאלות דומות ניקרו במוחו של המח"ט משה בעמק דותן. בעיצומה של התארגנות כוחו, תוך כדי התנגשויות שריון־בשריון, שמע במערכת־הקשר שלו קריאת “אֶס.אוֹ.אֶס” מצוותי שלושת הטנקים שנשארו תקועים מאז השחר באיזור צומת קבטייה.

“כוח־רגלים ירדני מתקרב אלינו!” נאמר במערכת־הקשר.

במפקדת הגדוד גברה הדאגה לגורל הצוותים, ששמרו מאז שעות על שריוניהם.

“הורידו מקלעים מן הטנקים, הציבו אותם על הקרקע והשתדלו להחזיק מעמד”, ניתנה להם הוראה ממפקדת הגדוד. “אנו דואגים לחילוצכם.”

מערכת־הקשר, שעד לאותה עת היתה עמוסה לעייפה בהוראות קרביות ודיווחי־לחימה, החלה עוסקת באירגון כוח־חילוץ. את הקולות הללו קלט ג’והני, מפקד יחידת־ההנדסה של החטיבה. מיד התקשר עם המח"ט משה ואמר לו:

“המח”ט, אני מובטל כרגע מכל משימה הנדסית. אני מוכן לרדת עם הכוח שלי ולעזור בחילוץ."

ניתן לו אישור לתזוזה, והוא החל יורד עם אחדים מן הזחל"מים שלו אל צומת קבטייה. בדרך נפתחה אש ירדנית על השדרה הקטנה, ומפקד יחידת־הסיור של כוח־ההנדסה, גיורא, ועוד ארבעה מאנשיו, נפגעו פגיעה ישירה מפגז־טנק וניספו בו־במקום.

ג’והני מיהר להעתיק את כוחו שמאלה, והתמהמה כרבע שעה לאיסוף הנפגעים. האש הירדנית נאלמה, והכוח חידש את תנועתו. מיד נתברר לג’והני כי האש הקודמת נועדה לדחוף את הכוח הישראלי שמאלה, שכן בצד שמאל המתין חרש־חרש מארב בן 15 “פאטונים”, מאחורי רכס. “פאטונים” אלה המטירו ברד לוהט על שדרת הזחל"מים הקטנה.

בהתקבל הדיווח על הנעשה אצל שדרת־ההנדסה המותקפת, אורגן כוח שיחוש לחילוצה של יחידת־ההנדסה. כוח זה כלל את הסיירת, בפיקודו של יענק’לה, וחמישה טנקים בפיקודו של מ"פ. הטנקים לא זו בלבד שעברו בשלום את האש הירדנית, אלא אף חיסלו ששה “פאטונים”. אך הירדנים קצרו קציר־דמים בסיירת שליוותה את הטנקים הישראלים. יענק’לה, מפקד הסיירת, נהרג.

כל אותה עת החמיר והלך מצבם של הצוותים “התקועים” בצומת עצמה.

בשעה 14:00, בקירוב, ראה עוזי, אחד השריונאים אשר בצומת, ששה זחל“מים מיחידת־ההנדסה קרבים אל הצומת. בריחוק כשני ק”מ נתקלו באש ירדנית, אך המשיכו להתקדם. כל המערך הירדני באיזור הצומת נעור לחיים – ואחד מחלקיו נתן דעתו לטנקים הישראליים ה“תקועים”.

“קפצו מהטנק לתעלה שלצד הכביש!” פקד עוזי על אנשי צוותו. מיד לאחר הנטישה, נפגע הטנק ונתלקח. אזי רץ עוזי עם אנשיו אל גשרון של מעביר־מים. מתחת לגשרון זה נתרכזו 18 שריונאים – צוותיהם של ארבעה טנקים ואחדים מאנשי הסיירת שנחלצו מכלי־הרכב שלהם שעלה באש.

ממקום־המחסה שמתחת לגשרון, ראו השריונאים והסיירים כיצד נפגעים זחל"מי ההנדסה, כיצד נדלקים אחדים מהם, והאחרים נסוגים.

באחד הזחל“מים של יחידת־ההנדסה עמד אברהם אבוקסיס, בן 23, נהג טרקטור מקרית־שמונה ופלס־מילואים. אותה שעה מילא אברהם תפקיד של מקלען, ומכיוון שאין כן למקלע בזחל”ם טכני, היה עליו לעמוד נשען אל דופן־הפלדה ולאלתר עמדת־ירי.

עד שנתקל הזחל"ם של אברהם באש ירדנית, לא טבל הפלס הצעיר טבילת־אש בקרב. עתה ניתן לו “לטעום” טעמה של “טבילה” כזאת, מטווח קצר ביותר, ומשני “פאטונים” ירדניים כאחד.

תגובתו המוכנית של אברהם היתה – להחזיר אש. אמנם, מקלע אינו יכול לגבור על טנק, אבל בקרב יורים באויב בכל כלי שנמצא ביד. אברהם ירה צרור ימינה וצרור שמאלה, אל הבוסתנים בהם הסתתרו הטנקים הירדניים. הוא הבחין בשתי עובדות: לבד משני ה“פאטונים” שפתחו באש על הזחל“ם שלו, היו עוד שלושה “פאטונים” שהשתתפו בקרב; והסמל שישב לימינו, בזחל”ם, הגביל את תנועת המקלע ימינה. אברהם התעלם מהבדלי־הדרגה, דחף את הסמל הצידה והמשיך לירות.

הזחל“ם בו נמצא אברהם נמנה על אותם כלים שלא הוצאו מכלל פעולה, ולפיכך היה אחד מאלה שפתחו בנסיגה ממקום ההיתקלות. תוך כדי נסיעה, עבר הזחל”ם על פני זחל“ם שנפגע ונעצר תחתיו. אברהם ראה כי אנשי הזחל”ם התקוע נחלצו ממנו ונמצאו תחת אש האויב.

“עצור ונאסוף אותם”, קרא אברהם אל נהג הזחל“ם. אך הנהג לא שש להתעכב בתוך מטר של פגזים, והמשיך בנסיעה מהירה. “עצור מיד!” הרעים אברהם בקולו על הנהג – והנהג נעצר. אנשי הזחל”ם שנפגע נאספו, והנסיגה חודשה.

לכל אורך הדרך התמיד אברהם בירי, כשהוא נופל, נחבט, מתכסה חבורות, קם ומחדש האש, ובין צרור לצרור מזהיר את אנשי הזחל"ם לבל ישרבבו את ראשם מעל לדפנות הרכב.

בפאת השטח הפתוח, שבק מנוע הזחל“ם, מחמת המאמץ. כאיש אחד זינקו נוסעיו אל כרם־זיתים סמוך. תוך כדי ריצה הבחין אברהם במחסנית של “עוזי” על הקרקע. הוא גחן לאחוז בה, שכן לעולם אין לדעת מתי תחסר תחמושת בקרב. קליע־אויב חלף מתחת לידו של אברהם, ונחבט במחסנית. אברהם ויתר על המחסנית, אך מיהר להדביק במרוצתו את חברו, שבידו הפקיד את ה”עוזי" שלו כל עוד היה הוא־עצמו מטופל במקלע.

“תן לי את ה’עוזי',” ביקש אברהם בנשימה כבדה.

“השארתי אותו בזחל”ם", אמר החבר.

אברהם חזר במרוצה אל הזחל“ם, לקח משם את ה”עוזי" וחזר עמו אל כרם־הזיתים. אזי החלה הציפיה הממושכת ועתירת הקושיות שאיש לא העז לבטאן בקול רם: האם יביא הלילה הקרוב כוח־חילוץ – או את האויב?

האויב נמצא בכל אתר ואתר – בחזית, באגפים ובעורף – בגין אורח־הלחימה המיוחד של צבא־הגנה־לישראל. חיילים ישראלים רבים חשו בזאת מבשרם – ובה־במידה חשו בזאת לוחמים ערביים, שלא ידעו היכן בדיוק נמצא “קו החזית”. יוסי לפר היה אחד הישראלים ש“זכו” לחוויה זו.

בשעה 13:00 שמע יוסי לפר, בטנק הבודד ש“נתקע” בלב חאן־יונס, קול ירי מנשק קל, מאחור. מחשבה נוראה חלפה במוחו: האויב עלול להסתער עליו מן העורף, שהינו “שטח מת” לדידו, ולחסל אותו! כהרף־עין יצא אל הצריח, אחז בתת־המקלע “עוזי” ו“תפר” את הבתים, החלונות והגדרות שבעורף הטנק. נשתררה דממת־מוות ברחוב כולו. רק כמה אזרחים נראו נמלטים לאורך כתלים, מבתים סמוכים יותר לבתים מרוחקים יותר. חזקה על יוסי הפקודה לא לפגוע באזרחים, לכן הניח להם להסתלק; אבל כדי לוודא שלא יישארו אנשים בקרבת־מקום, ואולי יפעילו רימון־יד או רובה – ירה מעל לראשיהם במקלע 0.3.

פקד אותו רעב. הוא פתח קופסת שימורי־תירס וקופסת שימורי־אשכולית. גמע מן הסירופ המתוק־חמוץ, ואחר אסף את כל מנות־הקרב שבטנק לתוך תרמיל אחד, כדי שלא יילך המזון לאיבוד כאשר יפנו אותו, לבסוף. בזאת לא פקפק אף לרגע. הוא האמין בכל ליבו, כי מפקדו לא יפקיר אותו.

בהיזכרו במפקדו, החליט להתקשר עמו שוב.

“מתי תבואו, סוף־סוף?” שאל את סרן עמוס.

“החזק מעמד”, השיב לו המ"פ. “עוד מעט נגיע.”

יוסי שמע את קולו של המ“פ פוקד על סגנו לצאת אל יוסי. גל של שמחה הציף אותו, אך שמחתו נקטעה למשמע הדיווח של הסמ”פ למ"פ: “אי־אפשר לעבור. אני חוזר.”

הציפיה נעשתה קשה יותר ויותר. גם הבעיות הוחמרו. התותח נתקלקל שוב, והרחוב נתמלא חיילי־אויב שהיו מתרוצצים וצועקים ויורים לכל רוח. יוסי דיווח לעמוס על הקלקול שחל בתותח, וביקש שיזדרז. “העסק מתחמם כאן”, אמר.

הוא ירה עוד כמה צרורות מן המקלע 0.3, אבל ידע שזה לא יושיע אותו. הוא החל מטלטל את התותח, עד שהשתלט עליו שוב, ומיד נעץ שלושה פגזים בשלושה בתים שנתמלאו חיילים. הבתים קרסו על הנמצאים בהם.

שתיית הסירופ של שימורי־האשכוליות, גירתה את צמאונו של יוסי. הוא נזכר במיכל־המים הקשור לדופן הטנק, בחוץ. הושיט ידו בזהירות, התיר את הרצועה ומשך את המיכל פנימה. בעודו גומע ממי המיכל, שמע צרורות מסביב. הציץ בפריסקופ וראה תנועה זהירה של חיילים רבים, שפניהם אל הטנק. המצב נעשה לא־נוח. יוסי ירה בהם בתותח ובמקלע, אבל שדה־האש שלו היה מוגבל. כדורים החלו פוגעים בצריח. לפתע חש כאב והחל שותת דם. נשימתו כבדה עליו. כל נשימה היתה כנעיצת פגיון בבשרו. הוא חשב כי הקיץ עליו הקץ.

בפעם הראשונה מאז יצא למלחמה, נתמלא יוסי פחד. ניתן לו לנשום נשימות רדודות בלבד, ורק בריאה השמאלית. הוא החל מעודד את עצמו: התבייש לך, יוסי! למות דווקא כאשר באים לחלץ אותך?

הוא מיקד את הגיגיו באביו, המושבניק בן ה־70 ויותר, שעודנו עובד קשה במשק ונזקק לעזרת בנו היחיד. “רק שבועיים הספקתי לעזור לו אחרי השחרור, וכבר חזרתי ללבוש מדים! לא יפה לנטוש אותו!” שיכנע יוסי את עצמו.

הוא פתח את חולצתו, חבש את עצמו ונשכב על רצפת הצריח, כדי לנוח, להרגע ולא לאבד דם רב מדי. עם זאת, לפת רימון־יד בידו, כדי שלא ייקחוהו בשבי. במקרה הגרוע ביותר, יחסל עוד כמה מצרים ופלשתינאים: “תמות נפשי עם פלשתים”…

הוא השעין את עורפו על קסדת־השריונאי, ונח. לפתע נזכר, שאסור לפצוע קשה להרדם או לאבד את הכרתו, שמא לא יתעורר עוד לעולם. מיד פקח את עיניו לרווחה.

האויב החל שוטף את הטנק באש רבה, מכל הכיוונים. יוסי חש בעוצמה הגוברת של פגיעת הקליעים, ככל שנתקצר הטווח. גיצים רבים ניתזו פנימה ופגעו בו.

אזי נשמע שוב קולו של סרן עמוס במכשיר־הקשר – כשהוא מחליף דברים עם אחד ממפקדי המחלקות שלו. מסתבר שיצאו שוב לחלצו, נתקלו בקשיים אך מתקדמים. “אם לא תקום מיד, תמות בטנק לפני שיגיעו החבר’ה”, נזף יוסי בעצמו. חרק בשיניו, לגבור על כאביו הפולחים, והזדקף להמשך הלחימה.

איש אחר, שלא ידע אותה שעה היכן החזית והיכן העורף, היה בן עויזרמן, ישראלי יליד־אנגליה, צלם טלביזיה המועסק על ידי הטלביזיה הקנדית. בן, שהיה ראשון העתונאים לכניסה לעזה, בשנת 1956, ולפני כן, העתונאי היחיד שכיסה את צאת הנציב העליון הבריטי האחרון מן הארץ, עשה דרכו בשיירת טנקים וזחל“מים, במכונית “דופין” קטנה, כדי שוב להסריט את כניסת צה”ל לעזה.

השיירה עצרה כאשר נתקלה במחסום דרכים וחייל ניגש לפנותה. עויזרמן קפץ עם המסרטה לצלם את המעמד. נשמעה התפוצצות. המחסום היה ממוקש. המסרטה הועפה מידיו של בן. אחר כך התברר כי לא קרה לה דבר, והיא כשרה לפעולה. בן נהרג במקום.

אותה שעה – הרחק הרחק משם – נמשכה לחימתה של חטיבת ישכה. חטיבה זו, שדרכה צלחה בידה משעת חציית הגבול ועד כה, הגיעה בתנופתה הרבה אל המחנות המצריים הגדולים והחשובים של ג’בּל־ליבני, ושם ערך ישכה את גדודיו להתקפה חטיבתית רחבת־חזית. בעוד הוא־עצמו נע בתווך, פרס את גדודו של סא“ל אברהם לשמאלו ואת גדודו של סא”ל פדלה לימינו.

כאשר סרק אל"מ ישכה את החזיון בעיניו, נדמה לו שהוא צופה בסרט הוליבודי ולא בהיערכות להסתערות־דמים. טנקים רבים דהרו במהירות בקו חזיתי, מפריחים אבק מאחוריהם ומאיימים בלועי־תותחיהם על האויב המחופּר נכחם. האם יעלה ביד החטיבה להגיע גם הפעם לטווח־מגע עם האויב, בטרם ייפגעו כליה ואנשיה? אם כן, היה ליבו של ישכה סמוך ובטוח, כי המצרים יגיבו כדרכם ויימלטו מעמדותיהם. חיילי נאצר הצטיינו עד כה בלחימת־הגנה מטווה ארוך, ולא גילו כושר־התנגדות של־ממש בטווח־מגע.

בעוד ישכה רואה את “התמונה הגדולה” של החטיבה, היו מעייניהם של מפקדי־הגדודים שלו נתונים לגיזרותיהם־שלהם. אף־על־פי כן, נתנו דעתם גם לאבטחה הדדית. כך, לדוגמה, הבחין סא"ל אברהם במספר טנקים של האויב החומקים מן המחנות של ג’בל־ליבני ונעים לבין הערוצים של ההרים הנמוכים באגף הימני של ההסתערות החטיבתית.

“צריך להודיע לפדלה שייזהר מן האגף הימני”, דיווח אברהם לישכה.

הדיווח נמסר, אך אנשיו של פדלה לא ראו דבר לימינם – אם משום שטנקי האויב כבר היטיבו להסתתר מעיניהם, אם מפני שהשמש הנמוכה סינוורה את עיניהם, ואם מכיוון שבאמת לא היו טנקי־אויב באגף הימני.

גדודו של פדלה המשיך, איפוא, בהתקדמותו המהירה.

על פלוגתו של משה מלר הוטל לנוע בצד השמאלי של הגדוד של פדלה (מימין לכביש), בהתקפה הגדודית על המחנה הימני במחנות ג’בל־ליבני – במסגרת ההסתערות החטיבתית רחבת־החזית.

סגן משה, בן ה־24, בן בית־הערבה וחבר בקיבוץ כברי, שם יש לו אשה ובת ועבודה במוסך (כמבוא ללימודים בטכניון בחיפה, בפקולטה להנדסת־ מכונות), פתח בהסתערות במלוא התנופה והמרץ של שריונאי בצה“ל. בעודו משתדל לשמור על רציפות הקו, קלט משה ברשת הגדודית אתראה למג”ד בדבר אפשרות הימצאותם של טנקי־אויב בין ערוצי הגבעות שבאגפו הימני. נסיון לסרוק את השטח החשוד עלה בתוהו בגלל קרני השמש שנשלחו משם ישר לעיני השריונאים. מבט חטוף לא גילה דבר מתנועע בשטח – ובינתיים נפתחה אש מן המחנה וצריך היה להתרכז בנעשה בחזית.

חילופי־היריות עם המחנה המצרי החלו מטווח 2,500 מטר, ואז הוחשה התנועה אל היעד. כאשר עברה פלוגתו של משה גבעה קטנה דמויית בננה, נתעצמה האש שניתכה עליו. סגנו של משה, מפקד מחלקה 2, סגן יצחק מזור, דיווח באלחוט: “יש לי תקלה בתותח. אני נשאר מאחורי ‘הבננה’. אצטרף מיד.”

בעודו מאשר החלטה זו, פרץ משה לתוך המחנה. הטנק שלו נע בראש בעת דריסת הגדר. בעקבותיו נעו מחלקה 3 עם שני טנקים ומחלקה אחת כולה. בתוך המחנה פעל כל טנק כיחידה עצמאית – שוטף ומטהר. המצרים נמלטו בהמון מן המחנה, ורק מעטים נשארו בין האוהלים והמיבנים וניסו לבלום באש את הטנקים הישראלים. משה ירה בהם ב“עוזי” שלו והיה מיידה בהם רימוני־יד, אשר רבים מהם היו ערוכים מראש מסביב לצריח.

מצרים רבים ביקשו מפלט בתוך אוהליהם. משה דרס אוהלים אחדים, אך משנוכח לדעת כי רצפותיהם המבוטנות חפורות עמוק, והטנק שוקע מדי פעם בפעם ונזקק למאמץ לשם החלצות – החל מפקד־הפלוגה הצעיר מסתפק בירי וברימוני־יד.

בפאת המחנה הזדקף בזוקאי מצרי אמיץ־לב וכיוון את נשקו אל טנק מפקד הפלוגה.

“ימינה! על הבזוקאי!” פקד משה.

צידוד הצריח הרתיע את המצרי, והוא נמלט לתוך בניין קטן. נגיחה בפינת הבית מוטטה אותו על הבזוקאי המסתתר.

מעבר לבית ההרוס נתקל הטנק של משה בעמוד־חשמל, וחוטי־חשמל נסחבכו מסביב לצריח. רק לאחר צידוד הצריח לאחור ומריטת חוטים קדחתנית, בידיים, נחלץ הטנק. בטרם היה סיפק ביד משה להחזיר את התותח אל החזית, ראה צריח של טנק־אויב מצודד אליו מטווח 130 מ', בקירוב. משה פצה פיו, לתת פקודה לצוותו – וכבר פגז מעל לראשו. מסתבר שהתותחן המצרי לא תיקן את הטווח שלו. בינתיים כיוון התותחן של משה את תותחו אל החזית – והדליק את טנק־האויב.

משה סרק את השטח במבטו וראה שפלוגתו פרוסה כולה בקו, ומן החזית נורית אש־טנקים חזקה מאוד. במשקפת ניתן למשה לראות כתריסר טנקים מצריים מחופרים בעמדות־תובה 600–1,000 מ'.

“פלוגה, עצור!” פקד. ותוך שתי דקות הנחית מכת־אש אינטנסיבית על האויב.

ברגע זה החלה פלוגתו של משה סופגת פגיעות. מפקד־מחלקה 1, יהודה אריאלי, קרא באלחוט: “נפגעתי בצריח!”

“נפצעת?” שאל משה.

“לא.”

“אם כן, התארגן והמשך.”

ששה טנקי־אויב כבר בערו בחזית הפלוגה, ומשה עמד לתת פקודה לערוך הסתערות סופית על מערך האויב, אך לפתע נתאבך עשן בין זחלי הטנקים שלו והוא נוכח לדעת שיורים בפלוגתו מן האגף – מכיוון קרני השמש המסמאות.

בשלב זה מנתה הפלוגה ששה טנקים מסתערים בלבד, וכולם חשופים בשטח פתוח.

“מחלקה אחת, חילוץ לאחור”, פקד משה, בעוד הוא ושלושה טנקים אחרים מנסים להשיב אש לאויב הבלתי־נראה. אחר־כך נעו שלושת הטנקים האחרים לאחור, ומשה חיפה עליהם. תוך כדי חיפוי, נפגע הטנק שלו פעמיים, בתובה, ליד הנהג. פח שמן שהיה על הטנק, נוּקב ותוכנו נשפך על משה. הנהג, עמוס להב, פקיד־בנק מראשון־לציון, לא איבד את עשתונותיו אף לרגע, גם לאחר שנפגע בידו. הוא היה כחלק בלתי־נפרד ממפקדו, וביצע פקודות בעודן מועברות בקשר־פנים של הטנק. בעת התנועה לאחור, אל אחורי גבעת הבננה, הקפיד לנוע בקו עקלתון, כשהוא מכניס את הטנק פעם אחר פעם לתוך ענני־האבק שניתמרו בדרך.

סמוך לגבעת הבננה נפגע הטנק בתמסורת. הטנק טולטל עזות ונבלם, בריחוק כמאה מטר לפני המדרון האחורי המגונן.

“מה העניינים, עמוס?” שאל משה.

“איני יכול להכניס לשום הילוך, מחוץ לאחורי איטי”, השיב הנהג.

“ובכן, סע לאחור”, פסק משה.

תוך סיבוב לאחור הבחין משה בשלושה טנקים מצריים שצריחיהם החזירו את קרני השמש באגף הימני.

“אש!” שאג משה. טנק מצרי אחד עלה באש כבר בפגז הראשון. טנק שני נדלק לאחר שפגעו בו מספר פגזים. משקפתו של משה נתמקדה על הטנק השלישי – ועינו קלטה רשף מלוע־התותח. באורח אינסטינקטיבי התכופף משה לתוך הצריח. הפגז פגע במגן־התותח וריסק אותו. משה נחבט קשות בכתפו, ודם כיסה את פניו ואת ידיו. תגובתו הראשונה היתה: הצצה לתוך הטנק לוודא אם לא נפגע איש מאנשי־הצוות. התותחן, שמעון, ספג רק הלם קצר, אך מיד התעשת והושיט למפקדו את תחבושתו האישית. משה נוכח לדעת כי רסיס ננעץ בצווארו. הוא חבש את עצמו, החליט שעודנו כשיר ללחימה, ופקד:

“המשיכו לירות! ואתה, עמוס, סע לאחור ככל שתוכל.”

כפי הנראה הוּסט התותח כולו מחמת הפגיעה הקודמת, שכן הפגזים הבאים החטיאו בזה אחר זה, ואילו האויב המשיך להכות בטנק היחיד שנשאר חשוף לעיניו. פגז אחד פגע בזרקור ובשורש התותח, ופגז אחר – במקלע 0.5 שעל הצריח. פגז זה, הששי במספר שפגע בטנק של משה, הטיח את ארגז־התחמושת של מקלע־הצריח על ראשו של משה (אשר למזל היה חבוש קסדה). למשך שניות אחדות היה משה המום. כאשר נתבהר מוחו, ניסה להתקשר עם המג"ד, אך מכשיר־הקשר נאלם. משה שירבּב את ראשו אל מחוץ לצריח וראה אש בגובה מטר מתאבכת מן המנוע. רשת־ההסוואה נאחזה להבות, וחזית הטנק החלה בוערת כתוצאה מהשמן שנשפך קודם לכן. הטנק נעשה חם יותר ויותר.

רק אז פקד משה על הצוות לנטוש את הטנק.

“המדפים שלי נתקעו. איני יכול לצאת”, הודיע עמוס.

יוחאי, הטען־קשר, נחלץ לעזרתו. יוחאי, אשר פעל כשד משחת בשעת הקרב, העביר עשרים פגזים תוך שלושים דקות, בנוסף על 16 ארגזי־פעולה של מקלע 0.3 ושני ארגזים של מקלע 0.5, וזאת בעודו מחליף רשתות בקשר על־פי הוראותיו של משה, ובעודו מפעיל את המקלע שלו ביד לאחר שנתקלקל ההדק החשמלי שלו. עתה יצא את הטנק, מתחת לאש מצרית שוטפת, פתח את המדפים של עמוס, שלף את הנהג החוצה והחל מפעיל את מטפי־הכיבוי.

שלושת אנשי־הצוות הכשירים (מהם עמוס הפצוע ביד) גררו את מפקדם המתעלף־למחצה אל מאחורי גבעת הבננה. משם ראה משה כי הטנק שלו אינו בוער עוד, ואילו הטנק של מזור בוער, כתוצאה מפגיעה במיכל־הדלק. מזור עצמו הצליח להגיע בריא ושלם אל מחסה, ואילו התותחן שלו, יגאל הדס, נכווה קשות בטרם הגיע, המום לגמרי, אל מקום מרבצו של משה.

יוחאי, הטען־קשר הפעלתן של משה, גרר את יגאל למחסה טוב יותר, והשתרע לידו, להגיש לו עזרה ראשונה. יגאל, סטודנט מזהיר לכלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטת תל־אביב, היה גם שריונאי מצטיין – אם כי סלד מן האלימות וראה במלחמה מעשה־רצח מיותר. הוא ואשתו־מאז־שנה, ניצה היפהפיה, אהבו את שיריו הפּאציפיסטים של פיט סיגר, וכן אהבו טיולים וצילומי־נוף. מראהו של נוף סיני מצולק־המלחמה, ניקר את עיניו של יגאל מאז השעות הראשונות ללחימה. אך בשבתו בטנק שלו, פעל כתותחן מעולה, קר־רוח ומדייק בקליעותיו – עד שנפגע ונכווה כוויות־מוות.

בעוד יוחאי מטפל ביגאל, דאג משה לגורל המג“ד. הוא ביקש את עמוס לנסות ולברר מה קרה לסא”ל אהרון ומדוע לא ענה במערכת־הקשר, בשעת הנסיון האחרון להתקשר עמו.

“טנק המג”ד נדלק, אך המג“ד כבר נלחם בטנק אחר”, הודיע עמוס מקץ דקות ספורות.

הקרב על ג’בל־ליבני עדיין ניטש במלוא עוזו.

גם בעמק דותן ניטשו עדיין קרבות מרים בין הישראלים והירדנים.

כלה ונחרצה בפיקוד הירדני, לא להניח לשריונאים הישראלים לחלץ את אנשיהם מצומת קבטייה – ובה־במידה מנוי וגמור היה עם הישראלים לחלץ את אנשיהם ועם זאת להשמיד את הכוח הירדני המבקש להשמידם. שני הצדדים סבלו אבידות לא־מעטות, אך הישראלים השכילו להתרכז ב“בסיס המוצק” שלהם, ושם להתארגן מחדש במהירות רבה. כאשר נתפזר אבק־הקרבות נתברר, כי חטיבת משה מיגרה שתי חטיבות ירדניות. מתוך כ־130 טנקים שנלחמו בה, נשארו בשדה־הקרב כ־90.

בינתיים נמשכה “הפרשה העגומה” של יוסי לפר בחאן־יונס, וכבר נדמה כי לעולם לא יגיעו אליו עמיתיו המבקשים לחלצו.

אף־על־פי־כן, קם יוסי ממקומו, במאמץ עליון, טען פגז בתותח – וחש שהוא נוטה להתעלף. הוא איכן את הכוח היורה בטנק, על־פי זווית פגיעתם של הקליעים, וירה אל בית סמוך. אחר־כך ירה עוד שבעה פגזים, בקצב מזורז יותר ויותר, כאחוז־תזזית. משקלו של כל פגז 25 ק"ג. שריריו של יוסי כבר היו לאים־לאים, ונשימתו שורקנית להחריד. נדמה לו כי האויב שומע אותה בדממה שנשתררה שוב ברחוב.

יוסי ישב בכיסא־התותחן, משתאה על מעשיו. ואז שמע במכשיר־הקשר, שטנק ישראלי נמצא כעשרים מטרים מאחוריו, והצוות מבקש שיוסי ייצא.

“אנחנו מפגיזים את הבתים ומפריחים הרבה עשן. אתה יכול לצאת ללא חשש”, אמרו לו.

ברגע זה נשמט המיקרופון מידו של יוסי. לא היה באפשרותו להודיע לחבריו כי הוא פצוע קשה. הוא נתמלא פחד נורא, שמא ינטשו את הטנק הדומם. דעתו נתערפלה במקצת, אך הוא לפת את ה“עוזי” שלו והחל מטפס אל הצריח. בכוחות אחרונים נתלה על הצריח, וגילגל עצמו מטה.

שריונאים־אחים רצו אליו, השקוהו מים ורצו להרימו ולהעבירו אל הטנק שלהם.

“הניחו לי”, גנח יוסי. “הביאו אלונקה…”

אבל לא היה פנאי להביא אלונקה, שכן הרחוב נתמלא שוב קליעים ופצצות־מרגמה. הטען־קשר הניח את יוסי על מיכסה המנוע, אחז בו בשבתו לידו, וכך דהר הטנק אל תחנת־האיסוף, ליד תחנת־הרכבת של חאן־יונס.

“כבשנו את עזה”, אמר לו חבר.

“יופי”, נתחייך יוסי, ואיבד את הכרתו.


 

14 חומת האש    🔗

(יום ג' בלילה, 6.6, עד בוקר יום ד')

שככו והלכו קולות הלחימה בירושלים המזרחית – למעט צליפות מתוך העיר־העתיקה. הסיירת של מיכה נתכנסה מחדש, ומפקדה חזר אל מוטה – לקבל משימה אחרת.

“הוחלט לכבוש את הר־הזיתים וא־טור”, אמר לו מפקד הצנחנים. “בראש ינועו טנקים, ואם לא ייתקלו בהתנגדות קשה, תעלו אתם בעקבותיהם ותפלסו את הדרך לעיקר הכוח.”

הכוח העיקרי היה גדודו של עוזי, ואילו כוח הטנקים הוקצה במיוחד למשימה זו על־ידי אלוף פיקוד המרכז, אלוף עוזי נרקיס: זו היתה מחלקה מחטיבת השריון שעשתה דרכה אל גב ההר עד לרמאללה. מחלקה אחרת הוצבה בקרבת מוזיאון רוקפלר – מקום־משכנה של המפקדה של מוטה. על טנקים אלה הוטל להמטיר אש־תותחים על השטחים המיועדים־לכיבוש, ועל מוצב אוגוסטה־ויקטוריה החולש עליהם.

סמוך לשעה 19:30 נשלמה התארגנותו של הכוח וניתנה פקודת התזוזה. הדרך אל א־טור צריכה היתה להימשך פחות משעה. הסיירת של מיכה עשתה אותה בשתים־עשרה שעות…

בראש נעו הטנקים, כמתוכן. בדרכם פיצחו מיבנים חשודים, במגמה “לרכּך” את התנגדות האויב. אבל שאון מנועיהם וזחליהם ריתק את תשומת־ליבם של הלגיונרים שעל החומה, אל ציר־התנועה שלהם, ומסתבר שמפקד מקומי הסיק כי הישראלים זוממים הבקעה לילית לעיר־העתיקה. הירדנים מיהרו לרכז כוח רב לבלימת התנועה הישראלית.

בינתיים נמשכה תנועתה של השדרה הישראלית הממונעת – הטנקים בראש, ובעקבותיהם מחלקתו של ישי, בעלת ארבעה הג’יפים, הג’יפ של מיכה, מפקד הסיירת, ג’יפים וקומנד־קארים של מותר הכוח. איטיותם של הטנקים מרטה אה עצביהם של הסיירים, ובשלב מסויים עלו מפקדי סיירים על סיפוני טנקים וביקשו מאת מפקדיהם לפנות את הציר לתנועת הג’יפים. אך הציר היה צר, והתנועה נמשכה בסדר שתוכן מראש.

בסדר שתוכן מראש – אך לא בציר המתוכן. בתכנית נקבע, שהטנקים ינועו לאורך הכביש הגולש מן המוזיאון ופונה שמאלה אל הכביש המוליך אל אוגוסטה־ויקטוריה. אם משום שכבר שררה חשכה בחוץ, אם מפני שמפקדי הטנקים לא הספיקו לשנן כיאות את ציר־התנועה ואם מטעם אחר, כלשהו, פנה הטנק המוביל ימינה, במקום שמאלה, וקרב אל שער־האריות.

מיכה הבחין בסטייה, ואם היה סיפק בידו, ודאי היו שונים פני הדברים מכפי שהתפתחו בן־רגע. אבל הלגיונרים הדרוכים שעל החומה ראו בפנייתו של הכוח הישראלי אל שער־האריות חיזוק לסברה בדבר־נסיון להבקיע בלילה לתוך העיר־העתיקה. כהרף־עין פתחו באש מכל הכלים – נגד־טנקים, מקלעים ונשק־קל – וירו פצצות־תאורה אשר שפכו אור־יום על הזירה כולה. האש נורתה במיוחד משני צדדים: מעמדות שעל החומה ומסביבת כנסיית “כל העמים” – כלומר, ממערב וממזרח.

הסיירת נלכדה באש־צולבת על גשר צר שעל הכביש, לרגלי החומה!

כבר במטח הראשון נפגע אחד הטנקים, אשר נתלקח לאחר שנטש אותו צוותו. ובאותו מטח נפגעו שלושת הג’יפים הראשונים. ישי, מפקד מחלקת־הסיירים המובילה, הספיק להורות לנהגו, בנו, להסתובב ולסגת במהירות מן המקום – אך בעוד הפקודה בפיו, נפצע והכתים בדמו את כלי־הרכב ואת הנהג.

הנהג, בנו, השכיל לסובב את הג’יפ לאחור ופתח בנסיגה – אך בעודו מתמרן, נפגעו שני הסיירים שישבו מאחור.

בנו לפת את ההגה בשמאלו, כרך את ימינו סביב כתפיו של הפצוע שלידו, והמשיך בנהיגה. הוא עבר על פני טנק שניסה אף הוא להסתובב, אך פגע במעקה־הגשר, קיעקע אותו, גלש מטה, התהפך באוויר ונחת על צריחו. אנשי הצוות ההמומים נחלצו מבעד לפתחי־החירום, תפשו מחסה מתחת לגשר וציפו לחילוצם.

בנו הצליח להגיע עם נפגעיו אל “רוקפלר”. שם נתברר כי אחד מאנשי הג’יפ כבר איננו בין החיים. גם הג’יפ נפגע קשות: קליעים פילחו את המיצן (רדיאטור) שלו. אך בנו לא נטש את רכבו. הוא פקק את נקבי המיצן בכפיסי־עץ, הרכיב פחית־מים על פי המיצן, וכך המשיך לפעול.

בינתיים נפגעו שוב ושוב הג’יפים הקדמיים של הסיירת. מיכה, שישב בג’יפ החמישי, שמע את שריקת האוויר הנפלט מן הצמיגים הפגועים – וגם את קריאות הפצועים: “חובש! חובש!” הוא ראה את אחד הג’יפים עולה בלהבות – אל־נכון נדלק מיכל־הדלק שלו. והוא ידע כי הכוח הקטן והנייח משמש מטרה כלילת־שלמות ללגיונרים שעל החומה. עמדה לפניו ברירה נוקבת: לסגת עם מוֹתר אנשיו – או לנסות ולחלץ את הנפגעים, שאחדים מהם ודאי כבר ניספּו. ההחלטה היתה טיפוסית ללוחמי צה“ל בכלל, ולצנחני צה”ל במיוחד: אין נוטשים נפגעים בשדה־הקרב; וכל עוד יש תחמושת – משיבים מלחמה שערה.

לא היה צורך במתן פקודות. מחשבותיהם של הסיירים קלחו “על גל אחד”. איש מהם לא חשב על נסיגה, כל עוד יש סיכוי להכות באויב – ולחלץ את הנפגעים.

אורי לוויתן, אחד מאנשי הג’יפים שנפגעו, נפצע כבר בצרורות הראשונים. אחד הקליעים קטע אצבע ברגלו; קליעים אחרים פצעו את השוֹק, ואחד פילח את מותנו. אורי גבר על מכאוביו וסקר את המצב. הוא נוכח לדעת, שאש האויב נורית מאחור. ממקום שבתו מאחורי המקלע של הג’יפ (מקלע המכוון קדימה) לא ניתן לו להשיב אש. הוא ירד מהג’יפ, השתרע על מיכסה־החרטום שלו, סובב את המקלע ב־180 מעלות וירה אל הירדנים שעל החומה. רק לאחר שנפצע שוב – מכדור בכתף ומרסיסי פצצה של מרגמה בפנים – ולא יכול עוד לירות, נטש את נשקו ואת רכבו, והחל מפנה את עצמו לאחור. הוא הגיע בכוחות עצמו אל הגשר וגלש ממנו. מכיוון שגובה הגשר כשבעה מטרים, נחבל אורי קשה – אבל הגיע אל תחנת־האיסוף.

לחימה אמיצה ועיקשת זו לא יכלה לאזן את הכוחות. לאויב היתה החומה למגן, והיו לו אנשים רבים ונשק מגוון. לסיירת היה “עור רך” ומספר לוחמים קטן. למיכה ולמפקדי־המישנה שלו היה ברור שצריך לסגת – אך במיפקד־בזק שערך מיכה נתברר שנעדרים כששה אנשים. היה הכרח למצוא אותם ולהוציאם משדה־הקרב.

מיכה כבר דיווח למוטה על כל אשר קרה, וביקש סיוע־טנקים, לחילוץ הנפגעים. אך הוא לא חיכה לבואם של הטנקים – אם יבואו, בכלל (שכן מוגבל היה מספר הטנקים שעמדו לרשות החטיבה). הוא פתח במיבצע־החילוץ – מיבצע עיקש ומר. עיקש כל־כך, שהדהים את האויב, עורר בו פליאה ותמיהה וגרם לתוצאות בלתי־צפויות.

זה לא היה קרב־החילוץ היחיד שהשתתף בו מיכה מאז לבש את מדי צה"ל לראשונה, בשנת 1953; אך זה היה הקשה בכולם. הקודמים היו מעין הכשרה לקראת אפּוֹפּיאה לילית זו של סיירת־המילואים.

את טעם החילוץ טעם מיכה לראשונה בפעולת־הגמול בקציימה שבחצי־האי סיני. זה לא היה מיבצע של צנחנים, כי אם מיבצע של נח“ל־מוצנח. אבל מוטה, שהיה מפקד גדוד הנח”ל אשר עליו הוטלה המשימה, הכיר את מיכה מימי שרותם בצוותא בצנחנים, ידע שמיכה כבר “ביקר” פעמיים במחנות־האויב בקציימה ומתמצא בשטח, ולפיכך ביקש שיסופּח אליו מיכה כ“נווט־יועץ”. מיכה, שאך־זה חזר מתחרויות הצניחה החופשית במוסקבה, קיבל בחפץ־לב את התפקיד הזה. זו היתה פשיטה קלאסית, ובה כל הבעיות הקשות שניתן להתוות בתרגיל: טווח ארוך – כ־30 ק"מ הלוך ושוב, בלילה אחד; ניווט – השטח מדברי והמחנות רבים וצריך לדעת לאיזה מהם לחדור; שליטה בחוליות־מישנה, בחשכת־הלילה; ולחימת מעטים נגד רבים – אחר־עשר ישראלים כנגד מאות חיילי־אויב.

החדירה למחנה בוצעה בשקט וללא בעיות, אך בעת הנסיגה נפצע אחד הלוחמים הישראלים ברגלו, וצריך לשאתו באלוּנקה. הלוחמים, שזו להם הפשיטה הראשונה, היו נרגשים ויגעים, ונשיאת האלונקה הכבידה עליהם מאוד. נסיגתם היתה, איפוא, איטית, נשימתם קטועה, והיו בהם שלא האמינו עוד כי ניתן להגיע אל הגבול בטרם שחר.

קולו של מוטה, המפקד, שהמתין להם על הגבול ומכשיר־קשר בידו, נסך בהם את הכוח הנפשי לסחוט משרידיהם עוד צעד ועוד צעד, עד שחזרו בשלום לשטח ישראל.

פעולת קציימה היתה כאין וכאפס לעומת פעולת־הגמול בעזה, הן מבחינת הכוח התוקף והן מנקודת־הראות של חילוץ־נפגעים. כאשר פתח כוח־הצנחנים בנסיגה, נשא עמו שמונה הרוגים ו־12 פצועים – וזאת לאחר קרב קשה, שבו כילו הלוחמים מידה מרובה מאונם וממרצם. על אף המאמץ הנורא שנתבע מהם, לא חדלו הכשירים להחליף זה את זה בנשיאת האלונקות. הכוח חזר לבסיסו עם כל הנפגעים. מיכה נטל חבל בפעולת־הגמול בעזה – כבמרבית פעולות־הגמול האחרות. הוא קיווה כי נסיון העבר יסייע בידו גם במיבחן הלילי הנוקב, לרגלי החומה בירושלים.

מחלקה אחת הציב מיכה בחיפוי, ומחלקה אחת שלח לחלץ את הנפגעים. לסוף חסרו לו ארבעה אנשים בלבד. הוא ידע בוודאות כי אחד מהם מת – שכן חברו, אשר סעד אותו עד הרגע האחרון, העיד על כך. אך מה עלה בגורלם של שלושת האחרים?

מיכה שלח אחד מאנשיו, חמוש בררנ"ט, לפינת החומה, לשתק עמדות־ירי של האויב. לאחר הירי הראשון נפגע הלוחם. נעשו נסיונות חוזרים ונשנים לקרב טנק אל המקום, על־מנת לשמש חומת־מיפגע ומחסה לנפגעים. הטנק נע בזהירות אל פינת החומה, ותותחו מצודד, ונכון לירי. התותחן הספיק לירות פגז או שניים, מיד לאחר שחרג הטנק אל מעבר לפינת החומה, אך הירדנים בלמו אותו בפצצות־בזוקה, והעלוהו באש. הנהג נהרג בתאו, והטנק המשיך בתנועה מאליו ודרס ג’יפ־סיירים נטוש שעמד בדרכו. תחמושת החלה מתפוצצת בטנק, ורסיסי פלדה התעופפו לכל רוח. מן הרסיסים שניתזו מהטנק, נפצע בזרועו סרן דובי, מקיבוץ אילות, אחד ממפקדי־המישנה של מיכה. הוא סירב להיפנות אל תחנת־האיסוף עד שיתלבן גורל הנפגעים הנעדרים.

דובי התנדב לצאת עם עוד סייר אחד ועם סרן יעקב עילם (בוכמן), ולנסות להגיע אל הג’יפים הפגועים. זו היתה גיחתו השלישית של יעקב אל תוך האש. בפעמיים הקודמות חבש פצועים, סעד אותם, עודד את רוחם, יצר קשר־קול עם המחלצים האחרים וסייע בגרירתם של הנפגעים למקום־מיבטחים. הפעם ביקש שישלחו טנק לחיפוי, ובראש חוליית־המתנדבים הפעוטה פתח בזחילה אל הגשר.

השלושה פשטו את חגורם מעליהם, להקל את הנטל, לפתו בידיהם את שפת הגשר וכך עשו דרכם לאורכו. אש האויב הדביקה את יעקב. הוא עוד נעץ את ציפורניו בשפת הגשר, אך כוחו תש והוא נשר מטה. הסיירת האמיצה איבדה עוד אחד מאנשיה.

מפקד־מישנה אחר, יורם, הציב מקלע בנסיון לחפות על הנמצאים אצל הגשר – אך אש האויב לא רפתה בשיעור ניכר. יורם נפגע אף הוא.

סרן דובי הגיע אל הגשר שעה קלה לאחר שנפגע יעקב. הוא קרא בשמות הנעדרים, אך לא נענה. לאור הטנק הבוער על הגשר הבחין בשלוש דמויות של צנחנים, שלא נעו ולא זעו.

“הם אינם עוד”, דיווח דובי למיכה.

מפקד הסיירת ביקש לוודא מעל לכל ספק את דבר מותם של השלושה, קודם שיצווה על נסיגה. בהתיעצות קצרה עם מאיר הר־ציון, שלא מש מצידו כל שעות הלחימה הנוראות ההן, הגיע לכלל מסקנה שהסיכוי היחיד שעוד נותר להגיע אל הנפגעים הוא – “שיטת ההתגנבות הישנה”. את התורה הזאת – של תנועה חתולית, תוך כליאת הנשימה וחידוד חוש־השמיעה – רכשו הצנחנים במרוצת שנים, בהרבה גיחות הרות־סכנה. המשימות היו שונות, אך העיקרון היה אחד: חדירה שקטה. בפעולת־גמול חשובה אחת נשבר רוחם של הערבים הממוקמים בעמדות מבוצרות היטב, משום שנדמה להם כי שמעו איוושה, המטירו אש־תופת על כל קו־החזית – ולא נענו באש.

מיכה ומאיר החלו זוחלים, איפוא, בין הכדורים השורקים צורמנית. הם קראו בשמות אחיהם־לנשק ונענו אך ורק באש־אויב. מיכה גלש לערוץ שאצל הגשר, הזדקף פה ושם ושאג את שמות הנעדרים. לשוא. הוא זחל אל סוללת־הגשר, הציץ מעל למעקה וזיהה את שלושת הנעדרים – כולם בלי רוח־חיים.

חמישה הרוגים ו־14 פצועים – זה היה סיכום אבידותיה של הסיירת למרגלות החומה. הפצועים והשלמים חזרו אל כלי־הרכב שלהם. רק אז הציץ מיכה בשעון. השעה היתה שתיים אחר חצות־הליל. לפי חישוביו של מיכה, עדיין נותרו מספר שעות־חשכה – ולפניו עמדה עדיין המשימה שלא בוצעה: לעלות על א־טור.

מיכה התקשר באלחוט עם מוטה וביקש אישור להמשיך בביצוע המשימה.

“הישארו במקומכם'” השיב מוטה. “הלגיון מחיש טנקים אל א־טור. אין טעם שתגיעו שמה באפיסת־כוחות ותיתקלו בשריון הירדני.”

הסיירים שקעו, איפוא, בתרדמה באשר נמצאו. הם לא הבחינו בשוֹך האש מן העיר־העתיקה. הלגיונרים, שעמדו בפני לחץ רצוּף ועז במשך כל היום, ואחר־כך ניהלו קרב חריף בן שש שעות כנגד הסיירת של מיכה – נשברו ופינו את העיר בחסות החשכה. לא נותרו בה אלא צלפים קשי־עורף…

אותו לילה הגיעה חטיבתו של סא“ל מוטקה, מאוגדתו של אריק שרון, לאזור ג’בל־חארים, בו חשבו הישראלים למצוא את הכוח הגדול בפיקודו של גנרל שאזאלי המצרי. בזהירות רבה נעו היחידות המובילות מחטיבתו של סא”ל מוטקה עד שהבחינו בעוצבה מצרית, שנראתה ערוכה למלחמה ומוקפת מוקשים. נערכה תצפית קפדנית, לצורך עיצובה של תכנית ההתקפה – אך הצופים לא הצליחו לראות אלא חיילים מצרים מועטים בכל המיתחם כולו!

“השתדלו להימנע מפגיעה בכלים”, הורה מוטקה לששון, המג"ד המוביל שלו.

כאשר נכנס הכוח הישראלי אל המיתחם, מצא כלי־מלחמה למכביר, כולם תקינים, לרבות טנקים ותותחים חדישים: זו היתה חטיבת־שריון ולה טנקים מדגם “סטאלין”, “צנטוריון” ו“אמיקס” ו־70 משגרי טילים נגד טנקים מדגם “שמל”. העדרו של רכב־תובלה “רך־עור” הסבירה את התעלומה: האויב נמלט בחשאי מן המיתחם שלו, בלא שינסה להילחם כלל!

התעלומה נפתרה משנפל בשבי מפקדו של “מיתחם הרפאים”, הקצין המצרי הבכיר אנ־נאבי, בקרב שניטש ליד נח’ל. “קיבלתי פקודה לסגת לקו השני”, הסביר אנ־נאבי לשרון. “לא נאמר דבר על השמדת הציוד.” ואחרי אתנח קצר, הוסיף בקול רפה יותר: “לבד מזאת, ידעתי שקול הפיצוצים היה מגלה לכם את מיקומי המדוייק ומדרבן אתכם להסתערות־בזק…”

אבל עדיין היו מקומות בחצי־האי סיני, בהם נלחם האויב אותו לילה, ואף הסב אבידות ונזקים לכוחות הישראליים. אנשי חטיבתו של אל"מ ישכה חזו זאת מבשרם. הם התכנסו בחניון־לילה בריחוק־מה ממחנות ג’בל־ליבני, מקווים מעומק־הלב כי יינתן להם להינפש קמעה לאחר שתי היממות הרצופות של תנועה ולחימה. המצרים פיזרו במהרה את אשליית המנוחה הקצרה: הפגזה מתמדת הונחתה על איזור החניון. (למחרת נתפשו חמישה קציני־תצפית קדמיים של האויב על ההר ג’בל־ליבני, ומסתבר שמעמדות־התצפית המצויינות שלהם ראו את הכוח הישראלי כעל כף־היד, וטיווחו עליו את כליהם.) למזל, לא עלתה יעילות התותחנים המצריים בקנה אחד עם חריצותם של קציני־התצפית שלהם – וסייעה ביד הישראלים גם מהירות־התגובה של מפקדיהם, אשר ידעו להזיז כלים בין פגזי־הטיווּח ולמנוע פגיעות קטלניות.

אנשיו של המג“ד אברהם היו יגעים כל־כך, שלא נותר לאברהם אלא לפנות בבקשה יוצאת־דופן אל מפקד פלוגת החרמ”ש שלו: “פוּקסי”, אמר בקול צרוד, בלתי־מובן כמעט, “הלילה תהיו סבלים ושמשים. אני רוצה לאפשר לצוותים שלי לנוח מפעילות גופנית יתרה. בעוד הם מטפלים בתחזוקת הכלים, צא עם אנשיך לתדלק ולתחמש את הטנקים.”

גם אנשיו של פוקסי היו שרויים בתנועה מתמדת מאז יום ב' בבוקר, ופעם אחר פעם נשלחו לסרוק ולטהר מוצבי־אויב. אבל פוקסי ואנשיו הוקירו את אחיהם־לנשק, היושבים בטנקים, וידעו כמה חשוב לחסוך מהם זיעה, על־מנת שייטיבו לפעול כ“אגרוף הפלדה” המוחץ את האויב. הם גם ידעו כי שבעתיים לא־נוח לשבת בטנק מאשר בזחל“ם, וקולות הירי של תותח־הטנק אף הם אינם מן הדברים הנעימים ביותר. ללא תלונה ניגשו, איפוא, אנשי החרמ”ש אל המלאכה. הם יצאו בזחל"מיהם לגרור משאיות־אספקה על פני החולות, ועזרו לתדלק ולתחמש את הטנקים.

בשעה מאוחרת בלילה קיבל הגדוד־האח – בפיקודו של סא“ל אהרון – הוראה לצאת את חניון־הלילה ולנוע בכיוון לאבו־עגיילה, לפתוח ציר בשביל חטיבת־שריון אחרת. אהרון ואנשיו יצאו לדרך, ועל פני עשרת הקילומטרים שגמאו, השמידו מספר רב של תותחים נ”ט מצריים, תותחי־שדה ומשאיות עמוסות אפסניה וחי“ר. באחד מקטעי הדרך הופיעה משאית מצרית בדהרה מטורפת בכיוון נגדי, ו”נמרחה" על הטנק של סרן טוביה, מפקד פלוגה ה'. אחדים מיושבי המשאית, שנותרו בחיים מן ההתנגשות, קמו על רגליהם ושלחו ידיהם אל כלי־נשקם. טוביה מיהר להטיל עליהם רימוני־יד ולרססם בצרורות מן ה“עוזי” שלו.

לכל אורך הדרך נעו כוחות־אויב בנסיגה מבולבלת ובלתי־מתואמת. כל כלי־רכב מצרי שהיה בעל כושר קרבי, הושמד. כן נורו חיילים־רגלים שפתחו באש על הכוח הישראלי. חייל מצרי אחד ירה ופגע בעורפו של אחד המ"מים מפלוגה ז' – מרכוס – והרג אותו.

התנועה – והלחימה – נמשכו גם בגזרות אחרות: “כוח גרניט” המשיך אותו לילה בתנועתו המהירה בכיוון לקנטרה; בחאן־יוניס ניטשו קרבות־טיהור נמרצים; רמאללה נשטפה כבר בערב על־ידי שריוניו של אל"מ אורי בן־ארי, ובשעות הלילה נתפוררה רוח־ההתנגדות שבעיר, נתלו דגלים לבנים רבים, ולוחמים ואזרחים רפי־ידיים נטשו אותה ופתחו בנדידה לאזורים שעדיין היו מוחזקים בידי הלגיון הירדני; ואם כי בוטלה זמנית ההתקפה על א־טור, עסקו כוחות־צנחנים בשעות הלילה בהרחבת שליטתם של הרכסים העוטרים את העיר העתיקה.

בצפון הגדה המערבית היו עופר וחבריו מן הנח"ל פרוסים על הר־גריזים, מעל שכם הכבושה, נכונים לכל התפתחות.

ובעמק דותן ניהלו שריוניו של אל"מ משה חילופי־אש עם טנקים ירדניים מדגם “פאטון”, בהמשך ללחימה כבדה ביותר בשלושים השעות האחרונות.

בחסות האש הזאת נערך עיקר הכוח בחניון־לילה, במערך־התקפה שיאפשר לו יציאה להתקפה מיד עם שחר. נעשה מאמץ נמרץ לחלץ שריונים שנפגעו ולתקן כל כלי שניתן לתקנו בו־במקום, וכן נמשכו המאמצים למציאת נעדרים ולחילוץ נפגעים. לאחר קבלת טיפול במקום, פונו הנפגעים לבתי־חולים. הדרגים איפשרו תידלוק ותיחמוש – ואילו הפיקוד עסק בדיונים בדרג גבוה: בשעות הלילה ביקרו במפקדת החטיבה מפקד האוגדה, אלוף אלעד פלד וקצינים ממטהו. לאחר ששמע מפי אל“מ משה דו”ח על המצב, נתן לו הנחיות לעתיד. החטיבה הציבה חסימה על כביש ג’נין־צומת קבטייה, קידמה ארטילריה למבואות ג’נין, על־מנת לאפשר הנחתה ארטילרית על צומת קבטייה בפרוס ההסתערות שנועדה לשעת בוקר מוקדמת, ועידכנה את מפקדי־הכוחות לקראת ההתקפה הממשמשת ובאה.

מפקד־החטיבה, אל“מ משה, בילה ליל־שימורים נוסף – כמוהו כמרבית המח”טים האחרים של צה“ל. אך דומה שהלילה גדוש־הדרמה ביותר עבר על אל”מ גור, מפקד הצנחנים בירושלים. מטהו צריך היה להתכונן להתקפת־הבוקר על הרכסים הנותרים מסביב לירושלים־העתיקה – א־טור ואוגוסטה־ויקטוריה – ואולי אף לפריצה לעיר־העתיקה עצמה.

כה נוראה היתה העייפות לאחר לחימת היומיים הראשונים, שמוטה ואנשיו – גברים כאריות, בדרך כלל – היו מחליפים דברים בין תנומה לתנומה.

14.jpg

טור משוריין של צה"ל בהתקדמותו


15.jpg

אל"ם מרדכי (“מוטה”) גור, מפקד הצנחנים.


16.jpg
17.jpg

מראות הקרב על ירושלים.


18.jpg

כיבוש שער האריות בירושלים


19.jpg

הסתערות על בית הספר לשוטרים


20.jpg

מצעד צבאי אל הר הבית


21.jpg

מול גוש עציון


22.jpg

השכונה היהודית בחורבנה ומעבר לה – הכותל המערבי ומסגד עומר


23.jpg

חיילי צהל בבית־לחם


 

15 כאריות בשער    🔗

(הקרב על הר־הבית – יום ד', 7.6)

בשעה חמש בבוקר, יום ד', 7 ביוני 1967, פקדה התרגשות שאין אחות לה את מפקדת פיקוד מרכז. בשיחה טלפונית עם חדר־המלחמה של המטה־הכללי, אישר סגן הרמטכ"ל, אלוף חיים בר־לב, משימת כיבוש העיר־העתיקה. “אבל גורם הזמן מתחיל להעיק עלינו”, העיר בר־לב. “אנו נמצאים כבר על התעלה. המצרים התמוטטו. אל תניחו לעיר־העתיקה להישאר בבחינת מובלעת!”

בחוץ היה קר עדיין, אך בלב ניסך חום נפלא, ואלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, לא בושש להעביר מן החום הזה לאל"מ גור, מפקד הצנחנים. מוטה – שעיניו עטורות טבעות כהות מחוסר־שינה וקולו כמעט בלתי־נשמע מליאות – קיבל את הידיעה בהתרגשות עצורה, הגם שליבו ניבא לו מלכתחילה כי הגורל הועיד לו את שחרור העיר־העתיקה, על הר־הבית והכותל המערבי. למעשה, שקד כל אותו לילה על התארגנות, תכנון והתכוננות להתקפה ההיסטורית. עם שחר שיגר את הסיירת של מיכה קפוסטה, עם מאיר הר־ציון והאחרים, אל הר־הצופים, ללקט ידיעות על השטח שבין ההר לבין מוצב אוגוסטה־ויקטוריה, אשר מן־ההכרח לכבשו לצורך הכרעתה של העיר־העתיקה מבוצרת־החומות. הסיירים דהרו במעלה הר־הצופים, הספיקו להזין עיניהם בקצרה בנוף הירושלמי אפוד־ההשראה, ובעודם נוגסים כריכים העשויים פרוסות־לחם עבות ומרגרינה (זו ארוחתם הממשית הראשונה מאז שתי יממות), גולל באזניהם מפקד ההר את השגותיו לגבי ההתקפה הבאה, לכשתאושר.

בינתיים העתיקה מפקדת החטיבה את עמדתה מחצר מוזיאון רוקפלר לבית סמוך, אשר ניבט אל הזירה הצפויה. אך פונתה חצר המוזיאון מן המפקדים ומטח של פצצות־מרגמה התבקע בחצר, מצלק את פסלי־האבן העתיקים וקוטל מספר צנחנים שלא הספיקו לתפוש מחסה. בין ההרוגים, החובש נתן שכטר, סטודנט לרפואה שנחפז לשוב ארצה מאיטליה, בפרוץ המלחמה, ובחפזונו הרב להגיע אל החטיבה אף לא הספיק לשהות בבית הוריו. אותו מטח־פצצות המית גם חיילי הלגיון שנלקחו בשבי ונכלאו במיכלאה מאולתרת בחצר המוזיאון.

בבניין שבו התמקמה מפקדת החטיבה, לעריכת קבוצת־הפקודות ההיסטורית – בדבר שחרור העיר־העתיקה – היתה בעלת־הבית, זקנה ילידת רוסיה, מכינה במטבח קפה לסגל־הפיקוד, שעה שהדואגים לשלומם ערכו סריקה בבית. בעליית־הגג נתגלו שבעה לגיונרים, חמושים עדיין. מסתבר שלא מצאו עוז בנפשם לפרוץ החוצה בשעות הלילה, לאחר שהסביבה כולה נמצאה בידי הצנחנים של צה"ל.

נינוצ’קה, הצנחנית שמפקד חטיבת הצנחנים החל רואה בה קמיע, העלתה טס־קפה אל חדר־המפקדה המאולתר, בקומה השניה של הבית. כמעט ולא נמצא מקום להניח עליו את הספלים המהבילים, שכן כל מישטח היה מכוסה מפות־מיבצעים. חלל־החדר סאן מתשדורות תוכפות והולכות. הכל היו נסערים, ואיש לא ידע אם עיניה של הצנחנית הצעירה סמוקות מחוסר־שינה – או מהתרגשות (ואולי חברו שני הגורמים יחדיו?).

התכנית שהגה מוטה גור, היתה הטובה מבין שלוש שנרקמו באותן שעות קדחתניות, אך גם היא לא הניחה את דעתו, כיוון שכללה פריצה אל ויקטוריה־אוגוסטה בדרך הידועה לאויב והנשלטת על ידו. אך מוטה ידע, כי אין ברירה וכי הזמן הוא הגורם המכריע בבוקר זה.

“במצב זה הרשינו לעצמנו לפתח כל מיני מאמצים, שבתנאים רגילים אולי לא היינו מפתחים אותם”, הודה מוטה לאחר מעשה. “הוחלט שגדוד אחד יעלה מהר־הצופים לויקטוריה־אוגוסטה; גדוד שני יעלה לאור היום להתקפה חזיתית, כשהחומה מאחוריו ויכולה ‘לטפל’ בו – אך מכיוון שצריך היה להתקדם קצת בשטח בנוי, החלטתי לקחת את המשימה הזאת, על אף כל הסיכונים הכרוכים בה, והגדוד ירד למטה והיה מוכן לטפס כלפי מעלה; והגדוד השלישי ינוע לאורך החומה מאיזור שער־הורדוס, ולמרות האש החזקה יפרוץ פנימה לאורך החומה ויגיע להר־הבית. לא ידענו בדיוק מה מצב האויב, אבל החלטנו שהעניין מוכרח ללכת, עם ידיעות או בלי ידיעות, כפי שזה תוכנן.”

זו היתה התכנית שקיבלו המג"דים במפקדתו של מוטה. הכל ידעו, כי מעודם לא השתתפו בקבוצת־פקודות גורלית כל־כך, לא רק לעצמם אלא לכל העם היהודי כולו, וכאשר החליפו מבטים יגעים וסמוקי־עיניים, ניבטה מעיניהם השאלה שאיש מהם לא ההין להעלותה על דל־שפתיו: מי מאתנו יזכה להגיע אל הר־הבית?.

על־מנת להקל על הצנחנים להגיע בשלום אל יעדם ההיסטורי, נחלץ חיל־האוויר הישראלי לעזרתם. בשעה 08:30 החלו מטוסים ישראליים צוללים להתקפה אינטנסיבית ביותר על אוגוסטה־ויקטוריה – לכאורה, בית־חולים בבניין־אבן איתן; למעשה, מעוז ירדני מבוצר ועתיר־נשק.

בעוד ההפצצה בעיצומה, אצה לה הסיירת של מיכה אל א־טור, לכבוש אותה ולחסום את צומת עיזריה מפני תגבורות של הלגיון הירדני. אותה שעה שאל המג"ד של גדוד 6, שנועד לעלות אל הר־הצופים ולפרוץ משם אל אוגוסטה־ויקטוריה, אם יוכל ליהנות מארכה בת רבע שעה, שנדרשה לו להשלמת ההתארגנות.

“השעה דוחקת מאוד”, השיב לו מוטה בפסקנות. “פתח מיד בהתקפה חזיתית. אין לנו זמן!”

אנשי הגדוד, שהיו מריעים בקולי־קולות למטוסי חיל־האוויר בפעולתם המוחצנית, לפתו איש־איש את כלי־נשקו ופתחו בהסתערותם. מאז נותק הר־הצופים מעל שטח מדינת ישראל, במלחמת הקוממיות, לא עלו עליו ישראלים רבים כל־כך. ואלה שעלו באותו בוקר גדול – מיהרו להמשיך בדרכם, בואכה אוגוסטה־ויקטוריה.

במקביל להם, ירדו אנשי גדוד 7 לגיא בן־הינום ונעו משם אל מוצבי הרכס, ממערב, ואילו גדוד 8 – ש“בילה” את היממה שחלפה בלחימה נגד צלפים קשי עורף על חומות העיר־העתיקה – היו דרוכים בחוסר־מנוחה בנקודות־הזינוק שלהם, בהעריכם את הזכות הגדולה אשר נתגלגלה לידם: להיות הראשונים שיפרצו לתוך העיר־העתיקה.

פלוגת טנקים נועדה לסייע לגדודים בהתקדמותם – וחלק מפלוגה זו הוקצה כחוד־חנית של גדוד 7. מוטה הורה למפקדי הטנקים להתקדם במהירות על־מנת לוודא היכן מתרכזת התנגדות האויב. הטנקים נועדו לשמש משושים ועיניים לכוח המסתער ולמפקדת החטיבה: בהתאם לנקודות־המגע, תעוצב תכנית־המערכה.

סיוע חשוב ניתן לצנחנים גם על־ידי המרגמות הכבדות שלהם, שלא הניחו לחיילי האויב לשאת ראש בעמדותיהם.

בתוך השאון הגובר של הקרב, נוכח מוטה כי הירדנים נסוגים. מיד הורה מוטה למפקדיו להגביר את לחצם ולהחיש את התקדמותם. הטנקים נעו בחריקת זחלים וירקו אש לכל הכיוונים. טנק אחד עלה על מוקש ונעצר. גם הטנק שנע בעקבותיו נבלם על־ידי מוקש. צרור קצר נשלח אי־משם וקדח את מצחו המיוזע והמאובק של המ"פ גיורא אשכנזי – אותו לוחם שהסתער ראשון אל בית־הספר לשוטרים וגבעת־התחמושת. גיורא קרס תחתיו, שדוד; הקרבן היחיד בקרב על אוגוסטה־ויקטוריה. פקודיו וידידיו – קדרו פניהם, שעד כה היו נוהרות מתודעת היעוד – והכל הגבירו את אישם. בגזרות אחרות הוגברה האש מסיבה אחרת: מרוב שמחה שלוחת־רסן.

באגף הימני של גדוד 6 נתגלה לפתע כוח חי“ר הנפרס להסתערות. האם זוהי התקפת־נגד ירדנית? המג”ד התבונן במשקפתו – ונשם לרווחה: הוא זיהה את קסדותיהם של אנשי גדוד 7.

גדוד 6 נפנה, איפוא, לטהר את הבניינים של אוגוסטה־ויקטורה – המוצב שנפל כפרי בשל בחיק הצנחנים. בעודם סורקים את המיבנים ומגלים בהם מספר לגיונרים, אשר התראו כחולים או כחברי הסגל הרפואי של בית־החולים במקום, נמצא אל"מ גור עצמו בתנועה מהירה בכיוון לעיר־העתיקה.

“כאשר החלה ההסתערות, נדלקה להבה”, סיפר מוטה אהר־כך בקול שהריגוש עודנו מתנגן בו. “מפקדת החטיבה קפצה לזחל”ם, והתחלנו רצים קדימה."

הזחל"ם נע בתוך ברד של קליעים שורקניים, עבר על פני הטנקים והגיע לצומת עיזריה.

“ראינו שהעניין פה הרבה יותר פשוט ויותר קל ממה שתיארנו לעצמנו. ידענו שיותר למעלה, לכיוון א־טור ועיזריה, היו טנקים של האויב. הפנינו את הטור שלנו מיד ימינה, לאורך הרכס, ושטפנו את כל הרכס באש רצינית. אחרי שהתחלנו בטיהור, מצאנו בהרבה חדרים ובהרבה מאוד קומות תחמושת לא־מעטה, שנורתה עלינו. אחר־כך ראינו גם חיילים שהסתתרו שם.”

ג’יפי הסיירת נתפרסו בשטח, מכוונים את מקלעיהם אל פתחי בתים חשודים ואנשי מטהו של מוטה התיישבו על סוללות־עפר ממערב לכביש והזינו את עיניהם בנופה של העיר־העתיקה.

מוטה החליט בו־במקום לקדם את הטנקים לאורך הכביש, עד לשער־האריות, ולשגר שמה את שלושת הגדודים שלו: מי שיגיע ראשון – זה יהיה מזלו, כדבריו.

משגמלה החלטה זו בליבו, אחז מוטה בפומית־מכשיר־הקשר, לחץ על המתג, החריש עוד שבריר־דקה ואחר אמר בקולו העמוק, העשיר ובלשון גלויה, ללא צופן:

“אל כל מפקדי הגדודים! – אנחנו עולים אל העיר העתיקה! אנחנו עולים על הר־הבית, אל הכותל־המערבי. אלפי שנות־היסטוריה התפלל העם היהודי לשעה הזאת. העם מחכה לנצחוננו. ישראל מצפה לנצחוננו. עלו והצליחו!”

איש מן המג“דים לא אישר את הפקודה. ללא ספק, היה גרונם חנוק מריגוש – אותו ריגוש שהניע את המח”ט עצמו לפעול באורח אימפולסיבי, בלתי־אופייני, ואפילו מסוכן.

“פתחנו בהרעשה ארטילרית חזקה מאוד על הרובע המוסלמי של העיר־העתיקה, הגובל עם החומה ועלול היה למנוע מהגדוד אשר בשער־הורדוס מפרוץ פנימה”, סיפר מוטה אחר־כך. “זו היתה הפגזה בת עשר דקות, בקירוב, והיא היתה יעילה. פתחנו באש מכל הטנקים והתול”רים וכיסינו את כל החומה – בלי שנפגע במקומות הקדושים, לאיזור הפריצה כוונה אש תופת, והחומה הזדעזעה והאבנים שעליה רקדו במקצת. אבל כל האש נורתה משער־האריות ימינה, בכיוון ההסתכלות שלנו."

באותו כיוון נראה הטנק שנתפחם בלילה הקודם, ולידו – שלושת הרוגי הסיירת, אצל קיר־האבן. צנחנים שעברו על פני החללים, בשעת ההסתערות, עצמו עיניים ובלעו את רוקם, לשחרר את גרונם מן המחנק הפתאומי.

פצצות־המרגמה הומטרו על הכוח שנע לאורך החומה, מאיזור שער הורדוס. הפצצות נתבקעו על הכביש וזרעו רסיסים ומוות. בין התפוצצות להתפוצצות זינקו הצנחנים אל מעבר לכביש. לא כולם זכו להגיע. אש הטנקים החלה משתקת את הירדנים.

“כשראיתי שהטנקים מתקדמים אל החומה, עלינו על הזחל”מים והתחלנו ב’להשיג‘," סיפר מוטה. "נתנו כל הזמן פקודות לטנקים לנוע יותר מהר, ולגדודים לנוע יותר מהר. הפסקתי לרגע את האש הארטילרית, ולאחר שהטנקים איכנו את אחת העמדות, חידשנו את האש הארטילרית והגענו אל סביבת הגשר שמתחת לשער־האריות. לטנקים היה קשה יותר לתמרן שם, אבל את ה’שווּנג’ שלנו כבר אי־אפשר היה לעצור."

בזחל“ם החום־בהיר של מוטה נהג בן־צור, בחור מזוקן, בן יבנאל שבגליל, לוחם ותיק ובעל־גוף. כאשר ברנש כזה מעיק ברגלו על דוושת־הדלק, טס הזחל”ם כג’יפ. מוטה אמר לו: “בן־צור – סע!” ובן־צור נסע. עקף את הטנקים והתייצב בראש הטור, האש הירדנית שטרם פסקה ולמול הרובע המוסלמי האפוף עשן־ההפגזה.

“כאשר עברנו את הטנקים, ראינו את השער לפנינו”, המשיך מוטה בסיפורו. “לפני השער עמדה מכונית בוערת, והיה לנו מקום צר לעבור.”

בהתעלם מלשונות־האש הצורבות, והסמוכות עד־להחניק ועד־לסכן, פקד מוטה: “בן־צור, סע!” – והזחל"ם עבר על פני המכונית הבוערת. שער־האריות נראה לפניו.

על־פי המסורת, מובילים חמישה שערים לירושלים העתיקה: שער ציון ושער יפו, שער שכם ושער האריות, ושער האשפתות. ואילו השער השישי, הוא שער־הרחמים, סגור ומסוגר. בו יבוא המשיח בן־דוד. ואילו בשנת תשכ"ז הגיעה הישועה לעיר־העתיקה דווקא בשער־האריות – ואריות־הצנחנים הם־הם שהיו נושאי נס־הישועה.

בשער־האבן חקוקים שני אריות – אשר על שמם נקרא השער. מקובל, שזהו סמל העוצמה.

בשער עמדה דלת־ברזל פתוחה למחצה, כתוצאה מפגזי טנקים, ומעל לשער עלולים היו להימצא רימוני־יד. היו צריכים להימצא רימוני־יד, לדעת מוטה. אך הוא אמר: “בן־צור – סע!” ובן־צור לחץ על דוושת־הדלק והעיף את הדלת לכל הרוחות. נדרדרו אבנים מן הקמרון המפוייח של השער, וניזרו על פני הדרך. הזחל“ם פסח עליהן והמשיך בתנועה, ב”ויה דולורוזה" – דרך־היסורים.

בצד ימין נראה ערבי. האם יידה רימון־יד? הערבי לא עשה דבר. הזחל"ם עבר על פניו.

“פנינו שמאלה”, המשיך מוטה בסיפורו, “והגענו אל השער השלישי. בשער הזה עמד מולנו אופנוע, באמצע הדרך. אמרנו: ממוקש או לא ממוקש? בך צור דרס את האופנוע – והוא לא היה ממוקש.”

כעת היתה הדרך פתוחה לפני זחל"ם־המפקדה – אל הר־הבית.

מאה וחמישים מטרים של דרך־עפר הובילו משער־האריות עד למרגלות מסגד עומר החולש על הר המוריה, הוא הר־הבית. ביחד עם המח"ט, הגיעו שמה עשרות לוחמים במדיהם המנומרים ובפניהם הקורנות. היו שם צנחנים מכל הכוחות המסתערים. כובשי אוגוסטה־ויקטוריה עשו את הדרך מאותה גבעה אל תוככי העיר־העתיקה – במרוצה מטורפת. יירט אותם בדרכם רץ־המפקד ובידו מירשם של צירי־התגועה שהוקצו להם, אך נדמה כי רגליהם הוליכו אותם מאליהן בדרך הנכונה. היה עליהם לשטוף את הסימטאות הצרות ולהתכנס בחורשה שאצל הרחבה של מסגד עומר.

ההתקדמות היתה רצופה היתקלויות – קצרות, פתאומיות, אלימות.

צוות־מרגמה ירדני הופתע מעורפו. המסתערים ידו בו רימון־יד וריססוהו באש תת־מקלעים “עוזי”. צמד המרגמות בנות 81 המ"מ, שהיו מטווחות על מקום־הפריצה, נאלם דום. לצד הקנים הלוהטים נראו ציבורים של פצצות, שלא ייעשה בהן עוד שימוש כנגד הפורצים.

ערבי לבוש אזרחית הסתתר מאחורי מכונית “אופל” ובידו מקלע. צנחן חמוש בררנ"ט העלה את המכונית באש. הערבי נמלט, נוטש את נשקו.

מגיני העיר־העתיקה המשיכו בהתנגדותם, המטירו פצצות־מרגמה ואש־צלפים על הכוח הפורץ – אד לא עלה בידם לסכור את הנהר המנומר. צנחנים לא נזקקו עוד לפקודות כדי לרוץ ככל שנשאום רגליהם. הם צייתו לצו־לבבם – ונושאים היו עיניהם אל הכותל־המערבי.

אי־משם צצו שלושה שוטרים ירדניים, לבושי מדים וחמושים באקדחים. זרועותיהם נישאו אל־על. אקדחיהם פורקו מעליהם. מכיוון שלא היה פנאי לקחת שבויים, ציוו עליהם שוביהם לנוע עמם. אחד השוטרים ניצל הזדמנות רגעית ונשא רגליים אל סימטה צרה. צרור של “עוזי” הדביק אותו. עמיתו הירדני חשב כי יעלה בידו להתחמק, שעה שמתרכזת תשומת־הלב בחברו ביש־המזל. מיד צרפוהו הצנחנים אל חברו, בדרכו לגן־העדן. צנחן בן טבריה, דובר ערבית, הבהיר לשלישי שבחבורה כי אם חייו יקרים לו, לא ינסה להתחכם. מוטב יוביל את הצנחנים אל מסגד עומר.

מאחד הבתים ירה צלף אל הכוח המתקדם. תול"ר שילח פצצה בעמדת־ הצלף מטווח מטרים ספורים. המיבנה קרס תחתיו בענן עשן. בפני היחידה הזאת, לפחות, כבר לא עמד שום כוח־אויב עד לרחבת הר־הבית.

צנחן ירושלמי, רב"ט ספיר, חובש בחטיבת־המילואים של הצנחנים וסטודנט לארכיאולוגיה בחייו האזרחיים, הפגין את בקיאותו במבוך הסימטאות של העיר־העתיקה, בשאתו הרצאה שוטפת, תוך תנועה מהירה, על כל סימטה ומיבנה שניקרו בדרכו. ספיר לא נזקק למורה־דרך שיוליכו אל הכותל המערבי.

אחרים נזקקו להדרכה מקומית. אחד הנזקקים היה משה סטמפל, הגוץ והמוצק מחטיבתו של מוטה, שכבר הלך עמו באש ובמים וזכה ביחד עמו בציון־לשבח בפעולת־הגמול במשטרת חוסאן, וכעת היה שותפו למעמד ההיסטורי של שחרור הר־הבית. משה רץ בכיוון לכותל המערבי, ועמו מפקד־הפלוגה הדתי זמוש, איש קיבוץ יבנה. עוד בראשית המערכה על ירושלים שטח זמוש משאלה בפני מוטה ומשה: אם ייכנסו הצנחנים לעיר־העתיקה, יינתן נא לו להניף את הדגל העברי מעל לכותל־המערבי. משהובטח לו הדבר, הצטייד מראש בדגל־לאום.

חבורתם של משה וזמוש דהרה אל מעבר לשער־האריות, נתקלה במשאית עמוסה חיילים ערבים וחיסלה אותה בפצצת־ררנ"ט, הגיעה לחצר ולא התמצאה בשטח. איש מן החבורה לא דיבר ערבית. הם שאלו בתנועות־ידיים היכן הכותל המערבי. ערביה שנמצאה במקום לא הבינה דבר. הם יצאו את החצר ופגשו בערבי דובר עברית. הוא הוליך אותם אל רגלי הכותל. “לא”, אמרו הצנחנים הנסערים, “אנחנו רוצים אל ראש הכותל!”

הם יצאו במרוצה מסימטת־הכותל, פרצו לחדר־מדרגות, עלו, נתקלו במספר תיירים מפוחדים, עברו על פניהם והגיעו אל ראש הכותל. זמוש הניף את הדגל על מוט ברזל, וכיתת צנחנים ירתה מטח־כבוד. אי־משם שלף צנחן בקבוק יין. נשבר צוואר־הבקבוק, וכל אחד מן הנוכחים גמע גמיעה. כפעם בפעם חלף בשריקה קליעו של צלף – אך איש לא השח את ראשו. במקום הזה – כך הרגישו – מחוסנים הם מכל רע.

גם מוטה, שנמצא ברחבת מסגד עומר, היה שותף להרגשה זו. “אמרנו – לכאן לא יורים. זה מקום קדוש. ואמנם, בגיזרה זו. לא ירו, לא שלנו ולא שלהם”, סיפר מוטה אחר־כך.

מפקד הצנחנים עלה על מדרגה רמה וקרא בקול, שנשמע גם במערכת־הקשר: “הר־הבית בידי! אני חוזר, הר־הבית בידי!”

כדרכן של שמועות, עשתה השמועה על שחרור הר־הבית כנפיים בירושלים, ובעוד הלחימה נטושה בין החומות, התעלמו אזרחים ירושלמים, במספר הולך ורב, מנפצי פצצות־המרגמה ומשריקת קליעי המקלעים והרובים; התעלמו גם מקריאותיהם הנואשות של פקחי הג"א, שאסור עדיין לצאת מן המקלטים – ועשו דרכם במרוצה או ברכב אל העיר־העתיקה.

גם חיילים נהרו אל רחבת הר־הבית – מהם פצועים שאך־זה נחבשו. ואז הופיע אלוף שלמה גורן, הרב הצבאי הראשי, חובק בזרועותיו ספר־תורה ובידו שופר. נלוו אליו סגן הרמטכ"ל, אלוף חיים בר־לב, ואלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס. האלופים התעלמו מיריות הצלפים הפזורות ופילסו דרכם בין הצנחנים המאובקים, המיוזעים, המגואלים בדם. לשמע תקיעת השופר – התקיעה החופשית הראשונה מאז הוקמה מדינת ישראל, במקום הקדוש ביותר לעם היהודי – לא יכלו עוד הצנחנים לכלוא את רגשותיהם. צעירים אשר ידעו להבליג על דמעותיהם למראה היקרים בחבריהם שנפלו חלל לנגד עיניהם, הזילו דמעות ללא בושה וללא מעצור. צעירים שלא שמרו מסורת מעודם, נצמדו אל אבניו המחוספסות של הכותל, נשקו להן וליטפו אותן.

בן־צור, נהג הזחל"ם של מוטה, נתכבד בפתיחת בקבוק־משקה ובהעברתו על פני האלופים הנוכחים. הברכה שהושמעה במקהלה רועמת, היתה: “לחיים! לחיים! בשנה הזאת בירושלים!”

אבל הטקס טרם תם. הרב גורן פתח בתפילת מנחה – הראשונה אצל הכותל־המערבי מאז שנים רבות־רבות. בתפילה חרישית נעו גם שפתיהם של לוחמים שלא ביקרו בבית־כנסת מימיהם. אחר־כך אמר הרב גורן “יזכור” לנופלים על שחרור ירושלים, וסגן־הרמטכ"ל נשא תודה קצרה למפקד הצנחנים ולפקודיו. בהגיע תורו של אלוף הפיקוד, אמר עוזי נרקיס: “מאז אנשי בר־גיורא ויוחנן מגוש־חלב לא נלחמה חרב יהודית על הר־הבית. אולם מלחמת הקנאים היתה מלחמת התגוננות נואשת, שבסופה נכחדו כולם. הפעם זוהי מלחמת שחרור. נלחמתם כאריות יהודה”. ואת דבריו סיים בשפל־קול, בדברים שיצאו מעמקי לבבו: “קטונתי מלומר לכם זאת…”

ההתרגשות הוסיפה לגאות בהתמדה. הרב גורן השמיע שבועה, שלא ייעזב עוד הר־הבית, ומאות גרונות הרעימו: “אמן!”

והנה הגיעו שר־הבטחון, משה דיין, והרמטכ"ל, רב־אלוף יצחק רבין. דיין דיבר בקצרה – וישר לעניין:

“צבא הגנה לישראל שיחרר הבוקר את ירושלים. איחדנו מחדש את ירושלים המבותרת, את בירת ישראל השסועה. חזרנו לקדושים שבמקומותינו. חזרנו על־מנת שלא להיפרד מהם לעולם!”

לאחר אתנח קצר, הוסיף ואמר:

“לשכנינו הערבים אנו מציעים גם בשעה זו, ואף ביתר תוקף בשעה זו, יד לשלום. ולבני הדתות האחרות, הנוצרים והמוסלמים, הנני מבטיח נאמנה, כי יישמרו מלוא החופש וכל זכויותיהם הדתיות. לא באנו לירושלים לכבוש קודשי אחרים ולא להצר רגלי בני דתות אחרות, אלא להבטיח שלמותה ולחיות בה עם האחרים באחווה.”

אחריו דיבר הרמטכ"ל. הוא השלים את ההצהרה המדינית של שר־הבטחון בהצהרה אישית, בנימה אינטימית שאינה אופיינית לו:

“נולדתי בירושלים, נלחמתי בה במלחמת השחרור, והכניסה היום עם שר־הבטחון דרך שער־האריות אל העיר־העתיקה, מבטאת בשבילי אולי את התמורה הגדולה ביותר שהתרחשה ב־55 השעות האחרונות.”

לשעת מנחה הגיע אל הכותל המערבי גם ראש־הממשלה, לוי אשכול, ועמו שגי הרבנים הראשיים לישראל. לקריאות “הידד” של החיילים הרבים שנמצאו במקום, אמר ראש־הממשלה:

“זכות היסטורית היא לי לעמוד כאן עתה, ליד הכותל המערבי, שריד בית קודשנו ועברנו ההיסטורי. אני רואה עצמי כשליח העם כולו, כשליח דורות רבים של בני עמנו, שנכספה נפשם לירושלים וקדושתה. לתושבי ירושלים, אשר רב היה סבלם בימי תש”ח ואשר עמדו בגבורה ובשלווה תמה מול הפגזות נפשעות בימים אלה, אגיד: נצחונות צה“ל, שירחיקו סכנה מבירת ישראל, יהיו מקור עידוד ונחמה לכם ולכולנו. בנחמת ירושלים תנוחמו. ומירושלים, בירת הנצח של ישראל, ברכת שלום ובטחון לכל אזרחי ישראל ולאחינו היהודים באשר הם: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!”

בעזבו את המקום, קראו הלוחמים אחריו: “לא לצאת! לא לצאת! לא לצאת!” ואחד מהם הרהיב עוז בנפשו, לחץ את ידו של מר אשכול ואמר לו בקול כבוש: “אנחנו כבר עשינו את שלנו. עכשיו עשו את שלכם, שנישאר פה תמיד.”

למעשה, עדיין לא שלמה המלאכה. פה ושם עוד ירו צלפים, וצריך לשתקם. חוליות־צנחנים עושות במלאכה מתוך הקפדה על הוראות המח“ט: לא לירות אלא לאחר שיגלו התנגדות מצד התושבים המקומיים. הוראה זו הוצאה לאחר שפנה מושל העיר המזרחית אל אל”מ גור והודיע לו כי נתקבלה החלטה חגיגית של כל תושבי העיר, לא להמשיך בהתנגדות. “שפיר”, הבטיח לו מוטה. “אם לא תהיה התנגדות, לא יירו אנשי.”

כאשר עברו הצנחנים על פני בית־חולים מסומן בצלב־אדום, הועברה הפקודה מפה לפה: “בית־חולים! לא לירות!”

אך הערבים לא דקדקו כלל ועיקר בתקנות בין־לאומיות. הוסט וילון מאחד החלונות של בית־החולים. נשתרבב קנה רובהו של צלף, והכוונת נעה אל אחד הצנחנים.

“אבינועם, צלף!” צעק חברו של אותו צנחן. אבינועם סבב על עקביו במהירות המקובלת בדרך כלל בסרטי המערב־הפרוע, וחיסל את הצלף ביריה מדוייקת.

בקרן־רחוב הופיע ערבי מטורזן בלבושו, ובידו דגל־כניעה לבן. באנגלית דלה הציג עצמו כמוכתר הרובע, שבא למסור את הרובע בשלום לידי צה"ל. חוליית צנחנים צעדה עמו אל משרדו. בהגיעו לפתח אחד הבתים, חמק פנימה בחטף. בו־ברגע התפוצץ על המדרכה רימון־יד שהוטל מעל הגג. אחד הצנחנים נפצע פצעי־מוות. חברו נפצע קל והספיק לחסל את המוכתר הבוגדני.

ארבעה צנחנים ניספו, ומג“ד וסמג”ד נפצעו בשלב הטיהור הסופי של העיר.

אבל ההתנגדות פחתה והלכה במהירות, ומספר הדגלים הלבנים הלך ורב בחוצות העיר המזרחית. לעת ערב נשתרר שקט בירושלים כולה.

כאשר נסתיימה הלחימה על ירושלים, ישב גדוד צנחנים אחד באיזור שער־שכם, גדוד אחר על פינת החומה הניבטת אל שכונת ימין־משה, וגדוד שלישי על שער־האשפתות ועל פינת החומה הפונה אל הר־ציון.

“אני מוכרח לומר, שזה היה לגמרי לא רע”, סיים מוטה את סיפורו, בסיפוק.


 

16 הקרב המוזר    🔗

(7.6.1967, מ־11:00 ועד לחשכה)

כיבוש העיר העתיקה, וחיבורה־מחדש של עיר־הקודש, היו בחזקת גולת־הכותרת של כל המלחמה כולה. כל אשר אירע לפני כן, או אחרי־כן, באותו יום רביעי, 7 ביוני 1967, ובימים שלפניו ושלאחריו, היה מעין “לפני־השיא” ו“לאחר השיא” – ולא משום שחסרו מעללי־גבורה נוספים, או משום שלא ניטשו עוד קרבות מרים ועקובים־מדם בחזיתות השונות. ההיפך מזה הוא הנכון.

כבר בתחילתו של אותו יום, סמוך לאחר חצות־הליל, עת פינה יום שלישי מקום ליום שבא אחריו, החלו דברים רבים מתגלגלים במהירות במגמה להחיש את סיומה של המלחמה.

האלופים טל ויפה נפגשו בסמוך לג’בּל־ליבני, בלב חצי־האי סיני, על־מנת לתאם את התקדמותן של שתי האוגדות. סוכם שטל יפרוץ באיגוף מצפון לחטיבתו של אל“מ ישכה, שעמדה לפני ג’בל־ליבני, יכבוש את ביר־חמה ואל־חמה וימשיך אל ביר־גפגפה. בדרך השמידו כוחותיו חטיבה מצרית שכללה יחידות חי”ר וחרמ"ש ושהיתה מתוגברת בטנקים טי־54. חטיבתו של ישכה (מאוגדתו של יפה) המשיכה במרדף בכיוון לביר־חסנה, בואכה מעברי הג’ידי והמיתלה, ואילו החטיבה האחרת של האוגדה נעה גם היא אל ביר־חסנה.

חטיבתו של ישכה נסתבכה לעת בוקר בקרב מוזר ביותר.

בעלות השחר היה גדודו של סא"ל אברהם ברעם מוכן לתזוזה, ואילו גדודו של אהרון עדיין נזקק להתארגנות, הן משום שסבל אבידות בקרב החטיבתי שנערך ביום הקודם והן מכיוון שבחשכת הלילה קיבל יותר מדי פגזים ופחות מדי דלק. בהתחשב בנתונים אלה, טרף ישכה פעם נוספת את הקלפים שבידו, ובמקום להניח לגדודו של ברעם להינפש מעט, ולהריץ את הגדוד של אהרון קדימה במירדף – הפך את היוצרות.

סמוך לאחר שהחלה התזוזה, נשמעו יריות מכל העברים. המג“ד אהרון נזדעק במערכת־הקשר: “המח”ט, יורים עלינו!”

אל“מ ישבה פקד “הפסק אש!” ואז נתברר שלאחר שהחל אברהם נע בכיוון לביר־חסנה, הבחין בכוח מצרי שביקש להסתנן בין גדודו לביו הגדוד האחר של החטיבה, שעדיין נמצא מאחור. אברהם ואנשיו פתחו באש על המצרים. ישכה נתן, איפוא, הוראה לאברהם להמשיך בדרכו, ואילו הוא־עצמו והמג”ד אהרון המשיכו ב“טיפול” בכוח המצרי המסתנן. תוך מחצית השעה הושמדו שני גדודי ארטילריה מצריים ועוד כוחות שונים אחרים. אוֹ־אז השאיר ישכה את גדודו של אהרון מאחור, להשלמת ההתארגנות, והוא־עצֹמו נחפז בעקבות אברהם אל ביר־חסנה, בהתאם לעקרון שהיה נר לרגליו תמיד – להימצא בנקודת־הכובד של הלחימה האפשרית.

לישכה נודע כי הצבא המצרי קיבל פקודה לסגת אל הקו השני. ניתן להניח, שחלק נכבד מן הנסיגה יבוצע דרך ביר־חסנה. ובכן, צריך לחסום מקום זה. בתחילה תיכן ישכה חסימה חטיבתית. עתה שינה את תכניותיו למשימה גדודית, שכן הזמן דחק עד־מאוד.

בשעה 11:00 נפתחה ההתקפה על ביר־חסנה, תוך איגופו של שדה־המוקשים שהגן על המערך הזה. גם הפעם היה זה גדודו של אברהם שנשא בעול הלחימה.

כאשר נכנס הכוח לביר־חסנה, בער שם הכל. ובין מדורות־הענק התרוצצו אלפי חיילים מצרים – חלקם מתמסרים וחלקם יורים. קמה אנדרלמוסיה נוראה: אותם חיילים שנלקחו בשבי, טרם פורקו מנשקם, היו רואים אחדים מעמיתיהם מחליפים יריות עם פקודיו של ישכה, והיו מנסים להצטרף אליהם. צריך היה לפקוח שבע עיניים על השבויים – ולחסל את אלה שנמלכו בדעתם. “בקיצור – עליז”, דיווח אל"מ ישכה למפקדו, אלוף יפה.

יפה השיב לו בדיווח משלו: הנסיגה המצרית נעשית בהולה יותר ויותר מרגע לרגע. כוחותיו של אלוף שרון יורדים על המצרים מצפון, החטיבה השניה של אוגדת יפה עטה עליהם מן האגף – והאויב נושא רגליים כל עוד רוחו בו דרומה, אל מעברי המיתלה והג’ידי, בתקווה לסגת מצרימה.

“צריך לחסום את עורקי־נסיגתם, ויהי־מה”, פקד יפה – ואת הפקודה בא למסור על־פה סגנו, בּרן.

ישכה סקר את מצבו וגילה כי הדלק החל אוזל בגדוד המוביל. גרוע מזאת: המצרים הנסוגים מביר־חסנה פיזרו אלפי מוקשים על הכביש. בחפזונם הרב, הסתפקו בפיזור ממש – לא בהטמנה.

“אבל, המפקד, המוקשים הללו חסרים את המרעומים”, אמר לו סא"ל אברהם ברעם, שראה כי רבים מן המוקשים נמעכו בגלגליהם של כלי־הרכב המצריים הנסוגים.

מסתבר שהמצרים המבולבלים והנפחדים לא הספיקו לחבר את המרעומים למוקשים, וכך ניתן לאנשיו של ישכה לסלק את המוקשים בידיים מן הדרך, או להתעלם מהם ולעבור על גבם.

אבן־נגף רצינית יותר מהמוקשים היו כלי־הרכב הרבים, שנפגעו ונוטשו לאורך הדרך. זה היה מעשה־ידי חיל־האוויר הישראלי. הטנקים דחפו את הרכב הצידה, והמשיכו בתנועה.

ישכה הציב מחלקת טנקים בחסימה על ציר קציימה ושלח שתי מחלקות חרמ“ש בפיקודו של קצין־המודיעיו החטיבתי, להשליט סדר במיכלאת־השבויים בבירה־חסנה. החלק הנותר מגדוד החרמ”ש קיבל פקודה באלחוט לוודא שהכל כשורה בביר־חסנה, ואז לנוע בעקבות המח"ט.

בעוד ישכה דוהר בעקבות הטנקים המובילים של סא"ל אברהם, דיווח לו קצין־המודיעין שלו כי אלפי מצרים נוספים ממלאים את שטח ביר־חסנה. אחר־כך נתברר, כי חטיבתו של ישכה נקלעה לתוך שתי חטיבות נסוגות.

בדרך מביר־חסנה דרומה חיסלו אנשיו של ישכה כתריסר טנקים מצריים ועשרות כלי־רכב.

בעודם נעים, ראו מצד שמאל מרחבים אינסופיים מכוסים ענני־אבק – ובתוך האבק נקודות כהות, כנמלים בנדידתן. הכל נע דרומה, אל המיתלה, אל התעלה. הנסוגים נעו במלוא המהירות, עוקפים זה את זה, חוסמים זה את דרכו של זה ומתעלמים זה מצרכיו של זה. הם נמצאו הרחק מחוץ לטווח התותחים של ישכה. הדרך היחידה לבלום אותה היתה – חסימת דרכם. משמע, צריך היה להדביקם. היו להם עתה רק שני עורקי־נסיגה: מעברי המיתלה והג’ידי. שכן אחת החטיבות מאוגדת טל (זו של אל"מ שמואל) כבר חסמה את ביר־גפגפה.

ישכה הדביק את סא"ל אברהם בריחוק כשלושה קילומטרים מביר־חמאדה (בדרך למעבר הג’ידי). מכיוון שנתקעו בדרך טנקים רבים בלי דלק, נשארו בפיקודו 15 טנקים כשירים בלבד. כוח זה נפרס למול הצומת והחל קולע אל המצרים הנסוגים.

אבל אל“מ ישכה נוכח לדעת, שאין זו פתרון של ממש. אין זו חסימה תכליתית, ועוד מעט לא יישאר לטנקים דלק לתימרון וללחימה. המח”ט פקד, איפוא. על הסיירת לחדור למחנות ביר־תמאדה ולראות מה המצב שם.

כעבור שעה קלה דיווח מפקד הסיירת: “מצאנו מצבור דלק”.

עד אז לא השתמש ישכה בדלק־שלל, הן מחשש חבלה והן מחשש אי־התאמה. אבל עתה לא היה לו מה להפסיד, לדעתו: גדוד אחד משלו המתין מאחור לבוא הדרגים עם הדלק; ששה מן הטנקים של הגדוד המוביל עמדו ריקים מדלק, וחמישה־עשר טנקים אחרים התרוקנו והלכו במהירות. ובינתיים נסוגים המצרים לאלפיהם.

לפתע נזכר ישבה בחכמת הכימיה שלמד בזמנו. הוא אמר למפקד הסיירת: “שפוך מעט דלק על מרפקך והנח לו לגלוש על אמת־היד שלך. אם תרגיש בקור ותראה שעורך מתבהר, סימן שהדלק מתאים לנו.”

מפקד הסיירת מילא אחר הוראות המח“ט, ודיווח לו: “המח”ט – הדלק קר מאוד, והעור שלי מבהיר!”

“ברוך תהיה”, השיב לו ישכה. “עכשיו עליך למצוא כלי־רכב להובלת הדלק.”

אנשי הסיירת – רובם ככולם בני מושב וקיבוץ חרוצי־כפיים, הפכו למכונאים. בעודם נתונים לאש־אויב פזורה, פירקו חלקים ממשאית זו ואחרת והתקינו משאית אחת לתנועה. אחר־כך פשטו את איצטלת המכונאים ונעשו סבלים. העמיסו חביות־דלק על המשאית והחלו מוליכים אותה אל הגדוד המוביל.

אבל בינתיים דחק סגן מפקד האוגדה בישכה, שימהר לחסום את מעבר המיתלה.

“געוואלד!” מיחה ישכה. “אברהם מתרוקן מדלק. מספר הטנקים שלו מועט מאוד, ואנשיו כבר הרוגים־למחצה!”

“אין ברירה.” טען ברן. “אסור להניח להם לחמוק כעת.”

ישכה העביר, איפוא, את הפקודה הזו לאברהם. זה־האחרון הצביע רק על מצב הדלק והתחמושת שלו, שלא הניח את הדעת כלל ועיקר. הוא לא אמר דבר על אודות הזמן שהוציא גדודו בתנועה ובלחימה, ולא נגע בנושא העייפות – הגם שטבעות־הליאות הכהות שמסביב לעיניו הצעירות, קולו החורקני ופניו המכוסות עיסה כהה, כמסיכת־פורים מגוחכת, דיברו בעד עצמם.

“אין ברירה”, פסק ישכה. “התקדם דרומה ככל שתוכל, ואז תציב חסימה. בינתיים אחיש אליך את הדרגים, וגם תגבורת.”

אברהם שלח את הסיירים שלו לדרך, והורה במערכת־הקשר שכל טנק המכיל כמות־דלק ליותר משעת־מנוע אחת, ינוע מיד אליו. משנתרכז הכוח, מנה אברהם ומצא שנים־עשר טנקים. עם כוח זה יצא דרומה.

לאחר שעשו כקילומטר אחד, נעצרו שלושה מן הטנקים: אזל הדלק במיכליהם. מסתבר שמפקדי הטנקים לא העריכו נכונה את כמות הדלק שצרכו עד שם. תשעת הטנקים האחרים המשיכו בתנועה, ועמם פלוגת חרמ“ש, שתי מרגמות מתנייעות בנות 120 מ”מ ושני ג’יפי־סיור, וכן טנק־המג“ד וארבעה זחל”מי־המפקדה. כולם היו קשורים לאברהם ברשת־קשר אחת.

התנועה התנהלה על ציר הכביש, כדי לחסוך בדלק. הכוח נע בתוך ים של חיילים־רגלים וכלי־רכב של האויב. כל אימת שנראה טנק מצרי, היו הטנקים הישראלים מתפרסים: גיא ועוד שלושה טנקים משמאל, ושלושה אחרים מימין – ופותחים באש. משחוסל כוח־האויב המשוריין, נתחדשה השדרה והתנועה. אנשיו של אברהם ירו אך ורק בשריונים, שכן לא אבו להתמהמה, וחבל היה להם על התחמושת. צריך היה להגיע אל פיתחת המיתלה ולחסום אותה באש, בהקדם ובכל מחיר!

בריחוק כשלושה קילומטרים ממצבת־פארקר שבפתח מעבר המיתלה, נעצר הטנק של גיא, בלא דלק. כאן הורה המג“ד: אין משאירים כלים בדרך!” – הן מכיוון שכל כלי חשוב היה בכוח קטן כל־כך, שהוטלה על שכמו משימה נכבדה כל־כך, והן מתוך חשש שמא יחוסל הצוות על־ידי חיילים מצרים, מאלה שלא חדלו לנוע בשטח וכולם חמושים.

השעה כבר היתה קרוב לחמש אחרי־הצהריים, והחשכה קרובה – ומסוכנת.

קשרו, איפוא, את הטנק של גיא וגררוהו. איו להתקנא במצבו של גיא באותה שעה, כשהוא יושב בטנק נגרר, מוקף אויבים. משראה גיא בקרבת־מקום משאית מצרית נטושה, עמוסה מיכלי־דלק, עצר את הטנק הגורר, הריח את הדלק, ראה כי טוב ושפך ממנו לתוך מיכל הטנק שלו. הנהג ניסה להתניע את הטנק, כשהוא נעזר בכל שיטה ידועה, בדוקה או חדשה – גרירה, חיבור חשמלי לטנק אחר וכיו"ב – והעלה חרס בידו. אפשר שנוצרה סתימת־דלק בגלל ניצול הדלק עד לטיפה האחרונה. כל אותה עת נעו מסביב טנקים מצריים, אך אנשיו של גיא כבר זלזלו בהם כל־כך, שהתעלמו מהם לגמרי והתרכזו בנסיונותיהם להתניע מחדש את הטנק הדומם. בסוף נכנע גיא והמשיך את דרכו – נגרר.

בצומת ראו הישראלים חזיון מרשים: הכביש מן המיתלה מזרחה אל נח’ל עמוס טנקים, תותחים ומשאיות־חי"ר – בשדרה צפופה־דחוסה ומפוקקת. איש מן המצרים לא ירה בשדרה הישראלית הקטנה!

ואז נעצר הטנק של המג“ד אברהם. נקל להבין את סיבת הדבר: גם אברהם וגם גיא הרבו להתרוצץ בטנקים שלהם מכל טנק אחר בגדוד, ולכן היו טנקים אלה הראשונים ש”נתקעו".

רפי עדן, מפקד המחלקה שנעה לפני אברהם, חזר על עקבותיו על־מנת לגרור את טנק המג“ד. ככל מפקד־טנק בצה”ל, כן גם אברהם במקרה זה, ירד בעצמו לעסוק במלאכת הקשירה. מלאכה זו נעשתה לעיניהם של אלפי מצרים – ואיש מהם לא ירה! יתכן מאוד שהאמינו כי זהו כוח ה“צנטוריונים” המצרי שנמצא בצפון סיני והיה אף הוא בנסיגה. קשה היה למצרים להאמין, שהישראלים כבר הגיעו לעומק רב כל־כך בסיני. אברהם החליט, שכל עוד מבולבל האויב – לא יפתחו אנשי גדודו באש, אשר תעמיד את המצרים על טעותם.

שיירות האויב נעו כל הזמן מערבה, לעבר התעלה, ואילו השדרה של אברהם נעה מצפון־מזרח לדרום־מערב. בסמוך לצומת, נעה שדרה קטנה זו במקביל לשיירות המצריות. המצב לא היה נעים במיוחד לשריונאים הישראלים, במיוחד כאשר המג“ד שלהם והמ”פ המוביל נגררים בטנקים שלהם, באיטיות ממרטת־עצבים. אברהם עצמו חש אזלת־יד נוראה בידעו שהוא יכול להפעיל אך ורק את המקלע 0.5 שלו, במקרה־חירום, בגלל המחסור בדלק.

והנה הגיע רגע בו לא ניתן עוד להמשיך בהטעיית האויב: טנק מצרי נראה מצודד את צריחו בכיוון לשדרה הישראלית, וסא"ל אברהם לא חיכה לוודא אם זהו צידוד עויין, או “סתם תנועה מזרחית”.

“חיים, דפוק אותו!” פקד על המ"פ. וחיים “דפק” גם את הטנק המצרי וגם משאית־חיילים שהיתה בקרבתו.

בלי להמתין לתגובה כלשהי, חידשה השדרה הישראלית – שבעה טנקים כשירים ושניים נגררים – את תנועתה במלוא המהירות האפשרית, תוך ניצול תדהמתו של האויב.

ממצבת פארקר דיווח אברהם למח"ט ישכה על מצבו, וחיווה דעתו: “כאן לא נוכל לחסום אותם. אנו מעטים מדי והם עוקפים אותנו. אני מבקש רשות להיכנס מעט פנימה, לתוך המיצר, ולמצוא שם מקום מתאים לחסימה.”

“יהיה אלוהים עמך”, השיב המח"ט, שהתמונה בפתח המיתלה נצטיירה לעיניו ככניסה לגוב־האריות. בתתו פקודה זו, היה ליבו כבד מאוד.

בריחוק כחמש מאות מטרים מפיתחת המיתלה ראו אנשי הגדוד הישראלי ציבור גדול של כלי־רכב מצריים, שיצרו פקק כמעט אטום במבוא למיצר. על פקק־תנועה זה, שהיה אל־נכון הגדול ביותר בתולדות התעבורה הממונעת, עטו בחתף שני מטוסי “ווֹטוּר” ישראליים. המטוסים העלו באש כלי־רכב רבים. רבים מן האחרים נדלקו באש הטנקים של אברהם, אשר התפרצו לתוך המעבר. התפרצות זו היתה מהירה במיוחד, משום שאברהם חשש מפגיעתם הרעה של מטוסי חיל־האוויר הישראלי, אשר טייסיהם לא יכלו לדעת כי כוח ישראלי נמצא כבר בפיתחת המיתלה.

24.jpg

רכב מצרי עולה באש


25.jpg

למעלה (מימין): “קטיושה” מצרית לשעבר; מיראז' 3 ו“הוק” ישראליים.


26.jpg

ביר גפגפה: כאן נקבר השריון המצרי.


27.jpg

מראות הקרב על הרמה.


28.jpg

התיעצות בין ראש הממשלה, שר הבטחון, סגן הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הצפון.


29.jpg

גשר חוסיין מופצץ כדי למנוע תגבורת ירדנית.


30.jpg טנקים מצריים עולים באש בשׁמיצר המיתלה.


בפיתחה עצמה השאיר אברהם ברעם שלושה סיירים בג’יפ, לשמש מורי־דרך לדרגים ולטנקים שיגיעו מאוחר יותר, ובעצמו נכנס לגוב־האריות.

המצרים היו עדיין כמוכּי־הלם. הם ראו את שדרת השריון הקטנה עוברת על פניהם, וביניהם, ולא הגיבו! אילו נמצא בין המצרים בעל־יזמה אחד, היה מכתר את הכוח של סא"ל אברהם ומחסל אותו ללא קשיים יתרים. אך הדבר לא נעשה. “זה דמיוני כסיפורי אלף ולילה”, הרהר אברהם בליבו, בעוד עיניו סורקות ללא־הרף את סביבתו. מחשבות דומות התרוצצו בליבו של סרן גיא, שראה מסביבו צבא גדול של חיילים לובשי־מדים וחמושים היטב. אמנם, צבא נסוג – אבל עדיין צבא!

סא“ל אברהם התקדם כברת־דרך בתוך מעבר המיתלה, עד שמצא את מבוקשו: מעין מכתש שקוטרו כחמש מאות מטרים והוא מתעגל לשני צידי הכביש. כאן היה מערך מצרי מבוצר היטב, עם בונקרים ותעלוות־קשר. מערך שנטשוהו אנשיו, ורק אחדים מן הכוכים שבדפנות־המיצר נתפשו־מחדש על־ידי כוחות מצריים נסוגים. כאן ניתן לאברהם לנצל לצרכי אבטחה את המצוקים שבשני הצדדים, להפיק את מירב התועלת שבכוח המוגבל שבפיקודו. במיבצע משולב של טנקים וחרמ”ש, טוהר המוצב. בפעולה זו נתקעו עוד שלושה טנקים בלי דלק, ולא נותרו אלא ארבעה טנקים כשירים. גם אלה, יכולת־הלחימה שלהם היתה מוגבלת מאוד בגלל מצב הדלק במיכליהם.

הטנקים הכשירים דחפו את אחיהם המרוקנים־מדלק לעמדות טובות, בתבנית פרסה, לאבטחה היקפית ולחסימת המעבר. שבעה מן הטנקים פנו מזרחה, אל הכיוון ממנו באו – הוא הכיוון הצפוי של תנועת הנסוגים המצריים (גיא ועוד שלושה איבטחו את האגף הדרומי, למקרה של התקפת־לילה); שני טנקים הופנו מערבה, לעורף המערך, כדי למנוע חדירה מצרית משם ולחסל כוחות־אויב שאולי יעלה בידם לעבור על פני החסימה.

ההתארגנות נמשכה כמחצית השעה, בגלל “נכותם” של אחדים מהטנקים. בינתיים נתקבצו כל אנשי החרמ“ש, שגם זחל”מיהם גררו זה את זה מחוסר־דלק. הם ירדו מעל כלי־הרכב המשוריינים, סרקו וטיהרו את דפנות המכתש, ואחר תפשו אחדים מהם עמדות־תשמוע מעל לטנקים, ואילו הנותרים התמקמו בין הטנקים ולפניהם, על־מנת לאבטח אותם מכוחות־רגלים. בתווך מיקם המג“ד את המרגמות בנות 120 המ”מ, שפתחו מיד בטיווח אל הצומת.

בתום התארגנות זו, פקד אברהם: “הדליקו את כל מה שנמצא בטווח שמונה־מאות מטרים מסביב!”

בזאת טוהר המעגל שבו נמצאה החסימה, והכוח היה מוכן לקראת הלילה. ליבם של השריונאים ניבא להם, שכל מה שעבר עליהם עד כה יהיה כפיקניק לעומת מה שצפוי להם בלילה זה. הם ניחשו, שזה יהיה הלילה הארוך ביותר בחייהם – בגלל המצב שבו היו שרויים: מעטים כל־כך כנגד רבים כל־כך, כשהרבים מיואשים ומבקשים לפרוץ לעצמם דרך הביתה, ויהי־מה.

השריונאים של סא"ל אברהם לא היו היחידים שהליאות כמעט והכריעה אותם באותו יום.

אנשיו של אל“מ אורי היו סחוטים מן הלחימה הרצופה והקשה שלחמו ביום שלישי, 6 ביוני – אבל בפרוס יום רביעי־בשבת לא חשב המח”ט שלהם לאפשר להם נפישה כלשהי. הוא הניח בדרך ההגיון, שאם כוחו־שלו תשוש כל־כך, חזקה על כוחות־האוויר שהם תשושים בה־במידה. עם זאת, ודאי לוקים הירדנים בזעזוע כתוצאה מכשלונותיהם ביום הקודם, ורוחם אינה איתנה עוד כשהיתה. הוא קיווה, שמרבית הצוותים הירדנים אינם מאיישים את שריוניהם, אלא נחים לידם.

לאורה של האש שאפפה את הטנקים הירדניים אשר נפגעו ביום הקודם, ובמיוחד בערב, כתוצאה מן ההפצצות והריקוט מן האוויר, וכן כתוצאה מן הלחימה על הקרקע, תיכן אורי את המשך לחימתה של חטיבתו. הטנקים הבוערים שימשו לו תמרורים בתדריך שנתן למפקדים הכפופים לו. הם גם איפשרו לטווח את הארטילריה הישראלית.

זמן־מה לאחר חצות – למען הדיוק, בשעה 00:40 – פתח הכוח של אורי בהרעשה ארטילרית כבדה מאוד על מקום הריכוז של הטנקים הירדנים, על רכסי הגבעות ועל הכפר אז־זבבידה וכופיר. בחסות האש הזאת, שנמשכה עשרים דקות בלבד, נעו עשרות טנקים ישראליים להתקפה בשני צירים: כוח אחד נע בציר לאורך רכסי גבעות, והיה עליו להתקדם לאיזור עקבה, בו היו מכשולים נגד־טנקים רציניים ביותר. הכוח השני נע על הכביש הראשי, והוטל עליו להגיע לעקבה מן העבר השני. כוח שלישי, של חרמ"ש, נע לכיוון ג’נין כדי לתפוש שטח שולט ולחסום את הדרך בפני כוחות תגבורת או נסוגים מג’נין.

מכת־האש הממה את האויב, ואותם ירדנים שנמצאו בשריוניהם או לידם, מיהרו לתפוש מחסה. כוחות צה"ל התקדמו מהר עד שהגיעו לקוביות־בטון שחסמו את הגיא. תותחני־הטנקים פיצחו את המחסומים הללו, וכאשר

נתברר שהשטח אינו ממוקש, המשיכו בדרכם.

הכוחות שנעו על הכביש, כשטנקים בינוניים נעים בראשם, ניהלו קרב מטווח קצר מאוד עם טנקים שנמצאו בכופיר. אחרי הקרב נכנסו לעקבה.

31.jpg

(מפה): כיבוש הגדה המערבית של הירדן


שני הכוחות הללו הפתיעו את האויב, שטרם אייש את הטנקים שלו. רק כעבור מחצית השעה, בקירוב, התעשתו הירדנים והחלו מטרידים את הכוחות הישראליים באש רצופה. נעור צורך לנהל קרב נוסף בכופיר, על־מנת לטהר את השטח מטנקים. תותחי הטנקים הישראליים ומטוסי חיל־האוויר חיסלו כעשרים טנקים באותו מקום.

זה היה קרב שריון בשריון בחשכת הלילה, אשר הישראלים ניהלוהו בעזרת כל מיני אמצעי־עזר, לרבות תאורה. הטווחים היו קצרים כל־כך, שלעתים נדמה כי הכוחות מתערבּבים זה בזה. אחד ממפקדי הפלוגות הישראלים ראה חייל ירדני מאותת בפנס ומכוון טנקי־אויב למקום־ריכוז חדש. הירדני אותת בפנסו גם למ“פ הישראלי. במקום להיענות לאיתות, ירה טנק־המ”פ פגז ב“פטון” הירדני הקרוב ביותר.

לעזר רב לשריונאים היו שני צוותי־סיור, בפיקודם של מ"פ הסיור וסגנו, אשר העמיקו חדור לתוך שטח־האויב לפני שהחלה ההתקפה, דיווחו על המצב והתמקמו בעמדות־תשמוע. במרוצת שעות החשכה לא חדלו לדווח על מה ששמעו וראו. אחר־כך נתחברו שוב עם הכוחות והובילו אותם בצירי־התנועה הנכונים.

בתום הקרב בעמק זבבידה, המשיכה חטיבתו של אורי בהתקדמותה והגיעה לכפר טובאס. כפר זה, שאפשרויות־ההגנה שלו היו טובות מאוד, נפל בידי צה“ל ללא התנגדות. לא היה טעם להתנגד, כאשר השריונאים הישראלים הופיעו בשטחים השולטים. כיבוש טובאס היה מעין תמרור היסטורי נוסף במסעי צה”ל במלחמת ששת הימים: טובאס – הכפר הגדול והיפה, המרוחק כ־15 ק“מ מצפון־מזרח לשכם – היא תבץ הקדומה, בה נפל, לדברי המקרא, אבימלך, לאחר שאחת מנשי המקום שמטה פלח־רכב על ראשו ורצצה את גולגלתו (שופטים, ט‘, נג’). ובסמוך לטובאס נפגשו במלחמת הקוממיות נציגי ה”הגנה" עם פאוזי קאוקג’י, מפקד צבא־ההצלה של החבר הערבי.

מטובאס נעה החטיבה אל שכם, כשהמשימה הראשונה היא: לחסום את הצומת לגשר א־דמייה שעל הירדן (היא צומת טובאס־דמייה־שכם). חלק מן הטנקים חסם את הצומת, ואילו פלוגת־הסיור נשלחה לשכם, לתהות על המצב שם ולאבטח את הכביש.

הבעיה לגבי שכם היתה, כיצד להגיע אליה ממזרח. למפקדי צה"ל היה ידוע כי המפתח לשליטה יהיה בידי מי שיגיע הראשון לאותו שטח, שממנו ניתן לשלוט על מבואה של העיר. הציר מטובאס דרומה, והציר דמייה־שכם, עוברים בשטח הררי בו מצויה דרך צרה ביותר, שאין כל אפשרות שהיא לסובב בה רכב לאחור. פלוגת־הסיור נשלחה, איפוא, למנוע בעד האויב את קטע־הכביש הקשה. הסיירים מילאו את משימתם בהצלחה.

בשעה 09:30 דיווח מ“פ הסיור למח”ט, כי כבר עבר את קטע הכביש הקשה ונמצא בריחוק כשמונה קילומטרים משכם. מאותו מקום לא ניתן לו לראות את הנעשה בעיר, אבל אנשיו עצרו תושבים מקומיים שנקרו בדרכם, חקרו אותם ונתברר כי שכם שלווה ושקטה. היה קצת קשה לומר בנשימה אחת “שכם” ו“שלווה”, שכן עיר גדולה וחזקה זו זכורה לשימצה לישוב העברי בארץ־ישראל. מכל שנות “המאורעות” שבימי המנדט, וגם ממלחמת הקוממיות. אל“מ אורי החליט להימנע משיגורם של כלים קלים לשכם, חרף דיווחו של מ”פ הסיירים, ולכן הריץ אל הסיירת את גדוד הטנקים המוביל. בעקבות הפלוגה המובילה נע אורי עצמו, עם מפקדה מצומצמת מאוד. מנוי וגמור היה עם המח"ט לעמוד על המצב בשערי שכם, במו־עיניו.

לאחר ההתחברות עם פלוגת־הסיור, התקדם הכוח אל שכם בלא להיתקל בכוח־אויב כלשהו.

כאשר הגיע הכוח לכביש הנכנס העירה, הופתע המח"ט הישראלי בראותו את החושבים מקבלים את פניו בשמחה רבה. אלפי אנשים עמדו ונפנפו בממחטות ססגוניות, ומחאו כפיים. השריונאים הישראלים הנבוכים החזירו לערביי שכם חיוכים ונפנופי־יד לשלום. אנשי המשמר המקומי נראו משגיחים על הסדר הטוב, כשהם חמושים ברוביהם.

מה קורה פה? – תמהו הישראלים.

ואז נתפקעה בוּעת־האשליות: אחד מקציני צה"ל ביקש לפרוק נשקו של אחד הערבים. זה־האחרון סירב לוותר על נשקו. הקצין הישראלי ירה צרור של “עוזי” באוויר. כהרף־עין נתרוקנו הרחובות – והחלו הצליפות.

נתברר שבני שכם סברו כי שדרת השריון היא כוח עיראקי שנועד לעבור את גשר דמייה, מירדן, על־מנת לתגבר את מגיני העיר. אכן, ממערב לעיר ראו הישראלים טנקי־אויב רבים מאוד. אפשר שהיה זה כוח־משהה בכיוון לקלקיליה, וג’נין, הערים שכבר נכבשו בידי צה"ל. למראה ההתנהגות הישראלית, שלא עלתה כלל ועיקר בקנה אחד עם התנהגות של תגבורת עיראקית, עמדו ערביי שכם על טעותם.

אבל גורלה של העיר כבר נחרץ. פלוגת־הסיור של אל“מ אורי נשלחה במהירות לקצה המערבי של העיר. המהירות השתלמה: ברגע שהגיעה הסיירת שמה, ראתה עשרות טנקים של אויב. למשמע דיווח הזה, הזעיק המח”ט את גדודי־העתודה שלו לקו כנגד שריוני האויב, ואילו את כוח־החי“ר המעולה שצורף לחטיבה – כוח של נח”ל שזה־קרוב השלים סדרת אימונים מחשלת עד־מאוד – חילק למשימות אבטחה (מן הגבעות השולטות שמחוץ לעיר) וטיהור. הכוח המאבטח העסיק את המשטרה הסמוכה ושיתק צלפים בחלקה הצפוני של העיר. אותה שעה “טיפל” השריון של אורי בשריון־האויב, בצד מערב.

בקרבות הכרעתה של שכם, שנמשכו משעה 10:30 לפני־הצהריים ועד לשעה 18:30 בערב, סבל הכוח הישראלי אבידות לא־מעטות. אך גם האויב שילם מחיר יקר תמורת התנגדותו: תריסר טנקים הושמדו ממערב לעיר, לבד מן הכלים שהשמיד חיל־האוויר בגיחות־הסיוע שלו.

בשלבים אחדים ניטש הקרב בטווחים של שמונים עד מאתיים מטרים בלבד, בתוך ואדי צר למדי. טנק “פטון” ירדני ביקש לחמוק בין העצים בכרם־זיתים. טנק “אמיקס” ישראלי קטן נצמד אליו מאחור, ירה בו מטווח כמה עשרות מטרים וחיסל אותו.

היה זה יומו הגדול של סגן גיורא ווייס, מפקד הטנק הקל “אמיקס”. בלילה התקיפו ה“אמיקסים” את ה“פטונים”. אחרי קרב עיקש, נע הגדוד של גיורא לטובאס. משם פנה גיורא לשכם – בראש מחלקה של “אמיקסים” והיה הראשון שנכנס לעיר זו.

ה“אמיקסים” של גיורא, פגעו בזה אחר זה ב“פטונים” שהגיחו ממול, לא פחות משבעה במספר, והשמידו אותם. 40 הטונות של “פטון” התמודדו ב־13 הטון של “אמיקס”, ולא יכלו להם. כל פגיעתו של ניסים עזיקרי, התותחן של ה“אמיקס”, היתה “בול”. כך חסם טנק ישראלי קל את הכניסה לשכם בפני טור של פטונים אדירים, עד שבא חיל האוויר הישראלי וסייע בהשמדת השריון הירדני.

מששותקה ההתנגדות בשכם, ביקש אל“מ אורי להסדיר כניעה חוקית של העיר. הוא פנה בדברים אל משפחה שבקרבתה התמקמה המפקדה שלו. ראש המשפחה כיהן בעבר כשר־החקלאות בממשלת ירדן, הוא נשלח להביא את ראש־העיר אל המח”ט הישראלי. הופעלו לחצים שונים, ואז הופיע ראש־העיר. אל"מ אורי שוחח עמו קצרות, ואחר־כך הכתיב לו את מסמך־הכניעה. משנחתם המסמך, נשלח ראש־העיר עם רמקול לחוצות העיר, להודיע לתושבים את דבר הכניעה, הפסקת־האש והעוצר שיחול משעה 19:00 בערב.

כניעתה של שכם באה שמונה שעות בדיוק לאחר כניעתה של עזה. טקס־הכניעה של עזה נערך בבניין־המשטרה המקומי. כתב־הכניעה נכתב עברית וערבית, על גליון־נייר פשוט ובכתב־יד, ונאמר בו:

“אני, גנרל עבדול מונעם חוסני, המושל הכללי ומפקד הכוחות המצריים והפלשתינאים ברצועת עזה, נכנע בזה לפני צבא הגנה לישראל, ללא תנאי.”

גנרל חוסני חתם באנגלית. מתחת לחתימתו חתם המפקד הצבאי של צה“ל ברצועת עזה, שהוסיף את המשפט הבא: “אני, סגן־אלוף יהודה, המפקד הצבאי של צה”ל בעזה, מקבל את הכניעה”.

משנחתם כתב־הכניעה, חתם גנרל חוסני גם על מינשר, בו קרא אל פקודיו להניח את נשקם:

"אל הכוחות הצבאיים המצריים והפלשתינאים ברצועת עזה.

“אני, גנרל עבדול מונעם חוסני, המושל הכללי ומפקד הצבא מטעם ממשלת מצרים, מצווה עליכם בזה להפסיק מיד את ההתנגדות לכוחות הישראליים. כל אנשי הצבא ימסרו את נשקם ויתמסרו לכוחות צה”ל בתוקף פקודה זו."

פקודה זו שמה קץ למרבית ההתנגדות, אך לא לכולה. פה ושם עוד ירו צלפים, וכוחות צה"ל מיגרו את עמדותיהם בקפדנות מרובה. אצל עמדות־ירי – של מקלעים, תותחים נגד־טנקים וצלפים – נראו גוויותיהם של לוחמים פלשתינאים מצבאו של אחמד שוקיירי. בזו אחר זו אספו אותן במשאיות־שלל מתוצרת סובייטית.

באותו יום גדול נכנעו לפני כוחות צה"ל עוד ערים בגדה המערבית של הירדן.

במקביל להתקדמותם של הצנחנים אל העיר־העתיקה, יצא כוח מחטיבת ירושלים מהר־ציון אל השטח שבין כפר השילוח לבין שער האשפתות. כך טוהר השטח אשר מחוץ לחומה, מדרום – בעוד אנשיו של מוטה גור נלחמים בין החומות.

בשעה 10:30, בקירוב, רוכז כוח ניכר של חטיבת ירושלים באיזור רמת רחל והוטל עליו לכבוש את משלט מר־אליאס – היעד המבוצר במבואות בית־לחם.

יעד זה נכבש בשעה 14:00. תנופת ההתקפה לא נבלמה, והכוח נכנס לבית־לחם עצמה. העיר קיבלה את אנשי צה"ל בדגלים לבנים: הלגיון הערבי פינה אותה ללא התנגדות. שער־כבוד, מעוטר בכתר, בירך את הבאים לבית־לחם בברכת “ברוכים הבאים לבית־לחם”. שער זה הוכן לכבוד המלך חוסיין, שערך סיור בגדה המערבית לפני פרוץ המלחמה.

לצד הדרך, מעבר לבית־לחם, נראה קבר רחל, בעל הכיפה המפורסמת – אבל חיילי חטיבת ירושלים לא נתפנו לביקור במקום קדוש זה. הם לא נתפנו גם לביקור בגוש־עציון הממוגר, שהשתרע לימין הדרך. תשומת־הלב היתה מרוכזת בשני מחנות של הלגיון הערבי, בצד שמאל. אבל המחנות היו נטושים.

והנה חברון לפני הכוח של צה"ל. האמנם תיפול גם חברון, עיר־הטבח, קן־הקנאות האנטי־יהודית, ללא קרב?

דגלים לבנים נתנו את התשובה לשאלה זו. תושבי חברון, הזוכרים היטב־היטב את מעשי־הזוועה שעשו ביהודי עירם, בימי המנדט, הסתתרו בבתיהם כעכברים בחוריהם.

מפקד־מחלקה, מוותיקי מלחמת השחרור, אשר נפל בשבי הלגיון בגוש עציון ובילה כמה ימי־תופת במשטרת חברון, קודם שהועבר למחנה־שבויים בירדן, אץ אל בניין־המשטרה החולש על ההר, והניף על גגו את דגל ישראל.

עתה יכלה חטיבת ירושלים להתחבר עם כוחות פיקוד דרום באיזור סמוע.

בינתיים נעה חטיבתו המשוריינת של אל"מ בן־ארי בדרך ליריחו.

כיאה ללוחמים המתעתדים להפיל את חומות יריחו, הצטיידו אנשיו של בן־ארי בחצוצרות.

הדרך ליריחו יורדת במורד עתיר־עיקולים. במקומות אחדים צריך טנק לתמרן קדימה ואחורה פעמים אחדות, על־מנת להשלים עיקול. למזל, לא נתקלו גדודיו של בן־ארי בכל התנגדות שהיא בדרך ליריחו – אבל התצפיות והסיורים שנעו כעשרה קילומטרים לפני החטיבה, גילו בעמק כתריסר טנקים “פטון” ירדניים – שרידי השריון הירדני שעוד היה כשיר לקרב.

אריה בן־אור, מפקד טייסת פוגות, גילה טור של 15 טנקים ירדניים, מלווים ג’יפים וכלי רכב אחרים, בוואדי קומראן שליד יריחו. מיד ציווה למטוסיו להתפרס למיבנה של התקפה. ארבע הפוגות הישראליות נכנסו לתוך הוואדי ועטו על הטור הירדני כדי לשחרר את הרקטות מעל לראשו. הירדנים הגיבו באש נ"מ חזקה. שבעה טנקים ירדניים הושמדו. בן־אור ציווה לשאר הפוגות לחזור לבסיס, ואילו הוא עצמו נשאר מרחף מעל ליעד כדי לכוון את המטוסים שהוזמנו להשלים את המלאכה. (אריה בן־אור נהרג ביום האחרון למלחמה בהתקיפו עמדת “קטיושות”.)

בן־ארי החליט לנוע אל יריחו בשני צירים. גדוד אחד התקיף וכבש את המשטרה – זה השטח החיוני של יריחו. במקום זה היה הקרב קל יחסית. הגדוד השני פשט על יריחו ב“פטנט רמאללה”: נע לאורכה ולרוחבה תוך ירי מכל הכלים, וחיסול כל התנגדות שנקרתה בדרכו.

הטנקים הירדניים שביקשו להימלט מאויביהם הישראלים, שקעו באדמה הרכה של מטעי הבננות המפורסמים של יריחו. רבים מהם נוטשו בעוד מנועיהם פועלים. גם שני תותחים מדגם “לונג טום” נוטשו כשהגורר שלהם עודו פועל.

כמאה וחמישים לגיונרים נפלו בקרבות אלה, ואילו אבידות צה"ל היו קלות. אחדות מהן נבעו מצליפות, שנמשכו פה ושם במשך הלילה, עד ששותקה ההתנגדות כליל לפנות בוקר. במשך הלילה היו גם חילופי־יריות עם שיירות שירדו מירושלים והר־חברון, בתקווה לחצות את נהר הירדן. מסתבר שהירדנים והפלשתינאים לא ידעו עדיין על נפילת יריחו.

עם כיבוש יריחו, נסתיימה משימת השריון ולא נותרה עוד אלא משימה אחת – בשביל אנשי ההנדסה. אדריכל סעדיה מנדל, משקמה של יפו העתיקה, שעם החלפת לבושו האזרחי במדים עבר מבניה להרס, נשלח להרוס את גשרי הירדן, כדי למנוע בעד כניסתן של החטיבות העיראקיות משטח ירדן לשטח הגדה המערבית.

מיריחו ירדה חטיבתו של בן־ארי לבית־הערבה – הישוב העברי על שפת ים־המלח, שנכבש במלחמת הקוממיות בידי הירדנים. “מן הקיבוץ לא נותר מאומה, אף לא אבן על אבן”, דיווח אל"מ אורי בן־ארי בלב כבד.

אחד הגדודים נע צפונה ותפש את מחנה חווארה שליד שכם, ונתחבר אחר־כך עם הכוחות מפיקוד צפון, שעליהם הוטל כיבושה של שכם עצמה.

בזאת תמו מיבצעיה הקרביים של החטיבה השוריינת הזאת – ואנשיה הפכו בהתנדבות ל“חוליות־סעד”: חילקו מים ומזון לפליטים, חבשו אזרחים והפגישו פעוטות עם הוריהם. פעילות ספונטאנית זו עשתה רושם עמוק בלב כתבי־חוץ שהיו עדי־ראייה לה.

בינתיים כבשו כוחות אחרים שהיו בפיקודו של אלוף נרקיס, את כל השטח שממערב לדרך רמאללה־שכם־דיר־שרף.

תם כיבושה של הגדה המערבית.

בחצי־האי סיני נמשכה התקדמותם של כוחות צה"ל – ופה ושם עוד ניטשו קרבות קשים עם כוחות־אויב.

בשעה 14:15 הגיעה חטיבת־השריון של אל“מ מנחם (“מן”), בעלת הטנקים הישנים מדגם “שרמן” והטנקים הבינוניים הצרפתיים מדגם “אמיקס”, אל צומת שדה־התעופה של ביר־גפגפה. חטיבה זו, שבתחילת הלחימה היתה עתודה באוגדתו של אלוף טל, עשתה דרך קשה עד־מאוד, בשטח קשה־עבירות. היא נתקלה בכוחות־אויב קשי־עורף, נתקעה בדיונות ונזקקה לדלק, השתתפה בקרבות בין רפיח לבין אל־עריש ועתה הוטל עליה לחסום את ציר־הנסיגה של המצרים בביר־גפגפה. גדוד “שרמנים” וגדוד חרמ”ש הוצב בחסימה בצומת ביר־גפגפה, בקצה הצפוני, וגדוד “אמיקס” התקדם אל התעלה, על־מנת לחסום אותו ציר בנקודה דרומית יותר, בואכה איסמעיליה.

המצרים עמדו על חומרת מצבם, ואזרו כל קומץ־כוח שעוד נותר להם לפריצת הדרך. הם פתחו בהתקפת־נגד נועזת, בסיוע מטוסים, וגרמו אבידות ניכרות לכוח של “מן”. אבל השריון הישראלי לא נעקר מן החסימה. ואת זמן החסימה ביקש אלוף טל לנצל להנחתת מהלומה על כוחות האויב שנתקבצו בשטח המליז ולא יכלו להחלץ משם. מכיוון שכוח ה“צנטוריונים” של אל“מ שמואל נזקק עדיין לתידלוק, הקצה לו טל 20 טנקים “פטון” מכוח־העתודה של סא”ל אורי. בפרק־זמן קצר עלה בידי כוח זה להשמיד 12 טנקים מצריים כבדים מדגם טי־55, כתריסר נגמ"שים וכמאה כלי־רכב אחרים, עם תותחים רבים.

מרוצה מהישגיו, חזר כוח זה לג’בל־חוטמייה, שם התמקם אלוף טל עם מפקדתו.

אבל המצרים עדיין לא אמרו נואש, ואלוף גביש – מפקד פיקוד דרום – העמיד את אלוף טל על האפשרות שהאויב ינסה שוב לפרוץ דרך לדיביזיה ה־4 המובחרת שלו, על־פני מערך־החסימה של האוגדה. “אפשר שהמצרים יפעילו לצורך זה את שלושת גדודי הקומנדו שהם מחזיקים באיזור”, העיר גביש.

אבל המיבחן הגדול לא נערך אלא ביום הבא.

כל אותו יום כולו רדפו, איפוא, הידיעות זו אחר זו – ורובן ורודות היו. אבל מאז שוחררה העיר־העתיקה לא היתה הדעת נתונה לשום ידיעה אחרת. חיילים נצמדו אל מקלטי־הטרנזיסטור שלהם וגמעו בשקיקה את התיאורים השונים ששודרו מירושלים.

בשעה 17:00 נקלטה הידיעה לראשונה בחטיבה מאוגדתו של אלוף יפה. לרגע נרגעו הרוחות, והכל צבאו על מקלטי־הרדיו, לשמוע את מהדורת־החדשות הבאה. משחזר הקריין על הבשורה הגדולה, פצח מישהו בשיר “ירושלים של זהב”. מקהלה של מאות גברים החזיקה־החרתה אחריו, באורח ספונטאני, והמדבר כולו כמו שר את שירה של ירושלים. אחר־כך שרו הלוחמים את “מעל פיסגת הר־הצופים”. הם לא סיימו את שירתם. בזה אחר זה נחנקו הגרונות, ורבים החלו בוכים חרש־חיש. מישהו היה הראשון שגבר על התרגשותו, וכדי לטלטל את כל האחרים הריע שלוש פעמים: “כיפאק היי!”

אותו לילה נסבו כל השיחות על ירושלים – אם כי “קול ישראל” הודיע על כיבושה של שארם א־שייך – כיבוש חשוב מבחינה אסטרטגית, לכל הפחות, ככיבושה של ירושלים – ואם כי פקדו את הכוח הזה, שחנה אצל ביר־חסנה, כמה וכמה אירועים “בטווח־מגע” ממש: משאית מצרית ניסתה לעבור את חניון־הלילה – וג’יפ־סיירים דלק אחריה ובלם אותה ביריות. בשעה מאוחרת יותר נתקל ג’יפ־סיירים בכוח מצרי שפתח באש וקטל שניים מן הסיירים. השלישי קפץ מן הג’יפ, ומכיוון שנתרוקנה המחסנית בכלי־הנשק שבידו, הסתער על שלושת החיילים המצרים שבצבצו מן החשכה, בשאגת־קרב בלבד. רוחם של המצרים נשברה מיד, והם שמטו את כלי־נשקם מידיהם ונשאו את זרועותיהם אל־על.

עמדה שעת אחר הצהריים של ה־7 ביוני, כשיצא זחל“ם לאחת הסימטאות של אל־עריש כדי לחלץ פצועים הנתונים לאש עזה. בתוך הסימטאות העקלקלות נע הזחל”ם, אך לא יכול להגיע אל החצר שבה שכבו הפצועים. חצר זו השתרעה בקצה של סימטה צרה ומרופשת, שהיתה נתונה לאש אויב יעילה. דניאל ורדון התנדב לרוץ לאורך הסימטה, לאחר שנסיונות איגוף לא הועילו. הוא נכנס לסימטה וחזר מיד, ושוב ניסה וחזר. בנסיון השלישי הדביקו המוות.

כל הדברים הללו נראו חיוורים לעומת האירוע הגדול ביותר של אותו יום. חרף כל אשר אירע בו, ייחקק יום ד', 7 ביוני 1967, כיום חיבורה־מחדש של ירושלים.


 

17 הלילה הארוך ביותר    🔗

(7/8 ביוני 1967)

הלילה החל “ברגל שמאל”. לא זו בלבד שאנשיו המעטים של סא“ל אברהם ברעם היו אפוסי־כוחות בהגיעם אל מקום־החסימה המיועד בפיתחת מיצר המיתלה, לאחר פעולה רצופה בת יותר מששים שעות; לא זו בלבד שמן הגדוד כולו לא הגיעו אל החסימה אלא תשעה טנקים, שחמישה מהם ריקים מדלק ויכולים להפעיל אך ורק את מקלעיהם, לפי שעה; והנה הגיע אל המג”ד, ברגל, אחד הסיירים והודיע, כי ג’יפ־הסיור נפגע באש מצרית ושני חבריו נשארו בשטח בפתח המיצר.

מיד יצא מפקד החרמ“ש, פוקסי, עם שני זחל”מים שעדיין היה בהם דלק, לחלץ את הנפגעים – ואם אפשר, לטהר את השטח מחיילים־רגלים מצרים שעודם מגלים רוח התקפית.

למרבה הדאבון, נמצאו שני הסיירים ללא רוח־חיים. משהובאו אל מקום החסימה, הוכנסו לבונקר שהוקצה כתחנת־איסוף, והחובש שהיה עם הכוח קבע את מותם.

מספר הרוגי הגדוד הגיע לחמישה.

מכיוון שירדה חשכה, ונדרשו אמצעי־תאורה לשעות הלילה, שלח אברהם את קצין־המודיעין שלו להפוך שתי משאיות מצריות בפאת החסימה, ולהעלותן באש. בדרך זו תהיינה שתי אבוקות להארת השטח, וגם יהיה מחסום־דרכים שיאלץ את האויב להאט את נסיעתו ולעבור בתנועת עקלתון – תנועה אשר אש־החסימה תשתדל לבלום אותה.

מיד לאחר הדלקתן של שתי המשאיות הללו, החלו כלי־רכב מצריים מגיעים אל החסימה. לא ניתן להן אף להגיע אל המחסום הבוער. נעשה כל מאמץ אפשרי להשמיד את הבאים מטווח ארוך. לתדהמתם של החוסמים, לא חדלו המצרים לנהור לתוך המיצר. קרוב לוודאי שלא העלו בדעתם, כי יש חסימה ישראלית במקום זה. הם כבר הסכינו, בנסיגתם הארוכה, עם מראה הרכב הבוער, כתוצאה מפגיעתו של חיל־האוויר הישראלי, וגם קול ההתפוצצויות (וירי התותחים והמרגמות שכמוהו כקול התפוצצויות) לא היה חדש לדידם, שכן ידעו כי משאיות עמוסות־תחמושת משמיעות קולות מעין אלה. בנוסף על כך, היו המצרים המומים מן הלחימה הממושכת, ונסיגתם לא היתה מאורגנת כלל ועיקר. כלי, רכב מעטים, טנקים ונגמ"שים, אמנם פתחו באש בקרבם אל המחסום הבוער, אך לא עשו זאת בהתקפה מתואמת ומרוכזת, אלא באורח עצמאי: נוסעים ויורים – ומושמדים. הוא הדין בחיילים־רגלים אשר נעו, יחידים ובקבוצות, לאורך הדרך. היו שירו והיו ששרכו רגליים ברפיון־אונים ובחוסר־ישע. המיבחן הנוקב טרם החל לגבי החוסמים.

אבל, למעשה, הם היו בעיצומו של מיבחן נוקב למן הרגע בו נכנסו לחסימה: הם היו עייפים־עייפים, ופה ושם היה שריונאי נרדם תחתיו. כל עוד פעלו ולחמו, היו תכליתיים וקטלניים; אבל בהפוגות הקצרות שבין הפעולות היו שוקעים בתרדמה עמוקה. בשלב מסויים פקד סרן גיא על התותחן שלו: “400 מטר מימין, פגז – אש!” מקץ דקה בעט קלות בגבו של התותחן וגער בו: “מדוע אינך יורה?”

התותחן מיחה, נעלב: “המפקד, הטנק כבר בוער לפניך!”

מסתבר שהמפקד נרדם לשבריר־דקה ולא שמע את קול הירי – אף לא חש את רתיעתו של הטנק בשעת הירי.

והיו תותחנים שנמנמו בראש מושפל על חזה, כאשר חל אתנח בקרב. אבל כל אימת שנדרשו שוב לירות, חשו המצרים בבשרם את יעילותם.

סמוך לשעה שמונה בערב קיבל המג"ד אברהם הודעה, כי מתקרבת אליו תגבורת: סוללת תותחים־מתנייעים מדגם “פריסט” ומשאית עם דלק. זה היה דלק־שלל – דלק־מטוסים שמצאה פלוגת־הסיור בשדה־התעופה של ביר־תמאדה והריצה ללא־דיחוי אל אברהם שמצבו דחוק עד־מאוד. על המשאית “רכּת־העור” הוטל לעשות אותה דרך עצמה שעשה אברהם, בתוך ים של אנשי־אויב ורכב־אויב, שעה שכל קליע תועה עלול היה להצית את כל הדלק שעליה. נדרש מן הנהג אומץ־לב רב לאחוז בהגה באותם תנאים.

זו היתה תגבורת בשעתה, אך המתח לא רפה. למען הדיוק, עוד גאה, שכן לשדרת־התגבורת היו בעיות. בריחוק כקילומטר ממצבת פארקר נשתרבּבה שיירה מצרית בין הכלים הישראלים. הנסיונות שעשה מפקד התגבורת לקבוע אמצעי־תקשורת־והזדהות עם מפקד החסימה, ועם זאת להימנע מהסתבכות בכלי־רכב של האויב – עלו בתוהו. הכל נסעו באורות מלאים, כשסגן עמוס, ה“צבר” המגדל ורדים במשק בחייו האזרחיים, והמפקד על סוללת התותחים המתנייעים במילואים, יודע שהוא “מסובך” עם המצרים, ואילו המצרים מן־הסתם אינם יודעים בחברתו של מי הם נמצאים.

“אל דאגה”, הרגיע אותו אברהם במכשיר־הקשר. “בפתח החסימה בוערות שתי משאיות מצריות, ולידן עומדים אנשים משלנו. לאחר שתעבור אותן, עמוד בצד וזהה את הכלים שלך. לכל השאר נדאג אנו.”

זו היתה נחמה פורתא, שכן האש מן המשאיות הבוערות איימה על משאית הדלק. אבל השדרה הקטנה התמידה בתנועה.

עמוס עבר על פני המחסום הבוער, נעצר ליד קצין־המודיעין שעמד שם עם שני מקלענים חמושים במקלעי־שלל בני 30 מ"מ, והחל מדווח במכשיר־הקשר:

“הראשון שלי…”

מימין לכביש (מדרום) היו גיא והטנקים שבפיקודו וחלשו על הגישה. מעבר לכביש היו טנק המג“ד וזחל”ם־הפיקוד, ומאחור הטנקים של חיים. בתווך – מפקד פלוגת החרמ“ש עם כיתת־עתודה וג’יפ סיור. לידם – המרגמות בנות 120 המ”מ, שהיו מטווחות על הצומת. כמובן מאליו, ירו רק תותחיהם של הטנקים שעדיין נותר בהם דלק, ואילו מן האחרים ירו במקלעים. והכל ירו על־פי הוראותיו של אברהם, שפעל בהתאם לדיווח על הכוח הנכנס.

“גם זה שלנו”, הודיע עמוס.

“היכנס ופנה שמאלה”, הורה אברהם למפקד ה“פריסט”.

“זה שלי…”

“פנה ימינה.”

“זה מצרי!”

“אש!”

שריקת פגז, והנגמ"ש המצרי “נאסף אל אבותיו”.

“גם זה מצרי.”

בּוּם! – והמצרי הלך בעקבות קודמו.

וכן הלאה, עד למעבר השדרה הישראלית כולה. במאסף נע נגמ“ש מצרי, גורר מקלע נ”מ. ירו בו במקלעים 0.5, אשר הבקיעו את דפנותיו, וכיתת חרמ"ש הסתערה עליו וחיסלה את יושביו.

סגן עמוס נשם לרווחה ופקד על נהגו להיכנס למערך החסימה. ברגע זה נשמע קול נפץ שלא מעלמא הדין. אחת ממשאיות־המחסום הכילה מוקשים וחומרי־נפץ אחרים, וכעת התפוצצה. ה“פריסט” של עמוס, שמשקלו כ־23 טונות, נהדף קדימה כארבעה מטרים, וכל היושבים בו טולטלו טלטלה עזה. “למשך שבריר־שניה חשבתי שיש למצרים נשק אטומי”, התבדח עמוס לאחר שנתעשת.

לתותח המתנייע ולצוותו לא אירע דבר, והוא הצטרף למערך החסימה שם מצא עמוס את המג“ד אברהם המום במקצת, בריחוק כמה מטרים מן הזחל”ם שלו, ואת פוקסי מן החרמ“ש מעסה את צלעותיו במרחק כעשרים מטרים מזחל”מו־שלו. שניהם הועפו על־ידי הדף ההתפוצצות, אך לא נפגעו.

שעה שנפתרה בעיית ההזדהות וההתחברות במחסום המיתלה, צצה בעיה זהה בפני הגדוד־האח, אשר עמד בחסימה בצומת ביר־תמאדה – מיתלה – ביר־חסנה.

על גדודו של סא"ל אהרון (“פדלה” בפי פקודיו) הוטל לחסום את הציר ולהשמיד שיירות־אויב שינועו מכיוון חמד־נח’ל.

החסימה אורגנה במיבנה של חניון־לילה, כשהטנקים החיצוניים הם המיועדים לפעול כנגד האויב. השיירות המצריות הארוכות־ארוכות נעו באורות מלאים. החוסמים הניחו לכלי־הרכב המצריים להגיע לטווח שלושים עד חמישים מטר, קודם שפתחו עליהם באש. רק לאחר שעה ארוכה עמדו המצרים על המתרחש, ואלה שהגיעו מאוחר יותר ביצעו איגוף קל לצד צפון. מה עשה “פדלה”? העתיק את החסימה צפונה – והמשיך בביצוע המשימה.

במשך הלילה הושמדו עשרות רבות של משאיות, מאות חיילים מצריים, מספר נגמ“שים ותותחים נ”ט, וכארבעה טנקים. כלי־הרכב הבוערים האירו את המדבר “כמדורות ל”ג בעומר“. ועדיין לא נמסר, כנראה, דיווח מצרי לאחור על המתרחש בצומת! בשעת לילה מאוחרת הגיע ג’יפ מצרי לתוך החניון. אותה שעה ערך המג”ד ביקורת בחניון, לוודא שאנשיו ערים ושהכל כשורה. כאשר נתקל הג’יפ המצרי בזחל“ם של המג”ד הישראלי, צעק מיור מצרי שישב בו: “אנא מסרי! אנא מסרי!” (אני מצרי). הוא היה משוכנע, כי הגיע לחניון מצרי וחשש שמא “אחיו לנשק” יירו בו בשוגג.

סופו שנורה על־ידי אויביו, ולא בשוגג.

בריחוק־מה נבלמה משאית אצל טנק ישראלי שחסם את הכביש, והנהג המצרי הרעים בקולו בזעף, בערבית: “זוז מהדרך, מטומטם שכמותך! אינך נותן לעבור!”

צרור של “עוזי” העביר את הנהג לעולם הבא.

המצרים שישבו בארגז־המשאית, נמלטו נפחדים – ישר לתוך החניון. מכיוון שנתקלו באש, התבלבלו שבעתיים. מצרי אחד קפץ לתוך הטנק של רבינוביץ, ב“קפיצת דג”: ראשו למטה ורגליו למעלה. מפקד הטנק ירה בו ב“עוזי” שלו, והמצרי נשר על הטען־קשר, שלא ידע את נפשו מרוב תדהמה. להרף־עין קפא תחתיו בעיניים קמות. רבינוביץ חשש בלב נחרד, כי פגע בטען־קשר, במקום במצרי.

לאחר שנמלטו המצרים מן המשאית הפגועה, האיר אחד השריונאים בפנס־כיס את ירכתי הארגז, ולא ראה דבר. הוא חזר, איפוא, שקט ובוטח אל הטנק שלו. נקל לשער את תדהמתו כאשר ראה, בבוקר המחרת, ארבעה מצרים משתופפים דוממים כמלפפונים כבושים בארגז־המשאית, ברוב פלצות. אילו היו אמיצים יותר, אמר לנפשו, מה עלולים היו לעולל לנו בלילה?

מאחר שמספר הכלים המצריים שנקלעו לתוך חניון־החסימה גדל והלך בהתמדה, צצה בפני סא"ל אהרון הבעיה: כיצד להבדיל בין ידיד לבין צר באנדרלמוסיה הגדולה? הפתרון נמצא בהצתת מספר כלי־רכב פגועים של האויב, בנקודות מרכזיות מסביב לחסימה.

בינתיים נתחוור כי הרופא נשאר “תקוע” עם חלק מהדרגים בריחוק שניים־שלושה קילומטרים מאחור, על ציר ביר־חסנה. מ“מ הסיור, סגן שמואליק, נשלח להביא את הרופא. זו היתה משימה הרת־סכנה, שכן על הסייר הוותיק הוטל לנסוע בג’יפ הבלתי־מוגן שלו בכיוון הפוך לכיוון תנועתן של השיירות המצריות. כל נגמ”ש וכל משאית עלולים היו לחסלו בצרור אחד. אך שמואל – סטודנט למתימטיקה ולפיסיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, יליד עפולה בן 21 – חשב על משימתו יותר מאשר על עצמו. הוא דהר בג’יפ אל מקום הימצאו של הרופא ואמר לו בפשטות: “דוקטור, סע בעקבותי.”

בנסיעה איטית יותר, וזהירה־זהירה, הוביל סגן שמואל את הרופא אל החניון, על פני שיירות מצריות. הפעם “רעד הקורקבן” אצל מ"מ הסיור: בדרך זו עלול היה להיפגע על־ידי אנשי החסימה! ברם, התיאום פעל להפליא. מכיוון שכך, יצא שמואל שוב לדרך – להביא גם את הדרגים אל החניון. היה זה מעשה־רב שעורר התפעלות בלב אנשי הגדוד כולם.

אנשי החסימה החלו מתדלקים ומתחמשים – כמעט בו־בזמן שניתן גם לסא"ל אברהם לעשות זאת בפיתחת המיתלה.

מכיוון שנקבע מלכתחילה ש“כל מי שנע בשטח ללא הסדר מיוחד, נדפק!” – אסורה היתה התנועה בשטח החסימה, עד לאותו רגע. עתה שלח אברהם את ג’יפ־הסיור שלו, עם מ"מ הסיור, זולטי, ללוות את משאית הדלק מטנק אל טנק. בכל מקום יצא הצוות לתדלק. אלא שלא היו לכולם משאבות או משפכים. ובכן, הריקו את פחיות הביסקוויטים שלהם (“למי היה פנאי לאכול?”), נקבו את תחתיתן ועיצבו משפך מאולתר.

מלאכת התידלוק בוצעה תוך סכנת נפשות, בין קליעים מעופפים וליד דלק דליק ביותר.

עד שהגיע הדלק אל גיא ואנשיו, היו ידיהם מלאות ב“טיפול” במצרים שבקרבתם. לימינם של גיא ואנשיו התנשאו גבעות עתירות כּוּכים. בתוך הכוכים ישבו חיילים מצרים רבים. סגולה כנגד אפשרות של התקפה מצד החיילים הללו, היתה כיתת חרמ“ש שהוקצתה לגיא. המצרים ניהלו דו־שיח עסיסי עם אנשי החרמ”ש הישראלים. כל אחד משני הצדדים הזמין את השני: “תעל הוּן!” (“בוא ועלה לכאן”) – אבל כפעם בפעם היה גיא משלח צרורות־מקלע או פגז־תותח אל הכוכים, על־מנת להבהיר לחיילי האויב כי אל להם לקבל את ההזמנה ברצינות…

כל אימת שהיה גיא מבחין בתנועה כלשהי לפנים, או הבהק כלשהו, היה יורה שמה, או שולח את אנשי החרמ"ש שבפיקודו.

לכוח־האבטחה היתה מרגמה קטנה, בת 52 מ"מ – “צעצוע קטן”, לדעת גיא – אך היו לה פצצות־תאורה. הטווח של המרגמה הזאת לא עלה על ארבע מאות מטר, אך באותן נסיבות היה זה טווח מספיק בהחלט. אחת מפצצות המרגמה הזאת גילתה טנק־אויב שניסה “להתגנב” בלאט. הטנק הושמד.

בראותו כיצד בולטת צלליתו של טנק־האויב על רקע הנוגה של פצצות־התאורה של המרגמה, עלה בדעת גיא כי גם הטנקים שלו נראים כך לעיני האויב. לכן חדל להפעיל מרגמה זו, אלא אם כן היה חשש לתנועת שריון בקרבת־מקום.

פצצות־התאורה חדלו, איפוא, לשמש מקור־תאורה רצוף. ואז נדלקה משאית מצרית עמוסה מוקשים. חומר־הנפץ כלה כעבור זמן־מה, אבל צמיגי המשאית בערו זמן רב. השריונאים של גיא ואנשי החרמ"ש שפעלו לצידם, ניסו בקדחתנות לכבות את האש הזאת. רק לאחר שקרעו את הצמיגים בכידוניהם, קרעים־קרעים, וכיבו כל קרע לחוד, גווע גם מקור־תאורה זה.

בעוד הישראלים טרודים בתידלוק ובהדיפת המצרים מפיתחת המיתלה, נשמע קול זחלים על הכביש. זה היה קולם של טנקים רבים. מכיוון שמשאית־המחסום התפוצצה, נפתחה הדרך ולא היה סיפק בידי איש לחסמה מחדש על־ידי הפיכתה והדלקתה של משאית אחרת. כהרף־עין שידד אברהם את מערכותיו: לחרמ“ש הורה לשמש “עיניים” לטנקיסטים, על־ידי תפישת עמדות־תצפית; את המרגמות כיוון לעורף החסימה, כסיוע לטנקים של חיים; את ה”פריסטים" כיוון אל החזית, ובמיוחד אל הצומת. לתאורה שימשו פצצות־התאורה של מרגמת החרמ“ש בת 52 המ”מ. אברהם השתמש בהן בחסכנות מרובה, שכן מספרן פחת והלך והלילה עדיין ארוך היה. השעה היתה 23:00, בקירוב.

רק בשעה אחת־עשרה בלילה עלה טאופיק יחיא על יצועו הדל, במחנה־הפליטים המאולתר שהוקם ברובע סאלט שבמבואות רבת־עמון. עד לאותה שעה היו ידיו מלאות בטיפול בשלושת אחיו ושתי אחיותיו הצעירים ממנו, שאביו הפקיד באחריותו שעה ששלח אותם מג’נין אל מעבר לנהר הירדן, בלילה של ה־7 ביוני, לאחר ששטף צה"ל את העיר הגדולה שבגדה המערבית של הירדן. תחילה היה על טאופיק להיאבק על קבלת מנות־מזון משומרות – סרדינים ובשר – בשביל להקתו הקטנה והרעבה. אחר־כך שטח על רצפת־האבן הנוקשה והקרה של החדר שהוקצה להם, פריטי־לבוש למיניהם, תחליף ליצוע, שכן בירדן נופקו לפליטים רק שמיכות־צמר להתכסות בהן.

לאחר ששכבו הכל לישון, ישב טאופיק שעה ארוכה עם אחיו־לגורל, בני־גילו, בחזית הבית. הם גוללו איש בפני רעהו את סבלותיהם, קוננו על הבטלה המנוונת ועל הגעגועים אל הבית – והלימודים. כמה היצר טאופיק על שלא לקח עמו את ספריו ומחברותיו, בעת בריחתו! בגיל 20 – גילו של טאופיק – צריך אדם לחשוב על עתידו; ואיזה עתיד צפוי לפליט חסר־השכלה וחסר־תעודה?

בלב כבד נכנם טאופיק אל החדר הצפוף, והצטרף אל אחיו המתהפכים מצד אל צד בשנתם הטרופה. הוא ידע כי גם בלילה זה לא תרד תנומה על עיניו.

גם מעיניו של אחמד מרואן נדדה השינה בחדר העלוב שהוקצה לו ולמשפחתו הקטנה בפאתי רבת־עמון. אחמד, בן ה־34, לא דאג לפרנסה, שכן כבר היה בוגר אוניברסיטה, מורה, סופר, עתונאי ועורך תכניות בתחנות־רדיו ערביות שונות במזרח־התיכון ובמזרח־הקרוב. אבל בהיותו לפליט, השאיר אחמד מאחוריו, בעיר־מגוריו רמאללה, דירה מרווחת ועתירת־נוחות, חווילה שעמדה על סף השלמתה – ושורשים עמוקים־עמוקים.

אמנם, ברבת־עמון התגוררו הורי אשתו, פאטימה, והם הביעו מלכתחילה את נכונותם לאכסן את בתם, חתנם וששת ילדיהם, בביתם שבעיר הבירה הירדנית. אבל כמה זמן אפשר לחיות כך, בגלות, סמוך על שולחנם של אחרים? ומה יהא על הנכסים והתקוות שנשארו במולדת?

אחמד ביכר, איפוא, להתחלק בגורלם של הפליטים האחרים מן הגדה המערבית, וגם בתקוותם לשוב במהרה למקום־מוצאם. אבל – מה ימצא בשובו? פליטים שאיחרו להגיע לרבת־עמון הביאו עמם סיפורי־זוועה על מעללי “הציונים” במקומות הכבושים. “רמאללה הפכה עיי־חרבות, וכל אשר בה נבזז בידי הכובשים”, סיפרו אלה שזה־מקרוב באו. ואחד הפליטים, ממיודעיו של אחמד, אמר לו כי במו־עיניו ראה את ביתו ברמאללה קורס תחתיו, לאחר שהונח בו מטען־נפץ בידי חבלני־צה"ל…

האמנם נקברו כל התקוות והתכניות־לעתיד, מתחת לעיי־החרבות? אם כן, מה יהיו פני העתיד שלו ושל משפחתו?

מחשבות העתיד לא העסיקו אותה שעה, כלל ועיקר, את מחמוד עבאסי, בשרכו את רגליו בחולות המדבר, בואכה תעלת־סואץ ומצרים. מוחו חדל לפעול לפני שעות רבות־רבות, והפך ליורה רותחת שרק דבר מוצק אחד מתחבט בין דפנותיה: הביקוש אחר מים. בראשית מסע־האימים שלו, היה מחמוד שותה מים מתוך מיצני־מכוניות שנקרו בדרכו. ביממה האחרונה נמצאו כל המיצנים מרוקנים מכל וכל, כתוצאה מצמאונם של אלפי החיילים האחרים שעברו בדרך זו.

אכן, היו מעט מים באחדות מן המימיות שנשאו עמיתיו, אנשי פמלייתו של מיור־גנרל פארוק עבדל חמיד, אבל הקצין אסר עליהם – באיום־מוות – לגעת במים אלה, שנועדו, לדבריו, “לשעת חרום”. איסור זה לא חל על לחלוח שפתיו של המיור עצמו, פעמים אחדות ביממה, ועל תגלחת־הבוקר שאי־אפשר בלעדיה.

בעודו נשרך בעקבות המפקד, בלילה ארוך ונורא זה, הבזיקה פעמים אחדות מחשבה נוראה במוחו המלובן של מחמוד: “צריך לשחוט אותו ולהתחלק במים שלו!”

מחמוד מיהר להדיח מחשבה זו ממוחו, והחיש את צעדיו. הלכה ונתעצמה בליבו התקווה, כי חבורת הנסוגים שהוא נמנה עליה, תיתקל בכוח ישראלי אשר יקח אותה בשבי. השבי הפך, לדידו של מחמוד עבאסי, שם־נרדף למנוחה, מזון לשובע ומים לרוויה.

אך הקצין הקפיד לסטות מן הדרך כל אימת שנדמה כי קרב ובא כוח־אויב. מנוי וגמור היה עמו להגיע אל התעלה, למצרים, לביתו אשר לנוכח הפירמידות שבגיזה.

הדרך למצרים – מגיזרה זו של המדבר – עברה במיצר המיתלה, או במיצר הדייקה הסמוך אליו. ולשם שם המיור את פעמיו.

בה־בשעה שהתארגנו מחדש אנשי סא“ל אברהם ברעם בחסימה שבפיתחת המיתלה, אירגנו המצרים את התקפתם הממשית הראשונה: בחסות אש ארטילרית – שלא היתה תכליתית ביותר, מכיוון שעמדותיהם של החוסמים היו יעילות עד־מאוד – הסתערו לתוך מיצר המיתלה מספר טנקים מצריים, אחד מדגם טי־54 והאחרים משמידי־טנקים מדגם אס.־יו.־100. הטנק הראשון הספיק לחלוף על פני החסימה כולה. רק בעת כניסתו למיצר ירו בו התותחנים הישראלים – שכן בהיותו בלב החסימה, היה חשש שתותחים מן הצד האחד יפגעו בטנקים בצד האחר של החסימה. לכן הומטרה על הטנק המבקיע רק אש־מקלעים נמרצת. ירי התותחים חודש רק כאשר עבר הטנק את החסימה. כזכור, עמדו בעורף החסימה הטנקים של חיים. מכיוון שעד לאותה שעה לא היו ידיהם מלאות עבודה, והם הסתפקו רק בהדלקת כלי־רכב (מאלה שנפגעו או נוטשו בגיזרה שלנוכח פניהם), כפעם בפעם, לצרכי תאורה – היו אנשיו של חיים מנומנמים ברגע שחלף הטנק המצרי על פניהם. סא”ל אברהם לא שמע דבר, לכן התקשר באלחוט עם המ"פ חיים ואמר לו: “רשום לחובתך נקודה שחורה…”

מסתבר שלא העריך נכונה את המצב.

אחד ממפקדי הטנקים שפניהם לעורף החסימה, היה “חרש” באותה שעה: מכשיר־הקשר שלו לא פעל, ומפקד הטנק עצמו היה מנומנם. כאשר שמע טנק עובר במהירות על פניו, נתחדדו חושיו מחדש והוא פעל בהתאם לפקודות־הקבע בגייסות־השריון: “אתה ‘חרש’? החזיק־החרה אחרי חברך”. מפקד הטנק הישראלי, שמעון שחם, איש אילת ומעובדי תמנע, פקד איפוא על נהגו לנוע בעקבות הטנק הדוהר. לשוא ניסו מ“פ חיים והמג”ד אברהם לקרוא לשמעון שיחזור. הוא לא שמע, והמשיך בתנועה. לאחר שגמא כברת־דרך קצרה ביותר, נוכח שמעון לדעת כי הטנק שלפניו נמוך מדי. משמע, טנק אויב! ולטנק אויב אין מניחים לעבור חסימה. ניתנה פקודת אש, והטנק המצרי קפא תחתיו. רק אז חזר שמעון לעמדתו. גם הטנק ה“חרש” מילא את תפקידו בתכליתיות.

בינתיים הגיעו הטנקים המצריים האחרים אל לב החסימה. השריונאים הישראלים לא יכלו להפעיל את תותחיהם, מחשש שיפגעו זה בזה. ירו, איפוא, רק במקלעים – מקלעי הטנקים והחרמ“ש כאחד. כאן פעל החרמ”ש כחיל־רגלים ממש: לא מתוך זחל“מים, אלא מתוך עמדות ותעלות, כאשר גם נהגים מאמצים מקלעים אל גופם ולוחצים על ההדק. האש הומטרה אל כל נקודה הנחשבת “רכה” או פגיעה בשריון המצרי. הטנק הראשון נדלק, ובעודו אחוז־להבות הגיע לעורף החסימה. שם “טיפל” בו מ”פ חיים. הנותרים, שנעו בעקבותיו, נבלמו על־ידי חברם הבוער, וזכו מיד לטיפול דומה. תותח־מתנייע אחד, שהוצב בתווך וקיבל הוראה “להיות טנק”, ירה בכינון ישיר והיה קטלני ביותר.

התקפתו הראשונה של האויב נשברה. אבל המצרים שבחוץ לא ידעו זאת. הם ראו כי חבריהם עברו ולא חזרו, לכן התארגנו לנוע בעקבותיהם. כעשרים שריונים – רובם אֶס־יו־100 – נתרכזו בפתח המעבר, והיה ברור שגם הם ינסו לפרוץ פנימה בלחימה: מעבר המיתלה היה המוצא היחיד שלהם בכיוון לתעלת־סואץ ולמצרים. נשאלה רק שאלת העיתוי. אנשי החסימה קיימו, איפוא, רמת־ערנות מירבית, ואף שיפרו את עמדותיהם ככל האפשר. אנשי החרמ“ש שיגרו “משושים” לעמדות־תצפית. אל אחת הנקודות הרמות, מעל לטנק המג”ד ולזחל“ם־הפיקוד, עלו טוראי יהושע עובדיה, בעל הכינוי “כושי”, ועוד חייל אחד. “כושי” נטל עמו את המקלע 0.3 מן הזחל”ם שלו.

בעוד “כושי” מציב את מקלעו, נפצע חברו מיריות פרועות שירו המצרים אל תוך המיצר. הקליע – ממקלע 0.5 – שפצע קשה את חברו של “כושי”, שרט גם את “כושי” עצמו. הוא נותר, איפוא לבדו בעמדה הגבוהה, עם חבר שנזקק לחבישה ולסעד, עם פצע בזרוע ועם מקלע כבד ומשימה כבדה שבעתיים: לאבטח את המג"ד.

כל מאמציו של “כושי” להציל את חברו הפצוע, עלו בתוהו. “אני מת, כושי… אני מת”, גנח הפצוע – וליבו של “כושי” הלך ונשבר בקרבו. הוא חשב על משפחתו של הפצוע. והזדהה עמה בכל ליבו. רגישותו לנושא המשפחה היתה חריפה במיוחד באותה עת, שכן “כושי” בן ה־27, תושב רמת ישראל בתל־אביב, יצא את ביתו בדרכו לשרות במילואים ימים אחדים קודם שהוכנס בנו בברית־המילה. בכל רגע של פנאי בימי הכוננות והלחימה, נפנו הגיגיו של “כושי” להוריו, המטפלים בבתו הקטנה, ולאשתו עליזה, שלא הספיקה להיוועץ בו על השם אשר יותן לבנם.

בעוד אנשי החרמ“ש משפרים עמדות, סיימו השריונאים את מלאכת התידלוק והתיחמוש והיו מוכנים לקראת המצרים. הטנק של המג”ד אברהם תודלק סמוך לשעה 01:00, ועד שהוכן לפעולה עבר אברהם לזחל“ם־הפיקוד. משם דיווח למח”ט על הנעשה במיתלה. בעודו דובר, נראו אורות של שיירה קרבה ובאה מכיוון פארקר ונשמעה נהמת מנועיהם של טנקים. אברהם קיבל דיווח על טיבה של ההתקדמות המצרית, ואמר במכשיר־הקשר: “זהו זה, המח”ט. שוטפים אותנו… כעשרים טנקים… וגם חי“ר…”

שלושת כלי־הרכב המצריים הראשונים הצליחו לעבור את פי המחסום. הם נתלקחו תוך כדי תנועה, ועד שהגיעו לעורף החסימה – הושמדו. את הרביעי “קטל” תותח־מתנייע שהתייצב למול הכביש.

ואז קרא המג“ד אברהם במכשיר־הקשר: “המצרים עולים על הזחל”ם שלי… סוף!”

סוף… למעשה, סיומת מקובלת בנוהל של תקשורת; אך באותן נסיבות פסח ליבו של המח"ט ישכה על פעימה אחת, לשמע מלה זו. בעיני־רוחו כבר ראה את קיצו של הגדוד – גדוד־שריון מעולה ורב־עלילה.

אבל זה לא היה סופו של הגדוד – אם כי קיצו של המג“ד אברהם נראה קרוב מאוד שעה שניתק את הקשר עם המח”ט שלו: כעשרה חיילים מצרים הגיעו אל זחל"ם־הפיקוד, ומפקדם הקיש באגרופו של הדופן ושאל: “מן האדאן” (מי אתם?)

אברהם מיהר לשלוף את אקדחו ולירות בקצין המצרי. האנשים האחרים שהיו בזחל“ם־הפיקוד ירו אף הם – אבל חלק מן החיילים המצרים השכיל להימלט מן האש ולטפס על צלע הגבעה החולשת על עמדת־הפיקוד. החייל הישראלי היחיד שיכול היה לאסור קרב עליהם באותו מקום היה “כושי”, אשר פוקסי, מפקד החרמ”ש, הטיל עליו לאבטח את המג"ד.

מכיוון שמקלעו של “כושי” ניצב על חצובה, ולא ניתן לו לצודד אותו בכיוון הנחוץ, לפת אותו “כושי” בידיו החשופות, הרים אותו אל המותן וירה בכיתה המצרית. קנה־המקלע כבר היה מלובן כמעט, לאחר שירה מספר ניכר של ארגזי־פעולה; אבל “כושי” לא הרפה מן המתכת הלוהטת עד שראה את אחרון המצרים קורס תחתיו. כאשר החזיר את המקלע למקומו, דבק חלק מבשר כפותיו בקנה החם.

נגמ“ש מצרי חדר למיתחם בעיצומו של הקרב הנמרץ הזה, והמג”ד פקד על אנשי החרמ“ש להסתער עליו. רב־סמל ירקוני, הקשיש שבחבורה, שכבר נלחם בפיקודו של אלוף יגאל אלון במלחמת תש”ח והמשיך לשרת בשריון בקשי־עורף, חרף גילו, הסתער בראש חוליה בת ארבעה חיילים, הטיל שני רימוני־יד על הנגמ"ש והשתתף בריסוסו בצרורות של “עוזי”.

גם התקפה זו מוגרה. אד היא סחטה עוד טיפת־מרץ מן המעט ששרד – לפלא! – בלוחמים של אברהם.

עתה, יותר מאשר אי־פעם לפני כן, נגזר על השריונאים הישראלים להילחם בשינה יותר מאשר באויב.

ועדיין היה כוח־שריון ניכר של האויב בין מצבת פארקר לבין החסימה.

השחר הביא עמו תגבורת – ורווחה – לחוסמי המיתלה. הגיעו תותחים־מתנייעים וכמה טנקים מגדודו של סא"ל “פדלה”, והגיעו מטוסי חיל־האוויר הישראלי, ששפכו אש וגפרית מן השמים על ריכוזי השריון המצריים שעדיין צבאו על פיתחת המיתלה.

רפה הלחץ מעל שריונאיו של סא“ל אברהם – ואז התעלפו שניים מהם מאפיסת־כוחות בתוך הטנקים שלהם, וצריך היה לשלוף אותם ולפנותם במהירות לבית־חולים. סא”ל אברהם ברעם, בן 33, יליד הרצליה, הוליך את אנשיו אל נקודת־הריכוז של החטיבה ושם ניתן לו – בפעם הראשונה מאז יצא למלחמה – לישון ללא הפרעה מספר שעות רצופות.


 

18 התקפת נגד    🔗

(יום ד', 7 ביוני)

פעמיים בלבד ניסה האויב המצרי להתעשת ולהגיב. הפעם הראשונה חלה ביום השני למלחמה. לפני עלות השחר נצטיירה לפני הפיקוד המצרי תמונה מעורפּלת למדי של המצב, לפיה הצליח צה“ל להבקיע את המערך המצרי־פלשתינאי בגיזרת רפיח ונמצא בעיצומו של קרב־הבקעה בגיזרת אבו־עגילה – אום־כתף. אם בגלל “ערפל המלחמה”, אם בגלל דו”חות כוזבים מאת מפקדים מקומיים, ואם בגין מיכלול של סיבות שונות, כאלה ואחרות, טרם ידעה קאהיר כי גורל אום־כתף נחרץ כבר, וכי בין הציר הצפוני ובין הציר הדרומי כבר הסתננה אוגדתו המשוריינת של אלוף יפה ופניה אל לב חצי־האי סיני. כתוצאה מתמונה חלקית זו, יצאה פקודה מגבוה, “ליישר את הקו” – להזרים כוחות מלב סיני אל קידמתו, במגמה לבלום את צה"ל.

נסיון להזרים תגבורת משוריינת ורגלית מאיזור ג’בל־ליבני לאל־עריש המותקפת קשות, נחבט במחסום השריון והאש של חטיבת ישכה, בביר־לחפן.

עד לצהרי יום שלישי כבר הוחוור לפיקוד המצרי כי התפורר הקו הראשון כולו, ואז יצאה הפקודה השניה אל הכוחות המצריים בסיני: לסגת אל “קו־ההגנה השני”, מצד אחד, ולחסום את צירי התיגבור והנסיגה – מיצר המיתלה, מיצר הג’ידי וביר־גפגפה (המלאז) – לבל יעבור בהם צה"ל. את תפקיד החסימה, והחיפוי על הכוחות הנסוגים עד להיערכם מחדש בקו־ההגנה השני, הטיל נאצר על הדיביזיה המשוריינת המעולה ביותר שלו – הדיביזיה ה־4 – שהיתה מרוכזת בסמוך לתעלת־סואץ.

לרוע מזלם של המצרים, היתה גם הפקודה השניה – בלתי־מעשית, ומאוחרת עד־מאוד. מיצר המיתלה נחסם – על ידי צה“ל, מיצר הג’ידי נפרץ – על ידי צה”ל, ואילו באיזור ביר־גפגפה ניטשו קרבות־השריון המרים ביותר במחצית השניה של המלחמה.

ביר־גפגפה היה אחד המרכזים הצבאיים החשובים ביותר של מצרים בחצי־האי סיני. היו שם שדה־תעופה, מצבורי־תחמושת וציוד־מלחמה ומחנות־שריון. וזה היה שטח “קלאסי” בשביל לחימת שריון־בשריון.

אל השטח הזה דהרה אוגדתו של אלוף טל. אך ביום זה – השלישי למלחמה – מצא טל לנחוץ להקצות “שעה נפישה” לחטיבתו של שמואליק, זו אשר הבקיעה את המערך המצרי בציר הצפוני, ואיבדה רבים משריוניה ומאנשיה. משימת ההתקדמות המהירה אל ביר־גפגפה, וכיבוש השטח, הוטלה איפוא על חטיבתו של “מן”.

“מן”, אחד ממפקדי־הצנחנים שעבר לשריון (כמוהו כבירו, עליו עוד יסופר בפרק על רמת הגולן), עמד בראש כוח ששריוניו הצטיינו בימי “קדש”: טנקים צרפתיים קלים מדגם “אמיקס 13”, וטנקים כבדים יותר מדגם “שרמן” משופץ ומחודש. לאויב בביר־גפגפה היו טנקים סובייטיים כבדים מדגם טי־55.

כאשר הגיע “מן” לקירבת ביר־גפגפה – בשעה 15:30 – נתקל באש מצרית עזה, ונודע לו על תנועת־נגד של שריון מצרי. טל הורה לו להציב גדוד טנקים אחד על כל צומת בכביש ביר־גפגפה (היו שני צמתים כאלה), ואילו את גדוד ה“אמיקס” להריץ מערבה.

בעודו ממלא אחר הפקודה, ספג “מן” אבידות הן מן הטנקים המצריים והן ממטוסי “מיג” שעוד שרדו לפליטה בחיל־האוויר המצרי ועטו על שריוניו. מטוסי “סופר־מיסטר” ישראלים הוזנקו לעזרתו. הם הניסו את המטוסים המצריים, אך “סופר־מיסטר” אחד הופל. טל החליט להחיש תגבורת אל “מן” על־מנת לא לאפשר לאויב להסתנן אל מחוז ה“מלאז”. מכיוון שה“צנטוריונים” של אל“מ שמואליק עדיין היו שרויים בתידלוק, נשלחו אל ה”מלאז" ה“פּאטונים” של החטיבה. עשרים “פאטונים”, בפיקודו של סא“ל אורי ובהנהגתו האישית של אל”מ שמואל, יצאו לדרך. כוח זה הסתער על שדרת־אויב בקירבת הדרך לאיסמעיליה – שדרה שביקשה לסגת, מן־הסתם, והיתה בסדר־גודל חטיבתי. שריונאיו של שמואל השמידו יותר ממניין טנקים, כתריסר נגמ"שים וכמאה משאיות עמוסות חיילים.

לעת לילה, כאשר התכנס השריון של טל בחניון־לילה, נתברר שהמצרים ראו באותה מערכה “התקפת־נגד מתואמת” (משמע, בסיוע מטוסים). המגמה: לפרוץ את החסימה הישראלית ולפתוח את עורק־הנסיגה. מכיוון שטרם הושגה המטרה הזאת, ניתן לצפות להמשך הלחץ המצרי מכיוון התעלה – מצד החלקים הנותרים של חטיבת־השריון ה־4 המצרית.

בלחץ הזה חשו בעליל אנשי ה“אמיקס” של “מן”, בפיקודו של סא"ל זאב.

איתרע מזלם: לא זו בלבד שנגזר עליהם להתמודד עם “טי־55”, אלא שאחד מפגזי האויב פגע במצבור־תחמושת שנמצא במרכז החניון הלילי שלהם. בהתפוצצות האימתנית ניספו 16 מאנשי הגדוד, 20 אחרים נפצעו קשה והחניון כולו נתעטף ענני עשן ולשונות־אש.

“יש להחיש תגבורת לכוח המותקף!” הבזיקה החלטה במוחו של אלוף טל, ולשם כך נבחרה פלוגת ה“צנטוריונים” של רס"ן שמאי קפלן.

באותה עת, כ־15 ק“מ מערבית לביר־גפגפה, נתקל סרן אמנון גלעד, סייר־אוויר של אוגדת האלוף טל, בתוך ה”פייפר" הזעיר שלו, במטוס “מיג 17”. מיד שבר גלעד את כיוון הטיסה, ואז הבחין בשני “מיג 17” נוספים בגובה שלו. הוא קיווה שלא יתגלה וירד מגובה 3,000 ל־700 רגל. אחד ה“מיגים” צלל לקראת ה“פייפר”. בהיות ה“מיג” קרוב לפתיחת האש, שבר ה“פייפר” בפתאומיות כלפי מטה. בגלל מהירותו המסחררת, לא יכול היה ה“מיג” לשבור בעקבותיו.

שוב ושוב היה גלעד, ב“פייפר”, מתיישר וטס מול אחד ה“מיגים” – ושובר ברגע הנכון. מטחי הכדורים של ה“מיגים” לא השיגו את ה“פייפר”. משחק זה נמשך שוב ושוב, כשטייס ה“פייפר” מתמרן כך שה“מיג” לא יוכל להתייצב עליו. אולי נפנו ה“מיגים” לעומת סופר־מיסטרים, כי לפתע נותר ה“פייפר” בודד בחללו של האוויר, בודד – ובריא ושלם.

שמאי קפלן, שבזמנו נכשל במשימת שיתוקה של אש־אויב בגיזרה הסורית, ואחר־כך נתגלה כמפקד־שריון מבטיח גדולות, נמנה על הפורצים בגיזרת רפיח ועל חלוצי השריון הישראלי באל־עריש, כבר בערב הראשון של המלחמה. גם עתה נע בראש, כסוס־מלחמה תוסס – הגם שהיה כבר עייף מאוד ושתי ידיו היו חבושות, פצועות ודואבות. כדרך מפקדי־השריון בצה"ל, הוליך את אנשיו ופלג־גופו העליון מעל לצריח־הטנק שלו.

מבלי להמתין לתגבורת, השיב גדודו של סא“ל זאב מלחמה שערה, בקשי־עורף מופלא. ה”אמיקסים" הקלים לא נשברו תחת הלחץ המצרי הכבד. הם תימרנו כמירב יכולתם והתמידו בירי גם לאחר שנוכחו מפקדים ותותחנים כאחד, כי חלק־הארי של הפגזים אינו מזיק כלל לשריון המצרי העבה. העמידה העיקשת ערערה את הרוח ההתקפית של המצרים והם החלו תופשים עמדות חסויות מאחורי דיונות.

אזי הגיעו למקום “שרמנים” שתחמושתם מועטת, והחלו פוגעים במצרים אשר פגעו קשה כל־כך בחניון של ה“אמיקסים”. מטוסי חיל־האוויר הופיעו אף הם, וגרמו לנסיגת המצרים לריחוק כחמישה קילומטרים משדה־הקטל. שעה קלה לאחר מכן שטפה־חלפה על־פני המקום פלוגת ה“צנטוריונים” של רס"ן שמאי.

“אל תתרחק יותר מעשרה קילומטרים!” התרה סא“ל זאב ברס”ן שמאי. אפשר שהקשר לא היה טוב ביותר. מכל מקום, שמאי המשיך להתקדם.

“שמאי יצא מטווח הקשר”, מיהר זאב לדווח לטל.

“הוי!” גנח אלוף־השריון – אשר לא איבד את קור־רוחו אף לרגע מאז פרוץ המלחמה. הוא התקשר ללא־דיחוי עם אל“מ שמואל וביקש ממנו לעשות הכל על־מנת להתחבר מיד עם הפלוגה הבודדה. אל”מ שמואל, שצייר בעיני־רוחו את ריכוזי השריון המצריים המבקשים לסגת מן ה“מלאז” ואשר לתוכם עלול שמאי להיקלע, לא נזקק לכל הסבר נוסף. הוא החל מיד בפעולה.

בינתיים התקדם שמאי עם שמונה ה“צנטוריונים” שלו בכיוון לתעלת־סואץ. מכיוון שלא ראה אויב לפניו, הודיע לאחור כי יתקדם עד שייצור מגע. הוא ואנשיו לא חששו מפני מגע עם האויב. פלוגה זו ידעה יותר לחימה ב“מלחמת ששת הימים” מכל פלוגת־שריון אחרת (למעט, אולי, פלוגותיהם של עין־גיל ושל גיא). צלקות הלחימה ניכרו היטב הן בטנק־המפקד והן בגופו של המפקד עצמו.

שני טנקים נעו, האחד לימינו והאחד לשמאלו של שמאי קפלן. הם הבחינו בטנקים מצריים מדגם “טי־55” ופתחו עליהם באש. הירי היה מדוייק וקטלני. ה“צנטוריונים” חידשו את מיבנה השדרה והמשיכו לנוע. “עוד מעט נסיים את המלחמה, דן”, הבטיח שמאי לדן מרידוד הצעיר, שנלחם לצידו מאז מעבר הגבול ביום ב' בבוקר. “עוד נהיה הראשונים על גדת התעלה!”

ברגע זה פגע פגז בצריח הטנק של שמאי. כאשר נתחדש הקשר עם הפיקוד, היתה בפי סגנו, יואב, בשורת־איוב: “המ”פ נהרג. עבור."

בדיעבד נודע כי פלוגתו של שמאי נקלעה למארב־אויב. נפגעו טנקים אחדים, אך אנשי הפלוגה לא הכזיבו. איש מהם לא איבד את עשתונותיו אף לרגע. הם נחלצו במהירות לאחור, נתפרסו ופתחו בקרב־אש. הטווח היה 1,300–400 מטרים. הטנק של שמאי השתתף בקרב, לאחר שהוצא המפקד מתוכו ופונה בזחל“מ לאחור. עד שהגיעה גופתו של שמאי אל זחל”מו של סא"ל זאב, כבר השמידו ששת הטנקים הכשירים של פלוגתו לא פחות מעשרה “טי־55”. אבל שמחת, הנצחון ניטלה מן השריונאים. “שמאי איננו”, התייפחו הלוחמים, כילדים שנתייתמו.

מותו של שמאי כאילו פיזר את הספקות. אותה שניה היו אלוף טל ואל"מ שמואל כמו נתנסים בלחץ כפול ומתנגש: הצורך להגיע אל התעלה בכל המהירות, לפני שלחצים בינלאומיים מבטלים אפשרות זו – והצורך לחסוך בחיי אדם ככל האפשר.

נקמת־דמו של שמאי היתה מהירה ושוצפת. אל"מ שמואל איגף את ריכוז השריון המצרי בדרך חולית קשת־עבירות, ופתח עליהם באש מכל העברים. חיל־האוויר הישראלי נכנס אף הוא לפעולה, והקרב הוכרע תוך שעות מעטות. האויב סבל אבידות כבדות ביותר, ואילו שמואל איבד שני טנקים בלבד. לבסוף, היו אלה שמואל ואנשיו, הראשונים שהזינו עיניהם בתעלת־סואץ.

שעות מעטות לאחר מכן הגיעו אל הסואץ גם שריונאיו של סא"ל אהרן (“פדלה”), אשר טעמו חלק אחר מהתקפת־הנגד המצרית – הלא הוא החלק של מיצר הג’ידי.

את הפקודה למהר ולעבור במיצר הג’ידי, בטרם ייתפש על־ידי האויב ובטרם ישמש “פרוזדור הצלה” לכוחות מצריים הנסוגים לכיוון התעלה, קיבל “פדלה” – מפקד הגדוד השני בחטיבתו של אל"מ ישכה – שעה שהגדוד הראשון (של סא"ל אברהם) עמד בסיום המשימה של חסימת מיצר המיתלה. שריונאיו של “פלדה” כבר נמצאו בתנועה ובלחימה שלושה ימים ושלושה לילות, בהם מילאו משימות חסימה וטיהור לכל אורך הציר של החטיבה. כאשר נתקבלה הפקודה לנוע אל הג’ידי, כבר לא היה הגדוד של “פלדה” כוח מרוכז ומגובש: אחת מפלוגותיו נשלחה כתגבורת לגדוד שעסק בחסימת המיתלה; פלוגה שניה נשלחו לאבטח את צומת־תמאדה מפני אפשרות של פריצת אויב בכיוון לג’ידי.

“פדלה” יצא, איפוא, אל הג’ידי עם שישה־עשר טנקים בלבד, ששניים מהם צריחיהם פגועים ואין הם יכולים לירות אלא על־ידי צידוד הטנק כולו. טובים היו במיוחד לתפקידי קשר ופיקוד.

מצב האנשים לא היה טוב ממצב הכלים. כולם היו עייפים עד־מאוד ונוטים להרדם בכל רגע של העדר־פעילות.

בתנועה אל מיצר הג’ידי הובילה פלוגתו של טוביה. יחידת־הסיור נעה בצד המאיים יותר – צד שהיו בו גבעות רדודות, אשר אפשר להניח כי הוצבו בהן מארבים.

בפתח המיצר נתקל פדלה בתותחי נ“ט ונ”מ, מספר נגמ“שים והרבה חי”ר. טוביה, המ“פ המוביל, פרס מיד את פלוגתו ופתח באש. תוך דקות הושמד אחד מן הנגמ”שים, והנותרים נמלטו מן המקום. הפלוגה פתחה במירדף. המג"ד עצמו הצטרף להסתערות זו, ועד שנסתיימה נמצא סמוך לראש השדרה.

שריונאים אינם אוהבים מיצרים, שכן אין בהם מרחב תמרון או אפשרויות פריסה ותנועה מהירה. ומיצר הג’ידי הוא אימתני במיוחד. זהו קניון עמוק, שדפנותיו מתנשאות לגובה 50–60 מטר ובהן בונקרים מבוטנים. הדרך מעפילה בתלילות אל ראש גבעה, ומשתפלת כלפי מוצא המיצר, בכיוון תעלת־סואץ. על־פני חלק־הארי של הדרך התלולה והעקלקלה, בת הקילומטר, יכול לנוע בה רק כלי־רכב יחיד, ובמקרה הטוב ביותר אפשר לנוע בצמדים. כזה הוא המצב בחמש־מאות המטרים האחרונים – הנמתחים בקו ישר – במורד אל המוצא מן המיצר.

אם כי נמסר במפקדת החטיבה שאין ידיעות על כוחות־אויב בשטח, ניהל אהרון את תנועת אנשיו במיצר הג’ידי במלוא הזהירות והאבטחה.

ואכן, מתוך אחדות מן העמדות שבדפנות המיצר ניתכה אש על השדרה הקטנה. מיד נסכר פי האויב בפגזים. בהמשך הדרך לא ניכר עוד סימן־חיים מתוך הבונקרים, אך אהרון ואנשיו לא סמכו על נסים והיו “משחילים” פגז לכל פתח שנפער לעיניהם; כי מה עלול היה לקרות, אם היה מצרי עז־נפש ובעל כלי־נשק נגד־טנק מבצבץ לפתע מאחד הכוכים, ובולם את הטנק המוביל? כך היה חוסם את דרכה של השיירה כולה.

בשעה 10:00, בקירוב, ביום ה', 8 ביוני, הגיע סא"ל אהרון לעמדת־תצפית בראש מיצר הג’ידי – “וליבי היה לשיש”, כדבריו. לרגליו נפרשה בקעה ובה – בריחוק 1,800–2,500 מטר ממנו – כשלושים טנקים מצריים מדגם “טי־55” שנראו כנטושים.

ברגע זה פנה סגן שיש, אחד מפקודיו של סא“ל אהרון, וביקש רשות לירות מתותח הטנק שלו באחד הטנקים המצריים שבעמק. התשובה – “חבל על הטנק” – כבר היתה מונחת על קצה לשונו של המג”ד, כאשר נזכר כי סגן שיש נמנה על קומץ השריונאים שטרם ניתן לו לנסות את כוחו בקליעה אל מטרת־אויב ברורה, שכן בקרב על ג’בל־ליבני סימאה השמש את עיניו. הוא נענה לבקשתו.

בלב שמח שילח סגן שיש פגז מדויק אל אחד הטנקים המצריים שבעמק. כהרף־עין נעור העמק לחיים, משל היה זה קן־צרעות שילד שובב ידה בו אבן. מסתבר שחלק מן הטנקים היה מאוייש, ואותו חלק שלא היה מאוייש באותו מעמד אוייש במהירות רבה על־ידי צוותים שהגיחו מאחורי תלוליות, שם היו שקועים באכילה ובנפישה. המערך המצרי הגדול התניע את מנועיו, אך לא מש ממקומו, כאילו אמר: “רצונכם בקרב? בבקשה! אנו מחכים לכם.”

מכיוון שהטנק של אהרון היה פגוע בצריחו ולא יכול לירות, נטל המג"ד מכשיר־קשר, העפיל לראש הגבעה והחל משמש קצין־תצפית ובקר־אש לשלושת הטנקים הקדמיים של טוביה. השריונאים הישראלים יכלו לירות אך ורק בטנקי־האויב הרחוקים מהם, שכן כל התקדמות אל קצה הרכס, לשם ירי אל הטנקים הסמוכים יותר, היתה חושפת את הטנקים של טוביה לאש האויב.

כאן ציפתה אפתעה בלתי־נעימה לאהרון ולאנשיו: גם לאחר שהחלו נפגעים טנקים מצריים, לא נטש איש מהם את שריונו! לא קשה היה להסיק את המסקנה, שזהו כוח רענן, שטרם טעם את נחת זרועו של שריון צה"ל ואשר מן־הסתם נשלח מכיוון מצרים לתגבר את הכוחות המצריים בלב סיני או לאבטח מעברים כמו הג’ידי בשביל הנסוגים מלב סיני.

מתוך שיגרה ביקש המג"ד בתחילה סיוע אווירי, שכן היה ברור לו כי נסיון להסתער במורד הדרך, בקו הישר בן 500 המטרים, למול טנקי האויב שצוותיהם נחושי־החלטה ואיתנים ברוחם – יעלה לו במחיר אבידות רבות. הסיוע האווירי הובטח, אך הדקות הפכו לשעה ולשעתיים, כפעם בפעם נתקבלה הודעה על דחיה בשיגור המטוסים אל שמי הג’ידי. לבסוף, בשעה 16:00 בקירוב, הודיעה מפקדת החטיבה כי לא ינתן סיוע אווירי לפורצי מיצר הג’ידי. “יהיה עליכם להסתפק בסיוע ארטילרי”, פסקה מפקדת החטיבה. “אנו שולחים לכם שתי סוללות תותחים מתנייעים.”

זו היתה אכזבה לא־קטנה למג“ד, אך מובן כי לא עלה בדעתו למשוך ידו מביצוע המשימה. הוטל עליו לעבור במיצר במיצר הג’ידי ולנוע בכיוון לתעלת־סואץ – וזאת יעשה. אך מכיוון שנגזר עליו להסתפק בסיוע ארטילרי, כינס סביבו את המ”פיים, התווה את תכניתו בפניהם והורה להם להוציא את מפקדי הטנקים והתותחנים ולהקצות לכל אחד ואחד מהם בבירור את מטרות־האויב שיהיה עליהם להעסיקן בעת ההסתערות – שכן זו נועדה להערך במהירות מירבית.

“אילולא היינו כולנו מפוייחים ומכוסים מסכה של זיעה ואבק, ודאי הייתי רואה כיצד מחווירות פניהם של האנשים”, אמר סא"ל אהרון לאחר מעשה. “אני־עצמי ודאי לא חייכתי אז מאוזן עד אוזן…”

המ“פיים הלכו לשוחח עם פקודיהם, ואחר־כך חזרו אל המג”ד ואמרו לו בקול צרוד מעייפות ודאגה: “המג”ד, אתה יודע שאנו מוכנים ללכת אחריך באש ובמים, וכי נבצע כל פקודה. אבל נדמה לנו שעומדת לפנינו הסתערות־התאבדות, נוסח ה’קאמיקאזה' היפאנים…"

אחד המ"מים, רמי, התנדב לרדת בלילה עם שלושה אנשים ובאזוקות ולפגוע באויב מטווח קצר – ובלבד שלא תיערך ההסתערות במורד, לאור היום.

אהרון הבין לרעם. גם בליבו כרסמו חששות כבדים. הוא החליט לעבור בין פקודיו ולחזק את ידיהם במספר משפטים קולעים. ברגליים יגעות עבר ממחלקה למחלקה ומצוות לצוות, ואמר לאנשיו בפשטות: “בחורים, משימתנו היא להשמיד את האויב, וזאת נעשה. עליכם רק להיזכר בקרבות הקודמים כדי להיווכח שאנו יכולים תמיד לשריון המצרי. במקום סיוע אווירי, אתן לכם סיוע ארטילרי יעיל ככל האפשר. ואני־עצמי אוביל את ההסתערות.”

דבריו עודדו את האנשים, אבל עדיין היו הלבבות כבדים. סא“ל אהרון פנה אל זחל”ם־הפיקוד על־מנת להחליף דברים עם המח"ט.

הדברים שהשמיע המח"ט באוזניו ערבו לו יותר מכל יצירה ששמע אי־פעם: “אתם עומדים לקבל סיוע אווירי. הכן רימוני־עשן כדי לסמן את מקומכם בבוא המטוסים.”

כאשר בישר המג“ד בשורה זו לאנשיו, השמיעו קריאות גיל והעיפו כומתות שחורות אל־על. בעודם ששים ושמחים ומתכוננים להסתערות במורד המיצר, הטיל המג”ד כחצי־תריסר רימוני־עשן, בהפסקות קצרות – אך הסיוע האווירי בושש לבוא. כאשר הגיעו המטוסים, לבסוף, כבר לא נותרו רימוני־עשן. מה עשה אהרון? שלף דגל כחול־לבן גדול מאחד הג’יפים, עלה על צריחו של טנק והחל מנפנף בדגל לעיני הטייסים. הם הבחינו בו ופתחו בהתקפת־ריקוט על טנקי־האויב.

עוד הוא מנחה את המטוסים אל מטרותיהם שבעמק הצר והקשה לתמרון אווירי, והנה הבחין מזווית עינו בקנה תותח הפונה אליו מריחוק חמישים מטר בלבד.

“נזכרתי בקטע־הפתיחה של סרט מסרטי ג’יימם בונד, בו נראה לוע־אקדח מכוון לעיני הצופה היושב באולם־הקולנוע”, סיפר אהרן אחר־כך. בעוד מחשבה זו חולפת במוחו, השפיל את ראשו אינסטינקטיבית – וצרור מן המקלע־המקביל ופגז שבא בעקבותיו חלפו מעליו. בדרך כלל, אין טנק נוטה “להתעסק” עם חייל בודד, שעה שיש טנקי־אויב בקרבת־מקום; אך יתכן שהמצרים הבחינו בפעילותו האינטנסיבית של אהרון והסיקו שהוא מפקד הכוח העומד בראש המיצר. מיד לאחר הירי – והשתוחחותו של המג“ד – יצאו שני אנשי־צוות מתוך הטנק המצרי ופתחו בתנועת איגוף. אפשר רצו לוודא שהמפקד הישראלי נקטל; אולי רצו לקחתו בשבי; ויתכן שנתנו דעתם למסמכים כל שהם העשויים להימצא בכליו. המג”ד הניח למצרי המוביל להגיע עד לריחוק חמישה מטרים ממני, ואז התרומם וירה בו מאקדחו. המצרי נפצע בכתפו וכלי־נשקו נשמט מידו. אהרון אמר לו מיד בעברית: “קרב אלי ושב לידי!” ומכיוון שידע כי המצרי אינו שומע עברית, הסמיך פנטומימה לאמירה.

ברגע זה הגיע הטנק של מ"מ שיש אל המקום, ואהרון עלה עליו והצביע לשיש על טנקי־האויב. שיש ירה ופגע בטנק אחד, ואז ראה אהרון כי המצרי הפצוע מזנק אל כלי־הנשק שנשמט לפני־כן מידו. מסתבר שרוח־הלחימה שפיעמה בכוח־השריון המצרי שבעמק, פיעמה גם בליבו של המצרי הפצוע. לא היתה ברירה אלא לחסלו.

בינתיים נתרכזה כל השדרה הגדודית בצידו האחורי של מיצר הג’ידי, והמג"ד החליט לנצל את ההלם של התקפת האוויר כדי להסתער במורד. אמנם, מחמת קשיי התמרון האווירי בשמי העמק הצר, לא עלה בידי חיל־האוויר הישראלי להשמיד אלא שלושה מתוך שלושים הטנקים המצריים, אבל המוראל בכוח־השריון המצרי ירד. בעוד הסופר־מיסטרים צולפים מאחור, פתחו הצנטוריונים באש מלפנים. סגן שמואל ליבנווירט, סטודנט בן 21, יצא בג’יפ־הסיור מערבה לוודא בדיוק מהו כוח המצרים. הוא דיווח בדיקנות על מיקומם של ה־טי־55. נפתח קרב פגזים ביו השריון הישראלי והמצרי, כשהג’יפ של שמואל נע כל הזמן ופגזי שני הצדדים מתעופפים מעל לראשו.

הוראותיו של סא"ל אהרון היו פשוטות בתכלית הפשטות: ברגע בו תתאפשר פריסה, בקצה המורד הישר, פונה פלוגה אחת ימינה ופלוגה אחת שמאלה, ומסתערים.

הגדוד החל שועט במורד. המצרים ירו בשדרה הגולשת, אך מסתבר שאימתו של חיל־האוויר הישראלי הרעידה את ידי התותחנים והירי שלהם לא היה יעיל. אמנם, כל הטנקים של אהרון, ללא יוצא מן הכלל, נפגעו בשעת ההסתערות, אבל אף אחד מהם לא הובקע, לא הוצת ולא יצא מכלל פעולה. ואילו הירי של תותחני הטנקים הישראלים היה קוטל: מיד לאחר שנראה טנק מצרי יורה, ירה בי טנק ישראלי והעלהו באש. גם אחד הטנקים פגוע־הצריח השמיד טנקי־אויב. אך כיוון שלא ניתן לו לצדד את צריחו, כיוון התותחן את תותחו על־ידי צידוד הטנק כולו.

כבר בתחילת ההסתערות במורד הבחינו השריונאים הישראלים, כי החטאותיהם של המצרים מעלות ענני חול ואבק על פני הדרך. הם החלו מכוונים את הטנקים שלהם לתוך ענני החול הללו, וכך נעו בחסות מסך־אבק עד לטווח קצרצר מן האויב.

כאשר הגיעו הטנקים של אהרון אל העמק, ראו סביבם שבעה־עשר טנקים מצריים בוערים. מבט לאחור גילה להם כי המורד משובץ כולו מכתשי־פגזים – עדות חותכת ללחימתו הרצופה של האויב. אכן, זו היתה לחימה עיקשת – אך לוקה בחסר.

הבלתי־אפשרי קם והיה. כוח עייף מאוד, נחות במספרו ובעמדתו הטופוגרפית, פרץ מתוך מיצר־הרים שכמוהו כמלכודת־מוות, והשמיד כוח־אויב בעל עדיפות גדולה. סיפוק מילא את לב השריונאים, והמג"ד נתמלא גאווה על אנשיו.

הדרגים, שהמתינו בצידו האחורי של המיצר, הובאו למקום. שעה קלה הוקדשה לתידלוק ולתיחמוש, ואז המשיך הגדוד בתנועה. מטוסי חיל־האוויר, שתחמושתם כלתה, מילאו תפקיד של תצפית־אוויר ודיווחו למג"ד: “הטנקים שנמלטו מפניכם, נעצרו מאחורי תלוליות בהמשך הדרך. היזהרו מפני מארב.”

הגדוד התקדם, איפוא, בזהירות ובדריכות. האנשים היו מוכנים מבחינה נפשית למטח־האפתעה הראשון משריוני־האויב המסתתרים. מטח זה לא בושש לבוא. האש נבעה מן הטנקים שנסוגו מן חעמק שבפיתחת הג’ידי, ולידם עוד חמישה שריונים אימתניים ולהם צמד תותחים נ“מ בני 40 מ”מ.

כאן היה השטח פתוח, ואנשיו של אהרון פתחו בהתקפה נמרצת על האויב. ג’יפ־סיור ובו צעיר אמיץ־לב בן 21, סגן שמואל מעפולה, סטודנט למתימטיקה ופיסיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, התרוצץ בריחוק־מה לפני הטנקים הישראלים, מתעלם מאש האויב ומסייע באיכון מטרות:

“טנק… חמש־מאות לפנים… שלושה טנקים… שמונה־מאות מטר מימין…”

כל שריוני האויב שהיו במקום זה, הושמדו. תמה פרשת החסימה של מיצר הג’ידי, אשר זכה בפי השריונאים לכינוי “המיתלה הקטן”. הדרך אל תעלת־סואץ היתה פתוחה לפני גדודו של סא"ל אהרון, והאנשים גמאו אותה במרץ מחודש, כסוסי־מלחמה המשרגים שריריהם על־מנת להגיע אל השוקת המרעננת.

המאמץ היה כדאי. למראה נתיב־המים ההיסטורי רחב ליבם של הלוחמים הישראלים. רגליהם ניצבו על גדתה של התעלה, אשר מאז חפירתה הפכה את המרחב הזה לנקודת־חיכוך שמעצמות גדולות חומדות אותו ומתחרות על השליטה בו; ומאז הולאמה התעלה על־ידי שליטי מצרים, הוחרף הסכסוך הישראלי־ערבי, לא ניתן חופש־שיט לספנות ישראלית, אף לא לאניות זרות המובילות סחורה לישראל או ממנה. זכור היה נסיון המעבר של האניה הזרה “אינגה טופט” ושל האניה הישראלית “בת־גלים”, וזכורה עמדתם הסרבנית של המצרים גם לאחר שהחליטה מועצת־הבטחון של או"מ בראשית העשור שעבר, כי על התעלה להיות פתוחה לפני כל אניה – לרבות ישראלית.

עתה ניצב צה"ל לאורך הגדה, ומנוי וגמור היה עם ממשלת ישראל לא למוש משם עד שייאותו המצרים לשבת אל שולחן־הדיונים ולהפשיר את הקרח המזרח־תיכוני.


 

19 מעלה, אל הרמה    🔗

(עד יום ו', 9 ביוני, בשעה 15:00)

ביום ששי בבוקר היה מצב־הרוח בצד הישראלי של גבול הצפון, בשפל המדרגה. כעבור שעה הרקיע המוראל לשחקים. מה קרה בשעה קצרה והרת־גורל זו?

מהדורת החדשות של השעה שמונה בישרה על הפסקת־האש בגבולות מצרים וירדן. עזה היתה ההרגשה, שסוריה לא תהין להיוותר בודדה במערכה נגד ישראל: היא תחזיק־תחרה אחר בעלות־בריתה – ותצא שוב “נקיה” ממלחמה בישראל, כמו ב־1948 וב־1956, הגם שהיתה אחד הגורמים העיקריים להתלקחותה של מלחמת תשכ"ז, וללא ספק היתה האוייב הקנאי והקיצוני ביותר של ישראל.

בישובי־הספר נחרד הלב למחשבה, שמא יימשך הסיוט הסורי גם בעתיד, כמו בתשע־עשרה השנים האחרונות. מפלצת־הרמה – אותו דרקון היורק אש קטלנית אל העמק שלרגליו, ואשר שמות חטוטרותיו – תל־עזזיאת, דרבשייה, ג’לבינה ועוד – נודעו לשימצה בישראל, תמשיך לרבוץ יומם וליל מעל לראשי החקלאים וילדיהם. כה מדכדכת היתה מחשבה זו, שעשרים־וארבע שעות לפני שאסר צה"ל מלחמה על רמת־הגולן התייצבה משלחת בראשותו של ראש המועצה האיזורית, יעקב אשכולי, בפני אלוף פיקוד הצפון, אלוף דוד (“דדו”) אלעזר, ובפיה עצומה חד־משמעית: “קחו את הרמה!” אילו היתה ההחלטה צבאית בלבד, ודאי היה אלוף אלעזר נענה לתביעה זו ללא־דיחוי. מאז נעשה אלוף פיקוד הצפון, כשנתיים קודם לכן, היה עד למספר רב של תקריות־דמים והתנגשויות זעירות שיזמו הסורים לאורך גבול הצפון, ועז היה רצונו ללמד את התוקפנים לקח שלא במהרה יימחה מליבם. גם הוא חשב על הקשיים הצפונים בחיק העתיד, אם תמשיך רמת־הגולן להימצא בידי הסורים.

ילדי הישובים שבצפון, אשר נולדו בצל הרמה ובילו פעמים רבות במקלטים בגלל הפגזות הסורים, הגו יותר בהווה מאשר בעתיד. זו דרכם של ילדים. יורם שמידט בן השלוש וחצי, בן קיבוץ מעגן שליד הכינרת, התלונן בפני המטפלת על ש“אבא שוב לא בא לטייל אתי, כמו שלא בא אתמול ולפני אתמול!” יורם ישב במקלט מאז יום שני־בשבת, והשעמום טרף אותו בכל פה. גם ילדים אחרים השתעממו במקלטים. לא קל להחזיק ילדים שופעי־מרץ, במשך יממות רצופות, במקלט צר. במקלט בבית־הספר של קיבוץ גדות ניצלו המורות חלק מהזמן לדיון בענייני דיומא. אחד הילדים דיבר בקול חנוק על פינת־החי שנהרסה כליל בפגזי הסורים, וכל שוכניה ניספו. ענייני דיומא העסיקו גם את תלמידי קיבוץ תל־קציר. עופר חן, בן התשע, שאביו יצחק עובד בימים כתיקנם בבית־האיחוד בתל־אביב, טלטל את בלוריתו המתולתלת והשיב בכובד־ראש על השאלה: “האם הסורים אנשים רעים?”

“יש סורים שהם רעים, ויש סורים שהם לא רעים”, אמר עופר. “אני יודע שהכפריים רצו לעבד את האדמות שלהם בשקט, אבל הצבא לא נתן להם. את כל הכסף הם הוציאו על בונקרים! אני לא חושב שאני יכול לאהוב את הסורים. ראית מה שהם עשו לקיבוץ? לפני כמה זמן פגע פגז שלהם בבלון־גז ושרף לנו את כל חדר־האוכל. מאז קיבלנו כל יום אוכל מקיבוצי הסביבה. חוץ מזה, היו הרבה פגיעות בבתים. ישנו שבועיים בבית של ההורים. כי לא היתה דלת לבית־הילדים”.

עופר נמנה על הילדים המעטים שלא השתעממו במקלט. הוא ניצל את שעותיו הפנויות לקריאת ספרים כמו “הלב” לד’אמיצ’יס ו“השביעיה הסודית” לאניד בלייטון, ולמד ממבוגרים ממנו לשחק “שש־בש” ו“רמי”. כאשר נשאל אם הוא כבר מיטיב לשחק בקלפים, השיב בענווה: “ככה, לא כל־כך. קשה לי להחזיק את הקלפים ביד…”

ויעל צימבלס, בתו בת השמונה של מקס, מזכיר הקיבוץ כפר־סולד, הקדישה את הבוקר החמישי לשבתה במקלט, לכתיבת שיר לאביה: “כל היום במקלט משתעממים גם קטנים וגם גדולים. כל־כך גדול השעמום שמתחשק לצאת ולקטוף שום”. ובשולי השיר כתבה יעל: “ככה הם החיים במלחמה, אבא. אבל העידוד הכי טוב שלי, שננצח במלחמה!”

אכן, ילדים במקלטים מתבגרים מהר, והלך־מחשבתם נעשה פילוסופי. למשמע חדשות־הבוקר של “קול ישראל” ביום ששי, נתכווץ ליבם של מבוגרים רבים למחשבה, כי ייגזר על ילדיהם לחיות עוד שנים רבות במקלטים. כה משוכנעים היו רבים שהמלחמה כבר תמה, שבקיבוצים רבים יצאו מבוגרים וטף מן המקלטים. בגדות שוטטו התושבים על פני המשק, שלא נותר בו מתום. החצר כולה היתה “מרוססת”, ובשדות השרופים נדמה כי הניבה האדמה רסיסי־פגזים. ילדי־הקיבוצים טיפחו תחביב חדש: איסוף רסיסים. והמבוגרים רואים, ועיניהם כלות.

לא, חקלאי הצפון לא רצו במלחמה, אך בכל נפשם ובכל מאודם רצו כי יורחק הצבא הסורי מרמת־הגולן.

בצד הסורי של הגבול היו הרגשות מסוכסכים. הצ’רקסים, בני הכפר עין־זיוון, התפללו לסיומו של סיוט המלחמה ולבואו של השלום. מאה המשפחות המקומיות השתקעו ברמת־הגולן לפני כתשעים שנה, לאחר שאחדים מן הגברים שימשו שומרים באדמות פיק"א בראש־פינה. רבים מהם רואים עצמם ידידי ישראל – או, לפחות, נייטראלים בסכסוך הישראלי־ערבי. בסוריה סבלו מאז ומתמיד ממעמד של אזרחים מסוג ב'. מאז פרצה המלחמה במזרח־התיכון, הוחמר שבעתיים הפיקוח שהטיל עליהם הצבא הסורי, ונאסר עליהם להרחיק לכת מכפרם. כיוון שפרנסתם על התנובה החקלאית, ושווקיהם סמוכים לקונייטרה יותר מאשר לקו־הגבול, ניזוקו קשה. מצב דומה שרר בכפרים הדרוזיים מסעדה ומג’דל־שאמס. להוציא את פרק־הזמן הקצר בו כיהן הקצין־הדרוזי חאטום כמפקד הקומנדו הסורי, סבלו הדרוזים מאז ומתמיד מיחס נוקשה מצד דמשק. רבים מהם ידעו, כי טובה מנת־חלקם של הדרוזים בישראל השכנה, מגורלם־שלהם בסוריה. “לאחינו בישראל מכונות חקלאיות המאפשרות להם להוציא לחם רב שבעתיים מאדמותיהם”, אמר המוכתר של מג’דל שאמס, מחמוד סאפאדי בן ה־46, לאחר המלחמה. אבל מחשבות מעין זו עלולות היו לעלות בחייו של תושב סוריה. לפיכך לא ביקש סאפאדי אלא את בואו המהיר של מלאך־השלום. בימי שלום ניתן לו לסאפאדי להוביל משלוחי־תנובה לקונייטרה ואף לדמשק הרחוקה, ולחזור משם עם כמה אלפי לירות סוריות – כל הכנסת המשפחה למשך השנה. ובימי שלום אפשר לשלוח את הבן־הבכור, קאסם, בן ה־19, לאוניברסיטה, כיאה לבן מוכתר, ראשה לעתיד של משפחה רמת־יחש.

אבל החיילים הסורים אשר איישו את מוצבי הרמה לא רצו בשלום. הם בטחו בעליונות הטופּוגראפית והכמותית ורצו להמשיך ולהפגיז אותו חלק ממדינת ישראל השנואה, שהיה פרוש לרגליהם כמונח על כף־היד. “אילו הייתי אני תותחן סורי, אפשר שאף אני לא הייתי עומד בפני הפיתוי להפגיז את העמק הסמוך, הפורה כל־כך, לעומת הנוף הקודר שעל הרמה”, אמר חייל ישראלי לאחר שנכבשה הרמה.

לחיילים סורים היה יסוד מוצק להרגשת הבטחון שפיעמה בליבם. רמת־הגולן היתה מבוצרת כבר בימי המנדט הצרפתי, ובתשע־עשרה השנים שחלפו מאז הוקמה מדינת ישראל, השקיעה סוריה ממיטב משאביה בהאדרתו של מערך־הגבול שלה, בכיוון לישראל. רמת־הגולן (שנקראה גם “הרמה הסורית”) הפכה ל“קו־מאז’ינו” – ואף יותר מזה. בגין רצועת המוקשים הרחבה מאוד, שנזרעה לאורך הגבול, דמתה במידה מרובה ל“חומה האטלנטית” שהקים רומל כנגד פלישה לנורמנדיה. לא היה אח במזרח־התיכון למערך הסורי הזה. היו בו מוצבים עתירי בונקרים של בטון, תעלות־קשר שחלקן מחופה ומאפשר לחימה גם בשעת הפגזה והפצצה, גדרות דו־שיפועיות של חוטי תיל דוקרני, המרוחקות זו מזו מספר מטרים וביניהן זרועים מוקשים ומגולגלות גדרות־עכביש, ועוד כהנה וכהנה. כל מוצב עשוי היה להגן על שכנו וליהנות גם מהגנת השכן וגם מסיוע ארטילרי רב.

בקו־הגבול המבוצר ריכזו הסורים ערב המלחמה כוח רב: בקו הראשון – שלוש חטיבות (ה־11, חי“ר עם כוח־טנקים, בגיזרה הצפונית, ליד מסעדה; ה־8, חי”ר עם כוח־טנקים, בגיזרה המרכזית, ליד בית־המכס העליון; וה־19, חי"ר עם כוח־טנקים, בגיזרה הדרומית, ליד סקופייה). בקו השני היו שש חטיבות, מהן שלוש משוריינות. לרשות הכוחות הללו עמדו כ־165 כלי־תותח, כולל כמה עשרות תותחים ארוכי־טווח בני 122 מ“מ ו־130 מ”מ (אלה־האחרונים הינם מדגם סובייטי חדיש כל־כך, שטרם נופק למדינות אירופה המזרחית; טווחם כ־27 ק"מ ודיוקם רב), תותחי “הוביצר” בני 152 מ“מ, מטולי־רקיטות רב־קניים בני 132 מ”מ (“קטיושות”) מתוצרת צ’כוסלובקיה, מרגמות כבדות ונשק נגד־טנקים (נ"ט), כולל טילי “שמל” רוסיים. כמו כן היו על הרמה כמאתיים תותחים נגד־מטוסים (נ"מ) וכמה מאות טנקים. במוצבים הקדמיים עצמם היו עשרות טנקים מדגם “פּנצר” (גרמני, מימי מלחמת־העולם השניה) ו“טי־54” ו“טי־34” (רוסיים), בתפקידי תותחים־מתנייעים, בעמדות מוגנות היטב.

כנגד המערך הסורי הזה היה בפיקודו של אלוף אלעזר כוח ובו כחמש חטיבות. שתיים מהן נלקחו ממנו בתחילת המלחמה לצורך מסע־המלחמה נגד צפון הגדה המערבית, וחזרו צפונה רק לאחר שנפתחה המיתקפה נגד סוריה. למגמות הגנה ובלימה, שולבו כוחות צה"ל במערך ההגנה המרחבית של ישובי־הספר. “דדו” קיבל כמות ניכרת של ארטילריה. זו מוקמה בנחיתות טופוגראפית, לרגלי הרמה, אך הפליאה מכותיה בסורים בכל ימי המלחמה.

הנחיתות הטופוגראפית לא הרתיעה את צה“ל. כמו החיילים הסורים, כן גם חיילי ישראל רצו מאוד בהתמודדות. היה לצה”ל חשבון ישן־נושן עם הסורים, ובמלחמת ששת הימים נדמה כי תגיע שעת יישובו. צנחנים שנפצעו בירושלים השביעו את מפקדם, אל"מ מרדכי (“מוטה”) גור, שביקר אצלם; “קחו את הרמה!” משאלה דומה פיעמה בלב חיילי חטיבת “גולני”, אשר פעמים רבות הקיזו הסורים את דמם לאורך הגבול. ואלוף פיקוד הצפון, החייכן והנמרץ, בן ה־42, השתוקק אף הוא למחות אחת ולתמיד את חיוך הרהב והקנאות מעל לפרצופו של הצבא הסורי.

הרצון להעניש את סוריה הביא מתנדבים רבים אל היחידות אשר רוכזו בצפון: אנשים ששרתו באותן יחידות ושוחררו, או הועברו להג“א, או הוצבו לתפקידים אחרים במסגרת צה”ל ואשר יחידותיהם חדלו כבר להילחם ביום ששי, 9 ביוני. אחד מני רבים היה נהגו הוותיק של סרן אורי, איש כפר־גלעדי. בגלל פציעה בגב, הועבר הנהג להג“א. בפרוץ המלחמה נחפז אל מפקדו־לשעבר ומשאלה לוהטת בפיו: “תן לי גיבוי, שלא יענישו אותי לאחר המלחמה על עריקה. איני רוצה לשרת בהג”א. אני רוצה לחזור ליחידה…” מבוקשו ניתן לו, כמו שמולאה משאלה דומה של טוראי אבנר. אבנר החל את דרכו בצה“ל בקורס־טיס, אך משום־מה נפלט ממנו. מכיוון שהימים היו ימי המתח והכוננות, סופח אבנר לפלוגת טירונים, שלא נועדה להילחם. הוא התייצב בפני מפקדו, מ”כ אורי, והתלונן על קיפוח. אורי פנה אל מפקדו־שלו, וזה־האחרון הודה: “מי שנפלט מקורס־קצינים, צריך להימצא בקורס מ”כים ולא בפלוגת־טירונים. אך מה אפשר לעשות עתה?"

“הוא דורש לצאת אתנו, עם המ”כים", אמר אורי, איש חטיבת “גולני”.

“לא בא בחשבון”, פסק המפקד. “הוא לא עבר את כל האימונים של לוחם ב’גולני'. איני מוכן ליטול אחריות כזאת על עצמי”.

אבנר התעקש – וסופו שהגיע לקו־החזית, לשדה־הקרב. ליתר דיוק, לכמה וכמה שדות־קרב. דמותו תשוב ותופיע בהמשך סיפורנו.

רוח־ההתנדבות פשתה גם בין אנשים שמפּאת גילם שוחררו משכבר משרות צבאי, לא קרבי ולא בדרגי השרותים. בין המתנדבים הקשישים הללו נזדקרה לעין “דודה אולגה”, נהגת האמבולנס.

גם דודה אולגה חששה כל העת, שמא תבוטל ברגע האחרון ההסתערות על הרמה הסורית.

כאשר נדמה כי סוריה תיענה לקריאת או"מ בדבר הפסקת־האש, נעכרה איפוא רוחם של רבים.

אך סוריה לא יכלה לחזור בה מסורה. לאחר הפוגה קצרה, בשעות הקטנות של הלילה ועם שחר ביום ששי, חידשו הסורים את הפגזתם נטולת־האבחנה לכל אורך הגבול, ופגעו קשות בישובי־הספר, שאחדים מהם כבר היו לעיי־חרבות.

בשעה תשע בבוקר, בקירוב, נשמעה במכשירי־הקשר של החטיבות הקרביות באזור הצפון קריאת־האתראה: “היכון לתנועה!”

אילו היו החיילים פנויים לזאת, ודאי היו מעיפים כומתות באוויר ומשמיעים שאגות־גיל. רוח אחת אחזה בחטיבה המשוריינת של אל“מ אלברט – חטיבת־מילואים “קשישה” ו”משופשפת", ובחטיבת “גולני”, כוח רגלי של צעירים מן הצבא הסדיר, שרק פלוגת חיל־הרפואה החטיבתית וחלק מכלי־הרכב שלה הם מן המילואים. איש מהם לא נרתע מפני משימה הקשה הצפויה לו. החשש היחיד שהיה משותף לכולם, היה – שמא תבוטל ההוראה ברגע האחרון. ברם, בפיקוד כבר היה ברור, שגלגליה של מכונת־המלחמה לא ייעצרו עוד. תכנית המיתקפה היתה מלובנת לפרטיה ומעוטרת בכל האישורים הדרושים.

את תכנית מסע־המלחמה נגד סוריה תיאר אלוף אלעזר במלים הבאות:

“בפעולה נגד הכוחות הסוריים, שאנו הערכנום בדיוק ראוי־לציון, היתה תכניתנו כדלהלן: הבקעה במקום רך־יחסית, אף כי קשה מבחינת תנאי השטח, על־יד גבעת־האם, כלומר דרומית לתל־עזזיאת. מכאן ייכנס כוח משוריין אשר ייאחז ברכס בסביבות עין־פיט־זעורה, ומשימתו להתקדם דרומה, לכיוון זואב־אל־מיס־קלעה. על כוח רגלי של חטיבת ‘גולני’, שתוגבר בטנקים, הוטל לכבוש את המוצבים הקשים תל־עזזיאת, תל־פאחר, בורג’־בביל, ואחר־כך הכפר בניאס ותל־חמרה”.

סמוך לאחר ההבקעה בגיזרה הצפונית, היה בדעתו של אלוף אלעזר לפתוח פרצות נוספות באיזור גונן, דרבשיה, תל־הילאל ודרדרה, באמצעות כוח חי"ר אחר, כדי לאפשר דרכי־כניסה נוספות לכוחות שריון, “וכדי שהאוייב לא יוכל לגלות את המאמץ העיקרי שלנו, אלא מאוחר ככל האפשר”. כוח משוריין אחר צריך היה ליצור לחץ נוסף על־ידי כניסה מכיוון גונן אל הכפר הסורי רוויה. (ראה מפה “קרבות רמת הגולן”.)

תכנית ההתקפה המשוריינת בגיזרה הצפונית החלה מתגבשת במוחו של אל"מ אלברט כבר ביום ד', 7 ביוני, לפנות־ערב, לאחר שהתייצב בפני אלוף אלעזר. אלוף פיקוד הצפון הבהיר לו כי על חטיבתו תוטל הבקעתם של מוצבי הרמה הסורית באזור כפר־סולד – גבעת־האם ומזרחה בכיוון לזעורה. “קבוצת הפקודות תתקיים הערב”, אמר “דדו”.

בקבוצת הפקודות הוכתבה לאל"מ אלברט המשימה בלשון זו: הבקעה מזרחית לגבעת־האם, כיבוש מערך זעורה, התחברות לכביש מסעדה וכוננות להתקדמות אל קונייטרה.

בתדריך שנערך לאחר מכן נדונו פרטי הביצוע. מכיוון שתוכננה הבקעה לאור היום, בציר יחיד וצר ובמעלה מדרון תלול הנתון לתצפּית מלאה של האוייב עתיר־הארטילריה, ברור היה שההבקעה תתאפשר אך ורק בסיוע ארטילרי ואווירי יעיל, וכאשר הכוח המוביל יהיה מורכב בעיקר מטנקים. לאל"מ אלברט הובטחה תוספת־טנקים לצורך זה. היה ברור לו, אף מבלי שייאמרו דברים מפורשים, כי את ההבקעה יהיה עליו להגשים – בכל מחיר.

למחרת בבוקר סייר אל"מ אלברט בגיזרה, על־מנת לבחור את תוואי־ההבקעה. בשעה מאוחרת יותר נפגש עם מפקדי היחידות שלו, הסביר להם את המשימה, קבע את שטח הכינוס והסביר כי החטיבה תיכנס להבקעה ללא התעכבות להתארגנות – על־מנת להדהים את האוייב ולקצר את משך־הזמן של הימצאות בשטח־ההשמדה (זה השטח שבו מרוכז מירב האש של האוייב).

המפקדים בחטיבת־שריון היו מוכנים לכל משימה, ובלבד שזו תוטל עליהם סוף־סוף. זו היתה חבורה ותיקה ומאומנת היטב באימוני־מילואים, אשר חודשים מעטים בלבד לפני המלחמה עשתה עם אל"מ אלברט כחודש ימים בתרגיל חטיבתי גדול.

בהדרגה לובנה חלוקת המשימות: הגדוד של סא“ל אריה בירו ינוע בראש ויכבוש את מוצבי נעמוש. משם ינסה להשתלט על השטח שמעל למוצבי זעורה. כוח שיפעל עם המח”ט עצמו, בפיקודו של אמנון, יכבוש את מוצבי זעורה העליונה. גדוד החרמ"ש של קרן, עם פלוגת טנקים, יכבוש את מוצבי זעורה התחתונה. פלוגת־הסיור של רפי – למעט צוות שיצורף לגדודו של בירו לצרכי ניווט בשטח הקשה – תאבטח את אזור הפריצה, לכיוון דרום. יחידת ההנדסה של אפרים תנוע עם הטנקים של בירו, על־מנת לפרוץ דרך בשבילם ולהכשיר את ציר־ההתקדמות, אם יתגלו בו קשיים.

איש מאנשיו של אל"מ אלברט לא השלה את עצמו, שהנצחון יוגש להם על טס של כסף. המשימה שהוטלה עליהם עמדה בניגוד לכל תורת־הלחימה של שריון, ובניגוד להלכת־המלחמה בכלל: הבקעתו של מערך־אוייב מבוצר היטב־היטב ומוחזק בידי כוחות עדיפים בכמותם; ללא יתרון־האפתעה; במעלה מדרון תלול ומבותר; לאור היום; בציר יחיד וצר, שאין בו אפשרויות פריסה, איגוף ותימרון מהיר. ואם לא די בכל אלה, ידעו אנשיו של אלברט כי חטיבתם תהיה הפורצת היחידה בשלב ההתחלי. רק כעבור שעות ינועו כוחות אחרים בגזרות אחרות, וירפו את הלחץ מעל לחטיבה המשוריינת הזאת.

אף־על־פי כן, ששו השריונאים להזדמנות ליטול חלק במלחמה על הרמה. כל מפקד הציע את הצעותיו, וכך לובנה התכנית החטיבתית.

ביום חמישי בבוקר הגיש אל“מ אלברט את תכניתו ל”דדו“. אלוף הפיקוד שקד אותה שעה על מפותיו ועל תכניותיהם של המפקדים האחרים. סיגריה לא משה מבין שפתיו של “דדו'', אשר בניגוד לדרכו היה רציני ועייף־למראה. טבעות כהות כיתרו את עיניו, וקמטים נחרשו במצחו. אכן, מלחמתו־שלו תתחיל רק מחר, אך הוא כבר נדרש להוציא מרץ נפשי וגופני רב בימי הכוננות ובימי הבלימה, מאז פרצה המלחמה – אותם ימים בהם נמצא בנחיתות טופוגראפית וכמותית משוועת וידע, כי הסורים מרכזים עוד ועוד כוחות בקו הראשון וזוממים לפלוש לגליל ולעמק. “דדו” בחן את התכניות השונות לאור תצלומי־האוויר המוגדלים, בהם נראה המערך הסורי ונראו גם תוצאות ההפגזות וההפצצות הישראליות. מכיוון שרק חלק מן הביצורים הסוריים ניתן לגילוי מן האוויר, בהיותם חפורים ומוסווים היטב (אחדים מהם, על־ידי שדות־תבואה וגינות־ירק), נשען אלוף הפיקוד גם על דו”חות המודיעין המצויינים של צה”ל.

נתונים אלה, ורבים אחרים, היו לעיני אלוף פיקוד הצפון שעה שהגיש לו אל"מ אלברט את תכניתו. התכנית אושרה.

בו־ביום (יום חמישי) כונסה חטיבת השריון בשטחי־הכינוס שלה, אך הפעולה לא בוצעה באותו יום. רוח השריונאים נפלה בקרבם. “שוב דחיה, ובסוף יבוא הביטול”, רטנו בינם לבינם.

בלילה הועתק כוח הטנקים לשטח־כינוס אחר, בו נתאפשר יתר־פיזור, סגולה כנגד פגיעתם הרעה של הפגזים הסורים. ביום ששי בבוקר שמעו החיילים ברדיו על מגעים בדבר הפסקת־האש, ופניהם היו קודרות. היה ברור לכל, שאם לא תינתן הפקודה תוך שעות מעטות, תוחמץ ההזדמנות. והפקודה בוששה לבוא…

ואז, בשעה תשע בבוקר צרצרו מכשירי־הקשר: “היכון לתנועה!”

פקודה זו נמסרה לסא“ל בני, מפקד גדוד בחטיבת “גולני”, שעה שישב בחורשת אקליפטים על ארגז־עץ ריק, ושערו נתון בידי הספר הצבאי. בני לא הניח לספר להשלים את מלאכתו. הוא זינק ממקומו ומיהר אל מפקדו, אל”מ יונה, מפקד חטיבת “גולני”. יונה, זקוף־הגו וכבד־הגוף, ששיבה זרקה בשערו המתבדר ברוח, העביר על פני המפקדים הכפופים לו מבט חם, אבהי, מעיניו הירוקות, הקבועות עמוק בארובותיהן, מתחת למצח רם ומעל לחוטם רומי וסנטר נחוש־החלטה. הוא חבט קלות במקל שבידו, שעה שמסר הוראות אחרונות למפקדים. איש מהם לא יכול להסתיר את ריגושו הפנימי.

נחשול הריגוש סחף עמו כל מי שבא במגע עם הלוחמים. אחד הנסחפים היה רופא־הנשים התל־אביבי, ד“ר יצחק גליק, בן ה־34. בימי הכוננות לא הוצב ד”ר גליק, איש חטיבת “גולני” לשעבר, ליחידת־המילואים הקבועה שלו. תחת זאת, סופּח ליחידת־סיור שהיתה מוצבת בנגב. לאחר נסיעה בת שעות ארוכות בערבה, הגיע אל מפקדת היחידה והתייצב בפני המפקד, שהיה מיוזע ומאובק כמוהו.

“ד”ר גליק", אמר יצחק, בעל שיער החום החלק והפנים המאורכות הכהות, והושיט ידו ללחיצה מנומסת.

“נעים מאוד. ד”ר מוקדי", השיב מפקד הסיירת בבת־צחוק היתולית. ביחידה ידעוהו אך ורק בשם רפי. בחייו האזרחיים היה “דוקטור רפאל מוקדי, מרצה לשימור קרקע בטכניון בחיפה”.

כאשר פרצה המלחמה, נלחמה הסיירת יומיים באזור כונתילה. אחר־כך קיבל ד"ר גליק הוראה לעלות צפונה עם החובש שלו, רוני בן־דרור, ולהצטרף ליחידת־המילואים המקורית שלו. כאשר נפרד לשלום מעל רפי, לא חשב כי ייפגשו עוד – לכל הפחות, לא במהרה, לא במדים ולא בחזית.

המעבר מן הנגב לגליל היה לרוחו של ד“ר גליק. הוא הזדהה עם גבול הצפון מאז שרותו ב”גולני", ושש לעבור מן החולות הצחיחים אל אזור השדות המוריקים והמים הצוננים.

יצחק ורוני הגיעו לגליל ביום חמישי אחרי־הצהריים – ולא יכלו לאכן את יחידתם בסבך היחידות שרוכזו לנוכח הרמה. בחיפושיהם נקלעו תחילה למפקדת חטיבת “גולני”. ד“ר גליק שמח לפגוש שם ידידים ותיקים רבים. אל”מ יונה, המח"ט, הציע לו להישאר בחטיבה. הרופא כמעט ונתפתה, שכן מפקדת “גולני” היתה ממוקמת בשדה תלתן ירוק, ליד מים רבים – ניגוד מרענן כל־כך לאחר הלחימה בחצי־האי סיני. אבל צו־תפקיד גבר עליו, והוא חידש את חיפושיו.

בדרך פגש בגדוד השריון של סא“ל בירו. ליד המג”ד המפורסם ראה את ד"ר מוקדי, הלא הוא רפי, מפקד הסיירת בחטיבת־השריון. השניים נראו נרגשים: אך־זה קיבלו את אתראת הכוננות להתקפה על הרמה.

“מדוע לא תצטרף לגדוד שלנו כרופא נוסף?” נשאל ד“ר גליק. “ממילא אין לך סיכוי למצוא עכשיו את יחידתך. הרופא הגדודי, ד”ר לירון, ודאי ישמח לראותך לצידו”.

ואכן, ד“ר לירון, עמיתו של יצחק, הקצה לו זחל”ם־רפואה וצייד אותו בציוד הדרוש. (את ציודו־שלו השאיר ד"ר גליק מאחור, בצאתו לחפש את יחידתו, עם שחר. עם הציוד השאיר גם את קסדת־הפלדה שלו – שיכחה שהוא ניחם עליה במהרה עד־מאוד.)

שעה קלה לאחר שהתמקם ד“ר גליק בזחל”מו, מאחורי הנהג עדי ולצד החובש רוני, ניתנה הפקודה: “פעל!”

לשמע פקודה זו ניסך חיוך רחב על פניו הסגלגלות של סא“ל בירו, מג”ד הטנקים שנועד לנוע בראש. הגבר רחב־הכתפיים, המדבר “בצרורות”, העביר את עיניו הקטנות על פני פקודיו, שרק במשרוקיתו וזקר את אגודלו הימני אל־על, לאות נצחון. הוא נראה כהתגלמות המפקד הקשוח, השש אלי סכנה וקרב. ואכן, היה בירו מפקד קרבי מאז ימי פעולות־הגמול של צה"ל, בשנות החמישים; ושעה שעמד לעלות על רמת הגולן, היה רווי בטחון ביכולתה של חטיבתו לבצע את המשימה הקשה שהוטלה עליה. בשיחה עם הכתב הישראלי נתן ברון, ימים ספורים לפני כן, אמר בירו: “החיילים, שלי מוכנים למלחמה. אומרים שהנוער של היום פחות טוב מהנוער של מלחמת הקוממיות או של מיבצע ‘קדש’. שטויות! הנוער הוא מצויין. צריך רק להציב לו מטרה מוגדרת ולדרוש ממנו את השגתה. איני דואג. זכור את דברי: הכל יהיה בסדר!”

עתה עמד בירו זקוף בטנק־הפיקוד שלו ושלח דברי חידודין וחיוכים אל כל סביבותיו. פקודיו־אוהדיו התפללו בסתר־ליבם כי לא יחשוף עצמו כל־כך לאש האויב, בשעת הקרב; אך הם ידעו כי זוהי תקוות־שוא: בירו – קצין־צנחנים שהתאהב בשריון ודבק בו – היה “פייטר” מושלם. הוא אהב לראות הכל במו־עיניו, ובז לכל סכנה.

בסמוך אליו ישב רפי, מפקד הסיירת, בג’יפ שלו, וכדרכו עיין במפות. כפעם בפעם סקר את הרמה במשקפת ארוכת־טווח. על רפי הוטל להוביל את הכוח בנתיב הנכון ולשמש עיניים לחטיבה כולה. רפי בחן, איפוא, בעין מקצועית כל סלע על המדרון התלול, מחפש מקומות נוחים יותר למעבר.

בריחוק־מה מאחור שקד רב־סרן משה (“מוש”) חביב על רמת הכוננות של פקודיו ושל הזחל“מים שלהם. “מוש” היה עורך־דין צעיר ומצליח ועסקן פוליטי בולט בתנועת רפ”י. במילואים היה לו תפקיד מינהלי, אך בימי הכוננות תבע במפגיע פיקוד קרבי.

בצילו של עץ־זית סמוך ישבו פלסים מיחידת ההנדסה הקרבית, לקבל תדריך אחרון מפי מפקדם הצעיר, סרן דודו. יושבים היו “ישיבה מזרחית”, בשיכול־רגליים, ומאזינים בהתרכזות רבה לדיבורו המעשי של מפקדם: “הטנקים עולים ראשונים. אם הכל בסדר, מתקדמים. אם נעצרים, אתם עולים לפנות את המוקשים. הסימון צריך להיות ברור. סרט לבן מימין, פנסים ירוקים משמאל. זה בשביל הלילה. אם יש מכשולים אחרים, צריך לעלות עם דחפורים. יש שאלות?”

הפנים – פניהם של מהנדסי־הקרב במילואים, שבחייהם האזרחיים רובם סטודנטים – אינן מביעות דבר, ושום שאלה אינה עולה על דל שפתיהם. תדריך דומה שמעו מפי סרן דודו פעמים אחדות בימים האחרונים. בכל פעם האמינו שהנה תינתן פקודת הפעולה – אך הפקודה לא ניתנה, ושוב היה עליהם להתכנס מסביב למפקד ולקבל תדריך. הם לא שאלו דבר, אך שאלה אחת התגנבה לירכתי הלב: “האם יהיה עלינו לפלס נתיב בשדה־מוקשים, במדרון ההר, מתחת למטר פגזים וקליעים?” התשובה על שאלה זו היתה ידועה מן־הסתם לכל איש ואיש בהם.

לכל אורך שדרת השריון עסקו אנשים בהכנות האחרונות לקראת היציאה הנכספת לקרב. וב“זנב” היחידות הקרביות שרתה רוח דומה ב“דרגים”. אלה כללו עתה משאיות־שלל ירדניות, מתוצרת אמריקנית משובחת.

דקות מעטות בלבד לאחר הינתן הפקודה “פעל!”, מילא רעם מנועים את חללה של חורשת האקליפּטים שליד כפר־סולד, ושדרת־שריון יצאה לדרך. הפלוגה המובילה בגדוד המוביל היתה בפיקודו של סגן נתן (“נתי”), כזה גברתן תל־אביבי צעיר וחייכן, שעליו הוטל לכבוש את המוצב הסורי הראשון ולאפשר לפלוגה השניה לעבור דרכו לכיבוש המוצב הבא אחריו. סא“ל בירו, המג”ד, הוא שבחר בו והאמין ביכולת־הביצוע שלו. בחייו האזרחיים, נתי הוא מנהל־עבודה בחברה לבידוד. בשריון ראו בו מ"פ מצטיין.

בעקבות הגדוד הראשון, של אריה בירו, נעה חבורת־הפיקוד הקדמית עם אל“מ אלברט. אחריהם, גדודו של אמנון ובמאסף גדוד החרמ”ש של קרן.

לרגע נדמה כי אין זה אלא תרגיל חטיבתי נוסף. החטיבה נעה בשדרה ארוכה ומסודרת על ציר הכביש קרית־שמונה–כפר־סולד, בואכה גבעת־האם והגבול. כלי־רכב רבים היו מעוטרים כבשיירת־חוגגים. על טנק אחד התנוססו תמונות. אחרים תלו דגלוני־לאום על משושות־האלחוט הארוכות. ועל ג’יפ־הסיור תלה סייר בן־הגליל זר קוצים כחולים, משדות הולדתו.

אותם אזרחים שלא נמצאו במקלטים אותה שעה – מספר טרקטוריסטים, עובד תחנת־הדלק של קיבוץ גינוסר ועוד – נפנפו בידיהם בברכה לטורי הלוחמים; ובמרומים נפנפו טייסי חיל־האוויר בכנפי מטוסיהם, בשובם מתקיפת הרמה.

הטנקים הכבדים נגסו בזחליהם את אספלט־הכביש השחור, כנגוס ילדים רעבתנים בעוגות פריכות, והכביש היה לבליל אפור, כתוש.

עיני השריונאים נישאו אל הרמה, ולא ראו דבר. בצד הסורי לא נראתה כל תנועה שהיא. האמנם חוסל המערך הקדמי הסורי על־ידי חיל־האוויר, שלא חדל להפליא מכותיו על רמת הגולן מאז תחילת המלחמה?

אך הגיעה השדרה לאזור גבעת־האם, שאין לחמוק ממנו בציר הצר, פתחו הסורים בהפגזה ארטילרית כבדה. תושבי ישובי־הספר, שישבו במקלטים, לא יכלו לראות דבר מן המתרחש בחוץ, אך קולות־הנפץ איפשרו להם לנחש כי החלה המלחמה בסוריה. הם פרשו את הנפצים השונים, במומחיות של בעלי־נסיון: נפץ עמום שלנו, הפוגע בהם; נפץ חד ומורט־עצבים – ופוגע ביקירינו?… כפעם בפעם נשמעה שריקתם הצורמנית, האימתנית, של פגזי ה“קטיושות”, אותם מטולי־רקיטות רב־קניים שהשפעתם הפסיכולוגית רבה מהנזק שהם גורמים.

אותן דקות של מעבר על פני גבעת־האם, מתחת לאש הארטילריה הסורית הנמרצת, נחקקו עמוק־עמוק בזכרונו של ד“ר גליק. “הייתי כל־כך חסר־ישע בזחל”ם המתקדם”, סיפר אחר־כך. “הדבר שרציתי בו יותר מכל היה קובע־פלדה. מכיוון שלא נמצאו קסדות מיותרות בזחל”ם, נתן לנו מישהו קובעים של שריונאים. אמנם, אלה אינם עשויים פלדה, אך מבחינה פסיכולוגית עשויים הם להרגיע. סיפרו לנו כי אלה קובעיהם של שריונאים שנפלו בקרב. היו שראו בזאת קמיע, סגולה בדוקה כנגד פגיעה. העדפתי לא לחשוב על אמונות טפלות כלשהן – מרגיעות או ההיפך מזה…"

אזור גבעת־האם היה מטווח היטב, וההפגזה הסורית היתה יעילה מאוד. אל“מ אלברט ביקש מאלוף פיקוד להנחית התקפת־אוויר על הסוללות הסוריות. חיל־האוויר הופיע תוך דקות מעטות. גלים־גלים נראו המטוסים צוללים ונוסקים, זורעים מתחתם פטריות לבנות ושחורות. לבנה – פצצת־חנ”מ; שחורה – פצצת נאפאלם. מלאכת הטייסים לא היתה קלה. “כאן זה לא סיני”, אמר אחד מהם. “כאן אין טורי־שריון ארוכים, חשופים. כאן הם פזורים בקבוצות בנות חמישה או ששה טנקים, מחופרים או נעים בין בתי־כפר. רבים מהם מוסווים”.

אבל הטייסים מילאו את תפקידם בשמי סוריה בדבקות שעלתה אף על זו אשר הפגינו בלחימתם כנגד מצרים, ירדן ועיראק. “אני בן כפר־גלעדי”, אמר אחד מהם. “כאשר ניתנו לי מטרות ברמה הסורית, נשמתי לרווחה. נתגלגלה לידי הזכות הגדולה להתקיף, בין השאר, את המפקדה הסורית בקונייטרה. צללתי על היעד ובעונג רב שחררתי את הפצצות. ראיתי אותן פוגעות במטרה ומעלות אש ועשן. הרגשתי שאני עושה זאת למען הבית, למען הקיבוצניקים והמושבניקים שישבו עשרים שנה בצל הרמה אשר עשתה בהם כאוות־נפשה. הרגשה זו היתה חריפה במיוחד לאחר שחלפתי בשמי הגליל – שהוא ירוק תמיד – והנה השדות חרוכים ועשנים כתוצאה מפגיעתם הרעה של הסורים”.

32.jpg

(מפה): קרבות רמת־הגולן


כתוצאה מהאש הנגד־סוללית של הארטילריה הישראלית, ומפעילותו של חיל־האוויר, רפתה במקצת האש הסורית, אך כה רבים היו קני־התותח על הרמה, שתוך שעה קלה הוכנסו לפעולה סוללות שלא נפגעו.

מכל צד נשמעו שריקות וקולות־נפץ ותימרו תמרות־עשן. סלעים התפוררו לחצץ, ורסיסי פלדה ואבן ניתכו כגשם זועף על רכב־הפלדה הדוהר קדימה. השאון החריש אזניים. מטע צעיר וירוק נתלקח בן־רגע והשחיר – אך השריון התמיד בתנועתו, קדימה, מעלה. התותחים הסורים ארוכי־הטווח בני 130 המ“מ ו־122 המ”מ המטירו אש בשיעור 10 טונות בדקה על הטור הצר והארוך הגונח במעלה המדרון.

כאשר קרב הטנק הראשון אל גשר בנות־יעקב – גשר־המתכת הצר שעל הירדן, שנדמה כי לא יוכל שאת טנקים שמשקלם עשרות טונות – התפוצצו פגזים במי הירדן, משני צידי הגשר. אך הגשר עצמו לא נפגע. “קצב השריון” הדביק את הפגזים הסוריים. איש לא נרתע לפני הגשר. הכל עברו אותו.

מעבר לגשר היה הכביש ככברה, מרוב מכתשי־פגזים ופצצות. הרכב המשוריין ניטלטל וחיבט את עצמות היושבים בו, ובמיוחד את חוט־השדרה; אך איש לא שעה לאי־נוחות חולפת זו. מעייניהם נתונים היו לקרב־המגע הממשמש ובא.

האש הסורית לא בלמה את “קצב השריון”, אך הסבה אבידות לשריונאים. פגז של מרגמה בת 120 מ“מ נחת בתוך הזחל”ם של “מוש” חביב. רב־הסרן החביב על הכל נהרג בו־ברגע, ועמו חמישה מתוך שבעה היושבים ברכבו. הנהג נכווה קשה, אך נותר בחיים. סגן יגאל גורן הצעיר נכווה אף הוא, פונה לאחור ונפטר מפצעיו לאחר זמן־מה.

אנשים נפצעו בזה אחר זה, אך תוך דקה־דקותיים קיבלו טיפול נאות – מידיו המנוסות של ד“ר גליק. לעג הגורל: הפצוע הראשון בו טיפל, היה רופאה הקבוע של היחידה, ד”ר לירון…

זחל“ם של ד”ר לירון, שנע לפני זחל“מו של ד”ר גליק, נפגע פגיעה ישירה. נפצעו בו הרופא, החובש והקשר, ונהרס מכשיר־הקשר. מישהו עצר את הזחל“ם של ד”ר גליק והודיע לו כי עמיתו ואנשיו זקוקים לטיפול מיידי. לשם כך היה על יצחק לרדת מן הזחל“ם. בחוץ השתוללה הפגזה נוראה, ונדרש מאמץ נפשי רב לצאת מבין דפנות־הפלדה של הזחל”ם אל השטח הפתוח. ד“ר גליק, הרופא־הנספח שהיה לרופא היחיד, קפץ מזחל”מו וחיפש מקום מתאים להקים בו את תחנת־החבישה שלו. הוא מצא עמדת שקים בגודל מטר וחצי, והורה לגרור שמה את הפצועים. בדקות הראשונות שעשה ב“בית־החולים” שלו, חש ד"ר גליק במועקה רבה מחמת ההפגזה הקשה. על ימין ועל שמאל, בריחוק־מה ממנו, התפוצצו פצצות־מרגמה ופגזי־תותח. אבל משהחל בטיפול בפצועים, נשכחה האש מליבו, הן מתוך התרכזותו בעבודה קשה וקדחתנית כל כך והן בשל התנהגותם המפעימה־לב של הפצועים. עבודתו של רופא קרבי תובענית לאין־שיעור יותר מעבודתו של רופא בבית־חולים. בתנאים של אש וקרב, עליו לאבחן חיש־מהר את חומרת הפציעה, לקבוע את הטיפול הנחוץ, לבצע טיפול זה ולדאוג לפינוי הנפגעים לפי סדר־קדימות שקול בקפידה.

הפצוע הראשון בו טיפל ד“ר גליק היה, כאמור, ד”ר לירון עצמו, שנפצע מרסיס בשוק. בשלווה מקצועית חשף הרופא הפצוע את פצעו, ביקש שתוזרק לו זריקה משככת־כאב, ולאחר שנחבש וידע כי ייגזר עליו להיפנות לעורף, אמר – כיאה לקצין־צבא: “קח פיקוד”.

“רק אז חדרה לתודעתי העובדה, שאני הרופא היחיד ביחידה”, סיפר ד"ר גליק אחר־כך, “והיה ברור לי שלא מצפה לי פיקניק בחיק הטבע. לא טעיתי בהערכת־מצב זו…”

ברגע קצרצר של הפוגה בין טיפולים, נזכר ד“ר גליק בפתק קטן ומעוך, שנתחב לידו מיד לאחר שהחלו מתפוצצים הפגזים הראשונים. עתה שטח את פיסת־הנייר והציץ בכתוב בה. זו היתה תפילת היוצאים לקרב, מאת הרבנות הצבאית הראשית. כרבים אחרים, כן גם ד”ר גליק לא היה איש דתי, אך באותן דקות גורליות נודעה לאותה תפילה משמעות עמוקה ומעודדת גם לדידו.

לאחר שהחזיר את פתק־התפילה לכיסו, החל מחפש במבטו מקום נוח, בטוח ומרווח יותר – שכן עמדת־השקים כבר נתמלאה פצועים. לפני העמדה הבחין בעמדת תותח נ“ט, שספגה פגיעה ישירה ונוצר בה מכתש גדול, עמוק ומבטיח מסתור. הוא שמע מפי לוחמים ותיקים, כי לעולם אין פגז נוחת במקום שהתפוצץ בו פגז קודם. משמע, מכתש־פגז הוא מקלט מובהק. ד”ר גליק כמעט החליט לעבור למכתש, אך לא מצא את המרץ הנחוץ להעברה, וגם חשש לטלטל אחדים מן הפצועים קשה. שעה קלה לאחר מכן התפוצץ פגז שני בתוך המכתש, ופצפץ לרסיסים את שרידי התותח נ“ט שהיו שם. “הרי לך אמונה טפלה נוספת, ששבקה חיים לכל חי במלתעות המלחמה”, הרהר ד”ר גליק בינו לבינו.

מכיוון שפגיעות הפגזים ברכב המשוריין אירעו על הציר ממש, לעיני חיילים רבים, ניתן ללוחמים לחזות במו־עיניהם במשמעותה של “טבילת־אש”. ולדעת מה זו “הקזת־דם” ראשונה של יחידה קרבית. אך ההתקדמות לא הואטה אף כמלוא הנימה.

כדי להקל מעט על הכוח המעפיל, הופעל גדוד המרגמות הכבדות המתנייעות של חטיבת “גולני” – בנוסף על תותחי־השדה, המתנייעים והאחרים, שפעלו במסגרת יחידות אחרות. כל המטרות הסוריות שעל הרמה טווחו מראש, כמקובל בחיל־תותחנים הראוי לשמו. עתה החליט סא“ל אליהו (אלי), מפקד גדוד המרגמות של “גולני”, לנצל טיווח זה ולשתק אחדות מהסוללות הסוריות שהנחיתו אש על חטיבת־השריון של אל”מ אלברט. לפחות סוללה אחת, אשר נמצאה באזור הבניאס, שותקה על־ידי אחת מסוללות המרגמות, מתוך תיאום בין סא"ל אלי לבין קצין־התצפית הארטילרי.

כמו מתוך תאוות־נקם פרועה, העתיקו הסורים את אישם משדרת־השריון העולה עליהם, בחזרה אל ישובי־הספר שבעמק. סא"ל בני, מפקד גדוד “הבוקעים הראשון” של חטיבת “גולני”, קלט במכשיר־הקשר שלו צרור של חרפות ברוסית, ופקודה קוצפת ברוסית: “התרכזו בשריון, לא בישובים!” חלק מהסוללות צייתו לפקודה; האחרות המשיכו להפגיז את הישובים החקלאיים.

בשעה 11:30 דיווח סא"ל בירו, כי חצה את “הקו הירוק” (קו הגבול) והחל נע בשטח האוייב. זו לא היתה תנועה בכביש, אף לא בדרך־עפר, אלא הישר על סלעי הבזלת, בין מוצבי־אוייב יורקי־אש, על מדרונות תלולים, שטנקים גלשו לעתים על פניהם שני מטרים לאחור, לאחר שזחליהם המתלהטים העפילו בהם מטר אחד. בקטעי־הציר הקשים במיוחד, נחלצו אנשי חיל־ההנדסה לעזרת השריון. בדחפּורים ובמחפרים נטולי־שריון פעלו הפלסים ללא חת, כשלפניהם צועדים חיילים לסימון הציר. לכל אורך הדרך זרעו אנשי חיל־ההנדסה עלילות־גבורה למכביר. בהתפעלות רבה ראו השריונאים את חייל־המילואים עמי, שלא ירד מהטרקטור שלו במשך עשרים־וארבע השעות הראשונות ללחימה על הרמה, וגם אז נדרשה פקודה מפורשת מפי מפקדו על־מנת שיפנה את מושבו. בדרך לתל־עזזיאת היה על יחידה לפרוץ דרך ולפנות מוקשים מתחת לאש נמרצת ביותר. בגלל התנאים המיוחדים, נעשתה המלאכה באצבעות ובציפורניים ממש, ובמוצב תל־חמרה היה על יחידת־ההנדסה להסתער בנשק קל וברימוני־יד על התעלות הסמוכות ביותר, על־מנת שלא יטרידם האוייב יתר־על־המידה בעת מילוי משימתם.

בחירתו של ציר־ההבקעה היתה אחד המרכיבים של גורם־האפתעה, שעיצב פיקוד הצפון בחזקת “יש מאין”. המרכיבים האחרים היו הסתערות לאור היום, עליה בשטח שנשלט שליטה מוחלטת על־ידי האוייב, ושימוש בשדרת־שריון ככוח־החוד, ללא חיל־רגלים מטהר־עמדות. כל אלה היכו בתדהמה את הסורים – ואת המשקיפים הזרים שמיקדו את מעייניהם בזירת המזרח־התיכון.

33.jpg

התקפת נגד של “מיגים” מצריים, בדרך לתעלה.


34.jpg

מיכ[אל] מן הסיירת עם בנו;


35.jpg

מפקד הסיירת מלאכי ז“ל (עם זקן) ומעליו סא”ל אברהם ברעם.


36.jpg
37.jpg
38.jpg

שבויים מצריים בצילו של חייל ישראלי;


39.jpg
40.jpg
41.jpg

כיבוש חצי־האי סיני – הביא לשיתוקה של תעלת סואץ.

גדודו של בירו פנה ימינה (דרומה) לאחר שהעמיק חדור די־הצורך לשטח הרמה, וכעבור שעה קלה הגיעו הטנקים של פלוגת־החוד – פלוגתו של נתי – אל מוצב גור־אל־אסכר, הוא היעד הראשון. פלוגתו של נתי עלתה על המוצב הזה כפר־לוחם בזירת־השוורים. קני־התותחים היו נטויים כקרניים נגחניות, והזחלים היו כפרסות דורסניות. מתוך התעלמות מדהימה מאש הבזוקות והתותחים נ"ט שבמוצב, פילחה אותו פלוגת השריון, ממגרת התנגדות בירי תותחים, בדריסת עמדות, בקריעת גדרי־תיל וברמיסת שדה־מוקשים (באורח נס, לא התפוצץ אף מוקש אחד מתחת לטנקים המסתערים). פה ושם הפעילו נתי ואנשיו גם תת־מקלעים ורימוני־יד, כנגד חיילים סורים שנמצאו בתעלות, שכן ידעו כי אין עמם כוח־רגלים שיטהר אה המוצב. מספר חיילים סורים נדרסו למוות. אחרים, שקפצו בפלצות מדרכן של מפלצות־הפלדה, עמדו קרועי־עיניים למראה השריון הממשיך בדרכו, מתעלם מהם באורח משפיל כל־כך…

מכיוון שהיעד הראשון נכבש בקלות, ביקש נתי מבירו רשות להסתער גם על היעד השני, במקום להתעכב ביעד הראשון ולהניח לפלוגה אחרת לעשות זאת, כמתוכנן מראש. הרשות ניתנה לו. נתי מיגר, איפוא, גם את מוצב נעמוש.

בשני המוצבים הראשונים הללו ראו שריונאי צה"ל לראשונה את הביצורים הסוריים האדירים, שעד אז היו ידועים להם מפי השמועה בלבד. מוצבים אלה הכילו מחפורות־מגורים גדולות, וגגותיהם הוסוו בערוגות־ירקות ובחלקות־תבואה. השריונאים ידעו כי ללוחמי “גולני” צפויה לחימה מרה עד־מאוד.

מנעמוש היה על בירו לעלות על תוואי המוליך לכיוון צפון־מזרח, אל זעורה. את מלאכת הניווט נשאו על שכמם הסיירים, בפיקודו של רס“ן רפי. בג’יפ־הניווט ישבו סגן ישראל, מ”מ בסיירת, וסייר בן־הגליל אשר הכיר את השטח. בזחל“ם הסיירת, שנע בעקבות הג’יפ, ישבו המ”פ רפי ושלושה קצינים אחרים. נוכחות הקצונה בנקודת־החוד נבעה מרגש־האחריות ומן הידיעה שתנועות החוד הן החשובות ביותר.

כבר בעליה לכיוון נעמוש, נתקע הזחל“ם, והטנקים עברו על פניו עם הג’יפ, כעדר צאן בעקבות כלב־הרועים. הקצינים שבזחל”ם, ירדו מכלי־הרכב והתקדמו ברגל. את מכשיר־הקשר של הזחל"ם נשא אחד מהם על שכם.

לאחר שעבר הג’יפ את נעמוש, כיוון אותו סייר־הניווט אל תוואי שיוביל, לדעתו, אל זעורה. לאחר שעשה הג’יפ כברת־דרך קצרה, נפתחה עליו הפגזה ואש־רובים בלתי־מדוייקת. הסיירים קפצו מן הג’יפ וטיהרו את הבתים הגובלים עם הדרך. או־אז נתחוור להם כי לא הגיעו אל זעורה, אלא אל סיר־אדיב. האש המשתוללת, מהירות התנועה של השריון והעובדה שצריך היה לגלות תוואי ולא דרך, כל אלה חברו יחדיו ליצירת הטעות.

סגן נתי, שפלוגתו נעה בראש, עמד אף הוא על הסטיה ודיווח למג"ד: “אנו מתקדמים אל סיר־אדיב וקלעה, ולא אל זעורה!”

סא"ל בירו, שנע בעקבות פלוגת־החוד, לא צריך היה להציץ במפה על־מנת לדעת שסיר־אדיב הוא מוצב סורי חשוב, בהיותו חולש על צינור־הנפט המוביל נפט גלמי סעודי לנמלי לבנון, וכי קלעה היא נקודה רמה החולשת על אותה גיזרה של הרמה. לפי התכנית, צריך היה לעלות על מוצב חולש זה לאחר שייכבשו היעדים ההתחליים, נעמוש וזעורה. מכיוון שפלוגתו של נתי נעה “בקצב השריון”, החליט בירו לא לעכב אותה לשם התארגנות ותיקון הציר, ואמר: “ובכן, נכבוש תחילה את סיר־אדיב וקלעה, ואחר־כך נתקן את הציר!” החלטה זו היתה בחזקת הפקת מתוק מעז: עם כיבוש קלעה, ייקל על השריון לכבוש את זעורה.

כדי “להיות בתמונה”, הזדקף בירו מעל לצריח־המפקד. פגז התפוצץ ליד הטנק שלו, וצרור של מקלע תרם את חלקו לברד חלקיקי־המתכת שפגעו בבירו. החלק השמאלי של לסתו נשבר בארבעה מקומות. חמש שיניים נותצו בפיו. קליעי המתכת יצאו מן הצד הימני של הצוואר. רסיס אחד חתך את הצוואר מתחת לפיקת־הגרגרת. כהרף־עין נתמלא פיו של בירו דם. הדם כיסה את פניו, והוא קרס תחתיו בצריח־המפקד.

למראה המג"ד מרוטש־הפנים, נזדעק הקשר במכשיר־הקשר: “המפקד נפגע! המפקד נפגע! שלחו מיד הליקופטר!”

הקול ההיסטרי כיווץ את ליבו של אל“מ אלברט, המח”ט. הוא השתדל להרגיע את הקשר במלים מעודדות, בעודו חושב למי יעביר את הפיקוד על הגדוד. לפתע בקע ממכשיר־הקשר קול עמום ומגומגם, שכמעט ולא ניתן לזהותו כקולו של בירו: “אל דאגה, הקשר שלי נבהל, אבל זה לא נורא…”

בירו התעקש להמשיך ולפקד על גדודו – באמצעות פתקים. נוסח הפתקים היה כמעט אחיד: “קדימה! מהר!”

בירו, שנעוריו עברו עליו באושוויץ ובמחנה העבדים של “אי־גה פארבּן”, והוא החזיק מעמד, אף לא העלה בדעתו שיטוש את שדה־הקרב בשל פציעה.

אבל כוחו תש במהירות. אנשיו שלפוהו מן הטנק ונשאו אותו אל החובש. למראה הפצע החמור, חשש החובש שמא יבלע בירו את לשונו וייחנק. לכן מיהר וחיבר את הלשון בסיכת־בטחון גדולה אל השפה העליונה. אזי הושיב את המג“ד הפצוע בג’יפ ופינה אותו אל תחנת־איסוף גדודית, שם יטפל בו ד”ר גליק הבלתי־נלאה. לכל אורך הדרך במורד היה בירו בהכרה מלאה, וישב זקוף בג’יפ – “כמו אנטנה נוספת”, לדברי כל רואיו. בדרך הבחין בשלושה חיילים שישבו על סלעים באפס־מעשה, לאחר שנפגע הטנק שלהם. הוא חקק את שמותיהם בזכרונו, ולאחר שהתאושש מעט בבית־החולים, תבע להעמידם למשפט על שלא התקדמו עם הכוח המבקיע. ולאחות־הרחמניה שטיפלה בו, אמר וחזר ואמר בקשי־עורף: “אני מוכרח לצאת מפה. הגדוד שלי נשאר בלי מפקד!” צריך היה להחזיקו בכוח במיטתו.

בעוד החובש מטפל בבירו, לא נשאר הגדוד ללא פיקוד. רפי, מפקד הסיירת, שנמצא כדרכו בסמוך לטנק המג“ד, פעל כמפקד הראוי לשמו. הוא “לקח יוזמה”: עלה על הטנק שאך־זה פּונה ממנו המפקד, ובעזרת סגנו, סגן זוהר, עטה את מערכת הקשר והקסדה. רפי הפעיל את הקשר ודיווח למח”ט: “קיבלתי את הפיקוד על אחד!”

אלברט שקל מצב זה כהרף־עין. הוא ידע כי רפי אינו שריונאי, אך כמו כן ידע שרפי הוא קצין ומפקד. ועוד ידע המח"ט, שלבירו לא היה סגן וכי הקצינים הבכירים ביותר בגדוד הם שלושת הסגנים הצעירים – נתי, אילן ורפי.

“מאשר!” פסק אלברט בקול רגוע ומרגיע. “פעל!”

ברגע זה הגיע אל זחל“ם הפיקוד סגן ישראל, מ”מ הסיירים, שכבר השלים את טיהור סיר־אדיב ואף ליווה את בירו אל תחנת־האיסוף. ישראל דיווח למח"ט על הטעות בניווט הטנקים ועל העובדה שהטנקים המובילים מנהלים כבר קרב־אש עם מערך־הטנקים התחתון, הקדמי, של מוצב קלעה.

אלברט כבר ידע זאת, מדיווחיו של נתי, וכבר החליט למהר ולצאת בראש פלוגת טנקים וגדוד החרמ“ש, לכבוש את זעורה ולדהור משם אל קלעה, כדי לסייע לגדודו מדולדל־הפיקוד־והכלים של בירו. על תכניתו זו דיווח מיד לאלוף הפיקוד. מתוך אמון מלא במח”ט, השיב “דדו” בקצרה: “מאשר”.

החלטות אלה נתקבלו תוך דקה־דקותיים מרגע פציעתו של בירו. משום כך נחשב “הכוח של בירו” כ“כוח של רפי” בכל הנוגע להן. לפתע נשתנתה התמונה שוב, מן הקצה ועד הקצה. השעה היתה 13:15 כאשר בקע ממכשיר־הקשר קולו של רפי, עמום עד־מאוד: “נתי, מ”פ מוביל, קבל פיקוד!"

ארבע פעמים חזר רפי על משפט זה, ואחר נאלם דום. רק מקץ דקות אחדות נודע לאלברט פשר הדבר: כאשר קיבל רפי את הפיקוד, נתעצמה אש האוייב והיתה לסופה משתוללת. פגז פגע בטנק־הפיקוד; נהרג הנהג, וגם הטען־קשר נקטל; התותח יצא מכלל פעולה; רפי החליט להפעיל את מקלע־המפקד שבצריח; לשם כך שירבב את פלג־גופו העליון אל מחוץ לטנק; אזי פגע בו פגז, פגיעה ישירה, והרג אותו. בנשימתו האחרונה הספיק להעביר את הפיקוד לנתי.

סגן נתי לא ידע מי הוא הקורא אליו במערכת־הקשר, אך פרט קטן זה של זיהוי לא הטריד אותו כלל ועיקר. בן־רגע הפך ממפקד־פלוגה למג"ד, וזאת שעה שהגדוד כולו, ונתי עצמו, היו שרויים במצב קשה.

מאז עבר נתי את סיר־אדיב, נעה פלוגתו בשביל עקלקל שנמנעה ההתפרסות בו בשל הידיעות על מיקוש בצידי הדרך. לפתע ניתכה על הטנקים אש עזה מן המערך הקדמי של מוצב קלעה. זו היתה אש מקלעים, מרגמות, תותחי נ“ט וטנקים. נתי לא יכול לסגת, ספק אם היתה המחשבה על נסיגה עולה בדעתו. כיאה ללוחם איש־צה”ל, חשב רק על התקדמות, על מיגור התנגדות האוייב, על כיבוש היעדים.

המצב היה חמור, אך מנוי וגמור היה עם נתי למלא את תפקידו החדש על הצד הטוב ביותר, ולוא רק כדי שלא להכזיב את המג“ד אשר נתן בו אמון בלתי־מסוייג ומינהו, חרף גילו הצעיר, למ”פ בגדודו. (בעת המלחמה בסוריה, טרם מלאו לנתי עשרים־וחמש שנה.)

בעוד נתי מתארגן בתפקידו החדש, פגע פגז בטנק שלו והתיז את מדף־המפקד, המרוחק סנטימטרים ספורים בלבד מגופו. “למדף זה היה טבע מחורבן”, סיפר נתי אחר־כך. “הוא נטה להיסגר כל הזמן. משום כך נהגתי למשש אותו כפעם בפעם, לוודא שהוא במקומו. ברגע מסויים הושטתי יד, ונחתכתי. שלחתי מבט ימינה וראיתי שאין לי מדף־מפקד, ואין לי מפות…”

אבל לשעה הקרובה לא נזקק נתי למפה. המוצב קלעה נמצא בריחוק כמה מאות מטרים לפניו, גדוש בזוקות, תותחים נ“ט, משחיתי־טנקים “אס־יו־100” ונשק־קל – ובדרך נמצא מחסום נגד־טנקים יעיל עד־מאוד: קוביות־בטון שכל צלע שלהן בת 1.5 מ” וביניהן שביל צר, ברוחב של טנק אחד, והוא עקלקל כנחש. כל אשר היה על הסורים לעשות הוא, לטווח את מירב אישם על השביל הזה, על־מנת להרתיע כוח־שריון מעבור בו (אלא אם כן נהנה כוח־השריון מסיועם של חיילים־רגלים, שביכולתם להסתער רגלית על העמדות נגד־טנקים ולחסל את היושבים בהן – ולנתי לא היה כוח־חי"ר).

מחמת החבטה והזעזוע שספג טנק־המפקד מן הפגיעה הישירה, נותק הקשר. נתי מיהר לעבור לטנק של אחד ממפקדי־המחלקות שלו, ונכנס לרשת הגדודית. או־אז נודע לו דבר מפציעתו של בירו, והוחוורה לו סיבת העברת הפיקוד לידיו־שלו. הוטל עליו לשאת על כתפיו מעוטות־הנסיון את התפקיד הקשה של התמודדות עם מוצב אדיר.

ככל שזכר נתי מן התדריכים, היה קלעה כפר גדול למדי, ובו כמאה מיבנים. תעלות־קשר נוחות הוקמו בו שתי וערב, והן משובצות במצדיות איתנות. היו שם בונקרים שהכילו עשרות מיטות. חיילים סורים ישנו בהם. זה היה מבצר מבוצר היטב, מוגן בעוצמה רבה ובלתי־ניתן לכיבוש, לכאורה, בכוח הנופל מגדוד־שריון. והכוח של נתי, שמנה בתחילה כמה עשרות טנקים (מדגם “סופר־שרמן”) נידלדל בהדרגה ורק כמחציתו הגיעה אל מבואות קלעה.

למזל, לא היה לסגן נתי פנאי לטפח חששות, שמא יכבד הנטל ממנו. היה עליו לפזר בהקדם את ערפל־הקרב שאפף אותו. מכיוון שעד לפני שעה קלה היה מ“פ, ולא מג”ד, צריך היה להרכיב חיש־מהר את “התמונה הגדולה” של המצב, ולדעת כמה טנקים עומדים בפיקודו. תחילה התקשר עם כל פקודיו. נתברר לו כי רבים נפגעו ואחרים נפגעים מדי רגע ברגע. מ“פ אילן דיווח כי יורים בו מצד שמאל, וכי הטנק שלו נפגע וצריך לנטוש אותו. זה היה דיווח על דרך ההמעטה: אילן נפצע קשה בשיפולי בטנו. תוך יסורי־שאול יצא את הטנק, ואז נוכח לדעת כי שני אנשי הצוות שנשארו בו, אינם יכולים להחלץ בכוחות עצמם. בהתגברו על מכאוביו הנוראים, חזר אל הטנק, צודד את התותח וחילץ את שני אנשי הצוות. כאשר פונה אל תחנת־האיסוף של ד”ר גליק, נזקק לניתוח בן שלושים דקות ולשלוש זריקות מורפיום משככות־כאב. בתום הניתוח, היתה שאלתו הראשונה: “האם החבר’ה מתקדמים?” רק אחר־כך שאל, במידת־מה של מבוכה, “אם הוציאו אותי מוועד־ההורים…”

בינתיים היה נתי מארגן את ההסתערות על מוצב קלעה הקטלני. החלטתו להסתער על מוצב אדיר זה היתה נועזת ביותר, שכן לאחר הפגיעות הנוספות שנפגע הכוח במבואות קלעה, לא נותרו בפיקודו אלא כמניין טנקים כשירים.

עמדה השעה שלוש אחרי־הצהריים כאשר עיצב נתי את תכניתו.

בשעה זו, בקירוב, היתה חטיבת “גולני” שרויה בהסתערות על היעדים שהוקצו לה – הסתערות בה הוטל על הלוחמים לגבור בגופם על ביצורי בטון, פלדה ואש.

תכנית ההתקפה של “גולני” היתה להגיע אל הרמה לא תוך כדי פיצוח מוצב, אלא ב“הסתננות” בין מוצבים, במגמה לתקוף את המוצבים הסורים מעורפם, ממזרח. היה ברור לכל, שתנועת האיגוף תאריך את שהותם של האנשים מתחת לאש האוייב, אך הפיקוד האמין כי בדרך זו תהיינה האבידות מעטות יותר מאשר בהתקפת־מצח על מערך מבוצר.

אל"מ יונה החליט לעלות מדרום לבחריאת, לבצע תנועת איגוף מזרחה וצפונה ולתקוף מכיוון מערב את תל־פאחר, ואת תל־עזזיאת, וכן את המוצבים הקטנים יותר המשלימים את המיתחם הגדול הזה: בורג’־בביל ובחריאת. מכיוון שתל־עזזיאת נחשב כאגוז הקשה ביותר לפיצוח, הוחלט לתקוף אותו סמוך לאחר תחילתה של נפילת תל־פאחר – המוצב שהגן עליו מעורפו.

מערך־הכוחות הסורי במיתחם תל־עזזיאת–תל־פאחר היה כלהלן: בתל־עזזיאת ישבה פלוגה מתוגברת, ולה שני טנקים מדגם “פנצר” גרמני. בתל־פאחר היתה פלוגה מתוגברת ולה שני טנקים. בכל אחד משני המוצבים הקטנים בחריאת וחרב א־סודה ישב כוח בסדר־גודל של מחלקה, בקירוב, עם צמד טנקים “טי־34”. בסך הכל היו לסורים בקטע זה של החזית כ־25 טנקים, גדוד מה“ל (המשמר הלאומי) וגדוד סדיר. בפיקודה של חטיבת “גולני” היו שתי פלוגות טנקים. מחצית־הפלוגה הוצבה על גבעת־האם, על־מנת שתעסיק את הסורים בבחריאת, תל־עזזיאת ובורג’־בביל (תל־פאחר היה מחוץ לטווח הטנקים האלה). המחצית האחרת של הפלוגה הזאת הוצבה ליד שאר־ישוב, על־מנת להנחית אש על אזור הבניאס ותל־עזזיאת. הפלוגה האחרת נועדה לנוע עם כוח רגלים של החטיבה, שהיה רכוב על זחל”מים.

פלוגת הטנקים נועדה להוביל, ולפצח עמדות נוקשות־במיוחד אשר תיקרינה בדרכה. המחלקה הראשונה תפנה שמאלה אל בחריאת ותחסל טנקים שטרם הושמדו מן החזית. אחר־כך תנחית אש על תל־פאחר ותאבטח את הדרך. המחלקות האחרות של פלוגת הטנקים הזאת ינועו עם גדוד “ברק” על דרך־הנפט הסורית עד לעורפו של תל־פאחר. גדוד “הבוקעים הראשון” ינוע בעקבותיהם, יתקוף את בחריאת ויהיה מוכן לעלות על תל־עזזיאת. כאשר ייפּנה גדוד “ברק” לעלות על בורג’־בביל, יתקוף גדוד “הבוקעים הראשון” את תל־עזזיאת מן העורף.

כל הפעולה נועדה להעשות בסיוע המרגמות וגדוד תותחי־שדה, וכן בסיוע אווירי (שהיה בשליטת הפיקוד).

עד כאן – התכנית. כאשר הגיעו הדברים לשלב ביצוע, חל שיבוש – שיבוש אשר הוליד את עלילת תל־פאחר. את סיפור־הקרב הזה כתבה חטיבת “גולני” בקולמוס של גבורה, טבול בדם. המוצב, שתרגומו העברי של שמו הוא “תל־התהילה”, אכן היה לתל התהילה של “גולני” על רמת הגולן.


 

20 תל־פאחר ותל־עזזיאת    🔗

(יום ו' 9.6 משעה 15:00 ועד חצות הלילה)

כאשר עמד סא“ל משה (מוסא) קליין, המג”ד הוותיק של גדוד "ברק'', לתקוף את תל־פאחר, כבר ידע כי השריון סטה מן הציר המתוכנן־מראש והדרים יתר־על־המידה. לפיכך, היה אגפּה של חטיבת “גולני” חשוף מצד דרום, מקום שם היו טנקים סוריים ועמדות אחרות שהיה בהן לסכן את הכוח התוקף רגלית. אפשר שידיעה זו השפיעה במידת־מה על שיקוליו של מוסא, כעבור שעה קלה, כאשר התקשה למצוא את הכניסות אל התוואי שנועד להביאו אל עורפו של המוצב הסורי הזה. קשה למצוא הסבר אחר להחלטתו של מוסא לנטוש את התכנית המקורית ולבצע הסתערות־מצח על חזיתו של תל־פאחר – חזית שהיתה סמורת־הגנה כגופו של קיפּוד.

מוסא קליין היה מפקד קרבי ותיק ונערץ, ואיש שלא חדל לנהל מאבק־איתנים מאז שחר־ימיו. הוא נולד בהונגריה (1934), נתייתם מאמו בגיל רך וגדל בבית דודתו. במלחמת־העולם השניה נכלא בגיטו, אך בזכות שרותו הקרבי של אביו במלחמת־העולם הראשונה, שוחררה המשפחה וניתן לה לחיות בכפר הונגרי שקט. אחרי המלחמה עלו אחיו של מוסא לישראל, אך את מוסא השאיר האב לצידו. בגיל עשר צרר מוסא כיכר־לחם ומספר מלבושים, נמלט מהבית ונסע על גגו של קרון־רכבת אל בודפשט, שם הצטרף למחנה של עליית־הנוער. בדצמבר 1946 הפליג באניית־פחם שהוסבה לאניית־מעפּילים ונשאה את השם “כנסת ישראל”. 24 ימים שטה האניה בים האדריאטי ובים־התיכון, בתקווה להטעות את צי־המלחמה הבריטי שביקש למנוע “עליה בלתי־ליגאלית”. לבסוף נתפשה האניה, ונוסעיה ניהלו קרב מר עם הימאים הבריטים – בקופסאות־שימורים כנגד קתות־רובים ורימוני־עשן. ב־1947 עלה מוסא ארצה ונרשם לבית־הספר בבן־שמן. משאת־נפשו היתה – להיות טייס. פרצה מלחמת הקוממיות, ילדי בן־שמן הועברו במשוריינים לעין־תכלת ומוסא למד נגרות ב“אורט”. הוא היה תלמיד מצטיין ונגר־מתחיל שעה שגוייס לצה“ל בשנת 1952. בצבא מצא את יעודו. אמנם, משאלתו להיות טייס נופצה על מכשול שאין לגבור עליו (ליקוי בראייה), אך הוא לא אמר נואש. מנוי וגמור היה עמו להיות חייל טוב. כבר בקורס הטירונות היה משכמו ומעלה בסגולת המנהיגות שלו. שלחוהו לקורס מ”כים והשאירו אותו כמדריך בקורס. אחר־כך עבר קורס־קצינים, קורס צניחה ולוחמה זעירה ועוד. במיבצע “קדש” תקף במסגרת חטיבת “גולני” את מוצב 25 ברפיח, ומיגר אותו (מפקדו הישיר היה אל"מ שלמה אלטון, שמצא את מותו במלחמת ששת הימים).

על לחימתו ברפיח צויין מוסא קליין לשבח על־ידי הרמטכ"ל משה דיין, שכתב: “סגן משה קליין היה מפקד הכוח שפרץ למוצב האוייב. לאחר שאמצעי הפריצה לא הופעלו, התייצב בראש יחידת החבלנים שלו ותחת אש אוייב חזקה פרץ הגדרות ושדה־המוקשים ונאחז ביעד. בשעת טיהור היעד נתקל בכוח שני שפרץ פנימה בטעות. על־ידי גילוי תושיה מנע אסונות מיותרים. בעוד הכוח השני לא ביצע את משימתו בפריצה ליעד שני, המשיך סגן קליין וכבש גם את חלקו השני של המוצב. במהירות הסתערותו גרם להתמוטטות האוייב ומנע אסונות”.

התקדמותו המהירה בצה"ל הסבה למוסא סיפוק רב, הגם שסיפוק זה היה מהול בצער: צר היה לו למוסא על שאינו יכול להיפנות די־הצורך למשפחתו – לאשתו שרה ולבנו דודיק, שבשנת 1967 מלאו לו ארבע שנים.

כזה היה המג"ד בן ה־33 של גדוד “ברק”, שהוטל עליו לחזור בתל־פאחר על מעשהו־הרב במיבצע “קדש” ולהבקיע מוצב איתן, ללא אמצעי־פריצה ולנוכח אש אימתנית.

בגלל קשיי איכון על פני השטח, החטיא מוסא את שתי הכניסות לתוואי־האיגוף. בינתיים נקלע גדודו לאש סורית פוגענית ביותר, הן מתל־פאחר והן מתל־עזזיאת.

“זה היה הרגע הקשה והמפחיד ביותר שפקד אותי מאז התחלנו עולים על הרמה”, סיפר אחר־כך החייל ישראל הוּבּרמן. “עד לאותה שעה התעופפו הלצות בזחל”ם שלנו – זחל“ם של חבלנים, שנע עם השריון אשר ליווה את הגדוד שלו. מחצית יושבי הזחל”ם היינו ‘סדירניקים’ צעירים, והמחצית האחרת אנשי מילואים. אנו, הצעירים, לא ידענו איך נראית מלחמה, ואחד ה’וותיקים' היה ‘מרגיע’ אותנו ואומר: ‘עוד מעט ותדעו מה זה. בינתיים עשו חיים על הממתקים של אמא.’"

כאשר החלה האש הסורית לוחכת את האוויר מעל הזחל“ם הזה ומסביבו, נפלה שתיקה בזחל”ם. הוּבּרמן הרהיב עוז בנפשו והציץ מעל לדופן. הוא ראה טנק ישראלי יורה אל הבונקרים הסורים.

“ראיתי את הפגיעה”, סיפר הוברמן הנסער. “זה היה בול. אך התוצאה היחידה היתה לשון־אש ועיגול שחור על הקיר. הפגז לא חדר פנימה. חשתי צביטה חזקה בלב. אמרתי לנפשי: אם הפגזים לא חודרים, איך נחדור אנו עם ה’עוזי' שלנו? רק אז הבינותי שצפויה לנו לחימה נוראה, ואם לא ניכנס פנימה ולא נוציא אותם בשיניים ובציפורניים, הם ימשיכו לשבת שם.”

הזחל"ם לא חדל לנוע בתוך אש המקלעים הצפופה והאש הנגד־טנקית הדלילה יותר. לפתע חרג אל שטח פתוח, ותל־פאחר נראה מתנשא מעל לכוח המסתער.

הוברמן, שהפעיל מרגמה מתוך הזחל“ם, הספיק לירות פצצה יחידה – ואז נפגע הזחל”ם במנועו ונבלם כמכונית שנחבטה בחומת־אבן. לידו נפגע זחל"ם־הפיקוד באחת משרשראותיו. מוכנית וללא מחשבה יתרה מיהר הוברמן לומר: “חבר’ה, הישארו לשבת. זה שום דבר…” ובאותה נשימה ביקש מסמל־הקשר שיגיש לו עוד פצצה למרגמה.

ואז נוכח לדעת שהוא נותר יחיד בזחל“ם, אשר אש ועשן תימרו ממנועו. האחרים הועפו מתוך כלי־הרכב המשוריין, תפשו מחסה לא־הרחק ממנו. הוברמן מיהר לזנק מתוך הזחל”ם, ובחפזונו הרב נטל עמו את המרגמה במקום ה“עוזי”.

כאשר פתח במרוצה, שמע מאחור קול זועק: “הצילו! הצילו!”

הוא הפך פניו וראה זחל“ם שנפגע קשה – אחד הזחל”מים מן הכוח שהיה בפיקודו של סגן מפקד פלוגה א'. הנהג ומקלען־הסיפון משה דרימר נפגעו ונשארו תקועים בתא־הנהג. הנהג שכב על ההגה ללא־ניע. דרימר (שקיבל ציון־לשבח מן הרמטכ"ל, לאחר מותו, על שלא נטש את מקלעו ולא חדל לירות באויב בעיצומה של האש הנגדית הנוראה) נפגע בפניו, שנתכסו דם, וגופו נלחץ בין חלקי־מתכת שנתעקמו.

כהרף־עין שמט הוברמן את המרגמה מידו ורץ אל הזחל"ם הפגוע. הוא פתח את הדלת ואחז בדרימר על־מנת להוציאו.

“אמא, אמא…” מלמל דרימר – והוברמן משך אותו, עד שחילץ אותו. הוא החל גורר את דרימר מן הזחל“ם הפגוע. לפתע נפגע הזחל”ם פגיעה שניה – הפעם במיכל־הדלק. להבות אחזו בזחל"ם והדביקו גם את דרימר והוברמן. מדיו של הוברמן נתלקחו. רק כאשר נעשה החום מחניק ומכאיב ביותר, הרפה מדרימר ופתח במרוצה מטורפת.

“עצור! עצור!” צעק אליו סמ"פ שמואל.

הוברמן המשיך לרוץ. שמואל הדביק אותו והפילו ארצה, על־מנת לגלגל אותו על החול ולכבות את מדיו הבוערים.

“עזוב אותי ורוץ לזחל”ם", זעק הוברמן. “יש שם עוד אנשים!”

“הם אינם כבר”, אמר לו שמואל בקול שקט, מאופק.

הוברמן נרגע, אך מסתבר שנשאר המום, שכן רק לאחר זמן נוכח לדעת כי הוא עירום, לאחר שנשרפו מדיו. רגליו היו כוויות וההליכה קשתה עליו. הוא ביקש לעלות על זחל“ם אחר, אך הצפיפות היתה רבה והוברמן חיכה לזחל”ם פחות מלא. הוא ראה זחל“ם פגוע וניסה להתניע אותו, אך המנוע שבק חיים. לא היה כלי־נשק בזחל”ם, והוברמן נטש אותו. ואז ראה את זחל"מו־שלו הרוס לגמרי, והתחמושת שבו מוסיפה להתפוצץ.

שלושה מן הטנקים המובילים וארבעה זחל“מים נפגעו בזה אחר זה. היה ברור למג”ד מוסא, שכל דקה נוספת בשטח הפתוח, תגדיל את מספר הנפגעים בין אנשיו. על כן, במקום להמשיך בתנועה ימינה (מזרחה) ולהגיע אל דרך־העפר הסורית המובילה אל עורפּו של תל־פאחר, החליט מוסא לקצר את התנועה ולהיכנס להתקפה חזיתית.

לשם כך היה עליו להפריש תחילה כוח שיכבוש את בורג’־בביל, המוצב המרוחק כקילומטר אחד מתל־פאחר והמיועד להגן עליו ולמנוע גישה אליו במקרה של התקפה. סרן שלמה, המ"פ שנועד לכבוש את בורג’־בביל, נפגע. סגנו, אברהם סולוביץ, (“סולו” בפי מיודעיו), נטל את הפיקוד ושטף את היעד כרוח־סערה. בו־זמנית נתן מוסא את ההוראה לתקוף את תל־פאחר.

משימה זו הוטלה על מ“פ א', סגן אהרן, בן משק יפעת. את פקודת המג”ד העביר לאהרון סרן אלכס קרינסקי, אשר המתין לכוח לרגלי היעד.

בפרוס ההסתערות, התקשר קצין־קישור הארטילריה של גדוד “ברק” – שלא מש מצידו של מוסא המג“ד אף לרגע – עם המג”ד של המרגמות, סא“ל אליהו, והורה להפסיק את אש המרגמות אשר הונחתה עד אז על תל־פאחר. מיד לאחר תקשורת זו נפגע זחל”מו של מוסא פגיעה קשה, ונותק הקשר בינו לבין מפקדת החטיבה, למשך כשעה. המסקנה הראשונה שהסיק אל"מ יונה היתה, שמפקד גדוד “ברק” ניספה, ואנשיו עמו.

“חוששני כי קצין־הקישור של ‘ברק’ נפגע”, אמר יונה לאלי, שנמצא עמו בפיקוד, בריחוק כ־1,500 מ' מתל־פאחר.

בעוד המח“ט מעכל את ההתפתחות האחרונה, ומג”ד המרגמות מיצר על אבדנו של קצין־הקישור המצויין, סגן משה הראל, וחושב על שיגורו של קצין־ קישור אחר לתל־פאחר, ירד סגן אהרון מן הזחל"ם שלו ופקד על אנשיו להחזיק־להחרות אחריו, ולהסתער על המוצב הסורי.

במבט מהיר נצטיירה לעיני המ“פ הצעיר תמונה בלתי־מעודדת, כלל ועיקר: שלושה מן הזחל”מים שלו נפגעו בדרך, בריחוק כשש־מאות מטר מן היעד, וזחל“ם רביעי התקדם אט־אט, כתוצאה מפגיעה פחות חמורה. הוא ידע, שיידרש זמן רב מהכוח שיירד מן הזחל”מים הפגועים, עד שיגיע אליו. והזמן פעל לרעתו, שכן הוא נמצא בשטח־ההשמדה של אש־האוייב. אהרן החליט, איפוא, לפתוח בהתקפה עם הכוח שהיה ברשותו באותו שלב. כוח זה מנה עשרים־וחמישה איש בלבד.

עשרים־וחמישה איש יצאו להכריע את המוצב המפלצתי, אשר תואר כדלהלן על־ידי קצין־המודיעין החטיבתי, אורי:

“השטח הררי, מבותר, מסולע וקשה לתנועה, אם ברגל ואם ברכב. המוצב בוצר במשך שנים ויש בו עמדות, בונקרים, תעלות־קשר עמוקות ורחבות וגדרות רבות, דו־שיפועיות, גבוהות ובלתי־עבירות לכאורה, שהמרחק ביניהן נע בין 5–8 מ'. ברווחים שבין הגדרות זרועים מוקשים ומגולגלות גדרות־עכביש. בתל־פאחר ישבה פלוגה מתוגברת ולה חלק מנשק־הסיוע הגדודי: מרגמות, תותחים נ”ט וטנקים.

“חזית המוצב ואגפיו מוגנים ומבוצרים באופן שתקיפה חזיתית וישירה נידונה מראש לכשלון, להלכה. בעיה חמורה היתה – הסיוע ההדדי בין המוצבים. כל מוצב נשלט על־ידי שכניו למיתחם ושלט עליהם. היה, איפוא, צורך לתאם היטב את ההתקפה על מספר מוצבים כאחד. בעיית־הבעיות היתה, מהיכן לבוא וכיצד להיכנס למוצבים”.

כפי שידעו סגן אהרן ואנשיו מן התדריכים המפורטים שקיבלו מראש, היה תל־פאחר מיתחם מבוצר היטב־היטב, עשוי משלושה יעדים – תל צפוני, שחלש על המוצב כולו והיה קשה־במיוחד לכיבוש, ותל דרומי בעל שתי פיטמות, האחת במזרח והשניה במערב. בין החלק הצפוני לבין החלק הדרומי של תל־פאחר נמתחו גדרות זרועות־מוקשים.

בתכנית המקורית, נועד סגן אהרן לכבוש את היעד הדרומי, בכוח בן פלוגה. עתה, לא זו בלבד שמכל פלוגתו נמצאו תחת פיקודו עשרים־וחמישה אנשים בלבד, אלא שצריך היה לחלק כוח קטן זה בינו לבין סרן אלכס, שנועד לעלות על היעד הצפוני.

אש שטוחת־מסלול ואש מרגמות בנות 82 מ“מ הונחתה על הכוח בשעת ההעפלה במעלה הערוץ הצר, בואכה גדרות־היעד. אלפי קליעים של נשק קל ורסיסי פצצות שיספו את חלל האוויר. אבל למזל, לא נפגע איש בשעת ההעפלה, אף לא בעת מעבר הגדרות, וזאת חרף העובדה שהמעבר בוצע בתנאים קשים ביותר: מכשירי־הפריצה נמצאו בזחל”מים שנפגעו ונשארו מאחור. היה רק זוג מגזרי־תיל בידו של סמל דב רוזבבלום. דב פתח בגזירה, אבל בגלל האש הסורית העזה לא ניתן להמשיך בזה בלי להתמהמה אף שבריר־שניה, השתרעו שני חיילים – המקלענים דוד שירזי ויעקב חוצירה – על הגדרות ושימשו גשר חי לחבריהם. לוחמים אחדים זחלו מתחת לחוטי התיל־הדוקרני, כדי לחסוך זמן. איש מהם לא נתן דעתו למוקשים שבין חוטי־התיל. מסתבר שמוקשים אלה היו נגד־טנקים, שכן איש לא נפגע בדרכו עליהם. עד לכניסה לתעלות שבפאת היעד הדרומי, לא נפל איש מאנשיו של אהרן. המ“פ עצמו נפצע ברסיס־פגז, ושתת דם, אך נשאר בכושר מלא והמשיך להוביל את פקודיו. מראהו של המ”פ הפצוע והמסתער נסך כוח־משנה בלוחמים, אשר פעלו כמכונה משומנת היטב, ברוח התרגילים של כיבוש יעד מבוצר, שהם תירגלו פעמים לאין־ספור.

העמדה הראשונה שנקרתה בדרכם, כבר היתה מפוצחת מפגז של טנק ישראלי. בעמדה זו ראו אנשי “גולני” חגור ונשק סורי נטוש. זה היה מראה מעודד. בריחוק־מה מן העמדה הנטושה, היה בונקר מאוייש. הוא זכה לטיפול מיידי של חוליית־החוד – המ“מ סגן אחיקם ושני הגששים בן־חמו וגרי (יעקב גרשפלד). הגששים ידו רימון־יד לתוך הבונקר, ואחר־כך ריססו את תוכו באש תת־מקלעים. בונקר זה, כבאים אחריו, ניחן בדפנות בעובי 1.5 מ” בקירוב, והיה מרווח למדי: כשלושה מטרים אורכו וכמטר רוחבו.

גרי התמחה כל־כך בטיהור בונקרים, שחיסל ששה מהם בלחימתו על תל־פאחר. ששה בונקרים – שש מלכודות־מוות. גרי חיסל את כולן בלא שנשרט. במרחק מה, הגיעו שלמה בן־בסט והמ"כ שלו, קלמן, אל אחד הבונקרים. קלמן השאיר את פקודיו בתעלה ופרץ בעצמו לתוך הבונקר. מאחורי אחת המיטות שבבונקר נשתרבב כלי־זינו של חייל סורי פצוע. נורה צרור, וקלמן קרס תחתיו, טובל בדמו־שלו. בחמת־זעם זינק בן־בסט לתוך הבונקר. הסורי הנבעת השליך את נשקו מידיו ונשא את זרועותיו אל־על בתחינה: “אל תהרוג אותי!”

תחינתו של חייל־האוייב, שאך־זה לא היסס להרוג את המ"כ שלו טרפה את עשתונותיו של בן־בסט.

הקרב על תל־פאחר היה טבילת־האש הראשונה לרוב הלוחמים מ“גולני”, ובשניות הראשונות היה קשה לאחדים מהם לגבור על הפחד. “אבל התרגלנו”, קבע החייל ישעיהו כהן. “איש־איש עשה את המוטל עליו, ומילוי המשימה כשלעצמו דירבן אותנו הלאה, הלאה”.

ישעיהו עצמו היה רץ מ“פ. הוא נשא מכשיר־קשר על גבו ורץ ליד מפקדו. רוב הדיווחים מן התעלות שבתל־פאחר אל המג”ד היו בנוסח אחיד: “הכל מתנהל כשורה! מתקדמים!”

קל־מהרה רפתה מתיחותם הנוראה של הלוחמים. “בתעלות הרגשנו כמו בבית, לאחר התרגילים הרבים שלנו”, סיפר אחד מהם לאחר הקרב. “היה קשה יותר בזחל”מים, בהם נפגענו בלי יכולת לזוז או להגיב".

אבל התעלות של תל־פאחר היו בוגדניות ורבים היו בדפנותיהן הכוכים והבונקרים הבלתי־נראים אלא מקרוב – ומאלה נורתה אש מדוייקת. בזה אחר זה נפגעו אנשים. באחת התעלות שלאורכן שעט גרי, נורה הכוח מאחור ונפצע הסמל של גרי. זה־האחרון חבש את מפקדו וגרר אותו למקום בו היה עוד חייל אחד, פצוע בשתי ידיו, ושני חיילים אחרים חמושים בתת־מקלעים “עוזי”.

“כידוע, אין ל’עוזי' טווח ארוך”, סיפר גרי אחר־כך. “יכולנו להשיב אש לצלפים הסורים, אך לא יכולנו לפגוע בהם”.

גרי חיפה באש הבלתי־יעילה שלו על פינויים של הפצועים. אחד מהם, חייל שנפצע בפניו, גלגל עצמו במורד המדרון. הוא הגיע לתחנת־האיסוף עם שברים בלסת וביד – אבל חי. כאשר נותר גרי לבדו, החליט להסתער בכיוון לחוליה מ“גולני” שפעלה בתעלה אחרת. בעת הזינוק מהתעלה, נשרו המחסניות שהוא נשא עמו, ולא נותרה לו אלא מחסנית יחידה. הוא קפץ לתעלה – הישר לנוכח חייל סורי. בטרם היה סיפק ביד הסורי להתעשת, חיסל אותו גרי ונטל ממנו את תחמושתו. משנתחבר אל החוליה הסמוכה, סייע בידה גרי לפנות את פצועיה במדרון.

בזו אחר זו טוהרו תעלות תל־פאחר, אך הן היו רבות וארוכות, גבוהות מגובה־אדם ועתירות בונקרים שמהם ירו צלפים סורים בדייקנות משגעת. הדרך הבדוקה לשיתוק בונקר היתה – ידוי רימון־זרחן לתוכו (רימוני חנ"מ לא חיסלו את כל היושבים בבונקרים המרווחים־יותר) וחיסול הסורים שמיהרו להגיח משם, דומעים ונחנקים.

“הסורים לא נמלטו ולא נכנעו”, אמר אל"מ יונה אחר הקרב. “הם חדלו להילחם רק לאחר שחוסלו ביריות, ברימוני־יד או ברסיסי־פגזים ופצצות”.

בירכתי היעד הבחין סגן אהרן בתותח נ"ט. הוא שלח חוליה לטיהור העמדה, באותה תרגולת של טיהור בונקר.

לאחר כיבושו של היעד המערבי, בו היו שלושה בונקרים־עיקריים, עברו הלוחמים גדר פנימית וטיהרו עוד שלושה בונקרים. חיילי האוייב היו זריזים מאוד. כל אימת שהיו שומעים את אנשי “גולני” קרבים ובאים, היו פורצים לקראתם. אך מסתבר שאנשי “גולני” היו זריזים מהם. לראיה, כל מי שנקרה בדרכם חוסל. כאשר סיים סגן אהרן את כיבושו של היעד הדרומי, הוא מנה בו ארבע־עשרה גוויות של חיילים סורים.

בקצה התעלה האחרונה שבחלק המזרחי של היעד הדרומי, התעכב סגן אהרן להעריך את המצב. בתחילה הבחין בבונקר על היעד הצפוני, ממנו הומטרה אש מדוייקת במיוחד אל היעד הדרומי. הוא הורה לבזוקאי משה כהן לשתק את הבונקר. במהירות וביעילות ניגש משה לביצוע המשימה. הוא התרומם מעל לשפת התעלה, חשוף לגמרי לאש האוייב הצפופה, וירה. כבר בפצצה הראשונה פגע “בול”, אך “ליתר בטחון” שילח.פצצה שניה אל המטרה.

ברגע זה הבחין סגן אהרן בסככת־פח בנקודה הרמה ביותר של היעד המזרחי. הוא החליט להתמקם בה. קל־מהרה אורגנה חוליית־חוד בת חמישה אנשים, והחלה תנועה בשטח הפתוח. שעה שכוח־החוד נמצא באמצע הדרך, והבאים אחריו עדיין סמוכים לתעלה שממנה יצאו, נפתחה עליהם אש־צלפים מדוייקת מן היעד הצפוני. בלי להמתין לפקודה, רץ כוח־החוד אל הסככה ותפש עמדות בה, ואילו אהרן והאחרים גלשו בחזרה אל התעלה. שניים מאנשי חוליית־החוד נפגעו לפני הגיעם אל הסככה. חבריהם גררו אותם מיד מן השטח החשוף, וחבשו אותם.

הכוח הקטן של סגן אהרן החל משיב אש ליעד הצפוני. קשה היה לאכן את הצלפים – שאיש מהם לא נמצא בשטח פתוח – ואילו הסורים שנמצאו ביעד הצפוני השכילו לפגוע באנשי “גולני”, בזה אחר זה. אהרן הסיק את המסקנה המרה והבלתי־נמנעת: הכוח של אלכס חוסל בלא שכבש את היעד! כאשר נפגע המקלען של סגן אהרן, ניסה המ"פ להפעיל את המקלע, אך לא עלה בידו. אזי החליף אותו המקלען דוד שירזי – אחד משני החיילים שהשתרעו על הגדר בפתח היעד – והוא ירה עד שפגע כדור בפיו וקיפד את פתיל־חייו.

“הוא נלחם כמו נמר”, סיפרו על שירזי חבריו־לנשק. “הוא רץ בתעלות ושימש מס' 2 של הבאזוקאי עד שאזלו הפצצות. אחר־כך אחז ב’עוזי' ורץ בראש בתוך התעלות, מטהר בונקרים בזה אחר זה.”

הצעיר התל־אביבי בן ה־20, שהיה מסגר מיכאני לפני גיוסו לצה"ל, נשא נפשו להקים עסק עצמאי ולסייע למשפחתו – אך כל עוד שירת בצבא, מילא כל תפקיד במלוא המסירות, ולא־אחת זכה לחופשה מיוחדת על הצטיינות ביחידה. הוא אהב חיי־חברה, אך ידע לנצור את לשונו בכל הנוגע לשירותו במדים. בחוג הידידים והמשפחה לא ידע איש שדוד השתתף בפעולת־הגמול הגדולה נגד סמוע. הם ידעו רק שדוד מוכן תמיד להיחלץ לעזרת הזולת, מבלי להתחשב בעצמו. פעם זינק לבין הגלים על־מנת למשות טובע מן הים, ולא נרגע אלא לאחר שווידא כי הילד שניצל חזר בשלום לביתו.

עתה נפל בקרב.

כשלושת רבעי שעה נמשכו חילופי־יריות אלה. כלתה והלכה תחמושתם של אנשי אהרן, ורק שלושה מהם נשארו שלמים בכל היעד הדרומי כולו (לרבות המ"פ עצמו, שנפצע מרסיסי פגז כבר בדרך אל היעד). שלושת “השלמים” צריכים היו לחלק את זמנם בין השבת אש לבין טיפול בפצועים. מכיוון שכל אחד ואחד מהם נפגע בכמה וכמה מקומות בגופו, אזלו התחבושות. כדי לחבוש פצעים נוספים ולעצור דם, הפכו שרוולים וכנפות־חולצות – לתחבושות.

בינתיים ניסה סגן אהרון להתקשר עם המג"ד, והעלה חרס.

הכוח היה מנותק, בלב מוצב־אוייב, במקום שנשלט על־ידי חלקו הרם יותר של המוצב. ברגע בו יגלו הסורים כי שלושה חיילים ישראלים כשירים בלבד מחזיקים ביעד הדרומי, עלולים הם לארגן התקפת־נגד מן היעד הצפוני, ולהשתלט מחדש על המוצב כולו.

האמנם זה הסוף?

האמנם זה הסוף? – שאלה זו חלפה כבזק בליבו של אחד מפקודיו של סגן נתי, בהעבירו את מבטו על מוצב קלעה ועל דרך־הגישה אליו, העוברת עקלקלות בין קוביות־הבטון.

שאלה זו לא העסיקה את סגן נתי – או את רוב אנשיו. מעייניהם נתונים היו בעיצוב אורח־לחימה שיאפשר להם להכריע את המוצב, ויהיו יחסי־הכוחות לרעתם כאשר יהיו.

ראשית דבר, משך נתי את הכוח ימינה מן הציר. משנוכח לדעת שאינו עולה על מוקשים, פרס את הכוח – ואת מ“פ אפי שלח אל רכס בצד שמאל, שכן מ”פ אילן נפגע מאותו כיוון והיה חיוני לאכן את מקור האש ולחסלו. אזי ביקש להנחית אש ארטילריה על המוצב, אך נתברר לו כי סגן אהוד, קצין־הקישור שלו, נעדר לשעה קלה בלוותו פצוע אל תחנת־האיסוף. בלית ברירה, החל נתי מטווח בכוחו עצמו את האש הארטילרית, ומתקן אותה כמיטב יכולתו. המינוח שבו השתמש היה בלתי־מקצועי עד לצרימת־אוזן, אך התוצאות היו לעילא ולעילא.

בחסותה של הארטילריה, התכונן נתי לתזוזה קדימה – ואז נאלם מכשיר־הקשר שלו! נתי החל ממשש את מערכת־החזה, ואצבעותיו נעשו לחות ודביקות. נתי השפיל מבטו וראה כי חזהו מגואל בדם, והדם הוא שגרם לקצר בקופסת־הבקרה של מערכת החזה. בדיקה מהירה גילתה לו פציעת־כדור בראשו. הקליע פילח את הקסדה ואת בשר קדקד. בהתרכזותו העילאית במשימה שלפניו, לא חש נתי כלל בפציעה זו.

ברגע זה פגע פגז סורי במערכת־ההיגוי של הטנק של נתי. הסגן הצעיר איכן את מקור האש: עמדת תותחי נ“ט בצפון היעד. נראו שם שני תותחים. נתי שילח בתחילה מספר פגזים זועמים אל אחד התותחים. משנוכח לדעת שתותח זה אינו משיב אש, ניחש נכונה שזהו תותח־דמה – ואז חיסל את התותח ה”חי". אחר־כך הפעיל נתי את מדוכות־העשן שלו, החליף טנק ומכשיר־קשר ופתח בתנועה אל מחסום־הטנקים.

בחיפויים של ארבעת הטנקים של מ"פ אפי, תפש נתי מסתור לצד מחסום־קוביות־הבטון, ונתן הוראה לאנשיו להתחיל ולעבור. בזה אחר זה זחלו הטנקים בין הקוביות, כצבי־ענק מסורבלים. היה עליהם לתמרן קדימה ואחורה פעמים רבות, כדי “להסתנן” בין קוביות־הבטון. לפלא, לא נפגע אף אחד מהם במעבר הצר והעקלקל הזה! האש היחידה שפגעה בשריונאים היתה מנשק־קל – אש שניקבה את מיכלי־המים, מיכלי־הדלק, המקלעים וארגזי־הפעולה של המקלעים, האנטנות וכל פריט אחר שעל הטנקים. משעברו הטנקים הראשונים, העביר נתי הוראה לאפי, לרדת מן הרכס השמאלי ולהצטרף אל השדרה הקטנה. אפי עבר על פני נתי ועל פני המחסום, להוט לחצות את הכפר במהירות האפשרית. למגינת־ליבו, נע אחד הטנקים שלפניו (הטנק של אלפרד) בהילוך ראשון, כפי הנראה בגלל תקלה כלשהי, ואי־אפשר היה לעקפו. ארבעת הטנקים של אפי נעו, איפוא, אט־אט. כמעט מתנגחים זה בזה. לרגע קט ראה אפי את אלפרד הופך פניו לאחור, ומיד אותת לו בדגל שיחיש את תנועתו, אך הטנק של אלפרד המשיך לנוע כצב.

בנקודה העליונה של הכפר, ליד בניין שנראה כבית־המועצה או כמפקדה, היתה כיכר קטנה. אפי ניסה לנצל מרחב זה ולעקוף את הטנק האיטי. ברגע זה נפגע אותו טנק ונתלקח. הטנק של אפי הספיק לבצע כשני־שלישים מן העיקוף – ונפגע גם הוא. המדף נפל על ראשו של אפי. המ"פ הדף אותו כלפי מעלה, שירבב את ראשו מן הצריח וראה את זחל הטנק מבותק. גרועה מזו: הוא ראה לשונות־אש נשלחות מגוף הטנק אל־על.

“נהג, עצור!” פקד, וציווה על הצוות לנטוש את הטנק.

הצוות קפץ. אפי ראה חפירה מאחורי גדר־תיל, בריחוק מטרים ספורים מן הטנק הבוער. הוא כיוון את צוותו שמה, וקפץ בעקבותיהם אל המקלט הארעי הזה. פצוע מן הטנק שנע מאחורי הטנק של אבי, הצטרף אליהם. איש זה נפגע מרסיסים. אפי אסף תחבושות אישיות וחבש את הפצעים שנראו לו קשים.

מכל החוסים בחפירה, היה אפי היחיד שהיה לו כלי־נשק כלשהו: האקדח החגור למתניו. בעת נטישת הטנק נטל עמו גם רימון־יד, אך זה אבד לו בעת הזינוק אל החפירה. אפי הציץ מעל לשפת החפירה, והחזיון שנגול לעיניו לא הרנין את ליבו אף כמלוא הנימה: הטנק של אלפרד בער. אש אחזה גם בטנק של אפי, אשר נפגע ארבע פגיעות. מן הטנק השלישי נתאבך עשן. קולות־נפץ בקעו מתוך הטנקים הבוערים.

לשוא ביקש אפי בעיניו את הטנקים האחרים מגדודו. הוא שמע אש מנשק־קל, בקרבת־מקום, ונתרשם כי אש זו נורית מבתי־הכיכר. בשפתיים קפוצות שלף אפי את אקדחו, לפת אותו היטב בידו והמתין. למה? אף הוא־עצמו לא ידע.

אוצר הידיעות של סגן נתי לא היה עשיר בהרבה מזה של מ"פ אפי. הוא ראה את הטנקים המובילים שלו מתלקחים בלב הכפר קלעה וראה גם אנשי־צוות נוטשים טנקים ורצים אל מחסה. מערכת־הקשר נחלשה משום מה. אמנם, נתי קלט היטב את קולותיהם של שני מפקדי־טנקים סמוכים, אך קולו־שלו נשמע עמום באוזניהם. בדלית ברירה, “שוחח” עמם בצעקות ובאיתות דגלים. על סמל שאול ורדי פקד לנוע שמאלה, בין הבתים, ולאכן את מי שחיסל את שלושת הטנקים. ורדי מילא מיד אחר הפקודה – והטנק שלו ספג פצצת בזוקה. ורדי נפגע בפניו וקרא במערכת־הקשר: “איני רואה! איני רואה דבר!”

“איך קוראים לנהג שלך?” שאל נתי מיד, בלא לאבד עשתונות.

“יוסי”, גנח ורדי לתוך הפומית.

נתי החל מכוון את יוסי עד שהביאו לשטח מת, מחוץ לשדה־האש הסורי. שם נטש הצוות את הטנק. מרכבת־הפלדה – כאילו היתה בעל־חיים נאמן לאדוניו – לא התלקחה אלא לאחר שיצא אחרון האנשים מתוכה.

מעשרת הטנקים שעברו את מחסום קוביות־הבטון, לא נותרו לנתי אלא שניים, כאשר הגיע־לצידו הימני של הכפר, מקום שם תפש מחסה בין הבתים. הסגן הצעיר, שהיה עד כה מג"ד־שריון, מצא עצמו לפתע מפקד של כוח־רגלי. במהירות רבה ריכז מסביבו את כל אנשי הצוותים הכשירים, שנטשו טנקים פגועים, וחילק להם תת־מקלעים “עוזי” ורימוני־יד. ליבו של נתי רחב בקרבו בראותו בין מקבלי הנשק את צוותו של אהרון שנשאר בצד השמאלי של הכפר.

“לכו לסרוק את הבתים הסמוכים, כדי שלא יפתיעו אותנו הסורים”, פקד.

אהרון, שקינח את פניו מן הדם המסמא, רץ בראש, פרץ דלתות וחלונות וטיהר בתים אחדים. רק אז הניח לחבריו שיחבשו אותו ויצרפוהו אל הפצועים המצפים לאפשרות־פינוי. כאשר חזרה אליו הכרתו, למחרת בבוקר, בבית־החולים רמב"ם בחיפה, לא זכר דבר מכל אשר אירע לו מאז נפגע הטנק שלו בפצצת־הבזוקה. מסתבר שכל אשר פעל, פעל מתוך הלם.

נתי עצמו נשאר בטנק־הפיקוד שלו. בנגיחות־ירכתיים הרס מספר עמדות סמוכות, ובו־זמנית קיים קשר שוטף עם המח"ט.

הדיווחים מרטו עצבים בשני קצות הקו: למח"ט אלברט נצטיירה תמונה שחורה מאוד מן המתרחש בקלעה. היה ברור לו שאם לא יחיש תגבורת לנתי, לא תועיל כל גבורתו של הסגן הצעיר הזה. הכוח יחוסל עד תום. ואילו לנתי נודע, מפיו של קצין־המודיעין החטיבתי שישב בחבורת־הפיקוד, כי שבעה טנקים סוריים נעים על ציר הכביש, כתגבורת אל קלעה – מהם טנקים מדגם “טי־34” ומשחיתי־טנקים מדגם “אס־יו־100”. כנגד תגבורת זו – ומה שעוד שרד לסורים במוצב קלעה – יכול היה נתי להעמיד שני טנקים כשירים וקומץ שריונאים חמושים בתת־מקלעים וברימוני־יד.

נתי ירד מן הטנק שלו, נכנס עם נחום, אחד מפקודיו, לבית סמוך וביקש משם באלחוט סיוע אווירי.

“אין סיכוי לסיוע מוקדם”, ניתנה התשובה לנתי.

“אם יאחר הסיוע לבוא, כבר לא יהיה למי לסייע כאן”, השיב בתי במעשיות. “וקחו בחשבון שאיני רוצה לסגת מכאן. יש לי פצועים שאיני יכול לטלטלם”.

“חזק ואמץ, אנו משתדלים להגיע אליכם”, עודד אל"מ אלברט את סגן נתי.

אך האם יגיעו בעוד מועד?

למן הרגע בו עמד אלברט – מדיווחי־הקשר השוטפים – על הנעשה בקלעה, מנוי וגמור היה עמו להתחבר עם נתי בהקדם האפשרי. לשם כך צריך היה לכבוש את מוצבי זעורה. על־מנת לוודא תנועה מהירה־מהירה, “בקצב השריון”, הוביל אל“מ אלברט עצמו, בזחל”ם הפיקוד שלו, את השדרה של כוח ב'. לאפתעתו, גמע כוח זה את ציר צינור־הנפט עד לריחוק שני קילומטרים מזעורה, ללא היתקלויות. לפני זעורה בלם אלברט את שדרתו והפעיל ארטילריה. בחסות האש הארטילרית פקד על מפקד הכוח לקדם פלוגת־טנקים, בפיקודו של סגן מפקד הכוח, אל המוצבים.

לאחר שעבר הכוח את פאתי הכפר זעורה ופנה דרומה, בציר המוביל אל משלטי זעורה, נפגע הטנק המוביל, והציר נחסם. כדי לא לעכב את מותר הכוח, עלה אל“מ אלברט על המוצב התחתון, שנראה לו “רך” יותר. למגינת־ליבו נוכח לדעת, כי הטנקים שנעו בעקבות המחלקה המובילה, אינם באים בעקבותיו אלא עומדים וממטירים אש על היעד. מכיוון שפגזי־האוייב ביתקו רבות ממשושות־הקשר, נשתבשה שליטתו של המח”ט על הכוח הזה.

אלברט פנה אל סגן ישראל, מ“מ הסיירת, ואל רס”ן אבי, שישבו בזחל"ם שלו, ואמר להם: “קפצו החוצה, רוצו אל הטנקים העומדים כמאתיים מטר מאחור והסבירו למפקדיהם, כי המגמה היא לדרוס את היעד ולחזור אל הציר”.

ללא אומר ודברים יצאו השניים את הזחל“ם המשוריין, אל השטח הפתוח וההומה משריקת קליעים ורסיסים. היה עליהם לעבור מטנק אל טנק ולצעוק אל המפקדים, עד שירדו לסוף דעתם. מתחת לאש הסורית השוטפת היתה כל שניה כשעה בעיני ישראל ואבי, אך הם לא חזרו אל המח”ט אלא לאחר שנשמעו כל הטנקים לפקודתו.

שני טנקים נפגעו במוצב זה, הגם שלא יצאו מכלל פעולה. שלושה טנקים עברו אותו בשלום – אך השאירוהו בלתי־מטוהר. את מלאכת הטיהור הטיל המח“ט על כוח־החרמ”ש של קרן, שדלק בעקבותיו.

כוח זה נפגע אף הוא קשות, כבר מראשית ההבקעה לשטח הרמה. בין הזחל“מים שנפגעו סמוך לגבעת־האם היה זחל”ם סגנו של קרן. הציר נחסם. חיילים ומפקדים ירדו לחלץ פצועים ולכבות לוחמים שמדיהם בערו, באמצעות מטפי־כיבוי. קרן, שנע עם פלוגת הטנקים שהוצמדה לחרמ"ש, עבר בשלום ונטל את הכוח כולו תחת פיקודו. כך הגיע אל זעורה. הוא פקד על פלוגת־הטנקים לתפוש את הרכס שמצפון־מזרח לכפר ולחפות על מלאכת הטיהור. מלאכה זו לא היתה קשה במיוחד – ואילו פלוגת־הטנקים המחפה ספגה אש מכיוון צפון ומפקדה נפגע בכדור בצווארו.

במוצבי זעורה, שמחוץ לכפר, נתקל החרמ“ש בהתנגדות עיקשת, אך מיגר אותה כמכבש דורסני. אחר־כך התפנה החרמ”ש לפינויים של נפגעים אל תחנת־האיסוף, שהתקדמה בינתיים והתמקמה בנעמוש הכבושה.

למן הרגע בו הגיע ד"ר גליק לנעמוש, מלאו ידיו עבודה. הוא הגיש טיפול ראשוני לכוויות, חבש פצעים – מהם “מכוערים”, במינוח הרפואי – הערה דם, הזריק מורפיום, ובלי־הרף חולל אנדרלמוסיה בציוד הרפואי שלו. יש והיה מושיט את ידו אל תיק־הציוד, ויש שהיה מבקש פריט זה או אחר מן החובש שלו. רק תודות לכושרו הארגוני המעולה של החובש, רוני, ולקור־רוחו הבלתי־מתערער, נשמר הסדר ולא קרה שנעדר פריט שעה שנזקק לו הרופא.

ורוני לא היה היחיד שעורר את התפעלותו של ד“ר גליק. עדי, הנהג של זחל”ם־תחנת־האיסוף, עשה אף הוא דברים שחרגו מתחום תפקידו. ד“ר גליק הבחין ב”חריגה" זו לראשונה בראותו את עדי חובש את הפצועים קל־יותר. “האם אתה חובש מקצועי?” תמה הרופא הקרבי.

“לא”, השיב עדי תוך כדי קשירת תחבושת, “אבל עברתי קורס־עזרה־ראשונה שעה שלמדתי במכון וינגייט, ואני עוד זוכר משהו ממה שלימדו אותי שם”.

אחר־כך התרכז ד“ר גליק שוב בעבודתו. אחר שהשלים ניתוח ממושך ומתיש־כוח במיוחד, נשא עיניו וראה את עדי הנהג עומד על סף בונקר סמוך לתחנת־האיסוף ויורה פנימה ב”עוזי" שלו. פקעו עצביו המרוטים של הרופא. כאן מתמלאת התחנה פצועים, והבחור עומד ומשתעשע ביריות! והלא הסביבה כולה כבר טוהרה מזמן. ואולי לקה עדי בהלם ופועל כרובוט?

“השתגעת? מצאת לך זמן לשחק?” הרעים עליו ד"ר גליק בקולו. “שמעתי קולות מבפנים”, השיב עדי בלי להחזיר פניו אל הרופא.

כהרף־עין נעור החייל הקרבי ברופא, איש חטיבת “גולני” לשעבר ובוגר קורס־קצינים. הוא אירגן את אנשיו המעטים־מאוד לרתק ולחיפוי, צייד את עדי בשני רימוני־יד ופקד עליו לאגף את הבונקר וליידות את הרימונים לתוכו. הרימון הראשון נחת על הגג, אך השני חדר פנימה. חלפה שניה… ועוד שניה ממרטת־עצבים – ומתוך הבונקר יצאו חמישה חיילים סורים, שאחד מהם פצוע בעינו ודמו ניגר ממנו. הם יצאו בזרועות מורמות – נכנעים. הם לא אמרו דבר, אך עיניהם הקרועות הביעו את אימתם מפני הפולש הישראלי. האם ינהג בהם כפי שהיו הם נוהגים בו, אילו נפל בידיהם?…

המחשבה על המוות הבזיקה גם במוחו של ד"ר גליק – אך בכיוון ההפוך: מסתבר שבמשך שעה ארוכה־ארוכה היה גחון על פצועיו, וגבו אל פתח הבונקר שבו ישבו חמישה מחיילי האוייב!

לאחר שסיים הרופא את הטיפול בפצועי צה"ל, ניגש לטפל גם בפצוע הסורי. זה־האחרון לא האמין למראה עיניו. ליחס כזה לא ציפה מצד שוביו.

כעבור שעה קלה טיפל ד"ר גליק בפצוע אחר – באשר סאפי, תושב זעורה. לאחר שהועבר לבית־חולים בישראל, הודה: “פחד אחז בכולנו. ידענו שהיהודים יכריעו אותנו. חלק מהחיילים הסורים נהרג, וחלק אחר ברח. החיילים הסורים אמרו לי כי היהודים יהרגו את כולנו, אך החיילים שלכם חבשו אותי וטיפלו בי”. באשר סאפי הוסיף ואמר בעצב, שצר לו על כי בני־משפחתו לא נשארו בכפר. הפחד סחף אף אותם, ובלי שגילו לו את כוונתם לברוח – נמלטו עם החיילים.

אותה שעה היו פצועים שלא יכלו לקבל טיפול מהיר: פצועיו של נתי בקלעה ופצועיו של אהרן ביעד הדרומי בתל־פאחר. והיו לוחמים שנותרו יחידים מכל הכוח שעמו פתחו בהסתערות, ולא ידעו מתי – ואם בכלל – יוכלו לראות חברים־לנשק. כזה היה יצחק חמאווי, שעלה על היעד הצפוני בתל־פאחר, בפיקודו של סרן אלכס קרינסקי.

במשך השעות הארוכות־כנצח שבהן היה כוחו של סגן אהרן מרותק – ומבודד – בקצהו המזרחי של היעד הדרומי בתל־פאחר, שמעו אהרן ואנשיו קולות־קרב בתוך היעד הצפוני, אך לא ראו דבר. רק בתום הקרב נודעו להם – ולאחרים – פרטים על מעלליהם של סרן אלכס ואנשיו ועל נסיבות נפילתו של המפקד, שהועלה לאחר מותו לדרגת רב־סרן.

על לחימתו של כוח זה סיפר רב“ט יצחק חמאווי, מ”כ בפלוגה א', תושב חיפה, אשר שרת ששה חודשים בלבד בגדודו, לפני פרוץ המלחמה:

“בתחילה נעתי בזחל”ם של המ“פ אהרן. בריחוק כמאתיים מטר מתל־פאחר נפתחה עלינו אש מנעמוש. החזרנו אש. הרקתי מחסנית. כאשר ירדנו מהזחל”מים, להתקפה רגלית, לקחתי פצצות בזוקה ומ“כ אחר לקח את הבזוקה עצמה. אהרן לקח חלק מהכוח ופתח באיגוף ימני, ואילו סרן אלכס לקח את הבזוקאי פוקס, מ”כ אחר ואותי, ועוד מספר אנשים, ונכנס ליעד הצפוני. בדרך התפוצצו לידינו מספר פצצות. אחת מהן, פצצת־זרחן אדומה, זכורה לי היטב. אחד מאנשינו נפגע ביד ליד הגדר, ומ“כ אחד נהרג. עברנו על פני הגדרות בלי לחשוב על המוקשים. נתקלנו בבונקר שירה בנו. אלכס לא איבד את העשתונות. כהרף־עין ידה רימון־יד לתוך הבונקר, ואחר־כך קפץ לתעלה, להתחיל בטיהור. קפצתי בעקבותיו. סרן אלכס הציב אותי, סגן אחד ושני חיילים ברתק לכיוון צפון, ואילו הוא־עצמו יצא לטיהור תעלות עם שני מ”כים, רץ־המג“ד ופוקס הבזוקאי. אחר שנעלם מעיני, נפגעו הסגן ואחד החיילים מכוח־הרתק. החייל נפצע בבטן. בעודי חובש את הסגן, שלחתי חייל לחבוש את הפצוע השני. אך יצא החייל בזחילה אל הפצוע, וכבר נפצע ברגלו מאש־צלפים. משסיימתי את חבישת הסגן, גלש במורד בכיוון לתחנת־האיסוף. זחלתי אל הפצוע ברגל, גררתי אותו למחסה וחבשתי אותו, שעה שחייל אחר חבש את הפצוע בבטן. במרכז היעד נותרנו שלמים רק אני ואחד החיילים. והסורים לא חדלו לצלוף בנו. כעבור כעשר דקות ירד החייל הכשיר להזעיק עזרה. נותרתי לבדי עם שני פצועים. ניסיתי ליצור קשר באמצעות מכשיר־הקשר שלי. לשוא. ותחמושתי הלכה ואזלה. לא נותרו ברשותי אלא שתי מחסניות, שאחת מהן ריקה למחצה”.

המצב בתל־פאחר היה מעורפל, לא רק לגבי המח“ט יונה, שאיבד את הקשר עם המג”ד מוסא, אלא גם לגבי מוסא עצמו, שנותק המגע בינו לבין הכוח הקטן אשר פרץ לתוך היעד ונבלע בקרבו, כאילו פערה האדמה את לועה וטרפה אותו חיים. דבר אחד היה ברור לו: הסורים אינם בורחים. הם נלחמים בקשי־עורף. התכנית המקורית נשתבשה, והכוח שהסתער על המוצב היה קטן לאין־שיעור מזה שתוכנן מראש. האמנם כבדה המשימה ממנו, והוא הוכרע?

צריך היה לפעול ובמהירות, לתיקון המצב – או, לכל הפחות, להתבהרותו. בקחתו עמו את קצין־הקישור שלו, הסתער מוסא עצמו אל תוך היעד. “המפקד!” נזדעקו אחדים מפקודיו, שעדיין היו מתארגנים מאחורי סלעים וזחל"מים פגועים. “אתה עלול להיפגע!”

אך מוסא, כבר היה מעפיל בערוץ, באותו נתיב בו הסתער אלכס. פניו הסגלגלות, החייכניות בדרך כלל, היו נוקשות, ושפתיו, שבימים כתיקנם ניטלטלה בזוויתן סיגריה מרושלת, היו קפוצות עד־דק.

בפאתו של היעד הצפוני התעכב כהוא־זה ושלח מבטו אל היעד הדרומי. סגן אהרן הבחין בו ונפנף אליו בזרועו, לאות כי היעד הדרומי טוהר – אך שאג אליו במלוא גרונו: “מן היעד הצפוני צולפים עלינו בלי־סוף!”

אפשר שנוצר בליבו של מוסא הרושם שאנשיו של אלכס הם היורים בשוגג בחבריהם אשר ליד סככת־הפח הגדולה. המג“ד, שפקודיו היו כבנים לו, שינס מותניו ורץ ככל שנשאוהו רגליו אל ראש היעד הצפוני. שם ראהו רב”ט חמאווי, וכמו אבן גדולה הוסרה מעל ליבו. סוף־סוף באה הגאולה! לא עוד יהיה יצחק בודד בין חיילי אוייב רבים!

“המג”ד!" קרא יצחק בשמחה, והצטרף אל מוסא.

“צריך להיזהר”, אמר הרב"ט למפקדו. “עדיין יש הרבה סורים ביעד – אבל גם שלנו נמצאים בתעלות. צריך להקפיד שלא לפגוע בהם”.

המג“ד, קצין־הקישור והרב”ט החלו רצים לאורך תעלה. בקצה עמד חייל שלא ניתן לזהותו. תוך כדי התקדמות, השמיע מוסא את הסיסמה. החייל הזר לא השיב – ופיו לא נפצה עוד לעולם. צרור קצר מתת־מקלעו של מוסא חיסל אותו.

מוסא החליט לצאת מן התעלה ולהעריך את המצב. היריות מן היעד הצפוני אל היעד הדרומי עדיין נמשכו, ומוסא החליט לוודא שאין אנשיו יורים אלה באלה. הוא עלה על תלולית והרעים בקולו: “הפסק אש!”

זו היתה פקודתו האחרונה. שני סורים, שנחפזו לחרוג מאחד הכוכים ולסתום את הפירצה שבמורד היעד הצפוני, ירו בו מגבו.

מוסא נפל על פניו, בריחוק כחמישה מטרים מרב"ט יצחק.

“המג”ד, נפצעת?" קרא יצחק בקול חנוק משברון־לב.

מוסא לא השיב. יצחק מיהר אליו, גחן, הפך אותו על גבו וגרר אותו למסתור. שם נפטר סא"ל קליין בזרועות פקודו־מעריצו.

לרגע חשש יצחק שמא תיטרף דעתו עליו. הופעתו של המג"ד נסכה בי עידוד רב כל־כך, והנה מת המפקד בזרועותיו…

אבל קצין־הקישור, סגן משה הראל, לא איבד את עשתונותיו. תחילה חיסל ביריות את הסורים שהרגו את המג“ד, אחר החליט לדווח ללא־דיחוי למח”ט על הנעשה בתל־פאחר. הוא ידע, שמאז נפגע זחל“ם המג”ד, לא היה קשר עם החטיבה. מכיוון שאת מכשיר־הקשר שלו, ארוך־המשושה, נאלץ משה לנטוש לאחר ששימש מטרה לצלפי־האוייב, גלש עתה במורד ורץ כל עוד רוחו בו אל הזחל“ם הסמוך ביותר, שהיה בו מכשיר־קשר תקין. משם מסר לאל”מ יונה את כל אשר ראו עיניו.

דיווח זה אישר את המסקנות שכבר הסיק המח“ט מן התצפית שערך ממקום־הימצאו: הוא ראה את הזחל”מים של סא“ל קליין פזורים לרגלי המוצב, במקום בעורפו. משמע, ההסתערות היתה חזיתית, ומשום כך תובענית שבעתיים. ממספר הזחל”מים שליד תל־פאחר הסיק המח“ט עוד, שהכוח התוקף היה קטן מזה שתוכן־מראש. היה ברור לאל”מ יונה, שיש להחיש תגבורת לתל־פאחר ולארגן את הכוחות הקטנים והבלתי מתואמים שנמצאו בו או בסמוך אליו.

את המשימה הזאת הטיל על סגנו, רס"ן זוהר.

בעוד רס“ן זוהר נע אל תל־פאחר, נקטו קצינים זוטרים יזמה ראויה־לציון, בהגיעם אל מרגלות היעד בזחל”מים כשירים, או ברגל לאחר שנפגעו זחל“מיהם. כל אימת שהיה קצין מכנס סביבו מספר לוחמים, היה נכנס ליעד וממשיך במלאכת הטיהור. אך מכיוון שהדבר נעשה טיפין־טיפין, נמשכה הלחימה שעה אחר שעה, ולוחמים נפלו בזה אחר זה. אבל הידיעה ש”החבר’ה" ממשיכים להסתער, ואינם מכזיבים, חיזקה את ידי המעטים ששרדו בתוך המוצב ואשר לא סר מעליהם החשש מפני התקפת־נגד סורית.

הכוח שהתארגן־מחדש למרגלות המוצב, התעשת במידה מרובה. הוא חדל להיכנס לתל־פאחר מן החזית, והחל מתקדם אל עורפו. סגן עזרא העמיס לוחמים על זחל“ם כשיר, קצין־מיבצעים שהיה עמו אחז בהגה (מאחר שהנהג נהרג לפני כן), ותוך דקות מעטות הגיעו אל הסככה שבקצה המזרחי של היעד הדרומי – בריחוק־מה מסגן אהרן ופצועיו. הזחל”ם נבלם ויושביו החלו יורים אל היעד הצפוני.

“קפצו מיד לתעלה” שאג אליהם סגן אהרן. "האש שלהם מדוייקת מאוד, ויש להם בזו – "

קולו נבלע בנביחת־בזוקה. סגן עזרא והקמב“ץ הספיקו לקפוץ לתעלה. מתוך שבעת האנשים האחרים שנסעו בזחל”ם, נפלו שלושה שדודים בעת הקפיצה מן הרכב המשוריין, ושניים נפצעו. שני חיילים שהתמהמהו בזחל"ם, ניספו בהתפוצץ כלי־הרכב מפגיעתה של פצצת־בזוקה.

כעבור דקות ספורות נפגע קצין המבצעים ליד מ"פ אהרן. בתעלה בת שבעה־עשר המטרים שכבו כבר תשעה פצועים וששה הרוגים. רק סגן עזרא וסגן אהרן יכלו לאחוז בנשק.

פעם אחר פעם ניסה אהרן ליצור קשר עם המג“ד, ולא נענה. לבסוף החל מנסה להתקשר עם המח”ט. מאמציו העלו חרס.

לפתע הגיב מכשיר־הקשר. סגן אהרן הצליח להשיג את הפיקוד. במלים קצרות תיאר את המצב, ככל שידע אותו, וסיים באמרו כי ביעד הצפוני עדיין נלחמים הסורים.

מחנק הושם בגרונו של אל“מ יונה. שלושה גלים כבר הסתערו על תל־פאחר, והמוצב טרם נכבש. אך ידי פקודיו לא רפו: הם נאחזו ביעד, בציפורניים ובשיניים ממש. “איני יודע אם יימצאו הרבה קרבות כאלה בתולדות צה”ל” אמר יונה בריגוש, לאחר הקרב הזה. “בתל־פאחר נפגעו עשרות לוחמים – לא במטח קצר אחד, אלא בלחימה בת שלוש שעות, ולא מחוץ לשדה־הראיה של חבריהם־לנשק, אלא ממש לעיניהם, בתעלות! איש לא יאמר עוד לעולם ש’גולני' היא 'פשוט חטיבת חי”ר'!"

כאשר סיים סגן אהרן את דיווחו, אמר לו המח"ט בקול מעודד, אם גם מודאג: “החזיקו מעמד, אנו שולחים אליכם תגבורת!”

אהרן היה תשוש ומתוח מכדי לחייך. “להחזיק מעמד”: קומץ נושאי־נשק דלי־תחמושת בלב יעד קשה. כמה זמן יוכלו לעמוד?

כמה זמן אוכל להחזיק מעמד? – הרהר סגן נתי בכפר קלעה, שעה שכל הכוח המשוריין שברשותו מנה שני טנקים כשירים, ומסביבו היו קומץ שריונאים חמושים בתת־מקלעים “עוזי” וברימוני־יד, ומספר ניכר של פצועים – ובציר־הכביש קרבו ובאו כנגדו שבעה טנקי־תגבורת סוריים, מהם אחדים משחיתי־טנקים מדגם “אס־יו־100”. הוא, לא הפריז באמרו: “אם לא אקבל סיוע־אוויר בהקדם, לא יהיה כבר למי לסייע כאן”.

ואז – כמו בסיפורי־ניסים אגדיים – הופיעו מטוסי חיל־האוויר מעל לראשו.

יעף ראשון – והמטוסים אינם עטים על האוייב! מה קרה?

מכשיר־הקשר סיפק את התשובה: “אין אנו יכולים להבדיל ביניכם ובין האוייב. סמנו את עצמכם בעשן צבעוני!”

ידיים פשפשו בקדחתנות. בטנק של נתי לא נמצא אף רימון־עשן צבעוני. והנה הופיע נחום ובידו רימון־עשן צהוב.

המטוסים ביצעו יעף שני, זיהו את הכוחות, וביעף השלישי הסתערו כנשרים על האוייב. שלושה שריונים סוריים נפגעו. האחרים נסוגו במהירות משדה־הקרב. נתי יכול לנשום לרווחה. הרגשתו נשתפרה עוד יותר כאשר התקשר עמו אל“מ אלברט, המח”ט, בשעה חמש אחרי־הצהריים, בקירוב, וחזר על הודעתו: “החזק מעמד, אנו מתקרבים אליכם!”

ידיעה מעודדת זו נעלמה מידיעתו של אפי, המ"פ שתפש מחסה עם פצועיו בחפירה סורית, לאחר שנפגע הטנק שלו. בשעה חמש – לאחר ששהה בחפירה זו כשעה – הבטיח לפקודיו: “נמתין עד לרדת החשכה, ואז נסתלק מכאן וננסה להתחבר עם הכוח העיקרי. את הפצוע שאינו יכול ללכת, נישא בתורנות”.

סמוך לפני רדת החשכה – בשעה 6:45 בערב, בקירוב – שמעו אפי ואנשיו קול טנקים קרבים ובאים מצפון. פקדו אותם כמה רגעי חרדה: אם אלה סורים – אבוד יאבדו… לבסוף זיהה אפי את הטנקים הבאים כטנקים של כוח ב'. כזאטוט הרץ לקראת אביו בשובו מהעדרות ממושכת, כך רץ אפי אל הטנק הסמוך אליו ביותר. רק אז, תוך כדי ריצה, חש אפי בכוויות שברגליו – כוויות שהוא לא הבחין בהן בשעות המתח הרב שעברו עליו. את מפקד־הטנק שלח אפי לזחל“ם המח”ט, לדווח לו על מצב הכוח שנמצא בקלעה. אפי עצמו ישב על הצריח והוביל את הטנק לעמדה שמאחורי הבית.

כאשר הגיע מפקד הטנק המוביל אל זחל“ם המח”ט, כבר ידע אלברט הכל. הוא ראה את הזיקוק האדום שירה נתי לצורך הזדהות, וכן ראה את דגל־הטנק הכחול־לבן, שנפנף נתי ליתר בטחון. קצין־מודיעין שבפיקוד השיב לנתי בנפנוף מפה מקופלת. אותה שעה היו שני הטנקים של נתי כמעט ריקים מדלק ומתחמושת, ועדיין היה עליהם “לשחק במחבואים” עם משחית־טנקים סורי מדגם “אס־יו־100” שנמצא בצד הימני של קלעה. כל אימת שהיה משחית־הטנקים “מציץ” מאחורי בית, היו אנשיו של נתי משתדלים לפגוע בו; אך בו־ברגע שהיו הם מגלים עצמם, היו הסורים יורים בהם. לבסוף נפגע משחית־הטנקים באש הטנקים של כוח ב'.

משנתחברו הכוחות, נפלו השריונאים איש על צווארי רעהו וחיבקו זה את זה חיבוק־דוב. נתי, המגואל בדם ובאבק־שריפה והשרוי על סף אפיסת־כוחות, ניגש אל המח"ט (שאחז בידו את המפה בה השתמש בשעת הזדהות הכוחות, ואשר היתה עתה נקובת־כדורים ככברה), ואמר לו בקול עמום וצרוד מרוב מתן־פקודות: “המפקד, יש לי פה כמה פצועים קשה. אני מבקש להוריד אותם למטה בהקדם”.

ולאחר שניתנה ההוראה בדבר פינוי הפצועים, שאל נתי את מפקדו: “היש לך הוראות נוספות בשבילי, המפקד?”.

אל“מ אלברט כרך זרוע סביב לשכמו של המ”פ הצעיר, ואימץ אותו אל חזהו בחום.

במהירות רבה פונו הפצועים קל ובינוני, ואילו האחרים המתינו עד שהגיעה אליהם תחנת־האיסוף של ד"ר גליק. התקדמותו של זה־האחרון מזעורה לקלעה היתה איטית, שכן, בדרך טיפל בפצועים שנמצאו בדרכם למטה. פה ושם ראה טנקים פגועים, נטושים, חרוכים, שמוטי־תותח. זה היה אחד המראות העצובים ביותר שראה מעודו. מראה עצוב שבעתיים נגול לעיניו בקלעה עצמה: השריונאים הכשירים המעטים מן הכוח של נתי עמדו מסביב לששת פצועיהם, שאחד מהם חרחר חרחורי־גסיסה.

“דוקטור, מדוע איחרת כל־כך?” שאל אחד מהם בקול חנוק מבכי עצור.

בפעם הראשונה באותו יום ארוך ונורא, יצא ד"ר גליק מכליו. הוא צעק בחימה: “מה אתם חושבים? ששיחקתי כל הזמן?”

מיד התעשת וגחן אל הפצוע אנוש. החובש רוני סייע בידו, ואילו עדי הנהג טיפל בפצועים האחרים.

קרוב לשעה טיפל הרופא בפצוע, לאור פנסים. הוא ניסה להנשים אותו בהנשמה מלאכותית, הזריק לו זריקה לתוך הלב, עיסה את ליבו עיסוי חיצוני – וכל אותה עת מלמלו השריונאים העומדים מסביבו: “עוד לפני חצי־שעה דיבר… אמר לנו כל מיני דברים…” וכמו אמרו: “אילו הקדמת, דוקטור, אולי היה ניצל…”

ד"ר גליק טיפל בפצוע וכפעם בפעם הגיש את אוזנו אל ליבו, לשמוע את הפעימות. בתחילה היו סדירות כלשהו. אחר־כך נשמעו לסירוגין. לבסוף נדם הלב.

כאשר קם ד"ר גליק לאיטו על רגליו, פרצו אחדים מן השריונאים בבכי, ללא בושה. עד לרגע האחרון האמינו כי יתחולל בס.

ד“ר גליק נשען בגבו אל הזחל”ם שלו וקינח את פניו המיוזעות, המרופשות, בגב ידו. רוני, החובש בעל כושר־הארגון הראוי לשבח, קרב אליו ושאל אותו חרש: “דוקטור, האם יודע אתה בכמה פצועים טיפלנו היום?”

ד"ר גליק לא ידע. “שנים־עשר, חמישה־עשר”, ניחש. “באמת, איני יודע. למי היה זמן לספור?”

“שלושים וחמישה”, אמר רוני, אשר ניהל רישום מדוייק כל העת, כיאות.

מה שלא ידע אף רוני, באותה שעה: בשמונה שעות לחימתה הרצופות, בהן הבקיעה החטיבה את הרמה המסולעת והמבוצרת, אבדו לה עשרים־וארבעה לוחמים.

ד“ר גליק שלח מישהו להביא ציוד רפואי נוסף ולהזעיק מסוק לפינוי הפצועים. לאחר הפינוי, התארגן הכוח לקראת הלילה. אנשי החרמ”ש התמקמו לאבטחה, ונתי ואנשיו שקעו בתרדמה כבדה, תרדמת־גיבורים.

אותו יום עשה נתי שנים־עשר קילומטרים ושמונה שעות של קרב כבד, ללא־הפוגה, מהן חמש שעות כמג"ד השריון הפורץ. שני טנקים בלבד הגיעו אל היעד. אחד מהם – הטנק של נתי, שהיה טנק־הפיקוד הרביעי שלו ביום יחיד זה.

כוח השריון יצא מן המיצר. אותה שעה מנוי וגמור היה עם מפקדו של כוח־הרגלים לשים קץ להתנגדות האוייב בגיזרתו־שלו. אל“מ יונה פעל בשלושה כיוונים: תחילה הטיל את גדוד “הבוקעים הראשון” לקרב אל תל־עזזיאת, בלי לצפות עוד לנפילתו של תל־פאחר. המגמה: לשתק את תל־עזזיאת ולהקצות כוח סיוע ללוחמים על תל־פאחר. וכך, במקום שכובשי תל־פאחר יתגברו את המסתערים על תל־עזזיאת, נתהפכה הקערה על פיה. אחר־כך זירז המח”ט את סגנו, משה, לעקוף את תל־פאחר, לחדור למוצב מעורפו ולהשתלט על כוח ישראלי שיימצא שם, על־מנת לתאם את המאמצים. כסעד נוסף לאנשי “גולני” המחזיקים במוצב הסורי העיקש, שיגר יונה את הסיירת החטיבתית, בפיקודו של סרן ראובן (ראובקה בפי כל). גם על הסיירת הוטל להגיע אל תל־פאחר מאחור.

ובינתיים הסתער גדוד “הבוקעים הראשון” על תל־עזזיאת.

בניגוד לפרשת תל־פאחר, התנהלה הלחימה על תל־עזזיאת לפי התכנית. אכן, סייעה למסתערים העובדה שמגיני תל־עזזיאת כבר ידעו את הנעשה מסביבם, כבר ספגו מהלומות כבדות מן הארטילריה הישראלית ומחיל־האוויר, והיו אפופים עשן רב שהגביל את ראותם. אבל שבעתיים נסתייעו התוקפים על־ידי התכנית המחושבת היטב, על־ידי התרגילים הרבים־מספור של לחימה על יעד מבוצר, שערך עמם מפקדם, ועל־ידי הצלחתו של המפקד, סא"ל בני, לחדור אל היעד מעורפו.

סא“ל בני, גבה־הקומה ומוצק־הגו, בעל השיער השחור, השפם המרשים והעיניים הכהות, הוא אבא טוב לשלושת בניו – ולוחם עשוי־ללא־חת בשדה־הקרב. מאז נעשה מג”ד, “שפשף” את אנשיו והעבידם בפרך. כאשר הוצב גדודו בגבול הצפון, שקד על מפות טופוגראפיות, תצלומי־אוויר ודו“חות מודיעין ובנה על־פי הנתונים הרבים שריכז בידיו, שולחן־חול רחב־ידיים בדמות תל־עזזיאת. אחר־כך חילק משימות למפקדים – עד לדרגת מפקד־כיתה – והיה מציג בפניהם בעיות מבעיות שונות וחוקרם שתי־וערב בדבר תגובותיהם בכל מצב ומצב שאליו עלולים הם להיקלע בקרב. לסוף הקים סא”ל בני יעד מבוצר על גבעה בישראל, חילק את גדודו לצוותי־קרב ותירגל את הצוותים חזור ותרגל במילוי משימותיהם, וכן במילוי משימות של צוותים שכנים (למקרה שייפגעו בקרב).

כאשר הוטל על גדוד “הבוקעים הראשון” לכבוש את תל־עזזיאת, האמין בני ללא סייג ביכולתם של אנשיו למלא את המשימה. הלוחמים, “המשופשפים כחוד־תער”, נדבקו אף הם באמונתו של המג“ד. גאים היו מאוד על שהוטלה עליהם משימה זו, הראויה לנבחרת שביחידות צה”ל. מנוי וגמור היה עמם לצאת בכבוד מן הקרב הממשמש ובא. עם זאת, לא הקל איש מהם ראש באוייב. תל־עזזיאת היה ידוע כאגוז הקשה ביותר לפיצוח על הרמה הסורית.

תל־עזזיאת חולש על כל סביבתו, ומדרונו המערבי (הפונה לישראל) קשה מאוד להעפּלה. גם המדרון הצפוני תלול. כעשר גדרות תיל דוקרני, ממוקשות ומחוזקות בגדרות־עכביש, סוגרות על המוצב, ומצדיות המוצב מפנות חרכי־ירי גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים – כנגד כוח העלול לפרוץ לתוך היעד. הביצורים המוקדמים ביותר של התל הוקמו בימי ההשפעה הצרפתית בסוריה, והם דומים למצודות־הספר הצרפתיות בצפון־אפריקה: חומות כפולות־דופן, שאפשר לנוע בתוכן, ומגדלי־פינה חסונים, שמרובים בהם חרכי־הירי. פה ושם יורדות מדרגות תת־קרקעיות אל מחפורות עמוקות ואל תעלות־קשר במורד. מגיני המוצב יכלו לנוע מקצהו ועד קצהו מבלי לעלות על קו־הרקיע או לנוע בשטח פתוח. לאורך התעלות נחפרו בסלע־ההר מקלטי־לוחמים, למנוחה ולמחסה מפני הפגזה והפצצה. את הביצורים הצרפתיים חיזקו הסורים והשלימו במרוצת השנים, תחילה על־פי ייעוץ גרמני ולאחרונה לאור הדוקטרינה הסובייטית.

בתל־עזזיאת ישבה פלוגה מתוגברת עם נשק על־פלוגתי: סוללת מרגמות. שני תותחי נ"ט, טנק “פנצר” ממוקם בעמדה מוגנת משלושה צדדים ופניו אל שטח ישראל, ומספר מקלעים־כבדים.

כל הכלים הללו המטירו אש על הכוח הישראלי המעפיל ברמה – אך מסתבר שמפקדו של תל־עזזיאת לא הבחין בגדודו של סא“ל בני, ש”התקלף" מן השדרה הגדולה של שריון ורגלים ופנה אל עורף המוצב. לראיה, הטנק שבתל־עזזיאת המשיך לירות קדימה (מערבה) עד אשר הטנק המוביל של בני עלה על מוקש בסמוך לדרך־העפר הסורית המובילה לפתחו האחורי של המוצב. יחידת־הנדסה ישראלית החלה מיד בתרגולת השגורה של פילוס נתיב עוקף, וקצין־המודיעין של בני כיוון בינתיים את תותחנו של הטנק הישראלי השני אל ה“פנצר” הסורי שהחל מצודד את תותחו אחור. עד שנשלם הצידוד, פילח פגז ישראלי את ירכתי ה“פנצר” והעלה באש את הדלק שבו ואת תחמושתו. הטנק על צוותו הפך בן־רגע לגוש מפוחם.

אזי החלו מגיני תל־עזזיאת ממטירים אש־תופת על הכוח המסתער מאחור. יושבי הזחל“מים השתוקקו להתכווץ ככל האפשר, להצטמק איש־איש בתוך קסדתו וזחל”מו. לא כן המפקדים: אלה שרבבו צוואר וראש בחפשם את מקורות־האש, לשתקם. הטנקים פיצחו עמדות נ“ט, ואילו הארטילריה סכרה את לועיהן של המרגמות בנות 82 המ”מ.

ההתקדמות נמשכה במלוא המהירות. הזחל“מים עלו על דרך־העפר שבעורף המוצב הסורי – ושם ציפתה לסא”ל בני אפתעה בלתי־נעימה: הדרך היתה ממוקשת מיקוש חפוז! מפקדו של תל־עזזיאת הסתגר במוצב שלו, אין יוצא ואין בא. שני זחל“מים נתקעו בדרך־העפר, קודם שקפצו הפלסים לסלק בידיהם את המוקשים המונחים על פני הקרקע. הזחל”מים הכשירים המשיכו בתנועה, וחמישה מהם הגיעו ממש לקצה התעלות שביעד. הזחל“ם המוביל היה זחל”מו של סא“ל בני עצמו. זחל”ם זה ביתק בחזהו את גדר התיל הדוקרני וחדר לתוך המוצב.

בזה אחר זה קפצו אנשי “גולני” מהזחל“מים לתעלות, מטילים רימונים ויורים בכל כלי־נשקם. מלאכת הטיהור נעשתה מתוך תיאום כליל־שלמות. כל צוות מילא את המוטל עליו, ובזאת סייע ביד שכניו לבצע את המוטל עליהם. הגדוד פעל כשעון שווייצי משובח, שגלגלי־השיניים שלו תואמים זה את זה, נעים ומניעים זה את זה, אהדדי. כאשר חל שיבוש קל בעת החדירה ליעד, ומחלקה 3 הגיעה לתעלות לפני מחלקה 2 – בגלל מיקושם של שני הזחל”מים – תיקן המ“כ יעקב חזן מראש־פינה את המעוות בזרזו את האנשים ובהכווינו אותם לתעלותיהם. גם בתוך הצוותים עצמם נתגלה אותו תיאום מופלא. לדוגמה: יעקב חזן, המ”כ, התקדם עם המ"מ שלו, כשהם יורים לסירוגין. כל אימת שנזקק אחד מהם להחליף מחסנית, היה השני עוקפו ודוהר לפניו.

בעת התנועה המהירה בתעלות, היה כל שבריר־שניה חורץ גורל אדם לחיים או מוות. הפורצים כמו ניחנו בשבע עיניים ובארבע זרועות: מאכנים חיילי־אוייב, פולטים צרור לפנים, מבחינים באוייב המסכן חייו של אח־לנשק ומרסקים את לסתו במהלומה מדוייקת של קת או מוחצים את אשכיו בבעיטה מהממת, שולפים סכין־קומנדו ונועצים אותה בחמת־זעם בחזהו של סורי, משמתרוקנת מחסנית ואין עוד פנאי להחליפה באחרת, וממשיכים בתנועה כמכבש חסר־בלמים.

“האימונים המפרכים נשאו פרי, והזיעה של ימי ה ‘שפשוף’ חסכה דם בעת הלחימה על היעד”, הודה אורי, אחד המ"פים של הגדוד. אחד מאנשיו של אורי הגיע לפתחו של בונקר וידה לתוכו רימון־זרחן. שלושה סורים יצאו משתנקים – מתוך הבונקר. מיידה־הרימון כבר היה מוכן לקראתם, עם צרור קטלני מן המקלעון שלו. אורי עקף את פקודו ושעט לפניו. סורי הופיע למולו, מנפנף בידו דגל־כניעה לבן. בחירוק־שיניים ירה בו אורי, אשר שניות מעטות קודם לכן ראה כיצד נקטלים שניים מעמיתיו בלכתם לקראת סורי בעל דגל לבן – שמאחוריו הסתתר חברו החמוש ברובה־סער. בעוד אורי יורה בסורי, בצבץ סורי אחר מקרן־זווית ונשקו הדרוך בידו. אורי פנה אליו ונקב אותו בהמשכו של אותו צרור. מאז הוצמד לו התואר “שלפן” – תואר שזכו לו כמה וכמה חיילי “גולני” בלחימה על הרמה.

אחד ממהירי־התגובה היה משה מרציאנו, הירושלמי. הוא הבחין בחמישה סורים צולפים על מחלקה 3 מעמדה מרוחקת. הוא ואחדים מחבריו מיהרו לאגף את העמדה. מספר צרורות מכוונים היטב אילצו את הסורים להנמיך את ראשיהם. מיד הטיל משה עליהם רימון־יד. שניים נקרעו לגזרים. שלושת האחרים הזדקפו בחלחלה – ונקטלו בכדורים.

תוך כדי לחימה על תל־עזזיאת, נוכח סא“ל בני לדעת כי אנשיו מוטרדים על־ידי אש מן המוצב הקטן בחריאת. הוא שיגר שמה שלושה זחל”מים. מגיני בחריאת נשאו רגליים. לא נותרו אלא שני סורים שירו במקלע סובייטי “גוריאנוב”. אלה היו כהלומי־רעם – כמו נטועים תחתם – ולא הזיזו אצבע, עד שירו בהם יושבי הזחל"מים וחיסלו אותם.

אכזר היה הקרב על תל־עזזיאת – אבל קצר; ועקוב־מדם רק לצד הסורי. גדוד “הבוקעים הראשון” איבד שם הרוג אחד ושלושה פצועים. הסורים איבדו כשלושים הרוגים, וכמספר הזה שבויים.

דהומים מנחרצות נצחונם, התבוננו אנשי גדוד “הבוקעים הראשון” במפקדם השולף דגל כחול־לבן גדול, בו הצטייד מראש. אחד הלוחמים טיפס על עץ שכל עליו וקליפתו קולפו על־ידי קליעים ורסיסים, ותלה עליו את הדגל, למען יראו ישובי העמק כי מוגרה “המפלצת” האימתנית.

מיד אחר־כך הקצה סא"ל בני חלק מן הכוח, שיחוש לעזרת הלוחמים בתל־פאחר; למעשה, כבר לא היה צורך בהם.

במרומי היעד הדרומי בתל־פאחר גנחו הפצועים חרש. כדי לעודדם שינן סגן אהרן באוזניהם, חזור ושנן: “עוד מעט… עוד מעט יגיעו החבר’ה ויפנו אתכם…” ובינתיים נעץ סיגריה בוערת בין שפתיהם. המ“כ, אחד משלושת “השלמים” שנותרו בתעלה, הוציא מקלט־רדיו טרנזיסטור מנרתיקו והצמיד אותו לאוזנו של אחד הפצועים קשה, למען יתעודד משמיעת הבשורות הטובות – בהן שמועה על אודות תסיסה גוברת במצרים. פגז תול”ר חלף ביעף ופצע קשה את זרועו של המ"כ. מיד העביר את הטרנזיסטור לידו השלמה, ובעודו מבליג על מכאוביו־שלו, המשיך להשמיע את מהדורת־החדשות.

“מים”, ביקשו פצועים אחדים. סגן אהרן, שלא נותרה לו אלא מימיה יחידה, אותה שמר למקרה־חרום, לחלח את שפתיהם ואמר: “עוד מעט… עוד מעט…”

אף לרגע לא חדל להאמין כי “החבר’ה לא יכזיבו”. אך היו רגעים בהם נדמה, כי אמונה זו נובעת ממשאלת־לב חסרת־תוחלת.

התגבורת הראשונה שהגיעה אל תל־פאחר מאחור מנתה שבעה אנשים בלבד, אך היתה כרוח משובבת־נפש בלב המדבר. בראש הכוח הקטן הזה עמד סמ“פ אברהם סולוביץ', אשר כבש את בורג’־בביל. לצידו רץ יאיר בן־ישי, חבר מושב אלמגור שהצטרף אל הלוחמים כמתנדב. “סולו” עבר בתעלה בה נפלו סרן אלכס קרינסקי ופקודיו, והמשיך במשימה אשר הסרן האדמוני לא זכה להגשימה. בהגיעו לקצה התעלה, יצא “סולו” מתוכה ועבר לתעלה אחרת. לעת הזאת כבר הגיעה תגבורת נוספת לתל־פאחר. אחדים מאנשיה התמקמו בראש היעד הדרומי, סמוך לסגן אהרן, ויצרו חומת־אש מתקדמת, לפני “סולו” ואנשיו. אחד מאנשי־התגבורת, סמ”פ א' בגדוד “ברק”, רווק בן 21, יליד מגדיאל, סיפר אחר־כך:

“בעת ההעפּלה אל הרמה נעתי באחד משלושת הזחל”מים האחרונים של סגן אהרן. נפתחה עלינו אש מכיוון תל־עזזיאת, והזחל“ם שלי נפגע שתי פגיעות ישירות מפגזים, האחת בזחל והשניה במנוע. פקדתי על אנשי לקפוץ מהזחל”ם ולתפוס מחסה. כאשר קפצתי מהזחל“ם, ראיתי כי נפגע גם הזחל”ם השני שלי. מכיוון שנפגע במיכל הדלק, נאחז להבות. חייל בשם אברהם הוברמן חזר אל הזחל"ם הבוער וחילץ מתוכו שני חיילים שמדיהם החלו בוערים. מדיו של אברהם נדלקו אף הם. הפּלתיו ארצה וגלגלתי אותו על פני הקרקע, עד שכבתה האש. כל אותה עת הומטרה עלינו אש־תופת מהמוצב הסורי הסמוך. לבסוף הופיע אחד הטנקים שלנו ושיתק את היורים.

“מיד לאחר ששותקה האש הזאת, העליתי את אנשי על זחל”מים כשירים שהגיעו למקום הימצאנו. בסמוך לתל־פאחר הבחין קצין־המבצעים בעמדה סורית שריתקה חלק מהכוח שלנו. הקצין התיישב מאחורי ההגה של זחל“ם שנהגו נפגע, ואני ושני מקלענים יצאנו עמו לשתק את העמדה. בריחוק כמאה מטר ממנה, נתקע הזחל”ם. ניהלנו מתוכו קרב־אש קצר עם הסורים, ואז חדרנו אל עיקר הכוח. שם מצאנו את הסמג“ד, רס”ן זוהר, פצוע קשה בצווארו".

רס“ן זוהר, רמת־גני, אב לשני ילדים, מרשים בחזותו ובשפמו, נפצע שעה שניסה להחיש תגבורת למגיני תל־פאחר. תחילה ניסה לחדור ליעד הצפוני באותה דרך בה פרצו פנימה סרן אלכס והמג”ד מוסא. כוח בפיקודו של מ“פ מיכה תשבי החל בהסתערות, אך נתקל באש עזה. תשבי עצמו נפגע מכדור בראשו ונפל שדוד. יחד עמו נפגעו עוד מספר לוחמים. זוהר נוכח לדעת שלא יעלה בידו להחדיר את הכוח בדרך זו, לכן החזיר את האנשים אל הזחל”מים, על־מנת לאגף את המוצב ולהיכנס אליו מאחור. בדרך נפצע בצווארו, והכרתו אבדה לו. ברם, ברגע בו ניגשו אנשיו לחבוש אותו ולפנותו, התעשת ומיחה ברוב זעף: “עזבו אותי ועלו על היעד! קחו אותו” את המשימה הטיל על סמ“פ מרדכי, סגנו של תשבי ז”ל, על סמ“פ ג‘, סגן ש’ ועל שמואליק. הקצינים הזוטרים, שזו להם טבילת־האש הראשונה, נעצו שיניהם במתג הפיקוד וצהלו “אחרי!” כסוסי־מלחמה ותיקים. הם השאירו את מפקדם בידי חובש, העלו את אנשיהם על ארבעה זחל”מים כשירים והמשיכו בתנועה. שמואליק נסע בזחל“ם הראשון, סמ”פ ג‘, סגן ש’ נסע בזחל“ם השני, ומ”מ אורי מפלוגה ב' ישב בזחל“ם שלישי. ברביעי היה מרדכי, וזחל”ם חמישי נספח עליהם תוך כדי תנועה.

על הכוח האוגף נורתה אש מרגמות 82 מ“מ, לא מדוייקת, מסוללה שהסתתרה בכרם־זיתים מאחורי תל־פאחר. הזחל”מים הגיעו לנקודה בין שני היעדים במוצב תל־פאחר, ויושביהם קפצו לתעלות והחלו בטיהור. אחדות מן התעלות כבר היו ריקות, והיו פזורים בהן כלי־נשק וחגור – וגם נעליים. אכן גם ברמת־הגולן נטש האוייב את נעליו, כבחצי־האי סיני…

בהגיעו אל גל־אבנים התמקם שמואליק מאחוריו עם אחדים מאנשיו, והחל מחפה על הכוחות העוסקים בטיהור. חומת־האש אשר נעה לפני “סולו” ואנשיו היתה מעשה־ידיהם של שמואליק ופקודיו.

אבל חומת־האש לא יכלה להציל את “סולו” ממלכודת־מוות שטמנו הסורים בלב תל־פאחר. היתה שם תעלה, שנדמה כי תחילתה במקום שהסתתר בו למעשה בונקר מאוייש. כאשר קפץ “סולו” לתעלה, והחל רץ לאורכה, נורה בגבו ונפל על פניו. ארבעה מאנשיו קפצו בעקבותיו לתוך התעלה, וגורל דומה פקד כל אחד ואחד מהם. רק האחרון בחבורה הבחין בנעשה, הטיל רימון־יד לתוך הבונקר וגאל את דם חבריו.

כחלוץ, בן למשפחת חלוצים (יליד גרמניה, 1947, שהוריו השתקעו באזור לאחר בואם ארצה, ואחר־כך עברו “מן העיר אל הכפר” והשתתפו בהקמת הכפר יד־נתן) – הלך “סוֹלוֹ” תמיד בראש. הוא צעד בראש גם בלימודים (בן חמש העבירה אותו הגננת לבית־הספר, ובגמנסיה הריאלית בראשון־לציון נמנה על התלמידים המצטיינים). הוא צעד בראש בכל הנוגע להתנדבות: לאחר שסיים בהצטיינות קורס מ“כים של חי”ר וקורס קצינים קרביים, ועבר קורס־צניחה, ביקש לפקד על מחלקה קרבית בחטיבת “גולני”. המח"ט לא חדל להתפעל ממנו, והצטער מאוד לראותו חוזר לחיים אזרחיים. אך “סולו” רצה להמשיך בלימודים, וכדי לצבור את הכסף הדרוש לכך, החל עובד בדפוס.

בימי המתיחות והכוננות של מאי 1967, לא יכול “סולו” להישאר בבית. הוא חזר ליחידתו – לשמחתו הגלויה של המג"ד שלו, סגן־אלוף מוסא קליין. הקרב הזה היה סופם של שניהם.

אבל אישם של שמואליק ואנשיו איפשרה ללוחמים אחרים לחולל מעשי־גבורה בסיטונות. כאשר בזוקאי התלונן כי פצצות הבזוקה נשארו בזחל“ם, שאש ליחכה אותו מכל עבר ואיימה לפוצץ אותו על כל אשר בו, קפץ חייל בשם זמיר (ג’מיל) לתוך הזחל”ם והוציא פצצות מתוכו. אחר־כך חזר לזחל“ם הבוער והוריד ממנו מיכלי־מים, בשביל הפצועים של סגן אהרן, שנמצאו בקרבת־מקום. ישי, אחד הסמלים, עמד דקות ארוכות בשטח פתוח וירה ב”עוזי" שלו עד שאזלה תחמושתו. הוא גחן, לקח רובה מחייל שנפגע וכילה גם את תחמושתו. אחר־כך ירה ברובי־סער שנטל מחללים סורים. כאשר הגיש לו ג’מיל את פצצות הבזוקה, טען ישי את הבזוקה, הזדקף ושיגר פצצה לתוך עמדת־צלפים. העמדה התפוררה.

ד“ר ג’ק עלה ארצה מקייפּטאון, בשבת 1962, סמוך לאחר סיום חוק־לימודיו. אפשר לומר, שהוא “חזר אל צור מחצבתו”, שכן הוריו עלו לארץ־ישראל מפולין ב־1919. האב כיהן כשוטר במשטרת המנדט עד שירד לאפריקה הדרומית, לפני 30 שנה. בין עלייתו ארצה ובין גיוסו לצה”ל עבד ד"ר ג’ק בבית־החולים הממשלתי “תל־השומר”. לאחר שעבר קורס קציני־רפואה, הוצב לשרות בחטיבת “גדלני”, ועמה הגיע אל תל־פאחר.

את התחנה שלו מיקם ד“ר ג’ק בריחוק כשלוש־מאות מטרים מן המוצב עצמו, על־מנת להחיש ככל האפשר את הטיפול בנפגעים ואת פינויים אל פלוגת החר”פ החטיבתית שבעורף.

כבר לפני ההסתערות, נפגעו אנשים רבים שצריך היה לפנותם. אחדים מן הפצועים שכבו בין טנקים וזחל“מים בוערים. ד”ר ג’ק התקדם, איפוא, אט־אט, במעלה השטח המכוסה באש־אוייב, ובעזרת חמשת החובשים שלו הגיש סעד לפצועים. כאשר עלה ביד התגבורת לאגף את המוצב ולחדור אליו מאחור, ניתן לתחנת־האיסוף לפעול גם שם.

למזל, לא נפגע איש מיחידתו של ג’ק בכל שעות הקרב הנורא. ד“ר ג’ק, שזה היה הקרב הראשון שלו, פעל כוותיק ומנוסה. בין עשרות הפצועים בהם טיפל באותן שעות אחר־הצהריים העקובות מדם, היו עשרה פצועים קשה. שריונאי אחד, שרגלו כמעט ונקטעה מפגיעת פגז, איבד דם רב, ובמהירות. ד”ר ג’ק קטע את הרגל, וכך ניתן לו לסכור את קילוחי־הדם העזים. פצוע אחר לקה בהלם, וד"ר ג’ק ביצע בו ונוסקציה (חיתוך וריד, להכנסת מחט־עירוי־הנוזלים).

רק שניים מן הפצועים בהם טיפל ד“ר ג’ק, נפטרו – האחד בדרך לפלוגת החר”פ החטיבתית, והשני בדרך לבית־החולים שבעורף. רוב הפצועים שנפגעו בכלי־הרכב המשוריינים, סבלו מכוויות מכאיבות ונזקקו לזריקות־ארגעה.

הטיפול בפצועים, ופינויים לאחור, נמשכו כבר מתחילת הלחימה על תל־פאחר, אבל רק לאחר הופעתה של הסיירת, להשלמת מיגורו של המוצב הזה, יכלו זחל"מי הרפואה לקרב לפתח המוצב עצמו ולזרז את הפינוי. הופעתה של הסיירת – כהופעתה של חבורת הפרשים המושיעים בסרט־פעולה מוצלח – חלה סמוך לשעה שש בערב.

קודם שנתקבלה פקודת המח"ט יונה לתקוף את תל־פאחר, עסקה הסיירת בהובלת כוחות, בחיפוי ובאבטחה. משניתנה הפקודה, עקפה הסיירת את המוצב וחדרה אליו ממזרח. אנשיה נאחזו בתעלות של היעד הצפוני ופתחו בטיהור ביעילות רבה.

הסיירים הסתערו על האוייב כנמרים זועמים. חלק מן הסיירת, בפיקודו של סגן־משנה יוני, יצא להתחבר עם הכוח של סגן אהרן, שהיה מנותק מאז שלוש שעות ביעד הדרומי. כיתה אחרת שימשה חוד ל“בדיקת” עמדות־אוייב ביעד הצפוני. בכיתת־החוד היה חייל בשם בועז. כאשר קפץ לאחת התעלות, מצא בה חייל ישראלי פצוע, ומיד גחן אליו, לטפל בו. מתוך כוך אפל הגיח למולו חייל סורי. בועז הקדים את הסורי בשבריר־שניה, וקטל אותו. גם לו ניתן, איפוא, התואר “שלפן”. ומכיוון שרבו ה“שלפנים” בסיירת, באותו קרב שוטף־שוצף, התהדרו אחר־כך הסיירים בכינוי: “המקצוענים” – על שם המערבון הנודע… אבל קודם שניתן להם להתגדר בכינויים כלשהם, נגזר עליהם לשלם בדם את מחיר הנצחון.

רב"ט ברוך רץ לאורך תעלה, לצד סמל אברהם רמון, בן משק יגור. צרור נורה אליהם. קליע פילח את חזהו של אברהם, בסמוך ללב. בנשימתו האחרונה קרא אברהם: “המשיכו, חבר’ה! קדימה!”

“קריאתו היתה כנעיצת דרבנות בצלעותי”, נזכר רב"ט ברוך לאחר מכן. “תחילה חיסלתי את הסורי ביריות, ואחר־כך הסתערתי קדימה כאחוז־תזזית”.

תגובה דומה נוצרה אצל צביקה, הרווק הצעיר וגבה־הקומה, בן ה־19. ממשק עברון, שאברהם היה ידידו הטוב. מיודעיו סיפרו כי הוא התבגר בעשר שנים באותו קרב.

סרן ראובן – הוא ראובקה, מפקד הסיירת – כבר היה פצוע ברגל ושרוט מכדור בחזה, שעה שהגיע לתל־פאחר. הוא נלחם, איפוא, כאריה פצוע, פשוטו כמשמעו. סייע בידו סרן דוד, שחדר אל היעד עם כוח־התגבורת האחר. פגישתם הבלתי־מתוכנת בפתחו האחורי של תל־פאחר, לא הפתיעה אותם. מאז שנים חשו בכעין קשר טלפאתי ביניהם. הם יצאו יחדיו לפעולות רבות. כאשר היה ראובקה מדריך בבית־הספר לקצינים, ודוד היה מפקד הסיירת, היה ראובקה “מריח” פעולה מתרקמת, והיה מופיע ברגע האחרון ומתנדב להיספח על הכוח היוצא. בפעולת־הגמול שבוצעה בשטח ירדן, בשלהי אפריל 1966, חילץ ראובקה את דוד ממצב ביש.

דוד היה אז עם אנשיו באחד הבתים שבקצה הכפר – בית שהוכן לפיצוץ. לפתע החל כוח של הלגיון הירדני מכתר את הבית. ראובקה, שראה זאת, חש אל המקום עם מספר חיילים, והחל ממטיר רימונים על הכוח המכתר. דוד ואנשיו חמקו מתוך הבית – והפיצוץ בוצע.

והנה נתהפך הגלגל, ודוד בא לסייע לראובקה בקרב על תל־פאחר. הם רצו איש לצד רעהו, מתוך תיאום של תאומים סיאמיים.

“רימון צ’כי!” קרא דוד כבר בראשיתה של “שטיפת היעד”. עיניו החדות זיהו את הרימון בעת מעופו. ראובקה ודוד השתטחו מלוא אפּיים ארצה, ואז נשמעה ההתפוצצות. מיד נשא ראובקה את ראשו וידה רימון לתוך התעלה שממנה נשלח הרימון הצ’כי.

“אני קופץ!” הודיע לדוד – וקפץ לתוך התעלה מיד לאחר שהתפוצץ בה הרימון.

בקצה התעלה ראה בונקר, ושילח אל פתחו האפל צרור מתת־מקלעו. מסתבר שהקליעים החטיאו את המטרה, שכן מתוך הבונקר התפרץ קצין סורי בעל־גוף, ורובה־סער בידו. מפקד הסיירת, מקורזל־השיער והחייכן בדרך כלל, לחץ על הדק ה“עוזי” שלו. נשמעה נקישה מתכתית. המחסנית היתה ריקה. ראובקה הסתער על הסורי בידיים ריקות. הסורי ניסה לירות ברובה־הסער, אך מסתבר שגם אצלו אירעה תקלה. הוא שלף, איפוא, את אקדחו החגור למותניו. ראובקה הנחית עליו מהלומת אגרוף עזה כל־כך, שכתפו נקעה. הסורי החל חובט באקדחו בראשו של ראובקה. זה־האחרון חבק אותו בכל כוחו, בזרועו הכשירה ובזו הדוויה כאחת, והחל מתגלגל עמו בתעלה. לרגע עלה ביד ראובקה לפרוק את האקדח מידו של הסורי, אך ההיאבקות עדיין היתה מרה.

איש הסיירת מוקי, שקפץ לתוך התעלה בעקבות ראובקה, ראה את מפקדו נאבק לחיים ולמוות – ולא ידע כיצד להצילו. יריה עלולה היתה לפגוע במפקד הסיירת במקום בקצין הסורי. מוקי רחב־הגרם והשרירי כרך זרוע מסביב לצווארו של הסורי, בעט בו ברגליו וניסה לנתקו מעל ראובקה. לשוא. הסורי נלחם בגבורת־יאוש.

אז קפץ לתעלה סרן דוד – קפיצה שעלתה לו במחיר קרסול שבור – בעט בסורי והטיחו בדופן התעלה. שם הומת הסורי בצרור קצר.

ראובקה ודוד פונו אל תחנת־האיסוף, ומשם לבית־החולים. סרן דוד, שבור־הקרסול, נשאר מרותק למיטתו. ראובקה נמלט מבית־החולים כעבור שעות לא־רבות, וחזר אל יחידתו. רק בתום המלחמה הניח לרופא הגדודי להחזירו לבית־החולים.

הכוח שעמו חדר סרן דוד לתל־פאחר, השלים את מלאכת הטיהור תוך גילויי־גבורה ותעוזה שלא נפלו מכל אשר אירע שם לפני־כן. כאשר נפצע סגן שמואל, סגנו של אהרן, זחל חייל בשטח חשוף, להביא לו מיכל־מים. המיכל נוקב ככברה בקליעים שזמזמו מסביב לחייל. המים נשפּכו עד תום מתוך המיכל. החייל זחל שוב אל זחל"ם פגוע והוריד ממנו מיכל־מים אחר. בדרכו חזרה נפצע ברגלו, אך את המים הביא.

הלחימה שככה והלכה בתל־פאחר, כאשר קרב המח“ט עצמו עם הפיקוד שלו אל המוצב הזה. בפיקוד ישב סא”ל אלי, מג“ד גדוד המרגמות־הכבדות המתנייעות. אל”מ יונה וסא“ל אלי ידעו מן הדיווחים השונים, כי בעורפו של תל־פאחר, בתוך כרם־זיתים, ממוקמת סוללת מרגמות בנות 82 מ”מ, שלא חדלה לפגוע באנשי “גולני”. עתה טיווח סא"ל אלי אישית את מרגמותיו כנגד הסוללה הזאת. לאחר ארבע פצצות־גישוש הנחית מטח על המקום בו נמצאה, לדעתו, סוללת־האוייב. בתום הקרב נסעו יונה ואלי אל כרם־הזיתים, לראות מה קרה. נמצאו שם שש מרגמות סוריות ולידן שבעה חיילים סורים הרוגים. אחת המרגמות היתה הפוכה על צידה, ופצצה תקועה בלועה.

“לזה אני קורא פגיעה ‘בול’”, אמר יונה לאלי, בחיוך מרוצה.

בשוך הקרב, נמנו בתל־פאחר כששים הרוגים סורים, ו־26 חיילים סורים נפלו בשבי. משמע, רק מעטים מתוך כ־120 אנשי המוצב נמלטו מתוכו במשך שעות הקרב הארוכות. “הסורים נלחמו עד שנקטלו בכדור או ברסיס”, אמר אל"מ יונה, מחלק ציון־לשבח הן לחיילי האוייב והן לפקודיו־שלו.

שבירת המערך הסורי בגיזרה הצפונית היתה כשבירת־מפרקתו של דרקון הרמה. אבל זנבו המפרכס בעווית־הגסיסה עדיין פגע בכוחות האחרים של צה"ל, אותם הפעיל אלוף פיקוד הצפון בגיזרה המרכזית והדרומית של הגבול הסורי־ישראלי.

פרפורי הגסיסה של דרקון הרמה היו ממושכים וקטלניים.


 

21 שבת בקונייטרה    🔗

(יום ו' 9.6, שעה 12:45 עד שבת, שעה 18:00)

גם בגיזרה המרכזית, נפתחה ההסתערות בריכוך ארטילרי ואווירי. סיוע זה היה הכרחי, שכן תנועת השריון איטית במעלה המדרונות, ולא עמד למסתערים יתרון המהירות והאפתעה.

גם כאן, כבגיזרה הצפונית, נעו ראשונים אנשי חיל-ההנדסה – בדחפורים בלתי-מוגנים. “אלה הם הגיבורים האמיתיים של הרמה”, התפעלו לוחמים ותיקים, שפניהם עטורות זיפים בלתי-גלוחים משכבר. נהגי הדחפורים פעלו כאילו עסקו בהכשרת תוואי לכביש חדש, בימים כתיקנם. אך הכלים הכבדים פעלו אט-אט, כדרכם של “פילי-עבודה” מסורבלים. אנשי פלוגת-החוד המשוריינת, בפיקודו של רן, קצרה רוחם מהמתין לפתיחתו של הציר. כסוסים אבירים הבוטשים בפרסותיהם בקרקע, מטלטלים ראשיהם בעצבנות, נושכים את מתגיהם, מזים קצף ונוחרים עד שהם פורצים קדימה, כך החלו הטנקים של רן מעפילים במדרון שטרם הוכשר. פעם אחר פעם נזדקרו השריונים בזוויות שלא-תיאמנה. מנועיהם שאגו עמומות וצווחו חורקנית, לסירוגין, שעה שננעצו זחליהם בבזלת הרמה. סאון זה נמהל ללא-הרף בנהמתם של מטוסי-הסילון, אשר טסו הלוך ושוב בין ישראל וסוריה, פגעו בשיירות סוריות שביקשו להגיע לקו-החזית, מחצו מוצבים ופיטרלו במרומים – לרבות מעל לשדות-התעופה של סוריה – מחפשים מטוסי אוייב שאולי יוזנקו לעומתם. “מיג 19” אחד ויחיד הרהיב עוז בנפשו “להסתנן” כדי לפגוע בשדרה הישראלית המעפילה בהר. טייסו נמלט כל עוד רוחו בו למראה שני “מיסטרים” שעטו עליו, ששים אלי-קרב. סופו שנשתל בקרקע הכהה ונעטף עשן ואש.

עשן ואש אפפו את הרמה כולה. מבעד לתמרות הגדולות, ובין השריונים המגודלים, נראו ג’יפים, של סיירים ומפקדים, מתרוצצים כננסים שאינם יודעים פחד מהו.

שריוניו של רן עלו ישר אל המוצבים היורקים אש צפופה. למזל, לא עלה אף אחד מן הטנקים על מוקש בדרך-החתחתים, ולא נפגע אף טנק אחד מאש המוצבים עד שנוצר המגע עם האוייב.

ומגע זה היה בלתי-נעים כלל ועיקר. אי-משם ניתכה אש מדוייקת על פלוגת-החוד. אחד מאנשי צוותו של רן נהרג ואחר נפצע קשה – ורן לא יכול לאכן את מקור האש הזאת. המ“פ הצעיר, שלפני יממה אחת בלבד ביצע עם אנשיו מעללי-גבורה מעוררי-השתאות בחזית ג’נין, כיאה לבנו של אחד ממפקדי החטיבות הנודעים בצה”ל מימי מלחמת הקוממיות, קרא באלחוט: “יורים בנו ואינני יודע מהיכן. נתקעתי בצוואר-בקבוק ואיני יכול להתקדם!”

המג"ד שלו דרש הנחתה ארטילרית וסיוע אווירי כאחד. סגנו, שכבר היה פצוע, התעלם ממצבו-שלו, ובלא להמתין לתוצאות הסיוע, עלה על הג’יפ שלו ודהר אל קו-האש. קני-התותח הישראלים נבחו כסיעת כלבי-ציד נרגשים, אך הטייסים שהגיעו למקום לא ראו דבר בגין מסך-העשן שאפף את הרמה כולה.

“הרוג אותי, אבל איני רואה דבר”, התלונן אחד מהם. “בכל זאת, ננסה לעשות משהו”.

טייסי ה“ווטורים” צללו נמוך ככל שניתן להם, ושחררו את מטענם ההרסני.

“תודה. הסורים נשתתקו”, דיווח רן במערכת-הקשר. “מבקש היתר להמשיך בתנועה”.

ההיתר ניתן לו, והטור שלו פרץ קדימה. ברשת-הקשר ניתן לשמוע את דו-השיח שניהל רן עם פקודיו. מפקדי-טנקים איכנו מקורות-אש של האוייב והסתערו ישר נכחם, לשתקם, לדרסם, למגרם. הכוח נתפצל במהירות לשניים. בעוד האחד מעסיק את הסורים מן החזית, איגף השני את עמדות-האוייב. הסורים הנבעתים נמלטו, נוטשים מאחוריהם תותחים סובייטיים חדישים, במצב תקין; אחדים מהם אף טעונים ומוכנים לירי.

עם חיסול העמדות הראשונות, ביקש רן היתר להמשיך בתנועה, אל הכפר קנעבה המבוצר.

“מאשר”, השיב מפקדו, “אבל זכור: אינכם מוכרחים לכבוש את סוריה כולה בכוחות עצמכם”.

בעוד השריון עולה, החלו אמבולנסים יורדים, עמוסי פצועים והרוגים. לוחמים מפוייחים, מגואלי-דם, מהם קטעי-אברים, פניהם אומרות מכאוב ואימה, אך שיניהם חורקות לבל תיפלט אנקה מגרונם. בתחבושותיהם החמוצות מדם נתמצתה גבורתם, גבורת היוצאים לגבור בגופם על ביצורי-אוייב. “אות הגבורה האדום”, כך כינה הקריין האמריקני סטיפן את אגדי-הקרב.

כאשר נשאל חיים שנלר מבני-ברק, נהגו של אחד האמבולנסים, כיצד מפנים נפגעים, השיב בפשטות: “משתדלים להגיע מהר ככל האפשר ולהביא את הפצועים לבית-החולים מוקדם ככל האפשר. משתדלים לא לטלטל אותם יותר מדי”.

חיים ועמיתיו השתדלו גם להגיע לנקודות איסוף הנפגעים באמבולנסים נקיים מדם ונודפים ריח של נקיון. בגמר כל “סיבוב” היו נהגי האמבולנסים מקדישים דקות קדחתניות אחדות לניקוי כלי-רכבם.

באמבולנס של חיים נסע האלונקאי צבי זילברשטיין מחולון. בשעת דחק, הוא שימש גם חובש, שכן עבר קורס לעזרה ראשונה. שניהם אנשי מילואים, לא לוחמים סדירים. איך הרגישו בשדה-הקרב? “אחרי ארבעת הפגזים הראשונים, בסדר גמור”.

הפצועים פונו אל תחנת-האיסוף של “גולני”, שם טיפל בהם ד“ר אבנר הצעיר, בנו של רופא נודע. ד”ר אבנר קיבל את תחנת-האיסוף לפיקודו שלושה חודשים בלבד לפני המלחמה. קודם לכן היה רופא גדודי. את התחנה שלו אירגן לפי מיטב התורה הצה"לית: שלוש פלגות, שכל אחת מהן מחולקת למיון ולהלם. במחלקת המיון נערך מיון-בזק, על-מנת לגשת ללא-דיחוי לטיפול במקרים הקשים יותר. אלה הועברו למחלקת-ההלם. נעשה כל מאמץ אפשרי לגבור על משברים, על-מנת שיוכל הפצוע להגיע לבית-חולים שדה, שם ניתן לנתחו.

בזה אחר זה הורדו הפצועים מכל מקום בו נפגעו – ובעקבות הפצועים הורדו גם ראשוני השבויים. אלה התנהלו בשורה עורפית, ידיהם על ראשיהם והם מצעקים כפעם בפעם: “יעיש דיין! יעיש אשכול! יעיש בן-גוריון!” (יחי דיין, וגו'), משל היתה זו סיסמה המבטיחה מעבר לל-פגע.

למראה הנפגעים והשבויים, נתקשח מבע עיניהם של אנשי-הרגלים אשר העפילו בהר בעקבות השריון.

בצאת הלוחמים לדרך, אמרו עיניהם מתיחות פנימית. הם התגודדו ללא אומר, או הסתפקו בסקירה קצרה ומעשית של משימתם – יודעים כי עליהם להבקיע מערך מבוצר היטב. ידידים שהוקצו לחוליות נפרדות, נפרדו זה מעל זה ללא ברכת “שלום”. בלחצם ידיים, אמרו רק: “להת'”. היו ביניהם ותיקים ולמודי-קרבות, וצעירים שצפויה להם טבילת-האש הראשונה. בין הוותיקים ניתן לזהות את עזרא “הגורילה”, דני העבדקן, אבי “הג’ינג’י”, ומוריס הפלמ“חניק הוותיק הקשיש. בין “הירוקים” בלט משכמו ומעלה עופר רז, איש הנח”ל, שבלוריתו כפרוות כבש אדמוני.

הכל – קשוחים כטירונים – מעיו פיק-ברכיים פקד אותם בדרוך כף-רגלם לראשונה על אדמת הרמה. היו שדריכתם נעשתה דורסנית יותר, כמבקשים לרמוס כך את גאון הרמה.

את עופר ואחיו-לנשק כינסו המפקדים אצל דרך-הפטרולים שבפאתי גונן. בעברם בקיבוץ גונן, היו הנשים והילדים במקלטים; פה ושם נראו מיבנים הרוסים, ובכל אשר פנתה העין נראו שדות שרופים. עשן נראה גם מעליהם – על הרמה. “זהו הריכוך, שנועד להקל עליכם את התנועה למעלה”, הסבירו המפקדים. “אם יהיה צורך, תקבלו גם סיוע טנקים בשעת קרב”.

כוח הנח“ל פתח בתנועה ועמו פלוגה-מסייעת משלו: מרגמות 81 מ”מ. הלוחמים היו מחולקים לכוחות, על-פי המשימות. עופר, שמצא עצמו בחוליה המטהרת האחרונה, היה מאוכזב מאוד. הוא חשש שמא לא יותירו לו החוליות הקדמיות שום “חתיכת לחימה”. עשרים דקות נמשכה ההעפלה המפרכת – מהן עשר דקות ב“שטח מת” לגבי המוצבים הסורים ועשר דקות תחת אש לא-כבדה. איש לא השתטח ארצה. התנועה נמשכה. אבל לבסוף היו החוליות הקדמיות שותפות לאכזבתו של עופר: מוצב עורפייה, שהיה עליהם לכבשו, נמצא נטוש. לא ישבו בו אלא שלושה חיילים, אשר ירו מספר יריות (מן-הסתם היו כוח-רתק שנועד להשהות את ההתקדמות הישראלית בקטע-חזית זה) ואחר נשאו רגליים אל הכפר עורפייה המרוחק כ-150 מטר ממזרח למוצב. מן הכפר נפתחה אש על הנח“לאים המתפרסים במוצב. בו-זמנית ניתכה עליהם אש מן המוצב דרבשייה הסמוך. על הכפר עטו מטוסי חיל-האוויר, וחרכו אותו בפצצות נאפאלם – שהנח”לאים כמעט וחשו בחומן, כה סמוכות היו הפגיעות למקום-הימצאם. על דרבשייה הונחתה אש מרגמות 120 מ“מ. הפגיעות היו מדוייקות כל-כך, שהנח”לאים לא יכלו להתאפק ומחאו כפיים לרגמים.

ההשתלטות על עורפייה הסיחה את דעתם של מגיני דרבשייה מן הנעשה בחזיתם. בעוד הם יורים על הנח"לאים, קרבו אליהם צנחנים חורקי-שן, לופתים תת-מקלעים “עוזי” ורובים אֶפ אנ. אחד הצנחנים היה צבי אבלס בן ה-21, מכפר-גלעדי. עד לאותו בוקר נדמה לו לצבי כי נגזר עליו לסיים את המלחמה בלא שיירה אף כדור אחד. עתה כבר ידע כי “העסק רציני”. הוא ראה חברים נפגעים בשעת ההעפלה; לרגע רותק הוא-עצמו אל הקרקע על-ידי אש סורית; אחד הסתער על המוצב, יורה ושואג – וכעבור שניות ספורות דילג על פני שני סורים נקובים ככברה.

אבל הקרב על דרבשייה לא היה קשה. גם שם נמצא רק כוח-רתק סורי. ברגש של תיסכול ירדו הצנחנים בחזרה אל שדות גונן – שם כבר רוכזו-מחדש אנשי הנח"ל שהורדו מעורפייה. הכל קיבלו פרוסות-לחם ועגבניות. בעודם סועדים את ליבם, חשו כיצד ניסכת הליאות באבריהם: לא ליאות שלאחר-קרב, כי אם ליאות של מסע רגלי ממושך, שאכזבה בסופו. כה רצו להניח ידיהם על צווארה של הרמה הסורית ולחוש כיצד נסחטים החיים ממנה בלפיתת-חנק, והנה – לא כלום…

עופר ניסה לשחזר בינו לבינו את אירועי השעות האחרונות. הכל נראה בעיניו קל ופשוט יותר מאשר באימון או בתרגיל. לאחר ההשתלטות על המוצב, נתפצל הכוח לשניים ויצא – באיגוף ימני ושמאלי – לטהר את הכפר, ממנו נורו יריות-צלפים שפגעו במספר חיילים. הלוחמים הצעירים פעלו כוותיקים ומנוסים – קרבו אל פתחו של בית לאורך קיר נטול-פתחים, פרצו דלת בבעיטה, ידו רימון-יד פנימה, המתינו להתפוצצות ואחר נכנסו במהירות, מרססים את פנים הבית ביריות. בכל הכפר כולו לא נמצאו אלא חמש גוויות של סורים, מהם נפגעי ההפצצות וההפגזות, מהם נפגעי הטיהור. ובין הבתים נגול לעיני עופר חזיון שצבט את ליבו: מספר פרות שסועות, חרוכות.

חיפושים שנעשו בבתי הכפר עורפייה גילו כי היה זה למעשה מוצב צבאי, בו שכנו חיילים-חקלאים, אנשי המשמר-הלאומי הסורי. בכל חדר נמצאו סגינים, פריטי ציוד צבאי, חוברות-הדרכה צבאיות וספרי-לימוד שיצאו לאור מטעם קצין-חינוך ראשי של הצבא הסורי. בספר-לימוד לחשבון נמצאה שאלה בנוסח זה: “חייל-גיבור סורי נתקל בכנופיה בת שמונה כלבים ציוניים. הוא מחסל את מחצית הכנופיה. כמה כלבים ציונים נשארים בחיים?”

בעוד אנשי חיל-הרגלים נאחזים בשפת הרמה, בגיזרה המרכזית, המשיך השריון בתנועתו. בעקבות פלוגת-החוד של רן, שדהרה במהירות אל הכפר המבוצר קנעבה, בו היה ריכוז של שריון סורי, נע מותר הכוח המשוריין הזה. ככל עוצבת-מילואים בישראל, היה גם זה כעין ערב-רב, חתך טיפוסי של האומה: הקשר, רב-סמל אברהם, נקרא לשירות ממשרדו בחיפה, שם הוא מנהל מחלקת-הנוער בעיריה; הסמג“ד המצטיין אבינועם היה מסגר באשקלון עד שלבש מחדש את מדיו; נהג-הזחל”ם טוביה הוא מכונאי-רכב רב-אומן, היודע להפיח חיים גם במנוע שנדמה כי שבק לצמיתות; ורס“ר לרר, איש-האחזקה, נתגלה כמכונאי רב-מג, שראה בכל תקלה מעין אתגר אישי שאין לשאתו. כל הלילה כולו טיפל לרר בזחל”מים ש“נתקעו”. זחל“ם אחד, שנעצר על פי תהום ונעשה מחסום טורדני, נידון להתרסקות בתהום בפקודת המג”ד. לרר התעקש להצילו – והזחל“ם הוכנס לבסוף בחזרה למערך-הכוחות של הגדוד. נהג אותו זחל”ם מוכן היה להישבע אחר-כך, שהרס"ר לחש מילות-קסם למנוע הגונח, וסחט ממנו כוחות-סוס רבים משהיו בו. בבוקר היה כל הגדוד כולו על הרמה.

מה עלה בינתיים בגורלה של פלוגת-החוד?

בהיותה מרוחקת כחמישה קילומטרים מקנעבה, דיווח טייס “מיסטר” ישראלי כי הבחין בשיירת טנקים סורית שיצאה מהכפר רוויה, מצפון לקנעבה, ופניה אל הכפר העומד להיות מותקף.

“התחמושת שלי אזלה, אחרת הייתי עוצר אותם”, אמר הטייס. “צריך לשלוח מישהו אחר ש’ידפוק' אותם”.

קצין-הבקרה האווירי התקשר עם קצין-הקישור האווירי המסופח למפקדת-השריון ואמר לו, כי מטוסים חמושי-רקיטות יוכלו להגיע לקנעבה רק בעוד דקות אחדות. “אמור לי”, ביקש, “כמה זמן נדרש לטנק לגמוא חמישה קילומטרים?”

“בין שבע לעשר דקות”, השיב קצין-הקישור, לאחר התיעצות עם מפקד החטיבה המשוריינת.

“חם לא יגיעו לקנעבה תוך עשר דקות”, אמר איש חיל-האוויר ביבושת.

חמש דקות ארוכות-ארוכות נמשכה ציפייתו של רן לסיוע האווירי. והנה נשמעה שריקת מטוסי-הסילון במרומים, ובקעה מישאלה ממכשיר-הקשר: “סמנו את עצמכם בעשן צבעוני”.

רן עיטר את שריוניו בעשן צבעוני, וחיל-האוויר הישראלי עיטר את התגבורת הסורית בעשן שחור.

התגבורת חדלה להוות מיטרד. למען הדיוק, היא חדלה להתקיים.

אך הסורים לא אמרו נואש. מדמשק יצאה בהולה שיירה של תותחים נ"מ מתנייעים – אותן מפלצות דו-קניות ודו-תכליתיות, שאפשר להפעילן ביעילות רבה גם כנגד טנקים. השיירה נעה במהירות מערבה, אל החזית. מטוסי חיל- האוויר הישראלי הוזנקו לקראתה ובלמו אותה בלימה שאין תקומה הימנה.

כל עוד לחמו כוחות צה“ל על הקרקע, נצרו אותם מטוסי צה”ל שפיטרלו במרומים.

סגן א‘, טייס “מיסטר”, תקף בתחילה שתי עמדות נ"מ בקונייטרה, ואחר יצא לפטרל בכביש קונייטרה-דמשק. הוא ומספר 2 שלו ראו כחצי-תריסר מיכליות גדולות, אדומות. “הפצצתי אותן, והן בערו יפה מאוד”, דיווח סגן א’ בשובו, בסגנון ההיתולי שסיגלו לעצמם טייסי-הקרב.

אותה שעה עסק סגן ל‘, אף הוא טייס “מיסטר”, בהשמדתן של עמדות-תותחים חפורות, באמצעות פצצות בנות 250 ק"ג. “הטלנו אותן אחת-אחת, כדי לא לבזבז חימוש ללא אבחנה”, דיווח ל’. טייסי צה"ל חסכנים ואינם נוקטים הפצצות-שטח. בהמשך המשימה גילה סגן ל' שיירת מכוניות בדרך לכפר סנבר. הוא וחברו תקפו את השיירה בהבזקה של כדורים חודרי-שריון. עד שאזלה תחמושתם, חוסלו כחמש-עשרה מכוניות. למעשה, צריך היה סגן ל' להיות מקורקע. כחודש לפני המלחמה נקרע גיד ברגלו במשחק כדורסל, והרגל הושמה בסד-גבס. בפרוץ המלחמה דרש מהרופא להסיר את הגבס, וכך חזר לשירות קרבי. יותר מכל התרשם ל', כרבים מעמיתיו, מהעדרם של מטוסי-אוייב בשחקים. רק אז ירד לעומקו של המושג “שליטה באוויר”.

אבל “שמיים נקיים” לחוד, ותותחי נ“מ לחוד. אחת מרביעיות המטוסים של צה”ל חזרה פגומה מגיחתה. נעדר אחד מטייסיה. עיני הלוחמים נישאו אל-על, בתהיה: מה אירע לו לטייס? הופיע מסוק, איטי לשגע ונמוך להדהים מעל לאש הסורית. הוא חג, מתעלם בגבורה מן האש הסורית, אבל חוזר ריקם. בבסיס כבר יודעים מה קרה: הטייס הודיע שמטוסו נפגע וקיבל הוראה לנטוש אותו, אך ידע כי סופו ליפול עמוק-עמוק בשטח האוייב. בידעו כיצד מתייחסים הסורים לשבוייהם, ביכר להתרסק עם מטוסו, במקום לנטוש אותו בצניחה.

גם בעמק עדיין השתוללו דליקות, במיוחד בשדותיה של גדות, שנפגעה קשות.

אבל שעה שיצאו אחדים מבני גדות לסיור-ערבית במשק הנקוב ככברה והזרוע בדי-עצים שנגדעו בהפגזות, לא היה ליבם כבד עוד כבשעת סיורים דומים בעבר. הפעם, כך ידעו, יהא שכר לעמל-השיקום של המשק.

רד הערב – ערב-שבת לישראלים. על הרמה נראו אבוקות רבות: כלי-רכב בוערים. “כמו נרות-שבת”, מלמל אחד הפצועים, שראה זאת בדרכו למטה.

מצב-רוח שונה לגמרי שרר אותה שעה בקאהיר, בירת מצרים.

יום הששי-בשבוע, הוא יום השבתון המוסלמי, היה עגום עד-מאוד. אכן, בשעות הבוקר נשמעו עדיין ברמקולי-הרחובות דרשותיהם חוצבות-הלהבות של כוהני-הדת המוסלמים, שהוקיעו את האימפריאליזם לפי מיטב גינוני הפולחן במדינות הערביות הסוציאליסטיות; אבל אחרי-הצהריים הודיע רדיו קאהיר כי נסתיימה הלחימה בסיני. הגם שהקריין לא גילה עד היכן הגיע צה"ל בהתקדמותו בחצי-האי המצרי, הסיקו המאזינים כי יד ישראל היתה על העליונה, שכן הלחימה לא חדלה על אדמתה-שלה. דממה מוזרה נשתררה בחוצות הכרך. מרחובות רבים סולקו סימני התעמולה המלחמתית: כרזות גדולות, בהן נראו חיילים מצרים גברתנים מעיפים בבעיטה ציונים צמוקים מעל אדמת פלשתינא השדודה, ובובות שסימלו יהודים מועלים על גרדום. הכל ציפו לנאומו של נאצר, שנועד לשידור בטלביזיה, בערב.

כאשר הופיע נאצר, בשעה 7:30 בערב, נצמדו הכל למקלטיהם. כבר במבט ראשון ניתן לנחש את תוכן דבריו של נשיא מצרים. הגבר כסוף-הצדעים והנאה, המרשים תמיד בחליפותיו הגזורות בקפידה ובעניבותיו המפוספסות, נראה עייף ונכה-רוח. הוא קרא את נאומו מן הכתב, מלה במלה, לאט כל-כך שאפשר היה להעתיקו כלשונו, ללא קצרנות, ושקט כל-כך, שכמעט ולא ניתן לשמעו. פעם אחר פעם נקטע משפט בפיו באנחה עמוקה. כמנהגו, טמן את “פצצתו” באמצע הנאום.

“החלטתי לפרוש לחלוטין וסופית מכל כהונותי, ולשוב אל שורות העם, למלא את חובתי כאחד העם…”

החלטתו הולידה תגובה פרועה, בחלקה ספונטאנית ובחלקה מאורגנת היטב. הצד הספונטאני היה מיידי: מצרי מטורזן פרץ בבכי ב’בר' של מלון גדול במרכז עיר, ואינטלקטואלים פתחו בשיחות נרגשות, בהן מתחו ביקורת על נאצר, אך עם זאת אישרו את השבחים שחלק לעצמו על ביעור הפיאודליזם, על הקמתו של הסכר הגבוה באסואן וכיו"ב. הצד המאורגן הורגש בחוצות: משאיות ריכזו המוני “מפגינים” בכיכרות הראשיות, ומפגינים אלה סחפו עמם עוברי-אורח רבים, בצעדם בסך ובהריעם במיקצב מחולל היסטריה-של-אספסוף: “נא–צר! נא–צר!”

בתוצאות ההיסטריה חשו מאות נתינים זרים בקהיר, ובמיוחד אמריקנים. אלה כבר קיבלו הודעה מטעם השגרירות האמריקנית, כי נחכרה אניה והיא תפליג מנמל אלכסנדריה ביום המחרת. אבל האם יזכו לראות את יום השבת?

בחזית מלון “הילטון נילוס”, בו רוכזו כ-250 אמריקנים מתחת למשמר מצרי כבד, צבא אספסוף פרוע. אנשי המשמר מיהרו לכנס את האמריקנים – ומספר בריטים לרפואה – במרתף המואפל, ושם הוחזקו שעתיים מורטות-עצבים, בהן תבעו המפגינים בחוץ לחסל את האימפריאליסטים. בינתיים פשפשו בלשים מצריים בחדריהם של האנגלו-סאכסים, שמא ימצאו שם נרות או פנסי-כיס אשר “יוכיחו” כי הזרים הללו אותתו למטוסים הישראלים.

נתינה בריטית אחת נתקפה אימה. “הם יהרגו את כולנו, כמו בבגדאד”. התייפחה. היא זכרה תיאורים שקראה על אודות ימי ההפיכה בעיראק ב-1958, עת התפרץ המון זועם לתוך מלון בעיר הבירה, ועשה שפטים בנתיני המערב שהיו שם. נדמה כי השלטונות המצריים חששו מתוצאות דומות, שכן מחזית מלון “הילטון נילוס” נשמעו קולות נפץ, יריות ושיהוקיהם של רימוני-הפחדה, לפיזור המפגינים.

בחצות-הליל נרגעו הרוחות במקצת, ולאמריקנים ניתן לחזור לחדריהם. אך השינה נדדה מעיניהם, שכן ברחובות עדיין צעדו מפגינים קולניים. ובריחוק מה מבית-המלון המפואר הוכה קשות איש-נפט צעיר מטקסס, על שנחלץ לעזרת ידיד בריטי. זה-האחרון ספג מהלומות מידי אנשי-בטחון, אשר האשימוהו בהדלקת סיגריה ברחוב – עדות חותכת לנסיון לאותת לאוייב.

גם אלוף פיקוד הצפון של צה"ל, אלוף אלעזר, לא עצם עין כל אותו לילה – ליל-השימורים המי-יודע-כמה שלו. הוא ישב במוצב-הפיקוד – השמור היטב-היטב על-ידי זקיפים מעולים, סגולה כנגד נסיון של חוליית-מתאבדים ערבית לפגוע במרכז-עצבים זה – סיגריה מהבהבת בידו ואורה מטעים את הטבעות הכהות הגדולות שכיתרו את עיניו. “דדו” היה מוקף קציני-מטה, שרשרשו במפות וסימנו סימנים בעפרונות צבעוניים. מכשירי-האלחוט זמזמו ללא-הרף, מאפשרים לאלוף הפיקוד לעקוב אחר המתרחש בגזרות השונות. מוצב-הפיקוד דמה לכוורת: מפקדי-כוחות סמוקי-עיניים נכנסו לשניות ספורות, קיבלו הוראות ויצאו כלעומת שבאו. רצים באו בהולים, וידיעות בכליהם. “דדו” ניצל כל הפוגה קצרה על-מנת לקום ממקומו, לחלץ אבריו, לצאת ולשטוף את פניו במים קרים, מרעננים כלשהו. עוד לילה ארוך לפניו – לילה שכולו חידה: האם יארגנו הסורים התקפת-נגד? האם ייכנסו כוחות עיראקיים לחזק את ידיה של דמשק? והאם יעלו יפה המבצעים הליליים שהשיק הפיקוד?

מיבצע חשוב ביותר היה – פינויים של צירי-התנועה לכל אורך הקו הקדמי שנפרץ, על-מנת להזרים דלק, אספקה ותחמושת לכוחות שעל הרמה. בשעות הלחימה כל אחרי-הצהריים נוצרו “פקקים” בצירים הצרים, וצריך היה לחלצם.

ומיבצע חשוב לא-פחות היה – פריצת פרצות נוספות במערך הסורי והוספת נופך ל“ערפל המלחמה” שכבר אפף את הפיקוד בדמשק. בגלל ריבוי ההבקעות וצירי-ההתקדמות, לא יכלו הסורים, בשום פנים ואופן, לנחש את כיווץ המאמץ העיקרי. כתוצאה, לא נשתנה המערך הסורי אף כהוא זה בשעות הלילה. ואת המערך הזה יצאו לתקוף כוחות צה"ל, בחסות החשכה.

בין הכוחות הללו נמצא כוח-הצנחנים שהורד לפנות-ערב לאזור גונן, לאחר שכבש בקלות מפתיעה את מוצב דרבשייה. הפעם היה היעד – מוצב ג’לבינה.

בשרירים מאומצים מן ההעפלה הקודמת בהר, עלו הצנחנים מנומרי-המדים בשנית במדרון התלול, צועדים בשורה עורפית, שותקת, דרוכה. מבטי הלוחמים כבושים היו בכברת-האדמה שלפני רגליהם, ואילו עיני המפקדים נשואות היו אל המוצב. מאחורי גדרותיו האיר זרקור רב-עוצמה, מטאטא באלומתו את חזית-המוצב. כפעם בפעם שלח מקלע-כבד צרורות עצבניים אל תוך החשכה.

מפקד-המחלקה של צבי אבלס הגיע אל גדר התיל-הדוקרני הראשונה. מספרי-תיל החלו מבתקות את החוטים בנקישות קצרות. לפתע נשמעה קריאה בערבית, ושני מקלעי “גוריאנוב” פתחו באש מהירה. המ“מ החיש את חיתוך הגדר, אחר תחב בונגלור אל מתחת לגדר הדו-שיפועית שמעבר ל”קונצרטינה" הקדמית, וגלש במהירות לאחור. בהשתרעו לצד פקודיו, נשמע קול ההתפוצצות, והגדר היתה פרוצה. המחלקה קמה על רגליה והסתערה קדימה. מיד החלו הסורים מנחיתים אש-מרגמות מטווחת-מראש על קו-חזית של המוצב שלהם.

ליד צבי נפצע צנחן בידו, ובריחוק-מה ממנו נפצע צנחן אחר פצעי-ראש חמורים מרסיסי פצצה. צבי וחבריו השתטחו מלוא אפיים ארצה, בין נפצי הפצצות.

שתי דמויות שחורות צצו לפניהם.

“סיסמה!” דרש המקלען במחלקת צנחנים. מכיוון שנשמעה תשובה בערבית. החלו כל אנשי המחלקה יורים. בפעם הראשונה בחייו ירה צבי אל מטרה חיה, וחש שהוא פוגע במטרה. לא היה לו פנאי לנתח את הרגשתו.

ההתקדמות נמשכה – עד שנקטעה על-ידי קול-נפץ עז וזעקת-שבר.

“מוקשים!” הרעים מישהו בקולו מראש הטור. “הזהרו, מוקשים!”

ואילו קול אחר גבר עליו, משמיע פקודה: “להתקדם!”

צרורות ה“גוריאנוב” בלבלו את דברי הפקודה, שנשמעה כמתוך מערבל-קולות טלפוני.

“למה לא זזים, יוסי?” שאל צבי את מפקד המחלקה שלו.

מסתבר שהמ"מ לא שמע את הפקודה. דבריו של צבי עקרוהו באחת ממקומו.

“אחרי!” שאג מלוא גרונו, קם מרבצו, ידה שני רימוני-יד אל מעבר לפירצה שנבעה בגדר והסתער אל התעלה הראשונה. פקודיו שעטו בעקבותיו, שפופי-גו. אנשי המחלקות האחרות בפלוגה ב' החזיקו-החרו אחריהם.

צבי נצמד אל המ"מ שלו, ידו לופתת רימון-זרחן והוא שואל בקול חנוק: “לזרוק, המפקד? לזרוק?”

“חכה”, הרגיע אותו המ"מ, מתון-מתון בלהט הקרב. “אני אומר לך מתי”. צבי הסתפק, איפוא, בירי.

לפתע מצא צבי את עצמו מעל לכוך שבו הסתתר מקלען סורי. כהרף-עין הטיל פנימה את רימון-הזרחן. המקלען הסורי הגיח מן הכוך שלו, ישר לתוך התעלה שבה ניצב המ"מ. מפקד מחלקת הצנחנים הפנה אליו את תת-המקלע שלו, לחץ על ההדק – ומאום לא קרה! המחסנית היתה ריקה.

באותו שבריר-שניה הבחין המ"מ בסמל-צנחנים שנמצא בקרבת-מקום.

“איתן, מאחוריך!” צרח.

הסמל סב על עקביו במהירות-הבזק, וחזהו של הסורי נפרם בצרור ארוך.

בקטעים אחרים של המוצב נפלו צנחנים למהמורות מוסוות נוסח הויאט-קונג, אבל חרגו מתוכן בשאגות-פרא מקפיאות-דם, מדדים על קרסולים סדוקים או נקועים וממשיכים בקטל.

מן המוצב עברו הצנחנים אל הכפר המבוצר הנושא אותו שם, וטיהרוהו מבית לבית, בקרבות פנים-אל-פנים עקובים מדם.

רבים מן הצנחנים, יוצאי ישובי הצפון, כצבי אבלס בן כפר-גלעדי, ידעו כי נלחמים הם על אדמה שכבר רוותה דם ויזע של ישראלים. ליתר דיוק, על מוצב ששם לאל עיבודה של נחלה סמוכה, עברית. אלה הם 2,800 דונם שחקלאים עברים לא יכלו לעבדם מאז תשע-עשרה שנה, בגלל האש שנורתה אליהם ממוצב ג’לבינה, החולש על השטח.

באמצע שנות החמישים הוקמה באותו מקום היאחזות נח“ל ושמה מטהר עוז. ההיאחזות נועדה לשמש עורף בטחוני לעובדי חברת “מקורות”, שעמדו להתחיל בשאיבת מים מן הירדן, אצל גשר בנות-יעקב. שאיבת-המים היתה בחזקת השקתו של מוביל-המים הארצי. אבל מועצת-הבטחון של או”ם גינתה בזמנו את ישראל על שאיבת-המים באותו איזור, ותחת לחץ זה חזרה בה ישראל מתכניתה, והיאחזות מטה-עוז חוסלה.

סמוך לאחר מלחמת ששת הימים חודשה תכנית זו, ואנשי נח"ל הראשונים התיישבו על הקרקע במטה-עוז במלאת ארבעה חודשים לסיום המלחמה.

השבת לא הביאה עמה מנוחה ללוחמים. שעות לא-רבות לאחר שכבשו אנשי חטיבת “גולני” את מיתחם תל-עזזיאת, ניתנה הפקודה לסא"ל בני, מפקד גדוד “הבוקעים הראשון”, לכבוש את מחנה הבניאס. לעזר-כנגדו הוקצה לו כוח-שריון שנועד לפרוץ לגיזרה הצפון-מערבית ולהשתלט עליה, מנוחיילה ועד לגבול הלבנון.

התנועה החלה בשעה 02:30, והפעם בוצעה בתנאים הרבה יותר נוחים לצה"ל. לא עוד במעלה מדרון תלול וטרשי; לא עוד בתנאי נחיתות טופוגראפית, כי אם על פני מישור, פחות או יותר.

ההתקדמות היתה מהירה, אבל זהירה. כאשר קרבו אנשי “גולני” לנקודה שסומנה במפותיהם כ“תחנת משטרה” – משמע, מיבנה מבוצר – נערכו להסתערות. לפתע ניסך חיוך קל על שפתיהם של הסיירים המובילים: המיבנה נתגלה כאורווה גדולה, נטושה.

אך מחנה הבניאס שמעבר לאורווה המוליכה-שולל, לא היה נטוש, כלל ועיקר. הוא היה מאוייש היטב, ולא נפל הרבה בביצוריו, גדרותיו ומוקשיו מן המוצבים המבוצרים האחרים בחלק הקדמי של הרמה. משום כך נשלח צמד חבלנים לפני הטור הממונע, לגלות מוקשים ולסלקם. החבלנים מצאו אלפי “מוקשי כפתור” מתוצרת סינית. אלה מוקשים זעירים, שאין בהם להזיק הרבה. אבל מעיכתם מולידה קול-נפץ המעיד כאלף עדים על תנועת אוייב. המוקשים סולקו בידיים אמונות, זריזות, והכוח התפצל לשניים, לתנועות לפיתה כפולה (“מלקחיים”, בלשון העם).

ברגע זה פתח גדוד המרגמות של סא"ל אלי בהפצצת המוצב הסורי. הפצצות ירדו כברד, ובמהרה נתכסה השטח כולו ענן עשן.

“מחזה מרהיב-עין!” קרא אל“מ יונה, המח”ט של “גולני”. מחמאה זו ערבה לאוזניו של מג"ד המרגמות, אך מעייניו לא היו נתונים למחמאות: עלה בדעתו שעשן הפצצות יפריע את החיילים-הרגלים במלאכת הטיהור בתעלות ובמצדיות. לכן פקד לחדול משימוש בפצצות זרחן ולהסתפק בפצצות נפיץ. בבוא הרגע שנקבע מראש, קרא: “הפסק אש!”

החיילים-הרגלים פתחו בהסתערותם, כשהם יושבים בזחל"מיהם וטנקים מובילים אותם.

ברגע שהגיעו המשוריינים אל שפתו של שדה-המוקשים, הונחתה עליהם אש מרגמות 82 מ“מ, צפופה ופוגענית עד-מאוד. כבר במטח הראשון, בן ארבע פצצות, נקטלו ארבעה מאנשי “גולני” ותריסר אחרים נפצעו. חבריהם לא התמהמהו אף רגע. אם ביקשו הסורים להרתיעם ולהביאם לכלל נסיגה, השיגו תוצאה הפוכה מזו: ההבקעה הוחשה. החיילים-הרגלים קפצו מזחל”מיהם, פרצו גדרות בבונגלורים והחלו בטיהור, בלי לצפות לטנקים שנועדו לסייע בידם, כמו בתל-עזזיאת. אילו חיכו לטנקים, עלולים היו להיפגע קשות, שכן הסורים פעלו הפעם ביעילות יתרה ופוצצו גשר גבוה מעל לנהר הבניאס, למניעת תנועתם של שריונים.

מיד לאחר שנכבש מחנה הבניאס, במחיר דם סורי רב ודם ישראלי לא מועט, הונחתה עליו הפגזה סורית מטווחת היטב. אש זו נבעה מן העיירה בניאס שאצל מעיינות הבניאס, מקום שעשועיו של האל פאן בעידן המיתולוגיה.

על גדוד “גדעון” של חטיבת “גולני” הוטל לכבוש את העיירה ולשתק את האש הסורית.

הגדוד עלה על העיירה ממזרח, ומצא אותה מלאה חיילים, רבים מהם צלפים מעולים. כל בית-אבן בכפר זה, החובק מדרון ממוצע, היה עמדה מאויישת; כל סימטה – פח יקוש. טנקים ותול"רים נשלחו לתוך העיירה, לפני החיילים-הרגלים, לשתק עמדות עוקצניות במיוחד. בעקבות השריונים נעה מחלקת-רגלים, שהשתלטה על הבתים החיצוניים. מתוך בסיסים מוצקים אלה הוזנקו כוחות-מישנה – כוח-כוח וגיזרתו. תוך רבע שעה של לחימה אינטנסיבית, נכבש הכפר.

עם כיבוש הבניאס, נפל ביד ישראל אחד ממקורותיו החשובים של הירדן – ואחד ממקורות הסכסוך במזרח-התיכון.

חטיבת “גולני” היתה פנויה לדהרה אל קונייטרה, עיירת-המחוז ומרכז הפיקוד הסורי על הרמה. נקבע לה מיפגש בשערי קונייטרה עם שדרת השריון של אל"מ אלברט.

משהופיעה איילת-השחר, כבר נסתיימה התארגנותם של כוחות-השריון השונים אשר העפילו אל הרמה ביום ששי. יחידות ההנדסה פינו את צירי-התנועה, הועלו הדרגים ובוצעה מלאכת התידלוק, התיחמוש והאיחזוק. בפלוגתו של רן אף היה סיפק בידו של התותחן אורי, מורה בבית-ספר דתי בחיפה, לשאת תפילת-שחרית. שעה שקיפל את התפילין שלו, הבחין בצלם הצבאי המכוון הישר אליו את עין מצלמתו. “אל נא”, ביקש ממנו אורי בנזיפה שקטה. “אל תחלל את השבת…”

בגלל קדושת-השבת לא האזין אורי – ככל חבריו הדתיים בצה“ל – לשידורי-רדיו כלשהם. אפילו היה מאזין, ספק אם היה שומע את אשר שמעו החיילים הסורים ב”קול דמשק", בשבת בבוקר, שכן הערבית אינה שגורה על פיו.

בשעה 08:45 בבוקר שידר הרדיו הסורי בשורת-איוב למגיני הרמה, לדברי “הודעה רשמית מס' 66”, נפלה קונייטרה בידי כוחות צה"ל, שכבר פתחו בהתקדמות אל דמשק. ההודעה הסורית נסתיימה בקריאת-עידוד: “הוי הגיבורים, בני האומה הסורית האדירה! הפכו כל שעל מאדמתנו הטהורה לקבר לפולשים הציונים!”

למעשה, היה צה"ל מרוחק אותה שעה יותר משש שעות מקונייטרה, אבל צלאח ג’דיד, שר-החוץ הסורי, שיכנע את עמיתיו בצורך בנקיטתו של מהלך תעמולתי זה, על-מנת ללחוץ על מועצת-הבטחון להחיש את החלטתה בדבר הפסקת-אש. זה היה טכסיס לצרכי ייצוא. תוצר-הלווי בסוריה גופא היה בלתי-צפוי. כאשר נודע ללוחמים הסורים כי נפלה קונייטרה – מרכז הפיקוד, התקשורת והאפסניה בכל הרמה כולה – פקדה אותם פלצות. הם נותקו מעורפם! רבים מאנשי המשמר-הלאומי מיהרו להחליף את מדיהם במלבושי-כפריים ולהיטמע באוכלוסיה שבעורף המערך הקדמי. ואילו קציני-צבא ארזו בקדחתנות את ציודם האישי וציוו על נהגיהם להכין את מכוניותיהם לנסיעה ארוכה.

במוצב תאוואפיק, שחלש על תל-קציר והטיל חתיתו על סביבתו במשך תשע-עשרה שנה, פקד הקצין על פקודיו המאיישים תול"ר ומקלע באחד הבונקרים: “אל תמושו ממקומכם! עליכם לעכב את האוייב, בכל מחיר!”

החיילים, שידעו לאיזה מחיר מתכוון מפקדם, לא ששו למלא אחר הפקודה. האימה ניתצה את החייץ המסורתי בין חייל לבין קצין בצבא הסורי. אחד התותחנים התריס לעומת מפקדו: “אם תלך, נלך גם אנו!”

בחירוק שיניים הסתער הקצין על עז-המצח וסטר לו על פניו, חזור וסטור. אחר-כך כפת את חמשת אנשי הבונקר בשלשלאות-ברזל אל כלי-נשקם הכבדים. זעקות-המחאה שלהם, שנמהלו בשאון מרפט העצבים של ההפצצה וההפגזה הגוברות והולכות, טרפו את דעתו של הקצין הסורי. הוא שלף את אקדחו, ולפני המלטו מן הבונקר, ירה בכל אחד ואחד מפקודיו.

ביום השבת פעל על רמת-הגולן כוח-שריון נוסף, בפיקודו של סא"ל משה, אשר נתפנה ממלאכתו בצפון הגדה המערבית. כוח זה דרס בזחליו את המוצבים המישניים שבין הבניאס וביו מסעדה. תוך שעות מעטות חלש על כל השטח שהוקצה לו, לרבות הכפרים הגדולים מג’דל-שאמס וז’ובתה-א-זית שם חיים ריכוזים גדולים של דרוזים וצ’רקסים.

במג’דל-שאמס מצא צה“ל כמה וכמה דברים מעניינים. הראשון שבהם – נוף שאין כמותו בישראל. מג’דל-שאמס השוכן למרגלות החרמון, בגובה 1155 מטר, שונה עד-מאוד מאחיו, הכפר הדרוזי מסעדה אשר במישור. בבתיו הצמודים לצלע הר רם ונישא, ובירק הרב האופף אותו, דומה הכפר לגירסה מזרח-תיכונית של שווייץ. במקום אגמים כחולים, נראים בעמק שמתחת לכפר בוסתני-פרי וחלקות-שדה, שם מתנהלת העבודה באמצעים פרימיטיביים, כבימי האבות בתנ”ך.

בחיק הנוף הרוגע הזה נמצא מחנה-אימונים ללוחמת-קומנדו, אחד מני רבים שהקימו הסורים להכשרתם של אנשי“אל-פתח”, ובריחוק-מה משם – בסיס צבאי תת-קרקעי רחב-ידיים ובו כמויות מופלגות של ציוד ותחמושת.

השריון שהגיע אל מג’דל-שאמס, כבש לפני-כן את תל-חמרה, מוצב שהרבה להציק למשק “דן”. גם כאן פוצצו הסורים גשר חיוני. בא חיל-ההנדסה עם דחפוריו, ולאורן של פצצות-תאורה פילס דרך-חירום לשריונים. הסורים לחמו בקשי-עורף וגבו מחיר דמים מן הכוח התוקף אותם. מפקד הסיירת, שנע בג’יפ הראשון, עלה על מוקש ונהרג. אחרים נפצעו, רבים מהם פצעים קשים. אבל האחרים חשו סיפוק יותר מאשר צער – כה גדול היה החשבון שביקשו לפרוע מיד הסורים. במיוחד חש בזאת הסמל יגאל, מפקד אחד הטנקים. יגאל הוא בן משק דן. פעמים רבות חזה מבשרו בהתעמרותו של תל-חמרה בבני משקו. וביום שלישי, 6 ביוני 1967, נטל תל-חמרה חלק פעיל בנסיון ההבקעה לתוך משק דן.

חטיבתו של אל“מ אלברט, שהתקדמה במהירות אל קונייטרה, לא השכילה ליצור מגע עם האוייב. נסיגתם של הסורים היתה מהירה מהתקדמות צה”ל. פה ושם נתעכבו מפקדים סורים להשמדתו של מצבור-תחמושת, וקולות-הנפץ הללו נשמעו ברחבי הרמה מאז השעה 11:00. אבל רוב הקצינים לא התמהמהו בנסיגתם. אחד הקצינים, שנהג במכונית “פולקסואגן” צחורה, מיהר כל-כך, שהתנגש חזיתית באחד הטנקים הישראלים, וכך טרף את נפשו בכפו.

לשוא ניסה רדיו דמשק לחזק את ידי הצבא הסורי בקריאות: “אחי, החייל הערבי, בטנק, בתעלה, מאחורי התותח והמקלע! הכה באוייב, אחי, המטר אש חורכת על ראשיהם של הציונים הארורים, הפגז את ישוביהם, שרוף את עמדותיהם והפל את מטוסיהם! הכה, אחי, הכה! החזק מעמד, כי לך הנצחון!”

נימתם של שידורי ה“עידוד” הלכה ונעשתה היסטרית, ככל שהוחש תהליך התפוררותו של הצבא הסורי על רמת הגולן. החל בשעה 12:00 שידר רדיו דמשק קריאות שהיה בהם לרפות שבעתיים את ידי הלוחמים, לפי שרמזו על סכנה גדולה המאיימת על עיר-הבירה עצמה: “נילחם מרובע לרובע, מרחוב לרחוב ומבית לבית. נילחם עד לנצחון!”

הבהלה היתה כמגיפה מידבקת, ונסיגת הקצינים הולידה מנוסת-מגור כללית. כל הדרכים המובילות לקונייטרה נגדשו כלי-רכב, צבאיים ואזרחיים, בערבוביה רבתי. חיל-האוויר הישראלי הסתער על שיירות אלה בשצף-קצף, חזור והסתער. מי ששרד בשיירות, ירד אל שולי הכביש לשם עקיפה, ואם לא עלה על מוקש, העיק ברגלו על דוושת-הדלק ושם פניו אל דמשק, המרוחקת כ-70 ק"מ מעבר לקונייטרה. במכוניות רבות היו מקומות פנויים, אך אף לא אחת מהן נעצרה לאסוף חיילים או פליטים.

תבוסת הצבא הסורי הודגמה באורח סמלי-מוחשי בגווייתו של לוחם בודד שנחה לצד הדרך, ראשה מקוסד, רובה-הסער ביד שקפאה קפאון-מוות, ופניה – מזרחה. אפשר שלפני מותו ראה חייל זה את השיירות הדוהרות בכיוון לדמשק – דוהרות ואינן אוספות איש. אפשר שראה כלי-רכב ושריונים הופכים לאבוקות בזה אחר זה. השריונים, שרבים מהם נשאו שמות של “שאהיד” – גיבורי-מלחמה שנפלו בקרבות קודמים (במיוחד פעולות-גמול) – הפכו לנרות-נשמה. גם הגיבורים-הנופלים הכזיבו: שמותיהם לא הפיחו רוח-גבורה בלב אחיהם-לנשק. רבים מצוותי-הטנקים ומן התותחנים נטשו את כליהם בעודם כשירים ללחימה.

“השחורים נמלטים!” קרא קול רוסי, בבוז תהומי, במערכת-הקשר. וקול רוסי אחר ביקש לחזק ידי עמית ש“נתקע” בקו-החזית: “החזק מעמד, מיד אשלח מסוק לאסוף אותך!” שום מסוק סורי לא נראה מופיע בשטח.

שדרתו של אל“מ אלברט המשיכה בתנועה, מתוגברת על-ידי טנקי-שלל מדגם “צנטוריון” (אשר צורפו לכוח החרמ"ש) ושתי פלוגות חי”ר נוספות. תוך כדי תנועה נמסר למח"ט, כי כחמישה-עשר טנקים סורים נראים ערוכים ממערב לוואסט, וטנקים אחרים נראים בין וואסט ובין מנצורה. כעבור שעה קלה דיווח כוח-החוד כי הטנקים נראים לפניו. השדרה האטה את תנועתה, מתכוננת לקרב שריון-בשריון. חדי-השמיעה בכוח-החוד שמעו את נהמתם של מנועי הטנקים הסוריים. משמע, הם מאויישים. בהדרגה קוצר הטווח – והסורים עודם מחרישים. נורה פגז-גישוש אחד אל השריון הסורי. לא היתה תגובה.

הטנקים הסורים היו נטושים, מנועיהם פועלים ומערכת-הקשר שלהם פתוחה.

שוב הוחשה ההתקדמות – אך לא נוצר כל מגע שהוא עם האוייב. רק ממרומים דיווחו מטוסים, כי שיירות גדולות נסוגות מזרחה.

כל התנועות הללו ידועות היו לאלוף אלעד פלד, מפקדה של אוגדת צנחנים, חי"ר ושריון, אשר נערכה מאז יום ששי לאורך הגיזרה הדרומית של הגבול; נערכה, נדרכה לקרב – ונשארה מובטלת.

בקוצר-רוח המתינו אנשי האוגדה ומפקדם, שעה אחר שעה, לבוא הפקודה לפתוח בהסתערותם-שלהם, לכיבוש המוצבים שבמרומי הצוקים הניבטים על הכינרת. על אף הקשיים שהיו צפויים להם, הן בגלל הפרשי הגובה המופלגים והן בשל עוצמתם של מוצבי האוייב בגיזרה זו (ובמיוחד תאוואפיק, המוצב שחלש על תל-קציר), היו אנשי פלד להוטים להתמודד עם האוייב הסורי. על הצנחנים שבאוגדה זו חזקה הפצרתם של עמיתיהם, פצועי הלחימה: “אל תניחו לסוריה לצאת ‘נקיה’ גם הפעם! עלו על הרמה!” ואילו על אלוף פלד עצמו העיקה המחשבה שמא לא יינתן לו להתמודד עם האתגר הגדול – הנסיון לפצח את האגוז הקשה של דרום-הרמה. זה היה אתגר חריף למפקד הוותיק, שבהיותו בראשית שנות העשרים לחייו – במלחמת הקוממיות 1948 – פרץ בראש שלושים-וחמישה לוחמי פלמ"ח את טבעת הכיתור הערבית שאיימה לחנוק את העיר צפת, שיקם את רוחם של התושבים והמגינים, כיהן זמן-מה כמושלה של העיר, ולסוף נטל חבל בסילוקו של הכוח הערבי מתוכה.

האתגר היה חריף שבעתיים, משום שהיה בתכניתו של אלוף פלד – מי-שהיה סמוך לפני המלחמה מפקד המיכללה לבטחון לאומי ומקורב לכל חידושי-הלוחמה בעולם – להפעיל את אמצעי-הלחימה החדיש ביותר: “חיל-פרשים מעופף”, כוח של מסוקים שינחית יחידות-רגלים מובחרות עמוק בעורף האויב, לשבש את מערכותיו ולחסום את עורקי נסיגתו ותיגבורו.

נקפו הדקות והיו לשעות. פקודת ההתקפה לא ניתנה.

הרמטכ"ל קיבל את דיווחו המרוצה של אלוף אלעזר: “כל המוצבים הקדמיים בידינו, ממיתחם תל-עזזיאת ועד לעורפייה!” וכן קיבל דיווחים על הנסיגה המבוהלת בכל הגיזרה הצפונית והמרכזית. משמע, מתמוטט המערך הסורי. כבר החלו מתקבלות ידיעות על אודות מוצבים שנמצאו נטושים, ועל פיצוצים נשמעים ממוצבים ומחנות סוריים בעומק הולך ורב בתוך הרמה – אותות לנסיון לחבל בציוד לפני נסיגה.

רב-אלוף רבין נטל את שפופרת-הטלפון לידו, ובקולו העמוק, האיטי ונוסך-הבטחון אמר לאלוף פלד: “בצפון החלה התמוטטות המערך הסורי. האוייב נסוג ונוטש את עמדותיו וציודו. קדימה – פעל!”

אש אחזה באלוף פלד הממושקף, עמוק-הקול והאיטי בדרך כלל בדיבורו ובתנועותיו. והאש פשטה חיש על פני האוגדה כולה. אבל פלד ריסן את פקודיו: “עלינו לבצע את המשימה מהר, כדי שלא תבלום אותנו באמצע איזו החלטה של או”ם; אבל לא נפעל בחיפזון או בפזיזות, אלא ‘על בטוח’. מה שאפשר לעשות באש, אל תעשו באנשים!"

התקפתו של פלד נפתחה בהפצצה תקיפה-במיוחד מן האוויר, שראשיתה בשעה 12:45. בצמדים עטו המטוסים על בתי-הבטון של מחנה תאוואפיק – בתים שנועדו לשמש עמדות מבוצרות בשעת הצורך – ועל העמדות החצובות-בסלע של מוצב תאוואפיק עצמו. עשן כבד הליט את הקטע הזה של הגבול. כאשר נגוז העשן, עטפה אותו דממה כבדה.

את הדממה הזאת שיסעו מרגמות ותותחי-טנקים, שנפרסו במשק האון.

כשעה נמשך הריכוך, כשחלק-הארי של האש מונחת על תאוואפיק. מוצב זה נבחר כנקודת-הבקעה.

“חבל על כל פצצה נוספת”, טען אחד הקצינים, אשר צפה בנעשה מעמדת-תצפית בתל-קציר – הקיבוץ שחי פעמים רבות במקלטים בגלל מוצב תאוואפיק הקנאי. “המוצב הזה מחוסל, או נטוש. אם לאו, היינו רואים בו תנועה – בריחה או חילוץ נפגעים!”

“ואני סבור, שהם פשוט מחופרים כחפרפרות ומחכים לסיום ההרעשה, כדי לחרוג מן הכוכים ולקדם באש את פני החיילים-הרגלים שלנו”, טען לעומתו אחד מעמיתיו.

מסוק של חיל-האוויר הסתכן וערך יעף-תצפית מעל לתמרות העשן. טייסו לא הבחין בתנועת-אויב.

ההכרעה היתה בידו של מפקד האוגדה, והוא פסק: “נפתח בהסתערות”.

בשעה 13:00 היתה קונייטרה מכותרת. כעבור שלושים דקות נכנסו לתוכה שני טורי-טנקים של אל“מ אלברט. השריון עבר בעיירה הלוך ושוב, ללא יריה. “זוהי עיר-רפאים. אין בה כל התנגדות”, דיווחו קצינים למח”ט.

השריון יצא את העיר וחטיבת “גולני” נכנסה לתוכה – לא לצורך טיהור, אלא לשם השתלטות גרידא.

נתברר שמתוך 30 אלף תושבי העיר, לא נותרו בה אלא כמה מאות, רובם זקנים וילדים, דרוזים וצ’רקסים. לא נמצאו בה חיילים לובשי-מדים, לבד מקצין אחד, עזיאד אבו שוק. הקצין הקרח, בן השלושים, נתפש באחד מכרמי העיירה, לובש בגדים אזרחיים אך נועל עדיין נעלי-צבא. פניו היו ירוקות מפחד. כפות-ידיו רעדו על קדקדו והוא קד קידה לפני כל חייל ישראלי שנקרה בדרכו. בהגיעו אל הבית בו התמקמה מפקדת החטיבה הישראלית, פחד להיכנס, ולא חדל להגניב מבטים לאחור. אחר-כך הודה באוזני חוקריו, כי חשש שמא יירו בו בגבו. קשה היה לו לעכל את המחשבה על לקיחת שבויים שלא על-מנת לחסלם, אם בכדור ואם בעינויים.

בשעה 14:00 החלו אנשיו של אלוף פלד עולים על תאוואפיק. בראש נעו שני טנקים, לחיפוי ולאבטחה. מאחוריהם התקדם בכבדות דחפור צהוב מדגם “די-9”, אשר “גוייס למילואים” מעבודתו בקרן-הקיימת-לישראל. להבי הדחפור הרחיבו משעול-אתונות – שלא היה בשימוש מאז תשע-עשרה שנה – למעברם של טנקים.

משהגיע הטור אל ראש גבעת “השולחן העגול”, הודיעו מפקדי הטנקים המובילים כי אינם יכולים להמשיך בתנועה. סלע שהתנשא לגובה שני מטרים חסם את דרכם. נערכה התיעצות מהירה – מתחת לאש צלפים סורית – והוחלט לנסות ולנגוח את הסלע באמצעות הדחפור. פעם אחר פעם הסתער הדחפור על מחסום-הסלע. המנוע גנח, הזחלים, צייצו וחרקו. לסוף סולק המחסום – אבל סדר-התנועה לא יכול עוד להשתנות. הדחפור אנוס היה להוסיף ולנוע בראש.

נהג הדחפור, ונהג-המישנה שישב לידו (למקרה שייפגע הנהג), היו משה רוטבאום ונחמן חיימוביץ', אנשי-מילואים שטבלו באש גם בהיותם אזרחים, עובדי “סולל-בונה”, וכבר צברו נסיון רב בפילוסן של דרכים נוכח אש סורית. הם נמנו על קומץ הגיבורים האלמונים, שהכשירו את הקרקע ופילסו דרכי-פטרולים לאורך גבול ישראל-סוריה, במרוצת השנים. רוטבאום, המכונה “מוישה הרוסי”, לפי שעלה סמוך לאחר קום-המדינה מרוסיה, בה למד לנהוג בטרקטור, ניצל ממוות יותר מפעם אחת. כדורים רבים שרקו מסביב לראשו עוד לפני “מלחמת ששת הימים”.

עמיתו, נחמן, עולה מבסרביה (1948) וחבר אשדות-יעקב שבעמק-הירדן, לא פיגר הרבה מאחוריו, בכל הנוגע לטבילות-אש.

משה ונחמן ידעו, כי מעטים הם סיכוייהם לצאת חיים מפילוס הדרך לשריון במעלה הרמה, לנוכח תאוואפיק, אך מנוי וגמור היה עמם ליטול חבל בחיסולה של “המפלצת”. מחשבתם היחידה באותו יום שבת אחרי-הצהריים היותה: “כמה טוב שאנו עם המבקיעים!”

בעקבות השריון התנהלו צנחנים מחושלי-שרירים, במעלה הערוץ הצר, החרוץ בסלע הגיר הלבן, בואכה תאוואפיק. חרף חוסנם הרב, היו הצנחנים מתנשמים במהרה בכבדות, הן בגין המדרון התלול והארוך והן מחמת החגור הרב-במיוחד שנשאו עמם. על אף הקושי הרב, שרגו הצנחנים את שריריהם והחישו את צעדיהם, כמבקשים לערוך מירוץ עם הטנקים.

יד הטנקים היתה על העליונה. קודם שהרחיקו הצנחנים כברת-דרך רבה מן “הקו השחור”, הוא “קו פון-הורן” שציין את גבול השטח המותר-בעיבוד, עד ל-5 ביוני, כבר עמדו הטנקים המובילים בפאתו של מוצב תאוואפיק התחתון ושילחו שלושה פגזים בכינון ישיר אל הבתים הקדמיים. קועקעו כותלי-אבן, פרחו תמרות-אבק – ואילו האוייב לא הגיב.

כאשר הגיעו הצנחנים – מהם, מתעלפים-למחצה – אל חירבת-תאוואפיק, מצאו את הכפר נטוש מאדם. באחד המוצבים נמצאו גוויותיהם של מספר חיילים סורים, מרותקים בשלשלאות אל תותחם ומקלעם, ולידם חייל פצוע אנוש. חייל זה הוא אשר סיפר את מעשה-הזוועה שנעשה במוצב, בצהרי היום.

האמנם דבקה מנוסת-המגור גם בגיזרה הדרומית?

מפקד כוח-המסוקים של אוגדת פלד, “צ’יטה”, שיגר אחדים ממסוקיו לעריכת תצפיות. המסקנה הבלתי-נמנעת היתה, שאכן נוטשים הסורים גם את הגיזרה הדרומית.

או-אז החלו מסוקיו של “צ’יטה” מנחיתים צנחנים, עם ג’יפים נושאי-תול"רים, ליד צמתי-דרכים בעורף האוייב. היו מקרים בהם הונחת כוח, גילה שהשטח ריק, ומיד חזר אל מסוקיו על-מנת לדלג ולנחות בנקודה מזרחית יותר.

ליד הכפר פיק הונחתו צנחנים. היחידה עשתה כשש דקות באוויר. סמוך לנחיתתה, חלפה מעל לעמדת נ“מ סורית, מאויישת על-ידי ארבעה תותחנים. הסורים היו המומים כל-כך, שלא נקפו אצבע. המפקד ואנשיו, עליהם נמנה גיבור-הצנחנים הנודע והנכה, מאיר הר-ציון, חרגו ממסוקיהם בעורפה של עמדת הנ”מ, וחיסלו את אנשיה, לבל יהא סיפק בידם להתעשת ולפגוע במסוקים הבאים.

בסמוך לכפר פיק היה מחנה צבאי. בשער ניצב ש.ג. סורי, חמוש כדבעי. ג’יפי היחידה חלפו על פניו – וגילו מחנה נטוש. במחנה זה נמצא הציוד בו היה המפקד מעונין: זחל"ם סובייטי כשיר וכמות ניכרת של רובי-סער, רימוני-יד ותחמושת. המפקד זקוק היה לציוד זה על-מנת “להעמיד על גלגלים” חלק מן הכוח שנחת עמו: כתריסר מתנדבים, שלא הוקצו להם משימות מוגדרות בבסיסיהם והם דרשו במפגיע שיינתן אף להם להילחם.

“הבה ונראה איך מבצעים הצנחנים טיהורו של שטח בנוי”, אמר אחד המתנדבים, מבוגר ממרביתם ובעל זקנקן שחור שעיטר את פניו.

המפקד נתחייך, וסיפח אותו לג’יפ שלו.

החלה דהרה פרועה בכיוון צפון-מזרח – כאשר המשימה היא: “לקבוע עובדות עד אל-על”. משימה מעין זו אפשר היה להטיל אך ורק על כוח מנוסה, שאפשר לסמוך עליו, שכן צריך היה לנוע עמוק בשטח אוייב, ללא סיוע משוריין או ארטילרי, תוך סיכון מתמיד של ניתוק מן העורף.

המפקד יצא לדרך עם ארבעה ג’יפים בלבד, בתקווה שהג’יפים הנותרים שלו, אשר יונחתו בגל-המסוקים הבא, ידביקו אותו במקום מן המקומות.

היחידה הוותיקה פעלה כמכונה משומנת-היטב, שכבר עברה את שלב-ההרצה שלה. הג’יפים היו מגיעים למבואותיו של כפר סורי, נבלמים ופורקים את הלוחמים. המפקד, מאיר והאחרים היו ניגשים למלאכת הטיהור בקור-רוח, בשיטתיות, במקצועיות. נחיתותם המספרית לא הדאיגה אותם אף לרגע. “שנים-עשר לוחמים, הרי זה כוח של-ממש”, על-פי מושגיו של המפקד.

משנוכח לדעת, שההתנגדות הסורית מועטה מאוד, חדל לרדת מן הג’יפים והיה דוהר בראש השיירה הקטנה שלו, שוטף יעדים ומרסס אותם באש-מקלעים ובפגזי-תול"רים. רק כאשר נתגלתה התנגדות רצינית יותר, היו הצנחנים נעצרים, נפרסים ומסתערים.

באחד המחנות ניגש המפקד לטיהור בית, ועמו המתנדב העבדקן. הוא לחץ על ידית של דלת. הדלת היתה נעולה. בעיטה בסוליית-הנעל לא הועילה, ואז היטה המפקד שכם שרירית והדף בכוח.

לשון-המנעול נכנעה בפתאום, והוא השתטח מלוא אפיים על רצפת הבית – אשר היה נטוש, למזלו.

למתנדב העבדקן נדמה כי לחייו של המפקד לבשו סומק, שעה שיצא את הבית…

אי-שם בלב הרמה הדביקו את המפקד הג’יפים הנותרים שלו – ותשדורת בהולה:

“בוא מיד לצומת בוטמיה. המפקד ‘נתקע’ שם עם חבורת-הפיקוד שלו”.

מפקד כוח הצנחנים, נחת עם חבורת-הפיקוד הקדמית שלו בצומת בוטמיה, במטס-מסוקים מוקדם מדי, ומצא את הצומת בלא כוח ישראלי כלשהו, לבד מיחידת-סימון קטנה. בטרם היה סיפק ביד המסוקים להנחית כוחות נוספים, הופיעה מכיוון קונייטרה שיירה בת שש משאיות עמוסות-חיילים. מכונית-המטה הסורית, שנעה בראש, הושמדה על-ידי החסימה שהציב מפקד הכוח במהירות הבזק. משאית שנעה בעקבות מכונית-המטה, נפגעה פגיעה ישירה בפצצת ררנ"ט.

המשאיות האחרות נבלמו, והחיילים שבהן מיהרו להתפרס להסתערות. אפילו היה כל אחד מאנשיו של המפקד קוטל חמישה סורים בטרם היה הוא-עצמו נפגע, היה הכוח מחוסל זמן רב לפני שהיו מידלדלות השורות הסוריות.

לכן הוזעקה היחידה השניה לצומת בוטמיה.

כחבורת פרשים-גואלים באחד מסרטי המערב-הפרוע, דהרו הג’יפים אל צומת בוטמיה. בהגיעם לטווח כשמונה מאות מטרים, פקד המפקד על אחד ממפעילי התול“רים לפתוח באש. התול”ראי, איש-מילואים טיפוסי, פעל בשיטתיות, ללא בהילות. באצבע אחת אטם אוזן אחת, ואת האוזן השניה הצמיד אל כתפו, לעמם את שאון הירי. בידו הפנויה אותת ליושבי הג’יפ להתרחק קמעה מקנה התול"ר. אחר כיוון וירה. פגיעה “בול!” ועוד אחת! ועוד אחת! שלוש משאיות סוריות הפכו למדורות – והיחידה קרבה אל הצומת והתארגנה לחסימה.

עד שחדלו הסורים לבוא, נקטלו כמה מאות מהם, באותו מקום. והסורים חדלו לבוא לאחר שנתקיים בצומת בוטמיה מיפגש-כוחות ישראלי רבתי, אשר כלל שדרת-שריון של אל“מ אלברט וכוח-השריון של אל”מ אורי. הלה הגיע לקונייטרה בשעה 16:00 ולא מצא שם כל תעסוקה שהיא.

המיפגש בצומת בוטמיה לא היה צבאי בלבד, אלא גם היסטורי. מאה אלף דונם הגובלים עם נחלאות הכפר בוטמיה הסורי נרכשו בשנת 1893 על-ידי הבארון אדמון דה-רוטשילד, “הנדיב הידוע”, על-מנת ליישב שם יהודים. כשנתיים נמשכה התארגנותם של המתנחלים בחו"ל, וב-1895 הונח היסוד למושבה הראשונה ושמה תפארת בנימין, על-שם הבארון.

קשים היו חייהם של המתנחלים ב“סאחם ג’ולן”, היא רמת-הגולן. ריחוקם מן המושבה העברית הסמוכה ביותר, בגליל-העליון, היה כדי שש-עשרה שעות רכיבה על סוס; וכל שכניהם היו עויינים. בהדרגה נתפוררה המושבה, ואדמותיה הוחכרו לאריסים ערביים. האיכר זלמן כהן מכפר-תבור היה מבקר כסדר ברמת-הגולן, לגבות את דמי-האריסות, ואילו שכנו, ברקוביץ', העתיק את משפחתו לארץ-ישראל. משפחת ברקוביץ, השתקעה ביבנאל. הבן, יעקב, שהיה בן 13 בעת ייסודה של “תפארת בנימין”, ביקר באותו מקום סמוך לאחר “מלחמת ששת הימים” – והוא אז ישיש נשען על מקל עבה ומסוקס. “כמה ירוק היה הכל בימים ההם”, אמר הישיש נוגות, “וראה את הנוף עכשיו…”

המיפגש בצומת בוטמייה סגר את הקו הישראלי בסוריה. כה רבה היתה התרגשותם של הלוחמים, שמפקד בכיר חרג מן היבושת הצבאית ושידר ממוצב בית-המכס העליון תשדורת פרטית לחברי קיבוץ גדות שלמרגלות הרמה: “הסיוט חלף! מבית-המכס העליון אתם נראים עליונים שבעתיים!”

ומגדות השיבו לו: “לצה”ל, תודה! כה לחי!"


 

22 הדממה שבתום הקרב    🔗

(אחרי השעה 18:30 ביום שבת, 10.6)

בשבת אחרי-הצהריים תמה הלחימה בסוריה, ועם כניסתה של הפסקת-האש לתוקפה גם בחזית זו – בשעה 18:30, 10 ביוני – נחתמה מלחמת ששת הימים.

הדממה שנפלה בצפון הותירה השתאות בלב רבים. “ביקרתי בקו-מאז’ינו ובחומה האטלנטית”, אמר אלוף אלעד פלד לאחר שסייר בביצורי הגבול הסורי, “ואני יכול לומר בפה מלא, שקו-ההגנה הסורי לא נפל מהם, ומבחינה טופוגראפית אף עלה עליהם”.

“הם יכלו לשבת כאן מאה שנה”, מלמלו לוחמים בצאתם מן הבונקרים הגדושים ציוד ותחמושת למכביר.

במקום מאה שנה, החזיקו הסורים בקו-הגבול לא יותר מ-27 שעות. בפרק-זמן שאינו עולה בהרבה על יממה אחת, הדביר צה“ל 73 קילומטרים של פלדה ואש והגיע לעומק 25 ק”מ בשטח סוריה. הסורים איבדו כאלף הרוגים וכמה אלפי פצועים, קרוב לחמש-מאות שבויים, חמישים אחוז מן הארטילריה שלהם ושליש משלוש-מאות הטנקים שלהם (מהם ארבעים שלמים – כמוהם כמאות קני-תותח מתוצרת סובייטית חדשה). הכוח הסורי היחיד שלא נפגע, מנה חטיבה משוריינת אחת וחטיבת חרמ"ש. אלה נמצאו ליד קונייטרה בתחילת הלחימה על הרמה, ונסוגו בחופזה להגן על דמשק.

אבידות צה"ל בזירה הסורית נסתכמו ב-115 הרוגים ו-306 פצועים, מהם כששים הרוגים וכמאה ועשרים פצועים מחטיבת “גולני”, שעליה הוטל לשבור את מפרקתו של הדרקון הסורי.

בישובים שלרגלי הרמה החלו תושבים מוציאים כלי-לבן לאיוורור. הכל יצאו את המקלטים, לנשום אוויר צח – ולסקור את הנזקים שגרמה המלחמה. רבים הניפו דגלי-לאום על המיבנים הנישאים ביותר במשקיהם. שעה שעסק יצחק חן, אביו של עופר, בהנפת דגל ישראל בראש בריכת-המים של תל-קציר, נחת מסוק בלב המשק, ואלוף פיקוד הצפון יצא מתוכו – במסגרת סיורו בישובי-הספר-לשעבר. עופר הקטן נחפז אליו והגיש לו שי – “רסיס יפה במיוחד” מן האוסף החדש שלו.

“דדו” טמן את הרסיס בכיסו בארשת מהורהרת. עתה ניתן לו לקוות, כי בעתיד ימצאו להם ילדי הישובים הללו תחביבים “בריאים” יותר, ולא יעסקו בליקוט רסיסים.

עופר רז התמקם עם חבריו-לנשק באחד ממחנות-הצבא הסורי, בסמוך לקונייטרה. בניגוד למחנות הירדניים, בגדה המערבית, שנבנו בסגנון הצבא הבריטי והיו נקיים ומסודרים, שררו רפש ועזובה במחנות הסוריים – למעט אותם מיבנים בהם שכנו היועצים הצבאיים הסובייטיים. בחדריהם של אלה-האחרונים נראה חזיון נדיר לגבי הרמה הסורית כולה: מדפי-ספרים ועליהם ספרות יפה ברוסית. נמצא שם גם נייר-מכתבים ומעטפות. עופר ניצל “שלל” זה לכתיבת מכתב להוריו:

“כולנו נחים מן המאמץ העצום של השבוע שחלף. האוטובוסים שלנו עומדים במקום בו עמדו פעם המשאיות שלהם, ואנו גרים במקום בו גרו לפנים חייליהם (וזאת, כמובן, לאחר שערכנו ניקוי יסודי). פאתי המזרח מחווירים מרגע לרגע, ועוד מעט יאירו קרני השמש הראשונות את שלג-העד שעל החרמון, המתנשא לא-רחוק מאתנו. יפה הוא החרמון פי שבעה מזה הנראה מהארץ. הוא נראה מכאן ארוך יותר, ומפנה אלינו את צידו המושלג יותר. אבל העמק בו אנו נמצאים אינו יפה כעמק שלנו. משהו מוזר באדמה הזאת. לעומת אדמת הגדה המערבית, הנראית כחלק בלתי-נפרד מאדמת ישראל, נודף מריחה של הרמה ריח רע ומאוס. אך לא איכפת לנו, לובשי-המדים, לעמוד בריח זה, כל עוד ניתן לישובינו שלמטה לנשום לרווחה. והלא למענם עשינו כל מה שעשינו. כולנו הרגשנו, שכאן עלינו לתת הכל כדי למגר אחת ולתמיד אוייב, אשר השכיל להשניא עצמו עלינו במשך זמן כה רב…”

ציוץ צמיגיו של ג’יפ שנבלם בקרבת-מקום, הסיח את תשומת-הלב מן הרדיו. סמל שישב בג’יפ פנה אל אורי ושאל אותו: “אתה זוכר את אבנר שלך?”

כיצד יכול היה אורי לשכוח את “המתנדב העיקש”? בשני ימי הלחימה על הרמה, לא חדל לשמוע על אודותיו: פעם התנדב אבנר לחלץ שריונאי מתוך טנק שנעטף להבות; פעם אחרת צלף להפליא בנהג סורי שביקש להימלט בכלי-רכב צבאי; ופעם נראה בהפוגה שבין שני קרבות, צובע אותיות-ענק צהובות על דופן הזחל"ם שלו:

“נקמת אלי כהן”.

“יש לזה הרבה יותר תוכן ומשמעות מאשר הסיסמאות הנדושות בנוסח ‘ישיר קהיר-דמשק’”, הסביר אבנר בכובד-ראש.

“זיהינו אותו לפי הכתובת הצהובה שעל הזחל”ם שלו“, אמר הסמל למ”כ אורי. “מסתבר שנותר בודד בזחל”ם, למול טנק סורי, ולא חדל לירות במקלע שלו אל חרכי-הטנק, עד שנפגע פגיעה ישירה…"

נשתררה שתיקה קצרה, ואז אמר אורי, כובש מבטו בקרקע: “אגש בעצמי אל הוריו… הם חיפאים…”

“היכן כולם?” שאל הקצין הישראלי, אשר זכר את הכפר מביקורו הראשון בו, עת היה שוקק חיים.

הכפר הצ’רקסי עין-זיוון, שהיה מאוכלס בימי המלחמה, מצאוהו ריק – למעט קומץ ישישים מעוררי-חמלה.

“ברחו. השתגעו וברחו”, השיב אחד השרידים, מסובב אצבעו לנוכח רקתו. “באישון הלילה אספו את מיטלטליהם ואת צאנם והלכו לחוראן… אולי פחדו שמא תפנו את השטח ואז יראו בהם הסורים משתפי-פעולה ויתנקמו בהם” מי יודע?"

בסוריה קל היה לברוח, והיה לאן, ומי ש“נתקע” בדרך יכול היה למצוא מזון ומים.

לא כן היה בחצי-האי סיני, שם נמשכה נסיגתם הנוראה של שרידי הצבא המצרי המובס. בסיני לא היה מנוס מהשמש החורכת, החול הצורב את הרגליים היחפות, והצמא המענה. המעטים ששיחק להם המזל ונקרתה בדרכם יחידת צבא ישראלית, קיבלו מים לשתיה, ממיכלים פלאסטיים שהובאו ממרחקים או הוצנחו ממרומים.

בר-מזל כזה היה הטוראי מחמוד עבאסי. מי-שהיה בן פמלייתו של הגנרל אשר הלך בשבי והוא מגולח למשעי. בהגיעו אל גדתה של תעלת-סואץ, כבר היו עיניו עששות, שפתיו סדוקות וזבות דם, לשונו תפוחה ורגליו נשרכות אט-אט. הוא נפל על ארבעותיו לפני חייל ישראלי, שמיהר להגיש לו את מימייתו.

הבריחה נמשכה גם על פני נהר הירדן – אך רבים-רבים מתושבי הגדה המערבית נשארו בבתיהם. הם עייפו מן הבריחה ומן המעבר ממחנה פליטים אחד למשנהו. מכיוון שהיו אזרחים מדרגה שניה, תחת שלטון זר, גם בימי שלטונו של חוסיין בגדה המערבית (ולפני כן, בימי המנדט הבריטי והמישטר העותומני), החליטו לנסות את מזלם תחת השלטון הזר הישראלי.

אחד הנשארים היה עלי טאוויל, מנכבדי ירושלים המזרחית. יומיים לאחר המלחמה התדפק העתונאי הישראלי ד' על דלת ביתו של עלי. כאשר פתח עלי את הדלת, נפלו השניים איש על צווארי רעהו בהתרגשות רבה. הם היו ידידים מנוער, והירבו לבלות יחדיו לפני מלחמת השחרור ב-1948.

“היכנס, היכבד ושב עמי על ספל קפה”, קרא עלי.

השניים ישבו, החליפו זכרונות ורשמים ופניהם קורנות. בהדרגה הואט מיקצב השיחה והפנים הרצינו. לבסוף, לפני פרידתם, שאל ד' את עלי:

“ובכן, החלטת להישאר ולחדול להיות פליט, נע-ונד. דעתך על העתיד, איפוא?”

כבש עלי את מבטו בשרידי הקפה שבספלו, כמבקש להגיד עתידו-ומשך בכתפיו.

“אינך יודע?” לחץ עליו ד'. “והלא פגישתנו שלנו הינה הוכחה חותכת, כי יכולה לשרור ידידות ואחווה בינינו!”

“אה, יה אחי!” נאנח עלי. “בינינו – כשני פרטים – אין זה קשה. אבל בינינו – כשני עמים – כמה אבני-נגף צריך לסלק מדרכנו. כמה אורך-רוח והתמדה דרושים לשם כך – והלחצים מבחוץ כה רבים…”

ושוב משך עלי בכתפיו.

יותר מ-600 לוחמים ישראלים נפלו ב“מלחמת ששת הימים”, ומאות רבות נפצעו, מהם פצעים קשים. 51 לוחמים צוינו לשבח על-ידי הרמטכ“ל, ועשרות צוינו לשבח על-ידי מפקדי החילות והחטיבות. הצל”שים היוו חתך נאמן של עם שנחלץ כולו למלחמת הקיום: 65 היו משרתי-חובה, 33 משרתי-קבע ו-160 משרתי-מילואים. היו בהם ילידי הארץ ועולים חדשים (לרבות חדשים מאוד). הם היו בכל רמות ההשכלה – החל בהשכלה יסודית בלבד וכלה בהשכלה אקדמאית. הם באו מכל קצות ישראל, מערים ומן ההתיישבות החקלאית כאחת. היו בהם צעירים רווקים – והיו מבוגרים יותר ובעלי משפחה.

סקירת הצל“שים הפעימה את ליבו של הרמטכ”ל שלהם, רב-אלוף יצחק רבין. איש זה, שהחל את דרכו כנער בפלמ“ח, השתתף במלחמת הקוממיות כמפקד חטיבה עתירת-תהילה (“הראל”) ואחר-כך כקצין-המיבצעים של חזית הדרום, בה שבר יגאל אלון את גבו של הצבא המצרי אשר פלש לישראל במגמה למחותה מעל פני האדמה בעודה בת-יומה. הוא היה אלוף פיקוד צפון וראש אג”מ במטכ“ל, ואחר-כך כיהן כחמש שנים כרמטכ”ל. בזמנו הועמק הידע המקצועי בצה“ל והורחב סגל הקצונה המקצועית. בזמנו הפך השריון לזרוע המוחצת העיקרית של כוחות-היבשה בצה”ל, ובשיתוף ותיאום עם חיל-האוויר תרמה את הנצחון ב“מלחמת ששת הימים”.

הנצחון במלחמת יוני 1967 היה גולת-הכותרת בקריירה הצבאית של יצחק רבין – וגולת הכותרת של ישראל במלאת לה 20 שנה. רבין, יליד ירושלים, זכה לראות את ירושלים מאוחדת לאחר שנות ביתור רבות. והוא זכה לשאת נאום (לרגל קבלת תואר דוקטור כבוד) על הר-הצופים. היה זה אחד הנאומים המרטיטים ביותר שהושמעו בישראל מאז הקמתה, ובו הועלתה על נס הרוח שהביאה לישראל את הנצחון.

“לו שפטנו באמות-מידה רגילות את גילויי-הלחימה במלחמה זו, הרי שכמעט כל חייל לוחם בצה”ל היה ראוי לציון לשבח, ובוודאי המפקדים של היחידות והעוצבות הלוחמות. הישגי צה“ל במלחמת ששת הימים – בכל החזיתות, באוויר ובים – הינם בראש ובראשונה פרי המאמץ, ההקרבה והיכולת המקובצים של מאות-אלפי החיילים והמפקדים, אשר הסתערו אל מול פני האויב וביצעו משימותיהם. שבירת טבעת-החנק של צבאות ערב, שסגרו עלינו… היתה קודם כל ומעל לכל פרי רוחו ויכולתו של מרכיב-העוצמה העיקרי של צה”ל: הפרט."

ועל מרכיב-העוצמה הזה נתמקד הספר הזה, שנכתב כאשר נפרס צה"ל לאורך הירדן ההיסטורי, על רמת הגולן ועל גדת הסואץ. מלחמת ששת הימים נתנה למדינה הרגשת רווחה ויצרה – לראשונה מאז 20 שנה – מגע בלתי-אמצעי בין שני העמים היושבים בארץ-הקודש. מגע זה הוליד קשרי תיירות וסחר – והסחר גלש אף אל מעבר לגבול, אל ממלכת ירדן השכנה. פה ושם הנצו ניצנים של קשרי חברה. אם יפריחו ניצנים אלה ויניבו את פריים, אז תוכל ישראל להתברך לא רק בנצחון צבאי חסר-תקדים, כי אם גם במשהו חדש, אשר לא היה כאן.

השלום. שלום-אמת בין שני עמים שנועדו לחיות בחלק-עולם זה, בצוותא, לעד.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!