‘וְתַעֲנוּגוֹת – זוֹ תַעֲנוּגָה שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל’

‘וְתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי הָאָדָם – אֵלּוּ הָאַגָּדוֹת’

 

הקדמה    🔗

לכל עם הישוב על אדמתו יש אוצר רב של מסורת, זכרונות, ספורים, אגדות ושירים על כל מקום ומקום, על כל צמח וחי במולדתו. אוצר זה של אגדות המולדת הוא חלק מהווי התרבותי של האומה בארצה. כל אכר ורועה, החי בחיק הטבע ומכיר יפה את סביבתו, יודע לספר את האגדות השזורות בה. באגדה משתקף יחסו של העם אל ארצו, של האדם אל נופו, אהבתו אל מקומותיו, אל האישים שפעלו בהם ואל הזכרונות הקשורים בהם. כל דור ודור מוסיף נופך משלו אל מורשת האבות. כל מאורע בחיי האומה מעלה נדבכים חדשים באגדת המולדת והיא מתרחבת וגדלה. אגדת המולדת מהווה נכס יקר ומאלף, שופע חיים, יצירה עממית מקורית, וימיה – כימי העם ותולדות ארצו – מולדתו.

גם לעם ישראל, בשבתו בארצו, היתה אגדת מולדת רבה ומסועפת. בה השתקפו תכונות העם ויחסו אל מולדתו ואל המאורעות השונים שהתרחשו בה, אהבתו אל הצמח והחי ואל היקום מסביב. בשבתות ובמועדים, בהתאסף המונים בצלי אילנות, היו הזקנים מספרים את אגדות המולדת, והצעירים היו מטים אוזן קשבת להן, מתפעלים ומתרגשים מהן. האגדות נטעו בלבותיהם את האהבה אל סביבתם, אל נופם ואל האישים שחיו ויצרו בו. בעלי הדמיון והחזון הוסיפו אל אגדת המולדת נופך משלהם והרחיבוה. חיי ההמונים בטבע, ההסתכלות בו, המגע החי עם מעינות, סלעים, מערות, צמחים בעלי־חיים וכו', נתן מקורות גידול ושפע לאגדת המולדת העממית, יצירת ההמונים בארצם – מולדתם.

בדורות הבאים, עם הקמת מרכזי תורה ובתי־מדרש בישובי ישראל, התחילו להיווצר גם בהם, בקרב מעמד הלומדים, אגדות מולדת, דרושים על שמות מקומות או פסוקים במקרא, הבנויים על יסוד הסתכלות יפה בארץ והכרת טבעה וטיבה, ברבים מן הדרושים הללו נשמעים הדיה של האגדה העממית, יצירת השדה שעובדה בבית־המדרש, ומאידך גיסא רבות מיצירות בית־המדרש יצאו והתפשטו בעם והיו נחלת ההמונים והשתלבו באגדת המולדת העממית.

עם חורבן העם וארצו, דלדול ההמונים בכפריהם ונדידת רבים מהם בגולה, נצטמקה גם אגדת המולדת. יצירת דורות רבים ירדה לטמיון. בלי קרקע אין לאגדה יכולת קיום וגידול. הנודדים אמנם נטלו עמם משרידי אגדת המולדת, אולם בגולה איבדה אגדה זו ערכה וטעמה וניטלה חיותה. היא נהפכה ברבות הימים לצרור אגדות תלושות ופורחות שלאט לאט צמקו, נעלמו ונשכחו. בארצות הגולה ירשה את אגדת המולדת הטבעית והבריאה, מסורת עריגה אל ימות משיח, אל ארץ־ישראל לעתיד לבוא ואל ירושלים של מעלה, טבולה בהזיות דמיון הישראלי הנתון בכבלי גלות.

לאשרנו לא אבד כליל אוצר אגדות המולדת. בספרות הקדומה של ישראל נשארו פה ושם שרידים וקטעים מהן, שבהם מפעפע ריח הארץ, טבעה ואופיה. במקרה השתלבו אלה בתוך מסכת הספרות בכתבי־הקודש, במשנה, בתלמוד ובמדרש. שרידים אלה של אגדת המולדת המשובצים בספרות, נטעו בקרב ההמונים בגולה את האהבה אל ארץ אבות רחוקה, עזובה ודוויה, ובניה נכספים וכמהים אליה…

המסורת הערבית בארץ קלטה אל קרבה עוד מימים קדומים לא רק שמות מקומות עבריים, אלה גם קטעים מהפולקלור העברי הקדום. יש והם שונו לפי רוחם והשגתם. בפולקלור הערבי מצויות אגדות על מקומות בארץ ואישים ישראליים שתוכנן עברי ובהן נשמע הד מאגדת מולדת קדומה. הכנסת אגדות אלו לספרות ישראל הריהי בחינת החזרת אבידה, לאחר שעברו עליה גלגולים רבים מאז ועד היום.

עם שיבתנו לארץ בדורנו והתעורותנו באדמת מולדת, הופרה קרקע גידולה של אגדת המולדת. החיים העבריים בתקופתנו על אדמת אבות יקרה, יצרו כבר אגדות מולדת חדשות, מהן בנויות על יסודות קדומים, ומהן – על יסודות חדשים מושרשים בהווי העברי הקם לתחיה במולדת, בחיק הטבע ובשבילי הנוף הנהדר.

בספרי זה, אגדות ארץ־ישראל, השתדלתי לכנס את כל האגדות על המקומות השונים מתוך הספרות העברית הקדומה: כתבי־הקודש, המשנה, התוספתא, התלמוד, המדרש ומספרות עולי־הרגל של ימי־הביניים. כן אספתי מהספרות הערבית בעיקר אותן האגדות שתוכנן הוא עברי קדום. קצת אגדות באו מהספרות הלועזית, בעיקר של עולי־רגל נוצריים מדורות קדומים. כן כינסתי אגדות חדשות שנוצרו בארץ בקרב ישראל ואגדות מפי ערבים שתוכנן עברי, וגם קצת אגדות ערביות טיפוסיות, לשם השוואתן אל האגדות העבריות המקוריות.

הספרות העברית עשירה מאד באגדות על קברים קדושים. כן רווחות הן בקרב ההמונים יושבי הערים הקדושות בארץ. האגדות על הקברים לא הובאו בספר זה, אלא כונסו בספרי “מצבות קודש בארץ־ישראל”, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים.

ראשיתו של ספרי, אגדות ארץ־ישראל, חלה לפני עשרים וארבע שנים. בשנת תרפ“ט (1929) יצא לאור ספרי בשם זה ובו 150 אגדות על מקומות, וכן גם קצת אגדות על צמחים וחיות. מקץ שלש שנים, בשנת תרצ”ב (1932), יצא ספרי באנגלית, ביתר הרחבה, ובו כינסתי 217 אגדות על מקומות שונים בארץ. בספרי במהדורתו השלישית מובאות כ־600 אגדות ערוכות לפי אזורי הארץ, עריה וכפריה. ספרי זה במהדורתו הרביעית סודר מחדש ונוספו בו אגדות רבות. מכיל כ־1000 אגדות מולדת.

מר שלמה שפאן, תל־אביב, הואיל בטובו הרב לקרוא חלק מאגדות ירושלים. מר אברהם אבן־שושן (בעל “המלון החדש”), ירושלים, קרא את הספר בכתובים ובעלי־ההגהה, קריאתם היתה יעלה. ויעמדו נא על הברכה והתודה!

ספרי זה נכתב בתקופה גדולה בתולדות ישראל, בימי מאבק קשים נגד גזירות השלטון הבריטי שאמר לצמצם ולהפסק את גידולנו במולדת, ובשעה שאומות העולם הכירו במדינת ישראל. הספר נכתב בירושלים בימים של עוצר ממושך, חיפושים מטרידים, רעב וצמא, באווירה של יריות והפצצות קשות. ולאחר מכן – בימים של התרוממות רוח עם הכרזת מדינת ישראל ועמידת הגבורה של הישוב בהגנת חייו. בית־הדפוס, שבו הודפס הספר, פוצץ קשה בפצצה זידונית בלב ירושלים העברית, וחלק גדול מסידור הספר נשמד. הדרך אל הספריה הלאומית שובשה. זה הכביד על העבודה. פרקים רבים נכתבו והגהות נקראו בתוך עמדות הגנה ותצפית מול קווי האויב, בימי הפגזה קשים. אולם עלית השחר של מדינת ישראל עודדה את הכותב בכתיבת ספרו בצוק העתים. אגדה בת אלפיים שנה על מלכות ישראל היתה למציאות חיה. אכן נתקיימו דבריו של החוזה הגדול של המדינה העברית מלפני יותר מחמשים שנה: “אם תרצו אין זו אגדה!”

תפקידו של ספרי זה המוגש לפני הקורא הוא להפיץ בעם את אגדות המולדת, מורשת אבות מני קדם. מי יתן וספרי זה ישמש ערוגה רעננה לצמיחת אגדת מולדת חדשה ברוח ישראל ובמסורתו, ולפי טבע ואופי ארצו הקדומה – ארץ אבות ובנים.

ירושלים, יום־העצמאות תש“ט, אלול תשי”ג

זאב וילנאי

* * *

במהדורה זו, השמינית, נוספו אגדות ותמונות רבות, והיא סדורה מחדש. בהם גם שובצו הציורים והתמונות בתוך הטקסט. בשני הכרכים מובאים כ־1100 אגדות, מסורות, מימרות קדומות וחדשות.

ירושלים תש“מ, ל”ב למדינת ישראל

זאב וילנאי

 

1. ירושלים – מרכז העולם    🔗

כה אמר אדני יהוה: 'זאת ירושלם

בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות'

(יחזקאל)

במרומי ההרים בנויה ירושלים – עיר הנצח מרכז חיי ישראל על אדמתו במשך דורות רבים. בתחום בתיה מתנשא הר המוריה, שעליו היה בית־המקדש – לב האומה הישראלית. הקדמונים האמינו שירושלים נמצאת באמצע העולם, שהיה בעיניהם בדמות טבלה שטוחה ועגולה.

א. בירושלים ראשית העולם ואחריתו    🔗

‘ה’ בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה'

בירושלים עיר ציון, במרומי הר המוריה, ניצב סלע גדול ובולט. – ‘אבן השתיה’. לפי אמונת הקדמונים, אבן זו היא היסוד של כל העולם ונמצאת באמצעו, ולפיכך קראו לה ‘השתיה’ – היסוד.

רבותינו דרשו על אבן זו: ‘ושתיה היתה נקראת. תנא, שממנה הושתת העולם, שנאמר (בנבואת ישעיהו): לכן כה אמר אדוני ה’ הנני יסד בציון אבן – אבן בוחן פנת יקרת מוסד'…

'מציון נברא העולם… העולם מאמצעיתו נברא…

אבן ירה הקדוש־ברוך־הוא בים. ממנה נשתת העולם'…

בשיחת חכמים על בריאתו של העולם שאלו: 'ומניין בראו? – מציון, שנאמר (בספר תהילים): 'מציון מכלל יופי אלהים הופיע… – מכלל יופיו של עולם…

ובזמן שיחדש הקדוש־ברוך־הוא את עולמו – מציון מחדשו.

שנאמר (בנבואת ישעיהו): ‘נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים'…

ב. מירושלים ניזון כל העולם    🔗

‘וברא ה’ על כל מכון הר־ציון'

בזוהר הקדוש, ספר הספרים של המקובלים מסופר: 'כשברא הקדוש־ברוך־הוא את העולם, התקין לו שבעה עמודים, שעליהם הוא עומד. וכל העמודים עומדים על עמוד אחד יחידי…

והעולם כשנברא – נברא מהמקום ההוא, שהוא שיכלול העולם ותיקונו שהוא נקודה אחת של העולם ואמצע הכל.

ומי הוא? – ציון!…

וציון היא העוז והנקודה של כל העולם, ומהמקום ההוא נשתכלל כל העולם ונעשה, ומתוכה כל העולם ניזון'.

ג. ירושלים – אמצע העולם    🔗

חכמי ישראל דרשו על דברי יחזקאל הנביא: ‘יושבי על טבור הארץ’ – 'ארץ־ישראל יושבת באמצעיתו של עולם.

וירושלים – באמצע ארץ־ישראל.

ובית־המקדש – באמצע ירושלים.

וההיכל – באמצע בית־המקדש.

והארון (הברית) – באמצע ההיכל.

ואבן השתיה – לפני ההיכל, שממנה הושתת (נוסד) העולם':

המקובלים בצפת נהגו לשיר שיר שבח מיוחד על קברי־הקדושים ובו גם נאמר: "ארץ הקדושה, יקרה וחמודה…

באמצע העולם, הוסד יסודתך…

כי את הנבחרת, פנה מיוקרת ואבן הראשה"…

במפות העולם שהוכנו בימי הביניים מצויר העולם בדמות מעגל גדול ובמרכזו מסומנת ירושלים – טבור העולם (תמונות 1־2).

ד. ירושלים – טבור הארץ    🔗

‘ירושלים עינו של עולם’

יצירת העולם הזה דומה ליצירת הוולד בתוך רחם אמו: מה ראשיתו של הוולד מהטבור שבבטנה, כך בריאת העולם, ראשיתו מטבור שהוא ירושלים.

וכה דברי האגדה: 'ברא הקדוש־ברוך־הוא את העולם כילוד אשה. מה הילוד הזה מתחיל מטבורו ומשם הוא מתחיל והולך – כך העולם, התחילו הקדוש־ברוך־הוא מטבורו ומשם נמתח לכאן ולכאן.

ואיה טבורו? – זו ירושלים. טבורו עצמו – זה המזבח'.

המזבח היה ניצב באמצע בית־המקדש בימי קדם, בצד אבן השתיה.

ה. העולם דומה לעין וירושלים בבת־העין    🔗

‘ירושלים עינו של עולם’

בימי קדם חשבו שצורת העולם דומה לגלגל, כמו העדשה. אמרו הקדמונים: ' מה עדשה זו עשויה כגלגל, כך העולם עשוי כגלגל'.

שמואל הקטן, בן המאה הראשונה, מדמה את העולם ואת ירושלים במרכזו לצורת העין של האדם. הוא אמר: 'העולם דומה לגלגל עינו של אדם:

לבן שבו – זה אוקיינוס, שמקיף את כל העולם.

שחור שבו – זה העולם.

מפת העולם וירושלים במרכזו

משנת 1250 בקירוב

המפה מצורפת לכתב־יד לטיני של ספר תהלים, ולפיכך היא נקראת ‘מפת תהלים’, המפה באה להסביר את דברי המשורר: “ואלהים מלכי מקדם, פועל ישועות בקרב הארץ” (תהלים עד, יב)

במפה מצוירות שלוש יבשות התבל. משמאל, למטה – אירופה. מימין – אפריקה ולמעלה – אסיה. באמצע עיגול כפול המציין את ירושלים – Jherusalem. בימין: – sion m(ons). למטה בית־לחם Be(t)lehem. מעל לירושלים: נחל קדרון – torrens cedron מימין יריחו Jerico, באר יוסף – puteus josef. מזרחה נהר הירדן, היוצא לפי המפה, מהרי הלבנון – m(ons) liban(o)s משני מעינות סמוכים, האחד: יאור – jor והשני: דן – fl. dan ולפיכך, לפי אגדת ימי־הביניים, קראו לו: ירדן.

הירדן זורם אל הכנרת ובה מצויר דג. למעלה שמה התלמודי: גינסר genesar. על חופה העיר: טבריה – thiberiadis ובית־צידה – bethesida. בצדה: כרזים – coroza. מהכנרת זורם הירדן אל ים המלח, בשמו הלועזי: ים המות – mare mirtuum. מתחת לירדן מצויר הר גבוה שבו ניסה השטן את האדון (ישו הנוצרי). זהו הר הארבעים, ערבית: ג’בּל קרנטל, המתרומם על פני העיר יריחו, מי הירדן וים המלח.

בחוף ים התיכון הערים: עכו – acaron, קיסרי הארץ־ישראלית – cesarea palestinae. אל מול חוף ארץ־ישראל – איים אחדים.

המפה, כתב־יד, שמור בספרית המוזיאון הבריטי, לונדון.

העולם בצורת עלה תלתן ובאמצעו ירושלים תמונה משנת 1585

מתוך ירושלים – Jerusalem המצוירת באמצע, מסתעפות שלוש יבשות תבל. מימין – אסיה, משמאל אירופה, ולמטה – אפריקה. בפינה משמאל, יבשת אמריקה, הארץ החדשה – America, Terra Nova נתגלתה כמאה שנה לפני ציור המפה הזאת. מעל יבשת אירופה מצוירת: אנגליה – Anglica, ובקרבתה: דניה – Dania. בין אפריקה ואירופה: ים התיכון – Mare maditerraneum. בין היבשות אפריקה ואסיה: הים האדום Mare Rubrum, והוא שמו הלועזי של ים סוף. בחופו משתרעת: ערב – Arabia.

קומט שבשחור (בבת־העין) – זו ירושלים.

פרצוף שבקומט (האישון) – זה בית־המקדש, שיבנה במהרה בימינו בימי כל ישראל, אמן' (ציור א).

המקובלים בסוף ימי־הביניים, אמרוּ: ארץ־ישראל – אמצע כל הישוב, כדמיון בת־עין שבאמצע העין, שמשם נמשך כל ראות העין… כי כל העולם בצורת עינו של אדם'.

ו. עינים על אבן השתיה    🔗

‘האדם יש לו עינים, והארץ יש לה עינים’

הזוהר הקדוש מספר על עינים הנמצאות על אבן השתיה. ולפי דבריו היא אותה האבן הנזכרת בנבואתו של זכריה בפגישתו עם יהושע הכהן הגדול.

העולם דומה לעין ובמרכזו ירושלים ובית־המקדש

וכה דברי הזוהר: 'בוא וראה אבן זו יש עליה שבע עינים (כמו שנאמר בנבואת זכריה: 'כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע), על אבן אחת שבעה עינים… (שבעה אלה עיני יהוה המה משוטטים בכל הארץ).

ז. ממה נבראה אבן השתיה?    🔗

‘איפה היית ביסודי ארץ… מי ירה אבן פנתה’.

בזוהר הקדוש מסופר: 'בוא וראה: אותה אבן נבראה מאש ומרוח וממים ונגלדה מכולם ונעשתה אבן אחת, והיא עומדת על תהומות. ולעתים נובעים ממנה מים ומתמלאות התהומות.

ואותה אבן עומדת לאות באמצע העולם, והיא האבן שהציב ושתל יעקב, שתילו וקיומו של העולם.

זהו שכתוב בתורה: ‘ויקח יעקב אבן וירימה מצבה… והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים’…

שכתוב (בספר תהלים): ‘מציון מכלל יופי אלהים הופיע’. מהמקום ההוא שהוא קצה השיכלול של האמונה השלמה'.

ח. אבן שתיה – על שום מה?    🔗

אבן השתיה נקראה אמנם מלשון ‘שתיה’ – יסוד. אולם אגדה אחת מוצאת בשם ‘שתיה’ התמזגות המלים: שת יה – שם יה, אלוהים, וכה דברי הזוהר: ‘ששת אותה הקב"ה, שיתברך ממנה העולם, משום שהעולם מתברך ממנה’¹

ט. מי הציב את אבן השתיה?    🔗

‘יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון’

הזוהר הקדוש מספר: 'כשברא הקדוש־ברוך־הוא את העולם זרק אבן אחת יקרה מתחת כסא כבודו, והיא שקעה עד התהום. ראשה האחד של אותה אבן נעוץ בתוך התהום וראשה האחר למעלה.

ואותו ראש עליון הוא, נקודה אחת שעומדת באמצע העולם, ומשם נתפשט העולם לימין ולשמאל ולכל הרוחות, והוא קיים בזכות אותה נקודה אמצעית.

ואותה אבן נקראת שתיה, שממנה נשתל העולם לכל העברים…

בשלושה דרכים נתפשטה הארץ מסביב לאותה נקודה…

אבן־השתיה במסגד כיפת־הסלע מעל האבן בנויה הכיפה הגדולה, הנשענת על עמודים וקשתות. הכיפה משובצת פסיפסים מגוונים ובפסוקים בערבית.

התפשטות ראשונה – זה בית־המקדש… וכל העיר ירושלים שבתוך החומות.

התפשטות שניה – כל ארץ־ישראל שנתקדשה בקדושתה.

התפשטות שלישית – כל שאר הארצות, מקום מושבם של שאר העמים וים האוקיינוס המקיף הכל'.

י. אבן השתיה – מקור המעינות    🔗

‘ארץ־ישראל שותה תחילה – וכל העולם כולו לבסוף’

‘ארץ־ישראל משקה אותה הקב“ה בעצמו – וכל העולם כולו ע”י שליח’.

יש מחכמי ישראל שדרשו ואמרו, שהאבן נקראה שתיה לא מלשון יסוד, אלא מלשון שתיה של מים. היא נקראת כך, משום שביסודותיה טמון מקור כל המעינות המשמשים מי שתיה לתושבי העולם.

המשורר במזמורו על ציון מהררי קודש, מזכיר את כל המעינות אשר בה:

'מזמור שיר יסודתו בהררי קדש.

אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב.

נכבדות מדובר בך עיר האלהים סלה…

ולציון יאמר… והוא יכוננה עליון…

כל כל מעיני בך'²

יא. השם המפורש ‘יהוה’ על אבן השתיה    🔗

‘ההוגה את ‘השם’ באותיותיו – אין לו חלק לעולם הבא’

‘כל מי שמפרש שמו של הקדוש־ברוך־הוא – חייב מיתה’

האגדה העברית מספרת, ששמו המפורש של הקדוש־ברוך־הוא ‘יהוה’, חרות על אבן השתיה. על דברי קוהלת: ‘את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף’. אומר המתרגם הארמי שזהו רמז לשם המפורש של אבן השתיה: 'השם הגדול (שמא רבא) שהיה כתוב ומפורש על אבן שתיה והאלוהים שמר עליו בסוד גדול, כדי לא לעורר את היצר הרע בלב האדם וירצה לדעת בעזרתו כל מה שיקרה באחרית הימים עד עולמי עולמות.

כאשר חפר דוד המלך את היסודות לבית־המקדש, מצא אבן מונחת על פי התהום ועלייה חרות ‘השם המפורש’. לקח דוד את האבן הזאת ושם אותה על אבן השתיה, במקום שנבנה קדש־הקדשים.

החכמים חששו שמא יכנס אדם אל קדש־הקדשים, ילמד את ‘השם המפורש’ ובעזרתו יוכל להרחיב את כל העולם, חלילה וחס! לפיכך הציבו בכניסה אליו שני אריות עשויים ברונזה. והיה כאשר למד מי שהוא את ‘השם המפורש’ ויצא החוצה, היו האריות שואגים – ו’השם' היה נשכח ממנו…

מראה פני אבן־השתיה, מלמעלה באבן חור הנוקב אל מערה חצובה בתוכה. מימין, למעלה: מגדל קטן.

מסופר על ישו הנוצרי, שנכנס בחשאי אל קדש־הקדשים ולמד את ‘השם המפורש’, כפי שהיה חרות על אבן השתיה. הוא העתיק את ‘השם’ על קלף, חתך את בשרו ושם בו את הקלף. כאשר יצא מהמקדש שאגו אליו האריות וזכר ‘שם המפורש’ יצא מראשו, והוא שכחו. בצאתו מחוץ לעיר חתך את בשרו והוציא מתוכו את הקלף עם השם המפורש ולמדו היטב בעל־פה, ועל ידי זה יכול היה לעשות את נפלאותיו ומופתיו…³

יב. אבן השתיה – אבנו של יעקב אבינו    🔗

כשקם יעקב משנתו בבית־אל, מצא למראשותיו אבן והקימה למצבה.

'מה עשה הקב"ה? – נטל רגל ימינו וטבע אותה עד עומק תהומות…

לפיכך נקראת אבן שתיה, ששם טבור הארץ ומשם נמתחה כל הארץ העליה היכל ה' שנאמר (בתורה): ‘והאבן הזאת אשר מצבה יהיה בית־אלהים’.

האגדה מוסיפה: ‘ונפל (יעקב) ארצה לפני אבן שתיה והיה מתפלל לפני הקדוש־ברוך־הוא ואומר: רבונו של עולם, אם תשיבני למקום הזה בשלום אזבח לפניך זבחי תודה’…

על דברי התורה: ‘ויצא יעקב… ויפגע במקום’, אומר המדרש: ‘התפלל בבית־המקדש’. ועל דברי התורה: ‘מה נורא המקום הזה’. – מוסיף המדרש: ‘מלמד שראה יעקב אבינו את בית־המקדש בנוי וחרב ובנוי ומשוכלל לעתיד לבוא’. רש"י מפרש ‘מה נורא המקום הזה’ – יעקב קראו לירושלים בית אל… ועל שם היתה עיר האלהים… והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם'…

על דברי התורה: ‘אכן יש ה’ במקום הזה' – אמרו הקדמונים: ‘זה הר המוריה שהשכינה בו לעולם’.

רש"י אומר: ‘בית־אל… ירושלים. ועל שם יהיה בית־אלהים, קראו בית־אל והוא הר המוריה’…

כן יסופר, שיעקב ‘ראה ירושלים בנויה בארץ, וירושלים בנויה בשמים’.

אגדה אחת מתארת את הסולם שהתגלה ליעקב בחלומו: ‘הסולם הזה עומד בבית־המקדש ושיפועו מגיע עד בית־אל’…

רבים מעולי הרגל הנוצרים בימי־הביניים קוראים להר המוריה – בית־אל, ומספרים שכאן המקום שבו נח יעקב אבינו בדרכו וכאן חלם את חלומו המפורסם, ואבן השתיה היא אותה האבן שהציב יעקב אבינו…⁴

יג. מאין נגזרו לוחות הברית?    🔗

התורה מספרת על עליתו של משה רבנו אל מרומי הר סיני לקבל מאת הקדוש־ברוך־הוא את שני לוחות הברית, כמו שמסופר בתורה: ‘שני לוחות העדות לוחות אבן כתובים באצבע אלהים’.

הזוהר־הקדוש מוסיף: ‘אותם הלוחות נגזרו מכאן (מאבן השתיה)’.

יד. על אבן השתיה ארון הברית    🔗

רבותינו מספרים: 'אבן היתה שם (בבית־המקדש) מימות נביאים הראשונים ושתייה היתה נקראת… שבתחילה היה שם ארון נתון עליה. כשניטל ארון עליה היו מקטירין קטורת שלפניי ולפנים.

רבי יוסי אומר: ממנה נשתת העולם…'

רבותינו מתארים את כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקדשים, בבית־המקדש: 'עד שלא ניטל הארון היה נכנס ויוצא לאורו של ארון.

משניטל הארון היה מגשש ויוצא.

למה נקרא שמה אבן שתייה? – שממנה הושתה (הושתת) העולם'…

טו. מלאך ה' על אבן השתיה    🔗

‘אבן שתיה – בית הבחירה, גורן ארנן – דביר המוצנע’

במרומי הר המוריה היתה הגורן של ארנן, או ארונה (ארניה) היבוסי. פה התגלה אל דוד המלך מלאך ה' שבא להשחית את ירושלים, כי דוד מנה את ישראל ולפיכך עורר נגדו את חרון האלוהים.

מסופר בספר דברי־הימים: ‘וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה’ עומד בין ארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים. ויפול דויד והזקנים מכוסים בשקים על פניהם.

ויאמר דויד אל האלהים: הלא אני אמרתי למנות בעם, ואני הוא אשר חטאתי והרע הרעותי ואלה הצאן מה עשו? – ה' אלוהי תהי נא ידך בי ובבית אבי….

ומלאך ה' אמר… לדויד כי יעלה דויד להקים מזבח לה' בגורן ארנן היבוסי…

ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים ויקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה'….

שלמה בן דוד בנה בגורן ארנן את בית־המקדש, כמו שמסופר בספר דברי־הימים: ‘ויחל שלמה לבנות את בית ה’ בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגורן ארנן היבוסי'.

ההיסטוריון הנודע של תקופת הצלבנים וילהלם איש־צור מספר, בקירוב בשנת 1175, על המסגד הגדול, מסגד־עומר, הבנוי במרומי הר המוריה שהפך ע"י הצלבנים לכנסיה מפוארת – מקדש הצלבנים. הוא מספר: ‘במרכז המקדש, בפנים שורת העמודים, ישנו סלע (אבן השתיה) לא גבוה ביותר ובו מערה. לפי המסורת, פה הופיע המלאך בשם האלהים שבא להביא מגפה על ישראל, עונש לדוד על אשר מנה את ישראל’…

טז. יונה הנביא ראה את אבן־השתיה    🔗

בתפילתו קורא יונה הנביא: ‘ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך, אך אוסיף להביט אל היכל קדשך… לקצבי הרים ירדתי… בהתעטף עלי נפשי את ה’ זכרתי ותבוא אליך תפילתי אל היכל קדשך'.

האגדה מספרת: כשנבלע יונה הנביא בתוך הדג, זכה לראות, בין שאר דברים, את יסודותיה של אבן השתיה, הניצבת מתחת להיכל ה' בירושלים.

ואלה דברי האגדה: 'מרגלית אחת היתה תלויה במעיו של דג שמאירה ליונה, כשמש הזה שהוא מאיר בצהרים, ומראה לו כל מה שבים ובתהומות.

אמר לו הדג ליונה: אין אתה יודע שבא יומי להאכל בפיו של לויתן? – אמר לו: הוליכוני אצלו.

כשבא אצלו אמר יונה ללויתן: בשבילך ירדתי לראות מקום מדורך, שאני עתיד ליתן חבל בלשונך ולהעלותך ולזבוח אותך לסעודה הגדולה של צדיקים.

הראהו חותמו של אברהם, אמר: הבט לברית! – וראה לויתן וברח מפני יונה…

אמר לו (יונה לדג): הרי הצלתיך מפיו של לויתן, הראני כל מה שבים ובתהומות. והראהו ים סוף שעברו בתוכו ישראל…

והראהו עמודי ארץ ומכוניה… והראהו היכל ה'…

והראהו אבן שתיה קבועה בתהומות תחת היכל ה' ובני קורח עומדים ומתפללים עליה.

אמר לו הדג ליונה: הרי אתה עומד תחת היכל ה', התפלל ואתה נענה…

והתחיל יונה להתפלל לפני הקדוש־ברוך־הוא מיד רמז הקדוש־ברוך־הוא לדג והשליך את יונה ליבשה.

ראו המלחים את כל האותות והנפלאות הגדולות שעשה הקדוש־ברוך־הוא עם יונה, מיד עמדו והשליכו איש את אלהיו בים… וחזרו ליפו ועלו לירושלים… ועליהם הוא אומר: על הגרים גרי הצדק…'

יז. אבן־השתיה והטויה של נשי ישראל    🔗

האגדה העברית אומרת למצא קשר בין השם ‘אבן השתיה’ ובין המלה הארמית ‘שתיה’, היינו טויה, הנחת החוטים לאורך הנול, מזה הבטוי ‘שתי וערב’.

הואיל ומיום חורבן בית־המקדש נפסקה הברכה שהיתה שופעת לישראל מאבן השתיה, לפיכך נוצר כנראה מנהג נשי ישראל לא לטוות מאחד באב ועד תשעה באב, בימי האבל על חורבן בית־המקדש.

הקדמונים מצאו רמז לדבר במאמר המשורר בתהלים:

‘כי השתות יהרסון – צדיק מה פעל?’

רבותינו דרשו: ‘השתות יהרסון’ – בית־המקדש יהרס'.

יח. מלאכים וכרובים על אבן־השתיה    🔗

הזוהר הקדוש מספר, שעל אבן השתיה מרחפות להקות מלאכים וכרובים, ומכאן מתברך העולם כולו.

'בשעה שזורחת השמש אותם כרובים העומדים במקום זה… מקישים כנפיהם למעלה ופורשים אותן ונשמע קול הניגון של כנפיהם.

במשמרת השניה אותם כרובים מקישים כנפיהם למעלה ונשמע קול ניגונם…

ומה שירה היה אומר בשעה זו: (דברי תהלים), הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב, ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם'!

במשמרת השלישית כרובים אלו מקישים כנפיהם ואומרים שירה… וכי הכוכבים והמזלות שברקיע פותחים בשירה…

אותם מלאכי עליון למעלה וישראל למטה, כולם נאחזים באבן (השתיה) זו, והיא עולה למעלה להתעטר באבות ביום.

ובלילה הקדוש־ברוך־הוא בא להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן'…

יט. עטרת הזהב על אבן־השתיה    🔗

‘ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל’.

האגדה העברית מספרת על עשרה אותות הבאים לעולם באחרית הימים ומודיעים על בואו של משיח ישראל.

'האות השביעי – יצא מלך אדום ויבוא בירושלים. ויברחו מלפניו כל בני ישמעאל והולכים לתימן. ונתקבצו חיל גדול ויצא עמהם איש ושמו חוטר ויהיה מלך… ויהרג חוטר מאדום הרבה, ויברח מלך אדום מלפניו.

וימות חוטר וישוב מלך אדום פעם שניה לירושלים ויבוא בהיכל ויקח את עטרת הזהב אשר על ראשו וישים אותה על אבן־השתיה, ואומר: רבונו של עולם! כבר החזרתי מה שלקחו אבותי…

האות השמיני – הקדוש־ברוך־הוא מוציא את נחמיה בן חושיאל, הוא משיח שהשיב מלך אדום לירושלים. ויצא שם נחמיה בכל העולם'…

 

2. מסגד כיפת־הסלע    🔗

א. אבן־השתיה – מאבני גן העדן    🔗

במרומי הר המוריה, במקום בית־המקדש בימי־קדם, בנוי בימינו מסגד מפואר של הערבים הנקרא בלשונם: ‘קובּת א־צח’רה’ – כיפת הסלע, על שם הסלע הגדול הנמצא בתוכו, והוא אבן השתיה במסורת ישראל (תמונות 3־5). בקיר המערבי של כיפת־הסלע רשום בערבית, על לוח חרסינה מגוונת:

‘הסלע של בית־המקדש – מגן העדן’.

השער הצפוני של המסגד, כיפת הסלע, הפונה אל מול אבן־השתיה, נקרא בשם פתח גן העדן, בערבית: בּאבּ א־ג’ינה.

חכם מוסלמי מספר: סלע בית־המקדש, אבן השתיה, הוא מאבני גן העדן. בשעת תחית המתים תבוא אבן הכעבה אשר במכה הקדושה אל אבן השתיה אשר בירושלים הקדושה, והיא תביא עמה את תושביה ותתחבר אליה. כאשר תראה אבן השתיה את אבן הכעבה, תאמר: שלום לאורחת ולאורחים!

האגדה הערבית אומרת: גן העדן מתגעגע על ירושלים, וירושלים נכספת אל גן־העדן!

כיפת־הסלע באמנות העברית

מסגד כיפת־הסלע (מסגד עומר), כסמל בית־המקדש באמנות העברית. מעל הגג דברי חגי הנביא: ‘גדול יהיה כבוד הבית הזה, אמר ה’ צבאות'.

ציור זה מובא בשערי ספרים עברים שנדפסו במאה השבע־עשרה והשמונה־עשרה.

ב. אבן־השתיה – על גבו של לויתן    🔗

אבן־השתיה של ירושלים נשענת על כפתו של דקל. והדקל צומח על נהר מנהרות גן־העדן. בצל הדקל יושבות אסיא אשת פרעה מלך מצרים ומרים אחות משה רבנו, והן אורגות מלבושים לשוכני גן־העדן, לקראת יום תחית המתים.

כל העולם כולו נשען על גופו של לויתן אדיר, שראשו מונח במקום צאת השמש וזנבו – במקום שקיעתה. ואבן־השתיה – באמצע גבו של לויתן זה…

ג. אבן־השתיה – מקור הנהרות והעננים    🔗

המסורת הערבית מספרת: כל מקורות הנהרות והעננים של העולם טמונים מתחת ל’סלע'. היא אבן השתיה.

המוסלמי אַבּוּ־הרירה מוסר בשם מוחמד רבו: כל הנהרות והעננים, האדים והרוחות באים מתחת לסלע הקדוש בירושלים.

המוסלמי אַבו־עבּס מספר: בירושלים טללים וגשמים מיום שאללהּ ברא שנים וימים. כל המים של העולם מקורם מתחת לסלע הקדוש. ולפיכך כל השותה מים בלילה צריך לומר: הוֹ מי העיר הקדושה, אני מברככם!

ד. הלשון באבן־השתיה    🔗

כשבא מוחמד, נביא האיסלם, ביעף אל ירושלים, רכוב על סוסתו הנפלאה, ראה בבית־המקדש את אבן השתיה ונזכר בכל מה שעבר עליה: עקידת־יצחק בידי אברהם אביו, המזבח של דוד ושלמה המלך. הוא התפעל ממראה עיניו וקרא בהתרגשות אליה: סלאם עליך יא צ’חרת אללה – שלום עליך סלע אללה!

גם האבן התרגשה למראה מוחמד ולשמע ברכתו, והיא הוציאה מתוכה לשון ואמרה: סלאם עליך יא ראסול אללה – שלום עליך, שליח־אללה!

לשון זו נשארה עד היום בולטת בצד הדרומי־מזרחי מאבן השתיה שהתחילה לרחף מעלה לקראת השמים שנפתחו לפניו. אז התרוממה גם האבן ואמרה לעלות עמו השמימה. באותה שעה ירד המלאך גבריאל והחזיק בכל כוחו בשתי ידיו בצדי האבן ואמר לה: את, אבן מקומך עלי אדמות! אין לך נחלה בגן העדן של הנביא!

בשולי אבן השתיה, בצדה המערבי, אפשר לראות חריצים ארוכים. הלא הם עקבות אצבעותיו של המלאך גבריאל שהתהוו בשעה שהחזיק באבן והדביקה שוב אל מקומה באדמה.

לזכר ביקורו המדומה של מוחמד בחצר המקדש קראו למבנה קטן בצד מסגד כיפת הסלע, בשם הערבי: קוּבּת א־רסוּל – כיפת השליח, וזהו תוארו של מוחמד במסורת האיסלם. לכיפה סמוכה, הקיימת גם בימינו, קוראים: קובת אל מערג' – כיפת העליה, לזכר עליתו למרום, כיפה אחרת נקראת: קובת ג’בּראיל – כיפת גבריאל, לזכר המלאך.

ה. עקב מוחמד באבן־השתיה    🔗

בקרן דרומית־מערבית של אבן השתיה יש מגדל קטן. בו מראים על פני האבן שקערורית זעירה. הערבים מספרים שזו סימן עקבו של מוחמד, שנוצר בשעה שדרך עליה. הערבים קוראים לסימן הזה בשם: קדם א־נבּי – עקב הנביא, או קדם א־שריף – עקב האציל, היינו מוחמד (תמונה 4).

במגדל הקטן שמורה קופסת כסף קטנה ובה שלוש שערות. הסולטן התורכי אחמד הראשון מסר, בשנת 1609, למסגד את הקופסה ואת השערות אשר בה. לפי דברי המוסלמים הן מזקנו של מוחמד. פעם אחת בשנה, ביום העשרים ושבעה בחודש הצום רמדאן, מראים את השערות לקהל המתפללים – והדבר גורם להתרגשות עצומה בקרבם…⁵

מסגד כיפת הסלע (מסגד עומר) – המראה מבחוץ

מראה כיפת־הסלע, מבפנים.

חתך לרוחב הבנין, מצפון – לדרום. במרכזו אבן השתיה. בתוכה המערה הקדושה.

ו. עקב אידריס באבן־השתיה    🔗

בקצה אבן השתיה, על פניה, יש גומה זעירה. הערבים מאמינים שזהו עקבו של אידריס הקדוש במסורת הערבית. גומה זו נקראת בערבית קדם סידנא אידריס – עקב הרגל של אדוננו אידריס. בקרבתו גם מראים את מקום תפילתו. בזכות תפילה זו, במקום הקדוש הזה, עלה אידריס למרום.

אידריס זה נזכר בקוראן, ולפי מסורת מוסלמית קדומה הוא חנוך הידוע בתורה. מסופר עליו: ‘ויהי כל ימי חנוך חמש וששים שנה ושלוש מאות שנה. ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו, כי לקח אותו אלהים’.

המגדל הקטן בירכתי אבן השתיה

במגדל שמורה קופסה עם שערות, המיוחסות למוחמד נביא האיסלם.

ז. אבן־השתיה מרחפת באויר    🔗

בימי־הביניים היתה רווחת בקרב היהודים והערבים אגדה על אבן השתיה, שהיא כולה מרחפת באויר ומטילה אימה ופחד על האדם המתבונן בה. השופט המוסלמי מוג’יר א־דין, מתושבי ירושלים, מעיד בקירוב בשנת 1496, על ערבי אחד שראה את אבן השתיה מרחפת באויר. אותו ערבי חי בסוף המאה האחת־עשרה.

הנוסע הקראי שמואל בן דוד, שביקר בירושלים בשנת ת"א (1641), מספר על המסגד כיפת־הסלע הבנוי בחצר המקדש: ‘ואומרים שיש בתוכה אבן אחת גדולה, הנקראת בשם אבן שתיה, אשר היא עומדת באויר, בין השמים ובין הארץ. ובזמן קרוב בנו לארבע רוחותיה חומת אבנים שתקיף האבן, אבל האבן אינה נוגעת בחומה. ואומרים שהסיבה לבנין היתה מפני כשהיו רואות הנשים ההרות את האבן שהיא עומדת באויר העולם, בין השמים ובין הארץ, היו מפילות ולדיהן. לכן עשו הבנין ההוא’.

רבי משה חאגיז, מתושבי ירושלים במאה השבע־עשרה, מספר: ‘שם אבן תלויה ועומדת באויר נקראת אצלנו אבן השתיה. ולכן נוהגין באותו חדר קדושה יתירה. שאין נכנס שם אדם רק להדליק ולתקן הנרות של שמן שדולקין שם יום ולילה’⁶

ח. אבן־השתיה ובואו של המשיח    🔗

אגדה אחת ספרה, שאם אבן השתיה המרחפת באויר תפול על פני האדמה, והיה זה אות וסימן המשיח מתקרב ומביא גאולה לעמו ישראל.

רבי בנימין ליליינטאל שבא אל הארץ בשנת תר"ז (1847), מספר על רשמי סיוריו בירושלים ועל מקום בית־מקדשנו והמסגד הנמצא שם:

‘באחד מאולמות המסגד נמצאת, כפי המקובל, אבן השתיה, שאינה קבועה והיא תלויה כמעט מעל לרצפה. התורכים מאמינים, כי כאשר תפול האבן יהיה זה סימן לביאת המשיח. ולכן בנו לה (התורכים) לפני כמה שנים יסוד ומעמד’.

כי התורכים אינם רוצים בבואו משיח ישראל, ולפיכך בנו יסוד מתחת לאבן השתיה המרחפת, במטרה לעצור בעד נפילתה על האדמה.

ט. המערה הקדושה באבן־השתיה    🔗

באבן השתיה חצובה מערה קטנה, כמעט מרובעת. יורדים לתוכה במדרגות אחדות. במערה זו מראים הערבים מקומות שונים, שבהם עמדו בתפילה אישים מפורסמים בתולדות ישראל. הם מאמינים, שלעתים מתאספות כאן נשמותיהם לתפילה. לפיכך רב ערכה של המערה בחיי הערבים, ורבים באים לכאן לשפוך את שיחם לפני אללה הרחמן והרחום.

בפינה אחת מראים את מקום־התפילה על שם אברהם אבינו, בפינה אחרת – של דוד המלך. בקרבתו – מקום על שם שלמה המלך, על שם אליהו הנביא ועל שם גבריאל המלאך. בתקרת המערה יש שקע בסלע. לפי דברי הערבים, נוצר השקע מלחץ ראשו של מוחמד, בשעה שהתפלל במערה זו…

דוד הראובני ביקר בחצר המקדש בשנת רפ"ג/1523, בראשית שלטון התורכים בארץ, והוא מספר: ‘ובבואי לבית־המקדש באו כל השומרים והישמעאלים להשתחוות לפני ולנשק את רגלי. ואמרו לי: בוא, ברוך ה’ אדוננו, בן אדוננו!

ובאו שנים הגדולים שבהם והכניסוני אל המערה אשר תחת אבן השתיה ואמרו לי. זה מקום אליהו הנביא, וזה מקום דוד המלך, וזה מקום שלמה המלך, וזה מקום אברהם ויצחק, וזה מקום מוחמד…

וכבר ידעתי שכל דבריהם שקר והבל'!

המערה הקדושה באבן־השתיה, במסגד כיפת־הסלע בה מקומות תפילה על שם אברהם אבינו, דוד ושלמה המלך, אליהו הנביא, וכו'

ט. פרצוף אדם בלוח שייש בכפת־הסלע    🔗

לוחות שייש מלוטשים מכסים את קירות האולם המעוגל והמפואר במסגד כפת־הסלע, מבפנים. לוחות גם מכסים את העמודים המרובעים, הניצבים סביב אבן־השתיה ועליהם בנויה הכפה הגדולה. על העמוד בין אבן־השתיה והפתח הצפוני נראה לוח ועליו דמות של אדם בעל שפמים (ראה תמונה ).

האגדה הערבית מספרת שזו דמותו של צלאח א־דין אלאַיוּבּי, מגבורי המוסלמים הנודעים. הוא כבש את ירושלים מידי הצלבנים בשנת 1187, אחרי ששלטו בה במשך שמונים ושמונה שנים. אחרי נצחונו, ובריחת הצלבנים גם ממסגד כפת־הסלע, שהיה להם כנסיה על שם שלמה המלך, נכנס בחגיגיות רבה למסגד ולפתע הופיעה בלוח השייש דמותו לאות הוקרה לנצחונו המזהיר.

פרצוף אדם משופם בלוח שייש במסגד כפת־הסלע. לפי האגדה – צלאח א־דין אלאיובּי

י. האבן על פתחו של גן־עדן    🔗

ברצפת מסגד כיפת־הסלע, בצד השתיה, קבועה אבן ישפה ירוקה מרובעת. הערבים קוראים לה ‘בלאטת א־ג’ינה’ – לוח אבן גן־העדן. לפי האגדה, היא סותמת אחד מפתחי גן־עדן. פתח המסגד מול האבן הזאת נקרא שער גן־עדן, בערבית בּאַבּ א־ג’ינה.

באבן תשעה־עשר חורים למסמרים שבהם נאחזה, כנראה, תבנית שהיתה קבועה עליה. באחדים מהחורים עוד נשארו מהמסמרים הללו. אפשר שאבן זו היא מתקופת הצלבנים, מהמאה השתים־עשרה, בעת שהמסגד שימש בית־תפילה להם, ועליה היתה קבועה צורה מקודשת במסורת הנוצרים (ציור ה').

האגדה הערבית מספרת: כאשר הופיע מוחמד, נביא האיסלם, בירושלים ונכנס אל בית־המקדש, תקע באבן זו תשעה עשר מסמרי זהב לזכר ביקורו. הוא הפקיד את המלאך גבריאל לשמור עליהם, ואמר לו: זכור תזכור! אם יוצאו כל המסמרים – יהפך העולם לתוהו ובוהו, שמור עליהם היטב!

אבן גן־העדן ומערכת החורים בה.

האבן כמעט מרובעת. אורכה – כ־¹/₂ מ' רישום משנת 1900

אולם השטן הארור, הרוצה במהפכת העולם ובחורבנו, מתגנב מדי פעם בפעם ועוקר את המסמרים ממקומם. בהמשך הימים הצליח השטן בערמתו לעקור רבים מהמסמרים. אולם כאשר בא להוציא את המסמר הששה־עשר הרגיש בו המלאך גבריאל, התנפל עליו והבריח אותו. מחמת בהלה וחפזון הצליח השטן להוציא רק את חציו של המסמר… ובאבן נשארו שלושה מסמרים וחצי המסמר…

השטן עקר את המסמרים בשעה שניסה להרים את האבן הזאת ממקומה כדי להכנס אל גן־העדן…

השופט הערבי מוג’יר א־דין, שחי בירושלים, בסוף המאה החמש־עשרה, קורא לאבן גן העדן בשם הערבי: בלטאת א־סאוּדה – לוח האבן השחורה. הוא מספר שמתחתיה טמון קברו של שלמה המלך, עליו השלום והתפילה.

תייר מוסלמי, עבּד אלע’ני א־נבּלוּסי (השכמי), שביקר בירושלים במאה השבע־עשרה מספר: ‘ועמדנו על לוח האבן השחורה וראינו בה מסמרי כסף. האנשים מאמינים, שבכל שנה נעלם אחד המסמרים, וכאשר יעלמו כולם תבוא שעת התחיה הנצחית, וקוראים לה גם לוח אבן גן־העדן’.

במלחמת העולם הראשונה הוציא ג’מל פחה, הנציב העליון התורכי ומפקד צבאות התורכים בארץ, את אבן גן־העדן ממסגד כיפת־הסלע, ועתה לא נודע מקומה.

יא. בנפול המנורה במסגד    🔗

במסגד כיפת־הסלע תלויות נברשות גדולות ובהן עששיות רבות לצרכי המתפללים בלילות, ביחוד בחגים ובמועדים.

בימי־הביניים היתה תלויה במסגד כיפת־הסלע, מתחת לכיפה היפה מעל אבן השתיה, מנורה מפוארת וגדולה ובה חמש מאות עששיות. היא היתה מאירה באור רב את המסגד בשעות התפילה. בימי שלטון המוסלמים בארץ, בשנת 1060, נפלה פתאום המנורה הזאת וכל חמש מאות העששיות אשר היו בה נשברו לרסיסים. המוסלמים ראו בזה אות מבשר רעה לאיסלם.

כארבעים שנה אחרי המקרה הזה נכבשה ירושלים על ידי הצלבנים ומסגד כיפת־הסלע הפך לכנסיה נוצרית על שמו של ישו הנוצרי…

יב. בראשית בנינו של מסגד כיפת־הסלע    🔗

הערבים כבשו את ירושלים בשנת 638 ובראשם החליף עומר בן חטאבּ – אמיר המאמינים. מורה־דרך יהודי, שעבר לאיסלם, הראה לו את מקום בית־המקדש.

עומר בנה במקום הזה בנין קטן לשם תפילה לאנשיו המוסלמים. בדורות הבאים הקימו במקומו את כיפת־הסלע, הנקרא גם על שמו מסגד עומר. הוא מתנוסס במרומי הר המוריה, אל מול הר הזיתים. על הר הזיתים נמצאות כנסיות של נוצרים מקושטות צלבים. אחדות מהן בנויות על יסודות של כנסיות קדומות.

מסופר, כאשר התחיל עומר בנינו על יסודות של כנסיות לא עמד הבנין, התמוטט ונפל תחתיו. כששאל לסיבת הדבר, אמרו היהודים: אם לא תסירו את הצלב שעל הכנסיה העומדת בהר הזיתים – לא יעמוד הבנין הזה!

לאחר שהוסר הצלב מהכנסיה במרומי הר הזיתים – נשאר עומד הבנין במרומי הר המוריה.

ציור עממי של בית־המקדש משנת תק"י – 1750.

מתוך הספר ‘ראשון־לציון’ מאת הרב הירושלמי חיים בן עטר.

מובא ארחי הסכמת ‘המאורות הגדולים רבני ירושלים’.

יג. מדוע כיפת־הסלע משחירה?    🔗

המוסלמים נוהגים לצבוע את הכיפות על מסגדיהם הגדולים לרוב בצבע ירוק. הוא הצבע הקדוש במסורת האיסלם. מוסלמים המיחסים את מוצאם למשפחת מוחמד, נביא האיסלם, חובשים לראשם עטיפה ירוקה. הכיפה על המסגד הגדול בעכו אף היא צבועה ירוק.

מספרים, שגם כיפת מסגד עומר, על הר המוריה, הבנוי במקומו של בית־המקדש, היתה צבועה ירוק בהבנותה. אולם לאט לאט התחילה להשחיר, מתוך צער על חורבן בית־המקדש שהיה ניצב במקומה בכל תפארתו בימי קדם.

יד. צורת הסהר במסגד כיפת־הסלע    🔗

במרומי מסגד כיפת־הסלע, קבועה צורת סהר מעוגל – סמל האיסלם (ציור ד'). האגדה מספרת שלפעמים מסתובבת הצורה הזאת מעצמה ומשנה את כיוונה, וזהו לפי דברי הישמעאלים, אות מבשר רעה להם…

מסגד כיפת־הסלע במרומי הר המוריה.

המראה מצפון לדרום אשר מימין במרחק מה: כיפת מסגד אל־אקצה. משמאל לכיפת־הסלע: כיפה קטנה במקום המשפט של דוד המלך.

מסגד כיפת הסלע ומדרש שלמה המלך ע"ה (עליו השלום)

מדרש שלמה הוא השם העברי של מסגד אקצא.

הציור מובא ביחוס אבות ונביאים.

נכתב בשנת רצ"ז – 1537

בשנת רפ“ג/1523 בא אל ירושלים דוד הראובני ונכנס אל תוך מסגד כיפת־הסלע והתפלל בו. הוא מספר על צורת הסהר, בלשונו ציור של חצי לבנה בראש כיפת המסגד: 'והישמעאלים יש להם ציור בראש קובת (כיפת) העזרה (כיפת־הסלע) והציור הוא כחצי לבנה נוטה לצד מערב. וביום הראשון לחג השבועות רפ”ג נטה לצד מזרח. וכראות הישמעאלים זה צעקו בקול גדול.

ואמרתי להם: על מה אתם צועקים? –

השיבו: בעוונותינו, הציור הזה מחצי הלבנה נטה לצד מזרח השמש, והוא סימן רע על הישמעאלים.

ואחר־כך עלו האומנים מהישמעאלים להחזיר הציור ההוא למקומו. ביום הראשון. וביום השני חזר פעם שנית הציור ההוא לצד מזרח… בהיותי מתפלל.

והישמעאלים צועקים ובוכים. ובקשו להחזירו ולא יכלו.

וכבר אמרו לי הזקנים: באשר תראה זה הסימן, תלך לרומא'…

רבי ישראל מתושבי ירושלים מספר, בשנת ר"צ/1530, על צורת הסהר ‘הירח’ בראש כיפת־הסלע: 'מעניין הירח, דע כי אמת הדבר, קרנותיה היו נוטות לדרום כנגד מקום שהם (הערבים) משתחוין, שהוא בצד דרום, ונתהפכה לצד אחר, והיטב חרה להם ואמרו שהוא סימן רע להם…

ובזאת השנה פרשת ‘וארא’ (היינו בין חנוכה לפורים), נהפך לצד מזרח ולא מצאו כל אנשי החיל ידיהם להחזירו, עד שכרתו חצי ירח וחזרו ונעצוהו כבתחילה'…

גם תייר נוצרי, שביקר בירושלים בשנת 1652 מספר על שנוי מצבו של הסהר הזה שעל כיפת־הסלע ועל הפחד שהטיל על תושבי ירושלים: 'וביום 9 באפריל הסתובבה מעצמה צורת הסהר ארבע פעמים מדרום למערב… ערבי ניסה להחזירה למצבה הקודם, אולם לשוא. הערבים חשבו שזהו סימן שמוחמד נביאם כועס עליהם על שהרשו לנזירים לבנות להם מנזר בירושלים.

אחרים אמרו שזהו אות, שהשלטון התורכי עתיד להתפשט לא רק דרומה אלא גם מערבה והנוצרים יהיו לתורכים…

אמנם היו בין הנוצרים שהתלחשו ואמרו שזהו סימן שהשלטון התורכי מתקרב אל קצו, ועמי אירופה מהמערב יעלו וישתלטו גם על הארץ הקדושה…⁷

טו. הצפרים המאובנות מימי שלמה המלך    🔗

‘ויתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד… וידבר… ועל העוף’

רש"י: שומע (שלמה) עוף מצפצף – ומבין לשונו'

בצד הפתח הדרומי של מסגד כיפת הסלע (מסגד עומר) קבועה בקיר, מבחוץ, אבן נתונה בשולים שחורים ובה קוים ורודים אדמדמים ערוכים כשתי צפרים זו מול זו (ציור ח, תמונה 7).

שתי הצפרים שהתאבנו.

לוח אבן הקבועה בקיר מסגד כיפת הסלע, מימין לפתחו הדרומי נתון בתוך מסגרת שחורה (ראה ציור הבא)

שתי הצפרים אחת מול רעותה ובאמצע כעין גביע

צפרים אלה – מפני מה נתאבנו?

פעם אחת ישב שלמה המלך בפתח ארמונו וממולו זוג צפרים, זכר ונקבה, טסים ומתעלסים באהבים. כאשר עבר הצפור על פני המלך שאל את רעיתו: מי הוא האיש היושב בזה?

ענתה בת־זוגו: המלך החכם מכל האדם הוא זה, אשר בנה את כל היכלי הפאר האלה, ותהילתו מלוא כל העולם.

אז אמר הצפור בגאוה ובלעג: הגם לזה גבור יקרא? – לו רק חפצתי והפכתי את כל היכליו במנוד כנף אחד. ובת־זוגו אמצה אותו ואמרה: עשה כדבריך והראה את גבורתך!

ושלמה שומע את הדברים ותמה מאד. נתן אות לצפור לקרב אליו. נבהל הצפור מפני המלך וענה לו ברעדה: יסלח לי אדוני המלך, ואני איני בלתי אם צפור דל ורפה־אונים, וזה אשר אמרתי, היה רק למען אמצא חן בעיני רעיתי!

צחק שלמה בלבו ושלח את הצפור בשלום אל זוגתו.

ורעיתו של הצפור עומדת על הגג ומחכה לשוב בן־זוגה, לשמוע מה דבר באזני המלך. וכאשר קרב, שאלתהו בקוצר־רוח: למה קראך המלך? – ויען בגאוה: המלך שמע את דברי והתחנן אלי, כי לא אמיט שואה על בניניו!

כאשר שמע שלמה את התשובה הזאת, חרה אפו בצפור הגאה ובבת־זוגו המאמינה לו, והפך אותם לאבן להיות אות לגברים להזהר מהתהדרות ריקה, ומוסר השכל לנשים, אשר לא תגרינה את לבב בחיריהן למען ישתדלו למצוא חן בעיניהן…

טז. נס הנרות במסגד כיפת־הסלע    🔗

האגדה העברית מספרת, שבליל תשעה באב היו העששיות הדולקות במסגד כיפת־הסלע כבות מאליהן וכל נסיון להדליקן לא היה מצליח.

עולה־רגל יהודי, רבי משולם בן מנחם, שביקר בירושלים בשנת רמ"א (1481) מספר: ‘ודעו, רבותי, כי זה דבר שאין להסתפק בו, כי זה דבר שאין להסתפק בו⁸, כי בכל שנה ושנה כשהיהודים הולכים לבית־הכנסת, בליל תשעה באב, כל הנרות שבעזרה (במסגד כיפת־הסלע) נכבין מאליהן, ואין יכולין לחזור להדליקן. והישמעאלים – הם יודעים מתי הוא תשעה באב… וזהו ברור ומפורסם לכל, בלי שום ספק’…

רבי עובדיה מברטנורה, שעלה אל ירושלים בשנת תמ"ט (1489) והתישב בה, כותב אל אחיו: 'חקרתי לדעת מן האותות והמופתים הנראים בהר הבית… ומה אשיב לך אחי? – ואותותינו לא ראינו.

והנרות הדולקים בבית־המקדש, אשר שמעת דועכו כבו בכל תשעה באב. גם הלום שמעתי כזאת מפי השמועה, אך אינו אצלי דבר ברור'…⁹

יז. קולות האנחה ממקום המקדש    🔗

בספור קדום על האותות, שיבשרו את בואו של המשיח, מובא: ‘ויהי בשנת חמשת אלפים ומאה וחמשים ושלוש לבריאת עולם (הקנ"ג – 1393), ויהי בשנת אלף ושלוש מאות וחמש ועשרים לחורבן בית־המקדש, שיבנה במהרה בימינו… עוד שמענו שבת־קול יוצאת מבית־המקדש ואומר: צאו מביתי ויבואו בני! ונפל פחד גדול על הישמעאלים… ומתוכם קם אחד וירד בבור אחד שהוא שם ואמר שראה שלושה זקנים מעוטפים ונפל על פניו והם אמרו: עמוד על עצמך! – ויעמד. וישאל: מי ומי אתם? – ענו ואמרו: מבני ישראל אנחנו, ועתה לך ואמרת לישמעאלים שיניחו המקום כי הגיע קצם וזמנם. אמור להם כי אברהם העברי ומשה בן עמרם ואליהו הנביא אמרו לך כך’…

באגרת שנשלחה מראשי קהלות בני קדם מסופר: ‘ועוד מעידים לכם אחינו בני בריתנו בשורות טובות ונחמות מסימני גאולתנו, כי בשנת רי"ד (1454), בליל אב, יהפוך ה’ אותו אב לשמחות, שמענו קולות רבים וחזקים על הר הבית. וגם הישמעאלים שמעו הקולות הגדולים והחזקים. וחרדו חרדה גדולה עד מאד, כי מעולם לא נשמעו קולות כאלה. והרבה יהודים הבינו הדבור של הקולות. וכך היו אומרים, (שבקולות הללו נשמעו דברי ישעיהו הנביא): ‘עורי, עורי, לבשי עוז!… עורי כימי קדם דורות עולמים… עורי עורי לבשי עוזך, ציון לבשי בגדי תפארתך, ירושלם עיר הקודש’…

רבי יוסף בן רבי יוסף, מתושבי ירושלים, מספר: ‘בהיותי בעיר הקודש ירושת"ו (ירושלים תבנה ותכונן), שליו בביתי ורענן בהיכלי, שמעתי באומרים כי בליל תשעה באב קול נהי ואנחה גדולה יוצאת מבית־המקדש, וכל בני אדם שומעים. ואני רציתי לנסות הדבר, ובליל תשעה באב, אחרי יציאתי מבית־המדרש, ישבתי על חלון ביתי שהיה סמוך לבית־המקדש והכותל המערבי נראה ממנו. ועמדתי מעל מצפה לשמוע איזה קול, ותיכף שמעתי קול יללה גדולה נשמע מבית קודש הקודשים. ותסמר שערת בשרי, ואתעורר בבכי גדול, עד כי נתעלפתי’…

יח. הר ציון – שועלים הלכו בו…    🔗

'נפלה עטרת ראשנו אוי לנו כי חטאנו…

על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו'.

רבי יהודה החסיד עלה מהגולה, בלווית רבים מתלמידיו, בהתלהבות רבה אל ירושלים, בשנת תס“א (1701). לפי דבריהם הם באו 'לקרב את הגאולה ע”י סגופים וצומות, תפילה וצדקה וקינה על גלות השכינה‘. ר’ יהודה הניח בה את היסוד לבית־הכנסת שהיה נקרא על שמו – חורבת רבי יהודה החסיד.

רבי גדליה מלווהו של רבי יהודה, מתאר עליה זו בספרו ‘שאלו שלום ירושלים’. הוא מביע את צערו על גלות השכינה ועל נחלותינו ומקומותינו הקדושים שהפכו לזרים. ביחוד היה רב יגונו למראה מקום המקדש, תפארתנו בימי קדם, הנתון בידי ישמעאלים. הוא מדבר על חשיבותה של התפילה הכנה: ‘ראוי לנו שנזרז בענין תיקון חצות לילה, לקונן על גלות השכינה וצערה שמצטערת בצרותינו. ועל הר ציון ששמם שועלים הלכו בו’.

רבי גדליה דורש על מלה ‘שועלים’ בגימטריה: ‘הישמעאלי’. ‘כלומר שהישמעאלי הולך למקום מקדש, אבל את היהודים אינם מניחין לכנוס, ואומרים שאין היהודים ראויים לכנוס, טמא! קוראים להם’…

 

3. בחצר המקדש בימינו    🔗

א. מסגד אלאקצה – על שום מה?    🔗

בחצר המקדש המשתרעת בהר המוריה מתנוסס באמצעה מסגד כיפת־הסלע, בדרומה מסגד אחר הנקרא בשם הערבי: מסגד אלאקצה – המסגד הקיצוני, היהודים קוראים לו: מדרש שלמה המלך (ציור ח').

מדוע קוראים לו: המסגד הקיצוני? –

בספר הקוראן, בפרק הנקרא בערבית: אלאסרא – נסיעת הלילה, או פרשת בני ישראל, מסופר: ‘השבח (לאללה הרחמן והרחום) שנשא את עבדו (מוחמד) בליל המסגד אלחרם (המסגד הגדול בעיר מכּה אשר בערב), אל המסגד הקיצוני (בערבית: מסג’ד אלאקצה), ברכנוהו ואת סביבתו, ונראה לו (למוחמד) את אותותינו’. דברי הפרק הזה רשומים בימינו על כיפת מסגד כיפת הסלע מבחוץ.

האגדה מספרת, שמוחמד בא ביעף אל המסגד הקיצוני, רכוב על גבי סוס בעל כנפים הנקרא בשם הערבי: אלבורק – הברק.

המסורת המוסלמית אומרת, שהמסגד הקיצוני הנזכר מקומו על הר המוריה והוא קיצוני בהשוואה למסגד התיכוני הנמצא במכּה, בארץ ערב.¹⁰

ב. זוג העמודים במסגד אלאקצה    🔗

במסגד אלאקצה אולם תפילה גדול. ובו שני טורי עמודים. בחלקו הדרומי היו ניצבים שני עמודים סמוכים מאוד. כל מי שהיה יכול לעבור ברווח הקטן בין שני העמודים מובטח לו שהוא בן העולם הבא ושמור לו מקום נכבד בגן־העדן. מובן שרבים ניסו את מזלם ועברו במאמץ רב בין שני העמודים הללו.

פעם נכנס אל מסגד אלאקצה אחד מתושבי ירושלים המוסלמים, וכמו רוב הבאים היה גם הוא חרד מאד לדעת את גורלו בעולם הבא. שנס מותניו ונסה לעבור בין העמודים. אולם האיש היה שמן, ולכן אזר את כל כוחותיו ודחק את עצמו בקושי רב. כאשר בא בין העמודים, נלחץ גופו ופרחה ממנו נשמתו. ואין איש יודע להיכן פרחה, אם לגן־עדן או, חס וחלילה לגיהנום.

מאז המקרה שמו בין העמודים מוטות ברזל ואין אדם יכול עוד לנסות ולדעת את גורלו באחרית הימים.

זוג העמודים הקדומים במסגד אלאקצה

ג. זכריה הנביא בחצר בית־המקדש    🔗

באולם התפילה של מסגד אלאקצה בנוי תא תפילה הנקרא על שמו של הנביא זכריה, בערבית: א־נבּי זכּריה. מזכיר את גורלו של זכריה הנביא בחצר המקדש בימי קדם.

בספר דברי־הימים מסופר על קצו של זכריה הנביא על הר המוריה, בחצר בית־המקדש: ‘ורוח אלהים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן ויעמד מעל לעם, ויאמר להם: כה אמר האלהים: למה אתם עוברים את מצות ה’? ולא תצליחו כי עזבתם את ה' ויעזב אתכם. ויקשרו עליו וירגמוהו אבן במצות המלך, בחצר בית ה' '.

רבותינו מספרים: ‘היכן הרגו את זכריה? – בעזרת ישראל או בעזרת נשים? אמרו: לא בעזרת ישראל ולא בעזרת נשים, אלא בעזרת כהנים’.

‘ביום שבת ויום כפורים, ועבדו עבודה זרה, וטמאו את המקדש, ובטלו את התמיד’.

תייר נוצרי אלמוני, שביקר בירושלים בשנת 333 מספר על בנין הנמצא במקום שעמד בית־המקדש של שלמה המלך, ושם מראים ברצפה כתמים אדומים והם כתמי דמו של זכריה הנביא… ואפשר גם לראות שם את הסימנים מהמסמרים שהיו בנעלי החיילים אשר הרגוהו… והם כל כך ברורים שתחשוב שהם טבועים בשעווה…

החכם הנוצרי הירונימוס, שחי במאה הרביעית בבית־לחם ותירגם את המקרא ללטינית, מספר על כתמי הדם של זכריה הנביא שמראים ‘בני ההמון בין חורבות המקדש והמזבח או ביציאה מן השערים אל מעין השילוח. שם אבנים אדומות, סבורים שאלה נכתמו בדם זכריה’. גם נוצרים אחרים מספרים זאת¹¹

תא־התפילה על שם זכריה הנביא.

בערבית ‘מיחראבּ א־נבּי זכּריה’, בתוך מסגד אלאקצה

ד. מקום המשפט של דוד המלך    🔗

בצד מסגד כיפת־הסלע בנין קטן הדומה לו, ועליו כפה עגולה. ידוע בשם בית־המשפט של דוד בערבית: ‘מחכּמת דאוּד’, או ‘כפת־השלשלת’ (קובּת א־סלסלה), לזכר שלשלת שהיתה תלויה בה.

האגדה הערבית מספרת: בשבת ישראל על אדמתו בימי קדם, היה במקום הזה בית־המשפט של דוד המלך. מתקרתו נשתלשלה וירדה שלשלת גדולה אשר בה החזיקו בעלי הדין, או העדים בבואם להשבע על דבריהם. והיה אם שקר בפי האיש הנשבע, ונשרה טבעת אחת מן השלשלת הזאת על הארץ ונגלה דבר השקר, ואז יענוש השופט את הרשע כחוק וכמשפט.

פעם אחת נערך במקום הזה משפט בין שני אנשים: אחד הפקיד בידי חברו מטבעות זהב, וכאשר בא לקבלם ממנו, חמד חברו את הכסף וטען שכבר החזירם לו. האנשים באו לפני כס המשפט. שמע השופט את טענותיהם וציווה עליהם לבוא אל השלשלת להשבע…

מקום המשפט של דוד המלך בערבית: ‘מחכּמת דאוד’

הנתבע ידע את דבר השלשלת, על כן חבל תחבולה: הוא נבב את מטהו אשר היה נוהג ללכת בו ומלאו מטבעות זהב, כמספר אשר היה חייב לתובע. בהגיע שעת השבועה מסר לרגעים את מטהו זה לידי התובע שעמד על ידו, אחז בשלשלת ואמר: נשבע אני כי החזרתי את הכסף לידי התובע! והשלשלת לא נעה ולא זעה, השופט נתבלבל ולא ידע להוציא את דבר האמת לאור. מיד יצאה בת־קול והכירזה: מהיום והלאה תיגנז השלשלת ולא תהיה למכשול בדין על־ידי ערמתם של בני אדם…

האגדה מספרת, שהשלשלת טמונה בגוש־חלב, בגליל העליון. לזכרה קוראים הערבים לשער החשוב ביותר בחצר המקדש בשם: בּאַבּ א־סלסלה – שער השלשלת עד היום הזה. גם השוק בעיר העתיקה המוביל אל השער הזה נקרא בערבית: סוק א־סלסלה – שוק השלשלת.

ה. מאזני־משקל ביום הדין    🔗

סביב מסגד כיפת־הסלע, בקצה המדרגות המובילות אליו, ניצבים עמודים רמים ועליהם קשתות מעוגלות המקשטות את המקום מסביב. הערבים קוראים לעמודים ולקשתות במלה הערבית: אלמיזאן – המאזנים.

הערבים מספרים: ביום תחיית המתים, ביום הדין הגדול, כאשר תתאספנה כל הנשמות בהר המוריה, לעמוד לפני כס המשפט, יתלו על העמודים הללו מאזנים גדולים ועל כפותיהם ישקלו את מעשיו הטובים והרעים של כל אדם ואדם. על כף ימין – מעשיו הטובים, ועל כף שמאל – הרעים. אשרי האיש שמעשיו הטובים יכריעו את כף המאזנים לזכותו…

קשתות ‘המאזנים’ מול מסגד כיפת־הסלע

ו. מקום כסאו של שלמה המלך    🔗

בירכתי חצר־המקדש, בצד החומה המקיפה אותה, חדר קטן הנקרא בערבית: כורסת סולימאן – כסא שלמה. החדר קדוש לערבים והם נוהגים לבקרו ולקשור על סבכת חלונותיו חתיכות בד, כמנהגם במקומות הקדושים. חתיכות הבד האלה מובאות מלבושם של חולים ונקשרות על החלונות מתוך אמונה שעל ידי־כך מתרפא החולה וקדם מחוליו… (ראה תמונה ).

הערבים מספרים, כי במקום הזה ניצב כסא מלכותו של שלמה המלך. כאשר בא יומו למות, לא רצה שדבר מותו יוודע לשדים הנכנעים לו. ישב על הכסא כשהוא נשען על מקלו, וכה נרדם לנצח. כל מי שקרב אליו חשב שהמלך ישן ונזהר מלהפריע את מנוחתו. וכך היה יושב ימים רבים, עד שבאה תולעת זעירה וחדרה אל מקל המלך לאט־לאט כרסמה התולעת את המקל, עד שנעשה רקוב ונבוב ואז נשבר מכובד הגוף הנשען עליו, והמלך צנח ארצה. אז נודע ברבים ששלמה המלך הלך לעולמו לנצח וזכרונו לברכה…¹²

ז. אורוות שלמה המלך בחצר המקדש    🔗

בירכתי חצר המקדש, בצד מדרש שלמה (מסגד אקצא), בנין גדול קבור בתוך האדמה. היהודים קוראים לו אורוות שלמה, בערבית: אסטבל סולימאן¹³.

מספרים שבארוות אלו החזיק שלמה את סוסיו הרבים ומרכבותיו המפוארות.

מדרגות צרות יורדות אל האורוות החשוכות, הבנויות בצורת אולמים ובהן מספר רב של עמודים מרובעים. באחדים מהם נקובים חורים. מספרים שבהם קשרו את אפסרי הסוסים. בימי־הבינים הראו פה גם אבוסים שמהם אכלו הסוסים…

עולי־רגל יהודים ונוצרים היו נכנסים בחשאי, דרך פתח מבחוץ, אל אורוות שלמה. כומר נוצרי בשם פ’ברי ביקר כאן בשנת 1483 והוא מספר על יהודים שליווהו בדרכו. הם הקימו להם גלי אבנים לזכרון ביקורם וסיפרו לו שהם מקווים שבקרוב תבוא גאולתם בארץ הקדושה. עולי־רגל מארצות רחוקות עושים זאת ומקווים שהם יבואו למקום הזה לאחר תחית המתים…

עולי־רגל נוצרים נהגו לבוא הנה ולחזות במקומות הקדושים להם¹⁴. [תמונה של ארוות־שלמה ראה בתוספות שבסוף הספר]

מקום כסאו של שלמה המלך נשען אל החומה המזרחית.

ח. המרתף שבו עינה שלמה את השדים    🔗

הנוסע האלמוני, שבא מהעיר בורדו (צרפת) וביקר בירושלים בשנת 333 לסה"נ, מספר על הבנינים על הר המוריה: 'ושם נמצא מרתף שבו נהג שלמה לענות את השדים…

ושם גם החדר, שבו ישב שלמה וכתב את ספר החכמה (קוהלת)…

חדר זה מכוסה אבן אחת'…

ט. כפת הסלע הזעיר    🔗

בחצר המקדש, בחלקו הצפוני, עומד בנין מעוגל בעל כיפה קטנה. מרצפתו בולט סלע זעיר, ולפי אמונת הערבים, הוא חלק מאבן השתיה הסמוכה. על שם הסלע הזה קוראים הערבים לבנין: קוּבּת א־צח’רה א־זע’ירה – כיפת הסלע הזעיר. או קובּת שקפ’ת א־צח’רה – כיפת קטע הסלע (ראה תמונה וציורים).

האגדה הערבית מספרת, שאחרי כבוש ירושלים נכנס האויב אל חורבות בית־המקדש וראה את אבן השתיה לפניו. הוא התפעל מאד מקדושתה הרבה וציווה על אנשיו לקחת קטע מהאבן ולהובילו יחד עם אוצרות המקדש אל ארצו, זכרון לנצחונו המזהיר בעיר הקדושה ירושלים.

כאשר חזרו היהודים מהגולה, הביאו אתם את כלי המקדש וגם את הקטע מאבן השתיה והובילו אותו אל הר־המוריה. הם שמו את האבן בחצר המקדש ובנו עליה כיפה מיוחדת לשמירתה.

מספרים, שבמקום הזה עמד שלמה המלך בשעה שקרא את תפילתו ביום חנוכת בית־המקדש. לפיכך נקרא הבנין גם בשם הערבי: קוּבּת סולימאן – כיפּת שלמה.

כפת הסלע הזעיר

אל מול מסגד כיפת־הסלע

י. בור העלה – מפתחי גן־העדן    🔗

מתחת לחצר המקדש חצובים הרבה בורות גדולים. בהם נקווים מים לצרכי המסגדים ולתושבים הערבים השוכנים בסביבתם.

בקרבת מדרש שלמה, מסגד אקצא, נמצא בור גדול הנקרא: בור העלה.

פעם בא שייך אחד ממשרתי המסגד לשאב מים מבור זה. פתאום נשמט הדלי מידו ונפל לקרקע הבור. הואיל והמים לא היו רבים בו, ירד השייך לתוכו והתחיל לחפש את הדלי.

פתאום נפתח לפניו פתח ואור גדול נגה מתוכו. הבין השייך כי לפניו אחד מפתחי גן־העדן; נכנס בו – ועיניו לא שבעו ממראה עיניו, מהאילנות הנהדרים המבהיקים בשלל צבעים. בחרדה קטף בחפזון עלה מאחד האילנות ומהר לצאת ולשוב אל החיים שעל פני הארץ. הוא ספר לחבריו, את כל מה שקרהו והראה להם את העלה אשר הביא. בדקו את העלה ומצאו שדבריו נכונים: העלה הוא מעצי גן־העדן.

מאז קראו לבור בשם הערבי: בּיר אלוּרקה – בור העלה, עד היום.

מסורת אחת אומרת שהעלה היה ממין העץ הנקרא בשם דראקין, וזהו שמו העברי של האפרסק.

תוכנית כיפת הסלע הזעיר בו נראה הסלע הזעיר וכיפת הסלע הזעיר חתך לרוחב המבנה. מעל הרצפה בולט הסלע.

יא. בכיות מבור אחד בהר המוריה    🔗

אחדים מהבורות בחצר הם קדומים מאד.

האגדה העברית מספרת, כי באחד הבורות הללו השליכו עצמם הרבה יהודים, כדי לא ליפול בידי האויבים, בימי חורבן ירושלים ובית־המקדש.

רבי יוסף דמונטנייא כותב מירושלים, בשנת רמ"א (1481), על הבנינים בחצר המקדש: ‘גם יש בו באר, אשר בו הושלכו נערים ובתולות, שלא ליפול בחרב. עוד היום בליל תשעה באב, הישמעאלים אומרים, ששומעים בכיות גדולות תוך אותה הבאר’…

יב. בריכת בני ישראל – בריכת הדם    🔗

מחוץ לחומה המקיפה את חצר המקדש, צפונה, ישנה בריכה גדולה, שנתמלאה בעשרות השנים האחרונות אבני מפולת ואשפה רבה. הערבים קוראים לה ‘בירכּת איסראיל’ – בריכת ישראל. על־יד הבריכה שער אל חצר המקדש הנקרא: שער שבטי ישראל.

גיאוגרפים מוסלמים בימי־הביניים מספרים שהבריכה נבנתה על־ידי שלמה המלך. עלי אלהרואי שביקר בירושלים, בשנת 1173, מספר על בריכת בני ישראל: ‘מספרים שנבוכדנצר מילא אותה ראשים של ילדי ישראל אשר שחט’.

אולי במקומה של בריכת ישראל זו היתה בריכת הדם הנזכרת בדברי רבי משה באסולה, שביקר בירושלים בשנת רפ"ב (1522). הוא מספר: ‘ובשער אחד בצד צפון ראיתי… כמו בבריכה, קוראים לה: בירק (צריך להיות: בירכּת) אלדם יש אומרים שדם הקרבנות היה נשפך בה, כי הוא בחומת בית־המקדש. ויש אומרים כי נקראת כך על שנתמלאה דם ההרוגים מנבוזראדן על הריגת זכריה’…¹⁵

יג. עצי המייש בחצר המקדש    🔗

בחצר המקדש גדלים עצי זית, ברוש ומייש אחדים. המייש הוא עץ גבוה בעל צמרת יפה. עליו מוארכים ומחודדים, ופירותיו קטנים ועגולים, כגרגרי ענבים. הערבים קוראים למייש בשם: מיס, דומה לשמו העברי (ציור י).

עץ המייש היה פסול לקרבנות במקדש. רבותינו אמרו: 'כל העצים כשרים לגבי מזבח… רבי אלעזר מוסיף: ‘חמשה עצים פסולים… ושל מייש’.

לפי דברי הערבים, נטועים עצי המייש בחצר המקדש עוד מימי שלמה המלך, ולפיכך רבה קדושתם. ביחוד רב פרסומם כסגולה בדוקה להרחקת רוחות רעות, שדים מזיקים ופגעי עין־הרע.

כשהתחיל שלמה המלך להניח את יסודות בית־המקדש, היו הללו נחרבים ביד נעלמת. הדבר חזר פעמים אחדות ושלמה לא הבין את פשר הדבר. אחרי חקירה רבה נודע לו ש’עין הרע' ושאר מיני רוחות רעות מתנקמות בו. מה עשה? הביא עצי מייש ונטעם בחצר סביב, ומאז הקים את בניניו באין מפריע ובלי כל תקלה.

בימינו נוהגים הערבים לקטוף מעצי המייש ולהכין מהם קמיעות נגד ‘עין הרע’. לדבריהם יפה כוחו של ענף שנקטף אחרי שקיעת החמה, ביום עשרים ושבעה בחודש רמדאן, חודש הצום הקדוש. הערבים נוטלים ענף מייש זעיר, מכניסים אותו בחרוזה כחולה ותולים אותה בתורת קמיע בצוארו של אדם או בהמה.

יש וערבי נודד בלילה בשביל נידח ומחמר בחמורו הנושא קמיע על צוארו, חרוזה וענף מייש. פתאום נדמה לו שאיזה שד, בדמות תייש, מתקרב אליו. מתוך פחד הוא קורא בלשונו: יא, תיס! מוּש שאיפ' אלחראזה ועוּד אלמיס? – הו תייש! הו תייש! האינך רואה את החרוזה וענף המייש?

ענף מעץ המייש. עליו גרגרים. מימין – פרחים השם המדעי: Celtis australis

יד. שבתי צבי רצה להקריב בחצר המקדש    🔗

שבתי צבי בא בדרכו ממצרים אל עזה, בשנת ת"כ – 1660. תושביה היהודים קיבלוהו בכבוד רב ובבית־הכנסת הגדול הוכרז למלך המשיח והקהל קרא אליו: יחי מלכנו שבתי לעולם!

נתן העזתי היה לתלמידו ולמבשרו הנאמן ביותר. עזה היתה למרכז התנועה השבתאית ואנשיה הביטו בביטול על ירושלים, שלא נתנה יד להם. נתן העזתי אמר ‘עזה עוז ה’ וירושלים תהיה לעיים'.

רבה המפורסם של העיר אליפו בסוריה, היא ארם־צובה (אר"צ) בפי היהודים, רבי שלמה לנייאדו, מספר באגרת ‘פתשגן’, משנת תר"ט (1669), על שבתי צבי בעזה והרושם שעשה גם על רבה המפורסם רבי יעקב נאג’ארה, נכדו של המשורר הנודע רבי ישראל נאג’ארה בעל הספר: זמירות ישראל.

וכה דברי הפתשגן: 'והיו פניו מאירים ומזהירים, כזוהר הרקיע, עד שנקבצו כל הק“ק (הקהילה קדושה) שבעזה וחכמיהם וזקניהם בבית־הכנסת. והיו יושבים מעת תפלת שחרית עד מנחה גדולה, ופניו יותר ויותר מאירים ומזהירים, וכל היושבים היו זעים נחלים ברתת ובזיע, וכשנתעורר יר”ה (ירום הודו) ונזדעזע וקם על רגליו ויאמר: אתה פ’ולוני – ראובן! ואתה פ’ולוני – שמעון. ויבחר לו ששה שבטים – מימינו, וששה (שבטים) – משמאלו.. (והם) ההולכים עמו לירושלים להקריב קרבן בתוך בית־המקדש ע“י הכהן הגדול שהיה החכם השלם כבוד מורנו הרב רבי יעקב נאג’ארה נר”ו (נטריה רחמנא ופרקיה)

---

ויהי כשנשמע הדבר לאנשי ירושלים, שהם באים להכנס לתוך בית־המקדש – להקריב קרבן, ויקרעו בגדיהם וישלח ג' וח' לאמור לו (לשבתי צבי): למה אתה רוצה למסור עם ישראל להריגה?…

ויהי בשמעו את הדברים האלה, ויספוק את כפיו ויאמר: אוי ואבוי כי אחר היות הענין קרוב מאד – נתרחק! אבל סוף הכבוד לבוא!..

ויצא מירושלים וקלל אותם, חלילה וחס, ובאמצע הדרך ראה כת של ישראל הולכים לירושלים ונכמרו רחמיו ושלח להם מחילה, ויהפוך את הקללה לברכה'…

טו. תפילה אל מול מקום המקדש    🔗

רבי יוסף בן ישראל חיבר תפילה לאמרה אל מול מקום המקדש:

‘רוממו ה’ אי’נו (אלהינו) וג' רוממו ה‘. מודים אנחנו לך ה’ אי’נו (אלהינו) ואלהי אבותינו שהחייתנו וקיימתנו וזיכיתנו וקירבתנו לבוא לביתך שבחרת ואהבת מכל משכנות יעקב שעינך ולבך בו בחורבנו ובנינו, כמה (כמו) שראינו בחורבנו נזכה לראות בבנינו עם כנוס גליות ישראל עם עולה (עולי) רגלים ועורכי זבחים ומביאי בכורים, להר זה בנתה ימינך מקדש כוננו ידיך, מכון לשבתך, מכוון כנגד כסא כבודך שבשמים…

יהיה רצון מלפניך אינ"ו (אלהינו) ואלהי אבותינו, שתאיר פניך על שוממותיו, יגולו רחמיך על הריסותיו, יהמו מעיך על שיפוך אבניו ותנערינו מעפרו ותטהרינו מטומאותיו ותגדירנו מפירצותיו ותקוממינו מהפיכותיו ותחזירנו למקומו ולכבודו ולקדושתו ולשכון בו כימי קדם'…

טז. תפילה בשערי חצר המקדש    🔗

עולי־הרגל היהודים בימי־הביניים, נהגו לסובב את חצר המקדש מבחוץ, ולהתפלל בשערים המובילים אליה. יהודים וקראים נהגו להתפלל תפילות מיוחדות בשערי חצר המקדש. (ציור יא)

נגשנו לדעת את שלום אמנו

עמדנו על פתחה ובכינו

מצאונו השומרים והכונו פצעונו

סורו טמא קראו לנו…

נשאנו קולנו בבכיה

על חילול הר המוריה

ועל אמנו העניה

כי לא נשאר לה מחיה…

וזו התפילה שהיה אומר היהודי למראה מקום המקדש – הנתון בידי זרים:

‘מודה אני לפניך ה’ אלהי שנתתה לי חיים וחננתי בהם ונתתה לי כוח וזכיתני לעלות ולראות בית מקדשך הקדוש אשר יחכו לראות בנינו כל עמך בית ישראל ויקוו לעלות אליו ולהתסופף בצל חומותיו ולהתאבק בעפרו ולהתעפר באבקו.

ואני עבדך בן אמתך זכיתני לראות את אשר חכיתי, וראיתי אשר אויתי, ושרתי אשר קויתי, וזכיתי לעמוד ולהתיצב נגד היכל קדשך, ואף־על־פי שהוא שמם הוא משוכלל בקדושתך ומהולל בשכינתך, ואם טמאהו גויים בתועבותם וטינפוהו בנאצותם, הנה הוא טהור בהאצילך (אותו) מכל המקומות ובהדגילך אותו…

יהי רצון מלפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, שתישימני מן הזוכים לראות הבטחותיך ולחזות נעימותיך למען אראהו בנוי ומשוכלל הדור ומהולל… ותאסוף נדחי עמך, ותאגוד נפוצים, למען ישיגו חפציהם, ויעלו כולם אל המקום הזה אשר הוא נבחר העולם. סגולת המקומות, חמדת הנפשות, מקודש מכל הקדושות'…

המתפלל היהודי אל מול חצר המקדש בה כיפת הסלע הבנויה בתחום בית־המקדש בימי קדם.

 

4. שערי חצר המקדש בימינו    🔗

א. מדוע סתום שער־הרחמים?    🔗

‘כה אמר ה’: שבתי לירושלים ברחמים, ביתי יבנה בה'!

בחומה המזרחית המקיפה את הר המוריה וחצר המקדש, שער גדול סגור וסתום היטב. פונה אל מול הר הזיתים ובית־הקברות היהודי המשתרע עליו. היהודים קוראים לו: שער הרחמים.

* שער הרחמים בחומה המזרחית

שער הרחמים סתום עוד מדורות קדומים. רבי פתחיה, שביקר בירושלים בקירוב בשנת 1187, מספר: ‘ואותו שער ממולא אבנים וסיד ואין שום יהודי וכל שכן שאין גוי רשאי לבוא שמה. ופעם אחת אצו הגויים להסיר ולפתוח השער, ונתרעשה ארץ־ישראל והיתה מהומה בעיר, עד שחדלו. ויש מסורת בידי היהודים שדרך אותו שער גלתה השכינה ובו עתידה לשוב’.

שמואל בן דוד הקראי שביקר בירושלים בשנת הת"א (1691), מספר על שער הרחמים: ‘ולא יפתח עד שתפתחנה עיני ישראל בגאולה העתידה. ואומרים שכמה פעמים השתדלו הישמעאלים לעשות אותו שיהיה פתוח גם הוא, ולא יכלו לעשות’.

בימינו מספרים שהערבים סתמו שער זה, הואיל והם מאמינים שבאחרית הימים יכנס דרכו משיח היהודים שיבוא מהמזרח אל ירושלים, בראש צבאות ישראל… (54)

שערי רחמים ציור המובא ביחוס אבות ונביאים.

נכתב בשנת רצ’ו – 1537.

ב. בית־הקברות הערבי סביב שער־הרחמים    🔗

‘אליהו הנביא אליהו התשבי במהרה יבוא אלינו… עם משיח בן דוד’.

סביב שער־הרחמים מבחוץ משתרע בית־קברות ערבי, במורד ההר השופע אל נחל קדרון, אל מול הר הזיתים.

האגדה מספרת שקברים אלו נכרו כאן במזיד על־ידי הערבים כדי לעכב את כניסתו של אליהו הנביא, דרך שער הרחמים, אל ירושלים הקדושה באחרית הימים. כידוע יצעד אליהו הנביא תוקע בשופרו לפני המשיח רכוב על חמורו, כדברי זכריה הנביא: ‘הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור’. הערבים יודעים שאליהו הנביא הוא כהן. אסור לכהן לעבור בתוך בית־קברות, פן יטמא. לפיכך מאמינים הערבים שאליהו לא יוכל להיכנס בשער־הרחמים, להביא את הגאולה לעמו ישראל בירושלים בירתם… (55)

ג. אוי לנכנס בשער הרחמים    🔗

ירושלים הקדושה ובוא המשיח אליה המשיח רוכב על חמור ולפניו צועד אליהו הנביא ותוקע בשופר הגאולה. הם מתקרבים לשער המזרחי.

מתוך כתב־יד עברי מהמאה השבע־עשרה.

מחצר המקדש יורדות מדרגות אחדות המובילות אל שער הרחמים, מצדו המערבי. בקצה המדרגות למטה דלתות ברזל הסוגרות על מבוא מפולש של שער הרחמים הקבור בחלקו הגדול בתוך האדמה (ציור יד).

באגרת שנשלחה מירושלים, בקירוב בשנת רפ"ג (1523), מסופר על שער הרחמים ועל מבואו בצדו המערבי.

'ואומרים שהישמעאלים הרבה פעמים ביקשו לפותחו, ולא עלה בידם. ובקשו לסותמו באבנים מכל וכל, ולא עלתה בידם.

ועשו למטה בארץ בנין כדי לסתמו ולא בנו כי אם עד חציו. והוא סגור בשער של ברזל, היינו דלתות.

ואין שום אדם נכנס… מצד האסור. ובלאו הכי הישמעאלים אינן מניחים להתקרב.

ואומרים בזמן שהיה המלך תוגר (תורכי) בכאן, היו יהודים עמו ונכנסו בתוכה וכולם מתו.

וה' יאריך ימיך, אמן!' (56)

ד. התפילה אל מול שער הרחמים    🔗

‘ואין לנו נחמה כי אם בסובבנו על השערים להשתחוות ולבקש רחמים וסליחה אל ירושלים ברחמים’…

בימי־הביניים נהגו יהודים לבוא אל שער הרחמים ולשפוך לפניו את מרי שיחם ותפילתם.

בשער שני פתחים סתומים. האחד, הדרומי, נקרא בערבית: ‘בּאבּ א־רחמה’ – שער הרחמים, והצפוני: ‘בּאבּ א־תאובּה’ – שער התשובה. כל הבא להתפלל במקום הזה מתחיל את תפילתו מול שער הרחמים ומבקש את רחמי אל, ובסוף עומד מול שער התשובה ומחכה לתשובת חסד מאת הקדוש־ברוך־הוא…

רבי אישתורי הפרחי, שחי בארץ־ישראל בראשית המאה הארבע־עשרה, מביא תפילה שנאמרה אל מול שער הרחמים:

שער הרחמים (שער הזהב) המראה מבפנים.

'אדון יחיד, אל הבית הזה, אורו של עולם,

זה עני קורא, שופך שיח וזורק מרה.

צועק זועה, פושט ידיו ופורש כפיו,

נגדך, אל, שם פניו מחכה צדקתך, מקוה ישועתך!…

בחסדיך הנאמנים, אלוהי, בנה ביתך כבתחילה,

פוקד ישועה, פקוד עם סגולה, שבע רוגז, הולך בגולה,

ואל עיר קדשך בדביר ארמון מהוללה הביאהו בחסד וברחמים…

ועל מזבחך יעלה עולה כי תתנהו לשם ולתהלה'.

ה. מי בנה את שער הרחמים?    🔗

האגדה מספרת, ששער הרחמים נבנה ע’י שלמה המלך ומאז נשאר עד ימינו. בו משובצות אבנים מחוטבות שהביאה מלכת שבא למתנה בביקורה בירושלים. מספרים שגם בחורבן הגדול של בתי־המקדש לא חרב השער, אלא שקע בחלקו באדמה…

מסורת נוצרית קדומה, מסוף המאה הרביעית, מזכירה את אחד משערי בית־המקדש: ‘שער המקדש, הנקרא שער תפארת, פרי הלולים של שלמה’. שער תפארת זה היה במקומו של שער הרחמים בימינו.

נוסע פרסי, שביקר בירושלים בשנת 1047, מספר על החומה המזרחית המקיפה את חצר המקדש ובו השער המפואר, ומספרים שנבנה ע’י שלמה בן דוד, עליו השלום, לכבוד אביו. ובשער הזה שני פתחים: האחד שער הרחמים והשני – שער התשובה. נקרא־כך, כי פה קיבל דוד תשובה מאת ה' המרומם והמשובח.

תייר רוסי שביקר בירושלים בשנת 1106, מספר על ‘שער השליחים’ משעריו המזרחיים של חצר המקדש והוא מבניניו של דוד המלך, כמו מגדל דוד השכן. שער השליחים הוא כנראה שם אחר לשער הרחמים, הוא שער הזהב במסורת הנוצרית.

ו. שמו הערבי של שער הרחמים    🔗

הערבים קוראים לשער הרחמים גם בשם הערבי: בּאבּ א־דהריה – שער חיי הנצח, שם הנזכר גם בספרות הערבית.

השם ‘שער חיי הנצח’ ניתן על יסוד אמונת הערבים, הנעוצה במסורת העברית הקדומה, שבסביבת שער הרחמים, במורד ההר השופע אל עמק יהושפט השכן ובהר הזיתים המתרומם אל מולו, יקומו באחרית הימים המתים לתחיה ופה יתחילו חיי הנצח של בני האדם עלי אדמות. לפיכך סביב שער הרחמים, במורד ההר השופע אל עמק יהושפט אל מול בית־הקברות היהודי בהר הזיתים הסמוך, משתרע בית־קברות של מוסלמים, והוא מהקדושים והנערצים ביותר בחיי המוסלמים בירושלים.

ז. שער הזהב במסורת הנוצרית    🔗

לפי מסורת נוצרית קדומה, במקום שער הרחמים, היה בנוי שער הזהב או שער התפארת, הנזכר בברית החדשה¹⁶. דרך שער זה נכנס ישו הנוצרי בלוית תלמידיו אל חצר בית־המקדש, כשבידיהם ענפי תמרים. ‘עולי־רגל היו נוהגים מדורות קדומים לבוא אל השער הזה נושאים ענפי תמרים בידיהם ושרים את דברי תהלים: ‘אנא ה’ הושיעה נא, אנה ה’ הצליחה נא. ברוך הבא בשם ה', ברכנוכם מבית ה''.

כיצד נוצר השם שער הזהב? – בברית החדשה נקרא השער בשם היווני תירה אוריאה. ופירושו: השער המפואר, שער תפארת, המלה אוריאה היוונית פירושה בלטינית זהב ומכאן – שער הזהב. תייר נוצרי שביקר בירושלים בשנת 1682, מספר על שער הזהב ונקרא כך כי היה מזהב בימי קדם, ובזה נבדל מיתר השערים, ומוסיף השער הוא סתום, כי הערבים מאמינים, שדרכו יבוא ישו הנוצרי ויכבוש את ירושלים מידי המוסלמים…

דרך שער הזהב התפרץ, בשנת 614, מלך פרס ח’וסרו השני, אל תוך ירושלים וגירש ממנה את הביזאנטיים הנוצרים ומלכם הראקליוס. בצבא הפרסים היו גם יהודים שהתנדבו לעזרתו בתקווה שיוכלו לשבת בארץ בלי רדיפות ולהחזיר להם את ירושלים הקדושה.

הראקליוס מלך ביזאנטיון הצליח מקץ חמש־עשרה שנה להתגבר על הפרסים ולגרשם מירושלים. האגדה מספרת: כאשר חזר הראקליוס מנצחונו על הפרסים, התכונן להכנס אל ירושלים בשער הזהב בגאווה וברוב הדרת עם.

בהתקרבו אליו נסתם לפתע השער לפניו. וקול נשמע אליו ממרום האומר: ישו נכנס בשער הזה בענווה וגם הקיסר צריך להכנס אליו כמוהו.

הקיסר נשמע למלאך – והשער נפתח לפניו לרווחה…

בימי שלטון הצלבנים בירושלים, במאה השתים עשרה, נהגו לפתוח את שער הזהב פעמים בשנה. פעם בחג הפסחא, ביום הדלקים, לזכר כניסת ישו בירושלים, ופעם ביום 14 בספטמבר לזכר כניסת הראקליוס בירושלים. הנוצרים בלבנון נוהגים לחוג חג מיוחד ביום זה, לזכר כניסתו של הראקליוס בשער הזהב…

שער־הרחמים, בשמו הלועזי שער־הזהב, בתמונה של ירושלים משנת 1483.

השער נראה בחומה משמאל. בו שני פתחים סתומים. בצד השער מסופר בלטינית עליו: ‘והיום נשאר סגור למוסלמים, ואינו ניתן לתיקון באיזה צורה שהיא. ואותם המנסים זאת, מתים פתאם. לפיכך הם אינם משתמשים בו לא לכניסה ולא ליציאה’.

ח. שער הזהב באחרית הימים    🔗

'שערים שבעה לירושלים אחד – שער הזהב.

ומלאך מן השמים דום בשער לו ניצב.

על משמרת שנות אלפים הוא ניצב יומם וליל עד תשוב

ירושלים עד תשוב ותגאל'.

שער הזהב נזכר גם באגדה עברית, המספרת על הופעתה של ירושלים ובית־המקדש אל ישראל באחרית הימים, וכה דבריה:

'וכל ישראל ימצאו חן בעיני אלוהים. תחת ירושלים החרבה יוריד ירושלים הבנויה משמים… ובית־המקדש יכון על מכונו. עמוד אש יצא מתוך בית־המקדש והיה למופת לכל רואיו…

ושער הזהב הנסתר בארץ יעלוהו שני מלאכים במצות אלהים עליהם, ויציבוהו כאשר היה בימים הראשונים.

אברהם בן דוד, עליו השלום, יעמדו על השמאל וכל ישראל יתיצבו שם'…

ט. שער שבטי ישראל.    🔗

'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם.

ששם עלו שבטים שבטי־יה'

בפנה הצפונית־מזרחית של חצר המקדש בנוי שער הנקרא בערבית: בּאַבּ אלאסבּאט – שער השבטים. לזכר שבטי בני ישראל שעלו אל המקום הקדוש הזה בימי קדם, ולפי האגדה עברו דרך השער הזה אל בית־המקדש.

בצדי שער השבטים בריכה הנקראת בערבית: ברכּת איסראיל – ברכת ישראל. פעם היו נקווים בה מי הגשמים לצרכי תושבי ירושלים ובימינו התמלאה אשפה ומפולת.

בצד בריכת ישראל ושער השבטים מתרומם מגדל לצרכי החזנים המוסלמים הקרואים ממנו את מאמיניהם לתפילה. המגדל נקרא בערבית: מאדנאת בני איסראיל – מגדל בני ישראל. בימי־הביניים קראו למעון של דרוישים מוסלמים שהיה בסביבה זו בשם: זאוית א־לאוּי – מנזר הלוי – לזכר הלוים ששרתו בבית־המקדש בימי קדם.

י. שער החטא – על שום מה?    🔗

בצדה הצפוני של חצר המקדש בנוי שער הנקרא בערבית: בּאַבּ אלחטה. גם השכונה הערבית הסמוכה לו נקראת בשם זה. מדוע זכה השער בשם זה? – לפי מסורת ערבית, מכוונים אל השער הזה דברי הקוראן המסופרים על בני ישראל בהכנסם אל הארץ: ‘בדברי אל בני ישראל בואו אל העיר הזאת ואכלתם ממנה לענגה מכל אשר תאוה נפשכם, אך בואו השער משתחוים ואמרתם: חטא (בערבית: חטת), ונסלח לכם חטאתכם ונוסיף עוד טובה לעושי הטוב. וימירו הפושעים ויאמרו אחרת מאשר נאמר אליהם ונוריד על הפושעים זעם מן השמים על חטאתם’.

האגדה מוסיפה שהם אמרו חטה במקום חטא, כי נפשם רצתה בלחם חטה לשבור את רעבונם הגדול…

באותו המקום שהכריזו בני ישראל מלה זו הוקם השער הנקרא לפיכך שער־החטא, בערבית: באב אלחטה. ספרו, שדלתותיו הובאו מאחד משערי חומות יריחו אשר שקעו בתהומות, בימי יהושע בן־נון.

מאמינים שכל הנכנס בשער זה ואומר: חטא חטאתי, אדוני! – סלוח יסלח לו.

ירושלים – החומה ושעריה – ציור משנת תס"ט/1709 בקירוב.

מתוך: כתב־יד של הגדה לפסח, מאת אריה־לייב (‘כהנא וספרא בטריביטש’), שמור בידי א. ברנדשטטר, תל־אביב.

 

5. הר המוריה – הר ה'    🔗

א. הר המוריה – הר המור    🔗

‘אנא מלא משאלות עם משועך, נעקד כמו בהר מור שועך’.

אברהם אבינו בא אל הר המוריה לעקוד את יצחק בנו לפני האלוהים. לפי דברי התורה אל אברהם אבינו: ‘לך לך אל ארץ המוריה’, אומר המדרש: ‘אל הר המור’…

המתרגם הארמי מוצא בדברי שיר־השירים ‘צרור המור’ – רמז לעקידת יצחק: ‘כפתיה אבוי בטור מוריה’ – שקשרו אביו בהר המוריה.

המשורר בשיר־השירים קורא: ‘אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה’. האגדה אומרת שזהו הר המוריה. והשם ‘מוריה’ נגזר מהמלה ‘מור’ – מין בושם משובח שהיו מקטירים בבית־המקדש.

רש’י בפירושו אומר: ‘מוריה – על שם עבודת הקטורת. שיש בו מור, נרד ושאר בשמים’.

עולי־רגל קראים נהגו לומר, בביקוריהם אל מול חצר המקדש על הר המוריה, פיוט המתחיל: ‘אז בהר המור קרא אל לעניו, כציר הנאמן לשאת ראש אמוניו’…

עולה־רגל קראי, שמואל בן דוד, שביקר בארץ בשנת ת"א (1641) מתחיל כך את תאור רשמיו: ‘נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה’, לעלות על הר המור אל גבעת הלבונה להודות ולהשתחוות… בתוככי ירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימינו'.

ב. הר המוריה – הר האורה    🔗

האגדה מוצאת בשם מוריה את המלה אורה, ומספרת שכשנברא העולם והאורה התפשטה על פניו, בראשיתה יצאה מהר המוריה להאיר על הארץ כולה.

לפי דברי הקדמונים: ‘ממקום בית־המקדש נבראת האורה, שנאמר (בדברי יחזקאל הנביא): ‘והנה כבוד אלהי ישראל בא… והארץ האירה מכבודו’… ואין כבודו אלא בית־המקדש’.

רבותינו מספרים: 'וכיון שזרח אורו (של הקדוש־ברוך־הוא), על ארץ־ישראל, זרח בבית־המקדש תחילה, ומשם האיר לכל העולם כולו, שנאמר (בתהלים): ‘מציון מכלל יופי’.

ג. הר המוריה – הר המורא והיראה    🔗

יש אומרים למצוא בשם מוריה את המלה מורא – פחד. לפי דברי רבותינו: 'מקום שהמורא יוצא לעולם, שנאמר בדברי המשורר הקדמון: ‘נורא אלהים ממקדשיך, אל ישראל הוא נותן עוז’…

‘וחד אמר: הר שיצא ממנו מורא עובדי־כוכבים’

אחרים אומרים למצוא בשם מוריה את המלה יראה: נקרא הר המוריה, ‘שמיראת יה נעשה הר. מוריה – מורא=יה’.

ד. הר המוריה – הר הוראה (הורייה)    🔗

‘ברכות יעטה מורה’

אגדה אחת מוצאת בשם מוריה את המלה הוראה (או הורייה) – הוראת התורה כדברי ישעיהו: ‘כי מציון תצא תורה’…

רבותינו נחלקו בבאור השם מוריה כדבריהם: ‘הר המוריה, פלוגתה בו… חד אמר: הר שיצא ממנו הוראה לישראל’…

לפי גירסה אחרת: ‘חד אמר שמשם הוריה יוצאה לעולם’

‘אחר אמר: שמשם ארירה יוצאה לעולם’.

ארירה, היינו קללה, תחול על כל מי שאינו מקבל את ההוראה, שיצאה מההר הזה, ואין עליו מורא אלהים.

גירסה אחרת אומרת על דברי התורה: ‘לך לך אל ארץ המוריה. חד אמר: למקום שהורייה יוצאה לעולם. וחרנה אמר: למקום שהוא ראוי כנגד בית־המקדש שלמעלה’…

ה. הר המוריה – הר יֵרָאֶה    🔗

אגדה אחת מוצאת בשם מוריה את המלה ירָאה, כפי שמסופר בתורה: ‘אשר יאמר היום בהר ה’ יראה'. רש’י מוסיף: ‘בהר זה יראה הקדוש־ברוך־הוא לעמו’.

אל בית־המקדש במרומי הר המוריה באו עולי הרגל בחגים להיראות לפני הקדוש־ברוך־הוא, כצוו התורה: ‘שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון יהוה’. רבותינו מספרים על: 'שלוש מצוות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: ‘ראייה וחגיגה ושמחה… יש בראייה שאין בשתיהן’…

ו. הר המוריה – הר התמורה    🔗

יש אגדה האומרת למצוא בשם מוריה את המלה תמורה – תחליף, ממלא מקום ‘מה מוריה? – תמורה, אברהם נעשה כהן גדול, תמורת שם בן נח’. לפי האגדה, מלכי צדק שהיה כהן לאל עליון בעיר שלם היא ירושלים הוא כינויו של שם בן נח הצדיק. אברהם אבינו בא במקומו והקריב בירושלים, בהר המוריה, לאל עליון.

בהר המוריה הופיע האייל תמורת יצחק וגם הוא התקדש בזכותו, כדברי התורה על הקרבן: ‘לא יחליפנו ולא ימיר אותו…. ואם המר ימיר… והיה הוא ותמורתו יהיה קודש’.

ז. הר המוריה – גבעת הלבונה    🔗

האגדה מספרת, שגבעת הלבונה הנזכרת בדברי שיר־השירים היא הר המוריה. לבונה היא מן בושם שהיו משתמשים בו בקטורת בבית־המקדש שהיה בנוי עליו.

בגניזה של מצרים נמצא פיוט, בקירוב מהמאה העשירית, ובו מביע המשורר את געגועיו על ירושלים הקדושה ואל מקדשה הנערץ:

עלתה שמחה רננה עד לגבעת לבונה.

האמינו כל מדינה כי עלי ביתם שכינה'

ח. הר המוריה – הרי בשמים    🔗

מחבר שיר־השירים מסיים את שירתו וקורא: ‘ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים’.

האגדה רואה בהרי בשמים רמז להר המוריה בירושלים. התרגום הארמי על שיר השירים אומר על הרי בשמים: ‘טורא דירושלים ותמן יסקון כהניא קדמך קטורת בוסמנין’ – הר בירושלים ששם היו כהנים מקריבים קטורת ובשמים.

רש"י מבאר את דברי שיר־השירים: ‘למהר הגאולה והשרה את שכינתך על הרי בשמים, הוא המוריה ובית־המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן’.

מראה הר המוריה – הר הבית בימינו. תמונה משנת 1817

 

6. האבות הראשונים בהר המוריה    🔗

א. מאין נברא אדם הראשון?    🔗

על דברי התורה: ‘וייצר ה’ אלהים את האדם עפר מן האדמה', מוסיף התרגום הארמי (ירושלמי א): ‘ודבר עפרא מאתר בית מקדשא… מכל מימי עלמא’ – וצבר עפר ממקום בית־המקדש… ומכל מימי העולם. האדם הראשון נברא מאדמתו של הר המוריה, מהמקום שבו הוקם בית־המקדש בדורות הבאים.

רבותינו מספרים: ‘כשברא הקדוש־ברוך־הוא את האדם, צבר עפרו מארבע רוחות העולם, ועשה עצמותיו ממקום בית־המקדש של מטה. והושיב לו נשמה מבית־המקדש של מעלה’.

‘ויש אומרים ממקום שניטל עפרו של אדם הראשון, שם נבנה המזבח (של בית־המקדש)’.

‘אדם הראשון – גופו מבבל, וראשו – מארץ־ישראל, ואבריו – משאר ארצות’.

ב. הר המוריה – מעון אדם הראשון    🔗

על דברי התורה: ‘ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן העדן’… מספרת האגדה שהוא שכן בהר המוריה.

רבותינו מספרים: 'וכשגורש אדם הראשון מגן העדן, ישב לו בהר המוריה, ששערי גן העדן סמוכין להר המוריה.

משם – לקחו, ולשם – החזירו…

ומאיזה מקום לקחו? – מקום בית־המקדש…

חבה יתרה חיבב הקדוש־ברוך־הוא לאדם הראשון, שבראו ממקום קדוש וטהור'.

בהר המוריה הקימו אדם ובניו מזבח לאלהים ועליו הקריבו את קרבנותיהם ועל אותו המזבח הקריב נח הצדיק ואחריו אברהם אבינו.

כשהתקרב אברהם אבינו ויצחק בנו אל הר המוריה, ראו לפניהם את מזבח אדם הראשון, כדברי האגדה: ‘כיוון שהגיעו לאותו מקום, הראהו הקדוש־ברוך־הוא באצבע לאברהם ואמר לו: זה הוא המזבח! הוא המזבח שהיה אדם הראשון מקריב בו מקודם, הוא המזבח שהקריבו בו קין והבל’…

‘שור שהקריב אדם הראשון – קרן אחת היתה לו במצחו’.

הרמב"ם מספר על יסוד דברי רבותינו: ‘ומסורת ביד הכל, שהמקום שבנו בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה… והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא. אמרו חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא’.

ג. נוח הצדיק בהר המוריה    🔗

לאחר שיצא נוח הצדיק מהתיבה, בא לראשונה אל הר המוריה והקריב על המזבח שהיה עליו, קרבן תודה לאלוהים, שהסיר את המבול מעל פני האדמה.

כשהתקרב אברהם אבינו אל הר המוריה הראה לו הקדוש־ברוך־הוא את המזבח וקרא אליו: הוא המזבח שהקריבו בו נוח ובניו'.

שם בן נוח הטמין בגבעה סמוכה את גולגלתו של אדם הראשון שהביא עמו מהתיבה ושמר עליה.

ד. אברהם אבינו בהר המוריה    🔗

'מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא

יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה'.

הקדוש־ברוך־הוא התגלה אל אברהם אבינו: 'ויאמר אליו: אברהם! ויאמר: הנני! ויאמר: קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה, על אחד ההרים אשר אומר אליך…

וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו… וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים, ביום השלישי וישא את עיניו וירא את המקום מרחוק'…

שאלו חכמים: והיאך נראה המקום מרחוק? – ‘מלמד שמתחילה היה המקום עמוק, כיון שאמר הקדוש־ברוך־הוא להשרות שכינתו עליו ולעשותו מקדש, אמר: אין דרך מלך לשכון בעמק, אלא במקום גבוה ומעולה ומיופה ונראה לכל. מיד רמז הקדוש־ברוך־הוא לסביבות העמק שיתקבצו ההרים למקום אחד, לעשות מקום השכינה. לפיכך נקרא הר המוריה, שמיראתו של הקדוש־ברוך־הוא יתברך נעשה הר’

‘וירא את המקום מרחוק’. – מה ראה אברהם? ־ ראה עמוד של אש מן הארץ עד לשמים.

אמר ליצחק בנו: בני! רואה אתה כלום באחד מן ההרים הללו? – אמר לו: הן! אמר לו: מה אתה רואה? – אמר לו: אני רואה עמוד של אש עומד מן הארץ עד לשמים. והבין אברהם כי נרצה הנער לעולה'.

'אמר אברהם: אם אין אתה נותן לי ת"ק (500) אמה, בית־המקדש, לא נתת לי כלום!

ונתן לו הקדוש־ברוך־הוא הכל'¹⁷.

ה. עקידת יצחק בהר המוריה    🔗

אברהם אבינו עם יצחק בנו באו אל הר המוריה והקדוש־ברוך־הוא הראה לו את המזבח שהיה עליו: ‘זה המזבח! הוא המזבח שהיה אדם הראשון מקריב בו מקודם. הוא המזבח שהקריבו בו קין והבל, הוא המזבח שהקריבו בו נח ובניו’.

בתורה מסופר: ‘וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחד נאחז בסבך בקרניו. וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. ויקרא אברהם שם המקום ההוא יהוה יראה’…

הקדמונים מספרים בשבחו של האייל שהופיע אל אברהם: 'אותו אייל לא יצא ממנו דבר לבטלה…

גידיו של אייל הם עשרה – כנגד עשרה נבלים (מיתרים) של כנור שהיה דוד מנגן בהם…

שתי קרניו של אייל – שופרות.

של שמאל – תקע בו הקדוש־ברוך־הוא על הר סיני…

אברהם אבינו עקדת יצחק על הר המוריה. תמונה משובצת ברצפת המוזאיקה בבית־הכנסת של בית־אלפא. מהמאה הששית לסה"נ.

משמאל: החמור ושני הנערים, לפי המסופר בתורה: ‘וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו’. אברהם עומד באמצע, ומעליו כתוב שמו, בידו האחת – המאכלת, ובאחת – יצחק. שמו כתוב מעליו. לפניו המזבח עם עצי העולה: ‘ויבן שם אברהם את המזבח ויערך את העצים… וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו, ויקרא אליו מלאך ה’ מן השמים ויאמר: אברהם, אברהם! ויאמר: אל תשלח ידך אל הנער‘. מעל אברהם נראית יד בוקעת מהשמים ולמטה ממנה כתוב: אל תשלח. בצד אברהם נראה האייל וכתוב בצדו: והנה אייל. נאחז בקרניו… ויעלהו לעולה תחת בנו’.

וקרנו של ימין, הוא גדול מן שמאל, ועתיד לתקוע בו לעתיד לבוא בקיבוץ של גלויות…

‘עורו של אייל – הוא אזור מתניו של אליהו הנביא’…

היסטוריון ערבי בימי־הביניים מספר על קרן האייל שהיתה שמורה במקום המקדש. בקירוב בשנת 730 העבירה מירושלים, ממסגד כיפת־הסלע, אל מכּה העיר הקדושה בארץ ערב.

על דברי התורה על אברהם אבינו: ‘ויבקע עצי העולה’, דרשו רבותינו: ‘בשכר שתי בקיעות שבקע אברהם אבינו על הר המוריה, זכה ליקרע הים (סוף) לבניו שנים עשר קרעים’.

כך מספרת האגדה בשבחו של אותו חמור שהביא את אברהם ויצחק אל הר המוריה: 'הוא החמור בן האתון שנבראה בין השמשות…

והוא החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים…

הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו'.

ו. הר המוריה בצאת ישראל ממצרים    🔗

‘בזכות ירושלים אני קורע להם את הים’.

רבותינו מספרים: 'כשנכנסו ישראל לים, כבר הר המוריה נעקר ממקומו, ומזבחו של יצחק הבנוי עליו ומערכתו הערוכה עליו, ויצחק הבנוי עליו ומערכתו הערוכה עליו, ויצחק כאילו עקוד נתון על גבי המזבח, ואברהם כאילו פושט ידו ולוקח את המאכלת לשחוט את בנו.

אמר המקום למשה: בני נתונים בצרה והים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומאריך בתפלה?

אמר לפניו משה: ומה עלי לעשות? – אמר לו: הרם את מטך'…

‘מה שכר נטל שבטו של בנימין שירד לים תחלה? – שרתה שכינה בחלקו’…

ז. בנימין בן יעקב בהר המוריה    🔗

'למה תרצדון הרים גבנונים

ההר חמד אלהים לשבתו'

רבותינו מספרים: 'בשעה שאמר שלמה לבנות בית־המקדש, היו השבטים רצין ומדיינים אלו עם אלו.

זה אומר: בתחומי יבנה! וזה אומר: בתחומי יבנה!

אמר להם הקדוש־ברוך־הוא: שבטים, למה תרצדון? – כולכם שבטים – כולכם צדיקים. אלא גבנונים – גנבים! כולכם הייתם שותפין במכירתו של יוסף, אבל בנימין שלא נשתתף במכירתו של יוסף: ‘ההר חמד אלהים לשבתו, אף ה’ ישכן לנצח' (מדברי תהלים).

על דברי הברכה של יעקב אבינו לבנימין בנו: ‘בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד’, אמרו רבותינו: ‘אלו הקרבנות שמקריבין בבית־המקדש’.

ח. בית־המקדש בחלקו של בנימין    🔗

'ולבנימין אמר: ידי יהוה ישכן לבטח עליו,

חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן'

ירושלים היתה בגבול נחלתם של שני שבטים בישראל: חלקה הדרומי בשבט יהודה, וחלקה הצפוני, רוב הר המוריה, בשבט בנימין. בראש הר המוריה היה בית־המקדש, בית־העולמים, ובו קדש־הקדשים, מקום משכן השכינה.

רבותינו אמרו: ‘זכה בנימין ונעשה אושפיזכן (אכסניה) לשכינה’.

בשעה שגלו עשרת השבטים, יהודה ובנימין לא גלו. התחילו אומות העולם אומרים: ‘אין זו אלא כמו שנושא פנים (חנופת פנים), לפי שהן בני אכסניא שלו, לפיכך לא הגלם’… כי בתחומו שכנה השכינה של הקדוש־ברוך־הוא.

בנחלתו של בנימין הוקם גם בית־המקדש השני. האגדה מוצאת רמז לחורבן שני בתי־המקדש שהיו בבנימין, בדברי התורה על יוסף במצרים בהכירו את בנימין אחיו וכתוב: ‘ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צואריו’.

שאלו רבותינו: 'כמה צוארים היו לו לבנימין? –

… בכה על שני מקדשים שעתידים להיות בחלקו של בנימין ועתידים ליחרב‘… ומנין צואר הוא כנויו של בית־המקדש? מדברי שיר־השירים: ‘כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות’: ‘צוארך’ – זה בית־המקדש’…

מה צוואר זה נתון בגובהו של אדם – כך בית־המקדש נתון בגובהו של עולם; ‘כשחרב – נכפף צווארן של ישראל (כמו שנאמר במגילת איכה) על צוארנו נרדפנו’ ‘כיוון שחרב בית־המקדש – כביכול נכפף צווארן של ישרל’.

רבותינו מספרים: 'בשלושה מקומות שרתה שכינה על ישראל – בשילה ונוב וגבעון ובית־עולמים (בית־המקדש). ובכולם לא שרתה אלא בחלק בנימין, שנאמר (בדברי הברכה של משה רבנו לבנימין): ‘ישכן לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן’.

כל חפיפות לא היו אלא בחלקו של בנימין…

‘חופף עליו’ – זה מקדש ראשון.

‘כל היום’ – זה מקדש שני.

‘ובין כתפיו שכן’ – אלו ימות המשיח'.

ט. הר המוריה נקנה בכספי השבטים.    🔗

‘אל המקום אשר יבחר ה’ אלוהיכם

מכל שבטיכם לשום את שם לשכנו'.

‘מכל השבטים’ – זו ירושלים שכל ישראל שותפין בה'

דוד המלך קנה בהר המוריה את הגורן מאת ארונה או ארנן היבוסי, בכסף שגבה לתשלומו מכל שבט ושבט בישראל.

ומאין ידוע זאת? – בספר שמואל מסופר: ‘ויקן דוד את הגורן בכסף שקלים חמשים’. ובספר דברי־הימים מסופר: ‘ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות’.

הא כיצד? – כאן חמשים, וכאן שש מאות. הווה אומר: דוד נטל חמשים שקלים מכל שבט ושבט, נמצא שכל שנים עשר השבטים נתנו לו שש מאות שקלים…

בתשלום זה מכר לו ארנן את הגורן שעליה נבנה בית־המקדש.

האגדה מספרת, שבתקופה יותר מאוחרת מצאוּ עולי בבל, תחת המזבח גולגולת של אדם וסיפרו שזו היא גולגלתו של ארנן היבוסי…

 

7. בית־המקדש בתפארתו    🔗

א. מדוע נבנה המקדש על הר המוריה?    🔗

'מדד הקדוש־ברוך־הוא כל העיירות ולא מצא עיר

שיבנה בה בית־המקדש, אלא ירושלים'

דוד המלך הכשיר, בקירוב בשנת 1000 לפני סה"נ, את הר המוריה לבנין בית־המקדש במקום גורן ארונה או ארנן היבוסי. שלמה המלך בנה את בית־המקדש הראשון. בספר דברי הימים מסופר: ‘ויחל שלמה לבנות את בית ה’ בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגורן ארנן היבוסי'.

ישראל קושטא, מדפיס ומוכר ספרים באמצע המאה התשע־עשרה, מספר:

'המקום אשר נבנה שם בית קדשנו ותפארתנו היה מאז שדה ירושה לשני אחים ויהי לאחד מהם אשה ובנים ולאחיו – אין לו אשה ובנים, וישבו יחדיו בבית אחד שלמים, שקטים ושמחים בחלקם אשר ירשו מאביהם ויעבדו את השדה בזעת אפיהם.

ויהי בימי קציר חטים ויאלמו אלומים בתוך השדה ויחבטו את השבלים ויעשו שני עמרים שוים מן התבואה אשר לקטו, עומר אחד לכל אחד מהם, ויניחום שם בשדה.

בלילה ההוא כששכב על מטתו האח אשר אין לו אשה ובנים, אמר בלבו: אני יושב לבדי… לא כן אחי, כי יש לו אשה ובנים ולמה יהיה חלקי כחלקו? –

ויקם בעוד לילה וילך בסתר כגנב, ויקח אלומים מן העומר אשר לו, ויתן אותם על עומר אחיו.

וגם אחיו אמר אל אשתו: לא טוב לחלק לשני חלקים שוים אשר בשדה חציו לי וחציו לאחי… והוא הולך ערירי ואין לו גילה ורנן כי אם בתבואה אשר ילקוט בשדה. לכן בואי עמי אשתי ובסתר נוסיף מחלקנו על חלקו. ויעשו כן.

ויהי בבוקר ויתמהו האנשים בראותם העמרים שוים… ויחשב כל אחד בלבבו לחקור הדבר. וילך כל אחד בלילה לעשות מעשהו. ויקר איש אל אחיו ואלומותיו בידו. ויודע הדבר ויחבקו איש אל אחיו וישקו איש אל רעהו…

והנה חפץ ה' במקום ההוא אשר חשבו בו שני האחים המחשבה הטובה… ויבחרוהו בני ישראל לבנות בית לה' '. (81)

ב. יסודות המקדש על פי התהום    🔗

‘ברא שיתותיו של עולם’

האגדה מתארת את היסודות, השיתין, של בית־המקדש בהר המוריה, הנתונים במעמקי האדמה, על פי התהום הגדולה הרובצת מתחתיה.

רבותינו מספרים: 'שיתין מששת ימי בראשית נבראו… שמחוללין ויורדין עד התהום… מעשה ידי אומנתו של הקדוש־ברוך־הוא.

תנא דבי רבי ישמעאל: אל תקרי ‘בראשית (ברא אלהים)’, אלא ‘ברא שית’…

בשעה שחפר דוד המלך את היסודות לבית־המקדש, פרצו מי התהום ורצו לשטוף את כל העולם כולו… נטל דוד שבר של חרס וכתב עליו את ‘השם המפורש’ וזרקו אל תוך התהום. מיד נסוגה התהום ששה־עשר אלף אמות במעמקים. כאשר ראה זאת דוד אמר: כל מה שהתהום קרובה יותר לאדמה, הרי האדמה שותה יותר את מימיה ומתברכת בהם.

– מה עשה? – אמר את חמשה־עשר שירי המעלות, המובאים בספר תהלים, והתהום עלתה חזרה חמשת אלפים אמות מעלה. ונשארה עומדת אלף אמות מתחת לפני האדמה.

מכאן אתה למד שעוביה של האדמה עד התהום הוא אלף אמה…

אגדה זו מסופרת בנוסח אחר:

בשעה שבא דוד המלך לחפור יסודות של בית־המקדש, חפר אלף וחמש מאות אמה ולא פגע בתהום. לבסוף מצא עציץ עשוי חרס ורצה להרימו.

אמר לו העציץ: אין אתה יכול להרימני! –

אמר לו דוד: למה? –

אמר לו: אני מכסה את פי התהום! –

שאלהו דוד: מאימתי אתה כאן? –

ענה: משעה ששמעתי את קול הקדוש־ברוך־הוא בהר סיני: ‘אנכי אדוני אלהיך’, רעדה הארץ וכמעט עמדה להבלע, ואז באתי וסתמתי על התהום.

אף־על־פי־כן לא שמע דוד לדברי העציץ והרימו. והנה קפצה עליו התהום ורצתה לשטוף את העולם, ואז התחיל דוד אומר שירה – שיר המעלות…

ג. בנין המקדש – מלאכת שמים    🔗

אבותינו מספרים על בנין המקדש בימי הורדוס: 'שהיו עוסקין בבנין בית־המקדש. והיו יורדין גשמים בלילה. למחר נשבה הרוח, ונתפזרו העבים, וזרחה החמה, ויצאו העם למלאכתן.

ידעו שמלאכת שמים בידיהם'!

ד. האבנים מעצמן בנו את המקדש    🔗

בספר מלכים מסופר על בנין בית־המקדש: ‘והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה’ – האגדה מוסיפה: ‘האבן נוסעה עצמה ועולה ונבנית מעצמה’…

על דברי שלמה המלך בחנוכת בית־המקדש: ‘בנה בניתי בית־זבול לך מכון לשבתך עולמים’, אומרת האגדה: ‘בניין הייתי בונה והאבנים היו פורחות ועולות מעצמן’.

‘ולמה נקרא שמו שלמה? – ששלמה מלאכת הקודש בימיו על־ידו (ככתוב): ותשלם כל המלאכה אשר עשה’. (84)

ירושלים ובית המקדש. ציור דמיוני משנת שפ"ט – 1629 מתוך הגדה של פסח

מתחת לציור כתוב: צורת ב“ה (בית־המקדש) ועיר ירושלים תו”בב (תבנה ותכונן במהרה בימינו),

אכי"ר (אמן כן יהי רצון)'

ה. כיצד נראו קירות בית־המקדש?    🔗

'מי שלא ראה בית־המקדש בבנינו –

לא ראה בנין מפואר מעולם'

רבותינו מספרים על מיני האבנים שהשתמשו לבנין המקדש: שייש מרמרא שהיה מין שייש מיוחד, ומוסיפים כוחלא – שייש כחול.

האבנים היו מונחות בשורות נדבכים. שורה אחת של אבנים נכנסה פנימה ושורה היתה יוצאת ובולטת, והיו נראות כמו גלי הים בתנועה, כדברי המפרש: ‘והעינים המסתכלות בהן שוטטות ורואות כאילו גלי הים נדים ונעים’.

ו. המקדש היה מצופה ארז    🔗

‘כי נפל ארז’ – זה בית־המקדש'.

בית־המקדש היה מצופה מבפנים בעצי ארזים, ששלח חירם מלך צור מהרי הלבנון אל שלמה המלך, כמו שמסופר בספר מלכים: ‘ויבן את קירות הבית מביתה בצלעות ארזים מקרקע הבית עד קירות הסיפון’…

האגדה מספרת: ‘כשהכניס שלמה את הארון לבית־המקדש, הרטיבו כל העצים, והארזים שהיו שם עשו פירות שנאמר (בתהלים), שתולים בבית ה’ בחצרות אלהינו יפריחו‘! – והיו הולכין ועושים פירות, ומהם היתה פרנסה גדולה לפרחי כהונה’… על דברי הנביא, ‘כי נפל ארז’ מוסיף המדרש: זה בית־המקדש…

ז. מחלונות המקדש אור לעולם    🔗

‘ירושלּים – אורו של עולם’

בבית־המקדש היו חלונות מיוחדים, כפי שמסופר בספר מלכים על שלמה המלך: ‘ויעש לבית חלוני שקופים אטומים’.

החלונות היו רחבים מבחוץ וצרים מבפנים, לא לפי הנוהג.

הקדמונים מספרים: 'כל מי שמבקש לעשות לו חלונות, עושה אותן רחבות מבפנים וצרות מבחוץ.

– למה? – שיהיו שואבות האור.

אבל חלונות שבמקדש לא היו כך, אלא רחבות מבחוץ וצרות מבפנים

– למה? – שיהא האור יוצא מן בית־המקדש ומאיר לעולם'.

רבותינו מספרים: 'כשם שהשמן מאיר – כך בית־המקדש מאיר לכל העולם, שנאמר (בנבואת ישעיה): ‘והלכו גוים ומלכים לנוגה זרחך’

למה נקראו אבותינו: זית רענן, (כדברי ירמיהו הנביא): ‘זית רענן יפה פרי תואר קרא ה’ שמך'?

שהם מאירים לכל באמונתם'.

ח. הפרוכת בקודש־הקדשים    🔗

הפרוכת במבוא אל קודש הקדשים בבית־המקדש היתה מפוארת מאד.

רבותינו מספרים: 'פרוכת עביה טפח. ועל שבעים ושנים נימין נארגת. ועל כל נימא ונימא עשרים וארבעה חוטין.

אורכה – ארבעים אמה, ורחבה – עשרים אמה.

ושמונים ושתים ריבוא נעשית.

ושתים עושין בכל שנה.

ושלוש מאות כהנים מטבילין אותה'.

הגירסה ‘ריבוא’ היא בטעות וצריך להיות: ריבות. היינו שמונים ושתים ריבות, בתולות, היו עסוקות באריגת פרוכת אחת.

‘רבי חנניה בן אנטיגנס אומר: שתי פרוכות היו שם. אחת – פרוסה ואחת – מקופלת. נטמאת פרוסה, פורסין את המקופלת. בערב יום הכיפורים מכניסין את החדשה ומוציאין את הישנה’.

התורה מתארת את המשכן ואת היריעות שהיו בו: ‘שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני כרובים מעשה חושב תעשה אותם’. ועל המסך שהיה בפתח המשכן מסופר: ‘תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר מעשה רוקם’.

רבותינו מיחסים זאת גם לפרוכת בבית־המקדש, שבה היו רקומות צורות שונות: ‘מעשה רוקם’ – פרצוף אחד.

‘מעשה חושב’ – שני פרצופים…

‘מעשה רוקם’ – ארי מיכן (מכאן), וארי מיכן.

‘מעשה חושב’ – ארי מיכן וחלק מיכן…

‘מעשה חושב’ – ארי מיכן ונשר מיכן…

בשמונים ושתים ריבוא (ריבות) היתה נעשית'

גם יוסף בן מתתיהו הכהן (פלביוס) מתאר את הפרוכת שהיתה עשויה תולעת שני, בוץ, תכלת וארגמן: 'בתולעת שני – סמל האש. ובבוץ – סמל האדמה. בתכלת – סמל האויר. ובארגמן – סמל הים… בפרוכת היתה רקומה תבנית כל השמים וצבאם…

המסורת מספרת: ‘כשראו הבתולות, שהיו אורגות בפרוכת, שנשרף בית־המקדש, נפלו ונשרפו, שלא יענו אותן השונאים’…¹⁸

ח*. מהנסים בבית־המקדש    🔗

עשרה נסים שנעשו בבית־המקדש: ‘והנס העשירי היה קשה מכולם. כשהיו עומדים ומתפללים, היו צפופים וכשהיו משתחווים היה נותן ריוח ד’ אמות בין אחד לאחד… עומדין צפופין ומשתחוין רווחים.

בזמן שישראל עולין להשתחוות לאביהן שבשמים כשהן יושבין – יושבין דחוקים ואין כל בריה יכולה להושיט אצבעו ביניהם, וכשהם משתחווים – משתחווים רווחים.

ט. הנברשת הגדולה בבית־המקדש    🔗

בירושלים ישבה הילני המלכה שבאה מארצה חדיב וקיבלה את הדת היהודית. מערת קבורתה ידועה בימינו בשם ‘קברי המלכים’.

מסופר על הילני המלכה ובני משפחתה, שתרמו כלים יקרים בבית־המקדש. כן סופר שהילני המלכה נדבה: ‘נברשות של זהב על פתחו של היכל’.

‘ובשעה שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות הימנה. והיו יודעין שזרחה החמה’… חכמים מוסיפים: ‘והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע’…

י. הגפן על פתחו של היכל    🔗

‘גפן – זה ירושלים. ‘שלושה שריגים’ – זה מקדש, מלך וכהן’.

על פתחו של ההיכל, בבית־המקדש, היה מעין שער עשוי כלונסות עץ ועליהם היתה מודלית גפן רבת־דליות משתרגת סביב.

'גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל ומודלה על גבי כלונסות.

כל מי שהוא מתנדב עלה או גרגיר או אשכול מביא ותולה בה…

מעשה היה ונמנו עליה שלוש מאות כהנים'.

המפרש מוסיף: ‘לפרק העלים והאשכולות שתלו שם’…

הגפן על פתחו של בית־המקדש.

יא. אבן ברקת במרומי בית־המקדש    🔗

האגדה הערבית מספרת על פארו וגדלו של בית־המקדש בימי שלמה המלך: בנינו היה עצום וגבוה מאוד, עד שצלו שהיה נופל מזרחה היה מגיע עד יריחו ונשותיה חסו בצל הזה. מסורת אחרת אומרת שהצל היה גדול יותר והגיע עד בית־הרם, בערבית, א־רמה, אשר היתה בעמק הירדן מזרחה, לרגלי הרי מואב.

במרומי בית־המקדש היתה אבן ברקת, יאקוּת בערבית, שהיתה מבריקה בלילות על פני מרחקים רבים, וגם על פני הרי הגלעד בעבר־הירדן מזרחה.

מספרים, שהנשים בגלעד היו טוות את צמרן בלילות החשוכים לאור הבהיר של ברקת זו, שאורה הגיה מירושלים.

יב. הדחליל על גג בית־המקדש.    🔗

רבותינו מספרים שעל גג בית־המקדש היה כעין דחליל, שהיה מפחיד את הצפרים, מונע אותם מלעמוד על הגג ולזהם אותו. ביחוד היה מבריח ומכלה את העורב – צפור טמאה שהיתה מכריזה רעה לפי אמונת הקדמונים. התורה ציוותה: ‘ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם… את כל עורב למינו’.

רבותינו קראו לדחליל זה בשם: כליַה־עורב כי היה מכלה ומשמיד עורבים בעיקר. גודל הדחליל היה אמה, כדברי חכמי המשנה. ‘ואמה כלה־עורב’.

חכמי התלמוד שקוראים לכלי הזה כליה־עורב או ‘כלייא עורב… אמה על אמה’ המפרש מבאר: ‘טבלאות של אמה והן חדין כסכין סביבותיהם ומסמרין חדין בכולן ויחפין בהן גגו של היכל, למנוע את העורבים מלישב’.

קדמונינו מספרים על הנסים בבית־המקדש: ‘ולא נמצא זבוב בבית־המטבחים… ולא עבר העורף (נוסח אחר: העוף) על גביו’. ואולי עורף – עורב.

גם יוסף בן מתתיהו (פלביוס) מספר על אמצעים מיוחדים שהיו על גג המקדש לשם הרחקת הצפרים ממנו. וכה לשונו: ‘ועל ראש כיפתו היו נעוצים ווי זהב מיוחדים. לבל ירד שמה עוף השמים, ולא יזהם את המקום’…

בתאור המקדש המובא בתרגום היווני (תרגום השבעים) בספר דברי־הימים, כתוב במקום ‘ואת הרמונים ארבע מאות לשתי הסבכות’… – ‘ואת ארבע מאות פעמוני הזהב לשתי הסבכות’…

אויפולמוס מתאר את בית־המקדש ומספר על ארבע פעמונים שהיו קבועים בסבכות וכאשר היתה נוגעת בה ציפור היו הפעמונים מצלצלים ומקימים רעש גדול ומבריחים את הצפרים וכך לא יכלו הצפרים לקנן וללכלך בצואתן את המקדש ואת דלתותיו…

יג. הסנהדרין – בטבורו של עולם    🔗

‘ויצא מן בת ציון כל הדרה – זו סנהדרין’

הסנהדרין ישבה בלשכת הגזית, בחצר המקדש, שהיה בטבורו של העולם, לפי אמונת הקדמונים. רבותינו מספרים: ‘סנהדרין גדולה היתה יושבת אחורי בית־המקדש והיא היתה תכשיט של בית־המקדש’.

על דברי התורה: ‘צדק צדק תרדוף’… אמרו רבותינו: אחר החכמים בלשכת הגזית'…

המשורר הקדמון מתאר את השולמית: מה יפו פעמיך… שררך אגן הסהר'…

פירוש: ‘שררך’, – הטבור שלך. מלשון שרר או שר – טבור האדם.

רבותינו אומרים למצוא בדברים אלו רמז לסנהדרין שישבה בירושלים.

‘שררך’ – זו סנהדרין.

למה נקרא שמה שררך? – שהיא יושבת בטיבורו של עולם.

אגן – שהיא מגינה על העולם כולו.

הסהר – שהיא דומה לסהר'.

הסנהדרין נהגה לשבת בגורן עגולה, בדמות הסהר בראשית החודש. רבותינו דרשו: ‘והירח’ – זו סנהדרין… כחצי גורן עגולה'¹⁹.

יד. לשכת חשאין ולשכת כלים    🔗

שתי לשכות היו במקדש: אחת – לשכת חשאין, ואחת – לשכת הכלים.

'לשכת חשאין – יראי חטא נותנים לתוכה בחשאי ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי.

לשכת הכלים – כל מי שמתנדב כלי זורקו לתוכה, ואחת לשלושים יום הגזברים פותחים אותה. וכל כלי שמצאו בו צרך לבדק הבית – מניחין אותו. והשאר נמכרים, ודמיהם נופלים לבדק הבית'. (95)

טו. לשכת־הפרוה – על שום מה?    🔗

בין הלשכות הרבות שהיו בחצר בית־המקדש, בתחום העזרה, היתה גם לשכת־הפרוה. רבותינו מספרים עליה: ‘שם היו מולחין עורות קדשים’.

‘מאי פרוה – פרוה אמגושא’. רש“י מפרש: ‘מכשף אחד בנאה ושמו פרוה’. רבינו עובדיה מברטנורה מבאר: 'אדם מכשף ששמו פרוה, בנה אותה לשכה ע”י מכשפות, ונקראת על שמו. כך מצאתי'.

הרמב"ם בפירושו למשנה הספר: ‘פרוה שם איש אמגושי, שחתר בקיר העזרה בלשכה זו, כדי לראות העבודה (של הכהן הגדול) – ונהרג. על כן נקראה הלשכה על שמו’.

בעל תוספת יום טוב, בפירושו של המשנה, מתפלא וכותב: ‘ואני תמה שיקיימו בקודש בנין הנעשה ע"י כשוף וכו’ '. והוא סובר שנקרא על הפרווה, עור הקרבנות, שהיו מולחים בלשכה זו.

טז. בית־הטבילה של הכוהן הגדול    🔗

בחצר המקדש היו שני בתי־טבילה לכוהן הגדול, בהם היה טובל בערב יום הכפורים, קודם כניסתו אל קודש־הקדשים, בהתאם לדברי התורה: ‘כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו… בגדי קודש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם’.

בית־טבילה אחד היה בחלק החול, בית־טבילה אחד היה בחלק החול²⁰, של המקדש, מעל שער־המים. והשני – בחלק הקודש, מעל לשכת־הפרוה. ‘ועל גגה היה בית־הטבילה לכהן הגדול ביום הכיפורים’.

אל בית־הטבילה, שהיה עם פני קרקע חצר המקדש, העזרה, היו זורמים באמה בנויה מים מעין עיטם הנובע בקרבת ברכות־שלמה של ימינו. רבותינו מספרים: ‘מעין עיטם גבוה מקרקע העזרה עשרים ושלוש אמה’…

‘חמש טבילות… טובל כהן גדול ומקדש בו, וכולן בקודש בבית הפרוה: חוץ מראשונה שהיתה בחול על גבי שער־הימים, ובצד לשכתו היתה’…

רבותנו מתארים את טבילת הכוהן הגדול: 'הביאוהו לבית־הפרוה ובקודש היתה, פרסו סדין של בוץ בינו ובין העם. וקדש ידיו ורגליו פשט… ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן לבש… בשחר היה לובש פלוסין…

אם היה כהן גדול זקן או איסטניס, מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן, כדי שתפוג צינתן'

פלוסין היה בד יקר שנקרא בשם מקום שממנו הובא לראשונה, והיא פלוסיון במדבר סיני, על הדרך בין ארץ־ישראל ומצרים.

יז. בית־המוקד – על שום מה?    🔗

בספר דברי־הימים מסופר על שומרי בית־המקדש: ‘וסביבות בית־האלהים ילינו כי עליהם משמרת והם על המפתח ולבוקר לבוקר’.

לאחד הבתים בחצר המקדש קראו בית־המוקד. רבותינו מספרים עליו: ‘בית־המוקד – כיפה ובית גדול. היה מוקף רובדים של אבן. וזקנים בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם’…

בית־המוקד נקרא על האש שהיתה יוקדת ובוערת בו, כדברי רבינו עובדיה מברטנורה: ‘בית־המוקד – לשכה גדולה היתה בעזרה, שמסיקין בה מדורה תמיד, והכהנים מתחממים שם, לפי שהולכים יחפים על הרצפה של שייש’.

יח. בני אבטינס – אמני הקטורת    🔗

בחצר המקדש היתה עלייה מיוחדת של בני משפחת אבטינס, שהצטיינו בעבודת הסממנים לצרכי פיטום הקטורת בעבודת הקודש.

רבותינו מספרים: 'בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת, ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לפטם כמותם, ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן. של הללו (בני אבטינס) – מתמר ועולה כמקל, של הללו (בני אלכסנדריא) – מפציע לכאן ולכאן.

וכששמעו חכמים בדבר… שלחו להם חכמים (לבני אבטינס) – ולא באו. כפלו להן שכרן – ובאו…

אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? –

אמרו: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, אמרו: שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן, וילך ויעבוד עבודת־כוכבים בכך!

ועל דבר זה מכירין אותן לשבח'.

‘מעולם לא יצאת כלה מבוסמת מבתיהן (של בני אבטינס). וכשנושאין אשה ממקום אחר, מתנין עמה שלא תתבסם, שלא יאמרו: ממעשה הקטורת מתבסמין…’

אחד הסממנים החשובים במעשה הקטורת היה מין עשב בשם ‘מעלה־עשן’.

רבותינו מספרים על הכנת הקטורת: ‘לא נתן בה מעלה־עשן או שחיסר אחת מכל סמניה – חייב מיתה’.

'סח רבי ישמעאל: פעם אחת יצאתי אני ואחד מבני בניהם (של בני אבטינס), לשדה ללקט עשבים, וראיתיו ששחק ובכה.

אמרתי לו: מפני מה בכית? – אמר לי: כבוד אבותי נזכרתי!

ומפני מה נזכרת? – אמר לי: שעתיד הקדוש־ברוך־הוא להחזירה לנו.

ומפני מה נזכרת? – אמר לי: מעלה־עשן כנגדי! – הראהו לי.

אמר לי: שבועה היא בידינו שאין מראין אותו לכל אדם'…

'אמר רבי יוחנן בן נורי: פעם אחת מצאתי זקן אחד ומגילה סממנין בידו. אמרתי לו: מאין אתה? – אמר לי: מבית אבטינס אני.

ומה מידך? – אמר לי: מגילת סממנין! – הראהו לי?

אמר לי: כל זמן שבית אבא היו קיימין, לא היו מוסרין אותו לכל אדם, ועכשיו הרי הוא לך והזהר בה'…

האגדה מספרת על ‘מכתשת של בית אבטינס’ שהיה בין הדברים ‘עדיין מונחין ברומי’, עם יתר כלי הקודש שלוקחו אליה.

יט. גורל כוהני בלגה בבית־המקדש    🔗

בבית־המקדש שרתו כוהנים בני עשרים וארבע משפחות, משמרות. כפי שמסופר בספר דברי־הימים: ‘ויחלקום בגורלות… כי היו שרי קודש ושרי האלוהים… אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה’ כמשפטם'… בין הכוהנים היתה משפחת בלגה: ‘ויצא הגורל… לבלגה חמשה־עשר’…

לכל משמר כוהנים היתה קבועה בחצר המקדש טבעת על שמה, לצרכי הקרבנות. כן נועד לו חלון להניח בו את בגדי הכהונה. הרמב"ם מספר: 'והיו במקדש ארבע ועשרים טבעות – טבעת לכל משמר. והיו תולין בהם הבהמות ומפשיטין אותם. והיו כולם קבועות בכתלים. וכשהיתה נכנסת משמרת – היתה תולה אותה טבעת, לרמוז שהעבודה שלה.

וכמו־כן היו שם עשרים וארבע חלונות. ושם בגדי כהונה. וחלון לכל משמרת ומשמרת. והיו כולם סגורות. וכשנכנסת משמרת לעבודה היתה פותחת החלון שלה. מלבד משמרת בלגה שגזרו עליה חכמים'…

חכמי המשנה מספרים על משפחת בלגה: ‘וטבעתה – קבועה, וחלונה – סתומה’. רבותינו מביאים את הסיבה לגורלם המיוחד של כהני בלגה (בילגא). והסיפור מובא בשלוש גירסאות: בתוספתא, בתלמוד בבלי ובתלמוד ירושלמי:

א. ‘עשרים וארבע טבעות היו שם, כנגד עשרים וארבעה משמרות כהונה. עשרים וארבע חלונות היו שם, כנגד עשרים וארבע משמרות לויה. בילגא לעולם טבעתה – קבועה, וחלונה – סתומה. מפני מרים בת בילגא, שנשתמדה והלכה ונישאה לסרדיוט אחד ממלכי יוון. וכשנכנסו יוונים להיכל, באה מרים טפחה לה על גגו של מזבח. אמרה לו: לוקיס! לוקיס! אתה החרבתה את נכסיהם של ישראל, ולא העמדתה להם בשעת צערן’…

ב. ‘מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. וכשנכנסו יוונים להיכל, היתה מבעטת בסנדלה על גב המזבח, ואמרה: לוקיס! לוקיס! עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל. ואין אתה עומד עליהם בשעת הדחק. וכששמעו חברים בדבר, קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה’.

ג. ‘כל הנכנסין להר הבית – נכנסין דרך ימין, ומקיפין ויוצאין דרך שמאל. בלגה לעולם חולקת בדרום. מפני מרים בת בלגה שנשתמדה ונישאת לסרדיוט אחד משל מלכות יוון. וראה וטפחה על גגו של מזבח, אמרה לו: לוקיס! לוקיס! אתה החרבתה נכסיהן של ישראל, ולא עמדת להן בשעת דוחקן’.

סרדיוט – חייל. ‘לוקוס’ – ביוונית זאב, וזהו כנויה של מלכות רומא כי הזאב היה סמלה. (100)

כ. אש עצי המערכה בבית־המקדש    🔗

רבותינו מספרים: 'מעולם לא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ועשן המערכה אפילו כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו…

חמשה דברים נאמרו באש של המערכה: רבוצה כארי, וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין ואינה מעלה עשן…

אמר רבי חנניא סגן הכהנים: אני ראיתיה ורבוצה ככלב. – לא קשיא: כאן במקדש ראשון (אש המערכה רבוצה כארי) כאן במקדש שני (רבוצה ככלב)…

במוצאי יום טוב האחרון של חג, הכל צופין לעשן המערכה:

נוטה כלפי צפון… עניים שמחין ובעלי־בתים – עצבין.

מפני שגשמי שנה מרובין ופירותיהן מרקיבין.

נטה כלפי דרום – עניים עצבין, ובעלי־בתים – שמחים.

מפני שגשמי שנה מועטין ופירותיהן משתמרין.

נטה כלפי מזרח – הכל שמחין. כלפי מערב – הכל עצבין'…

ציור של בית־המקדש משובץ ברצפת כנסיה על הר נבו, מהמאה הששית לסה"נ. באמצע: פתח קודש הקדשים; בתוכו: ארון הברית; למעלה: אש יוקדת על המזבח.

כא. מי הדליק את עצי המערכה?    🔗

בבית־המקדש היו סדורים על המזבח עצי המערכה שהיו דולקים ועליהם העלו את הקרבנות למיניהם.

מי הדליק לראשונה את עצי המערכה? – אש ירדה מהשמים והבעירה את עצי המערכה. על דברי התורה: ‘ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש’, אמרו חכמים: ‘אף־על־פי שאש יורדת מן השמים’. רש"י מוסיף: ‘גחלת שנפלה מן השמים בימי שלמה והיתה על המזבח, עד שבא מנשה (המלך) וסילקה’.

גם האגדה הערבית מספרת על האש שירדה מהשמים בימי שלמה המלך והדליקה את עצי המערכה ועליה הקריבו את הקרבן הראשון. צפור ‘החול’ ירדה ממרום ונטלה את הקרבן והעלתה אותו אל השמים.

בהכנס הכוהנים אל עבודת הקודש ‘היה שמן זורם מהשמים וממלא את המנורות, ואש יורדת מהשמים, והיתה עוברת ממרומי הר הזיתים, כמו חיה טורפת, נכנסת בשער אל המקדש, ומתיצבת על המזבח ומבעירה את עצי המערכה’…

כב. הנכנס בין האולם ולמזבח בבית־המקדש    🔗

רבותינו מספרים: ‘בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל, שאין בעלי מומין ופרועי ראש ושתויי יין ושלא רחוצי ידים ורגלים נכנסים לשם’.

'אמר שמעון הצנוע לפני רבי אליעזר: אני נכנסתי לבין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים.

אמר לו: מי חביב אתה או כהן גדול? – היה שותק.

אמר לו: בוש אתה לומר שכלבו של כהן גדול חביב הימנו?…

אמרו לו: אפילו כהן גדול פוצעין את מוחו'…

כג. כיצד יוצאים מבית־המקדש?    🔗

כל מי שבא אל בית־המקדש, צריך להכנס אליו ברעדת קודש וברגש, כמו שנאמר בדברי המשורר הקדמון: ‘בבית־אלהים נהלך ברגש’. כן צריכה לפעם בו יראה גדולה, כפי שציוותה התורה: ‘ומקדשי תיראו אני ה’ 'רבותינו מוסיפים: ‘ולא מן המקדש אתה ירא, אלא מי שצוה על יראתו’…

כל מי שהשלים את תפילתו בבית־המקדש אינו יוצא ממנו ואוחריו אל ההיכל, אלא מהלך אחורנית מעט מעט, פסיעה אחר פסיעה. ובהתקרבו אל הפתח סובב בנחת על צדו ויוצא החוצה. רבותינו אמרו: ‘כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כשהם נפטרין מצדדין פניהן והולכין’…

הרמב"ם אומר בפרק הילכות בית־הבחירה: ‘כל שהשלים עבודה ונסתלק לו, אינו יוצא ואחוריו להיכל, אלא מהלך אחורנית מעט מעט ומהלך בנחת על צידו עד שיצא מן העזרה. וכן אנשי משמר ואנשי מעמד ולוים מדוכנן, הם יוצאין מן המקדש כמו שפוסע אחר התפילה לאחריו, כל זה ליראה מן המקדש’…

כד. סדר השמירה על בית־המקדש    🔗

הרמב"ם מספר: 'שמירת המקדש מצות עשה. ואף־על־פי שאין שם פחד מאויבים ולא מלסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו…

ושמירה זו מצוותה כל הלילה. והשומרים הם הכהנים והלוים…

הכהנים שומרים מבפנים, והלוים – מבחוץ…

לא היו הכהנים השומרים ישנים בבגדי כהונה, אלא מקפלין אותן ומניחין אותן כנגד ראשיהן ולובשין בגדי עצמן וישנים על הארץ…

ומעמידין ממונה אחד על כל משמרות השומרים… כל משמר שאינו עומד ואומר לו: איש הר הבית, שלום עליך! – ניכר שהוא ישן וחובטו במקלו. ורשות היה לו (לממונה) לשרוף את כסותו.

עד שהיו אומרין בירושלים: מה קול בעזרה? – קול בן לוי לוקה, ובגדיו נשרפין, שישן על משמרתו'…

על השמירה היה ממונה אדם מיוחד – איש הר הבית.

רבותינו מספרים: 'אלו הממונין שהיו בבית המקדש;

יוחנן בן פינחס – על החומות…

בן ארזה – על הצלצל…

בן גבור – על נעילת שערים

בן בבי – על הפקיע'.

הפקיע היה מקל מיוחד בידו של איש הר הבית. רבותינו מתארים אותו: ‘מאי פקיע?.. מטרקא דטייעי דפסיק רישייה’. – מקל של בדואים שראשו מסועף. (105)

מראה בית־המקדש.

ציור בקרקעית של צלחת קדומה, מהמאה הרביעית.

למטה: מנורה – וכלי המקדש. באמצע: קדש־הקדשים. סביב כתוב ביוונית: בית־שלום

– שא ברכה עם בני ביתך.

הצלחת נמצאה בבית־הקברות ‘וויא לביאנה’, בעיר רומא שמורה בספרית הוואטיקן, ברומא.

כה. ארבע צווחות נשמעו מהעזרה…    🔗

רבותינו מספרים: 'ארבע צווחות צווחה עזרה.

ראשונה: צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה'.

ועוד צווחה: צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים…

ועוד צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאבי תלמידו של פינחס וישמש בכהונה גדולה.

ועוד צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נדבאי תלמידו של פינקאי וימלא כריסו מקדשי שמיים…

גירסה אחרת: ‘ד’ צווחות צווחה עזרה.

צווחה א': הוציאו מיכן בני עלי, חפני ופנחס, שטימאו את ההיכל.

צווחה ב': פתחו שערים ויכנס יוחנן בן נדבאי, תלמידו של פינקאי וימלא כריסו בכהונה גדולה.

צווחה ד‘: פתחו שערים והוציאו יששכר איש כפר ברקאי שמכבד עצמו ומבזה קדשי שמים’… (106)

ירושלים תפ"ז – 1727

במרכז בולט מסגד כיפת־הסלע, כסמל בית־המקדש בימי קדם. מעל פני ירושלים כתובים דברי תהלים: ‘ירושלים הרים סביב לה’ (תהלים קכה, ב).

הציור מובא בכתובה שנכתבה בעיר ריווארולו, איטליה. היתה שמורה באוסף דברי אמנות יהודית של קהילת היהודים בברלין.

 

8. שערי המקדש בימי קדם    🔗

א. מתי נפתחו שערי המקדש    🔗

‘אהב ה’ שערי ציון מכל משכנות יעקב'.

רבותינו מספרים: 'בשעה שבנה שלמה את בית־המקדש, ביקש להכניס ארון לבית קדש־הקדשים. דבקו שערים זה בזה.

אמר עשרים וארבעה רננות – ולא נענה.

אמר (מדברי תהלים): ‘שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד. מי זה מלך הכבוד, ה’ עזוז וגבור ה' גבור מלחמה; שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד; מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד' – ולא נענה.

כיון שאמר (מובא בדברי־הימים): ‘עתה קומה ה’ אלהים לנוחך אתה וארון עוזך… ה' אלהים אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דויד עבדך' – מיד נענה'…

ב. שער הקדים – שער המזרח    🔗

שער הקדים היה בחלקו המזרחי של חצר המקדש, ומכאן שמו.

הנביא יחזקאל מספר: ‘ויוליכני אל השער אשר פונה דרך הקדים. והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים, וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו… וכובד ה’ בא אל הבית דרך שער אשר פניו דרך הקדים… וישב אותי דרך שער המקדש החיצון הפונה קדים והוא סגור. ויאמר אלי ה‘: השער הזה סגור יהיה, לא יפתח ואיש לא יבוא בו, כי ה’ אלהי ישראל בא בו והיה סגור'…

חכמי ישראל ציוו: ‘לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרח, שהוא מכוון כנגד בית קדשי־הקדשים’.

‘הקדוש־ברוך־הוא עתיד לעשות שער מזרחי של בית־המקדש… אבן אחת של מרגליות’. יתכן כי שער הקדים או שער המזרח הוא שער הקדמוני. עליו שהתה השכינה, אחרי שנדדה מקודש־הקדשים בחורבן בית־המקדש:

רבותינו מספרים: ‘עשרה מסעות נסעה השכינה… ומן הכרובים – לשער הקדמוני, משער הקדמוני – לחצר, ומן החומה – לעיר, ומן העיר – להר הזיתים’.

שער הקדים או המזרח היה, כנראה, במקום שער־הרחמים בימינו.

ג. כמה שמות לשער המזרחי?    🔗

רבותינו מספרים בשבחו של השער המזרחי: 'שבעה שמות נקראו לו…

‘שער הסור’ – ששם היו טמאים פורשין. הדא הוא דכתיב (במגילת איכה): ‘סורו טמא קראו למו, סורו, סורו אל תגעו’.

‘שער היסוד’ – ששם היו מייסדין את ההלכה.

‘שער החרסית’ – שהוא מכוון כנד זריחת החמה (מלשון: חרס – שמש).

‘שער האיתון’ – משמש כניסה ויציאה (מלשון: אתא – לבוא, איתון – מבוא).

‘שער התווך’ – שהוא מיוסד בין שני שערים²¹.

‘שער חדש’ – ששם חידשו סופרים את ההלכה.

‘שער עליון’ – שהוא למעלה מעזרת ישראל, החיל ועזרת נשים'. (109)

ד. שער הקדים – בשבת ובראש חודש    🔗

הנביא יחזקאל מתאר את המקדש: ‘שער החצר הפנימית הפונה קדים והיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח’.

רבותינו מספרים על שער הקדים: 'בשבתות ובחדשים היו ישראל עומדים שם ורואים הדלתות נפתחות מאליהן. ויודעים שבא יום השבת ומקדישים את השבת… וכך בראשי חדשים היו ישראל עומדים שם ורואים את הדלתות נפתחות מאליהן ויודעים שבאותה שעה נולדה הלבנה ומקדישים את החודש… (110)

ה. שער ניקנור בבית־המקדש    🔗

במזרחו של בית־המקדש היה שער שנקרא על שם מנדבו – שער ניקנור. הוא היה השער הקדוש ביותר, ולפיכך אמרו אמרו עליו אבותינו: ‘כל מקום שנאמר (במקרא): ‘לפני ה’ – זה שער ניקנור’.

הדלתות בשער ניקנור היו עשויות נחושת מיוחדת שנקראה קורינטית והקדמונים משבחים אותה. יוסף בן מתתיהו (פלאביוס) קורא לשער ניקנור – השער הקורינתי. והוא מתאר אותו: ‘רום קומתו הגיע עד חמשים אמה. ודלתותיו היו גבוהות – ארבעים אמה, ובעושר תפארתו עלה על כל השערים והיה מצופה כסף וזהב סגור’.

רבותינו קוראים לנחושת זו קלוניתא או קלנתיא. וכה דבריהם: ‘כל שערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב. חוץ משערי ניקנור… ויש אומרים… נחושתן היה מצהיב ויותר יפה משל זהב’. ‘נחושת קלוניתא היתה והיתה מאירה כשל זהב’.

במרומי הר הצופים בירושלים נגלתה מערת קברים עתיקה. בה נגלה ארונו של ניקנור. עליו חרותה כתובת ביוונית: ‘עצמות ניקנור מאלכסנדריה שעשה את השער’ ובעברית ‘נקנור אלקסא’ וזהו קיצור של השם אלכסנדריה עירו של ניקנור זה (ראה ציור).

ארון העצמות של ניקנור איש אלכסנדריה.

נמצא במרומי הר הצופים, ירושלים. הארון שמור במוזיאון הבריטי, בלונדון.

הציורים על ארונו של ניקנור

כתובת יוונית ועברית חרותה על הצד הצר של ארונו של ניקנור.

ביוונית: 'עצמות ניקנור מאלכסנדריה, שעשה את השער,

בעברית: ‘נקנר אלכסא’ אולי קיצור של ‘אלכס(נדרי)א’.

המערה נמצאת בימינו בחצר האוניברסיטה העברית ונקראת על שמו – מערת ניקנור.

רבותינו מספרים על הנס הגדול שקרה לדלתות שער ניקנור כשהובאו אל הארץ²².

ו. שער לחתנים ושער לאבלים    🔗

‘שערי ירושלים נקראו אהובים, שנאמר: אוהב ה’ שערי ציון'.

האגדה מספרת: 'ראה שלמה המלך שמידת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, וכשבנה בית־המקדש, בנה שני שערים: אחד לחתנים ואחד לאבלים ומנודים.

היו ישראל הולכים בשבתות ויושבין בין שני שערים הללו. הנכנס בשער חתנים, היו יודעין שהוא חתן, והיו אומרים לו: השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות!

הנכנס בשער אבלים והיה שפמו מכוסה, היו יודעין שהוא אבל, והיו אומרים לו: השוכן בבית הזה ינחמך!

והנכנס בשער האבלים ולא היה שפמו מכוסה, היו יודעין שהוא מנודה, והיו אומרים לו: השוכן בבית הזה ינחמך ויתן בלבך שתשמע לחבריך ויקרבוך, – כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים'…

עולי־רגל יהודים בימי הביניים מספרים שאותו שער לחתנים ולאבלים היה במקום שער הרחמים בימינו. משה באסולה שביקר בירושלים, בשנת רפ"ב (1522), מספר: ‘ב’ שערים מברזל, סבורים, טבועים קצת בארץ. וקוראים להם שערי רחמים. ואומרים שבאחד היו נכנסים החתנים, ובאחד – האבלים'.

ז. שער שושן הבירה בימי קדם    🔗

באחד השערים של חצר בית־המקדש היתה מצוירת העיר שושן, בירת פרס בימי קדם. ממנה עלה נחמיה אל ירושלים והתחיל בבנינה. הוא בנה חומה סביב העיר ופתח בה שערים אחדים גם בחומתה המזרחית.

חכמה המשנה מספרים: ‘שער המזרחי – עליו שושן הבירה צורה’…

חכמי התלמוד מפרשים: ‘שער המזרח – עליו שושן הבירה צורה. מאי טעמא?… חד אמר: כדי שידעו מהיכן באו, אמר: כדי שתהא אימת מלכות עליהן’… רבי עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה אומר: כשעלו מן הגולה צוו להם מלכי פרס לצייר צורת שושן הבירה על שערי הבית, כדי שיהיה להם מורא־מלכות, וציירוהו בשער המזבח…

לפי המסורת היהודית העממית, היתה שושן הבירה במקום העיר חמאדאן אשר בפרס (איראן). שם מראים היהודים את קבריהם של מרדכי ואסתר המלכה הקדושים להמוני היהודים בפרס ובארצות השכנות.

בקרב היהודים הפרסים השוכנים בירושלים, שרבים מהם יוצאי חמאדאן, מצוי שם המשפחה שושני, על שם שושן הבירה היהודים הפרסים יסדו שכונה בירושלים החדשה וקראו לה שוּשנת־ציון. (113)

ח. שער המים – על שום מה?    🔗

בחומתה של ירושלים הקדומה, שהקיפה את חצר המקדש היה שער שאבותינו קראו לו בשם: שער המים.

‘ולמה נקרא שמו שער המים? – שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג. רבי אליעזר בן יעקב אומר: ובו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית’…

רבותינו מספרים: ‘ניסוך המים כיצד? – צלוחית של זהב, מחזקת שלושה לוגים, היה ממלא מן השילוח. הגיעו לשער המים – תקעו והריעו ותקעו’…

ט. שער החרסית – על שום מה?    🔗

בבית־המקדש היה שער שנקרא בשם שער החרסית. ירמיהו הנביא מזכירו: ‘כה אמר ה’ הלוך וקנית בקבוק יוצר חרש… ויצאת אל גיא בן הנום אשר פתח שער החרסות (קרי: החרסית)'…

האגדה גוזרת את השם שער החרסית מלשון ‘חרס’ – שמש, חמה. רבותינו מספרים: ‘כמה יגעו נביאים הראשונים לעשות שער המזרחי שתהא מצמצמת בו באחד בתקופת טבת ובאחד בתקופת תמוז… שער החרסית שהוא מכוון כנגד זריחת החמה’.

י. טבעו בארץ שעריה…    🔗

‘טבעו בארץ שעריה אבד ושבר בריחיה’…

האגדה מספרת ששערי בית־המקדש שקעו באדמה ונגנזו במקומם במעמקיה: ‘תדע לך שכלי המקדש גלו, אבל שערי בית־המקדש במקומם נגנזו’.

באחרית הימים עם בוא הגאולה לישראל, יופיעו השערים השקועים על פני האדמה, סביב בית־המקדש המפואר…

שער הרחמים הוא מאותם השערים שטבעו באדמה עם חורבן בית־המקדש. באחרית הימים עם בנינו, יעלו השערים הללו על פני האדמה.

באגרת שנשלחה מראשי קהילות ארץ בני קדם, בשנת רי"ו (1456), ועליה חתום גם סופר הקהל בירושלים, מסופר על אותות שונים שיכריזו על הופעתו של המשיח ובוא הגאולה לישראל: ‘שערי רחמים אשר הם טבועים בארץ עם כותל מערבי, עם חומה רבה אשר נשאר מבניין בית־המקדש הראשון, עלו למעלה יותר משש אמות ואז חרדו ותמהו הישמעאלים חרדה גדולה’… (116)

 

9. שמות בית־המקדש וכנוייו    🔗

א. בית־המקדש נקרא אריאל    🔗

'בית־המקדש גבוה מכל ארץ־ישראל,

וארץ־ישראל גבוהה מכל הארצות'.

ישעיהו קורא בנבואתו על ירושלים: ‘הוי אריאל, אריאל, קרית חנה דוד’…

המדרש גוזר את השם אריאל מן המלים: ‘ארי אל’, ומבאר את דברי ישעיהו: ‘הוי אריאל, אריאל – אריא אריא גיבורא’, היינו אריה, אריה גבור. כן אמרו על חורבן בית המקדש: ‘ויחרב את הבית שנקרא אריה, שנאמר: הוי אריאל’.

האגדה מבארת על שום מה נקרא בית־המקדש, ההיכל, בשם אריאל – ארי אל, כי היה דומה לאריה. וכה דברי רבותינו: ‘וההיכל… דומה לארי, שנאמר: ‘הוי אריאל’… מה הארי צר מאחוריו ורחב מלפניו, אף ההיכל צר מאחוריו ורחב מלפניו’.

בספרות העברית של ימי־הביניים רגיל הביטוי לתקות הגאולה ובנין בית־המקדש: ‘וישמחנו בבנין אריאל עם כל ישראל’.

בית־המקדש – אריאל

בית־המקדש בדמות מסגד כיפת־הסלע. מעליו דברי חגי הנביא: ‘גדול יהיה כבוד הבית הזה אמר ה’ צבאות' למטה ציורי אריות, לבאר את הכנוי אריאל לבית־המקדש ולירושלים: קרית חנה אלהים יכוננה.

הציור מובא בספר: לבוש האורה, מאת מרדכי יפה, במהדורה הראשונה, שנת שס"ד – 1604.

תייר יהודי שביקר בארץ בשנת רפ"ב (1522), מביע את שמחתו שזכה להשתטח במקומותיה הקדושים: ‘ברוך ה’ אשר זכני לכך, כן יזכנו לראות בבנין אריאל ובא לציון גואל, אמן כן יעשה האל'.

ב. בית־המקדש נקרא דביר    🔗

'שמע קול תחנוני בשועי אליך.

כנשאאי ידי אל דביר קדשך'.

בשם ‘דביר’ נקרא חלקו הקדוש ביותר, קודש הקדשים, של בית־המקדש. בו עמד ארון ברית ה‘. מסופר בספר מלכים, שאחרי גמר בנינו של המקדש: ‘ויביאו הכהנים את ארון ברית ה’ אל מקומו, אל דביר הבית, אל קודש הקדשים, אל תחת כנפי הכרובים’…

האגדה אומרת למצוא בשם ‘דביר’ את המלה ‘דיבר’, רמז לעשרת הדיברות החרותים על שני לוחות הברית שהיו שמורים בדביר.

אגדה אחרת אומרת למצוא בשם ‘דביר’ את המלה ‘דֶבֶר’, כי דבר יבוא על האדם שלא יקיים את הכתוב בלוחות הברית…

רבותינו אמרו: ‘דביר – שמשם דבר יוצא לעולם. ואחר אמר: שמשם דיברות יוצאין לעולם’.

ג. בית־המקדש נקרא לבנון    🔗

‘כמגדל הלבנון’ – זה בית־המקדש'

חלק בבית־המקדש נקרא: בית יער הלבנון, על עצי הארז שהובאו מהרי הלבנון לבניוי. בספר דברי־הימים מסופר על שלמה המלך: ‘ושלוש מאות מגנים זהב… ויתנם המלך בבית יער הלבנון… וכל כלי בית יער הלבנון זהב סגור’…

הלבנון הוא גם כנויו של בית־המקדש כולו. האגדה מספרת, שהשם הלבנון המובא בתפילתו של משה רבנו: ‘אעברה־נא ואראה את הארץ הטובה… ההר הטוב הזה והלבנון’, הוא רמז לבית־המקדש.

רבותינו דרשו: ‘והלבנון’ – אין לבנון אלא מקדש… שנאמר (בנבואתו של ישעיה): ‘והלבנון באדיר יפול’, ובנבואתו של זכריה: ‘פתח לבנון דלתיך’.

לבנון' – שכל הלבבות תלויין בו.

לבנון' – שכל הלבבות שמחים בו…

'לבנון – שמלבין עוונותיהן של ישראל…

שנאמר (בנבואת ישעיה): ‘אם יהיו חטאיכם כשנים – כשלג ילבינו’.

'למה נקרא שמו יער? – לומר לך מה יער מלבלב, אף בית־המקדש מלבלב.

בשעה שבנה שלמה בית־המקדש, נטע בו כל מיני מגדים של זהב. והיו מוציאין פירות בזמניהן. וכיון שהרוח מנשבת בהן היו נושרין פירותיהן… ומהן היתה פרנסה לכהונה.

וכיון שנכנסו נכרים להיכל – יבשו. שנאמר (בדברי נחום): ופרח לבנון אומלל.

ועתיד הקדוש־ברוך־הוא להחזירו לנו שנאמר (בדברי ישעיה הנביא): פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן, כבוד הלבנון נתן לה… המה יראו כבוד ה' הדר אלהינו'.

על דברי שיר־השירים: ‘נוזלים מן לבנון’ – אמרו הקדמונים:

‘אלו הנביאים שעמדו בבית־המקדש’.

ד. בית־המקדש נקרא בית־ארזים    🔗

בית־המקדש נקרא בית־ארזים או בכנוי ארז, על שם העצים מהרי הלבנון לבנינו. בדברי הקדוש־ברוך־הוא אל דוד עבדו נאמר: ‘כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל… הדבר דברתי… לאמר: למה לא בניתם לי בית־ארזים’. הנביא זכריה קורא: ‘פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך. הילל ברוש כי נפל ארז אשר אדירים שדדו’…

רבותינו דרשו: ‘ארז – זה בית־המקדש’.

רבותינו מספרים:… 'לא היה העולם ראוי להשתמש בארזים, שלא נבראו אלא לצורך בית־המקדש.

זהו מה שכתוב (בתהלים): ‘ישבעו עצי ה’ ארזי לבנון אשר נטע' – ואין לבנון אלא בית־המקדש'…

ה. בית־המקדש נקרא ידידות    🔗

אמרו רבותינו: 'ששה נקראו ידידים: הקדוש־ברוך־הוא נקרא ‘ידי’, שנאמר (בנבואת ישעיהו): ‘אשירה נא לידידי’.

אברהם נקרא ‘ידי’, שנאמר (בנבואת ירמיהו): ‘מה לידידי בביתי’.

ישראל נקראו ‘ידידים’, שנאמר (בנבואת ירמיהו): ‘נתתי את ידידות נפשי’.

בית־המקדש נקרא ‘ידיד’ שנאמר (בתהלים): ‘מה ידידות משכנותיך’.

שלמה נקרא ‘ידיד’ שנאמר (בשמואל): ‘ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה’.

בנימין נקרא ‘ידיד’, שנאמר (בתורה): ‘ידיד ה’, ישכן לבטח'…

(אמר הקדוש־ברוך־הוא): יבואו ישראל שנקראו ידידים, ויבנו בית־המקדש שנקרא ידידות, להקדוש־ברוך־הוא שנקרא ידיד, בזכות אברהם שנקרא ידיד, על־ידי שלמה שנקרא ידיד, בתוך חלקו של בנימין שנקרא ידיד'… (121)

ו. בית־המקדש נקרא אפריון    🔗

בשיר השירים נאמר: ‘אפריון עשה לו מלך שלמה מעצי הלבנון… תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים’. האגדה אומרת שאפריון הוא כנויו של המקדש. המשורר שלמה מולכו מתאר את הגאולה: ‘לכו ונעלה ציון, עשה המלך אפריון, על כל הארץ עליון תוככי ירושלים’.

בתפילה אחת מבקש היהודי: ‘וחיש תרם נס לקיבוץ גליותינו, בשכלול אפריון וחידוש ימי שלוותינו’. בתפילה אחרת מבקש היהודי: ‘ישיבון אל ציון ברצון ובציון ויבנו אפריון עזרות ודבריהם: כי נשיר לו שירים בעיר ציון, באפריון הוא יבנה כמו רמים’.

בכניסה אל בית־הכנסת ‘החורבה’, בעיר העתיקה ירושלים, היתה כתובת לזכר מיסדו בזו הלשון: 'לזכר עולם יהיה צדיק… נדב לבנות משכן לאביר יעקב… ויזכו לראות בבנין אפריון על מכון הר ציון בב“א (במהרה בימינו אמן), שנת הבית הזה יהי עליון לפ”ק, דהיינו שנת תרכ“ה, 1864 לסה”נ.

ז. בית־המקדש נקרא רפידה    🔗

האגדה אומרת למצוא רמז לבית־המקדש בדברי שיר השירים: ‘רפידתו זהב’. רבותינו מספרים: ‘נבוכדנצר הרשע ששרף רפידת בית ה’, שנאמר: ‘רפידתו זהב“, לפי נוסח אחר: 'ששרף בית רפידו של הקב”ה באש’.

ח. בית־המקדש נקרא בית־זבול    🔗

מובא בדברי התפילה של שלמה המלך: ‘בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים’, ובדברי ישעיה הנביא: ‘הבט… מזבול קדשך’.

רבותינו מספרים על האויבים: ‘שפשטו ידיהן בזבול’. זבול הוא גם שמו של אחד הרקיעים במרום שבו נמצאת ירושלים ובית־המקדש של מעלה. הוא גם כנוי לבית־כנסת. למראה בית־הכנסת בטבריה שר עליו אחד מתושביה: ‘אודה שמך כי תוך גבול, בנה בניתי בית־זבול’. ישיבה בירושלים נקראת בית־זבול. (124)

ירושלים ובמרכזה מבנה כסמל בית־המקדש – ציור משנת תרכ"ד/1864

מתוך: הגדה של פסח, דפוס טריאסטי, איטליה.

 

10. חורבן בית־המקדש    🔗

א. אותות שבישרו את חורבן המקדש    🔗

יוסף בן מתתיהו (פלביוס) מספר, על אותות שנראו לפני חורבן המקדש:

'האחד, כי נראה ממעל לעיר (ירושלים) כוכב במרום אשר היה לו מראה חרב… ולא מש משם שנה שלמה.

והשני, כי בהתאסף עולי־רגל לחוג את חג הפסח, עוד לפני המרד והמלחמה, ביום השמיני לחודש ניסן, עלה בתשע שעות בלילה, אור גדול והגיה על המזבח ועל ההיכל, עד אשר נראו כמו בעצם יום בהיר. והמראה הזה ארך חצי שעה…

לפני בוא השמש נראו במרום בכל הארץ כדמות מרכבות מלחמה ומערכות אנשי צבא מזויינים, המפלסים להם דרך בין העבים ומקיפים את העיר מסביב. ובעת החג, הנקרא שבועות, עלו הכהנים בלילה אל חצר בית ה' הפנימית לשרת בעבודת הקודש כחוק, וספרו, כי שמעו קול רעש, ואחרי כן קול המון רב: נסעה ונלכה מזה!'

חצר המקדש, במרומי הר המוריה, היתה בנויה בצורת מרובע מוארך, כמו חצר מקום המקדש בימינו. בגבולה הצפוני היתה הבירה – המצודה להגנת המקדש.

בימי קדם היתה רווחת אגדה, שאם החצר המוארכת תהיה מרובעת, סימן שחורבן המקדש קרוב לבוא.

יוסף בן מתתיהו מספר על קרבות הדמים שהתלקחו בחצר על הר הבית בין היהודים והרומאים. הרומאים כבשו את חלקה הצפוני והיהודים נסוגו ממנה דרומה. וכה דבריו: ‘אם ישים איש אל לבו את הדברים האלה, ימצא כי עין אלוהים פקוחה על האדם. הוא מגלה לבני אנוש את דרכי הישועה, ורק מסכלותם ומרוע מעשיהם הם בוחרים להם דרכי מות. ככה עשו היהודים את מקדשם רבוע, אחרי אשר נהרסה הבירה: אף כי נמצא כתוב בספריהם, כי יבוא חורבן העיר וההיכל גם יחד, כאשר יהיה בית־המקדש רבוע’…

ב. מתי נפתחו דלתות המקדש מאליהן?    🔗

רבותינו מספרים: 'ארבעים שנה קודם החורבן, לא היה גורל עולה בימין,

ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק,

והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן –

עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל! היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך! – יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב'…

גם יוסף בן מתתיהו (פלביוס) מספר על אותות ומופתים שבישרו את חורבן בית המקדש: 'וגם שער הקדים להיכל לפנים, אשר היה עשוי כולו נחושת וכבד מאוד, עד כי בעמל רב מצאה יד עשרים איש לסגרו בערב, ואשר נשען במסגרותיו על קורות מצופות ברזל ועל בריחים נעוצים עמוק אל הסף העשוי כולו אבן אחת – נראה פתאום פתוח לרווחה מאליו בשש שעות בלילה.

ושומרי המקדש רצו להודיע את הדבר לפקיד המשמר, והוא עלה למעלה. ורק אחרי עמל רב ועבודה קשה עלה בידו לסגור את השער… המשכילים הבינו, כי חלפה פתאום שלות ההיכל והשער הסגור נפתח למען האויב, והודיעו, כי האות הזה הוא מופת גלוי לחורבן'…

ג. לשון זהורית על פתח ההיכל.    🔗

לשון של זהורית חתיכת צמר בדמות לשון וצבועה אדום, היתה קשורה בפתח ההיכל בבית־המקדש. מסופר כאשר הגיע השעיר לעזאזל במדבר היה צבעה מלבין וזה היה אות שהקדוש־ברוך־הוא סלח על עוונות ישראל. רבותינו מספרים: 'לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל, וכשהגיע שעיר למדבר היה מלבין, שנאמר (בנבואתו של ישעיה): ‘אם יהיה חטאיכם כשנים כשלג ילבינו’.

בתקופה יותר מאוחרת מספרים רבותינו; ‘בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ. הלבין – היו שמחין, לא הלבין – היו עצבין. התקינו שהיו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין – היו שמחין, לא הלבין – היו עצבין. מ’ (ארבעים) שנה קודם שנחרב הבית לא היה לשון של זהורית מלבין אלא מאדים'…

ד. כיצד חרב בית־המקדש?    🔗

‘והשימותי את מקדשיכם’ – קדושתן אך כשהן שוממין'

לא אויבים בני בשר־ודם, שרפו את בית־המקדש, אלא מלאכים ממרום.

רבותינו מספרים: 'באו השונאים וקבעו בימה שלהם בהר הבית. הלכו ועלו להם בבימה אמצעית, מקום שהיה המלך שלמה יושב ונוטל עצה מן הזקנים…

שם ישבו השונאים ונטלו עצה ביניהם: היאך לשרוף בית־המקדש? – עד שנמלכו ביניהם, נטלו עיניהם והנה ארבעה מלאכים יורדים ובידם ארבעה לפידים של אש ונתנו בארבעה זוויות של היכל – ושרפו אותו.

כשראה כהן גדול שנשרף בית־המקדש, נטל את המפתחות וזרקן לשמים, פתח פיו ואמר: הרי מפתחות של ביתך'!…

ה. פרחי הכהונה ומפתחות המקדש    🔗

'משחרב הבית בראשונה, נתקבצו כתות כתות של פרחי כהונה ומפתחות העזרה בידן ועלו לגג ההיכל, ואמרו לפניו: רבונו־של־עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים, יהיו מפתחות מסורות לך! – וזרקון כלפי מעלה

ויצתה כעין פיסת יד וקבלתם מהם.

והם (פרחי הכהונה) קפצו ונפלו לתוך האור (האש)'.

עליהן קונן ישעיהו הנביא:

'משא גיא חזיון. מה לך אפוא כי עלית כולך לגגות

תשואות מלאה, עיר הומיה, קריה עליזה'.

גירסה אחרת: ‘נטלו מפתחות הבית ועלו לראש ההיכל וזרקום כלפי מעלה, ואמרו: הא לך אלו המפתחות שמסרת לנו, שלא היינו אפיטרופיס נאמנים לאכול מגנזיו של מלך. והיו אוחזין זה בזה ונשמטין לתוך האור (האש) ונשרפין’.

ו. השכינה יוצאת מבית־המקדש    🔗

‘ברוך אתה ה’ המחזיר שכינתו לציון'

האגדה מתארת את השכינה שיצאה מקודש־הקדשים של בית־המקדש:

היתה מנשקת השכינה בכתלים ומגפפת בעמודים ואומרת:

הוי שלום, ביתי ומקדשי!

הוי שלום, בית יקרי!

הוי שלום, ארמוני!

הוי שלום!' (130)

ז. השכינה במקדש כצפור בקנה    🔗

‘ויקום לקול הצפור’ – זה נבוכנאצר הרשע'

הקדמונים דימו את גורל השכינה בבית־המקדש, למצבה של הצפור בקן כשגוזליה נשדדו ממנה.

'מה הצפור הזו, שאף־על־פי שאתה נוטל את גוזליה, אינה מניחה את קנה, אלא יושבת לבדה בקנה – כך השכינה.

שאף־על־פי שנשרף בית־המקדש וחרבה ירושלים וישראל גלו לבין האומות, שכינה במקומה עומדת'.

ח. שכינתי מסתלקת וביתי חרב    🔗

אף־על־פי שחרב בית־המקדש לא בטלו שלוש רגלים בשנה'.

'לעתיד לבוא הקדוש־ברוך־הוא מביא כסא הדין ויושב עליו. בתחילה קורא לשמים וארץ ואומר להם: בראשית בראתי אתכם… מפני מה ראיתי שכינתי מסתלקת וביתי חרב ובני גלו לבין אומות העולם, ולא בקשתם עליהם רחמים!

קורא לחמה ולבנה ואומר להם: שני המאורות הגדולים בראתי אתכם ומפני מה ראיתם שכינתי מסתלקת וביתי חרב ובני גלו, ולא בקשתם עליהם רחמים!…

קורא לכוכבים ולמזלות, ואומר להם: אני הבהקתי את זיוכם מסוף העולם ועד סופו, ולא בראתי אתכם אלא בשביל ישראל… ומפני מה ראיתם שכינתי מסתלקת וביתי חרב ובני גלו, ולא בקשתם עליהם רחמים!…

וכן למלאכי השרת… לא בקשתם עליהם רחמים!…

קורא לאבות העולם, ואומר להם: גזירות קשות גזרתי על בניכם, ולא בקשתם עליהם רחמים!'…

ט. אוי לנו על זה שחרב    🔗

'פעם אחת היה רבי יוחנן בן זכאי, יוצא מירושלים והיה רבי יהושע הולך אחריו. וראה בית־המקדש חרב.

אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל!

ואמר לו: בני! אל ירע לך! יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה!

ואיזה? – זה גמילות חסדים. שנאמר (בדברי הושע הנביא):

‘כי חסד חפצתי ולא זבח’!

י. חורבנו של מקדש אריאל    🔗

רבותינו דרשו על השם אריאל של בית־המקדש ועל חורבנו ובנינו לעתיד לבוא. וכה דבריהם: ‘עלה אריה, במזל אריה והחריב אריאל’.

‘עלה אריה’ – זה נבוכדנאצר הרשע כי כתוב (בדברי ירמיהו הנביא:) ‘עלה אריה מסובכו’…

‘במזל אריה’ (כתוב בירמיה): ‘גלות ירושלים בחודש החמישי’ (חודש החמישי הוא אב ומזלו אריה).

‘והחריב אריאל’ – (כדברי ישעיה): ‘אוי אריאל אריאל קרית חנה דוד’…

רבותינו גם דרשו על בנין המקדש: ‘יבוא אריה, במזל אריה ויבנה אריאל’.

‘יבוא אריה’ – זה הקדוש־ברוך־הוא… (כדברי עמוס הנביא): ‘אריה שאג מי לא יירא’…

‘במזל אריה’ – (ירימהו מנבא על אחרית הימים), ‘והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם’, רמז לתשעה־בא, ומזלו של חודש אב הוא אריה.

‘ויבנה אריאל’ – (כדברי תהלים): בונה ירושלים נדחי ישראל יכנס'…

יא. בית־המקדש חרב בתשעה באב    🔗

‘משנכנס אב ממעטין בשמחה’.

תשעה באב הוא יום האבל הגדול ביותר בישראל. מיום חורבנו של בית־המקדש השני, מונה היהודי את שנות גלותו ונדודיו. רבותינו מספרים: ‘בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה’…

‘מקום שנהגו לעשות מלאכה בט’ באב – עושין. מקום שנהגו שלא לעשות – אין עושין. ובכל מקום תלמידי־חכמים בטלים…

כל האוכל ושותה בט' באב – כאילו אוכל ושותה ביום הכיפורים…

כל העושה מלאכה בתשעה באב – אינו רואה סימן ברכה לעולם.

‘כל העושה מלאכה בט’ באב ואינו מתאבל על ירושלים – אינו רואה בשמחתה'…

רבותינו אמרו: בט"ב (בט' באב) צריך להזכיר מעין המאורע.

מה הוא אומר: רחם ה' אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים עלינו, ועל עמך ישראל ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר האבלה, והחרבה, וההרוסה, והשוממה הנתונה בידי זרים, הרמוסה בידי עריצים, וירשוה לגיונות ויחללוה עובדי פסילים…

ולישראל עמך נתת נחלה ולזרע ישורון ירושה הורשתה, כי באש הוצתה ובאש אתה עתיד לבנותה…

וישמחו כל חוסי בך בבנין עירך ובחידוש בית־מקדשך ובצמח דוד עבדך'…

'עתיד הקדוש־ברוך־הוא להחזיר לירושלים כל שמחתה… אין שמחה באה אלא בתשעה באב, לפי שקבעו אבל בזמן הזה.

ועתיד הקדוש־ברוך־הוא לעשותו יום טוב, שנאמר (בנבואתו של ירמיהו): והפכתי אבלם לששון ונחמתים מיגונם'.

יב. מתי מתענים על חורבן המקדש?    🔗

'בית־מקדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו

היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה'.

'אמר רבי ירמיה בשם רב חייה בר אבא: בדין היה שיהיו מתענים בעשירי (באב), שבו נשרף. ולמה בתשיעי, שבו התחילה הפורענות.

ותני כן: בשביעי – נכנסו לתוכו. בשמיני – היו מקרקרים בו,

בתשיעי – הציתו בו את האור, ובעשירי – נשרף

רבי יהושע בן לוי; ציים (צם) תשיעי ועשירי.

רבי אבין: ציים תשיעי ועשירי.

רבי לוי: ציים תשיעי ולילי עשירי'.

יג. רבי יהודה ביקש לעקור תשעה־באב    🔗

'ביקש רבי (יהודה הנשיא) לעקור תשעה־באב – ולא הודו

ביקש רבי לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת – ולא הניחו לו.

אמר: הואיל ונדחה – ידחה! אמרו לו: ידחה למחרת!

יד. מיום שחרב בית־המקדש    🔗

'כל דור שאינו נבנה (בית־המקדש)

בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו'

א. ‘מקדש ראשון מפני מה חרב? – מפני עבודה־זרה… ושפיכות דמים… מקדש שני… מפני מה חרב? – מפני שהיתה בו שנאת חנם’.

לפי גרסה אחרת: ‘מפני שאוהבין (אנשי ירושלים) את הממון ושונאין איש את רעהו’

ב. ‘מיום שחרב בית־המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות… אף ניטל שומן הפירות’…

ג. ‘משחרב בית־המקדש – נסתלקה השמחה, ולא ירד טל ברכה, וניטל טעם פירות… וכשיופיע הקדוש־ברוך־הוא ברחמיו הרבים לנחם את ישראל אינו מנחמן ומשמחן אלא בשמחת בית־המקדש’.

ד. ‘מיום שחרב בית־המקדש, אין הגשמים יורדין מאוצר טוב’.

ה. ‘מיום שחרב בית־המקדש נעשו גשמים צימוקין (מצומקים)’.

ו. ‘כל זמן שעבודת בית־המקדש קיימת, העולם מתברך על יושביו וגשמים יורדין בזמנן’.

ז. ‘מיום שחרב בית־המקדש, לא נראית רקיע בטהרתה’.

ח. ‘משחרב בית־המקדש בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה מישראל’ (רבי עבדיה מברטנורה מפרש: אנשים שמאמינים בהקדוש־ברוך־הוא).

‘כל זמן שהיתה עבודת־בית־המקדש קיימת היתה ברכה בעולם, והזול מרובה, והדגן מרובה, והיין מרובה, ובני אדם אוכלים ושבעים, והבהמה אוכלת ושובעת… משחרב בית־המקדש נסתלקה ברכה מן העולם’.

‘מיום שחרב בית־המקדש, ארץ־ישראל אומללה, מרעת יושביה, כאדם שהוא חולה ואין בו כוח לעמוד, כך הארץ אומללה ואין בה כוח ליתן את פריותיה’.

ט. ‘מיום שחרב בית־המקדש, נגזרה על בתיהן של צדיקים שיחרבו… מה הר ציון עתיד הקדוש־ברוך־הוא להחזירו לישובו, אף בתיהן של צדיקים עתיד הקדוש־ברוך־הוא להחזיר לישובן’.

י. ‘משחרב בית־המקדש, בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם, ונדלדלו אנשי מעשה, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון’…

יא. ‘מיום שחרב בית־המקדש, היו החכמים כמלמדי תינוקות, מלמדי־התינוקות – כחזנים, והחזנים – כעם הארץ, ועם הארץ דולדל’…

יב. ‘מיום שחרב בית־המקדש… דין הוא שנגזור על עצמנו, שלא לישא אשה ולהוליד בנים’.

‘משחרב בית־המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות’.

יג. ‘מיום שחרב בית־המקדש, ננעלו שערי תפלה… שערי דמעה לא ננעלו’.

יד. ‘מיום שחרב בית־המקדש אין שחוק להקדוש־ברוך־הוא’.

טו. ‘מיום שחרב בית־המקדש וחרבה ירושלים, אין שמחה לפני הקדוש־ברוך־הוא, עד שיבנה את ירושלים ויחזיר את ישראל לתוכה’.

טז. 'אמר הקדוש־ברוך־הוא לישראל: אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות את בני, היו שואלים בשלומה ואני מוחל לכם.

מה טעם? – שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך…

למען אחי ורעי אדברה־נא שלום בך

למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך'.

טו. קינה על חורבן בית־המקדש    🔗

'הלא תראי את אבל ציון אם כולנו.

הלא תראי מקדשנו שמם ומזבחנו נהרס,

והיכלנו חרב, ונבלנו שבת,

ושירתנו נאלם, ורינתנו חלפה,

אור מנורתנו דעך, וארון בריתנו שודד

וקדשינו נתעבו, והשם (של ה') עלינו חולל,

חורינו (שרינו) לחרפה נהיו, וכוהנינו נשרפו באש.

לוויינו נשבו ובתולותינו הוטמאו,

נשינו וחסידינו נחטפו,

וטפנו נלקח, ובחורינו לעבדים'…

יהודים מקוננים על חורבן בית־המקדש – ציור משנת תרע"ג/1913 בקירוב.

מובא בספר ‘עונג לשבת’, מאת מתתיהו גרג’י, שנדפס בירושלים.

למעלה מובאים דברי ישעיהו: ‘והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים' (ישעיהו ב, ב).

למטה מובאים דברי ירמיהו הנביא בשינוי מועט: ‘זכרו את ה’ מרחוק וירושלם תעלו על לבבכם‘. במקור כתוב: ‘זכרו מרחוק את ה’ וירושלם תעלה על לבבכם’ (ירמיהו נא, נ).

 

11. גורל כלי בית־המקדש    🔗

'העיר הקודש והמוהמחוזות, וכל מחמדיה טבועות וגזוזות,

היו לחרפה ולבזות, ואין שיור רק התורה הזאת'

א. ארון הקודש.    🔗

חכמי ישראל מספרים על גורלו של ארון הקודש שהיה ניצב בקודש־הקדשים בבית המקדש. לפי סברה אחת, שקע במקומו בהר המוריה במעמקי האדמה, במטמוניות נסתרות ועקלקלות. יש אומרים שהוא טמון מתחת ללישכת דיר העצים, שהיה בחצר בית־המקדש. לפי סברה אחרת, נלקח אל ארץ בבל.

רבותינו מספרים: 'הארון גלה עמהן (עם ישראל) לבבל…

ורבנים אומרים: בלישכת דיר העצים היה הארון גנוז.

מעשה בכהן אחד, בעל מום, שהיה עומד ומפציע עצים בלישכת דיר העצים. וראה את הרצפה שהיא משונה מחברותיה.

בא ואמר לחבירו: בוא וראה את הרצפה שהיא משונה מחברותיה!

לא הספיק לגמור את הדבר, עד שיצתה נשמתו. וידעו ששם ארון גנוז.

תני רבי הושעיה: הקיש בקורנס (פטיש) ויצאה אש ושרפתו'.

הרמב"ם מספר: 'אבן היתה בקדש קדשים במערבו, שעליה היה הארון מונח ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן.

‘בעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו את הארון, למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות’.

הובלת כלי המקדש בידי חיילים רומאים אחרי חורבן המקדש

תבליט בקשת טיטוס בעיר רומא, איטליה. הרומאים עטורים זרי דפנה לאות נצחון, נושאים: מנורה, שולחן הפנים, חצוצרות וכו'.

ברוך מספר בחזונו: 'וארא והנה ירד (המלאך) אל הדביר ויסר משם את הפרוכת ויקח את הארון ואת הפרוכת אשר על הארון ואת שני הלוחות ואת בגדי השרד אשר לכהנים ושמונה וארבעים אבני חפץ אשר נשאן הכהן הגדול. ויקח את כלי הקודש אשר בהיכל.

וישא קולו לארץ, לאמור: ארץ! ארץ! ארץ! שמעי דברי ה' וקחי חפצים אלה לפקדון ושמרי אותם בחובך, עד אחרית הימים… למען אשר תשיבם לעת אשר יצווך ולבלתי יפלו בידי זדים… והארץ פצתה את פיה ותבלעם'.

ברצפת המערה באבן השתיה קבוע לוח שייש עגול. לפי המסופר מונח על פי מערה אחרת הנמצאת למטה ממנה. והיא, נסתרת במעמקי האדמה. כל הרוקע ברגלו על לוח השייש שומע הד עמום מחלל המערה. הערבים קוראים לה: בּיר אלאַרוּאח – באר הרוחות, הנשמות. לדבריהם מתאספות פה נשמות המתים לתפילה.

האגדה מספרת, כי במערה זו גנוזים אוצרות בית־המקדש וכל מי שהיה יורד אליה, מיד מת, ולפיכך סתמוה. הרדב"ז שחי במאה השש־עשרה, בירושלים, מספר: ‘יש תחת הכיפה (כיפת־הסלע – מסגד עומר) מערה שהמלכים הראשונים שלשלו בני־אדם לתוכה ומתו וסגרו אותה ומלאוה עפר’.

רבותינו מספרים על כלי המקדש שבחלקם גנוזים ובחלקם גלויים: 'חמשה דברים העשויין וגנוזין. אלו הן: אהל מועד מכלים שבו, ארון ושברי לוחות שבו, צנצנת המן, וצלוחית של שמן המשחה, והמטה (של משה רבנו), ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, ובגדי כהונה כהן משיח.

אבל מכתשת של בית אבטינס, שלחן, ומנורה, ופרוכת וציץ – עדיין מונחין ברומי'. (140)

ב. הפרוכת הקדושה    🔗

יוסף בן מתתיהו (פלבויוס) מספר שאחרי חורבן בית־המקדש הובלו הרבה מכליו אל רומא והופקדו בארמון המלך: ‘גם הניח שם את כלי הזהב מבית־מקדש היהודים, כי נכבדו בעיניו מאד. ואת ספר תורת היהודים, ואת פרוכת הארגמן אשר לדביר הניח בארמון המלך וציוה לשמור עליהם’.

האגדה מספרת על טיטוס הרשע שנכנס אל קדש־הקדשים והכה בפרוכת ונטפו ממנה טפות דם. ואחר־כך נטלה עם כלי המקדש והובילם בספינה אל רומא בירתו, להתגאות בשלל היקר שהעלה בידו: ‘נטל את הפרוכת… והביא לו כלים שבמקדש. והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו’…

רבי יוסי ביקר ברומא בראשית המאה השניה, וראה את הפרוכת הזאת הוא מספר: ‘אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים. אמרו לי: אלה מדמים של יום־הכיפורים’.

ג. מנורת זהב מבית־המקדש    🔗

האגדה מספרת, שבעיר קושטא, בירת ביזאנץ, ובימינו בירת תורכיה, היתה שמורה מנורה אחת מבית־המקדש. עוד במאה העשירית היו מדליקים אותה בתהלוכה של חגי הנוצרים.

בכנסיה המפוארת ‘הדום הגדול’, בעיר פראג, ניצבת מנורה עשויה ברונזה.

אגדה מקומית מספרת שהיא ממנורות בית־המקדש. הובאה כשלל ממלחמה אחת באיטליה, בשנת 1158 לסה"נ.

ד. עמודי בית־המקדש ברומא    🔗

האגדה מספרת, שחלק מעמודי המקדש הועברו אל רומא. ‘רבי יהושע בן לוי הלך לרומי וראה שם עמודים מכוסים שטיחים בקור – שלא יתקשו, ובשרב – שלא יתבקעו’.

התייר הנודע רבי בנימין מטודילה, שעבר ברומא בקירוב שנת 1175, מספר על ביקורו בכנסיה הגדולה סן יוהן לטראנה ועל העמודים הניצבים בה: ‘ובכמה עמודים מנחושת מעשה שלמה המלך, עליו השלום. ובכל עמוד ועמוד חקוק שלמה בן דוד. ואמרו לו היהודים אשר ברומא, כי בכל שנה ושנה בימי תשעה באב נמצאת זיעה עליהם ניגרת כמים’…

רבי בנימין גם מספר על רומא: ‘ושם מערה שגנז טיטוס בן אספסיינוס כלי בית־המקדש שהביא מירושלים’… (142*)

ה. ציץ הזהב של הכהן הגדול    🔗

על מצנפתו של הכהן הגדול היה ציץ זהב, כמו שכתוב בתורה: ‘ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פיתוחי חותם קודש לה’ ושמת אותו על פתיל תכלת והיה על המצנפת, אל מול פני המצנפת יהיה'…

‘ויעשו את ציץ נזר הקודש זהב טהור ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם קודש לה’. ויתנו עליו פתיל תכלת לתת על המצנפת מלמעלה, כאשר צוה ה' את משה'.

ציץ הזהב לוקח עם שלל המקדש אל רומא.

רבי אליעזר בן רבי יוסי מספר: 'אני ראיתי ברומי, וכתוב עליו: קדש לה''.

ו. שברי כסא שלמה המלך    🔗

האגדה מתארת את כסאו המפואר של שלמה המלך: 'וכיוון שעלה נבוכדנצר והחריב את ירושלים – הגלה אותו לבבל.

ומבבל – למדי.

וממדי – ליוון.

ומיוון – לאדום (רומא).

אמר רבי אליעזר בר' יוסי: אני ראיתי שבריו ברומי'.

ז. כלי המקדש הגנוזים בארץ בבל    🔗

אגדה אחת מספרת, שרבים מכלי המקדש לוקחו אל בבל ונגנזו במקומות שונים. ‘במגדל שהיה בכרך בגדת’ – היא בגדאד בימינו בירת עיראק. 'ובמקום בשם סגל הבר (?), ובמקום בשם בורסיף, בחומת ‘בבל ובתל־ברוק’.

מסופר על 'מאה ושלשים מהלווים נהרגו ומאה נמלטו עם שימור הלוי והם גנזו קערות של זהב טוב חמשים ריבוא, ושל כסף מאה ועשרים ריבוא… חצוצרות של זהב ל"ו (36). וכל אלו החביאום וגנזום במגדל בארץ בבל בכרך ושמה בגדת.

מנורות של זהב טוב, עשרה רבוא. וז' (7) נרות על כל אחד ואחד…

שולחנות של זהב ע"ז (77) וזהבם מקירות של גן העדן שנתגלה לשלמה, ומזהירין כזוהר חמה ולבנה… כל אלו הביאום וגנזום בסגל הבר(?), ואבנים טובות שהיה ההיכל בנוי בהם…

אבנים טובות ומרגליות וכסף וזהב שהקדיש דוד המלך… ככרי זהב ואבנים טובות… כל אלו גנוזים ונסתרים ושמורים מפני חיל כשדיים במקום הנקרא בורסיף. ואוצרות של זהב וכסף מימי דוד ועד צדקיהו ועד שגלו ישראל לבבל… כל אלו צפונים וגנוזים בחומת בבל ובתל ברוק לתחת הערבה הגדולה שבבבל…

וכל ישראל החביאו הכלים… עד שיקום מלך צדק לישראל, ולא עוד אלא שנשבעו שבועה גדולה אלו ואלו שלא יגלו הכלים האלה, עד שיקום דוד בן דוד… שיתקבצו גלויותיהם של ישראל מד' רוחות העולם ויעלו בגדולה ומעלה גדולה על ארץ־ישראל. ובעת ההיא יצא נהר גדול מבית קודש־הקודשים ששמו גיחון, וישטוף עד המדבר הגדול והנורא ויתערב בנהר פרת. ומיד יעלו ויתגלו כל הכלים'.

 

12. בית־המקדש של מעלה    🔗

א. בית־המקדש של מטה ושל מעלה    🔗

רבותינו מספרים: ‘בית־המקדש של מטה מכוּון כנגד בית־המקדש של מעלה’, משה רבנו קורא בשירת הים: ‘מכון לשבתך פעלת ה’ מקדש אדוני כוננו ידיך'. אבותינו דרשו: ‘אל תקרא מכון לשבתך, אלא מכוּון לשבתך…’.

'העומדים ומתפללים בהר הבית הופכים פניהם כלפי בית קדשי הקדשים…

לאי־זה בית קדש הקדשים?… כנגד קדשי הקדשים שלמעלן'.

רבי חיים הורוויץ, מתושבי ירושלים, מייעץ, בקירוב בשנת תקצ"ה (1835), ליהודי המבקר נוכח חצר המקדש בירושלים: ‘וזו היא התפלה שיתפללו נוכח הר הבית, אצל כותל מערבי:…הריני מכוין את לבי כנגד ארץ־ישראל, וכנגד בית־המקדש וכנגד בית־המקדש של מעלה’!

ב. כיצד בנוי בית־המקדש של מעלה?    🔗

בית־המקדש בנוי במרומי שחקים, בירושלים של מעלה, גם בו כלי קודש שונים ונערכת בו עבודת הכהנים. המלאך מיכאל הוא הכהן הגדול.

הקדמונים מספרים: ‘שבעה דברים קדמו לעולם אלפים שנה’ ואחד מהם: ‘בית־המקדש של מעלה’.

על דברי המשורר בתהלים: ‘הוד והדר לפניו עוז ותפארת במקדשו’, אומר המדרש: 'זה בית־מקדשו שבשחקי מרומים, שזיוו מכסה את כל חדרי הרקיע…

אלף ושמונה עשר מחנות עומדים לפני השכינה בבית־המקדש שבשחקים לומר לפניו קדוש בכל יום ויום. וכל מחנה אלף ושמונה רבבות מלאכי השרת'…

האגדה מתארת גם את הסוסים המקיפים את ההיכלות אשר במרום: סוסי חושך, סוסי צלמות, סוסי דם, סוסי ברזל, סוסי ערפל וכו'. והסוסים הללו ‘עומדים על אבוסי אש ומלאים גחלי רתמים ואוכלים… ונהרי אש בצד אבוסיהם והיו שותים כל סוסיהם כשיעור אמת המים שיש בנחל קדרון שמוציאה ומחזקת כל מימי גשמים של ירושלים’…

ג. הקרבנות בבית־המקדש של מעלה    🔗

'וברא הקדוש־ברוך־הוא בית־המקדש למטה, שכנגדו בית־המקדש למעלה, מכוונין זה כנגד זה… ובזמן שהיה בית־המקדש קיים, היה כהן גדול מקריב ומקטיר למטה, ומיכאל כנגדו מלמעלה מקריב ומקטיר.

וכשהחריב בית־המקדש אמר הקדוש־ברוך־הוא למיכאל: מיכאל! הואיל והחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, ושוממתי את מקדשי והרסתי את מזבחי, אל תקרב לפני…

אמר לפניו: רבונו של עולם! ובניך מה תהא עליהן? –

אמר לו: הקרב לפני זכויותיהן ותפלותיהן ונשמות של צדיקים הגנוזים תחת כסא הכבוד, ותינוקות של בית רבן, ואני מכפר עוונותיהן של ישראל'…

לפי גירסה אחרת, מיכאל ‘מקריב נפשותיהם של צדיקים. לכפר על ישראל בימי גלותם’.

‘אמר הקדוש־ברוך־הוא: מיום שהחרבתי ביתי של מטה, לא עליתי וישבתי בביתי של מעלה, אלא הייתי יושב בטל ובמטר’.

שבעה רקיעים מתנשאים במרומים, ואחד מהם נקרא בשם זבול. הנביא ישעיהו קורא: ‘הבט משמים וראה מזבול קדשך ותפארתך’.

רבותינו מספרים: 'זבול – שבו ירושלים ובית־המקדש ומזבח בנוי. ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, בכל יום מקריב.

'ומה מקריב? – וכי תעלה על דעתך שיש שם פרים וכבשים? –

אלא מהו הוא מקריב? – נשמתן של צדיקים'.

בזבול נמצאת גם ירושלים של מעלה: ‘זבול שבו ירושלים ובית־המקדש ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום, מפני כבודן של ישראל’.

ד. משה רבנו ובית־המקדש של מעלה    🔗

'מיד כשעלה משה למרום פתח הקדוש־ברוך־הוא

שבעה רקיעים והראהו בית־המקדש של מעלה'.

אמרו רבותינו: אותו יום שנתקרבה מיתת משה רבנו, העלהו הקדוש־ברוך־הוא לשמי מרומים, והראהו לו מתן שכרו ומה שעתיד להיות…

וראה (משה) הקדוש־ברוך־הוא בונה בית־המקדש באבנים טובות ומרגליות. ובין אבן לאבן זיו השכינה, שהוא טוב מן המרגליות.

ומשיח בן דוד עומד בתוכו. ואהרון אחיו עומד על רגליו ומעילו עליו…

דיבר אהרן עם משה:…לא יכנס אדם לכאן עד שיטעם טעם המות ויתן נשמתו למלאך המות.

כששמע דברי אהרן, נפל על פניו לפני הקדוש־ברוך־הוא ואמר לו: רבונו של עולם! תן לי רשות לדבר עם משיחך בטרם אבות…

שאל משה למשיח בן דוד: דיבר לי הקדוש־ברוך־הוא הוא יבנה בית־המקדש בארץ, בית־המקדש לישראל – וכן אני אראהו יבנה בית־המקדש בידו בשמים! והבין בכל מאודו כי הבית שיבנה הקדוש־ברוך־הוא בידו בשמים, באבנים טובות ומרגליות ובתיו השכינה, הוא הבית אשר יעמוד לישראל לעולם ולעולמי עולמים עד סוף כל הדורות…

כאשר שמע משה רבנו, עליו השלום, הדברים האלה מפי משיח בן דוד, שמח שמחה גדולה והחזיר פניו אצל הקדוש־ברוך־הוא ואמר לו: רבונו של עולם! מתי תרד ירושלים זו הבנויה למטה? –

אמר לו הקדוש־ברוך־הוא:… אותה לא הגדתי לבריה, לא לראשונים ולא לאחרונים, ולך אני מגיד? –

אמר לו: רבונו של עולם תן לי רמז מן המעשים!

אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: אזרה את ישראל בראשונה… ויתפזרו בד' פינות העולם בין כל האומות… ואוסיף ידי שנית ואקבץ את אשר הלכו…

באותה שעה ירד משה מן השמים שמח… ונתן נשמתו לקדוש־ברוך־הוא בלב שלם ובנפש חפצה'.

ה. דוד המלך במקדש של מעלה    🔗

האגדה מספרת: 'כיון שעלה דוד לבית־המקדש שברקיע, מוכן לו כסא של אש שהוא ארבעים פרסאות גובה, כפלים ארכו וכפלים רחבו.

כיון שבא דוד וישב לו על הכסא שמוכן לו כנגד כסא קונו, וכל מלכי בית דוד יושבין לפניו, וכל מלכי ישראל יושבין מאחריו, מיד עמד דוד ואמר שירות ותשבחות שלא שמען אדם מעולם'… (150)

בית־המקדש – תמונה דמיונית מהמאה השלוש־עשרה מתוך ההגדה של סראייבו, יגוסלאביה.

 

13. ירושלים בימי קדם    🔗

א. ירושלים – לכל שבטי ישראל    🔗

למען ירושלים העיר אשר בחרתי בה מכל שבטי ישראל.

לפי דברי המקרא, עברו בתחומה של ירושלים גבולות של שני שבטים בישראל: בדרום – יהודה, ובצפון – בנימין.

האגדה מספרת שירושלים לא היתה בנחלתו של שבט מסויים, אלא מחוץ לכל שבט וברשות כל השבטים בישראל: ‘לא נתחלקה ירושלים לשבטים’.

על דברי התורה: ‘כי בו בחר ה’ אלהיך מכל שבטיך' – מוסיפה האגדה: ‘זו ירושלים’. ‘אין ירושלים נבנית אלא בזכות השבטים’.

ב. כיצד כבש דוד המלך את ירושלים    🔗

האגדה מספרת: 'בשעה שהלך דויד לעשות מלחמה עם היבוסי, התחיל לומר: כל מכה יבוסי ויגע בצנור; וכתוב אחר אומר: כל מכה יבוסי יהיה לראש לשר… מה עשה יואב? –

הביא ברוש אחד רענן, וקבעו בצד החומה. וכפף את ראש הברוש שהוא רך. ועלה על ראשו של דוד, ונתלה על הברוש, ודילג על החומה…

מה עשה הקדוש־ברוך־הוא? – קיצר את החומה, ועלה דוד אחריו, שנאמר (בדברי השירה של דוד ‘ביום הציל ה’ אותו מכף כל אויביו'): כי בך ארוץ גדוד ובאלהי אדלג שור'.

‘שור’ היא חומה של עיר, בדומה למלת ‘סור’ בערבית.

ג. מעלותיה של ירושלים הקדומה (א)    🔗

'עשרה דברים נאמרו בירושלים:…

ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות וצינורות

ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם,

ואין נוטעים בה נטיעות

ואין מלינין בה את המת.

ואין מקיימין בה קברות…

ואין עושין בה גנות ופרדסין, חוץ מגנות ורדים שהיו שם מימות נביאים ראשונים

ואין מגדלין בה אווזין ותרנגולין, ואין צריך לומר חזירים.

אין מקיימין בה אשפתות מפני הטומאה,

אין מוכרין בה בתים, אלא מן הקרקעות ולמעלה.

ואין לוקחין בה שכר מטות… אף לא שכר מטות מוצעות'. (153)

ג*. מעלותיה של ירושלים הקדומה (ב)    🔗

'בעשרה דברים ירושלים משובחת מכל שאר ארצות.

שאין משכירים בתים בתוכה…

ואין מוציאין זיזין וגיזטראות מתוכה לרשות הרבים.

ואין מוציאין זבלה לתוכה.

ולא עושין אשפתות מתוכה לרשות הרבים.

ואין מגדלין תרנגולים בתוכה. ואין צורך לומר בהמה דקה.

ואין קוברים את המת בתוכה ואין מלינין את המת בתוכה…

ואין נוטעים בתוכה כל נטע, חוץ מגנת ורדים, שהיתה נטועה מימות הנביאים הראשונים'.

חכמים דנים על הזיזים והגזוזטראות האסורות בחוצות ירושלים:

איזהו זיז? – שפניו למטה.

והגזוזטרא? – שפניה למעלה.

חכמים מוסיפים: ומשום דלא ליתזקו (ינזקו) עולי הרגל'.

ד. עולי־רגל בירושלים הקדומה    🔗

רבותינו מספרים, שבין עשרה נסים שנעשו לאבותינו בירושלים: ‘ולא אמר אדם לחבירו: צר לי המקום שאלין בירושלים’; ‘מעולם לא אמר אדם לחבירו: לא מצאתי מטה שאישן עליה בירושלים’.

הואיל וירושלים לא נפלה בחלקו של שבט אחד אלא היתה ברשות כל ישראל, לפיכך נחשבו גם בתיה לרכושו של כל העם.

וכה דברי רבותינו: 'והאי תנא סבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים.

דתניא: אין משכירין בתים בירושלים, מפני שאינם שלהם'.

אין משכירים בתים לעולי־רגל אלא נותנים להם חינם כל זמן שהם שוהים בירושלים.

‘רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אף לא מטות, לפיכך עורות קדשים בעלי אושפיזין נוטלין אותן בזרוע’.

בעלי־אושפיזין הם בעלי האכסניות שהיו מקבלים חנם עורות מהקרבנות שהקריבו בבית־המקדש כשכר בעד המטות שנתנו לעולי־הרגל.

רבותינו מספרים: ‘מעולם לא אמר אדם לחברו – לא מצאתי מטה שאישן עליה בירושלים. מעולם לא אמר אדם לחבירו – צר לי המקום שאלין בירושלים’.

ה. ירושלים – עיר חכמה ותורה    🔗

רבותינו דרשו בשבחה של ירושלים עיר החכמה והתורה בעולם.

‘עשרה חלקים של חכמה בעולם: ט’ – בירושלים, וחד – בכל העולם, שנאמר (אל אברהם אבינו): ולך לך אל ארץ המוריה'…

‘עשרה חלקים של תורה בעולם: ט’ – בירושלים, ואחד – בכל העולם, שנאמר (בנבואת ישעיהו): ‘כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלם'…

ו. ממנהגי ירושלים הקדומה    🔗

חכמי ישראל מספרים: ‘מנהג גדול היה בירושלים: פורסין מטפחת על גבי הפתח. כל זמן שהמטפחת פרוסה, אורחין נכנסין, נסתלקה המטפחת – אין רשות לאורחין ליכנס’.

ועוד מנהג אחר היה בירושלים: ‘מוסרין סעודה לטבח. נתקלקל דבר בסעודה, עונשין את הטבח, הכל לפי כבוד בעל־הבית והכל לפי כבוד האורחין’.

ז. סוכות בירושלים הקדומה    🔗

'בראשית היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד,

ושנחרב המקדש… לולב ניטל במדינה שבעה – זכר למקדש'

רבי אלעזר בר צדוק מספר: 'כך היה מנהגן של אנשי ירושלים: אדם יוצא מביתו – ולולבו בידו. הולך לבית־הכנסת – לולבו בידו. קורא קריאת שמע ומתפלל – ולולבו בידו. קורא בתורה ונושא את כפיו – מניחו על גבי קרקע, הולך לבית־חולים ולנחם אבלים – לולבו בידו, נכנס לבית־המקדש – משגר לולב ביד בנו, וביד עבדו וביד שלוחו (מפרש: כי טרוד בלמוד ובשמיעת וחשש שיפול מידו).

מאי קא משמע לן? – כמה היו זריזין במצוות'.

ח. שווקי ירושלים בימי קדם    🔗

‘ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום’

בימי קדם היו בירושלים שווקין רבים ששימשו את תושביה ותושבי הכפרים בסביבותיה. מכל שוק הסתעפו שווקים קטנים יותר – שקקים. כל שקק היה מוביל אל מבוא, מעין חצר, מוקף חנויות שנקראו כיפות.

הקדמונים מספרים: ‘עשרים וארבעה שווקים היו בירושלים… ועל כל שוק ושוק, בה עשרים וארבעה שקקים… ועל כל שקק ושקק – עשרים וארבעה מבואות… ועל כל מבוא – עשרים וארבע כיפות’…

'כמה שווקים היו בירושלים, ולא היו מתערבים אלו באלו? –

שוק של מלכים, שוק של נביאים, ושל כהנים, ושל לוים ושל ישראלים.

היו ניכרים בלבושיהם בשוקיהם. מה שהיו אלו לובשים, לא היו אלו לובשים'.

ט. שוק הבשמים בירושלים הקדומה    🔗

בירושלים היה שוק מיוחד למכירת מיני בשמים: מור, נרד, אפרסמון וכו'. דומה לשוק הבשמים, בערבית סוק אלעטרין, בעיר העתיקה של ירושלים בימינו. אנשי ירושלים נהגו לקנות הבשמים בשביל הנשים להתבשם בהם. החתן היה מתחייב לפני כלתו לקדיש חלק מהנדוניה לצרכי בשמיה.

רבותינו מספרים: ‘החתן מקבל עליו דינר לקופה. מאי קופה?… קופה של בשמים… ולא נאמרו דברים, אלא בירושלים’.

אמנם האגדה מספרת, שבנות ירושלים לא היו צריכות להתבשם, כי ריח הקטורת מבית־המקדש היה מתפשט סביב, מרווה את אווירה בריח ניחוח ומבשם גם את בנותיה: ‘כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט בריח קטורת’.

הנביא ישעיהו מתאר את בנות ירושלים הגיאות והמקושטות בהרבה מיני עדיים ותכשיטים: ‘גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים, הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהן תעכסנה’.

‘וברגליהן תעכסנה’ – מטילות מור ואפרסמון בנעליהן ומהלכות בשוקי ירושלים'…

בבית־המקדש כתשו את הבשמים לפיטום הקטורת. בשעה שהיו כותשים את הסממנים יחד לפיטום הקטורת, היו המפטמים אומרים: 'הדק היטב! – היטב הדק! – שהקול יפה לבשמים…

חסר בה אחת מסממניה, או שנתן בה מעט דבש – היתה פסולה'.

‘הפטמים שבירושלים היו אומרים: אילו היה נותן לתוכה מעט דבש – לא היה כל העולם יכול לעמוד בריחה’.

י. תבלין בשווקי ירושלים הקדומה    🔗

בשווקי ירושלים היו מלבד חנויות לחנוונים, גם תאים זעירים לתגרים, שהיו מוכרים את סחורתם דרך אשנבים קטנים – חרכים.

לאותם הסוחרים שישבו מחרכים קראו: תגרי חרך. הם מכרו גם תבלין לצרכי פסח. התבלין סימל את התבן בחיי אבותינו במצרים. כדברי רבותינו: 'תבלין – זכר לתבן, חרוסת – זכר לטיט…

כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים: בואו וטלו לכם תבלין למצוה'.

האגדה מכנה את ארץ־ישראל בשלם תבל, ומוצאת בו את המלה תבלין. על דברי משלי: ‘וראש עפרות תבל’ – אמרו: זו ארץ ישראל', שנאמר (במשלי): ‘משחקת בתבל ארצו’.

– למה נקראת שמה תבל? – שהיא מתובלת בכל…

– למה נקרא שמה תבל? – על שם תבלין שבתוכה.

– איזה תבלין שבתוכה? – זו תורה'.

יא. מה ימכרו בשווקי ירושלים לעתיד?    🔗

האגדה מספרת שבאחרית הימים ימכר בשווקי ירושלים גם בשר שישאר מאותו לויתן טעים שיוגש לפני הצדיקים בגן העדן.

‘עתיד הקדוש־ברוך־הוא לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן… והשאר מחלקין אותו ועושין בו סחורה בשווקי ירושלים’.

יב. אבן טוען היתה בירושלים    🔗

בירושלים הקדומה היתה ניצבת אבן מיוחדת שנקראה בשם אבן טוען, אבן של דורש ותובע. כל מי שהיה דורש או מוצא איזה אבידה היה פונה אליה.

‘אבן טוען היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה – נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה – נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה’.

אבן טוען היתה גבוהה ואם גאו מי הגשמים ועלו עליה, היה סימן שהם מהווים מבול וסכנה לאנשים.

האגדה מספרת על חוני המעגל שהביא בתפילתו גשמים והם ירדו בשפע רב ואנשים בקשוהו: 'כשם שנתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להם.

אמר להן: צאו וראו אם נמחית אבן הטוען'.

יג. כיפה של חשבונות מחוץ לירושלים    🔗

מחוץ לירושלים הקדומה היה בנין מיוחד בעל כיפה. אליו היה בא הסוחר ועושה את חשבון עסקיו המרויח – שמח, והמפסיד – מצטער.

רבותינו מספרים: ‘כיפה של חשבונות היתה מחוץ לירושלים, וכל מי שמבקש לחשב – הולך לשם’.

למה? – שלא יחשב בירושלים ויצר (אם אבד את כספו), לפי (ירושלים) שנקראת (בדברי המשורר הקדמון): ‘משוש כל הארץ … קרית מלך רב’.

'וכל השבח הזה למה? – שהיא קרית מלך רב.

וכשחרבה ערבה השמחה וגלה משוש כל הארץ…

וכשיבנה הקדוש־ברוך־הוא את ירושלים, הוא מחזיר לתוכה את כל השמחה, שנאמר (בדברי ישעיה הנביא): ‘כי נחם ה’ ציון, נחם כל חורבותיה'…

יד. בית־יעזק – מקום קידוש החודש    🔗

'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם

ותקעתם בחצוצרות… והיו לכם לזכרון'.

בירושלים היתה חצר מיוחדת שנקראה בית־יעזק. המפרשים אומרים שנקראה כך מלשון עזוק – להקיף מקום בגדר, כדברי הנביא ישעיה: ‘כרם היה לידידי… ויעזקהו’.

בבית־יעזק ישבו חכמים ואליהם באו זוגות עדים ולפי עדותם הכריזו על החודש החדש. רבותינו מספרים: 'חצר גדולה היתה בירושלים, ובית־יעזק היתה נקראת. ולשם כל העדים היו מתכנסים, ובית־דין בודקין אותם שם. וסעודות גדולות עושין להם, בשביל שיהיו רגילין לבוא…

ביצד בודקין את העדים? – זוג שבא ראשון, בודקין אותו ראשון. ומכניסין את הגדול שבהן.

ואומרים לו: אמור! כיצד ראית את הלבנה? לפני החמה או לאחר החמה? לצפונה או לדרומה? – כמה היה גבוה ולאן היה נוטה וכמה היה רחב? –…

ואחר־כך היו מכניסין את השני ובודקין אותו. אם נמצאו דבריהם מכוונים, עדותם קיימת.

ושאר כל הזוגות שואלין אותן ראשי דברים, לא שהיו צריכין להם, אלא כדי שלא יצאו בפחי־נפש, בשביל שיהיו רגילין לבוא.

ראש בית־דין אומר: מקודש! וכל העם עונים אחריו: מקודש! מקודש!… (מקודש בארץ־ישראל, מקודש בציון, מקודש בירושלים, מקודש בכל מקומות ישראל… וכולכם ברוכים!).

דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר: הכזה ראית? – או כזה? –

אבותינו אמרו: ‘כל המברך על החודש בזמנו, כאילו מקבל פני שכינה’.

‘בשעה שרואין בית־דין של מעלן ובית־דין של מטן שמקדשין אותו (החודש), גם הם מקדשין אותו’.

אחרי שקבעו חברי בית־הדין את החודש בירושלים, היו יוצאים מיד אל הר המשחה, מדליקים על פסגתו את המשואה הראשונה וממנו אל הרים אחרים ומודיעים לכל ישובי ישראל בארץ ובגולה.

טו. שוקת יהוא – מה היא?    🔗

הקדמונים מספרים על שוקת מיוחדת שהיתה בירושלים ונקראה על שמו של יהוא. אין לדעת מי היה היהוא זה. כידוע בשם יהוא נקרא מלך ידוע בישראל.

רבותינו מספרים: ‘מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה כשפופרת הנוד. והיו כל הטהרות שבירושלים נעשים על גבה’.

טו*. עלות הנשק – על שום מה?    🔗

בירושלים של נחמיה היה מקום בשם: עלות הנשק. נחמיה מספר על בנינה של ירושלים: ‘ויחזק על ידו… מנגד עלות הנשק’…

מפרש קדמון מתאר את המקום הזה: 'עלות הנשק – מקום שמצניעין שם כלי המלחמה, כי לא היו נכנסין לירושלים לבושי כלי זין, לקיים מה שנאמר (בתורה): ‘ונתתי שלום בארץ… וחרב לא תעבור בארצכם’.

טו-2. מגדל־המאה – על שום מה?    🔗

בירושלים הקדומה היה ניצב בחומתה של ירושלים מגדל המאה.

בתאור ירושלים ע"י נחמיה מסופר על משפחות הכהנים שבנו חלק בחומה: ‘ועד מגדל המאה קדשוהו’.

מפרש קדמון אחר מבאר את מוצא השם: ‘מגדל המאה’ – זה בית אנשי כנסת הגדולה שבירושלים, מקום שעונין שם מאה אמן בכל יום'.

טז. מגדל־התנורים – על שום מה?    🔗

בחומת ירושלים של ימי נחמיה היה ‘מגדל התנורים’. בחנוכת החומה עברה תהלוכת התורה על פני המגדל הזה, כדברי נחמיה: ‘והתודה השנית ההולכת למול ואני אחריה וחצי העם מעל לחומה, מעל למגדל התנורים ועד החומה הרחבה’.

מפרש קדמון מבאר: ‘מגדל התנורים’ – מקום תנורים לאפות שם לחם ליושבי ירושלים. כי לא היה תנור ניסק בירושלים מפני עשן המערכה'.

יז. מדוע אסרו על כבשנים בירושלים    🔗

רבותינו מספרים שבין עשרה הדברים שאסרו על תושבי ירושלים לעשות בעירם הקדושה היתה גם עשית כבשנים, או כבשונות.

וכה דברי החכמים: ‘אין עושין בה כבשונות’; והם מבארים את הסיבה ‘כבשונות – משום קוטרא’.

רש"י מבאר: 'כבשונות – משרפות סיד לקדירות…

‘קוטרא’ – עשן שמשחיר את החומה – וגנאי הוא'.

יח. פסח של מעוכין – על שום מה?    🔗

רבותינו מספרים שבין עשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית־המקדש בהיותם עולים אליו בהמוניהם בימי החגים, היו: ‘עומדים צפופים ומשתחוים רוחים’… ‘תנו רבנן: מעולם לא נתמעך אדם בעזרה, חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל, שנתמעך בו זקן אחד. והיו קוראין אותו פסח מעוכין’.

בגירסה אחרת מסופר: 'פעם אחת נכנסו להר הבית ולא היה מחזיקן.

והיה שם זקן אחד רמסוהו. ואותו הפסח היו קורין – פסח מעוכין, על שם שמעכו את הזקן.

יט. כיצד פקד המלך את האוכלוסיה בישראל?    🔗

כל עולה רגל אל בית־המקדש בחג הפסח, היה מביא עמו קרבן לכהן, וקראו לו קרבן פסח ובקיצור פסח. כידוע, אסורה היתה ספירת האנשים בישראל ולפיכך ידעו את מספרם לפי מספר קרבנות הפסחים. פעם הפרישו מכל קרבן את הכליה שבו, ולפי מספר הכליות ידעו את מספר עולי הרגל.

רבותינו מספרים: 'פעם אחת ביקש אגריפס המלך לידע כמה מנינים של אוכלוסין.

אמר להן לכהנים: הפרישו לי כוליא אחת מכל פסח ופסח!

הפרישו לו שש מאות אלף זוגות של כוליא, כפלים כיוצאי מצרים'…

הגירסה בתלמוד: ‘פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל. אמר ליה לכהן הגדול: תן עיניך בפסחים. נטל כוליא מכל אחד. ונמצאו שם ששים ריבוא זוגות כליות’…

כ. הבאת ביכורים בימי גזירות    🔗

אבותינו מספרים: 'פעם אחת גזרה המלכות גזירה על ישראל… ושלא יביאו בכורים לירושלים. והושיבו פרוזדאות על הדרכים…

מה עשו כשרין ויראי חטא שבאותו הדור? –

הביאו סלי בכורים וחיפום בקציעות (תאנים יבשות) ונטלום וֶעְלִי על כתפיהן. וכיון שהגיעו אצל פרוזדאות, אמרו להם: להיכן אתם הולכין? –

אומרין להם: לעשות שני עיגולי דבילה במכתשת שלפנינו ובעלי שעל כתפינו. כיון שעברו מהן עיטרום בסלים והביאום לירושלים'.

אבותינו נהגו לאסוף את התאנות המיובשות, קציעות, ושמו אותם בתוך מכתשת. כעין גומה חצובה בסלע ובעזרת עלי עשוי עץ דחסו את התאנים יחד והכינו להם דבילות שהיו חביבות עליהם מאד.

כא. הבאת עצים למקדש בימי גזירות    🔗

‘והגורלות הפלנו על קרבן העצים… להביא לבית אלהינו’

גם בימי גזרות של השלטון הזר בארץ לא פסקה העליה אל ירושלים ואל מקדשה, למרות משמרות על הדרכים, פרוזדאות בלשון הרומית.

רבותינו מספרים: 'פעם אחת גזרה המלכות גזירה על ישראל, שלא יביאו עצים למערכה ולצרכי הקרבנות בבית־המקדש. והושיבו פרוזדאות על הדרכים…

מה עשו יראי חטא שבאותו הדור? –

הביאו גזיריהן (גזרי העץ לצרכי הקרבנות) ועשו סולמות והניחו על כתפיהם והלכו להם.

כיון שהגיעו אצלן (אל המשמרות), אמרו להם: להיכן אתם הולכין? – אמרו להם: להביא גוזלות משובך שלפנינו ובסולמות שעל כתפינו.

כיון שעברו מהן, פירקום והביאום והעלום לירושלים'.

כב. השבועה בירושלים הקדושה    🔗

בימי קדם היה רווח מנהג בקרב ישראל, להשבע בירושלים הקדושה – מעונו של הקדוש־ברוך־הוא. רבותינו חכמי המשנה והתלמוד מזכירים זאת.

המסורת הנוצרית מספרת על ישו הנוצרי שעלה אל מרומי הר בגליל אל מול הכנרת, וקרא אל מליו ואמר להם:

'ואני אומר לכם: אל תשבעו כל שבועה,

לא בשמים – כי כסא אלהים המה,

ולא בארץ – כי הדום רגליו היא,

ולא בירושלים – כי היא קרית מלך רב'!

כג. סגולותיהן של חומות ירושלים    🔗

‘על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה’

א. לפי דברי הקדמונים, היתה לחומת ירושלים סגולה מיוחדת: כל המסתכל בה היה מתרפא מכאבו. ‘וכל מי שנפגע (חוץ לירושלים), כיון שהיה מסתכל בחומות ירושלים היה מתרפא, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם’.

ב. בירושלים של ימי־הביניים היה מסגד שנקרא על שם הנחשים. בו הראו שני עמודים שבכותרותיהם חקוקות צורות של נחשים מפותלים. ערבי ירושלים האמינו שצורות אלו הם קמיע נגד נשיכת נחשים. בזכותן אין הנשוך סובל כל זמן שהוא נמצא בתוך חומות ירושלים. אולם אם יצא ממנה בתוך שלוש מאות וששים יום מזמן הנשיכה, מות ימות מיד. אחרי הזמן הזה אין כל סכנה לחייו גם מחוץ לחומות ירושלים²³.

כד. מלאכים שומרים על חומות ירושלים    🔗

‘וקראת ישועה חומותיך ושעריך תהלה’

האגדה העברית מספרת על המלאכים מיכאל וגבריאל, שהיו שומרים על חומת ירושלים הקדומה.

'אמר רבי נחמיה: בוא וראה אהבתו של הקדוש־ברוך־הוא לישראל. שהרי מלאכי השרת שהן גבורי כוח עושי דברו – עשאן הקדוש־ברוך־הוא שומרין לישראל. ומי הם? – מיכאל וגבריאל.

שנאמר (בנבואתו של ישעיהו): על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים.

וכיוון שבא סנחריב (אל ירושלים), מיכאל יצא והכה בהם וגבריאל הציל במצותו של הקדוש־ברוך־הוא'…

 

14. חורבנה של ירושלים    🔗

א. מלך בבל עולה על ירושלים    🔗

‘ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם – זו שעה שנלכדה ירושלים’

האגדה מספרת, כי בטרם יצא מלך בבל על ירושלים לכבשה, שאל בקסמים ובתרפים אם יצליח בדרכו זו. הנביא יחזקאל מספר זאת: ‘כי עמד מלך בבל אל אם הדרך בראש שני הדרכים, לקסם קסם, קלקל בחצים, שאל בתרפים, ראה בכבד’…

רבותינו דורשים על דברי יחזקאל הנביא: ‘כי עמד מלך בבל אל אם הדרך’ – על אם דבצלי (נוסח אחר: על אמא דבצליה, על אמה בפצליה).

‘בראש שני הדרכים’ –… שני דרכים היו שם. אחת הולכת אל המדבר, ואחת הולכת אל הישוב (נוסח אחר: לירושלים).

‘לקסום קסם’ – התחיל לקסום קסמים: לשמה של רומי – ולא עלו. ­

לשמה של ירושלים – ועלו!

הדליק נרות ופנסין:

לשמה של רומי – ולא הדליק

(נוסח אחר: ולא האירו, או: ולא היו מאירין)

לשמה של אלכסנדריה – ולא הדליקו,

לשמה של ירושלים – והדליקו!

‘קלקל בחצים’ – התחיל לקלקל בחצים:

לשמה של רומי – ולא עלתה,

לשמה של אלכסנדריא – ולא עלתה,

לשמה של ירושלים – ועלתה לו.

והציף ספינות בנהר פרת:

לשמה של רומי – ולא הלכו,

לשמה של אלכסנדריא – ולא הלכו,

לשמה של ירושלים – והלכו!

‘שאל בתרפים’ – זו עבודת כוכבים שלו.

‘ראה בכבד’ –…כהדין ערביא דנכיס אימרא וחמי בכבדיה'

(כמו אותם הערבים השוחטים כבש ומתבוננים בכבד שלו).

נוסחה אחרת של אגדה זו מספרת על מלך בבל ומוסיפה:

'זרע זריעות ונטע נטיעות:

לשמה של רומי – ולא עלתה לו,

לשמה של אלכסנדריא – ולא עלתה לו,

לשמה של ירושלים – ועלתה לו וצמחו'!

תבנית של כבד עשוי חומר בקירוב משנת 1400 לפני סה"נ. נמצא בתל מגידו. לפי צורת הכבד היו מנחשים ומגידים עתידות.

ב. נבוכדנצר המלך עולה על ירושלים    🔗

רבותינו מספרים: ‘וכיוון שהכעיסו אנשי ירושלים, ביקש הקב"ה (הקדוש־ברוך־הוא) להעלות נבוכדנצר, שיעלה ויחריב את ירושלים, ולהגלות ישראל מן הארץ שנ’(אמר): ‘הנני שולח ולקחתי את נבוכדנצר מלך בבל עבדי’.

אמר רבי לוי: י“ח שנים היתה בת קול מכרזת לתוך ביתו של אותו רשע ואמר(ה): עבדא בישא פוק וחרוב ביתא דמארך – ולא שמעין ליה. והיה מתירא לעלות שהיה יודע מה הגיע לסנחריב בימי חזקיה, לא היה מאמין שהקב”ה מחריב את ירושלים, ש’נ(אמר): ‘לא האמינו מלכי ארץ’…

מה עשה (נבוכדנצר)? – עמד לו מקסם לידע אם להעלות – אם לא. ש’נ(אמר): ‘כי עמד מלך בבל אל אם הדרך, בראש שני הדרכים לקסום קסם’…

שהיה זורק את החץ לשם אנטיוכיה, או לשם צור, או לשם לודקיא – והיה נשבר החץ.

זורק לשם ירושלים – ולא נשבר, והיה יודע שיחריבה'…

ב*. אנטיוכוס הרשע וגורל ירושלים    🔗

ביוסיפון מסופר על המלך אנטיוכוס הרשע שאמר להרע לישראל ולעיר בירתם: ‘ואז נראה מופת מהאלהים בירושלים עיר הקודש כי ראה בה מ’ (ארבעים) יום בין השמים ובין הארץ דמות סוסי אש ורוכבים נושאים בידם כלי מלחמה אשר לזהב לזהב, ואשר לכסף לכסף, ואשר לברזל לברזל ואשר לנחשת לנחשת, ונלחמו אלה למול אלה מ' יום.

ויפתרו חכמי ישראל פתרון המופת לאמר: כי זה אות אשר צוררי יהודה וישראל יכרתו ומן השמים ילחמו עם אויבנו ואנחנו נחריש. ואנטיוכוס הרשע מהרה יפול בחרב'… (ציור).

ג. גורלו של טיטוס מחריב ירושלים    🔗

רבותינו מספרים על טיטוס הרשע: 'ונכנס לקדשי הקדשים… מה עשה? – נטל את הפרוכת… והביא כל כלים שבמקדש, והניחן בהן והושיבן בספינה. לילך להשתבח בעירו… עמד עליו נחשול שבים וטובעו.

חזון הלוחמים על פני ירושלים כהתראה לנפילת אנטיוכוס הרשע.

ציור מתוך ספר ‘יוסיפון’ בתירגום יידיש. הוצאת תק"ג – 1743.

אמר: כמדומה אני שאלהיהם של אלו, אין גבורתו אלא במים… אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה.

יצתה בת־קול ואמרה לו: רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע! בריה קלה יש לי בעולם… ויתוש שמו…

עלה (טיטוס) ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים'.

יום אחד עבר טיטוס על פתח של נפח. שמע קול הפטיש. וחדל היתוש לנקר במוחו.

– אמר טיטוס: הנה יש תקנה!

כל יום הביאו אליו נפח, שהיה דופק בפטישו לפניו. אם היה הנפח נוכרי, שילמו לו בעד עבודתו ארבעה זוזים. ואם היה הנפח ישראלי, לא שילמו לו דבר, ואמרו לו: די לך שאתה רואה בצער שונאך!

וכן נמשך שלושים יום. ואחרי זה התרגל היתוש להלימות הפטיש…

‘וכשמת (טיטוס) פצעו את מוחו ומצאו בו (את היתוש) כצפור דרור, משקל שני סלעים… כגוזל בן שנה, משקל שני ליטרין’…

אגדה דומה מסופרת על אספסינוס אביו של טיטוס (להלן).

ד. גורלו של אספסינוס מחריב ירושלים    🔗

‘וכשבא אספסיאנוס והקיף את ירושלים שרה (חנה) כנגד מזרחה של ירושלים… חרבו (אנשיו) את כל ירושלים עד שהגיעו להיכל… ולקט את כלי בית־המקדש ומלא ג’ ספינות אנשים, נשים וטף לילך ולהשתבח במדינת הים… עלה לו לספינה עמד הנחשול לטובעו בים. עמד לו על גבי הספינה התחיל מגדף ומחרף ומנאץ ומרקק כלפי מעלה. אמר כשהייתי בביתו וברשותו, לא היה בו כוח לבוא ולעמוד כנגדי. ועכשיו – כאן קדמני! דומה שאין כוחו של אלוה של יהודים אלא במים…

רמז המקום לים – ועמד מזעפו.

אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: רשע ליחה סרוחה, עפר רימה ותולעה! וכי עמך אני עושה מלחמה, והלא אין לי בכל הבריות אשר בראתי בעולמי, שפל יותר מן היתוש הזה, והוא עושה עמך מלחמה.

ירד לו מספינה לרומי. ויצאו בני רומי לקראתו. התחילו מקלסין (משבחין) אותו…

וכשנכנס – נכנס לבית־המרחץ, וכשיצא הושיטו לו דיפלי פוטירין (גביע כפול). וכשהוא שותה נכנס יתוש אחד לחוטמו. והיה אוכל בפניו עד שהגיע לתוך מוחו.

אמרו לרופאים ופצעו את מוחו, ומצאו יתוש אחד כגוזל בר יונה בן יומו – משקל תרין (שני) ליטרין'…

ה. מלאך מן השמים פרץ בחומת ירושלים    🔗

‘ושברתי את גאון עוזכם – זה בית־המקדש’

כאשר צר השונא על ירושלים ונגזר דינה ליפול בידיו, 'באותה השעה אמר המקום לירמיהו, קום לך לענתות…

כיון שיצא ירמיהו מירושלים, ירד המלאך מן השמים, ונתן רגליו על חומות ירושלים ופרצן.

קרא ואמר: יבואו השונאים ויכנסו לבית שאדונו אינו בתוכו, ויבוזו אותו ויחריבו ויכנסו לכרם ויקצצו את גפניו, שהשומר הניח והלך לו. שלא יהיו (אנשי האויב) משבחים ואומרים: אתם כבשתם אותה.

ו. בקיעת חומת ירושלים וחורבן מקדשה    🔗

‘כי שמענו חרפה’ – זה י"ז בתמוז,

‘כסתה כלימה פנינו – זה ט’ באב'

ביום שבעה־עשר בתמוז פרצו האויבים בחומת ירושלים, הבקיעו אל תוך העיר ונלחמו בה. אחרי עשרים ואחד יום, ביום התשעה באב, חדרו מהעיר אל הר הבית והחריבו את בית־המקדש.

הקדמונים אמרו: ‘צום הרביעי – זה שבעה־עשר בתמוז; יום… הובקעה העיר… צום החמישי – זה תשעה באב; שבו חרב הבית בראשונה ובשנייה’.

רבותינו מדמים את הזמן בין בקיעת החומה וחורבן המקדש לזמן שבין פריחת השקד, הלוז, והבשלת פירותיו.

הקדמונים אמרו: 'עשרים ואחד יום מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב בית־המקדש.

אמר רבי אבונה: סימנא (מדברי ירמיהו הנביא): ‘מקל שקד אני רואה’.

מה הלוז הזה כשהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו עשרים ואחד יום, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית – עשרים ואחד יום'.

ז. מה הוא בין־המצרים?    🔗

לפרק הזמן בין שבעה־עשר בתמוז ותשעה־באב קוראים ‘בין המצרים’, על יסוד דברי איכה על גורלה של יהודה ההרוסה: ‘כל רודפיה השיגוה בין המצרים’.

המדרש אומר: ‘בין המצרים’ – ביומין דעקה (ימים של צרות).

‘משבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב, שבהם קטב מריר מצוי’.

לפי דברי רבותינו: קטב מרירי הוא מין שד נורא.

'רבי יוחנן אמר: כולו מלא עינים, קליפות קליפות, ושערות שערות.

ורבי שמעון בן לקיש אמר: עין אחת נתונה על לבו וכל מי שרואה אותו נופל ומת'…

ח. מדוע חרבה ירושלים הקדומה    🔗

‘משחרבה ירושלים, הוסיפו (בתפילה) – בונה ירושלים’

האגדה מוצאת גורמים וטעמים שונים לחורבן ירושלים:

א. 'לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שחללו בה את השבת…

לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שביטלו בה קריאת־שמע, שחרית וערבית…

לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן…

לא חרבה ירושלים, אלא מפני שלא היה להם בושת־פנים זה מזה…

לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שהושוו קטן וגדול…

לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שלא הוכיחו זה לזה…

לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים…

לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמונה'…

ב. ‘וכן אתה מוצא שלא חרבה ירושלים, אלא בעוון בטול תורה’.

ג. ‘ולא חרבה ארץ־ישראל, אלא מפני פשעה של תורה’.

ד. ‘לא חרבה ירושלים, אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין’.

ט. נביאי ישראל מנחמים את ירושלים    🔗

‘משא גיא חזיון – היא ירושלים, גיא שנתנבאו עליה רוב נבואות’

האגדה מספרת: 'אמר הקדוש־ברוך־הוא לנביאים: לכו ונחמו את ירושלים. הלך הושע לנחמה. אמר לה: הקדוש־ברוך־הוא שלחני אצלך לנחמך! – אמרה לו: מה בידך? – אמר לה: ‘אהיה כטל לישראל’. אמרה לו: אתמול אמרת לי: ‘…שרשם יבש פרי בעל יעשון’ … ועכשיו אתה אומר לי כן! – לאיזה נאמין לראשונה, או לשניה?

לפי גירסה אחרת אמרה ירושלים אל הושע: 'אתמול אמרת: ‘ואהי להם כמו שחל כנמר… אפגשם כדב שכול’, ועכשיו אתה אומר: ‘אהיה כטל לישראל’! לאילו נאמין לראשונים או לאחרונים? נחומים של הבל הם!…

הלך יואל לנחמה… אמר לה: הקדוש־ברוך־הוא שלחני אצלך לנחמך! – אמרה לו: מה בידך? – אמר לה: ‘והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס’… אמרה לו: אתמול אמרת לי: ‘והילילו כל שותי יין, על עסיס כי נכרת מפיכם’, ועכשיו אתה אומר לי כן?…

הלך עמוס לנחמה… אמר לה: ‘ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת’… אמרה לו: אתמול אמרת לי: ‘נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל’, ועכשיו אתה אומר לי כן?…

הלך נחום לנחמה… אמר לה: ‘הנה על ההרים רגלי מבשר ישמיע שלום… כי לא יוסיף עוד לעבר בך בליעל’, אמרה לו: אתמול אמרת לי: ‘ממך יצא חושב על ה’ רעה, יועץ בליעל', ועכשיו אתה אומר לי כן?…

הלך חבקוק לנחמה… אמר לה: ‘יצאת לישע עמך, לישע את משיחך’, אמרה לו: אתמול אמרת לי: ‘ה’ שועתי ולא תשמע, אזעק אליך חמס ולא תושיע', ועכשיו אתה אומר לי כן?…

הלך צפניה לנחמה… אמר לה: ‘והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות’, אמרה לו: אתמול אמרת לי: ‘יום חושך ואפלה, יום ענן וערפל’, ועכשיו אתה אומר לי כן?…

לפי גירסה אחרת אמר צפניה אל ירושלים: ‘רוני בת ציון, הריעו ישראל שמחי ועלזי בכל לב בת ירושלם… בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם’, אמרה לו: אתמול אמרת לי: ‘אסוף אסף כל מעל פני האדמה… והכרתי את האדם מעל פני האדמה, ונטיתי ידי על יהודה ועל כל יושבי ירושלים’, ועכשיו אתה מכנס גלויות?…

הלך חגי לנחמה… אמר לה: ‘הזרע במגורה ועד הגפן והתאנה והרמון ועץ הזית… היום הזה אברך’. אמרה לו: אתמול אמרת לי: ‘זרעתם הרבה והבא מעט, אכול ואין לשבעה’, ועכשיו אתה אומר לי כן?…

לפי גירסה אחרת אמרה ירושלים אל חגי: ‘אתמול אמרת לי: ואקרא חורב על הארץ ועל ההרים ועל הדגן ועל התירוש ועל היצהר’… ועכשיו אתה אומר לי: ‘הזרע במגורה’…

הלך זכריה לנחמה… אמר לה: ‘קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים’… אמרה לו: ‘אתמול אמרת לי: ‘קצף ה’ על אבותיכם קצף’, ועכשיו אתה אומר לי כן?…

הלך מלאכי לנחמה… אמר לה: ‘כי תהיו אתם ארץ חפץ’, אמרה לו: אתמול אמרת לי: ‘אין לי חפץ בכם’… ועכשיו אתה אומר לי כן! לאיזה נאמין לראשונה, או לשניה?

הלכו להם כל הנביאים אצל הקדוש־ברוך־הוא ואמרו לו: רבונו של עולם, לא קבלה עליה ירושלים להתנחם.

אמר להם הקדוש־ברוך־הוא: אני ואתם נלך וננחמנה:

'נחמו נחמו, עמי יאמר אלהיכם

דברו על לב ירושלים וקראו אליה

כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה…

על הר גבוה עלי לך, מבשרת ציון,

הרימי בכח קולך, מבשרת ירושלים'…

י. המתאבלים על חורבן ירושלים    🔗

‘כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה’

עוד בדורות קדומים נודעו חבורות של אבלים על חורבן ירושלים.

ישעיהו הנביא מנחם את המתאבלים על ירושלים: ‘לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר, שמן ששון תחת אבל, מעטה תהילה תחת רוח כהה… ובנו חורבות עולם, שממות ראשונים יקוממו וחדשו ערי חורב שממות דור ודור’…

רבותינו מספרים: 'משחרב בית־המקדש רבו פרושים בישראל. ולא היו אוכלין בשר, ולא היו שותים יין.

ניטפל להן רבי יהושע, אמר להם: בני! מפני מה אין אתם אוכלין בשר? –

אמרו לו: נאכל בשר, שבכל יום היה (קרבן) תמיד קרב על גבי המזבח, ועכשיו בטל? –

אמר להם: מפני מה אין אתם שותין יין? –

אמרו לו: נשתה יין, שממנו היה מתנסך על גבי המזבח, ועכשיו בטל? –

אמר להם: אף תאנים וענבים לא נאכל, שמהם היו מביאין ביכורים בעצרת. לחם לא נאכל, שממנו היו מביאים שתי הלחם ולחם הפנים. מים לא נשתה, שמהם היו מנסכין בחג! – שתק!

בימי־הביניים התגוררו בירושלים אבלי ציון בקרב היהודים ושכניהם הקראים. גם בקרב יהודי ארץ ערב היו חבורות של אבלי ציון. רבי בנימין מטודילה מספר עליהן, בקירוב בשנת 1175: ‘אבלי ציון ואבלי ירושלים, אין אוכלים בשר ואין שותים יין והם לובשים בגדים שחורים, והם יושבים במערות או בבתים גנוזים ומתענים כל ימי חייהם’…

יא. מנהגים לזכר חורבן ירושלים    🔗

'אם אשכחך ירושלם – תשכח ימיני

תדבק לשוני לחכי – אם לא אזכרכי'

אחרי חורבן ירושלים הנהיגו בישראל מנהגים שונים לזכרה: בבנין הבית, בעריכת הסעודה, בחתונה ובתכשיטי האשה.

א. ‘כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, משייר דבר מועט – זכר לירושלים’.

חכמי התלמוד מוסיפים: ‘אמה על אמה… כנגד הפתח’.

בירושלים החדשה, בשכונה רוחמה, עומד בנין יפה ומעל פתחו הפנימי טבלה שחורה ובצדיה כתובים דברי קינה, שבה מביע בעל הבית את צערו הרב:

'מקדש אור חמדתי / זכר זכרתיהו

ועל ראש שמחתי / בין עיני שמתיהו

ומכתלי ביתי / ניכר כי שחרתיהו'.

ב. ‘עושה אדם כל צורכי סעודה, ומשייר בה דבר מועט – זכר לירושלים’.

חכמי התלמוד שואלים על דבר מועט: ‘מה היא? – אמר רב פפא: כסא דהרסנא’. פירוש רש"י: קערה של מאכל דגים מטוגנין ששמנן בסולת.

רבי יוסף קארו, מתושבי צפת במאה השבע־עשרה, מבאר: ‘וכן התקינו שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים, סר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם’.

ג. ‘עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט – זכר לירושלים’.

רבי יוסף קארו מבאר: ‘וכשאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב, משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם, כדי שלא יהיה תכשיט שלם’.

ד. בחתונות היו נוהגים לשים אפר על ראשי החתנים, לזכר ירושלים ומקדשה שהפכו לעיי מפולת ולגלי אפר.

הכתובת על פתח אל בית בשכונת רוחמה, ירושלים

חכמי התלמוד אמרו: ‘אפר מקלה על ראשי חתנים… מניח לה במקום תפילין’. רבי יוסף קארו מוסיף: ‘וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין’.

ויש מקומות שנהגו לשבור כוס בשעת חופה או לשים מפה שחורה או שאר דברי אבילות בראש החתן.

וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים'. (*187)

יב. עיר של זהב – ירושלים דדהבא    🔗

נשים בישראל היו מתקשטות בימי קדם בתכשיט זהב מיוחד שעליו היתה חקוקה תמונתה של ירושלים. תכשיט זה היה נקרא ‘עיר של זהב’, או בשם הארמי: ירושלים דדהבא, היינו: ירושלים של זהב.

מסופר על רבי עקיבא שקנה לאשתו תכשיט כזה – ירושלים דדהבא.

לפי דברי התלמוד ירושלמי, אסרו על האשה לשאת בשבת מיני קישוטים: ‘ולא בעיר של זהב… כגון: ירושלים דדהב (ירושלים של זהב)… רבי אליעזר: יוצאה אשה בעיר של זהב’…

‘מעשה ברבי עקיבה, שעשה לאשתו עיר של זהב (המפרש מוסיף: ‘שירושלים מצויירת עליה’). ראתה זאת אשתו של רבן גמליאל וקנאה בה’…

יג. קריעה לזכר חורבן ירושלים    🔗

‘כל המתאבל על ירושלים בעולם הזה, שמח בה לעולם הבא’

מנהג היה בישראל שכל המתקרב אל ירושלים ורואה אותה, קורע קריעה בבגדו לאות צער ואבל על חורבנה וחורבן בית־מקדשה.

הקורע בבגדו היה קורא את דברי ישעיהו הנביא: ‘ערי קדשך היו מדבר, ציון מדבר היתה, ירושלם – שממה. בית־קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש, וכל מחמדינו היה לחרבה’.

הרב הצפתי הנודע רבי יוסף קארו, במאה השבע־עשרה, מורה כיצד קורעים את הקריעה הזאת לזכר ירושלים: ‘כל הקרעים האלו (נעשים) בידו ומעומד, וקורע את כל כסותו שעליו, עד שיגלה את לבו ואינו מאחה קרעים אלו לעולם’…

כומר נוצרי שבא אל ירושלים בשנת 1843 מספר: ‘כדאי לראות יהודי הבא בפעם הראשונה לעיר אבותינו. כשהוא נמצא עדיין רחוק מירושלים דרך של יום, הוא לובש את בגדיו היפים ביותר. וכשהוא רואה את ירושלים הוא קורע את בגדיו, נופל ארצה, בוכה ומתפלל. וכשהוא מגיע העירה ראשו מכוסה עפר’.

וזקני ירושלים מספרים על יהודים בדורות קודמים, שהיו חרדים למצוות קריעה, והיו יוצאים מחוץ לירושלים ומחכים במבוא אליה לעולי־רגל יהודים ומזכירים להם את חובת הקריעה…

יד. שמעון קמטרא והקריעה לזכר ירושלים    🔗

שמעון קמטרא, שהיה עוסק בהובלת משא על חמורו, היה בא אל ירושלים לעתים קרובות. הוא לא ידע אם עליו לקרוע בבגדו כל פעם שהוא רואה לפניו את העיר הקדושה.

'שמעון קמטרא שאל… מפני שאני חמר ועולה לירושלים בכל שעה, מה עלי לקרוע? –

– אמרו לו: ‘אם בתוך שלושים יום, אין אתה צריך לקרוע’.

שמעון זה כנראה חי במאה השלישית ונקרא על שם כפרו קמטרא. אולי היה בעבר־הירדן המזרחי, בהרי הגולן, בחורבה הנקראת בימינו בשם הערבי: אום אלקנאטר – אֵם הקשתות. נמצאת בימינו בתחומה של סוריה, מזרחה מהישוב העברי עין־גב, השוכן על חופה המזרחי של הכנרת.

טו. ירושלים בשממותה ובחורבנה    🔗

את רבת ברכות, עם סגולה,

בך יופי ומלכות, תפארת ותהלה.

מאז הם בגולה, את רבת המהומה,

כאשר שוממה, מכורה נטושה.

הקראי סהל בן מצליח הכהן, בקירוב במאה העשירית, כותב מעירו ירושלים אל הגולה: 'ודעו, אחינו, כי עד עתה ירושלים שממה, והיא היתה רבתי בגויים שרתי במדינות, גברת ממלכות. אשר מכל מדינות היתה נבחרת ומכל יפות היתה עטרת. והיום היא בתוך האפר מעופרת ונשרפת ומטונפת ונטרפת ונגרפת… ירושלים חשופה חרופה, כפופה, רפופה, אסורה ביד זרים, צועקת מיד מכעיסים וצרים, ונכספת לבניה הפזורים, עד יחוננוה אוהבי מישרים…

אחינו! מקדשכם אפל ולא נוגה לו. ולפנים מזה היה מפואר, מהולל, מיוקר, נשגב בשמירתו, חמוד בשירתו, מכובד בחידתו, משובח בקהילתו, איום בשכינתו.

מי לוא ישתומם על שוממותו? – מי לא יבכה על הודו והדרו? –

מי לא יתעצב על חורבנו? – מי לא ידאג על חלולו? –

אחינו! ירושלים חרבה, שחורה, גולה וסורה וגלמודה. ואתם מתרפים על משכבכם ישנים, והיא שכורה ולא מיין וצועקת בעד בנים…

דעו כי אחיכם יושבי ירושלים אסירי התקוה, עניי הצאן, קבוצי הגולה, רעבי תורה, צמאי אורה, מבקשים עזרה, מאל מושיע בעת צרה ולחסדו מיחלים עד ישקיף ברחמיו לעזובה, שנואה, תועה כשה פזורה'…

 

15. ירושלים באחרית הימים    🔗

א. אימתי תבנה ירושלים?    🔗

‘ירושלים נקראת בית־עולמים’

א. ‘אימתי בונה ירושלים ה’? – בזמן שנדחי ישראל יכנס'.

'מסורת אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו כל הגלויות.

אם יאמר לך אדם שנתכנסו כל הגלויות ואין ירושלים נבנית – אל תאמין! שנאמר (בדברי תהלים): בונה ירושלים ה‘, נדחי ישראל יכנס’.

ב. על דברי תהלים: ‘ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו’, מוסיפים רבותינו: ‘עיר שהיא עושה כל ישראל חברים’.

ג. ‘כשיחזיר הקב"ה את הגלויות לירושלים – בשלום מחזירן’.

ב. ירושלים בעתיד לבוא    🔗

'עתידה ירושלים להיות כארץ־ישראל

וארץ־ישראל ככל העולם כולו'.

א. 'עתיד הקדוש־ברוך־הוא לומר לה (לירושלים): האריכי, הרחיבי, קבלי אוכלוסיך… עתידה ירושלים להיות מגעת לשער דמשק…

עתידה ירושלים מתרחבת ועולה והגלויות באות ונינחות תחתיה (וחונות בתוכה) לקיים מה שנאמר (בנבואתו של ישעיהו): כי ימין ושמאל תפרצי … וערים נשמות יושיבו…

עתידה ירושלים להיות רמה ועולה עד שמגעת היא לכסא הכבוד ואומרת להקדוש ברוך הוא: צר לי המקום'…

ב. עתיד הקדוש־ברוך־הוא להגביה את ירושלים ג' פרסאות למעלה … עתיד הקדוש־ברוך־הוא להוסיף על ירושלים אלף טפף גינואות, אלף קפל מגדלים, אלף ליצוי בירניות, אלף ושני שילה טוטפראות'…²⁴.

ג. ירושלים באחרית הימים    🔗

‘והנצח – זו ירושלים’

האגדה מתארת ברוב דמיונה את ירושלים באחרית הימים, עם בוא המשיח אליה והגאולה הנצחית לישראל.

א. הנביא ישעיהו מתאר את ירושלים העתידה שתבנה על ידי הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו: ‘הנה אנוכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתים בספירים, ושמתי כדכוד שמשותיך, ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ’.

‘עתיד הקדוש־ברוך־הוא להביא אבנים טובות ומרגליות, שהן שלושים על שלושים, וחוקק בהן עשר על עשרים, ומעמידן בשערי ירושלים’.

‘עתיד הקדוש־ברוך־הוא ליסד את ירושלים בעשרה מיני אבנים טובות. ואלו הן: אודם, פטדה וברקת, תרשיש, שוהם וישפה, נופך, ספיר ויהלום וזהב. והקדוש־ברוך־הוא מוסיף עליהם בבנין בית־המקדש – שנים, והם: כדכוד ואקדח’…

‘עתידין תחומי ירושלים להיות מלאים אבנים טובות ומרגליות ויהיו ישראל באין ונוטלין חפציהן מהם’.

המשיח ואליהו הנביא מתקדמים אל ירושלים

מתוך ההגדה של פסח, דפוס פרנקפורט דאודר, שנת תקי"ג – 1753

ב. ‘ושבע חומות מקיפות ירושלים: של כסף, של זהב, של אבן יקרה, של פוך, של ספיר, של כדכוד ושל אש. וזיוה יזהיר מסוף העולם ועד סופו’.

‘ובית־המקדש בנוי ארבעים זהבים: זהב מזוקק, וזהב צרוף, וזהב שחוט, וזהב פרוים, זהב שהוא עושה פירות מיוסד הספיר יקובע בבדולח’… גבוה עד השמים ועד בין הכוכבים… ושכינת אלהים, יראה כבודו, מלא ההיכל'…

לפי אגדה אחרת תהיה מוקפת ירושלים שבע חומות ממינים אחרים: ‘לא תבוא שעת תחית המתים, עד אשר ירושלים בשבע חומות: חומת זהב, חומת כסף, חומת אודם, חומת ברקת, חומת פנינה, חומת נור וחומת ישפה’.

ג. ‘ושערי ירושלים יבנו ספיר ובברקת ובאבני חפץ. כל חומות ומגדלות ירושלים יבנו מזהב. וחילה – מפז טהור. רחובות ירושלים רצופים נופך ואבן אופיר, ושערי ירושלים יאמרו רינה, וכל בתיה יאמרו הללויה’!

ד. ‘בימיו של משיח בן דוד יקבץ הקדוש־ברוך־הוא את נדחי ישראל המפוזרים… ויהיו תלויים בירושלים שבעים ושתים מרגליות שהן מבהיקות מסוף העולם ועד סופו, ואומות העולם ילכו לאותה אורה’…

ה. ‘עתיד הקדוש־ברוך־הוא לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, והשאר פורסו הקדוש־ברוך־הוא על חומות ירושלים וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו’… שנאמר (בנבואת ישעיהו): ‘והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך’.

גירסה אחרת: ‘ועתיד הקדוש־ברוך־הוא להביא עורו של לויתן ועושה ממנו סוכות לצדיקים… ומה שמשייר ממנו פורסין אותו על גב בית־המקדש וזיוו מזהיר מסוף העולם ועד סופו’.

ד. שטחה של ירושלים באחרית הימים    🔗

‘פמליא של מעלה נעשו חומה לירושלים לעתיד’

האגדה מספרת, שבאחרית הימים יהיה שטחה של ירושלים גדול ונרחב, סוס יוכל לרוץ בו במשך כל שעות הבוקר עד צהרי היום, עד שצילו יהיה מתחתיו ולא יהיה נטוי בצדו, כמו בשעות הבוקר או בערב.

זכריה הנביא, בתיאורו את ירושלים באחרית הימים אומר: ‘ביום ההוא יהיה על מצילות הסוס קודש לה’…'.

חכמי ישראל שואלים: 'מאי מצילות הסוס? –

אמר רבי יהושע בן לוי: עתיד הקדוש־ברוך־הוא להוסיף על ירושלים עד שהסוס רץ ומציל'.

רבי סימון בשמו של רבי יהושע בן לוי אומר: ‘עד מקום שהסוס רץ ואינו עושה צל’…

רש"י מפרש בשמו של רבי מכיר: ‘כשיעור מרוצת הסוס עד חצי היום. ולשון ‘מציל’ שצילו תחתיו שכל שעות היום חמה נוטה לצדדין וצל האדם וצל הבהמה נוטה לצידו כשחמה במזרח צל האדם במערב. אבל בחצי היום חמה עומדת באמצע הרקיע בראש כל אדם וצל הסוס תחתיו’²⁵.

ה. ירושלים של מעלה    🔗

'אמר הקדוש־ברוך־הוא: לא אבוא בירושלים

של מעלה, עד שאבוא לירושלים של מטה'

האגדה העברית מתארת בדמיונה ירושלים בנויה במרומי שמים – ירושלים של מעלה. וגם בה בית־מקדש מפואר מאד.

ירושלים וחומותיה במרומי ההר – בית־המקדש.

הציור מתוך ספר יוסיפון, כתוב אידיש. דפוס בזיליאה, מהמאה השבע־עשרה.

א. ‘וכן אתה מוצא, שירושלים מכוונת למעלה, כמו ירושלים של מטה. כרוב אהבתה של מטה עשה (הקדוש־ברוך־הוא) אחרת למעלה… ונשבע ששכינתו לא תכנס בשל מעלה, עד שיבנה של מטה’.

ב. ‘ירושלים ובית־המקדש עומדים ותלויים בשלשלאות של אש בשחקים, וזיום הולך ומבהיק… מלאכים קדושים ושרים נכבדים ממונים עליו ועל שערי שחקים’…

ג. אליהו הנביא ראה בחזונו את ירושלים של מעלה, על כל פארה ומגדליה: אמר אליהו: ‘אני רואה עיר נאה והדורה וגדולה, יורדת מן השמים שהיא בנויה ומשוכללת. ועמה יושב בתוכה ויושבת על שלושת אלפים מגדלים… וחמשת אלפים אמה של זמרגדין ושל אבנים טובות ומרגליות’…

ד. ‘לא כירושלים של עולם הזה ירושלים של עולם הבא. ירושלים של עולם הזה כל הרוצה לעלות עולה, של עולם הבא אין עולין, אלא המזומנין לה’.

ה. ‘כיון שראה משה את אהבתו של הקדוש־ברוך־הוא שאהב את ישראל, אמר לפניו’ רבונו של עולם! תביאם ותטעם שם ותהיה אותה נטיעה שלא יהיה לה נתישה לעולם, ותוריד ירושלים מן השמים, ולא תהרוס אותה לעולם. וכנס גלויותיהם של ישראל לתוכה, וישבו עליה לבטח'.

‘ותרד ירושלים בנויה ומשוכללת מן השמים, שיש בה שבעים ושתים מרגליות שמבהיקות מסוף העולם ועד סופו, והולכים כל האומות לנוגהה’…

רבותינו דרשו על דברי ירמיהו הנביא: ‘ונבנתה עיר על תלה’ – זו ירושלים של מטה, ‘וארמון על משפטו ישב’ – זו ירושלים של מעלה'.

 

16. הכותל המערבי    🔗

א. מדוע לא חרב הכותל המערבי    🔗

‘וגזרו מן השמים: אין כותל־המערבי חרב לעולם’

האגדה העברית מספרת על הגדודים הרומאים שצרו על ירושלים ועל בית־מקדשה מכל צדדיה. בראש הגדודים היו הדוכסים, המפקדים העליונים.

בימי מצור ירושלים נתחלקו ארבע החומות לארבעה דוכסים שיחריבו. שלושה מהם החריבו שלוש חומות והרביעי לא יכול היה להחריב.

וכשהוכיחו הקיסר על כך, ענה ואמר: אילו החרבתי את חלקי כמו שהחריבו אלה את חלקיהם, לא היו המלכויות הקמות אחריך יודעות איזה יופי החרבת, וכשלא החרבתי תראינה המלכויות הקמות אחריך ותאמרנה: ראו איזה יופי גדול החריב!

האגדה מספרת שאותו החלק שלא נחרב הוא הכותל המערבי.

ב. הכותל המערבי והסולטן סלים    🔗

רבי משה חאגיז (המני"ח), מתושבי ירושלים, מספר בקירוב בשנת ת"צ ((1730) אגדה על גילוי הכותל הדומה מאד לאגדה הקודמת. לפי דבריו נגלה הכותל אל הסולטן התורכי סלים והוא אביו של סולימאן הנזכר. סלים זה כבש את ירושלים ושהה בה ימים אחדים, בראשית שנת 1517²⁶.

בהיותו בירושלים התאכסן סלים בבית הגדול הנמצא בצד שער השלשלת שדרכו נכנסים אל חצר המקדש. בו היה בית־המשפט המוסלמי (אלמחכמה) ובעד חלונו אפשר להשקיף יפה על פני הכותל המערבי.

ואלה דברי חאגיז: 'יום אחד ראה (הסולטן) דרך חלון אשה גויה זקנה, יותר מתשעים שנה, שהיתה מביאה שק או קופה (סל) של זבל ומשלכת שם במקום סמוך ונראה ללשכה שלו. ועל זה חרה אפו… שלח לאחד מעבדיו להביא את האשה ההיא עם השק שלה.

וכשבאה שאל אותה מאיזו עם היתה. והיא השיבה שהיתה מהרומיים (בערבית נקרא בשם רומי נוצרי אורתודוכסי).

עוד שאל אותה באיזה מקום היא דרה? – והשיבה: לא רחוק מכאן, שני ימים. לפיכך היא עייפה ויגעה, שהיתה מחוייבת כפי הנימוס שהטילו ראשי ההמון הרומיים להביא שק או קופה של זבל עכ"פ פעם אחת ביום אותם הדרים בעיר (ירושלים). שתי פעמים בשבוע אותם הדרים בסביבות העיר, ואחת לשלושים יום לכל הדרים ברחוק שלושה ימים ולהשליך במקום ההוא (של הכותל המערבי) לפי שהיה שם בית אלוקי ישראל וכאשר לא היו יכולים להחריבו עד היסוד גזרו בחרם שלהם… ולא יזכר שם ישראל עוד עליו.

ובכן (אמרה הגויה) אל יחר בעיני אדוני המלך אם באתי בשק של זבל נגד חצר המלכות שלך, כי לא להמרות עיני מלכותך עשיתי חלילה…

המלך נ"ע (נשמתו עדן) שמע בנחת את כל דבריה ואמר לעבדיו לעכב אותה עד ידרוש ויחקור אם דבריה כן הוא… וכיון שראה והביאו לו עבדיו כמה וכמה מאותם המביאים (סלי זבל) ושאל את פיהם ומצא דבריהם מכוונים אל דבר האשה…

ופתח (הסולטן) אוצרות כספו וזהבו ולקח כמה כיסים מלאים מטבעות ועוד נטל סל ומגריפה ותלה לו מאחוריו והוציא כרוז: כל מי שאוהב למלך ורוצה לעשות לו נחת רוח – יראה וכן יעשה!

והלך על האשפה ופיזר שם כיס מעות כדי שיהיו העניים קופצים עליהן, ומחיבת הממון יקחו מהזבל שבאשפה.

והוא (הסולטן) עומד על גביהם ומזרז אותם… והיה מפזר על האשפה בכל יום כיס מעות ועמדו… כשלושים יום יותר מעשרת אלפים איש היו מפנים אותה האשפה עד שגילה את הכותל המערבי והיסודות הנראים היום לעין כל…"

[תמונת הסולטן סלים ראה בתוספת שבסוף הספר]

ג. הכותל המערבי והסולטן סולימאן    🔗

אין מקיימים בה (בירושלים) אשפתות מפני הטומאה'

הסולטן סולימאן מלך בתורכיה אחרי אביו הסולטן סלים כובש ירושלים. סולימאן היה סולטן גדול ולפיכך ניתן לו הכינוי ‘המפואר’. הוא השלים את בנין חומת ירושלים בשנת רס"ח (1538) והיא החומה הקיימת גם בימינו.

רבי אליעזר נחמן פואה מספר, בקירוב בשנת ש' (1540), כיצד נגלה הכותל בימי שהותו של הסולטן סולימאן המפואר בירושלים. אגדה זו ‘דבר נאה’ מסופרת בקשר לדברי המשורר בתהלים המיוחסים לדוד המלך: ‘מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו’.

וכה דבריו: 'צפה דוד ברוח הקודש מה שהיו עתידין לעשות אומות העולם במקום בית־המקדש. אשר שם כותל מערבי שלא זזה שכינה משם לעולם.

וזה הוגד לי שבימי המלך שולטאן סולימאן לא היה נודע מקום בית־המקדש. וציווה לחפש את ירושלים ולמצא אותו…

ויהי היום האיש הממונה על המלאכה הזאת, אחרי שנתייאש מלבקש ולשאול, ראה אשה באה ובראשה סל מלא זבל וטינוף.

ויאמר לה: מה זה בראשך? – ותאמר: זבל!

ולהיכן את מוליכתו? – ואמרה: למקום פלוני!

אמר לה: מאיזה מקום את? – אמרה לו: מבית־לחם!

אמר לה: ומבית־לחם עד המקום הזה אין שום אשפה? – אמרה לו: קבלה היא בידינו שכל מי שמוליך מעט זבל באותו מקום, מצוה הוא עושה.

אמר הממונה בעצמו: הלא דבר הוא.

וצוה אנשים רבים להסיר הזבל מהמקום ההוא, שמרוב הימים נהפך לעפר בתחתיתו. ויגל את מקום הקודש. וישא ויגד אל המלך וישמח מאד. וצוה לכבדו ולרבצו ולרחוץ הכותל במי שושנים'²⁷.

[תמונה של הסולטן סולימאן ראה בתוספת שבסוף הספר]

הכותל המערבי והבניינים מסביב (תחריט משנת תרי"ט/1859)

למטה, באמצע: נדבכי אבני הכותל. שמאלה: שער השלשלת (באב א־סלסלה). למעלה: מסגד כיפת־

הסלע (מסגד עומר). ימינה: מסגד אקצה (מדרש שלמה המלך). בצידה המזרחי של חצר המקדש

החומה המזרחית. מעבר לה: הר הזיתים. על פסגתו: הבנין שבו קבר חולדה הנביאה.

ד. הטבעת והשכינה שעל הכותל המערבי    🔗

‘מעולם לא זזה השכינה מכותל המערבי של בית־המקדש’

רבותינו מספרים: 'פעם אחת נכנס רבי נתן לבית־המקדש ומצאו חרב וכותל אחד, והוא הכותל המערבי – עומד.

אמר: מה טיבו של כותל זה? – אמר לו אחד: אני אראך!

נטל טבעת אחת ונעצה בכותל ההוא. והיתה הטבעת הולכת ובאה…

עד שראה את הקדוש־ברוך־הוא, שהיה שוחה וזוקף ועומד ומיילל על חורבן בית־המקדש ועל ישראל שגלו'…

ה. מי זכה לראות את השכינה בכותל?    🔗

'מבקש אתה לראות פני שכינה

בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ־ישראל'.

בני אדם מעטים מאד זכו לראות את השכינה המרחפת על פני הכותל המערבי. מסופר שאחד מהם היה הרדב“ז (הרב דוד מן זמרא), רב מפורסם שחי גם בצפת במאה השש־עשרה. גם רבי אברהם הלוי מתושבי צפת, שהיה חסיד מפורסם מתלמידיו של האר”י הקדוש, זכה לראות את השכינה בכותל.

המתפלל אל מול הכותל המערבי מאת הצייר לוי, ירושלים

האגדה מספרת: 'פעם אחת אמר האר“י, זכרונו לברכה, לאברהם הלוי: דע כי שלמו ימיך והגיעו ימיך למות, אם לא שתעשה תקנה אחת שאלמדך, ואם תעשה את התקנה זו, אזי תחיה עוד כ”ב שנים. וזו היא התקנה, שתלך לירושלים ושם תלך להתפלל לפני הכותל מערבי ותשפוך תחינתך ותזכה לראות השכינה.

ואז הלך החסיד לביתו וסגר עצמו שלושה ימים וג' לילות בתענית שק ואפר ואח“כ הלך החסיד לירושלים ובא לפני כותל המערבי בתפילה ובתחנונים בבכיה גדולה. ואח”כ ראה על גבי הכותל צורה דוגמת איש מלובש שחורים ותיכף מרוב פחדו נפל על פניו ארצה והיה צועק ובוכה בבכי גדול ואמר: אוי לי אוי שראיתיך בכך! אוי אהה על נפשי!

והיה מאריך בבכיה וזעקה והיה ממרט בשערות ראשו עד שנתעלף וירדם.

ומאז ראה בחלום שבאה אליו השכינה בבגדים נאים ואמרה: התנחם, בני אברהם! כי יש תקוה לאחריתך וישובו הבנים לגבולם, כי אשיב את שבותם ורחמתי אותם.

וייקץ וישא את רגליו וחזר לצפת ובא אל האר“י, זכרונו לברכה. ותיכף אמר האר”י ז“ל: אני רואה בך שזכית לראות פני השכינה ומעתה תהיה בטוח תחיה עוד כ”ב שנים'…

רבי מנחם מנדל מספר על בקורו אצל הכותל בשנת תקצ"ה (1835), בקירוב:

‘והחזן עומד אצל אבן אחת, שאומרים, ששם נתגלתה השכינה אל צדיק אחד… ודעו כי התפילה שם נובעת מלב המתפלל’.

יהודי אחר מספר: ‘זוית הצפונית לכותל מוחזקת בגלוי השכינה’…

לא הרחק מהכותל המערבי, צפונה מעט, נמצא השער החשוב ביותר שדרכו נכנסים אל חצר המקדש. נקרא בקרב הערבים בם בּאבּ א־סלסלה – שער השלשלת. בימי־הביניים קראו לו הערבים בשם: בּאבּ א־סכּינה – שער השכינה.

צורת הכותל המערבי מעל נדבכי האבנים כתוב: ‘זה צורת כותל מערבי והיו שם עיני ולבי’.

הציור מובא בספר ‘זכרון בירושלים’, מאת יהודה פוליאשטרו, שנת תק"ג (1743).

הציור הקדום ביותר של הכותל המערבי.

ו. הקדוש־ברוך־הוא מאחורי הכותל המערבי    🔗

א. על דברי שיר־השירים: ‘הנה זה עומד אחר כתלנו’ – אומרת האגדה העברית: 'אחר כותל המערבי של בית־המקדש.

ולמה? – שנשבע לו הקדוש־ברוך־הוא, שאינו חרב לעולם!'

ב. דרוש אחר מספר על הקדוש־ברוך־הוא: ‘עומד מאחורי הכותל והוא משגיח משם ומשקיף על בני אדם’.

ג. האגדה מספרת: 'השם יתברך, כביכול, עומד אחורי הכותל ומציץ דרך נקבי הכותל… הנראה אינו רואה את הרואה.

וכל איש ישראל צריך להאמין בזה'.

ז. כותל המערבי – תל יהו"ה    🔗

משה ירושלמי, בקירוב בתקכ"ט (1769) מביא דרוש מענין על הכותל המערבי.

הוא מחלק את התיבה ‘כותל’ לשתים המלים: כו תל.

האותיות כ“ו הן כמנין האותיות הוי”ה או יהו"ה.

כותל – תל הויה או יהו"ה.

‘הוא תל שהכל פונים אליו ומכוונים אליו את התפילות’.

ציור עממי של הכותל והבנינים סביבו ‘מקום מקדשנו פעה"ק (פה עיר הקודש) ירושלם’.

ח. המלה “ביתי” בכותל המערבי    🔗

התייר האנגלי ג’ון סנדרסון שבא אל הארץ בשנת 1601 בלווית יהודים מסוריה, ביקר גם בירושלים ושוטט במקומותיה הקדושים. הוא מספר על הר הבית ועל בניני המוסלמים עליו ואין רשות לנוצרי או ליהודי להכנס בהם. כן הוא מספר על הכותל המערבי מבלי להזכיר את שמו.

וכה דבריו: 'מחוץ לאותו המקום (הר הבית) נראה קטע של חומה. לפי שספרו לי היהודים זהו חלק מחומת שלמה המלך. על אחת האבנים הנמצאות בו חקוקה בעברית המלה: ‘ביתי’…

ט. דמעות זולגות מהכותל המערבי    🔗

'מיום שחרב בית־המקדש ננעלו שערי תפילה

ואף־על־פי־כן שערי דמעה לא ננעלו'

בליל תשעה באב מתכסות אבני הכותל המערבי טיפות זעירות של הטללים היורדים עליהם, כמו ברוב ימות הקיץ. היהודים מספרים, שגם הכותל משתתף בצערם של ישראל והוא בוכה יחד עמהם על חורבן ירושלים ושריפת המקדש. והטפות הן הדמעות הזולגות ממנו…

מספרים שבאחד מימי חודש אלול, שנת ת"ש (1940), בשעה שהיהודים עמדו לפני הכותל ושפכו את מרי שיחם לפניו, נראו פתאום מבין הבקיעים קילוחי מים דקיקים, מיד קראו המתפללים: הכותל בוכה!

וכאשר נפוצה השמועה נהרו רבים להתבונן ב’דמעות הכותל'. נשים השתדלו לאגור מהדמעות הללו לסגולה יקרה…²⁸.

י. היונים המשתתפות בצערם של ישראל    🔗

‘יונתי תמתי – זו כנסת ישראל’

אל נקיקי אבני הכותל המערבי והשיחים הגדלים בנדבכיו באות לפרקים יונים המתעלסות ונהנות מזיו השמש השופעת את חומה עליהן.

בתפוצות הגולה היו מספרים, שבליל תשעה באב, כאשר יושבים יהודים לפני הכותל־המערבי, מקוננים על החורבן וקול בכיתם העצוב בוקע ועולה למרום, היתה מופיעה בחשכת הליל יונה לבנה והיתה הומיה ומשתתפת בבכיתם של המקוננים.

היונה היא סמל לכנסת ישראל.

אחד מתושבי ירושלים מספר: ‘בכל ערב תשעה־באב תעמוד יונה אחת בפנת כותל המערבי לעת ערב. כל הלילה תקונן, תהגה וכל היום למחרתו עד לעת ערב’…²⁹

זוג יונים – צחורה ושחורה בכותל המערבי

יא. מדוע תקועים מסמרים בכותל?    🔗

בין אבני הכותל המערבי תקועים הרבה מסמרי ברזל חלודים מרוב ימים. יהודים תקעו את המסמרים הללו כסגולה בדוקה לחיים ארוכים וקבועים בירושלים הקדושה.

עמד יהודי מירושלים לצאת בשליחות לחוץ־לארץ. היה תוקע מסמר בכותל לשם סגולה שיחזור בשלום אל ביתו.

מנהג זה יסודו בדברי הנביא ישעיהו: ‘ותקעתיו יתד במקום נאמן… ותלו עליו כל כבוד בית אביו’…

עזרא הסופר קורא בתפילתו בבואו אל ירושלים: ‘ועתה כמעט רגע היתה תחנה מאת ה’ אלהינו, להשאיר לנו פליטה ולתת לנו יתד במקום קדשו, להאיר עינינו אלהינו ולתתנו מחיה מעט בעבדותנו'.

המסמר הוא רמז ליתד הנזכרת, והמקום הנאמן או המקום הקדוש הוא בית־המקדש או הכותל המערבי שנשאר שריד ממנו…

אמרו הקדמונים: ‘צריך אדם שיהיה לו מסמר או יתד קבוע בבית הקברות כדי שיזכה ויקבר באותו מקום’…³⁰.

יב. הפתקאות בחריצי הכותל המערבי    🔗

יהודים נוהגים לכתוב על פיסות נייר כל מיני בקשות ותחינות ולתחוב אותן בחריצים בין אבני הכותל המערבי. מאמינים שבקשות אלו תבואנה לפני הקדוש־ברוך־הוא והוא יענה עליהן ויחזיר שלום, אושר ובריאות לכותביהן.

במאה השמונה־עשרה חי בירושלים רבי חיים בן עטר הידוע יותר בכינויו ‘אור החיים’ על שם ספרו ‘אור החיים’, פירוש על התורה. הוא נהג לפעמים לכתוב בקשות על פיסות נייר, לטובת אנשים שבאו לשאול לעזרתו.

האדמו“ר (האדון מורנו ורבנו) ממונקטש, רבי חיים אלעזר שפירא, שביקר בלוית אחדים מחסידיו בירושלים בשנת תר”צ (1930), מספר:

'פעם אחת היה איש אחד מאנשי שלומו של רבי חיים בן עטר והקרוב אל ביתו אשר נתפרנס מיגיע כפו ופתאם נהפך עליו הגלגל ל“ע (לא עלינו), ובא בקובלנא לפני מרן האור־החיים הקדוש זי”ע (זכותו יגן עלינו), ושפך לפניו מר לבבו, שבביתו עניות יהלכון וממש מחוסר לחם ר"ל (רחמנא ליצלן), ובתחנונים מדבר רש לעשות לו טובה להעתיר בעדו ולהבטיחו לו בברכה מרובה להיטיב מצבו.

ונכמרו רחמיו של האור־חיים הקדוש עליו מאוד וצעקת הדל הקשיב להושיע וכתב פיתקא וכרכה היטב ונתן בידו של העני ואמר לו: תחזיק היטב בידך הפיתקא הזאת ותלך ישר אצל הכותל המערבי ובין אבני קודש תחפש מקום חלל מעט ושם תשים ותניח את הפיתקא ותלך לביתך ותהי לך לישועה.

האיש עשה כן וחלף והלך לו והפיתקא בידו החזיק. ובדרך הליכתו נעשה בחוץ רוח סערה עד שהשליך מעל ראשו כובע העליון, והוא לא חש לכל זה ונשאר בכובע התחתון שבראשו שהחזיק בידו השמאלית ואת הפיתקא בידו הימנית. והרוח סער וישא מעל ראשו גם הכובע הזה ונשאר בחפוי ראש ובהתאמצו להגביה הכובע בתוך הרוח החזק, והנה נפלה הפיתקא מידו וישב הרוח ואיננה.

ובמר לבב חזר לבית האור־חיים וסיפר לו המאורע והשיב לו: מה אעשה לך איפוא שלא איסתייע מילתא (שהדבר לא הצליח). ואחר כך מצאו ברחובות ירושלים פיתקא הנ"ל שחתום עליה חיים בן עטר. והביאו לפני האור־חיים הקדוש ואז ראו שהיה כתוב בה להשכינה הקדושה כביכול בזה הלשון: אחותי רעיתי יונתי תמתי, אבקשך ברחמים להשפיע פרנסה טובה לפלוני בן פלוני וכ' וחתם עליו שמו הקדוש הנזכר למעלה'.

פתקאות בחריצי הכותל

יג. בזכות מכתב בן־עטר בכותל המערבי    🔗

לפני שעלה אל הארץ חי רבי חיים בן עטר באפריקה הצפונית. הרב הירושלמי רבי חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) פגש אותו בנדודיו בארצות הגולה.

האגדה מספרת: 'כאשר אזולאי הקדוש נסע לירושלים, נתן אור החיים (רבי חיים בן עטר) הקדוש מכתב להניחו על כותל מערבי. והנה אזולאי הקדוש נטל המכתב וקשרו בבגדו ושכח ממנו.

ובבואו לארץ הקודש קיבל עליו שיהנה רק מיגיע כפו וקנה לו חמור ועגלה והוביל טיט עליו, ערך שנתים.

והנה פתאום מת החמור שלו ונשאר מחוסר פרנסה ונזכר כי אולי נענש על אשר לא מסר מכתבו של רבו על כותל מערבי. והלך תיכף וקידש וטיהר את עצמו והלך לפני כותל מערבי והניח שם המכתב והתפלל למענו.

וכאשר חזר לבית־המדרש נפל פחד גדול על האנשים אשר ראו אותו וגם על החכם, ונתנו לו שלום באימה ויראה ושאל אותם: מה היום מיומים? – מדוע לא נתנו לו עד היום שלום? –

ויאמרו: כי אנחנו גם כן לא נדע מה היום מיומים. ספר נא לנו!

ויאמר להם מהמכתב שנתן לו רבו על כותל מערבי ולא הניחו עד עתה ומפני זה נענש.

אמר לו החכם שחשקה נפשו לראות את המכתב וגזר עליו להראות לו את מקום המכתב.

והלכו יחד וקראו את המכתב. וזה היה לשון המכתב: אחותי כלה אבקש ממך אתה לעזרה בצרה לתלמידי יקירי.

כאשר ראו את המכתב, ידעו שאדם גדול הוא (אזולאי) ומינו אותו למורה צדק בעיר הקודש'…

יד. הכותל המערבי – כותל־האביונים    🔗

כשעלה ברצונו של שלמה המלך לבנות את בית־המקדש, נגלה אליו מלאך אלוהים ואמר לו: שלמה בן דוד מלך ישראל! דע לך, שהמקדש שאתה עתיד לבנות יהיה מקדש לעם, חלקם של כל ישראל, על כן הקהל את ישראל ויבוא כל אחד להשתתף במלאכה באשר יוכל.

שלמה הקהיל אליו את ישראל: שרים ורוזנים, כהנים וקצינים וגם אביונים מדלת־העם. ונתן שלמה גורלות על המלאכה. והגורל יצא לעשירים ואילי הכסף – מלאכת כותל ה’מזרח', לשרים ורוזנים – טורי העמודים והמעלות, לכהנים וללויים –ארון העדות והפרוכת אשר עליו, ובנין הכותל המערבי – לאביונים פושטי־היד…

המלאכה החלה. השרים והרוזנים פרקו את נזמי הזהב אשר באזני נשיהם ובנותיהם וקנו ארזים לצפות את הקיר המזרחי. שכרו פועלים והפקידו עליהם נוגשים להאיץ ולזרז אותם. ותשלם המלאכה אשר לשרים ולרוזנים ואשר לכהנים וללויים עד מהרה.

רק עבודת האביונים התמהמהה מאד, כי לא השיגה ידם להביא כל דבר חפץ ולא יכלו לשכור אנשים לעזרתם. ויעבדו הם, נשיהם וטפם, עד כי כלו בעמל כפיהם את חלקם – הכותל המערבי.

ויהי כתום מלאכת הקודש והמקדש על תלו עומד כלול בהדרו, וירד אלהים להשכין את שכינתו בו ואת פאת מערב איוה לו למושב, כי כה אמר: יקר לי עמל האביונים ובירכתי תחול עליו. ובת־קול יצאה ואמרה: לעולם אין השכינה זזה מן הכותל המערבי.

כשהחריב האויב את בית־תפארתנו – יבנה ויכונן במהרה בימינו, אמן! – ירדו מלאכי עליון ויפרשו כנף על הכותל המערבי. יצאה בת־קול והכריזה: אין הכותל המערבי, עמל האביונים, חרב לעולם!

והיה כי תרד בימינו אל הכותל המערבי, וראית עניי ישראל מרודים מתפלשים בעפרו ומבקשים נדבה, ויגידו לך בגאוה: הלא הכותל המערבי הוא עמלם של האביונים ורק בזכותם הוא קיים! (209*)

אביונים פושטי־יד בסימטת הכותל צילום משנת תש"ו 1946

טו. האבן בכותל המעכבת את הגאולה    🔗

בדורות קודמים האמינו שבנדבכי אבני הכותל המערבי שקועה אבן אחת, המעכבת את גאולתם של ישראל, וכל זמן שהיא תשאר בכותל לא תבוא הגאולה. האבן הזאת נתקעה בדרך כישוף ע"י ירבעם בן נבט מלך ישראל הרשע… אין איש יודע איזוהי האבן ואיפה בדיוק מקומה…

רבי רפאל טרבוט, מתושבי ירושלים, מספר בקירוב בשנת רפ“ח (1528), על אדם אחד שבא ממרחקים, במטרה למצוא את האבן הזאת ולהוציאה מהכותל ולקרב את הגאולה. אולי כוונתו לדוד הראובני שביקר בארץ בשנת רפ”ג (1523) ונכנס גם אל מקום המקדש³¹.

וכה דבר רפאל: 'בא בחור אחד מן עשרת השבטים, אביו מבני ראובן ואמו משבט דן. ובישר לנו והשמיע לנו גדולות ונפלאות מן הגאולה וכי מהרה יבואו השבטים ושבט ראובן יעלה תחילה…

ואמר כי שלחו המלך משבט ראובן, בירושלים להסיר אבן אחת שהיתה בכותל מערבי בבית־תפארתנו, אשר בנה אותו ירבעם בן נבט, והיתה עשויה בדרך כישוף ובכל עת שהיתה בכותל לא היו ישראל יכולין לצאת מן הגלות.

והבחור הזה התפאר כי הוציאה בפני הגאון עוזנו… כבוד מורנו הרב רבי יצחק שולאל'… (209 * )

יהודים מתפללים לפני הכותל המערבי

טז. צורת עבודה זרה בכותל המערבי    🔗

חכמי צפת שלחו איגרת בשנת שפ“ה ליצירה, היא 1625 לסה”נ, אל קהילת היהודים בעיר לוניל אשר בצרפת. בה הם מספרים על צעיר שבא אל צפת והוא בן כ“ח שנה ושמו דוד משבט ראובן ומדבר שלוש לשונות ‘לשון הקודש, הנדי (הודי) וערבי’. הצעיר נשלח ע”י המלך חננאל: ‘להוציא אבן שיש עליה צורת עבודה זרה מתוך הכותל המערבי, שנבנה ע"י מנשה מלך ישראל’. אבן זו מעכבת את גאולתם של ישראל ואי־אפשר להוציאה אלא ע"י ‘שם’ ידוע.

החכם יהודה קורביל עלה עם הצעיר אל ירושלים ובא אל הכותל המערבי, ושם ‘סתם עיניו ונפלה עליו תרדמה ודוד השליח הנזכר הוציא הסוד שצוה לו המלך חננאל מפיו ונפלה האבן עם העבודה זרה החקוקה – ונאבדה’…

יז. תפילה אל מול הכותל המערבי    🔗

‘יהי רצון מלפני ה’ אלהי הצבאות יושב הכרובים בשמים, שתקבל ברחמים וברצון את תפילתנו ותפתח שערי רצון ושערי תשובה ושערי גן עדן ושערי צדקה ושערי ברכה ושערי תפלה.

כוס לקידוש עשויה מאבן שחורה, מצויה במדבר־יהודה.

מימין – ציור הכותל והבנינים שסביבו. משמאל – כתוב ‘ירושלם’

הכוס מוצגת במוזיאון ‘מדור לדור’, בהיכל שלמה, ירושלים

כמו ששמעת לתפלת אברהם אבינו בהר המוריה, ותפילת יצחק בנו על גבי המזבח, ותפילות יעקב בבית־אל, ותפילות אבותינו על ים סוף, ותפילת משה בחורב, ותפילת אהרן במחתה, ותפילת פנחס בקומו מתוך העדה, ותפילת יהושע בגלגל, ותפילת שמואל במצפה, ותפילת דוד ושלמה בירושלים, ותפילת אליהו בהר הכרמל, ותפילת אלישע ביריחו, ותפילת יונה במעי הדגה, ותפילת חנניה מישאל ועזריה בתוך כבשן האש, ותפילת דניאל בגוב אריות, ותפילת מרדכי ואסתר בשושן הבירה, ותפילת עזרא בגולה, ותפילת כל הצדיקים והתמימים והישרים, כן תשמע בקול עבדך. והסר ממנו לב רע ויצר הרע ותן בלבו יראתך ותזכני לתורה ולמעשים טובים ותנני היום ובכל יום ויום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ותצילני מדין קשה ומדינה של גיהנם ומחיבוט הקבר ומחבלו של משיח ותגמלני חסדים טובים אמן סלה'.

תפילה לפני הכותל – תמונה משנת 1854

J.P.Newman, From Dan to Beersheba, 1864

 

17. תפילה ובתי־תפילה בירושלים    🔗

‘ואילך ישתחוו’ – זו ירושלים'.

‘ואליך יתפללו’ – זה בית המקדש'

א. הקדוש־ברוך־הוא מתפלל בירושלים    🔗

'מתחילת בריאתו של עולם עשה הקדוש־ברוך־הוא בירושלים סוכה, כביכול, והיה מתפלל בתוכה. שנאמר (בספר תהלים): ‘ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון’. שלם הוא ושמה הקדום של ירושלים.

'ומה היה אומר (הקדוש־ברוך־הוא בתפילתו)? ־ יהי רצון שיהיו עושין בני רצוני שלא אחריב את ביתי ומקדשי…

וכיון שחרב, הוא מתפלל: יהי רצון מלפני שיעשו בניי תשובה שאקרב בנין ביתי ומקדשי'…

'מנין שהקדוש־ברוך־הוא מתפלל? – שנאמר (בדברי ישעיהו הנביא): ‘והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי’…

תפלתם לא נאמר, אלא תפלתי, מכאן שהקדוש־ברוך־הוא מתפלל'…

ב. כל הלבבות פונים אל ירושלים    🔗

והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת…

והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתת לאבותם…

היהודי בתפילתו פונה אל ירושלים. רבותינו אמרו:

העומדים ומתפללין בחוצה לארץ – הופכין את פניהן כלפי ארץ־ישראל…

העומדין ומתפללין בארץ־ישראל – הופכין את פניהן כלפי ירושלים…

העומדין ומתפללין בירושלים – הופכין את פניהן כלפי הר הבית…

העומדים ומתפללין בהר הבית – הופכין פניהן כלפי בית קדשי הקדשים…

העומדים בצפון – פניהם לדרום… העומדים לדרום – פניהם לצפון…

העומדים במזרח – פניהם למערב… למערב – פניהן למזרח.

נמצאו כל ישראל מתפללין אל מקום אחד'.

רבותינו ציוו: 'היה רוכב על החמור… יכוין את לבו כנגד בית־קדש הקדשים…

היה יושב בספינה או בקרון או באסדא (רפסודה) – יכוין את לבו כנגד בית־קדש־הקדשים'.

ג. כמה בתי־כנסת היו בירושלים הקדומה    🔗

הנביא ישעיהו קורא אל ירושלים: ‘מלאתי משפט צדק ילין בה’.

האגדה מספרת שבתיבה ‘מלאתי’ מובא מספר בתי־הכנסת שהיו בירושלים. מלאתי – תפ"א, היינו 481. ארבע מאות שמונים ואחד בתי־כנסת היו בירושלים.

‘ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים… וכל אחד ואחד היה לו בית־ספר – למקרא, ובית־ספר – לתלמוד, ובית־ספר – למשנה’.

רבותינו מספרים: ‘שלוש מאות ותשעים וארבע בתי דינין היו בירושלים כנגדך – בתי כנסיות, וכנגדך – בתי מדרשאות, וכנגדך – בתי סופרים’.

ד. התפילה בירושלים אל שער השמים    🔗

ירושלים שוכנת מול שער השמים, ולפיכך התפילה בה חשובה מאד, כי היא עולה ישר אל כסא הכבוד של הקדוש־ברוך־הוא.

הקדמונים אמרו: ‘כל מי שהוא מתפלל בירושלים, כאילו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים הוא שם ופתח פתוח לשמוע התפילה’.

בשמו של סעדיה גאון אמרו: ‘מי שרוצה לחזור בתשובה שלמה ורוצה שתשמע תפלתו, ישכון בירושלים ויתפלל בה’.

המקובלים יחסו חשיבות מיוחדת לתפילה בירושלים. לפי דבריהם, העולם הזה עטוף בתוך קליפות המקיפות את כולו סביב. אל מול הארץ ובירושלים יש פירצה בקליפות הללו, המהווה את פתח הקודש אל מול שער השמים, ומכאן קדושתה היתירה וערכה הרב בתפילה.

האגדה מוצאת בדברי התורה: ‘ה’נה צ‘עקת ב’ני י‘שראל באה אלי’, את המלה ‘הצבי’, שמה הפיוטי של ארץ־ישראל. אמר הקב"ה: ‘בארץ־ישראל תיכף אני מקבל בעצמי הצעקות והתפלות של בני ישראל, לא על־ידי מלאך אלא אני בעצמי – מה שאין כן בחוץ לארץ’…

ה. ירושלים אל מול פתח הקדושה    🔗

המקובל המפורסם רבי אברהם אזולאי, שחי במאה השבע עשרה בחברון ושהה גם בירושלים, מספר: 'ועמד זכות הקדמונים ורחמיו של הקדוש־ברוך־הוא וזכות אבותינו הקדושים ונפתח הפתח ונשברו הקליפות כולם ונעשה שם פירצה שתעבור הקדושה… ותאיר לישראל ותשרה עליהם… ופרצה זו נפרצה אז במדבר נוכח מושב בני ישראל, והלכה עמהם על ראשם עד שעמדה כנגד כל ארץ־ישראל… מצד בחינה זו נאמר שארץ־ישראל קדושה ואויר ארץ־ישראל קדוש … שרשות ארץ־ישראל – רשות הקדוש־ברוך־הוא, ורשות חוצה לארץ – רשות החיצונים…

דע מה שאמרנו שארץ־ישראל נתונה תחת השמים, רצונו לומר: תחת החלון שבאמצעות כיפת השמים… כשיעור עיר הקודש ירושלים… ושהיה יורד השפע מלמעלה דרך צינור מלכות… וירד על בית־המקדש ומכוחה מתפשט על כל ארץ־ישראל… עד שביום ט' באב נסגר כולו ונפסק השפע ונחרב הבית'…

רבי אברהם אזולאי שרטט ציור של העולם והקליפות המקיפות אותו – והפירצה אשר בהם, מעל ארץ־ישראל וירושלים, אל מול שער השמים.

ארץ־ישראל מול פתח הקדושה ציור משנת תמ"ה – 1685

לפי דבריו, העולם, גוף הארץ, מוקף חמש קליפות בצורת עיגולים גדולים. בהם מובאים דברי יחזקאל הנביא בהשמטות (ההשמטות בסוגרים מעוגלים) ובתוספת מלים [התוספות בסוגרים מרובעים]:

‘(והנה) רוח סערה (באה מן הצפון) ענן גדול – [תהום] – ואש מתלקחת [חושך] ונוגה (לו סביב) – [בהו] – ומתוכה וכו’ (כעין החשמל מתוך האש) – [תהו].

חמש הקליפות העוטפות את כל העולם סביב, מעל ארץ־ישראל הן שבורות: ‘שבירה ופירצה שעברו הקליפות’ והיא נמצאת אל מול ‘פתח הקדוש’ אשר במרומים.

ו. גם הרוחות מתפללות בירושלים    🔗

לפי האגדה העברית, גם הרוחות הנושבות על פני העולם באות להתפלל אל ירושלים הקדושה.

הפרשן המפורסם רבי עובדיה מברטנורא שבא אל ירושלים בשנת רמ"ח (1488) מספר: ‘וכל הרוחות שבעולם באות ונושבות בירושלים. ואומרים כי כל רוח בטרם תלך אל המקום אשר תרצה ללכת שמה, באה מקודם להשתחוות לה’ בירושלים. וברוך היודע האמת!'.

ז. בית־הכנסת רבן יוחנן בן זכאי    🔗

רבותינו מספרים, שבירושלים הקדומה היה בית־מדרש על שמו של החכם הנודע רבי יוחנן בן זכאי, שחי בה בימי חורבנה ע"י הרומאים. מסופר: ‘בית־מדרשו של יוחנן בן זכאי ששם מתנים גדולתו של הקדוש־ברוך־הוא’.

בית־הכנסת יוחנן בן־זכאי בעיר העתיקה, ירושלים

מעל ארון־הקודש, מימין: תמונת הכותל המערבי, ומשמאל: הבנין על מערת המכפלה בחברון.

בית הכנסת נהרס בידי הערבים במלחמת השיחרור, תש"ח/1948. אחרי מלחמת ששת־הימים

שוקם מחדש.

במרומי הקיר, מימין: אשנב ובו כד שמן ושופר (ראה הציור הבא).

ברובע היהודי של ירושלים עומד בית־הכנסת על שם יוחנן בן זכאי, המסורת מספרת, כי קודם יציאתו מירושלים התפלל במקום הזה, ולפיכך נקרא על שמו.

בית־הכנסת הוא נמוך ונמצא מתחת לפני הרחוב. מדרגות אחדות יורדות אליו. המתפללים פה מקיימים בתפילתם את דברי הכתוב בתהלים: 'ממעמקים קראתיך ה''. רבותינו אמרו: ‘אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך… לפי שאין גבהות לפני המקום’…

בקיר הדרומי של אולם בית־הכנסת – אשנב גבוה סמוך לתקרה. עליו מונחים שופר גדול וכד שמן זית. מספרים, שזהו אחד משופרות המקדש וגם השמן לוּקח ממנו. אסור לנגוע בהם ואוי לאדם אשר יעשה זאת! הוא לא ישלים את שנתו, רחמנא ליצלן!

האשנב בבית־הכנסת יוחנן בן זכאי בו היו מונחים כד ושופר.

בית־הכנסת חרב במלחמת השיחרור תש"ח–1948.

הבית־כנסת שוקם מחדש אחרי מלחמת ששת־הימים.

בשעת תיקון או סיוד הבית, כשצריכים להעתיק את כלי־קודש אלו ממקומם, ילכו הבנאים לטבילה ויטהרו את עצמם יפה.

באחרית הימים, כאשר יופיע אליהו הנביא, יקח לראשונה את השופר הזה ובו יתקע ויכריז על חרותנו, במהרה בימינו. ובשמן הזה ידליק את נר התמיד על מרומי הר המוריה הקרוב.

רבי שניאור זלמן, מתושבי ירושלים, מספר בקירוב בשנת תרל“ה (1875), על ביהכ”נ יוחנן בן זכאי והוא קורא לו בשם ‘קהל ציון’: ‘ויש בתוכה כדים שמן זית, וקבלה בידם שהם מבית שני. והנוגעים בהם אינם משלימים שנתם. ועל כל צרה שלא תבוא מתאספים בתוכה ומתפללים’.

ח. בית־הכנסת של אליהו הנביא    🔗

‘ארבע מאות ושמונים בתי־כנסיות היו בירושלים’

בצד אולם בית־הכנסת יוחנן בן זכאי, בעיר העתיקה של ירושלים, בנוי בית־כנסת על שם אליהו הנביא. בו מערה קטנה ואפילה. בה ניצב כיסא עתיק מכוסה פרוכת. בצידיו, נשענים אל הקיר, ספסלי עץ פשוטים.

האגדה מספרת, שעל כסא זה ישב אליהו הנביא, ולפיכך הוא קדוש ליהודים ונר תמיד דלק לפניו. יהודים נהגו לבוא אליו בתקווה למצא מרפא לכל כאב וחולי. גם נשים עקרות היו באות הנה לבקש פרי בטן ונשים הרות המתאוות לבן זכר…

לפני דורות רבים היה הישוב היהודי בירושלים מצער מאד, רק תשעה גברים ולא יותר. פעם בערב יום הכפורים, התאספו היהודים לתפילה, בבית־כנסת זה, שהיה נקרא בשם ‘תלמוד תורה’. הנאספים לא יכלו להתפלל, כי חסר היה להם אחד למנין. כאשר העריב היום, זמן קצר לפני ‘כל נדרי’, הופיע בבית־הכנסת זקן, כולו מכוסה אבק ופניו עייפים, כאילו בא מדרך ארוכה ומייגעת. היהודים שמחו מאד לקראתו והושיבוהו בכבוד על כיסא מיוחד והתפללו את תפילת בדבקות רבה.

כסא אליהו הנביא.

היה שמור במערה קטנה בבית־הכנסת אליהו הנביא, העיר העתיקה, ירושלים. נהרס במלחמת שיחרור ישראל, תש"ח–1948.

כאשר גמרו להתפלל, קמו היהודים להזמין את אורחם היקר ללינת ליל. אולם רק דרכו את צעדם הראשון מפתח בית־הכנסת, נעלם האורח מעיניהם. אז הבינו שזה היה אליהו הנביא אשר בא להשלים את מניינם.

מאז קראו לבית־כנסת זה על שמו, ונטלו את הכסא שישב עליו ושמרוהו זכרון לדורות…

רבי חיים הורוויץ מתושבי ירושלים, מספר, בקירוב בתקצ"ה (1835), על ארבעה בתי־הכנסת הסמוכים: ‘ובקהילה קדישא, ‘תלמוד תורה’ יש מקום שקבלה בידם, שנגלה שם אליהו הנביא, זכרונו לברכה. והרב המופלא חסידא קדישא כבוד מורנו הרב רבי חיים בן עטר בעלותו ההרה, ההר הטוב, זו ירושלים, אמר שהיה לו הארה גדולה במקום ההוא’.

ט. היהודי שראה את אליהו הנביא    🔗

מסופר על יהודי בוכרי שהשתוקק לחזות באליהו הנביא, והיה מוכן לתת הכל בשביל לזכות בזכיה הגדולה הזאת. באו אליו שנים מתושבי העיר העתיקה ואמרו שהם מוכנים להזמינו אליו, אם ישקל כסף בכפם. הבוכרי הסכים והשנים בקשו ממנו שיצום באותו היום ויטבול במקווה לקראת הפגישה עם אליהו הנביא.

הלכו השנים ושכרו יהודי כורדי בעל זקן יפה, לבשוהו גלימה לבנה ומצנפת צחורה, שמו בידיו ספר תהלים והושיבוהו על כסא אליהו במערת בית־הכנסת.

הלכו אל הבוכרי והובילוהו בקדושה מיוחדת והוא כולו רוטט מרוב התרגשות. הם באו אל בית־הכנסת, פתחו את דלתו, והורידוהו אל המערה שבה שמור כסא אליהו. והנה ראה הבוכרי לפניו את אליהו הנביא יושב על כסאו קורא תהלים…

י. נס קלונימוס בבית־הכנסת אליהו הנביא    🔗

'הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל, אומר:

ברוך ה' שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה'

בבית־הכנסת אליהו הנביא, בעיר העתיקה של ירושלים, בקירו הדרומי בנוי ארון ובו שמורים ספרי קודש לצרכי המתפללים. פה קרה הנס הגדול בימי רבי קלונימוס שהציל את קהל ישראל בעיר הקודש. אולי אותו קלונימוס בן יעקב שחתם על הסכמה בשנת ש“ח (1548), יחד עם רבני ירושלים אחרים, המובאת בספר ‘כתר תורה’ מאת רבי שמואל די אבילה, שנדפס לראשונה בשנת תפ”ה (1725).

פעם בליל שבת, זמן קצר לפני חג הפסח, התגנב כומר מהרובע הנוצרי, אל בית־הכנסת אליהו הנביא, ושם בארון ילד שחוט בכדי להעליל על היהודים. למחרת, בבוקר של שבת קודש, התפרצו המוני נוצרים וכומרים אל הרובע היהודי וכולם נוהרים אל בית־הכנסת וצועקים: אתם הרגתם את ילדנו! אתם שפכתם דם נקי! שבעתים נתנקם בכם! עכשיו בא קצכם המר!

באותה שעה נכנס רבי קלונימוס אל בית־הכנסת, וראה את ההמון הפרוע מצביע על הארון אשר בבית־הכנסת ועל הילד השחוט המונח בו. הרב הבין שסכנה גדולה מרחפת על בית־ישראל. ולמראה ההמון הפרוע והיהודים הנבהלים, נטל פיסת נייר במקום וביום הקדוש, וכתב עליה את ‘השם המפורש’, ניגש אל הילד ושם את ‘השם’ במצחו. פתאום עמד הילד השחוט חי על רגליו לפני הקהל הגדול שנדהם למראה עיניו. שאל אות הרב: מי שחט אותך ומי הטמין אותך כאן? –

פתח הילד את פיו ואמר: הנה הכומר הזה הוא אשר התעלל בי, הוא הרגני בסתר והביאני אל המקום הזה, בחשכת הליל!

כל הנאספים השתוממו מאד לשמע דברי הילד.

אז עלה ראש הכומרים אל בימת בית־הכנסת, וביקש סליחה לפני הרב הקדוש ולפני היהודים החפים מפשע. הוא ביקש את הנוצרים לשוב אל בתיהם וציווה לאסור את הכומר הפושע.

וכך בזכותו של רבי קלונימוס הקדוש, ניצלו היהודים מצרה גדולה וגמרו את השבת בהלל וזמרה לה' שומר ישראל. אולם רבנו קלונימוס הצטער צער רב על שחילל את השבת מסיבת רשעת הגויים. לפני מותו ציווה לא לקברו בבית הקברות על הר הזיתים, אלא בקצהו למטה בנחל קדרון, ולא להקים עליו מצבה, אלא גל אבנים. וכל העובר עליו ישליך אבן על גלו למען יכפר לו ה' על חטאו – חילול שבת־קודש בבית־הכנסת בעיר־הקודש.

בארון הקודש, בבית־הכנסת אליהו הנביא, שמורה אבן ועליה חקוק ‘יהו"ה’, השם המפורש וציור מנורה – סמל ישראל. אבן זו היא עדות לדורות על הנס שקרה במקום הזה, נס הצלת קהל ישראל בעיר הקדושה…

מתוך קיר בית־הכנסת, מעל ארון הספרים, בולטת צורה עגולה וחלולה. מספרים שזהו רמז לגולגולת של הנער השחוט שהיתה רצוצה ורבי קלונימוס הפיח בה רוח חיים…

האבן עם ‘השם המפורש’ היתה שמורה בארון הקודש בביהכ"נ אליהו הנביא.

צורת ‘הגולגולת’ בקיר ביהכ"נ אליהו הנביא. מתחתה מסגרת ובה כתובת עברית.

עד לפני שנים אחדות היה ידוע גַלו של רבי קלונימוס בעל הנס בנחל קדרון, בקרבת קבר זכריהו הנביא ויד אבשלום. כל מי שעבר על גל זה השליך אבן עליו. כן היו נוהגים ליטול אבן ממנו כקמיע לסגולות שונות. אנשים שיצאו מירושלים לרגלי ענינים שונים לחוץ לארץ, נהגו ליטול אבן מגלו של רבי קלונימוס ולהשבע לפניו שיחזירוה אל מקומה בשובם בשלום הביתה. מספרים שכל מי שעשה זאת, הצליח במסעותיו וחזר בשלום אל משפחתו בזכותו הקדושה של רבנו קלונימוס, עליו השלום… (*220)

יא. הגניזה בבית־הכנסת איסטנבּוּלי    🔗

בצד אולמי בתי־הכנסת יוחנן בן זכאי ואליהו הנביא נמצא בית־הכנסת איסטנבולי. נקרא בשם זה, כיוון שהתפללו בו בדורות קודמים יהודים ספרדים יוצאי איסטנבול, היא קושטא (קונסטאנטינופול), בירת תורכיה מקודם.

בירכתי בית־הכנסת איסטנבולי בנוי חדר קטן ואפל המשמש מקום הגניזה. אליו יאספו ספרי תורה פסולים, דפים קרועים ובלים מחומשים, סידורים ומחזורים. בדורות הקודמים נהגו להוציא את הגניזה ולהובילה לקבורה בבית־הקברות היהודי. הובלת הגניזה היתה נערכת בחגיגיות רבה, לרוב פעם אחת בשבע שנים. את בלויי הספרים היו צוברים בשקים גדולים ומובילים אותם בחוצות העיר לקול שירה ושמחה בלווית המוני תושבים, גם ערבים ונוצרים. ההמון היה מאמין שתהלוכה זו תבטיח שנה של גשמי ברכה ושפע בתנובת האדמה… אחד מתושבי ירושלים תיאר, בשנת תרל“ג (1877)³², תהלוכה כזאת שבה הובילו גם ספר תורה פסול: 'בראשונה הלכו נושאי השקים אשר מספרם הגיע לשלושים, וסביבם הלכו להקת אנשים משוררים ומריעים ושמחים שמחה גדולה… באחרונה נשאו את ספר התורה תחת חופת משי… לפניה הלכו משרתי הרב החכם באשי (הרב הראשי) הי”ו (ה' ישמרהו ויצילהו) ומטות עם כפתורי כסף בידם, ושר מאה אשר שלחה הממשלה (התורכית) הרוממה לכבוד הנאספים. הרבה אנשים נשאו עששיות, ונרות שעווה דולקות, אשר עליהן היה כתוב (דברי משלי): ‘כי נר מצוה ותורה אור’. ואיש אחד זרק מי שושנים מתוך כלי כסף המיועד לזה להביא ריח טוב, וסביבה הלכו חכמי ונכבדי העדה…

גם על הגגות ועל חומת העיר עמדו אנשים, וביניהם גם הרבה ישמעאלים ונוצרים והשמחה הגיעה עד מרום קצה… ותקעו והריעו בשופר ואחר־כך אמרו כולם תפילת הגשם… לשמע קול השופר כל עינים ירדו מים… אלו רננו שירים ופיוטים ואלה הורידו דמעות כנחל… ואחר־כך גנזו את השקים ואת הספר בתוך מערה ויסתמוה בעפר. יתן ה' כי באזנינו נשמע במהרה קול השופר הגדול עת ישובו בנים לגבולם, אמן'.

את הגניזה היו קוברים, לרוב, בבית־הקברות היהודי אשר על מורד הר ציון בתוך מערה חצובה בסלע, שפתחה פונה אל מול הר הזיתים.

יב. בית־המדרש בית־אל – קן המקובלים    🔗

'עשרה חלקים של תורה בעולם

ט' בירושלים ואחד בכל העולם'

בין בתי הרובע היהודי, בירושלים העתיקה, עומד בית־המדרש בית־אל, שהיה קן המקובלים במשך דורות רבים. פה בילו מקובלים מפורסמים ובראשם החכם התימני שר שלום שרעבּי, הידוע בכינוי השמ“ש – הרב שלום מזרחי שרעבּי. הוא עלה לירושלים מתימן מהעיירה שרעב, בשנת תר”ך (1760), והיה מהתימנים הראשונים שעלו ארצה.

מספרים שאליהו הנביא היה נוהג לשבת בצידו של השמ"ש בבית־אל ולבאר לו את סודות התורה ורזיה הטמירים.

האגדה מספרת: 'מעשה היה ברבינו החסיד רב שר שלום זצוק“ל זיע”א (זכרון צדיק וקדוש לברכה, זכותו יגן עלינו אמן), בכל עת היתה אשה אחת משרתת אותו בבית־אל ומביאה לו כוס אחת קהווה (קפה).

בית־המדרש בית־אל (ציור עממי)

למעלה כתוב: מה נורא המקום הזה ק“ק (קהילה קדושה) בית־אל יב”ץ

(יכוננה בצדק) למקהלת הספרדים נ"י (נרה יאיר). וזה שער השמים.

פעם אחת הביאה לו שתי כוסות בבת אחת.

אמר לה: למה הבאת שתי כוסות? – אמרה לו: הבאתי לכת"ר (לכבוד תורתו) ולאיש היושב עמך.

אמר לה: תדעי שזה האיש הוא אליהו, זכור לטוב, אבל לא תגלי לשום אדם.

אמרה לו: גם איני מגלה סוד זה בתנאי שתהיה ערב לי שאזכה לגן־עדן בשכנותך.

אמר לה: טוב!'.

יג. הרב שלום שרעבי והגואל צדק    🔗

פעם אחת החליט רבי שלום שרעבי להביא את הגואל צדק לגאולת ישראל מצרות גלותו המרה. למטרה זו אסף את מבחר תלמידיו – חסידיו אל ישיבת בית־אל – ‘מקדש מעט’ שלו בעיר העתיקה של ירושלים.

האגדה מספרת: ‘פעם אחת אסף עשרה תלמידי חכמים מקובלים גדולים בתורה וביראת ה’. ועשו ביניהם קשר אמיץ למען הביא את הגואל צדק. ויענו בצום נפשם כל היום. ובלילה אחר תפילת הערב כוונו בכוונות גדולות ונוראות אשר סדר לפניהם הרב הזה.

ויהי בחצות הלילה והנה רוח גדולה, רוח סערה, נגע בארבע פינות הבית וינועו אמות הספים והעמודים אשר הבית נשען וקולות וברקים הסבו את מקום מושבם. ויחרדו האנשים מאד וחיל ורעדה אחזתם. ויקומו אחדים מהם וינוסו החוצה. והנותרים בבית נפרעו מכוונותיהם. ויחדלו הקולות ותקם הסערה לדממה.

ויחר מאד להרב הזה על אשר לא עמדו על מעמדם ועל כוונותיהם, כי היה בזמן הזה עת רצון ובנקל היו יכולים להביא את הגואל.

ה' ירחם וישלח לנו אותו במהרה, אמן'.

אחרי מותו של רבי שלום שרעבי נהגו להתאסף ביום מותו בבית־מדרשו בית־אל, ללמוד לזכרו ולומר שיר בצוותא:

אמא שלום תבורך מנשים,

ממך יצא קדש־הקדשים,

כולו לה' כליל לאישים.

יד. התאנה בחצר בית־המדרש אור־החיים    🔗

בירושלים, ברובע היהודי, בית־מדרש: אור החיים. פה בילה הרב המפורסם רבי חיים בן עטר הנקרא על שם ספרו – ‘אור החיים’ והוא פירוש על התורה. רבי חיים עלה אל ירושלים והתיישב בה בשנת תק"ב (1742). הוא מספר: ‘האיר ה’ עיני, לקום ולעלות אל מקום השכינה, אל העיר החביבה אל אלוהי העולם ואזרתי חלצי ונדדתי מעיר לעיר, וסכנתי עצמי בסכנות גדולות עד הביאני ה' לארץ חפצתי‘… לפי דבריו: ‘אין לשמוח אלא בישיבת ארץ־ישראל’, ואין לך מקום שיקרא טהור, זולת ארץ הקדושה’.

רבי חיים בן עטר בילה את מיטב זמנו בבית־המדרש ‘אור־החיים’ בלימוד התורה. מספרים: ‘והיה יושב עטוף בטלית ומעוטף בתפילין ורואי פניו המאירים חשבוהו למלאך ה’ צבאות, שהשכינה חופפת עליו כל היום'.

בחצר בית־המדרש גדלה תאנה. נערים שובבים היו באים ללקוט ממנה תאנים והיו מבטילים בצעקותיהם את הרב הקדוש מלימודו. עמד הרב וגזר על התאנה שלא תוסיף להוציא פירות.

חדלה התאנה לתת את פירותיה, ואיש לא פנה אליה עוד, עד שיבשה ונעלמה…

טו. הבית שבו נולד האר"י הקדוש    🔗

ברובע היהודי של ירושלים, בצד סימטה העולה מרחוב היהודים אל שער יפו, נמצאת חצר קטנה ודלה שבה מתגוררים גויים אחדים. בחצר חדר קטן ואפל. לפי המסורת נולד בו בשנת רצ“ד ³³(1534) האר”י הקדוש, ראש המקובלים בצפת. במשך שנים רבות היה פה בית־כנסת. משנידלדל הישוב היהודי בעיר העתיקה, עקב מאורעות הדמים, עבר הבית לרשות בעליו הערבי.

האגדה מספרת: 'הורתו ולידתו של האר"י, זכרונו לברכה, היתה בקדושה בארץ הקדושה… ואביו היה חסיד גדול… והיה רגיל אצלו אליהו, זכור לטוב. וכן אמו שהיתה חסידה גדולה וכשנולד (האר"י) נתגלה אליו אליהו, זכור לטוב, לאביו… ואמר: הזהר ביום מילת בנך אשר יולד לך, שלא תמול אותו עד שתראני עומד אצלך בבית־הכנסת!

וכיון שהגיע היום השמיני, והוליכו את הנער לבית־הכנסת להמול והיה אביו מסתכל לכאן ולכאן אם אליהו, זכור לטוב, שם, ולא ראהו…

וכל הקהל עמדו ותמהו על מה הוא מתעכב כל כך, עד שגערו בו כל הקהל. והוא לא שת לבו אל צעקתם.

בין כך בא אליהו ז"ל, ואמר לאביו: שב על הכסא! והוא ישב והילד בידיו…

ולקח (אליהו) הילד מיד אביו ושם אותו על גבי חיקו, ותפש בו בשתי ידיו… ואמר לו: לך והחזיק בו, כי אור גדול יצא ממנו לכל ישראל ולכל העולם!'

בצעירותו ירד האר“י אל מצרים וממנה עלה אל צפת, התישב בה ולא ביקר בירושלים. המקובלים מספרים: 'ודעו כי אמרו שהאר”י, זכרונו לברכה, לא היה בירושלים, רק עמד חוץ לירושלים… ואל העיר עצמה לא בא, ואולי לפי שהיה ניצוץ משיח בן־יוסף, לא היה רשאי לבוא בה קודם זמנו'…

טז. הכיפה על בית־הכנסת תפארת־ישראל    🔗

בין בתי הרובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים עומד בנין מפואר של בית־הכנסת ‘תפארת־ישראל’. ידוע בשמו העממי ניסן ב“ק, מיסד הבית הזה מלפני מאה שנה בקירוב. ניסן ב”ק היה בנו של ישראל ב"ק (ב’ן ק’דושים), שהקים את בית־הדפוס העברי הראשון בירושלים.

לבית־הכנסת תפארת־ישראל כיפה רמה, בולטת יפה על פני ירושלים העתיקה ועל פני הר המוריה – מקום בית־המקדש

בית־הכנסת ''תפארת ישראל' (ניסן ב"ק), ירושלים בסימטה משמאל חצר הקראים ובה בית־הכנסת שלהם צילום משנת 1940

בית־הכנסת תפארת ישראל (ציור עממי) היה נקרא גם על שם מיסדו – ניסן ב"ק.

נהרס במלחמת שיחרור ישראל, תש"ח–1948.

בשנת תר"ל (1870) עבר בירושלים הקיסר האוסטרי פרנץ יוסף המפורסם בחסדיו ליהודים. נתיניו שנמצאו בירושלים יצאו לקראתו בכבוד רב והזמינוהו גם לחזות במפעל ידיהם. הם לווהו אל בית־הכנסת ‘תפארת־ישראל’ שכיפתו היתה עדיין חסרה.

הקיסר פנה אל מלויו ושאל: והיכן כיפת בית־הכנסת? – ענו לו: קיסר מרומם מאד! גם בית־הכנסת שמח לקראת בוא הוד מעלתו אל עיר־הקודש, ולפיכך הסיר לכבודו את כיפתו, כאדם המסיר את כובעו לכבוד אדונו!

הקיסר הבין את הרמז ונדב סכום כסף לבנין הכיפה הזאת…

יז. בית־הכנסת של הקראים בירושלים    🔗

‘היו שואלים בשלומה של ירושלים, ואני נותן לכם שלום!’

ברובע היהודי של ירושלים העתיקה נמצא בית־הכנסת של הקראים. מדרגות יורדות אליו, והוא דומה למרתף, מתחת לפני האדמה

בית־הכנסת של הקראים בעיר העתיקה, ירושלים.

בחצר בית־הכנסת התגוררו הקראים הבודדים החיים בירושלים. מספרם היה מועט מאד והגברים פחות ממנין.

בשנות המאה השמונה־עשרה חיו יהודי ירושלים בעוני ובצער רב. מושלים אכזרים משלו בעיר והכבידו את עולם על יהודים. פעם אחת, בשנת תקט"ו (1755), דרש המושל סכום כסף עצום מנשיאי היהודים, והודיע להם שאם לא ישלמו, גרש יגרשם מירושלים הקדושה.

אמרו נשיאי העדה לטכס עצה ולחפש תחבולה כיצד להרחיק גזירה זו מעליהם. אולם הם פחדו להתאסף בבית־הכנסת שלהם, ולכן בקשו מאת הקראים אשר חיו בשכנותם, שירשו להם להתאסף בבית־הכנסת שלהם החבוי באדמה, בחצר סגורה ונסתרת.

הקראים הרשו להם לבוא אל ביתם. היהודים התאספו בחצר הקראים והחלו לרדת במדרגות הצרות אל בית־הכנסת ורב העדה בראשם. והנה אך צעד הרב את צעדו הראשון על המדרגות, ורגלו מעדה והוא נפל והתגלגל מטה, ואחריו – המלוים אותו. היהודים לא הבינו לסיבת הדבר הזה, ואמרו לבדוק את אבני המדרגות, מי יודע אילו ‘מרעין בישין’ חדרו לתוכן. בדקו ומצאו לתמהונם הרב מתחת לאבני המדרגות את ספרי הרמב"ם מלוכלכים. הקראים שונאי תורתו החרימו את ספריו ובשביל לבזותם שמו אותם מתחת למדרגות, כדי שיהיו למרמס לכל עובר.

כאשר ראו זאת היהודים גדל כעסם על הקראים, יצאו מחצרם והלכו בסך אל בית־הכנסת שלהם. הם קראו לכל אנשי העדה וספרו להם את הנבלה של הקראים המתועבים, והכריזו חרם עליהם וקללום: לעולם אל יגיע מספר גבריהם עד מנין אנשים!

 

18. בתי־כנסת בגולה ועיר הקודש    🔗

א. עפר מירושלים בבית־כנסת בארץ בבל    🔗

'עתידין בתי־כנסיות ובתי־מדרשות

שבבל, שיקבעו בארץ־ישראל'

רבותינו הקדמונים, תושבי ארץ בבל, מספרים על בית־כנסת שהיה בארצם והיה נקרא בשם ‘שף ויתיב’ והיה בעיר המפורסמת נהרדעא, מרכז תורני ידוע, מקום מושבם של חכמי תלמוד חשובים במשך דורות אחדים. האגדה מבארת את מוצא השם הארמי ‘שף ויתיב’ שבא מהמלים ‘שוף’ – שופשף ונמחק ‘ויתיב’ – וישב. בית־הכנסת הזה שופשף ונמחק מאדמת ישראל וישב לו על אדמת בבל.

המסורת סיפרה, שבית־הכנסת שף ויתיב היה בנוי מעפר ואבנים שהובאו מירושלים ע"י גולי ציון שהוגלו יחד עם מלכם יכניהו אל ארץ בבל. רבי שרירא גאון מספר באגרתו הנודעת, בקירוב בשנת 950, על בואו של יכניהו אל נהרדעא: ‘ובנו יכניה מלך יהודה וסיעתו בי כנישתא ויסדוה באבנים ועפר שהביאו עמהם מבית־המקדש… וקראו לו בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, כלומר שנסע בית־המקדש וישב כאן והיתה שכינה עמהן’. גם הנוסע הנודע רבי בנימין מטודילה, שביקר בארץ בבל, בקירוב בשנת 1170, מספר על עיר בשם שפיתיב: ‘ושם כנסת שבנו ישראל מעפר ירושלים ומאבניה’.

פייטן קדום מזכיר את בית־הכנסת הזה:

'ובשף יתיב נגנז ארונו בעבור ראש כל קהלה שם קדושה נקהלה.

מקדש מעט נבנה לגולה שם ובו השתחוו לאל בגיל ובצהלה'…

בעיר בגדאד, בירת עיראק בימינו, קיים בית־כנסת הנקרא בשם העממי הערבי ‘צלאת לכבירי’ – תפילות לכבירי, היינו לקדוש־ברוך־הוא.

בבית־כנסת זה נמצאת אבן זכרון ועליה חקוקה כתובת בזו הלשון: ‘זאת בית־הכנסת הגדולה והישנה… יש קבלה מזקני הדור, איש מפי איש, שהיא מגלות יכניהו. וזה היא שף־יתיב בנהרדעא. ועפרה מארץ־ישראל, וה’ היודע'…³⁴.

על דברי יחזקאל הנביא: ‘ואהי להם למקדש מעט’… מוסיפים חכמים: ‘אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל’.

ב. אבן מירושלים בעיר בגדאד    🔗

בעיר בגדאד, בתחום בבל בימי קדם ובירת מדינת עיראק בימינו, שהתפרסמה גם בקהילתה היהודית הגדולה, קיים בית־כנסת הידוע בשמו העממי הערבי: ‘צלאת ללכּבּירי’ – תפילות לכבירי, לקדוש־ברוך־הוא. לפי אמונת יהודי בבל, זהו בית־הכנסת העתיק ביותר בבגדאד.

בקרבת הכניסה העיקרית אל בית־הכנסת קבועה בקיר אבן קטנה ובה חרות: ‘אבן מארץ־ישראל’. כל העובר על פני האבן, בהכנסו לבית־הכנסת, נוגע בה באצבעותיו ומנשקה ברטט של קדושה ויראה, לקיים מה שנאמר בתהילים: ‘כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו’.

מספרים, שהאבן הובאה מארץ הקודש בשנת תרכ"ט (1869) בידי החכם יוסף חיים, מגדולי רבני בבל, בדורות קודמים. הוא גם הביא עמו שקים אחדים מלאים עפר קודש וזרה אותו על פני קרקע בית־הכנסת הזה.

מספרים שבבית־כנסת זה היתה שמורה פרוכת גדולה ועליה מצוירת מפת הארץ לפי השבטים, ותכנית בית־המקדש, כמתואר בספר יחזקאל הנביא.

ג. שערי ירושלים בעיר בגדאד    🔗

רבי גרשון אליעזר סגל מעיד על עצמו, שסייר בארצות המזרח בשנת שפ“ד (1624), וכתב את דבריו בעיר צפת בקונטרס שהוכתר בשם ‘גלילות ארץ־ישראל (אגרת הקודש)’. נדפס לראשונה ביידיש (עברי־טייטש), בשנת שצ”ה (1635).

בקונטרס זה מספר רבי גרשון גם על העיר בגדת, היא בגדאד: ‘ובשער אשר באתי בו גובהו מאה והדלתות נחושת קלל, נוצץ כעין זהב. וספרו לי היהודים אשר השערים הללו היו שערי ירושלים. וכשהחריבו את עיר הקודש עקרו השערים והביאום פה’…

ד. אבן מירושלים בבית־הכנסת בנציבין    🔗

'ראה כמה חביבין ישראל לפני המקום,

שכל מקום שגלו שכינה עמהם'

נציבין היתה עיר חשובה, בירכתי צפונה של בבל. בימינו היא נמצאת בגבולה של תורכיה. בנציבין היתה קהילה יהודית גדולה בימי קדם. בה חי רבי יהודה בן בתירא, החכם הנודע במאה השלישית לסה"נ. על דברי התורה ‘צדק צדק תרדוף’, הוסיפו החכמים: ‘אחר רבי יהודה בן בתירה לנציבין’. השפעתו היתה גדולה גם על ארץ־ישראל, ולפיכך אמרו עליו: ‘יהודה בן בתירה יושב בנציבין ומצודתו פרושה בירושלים’.

בימי־הביניים הראו בנציבין את קברו של רבי יהודה בן בתירה וכן בית־כנסת הנקרא על שמו. רבי פתחיה ביקר בנציבין בקירוב בשנת 1180 והוא מספר על קהילתה היהודית: ‘ושם בית־כנסת שבנה עזרא הסופר. ויש בכנסת אבן אדומה קבועה בכותל שהביא עמו עזרא, שלקח מאבני בית־המקדש’.

ה. העלילה על יהודי ארם־צובה (חאלבּ)    🔗

הרב הירושלמי ר' שניאור זלמן שמע בהיותו בעיר חאלבּ, בסוריה הצפונית, בשנת תרל“ה (1875) בקירוב, אגדה דומה המסופרת על הנס בבית־הכנסת אליהו הנביא בירושלים: 'ובעת שהייתי שם סיפרו לי מעשה נפלא שפעם אחד העלילו הערבים על אחב”י (אחינו בני ישראל) בעלילות דם, ומה עשו? – לקחו כוס אחד של דם והצניעו בהיכל הס"ת (הספרי תורה). ולא ידע שום אדם.

ומאת ה' באו בחלום להרב ממשפחת דיין להקיץ אותו, שיבואו לביה“כ שיש שריפה. והוא חשב שהוא חולם… ובאו לו בחלום כמה פעמים, עד שהוכרח להקיץ משנתו ובא לביה”כ (לבית־הכנסת).

וראה שהיכל פתוחה וכוס אחד של דם. מה עשה? – הלך ושפך את הכוס מילא אותו ביין. והניחו במקומו.

והבוקר אור והערלים והפאשה³⁵ באו כדי לתפוס לאחב“י ולדון אותם ביסורים קשים. והרבה מהם ברחו. אח”כ הלכו לחפש בכל ביה“כנ. ולא מצאו שם דבר, עד שבאו להיכל של הס”ת ומצאו כוס ושמחו ואמרו להפאשה: ראית שגנזו זה עבור פסח… ונהפך שמחתם ליגון ואנחה ליהודים היתה אורה ושמחה. כן יזכנו ה' לראות בשמחת ירושלים א"ס (אמן סלה)'.

ו. אבן מירושלים באי ג’רבּה    🔗

האי ג’רבה, הנמצא בחוף תוניסיה, בים התיכון. ובו בית־כנסת שקדושתו רבה בחיי יהודי תוניסיה מדורות קודמים. בו מראים עמודי קשתות ואחד מהם חסר, כסמל חורבן בית־המקדש. פועלים שניסו להשלימו שילמו בחייהם.

מספרים שבקרקע מתחת ההיכל טמונה אבן שהובאה מבית־המקדש בירושלים, ולפי המסורת כתוב עליה: ‘עד כאן הגיעה ידו של יואב בן צרויה’.

יואב היה בן אחותו של דוד המלך ושר־צבאותיו בירושלים.

ז. בית־הכנסת ‘על תנאי’ בעיר פראג    🔗

‘בתי־כנסיות שבבל, על תנאי הן עשוין’.

בעיר פראג, בירת צ’כוסלובקיה, נמצא בית־כנסת מהקדומים ביותר בגולה. לפי המסורת מונחות ביסודותיו אבנים שלוקחו מבית־המקדש בירושלים (תמונה ).

האגדה מספרת: אחרי חורבן בית־המקדש נטלו מלאכים על כנפיהם אבנים אחדות ממנו ואמרו לפני הקדוש־ברוך־הוא: רבון העולמים! אנו נוטלים את אבני הקודש הללו על־תנאי, כשיבנה בית־המקדש, אנו מחזירים את האבנים למקומן! המלאכים הביאו את האבנים אל פראג והניחו אותן ברובע היהודי, ועליהן נבנה בית־הכנסת. לפיכך קראו לו היהודים: בית־הכנסת על־תנאי, ביידיש ‘על־תנאי שול’. בדורות הבאים שובש השם הזה וקראו לו אלטניי שול', היינו בית־הכנסת הישן־החדש.

מספרים בשמו של האדמו"ר (אדוננו מורנו ורבנו) הרב הקדוש מרן רבי יצחק מסקווירא, זכר צדיק וקדוש לברכה, שאמר: ‘בית־הכנסת הישן בעיר פראג נבנה מאבני בית־המקדש, כי כשהלכו בני־ישראל בגולה נשאו עמהם מאבני המקדש, מרוב חיבת הקודש ומרוב מרירות וכאב לב ולקיים מה שנאמר (בדברי משורר תהלים): ‘כי רצו עבדיך את אבניה’… וכשבאו לעיר פראג בנו שם בית־הכנסת ויתנו שמה גם מאבני בית־המקדש’…

רב שחי בירושלים לפני דורות אחדים כותב: ‘כשנחרב בית־המקדש, פיזר הקדוש־ברוך־הוא אבניו בכל העולם. ובכל מקום שנפלה שם אבן, נבנה בית־כנסת. לפיכך נקרא בית־כנסת – ‘מקדש מעט’, שכן יש בו מעט מן המקדש, שהיא אותה אבן של מקדש שנשקעה בו’.

בית־הכנסת ‘על־תנאי’ (אלטנוישול) בעיר פראג, צ’כוסלובקיה

מבתי־הכנסת העתיקים ביותר באירופה.

 

19. בעיר העתיקה ירושלים    🔗

א. הסולטן התורכי סלים כובש את ירושלים    🔗

בשנת רע"ז (1517) נכבשה ארץ־ישראל וירושלים בירתה בידי סלים (שלים) הראשון, סולטנם הגדול של התורכים. הצבא התורכי יצא מאסיה הקטנה עבר בסוריה, כבש את בירתה דמשק ובא אל ירושלים, וממנה פנה דרומה אל מצרים.

האגדה העברית מספרת: ‘ובשנת וינחם ה’ על הרעה, היא שנת חמשת אלפים רע"ה ליצירה, כאשר ראה הרב רבי שלמה דיל־מדרש את מעשה תקפו וגבורתו של שולטן שלים ובכל אשר יפנה יצליח ויתן עיניו לכבוש את מצרים, שאל שאלת חלום אם יצליח במצרים, וענו לו הפסוק (מדברי הנביא מיכה): ‘והיה זה שלום אשור כי יבא בארצנו’… שלום הוא רמז לסולטן שלים…

ועוד שאל פעם שנית, וענו לו זה הפסוק (מדברי ישעיהו הנביא): ‘ומלך עז ימשל בם’, ופירושו בשנת ע“ז לפ”ק ימשל שלטן שלים במצרים'. היינו במלת ‘ימשל’ רצו למצא את השם שלים, ובמלת ‘עז’ השנה ע“ז, והוא שנת 1517 לסה”נ.

[תמונה של הסולטן סלים ראה בתוספות שבסוף הספר]

ב. כניסתו של הסולטן שלים (שלם) בירושלים    🔗

שנים רבות לפני שיצא הסולטן סלים (שלים) בראש צבאותיו התורכים אל ארץ־ישראל, בא תוכן יהודי בדברי חידה. רבי משה חאגיז מתושבי ירושלים מוסר בקירוב בשנת ת"צ (1730) את החידה הזאת, ששמע אותה לפי דבריו מערבים מלומדים כפי שהוא מספר: ‘היא השמועה ששמעתי מפי המלומדים שבהם, הבקיאים בדברי הימים של מלכות עותומן שהם הטורקמן (התורכים)’…

ואלה דברי החידה: ‘כאשר תתחבר ותכנס האות ש באות ש אחרת, תתגבר ה־ש הראשונה ותכנס לתוך ש כפולה’.

ולא הבינו האנשים את החידה הזאת. רק אחרי שלוש שנים, כאשר כבש סלים (שלים) את ירושלים, הבינו את פשר החידה:

כאשר תתחבר ותכנס האות ש, היינו המלך שלים, באות ש אחרת, היינו אחרי שלוש שנים, תתגבר ה־ש הראשונה, זאת אומרת, שלים המלך, ותכנס לתוך ש כפולה, היינו הוא יכבוש ויכנס לתוך שתי הערים דמשק וירושלים…

ארץ־ישראל ומצרים נכבשו ע"י סולטן סלים מידי המלך האחרון במשפחת הממלוכים ששמו היה קנצוּ עלע’וּרי. האגדה הערבית מספרת על אנשים שבאו אל קנצו אלע’ורי, לפני שנחל את מפלתו הגדולה מידי התורכים, ואמרו לו להזהר מהאות ס', כי ממנה תבוא עליו רעה גדולה. הוא חשד באנשים שונים, ורק אחרי שהסולטן התורכי סלים כבש את ארצו, הבין שזהו האדם שנבאו לו עליו.

ג. סימטת חנה ושבעת בניה הקדושים    🔗

ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים, ישנה סימטה צרה ומעוקלת במדרגות אחדות. בה עוברת הדרך משער יפו אל רחוב היהודים, בקרבת בית־הכנסת חורבת רבי יהודה החסיד.

סימטה זו נקראת בקרב יהודי ירושלים הוותיקים על שמה של חנה ושבעת בניה, שהוצאו להורג על־ידי מלך יוון, כי לא רצו להשתחוות לעבודה־זרה.

האגדה מספרת שחנה ובניה הקדושים קבורים אי־שם מתחת למדרגות בסימטה זו, ולפיכך כל העולה בה מתעייף עד מהרה…³⁶.

ד. המסגד המוסלמי ברחוב היהודים    🔗

ברחוב היהודים ברובע היהודי, בעיר העתיקה ירושלים, בקרבת בית־הכנסת ‘החורבה’, בנוי מסגד ערבי ועליו מגדל המתרומם בין הבתים שדייריהם היו יהודים. רבי עובדיה מברטנורה עלה אל ירושלים והתישב בה, בקירוב בשנת 1488, בעת שהיה שלטון מוסלמים (ממלוכים) בארץ־ישראל; הוא מספר כיצד בלב הרובע היהודי נבנה מסגד מוסלמי זה, בתוך בית פרטי יהודי.

וכה דבריו: 'מתחילה היה הבית ההוא של יהודי אחד. ומפני קטטה ומחלוקת שהיה לו עם היהודים נעשה ישמעאלי.

וכראות אמו כי המיר את דתו על הכעסים אשר הכעיסוהו היהודים, עמדה והקדישה את ביתה אשר בחצר בית־הכנסת, לבית־חרפות של ישמעאל, ולעשות ממנו מוסקיאה (מלה לועזית שפירושה מסגד), כדי להנקם מן היהודים'.

ה. צלע־האלף – שכונה בירושלים    🔗

בתאור נחלתו של שבט בנימין מסופר: ‘וצלע האלף והיבוסי היא ירושלם… זאת נחלת בני בנימין למשפחותם’. לפי דברי האגדה, צלע אלף היא חלק מירושלים הקדומה. האגדה מספרת על היהודים באחרית הימים: ‘ומהמה ימלטו שרידים בצלע האלף, ארבע מאות אלף איש, ולובשי שריון מאה אלף. ויבואו חמש מאות איש ונחמיה ואליהו בראשם, ויהרגו אותם כולם. איש אחד מכם ירדף אלף! … כי שלוש מלחמות יהיו בארץ־ישראל… והשלישית שיעשה נחמיה בן חושיאל בצלע האלף… והיתה לה’ המלוכה'.

מסורת מימי־הביניים ספרה, ששכונת הקראים בירושלים בשכנות לרובע היהודי, נמצאה באותו מקום שהיה צלע האלף בימי קדם. ולפיכך קראו היהודים לקראים בירושלים ‘כת הצלע’. אמנם במקרה זה רמזו למלה ‘צלע’, שפירושה גם כשלון ושבר, כדברי משורר תהלים: ‘כי אני לצלע נכון ומכאובים נגדי תמיד’.

היהודים מתוך יחס לעג אל הקראים קראו להם גם בכנוי ‘כת הצולעה’ או סתם ‘הצולעה’ – הפסחת, בעלת המום…

ו. איפה עמד ארון האלוהים?    🔗

דוד המלך הביא אל ירושלים את ארון האלוהים בחגיגיות רבה, כפי שמסופר בספר דברי־הימים: ‘ויקהל דויד את ישראל… להביא את ארון האלהים מקרית יערים… וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה… ודויד וכל ישראל משחקים לפני האלהים בכל עוז ובשירים ובכנורות ובנבלים ובתופים ובמצלתים ובחצוצרות’ (ר' ציור)

הובלת ארון הברית מקרית־יערים אל ירושלים – ציור עממי

האגדה מספרת שהארון האלוהים הוצב בהר, הנקרא בימינו ציון, במקום הבנין שבו מראה המסורת את קבר דוד המלך.

תייר אלמוני, תלמיד הרמב"ן, שביקר בירושלים בשנת 1272 בקירוב, מספר על מקומותיה הקדושים: ‘בהר שם מצודת־ציון ושם קברי המלכים, בשם בנין ישן. קוראים אותו היכל דוד, מכוון נגד בית־המקדש. מדליקין שם נרות לקידוש המקום. אומרים שהוא בניין דוד, הוא המקום אשר היה שם ארון האלהים כשהביאו דוד לביתו, עד שנבנה הבית, וקרוב משם הוא מגדל־דוד’.

אחרי שהשלים שלמה המלך לבנות את בית־המקדש הביא אליו את הארון כמסופר בספר מלכים: ‘אז יקהל שלמה את זקני ישראל… להעלות את ארון ברית ה’ מעיר־דוד היא ציון'.

ז. שנות בצורת בירושלים – מפני מה?    🔗

בדורות קודמים עסקו יהודים רבים בעיר העתיקה בירושלים גם בתעשית יין ובמכירתו לתושביה. הערבים המוסלמים אינם שותים יין לפי צוו דתם, ולפיכך הביטו הקנאים בהם בשנאה על היהודים השותים יין בחגיהן.

תלמידו של הפרשן הידוע רבי עובדיה מברטנורה, שביקר בארץ בשנת 1495, מספר מירושלים: ‘ולפעמים יתקבצו הישמעאלים עלינו לשפוך היין ולשבור הכדים. כי יאמרו אשר בעבור חטא היהודים ששותים יין לא ירדו גשמים’…

ח. האבן הבולטת (קשת רובינזון)    🔗

בירכתי הרובע היהודי, בקרבת שער האשפות, ובצד הדרך המובילה אל הכותל המערבי בולטת אבן מתוך הקיר בצורת קשת קטועה. שריד מגשר עתיק אשר נמתח מהר המוריה אל העיר העליונה. קשת זו נקראת ‘קשת רובינזון’ על שמו של אדוארד רובינזון, חוקר אמריקאי, שגילה אותה לפני יותר ממאה שנה.

אבן זו בולטת מתוך הכותל החיצוני, בשיפולי מסגד אקצא, מדרש שלמה.

האגדה מספרת, שפעם ישבו במדרש שלמה תלמידי־חכמים ונצחו זה את זה בדברי תורה, עד שפרצה ביניהם מחלוקת בענין הלכה אחת.

קם חכם אחד ואמר בזעף: כל דבריכם אינם ולא כלום, הלכה כמותי! ואם לא תאמינו לי, כותלי בית־המדרש יוכיחו! מיד זזו ממקומם אבני הכתלים במדרש־שלמה – וכמעט נטו לנפול…

האבן הבולטת, קשת רובינזון, היא מאותן אבני בית המדרש, שזזו ממקומן בשעת מחלוקת החכמים³⁷.

ט. החנויות – תחנה בנדודי הסנהדרין    🔗

בעיר העתיקה של ירושלים סימטה אפלה, המובילה אל חצר המקדש ואל שערה המפואר הנקרא בערבית: באב אלקטאנין – שער עובדי־הכותנה. בסימטה מקורה זו טורי חנויות עזובות בימינו. בדורות קודמים השתכנו בהם אורגים ועובדים בכותנה, ולפיכך היה נקרא סוק אלקטאנין – שוק עובדי הכותנה.

היהודים תושבי העיר העתיקה קראו לסימטה זו בשם החנויות. הם האמינו שפה היו אותן החנויות שבהן שכנה הסנהדרין, כפי שמסופר בתלמוד.

רבותינו מספרים: ‘מ’ (ארבעים) שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות'.

כן מסופר על גורל הסנהדרין אחרי חורבן ירושלים: ‘גלתה סנהדרין… מלשכת הגזית לחנות, ומחנות לירושלים ומירושלים ליבנה’…

י. מאין זורמים המים במרחץ הרפואה?    🔗

בשוק עובדי־הכותנה בית־מרחץ של ערבים הנקרא בפיהם: חמאם א־שפא – מרחץ הרפואה. הם מאמינים שמימיו זורמים מתחת לאדמה מבאר זמזם הנמצאת בעיר מכה הקדושה, בארץ ערב. ולפיכך רבה חשיבותו של מרחץ זה בקרב תושבי ירושלים המוסלמים. בו מרפא לכל כאב, ומכאן שמו.

ואם אינך מאמין שמי המרחץ באים ממכה הקדושה, הט אזנך למעשה שקרה:

לפני שנים מעטות עלה ברגל מוסלמי מהודו אל מכה הקדושה. כאשר התרחץ במי באר זמזם נשמט מידו ספל יקר יחיד במינו שהביא עמו מארצו. הספל היה עשוי נחושת קלל ועליו מחוטבים ציורים וקשוטים – מעשה ידי אמן. ההודי הצטער צער רב על ספלו שאבד.

ההודי המשיך את דרכו ומן העיר מכה עלה אל ירושלים, להסתובב במקומותיה הקדושים. יום אחד סר אל מרחץ הרפואה להתרחץ בו. בשעת הרחצה ראה ספל מתנוצץ בתוך זרם המים, וכאשר לקחו בידו הכיר מיד, לתמהונו הרב, כי אכן זהו אותו הספל שאבד לו בבאר זמזם אשר במכה הקדושה. וכיצד בא הספל לכאן? – הוי אומר כי רק זרם המים מבאר זמזם השוטף במעמקי האדמה אל מרחץ הרפואה בירושלים הביאו הנה!

יא. הר גולגולתא – על שום מה?    🔗

העיר העתיקה ירושלים משתרעת גם על ההר, הנקרא בשם הארמי גולגולתא, – הגולגולת. במרומי ההר הזה נמצאת הכנסיה שבה קברו של ישו הנוצרי. סביבה בנוי הרובע הנוצרי. השם גולגולתא – הגולגולת? – לפי אגדה קדומה, המובאת בכתבי הנוצרים הקדמונים כמסורת יהודית, טמונה בהר זה גולגלתו של אדם הראשון, ולפיכך נקרא על שמה. מסופר שגם שלמה המלך ידע זאת.

סיפרו ששם בן נוח הצדיק הטמינה בהר זה, אחרי שיצא מהתיבה עם קץ המבול עלי אדמות.

המסורת הנוצרית מספרת: כאשר הוצלב ישו על הר הגולגולתא, נפלה טיפת דם ממנו, חדרה לתוך האדמה, נגעה בגולגולת של אדם הראשון ועוררה בו רוח חיים לרגע קט… הנוצרים אומרים למצוא רמז לזה בדברי הברית החדשה: ‘והקברים נפתחו ורבים מן הקדושים ישני עפר – נעורו’. גם אדם הראשון היה בין הקדושים הללו. אחד החדרים הנמצא בכנסית קבר ישו, נקרא על שמו של אדם הראשון ובו גם ניצב מזבח לזכרו.

יב. הר הגולגולתא – טבור העולם    🔗

בבנין הגדול שבו קבר ישו הנוצרי, ישנו אולם מרווח הנמצא ברשות היוונים. הם קוראים לו בשם: קטוליקון, בנוי על הר גולגולתא. על רצפת אולם הקטוליקון ניצב גביע גדול עשוי אבן, גביע זה מציין את מרכזו של העולם. לפיכך נקרא ביוונית: אומפלוס, ובלטינית: אוּמבּיליקוס טרה, היינו טבור הארץ. שמו בערבית הוא: נפס א־דוניה – נפש העולם (ציור לה).

הגביע המציין את מרכזו של העולם, בכנסית ישו בירושלים

אגדה זו בנויה על יסוד המסורת העברית המספרת שטבור העולם הוא באבן השתיה, במרומי הר המוריה, הקרוב אליו.

יג. איפה פגש אברהם אבינו במלכי־צדק?    🔗

בתורה מסופר על אברהם אבינו אחרי שהכה באויביו חזר אל מקומו: ‘ומלכי־צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון, ויברכהו ויאמר: ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ’. שלם הוא שמה הקדום של ירושלים.

מסורת נוצרית מספרת שהפגישה בין אברהם ומלכי צדק היתה בהר גולגולתא, שעליו נמצא בימינו כנסית קבר ישו הנוצרי. בכנסיה חדר הנקרא על שמו של מלכי־צדק מלך שלם.

לפי מסורת נוצרית מזרחית נקבר בגבעת הגולגולתא גם מלכי־צדק כהן לאל עליון³⁸.

אחדים מעולי־הרגל הנוצרים בימי־הבינים קוראים לעמק יהושפט במזרחה של ירושלים גם בשם – עמק מלכי־צדק³⁹. (*246)

טבור העולם באולם הקתוליקון, בכנסיית קבר ישו הנוצרי.

משמאל – הגביע המציין את טבור העולם

מימין – נרות דולקים של מבקרים נוצרים

 

20. שערי ירושלים ומגדליה    🔗

א. גורל המהנדסים בוני חומת ירושלים ושעריה    🔗

בהכנסך דרך שער יפו אל העיר העתיקה, בירושלים הקדושה, הנך רואה מצד ימין את מגדל דוד, שהוד קדומים חופף עליו. ומצד שמאל, בחצר קטנה, תראה שתי מצבות סמוכות זו לזו, בצל עצי תאנה וברוש. המצבות הן מוסלמיות. מי הם שני הקבורים במקום הזה? –

אחרי שהסולטן התורכי סולימאן המפואר בנה את חומת ירושלים, זו הקיימת גם בימינו, יצא לסקור אותה ולראות אם הכל נעשה לפי פקודתו ורצונו. כאשר ביקר לאורך החומה הדרומית על מרומי ההר הנקרא ציון, נוכח לדעת כי קברי בית דוד המלך הקדוש והנערץ, נשארו מחוץ לחומה. הסולטן כעס מאד וקרא לשני המהנדסים אשר עליהם הטיל את בנין החומה, ושאל אותם בזעם: ומדוע לא הקפתם בחומה את הקברים הקדושים של בית דוד המלך והשארתם אותם מחוצה לה?

אמרו המהנדסים בפחד: אדוננו הסולטן, ירום הודו, לא ידענו שקברי בית־דוד קדושים גם למוסלמים, ולפיכך לא הקפנו אותם בחומה.

כעס הסולטן מאד על שני המהנדסים הבורים וצוה לתלותם בצד שער יפו לעיני עם ועדה. אחרי מותם קברו אותם בחצר הסמוכה ושמם נשכח מפי ההמון. ואלו הן המצבות אשר בחצר הקטנה בצל עצי תאנה וברוש עתיקים.

שני הקברים המוסלמים בשער יפו

ב. מדוע סגרו את שערי ירושלים ביום ששי?    🔗

רבי משה ריישר מתושבי ירושלים מספר, בקירוב בשנת תר"י (1850), על שערי ירושלים ועליהם משמרות של חיילות התורכים: 'הדלתות ננעלו בלילה, משתי שעות בלילה עד אור הבוקר. ועל השערים עומדים אנשי חייל תמיד, כל היום וכל הלילה, וכלי זיין בידם.

ביום ערב שבת (יום ששי), בחצות היום, סוגרים כל השערים. כי יום וא"ו אצלם – שבת. והולכים (התורכים) כולם למקום בית־המקדש, לבית־התפילה אשר שם. גם הפאשא (הפחה – המושל התורכי) וחייליו הולכים שם. ולזה סוגרים השערים. והטפשים אומרים שאין מניחים משיח של ישראל לבוא ירושלים. כי קבלה בידם שמשיח יבוא בערב שבת, בחצות היום.

וממילא שטות היא בידם, שכבר אמרו חז"ל שאין בן דוד בא לא בערבי שבתות וכו'⁴⁰.

ואחר ב' שעות פותחין אותם (את השערים)⁴¹.

ג. שער האריות וחלומו של הסולטן התורכי    🔗

בחומת ירושלים שער הנקרא שער האריות. הפונה מזרחה אל מול הר הזיתים. נקרא על שני זוגות האריות, החקוקים משני צדדיו מבחוץ.

מי חקק את האריות הללו ועל שום מה? –

הסולטן התורכי סולימאן המפואר, הטיל מסים כבדים על אנשי ירושלים וידם של תושביה לא השיגה לשלם את המסים האלה, והסולטן חבל תחבולות כיצד לענשם ולהתנקם בהם.

ויהי בלילה והסולטן חלם כי שני זוגות אריות איומים מתנפלים עליו ואומרים לקרעו לגזרים. הסולטן נבהל והקיץ משנתו בצעקות ובחרדה גדולה.

אך האיר השחר, הזעיק הסולטן את פותרי החלומות וספר להם את אשר ראה בחזיון לילה ודרש מהם להגיד לו את פשר חלומו ולמה ירמזו האריות אשר ראה. מבין פותרי החלומות יצא זקן מכובד, אשר כרע לפני הסולטן ואמר לו: הרהבתי עוז בנפשי לדבר באזני אדוני המרומם, ועתה אם על הסולטן טוב יודיע נא לנו את מחשבותיו אשר חשב לפני עלותו אמש על יצועו, ואללה יהיה בעזרנו, ונמצא את פתרון החלום.

אמר הסולטן: לפני שעצמתי את עיני חשבתי כיצד לענוש את בני ירושלים על שאינם משלמים את המסים אשר הטלתי עליהם.

ענה הזקן ואמר: בשם האל הרחמן והרחום! דע לך, כי ירושלים קדושה מאז ומעולם. ועתה יען כי חרשת עליה רעה, שלח אללה את האריות לטרפך! על כן אך טוב וחסד תגמול עם העיר הקדושה, ואם לא – רעה גדולה תבוא על הסולטן! ישמרהו אלהים הנעלה!

שער האריות בחומה המזרחית, ירושלים

בשני צדי הפתח למעלה, חקוקים זוגות אריות (ראה הציור הבא).

זוג אריות בשער האריות

בא הסולטן אל ירושלים, וכאשר ראה כי העיר פרוצה וחומתה הרוסה ולתושביה אין מגן, החליט לבנות חומה חדשה סביבה. ובזה יכפר על מזימתו שזמם עליה. הוא הביא מחנה גדול של עבדים ושכירים לחצוב באבנים, לסתת ולעשות כל מלאכה. הבונים חלקו ביניהם את עבודת החומה. חלק מהבונים פנה אל צדה הדרומי של ירושלים וחלק – לצדה הצפוני. המלאכה ארכה שבע שנים עד אשר נפגשו שני מחנות העובדים במקום שעליו ניצב שער יפו, ואז נשלמה עבודת בוני החומה, היא החומה העומדת על תלה עד היום הזה.

אחרי גמר העבודה בא הסולטן לחזות בחומה החדשה. וציווה לחקוק בשער שבו התחילה העבודה שני זוגות אריות, כאריות אשר ראה בחלומו, להיות לזכרון לדור האחרון, כי הפך אלהים את לבו אל ירושלים הקדושה להקים אותה מהריסותיה ומחורבנה. ומאז קראו לו – שער האריות'.

ד. שער האשפות – על שום מה?    🔗

אחד משערי ירושלים של ימינו נקרא בשם: שער האשפות. נמצא בחלקה המזרחי־דרומי של חומת העיר העתיקה. וממנו דרך אל הקדרון והשילוח.

שער האשפות ידוע מימי נחמיה, שבנה חומה חדשה בירושלים. הוא מספר: ‘ואת שער האשפות החזיק מלכיה… הוא יבננה ויעמיד דלתותיו, מנעוליו ובריחיו’. עם סיום העבודה נערכה חנוכת החומה ומרכז החגיגה היה מסביב לשער האשפות. נחמיה מספר: ‘ובשמחה ובתודות ובשיר ובמצלתים נבלים ובכנורות… ויטהרו הכהנים והלוים ויטהרו את העם ואת השערים ואת החומה. ואעלה את שרי יהודה מעל לחומה ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל לחומה לשער האשפות’… שער האשפות בימי נחמיה היה דרומה מהשער של ימינו.

מקובל, שהשער נקרא על שום האשפות שהיו מוציאים דרכו אל מחוץ לעיר, כי אסור היה להחזיקם בתוך העיר מסיבת קדושתה. רבותינו מספרים: ‘עשרה דברים נאמרו בירושלים… אין עושים בה אשפתות’.

אולם יש אומרים שהשער נקרא שער השפות. בכתיב זה נזכר פעם אחת בדברי נחמיה, סוברים שזו המלה ‘שפות בקר’ היינו גבינות בקר. הנזכרת, בתאור בואו של דוד המלך בעבר־הירדן:…‘ודבש וחמאה וצאן ושפות בקר הגישו לדוד ולעם אשר אתו’.

בצד שער האשפות נמשכה ויצאה מתוך שטחה של ירושלים בקעה קטנה שנקראה ביוונית טירופיון, ופירושה עושי־הגבינה…

ה. שער הפרחים – על שום מה?    🔗

בחומתה הצפונית של ירושלים בימינו בנוי שער הנקרא בשם: שער הורדוס. כן קוראים לו גם בשם: שער הפרחים.

מאין בא השם הזה? –

הערבים בימי־הביניים קראו לשער זה בשם הערבי: בּאַבּ א־סאהירה, על שם הגבעה הסמוכה ‘א־סאהירה’, שעליה משתרע בית־הקברות המוסלמי, בימינו.

המלה א־סאהירה, פירושה בערבית: הָעֵרים בלילה. כך קוראת המסורת הערבית הנזכרת בקוראן למקום שבו יקומו המתים באחרית הימים לתחיה הנצחית וישארו תמיד ערים, ביום ובלילה. תחית המתים תהיה לראשונה בארץ־ישראל.

הגיאוגרף הערבי אלמקדסי (הירושלמי) מספר, במאה העשירית, על א־סאהירה והוא שטח במרומי הר הזיתים ושם: ‘האדמה היא לבנה ולעולם לא נשפך דם עליה’. התייר הפרסי נאצר ח’וסרו, שביקר בירושלים בשנת 1047, מספר על א־סאהירה המשתרעת בצפון חצר המקדש ואליו ‘באים אנשים מכל העולם’. השופט הערבי מוג’יר א־דין מזכיר בשנת 1496 לראשונה את השם באב א־סאהירה לשער צפוני בחומת ירושלים.

המלה א־סאהירה שאינה שגורה בלשון הערבים, נשתבשה בפי ההמון הערבי למלה א־זהרה שפירושה בערבית הפרח. לפי זה קוראים לשער: באב א־זהרה – שער הפרחים. עכשיו אומרים שהשער נקרא על צורת הפרח, החקוק מעל לפתח השער מבחוץ.

ו. מגדל־דוד ובריכת בת־שבע היפה    🔗

'ארץ־ישראל נקראת בת־שבע, כי היא כדמיון

הבאר נובע ומביע כל העולם כולו'. 'ראויה

היתה בת־שבע לדוד מששת ימי בראשית'.

בחומת ירושלים מזדקר מגדל דוד, הנשקף יפה על סביבתו, מצודה חשובה של ירושלים בדורות הקודמים. המסורת העממית היהודית מאמינה שזהו אותו מגדל, הנזכר בדברי שיר־השירים: ‘כמגדל דוד צוארך, בנוי לתלפיות’…

רבותינו מספרים: ‘דוד יצא לו מוניטין בעולם… ומהו מוניטין שלו? – מקל ותרמיל – מכאן, ומגדל – מכאן. על שום (דברי שיר־השירים): כמגדל דוד צוארך’.

הערבים בימי־הביניים ספרו שבמגדל דוד היה מקום תפילתו של דוד המלך, באותו מקום שבנוי המסגד בימינו והמגדל העגול מתרומם מעליו. הם קראו למגדל דוד בשם הערבי: מיחראבּ דאוּד – תא התפילה של דוד. כך היה נקרא גם שער יפו, הנמצא בקרבתו.

מגדל־דוד, ציור עממי. בקירוב משנת 1840

עולי־רגל נוצרים בסוף ימי־הביניים מספרים שבמגדל דוד היה ביתו של דוד המלך, ולפיכך נקרא על שמו. ורבים היו המבקרים בו.

בשפולי מגדל־דוד, בתוך הבקעה המשתרעת לרגלי הר ציון, נמצאת בריכה הנקראת בימינו בשם הערבי: ברכּת א־סולטן – בריכת הסולטן. הקדמונים קראו לה: בריכת הנחשים. מגדל־דוד נשקף יפה על פני הבריכה הזאת. עולי־הרגל בסוף ימי־הביניים קראו לבריכה על שמה של בת־שבע אשת אוריה החתי. הם ספרו שפה היא התרחצה ודוד ראה אותה בהיותו במגדל למעלה.

במקרא מסופר: ‘ויהי לעת ערב ויקם דוד מעל משכבו ויתהלך על גג בית המלך ויראה אשה רוחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד. וישלח דוד וידרש לאשה ויאמר הלוא זאת בת־שבע בת אליעם אשת אוריה החתי’…

דוד שלח את אוריה למלחמה על רבת־עמון ובה נהרג: ‘וישלח דוד (אל בת־שבע) ויאספנה אל ביתו ותהי לו לאשה… וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה’ '…

תייר ערבי במאה העשירית מספר על קברו של אוריה החתי ברבת־עמון, בימינו עמאן, מלכות הירדן.

ז. מגדל־גלית בירושלים    🔗

בקצה חומת ירושלים של ימינו, בקרבת השער החדש, מצויים שרידים של מגדל קדום. בימינו הם נמצאים במרתף בנין בית־הספר הצרפתי ‘פ’ריר’, הבנוי עליהם. יש סוברים שאלו הם שרידי המגדל הנקרא בשם היווני פספינוס, וידוע מתקופת מרד היהודים ובמצור הרומאים על ירושלים.

מגדל־דוד ובריכת בת־שבע

ציור משנת 1610 בקירוב במרומי ההר מגדל־דוד. למטה ממנו בריכת בת־שבע.

משמאל למגדל־דוד – שער יפו, מימין – בנין קבר דוד המלך על הר ציון. בצד עובר גיא בן הנום.

הערבים קראו למגדל זה בשם: קלעת ג’לוּד – מצודת גלית, על שם גלית הפלשתי. השכונה הערבית שנבנתה סביב המצודה הזאת נקראה בדורות קודמים על שמה: אלג’וּאלדיה, היינו בני ג’ליד – גלית.

לפי דברי המקרא, היתה מלחמת דוד וגלית בעמק האלה הנמצא בהרי יהודה דרומה־מערבה לירושלים. בספר שמואל מסופר: ‘ויקח דוד את ראש הפלשתי ויביאהו ירושלים ואת כליו שם באהלו’.

אגדה מימי־הביניים מספרת שמלחמת דוד וגלית היתה בקרבת ירושלים.

אגדה אחרת סיפרה שבנחל קדרון העובר במזרחה של ירושלים אסף דוד את חלוקי האבנים, ובאחת מהן הרג את גלית הפלשתי. אגדה זו נזכרת גם ברשימה כתובה צרפתית עתיקה, בקירוב שנת 1260, ומתארת את מקומותיה הקדושים של ירושלים. וכה דבריה: ‘ובנחל קדרון אסף דוד את חמש האבנים שבאחת מהן הרג את גלית הפלשתי’⁴².

 

21. בחוצות ירושלים החדשה    🔗

א. המקום שבו כתב עזרא את התורה.    🔗

‘כשנשכחה תורה מישראל עלה עזרא ויסדה’

בקרבת חומת ירושלים אצל הפינה המזרחית־צפונית, גדל עץ אורן עתיק־ימים. בימינו נמצא בחצר בית־הנכות רוקפלר, בתחום העיר החדשה. והוא מעצי האורן הקדומים ביותר בארץ. נשקף בצמרתו הגדולה אל מול הר הזיתים והר הצופים. האגדה הערבית מספרת שבמקום האורן הזה ישב עזרא הסופר, בערבית אלעוזיר, וכתב את התורה לישראל.

בספר עזרא הרביעי מסופר על עזרא הסופר שבא אל ירושלים ויצא אל שדה ושם כתב את התורה. אולם אין הוא מציין באיזה מקום היה אותו שדה⁴³.

ב. גבעת חצר המטרה – בית הסקילה    🔗

בקרבת החומה הצפונית, בתחום העיר החדשה, מתרוממת גבעה קטנה ועליה בית־קברות ערבי. האגדה היהודית מספרת שעליה היה בית־הסקילה בימי קדם. אליו הוציאו את החייבים סקילה לפי פסק בית־הדין.

רבותינו מספרים: 'נגמר הדין מוציאין אותו לסקלו. בית־הסקילה היה חוץ לבית־הדין… אחד עומד על פתח בית־דין והסודרין בידו. ואדם אחר רוכב הסוס רחוק ממנו, כדי שיהא רואהו.

אמר אחד: יש לי ללמד עליו זכות! – הלא מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידו… מצא לו זכות – פטרהו. ואם לאו – יוצא ליסקל.

וכרוז יוצא לפניו: איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל, על שעבר עבירה פלונית… כל מי שמודיע לו זכות – יבוא וילמד עליו!

היה רחוק מבית־הסקילה כעשר אמות, אומרים לו: התודה! – שכל המתודה, יש לו חלק לעולם הבא!…

בית־הסקילה היה גבוה שתי קומות… רגימתו כדין ישראל: יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו… ויד כל העם באחרונה'…

חכמינו בימי קדם, ציוו: ‘היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה, בכוס של יין, כדי שתטרף דעתו’…

נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות אותן (את הלבונה ואת היין)… למובלים לסקילה'.

ג. בית־הדשן או שפך־הדשן    🔗

ירמיהו הנביא מזכיר בקרבת ירושלים הקדומה מקום בשם הדשן, אשר יכלל בשטחה של ירושלים באחרית הימים וכה דבריו: ‘ונבנתה העיר לה’ והדשן וכל השדמות עד לנחל קדרון… קדוש לה' '…

רש"י מפרש: ‘הדשן – מקום שפך הדשן שהיה חוץ לירושלים, יוסיפו על העיר ויכניסו כל זה לתוך חומותיה’…

בצפונה של ירושלים החדשה, בצד הכביש העולה אל הר הצופים, בין השכונה מאה־שערים ומערת קברי המלכים, היו עד לפני כשלושים שנה תלי אפר קטנים. הם נקראו בקרב הערבים בשם: תלוּל אלמצאבּין (קרי: מסאבּין), היינו תלי המסבנות. ספרו שפה שפכו את האפר מהמסבנות, בתי־החרושת לסבון שהיו בירושלים התל הגבוה ביותר בין התלים הגיע עד 7.5 מ' בקירוב. עם בנין הבתים וסלילת הכבישים בסביבה זו נעלמו תלי האפר.

היהודים קראו לתלי האפר הללו ‘בית־הדשן’ או ‘שפך־הדשן’. הם האמינו שכאן שפכו אבותינו את הדשן, האפר שהובא מבית־המקדש, בשריפת הקרבנות. התורה מזכירה את שפך הדשן ואת הכהן שהיה שורף את הקרבנות: ‘והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה… ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור’…

רבותינו שואלים: ‘היכן נשרפין? – לצפונה של ירושלים’.

רבי אישתורי הפרחי מספר בקירוב בשנת 1322 על ‘בית הדשן לצפון ירושלים, כמרוצת הסוס, והוא תל קטן ונמוך הרבה’.

ד. מאה־שערים – על שום מה?    🔗

מאה שערים היא מהשכונות הראשונות שנוסדו מחוץ לחומתה של ירושלים. החברה בנתה השכונה הזאת בשנת תרל"ה (1875) נוסדה בשבוע של פרשת ‘תולדות’ ונקראה ‘מאה־שערים’ על יסוד המסופר בפרשה זו על יצחק אבינו: ‘ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה’ '. מכל גרגר של חטה שזרע יצחק קבל מאה גרגרים – מאה שערים, סמל הרבוי. וזו היתה שאיפתם של בוני מאה־שערים הראשונים…

בהבנות השכונה מאה־שערים היתה סכנה גדולה בכל האיזור סביב, ולפיכך נבנתה השכונה בצורת חצר גדולה וסביבה שערים ובהם דלתות ברזל. האגדה מספרת שהיו בה מאה שערים ומכאן שמה. למעשה יש בה רק ששה שערים…

כן מסופר שהשכונה נקראה מאה שערים ‘על שם מאה חברים, שהתחשבו לבנות מאה בתי מושב להם’.

תושבי מאה־שערים דרשו על שכונתם את דברי ישעיהו הנביא: ‘וכל בניך למודי ה’ ורב שלום בניך'.

ר.ב.ש.ל.ו.ם.ב.נ.י.ך. – בבגימטריה: מ.א.ה.־ש.ע.ר.י.ם.

[תמונה של אחד השערים בשכונת מאה־שערים ראה בתוספות שבסוף הספר]

ה. מחנה האשורים בירושלים    🔗

בימי חזקיהו מלך יהודה חדר סנחריב מלך אשור בראש צבאותיו אל הארץ ועלה אל ירושלים לכבשה. צבאותיו חנו בקרבתה. בספר מלכים מסופר: ‘ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה’ ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים'.

גם בדורות הבאים הכירו תושבי ירושלים את מקום מחנה האשורים. ובבוא הרומאים אל ירושלים לדכא את מרד היהודים ברומאים הם חנו גם במקום זה.

נראה שמחנה האשורים היה באותו השטח שעליו בנוי בימינו המנזר הצרפתי נוטר־דאם, והוא צופה על פני העיר העתיקה והר הבית. במקום הזה הוכה קשה בידי לוחמים עברים גם הלגיון הערבי, שאמר לפרוץ לתוך לבה של ירושלים בימי מלחמת השחרור בישראל.

המלאך מכה בחילות האשורים, שצרו על ירושלים

ציור מובא בספר יוסיפון ביידיש נדפס בתק"ג – 1743.

ו. גורלם של חיילי סנחריב בירושלים    🔗

רבותינו מספרים על סנחריב מלך אשור, שעלה על תושבי ירושלים: 'בא עליהם סנחריב הרשע בארבעים וחמשה אלף איש; בני מלכים יושבים בקרונות של זהב… ובשמונים אלף גבורים לבושי שריון קליפה, ובששים אלף אחוזי חרב, רצים לפניו. והשאר פרשים…

אורך מחנהו – ארבע מאות פרסי.

רוחב צואר סוסיו – ארבעים פרסי.

מחנהו מאתים וששים ריבוא אלפים חסר חד'…

רבותינו דרשו על דברי התורה:

‘וירא ישראל את היד הגדולה’ – היד שעתידה ליפרע מסנחריב.

‘אצבע אלהים היא’ – היא אצבע שעתידה ליפרע מסנחריב.

– אמר לו הקדוש־ברוך־הוא לגבריאל: מגלך נטושה? –

– אמר לפניו: רבונו של עולם, נטושה ועומדת מששת ימי בראשית'…

‘מזמן שעלה סנחריב לירושלים וכל חיילותיו עמו, נשרפו גופיהן, ולא נשרפו בגדיהם’. גירסה אחרת: ‘מלמד שגופן נשרפו, ובגדיהם קיימין’.

ז. אצבעו של עוג מלך הבשן    🔗

בירושלים החדשה, במגרש הרוסים מול הכנסיה הגדולה, מונח עמוד אבן ארוך מוקף סבכת ברזל לשמירתו. אורך העמוד שנים עשר מטרים וקוטרו מטר

וששים סנטימטרים. הוא נתגלה לפני כשבעים וחמש שנה, כאשר חפרו את היסודות לבנינים הסמוכים. בימי קדם היתה פה מחצבה שבה חצבו גם עמודים לבנינים שונים. מחמת הבקע בעמוד זה עזבוהו החוצבים והוא כוסה מפולת. לפני סברה אחת, הוכן העמוד לבנינו של הורדוס המלך. מידתו מתאימה לתאור העמודים שנחצבו לצרכי בית־המקדש שהוקם בימיו על הר המוריה: ‘עשרים וחמש אמה וכל אחד מהם היה אבן אחת’ .

העמוד הנקרא ‘אצבע עוג מלך הבשן’ מונח במגרש הרוסים, בירושלים

הילדים היהודים בירושלים מספרים על עמוד זה, שהוא אצבעו המאובנת של הענק עוג מלך הבשן, אשר נוצח ע"י שבטי ישראל בימי יהושע בן נון⁴⁴.

ח. מאמילה – על שום מה?    🔗

בלב ירושלים החדשה משתרע בית־קברות מוסלמי בשם מאמילה. בתוכו בנויה בריכה גדולה, המתמלאה מים בימות הגשמים גם היא נקראת בשם זה: מאמילה. גם הרחוב המתחיל בקרבתה נקרא על שמה ומוביל אל שער יפו הקרוב.

למעשה השם מאמילה הוא שיבוש, בקרב היהודים והנוצרים, של המלים הערביות: מאמן־אללה, ופירושן: מבטח אלוה, שם הולם לבית־קברות…

אחרים מוצאים בשם מאמילה – המלים מא־מן־אללה – מים מן אלוה. כי המים בבריכה הם מי גשמים מעל…

ט. מנזר המצלבה – על שום מה?    🔗

בתחומה של ירושלים העברית בנוי בתוך בקעה יפה, בירכתי השכונה רחביה מערבה, מנזר המצלבה. המנזר דומה למצודה קדומה וראשיתו במאה החמישית לספירת הנוצרים.

מדוע בנו כאן מנזר ומאין השם ‘מצלבה’? –

האגדה הנוצרית מספרת, שבמקום הזה צמח האילן שממנו התקינו את העץ לצליבת ישו הנוצרי בירושלים. יש מספרים, שעוד לוט שתל את העץ הזה והיה נוהג להשקותו במי הירדן. המספרים חולקים בדבר טיבו של העץ הזה. יש אומרים שהיה ברוש ואחרים – ארז.

בתוך מנזר המצלבה יש כנסיה קדומה וברצפתה חור המציין את מקום צמיחתו של העץ הזה, והוא נערץ מאד בקרב הנוצרים.

י. אבּוּ־תור – על שום מה?    🔗

בדרומה של ירושלים נמצאת השכונה הנקראת בשמה הערבי אַבּוּ־תור והיא שוכנת במרומי הר גבוה אל מול הר ציון והעיר העתיקה.

השם אבו־תור הוא ערבי ופירושו – אבי=השור. זהו כנויו של הערבי אחמד אלקודסי (הירושלמי) שהיה בין הלוחמים הנאמנים בצבא המוסלמים בפקודתו של צלאח א־דין שכבש את ירושלים מידי הצלבנים. מספרים שהיה נוהג לרכוב על שור, תור בערבית, ומכאן כנויו אבו־תור – אבי או בעל השור. השור הזה היה מלומד והיה נוהג בעצמו ללכת אל השוק ולהביא את מצרכי אדוניו…

כשכבש צלאח א־דין את ירושלים בשנת 1198, חלקה בין לוחמיו הנאמנים ואבו־תור קיבל לנחלה את ההר שנקרא מאז על שמו. כך נקראה גם השכונה שנבנתה עליו, בקירוב לפני ארבעים שנה.

מינזר המצלבה – Monasterium S(ancta) Crucis. (ציור משנת 1725, בקירוב).

מתוך כתב־יד לטיני מאת הנזיר הפרנציסקאני א. הורן, שמור בספרית הואטיקן– No. 8233,III,fol 29a

סמוך למינזר עוברת הדרך מירושלים – בשמאל, אל עין־כרם – בימין, ממנה מסתעפת דרך אחרת

דרומה אל בית־לחם.

יא. מאין ראה אברהם את המוריה?    🔗

בדרומה־מזרחה של ירושלים, במרומי פיסגה רמה, מתנוסס בתוך חורשה יפה בנין מפואר – ארמונו לשעבר של הנציב העליון בימי שלטון הבריטים בארץ. בימינו שוכנים בו מפקחי האומות המאוחדות (או"ם), ודגלן מתנוסס על מגדלו הגבוה.

הפיסגה שעליה בנוי הארמון הזה מתנוססת 820 מ' מעל פני הים. נקראת בערבית: ראס אלמוּכּבּר – הראש הכביר. ממנו מתגלה מראה נהדר גם על פני ירושלים העתיקה וסביבתה. מרחוק נשקף הר המוריה שאליו בא אברהם אבינו מן הדרום לעקוד את יצחק בנו. התורה מספרת: ‘וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק, ויאמר אברהם אל נעריו: שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם’.

האגדה בימי־הביניים סיפרה שעל אותה פיסגה, שעליה מתנוסס בימינו ארמון האומות המאוחדות, עמד אברהם אבינו וראה את הר המוריה, מחוז חפצו.

בספר עברי בשם ‘יחוס האבות והנביאים’, שנכתב בשנת רצ"ז/1537 ובו מתוארים המקומות הקדושים בארץ, מסופר: ‘ונגד ירושלים הר גבוה, שם שני אילנות. אומרים כי משם ראה אברהם אבינו את הר המוריה. והולכים שם להשתטח ולהתפלל’.

יב. עמק רפאים – על שום מה?    🔗

בדרומה של ירושלים משתרע עמק רפאים, העמק הגדול ביותר בתחומה של ירושלים. בו ובתחומו שכונות רבות: קטמון, מקור־חיים והשכונה בקעה, שנקראה בשמו הערבי של עמק רפאים אלבקעה – הבקעה. בעמק רפאים התגוררו בני אדם עוד בתקופה קדומה מאד. בו נגלו הרבה כלי צור של האדם הקדמון.

העמק נקרא על שם הרפאים, מהעממים הקדומים שחיו בארץ. על שמם נקרא גם אזור רחב־ידים בארץ הבשן, בירכתי עבר־הירדן המזרחי. הרפאים היו מבני הענקים, שהפילו את פחדם של שכניהם. בתורה מסופר: ‘רפאים יחשבו אף הם כענקים’. רבותינו דרשו: ‘רפאים – שכל מי שראה אותם היה לבו רפה כשעוה’. אחרים אמרו: ‘כל הרואה אותם היו ידיו מתרפות’…

בעמק רפאים הפורה השתרעו שדות תבואה של אכרי ירושלים בימי קדם. בקציר אספו בו את תבואתם ובעקבות הקוצרים יצאו המלקטים העניים ללקוט את השבלים הבודדות, שנשמטו ממגל הקוצרים. ישעיהו מנבא על אחריתו המרה של ישראל: ‘ידל כבוד יעקב… היה כמלקט שבלים בעמק רפאים’.

'כמלקט שבלים בעמק רפאים – כך יאמרו על אדם עני המאסף פה ושם פרוטות לפרנסתו.

יג. עמק הבכא (בכאים) בירושלים    🔗

אחת מבקעות ירושלים נקראה בשם עמק הבכא או הבכאים. בה עברו רבים מעולי־הרגל בעלותם אל ירושלים. המשורר הקדמון מביע את געגועיו על ירושלים ועל בית־המקדש: ‘נכספה גם כלתה נפשי לחצרות ה’. לבי ובשרי ירננו אל אֵל חי… עוברי בעמק הבכא, מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה, ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון'…

המשורר מתאר את עמק הבכא הנמצא במבואות ירושלים והברכות החופפות את המורה הוא הר המוריה – משכן אלוהים. כן מתאר המשורר את עולי־הרגל העוברים בין תעלות החיל – ‘ילכו מחיל לחיל’ – והן חפירות הגנה חפורות או חצובות לרגלי המגדלים והחומות, לשם מעצור ומחסום מפני הסתערותם של האויבים עליהם.

עמק הבכא כנראה זהה ל’בכאים‘, מקום ששימש מארב לדוד המלך וחיילותיו במלחמותיו נגד הפלשתים שהתפרצו אל גבולות ירושלים. במקרא מסופר: ‘וישמעו פלשתים כי משחו את דוד למלך על ישראל ויעלו כל פלשתים לבקש את דוד … וישאל דוד בה’ ויאמר: לא תעלה, הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים. ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ, כי אז יצא ה’ לפניך להכות במחנה פלשתים'…

השם בכא או בכאים אינו ידוע. התרגום הארמי מביא במקום ‘בכאים’ את המלה ‘אילניא’, היינו אילנות. רש"י מבאר את דברי המקרא: ‘בראשי הבכאים – הם המלאכים הצועדים בראשי האילנות אשר אני שולח לעזרתך’.

יש סוברים, שבכאים אינם סתם אילנות אלא מין מיוחד של אילן. לפי תרגום השבעים והתרגום הלטיני של המקרא (ווֹלגטה) הוא עץ האגס.

יש מפרשים הסבורים כי בכאים הוא השם המקראי של אילנות התות המצויים בארץ למכביר. המפרש רד“ק אומר על בכאים: 'האילנות הנקראים בדברי רז”ל (רבותינו זכרונם לברכה) תותים, וכמוהו עוברי בעמק הבכא'.

סברה אחרת אומרת, שעמק הבכא הוא אותה בקעה קטנה הנמצאת בימינו בקרבת שער יפו אל מול מגדל דוד. על מורדו בנוי המרכז המסחרי היהודי. בקעה זו נקראת בערבית ואדי אלמיס – בקעת המייש, וזהו עץ הגדל בימינו על הר המוריה. לפי סברה זו השם המקראי של המייש הוא בכא או בכאים.

אגדה עממית גוזרת את השם ‘בכא’ מן המלה ‘בכיה’. רבותינו דרשו על דברי תהלים הנזכרים: ‘עוברי בעמק הבכא – שבוכין ומורידין דמעות’.

המדרש אומר: ‘עמק הבכא’ – זה גיהנם'.

ועל יסוד זה אומר רש"י: ‘עוברי בעמק הבכא’ – אותם העוברים על דתך והנם בעומקה של גיהנם, בבכי ויללה'…

בספרותנו החדשה מכנים בשם ‘עמק הבכא’ כל מקום שבו צרות רבות ליהודים הסובלים. בשם זה נקרא ספר מפורסם המתאר את צרות היהודים בארצות שונות בימי־הביניים. כך נקרא גם ספרו הנודע של מנדלי־מוכר־ספרים המתאר את סבלות היהודים בעיירות הגלות.

יד. המעון למאה וארבעים וארבע אלף    🔗

בקרבת בריכת מאמילה ובגבול גן העצמאות, מול היכל־שלמה, בתחום מלון ‘פלאזה’ של ימינו, היתה חורבה של בנין גדול ונטוש.

לפני כמאה שנה בקירוב הופיעה בירושלים, שהיתה נתונה לשלטון התורכים, נסיכה הולנדית עשירה והוזה. היא באה להכין בעיר הקודש מעון לאותם האלפים שיופיעו באחרית הימים לקראת חיי הנצח עלי האדמות. כפי שמסופר בחזון אחרית הימים ‘וארא מלאך אחר עולה ממזרח־שמש ונושא חותם אל חי… ויאמר: אל־תשחיתו את הארץ… עד כי חתמנו את עבדי אלוהינו על מצחותיהם. ואשמע מספר הנחתמים מאה אלף וארבעה וארבעים אלף, אשר נחתמו מקרב כל בני ישראל לשבטיהם’.

הנסיכה ההולנדית, ג’יין מארקס, רכשה לה שטח מחוץ לעיר העתיקה והתחילה בהקמת בנין גדול אשר ישמש מעון לאותם ‘מאה אלף וארבעה וארבעים אלף’. הבונים הספיקו להקים את הקומה התחתונה וחלק מהקומה השניה. עם מותה של הנסיכה נפסקה הבניה והבנין הפך לחורבה עזובה…

במפה אנגלית של ירושלים, שיצאה לאור בשנת 1926 מסומן, בשטח היכל־שלמה של ימינו, בית־מגורים בחצר גדולה ועליו רשום ‘בית הנסיכה’…

טו. גורלו של אוהל ‘המשיח’    🔗

לפני כשמונים שנה התעוררה בקרב נוצרים תושבי אירופה ואמריקה בני הכת הפרסביטריאנית, האמונה שהנה פעמי משיח מתקרבים ובאים. הוא יופיע לפתע בירושלים בכל הדרו, כמסופר בספר מלאכי הנביא: ‘הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני, ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך אשר אתם חפצים הנה בא, אמר ה’ צבאות'.

הנוצרים אספו בחגיגיות רבה כסף בקרב אחיהם המתלהבים ורכשו אוהל גדול שישמש מעון ראשון למשיח, ולאותם שיזכו לקבל את פניו. האוהל הגדול, שיכול היה להכיל כחמשת אלפים איש, נשלח אל עיר הקודש: יריעות עשויות בד משובח מסומנות בחותמת של הקהילה הנוצרית, חבלים, קורות, יתדות ומסמרים. השולחים התכוננו לבוא אל ירושלים ולהקים את האוהל במרומי הר הזיתים ולהיות בין הראשונים במקבלי פניו של המשיח…

האוהל על כל אביזריו נמסר למשמרת לסייר גראַי היל אנגלי בעל חווילה במרומי הר הצופים, בימינו בתחום בניני האוניברסיטה העברית. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נאלץ האנגלי לצאת את ירושלים ומסר את יריעות האוהל על קרשיו למשמרת במרתפי בית־החולים רוטשילד, שהיה ברחוב הנביאים, בימינו אגף בבית־הספר על־שם זליגסברג, מיסודו של נשי ‘הדסה’ בארצות־הברית.

בימי מלחמת העולם היה מצבו של בית־החולים בכי רע. גם סדינים ובגדים חסרו לחולים הסובלים. ובמרתפים היו מונחים יריעות האוהל שהרקבון התחיל להתפשט בהן. למראה המצב החליטו הרופאים לחתוך את היריעות ולהתקין מהן סדינים ובגדים לחולים. בחורף הקר נטלו את הקרשים והיתדות והסיקו בהם לחימום הבית, וכך בא הקץ לאוהלו של המשיח…

טז. מטה המשיח חבוי בירושלים    🔗

מטה מיוחד חבוי בירושלים ועתיד להתגלות ולהמסר בידי המשיח כדברי תהילים: ‘מטה עוזך ישלח ה’ מציון'.

רבותינו מספרים על: 'המטה שהוא גנוז בציון עיר הקודש.

זה המטה של יעקב אבינו… והוא המטה שהיה ביד משה רבנו, עליו השלום… והוא המטה שהיה בידי אהרון הכהן… הוא המטה שהיה ביד דוד מלך ישראל… והוא המטה שהיה ביד כל מלך ומלך בישראל עד החורבן, ונגנז.

ועתיד הקדוש־ברוך־הוא למוסרו ביד מלך המשיח'…

מלון פלאזה בלב ירושלים בנוי בתחום ‘המעון למאה וארבעים וארבע אלף’.

 

22. המערות בירושלים    🔗

א. מערת האריה וקדושי ישראל    🔗

בירושלים החדשה נמצא בית־קברות מוסלמי, הנקרא בשם מאמילה. בתחום בית־הקברות הראו בימי־הביניים מערה קטנה, שקראו לה בשם מערת האריה. הנוצרים סיפרו, כי בה נהרגו רבים מאנשיהם בימי כיבוש הארץ ע"י הפרסים.

ר' יעקב השליח שביקר בארץ, בקירוב בשנת 1260, מספר על מערה זו:

‘יש שם עצמות צדיקים שנהרגו על יחוד השם על־ידי מלך יון ואמרו לשרפם ליום המחרת. ויהיה הלילה ויבא אריה ויקח את עצמות הצדיקים מן הבריכה התחתונה אשר היתה מלאה בהם ויביאם לאותה המערה. ויהי הבוקר ויבאו אנשי המלך וימצאו אריה על פתח המערה שומר על עצמות ההרוגים. אז ידע המלך וכל עמו כי קדושים המה ההרוגים ונשארו שם עצמותיהם. ומאז קראו למערה – מערת האריה’.

ב. מערת צדקיהו המלך – על שום מה?    🔗

מתחת לחומת ירושלים של ימינו, בקרבת שער שכם, נמצא הפתח אל המערה הגדולה הנקראת ‘מערת צדקיהו המלך’. על שם המלך האחרון ביהודה

ירמיהו הנביא מספר על בריחתו של צדקיהו מירושלים ועל גורלו וגורל מלויו: ‘ויברחו ויצאו לילה מן העיר דרך גן המלך, בשער בין החומותים, ויצאו דרך הערבה. וירדפו חיל כשדים, אחריהם וישיגו את צדקיהו בערבות ירחו’…

האגדה מספרת: כשפרץ האויב אל ירושלים, ברחו ממנה כל כהניה ורוזניה. ומלך יהודה, כולו נתון בפחד, אמר גם הוא לברוח מפני צבא האויב. אולם איך יברח וכל הדרכים נלכדו בידי האויב? – באו יועציו ואמרו לו: הלא ידע אדוננו המלך כי מתחת לירושלים נמצאת מערה גדולה הנמשכת עד ערבות יריחו, יברח אדוננו המלך דרך מערה זו.

נכנס צדקיהו בחשאי אל המערה הזאת והלך בה כולו רועד וחרד, הלוך והתקרב על ערבות יריחו.

ובאותה שעה שהלך צדקיהו במערה, יצאו אנשים מצבא האויב לצוד צייד בערבות יריחו. התקרבו על מערה אחת והנה שמעו קול רשרוש וצעדים. חשבו: הנה לפניהם ציד רב! ויעמדו הכן, אולם לתמהונם הגדול ראו לפניהם את צדקיהו מלך יהודה יוצא מן המערה. מהרו האנשים ויתפסוהו ויביאוהו לפני מלך בבל.

בירכתי מערת צדקיהו נוטף מעין קטן, טיפין טיפין. הילדים קוראים להם: ‘דמעות צדקיהו המלך’, כי כן יספרו: כאשר ברח המלך, זלגו עיניו דמעות, הן טיפות המים הנוטפות שם עד היום הזה.

מערת צדקיהו המלך בירושלים

ג. היהודים שהעזו להכנס למערת צדקיהו    🔗

מסופר, שאחרי שנגלתה מערת צדקיהו לתושבי ירושלים, יצאו יהודים לבקרה: ‘אז הלך ר’ אלעזר שו"ב (שוחט ובודק) ואחוזת מרעיו כעשרה אנשים בחורים ולקחו עמהם כלי־זיין, מפחד שמא ימצא שמה חיות ונחשים ועקרבים. וגם חבלים לקחו כמאה אמה למדוד עד כמה הגיע מהלכם. ונכנסו להמערה ואבוקות של אור בידם. ועלו הרים וירדו בקעות, גדולים ונוראים מאד, עד כי כלתה מדת החבל.

ופתאום שמעו קול המון מים רבים אדירים. וכמעט טבלו במים רגליהם ויחרדו האנשים חרדה גדולה ויתמהו איש לרעהו. ומיד חיש מהר ברחו החוצה.

והעת הזאת היתה מלחמת השולטאן וקיסר ענגלאנד (אנגליה) עם קיסר רוסלאנד (רוסיה) יר“ה (ירום הודו), והמה בבואם החוצה, ראה אותם שומר שער שכם מהלכים עם כלי זיין ויהיו בעיניו כמרגלים. לקחם אל הבאשא (הפחה התורכי מושל ירושלים) והבאשא שלחם אל הקונסול שלהם החוסים תחת קונסול עסטרייך (אוסטריה) יר”ה (ירום הודו).

אמר להם הקונסול: הלא ידעתם גם שמעתם כי עת מלחמה היא! ולמה לא יראתם לנפשכם לעשות דבר גדול כזה, הלא משפט מות הוא!

ונתנם במשמר עד חצי היום. אחר־כך קרא אותם ויעמדו לפניו והצדיקו דבריהם וישבעו כי כנים המה, ולא מרגלים. וראש הרבנים נתן תעודה עליהם וישלחם חפשי בשלום'…

ד. מחצבות שלמה המלך    🔗

מערת צדקיהו המלך ידועה בין האנגלים בשם ‘מחצבות שלמה המלך’⁴⁵, כי האגדה מספרת שמכאן חצב שלמה אבנים לצרכי בית־המקדש. הערבים בימינו קוראים לה מע’ארת סולימאן – מערת שלמה.

לפי אמונת ‘הבונים החופשים’, הסתדרות בין־לאומית מפורסמת, היו בוני בית־המקדש קרובים ברוחם לרעיונותיהם, ולפיכך נקראו על שמם ‘הבונים’, (בלעז: מסוֹנים). הואיל ובוני בית־המקדש עבדו במערה זו, לפיכך התקדשה בקרב הבונים החפשים שנהגו לערוך בה את כינוסיהם הסודיים.

היו ימים ובני־אדם פחדו להכנס אל מערת צדקיהו, כי רבים תעו בה לבלי שוב ומצאו את מותם. מה עשה פקח אחד? – הביא עמו פקעת של חוטים, קשר את קצה החוט אל פתח המערה והיה נכנס אל המערה ומתיר את החוט מהפקעת, וכך התהלך בה לארכה ולרחבה וחדר אל כל פינותיה. כאשר רצה לחזור אסף את החוט, כרכו שוב על הפקעת – וכך נכנס בשלום ויצא בשלום.

ה. לאן מוליכה מערת צדקיהו    🔗

אגדה ערבית בימי־הביניים מספרת, שמערת צדקיהו המלך מוליכה הרחק הרחק במעמקי האדמה אל המקום שבו נמצאים אנשי משה רבנו, והם קורח וחבריו, שנבלעו, בימי נדודי בני ישראל, במדבר סיני⁴⁶.

הגיאוגרף הערבי אלמקדסי, הירושלמי, מספר בשנת 985 על מערת צדקיהו, והיא מפלאי הארץ. וכה דבריו: ‘בירושלים, מחוץ לעיר, מערה עצומה, שמעתי ממלומדים וכן קראתי בספרים, שהיא נמשכת אל אנשי משה’.

ו. חצר המטרה של ירמיהו הנביא    🔗

בקרבת חומתה הצפונית של ירושלים, על־יד שער שכם, יש מערה חצובה בגבעה שעליה בית־קברות מוסלמי. היהודים קוראים למערה זו ולחצרה בשם ‘חצר המטרה’. הם מספרים שפה הושם ירימיהו הנביא במאסר ופה חיבר את הקינות על חורבן ירושלים, בימי צדקיהו המלך: ‘ויקחו את ירמיהו וישליכו אותו אל הבור… אשר בחצר המטרה וישלחו את ירמיהו בחבלים ובבור אין מים כי אם טיט ויטבע ירמיהו בטיט… ויצוה המלך… לאמר: קח בידך מזה שלשים אנשים והעלית את ירמיהו הנביא מן הבור בטרם ימות… וימשכו את ירמיהו בחבלים ויעלו אותו מן הבור וישב ירמיהו בחצר המטרה’. חצר זו נקראה 'מטרה – מלשון ‘נטר’, היינו חצר השמירה.

מסופר על האר"י הקדוש, גדול מקובלי צפת במאה השש־עשרה, שגילה ברוח הקודש את חצר המטרה ובתוכה הבור שהשליכו לתוכו את ירמיהו: ‘ופי הבור צר ותחתיו רחב הוא ועגול ארכו וכן רחבו שתי אמות. ושם יש מקומות חצובים בהר. והם היו בתי סוהר בזמן מלכי יהודה. ואומרים, שקבורת ירמיהו הנביא היא בתוך חצר המטרה’.

חצר־המטרה של ירמיהו הנביא בירושלים

ז. ביתו של ברוך בן נריה    🔗

ברוך בן נריה, בן משפחה מיוחסת בירושלים, היה תלמידו וסופרו של ירמיהו הנביא, בימי חורבן ירושלים בידי הכשדים. בין הספרים החיצונים ישנם חיבורים מיוחסים אליו: ספר ברוך, חזון ברוך א' וחזון ברוך ב'. בספרו מסופר על התרדמה שנפלה עליו ועל החזיונות שראה בחלומו הארוך. המסורת העברית בימי־הביניים הראתה את קברו בארץ בבל – עיראק של ימינו.

תייר רוסי נוצרי שסייר בארץ בשנת 1465 מספר על סיוריו באתרים שונים בסביבת ירושלים ועל ‘הבית של ברוך שבו היה ישן שבעים שנה’.

ח. מערת הרמב"ן (הרב משה בן נחמן)    🔗

'הוד העולם – ארץ ישראל,

הדר ארץ־ישראל – ירושלים'.

(מדברי הרמב"ן)

בצפונה של ירושלים, בצד הדרך העולה אל הר הצופים, נמצאת מערה חצובה בקיר הסלעים, בקרבת מערת שמעון הצדיק. היהודים קוראים למערה זו על שמו של הרמב"ן, הם מספרים שבה היה נוהג להתפלל.

הרמב“ן, הרב משה בן נחמן, המפרש הידוע של התורה, עלה לירושלים בשנת הכ”ז (1267). הוא מצא בה רק שני יהודים שעסקו בצביעת בגדים. העיר היתה חרבה ועזובה. הוא מספר במכתב אל בני משפחתו: ‘ומה אגיד לכם בעניין הארץ כי רבה העזובה וגדל השממון. וכללו של דבר, כל המקודש מחבירו, חרב יותר מחבירו… ירושלים יותר חרבה מן הכל… ואין ישראל בתוכה… רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל ואליהם יאספו עד מנין מתפללים בביתם בשבתות… ומי שזכנו לראות ירושלים בחורבנה, הוא יזכנו לראות בבנינה ותיקונה בשוב אליה כבוד השכינה…’

מקום התפילה של הרמב"ן

ציור עממי מתוך כתב־יד עברי משנת שנ"ח – 1598. למעלה כתוב: 'ובירושלים יש שלושה שווקים

מכוסים כיפה זה בצד זה. באחת מוכרים כל מיני בגדים של משי ורקמה. ובשני פירות וירקות.

ובשלישי כל אבקת רוכל. ויש בית־הכנסת קדמון מיוחס להרמב"א נחמני. ויש בה ד' עמודים של שיש, והרסו אותו הגוים ועכשיו מחדש בנאוהו כמצות המלך וזו צורתו'.

ט. מערה של האמורים היתה בירושלים    🔗

האמורים שכנו בארץ בימי כיבושה על־ידי בני ישראל, ולפיכך היא גם נקראת על שמם: ‘ואולך אתכם… לרשת את ארץ האמורי’. רבותינו מספרים: ‘אין לך בכל העממין מתון יותר האמורי, שכן מצינו שהאמינו בהקדוש־ברוך־הוא וגלו לאפריקי. ונתן להם המקום ארץ יפה כארצם. והיתה א"י נקראת על שמם’.

האגדה העברית מספרת: 'אדריינוס⁴⁷ הרשע שכבש את ירושלים היה מתגאה לומר: כיבשתי את ירושלים בכוח!

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: אל תתגאה! אלולי שהיה מן השמים, לא כבשת! מה עשה רבן יוחנן? – נטלו והכניסו לתוך המערה והראה לו אמוריים קבורים והיה אחד מהם של שמונה עשרה אמה.

אמרתי לו: כשהיה לנו זכות – כל אלו נפלו, בידינו, ועכשיו על ידי עוונותינו – שלטת בנו!'

י. מערת הפלאים בסביבת ירושלים    🔗

המוסלמי זכריה קזואיני מספר, בקירוב בשנת 1280, בספרו על פלאי היצירות: ‘בהרי ירושלים יש מערה דומה לבית אבני גזית. עולי־רגל באים אליה. כשהחושך מכסה את הארץ מופיע במערה זו אור מזהיר מאוד, אף שאין בה כל מנורה או כל נקב שדרכו יוכל לחדור כל אור מבחוץ’…

אולי כוונתו למערה הנמצאת בצפונה של ירושלים, בימינו בקרבת השכונה סנהדריה. במבוא המערה הזאת חקוקות בסלע אבני גזית בנדבכים. בימינו המערה עזובה ומשמשת מעון לרועים נודדים (ציור לט).

מערה חצובה בסביבות ירושלים, בקרבת השכונה רמת־אשכול.

המערה נחצבה בראשית המאה הראשונה לסה"נ.

חזית המערה דומה לבית בנוי נדבכי אבני גזית.

 

23. לאורך נחל קדרון    🔗

א. מצבת יד אבשלום ונפוליון בונפרטה    🔗

‘אבשלום אין לו חלק לעולם הבא’

במזרחה של ירושלים, בפאת נחל קדרון, ולרגלי הר הזיתים, מתרוממת מצבת אבן יפה הידועה בשם ‘יד אבשלום’. מצבה זו מיוחסת לאבשלום בן דוד המלך, לפי המסופר בספר שמואל: ‘ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק־ המלך, כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי ויקרא למצבת על שמו ויקרא לה: יד אבשלום עד היום הזה’.

החלק העליון של מצבת יד אבשלום, בנחל קדרון, ירושלים מרחוק נראית החומה המזרחית המקיפה את חצר המקדש.

היהודים מספרים שבראש המצבה היתה תבנית יד ונחרבה ברבות הימים. וכיצד נעלמה? –

באחד הימים עבר על פני המצבה מלך מפורסם, יש אומרים נפוליון בונפרטה הצרפתי. הוא ירה ביד והפילה, באמרו: יד שהורמה נגד אביה המלך – תקטע לעולמים!

מנחם מנדל מספר, בקירוב בשנת תקצ“ה (1835) על מצבת יד אבשלום: 'ובראש כתבנית יד ונקרא יד אבשלום. ובעת שהיה נאפליאן מלך צרפת למלחמה בהר הזיתים שברו האצבעות ממנו ע”י הקאנאנען (התותחים)'.

אמנם נפוליון בונפרטה היה בארץ בראש צבאותיו הצרפתים, בשנת 1799, אולם הוא לא היה בירושלים. עיקר מלחמתו היתה ביפו ובעכו, שבה נחל את מפלתו הגדולה.

מימין: יד אבשלום (ציור עממי) ציור משנת תרנ"ה (1895). קטע מתוך ציור של ירושלים ומקומותיה הקדושים, מאת שמואל שולמן. הציור עשוי מדברי נביאים, תהלים ואיכה. שמור במוזיאון בצלאל, ירושלים.

משמאל: מצבת יד אבשלום (שירטוט מצילום) המצבה ניצבת בנחל קדרון, לרגלי הר הזיתים ואל מול הר המוריה.

ב. השלכת אבנים על יד־אבשלום    🔗

מהמצבה ומעלה – בית־הקברות היהודי.בימי־הביניים היהודים היו רגילים להשליך אבנים על מצבה זו הקשורה בשמו של אבשלום הבן הארור והמורד. התייר הקראי שמואל בן דוד, שביקר בירושלים בשנת ת“ב (1642), מספר על מצבת יד אבשלום ולפניה: ‘אבנים קטנות הרבה, ואמרו הישמעאלים: כל העובר משם משליך אבן אחד לסקלו, מפני שמרד באביו דוד המלך, עליו השלום’. התייר דוד בית־הלל מספר, בקירוב בשנת תקפ”ד (1824), על מצבת יד אבשלום: ‘המוסלמים נוהגים להשליך אבנים עליו בעברם, ואומרים: זהו הבן שמרד באביו!’.

במשך הדורות נאספו סביב המצבה אבנים רבות וכיסו חלק גדול ממנה. עד שבאה בשנת תרפ"ה (1925), החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה וסילקה את האבנים וניקתה את המצבה הזאת.

מנהג אחר היה נהוג בקרב תושבי ירושלים היהודים: הם היו נוהגים להביא אל מצבת יד אבשלום את בניהם השובבים שלא שמעו בקול הוריהם, העמידום מול המצבה והפשיטו את בגדיהם של הקונדסים הללו והלקו אותם יפה יפה אגב תוכחות מוסר: ראה מה עלתה לו לאותו בן מורד באביו וסורר באמו, הכל מחרפים ומגדפים אותו, מיידים אבנים במצבתו המקוללת!

אומרים, שתרופה זו הועילה…

מצבת יד אבשלום

ציור דמיוני משנת 1677. עולי־רגל משליכים על המצבה אבנים רבות, כי אבשלום מרד באביו דוד המלך.

ג. מי התגורר בבית־החופשית?    🔗

בפאת נחל קדרון, בצד מצבת יד־אבשלום, חצובה בקיר הסלעים מערה ולה מבוא ובו שני עמודים חצובים בסלע. המערה נמצאת לרגלי הר הזיתים ופתחה פונה אל מול הר המוריה. לפי הכתובת העברית החקוקה מעל למבוא אל המערה הזאת, הרי היא מקום קבורתה של משפחת בני־חזיר – כהנים ששרתו בבית־המקדש. היהודים קוראים למערה זו בשם ‘בית החפשית’ ומסורת בידם כי בה התגורר עוזיה מלך יהודה אחרי שנוגע בצרעת ולא הורשה לחיות בתוך ירושלים, ככתוב בספר המלכים: ‘וינגע ה’ את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית' .

על שום מה נקרא בית־החפשית? – על שום שהיה עוזיה המלך כאן חפשי ממלכות.

הפרשן המפורסם הרב דוד קמחי (הרד"ק) כותב: ‘המלכות היא עבודה, שהרי צריך (המלך) לשאת כל משא העם עליו… בין ברצונו בין שלא ברצונו… וכשנצטרע עוזיהו וישב לו בבית אחד לבדו, הנה הוא חפשי מן העבודה שהיה בה. לפיכך נקרא הבית – בית־החפשית’…

לפי פירוש אחר נקרא ‘בית החפשית’ על שום שנמצא בבית־הקברות, ובין המתים היה עוזיה חפשי מכל מצוה. אליו יחסו את דברי משורר תהלים:

'נחשבתי עם יורדי בור

הייתי כגבר אין איל

במתים חפשי כמו חללים

שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד!' (282)

מערת־הקברים המכונה בית־החופשית

ד. בור הבנות אשר בנחל קדרון    🔗

סמוך ליד־אבשלום ומצבת זכריה הנביא, בצד אפיק נחל קדרון, נמצא בור למי גשמים. לפעמים באות ערביות מהסביבה לדלות מים מהבור הזה.

רבי משה בסולה שביקר בירושלים בשנת רפ"ב (1522), מספר על קבר זכריה הנביא: ‘סמוך לו בור, קורים לו בור בגתן (?). אומרים שבנות ישראל הפילו עצמן שם בעת החורבן’.

עולה־רגל יהודי מספר בשנת תרנ"ט (1899) על סיורו בנחל קדרון ועל קבר זכריה הנביא: ‘סמוך לו ואצלו בקיר ההר דבקים איזה רסיסי דם שחור ויבש. אומרים שביום תשעה־באב מזיע דם רטוב, בעונותינו הרבים. סמוך לו חור בתוך ההר. אומרים שבתולות ישראל הפילו עצמן שם בעת החורבן. וגם כן לאחר חורבן זמן רב, הלכו שני נערים לטייל שם ונפלו שניהם תוך החור הזה. וביום תשעה־באב שומעים קול בכי ונאקה מהחור הזה. נזדעזעו כל עצמותי’.

ה. פרעה מלך מצרים בנחל קדרון    🔗

האגדה הערבית מספרת על פרעה מלך מצרים שבילה זמן־מה גם בנחל קדרון העובר במזרחה של ירושלים, לרגלי הר הזיתים. מצבות שונות בנחל הזה נקראות עד היום על שמו של פרעה – פ’רעוּן בערבית.

המצבה המכונה ‘קבר בת פרעה’. תמונה משנת 1804

L. Mayer, Ansichten von Polastina. 1810.

הערבים קוראים ליד אבשלום: טנטוּרת פ’רעון – הכובע המחודד של פרעה. לבית־החפשית, הנמצא בצד יד אבשלום, קוראים הערבים דיוּאָן פ’רעון – חדר האורחים של פרעה.

לקבר זכריה הסמוך נקרא בערבית ג’וזת פ’רעון – אשת פרעה.

למצבת אבן הנמצאת בכפר הערבי סילואן (כפר־השילוח) הסמוך קוראים הערבים בשם: בנת־פ’רעון – בת־פרעה. והם מאמינים שזו מצבתה שהקימה לה לזכרון בהיותה בירושלים אשת שלמה המלך⁴⁸.

(*283)

ו. בית המטבע של שלמה המלך    🔗

בימי־הביניים הראו בנחל קדרון בית וסיפרו שבו טבע שלמה המלך מטבעות. רבי משה באסולה שביקר בירושלים בשנת רפ"ב (1522) מספר על סיורו בנחל קדרון ובמי השילוח: 'והוא יוצא מהר ירושלים לא נודע מקום מוצאו. אומרים שבא מבית־המקדש.

ובראש (ההר) הנראה יש בנין… עם כיפות. אומרים ששם היה עושה המטבע שלמה המלך, עליו השלום'.

ז. נחל קדרון – שפך טומאת ירושלים    🔗

ירושלים המקראית היתה בנויה במרומי ההר הגובל בנחל קדרון. אשפתה היתה נשפכת במורדו של הקדרון. אליו הובילו דרך מחילות את הטומאה מהר הבית הקרוב. גם בימינו עובר בקדרון ביב השופכין אל גנות הירק שבאפיקו.

בספר דברי־הימים מסופר על הכהנים שבאו לטהר את בית־המקדש, בימי חזקיהו מלך יהודה: ‘ויבואו הכהנים לפנימה בית ה’ לטהר ויוציאו את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית יהוה ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה'.

כן מסופר: ‘ויאספו ירושלים עם רב לעשות את חק המצות בחודש השני קהל לרוב מאד: ויקומו ויסירו את המזבחות אשר בירושלים ואת כל המקטרות הסירו וישליכו לנחל קדרון’.

רבותינו מספרים על דם הקרבנות: 'מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל…

ח. קרן העופל ונחל קדרון    🔗

'ונתתי גשמיכם בעתם –

לא שכורה ולא צמאה – אלא בינונית'.

בגבול נחל קדרון, ברכס המתרומם מערבה, השתרעה ירושלים הקדומה ביותר – עיר־דוד. חלקה העליון של עיר דוד נקרא בשם העופל. משום שהאנשים העפילו, עלו אליו. העופל היה החלק הגבוה ביותר של ירושלים המקראית, השתרע בין עיר דוד, שהיה למטה ממנו, והר בית ה‘, שהיה למעלה ממנו. הנביא מיכה קורא: ‘והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה’ נכון בראש ההרים… ואתה עופל בת ציון, עדיך תאתה ובאה הממשלה הראשונה, ממלכת לבת ירושלים’.

העופל צופה יפה על פני נחל קדרון העובר לרגליו. בימות הגשמים זורמים בו מים העוברים בשיפולי העופל דרומה. כנראה היתה בימי קדם איזה בליטה שיצאה מהעופל, בדמות קרן, אל פני נחל קדרון ואבותינו קראו לה קרן העופל. בשנים גשומות מאד היו מי הקדרון גואים על גדותיו ועולים אל קרן העופל. אם המים היו עולים יותר מדי, הרי סימן שהגשמים יותר מדי רבים ויש סכנה של גריפת האדמה המזיקה לחקלאות. ומפולת־בתים המסכנת את חיי האדם. רבותינו אמרו: ‘שכל זמן שהגשמים מרובין – מטשטשין את הארץ ואינה מוציאה פירות’.

רבותינו מספרים: 'מעשה בחסיד אחד, שאמרו לו: התפלל שירדו גשמים! התפלל וירדו גשמים.

אמרו לו: כשם שהתפללת עליהן שירדו, כך התפלל עליהן (שלא) ירדו להם…

אמר להם: צאו וראו, אם עמד אדם על קרן אפל (צריך להיות: עפל), משקשק רגליו בנחל קדרון, אנו מתפללין שלא ירדו גשמים'…

‘שאלו את רבי אליעזר: מאימתי מתפללין על הגשמים שילכו להם? – אמר להן: כדי שיהא אדם עומד בקרן העופל ומשקשק את רגליו בנחל קדרון’.

חכמי תלמוד בבלי מרחיבים את הדיבור:

שאלו את ר' אליעזר: עד היכן גשמים יורדין ויתפללו שלא ירדו?

אמר להם: כדי שיעמוד אדם בקרן אפל (עופל) וישכשך רגליו במים'.

חכמים מוסיפים: לא רק רגליו אלא גם ידיו.

רבה בר בר חנה מספר שראה את קרן עופל ועמד לפניה בדואי נודד (טייעא), רכוב על גמל ומחזיק רומח בידו, והיה נראה אל מולה כתולעת זעירה מאד.

 

24. עמק יהושפט – מקום משפט העמים    🔗

א. עמק יהושפט באחרית הימים    🔗

‘עתידה ירושלים שיתקבצו בתוכה כל הגויים וכל הממלכות’

עמק יהושפט הוא חלק מנחל קדרון העובר במזרחה של ירושלים, בין הר הזיתים במזרח והר המוריה במערב. לפי המסורת העברית, יערכו ראשית הגאולה ומשפט העמים בעמק יהושפט, לרגלי הר הזיתים שעליו תהיה התחיה הנצחית⁴⁹.

הנביא יואל מתאר את משפט העמים: ‘כי הנה בימים ההמה ובעת ההיא אשר אשיב שבות יהודה וירושלים, וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם… ויעלו הגוים עמק יהושפט, כי שם אשב לשפט את כל הגוים מסביב’.

האגדה הקדומה מתארת את משפט העמים ואת הגשר שעליו יעברו: 'ובשעה שאמר הקדוש־ברוך־הוא לציון (מדברי ישעיהו הנביא): ‘קומי אורי כי בא אורך, וכבוד יהוה עליך זרח’, אמרה (ציון) לפניו: רבונו של עולם! עמוד אתה בראש ואני אחריך! אמר לה (הקב"ה): יפה אמרת! שנאמר (בדברי תהלים): 'עתה אקום יאמר יהוה! ובמה הוא שמח? – בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה, שנאמר (בנבואת ישעיה): ‘שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך!’ –

באותה שעה מביא הקדוש־ברוך־הוא אליהו ומשיח וצלוחית של שמן בידים ומקליהם בידיהם. ומקבצים כל ישראל בפניהם, ושכינה לפניהם ונביאים מאחוריהם והתורה מימינם ומלאכי השרת משמאלם ומוליכין אותם אל עמק יהושפט המלך. ונקבצים כל העמים שם. שנאמר (בנבואת יואל): ‘וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט’…

באותה שעה מביא הקב"ה את אליליהם (אלהי הגוים) ונותן בהם רוח נשמה ואומר: יעברו כל אומה ואומה, היא ופסלה, על גשר של גיהנום! – ועוברין, כיון שמגיעין לתוכה יהיה לפניהם כחוט ונופלין לתוך גיהנום…

ורואין ישראל… אומר להם (הקב"ה): מי אתם? –

אומרין לפניו: אנחנו עמך ונחלתך ישראל!

אומר להם הקב"ה: מי מעיד? –

אומרין: אברהם… יצחק… יעקב.

באותה שעה בא הקב“ה לפניהם והם אחריו; באותה שעה מביא הקב”ה את התורה ומניחה בחיקו ומבהיק זיון של ישראל מסוף העולם ועד סופו'…

ב. עמק יהושפט ומשפט העמים    🔗

'ורבים מישני אדמת עפר יקיצו,

אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם'.

האגדה מתארת את אחרית הימים: 'ולקץ אלפים שנה ישב הקדוש־ברוך־הוא על כסא דין בעמק יהושפט…

והקדוש־ברוך־הוא מביא כל אומה ולשון ואומר: למה עבדתם בעולם שהלך, ולמי השתחויתם? –

והם אומרים: לאלילי כסף ואלילי זהב.

ואומר להם הקדוש־ברוך־הוא: עברו אתם באש הנה, ואלוהיכם אם יכולים להציל אתכם – יציל.

מיד הן עוברין ונשרפין שם…

ואחר כך ישראל באין ואומר להם הקדוש־ברוך־הוא: אתם למי עבדתם? – מיד עונים (מדברי ישעיהו):… כי אתה ה' אבינו… גואלנו, מעולם שמך!'

מיד הקב"ה מצילם מדינה של גיהנום ויושבין בגן עדן ומתעדנין בפירותיה…

והכל חיים לעולם ולעולמי עולמים'…

בית־הקברות היהודי בהר־הזיתים, אל מול חומות ירושלים בין הר הזיתים וחומת ירושלים עמק יהושפט.

ג. מהים הגדול אל עמק יהושפט    🔗

האגדה מספרת על ימות המשיח באחרית הימים, ועל הופעתם של מנחם בן עמיאל, נחמיה בן חושיאל ואליהו הנביא: ‘ויעמדו על הים הגדול וימשכו (ממנו) ויעלו כל הפגרים שנפלו בים מפני אויביהם ועל גלי הים הגדול. וישליכם בעמק יהושפט, כי שם יהיה משפט הרשעים ושמחה לצדיקים’…

‘ובעשרים ואחד לחדש הראשון… תהיה תשועת ה’ לישראל ויבוא מנחם בן עמיאל ונחמיה בן חושיאל ואליהו הנביא ויעמדו על הים הגדול ויקראו בנבואת ה'. ויצאו כל פגרי ישראל מן הים שהשליכו את עצמם בים מפני אויביהם ויעל גם הים ויפיצם וישליכם חיים בעמק יהושפט, על נחל שטים, כי שם יהיה משפט על הגויים⁵⁰…

ד. גלי האבנים בעמק יהושפט    🔗

הנזיר הנוצרי פליקס פברי, שביקר בירושלים במאה החמש־עשרה, ומתאר בפרוטרוט את מקומותיה הקדושים, מספר גם על עמק יהושפט ועל עולי־הרגל המבקרים בו. הם אוספים אבנים ומקימים מהן גלים לזכרון, ומאמינים בזה להבטיח לעצמם מקום ישיבה באחרית הימים ביום המשפט הגדול, שיערך בעמק הזה. האנשים שאין ידם משגת לעלות בעצמם אל הארץ, נותנים כסף לעולי־הרגל היוצאים אל ירושלים, ומבקשים מהם תמורתו, לציין באבן מקום בעמק יהושפט לזכרם. בדרך זו הם חושבים להבטיח לעצמם מקום ביום המשפט הגדול כאשר יעמדו לפני רבון העולמים.

מקרב הערבים רווח מנהג: בהתקרבם אל מקום קדוש, הם מקימים גלי אבנים קטנים לעדות, שהם מלאו את מצוות העליה אל המקום הקדוש. לגל אבנים כזה קוראים בערבית: משהד (רבים: משאהד) היינו עד נאמן. מנהג זה מזכיר את דברי התורה: ‘ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל… ויקרא לו לבן יגר שהדותא, ויעקב קרא לו גלעד: ויאמר לבן. הגל הזה עד ביני ובינך היום’…

ה. שני הגשרים מעל עמק יהושפט    🔗

'בעת ההיא יקראו לירושלים כסא

ה' ונקוו אליה כל הגוים'…

באחרית הימים תהיה תחית המתים על מרומי הר הזיתים ומשפט האנשים יערך על מרומי הר המוריה המתרומם אל מולו. המאושרים שיקומו לחיי הנצח יעברו מהר הזיתים על פני עמק יהושפט אל הר המוריה.

האגדה היהודית מספרת, כי ביום הגדול ההוא, יום בואו של המשיח, יופיעו בין פסגת הר הזיתים והר המוריה, על פני עמק יהושפט, שני גשרים ארוכים. האחד עשוי ברזל והשני – נייר. עליהם יעברו בני האדם מהר הזיתים אל הר המוריה. הגוים יעברו על גשר הברזל והוא ישבר תחתם והם יפלו מטה. ובני ישראל יעברו על גשר הנייר ולא יאונה כל רע להם. כולם יעברו בשלום, ובהר המוריה יתחילו בחיי הנצח המאושרים…

ו. עמוד מוחמד ותחית המתים    🔗

הו, ירושלים, אַת מקדש מואר באורי…

אליך ארוץ ביום התחיה, כמו כלה

אל חתנה. (מדברי מוחמד נביא האיסלם)

בחומה המזרחית של ירושלים המקיפה את הר המוריה תקוע עמוד מעוגל הנשקף על פני עמק יהושפט, אל מול הר־הזיתים ועל פני הקברים המוסלמים

עמק יהושפט (קדרון) בין הר המוריה – משמאל, והר הזיתים – מימין.

הזרועים במורד הר המוריה הסמוך לו. העמוד נקרא על שם מוחמד נביא האיסלם.

האגדה הערבית מספרת, כי באחרית הימים, בקום המתים המוסלמים לתחיה בסביבה זו, ישב מוחמד על העמוד הזה והמוסלמים יעברו לפניו.

לפי דבריהם, יופיע ביום תחית המתים, בין הר המוריה והר הזיתים, על פני עמק יהושפט, גשר הנקרא בערבית: א־ציראט, הוא יהיה דק כשערה וחד כחרב פיפיות. הטובים יעברו על הגשר בשלום, והרעים יפלו לתהומות הבקעה ויתרסקו. בימי־הביניים קראו הערבים לעמק יהושפט: ואדי ג’הנם – בקעת הגיהנום⁵¹…

ז. בעמק יהושפט – פי הגיהנום    🔗

התייר רבי משה באסולה, שביקר בירושלים בשנת רפ"א – 1522, סייר גם בעמק יהושפט והוא מספר: ‘ירדתי בה ויש בראשה האחד חור גדול ושם נראה כמין מערה. אומרים ששם פי גהינום, נפתח לעתיד לבוא, ביום בוא גוג’⁵².

אגדה מספרת על ימות המשיח בירושלים: וגיהנום יפתח, ושם יוריד הקדוש־ברוך־הוא את כסאו ויושיבו בעמק יהושפט. ושם תעבור כל אומה ופסיליה.

וכשיהיו אומות העולם עוברים שם הם נופלים בתוכו'.

ח. עמק החרוץ – על שום מה?    🔗

עמק החרוץ היה בתחומה של ירושלים הקדומה. נזכר פעם אחת בנבואתו של יואל על אחרית הימים: ‘המונים המונים בעמק החרוץ, כי קרוב יום ה’ בעמק החרוץ… וה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו'…

אגדה מאוחרת מספרת על ארמילוס, אויבם הגדול של ישראל, וכה דבריה: ‘רשע ועז פנים… ואלו הן אותותיו: יהיה קרח, ועינו אחת קטנה, ואחת – גדולה… ותהיה לו צרעת במצחו, ואזנו הימנית סתומה ואחת – פתוחה… ויעלה לירושלים… ומקבץ כל חילי אומות העולם לעמק החרוץ וילחם עם ישראל’…

אין ידוע מקור השם החרוץ. האגדה מוצאת בו את המלה: חרוץ – להוציא גזר דין קשה, כליה והשמדה סופית, כדברי הנביא ישעיה: ‘כליון חרוץ’ או ‘כלה ונחרצה’…

האגדה אומרת: מהו החרוץ? – שכל הנופל שם – דינו חרוץ'…⁵³

עמוד מוחמד בולט מתוך החומה המזרחית המקיפה את הר המוריה. משקיף על פני עמק יהושפט, מול הר הזיתים.

 

25. גיא בן־הנום – מקום הרשעים    🔗

א. גיא בן־הנום – פתחו של גיהנום    🔗

‘אשר אוּר לו בציון’ – זו גיהנם 'ותנור

לו בירושלים' – זו פתחה של גיהנם'

בדרומה של ירושלים העתיקה עובר גיא בן־הנום, היורד דרומה־מזרחה ומתחבר אל נחל קדרון. בימי קדם נערכה בו העבודה הזרה של בני ירושלים הרשעים, ולפיכך קיבל השם גיהנום הוראה מיוחדת – מקום הרשעים בעולם הבא, בניגוד לגן־עדן של הצדיקים.

לפי האגדה הקדומה היה אחד מפתחי הגיהנום בירושלים. רבותינו מספרים: ‘שתי תמרות יש בגיא בן־הנום ועולה עשן מביניהן… וזו היא פתחה של גיהנום’.

‘שלושה פתחים לגיהנום: אחד – במדבר, אחד – בים, ואחד בירושלים’. רבי אשתורי הפרחי מוסיף: ‘מסתבר שאותו שהוא בים הוא באי סיציליאה בהר שמו מונטי גביר’.

על דברי זכריה הנביא: ‘ואספתי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה’ – מספרת האגדה: ‘למה הם באים בירושלים, מפני שגיהינום נתונה בירושלים, והקדוש־ברוך־הוא יושב ודן אותם ומחייבן ומורידן לגיהנום’.

המוסלמים בימי־הביניים קראו לנחל קדרון ולעמק יהושפט המשתרע בו, בשם: ואדי ג’הנם – עמק גיהנום.

תייר פרסי מוסלמי, נאצר ח’וסרו, שביקר בירושלים בשנת 1047 מזכיר את נחל גיהנום זה ומוסיף: ‘אנשים מההמון מספרים, כשעומדים בשולי הנחל הזה, אפשר לשמוע צעקות העולות מלמטה מאותם הנמצאים בגיהנום. אני בעצמי הלכתי לשמוע זאת, אבל לא שמעתי דבר’.

ב. העבודה הזרה בגיא בן־הנום    🔗

‘לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש’

בגיא בן־הנום היה מקום העבודה הזרה של בני ירושלים הקדמונים. פה הקימו במות לאלילים שונים וביחוד לאל המולך, אליו היו מקריבים ילדים. נביאי יהודה דברו בזעם נגד המנהג הזה. הנביא ירמיהו אומר על אנשי ירושלים:

‘ובנו במות התופת אשר בגיא בן־הנום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי’. מנשה המלך ‘העביר את בניו באש בגי בן־הנום’.

ציוו חכמים: ‘כל המקומות שנקראו לשבח עבודה זרה מכנין אותה לגנאי; את שקורין אותה פני מולך – קורין אותה פני כלב’.

הקדמונים מתארים את העבודה הזרה בגיא בן־הנום, את צורתו של המולך והקנקלים, המחיצות, שהקיפו אותו. 'אמרו אבותינו זכרונם לברכה: אף־על־פי שהיו כל בתי־אלילים בירושלים, המולך היה חוץ לירושלים, במקום מופלג.

וכיצד היה עשוי? – היה צלם והיה לו שבע קנקלין, והוא לפנים מהם. והיו פניו של עגל וידיו פשוטות כאדם הפותח ידיו לקבל מחברו. והיו מסיקין אותו מבפנים שהיה חלול. וכל אדם ואדם לפי קרבנו נכנס.

כיצד? – כל מי שהיה לו עוף היה נכנס לקנקל ראשון ומקריב. צאן – לשני; שה – לשלישי; עגל – לרביעי; פר – לחמישי; שור – לשישי. ומי שהיה מקריב בנו היו מכניסין אותו לשביעי והוא נושקו…

והיו נותנין את הבן לפני המולך והיה מסיק מבפנים, עד שהיו ידיו נעשות (מרוב החום) כאור, ונוטלין את התינוק ונותנים אותו לתוך ידיו. והיו מביאים תופים ומקישים בהם בקול גבוה, כדי שלא יהא קולו של נער יוצא ואביו שומע ומעיו הומים עליו.

למה נקרא שמו (גיא) בן־הנום? – שקולו של תינוק היה נוהם מכח האש. דבר אחר: שהיו העומדים נוהמים ואומרים: ‘יהנה לך, יערב לך, יבוסם לך!’⁵⁴

ג. התופת אשר בגיא בן הנום    🔗

'ובתופת יקברו מאין מקום לקבור…

ולתת את העיר הזאת כתופת'.

חלק של גיא בן־הנום היה נקרא בשם תופת. בו היו הבמות לעבודה הזרה של הרשעים. ולפיכך קוראים עכשיו בשם תופת למקום שתושביו הם רשעים ומעשיהם רעים מאד.

על דברי הקינה של ‘איכה’ על ירושלים החרבה: ‘טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה’. אומר המדרש לקרוא במקום ‘בשוליה’ – ‘בשיפוליה’ ומוסיף: ‘מקום היה למטה מירושלים – תופת שמו… על שום תפתה שהיה בה’…

יש סוברים שהשם 'תופת נרדף למלת ‘תפתה’ – מוקד אש, המובאה בנבואת ישעיהו: ‘כי ערוך מאתמול תפתה… העמיק הרחב מדורתה אש ועצים הרבה’… כן אומרים למצוא בשם תפת או תפתה את המלה פתוי, כי פה היתה העובדה הזרה או היצר הרע מפתה את האנשים למעשים רעים.

‘ולמה נקרא שמו תפתה? – שהכל נכנסים שם בפתוי של יצר הרע. שכל המתפתה ביצרו נופל שם’.

כן אמרו למצוא בשם תופת את המלה תוף. כאשר הקריבו את הילד למולך היו מביאים, לפי דברי המדרש, 'תופים ומקישים בהם בקול גבוה, כדי שלא יהא קולו של נער יוצא ואביו שומע ומעיו הומים עליו.

גם רש"י חוזר על דברי המדרש בזה הלשון: ‘והכומרים היו מקישין בתופים שלא ישמע האב קול הבן ויכמרו רחמיו. תופת – על שם התוף’.

ד. מאין הקברים הרבים בגיא בן־הנום    🔗

‘ולא יקרא למקום הזה עוד התופת וגיא בן־הנום כי אם גיא ההרגה’.

לכל אורך גיא בן־הנום חצובות בסלעים מערות קברים רבות של נוצרים מימי קדם. על פתחי מערות רבות עדיין נשארו כתובות יוניות, רובן מטושטשות, ובהן רשומים שמות הקבורים במקום הזה.

האגדה הערבית מספרת, שהקברים הרבים בגיא בן הנום באו בשל שגיאה קלה, תוספת נקודה אחת, בפקודה הערבית מאת מלך מוסלמי אל תושבי ירושלים הנוצרים, בימי־הביניים, וזה הדבר:

בראשית המאה האחת־עשרה שלט במצרים המלך המוסלמי הידוע בכנויו אַלחאכּם באָמר־אללה – השליט בצווי־אלוה. הוא המיסד של דת הדרוזים ולה מאמינים גם בארץ־ישראל. אלחאכּם משל מבירתו במצרים גם על ארץ־ישראל ורדף בכל רחבי ממלכתו את הנוצרים והיהודים וגזר הרבה גזרות נגדם.

פעם ציוה אלחאכם האכזר את מזכירו לכתב פקודה בערבית אל מושל ירושלים. ובפקודה הוא ציוה לערוך מפקד בקרב הגברים הנוצרים תושבי ירושלים לצורך הטלת מסים מיוחדים עליהם. המזכיר מילא את צו המלך וכתב את הפקודה הדורשת: ‘לספור את הגברים’, בערבית: ‘אחצה (קרי: אחסה) א־ריג’אל’. אולם המזכיר טעה והוסיף נקודה על האות ח' וכתב: ‘אח’צה א – ריג’אל’, היינו הטל מום בגברים' וכל תוכן הפקודה השתנה לגמרי…

מושל ירושלים שקיבל את הפקודה ירא את חמת המלך, ומהר למלא את הדברים ככתבם: תפש את הגברים הנוצרים בירושלים והטיל בהם מומים ורבים מהם מתו מהענויים האכזריים, והם אשר נקברו במערות אשר בגיא בן־הנום…

 

26. מעינות בירושלים    🔗

א. אדם הראשון במי הגיחון    🔗

במזרחה של ירושלים, באפיק נחל קדרון, נובע מעין הגיחון, אחד ממקורות המים החשובים ביותר של ירושלים הקדומה. נקרא כך מלשון: גיח' – התפרץ, כי מימיו מגיחים ומתפרצים ממעמקי האדמה. גם אחד הנהרות בגן עדן נקרא גיחון.

האגדה מספרת על אדם הראשון, שחי על הר המוריה הקרוב והיה יורד וטובל במי הגיחון: 'באחד שבת נכנס אדם במי גיחון העליון, עד שהגיעו המים עד צוארו, ונתענה שבע שבתות (שבועות) ימים… עד שנעשה גופו כמין כברה.

אמר אדם לפני הקדוש־ברוך־הוא: רבון כל העולמים! העבר נא חטאתי מעלי וקבל את תשובתי…

מה עשה הקדוש־ברוך־הוא? – פשט יד ימינו והעביר את חטאתו מעליו וקבל תשובתו'…

ב. מי סתם את מעין הגיחון?    🔗

בקרבת מעין הגיחון, הנובע במזרח ירושלים, בנחל קדרון, הומלך שלמה על ישראל: כמו שמסופר במקרא: 'וירכיבו את שלמה על פרדת המלך דוד ויוליכו אותו על הגיחון… ויעלו כל העם אחריו. והעם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה, ותבקע הארץ בקולם… ‘וימשחו אותו… למלך בגיחון ויעלו משם שמחים ותהום הקריה’. ועל שום שנמשח שלמה למלך במעין הגיחון, אמרו חכמים: ‘אין מושחין מלך אלא על גבי המעין’.

חזקיהו המלך סתם את הגיחון והזרים את מימיו דרך ניקבה מתחת לעיר דוד אל ברכת השילוח, שהיתה בתוך העיר, כמסופר: ‘וחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון ויישרם למטה מערבה לעיר דוד. ויצלח חזקיהו בכל מעשהו’.

דעתם של חכמי ישראל לא היתה נוחה ממעשהו זה של חזקיהו. הם אמרו: ‘ששה דברים עשה חזקיהו המלך. על שלושה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו’. אחד מהם: ‘על שסתם את מי הגיחון’. כנראה, משום שבזה הראה חזקיהו שאינו סומך על אלוהים שיצילהו מידי אויביו…

אמנם במקור אחר מסופר על חזקיהו, שעשה ‘ארבעה דברים והסכימה דעתו לדעת המקום’ ואחד מהם: ‘סתם מי הגיחון והסכימה דעתו לדעת המקום’.

ג. מי גילה את מעין הגיחון?    🔗

האגדה העברית מספרת: 'ההולך בירושלים אצל שער אחד סמוך למקדש שומע קול מים זורמים מתחת לארץ. בזמן מורנו הרב חיים ויטאל, זכרונו לברכה, היה בירושלים מושל תקיף הנקרא אבו־סיפון, והוא ידע שמלך ישראל סתם את מעין הגיחון וישאל אם נמצא מי שיוכל לפתחו.

הירידה אל מעין הגיחון

אמרו לו הגויים: יש חכם אחד שהוא איש אלהי ושמו רבי חיים ויטאל, ודאי שהוא יכול לפתחו.

וישלח ביום הששי, לקרא אחריו ויאמר לו: גוזרני עליך שבעוד שאני הולך להתפלל לבית־המקדש ואשוב לביתי, פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם; אם אין, דמך בראשך!

מורנו הרב חיים ויטאל עשה קפיצת דרך לדמשק. בא אליו רבינו האר"י הקדוש, זכרונו לברכה, ובחלום ידבר בו: הסכלת עשה, כי זה השר היה גלגול סנחריב ולפיכך שמו אַבּוּ־סיפון, בערבית פירושו אבי־החרבות. ואתה יש בך ניצוץ חזקיהו המלך, עליו־השלום. ועתה, שעת הכושר לתקן ולפתוח מי־גיחון, כי לא ברצון חכמים סתם חזקיהו המלך את המעין הזה, מהדברים שלא הודו לו… לו היית יכול לפתחו תביא קדושה ותיקון גדול.

אמר לו מורנו רבי חיים ויטאל: אחזור לירושלים לפתחו!'

ד. הגיחון – מקוה של הכהן הגדול    🔗

‘ורחץ במים את בשרו’

היהודים בירושלים קוראים למעין הגיחון הנובע באפיק הקדרון בשם: מקוה או טבילה של ישמעאל כהן גדול.

הם מספרים שבמי הגיחון היו נוהגים הכהנים הגדולים לטבול עצמם, לפני היכנסם אל קדש הקדשים, ביום הכפורים.

כיצד היה טובל כהן גדול? –

היו פורסים סדין של בוץ בינו ובין העם, והוא היה פושט בגדיו, יורד וטובל, אחרי הטבילה היה עולה ומסתפג ולובש בגדי זהב אשר הביאו לו…

מסופר על מעין הגיחון: ‘מקוה של ר’ ישמעאל כהן גדול, כי ר' ישמעאל כהן גדול, שהיה מעשרה הרוגי מלכות, טבל בה. ומעין גדול ימלא אותה (מים) בכל יום טרם שיאור השחר, והמים מתוקים מאד בעת צאתם מן המעין, עד צאת החמה. ואחרי תאיר השמש ותשלך קוי קרנה עליהם ישנו את טעמם, ולא יוכל איש לשתות מהם מרוב מלחם…'.

ה. מי הגיחון באחרית הימים    🔗

המסורת מספרת על כלי המקדש הנמצאים חבויים במקומות שונים גם בארצות שכנות, ויתגלו באחרית הימים לקראת התחיה הנצחית.

האגדה מוסיפה: ‘בעת ההיא יצא נהר גדול מבית־המקדש ששמו גיחון. וישטף עד המדבר הגדול והנורא ויתעכב בנהר פרת. מיד ויעלו ויתגלו כל הכלים, במהרה בימינו אמן.’ (303)

ו. שילוח – על שום מה?    🔗

מי הגיחון זורמים דרך ניקבה החצובה בהר אל בריכת השילוח⁵⁵. היא היתה בימי קדם בתוך עיר דוד המוקפת חומה. השילוח משמש מקור מים לערבים השוכנים בסביבה. נקרא בערבית סילוּאן. על שמו הכפר הערבי הסמוך הנקרא בעברית כפר־השילוח. יש מבארים שהשם ‘סילואן’ בא מהמלה הערבית ‘סילוה’ היינו שלוה, כי המים משובחים ונותנים שלוה לשותיהם.

בריכת השילוח היתה בתחומה של ירושלים המקראית, בשטחה הנמוך ביותר. אליה זרמו דרך הניקבה מים ממעין הגיחון. בימינו נמצאת בריכת השילוח מחוץ לחומתה הנוכחית של ירושלים.

בריכת השילוח נקראה גם בשם ‘שלח’ ונחמיה מזכירו: ‘ואת חומת ברכת השלח לגן המלך ועד המעלות היורדות מעיר דויד’.

יתכן שהבריכה נקראה ‘שילוח’ או ‘שלח’ מלשון לשלח, להזרים מים לצרכי השקאה, כדברי איוב: ‘הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות’. מבריכת השלוח מים להשקות שדות ירק ומטע. מזה גם המלה בית־שלחים (או שלחין) לאזור־השקאה. ההפך מבית בעל – אזור מושקה במי גשמים.

ז. אילו זכיתם הייתם שותים מי השילוח    🔗

מי השילוח הצטיינו בטעמם הטוב והיו גם מטהרים את האדם המזוהם. הקדמונים מספרים: ‘אם יהיה השרץ בידו של אדם, אפילו טובל במי השילוח… אין לו טהרה עולמית. השליכו מידו – טהור’.

מסופר על הכהנים ששרתו בבית־המקדש: ‘וכשהיו מרבים לאכול בשר הקדשים, היו שותים מי השילוח ומתעכל במיעיהן, כדרך שהמזון יתעכל’…

אחרי חורבן ירושלים וגלות תושביה, בא ירמיהו הנביא לפניהם ואמר: 'אילו זכיתם, הייתם יושבין בירושלים ושותים מי השילוח, שמימיו נקיים ומתוקים.

עכשיו שלא זכיתם, הרי אתם גולים לבבל ושותין מי פרת, שמימיו עכורין וסרוחין'. (

ח. מתי הכזיבו מי השילוח?    🔗

האגדה מספרת, שבימי פולמוס, היינו מלחמת היהודים ברומאים, יבשו מקורות המים, דבר שהוסיף סבל רב על צרות התושבים בימי המצוקה הגדולה. גם מי השילוח יבשו לגמרי, עד שנמלה היתה מהלכת במקורם ובאפיקם היבש.

רבותינו מספרים: 'כל מימי בראשית כזבו בשעת פולמוס.

שילוח היתה נמלה מהלכת בו'.

ט. איפה המוצא של מי השילוח?    🔗

האגדה מספרת, שמוצא מי השילוח נמצא בהר המוריה, בחצר המקדש במעמקי האדמה, מתחת לבית־המקדש בימי קדם.

שליח יהודי, שביקר בארץ־ישראל, בשנת 1250 בקירוב, מספר: ‘מירושלים יורדין לנהר שילוח ומימיו יוצאין מהר המוריה… ושם טובלים… אומרים כי המים מרפאין את החולה, על כן רוחצים שם הישמעאלים’…

י. מי השילוח נחים בשבת    🔗

תייר נוצרי אלמוני מהעיר בורדו אשר בצרפת ביקר בירושלים בשנת 333. הוא מספר על בריכת השילוח: ‘המים זורמים בה במשך ששה ימים, ביום ובלילה. ביום השביעי שהוא שבת, יחדלו המים לזרום באותו יום ולילה’.⁵⁶

בריכת השילוח

יא. זרמו של השילוח    🔗

זרימת מי השילוח אינה קבועה. יש ומימיו מתפרצים בכוח רב ואין אדם יכול לעמוד נגדם, ויש וקילוחים דקים יוצאים ממנו, ולפעמים מימיו חדלים לזרום ואפיקם יבש.

עולה־רגל גרמני שסייר בירושלים בסוף המאה החמש־עשרה, מספר על השינויים בזרמו של השילוח, ומוסיף שאין זה טבעי, אלא תוצאה של נס שקרה במקום הזה: בעת שירושלים היתה נתונה במצור, התפלל ישעיהו הנביא לפני הקב"ה ובקשו להזרים את המים רק לתושבי ירושלים, ולהפסיקם בבוא אנשי האויב ליטול מימיו. וכך היה וזה נשאר עד ימינו.

האגדה הערבית מוסיפה ואומרת: שבעת תפילת המוסלמים במסגדיהם, גוברים המים בשילוח וזורמים בשפע רב…

יב. מאין ולאן זורמים מי השילוח?    🔗

לפי אמונת הערבים בימי־הביניים, זורמים מי השילוח מאותה באר מפורסמת הנקראת בערבית ‘זמזם’ ונמצאת במכה הקדושה להם, במקדשה נמצאת אבן הקעבה שאליה יפנה המוסלמי בתפילתו חמש פעמים ביום. האגדה מספרת שבאר זמזם היא שנגלתה אל הגר אם ישמעאל…

הגיאוגרף הערבי אלמקדסי, בן ירושלים, שחי במאה העשירית, מספר בקירוב בשנת 985 לסה"נ, שבליל עראפאת (הוא הלילה שעולי הרגל המוסלמים מתאספים בהמוניהם על הר עראפאת הסמוך למיכּה), המים מבאר זמזם זורמים מתחת לפני האדמה אל מעין השילוח, ולפיכך האנשים מתאספים כאן וחוגגים באותו הלילה…

אגדה אחת מספרת שמי השילוח זורמים מתחת לפני האדמה אל באר אברהם אבינו הנמצאת באשקלון⁵⁷.

יג. עין רוגל – על שום מה?    🔗

בדרומה של ירושלים הקדומה, באפיק נחל קדרון, נובע המעין עין רוגל – ממקורות המים של ירושלים בתקופת המקרא. לעין רוגל קראו בארמית בשם: עין קצרא – מעין הכביסה, כי הנשים היו באות לכבס כאן, כמנהג הערביות בימינו.

מפרשי המקרא אומרים למצוא בשם רוגל את המלה רגל, כי ברגלים היו הנשים כובסות במעין הזה. כדברי רש“י: ‘שבועט את בגדי הצמר ברגליו’. וכדברי רד”ק: ‘ונקרא הכובס – רוגל, לפי שמשפשף הבגדים ברגליו בעת שמכבסם’. אדוניהו בן חגית שאמר למלוך אחרי מותו של דוד בא אל עין רוגל, כפי שמסופר בספר מלכים: ‘ויזבח אדניהו צאן ובקר… אצל עין רוגל, ויקרא את כל אחיו בני המלך ולכל אנשי יהודה עבדי המלך’.

דון יצחק אברבנאל מספר: ‘ובמעין זה הנשים מכבסות את הבגדים ולכן נקרא עין רוגל, לפי ששפשוף הבגדים הוא ברגל, ובעבור הנערים יחפצו ללכת אל המקום הזה לראות ברגלי הנערות הבאות אל העין, הלך שם אדניהו להתעלס שם באהבים’…

עין־רוגל (באר־איוב) בנחל קדרון, ירושלים – תמונה משנת 1839

מימין מתרומם הר הזיתים.

יד. באר־איוב – על שום מה?    🔗

הערבים קוראים לעין־רוגל בשם: ביר אַיוּבּ – באר איוב, על שום מה? – כאשר כבדה יד הבדידות והעוני על איוב הנגוע בשחין, יצא הוא ואשתו לנוד בעולם. מראה הנגע אשר בבשרו הבריח מעליו את האנשים בכל מקום בואו בקראם אליו: טמא! טמא!

בדרך נדודיו בא איוב עד ירושלים. ותושביה אנשי חסד ורודפי צדקה, נכמרו רחמיהם עליו ויכלכלוהו וינחמוהו ביגונו.

בשעת הלילה היו איוב ואשתו יוצאים את ירושלים המוקפת חומה ולנים בנחל קדרון, כי חוק הוא מעולם כי לא ילון כל מצורע בתוך העיר.

ויאמר אלוהים לנסות את איוב באחרונה ולראות את גודל אמונתו בו, ויקומם נגדו גם את אשתו ותפן אל איוב ותאמר: עודך מחזיק באמונתך באלוהים? ותבגוד בו אשתו.

אולם איוב לא נכנע גם תחת מכת הגורל האחרונה והקשה הזאת, ויען לה ברוח אמיצה ובלב איתן ובוטח באלוהים. וייטב הדבר בעיני האלוהים ויאמר לרפא את איוב מחוליו ולגמול לו ככל הטוב והצדקה אשר עשה.

הבקיע האלוהים באותו מקום, אשר בו לן איוב, מעין מים חיים ויצו אותו לרדת אל המים ולהתרחץ בהם ושב ורפא לו. ושם השיב לו האלוהים את כל אשר היה לו ועוד הוסיף כהנה וכהנה. ויקרא למעין באר־איוב, עד היום הזה.

טו. באר איוב – באר יואב    🔗

עולי־רגל יהודים בימי־הביניים קראו לבאר איוב בעמק קדרון – באר יואב, על־שם יואב בן צרויה, מגבורי דוד המלך המפורסמים. הקראי שמואל בן דוד, שביקר בירושלים בשנת ת"א (1641), מספר: ‘ראינו באר יפה… הנקראת בלשון הישמעאלים באר איוב, על שם איוב הצדיק. ושמעתי מפי לץ (שקץ) אחד כי הוא באר יואב… גם אני קבלתי כי הוא קרוב לדעת… ואם יהיה מטר יבואו המים וימלאו את הבאר והיא עמוקה מאד. וגם ימלאו את הבריכה. ובזמן ההוא יבואו אנשים ואוכלים ושותים ועושים שמחה, בעבור כי הוא סימן לשובע’.

קראי אחר משה בן אליהו, שביקר בירושלים בשנת תי"ד (1654), מספר על הבאר הזאת: ‘ואומרים הישמעאלים שהוא באר איוב, והם לא ידעו ולא יבינו כי הוא באר יואב, כי כן הקבלה ביד ישראל דור אחר דור, אלא הגוים הפכו האותיות’… תייר אחר בן התקופה הזאת מספר: ‘וקבלה בידינו שאם יורדים גשמים ובאר יואב מתמלא מי גשמים הרי בדוק ומנוסה שהשנה תהיה טובה’.

בשנים גשומות מאד המים בבאר איוב עולים על גדותיהם, שוטפים החוצה באפיקו של נחל קדרון. זה מעיד על שנה ברוכה, תבואה רבה ושפע של לחם וירקות. לפיכך נהגו תושבי ירושלים עוד בדורות קודמים לצאת בהמונים אל באר איוב, לשבת על גדות המים הזורמים, ליהנות ממראם המרענן, לערוך סעודה ולשמוח כל היום. בימי שלטון התורכים בארץ היתה הממשלה נוהגת לשלוח תזמורת של חיילים ולשעשע במנגינותיהם הנעימות את המוני התושבים.

טז. באר־נחמיה – על שום מה?    🔗

עין־רוגל בנחל קדרון, נקרא גם בשם באר נחמיה. על שום מה? – כאשר גלו בני ישראל מירושלים, ציוה ירמיהו הנביא על כהני בית־המקדש לקחת עמהם בסתר את אש־התמיד הדולקת מעל המזבח ולטמנה לימים הבאים. ויעשו כך. ולא ידע איש את מקומה, זולתי הכהנים משרתי המקדש.

כאשר בא נחמיה לירושלים, לקח עמו מבני הכהנים שידעו את מקום האש. הם באו אל באר אחת, ירדו בתוכה ובגומה נסתרת אשר בה מצאו מים קפואים. ויקחו את המים האלו ויביאו אותם אל בית־המקדש ויזרקו על המזבח ותתלקח פתאם אש התמיד לשמחתם של היהודים.

מאז קראו לבאר זו גם בשם ‘באר נחמיה’.

יז. מעין מים בירושלים באחרית הימים    🔗

‘נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים קדש משכני עליון’.

נביאי ישראל המדברים על ירושלים באחרית הימים, מספרים גם על מעין מים חיים אשר יופיע בירושלים ומימיו יזרמו בשפע רב: ‘עתיד הקדוש־ברוך־הוא להוציא נחל מבית קודש הקדשים, ועליו כל מיני מגדים’…

הנביא זכריה קורא: ‘והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים’… והנביא יחזקאל מתאר את המעין אשר יופיע באחרית הימים ומימיו יזרמו מבית־המקדש: ‘וישבני אל פתח הבית והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית קדימה… נחל אשר לא אוכל לעבור כי גאו המים… וישבני על שפת הנחל’…

רבותינו מתארים את המעין הזה ואת הפלגים המסתעפים ממנו: 'מעין היוצא מבית קדש הקדשים: בתחילה דומה – לקרני חגבים.

כיון שהגיע לפתח היכל – נעשה כחוט של שתי.

כיון שהגיע לאולם – נעשה כחוט של ערב.

כיון שהגיע אל פתח עזרה – נעשה כפי פך קטן'…

'מים מפכין עתידין להיות יוצאין מתחת למפתן הבית. מכאן ואילך היה מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד.

כיון שמגיע לפתח בית דוד, – נעשה כנחל שוטף'…

האגדה מספרת על המים שיזרמו מירושלים מזרחה – אל ים המלח ומערבה – אל הים הגדול⁵⁸. אגדה אחת מספרת שאותו הנהר שישטוף מירושלים יקרא גיחון ומימיו יחשפו ויגלו באחרית הימים את כלי המקדש הנסתרים⁵⁹.

 

27. הר הזיתים והר הצופים    🔗

א. הר הזיתים – באחרית הימים.    🔗

‘אימתי אנו גלים ושמחים? – כשיעמדו רגלי השכינה על הר הזיתים’.

זכריה נבא על ירושלים ועל הר הזיתים באחרית הימים: ‘הנה יום בא לה’… ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר… ויצא אדוני ונלחם בגוים ההם… ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה גיא גדולה מאד, ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה: ונסתם גיא הרי כי יגיע גי הרים אל אצל, ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה מלך יהודה… והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים'… ‘גיא הרי’ או ‘גי הרים’ הוא כנראה כינויו של נחל קדרון, העובר בין הר הזיתים והר המוריה. ‘אצל’ הנזכרת הוא שם מקום שהיה בהר הזיתים או בקרבתו. לפי הסברה נקרא על שם אצל מצאצאי שאול המלך, כמו שנזכר בספר דברי הימים: ‘ולאצל ששה בנים’…

היסטוריון נוצרי בראשית המאה החמישית מספר על כפר בשם אצל, ששכן על שלוחת הר הזיתים. כך מספר גם חכם קראי שחי בירושלים במאה העשירית. בימינו אין מקום בהר הזיתים בשם אצל או בשם דומה לו. אולם גיא אחד היורד אל מול קצהו הדרומי של הר הזיתים נקרא בשם הערבי ואדי יצול. גיא זה יורד מההר שעליו נמצאת השכונה צפון־תלפיות, מזרחה ומתחבר אל נחל קדרון. מסתבר כי השם ‘ואדי יצול’ הוא הד השם ‘אצל’ הקדום, ומזכיר את הגירסה בתרגום השבעים יצול.

הנביא זכריה מזכיר את הרעש בימי עוזיה מלך יהודה. יוסף בן מתתיהו מספר פרטים רבים מן הרעש הזה שגרם לבקיעת ההר וחציו נפל מערבה בקרבת עין רוגל וכיסה את הדרכים והגנים של המלך. עין רוגל נובע בנחל קדרון בקרבת המקום שבו מתחבר אליו ‘גיא אצל’ הנזכר.

הר הזיתים ציור עממי

למטה מובאים דברי זכריה הנביא: ‘ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים’

ב. הר הזיתים – מעמד השכינה    🔗

אחרי חורבן בית־המקדש יצאה ממנו השכינה בוכה ומיללת על גורלה⁶⁰.

לפני עלותה למרום נדדה השכינה במקומות שונים בחצר המקדש ובירושלים, לפי דברי הקדמונים 'עשר מסעות נסעה השכינה… ‘מן הכרובים (בקדש־הקדשים) לשער הקדמוני… משער הקדמוני לחצר (המקדש)… מן החצר לגג (ההיכל)… מן הגג למזבח… מן המזבח לחומה… מן החומה לעיר… מן העיר להר הזיתים;… דכתיב (דברי יחזקאל הנביא): ‘ויעל כבוד ה’ מעל תוך העיר ויעמד על ההר אשר מקדם לעיר’.

רבותינו מספרים: 'שלוש שנים ומחצה היתה השכינה יושבת על הר הזיתים, סבורה שמא ישראל יעשו תשובה – ולא עשו. והיתה בת־קול מכרזת ואומרת (כדברי ירמיהו הנביא): שובו בנים שובבים! (וכדברי מלאכי הנביא): שובו אלי ואשובה אליכם! וכיון שלא עשו תשובה, אמרה (כדברי הושע הנביא): אלך אשובה אל מקומי![⁶¹].

האגדה מספרת: ‘שלוש שנים ומחצה, שהיו השונאים מקיפים את ירושלים, היתה השכינה עומדת על הר הזיתים והיתה קוראת בכל יום (כדברי ישעיהו): דרשו ה’ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב! – ולא בקשו (ישראל) לעשות תשובה'. וכאשר ראתה השכינה שישראל לא עשו תשובה, עלתה מהר הזיתים למרום ונעלמה.

המשורר יהודה אלחריזי, שביקר בירושלים בשנת 1221, עלה אל מרומי הר הזיתים והשקיף על פני ירושלים ומקום המקדש. הוא מספר:

'ובקצת הימים משכתני יד התשוקה בעבותים

לעלות על הר הזיתים

ולערוך תפילות לעושה נפלאות

ולהשתחוות למלך ה' צבאות

והיינו בעין דומעת ונפש נכנעת,

משקיפים על מקום העזרה (המקדש)

אשר נחלף לעבודה זרה…

אשר מקדם שכנה בו שכינה

ועתה שכנה עליו עננה.

ולא נשאר מן הבנינים

כי אם אותות מכאיבים

לבב זוכריהם

וידאיבו בבכי עיני רואיהם…

ג. חגיגת הושענא־רבה על הר הזיתים    🔗

‘וידעו כי אני ה’ – זו מלחמת גוג'.

מדוע היתה נערכת חגיגת היהודים בהר הזיתים בחג הסוכות? –

כי הנצחון הגדול על גוג ומגוג בירושלים יחול בחג זה.

המשיח יגרום למפלתם הגדולה. לפיכך ההפטרה בשבת חול־המועד סוכות, לקוחה מנבואת יחזקאל, המספרת על גורלם של גוג ואנשיו: ‘ואתה בן אדם הנבא על גוג… על הרי ישראל תפול אתה וכל אגפיך’…

במדרש ‘ויושע’ מספר: 'וכשיגיעו ימות המשיח יעלב גוג ומגוג על ארץ־ישראל יקח עמו שבעים ואחת אומה ויעלה לירושלים… ויאמר לו הקב"ה: רשע! עמי אתה מבקש לעשות מלחמה? – בחייך! אני אעשה עמך.

מיד מוריד עליו אבני אלגביש שהן גנוזות ברקיע ויגוף אותם מגפה גדולה, שנאמר (בנבואת זכריה): ‘וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה’ את כל העמים אשר צבאו על ירושלים'…

נצחון ישראל על גוג ומגוג יהיה סביב ירושלים: ‘אחר־כך יוצאין יושבי ירושלים ברשותו של משיח, כתות כתות, ואגודות אגודות, וחבורות חבורות, ושוללים את שולליהן, ובוזזין את בוזזיהן. ומאספים בשלושה חדשים את כל נכסיהן שלהן, ואת כל כלי זיין שבהן: מגן וצנה, קשת וחצים, שריון וקובע, כידון ורומח ומקל יד, ומכניסין אותן לירושלים וממלאין את ירושלים כרמון, מנכסים של גוג ומגוג’…

האגדה מספרת שהנצחון על גוג ומגוג יהיה במרומי הר הזיתים, ולכן מפטירים בראשון של סוכות, בדברי זכריה: ‘ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים’…

באחד הפיוטים לכבוד הושענא־רבה נאמר:

'קול דודי הנה זה בא…

בא ברבבות כתים⁶¹, לעמוד על הר הזיתים…

גשתו בשופר לתקע, תחתיו הר יבקע…

דפק והציץ וזרח, ומש חצי ההר ממזרח…

שימו עד דמשק משכנותיך, קבלי בניך ובנותיך

עלזי חבצלת־השרון⁶², כי קמו ישני חברון…⁶³

תנה ישועות לעם עולם, לדוד ולזרעו עד עולם'.

ד. זכויות הקבורים בהר הזיתים    🔗

האגדה מספרת, כי הרימה אינה שולטת בגופות המתים הקבורים בהר־הזיתים. לפיכך נהגו היהודים לשלוח אדמה מהר הזיתים, ‘עפר ארץ־ישרא’, בשקיקים לחוץ לארץ. בני הגולה היו מטמינים בקברים קצת מעפר זה מתוך אמונה כי סגולה בדוקה בו לתחית המתים באחרית הימים.

מקובל מפורסם, רבי אברהם אזולאי, שחי בארץ במאה השבע־עשרה, מספר:

'דע כי מסורת קבלה יש בידינו, כי באותו יום שיבוא מלך המשיח עם קיבוץ גלויות לארץ־ישראל, ימצא שם בא“י שבעת אלפים מבני ישראל. ובאותו היום יחיו המתים שבארץ־ישראל וגם באותו יום יסתלקו החומות מירושלים ויבנה אותם באבנים טובות ומרגליות. ויחזרו אז המתים שבא”י בעת חיותם אל בריה חדשה רוחנית… כמו גוף אדם הראשון קודם שחטא… וישוטטו כולם באויר ויעופפו כנשרים… ללכת לדור בגן־עדן ללמוד תורה מפי הקב"ה. אז יקבצו בני קיבוץ גלויות ויקחו דאגה בלבבם… ויתרעמו אז על מלך המשיח ויאמרו: הלא אנחנו עם ישראל כמוהם ומאין זכו להיות הם רוחניות בגוף ונפש…

וישיב להם המשיח: שהם (בני ארץ־ישראל)… אחר יגיעות רבות השתדלו לבוא לא“י, כדי לזכות אל נפש טהורה ולא חשו לגופם ולממונם ובאו בים וביבשה… אבל אתם שהיה בידכם לבוא לא”י כמוהם ואתם נתרשלתם בעבור חמדת הממון וחששתם לאיבוד גופיכם… לכן נשארתם אתם גם כן גשמיים'…

הר הזיתים – Mons Olivarum

מתוך ספרו של זואלרט. נדפס בשנת 1587

במרומי ההר כנסית העליה (של ישו, A). בצדה קבר (B) המיוחס לחולדה הנביאה, לפי המסורת היהודית. לרגלי ההר: נחל קדרון (עמק יהושפט). עליו עובר גשר (S) ובקרבתו יד־אבשלום (R).

ה. אין רימה ותולעה שולטת במתי הר הזיתים    🔗

'מאד מאד הוי שפל רוח

כל אדם–שתקוות אנוש רימה'.

אגדה עממית הרווחת בקרב המוני ישראל מספרת, שהתולעים והרימות אינן שולטות בגופות המתים הקבורים בהר הזיתים.

המסורת מספרת, שרק אנשים מעטים בעולם זכו שהתולעים לא שלטו בגופם המת. תנו רבנן: ‘שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים ובנימין בן יעקב’. אחרים מוסיפים אליהם גם את שאול המלך ויהונתן בנו.

רבי יצחק פרחי שנולד בצפת וחי בירושלים מתאר, בקירוב בשנת תקצ“ח (1838), את מעלותיה של הארץ בספרו ‘טוב ירושלים’. הוא מספר: 'אחרי מות האדם אין שום רימה ותולעה שולטת בו. ואין לך מדה טובה הימנה. כי כבר אמרו ז”ל: קשה רימה למת כמחט בבשר החי, ואשריו למי שזכה בקבורת ארץ־ישראל שניצול מעונש זה'…

ו. הקבורים בהר הזיתים    🔗

‘קשה דין חבוט הקבר יותר מדינה של גיהנם’

רבותינו מספרים שאחרי מותו של אדם והנחתו בקבר, באים מלאכים וחובטים בגופו וגורמים לו כאבים עצומים. אולם המתים בארץ־ישראל ונקברים בה פטורים מחבוט הקבר או דין הקבר.

אמרו רבותינו: 'הדר בארץ־ישראל ומת בערבי שבתות קודם שתחשך השמש בשעת תקיעת שופר – אינו רואה דין הקבר…

דין הקבר כיצד הוא? –… בשעת פטירתו של אדם באים עליו שלושה מלאכי שרת. אחד אומר: צדיק אבד! ואחד אומר: הולך נכוחו!…

ואם הוא רשע גמור באים עליו חמשה מלאכי חבלה. מיד בא מלאך ויושב על קברו ואומר: ישובו רשעים לשאולה! – ומכה אותו בידו ואומר לו הגד לי שמך… מיד מכניס רוחו ונשמתו בגופו ומעמידו ומושיבו בדין… שלשלת שחציה ברזל וחציה אש מביא ומכה אותו ג' פעמים. ראשונה – עצמותיו מתפרקין, שניה – עצמותיו מתפזרים…

ובאים מלאכי השרת ומקבצים אותו ומביאים רוחו ונשמתו וזורקים אותה בגופו ומכים אותו פעם שלישית ומבקשים ממנו דין ודנים אותו בכל מידה ומידה'…

ז. עפר מהר הזיתים    🔗

יהודים שהיו יוצאים מירושלים נטלו עמהם עפר מהר הזיתים כסגולה בדוקה בנדודיהם. בעל הקונטרס ‘שאלו שלום ירושלים’ מספר בקירוב בשנת תס"י (1710), בשבחו של הר הזיתים ומוסיף: 'ומי שהולך מארץ־ישראל לחוץ לארץ היה לוקח עמו עפר לבן מן ההר הזה, ואף אני לקחתי עמי, לקיים מה שנאמר (בתהלים): ‘ואת עפרה יחוננו’.

רבי עובדיה בן רבי יששכר בער היה שליח עדת האשכנזים בירושלים ונדד בארצות שונות משנת ת"ס (1700). הוא נהג לחלק לבני הגולה מאדמת הר הזיתים.

יהודי בהונגריה כותב בצוואתו: ‘וגם מונח בתוך הפאפיר (הנייר) אצל התכריכים, וכתוב עליו: אדמה מוה"רר (מורנו הרב רבי) עובדיה והבטיח לי שהוא מהר הזיתים מירושלים. ואותו ארץ יפזר עלי בקברי בקדקדי ובכל גופי ועד רגלי ועד בכלל, בכדי לקיים (את דברי התורה): וכפר אדמתו עמו’.

ח. המחילות מהגולה אל הר הזיתים    🔗

רבותינו הבטיחו: ‘כל מי שהוא קבוע בארץ־ישראל ומדבר בלשון הקודש… מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא’.

'עתידים צדיקים שמבצבצים ועולים בירושלים… עתידים צדיקים שיעמדו במלבושיהם. קל וחומר מחיטה. מה חיטה שנקברה ערומה ויצאת בכמה לבושים, צדיקים שנקברו במלבושיהם, על אחת כמה וכמה!

– שנאמר (ע"י משורר תהלים): ‘ויציצו מעיר כעשב הארץ’ – ואין עיר אלא ירושלים'.

האגדה מספרת: ביום תחית המתים יעשה הקדוש־ברוך־הוא בכל תפוצות הגולה מחילות מחילות באדמה והמתים הולכין ומחלדין בהן עד שהם באים תחת הר הזיתים שבירושלים, והקדוש־ברוך־הוא עומד עליו והוא נבקע להם והמתים עולים מתוכו.

ט. תהלוכת היהודים במרומי הר הזיתים    🔗

בימי־הביניים היה רווח מנהג בקרב היהודים לעלות בהמונים אל הר הזיתים בחג הסוכות ולערוך עליו תהלוכה רבת־עם של תושבי הארץ ומן הארצות השכנות. הם היו מקיפים את מרומי הר הזיתים הנשקף יפה על פני הר המוריה וחצר המקדש. בסוף המאה העשירית מודיעים ראשי קהילת היהודים בירושלים: ‘וזה תמיד בקשתינו, כן במקדש מעט בהר הזיתים, בהקביץ אחינו בית ישראל אל ירושלים בחודש תשרי, הוא ירח האיתנים! לרצות אבנים, לחונן עפרותיה, לסובב על השערים, להשתטח בתפילה ובתחנונים… וקנו הר הזיתים אשר עמדה השכינה עליו … הוא המקום אשר נתפלל בו בימות החגים, מול היכל ה’, ביום הושענא, ושם יברכו כל בית־ישראל, מדינה ומדינה קהלותיה, זקניה ונדיביה, וכל הזוכר את ירושלים וכל המעלה אותה על לבו'… (324)

י. כהנים בחגיגת הר הזיתים    🔗

התהלוכה בהר הזיתים היתה נערכת בהושענא־רבה, בשבע הקפות, בלוית מזמורים. הכהנים היו צועדים בראש לבושים משי ואחריהם המוני ישראל. כנראה נמצאו יהודים רבים שהתאמרו להיות כהנים ולזכות בכבוד הגדול…

רב האיי (היי) גאון, בקירוב במאה העשירית לספירה הכללית, היה משתתף בתהלוכה זו. הוא מספר בלעג על אותם הכהנים המזויפים המשתתפים בתהלוכה.

פעם הלך רב האיי גאון בצדה של התהלוכה ופרץ בשחוק. באו ושאלוהו:

'למה היית הולך לבד כשהייתם מקיפים את הר הזיתים בסוכות?…

אמר: אליהו היה הולך עמי… ומדבר עמי!

ושאלתי לו: מתי יבוא משיח? –

ואמר לי: כשיקיפו הר הזיתים עם כהנים, ראה כל הכהנים שאתה רואה מלובשים מעילים והולכים בגיאות. אין שום מזרע אהרן. רק אחד שהוא הולך אחר כולם… בבגדים רעים ואינו חפץ בכבוד… והוא חיגר ברגלו אחת ומצד חסר לו עין. אמר (אליהו): זהו כהן אמת, מזרע אהרן.

אמר רב האיי: חיי! מזה שחקתי שבכולם לא היה כהן אלא אותו בעל מום!'

יא. הר המשחה – הר המשחית    🔗

‘ואיזהו משיח? – המשוח בשמן המשחה’.

במזרחה של ירושלים מתרומם הר הזיתים שנקרא כן על שם כרמי הזיתים שגדלו על מורדותיו. הזיתים נשמדו. ורק עצים בודדים עתיקי ימים נשארו בחצר של המנזר גת שמנא. ‘גת שמנא’ – על שום שכאן היתה גת חצובה בסלע ובה עצרו שמן מהזיתים.

השלוחה הדרומית של הר הזיתים נקראה בשם הר המשחה, כי עליה הכינו שמן המשחה, שמן זית משובח מאד שבו משחו מלכים וכהנים גדולים. הר המשחה בולט יפה על בני ירושלים מתקופת המקרא: עיר־דוד והעופל.

וכיון שבתקופה מסוימת הוקמו על הר המשחה במות לאלילים של בני עמים נכרים ששכנו בגבולות הארץ ופה נערך פולחנם המשחית שהיה תועבה לרבים מבני יהודה, לפיכך שינו, כנראה, במזיד את השם היפה ‘משחה’ לצורה ‘משחית’. הנביא ירמיהו קורא אל ההר הזה ואומר: ‘הנני אליך הר המשחית, נאום ה’, המשחית את כל הארץ, ונטיתי את ידי עליך, וגלגלתיך מכל הסלעים, ונתתיך להר שרפה: ולא יקחו ממך אבן לפנה ואבן למוסדות, כי שממות עולם תהיה'.

יאשיהו מלך יהודה שם קץ לפולחן האלילים במקום הזה; כמו שמסופר בספר מלכים: ‘ואת הבמות אשר על פני ירושלים אשר מימין להר המשחית אשר בנה שלמה מלך ישראל לעשתורת שקוץ צידונים ולכמוש שקוץ מואב ומלכום תועבת בני עמן, טמא המלך. ושבר את המצבות ויכרות את האשרים (האילנות הקדושים)’…

יב. הר המשחה בימי המבול    🔗

האגדה מספרת שמימי המבול בימי נח הצדיק לא כיסו את הר המשחה. ממנו הביאה היונה את עלה הזית אל התיבה.

התורה מספרת: ‘ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה־זית טרף בפיה’.

– 'מהיכן הביאתו? – מהר המשחה הביאתו, דלא טפת ארעא דישראל במבול (שלא נשטפה ארץ־ישראל במבול)…

רבי ביריי אמר: נפתחו לה (ליונה) שערי גן עדן והביאתו'…

האגדה מסבירה מדוע בחרה היונה דווקא בעלה זית, שטעמו מר מאד? – ‘אמרה יונה לפני הקדוש־ברוך־הוא: רבונו של עולם! יהיו מזונותי: מרורים כזית ומסורים בידיך – ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם’.

היונה ועלה הזית

ציור המשובץ ברצפת בית־הכנסת של גרש, בעבר הירדן מזרחה מהמאה השניה לסה"נ. מתחת ליונה כתוב ביוונית השם: יפת שמאלה: שם – CHU

יג. המשואות על הר המשחה    🔗

‘במערבא (בא"י) מברכים: ברוך מחדש חדשים’

אחרי שקבעו החכמים בירושלים את ראשית החודש החדש, היו עולים שליחיהם אל מרומי הר הזיתים, הר המשחה, ומדליקים על פיסגתה הרמה משואה ראשונה וממנה אל ראשי הרים אחרים.

רבותינו מספרים: 'כיצד היו משיאין משואות? –

מביאין כלונסאות של ארז ארוכים וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן. וכורך במשיחה. ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור. ומוליך ומביא ומעלה ומוריד – עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי.

ומאין היו משיאין משואות? –

מהר המשחה – לסרטבה,

ומסרטבה – לגרופינא,

ומגרופינא – לחוורן,

ומחוורן – לבית־בלתין,

ומבית־בלתין לא זזו משם, אלא מוליך ומביא, ומעלה מוריד – עד שהוא רואה כל הגולה (ארץ בבל) לפניו כמדורת האש'.

משואה ראשונה היתה בהר המשחה, הוא הר הזיתים, פיסגתה מתרוממת כ־830 מ' מעל פני הים. סרטבה נמצאת מזרחה כ־50 ק"מ בגבול עמק הירדן ובולטת יפה על סביבתה. גרופינא הוא כנראה אחת הפסגות בגלעד הצפוני בעבר־הירדן. החורן הוא האזור הנקרא הר הדרוזים, ובו פיסגה רמה 1802 מ' מעל פני הים.

בית־בלתין נמצאה על הדרך אל ארץ בבל. רבי הונה מספר: ‘כאשר עלינו לכאן (לארץ־ישראל), עלינו לראש בית־בלתין, וראינו דקלים של בבל כמו שיחים’.

יד. ארז וקנמון בהרי ירושלים    🔗

‘כיבד האלהים אילני ארץ־ישראל, כשם שכיבד את התורה’.

רבותינו בימי־קדם מספרים על שני ארזים גדולים שצמחו על הר המשחה.

נבוכדנאצר מלך בבל, כשהחריב את בית־המקדש, עקר את הארזים ושתלם בארצו, וכשמת היו הארזים שמחים עליו 'כמו שנאמר בדברי ישעיהו הנביא: ‘גם ברושים שמחו לך, ארזי הלבנון’.

מסופר שגם עצי קינמון היו צומחים בירושלים בימי קדם. רבותינו מספרים: ‘קנמון מאכל עזים היה והיו ישראל מגדלין אותו’. 'עצי ירושלים של קינמון היו. ובשעה שהיו מסיקין מהן, ריחן נודף בכל ארץ־ישראל.

וכשחרבה ירושלים, נגנזו, ולא נשתייר אלא כשעורה. ונשתמרו בגנזי צימצמאי המלכה'. (329)

טו. ירמיהו הנביא במרומי הר הצופים    🔗

'יקרא שמך ירמיה, שבימיך יקים

הקב"ה אויב שירים ידו על ירושלים'⁶⁴

ענתות מולדת ירמיהו היתה במקום הכפר הערבי ענתה, מזרחה מהר הצופים וירושלים הקדומה. מצד בית־החולים ‘הדסה’ נמשכת הדרך מענתות ועולה אל מרומי הר הצופים ויורדת אל ירושלים הנשקפת יפה ממנו.

לאורך הדרך הזאת היה נודד ירמיהו הנביא ממולדתו ענתות אל ירושלים הבירה. הוא בא אליה גם בימי מצוקתה הגדולה כאשר צרו עליה הבבלים.

האגדה מספרת: ‘באותה השעה, אמר המקום לירמיהו: קום לך לענתות… כיון שיצא ירמיהו מירושלים ירד המלאך מן השמים ונתן רגליו על חומות ירושלים ופרצן. קרא ואמר: יבואו השונאים ויכנסו לבית שאדונו אינו בתוכו ויבזו אותו ויחריבו, ויכנסו לכרם ויקצצו את גפניו שהשומר הניח והלך לו שלא תהיו משבחים ואומרים: אתם כבשתם אותה, קריה כבושה כבשתם, עם הרוג הרגתם’… אגדה מספרת: 'ירמיהו הנביא יצא מענתות לבוא לירושלים. נטל עיניו וראה עשן בית־המקדש עולה. אמר בלבו: שמא חזרו ישראל בתשובה להקריב קרבנות, שהרי עשן הקטורת עולה!

בא ועמד לו על החומה וראה בית־המקדש עשוי לו גדירות גדירות של אבנים וחומת ירושלים מסותרת (הרוסה). התחיל צווח ואומר: פתיתני ה' ואפת חזקתני ותוכל, הייתי לשחוק כל היום'…

אחרי חורבנה של ירושלים סיפר ירמיהו הנביא: ‘כשהייתי עולה לירושלים נטלתי עיני וראיתי אשה אחת יושב בראש ההר, לבושיה שחורים ושערה סתור (פרוע), צועקת ומבקשת: מי ינחמני?… ענתה ואמרה לי: אני אמך ציון!…’

טז. ממרומי הר הצופים אל הר המוריה    🔗

מסופר על רבי עקיבא, כשהיה עולה עם חבריו החכמים רבן גמליאל, רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה אל ירושלים, בקירוב כשמונים שנה אחרי חורבנה ע"י הרומאים: 'הגיעו להר הצופים וקרעו בגדיהם. הגיעו להר־הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי־הקדשים.

התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק.

אמרו לו: עקיבא! לעולם אתה מתמיה, שאתה מצחק ואנו בוכים!

אמר להם: ואתם למה בוכים?

אמרו לו: ולמה לא נבכה על מקום שכתוב בו (בתורה): ‘והזר הקרב יומת’ והרי שועל יצא מתוכו…

אמר להם: אף אני לכך צחקתי… מה אמר (הנביא) זכריה? – ‘עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים’… לסוף עתידים דברי זכריה להתקיים…

אמרו לו: ‘עקיבא, עקיבא! נחמתנו!’

יז. הרואה את ירושלים מהר הצופים    🔗

ממרומי הר הצופים מתגלה מראה נהדר על פני ירושלים ועל הר המוריה שעליו התנוסס לתפארת בית־המקדש הראשון והשני.

עולי־רגל בבואם אל ירושלים בצדה הצפוני־מזרחי ובראותם ממרומי הר הצופים את ירושלים בחורבנה, היו קורעים בגדיהם וקוראים את דברי הנביא ישעיהו: ‘ערי קדשך היו מדבר, ציון מדבר היתה, ירושלים – שממה, בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה’.

חכמי ישראל ציוו: ‘הרואה את ירושלים מן הצופים – חייב לקרוע!’

וכל הקורע בבגדו, צריך להשאיר לזכרון את הקרע הזה, ואסור לו לחבר את קצותיו ולאחות אותו יחד. לפי דברי הקדמונים:

‘עשרה קרעים אסורים באיחוי… ועל ירושלים ועל בית־המקדש’⁶⁵.

 

28. בהרי ירושלים הסמוכים    🔗

א. בנות ירושלים בכרמים בימי קדם    🔗

‘תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים’

בסביבות ירושלים השתרעו בהרים ובבקעות כרמי גפן למכביר. בסביבתה היתה העיירה בית־הכרם, שהיתה בקרבתה של בית־הכרם בימינו. בצפונה של ירושלים היתה העיירה גפנה או גפנית, שנקראה על שום גפני הכרם. במערבה היתה בימי־הביניים קרית־ענבים, בקרבתה של קרית־ענבים של ימינו.

מנהג היה רווח בישראל בימי קדם: פעמים בשנה היו בנות ירושלים יוצאות לבושות לבן ומחוללות בכרמים.

הקדמונים מספרים: 'לא היו ימים טובים לישראל, כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. ובנות ירושלים יוצאות וחולות (רוקדים) בכרמים… ומה היו אומרות? – בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך?

– אַל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה;

שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל'.

חכמי התלמוד מוסיפים: 'בת מלך שואלת מבת כהן גדול. בת כהן גדול – מבת סגן. ובת סגן – מבת משוח מלחמה (הכהן המכריז לפני היוצאים למלחמה את דברי התורה: ‘מי האיש הירא ורך הלבב’…) ובת משוח מלחמה – מבת כהן הדיוט… וכל ישראל שואלין זה מזה… מי שאין לו אשה נפנה לשם.

ותנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות? – תנו עיניכם ביופי, שאין האשה אלא ליופי.

מיחוסות שבהן מה היו אומרות? – תנו עיניכם במשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים.

בינוניות שבהן אומרות: קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרנו בזהובים'.

מדוע בחרו דוקא בחמשה־עשר באב? – לפי המסורת, ביום זה כלו מתי המדבר, בשנת הארבעים במדבר סיני. ביום זה נתבטלו המשמרות שהיו בדרכים ומנעו את ישראל מעלות אל ירושלים.

ב. הדרכים אל ירושלים הקדושה    🔗

‘כמה נאות רגליהם של ישראל, בשעה שעולין לרגל’.

בימי קדם, כמו בימינו, עלו דרכים רבות אל ירושלים. בהם גם עברו עולי הרגל מכל כנפות הארץ אל עיר הבירה, להסתופף במקומותיה הקדושים.

ירושלים והדרכים העולות אליה ציור משנת 1615.

Le Pelerin veritable de la Terre Saincte, 1615.

בימי קדם היו ההרים החשופים מכוסים יערות והשבילים לירושלים עברו בתוכם בצל העצים הענפים. עם חורבן הארץ הושמדו היערות ודרכי ציון שעברו בהם היו אבלות, כדברי מגילת איכה: ‘דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד’…

האגדה מספרת: 'כנסת ישראל אומרת לפני הקדוש־ברוך־הוא: לשעבר הייתי עולה לירושלים והדרכים מתוקנים ואילנות מסוככים על ראשי, ועכשיו גלויה לשמש…

לשעבר הייתי עולה בצלו של הקדוש־ברוך־הוא, ועכשיו בצלן של מלכויות.

לשעבר הייתי עולה וסלי בכורים על ראשי, ובהשכמה היו אומרים: קומו ונעלה לציון… ועכשיו דמומה עולה ודמומה יורדת…

לשעבר הייתי עולה בשירות ובזמירות לפני הקדוש־ברוך־הוא, ועכשיו עולה בבכיה ויורדת בבכיה'.

‘אמרה כנסת לפני הקדוש־ברוך־הוא: כשעולים לרגלים לראות פניך, כשהיה בית־המקדש קיים… היינו באים אנו ובנינו בחיל גדול והאומות דוממות בפנינו ועכשיו אני דוממה לפניהם’.

על דברי ישעיה הנביא: ‘נשמו מסילות, שבת עובר אורח’ – אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש־ברוך־הוא: מסילות שהתקנתי לירושלים שלא היו עוברי דרכים פוסקים מהם, היאך היו לשממה!

דרכים שהיו ישראל עוברים ושבים בהם בחגים היאך שבתו…

מאסת ירושלים וציון לאחר שבחרת בהם'.

ג. דרכי ציון אבלות…    🔗

בימי קדם עלו אל ירושלים דרכים רבות מכל חלקי הארץ. לקראת החגים נהרו בדרכים אלפי עולי־רגל אל עיר הבירה והמקדש, להסתופף במקומותיה הקדושים, ולמלא את מצוות ‘הראיה’ לפני הקדוש־ברוך־הוא.

העולים הביאו עמהם מפרי עמלם: ביכורי שדותיהם וכרמיהם, תרומה למשרתים לפני אדון הצבאות בעיר האלוהים. עלית־הרגל היתה מרהיבת עינים, וגם המשורר מביע זאת במזמורו:

'אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי

כי אעבור בסך אדדם עד בית אלהים

בקול רנה ותודה המון חוגג…

עלי נפשי תשתוחח, על כן אזכרך

מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער'…

רבותינו אמרו: ‘כמה נאות רגליהם של ישראל, בשעה שעולין לרגל’.

ד. גדודיות עולות אל ירושלים    🔗

אבותינו קראו לחבורות העולים – ‘גדודיות’. הופעתן בדרכים סימלו את השלווה והרווחה, וחסרונן – השממה והחורבן בישראל. על דברי התורה: ‘והשימותי את מקדשכם’, אומר רש"י: ‘מן הגדודיות – שיירות של ישראל שהיו מתקדשות ונועדות לבוא לשם (אל בית־המקדש)’. הוא מונה שבע הפורעניות שבאו על ישראל אחרי חורבן ירושלים: ‘שממון מקדש מן הגדודיות’.

בצדי הדרכים בארץ גדלים צמחים קוצנים בשם: היגים (בארמית: היגין או היגי). אבותינו נהגו לנקוף, לעקור, אותם ולהקל בזה על התנועה בדרכים. לאותם שעסקו במלאכה זו קראו ‘מנקפי היגין’ או מנקפי ‘היגי’.

האגדה אומרת למצוא רמז ל’היגים' במלה ‘חגים’ בדברי ישעיהו הנביא על אחרית ירושלים: ‘הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד, ספו שנה על שנה, חגים ינקפו’. תושביה מוסיפים שנה על שנה והחגים נוקפים עוברים.

האגדה מבארת: ‘חגים ינקפו’ – צמחי היגים נעקרים מצדי הדרכים. אולם בחורבנה של ירושלים וביטול עולי־הרגל אליה, ההיגים התפשטו עליהם, מסבת חוסר הולכים בהם: ‘שנה עלתה שנה נקפא, ולא היו עולין לפעמי רגלים והיו הדרכים מעלין היגים (וקוצים)’.

ההיגים הם כנראה השיחים הנמוכים המצוים בצדי דרכים ובשדות. שורשיהם חזקים ומעמיקים, קשה לנקפם ונחשבים מזיקים לגידולי תבואה ומטעים. נקראים בערבית בשם דומה – האג' (ר' ציור).

צמח ההיגה (רבים: היגים).

השם המדעי: Alhagi Maurorum

מימין: ענף עלים ופרחים. משמאל: ענף ושני פירות.

ה. מאין האבנים בדרכים אל ירושלים?    🔗

בחוצות ירושלים ובצדי הדרכים המובילות אליה, מפוזרות ומושלכות אבנים רבות מאד. מאין כל האבנים הללו? – מי השליכן בצדי הדרכים?

מספרים, שכל יהודי בגולה בזכרו את ירושלים בחורבנה, כאילו אבן כבדה היתה מעיקה על לבו הדואב. ואם זכה לעלות אליה, היה נוטל את האבן מעל לבו, ומניחה בצד הדרך לעדות נאמנה שהנה רווח לו למראה עירו הקדושה.

ותפילה אחת היתה בפיו: לראות את ירושלים עירו בבנינה ובפריחתה.

ו. הרי יהודה וישראל באחרית הימים    🔗

'והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות

תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים'

בימי קדם השתרעו על ההרים יערות רבים ובקרבת הישובים כרמי גפן, תאנה וזית למכביר. המלחמות בארץ החריבו גם את היערות והכרמים הללו. נביאי ישראל לא רק מנחמים את העם שהלך לגולה אלא גם את הרי ישראל השוממים. הנביא יחזקאל קורא: ‘הרי ישראל! שמעו דבר אדוני ה’. כה אמר אדוני להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות ולחרבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג לשארית הגוים אשר מסביב…

ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא. כי הנני אליכם ופניתי אליכם ונעבדתם ונזרעתם. והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל כלה, ונושבו הערים והחרבות תבנינה. והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו והושבתי אתכם כקדמותיכם והיטבתי מראשותיכם'…

האגדה מספרת: 'בשעה שהקדוש־ברוך־הוא גואל ישראל, קודם שלושה ימים שיבוא המשיח, בא אליהו הנביא ועומד על הרי ישראל ובוכה, מספיד עליהם ואומר: הרי ארץ־ישראל! עד מתי אתם עומדים בחורב, ציה ושממה! –

וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו.

ואחר־כך אומר: בא שלום לעולם'!

 

29. ישובים בסביבות ירושלים    🔗

א. השם מוצא – על שום מה?    🔗

במערבה של ירושלים, על אם הדרך אל השפלה, שוכנת המושבה מוצא. נמצאת בסביבת העיר מוצא או המוצא, בגבול נחלת שבט בנימין, בימי קדם. נקראה על המעין, מוצא בעברית, הנובע בסביבתה. רבותינו מספרים: ‘מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, בערב הושענא־רבה (סוכות) היו יורדים לשם ומלקטים מורביות (ענפים) של ערבה, ובאין וזוקפין אותם בצדי המזבח’.

בצדה של מוצא הקימו הרומאים מושבה, קולוניה, של חיילים ששוחררו מעבודת הצבא. חכמים אומרים: ‘מהו מוצא… קולונייא היא שמה’. כיון שישבו כאן חיילים, היו פטורים מתשלום מסים לאוצר הממשלה. לפי דברי החכמים: ‘למה קורא אותו (מקום) מוצא? – מפני שהוא מוצא ממס המלך – קרא אותו מוצא’.

ב. מי בנה את קולוניה?    🔗

אחד מרבותינו מספר: ‘מעשה באדם אחד שהיה מתחרט בעצמו שלא קרא ולא שנה. פעם אחת הייתי אני והוא בבית־הכנסת, כיון שהגיע שליח צבור לקדושת השם, הגביה אותו בן אדם את קולו וענה אחריו בקול רם קדושת השם ואמר: קדוש, קדוש, קדוש, ה’ צבאות שמו!

ואמרתי לו: בני, מה ראית שהגבהת את קולך עד מאד: – ואמר לי: לא די שלא קריתי ולא שניתי, אלא עכשיו שניתן לי רשות אגביה קולי – ותנוח עלי נפשי.

אמרו: לא יצאה אותה שנה ולא שניה ולא שלישית עד שעלה אותו האיש מבבל לארץ־ישראל. עמדו ועשאוהו ממונה של קיסר, ומינוהו על כל בירניות (מבצרים) שבארץ־ישראל. ונתנו לו מקום ובנה לו עיר וישב בה כל ימי חייו, והניח לבניו ולבני בניו ממון הרבה עד סוף כל הדורות'.

לפי גירסה אחרת של המעשה הנזכר, נתנו לאותו אדם ‘מקום ובנה עיר וישב בה וקראו לה קלוניא’. יתכן שזו קולוניה הנזכרת. מפרש אחד סבור כי השם קולוניא בא מן המלה קול, על שום מנהגו של אותו יהודי שהיה מגביה את קולו בעת התפילה כפי שמסופר…

ג. נחל מוצא – מקום הקרב בין דוד וגלית    🔗

בצדה של מוצא, במערבה של ירושלים, עובר נחל בין ההרים – נחל שורק. בו זורמים מים רק בימות הגשמים. הכביש מירושלים אל תל־אביב חוצה את הנחל הזה, על גשר אבן, בין מוצא תחתית ומוצא עילית באפיק הנחל זרועות הרבה אבנים לבנות וחלקות.

עולי־הרגל בסוף ימי־הביניים קראו לנחל בקרבת מוצא בשם: עמק האלה. הם האמינו שהנחל הזה הוא עמק האלה, שבו היה הקרב בין דוד הרועה וגלית הפלשתי. עולי־הרגל נהגו ליטול להם אבנים לזכרון מאפיק הנחל הזה. הנוסע היהודי רבי משולם מוולטרה באיטליה, שביקר בארץ בשנת רמ"א (1481), מספר על סיורו מירושלים אל רמה שבה נמצא קבר שמואל הנביא והוא חצה את הנחל היורד על פני מוצא. רבי משולם מספר: ‘תרד בעמק אחד אשר יש לשם גשר אבנים גדול. אשר במקום ההוא הרג דוד את הפלשתי’. עולה־רגל נוצרי, שביקר בארץ בשנת 1586, השאיר תמונה מסביבות מוצא – שדה הקרב בין דוד וגלית⁶⁶. (ציור)

עמק האֵלה – Vallis Therebinti של ימי־הבינים, מוצא וסביבתה

מובא בספרו של זואלרט, שנדפס בשנת 1587.

העמק במערבה של ירושלים, ועל מורדו נמצאים בימינו הישובים מוצא ומבשרת־ירושלים. בעמק האלה היה הקרב בין דוד הרועה וגלית הפלשתי. במעלה העמק מצויר הכפר קולוניה – Calonia, כפר ערבי שהיה בגבול מבשרת־ירושלים של ימינו. למטה ממנו כתוב בלטינית: Hic occisus ficit Goliad.

ד. מה הובא מבית־הכרם למקדש?    🔗

‘ואם מזבח אבנים תעשו לו לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה’

בסביבות עין־כרם, בית־הכרם בימי קדם, היו מחצבות רבות. מהן הובאו גם אבנים למזבח בבית־המקדש. אבותינו מספרים: 'אבני המזבח מבקעת בית־הכרם… ומביאים משם אבנים שלמות, שלא הונף עליהן ברזל. שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכל דבר.

הברזל נברא לקצר ימיו של אדם. והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם. אינו בדין שיונף המקצר על המאריך'.

ה. האבן הקדושה בכנסיה בעין־כרם    🔗

בכפר עין־כרם נמצאת כניסה נוצרית בשם ‘הביקור’, לזכר ביקורה של מרים אם ישו במקום הזה, אצל זכריה ואלישבע הורי יוחנן המטביל.

בכניסה זו מוצגת אבן גדולה השמורה בקדושה רבה. האגדה מספרת, שבאבן זו נבלע יוחנן המטביל בהיותו ילד, בשעה שהרומאים אמרו לחטפו ולהרגו. בצאתם מהכפר פלטה האבן את הילד מקרבה שלם ובריא.

[ציור של האבן בכנסית עין־כרם ראה בתוספות שבסוף הספר]

ו. גדולתה של ביתר הקדומה    🔗

‘בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ… ונלכדה ביתר’

בקרבת ירושלים, שוכן הכפר הערבי ביתיר, בצד מסילת־הברזל היורדת אל לוד ואל יפו. פה מקומה של העיר ביתר או ביתתר, שהתפרסמה במרד בר־כוכבא נגד הרומאים. בקרבת הכפר ביתיר, במרומי גבעה הנשקפת על סביבתה, חורבות הנקראות בערבית: חרבּת אליהוּד – חורבות היהודים. פה מקומה של מצודת ביתר שבה התבצר בר־כוכבא ואנשיו במרדם נגד הרומאים.

ביתר היתה בימי קדם עיר גדולה ובה גם בתי־ספר רבים והמוני ילדים לומדים תורה. כל תלמיד היה מחזיק בידו חוטר, מקל דק, ובעזרתו היה קורא בספר. כן למדו הם לכתוב בעטים, מכתובים אשר בידיהם.

‘רבן שמעון בן גמליאל אומר: חמש מאות בתי סופרים (ספר), היו בביתר. והקטן שבהן אין פחות מחמש מאות תינוקות, והיו אומרין: אם באו השונאים עלינו, במכתובים הללו אנו יוצאין עליהן ומנקרים את עיניהם. וכיון שגרמו עוונות היו כורכים כל אחד ואחד בספרו ושורפין אותו. ומכולם לא נשתייר אלא אני’…

‘ארבע מאות בתי־כנסיות היו בכרך ביתר. ובכל אחת ואחת היו בה ארבע מאות מלמדי תינוקות, וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית־רבן. וכשהיה אויב נכנס לשם, היו דוקרין אותו בחוטריהן. וכשגבר אויב ולכדום כרכום בספריהם והציתום באש’…

'אמרו: שלוש מאות מוחי תינוקות מצאו על אבן אחת. ומצאו שלש קופות (סלים) של קצוצי תפילין של תשע תשע סאין.

ויש אומרים: תשע (קופות) של שלש, שלש סאין'.

‘אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר… אמר רבי אסי: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת. עולא אמר: תשעה קבין’.

ז. מה גרם לחורבנה של ביתר?    🔗

לפי האגדה, יצול של מרכבה (בארמית: שקא דריספק), גרם לחורבנה של ביתר היהודית.

בביתר היו נוהגים כשנולד תינוק לנטוע ארז, ותינוקת –תורניתא. כאשר נשא בחור אשה, היו קוצצים את האילנות שגדלו אתם יחד ומכינים מהם את חופת הנשואים. ואם חלילה נגדע איזה אילן, היה סימן רע לאותו האדם אשר על שמו ניטע האילן הזה.

פעם עברה על פני ביתר בת הקיסר ונשבר היצול במרכבתה, הלכו עבדיה וקצצו ארז מחורשת ביתר, והתקינו ממנו יצול למרכבה. כאשר נודע הדבר לתושבי ביתר, נעלבו מאד התנפלו על בת הקיסר ומלויה. הלכו אלו אל הקיסר ואמרו: ‘מרדו בך היהודים’!

עלה צבא הקיסר על ביתר ונלחם עליה.

ח. בר־כוכבא וחיילותיו בביתר    🔗

בר־כוכבא וחיילותיו התבצרו במצודתה של ביתר. בר־כוכבא נקרא גם בר כוזיבא, על שם עירו כוזיבא ששכנה בהרי יהודה, בדרום. בימינו חורבה בשם הערבי ‘כואזיבּה’, בקרבת הכביש מירושלים אל חברון.

רבי עקיבא שבא לעזרתו של בר־כוכבא הכיר בו את משיח ישראל. הוא דרש עליו את דברי התורה: ‘דרך כוכב מיעקב’ – דרך כוזיבא מיעקב'.

אחרי כשלונו אמרו שנקרא כוזיבא, כי הכזיב את תקוות ישראל: ‘אל תקרא כוכב אלא כוזב’.

כאשר באו אנשים להצטרף אל צבאות בר־כוכבא, היו קוטעים את אצבעם בכף ידם, להראות בזה את אומץ לבם ואת גבורתם.

'שאלו חכמים (לבר כוכבא): עד מתי אתה עושה ישראל בעלי־מומין? – אמר להם: והיאך יבדקו? –

אמרו לו: כל מי שאינו עוקר ארז מלבנון, אל יכתב באסטרטיא (בחיילות) שלך. והיו לו מאתים אלף מכאן (מקוטעי אצבע) ומאתים אלף (עוקרי ארזים) מכאן.

ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים:

לא תסעוד! ולא תסכיף! (אל תעזור! ואל תפריע!)

ומה היה עושה בן כוזיבא? – היה מקבל אבני בליסטרא (קלע) באחד מארכובותיו וזורקן (אל אנשי האויב) והורג מהן כמה נפשות'…

גירסה אחרת מספרת:

‘והיה שם בן כוזיבא גבור חיל מאד. אמרו עליו: כל מי שרוצה להכנס בחבורתו – יתן אצבעו באש, עד שתטוף ג’ טיפים של דם בתוך האש.

אמרו לו לבן כוזיבא: עד מתי אתה מרבה מומין בישראל! –

חזר ואמר: כל שהוא רוכב על סוס ורץ, ותלש ארז ממקומו – יכנס בחבורתו של בן כוזיבא.

ונמצא עמו ו' (ששת) אלפים – מטיפי דם מאצבע, וששת אלפים – תולשי ארזים מארץ.

והיה עולה בן כוזיבא על החומה. וכיון ארכובתו וחוזרת אל החיל והורג בהם'⁶⁷.

ציור דמיוני של ביתר ומצור הרומאים עליה.

ציור משנת 1743

למעלה כתוב ביידיש: כיצד הרומאים התגברו על העיר ביתר והרגו רבים מהיהודים.

הציור מתוך ‘יוסיפון’ ביידיש, דפוס אמשטרדם

ט. לגיונות הרומאים צרים על ביתר    🔗

‘והידים ידי עשו’ – זה אדריינוס קיסר'.

אדריינוס קיסר רומא עלה עם חיילותיו על ביתר ואחרי מלחמה ממושכת התגבר על בר־כוכבא וחיילותיו והחריב את העיר ואת מצודתה.

‘קול אדריינוס קיסר הורג בביתר שמונים אלף ריבוא… שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפין את ביתר. וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות’…

‘שמונים (אלף) קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר, בשעה שלכדוה, והרגו בה אנשים ונשים וטף, עד שהלך דמן ונפל לים הגדול… שני נחלים יש בבקעת־ידים, אחד מושך אילך ואחד מושך אילך, ושיערו חכמים שני חלקים מים ואחד דם’.

בקעת־ידים הנזכרת, היא כנראה, חלק מהבקעה המשתרעת לרגלי הר ביתר, בה עוברת בימינו מסילת־הברזל ירושלים–לוד. אל בקעה זו יורדים, מצדי הר ביתר, שני נחלים, המתחברים אליה כמו שתי ידים, ולפיכך כנראה נקראה כך. אחרי חורבנה של ביתר ירדו בשני הנחלים הללו זרמי דם אל בקעת ידים, למטה. לפי השערת חכמי ישראל היו בהם שני חלקים מים וחלק אחד דם הרוגי ביתר. והדם היה זורם דרך הבקעה הנמשכת ומתפתלת בהרים ויורדת אל ים התיכון.

‘והיו הורגין בהם (באנשי ביתר) והולכין עד ששקע הסוס בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל סלעים משאוי (משא) ארבעים סאה עד שהלך הדם בים ארבעה מיל’…

י. התפילה לזכר גבורי ביתר    🔗

האגדה מספרת, שאויבי ישראל אספו את גופות הרוגי ביתר ואת דמם וזבלו בהם את שדותיהם וכרמיהם.

‘שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל’…

'כרם גדול היה לאדריינוס הרשע, שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמין טבריא לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר, מלא קומה ופישוט ידים ולא גזר עליהם שיקברו. עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו.

אמר רבי הונא: משניתנו הרוגי ביתר לקבורה, נקבעה (התפילה) ‘הטוב והמיטיב’. הטוב – שלא נסרחו, והמטיב – שניתנו לקבורה'.

‘הטוב והמיטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר… ‘הטוב’ – שלא הסריחו, ו’המיטיב’ – שנתנו לקבורה'.

תפילת ‘הטוב והמיטיב’ מובאת בברכת מזון: ‘אבינו מלכנו… רוענו רועה ישראל, המלך הטוב והמיטיב’.

יא. ביתר והכפר קובי שכנה    🔗

בקרבת הכפר ביתר ומצודת בר־כוכבא, נמצא כפר ערבי בשם קבּוּ. שוכן במרומי הר רם. פה מקומה של קובי הקדומה. בתקופה קדומה עברה דרך מירושלים אל ביתר, עלתה אל קובי ונמשכה אל ארץ הפלשתים, והובילה גם אל העיר גת, מולדת גלית הפלשתי. בדרך זו ניסו הפלשתים פעמים אחדות לעלות אל ירושלים ולהלחם בישראל.

האגדה מספרת, שדוד ברח מפני הפלשתים לאורך הדרך הזאת. סיפור המעשה בנוי על מדרש השמות קובי וביתר.

דוד בהיותו רועה רדף אחרי צבי, בא אל ארץ פלשתים והם תפשוהו. ראה אותו ישבי־בנוב, אחיו של גלית הפלשתי, אמר: הנה זה שהרג את אחי!

תפשו הפלשתים את דוד, קשרוהו והטילוהו תחת מכבש לעצירת שמן זית.

קרה נס, ואבני המכבש התרככו ודוד לא נמעך ביניהן. ראתה יונה את דוד בצרתו, עפה ובאה אל אבישי בן צרויה וסיפרה לו על צרת דוד. מיד חש לעזרתו בקפיצת הדרך והוציאו מבין אבני המכבש – ושניהם נמלטו אל ארץ יהודה. ראה ישבי־בנוב את דוד ואת אבישי, וקרא: עתה הם שנים ויהרגוני…

התחיל ישבי־בנוב לרדוף אחריהם. כאשר הגיע דוד ואבישי אל הכפר קובי, אמרו (לפי צלצול השם קובי), בארמית: ‘קום ביה’ – נקום בו… נקום כנגד ישבי־בנוב ונהרגהו!

כאשר הגיעו אל ביתר אמרו אל עצמם (לפי צלצול השם ביתר): הנוכל בשנים, בארמית: בתרי גורים להרוג אריה? –

קמו שניהם יחד דוד ואבישי על ישבי־בנוב והרגוהו.

וזה מה שמסופר בספר שמואל על דוד: ‘ויעזר לו אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וימיתהו’…

יב. ירמיהו הנביא בכפר אַבּו־ע’וש    🔗

הכפר אַבּוּ־ע’וש שוכן על אם הדרך מירושלים מערבה אל מישור החוף. מיושב בימינו ערבים, ונקרא כשם משפחה השוכנת בו והשפעתה היתה גדולה בדורות קודמים. בימי־הביניים היה הכפר נקרא בשם הערבי: קרית אלענבּ – קרית־ענבים. מכאן שם הקבוצה הסמוכה אליו.

בימי הביניים היתה רווחת האגדה, שהכפר אַבּוּ־ע’וש שוכן במקומה של ענתות – מולדת ירמיהו הנביא. רבים מעולי־הרגל הנוצרים מזכירים זאת, והם קוראים לכפר ‘ירמיהו הנביא’, או ‘הקדוש ירמיהו הנקרא ענתות’.

עולה־רגל איטלקי בשם סוריאנו מספר, בשנת 1500 בקירוב, על סיורו בכפר ענתות זה: ‘ועכשיו נקרא עין א־תות ובו כנסיה שבמקומה נולד ירמיהו הנביא’. כנסיה זו קיימת עד ימינו והיא גם מצויירת בתמונה של הכפר מהדורות הקודמים (ר' ציור).

בתוך הכנסיה של אַבּוּ־ע’וש, במרתפה למטה, נובע מעין קטן וזהו עין א־תות הנזכר. נקרא על עצי התות המצויים בסביבה.

השם עין א־תות אינו ידוע בימינו. כנראה בהשפעת השם הזה, המזכיר בצילצולו את ענתות, נולדה האגדה שכאן מקום לידתו של ירמיהו הנביא…

עולה־רגל אנגלי, ויליאם וילסון, שעלה אל ירושלים בשנת 1819, קורא למעבר ההררי שדרכו עולה הדרך מהשפלה אל הרי ירושלים ואל הכפר אַבּוּ־ע’וש בשם בקעת ירמיהו – The Valley of Jeremiah.

כידוע שוכן הכפר אַבּוּ־ע’וש בתחומה של העיר קרית־יערים המפורסמת במקרא, במערבה של ירושלים, וענתות מולדת ירמיהו נמצאת הרחק ממנה במקום הכפר הערבי ענתה, במזרחה של ירושלים.

יג. אלעוזיר הקדוש בכפר אַבּוּ־ע’וש    🔗

בקוראן מסופר: ‘איש אשר עבר על פני קריה שוממה על אשיותיה. ויאמר: איכה יחיה אלוהים את זאת אחרי מותי! וימיתהו אלוהים מאת שנה. אחר הקימו לתחיה. ויאמר (אלוהים אליו): כמה התמהמהת? – ויאמר: התמהמהתי יום או מקצת היום. ויאמר: לא, כי התמהמהת מאת שנה, והבט אל מאכליך ואל משתיך לא שונו. והבט אל חמורך, ולמען שיתך אות לבני אדם (עשינו זאת). והבט אל העצמות איכה נקים אותן אחר נלבישן בשר. ויהי כאשר הראה לדעת, ויאמר: ידעתי כי אלוהים כל יוכל’.

המלה ‘קריה’ הנזכרת בקוראן, גרמה שיחסו את הסיפור הזה אל קרית־אלענבּ שנקראה בקיצור: קאלקריה – הקריה. כבר המוסלמי אלדמירי, במאה הארבע־עשרה מספר ‘שזוהי קרית אלענבּ הנמצאת כשתי פרסאות מירושלים’.

בכפר קרית־אלענבּ בשמו בימינו אַבּוּ־ע’וש, מסגד קטן לתושביו המוסלמים הנקרא על שם אלעוזיר. הערבים מאמינים שזהו אותו אלעוזיר הנזכר פעם אחת בקוראן: ‘היהודים אומרים עוזיר הוא בנו של האלוהים’… אלעוזיר הוא גם שמו הערבי של עזרא הסופר, בתולדות ישראל.

לפי הסברה בשם הערבי אלעוזיר, זכר לאותו אלעזר שהיה ממונה על ארון הברית, שהובא אל קרית־יערים שהיתה בתחום אַבּוּ־ע’וש בימינו. במקרא מסופר: ‘ויבואו אנשי קרית־יערים, ויעלו את ארון ה’, ויביאו אותו אל בית אבינדב בגבעה, ואת אלעזר בנו קדשו לשמור את ארון ה' '…

[תמונה של אבו־ע’וש ראה בתוספות שבסוף הספר]

 

30. סביבות בית־לחם – מולדת דוד המלך    🔗

א. היכן נח אליהו הנביא בדרכו    🔗

על אם הדרך מירושלים אל קבר־רחל ואל בית־לחם, בנוי מנזר הנשקף על סביבתו. בו מתגוררים נזירים יוונים אחדים. הם קוראים לו על שמו של אליהו הנביא. בערבית: מר אליאס. הגבעה הסמוכה נקראת אף היא על שמו – גבעת אליהו. בירכתי גבעה זו שוכנת רמת־רחל, בירכתי ירושלים העברית.

מסורת הנזירים מספרת, שמנזרם בנוי באותו המקום שעליו נח אליהו הנביא, בברחו מפני איזבל אשת אחאב מלך ישראל מבירתו שומרון בצפון, אל באר־שבע בדרום. בספר מלכים מסופר על אחאב שהרג את הנביאים בחרב: ‘ותשלח איזבל מלאך אל אליהו לאמר: כה יעשון אלהים וכה יוסיפון כי כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם: וירא ויקם אל נפשו ויבוא באר־שבע אשר ליהודה’…

מספרים: בבוא אליהו למקום שעליו בנוי המנזר בימינו, בו נח מעמל הדרך ושכב על סלע ונרדם. בעת שנתו התרכך הסלע תחתיו, כדי להקל על גופו העיף ולהנעים את מנוחתו. במנזר מראים סלע ועליו שקועה כעין דמות אדם. מספרים שהיא של אליהו הנביא, ורבים מעולי־הרגל מספרים זאת (ציור ג').

המנזר מר אליאס Monast. S. Heli תמונה משנת 1586 A – המנזר ובצדו הדרך בית־לחם – ירושלים B – הסלע שבו טבועה צורתו של אליהו הנביא. C – הכנסיה על שם חבקוק הנביא. D – באר המלכים הקוסמים, הקדושה לנוצרים.

ב. שדה האפונה המאובנת    🔗

בצד הדרך בין ירושלים לקבר רחל מתרוממת גבעה קטנה ועליה מנזר נוצרי. הגבעה נקראת בשם הערבי טנטור. כך קוראים הערבים לגבעה מחודדת נשקפת על פני סביבתה.

על גבעה זו מראים שדה ובו זרועות הרבה אבנים קטנות מעוגלות, דומות לאפונה. ולפיכך קוראים הערבים לשדה זה: ג’וּרן אלחומוס – גורן האפונה.

אגדה נוצרית מספרת, שפעם עבר ישו הנוצרי על פני השדה הזה ובו גדלה אפונה רעננה תאווה לעינים. ישו היה רעב וביקש מבעל השדה קצת אפונה להשקיט את רעבונו.

אמר לו בעל השדה בלעג: אין זו אפונה, אלא אבנים לפניך!

מיד הפכה האפונה לאבנים קטנות ומעוגלות…

עולי רגל נוצרים בימי־הביניים היו סרים אל השדה הזה לאסוף את האבנים למזכרת. הן שימשו קמיע יקר כנגד פגעי ‘עין הרע’ ומחלות ממאירות⁶⁸…

ג. שדה השושנים בדרך אל בית־לחם    🔗

בסביבתה של בית־לחם, בקרבת הדרך אל ירושלים, הראו לעולי־רגל בימי־הביניים שטח הנקרא: ‘שדה השושנים’, ברומית: Campus Floridus. האגדה סיפרה על בחורות חפות מכל פשע, שהובאו לשדה זה. בו הודלקה מדורה לשרפן. הן הושלכו לתוך האש, אולם היא כבתה, הבחורות ניצלו והזרדים העשנים כוסו שושנים יפות, מאז נקרא השדה: שדה השושנים.

שדה־השושנים בין ירושלים ובית־לחם

The voiage and Trauaile of Syz John Maunevile. Knight, 1832

כתב־יד בספרית המוזיאון הבריטי, לונדון. Cotton Manuscript, Titus c. XVI

ד. שדה חבקוק הנביא    🔗

בימי־הביניים הראו בסביבתה של בית־לחם, בקרבת קבר רחל אמנו, שדה שהיה נקרא על שם חבקוק הנביא. ומדוע נקרא כך?

האגדה מספרת באחד מימי הקציר בא חבקוק אל השדה להביא אוכל לפועלים שקצרו את תבואתו. הוא נתן להם את המזון והשאיר קצת לעצמו.

והנה יצאה בת קול ואמרה לו: לך והבא את שארית המזון הזה לדניאל עבדי הנמצא בארץ אשור בגוב האריות!

אמר חבקוק: אדוני, מי יובלני לשם, והלא הדרך היא כל־כך ארוכה?

ירד מלאך האלוהים מן השמים, תפסו לחבקוק בבלורית שער ראשו ונשאו כשהמזון בידיו, והביאו אל דניאל.

דניאל יחד עם חבקוק אכלו את המזון ושתו לרויה. אחרי שגמרו הופיע המלאך שוב, תפש את חבקוק והביאו אל השדה בטרם גמרו הקוצרים לאכול את ארוחתם…⁶⁹

המלאך מביא את חבקוק הנביא ומזון בידו, אל דניאל בגוב האריות.

T. Ehrenstien, Das Alte Testament Im Bild, 1923.

בספר יוסיפון מסופר: 'ויהי ביום ההוא, עת הורד דניאל אל גוב האריות, והנה חבקוק הנביא בארץ יהודה בא מחצירו לפנות הערב, עת בא השמש, ויכרה כרה לקוצרים. והוא נשא את ארוחתם בידו להגיש לפניהם לאכול.

והנה דבר הף אליו לאמר: לך והולכת את הארוחה הזאת אל דניאל עבדי בארץ כשדים אל בור האריות אשר הורד שמה!

ויאמר: אתה אלהי, מי יוליכני שמה בעת הזאת ורחוק ממני הדרך!

והנה מלאך נשאו בציצית ראשו והארוחה בידו. ויניחהו אל תוך הבור אל דניאל: ויאכל וישת עמו. ויוציאהו המלאך וישיבהו אל מקומו אשר נשאו משם'…

שרידי הבית על שם חבקוק הנביא ציור משנת 1681

בין ירושלים ובית־לחם.

ה. איפה נולד בנימין בן רחל אמנו?    🔗

בין ירושלים וקבר רחל אמנו, בקרבת הכביש אל בית־לחם, ישנה חורבה קדומה הנקראת בשם הערבי: קצר בנימין – מצודת בנימין.

האגדה הערבית מספרת שבמקום הזה ילדה רחל את בנימין, כמו שמסופר בתורה על יעקב ורחל אשתו: ‘ויסעו מבית־אל ויהי עוד כברת ארץ לבוא אפרתה ותלד רחל… ותקרא שמו בן־אוני, ואביו קרא לו בנימין’.

ואחרי שהתקדמו והתקרבו אל בית־לחם: ‘ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית־לחם’. בקרבתה נמצא קברה של רחל, עד היום הזה'.

ו. ביתו של יעקב אבינו    🔗

עולי־רגל נוצרים בימי־הביניים מספרים על בית שהיה בין ירושלים ובית־לחם בקרבת קבר רחל אמנו. הבית היה נקרא על שמו של יעקב אבינו. אחדים מהם קוראים לו מגדל יעקב.

סיפרו, שיעקב אבינו התגורר בבית הזה, בקרבת קבר רחל, אשתו הנכבדה והאהובה. (357)

שרידי המגדל על שם יעקב אבינו בין ירושלים ובית־לחם.

ציור משנת 1681

ז. איפה היתה רמה הקדומה?    🔗

על פני קבר רחל אמנו, אל מול בית־לחם, בנויה העיירה הנקראת בשם הערבי: בית־ג’לה. יש סוברים שפה מקומה של גילה הקדומה, שממנה בא אחיתופל הגילוני, יועצו המפורסם של דוד המלך. עולי־רגל נוצרים בימי הביניים קוראים לבית־ג’לה בשם רמה וסיפרו שאליה מיוחסים דברי ירמיהו הנביא: ‘קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה בניה’.

תושבי בית־ג’לה הם נוצרים ובין בתיהם מתנוססות כנסיותיהם הרבות.

תייר אנגלי בשם מונדרל, שעבר בארץ בשנת 1697, מספר על ביקורו בבית־ג’לה: ‘ולה תכונה מיוחדת. אין מוסלמי יכול לחיות בה יותר משנתים. בגלל האמונה הזאת, אם אמת או שקר בה, שומרים הנוצרים את הישוב הזה לעצמם, מבלי אשר יטרידום אחרים. אין מוסלמי רוצה להפקיר את חייו ולגור במקום הזה כדי לבחון את אמיתותה של אמונה זו’. תייר אנגלי אחר, פוּקוֹֹק, מספר זאת ומוסיף: שלושה־ארבעה מתושבי הכפר התאסלמו ונשארו לגור בכפר…

ח. שדה בועז ורות המואביה    🔗

באחד השדות של בית־לחם התרקמה האידיליה המפורסמת של רות המואביה, בימי שפוט השופטים בארץ. באותו שדה פגשה רות את בועז.

בימי־הביניים נהגו עולי־רגל רבים לבקר בשדה הזה שהיה נקרא אצלם על שם בועז או רות המואביה. עד היום מראים הערבים את השדה הזה, במזרחה של בית־לחם, ותיירים נוצרים רגילים לבקרו.

ט. בור דוד המלך בבית־לחם    🔗

במבוא אל בית־לחם, מצדה הצפוני, חצוב בור למי גשמים, הנקרא על שם דוד המלך, בערבית: בּיר דאוּד. המסורת העממית מספרת, שזהו אותו בור שממנו הובאו המים לדוד המלך בהלחמו בסביבה זו נגד הפלשתים, כמסופר במקרא: ‘ודוד אז במצודה ומצב פלשתים אז בית־לחם. ויתאוה דוד ויאמר: מי ישקני מים מבאר בית־לחם אשר בשער! ויבקעו שלושת הגבורים במחנה פלשתים, וישאבו מים מבאר בית־לחם אשר בשער וישאו ויביאו אל דוד. ולא אבה לשתותם, ויסך אותם לה’, ויאמר: חלילה לי ה' מעשותי זאת, הדם האנשים ההולכים בנפשותם'.

י. דוד הרועה במדבר יהודה    🔗

'מוטב ללון במדבריות של ארץ־ישראל

ולא ללון בפלטריות (ארמונות) של חו"ל'

דוד היה בן העיר בית־לחם השוכנת על גבול מדבר יהודה. בצעירותו היה רועה צאן ונודד במדבר הזה עם כבשיו ועזיו. בספר תהלים מובא: ‘מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. אלהים, אלי אתה! אשחרך, צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים’.

דוד היה רועה מצוין והיה יודע להאכיל את התיישים, העזים והגדיים במועדם: ‘מוציא הגדיים תחילה ומאכילם ראשי עשבים שהם רכים. ומוציא את התיישים אחריהם ומאכילם אמצעם של עשבים, ואחר כך מוציא את הזקנים ומאכילם עיקרם של עשבים. אמר הקדוש־ברוך־הוא: מי שהוא יודע לרעות הצאן, איש לפי כוחו, יבוא וירעה את צאני, אלו ישראל!’

מדבר־יהודה

יא. דוד הרועה והראם במדבר    🔗

‘טוב שבת בארץ מדבר’.

רבותינו מספרים: 'בשעה שהיה דוד רועה את הצאן, הלך ומצא את הראם ישן במדבר. והיה סבור בו שהיה הר ועלה עליו, והיה רועה. נגער הראם ועמד והיה דוד רכוב על קרניו והיה גבוה עד השמים.

באותה שעה אמר דוד: רבונו של עולם! אם אתה מורידני מן הראם הזה, אני בונה לך היכל בגובה של מאה אמה, כקרני ראם.

מה עשה הקדוש־ברוך־הוא? – זימן לו אריה אחד. כיון שראה הראם את האריה – נתיירא ממנו, ורבץ בפני האריה. לפי שהאריה מלך על כל החיות והבהמות. כיון שראה דוד את האריה – נתיירא הימנו.

זימן הקדוש־ברוך־הוא צבי, קפץ האריה אחריו. ודוד ירד והלך לו. לכך נאמר (בתהלים): ‘הושיעני מפני אריה ומקרני רמים עניתני’.

ומנין ששילם (דוד) לו (לקדוש־ברוך־הוא) נדרו? – שנאמר (בתהלים): ‘ויבן כמו רמים מקדשו’ – אל תקרא רמים אלא ראמים⁷⁰…

יב. מגדל־עדר באחרית־הימים    🔗

‘וקול התור נשמע בארצנו’ – זה קול של מלך המשיח'

מגדל־עדר היתה בסביבות בית־לחם וידועה בחיי יעקב אבינו. בתורה מסופר שאחרי מותה של רחל אשת יעקב הוא ישראל: ‘ויסע ישראל ויט אהלה מהלאה למגדל־עדר’.

התרגום הארמי על התורה אומר על מגדל־עדר זו: מקום שמשם עתיד להתגלות המשיח באחרית הימים.

דברים אלה נאמרו על יסוד נבואתו של מיכה: ‘ואתה מגדל־עדר, בת־ציון, עדיך תאתה ובאה הממשלה הראשונה ממלכת לבת ירושלים’.

המדרש דורש על השם מגדל־עדר: ‘כך נקרא שמו ברוח הקודש, שמשם עתיד הקדוש־ברוך־הוא לעדור את עדרו הנעדר בין משנאיו’…

מגדל־עדר היתה במזרח בית־לחם, בגבול מדבר יהודה, אולי במקום הנקרא בערבית: ‘כניסת אלרוּעת’ – כנסית הרועים, או במקום הקרוב אליו: ‘ציר אלע’נם’ – דיר הצאן. (363)

יג. מאין יבוא המשיח?    🔗

‘קול דודי הנה זה בא – זה קולו של מלך המשיח’

אגדה אחת מספרת על מלך המשיח ושמו מנחם, שיבוא: ‘מן בירת מלכא דבית־לחם יהודה’. אין לדעת מקומה של בירת מלכא, היינו מצודת המלך. אולי היתה בחורבה הנקראת בימינו אלבירה. נמצאת בקרבת בריכות שלמה, דרומה מבית־לחם, בצד הכביש המוביל אל כפר־עציון ואל חברון.

אגדה אחרת מספרת על לידתו של המשיח במקום אחר הנקרא בשם ‘בירת ערבא דבית לחם יהודה’. אין לדעת גם מקומה של זו, אולי היתה במקום החורבה אלע’ריבּ, הנמצא בקרבת החורבה אלבירה הנזכרת.

יד. בריכות שלמה – על שום מה?    🔗

בדרומה של ירושלים, בצד הכביש בין בית־לחם וחברון, נמצאות בריכות גדולות הנקראות בריכות־שלמה. המסורת מיחסת את ראשית חציבתן לשלמה המלך ואומרת למצא רמז להן בדבריו בספר קוהלת: ‘עשיתי לי ברכות מים להשקות בהם יער צומח עצים’ .

בסביבה זו היו גם הגנים של שלמה המלך המספר עליהם בספרו הנזכר: ‘עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי’.

בימי־הבינים קראו לסביבה זו גני שלמה, בלטינית הורטוס סלומוניס, וזהו מקור השם ארטס של הכפר הערבי הסמוך לבריכות שלמה.

האגדה מספרת על גדולתו של שלמה המלך ועושרו הרב וטיולו אל מעין עיטם היפה: ‘ומנהגו של המלך היה לצאת לטיול טיסה, כשהוא נישא במרכבתו, והוא לבוש בגד לבן, והאנשים מסביב לו מזוינים בכלי זינם וקשתותיהם תלויות עליהם. והיה מקום אחד… ושמו עיטם, נחמד ועשיר בפרדסים ונחלי מים כאחד, אליו היה המלך עורך את טיולו’. עיטם היתה בקרבת בריכות שלמה. ממעין עיטם זרמו המים אל ירושלים (עיין להלן).

טו. גן נעול ומעין חתום על־יד בריכות שלמה    🔗

‘שבעים שמות קרא (הקב"ה), ומהם: גן נעול ומעין חתום’

שלמה המלך בצעירותו מתאר את אהובתו: ‘הנך יפה רעיתי… שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד… כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות… גן נעול אחותי כלה, גן נעול מעין חתום… מעין גנים באר מים חיים’…

עולי־רגל נוצרים בימי־הביניים אמרו למצוא את ‘המעין החתום’, בצד בריכות שלמה המלך. בשם זה קראו למעין הקטן הנובע בצד הבריכות, בקרבת הדרך ירושלים–חברון. נקרא בימינו בשם הערבי: עין צאלח⁷¹.

בקרבת בריכות שלמה והמעין החתום שוכן הכפר הערבי ארטאס, הנמצא במקום הגנים המפוארים של שלמה המלך. בצד הכפר ארטאס בנוי מנזר גדול של נזירות נוצריות. המנזר נקרא ‘גן נעול’, על יסוד דברי שיר־השירים: ‘גן נעול אחותי כלה’. רבותינו דרשו: ‘ואין גן אלא האשה, שנמשלה לגן’…

בריכות שלמה המלך, בין ירושלים וחברון – תמונה משנת 1880 בקירוב

בריכות־שלמה והמצודה התורכית בצדן, משמאל – תמונה משנת 1884.

D. Van Horne. Tent and Saddle Life in the Holly Land, 1886.

מבט מהכביש ירושלים – חברון, מזרחה אל מדבר־יהודה.

טז. בית־המקדש ועין עיטם    🔗

‘עין עיטם גבוה מקרקע העזרה (בית־המקדש) עשרים ושלוש אמות’

בצד הדרך מירושלים אל חברון, בקרבת בריכות־שלמה, נובע מעין בשם עין עיטם, על שם העיר עיטם שהיתה בקרבתו, בנחלתו של שבט יהודה. השם נשאר, בנוסח עיטן, בקרב הערבים עד היום.

האגדה מספרת, שבתחילה חשבו לבנות את בית־המקדש בקרבת עין עיטם, על ראש ההר הגבוה הנשקף על סביבתו היפה. אולם אחר־כך החליטו לבנותו לא בראש ההר של עיטם, אלא בכתפו של הר המוריה, לפי שכתוב בדברי הברכה של משה רבנו אל בנימין: ‘ובין כתפיו שכן’⁷². (367)

יז. מעין עיטם אל בית־טבילת הכהן    🔗

לפי האגדה, זרמו מי עין עיטם אל בית הטבילה של הכהן הגדול שהיה בנוי בתחום העזרה, בית־המקדש, בימי קדם.

רש"י מספר: ‘עין עיטם שהוא מקום גבוה שבארץ־ישראל, שאותו מעין מביא מים לבית־טבילת כהן הגדול ביום הכפורים, המתוקן בחומת עזרה, על גבי שער המים’⁷³.

יח. עין עיטם ונהר פרת    🔗

‘עד הנהר הגדול נהר פרת’ – טובו ותקפו כנגד ארץ־ישראל'

לפי האגדה, זורמים מי עין עיטם דרך מנהרות אל ארץ בבל, אל נהר פרת השוטף בו, ומי הפרת זורמים אל עין עיטם. האגדה מספרת, שאחרי החורבן כאשר יצאו בני ישראל לגולה, שטו במי עין עיטם הדגים מארץ־ישראל אל ארץ־בבל. על נדידת החיות מהארץ רומז ירמיהו הנביא: ‘על ההרים אשא בכי ונהי… מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו’.

רבותינו מספרים: ‘שבע מאות מיני דגים טהורים ושמונה מאות מיני חגבים טהורים ולעוף אין מספר, כולם גלו עם ישראל לבבל. וכשחזרו (ישראל לארץ) כולם חזרו עמהן, חוץ מן הדג הנקרא שיבוטא. ודגים היאך גלו–? …דרך התהום גלו ודרך התהום חזרו’…

לפי נוסח אחר לא חזר הדג הנקרא קולייס האיספנין – הספרדי: ‘זרמי המים של בבל מחזירים את המים אל עין־עיטם. וכיון שחוט השדרה (של הדג קולייס האיספנין) אינו קשה, לא יכול היה לעלות’.

רש"י מוסיף: 'מדרונות שבבבל מחזירין מים הנשפכים בהן לעין עיטם… והיאך מחזירין? – שיש בפרת סילונות וסולמות למטה מן הקרקע. ודרך אותם סולמות חוזרין המים לארץ־ישראל, וחוזרין ונובעין במעיינות והדגים חזרו דרך אותן סולמות…

הקדמונים חשבו שיש קשר בין מי ארץ־ישראל למי נהר פרת, לפיכך האמינו שגאות נהר פרת בבבל מעידה על שפע גשמים בארץ־ישראל, שנקראה בפי חכמי בבל גם בשם ‘מערבא’, כי היא שוכנת מערבה להם. הם אמרו, בארמית: ‘מטרא במערבא – סהדא רבה פרת’ – היינו: עדות לגשמים רבים בארץ־ישראל היא הכמות הרבה של מים בנהר פרת.

לפי דבריו של רש"י: ‘פרת מעיד בדבר שהוא יורד מארץ־ישראל לבבל וגדל ממי הגשמים. ויודעין בני בבל שירדו גשמים בהרי ארץ־ישראל, ושמחים על אחיהם’…

הכפר הערבי ארטאס, על־יד בריכות־שלמה המלך בשם ארטאס המילה הלועזית ‘הורטוס’ – גם מטעים.

לפי האגדה פה היו גני שלמה המלך.

 

31. חברון – עיר האבות    🔗

א. חברון היא קרית־ארבע    🔗

האגדה העברית רואה בשם חברון צירוף המלים ‘חבר נאה’, רמז לאברהם אבינו – חברו הנאה של הקדוש־ברוך־הוא.

הערבים קוראים לחברון בשם: אלח’ליל – האוהב. וזהו כנויו של אברהם אבינו במסורת האיסלם. גם במסורת ישראל הוא נקרא אוהב. הקדמונים אמרו: 'אברהם נקרא אוהב, שנאמר (בדברי ישעיה הנביא): ‘זרע אברהם אוהבי’.

חברון נקראה גם בשם קרית־ארבע או קרית־הארבע. על שום מה? – על ארבעה הזוגות שנקברו בה: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה.

מפרש התורה רבנו בחיי בן אשר, בראשית המאה הארבע־עשרה, מבאר את מקור השמות קרית־ארבע וחברון: ‘ויקרא הכתוב לחברון קרית־ארבע על שם ארבע הזוגות, או על־שם שהיתה מחלק שבט של יהודה, שהיה בן הרביעי’…

‘היא נקראת חברון, על שם שכל הקבור שם, נפשו מתחברת למעלה בעיר אלהים עם ה’ (ארבע) מתנות שכינה ולא לחנם חמדוה אבות העולם, שמשם זוכות הנשמות להתחבר לשרשן, שהוא כסא הכבוד'…

רב אחר דורש על השם חברון: ‘הלא תדעו שחברון לשון חבורה ואחווה, שהדרים בעיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, צריכים לחיות באהבה ובאחווה, שלום ורעות’.

חברון והבנין על מערת המכפלה ציור משנת 1850

סימטה בחברון, העיר העתיקה

ב. שדה אדם הראשון בחברון    🔗

התורה מספרת על רבון העולמים: ‘וייצר ה’ אלהים את האדם עפר מן האדמה… ולאדם אמר:…עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב'. האגדה מכירה את המקום שממנו לוקח העפר לבריאת האדם הראשון.

בימי־הביניים הראו בחברון שדה שמעפרו יצר רבון־העולמים את אדם הראשון בצלמו. בימינו שדה זה אינו ידוע. מספרים שהיה על יד המעין הקטן נקרא בערבית: עין ‘א־ג’דידה’ – המעין החדש. נובע לרגלי חברון הקדומה.

רבי יעקב בן נתנאל, שביקר בארץ בסוף המאה השתים־עשרה, מספר על השדה בחברון: ‘ולשם מקום שנוצר ממנו אדם הראשון, ועל כן לוקחין עפר משם ובונין הבתים, ולא יחסר ממנו וכל שעה מלא’.

עולי־רגל נוצרים רבים מספרים על שדה אדם הראשון וקוראים לו בשם: שדה דמשק. הם מספרים על קדושתו הרבה ועל אדמתו הנמכרת בארצות שונות ורבות, והיא יקרה מבושם ומתוקה מסוכריה.

תייר נוצרי, בשנת 1130, מספר על השדה של אדם הראשון בחברון. והשכנים מוציאים ממנו אדמה ומוכרים אותה ביוקר בארצות מצרים וערב ומשתמשים בה כבשמים לרפואה. וכל האדמה שהוצאה מהשדה הזה, ההשגחה העליונה מחזירה בדרך פלא. האדמה היא אדומה, ולפיכך רווחת המסורת בקרב היהודים שאדם הראשון היה אדמוני.

גם תייר נוצרי אחר, בשנת 1280, משבח את שדה אדם בחברון ומספר שלקח עמו מהאדמה הזאת וכך עושים גם עולי־רגל נוצרים אחרים. המוסלמים נושאים אדמה משדה זה על דבשות הגמלים אל מצרים, חבש, הודו ואל מקומות אחרים. הם מוכרים אותה כבושם יקר מאד. הגומה הנוצרת אחרי הוצאת האדמה בשדה, מתמלאת אדמה באורח פלא. התייר מוסיף: ‘שכחתי לברר כמה אמת בדבר, אולם יכול אני לומר בהיותי שם ראיתי את הגומה והיא קטנה. כארבעה אנשים יכולים לשבת בה, והיא לא יותר עמוקה מגובה כתפי. מספרים ששום חיה רעה אינה יכולה להזיק לאדם הנושא אדמה זו והיא מצילה מכל נפילה שהיא’…

גם תייר איטלקי שביקר בארץ בשנת 1347, מספר בהתרגשות על שדה אדם בחברון: ‘מוסלמי מצרים קונים אדמה זו במחיר יקר והם לועסים אותה, כאילו היתה סוכריה מתוקה’…

חותם קהילת חברון, משנת תרנ"ח/1898

‘חותם ק“ק (קהילה קדושה) חב”ד (חכמה בינה דעת), אשכנזים הי"ו (ה' ישמרם ויצילם)’.

‘קרית־ארבע היא חברון. אדם וחוה, אברהם ושרה יצחק ורבקה, יעקב ולאה’.

ג. מערת אדם וחוה    🔗

בימי־הביניים הראו בחברון את המערה שבה ישבו אדם וחוה. נזיר קאתולי שסייר בארץ בשנת 1485 בקירוב, מספר על עיר האבות: ושם המערה שבה ישבו אדם וחוה ובכו על חטאם, במשך מאה שנה. ואפשר לראות את מטותיהם החצובות בסלע והמערה נקראת בערבית: ‘מע’רה תל חתין’. שיבוש מע’ארת אלתחתין – היינו מערת שתי המטות⁷⁴.

צורת כף הרגל המיוחסת לאדם הראשון נמצאת על אשנב בבנין מעל מערת המכפלה.

משמאל: קיר החדר שבו המצבה על שם אברהם אבינו.

מימין: הפתח המערבי אל אולם התפילה הגדול.

ד. השדה שבו הרג קין את הבל    🔗

בימי־הביניים הראו בחברון את השדה שבו הרג קין את הבל והמערה שבה ישבו אדם וחוה ובכו על מות בנם, ומעיניהם זלגו דמעות רבות, לפיכך קראו לבקעה שבה שוכנת חברון בשם: בקעת הדמעות⁷⁵.

האגדה העברית מספרת כיצד למדו אדם וחוה מן העורב את סוד הקבורה:

'והיו אדם ועזרו (חוה) יושבים ובוכים ומתאבלים עליו ולא היו יודעים מה לעשות להבל, שלא היו נהוגים בקבורה.

בא עורב אחד שמת לו אחד מחבריו. לקח אותו (העורב) וחפר בארץ וטמנו לעיניהם.

אמר אדם: כעורב אני עושה!

מיד לקח נבלתו של הבל וחפר בארץ וטמנה…

ושילם הקדוש־ברוך־הוא שכר טוב לעורבים בעולם הזה⁷⁶.

ה. גפנו של נוח הצדיק    🔗

התורה מספרת שאחרי צאת נוח הצדיק ובניו מן התיבה: ‘ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. וישת מן היין וישכר’…

האגדה מספרת שנוח נטע את כרמו בהר חברון. תייר נוצרי שעבר בה בשנת 1555 בקירוב, מספר על השדה שמאדמתו הוכן אדם הראשון: ‘והוא מכוסה עכשיו כרם גפנים ואדמתו אינה אדומה כמצוי כאן אלא אדמה רגילה… ואורך הכרם הזה הוא גדול מאד… ואפשר לראות את המקום שבו נטע נוח את הגפן הראשונה. ועד היום עוד נשארה גפן אחת מאותם הימים. והיא גבוהה יותר מאשר אדם יכול להגיע. והיא דלויה על עץ זית. עולי־רגל נוטלים ממנה חתיכות קטנות לשם ברכה. העץ מבפנים הוא אדום כהה. בימינו הכרם הזה משתרע בעמק חברון או עמק ממרא’.

המסורת הערבית מראה את קברו של נוח הצדיק, בערבית: א־נבּי (הנביא) נוּח, בכפר הערבי הגדול דוּרה – אדורים הקדומה, בקרבת חברון, במרומי הר גבוה.

ו. ביתו של אברהם אבינו בחברון    🔗

בעיר חברון נמצאת מערת המכפלה ועליה בנין גדול קדום. בקרבתו הראו בית שהיה מיוחס לאברהם אבינו.

התייר היהודי רבי בנימין מטודילה, שביקר בחברון בקירוב בשנת 1173, מספר: ‘ובקצה שדה המכפלה ביתו של אברהם אבינו, עליו השלום. ומעין לפני הבית, ואין מניחים שם לעשות בית מפני כבוד אברהם’.

המעין הנזכר הוא אולי המעין הקטן הנקרא בימינו בערבית עין א־ג’דידה – המעין החדש. בימינו אין בקרבתו כל בית המיוחס לאברהם אבינו.

ז. בית־הכנסת אברהם אבינו בחברון    🔗

‘בשעה שהקדוש־ברוך־הוא בא בבית־הכנסת ולא מצא בה עשרה – מיד הוא כועס’.

ברובע היהודי בחברון, בגיטו, היה בית־כנסת על שם אברהם אבינו. במאורעות הדמים בתרפ"ט (1929) וחרב והפך לחורבה עזובה (תמונות 40־42).

מדוע זכה בית־הכנסת להקרא על שמו של אברהם אבינו?

המקובל רבי נפתלי בן יעקב אלחנן, בראשית המאה השבע־עשרה, מספר בספרו ‘עמק המלך’, על היהודים בחברון:

'עוד אודיע לכם, בני אלהים חיים, מה שנעשה בחברון, דבר פלא, ביום הכפורים, תדע שבחברון לא יש תמיד עשרה שיתפללו בצבור, רק בשבתות ובימים טובים, יתקבצו לשם מן הכפרים ומתפללים בעשרה ויותר. אבל כל יושבי חברון הם מחסידי עליון. ויהי בערב יום הכיפורים שלא היו בחברון רק תשעה אנשים. והמתינו על בני הכפרים שיבואו. ולא באו אחד מהם, כי הלכו כולם לירושלים ע“ה (עיר הקודש) תוב”ב (תבנה ותכונן במהרה בימינו)…

בית־הכנסת אברהם אבינו בחברון המראה מבפנים. הבימה והספסלים סביב. נהרס במאורעות תרפ"ט/1929.

והיו (אנשי חברון) בצער גדול שיתפללו ביום הכיפורים ביחידים ובכו הרבה בכי והשמש כבר נטה והיום רד מאוד.

ויהי הם נשאו את עיניהם והנה איש זקן בא מרחוק ושמחו כנגדו שמחה גדולה. וכשבא אליהם נתנו לפניו לאכול סעודה המפסקת, ובירך אותם ואמר שכבר אכל בדרך.

ובכן התפללו ביום הקודש וכבדו את האיש כבוד גדול ובמוצאי יום הכיפורים התחיל מדיינים זה עם זה, כי כל אחד רצה להביא את האורח לביתו ונתפשרו בגורל, ונפל הגורל על החזן שהיה איש חסיד והגיד נפלאות בחלומות וחזיוני לילה.

והלך החזן לביתו והאורח אחריו, וכשהגיע סמוך לביתו פנה החזן לאחוריו לכבוד האורח לילך ראשון לביתו וירא והנה איננו ובקשו אותו ולא מצאוהו בכל החצר שלם, והיו כול(ם) בצער גדול, כי חשבו שהלך בילה לדרכו, כי לא רצה להינות מהם.

ובאותו הלילה בא הזקן בחלום לחזן ואמר לו שהוא היה אברהם אבינו, עליו השלום, שבא אליהם להשלים המנין כי ראה אותם בצער גדול שלא יתפללו כיחידים ושמחו שמחה גדולה וברכו את ה' הגדול כי הפליא לעשות, אמן וכן יהי רצון'.

רבי שניאור זלמן מתושבי ירושלים מספר, בקירוב בשנת תרל“ו (1876), אגדה זו בנוסח שונה קצת: 'ראיתי בספרים כתוב שפעם אחד בא ערב יום כפור ולא היה להם מנין, מפני שהיו אנשים מעט, כמו שאני זוכר, ויש מהם שהלכו לעיר הקודש ירושלם ת”ו (תבנה ותכונן) ולכפרים, ולא יוכלו להגיע לביתם מפני סכנות הדרכים… ובא ערב יום כפור והיו ממתינים אולי יבואו והיה אחד חסר למנין. ונצטערו הרבה וכבר אכלו סעודת המפסקת, ומאת ה' בא אברהם אבינו, עליו השלום, בדמות אדם ונכנס לחצר היהודים לעת ערב, וקיבלו אותו בסבר פנים יפות, ולא ידעו מי הוא ובקשו אותו שיאכל איזה דבר מסעודה קודם התענית. ואמר להם שאינו רוצה. והתפללו בשמחה ובמנין. ולמחר, מוצאי יום כפור, כל אחד רצה להזמין אותו לביתו והיתה מחלוקת. ועשו גורל ונפל הגורל על השוחט של העיר. וכשהלכו לביתם השוחט רצה לאמר לו שהוא מכבד אותו שיכנס מקודם לחדר האורח, והנה האורח נעלם מן העין. והלכו לבקשו בכל העיר ולא מצאו, וכולם נצטערו על זה, ובפרט השוחט. ובלילה בא בחלום אברהם אבינו, ע"ה, ואמר לו שהוא האורח ולא יצטערו. ואם היו נותנים לו עליה לספר תורה היה בא משיח'…⁷⁷.

ח. נס חברון – פורים האשנב    🔗

'הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל, אומר:

ברוך ה' שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה'!

לפני שנים רבות משל בחברון מושל אכזרי ואוהב בצע. ויהי היום ויקרא לפניו את ראשי קהילת היהודים ויאמר להם: דעו כי בעוד שלושה ימים חייבים אתם להביא לי חמישים אלף גרושים, ואם אין – מרה תהיה אחריתכם!

ויהודי חברון עניים מרודים ותצא נפשם מפחד לשמע הגזירה הזאת. ויקראו הרבנים לצום ולבכי. ויתאספו אל בית־הכנסת אברהם אבינו אשר בגיטו, ויתענו שם ויתפללו בכל לבבם ונפשם.

ויהי בחצי הלילה ויחלום המושל חלום, וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו ודורשים מאתו למסור בידם חמשים אלף גרושים, ואם לא – ימיתוהו כרגע. נבהל המושל, מהר וירד מעל מטתו בחרדה, ובידים רועדות הוציא מתוך ארגזו כיס מלא מטבעות זהב וכסף ויתנהו בידם…

והיהודים שופכים את שיחם בבית־הכנסת ומתפללים ומתחננים להצלתם. והשמש יושב בפתח שער הגיטו הנמוך והצר ודואג את דאגת אחיו. פתאום שמע רשרש על פני השער ויתקפהו פחד כי חשב הנה באים שליחי המושל. אולם לתמהונו ראה יד נסתרת נוקבת חוד בדלת השער בצורת אשנב זעיר וזורקת דרכו כיס לתוך החצר, ויפתח השמש את הכיס והנה מטבעות כסף וישא אותו ברעדה ובשמחה אל זקני העדה. ויפתחו את הכיס וימצאו בו חמשים אלף גרושים, הסכום שהטיל עליהם המושל. ויבינו שרק יד אלהים היתה פה, וישמחו שמחה רבה. ויעברו שלושת הימים ויתפרצו חיילי המושל אל תוך הגיטו וידרשו את הכסף. וימסור הרב את הכיס לידיהם, ויביאהו למושל. ויכיר מיד שזהו כיסו אשר הוציא מאוצרותיו ונתן לשלושת הזקנים שהופיעו בחלומו. ויבין המושל שה' היה בעזרתם של היהודים, ושלושת הזקנים שהופיעו אליו, הלא הם אברהם יצחק ויעקב, ויקרא: אכן לא ינום ולא יישן שומר ישראל! ולא הוסיף עוד לרדוף אותם. ויקבעו יהודי חברון את היום הזה, י"ד כסלו ליום שמחה וששון לזכר הנס אשר קרה להם. ויקראו ליום זה בשם ‘פורים טקה’ – פורים האשנב. בשם טקה קוראים בערבית לאשנב קטן מאד, וזה רמז לאותו אשנב שנקרע בשער הגיטו שדרכו התפרצה היד הנעלמת והשליכה את כיס הכסף⁷⁸.

בית־מגורים בחברון, העיר העתיקה

במשך דורות אפשר היה לראות בדלת העץ אשר בשער הגיטו בחברון את אשנב הזה מעל הכניסה אל בית־הכנסת אברהם אבינו, קבוע לוח ובו חרותים דברי ימי הנס של קהילת חברון ובו גם רשום התאריך – י"ד כסלו, לזכרון.

רבי שניאור זלמן, מתושבי ירושלים, מספר בקירוב בשנת תרל"ו (1876) אגדה זו, בלשונו: ‘ויש בדלת של פתח החצר חור למטה. ואומרים שזה עושים זכר לנס, היות שפעם אחד גזר שר אחד על היהודים שיתנו ממון סך רב, ובמטבעות שונות, וידע שאי־אפשר בעולם שישיגו. ואחינו בני ישראל התפללו לה’ שירחם עליהם, ויהי בבוקר מצא הרב חור בדלת וכל הסך מעות מוטל המספר ובמטבעות הצריכים. וכאשר נתנו להשר תמה על זה וספרו לו גופה ועובדה היכי הוי. ואמרו לי שעדיין הדלת הישן ההוא מונח לזכר עולם'.

ט. פורים איבּרהים פחה בחברון    🔗

בראשית המאה התשע־עשרה עלה על ארץ־ישראל איברהים פחה המצרי וכבש את ארץ־ישראל וסוריה מידי התורכים. איברהים פחה היה בנו של מוחמד עלי מושל מצרים המפורסם, אבי משפחת המלוכה של מצרים החדשה.

איברהים פחה משל ביד חזקה והטיל מסים כבדים על תושבי הארץ. הם מרדו בו ואתם גם אנשי חברון המוסלמים הנודעים בעוזם ובאומץ רוחם.

איברהים פחה אסף עשרים אלף איש ויעלה בשנת תקצ"ד (1834), על חברון ויכבוש אותה וירשה לאנשיו לשלול ולבוז את בתיה כאות נפשם במשך שלושה ימים. ויברחו רבים מהערבים אל רחובות היהודים וימצאו מקלט בבתיהם. וילשינו לפני אנשי איברהים פחה, ויאמרו שהיהודים מחביאים את המורדים. ויבואו חיילות איברהים פחה ויאמרו לפרוץ גם אל שכונת היהודים ולנקום בהם.

פחד מות תקף את היהודים המסכנים, כשהתקרבו אנשי הפחה אל גיטו היהודים ויאמרו לפרוץ אל תוך סימטאותיה הצרות והמעוקלות. והנה התרחש נס ופקודה באה מאת הפחה לבלתי הכנס לתוך שכונת היהודים.

ותבוא אורה ושמחה ליהודים ויעשו את יום הנס הזה בחברון, יום י“ט באייר תקצ”ד, ליום חג משתה ושמחה, ויקראו לו פורים איבּרהים פחה. ויחוגו אותו במשך דורות אחדים.

מעל פתח בית־הכנסת אברהם אבינו אשר בחברון קבועה טבלת שייש ובה חרותים לזכרון ימי הנס שהיו בחברון. והראשון הוא יום י"ט אייר.

ההמון הספרדי דובר לאדינו היה קורא ליום הזה בספרדית אגמה גראנדה – השוד הגדול, לזכר השוד הגדול שהיה צפוי ליהודים והם ניצלו ממנו בנס…

[תמונה של איברהים פחה ראה בתוספות שבסוף הספר]

י. ממנהגי היהודים המסתגפים בחברון    🔗

בראשית המאה השש־עשרה התחילה להיוצר מחדש קהילה של יהודים בחברון. מיסדה ורבה היה רבי מלכיאל אשכנזי. והוא מספר על תושביה המסתגפים בסיגופים שונים על חורבן ירושלים ומקדשה.

בתי מגורים בחברון העתיקה

‘והא לך המנהג דק“ק (דקהילה קדושה) חברון תוב”ב (תבנה ותכונן במהרה בימינו) שנה שנה מפי הרב הגדול, החכם, השלם, החסיד, העניו מוהר“ר (מורנו הרב רבי) מלכיאל אשכנזי זלה”ה (זכרונו לחיי העולם הבא). מתחילה היה מלקה האיש (את עצמו) כפי רצונו, ג’ או ד' מלקות או פחות או יותר. ומתירין אזורו ואחר־כך בעודו ערום מלבישין אותו מכף רגלו ועד קדקדו שק ומשכיבין אותו בקרקע. וסוחבין וגוררין אותו, הולכה והבאה, ג' או ד' בחורים.

והחכם או ש"ץ (שליח ציבור – החזן) מהלך ומכריז: ככה יעשה לאיש אשר הכעיס את בוראו! כך יעשה לאיש אשר הקניט את בוראו!

אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה!

והעם רואים ובוכים!'⁷⁹. (*378)

יא. אשל אברהם אבינו בחברון    🔗

בקרבת חברון עץ עתיק־ימים, הנקרא בקרב היהודים בשם אשל אברהם, על יסוד דברי התורה: ‘ויטע אברהם אשל’. האשל ניטע אמנם בבאר־שבע, והעץ בימינו אינו אלא אלון, ואף־על־פי־כן קראו לו היהודים אשל אברהם.

האגדה מספרת, שהעץ בחברון הוא האלון שבצלו נטה אברהם אבינו את אהלו בחנותו באלוני־ממרא שעל־יד חברון, כמו שמסופר בתורה: ‘וירא אליו ה’ באלוני־ממרא, והוא יושב פתח האוהל כחום היום. וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו, וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה. ויאמר: אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ… ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם, והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו…'

אגדה קדומה מספרת, שעץ אברהם בחברון צמח ממטה שאחד המלאכים הביאו ממרום והשאירו תקוע באדמה…

עץ אברהם אבינו, בקרבת חברון, התפרסם כבר בדורות קדומים מאד. יוסף בן מתתיהו הכהן (פלויוס) מספר עליו שהוא קיים עוד מימי בריאת העולם…

הואיל ובצל העץ בחברון קיבל אברהם אבינו את האורחים בסבר פנים יפות, ליפכך היה סמל הכנסת אורחים בכלל. הירונימוס, מתרגם התנ"ך לרומית, שחי בבית־לחם, במאה הרביעית, מספר על אשה אחת שיסדה בית־אורחים באיטליה וקישטה אותו בענף מעץ אברהם שהובא מחברון.

רבי פתחיה בביקורו בחברון, בקירוב בשנת 1187, מספר על אלוני ממרא ובסביבה היה עץ זית שבצלו פגש אברהם במלאכים: ‘באלוני ממרא, רחוק משם, יושב זקן אחד. וכשבא ר’ פתחיה לשם נטה הזקן למות. וציוה לבנו להראות לר' פתחיה העץ שנשענו בו המלאכים. והראה לו זית א(חד) יפה ונחלק לג' חלקים שכל אחד (מהמלאכים) ישב על עץ אחד. ופירות העץ מתוקים מאוד'.

רבים מעולי הרגל בימי־הביניים מספרים בהתפעלות על עץ אברהם אבינו בחברון. הם נטלו ממנו ענפים וקיסמים ועשו מהם קמיעות בעלות סגולות בדוקות. ארקולפוס שביקר בארץ בשנת 670 לסה"נ, מספר על עץ אברהם שהוא אלון, כמו בימינו, ועל הקיסמים שנוטלים ממנו לכל חלקי העולם…

אשל אברהם אבינו, בקרבת חברון

תמונה משנת 1860 בקירוב.

תייר אחר מספר בשנת 1165 שכל רוכב המחזיק קיסם מעץ אברהם, בטוח שרגלי סוסו לעולם לא ימעדו… נוצרי אחר בשנת 1420, מספר שכל אדם הנגוע במחלת הנפילה ומחזיק ענף קטן מעץ אברהם, מובטח לו שלא יפול…⁸⁰.

יב. אוהל־אברהם ובאר שרה    🔗

בקרבת חברון, בצד הכביש הפונה אל ירושלים, נמצא בנין חרב הנקרא בערבית: רמת אלח’ליל – רמת אברהם. הבנין עשוי אבני גזית גדולות.

היהודים קוראים לחורבה זו בשם אוהל אברהם. הם מספרים שפה נטה אברהם אבינו את אוהלו, ולפיכך התקדש המקום במסורה של תושבי הארץ.

בקרבת אוהל־אברהם באר הנקראת על שמה של שרה אמנו. רבי פתחיה שביקר בחברון, בקירוב בשנת 1187, מספר על באר זו ועל אוהל שרה הקרוב אליו, והוא אחד עם אוהל אברהם הנזכר. לפי דברי רבי פתחיה, מימי הבאר מתוקים וצלולים: ‘ואצל הבאר אהל שרה… הראו לו אבן כח’ אמות, שנימול עליו אברהם אבינו. ואמר הזקן הנה הוא הולך לעולמו ואינו משקר. והגיד בשבועה שפעם אחת בצום כפור, ראה מלאך של אש וסוסו אש אצל בארה של שרה, שהיה מתפלל שם'.

יג. אוהל־אברהם ושלמה המלך    🔗

האגדה הערבית מספרת, ששלמה המלך בנה לראשונה את אוהל אברהם. אנשיו הם שהניחו את האבנים הגדולות המונחות שם גם בימינו.

שלמה המלך טעה וחשב שכאן מערת המכפלה, ולפיכך אמר לבנות בנין עליה לכבוד האבות הראשונים. אולם אחרי שהניחו אנשיו את נדבכי האבנים הראשונות, גילה לו הקדוש־ברוך־הוא שאין זה המקום הנכון. ואז הפסיק את הבנין בראשיתו, ובנה על מערת המכפלה את הבנין הקיים עד ימינו. לפיכך קוראים הערבים לחומה הבנויה על מערת המכפלה בימינו, בשם הערבי: סור סולימאני – חומת שלמה המלך.

אשל אברהם ציור משנת 1842 מתוך ספר מסעותיו של סייר ג’ון מנדזיל

כתב־יד בספרית המוזיאון הבריטי, לונדון. Cotton Manuscript (Titus C. XVI)

 

32. סביבות חברון    🔗

א. אלוני ממרא – על שום מה?    🔗

אלוני ממרא נמצאה בצדה של חברון הקדומה, אולי בחורבה הנקראת בשם ממרה, בקרב הערבים עד היום הזה.

באלוני ממרא חנה אברהם אבינו, כמו שמסופר בתורה: ‘ויאהל אברם ויבוא וישב באלוני ממרא אשר בחברון ויבן שם מזבח ליהוה’… ‘וירא אליו יהוה באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום’… במקום הזה באו אליו שלושת המלאכים. המקום נקרא על שמו של ממרא האמורי אחיהם של ענר ואשכול שהיו לדברי התורה: ‘בעלי ברית אברם’.

רבותינו דרשו על מקומו של אברהם אבינו באלוני ממרא:

במשריא דממרא…

בפלטין דממרא…

מקום הוא ששמו ממרא…

גבר הוא ששמו ממרא'…

האגדה מספרת, שבאלוני ממרא מל אברהם אבינו את עצמו, ולפיכך חשיבותו רבה. האגדה מספרת: ‘ולמה נקרא שמו ממרא? – שהימרה (העיז) פנים באברהם’. 'וכיוון שאמר הקדוש־ברוך־הוא לאברהם מול את עצמך, נטל מהם (מענר, אשכול וממרא) עצה.

אמר ענר: בעל מום הוא מבקש לעשותך! –

והלך לו אצל אשכול ואמר לו כך אף הוא… הניחו והלך אצל ממרא. אמר לו: אוהבי אמר לי למול! –

חברון וסביבתה

קטע מתוך מפת ארץ־ישראל, משנת 1300 בקירוב.

בית מבוצר מציין את חברון – Ebron

בצדה: אלוני ממרא – Ijex Mambre

אמר לו ממרא: ועדיין אתה עומד ותוהה?'

אמר לו הקדוש־ברוך־הוא (לממרא): אתה נתת לו עצה טובה שימול, חייך שאני מראה לו בתחומך, שנאמר: ‘וירא אליו ה’ באלוני ממרא'…

‘זכה ממרא שתשרה שכינה בחלקו, לפי שסייעו (לאברהם) על המילה’…

ב. יריד של בוטנן (בוטנה)    🔗

בקרבת חברון היה יריד מפורסם בימי קדם, שהיה נקרא: יריד של בוטנן או בוטנה. כנראה נקרא כך על עץ בוטם שהיה גדל במקום הזה. היוונים והרומאים קראו לו: טרבּינתוס, שמו הלועזי של הבוטם.

רבותינו מספרים על שלושה ירידים מפורסמים שהיו בארץ בזמנם: יריד עזה בדרומה של הארץ, יריד עכו בצפונה של הארץ, וירידה של בוטנה: ‘והמחוור שבכולן – יריד בוטנה’.

לפי גירסה אחרת: ‘ואין לך מחוור מכולם, אלא יריד בוטנן’.

סופרים נכרים בימי קדם מספרים שביריד של בוטנן, בלשונם טרבינתוס, היו הרומאים המנצחים על ישראל, מוכרים שבויים יהודים, ולפיכך הביטו על היריד הזה בשנאה גדולה. האחד מספר על המכירה הזאת: ‘במחיר סוס כל אחד. ואת הנותרים לקחו אל עזה ויתקין שם יריד וימכרם’.

החכם הנוצרי הירונימוס שישב בבית־לחם ותרגם את המקרא לרומית וגם כתב פירוש עליו, מספר בקשר לדברי הנחמה של ירמיהו הנביא: ‘מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה… ושבו מארץ אויב’, שאחרי כיבוש ירושלים בידי אספסינוס הובלו בדרך זו בואכה עזתה ואלכסנדריה (במצרים), אלפים לאין ספור של שבויים לרומא… ולאחר הכיבוש האחרון, בימי הדריינוס, כשנחרבה ירושלים, נמכר המון עצום מגילים שונים ומשני המינים, ביריד של בוטנן (טרבינתוס), ולפיכך תועבה היא ליהודי לראות את היריד המפורסם הזה'.

יריד בונטן זה היה, כנראה, במקום הנקרא אוהל אברהם, והירונימוס מזכירו בפירושו לספר זכריה, על הפסוק: ‘כה אמר יהוה אלהי רועה את צאן ההרגה אשר קוניהן יהרגן’. הוא מספר על אוהל אברהם במקום שבו ‘נערך עכשיו מדי שנה בשנה היריד המפורסם מאד. והיהודים מתאבלים על אשר נמכרו באוהל אברהם אלפים רבים של אנשים לאחר החורבן האחרון, שסבלו בידי הדריינוס, ואלה שאי־אפשר למכרם הובלו למצרים ואבדו. חלקם – בספינות שנטרפו, ובחלקם – בערב ובהריגת הגויים’…

ג. בור־סירה – על שום מה?    🔗

בור־סירה היה מקום בהר יהודה, בסביבות חברון. יוסף בן מתתיהו קורא לו: ביסירה, וגם מציין את מרחקו מחברון – עשר פרסאות. יש סברה שנשאר בשם הערבי: אלצירת (קרי: סירת) אלבלעה, בו נקרא ההר הגבוה ביותר ביהודה, בצד הכביש חברון – ירושלים.

הצמח הקוצני – סירה.

השם הלטיני: Poterium spinosum

יש סברה, שהבור נקרא על הסירים – מין שיח קוצני מצוי בארץ. התרגום הארמי קורא לו: גובא דסירתא. מפרשים אומרים: ‘נראה כי סירים וקוצים היה מקום הבור הוא, ולפיכך נקרא כן’.

אבנר בן נר הובא מבור־סירה והומת בשערי חברון בידי יואב שר צבאו של דוד המלך, כמו שמסופר במקרא: 'ויצא יואב מעם וישלח מלאכים אחרי אבנר וישיבו אותו מבור־הסירה… וישב אבנר ויטהו יואב אל תוך השער… ויכהו שם החומש וימת… ויקונן המלך על אבנר ויאמר:

הכמות נבל ימות אבנר?

ידיך לא אסורות

ורגליך לא לנחושתים הוגשו,

כנפול לפני בני עולה נפלת!'

קברו של אבנר בן נר ידוע גם בימינו בעיר חברון.

אבנר היה שר צבאו של שאול המלך. הוא ליווהו גם ברדפו אחרי דוד הרועה, והיה עמו בהתגנב דוד אל שאול הישן, ולקח את צפחת המים מתחת ראשו. במקרה אחר מסופר על שאול שיצא בלוית אנשיו לחפש את דוד: ‘ויבוא אל גדרות הצאן על הדרך. ושם מערה ויבוא שאול להסך את רגליו ודוד ואנשיו בירכתי המערה יושבים, ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט…’

רבותינו אמרו: ‘מאי בור־הסירה?… בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג’.

המפרש אומר: ‘בור’ – צפחת מים שלקח דוד מראשותיו של שאול, כשהיה ישן במעגל… היה לו לאבנר למחות בשאול ולומר לו: ראה כמה צדיק הוא, שלא הרגך. ולא מיחה, אלא אמר: שמא מבני הצבא נתנה לו.

‘וסירה – קוץ. כשכרת דוד את כנף מעילו של שאול במערה, היה לו לאבנר ללמד זכות על דוד, ולומר לשאול: ראה כמה חס עליך ולא הרגך בהיותך יחד עמו במערה. ולא לימד זכות, אלא אמר: שמא כשעברתם אצל הקוצים והסירים, נכנס אחד מן הקוצים בכנף מעילך… וחתכו’…

ד. יער חרת – מקלט דוד הרועה    🔗

בהרי יהודה היה יער חרת, שאליו נמלט דוד מפני שאול המלך, כפי שמסופר במקרא: ‘ויאמר גד הנביא אל דוד: לא תשב במצודה, לך ובאת לך ארץ יהודה. וילך דוד ויבוא יער חרת’.

האגדה אומרת למצוא בשם ‘חרת’ מלת חרס. רבותינו אמרו: ‘למה נקרא שמו יער חרת? – שהיה מנוגב (יבש) כחרס, והרטיבו הקדוש־ברוך־הוא מטוב של העולם הבא’.

יער חרת נקרא, כנראה, על מקום בקרבתו בשם זה, אולי נשאר בשם הערבי חרס, כך נקרא כפר ערבי בהרי יהודה, בסביבות חברון, צפונה.

ה. מי הם הזיפים    🔗

בסביבות חברון ובגבול מדבר יהודה נמצא תל הנקרא בקרב הערבים בשם זיף. פה שכנה העיר זיף שהתפרסמה בימי קדם.

זיף היתה מערי שבט יהודה. בסביבתה, מדבר זיף, התגורר דוד בברחו מפני שאול המלך: ‘וישב בהר במדבר זיף ויבקשהו שאול כל הימים ולא נתנו אלהים בידו’. ‘ויעלו הזיפים אל שאול הגבעתה לאמר הלא דוד מסתתר עמנו’. דוד חיבר מזמור מיוחד: ‘בבוא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו’.

האגדה אומרת על הזיפים הללו, שנקראו: ‘על שם מקומם… ויש אומרים: אלו בני אדם המזייפים דבריהם’.

כנראה מזיף זו הובא מין דבש: ‘דבש הזיפים… מאי זיפים? – אמר רבי יוחנן: שמזייפים בו. ור"ל (וריש לקיש) אמר: על שם מקומו’. המפרש מבאר את דברי התלמוד: ‘שמזייפין בו’ – מתוך שהוא טוב וגם מערבין בו מים ויין ואין ניכרות בו'.

ו. סלע־המחלוקת על שום מה?    🔗

בסביבות חברון, מזרחה, בגבול מדבר יהודה, סלע בולט שהיה נקרא סלע המחלוקת. בסביבתו רדף שאול המלך אחרי דוד הרועה, כמו שמסופר במקרא: ‘וישב שאול מרדוף אחרי דוד וילך לקראת הפלשתים, על כן קראו למקום ההוא סלע המחלקות (בארמית: כיף פלגותא)’. רש"י מפרש: ‘סלע המחלוקת’ – שהיה לבו של שאול חלוק לשתי דעות אם לשוב להציל את ארצו מיד פלשתים או לרדוף ולתפוש את דוד'…

האגדה מספרת: 'ולמה נקרא שמו סלע המחלוקת? – ששם נחלקו הגבורים של שאול על דוד.

מהם היו אומרים: עד שבן ישי בידינו לא נפנה ממנו.

ומהם היו אומרים: מלחמת ישראל קודמת, אבל בן־ישי מצוי אצלנו בכל שעה שנבקשנו.

ד"א אומר: נחלק הסלע מכאן ומכאן. ונמצאנו שאול ואנשיו עומדים מצד אחד ודוד ואנשיו עומדים מצד אחר…

דבר אחר: סלע המחלקות – שבשעה שהיו דוד וחייליו עוברים על אותו מקום, היה (דוד) מתחלק מחיילותיו… באותה שעה יורדים מעל סוסיהם ומשתטחים ונופלים על פניהם ומברכים ברוך שעשה לנו נסים במקום הזה, וקצתן עומדים ואין מברכין'…

השם סלע המחלוקת נתקבל בדיבור העברי בשינוי כתיב ‘סלע המחלוקת’, בהוראה של גורם, סיבת המחלוקת או הסכסוך בין אנשים…

ז. מקום האמת הקיימת לעד    🔗

התורה מספרת על אברהם שחנה בחברון: ‘וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה’. וישקף על פני סדום ועמורה ועל כל פני ארץ הככר וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן'.

בגבול מדבר יהודה, מזרחה מחברון, נמצא מקום קדוש לערבים הנקרא בשם: א־נבּי יקין – הנביא יקין. הוא מורם כ־933 מ' מעל פני הים התיכון וכ־1350 מ' מעל פני ים המלח הנראה מרחוק, כולו עטור הרים נישאים.

האגדה הערבית מספרת, שבמקום הנקרא א־נבּי יקין עמד אברהם אבינו והשקיף מרחוק על מהפכת סדום ועמורה. ולמראה זה קרא בערבית: אלחק אליקין – האמת הקיימת לעד!

ברצפת החדר של א־נבּי יקין טבועות עקבות של כפות רגלים, (ציור נה). מספרים שהן עקבות רגליו של אברהם אבינו בהתפללו כאן, ולפיכך מעריצים הערבים את המקום הזה ונוהגים להתפלל עליו בזכרם את נפלאותיו של אברהם אבינו הנקרא אצלם אלח’ליל א־רחמן, היינו אהוב האלהים.

הגיאוגרף הערבי אלמקדסי, הירושלמי, מספר לראשונה במאה העשירית את האגדה הנזכרת וקורא למקום הזה אלמסג’ד אליקין – מסגד היקין: ‘פה רואים את מטתו של אברהם ששקעה באדמה בעומק של אמה אחת, בקירוב. מסופר, כי כאשר ראה אברהם מרחוק את ערי לוט (סדום ועמורה) באויר, קרא: הנני מעיד שזאת היא האמת הקיימת לעד!’

התייר הערבי עבד אלע’אני א־נבלוסי, השכמי, ביקר בשנת 1693 במקום הזה והוא מספר, שאותו מלאך שבישר לאברהם את הולדת יצחק בנו, הופיע אליו כאן וגילה לו את סופם המר של לוט ואנשיו. וכאשר נשא אברהם את עיניו, ראה לפניו את ערי אנשי לוט מועפות באויר ומתהפכות. כפי שכתוב בקוראן: ‘העליונים היו לתחתונים’. מרחוק שמע את צעקותיהם של תושביהם הרעים. כאשר ראה זאת אברהם, השתטח על פני הסלע, ואז התהוו בו סימני העקבות בקראו בקול: הנני מעיד שהאמת קיימת לעד:

הרצפה בבנין הנקרא א־נבּי יקין (הקין) בו טבועות שתי כפות רגלים וסימני ברכים. מספרים שהן של אברהם אבינו, שהתפלל והשתחווה במקום הזה.

צילום של עקבות רגלים בחצר א־נבי יקין.

הצילום משנת 1973.

ח. קרית־ספר – דביר    🔗

בסביבות חברון היתה העיר קרית־ספר שנקראה גם בשם דביר. לפי סברה מדעית מקומה בתל הנקרא בקרב הערבים בשם: בית־מירסים, נמצא בצדה הדרומי־מערבי של חברון, בגבול מדינת ישראל.

סוברים שהעיר קרית־ספר נקראה על הסופרים שהתגוררו בה. בתרגומים הקדומים ביותר של המקרא, מובא במקום קרית־ספר – קרית־סופרים.

רבותינו אמרו שאלת ‘דביר’ פרסית היא ופירושה ספר, וכה דברי התלמוד: ‘הפרסים קוראים לספר – דביר’.

רבותינו דנים על שמותיה של דביר: ‘אתה אומר: וקרית־סנה היא דביר’. ובמקום אחר הוא אומר: ‘ושם דביר לפנים קרית־ספר’ – נמצאה קרויה ד' שמות.

וכי מה צורך לבאי עולם בכך? – אלא שהיו ד' מלכויות (מתכתשות) עליה.

זו אומרת: תקרא על שמי! – וזו אומרת: תקרא על שמי!'

ט. מי בנה את ענת?    🔗

בין הענקים שהתגוררו בחברון היה גם אחימן, בימי בוא המרגלים אל הארץ וכיבושה בידי שבטי ישראל. אזורו של אחימן נועד לשבט יהודה, כמסופר בספר שופטים: ‘וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון… ויכו… ואת אחימן’. רבותינו דורשים על שמו: ‘אחימן – מיומן שבאחיו’. המפרש אומר עליו: ‘גבור שבהם. כמו שיד הימין חשובה מן השמאל’.

חכמי התלמוד מספרים עליו: ‘אחימן בנה את ענת’.

ענת זו היא, כנראה, זהה לבית־ענות, עיר ביהודה שהיתה בקרבת חברון – מולדת אחימן הענק. בית־ענות נקראה על שם ענת אלילת המלחמה והנצחון של הכנענים הקדמונים. מקומה כנראה בחורבה הנקראת בערבית: בית־ענוּן, בקרבת הכביש מחברון אל ירושלים, במרומי הרי יהודה.

חברון במרומי הרי יהודה – תמונה משנת 1859

W. Thomson, The Land and Book, 1860.

 

33. בין ירושלים ליריחו    🔗

א. במדבר יהודה בימות המשיח    🔗

בין ירושלים ליריחו משתרע מדבר יהודה עם גבעותיו החיוורות המבותרות בערוצים מפותלים ותלולים.

האגדה מספרת על בני ישראל שיתאספו באחרית הימים במדבר יהודה ומשם יעלו אל ירושלים, עם משיח בן דוד ואליהו הנביא.

בתפילה המיוחסת לרבי שמעון בר־יוחאי מובא חזון אחרית הימים ובו מסופר: 'וישמעו כל בני ישראל קול השופר וישמעו כי פדה את ישראל…

ומיד נופל פחד ה' בעמים ועל כל הגוים.

וישראל חוזרים עם המשיח עד שיבואו למדבר יהודה ומתוודעים עם כל בני ישראל ויבואו אל ירושלים. ויעלו במעלות בית־דוד הנשארות מן ההרס. וישב עם המשיח'…

אגדה אחרת מספרת על האותות אשר יופיעו בעולם עם בואו של המשיח: 'האות השמיני – יעמד מיכאל ויתקע בשופר שלש פעמים…

תקיעה ראשונה – יגלה משיח בן דוד ואליהו הנביא לאותן הצדיקים הברורים מישראל שנסו למדבר־יהודה.

לסוף מ"ה (ארבעים וחמשה) ימים, ישיבו אל לבם ויחזקו את ידיהם הרפות וברכיהם הכושלות יאמצו…

ויבואו משיח בן דוד ואליהו הנביא עם הצדיקים ששבו ממדבר יהודה ועם כל ישראל הנקבצים ויבואו לירושלים'⁸¹…

ב. מעלה־אדומים – על שום מה?    🔗

הכביש בין ירושלים, ים המלח ויריחו עובר בהר במדבר יהודה, הנקרא מעלה־אדומים. פה עבר בימי קדם הגבול בין נחלת שבט יהודה, דרומה, ונגע בגבולו של בנימין, צפונה.

ההר נקרא מעלה־אדומים על שכבות האדמה המכסות אותו. ומאין בא האודם באדמה זו במעלה־אדומים? – לפי האגדה, בא האודם מן הדם הרב שנשפך פה, דמם של עוברי אורח ועולי־רגל, שנהרגו בידי שודדים בדרכם מירושלים, אל יריחו, הירדן וים המלח. כבר הירונימוס הנוצרי, בראשית המאה החמישית, מספר זאת: ‘בגלל הדם שנשפך שם תכופות בידי שודדים’. הערבים קוראים למעלה־אדומים בשם: 'טלעת־א־דם – מעלה הדם.

במרומי מעלה־אדומים שרידי מצודה צלבנית, מהמאה השתים־עשרה, הצלבנים קראו לה: קסטלום רוג' – מצודת אדומים.

ג. עולה הייתי במעלה אדומים    🔗

‘עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו’.

ממרומי מעלה־אדומים מתגלה מראה יפה על האופק המזרחי, על פני מרחב רב. ממנו נשקפת יפה בקעת הירדן הדרומית והרי הגלעד העוטרים אותה מזרחה.

חכמי ירושלים היו קובעים את ראש החודש לפי ‘המולד’, הופעת הירח על פני האופק. לפי עדים שהיו באים אליהם קבעו בדיוק את ראשית החודש החדש והודיע על־כך במשואות שהושאו בפסגות הרים למשכנות ישראל⁸².

רבותינו מספרים: ‘פעם אחת ביקשו הביתוסים להטעות את החכמים. שכרו שני בני אדם בד’ מאות זוזים. אחד היה משלנו ואחד משלהם. שלהם העיד עדותו ויצא. שלנו אמרו לו: אמור, כיצד ראית את הלבנה? –

אמר להם: עולה הייתי במעלה־אדומים, וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומות לגדי, קרניו דומות לצבי וזנבו מונחת בין ירכותיו, והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי, ואם אין אתם מאמינים לי, הרי מאתים זוז צרורים לי בסדיני.

אמר להם: שמעתי שביקשו ביתוסים להטעות חכמים. אמרתי: אלך אני ואודיע להם, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנים ויטעו את החכמים.

אמרו לו (החכמים): מאתים זוז נתונים לך במתנה. והשוכר אותך (מהביתוסים) ימתח על העמוד.

באותה שעה התקינו שלא יהיו מקבלים אלא מן המכירין'.

ד. אליהו הנביא בנחל כרית    🔗

בצד הדרך היורדת ממרומי ירושלים אל ערבות יריחו, מתפתל גיא עמוק ונהדר במורדותיו התלולים והמסולעים. הגיא סובב במדבר יהודה, יוצא אל ערבות יריחו ויורד אל הירדן. הערבים קוראים לו בשם: ואדי קלת. לפי סברה אחת הוא נחל כרית, שאליו ברח אליהו הנביא מפני מלך ישראל. יתכן כי נקרא ‘כרית’ מלשון כרת, כי הנחל כאילו ‘כורת’ את ההרים ומפלס לו דרך ביניהם מזרחה.

בספר מלכים מסופר על אליהו הנביא: ‘וילך וישב בנחל כרית אשר על פני הירדן. והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב ומן הנחל ישתה’… לפי האגדה, ‘העורבים’ שבספור זה אינם אותן הצפרים השחורות כבפירוש המקובל, אלא תושבי עיירה בשם ערבו, ששכנה, לפי דבריה, בסביבתה של בית־שאן (ביישן) בימי קדם: ‘רבי יהודה אמר: עיר היא בתחום ביישן ושמה ערבו’. בתחום הסמוך לבית־שאן אין ישוב בשם זה. אולם מערבה, בתחום עמק יזרעאל, הכפר ערבונה המזכיר במקצת את השם ערבו הנזכר.

ה. המעין המבעבע בנחל כרית    🔗

באפיקו של נחל כרית, מזרחה מירושלים, נובע מעין הנקרא בערבית: עין־פואָר – עין המבעבע. לפני שנים, כשלא היו די מים בירושלים, הזרימו את מימיו בצינור לצרכי תושביה.

מי עין־פ’ואר נובעים בשפע ומתוקים לחך, אך פלא יצוק בהם: אין הם זורמים בסדר ובתמידות באפיקם, פעם יעלמו יתחבאו באדמה, ופעם יגלו ויופיעו לעין האדם. והיה אם תעמוד משתומם ותמה למראה הזה, יספרו לך הערבים כדברים האלה:

בברוא האלהים את העולם יצר גם שדים ורוחות למיניהם, וקבע להם את מקומם והועיד להם את מעשיהם אשר יעשו על הארץ.

אך גמר האלהים לחלק את המקומות, ושני שדים באו אליו; האחד שחור ושמו ‘כושי’, עבּד בערבית, והוא רע מעללים, והשני לבן ושמו ‘חפשי’, חור בערבית, והוא נדיב לב.

השדים ביקשו מאת האלהים מקום מנוחה אשר יחיו שם כל הימים. ולא נמצאו מקומות לשניהם רק במעין אחד, הוא עין־פ’ואר אשר בנחל כרית. ויאמר אליהם: יען כי אחרתם לבוא ולא נשאר אלא מעין אחד פנוי על האדמה, לכן יהיה המעין לאשר יקדים לבוא לתוכו!

השדים מהרו ורצו אל המעין ושניהם השתכנו בו. אולם הם אינם יכולים לשבת בשלום בו ומריבת עולם ביניהם כל הימים.

והיה בגבור ‘חפשי’, השד הלבן והטוב, ושלח את זרם המים על פני חוץ, להנות בהם את בני האדם, לשבור את צמאם ולהשיב את נפשם. ובהיות יד ‘כושי’, השד השחור והרע, על העליונה, וכלא את המים והחביאם במעמקי האדמה, למען לא יטעם מהם איש ולא יתענג עליהם.

והמלחמה בין שני השדים האלה לא תחדל כל עוד טוב ורע מתגוששים תחת השמש. ועל כן החליפות בזרם המים של המעין המבעבע…

ו. מעשה ברוח אחד על מעין    🔗

‘אפילו שדין ורוחות צריכין סיוע’

האגדה העברית מספרת על רוחות השוכנות בתוך מעינות ולפרקים פורצות מריבות ביניהם, דומה לאגדה הערבית הנזכרת.

רבי ברכיה, בקירוב המאה השניה, מספר: 'מעשה היה בקריתנו ברוח אחד שהיה שרוי על המעין. בא רוח אחר ובקש להזדווג לה ובקש להוציאה משם. היה שם חסיד אחד ושמו יוסי איש צייתור, נגלה לו אותו הרוח, אמר לו: רבי! הרי כמה שנים שאני נתון כאן, בצהרים ובלילה וביום לא היזקתי בריה, והרוח הזה בא עלי עכשיו ממקום אחר, ומבקש להוציאני מכאן ולישב הוא ולהזיק את הבריות.

אמר לו: מה נעש? – אמר לו: טלו מקליכם ומגליכם וצאו עליו בשעת… הצהרים ואמרו: שלנו נוצח! שלנו נוצח! והוא בורח. עשו כך והבריחוהו משם. אמרו: לא זזו משם עד שראו כחררת (כטפת) דם צף על המעין'…

האגדה מספרת שבמי נהרות ואגמים שוכן שד הנקרא בשם ‘שברירי’ וסכנתו מרובה. 'תנו רבנן: לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות, ולא מן האגמים בלילה, ואם שתה – דמו בראשו, מפני הסכנה.

מאי הסכנה? – סכנת שברירי.

ואם הוא צמא, מה היא התקנה? –… יאמר: אמרה לי אמא, ‘הזהר משברירי! שברירי – ברירי – רירי – ירי – רי’…

ז. אנשי הר צבועים המקדימים    🔗

מסופר על אנשי הר צבועים שהקדימו להביא את ביכוריהם אל ירושלים אל בית־המקדש, עוד מלפני חג העצרת, שבועות, חג הביכורים.

רבותינו מספרים: 'אין מביאין בכורים קודם לעצרת. אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם לעצרת – ולא קבלו מהם. מפני הכתוב שבתורה: ‘וחג בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה’…

אין ידוע אל נכון מקומו של אותו הר צבועים, שנקרא על שם הצבועים שהיו מצויים בו. לפי סברה אחת, מקומו במדבר יהודה הצפוני, בקרבת הכביש היורד מירושלים אל יריחו. צפונה מהכביש הזה, בין מעלה־אדומים ונחל כרית, עובר ערוץ הנקרא בשם הערבי: ואדי אבּו א־צ’בּע – נחל אבי הצבועים. נחל הצבועים יורד ומתחבר אל נחל כרית, ויתכן שההר הגובל בנחל זה הוא הר צבועים. ואולי בסביבה זו, צפונה, היה גם גי הצבועים, הידוע במלחמתו של שאול המלך נגד הפלשתים. הם שפלשו בצפונה של ירושלים, בשלושה ראשים: ‘והראש אחד יפנה דרך הגבול הנשקף על גי הצבעים המדברה’.

ח. עזאזל – צוק במדבר יהודה    🔗

במדבר יהודה מזדקרות גבעות חוורות וחשופות, מהן מחודדות וצלעותיהן תלולות וזקופות מאד. לאחת הגבעות קראו בשם עזאזל, ועל ראש פסגתה היה הצוק, שאליו היו מביאים פעם בשנה, ביום הכפורים, את השעיר המשתלח לעזאזל.

בתורה נאמר: ‘והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמוד חי לפני ה’, לכפר עליו, לשלח אותו לעזאזל המדברה… וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאותם ונתן אותם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עוונתם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר'.

ומדוע קראו לו עזאזל? – יש אומרים על שום מלה ‘עז’ – חזק: ‘עזאזל – עז וקשה בהרים’. אחרים דורשים את השם ‘עזאזל’ כצירוף שתי המלים ‘עז’ ‘אזל’ – היינו עז הלך: ‘ונקרא ההר כן, לפי שהעז היה הולך לשם’.

ט. כיצד בחרו בשעיר לעזאזל?    🔗

התורה ציוותה על אהרון הכהן: ‘ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים… ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה’ פתח אוהל מועד. ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה'…

רבותינו מוסיפים: 'טרף בקלפי והעלה שני גורלות. אחד כתוב עליו: לשם, ואחד כתוב עליו: לעזאזל.

הסגן – בימינו, וראש בית־אב – משמאלו'.

י. כיצד הובילו את השעיר לעזאזל?    🔗

חכמי ישראל מספרים על הכהן הגדול שהיה נוטל את השעיר בחצר בית־המקדש, ביום הכפורים: 'וסמך שתי ידיו עליו והתודה, וכך היה אומר: אנא השם! עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל! אנא השם! כפר נא לעוונות, ולפשעים ולחטאים!… הכהנים והעם עומדים בעזרה (בחצר המקדש). כשהיו שומעים את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!…

יקירי ירושלים מלווים אותו (את השעיר) עד סוכה ראשונה. עשר סוכות מירושלים ועד צוק… על כל סוכה וסוכה אומרין לו (לשעיר): הרי מזון והרי מים! ומלוין אותו מסוכה לסוכה.. (עד הצוק). דוחפו לאחוריו ומתגלגל (השעיר) ויורד. לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברים איברים.

ומנין היו יודעין (בירושלים) שהגיע השעיר למדבר? – דרכיות היו עושין ומניפין שהגיע השעיר למדבר.

והיה עוד סימן: לשון זהורית היתה קשורה על פתחו של ההיכל. כשהגיע השעיר למדבר היתה הלשון מלבינה'. (*399)

יא. השעיר לעזאזל בימי שמעון הצדיק    🔗

רבותינו מספרים: ‘כל הימים ששמעון הצדיק (כהן גדול) קיים, לא היה השעיר המתגולל מגיע למחצית ההר, עד שנעשה איברין איברין. משמת שמעון הצדיק – היה השעיר בורח למדבר וסרקיין אוכלים אותו’. הסרקיין הם הבדואים הנודדים במדברות.

האגדה מספרת: 'בין שלושת הסימנים שהיו אומות העולם רואים בישראל בכל שנה ושנה, היה גם סימן זה: ‘ובשעה שהיו רואים שעיר המשתלח חוזר, היו יודעים שכעס הקדוש־ברוך־הוא על עולמו’.

עם חורבן בית־המקדש בטל מנהג שילוח השעיר לעזאזל. בתקופה מאוחרת יותר נוצר על יסוד השעיר לעזאזל, מנהג ‘הכפרות’ בערב יום הכפורים: היהודי נוטל את התרנגול, והוא תחליף לשעיר, ומעלה אותו בסיבובים מעל ראשו, רמז להולכת השעיר אל מעלה הגבעה אל הצוק. אחרי הברכה משליך את התרנגול, למטה, רמז לגילגול השעיר מהצוק אל שיפולי הגבעה מטה…

יב. הסלע המרפא גבות בני אדם    🔗

בצד הכביש מירושלים אל יריחו ואל ים המלח, בגבול מדבר יהודה, מונח סלע מפורסם בקרב הערבים בסביבה. ערבי שחש כאבים בגבו, בא אל הסלע הזה, יושב בצדו כשגבו נשען אליו ומאמין שזו התרופה הטובה ביותר. אחרי שקם ממקומו הוא נוטל אבן קטנה ושם על הסלע המרפא, זכר לביקורו זה. סלע זה נקרא בפי הערבים בשם: אַבּוּ א־דהור (כתיב: א־צ’הור) – אבי הגבות.

סלע אחר, שגם לו מיוחסת הסגולה לרפא גבות בני אדם, ונקרא בשם הערבי: אַבו א־דהור – אבי הגבות, נמצא על החוף המערבי של ים המלח, דרומה מעין־גדי, בצד הדרך אל מצדה. גם אליו נהגו לבוא בדואים, בתקווה למצא תרופה לגבותיהם הכאובים.

הסלע ‘אבי הגבות’ – בערבית אַבּו א־דהור הצילום משנת 1921

בצד הכביש ירושלים –יריחו F.G. Carpenter. The Holy Land and Syria, 1923.

יג. מערת הרועה – על שום מה?    🔗

באחד המדרונות הסלעיים במדבר יהודה נמצאת מערה הקרויה מערת הרועה. משמשת לפרקים מעון לרועים הבדואים הנודדים בסביבה ודיר לעדריהם.

הבדואים מספרים: היה היה רועה ולו אחות ושמה וּדדה. באחד הימים יצא הרועה עם עדרו. בצהרים כאשר ישב לנוח במערה וסביבו בני עדרו, התנפלו עליו מאתים וחמשים שודדים נושאי־רובה.

השודדים תפשו את הרועה, קשרוהו היטב והטילוהו לירכתי המערה. הם שחטו את התייש ועזים אחדות מעדרו, והבעירו אש להכין להם סעודה שמנה.

קם הרועה ואמר: בבקשה מכם, שחררוני ואחלל בחלילי לפניכם וייטב לכם.

השודדים התירו את ידיו והניחו לו לחלל, כי אמרו, במה יכול האחד להזיק לנו.

והרועה חלל בחלילו ושר לפניהם, לאמר:

או וּדדה אחותי, שחטו תייש עדרי, שרפו את דירי!

שמעה אחותו את השיר מרחוק והבינה שאחיה נתון בצרה. ותאמר לאביה: הו אבא! על אחי אויבים התנפלו, שחטו את תייש העדרים, שרפו את הדירים. אסוף את האנשים ועלה על השודדים!

האב אסף אנשים גבורי חיל והם יצאו אל המערה, התנפלו על האויבים, ושחטו מהם רבים והצילו את הרועה מידיהם. מאז קראו למערה מערת־הרועה, בערבית מע’ארת א־רעי, עד היום הזה.

יד. הר מרד – עירו של נמרוד    🔗

במדבר יהודה, דרומה מהכביש ירושלים – יריחו, מתרוממת פיסגה רמה הנשקפת על סביבתה. עליה חורבה בשם הערבי: מרד. לפי הסברה בו זכר למרד, שהיה מצאצאי שבט יהודה, שבניו התגוררו בכל האזור הזה, והוא נזכר בספר דברי הימים.

האגדה הערבית מספרת על יסוד השם מרד, שבמרומי ההר הזה היתה עירו של נמרוד, בערבית: מדינת נמרוּד, העיר היתה מבוצרת מאד ושרידיה נשארו עד ימינו. נמרוד היה כופר באלוה והקים בעיר זו את פסלו והיה מכריח את תושביה לעבוד אותו. אולם יתוש חדר לאפו, הציק לו מאד עד שהרגו, בצווי אלוה הנוקם, מספרים שפה גם נקבר, אולם איש אינו יודע את מקומו של הקבר הזה.

טו. מערת הגיא – מערת העדרים    🔗

בגבול מדבר יהודה ובהרי ירושלים מזרחה, ישנה מערה עמוקה בשם הערבי ‘מע’ארת א־ג’י’ – מערת הגיא. פתחה במורד הר תלול וסלעי הגובל בגיא מכמש (בערבית: ואדי א־סואניט), המתחיל בסביבות מכמש המפורסמת, ומתפתל דרך מדבר יהודה דרומה אל נחל כרית היורד אל הירדן.

מערת־הגיא משמשת מעון לרועים נודדים, האוספים בה את עדריהם ללינה בלילות ובימים גשומים. במהלך הדורות הצטברו על קרקע המערה שכבות של גללים למכביר.

האגדה מספרת שמדי פעם בפעם נעלמות כמויות גללים מתוך המערה, ביד נסתרת וחשאית. האגדה מוסיפה שאותם השדים המחממים את המעינות בטבריה, נוטלים ממערת־הגיא את הגללים ובהם הם מסיקים את האש המחממת את מי חמי־טבריה⁸³… (*403)

 

34. יריחו בימי קדם    🔗

א. יריחו – על שום מה?    🔗

יריחו היא אחת מן הערים הקדומות ביותר בעולם. החפירות שנערכו בתלה העזוב גילו את שרידיה הקדומים ביותר – כלי צור ואבן של האדם הקדמון.

לפי סברה אחת, נקראה יריחו או ירחו על שם פולחן הירח בין תושביה הקדמונים. התורה אסרה פולחן זה: ‘ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח… והשתחוית להם ועבדתם’…

האגדה אומרת, שהעיר נקראה יריחו, מלשון ירח, כי בה נראה ברור הירח במולדו וממנה באו העדים להעיד על ראיית מולד הירח לפני החכמים בירושלים. לפי האגדה, נגזר השם יריחו מן המלה ריח, כי אוירה סביב היה רווי ריח ניחוח, משפע פרדסי האפרסמון והבושם (בלזאם בלעז) שגדלו בה למכביר.

מחבר ספר ‘יוסיפון’ מביא שני הפירושים לשם יריחו, וכה דבריו: ‘יריחו – עיר הריח… כי במקום ההוא היה צומח אילן אפרסמון… אשר ממנו יצא השמן הטוב… העץ הזה לא נראה מעולם במקום אחר כי אם ביריחו… והיה כאשר נחרב בית־המקדש השני, נעתק העץ מיריחו אל מצרים ולמקומות אחרים…’

‘ונקראה עיר יריחו – עיר הירח, להיות ממשלת הירח… כי במולדו, יהיה כאשר עדיין לא יראה בשום מקום ממקומות הישוב, כבר היה נראה ביריחו, ולכן העדים הנאמנים אשר היו באים להעיד אל זקני ישראל על ראיית הירח – היו באים מיריחו’…

יריחו – עיר התמרים (ציור עממי) בקירוב משנת 1400

ב. יריחו – עיר־התמרים    🔗

‘סימן לעמקים – דקלים’

יריחו הקדומה היתה בנויה בין מטעי תמרים רבים, ולפיכך נקראה גם עיר־התמרים. משה רבנו השקיף מרחוק, מהר נבו על יריחו ועל סביבותיה, כדברי התורה: ‘הככר, בקעת ירחו עיר התמרים’. בתרגום הארמי: קרתא דדקליא.

האגדה מספרת על נכסיה של דבורה הנביאה ולה גם דקלים ועליהם היתה פרנסתה.

תמריה של יריחו התפרסמו בטיבם גם בדורות הבאים. רבותינו ציוו: ‘אין מביאין בכורים מן התמרים חוץ מן התמרים שביריחו’.

כידוע, בתמרים מבדילים בין עץ הזכר – תמר, ועץ הנקבה – תמרה. מגדל התמרים, הדקלי, נוהג להעביר ולהרכיב את אבק פרחי התמר על פרחי התמרה, מפרה אותה – והיא מצמיחה את פירותיה.

תמרים גדלו לא רק בסביבות יריחו אלא בכל ככר הירדן, גם במקום בשם חמתן, שהיה בחלקו המזרחי של ככר הירדן, לרגלי הרי הגלעד. בימינו תל הנקרא בשם הערבי עמתה, ונמצא כ־50 ק"מ מיריחו.

רבותינו מספרים: 'מעשה בתמרה אחת, שהיתה עומדת בחמתן, ולא היתה עושה פירות.

עבר דקלי אחד וראה אותה.

אמר: תמרה זו צופה ליריחו!

כיון שהרכיבו אותה עשתה פירות'.

משורר תהלים מדמה את הצדיק לתמר ואומר: ‘צדיק כתמר יפרח’ – המדרש מוסיף: ‘מה תמרה… יש לה תאוה, אף צדיקים יש להם תאוה. ומה היא תאוותם? – הקדוש־ברוך־הוא’! (405)

ג. יריחו – סוגרה של ארץ־ישראל    🔗

‘יריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל’

יהושע בן נון שלח מערבות מואב אנשים לרגל את יריחו שהיתה מבוצרת במבוא אל ארץ־ישראל המערבית. הוא אמר להם: ‘לכו וראו את הארץ את יריחו’.

שאלו הקדמונים: ‘והרי יריחו היתה בכלל (הארץ) ולמה יצאה? – אלא מגיד שהיתה קשה (להכבש) כנגד כולן (כל הערים בארץ)’.

רבותינו מספרים: 'יריחו היתה סוגרה של ארץ־ישראל. לפי גירסה אחרת: ‘נגדה (נגדא) של ארץ־ישראל’. נגדה הוא בריח וסוגר של הדלת.

‘אמרו: אם נכבשה יריחו מיד כל הארץ נכבשה’.

ד. שבע חומות לעיר יריחו    🔗

יריחו היתה מוקפת חומה בצורה, כאשר בני ישראל ויהושע בן־נון שמו מצור עליה. בספר יהושע מסופר על בני ישראל הצרים: ‘ויתקעו בשופרות ויהי כשמע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה תחתיה’… אחרי שהקיפו את העיר שבע פעמים. האגדה מספרת ששבע אומות נכנסו אל יריחו להלחם בישראל ואמרו: ‘אם יריחו נכבשת – כל הארץ נכבשת, לפיכך נכנסו לתוכה שבע אומות’.

האגדה בימי־הביניים מספרת על שבע חומות שהקיפו את יריחו. בספר סורי קדום מסופר: ‘ובשנת הששים ושבע (לחיי) יצחק (בן אברהם אבינו) נבנתה יריחו בידי שבעה מלכים. והם מלך החתים, מלך האמורים, מלך הגרגשים, מלך היבוסים, מלך הכנענים, מלך החורים ומלך הפרזים. וכל אחד מהם הקיף אותה בחומה אחת’.

יריחו מוקפת שבע חומות ציור משנת 1743. מתוך הספר: זכרון בירושלים, דפוס קושטא. למעלה כתוב: ‘עם ישראל הביטו וראו את הנס הכתוב בס’(פר) הישר חומת יריחו שנבקעה תחתה'. למטה: בני ישראל מקיפים יריחו וארון הברית עמהם.

בפירוש על המקרא ‘כלי יקר’, מביא המפרש על: ‘ויריחו סוגרת ומסוגרת’ – וכעת אוסיף לקח ואומר כי חומות יריחו היו ז' (שבע), כמו שפירשו הראשונים'. מימי־הביניים נשארו ציורים של יריחו המוקפת שבע חומות עגולות.

ה. במה עסקו המרגלים ביריחו?    🔗

בספר יהושע מסופר על בוא המרגלים אל יריחו בזו הלשון: ‘שנים אנשים מרגלים חרש’, היינו אנשים שבאו לרגל את העיר בשקט ובהסתר. אולם האגדה מסבירה את המלה ‘חרש’ בהוראת המלה ‘חרס’: המרגלים עשו עצמם ברחובות יריחו לקדרים, מוכרי כלי־חרס והתושבים לא הכירו שהם מרגלים: ‘שעשו עצמם קדרים והיו צווחים: הרי קדרות! מי שירצה יבוא ויקנה… שלא ירגיש בהם אדם’.

אגדה אחרת דורשת: ‘חרש’ – חרשי עץ. ואמרו: כלי נגרות היה בידם'.

כן אמרו: ‘חרש’ – לא שומע. כי יהושע בן נון אמר להם: ‘עשו עצמכם חרשין ואתם עומדים על רזיהם’.

‘כיוון שנכנסו מרגלים לארץ, כל מי שהיה אומר אלו מרגלי ישראל, היה דומם כאבן’. (408)

ו. באיזה יום נכבשה יריחו?    🔗

המסורת מספרת, שיהושע בן נון ובני ישראל עמו כבשו את יריחו ביום השבת, כדברי רבותינו: ‘ולפי שהיה יום שבת יום שכבשו יריחו’, ‘והסכים הקדוש־ברוך־הוא על ידם’.

ולפיכך הכריז יהושע לפני ישראל: ‘והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה’… קודש הוא לה‘, אוצר ה’ יבוא'.

‘אמר יהושע: השבת כולה קודש, וכל מה שנכבש בשבת יהיה קודש לה’.

'רבותינו דנים בענין מלחמה על עיר וכיבושה בשבת, לפי דברי התורה: ‘ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה’.

חכמים מבארים ‘עד רדתה’ – אפילו בשבת'.

ז. הרואה חומת יריחו…    🔗

רבותינו ציוו: ‘הרואה… וחומת יריחו שנבלעה במקומה… צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום’. בגירסה אחרת ברבים: ‘וחומות יריחו שנבלעו במקומן’.

שבע חומות היו סביב העיר יריחו. כל חומה נבנתה בידי אחד משבעת העמים שבא אליה להלחם נגד ישראל, כפי שמסופר בספר יהושע: ‘ותעברו את הירדן ותבואו אל יריחו, וילחמו בכם בעלי יריחו האמורי והפריזי והכנעני והחתי והגרגשי החוי והיבוסי, ואתן אותם בידכם’. (410)

בני ישראל מתפרצים אל העיר יריחו.

תמונה מתוך מגילת יהושע, מהמאה החמישית.

כתב יד יווני שמור בספרית הואטיקן, איטליה.

הכוהנים נושאים את ארון־הברית ומקיפים את יריחו.

ציור משנת 1743. מתוך ספר ‘יוסיפון’, ביידיש, דפוס אמשטרדם.

ח. מדוע מקיפים שבע פעמים? –    🔗

כאשר בית־המקדש היה קיים, היו בני ישראל נוהגים להקיף את המזבח, בבית־המקדש, כדברי רבותינו: ‘בכל יום היו מקיפין את המזבח ואומרים: אנא ה’ הושיע נא, אנא ה' הצליחה נא! וביום השביעי היו מקיפים שבע פעמים'…

‘אותו היום מקיפין המזבח שבע פעמים, אמר רבי אחא, זכר לירחו’.

מאז חורבן בית־המקדש הנהיגו הקפות בחג הסוכות, ביום הושענא רבה.

‘וכיוון שהגיע יום הושענא רבה, נוטלין ערבי נחל ומקיפין שבע הקפות. וחזן הכנסת עומד כמלאך אלהים וספר תורה בזרועו והעם מקיפין אותו דוגמת המזבח’.

רב אחר, בראשית המאה השלוש־עשרה, מספר זאת ביתר פרטים: 'ובהושענא רבה לוקחין שבעה ספרי תורה ומקיפין בלולב וערבה והקהל בערבות שבעה פעמים…

למה מקיפין שבעה פעמים? – זכר ליריחו. לפי שיריחו תחילת המלחמות של ארץ־ישראל… וליריחו שבעה החומות'…

מלחמת בני ישראל ביריחו ובסביבותיה ציור משנת שפ"ט/1629

מתוך הגדה של פסח.

משמאל: בני ישראל מקיפים את יריחו. בקרבתה זורם הירדן. מימין: מלחמות ישראל בעבר הירדן.

למעלה: המלחמה בעיר גבעון ובעמק אילון. ציור השמש מזכיר את דברי יהושע: “שמש בגבעון דום”.

ט. מפני מה אין לשור שער בחטמו    🔗

‘ניתן ליהושע כוחו של שור’

'אמר נבוכדנצר לבן־סירא: השור מפני מה אין לו שער בחטמו? –

אמר לו: כשהיו ישראל ויהושע סובבין ליריחו להפילה, היה יהושע בריא (שמן). הביאו לו סוס וחמור ופרד לרכוב. ומתו כולם תחתיו (מסבת כובד גופו השמן).

והביא לו שור וסבל (נשא) אותו.

וכשראה כן נשקו (יהושע) בחוטמו, ולפיכך אין לו שער‘. מְבבְתיו מפביךָ:/פהושע. יצא לו מוניטין בעולם מהו? – שור מכאן וראם מכאן, (לפי הנאמר בספר דברים): בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו’.

י. מי היו צאצאי רחב בת יריחו?    🔗

מסופר על המרגלים שבאו אל יריחו בשליחותו של יהושע בן נון: ‘וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב’…

האגדה גוזרת את השם ‘זונה’ מלשון ‘מזון’, כי היתה לה אכסניה, פונדק והיתה מוכרת מזון למבקרים בה. התרגום הארמי מתרגם: ‘אשה זונה – אתתא פונדקיתא’, היינו: אשה פונדקאית. רש"י מוסיף: ‘מוכרת מיני מזונות’.

אגדה אחרת אומרת על רחב שהיתה עוסקת בגידול צמחי בושם: ‘בבוסמין היתה עסוקה’. בסביבתה של יריחו גדלו צמחי בושם למכביר.

האגדה מספרת שרחב בת יריחו קבלה את דת ישראל: ‘לסוף חמשים שנה נתגיירה… ומה שכר נטלה על כך?… זכתה שיצאו ממנה שמונה נביאים וכהנים’. ביניהם ירמיהו ואביו חלקיהו, מלווהו ברוך ואביו נריה, יחזקאל ואביו בוזי.

כיבוש יריחו בידי בני ישראל ציור בפסיפס משנת 435 בקירוב

הפסיפס משובץ בקיר הכנסיה הגדולה סנטה מאריה מג’יורה, ברומא, איטליה: Santa Maria Maggiore

באמצע: העיר יריחו מוקפת חומה ומגדלים. עליה עומדת רחב. חומה אחת נוטה ליפול, מסביב בני ישראל נושאים מגנים ורמחים.

מסורת אחרת מספרת: 'ארבעה הן שהן באין ממשפחה נכוויה (לפי גירסה אחרת נכריה – רמז לרחב), ואלו הן: פינחס ואוריה, יחזקאל וירמיה…

יחזקאל היו ישראל מזלזלין אחריו, ואומרים: לא מבני בניה של רחב הזונה הוא?…

ירמיהו היו ישראל מזלזלין אחריו: לא מבני בניה של רחב הזונה הוא?…

‘ויש אומרים אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה’.

בספר יווני קדום, המתאר את קברי הנביאים, מסופר גם על יחזקאל: ‘הוא היה מארץ ארורה, מבני הכהנים הגדולים’.

‘ארץ־ארורה’ הוא כנראה, כנויה של יריחו ואזורה סביב. על יסוד קללתו של יהושע בן נון אחרי שכבשה: ‘ארור האיש לפני ה’ אשר יקום ויבנה את העיר הזאת ואת יריחו'…

יא. חיאל בית־האלי בונה את יריחו    🔗

אחרי שכבש יהושע בן נון את יריחו, הטיל חרם עליה: ‘ארור האיש לפני ה’ אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה'.

רבותינו מספרים על החרם שהוטל על יריחו שהיה בין ‘שלושה דברים שגזרו בית־דין שלמטן, והסכים בית־דין שלמעלן עמהן’.

אחאב מלך ישראל הקים מקומות לעבודה־זרה בממלכתו ויצא בגלוי נגד עבודת האלהים. בספר מלכים מסופר: ‘בימיו בנה חיאל בית־האלי את יריחה. באבירם בכורו יסדה ובשגיב צעירו הציב דלתיה, כדבר ה’ אשר ביד יהושע בן נון‘. בתחילה פחד חיאל לבנות את יריחו, מפני קללתו של יהושע. אמר לו אחאב המלך: שוטה שבעולם, דברי הרב, אדוני, לא נתקיימו, שהרי אמר: ‘השמרו לכם פן יפתה לבבכם… וחרה אף ה’ בכם ועצר את השמים, ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה’… דברי התלמיד, יהושע בן נון, כל שכן שלא יתקיימו!

מיד קם חיאל והתחיל לבנות את יריחו…

כיון ששמע אליהו הנביא דבריו של מלך אחאב אל חיאל, נתמלא חימה ואמר למלך: ריקן שבעולם! – אתה מאסת במי שברא כל העולם כולו…

נטל אליהו מפתח של מטר והלך לו והיה רעב גדול בכל העולם כולו. עד שאמר לו הקב"ה: ‘לך והראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה’…

יב. אחריתו של חיאל בית־האלי    🔗

האגדה מספרת על חיאל בית־האלי, שבנה את יריחו והפר בזה את חרם יהושע בן נון: 'אמר רבי ישמעאל: חיאל מגדוליהם ומעשיריהם, היה עומד על יריחו וראה אותה חרבה.

אמר: מה טיבה של זו? –

אמרו לו: יריחו זו, החריבה יהושע בן נון, החרים אותה בחרם לא תבנה עוד לעולם…

אמר להם: יהושע מת ודבריו מתו.

כיון שהתחיל ובנה את יריחו מת אבירם בכורו, וכשהוא בונה היו כל בניו מתים וכל ביתו בני ביתו. וכשהוא מציב דלתותיה מת שגוב צעירו. באותה שעה קרע בגדיו וישב על הארץ והיה סופד ובוכה.

באו כל זקני ישראל ואחאב (המלך) לנחמו.

אמר הקדוש־ברוך־הוא לאליהו: לך והראה לפניהם לחיאל, שמתו בניו.

אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא יאמר אחאב דבר שאינו כראוי ויחר לי, ואני גוזר, ואין אתה מקיים!

אמר לו: לך ואני מקיים כל דבר שאתה גוזר…

מיד הלך לו, וכשבא שם ראה זקני ישראל יושבים, ובא לו וישב ביניהם.

פתח חיאל ואמר: אוי לו למי שהוא עובר על דברי חכמים'…

יג. לך לך אל יריחו!    🔗

השם יריחו קיבל באנגלית הוראה מיוחדת הדומה למלת עזאזל בעברית.

האנגלי אומר: 'לך לך אל יריחו![⁸⁵] או ‘שלחוהו אל יריחו![⁸⁶] ברצותו לומר לאיזה אדם שילך לעזאזל, למקום נידח, לכל הרוחות… בטוי זה נוצר על יסוד הקללה הרובצת על יריחו מימי יהושע בן נון שאמר: ‘ארור האיש לפני ה’ אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו’…

בשפה האנגלית מצוי הבטוי: 'שב ביריחו⁸⁴. כך אומרים לאדם שאינו חביב ואהוד ביותר ורצוי שישאר במקומו ולא יתערב בעניני אחרים. בטוי זה נוצר על יסוד דברי דוד המלך שאמר אל אותם האנשים הנכלמים, שחצי זקנם גולח ובגדיהם נכרתו ע"י העמונים: ‘שבו ביריחו עד יצמח זקנכם’.

ביטוי אחר באנגלית הוא: ‘מיריחו ועד יוני’⁸⁵. כך אומרים בלשון הלצה על זמן ממושך מאד…

יד. למי היה דושנה של יריחו?    🔗

סביבת יריחו היתה פוריה מאד בימי־קדם, שטופת מים וטבולה בירק רב, שכסה את אדמתה השמנה. זהו דושנה של יריחו – עיר־התמרים. בה התגוררו, עם כיבוש הארץ ע"י שבטי ישראל, בני הקיני שמהם באה צפורה אשתו של משה רבנו. מיריחו נדדו הקינים דרומה אל מדבר יהודה, שמסופר בספר שופטים: ‘ובני הקיני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד’. ערד היתה עיר ידועה בתקופת המקרא, בימינו תל ערד בסביבות באר־שבע מזרחה, בגבול הנגב שנקרא על שמם – נגב הקיני.

האגדה מספרת: 'כשהיו ישראל מחלקים את הארץ, הניחו דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. אמרו להם: כל מי שיבנה בית־הבחירה (המקדש) בחלקו, יטול דושנה של יריחו…

נתנוהו ליונדב בן רכב. הלך בראש והיו אוכלים אותה ת"מ (ארבע מאות וארבעים) שנה…

וכיוון ששרתה שכינה בחלקו של בנימין, באו בני בנימין ליטול חלקם.

ופנו אותו (הקינים) מפניהם והניחו את יריחו.

המה הקינים הבאים שהיו בארץ־ישראל, והלכו להם אצל יעבץ לערד ללמוד הימנו תורה'.

טו. יריחו בנחלתו של בנימין    🔗

'ויעל גורל מטה בני בנימין למשפחותם… ועלה הגבול

אל כתף יריחו… ועבר משם לוזה… היא בית־אל'…

נחלתו של בנימין השתרעה בערבת יריחו, מערבה אל מרומי הרי ירושלים ואל בית־אל וסביבותיה, הנמצאת כאלף מטרים מעל ליריחו.

ערבת יריחו היא הנמוכה ביותר מכל ארץ־ישראל ואף בעולם כולו. לפיכך שורר בה החום ברוב ימות השנה ופירותיה בכירים, מקדימים להבשיל הרבה זמן לפני מקומות אחרים בארץ. פירותיה של בית־אל וסביבותיה ברמה הגבוהה הם אפילים, מאחרים להבשיל, מסיבת הרוחות הקרות הנושבות בהן ברוב ימות השנה. בברכתו של יעקב אבינו לבניו, נאמר על בנימין בנו: ‘בנימין זאב יטרף, בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל’. הזאב היה סמלו של בנימין. הקדמונים מספרים על האבן שהיתה לכל שבט בישראל, משובצת באורים ותומים, על לב הכהן הגדול: ‘בנימין – ישפה. וצבע מפה שלו לכל הצבעים, לי"ב הצבעים. ומצויר עליו זאב’.

האגדה דורשת על ברכתו של יעקב אבינו לבנימין בנו:

'בנימין זאב יטרף – מדבר בארצו. מה הזאב הזה חוטף (את טרפו), כך היתה ארצו של בנימין, חוטפת (להבשיל) את פירותיה.

'בבוקר יאכל עד – זו יריחו שהיתה מבכרת. (נוסח אחר: זו יריחו שמוקדמת')

‘ולערב יחלק שלל’ – זו בית־אל שהיא מאפלת (נוסח אחר: ‘זו בית־אל שמאוחרת’).

טז. יריחו חולקת כבוד לירושלים    🔗

הארץ היתה מחולקת למשמרות. רבותינו מספרים: 'התקינו הנביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות. ועל כל משמר ומשמר היה מעמד או עמוד, בירושלים של כהנים ושל לויים ושל ישראל. הגיע זמן המשמר, כהניו ולויו עולין לירושלים וישראל שבאותו המשמר מתכנסין בעריהן וקוראין במעשה בראשית…

תני: כ"ד (עשרים וארבעה) אלף עמוד מירושלים וחצי עמוד מיריחו. אף יריחו היתה יכולה להוציא עמוד שלם, אלא בשביל לחלוק כבוד לירושלים, היתה מוציאה חצי עמוד: הכהנים – לעבודה, והלויים – לדוכן, וישראל – מוכיחין על עצמן שהן שלוחיהן של כל ישראל'.

יז. הקולות מירושלים שנשמעו ביריחו    🔗

‘מירושלים ליריחו – עשרה פרסאות’.

יריחו נמצאת כשלושים ק"מ מירושלים מזרחה, והיא נמוכה ממנה כאלף ומאה מטר. האגדה מספרת, שקולות שהיו נשמעים בירושלים, בבית־המקדש, היו מתפשטים על פני מרחב רב ומגיעים גם עד יריחו הרחוקה. אליה הגיעו גם קולות מכלי זמר שונים שהשתמשו בהם הלויים בעבודת הקודש, כמו: המגריפה, מין כלי־זמר דומה למגריפה ובו מאה נקבים, וכל נקב היה מוציא, לפי האגדה, מאה או אלף מיני זמר. כן נשמע ביריחו קול החליל, הצלצל (המצלתים), השופר וקול שירת הלויים. כן היו שומעים בה את קולו של כרוז, בשם גביני, שהיה מתהלך בחצר המקדש ומכריז: ‘עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראל למעמדכם’. כן מסופר: ‘מעשה באגריפס המלך שהיה בא בדרך ושמע קולו (של גביני הכרוז) בג’ פרסאות. וכשבא לביתו שיגר לו (אגריפס) מתנות'⁸⁶.

כן היו שומעים ביריחו קול שריקת השער הגדול במקדש כאשר היה נפתח. ביריחו שמעו את קול הרעש של מוט העץ שבו היו מעלים את כיור המים מתוך בור לשם שמירה על טהרתם. את המכשיר הזה הכין אחד בשם בן־קטין (קטיי). בהכנס הכהן הגדול, ביום הכפורים אל קודש הקדשים והיה מזכיר בתפילתו את שמו של יהוה וקול ‘השם’ היה נשמע עד יריחו…

וכה דברי רבותינו הקדמונים:

'מיריחו היו שומעין – קול שער הגדול שנפתח⁸⁷.

מיריחו היו שומעין – קול המגריפה.

מיריחו היו שומעין – קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור.

מיריחו היו שומעין – קול גביני כרוז.

מיריחו היו שומעין – קול החליל.

מיריחו היו שומעין – קול הצלצל.

מיריחו היו שומעין – קול השיר.

מיריחו היו שומעין – קול השופר.

ויש אומרים (מיריחו היו שומעין) את קול כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את ‘השם’ ביום הכיפורים.

מיריחו היו מריחים ריח פטום הקטורת'.

יח. מאין התבשמו נשי יריחו?    🔗

אווירה של יריחו היה מבושם לא רק בריח פרדסיה הרבים, אלא היה רווי גם בריח פטום הקטורת של בית־המקדש, שהיה מגיע אליה מירושלים.

האגדה מספרת שמהריח הזה: ‘עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת’ כי ריח הקטורת מבית־המקדש היה מבשם אותן.

יט. בעליה אחת ביריחו    🔗

רבותינו מספרים: פעם אחת מסובין חכמי ישראל בעליית בית גדיא ביריחו, ונתנה עליהם בת־קול מן השמים:

– יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך!

נתנו חכמים את עיניהן בהלל הזקן.

וכשמת אמרו עליו: הי חסיד, הי עניו!… (*421)

יריחו – ציור רקוע בלוח נחושת – משנת תר"ס/1900 בקירוב.

הלוח קבוע בכסא אליהו הנביא, השמור במוזיאון היהודי, ניו יורק.

 

35. ערבות יריחו    🔗

א. אחריתם של גוג ומגוג בבקעת יריחו    🔗

‘והמתנשא’ – זו מלחמת גוג ומגוג'.

על פני בקעת יריחו מתנשא בעבר־הירדן הר נבו, עליו עמד משה רבנו והשקיף על ארץ כנען ואליה לא נכנס. הוא גם ראה מרחוק: ‘ואת הככר בקעת ירחו עיר התמרים’.

האגדה מספרת, שמשה רבנו חזה ממרומי הר נבו דברים שיארעו באחרית הימים וגם את אחריתו המרה של גוג בבקעת יריחו.

רבותינו מספרים: ‘בשעה שעלה משה על הר נבו, הראהו הקדוש־ברוך־הוא גוג וכל המונו שעתידים ליפול בבקעת יריחו’.

ערבות יריחו מתוך ספרו של ו.ד. וילסון שנדפס בשנת 1824.

שיירה של עולי רגל יורדת מהרי יהודה התלולים אל יריחו, הנראית באופק בעמק למטה. בקרבתה

זורם הירדן אל ים המלח. מעבר להם מתרוממים הרי גלעד בעבר־הירדן מזרחה.

ב. נחשי הרעל בערבות יריחו    🔗

בערבות יריחו שורץ מין נחש ארסי, שממנו הכינו בימי קדם סם רפואה בשם היווני: ‘תריאק’. נחשי התריאק התפרסמו הרבה בכתבי עולי־הרגל בימי־הביניים. תייר נוצרי שעבר בארץ בשנת 587 מזכיר אותם. סופר ערבי בן ירושלים מספר, בקירוב בשנת 1100, על משפחה מוסלמית שהיתה בירושלים ועסקה בתוצרת התריאק, ולפיכך היה שמה בערבית: אלתריאקי⁸⁸.

רבים מעולי־הרגל מספרים אגדות שונות על נחשי התריאק ועל הרעל המיוחד שיש בהם. תייר גרמני שעבר בארץ בשנת 1496 מספר על הנחש הזה, שנקרא גם תירוס. ומביא בספרו גם ציור אגדתי ממנו (ציור כג).

הנחש תריאק טורף צפור. ציור משנת 1496 בקרוב.

ג. מעין אלישע – על שום מה?    🔗

‘מי שענה לאלישע ביריחו – הוא יעננו’

לרגלי תל יריחו נובע מעין גדול. מקור מי השתיה והשקאה לתושבי יריחו הקדומה והחדשה. הקדמונים קראו לו: מי־יריחו. ובימינו: מעין אלישע.

לפי ספורי המקרא היו מי־יריחו רעים ומלוחים, עד שבא אלישע והמתיק אותם, ולפיכך נקראו על שמו. וכן נאמר בספר מלכים: 'ויאמרו אנשי העיר אל אלישע: הנה־נא מושב העיר טוב, כאשר אדוני רואה והמים רעים והארץ משכלת. ויאמר: קחו לי צלוחית חדשה ושימו שם מלח. ויקחו אליו.

ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח.

ויאמר: כה אמר ה' רפאתי למים האלה, לא יהיה משם עוד מות ומשכלת. וירפ(א)ו המים עד היום הזה, כדבר אלישע אשר דבר'.

על יסוד המעשה הזה, מבקש יהודי בתפילתו: ‘כשם כשהפכת… מי יריחו על ידי אלישע למתיקה… כן תהפך את כל חלומותי הקשין, ומה שחלמו לי אחרים – לטובה, לברכה, ולרפואה, ולחיים, ולשמחה ולששון ולשלום’…

ד. ממעין אלישע זרמי דם…    🔗

בשנת ה’ש"ו (1546)⁸⁹ התחוללה בארץ רעידת אדמה חזקה שגרמה לחורבן בתים רבים בירושלים, בשכם, ביפו וכו'. במפולת מצאו את מותם אנשים רבים. הרעש זעזע גם את תהומות המעינות בארץ והמים, שנבעו מהם היו מהולים באדמה אדומה והיו נראים כזרמי דם…

בספר קטן כתוב לועזית שיצא בשנת הרעש הזה מסופר גם על מעין אלישע בזו הלשון: ‘בו ביום זרם מתוך מעין הנושא את שמו של הנביא אלישע דם תחת מים, שהיו נשאבים ממנו תחילה. בראשית אות הפלא הזה זינקה גם אש מתוכו. החזיון ארך ארבעה ימים רצופים’.

תעודה עברית המתארת אף היא את רעש האדמה הנזכר, מספרת על הירדן שמימיו יבשו: ‘ועברו אותו ביבשה וארך אותו היובש שלושה ימים. ואחרי כן באו גוים בוכים ואמרו שלא היו בוכים על חורבן בתיהם, אלא בעבור המים המתוקים מדבש, שנהפכו להם לדם. ואמרו שעמדו דם כמו ג’ או ד' ימים⁹⁰.

ה. גן אברהם אבינו ביריחו    🔗

עולי־רגל נוצרים בימי־הביניים מספרים על גן ביריחו על שמו של אברהם אבינו. כולו מכוסה עצים המניבים מיני תמרים ופירות אחרים.

מונדוויל האנגלי, בשנת 1322, מספר על גבעה במזרחה של יריחו: ‘על גבעה זו שכן אברהם מלפני הרבה זמן, ולפיכך קוראים לו: גן אברהם, בין הגבעה והגן זורם נחל קטן, שהיה מקודם מר, אולם כאשר ברכו אלישע הנביא, הוא היה מתוק וטוב לשתיה’.

ו. שושנת־יריחו – סמל התחיה    🔗

בארץ־ישראל גדל מין צמח הנקרא שושנת־יריחו. הצמח קטן ונמוך, בן שנה אחת. אחרי הבשלת הפירות, מתיבש הצמח, מתכופף, מצטנף ומתכדר. אם נרטב במים ענפיו מתפשטים ונראה כמו שושנה פתוחה (ציור).

עולי־רגל נוצרים נוטלים את צמחי שושנת־יריחו, המסמל להם את תחית ישו הנוצרי. בירושלים העתיקה מוכרים שושנות־יריחו לעולי־רגל נוצרים כמזכרת יקרה מהארץ הקדושה.

שושנת יריחו

שמה הלטיני: Anastatica Hierochuntica תחית־יריחו

למעלה, משמאל: הצמח בפריחתו. בצדו – פרח בודד.

למעלה, מימין: צמח יבש ומקופל בתוכו.

למטה: הצמח אחרי שנרטב, נפתח וקם לתחיה.

שושנת־יריחו מסמלת את תחית ישראל על אדמתו הקדושה. משה הס מספר, בקירוב בשנת 1862, על הרגשות הלאומיים המפועמים בלבות העמים ומציין את אהבתו של היהודי בגולה אל ארץ אבותיו, והוא מוסיף: 'הרשיני נא להזכירך אגדה קדומה, אשר בודאי שמעת על אודותיה: מעשה באחד האבירים שהלך לארץ המזרח, לצור על ירושלים. ורעהו היהודי נשאר בביתו ללחום מלחמתה של תורה, כי היה נאמן לאלוהיו ורב גדול בישראל.

לאחר ימים שב האביר ממסעו, ויבוא אל הבית שבו ישב הרב והגה בספריו ויאמר אליו:

ה' עמך, אוהבי מנוער! הנני בא מהארץ הקדושה והבאתי לך משם דבר יקר לאות אהבתנו. אנוכי על חרבי אחיה ואתה תמצא חיים בתורת אל חי… ובדברו הושיט להרב שושנת יריחו.

ויהי בקחת הרב את השושנה מיד רעהו, ודמעותיו החמות נשרו על עליה היבשים והנה השושנה קמה לתחיה, ויהי לנס.

אז פנה אל האביר ואמר: אל יפלא בעיניך, ידידי, כי השושנה הנובלת שבה לתחיה. השושנה הזאת בגעת בה רוח האהבה וחם לה, מיד היא חיה, אף כי זה ימים רבים אשר עקרוה מן האדמה…

גם ישראל פרוח יפרח עוד כחבצלת בכוח עלומים, וניצוץ הקדוש, אשר כבה כמעט תחת האפר המכסה עליו, ישוב ויבער כלפיד אש'…

משורר עברי שחי בסוף המאה הקודמת, קורא אל עמו:

'לשושנת־יריחו דמית מאד נפלאה.

אם יבשה קמלה למראה עינים…

מהרה תשוב תפריח מריח מים

גם את בתולת ישראל סוערה עניה

שושנת־יעקב יבשה קמלה

הן בדמעתך את כמקדם יפהפיה

דמעות עיניך טל ילדותך סלה'.

שושנת־יריחו ציור משנת 1675

בשמה הלטיני Rosa Hierichuntica

והגרמני: Rosen von Jericho

w.H. von Hohbrery, Garten Koniglichen Ppropheten Ddavids, 1975.

ז. איפה היה המספד על יעקב אבינו    🔗

בתורה מסופר על בני יעקב אבינו שיצאו מארץ מצרים והובילו את עצמות אביהם לקבורה בארץ־ישראל: ‘ויעל עמו גם רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאד. ויבואו עד גורן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד, ויעש לאביו אבל שבעת ימים. וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים, על כן קרא שמה: אבל מצרים אשר בעבר הירדן’.

האטד הוא שיח קוצני מאד מצוי בארץ. הערבים אוספים את ענפיו הסבוכים והדוקרים ומקיפים בו את ערמות התבואה בגורן לשמירה עליה מפני גנבים. חכמי ישראל שואלים: ‘וכי גורן יש לו לאטד? – אמר רבי אבהו: מלמד שהקיפוהו (הכנענים) כתרים לארונו של יעקב, כגון זה שמקיפין לו אטד… כיוון שראו (הכנענים) כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, נטלו כולן כתריהן ותלאום בארונו של יעקב. תנא: שלשים וששה כתרים נתלו בארונו של יעקב’.

'אמר רבי שמואל בר נחמן: חיזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו אטד. אלא מה אטד? – אלו הכנענים שהיו ראויין לידוש כאטד.

ובאיזו זכות ניצולו? – בזכות (הכתוב בתורה): ‘וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד’. ומה חסד עשו (הכנענים) עמו (עם יעקב אבינו)? –

רבי אליעזר אמר: איזוריהם התירו.

רבנן אמרין: זקפו קומתן.

אמר רבי יודן בר שלום: הראו באצבע ואמרו: ‘אבל כבד זה למצרים’…

מסורת דומה מספרת, שגורן האטד היתה במקומה של העיר בית־חגלה שהיתה בערבת יריחו, בין העיר יריחו לים המלח. בימינו עומד במקומה מנזר יווני דיר חג’לה, על־יד בית־הערבה. בסביבה נובע מעין: עין חג’לה – עין חגלה.

החכם היווני אבזביוס שחי בקיסריה במאה הרביעית, מספר: ‘גורן האטד… שם ספדו ליעקב המקום רחוק מיריחו ג’ מילין מהירדן. היום נקרא בשם בית־עגלה, ותירגומו מקום העגול, מפני ששם ספדו ליעקב והקיפוהו כתרים'.

במפת מידבא מהמאה הששית רשומה בית־חגלה זו (ציור).

תייר איטלקי שעבר בבית־חגלה בשנת 1347 מזכיר את המספד הגדול שהיה כאן בבוא בני ישראל עם גופתו של יעקב אבינו.

בית־חגלה במפת מידבא מהמאה הששית לסה"נ

על הבנין כתוב ביוונית: ‘אלון אטד היא בית־חגלה’ (עגלה).

ח. על שום מה נקרא ההר בשם סרטבא?    🔗

צפונה מערבות יריחו, בירכתי הרי שומרון הבולטים על פני עמק הירדן, מתרוממת פיסגה רמה הנקראת בשם סרטבא. היא מתנשאת כ־377 מ' מעל פני ים התיכון וכ־600 מ' מעל פני עמק הירדן המשתרע לרגליה. הערבים קוראים לה ‘קרן סרטבא’ על שום שפיסגה זו צרה וגבוהה ודומה מרחוק לקרן.

אבותינו בימי־קדם היו משיאין משואות (מדליקים מדורות) על הר סרטבא להודיע לישובים את זמן ראשי־חדשים ומועדים. חברי הסנהדרין בירושלים היו קובעים זמנים אלו והיו משיאים משואה ראשונה על הר הזיתים (המשחה) וממנו אל הר סרטבא: ומאין היו משיאין משואות? – מהר המשחה לסרטבה'.

אין אנו יודעים מנין מוצאו של השם סרטבא. החוקר הנודע הצרפתי קלרמון־גאנו סבור כי השם הוא התמזגות שתי המלים שר־צבא (כידוע ט’–צ' מתחלפות לפרקים). הוא אומר למצוא רמז ליצירת השם הזה בדברי המקרא, המתאר את יהושע בן נון בעת צורו על יריחו הקרובה. מסופר: ‘ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו. וילך יהושע אליו ויאמר לו: הלנו אתה אם לצרינו? – ויאמר: לא! כי אני שר־צבא ה’ עתה באתי… ויאמר שר־צבא ה' אל יהושע: של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא'…

כאשר הופיע המלאך היה יהושע במנעליו, ויאמר המלאך אליו: ‘ומה יהושע, וכי במנעלים אתה נעול? – ואין אתה נוהג אבל על ישראל, שבטל המן ובטלה התורה’…

לפי המסורת העברית הקדומה, המלאך מיכאל הוא ‘השר הגדול’ לפני הקדוש־ברוך־הוא. האגדה מספרת, שהוא המלאך אשר הופיע לפני יהושע בן נון בחנותו לפני יריחו. עולי־רגל נוצרים, שביקרו בסביבה זו, בראשית ימי־הביניים מספרים על כנסיה שנבנתה במקום שנפגש יהושע עם מיכאל המלאך.

רבותינו אמרו: ‘בכל שתמצא מיכאל, שם כבוד השכינה’.

יהושע לפני המלאך בקרבת העיר יריחו.

תמונה מתוך מגילת יהושע מהמאה החמישית. שמורה בספרית הואטיקן, רומא.

ט. בין סוכות ובין צרתן    🔗

צרתן וסוכות היו שני מקומות בככר הירדן, ביניהם יצק שלמה המלך את כלי המקדש, כמסופר בספר מלכים: ‘במעבה האדמה בין סוכות ובין צרתן’.

בספרות הרבנית נוצרה על יסוד שני השמות הללו בכתיב קצת שונה המימרה: ‘בין צוק’ות ובין צרת’ן’, כאשר רצו לומר שהם במצב קשה נתונים בצרות רבות.

מלת ‘צוקות’ מזכירות את מצוקות וב’צרתן' רמז למלה צרה.

בהחלטה שנכתבה ע“י רבני קושטא לטובת יהודי הארץ הסובלים, בשנת ת”צ (1630)⁹¹, מסופר על סבלם הרב של היהודים בירושלים ועל צרותיהם בצוק העתים הזה: ‘כי רבו הצרות בכל הארץ… בין צוק’ות ובין צר’תן’…

פסגתה המחודדת של הסרטבה.

מימין, משקיפה על פני בקעת הירדן. תמונה משנת 1841, מאת הצייר האנגלי אַלוּם.

 

36. ירדן יריחו    🔗

א. מעבר ישראל בירדן יריחו    🔗

בימי יהושע בן נון עברו בני ישראל את הירדן אל מול יריחו, כפי שמתואר במקרא: ‘ויהי בנסע העם מאהליהם לעבר את הירדן והכהנים נושאי הארון הברית לפני העם. וכבוא נושאי הארון עד הירדן ורגלי הכהנים נושאי הארון נטבלו בקצה המים… ויעמדו המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד… ויעמדו הכהנים נושאי הארון ברית ה’ בחרבה בתוך הירדן הכן, וכל ישראל עוברים בחרבה עד אשר תמו כל הגוי לעבר את הירדן'…

לפי מסורת אחת, עברו בני ישראל את ירדן יריחו מול אותו מקום שעליו נמצא המנזר היווני העתיק הנקרא על שם יוחנן המטביל, לפיכך נקרא המנזר הזה גם בשם הערבי: קצר אליהוד – מצודת היהודים.

ב. ויעמדו מי הידן מזרום…    🔗

'מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחור…

מלפני אדון חולי ארץ, מלפני אלוה יעקב'.

בספר יהושע מסופר: ‘והיה בנוח כפות רגלי הכהנים נושאי ארון יהוה אדון כל הארץ במי הירדן, מי הירדן יכרתון המים היורדים מלמעלה ויעמדו נד אחד’… רבותינו מספרים: 'וכיון שניטבלו רגלי הכהנים במים עמדו מי הירדן במקומן… שנים עשר מיל על שנים עשר מיל (כנגד מחנה ישראל) היה גובהן של המים…

מלמד שהיו המים נגדשין למעלה, כיפין על כיפין שלוש מאות מיל, וראו אותן כל מלכי האומות (גירסה אחרת: כל מלכי מזרח ומערב)'…

ג. אבני ישראל על גדות הירדן    🔗

בטרם עברו בני ישראל את הירדן מערבה, אמר להם להושע בן נון: ‘עברו לפני ארון ה’ אלהיכם אל תוך הירדן והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי בני ישראל, למען תהיה זאת אות בקברכם, כי ישאלון בניכם מחר לאמר: מה האבנים האלה לכם? – ואמרתם להם: אשר נכרתו מימי הירדן… והיו האבנים לזכרון לבני ישראל עד עולם'.

רבותינו מספרים על חכמים שראו את האבנים הללו, בקירוב במאה השלישית: ‘אבא חלפתא ואלעזר בן מתיא וחנניא בן חכינאי עמדו על אותן אבנים ושיעורם לכל אחת ואחת (משקלה) ארבעים סאה’.

במפת מידבא המפורסמת מהמאה הששית לסה"נ מסומנות שתים־עשרה האבנים של בני ישראל והכנסיה הנוצרית שהיתה בנויה בצדן (ציור סג).

מי הירדן זורמים דרומה

יריחו וגלגל במפת מידבא, מימין: שמה של יריחו – בצדה תמר, שעל שמו נקראה: עיר התמרים.

משמאל: כנסיה נוצרית בגלגל, בה משובצות שתים עשרה האבנים, והיא נקראה עליהן. למעלה

כתוב: – גלגל עתה נקראת שתים־עשרה אבנים (דודבליתון).

ד. אדם הראשון במי הירדן    🔗

אגדה אחת מספרת על אדם הראשון, שבא אל הירדן אחרי שגורש מגן־עדן, הוא נכנס אל מימיו ועמד על אבן בתוכו והמים עלו והגיעו עד צווארו. קרא אדם ואמר: הריני משביע אתכם, אתם מי הירדן! בואו והצטרפו עמי ואספו אלי כל יצורי המים אשר בכם, הקיפוני והצטערו גם אתם עמדי, כי חטא חטאתי!

מיד התאספו כל שוכני הירדן סביב אדם ומי הירדן עמדו בשקט וחדלו לזרום…

וכך נשאר אדם הראשון במי הירדן במשך ארבעים יום⁹²…

ה. במקלי עברתי את הירדן    🔗

בבוא יעקב אבינו מארץ חרן, עבר בהרי הגלעד וממנו ירד אל הירדן. הוא צלח במימיו, נכנס אל הארץ וחנה אל מול העיר שכם.

בתורה מסופר: ‘ויאמר יעקב: אלהי אבי… האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך. קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה’…

האגדה מספרת: 'כיון שהגיע לירדן לא היה יודע מה לעשות – תלה עיניו להקדוש־ברוך־הוא ואמר: רבוני! אתה יודע שאין עמי כלום. אלא המקל הזה!

אמר לו: הכה את הירדן ועבור! – וכן עשה.

אמר לו: זה סימן לבניך, כשם שקרע הירדן לפניך, כן עתיד ליקרע לפני בניך', ‘מצינו שלא עברו בני ישראל את הירדן אלא בזכות יעקב’.

ו. אליהו ואלישע על הירדן    🔗

‘שודד גאון הירדן’ – זה אליהו ואלישע'.

אל גדות הירדן באו אליהו הנביא ואלישע תלמידו, כמסופר במקרא: ‘וחמישים איש מבני הנביאים הלכו ויעמדו מנגד מרחוק ושניהם עמדו על הירדן. ויקח אליהו את אדרתו ויגלום ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעברו שניהם בחרבה… ויהי המה הולכים הלוך ודבר, והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים. ואלישע רואה ומצעק: אבי! אבי! רכב ישראל ופרשיו! – ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים. וירם את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו וישב ויעמד על שפת הירדן’…

תייר נוצרי אלמוני, שעבר בשנת 333 בארץ־ישראל, מספר על הירדן ועל מקום טבילתו של ישו, הידוע גם בימינו בקרבת יריחו והוא מוסיף: ‘למעלה מהנהר (הירדן) גבעה קטנה על שפתו, אשר משם לוקח אליהו השמימה’.

על שפת הירדן קרה נס אחר בחיי אלישע הנביא. בהיות בני הנביאים גוזרים בעצים לעשות להם מקום לשבת בו:… ‘ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים, ויצעק ויאמר: אהה אדוני והוא שאול! ויאמר איש האלהים: אנה נפל? – ויראהו את המקום. ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל, ויאמר: הרם לך! – וישלח ידו ויקחהו’.

ז. ירמיהו הנביא על גדות הירדן    🔗

על פני ערבת יריחו, ים המלח וגדות הירדן, בולט היטב הר נבו. באחד מגיאותיו נקבר משה בן עמרם וקברו נעלם עוד מימים קדומים מאד, כמו שנאמר בתורה: ‘ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה’.

אחרי חורבן ירושלים יצא ירמיהו הנביא לתנות את צרותיו לפני משה רבנו. רבותינו מספרים: 'עמד ירמיהו על שפת הירדן וקרא: בן עמרם בן עמרם! עמוד! – הגיע הזמן שאתה מתבקש לפני הקדוש־ברוך־הוא!

אמר לו: מה היום מיומים, שאני מתבקש לפני הקדוש־ברוך־הוא? –

אמר לו ירמיהו: איני יודע!

הניחו משה והלך אצל מלאכי השרת, אמר להם: משרתי עליונים! כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקדוש־ברוך־הוא?

אמרו לו: בן עמרם: אי אתה יודע שבית־המקדש חרב? –

מיד קרע בגדי כבוד שהלבישו הקדוש־ברוך־הוא, והניח ידו על ראשו והיה צועק ובוכה, עד שהגיע אצל אבות העולם (בחברון).

אמרו לו אבות העולם: משה רועה ישראל! מה היום מיומים? –

אמר להם: אבות אבותי! אין אתם יודעים שבית־המקדש חרב? –

מיד אף הם קרעו בגדיהם והניחו ידיהם על ראשיהם והיו צועקים ובוכים והולכים עד שהגיעו לשערי בית־המקדש. והיו בוכים והולכים משער לשער, כאדם שמתו מוטל לפניו'.

ח. יהיה ירדן בעל גבולך!    🔗

גדות הירדן הגזורות והמבוקעות שימשו מקלט למיני חיות טרף שמצאו להם מחבוא מצוין בסבכי השיחים הגדלים עליהן. לסבך שיחים זה קראו ‘גאון הירדן’, בו מצאו להם מקלט גם אריות. הנביא ירמיהו מתאר את האויב: ‘הנה כאריה יעלה מגאון הירדן’. הנביא זכריה מתאר את חורבן הארץ על כל אזוריה: ‘קול שאגת כפירים כי שודד גאון הירדן’. בגלל חיות הטרף היה גאון הירדן מסוכן, ולפיכך אומר הנביא ירמיהו: ‘בארץ שלום אתה בוטח ואיך תעשה בגאון הירדן?’. גאון הירדן שימש לא רק מקום מחבוא ומקלט לחיות טרף, אלא גם לאנשים בורחים מפני השלטון, ולפיכך רצו לומר אל אדם שימלט ויסתתר מפני רודפיו, אמרו אליו: יהיה ירדן בעל גבולך!

חכמי ישראל מיעצים לאדם שהשלטונות או המועצה העירונית, בּוּלי בלשון התלמוד, הטילו עליו חשד ורוצים לתפשו – שיתחבא בגאון הירדן.

הם אמרו: ‘אם הזכירוך לבולי, יהיה ירדן בעל גבולך!’

ט. מעשה בשני דייגים בירדן    🔗

רבי יהודה הנשיא מספר על דייגים בירדן: 'מעשה בשנים שהיו מכמרין מכמרות בירדן. נכנס אחד למחילה של דגים, ושקעה חמה ולא ראה פתחה של מחילה, ושהה חברו עליו… ובא וסח בתוך ביתו (של חברו הנעלם).

בשחרית כיון שזרחה חמה הכיר פתחה של מעה (יצא ממנה), ובא ומצא הספד קשור בתוך ביתו'.

(*438)

י. דג מהירדן ודג מהים הגדול    🔗

חכמי ישראל מקבילים זה לעומת זה – דג מהירדן ודג מהים הגדול, הוא ים התיכון, לשם ציון סוג התלמידים וכשרונותיהם בבית־המדרש.

דרש רבן גמליאל: דג מן הירדן, כיצד? –

זה תלמיד חכם שלמד מקרא ומשנה, מדרש, הלכות ואגדות, ואין בו דעת להשיב.

דג מן הים הגדולה, – כיצד?

זה תלמיד חכם שלמד מקרא ומשנה, מדרש, הלכות ואגדות ויש בו דעת להשיב.

יא. התפילה על מי הירדן    🔗

רבותינו ציוו: ‘הרואה… ומעברות הירדן… צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום’.

בימי־הביניים היו עולי־רגל יהודים באים אל שפת הירדן והיו רגילים לומר לפניו תפילה מיוחדת. רבי אשתורי הפרחי, שחי בארץ־ישראל בראשית המאה הארבע־עשרה, מביא את נוסח התפילה הזאת בספרו ‘כפתור ופרח’. וכה דבריו: 'ואנחנו הרגלנו לומר בראותנו הירדן כך:

על יד הירדן, אברך, אהלל אשבח ואודה שמך.

בעד עמך בקעת כים סוף. גבול ארצך שפתו והסוף, הסוף אליהו הציתו. בו אלישע לא היה חצוף. חשוף זרוע קדשך, קדוש ישראל,

להושיע עם אביון, היטיבה ברצונך את ציון!'⁹³

יב. לאן שופך הירדן את מימיו    🔗

אמנם הירדן מזרים את מימיו אל ים המלח, אולם האגדה מספרת שהוא שופך את מימיו אל פיו של בהמות – חיה אגדתית עצומה הרובצת במי הביצה בסבכי קני־סוף ועצי ערבה. איוב מתאר את הבהמות: ‘ישכב בסתר קנה ובצה… יסבוהו ערבי נחל… יגיח ירדן אל פיהו!’

‘כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף’. מוסיפה האגדה ואומרת: 'בריה אחת יש לי שבראתי למאכלך לעתיד לבוא, זהו בהמות והוא רועה על אלף הרים בכל יום…

‘היאך הוא שותה? יש אומרים ראשו על פי הירדן ופיו פתוח כנגדו, והירדן שופך לתוך פיו והוא שותה מים’…

גם בעלי האגדה המאוחרים מתארים את החיה הזאת: ‘ורבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלים לה כל מיני מאכל וכל מיני מזונות והיא אוכלת. ומהיכן היא שותה? – כל מה שהירדן עושה לששה חדשים ומכניס, היא עושה גמיאה אחת!’

‘רבי שמעון בן לקיש אומר: כל מה שהירדן מכניס לי"ב חדשים, עושה אותה (הבהמות( גמיאה אחת’…

לפי אגדה אחרת זורמים מי הירדן אל לויתן הרובץ אי־שם בקצהו: ‘ומתגלגל ויורד עד שמגיע לפיו של לויתן’.

יג. הירדן שופך את מימיו בים הגדול    🔗

הירדן מושך את מימיו אל ים המלח – ימה של סדום. מימיו מוקפים הרים ואין כל מוצא להם. ים המלח הוא המקום הנמוך ביותר על פני כדור הארץ, כמעט ארבע מאות מטרים מתחת לפני הים התיכון.

לפי דברי חכמי ישראל, זורמים מי ים המלח אל הים הגדול: ‘ירדן יוצא… ומהלך… ובימה של סדום והולך ונופל לים הגדול’.

גם תייר צרפתי שביקר בארץ בשנת 1669, מספר על הירדן היפה הזורם אל ים המלח וכאילו אבד בו, אולם הוא זורם במעמקיו ויוצא מתחת לפני האדמה אל הים האדום (ים סוף) וממנו אל הים הגדול.

הצרפתי מוסיף ומספר, כי אמיתות דבר זה הוכחה ע"י מקרה שקרה לעולה־רגל אחד: הוא בא אל הירדן וטבל בו, ובשעת הטבילה נשמט ממנו ספל עץ מחוטב ומגולף באמנות רבה, והמים סחפוהו.

בבוא עולה־הרגל אל העיר מסינה (על חוף האי סיציליה) ודבר ספלו אשר אבד לו נשכח מלבו לגמרי, ראה לתמהונו את הספל הזה בידי אדם אחד שמצאו, לפי, דבריו, על חוף הים. ומיד קנה אותו מידיו מבלי לעמוד על מחירו⁹⁴…

על שפת הירדן

 

37. ים המלח וחופיו    🔗

א. ים המלח – ים החמר    🔗

היוונים והרומאים בימי קדם קראו לים המלח בשם ‘ים החמר’ – אספלטיטיס⁹⁵, על שום החמר הנמצא במימיו ועל חופו. יוסיפון העברי קורא לים המלח גם ‘ים החמר’.

כבר התורה מספרת על ‘בארות בארות חמר’, שהיו בחופו של ים המלח. יוסף בן מתתיהו מספר על ים המלח: ‘במקומות רבים הוא מקיא מקרבו גושי חמר שחורים. והם נשאים על פני המים ודומים במראם ובגודלם לשוורים כרותי ראש. עושי המלאכה על פני הים ניגשים אל הגושים האלה ואוספים את הרגבים המדבקים אל תוך ספינותיהם. וכאשר הם ממלאים את הסירות לא נקל להם להוציא את הרגבים… והחמר הזה הוא טוב למלא בו את סדקי האניות וגם מעלה ארוכה לגוף. על כן מערבים אותו בסמי רפואה רבים’.

החמר נקרא גם ‘כופר’. התורה מספרת על תיבת נח הצדיק שעליה נצטווה: ‘וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר’ על שם הכופר הזה קראו לבוני האניות בימי קדם בשם בני כופר, בארמית: בני כופרא. הרומאים קראו למין הכופר הבא מים המלח – כופר יהודי⁹⁶.

הנוצרים קוראים לים המלח – ים המוות, כי אין יצור, צמח או חי, יכול לחיות במימיו המלוחים והמרים. עולי רגל נוצרים בימי הביניים קראו לים המלח גם בשם ים השדים…

ב. מעולם לא טבע אדם בים המלח    🔗

בגלל שפע המחצבים מי ים המלח כבדים וקשה לצלול בהם. דיה ידיעה כלשהי בשחיה כדי לשחות בו בלי מאמץ רב. ולפיכך אמרו רבותינו, בארמית: מעולם לא טבע גברא בימא דסדום – מעולם לא טבע אדם בים המלח!

רש"י בפירושו לדברי רבותינו מבאר: מפני שהמים מלוחין וכוח מליחתן יעכבו מלטבוע'.

מספרים על אספסינוס שר צבא הרומאים, אחרי שכבש את ירושלים ולקח בשבי הרבה מלוחמיה, בא אל ים המלח ואמר לחקור את תכונותיו המיוחדות. יוסף בן מתתיהו (פלביוס) מספר: ‘וקשה מאד לאדם לטבוע במי הים הזה. גם אם ינסה לעשות זאת בכל מאמצי כוחו, כאשר הגיע אספסינוס אל שפת הים, אמר לחקור את תכונותיו. וציווה לקחת אנשים אשר לא ידעו לשחות, לכפות את ידיהם ואת רגליהם על אחוריהם ולהשליכם לתוך המצולה. אך כולם צפו על פני המים, כאלו צנפה אותם רוח למעלה’.

חכם אנגלי בימי־הביניים מספר, בקירוב בשנת 1250, על ים המלח ועל תכונותיו הנפלאות: כל דבר שבו חיים, אם זורקים אותו לים המלח, לעולם לא יטבע בו, ונשאר לצוף על פניו; אולם דבר שאין בו חיים צולל על קרקעיתו: ‘והנה פנס שאור אינו דולק בו, צולל במים, אולם פנס שבו דולק אור צף על פני המים’…

מפת ים המלח משנת 1650 בה רשומים שלושה שמותיו של ים המלח:

ים המות – Mare Mortuum, ים המלח – Mare Salsurm, אגם החמר – Lacus Asphaltitis

בים מצוירות הערים שנהפכו בו, לפי סיפור התורה: סדום – Sodom עמורה – Gomorrah צבויים – Zeboim אדמה – Admah

אנגלי אחר מספר, בקירוב 1322, על פלאי ים המלח: אם אדם משליך בו ברזל, הוא צף על פני מימיו ואינו שוקע בהם, אולם אם משליכים בהם נוצה, היא צוללת על קרקעיתו בתהומות…

ג. מתי מותר לרחוץ בים המלח    🔗

הקדמונים נהגו להתרחץ בים המלח, לא רק להנאתם, אלא גם לרפואה. חכמי ישראל לא הרשו להתרחץ בים המלח, ימה של סדום, בשבת להנאה, אלא לרפואה וטהרה בלבד. וכה דבריהם: 'רוחץ אדם במי טבריא (כנרת), ובים הגדול (הים התיכון), אבל לא… ולא בימה של סדום.

אימתי? – בזמן שמתכוין לרפואה, ואם לעלות מטומאה לטהרה – הרי זה מותר'.

גם חכמי התלמוד מדברים על איסור הרחיצה בשבת ב’מי סדום' אולם מתירים ‘בזמן שהוא מתכוין לרפואה. הא לעלות מטומאה לטהרה’, ואחד מוסיף: "בלבד שלא ישהאי, זאת אומרת שלא ישהה זמן ממושך במי הים.

הקדמונים היו גם נוטלים את מי ים המלח לרפואה, ובעיקר לחולי עינים. מסופר על רבין שהיה מהלך אחרי רבי ירמיה, מחכמי הארץ המפורסמים במאה הרביעית, על חופו של ים המלח. שאל רבין את רבי ירמיה: האם מותר לשאוב מן המים האלה בשבת? – אמר לו: נאה לעשות כן!

גם חכמים נכרים מספרים על מי ים המלח שהיו מי רפואה חשובים, ועשירי רומא היו שולחים שליחים מיוחדים אל הארץ להביא להם את מימי ים המלח לצורכי רפואה. מסופר על רומאי עשיר שהתפאר מאר במי ים המלח, שהביא אליו והיה מתרחץ בהם.

ד. האבן היהודית מים המלח    🔗

הגיאוגרף וההיסטוריון המוסלמי מסעודי, שביקר בארץ־ישראל בשנת 926 בימי שלטון המוסלמים בה, מספר על הירדן ועל זרימתו אל ים המלח בשמו הערבי: אל בחירה אלמנתנה – הים המסריח, ואין מימי הירדן מתערבים במי ים המלח, ואין הם משפיעים על גאות מימיו או שפלם.

מסעודי מספר גם על אבנים מיוחדות המוצאות מים המלח והן בצורת אבטיחים, וידועות בשם הערבי: אלחג’ר אליהודי – האבן היהודית. הפילוסופים מזכירים אותה והרופאים משתמשים בה כתרופה נגד כאב בכליות. לדבריו באבן היהודית שני מינים: זכר ונקבה. הזכר – לגברים, והנקבה – לנשים⁹⁷.

מסעודי מספר גם על החמר המופק מים המלח, ומוסיף שאין בכל העולם ים דומה לו שאין כל צמח וחי יכול להתקיים בו.

ה. הוליכם אל ים המלח!    🔗

ים המלח היה בימי קדם רחוק ונידח והגישה אליו היתה קשה, מחמת חוסר בטחון וחוסר דרכים אליו. לפיכך נוצק בימי קדם הבטוי: ‘להוליך לים המלח’. כאשר רצו לומר: להוביל דבר־מה למקום נידח ורחוק, לעזאזל!

גזרו חכמים: "המוצא כלים (של עבודה זרה) ועליהם צורת חמה צורת לבנה, צורת דרקון יוליכם לים המלח'.

כן צוו על כל מי שלקח מעות ביריד של עבודה־זרה לא להשתמש בהן: ‘יוליכם לים המלח’.

ו. ים המלח – ים־השדים    🔗

עולי רגל נוצרים בימי־הביניים קוראים לים־המלח בשם הלטיני: ‘מאַרה דיאבולי’ – ים־השדים, או ‘לאקוּס דיאבּולי’ – נחל־השדים, ולקטע הירדן ושפכו בים המלח: 'פלוביוס דיאבוליי – נחל־השדים⁹⁸.

המקומות נקראו על השדים, מסבת הקללה והשממה בחבל זה והפחד הגדול שהיה מלווה אותם עולי־רגל אשר שמו את נפשם בכפם ויצאו לסייר באזור נידח ומסוכן זה.

ז. ים המלח באחרית הימים    🔗

האגדה מספרת, שבאחרית הימים יצאו מים חיים מירושלים ויזרמו אל ים המלח, הנקרא גם: הים הקדמוני, מלשון קדם – מזרח, הים המזרחי. הים הגדול, ים התיכון, נקרא: ‘הים האחרון’.

הנביא זכריה נבא על אחרית הימים: ‘ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה… והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם: חצים – אל הים הקדמוני, וחצים – אל הים האחרון, והיה ה’ למלך על כל הארץ'.

האגדה מוסיפה: "הולכין לים הגדול ולימה של טבריא ולימה של סדום כדי לרפאות מימיו'…

יחזקאל נבא על המים החיים שיזרמו מבית־המקדש אל ים המלח, אל ים הערבה: "המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה וירדו על הערבה ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפאו המים… והיה הדגה רבה מאד, כי באו שמה המים האלה וירפאו. וחי כל אשר יבוא שמה הנחל והיה יעמדו עליו דייגים… למינה תהיה דגתם כדגת הים הגדול, רבה מאד בצאתיו וגבאיו ולא ירפאו למלח נתנו. ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה, כל עץ מאכל. לא יבול עלהו ולא יתום פריו… כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה'.

רבותינו דרשו על דברי יחזקאל הנביא:

‘אל הגלילה הקדמונה’ – זה ים של סמכו⁹⁹.

וירדו אל הערבה' – זה ים של טבריה.

‘ובאו הימה’ – זה ים המלח¹⁰⁰.

‘הימה המוצאים’ – זה הים הגדול.

ולמה נקרא שמו ‘מוצאים’? – כנגד שני פעמים שיצא (לשטוף העולם):

אחר – בדור אנוש ואחד – בדור הפלגה…

למינה תהיה דגתם' – למיני מינים תהיה דגתם.

‘ולא ירפאו’ – מקום הוא ששמו ‘ולא ירפאו’.

ח. קליה – על שום מה?    🔗

בחופו הצפוני של ים המלח, נמצאה קליה, מקום מרחצאות ובית־מלון גדול. בקרבתה היה המפעל התעשיתי הגדול של חברת האשלג הארץ־ישראלית. השם קליה הוא חדש ונגזר מהמלה ‘קלי’ היינו אשלג, התוצרת העיקרית ממי ים המלח.

האגדה דורשת את השם קליה ואומרת למצוא בו ראשי תיבות של המימרה: ק’ם ל’תחיה י’ם ה’מוות!

ישוב חדש שנוסד בחופו של ים־המלח נקרא בשם קליה.

מפת ים המלח – משנת 1660 בקירוב

J. Lightfoot, Horae Hebraicae et Talmudicae, 1663, p. 14

 

38. עין גדי – צוער – ארנון    🔗

א. פוריותה של עין־גדי הקדומה    🔗

עין־גדי נובע בחופו המערבי של ים המלח. אבותינו קראו לו בשם זה כי פה שיברו את צמאונם עדרי גדיים. הערבים קראו לו: עין־ג’די.

בימי קדם היה בעין־גדי ישוב גדול ושרידיו נשארו עד ימינו. פה גדלו כרמי גפנים, חורשות דקלים ופרדסי בשמים.

משורר שיר השירים מדבר בשבחם של כרמי עין גדי: ‘אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי’. הכופר הוא מין צמח שאשכול פרחיו מצטיין בריחו החריף. אבותינו מספרים על תעשיית היין מענבי עין־גדי: ועושין שם יין בטהרה לנסכים ולקרבן'…

‘כרמים עין־גדי עושים (פירות) ארבע וחמש פעמים בשנה’.

בעין־גדי היו תמרים ולפיכך שמה השני חצצון־תמר, הנזכר במקרא: ‘בחצצון תמר היא עין־גדי’… המדרש אומר על: ‘חצצון תמר’ – ‘עין־גדי דתמרייה’ עין־ גדי של התמרים. ומפרש אחד אומר: ‘בסביך דקליא היא עין־גדי’.

בסביבות עין־גדי היו פרדסי בשמים, אפרסמון. על דברי המקרא המספרים על גורלם של ישראל אחרי כיבוש הארץ בידי נבוכדנאצר ושרו נבוזראדן: ‘מדלת העם השאיר נבוזארדן שר טבחים לכורמים וליוגבים’, אומרת האגדה: ‘כורמים’ – אלו מלקטי אפרסמון מעין־גדי ועד רמתא'.

רמתא שכנה בעמק הירדן צפונה־מזרחה, בערבות מואב אל מול יריחו שהתפרסמה באפרסמונה המשובח.

ב. גורל גני האפרסמון של עין־גדי    🔗

הנוסע הנוצרי בורקרדוס מהר ציון שביקר בארץ בשנת 1232, מספר על פוריותו של הר עין־גדי וכה דבריו: ‘על ההר הזה ובכל סביבתו היה גן אפרסמון. אולם קליאופטרה מלכת מצרים מתוך שנאה אל הרודס הגדול ואהבתה אל מרק אנטוניוס, העבירה את גן אפרסמון אל סביבות העיר קאהיר (בבילון) במצרים. ואני בהיותי במצרים ראיתי את הגן הזה, כשבאתי לראות את הסולטן והוא לקח אותי עמו אל הגן הזה, ואני נטלתי הרבה מעצי האפרסמון וגם התרחצתי בבריכה שבמימיה משקים את הגן הזה. הגננים סיפרו לי שמצהרי שבת ועד יום שני השוורים לא יסכימו לעבוד בהשקאת הגן, אם גם יחתכו אותם לגזרים… גן האפרסמון במצרים מעובד רק בידי גננים נוצרים’…

ג. עין גדי ועין־עגלים באחרית הימים.    🔗

עין עגלים נובע בחוף ים המלח, מזרחה צפונה, מעין־גדי. נקרא על העגלים שרועים היו מובילים אל מימיו לשבר את צמאונם, הערבים קוראים לו: עין פ’שח’ה.

יחזקאל בנבואתו על ים המלח באחרית הימים מזכירו: ‘ויעמדו עליו דיגים מעין גדי ועד עין־עגלים, משטוח לחרמים יהיו’.

האגדה מתארת את הארץ באחרית הימים: וכל הצדיקים יושבים והארץ זרועה לפניהם וכל מיני מעדנים… וספינות באות מעין־גדי ועד עגלים טעונות אושר וכבוד לצדיקים'.

ד. בריכת אברהם אבינו    🔗

על חוף ים־המלח, בין עין־גדי ומצדה, נמצאת בריכה קטנה. נקראת בערבית: ברכת אלח’ליל – בריכת אברהם. מדוע זכתה להקרא על שם אברהם אבינו? – פעם עבר אברהם אבינו, רכוב על חמורו, בקרבת ים־המלח והנה ראה אנשים מתושבי חברון אוספים מלח מבריכה קטנה שעשו להם. אברהם בירכם בשלום וביקש מהם קצת מלח לסעודתו. האנשים היו רעים וגסים וסרבו לתת לו, אף שהמלח היה לפניהם בשפע. כעס עליהם אברהם מאד וקרא אליהם: לעולם אל תמצאו מלח בבריכה זו והדרך אל בתיכם אל חברון היה תהיה כולה נגזרה ומייגעת. מיד הפך המלח בבריכה לשברי חצץ לבן, והדרך ממנה אל חברון נגזרה וכוסתה קוצים וברקנים. אנשי חברון תעו בה רבות עד שהגיעו אל בתיהם. ועד היום כל העולה בדרך זו, מים־המלח אל חברון, מתעייף ויגע מאד.

לזכר המקרה הזה קראו לבריכה – בריכת אברהם, עד היום הזה.

ה. עמק השדים – על שום מה?    🔗

בדרומו של ים המלח משתרע עמק רחב־ידים בין הרי הנגב – במערב, והרי אדום – במזרח. זהו עמק השדים הידוע בימי אברהם אבינו ואמרפל מלך שנער, במלחמת מלכי סדום, עמורה וצוער. בתורה מסופר: ‘כל אלה חברו אל עמק השדים הוא ים המלח ועמק השדים בארות בארות חמר’.

המדרש רואה בשם ‘שדים’, ריבוי מהמלה ‘שדה’: וכה דבריו: ‘שהוא (העמק) עשוי שדים, שדים, תלמים’. רש"י מוסיף: ‘כך שמו על שם שהיו בו שדות הרבה’. גם מתרגם התורה הארמית, אונקלוס, קורא לעמק השדים: מישר חקליא – מישור שדות. בתרגום ירושלמי מובא: מישר פרדסיא – מישור פרדסים.

לפי באור אחר, ‘שדים’ מקורה במלה ‘סדן’, – גזע עבה של עץ: ‘עמק השדים שהוא מגדל סדנים’, גירסה אחרת: שהוא מגדל סנדין', היינו אלונים, כהוראת סנדין בערבית.

רש"י מוסיף: ‘שהיו גדלין בו אילנות שהיו עושין מהן סדנים לטבחים’…

כן אומרים למצוא בשם ‘שדים’ את המלה: שדיים, וכה דברי האגדה: ‘שהוא מניק את בניו כשדיים’. גירסה אחרת: ‘שהיתה מניקה אותן, כשם ששדיים מניקין את התינוק’.

הקדמונים מספרים על עמק שדים: שהיה בו בהתחלה כל מיני מעדנים, ובעוונם נהפך למלח'…

(454 *)

ו. בלע היא צוער    🔗

בקצה הדרומי של ים המלח שכנה העיר צוער, שהתפרסמה בימי קדם. בימינו חורבה עזובה בגבול ממשלת הירדן, מזרחה מסדום הישראלית. אל צוער נמלט לוט במהפכת סדום ועמורה ומצא בה מקלט, כמו שמסופר בתורה: ‘הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער אמלטה נא שמה: ויאמר אליו (המלאך): הנה נשאתי פניך… לבלתי הפכי את העיר אשר דברת… על כן קרא שם העיר צוער’. גם יוסף בן מתתיהו (פלביוס) מספר על צוער זו מלשון מצער: ‘כך נקרא דבר קטן בפי העברים’.

צוער נקראה גם בשם בלע. בימי אברהם אבינו היה ידוע מלכה, מסופר בתורה: ‘ומלך בלע היא צוער’.

האגדה מספרת שהעיר נקראה בלע, כי תושביה נבלעו במעמקי האדמה. רבותינו דרשו: יבלע – שנתבלעו דיוריה', היינו שנבלעו דייריה.

התרגום הארמי על התורה קורא למלך בלע: ‘מלכא דקרתא דבלעת דיירהא היא צוער’ – מלך העיר שנבלעו דיירה…

התורה מספרת על משה רבנו, שבעמדו על הר נבו בעבר הירדן, השקיף מרחוק על ארץ כנען וראה עד צוער‘. האגדה מוסיפה: "מלמד שהראה לו (הקדוש ברוך־הוא) המקום גיהנום סמוכה לה’.

צוער וסביבתה במפת מידבא, מהמאה הששית לסה"ז. צוער נמצאת בחוף ים המלח המצויר משמאל, למטה. צוער מוקפת תמרים רבים. מעליה כתובים שמותיה ביוונית: בלע היא צוער. למעלה מקום קדוש על שם לוט, כפי שרשום ביוונית: לוט הקדוש.

ז. מעינה של צוער    🔗

בימי הביניים היתה צוער עיירה חשובה ובה קהילה יהודית חשובה, שממנה נשארו שרידים מענינים. צוער התפרסמה בדקליה המרובים. על שמה גם נקרא ים המלח בחלקו הדרומי, בערבית: בחר צע’ר – ים צוער.

לפי האגדה הערבית נקראה צוער, בערבית צעיר (קרי: סע’ר), על שם בתו הצעירה של לוט. מסיבת אוירה החם מאד כינו הערבים את צוער, במלה הערבית: צקר או סקר, היינו אש הגיהנום¹⁰¹.

גיאוגרף ערבי בשם אלמקדסי, הירושלמי, מספר במאה העשירית על צוער ובה מתגורר אדם מתושבי ירושלים. הוא כתב אל משפחתו בזו הלשון: מאש הגיהנום של מטה אל גן העדן של מעלה. אלמוקדסי מספר על חומה החזק הממית את הזר הבא אליה. והוא מיעץ לאותו אדם החושב שמלאך המות שכח או אחר לבוא אליו, והוא מצפה לו, יואיל נא להתישב כאן בצוער וחסל!

ערבים בדורות הקדומים ספרו על מעין שהיה בצוער ונקרא בשמה בערבית: עין צע’ר. אם באחד הימים יחרבו מימיו, ויחדלו לזרום, הרי אות וסימן שחיי הנצח התחילו בעולם הזה…

ח. מעשה בפונדק אחד בצוער    🔗

רבותינו מספרים: 'מעשה בבני לוי, שהלכו לצוער – עיר התמרים וחלה אחד מהם והביאוהו לפונדק.

ובחזרתם אמרו לפונדקאית: איה חברנו? אמרה להם: מת וקברתיו!…

הוציאה להם הפונדקאית מקלו, ותרמילו וספר תורה שהיה בידו'…

חכם אחד מוסיף: 'פונדקאית עובדת־כוכבים היתה, ומסיחה לפי תומה היתה: ‘זה מקלו, וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו’…

ט. הנסים על נחל ארנון    🔗

‘וההוד’ – זו מלחמת נחלי ארנון'.

מהרי מואב הנישאים יורד נחל ארנון אל ים המלח, דרך אפיק צר ומעוקל בין קירות סלעים רמים ונהדרים , מי הארנון שוקקים בזרמם, ולפיכך יש גוזרים את השם ארנון מהמלה ‘רנן’, כי מימיו מרננים בזרמם אל ים המלח…

הארנון ידוע במלחמות ישראל בהרי מואב בדרכם אל הארץ. התורה מספרת: "ויחנו מעבר ארנון… על כן יאמר בספר מלחמות ה‘… ואת הנחלים ארנון ואשד הנחלים’…

האגדה מספרת על המלחמה בין ישראל ואויביהם בנחל ארנון: 'עשה להם הקדוש־ברוך־הוא אותות ונסים בנחלי ארנון כנסים שעשה להם בים סוף. ומה הם הנסים של נחלי ארנון? – אדם עומד על הר זה ומדבר עם חברו בהר הזה והוא רחוק ממנו שבעה מילים, והדרך יורד לתוך הנחל ועולה, ודרכן של ישראל לעבור בתוך הנחל. נתכנסו כל האומות לשם, אוכלוסין שאין להם סוף. ישבו מקצתן בתוך הנחל. והנחל מלמעלן עשוי מערות. וכנגד המערות הר שכנגדו עשוי סלעים כגון שדיים, שנאמר: ‘ואשד הנחלים’.

אפיק נחל ארנון, בקרבת שפכו בים מלח

נכנסו האוכלוסין לתוך המערות ואמרו: כשירדו ישראל לתוך הנחל… ונהרוג את כולם. כיוון שהגיעו ישראל לאותו מקום לא היו מצריכין לירד למטה מן הנחל. אלא רמז ( הקדוש־ברוך־הוא) להרים ונכנסו שדיים של הר זה לתוך המערות ( של הר זה)… והקיפו ההרים ראשיהם זה לזה ונעשה דרך כבושה. ולא נודע איזה הר נסמך לחברו… נכנסו הסלעים לתוך המערות ורצצו כל אותן גבורין (של האויב). והבאר ( של מרים) ירדה לתוך הנחל ומתגברת שם ואבדה כל האוכלוסין בדרך שאבד אותן הים (סוף)… ועברו ישראל על אותן ההרים ולא ידעו כל הנסים הללו.

אמר הקדוש־ברוך־הוא: הריני מודיע לבני כמה אוכלוסין אבדתי מפניהם. ירדה הבאר לאותן המערות והוציאה גולגליות וזרועות ורגלים שאין להם חקר. וישראל חזרו לבקש את הבאר וראו אותה שהיא יוצאה מלאה מתוך הנחל מוציאה איברים איברים… והיו ישראל עומדים על הנחלים ואומרים לה: עלי באר ענו לה, ואמרה שירה עליהם'.

רבותינו מספרים: ‘לא עשה הקדוש־ברוך־הוא נסים וגבורות לאבותינו על הים ועל הירדן ועל נחלי ארנון, אלא בשביל לקדש שמו בעולם’.

על דברי התורה: ‘אדני ה’ אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך‘. דרשו רבותינו: את גדלך – בים, ‘ואת ידך’ – בנחלי ארנון. ‘כמעשיך’ – על הים, ‘וכגבורותיך’ – על נחלי ארנון’.

ציוו חכמינו: "הרואה… מעברות נחל ארנון… צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום'…

שפך הארנון בים המלח

י. שני המצורעים במלחמה על הארגון    🔗

התורה מספרת על נצחונות ישראל בהרי מואב על הארנון: ‘על כן יאמר בספר מלחמות ה’: את והב בסופה ואת הנחלים ארנון'.

מה פשר המלים: ‘את והב בסופה’?

האגדה מספרת ש’את' ו’הב' הם שמות של שני מצורעים שהיו במחנה ישראל. הואיל והיו מצורעים היו מהלכים בסופו על המחנה, וזהו מה שנאמר: ‘את והב בסופה’.

כאשר עברו בני ישראל על במות הארנון, התחברו גדות הנחל יחד ומחצו את כל האויבים שהתחבאו במערות ואמרו להתנפל על ישראל. אחרי שעברו בני ישראל. הואיל והיו מצורעים היו מהלכים בסופו על המחנה.

רק שני המצורעים את והב ראו זאת, כי היו במאסף, בסופו של המחנה, והם אשר בישרו זאת לישראל ¹⁰²…

יא. מעין טובה נשאר מימי המבול    🔗

על חופו המזרחי של ים המלח, לרגלי הר מואב נובע מעין חם, הנקרא בשמו היוני קלירוהי – היינו הזרם היפה. אבותינו קראו לו כנראה בשם ‘מעין טובה’, על שום התרופה הטובה שמצאו המתרחצים במימיו היעילים.

האגדה מספרת, שכל מעינות התהום נסתמו אחרי המבול הגדול בימי נח הצדיק. ורק אחדים נשארו פתוחים ואחד מהם היה מעין הטובה.

יב. מאין באו מי דקלים?    🔗

רבותינו חכמי המשנה מספרים על מיני משקאות שהיהודי רשאי לשתותם בשבת. והם מוסיפים: ‘וכל המשקין – שותה. חוץ מי דקלים… אבל שותה מי דקלים לצמאו’.

חכמי התלמוד מספרים על מוצאם וחשיבותם הרפואית של מי דקלים. וכה דבריהם: 'מי דקלים שיוצאין מן שני דקלים, מאי מי דקלים?

אמר רבה בר ברונה: תרתי תלאי איכה במערבא ונפקא עינא דמיא מבינייהו. כסא קמא – מרפי. אידך־ משלשלת, ואידך – כי היכי דעיילי הכי נפק'.

המעין נובע בין שני דקלים ולפיכך נקראו על שמם. המעין נמצא במערבא, זהו כנויה של ארץ־ישראל בקרב יהודי בבל, כי היא נמצאת מערבה להם. מי דקלים היו תרופה בדוקה נגד העצירות. השותה כוס ראשונה מהם – המים מרפים אותו, כוס שניה – גורמים לשלשול, וכוס שלישית – נכנסים בו נקיים ויוצאים נקיים.

לפי סברה אחת, מי דקלים אלו באו ממעין טובה, הנובע על חופו המזרחי של ים המלח והיה נקרא בקרב היוניים בשם קלירוהי, היינו הזרם היפה. סביבו היו מרחצאות מרפא שהתפרסמו בימי קדם ושרידיהם נשארו עד ימינו. המעין הזה קלירוהי רשום גם במפת מידבא במאה הששית לסה"נ. בין שני דקלים מסומן המעין, כפי שתארו אותו רבותינו בימי קדם (ציור סו).

קלירוהי וסביבתה במפת מידבא בו מצוירים חמי קלירוהי, ביוונית: תרמה קלירוס. שריד מהשם: בערה מימין מציינים הקווים את נחל ארנון, מבלי לרשום את שמו.

יג. בהר הברזל פתחו של גיהנום    🔗

ברוכסי ההרים בצפונה של ארץ־מואב, בקרבת חופו המזרחי של ים המלח, נמצא הר הברזל, בארמית: טור פרזלא. בו גדלו מיני דקלים פראים, שנקראו צינים, ומצויים גם בימינו. מציני הר הברזל הביאו לולבים לחג הסוכות. חכמי המשנה דנים על הלולב הפסול והכשר ואומרים: ‘ציני הר הברזל – כשרות’.

גם חכמי התלמוד דנים בענין זה ומוסיפים בהר הברזל: ‘פתחה של גיהנום’.

אולי רמז למעינות החמים הנקראים בערבית: חמאס א־זרקה. הנובעים בקרבת ים המלח. לפי אמונת הקדמונים, הם זורמים על פתחו של גיהנום וממנו מקבלים את חומם הם ובוערים, ולפיכך נקרא המעין בשם: בערה (ציור סו).

גם על חמי טבריה, הנובעים בחוף הכנרת, מסופר שהם נובעים על פתח הגיהנום.

יד. יעקב אבינו במעין בערה.    🔗

‘הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני’

אל המרחצאות החמים מי־בערה, הנובעים בקרבת חופו של ים המלח, היו באים רבים להתרחץ ולמצוא מרפא לחולים, כמו במעיינות החמים של טבריה. רבותינו בימי קדם מדברים על ‘הרוחץ במי מערה ובמי טבריא’, הנוסח ‘מי מערה’ כנראה מוטעה וצריך להיות: מי בערה.

מסופר על יעקב אבינו שברח מפני עשו אחיו אל מקום אחד וניצל ממנו: ‘בבהלה נכנס יעקב אבינו שם ונעל בפני עשו, וחתר לו הקדוש־ברוך־הוא חתירה (ליעקב) במקום אחר – ויצא’.

האגדה אומרת שעל זה אמר ישעיה הנביא: ‘כי תעבור במים – אתך אני, ובנהרות – לא ישטפוך, כי תלך במו אש – לא תבוה ולהבה – לא תבער בך’.

לפי מסורת אחרת ברח יעקב ‘למערה – מקום מרחץ. אמר יעקב: לא פת ולא דבר יש בידי. נכנס אני ומחמם את גופי במרחץ הזה. בא עשו והקיף את המרחץ הזה ובשביל שלא יצא יעקב משם’.

במקום למערה', צריך להיות כנראה ‘לבערה’, וזהו המרחץ מי־בערה…

טו. הצמח הפלאי במעין בערה    🔗

יוסף בן מתתיהו הכהן (פלביוס) מספר על המעין בערה ועל צמח מוזר הגדל שם. וכה דבריו: 'צבע השורש הזה דומה לאש ולפנות ערב הוא מפיץ זוהר.

וכאשר יגש אליו איש וירצה לתפסו ביד, לא יקל הדבר בידו, כי ישמט השורש מידו ולא יעמד במקומו…

אולם יש גם דרך אחרת לעקור את השורש בלי פגע. וזה הדבר: חופרים באדמה מסביב לו, עד השאר רק מעט מזער ממנו בקרקע. ואחר כן קושרים אליו כלב. וברצות הכלב ללכת אחרי בעליו, יעקור את השורש על נקלה. אמנם הכלב ימות במהרה, כאילו נתן את חייו כופר האיש האומר לתלוש את השורש…

צמח הדודאים במפת העולם של כנסית הרפורד, באנגליה. משנת 1290 בקירוב, הציור מובא בגבול ארץ־ישראל.

הדודאים בדמות גוף אדם. בצד כתוב: דודאים צמח פלאי – Mandragora erba mirabiliten virtuosa.

השם המדעי של הדודאים: Mandragora officinarum השם האנגלי: Mandrake

והנה האנשים חומדים את השורש הזה ואינם שבים אחור מפני הסכנה הגדולה. כי כוח נפלא נמצא בו לגרש במהרה את הרוחות הרעות, נשמות בני בליעל הנכנסות בקרב האנשים החיים והממיתות אותם, אם לא ימהרו להמציא להם עזרה ולהקריב את השורש'.

אמנם אין המספר מביא את שם הצמח. אולם כנראה זהו צמח הדודאים המצוי בארץ. האגדה היונית מספרת עליו הרבה אגדות. רק בעזרת כלב אפשר לעקרו על שורשו הדומה לראש תינוק וטמון במעמקי האדמה….

דודאים בצורת בן אדם וכלב מושך אותם לעקדם תמונה מתוך כתבי יד מהמאה העשירית, שמור בספריית המוזיאון הבריטי

(Vitelius, C, III, fol 5).

טז. מי מחמם את מרחצאות אבן חמאד?    🔗

האגדה מספרת ששלמה המלך מחמם לא רק את חמי טבריה בגליל, אלא את כל המעיינות החמים בארץ.

בחופו המזרחי של ים המלח, בקרבת חצי אי נקרא ‘הלשון’, נובע מעין חם הנקרא בשם הערבי: חמאם (מרחץ) אבּן חמאד, כשם משפחת הבדואים המתגוררים בסביבה. גם הערוץ שבו נובע המעין הזה, היורד מהרי מואב אל ים המלח, נקרא על שמם: ואדי אבן חמאד (או בני חמידה).

אל חמאם אבן חמאד באים בעונת הרחצה הבדואים להתרחץ במים החמים. הנוסע הצ’כי הנודע אלויס מוסיל ביקר במרחץ זה בשנת 1898. בהתקרבו אליו שמע קולו של בדואי מתרחץ הקורא אל סלימאן אבן דאוּד – שלמה בן דוד, ומבקשו שיחמם יותר את המים הללו…¹⁰³.

(464*)

 

39. סדום ואשת לוט    🔗

א. אנשי סדום היו רעים וחטאים    🔗

האגדה מספרת, שבמקום ים המלח היתה בימי קדם ארץ פוריה – הככר, ובה חמש ערים: סדום, עמורה, צוער אדמה וצבויים, מחמת רעתם של התושבים נהפכו הערים ונעלמו ובמקומן הופיע ים המלח. בתורה מסופר: ‘וה’ המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים, ויהפך את הערים האלה ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה'… במפות הארץ בימי הביניים מצוירות חמש הערים בתהומות ים המלח (ציור סד, עמ' 214).

מכל ערי הככר התפרסמה ביחוד סדום. על שמה נקרא ים המלח – ים סדום. תושבי סדום, היו רעים מאד.

רבותינו מספרים: ‘אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר (בתורה): ואנשי סדום רעים וחטאים לה’ מאד. רעים – בעולם הזה וחטאים – בעולם הבא'.

חכמי התלמוד מוסיפים: ‘רעים’ – בגופן, וחטאים' – בממונם'…

‘אנשי סדום מתוך שהיו שונאים זה את זה, אבדן הקדוש־ברוך־הוא מן העולם הזה ומן העולם הבא’!

‘אין לך מן הכרכין רע יותר מן הסדומי, שכל זמן שאדם רע קורין אותו סדומי’. ‘האומר שלי – שלי, ושלך – שלך… זו מדת סדום’.

ב. סבכי האילנות בסדום הקדומה    🔗

אלהים דבר בקדשו אעלוזה… ועמק סוכות אמדד' – זו סוכתה של סדום'.

בסדום הפוריה גדלו אילנות רבים ובהם שפע של עצי מאכל משובחים, ענפי האילנות היו מסובכים איש ברעהו והיו מהווים כעין סוכות סוכות. בצלן הסתעפו הדרכים והשבילים של תושביה.

האגדה מספרת על דרכי סדום: ‘שהיו מסוככים שבעה אילנות… זו על גב זו, וזו על גב זו: גפן ותאנה ורימון ו(א)פרסק ושקד…ואגוז… ותמרים על גביהן’. עם חורבנה של סדום נשמדו גם אילנותיה הרבים והפכו למלחה. לעתיד לבוא תוקם סדום מחורבנה ושפע אילנותיה יוחזר לה.

כן אמרו רבותינו: "כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, אף הקדוש־ברוך הוא נותן לו חלק לעתיד לבוא בסוכתה של סדום'.

ג. עשירי עולם היו תושבי סדום    🔗

"מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו לא הדריכוהו בני שחץ לא עדה עליו שחל'.

הקדמונים מספרים: 'עשירי עולם היו אנשי סדום מן הארץ הטובה והשמנה שהיו יושבין עליה. שכל צורך שבעולם היה יוצא ממנו…

בשעה שהיה אדם יוצא ומבקש ליקח לו ירק, היה אומר לעבדו: צא וקח לי באיסר (מטבע קטן) ירק, הוא הולך ליקח לו ירק ומוצא תחתיו זהב… וכסף היה יוצא ממנה… אבנים טובות ומרגליות היו יוצאים ממנה…

לא בטחו בצל יוצרם אלא ברוב עושרם. שהעושר דוחה מבעליו יראת שמים'… רבותינו מספרים: 'אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש־ברוך־הוא…

אמרו: וכי מאחר שלנו ארץ שמנה שממנה יצא לחם ועפרות זהב לנו, למה לנו עוברי־דרכים? – שאין באים אלינו אלא לחסרנו ממוננו. בואו ונשכח תורת רגל מארצנו'…

ד. הכנסת אורחים בסדום    🔗

‘אמרו הסדומים: אין אנו צריכין שיבוא אדם אצלנו, הרי מזון יוצא מאצלנו וכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מאצלנו, נשכח את הרגל מבינותינו. אמר להם הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם! בטובה שהשפעתי לכם אתם מתגאים ואתם אומרים נשכח את הרגל מבינותינו, אף אני אשכח אתכם מן העולם, שנאמר (בדברי איוב): "פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל’…

(467 *)

ה. אוי לאורח שבא אל סדום    🔗

הנביא יחזקאל מתאר את סדום ואת עוונותיה: ‘הנה זה היה עוון סרום אחותך, גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה: ותקהינה ותעשינה תועבה’…

כל אורח שהיה בא לסדום, היו משכיבים אותו בתוך מטה. אם היה ארוך הכניסוהו למטה קצרה והיו מקצצים את רגליו שבלטו חוצה. ואם היה קצר היו משכיבים אותו במטה ארוכה והיו מותחים את גופו מראשו ומרגליו, עד מלוא המטה. פעם בא אל סדום אלעזר עבד אברהם אבינו.

אמרו לו: עלה ושכב במטה! – אמר להם: מיום שמתה אמי נדרתי נדר שלא אשכב במטה'… גירסה אחרת מספרת: ‘אמר להם: לכו מעלי, כי עלי שבועה שלא אשכב במטה עד שאראה פני אדוני’…

הבטוי ‘מטת סדום’, הפך בלשון ובספרות לכנוי למצב צר ודחוק, מקום או מצב שאין בו מרחב לפעולה.

ו. גורלו של עני מסכן בסדום    🔗

יחזקאל הנביא מספר: ‘הנה זה היה עוון סדום אחותך, גאון שבעת־לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה: ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני’.

רבותינו שאלו: "ומה היו מעשי התועבה. של אנשי סדום?

כשנזדמן עני אל עירם לא היו נותנים לו פת אלא כל אחד ואחד נותן לו דינר וכותב שמו עליו. וכשמת העני היה בא כל אחד ונוטל דינר שלו'.

'הכריזו בסדום ואמרו: כל מי שהוא מחזיק ידו בפת לחם לעני, לגר, לאביון – ישרף באשי…

רבותינו אמרו: ‘אף־על־פי שהיו בידם (של אנשי סדום) כל העבירות, לא נחתם גזר דינם אלא על שלא רצו ליתן צדקה’.

ז. מלכים בסדום ובחברותיה    🔗

התורה מספרת: "ויהי בימי אמרפל מלך שנער… עשו מלחמה את ברע מלך סדום, ואת ברשע מלך עמורה, שנאב מלך אדמה, ושמאבר מלך צבאיים, ומלך בלע היא צוער. כל אלה חברו אל עמק השדים הוא ים המלח'. האגדה מבארת את מוצא שמותיהם של המלכים בסדום ובעריה הסמוכות:

‘ברע’ – שהיה בן רע.

‘ברשע’ – שהוא בן רשע.

‘שנאב’ – שהיה שואב ממון.

‘ושמאבר’ – שהיה פורח ומביא ממון'… שמאבר מורכב משתי המלים שם ואבר (כנף).

אגדה אחרת מוצאת טעמים אחרים לשמות המלכים:

‘ברע’ – שהיה רע לשמים ולבריות.

‘ברשע’ – שנעשה רשע.

‘שנאב’ – שהיה שונא לאב שבשמים.

‘שמאבר’ – שאמר אעלה באבר על במתי עב (ואשב לי ברקיע)'

ח. שופטים ודיונים בסדום    🔗

האגדה מספרת על שופטים שהיו בסדום ובחברותיה: ‘ארבעה דיינים היו בסדום: שקראי ושקרובאי, זייפי ומצלי־דינא’.

והיו לערי סדום שופטים ארבעה, לארבע הערים. ואלה שמותם: את שרק – לעיר סדום, ואת שרקר־–לעמורה, זבנק–לאדמה, מנון–לצבויים.

וישם להם אליעזר עבד אברהם שמות: וישם לשרק – שקרא, ולשרקר – שקרורא, ולזבנק – כזבן, ולמנון – מצלי־דין'.

לפי גירסה אחרת היו בסדום חמשה ראשי דיינים ואלו שמותיהם:

‘קוושקר’ – קו משפטו שקר.

‘דבשקר’ – שדיבתו שקר.

‘דבנכל’ – שדיבתו מלאה נכלים…

ולוט היה ארכיקריטיס (ראש עליון) שלהם'.

לפי גרסה אחרת שמותיהם של ראשי הדיינים בסדום היו:

'קץ־שקר ורבשקר, רב־מסטידין, רב־נבל וקלאפנדר, לוט היה ארכי (ראש עליון) הדיינים שבכולן.

ט. מהתקנות של שופטי סדום    🔗

דייני סדום ושופטיה התקינו תקנות מיוחדות לתושבים; ואלו הן:

מי שיש לו שור – רועה יום אחד (את העדרים של התושבים). ומי שאין לו – רועה שני ימים. מי שפצע את חברו, – אומרים לו: יתן לו את שכרו (לפוצע), שהקיז לו דם.

מי שעבר בגשר – נותן ארבע זוזים (מין מטבע). ומי שעבר במים – שמונה זוזים.

פעם עבר לשם כובס אחד. אמרו לו: תן ארבעה זוזים! – אמר להם: אני עברתי במים. אמרו לו: אם כך תן לו: שמונה שמונה זוזים! –

לא נתן – פצעוהו.

בא לפני הדיינים. אמרו לו: תן שכר שהקיזו לך דם, ושמונה זוזים שעברת במים'.

בסביבות סרום היה מקום בשם גלחי. בו היו דיינים מפורסמים בעיוות דיניהם, כאשר רצו חכמים לומר על איזה דין שאינו דין, אמרו, בארמית: "האי דינא דלא דינא דייני בגלחי – זה דין שאינו דין והיו דנין בגלחי.

י. השכינה ירדה בסדום    🔗

האגדה מספרת על 'עשר ירידות ירדה שכינה על העולם… ואחת בסדום. שנאמר ( בתורה): ‘ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי’.

יא. מלאך הפך את סדום וחברותיה    🔗

‘וה’ המטיר על סדום' – זה גבריאל'.

על דברי התורה: ‘ויבואו שני המלאכים סדומה’, מספרת האגדה: גבריאל נשתלח להפוך את סדום ורפאל – להציל את לוט'.

רבותינו מספרים: 'חמשה הכרכים הללו (סדום, עמורה, אדמה, צבאים וצוער) היו יושבות על צור אחד.

‘שלח מלאך את ידו והפכן (כדברי איוב): בחלמיש שלח ידו הפך משורש הרים’. אפילו צמחי אדמה לקו…

אם יקלוט אדם מטר מאוירו של סדום ויתן בערוגה אינה מצמיחה'…

סדומיים, הם עובדים לחמה, ומהם – ללבנה. לפיכך נקם מהם הקדוש־ברוך־הוא בששה עשר בניסן, בשעה שהחמה והלבנה עומדים ברקיע'.

‘שלא נפרע המקום… מאנשי סדום, אלא ברוח קדים, שנאמר (בדברי איוב): ומרוח אפו יכלו’ – אלו אנשי סדום'.

אנשי סדום מתוך שהיו שונאין זה את זה – אבדם הקדוש־ברוך־הוא מן העולם הזה ומן העולם הבא'.

מהפכת סדום ועמורה, ציור משנת 1278. מתחת לציור כתוב: 'זה סדום כאשר הפכו אותה המלאכים". מתוך כתב־יד עברי שמור בספריית המוזיאון הבריטי, לונדון.

יב. מכותיהן של סדום ועמורה    🔗

התורה מזכירה את עוונה של סדום ועמורה: ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה, וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה: גפרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה, אדמה וצביים אשר ה' באפו ובחמתו'…

האגדה מוסיפה: 'מלמד שבשעה ההיא המטיר עליהן הקדוש־ברוך־הוא גפרית מן השמים, והתבערה בהם אש ושרפו שער ראשם, שער בשרם, שער זקנם, שער סוסיהם, שער רכביהם, שער מקניהם ושער קניניהם וכל בעלי שער שבהם, שבעה ימים ושבעה לילות. עד שבאו אותן כל העולם כולו, ושאלו עליהן ואמרו: מה טיבה של אש זו, שהיא יוקדת במערב שבעה ימים ושבעה לילות?

ויהיו אומרין להן: אלו גוג ומגוג שבאו על אפרים, משיח צדקו של הקדוש־ברוך־הוא, ועל ישראל עמו לעשות עמהן מלחמה. והקב"ה נלחם בעדם והמטיר עליהם אש וגפרית ושרף נשמתן במקומן, שנאמר (בדברי יחזקאל הנביא): ‘ושלחתי אש במגוג… וידעו כי אני ה’.

אנשי סדום מתוך שהיו שונאין זה את זה – אבדם הקדוש־ברוך־הוא מן העולם הזה ומן העולם הבא'.

יג. העשן העולה מסדום ועמורה    🔗

‘הארץ החרבה המעלה עשן תקום לעדה על רשעת האנשים’.

בימי קדם היתה רווחת אגדה על תימרות עשן העולה מאותה אדמה שבה נבלעו סדום ועמורה, והערים בסביבותיהן.

ידידיה (פילון האלכסנדרוני מספר, בראשית המאה הראשונה, על מהפכת סדום ועמורה ועל האש שירדה מהשמים עליהן וחדרה למעמקי האדמה יחד אתן: "והאדמה בוערת עד היום, כי האש לא שקטה והיא מהבהבת בתוכה. והסימן לכך הוא העשן העולה בקביעות מתוכה'…

אחד מראשוני עולי הרגל הנוצרים בארץ, בראשית המאה השלישית, מספר על ביקורו בסביבות ים המלח, ומעיד: יוראיתי את העשן היוצא ממקומן של סדום ועמורה'…

יד. השדים השוכנים בארץ סדום    🔗

רבותינו מספרים על אמונות טפלות שהיו רווחות בישראל בימי קדם. ברפוי שחין וכויה היו לוחשים ואומרים בארמית:

'בז – בזיה, מס – מסייא, כס – כסייה,

שרלאי ואמרלאי מלאכי דאישלחו מארעא סדום

( מלאכים שנשלחו מארץ סדום),

לאסאה שיחנין וכיבין (לרפא שחין וכויה)'.

טו. סדום וחברותיה עם בוא הגאולה    🔗

הנביא יחזקאל אומר בנבואתו על שבות ירושלים ושומרון באחרית הימים: ‘ושבתי את שביתהן את שבות (כתיב: שבית) סדום ובנותיה… ונכלמת מכל אשר עשית בנחמך אותן. ואחותך סדום ובנותיה תשובן לקדמתן… ולא היתה סדום אחותך לשמועה בפיך ביום גאוניך’…

רבותינו מספרים: ‘לעולם הבא הקדוש־ברוך־הוא מרפא אותה (את סדום), וישראל מחלקים אותה’.

האגדה מספרת על אותו הגאולה ומתארת תופעות שונות שתבואנה בעקבותיה: יציאת נהר מבית־המקדש אל ים המלח שימתיק את מימיו וירבה את דגתו וכן החזרת ישובה של סדום החרבה והמלחה.

רב סעדיה גאון מתאר את אותות הגאולה האחרונה ומספר גם על תחיתה של סדום שתשמש עדות לבואה של הגאולה. וכל זמן שסדום בחורבנה סימן שנחמות אדוני טרם באו לבני האדם. וכה דבריו: 'ישוב סדום (חוזרת) לקדמותה, כמו שנאמר:… ‘ואחותיך סדום ובנותיה תשובן לקדמתן, וכבר ספרה התורה שימה של סדום (ים המלח) היתה מתוקה… והיא היום חרבה, מוצא מלח. וימה מלוח… ואלה הענינים כולם מורים ראיה גמורה על שהנחמות האלה לא היו עדיין’.

גם פרשני המקרא מספרים על ישובה של סדום שישמש אחד מסימני הגאולה ובוא הנחמה הגדולה. רבי דוד קמחי (רד"ק) בפירושו על נבואתו של יחזקאל מוסיף: עדיין בהפיכתה כמו שהיתה ולא שבה עדיין לישוב'.

גם רש"י מדבר על שבותה של סדום בעתיד: "ארפא את הארץ מגפרית ומלח ואושיב בה יושבים'.

בימינו, עם תחית ישראל בארצו וראשית גאולתו הלאומית, קמה גם סדום לתחיה. לרגלי ההרים המלוחים הנקראים סדום, בקצה הדרומי של ים המלח, ימה של סדום, נמצא מפעל גדול רבת־אשלג', של חברת האשלג הארץ ישראלית. בצל הרי סדום שוכן מחנה גדול שבו חיים מאות פועלים יהודים שהפכו את שממת הדורות למקום ישוב שוקק חיים עבריים…

טז. נציב המלח של אשת לוט    🔗

"הרואה את אשתו של לוט… צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום!)

בקצהו הדרומי־מערבי של ים המלח, בשולי הרי סדום המלוחים, מזדקר סלע. כולו מלח, הנשקף יפה על פני הסביבה. הוא נקרא על שם אשתו של לוט הסקרנית. הערבים קוראים לו: בנת שייך לוּט – בת הזקן לוט. על שמו נקרא ים המלח: בחר לוּט – ים לוט. סלע בולט אחר על שם אשת לוט נמצא בחופו המזרחי של ים המלח, לרגלי הרי מואב, בין הארגון והלשון פה גם מראים סלע הנקרא בערבית: כּלבּ לוּט – כלב לוט

בתורה מסופר: "ויבואו שני המלאכים סדומה… ויאמרו האנשים אל לוט… משחיתים אנחנו את המקום הזה, כי גדלה צעקתם את פני ה‘… וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט, לאמר: קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות, פן תספה בעוון העיר… המלט על נפשך אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר, ההרה המלט פן תספה’…

יוסף בן מתתיהו הכהן (פלביוס) מספר, בקירוב בשנת 80 לסה"נ, על נציב המלח של אשת לוט: ‘אני ראיתי זה והוא קיים עוד כיום’.

סדום ואשת לוט תמונה מהמאה השלוש־עשרה מתוך הגדה של פסח, כתב־יד סראייבו, יגוסלביה.

הסלע המכונה ‘כלב אשת לוט’ בצר אשת לוט' בחוף המזרחי של ים המלח.

לפי האגדה היה שמה של אשת לוט עדית: ‘עדית אשתו של לוט, נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום והביטה אחריה לראות אם היו הולכות אחריה… וראתה אחריה השכינה (של הקדוש־ברוך־הוא) ונעשית נציב מלח. ועדיין היא עומדת, כל היום לוחכים אותה השורים ויורדת על רגליה ובבוקר צומחת’.

אגדה אחרת מספרת: "וילחכו השוורים העוברים במקום ההוא יום יום עד אצבעות הרגלים. ובבוקר יצמח אשר לחכו בה, עד היום הזה'.

רבי בנימין מטודילה שביקר בארץ בקירוב בשנת 1170, מספר על ‘אשתו של לוט… והצאן לוחכות ממנה ואחר כך חוזרת וצומחת כבראשונה’…

יז. מדוע הפכה אשת לוט לנציב מלח?    🔗

מדוע הפכה אשת לוט דוקא לנציב מלח? – על שחטאה במלח: רבותינו מספרים: ‘באותו הלילה שבאו המלאכים אל לוט, מה היא עושה? – הולכת אל שכנותיה ואומרת להן: תנו מלח שיש לנו אורחים, והיא מכוונת שיכירו בה אנשי העיר’.

אנשי אלכסנדריה אשר במצרים התענינו לדעת אם המגע בנציב המלח מטמא את האדם. הם שאלו את רבי יהושע בן חנניה: 'אשתו של לוט מה שתמטמא? – השיבו להם: ‘מת מטמא ואין נציב מלח מטמא’!

"אשת לוט', בחופו המערבי של ים המלח. צופה על פני מרחבי ים־המלח.

יח. אשת לוט והירח במרום    🔗

עולה רגל נוצרי שביקר בארץ בשנת 530, מספר גם על נציב המלח של אשת לוט ועל השפעת הירח עליו.

וכה דבריו: ‘וככל שהירח פוחת ונעלם (בסוף החודש), כך גם פוחת ומתמעט נציב המלח של אשת לוט’. ועם חידושו של הירח במרום הרקיע וגידולו – כך גם מתחדש וגדל נציב המלח על חופו של ים המלח.

יט. מתי תקום לתחיה אשת לוט?    🔗

האגדה מספרת שבאחרית הימים, כאשר יתעוררו המתים לתחיה נצחית, קום יקום גם נציב המלח של אשת לוט לתחיה.

אל דברי התורה: ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח", מוסיף התרגום הארמי (ירושלמי ב'): ‘והא היא קיימא עמוד דמלח עד זמן דתיתי תחייה, דיחון מתיא – והנה הוא קיים, עמוד המלח, עד זמן תחית המתים, כשיחון ה’ את המתים'.

‘אשת לוט’ – סלע זקוף בחופו המזרחי של ים־המלח.

ב. בתו הצעירה של לוט בסדום    🔗

זעקת סדום ועמורה כי רבה… ארדה־נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי'

רבותינו מספרים על צעירה, ריבה אחת, שהיתה בסדום: "והיתה שם ריבה אחת שהוציאה פת לעני בכדה. עברו שלושה ימים ולא מת וכך נתגלה הדבר. טשו את הריבה בדבש והעמידוה על החומה ובאו דבורים ואכלוה.

זה שנאמר: ‘צעקת סדום ועמורה כי רבה’. אמר רב יהודה אמר רב: על עיסקי ריבה'…

אגדה מאוחרת מספרת שריבה זו היתה בתו של לוט ושמה היה ‘כלה’. לפי נוסח אחר היה שמה ‘פליתית’.

‘ומה עשו? – הלכו והפשיטוה וטשוה בדבש. והיו הדבורים והזבובים אוכלים את הדבש ונושכין אותה עד שהמיתוה’.

פליתית בתו של לוט היתה נשואה לאחד מגדולי סדום. ראתה עני אחד מדוקדק ברחוב העיר ועגמה נפשה עליו. מה היתה עושה בכל יום? – כשהיתה יוצאת לשאוב מים, היתה נותנת בכד שלה מכל מזון ביתה ומכלכלת אותו העני.

אמרו אנשי סדום: העני הזה מאין הוא חי? – עד שידעו הדבר והוציאו אותה להשרף.

אמרה: אלהי העולם עשה משפטי ודיני מאנשי סדום! – ועלתה זעקתה לפני כסא הכבוד.

אמר הקדוש ברוך הוא: ‘ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אליי, אם כצעקת הנערה הזאת עשו אנשי סדום, אהפוך יסודותיה שלה למעלה ופניה למטה’…

‘אשת־לוט’ – בחוף המזרחי של ים המלח. תמונה משנת 1870.

E.H. Palmer, The Desert of the Exodus. 1871

כא. האבנים שנפלו על לוט ואנשיו    🔗

ים המלח נקרא בספרות העברית של ימי־הביניים, בשם: אלבחירה אלמקלובה – הים ההפוך, לזכר הערים שהתהפכו ובמקומן הופיע הים הזה בימי לוט. ולפיכך הוא נקרא גם בשם: בחר לוּט – ים לוט, המצוי בימינו בקרב הערבים. כל איזורו הדרומי של ים המלח על חופיו מסביב, נקרא במסורת הערבית של ימי הביניים בשם: מדאין לוט – ערי לוט או דיאר קום לוט – משכנות אנשי לוט.

בכל תחומי ים המלח דרומה, על פני הערבה, אל מפרץ אילת שבים סוף, זרועות אבנים רבות. האגדה הערבית מספרת שהן אותן האבנים, שהמטיר רבון העולמים על אנשי סדום הרעים בברחם מעירם¹⁰⁴…

מפת ים המלח – משנת תקע"ו/1816 קטע ממפת ארץ־ישראל בספר ‘באר הלוחות’ מאת:י. אוישפיץ

 

40. בין ירושלים לשילה בשומרון    🔗

א. לאן נמלטו אלף מבני בנימין?    🔗

ארץ בנימין משתרעת צפונה מירושלים. ישובה היה צפוף בתקופת המקרא. ואחת מעריה נקראה בשם גבעה, בשמה המלא – גבעת בני בנימין. שכנה במרומי גבעה ומכאן שמה. בתקופה יותר מאוחרת עשה אותה שאול המלך לבירתו ומאז נקראה גבעת־שאול. צופה יפה על ארץ בנימין ההררית.

בימי שפוט השופטים בישראל, כדברי המקרא ‘בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה’, קרה בעיר זו מעשה ‘פילגש בגבעה’, שבגללו יצאו שבטי ישראל למלחמה נגד בני שבט בנימין.

בני בנימין נזעקו אל גבעה לקראת המלחמה: ‘עשרים וששה אלף איש שולח חרב, לבד מיושבי הגבעה התפקדו שבע מאות איש בחור’, בסך הכל 26.700 לוחמים. בני בנימין נצחו בשני קרבות, אולם בשלישי נכשלו. המקרא מספר: ‘וישחיתו בני ישראל בבנימין ביום ההוא עשרים וחמשה אלף ומאה איש כל אלה שולף חרב’. מספר החללים היה כנזכר – 25.100 איש. הנשארים מבני בנימין נמלטו על נפשם משדה הקרב אל סלע־הרמון, בימינו הכפר הערבי ‘ראמוּן’, בסביבות העיירה רמאללה מזרחה, בגבול המדבר השופע אל ערבות יריחו והירדן. במקרא מסופר: 'ויפנו וינוסו המדברה אל סלע־הרמון שש מאות איש, וישבו בסלע־רמון …

לפי החשבון הנזכר, חסרים איפוא אלף איש מבני בנימין. לאן נעלמו? – הפרשן הנודע רד"ק (רבי דוד קמחי), במאה השתים־עשרה, מתאר את המלחמה ומספר על אלף האנשים החסרים: ‘לא מצאנו מה היה להם… והמדרש אומר כי אותן אלף הלכו לארץ רומניא, וישבו שם’…

כנראה בהשפעת השם סלע־רמון מובא השם רומניא. אגדה זו גם מצויה בספרות הדורות הבאים. בעל ספר ‘יוחסין’ מספר: "ובימי פלגש בגבעה הלכו לאיים לרומניאה אלף איש מבנימין. ועד היום לא ידענו היכן הם. שלא רצו להיות במלחמה עם אחיהם. אף־על־פי שבראשונה היו במנין עם אחיהם'.

בעל שלשלת הקבלה' מספר: "ומעשה פלגש בגבעה אשר ביום כג שבט, נתקבצו ישראל על זה, ואלף איש מבנימין לא רצו ללחום עם ישראל והלכו לאיי רומניה. כל זה במדרש'.

בשם רומניה נקראה בתקופתו של רד"ק מלכות ביזנטיון, שהקיפה את הארצות תורכיה ויוון של ימינו. סידור התפילה של היהודים שהתגוררו בארצות האלה נקרא נוסח רומניא. רק בתקופה יותר מאוחרת נדד השם למדינה הידועה בשם זה בימינו…

ב. נוב – עיר הכהנים    🔗

בצפונה של ירושלים היתה נוב – עיר הכהנים. מקומה הנכון אינו ידוע. לפי הסברה עומד במקומה הכפר הערבי שעפט, בירכתי הר הצופים, בצד הכביש המוביל צפונה אל שומרון.

נוב היתה בנחלתו של בנימין, רבותינו מספרים: ‘בארבעה מקומות שרתה השכינה על ישראל’, ואחד מהם היתה נוב: ‘ובכולם לא שרתה אלא בחלק בנימין’.

דוד הרועה בהיותו נרדף ע"י שאול המלך. בא אל נוב ומצא שם מקלט לו. שאול התנקם בה, כפי שמסופר במקרא: ‘ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב, מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, ושור ושה, לפי חרב’.

הנביא ישעיהו מתאר את בוא סנחריב מלך אשור על ירושלים: ‘עוד היום בנוב לעמוד, ינופך ידו על הר בת־ציון, גבעת ירושלים’.

האגדה מספרת על חניית סנחריב בנוב, ופרשו תחתיו שטיחים עד שעלה וישב על החומה וראה את ירושלים כולה. וכשראה אותה נתמעטה בעיניו: ‘ענה ואמר לחילותיו: זוהי העיר ירושלים, שעליה הרגזתי כל מחנותי, ועליה כינסתי כל מדינותי? – הרי שהיא קטנה וחלשה מכל כרכי האומות שכבשתי בתוקף ידי… מיד אמר הקדוש־ברוך־הוא לגבריאל: מגלך לטושה? – אמר לפניו: רבונו של עולם! לטושה ועומדת מששת ימי בראשית. ויפרוץ דבר במחנה האשורים’

ג. רמה ונויות שכנתה    🔗

בצפונה של ירושלים, במרומי הר גבוה, מתנשא בנין ובו הקבר המיוחס לשמואל הנביא, הכפר המקיף את הבניין הזה מיושב ערבים ונקרא: א־נבי סמואל – הנביא שמואל. לפי המסורת העברית פה מקומה של רמה מולדת שמואל הנביא. אליה נמלט דוד הרועה מפני שאול המלך, כפי שמסופר במקרא: יוימלט ויבוא אל שמואל הרמתה, ויגד לו את כל אשר עשה לו שאול. וילך הוא ושמואל וישבו בנויות. ויוגד לשאול לאמר: הנה דוד בנויות ברמה:. התירגום הארמי מביא במקום בנויות – בבית אולפנא.

רבותינו שואלים: ‘וכי מה ענין נויות אצל רמה? – אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו (ביופיו) של עולם’.

ד. סלעי השדים מימי שלמה המלך    🔗

בצד הדרך מירושלים אל הכפר הערבי בית חנינה השוכן מצפונה לה, בסביבות קבר שמואל הנביא, נמצאת באר – נקראת בערבית: ‘ביר אלקוס’ – באר הקוץ. בקרבתה חמש אבנים גדולות המגיעות עד גובה של 24 מטרים, שלוש מהן ניצבות ושתים מהן – מונחות. לאבנים הללו קוראים הערבים: קלעת אלע’ולה – סלעי השדים.

מספרים, שהשדים הללו היו בשרות שלמה המלך והוא ציווה עליהם להביא אבנים לבנינו בירושלים. הם יצאו והביאו אבנים, אחדים נשאו על ראשם ואחדים תחת אצילי ידיהם. כאשר היו בדרך הגיע אליהם השמועה על מותו של שלמה המלך. תקף אותם צער והם כרעו תחתם והאבנים נשארו תקועות במקום הזה.

ה. הר השמחה – על שום מה?    🔗

ההר שעל פיסגתו שוכנת רמה ובה קברו של שמואל הנביא, לפי מסורת ישראל, נקרא בקרב הנוצרים בשם: הר השמחה.

בהר השמחה עוברת דרך קדומה מירושלים אל מישור החוף בדרך זו הסתערו חיילות רבים על ירושלים: החל במכבים, לפני כאלפיים שנה וגמור באנגלים במלחמת העולם הראשונה. בדרך זו עלו גם צבאות נושאי הצלב אל ירושלים, בשנת 1099 בבואם אל מרומי ההר הזה והשקיפו מרחוק על ירושלים, נתמלא לבם שמחה רבה למראה עיר הקודש מחוז חפצם, ולפיכך קראו לו – הר השמחה (ציור)

עולי רגל על הר השמחה בלטינית: Mons Gaudy. בדרכם אל ירושלים. מתוך מפת ירושלים כתובה לטינית. מהמאה השתים־עשרה. הכנסיה שהיתה במרומי ההר, במקום קבר שמואל הנביא, נקראה בקרב הצלבנים: Ecclesia Montis Gaudii כלומר: כנסית הר השמחה

ו. רמתים צופים – על שום מה?    🔗

רמתים־צופים היתה מולדת שמואל הנביא, כפי שמסופר במקרא על אביו: ויהי איש אחד מן הרמתים־צופים מהר אפרים'. שכנה במרומי רמות בהרים צופות על סביבותיהן, ומכאן שמה.

האגדה אומרת למצוא במלה צופים, נביאים, כדברי ירמיהו הנביא: ‘והקימותי עליכם צופים’… בתרגום הארמי מובא במקום: רמתים־צופים – רמתא מתלמידי נביאיא (נביאים).

האגדה אומרת למצוא במלה "הרמתים' התמזגות המלים ‘הר מאתים’.

גם רבותינו אמרו על דברי המקרא: ‘ויהי איש אחד מן הרמתים־צופים’, ‘אחד ממאתים צופים שנתנבאו להם לישראל’…

רבי שמואל בר נחמני אמר: 'אדם הבא משתי רמות שצופות זו את זו. המדרש דורש: ‘מן הרמתים’ – תרתין רמין הינון (שתי רמות הן)… ‘צופים’ – הר שהעמיד לו ‘מאתים צופים’. לפי הסברה רמת־צופים היתה בתחום העיירה רמאללה של ימינו.

ז. מלחמת יעקב ובניו בהבירה    🔗

הבירה הנזכרת בפרשת המלחמות של יעקב ובניו, שהתלקחו בהרי שכם ושילה, היא אולי בארות, הנקראת בימינו בפי הערבים בירה, בצד העיירה רמאללה, בצפון ירושלים.

בהבירה חנו יעקב ובניו והאגדה מספרת, שהיתה השנה שמתה לאה והיו יעקב ובניו יושבין באבילות וקצת בניו היו מתנחמין להם. בא עליהם בחיל גדול עורכי מלחמה לובשי שריון ברזל ונחושת. והיו מזויינין כולם מגינים וקשתות וכידונים, והיו ארבעים אלף גבורים. והקיפו לכירה אחת שהיו חונים שם יעקב ובניו והם ועבדיהם ובניהם וכל אשר להם כי נתקבצו כולם לשם לנחם יעקב על אבילות לאה. והם יושבים בשלוה, ולא עלה על לבם שיבוא עליהם אדם להלחם עמם. ולא ידעו עד שדבקו כל החיל לאותה בירה…

כיון שראה יעקב לעשו שהחציף פניו לבוא עליהם למלחמה להרוג אותם בתוך הבירה והיה מורה עליהם חצים.

באותה שעה עמד יעקב על חומת הבירה והיה מדבר עם עשו אחיו דברי שלום וריעות ואחוה, ולא קבל ממנו עשו.

מיד ענה יהודה ליעקב אביו: עד מתי אתה מאריך עמו דברי שלומים ואהבה, והוא בא עלינו כאויב לבוש שריונים להורגנו.

כיון ששמע יעקב כן, משך בקשתו והרג לאדורם האדומי. ועוד משך קשתו והכה לעשו רכסא ימינית. ואז נחלה מן החץ…

ואז יצאו יהודה ראשון ונפתלי וגד עמו לדרום הבירה. וחמישים עבדים עמהם מעבדי יעקב אביהם.

ולוי ודן ואשר יצאו למזרח הבירה ונ' (חמישים) עבדים עמהם. ויצאו ראובן ויששכר וזבולון לצפון הבירה ונ' עבדים עמהם. ויצאו שמעון ובנימין וחנוך בן ראובן למערב הבירה ונ' עבדים עמהם. ויוסף לא היה שם, כי כבר היה נמכר…

כיון שראה יהודה שנתחזקו ונתקבצו כל החיל למלחמה… תלה עיניו להקדוש־ברוך־הוא לעזור להם, לפי שיגעים היו מכובד המלחמה, ולא היו יכולים להלחם בם.

באותה שעה קבל הקדוש־ברוך־הוא תפלתם וראה בצרתם ועזרם והוציא רוח סערה מאוצרות ה' ונשבה נגד פניהם ומלאה כל עיניהם חושך ואפלה, לא ראו להלחם.

ועיני יהודה ואחיו היו מזהירות, כי הרוח באתה להם מאחריהם והתחילו יהודה ואחיו להרוג בהם. ויפלו ההרוגים ארצה כאשר יפול הקוצר קצירו ועמרי אלומותיו…

ורדפו בני יעקב אחריהם עד אדורין העיר. והניחו לאביהם עשו מת מוטל בארורין והם ברחו להר שעיר למעלה־עקרבים.

ובני יעקב נכנסו ונחו שם בלילה ההוא ומצאו לעשו מת מוטל. וקברוהו מפני כבוד אביהם.

ויש אומרים לא מת שם, אלא יצא מאדורין חולה, וברח עם בניו להר שעיר. למחרת חלצו עצמם בני יעקב ורדפו אחריהם והלכו וצרו בהר שעיר, במעלה עקרבים.

יצאו בני עשו וכל אותם אנשים שברחו, ונפלו לפני בני יעקב ונשתטחו לפניהם, ונתחננו להם, עד שעשו עמם שלום ונתנום למס עובד'.

אדורין הנזכרת היתה כנראה אדורים, בימינו הכפר הערבי דורה, בהרי חברון.

ח. יהושע בן נון במעלה בית־חורון    🔗

בסביבות ירושלים, בצדה הצפוני, שוכן הכפר הערבי: בית־עוּר אַלפוקה – בית חורון עליון. למטה ממנה הכפר הערבי: בית־עור א־תחתה – בית חורון תחתון. בין שני הכפרים מעלה תלול יותר ממאתים מטר. לאורך מעלה בית־חורון סלול כביש בין העיירה רמאללה, השוכנת בהרי ירושלים, ובין לטרון הנמצאת בירכתי השפלה. הכביש סלול לאורך דרך קדומה, מאיזור ההרים אל מישור החוף. על הדרך הזאת התלקחו מלחמות רבות עוד בראשית בוא ישראל לארץ, בימי מרד המכבים, ובימי כיבוש הארץ ע"י הבריטים, במלחמת העולם הראשונה. דרך מעלה בית חורון ברחו הכנענים מפני בני ישראל ויהושע בן נון בראשם, כפי שמסופר במקרא: ‘וירדפם דרך מעלה בית חורון… ויהי בנוסם מפני בני ישראל הם במורד בית־חורון וה’ השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים… וימותו רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב'…

הקדמונים מזהים את אבני הברד הנזכרים, עם אבני האלגביש, המובאים בנבואת יחזקאל: "ואתנה אבני אלגביש תפולנה ורוח סערות תבקע'. ובנבואתו על בוא גוג על אדמת ישראל: ‘ונשפטתי אתו… ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו’… רבי דוד קמחי (רד"ק) מפרש: ‘אלגביש הם אבני ברד גדולות’.

רבותינו דרשו: 'מאי אבני אלגביש? – תנא: אבנים… ירדו על גב אישי…

חכמי ישראל ציוו: ‘הרואה אבני אלגביש במורד בית חורון, צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום’.

האגדה מספרת על אבני אלגביש שירדו בימי יהושע בן נון במורד בית־חורון ועשו נקמות בכנענים, היו מאותן אבני הברד שהיו במצרים ועיכבן משה בתפילתו מלירד, ‘והנשארים יעשו נקמה באדום לעתיד’.

(תמונה של מעלה בית חורון ראה בתוספות שבסוף הספר)

ט. מפלאי מעלה בית־חורון    🔗

האגדה מרבה לספר על המעלה הזקוף של בית־חורון והסכנה האורבת לעולה בשביל המתפתל במעלה זה. מסופר: 'שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה… שניהן נופלין. בזה אחר זה – שניהן עולין.

רבותינו מספרים: ‘מעשה בסלע בית חורון שהיו מוחזקין בו טומאה ואינן יכולין לבדקו, מפני שהיה מדרון. אמר להם זקן אחד: הביאו לי סדין! – הביאו לו סדין. ושראו (טבלו) במים ופרשו על גביו (של הסלע), ונמצא מקום צדדיו לח ומקום אמצע נגוב (יבש). בדקו ומצאו שם בור גדול מלא מתים’. מעשה זה מובא גם בגירסה אחרת:

והיה שם זקן אחד, ורבי יהושע בן חנניא שמו, אמר להן: הביאו לי סדינים. הביאו לו סדינים ושראן במים ופרסן עליהם. מקום טהרה – יבש. מקום טומאה – לח. ובדקו ומצאו בור גדול מלא עצמות.

תנא: הוא הבור שמילא ישמעאל בן נתניה חללים, דכתיב (בדברי ירמיהו הנביא): ‘והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליהו’…

י. בית־אל נקראה לראשונה לוּז    🔗

בצפונה של ירושלים, בצד הכביש המוביל אל שכם, שוכנת בית־אל המפורסמת בתחום יעקב אבינו.

המסורת מספרת, שאחרי שהתגלה האלהים אל יעקב אבינו: ‘ויקרא את שם המקום ההוא בית־אל, ואולם לוז שם העיר לראשונה’. אולי נקראה על השקד הנקרא גם לוּז – לוז בערבית.

חכמי ישראל מספרים על העיר לוז:

היא לוז שעלה סנחריב – ולא בלבלה, נבוכדנצר – ולא החריבה.

היא לוז שלא שלט בה מלאך המות מעולם.

הזקנים שבה מה עושין להם? – כיון שהם זקנים הרבה, מוציאין אותם חוץ לחומה והם מתים.

ולמה נקרא שמה לוז? – כי מי שנכנס בה הטריף מצוות ומעשים טובים כלוז. ורבנים אמרו: מה לוז אין לה פה, כך לא היה יכול לעמוד על פתחה של עיר.

אמר רבי סימון: (עץ) לוז היה עומד על פתחה של עיר…

אבי פנחס בר חמה אמר: לוז היה עומד על פתחה של מערה, והוא לוז חלול והיו נכנסין דרך הלוז–למערה. דרך למערה – לעיר' ¹⁰⁵.

יא. מאין לקח יעקב את האבנים בבית־אל?    🔗

האגדה מספרת: 'לקח יעקב שתים עשרה אבנים, מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק אביו. וישם אותן מראשותיו באותו מקום, להודיעו שעתידין לעמוד ממנו שנים עשר שבטים, ונעשו כולן אבן אחת, להודיעו שכולם עתידים להיות עם אחד בארץ.

ויאמר מה נורא המקום הזה' – מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלים כאילו התפלל לפני כסא הכבוד ששער השמים שם הוא, ופתח פתוח לשמוע תפילה, שנאמר: ‘וזה שער השמים’¹⁰⁶.

‘אבנים שישן עליהן יעקב אבינו, נעשו תחתו כמטה וכפלומה’ פלומה הן נוצות רכות ועדינות מאד…

כל אותן השנים שעשה יעקב אבינו בבית־אל, לא נמנע מלנסך…

כל מי שהוא יודע כמה נסוכים נוסך יעקב בבית־אל, יודע לחשב את מי טבריה', היינו כמות המים הנמצאים בים כנרת.

יב. יעקב אבינו בבית־אל    🔗

יעקב אבינו יצא מבאר־שבע ופנה צפונה: התורה מספרת: "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, וישכב במקום ההוא. ויחלם והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. והנה ה' נצב עליו ויאמר: אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך…

‘וייקץ יעקב משנתו ויאמר: אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, וישכם יעקב בבוקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה. ויקרא את שם המקום ההוא בית־אל'..

לפני ששכב יעקב לישון בערב, נאמר: ‘ויקח מאבני המקום’, לשון רבים, וכשקם משנתו בבוקר כתוב: "ויקח את האבן', לשון יחיד. האגדה מספרת שהאבנים התחילו לריב ביניהן על מי יניח יעקב ראשו. כל אחת אמרה: עלי יניח יעקב את ראשו. נעשה נס והאבנים התחברו יחדיו ונעשו אבן אחת. לפיכך מצא למראשותיו בקומו בבוקר רק אבן אחת:

‘מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו… וכולן נבלעו באחד’…

ועל דברי התורה: ‘הארץ אשר אתה שוכב עליה’ – אומרת האגדה: ‘מלמד שקפלה הקדוש־ברוך־הוא לכל ארץ־ישראל והניחה תחת יעקב אבינו, שתהא נוחה ליכבש לבניו’.

יג. איפה אבנו של יעקב אבינו?    🔗

בכנסיה המפוארת וסטמינסטר אשר בלונדון ניצב כסא ההכתרה של מלכי בריטניה. מתחת למושב הכסא מונחת אבן גדולה (ציור עא). לפי המסורת הבריטית הובאה אבן זו מבית־אל והיא אותה האבן שעליה הניח יעקב אבינו את ראשו, לפיכך קוראים לה באנגלית: כרו של יעקב¹⁰⁷. מספרים שאנשים מבני עשרת השבטים הביאו עמהם אבן זו בנדידתם אל איי בריטניה בתקופה קדומה מאד.

האבן נמצאה במשך דורות רבים בארץ סקוטיה, לפי מסורתה משנת 498, היא הובאה מארץ אירלנד על־ידי מלכה הראשון והיתה בכנסיה של דאנסטאפנאג. בשנת 840 העבירו אותה אל העיר סקון, ולפיכך נודעה גם בשם 'אבן סקון¹⁰⁸. האבן היתה שמורה בכנסית פארתשיר הנמצאת בעיר זו. עליה הכתירו את מלכי סקוטיה במשך תקופה של 453 שנה. גאותם של הסקוטים ואמנותם בגורלם היתה על אבן זו, ולפיכך קראו לה גם ‘אבן הגורל’.

בשנת 1296, אחרי שהאנגלים כבשו בימי מלכם אדוּאַרד הראשון את סקוטיה והכניעו את תושביה הנועזים, העבירו את האבן ברוב פאר, לצערם הרב של הסקוטים המנוצחים, אל כנסיית וסטמינסטר בלונדון. האנגלים התקינו כסא עץ חדש ושמו בו את האבן הזאת. הם התחילו להכתיר עליה את מלכיהם, וקראו לה בשם ‘אבן ההכתרה’. מאז הוכתרו עליה 27 מלכי אנגליה ברוב פאר והדר.

אולם הסקוטים לא ויתרו במשך כל הדורות על האבן הזאת ותמיד שאפו להחזירה אל ארצם. בכל משא ומתן שהיה בין האנגלים והסקוטים שימשה אבן ההכתרה נושא חשוב בדיון. בשנת 1328 הסכים מלך אנגליה, אחרי משא ומתן ממושך, להחזיר את האבן לסקוטיה. דבר זה נכתב גם בחוזה שנכרת באותם הימים, אולם תושבי לונדון התמרדו כנגד החלטה זו ולא נתנו להוציא את אבן הגורל מגבולם. הסקוטים מחו נגד מעשה זה, אולם מאמציהם היו לשוא. הלאומנים הסקוטים ראו בהחזרת האבן אל מולדתם את מטרתם הנעלה ביותר.

האנגלים שמרו על האבן כעל בבת עינם. במלחמת העולם הראשונה העבירוה מפחד ההפצצות למקום מבטחים, אל כנסיה אחרת בעיר גלוסטאר. במלחמת העולם השניה הטמינו את האבן במקום סתר, במעמקי האדמה מתחת לכנסית וסטמינסטר.

בליל חג המולד, 25 דצמבר 1950, חדרו צעירים סקוטים אל כנסיית וסטמינסטר והוציאו את האבן מכסא ההכתרה ונעלמו. דבר זה עורר רעש גדול בבריטניה, צער בקרב האנגלים ושמחה בקרב הסקוטים. אחרי זמן מה הוחזרה האבן למקומה..

יד. שמונים זוגות הכהנים בגופנית    🔗

בצפונה של ירושלים, בצד הדרך מבית־אל אל שכם, שוכן הכפר הערבי ג’פנה. פה מקומה של העיירה גופנית או גופנא הקדומה. נקראה על כרמי הגפן, שהשתרעו בסביבתה, על מורדות ההרים סביב.

האגדה מספרת על משפחות כהנים שהיו בגופנית זו, רבותינו מספרים: ‘עיר אחת היתה בארץ־ישראל וגופנית שמה, שהיו בה שמונים זוגות אחים כהנים, נשואים לשמונים זוגות אחיות כהנות’¹⁰⁹.

כסא המלוכה של מלכי בריטניה ניצב בכנסיה הגדולה ‘ווסטמיניסטר אֶבִּיל’, בלב לונדון רבתי. מתחת למושב מונחת האבן המיוחסת ליעקב אבינו, ולפי האגדה הובאה מבית־אל.

אורך האבן – 65 ס“מ, רוחבו – 40 ס”מ. משקלה – כ־240 ק"ג.

יד*. תמנת־חרס – עירו של יהושע בן נון    🔗

תמנת חרס או תמנת סרח היתה עיירה בהר אפרים. בה נקבר יהושע בן נון, כמו שכתוב במקרא: 'וימת יהושע… ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס אשר בהר אפרים, מצפון להר געש.

האגדה מספרת שהמקום נקרא תמנת חרס, על תמונת החרס, השמש, שהיתה על מצבתו של יהושע. כלשונו של רש"י: ‘על שום שהעמידו תמונת חרס על קברו, כלומר: חבל על אדם שהעמיד החמה ומוטל בקבר’.

טו. תמנת חרס או תמנת סרח – על שום מה?    🔗

תמנת חרס נקראה גם תמנת־סרח. האגדה מבארת את השינוי בשמות הללו: ‘כתיב סרח וכתיב חרס… בתחילה (לפני כיבוש יהושע) – פירותיה (יבשים) כחרס, ולבסוף (אחרי הכיבוש) – פירותיה מסריחין (מרוב השומן בהם)’.

הרב שמואל בן מאיר (הרשב"ם), נכדו של רש"י מפרש, במאה השתים־עשרה, את שתי הגירסאות תמנת חרס – תמנת סרח ופירותיה דומין לחרס, יבישין ורעין, בלי שמן ולבסוף כשראו שידו של יהושע (על העליונה) – פירותיה מסריחין מרוב שמנן'.

תמנת חרס הקדומה היתה בחורבה הנקראת בערבית תבנה ונמצאת מערבה מבית־אל ושילה, בירכתי הר שומרון, דרומה־מערבה. אמנם מסורת עממית סוברת שתמנת חרס היתה במקום הכפר הערבי כפר־חרס, השוכן בהרי שכם, בו מראים את קברו של יהושע בן נון, עד היום הזה.

טז. יהושע אוהב ישראל היה    🔗

‘יהושע אוהב ישראל היה עמד ותיקן להם דרכים’.

האגדה מספרת שפרסומו של יהושע בן נון, היה רב מאד ולכבודו התקינו מטבע מיוחד, מוניטין בלשון התלמוד, מהמלה הרומית ‘מוניטה’ –

על מטבעו של יהושע היה ציור, שסימל את גבורתו ככובש ומנצח.

רבותינו מספרים: 'ומה מוניטין שלו? – שור מכאן וראם מכאן, על שם: ‘בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו. בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ’.

אלו הם דברי הברכה של משה רבנו ליוסף בן יעקב אבינו, שמצאצאיו יצא גם יהושע בן נון ובארצו הוא קבור.

יז. הר געש אשר בהרי אפרים    🔗

בהרי אפרים היה הר, שקראו לו בשם: הר געש. אין ידוע מקומו הנכון. הוא היה בקרבת העיירה תמנת־סרח או תמנת־חרס, שבה נקבר יהושע בן נון כפי שמסופר במקרא: "וימת יהושע בן נון עבד ה‘… ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס (תמנת סרח), אשר בהר אפרים, מצפון להר געש’. מדוע קראו לו הר געש?. –

האגדה מספרת על בני ישראל שלא חלקו ליהושע בן נון את הכבוד הראוי לו ביום מותו, וגם לא הספידוהו היטב. לפיכך הרעיש והגעיש עליהם הקדוש־ברוך־הוא הר אחד ואמר להפכו עליהם, וזהו הר געש, שהיה בקרבת קברו.

חכמי התלמוד מספרים על הר געש זה: "מלמד שרגש עליהן הר להרגן… כל המתעצל בהספדו של חכם, אינו מאריך ימים'.

חכמי המדרש הרחיבו יותר את דיבורם על ענין זה, ואמרו: 'חזרנו על כל המקרא כולו, ולא מצאנו מקום ששמו הר געש. אלא מהו געש? – על ידי שנתגעשו ונתרשלו ישראל מלגמול חסד ליהושע, רצה הקדוש־ברוך־הוא להרעיש וגם להגעיש עליהם ההר, להפילו להם – ולאבדן. לפי שנתחלקה ארץ־ישראל (לשבטים באותו הזמן שמת יהושע) והיתה חלוקה חביבה עליהם יותר מדאי, זה עוסק בשדהו, וזה עוסק בכרמו, וזה עוסק בזיתו, וזה עוסק בפחמו. ‘כולן עוסקין במלאכתן (ושכחו להספידו), לכך ביקש הקדוש־ברוך־הוא להרעיש עליהם את העולם, לפיכך הרגישו בו הכל והודיע את מיתתו’.

בגירסה אחרת של האגדה הזאת נוסף: "זה שכתוב (בתהלים): ‘ותגעש ותרעש הארץ’ – זה הר געש.

רבי פתחיה שביקר בארץ, בקירוב 1187, מספר: יהר געש גבוה מאוד ועולין בו במעלות שעשויין בה ובאמצע ההר קבור יהושע בן נון ואצלו כלב בן יפונה ובנויים היכלות נאים אצל הקברים… ואצל היכל אחד ניכרת פסיעה אחת, כאדם הפוסע בשלג, וזוהי שדרך בה המלאך ונתגעשה ארץ־ישראל, לאחר מות יהושע'…

יח. מלחמת יעקב ובניו על העיר געש    🔗

געש היתה עיר בהר אפרים. האגדה מספרת על מלחמה גדולה שהתלקחה בגעש, בין יעקב ובניו ואויביהם: 'ביום החמישי הלכו להר געש, כי שם נאספו עם רב מן האמוריים… ועיר חזקה היתה געש, אחת מן ערי מלכי האמורי. הלכו לשם ועשו מלחמה עם העיר, עד חצות היום. ולא יכלו ללכדה, מפני ששלוש חומות היו לה: חומה לפנים מחומה.

והתחילו מצערין להן מחרפין להן.

באותה שעה עלתה חמתו של יהודה ורוח קנאת גבורה נכנסה בו, וקפץ בכל כוחו ועלה ראשון לחומה… וכולן היו מבקשין לטורדו מן החומה. וכאשר עלה דן אחיו, הבריחם מעט מן החומה. ונפתלי שלישי מאחריהם. ושמעון ולוי כבשו ועלו…

והרגו בהם רבים הרוגים, עד זמן שמשך נחל של דם. ולכדו העיר בעת נטה השמש למערב. והרגו כל הגבורים ביום ההוא והוציאו את השבי והלכו, ונפשו מחוץ לעיר משום שיגעים היו.

ביום הששי נתקבצו כל האמוריים ובאו אצלם בלי כלי מלחמה והיו משתחוים להם ובקשו מהם שיעשו שלום. ואז עשו עמהם שלום. ונתנו להם תמנה וכל ארץ חוריה. ואז עשה יעקב עמהם שלום. ושלמו לבני יעקב כל הצאן ששבו מהם …

– ונתנו להם מס והחזירו להם כל השבי. ובנה יעקב לתמנה, ויהודה לארבאל, ומשם והלאה עמדו בשלום עם האמוריים'.

אין ידוע מקומה המדויק של העיר געש, הידועה גם מהמקרא. היא היתה בסביבות תמנה, בימינו חורבת תבנה. חוריה הנזכרת היתה כנראה במקום הכפר הערבי חוארה, דרומה משכם, בצד הכביש אל ירושלים.

ארבאל הנזכרת היתה גם בהר שומרון, אולם אין ידוע מקומה הנכון. היא ידועה גם במלחמת המכבים: מעברות ארבאל. אולי הייתה במקום הכפר הערבי יברוד, השוכן במרומי ההר, בצד הכביש שכם – ירושלים.

מערת קבורה קדומה בתל תמנת־חרס.

ציור משנת 1875 בקירוב מיוחסת לקבורתו של יהושע בן־נון

 

41. שילה – מרכז שבטי ישראל    🔗

א. שילה מקום המשכן    🔗

‘אל ‘מנוחה’ – זו שילה’

עם כיבוש הארץ ע"י יהושע בן־נון היתה שילה, או שילו, המרכז של שבטי ישראל הכובשים. פה חולקה הארץ לבני השבטים לנחלותיהם. בשילה הוקם המשכן, המרכז הדתי לישראל לפני הבנות בית־המקדש בירושלים. ‘ויקהלו כל עדת ישראל שלה וישכינו שם את אהל מועד והארץ נכבשה לפניהם’.

האגדה מספרת: בארבעה מקומות שרתה השכינה על ישראל, ואחד מהם היא שילה: ‘ובכולם לא שרתה אלא בחלק בנימין’.

עד שלא הוקם המשכן היה העולם רותח. משהוקם המשכן נתבסס העולם'.

מסורת קדומה מספרת: ‘ימי אהל מועד… שבשילה שלוש מאות ושבעים (שנה) חסר אחת’.

בנין קדום בחורבות שילה שרטוט משנת 1926.

נקרא בשם הערבי: ג’מע איתם.

מראה הבנין מבפנים. בבנין הרבה אבנים מבנין קדום יותר.

שילה חרבה והפכה לתל חורבות. רבותינו מספרים: ‘מפני מה חרבה שילה? – מפני שהיו בה… ובזיון קדשים’.

המשורר הקדמון מתאר את חורבנה של שילה במזמורו:

'ויכעיסוהו בבמותם ובפסיליהם יקנאוהו.

שמע אלוהים ויתעבר וימאס מאד בישראל.

ויטש משכן שילו, אוהל שכן באדם.

ויתן לשבי עוזו ותפארתו ביד צר'.

חורבות שילה נקראות בערבית סילון, והן בין ירושלים ושכם בהרי שומרון. אישתורי הפרחי מספר, ב–1322 בקירוב, על חורבות שילה: ‘עד היום שם כיפה. קורין לה (בערבית) קובּת אלסכּינה (כיפת השכינה) וסמוך לה מקום קורין לו (בערבית) מאידא בני ישראל, כלומר: לוחות’. המלה מאידא פירושה בערבית שולחן.

גיאוגרף מוסלמי במאה השלוש־עשרה, מספר על חורבות שילה ועל מסגד השכינה (מסג’ד א־סכּינה) ובה אבן השולחן (חג’ר אלמאידה).

ב. עולי־הרגל אל משכן שילה    🔗

אל שילה עלו בני ישראל להתפלל במשכנה הקדושה, אחד מהם היה אלקנה תושב הר אפרים. המקרא מספר עליו: ‘ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה, להשתחוות ולזבוח לה’ צבאות ה' בשלה‘. חנה אשתו שהיתה עקרה באה ושפכה את מרי שיחה לפני ה’. המקרא מספר: ויהי לתקופות הימים ותהר חנה ותלד בן ותקרא את שמו שמואל, כי מה' שאלתיו… ותעלהו עמה… ותביאהו בית ה' שלו והנער נער … וישתחו שם לה'.

האגדה מספרת על אלקנה אבי שמואל הנביא: 'אלקנה היה עולה לשילה… ואשתו ובניו ובני ביתו, אחיו ואחיותיו וכל קרוביו היו עולין עמו … וכשעולים עמו בדרך, היו לנים ברחובה של עיר והיו מתקבצים (התושבים)… והיו שואלין להן: להיכן תלכו? – ואומרים להם: לבית האלהים שבשילה, שמשם תצא תורה ומעשים טובים.

ואתם למה לא תבואו עמנו, ונלך ביחד? –

– מי עיניהם (של התושבים) משגרות דמעות, ואומרים להם: נעלה עמכם!

ובדרך שהיה עולה בשנה זו, אינו עולה לשנה האחרת… עד שהיו כל ישראל עולין…

אמר לו (הקב"ה) לאלקנה: ‘אתה הכרעת את ישראל לכף זכות, וחנכת אותם במצוות (עלית־רגל) וזכו רבים על־ידך, אני אוציא ממך בן שיכריע את כל ישראל לכף זכות, ויחנך אותם במצוות’…

ג. שילה וגרב שכנתה    🔗

בקרבתה של שילה שבה היה המשכן ובו אש המערכה לקרבנות שהובאו אליו, היה מקום אחד בשם גרב. פה היה ניצב הפסל של מיכה והמקום נקרא גם על שמו – בית מיכה, כפי שמסופר בספר שופטים בפרשת נדודי בני דן אל צפון הארץ: ‘ויעברו משם הר אפרים ויבאו עד בית מיכה … ויאמרו אל אחיהם: הידעתם כי יש בבתים האלה אפוד ותרפים ופסל ומסכה’…

רבותינו מספרים: ‘מגרב לשילה ג’ מילין, והיה עשן המערכה (של שילה), ועשן פסל מיכה, מתערבין זה בזה.

ביקשו מלאכי השרת לדוחפו (את העשן של פסל מיכה).

אמר להן הניחו לו, שפתו מצויה, לעוברי דרכים'.

בזכות הסברת פנים לעוברי־דרכים והגשת מזון להם, סלח הקדוש־ברוך־הוא לכהני פסל מיכה…

כנראה גרב של מיכה שכנה במרומי ההר בחורבה, הנקראת בערבית: ע’וּרבּה, והיא משקיפה אל מול שילה, מזרחה.

ד. תאנת־שילה – על שום מה?    🔗

בהרי שומרון שכנה העיר תאנת־שילה, בגבול נחלתו של יוסף בימי קדם, כדברי ספר יהושע: ‘ונסב הגבול מזרחה תאנת שילה’… גם החכם היווני אבסביוס, שחי בארץ במאה הרביעית, מזכירה בזו הלשון: ‘היום יש כפר תאנה, ועשרה מילין משכם מזרחה, ברדתך הירדנה’, בימינו נמצאת במקומה חורבה בשם הערבי: תאנה אלפוקה – העליונה.

מבנה קדום בחורבות שילה לפי הסברה בית־כנסת קדום.

לפי מסורת חכמים היתה העיר שילה, שבה היה המשכן, בנחלתו של בנימין. רבותינו מספרים: ‘רצועה היתה יוצאת מחלקו של יוסף לחלקו של בנימין, דהיינו דכתיב: תאנת שילה’…

מתאנת־שילה היו רואים את שילה, את משכנה ועבודת הכהנים שנעשתה בה. האגדה אומרת למצוא בשם תאנה את המלה מתאנח, למראה התועבה שנעשתה במשכן שילה השכנה: רבותינו אמרו: ‘תאנת־שילה’ – שכל הרואה אותה (את שילה) מתאנח עליה, על אכילת קדשים'.

כן אמרו למצוא בשם תאנה את המלה תאניה – צער ואבל: ‘תאנה’ – לשון תאניה ואניה, שהיו מתאנחין ורואין שמשם היו זוכרין אכילת קדשים, שהיתה במקום מראיתו'.

רש"י מוסיף: ‘תאנת שילה – על שהיה מתאונן עליה’.

חכמי התלמוד מתרגמים את השם תאנת־שילה לארמית: איסכופיה דשילה, היינו מפתני שילה…

המשכן בשילה

למעלה – אוהל מועד. לפניו – המזבח לקרבנות בין האוהל והמזבח – הכיור לרחיצה.

 

42. שכם גריזים ועיבל    🔗

א. יעקב אבינו בא אל שכם    🔗

שכם היא מהערים הקדומות ביותר בארץ, ידועה הרבה בחיי אבותינו הראשונים. מסופר בתורה על יעקב אבינו, אחרי שעבר את הירדן בבואו מהגלעד הגיע אל הארץ: ‘ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען… ויחן את פני העיר… ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו… ויצב שם מזבח ויקרא לו – אל אלוהי ישראל’.

חכמי ישראל דרשו על דברי התורה:

‘ויבא יעקב שלם’ – אמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו.

‘ויחן פני העיר’ – אמר רב: מטבע תיקן להם. ושמואל אמר: שווקים תיקן להם. ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם'…

האגדה אומרת למצוא במלה ‘ויחן’, את המלה ‘חן’. יעקב אבינו עשה חן וחסד עם התושבים.

כן מסופר על איטליסין, חנויות למכירת בשר, שעשה להם יעקב אבינו.

רש"י מבאר את דברי התורה ‘ויבוא יעקב שלם עיר שכם’:

'שלם בגופו – שנתרפא מצלעתו,

שלם בממונו – שלא חיסר כלום מכל אותו דורון.

שלם בתורתו – שלא שכח מלימודו בבית לבן'.

בתורה של השומרונים כתוב במקום: ‘ויבא יעקב שלם, עיר שכם’ – ויבוא יעקב בשלום שכמה'.

לפי סברה אחת, ‘שלם עיר שכם’, הוא שם של ישוב שלם, שנקרא על שכם הסמוכה אליו, להבדילה ממקומות אחרים בשם זה. הרשב"ם בפירושו על התורה אומר: ‘ויבא יעקב שלם’ – אל עיר ששמה שלם… ומי שמפרש שלם – שלם בתורתו ובממונו טועה הוא לפי הפשט'…

בימינו נמצא בסביבתה של שכם מזרחה, כפר ערבי בשם: סלם, לפי הסברה זו שלם הנזכרת בתורה ואליה בא יעקב אבינו.

ב. תמונת העיר שכם על דגל שמעון    🔗

‘איש אל דגלו באותות לבית אבותם’.

רבותינו מספרים: ‘סימנין היו לכל נשיא ונשיא: מפה וצבע. על כל מפה ומפה בצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן…’

אבנו של שמעון היתה מהמין הנקרא פטדה, טוֹֹפז בלעז: ‘שמעון – פטדה. ומפה שלו צבוע ירוק, ומצויר עליו שכם’.

ומדוע זכה שמעון בציור של העיר שכם על דגלו? –

לזכר פעולתו החשובה של שמעון בעיר זו אחרי מה שקרה את דינה אחותו, כמסופר בתורה: ‘בהיותם כואבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי, אחי דינה, איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר: ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו’…

העיר שכם וסביבתה, ציורים עממים. בקירוב משנת 1900.

בקרבת שכם קבר יוסף הצדיק. בצדו – קבר דינה. מימין: הר גריזים ועל פיסגתו – קבר חמור.

ג. נבּלוס – על שום מה?    🔗

הערבים קוראים לעיר שכם בשם ‘נבּלוס’ – שיבוש שמה הרומאי ‘ניאפּוליס’, היינו העיר החדשה¹¹⁰. בימי שלטונם נבנתה בצד שכם הקדומה עיר חדשה. השם הרומי ניאפוליס מובא גם בספרות העברית הקדומה בכתיב: ניפוליס או ניפולין.

התייר הקראי שמואל בן דוד, שביקר בארץ בשנת ת"א (1641) דורש סמוכין בין השם ‘נבלוס’ למלה ‘נבלה’: ‘והעיר שכם הנקרא נבלוש, בעבור המעשה, כי נבלה עשה בישראל (מסבת דינה)’.

לפי האגדה הערבית, השם נבּלוס אינו אלא צירוף של שתי המלים: נאבּי – שן, לוס – שם נחש. בקרבת שכם היתה בקעה ובה חי לו נחש עצום שנקרא בשם ‘לוס’. פעם התקרבו אליו אנשים והרגוהו. הם עקרו את שיניו, נאבּ בערבית, ותלו אותן על שער העיר שכם. אמרו התושבים הנה השנים, ‘נאבּ’ של הנחש ‘לוס’, ומאז קראו לה נבּלוס עד היום הזה.

ד. נמרוד בשכם ובסביבתה    🔗

נמרוד היה ממשפחת נח הצדיק, מצאצאי בנו השני חם, כפי שמסופר בתורה: ‘ובני חם כוש… וכוש ילד את נמרוד הוא החל להיות גבור בארץ. הוא היה גבור ציד לפני ה’, על כן יאמר: כנמרוד גבור ציד לפני ה‘. ותהי ראשית ממלכתו בבל’… מיכה הנביא קורא לבבל – ארץ נמרוד.

רבותינו מספרים, שהוא השליך את אברהם באש: ‘והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש’.

אגדה בימי־הביניים מספרת על נמרוד הגבור ששהה גם בכפר בלאטה הסמוך לעיר שכם, בצד הכביש העולה אל ירושלים. הגיאוגרף המוסלמי יאקות מספר, בקירוב בשנת 1250 לסה"נ, על הכפר בלאטה. ומוסיף: ‘היהודים (היינו השומרונים) אומרים שפה השליך נמרוד בן כנען את אברהם לתוך האש. אמנם המלומדים מספרים שזה קרה בארץ בבל, עיראק, ואללה עצמו יודע את האמת’.

תייר ערבי שביקר בארץ בשנת 1689, מספר שהראו לו בשכם בנין קדום חלקו קבור באדמה, והוא דומה למרתף: ‘ואומרים שקבור בו נמרוד (אלנמרוד)’.

שמו של נמרוד ניתן ע"י הערבים לתל קדום המתרומם בעמק בית־שאן, מזרחה משכם, בקרבת גדות הירדן. כן נקראת בשמו מצודה מימי־הביניים, בצפונה של הארץ המשקיפה יפה על פני מרחבי עמק החולה¹¹¹.

ה. מסגד צער יעקב אבינו בשכם    🔗

בעיר שכם בנוי מסגד לתושבים המוסלמים, הנקרא בערבית בשם: ג’מע אלח’דרה – המסגד הירוק. בקרבתו שכונת השומרונים. המסגד נמצא במקום בית־כנסת של השומרונים מימי־הביניים. עד היום קבועה במגדלו, הנשקף על פני שכם, אבן ועליה חקוקים בכתב השומרוני עשרת הדברות מהתורה.

במסגד אלח’דרה מראים הערבים את המקום, שבו ישב יעקב אבינו, בשעה שבא אליו המבשר ובישר לו את גורלו של בנו יוסף האהוב. הנה הביאו בניו את כתונת הפסים הטבולה דם, ואמרו: ‘זאת מצאנו הכר נא הכתונת בנך הוא אם לא? … ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים’.

לפיכך קוראים הערבים למסגד זה גם בשם הערבי: חיזן יעקוב – צער יעקב, על שום כך קדוש המקום לתושבי שכם המוסלמים¹¹²…

ו. כמה מעינות נובעים בשכם?    🔗

העיר שכם שוכנת בבקעה צרה ופוריה. בה נובעים מעינות המשקים את גניה הרבים, ובהם עצי מאכל וצמחי ירק למכביר.

האגדה מספרת שבתחומה של שכם נובעים 360 מעינות, בגימטריה של אותיות ש' כ' מ' = ש"ס=360…

החכם האב“יר (ה’רב א’ברהם ב’ן י’שראל ר’וזאנס), שסייר בארץ בנת תרכ”ז (1867), מספר את האגדה על מעינות שכם, ומוסיף שהיא מובאת בדברי רז"ל – רבותינו זכרונם לברכה. למעשה אין ידוע לנו כל זכר לדרוש זה בספרות הקדומה.

ז. מלחמת יעקב ובניו בבקעת שכם    🔗

‘ויסעו ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם’

יעקב אבינו ובניו התגוררו בבקעת שכם. והשתלטו על העיר שכם. האגדה מספרת: ‘כי נתקבצו כל מלכי האמורי על בני יעקב ובקשו להורגם בבקעת שכם’… אמרו: לא די להם שהרגו כל אנשי שכם, אלא שהם יורשים את ארצם!…

כיוון שראה יהודה כך, קפץ לתוך מערכת הדגלים הנלחמים עמהם, והרג בתחלה למלך לישה (ישוב) מלך תפוח, שהיה מכוסה מראשו ועד רגליו בברזל ובנחושת, והיה רוכב על סוס והיה מורה חניתו בשתי ידיו מעל הסוס לפניו ולאחריו. ולא יחטיא בכל מקום שהיה מטיל, כי היה גבור חיל…

כיון שראהו יהודה, לא נתירא ממנו ולא מגבורתו. קפץ ורץ לקראתו נטל אבן מן הארץ, משקלה ששים סלעים, והשליכה עליו. והוא היה רחוק ממנו שני חלקי ריס, שהן קע"ז (177) אמות ושליש… והפילו מן הסוס לארץ. וכיון שרצה לקום, רץ יהודה ובקש להורגו קודם שיקום מן הארץ, והוא מהר ועמד על רגליו לקראת יהודה וערך מלחמה כנגדו, מגינו מול מגינו, ושלף כידונו ובקש לחתוך ראשו של יהודה, ויהודה הרים מגינו לנגד הכידון, וקבל הכאת הכידון ופסק המגן לשנים. מה עשה יהודה גחן והכהו בכידונו וקטע שתי רגליו, למעלה מן קרסוליו. ואז נפל לארץ וכידונו נפל מידו וקפץ יהודה וקטע ראשו.

ועד שהיה חולץ שריונו, באו עליו תשעה חביריו. הראשון שהגיע נטל יהודה אבן והכהו על ראשו, ומגינו נפל מידו ולקחו יהודה ועמד לקראת השמונה, ולוי אחיו הגיע ובא ועמד אצלו וירה בחץ והרג לאילון מלך געש… ויהודה הרג כל השמונה. ויעקב אבינו קרב והרג לזיהורי (נוסח אחר: איחורי זידורי – זיד ארור) מלך שילה, וכולם לא קמו לקראת בני יעקב… ולא היה להם לב לעמוד אלא לנוס…

ושאר בני יעקב יצאו מתל שכם, מן המקום שהיו עומדים בצדו ורדפו אחריהם בהר'…¹¹³

ח. הר גריזים והר עיבל    🔗

העיר שכם שוכנת בבקעה צרה, בין שני הרים: הר גריזים והר עיבל שהתפרסמו במסורת ישראל. בטרם נכנסו ישראל אל הארץ, ציווה משה רבנו את יהושע בן נון עבדו: ‘והיה כי יביאך ה’ אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל'.

בימי כיבוש הארץ באו בני ישראל אל שכם: ‘אז יבנה יהושע מזבח לה’ אלהי ישראל בהר עיבל… וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה… חציו אל מול הר גריזים וחציו אל מול הר עיבל… ואחרי־כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה'.

רבותינו מספרים: ‘ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכהנים והלויים והארון עומדים למטה, באמצע. הכהנים מקיפין את הארון והלוים את הכהנים וכל ישראל מכאן ומכאן… והפכו פנים כלפי הר גריזים ופתחו בקללה: ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, ואלו ואלו עונין אמן, עד שגומרין ברכות וקללות’.

מאז נקרא הר גריזים ‘הר הברכה’ והר עיבל – ‘הר הקללה’.

ט. הנסים בדרך אל גריזים ועיבל    🔗

האגדה מספרת, שאחרי שעברו בני ישראל את הירדן פנו באותו היום מערבות יריחו צפונה ישר אל הר גריזים והר עיבל.

רבותינו מספרים: 'בוא וראה כמה נסים נעשו באותו היום. עברו את הירדן ובאו להר גריזים ולהר עיבל, יותר מששים מיל.

ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניכם וכל העומד בפניכם מיד נתרז'.

י. איה מקומם של גריזים ועיבל    🔗

בימי קדם היתה רווחת מסורת, שמקומם הנכון של ההרים גריזים ועיבל, הוא לא בסביבת שכם, כפי המקובל, אלא בערבות יריחו. השומרונים, הכותים, אשר זייפו את התורה קבעו אותם בקרבת שכם, כדי לקדשה יותר בקרב בני עמם.

התורה מציינת את מקומם של גריזים ועיבל: ‘הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלני מרה’.

הגלגל נמצאת על־יד יריחו, והיתה תחנה חשובה לשבטי ישראל בעברם את הירדן. כיוון שכתוב: ‘מול הגלגל’, הרי מקומם של גריזים ועיבל בסביבת יריחו. אמנם גלגל אחרת היתה בהרי שכם, דרומה, בימינו הכפר הערבי ‘ג’לג’יליה’.

רבי אליעזר סובר, שההרים גריזים ועיבל הם בערבות יריחו: ‘אין זה הר גריזים והר עיבל של כותים… שתי גבשושיות עשו (להם הכותים על־יד שכם), וקראו זה – הר גריזים, וזה – הר עיבל. על דעתיה דרבי אלעזר: (בני ישראל) לא זזו ממקומן’…

מסורת זו, שרבי אלעזר הביאה, היתה ידועה גם לחכם היווני אבסביוס בקיסריה, ולחכם הנוצרי הירונימוס בבית־לחם, שתירגם את המקרא לרומית. ‘הם מספרים על שני הרים אצל יריחו, זה מול זה וקרובים זה לזה. האחד מהם – גריזים, והשני – עיבל. ורק השומרונים מראים הרים אחרים אצל שכם. אולם טועים הם, כי ההרים שהם מראים רחוקים מאד זה מזה, עד שאי אפשר לשמוע מצד אחד את הקוראים מהצד השני’… הירונימוס מעיר: ‘ולפיכך טועים השומרונים הרוצים להעמיד את הר גריזים והר עיבל אצל שכם, מאחר שהכתוב מעיד שהם סמוכים לגלגל’.

במפת מידבא, במאה הששית המשובצת כרצפת כנסיה נוצרית בעיירה מידבא אשר בעבר־הירדן, מסומנים שני ההרים: גריזים ועיבל בקרבת יריחו, ושני הרים אחרים בשמות אלו בקרבת שכם…

יא. הר הבל והר קין    🔗

בקרב עולי־הרגל הנוצרים בימי־הביניים היתה רווחת האגדה שעל הר עיבל התגורר הבל בן אדם הראשון, ולפיכך נקרא על שמו. האגדה נוצרה על יסוד השם עיבל, הדומה לשם אבל – הוא הבל, בקרב הנוצרים. ואם על הר עיבל התגורר הבל, הרי מובן שעל הר גריזים מולו התגורר קין אחיו.

הנוצרי תיאודריקוס מספר, בקירוב בשנת 1172: ‘על־יד שכם יש שני הרים. על אחד, כך אומרים, הקריב קין קרבן לאלוהים מיבול אדמתו, ועל אחד הקריב הבל לאלוהים מתנובת עדרו’.

הנוצרי ארנול, ב־1231, קורא להר גריזים – הר קין, ולהר עיבל – הר הבל¹¹⁴.

יב. הר גריזים – בית־אל    🔗

הר גריזים הוא המקום הקדוש ביותר לשומרונים, המתגוררים לרגליו בעיר שכם, עליו הם עורכים את זבח הפסח שלהם עד היום הזה. אליו הם פונים בתפילותיהם. רבותינו אמרו: ‘מאימתי מקבלין אותם (את השומרונים לדת ישראל)? – משכיפרו בהר גריזים ויודו בירושלים’.

מרומי הר גריזים, חלקו הקדוש ביותר לשומרונים, נקרא בקרב השומרונים בכנוי בית־אל, כי פה מושבו של האל הקדוש והנורא.

בשכם שמורה התורה העתיקה של השומרונים. לפי דבריהם היא נעתקה בידי אבישוע בן פנחס הכהן, בימי יהושע בן נון, במרומי הר גריזים.

בספר דברים מובאה עדות המיוחסת אליו וכתובה על ידו: 'אני אבישוע בן פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הגדול, להם רצון יהו“ה וכבודו, כתבתי ספר הקודש, בפתח אוהל מועד בהר גריזים, בית־אל, בשנה שלושה עשר למלכות בני ישראל, ארץ כנען לגבולותיה סביב, אודיע את יהו”ה.

הואיל ובתורה נקראה העיר בית־אל גם בשם לוז, לפיכך קוראים השומרונים למרומי הר גריזים בית־אל גם בשם לוזה…

הר הגריזים, מצויר במטבע רומאי מימי אנטוניוס קיסר, מהמאה השניה לסה"נ.

לרגלי הגריזים רחוב עטור עמודים, ממנו עולות שתי דרכים אל מרומי ההר, האחת, משמאל, מודרגת. במרומי ההר מקדש רומאים. סביב כתוב: ניאפוליס

הסורית־הפלשתינאית שנת 87.

יג. הר גריזים לא הוצף במי המבול    🔗

מסורת שומרונית קדומה מספרת: כאשר הוצף כל העולם כולו במי המבול הגדול, בימי נח הצדיק, הזדקר הר הגריזים מעל לפני המים הרבים, מסיבת קדושתו לקראת הימים הבאים.

מסופר על רבי יונתן שהלך להתפלל אל ירושלים, ועבר על פני הר גריזים: 'וראהו שומרוני אחד, אמר לו: להיכן אתה הולך? – אמר לו: להתפלל בירושלים!

אמר לו: ולא טוב לך להתפלל בהר הברכה (טורא כריכא – הר גריזים), ולא בבית הקלקלה (ביתה קלקלתא – כנוי גנאי לירושלים).

אמר לו (רבי יונתן): למה הוא ברוך?

אמר לו (השומרוני): שלא הוצף במי המבול'…

יד. אלכסנדר מוקדון והר גריזים    🔗

מסורת קדומה מספרת על יום זכרון שהיה בישראל: 'ביום שביקשו כותיים (שומרונים) את בית אלוהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם…

באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה נעשה? – לבש בגדי כהונה… ויקירי ירושלים עמו ואבוקות של אור בידיהם … והללו (שמעון ואנשיו) הולכים מצד זה והללו (אלכסנדר ואנשיו) הולכים מצד זה, עד שעלה עמוד השחר.

כיוון שעלה עמוד השחר אמר להם: מי הללו? – אמרו לו יהודים… כיוון שראה (אלכסנדר) לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו, אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? – אמר להם: דמות דיוקנו של זה (שמעון הצדיק) מנצחת לפני בבית מלחמתי.

אמר להם: למה באתם? – אמרו: אפשר, בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך יחרב! ויתעוך עובדי כוכבים להחריבו.

אמר להם: מי? – אמרו לו: הכותים שעומדים לפניך.

אמר להם: הרי הם מסורים בידכם.

מיד נקבום ותלאום בזנב סוסיהם והיו מגרדין אותם על הקוצים ועל הברקנים, עד שהגיעו להר גריזים.

חרשוהו וזרעוהו כרשינן (מין קיטנית), כדרך שבקשו לעשות לבית אלוהינו. ומאותו היום עשאוהו יום טוב'.

טו. דמות יונה על הר גריזים    🔗

במרומי הר גריזים, הנשקף יפה על פני שכם, עמד בית־המקדש של השומרונים, הכותים. יוחנן הורקנוס, ממלכי החשמונאים, החריב את מקדשם ביום כ“א כסלו בשנת 129 לפני סה”נ. יום זה ‘יום הר גריזים’, היה לחג בישראל. רבותינו אמרו: ‘בעשרים וחמשה בטבת, יום הר גריזים – לא למספד’.

האגדה מספרת, שדמות של יונה היתה במקדש השומרוני: ‘אמר רב נחמן בר יצחק: דמות יונה מצאו להן (השומרונים) בראש הר גריזים, שהיו עובדין אותה’. ‘דמות יונה טמונה להם, לכותים, בראש הר גריזים. ולשם אותה דמות הם מלים עצמם, ולא לשם שמים’.

צוו רבותינו: ‘ישראל מל את הכותי. וכותי לא ימול את ישראל, מפני שמלו לשם הר גריזים’.

טז. דמות עוף על הר גריזים    🔗

בימי קדם, כאשר פרשו הרומאים את שלטונם על הארץ, דכאו גם את השומרונים, גזרו עליהם גזירות, אסרו עליהם לעלות על הר גריזים ולהתפלל במקום בית־המקדש מימי קדם.

השומרונים מספרים: 'גם מנעו הרומים את השומרונים מלעלות על ההר (גריזים) ואמרו כל העולה על ההר הזה – מות יומת.

ועשו הרומים על ראש ההר דמות עוף מנחושת, שהיה מסתובב עם השמש, בכל מקום שנטתה. ואם עלה אחד השומרונים על הגריזים וצעק העוף: עברי! להודיעם (אל הרומאים) כי עלה השומרוני. ואז קמו הרומים והמיתוהו'.

יז. אדם הראשון על הר גריזים    🔗

אגדה שומרונית מספרת, שאדם הראשון נברא מאדמה שלוקחה מהר בשם ספרא, וזהו שמו הקדום של הר גריזים. אדם חי בגן עדן והוא נמצא בשמי מרום מעל פני הר גריזים.

אחרי שגורש אדם מגן העדן, התגורר על ההר גריזים. פה הקים לו מזבח וכן הקים פה מזבח גם שת בנו.

יח. כלי־הקודש בהר גריזים    🔗

האגדה השומרונית מספרת, שכלי הקודש שהיו במשכן, שנדד יחד עם בני ישראל במדבר עד בואם אל הארץ, נטמנו בהר גריזים, 261 שנה אחרי הכנסם אליה.

אגדה שומרונית אחרת מספרת, שאחרי חורבן בית־המקדש ע"י נבוכדנצר מלך בבל, בא כהן גדול של השומרונים אל ירושלים, נטל את כלי המקדש, העבירם אל שכם והטמינם בהר גריזים…

יט. עיבל – על שום מה?    🔗

מקורו של השם ‘עיבל’ להר המתנשא על פני שכם העיר – אינו ידוע. אגדה שומרונית אחת דורשת את השם עיבל מן המלה ‘אבל’ – צער. היא מספרת שלרגלי ההר הזה נערך האבל הגדול על מות חנוך אבי מתושלח. התורה העברית מספרת עליו: ‘ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו האלהים’. האגדה העברית מספרת על ‘תשעה שנכנסו לגן עדן בחייהם’, וביניהם גם חנוך הנזכר.

האגדה השומרונית סיפרה שחנוך זה מת בבקעה המשתרעת בצדה של שכם, לרגלי הר עיבל, הנקראת גם עין־סוכר, בימינו עסכּר בערבית (להלן).

וכה דברי השומרונים: 'ונקבר חנוך בו, מול הר גריזים, בעמק הנקרא יסכר (עסכר).

ונקרא ההר – הר עיבל, מפני שהתאבלו בו על חנוך.

ונבנו בו הרבה קברים, כפי שיצווה חנוך… כי הוא החלון (?) אל העולם (הבא?), ולמעלה ממנו נמצא שער השמים'¹¹⁵.

 

43. ארץ שומרון    🔗

א. הרי שומרון – ארץ יוסף    🔗

'כשם שחיבב יוסף את ארץ־ישראל,

כך חיבבו יוצאי חלציו את ארץ־ישראל'

ארץ שומרון הפוריה היתה בנחלתם של שבט אפרים ושבט מנשה מבני יוסף בן יעקב אבינו.

ליוסף ולבניו היו דגלים מיוחדים ואבנים יקרות באורים ותומים, שהיה נושא הכהן הגדול על לבו. רבותינו מספרים: ‘יוסף־שוהם. וצבע מפה (דגל) שלו שחור עד מאד, ומצוייר לשני נשיאים: אפרים ומנשה, ומצרים – על שם שהיו תולדותיהם במצרים’…

‘ועל מפה של אפרים היה מצויר שור על שם (הברכה של משה רבנו ליוסף אבי אפרים): ‘בכור שורו’ – זה יהושע בן נון, שהיה משבט אפרים. למה כן? – אלא בשביל שנתן… ליוסף גבורתו של שור’.

'ועל מפת שבט מנשה היה מצויר ראם. על שם (הברכה של משה רבנו ליוסף אבי מנשה): ‘וקרני ראם קרניו’…

חכמי ישראל דרשו על דברי הברכה של משה רבנו ליוסף:

‘מבורכת ה’ ארצו' – אין לך בכל הארצות מבורכת כארצו של יוסף.

‘ממגד שמים מטל’ – מגיד שהטל מצוי בה בכל שעה.

‘ומתהום רובצת תחת’ – מלמד שהיא מרובצת מעינות.

‘וממגד תבואות שמש’ – מגיד שארצו של יוסף פתוחה לחמה. שאין פירות יפים וטעימים מפירות שהן פתוחין לחמה.

‘וממגד גרש ירחים’ – כשהם פתוחים לחמה, כך הם פתוחים ללבנה.

‘ומראש הררי קדם’ – הררי בית־המקדש קודמים להררי יוסף; והררי יוסף קודמין להררי ארץ־ישראל.

‘וממגד גבעות עולם’ – האבות והאמהות שנמשלו בהרים ובגבעות… ‘וממגד ארץ ומלואה’ – מה אוצר הזה מלא ואינו חסר כלום, כך ארצו של יוסף אינה חסירה כלום. אדם מעמיד ספינתו בתוך ארצו של יוסף, ואינה חסירה חוצה לה כלום'.

הדרוש על ברכת משה רבנו ליוסף, מובא גם בגירסה אחרת:

‘מבורכת ה’ ארצו' – מלמד שארצו של יוסף מבורכת מכל הארצות.

‘ממגד שמים מעל’ – שהוא טל מצוי לה בכל שעה.

‘ומתהום רובצת תחת’ – מלמד שהיתה רובצת במעינות.

‘וממגד תבואות שמש’ – מגיד שהיא פתוחה לחמה.

‘וממגד גרש ירחים’ – וכך היא פתוחה ללבנה.

‘ומראש הררי קדם’ – מלמד שהררי יוסף קודמים להררי מקדש.

‘וממגד גבעות עולם’ – מלמד שאבות ואמהות קרוים הרים וגבעות.

‘וממגד ארץ ומלואה’ – מלמד שארצו של יוסף מליאה ואין חסרה ברכה'.

'רבותינו אמרו: ‘זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם. דכתיב (בדברי הברכה של יעקב אבינו אל בניו): ‘בן פורת יוסף עלי עין’… אל תקרי: ‘עלי עין’, אלא, עולי עין’.

הפירוש אומר: ‘עולי עין – הן עולין על העין ושולטין עליו, ואין העין עולה עליהן’. ‘מלמד שאין עין הרע שולטת בהם’.

מראה ההר שעליו היתה העיר שומרון.

מימין שרידי טחנת־קמח, תמונה מאמצע המאה התשע־עשרה.

ב. אין עין־הרע שולטת בבני יוסף    🔗

בימי חלוקת הארץ לשבטים באו בני יוסף לפני יהושע בן נון ואמרו: ‘ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ה’! ויאמר אליהם יהושע: אם עם רב אתה עלה לך היערה'…

רבותינו מוסיפים על השיחה בין יהושע ובני יוסף: ‘אמר להן: לכו והחביאו עצמכם ביערים, שלא תשלוט בכם עין הרע. אמרו ליה: זרעיה דיוסף לא שלטא ביה עינה בישא (זרע יוסף לא שלטה בו עין־הרע) דכתיב (בברכה של יעקב אבינו אל בניו): ‘בן פורת יוסף עלי עין’ אל תהי קורא: עלי עין – אלא, עולי עין’.

הפירוש אומר: ‘עולי עין – עולין על העין, ואין העין עולה עליהם’.

רבותינו מסיימים: ‘מה דגים שבים מים מכסין עליהן ואין העין שולטת בהן – אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהן’.

היהודים הספרדים כאשר רוצים לומר למישהו שכל קנאה ועין הרע לא ישלטו בו, אומרים: ‘בן פורת יוסף’, כעין הביטוי ‘בלי עין הרע’ המצוי בקרב האשכנזים.

ג. דגלו של יוסף ובניו: אפרים ומנשה    🔗

בתורה מסופר שלכל שבט היה דגל שלו וכן אבן שהיתה נתונה בחושן, אורים ותמים, שהיה נתון על לבו של הכהן הגדול.

רבותינו מספרים: 'סימנין היו לכל נשיא ונשיא: מפה (דגל) וצבע על כל מפה ומפה, כצבע של אבנים טובות, שהיו על לבו של אהרן, מהם למדה המלכות להיות עושין מפה וצבע לכל מפה ומפה…

יוסף – שוהם. וצבע מפה שלו שחור עד מאוד. ומצוייר לשני נשיאי אפרים ומנשה – מצרים, על שם שהיו תולדותם במצרים.

ועל מפה של אפרים היה מצוייר שור. על שם (דברי הברכה של משה רבנו ליוסף): בכור שורו הדר לו'.

ועל מפת שבט מנשה היה מצויר ראם, על שם (דברי משה ליוסף): ‘וקרני ראם קרניו’.

ד. העיר שומרון – בירת מלכות ישראל    🔗

עמרי מלך ישראל בנה את העיר שומרון ועשאה לבירתו, כמסופר בספר מלכים: ‘ויקן את ההר ויקרא את שם העיר אשר בנה על שם שמר אדוני ההר – שומרון’. שאלו הקדמונים: ‘מפני מה זכה עמרי למלכות? – מפני שהוסיף כרך אחד בארץ־ישראל’.

שומרון היתה גם בירתו של אחאב בן עמרי. על דברי ספר מלכים: ‘לאחאב שבעים בנים בשומרון’, מוסיפים רבותינו: ‘כשם שהיו לו לאחאב מלך ישראל, בנים בשומרון כך היו לו שבעים בנים ביזרעאל. לכל אחד ואחד היו שתי פלטריות (ארמונות), אחד לקיץ ואחד לחורף’.

האגדה מספרת על מעשיו של אחאב המלך 'אין לך כל תלם ותלם בארץ־ישראל, שלא העמיד עליו אחאב עבודת כוכבים והשתחוה לו…

והוא כתב על דלתות שומרון: אחאב כפר באלוהי ישראל, לפיכך אין לו חלק באלוהי ישראל'.

רבותינו אמרו: ‘הרואה (בחלומו)… אחאב – ידאג מן הפורענות’.

רבי בנימין מטודילה שעבר בשומרון, בקירוב בשנת 1173, ראה את שרידי ארמונו של אחאב, וכה דבריו: ‘ועדיין ניכר שם ארמון אחאב מלך ישראל והיא היתה עיר בצורה בהר’.

חורבות העיר שומרון, רחוב עמודים

ה. אמת־המים אל שומרון הקדומה    🔗

אל שומרון הקדומה ירדה אמה שהובילה מים לתושביה מעין אהרון (עין הרון) הנובע בצלע ההר, דרומה־מזרחה. גם בימינו זורמים מימיו בצינור ברזל אל הכפר הערבי סבטיה הבנוי בתחומה של שומרון הקדומה. בכפר זה נמצא מסגד הבנוי בשרידי כנסיה צלבנית מהמאה השתים־עשרה. בכנסיה זו מראים גם את קברו של יוחנן המטביל, בשמו הערבי א־נבּי יחיה.

מסופר, שהלנה המלכה בנתה את אמת־המים ופועליה הניחו בה צינורות חרס שדרכם זרמו המים. כאשר התחילו המים לזרום אל שומרון, בא יוחנן המטביל, עליו השלום, אל המלכה ושאלה: מי הביא את המים? –

והיא ענתה: אני! אני הבאתי בעושרי ובאנשי!

הקדוש כעס על תשובתה זו, כי לא הזכירה את שמו של אללה שהיה בעזרתה. הוא פנה אל המים ואמר: חזרו לכם, מים ברוכים, למקור שממנו באתם!

מיד חרבה אמת־המים והמים חזרו על המעין שממנו באו…¹¹⁶

ו. מקום האש שירדה בימי אליהו הנביא    🔗

בקרבת חורבות העיר שומרון, על מורד ההר הנשקף על פני הכפר הערבי סבסטיה, יש מקום קדוש הנקרא בשם הערבי שייך שעלה – שייך להבת האש. בשם הזה אומרים למצוא זכר לאותה האש שירדה ושרפה את שליחי מלך ישראל שבאו אל אליהו הנביא. כתובת יונית שנמצאה פה, מהמאה הרביעית, מספרת על בנין נהדר שהוקם במקום הזה לזכרו של אליהו הנביא.

מסופר בספר מלכים: ‘ויפל אחזיה (מלך ישראל בשומרון) בעד השבכה בעלייתו אשר בשומרון ויחל, וישלח מלאכים ויאמר להם: לכו דרשו בבעל־זבוב אלהי עקרון אם אחיה מחולי זה… ומלאך ה’ דבר אליהו התשבי, קום עלה לקראת מלאכי מלך שומרון, ודבר אליהם: המבלי אין אלהים בישראל, אתם הולכים לדרש בבעל־זבוב אלהי עקרון? ולכן כה אמר ה' (לאחזיה המלך): המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות…

וישלח (אחזיהו) אליו שר־חמשים וחמשיו, ויעל אליו והנה (אליהו) יושב על ראש ההר, וידבר אליו: איש האלהים! המלך דבר רדה! ויענה אליהו וידבר אל שר־החמשים: ואם איש אלהים אני, תרד אש מן השמים, ותאכל אותך ואת חמשיך! ותרד אש מן השמים ותאכל אותו ואת חמשיו.

וישב וישלח (המלך) אליו שר־חמשים אחר וחמשיו, ויען וידבר אליו: איש האלהים! כה אמר המלך מהרה רדה! ויען אליהו וידבר אליהם: אם איש האלהים אני, תרד אש מן השמים, ותאכל אותך ואת חמשיך. ותרד אש אלהים מן השמים, ותאכל אותו ואת חמשיו.

וישב וישלח (המלך) שר־חמשים שלישי וחמשיו, ויעל ויבא שר־החמשים השלישי ויכרע על ברכיו לנגד אליהו ויתחנן אליו… ויקם וירד אותו אל המלך'…

כתובת יוונית בנגלתה במקום הנקרא שייח' שעלה

בסביבות תל שומרון, ובקרבת הכפר נקורה.

'ישו המושל הגדול בעולם, עזור לסטפאן… אשר בנה את הבית הנהדר הזה לאליהו…

ז. פוריותה של עין־סוכר הקדומה    🔗

‘ארץ־ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? – שמביאים ממנה… והבכורים ושתי־הלחם’.

בהרי שומרון, בקרבת שכם, לרגלי הר עיבל, כפר בשם עסכּר. בימי קדם היתה פה עין־סוכר, הבקעה היפה והפוריה המשתרעת על פניה נקראה על שמה. בימי האביב היא מכוסה תבואה רעננה ומשובחת. פעם הביאו מבקעת עין־סוכר תבואה להכנת הקמח לשתי־הלחם שהוצגו בבית־המקדש.

התורה ציוותה: ‘והקרבתם מנחה חדשה לה’. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים, שני עשרונים סולת תהיינה, חמץ תאפינה בכורים לה'.

חכמי המשנה מוסיפים: ‘ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ’. חכמי ישראל מספרים: ‘מעשה ובא… ושתי־הלחם מבקעת עין־סוכר’.

פעם יבשה התבואה בסביבות ירושלים ולא היתה חיטה לאפות את שתי־הלחם לבית־המקדש. ולא ידעו מאין להביא חיטה משובחת לקיים את מצוות התורה.

בא אל חצר המקדש אדם ועמד לפני הכהנים. הוא שם את ידו האחת על עינו וידו השניה על סוכר, מנעול דלת. ולא ידעו הכהנים מה רצונו של אלם זה.

הביאו את האלם לפני פתחיה הממונה על המקדש. הביט פתחיה על האלם פנה אל הכהנים לאמר: הלא תדעו למה ירמזו תנועותיו לעין ולסוכר, הגידו־נא! היש מקום בארץ בשם עין־סוכר? ויאמרו: כן, בהרי שומרון. ויאמר להם: לכו אל בקעת עין סוכר והביאו משם את התבואה לשתי־הלחם.

ח. מלחמת יעקב ובניו על חצר העיר    🔗

האגדה מספרת, שאחרי נצחונם של יעקב אבינו ובניו בבקעת־שכם על אויביו, הם יצאו להלחם בהם אל חצר (חסר) העיר.

וכה דברי האגדה: 'ולפני חצר העיר היתה להם מלחמה כבדה, מן אותה המלחמה, שנלחמו עמם בבקעת שכם.

וירה יעקב חצים והרג לפרעתון מלך חצר. ולסוסי מלך סרטן. וללבן מלך כתרון (ארם) לשביר (שביר) מלך מחנה (מחנים).

ויהודה סרך ראשון ועלה לחומה של חצר וארבעה גבורים ערכו מלחמה עם יהודה, קודם שהגיע נפתלי אצלו, שהיה עולה אחריו לחומה. וטרם שעלה נפתלי אצלו הרג יהודה לאותם ארבעה גבורים. ונפתלי קפץ אחריו. עמד יהודה – לימין החומה, ונפתלי – לשמאל החומה, והתחילו להרוג בהם.

ושאר בני יעקב דלגו ועלו אחריהם ושברו (ועברו) אותם ביום ההוא וכבשו לחצר'…

אולי חצר זו היתה במקום הכפר הערבי עצירה, הנמצא בסביבות שכם, בשיפולי הר גריזים, דרומה. אולי היא אותה חצרת הנזכרת באחד החרסים הכתובים, שנמצאו בחפירות העיר שומרון.

שמו של מלך חצר היה פרעתון. שם זה מזכיר את הכפר פרעתון שהיה בסביבה זו, בימינו הכפר הערבי פרעתה. מחנים הנזכרת היתה במקום החורבה הנקראת בערבית מחנה. סרטן אולי היתה במקום סרטבה בימינו (להלן).

ט. מלחמת יעקב ובניו בסרטן    🔗

האגדה מספרת על מלחמה גדולה שהיתה ליעקב אבינו ובניו במצודה של סרטן. וכה דבריה: 'ביום השני הלכו לסרטן וגם בה היה עמם מלחמה כבדה. עיר גבוהה היתה ותלה גבוה, וכתשה לכל מי שקרב אצלה. ולא היה מקום לקרב אצל החומה. לפי שחזק היה השור (החומה) וגבוה מאד, ולא היה מקום ללכדה.

וביום ההוא עלו לחומה וכבשו אותה וקדם יהודה ועלה ראשון מן המזרח, וגד עלה מן המערב. עלו שמעון ולוי מן הצפון. עלו ראובן ודן מן הדרום. וקרבו נפתלי ויששכר והדליקו צירי השערים. ועל החומה היה עמם מלחמה כבדה, עד שעלו סיעת חבריהם. שם עמדו לנגדם על המגדל קודם, שכבש יהודה את המגדל. ואחר־כך עלה יהודה לראש המגדל והרג מאתים איש על גג המגדל, טרם שירד ממנו. וכל בני העיר נלכדו ונהרגו כל הגויים, ולא החיו מהם איש, מפני שהאנשים חזקים וקשים למלחמה והוציא כל השבי משם'…

אולי סרטן זו היתה במרומי ההר הנקרא סרטבה. מתרומם בירכתי הרי שומרון, בגבול עמק הירדן, אל מול הרי הגלעד.

י. מלחמת יעקב ובניו בתפוח ובסביבה    🔗

בין המלכים שבאו במלחמה על יעקב אבינו ובניו בבקעת שכם, היה גם ישוב מלך תפוח. אחרי נצחונם אמרו לנקום במלכים שיצאו נגדם. הם באו גם על העיר תפוח: 'מפני שיצאו אנשי תפוח להציל מידם השבי (השלל) שלקחו… והלכו משם לארבאל והרגו לאותם אנשים שיצאו להציל השבי. ביום השלישי הלכו לתפוח, בעת הבוקר. וכאשר היו מקבצים השבי ובני שילה באו אצלם לעשות מלחמה, אז חלצו עצמם ויצאו אחריהם והרגו כולם, קודם חצות יום. ונכנסו אחר הנשים לתוך שילה ולא נתנו להם לעמוד… בו ביום לכדו העיר והוציאו כל השבי לסיעת חבריהם שהניחו בתפוח…

ארבאל הנזכרת היתה דרומה לתפוח. אולי במקום הכפר יברוד, במרומי ההר בצד הדרך מירושלים אל שילה. כן מסופר על יעקב אבינו שהרג בקשתו את אדורם האדומי, אולי היה בן העיר אדום הסמוכה לשילה, בימינו הכפר הערבי דומה, ונזכרת גם בשם אדומים בספרות הקדומה.

יא. היונים שהוחלפו בעכברים בכפר יאסוף    🔗

בצד הכביש ירושלים–שכם, בהרי שומרון, שוכן הכפר הערבי יאסוף, הנזכר גם בהיסטוריה השומרונית. בקרבתו היתה תפוח הנזכרת במקרא.

בכפר יאסוף היו שני אחים שומרונים ושמם אפרים ומנשה. פעם עבר בכפר עולה־רגל יהודי בדרכו אל ירושלים ועמו זוג יונים, גוזלים, קרבן לבית־המקדש. היהודי לן בכפר יאסוף. באו שני האחים וגנבו את זוג היונים מתוך הסל ושמו במקומם שני עכברים.

קם היהודי בלילה והמשיך דרכו אל ירושלים מבלי לדעת מה טמון בסלו. בא אל הכהן בבית־המקדש ואמר לו: הקרב את זוג הגוזלים אשר הבאתי קרבן!

כשפתח הכהן את הסל וראה את העכברים, תפש את האיש להרגו.

אמר האיש: אכן מרמה עשו אתי! אני לנתי בפונדק ביאסוף, ולא היו שם אלא שני נערים שומרונים. והלכתי בלילה מחשש פן יעבור זמן קרבני, שעלי להקריב על חטאתי, ולא ידעתי כי מרמה עשו עמי.

ושלחו אל הפונדקאי ותפשו את שני האחים להענישם, והודו האחים כי עשו כן…

אמרו אחדים מאנשי בית־הדין: מוטב שישארו בבית־המקדש וישרתו בו כל ימי חייהם, ויאכלו קוצים, וישתו מים ויישנו על הארץ…

יב. שאול המלך, בזק וטלאים    🔗

בין הרי שומרון מתנשאת פיסגה רמה – הר בזק. בצדה חורבה הנקראת בשם הערבי אבזיק, פה מקומה של בזק הקדומה שהתפרסמה במלחמה הראשונה של שאול המלך. היא שימשה בסיס למלחמתו בעבר־הירדן המזרחי.

מסופר במקרא: ‘ויפקדם בבזק ויהיו בני ישראל – שלוש מאות אלף ואיש יהודה – שלושים אלף’.

לפי האגדה העברית, בזק הנזכרת אינה שם מקום, אלא מלה שפירושה קטע של אבן או חרס, וזו המלה הארמית בזקא, רבים: בזקיא.

האגדה מספרת: כיון שאסור למנות את ישראל, לפיכך כשהחליט שאול למנות את הלוחמים, נתן כל אחד מהם קטע של אבן. מנו אותם ולפיהם ידעו את מספר הלוחמים.

הקדמונים מספרים: "אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב: ‘ויפקדם בבזק’…

במלחמה אחרת שהיתה לשאול המלך בשנים הבאות, מסופר: ‘וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. מאתים אלף רגלי ועשרת אלפים את איש יהודה’.

טלאים הוא שם מקום בדרום הארץ ונקרא על שם טלאי העזים. מקומו הנכון אינו ידוע עכשיו. אולי היה בבקעה הקטנה, בין באר־שבע ודימונה. ההר הגובל בה נקרא בשם הערבי: א־תולמה. פה גם מקומה של טלם, עיר ביהודה.

האגדה אומרת, שאין טלאים שם מקום אלא כל אחד מהלוחמים שבאו אל שאול המלך נתן טלה אחד, ולפי מספר הטלאים ידע את מספר הלוחמים.

במלחמה הראשונה מנה המלך את הלוחמים לפי קטעי אבנים ובמלחמה זו לפי הטלאים, מכאן אמרו: בתחילה היו ישראל עניים והביאו עמהם אבנים ואחר־כך, משנתחזקה המלוכה, בישראל, היו לעשירים ולפיכך הביאו טלאים…

יג. איוב בהרי שומרון    🔗

בהרי שומרון, בגבול נחלתו של שבט מנשה, היתה עיר בשם אשר, במקרא מסופר: ‘ויהי גבול מנשה מאשר’.

נוסע אלמוני שבא מצרפת ועבר בהרי שומרון בשנת 333 לסה"נ, מספר על ביקור במקום בשם אשר והוא מוסיף: ‘ושם נמצא ביתו של איוב’.

יתכן מאד, שאשר זו היתה במקומו של הכפר תיאסיר בימינו הנמצא מזרחה משכם, לצד בית־שאן. בכפר נמצאים שרידי בנין גדול מימי הרומאים ונקרא בערבית אלקצר – הארמון. כנראה זהו ‘ביתו של איוב’ בכתבי התייר הנזכר.

מערבית־דרומית מהכפר תיאסיר, בלב הר שומרון, שוכנת העיר שומרון, בימינו תל חורבות שעל חלק ממנו משתרע הכפר הערבי סבסטיה. תייר שעבר בארץ בשנת 1496 מספר על ביקור במקום הזה: ‘ואנו ירדנו מהעיר הזאת במורד ההר מטה ושם מצאנו מעין נקרא על שמו של איוב. הוא מחליף את צבעו ארבע פעמים בשנה. פעם הוא ירוק, בפעם השניה – אדום, בפעם השלישית – צהוב ובפעם הרביעית כהה’…

יד. בור יוסף בהרי שומרון    🔗

בהרי שומרון משתרע עמק דותן, הנקרא על שם העיר דותן או דותין שהיתה בו. בימינו תל חורבות, בצד הכביש שכם–עין־גנים (ג’נין).

בעמק דותן היו רועים בני יעקב אבינו. בתורה מסופר: ‘וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן… ויקחוהו וישליכו אותו הבורה. והבור ריק אין בו מים’.

רבי בנימין השני שעבר בעמק דותן בשנת תר"ז (1847), בדרכו משכם אל טבריה מספר: ‘מצפון לשכם, במרחק ארבע שעות, נמצא הכפר דותן וסמוך לו נראה בור עמוק, אשר לפני המסורה אשר בידי התושבים, שמה הוא הבור אשר לתוכו השליכו אחי יוסף אותו. על הבור הזה הנקרא בפי הערבים ג’ובּ יוסף עומד בית־תפילה להתוגרמים (המוסלמים) ואצלו בית־מלון אורחים’…

המוסלמים בימי־הביניים הראו את בור יוסף באזורו הדרומי של שומרון, בקרבת הכפר הערבי סינג’יל, בין שכם וירושלים. בימינו אין כל זכר לו. לפי מסורת אחרת, מקומו של בור יוסף הוא בהרי הגליל העליון.

טו. ארתאח – מקום המנוחה של יעקב אבינו    🔗

לרגלי הרי שומרון ובגבול השרון שוכן הכפר הערבי ארתאח, בקרבת העיירה הערבית טול־כרם. השם ארתאח הוא ערבי, ופירושו מקום מנוחה.

האגדה מספרת, כי באחד מימי נדודיו של יעקב אבינו, בא אל המקום הזה ונח בו מעמל הדרך, ולפיכך נקרא הכפר שנבנה עליו ארתאח – מקום המנוחה.

בקצה הכפר ארתאח עומד בנין קד וש על שם בנות יעקב, בערבית בנאת יעוּבּ. מספרים שפה היתה מנוחתו של יעקב והיה נקרא בערבית: בנאיאת יעקוּב – בנין יעקב ומזה השתבש השם, והיה לבנאת יעקוּבּ – בנות יעקב.

בור יוסף בעמק דותן, בארץ שומרון סמוך לכבוש שכם־ג’נין.

אורוות־שלמה בחצר המקדש

סולימאן – סולטן תורכיה ובונה חומת ירושלים

סלים – סולטן תורכיה כובש ארץ־ישראל.

אחד השערים בשכונת מאה־שערים

גיא בן־הנום בדרומה של ירושלים

מימין: ההר הנקרא בימינו ציון. משמאל: ההר שעליו השכונה גבעת־חנניה, ‘אבו־תור’ בערבית בשיפולי ההר מערות קברים רבות מימי קדם.

1882 Ch. W. Picturesque Palestine,

האבן שבה נבלע יוחנן מפני רודפיו. שמורה בכנסית ‘הביקור’, בעין־כרם.

הכפר אַבּוּ־ע’וֹש. בכינוי סנט הירמיה S(aint) Hieremia – ירמיהו הקדוש, תמונה משנת 1658.

איברהים פחה בן מוחמד עלי הגדול, שליט ארץ־ישראל בשנים 1831–1840.

מעלה בית־חורון – ציור משנת 1880 בקירוב. למעלה הכפר הערבי ‘בית־עור אלפיקה’ – בית חורון עליון.

Ch. W. Wilson, Picturesque Palestine, 1882, p. 71.

 

המקורות לאגדות ארץ־ישראל    🔗

“כל דבר שאדם נותן נפשו עליו – נקרא על שמו” (מכילתא, בשלח).

האומר דבר בשם אומרו – מביא גאולה לעולם" (אבות ו, ו)

בשער הספר: קוהלת ב, ח, ילקוט שמעוני, קוהלת, תתקפ"ח, יחזקאל, ה, ה.

1. בירושלים ראשית העולם ואחריתו: משלי ג, יט. תוספתא, יום הכיפורים, ג, ו. ירושלמי, יומא ה. ד. בבלי, יומא נד, ב. מדרש תהלים, מהד' באבער, עמ' קמ. תהלים נ, ב. ירמיה ט, ו. ישעיה ב, ב. כח. טז.

2. מירושלים ניזון כל העולם: ישעיה ד, ה. זוהר, תרנ"ה, א. וישב, דף קפו, א.

3. ירושלים – אמצע העולם: יחזקאל לח, יב. תנחומאַ, קדושים י. מדרש תהלים נ, א.פירוש רש"י ליחזקאל ה, ה. A.J. Wesinck, The Ideas of the Western Semites concerning the Navel of the Earth,

1917. W.H. Roscher, Der Omphalos־gedanke beiverschiedenen voelkern, 1918.

שיר המקובלים מובא בספר החרדים מאת אזכרי, תושב צפת, במאה השש־עשרה.

4. ירושלים – טבור הארץ: קוהלת־רבה א, א. מדרש בחכמה יסד ארץ, בית־המדרש (יליניק), ה, עמ' 63.

5. העולם דומה לעין וירושלים בבת־העין: בראשית־רבה סג, יד. מסכת דרך ארץ זוטא, ט. מחזור ויטרי, מהדי הורוויץ, תרנ“ג, עמ' 723. יחיאל היילפרין, ערכי הכנוים, תקס”ו, דף נג.

6. עינים על אבן השתיה: קוהלת־רבה א. זכריה ג, ט. ד. י. זוהר א, ויחי, דף רלא, א.

7. ממה נבראה אבן השתיה: איוב לח, ד. זוהר א, דף רלא, א. בזוהר גם מסופר על אבן השתיה שהיא במרכזו של עיגול העולם וכל העיגול הזה תלוי בה. שם, א, דף רכט,א.

8. אבו שתיה על שום מה: זוהר, א. כתאב עומדת אלעריפין Ahlwardt, IX, No. 9492

9. מי הציב את אבן השתיה: תהלים מח, ג. זוהר, ב, תרכ"ז, עמ' רכב. ג, עמ' רלא.

10. אבן השתיה מקור המעינות: בבלי, תענית י א, ירושלמי, יומא ה, ג. תהלים פז, א־ז.

11. השם המפורש ‘יהוה’ על אבן השתיה: אבות דרבי נתן א, לו. פסיקתא דרב כהנא קמח, א. קוהלת ג, יא התרגום הארמי. תרגום ירושלמי לשמות כח, ל. ספר תולדות ישו:

S. Krauss, Das Leben Jesu, 190 2, s. 40, 116, 279.

12. אבן השתיה – אבנו של יעקב אבינו: בראשית כח, יא. תרגום יונתן בן עוזיאל. פיוש רש"י. בראשית־רבה סט, ו. מדרש תהלים צא, ז. בראשית כח, כד. ספרי, דברים, שנד. בדברי מסעותיהם של סיוולף ווירצבורג הנוצרים. PPTS, V, 1896, p. 14.

13. מאין נגזרו לוחות הברית: זוהר, א, תרנ"ה, ויחי, דף רלא, ב. שמות לא, יח.

14. על אבן השתיה ארון הברית: תוספתא, יום הכיפורים ג, ו. ירושלמי, יומא ה, ד. בבלי, יומא נד, ב. ויקרא־רבה כ, ד. שיר־השירים רבה ג, יח.

15. מלאך ה' על אבן השתיה: מחזור, סוכות, סדר הושענות. דברי־־הימים א, כא, טו־כח. שמואל ב', כד, כ־כד. דברי־הימים ב, ג, א. וילהם איש צור בספרו על הצלבנים, הושלם ב־1184.

16. יונה הנביא ראה את אבן השתיה: יונה ב, ה. פרקי ר' אליעזר י. ילקוט שמעוני, יונה א.

17. אבן השתיה והטויה של נשי ישראל: ירולמי, פסחים ד, א. תענית א, ו. תהלים יא, ג. יוסף קארו, שולחן־ערוך, אורח־חיים, תקנא, ח. בבלי, סנהדרין כו, ב.

18. מלאכים וכרובים על אבן השתיה: זוהר, א, ויחי, תרנ"ה, דף רלא, ב. תהלים קכה, א.

19. עטרת זהב עד אבן השתיה: יחזקאל כה, יד. י. אבן־שמואל מדרשי גאולה, עמ' 312.

20. אבן השתיה – מאבני גן העדן: מוג’יר א־דין: אלאונס א־ג’ליל בתאריח' אלקודס ואלח’ליל. אלמקדסי: אחסן אלתקאסים פי' מערפת אלאקאלים.

21. אבן השתיה – על גבו של לויתן: בספרו של מוג’יר א־דין, הנזכר במספר 20.

22. אבן השתיה – מקור הנהרות והעננים: בספרו של מוג’ר א־דין, בנזכר במספר 20.

23. הלשון באבן השתיה: קוראן, מסע חליל יז, א. האגדה שמעתי מאחד השייח’ים במסגד־עומר ב־1928.

C. Schick, Beit el Makdas, 1887, s. 9. T.W. Arnold, Painting in Islam, 1928, p. 117. pls. LVI. LVIII.

24. עקב מוחמד באבן השתיה: בדברי הנוסעים הנוצריים סיוולף, ויצנבורג ומונדוויל. אלמוני מהמאה הי"ב מיחס את העקב ליעקב אבינו: PPTS Anonymus V p. 23.

25. עקב אידריס (חנוך) באבן השתיה: קוראו, יט, נח. בראשית ה, כד. Ch. Wilson, Ordnance Survey of

Jerusalem, Notes, 1865, p. 35.

26. אבן השתיה מרחפת באויר: א) מוג’יר א־דין, עיין במספר 20. ב) אוצר מסעות, מהדורת איזנשטיין, תרפ“ו, עמ' 195. מ. האגוז, פרשת אלה מסעי, תצ”ג.

הערה: שמחה בן יהושע, אהבת ציון. ספר אסאטר, מהד' גסטר, עמ' 217. תרביץ יד, תש“ג, עמ' 181. הרמב”ם, מורה נבוכים ג, כט, מביא בשם הספר הערבי העבודה הנבטית מאת אבן וחשייה, חי בראשית המאה הט' ועיין: T. Tobler, Topographie von Jerusalem. I, 1853, s. 531. MGWJ, 1925,s. 51.

27. אבן השתיה ובואו של המשיח: מכתבו של ר' בנימין ב"ר אברהם ליליינטאל התפרסם בעתין Der treue

Zions־Waechter, III, 1847, No. 40־44 תרגום עבי: א. מ. הברמן: סיני, יב, תש"ט, עמ' רמב.

28. המערה הקדושה באבן השתיה: סיפור דוד הראובני, מהד' אשכולי, ת"ש, עמ' 25.

*28 פרצוף אדם בלוח שייש בכפת הסלע: שמעתי את האגדה ממורה־דרך בהר הבית.

29. האבן שעל פתחו של גן העדן: עבד אלרביה, אלעקד אלפ’ריד, 1876, עמ' 164. Voyages d’Ali el־Abasi III. 1814, p. 143. מוג’יר א־דין, עיין לעיל במספר 20, אלחדרה אלאונסיה פ"י רחלה אלקודסיה, מהדורת מצרים, עמ'

1. Schick, Beit el־Makdas s. 15 T. Canaan, Mohammedan Saints and Sancturies in Palestine, 1927, p. 28.

30. בנפול המנורה במסגד: Journal of the Royal Asiatic Society XIX, 1887, p. 1287

31. בראשית בנין כיפת־הסלע: מיכאל הסורי, עמ' 421. ספר הישוב, ב, תש"ד, עמ' 71.

32. מדוע כיפת־הסלע משחירה: סיפר לי מר א.מ. הברמן, ששמע זאת מיהודי בירושלים.

33. צורת הסהר במסגד כיפת־הסלע: סיור דוד הראובני, מהדורת אשכולי, ת“ש, עמ' 26. מסעות ארץ־ישראל למשה באסולה, מהד' בן־צבי, עמ' 91. קובץ על־יד, תרמ”ח, עמ' 27, 31.

J. Doubban, Le Voyage de ka Terre־Sainte, 1666, QS. EEF, 1923, p. 188.

34. הצפרים המאובנות מימי שלמה המלך: מלכים א‘, ה, יג. רש"י למלכים א’, ג, טו. לפי דברי התורכי אוליה שלבי, במאה הי“ז, הם זוג תרנגולים. QDAP, 1939 לפי ברטון, ב־1871, הם עורב הלבני (באנגלית: Magpie) J. Burton, Inner Life of Syria, II, 1875, p.89 ועיין: מיכה יוסף בן־גוריון (ברדיצבסקי) ממקור ישראל, א, תרצ”ט, עמוד קכז.

G.H. Hanauer, Folk Lore of the Holy Land, 1907, p. 47.

35. נס הנרות במסגד עומר: משולם בן מנחם, אוצר מסעות עמ' 100. עובדיה מברטנורה, עמ' 121. תוספתא, סוטה יג, ז.

36. קולות האנחה ממקום בית־המקדש: בית־המדרש (ילינק) ו, עמ' 142. קובץ על־יד, ד, תרמ“ח, עמ' 47. ישעיה נא, ט. נב, א. יוסף ב”ר יוסף, כסף רציף, תרפ“ו, דף קמט, ב. במכתב מירושלים בשנת רפ”א (1521). המעמר (לונץ) ג, תר"פ, עמ' 197.

37. הר ציון – שועלים הלכו בו: איכה ה, יח. גדליה מסימיאטיש, ‘שאלו שלום ירושלים’, עמ' טז, א.

38. מסגד אלאקצה על שום מה: קוראן, סורת אלאסרה (בני איסראיל) יז, ח. B. Schricke, Die

Himmelsreise Muhammed’s: Der Islam VI. בבלי, סנהדרין צח, א.

39. זוג העמודים במסגד אלאקצה: שמעתי בשעת ביקור במקום הזה, ב־1926. בקאהיר, במסגד עומר, שני עמודי מבחן כאלו: I. Goldziher, Muhammedanische Studien II, 1896, s.408. F. W. Haluk,

Chritianity and Islam, II, 1929, ‘Colomums Ordeal’.

40. זכריה הנביא בחצר בית־המקדש: דברי־הימים ב‘, כד, ב. הנוסע האלמוני: Itinetarium Burdigalense זאב וילנאי, מצבות קודש בארץ־ישראל, תשי"א, עמ’ ר"ח.

41. מקום המשפט של דוד המלך: עבד אלרביה עמ' 333. עיין במס' 29. יאקות, מעג’ם אלבולדאן, ד, עמ' 598 אלמקדסי, עמ' 46. עיין במספר 20. נאצר ח’וסרו בספרו: ספר־נאמה. האגדה מובאית בתלמוד בבלי, נדרים כה, א. G. Weil, Biblische Legenden der Muselmanner, 1845, s. 215.

42. מאזני משקל ביום הדין: שמעתי מאחד השייח’ים המשרת בחצר המקדש, בשנת 1927.

43. מקום כסאו של שלמה המלך: אגדה ידועה בקרב המשרתים הערבים בחצר המקדש. השם כורסי סולימאן נזכר לראשונה ע"י המוסלמי עבד אלרביה עיין במספר 29. הערה: חמדאללה מוסטואפ’י מקוואין (1340). נוזהת אלקולוב, 1915, עמ' 16. אבו־קאסם זמחשארי, פירושו על הקוראן, ב, עמ' 823.

G.Salzberger, Die Salomo־sage in der Semitschen Literature, 1907. Salomos Tempe bau und Thron in der semitischen Sagenliterature, 1912.

44. ארוות שלמה בחצר המקדש: נאצר חוסרו עיין במס' 41. תרגום אנגלי של אלהרואי:

F. Fabri, Evagatorium in Terrat Sanctae Le Strange, Palestine under the Moslems, 1890, p. 167.

45. המרתף שבו עינה שלמה ת השדים: Itinerarium Burdigalense, 1898, p. 21.

46. כיפת הלע הזעיר: שמעתי בשעת ביקור במקום זה ב־1927. מוג’יר א־דין, לעיך 20.

47. בור העלה – מפתחי גן העדן: Le Strange, Palestine under the Moslems, p. 198.

48. בכיות מבור אחד בהר המוריה: המעמר (בעריכת א.מ. לונץ) ג, תר"פ, עמ' 91.

49. בריכת בני ישראל – בריכת הדם: מ. ריישר, שערי ירושלים, תרל"ט.

50. עצי המייש בחצר המקדש: שמעתי מערבי בסביבות בית־לחם, בקירוב בשנת 1928.

51. שבתי צבי רצה להקריב קרבן בחצר מקדש: ציצת נובל צבי כג, א. הפתשגן מובא בכתב־יד השמור בספרית בית־מדרש לרבנים בניו־יורק: אוסף ענעלאו 2223, דף 230־218. ועיין: ג שלום, ציון, יז, תש"ב, עמ' 191.

52. תפלה אל מול מקום המקדש: כתב־יד של תפילה זו שמור בספרית בורליאנה, אוקספורד (Ms. Heb. e.25 Fol. 77). נדפס בספר הישוב, ב, תש"ד, עמ' 128. תהלים צט, ה.

53. תפלה בשערי חצר המקדש: מתוך כתב־יד באוסף אדלר (מס' 2352), שמור בספרית בית־מדרש לרבנים בניו־יורק. עיין: מרקוס, העולם, 1930, גל' לח. ספר הישוב, ב, תש"ד, עמ' 123.

54. מדוע סתום שער הרחמים: זכריה א, טז. קובץ על־יד, ד, תרמ"ח, עמ' 37.

55. בית הקברות הערבי ע"י שער הרחמים: שמעתי מפי הקריינית הגברת מרגלית־לאופר, ירושלים. על אליהו הנביא שהיה כהן, עיין: בבלי בבא־מציעא קיד, ב. מדרש משלי ד, ט. מהד' באבער, עמ' לא. ילקוט שמעוני, משלי, תתקמד. זכריה ט, ט.

56. אוי לנכנס בשער הרחמים: קבץ על־יד, ד, תרמ"ח, עמ' 27. במכתב משנת 1520.

57. התפילה אל מול הרחמים: אישתורי הפרחי, כפתור ופרח ו, מהד' לונץ, עמ' קיד.

58. מי בנה את שער הרחמים: Prudentius, Dittocheum, Patrologiae, Cursus Completus, Series Latina

60, 110 Baldi, Enchiridion Locorum Sanctorum 1935. שיה"ש רבה ב, ט.

59. שם ערבי לשער הרחמים: Niebuhr. Reisebeschreibung nachArabien, III, 1837, p. 52.

60. שער הזהב במסורת הנוצרית: מפעלי השליחים ג, ב, י. תהלים קיח, קיח.

Maurus (856) Hamil, 70, Patriolociae, Cursus Completus, Series Latina, 110, 133. Saewulfus (1102). Peregrinatio ed. D. Aveza, p. 32. D. Baldi, Enchiridion. 1935, p. 543.

61. שער הזהב באחרית הימים: מעשה דניאל, בית־המדרש (ילינק), ה, עמ' 128.

62. שער שבטי ישראל: תהלים קכג, ב. מדרש תהלים קכב, ג.

63. שער החטא – על שום מה: קוראן, הפרה ב, נח. עבד אלרביה, עמ' 368. עיין במספר 29. למעשה הספור בקוראן מיוחד לכניסת ישראל בשערי יריחו. ועיין: י. קזואיני, אתאר אלבלאד ואחבאר אלעבאד, מהד' ויסטנפלד, 1849, עמ' 95.

64. הר המוריה – הר המור: מפיוטי סדר הושענא רבה. שיר־השירים א, יג, ד, ו. רש“י לבראשית כב, ב. בראשית־רבה נה, ט, סידור תפילות כמנהג הקראים,. תר”ן. אוצר מסעות, עמ' 189.

65. הר המוריה – הר האורה: יחזקאל מג, ב. תהלים נ, ב. בראשית־רבה ג, ד. מדרש כונן, בית־המדרש (ילינק), ב, עמ' 24.

66. הר המוריה – הר המורא והיראה: בבלי, תענית טז, א. בראשית־רבה נח. בתי־מדרשות, מהד' ורטהימר, ב. תשי"ג, עמ' רלט.

67. הר המוריה – הר הוראה (הורייה):תהלים פד, ז. ישעיה ב, יג. בבלי, תענית טז, א. ירושלמי, ברכות ד, ה. בראשית־רבה נה, ט.

68. הר המוריה – הר יראה: שמות כג,יז. ופירושו של רש"י. בבלי, חגיגה ו, א.

69. הר המוריה – הר התמורה: ילקוט שמעוני, שיר־השירים. תתקפח, ויקרא כז, י.

70. הר המוריה – גבעת הלבונה: שיר־השירים ד, ו. בראשית־רבה נה, ז. J. Mann, The Jews in Egypt And Palestine, II, 1922, p. 370.

71. הר המוריה – הרי הבשמים: שיר־השירים ח, יד. התרגום הארמי ופירוש רש"י.

72. מאין נברא אדם הראשון: בראשית ב, ז. ותרגום ירושלמי א. מדרש תהלים צב, ו. פרקי ר' אליעזר כ.

73. הר המוריה – מעון אדם הראשון: מדרש תהלים צב, ו. פרקי ר' אליעזר כ. הרמב"ם, משנה תורה (היד החזקה), הלכות בית הבחירה ב, א.

74. נוח הצדיק בהר המוריה: מדרש תהלים צב, ו.

75. אברהם אבינו בהר המוריה: בראשית כב, א. שמות־רבה פ, טו.

76. עקידת יצחק בהר המוריה: בראשית כב, יד. קוהלת־רבה י, ח.

77. הר המוריה בצאת ישראל ממצרים: מכילתא, דויהי בשלח, מהד' לויטערבאך, א, עמ' 216, 223, 233.

78. בנימין בן יעקב בהר המוריה: תהלים סח, יז. בראשית מט, כז. בראשית־רבה צז, צט.

79. בית־המקדש בחלקו של בנימין: דברים לג, יב. מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, ד, תרצ"א עמ' 216. בראשית־רבה צט, א. דברים יב, ה. אבות דרבי נתן א, לה. בבלי, זבחים נד, ב. דברים לג, יב. שמואל ב' יב, כה. תהלים פד, ב. אבות דרבי נתן, ב, מג. בבלי, זבחים קיח, ב. מגילה כו, ב.

80. הר המוריה נקנה בכספי השבטים: דברים יב, ה. שמואל ב' כד, כד. דברי־הימים א' כה, כה. ספרי, בהעלתך פא. בבלי, זבחים קטז, ב. אגדת שיר־השירים, ג, ה. מהד' שכטר, עמ' 33.

81. מדוע נבנה המקדש על הר המוריה: ויקרא־רבה יג. דה“י ב' ג, א. האגדה בכתבי הצרפתי אלפונס דה־ למרטין, המעיד ששמע אותה מערבים בהיותו בארץ, בשנת 1832. עיין: Alph. De Lamartine, Voyage en Orient, I, 1875, p. 329. אגדה זו קצת בסגנון שונה מובאית ע”י הסופר הגרמני אוגוסט קופיש, בשנת 1836. עיין: Aug. Kopish, Gesammekte Werke, I, 1856, s.73 Gedichte von Aug. Kopish, s. 149. ישראל קושטא, רב בעיר ליבורנו באיטליה, העתיק את האגדה מלמרטין מבלי להזכיר שמו בספרו: מקוה־ ישראל תרי“א דף ל. בהקדמה לספרו כתוב שהאגדות שקובצו: “מקצתם הוציא ברוח בינתו ומקצתם מקובצים… מלשון צרפת”. ממנו העתיק ש. ה. הוצין, בספרו: מעשה נסים, דף נג, וזאב יעבץ. כך עברה האגדה לספרי לימוד רבים. A. Scheiber, La legende de l’emplacement du Temple de Jerusalem, REJ. IX, 1948־9, p. 109־8. א. שייבר, אגדה על מקום בית־המקדש בירושלים: ירושלים – מחקרי ארץ־ישראל, (לכבוד י. פרס) תשי”ג.

82. יסודות המקדש על פי התהום: בבלי, מכות יא, א. סוכה מט, א. נג, א. ירושלמי, סנהדרין ג, י.

83. בנין המקדש – מלאכת שמים: ספרא, בחוקותי, א. בבלי, תענית כג, א.

84. האבנים מעצמן בנו את בית המקדש: מלים א' ו, ז, ח, יג. פסיק' רבתי ו, עמ' כה, א.

85. כיצד נראו קירות בית־המקדש: בבלי, סוכה נא, ב. בבא־בתרא ד, א. שמות־רבה לו, א.

86. המקדש היה מצופה ארז: מלכים א' ו, טו. תהלים צב, יד. זכריה יא, ב.

87. מחלונות המקדש אור לעולם: תנחומא, תצוה, ז. מלכים א' ו, ד. ילקוט שמעוני, ישעיה, תקא.

88. הפרוכת בקודש־הקדשים: משנה, שקלים ח, ה. תוספתא, שקלים ג, יג. שמות כו, א. כו, לו. ירושלמי, שקלים ח, ד, נא, ב. מלחמות ה, ה, ד. פסיקתא רבתי, דף קלא, א.

89. מהנסים בבית־המקדש: אבות דרבי נתן לה. משנה אבות ה, ה.

90. הנברשת בבית־המקדש: משנה יומא ג, י. תוספ' יום־הכיפורים ב, ג. בבלי, יומא לז, ב.

91. הגפן על פתח היכל: בבלי, חולין צב, א. מנה, מות ג, ח. ופירוש תפארת ישראל.

92. אבן ברקת במרומי בית־המקדש: מוג’יר א־דין בספרו, הנזכר לעיל במספר 20.

93. הדחליל על גג בית־המקדש: ויקרא, יא, טו. משנה, מדות ד, ו. בבלי, שבת צ, א. מנחות קז, א. אבות רבי נתן (ב), לט. מלחמות ה, ה, ו. דברי הימים ב' ד, יג. והתרגום היווני: Eupolemnus, Eusebiu praep ev 451 al. Gifford I p. 562 III p. 479. S. Liberman Hellenism in Jewish Palestine, 1950, p. 164.

94. הסנהדרין – בטבורו של עולם: איכה א, ח. איכה־רבה א. שיר־השירים ז, ג. שיר־השירים־רבה ג, ד. בבלי, סנהדרין לז, א. במדבר־רבה א, ד.

95. לשכת חשאין ולשכת כלים: משנה, שקלים ה, ו.

96. לשכת הפרוה – על שום מה: משנה, מדות ה, ג. בבלי, יומא לח, א. חולין סב, ב.

97. בית הטבילה של הכהן הגדול: ויקרא טז, ד. משנה, מדות ד, ג. פרה ג, ח. בבלי, יומא לא, א־ב. לד, ב.

98. בית־המוקד – על שום מה: משנה, תמיד א, א. שבת א, יא.

99. בני אבטינס – אמני הקטורת: משנה, יומא ג, יא. שקלים ה, א. בבלי, יומא לח, א. שם נג, א.

100. גורל כוהני בלגה בבית־המקדש: דברי־הימים א' כד, יד. משנה, סוכה ה, ח. ופירוש הרמב"ם. תוספתא, סוכה ד, כח. בבלי, סוכה נו, ב. ירושלמי, סוכה ה, ח (דף נח, ד).

101. אש עצי המערכה בבית־המקדש: בבלי, יומא כא, א־ב.

102. מי הדליק את עצי המערכה: בבלי, יומא, ב, ופירוש רש"י. יומא נג, א. עירובין סג, א. תעלבי, קיסאס, עמ' 261. מוג’יר א־דין, עמ' 113.

103. הנכנס בין האולם והמזבח: משנה, כלים א, ט. תוספתא, כלים. בבא־קמא א, ו.

104. כיצד יוצאים מבית־המקדש: תהלים נה, טו. ויקרא יט, ל. בבלי, יומא נג, א. הרמב"ם, משנה תורה, הלכות בית־הבחירה ז, ד.

105. סדר השמירה על בית־המקדש: משנה, מדות א, א. שקלים ה, א. בבלי, יומא כג, א. הרמב"ם, משנה תורה, הלכות בית־הבחירה ח.

106. ארבע צווחות מהעזרה: בבלי, פסחים נז, א. כריתות כח, א־ב.

107. מתי נפתחו שערי המקדש: תהלים פז, ב. בבלי, סנהדרין קז, ב. תהלים כד, ז. דברי־הימים ב' ו, מא.

108. שער הקדים – שער המזרח: יחזקאל מג, א. מד, א. משנה, ברכות ט, ח. פסיקתא דרב כהנא, מהד' באבער, דף קלז,א. איכה־רבה, פתיחתא כח.

109. כמה שמות לשער המזרחי: ירושלמי, עירובין ה, א. שער סור: מלכיםב' יא, ו. שער היסור: דברי הימים ב' כג, ה. שער החרסית: ירמיה יט, ב. שער האיהון: יחזקאל מ, טו. כתיב: היאתון, בתרגום הארמי: תרעה מציעאה – שער התיכון. שער התווך: ירמיה לט, ג. שער חדש: ירמיה כו, לו. הגירסא: שער ה' החדש. שער עליון: יחזקאל ט, ב.

110. שער הקדים – בשבת ובראש חודש: יחזקאל מו, א. פרקי דרבי אליעזר נא.

111. שער ניקנור בבית־המקדש: משנה נדות ב, ג. ג, י. יומא ג, ז. יוסף בן מתתיהו (פלביוס), מלחמות ה, ה, ג. תוספתא, יום הכיפורים, ב, ד. ירושלמי, יומא ג, ח. בבלי, יומא לח, א. פליניוס לז, ג. F.Weisenberg, the nicanor Gate: Journal of Jewish Studies, III, 1952, p.14 ־29.

112. שער לחתנים ושער לאבלים: תהלים כד, ט. אבות דרבי נתן (ב), מג. פרקי רבי אליעזר יז. מסכת סופרים יט, ט. מסעות באסולה, מהדורת בן צבי, עמ' 56.

113. שער שושן הבירה בימי קדם: משנה, מדות א, ג. בבלי, מנחות צח, א.

114. שער המים על שום מה: משנה, מדות ב, ו. תוספתא, סוכה ג, ג. ד, ט. יחזקאל מז, א.

115. שער החרסית – על שום מה: ירמיה יט, ב. ירושלמי, עירובין ה.

116. טבעו בארץ שעריה: איכה ב, ט. איכה־רבה ב, יג. קבץ על־יד, ד, תרמ"ח, עמ' 47.

117. בית־המקדש נקרא אריאל: ישעיה כט, א. איכה רבה, פתיחתא, כו. פסיקתא רבתי כז. דף קלג, ב. משנה מדות ד, ז.

118. בית־המקדש נקרא דביר: תהלים כח, ב. מלכים א' ח, ו. דברי־הימים ב' ה, ז. ירושלמי, ברכות ד, ה. בראשית־רבה נה, ט.

119. בית־המקדש נקרא לבנון: שיר־השירים רבה, ז, ה. דברים ג, כה. דברי־הימים ב' ט, טז. מלכים א' ז, ב. דברים כח, תרכ"ו, דף 114. נחום א, ד. ישעיה א, יח. י, לד. לה, ב. זכריה יא, א. מדרש תנאים עמ' 5.

120. בית־המקדש נקרא בית־ארזים: כריה יא, א. בראשית־רבה טו, א. תהלים קד, טז.

121. בית־המקדש נקרא ידידות: מדרש תנאים עמ' 215. ישעיה ה, א. ירמיה יא, טו. שם יב, ז. תהלים פד, ב. שמואל ב' יב, כח. דברים לג, יב. לקח טוב (פסיקתא זוטרתא), דברים מהדורת באבער, עמ' 128. אבות דרבי נתן (ב), מג.

122. בית־המקדש נקרא אפריון: שיר־השירים ג, ט. שלמה מולכו, שושנת המלך, סימן יג. סידור מנהג ארם־צובא, סליחה כה.

123. בית־המקדש נקרא רפידה: שיר השירים ג, י. בבלי, מגילה י, ב. כתב־יד מינכן.

124. בית־המקדש נקרא בית־זבול: מלכים א' ח, יג. דברי־הימים ב' ו, ב. ישעיהו סג, טו. ירושלמי, ברכות ט, ב. בבלי, חגיגה יב, ב.

125. אותות שבישרו את חורבן בית־המקדש: פלביוס,מלחמות היהודים ו, ח, ג.

126. מתי נפתחו דלתות המקדש: בבלי, יומא לט, ב. ירושלמי, יומא ו, ג. פליוס, מלחמות היהודים ו, ו, ג.

127. לשון זהורית בפתח ההיכל: משנה, יוצא ו, ח. שבת ט, ג. ישעיה א, יח. בבלי, ראש השנה לא, ב.

128. כיצד חרב בית־המקדש: משנה, תענית ח, ט. פסיקתא רבתי כו, דף קיט, א. תענית כט, א. ישעיה כב,א.

129. פרחי הכהונה ומפתחות המקדש: בבלי, תענית כט, א. ישעיה כב, א. בית עקד האגדות (ח.מ. הורוויץ הלוי), א, תרמ"א, עמ' 36.

130. השכינה יוצאת מבית־המקדש: פסיקתא דרב כהנא, תרכ"ח, דף קטו. ילקוט שמעוני, יחזקאל שנ.

131. השכינה במקדש כצפור בקנה: קוהלת יב, ד. איכה־רבה, פתיחתא כג. ילקוט שמעוני, תהלים קב.

132. שכינתי מסתלקת וביתי חרב: שיר־השירים רבה ד, ב. נספחים לסדר אליהו זוטא, תרס"ד, עמ' 31.

133. אוי לנו על זה שהוא חרב: שיר־השירים ג, יא. משנה, תענית ד, ח. אבות דרבי נתן (א), ד. הושע ו, ו. בית עקד האגדות (ח.מ. הורוויץ הלוי), א, תרמ"א, עמ' 36.

134. חורבנו של מקדש אריאל: פסיקתא דרב כהנא, מהד' באבער, עמ' קטז. ירמיהו ד, ז. א, ג. לא, יג. ישעיהו כט, א. עמוס ג, ח. תהלים קמז, ב.

135. בית המקדש חרב בט' באב: משנה, תענית ד, ו. בבלי, תענית ל, ב.פסיקתא רבתי, כח. ירמיה לא, יב.

136. מתי מתענים על חורבן המקדש: ירושלמי, תענית ד, ט. מגילה א, ו.

137. ר' יהודה ביקש לעקור ט' באב: ירושלמי, תענית ד, ט. מגילה א, ו. בבלי, מגילה ה, א.

138. מיום שחרב בית־המקדש:א) בבלי, יומא ט, ב. ב) משנה, סוטה ט, טו. ג) בבלי, בבא־בתרא כה, ב. ד) בבלי, תענית יט, ב. ה) אבות דרבי נתן (א) ד. (ב) ה. ו) בבלי, ברכות נט, א. ז) משנה, סוטה ט, יב. פרקי דרבי אלעזר, לד. ח) בבלי, ברכות נח, ב. ט) משנה, סוטה ט, טו. גירסה אחרת: דרך ארץ (אליהו זוטא) א, עמ' 9. י) בבלי, ברכות לב, ב. יא) שם, עבודה־זרה ג, ב. יב) תהלים קכב, ו. בבלי, בבא־בתרא יב, ב. מדרש זוטא, עמ' 63.

139. קינה על חורבן בית־המקדש:

140. ארון הקודש: אבות דרבי נתן (א), מא. סליחות לערב ראש השנה מיוחס לרבנו גרשום מאור הגולה. תוספתא, יום הכיפורים ג, ז. בבלי, סוטה יג, א. יומא נד, א. ירושלמי, שקלים ו, א. רמב“ם, משנה תורה, הלכות בית הבחירה ד, א. Relandus de apoliis templi Hierosol, imitani, 1716. י. לוי, ע גורלם של כלי הקודש אחרי חורבן הבית השני: קדם, ב, תש”ה, עמ' 125־123.

141. הפרוכת הקדושה: מלחמות ז, ה, ז. תוספתא, יום הכיפורים ג, ח. בבלי, גיטין נו, ב. סוכה ה, א. זכר לפרוכת מובא גם בברית החדשה בספרו על צליבת ישו: “ויקרא בקול גדול… והנה פרוכת ההיכל נקרעה לשני קרעים, מלמעלה למטה”. מתיה כז, נא.

142. מנורת הזהב בבית־המקדש: ירושלמי, שקלים ו, א. REJ. 13, 1886, p. 55

142.* עמודי בית־המקדש ברומא: בראשית־רבה לג, א. מסעות רבי בנימין מטודילא.

143. ציץ הזהב של הכהן הגדול: שמות כח, לג. לט, ל. בבלי, סוכה ח, א.

144. שברי כסא שלמה המלך: אסתר רבה א, י.

145. כלי המקדש הגנוזים בארץ בבל: נפתלי בן יצחק אלחנן, עמק המלך, ת"ד, דף יד.

146. בית־המקדש של מטה ושל מעלה: שמות טו, יז. מדרש תהלים (שוחר טוב), מזמור ל, מהד' באבער, עמ' קיז. תנחומא, ויקהל ז. ירושלמי, ברכות ד.

147. כיצד בנוי בית־המקדש של מעלה: תהלים פו, ו. פרק משיח: בית־המדרש ג, עמ' סח.

148. הקרבנות בבית־המקדש של מעלה: בבלי, חגיגה יב, א. עין יעקב. 149. משה רבנו ובית־המקדש של מעלה: פסיקתא רבתי, כ, מהדורת איש־שלום, דף צח, א. בית המדרש (ילינק) ו, מבוא, עמ' XXII.

150. דוד במקדש של מעלה: לפי פרקי הלכות רבתי, בתי־המדרשות, מהד' ורטהימר, תש"ו, עמ' עח, צג.

151. ירושלים – לכל שבטי ישראל: מלכים א' חא, לב. דברים יח, ח. בבלי, מגילה כו, א. בבא־קמא פב, ב. מדרש תנאים, עמ' 48. קוהלת־רבה יב, ז. איכה־רבה, פתיחתא כג. אבות דרבי נתן א. דפוס ראשון תוספתא, מעשר שני א, יב.

152. כיצד כבד דוד המלך את ירושלים: מדרש תהלים יח, כד, מהד' באבער, מע' 152. שמואל ב' ה, ה. דברי־ הימים א' יא, ו. שמואל ב' כב, ל. תהלים יח, ל. רש"י מביא אגדה זו בשם מדרש תהלים בפירושו לתהלים יח, ל. בילקוט שמעוני, שמואל קסא, נזכרת אגדה זו ובמקום יבוס מובא שם המקום גמזו: “בשעה שהלך דוד לגמזו לעשות עמם מלחמה”. גמזו היתה במקום הכפר הערבי ג’מזו, בקרבתן של לוד ובן־שמן. בימינו מושב חדש בשם הקדום. אין כל ידיעה שדוד נלחם עליה. אחז מלך יהודה נלחם על גמזו וכבשה. עיין דברי־הימים ב' כח, יח.

153. מעלותיה של ירושלים: אבות דרבי נתן (א) לה. בבלי, בבא־קמא פב, ב.

154. עולי־רגל בירושלים: משנה, אבות ה, ה. בבלי, רגילה כו, א. אבות דרבי נתן (א) לח.

155. ירושלים – עיר חכמה ותורה: אסתר־רבה א, ז.

156. ממנהגי ירושלים הקדומה: תוספתא, ברכות ד, ח. בבלי, סוכה מא א־ב.

157. סוכות בירושלים הקדומה:

158. שווקי ירושלים בימי קדם: בלי, פסחים ז, א. איכה רבתי א, כט.

159. שוק הבשמים: בבלי, כתובות סו, ב. ישעיה ג, טז. בבלי, שבת מב, ב. יומא לח, א.

160. תבלין בשווקי ירושלים: שיר־השירים ב, ט. בבלי, פסחים קטז, א. ספרי, דברים עקב, לז. משלי ח, כו.

161. מה ימכרו בשווקי ירושלים לעתיד: בבלי, בבא־בתרא עה, א.

162. אבן טוען בירושלים: משנה, תענית ג, ח. בבלי, בבא־מציעא כח, ב. ירושלמי, תעניות ג, ט. רמב"ם, משנה תורה (היד החזקה), גזילה ואבידה ג, א.

163. כיפה של חשבונות מחוץ לירושלים: שמות־רבה נב, ח. תהלים מח, ג. ישעיה נא, ג.

164. בית־יעזק – מקום קידוש החודש: במדבר י, י. ישעיה ה, א־ב. מ, נח. ראש־השנה ב, ה־ח. בבלי, ראש־השנה כג, ב. סנהדרין נב, א. ירושלמי, סנהדרין א, ב.

165. שוקת יהוא – מה היא: משנה, מקואות ד־ה.

166. עלות הנשק – על שום מה: נחמיה ג, יט. פירוש בנימין בן יהודה הרומי: קובץ על־יד, ז, תרנ"ו־ז, עמ' 28. ויקרא כו, ו.

167. מגדל המאה – על שום מה: נחמיה ג, א. יב, כט. פירוש בנימין בן יהודה לעיל.

168. מגדל התנורים – על שום מה: נחמיה ג, יא. יב, לה. פירוש בנימין בן יהודה: לעיל.

169. מדוע אסרו על כבשנים בירושלים: בבלי, בבא־קמא פב, ב. פירוש רש"י.

170. פסח מעוכין – על שום מה: משנה, אבות ה, ח. בבלי פסחים סד, ב. איכה־רבה א, ב.

171. כיצד פקד המלך את האוכלוסיה: תוספתא, פסחים ד, ג. בבלי, פסחים סד, ב. איכה־רבה א, ב.

172. הבאת ביכורים בימי גזירות: בבלי, תענית כח, א.

173. הבאת עצים למקדש בימי גזרות: נחמיה י, לה. בבלי, תענית כח, א.

174. השבועה בירושלים הקדושה: משנה, כתובות ב, ט. תוספתא, נדרים א, ב־ג. בבלי, כתובות ג, ב. בבא־בתרא קסו, א. קידושין עא, א. Strack – Bilerbeck, Kommemtar zum Neuen Testament I, 1922, s. 333.

175. סגולותיהן של חומות ירושלים: ישעיהו סב, ו. א) אבות דרבי נתן ב, לט. משנה, ה, ה. ב) מוג’יר א־דין עמ' 393, 113. עיין במספר 20.

176. מלאכים שומרים על חומות ירושלים: ישעיהו ס, יח. שמות־רבה יח, ה. ישעיה סב, ו.

177. מלך בבל עןלה על ירושלים: יחזקאל כא, כו. קוהלת־רבה יב, ז. איכה־רבה, פתיחתא, כג. ילקוט שמעוני, יחזקאל, שסא. מדררש תהלים (שוחר טוב), עט, ב, מהד' באבער, עמ' קפ.

178. נבוכדנצר עולה על ירושלים: ספר היובל לא. מארכס, תש"י, עמ' עג. ירמיה כז, ו. איכה ד, יב.

179. אנטיוכוס הרשע וגורל ירושלים: ספר יוסיפון.

180. גורלו של טיטוס מחריב ירושלים:

181. גורלו של אספסינוס מחריב ירושלים: אבות דרבי נתן (ב), ז. בבלי, גיטין נו, ב.

182. מלאך מן השמים פרץ בחומת ירושלים: פסיקתא רבתי, כו, תר"מ, דף קלא, א.

183. בקיעת חומת ירושלים וחורבן מקדשה: ויקרא כו. יט. שיר־השירים רבה ד, ו. ירושלמי, תעניות ד. ירמיה א, יא.

184. מה הוא בין־המצרים: איכה א, ג. איכה־רבה א, כט.

185. מדוע חרבה יושלים הקדומה: בבלי, שבת קיט, ב. א) בבלי, יומא ס, ב. תוספתא, מנחות יג, כב. ב) שם, סוטה טו, יא. סדר אליהו זוטא, מהדורת איש שלום, עמ' 163.

186. נביאי ישראל מנחמים את ירושלים: ישעיה נב, א ורש“י. פסיקתא דרב כהנא, תרכ”ח, דף קכז, ב. פסיקתא רבתי, תר"מ, דף קלח, ב. ילקוט שמעוני, ישעיה, תמג. הושע יד, ו. ט, טז. יג, ז. יואל ד, יח. א, ה. עמוס ט, יא. ה, ב. מיכה ז, יח. א, ה. נחום ב, א. א, יא. חבקוק ג, יג. א, ב. צפניה א, יב. א, טו. ג, יד. א, ב. חגי ב, יט. א, ו. א, יא. זכריה א, טו. א, ב. מלאכי ג, יב. א, י. ישעיה מ, א.

187. המתאבלים על חובן ירושלים: בבלי, תענית ל, כ. ישעיה סא, ג. תוספתא, סוטה טו, יא.

187. *. מנהגים לזכר חורבן ירושלים: תהלים קלז, ה. א) תוספתא, בבא־בתרא ב, יז. בבלי, בבא־בתרא ס, ב. ב) תוספתא, סוטה טו, יב. בבא־בתרא ב, יז. מדרש תהלים קלז, ו. ג) יוסף קארו, שולחן ערוך, אורח חיים, תקנט־תקס.

188. עיר של זהב – ירושלים דדהבא: בבלי, נדרים ג, א. שבת נט, א. ירושל' שבת ו, א.

189. קריאה לזכר חורבן ירושלים: תוספתא, בבא־בתרא ב, יז. ישעיה ט, ט. יוסף קארו, שולחן ערוך, אורח חיים, תקסא. ,(Sabbath־Blatt (H. Somerfeld. אץ מץ הברמות סיני. י. תש“ט, עמ' רמ”א.

190. שמעון קמטרא והקריעה לזכר ירושלים: ירושלמי, ברכות ט, ב.

191. ירושלים בשממותה ובחורבנה: אזכרי, ספר חרדים.הרכבי, מאסף נידחים, עמ' 13.

192. אימתי תבנה ירושלים: א) בבלית ברכות מט, א. רש"י. תנחומא נח, יז, מהד' באבער, עמ' 44. תהלים קמז, ב. ילקוט שמעוני, תהלים תתפח, קמז, בנוסח קצת שונה. ב) תהלים קכב, ב. מדרש תהלים (שוחר טוב), קכב, ד. מהד' באבער. עמ' 508.

193. ירושלים בעתיד לבוא: ילקוט שמעוני, ישעיה תקנ. א) פסיקתא דרב כהנא, דף קמג, ספרי, דברים א. ישעיה נד, נ. ב) בבלי, בבא־בתרא עה, ב. מדרש תהלים מח. ד.

194. ירושלים באחרית הימים: דברי־הימים א, כט, יא. בבלי, ברכות נח, א. בבא־בתרא עה, א. ישעיה נד, יא. פרק המשיח, בית־מדרש (ילינק) ג‘, עמ’ 69. ספר טוביה יג, יז. מדרש ויושע, בית־המדרש (ילינק) א, עמ' 55. פסיקתא דר' כהנא קמג, ב. תנחומא, באבער, תוס' לפ' דברים עמ' 4.

195. שטחה של ירושלים באחרית הימים: זכריה י, כ. פסחים נ, א. ירושלים, פסחים ג, ח. תקוני זוהר, תקונא כו. כפתור ופרח, מהד' ברלין, עמ' מד, מז..

196. ירושלים של מעלה: בבלי, תענית ה, א. א) תנחומא, פקודי א, י. מהד' ווארשה עמ' קל, ב. ב) ספר רזיאל כד, א. ג) ספר אליהו, בית־המדרש (ילינק) ג' עמ' 67. ד) בבלי, בבא־בתרא עח, ב.

197. מדוע לא חרב הכותל המערבי: קוהלת־רבה ב, כב. איכה־ו־גתי את לב. 198. הכותל והסולטן סלים: מ. חאגיז, פרשת אלה מסעי. משה ירושלמי, ידי־משה.

199. הכותל המערבי והסולטן סולימן: אבות דרבי נתן (א), לא. אליעזר נחמן פואה, מדרש, הדוש, הת"א (1641), דף לא, א. תהלים קיג, ז.

200. הטבעת והשכינה על הכותל: איכה־רבה, פתיחתא. מדרש תהלים קח, א. סדר אליהו רבה לח עמ' 149.

201. מי זכה לראות את השכינה בכותל: מדרש תהלים (שוחר טוב). ק, א. י. מ. סופר מחזה ארץ הקדושה תרנ“א עמ' ח. צבי הירש קאידנוברר (קיידינובר), קב הישר, תצ”בת פרק צ“ג. אגדה זו מסופרת בשינוי קל גם באגרת שלמה שלומל מ־שס”ח (1608) עיין: קובץ על־יד ג, ת“ש. עמז' קכגג. אזולאי, שם הגדולים, מהד' בן־יעקב, עמ' 5. מ. ריישר, שערי ירושלים, הרל”ט, עמק 48.

202. הקדוש־ברוך־הוא מאחורי הכותל המערבי:

203. כותל המערבי – תל יהו"ה: משה ירושלמי, ידי משה. מהדורת הברמן תרצ"ח.

204. המלה “ביתי” בכותל המערבי: Sundrie the personall voyges by John Sanderson Purchas His

Pilgrims, II, p. 1632. “ביתי” כתובה עברית בטקסט האנגלי.

205. דמעות זולגות מהכותל: בבלי, ברכות לב, ב. אגדה ידועה בקרב יהודי ירושלים. שמעתיה ב־1920.

206. היונים המשתתפות בצערם של ישראל: שיר־השירים רבה ו, ה. ירושלים (לונץ), י. עמ' 33. בבלי, ברכות ג, א.

207. מדוע תקועים מסמרים בכותל: ישעיה כב, כג, עזרא ט, ח. ויקרא־רבה ה, ה. ערוך השלם, ערך: גל. מסעות האיטלקי: N. Poggibonsi, Libro d’Oltramare, 1945, p. 46

208. הפתקאות בחריצי הכותל:משה גאלדשטיין, מסעות ירושלים, תרצ"א, עמ' כו.

209. בזכות מכתב בן־עטר בכותל המערבי: יעקב סופר, ספורי יעקב, תרס"ד, עמ' ה.

209. * הכותל המערבי – כותל האביונים: שמעתי מנער עברי בירושלים, העיר העתיקה, בשנת 1922.

209- 2. האבן בכותל המעכבת את הגאולה: קובץ על־יד, ד, תרמ"ח, עמ' 32.

210. צורת עבודה זרה בכותל המערבי: מובע בכתב־יד: תועי רוח, בספרית הסמינר היהודי בניו יורק, Enelow Memorial Collection, no. 2223, fol. 185־189 ג. שלום, ציון (קובץ) תש"ב, עמ' 173.

211. תפילה אל מול הכותל המערבי: מתוך הקונטרס: ופדויי ישובון ובאו ציון ברנה.. עיין:קרית־ספר כו, תשו־ תשז, עמ' 140.

212. הקדוש־ברוך־הוא מתפלל בירושלים: מדרש תהלים עו, ג, מה' באבער, עמ' קעא, א. בראשית־רבה נו, י.ילקוט שמעוני, תהלים, תתיג. בבלי, ברכות ז, א. תהלים עו, ג. ישעיה נו, ז.

213. כל הלבבות פונים אל ירושלים: מלכים א, ח, מד. ירושלמי, ברכות ד..

214. כמה בתי־כנסת היו בירושלים: ישעיה א, כא. ופירוש רש"י. בבלי כתובות קה, א. פסיקתא דרב כהנאת איכה, מהד' באבער, דף קכא, ב. איכה, פתיחתא א, גנזי שכטר, א, עמ' 261.

215. התפילה בירושלים אל שער השמים: מדרש תהלים (שוחר טוב) עו, ג. בראשית־רבה נו, י. שמות ג, ט. טו הארץ, דף טז ב.

216. ירושלים מול פתח הקדושה: א. אזולאי, חסד לאברהם מעין ג, נהר ב־ג, זלצבאך, תמ“ה, דף ל. בהוצאת אמשטרדם. תמ”ה, דף נט, שינוי בסגנון. יחזקאל א. ד. S. Schechter, Saadyana, 1903, p.42

217. גם הרוחות באות להתפלל בירושלים: עובדיה מברטנורא, אוצר מסעות, עמ' 121.

218. בית־הכנסת יוחנן בן זכאי: ירושלמי, מגילה ג, א. תנחומא, חוקת, מהד' באבער, עמ' 120. איכה רבתי, פתיחתא, יג. על השופר שמעתי משמש ביהכ“נ. שניאור זלמן זכרון ירושלים, תרל”ף, דף ג, ב.

219. בית־הכנסת אליהו הנביא: ירושלמי, מגילה ג, א. אגדה רווחת בקרב יהודי ירושלים, העיר העתיקה. רבי יעקב השליח שביקר בארץ בקירוב בשנת 1228 מספר: “בתוך ירושלים יש בית־הכנסת לאליהו הנביא, זכור לטוב. ושם חקוק בקיר מקום לספר תורה. ושם בן ארבע אותיות חקוק על האבן”. במכתב שנשלח מירושלים אל סר משה מונטיפיורי מודיעים לו: “תפלתו קבע לפני מערת אדוננו אליהו הנביא”

An open letter to Sir M. Montefiore' 1887, p. 32 מ. ריישר, שערי ירושלים, תרל“ט, עמ' 46. ח. הורוויץ, חבת ירושלים, תקמ”ח דף ב, ב.

220. היהודי שראה את אליהו: י. יהושע, הבית והרחוב בירושלים הישנה, תשכ"ו, עמ' 153.

220.* נס קלונימוס בבית־הכנסת אליהו הנביא: אבות דרבי מתן (א) מאץ אגדה מפורסמת בקרב יהודי ירושלים, העיר העתיקה. זאב וילנאי, מצבות קודש בארץ־ישראל, תשי"א עמ' תיו.

221. הגניזה בבית־הכנסת איסטנבולי: א. מ. לונץ, הצפירה, שנה ב, תרל"ז (1877), גליון ז.

222. בית־המדרש בית־אל: אבות דרבי נתן (ב) מח. יששכר וזבולון, תרע"ג, עמ' לז.

223. הרב שרעבי והגואל צדק: י.ש. בלויא, קונטרס יושבת־ציון עמ' ט, מהד' ב', תש"ג.

224. התאנה בחצר בית־המדרש אור־החיים: מובאה בגירסאות שונות והנה שתים מהן: א) “ויש להתחצר אילן של תאנים שקילל (חיים בן עטר) שלא תוציא פירותיה כי הגוים היו מבלבלים אותו מן הלמוד בשביל לקצץ התאנים. ועד עכשיו מוציאה תאנים ואינם ראוים לאכול” שניאור זלמן זכרון ירושלים תרל"ו (ירושלים).

ב) ושמע מרבנן קשישאי בירושלים ת“ו שהיו נערי הגוים עולים על התאנה ללקט תאנים והיו מטרידין להרב בלימודו, וגער על התאנה ונעשו פירותי‘(ה) לאבק. ועד יום דבר זה בתאנה הנז’(כרת) לאות ולמופת”. א. שענקיל, נוראות אנשי מעשה, תר"ע (1900).

225. הבית שבו נולד האר"י הקדוש: נפתלי בן יצחק אלחנן, עמק המלך, ת“ד, דף י, א. שמחה בן יהושע, אהבת־ ציון. ועיין קובץ על־יד, ג' ת”ש, עמ' קכט. חיד“א מספר: “ומפי זקני העיר נודע הבית שנולד בו וזכינו לראותו”, שם הגדולים. ה. הורוויץ חבת ירושלים, תר”ד, עמ' מג.

226. הכיפה על ביהכ"נ תפארת־ישראל: אגדה רווחת בקרב יהודי העיר העתיקה.

227. ביהכ"נ של הקראים בירושלים: ש. ריישר, שערי ירושלים, תרל“ט (1879) עמ' 94. ש.ב. חוצין, מעשה נסים, דף ד, ב. עושה פלא, הרכ”ו (1866), עמ' עו. א. פרנקל. ירושלימה, עמ' 187. ירושלים (לונץ) ו, תרס"ב. פרומקין־ריבלין, תולדות חכמי ירושלים, ג, עמ' 89.

228. עפר מירושלים בבית־כנסת בארץ בבל: בבלי, מגילה כט, א. ופירוש רש“י. ראש־השנה כד, ב. נדה יג, א. עבודה־זרה מג, ב. אגרת רב שרירא, מהד' לוין, תרפ”א, עמ' 72. שערי תשובה, סי עא, מהד' תרי“ח, עמ' ח'. ב.מ.לוין, תרפ”א, עמ' 72. שערי תשובה, סי עא, מהד' תרי“ח, עמ' ב.מ. לוין, קטע זה נדפס במקור בכפילות אוצר הגאונים, תרצ”ט, ראש־השנה, עמ' 43. מגילה עמ' 54. J. Mann, The Jews in

Egypt and in Palestine II, 1922, p.333. א. בן־יעקב, תולדות הרב עבדאללה סומך תש“ט עמ' 57. במדרש תלפיות, מהד' תרס”ג עמ' 302. רבותינו מספרים: “שכינה בבבל היכן?… ובבית הכנסת שף יתיב בנהרדעא.. אביו של (רב) שם אל היה יושב בבית־הכנסת שף יתיב… באה שכינה ולא יצא (כי עיוור היה), באו מלאכי השרת”… בבלי, מגילה כט,א.

229. אבן מירושלים בעיר בגדאד: יחזקאל יא, מו. תהלים נבת טז. י.ס. ששון, מסע בבל תשט"ו, עמ' קכא־קל. תמונה ט’־י'.

230. שערי ירושלים בעיר בגדאד: גלילות ארץ־ישראל, משהד' בן־צבי.

231. אבן מירושלים בבית־הכנסת בנציבין: בבלי, מגילה כט, א. סנהדרין לב, ב.

232. העלילה על יהודי ארם־צובה: שניאור זלמן, זכרון ירושלים, תרל"ו, דף חט, ב.

233. אבן מירושלים באי ג’רבּה י. פינקרפלד, ארץ ישראל, ד, תשט"ז, עמ' 222.

234. בית־הכנסת “על תנאי” בעיר פראג: אגדה מפורסמת בקרב יהודי פראג, שמעתיה בביקורי בבית־הכנסת הזה בשנת 1932. בבלי, מגילה כא, ב. י. ו. ציקערניק, ספורים נחמדים, תרס“ג, עמ' ז. (דוד בן שמעון), שער החצר, תרכ”ב, עמ' לט.

235. הסולטן סלים כובש את ירושלים: ש.א. רוזאניס, דברי ימי היהודים בתוגרמה, א, עמ' 90. מביא בשמו של יוסף סמברי. מיכה ה, ד. ישעיה יט, ד. ספר יוחסין, שכ"ו, דף קסה. ב.

236. כניסתו של הסולטן סלים (שלים) בירושלים: משה חאגיז, פרשת אלה מסעי (1733). לפי אחמד איבן שונבול (מת ב־1543), ריסאלה מושתאמילה, עמ' 2 עיין: H. Jansky, Die Erobenburg Syruens durch

Sultan Salim I, Mitteilungen zur osmanischen Geschichte II, 1926, s.200.

237. סימטת חנה ושבעה בניה: אגדה ידועה בקרב זקני העיר העתיקה, ירושלים. שמעתיה לראשונה בשנת 1922. אגדה אחרת מראה את קבריהם של חנה ובניה בגבעה אחת בבית־הקברות של צפת. עיין זאב וילנאי, מצבות בארץ־ישראל, תשי"א, עמ' 118.

239. צלע האלף – שכונה בירושלים: יהושע יח, כח. ספר זרובבל. עיין אבן שמואל, מדרשי גאולה, תש"ג. עמ' 88.J. Mann, The Jewish in Egypt and in Palestinr, I. 2, II, p. 374.

240. איפה עמד ארון האלוהים: דבה“י א יג, ה. אלה מסעות, מהדורת ברמולי, תר”א, עמ' 14. מלכים־א ח, א.

241. שנות בצורת בירושלים – מפני מה: אוצר מסעות, עמ' 118. ועיין תיאור מסע משנת 1491, שנדפס בקובץ הגרמני: ZDPV, 1898, s.57

242. האבן הבולטת (קשת רובינזון): שמעתי מבחור ירושלמי בסיור סביב חומת ירושלים, בשנת 1928 וזה לפי אגדה תלמודית המובאת במסכת בבא־מציעא נט, ב.

243. החנויות – תחנה בנדודי הסנהדרין: בבלי, שבת טו, א. ראש־השנה לא, א.

244. מאין זורמים המים במרחץ הרפואה: סיפר לי אחד ממשרתי המרחץ הזה, בשנת 1925.

245. הר גולגולתא – על שום מה: J. Jeremias, Golgotha, 1926. A. Aptowitzer, Les élements juifs dabs la legende du Golgotha, REJ, 79, 1924, p. 147 בראשית המאה הג' בקיסריה, הוא כנראה הראשון המספר על גולגולת אדם בירושלים כמסורת עברית. מובא בפירושו לספר מתיה: Migne, Patrologie Graeca. XXX, col. 1777, XXVIII, col. 208.

246. הגולגולתא – טבור העולם: אגדה מצויה בכתבי עולי־רגל נוצרים בסוף ימי־הביניים.

246.* איפה פגש אברהם אבינו במלכיצדק" בראשית י, ח. Fabri (1484) p. 386, 371.

247. גורל המהנדסים שבני חומת ירושלים" לפי:.Hanauer p.96 עיין לעיל במספר 34.

248. מדוע סגרו את שערי ירושלים ביום ששי: מ. ריישר, שערי ירושלים, תרל"ט. עמ' כב.

249. שער האריות וחלומו של הסולטם התורכי: לפי Hanauer p. 94. עיין במספר 34. הגרמני שוויגר שביקר בירושלים ב־1581 מיחס את החומה ושער האריות לסולטן סלים ומספר את האגדה בנוסח קצת שונה:

S. Schweigger. Reiz־Beschreibung…nach Jerusalem, 665, s.307 התייר זואלרדו שביקר בירושלים ב־1576 מפר על האריות שנעשו בניגוד לחוק התורכי: Zuallardo, II Devotissimo Viaggio di Gerusalemme, 1587, p. 169. השם שער האריות הוא חדש. הורוויץ, 1830, אומר: “ויש יהודים קורים לזה השער – שער האריות”. חבת ירושלים, תר"ד, דף מ, א.

250. שער האשפות – על שום מה: נחמיה ג, יב, טז. בבלי, בבא־קמא פב, ב. אבות דרבי נתן (א) לה. נחמיה ב, יג. שמואל ב, יז, כט.

251. שער הפרחים – על שום מה: קוראן עט, יד. אלמקדסי עמ’171, עיין בהערה 20. נאצר חוסרו, מהד' שפר. מוג’יר א־דין עמ' 412. עיין בספרו הנזכר לעיל בהערה 20,

252. מגדל דוד ובריכת בת־שבע היפה: שמואל ב, יא, ב. Two Journeys to Jerusalem, 1695, p. 184. אלמקדסי, הנזכר לעיל בהערה 20. בבלי, סנהדרין קזת א. חיים ויטל, עץ הדעת, ויצא. בראשית־רבה לט, יא. ילקוט שמעוני, בראשית, לך לך, סד. על קברו של אוריה החתי ברבת־עמון, עיין: זאב וילנאי, מצבות קודש בא“י, תשי”א, עמ' קפה.

253. מגדל גלית ירושלים: יוסף בן מתתיהו (פלביוס), מלחמות היהודים ח, ג. Itinéraries Jerusalem, 1862, p. 184 שמואל א, יז, נד. Quarterly Statement, 1901, p. 403

254. המקום שבו כתב עזרא הסופר את התורה: בבלי, סוכות כ, א. עזרא ד, יד, יז. E. Pierotti, Jerusalem Explored, I, 1864, p. 230

255. גבעת חצר־המטרה – בית הסקילה: משנה, סנהדרין ו, א־ב. The Survey of Western Palestine: Warren־Conder, Jerusalem, 1884, p. 430.

256. בית־הדשן או שפך־הדשן: ירמיה לא, לט. ויקרא ד. יב־כא ו, ד. בבלי, יומא סח, א' זבחים קו, א. אשתורי הפרחי, כפתור ופרח. מהד' ברלין, עמ' 14.

257. מאה שערים – על שום מה: בראש' כו, יד. י.בריל, יסוד המעלה, עמ' 217. ישעיה נד, יג.

258. מחנה האשורים בירושלים: מלכים ב, יט, לה. ישעיה לז, לו. יוסף בן מתתיהו (פלביוס), מלחמות היהודים ה, ז, ג. שם יב, ב. רש"י קורא למחנה האשורים בשם צלכם מחנה סנחריב, ומזכירו בפירושו בתלמוד: “מחנה סנחריב… לפי שידוע המקום סביב ירושלם”. בבלי, ברכות נד, ב. סנהדרין צה, ב. שמות ח, טו. יד, לא.

259. גורלם של חיילי סנחריב בירושלים:

260. אצבעו של עוג מלך הבשן: אגדה ידועה בקרב ילדי ירושלים. שמעתיה לראשונה בשנת 1928. יוסף בן מתתיהו (פלביוס), מלחמות ה, ה, ו. תנחומא, מהד' באבער, הוספה לפ' דברים עמ' 6.

261. מאמילה – על שום מה:נזכר גם בספרו של מוג’יר א־דין, המובא לעיל במספר 20.

262. מנזר המצלבה – על שום מה: H. Maundrell (1697) Journey… to Jerusalem. ע' זאב וילנאי, אריאל – אינציקלופדיה לידיעת ארץ־ישראל, ערך: מצלבה.

263. דיר אַבּוּ־תור – על שום מה: מוג’יר א־דין בספרו על ירושלים וחברון, לעיל מס' 20.

264. מאין ראה אברהם אבינו את הר המוריה: בראשית כב, ד. יחוס האבות והנביאים.

266. עמק הבכא (בכאים) בירושלים: תהלים פד, ז. ותרגום הארמי. שמואל ב, ה, יז־כג – בכאים. דה“י א, יד – הבכאים. בבלי, עירובין יט, א. מדרש תהלים מהד' באבער, עמ' קפו. דוד ילין, עמק הבכא, בכאים, קובץ החברה העברית לחקירה א”י, א, ב, תרפ"ה, עמ' 103־5.

267. המעון למאה ארבעים וארבע אלף: ברית־החדשה התגלות זת 3־2. לפי ספר הזכרונות של גברת וסתר, שחותה בירושלים.

268. גורלו של אוהל המשיח: מלאכי ג, א. ח. מ. רחלין, בראי הדורות, תש"י עמ' 113.

269. מטה המשיח חבוי בירושלים: תהלים ב, ב. מדרש ילמדנו.

270. מערת האריה וקדושי ישראל: אוצר מסעות עמ' 67, ירושלים לכבוד לונץ, תרפ"ח, עמ' 57. Eugesippus MPCC, CXXXIII, 1846, p. 1002. La Citez de Jherusalem, ed: Tobler. p. 215.

271. מערת צדקיהו המלך – על שום מה: ירמיה לט, ה. המערה נזכרת לראשונה בתלמוד בבלי, עירובין סא, ב. ועיין בפירושו של רש"י למלכים ב, כה, ד.

272. היהודים שהעזו להכנס למערת צדקיהו: מ. ריישר, שערי ירושלים, תרל“ט. דף מט. ש. ב. חוצין מעשה נסים, תר”ן, דף ח, י. ש. פרחי, מוראים גדולים, תרע"ד, עמוד פ.

273. מחצבות שלמה המלך: על פקעת החוטיפ שמעתי מפי נער יהודי בביקור במערה זו.

274. לאן מוליכה מערת צדקיהו: קוראן כח, עו־פא. אלמקדסי, עמ' 185. עיין מספר 20.

275. חצר המטרה של ירמיהו הנביא: ירמיה לח, ו. ח. הורביץ, חבת ירושלים, תר"ד. מו.

276. ביתו של ברוך בן נריה: זאב וילנאי, מצבות קודש בא“י תשכ”ג, עמ' רכד.

277. מערת הרמב"ן: שערי דמעה השלם, דף טו, ב. מכתבו של הרמב“ן נדפס לראשונה בספר: שער הגמול, ר”ן.

Pierotti, Jerusalem Explored I, 1864, pp. 38, 136. G. Dalman, Jerusalem und seine Gelaende, 1930, s. 180

278. מערה של האמוראים היתה בירושלים: עמוס ב, י. תוספתא, שבת זת כה. תנחומא מהדורת באבער, הוספה לפ' דברים, עמ' 9.

279. מערת הפלאים ע"י ירושלים: זכריה קזואיני, עג’איב אלמחלוקאת, 1849, עמ' 154.

280. מצבת יד אבשלום ונפוליון בונפרטה: מנחם מנדל מקמניץ, קורות העתים, תקצ“ה. מ. ריישר, שערי ירושלים, תרכ”ז.

281. השלכת אבנים על יד אבשלום: אבות דרבי נתן (א) לו, שמואל ב, יח, יח. יעקב בן נתנאל, מהדורת גרינהוט, עמ' 13. חכמי ישראל מספרים על מרקוליס, הוא האליל מרקוריוס בחיי הרומאים, ומהנהג להשליך עליו אבן: “הזורק אבן למרקוליס – זו היא עבודתו”. משנה, סנהדרים ז, ו, אוצר מסעות עמ' 196. Surius, Le Pieux Pelerin, 1664, p. 404.

282. מי התגורר בבית־החפשית: מלכים ב, טו, ה. פירושו של רד“ק ורש”י. תהלים פח, ח.

283. בור הבנות אשר בנחל קדרון: מסעות ארץ־ישראל לרבי משה באסולה, מהדורת בן־צבי, עמ' 54.

283* פרעה מלך מצרים בנחל קדרון: שמעתי מפי עובר אורח ערבי בנחל קדרון, בשנת 1932. עיין: אחמד סאמאח אלחאלדי. רחלטת פי' דיאר א־שאם, 1946, עמ' 32.

284. בית־המטבע לשלמה המלך: מסעות א"י לרבי משה באסולה, מהד' בן־צבי, עמ' 54.

285. נחל קדרון – שפך טומאת ירושלים: דברי־הימים ב, כט, טז, שם ל, יג־ד, מלכים א. טו, יב. משנה, יומא ה, ו, מדות ג, מעילה ג, ג.

286. קרן העופל ונחל קדרון: מיכה ד, ח. תוספתא, תענית ג, א. ירושלמי, תעניות ג, יא, בבלי, תענית כב, ב.

287 עמק יהושפט באחרית הימים: יואל ד, ב־יב. ישעיה ס, א־ד, תהלים יב, ו. נספחים לסדר אליהו זוטא (פרק ר' אלעזר, תרס"ד, עמ' 34. נסתרות רבי שמעון: בית־המדרש (ילינק), ג, עמ' 80.

288. עמק יהושפט ומשפט העמים: מדרש ויושע: בית־המדרש (ילינק), א, עמ' 75, ישעיה סג, ח.

289. מהים הגדול אל עמק יהושפט: ספר זרובבל, אבן־שמואל, מדרשי גאולה, עמ' 138.

290. גלי האבנים בעמק יהושפט: תירגום אנגלי: Fabri (1484) PPTS, IX, p. 129

291. שני הגשרים מעל עמק יהושפט: אגדה עממית מפורסמת בקרב המוני היהודים בארץ ובגולה.

292. עמוד מוחמד ותחית המתים: נזכר בכתבי עולי רגל נוצרים:.Fürer von 125. Fabri (1484) Tschuldi PPTS, IX, p.130 דברי התייר ב־1506 Haimendorf, Itinerarium Palestine, 1620, p.63. T. Tobler, Topographie von Jerusalem I, 1853, s.61

293. בעמק יהושפט – פי הגיהנום: מסעות משה באסולה, מהד' בן־צבי, עמ' 54.

294. עמק החרוץ – על שום מה: יואל ד, יד. תרגום השבעים: עמק משפט. בוולגטה: Valle Concisionis, באנגלית: Valley of decision. ישעיה י, כה. אותות המשיח, אות ז: בית־המדרש (ילינק), ב' עמ' 61. מדרש תהלים (שוחר טוב), קיא, א, עמ' רלד.

295. גיא בן־הנום – פתחו של גיהנום: ישעיה לא, ט. בבלי, עירובין יט, א. סוכה לב, ב. זכריה יד, ב. פסיקתא דרב כהנא, עמ' קפו, ב. מסעות ארץ־ישראל לרבי משה באסולה, מהד' בן־צבי, עמ' 53.

296. העבודה הזרה בגיא בן־הנום: דברים יח, לא. דברי הימים ב, לד, ו. תוספתא, עבודה ־זרה ו, ד. ילקוט שמעוני, ירמיה, רעז.

297. התופת אשר בגיא בן־הנום: ירמיה יט, יא־יב, איכה א, ט. איכה־רבה א, לו. ישעיה ל, לג. מסכת גיהנום: בית־המדרש (ילינק), א, עמ' 147. רש"י לירמיה ז, לא. ילקוט שמעוני, ירמיה רעז.

298. מאין הקברים הרבים בגיא בן־הנום: ירמיה יט, ו. Hanauer, p. 84 עיין במספר 34.

299. אדם הראשון במי הגיחון: פרקי רבי אלעזר כץ. זוהר, א, דף נה, ב. ועיין זוהר חדש, מדרש רות, תר"ל, דף פו, ב.

300. מי סתם את מעין הגיחון: מלכים א, א, מה. תוספתא, סנהדרים ד, י. בבלי, הוריות יב, א. דברי־הימים ב, לב, ל. בבלי, ברכות י, א. אבות דרבי נתן (א), ב.

301. מי גילה את מעין הגיחון: חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א), שם הגדולים, ערך: חיים ויטאל.

302. הגיחון – מקווה של הכהן הגדול: ויקרא טז, ד. בבלי, יומא לא, א ורש“י. יעקב בן נתנאל, במאה הי”ב, מזכיר בירושלים: “באר שהיו רוחצים כהנים”, מהד' גרינהוט, עמ' 5. ש. הארנשטיין, גבעת־שאול, תרנ"ג, עמ’15.

303. מי הגיחון באחרית הימים: לפי ספרו של אליהו הכהן, מדרש תלפיות, מהד' תרס"ג. עמ' רג, מביא זאת מתוך כתב־יד בשם ספר הנצחון. ועיין: עמק המלך, עמ' יד.

304. שילוח – על שום מה:נחמיה ג, טו. איוב ה, י. ירושל' תענית ב, א. אבות דר' נתן (א), לח.

305. אילו זכיתם הייתם שותים מי השילוח: איכה רבה, פתיחתא, יט. ירושלמי, תעניות א. ח. בבלי. פסחים לג, א.

306. מתי הכזיבו מי השילוח: תוספתא, פרה ט, א.

307. איפה המוצא של מי השילוח: יעקב השליח, אוצר מסעות, תרפ"ז.

308. מי השילוח נחים בשבת: הנוסע האלמוני.Itinerarium Burdigalense, 1898 בבלי, סנהדרין סה, ב. הרומי פליניוס מספר על נהר שבת בארץ יהודה. עיין בספרו: Historia Naturalis, – Rivus Sabbatis יוסף בן מתתיהו (פלביוס), מלחמות ז, ה. זמירות לליל שבת, בזמר לכבוד שבת “מה יפית ומ נעמת”, קורא המשורר: “סבטיון מתגלגל בכל יום ונח כעם סגל”. ע' זאב וילנאי, אריאל: ערך סמבטיון.

309. זרמו של השילוח: מסעות פליקס פאברי, בתרגום אנגלי: PPTS, VIII, 1897, p. 528 מספר בשמו של פלביוס ובספר לטינו.Speculum Historial. תרביץ, תשכ"א, עמ' 213.

310. מאין ולאן זורמים מי השילוח: אלמקדסי, בספרו הערבי הנזכר במס' 20.

311. עין רוגל – על שום מה: מלכים א, א, ט ופירושו של רבי יצחק אברבנאל.

312. באר איוב – על שום מה: לפי ספרו של Hanauer. עיין לעיל במספר 34.

313. באר איוב – באר יואב: אוצר מסעות, הוצאת אייזנשטיין, תרפ“ז, עמ' 196, 208. משה פוריית, דרכי־ציון. ה.מ. מאחר, מבשרת־ציון, תרמ”א, ף מז, א.

314. באר נחמיה – על שום מה: לפי ספר המכבים ב, א. כב־ל.

315. מעין מים בירושלים באחרית הימים: תהלים מו, ח. זכריה י, ח. יחזקאל מז, ח. בבלי, יומא עז, ב־עח, א. על דברי ישעיהו הנביא: “וצי אדיר לא יעברנו” מוסיף רש"י: “לנחל שעתיד לצאת מבית־המקדש” ישעיהו לג, כא. בבלי, ראש־השנה כג, א.

316. הר הזיתים – באחרית הימים: זכריה יד, ב־ח. תרגום השבעים: יצול. דברי־הימים א, ח, לח. ט, מד. יוסף בן מתתיהו (פלביוס), קדמוניות ט, י, ד. הגירסה היא ארוגה, שיבוש של רוגל.

317. הר הזיתים – מעמד השכינה: איכה־רבה, פתיחתא, כה. יחזקאל יא, כג. ירמיהו ג, יד. מלאכי ג, ז. הושע ה, טו. ישעיה נה, ו. יהוה אלחריזי, תחכמוני, שער נ, תרנ"ט, עמ' 415.

318. הושענה־רבה על הר הזיתים: יחזקאל לח־ט. יוסף קארו, שולחן־ערוך, טור אורח־חיים, סימן ת“צ, ופירוש באר־היטב. מחזור, סדר הושענות להושענה רבא. בתי מדרשות, מהד' ורטהיימר, ב, תשי”ג, עמ' תמא.

319. זכויותיהם של הקבורים בהר הזיתים, אברהם אזולאי, חסד לאברהם, מעין ג, נהר כב, מהדורת אמשטרדם, תמ"ה, דף לג, ב.

320. אין רימה ותולעה שולטת במתי הר הזיתים: משנה, אבות ד, ד. בבלי, ברכות יח, ב. בבא־קמא יז, א. י. פרחי, טוב ירושלים, תר“ד, דף ו, א. א. טרויש, צח ואדום, ת”ך, דף מא, ב.

321. הקבורים בהר הזיתים וחיבוט הקבר: אישתורי הפרחי, כפתור ופרח, י, מהד' ברלין, עמ' 35. מהדק לונץ, עמ' ריא. מסכת חבוט הקבר נדפסה לראשונה בקונטרס “חשבון אדם עם קונו”. סביב שנת ש“ל־של”ז. ועיין ראשית־חכמה, שער היראה ב. ונדפס גם בבית־המדרש (ילינק) א.

322. עפר מהר הזיתים: שליח אחד בראשית המאה הי"ט בא מירושלים לרוסיה הביא עמו עפר מארץ הקודש וקיבל זהב כנגדו, פרומקים – ריבלין, תולדות חכמי ירושלים ג‘, עמ’ 177־8. מלואים עמ' 25.

323. המחילות מהגולה אל הר הזיתים: בבלי, כתובות קיא, ב. תהלים עב, טז.

324. תהלוכת היהודים במרומי הר הזיתים: ספר חסידים, מהד' פרימן, תרנ"א, עמ' 169.

325. כהנים בחגיגת הר הזיתים: ע' זאב וילנאי, אנציקלופיה אריאל, ערך הר הזיתים.

326. הר המשחה – הר המשחית: משנה, הוריות ג, ד. מלכים א, יא, ז. מלכים ב, כג, יג, התרגום הארמי מביא במקום: ימין להר המשחית" – מדרום לטור זיציא, וזהו שמו הארמי של הר הזיתים. כך נקרא גם בקרב הערבים בימי־הביניים – ג’בל א־טור זיתא. ומזה השם א־טור – ההר, לכפר הערבי השוכן במרומי הר הזיתים וצופה על פני ירושלים כולה. ירמיהו נא, כה. התרגום הארמי מביא במקום הר המשחית: כרבא מחבלא – העיר המשחיתה…

327. הר המשחה בימי המבול: בראשית ח, יא. בראשית־רבה לג, יא. מלכים ב, כג, יג. ירמיהו נא, כח.

328. המשואות על הר המשחה: בבלי, סנהדרין מב. משנה, ראש־השנה א־ב. ירושלמי, ראש־השנה, ב. בתוספתא מסופר על המשואות (מסיעין מסעיות) קצת בשנוי גירסה: “בראשי ההרים הגוהים: בהר המשחה, בסרטבא, בגריפינא, התבור, בחורן ובית־בלתי”. תוספתא ראש־השנה ב, ב.

329. ארז וקנמון בהרי ירושלים: ישעיה יד, ח. בבלי, שבת סג, א. ירושלמי פאה ז.

330. ירמיהו במרומי הר הצופים: אלפא ביתא דבן־סירא: אוצר מדרשים (איזנשטין), עמ' 34, קוהלת־רבה א, ב. פסיקתא רבתי כו, תר"מ, עמ' קלא, ב. ירמיהו כ, ז. איכה־רבה, פתיחתא יט.

331. ממרומי הר הצופים אל הר המוריה: ספרי, עקב, תרכ"ד, עמ' פאץ במדבר א, נא. זכריה ח, ד.

332. הרואה את ירושלים מהר הצופים: ישעיה סד, ט. ירושלמי, מועד קטן ג, ז.

333. בנות ירושלים בכרמים בימי קדם: שיר־השירים ג, י. משנה, תענית ד, ח. ופרוש ר' עובדיה מברטנורא. משלי לא, ל. בבלי, תענית לא, א.

334. הדרכים אל ירושלים הקדושה: בבלי, חגיגה ג. איכה־רבה א, ט. ישעיה לג, ח. איכה רבתי, פתיחתא, מדרש תהלים מב, א.ל. גינצבורג, גנזי שכטר, א, תרפ"ח, עמ' 272.

335. דרכי ציון אבלות: תהילים מב, ה. איכה־רבה א, נב. איכה א. ד.

336. גדודיות עולות אל ירושלים: ויקרא כו, לא, ופירוש רש"י, ספרא, בחוקות, א.

337. מאין האבנים בדרכים אל ירושלים: שמעתי מתייר יהודי מדרום־אפריקה, ב־1950.

338. הרי יהודה וירושלים באחרית הימים: יואל ד, יח. יחזקאל לו, ד־יב. פסיקתא רבתי לה. עמ' קסא.

339. השם מוצא – על שום מה: יהושע יח,כו. דברי־הימים א, ח, לו. משנה, ס כה ד, ה. ירושלמי, סוכה ד, בבלי, סוכה מח, א.

340. מי בנה את קולוניה: תניא דבי אליהו, יג. מהד' איש־שלום, עמ' 66. בראשית־רבה, מהד' אלבעק, עמ' 173. במדבר־רבה ד, כ – קילוני, ופרוש מחנות כהונה. ילקוט שמעוני, לך לך טז – קלניא.

341. נחל מוצא – הקרב בין דוד וגלית: אוצר מסעות מהד' איזנשטיין, תרפ"ז, עמ' 100.

342. מה הובא מבית־הכרם לבית־המקדש: שמות כ, כה. משנה, מדות ג, ד.

343. האבן בכנסיה בעין כרם: B. Bagatti, Il Santuario della Visitazione ad Ain Karim, 1948 בכתבי־יד ערבי מסוף המאה ה־ט"ז מסופר על סלע במרחק 2 מילין מעין־כרם שבו נבלע יוחנן עד יעבור זעם: Christianus XVI, 1906, p. 196 Oriens

344. גדולתה של ביתר הקדומה: בבלי, יבמות קכב, א. כיטין נח, א. ירושלמי, תעניות ד. איכה־רבה ב, ב. בית־עקד האגדות (ח. מ. הורוויץ הלוי) א, תרמ"א, עמ' 49.

345. מי גרם לחורבנה של ביתר: בבלי, גיטין נח, א. איכה־רבה ב, ב.

346. בר כוכבא בביתר: ירושלמי, תעניות ד. במדבר כד, יז. בית־עקר האגדות, עיין לעיל.

347. לגיונות הרומאים צרים על ביתר: לפי הנזכר לעיל.

348. התפילה לזכר הרוגי ביתר: בבלי, ברכות מח, ב.

349. ביתר והכפר קובי שכנה: לפי בבלי, סנהדרין צח, א. שמואל ב, כב, יז.

350. ירמיהו באבּוּ־ע’וש: התייר הצרפתי דני פוסו, בשנת X[חסר ציון השנה המדוברת. הערת פב"י] מזכיר את ‘הקודש ירמיהו הנקרא ענתות’ Denis Possot, Let voyage di la Terre Sainte, 1890, p. 161 'Saint

Jhermie appellé. W. R. Wilson, Trawels in Egypt and the Holy Land, 1824, p. 105

351. אלעוזיר בכפר אבּוּ־ע’וש: קוראן הפרה ב, רסא. התשובה ט.ל. אלדומירי, חיאת אלחיואן מהד' חלבי, עמ' 220. Clermont־Ganneau, Arecheological Researches, II, 1896, p. de Vaux, – Steve, Fouilles a Qaryat el־Enab – Abu־Gosh, 1950, p. 114

שמואל א' ז, א. זאב וילנאי, מצבות־קודש בארץ־ישראל, תשי"א, עמ' קמד, רלה.

352. היכן נח אליהו הנביא: תייר אלמוני ב־1945: Anonynuis VII, Descriptions Terra Santa, ed: Tobler

105 – Ecclesia sancti Eliae. E. Suriano (1485), JI trattaro di Terra Santa 119 – Casa de Helias.

Sanderson, G. Sandys. The Relation of a Journey

353. שדה האפונה המאובנת: אגדה זו מובאה בגירסאות שונות מהמאה הי"ב. בכתבי עולי־רגל נוצרים.

Theodericus (1172), Libellus de Locis Sanctis, ed: Tobler 76. בקרבת ירושלים היה כפר בשם בית־ אפונה (ביונית: ארבינתון אויקוס). על־ידו עבר דייק הרומאים הצרים על ירושלים, יוסף בן־מתתיו, מלחמות היהודים י, ח, ב.

354. שדה השושנים בדרך אל בית־לחם: אגדה מצויה בכתבי עולי־רגל נוצרים בימי־הביניים, Guylforde, Harff, Mandeville ואחרים.

355. שדה חבקוק הנביא: Tobler־Mplinerl. 3 7 Campus Bernardus Monachus (870). Itinerarium, ed:

Abacuc Bonifacius de Stephanis, Liber da perenni cultu Terae Sanctae, 1875 – Domus et

Ecclesia Sancti Avacuc Prophetae. J. Poloner (1422) Ed. Tobler, p. 164.

356. איפה נולד בנימין בן יעקב אבינו: אגדה בכתבי עולי־רגל נוצרים, בסוף ימי־הביניים.

357. ביתו של יעקב אבינו: בכתבי עולי־הרגל בימי הביניים.

358. איפה היתה רמה הקדומה: כנראה הראשון המספר על גורל המוסלמים בבית־ג’לה היה בשנת 1495

Alexander bei Rhein, Beschreibung des Meerhaft zum Heiligen; Grab J. Doubdan, Le Voyage

De la Terre־Sainte, 1666, p. 170. Two journeys to Jerusalem, 1683. p.97 – Botechelle. Maundrell

Journey from Aleppo to Jerusalem. Pococke, Description of the East, II, p.45 – Botteshal.

359. שדה בועז ורות המואביה: אגדה רווחת בקרב מורי־הדרך הנוצרים.

360. בור דוד המלך בבית־לחפ: שמואל ב, כג, יד־יז. דברי־הימים א, יא, טז. ההגמון הרוסי דניאל, שביקר בארץ בשנת 1107 מזכיר את בור דוד המלך בבית־לחם.

361. דוד הרועה במדבר יהודה: בראשית־רבה לט, ח. תהלים סג, א. שמות־רבה ב, ב.

362. דוד הרועה והראם במדבר: משלי כא, יט. מדרש תהלים (לקח טוב) כב־כח. פחד מהד' באבער. דף צח. תהלים עח, עט. כב, כב. ילקוט שמעוני, איוב, תתקו.

363. מגדל־עדר באחרית הימים: בראשית לה, כא. והתרגום הארמי. שכל טוב, וחשלח.

364. מאין יבוא משיח: שיר־השירים רבה ב. תרגום ארמי המיוחס ליונתן בן עוזיאל, בראשית לה, כא. מיכה ד, ח. שכל טוב, וישלח, תר"ס, עמ' 200. ירושלמי, ברכות ב. איכה־רבה א, טז.

365. בריכות שלמה – על שום מה: קוהלת ב, ח. יוסף בן־מתתיהו (פלביוס), קדמוניות היהודים ח, ג. אל בריכות שלמה באה אמת־מים ממעינות ערוב הנמצאים יותר דרומה. נקרא על שלמה בלטינית: F. Troilo (1668).

Orientalische Reis־Beschreibung. 1717, p.425 – Canal Salamonis.

366. גן נעול ומעין חתום: שיר־השירים ד, ד. מדרש זוטא, מהד' בעבער, עמ' 6.

367. בית־המקדש ועין עיטם: בבלי, זבחים נד, ב. דברים לג, יב. ירושלמי, יומא ג, א.

368. מעין עיטם על בית־טבילת הכהן: פירוש רש"י לבבלי, שבת קמה ב.

369. עין עיטם ונהר פרת: ירמיה ט, ט. ירושלמי, תענית ד, ח. בבלי, שבת קמה, ב. ופרוש רש"י שבת סה, ב.

370. חברון היא קרית־ארבע: אבות דרבי נתן (ב), מג. ישעיה מא, ח. בבלי, עירובין נג, א. סוטה יג, א. נתן שפירא, טוב הארץ, הט"ו (1655), בשם כנפי יונה. דוד בן שמעון (דב"ש), שער החצר.

371. שדה אדם הראשון בחברון: בראשית ג, יט. ירושלים (לונץ) ז, תרס"ו, עמ' 91.

Burchardi Descripti Felellus (Fretellus (, Innominatus VI, ed: Newman, p.99, N. Terrae Sanciae,

1864, p. 81. (1480), Poggibonsi (1347), Libro d’Oltramare F. Fabri Evagatorium im Terrae Sanctae,

p. 341.

372. מערת אדם וחוה: Suriano, Treatise on the Holy Land, ed: Ch. Luke, 1927, p. 37

373. גפנו של נוח הצדיק: בראשית ט, כ־כא. Franci’s cab’s Narrative of a journey to the Holy Soabusg

Land, ed: Ch. Luke, 1927, p.37.

374. השדה שבו הרג קין את הבל: פרקי רבי אליעזר, כא.

375. ביתו של אברהם אבינו בחברון: מסעות רבי בנימים מטודילה, אשר, ת"ר, עמ, מב.

376. ביהכ"נ אברהם: נפתלי אלחנן, עמק המלך, ת“ד, דף יד, א. שניאור זלמן, זכרון ירושלים, תרל”ו, דף י.

377. נס חברון – פורים האשנב: L.A. Fraenkl, (1856) Nach Jerusalem II, 1858, s. 475 י. מיוחס, מגילות

משפחות בא“י, ירושלים (לונץ) ט', תרע”א, עמ' 322, זכרון ירושלים.

378. פורים איבּרהים פחה: י. מיוחס, מגילות משפחות בא“י, ירושלים (לונץ) ט' תרע”א, עמ' 323.

378.* ממנהגי היהודים המסתגפים בחברון: ישעיה הורוויץ (של"ה הקדוש), שני לוחות הברית (של"ח), פרק יומא עמוד התשובה, מהד' פרנקפורט דאדר', דף רכז, ב.

379. אשל אברהם בחברון: בראשית יח, א. Julii Africani (cir, 300), chronographia, MPCC, 1857, p. 71

מלחמות ד, ט, ז. קדמוניות א, י, ד. I Epist I. ad Pmmach 66 c. II. 17 Hieronymus, Opera התייר משנת 1165: John of Wurzburg. התיי ר נשנת 1410: Johannes Shiltbeger, Ein Wunderbarliche

. Und Kurtzweilige History, 154

380. אוהל אברהם ובאר שרה: סיבוב ר' פתחיה, מהד' גרינהוט. אוצר מעות עמ' 56.

381. אוהל אברהם ושלמה: מוג’יר א־דין (1495), בספרו הערבי הנזכר במס' 20.

382. אלוני ממרא – על שום מה: בראשית יח, א. בראשית־רבה מא, א. אגדת בראשית יט. מדרש הגדול, מהד' שכטר, עמ' 266.

383. יריד בוטנן: ירושלמי, עבודה־זרה, א. בראשית־רבה מז. הירונימוס לירמיהו לא, טו. לזכריה יא, ד.

384. בור־סירה – על שום מה: שמואל ב, ג, כו. בתרגם השבעים:בור סירם. בוולגטה: Cisterna Sira.

יוסף בן מתתיו (פלביוס), קדמוניות ז, א, ה – ביסירה, בבלי, סנהדרין מט, א. שמואל א, כו, א, שם א, כד.

385. יער חרת – מקלט דוד הרועה: שמואל־ב, כד,. מדרש תהל' כג. ר"י לתהל' כג, א.

386. מי הם הזיפים? שמואל א, יג יד. יט. תהלים נד, ב. משנה, מכשירין ח, ט. בבלי, סוטה מח, ב, ילקוט שמעוני, שמואל, קלג.

387. סלע המחלוקת על שום מה? שמואל א, כג, כח. ילקוט שמעוני. שמואל, קלג.

388. מקום האמת הקיימת לעד: בראשית יט, כז. אלמקדסי, עמ' 174.

389. קרית־ספר – דביר: בבלי, עוה זרה כד, ספרי, דברים, עקב, לז.

390. מי בנה את ענת: במדבר יג, כב. יושלמי, יומא א. שם, סוטה לד.

391. במדבר יהודה בימות המשיח: בית המדרש (ילינק), ד, מ' 125. ב, עמ' 61 מספר זרובבל, קויפמן (אבן־ שמואל), מדרשי גאולה, תש"ג, עמ' 21.

392. מעלה אדומים – על שום מה? יהושע טו, ז. יח, יז. Hieronymus, Onomastikon 1904, p. 25 – Adommim, F. Troilo (1668) Orientalische Rels־Beschreibung, 1717, p. 144 Ricoldus de Monte

Crucls (1294), linerarius, ed: Laurant 108 – Turris Rubes Desltu urvis Jerusalem (1130).

עולי רגל מזכירים בסביבה זו בור או בריכה אדומה. De Vogué, Le églises de la Rerra Sabta 429 – Rubea Cisterna. Theodoricus (172), Libellus de Locis Sanctis, ed: Tobler 69־Cisterna Rubea. Ernouk (1231), Fragments relaifs a la Galilée. Ad:Michelant־Raynud, 70 – Rouge Cisterne.

393. עולה הייתי במעלה־אדומים: בבלי, ראש־השנה כב, תוספתא, ראש־השנה, א, טו. ירושלמי, ראש־השנה ד, ה.

394. אליהו הנביא בנחל כרית: מלכים א, יז, ו. בראשית־רבה לב. מהד' טאהדאר. עמ' 309. בבלי, חולין ח, א. אבזביוס במאה הרביעית מזכיר ישוב בשם ערבה (Apaba). [טעות? אולי צ“ל *Araba*? הערת פב”י] מילין מבית ־שאן מערבה. בספרו אונומסטיקון עמ' 16. הירונימוס מביא זאת בפירושו לישעיהו הנביא. עיין במאמרו של י. גינזברג בספר זכרון לקהוט, חלק לועזי, עמ' 296.

395. המעין המבעבע בנחל כרית: שמעתי מפי רועה בדוי בשביל מירושלים אל יריחו, T. Canaan, Haunted Springs and Water Demons in Palestine, JPOS, I, 1921 p.4

396. מעשה ברוח אחד שהיה שרוי על מעין: תנחומא, קדושים, מהדורת באבער, ב, עמ' לט. מדרש תהלים (שוחר טוב), כ. ז, תרנ"א, עמ' 176. ילקוט שמעוני, תהלים, תרפ.

397. אנשי הר צבועים המקדימים: משנה, בכורים א, ג. חלה ד, י. שמות כג, טז.

398. עזאזל – צוק במדבר: ויקרא טז, י. בבלי, יומא מז, ב. רד"ק (ר' דוד קמחי), ספר השרשים, ערך: עז. תוספתא יום הכפורים, ד, יג.

399. כיצד בחרו בשעיר לעזאזל: ויקרא טז, י־כב. משנה, יומא ד, א.

399.* כיצד הובילו את השעיר לעזאזל: תוספתא, יום הכפורים ד, יג.

400. השעיר לעזאזל בימי שמעון הצדיק.: ירושלמי, יומא ו, ג.

401. הסלע המרפא גבות בני אדם: שמעתי מחוצב במחצבה הנמצא בצד הסלע הזה, בשנת 1932. ע' ז. וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, ערך: חג’ר אבו־א־דהור.

402. מערת הרועה – על שום מה: S. Bauer, Das Palestinische Arabisch, 1913, s. 212

403. הר מרד – עיר נמרוד:Researches 1, 1889 p. 301 Clermon – Ganneau Archeological

403.* מערת הגיא – מערת העדרים: L. Haefeli: Syria und sein Lebanon, 1926. S. 12

404. יריחו – על שום מה: דברים ד, יט, ספר יוסיפון, פרק לה. לפי דבריו של הגיאוגרף המוסלמי יאקות, במאה הי"ג, נקראת יריחו, בערבית ‘אריחה’ על שמו של אריחה בן מאלך בן ארפכשד בן שם בן נח, בספרו מעג’ם אלבולדן, א, עמ' 227.

405. יריחו – עיר התמרים: דברים לד, ג. שופטים ד, ה והתרגום הארמי. תוספתא, שבועות ז, יא. ירושלמי, בכורים א, ג. בראשית־רבה מא, א. מדרש תהלים צב, יא.

406. יריחו – סוגרה של ארץ־ ישראל: יהושע ד, א. תנחומא, בהעלותך, תרל"ז, ב. ע' 63 קרב טו, טו. ילקוט שמעוני, יהושע, לב.

407. שבע חומות לעיר יריחו: יהודע ו,, כ. ופירושו של שמואל לאניידו “כלי יקר” ועיין בספר הסורי מערת גזאת בתרגום אנגלי:Wallis־Budge. The Cave of Tressures, 1927, p. 153. ציור של יריחו על שבע חומותיה מובא בכתב־יד של המקרא שנכתב בשנת 1294 והיה שמור בעיר פרנקפורט, ועכשיו בארצות הברית: Swarzenski־Shilling, Frankforter Bibliophllen

Gesellschaft, 1929, No. 68 כן מובא ציור דומה בכתב־יד משנת 1568 המתאר את קבריה הקדושים של הארץ והוצא לאור ע“י ב. רות.C. Roth, The Casale Pilgrim, 1929 ציור דומה בספר “זכרון בירושלים” שיצא לאור לראשונה בשנת תק”ג (1743) בעיר קושטא.

408. במה עסקו המרגלים ביריחו: מכילתא, מסכתא דשירתא ט. במדבר־רבה טו, א. רות־רבה ב, א.

409. באיזה יום נכבשה יריחו: בראשית־רבה נג, יד־טו. יהושע ו, יז־יט. דברים כ, כ. בבלי, שבת יט, א. עירובין מה, א. ירושלמי, שבת א, ח.

410. הרואה חומת יריחו: בבלי, ברכות נד, א. ר. נ. רבינוביץ, דקדוק־סופרים, תרכ"ח. ילקוט שמעוני, יהושע יא. שאילתות, סימן כו. יהושע כד, יא.

411. מדוע מקיפים שבע פעמים: ירושלמי, סוכה ד, ג. מדרש תהלים, סימן רכא, מהד' תש"ך עמ' קכד.

412. מדוע אין לשור שער בחטמו: מדרש תנאים עמ' 218. דברים לג, יז. בראשית־רבה לט, יא. אלפא ביתא דבן־סירא: אוצר מדרשים, מהדורת איזנשטיין, עמ' 47.

413. מי היו צאצאי רחב בת יריחו: יהושע ב, א. תרגום יונתן. ספרי במדבר, עח, מהד' האראוויץ, עמ' 74. רות־רבה ב, יא. ילקוט שמעוני, יהושע, ט. פסיקתא דרב כהנא, מהד' באבער דף קטו, א Vita Prophetarum ש. קליין בספר קלויזנר, תרפ"ז, עמ' 185.

414. חיאל בית־האלי בונה את יריחו: יהושע ו, כו. מלכים א־ טז, לד. דברים יא, טז. בבלי, סנהדרין קיג, א. סדר אליהו רבה ואליהו זוטא, מהדורת איש־שלום, עמ' 185.

416. לך לך אל יריחו: J. A. H. Murray, Oxford Dictionary, ar Jericho

417. למי דושנה של יריחו: שופטים א, טז. ספרי, בהעלותך, פא. שם ראה סב. דברי־הימים א, ב, נה.

418. יריחו בנחלתו של בנימין: יהושע יח, יא. בראשית מט, כז. במדבר־רבה ב, ז. תוספתא, שביעית ז, יב. בראשית־רבה צט, ג.

419. יריחו חולקת כבוד לירושלים:

420. הקולות מירושלים שנשמעו ביריחו: בבלי, יומא כ, ב. לט, ב. משנה, תמיד ג, ה. ירושלמי. סוכה, ג. מתחיל: “ששה קולות היו נשמעים ביריחו”. מדרש זוטא, קוהלת, מהד' באבער, עמ' 127. הגירסה: “בן קטיע אכי”, אבות דרבי נתן (ב), לט.

421. מאין התבשמו נשי יריחו: בבלי, יומא לט, ב.

421.* בעליה ביריחו: תוספתא, סוטה יג, ג – בית גוריון. ירושלמי, סוטה ט, יז – בית גדיא. עבודה זרה ג, א. הוריות ג, ז. – בית גדיא. בבלי, סנהדרין יא, א – בית גוריה. שיה"ש רבה ח, ט – בית גדיא.

422. גוג ומגוג בבקעת יריחו: דברי הימים א כט, יא. בבלי, ברכות נח, א. ספרי, דברים שנז. מכילתא בשלח.

423. נחשי הרעל בבקעת יריחו: Antonini Placentini (570), ed: geyer, p.165 – tirlaca אלמקדסי, עמ' 175 – תריאק בית אלמקדס. עיין לעייל במספר 20. אבן קיסאראני, אלנאסאב אלמתפקה, 1865, עמ' 33. שיר־השירים רבה, ד, ח.

424. מעין אלישע – על שום מה: מלכים ב ב, יט ירושלמי, ברכות, ח, א. נוסע אלמוני ב־333 מזכיר לראשונה:

Itineratium Burdigalense, ed: Geyer 23 – Fons Heliesi Prophetae.

425. ממעין אלישע זרמי דם: הספר הלועזי נכתב באיטלקית ותורגם לגרמנית ולצרפתית. התעודה העברית נמצאת בספרית בודליאנה, אוקספורד, אנגליה. ועיין בקובץ: ציון, ג, תרצ"ח.

426. גן אברהם אבינו ביריחו: הראשון המזכירו הוא האנגלי סיוולף בשנת 1102, בראשית שלטון הצלבנים.

427. שושנת־יריחו – סמל התחיה: לפי משה הס בספרו ‘רומא וירושלים’, שיצא לאור לראשונה בשנת 1863. תורגם לעברית בידי דוד צמח ויצא לאור בשנת תרנ“ט, עמ' 85. א. ה. לאנגבאנק: המגיד כא, תרל”ה/1877, גליון 36, עמ' 329.

428. איפה היה המספד על יעקב אבינו: בראשית נ. ט. בבלי, סוטה יג, א. בראשית־רבה צו, כט. ירושלמי, סוטה א. Eusevius־Hieronimus, Onomastikon, 1904, p. 8־9. Poggibonsi, (1347) Libro d’Oltramare, 1945.

429. על שום מה נקרא ההר שם סרטבא: משנה, ראש־השנה ב, ד. בבלי, ראש־השנה כב, ב. יהושע ה, יג־טו. דניאל י, יב,א. Clermont־Ganneau, Archological Researches. II, 896, p. 44

430. בין סוכות וצרתן: מלכים א, ז, מו. תקנות־ירושלים, תר“ב. מ. מ. מיוחס, ברכות מים, תקנ”ד, דף פז, א.

431. מעבר ישראל במי ירדן: בבלי, ברכות נד, א. יהושע ג, א. אישתורי הפרחי, כפתור ופרח, מהד' לונץ, עמ' קיט.

432. ויעמדו מי הירדן מזרום: יהושע ג, יג. תוספתא, סוטה ד, ג. בבלי, סוטה לד, א.

433. אבני ישראל על הירדן: יהושע ד, ה. תוספתא, סוטה ח, ו. בבלי, סוטה לד, א. ירושלמי, סוטה ז. ה.

434. אדם הראשון במי הירדן: Vita Adae 1־17. L. Ginzburg, Legends of the Jews I p. 87

435. במקלי עברתי את הירדן: בראשית לד, יא. ורש"י. מדרש ילמדנו. בית־המדרש (ילינק), ו, עמ' 81, בראשית־רבה עו, ה.

436. אליהו הנביא ואלישע תלמידו על הירדן: זכריה מ, ג. אבות דרבי נתן (א), יג.

437. ירמיהו הנביא על גדות הירדן: איכה־רבה, פתיחתא, כד, ילקוט שמעוני, איכה, תתקצו.

438. יהיה הירדן בעל גבולך: ירמיה מט, יט. נד. מד. זכריה יא, ג. ירושלמי, מועד קטן ב.

438.* מעשה בשני דייגים בירדן: תוספתא, יבמות יד, ח. בבלי, יבמות קכא, א. ירושלמי יבמות טו.

439. דג מהירדן ודג מהים הגדול: אבות דרבי נתן (א). מ.

440. התפילה על מי הירדן: בבלי, ברכות נד, א. כפתור ופרח ז, (לונץ), עמ קכא, תתטו.

441. לאן שופך הירדן את מימיו:איוב מ, כג. במדבר־רבה כא, יח. בבלי, בכורות נה, א. בבא־בתרא עד, ב. פסיקתא רבתי, דף קצד. ב. ילקוט שמעוני, איוב, תתקכ"ו, מ. תהלים נ, י.

442. הירדן שופך את מימיו בים הגדול: בבלי, בבא־בתרא עד, ב. F. Goujon (1669), Histoire et Vojage

De ia Terre Sainte, 1671, p. 225

443. ים המלח – ים החֵמר: יוסיפון עה. בראשית יד, י. שם ו, יד. יוסף בן מתתיהו (פלביוס). מלחמת היהודים ד, ח,ד. בבלי, עבודה־זרה ע, א. בפסחים כח, א. נזכר ים המלח ורש"י מוסיף: “הנקרא מירבטיאה”, כנראה שיבוש השם הלועזי:מרה ביטומינאה – Mare Bituminea, היינו: ים החֵמר.

444. מעולם לא טבע אדם בים המלח: בבלי, שבת קח, ב. יוסף בן מתתיהו (פלביוס), מלחמות היהודים ד, ח, ד.

Barthoiomaeus Anglicus, De Proprietatlbus Rerum, XVI, 1535, p. CCXXVII, R. steele, Mediaeval

Lore, 1905, p. 172.

445. מתי מותר להתרחץ בים המלח: תוספתא, שבת, יב, יג. ירושלמי, שבת יד, ג. בבלי, שבת קח, ב־קט. ה. לֹלאודיוס גלאנוס, T. Reinach, Textes etc. 1895, p. 160

446. האבן היהודית בים המלח: מסעודי, מרוג' א־דהבּ ומעארן אלג’והר, ו, 1861, עמ' 96.

447. הוליכם אל ים המלח: משנה, עבודה־זרה ג, ג. נזיר ד, ד: “דמי חטאת ילכו לים המלח לא נהנים ולא מועלין”. תמורה ד, ב. תוספתא, דמאי ו, ג: “והוליך חלקו לים המלח”. ירושלמי. עבודה זרה א, ד. בשיחה על דברים מוחרמים אמרו: “ולא ידבק בידך מאומה מן החרס… כולם אסורים בהנאה, מה יעשה להם? – יוליכם לים המלח. כללו של דבר: כל הנהנהה מעבודת־כוכבים – יוליך נאה לים המלח” ספרי, ראה צו, מהדורת תרכ"ו, דף עד.

448. ים־המלח – ים השדים: Vogue, Les Eglises de la Terre Sainte, p. 416

449. ים המלח באחרית הימים: זכריה יד, ח. יחזקאל מז, ח. ירושלמי, שקלים ו, ב. תוספתא, סוכה ג, ט.

450. קליה – על שום מה: דרוש עממי שנוצר עם יסוד קליה, בקירוב בשנת 1930.

451. עין־גדי – צוער – ארנון: שיר השירים א, יד. והתרגום הארמי: מדרש זוטא; שיר־הדירים, מהד' באבער, עמ' 16. בראשית יד, ז. והתרגום הארמי. דברי־הימים ב, כ, ב. בראשית־רבה צא. ירמיהו נב, טז. בבלי, שבת כו, א.

452. גורל גני האפרסמון של עין־גדי: גם הנוסע הגרמני לודולף מן סודם (סוקהיים), שביקר במצרים בשנת 135 1350 מספר בהתפעלות על גן האפרסמון במצרים, אולם אינו מספר על מוצאו.

453. עין־גדי ועין־עגלים באחרית הימים: יחזקאל מז, ו. ספר אליהו: בית־המדרש, ג.

454. בריכת־אברהם אבינו: סיפר לי בדואי שליווני מבית־לחם אל ים־המלח בשנת 1925.

454.* עמק השדים – על שום מה: בראשית יא, ג. בראשית־רבה מב, ה. מדרש הגדול, בראשית, מהדורת שכטר, עמ' 214. תנחומא, מהדורה 1875, עמ' כ. ערוך השלם ערך: סדינין. התרגום הלטיני מביא במקום עמק השדים: Vallis silvetris – עמק היערים.

455. בלע היא צוער: בראשית יט, כ. יד, ב. בראשית־רבה מא, דברים לד, ג. מדרש תנאים, עמ' 224.

456. מעינה של צוער: אלמקדסי בספרו ונזכר לעיל במספר 20.

457. מעשה בפונדק אחד בצוער: משנה, יבמות טז, ז. בבלי, יבמות קכב, א.

458. הנסים על נחל ארנון: דברי־הימים־א, כט, יא. בבלי, ברכות נד, א. נח, א. במדבר כא, י. במדבר רבה יו, כח. תנחומא, חקת מז. מהדורת באבער, דף סד. דברים ג, כד. דברים־רבה, מהדורת ליברמן, עמ' 17 47. מכילתא, בשלח, דפוס ליוורנו, ף נח.

459. מצורעים על הארנון: במדבר כא, יד. תרגום אונקלוס וירושלמי. בבלי, ברכות נד, א.

460. מעין טובה נשאר מימי המבול: בראשית ה, ב. בראשית־רבה לג, ד. מהדורת טהעדאר, עמ' 308.

461. מאין באו מי הדקלים: משנה, שבת יד, ג. תוספתא, שבת יב, ג. מועד קטן ב, י. בירושלמי מובא מי דקרים, ברכות ו, ז: “השותה מי דקרים מהו אומר? – ברוך שברא מי רפואות” שבת יד, ג. ועיין: תרביץ א, תר"ץ, עמ', 57 לפי כתב־יד מינכן, שמו של החכם הוא רבה בר חנה.

462. בהר הברזל פתחו של גהינום: תרגום ירושלמי למדבר לד, ג. משנה, סוכה ג, א. בבלי, סוכה לב, א. עירובין יט, א.

463. יעקב אבינו במעין מי־בערה: בראשית לב, יב. מנ, שבת כב, ה. ירושלמי, שבת ג. בראשית־רבה עו, ה. מהד' טהאדאר, עמ' 902. ישעיה מג, ב. אגדת בראשית מו. בית־המדרש (ילינק) ד, עמ' 64, שכח טוב. מהד' באבער, עמ' 182. לפי בראשית־רבה, מהד' ווילנא, תרל"ח, עמ' 292 נמלט יעקב אל חמי־טבריה.

464. הצמח הפלאי במעין מי־בערה: יוסף בן מתתיהו (פלביוס), מלחמות היהודים ז, ו, ג. האגדה העברית מספרת על חמור שעקר את הדודאים ונמצא מת. וכה דבריה: “שהלך ראובן בשדה ומצא דודאים. ולא היה יודע מה הם. והלך ואסר חמור בדודאים. והלך לו מה עשה החמור? – רצה לברוח ונעקרו הדודאים וצעקו צעקה גדולה – ומת החמור.כי כך הדודאים” מובא במדרש אגדה, מהדורת באבער, תרנ"ד, עמ' קיב.

464* מי מחמם את מרחצאות אבן חמאד: Musil, Arabia I, Moab, 1907 p. 158

465. אנשי סדום רעים וחטאים: יחזקאל טז, נה. בראשית יג, ז. משנה, סנהדרין י, ג. בבלי. סנהדרין קט, א. פרקי רבי אליעזר כה. בראשית־רבה י, יב. נ, ג. תנחומא, מהדורת באבער, דף מז.

466. סבכי האילנות בסדום: תהלים ס, ח. פסיקתא דרב כהנא, באבער, דף קפז, ב.

467. עשירי עולם היו תושבי סדום: איוב כח, ו. פרקי ר' אליעזר כח. בבלי, סנהדרין קט,א.

467.* הכנסת אורחים בסדום: בבלי, סנהדרין קט, א. איוב כח, ד.

468. אוי לאורח שבא לסדום: בבלי, סנהדרין קט, א. מדרש אגדה (באבער), עמ' מג.

469. גורלו של עני מסכן בסדום: יחזקאל טז, נה. בבלי, סנהדרין קט, א. מדרש אגדה, מהד' באבער, דף מג. פרקי רבי אליעזר כה. מדרש זוטא, עמ' 19.

470. מלכים בסדום ובחברותיה: בראשית יד, א. בראשית־רבה מב, ח. תנחומא לך לך ח.

471. שופטים ודיינים בסדום: בראשית־רבה נ, ג. מדרש אגדה, מהדורת באבער, עמ' מג.

472. מהתקנות של שופטי סדום: בבלי, סנהדרין קט, א. נדה סט, א.

473. השכינה ירדה בסדום: בראשית יח, כא. אבות דרבי נתן (א), לד.

474. מלאך הפך את סדום וחברותיה: בראשית יט, א. איו כח, ט. בראשית־רבה נ, ב, נא.

475. מכותיהן של סדום ועמורה: דברים כט, כא. בתי מדרשות, מהד' ורטהימר, ב, תשי"ג, עמ' תמא. יחזקאל לט,ו.

476. העשן העולה מסדום ועמורה: חכמת שלמה ז. Philon, De Abrahamo, 26 ציון ב, ח‘, תרצ"ג, עמ’ 2.

ZDPV 1925, 5. 148

477. השדים השוכנים בארץ סדום: בבלי, שבת סז, א.

478. סדום וחברותיה עם בוא הגאולה: יחזקאל טז, נג־נו. ופירוש רד“ק ורש”י. תנחומא, מהדורת באבער, דף מז, סעדיה גאון, האמונות והדעות, מאמר ח', גאולה אחרונה.

479. נציב המלח של אשת לוט: בבלי, ברכות נד, א. בראשית וט, כו. פלביוס, קדמוניות א, יא, ד.

480. מדוע הפכה אשת לוט לנציב מלח: פלביוס, קדמוניות א, יא, ד. בבלי, ברכות נד, ד. בראשית יט, טו. יוסף בן מתתיהו, בראשית־רבה נ, ח. בבלי, נדה ע, ב. פרקי רבי אליעזר כח. חכמת שלמה י, ו: “ונציב מלח יעמוד לזכר נפש חדלת אמונה”.

481. אשת לוט והירח: Theodosius (530), De Situ Terrae Sanctae, ed: Geyer, p. 146 תרגום אנגלי: PPTS, II, 1897, p.15

482. מתי תקום לתחיה אשת לוט: בראשית יט, כו. ותרגום ירושלמי ב'.

483. בתו הצעירה של לוט בסדום: בראשית יח, כא. בבלי, סנהדרין קט, ב. מדרש אגדה, מהד' באבער, עמ' מב. פרקי אליעזר כח.

484. האבנים שנפלו על לוט ואנשיו: בספרו של המוסלמי אלמקדסי עיין לעיל במספר 20.

485. לאן נמלטו אלף מבני בנימין: שופטים יט־כ, ופירוש רד"ק שם כ, טו. חוזר בפירושו של דון יצחק אברבנאל. מ. זכותו, ספר יוחסין השלם, 1857, עמ' 7. גדליה בן־יחיא, שלשלת הקבלה, תרלז, עמ' 19. N. Brüll,

Jahrbücher für Jüdische Geschichte III, 1877

486. נוב – עיר הכהנים: בבלי, זבחים קיח, ב. שמואל א' כא־כב. בבלי, סנהדרין צח, א.

487. רמה ונויות שכנתה: שמואל ־א יט, יח. בבלי, זבחים נד, ב.

488. סלעי השדים מימי שלמה המלך: לפי ספרו של Hanauer הנזכר לעיל במספר 34.

489. הר השמחה – על שום מה: ZDPV. 1887, s.701. 317

490. רמתים־צופים: שמואל־א, א, א. ירמיה ו, יז. שמואל־א ט,ה. בבלי, מגילה יד, א. מדרש שמואל א, ו.

491. מלחמת יעקב ובניו בהבירה: מדרש ויסעו (מלחמות בני יעקב) ילקוט שמעוני, בראשית, קלג. ספר היובלים לז־לח.

492. יהושע בן נון במעלה בית־חורון: בבלי, ברכות נד, ב. אליהו הכהן, מדרש תלפיות, תרס“ג, עמ' טו. יחזקאל יג, יא. לה, כב. ופירושו של רד”ק.

493. מלפאי [מפלאי מעלה בית־חורון] יהושע ו, ו. בבלי, ברכות נד, א. סנהדרין לב, ב. נדה סא, א. תוספתא, נדה ח. ז. ירמיה מא ט.

494. בית־אל לוז: בראשית כח, יט. בראשית־רבה סט: שופטים א, כב. בבלי, סוטה מו, ב.

495. מאין לקח יעקב אבינו את האבנים בבית־אל: פרק רבי אליעזר לה.

496. יעקב אבינו בבית־אל: בראשית כח, יא־יח. בבלי, חולין צא, ב.

497. איפה אבנו של יעקב אבינו: ע' ז. וילנאי, אריאל – אינציקלופדיה, ערך: בית־אל, לונדון.

498. שמונים זוגות הכוהנים בגופנית: בבלי, ברכות מד, א. ירושלמי, תעניות ד, איכה רבה ב, ד..

499. תמנת־חרס– עירו של יהושע בן נון: [במקור הסרוק נדפס בטעות *תמונת חרס. הערת פב“י] שופטים ב, ט. ופירוש רש”י.

500. תמנת־חרס (סרח) – על שום מה: יהושע כד, ל. שופטים ב, ט. בבלי, בבא בתרא קכב ב.

501. יהושע אוהב ישראל היה: בבלי, עירובין כב, ב.

502. הר הגעש אשר בהרי אפרים: יהושע כד, כט. שופטים ב, ח־ט. בבלי, שבת, קה, ב.

503. מלחמת יעקב ובניו בגעש: מדרש ויסעו (מלחמות בני יעקב), ילקוט שמעוני, בראשית, קלג.

504. שילה – מרכז ישראל: דברים יב, ט. תוספתא, זבחים יג, ב. בבלי, זבחים קיח, ב. במדבר־רבה יב. תהלים עח, נח־סא. אישתורי הפרחי, כפתור ופרח, יא, מהד' ברלין, עמ' 47. יאקות, מעג’ם אלבולדאן, ג, עמ' 220.

505. עולי־הרגל אל משכן שילה: שמואל־א ג, כ. כד, כח. תנא רבי אליהו ח, ג. מהד' תרע"ב.

506. שילה וגרב שכנתה: שופטים יח. בבלי, סנהדרין קג, ב. בפסיקתא דרב כהנא, הגירסה: “פסלו של מיכה היה עומד במערבו ובית־המקדש היה עומד בשילה”. בתלמוד בבלי, פסחים קיז, א מסופר: “פסלו של מיכה עומד בבכי וישראל אומרים עליו את ההלל”.

507. תאנת־שילה – על שום מה: יהושע טז, ז. אבסביוס, אונומסטיקון, עמ' 93. בבלי, שביעית קיז, א. זבחים קיח, ב. ירושלמי, מגילה א, יד.

508. יעקב אבינו בא אל שכם: בראשית לג, יח. בראשית־רבה עט, ו.

509. תמונת העיר שכם על דגל שמעון: במדבר ב, ב. בראשית לד, כח. במדבר־רבה ב, ז.

510. נבּלוּס – על שום מה: ירושלמי, עבודה־זרה ה, ד. – ניפוליה. במדבר־־רבה כג, יד – נפוליון. אוצר מסעות עמ' 199. ר' ישמעאל אמר לשומרוני שרצה לפתותו שיתפלל בהר גריזים, במקום ירושלים: “למה אתם דומים לכלב שהיה להוט אחר הנבלה, כך לפי שאתם יודעים שעבודת כוכבים ממונה תחתיו… לפיכך אתם להוטים אחריו”. בראשית־רבה פא, ג. יאקות, מעג’ם אלבולדאן, ד, עמ' 729.

511. נמרוד בשכם ובסביבתה: בראשית י, ח־י. יאקות, מעג’ם אלבולדאן, א. עמ' 710. אחמד סאמח אלח’אלדי, רחלאת פ’י דיאר א־שׁאם, 1948, עמ' 47.

512. מסגד צער יעקב אבינו בשכם: סיפר לי שומר המסגד בביקורי בו. בשנת 1925.

513. כמה מעינות נובעים בשכם: מסע היר"ח (הרב יוסף רחמים אופלטקה).

514. מלחמת יעקב ובניו בבקעת שכם: בראשית לה,. ספר היובלים לד, א־ח. ספר הישר, וישלח. מדרש ויסעו (מלחמות בני יעקב), ילקוט שמעוני, בראשית קלג, המדרש נקרא גם מעשה שכם, מדרש אגדה מהד' באבער, תרנ“ד, עמ' קח. ספר זכרון לצ. פ. חיות, תרצ”ג.

515. הר גריזים והר עיבל: דברים יא, כט. יהושע ה, ל. מסכת כותים יח, ב.

516. הנסים בדרך אל גריזים ועיבל: בבלי, סוטה לו, א. תוספתא, סוטה ח. ז. לקח טוב, דברים, תבוא. מהדורת באבער, עמ' מז.

517. איה מקומם של גריזים ועיבל: דברים יא, ל. ירושלמי, סוטה ז, ג. אבסוביוס, אונומסטיקון, עמ' 64.

518. עיבל – הר הבל, וגריזים – הר קין: Theoderlcus (1172) Ernoul (1231), Montaigne Abel, Montaigne Kain PPTS, VI, 1897, p. 65. Ifinérales a Jerusalem, 1888. P. 73. Montalgne Chayn.

519. הר גריזים – בית אל: ZDMG, XVIII, s.582.

520. גריזים לא הוצף במבול: בראשית־רבה ג, ו – ניפולין של כותים. לב, י – פלטאנוס. פא, ג –פלטנוס.

521. אלכסנדר מוקדון והר גריזים: בלי, יומא סט, א. מגילת תענית א.

522. דמות יונה על הר גריזים: בבלי, חולין ו, א. עבודה־זרה כז, א. יומא סט, א. תוספתא, עבודה־זרה ג, יג, ירושלמי, שבת יט, א.

523. דמות עוף על הר גריזים: ספר יהושע של השומרונים נ O. J. Juynboll, Chronicon Samaritanum 1848

ר. קירכהיים: כרמי שומרון, תרי"א, עמק 91.

524. אדם הראשון בהר גריזים: פרוש שומרוני לתורה, בראשית ג, כג. ZDMG, XVII, s.753. XX s.147.

526. עיבל – על שום מה: ספר אסטיר:תרביץ, יד, תש"ג, עמ' 180, ילקוט שמעוני, תורה עו. יחזקאל שסז.

527. הרי שומרון – ארץ יוסף: בבלי, ברכות כ, א. בבא־בתרא קיח, ב. בראשית מח, טז. בראשית־רבה צז.

528. אין עין־הרע שולטת בבני יוסף יהושע יז, יד. בראשית מט, כב. בבלי, סוטה לו, ב.

529. דגלו של יוסף ובניו: במדבר רבה פב. דברים לג,יז.

530. שומרון – בירת ישראל: מלכים א, טז, כד. בבלי, סנהדרין קב, ב. מסעות בנימין, מהד' אשר, עמ' לב.

531. אמת המים אל שומרון: Clermont־Ganneau, Archeological Researches in Palestine, II, 1896, p. 336. Crowfort, kenyon, Sukenik, the Bulkings at Sameria. 1944. P.75.

532. מקום האש שירדה בימי אליהו:

533. פוריות עין־סוכר:משנה, כלים א, ו. פרה ב,א. ויקרא כג, טז. בבלי, סוטה מט, ב. מנחות סד. ב.

534. מלחמת יעקב ובניו על חצר: מדרש ויסעו (מלחמות בי יעקב), ילקוט שמעוני, בראשית קלג.

535. מלחמת יעקב ובניו בסרטן: מדרש ויסעו (מלחמות בני יעקב), ילקוט שמעוני, בראשית קלג.

536. מלחמת יעקב ובניו בתפוח: מדרש ויסעו (מלחמות בני יעקב), ילקוט שמעוני, בראשית קלג.

537. היונים שהוחלפו בעברים: יהושע של השומרונים, ז. קירכהיים, כרמי שומרון, תרי"א, עמ' 86.

538. שאול המלך, בזק וטלאיפ: שמואל א' יא, ח. טו, ד. בבלי, יומא כב.ב.

539. איוב בהרי שומרון: יהושע ט, נא. Die Filgerfahrt des Ritters Arnold von Harff, 1860

540. בור יוסף בהרי שומרון: בראשית לז, ד. גורדון, מסעי ישראל, תרי"ט זכריה קזאיני. אתרא אלבילאד, 1848, עמ' 186. יקות מעג’ם אלבולזאן, ב, עמ' 18. ג, עמ' 162. ד. 516.

541. ארתאח – מקום המנוחה של יעקב: שמעתי בשעת ביקור בכפר הזה, ב־1923.