“כי לא יעשה ד^' אלוהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים”¹ – כך נאמר ע״י עמוס. מלים נפלאות, מפליאות, שכן לפיהן עומד ד^, בקשר הדוק, כמעט אורגני, עם אנשים מסוימים, בהם בחר להיות המקשרים בינו לבין בני־האדם. אם־כי לא נאמר בדברים אלה, כי בלי הנביא לא היו האנשים יודעים כל מאומה על רצונו של ד׳ – הרי גם לא צוינה כל דרך אחרת. כיוצא בזה העיר גתה לאקרמן בתשובה לשאלה, כיצד בא המוסר לעולם: “מאת ד^, בעצמו כל הדברים הטובים האחרים. אין הוא פרי שקול־דעתו של אדם, טבע נאה הוא בו מלידה. פחות או יותר טבעי הוא לו לאדם בכלל אך במדה מרובה יותר ליחידים מחוננים ביתרון־הכשר. במעשים גדולים או בתורות גדולות הביאו אלה את תוכם האלוהי לידי גלוי והוא השפיע אח״כ על אנשים בהדר־חזיונו, קנה את לבם לאהבה אותו ומשכם להעריצו ולהדמות לו. בדרך זה נתן לו למוסרי וליפה להיות ללקח, לתורה, ולטבוע את חותמו על עמים רבים וכן שלמים בבואו על מבעו־נסוהו” אלה הקרויים כאן בפי גתה בשם טבעים נעלים יותר נקראו בימי־קדם נביאים, משוררים, כלי־שרת בידי אלוהים, מבשרים, בלוחי־אלוהים, מורי־־דרך, פה לאלוהים, כוהני אפולו או של המוזות. כונתם של כנויים אלה היא תמיד לומר, כי אנשים אלה לא מרצונם הם ומכוח עצמם הם מדברים, יוצרים ופועלים, כי־אם על־פי צו מגבוה ובכוח אלוהי. “לשוני עט סופר מהיר”, אומר בעל־ התהילים².

כאשר קרא ד׳ למשה ושלח אותו אל פרעה ואל בני־ישראל אמר משה³: “בי, אדני, לא איש דברים אנכי… כי כבד פה וכבד לשון אנכי״. אך ד׳ ענה ואמר⁴: מי שם פה לאדם…הלא אנכי ד׳… ואנכי אהיה עם־פיך והורתיך אשר תדבר”. ולא עוד אלא שהוא רומז לו על אהרון ואומר לו, כי כשם שהוא, משה, יהיה לפה לאלוהים, כך יהיה אהרון לפה לו, למשה. ד׳ לא עשה את בחירו, את משה, לאיש־דברים, אולם עשאו למשורר. מצבי־נפש המכשירים את האדם לקלוט את דבר ה׳, הם החלום, השגעון והשכרון. סבורים היו, כי בשינה, בהיות האברים, החושים והשכל, המחברים את האדם אל העולם הגשמי־הארצי, ממוסמסים, רפויים וכבויים – או־אז נעשית הנפש מוכשרת ומוכנה לקלוט את מה שאיננו מעלמא הדין, את האלוהי. בחלום נגלים המתים, מופיעים האלים ומדברים אל הישן, בחלום באה לו לאדם השירה. בחלום נגלו המוזות להסיודוס ועשוהו למשורר. האגדה הצפונית מספרת על הרועה אלביורן, שברעותו את צאנו ליד גל־קברו של משורר מפורסם, התעורר בו החשק לחבר שיר־תהלה לכבודו. ברם, לא עלה הדבר בידו ןמרוב יגיעה, שחגע לשוא, נפלה עליו תרדמה ויישן. והנה נפתח הקבר, יצא מתוכו המשורר, למדהו את החרוזים ובשרו, כי היה יהיה למשורר גדול. כיוצא בזה מוסרת האגדה האנגלו־סאכסית על המשורר קאדמון. הוא נוכח במשתה ועל כל אורח היה להשמיע שיר בלווי קתרוס. בהגיע תורו חמק ויצא אל האורוה, שהוטל עליו לשמרה; כי פחד פן לא יסתייע בידו לחבר שיר. שם שכב וירדם. בחלומו שמע קול שצוה עליו לשיר משהו על ראשיתם של הברואים, והנה חבר שיר נפלא בשבח הבריאה. בחלום הודיעה אתונה לרועה צלוקוס את החוקים העתיקים ביותר. בחלום קרא ד׳ אל הנער שמואל בפעם הראשונה. וקרוב לחלום הוא השגעון. היונים הבדילו בין שגעון־האהבה לבין זה של ההתפעלות הפיטנית, אבל כל סוג וסוג בא מן האלים. הטרוף שבו הכתה אתונה את איאס, היה מחלה, בה נענש על התנשאות. האדם שאינו רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים ורוצה להיות אלוה לעצמו מתערטל מן האלהי ומאבד את כבוד האדם. ואלו שגעון המשורר הוא היותו מלא וחדור את ד' ממלאים אותו כל־כולו דברו ורצונו של ד' עינו של המשורר המתגלגלת בטרוף הנאה, כבטויו של שכספיר, רואה את הבלתי־נראה, אזנו, בה נגע ד^,, שומעת את הקול מן השמים, שאינו מגיע לאזני ההמון. הכוהנית מדלפי, השכורה מאדים הבוקעים ועולים מן הארץ מסרה דברי אורים ותומים שהודיעו את רצונו של האל. גם השכור יכול להיות מלא וחדור את ד׳, ומי שנכנסה בו רוח־ד׳ יכול למסור ברגע זה את רצונו של ד'. כל מי שנגע בזמלה בהרותה את דיאוניסוס יכול היה להתנבא.

התלהבותו של הנביא איננה שכרן רגעי: הנביא הוא מבשרו של ד׳ לתמיד, כצופה עמו הופקד ע״י ד׳. כמעמסה כבדה הטיל עליו ד׳ את האחריות לעמו. נביאי ישראל הגדולים ראויים להקרא בשם יוצרי־עמם; כי רק אלוהיהם, שפתם ותולדותיהם הם שלכדום וקימום. לא נהיו לעם ולא היו מתקימים כעם אלמלא קבלו וקימו את מצוות ד׳ וחוקיו, שנמסרו ונשמרו ע״י נביאיהם. חשיבות כזאת נודעה לו לדנטי בשביל איטליה השסועה והמשועבדת: שירתו והשפה, שהוא יצרה וצר לה צורה, הן היו הקשר, שקשר ואחד את החלקים המפוררים, נטולי־האונים.

השפה מפרידה ומקשרת, היא מתרוממת מעל לגבולות מדיניים והיא מפרידה בין כאלה המאוחדים מבחינה מדינית. משוררים ונביאים יודעי־לשון הם, כי הלשון חזיון־בראשית היא וקרובה להם. היא שיכת אליהם כאגדה, כמיתוס, בספורים על האלים שנתהוו ונתרקמו יחד עם הלשון. גם הנביאים, שלפי מקצועם מתבלטת חשיבותם בתחום אחר לגמרי, כגון מדינאים או מצביאים, גם אלה נבוני־לשון ומשוררים הם, כי המלה קשורה באישיות והאישיות באלוהי. האיש אשר אלוה ממלא את כל קרביו וכליותיו, בו גם שופעות המלים, אף אם איננו איש־דברים.

האנשים עשויים לסטות ולחזור ולסטות ממצוות ד׳, לכן מן ההכרח הוא, שכפעם בפעם יופיעו נביאים חדשים, שישננו להם את המצוות ויחדשו את הקשר עם ד׳ שנפסק או שנתרופף. מכאן יוצא שהנביא איננו בן־זמנו, כי־אם אדרבא, הוא עומד בנגוד לזמנו ולמרבית בני־זמנו. הוא נמצא בספירה אל־זמנית המקיפה אותו ואת קודמיו כאחד. לעתים קרובות בלתי־מוכר הוא ואף נרדף. לא רק ירושלים המיתה את נביאיה ורגמה באבנים את השלוחים אליה.

הנביאים הם בעלי שאר־רוח, שבהיותם בעצה אחת איש עם אחיו ועם האלוהי הם יצרו וקימו את עולמנו הרוחני. במרוצת מאות ואף אלפים בשנים נמשך קו־הדמיון הכללי שביניהם, ואולי רק בנקודות מסוימות נבדלים הם זה מזה, אך ככל זהב הנוצץ ונכר, ויהיו מה שיהיו החמרים בהם הוא מותך ומשובץ, כך גם הנביאים בכל הארצות ובכל העתים לפי קוים מהותיים של דבוריהם ושל מעשיהם יוכרו כבני־אלוהים וכאחים. ושוב רוצה אני להביא כאן מדברי גתה: “אל נתחקה על שרשי אנשים שנולדו בעת ובעונה אחת אתנו והשואפים יחד אתנו, כי־אם נלמד להכיר ולדעת אישים גדולים משנים עברו, שערך מפעליהם – יצירותיהם וקרנם קימים ועומדים זה מאות בשנים ולא נגרע מהם. איש מחונן באמת ירגיש בקרבו את הצורך הזה ודוקא הצורך בהתחלפות עם אנשים גדולים מדורות קודמים אות הוא ליתרוךהכשר”, יש והקודם נשכח מלב ולא נותר כי־אם שמו והבא אחריו, המושפע בדרך סמויה, מגית, ממהותו השולחת קרני־אורה גם ממסתרים, מוצאו ומעלהו מן הנשיה. הנה כי כן נזדעזע לותר בהכירו בכופר הוס שעלה על המוקד, שוה בדעה, וכן גם לעתים־קרובות ירגיש נביא בודד, כי עיני אחיו שבעבר רחוק־רחוק מופנות אליו לנחמו ולעודדו. מחוץ למקום ולזמן, אם־כי מוצאו ממקום ומזמן, דורך כוכבם של הבחירים, של בני־אלוהים, וקושר בכל פעם את האנושות באזיקים חדשים אל השמים, אל מקור חייהם. הם הם הרוחות, שלפי הפילוסופיה האלילית בלעדיהם, בלעדי המתוכים, המעלים את התחתונים למרומים ומורידים ארצה את העליונים, לא היה קים כל קשר בין אלוהים ובין בני־אדם. בהלחם עמים אחד במשנהו – הלא המנהיגים הרוחניים יכירו זה את זה כשוים וכקרובים. אף אם לפרקים, מהיותם בני זמן מסוים ועם מסוים, אנוסים הם לצאת למלחמה, הרי אעפי״כ עשויים הם לעמוד בעת ובעונה אחת גם בתוך הענינים וגם מעל הענינים, כפי שליבניץ יוכיח. הנביא חדור ההכרה, כי עם היותו נציג עמו הוא גם נציגה ודוברה של האנושות.

בתנ״ך מדובר הרבה נגד נביאי השקר ואנו מוזהרים מפניהם. נביא השקר אינו מוסר את דבר ד׳, כי־אם את חלומותיו שלו. הוא תובע מה שהוא לפי רוח הזמן או לפי יצרי העם או מה שהוא לרצון למושליו. כאשר העם חפץ במלחמה – או אז הוא מלבה את האש ומנבא נצחון. הוא עוצם עיניו מראות את הפגמים הפנימיים או שהוא מיפה ומחפה ואומר הוא שלום שלום ואין שלום. פיו ממלל מלים מבריקות, הוא דורש נאה ויכול להלהיב את ההמון ולמשכו אחריו, אך לא כן המשורר. הגרועים והמסוכנים ביותר הם הזמנים בהם תורת נביאי־האמת של העבר נשאת על כל שפתים והיא הרווחת והמוכרת, אבל היא נתרוקנה מתוכה ומתוכנה וערכה האמתי כלא היה. למה הדבר דומה? ללחם שהפך לזהב: יפה הוא למראה, אבל אין הוא מזין עוד. וכאשר נביא השקר לועג לדבר ד׳ ומסית את האנשים לאטום אזנם משמוע, או־אז נראה הוא בעיני ההמון כדורש טובתם, וכל מאכל פגול שהוא מציע במקום הלחם שלא יצלח לרצון הוא להם. בעת כזאת יכול לקרות כי נביא־אמת בתעבו את הלחם, שהפך לזהב, מתחיל מואס בלחם בכלל, במזונו הטוב של העם והופך לנביא־שקר.

כיצד אפשר להבדיל בין הנביא האמתי לנביא־השקר. אין לזה עצה אחת היעוצה לכל אדם, שכן גם לא כל אחד ואחד יכול להבדיל בין שיר טוב ללא־טוב. בין יצירה אמנותית בעלת־ערך ליצירה חסרת־ערך. לרוב מעדיף בן־הדור את הנקלה והקלוקל על הנאצל; עובר הוא על היפה, המאיר את דרכו, מבלי משים. ברם, יש הבדל מהותי בין נביא האמת לבין נביא השקר, אך גם הוא איננו סימן־הכר מובהק: נביא־האמת אוהב את עמו, עם כי הוא מגנה אותו; נביא השקר אוהב רק את עצמו, אך מתראה כאוהב עמו ללא־שעור. הוא דואג רק לעצמו ולשליטתו. לפעמים הוא מתחפש ומ­ראה עצמו כמלאך האור בעוד שהוא מלאך החושך; או־אז הוא מתעה ומסוכן ביותר.