שלג עמד בחוץ כאשר הגיע אלינו השליח. והוא איש גבוה. וחליפתו האפורה אף היא גבוהה, וחיוכו עצוב. לבית־היתומים החדש בא. אף־על־פי שהמטפלת שלנו הגברת סַלינה אסרה על הציונים לבוא אלינו. היא אמרה שהציונים אורבים לנו כמו ציידים ביער. ואנחנו זה עתה שבנו מטשקנט שברוסיה הרחוקה. ברכבת מיוחדת חזרנו לפולין מולדתנו האהובה, כמו שאומרת המטפלת שלנו. המלחמה נסתיימה ופטריוטים פולנים חייבים לשוב ולבנות את מולדתם ההרוסה. על כן העמידו השלטונות לרשותנו רכבת אשר אספה ברחבי רוסיה את יתומי פולין, והסיעו אותנו יומם וליל. דרך ערבות ויערות ומדבריות וגשרים וערים עד שהגענו הלום, כדברי הגברת סלינה, לקומם את מולדתנו מהריסותיה. ועתה בא לו האיש הזה מארץ־ישראל ורוצה לחטוף אותנו לארצו.
אבל אני אהבתי מיד את האיש בעל החיוך העצוב. אולי מפני שאצבעותיו הארוכות ניסו לשחרר את צוארו מעניבת החנק שלבש. ואולי מפני שהזכיר לי את דודי נוח שהגרמנים לקחו לעבודת כפיה ולא שב עוד לעולם. הגברת סלינה הושיבה את האורח לידי. במקומו של יוּזֶק ידידי. היא יודעת שאני שומר טינה לשליחים מארץ־ישראל. סיפרתי לה על סבתא, שלפני מותה קיללה את בנה החלוץ שלא שלח לה אבטומוביל להביא אותנו לארצו אחרי שהגרמנים גירשו אותנו מביתנו. אפילו תפוז לא שלח להחיות את הנפש כשהיינו הולכים בשרב הסתוי בדרכנו אל הגבול הרוסי. אמא הזהירה אותי לא להקשיב לדבריה של סבתא שדעתה נשתבשה עליה בדרך הארוכה. ובאמת סבתא מתה בצ’ארניסטוק. אבל אחר־כך מתו גם אבא ואמא.
עיניו החומות של השליח צדו את מבטי ואני חייכתי אליו. הוא השיב לי חיוך בזוית שפתיו. אף קרץ אלי בחשאי בעינו. הגברת סלינה הניחה לפנינו קערת לחם טרי. ואני, כהרגלי, נשמתי בתאווה את ההבל הטרי של קרום הלחם השחור. אהבתי ריח זה אף יותר מן הלחם עצמו. בטוח הייתי שאין עוד כטעם הקרום של לחם טרי. הֶרגֵל של שנות המלחמה, של הרעב האינסופי. להסתפק בניחוח. הקיבה ריקה, ומה נותר אם לא טעם הלחם.
“הריח טעים”. אמר האיש בחליפה.
“לא ענינך”. זרקתי מפי. לא אהבתי כשגילו את חולשתי ברבים. אף הגברת סלינה אמרה, שליתומים מותר לגלות חולשה. והחולשות אצלנו נסלחות. כך אמרה, נסלחות. והשליח הזה מוטב שיסתום את פיו. די לו שיושב בכסאו של יוזק ידידי. לפני שבוע נעלם יוזק ולא שב עוד. אני יודע שהוא שוכב פצוע בבית־החולים. נערים פולנים היכו אותו בחשמלית עת התגנב העירה לראות סרט.
“גם אני אוהב ריח של לחם טרי”. לחש השליח כממתיק עמי סוד.
“מה פתאום?” קראתי. לא ביקשתי שיהיה שותף לי. החליפה שלו לא מצאה חן בעיני. ולא הפנים המגולחים האלה. כמו פנים של אחד שׂבֵעַ.
“אני…”. גמגם השליח. “כלומר… גם אני רעבתי… זאת אומרת, כמעט רעבתי…”
“אתה”, התזתי בבוז. רגיל הייתי לשקרים של המבוגרים. אף הגברת סלינה מסתירה בפנינו דברים רבים. פציעתו של יוזק, למשל.
השליח הושיט את ידו. לקח פרוסת לחם. בזק עליה מלח. הגישה אל פיו והתחיל ללעוס בשפתיים חתומות. “יוזק יבריא”. אמר פתאום. כבדרך אגב.
ודאי שוב אחד מאותם השקרים של המבוגרים. הגברת סלינה יודעת. ז’יד סע לפלסטינה. התגרו בו הנערים בחשמלית. ויוזק לא כעס, רק השיב להם במשפטים שלמד מפי הגברת סלינה. אמר שביתנו כאן ונבנה אותו מהריסותיו. אז הם בעטו בבטנו, ולמטה מבטנו, ופצעו את ראשו באגרופן, קרעו את לחיו עד שהרופאים צריכים היו לתפור את הפצע.
“אבל לבית היתומים לא ישוב עוד”. הוסיף השליח.
ואני האמנתי לו הפעם הזאת. הילדים שעזבו אותנו מאז שהגענו לכאן לא חזרו. אף מירה הלכה. מירה שמלאתי את מקומה בתורנות במטבח וסחבתי במקומה, בכפור, דליים של מים מן הבאר. והרשתה לי לנשק על לחיה. וגם לנגוע לה. עד שפגשה באחד הציונים האלה והצטרפה לקבוצה שנסעה לפלסטינה. כך סיפרו. תחילה לא האמנתי. ארץ־ישראל כל־כך רחוקה. אפילו לסבתא לא האמנתי שיש לה בן שם בארץ הרחוקה.
“יוזק נפצע קשה”. הטחתי. “ומבית־החולים יוצאים רק המתים.”
“יוזק יבריא”, אמר האיש בנחת.
אולי בכל זאת כדאי לתת אמון בשליח זה. התקרבתי אליו ושאלתי בלחש, “מתי ישוב?”
“לכאן ודאי שלא ישוב”. השיב באותה נימה של לחש.
נתתי בו עיניים שואלות.
“ההחלמה היא תהליך ממושך”, דיבר מזוית שפתיו כדרך שנהגנו אנחנו כשלא רצינו שהגברת סלינה תשמע, “אפילו אחרי שהפצעים מגלידים עדיין נמשכת ההחלמה.”
“אבל היכן יחלים?” התעקשתי.
“בארץ־ישראל!” אמר פתאום בקול רם. כבמתכוון.
דממת פתע השתררה בחדר־האוכל. ובדממה נשמע צלצול המזלג והסכין שהגברת סלינה הניחה ברוגז על השולחן. לא, אין היא אוהבת לשמוע שם זה. כל הנוסע לשם כבוגד במולדתנו. כבוגד באמו יולדתו, אמרה פעם. ואני התחצפתי כנגדה ואמרתי שאמי יולדתי מתה. ולא סיפרתי לגברת סלינה שאילו היתה מעבירה את אצבעותיה הרכות על ראשי, ולוחשת חיימקה בני אתה, הייתי מאמצה לי לאם. עתה, בַּשתיקה הגדולה שעמדה בחדר־האוכל הבטנו אל ראש השולחן. וראיתי ניצוצות של רוגז ניתזים מעיניה הירוקות. פניה הסמיקו, ושפתה התחתונה, האדומה, היתה רועדת. וכן קצות אצבעותיה על מפת השולחן. היא הביטה בשליח עד שהתרומם. הזיז את כסאו, ובקול רם אמר, “להתראות”, ותרגם את עצמו לפולנית, “דוֹוִידְזֶנְיָה.” וה“להתראות” נשאר אחריו באולם הדומם כמשהו קסום, מבטיח, מכושף.
מיד אחרי הארוחה ביקשה הגברת סלינה לשוחח עמי. היא הושיבה אותי על הספסל סמוך אליה ורגע ארוך שתקה. העזתי והצצתי בה מתחת למצחי. אותו שיער פשתני קצר ומתולתל שלא אהבתי. השפלתי את עיני. בכל זאת ביקשתי לשמוע את קולה החמים, הצלול, כקול פעמוני הסוס בשלג. לנשום את ריח שמלתה הבשומה. עלֵי מֶנְתָה. מעולם לא ישבתי כה קרוב אל הגברת סלינה. יכולתי לנגוע בכף ידי בירכה. עגולה ורכה הסתמנה מבעד לשמלתה.
“אסור לך להיפגש עם השליח הזה”. אמרה בקול הפעמונים שלה.
“לא סיפרת לנו שיוזק נפצע”. ניסיתי להתגונן.
“עוד לא היה לי זמן”, אמרה בקול מתנצל. היא אספה קווצת תלתלים מעל מצחה.
“עכשיו יש לך”, אמרתי, בוש במחשבותי, מבקש לברוח לחדרי, לשכב במיטה, להתכסות מעל ראשי בשמיכה.
“באשמתו של המנהל”, אמרה בקול נוקשה, “אסור להרשות לציונים האלה שיבואו לבלבל את ראשינו.”
הצצתי אל פניה, ושוב ראיתי את שערה הצהוב. הקשה ודאי למגע, את הנמשים על גשר חוטמה.
“הוא מרפא את יוזק”, העזתי.
“דרכו איננה דרכנו, חיימקֶה.”
“אבל הוא מטפל בו יפה”. התעקשתי.
“בן כמה אתה?” שאלה רכות.
“אינני יודע”. גמגמתי מבוייש. “אולי בן שתים־עשרה. אולי בן מאה ושתים־עשרה. אמי לא הספיקה לספר לי,” התחננתי בליבי שתניח את ידה על ראשי, שתאמר לא חשוב נערי, שתניח את פני בקוער שמלתה, לחוש את רכות גופה. נכון הייתי לוותר על עשרה שליחים מארץ־ישראל תמורת נגיעת לחיי בחיקה. אך היא קמה פתאום. כמעט דוחפת אותי מעליה, מקפידה לישר את שמלתה. ואני נשארתי יושב, רגלי תלויות באוויר, קצרות מלנגוע באדמה. “אבל עקשן אתה כמו איש זקן”. הטיחה בי.
בפינת חדר־התרבות, מתחת לתצלומו של נשיא פולין המקושט בדגלי אדום־לבן, ישב השליח. בכסא בעל המשענת הגבוהה הוא נראה גבוה עוד יותר. ואני ישבתי מולו, מצומצם על הספסל, יודע שאי־כה תמצא כבר הגברת סלינה דרך להתנקם בי.
“רוצה לנסוע לארץ־ישראל?” פתח מיד בלי הקדמות.
“לבית־היתומים שבארץ־ישראל”. התגריתי בו.
אך הוא כמו התעלם מדברי. “יוזק יבוא לשם”, הוסיף.
“ומירה?” רציתי להיות בטוח.
“כמובן”. השיב מיד, “ועוד ילדים רבים.”
“יתומים.”
“אצלנו הם לא יהיו יתומים”, חיוך נסתמן על פניו. אף עיניו חייכו. עצובות. רק שיניו הלבינו. הבטתי לתוך עיניו. הוא ודאי הבחין בלגלוג שבמבטי, על כן השפיל את עפעפיו הארוכים. “אמנם את אמך ואת אביך לא נוכל להשיב לתחיה. אך אצלנו בקיבוץ תרגיש כמו… כמו בבית.”
“כמו באיזה בית?” לא ויתרתי, “בית־היתומים שם בטשקנט או בית־היתומים כאן?”
סבלנותו של השליח כנראה פקעה, “אמרתי לך כמו בַּ – בַּ – יִת” התפרץ כשהוא מדגיש כל הברה.
“אל תכעס עלי, אדוני”. ביקשתי להשקיט את זעמו, וסיפרתי לו איך סבתא היתה מתאוננת על בנה בארץ־ישראל. היה זה אחרי שהגרמנים עשו את עירנו “יוּדֶנריין”, נקיה מיהודים. ואנחנו הלכנו בדרך הארוכה והקשה אל הגבול הרוסי. נכון שסבתא נשתבשה עליה דעתה, כדברי אמא. אך בכל זאת היתה אומרת דברים של טעם, דודך שבארץ־ישראל חיימקה, יכול היה לשלוח לנו תפוז או אבטומוביל.
השליח שב וחייך אותו חיוך עצוב. פשט את רגליו כמו בוחן את קצות נעליו, ופתח וסיפר שבאותם ימים היתה המלחמה אף בשערי ארצנו, והגבולות היו סגורים ומסוגרים. כמובן שלא יכולנו לעזור לכם התפוזים היו נרקבים על העצים ולא היה בשביל מי לקטוף. “לוּ היה מגיע תפוז אחד לסבתא אולי לא היתה מתה”, אמרתי. השליח העביר בוהן שמאלו בין עניבתו לצווארו. בימינו פתח כפתור במעילו. “האויב הגרמני.” התחיל לספר לאיטו. “התקרב אותם ימים אף אלינו. על רוֹמֶל וכל הטנקים שלו שמעת?” ניענעתי ראשי לשלילה. “ובכן, אותו רומל וכל הצבא הגרמני והאיטלקי והאפריקני התקרבו אל שערי ארצנו. וסכנה איומה ריחפה על ראשינו. אפילו סכנת רעב ומי יודע מה עוד.” השליח נשתתק. הביט בי רגע מתחת למצחו. השפיל את עיניו. אחר־כך נשא אצבע אל פיו והתחיל לכרסם את ציפורנה. “כלומר. עד רעב ממש לא הגענו. כי באותם ימים הגיעו אלינו החיילים הבריטים. והאוסטרלים. דיוויזיות רבות. נו… וגם קמח הביאו. ובשר משומר בקופסאות… והיה כמו שאומרים פּרוֹסְפֶּרִיטִי. שפע רב של קמח. וסוכר. ובשר. הכל יחסי. כמובן. כי גם לנו היה קשה…”
“בכל מקום קשה ליהודים”. ביקשתי לפייס את השליח בפתגמו של אבא.
הוא הניח לציפורני ידיו. התבונן בי רגע כמבקש לדעת אם לעגתי לו. אך אני לא הוספתי לדבר. והוא טפח בחיבה על ברכי ואמר, אבל בארץ־ישראל טוב ליהודים. ובקרוב ניסע לשם ונמצא את דודך…"
“ואת מירה”. לא הרפיתי מהבטחתו.
“ואת מירה”, השיב כהד.
“עם יוזק ניסע”. משכתי הבטחות כמו כרטיסי מזל.
השליח קם. צבט את לחיי. “מחר בבוקר ניסע”. אמר.
לא רציתי שכבר יילך לו ויעזוב אותי שוב לחסדיה של הגברת סלינה. ואולי אף אהבתי את חיוכו. את הססנותו. ביקשתי לעכבו שיספר לי כמה טוב יהיה בארץ־ישראל. והוא נתפתה, וישב ושיכל את ידיו על חזהו. נעץ את עיניו בגג המושלג מעבר לחלון, ופתח. “בארץ־ישראל לא יורד שלג. והשמש מאירה כל השנה. והילדים מתרחצים בים ובבריכות. ואוכלים פירות־עסיס: ענבים, ומלונים ואבטיחים. ולחם מיוחד אופים אצלנו שקוראים לו פיתה.”
זכרתי את דברי אבא בסיביר, וסיפרתי לשליח שאבא אף הוא הבטיח אם רק נגיע לטשקנט נחיה כמו בגן־עדן. כי שלג לא יורד שם, וענבים שם בשפע, גם אבטיחים ומלונים. אף הנהרות מלאים מים – גן עדן עלי אדמות. אבל אבא מת שם. ואמא הצטרפה אליו אחרי שנה…
“אצלנו לא מתים”. נכנס השליח ברוגז לתוך דברַי. אך קולו שב ונתרכך. “ובקיבוץ לכל ילד אבא ואמא.”
“גם ליתומים?” הקשיתי.
“גם ליתומים”. השיב כבטחון והתרומם מכסאו שוב. “בקיבוץ נמצא לך הורים חדשים. הורים־מאַמצים קוראים להם אצלנו.”
“ומה זה קיבוץ?” ניסיתי שוב לעכב בעדו מללכת.
אך השליח כבר לא ישב בחזרה. רק רכן והסיר חוט שדבק במכנסיו, יישר את קומתו. הביט בי. נתגרד בסנטרו. כיווץ את שמורות עיניו, נקש בלשונו כמסלק מכשול מבית־בליעתו. “ובכן”. פתח. “קיבוץ זה מין מקום שֶׁבֹּו… שֶׁבֹּו אין האנשים קוראים זה לזה לא אדון ולא גברת. אלא חבר ו…”
קפצתי ממקומי ונכנסתי לדבריו. “גם ברוסיה קוראים זה לזה טובארישץ'. כלומר חבר. ובכל זאת רע מאוד היה לנו…”
השליח החליק באצבעו על חוטמי. “יש הבדל. פסימיסט קטן”.
“ומה זה פסימיסט?” שאלתי. כי זכרתי שגם הגברת סלינה קראה לי בשם זה.
“פסימיסט הוא אדם חולה”. היה השליח מסביר תוך הליכה אל פתח היציאה. “אבל אנחנו נבריא אותך בארץ־ישראל.”
“אינני חולה!” קראתי אחריו. “אתה בעצמך חולה!”
הוא עצר. פנה אלי. העביר את כף ידו על לחיי. “להתראות מחר בבוקר. איש בריא.” חייך את חיוכו העצוב.
הוא הפסיע אל הדלת. גבוה. וידיו ארוכות. וצעדיו גמישים. ואני קראתי בעקבותיו. “להתראות. חבר!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.