הטבע יוצר את היפה ואנו ברגישותנו ליפה מרגישים בו ומכירים בו. יש בנו חוש ליפה כשם שיש בנו חוש לאלוהי, שכן היפה אלוהי הוא. חוש זה מדת התפתחותו שונה בקרב אנשים שונים ועמים שונים, אך קים הוא אצל כולם, לא יפי הטבע בלבד, אולם בעיקר הוא הוא המלפפנו בנעמו, המנחמנו, המרגיענו. משפטם של בני־אדם על הטבע אחד הוא ברוב המקרים, כמו למשל, שהשושנה היא פרח היפה ביותר בעיני עמים רבים. יש הבדלים בפרטים, אך נתן לומר, כי מראות הטבע מעוררים אותה התפעלות ואותה התפלאות בקרב בני־האדם. ברם, לא כן הוא הדבר ביחס ליופי, הנוצר ע"י האמנות של בני־האדם; יופי זה קשור במדה מסוימת לעם או לחוג־התרבות אליו שיך האמן. “היפה”, אומר גתה, “הוא חזיון קמאי, המתגלה אמנם רק לעתים רחוקות, אך בת־זהרו נראית באלף גלויים וגונים שונים של הרוח היוצרת בדומה לרבוי־פניו וגוניו של הטבע עצמו”.

אם נציין את היפה כאלוהי בנגלה, הרי האמן היוצר הוא הנביא הרואה והמסוה את האלוהי בנראה או הוא רק רואהו, הוא הוא המחדש את האמנות בהיותה במצב של התנונות או כאשר משמעותה נשכחה מלב בני־אדם. בני־ישראל אסרו לעשות כל תמונה וכל פסל מד', כדי להבליט ולקים את מהותו הרוחנית של אלוהיהם, ואלו היונים המחישו את אליהם בדמות בני־אדם ויצרו בזה תמונות־מופת ויצירות של יופי העשוי בידי אנשים. בתחילה היו ציורי האלים גלמיים וסמורים ואת מגמתם הנעלה גלו באמצעות סמלים מצורפים יותר מאשר בצורה היפה להפליא. אט־אט נשתכללו ועשו רושם ביופי, שלא האנושי היתה נקודת־מוצאו, כי־אם מה שדמו אנשים בנפשם על העל־אנושי, על המלא סודות ורזין. וכאשר נתמעטו הכסופים, לשקף במוחש את מה שלמעלה מן הטבע ולראותו בנגלה, אז התחילה האמנות לרדת יותר ויותר. כשם שבכל תופעה כלול גם הפוכה, כך גם שיך הכעור אל היפה. אם אין המכוער גלוי ונראה, כי אז ההנחה היא שהתגברו עליו, אחרת היתה התמונה נטולת אמת וחיים. ביצירות־האמנות הפלסטיות של היונים הושגה התגברות מלאה על הכעור ע“י היחסים ההרמוניים של היצירה. הרבה יצירות־אמנות מימי־הבינים באירופה וכן תמונות רמברנדט מוכיחות, כי אפשר לגלות את האלוהי גם במכוער. כאן חודר אור האלוהי את היצור הגשמי העלוב וממלאו במתיקות שמימית; אינו משנהו בחיצוניותו, כי־אם מתפתח באופן נוגע עד הלב בגולם או בצורה המשונה. לא התקבל על לב היונים ואח”כ גם לא על לב האיטלקים, כי בן־האלוהים לא היה לו לא תואר ולא הדר. רמברנדט יכול היה להפיק ולהפיץ קוי אור האלוהיות מפנים או מדמות, שכשלעצמם אינם יפים או אפילו רעי־המראה הם, אך רוח־החיים ששם בהם הציר משוים להם הוד עילאי. הסתום והרחוק מבינתנו באי־אלו דמויות־בודהא ובתמונות־אלים סיניות יש בהם נצנוץ של אלוהיות, ועל־כן אין אנו מעלים על דעתנו להעריכם בקנה־המידה של יפה ובלתי־יפה.

עתים יש, בהן משטר־המשפטים נתרוקן מתכנו עד כדי התהוות נגוד בין תוקף המשפטים ובין רגש־הצדק שבקרב האדם. הסגולה הטבעית להבדיל בין טוב ובין רע, בין צדק לאי־צדק. בעתים כאלה נדמה, כי שוררים חוק ומשפט ללא כל דופי, אבל זה רק רושם חיצוני, ולכן חדלים להאמין במשפט. כן גם יש עתים, בהן המסודר והחלק נחשבים באמנות ליפים ובגלל תמונות היופי המדומה נטולות האלוהיות ומשוללות הכעור נדרש היופי כשלעצמו לגנאי. מופיעים אמנים, שמתוך זלזול ביופי המזויף הם מהללים ומצירים את המכוער ועוד יותר את המעוקם, חסר־הטעם, הפרוע, שכן מגמתם היא לבער את החלק וההדור. היפה נעשה למפוקפק, הואיל ותמונות־חקוי מטעות הצליחו לקנות את הלבבות. החיוך הריק של תמונות־אפנה הופך להעוית־הפנים שלעומתה הכעור יקר הוא; צריך לסגלו לעצמו בטרם יהיה אפשרי להתגבר עליו. נראה כי בנסיבות כאלה התחדשות האמנות תבוא רק כאשר תתעורר אמונה חדשה והיא תביא לידי זה, שאנשים יראו את האלוהי בנגלה ובאמצעים בלתי־מספיקים ינסו לצירו. כי רק כאשר האמן רוצה לציר בנראה את האלוהי בו הוא מאמין רק אז יעלה בידו ליצור את היפה; אולם אם הטבע ללא האלוהי הוא קנה־המדה, כי אז נשאר האמן מאחוריו והוא רק מחקה או שהוא נתעה תוך הגזמה אל המופרז, המופלג והקריקטורי. איש אינו יכול להגיד ולהגדיר במה הוא היופי, אם־כי אפשר לנתח את יצירת האמנות הבודדת ולהבליט את יופיה. יופי איננו תיאום, לא סדירות וישור, לא סימטריה; אין לקבוע איזה יחס, שהוא המבטיח את התהוות היפה. ככל שנעמיק לחדור למהותו של היופי, הוא ישאר אפוף־סודיות כנצנוץ של האלוהי. השתקפותו בקוים, בצורות ובצעים מולידה את המושג של העולם־הבא. בו אי־השלם יבוא על תקונו – שלימותו.