רקע
יעקב הורוביץ
נסיעה לעזאזל

— אנחנו נוסעים! — הרעים הבנאי ברקן, הגבוה ורחב־הגרם, והכל הסתלקו מפניו כמפני אוטובוס צבורי בערב שבת. הילדים שהיו רגילים להתרוצץ על מדרגות הבית, נמלטו על נפשם כעדת אנקורים; ועדת אנקורים, שצבאה על סולם המוליך הגגה, נתפרחה לצדדין כעדת ילדים נפחדת; השכנות המתווכחות בענין הבחירות ותוצאות החקירות בבית־המשפט וסדרי הכביסה, נחבאו אל כליהם; ואפילו כלבו הנאמן של זיק כשכש בזנבו ולא הטריד את האורח הנשפן, שהתפרץ לחדרו של זיק:

— אנחנו נוסעים!

ברקן זה הבטיח לזיק מה שהבטיח: באחד הימים היה שרוי בצרה גדולה בגלל ביתו. כי את הבית בנה מכספי הלוואה, שקיבל מאחד הבנקים בתנאי, שישלם במשך כך וכך שנים, כך וכך בחודש, לאחר מכן יעבור הבית לרשותו הגמורה. הכסף בא כמובן מהדיירים, והנה שמט אחד מהם, מיסטר צמדא, נעלם כאילו צלל במים אדירים, ויחד אתו נעלם שכר הדירה לחצי־שנה כמעט. לזכות בעלותו היתה צפויה סכנה, הלא את חסכונות כל חייו היה יכול לקפח בשעה אחת. החיפושים היו לשוא, כל החקירות והדרישות עלו בתוהו. ואף יצא האומר, כי האיש הלך למקום לא־נודע: לעזאזל. נמלך ברקן בדעתו ופנה אל זיק. הבלש המפורסם גלגל את הענין במוחו ותהה על המושג “עזאזל”. האמנם יש מקום, אי, מלכות כזאת בעולם? אכן, קיבל הבטחה מפורשת מברקן, כי אם יוודע לו במוקדם או במאוחר משהו בענין זה, לא יתמהמה להודיעו ויהיה לו לעזר בחקירותיו. אחר־כך ניגש לעצם חיפוש הנעלם. חקר ודרש ומצא שיש להנ“ל אֵם זקנה בחו”ל. אליה הריץ מכתב מלא רחשי תודה לבנה, המצוין בכמה וכמה מעלות טובות, והנה עכשיו, אחר שרווח לו, הוא רוצה לסלק לו חוב ישן, אלא — שהכתובת אינה ידועה לו. מיד השיבה לו האֵם, גברת צמדא הכבודה, ופירשה לו את תיבת־הדואר של הבן, כי כתובת מפורטת לא היתה גם לה. הוא שם איפוא מארב בבית־הדואר, צפיה — ושוב חרס. והנה שוב מכתב: כך וכך, הנהו בא מחו“ל ובאמתחתו תזכרות מידי האֵם, והסימן מספר תיבת־הדואר, ובקיצור הוא היה רוצה לראות את הבן המצוין של האֵם הנפלאה וכו' וכו'. כך נלכדה הצפור — ושכר הדירה שולם. ברקן בא על שכרו והציל את ביתו, וזיק הבלש קיבל שכר־הבטחה לעתיד לבוא. שנים אחדות עברו וברקן לא נתן כל סימן חיים. אף־על־פי־כן שמר זיק בלבו את ענין ה”עזאזל", והיה בטוח כי ההבטחה תקוים במוקדם או במאוחר.

— אנחנו נוסעים!

הם עלו על האסדה בעלת שני הגלגלים, שמו תחת המושב את המזוודה המפורסמת הכל־מכילה של זיק, הפקידו את הכלב על הבית, וברקן משך במושכות. בדרך סיפר ברקן, כי גונב אליו משהו על שלטונו המוזר של איזה צים בעיר לא־רחוקה, וכיון שהענין חשוד בעיניו במקצת, החריד את זיק: שמא כאן המפתח לחידת העזאזל, הלא סוף־סוף את הבטחתו הוא מחויב לקיים.

אמנם הדרך לא היתה ידועה לברקן כל צרכה. כי ראשית היה עליהם לעבור כברת־מדבר, וכידוע אין במדבר כל כביש וסימן של כביש. ושנית, היו לו בעצם רק סימני דרך קלושים, וגם אלה לא היו בדוקים כהלכה. כך, למשל, ידע, כי בהגמר כברת המדבר, צריך להיות פונדק, ועל יד הפונדק אשל — זה הסימן לעירו של צים. אבל היאך להגיע לפונדק? אמנם יש לסמוך גם על הסוס — העיר ברקן — כי בזה הסוס היה נוסע… פתאום נשתתק.

זיק נתן בו עיניים, וברקן התגרד בפדחתו והתחיל להסביר לזיק, כי דיירו ששמט בעבר, עודו מתגורר אצלו, והוא משתמש מדי פעם בסוס זה דוקא, ושמו הרי הוא — ורק עכשיו עלה הדבר על דעתו— צמדא. האין בשם זה מעין רמז של צים? והלא מפיו נודע לו על קיומו של צים בכלל. איך שהוא, המסע התחיל והנוסעים שקעו בהרהורים, הסוס הרגיל, כפי הנראה, בדרך זו, התקדם ברגל טופפת, והשמש נטתה לשקוע. רצה ברקן לעצור — אבל הסוס לא־אדם התעקש ולא רצה. לא עזרו המשיכות במושכות, לא עזר גם השוט, הסוס רץ כחץ מקשת, כעצם החיים, בלי מעצור, בלי כל מעצור. זיק הסתכל והחריש.

— האמנם נרשה לבהמה זו להבם אותנו?

זיק רמז לעגלון. ומתוך מרמור הניח ברקן את המושכות ואת השוט, ועשה כרצונו המפורש של הבלש, אבל לא התאפק מריטון, שהוא מתחרט כבר על כל העסק המזופת הזה, שכן דומה כי במרוצת השנים האחרונות אבד לו לחוקר המפורסם חוש השכל הבריא, והנהו נכנע אפילו לרגליה של הבהמה. בין כה וכה עלה הירח, ועל פי כל הסימנים — לא ידוע איך וכיצד — תם פתאום הכביש והם טסים בדרך לא־דרך, בין טרשים וחול. הירח היה כלועג להם ורוח חמימה ליטפה אותם ויישנה — ובאמת ובתמים נרדם ברקן. פתאום נחבט ונתר ממקומו. מיד אחז באקדחו הגדול כאומר לירות. בטפיחה השמיט זיק את האקדח:

— השתגעת, הרוצה אתה להזעיק את המחבלים, חמור?

העגלה עמדה פתאום דום, וזו הסיבה להתחבטותו של ברקן.

— כנראה — מלמל זיק — משהו נשבר. רד והסתכל.

בלא רצון עשה ברקן כמצווה, ואמנם מצא כי היצול נשבר לשנים, כאילו נחתך בתער. הדבר היה מפליא באמת, ועיניו חשכו. הלא כמין מעשי־כשפים הם אלו. התגרד בפדחתו וגמגם את חששותיו לזיק. אבל הלה היה שקוע בהרהורים כלא שומע. לבסוף התעורר מדמדומו והודיע:

— אין ברירה, ברקן, נפלנו כנראה בפח, ועל כן ראשית חכמה, יש לתקן את היצול ולהשתדל להתקין את האסדה לנסיעה. הרי אין כל אפשרות, גם לפי דעתך, לשוב ברגל, לא כן? התבונן נא, אולי תמצא משהו הדומה לעץ. ובכלל דבר שאפשר להתקין ממנו יצול ארעי.

מה מוזר הוא, שהבלש מופיע תמיד ברגע הנכון. מתלחשים פלונים פושעים זוממים — והנה מעבר לפרגוד הבלש. מנחים פצצה — והנה הבלש מגלה אותה ומונע אסון. וגם זיק הגיע ברגע הנכון. בדיוק, כי ברדתו מהאסדה אחר שברקן נבלע בחשכה, כדי להתבונן כה וכה, והנה במרחק מה עץ. כנראה האשל המפורסם. קרב אליו זיק בזהירות — והנה קולות.

— אדוני צים. בטוחני של יגיעו לכאן.

— מיסטר צמדא, המכונה צאם, מנין לך הבטחון הזה?

— את היצול התקנתי כהלכה. סידקתיו. ומנין יקחו יצול במדבר? הרגל לא יגיעו בשום אופן.

— חבל, מיסטר צאם, מדגדג אותי הרצון להכיר את מיסטר זיק, כנראה בחור כארז…. הרי צוויתיך למשוך אותם לכאן, ולא להביא עליהם כליון חרוץ. אח, גולגולת מטומטמת!

זיק לא עצר כח למשמע המחמאה. התקרב:

— סליחה רבותי, היש כאן איזה פונדק בקרבת מקום?

השנים קפצו כנשוכי עקרב.

— מי אתה

— אני זר. תייר. ופונדק אני מחפש. פונדק שע"י האשל. אולי תואילו, רבותי היקרים, לעזור לי בעצה טובה?

צים תפס מייד מיהו ומהו התייר:

— בבקשה.

כיון שכך, פונים שלושת הגברם אל הפונדק. היתה זו טירה חרבה, שרבות מהן נשתיירו באתרים שונים מימי הרומיים או הצלבנים.

— פנדקאי אין כאן — הצטחק מיסטר צים — אבל חדר תוכל לקבל גם בלעדיו.

והנה הדחיפו השנים את זיק לאחד החדרים, המואר באור הירח מבעד הפרצות הרבות, והגיפו אחריו את השער. ומיד נפתח אשנב באחד הקירות וראשו של מיסטר צים הופיע:

— מצטער אני, מיסטר זיק, שנפלת בפח. אמנם הבטיחוני, כי לא תגיע אלינו מסיבה קלת־ערך זו או אחרת, אבל אני יודע כי לבלשים (לפחות אם לדון לפי ספריהם) משחק המזל, והם מגיעים תמיד, ולכן הכינותי לך לכל מקרה שלא יבוא את הטרקלין הזה. ואם אינו נוח ביותר — לא בי האשם ועמך הסליחה, הרי במדבר אנחנו. האמת, אני שמח שהגעת לכאן. שמך הטוב הלך לפניך, והגיע גם אלי זה כבר. אבל לא יכולתי לעזוב את עסקי ולעלות אליך. והנה הצלחתי להביאך אלי. בני אופי דומה, למשל רודף ונרדף, נמשכים זה אל זה ומוכרחים להתנגש. על פי חוק המשיכה של שני הקטבים הנגדיים. מי הרודף ומי הנרדף — זוהי שאלה אחרת לגמרי ואין להכריע. כאן מכריעה רק הוד מעלתה ההיסטוריה. למשל נפוליון ואנגליה: דימית כי נפוליון הוא הרודף, ולבסוף נתברר כי היה דוקא הנרדף, או, למשל, המיושבים בדעתם וטרופי־דעת… וסו"ס ההיסטוריה היא הקובעת מיהו הרוצח בשמו, היינו מי הוא סמל החלאה האנושית, ומיהו הרוצח בשם קיבוץ אנשים, היינו מיהו המגשים את חוקי האנושות הקדושים ביותר.

— גם אני שמח להכירך, מיסטר צים. והסימן שבאתי אליך. ואל נא תחשוב, כי חשדתי בך חלילה. ידעתי שאתה רוצה לראותני. אבל בעושי רצונך חשדתי. הם אינם מבינים אותנו. ועל כן בדקתי את האסדה ואת הסוס גילית את היצול הסדוק, הידקתי אותו איך שהוא, כך שאפשר יהיה להתירו במשיכה אחת. בראותי את האשל, התרתי את ההידוק ו… הגעתי אליך. מכל מקום מעניין לדעת למה זה סגרתני כאן: הרי לדבריך אנשים אחים אנחנו, ולפי שעה אין לי כל אפשרות לחרוץ משפט על מעשיך אם לטובה ואם לרעה, ואין לדעת אם אני אוהב או אויב.

— אני מוכן להסביר לך פנים, מיסטר זיק. אבל חושש אני שמא אינך בעל לב נוקשה למדי. ופה אני נוהג לפי כללי התבונה. כפי שידוע לי, יש לרסן קצת את הבלשים, כי הם סנטימנטאליים מאוד, עוזרים לאלמנות, ליתומים ולרכושנים… הם מתרגשים מאד כשאיזה גנב מסכן שם בכליו טבעת של עשיר, אבל לא איכפת להם אם למשל איזה בעל־בית עריץ מגרש את דייריו העניים או כדו'… ובעיקר הם מתרגשים כשהם מקווים לקבל מתנת־יד הגונה… בכל אופן לא אחמיץ את ההזדמנות להראות לך את שלטוני ואת כל הראוי לראוה, כי עכשיו, אחר שהופעת, נדמה לי שהכל מה שעשיתי ופעלתי רק למענך עשיתי, כדי שאוכל להתפאר לפניך באחד הימים.

— עוד שאלה, מיסטר צים…

אבל מיסטר צים נעלם. האשנב הוגף. ורק הירח האיר את החדר דרך פרצות החומה. עם העלמו של מיסטר צים התחיל זיק בודק את חדר הטירה, והנה אחרי מאמץ לא רב גילה, כי הרצפה עשויה טבלאות טבלאות, שלא כולן מחומר וגודל אחד, הוא הסתכל בהן מכאן ומכאן, הוציא את אולרו וניסה להרים טבלה קטנה אחת — אף הצליח. מיד נתגלתה משקעת ובה גלגל קטן. סובב זיק את הגלגל, והנה הולך הלוך ומתרומם החלק הקדמי של הרצפה וחושף מבוא ומדרגות יורדות. זיק לא התמהמה. האיר את המבוא בפנס־הכיס והנהו יורד לאולם רחב ידיים, כנראה זכר לימי־הביניים, מין כנסיה נסתרת של הצלבנים, העובדים את בוראם בסתר מחמת הכובש המושלמי. הנה גם ספסלי אבן, והנה גם מכרעים, וגם שריד של במה. השרידים הארכיאולוגיים לא משכו הפעם את תשומת לבו. הוא חיפש מוצא. חשב שלא יתכן, כי למערה זו אפשר להגיע רק מן הטירה מלמעלה. הרי ההגיון נותן, כי זה מוצא־סתר לימי צרה ומצור, ובבדקו את הקירות ראה והנה לוח שיש גדול ואותיות זהב חקוקות בו לאמור:

"פ. נ.

בעצם ידי כריתי לי את הקבר הזה ובעצם ידי כתבתי את דברי לזכר עולם. מר נפש אני, כי לא מצאתי אזניים קשובות לי בין בני דורי — משום שאני מוכשר יותר מהם ומבין יותר מהם. (ייתכן שהערכתי אינה צודקת, אבל אחר שבדקתי את עצמי ואותם פעמים רבות, מצאתי שיכול אני בלי מצח נחושה אבל בלב תמים לומר מה שאמרתי). ומעשי אשר עשיתי יוכיחו. כאשר רציתי לעבוד את החיים, במפלגות, במוסדות, במשטר הקיים — הושיטו לי אצבע משולשת. ואולי — כך אני חושב עכשיו בצדק. כי אני בחושי הדק הבינותי כבר אז הם, במשטר פלוני או אלמוני, מכוונים כולם אל האבדון. הלא כולם משתוקקים אל תכנית אחת:

שאפתי מאז אך לנוח,

לשכב ולא לחשוב דבר,

נגמלתי מסוד של הרוח,

לפתור חידות שוב לא אכמה.

העולם עייף. הקפיטאליזם עייף. הישגיו הגדולים היו בעוכריו. בית־הקיבול האפשרי נתגדש ואין לו שוב אפשרות של הרחבה. זו הסיבה למשבר בעולם הרכושני. אבל גם משטר אחר אינו אלא תרופה לשעה. הוא נלחם לקיומו, כל זמן שיש מתנכלים לו — אבל אחר שיתחסל העולם הרכושני, היילחם עוד המשטר־שכנגד? לנוח — כולם רוצים לנוח מעמל דורות. ומנוחה זו אין פירושה אלא כליון חרוץ של כל אדם. אילו ישבו טובי האדם על המדוכה, אילו הסירו את לוט צרות־העין מעיניהם, ייתכן שהיו מוצאים מוצא. מסופקני מאד ובכל זאת אני מניח כי אפשרי הדבר. אבל היום איש אינו מסוגל לכך. היום כולם עד אחד חיים בחטף־שטף בלא רגע של פנאי לצורך הפנמה והתרכזות, והתעמקות באיזה עניין. ימים ולילות הם יכולים לבלות במעבדות חימיות. כן. כי כאן טמונה תועלת לשעה. זהו תחום מצומצם. זה קל יותר לתפיסה. או בלשונם: זהו עניין של ממש. אבל לשקוד על מעשה־בראשית — על כך אין קופץ. בימינו לא ייכתב שוב ספר יצירה או ספר רזיאל, אף לא ספר ‘השעשועים האלוהיים’ להרקליט או ספר ‘האהבה והשנאה’ לאמפדוקלס…

מתוך נקמה עשיתי את מעשי. נסיתי אף הצלחתי להגביר את זו רוח־העוועים המתסיסה היום את הדור הזה. יוחש הכליון שהם משתוקקים לו יהי כרצונכם. במאה העשרים אין שוב מקום לאיזה נביא טפש, הרוצה לגאול עולם בעל כרחו…"

זיק קרא את הכתוב בעניין רב. הוציא את פנקסו והתקין העתקה מדוקדקת לעצמו, אחר־כך מישש את הלוח, נגע בברגי הזהב המברזגים אותו בקיר החומה. והנה כנגוע מטה־קסם התחיל הלוח מזיז את עצמו כמו דלת על ציריה. שוב מבוא. וליד המובא שתי דמויות מוסוות.

תפסוהו השנים תחת בית שחיו, זה מזה וזה מזה: נלכד. הוליכוהו. לאולם ישיבות שטוף אור. הכניסוהו, והנה על במה נישאה, על כסא־שן יושב האדון צים בלבוש הדר ולרגליו גוהר האדון צאם עושה־רצונו. ועוד כסאות רבים באולם ובכולם ישובים אנשים לעצה, עטופים שחורים ופני כולם לוטים. האדון צים נענע בראשו לנכנס.

— ידעתי שתמצא את הדרך. הלא הבטחתיך להראות את עיר שלטוני. הנהי. סימנים נראים־לעין יותר מזה — אין. שב, אדוני האורח והקשב. רשות הדיבור לאדון הרתם.

מיד קמה על רגליה אחת הדמויות והרצתה בצמצום אבל בבהירות על מצב תנועת הרתם בעולם. תנועת הרתם מחזקת את הגוף, מחשלת את החושים. מוסיפה על סבילותו של האדם כהנה וכהנה. התא הראשי נמצא לפי שעה בשווייץ ובגרמניה. נתלכדו כמה וכמה אסכולות, הנבדלות זו מזו בשינויים קלים — כי האדם אוהב את השינויים הקלים, זה מרבה את עניינו ומושך את לבו. ואילו שינויים יסודיים הוא שונא מחמת עצלות המחשבה שלו. אם התנועה הזאת תוגבר, יש לחשוב כי האדם יהיה מסוגל לשמור על המשטר הקיים בכל אתר ואתר עוד עשרות שנים, בלי להתקומם. בעיקר צריך לשים עין על אנגליה ואמריקה, כי שם היום נקודות התסיסה החשובות ביותר.

האדום צים הודה למרצה והכריע:

— יש להפיץ את הרתם באנגליה ואמריקה. ועכשו האדון המוסר.

מיד קמה על רגליה דמות אחרת. וגם היא פתחה בהרצאה תמציתית: במוסר הדופרצופי בחיי המין היה משהו מחומר מפוצץ, ובהתאם להחלטה נעשה כאן תיקון יסודי. הזנות המופקרת פחתה במידה ניכרת, ולעומת זה גברה האהבה החפשית. אדם הנמשך היום אל אשה, אינו מהמם את אזניה בפזמונים סנטימנטאליים, אינו נושא אותה לאשה ברוב עם וטכסים — אלא פשוט לוקח אותה, כפי שהיה מקודם נוהג לקחת בת מין. ע"י כך מסופקת לאדם מידת האהבה כצרכו, ולא רק במשורה כפי שהיה נהוג מקודם. ולא עוד אלא שאין איש רואה רע בזה אם פלוני לוקח לו שתי נשים או אף יותר — הכל לפי מידת אפיו ויכלתו. סיפוק אהבה זה מועיל במיוחד, כי הוא מפזר את אדי ההתקוממות והשאיפה, המצטברים בלב גבר חשוך־אהבה, שיש ובשילים תוצאות בלתי צפויות מראש. לעומת זה לא פוספסה הדופרצופיות במחסר ובפוליטיקה. שם מתנהל הכל כפי שהיה נהוג עד כה. השלטת יחסים אחרים בעיסוקים אלה, עשויה להבריא את המשטר ולהביא לידי הבראת האדם וקיום העולם. מידת המוסר בעולם ממוזגת עכשו בטוב־יחס לא לגרוע ולא להוסיף.

האדון צים נענע בראשו, ועתה הוא נותן את רשות הדיבור לאדון הדיבה.

שוב קמה על רגליה דמות אחרת, ושוב נשמעים דברים כדרבנות. זיק יושב ורושם: עתונאי מוזר בבית־נבחרים מוזר. המרצה מציין כל דיבה פוליטית, שהומצאה בתקופה האחרונה. דיבת החבלה, דיבת הרצח הפוליטי, דיבת הגזע ועוד ועוד. מטבע הדיבה הוא — אמר — שהיא למעלה מהאמת או השקר. כי בכל דיבה יש משהו משניהם גם יחד. יש דיבה המכילה 99% שקר ו־1% אמת, או להפך, או ביחס ממוזג בצורה אחרת. מכל מקום, מתפקידה של הדיבה אינו לברר את האמת ולהוקיע את השקר. הדיבה היא מגפה רוחנית. באדם מצטברים על אף כל התחבולות של ההתעמלות, העבודה, האהבה, המוסר וכו‘, כל מיני אדי רעל רוחני, המחפשים מוצא לעצמם. הדיבה היא המוצא לפרץ מרץ. הנה יצא האומר כך וכך. פלוני מתלהב ומתלהט בעד, ואלמוני הוא באותה מידת החום ממש נגד. עד שהשופט — בצורת בית משפט ממש או דעת הקהל או כדו’ — מכריז כך וכך. יש ופסק ־הדין משכך את הסערה. אבל אין זה הכלל הגדול. כי הדיבה יכולה להתקיים גם אחר כך, ולעשות את שליחותה בגלגולים שונים. מצב הדיבה משביע עכשיו רצון בגרמניה. הגיעה השעה להעבירה גם לאמריקה, כי המפתח לעתידו של העולם הוא בשתי הארצות האלה בעלות התעשיה המפותחת ביותר. גם אנגליה וצרפת ראויות לתשומת לב, אבל לפי שעה המצב שם אינו דוחק. איטליה ורוסיה אינן זקוקות לה עכשיו. שאר הארצות מצוינות בדוח המפורט.

ושב נענע צים בראשו והסכים למרצה… ופתאום קם והכריז על הפסקה. השחורים קמו ונעלמו במבואות הצדדיים.

פונה צים אל זיק:

— אם כן, אדוני זיק, מה דעתך על כל המלאכה הרבה שעשיתי למענך? האמנם פושע אני בעיניך. משום שאני משתדל ע“י רשת הארגון המופלאה שלי, הפרושה על פני כל העולם, לשמור על המשטר הקיים בכל אתר ואתר? או שמא אני בעיניך דוקא אחד מל”ו הנסתרים?

— אדוני צים (והנני בטוח כי שמך אינו אלא ר"ת צדיק יינו מתוק) — (ובלבו: שמא צורר ירקב מיד) — לא לי המשפט בענין זה. אבל שאלה קטנה לי אליך, והיא שהביאתני עד הלום. חפצתי לשאלך, עוד בהיותי כלוא בחדרי, האמנם זוהי מלכות העזאזל?

האדון צים נענע בראשו. מיד קרבו אל זיק שני השחורים. תפסוהו תחת בית־שחיו והוליכוהו.

דלת צדדית נפתחה לפניהם והנה השמים והירח.

מיסטר צים ברכו:

— לך לשלום, מיסטר זיק. לנו יש כאן עוד הרבה בעיות המחכות לפתרונן. ואם תרצה לשוב לכאן ולעמוד לימיני…

זיק לא שמע את הסוף־פסוק. הוא קפץ לתוך זרועות הלילה והנהו רואה לפניו את האשל ועל יד האשל את האסדה, ואת ברקן שכמעט גמר לתקן את היצול. אכן, התנפל על הבלש בחיבוקים, כמעט החניקו.

— אדון זיק, מה טוב שהנו כאן, ואני חרדתי לו מאד. אף שבטוח הייתי כי ישוב. בכל אופן מצאתי את האשל ואת ענפיו הברוכים. ואת היצול תיקנתי.

זיק רמז לו לשוב על עקבותיהם. הברנש התחיל מגרד את פדחתו:

— האמנם נשוב, אדוני זיק, ובלי ראות דבר?

— זהו זה, ברקן חביבי, לעזאזל שילכו אחרים!

ובקול חרישי הוסיף:

— שהם תרשישיים ממני.

ויסעו.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!