בשטף דיבורנו הקל מדי נקל היה לנו לקבוע ולהשגיר, שאלוהים אשר מושגי האדם עליו נתעלו ונזדככו, אינו דורש קרבנות. לו אין צורך במזבחות, בעולות־מחים ודמים. והאמת־לחצאין הזאת חיפתה על האמת החמורה מאד. והיא –

שאלוהים דורש גם דורש קרבנות! דורש מזבח ועולות־חלב ודמים, אלא שעם התעלותם והזדככותם של המושגים על אלוהים, הולכת ומועברת ההקרבה, והולך ומועבר הקורבן מאשר שייך לאדם שייכות־קנין אל אשר הוא בעיצומו של האדם, בנפשו־בדמו. וזאת אומרת: אל ההקרבה ואל הקרבן הקשה לאין־שיעור יותר.

עם הזדככות מושגיו של האדם על אלוהים, אין לו להרחיק נדוד אל במה וכוהן. כי אתו הבמה, כי הוא הכוהן, והוא המעלה והוא העולה – עולת קרבי־קרביו, דמיו־נפשו – – –

– אבל לרצונו?

בוודאי! לרצונו! כרצונו של האדם העולה על שולחנו של המנתח הנאמן והרחמן. לרצונו עולה, לרצונו מתנתח. אך הגוף הן כואב, הבשר הן שותת ושותת דם.

– אבל רצון רוצה, רצון בוחר, רצון מברך?

– כן! רצון רוצה, רצון מברך, כברכתה של האם על לידת החיים החדשים בה וממנה. אך – “עד משבר”… וצירים, וחבלים, ודם, ודווי, ודווי – –

יש “חסד־אלוהים”, יש “מתנת־חינם”. אך ה“חינם” אינו אלא בערך לתמורה שהאדם מקבל. אבל “נהמא דכיסופא” אין! ואף על מתן־החסד נתבעת זכות אשר האדם בחלבו ודמו ישלמנה.

עצי־המערכה, האש, המאכלת הפושטים צורה ולובשים צורה, אך “עבודת הקרבנות” לא בטלה ולא תבוטל! המזבח־לד' ניצב וקיים לעד, ועולת האדם, עולת בתרי־לבו והזאת־דמיו היא עולת־התמיד על מוקדה ועל נסכה. וזו הדרך, בה הקשר, בה הברית – –

“וארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ד'” – – –