– א –    🔗

אמנון ראה את המטוסים קרבים במהירות אל הספינה. מיד רץ אל גשר הפיקוד וצפר את אות האזעקה. אף ציווה על רב־החובל לשנות את נתיב ההפלגה. להפנות את החרטום לכיוון מצרים. אם יעלה בידו להוליך שולל את הבריטים, אם יאמינו שאנו מפליגים למצרים, נגיע עוד הלילה לחוף. עם רדת החשכה יצווה מלוא הקיטור מזרחה. הכל מתואם עם נחום המ“פ. החבר’ה מן הפלוגה מחכים להם. שב והעביר בליבו את התוכנית. באורות כבויים ננעצת הספינה על החוף. אמנון מאותת בפנס. נחום משיב לו מן החוף. נחום מגיע בסירה ומושך עמו חבל הקשור אל העץ. החבר’ה עולים אלינו ומורידים את הילדים ואת הנשים. הגברים ישחו בכוחות עצמם לאורך החבל. צי משאיות מוכן על החוף. ויגאל הג’ינג’י שם עם ה”סוּפֶרווייט" מעין־השרון. אולי גם מיכל תבוא. כמה זמן לא התראינו. מיכלי?

אמנון שב והקיף בעיניו את הסיפון. ריק היה מאדם. מבעוד לילה הזהיר את המעפילים לא לעלות. אנחנו ספינת סוחרים. דיבר בלא קול אל המטוסים. מובילים גרוטאות למצרים.

המטוסים התרחקו מערבה. אמנון שיפשף את כפות ידיו בהנאת ניצחון. דימה אפילו לחוש את ריח התפוזים מן החוף. ואת ריח גופה של מיכל. הנה שב אמנון הגיבור הביתה, מיכלי, השלים את משימתו, כמו שהוותיקים אומרים, ושב הביתה.

ד"ר אייזנר עצר ליד. דיבר ספק עברית ספק אידיש. ואמנון נתקשה להבינו. קיפח ורזה כמו סגפן מירושלים. בימי ההפלגה חישב ומצא שמשיח צדקנו עתיד לבוא במהרה בימינו אמן סלה.

“היולדת צריכה לשתות בירה.” אמר, “כדי שיהיה לה חלב.” הוא רכן קרוב יותר אל אמנון ולחש. “אולי התינוק הוא המשיח שנולד לנו בספינה שלך,”

אמנון בהה אל הרופא כאינו מבין את דבריו. אזניו עדיין כרויות אל זמזום המטוסים. “בירה”, הדהד אחרי הרופא.

“כן, בי־רה” איית הרופא.

“הערב.” הבטיח אמנון.

“הערב?” לחש הרופא כמבין סוד.

“הלילה, יגאל יביא.”

“יגאל?”

“יגאל מעין־השרון.” שב והבטיח אמנון.

“יִגאַל את עמנו וישיבנו לארץ אבותינו.” מלמל הרופא.

אמנון הניע בראשו לאות הסכמה. עיניו המשיכו אחר שתי הנקודות השחורות באופק. עתה הן שבו במהירות, נתעצמו וגדלו, ופתאום הרעימו מעליו במנועיהם, צללים כהים מאיימים חלפו מעליו. הספינה ניטלטלה כמו בים סוער.

“אנחנו אנית־מיטען!” קרא אמנון כאילו הטייסים יכלו לשמוע אותו, “מפליגים למצרים!” הצביע אל דגל פנמה שעל התורן. אז ראה את שלוש המשחתות. מצפון היו קרבות ומתגלות לאיטן, בתרנים הגבוהים, ב“צלחות” הרדאר, בגופי הפלדה האפורים. ככרישים נעו. אילמות. מאיימות. וכבר הבחין בתותחים. במכונות היריה. בחיילים הערוכים על הסיפון. חש זעם אינאונים המציף את כול־כולו. לשוא היתה כל היגיעה הזאת. כמעט שנה תמימה. היציאה החשאית מן הארץ. הברחת הגבולות. מצרים ולוב ומרוקו וצרפת להסתתר מעיניהם הבולשות של הבריטים הנמצאים בכל מקום. ואחר־כך הכנת קבוצת הפליטים לעליה. התגברות על חוסר האמון שלהם בו, בצעיר מקורזל מן הפלמ“ח שאינו שומע אפילו את שפתם. וההפלגה הארורה הזאת עשרה ימים בבטן האניה. שמונה מאות מעפילים, מים במשורה, צנימים יבשים, קופסאות שימורים. ולהסתתר בפנים, למטה, כדי שהבריטים לא יגלו אותנו. ורק בלילה הם מגיחים ועולים לסיפור, שרים משירי ארץ־ישראל שלמדו ב”תרבות": היי, היי, נעליים / בלי סוליות נעליים / והאבן צורבת את הרגליים / צורבת, צורבת, צור־אֶ־בת.

עתה עמד בירכתי הספינה, עיניו במשחתות והוא שב ותוהה איך זה קיווה להצליח במקום בו טובים ממנו נכשלו. לפרוץ אל החוף דרך אניות המלחמה שלהם. דרך ספינות המשמר שלהם, המטוסים. הרי אתמול עוד שידר אליו נחום באלחוט את אות ההצלחה, ורב החובל האיטלקי הביט סביבו והקיף את מלוא אופק הים, ואמר אולי. לא נראו אניות מלחמה, והשמיים נראו נקיים, והוא שב ואמר, אולי.

“ערוות אמכם!” נצטרח אמנון וטלטל את גופו כנגד המשחתות, “גיבורים נגד נשים וילדים! פחדנים!” הוא רץ אל ערימת קופסאות השימורים הריקות. חטף אחת והטילה לעבר המשחתת. כדרך שלמד באימוני הפלמ"ח הטיל את הקופסה, רוכן על צידו ומניף את מלוא גופו קדימה. אולם הקופסה נפלה סמוך לדופן הספינה, לתוך קצף המים. אפילו רוקו שהתיז שב ופגע בפניו. עתה שמע קול המולה מאחוריו, ונפנה אל הקולות. נשים עמדו שם וצרחו כנגדו. “רוצח!”. אחת, בחצאית קפלים ארוכה התפרצה מולו, קצף על שפתיה, “אתה לא סיפרת לנו שהאווירונים יבואו ויפציצו אותנו!” אגרופיה הוטחו אל חזהו, ואמנון קלט בהנאה את החבטות. הוא לא הבין את שפתה, אך חשב שכך יאה לו, וזה עונשו המגיע לו. מכל העברים נשמעו קריאות זעם כנגדו:

“לא רוצים למות בים!”

“לא נשארנו בחיים שם כדי למות כאן!”

"גרמני! "

“נאצי!”

“רוצח!”

הסיפון נתמלא נשים זועקות, מתנגשות זו בזו, מנסות להבקיע אליו, שיוציא אותן מכאן תיכף ומיד. את ילדיהן יציל!

“חברים.” נשמע לפתע ברמקול קולו של שץ. זה שץ הפרטיזאן שהביא את קבוצת הנוער לטירת־קורנֶה שבצרפת, ומסר אותם בידי אמנון ללמדם קפא"פ ושאר מקצועות של ארץ־ישראל. “חברים,” ביקש שץ בעברית, ובאידיש, ובפולנית. וברוסית. וברומנית. ובגרמנית. “הקשיבו לי. חברים.” בשקט דיבר שץ. בסבלנות, כמו אל חבריו ביער דיבר, לפני היציאה לקרב. והם נענו לו. היו מושכים ועולים מפתחי הסיפון, מילאו כל מקום פנוי, טיפסו על שרשראות העוגן, על ערימת קופסאות הפח, אף העזו והיפנו את גבם אל המשחתות. ושץ דיבר על ארץ־ישראל. והסביר שלמען מולדת חייבים להילחם. ואם המולדת דורשת – צריך גם למות למענה. הנה, אצלם בפלוגת הפרטיזאנים ידעו שאין ברירה. וגם כאן צריך לדעת. ארץ־ישראל נקנית ביסורים, כתוב, אבל השכר – ארץ זבת חלב ודבש.

 

– ב –    🔗

כל אותו לילה התכוננו לקרב. אמנון אסף את הצעירים להגנה סביב גשר הפיקוד, וסביב התורן שעליו העלה את הדגל הכחול־לבן. וכן בירכתיים משם ציפה לפלישת החיילים. על הנשים ועל הילדים ציווה לרדת לבטן האניה. לשכב על הדרגשים כדי לא להפריע ללוחמים. אז פקד על רב החובל לפרוץ אל החוף. באורות כבויים להתקדם, אולי נגיע, ונתערב בין החברים המצפים לנו. ובבוקר כבר לא יבחינו הבריטים בין תושבי הארץ לבין המעפילים. עם אחד נהיה על החוף, הסביר לשץ את התוכנית. ואם צריך יהיה נילחם כולנו שכם אחד, הבטיח נחום.

אך בסתר ליבו ידע אמנון את האמת. המשחתות אורבות להם במים הטריטוריאליים. והקרב אבוד עוד לפני שהתחיל. כי לא תמיד מנצח דויד את גלית. אף נחום על החוף יודע את האמת המרה. על כן הזהיר אותו, איננו רוצים קורבנות שווא, אמנון, מוטב שילכדו אתכם כחיות ביער, יעבירו אתכם באנית־הכלוב שלהם למחנה בקפריסין. קרב אחד אבוד עדיין איננו מפלה. ואמנון לא שאל איך יילחם את הקרב האבוד כאשר חייליו הם נשים, וילדים, וזקנים, וחולים.

קלרה ארבה לו בקצה הסיפון. אַלָּה היתה בידה. מקל קפא"פ. “לא צריך להגזים,” ניסה להתבדח והצביע על המקל. היא נתכרבלה תחת זרועו. כמו בטירת־הסתר בצרפת עת היה מלמדה ביחידות עברית, ואצבעותיו מסייעות בידיה להגות את המלים. 

“כל־כך השתנית,” לחשה, “מאז שעלינו על הספינה. עכשיו אתה דומה לזאב ביער. בחיי, אפילו האזניים…”

“ואת דומה לכיפה אדומה,” השיב לה בלחש.

“הלואי הייתי כיפה אדומה ואתה הזאב. אמנון.”

לא ידע מה ישיב לה. הרי לא יספר לה געגועיו הפתאומיים למיכל, ולעין־השרון, לדשא ליד חדר־האוכל בלילות שבת, לעץ הפיקוס שרק הוא ומיכל ידעו אותו עם שחר, לחופת עלי הבננות במטע, לריח התפוזים. ומה מבינה קלרה, חניכת המנזר, בריח הפריחה של התפוזים.

“בארץ־ישראל יהיה טוב.” אמר פתאום כמציב נקודה לכל הספקות.

“שקרן מתוק.” חייכה אליו.

הוא נשק לה בשפתיה. וליווה אותה אל קבוצת הלוחמים סביב גשר הפיקוד “אנחנו יחד.” הבטיח לה. והעמידה לא הרחק מיהודה – תלמידו המצטיין בשעורי הקפא"פ.

עם שחר נגח חרטום הברזל של אחת המשחתות בדופן הספינה. הספינה נזדעזעה והחלה לנטות על צידה. זעקות שבר נשמעו. בכי ילדים. אך אמנון היה מוכן. והוא פתח בקול איטי, מרגיע, ושץ לידו. מתרגם את דבריו. ביקש שלא ייבהלו. אמנם הספינה שלנו קטנה. אך לא תטבע על אפם ועל חמתם של הקלגסים הבריטים. רוחנו איתן וגם לא ניתן לאויב לכבוש את הספינה שלנו ללא קרב. כאן. מול חופי העיר היהודית הראשונה בעולם נוכיח לאויב, כי עלה נעלה ויכול נוכל ואם לא היום אולי מחר ואם לא מחר אולי מחרתיים. רק חיזקו ואימצו כי אחינו שם מתגאים בכם.

אף הוא היפנה את מבטו אל החוף, כמו המעפילים שהאזינו לדבריו. אולם קרני השמש של בוקר סינוורו את העיניים. הם ביקשו להיטיב ולראות את עירם. על כן טיפסו על המעקה. ועל הארובה. ואיש על כתפי רעהו. והיו ממלמלים. ברוך שקיימנו והגיענו לזמן הזה.

“הקשיבו! הקשיבו!” נשמע קול זר וחזק מעבר למים. מסיפון המשחתת בקע הקול. “הניחו לנו לתפוס את ספינתכם. אל תתנגדו כי אין לכם סיכוי להצליח.” עברית דיבר הרמקול. ואידיש. ופולנית. ורוסית. וצרפתית. ורומנית. ושב והתריע. “הוטל עלי לאסור אתכם ולהביא אתכם לחיפה. אם תתנהגו בתבונה ייטב לכם. אנחנו רק נעביר אתכם למחנה בקפריסין. מוטב שתיכנעו מרצון. ולא – ייאלצו חיילי לכבוש את ספינתכם בכוח.”

אט לאט נשמעה שירת “התקווה.” תחילה קולות בודדים. כמפזמים לעצמם שיר ערש לקצב נענועי הספינה: עוד לא אבדה תקוותנו. אך ככל שהמשיך לאיים הרמקול מן המשחתת כן גברה השירה: ה־אַ־תק־וה שנות אל־פ־אַ־יים. וקולות הצטרפו מלמטה, מתוך בטן האניה. קולות דקים של נשים, של ילדים. והשיר גאה ועלה והתחזק והפך לקריאת קרב: ארץ ציון ירושלים. וידיים אחזו בקופסאות. הטילו אותן בכוח אל אנית הקרב. אל מול התותחים, מכונות הירייה. אל חיילי הקסדות. אך הקופסאות נחסמו ברוח. ונפלו למים סמוך לספינה, כציפרים ירויות.

וכשגוועה “התקווה” פתח אמנון ב“תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים.” המגאפון היה בידיו והוא ביקש לגבור על קול המשחתת. זכר היטב את מילות השיר שהיו מסיימים בו את הכינוסים החגיגיים בחדר־האוכל. הוא לא השגיח שהמעפילים על הסיפון כבר היו שרים: אל־נא תאמר הנה דרכי האחרונה. באידיש היו שרים. אך אמנון המשיך מתוך שיכחה עצמית. בעיניים עצומות: עפרות אר־צ־אֵ־נו באשר הם שם! הנה מיכל לצידו. הוא אוחז בה בחשאי: אל יפול רוחכם. עליזים מתרוננים. בואו שכם אחד לעזרת העם! וכשסיים, ועדיין עיניו נוצצות, עלה על הגג של תא־הניווט ופרש את הבד, והחליק באצבעותיו על הכתובת של אותיות תכלת עבריות ואנגליות: ספינת ההגנה – מעפיל אלמוני. כמו קישוטי החג בעין־השרון התנופפו הדגל והכתובת.

והמשחתת שוב קרבה, וחרטומה מול גשר הפיקוד. פלוגת חיילים עמדה הָכן על הסיפון הגבוה. ליד גשר הפלישה. ויהודה ראה את הריבועים המוצקים כריבועי הגרמנים. קסדות ומדים ומסכות גאז ותת־מקלעים ואלות. הכל כמו שם. עיניו עקבו בדריכות אחר גשר הפולשים המתמרן לנחות על סיפון הספינה. וידע ששעתו הגיעה. עדיין הסתיר את הגרזן מתחת לערימת החבלים, עד לרגע הנכון. קופסאות שימורים שבו והוטלו למעלה. שברי בקבוקים. קריאות בוז לפלנקס של בווין. לרגע אף נדמה היה שהפולשים נסוגים. המשחתת התרחקה מעט. אך רק למראית עין. הגשר נחת במפתיע ליד תא הניווט. החיילים זינקו אל סיפון הספינה ביריות תת־מקלעים. באלות מונפות. מתקדמים כמפלצת רבת־זרועות, במגינים, בקסדות. והאלות נוחתות על ראשיהם העירומים של המעפילים. אמנון עמד שם, ליד גשר הפיקוד, וסביבו קבוצת הנערים שלו מטירת־קורנה, והוא כאחד מהם. והחיילים היו קרבים כמכונה מוצקה. חובטת. וכבר היו המתגוננים נשמטים אחד לאחד באנחות כאב רסוקות. אוחזים את גולגלותיהם, את כתפיהם החבולות.

ויהודה ראה את האלות המונפות. ואת המדים השנואים ההולכים וקרבים ומכים. וראה את חבריו קורסים ונופלים כמו שם. הפעם הזאת לא ניתן להם. אמר בליבו. ורכן, ושלף את הגרזן שהסתירו מבעוד מועד. ומלוא כוחו הנחיתו על המדים שלפניו. ראה דם. וראה את החייל קורס. ושמע זעקת כאב ממושכת. לרגע נדם הקרב. ובדממה נשמעה נביחת מקלע מלמעלה. מסיפון המשחתת. צרור ארוך. גוזר דין. וידיו של יהודה נצמדו בפראות אל גבו. גרזינו נשמט. ושוב היתה מהומת קרב. ואמנון בתווך. כאחד מהם. בנעליים כבדות. בכובע מצחייה. ורק אלתו זריזה מן האחרות. ופקודותיו נשמעות היטב. ראש־הך! הך! הך! וסביבו חניכיו. מכים כדרך שלימדם בטירה. בדבקות. ללא מורא. מתקדמים והודפים את החיילים. והלאה. הלאה, עד לקצה הסיפון, עד לגשר הפולשים.

הגשר התרומם פתאום בחריקת שלשלאות. נושא עמו את החיילים הנסוגים.

שץ שלף קופסת סיגריות והציע אחת. אמנון הניע ראשו לשלילה

“אצל הפרטיזאנים היו מעמידים אותך לדין.” חייך שץ, “על סרוב לעשן סיגריה לאחר קרב.” אמנון חייך, ושץ הוסיף ואמר שאולי בכל זאת יצרף את מקל הקפא"פ אל כלי הנשק המודרניים של המאה העשרים.

“נשקם של החלשים.” מחה אמנון בידו, “ויהודה פצוע קשה.” הוסיף חרש. אבל הצלחנו להדוף את ההתקפה שלהם, דיבר בלא קול אל נחום מפקדו. לא היית מאמין, נחום, שפליטים אלה, אודים מוצלים מאש כפי שכינית אותם, יגברו על חיילי צבא הוד מלכותו. אני יודע, נחום. פקודתך היתה להבליג. להעמיד פנים כנלחמים. לספוג את המכות. להעמיד פנים שכואב, אף־על־פי שכאב מאוד. אבל אני לא יכולתי לנהוג אחרת, נחום. אני הכנתי אותם לקרב זה עוד בטירה. כן. אני יודע. יהודה שוכב עם גב מרוסק, ומי יודע כמה מפליטים אלה כבר לא יוכלו להשתתף במלחמה הגדולה שלנו נגד הערבים. אותה מלחמה, כפי שחזרת ואמרת, אשר תכריע את גורל ארצנו. כמובן שאתה צודק, נחום. לא הערבים תקפו אותנו בספינה. לכן צריכים היינו להבליג. אבל אתה גם לימדת אותנו שלתוקף צריך להשיב בהתקפת נגד. אני יודע, נחום, הקרב היה לשווא. והקרבנות, ויהודה, קרב אבוד. כי להם המשחתות, והאוירונים, והתותחים. והמקלעים. אני גם יודע שאם להילחם אז בחיפה, בעת ההעברה לאנית הגירוש, מול המצלמות של העתונאים. כדי שלמחרת יכתבו: אגרופים עירומים מול תת־מקלעים. נשים וילדים חסרי מגן נגד תותחי הצי המלכותי. קלגסיו של בווין מבקשים לסיים את מה שלא עלה בידו של היטלר. כותרות בעתונים. מצפון העולם. זהו נשקנו נגד הבריטים. הכל אני יודע. נחום. אבל לא תמיד אפשר להבליג. לו אתה במקומי…

בצעדים כבדים טיפס אמנון אל תא הפיקוד. פתח מגירה אחת. שלף ניירות כתובים פנים ואחור והציתם במצית שלו. אחר־כך נטל את מוט הברזל המשמש להזעיק את המשמרות. ובמכות מכוונות היה מנפץ את המצפן שֶבַּכָּן, את גלגל ההגה, ראה את כתפיו של רב־החובל מרעידות.

למטה המתינו לו שץ וקבוצת צעירים.

“היֵה נכון!” פקד עליהם שץ. והם השיבו. “תמיד נכון!” אף השיקו את אלותיהם אל מצחיהם במין הצדעה מאולתרת.

אמנון נבהל. ציווה על שץ לפזר מיד את הקבוצה. לא עוד מלחמות עם הבריטים. שץ ניסה להתווכח. להסביר שצריך להגן על הכבוד, על הדגל שלנו שעל התורן.

אז התחילו פצצות הגז המדמיע לנחות על הסיפון. כציפרים שחורות, עשנות. והעשן צורב בעיניים, בנחיריים, בגרון. אמנון התכופף, נטל אחת והטילה בחזרה, אך הפצצות רבו, והעשן גבר. והרעל חנק את הגרון. והיתה לו הרווחה. עתה אינו יכול עוד לעשות דבר. אף לא להחליף את דגלנו בפיסת בד לבנה לאות כניעה. פטור הוא מלהכריע. הנה נוספו עתה אף סילוני המים האדירים הבאים מן המשחתת. והמים הפילו את האנשים. הכריחו אותם לזחול פנימה. להסתתר מתחת לסיפון. ומלמעלה רדפו אחריהם קולות הצחוק של החיילים.

 

– ג –    🔗

בקצה האופק ראה אמנון את בתי תל־אביב הלבנים הצומחים ועולים מתוך חולות הזהב. המשכימים לים ודאי כבר מתעמלים על החוף. אולי אפילו השגיחו בנו, הודיעו למי שצריך להודיע. עכשיו יבואו החבר’ה. ילבשו בגדי ים. יבואו אלינו בסירות “הפועל”, ויצילו אותנו בגלגלי ההצלה שלהם. אמנון נתחייך לתמימות מחשבותיו. הרי כבר חרטום הספינה נקשר אל ספינת הגרר שלהם. והמשחתות סביב ככלבי צייד. רק שובל מקציף מאחור. וקופסאות פח על גלי הקצף. וילקוטים שלנו שהושלכו על ידי הכובשים. ותחבושות אדומות מדם.

בתי העיר הפליגו לאחור. ועל גשר הפיקוד עמד עתה קצין בריטי בעל זקנקן צהוב. וחיילים נושאי תת־מקלעים סביבו. נשים ישבו על הסיפון, ילדים התרוצצו בין רגלי החיילים. גברים התגודדו בקבוצות קטנות, בזוגות. התווכחו בתנועות ידיים. בנענועי ראש. במשיכות כתף. ואמנון ביניהם. במעילו הכבד כאחד מהם, בנעליים, בכובע מצחייה, מאזין לשיחות מפי שץ המתרגם, שומע ושותק. יהודי אחד גוץ, נעול מגפיים שחורים, אמר שהבריטים היו טיפשים. הנה מובילים אותנו לחיפה ואינם יודעים ששם ממתין לנו הישוב העברי, מסתתר ביערות הכרמל, וכשנגיע יבואו הם, והפלמ“ח בראשם ויצילו אותנו. יהודי אחר, בן־בלי־גיל, בעל פנים חלקים מגולחים, מעיל צבאי קצר, אמר בקול נזעם, אם בחוף תל־אביב עיר היהודים לא באו לא יבואו בחיפה. שם יעבירו אותנו כמו חיות לאנית הכלוב שלהם. כמו את המעפילים מ”תיאודור הרצל." ומ“קיבוץ גלויות”. ומ“עצמאות”, יסיעו אותנו למחנה בקפריסין. מישהו אמר, שקפריסין איננה רחוקה מארץ־ישראל. ולכן, אף־על־פי שמתרחקים לכאורה מארצנו, הנה בכל זאת מתקרבים. עוד יהודי התערב ואמר, שהישוב בחיפה ודאי יכריז על יום שבתון וייצא בהפגנת מחאה. ובאמריקה ישמעו היהודים ויזעיקו את אנשי הקונגרס שלהם והקונגרס יבוא אל הנשיא והנשיא ינזוף בְּבֶּווין ויצווה לפתוח מיד את שערי ארץ־ישראל. עתה חזר והתערב היהודי בעל המעיל הקצר, ואמר כאותו קול זועם, שהאמריקנים לא יעשו למעננו דבר כשם שלא עשו בימי מלחמת העולם. הם לא הפציצו את הכבשנים במחנות ההשמדה, ולא את תאי הגזים. ויהודי אמריקה שתקו ולא פצו פה.

הרופא התקרב אל אמנון ואל שץ. וכמסיים את הויכוח אמר. “אם חיכינו אלפיים שנה בגולה נוכל לחכות עוד שנה – שנתיים בקפריסין.” עתה עמדו שלושתם בחרטום. ליד המעקה, ועיניהם בכבל הגרירה הנמתח לפניהם נוטף מים.

“שוב מובילים אותנו,” אמר פתאום שץ. ובקולו נימת מרירות. “ולא עזרו לנו לא השליח מארץ־ישראל ולא מקלות הקפא”פ שלו ולא הגרזן של יהודה." כמדבר אל הרוח. נשא את פניו הסמוקים. כאילו אמנון איננו לידו.

הרופא טפח לאמנון על כתיפו, הצביע על כבל הגרירה. ואמר בקול ספק רציני ספק מבודח. “עוד לא נותקה השלשלת.”

“אנחנו ביקשנו לנתק את עצמנו משם.” קונן שץ.

“ארץ־ישראל נקנית ביסורים.” דיקלם אמנון את דברי שץ.

“בכמה יסורים?” לא הירפה שץ.

“אינסוף.” אמר הרופא.

“אני עייף.” אמר פתאום אמנון. “רוצה הביתה.”

קולות הגיעו אליהם. כעין מלמול מאיים. שלושתם היפנו באחת את פניהם וראו חייל אחד מטפס ועולה על התורן. גלוי ראש היה. מכנסיו קצרים. אקדח תלוי לו על מתניו. בזריזות היה מטפס אל הדגל.

“אסור!” צעקו מן הסיפון. “לא לנגוע בדגל שלנו!”

“מנוולים!” סינן שץ. “את מעט הכבוד שעוד נותר לנו מבקשים לקחת”.

“מה איכפת לנו,” אמר הרופא. “סתם פיסת בד, שיורידו.”

ללא דברים החל אמנון מתיר את נעליו. מתכונן לזנק אל התורן. שץ אחז בידו. “אסור שיגלו מי אתה.” לחש לו. וכבר היה רץ ופורץ לו דרך בין המעפילים. אף חיבק את המוט בזרועותיו וניסה להתרומם. אולם גופו כבד היה. וידיו חלשות. קבוצת חיילים חמושים הקיפה את שץ. שני צעירים. אשר ביקשו לסייע הוכו בקתות התת־מקלעים קולות הזעם גברו. אמנון הסיר את מעילו, את כובעו, ובזינוק אחד חלף על פני החיילים וכרך את עצמו סביב התורן. והמשיך והתפתל למעלה כנחש. החייל על התורן שלף את אקדחו. כגוף אחד נעו המעפילים למטה. מאיימים לדרוס בדרכם את החיילים. ונהם עמום נע עמם כסערה מתקרבת. מגשר הפיקוד נשמעה פקודה חדה באנגלית. מפי הקצין המזוקן באה הפקודה. והחייל השיב את האקדח לנרתיקו. אמנון ירד לאיטו ונבלע מיד בקרב המעפילים. שירת “התקווה.” שפרצה מתוך מאות גרונות ליוותה את החייל. שהיה גולש ויורד מן התורן.

אחר־כך כינס אמנון בחשאי את מפקדי הצוותים והסביר להם את תוכנית ההתנגדות בעת ההעברה לאנית הגירוש. אף התנצל שכמעט הביא למרד ולשפיכות דמים בגלל הדגל. וכמה מכם היו נפגעים במרד זה? אנחנו זקוקים לכם בארץ־ישראל. חזר ואמר. שם תילחמו על אדמתנו. ובעת ההעברה בחיפה לא להתנגד בכוח. התנגדות פאסיבית בלבד. לשכב. להכביד על ההעברה. כדי שלצלמים ולעתונאים יהיה די זמן לצלם ולכתוב. ובינתיים, הוסיף בקול מהסס, אולי בכל זאת יבואו אחינו מן הכרמל. ומן העמק ומן הגליל. יפרצו אלינו אל הספינה. יתערבו עמנו עד שנהיה עם אחד. עם ישראל חי. 

וכשסיים את דבריו חש הקלה. תפקידו בכל זאת מסתיים עתה. ולא נותר לו אלא לדאוג לעצמו. להגיע אל אותו מחבוא בחדר המכונות שנחום סימן לו. ומחר־מחרתיים ככר יהיה בעין־השרון. הטרקטור מצפה לו שם, המחרשה, ומיכל, ואביו ואמו. אף ראה בדמיונו כיצד חברים עוצרים אותו על השביל בדרך לחדר־האוכל, טופחים לו על הכתף, מברכים אותו. אתמול עוד ישבת על סיר־הלילה בגן של לאה והיום כבר פורץ את המצור של הבריטים. מעלה את שארית הפליטה.

על הרציף ראה שורה ארוכה של צנחנים בריטים. הכומתות האדומות לראשיהם. אלות בידיהם. מחזה מוכר וכן אור הזרקורים. והפקודות הרועמות באנגלית. ואמבולנסים צבאיים. והבזקי מצלמות. הכל כמו שצריך להיות. אפילו נחום ישבע נחת כשיקרא מחר בעתון איך צבא אלביון המהולל נלחם כל היום וכל הלילה נגד ספינת מעפילים דלה. נגד שארית הפליטה החותרת אל המולדת.

“הבטחת שהלילה ניסע לעין־השרון.” שמע לידו את קולו של הרופא. ראה את עיניו מחייכות אליו.

“יגאל עם ה”סופרוויט" החדש יביא אותנו.', קרץ לו אמנון.

“ויהודה?” חקר הרופא בקול רציני.

“הבריטים הם ג’נטלמנים.” אמר אמנון. “יהודה ייכנס ראשון לארץ־ישראל. לבית־החולים בארץ־ישראל.”

מרחוק הבחין בשערה הבהיר של קלרה. היא חתרה אליו. והוא עמד והמתין לה. הרי לא יסתלק בלי להיפרד ממנה. חיוך ספק של לגלוג ספק של עלבון נתלה בקצות שפתיה עת אמרה. “החברים שלך מן הכרמל לא באו לעזור לנו. מה?”

“נסתדר בלעדיהם.” אמר. מבקש היה לפייסה. לחוש את רכות אצבעותיה עוד פעם אחת. “מרגישה את ריח התפוזים?”

נשאה את פניה וריחרחה באוויר. חייכה אליו.

“התפוזים נמצאים פה בארגזים על הרציף.” הצביע על הערימות המכוסות אברזין. “עכשיו מגייסים בקיבוץ את כולם לקטיף. אפילו את ילדי בית־הספר. עבדת פעם בקטיף?” 

שבה וחייכה לתוך החשכה.

“אפילו קורנבליט מן הוועד הפועל,” התלהב אמנון, “קוטף עכשיו תפוזים.”

קלרה פתחה את פיה ונשמה את ניחוח הלילה.

“אפילו הפלמ”ח מתאמן עכשיו במזמרות," דיבר במרירות.

“אולי מפני שכולם עסוקים בקטיף,” פתחה קלרה בהיסוס. מבקשת לנחמו, “לכן לא באו אלינו. אבל מחר ודאי יבואו להפגנה.”

חש שלא יוכל ללכת מבלי לגעת בה. הניח את זרועו על כתיפה, “כן־כן,” לחש בפיזור דעת, מגשש אחרי שפתיה. “מחר תהיה לנו הפגנה גדולה.” אך היא השפילה את פניה ושפתיו נגעו במצחה. ומלמטה נשמעו צעדיהם הקצובים של החיילים המטפסים על גשר העץ, נקישות אלותיהם.