הוד מעלתו…

אבל לא היה בו הוד ולא מעלה מיוחדת. אפילו לא בדמיון. אדם היה בתכלית הפשטות ואולי גם פחות מזה. כי היה ישר ופיקח. ושמו זיק. אולי כבר סופר עליו קצת במקום אחר ואולי יסופר עליו שוב במקום אחר — כי לספר יש די והותר. בכל אופן היה אישיות ידועה בחוגים מסוימים. הד צעדיו הגררניים במקצת, צלליתו הרזה־אפרורית — שימחו לבבות עצובים. אם זילפת פני איש מר־נפש בקריאת “זיק”, כיוונת עליו בקריאה זו בלבד קו של אור. אין ספק: משהו פעל האיש, משהו עזר, וכהנה וכהנה ייחס לו הדמיון הכל־יכול. על כן הוכתר במקצת מתוך לעג עוקצני ומקצת מתוך יראת־כבוד מאוששת בתואר: הוד מעלתו.

*

אראלי היה שם משפחתה של הגברת הנרייטה, אשה לא צעירה ביותר ולא יפה ביותר, ובכל זאת צעירה ויפה. בחיי אביה היתה מצודתה פרושה על כל בתי השעשועים שבעיר. כי האב האוהב היה אסקופה לרצון בתו, כל רמז כמעט־הגוי היה בשבילו מצוות־עשה וכל תשוקתה נתמלאה בטרם תובע. בהיותה סטודנטית סיירה הנרייטה בלווית בן־זוג כלבבה הרגעי את אירופה לארכה ולרחבה. ניסתה את המזל במונטה־קארלו, הגלישה על מדרונים משולגים בהררי־אלף, שוזפה בשזף פזמוני פריס והתמוגגה עם מתק הקולות באיטליה. למדה את סוד היופי שבבגדי רחצה והמריאה מעל לגרמניה וספרד. ואפילו עם הספינכס התווכחה בעקבות יוליוס קיסר, ובארץ־ישראל ביקרה בעקבות לורנס.

בפריס התוודעה אל בום. כך כינתה אותו לפי ספרו “הזבוב בום”. מעשה באחד זבוב, ימי ילדותו ואהבתו, שעות אשר והוותו… עד שנלכד בין קורי העכביש. הסופר בום לא התפרסם עדיין כדי הדר ותפארת, אבל הנרייטה האמינה בכוכבו, בחוש של חיה, המיוחד לנשים מסוג ידוע, הרגישה שהוא מין אילן רברבן בעתיד הקרוב. ומלבד זה הקסימוה עיניו השחורות־הגדולות ופניו החטובים בטוב יחס. ועורו בגון סגולי. וצחוקו התינוקי. ועוד מעלות רבות שלו, שרק אשה אוהבת מיטיבה למנותן אחת לאחת. והוא — אף־על־פי שלא הצטיינה ביופי בובתי ובפזיזות פריסית, בכל זאת הצליחה למשוך את הדון־ז’ואן הצעיר בנשיותה התככנית, בתבלין המיוחדים לה, בפלפל חכמתה, בבקיאותה בהוויות עולם, בעניני הספרות והאמנות ובכלל — הרי יכלה להיות לא רק אשה ואהובה, אלא גם ידיד וחסיד ומדריך כאחת. אשה כזאת, שאינה נופלת גם במעלותיה השכליות, יכלה להשפיע, ואף השפיעה רב השפעה על הגבר הדגול עד כה מנשים קלות־דעת, המשתכרות מפטפוט ריק והנענות מתוך מצוקה מינית. אף־על־פי שהנרייטה נמצאה אז בפריס בלווית אראלי, שנישאה לו לאחר־מכן, הרי בכל זאת לא מנעה אותה מציאותו של שומר־ראש זה מלגלגל רומן לכל פרטיו ותגיו.

והעיקר: הרומן הזה לא נסתיים בלי תוצאות. אם כדי למצוא אמתלה לבילוי זמן הדדי או מתוך משיכה עונתית (הנרייטה היתה מהנשים הנמשכות אחר משהו לשם הפגת השעמום, אחת היא אם זו הוללות או נזירות, יין או קלפים, חשיש או שירה) — בכל אופן היא למדה אצלו גם את מלאכת הרומן להלכה. היא היתה מעלה את זכרונותיה על נייר וקוראה באזניו את הכתוב לשם בקורת ותיקון. לא ברור, וגם הנרייטה עצמה לא ידעה זאת לאחר־מכן, אם הרומן הזה היה עשוי לעורר ענין גם אצל אחרים, אבל בדבר אחד אין להטיל ספק: היא ציינה את פרטי חייה המעניינים, בלא כחל ושרק, חוויותיה מימי ההוללות והשעשועים, זכרונות על גברים שונים, ומהם אחדים שהתפרסמו בעולם האמנות, וגם ניתנה שם הבעת־מה למניעיה הנפשיים של אשה מהתקופה שלאחר מלחמת וילהלם קיסר, כשמוסר האבות כרע־נפל, ויצר הלידה נפגע ע"י פלצות התותחים. מכל מקום לפי דעתה של הנרייטה, היה הספר הזה, אילו ראה אור דפוס, מעין מסמך היסטורי־פסיכולוגי של התקופה.

הרומן נכתב ולפי דברי המחברת נמסר לבום כפקדון. ואחר שנכתב, כאילו נסתיים יעד אהבתה, פנתה הנרייטה עורף לסופר הצעיר וברחה מפריס, ושוב בלווית אראלי. ואחר שמזלה הועם ואביה ירד מכנסיו (ואולי גם מתוך משיכת לב), נישאה לנאמן שבנאמניה כדת משה וישראל.

עד כאן תולדות העניין, ומכאן ואילך מתחיל העניין עצמו. כי הנרייטה רצתה להשיב אליה את כתב היד ההוא והנה מזדמן לה זיק.

— יודע אני, הנרייטה חביבתי. נמאס עליך אורח חייך. את הזדקנת במקצת. את רוצה לדפדף בדפי העבר ולהנות מהזכרונות. אבל גם גרעין חמרי טמון כאן, כמו בכל תופעות החיים. הרי, ייתכן, כי אפשר למצוא גם קופץ על כך. למשל, הוצאת־ספרים משחרת שערוריות…

— זה היה ילדי היחידי…

הנרייטה לא התפלאה, שזיק קרא בעיניה. זיק המוזר, הוד מעלתו זיק, ידע הכל. הרי לא מופרך הוא. אתה מכיר את פלוני ואת אלמוני, וחזקה היא על בן־אדם שאינו שומר את סודו לעצמו, אלא דוקא להפך: המושג סוד הוגדר רק כדי שאפשר יהיה להעבירו לאחר. זהו סוד — משביע אתה את חברך ובו ברגע את בטוח שהסודיות היא שתמריצו להפיץ דבריך ברבים. וזיק שהיתה לו אוזן פתוחה ועין פקוחה ושכל מברר, מה הפלא שכל העולם היה לו כהספר הפתוח.

דמדם זיק. האמנם בו בחרה הנרייטה לכלי השרת הפעם? האמנם יישכר לה כבלש? עודו זוכר את הימים ההם, כשהיה בעיניה כאליל שופע גבורה ועזוז. בליטות שריריו גרו אז תשוקתה, ורצון־חיים שוצף ממוזג בהין פסימיות נעורימית והגיונית, נצטיירו לה כתורן בטוח. לחדשים מספר. אחר־כך פנתה לאחרים, המצוינים בסגולה מיוחדת, שחסר לחלוטין — סגולת החידוש. בולמוס החידוש — הקו האופייני של הנוער בימים שלאחר מלחמת וילהלם קיסר ובעצם, אם הבל הנעלה ואפס הזהב, אם המוות נשקף במוקדם או במאוחר, הרי לפחות על הנאת השעה אין לוותר! ואף־על־פי־כן סבלה המהות הנשיית שבה — כי זו ערגה אל קבע, ואהבה ואושר. אל זיו אושר התמים, המיוחד לסבתות קורנות תחת עץ עבות. על כן קמטי העצבון האי־סופי בפניה. על כן המרירות האוכלת בה השכם והערב. על כן התהפוכות הבלתי־פוסקות ברוחה, על כן הרדיפה השטנית אחרי שלפוחיות עונג… האמנם יישכר לה כבלש?

קונן דויל היה מתאר את חיפושיו: יצא הבלש המפורסם מהבית ומיד הבחינה עינו החודרנית של בל־יטעה… ואילו אדגר אלן פוא היה מכניסו לבית ריק מאדם וחשוך, ולאור הפנס החשמלי היה מגלה גוויה מתה ועל ידה משמר כבוד: עורב שחור…. אדגאר וולאס לא היה פוסח על עיניים ירוקות ואקדח טעון; אחר מחברות המספרים הלזו היה מכניסו לכלוב אריות ונמרים; א.ת.א. הופמן היה משמח בדמות קוף־ענק, המדלג על הגגות ומנופף בזרועותיו השעירות לקצב מנגינה משגעת בובות־בתולות לבנות; ואילו צ’סטרסון היה מרגיע בדמות הכהן הקתולי הענו והסבלן את העצבים המשולהבים ומדמיע טפין טפין של יראת שמים…

האמנם היא רוצה להוציא לאור את הרומן? והניתן גם לו מקום כבוד להתפאר? והרי לפני ימים מספר נזדמן בעניין אחר לגמרי (וגם זה עניין לענות בו במקום אחר) עם המו"ל המודרני הידוע:

הקוניונקטורה המודרנית נוחה לחידושים. כל המרבה הרי זה משובח. ובעיקר דברי הוללות של הנוער החדש, או ביוגרפיות בנוסח עממי: נפוליאון, קזנובה, טורקימדה, רוטשילד, לנין…. והכלל: בלי כובד־ראש משעמם. “עניין” מחפש הקורא החדש. הוא רוצה גם ללמוד. אבל בשעות הפנויות מעבודה אין לדרוש ממנו התעמקות והשתקעות והתרכזות. כן… אחת גברת נזדמנה לו, והציעה לו רומן להדפסה. את כתב־היד לא ראה עדיין. אבל ספק גדול אם האשה הזאת מסוגלה להגיש משהו בצורה נאותה. אמנם דרישותיו ודרישות הקהל אינן גדולות מדי, אבל מידת־מה של עיצוב, של שילוב המבנה, של שטף סיפור־המעשה — הרי אי־אפשר… זהו כמובן רק הרושם הראשון, אבל הרושם הזה מכריע על פי הרוב. הוא יודע זאת מנסיונו. על כן הוא מרבה לקבל את פני הסופרים החדשים, לשוחח אתם פנים אל פנים, והרושם לא הטעהו…

כאילו שופע כח וגבורה היה בעיניה — עד שנהפך לדחליל אפור, המצודד עכברים בלילות, עכברים המכרסמים את אשל החיים. בכל בית הם מקננים, בכל חור הם חוגגים את לילות כלולותיהם. אין כמצודד עכברים באנשי המעלה!… היישכר לה כבלש? ואם ימצא את כתב היד האבוד, האמנם יביא לה תועלת, היביא תועלת למישהו?

— את כתב היד אביא! הכריע זיק, הוד מעלתו.

*

הבלשים המפורסמים מצטיידים בפנסים חשמליים, באקדחים, בזכוכית מגדלת. באביזרי איפור, בכל־פותח — אלה כמדומה כל הכלים שלהם. ואלו זיק לא בדק את מקום האבידה, לא חקר ולא דרש על ימין ועל שמאל. הוא סמך על המקרה הטוב. ואף־על־פי־כן היה בלש מצוין, הוד מעלתו הבלש. המקרה הטוב — הרי זה האליל הנערץ של הקוביוסטוסים, הגנבים, הזונות, המלצרים המשוררים, המדינאים, המצביאים. כולם אוכלים מכפו וכולם גומלים לו רעה תחת טובה. השמעת כבר שמשורר יודה: במקרה כתבתי דבר מוצלח; או מצביא: זכיתי במערכה כי במקרה הוכרעה חלוקת הכוחות לטובתי; או זונה: הגבר נמשך אחרי במקרה… כולם בטוחים, כי כושרם או אף גאוניותם — הוא שהכריע את כף המאזנים, אפילו הקוביוסטוסים, הגנבים והמלצרים.

זיק סמך על המקרה הטוב ולא נתאכזב. עלה על לבו הרעיון, שכדאי לרשום את אמצאתו במשרד הפאטנטים, אבל מתוך רשלנות הזניח את הענין והתחרט מאד (כפי שיתבאר במקום אחר). איזה דימון מסתורי לחש לו, כי בום האדיר נמצא בעיר, והראיה: הנצנוץ המוזר בעיני הנרייטה. לא שאל את פיה — הרי שאלה כזאת לא היתה אלא הוצאת ברכה לבטלה, כי אם לא סיפרה לו בעצמה, משמע: א) לא ידעה על כך; ב) לא רצתה לגלות לו, או שמא רצתה דוקא להפטר ממנו ולהבריחו מכאן. אכן צדק זיק: בום נרשם במשטרה והתגורר במלון. סימן שאינו מתכוון להשתקע. אם כך, יש לפעול במהירות הבזק. הבלש זיק ניגש לעבודתו: ראשית כל שכר חדר לעצמו במלון ההוא, ושנית, אחר שנודע לו מספר חדרו של בום האדיר, ארב לו וראהו. אלה הם הפנים החביבים־הסגוליים, זהו ארי הלבבות, זהו עוג המרעיד את נכבדות הארץ!

בקפיצה ממעקה למעקה יכולת להגיע לחדרו של בום. ואמנם עלה הדבר לרגלי זיק. בלאט הוא פותח את הדרך המוולנת — הילד איננו. הוא קרב אל שולחן הכתיבה. יש לבדוק את הניירות. אבל ניירות אין. לא על השולחן ולא במגרות. ולא בשולחן־לילה שעל יד המטה. והנה זז משהו. שערות זיק סמרו. הוא עוצר את נשימתו. לא כלום. רק הדמיון היתל בו? הוא מוסיף לחפש, מתחת למטה זרק עין — כבהיסח־דעת — ונרתע: הלא רגל שם, רגל אדם חשופה.

*

מכורח המסיבות חקר את התופעה המדהימה בעצמו. הרי לא יכול היה לפנות מחדר זר למשטרה או לתחנת העזרה הראשונה. אחז איפוא ברגל ושלף אשה עירומה — הנרייטה. הנרייטה כפי שהיתה בימי נעוריה. השלופה פוקחת עיניה כמקיצה מתרדמה, משפשפת עיניה ומשמיעה: בום. ופתאם היא פורצת בצעקה, חוטפת כל הבא לידה ומתעטפת בו: מגבת, מפת השולחן, חצי וילון… כאילו לא די לה בשבעים התכסויות. כך היא יושבת וממררת בבכי. היא שגתה, היא רצתה אל חדרו של בום, והרי זו לה הפעם הראשונה. ומה כבר ידמה האדון.

אבל האדון אינו מדמה. האדון מחריש ומסתכל בכתב היד שגילה. האמנם לא הנרייטה היא זאת? הרי אפילו דרך דיבורה והעויותיה האופייניות שלה הם. ועף־על־פי־כן לא היא לפניו, הרי זו אשה בגיל הפריחה, כמעט בכורה־בטרם־קיץ. אכן, הבכורה נרגעת והולכת ומתחילה להעלות על עצמה את מלבושיה. זיק פונה לה עורף כדי שלא לביישה, אבל היא אינה משגיחה בו.

ופתאם היא שואלת:

— יסלח נא לי, אבל מסתבר שאין הוא אלא זיק.

פניה אורו אחר שהשאלה נענתה בחיוב. אכן עלה בידה. הלא זה כבר השתוקקה להכירו פנים אל פנים. אחותה הנרייטה…

הנה הנה, יש גם אחות. אך הנרייטה מעולם לא הפליטה אפילו רמז על כך. האמנם מתוך קנאה העלימה את מציאותה של האחות הצעירה?

היא חונכה בחוץ־לארץ. בעצם אינן אלא אחיות חורגות. מאב אחד. אבל… מה טוב שהוא שתפסה בחטאה. כי למה תכחיש, לחדרו של בום רצתה להתגנב, והנה החליפה כנראה את הדלתות…

זיק לא העמידה על טעותה, הוא ישב והחריש. הרי נשכר לבלש והאשה מספרת. הספיקה להתלבש. עתה ישבה על ידו כמכרה מאז ומעולם. כידידה. היא שופכת את לבה. צעירה היא, רעננה, בולמוס החיים מתנגן בה — כך היא יושבת על ידו בחדר זר, כמעט שכחה שהחדר אינו חדרה, שרצתה אל בום, שאת איש שיחתה הכירה רק עתה ובמסיבות מיוחדות למדי…

והמפליא: פשטות דבריה, ובלא כל בושה, עכשיו היא לומדת שוב, מהגמנסיה ברחה, כי חרדה שהשעמום הירוק יבלענה. אבל משנוכחה כי בלי בחינת בגרות אין לה תקווה להיות עצמאית, החליטה לשוב ללימודים, כמובן לא לגימנסיה, הרי לא לפי גילה הוא, היא לומדת בקורסים, ומורים יש לה. כל בחור, כל סטודנט, כל מורה־הוראה מוכן לעזור לה חינם אין כסף. הם נמשכים אליה כדובים אל הדבש. את הגימנסיה עזבה בשעתה בגלל אחד אלוהי. הוא הזכיר לה את אביר חלומותיה, הרוכב על סוסה צחורה. חוילה היתה להוריו ובקיץ היתה ריקה מאדם. שם בילו שניהם את ימי חידוש אליליותם. אבל ההוד האלילי הלא הוא כחרס הנשבר…

זיק זז. הלא מישהו יכול להכנס. הוא רוצה לקום, אבל האלילה הצעירה מזיזה זרועה. ומחבקת. מחבקת באמת….

הוא מוצא חן בעיניה. אל נא ישתומם. אדם ישר היא. ככל בני הדור השני לאחר מלחמת וילהלם קיסר.

שיחתה כמעיין המתגבר: כולנו ישרים, כולנו אמיצים. אמנם קשה מלחמת קיומנו, כי תפוסים כל המקומות בשדות הכלכלה והאהבה. אבל אין אנו נרתעים אחור, איננו פחדנים. רק המתעזז מצליח, ואנו מתעזזים, מתעזזות. כי אלמלא כן, לא היינו….

עכשיו הוא, זיק, מוצא חן בעיניה. והרי אשה צעירה היא, ויפה. ואחר שנפרדה מאהובה הראשון, קשה לה בלי גבר. סוד ידוע הוא, כי מרת הנפש שבנשים — היא העגונה. ולמה להעמיד פנים תמימים ולומר אמן אחר פרכוסי בושה מזויפת בנוסח הסבתות? לפני זמן מה ביקשה את אחד המורים הצעירים מהקורסים, להסביר לה הא ודא. בחדרה היה הדבר, והאיש אדמוני וצחור, ומתאדם בדברו אליה, ומתבלבל — כנראה אינו רגיל לנשים. הביישנות שבתה את לבה, נכמרו רחמיה. הנה מה טוב, היא יודעת זאת, שנולדה אשה. מה טוב לחון גבר הנמק מחוסר אהבה!

ועתה פרשת חייה בצלו של בום, — עד שהעליבה. הרי ידוע גם לו, כי הנרייטה היא הנוסכת רעל וסיבוכים לכל דבר מתוק ופשוט. לפני ימים ושנים היה בום שלה, אבל זה היה לפני הרבה שנים. ואם כך למה היא תוחבת אפה לענייניה של אחותה? בראש ובראשונה הופיע אצלה והשמיצה את בום במיטב השימוצים. אמנם ברור היה כי גם אמת בפיה ‘היינו שזה אדם ריק מתוכן, הולל, קוביוסטוס, פזיז, חסר כל רגש עמוק וכו’ — אבל דוקא התערבותה יצקה שמן למדורה. כי אנחנו, הנשים החדשות, אוהבות על־פי־רוב לא כמוכות אהבה עזה כמוות, לא מתוך סינוור כל היש ומשיכה גורפנית — אלא בעיקר מתוך התגרות באחרת. המלחמה היא המניע היסודי לאהבתנו. כך אהבתי את בום. אבל הוא, הקורא בנפש האשה (את הסגולה הזאת אין לגרוע ממנו) כבתוך ספר, הבין זאת ובשעת מריבה של מה־בכך הפליט כינוי, ההולם את ישותי….

זיק החליט לעזוב את החדר, לעזוב את הבית. הרי כתב־היד איננו. ואם ישנו, הרי ודאי לא כאן אלא במקום אחר. ופטפטנית זו, אף אם תרבה להג כמים (אמנם אין להתעלם מיפיה, רעננותה ומיוחדותה) לא תגלה מאומה, כי אין היא כנראה יודעת מאומה על מציאותו של איזה כתב־יד — לכן שם ידו תחת בית־שחיה והוציאה מן החדר. (מה טוב שאיש לא נכנס — נאנח זיק בהקלה). הם יורדים במדרגות בשילוב זרוע כידידים מאז ומעולם, הם מגיעים לאולם הכניסה והנה — אדון לקראתם, מסתער בשצף־קצף, צורח ככרוכיה, מאיים במקלו.

— הדוד! — צייצה אחות הנרייטה — (אפילו את שמה לא הספיקה לגלות לו וכבר הביאה עליו פורענות).

— אל נא תדמי בנפשך, כי תנהגי בשרירות לבך ואני אהיה כמחריש. לא בת יחידה את לי כהנרייטה לאביך המנוח ורך האופי. כל עוד אני חי לא אתנך להדרס תחת גלגלי התאוות־התועבות, הה, בנות משחיתות!

— אבל…

— בלי שום אבל, אדוני. כלום סבור אתה, שאינני מכירך. המלון הזה שמור היטב על ידי עושי רצוני. יודע אני את מוצאיו ומובאיו, ואף ביקוריה של זו לא נעלמו מעיני. אבל הפעם לא תתחמקו מידי. אחת אמרתי ולא אשנה.

— בבקשה רבותי — התפרץ שוער המלון — הלא…

— בלי הלא. אצלי אין הלא. אצלי יש הלא אחר לגמרי. ואתה, אדוני המפתה, שתי דרכים לפניך. משפט ומאסר בעוון פיתוי ילדה או — קידושין. ובמעמד זה תיכן ומיד. הנה שם הרב וכל כלי הקודש. ותשובה אני רוצה מניה וביה. תיכף ומיד. רק זאת תדע: אחר החופה לא תקבלו ממני אפילו פרוטה נקובה אחת. ערום ועריה תקחנה. וזה שכרכם על פריצותכם. ובכן ענה: הן או לאו!

— והרי…

— אני מצלצל למשטרה. ולצאת לא תוכל. כל המבואות שמורים.

קרב הרב. הנה מעמידים השמשים את ארבעת הכלונסאות. הנה כוס הברכה. והנה קרבים גם השושבינים, זה מזה וזה מזה, ומכניסים את החתן מזה ואת הכלה מזה תחת כנפי החופה, ואף הטבעת מוכנה בכיס, והדוד מכריז בחגיגיות מוטעמת:

— בזה הנני מעניק לך, אדוני בום, ביום כלולותיך את מתנתי היחידה והחדפעמית למען תדע אתה וילמדו אחרים ממעשיך. הנה הטבעת ובה תקדש את בחירת לבך…

ופתאם נפתחת הדלת ביעף והנה הנרייטה.

— אבל הדוד, הרי לא בום הוא זה!

—?

הנרייטה ניגשת לזיק ומסבירה לו פנים. היא מחייכת ומתביישת.

— כתב־היד לא היה אלא משל היה, רציתי להתנקם בבום ולהציל באמת ובתמים, את אחותי הקטנה. פעם אחת רציתי גם אני לעזור למישהו. ולא גיליתי לך את היותו כאן ואת מקום מגוריו, כי חששתי שמא תחשוד בי שלא בצדק. הייתי בטוחה כי תמצאנו. סלח לי ששימשת לי כלי־שרת הפעם.

הכלה התעלפה. השוער, שהתפשט ממדיו, והנהו האדון אראלי בכבודו ובעצמו, התחיל מטפל במתעלפת. בום, שהופיע כאורח לא־קרוא (השוער הוא שהזעיקו בטלפון אחר שהזעיק את הנרייטה) ועמד על המתרחש היה כבולע רוק.

ורק זיק, כלי השרת המגוחך הצטער: משום שלא השיג את כתב־היד או משום שלא הצליח להתחתן?

ופתאם פוקחת הכלה את עיניה:

— אל תצטער, זיק — הלא כתב־היד ייכתב עכשו.