רקע
ריקרדה הוּך
מצפון ומשפט

קול אלוהים, הקורא לנביא ומיעדו, לא מבחוץ בא; מתוכו הוא מדבר אליו. האם הקול שאנחנו רגילים לצינו כמצפון והקול המדבר אל הנביא מפנימיותו חד הם עפ"י מהותם? מה שנקרא בפינו מצפון מתיחס להבדל שבין הטוב לרע, למצוות בעניני מוסר ומשפט; הקול הפנימי הדובר אל הנביא והמשורר נושא מדברותיו על כל תחומי־החיים שבעלמא הדין ושבעולם הבא, הוא מקיף אפוא יותר ויהא זה צמצום לגבי הנביא, אם נתחום תחומו רק במסגרת המצפון. ברם, אין ספק שהמצפון הוא קול אלוהי הקורא אליו מקרבו בכוח ובעוז וכתופעה קמאית הוא קרוב אליו.

המצפון הוא קול תובע ושופט גם יחד. בקשר לזה נאמר בפרק ב' של אגרת־הרומאים: “עובדי האלילים, שאין להם דת ודין ועפ”י טבעם־תולדתם הם בכל זאת עושים מעשי־החוק – אלה באין חוק להם מעשיהם הם הם להם החוק. ובזה הם מגלים ומוכיחים, כי מצוות החוק חרות על לוח לבם, ועדות נאמנה היא זאת למצפונם ולמחשבותיהם, המאשימות ואף מצדיקות זו את זו". ובספר דברים כתוב לאמור: “כי מצוה זאת אשר אנכי מצווך היום לא נפלאת ממך ולא רחוקה. לא בשמים הוא לאמור מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה ־ ־ ־ כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו”. ועל־כן אומר כריסטומוס, אבי־הכנסיה, כי את חוק־המוסר הטבעי נתן אלוהים בלבנו. בצוות ד‘, למשל, לא לרצוח, כי אז אין הוא נותן טעם והסבר לדבר, מדוע אסור לרצוח, שכן יודע האדם את הדבר בלאו־הכי. עובדי־האלילים ידעו את החוק כמו הנוצרים. הוא קורא למצפון בשם המחוקק הפנימי. פילון האלכסנדרוני מצין את המצפון כשופט, השוכן בנפש האדם, כתובע וכשופט כאחד. התפקיד הכפול של המצפון שמש לו לקאנט כאחת ההוכחות למציאותו של ד’, הואיל ואין איש יכול להיות גם תובע וגם שופט בעת אחת, לכן לא יתכן אלא שבאדם יש עוד מישהו השופט אותו, ומכיון שמישהו זה יודע את לב האדם אין הוא יכול להיות אחר כי־אם ד'.

אוריגינס מדבר על רוח שבאנוש המוכיחו, המרחיקו מן הרע ומושכו אל הטוב או גם על נטיה שמלידה אל הטוב ועל סלידה מן הרע. בדומה לזה מתבטא גתה בדברו בטאסו על האלוהים שבקרבנו: “בדממה וקול הוא מודיענו, מה הדבר שיש לאחוז בו ומהו שצריך לנוס מפניו.”

לפי קאנט יש מצפון לכל אדם, כי בלעדי זה, לא היה יצר מוסרי. כשמדובר על חוסר־מצפון, כי אז הוא נעוץ ברצון רע, המתחמק מן התובע הבלתי־נוח. אך בעקב אי־שימת לב למצפון או דיכויו בזמן ממושך עלול להתקהות וללכת עד כדי היותו בלתי־רגיש לחלוטין. בנביא מדבר המצפון בקול רם וברור יותר מאשר בקרבם של מרבית האנשים. “פיטנים מצוינים”, אומר גתה, “נוצרו כך, שהם מסוגלים לקלוט את הדברים הדקים והנדירים ביותר ואזנם כרויה לשמוע את הקול משמים”. אמנם הדברים אמורים על הקול הפנימי במובן הרחב ביותר, אך הם מכוונים גם למצפון.

אם לוקחים אפוא בחשבון את תפקיד המצפון כמחוקק, כקטיגור או כשופט, אם רואים את המצפון כרגש בלתי־אמצעי או כהכרה תבונתית בלתי־אמצעית – על־כל־פנים קנין הוא, העומד בקשר הדוק למוסריות ולמשפט. קודם לכל פועל בקרב הנביא הקול המחוקק. מתוך הערפל של ימי־קדומים אגדים מתרוממות ועולות דמויות המחוקקים הגדולים של העמים, ועל כולם מתמרת ועולה דמותו של משה, עליו נאמר, כי “ד' יביט” ו“פה אל פה אדבר בו” ולא ימות. החוקים שנתן לעמו במדבר היו לחוקי־היסוד של האנושות האירופית. הם מביעים את הידוע לאדם בלאו־הכי, שצריך לכבד את האלים ואת ההורים, באסור לרצוח ולגנוב, כי זכות נתונה לכל אדם ואדם לחיות ולאחוז בקנינו. על התהוות המשפט – החוק אומר הסיודוס"

“חוק כזה נתן זבס כרוניון לבני ־אדם”

דגי־הים, חיות־טרף ועופות־שמים חדות־צפורנים

טורפים זה את זה, יען כי, רק חושבים, חוק לא נתן להם.

אך לבני־אדם נתן את הצדק,

והוא המשובח שבקניניו.

החוק ערב לאנשים על חייהם, אך אינו מבטיח להם חירות ועוד פחות מזאת שויון המעמד או הרכוש. בימי־קדם היה מקובל, שיש בעולם עבדים ושפחות. אמנם חוק שנת היובל בתורת משה, שלפיו לא יצא כל עבד עברי לחפשי בה בשנה, יסודו בהנחה כי עבדות בין בני־ברית איננה לרצונו של ד'. וכן האמינו יונים ורומאים בתור־הזהב, שבו היו האנשים קרובים יותר אל האלים מאשר בתקופות מאוחרות יותר, והכל היו בני־חורין. ביון וברומא היו חגים, בהם שררה הפקרות, סטורנליות ולופרקליות; הותרה הרצועה והאדונים שרתו את העבדים. בזה רצו לחדש לפחות למשך יום אחד מצב, שעתיקתו וקמאיותו שוו לו הוד־קדושה. חג של שויון מעין זה היה בבבל העתיקה. הכונה איננה לשויון ברכוש – לא יחדלו עניים מקרבכם – אך בל ידוכא או יקופח העני, החלש יותר, ע"י העשיר, החזק יותר; כי זכותו שוה לכולם על רכושם, על מה שמגיע להם.

בהעלותנו על דעתנו את פעולתם של נביאי ישראל, כי אז מתחור לנו, שחדוש המשפט הוא הציר שעליו היא סובבת במרבית המקרים. אופיני הוא מה שבתחילה נקראו שופטים. כל זמן שהם שפטו את העם שררו סדר ושלום אך אחרי מותם סטה העם ממצוות ד' והתפרע. הפרת המשפט היא שפעפעה את הנביא. כשלא נהגו כהוגן כלפי אלוהים וכלפי אדם – או אז שמעה אוזן הנביא את אנחתם של העשוקים והאנוסים. בשעה שהמוכים בסנורים התמוגגו מרוב תענוגות ותפנוקים והרגשת בטחון מלאה את לבם – בה בשעה חזה הנביא את הכליון, שיבוא עליהם על עברם על מצוות ד'. הוא ידע כי הבריתות עם ממלכות זרות, בהן המושלים שמו מבטחם, לא יוכלו למנוע את הסוף המר והנמהר1. “ציון במשפט תפדה” – זוהי קריאתו הנהדרת של ישעיהו.

גם אצל הומרוס מנצנץ תמיד מחדש רעיון־המשפט כמגן לחלשים וכאן בעיקר לגרים. שכן אודיסיאוס בגלגולי־סעותיו גר בכל מקום ומקום, שמה הוא נקלע, וזקוק לרחמים, לעזרה. “זבס קרוב לכל הגרים והסובלים מחסור” מסבירה נאוסיקיוא לאמהותיה הבורחות מפני הזר, שהים הקיאו אל חופם. “הנה פה לפנינו אדם כזה, ועלינו לדאוג לכל מחסוריו כראוי לו”. שני סוגי אנשים הם בעולמנו: שודדים וחומסים אכזריים פורעי־מוסר מזה ועובדי־אלילים מזה. מי שהאלים קדושים בעיניו, הוא גם מקדש את מדת הכנסת־האורחים, ששוו לו אופי של חוק: הרי זבס מכונה כסניון Xenion ופירוש המלה: מכניס־אורחים. הקיקלופים חסים על אורחיהם רק כאשר טוב הדבר בעיניהם ולא מפחד מענשו של אל, שכן אין הם מאמינים באלים. פוליפמוס עושה מה שהוא מדרכן של החיות ורק הן מותרות בזה: הוא טורף את הזרים הבאים במחיצתו; בשבילו אין אלים ולכן גם המשפט איננו מחיבו. מאלה המכבדים את האלים דורשים המוסר והנימוס, כי בבוא זר לבקש עזרתם יאכילוהו, ישקוהו וילבישוהו ורק אח“כ ישאלו לשמו. בהתאם לרכושם עליהם גם להעניק לו מתנה. בסוף האודיסיאה בא תיאור רחב ומפורט, כיצד אודיסיאוס המחופש בתור עני מחזר על הפתחים ושתלמך אספו לביתו, עונה ע”י המחזרים אחרי נשים, וכל התיאור הזה לא בא אלא כדי להצדיק הצדקה יתירה את נקמתו האיומה של אודיסיאוס.

לפי תפיסתם של הבבלים היתה הגנת החלשים אחת מן החובות הנעלות ביותר של הדין, לשמש, אל השמש. פונים בשירש התהלה במלים “אתה המעודד את המושפלים והעוזר לחלשים”. בשמו מודיע חמורבי המלך את החוקים, שבעיקרם מגמתם היא להיות לעזר ולמגן לאכרים הזעירים. פקודתו היא “לא לתת לחזק לעשוק את החלש – להגן על זכויותיהם של אלמנות ויתומים, לריב ריבם ולשפוט משפטם של מקופחים ומעולים”. משה מרחיק לכת ונותן זכויות גם לבעלי־חיים2. “ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן־אמתך והגר”.

בעת אשר כבר היה לא רק חוק אלוהי טבעי, כי־אם גם חוק שבני־אדם חוקקוהו – אז הבדילו היונים בין זה האחרון, שקראו לו “החוק הכתוב” ובין החוק האלוהי הבלתי־כתוב, שבנגוד לחוק שבכתב היה הוא נצחי ולא בר־שנוי. “האם אתה יודע גם חוקים בלתי־כתובים?” שאל כסנופון את העלם. “כן, אלה השוים בכל אתר ואתר. האם תוכל לומר, שהם נתנו בידי אדם? איך אוכל לומר דבר כזה? הרי לא יכלו כולם להפגש ביחד, ואף אין שפה אחת בפיהם. מי הוא אפוא, לדעתך, שנתן את החוקים האלה. לדעתי האלים הם שנתנו אלה החוקים, כי בתבל כולה החוק הראשון הוא, לתת כבוד לאלים”. בחוק הבלתי־כתוב כלול היה גם כבוד אב ואם בפרט וכבוד המשפחה בכלל וכן גם זכות־האורחים. ההתנגשות בין הדרישות המנוגדות זו לזו של שני מיני החוקים, שהמשורר מכריעה לצד החוק האלוהי, היא היא התוכן של הטרגדיה אנטיגונה מאת סופוקלס. בנגוד לפקודת המלך מובילה אנטיגונה לקבורות את אחיה המת, כי כן מצוה החוק האלוהי, שעל בני־המשפחה לעשות חסד של אמת זה אחד עם משנהו, ובזה הביאה על עצמה עונש מות, לפי החוק הכתוב. היא העזה לעבור על פקודת המלך, כי לא מאת זבס ולא מפי דיקה יצא הצו.

"גם לא יחסתי לחוק תוקף עד כדי כך,

שמה שנוצר ונתן ע"י בני־אדם יוכל להתעלות

על החוק הקדוש הבלתי־כתוב של האלים.

כי־על־כן חוק זה קים לא מהיום או ממחר מעולם

ועד עולם הוא חי וחיה יחיה. אין איש יודע ראשיתו.

ולא חפצתי לחטוא לחוק האלוהי ולהיות צפוי לענשם של האלים

מפחד מפני העולה על רוחם של בני־אדם".


אפשר היה לחשוב, כי יש לפחות ליחס איזה משקל לחשיבות ולצורך שיש במשמעת לשם קיום הסדר במדינה, כפי שהמלך קריאון נמק בזה את התנהגותו; ברם זוהי תגובתה של המקהלה בלבד, המתוארת כמוגת־לב המסתגלת לשלטון. אנטיגונה נציגת החוק האלוהי הנשברת על סלע החוק הכתוב, כפי שנאמר היא מופיעה הגבורה החפה מפשע. קריאון נענש קשה והוא מתמוטט בהכירו את אשמתו. בטרגדיה אחרת מדובר על הבאתו לקבורה של איאס האמולל ע"י אחיו טוקרוס נגד רצונו של אגממנון. לא בו אתה פוגע, כי־אם במשפט־האלים אומר אודיסיאוס, בדרשו מאגממנון, לחדול מאיבתו ולא להפריע לקבורה.

הנסיך האציל פלסגוס עומד לפני הבחירה האיומה: אם לפגוע בחוק הקדוש של הכנסת־אורחים בהסגירו את בנות־דנאוס, המבקשות את חסותו, לידי האויבים הרודפים אחריהן או להגן עליהן ועי“ז להסתבך במלחמה, העלולה להביס את עמו. במבוכתו כי רבה גובר הפחד מכעסו של זבס, מגינם של כל החוסים בו, על רגש האחריות שמרגיש הנסיך החסיד כלפי עמו. הוא נעתר לבקשתן של הנשים, ובעשותו כן בהתאם למצוות האל הביא את עמו לאבדון. כמעט כל העמים ראו רצח, כזב ושבועת־שקר כפגיעה חמורה ביותר של חוק ומשפט. נפוצה היתה הדעה כי הפשע שברצח הוא בזה, שדם־הנרצח מטנף ומטמא את אמא־אדמה. דמי הבל ההרוג צועקים אל השמים עד כי שומע אלוהים: “ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך”3 כה אמר ד' אל קין. הארץ בה שוכן אלוהים, נטמאה ע”י הדם השפוך ורק דם הרוצח יכפר את עוונה. תמיס, אלת־המשפט היונית, שוכנת באדמה, וכן גם האריניות אלות־הנקמה היוניות הרודפות אחרי הרוצח על פני כל הארץ והמביאות רוצח של אביו או של אמו לידי טרוף־הדעת. יש סברה שהאריניות היו לפנים המתים עצמם, שוכני העפר, שהם בצעו את העונש באשם. המעבר של משפט גאולת־הדם לבית־דין פומבי מתואר בידי סופוקלס באורסטיה. את הענישה על שבועת־שקר השאירו היונים והרומאים וכן גם הרבה עמים טבעיים בידי האלים; כי בשבועה אם לשקר נשבע, מסר האדם את עצמו לנקמת האלים. השבועה הנה גזירת־ד' ואת ההכרעה בנדון השאירו בידי האל.

כל העמים יחסו את המשפט לאלים. אם בספר המשפט הגרמני המכונה “אספקלרית־המשפטים” Sachsenspiegel – כתוב, שד' בכבודו ובעצמו הוא המשפט, הרי זה דומה למה שמסופר, כי תמיס אלת המשפט המחוקקת היא אחותו ואשתו של זבס ויושבת לידו על הר־האולימפוס ומשוחחת עמו. פסקי־הדין הראשונים והוראות המשפט הראשונות של היונים היו הדברים שהאל שם בפי המנחשאו המנחשת. האל הרואה הכול ויודע הכול סימן את האשם ע“י גזר־דינו, דין־אלוהים. ובגלל הקשר ההדוק שבין המשפט ובין הדת היו הכוהנים בכל מקום יודעי חוק ומשפט, הם שמרו והורישו את הישנים והעלו בכתב חדשים. כל המשפטים נתקימו במקדשים, בבתי־אלוהים, במקומות קדושים. משפט ודת שמרו זה על זה וחזקו זה את זה. חוזים, בריתות־שלום, עדויות ופסקי־דין, כל ההליכים המשפטיים – תקפם נתן להם ע”י שבועה שנשבעו בשם האלים או האל על מזבח או בשימת יד על ספק מספרי הקודש".

בתורה מנמק ד' את מצוותיו במלים: “כי אני ד'”. יוסף אומר לאחיו:

אל תיראו ואלוהיכם ואלוהי אביכם נתן לכם וכו'4. וגר או חלש ביון אומר למי שרוצה לעושקו: הלוא תיאר את האלים. האלים הם נותני המשפט ושומריו, כי רק זה הטעם והתכלית של המשפט: להיות לעדות ולכבוד לאלוהים.



  1. ישעיה א, כ"ז.  ↩

  2. שמות כג‘ יב’.  ↩

  3. בראשית ד' יא.  ↩

  4. בראשית מג‘ כג’.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!