בתוך: שלוש מיתות וסיפורים אחרים; תל אביב: מחברות לספרות, תשכ"ה 1964
הנפשות:
דונה בנבנידה, לבית אברבנאל
דונה גרסיה, לבית קורונל
דון פרנציסקו, רופא המלך
דון יצחק אברבנאל
לודוביקו
דון מאיר המלמד
דון יהוחנן קורונל
דון אלונזו
(מערת סתרים חצובה בסלע. כניסות צרות מימין ומשמאל לגברים, במרכז במת־אבן ובה מוצא־מחתרת. למעלה ממנה עזרת נשים. בעלות המסך נכנסת דונה בנבנידה לבית אברבנאל לעזרת הנשים, תוקעת את הנר הדולק שבידה בפמוט, יושבת ומשקיעה ראשה בזרועותיה. אחריה נכנסים בזה אחר זה, איש איש ונרו בידו, דון יהוחנן ודונה גרסיה אחותו, לבית קורונל; דון מאיר המלמד, סופר המלך בחברת אחד מזקן (דון אלונזו); דון פרנציסקו, רופא המלך; לודוביקו; ואחרון אחרון השר והטפסר דון יצחק אברבנאל).
דונה בנבנידה (באנחה, כמתפללת): ה', שמע בקולנו!
דונה גרסיה (מסיימת את הפסוק כמלגלגת): היש עמך פדות?
דון פרנציסקו: הפעם יש כנראה פדות לרבים, שנפקדו מסיבות שאין להרהר אחריהם. גם פאר העדה ונאמנה המעולה, ראש לנדיבים, דון אברהם קורונל, ואתו האשל הגדול השר והטפסר, החכם הכולל דון יצחק אברבנאל..
דון יצחק (נכנס): מקומו של אברבנאל לא נפקד. אדוני, אף לא ייפקד בשום שעת־חרום.
דונה גרסיה: אמת ויציב, דון פרנציסקו, מי שלא בא הפעם, לא לנו הוא.
לודוביקו: לפני ימים אחדים, ואפילו עוד לפני שעות מספר, היתה פתוחה לפנינו הדרך למרחב ולהצלה. דיברתי על לבכם, אבל —
דונה גרסיה: אסור לשבת בחיבוק ידים.
דונה בנבנידה: גרסיה, בתי, פניך חוורים כסיד. רבון כל העולמים, מה היה לך?
דון מאיר: היא חולה. ברור שחולה. גם אני… ובכלל… צריך שלום… מנוחה… דרכי שלום…
דון יהוחנן: דון מאיר מכריז שפניו לשלום. הוא השיב חרבו לנדנה. וכיון שהוא כך, ברור שגם הצד השני, שהוא כל כך “חלש” ודורש אך “צדק”, יאמר מיד אמן.
דון פרנציסקו (לגרסיה): גברתי האדיבה, היש לך סגולה טובה להחיות מתים? הלא אנשים מתים כולנו.
דון יצחק: הסו! בתי, השמיעי את דברך.
דונה בנבנידה: אוי לי.
דונה גרסיה: בין כך וכך חיינו מאפע. מי יתן היום פרוטה בשוק בעד חיינו.
דון פרנציסקו: ידוע וברור, המוות אורב לכולנו.
דון יהוחנן: הס!
דונה גרסיה: אבי, דון קורונל, פאר עדתכם, מתחנן לפני המלכה אישבלה… לא חזר זה יומים…
לודוביקו: זה כל מה שיש לו.
דון פרנציסקו: הלא חוץ מהמלכה קיים גם עמוד־הברזל של האמונה הקדושה, האינקוויזיטור הגדול, וקיים גם המלך פףרנאנדו!
דון אלונזו! ארור זה בר עמלק, סדום!
דון יצחק (לדון אלונזו): אל תסית. (לדונה גרסיה) והוסף? הסוף, בתי?
דונה גרסיה: הסוף הוא, שלפני הסוף הבא עלינו כחתף, עלינו לצאת על זאבי הערב בחרבות שלופות. את חיינו נמסור, זה פשר הגזירה, אך במחיר יקר. ידעו נא אף הם, כי לא צאן לטבח אנחנו. ואם יכריעונו, הרי רק משום שמעטים אנחנו נגד רבים. מכל מקום אל נא נתפתה להאמין ללשון הזאב המשוחה בדבש כזבים.
דון מאיר: אבל הרי… אני לשלום… וזה… כל זה… זה כמו מרד…
דונה גרסיה: מה חשוב השם, יהי מרד. מוות נגזר עלינו, גם אם נשב בחיבוק ידים, ואם נצליח להבקיע אל האניות שבחוף, נציל לא רק את דל חיינו, אלא גם את כבודנו המחולל. קומו, היו קברניטים של הספינה הנטרפת, ששמה ספרד!
דון אלונזו: הוא אשר אמרתי: מרד! יחי מרד היהודים! (דון יהוחנן מסתכל בו בחשד).
דון מאיר (בתמהון לדון אלונזו): אבל לא אמרתי… (דון אלונזו משתיקו).
דון פרנציסקו: לדידי (שולף חרבו) נכון אני להקיז דם הפעם, אף שלא לצורך. אם כי בדרך כלל אינני נמשך למאמצים בטלים. לפי עניות דעתי: אין לנו אף סדק של תקווה.
דון יצחק: לא הצלחה של רגע חשובה לנו, אלא הצלחה לדורות. הלא יתכן, כי ליחידים מן היהודים יתנו רשות ללכת, ואולי יתנו מחילה גם ליחידים מן האנוסים, אם יכו על חטא ויקבלו עליהם כל שיטילו עליהם. לא על דל חיינו אנו דנים עתה. העיקר הוא הכלל. אלפים מצפים לאות מצדנו. על פינו יחיו או ימותו, ולא רק החיים כך. האבות המתים והבנים העתידים להוולד תולים בנו עיניהם ודורשים מופת חותך. היש לנו רשות להחריב משכנות עמנו בארץ מולדתנו השניה כאן? הלא אם ראש נרכין בהכנעה, מי יודע אולי נציל מעט מזער מלוע הטורף. ר' יוחנן בן זכאי אילו היה חי כיום הזה, היה בוחר שוב ביבנה קיימת במקום ירושלים חרבה.
דונה גרסיה: ר' יוחנן בן זכאי הוא שהביא עלינו כליה. אלמלא יבנה, לא היה נשאר שריד ופליט לאבותינו, ולא היינו גם אנחנו עתה על עברי פי פחת.
דון יהוחנן: טוב לנו המוות פעם אחת ולא גסיסה דור דור.
דון פרנציסקו: הלא זאת היא תחבולת הטבע הערמומי לקיים את גזענו המעולה שבגזעים. וזה טעם פיזורנו בארצות…. חחח! אם כך ואם כך, לא אוציא את עצמי מן הכלל.
דון יהוחנן: נשלוף חרבות, נלחם!
דונה בנבנידה: אם היה עוד פתח־תקוה, עכשו יחריבו הכל בעצם ידיהם. דון יהוחנן, דונה גרסיה, בתי! אוי לי מכאן, ואוי לי מכאן!
דון פרנציסקו: נקום ונלך לקראת המוות. סוף־סוף טובה מיתת חרב משרפה על מוקד, לא אחת ולא שתים נאבקתי עם מר המוות, והצלחתי, כפי שעיניכם רואות. וגם אם חזק הספק שננוח פאר עם נשמות צדיקים שבגן־עדן שלמעלה, הרי…
דון יצחק: מה הוא סח!
דונה בנבנידה: רבון כל העולמים, סלח להם!
דונה גרסיה: דבר, דבר דון פרנציסקו, שעת וידויים הוא לנו.
דון פרנציסקו: זאת יודע אני אל נכון, וגדולי החכמים ידעו זאת לפני. אפלטון האלהי ואריסטו האראלי, היפוקרט וגלינוס ואחרים — המוות בו יבוא. מכל מכאוב, מכל צרה ושברון־לב יגאל. ריפאתי אותם: מלך ורוזן, שוע וקוע. לחמי נתנו לי ובשכר זה אמרו: לא יתכן רופא יהודי למלכים נוצרים. את דתי המירותי, כי מלאכתי לי עיקר גדול. אבל עכשיו די. שקר עשיתי לנפשי. די, אני אומר. קרב נא, המוות הגואל. כי אתכם אני, ואתם הולכים לקראתו. (שולף חרבו) הנהו: רום מעלתו המוות — שערי הגאולה נפתחים לפנינו.
דון יהוחנן: הסוסים נכונים באורוות, איש איש יפנה לעברו.נודיע לנאמניי העדות בכל הארץ. נשלח רצים אל אחינו שבכל הארצות. נשלח שליח אל האפיפיור, הלא במגילה שנתן לנו כתוב וחתום, כי רשות בידינו לחיות כרצוננו. נקבע את היום ואת השעה. נבחר לנו ראש, נשבע לו אמונים. ובשעה היעודה נצא חמושים. נלחם ולא נחמול, לא על עצמנו ולא על זולתנו. לא נחוס לא על מודע ולא על ידיד. כי כל אשר להם, לא לנו הוא. גדוד המוות אנחנו!
דון אלונזו: נגדע, ננתץ, נחריב! את כל היכלי ספרד, את בתי אלהיהם בנותיהם לחרפה ובניהם לחרב!
דון יצחק (נפתע מההסתה): מי ומי אתה, אדוני?
דון מאיר (משתדל לטשטש את דברי דון אלונזו): בעצם… אני אומר… לא צריך לשרוף את כל הגשרים… הלא יתכן שדון קורונל… בכל זאת יצליח בשליחותו אצל המלכה… ואולי עוד ישוב אלינו… ו…
דונה גרסיה: דון קורונל אחי, לא ישוב. הוא ינשק את המלכה בעכוזה וימיר את דתו. בוש לך דון מאיר המלמד. הלא אנוס אתה, לך לא יסלחו לא כאן ולא בשום ארץ אחרת. אחת דתך למות! מה טעם להתמהמה? הלא אף אני, האשה, שיניחו לה לברוח — נכונה אני יחד אתכם למות בגבורה.
דון יצחק: אבל אין עושים בבהלה, הבהלה היא האויב הגדול לאדם. ואף שהזכרתי את יבנה, ברור שגם אני נכון בשעת הצורך להקריב את חיי למען הכלל. אבל רק בשעת הצורך וההכרח. לכן צריך קודם כל להבטיח את האניות, להחליף את המלחים המפוקפקים באנשים נאמנים, וצריך לבדוק את הרוחות המנשבות עתה בחצר המלכות אף צריך להטות אוזן לקול העם בשווקים, אולי יש עוד ביניהם קצת ידידים…
דון אלונזו: דברי נועם, אמרי שפר! יחי ראש המורים היהודים, דון יצחק אברבנאל!
דון יהוחנן: מי הוא זה הקופץ תמיד בראש?
דון אלונזו (לדון אברבנאל): כעצתך אעשה, אצא לשווקים, אכרה אזניים, אפתח עיניים, בקרוב אשיבכם דברים ברורים. (יוצא)
דון יצחק: גם בעיני מוזר האיש. מי הביאו לכאן?
דון מאיר: אני… אני הבאתי אותו… נאמן הוא… דון… דון… דון אנריקו שמו.
דון יהוחנן: בעיני אינו נראה נאמן כלל וכלל. (רוצה ללכת אחריו).
דון יצחק (מעכבו): אחרת את המועד, בני. הספיק להתרחק, ואם בשוק תפגע בו, תביא עלינו כליה מיד.
דון מאיר: נכון… סוף־סוף אולי… בכל זאת בדרכי שלום…
דון פרנציסקו: אל פחד. הוא ישוב, אם בוגד ואם נאמן הוא, נאמן — כדי למסור מה שראה ושמע, בוגד — כדי להנות מפרפורי קרבנותיו.
דון יהוחנן: אבל הוא עלול להמיט עלינו אסון!
דונה גרסיה: מה כבר יעשה עוד פרעוש אחד.
דון יצחק: בין כך ובין כך אחרנו. כל רגע חשוב עתה שבעתים. על הנשים לשוב עתה לבתיהן. שמא יבווא אף שקשה להאמין בזה, שליחי המלכה. ואולי אף דון קורונל… חלילה לנו לסתום אפילו את הקטן שבפתחי התקווה.
דונה גרסיה: נלך, כי כך צווית. בשעת הצורך נודיעכם. אך דעו: דון אברהם קורונל, מי שהיה אבי, לא ישוב. אני יודעת את נפשו.
דון יצחק: הלוואי ותתבדי, בתי. לכנה לשלום.
דונה בנבנידה: (בניגון של תפילה): ה', שמע בקולנו ושלח לנו פדות. (יוצאת)
לודוביקו: עליכם לשמוע גם אותי. שתקתי, כי לא ידעתי, אם דרככם נכונה. אבל עכשו…
דון יהוחנן: מה פשר החידה:
דון פרנציסקו: מאז אמרתי לכם, כי איש דברים הוא.
דון יצחק: אחר שדון קורונל פנה לך עורף, רמזת כי מארץ רחוקה אתה בא. גלה לנו סודך, מי אתה?
דון יהוחנן: אכן, מי אתה?
לודוביקו: באתי אליכם בסתר, מארץ רחוקה. שמעו: יש ארץ ובה אחים רבים, המאמינים כי קרובה הישועה לבוא. הם שלחוני אליכם.
דון יצחק: עד היום לא שמענו על כך דבר.
לודוביקו: קומו, נצא מן ההרס לקראת ערש עתידות. נקים היכל חדש/, היכל אשר לא ימוט לעולם.
דון יהוחנן: אינני מבין דבר.
לודוביקו: זאת אומר לכם, אחי הנאמנים. על בלימה בנינו חיינו, בתי־העולם של אבותינו פזורים במערב ובמזרח. בכל אתר ואתר תמצא גולי ירושלים — או קבריהם. ובכל אתר ואתר קמים עלינו, או עתידים לקום עלינו זאבי־ערב שאופי דם, הבה נקבץ פזורינו!
דון פרנציסקו: אבל הבשורה, הבשורה שרמזת?
לודוביקו: וזה דבר הבשורה: מדבר אחים לבטח ישכונו. כולם מלומדי מלחמה, אנשי חיל, גבורים עשויים לבלי חת.
דון מאיר: גבורים…. בני חורין… אחים?
לודוביקו: אחינו והם בני חורין, ויש בדעתם לעלות אל ארץ הצבי, לבנות הריסותיה, להקים מעפר תפארתה, להחיות עצמות יבשות. להם החרבות ולכם הזהב. להם הכח ולכם הדעת והמחקר. אם נעשה אגודה אחת, מי ידמה ומי ישווה לנו? דל הוא האדם וסופו וסופו עדי עפר, אבל בשבת חכמים וגבורים יחדו, רקיעים ייבקעו, אור הגנוז יופיע, ומעשים ייעשו כאשר לא ראום הקדמונים מימיהם!
דון יצחק: מה האות, ומה המופת אשר בידך?
לודוביקו: זה המופת. וזה האות. כנפים אדירות נפרוש, נחבק אורות עולם! (הוזה) יגדל כבודנו, ירום הודנו, צבא חסידים מימיננו, עטרות זהב בראשיהם וכולם נהנים מזיו השכינה. שמים חדשים וארץ חדשה ומטוהרה, ואור הגמור, אור שבעתיים. ואשר נחשבו לנבלי־חרס עם מזוי ושסוי, יהיו כעצם השמים לטוהר, במעמד קדושים יעמדו, בין אבות עולם, אישים ותרשישים כולם. מי ישיר שיר גאולה, מי האיש החפץ חיים מאושרים ומיושרים שקץ אין להם.
דון יצחק: מבני המדבר? מורה או… או נביא?
דון פרנציסקו: שמא מבית המלכות?
דון יהוחנן: בן מלך!
דון מאיר: שולטן היהודים.
לודוביקו: מי אני ובמה נחשבים חיי. קומו נעשה אגודה אחת. זאת התקוה וזאת הבשורה אשר בפי.
דון־יצחק: ולא חששת לסכנות דרכים?
דון יהוחנן: עברת מדבריות שוממות, עם אוכלי אדם נפתלת, חיות טרף הכרעת, מי כמוך בגבורים!
דון מאיר: לא נתיראת מפראי אדם שואפי הדם, מהכיתות השונות של בני אכזר. אתה… אתה עשית כל אלה, נפשך שמת בכפך למעננו… אבל אנו… אנו חטאנו, אויה לנו! (בוכה)
דון יצחק: דון מאיר, הרגע נא, דון מאיר.
דון יהוחנן: איש איש למקומו דון יצחק יהיה לנו לראש.
דון יצחק: עוד חזון למועד, בני.
לודוביקו: הבטיחו אניות, אספו מכל שידכם תשיג, מהרו פן תאחרו את המועד האחרון.
דון מאיר: אחרתם… אוי לי כי אחרתם! (כורע על ברכיו) הנני והנני! קחוני, הלקוני, חנקוני, שרפוני! כי אני הסיבה לכשלונכם.
דון יצחק: דבר, דבר, דון מאיר.
דון יהוחנן (מטלטלו): דבר, דו מאיר, דבר דברים ברורים.
דון מאיר: אחרתם, נמכרתם!
דון פרנציסקו: מי מכר? מי? הרי לא אתה, דון מאיר?\דון מאיר (קם על רגליו): אני… אמנם אני. אני בגדתי בכם.
דון יהוחנן (חונקו): מלשין! מנוול!
דון יצחק: הרף ממנו. ידבר. אולי נספיק להציל. (חרש) ואולי מן השמים הוא שכך נתגלגלו הדברים.
דון פרנציסקו (לדון מאיר): דבר!
דון מאיר: היודעים אתם מי האיש, אשר הבאתי אליכם?
דון יהוחנן: הוא שחששתי, מלשין!
דון מאיר: מלשין.
דון יהוחנן: למה לא נזהרנו. הלא בעצם ידינו…
דון פרנציסקו: דון מאיר, דבר!
דון מאיר: זה היה דון אלונזו.
דון יהוחנן: המנוול. מאז ו מעולם חשדתי בו.
דון יצחק: דון אלונזו, כלי־השרת הידוע של דון חואן האכזר, הלא היה מוסר לנו מסודותיהם?
דון יהוחנן: כך דרכם של המלשינים. מוסרים לכאן ומוסרים לכאן, ונשכרים מכל צד.
דון מאיר: איים עלי. אמר שימסרני לשריפה על מוקד, אם לא אכניסנו דעתי נטרפה עלי מפחד.
דון פרנציסקו: טפש מטופש.
דון מאיר: את חיי לא הצלתי, ובכם בגדתי. מה זה עוללתי! (מטיח ראשון בכותל)
דון יצחק: הסו! מה יתן ומה יוסיף עוד בוגד אחד במחננו. חזקו ואמצו. עדיין לא הכל אבוד.
מסך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.