השפעה בלתי־אמצעית המתעלה מעל לכל חוקי הטבע הידועים לנו והנובעת ממלה שיצאה מתחת מכבש הדפוס או שבאה מפי אומרה ־ אנו קוראים לה בשם; ויכולנו להגיד, כי ד' קוסם, לולא השתמשנו בבטוי זה רק בקשר לנסיונותיהם של בני־אדם לחקות מעשי־אלוהים. אין דבר נבצר מיכלתו של אלוהים. אלוהים יכול, כך אנו מניחים, להפוך מים ליין; ומי עושה את הדבר הזה הוא אל המגלה בפלא זה את מהותו, אז הוא מכשף.
השפה מעידה על הקשר ההדוק שבין קסם לבין מוסיקה. המלה הצרפתית Charme, שפירושה קסם, מוצאה מהמלה הלטינית Carmen שהוראתה שיר. המלה Enchanter מובנה לכשף, ותרוגמה המובהק הוא לזמר ל־. התיבה הצפונית־העתיקה לקסם היא גלדו Goldo והוראתה גם לשיר; הברהמה של ההודים יסוד היסודות של הדברים, העוז והתפארת מתכוונים אל אמנות הזמירות והמשלים; האורנדה של האירוקזים, הכוח הסורי העלול לחדור לתוך אנשים, בעל־חיים ודברים או היא ומשמעה גם זמרה. ובלאו־הכי ברור, שיש קשר בין קסם לבין מוסיקה, שהרי הקסם נעשה בלווי שירה ונגינה.
העלמה הילדור מעירה את חללי שדה־הקרב באמצעות נגינה, הם קמים לתחיה וממשיכים במלחמתם. בתולת הברבורים קרא משתקת את האויב בעזרת שירי־קסם. אגדה איסלנדית מספרת על אכר עובד־אלילים, קדרן, שסרב להתנצר בטרם יידע מי חזק יותר: האבן, אותה העריץ עד כה, או האפיסקופוס הנוצרי, ואז שר האפיסקופיס שיר על האבן עד שהתפוצצה. אורפיאוס משורר־היונים האגדי, שר שיר כל־כך יפה על התהוות העולם, שחיות־היער הטורפות התאספו ובאו לפניו לשמוע אל הרנה. בזמרתו הוא כובש גם את לבה הדס, אדון־המתים עד כדי כך שהוא מחזיר לו את אשתו האהובה. עוד זמן קודם לכן ברא האל הבבלי איש מנגן אחד, ששומה עליו לרכך את לב המושלים בשאול, בארץ־הרפאים. תנין הוקסם מזמרתו של אריון הזמר כל־כך, שכאשר הוא הפליג האחרון בים ומלחים רצו לרצחו נפש נשאהו התנין ויביאהו אל היבשה.
לפי אמונתם של העמים העתיקים מוצאו של הקסם במוסיקה הוא באלים. האל הצפוני אודין הוא אבי קסם־השיר; נראה, כי שורש השם קשור במשמעותו במלים, קול, מלה, שיר. האזים1 נקראים בדרך כלל מנגדי־שירים או קוסמי־קסם. האלים היונים הם הממציאים של כלי־הנגינה; הרמס שושבינן של הנשמות אל השאול המציא סמוך ללידתו את הנבל בעל שבעת המיתרים ומסרה לאפולו, כי הוא נתפעל מאד לשמע צלילה, ומאז הוא מופיע תמיד עם הנבל בידו. אל הרועים פן המציא את הסירינכס או את החליל הנקרא על שמו “חלילו של פן”. המוזות, המלהיבות את המשוררים שמתחלה היו אלות־המעינות, הן – השרות: קאליאופה, יפת־הקול, נחשבת לאמו של אורפיאוס, מלפומנה – אם הסירנות. הן מהיושבות במלכותו של זבס וזימרתן המקסימה היא המכניסה את הכל תחת כנפי שלטונו.
יש לשער שכל משלי־קסם ומלות־קסם הושרו מתחילה, אף במקום שאין הדבר מוזכר שם; הרי גם המשורר זמר היה. האם גם המאמר הבורא של אלוהים משוער כמושר? האגדה של שבט אמריקני מספרת, כי בטרם כל יצור נברא צף ועלה העליון על כל העליונים מן המים כשהוא שר. כאשר העצם העליון החל מדבר, נתמלא העולם צלילים כהתמלא עצים שחרורים מזמרים. חוקי־יון העתיקים ביותר היו מושרים.
וכשם שהמוסיקה תחילתה אצל האלים, כך גם היא משפיעה עליהם. מסופר, כי כהני־הדת בהודו העתיקה ידעו לשיר שירים שבהם יכלו להכניע את האלים. בכל ימי־הקדם ובקרב העמים הטבעיים גם כיום קימת האמונה, שבמוסיקה אפשר לקרב את האלים ואת רוחות המתים הקרבת קרבנות ועבודות־קודש אחרות מלוות היו במוסיקה. בדרוש העמים הפראים אל נשמות אבותיהם הקדומים לא יתכן הדבר בלי נגינה ואפילו של תופים. לקבורה הובלו אנשים ביון תמיד בלווי מוסיקה, וכמה טעמים לדבר: יען־כי הנגינה כוחה בה להכניע שדים: אולם יתכן שהנגנים נגנו למען המתים או למען האבלים, שכן יש בנגינה הסגולה להרגיע ולשכך מכאובים. נביאי ישראל הראונו לדעת, איך הנגינה מושכת את רוח־הקודש. בני־הנביאים התהלכו תמיד בלוית מנגנים אך גם הנביא אלישע כשנדרש ע"י שלוחי המלך להגיד עתידות ענה ואמר2 : “עתה קחו לי מנגן” וכאשר נגן המנגן3 : “ותהי עליו יד ד'”.
הנגינה מלאה רוח־הקודש והיא מושכת את האלוהות, אך היא גם מגרשת את השדים והרוחות הרעות ועי“ז היא מרפאה חולים. החליל עמוק־הצליל מביא לידי שגעון – אומרים ליונים; הנגינה מהממת, מלהבת, אך היא גם מרגיעה את המטורפים והמדוכדכים. כאשר רוח רעה בעתה את שאול והוא ישב משמים והוגה נכאים יעצוהו עבדיו לבקש4 “איש יודע לנגן בכנור והיה בהיות עליך רוח־אלוהים רעה ונגן בידו וטוב לך” “והיה בהיות רוח אלוהים אל שאול ולקח דוד את הכנור ונגן בידו ורוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה”. וכשם שהבדילו בין מגיות שחורה לבין לבנה, בין מזיקה לבין מועילה, כך גם יש נגינה מרגיעה וגם נגינה מרגיזה, נגינה של אמונה באלוהים ונגינה כשהם מנגנים. הם הטרידוהו והציקו לו. הוא העמידם על התנהגותם וצוה עליהם לנגן נגון דורי תחת הנגון הפריגי שנגנו מקודם. כאשר מלאו אחרי דברו, נכלמו והתבישו באשר עשו, השליכו את זריהם מהם והלאה והלכו הביתה מפוכחים. בהתפשט הנצרות בקרב היונים ידעו הבישופים, כי המוסיקה מקובלת ומחובבת על המוני־העם והם עצמם ג”כ כבדוה וחבבוה, לכן דאגו להרמתה משפל המדרגה בהבדילם בין נגינה קלה־פוחזת, המגרה את היצרים וסכנה בה ובין הנגינה הטובה, הקדושה, המקשרת עם אלוהים. ובגלל סגולתה המשככת והמזככת נחשבה המוסיקה בימי־קדומים וביחוד אצל היונים, לאמצעי חנוכי. האל המצרי אוזיריס, כך מוסרים, עצב את עמו בעזרת המוסיקה. על חירון, הצדיק ביותר בין כל הקנטקים5, מסופר, כי פעם הוא מצליל ביד אמונה את הקתרוס של פיבוס ופעם הוא מפיק צלילים נשמעים למרחוק מהלירה של הרמס. יחד עם זה הוא מחוקק חוקים ומיצר מיצים משככי־כאבים. מתנות־אלוהים, חוק, מוסיקה, חכמת־הרפואה, מאוחדות בקרב איש הקרוב לאלוהים או לאלים.
הבבלים קשרו את סולם הקולות, שהוא נחלתנו עד היום, עם הכוכבים, שהיו בעיניהם האלים בהתגלותם. הם הניחו, שכל כוכב משמיע קול בנועו במסלתו ושקולות אלה מצטרפים להרמוניה ערבה לאוזן. היונים והרומאים קבלו מן הבבלים את הרעיון של הרמונית־הספירות ופתחוהו והשלימוהו. בקשר להנחה, כי האחדות והתואם המחברים את חלקי התבל הנפרדים לקוסמוס מסודר אחד באים לידי בטוי בצלילים, בקולות – נאמר בהימנון של אורפיאוס לפן, הנחשב כאן לאלוהי עולם ומלואו, שהוא מנגן את הרמונית־היקום בנגינת חליל מבדחת ובשיר אחר, המוקדש לאפולו כתוב לאמור: אתה מתאם בנגון מצלצל – את ציר־השמים. הרמוניה – בצעדך פעם – אלי שערי המעמקים – ואחר לרום המשמיע הדים".
בעת החדשה יותר כלל קפלר במדעו את הרעיון של הרמונית־הפסירות, כי־על־כן הוקסם מהודה של תמונת העולם והוא עצמו תרם לו תרומה בכוח־דמיונו ובחשוביו. ד' בורא העולם, אמר הוא, עוסק מעולם בהנדסה, היא ספקה לו את הדפוסים הראשונים לבריאת עולמו. היחסים שבין כוכב לכוכב הנדסיים הם, הרקיע זע לפי חוקים הנדסיים. אבל רוח האדם הוא צלם־אלוהים ולכן נטועים בו כללי־ההנדסה מבלי שירגיש בדבר. התאום שביחסים ההנדסיים מסב לו קורת־רוח, ועל־כן הולך הוא לפי הרגשתו האינסטינקטיבית ובורר מבין הצלילים את אלה המותאמים אל כללי ההנדסה. והמונחים גם ביסודן של תנועות הרקיע ובאפין… זה הוא יוצר שיטה מוסיקלית. שכן הדרמה הגדולה של השמים היא סמפוניה של צלילים וקולות אם רוח אלוהים שוכן בשמש, כי אז יכול הוא לשמוע שם את השירה הנשגבה של עולמו היפה. אנו, בני־אדם, ביצרנו מוסיקה, מנסים אנו לחקות את אשר הכוכבים מנגנים לפנינו, מחוננים אנו בסגולה לנחש ולהרגיש את הרגשת־העונג המתוקה של אלוהים בשמעו את השירה הבוקעת ועולה אליו מבריאתו.
אגדה מספרת על פיתגורס, שאזנו קלטה את הרמונית־הספירות, אשר בדרך־כלל אין אוזן־אדם מסוגלת לקלטה. דבר זה מזכיר את האמונה העממית, שיש ואנשים ברגעי חייהם האחרונים שומעים נגינה עריבה ומתוקה עד אין לשער בעוד שהעומדים מסביבם אין אזנם קולטת אף שמץ ממנה. הנגינה הרוחיית שאפשר לשמעה רק בכלות הגוף, כאשר הנשמה נעשית מוכשרת יותר לקבלת השפעות שלא מעלמא הדין – אולי היא הרמונית הספירות. הרי גוססים ומתים יודעים גם את הבאות מה שבדרך־כלל נתן רק לאלים.
על מצבות־מתים יוניות מצויר לפרקים כיצד מגישים כלי־נגינה למתים. מסתבר שהניחו, כי הנפטרים, השוכנים באיי־האושר או בכל מקום שהם, משמחים איש את אחיו בנגינה, על ה־Hyperboreen, האנשים הצדיקים ביותר סופר, כי יומם ולילה הם מפארים את אפולו בשירה ובזמרה. המשוררים המאוחרים יותר מתארים את מלכות־המלים שכולה אומרת שירה ונגינה. בתמונות נוצריות של ימי הבינים מופיעים מלאכי השמים כמעט תמיד כשכלי נגינה בידיהם – וזה נעוץ בהשערות דמיוניות עתיקות מאוד, חיי עולם הבא קשורים וכרוכים בנגינה. הומרוס אומר כי האלים גוזרים על כליונו של אדם, למען יהי לשיר בפי דורות המלאכים העתידים לבוא. בזה רצונו לומר, שהאדם יוסיף לחיות בשיר. בתור שיר, וכן גם אמר המשורר הרומי, כי בעל־הנצחונות מוצא חן בעיני האלים ואלו המנוצח האובד בעיני המוזה, הוא נעשה אפוא לשיר. לעומת זה אומר קפלר, כי רוחות־המתים הנהפכים לנגינה. יש קשר בין עולם־הבא, תחומה של האלהות ובין הנגינה. מכל האמנויות, אומר לותר, המוסיקה היא הקרובה ביותר לתיאולוגיה. יועצו בעניני מוסיקה, החזן וולטר מטירינגן עוד הרחיק לכת באומרו, כי המוסיקה היא חלק בלתי נפרד של התיאולוגיה הקדושה, היא מורשתה, כן היא כל־כך כהלכה בה, שמי שחפץ חזיון־קמאי, שהוא מסוה שקוף של האלהות במוסיקה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.