על יד יצוע אמו החולה יושב הילד אבילחם ובוכה בכי ללא הד. הדונג יצהיבו פני אמא. ממש כמו הדונג אשר רדה אביו מהכוורות. ואבא איננו. אבא בשדה. בחריש אין להתרפות. הפועל השכיר יהודה לא יוכל לכל העבודות לבדו. אבא שוקד על עבודתו מאין כמוהו. מיטיב לדעת אבילחם. פקד עליו אבא בצאתו עם שחר לבל יעזוב את אמא הצהובה לנפשה. לשוא תחכה לו הילדה רינה על שפת הים. מים יגיש לפי אמו, ואת היתושים העקצנים יגרש. מצומקים פניה. החולים מצמיקים את פניהם כדי לשכב במיטה — הוגה הילד ללא הד. לוא הבריאה אמה — הוא נאנח — כי עתה היתה מחליקה על פניו ביד ענוגה ואוהבת. במטבח אין ריבה ואין פירות משומרים. כה טוב היה להניח את הראש בחיק אמא בערבים — בוכה הילד בלבבו לבל תשמענו אוזן. מצד אל צד מתהפכת החולה המתיפחת. את בכי בנה־יחידה אינה קולטת… אמא ידעה צחוק מהו. זוכר הוא, כי מיהר אבא באחד הימים אל השדה והוא מהדס אחריו, רוצה לשאלו משהו. ופתאום הוא רואה, כי בצל הבית משתקע אבא בקריאה. בעתון נתן עיניו ולא שם לב, כי הילד מתגנב מאחוריו. ורק ככסות שתי כפות ידים את עיניו, וכפרוץ צחוק עליז מפי אמא — התחלחל. הסמיק אבא ונחפז לשדה: אסור להפתות לעתון. רוצה הוא לשאול אצל אמא, והנה חולה היא. את ידיו אל חיקו משיב אבילחם: אסור לשאול, אסור להעיר, אף להרהר אסור. צריך לחכות לשובו של אבא… ואולי גם הפועל השכיר יהודה יסביר לו פשר דבר. שתי דמעות נוצצות בעיני הילד בהביטו בפני אמא הצהובה. את ידו הוא פושט, מרגש את העצקנים למיניהם הצובאים על עיני החולה.

נעירת חמור. בבהלה נחפז הילד לפתח הבית. הבא אורח? אורח לא טובות יבשר — נוקף לב אבילחם. את החמור הצחור הוא מכיר, ואף את רוכבו מעוטר הזקן הלבן, הקושר עתה את בהמתו אל העמוד. אך טרם יספיק האורח הבלתי־צפוי להכנס הביתה, נעלם המציץ ואיננו. לשוא התדפק הבא על המזוזה. לא ענה קול, רק נאקת חולה נשמעה. ריטון קללה לא־ברורה הרעיד את שפתיו ושפמו הלבן הסמיר. את הדלת פתח. מבעד לשמלות התלויות בפינת החדר, מציצות שתי עיניים חשדניות ונפעמות מאד. זכר אבילחם את הזריקות. לא יכאב — הבטיחתו אז אמו הטובה. אכן, לא פער אבילחם א פיו בצעקה, לא עיקם את שפתיו בבכי, עיניו לא דמעו. גם הוא מאין כמוהו — רמז אבא לאמא, אך מבט תקע באמו: הרי יודעת את, אמי האוהבת, כי העוקץ הנוצץ בידו של הזר — מכאיב. גם טפות דם הופיעו. את שערותיו מלטפת אמו הטובה: אין דבר, בני, גם הכאב הזה יחלוף, כחלוף החיים עלי אדמות. הרופא אך ממלא את המוטל עליו, כי שבט הוא בידי גדול ממנו. ואף אתה בן־פעוט כלכל באהבה את מעשיך, כי טובה האהבה מן הרוגז… לא הבין את דברי אמו הילד. שתק. זהו הרופא הממונה על הבריאות — הסביר אבא, ובעיני אמא נוצצו פתאום דמעות…

על יד יצוע אמו ניצב עתה הממונה־על־הבריאות ומנענע בראשו. את ידה הוא לוחץ ובידו השניה השעון. ממחבואו מגיח הילד, נמשך למעשה הכישוף. הלב נוקף־נוקף, הלחיים מסמיקות, והנה הן מחווריות לחלופין, והעיניים מבריקות ולחות. כחתולה דרוכת מזנק הוא הילד — אולי יפגע בה הזר. עצמות עיני החולה, היא נואקת. צהבהבות לחייה האדימה במקצת — אודם לא־יפה. בעיניו בוחן אבילחם את האורח, שחדל מספור והחזיר את שעונו לכיס. פתאום פורץ ריטון קללה לא־ברורה משפתותיו. איך זה הופעת, קרקבן — הוא מגמגם. הבכי קפא בגרון הילד, בראותו את אותות הגורל החרותים בפני הזקן. אולם הרופא המנוסה, המבין לשפת עיני ילדים האילמת, התחיל מרסק הברות, כי שפת הילד לא היתה שגורה על פיו. וכך הוא אומר: מנה ותקל קרקבן, הנה הקרבן… לא הבין הילד את הנאמר, אך הצליל המוזר החריד את כל גופו הרזה. מבינים הילדים את אותות הגורל! המבשר הרע עזב את החדר זה כבר. ללא נוע מחכה אבילחם לשוב אביו מן השדה. פתאום… כאילו לחש לחשה החולה. הברה חסרת־הד בין שפתותיה. את ראשו הרכין לשמוע: מים — לוחשת אמא. אל הברז בחצר רץ הילד. את הספל הגדול להוא ממלא על גדותיו. בכל מאדו הוא מגישו לאמו ברעדה. ברכו נפגעה בקרש היצוע. לא הרגיש בכך הילד. במסירות הוא משקה את השכובה על מיטת הקרשים, הנשענים על ארגזי־עץ כעין כרעיים, ולבו ער בקרבו: הרי אמא שותה! נסגרו השפתיים. אף מים אין כח לשתות. נלאתה החולה. עזוב וערירי יושב אבילחם על הרצפה ועיניו תקועות בארגזי המעשנת. דמות המבשר הרע מרפרפת נגד עיניו הדומעות. ולמה לא שרט בעוקצו את זרועה כדי להבריאה?

יא אבא! לוא העריב כבר היום, לוא שב כבר אבא מן השדה, לוא הגיעה סבתא מן העיר!

*

נחירת ישנים נשמעת. את עיניו משפשף הילד אבילחם. אי הלטאה הגדולה, אשר פערה את לועה לבלעו חיים? את ידיו הוא אוסף מאחורי גבו, מאימה נתכווץ גרונו. ואולי חלום הוא זה? את עיניו הוא משפשף שוב. הלא לטאה אדומה שרבבה לשון לבלוע? את פיה עיוותה וצחקה צחוק זומם. ופתאום — בלע! יתוש רזה בלעה… בצהרים אמר לו הפועל השכיר יהודה, כי אין להציק ללטאות מכלות־היתושים — והוא לא נשמע לו. באבן מחץ את ראשה, רצה לראות אם תוסיף לחיות גם לאחר מכן. והנה בא יום הגמול. מלכת הלטאות האדומה משרבבת לשון סיגלית: למה זה, בני, אבילחם, לא חסת על בתי הקטנה, הלא כמוך גם היא זקוקה למזון ואויר ושמש.

נוקף הלב והעינים הולכות הלוך והתרחב בחשכה. רק נשימות הישנים פולחות את חרדת הדומיה. בכורסה מתכנפת תחתיה סבתא, שהגיעה מן העיר. זה כבר דעך הפתיל בכוס השמן — ואין אור. ופתאום רפרופים אדמדמים־מאפירים. השחר הנה נבקע. ברווחה נושם הילד ועוצם לרגע קט את עיניו העייפות. לוא אתא בוקר, לוא זרחה השמש, לוא… והנה היא קרבה והולכת מלכת הלטאות האדומה. לא! שוב לא יישן. ממקום רבצו זנק הילד. את שמיכתו, שצבעה הקדמון דהה עד בלתי היכר, הוא מנער בקומו, עתה הוא מגלה את המזרן הישן, שהוצע על שני ארגזים מאוצרות המכולת. אכן, עבר חלף הפחד.

על יד הברז רוחץ הילד את עיניו: פגה השנת. שוב אין לטאה, אין חושך. בתאוותנות הוא מעלע את האויר הקריר כולו רועד מצינה. מכנסיו הקצרים אינם מגן מכל וכל. באפו הוא נוגע בידו והנה הוא קריר כאף כלבלב בן־יומו, שהמליטה הכלבה של רינה חברתו. את עיניו הוא נושא והנה כחלת הים הדשנה לפניו ומימין דקל שחור מקמר סנסיניו אל על. רוכסי ההרים מנגד, מצויצי הצללים, מושכים את העינים, רומזים נסתרות, מגלים נשכחות. פלאי אנשים מתהלכים שם בשעות דמדומים, גבורים מימי קדם, המיטיבים לתקוע רומח כמבוקש וחץ להעיף למטרה. גבות עיניהם מקומרות, נפגשות באמצע המצח, ואפם ארוך וגבנוני. בסנדלים אדומים מעוקלי־מקורות הם מהלכים… לא. הם רוכבים על סוסות אצילות ממבחר העדרים. ששים גבורים לשלמה מפחד בלילות… ופתאום — קפץ! שמש אדום־רווי, דיסקוס עגול ולוהט, ים אש מגולגל, עולה מן הים. נסו הצבעים, הים הופך תכול והדקל כאילו חמק ואיננו. אף הצללים נסתלקו מרוכסי ההרים. רק שמש יש בעולמיה, שמש אחד וכל־מושל, וגם הוא אינו שוב ים להבה, זוהי חמה־סבתא הזורחת עתה — כמימים ימימה. אל המסלול הקבוע שואף הכל מאז. את הקור שברגליו אינו מרגיש עתה אבילחם. אף את מלכת הלטאות שכח. בעיניו מוכות התמהון הוא מחפש את מקור הלהבה הרבה על פני השמים — ואין.

יד מטפחת על שכם המשתאה. לאחוריו הוא פונה והנה רינה. לא תמה הילד. הילדה השכנה, הלא ידידתו היא — ומגינו. בעיניה העקומות קמעה היא מלכסנת מבטים אל בנה־חניכה, אינה מפיגה את אותות התמהון אשר על פניו. את שיניהם החדות היא מבליטה כאֵם־חיה, העומדת לזנק על זר, המתנכל בגוריה. את שמלתה קרועת השוליים היא חושפת, מגלה שוקים רזות ושזופות. מקור הכחילו רגלי — היא פונה אל ידידה, כשנחיריה מעלים אד ורעמתה החומה מתבדרת לכל רוח. גאה היא הילדה כי הצליחה לכבוש לב ילד, כי בן צהוב־תלתלים, עזוב וערירי לה, שאמו נפלה למשכב. אמי עודנה חולה — מודיע אבילחם לידידתו בפנים מפיקות רצינות. ובפנים מרצינים היא שמה זרועה תחת בית שחיו כאחוז הבוגרים איש ברעהו בערוב השמש המוליכה את רטוב־העינים אל הים. בירדן טבעו אשתקד חמשה אנשים — היא מעירה בנוסח של אזהרה חמורה. טוב לו לאבילחם בהרגישו את חמימות ידה של הידידה האוהבת, אשר לא תוליכנו שולל. אכן, טובה היא, כמו אמא…. היום הוא פטור משמירה עליה. סבתא הגיעה מן העיר והיא תעשה את הנדרש לחולים. עתה קם אבא משנתו — יודע הילד — אולי הוא נגש ליצוע בנו לנשקו. אך אין דאגה שאיננו. ידוע לכל, כי בצל רינה הוא חוסה בטוחות. יהודה הפועל, הלן באורווה, אף הוא ודאי קם משנתו. ברפת גועה הפרה היחידה, הפרדות לועסות את מספואן בשלי והפרימוס מזמזם בחצר לבלתי העיר את הישנות בבית. תה לוגמים שני הגברים, את פתם הם טובלים במלח. כל זאת יודע אבילחם.

בטרם יתפכח כליל מהמראות שסובבוהו וכבר הוא יושב על חלוקי האבנים על שפת הים, רינה מתקלפת בזריזות מקפלי־שמלותיה ומציגה לראוות־השמש את צלעותיה הבולטות ואת שזפון גופה הרזה. את ידו שולח אבילחם לקראתה. בחמלה הוא מסתכל ברזונה וברחמים מהולי רצינות מוזרה הוא מנחמה במבטו: עוד תשמיני, רינה, כמו… סבתא. ורינה, הנפגעת מרגש החמלה, מנופפת את רעמתה בגאון ושרירי גופה מרקדים ביהירות ושחצנות: זריזה אני ממך עשרת מונים וחמלת ילד כמוך אינה בחינת בזיון. את ראשו הרכין אבילחם הנכלם. כי הבין את שפת השרירים על בוריה. איך שהוא נתדמדם לו, כי בגוף הילדה הרזה חבויה זלעפה, המרעידה עצמות והמזניקה דם חם ומתוק; כי בעורקים המכחילים מני קור רוחשים פלאי פלאים של חיים; איך שהוא ידע, אך לא יכול היה להביע זאת אף ברמז.

בלי לשים לב לשמש הזורחת כדרכה ובלי להשגיח בשתילי העצים הידועים מאז ומתמיד ובלי להטרד ממכמרות הדייגים, הפרושות לתיקון ויבוש, אחזה רינה ביד החוסה־בצלה מוכה־התמהן, והנה הם הולכים שניהם לקראת הים. גם בים אפשר לטבוע — נרתע פתאום אבילחם, אך מיד הוא מתחרט על פליטת הפה. גם בים אפשר לטבוע — חוזרת אחריו רינה בארסיות של אשה, המפגינה את אומץ־רוחה כלפי חדל־אישים. מי הים הפושרים הנעימו לו והאדים הנישאים עטפום בגלימת קסם מעליזה. גלים קטנים ליטפו את אצילי ידיהם, את עור בטנם, ועל השוקים מתחת למים התדפקו זרמים חמים. את הילד עוזבת הילדה לנפשו והנה היא שוחה. כבוש הוא במים, עזוב וערירי כמו בלילות הללו בשמרו על אמו החולה. בזרועותיה חותרת רינה — ופתאום נעלמה. בתמהון מחפשות אותו עינים נפעמות. יד נוגעת בו מאחוריו. כמעט נקבר תחתיו מפחד. אין דבר, הלא אך רינה היא זאת, הפורצת בצחוק בעלותה מתחת לפני המים. מזימת הילדה־האשה ברורה לאבילחם ועיניו מתקדרות. אכן, הוא ילד והיא — רק ילדה. שוב לא יאמין לדבריה המדובשים… אולם תוך כדי השתכשכות הלכה הלוך ועמום ההרגשה הזאת בפנותה מקום להרגשות אחרות, יותר חזקות ויותר נעימות ללב, הכמה לקרבת אדם להדבק בו באהבה עד… יציאת נשמתה.

בצאת הילדים מהאגם הגדול, הנקרא ים, חזרו וישבו על חלוקי האבנים, אולם הקור היה בעוכריהם. קמה הילדה על רגליה והקימה אחריה את בנה אבילחם, המתפרקד להנאתו, טוב לו להשאר ללא זוע על אף הקור, על חמת הרטבון. אך רינה אחזה בעקשן והתחילה מריצתו אחריה עד רשתות הדייגים הפרושות לייבוש. התרוצצו הילדים במערומיהם עד התנדף נטפי המים על גופיהם והשמש מלמעלה צחקה אתם יחד את צחוקה הבריא, הרענן, כאשר תדע רק שמש־אֵם טובה לצחוק למראה ילדים קטנים. מכיס שמלתה הוציאה הילדה פת לחם שמורה וחילקה את מנתה לשנים חלק כחלק. כגמר הסעודה שב הילד לחלומותיו והילדה לארסיותה — הנה עיקמה את חטמה החרום ושאלה: אביך אינו אוהב את אמך, כי איך יעזבנה במחלתה בצאתו מן הבית יום־יום? דמעות נוצצו בעיני אבילחם. אולם להשיב לא השיב דבר, כי אולי… רע הוא אביו. אך רינה בראותה את הילד הקופא על מקומו בעצבות, פתחה את פיה לנחמו בדברים מהסורים על אבות רעים.

* * * * *

וכזאת סיפרה רינה:

היה היה איש בארץ עוץ ולו שבעה בנים. ואשת נעוריו מתה בלדתה את בנה השביעי. ולכל בן אשה אהובה מכל. בבוקר לא עבות אחד נפל האב למשכב ויקרא את בניו אליו ויאמר אליהם: בני אהובי! הנה יתומים אתם מאמכם ואף אני זקנתי ואחלה את מחלתי למות בה. ורק תחבולה אחת עשויה להחזירני לאיתני, כי לוא את לבות נשותיכם אכלתי… ויאנח האב ולא הוסיף דבר, כי ידע מה רבה אהבת בניו אל נשותיהם. אך הבנים אהבו מאד את אביהם ולא אבי כי יאסף אל אבותיו. אפס לא ידעו, כי האב חורש מזימות בלבו וערמתו גדולה מחכמתו, כי קינא בבניו שנשים צעירות ואוהבות להם… אמרו לו הבנים: נתון נתן לך את מבוקשך. פספס הבן הבכור את אשתו ואת לבה הביא לו. כמוהו עשו הבן השני והשלישי והרביעי והחמישי והששי. אך הבן השביעי היה החזק מכולם בגופו ועיניו תו של תמהון אחר תמהון. את אשתו הצעירה אהב מלוא הלב ולא נתנו לבו להמיתה. ויהי בלילה פנה אל אשתו הצעירה לאמור: אספי חפציך ונברח מזה. וישאו את רגליהם וילכו.

ויהי לעת לילה וירא הבן השביעי אור מנצנץ לקראתם. ויאמר אל אשתו: שבי לך פה והלכתי וראיתי מה ומי לפנינו. בעלות השחר קם והלך והאשה נשארה ביער. והנה לפניו בני־מגוג, אש עלתה בחטמו ויקרב וירא פרור ובפרור — תשעים ותשע גופות אדם, מטעמים לתשעים ותשעה בני מגוג. ויתאר וייכנס ויברך את בני מגוג לשלום. אך בני מגוג ענוהו לאמור: את ברכת פיך שמענו ולא נשיבנה, ואותך על האדמה, אשר אתה עומד עליה, נבלע ולא ידע איש כי באת אל קרבנו. מה מעשיך פה? עמד והתחנן: תנו לי מן האש, אשר אתכם, כי רעב אנכי, ובישלתי לי ביער מן המטעמים אשר אהבתי. אמרו: קח לך מן האש, אשר תחת הפרור. אך אם תקצר ידך ולהרימו נבעלך חיים. התאזר והרים את הפרור ובו תשעים ותשע גופות אדם, ויעיפנו אל על. נפל פחדו על בני מגוג, ויקומו עליו תשעים ותשעה קוראי מגור־מגור. מה עשה? לפתם זה בזה ושבר את מפרקותיהם. ואת המומתים השליך הבורה — תשעים ושמונה בני מגוג. אך את האחרון לא המית, רק קרקר את צלעותיו, וגם אותו השליך הבורה בלי דעת כי הוא חי. וככלותו את מלאכתו שב אל אשתו ביער.

בשובו אמר אל אשתו: הנה מצאתי בית ריק מאדם בואי וישבנו בו. אך השבעי נא לי, כי הבורה לא תציצי. ויפלא הדבר בעיני האשה, אך על יצרה הבליגה ותשבע לו שבועת אמונים. ויבואו אל הבית וישבו בו ימים רבים. בוקר בוקר יצא האיש לצוד ציד וערב ערב שב הביתה אל אשתו עם צידו אשר צד ביער. גם ערוד חי הביא ויהיה לו לחמור. ויהי כצאת האיש היערה כמימים ימימה, וישא את עיניו והנה בית קטן לפניו חצר. ובחצר — אשה־קוסמת טוחנת חיטה. ויגש אליה מאחוריה, ומגרעיני החיטה נטל ויאכל. ותראהו הקוסמת ותברכהו לשלום: מחיטתי אכלת, את ברכתי נטלת! היא בכה והוא בכה עד שגילתה לו, כי מן החיטה נזונים כל השדות אשר לבני האדם, הלא אֵם החיטה היא. לבסוף בישלה לו מן המטעמים אשר הכינה, ותשביעהו הקוסמת לאמור: את מטעמי אכלת, את לבי נטלץ, ועתה השמר לך מאשתך, כי בחין אשה מרמה, ורבים מספור חלליה. אך מי הגבר יאמין לה, והוא את אשתו אהב. ורק זאת הבטיח נאמנה: לשוב אליה לעת חיה ולשפוך את כל לבו לפניה, כי אכן שלם לבה עמו. ויהי בהפרדו ממנה נתמלאו עיניה דמעות.

אחר הדברים האלה בצאת האיש לצוד את צידו, ויפתח הצפעוני אשר בלב כל אשה את פיהו, וימשכנה אל החמודות, אשר הצפין בעלה בבור. עודה מהססת אך מהדסת — והנה קול נאקה עולה מן הבור. עמדה וגללה את האבן והנה האחרון מבני מגוג החי. וישביענה האיש לבל תגלה לאישה את סודו. וימתק סוד אתה וישא חן וחסד בעיניה. ותחבוש את פצעיו ותתן לו מחלבה וישת. ויחי האיש בבור, ובשוב הצייד מצידו והנה אשתו בוכיה. וישאלנה: מה לך אשתי־אהובתי, הלא עד חצי חיי שאלי ותעש. ותען: את יום מותי יגורתי, ובפרי עץ החיים חשקה נפשי, לבל אמות.

ויחבוש האיש את חמורו ויפקוד את הקוסמת אמו. ותאלפהו הקוסמת: לא שב איש מהגן העכור בו יצמח עץ החיים. ויפצר בה מאד, כי אהב את אשתו. ותגד לו: צא בדרך וראית שוורים אוכלי בשר וכלבים לוחכי עשב. ולקחת את הבשר בשביל הכלבים, אך שמור תשמור לך נתן שמן ממנו, ולשוורים תתן את העשב. ובין השוורים פר שחור משחור, וקמת ורכבת עליו. והיה כי תרכב עליו, ובערה בו חמתו, אך אתה החזק בקרניו וזרקך אל על. מכוחו תעוף מעבר לשבעת הימים והגעת לגן העכור ועלית על עץ, וקטפת לך מלוא חפניך מפרי עץ החיים. ולקחת מן הבשר אשר את, מנחה לבני הנשר אשר על העץ, וראה זאת אביהם הנשר, והשיבך הלום כי האכלת את בניו. ויעש דבריה והנה הכל בא כאשר אמרה לו אחד לאחד. וישב אל הקוסמת אמו ויתן לה מפרי עץ החיים. ואל אשתו אמר: הנה אשר תמודי.

אך בשוב הצייד מצידו והנה אשתו בוכיה גם הפעם. וישאלנה: מה לך אשתי אהובתי, הלא עד חצי חיי שאלי ותעש. ותאמר: אל היער אתה הולך לצוד ציד ואימת חיתו טרף תפול עלי בכלתך. תן ואנסך, אם לא תש כוחך ולא נס לחך. ויצחק האיש מלא פיו. ותאסרהו בעבותים וינתקם כחוט. ותשב ותאסרהו בשלושה פי שבעה עבותים חדשים. וימתח את שריריו ונתקם גם הפעם.

ויבוא האיש אל קוסמת־אמו ויספר לה כי ניסתה אותו אשתו. הביטה בו אמו הקוסמת: השמר לך מאשתך, כי חין אשה מרמה, ורבים מספור חלליה. ועתה בקום אשתך עליך להמיתך, השבע תשביענה לבל תמגר את גרמיך, בשק תשים אותם, ואת השק תשים על חמורך לאמור: שעורה־שעור, לך חמור! ויהי בשובו הביתה ותגש לו האשה מן המטעמים אשר אהב. ותאסרהו האשה בשערה אחת משערות ראשה, וצחוק על פי אישה בראותו מעשיה. וימתח האיש את שריריו, אך לא יכול לנתקה. וירא כי אמנם נכון דבר הקוסמת־אמו והגיעה שעתו למות. וישא קולו ויקרא: צא נא אויב מן המארב! אך בן־מגוג לא העז לצאת, כי לא האמין שלא ינתק איש את שערת אשתו. ותקח האשה מפץ ותך בראש אישה ותקרא: הנה בראשו הכיתיו והוא חסר אונים. ויצא אליהם בן־מגוג. ויהי בראות האיש, כי כלה ונחרצה היא לפניהם להמיתו, ויתחנן לפני אשתו לאמור: הנה ידעתי, כי מות תמותתוני, השבע השבעתיך, כי לא תמגרי את גרמי, בשק תשימי אותם ואת השק תשימי על חמורי לאמור: שעורה־שעור, לך חמור! וי בן־מגוג את האסור בשערת אשתו ויהרגהו, ויאכל את בשרו. אך את גרמיו אספה האשה לגמול לאישה חסד אחרון כאשר ביקש. ותשים את שק הגרמים על החמור כאשר ציוה. וישא החמור את רגליו.

ויזכור החמור את החצר ביער ואת אבוס השעורה הערבה לחיכו, ויבוא עד בית האֵם־הקוסמת. ותקח את הגרמים ותרחצם בדמעותיה, כמתכונת שלד אדם צרפה אותם ותצפה את המק במשי ובצמר. בוקר בוקר השקתה את השלד חלב ודבש, עד עלות הבשר על הגרמים. ותניח הקוסמת מפרי עץ החיים על הגוף המת ותקריבו לנחיריים. ויזורר וימתח ידיו ורגליו. יום יום הקריבה אליו האֵם הקוסמת חלב ודבש ואת בשרו רחצה בהם. ויחי האיש ויחסן כמקודם.

ויהי מקץ ימים ויאמר האיש אל אמו: הנה שבתי אל איתני. אמי, תני והלכתי אל ביתי ואל נחלתי, ותתן לו שק מלח בידו האחת ושק ברזל בידו השניה, ולא יכול להרימם. ותפצר בו להשאר עמה לאמור: מה לך בית, מה לך נחלה. ויוסף להתחנן לפניה. ותתן לו גם הפעם את שני השקים, וירימם עד ברכיו. ותגער בו: מה לך בית, מה לך נחלה. יום אחד ויקרא האיש אל השקים, וישליכם מעבר לראשו על כתפיו. ותראהו אמו הקוסמת ותברכו לאמור: קומה לך, בני, והלכת אל ביתך ואל נחלתך!

וישם האיש אפר על פניו ויבוא אל ביתו וידפוק בשער. ויקרא: פת לחם לרעב ולוא מיד נבל, תסכל אל נכון את גזרת הגורל! ותשקף האשה בעד האשנב ותען: אין איש בבית. ויחכה בחוץ עד שוב בן־מגוג מצידו. ויהי בשובו סגר אחריו את השער. ותספר האשה לבן־מגוג, כי פלוני עני ורעב מחכה לפתח ביתם, ויכניסוהו. ויאכל מן הפת שנתנו לו. ויתמה בן־מגוג וישאל את אשתו: הלא כפני אישך המנוח פניו? ותגעה האשה בצחוק, למורך־לבו ותחבקהו ותנשקהו. ותאמר במתק שפתיים: הלא את בשרו אכלת. ותפצר האשה באורח לנספר להם מהנעשה בנכר. ויפתח האורח את פיו לצחק לפניהם בזמר לאמור: איש היה בארץ ויאהב את אשתו עד ממות ויצילנה מחרפת צלמוות. ויהי בזמרו ותפצה הארץ אץ פיה לבלוע את האשה ואת איש.סודה גם יחד. האורח מצחק בזמר והארץ מצחקת ומבלעת. וכה דבר הזמר: ותדבק נפש האשה עזת המצח, באיש זדון ופועל רצח, ויכו את תמים הדעת, ואת בשרו אשתו בולעת… ויהי ככלות האיש לזמר ותבלע הארץ את האשה הבוגדה ואת בן־מגוג איש סודה. והאיש שב אל אמו הקוסמת ביער…

הפסיקה רינה. את עיניה היא נושאת והנה דמעות גדולות מטפטפות על לחיי הילד. בצחוק נצחון מסתכלת בו הילדה. אשה גבורה היא עת,ה ואחת משערות ראשנה חסל תחסל גבר. אולם אבילחם תמה־העינים חס בלבו על הבוגדה הנבלעת, ואולי — אולי אף סלח לה. למראה הדמעות נהפך לב רינה בקרבה. עתה אֵם רחמניה היא, אם־קוסמת, המאכילה את בנה־בחירה חלב ודבש. בכנף כותונתה, שנזרקה בה אפרורית, היא מנגבת את דמעותיו ובידה היא מחליקה על ראשו: פרח, צא ופרח בשר חדש על הגרמים. הלא ילדה שלה הוא אבילחם הקטון והערירי, והיא לו חומה ומגן מפני כרסמנים ונגחנים ופשחנים, כל מבלי־עולם….

אבילחם! אבילחם! — הגיע קול קורא מרחוק. אטמה אזניה רינה. אין בכוחה לשמוע את הקול הזר מעבר לפרגוד החלומות. גם את אזני אבילחם בנה היא סותמת. אבילחם! — נשמע הקול מאחורי גבם. בחזקה נשמט הילד מלפיפותיה, כי רעה גדולה מנבא לו לבו. הפועל השכיר יהודה נצב לפניהם את המכנסים הוא משנס על מתני הילד.

ביד אבילחם מחזיק הפועל יהודה. בצעדי פועל מדודים הוא עולה אתו אל הבית שעל הגבעה. נוקף לב רינה בחזקה. הלא לא יעזוב פועל את עבודתו בחום היום. גם בה דבקה כבר השמלה. אחרי הנעלמים היא רודפת. לפתח הבית הגיע והנה — ילל. נסוגה הילדה: הארץ פצתה פיה לבלוע? על בהונות רגליה היא שבה להציץ: על רצפת החדר סרוח גוף מכוסה. על הכורסה מתפתלת סבתא, מורטת שערותיה ביד נדיבה. אביו של אבילחם זקוף כעמוד קודר ודומם. ועל יד הגוף המכוסה, יושב הילד תמה־העינים. ביד זהירה הוא מסיר את הסדין: אשה זרה שוכבת כאן. לא! אמו היא זאת, אמו הצהובה. עתה לא הביעו עיניו שום תמהון. את הנפת גרזן הגורל ראה פתאום, בטבור ראשו פגעה המכה. צעקה אחת מתמלטת מבין שפתותיו והוא נופל מתעלף.

* * * * *

סבתא מספרת. בפינתו על הרצפה מלחית אבילחם, את מלכת הלטאות האדומה הוא זוכר. אך נקמתה היא זאת — הוא יודע. אכן, פגעה באמו. אל בכי — הוא מנסה לעודד את עצמו, אך עיניו קמות.

את מעשיה לא סבלתי בשום פנים — מספרת סבתא. יש קפה בקומקום, אך היא שופכת אותו. קפה של אתמול אינו יפה לילדים — הנשמע כזאת? בזבזנית היתה, ואת קורקבנה פינקה מאין כמוה. על כן ירד המשק, על כן הוא, כלומר בני, שקוע בחובות. על מות קדושים, אבל האמת ניתנה להיאמר פזרנית היתה המנוחה. מן הקבוצס שלכם באה ועל כן היתה כזאת. מנענעות בראשיהן השכנות, שבאו לנחם אבלים. על הרצפה גוהר האב קפוא וקודר. עיניו עצומות והסהרונים משחירים תחתיהן. פתאום הוא פוקח את עיניו ונועצן בבנו היתום. את כוח העינים מרגיש אבילחם ומתכווץ בפינתו. לוא הקיר בלעו: בלא! אך סבתא מספרת.

ראש עגול למספרת ועל צואריה ענקי פנינים, זכר לימים עברו בפולין המדינה. בת כרך היא ואינה מהלכת קרעים, ואף במנומרים היא מואסת שלא כדרך נעמי התימניה. לא טוב — מנענעות בראשיהן השכנות — פשעו בנים בתורת אבות. לא יש טוב — מוסיפה נעמי התימניה הצעירה.

את בעלי הראשון אהבתי — מספרת סבתא. עשיר היה, אבל ילדים לא נתן רבונו־של־עולם. לא התרצה לגט. התעקש… בעלי השני היפוכו הגמור. בר־אורין ובר־אבהן. טוב לב מאין כמוהו. ובעזרת השם יתברך נולד לנו בן — הנהו. מה יש לומר, לא השביעני נחת. בעלי איש חסיד היה. מזדמן לו דבר מצוה, איך לא יעשנו. פותח יהודי חנות, והוא כמובן הערב, החנווני פושט את הרגל ובעלי החובות אחת בפיהם: לך אך לא האמנו, מילא… מנענעות בראשיהן השכנות. בפינה מלחית הילד. קודר קופא האב ואינו רואה את מבטי נעמי התימניה, המנחמים. ממשיכה סבתא.

ילד טוב היה — רומזת סבתא כלפי בנה. מדייק לארוחת הצהרים, הראשון בבית הספר. באתי לפרופיסור, אנטיסמיט שונא ישראל, והוא: בנך — הוא אומר — אף כי ז’יד, עתיד גדול נשקף לו. אפילו לאוניברסיטה יתקבל. ובימים ההם מחמירה האוניברסיטה בקבלת יהודים, ממש קריעת ים סוף. מוח חריף ותפיסת גאון. מה יש לומר. ולילה אחד — הילד איננו. בשתים עשרה הגיע האדון. בן ט"ו היה אז. שתקתי, שתק גם בעלי עליו השלום — נאנחת סבתא. והוא שחוזר ונשנה בלילה השני והשלישי. והנה באה שכנה גויה, ומספרת כך וכך, חבל כי בנך יצא לתרבות רעה, סוציאליסניקים וכדומה. הטרחתי כבודי ורצתי אחר בני. אני באה למרתף והנה עומד שם הבן ברמה ומטיף. בחורים ובחורות למאות. מה יש לומר. בראותו אותי ירד, הלכנו הביתה. אכל ושכב. ובעלי השני עליו השלום, ירד ממיטתו בלילה והתחיל מלטפו במצחו: מעריב התפללת? וגם מנחה? — הוא שואלו. חסיד וטוב לב היה מאין כמוהו, מה יש לומר.

מילא החלטתי: מוטב שיסע לארץ־ישראל. מכסת כסף הגונה עלה הפספורט. מילא. שבענו צרות מלחם. חשבתי יבוא וישב באהלה של תורה. עכשיו אני שומר — הוא כותב. מי ידע אז מה פירוש “שומר”? הנה הוא יושב שם השומר שלי — רומזת סבתא בראשה. מנענעות בראשיהן השכנות. מלטפת במבטה נעמי התימניה את המתאבל. באמת מהקבוצס — ממשיכה המספרת — הכיר את המנוחה. בלי נדוניה, לא יפה, לא בריאה — והתחתן. מה יש לומר. פשעו בנים בתורת אבות — לוחשת בזהירות אחת השכנות הזקנות. את שדיה המלאים זוקפת נעמי התימניה.

לאט לאט ירדו הדמדומים. לאט זרמו דברי המספרת. משחירה על הרצפה דמות המתאבל. החשכה בלעה את הילד. צללים תוהים בחדר. זבובים אדומים רואה לפניו אבילחם, זמזומם משתיק את סבתא. נפסק שטף המלים. בזו אחר זו עוזבות השכנות את החדר האפל. הלא שפחות המשק הן ואין להתרפות. יוצאת אף נעמי התימניה האחרונה. לא יש טוב — שומע הילד בצאתה. ואין קול. לאמו המתגעגע אבילחם. אין יד ללטפו בקסם, אין אֵם־קוסמת. מתפחד הוא לקום ולגשת ליצוע אמו ולהתחנן: הניחי נא לרגע קט את ידך החמה על קדקדי. כי לוע פעור הוא החדר החשוך ובן־מגוג רחב־גרמים זומם לכבות כל זיק של חסד.

בהתנערות פתאומית פירק אבילחם את אבריו משיתוקם. כארי כלוא הממחץ את שבכות סוגרו, הוא מנתק סביבו את שערו החשכה והפחד. הוא יוצא. כמול שלשום נוצצים הכוכבים. האם לא אנסף נגהם בלילה ההוא… הוא נזכר. יהודיות מעוטרות בלויי סחבות פרצו הביתה ולפתח הבית הניחו צללים עטופי עבאיות מיטה שחורה. את הסדין הסירו כדי לרחוץ את גוף אמו. מי הוא ומה הוא הילד הקטון־היתום שישגיחו בו? בקול הן ממלמלות שברי תהלים — איש לא יבין, קול ילל נשמע: המקוננות השכירות הגיעו. באגרופיו רוצה הילד להכות בפנים הבלות, המסאיבות את עמו החולה — אך הוא מתירא. בפינתו הוא מלחית ואישוני עיניו מתרחבים.

במיטה שחורה השכיבו את אמו. ביד הילד החזיקה הסבתא להובילו בעקבות נושאי המיטה. צעדי הולכים שומע אבילחם, אך אינו פונה אחורנית. ילד רע — גוערת בו סבתא, מצווה לבכות בקול. עינים תוהות נותן בה הילד. אינו מבין. הלא אמו עתה בבית, על יצוע דווי היא שכובה. היא חולה. לאן מובילתו סבתא הבוכה, המנגבת דמעותיה לעין כל? הולך אביו קודר ואיום. אב רע הוא, כי את אמו השאיר בבית לבדה. לקראת "פנטסיה, הם הולכים. למקום ההילולים יגיעו ויתחילו שם בהורה פראית. לקול מפוחית יצאו במחול בחורים ובחורות פרועי שער. ואולי גם דבקה ירקדו לאור הלבנה. כלי־זמר הבהילו מן העיר. אחד מחלל ואחד מחצצר ואחד מתופף… הגיעו. חומת־אבן מקיפה את החצר. חוטי ברזל נמתחו במקומות הפרוצים. אי כלי־הזמר? פסוקי התהלים מזדמזמים באזני אבילחם — ואף אלא נדמו. לפני בור פתוח הם עומדים. סבתא צווחת בקולי קולות. את מי הם משכיבים בבור? אה… ה… ה! לא גמר הילד אבילחם את אנחתו. הי הנהו נופל מתעלף. זאת היה הפעם השניה לעילופיו אחרי מות אמו — והאחרונה.

את רינה לא ראה. בורח מפניה אבילחם. כל הנשים הן פגע רע. אף אמו מתה אך כדי לגרום רעה לבנה. שקר הלטיפה והבהוב הרחמים בעיני האמהות. את פני רינה הוא זוכר, את שפתיה החושפות שני טורי שינים חדות וקטנות. הלא היא האשה הבגודה, אשר…

הוא גדל קצת. אמת. קולו מתנמך והולך ולפרקים הוא מצפצף — עד כדי צרימת אזניים. למשא הוא הקול הזה, שאינו שלו. חלומות רעים באים עליו לילה, מבעתים כמו אז… אבא קפא קודר על הרצפה, וסבתא מספרת, והשכנות מנענעות בראשיהן… אף נעמי התימניה העשירה והצעירה לזרא לו. יפה עודנה התימניה ושלשלות זהב לה מבעלה הראשון. אלמנה היא וילדים אין לה. גם נחלה ירשה מבעלה מוכה־השגעון. מניו־יורק הבירה הגיע הלום איש עשיר, בעל בעמיו ומוכה־שגעון. ברחובות קריה נתקל בילדה תימניה. זקופת קומה היתה וגופה גמיש ושזוף. מערב במזרח יתערבו בזרוח שמש הגאולה — ידע האיש ואת נעמי לקח לו לאשה. על שפת הים בקרבת אשדות הירדן רכש נחלה לביתו. אך הקוצרת הצהובה הקדחת, לא נשאה פנים לעשרו ולתקוותיו. אלמנה נשארה נעמי בין אנשי המערב.

על שפת הים מטייל אבילחם לתומו. כזבובים טרדנים מזמזמים הרהורים במוחו. עיניו התמהות והצעירות הרבו לראות. את אזניו אוטם פתאום הנער. דומה, כי קול אביו הוא הקול העולה ממעבה השיחים. ועוד קול נשמע — קולה של נעמי התימניה. שנתו נודדת בלילה. אי אפשר לישון. בעיניו הפקוחות לרווחה או רואה את אמו, היא עטופה חלוק ארוך ולבן — תכריכים. בחשכת החדר היא שוחה. בעל רע היה אביו — את ידיה היא שולחת אל מיטת בעלה. אנא אמה — מתחנן הנער — אל נא! אם ימות גם הוא, אשאר יתום משניכם גם יחד. טוב בלי־אֵם מאשר בלי אב טוב — נוהם קול לא־נשמע. הדם נוקף ברקות הנער. לוא עבר כבר הלילה — אינו עובר. הוא נמשך עד אין סוף. צללים מציפים את החדר. קשה להכירם בחשכה. הנה: האשה הבגודה, אשר הסגירה את בעלה אוהבה בידי שונאו. ואף הוא. גם הוא האוהב האויל טרוף האמונה ובעל העינים התמהות. אל תאמין בה שנית — מתמלטת שאגת פרא מפי ההוזה. אל מיטת אביו קרב הבעל. הגם הוא זומם להמיתו? הלא אביו הוא במיטה, ולא בן־מגוג האויב! אל אביו נצמד הצל. הוא סופגו. אין שנני גופים. רק דמות אחת שכובה במיטה. אביו והבעל הטיפש, אינם אלא איש אחד. האשה הבגודה פנתה על אבילחם — והנה היא נעמי התימניה…

יום שלם לא מצא אבילחם מנוח לנפשו. תלמיד טוב הוא בבית הספר. את השעורים הוא שומע בהקשבה. והאדון המורה אמר לאביו: לאוניברסיטה יגיע… גם על אביו אמר כך גוי שונא ישראל בשעתו. הבוקר הוא רוצה להקשיב — ואינו תופס מאומה. תם השעור. את ספסלו תומך אבילחם ואינו זז. ניגש אליו האדון המורה ושואלו לשלומו. ספר כרסתן הוא מבקש לקריאה. מצטחק האדון המורה בארס: הבכרסו יסולא ספר? מתכרכם הנער ושוב מחויר. לא ענה דבר. בספר כרסתן הוא משקיע את עיניו אחר הצהרים. בקול הוא קורא את המלים — אך אינו מבין דבר. נטו הצלילים, עוד מעט וגם הלילה ירד. צמרמורת מרעידה את הנער. ואולי לא ישובו הצללים לשוטט בחדר בחשכה?

לא התאפק אבילחם. אל שפת הים משכו כוח סתר. אנה ואנה שוטטו צללים ובאויר התפלשה ערבות. שב על עקבותיו הנער. די לו לטייל הפעם. מחר עליו להשכים קום, עליו לחזור מיד. אך אמתלה היא זאת. חזר לשפת הים, התרבץ על החול יחד עם כל הצללים. אל העצים הרכים מושכו כוח סתר, אך הוא נמנע מלכת. הלא שם משרץ היתושים מרביצי הקדחת. ככה אמר האדון המורה: היתוש המעביר את הקדחת שמו… את שמו שכח… הנה: שמו אנופלס, בעקצו את האדם הוא זורע בדמו את האימה הצהובה…

אף־על־פי־כן מטייל הנער בין העצים. קול, הדומה לקול אביו הוא שומע ועוד קול הדומה — לקול נעמי התימניה.

בקול אביו שומע אבילחם. את קרעי המשק צריך להטליא — מבין הוא ומוכן לעזור. תקופת חריש. למושב הקרוב שלחו אביו בשליחות. התשובה לא באה עד הערב. מפצירים בו בני המושב ללון אתם הלילה: כנה בדרכים. אך אבילחם — רעות מנבא לו לבו. הוא רץ. הוא מוכרח לשוב לביתו בטרם רדת החשכה. את שארית כוחו הוא אוזר, רגליו מרצדות בקצב. כבדה עליו הנשימה, אך הוא אינו מפסיק. את לשונו הוא מאריך ככלב עייף וצמא. בעקשנות הוא מניע את רגליו, כי בבית מחכה לו… מי מחכה לו בבית? וברדת הלילה יפילו הסלעים את צלליהם באימה לשסף כל עובר אורח. על כנפי הפחד דואה הנער, והנה טס הים, פורש לפניו את קסמיו. הרגלים מרצדות בעקשנות. עוד מעט, וגם את הבית על הגבעה יראה. בשלהי הדמדומים מדמדם הבית לפניו. חשכה ירדה סביב. כטבלת כסף מבריק לעומתו הים. עייף ונושם בכבדות מתקרב אבילחם הביתה. ופתאום — אור בוקע מכל החלונות. קול צהלה מכה על אזניו. רגלים מעכסות בריקד. יום־שמחה וחג לאביו, ולמה שלחו מעל פניו?…

אל הבית הגיע. בפתח הוא נצב. לפניו החדר המואר ושטיחים זרים יפארוהו. אל שולחן רווי מטעמים מסובים השכנים, כוס בכוס יקישו. שורות בקבוקים ערוכות כדת. שני תימנים זרים בין המסובים. השכנות מצפצפות בגילופין. נעמי התימניה. לא פצה פיהו התקוע בפתח. ולא נכנס. ממקומו לא הזיזוהו אף קולות הבחורים הפראים, היוצאים בהורה רתחנית לקול חליל ולאור לפידים מהבהבים בחצר. וגם כרמוז נעמי התימניה בחיבה רבתי למזוג לו כוס יין אדום ומתוק — גם אז לא זז מפתח הבית.

* * * * *

אל שולחן־חג פרוש מפה לבנה יושבים בנים וגם בנות, ששמלותיהן הלבנות נודפות רעננות. זה רק עתה גוהצו לכבוד היום. בשר מגישה התורנית. הוי, חבריא, בשר היום! את לשונו האדומה מושיט מרדוק הליצן ועיניו משוטטות בחדר, כי לבו טוב עליו. במנתו מטפל תלמי הזקן בהיסח דעת, אך עיניו זורעות חדווה עם השתוללות ה“טף”. תמה הסעודה. אף המפגרים הניחו את המזגלות ואת הסכינים על קערות הפח — לאות רצון. מהתלה מנצנצת בעיני מרדוק הליצן. את המזלג הוא מקיש בסכינו. בהקשה ובזמזום עונים אחריו המסובים. בחיבבה מלטפות את הפנים השזופים ושדופי הרוח עיניו הכחולות של תלמי הזקן. והנה בא גם הלפתן לקינוח סעודה. חג יובל היום — לעשר שנות קיום הקבוצה. מה טוב היין — מפזמן מרדוק הליצן. וקולות אדירים עונים אחריו אמן. יין היום אין — מתגרה בהם הליצן בזדון מעושה.

חיש הוסרו הצלחות, הקערות, המזלגות, הסכינים. מופיע מרדוק הליצן בפתח — חבוש צילינדר, ו“סנונית” שחורה על חולצתו הפשוטה־המגוהצה. תחת בית שחיו צווארי־בקבוקים. הליצן הלצין יין — מריעים קולות לקראתו. דמעות גיל בעיני תלמי הזקן. לתוך ספלי תה מוזג חבוש־הצילינדר מיץ צהוב־צהוב: שתו מלא ספליים, המחר בידי שמיים! את כוסו המלאה מרים תלמי הזקן: את ימי הדראון הוא מזכיר, את ימי המארה. לזכר טרופי הקדחת והדאבת והיאוש, לזכר הנדקרים והנשחטים והשדודים הוא נוסך את יינו דצ“ך, עד”ש, באח"ב. דמעות בעיני המסובים. כי לכולם אבדו אֵם או אח או ידיד הכא או התם. על העתיד לא יזמר תלמי. אך שקר הוא: אין זהב בריסי העתיד. יגיע יש, וזיעת אפיים, ואשתוללות במסיבת ריעים. יום יבוא ואהב איש את אחיו־לזיעה, כי אֵם אחת לכולנו! ואם תיספה הספינה בטרוף, ניספה גם אנחנו… סיים תלמי. שתו מלוא ספליים, מחר בידי שמיים — מפיג את העצבת מרדוק הליצן.

היין מנגן בראשים לוהטים. את הצילינדר זורק המבוסם אל על ותופסו בראשו בזריזות. מקערות גדולות שואבות עשרות ידים שקדים. רעש ופיצוח ופזמון. חמק לחדרו תלמי הזקן. על השולחן עולה מרדוק וגומע יין מבקבוקו. אתם כולכם אחי — מתמוגג בדמעות מי שמילט זה אך עתה את נפשו מגיהינום־שמעבר־לים. והליצן: השתכרו, מי ביין ומי בשירה, מי במוסר ומי בתקווה כוזבת — כמאמר הפיטן.

הוזזו השולחנות. הורה, בחור, בחורה — היינו הך. זקן, צעיר — היינו הך. חוסן, רפה — היינו הך. בהורה מלכדים כולם, בהורה מתמזגים כולם, כי ההורה שיא החיים. השתכרו — מתופף הליצן בקצב. ברעמת האשתוללות הגנוזה מנפנפת החברה הרוקדת על ידו. ההורה היא כל תקוותנו — מזמרים קולות שכורים. הרגלים מרצדות מאליהן. הגוף מזיע ורוקד. החולצות נקרעו על הכתפיים. מה־ליש — זה היש!

שב תלמי הזקן מחדרו לרוות את עיניו המכחילות באשתוללות. את קיר המטבח הוא תומך, בינות לכתפי הבחורות שלפניו הוא מציץ. ההורה היא תקוותנו — נואק נער הרוקד על יד מרדוק הליצן. שמעה קמעה תש כוח הרוקדים. שבעו ימים בלי עבודה ובלא — לחם. אף גזוזת השיער התעייפה. רק הנער והליצן לא ירפו. כף תוקעים הערוכים במעגל, תוקע כף תלמי הזקן. שני הרוקדים אינם בני־עייף. מי הוא הנער — תמה תלמי הזקן. עינים חשדניות מביטות בו. זר הוא, ועלול לסחוב דבר מה — לוחש מי שנמלט זה רק עתה מכוּר הגיהינום. עינים סקרניות נעוצות ברוקד — והוא אינו מרגיש. בזרועות הליצן הוא נאחז בחזקה ואתו יחד הוא סובב, נישא אל על. בסעודת היובל לא ראהו איש. בזקנו התיישי מנפנף מרדוק הליצן הצילינדר נשר זה עבר מראשו, וה“סנונית” שנקרעה קרעים קרעים, הושלכה אחר כו.

בגופו דבקה חולצה רווית זיעה ופתאום — נפץ! הנער הזר נפל ארצה. נדחקו הבחורות במגבת קרה חבשה את ראשו גזוזת השיער. על אחד הספסלים הושכב, והנהו פוקח את עיניו. פחד מציץ מהן. כסיד חוורים פניו. נחשפו שניו הקצובות, כי הרפו השפתיים מהידוקן. למה זה נקהלו סביבו זרים? על יצוע־דווי שוכבת אמו הצהובה. את הדרך אליה גודרים בעדו. אבא הרע עזבה לנפשה. בידו הוא משמיט את התחבושת. על עיניו הוא מאהיל למען ייטיב לראות. גלילי בוהר נוצצים ודועכים לפניו לחילופין. זיעה קרה רוססת על מצחו, זיעת ההתאמצות והרפיון הגמור.

בחדרו השכיב תלמי הזקן את החולה. על ידו הוא יושב והנר מהבהב על השולחן. אמי־קוסמתי לטפיני — נואק הנער. בידו מתולמת הגידים הכחולים מחליק הזקן על ראש הנער. ללב הפועם בחזקה הוא מבין: נום, נומה בן יקיר, דבש וחלב אשקך. מחיטת כל חי אכלת ורבון החיים פתח לפניך את ספר החיים. בערץ־מסתורין כתובים קורותיך ומי יסתרן?

ישן הנער בצאת תלמי לעבודתו. ובבוא גזוזת השיער, התורנית, להאכילו — התחפש כישן ולא נגע במטעמיה. הנה ושוב התרוצצו קטעי־דימויים כסוסים פראים ללא רוכב. את ריצתו הוא זוכר… ואף את האור הבוקע מחלונות הבית… והאשה־הילדה רינה חושפת שיניים קטנות וחדות. הוי!

בשוב תלמי הזקן מעבודת יומו, לא ירד למקלחת כדרכו תמיד, לחדרו מיהר הפעם לראות מה שלום אורחו הבלתי־צפוי. בלטפו את מצב חולה, הפנה אליו השכוב את פניו,ראה את שתי העיניים המכחילות־הזוהרות, המשפיעות רחמים גדולים לכל חי. את ידיו שולח הנער לקראת לבן־הזקן ופיו לוחש: אמי־קוסמתי…

לא ריקם השיב תלמי הזקן את ידיים השלוחות לקראתו. את ראשו הוא מרכין אל השכוב ומחבקו בזרועותיו הגרמיות. ללא אומר שהו שניהם הזקן והנער, ושניהם הרגישו, כי קול החיים האחד פועם בעורקיהם, איש איש ודינו, אדם אדם ומארתו — אחת היא תכלית כולם. אולם בפרוש עכבישי הגורל את קוריהם אל נפש רגישה להחניקה, תתפעם הרוח. הבין זאת הזקן בנשקו את הנער באהבה.

לאט לאט פתח הנער את פיו: את שמו אבילחם גילה לתלמי הזקן ואת מות אמו תיאר לו — בגמגום. מאוחר ומוקדם משמשים בערבוביה. מה בצע? על סוס הרכיבו אביו בהיותו ילד לאמור: כל אשר תראה, לך הוא נחלת עולם, ופתאום: הנה מפנה אביו את פניו ממנו לבל יראהו בנו הניצב בפתח — בקלקלתו. כוס יין מוזגת לו, מי שעתידה להיות אמו החורגת…

עצם עיניו אבילחם החוור. אויר שאף בכבדות. בשרוולו מנגב הזקן את דמעות בנו הניגרות. דבש וחלב אאכילך למען תחלים — שומע הנער.

* * * * *

נסע תלמי הזקן ואיש לא ידע לאן. את הנער הזר לקח אתו. על הזקן השליך אבילחם את יהבו, כי אין לו אֵם זולתו. לילה היה. במרחק־מה נבחו כלבים לקראת הירח. באורווה הבהיק אור קלוש. השומר התקין שם דבר־מה. עוד מעט ויסיעו גם את החלב, רגלים הולכים תלמי ובנו. ובהתקרב המפלצת האיומה בעלת שתי העיניים הלוהטות בנשימה כבדה אל התחנה. עלו עליה שני הנוסעים ותקעו מושבם בקרון ריק מאדם. את הנער השכיב הזקן על אחד הספסלים ואת תרמילו שם תחת ראשו: שכב־שכב בן יקיר לחלום. אטרו הבבות על כיני אבילחם. ללא מורא הוא ישן, כי הגה חייו בידיים נאמנות.

צא לרקוד — מזרזת יד שעירה את אבילחם — הלא על הבן לרקוד ביום שמחת אביו. פוקח הנער את עיניו בחלחלה: לפניו פני תלמי אמו. הגענו — מחייכות לקראתו עיניים מכחילות־זוהרות. בבת־ראש מנתק אחוז־החלום את חבלי שנתו. עיניים עצומות למחצה הוא נגרר אחרי מובילו. הלילה טרם יפוג, הפנסים דולקים בצדי הרחובות. רוח צפון נושבת וקר לאבילחם פתאום. את פיו הוא פוער — פה־ה־ה־ה־הק! אור חוורוור מרפרף באויר. כיף חלק, חוג’ה — משמיע תלמי הזקן. שנים רבות בילה הזקן בפלך וכל־חי־בו הוא מכיר, אם לטובה ואם לרעה. בתפוחים הוא מנפח את כיסי מלווהו הצעיר וממשיך להובילו: הוביליני נא אמי־קוסמתי אל הגן העכור, בו ישגשג עץ החיים! לפני שער סגור עמדו. במקושית הקיש הזקן אחת ושתיים. שעה קלה חיכו. לא ניצתה אש הרוגז בעיני המחכה. שקשוק סנדלי עץ נשמע. והנה — פתח! לאור הפנס הדולק ביד הפותח, ראה אבילחם איש צכורבל באדרת, שרגליו היחפות מציצות מהסנדלים. בידידות מטפח תלמי על שכמו: סלח בן אדם, כי טרפנו את חלומך הלילה. על אחת המיטות מתפרקד אבילחם לישון. אך בעמל ויגע הסיר הזקן את בגדיו ועטפו בשמיכה חמה. קרים הלילות. בזהירות מחליק הזקן בידו על ראש בנו. את אמו רואה הנער, והיא מנשקתו בשכבו לישון. ואולי נשקו גם תלמי־אמו…

רואה אבילחם את השמש העולה, המגביהה מעל לרוכסי ההרים. כה קרובה היא אליו. לא זרה היא. ידידתו הטובה מימים ימימה מאירה אליו את פניה. את ידיו שולח הנער לקחתה, והיא מחייכת חיוך של חסד. ופתאום — זנק אבילחם על גב השמש. עתה הם עולים. יחדיו הם נישאים מעלה מעלה ובמרומי המרומים קורצת לו בריסי עיניה הזהובים אמו־הקוסמת…

בחצר החן גדורת הגדר המתפוררת פה ושם, היא המשמשת מפלט לעגלות האיכרים, עמד יטור האיכר ופיו פעור מתמהון בראותו, כי חסרה השלשלת, שבה ריתק את גלגל עגלתו הלילה. בחימה כבושה התלקחו עיניו ונחירי אפו זעו ברעדה. מראהו כחית־שחץ, אשר לא ידעה עול מימיה. חריץ חוצה את מצחו לשניים. עמוק ומאיים. הקדחת והרוח שידפו את פניו, וסנטרו הבולט — מרכז האופי התקיף. אין זאת כי מושך לב כל רואהו האיש הזה. גרב בבני מעיך וביותרת — נהם אל מול אחמד החיגר, שפניו משוחים זפת ועיניו הטרוטות מוכות טמטום. אינו מתירא אחמ מפני זה ה“יהוד”, כי את אזנו גלה המשרת ב“בלדיה” לאמור: בקרוב יבוא סוף לתקיפותם לבטח! כלב־אִבן־כלב — ממלמלת לשונו בזהירות. אך לא העז לענות בקול. אולם אזנו של הרתחן קלטה, כנראה, את פליטת פיהו, כי באגרופים קמוצים ובעיניים יוקדות פנה אל החיגר. חוג’ה, אנא יחוג’ה — משנה את טעמו אחמד, ומשנס אגב נסיגה את סאובי סרבליו הנשמטים. השלשלת, גרב בבני מעיך, גנב — חוזר יטור האיכר וחריץ מצחו מתעמק. אל השער נדחק אחמד. את הבריח הזיז והנה יד־עשת אוחזת בגרונו. צעדים מהירים נשמעו ברחוב בפרוץ צעקת הנחנק. נפתח השער — ובפתחו תלמי הזקן. את היד המחניקה הוא מסיר בכוח. את ראשו מפנה יטור האיכר — ומכירו. והזקן — תחת בית שחיו שם את ידו, והוביל אחריו את מודעו.

את תלמי הזקן הכירו כל בני הפלך. כל מוכה־ספחת בלבו פנימה, אליו סר לשפוך את לבו. כי הוא אבי הגליל. עתה בהופיעו בבית־ועד הסביבה בחן, הותרה מבלי משים לשון האיכר. כתינוק הנתפס בסורו הוא מכה על חטא — וטוב. כי נוכח העיניים הזוהרות משפיעות־הרחמים, הלא אינך אלא קוץ ממאיר, חימת תועבה.

הוא מתוודה: מפני תועלת הכרסום סגר את לבו — אך היא תחבולות מתחבלת. אין לך אדם אשר יינקה מנגע החיים. מתה אשתו. זאת היה אשה — מזמר יטור ועיניו דומעות. אֵם היתה לכל רואיה ומקור התעודדות. למה בי בחרה להנשא לי? קטונתי ממנה — בוכה יטור תוך כדי חיוך מעושה, וחושף שני טורי שיניים לבנות, שלא נזרק בהן מום. אל ארץ לא נושבה הבאתיה. שוחד, מרמה ושודדי מדבר. על תנובות השדה שמרו בחורים מזוינים מפחד בלילות. הכפיות מרחפות עם רוח והעיניים פולחות את החשכה בחשד. וביום שינה חטופה, כשאשה־אֵם רחמניה לוחשת תמיד את הנחמה הטובה, המפיגה כל צל של רוגזה.

הלמען בשל במטבח הבחורים עזבה את חיי התפנוקים? ואם אין טעם ליסורים בכלל, ואם לשוא הוקרבו הזבחים הגדולים פה? אך היא היתה המלכה המושלת בטירת אבירים!

לא תשא פנים האחות הצהובה, הקדחת. במותה הניחה לי בת — רינה… לא טובת לב היא כאמה, ממני ירשה את התעזזות הרוח… איך יעז האדם להמשיך ולחיות, אם אין בלבו תוחלת, כי אור גדול יבקע לבסוף? לא צחק אבי הגליל. כדרכן תמיד זוהרות עיניו ברחמים. אל שפת הים מחוץ לעיר הגיעו. דרך מנהרה שמתחת למסילת הרכבת עברו, ישבו על גל אבנים. נמשך הוודוי. מילא, האפשר להציל את חייו מספינה נטרפת? חשקתי בחיים! את כל אשר לי מכרתי. הפלגתי לחפש את הלא־נודע כשרינה ילדתי אהובתי בזרועותי. בבית הורי־אשתי הפקדתי את הנכדה. לא אמידים היו, אבל את מחייתם מצאו כל הימים. לארכה ולרחבה של הארץ שוטטתי, באשפתות התפלשתי, ממעיינות הרעל שתיתי — ולא נטרפתי. את אבידתי לא שכחתי. את סיוט הספינה הנטרפת לא יכלתי להפיג. נסייתי להשתכנע, כי לא אני הגבר, אשר פיתה אֵם־אשה באהבה לעבור לארץ ישימון וצלמוות — לשוא! לא יעזוב אי שספינה נטרפת אם שתה פעם אחת בחייו ממי־הלחץ אשר לה. את גורלי בעיני ראיתי: אני קברניט נצחי בספינה נטרפת…

במגפה מתו הורי אשתי. רינה ילדתי־אהובתי, ניצלה. את הבית מכרתי. את נחלתי פה קניתי תמורתו. לא יכלתי לשוב למסיבת רוכבים פראים. הלא — אולי בגללם מתה אשתי, האשה היחידה אשר אהבתי. איש פושע אנכי — מה על חטא יטור המתוודה. את זוהר עיניו האיר לו אבי הגליל: דבר, דבר בני ויקל לך, בכולנו מהתל לץ הגורל…

* * * * *

בקרון הרכבת יושבים תלמי הזקן ובנו אבילחם. בזחילה ירחפו על פני מקומות ידועים מאז ומקדם: עצים מלבלבים ותנובות שדי ושמים בהירים. פת לחם מתובלת מלפפון מגיש הזקן לבנו. הוא מודה, כי גמר אומר להפקידו במוסד חינוכי ידוע — והנה בא ריווח מצד אחר. ברצידה חומקים לפניהם השדות. בתים צמחו בין־לילה, למודי־נדודים־ופורעניות מזבלים את האדמה ומצפים ליבול. פה רכב שומר יהיר על סוסתו — קורא הזקן בקול מזכרונות לבו — וסכין שודד הפילתו. ושם פלח כדור־מארב לב מלא תקוות. סוס־פרא הפיל רוכבת פזזנית פוצעיה לא נחבשו. הביצה שלחה אדיה להרעיל אחד זקוף קומה וער לבב… אחד לאחד, אחד ועוד אחד… מספרים יבשים מני לוח.

יקר מאד הוא לוח הזכרונות של תלמי הזקן — מתרגש אבילחם. בהגיעם לאחת התחנות, יצא תלמי מן הקרון והוציא אחריו את בנו. מבלי משים הם עוברים על פני היווני המוכר פירות ותמרוקים, ומגיעים לחצר. ברעש והמולה נטפלים אליהם בעלי הכרכרות הערביות להסיעם. נענה הזקן לעיני בנו המתחננות. ישבו. פגרי סוסים מושכים את העגלה בפרך. מתיפחת העגלה, המתנהלת לאיטה, ואבק הדרך מטיל עליהם גלימה מאפירה. העירה, לכלילת השכיות, נוסע אבילחם בציפיה.

בשווקים הצרים, בין אריגי הצבעונין, הם עוברים, על יד מוזגי היין והסליפ הם חומקים. תוססים כאן חיים מרהיבים. בנחיריו שואף אבילחם את הגרוי המרחף באויר. את יד תלמי הזקן המאובקת הוא מרים, ומנשקה בתודה: יש עוד חיים חדשים ומק בשרי צימח עור…

בחצר מרוצפת אבני גזית עמדו. קווי סיד כחלחל משבצים את האבנים, על כיפה קטנה צומח עץ־זית ננס. על לוחות נחושת בקיר רעוץ רעץ מסתורין. כאן היה מקדש אל התכלית הנשקפת לכולנו — רוטן הזקן והנער שומע.

על מזח־העץ החורץ את הים, ישבו והשקיפו על חומת העיר שחורת־האבן. דון יוסף הנשיא הוא אשר חידשה. ועץ התות נותן המשי, נסיונו הוא — שעלה בתוהו. רוח רעה מפעמת את לב הנער: סוד השחתה אורב להכשיל — תמיד. עוצם עיניו הנער: הגידה נא אבי… הגידי־נא אמי־קוסמתי את־אשר־לפני, לבל אכשל גם אני. לא הגיד לו דבר הזקן. מבושה התכרכם אבילחם: אינו ראוי לגלוי־סודות ועיניו מושפלות ארצה. עזוב וערירי הוא כמימים ימימה…

את זרועו שם תלמי הזקן על כתפי בנו ומובילו אחריו. הדמדומים עטפו את ההולכים, ובמערב עלתה הלהבה. פתח את פיו המוביל:

לשוא חשדת, בני, באביך. כל מעוות יתקון, כל חסרון יימנה.

נפוצו העננים השחורים — ואינם. האב הוא אב טוב. וחזון הרע חמק. האב־הרע התנדף ואיננו. מפלט מבקש הנער בעיניו הזוהרות של מלווהו. פשעתי, עוותי, רשעתי — פועה קול בלבו. לא אביו הוא אשר לקח את נעמי התימניה לאשה, כי אם אבי רינה — שומע אבילחם.

על מכוות יתקון, כל חסרון יימנה — עונה קול אדיר בלתי נשמע. רינה — לוחש הנער — רינה ידידתי, ועיניו שופעות אהבה ורחמים. למה זה נמנע מראותה כל הימים? לבו בקרבו נוקף בחזקה ובפחד כמוס: רינה…

נפרד אבי־הגליל מבן שעשועיו. את ראשו הרכין אבילחם אל ברכיו — לקבל ברכה. לא השיב לו דבר הזקן. רק ממגד עיניו הזוהרות הוא שולח לו ברכת פרידה. ללא אומר פנה לדרכו. בצעדים בטוחים הוא יורט לתכליתו.

קדחת הפילה את אביו, החרד לגורל בנו האבוד. שליחים יצאו למושבים סביב: אוי נקלטה שם איזו שמועה. ואין. בפיו דבק הנער לפי אביו. התעלולי קדחת מתקלסים בו? אך בעמל הצליח אבילחם להוכיח לאביו כי ממש הוא. בדומיה הם יושבים חבוקים. והלילה סביב מנגן: אב על בנו שמח.

נסע למסעיו אבי רינה — בלווית אשתו השניה. לרינה הוחזר ידידה מני־אז — פתאום. גם הגורל ימתיק מכתו — לפעמים. עתה תחסה היא בצל חסני — מתנחם אבילחם. ורינה חושפת את שיניהם הקטנות והחדות: אולי…

* * * * *

בליל כסף אחד, בעלות נוגה מטס המים להשרות אשליה על הנפשות העייפות, הרכינה רינה את ראשה אל חיק ידידה, ושיניה הקטנות והחדות שוב לא הבריקו. אשרי הנערה היודעת, כי יש אֵם קוסמת גדול אחת לכל מבלי עולם… ובכל זאת קשה לשכוח את האֵם האמיתית בקחת אב רע אשה שניה — היא עונה לאבילחם הפורש לפניה פרשת־סוד, השאובה ממגילת תלמי הזקן…

אך בשלוח אבילחם את ידו ללטף את שערותיה, עצמה רינה את עיניה וסיפרה לו את סוף סיפור המעשה מימי ילדותם.

כזאת סיפרה רינה:

על יצועו שכב האיש האלמן מאשתו־אהובתו, ובגשת אליו אמו־קוסמתו, פתח את פיו לאמור: שלחיני נא אמי־קוסמתי אל אבי ואל נחלתי, כי לא טוב היות אדם לבדו. ותשלחהו אֵם־כל־חי, ותתן לו תיבה סגורה ועבד כושי לשאתה. וילך. ותזהירהו: אל תתפתה לפתוח את התיבה בדרך, פן יאונך אסון.

בלילה נדדה שנת האיש ביער, שרעפי בלהות אפפוהו. כי זכר את אשתו הראשונה. ויפקוד את האשה־הקוסמת לרעה, ויאמר בלבו: אולי להתנקם אמרה, כי עזבתיה על אף חסדיה הרבים. ויפתח את התיבה ובה בתולה, שלא ראה כמוה ליופי. בת הקוסמת היתה זאת, וזהרה קורן למרחקים. על אצבעה הבריקה טבעת קסם, המבצעת כל משאלה בהאמרה. ויעורר האיש את הכושי, ויקח את בתולת הזוהר וילכו. ויגיעו בעלות השחר לכפר בארצו, שם ישפוט אבי האיש את כל העם. ויסובב את הטבעת והנה היכל פלא מול בית אביו, ואין לך דבר בעולם שלא מצאת בו. וישכבו במיטותיהם לנוח, כי עייפו מעמל הדרך.

ויהיה בקום בני הכפר בבוקר והנה היכל, אשר לא ראוהו תמול שלשום. וייבהלו אל השופט לבשר לו את דבר הפלא. וישלח אחת השפחות לראות מי ומי הם בעלי ההיכל, ותכר השפחה את בן אדוניה, ותבוא ותאמר: בנך הוא ואתו אשת חמודים, אשר לא ראתה כמוה עין השמש מעודה…

ויקם השופט על רגליו, ויבוא אל בנו לברכו. וירא את אשתו ואת הכושי אשר שם. ובראותו את האשה סמר שערו על חזהו, כה אדיר היה זהרה. אכול קנאה שב האב אל ביתו ואת הדלת סגר אחריו.

ויהי היום ויקהל אליו את עושי דברו לאמור: לא אני קראתי לבני הבליעל, לא קראהו איש. לא אבותינו עשו בכישוף כמוהו, ואף אנו לא נעשנה. כל ההורג את בני, יבוא על שכרו…

וידבק בו אחד הפוחזים, וישלחהו לבצע את זממו. ויסובב בכחש את הבן, ויובילהו אחריו לצוד ציד נדיר. ויקח אותו הפוחז בשר מלוח ושתי דלעות מים. ויפל האיש את הארי ואת הנמר ואת הברדלס, וייעף. ויהי כי הציק לו הרעב ויאכילהו הפוחז מן הבשר המלוח. וילך האיש בשרב. ויצמא. ויתחנן לפני מלווהו לאמור: השקני נא מן המים כי מת אנכי. וימאן הפוחז להשקותו. ויפול האיש ארצה ויתעלף. ויגהר עליו הפוחז לאמור: אם נתון תתן לי את עינך האחת, ונתתי לך דלעת מים. ולא רוו המים את צמאונו. ויאמר: אם נתון תתן לי את עינך השניה, ונתתי לך את דלעתי. ויעזבהו הפוחז לנפשו וימהר לאביו להראות לו את שתי עיני בנו לאמור: הנה מת בנך במדבר ושתי עיניו לך לאות.

וישקול האב זהב וכסף לפוחז, וישא את רגליו ויברח משם. ויבוא השופט אל היכל בנו, והנה כושי בפתח הבית וחרבו על ירכו לאמרו: כל הבא אל הבית באין אדוני בו, אחת דתו למות! ויקהל השופט את עושי דברו ויצו להרוג את הכושי עבד הקוסמת. אולם כל הניגש אליו נופל שדוד ארצה. ויזעק האב את כל העם להלחם בכושי, ולא יכול לו איש, כי עבד האֵם הקוסמת הוא.

ויזחל האיש אנה ואנה במדבר, ויגיע לגזע עץ עבות. ויישן בצלו. וישמע בהקיצו קול נשר המצה על בניו, כי ביקשם לכסותו בצינת הליל, וימאנו ויאמרו הבנים: אב בנפש בנו יתנכל, כי הנה לאיש אשר עם גזע העץ, אבדו העיניים במצוות אביו. ויען הזקן: לוא שם על עיניו טרפי העץ הזה, וראה כאשר לא ראה מימיו. ויעש כעצת הנשר ותפקחנה עיניו. את הדברים אשר מתחת לכל דבר ראה, ולא היה איש כמוהו לעיניים. ויהיה כי ראו זאת בני הנשר ויכסו את אביהם המזקין. וירא האיש כי הקוסמת־אמו שלחה לו את הנשר למגן. ויפול על ברכיו: ברוכה את אמי־קוסמתי לעדי עד!

והיה בבוא האיש אל אביו השופט, לא הכירו, כי שונה טעמו בליל הבלהות במדבר. ויאמר לו השופט: אם תכה את הכושי ויכלת לו, אשימך לראש־ולשופט על העם הזה. וילך ויילחם מעלות השחר עד צאת הכוכבים וייעף הכושי מאד. ויהי בראות גבירתו כי ייכשל ותאמר לו: שכב להחליף כוח, ואני אצא להלחם לאישי. ותצא והנה באישה היא נלחמת… ויען: הלחמי! ויספר לה בהחלמו בה, את תעלולי אביו ואשר אמר לשימו לראש ושופט תחתיו. ויצו על הכושי לשים מעי דם על צוואריו למען ידקרהו וימיתהו למראית־עין.

למחרת היום דקר האיש את הכושי במעי הדם אשר בצוואריו, ויפול כמתבוסס בדמו. ויאמר אל הנקהלים: עדים אתם היום, כי הכיתי את הכושי. ויענו פה אחד: עדים!

ויקלה השופט הזקן את שבעת החכמים לשאול עצה מפיהם טרם ימסור לאיש הגבור את שבט עוזו. וישאלם: האייבם את אשת בני לקחתה לי לאשה? ויענוהו ששה חכמים פה אחד: יבם תייבמנה. כי נפל פחדו עליהם. אולם השביעי בחכמים קרא בקול: זימה היא ואין כמוה לתועבה! וישלוף הזקן את חרבו להמיתו, אך העם ניצבו לפניו כחומה בצורה. ויתלה השופט הצעיר את עיניו בחכם השביעי, והנה אמו־הקוסמת הוא. ויביאנה אל ביתו, אל בתה… וכל אשר קרה את האב ואת החכמים הפוחזים, הלא הוא כתוב בספר תולדות בני האדם למשפחותיהם.

מעתה נשא יום־יום השופט הצעיר את תפילתו לאמור: ברוכה את אמי־הקוסמת, אשר החיית את האמונה בלבי ובגינך לא פסו האהבה והרחמים הגדולים בעולם!

* * * * *

כאשר עבר כותב הטורים האלה בסיורו באחד המקומות אשר על שפת אגם הכסף, המכונה בפי העם ים, אירע כי קפץ עליו הלילה, ויאספהו אליו אחד מזקני הכפר להלינו. והנה בצאתו לשוח עמו לאור הסהר, ובהעלות טס הכסף את מערכת קסמיו, הצית הזקן את מקטרתו וישב על חלוקי האבנים לנוח. בשבתנו דוממים וכסופים, עבר לפנינו זוג צעיר, הוא זקוף קומה ומאיר עיניים והיא זהורה כולה מזוהר הכסף אשר לים. עיני נמשכו אחריהם.

בראות הזקן את אותות האהדה בעיני, סיפר לי את קורות חייהם. זה רק מקרוב לקח האיש אבילחם את העלמה רינה לאשה; אהבה מימי ילדותם היא — ועתה אין לך זוג שני כמותם לאושר. הפסיק הזקן. ינק ממקטרתו אחת ושתיים והוסיף: אולם אושרם בא להם רק אחר שפרצה מגפה בארץ, אשר הפילה את יטור האיכר, את נעמי אשתו העקרה ואת אבי אבילחם… הפסיק הזקן. אך בנשוב רוח צפון קרירה, הוסיף שלישית: הידעת את תפילת האנשים האלו בקומם ובשכבם:

— ברוכה את האֵם־הקוסמת הממיתה להחיות והמחיה להמית. ולא ייתמו האהבה והרחמים הגדולים לעולם! אמן!

כאשר הגענו הביתה ואני פניתי אל יצועי, שאלני הזקן: הירדת לעומקה של התפילה? אמרתי לו: אכן, תפילת יודעי־סוד היא זאת. אשרי הזוכים לאֵם־קוסמת!

צחק הזקן בטוב לבו ובצאתו הניע אצבעו באזהרה:

— אל תחלל את הסוד!—

לא חיללתי את הסוד, ידידי הזקן. חלילה!