אחיזה של חול: רומאן

היד המחזיקה את בדל־העיפרון הפילה צל ארוך, אשר נבלע בצילו של עץ־הברוש שבפתח אוהל־המגורים.

השורות ריקדו לעיניי, חוזרות על עצמן בעקשנות, באי־יכולת להתגלגל במלים חדשות.

תוך חבטות ענפי האילן, אשר ביקש כאילו להכאיב לעצמו, ותוך נענועי הצללים המבולבלים שעל הריצפה – נשמעו גם צעדים על־פני שביל החצץ.

אבל הקולות פנו־הלכו להם.

זקפתי את צווארון השינל, שעטף את גופי בחמימות דוקרנית, וקמתי מקצה המיטה, כשאני מסתיר בכיס מכנסיי את הדף הכתוב פנים ואחור, תוחב אותו בחופזה מאחורי החגור התלוי עלי במרושל, ומחביא את המילון השמור איתי בין כליי, במעמקי המזוודה שמתחת למיטה.

פניתי אל פתח האוהל.

הנעליים הכבדות שברגליי הציקו לי.

טעם של לילה חסר־שינה ביצבץ על שפתיי, ועודני בראשיתו בלבד.

הרוח שרקה דרכי, רוח של סוף־דצמבר.

קרבתי אל שביל־החצץ החורקני, אף שלא הייתי בטוח היכן עלי לפנות.

בין כה לכה ראיתי עצמי עומד ליד אגף־הצריפים, אשר צולל היה בתוך שתיקה מתנכרת.

העננים התפזרו מעט, התנצנץ פנס־חשמל שבין העצים, ואני יכולתי להבחין בדמותי־שלי בשימשה של חלון. מכורבל בתוך השינל החורפי חבוש כובע־גרב עד אמצע המצח והרובה על כתפי – נראיתי נלעג ביותר בתוך ראי־השימשה.

גחנתי על הזגוגית שטופת־המים וקרצתי לעצמי, דומה מבקש אני להפיג בדרך זו את כל תחושת הנידחות אשר קנתה עלי שליטה.

אלא שברגע זה נפתח החלון, וקול מבוהל של חיילת שאל לרצוני.

עקרתי רגליי מן המקום, הולך סחור־סחור בתוך גשם־לא־גשם.

שקוע בחול הבוצני דישדשתי בין השיחים ובצל עצי־אקליפטוס, לאורך גדר המחנה. בגלל הרוח העזה נתלשו עטלפים מבין ענפי האילנות והתערבבו באוויר עם טרפי העצים המסוערים.

בלי־משים נגעתי בכובע־הגרב שבראשי, בודק אם הוא מגונן כראוי על שערותי. עוד הבחנתי בסימני איתות, ואף קלטו אוזניי דברי־הסבר מקוטעים, וגם ראיתי שני צללים הפורשים מקירבתי.

נותרתי לבדי, מנסה להקיף במבטי את השטח הצבאי שהופקדתי לשמירתו, לאורך הגדר. חשתי עייפות רבה בכל גופי, וכעת הצטערתי ביותר על שהשחַתי את שעות־הלילה המוקדמות על כתיבה־של־סרק, במקום לנצל את השעות לשם שינה.

אך למזלי, חדלה הרוח וחלה התבהרות בשמיים. אור לח החל להסתנן מבין גושי העננים, שנדמו כהרים בשולי הנוף. למולי, מעבר לגדר, השתרע שדה־קוצים, והלאה ממנו, בפאת המרחק הדומם והנחצה בכביש מלבין־משחיר, היבהבו פנסי הלולים של איזה מושב.

רציתי לישון בכל מאודי, וכדי שלא אירדם בעמידה, וגם כדי למלא את תפקידי, מניתי את הכלונסאות של גדר־התיל, מניתי הלוך וחזור, כשאני מודד בצעדיי את תוואי האדמה.

וכך, בעודי נעצר בין הילוך להילוך, נוצר בקושי את שמורות עיניי לבל תיעצמנה, חשבתי בנוכחותו של גוף מתנועע בסמוך לי, בגובה פניי. ריח משכר־חריף בא באפי.

והנה פרח גדול, כמעט כמידת ראשו של תינוק, ריקד בקצה גבעול רם־קומה, מעל לגדר. באור הירח המתכתי, על רקע השדה המפהק בטיפות גשם אפלות־קרות, נדמה הפרח לרוח־רפאים שנקלע לכאן ממציאות אחרת. היבטתי בו בבהלה־של־רגע. והפרח נע ימינה ושמאלה כמצפה.

לפתע, ואני תופס את עצמי מדבר ביני לביני ואומר: “לא טוב לי, לא טוב לי.” – אולם, את המלים אמרתי בשפה זרה. ורק כעת הבחנתי בכך, שכל עת השמירה הזאת חושב אני בלשון־אמי, אשר נדמה היה לי כי הצלחתי להדיח אותה מתוך הווייתי. ואף־על־פי־כן, ברגע של עייפות יתירה היא חוזרת ומתקיפה אותי בסתר, בעוד שבות ומזמזמות באוזניי מלים אשר כתבתי פעם בתוך שיר בלשון ההונגרית, בטרם גזרתי עליה כרת: Közel vagy, bár a messzeségben mégis זעם קופץ עלי. חושש אני מפני המלים הללו, החוזרות ומציעות את עצמן בעורמה, בכל שעת־כושר כמעט. הן אורבות לי בכל עת שמבקש אני לכתוב שיר, ומציעות לי את לשון־אמי מחדש.

והפרח המיתמר בראש הגבעול מתנודד כמסוּחרר, כבשמחה־לאיד – אף שייתכן כי אין הוא אלא צרור קוצים שנדבקו יחד.

אני שולח ידי אל מעבר לגדר, כדי להגיע אל הפרח – כדי להשחית אותו. דומה, אשם הוא בדבר־מה. הזעם שבּי הולך וגובר ללא כל היגיון. אני מושיט את קנה־הרובה מבעד לגדר, תוך שאני מקלל. אני מכה ברובה, מכה בקנה ואחר־כך מכה גם בקת, כדי לסלק את הפרח הלילי מנגד עיניי. אך ייתכן שבסך־הכל אני רוצה להחזיק את עצמי במצב של עירנוּת, ואולי רוצה אני רק לכלות את כל מצוקתי ואת כל עלבונותי מן הימים ומן הלילות האחרונים – עד שחש אני סחרחורת, מאבד את שיווי־משקלי, נופל.

*

כאילו מוקף איזו בועה ענקית, וכאילו שוכב אני באמצעיתה של הבועה, בתוך השקט; אני רואה את המצעים הלבנים שבמיטה מסביבי, וכל השאר – ממני והלאה, מעבר לבועה המרטטת. כל־אימת שרוח־הבוקר חומקת אל חדר בית־החולים, מבעד לחלון הפתוח – ריצודים של קרני־שמש משתברים אל דפנות הבועה. דמויותיהם של ילדים משחקים על הדשא מוקרנות אל החדר. שעת ביקור־חולים?

אני שב ועוצם את עיניי, חש מגע של אצבעות הממששות לי את הדופק, ולרגע אני מדמה כי אבא ניצב ליד מיטתי ובודק את מצב־בריאותי – הוא ניצב לידי לבוש חלוק־הרופאים הלבן שלו, בעוד צינורית הסטטוסקופּ משתלשלת לו מתוך הכיס. רגע ועוד רגע. בלי אומר ודברים. המנוחה מקיפה אותי מכל צד, והלחץ בצדעים ובחזה נפוג. אבל אבא מת ואני ממאן לפקוח את העיניים, כדי שאוכל להאריך את שהותו לידי. ואף־על־פי־כן, לפתע פולחת בי צעקתה של ההכרה הצלולה: אסור שאמא תדע שאני… שאירע לי מה שאירע, וכי אני שוכב כאן… כי הרי היא תיעשה היסטרית לגמרי…

אחות בית־החולים אומרת לי לשבת בשולי המיטה. היא רוצה לבדוק את התחבושת שעל ירכי. הפציעה, בסך־הכל, קלה מאוד, אך לא נעים לי לשלשל את מכנסי הפיז’מה מעל גופי בנוכחותה של האחות, ואני מבצע מעשה תימרוּן כדי למשוך את שולי הגופיה אל בין הרגליים, עד שנמאס לה לאחות והיא מסלקת את ידי ובודקת את הפצע.

“יש לך מזל,” היא מפטירה.

אני שותק.

“רצית לפצוע את עצמך?”

“מה?!”

“כך שמעתי.”

“זה שקר!” אני צועק, אך בהבעת פניה של אחות בית־החולים אין כל תמורה, כאילו תגובתי־שלי חסרת־חשיבות היא לחלוטין. אני שב לשכב במיטה ומתכסה היטב עד הסנטר, חושב על השיר אשר הייתי עסוק בכתיבתו ביום שבו נחבלתי; ועכשיו מנסה אני לחזור בעל־פה על מלות השיר:

המלה האחרונה מתמשכת־לה. ומתמשכת־לה, שכּן נוטה אני לישון שוב. אך מבעד לסדקי עיניי אני רואה עדיין את האחות מחליפה את המים בצנצנת־הפרחים שעל איצטבה מן האיצטבות; אך בטרם צאתה היא מתקרבת אליי שנית ומשמיעה בנימה רכה יותר, אפילו אימהית במקצת:

“עלולים להעמיד אותך למשפט־צבאי… תחשוב על זה.” ויוצאת.

אני מגרש את המלים מעל־פניי כגרש נחיל־דבורים, וחושב משום־מה על היום שבו נפלתי מעל הנדנדה ונחבלתי. היה זה בגן־המנגולד, בבית־הקיץ של המשפחה, על שפת הנהר. שיחקתי בנדנדה. מעלה־מטה, והופּ! – ילד כבן שש־שבע נשמט מעל הנדנדה ונחבל בגופו, עד כי ניטל ממנו כושר־הדיבור במשך יממה שלמה, מחמת הלם הנפילה.

ובכל זאת, הייתי רוצה לחוש עצמי כעת באותו המצב, שוכב בבית־הוריי, בוהה אל החלון.

אבל האורחים כבר נעלמו מעל הדשא שלפני בית־החולים, כי שעת הביקורים תמה אל־נכון, ונותר רק איזה מזג־אוויר זהוב־קריר, המהווה ניגוד כה חריף לימי־הגשם הסוערים שקדמו להם. ואני עודני מלא פליאה למראה התחלפות מהירה זו של מזג־האוויר בארץ: בתוך החורף, פתאום, פיסה־של־קיץ. אבל תהפוכות אלו של הטבע, בסופו של דבר, ממלאות את ליבי בהרגשה של חוסר־ביטחון; ולמרות זאת, אני מרחף בינתיים, בכל גופי, בתחושה של חוסר משקל נעים עד להפליא.

*

על ספסל שבחדר־ההמתנה, בין שתי דלתות גבוהות ישבתי, תוך ציפייה לניע הידית ולהישמע הקול שיזמין אותי להיכנס. לא ידעתי איזו מבין שתי הדלתות תיפתח לפניי, ומה צורה לאיש שעלי להתראות איתו; שכּן אנשים שונים יצאו ונכנסו דרך הפרוזדור שבו המתנתי לתורי, אף כי ניסיתי לשעשע את דמיוני, כדי להעביר את הזמן ביתר מהירות.

בין כה לכה, ראיתי אדם גבה־קמה ולבן־שיער ובידו איזה ספר לועזי עב־כרס מופיע לרגע מבעד לדלת השמאלית, מטיל עלי מבט, ולאחר מכן מרחיק את מבטו לעבר קטע הרחוב היפואי, שנשקף מבעד לפתח־הכניסה, והוא כמחפש דבר־מה – עד שנעלם בתוך חדרו.

ההתרגשות שבּי נרגעה במקצת למראהו, שכּן הוא הזכיר לי את טיפוסי הרופאים שידעתי מבית הוריי – רובם אנשים בגיל־העמידה ובעלי תנועות מדודות־מתונות, אשר מגע של ספר כמו הורגש בקירבתם.

וכך, בעודני שקוע בהירהורים, שמעתי את שמי נקרא מבעד לדלת הימנית; אך בהיכנסי אל החדר השרוי באפלולית גשומה של חורף, ראיתי כי במקום האיש גבה־הקומה ולבן־השיער, ניצב אני מול אשה כבת ארבעים וחמש, אשר משקפיים עבי־מסגרת כמו בולעים את כל פניה. היא ישבה מאחורי מכתבה כבדה־עצלה ועיינה במיסמכים.

“מדוע אינך יושב?” השמיעה בחביבות מובלטת, בהרימה את פניה מבין הניירות, בעוד היא מקפידה לסגור היטב את התיק שלפניה.

הייתי מבולבל ביותר בגלל ההפתעה שבהתחלפות דלת בדלת, הואיל וכבר הרגלתי עצמי לשפוך את ליבי באוזני האיש גבה־הקומה והקשיש, עם הספר הלועזי ביד – והנה אני כעת מול אשה זו, שכל מה שאני קולט מדמותה אינו אלא זוג משקפיים הניסוטים על קצה־האף. חשתי צורך עז להושיט יד ולתקן את המשקפיים הגולשים כלפי מטה, לתקן אי־סימטריה טורדנית זו בדמותה, כאילו המדובר הוא במשקפיי־שלי. החזקתי ביתר־שאת את קצות הכיסא שעליו התיישבתי, דומה איני בוטח בתנועות ידיי.

“איך אתה מרגיש? יותר טוב?” שאלה, כשאצבעותיה רושמות קווים עולים ויורדים על גליון־נייר לב.

“פחות או יותר.”

עכשיו תיקנה את המשקפיים על אפה. הוקל לי מעט.

ושוב פתחה את התיק, פתחה אותו לרווחה, כאילו ברצונה לשכנעני כי אין היא מסתירה מפניי דבר.

“אתה ביקשת העברה ממחנה ג’וליס, בטענה כי המראה של גדרי־התיל מעורר בך זכרונות קשים; וגם כתבת כי יש לך סיוטים בלילה,” הסתערה עלי בפתיעה.

הכיסא חרק תחתיי. ניסיתי להיזכר, אם אכן כתבתי משפט מעין זה בבקשת ההעברה שהיגשתי לפני חודשים אחדים; ואולם מסוגל הייתי להתרכז רק בעט השחור המתנועע בין אצבעותיה של האשה, על רקע שאר מכשירי־הכתיבה הניצבים, בחודים שחוזים, בתוך כוס שעל השולחן. ליד הכוס מונח היה גם נרתיק של שפתון. הרעיון כי אשה מרובת־משקפיים זו, אשר ניכר היה כי בעמל רב היא מסלקת את זיפי־השיער מעל עור־פניה, מתאפרת ומתפרכסת בטרם ייכנסו אליה חיילים לשיחה – רעיון זה עורר בי רגש־דחייה גמור. לא יכולתי לשאת את המחשבה, שהיא תחטט בפרטי חיי.

“ייתכן, ייתכן שכתבתי כך, כי רציתי שיעבירו אותי מן המקום,” השמעתי, ובלבד שהיא תרפה מן הנושא הזה.

היא רשמה לפניה את דבריי. חזרה לעיין בתיק. גילגלה את העט־הכדורי על לוח־המכתבה.

“אני רוצה שאתה תשיב לי בלי כל חשש. כן, תנסה לומר לי גלויות… האם אתה, ביחסך אל הצבא… האם נכון שיש בכך איזו טינה?… או, משהו מן השלילה, אולי?…”

הזעם שׂם מחנק לגרוני. למרות זאת, לרגע קם בי רצון לתאר בפניה, בקול רם, כיצד שוטטתי בעת חופשתי הראשונה מהצבא ברחובותיה של נצרת, ואני לבוש מדים, נכנס לכנסייה נוצרית וכמעט גועה בבכי מרוב אושר שבגאווה… אני… כך… כמה שנים לאחר ברגן־בלזן… ואילו עכשיו… עכשיו אני הוא שכאילו שונא את הצבא… רק משום שרע לי… משום שלבד לי… משום שקשה לי לשאת את הקולניות המגושמת הזאת…

וכבר לא איכפת לי שיעמידו אותי למשפט־צבאי, ולא איכפת לי לגמרי מה חושבת אשה זו, כי ברור לי שאינה יכולה לדעת דבר־של־ממש על־אודותי. ואינני חושש מפניה עוד. וכך, אני שותק או מדבר… כי הרי היינו־הך, אם היא יכלה לשאול כפי ששאלה…

את ההמשך אני שומע כאילו מבעד לפרגוד: על השנה שבה עליתי ארצה, ועל הנסיבות שבהן נפטר אבי, ועל המצב שבו שרויה אמי כעת; אך על מקרה פליטת הכדור, נדמה, אינה שואלת מאומה. המלים מתאבכות בחדר כמו ערפל, ואינני רואה ואינני שומע דבר. ורק מופתע אני כשהיא מודיעה לי, כי השיחה הגיעה לקיצה וכי בינתיים אני יוצא לחופשה ממושכת, כדי שאוכל לחזור אל עצמי; אבל את המשפטים האחרונים אני קולט בהכרתי רק בהיותי מהלך כבר מחוץ למירפאה בסימטא מסימטאותיה של יפו, ואני נחפז לחבוש את הכובע לראשי, בשעה שמכונית־צבאית חולפת לידי על הכביש.

*

ארזתי. בחיפזון רב ארזתי את חפציי.

עם היוודע דבר חופשת־המחלה שניתנה לי למשך שלושה חודשים – השתדלתי לצאת את המחנה במהירות האפשרית. חששתי שמא תעשה לה כנפיים השמועה, כאילו נקרא לי דרור מן הצבא בגלל מעשה־הפציעה.

את שבילי־החצץ חציתי לעבר השער, כשאני מנסה לצמצם את עצמי לכדי נקודה זערערה, כאילו מעשה־עוול בכפי. אך הש.ג. שבשער רק הטיל מבט על ה’פס' שבידי והניח לי ללכת לדרכי. תהיתי על מצב־רוחי. אף שקיננה בי שימחה שלמראית־עין על עצם החופשה הממושכת, ידעתי כי מועקת־המעמקים השורה בי, עלולה לצוף למעלה בקלות ולכבוש אותי כליל.

מכל מקום, לפי שעה זקפתי את קומתי בעוברי את שער המחנה, מסתיר כל שארית של צליעה, מהלך בכיוון הכביש הראשי, במטרה לנסוע בטרמפּ או באוטובוס לתל־אביב. מזג־האוויר גמל עימי חסד, ולאחר מטח־גשם קצרצר החלה שמש של טרם־שקיעה להשתעשע בשלוליות, בעוד סילונים דקיקים של מים מתנודדים עדיין ברוח.

“היי, אתה כאן?” אני שומע לפתע קול. ובעוד המזוודה הרעועה נפתחת בין זרועותי מחמת הטילטול, רואה אני את אופירה – חיילת ממשרד היחידה, שלא אחת משכה את תשומת־ליבי בעבר, כשהייתי נתקל בה במחנה ואני תולה בה מבטים נרגשים למדי – והנה היא נשענת אל גזעו של עץ, ממתינה כנראה לחלוף שארית הגשם. אך בטרם אספיק להשיב, ורק חושש אני שמא יישפכו בגדיי המלוכלכים מתוך המזוודה, לעיניה של אופירה – היא שוטפת אותי בדיבורים:

“אתה בריא? במחנה סיפרו עליך כל מיני… דרך־אגב, אתה לא צריך להיות רגיש כל־כך; אתה יודע… כיוון שלא התנסית כנראה בשיפשוף צבאי לפני שהתגייסת, כפי שכל צעיר הגדל בארץ מכיר… אולם אתה יכול להיות בטוח שזאת רק שאלה של זמן… אבל עכשיו יש הפסקה בגשם… אז בוא נרוץ עד הכביש ונתפוס שם איזה דבר לנסוע…”

ואני כבר רץ בעקבותיה של אופירה. היא – תרמיל־צד מקפץ לה על ימינה ועל שמאלה, כמו משרת קטן, ירוק ורטוב, בעוד ‘זנב־הסוס’ של שערותיה מפזז בתוך האור הצהבהב, כאילו מסמן לו תוואי בחלל הריק של שעת השקיעה; ואילו אני – עמוס מזוודה שלא הצלחתי לסגור חזרה כראוי, וחרד שמא יפול הכובע מעל ראשי – רץ בעיקבותיה של אופירה, מדלג מרגל אל רגל ומבליג בכל כוחותי על הדקירות שאני חש בירכיי. לבסוף מתחלק אני, ובעל־כרחי נאחז בזרועה של אופירה; היא רק צוחקת, ועוזרת לי להתרומם על רגליי; אני פותח בשורה של התנצלויות על אשר כמעט משכתי גם אותה לתוך הבוץ, ואני מנסה להסיר את כתמי הרפש שדבקו בחצאיתה. אבל היא דוחה את ידי ואומרת בכעין רוגזה: “שתפסיק כבר להתנצל כל רגע, כאילו שאתה מבקש סליחה ומחילה על שאתה קיים…”

“אני? אני מתנצל על שאני קיים?” מבקש אני להתריס כנגדה.

אגב־כך נופל דף־נייר מתוך כיס מכנסיי ומתגלגל לרגליה של אופירה. היא מביטה בו. ברגע זה הייתי רוצה להיסתר מעיניה, ועם זאת יש בי גם סקרנות. והיא, בלי לבקש רשות ממני, מרימה את הדף, וקוראת את השיר הרשום על־פני הנייר ואומרת לי: “דווקא יפה!” ומוסיפה שגם אחיה, גם הוא כותב שירים והוא גם מצייר… ושהם גרים ברמת־גן; אלא שהוא, כלומר אחיה, הוא כמובן… – והיא אינה מסיימת את המשפט, אך מעירה שאם אכיר את אחיה, שאם אכיר אותו, אז גם אדע…

אך אינני יודע מה הדבר שאדע, כי בינתיים היא מגיעה לפניי אל הכביש־הראשי, ובטרם אספיק לשאול אותה לכוונתה, היא מושיטה יד למכונית חולפת, והמכונית אומנם נעצרת בסמוך לה, וכהרף־עין היא נעלמת מעיניי בתוך הדימדומים. דומה – היתה כלא היתה, ורק אני נשאר עומד על הכביש, עומד וממתין, שעה רבה אני ממתין לאוטובוס המגיע באיטיות ותוך כיחכוח־קולות כחולה־אסטמה.

*

כיסאות ושולחנות בסיגנון כמו־כפרי, תאורה בצהוב־אדום הבוקעת מנברשות עטופות־קש, וקולי־קולות של בני־אדם מזמרים – כה בניגוד לגשם הטורדני היורד בחוץ, בחדגוניות מפילה שיממון.

חשתי עצמי כדף־נייר מעוך ולח. הסיבותי בפינה מן הפינות כדי להתאושש קימעה וכדי לייבש את בגדיי. הזמנתי קפה־הפוך וכריך, אך הודאגתי למראה הכריך רב־הקומות שהובא לפניי, חושש שמא לא תשיג ידי לפרוע את החשבון. מכל מקום, תהיתי על האנשים היוצאים ונכנסים ועל צליליה של מוסיקה, שנשמעו מן החדר הסמוך; עד כי סגרו את הדלת ואני שקעתי בכוס־הקפה, בכריך ובמבטיו הצהובים של חתול ארוך־זנב, שקפץ ועלה על כיסא, כשהוא ניצב מול עיניי כמו פסל־בודהא שחור ומייחל לזכות בפרוסת־גבינה מידי. זנבו השחור והסומר נע הנה והנה על הכיסא, כאילו להד צלילי המוסיקה, שעוד הסתננו אל החדר המואר עמומות. היצתי סיגריה ונשפתי את העשן לתוך פרצוף־הבודהא של החתול, אך הוא רק עיפעף מעט והעביר את כפותיו על פרצופו, דומה מבקש הוא לרחוץ את עצמו מהבל־פי.

אחר־כך קפץ וירד מהכיסא בהבעת עלבון, ונחפז של שולחן המרוחק ממני. שם, ליד השולחן, מישהו פיזר נקניק על הריצפה, אלא שקולות־צעקה הבקיעו לפתע־פתאום מקרב החבורה, שהיתה מקיפה את שולחן־העץ הקטן – כמו בהתקפת־מחץ. החתול נרתע וברח ביללות, ואילו מעל השולחן ריחף עתה גליון־עיתון מוחזק בין אצבעות מגושמות, אשר ניפנפו בו כבאיזה דגל לוהט.

ההמולה גירתה את דמיוני והתקרבתי. שאר שוכני־המועדון רגילים היו, כפי הנראה, להתפרצויות מעין אלו, שכּן איש לא התעניין במיוחד במתחולל סביב השולחן המוקף שלושה־ארבעה אנשים בני תשע־עשרה–עשרים – אשר רק האמצעי, זה בעל האצבעות המגושמות, שהניף את גליון־העיתון אל האוויר, נראה קשיש מהם בהרבה.

“תנו לגלין להמשיך,” נשמע קול נשי רופס, שהמשכו היה לעיסת עוגת־קצפת מתקתקה.

עמדתי בסמוך מאוד. הוויכוח השתלהב סביב איזה מאמר, אשר הקשיש שבחבורה – שפנו אליו בשם גלין – חיבר אותו, וכפי הנראה גם מעוניין היה לקנות לו אוהדים. בכל נושא הוויכוח לא הבינותי הרבה, שכּן הלכו ורבו בו הרמזים על ‘אישיות מרכזית’, אשר אם תפתח את פיה, ייערך בארץ ‘ליל סכינים ארוכים’, כלשונו של הקשיש המכונה גלין.

עמדתי דומם, בסמוך לשולחן הוויכוחים, אשר הצטרפו אליו כעת עוד צעירים אחדים. כל הוויכוח נראה בעיני תמוה ביותר. אלא שנעשיתי קשוב ודרוך שוב, עת חזר ונשנה פעמים מיספר, בתוך הוויכוח, שמוֹ של מושל הונגריה הורטי מתקופת המלחמה ומן השנים שקדמו לה. ראש־החבורה ביקש כעת לקרוא בקול איזה מיסמך, שבו הופיע שמו המלא של המושל, כשהוא מסתבך ו’שובר את שיניו', כדי לבטא את השם ההונגרי המפותל.

“ויטז נאג’באנ’אי הורטי מיקלוש” – הגיתי את השם בשפל־קול, כלעצמי.

“רגע, אתה יודע הונגרית?” שאל בעל־המאמר, זה המכונה גלין, ונשא אליי את מבטו.

אך בטרם אספיק להשיב, ניגשה מלצרית המועדון וקראה לו לגלין לגשת אל הטלפון. ניכר בו, על־פי תגובתו המיידית, כי מצפה הינו לקריאת־טלפון זו, והוא רץ להגיע אל הטלפון שבסמוך לקופה, כשאני שומע רק את השם ‘בטינה’ חוזר פעמים אחדות תוך השיחה, בהדגשה שבהתרגשות. ואחר־כך, עם תום השיחה וכמי שתופס עצמו בקלקלתו וחושש שמא יסגיר את רגשותיו לעיני זר, שב והתיישב מחדש באמצע השולחן, בארשת של שלווה מדומה, כאילו דבר לא אירע לו. אבל הוויכוח לא התלהט באותה ריתחה כמו קודם. מניה וביה הוספתי לעמוד במקומי, אף כי עייף מאוד הייתי וכבר התאוויתי לישון.

גלין נזכר בי. הוא הושיט לעברי את זרועו הארוכה בפנותו הצידה את היושבים על הכיסאות והמקימים חיץ בינו לביני – ובחן אותי מכף־רגל ועד ראש. העובדה שהייתי לבוש מדים נשאה חן מלפניו, כפי הנראה, שכּן פעמים אחדות העביר את אצבעותיו על תג־היחידה שלי, ואף ביקש להחליק את הקמטים שבבטלדרס הרטוב שעל גופי.

“מה אתה עומד?” הידהד קולו, כשהוא מאלץ איזה צעיר שישב על־ידו לקום מעל הכיסא, בהושיבו אותי במקומו בכוח.

את המאמר הניח כעת על השולחן, כשהוא מציב עליו כוס עם שארית של חלב ופושט לעברי את כף־ידו הרחבה, הדוּבּית:

“מאיר גלין,” הציג את עצמו.

הגדתי את שמי באי־רצון.

“איך?”

חזרתי על שמי ביתר הטעמה, אף כי לא נוח לי בדרך־כלל להשמיע את שמי בקול רם.

“קצת קשה לזכור אותו,” הפטיר, “על־כל־פנים, אני זקוק באופן דחוף למישהו שיודע הונגרית, ושיוכל לתרגם בשבילי כמה דברים; אתה עושה דווקא רושם מתאים, די אינטליגנטי.” והוא קרץ בעינו, אלא שמן הסתם לא היה אמון ביותר על מעשה כגון זה, שכּן הקריצה התגלגלה בפזילה עקמומית.

“ואיפה אתה ישן הלילה, חוזר לצבא?”

“אני רוצה להגיע לדירתה של אמי, בנווה־הדר.”

“מה? עכשיו?” השתומם גלין, “הרי כבר אין לך אוטובוס, אלא אם כן בטרמפּים, אבל זה קשה.”

היבטתי בשעוני וראיתי כי הצדק איתו. אכן, היתה זו שטות מצידי להיכנס לתוך העיר ולהיקלע למועדון זה – רק משום שהייתי רעב, במקום להמשיך היישר מן התחנה־המרכזית אל דירת־השיכון שבה מתגוררת אמי, ואולי משום כך גם העדפתי לשוטט ברחובותיה של תל־אביב.

“בוא איתי. תוכל ללון אצלי הלילה,” השמיע גלין כשהוא קם מאצל השולחן, מסלק מלפניו את כל בני־פמלייתו כמלך הפוקד על נתיניו ברמיזת־אגודל בלבד, וניגש אל הקופה. ובטרם אספיק למחות בידו, כבר סילק את חשבוני ואני נכרך אחריו לעבר פתח־היציאה.

הרוח הלילית היתה מנערת נטפי מים צמרמרים מעל ענפי האילנות, לתוך כובעי ולתוך עיגול־הקרחת הזעיר, שהבהיק בראשו של גלין. משונה היה הילוכו. הוא פסע לפניי על־פני הרחובות דלילי־האוכלוסיה של העיר, כמי שמוביל תהלוכת־תמיד לאיזו הפגנה אדירה ורק במקרה נשאר לבדו. זקנקנו המחודד ואגרוף יד־ימינו כמו נגחו בלי־הרף את האוויר, דומה מוטל עליהם להבקיע לו דרך בתוך החומר העויין של האפילה, החורשת מזימות כנגד גופו הגמלוני.

“מה חיפשת בעיר?” הפשיל קולו לאחוריו בשאלה.

“מה חיפשתי? כתובת.”

“של מה?”

אפשר, העובדה כי זה־עתה ראיתי אותו מוקף חבורה של צעירים המייחלים למוצא־פיו, בעוד הוא קורא בלהט איזה מאמר, היא שגרמה לכך, שאמרתי לו לאחר היסוס־מה:

“כתובת של מערכת עיתון.”

“אתה כותב?”

“בערך.”

“שירים?”

“משהו כזה…”

“איזה עיתון?”

“אני לא בטוח אם אתה מכיר… ‘דרכים’, שמעת כבר?” העליתי את שמו של כתב־עת ספרותי, אשר לא אחת חשבתי לסור אל המערכת שלו, בניסיון להדפיס בו מן השירים שלי.

גלין נעצר כמי שכפאו שד:

“דווקא הם?! אבל מה פתאום, הרי הם לא רציניים!…” ולאחר רגע הוסיף, כמי שנחה דעתו, בלית־ברירה:

“מילא… בשבילך הם עוד יכולים להיות מספיק טובים.”

“אבל לא מצאתי אותם, ואז היגעתי למועדון הזה, ששכחתי את שמו.”

“מזלך!… זאת אומרת – לא ששכחת את שמו… אגב, קוראים לו מועדון ‘מדורה’… אלא מזלך שלא מצאת אותם.” צחק והוסיף:

“לא, בעצם אני רק מתלוצץ, כי סוף־סוף יש בהם משהו, משהו מן החידוש, והצרה שלהם רק שבסתר־ליבם הם יותר מדי רוצים להיות חלק מן האסטבלישמנט… אך טוב, עוד נדבר על זה.”

הוא פיזם לתוך הלילה. חלפנו על־פני המיזרקה הרדומה של כיכר־דיזנגוף. עת הבחין גלין בזוג־נאהבים מחובק שבא כנגדנו, השתתק לפתאום. כמו חלל ריק של עצבות הקיף את גופו. אך בהגיענו לקירבת קולנוע ‘מוגרבי’ שוב נדלקה בו תשוקת הזמר.

“אתה מזהה?” נפנה אליי בעודי מפגר כמחצית הצעד מאחוריו.

“לא, לא, אין לי שמיעה טובה.”

“אז תקשיב למלים.” ובקול הבס שלו קרא:

“חיילים אלמונים… בלילות אפלים… משורה ישחרר רק המוות… רק המוות… רק המוות…”

“לא, אינני מכיר,” אמרתי.

“אתה מתלוצץ.”

“בחיי שלא.”

הוא עצר בחבטת־רגל במדרכה.

“מה? מתי היגעת לארץ?… לפני שלוש וחצי שנים בסך־הכל?…” נשמעה פתיעה בקולו, “אם כך, אתה תצטרך ללמוד כאן הרבה מאוד דברים. מילא, אולי גם זו לטובה.”

ריח של שוק עלה באפי, של ירקות רקובים ושל קשקשי־דגים. חשתי בשפתיי גם טעמם של פירות־הדר, שביקשו להכניע את הבואשה באיזו צהלה חרישית.

“זה נפלא, זה נפלא! אתה מוכרח להניח לעצמך להרגיש כמה שזה נפלא,” השתהה גלין, כשהוא מפסק את נחיריו כחיה צמאה המריחה פלג־מים, “כאן אתה מרגיש פתאום שאנחנו באמת ארץ מדיטראנית, ושום התחכמות לא תועיל כאן.”

"מאיפה אתה? הסתכנתי בשאלה, “אתה לא יליד הארץ?”

“אני מרשה לך עוד שני ניחושים, אף כי זה יהיה קשה מאוד.”

“יקה”?

“רביעית הנקודה.”

“מרוקאי?”

“אולי גם זה, אבל אתה מנחש בצורה די מטומטמת.”

נפגעתי. הנחתי לו לפסוע לפניי במרחק ניכר למדי. עברנו בין דוכני־השוק הנעולים, כשעכברושים גדולי־ראש חומקים בין הארגזים ההפוכים. אחד העכברושים הסתבך בשולי מכנסיי ואני כמעט היקאתי מרוב בחילה. פתאום ראיתי שני שוטרים קרבים ובאים למולנו, בודקים את הברזנטים הפרושים על דוכני־העץ ועל עגלות־היד הרתוקות. מדי פעם גם היו מאירים בפנסיהם ורושמים דבר־מה בפינקס.

והנה ראיתי שגלין, ברגע שהבחין בשני השוטרים משנה את כיוון הליכתו והוא פונה בזווית חדה אל סימטא מן הסימטאות של שוק־הכרמל. הדבקתי אותו בקושי.

“מה קרה?”

“מה צריך היה לקרות?”

“כלום.”

המשכנו ללכת. ניצבנו בקירבת הים. כבר ויתרתי כמעט כליל על סיכויי השינה במשך הלילה; אך גלין, נדמה, קרא את מחשבותי והפטיר:

“אנחנו עוד מעט נגיע לדירה שלי, ותסלח לי על שאני מוכרח לראות תחילה משהו הקשור בבטינה.”

הוא ביטא את השם ‘בטינה’ כאילו הכרח־המציאות הוא, כי כל באי־עולם יידעו מיהי בטינה זו.

עמדנו מול בית נטוש שעל שפת־הים, בית שחציו הרוס וחציו מואר. גלין חיפש איזה גזע־עץ להישען אליו, שלף צרור־מפתחות מתוך כיס מעיל־הגשם העוטף את גופו במרושל וצילצל בו אחת ועוד אחת. ואולם, לפי חלישות הצלילים ברור היה כי אין זה אלא שעשוע־שבהרגל בלבד. הוא בחן בדריכות את הפתחים המוארים.

בחלון מן החלונות ניצב גבר וניבט אל מחשכי הים המהמה בלילה. היבהוב הסיגריה שבפיו, מאחורי השימשה החורפית, כמו צייר איזו מסגרת רועדת של עזובה סביב הפנים האלמוניות. הלאה ממנו, בסמוך לקיר החרב, נעו ונדו שירטוטיהן של שתי דמויות שהיו מתרחקות ומתקרבות חליפות, עד אשר שקעו אף הן, כמו מאחורי שיכבה של צבע־כיסוי, במעמקי תמונה.

“הנבילה,” שמעתי את גלין מרחיש בין שיניו; בקולו חילחלה נימה של חוסר־ישע, שהיתה כה מנוגדת לבטחונו־העצמי הקודם.

“בוא, אני גר די קרוב לכאן.” התנער מדכאונו, “ואני באמת מצטער על שגררתי אותך שעה שלימה על־פני רחובות העיר.”

*

בהגיענו נושמים ונושפים לקומה העליונה של בית־הדירות, פתח גלין את תיבת־החשמל שליד הדלת ומצא שם פתק זה, המקופל בקפידה ומחובר בנעץ אל פנים התיבה. ראיתי כיצד עולה הדם ומאדים את לחייו, בעוד זקנקנו המחודד מרטיט.

הוא פתח בהתרגשות את דלת דירתו, ואנו יצאנו למרפסת־גג חשוכה, אשר חוטי־כביסה חצו אותה שתי־וערב. כלי־הלבן התלויים על החבלים התנפנפו למגע הרוח ושיוו למרפסת מראה של אוניית־מפרשים הנכונה להפלגה לעבר איזו עיר־של־מעלה, עשויה צריפים־צריפים משוחי סיד וזפת.

גלין ביקש לפתוח דלת נוספת, שהתייצבה למולנו על הגג, ואולם הדלת נכנעה רק בקושי רב; הוא הדף אותה פנימה בהטיית־הכתף. שניים־שלושה כיסאות חסמו את הכניסה.

“מי שם?!” צעק גלין בהעלותו אור בתוך חדר־הצריף, כשהוא נענה ברחש הדומייה בלבד. אלא שעד־מהרה הורגש ריחוש מצד איזו ספה, אשר ערימות ספרים וכתבי־עת שימשו לה רגליים ותמוכות, מתחת לקרשים שהיו מכוסים מיזרון ושמיכה. והנה, המיזרון התחיל להתנדנד גלים־גלים, כמו בהתקף־צחוק. הנידנודים הלכו וחזקו, והם לוּוּ גם קטעי קולות משתנקים.

“למה עשית לי את זה?” התפרץ גלין בחמת־זעם, כשהוא מושך ושומט את ערימת הניירות מתחת לספה, בלי להתחשב בכך, שבאופן זה הוא הורס את מישכבו־שלו.

איש צעיר, קטן־קומה כמו איזה מיקי־מאוז מגודל־שפם, הזדחל מתחת להריסות הספה, והוא עדיין מיטלטל מחמת הצחוק, שביקש מוצא מבעד לכל נקבוביות הגוף.

“ואתה עוד שואל?” השמיע תוך עיטושים, בעודו מנער את אבק הריצפה מעל בגדיו, “הרי קבענו לפני כשעה, ואתה יודע היטב שגם זאב צריך להגיע; עוד טוב שהוא אינו מדייק, משום מה… אבל הרי מצווה היא למתוח אותך…” וכאן נתן בי מבט מתחת לגבותיו הסומרות כשתי מברשות־שיניים, “זאת אומרת… כידוע לך ודאי… אגב, שמי אלחנן… כלומר עורך־דין אלחנן… אבל רציתי להגיד לך… כן… כידוע לנו… הרי כל האנשים האלה… זאת אומרת אנשי אצ”ל ולח“י לשעבר… הם מתקשים עדיין להשתחרר מתסביך המחתרת שלהם, ובכל מקום הם חושבים שצריך לחפש ולחפש…” לפתע השתתק, דומה איזה זיק־של־חומרה בהבעת פניו של גלין שם מחנק לגרונו. במקום זאת התכופף והחל לבנות מחדש את ערימות כתבי־העת, בהניחו עליהן את המיזרון שנפל.

נשאתי עיניי מסביב בחדר. נדמה, לא רק רגלי הספה, אלא גם קירות הצריף היו בנויים כרכי־ספרים וגווילי־נייר. על־כל־פנים, גג־האסבסט שירד בשיפוע לעבר החלון, כאילו תלוי היה בנס על־גבי ארון־ספרים עשוי מוטות, בעוד התיקרה הנמוכה רוּפדה נייר־פרגאמנט, מן הסתם כנגד הדלף. רק מעל לשולחן־כתיבה מסיבי, אשר פלא הוא כיצד העלוהו לקומת־גג זו של הבניין, ניתלו, בשורה מסודרת, תמונותיהם של מנהיגי מהפיכות – מקרומוול עד רובספייר ועד לנין – לרבות תמונות אחדות שלא הצלחתי לזהותן.

אך, ככלות הכל, נמשכתי אל ארון־הספרים, תמיה על ריבוי ספרי־השירה בלשונות שונות. וגם זאת הפליאני, לא פחות מכך, האוסף הרב של ספרים שעניינם פרשיות מתקופת השואה.

גלין הבחין אל־נכון בהבעת הפליאה שעל פניי, כי שמעתי אותו אומר:

“בדיוק כך, בעניין זה אני צריך אותך.”

שלחתי יד אל ספר כתוב בצרפתית, אשר נפתח בדף שתיאר, על דרך מישחק־האותיות, מראה של מיזרקה וצורת יונה המעופפת מעליה.

“זה? זהו שירו המפורסם של גיום אפולינר. אך תעזוב את זה כעת, שהרי תסכים איתי כי יש כיום בעיות ופרשיות חשובות יותר לאין־ערוך.” והוא תקע לידי איזו חוברת כתובה עברית, שנשאה את הכותרת “פסק־דין.”

“טוב, שב כעת ותנוח קצת.” החליף פתאום את נעימת דיבורו, כשהוא נוטל מידי את החוברת האפרורית, עוד בטרם אספיק לדפדף בה, והוא משקיעני בתוך כורסא רחבה, אשר צמר־הגפן הממלא את מושבה היה מבצבץ אל החוץ כמו קרעי־בשר על איזו חיה מוכּית.

גלין עמד מול החלון ובחן את הרחוב החשוך, כשהוא מביט מדי פעם בשעונו.

ואילו אני, נחלץ בינתיים מחיבוקי הכורסא הטובענית, שבתי והתייצבתי מול ארון־הספרים, שולף ספר־שירים אחר ספר־שירים – בגרמנית, באנגלית, בצרפתית, בספרדית, ובעברית, מזין עיני בעטיפות הססגוניות. באחדים מן הספרים, לצד השירים המודפסים, מצאתי גם תרגומי טקסטים בכתב־יד גדול, דמוי רכבת־אכספּרס הדוהרת קדימה, לרבות הערות בשוליים.

“זה אתה שעוסק בתרגום השירים?” פניתי אל גלין, שעוד ניצב בחלון ופניו אל הרחוב, אך מענה לא בא. על־כן כיוונתי כעת את שאלתי לאלחנן, שהיה טרוד בניקוי איזה מסרק, באמצעות פיסת־נייר, שאותה היה משחיל בין שיני מסרק־הכיס, כשהוא מפריח אל האוויר את חוטי־השיער של שפמו, וגם מעביר את המסרק לאורך שפתיו, יחד עם פיסת־הנייר, בהשמיעו מיני צלילים.

“עם גלין אתה יכול לדבר, בחודשים האחרונים, רק על נושא אחד ויחיד, הוא הספר שלו… גלין, מותר לגלות לו?” והוסיף בלי להמתין לתשובה: “זהו הספר הסנסציוני…” הצליל רגע את גרונו והמשיך: “אם כן, זהו הספר על־אודות אשמתה של הנהגת היישוב בארץ־ישראל בהשמדת יהדות אירופה – על דרך השתיקה וההשתקה!”

גלין הירפה מן החלון. הוא נראה משועשע למדי עקב הערתו של המשפטן הצעיר על־אודות ספרו, אשר שמו נראה בעיניי תמוה ביותר, ולמעשה לא הבינותי מה קשר עשוי להימצא על־ידי אדם בר־דעת בין אשמתה של הנהגת היישוב לבין השמדת יהדות אירופה? למראה ההשתוממות, שהשתקפה אל־נכון על פניי, שוב נטל גלין לידו את החוברת ‘פסק־דין’ ותחב אותה לידי. שמתי אל לב כי על שולחנו מצויים שניים־שלושה עותקים נוספים מן החוברת.

“קרא פה. בעצם, קרא תחילה את המבוא!” נסמך אלי גלין, ובזקנקנו דקר ודיגדג את אוזני הימנית.

“פה, תתחיל פה!” נעץ אצבע שמינה לתוך דף מן הדפים, “כי אני רואה שסוגיות אלו רחוקות ממך כרחוק מזרח ממערב.”

“לאו־דווקא,” מילמלתי בקול מצטרד קימעה, “אך למען האמת, יש לי יותר עניין בספרים הללו”, הצבעתי על כרכי־השירה שעל המדפים.

“טוב, נגיע גם לזאת,” הקיש גלין בטבעת שעל אצבעו על־גבי מכתבתו, “אך אתה אומר שיש לך איזה עניין, בכל זאת, בנושא הזה?” המשיך בשלו.

“כן… אבל רק בגלל… איך להגיד… רק בגלל איזה דבר… לא הכי־נעים… שקרה לי כשהייתי ילד… זאת אומרת בזמן המלחמה… או מה שקוראים שואה…”

גלין נדרך.

“מה? איפה היית בזמן השואה? בכלל שכחתי לשאול אותך.” הוא כמעט נצמד אליי, עד שהפיל אותי חזרה אל תוך הכורסא הטובענית, בלחץ כריסו הקטנה, כשהוא מצפה לשמוע מפי איזה וידוי אישי – אלא שברגע זה נשמע קול של הליכה מתחתית חדר־המדרגות. גלין האזין בדאגנות, אך הרעש פסק עד־מהרה. בינתיים הרגשתי כי משתלטת עליי העייפות, בעוד פיהוק קולני מתמלט מפי.

גלין שוב נתן דעתו עלי.

“באמת, הבטחתי לך תנאים אלמנטאריים של שינה, אלא שהג’נטלמן הזה יצטרך לפנות לך מקום,” הצביע על עורך־הדין; ופתאום, כמי שמחשבה רודפת מחשבה במוחו, חזר לפרשת עברי־שלי:

“מה אמרת? איפה הייתי בזמן השואה?”

“הייתי… בכל מיני…”

“מה? איפה?”

“בכל מיני מחנות ריכוז… בעצם… במחנה אחד…”

“גרמניה?”

“במחנה ברגן־בלזן.”

עת שמע גלין את שם המחנה יוצא מפי, נשען בכל כובד גופו אל המכתבה, כאילו אומר הוא להופכה עלי, ופניו לבשו אדמומית.

“אתה מדבר ברצינות?!” קרב אליי שנית “ואיך היגעת לשם?”

“מה, איך?… לקחו אותנו… את אבי, את אמי, את אחותי ואותי, קודם־כל לאוסטריה, ואחר־כך… ברכבת… למחנה ברגן־בלזן.”

כאחוז־דיבוק נטל גלין את החוברת האפורה לידו והחל לנפנף בה למול עיניי.

“ואתה עוד מעיז להגיד שאינך יודע מה עניינו של הקובץ הזה…. זה, משפטו של עוכר־ישראל זה… שמכר את נפשו לשטן…”

רק עתה קראתי בעיון את הרשום על־גבי הכריכה, לאמור: “פסק־דין של בית־המשפט המחוזי בירושלים בתיק פלילי 154/53 – היועץ המשפטי נגד מלכיאל גרינוולד” ובסוגריים: “משפט קסטנר.”

“אינני יודע מה אתה רוצה ממני, בחיי. זאת אומרת, נכון שאני זוכר שכתבו בעיתונים על המשפט הזה, וגם אבא דיבר בזמנו על כך; אבל, זה לא כל־כך עיניין אותי בשעתו…” אמרתי, בהיותי מבולבל לגמרי למראה הריגשה העזה שתקפה על גלין, כשאני מתאמץ להיזכר בפרטי פרשת המשפט.

“ברכבת… נסעת עם הוריך ועם כל בני־משפחתך ברכבת לברגן־בלזן?… ואתה עוד טוען שאינך יודע דבר?… אבסורד!…מה?… עוד מעט תגיד שלא שמעת מעולם על התופעה של יודנראט, שאביך אולי היה אפילו חבר בו?” הוא צווח כאילו נטרפה עליו דעתו כליל, כשהוא אוחז בי בשתי ידיו הגמלוניות ומטלטל אותי על ימין ועל שמאל, כמו בהלם חשמלי. כשנרגע במיקצת, חזר אליו קולו הרגיל ושאל כאילו מתכוון הוא לתקוע בי סכין:

“בשווייץ… כשהיגעתם לשווייץ… שם אביך ודאי הופיע בתור ציוני טוב… בתור ציוני דגול, מה?”

“שווייץ?” עניתי חרש, כשלרגע מתגנב אל ליבי החשש, כי בהתרגשותו של גלין יש משום מישחק או העמדת־פנים, “הרי אנחנו מעולם לא היגענו לשווייץ, ואמרתי לך שהיינו במחנה־ההשמדה ברגן־בלזן, וברכבות, עד שבאו החיילים האמריקאים…”

אך גלין כלל לא הקשיב לי. הוא ישב בקצה מכתבתו, מתנדנד קדימה ואחורה, עד שהיטה אוזניים לפתע לרעש שנשמע מחדש מצד חדר־המדרגות.

“בטינה?” שאל בשינוי הנעימה, “מה רוצה כאן בטינה בשעה כזאת?”

רחש הבדים והטיפוס כלפי מעלה פסק והתחדש מצד גרם־המדרגות. עבר זמן ממושך למדי עד שהופיע ראשה של אשה צעירה קצוצת־שיער ונוטפת מים בכניסה לצריף. פניה של הצעירה הזכירו איזו בובת־צעצועים שילדים התעללו בה. היא נשענה אל מזוזת־הדלת, בעודה מתנשמת בכבידות. ניכר היה בא, שבקושי היא מתאפקת מלפרוץ בבכי.

“בטינה, קרה משהו רע?!” פרצה שאלת־חרדה מפיו של גלין.

“שום דבר,” נשמע קול־בוכים של האשה הצעירה, והיא תרה אחר מקום לשבת, בעוד מהדהדים צלילי המים, המטפטפים משערותיה וממעיל־העור שעל גופה.

הגשם תפף בהמולה על גג־האסבסט של הצריף; אהיל־התאורה שהשתלשל מעל המכתבה הענקית, בהפיצו אור ירקרק של איזה בקבוק־משקה, הסתובב לכאן ולכאן מחמת רוח־הפרצים שחדרה פנימה.

אף כי הופעתה של אשה צעירה זו, אשר מכל גוה קרן איזה חיוורון לח, משכה את תשומת־ליבי – טרם שככו בי גלי ההשתוממות והכעס, שדבריו הבלתי צפויים והבוטים של גלין עוררו בי. חשתי כאילו אדם זר מנסה לרמוס ברגלי־גאווה את זכר אבי, מתוך סיבות השמורות עמו בלבד, ובלי כל זיקה לעובדות עצמן. ואף־על־פי־כן הוספתי לדפדף בחוברת־המסמכים שגלין תקע לידי, כשמתעוררת בי סקרנות מסויימת לתהות על הפרשה כולה.

בטינה, לאחר שרוחה שבה אליה מעט, הושיטה את זרועה לעבר גלין, בהחזיקה איזה צמיד על כף־ידה השטוחה, ואמרה בתקיפות ובהטעמת כל הברה:

“לא תהיה לי שום ברירה אלא למכור את זה. ותזכור, מאיר, שאתה מביא אותי לידי כך, כי אני לא יכולה לעמוד הלאה בלחץ הזה; אתה שומע אותי, מאיר, אני לא יכולה… אני לא יכולה… כי אני מוכרחה לשלם גם בשביל בעלת־הבית וגם בשביל הרופא, שגם אצלו נשארתי חייבת… ודי! ודי!” התפרצה בצעקות־ייפחה.

“לא בטין, לא, אני מבקש אותך בכל לשון של בקשה; אם אַת לא רוצה לפגוע בי עמוק־עמוק… את לא תמכרי את הצמיד הזה!” הוא נשען עליה מצד מסעד הכורסא והשתדל להשקיטה כשם שמשקיטים ילדה קטנה, תוך נענועים. אלא שהכורסא הכבירה הפיקה חריקות צורמניות, מבלי לזוז. היה דבר־מה מן המגוחך במאמציו המבוהלים של איש מסורבל־גוף זה לגלות רוך ילדותי כלפי האשה הצעירה.

“טיני, טיני בטיני,” חינחן גלין את קולו, “את תראי שאני אשיג את הכסף הדרוש. וחוץ מזה, את יודעת שזאבי הביא את הנייר, וזה חשוב, זה נורא חשוב בשביל העניין שלנו, והרי את יודעת…”

עורך־הדין המשופם, שלא ניחא היה לו, כנראה, במעמד כמו־משפחתי רגשני זה, קם מעל הספה, ובנצלו את המבוכה שעמדה בחלל־החדר, כשהוא מושך בשפמו לכאן ולכאן, קד כעין קידה כושלת־גרוטסקית לעבר גלין, ומיהר לצאת את הצריף.

גלין השגיח בו אך בקושי.

“את תראי,” המשיך, וקולו מביע משום פינוק עצמי ושידול כמעט־נואש, “אבל הסתכלי טיני, הנה כל שירטוטי המפה בשביל הספר, כפי שזאב’יק השיג לי אותם.” הוא שלף גליל־נייר ממעמקי מגירה.

ואולם מראה הדף המשורטט, שנראה כעין העתק־שמש, אך העלה את זעמה של בטינה עד להשחית.

“לא איכפת לי, מכל הספר שלך לא איכפת לי כמו כלום,” בכתה היסטרית “אם אתה לא מסוגל לדאוג בשביל הרופא… בשבילי… שבעצם זה צריך להיות גם העניין שלך… אז לא איכפת לי באמת…. אז שתסתפק בכל הקטינות המוּשתנות שרצוֹת אחריך…”

היא ניתרה בגרון שנוק מתוך הכורסא וקרבה, במבט מאיים, אל שולחן־הכתיבה שעליו נח גליון־הנייר המשורטט.

“אתה רוצה לראות… אתה רוצה לראות מה שאני אעשה בו?” הצטעקה־הצטווחה.

“רק שתנסי,” העמיק־הלחיש קולו של גלין.

ואמנם, באותו הרגע שלחה בטינה את ידיה אל גליל־הנייר וקרעה אותו קרעים־קרעים, כשהיא נתקלת בציפורן של עט, הניצב בתוך קסת־דיו יבשה על־גבי המכתבה, והיא שורטת את פרק־ידה.

כשהבחין גלין בטיפות־הדם הנמרחות על קרעי־הנייר – תפס את ראשו בין ידיו וישב ונאנח על הכיסא, בעוד הוא מבכה ספק את הדף המושמד וספק את בטינה.

האשה הצעירה החלה לחפש אחר תחבושת.

נזכרתי בחבילת ‘עזרה ראשונה’ המצויה איתי, ורצתי לפתוח את מזוודתי, שולף משם צנצנת עם גזה, כשאני מטיל עירבוביה גמורה במזוודה הדחוסה מדי.

בטינה גמרה לחבוש את ידה, תיקנה את שערותיה שהתייבשו בינתיים, כיפתרה את מעילה, ובאין אומר פנתה ונעלמה לה מן החדר. ואילו גלין, מתנער מקיפאונו, אץ כחיה פצועה אחרי האשה לאורך חדר־המדרגות, תוך הלמות־צעדים; אלא שמקץ חמש דקות לערך שב אל החדר, נסער כולו, והפציר בי כי אואיל לנטוש את הצריף שלו, שכּן נבצר ממנו להשאירני בדירתו לעת־לילה. סתם ולא פירש. אך בצאתו זרק לי: “אני עוד אמצא אותך בימים הקרובים. איפה אתה גר בדיוק?…” ורץ החוצה.

אף שהלילה עוד בעיצומו עמד, ולא ידעתי היכן אעביר את שארית הזמן עד הנץ־החמה – חשתי הקלת־מה.

*

קודם התאוויתי לישון – ועכשיו פחדתי להירדם. שכבתי פרקדן על הספסל האחורי של אוטובוס, שעתיד היה לצאת לנווה־הדר, מקץ שלוש־ארבע שעות בלבד; שכּן, לאחר שהסתובבתי זמן ממושך למדי בתחנת ‘אגד’, בתוך מזג־האוויר הגשמומי, בחפשי אחר מחסה כנגד הרוחות, ריחם עלי שומר־התחנה ואיפשר לי לעלות לאוטובוס זה ולהצטנף בירכתיו, עד הבוקר, בעוד מקננת בי איזו חרדה סמויה להירדם בתוך האוטובוס, מבלי לדעת היכן עשוי אני להתעורר.

כך שכבתי פרקדן ופקוח־עיניים, והייתי מהרהר בעל כורחי בהתרחשות, שהייתי עד לה בחדרו של גלין. המזוודה הציקה לי מתחת לעורפי, ועל־כן קמתי ופתחתי אותה, כדי ליישר בה את החפצים הבולטים אל החוץ. אגב־כך גיליתי, כי בהמולה הגדולה שהתחוללה בדירתו של גלין, הכנסתי בטעות לתוך המזוודה גם את החוברת העוסקת במשפטו של ישראל קסטנר – ואולי גלין הוא שדאג לכך כי החוברת תימצא תחת ידי?… מוזר – הירהרתי – מה לו לגלין ולכל פרשת השואה?

שלפתי את החוברת מן המזוודה והחילותי לדפדף בה:

“טענת קסטנר, שהציל על־ידי הסכם עם אייכמן 15,000 יהודים נוספים, שנשלחו לאוסטריה במקום לאושוויץ, לא הוכחה ואף הופרכה. אומנם נשלחו כמה רכבות של יהודי ערי־השדה לאוסטריה, בלי שעברו את ה’סלקציה' של אושוויץ. וכתוצאה מכך אומנם ניצל חלק ניכר מהם מהשואה; אבל המשלוחים לאוסטריה לא היו תוצאה של הסכם כלשהו בין קסטנר ואייכמן…”

משהו הרעיד בי פנימה. השורות עסקו, בין היתר, בפרשת גירוש היהודים מאיזור עיר־הולדתי – מכאן שהן עסקו, למעשה, גם במשפחתי ובי עצמי. מוזר למדי היה לי לקרוא על תקופה זו של חיי, שנדמתה לי כמעורפלת ביותר, בלשון של דיווח עובדתי, בנוסח בית־משפט; והרי גם אבא היה אומר, בדרך הפטליסטית שלו, כי מוטב להימנע מלחקור במופלא מאיתנו – בהתכוונו לתקופת שהותנו במחנות הריכוז וההשמדה.

שבתי ותחבתי את החוברת למזוודה בזעם, מנסה להסיח דעתי מכל הנושא.

הייתי תשוש מאוד מכל היום כולו והתקשיתי להחזיק את שמורות עיניי פקוחות, אף כי הייתי מתהפך בכוונה על הספסל הצר, מצד אל צד, כדי להבריח ממני את שטן־השינה. אך העינים עשו דין לעצמן ונעצמו שוב ושוב. תחילה, על סף השינה, ראיתי את משקפיו של גלין מרחפים באוויר, באור הירקרק של פנס־הבקבוק שלו, לרבות זקנקנו המחודד, שהיה משחק ‘מחבואים’ עם המשקפיים. אך בעת שהתרוממתי מעל הספסל בתנועה חדה, ספגתי חבטה בראשי מידית החלון הקרוב – ודמותו של גלין נמלטה לה. לאחר־מכן ראיתי את אופירה רצה לפניי בתוך הגשם, לעבר הכביש־הראשי שליד מחנה־ג’וליס, כש’זנב־הסוס' שלה מפזז בתוך צבעי הדימדומים. הפעם רציתי להשהוֹת את התמונה על עיניי, בעוד נעימוּת של חום פושטת בכל אבריי, עד לשיפולי בטני – אלא שתמונת־הלילה לא התעניינה בי די הצורך, והיא נמוגה בתוך הלא־כלום של תחנת־האטובוסים הריקה מאדם, כפי שאופירה עצמה נמוגה לה לפנות־ערב.

ואחר־כך ישנתי באמת. כלומר, ישנתי כשם שישן אדם חולם. אלא שהיתה לי הרגשה כאילו מישהו עומד עלי ומכתיב לי חלום, באיזו לשון שירית־ניגונית, בלתי־נתפסת, או להיפך – כאילו מישהו מכתיב לי איזה שיר ואני מוסיף לחלום אותו. ראיתי עצמי מגיע, בדרך־לא־דרך, לעיר־הולדתי, והעונה היא עונת שלהי־החורף. כלי־הרכב שבו היגעתי לעיר הלך ורחק ממני במנוסת־בהלה. ואילו אני נמצאתי מהלך במישעול המשתפל ויורד אל הנהר, שעל שפתו ניצב בית־הקיץ של הוריי – המקום שבו עברו עלי ימי־ילדותי המאושרים, עד גיל תשע בערך, בצל עצי־דובדבנים וקני־סוף. והנה, ככל שקרב אני ובא אל חוף הנהר – נמסים השלגים בסחרחורת, ופס הנהר המכסיף הופך את צורתו ולובש מראה של גיאות מאיימת, כאילו מבקש הוא להטביעני בין גליו. אני נס על נפשי כדי לנטוש את העיר, בעוד אוזניי קולטות את קול אבי מתוך אפיק הנהר – – והוא פוקד עלי להישאר. אלא שאני מוסיף ונמלט בדומה ללוט. בהסיבי את ראשי לאחור ראו עיניי את עיר־הולדתי כמו אי המוקף אוקיינוס, והיא צוללת ואובדת במעמקים, כשמעל לאי הטובע פורחות רק נוצות של ציפורים.

כשהתעוררתי היתה לי הרגשה ודאית שחלמתי שיר – אלא שלשון־המלים התחמקה ממני כליל עם היקיצה. ולמרות זאת, נותרה בי איזו היפעמות בהירה־בהירה ומטשטשת גבולות בין מציאות למציאות, לרבות איזה קצב חסר־משמעות, שהניע את אצבעותי לתופף על חזי. ידעתי כי מצב־נפש זה יש בו כדי להביאני לידי כתיבת שיר בפועל. בעירוּת גמורה קפצתי מעל הספסל. פתחתי את מזוודתי כדי לשלוף ממנה את מחברתי אדומת־הכריכה, אלא שלא מצאתי אותה, ומחמת האפלולית של טרם־שחר אף חדלתי מן החיפושים, חושש כי מצב־רוחי יתהפך ויאבד, בעוד מלות־השיר כבר זורמות בי ואני מרחיש בשפתי ומרחיש באצבעותי. לבסוף רשמתי על־גבי העטיפה האפרורית של החוברת, אשר עילעלתי בה קודם לכן:

את השיר כתבתי כמעט ב’שפך' אחד, ורק כשסיימתי את העלאתו על הכתב וקראתי אותו לעצמי, תוך שאני שוקל אם לתקן בו תיקונים, ניסיתי להשוותו אל מה שנותר בזכרוני מן החלום, שככלות הכל הוליד אותו.

ואכן, החוויה העזה, שהתלוותה אל יקיצתי, היתה האימה להילכד בעיר־ילדותי כבתוך קבר; זכרתי גם טעם של מים עכורים שבאו אל פי, ואת תחושת הדם שאפפה אותי מכל עבר. אינני סבור שפני אמי אמנם נגלו עלי בתוך החלום, אלא שאגב כתיבה קינן בי, מן הסתם, איזה חשש סמוי לפגוע בכבודה של אמי; והנה, בשיר התאוויתי אל־נכון לתקן פגם זה של המראה הלילי. בהמשך גם קשרתי את התמונה, באופן בלתי־מודע, עם להקת עופות המרחפת על־פני איזה אי בתוך זרם הנהר, אף כי לא זכור לי מקום בשם ‘אי־הציפורים’ במפת ילדותי.

היה בי אושר־פתע כשסיימתי את העלאת השיר על הכתב ואת התיקונים אשר בו, אף שהיטבתי לחוש מה רב המרחק בין השיר הנחלם לבין השיר הנכתב –

אבל האוטובוס כבר קרב ובא אל עץ־הדקל חשׂוף־הצוואר, שציין את מקום־הכניסה לנווה־הדר, ומצב־רוחי התענן שנית.

*

טיפסתי בצלע גבעת־השיכונים, בין ערימות של קופסאות־שימורים מוחלדות, פסולת בית־החרושת ‘מיצי הדר’, שהמולת־מכונותיו התמידית מתערבת בצחנתוֹ של מפעל לעיבוד עורות אשר בסביבה. חול הגבעה, אף שהתקשה בגלל הגשם, היה שוקע תחת הרגליים וחושף מהמורות־פתע, מאיים למשוך את הולך־התמים אל מעמקיו שלא נודעו.

בגלל בור־ענק שנחפר לפני כשנה, עת החלו בסלילת כביש־הגישה לשיכון, הכרח היה עדיין להעפיל אל לב היישוב בנתיבה פתלתולה זו, או להקיף את מבני התעשייה השואנים־הבואשים, מרחק הליכה של רבע־שעה נוספת – מה שניתק את שוכני גבעת־השיכונים הקשישים מן העולם כמעט כליל.

בהגיחי אל המישוֹרת שבראש גבעת־החול, הצליף על עיניי המראה הנצחי של חולצות ומכנסיים המתנפנפים ברוח־הבוקר השורקנית, בין מוטות־ברזל חשופים של הגגות – כמו דגלי־כניעה לעזובת הנוף ולזוהמתו. גם שורות הבתים היו תלויות בירכתי הגבעה, כאילו נאחזות הן בקושי רב בחולות הנודדים האלה ונכונות להגר מכאן בכל רגע ורגע.

בסיבוב מן הסיבובים, בין השיכונים אשר לפלא הוא כיצד אינם מתבלבלים בינם לבין עצמם, בא כנגדי בנו הקטן של כ"ץ, החייט הרומני, רוכב על אופניו בתוך החול, כשהוא גורר מאחורי האופניים איזה גור־כלבים, בהובילו אותו לטיול־הבוקר שלו. הילד היה תוקע ומצפצף בצופר־גומי המותקן על כידון־האופניים, והוא כמעט עלה עלי בהיותו צועק לעברי: “סוזי בבית, אתה שומע, סוזי כבר בבית!” וקורץ אליי קריצה רבת־משמעות בהמשיכו לשקשק באופניו ובהתיזו חול בוצני מסביב.

ואומנם, במרחק צעדים מיספר ראיתי את המיתפרה של כ"ץ, עם בובות האימום הקרחות וחסרות־הגפיים – מבעד לחלון הפתוח.

החשתי צעדיי. את סוזי, בתו של החייט, לא רציתי לפגוש, אף כי לפני כשנה על סף גיוסי לצבא, יצאתי איתה פעמים מיספר לבתי־קולנוע.

עד מהרה יכולתי להבחין בשלט־הרופא של אבא, שנותר גם לאחר מותו על קיר הבית אכול החולות והרוח, אף שהאותיות שבשלט הושחתו בחלקן בידי ילדי השיכון. טרם הספקתי לתת דעתי על הפגישה הקרובה עם אמי – והנה, יורד בהמולה על־פני מדרגות־הבית האדון כושרוב, כאילו מצפה הוא לבואי בכליון־עיניים, ניגש אליי, אוחז בבטלדרס שלי, מושך אותי כלפי מעלה, עד שכמעט נקרעים מעלי המדים, והוא צועק בקולי־קולות: “איפה הבושה שלה?.. אבל תגיד לי… איך אשה כזאת… דוקטורית… איך היא לא מתביישת לה.. אבל אתה תגיד לי, שסוף־סוף היא האמא שלך… הגברת יולנקה פאנושקה… או איך קוראים לה…”

כשהיגענו לקומה שמתחת לדירתה של אמי, רץ האדון כושרוֹב אל מיפתן דלתו, בעוד כובעו הלבן דמוי־התרבוש מרעיד על ראשו בזעם, נוטל שקית־נייר מלאה קליפות תפוזים, פקעות של שערות וחתיכות סבון, ומושיט לי את החבילה הקשורה באיזה שרוך, ופיו אינו פוסק מצעקות. אגב־כך נפתחה מאחוריו דלת דירתו הצבועה בחום־אדמדם, והופיעה גם אשתו, מכורבלת בחלוק מרוט־כפתורים ומטופטף־תבשילים, כשהיא מחרה־מחזיקה אחרי בעלה, בהצביעה על שתיים־שלוש שקיות נייר נוספות המוטלות ליד הקיר, שקיות שאותן היא שומרת, כדבריה, בשביל המשטרה; שכּן, בעלה בדיוק התכוון ללכת ולמסור תלונה.

“והיא כבר תראה… אם היא חושבת עצמה לגיברת חשובה כל־כך שאפילו שלום היא לא יודעת להגיד… היא כבר תראה במשטרה…” והיא צובטת את זרועי מרוב התרגשות.

“אבל זה לא ייתכן, גברת כושרוב,” ניסיתי להגן על אמי, “זה לא ייתכן שאמי תזרוק אשפה, ככה סתם, למיפתן הדירה שלכם,” טענתי בלהט מדומה, אך בסתר־ליבי ידעתי אל־נכון את דרכיה של אמי, וכי לא אחת נקטה גם בעבר אמצעי־נקם מתמיהים כאלה כנגד שכנים משכנים שונים.

מכל מקום, ניערתי מעלי את האדון כושרוב ואת אשתו, כשאני עוד שומע אותם מאחורי גבי: “האדון הדוקטור… שינוח בשלום… הוא היה איש עדין־עדין… איזה עדין… ורק היא… רק היא…”

אמי הבחינה, כפי הנראה, בהמולה שבקעה מן הקומה שמתחתיה ושמעה גם את קולי, שכּן דלת דירתה סבבה על ציריה בהגיעי לקומה השלישית. היא כבר עמדה בפתח וההבילה נשיקה על מצחי, אך ניכר היה בה שהיא נתונה עדיין בעיצומה של התרגשות־הקרב עם השכנים מן הקומה שמתחתיה.

“אתה שלא תכניס את עצמך לכל הפרשה הזו, מספיק שהם מתנכלים לי. אם תתערב יותר מדי, הם רק יגרמו לך איזו צרה גדולה, ולא רק לי… ולזה הם מחכים,” הקבילה אמי את פניי, נאבקת עם סערת־רוחה. אחר־כך ניסתה לחייך אליי, כשהדמעות נוזלות עדיין על פניה ומתפתלות להן בתוך שיכבת פודרה דקה־לבנה. נכנסנו לחדר הפנימי. זה חודש וחצי שלא שהיתי בבית, וכעת היבטתי מסביב כמבקש אחרי תמורה, אך דבר לא השתנה כאן. הכל עמד על עומדו: מיטת־הברזל של הסוכנות, שאמי הצליחה בזריזות ידיה לצפות בצבעי אמאייל ולפרוש עליה שמיכה רקומה, ארון־בגדים שהותקן ממזוודת־מסעות ואשר דפנותיו כוסו בנייר צבעוני, שולחן מתקפל וכמה כיסאות עם כריות התפורות תפירה עצמית, ורק דמות־דיוקנו של אבי, כשהוא לבוש מדי קצין־רפואה של הצבא ההונגרי, נוספה על תמונות המשפחה, וביניהן דיוקנותיהם של סבי וסבתי אשר נרצחו בגרמניה בעת השואה. על שולחנה של אמי ראיתי גם תמונה מאוחרת מאוד של אבא, אשר צולמה מיד עם בואנו ארצה, אלא שלא אהבתי תמונה זו בגלל הבעת הזיקנה המוקדמת וחוסר־תקווה שהשתקפו בה.

הפרגוד שנתלה במובלעת החדר, כדי ליצור עבורי כעין חדרון נפרד, התנפנף עם כניסתנו פנימה.

“למה אתה לא כותב לי?” אמרה אמי לפתע, צונחת על המיטה. “היו לי הרגשות מוזרות כל־כך בתקופה האחרונה, הרי אפשר להשתגע כאן, בבדידות הזאת.”

הסבתי ראשי ממנה והלאה, בוהה אל החלון, אל השק האפור התלוי כסוכך על המרפסת שמנגד, ואשר התלבט ברוח הלחה כאיזה עוף ירוי.

תהיתי אם לספר באוזניה של אמי על פרשת הפציעה שלי, וכי שכבתי כמה ימים בבית־חולים צבאי. התכרבלתי בשתיקה. רציתי להגיע אל פינת־החדר שלי, אלא שנפל מבטי על מכתב פרושׂ על שולחנה של אמי. ראיתי גם מעטפת־אוויר עם בול מחוץ־לארץ.

“מכתב מן הדוֹד אימרוּש?” שאלתי.

אמי הנידה ראשה בהבעה רבת־משמעות.

“מה נשמע בארגנטינה?”

אמי טיאטאה באצבעותיה פתיתי אבק מעל מפת־השולחן.

“הוא שוב מזמין אותנו לבוא ולגור אצלו בבואנוס־איירס.”

חשתי דקירות בחזי, כבכל פעם שאמי העלתה נושא זה על סדר־היום, ובעיקר מאז פטירתו של אבא לפני שנתיים.

“אם את רוצה, שתסעי,” אמרתי באי־איכפתיות כביכול, מסיט הצידה בכוח את הפרגוד מעל המובלעת, המשמשת לי כפינת־מגורים, כשאני משליך את חפציי על הדרגש.

אמי קיפלה בשקט את מכתבו של דודי והחזירה אותו למעטפה. היא ניגבה את עיניה שנעשו לחות, ואמרה: “טיפשון, אתה מתאר לך שאסע בלעדיך… אף־על־פי שגיסך ודאי היה שמח להיפטר ממני.”

“אגב, מה עם מיצה?” נזכרתי פתאום לשאול על אחותי.

אנחה נקרעה מגופה של אמי:

“לילות שלמים אני לא ישנה בגלל זה… בגלל הארור הזה…” אמרה, בהתכוונה לגיסי.

“הם מתגרשים?” שאלתי.

אך אמי לא השיבה, תחת זאת פנתה אל המיטבח והחלה להוציא מיצרכי־אוכל ממקרר־הקרח ומן המיזנון.

מן הקומה שמתחתינו בקעו דפיקות עזות בקיר, כמו תקיעת מסמרי־פלדה. שמעתי את אמי משליכה מידה את כלי־האוכל שהכינה, במטרה לערוך את שולחן־הארוחה לכבודי; היא פרצה לחדר בפסיעות תוקפניות:

“עכשיו שתבין מה קורה פה, שתבין מדוע אינני יכולה להישאר כאן… אתה שומע את הרעש הזה? ואתה חושב שהוא באמת צריך לתקן משהו בתוך הבית? לא! הוא דופק בקיר רק כדי להפריע לנו, השווארצע הוּנט הזה…” רעדה אמי בכל גופה.

התפלאתי במיקצת על כינוי־הגנאי בפיה של אמי, שכּן בתקופה הראשונה לעלותנו ארצה היא שנאה מעומק־ליבה את הפולנים בלבד, ואף התייראה מפניהם; הואיל ולדבריה, במחנות־הריכוז הם ידעו להסתדר על חשבון הזולת ואף שימשו בתור ‘קאפּואים’.

ניגשה אמי אל תיבת־התרופות ונטלה כדור־ארגעה, אך בטרם יכלה הגלולה לפעול את פעולתה, שבה אמי אל מנוחת־נפשה וניגשה שנית אל הכנת הארוחה עבורי.

ישבתי בקצה־הדרגש, בפינת־המגורים שלי, תולה מבטי בשורת הספרים שהיצבתי על מדף־עץ, מעל למישכבי, ואשר ידיה של אמי הקפידו לנקותם מכל קורט של אבק. עיניי ננעצו בספר ‘מבוא למיקרא’ מאת שרירא, וטעם מר צף ועלה בפי, שכּן נזכרתי כי נותרתי חייב שתי בחינות להשלמת תעודת־הבגרות שלי. בחינה בתנ"ך ובחינה באנגלית; למען האמת, כל היזכרות בתקופת לימודיי בבית־ספר התיכון אשר בנתניה היתה כרוכה אצלי בתחושה של סבל, באשר ראיתי עצמי שוב ושוב נקלע לאותה חבורה אדישה־אכזרית של בני־הוותיקים, אשר הביטו על כל מינהג חריג ממינהגיהם כעל עילה לצחוק ולקלס. מה רב היה המאמץ אשר נאלצתי להתאמץ, דרך־משל, כדי לגמול עצמי מאמירת ‘תודה’ של שיגרת־נימוסין, לבל תתפרש הבעת־אדיבות זו – כפי שחונכתי עליה מבית – כביטוי לחולשה, שהיתה התכונה השנואה מכל על חבריי־ללימודים, ובעיקר על הבנות שבכיתה.

החלפתי בגדים. נחפזתי להיפטר מהמדים שעלי וללבוש מכנסי־בית וסוודר ישן. התפרקדתי על הדרגש ועצמתי את עיניי. אמי שקודה היתה במיטבח בהכנת ארוחת־צהריים, ולפי הריח יכולתי לשער שהיא מכינה עבורי ‘חלב־ציפורים’ – מאכל מתוק ואהוב עלי ביותר מימי ילדותי; וזאת, לבד מריחות מרק־העגבניות והבשר המיטגן והולך.

כל זעמה ומרירותה של אמי נמוגו עתה בריחות המיטבח, שריחפו באוויר למעני בלבד.

פתחתי את הרדיו והמוסיקה הקלאסית החרישית שפיכפכה מן המקלט כמו ריככה את הרהיטים צחיחי־הבדידות של הדירה, וגם את מצב־רוחה של אמי.

טרם החלטתי אם לספר לה על־אודות הימים שבהם שכבתי בבית־החולים, ורק אמרתי לה, כי ניתנה לי חופשה של שלושה חודשים מן הצבא.

התיישבה אמי על כיסא שלמולי והישירה אליי מבט חוקרני:

“שלא תנסה להסתיר ממני דבר,” פתחה, “נכון שהיית חולה?”

“חולה?… זה לא מדוייק.”

היא זקפה כנגדי אצבע מאיימת – ואני, לשוני התבלבלה.

“מה שנכון הוא… שחטפתי שריטה רצינית ברגל,” מילמלתי.

“תראה לי,” התעוותו פניה של אמי וקולה הרעיד.

הפשלתי את חפתי מכנסיי.

אמי בדקה שעה ארוכה את הצלקת המגלידה שברגל. בטוח הייתי שהיא תדרוש ממני לרוץ מרופא אל רופא כדי להיבדק שוב ושוב; אך, להפתעתי, היא רק ניגשה אל מגירת־השולחן שבה צררה את כלי־הרפואה של אבי לאחר מותו, בסרבה להיפרד מהם, ושלפה משם שפופרת אבקה בשם ‘אולטרא־ספטיל־אוריאה’. היתה זאת אבקת־ריפוי – אמצאה של אבא – תחליף לתמיסת־יוד השורפת. אבא תלה תקוות גדולות באבקה זו, אלא שהסתבר לו עד־מהרה שהקדימוהו בייצור אבקת־המרפא בארץ, ותוחלתו נכזבה מרה.

אמי פיזרה את האבקה על מקום הגלד של הצלקת, דומה מאמינה היא – לא כל־כך בהשפעת התרופה עצמה – אלא בהשפעתו המגוננת של אבא, שהיא עתידה לחדור לתוך גופי גם באמצעות לובן האבקה.

ערב שבת היה, ואני חשבתי כיצד הולך ומקיף אותי שממון הקירות מכל עבר. גם בחוץ, בין בתי השיכונים – עמדה עזובה. קמתי וירדתי אל הרחובות נטולי־השם, שואל את עצמי מה אעשה בחופשה הממושכת שניתנה לי מן הצבא, כאן, בין השיכונים מהלכי־השיעמום הללו, במחיצתה מקרינת־השחור של אמי?

בין כה לכה והשמש הסתלקה לה משולי גבעת־השיכונים, ופה ושם, בתוך הבתים, התקבצו גברים לתפילת קבלת־שבת.

מניה וביה שירכתי דרכי בכיוון המיתפרה של כ"ץ, כשאני שומע מחדש את קריאתו של הילד מן הבוקר: “סוזי כבר בבית!” והוא רוכב על אופניו וכמעט עולה עלי. לרגע חשבתי כי באין לאל־ידי לעשות דבר טוב יותר, איכנס בכל זאת לביתם. למחשבה זו חלפה דמותה של סוזי מול עיניי, עם המימחטה הוורדרדה הנצחית מתחת לרצועת שעון־היד שלה; או־אז נזכרתי עד מה התקשתה סוזי זו לרדת לסוף־דעתי, כשטענתי באוזניה, כהסבר לסירובי להזמין אותה שוב ושוב – כי אני מרגיש כאילו נודף ממנה ריח של שיכוני־עולים.

ושוב נפוג בי כל רצון לפגוש אותה.

ירד עלי מישנה־דיכאון, נסבותי לאחור וחזרתי אל אמי. בדרך שמעתי את קולות המתפללים בניגונים מניגונים שונים. ראיתי כי בדירה שמולנו הוקם כעין בית־כנסת קטן וכמה משפחות יושבות יחד. האנשים לבושים בגדים ססגוניים, והם מתנודדים קדימה ואחורה על הספסלים. קולות הזימרה היו גבוהים ומסולסלי־שוליים, והם הבקיעו אל־נכון גם מבעד לחלונות הדירות הסגורות.

בשמץ־חשש פתחתי את הדלת לדירתה של אמי; ואכן, מצאתי אותה עומדת מול החלון, כשהיא מנסה לצעוק דבר־מה תוך הנפת אגרופים לעבר השכנים שממול, השקועים בסילסול פסוקי־דזימרא בנוסח עדות המזרח. היא עמדה שם וצעקה:

“שקט! שקט בבקשה!” שערה היה פרוע לגמרי, וניכר בה שהיא התעוררה משינה רעה.

“חיות,” ליהגה בינה לבינה כמעט באפס־נשימה, כשהיא על סף הבכי. “אני מנסה לסתום את האוזניים בפקקים, אבל זה לא עוזר… היללות האלו חודרות פנימה מבעד לכל הקירות… אבל מדוע אני צריכה לסבול את זה? מדוע אני נענשתי ככה?… אם הם רוצים להתפלל שיתפללו להם, אבל לא על חשבוני… אתה רואה מדוע אי־אפשר לחיות כאן?” פנתה אליי נואשת.

אך קולות הזימרה הוסיפו להסתלסל ברמה, ואמי היתה חסרת־אונים ואומללה.

“סוף־סוף גם הם יהודים כמונו,” ניסיתי להתריס כנגדה, ניסיתי לומר דבר־מה למען האמירה בלבד; והוספתי: “הרי לא פעם אמרת, שאת בעצמך מן הנינים של הרב המפורסם… מן העיר ווייצן…” אך למראה הזעם חסר־הרחמים שבעיניה של אמי, על שאנשים זרים כופים עליה את הווייתם המנוגדת לה כל־כך, בלעתי לשוני והשתתקתי.

עמדתי מול החלון. הדביקות שאחזה בכמה מן המתפללים ריתקה את מבטי. בניגוד לאמי – המראה של ציבור אנשים השקוע בתפילה, עד כדי שיכחה עצמית, היה מהלך עלי איזה קסם, ולא אחת חשתי צער על שלא הזדמן לי מעולם ליטול חלק בתפילה בציבור; ועם זאת, מעודי לא קם בי ‘אומץ־לב’ לגשת ולהצטרף ל’מניין'.

אך לא יכולתי להביט זמן רב בחזיון קבלת־השבת אשר בחלון שמנגד, שכּן ראיתי את אמי נתקפת בולמוס של עשייה, כשהיא מזיזה רהיטים וגוררת את השולחן אל אדן החלון. ארשת חוסר־האונים נשרה לפתע מעל פניה והתחלפה בהבעה של החלטה נחושה, זדונית. היא גררה את שולחן־האוכל אל הקיר החיצוני, העבירה אליו את מקלט־הרדיו, פתחה את החלון לרווחה והפעילה את המכשיר במלוא העוצמה, כשהיא מחפשת אחר תחנה המשדרת בשפה אירופית. רצתה כנראה לקלוט את תחנת־השידור של בודאפשט, אך בלית־ברירה הסתפקה באיזה־שהם תקליטי ריקודים ושירה בשפה הגרמנית.

רעש־האימים התערבל עת־מה באוויר, כשאמי נתונה עדיין באיזו התלהבות משונה; אך עד־מהרה שקעה לתוך רפיון, גוררת בקושי את גופה השברירי אל המיטה, ונכנעת לגורלה ישבה שם באֵלם.

סגרתי בשקט את מקלט־הרדיו, בעוד קולות התפילה בוקעים מן החוץ במונוטוניות אין־סופית ובלתי־מופרעת.

*

הפכתי את כל חפצי החדר, אך לא עלה בידי למצוא את מחברת־רשימותי בעלת הכריכה האדומה. נזכרתי שלשווא חיפשתי אחריה גם באוטובוס שבו ביליתי את שארית הלילה לאחר פגישתי עם גלין, ולפיכך נאלצתי לרשום את שורות השיר שכתבתי אותו לילה – על־גבי עטיפה של ספר. מרוב זעם על האבידה ניטל ממני כל חשק לקרוא מחדש את שירי, אף כי היתה לי הרגשה, שהוא מן הטובים שכתבתי אי־פעם. כך התהלכתי סר וזעף בין רהיטי הדירה ובין ערימות הספרים שזרקתי על הריצפה, כשמצב־רוחי התחלף לפתע: מחברת־השירים הלכה לאיבוד, מכאן כי פטור אני מכל. אין לי עוד צורך לכתוב שורה או מחצית־השורה. חשתי כאילו משתחרר אני מן המעמסה הכבידה ביותר של קיומי. לא עוד לבטים, לא עוד שאלות של טוב ורע, ובעיקר לא עוד הבעיה המנקרת את הלב ואת המוח – האם נתוני־היסוד שלי הם נתוניו של משורר? ואכן, כמה וכמה פעמים הייתי משקיע עצמי במישחק של בדיקת תאריכי־הלידה של משוררים שונים, בחפשי אחר יוצרים גדולים, שנולדו באותו מזל שבו נולדתי אני.

אך כל זה, כאמור, נגמר כעת. מחברת־הרשימות אבדה, והרי זה מן הסתם אות מן השמיים, כי עלי להפסיק את כל פרשת הכתיבה. ואף־על־פי־כן, ברגע שניסיתי לשכנע את עצמי בעניין זה, החל ללגלג בתוכי איזה קול־שכנגד, והוא כמו מוחה על הרמאות העצמית, שבּה אני משעשע את ליבי.

חשתי מחנק בתוך החדר. באופן מקרי נטלתי ספר מעל כוננית־הספרים שלי, ויצאתי אל אוויר־החוץ.

חציתי את גבעת־השיכונים לכיוון החולות, לכיוון הפרדסים הנטושים והים.

דומיית אחר־צהריים לחה עוד תלויה היתה מעל הבתים, ואני הילכתי משוחרר מן הצורך לכתוב עוד, מחזיק תחת בית־שחיי איזה ספר שטרם היבטתי בו.

שעה ארוכה התעכבתי ליד ‘אתר־הבור’, הוא מקום של עבודות בניין שנפסקו באמצע, הואיל והפועלים נתקלו בשרידים ארכיאולוגיים ומחלקת־העתיקות דרשה להקפיא את הבנייה. למעשה, כל מה שניתן לראות לא היה אלא אבני־מסד הרוסות של איזה בית חסר כל צורה – מה שהסב לי מפח־נפש קשה כל־אימת שעברתי פה. למרות זאת, הייתי נמשך אל בור זה כבחבלי־קסם.

פתאום הרגשתי כי מישהו מבקש למשוך את הספר מתחת לבית־שחיי.

נסבותי לאחור בבהלה, מפיל את הספר ארצה.

“מהיכן לך מהדורת־לייפציג של הוראציוס?” שאל אותי גבר גבה־קומה, שכל מה שקלטתי מדמותו באותו רגע הסתכם במראה של ראש חבוש בארט שחור־שחוק ופנים חרושות קמטים, שכאילו הדביקו עליהן איזו מפה טופוגראפית.

האיש הרים את הספר מעל הקרקע, ובאצבעות ארוכות וצהובות־ניקוטין הסיר את פתיתי האבק מעל הכריכה הנוקשה. הוא עשה פעולה זו של ניקוי הספר כה בעדינוּת, כאילו נוגע בפפירוס מימי־קדם וחושש שמא יתפורר הפפירוס בין אצבעותיו.

“זהו ספר מספרייתו של אבא,” עניתי במבוכה, שכּן נטלתי עימי את הספר באופן מקרי לגמרי מעל המדף, ועד לרגע זה אף לא שמתי אל ליבי כי מחזיק אני בידי את הכרך הרב־לשוני של שירי הוראציוס, מן הספרים הבודדים שאבא אכן הצליח לשומרו מתקופת לימודיו בגימנסיה, בראשית המאה, על־אף שתי מלחמות־העולם שפקדו אותו.

“מוזר, מוזר,” מילמל האיש אל עצמו, כשהוא בוהה אל העמודים המחוררים של הכרך הישן. “קשה ביותר להשיג בארץ מהדורות הגונות מן הספרות הקלאסית,” פלט.

הוא היה גבוה מאוד וכחוש מאוד, ובהביטו על הדפים שניכחו – כמו התיישרו הקמטים על פניו, דומה העבירו עליהם מגהץ.

נזכרתי שכבר נתקלתי פעמים אחדות בגבר קשיש זה בין בתי השיכון, כשאני תמיה על הניגוד שבין תלבושתו המוזנחת לבין אותה רוחניות בוהקת, המעניקה לפנים חרושות־הקמטים הללו מראה של כתב־יד רב־משמעות אך קשה לפיענוח.

האיש החזיק בידו ילקוט מהוה וגדוש עד להתפקע, אך תוך כדי דיפדוף בספר־השירים הלטיני, עם התרגומים מרובי־הלשונות, התנודד לפתע והילקוט נשמט מידו ברעש רב, בעוד מסמרים וחוטים מתפזרים מסביב.

הוא הניח לי להתכופף במקומו ולאסוף את שלל אביזרי־המתכת, בהישענו אל עמוד־ביטון. ניכר בו שהוא נושם בכבידות ונאבק להסתיר את הרגשתו הרעה. שלף צלוחית זעירה מכיס הז’אקט שלבש מעל לסוודר־גולף, וטיפטף ממנה כמה טיפות חומות על לשונו. מקץ כמה רגעים, כשהרגיש כנראה טוב יותר, שאל אם איאוֹת להילוות אליו עד לדירתו, שאינה רחוקה ביותר. בדרך התנצל על שהוא מטריח אותי ללוותוֹ, ועל הצורה הבלתי־שיגרתית שבּה קשר עימי היכּרות; אך למראה הספר שבידי התעוררו בו רשמים נשכחים, שכּן הוא עסק לפני שנים רבות בתרגומים של שירי הוראציוס.

“תרגומים לעברית?” היבעתי בשמץ פליאה, שכּן העברית שבפיו, אף כי נשמעת קורקטית ביותר, היה בה מן הכבידוּת ומן האי־רגילוּת.

חיוך הניס את קמטי הפנים של האיש, ובאור השקיעה ניתן לראות, כי הרעיון שהוא כותב עברית אכן משעשע אותו.

“לא, לא. אני משתמש בלשון עלומה כמעט,” ולמראה השתוממותי הוסיף: “טוב־טוב, אל תחשוב שזה כל־כך מסתורי כפי שנדמה לך אולי… כי הרי אני מתכוון בסך־הכל ללשון שכמעט אין מדברים בה בארץ… ואפילו בעולם כולו רק מעטים מאוד… כמיליון וחצי איש…” שתק ואמר שוב “אני כותב בלשון האסטוֹנית.”

התקרבנו אל ביתו, והוא ביקש ממני כי אחדל מלתמוך בו, וכי אימנע מלהזכיר בנוכחות בני־משפחתו שהוא הרגיש ברע, אף כי זה די רגיל אצלו בתקופה האחרונה.

בעת שהיגענו לבית שבשיפולי הגבעה, רצה לקראתנו ילדה מטופחת להפליא, עם שפע של מחרוזות עשויות צדפים על צווארה.

“סבא,” צעקה הילדה, “אמא נורא־נורא כועסת עליך, היא אומרת שאתה משאיר לה את כל העבודה, תמיד.”

הגבר הקשיש אחזה בו עצבנות רבה, והוא אץ קדימה לעבר פתח הבניין, שדומה היה בכל לשאר בתי־השיכון של הגבעה; אלא שנוסף לו, מן הצד האחורי, איזה מבנה של בלוֹקים, אשר שלט גדול־מידות הכריז עליו: ‘מרפדיה’.

עקף האיש את הבניין וביקש להיכנס למרפדיה מן הצד, אך נעצר והזמין אותי לבוא בעיקבותיו.

ספה פעורת־קרביים ניצבה באמצע החדר. מסביב לספה התגובבו ערימות של חומרי־מילוי, שערות של חיה וגזירי־גומי. על חלקי הקירות הפנויים מחלונות, נתלו כלי־עבודה לרוב, מסודרים שורות־שורות. מוו־ברזל עד וו־ברזל שבקיר הנגדי התמתחו חבלים בהירים־שקופים, בדומה למיתרים של כלי־נגינה. ואומנם, בהתגנב פנימה רוח־הפרצים, היו חבלי־ריפוד אלה מפיקים צלילים דקדקים. באוויר עמד ריח חריף של דבק ושל נפט. ליד הספה הנמצאת בתיקון, השתופפה אשה בעלת שיער של בלונד. היא עבדה, כשבידה מחט ארוכה־מבהיקה. היא לא הירפתה מעבודתה עם כניסתנו וגם לא דיברה דבר, ואף־על־פי־כן הביע כל גופה איזו מורת־רוח.

האיש הריק את תוכן התיק שבידו על שולחן־המלאכה שבחדר, ופנה אל דלת קטנה, המובילה מן המרפדיה אל הדירה.

“יש לי אורח עכשיו,” השמיע חרישית, כמעט בנעימה של בקשת־היתר, כשהוא מושך אותי אחריו.

“צריך להבין את כלתי,” נפנה אלי כמסביר את מחשבות עצמו, “היא אשה טובה מאוד, אך קשה לה כי בני, כלומר הבעל שלה, אינו אדם בריא כל־כך כבר הרבה זמן, ואני מוכרח לעזור להם בכל מיני עבודות, בכל מיני שליחויות קטנות.”

נמצאנו בכעין קובּה, אשר ארון־בגדים גדול שימש לה בתור קיר מרכזי. בקושי היה מקום למיטה בתוך קובת־מגורים זו.

רציתי להגיד ‘שלום’, לפנות לאחור ולהיפטר לדרכי, אך הגבר הקשיש הפציר בי לשבת מעט, אם כבר הואלתי ללוותו עד כאן; כלומר, לשבת בקצה המיטה, באין מקום נוסף בתוך החדרון האפלולי, שריחו של ‘דבק־הנגרים’ הגיע גם אליו.

הילדה הקטנה ניסתה להציץ פנימה מבעד לפתח הדלת, אך נשמע קול טרוניה של האם, והראש המתולתל נעלם כאילו משכו אותו החוצה בקצהו של חבל. ואולם הראש חזר בכל זאת בעקשנות והציץ שנית לחדרון הזעיר, בגוררו אחריו גם את הגוף המקושט במחרוזות של צדפים.

“סבא, לספר לדוד שאתה יודע לשוחח עם מלאכים?” פיטפטה הילדה, כשהיא מטפסת על המיטה שבחדר ומורידה איזה ספר מעל האיצטבא.

על פניו של הגבר הקשיש פשט חיוך של הפתעה נעימה, ותוך שהוא מלטף את ראשה של הילדה הקטנה החל להסביר, כי קיים מונח הנקרא ‘לשון־של־מלאכים’ באוצר־המונחים של מחקר הספרות, אשר בא לציין את לשון השירה, המובנת אך ורק ליחידי־סגולה; והנה לשאלת הנכדה באיזו שפה הוא כותב את שירתו, השיב לה פעמים אחדות כי כותב הוא ב’לשון המלאכים', מה שמצא חן ביותר בעיניה של הקטנה… שהרי הלשון האסטונית בארץ – כפי שכבר הזכיר קודם – כמעט בלתי מוּכּרת בציבור.

אגב־כך נטל את הספר מידיה של הילדה, ובעוד הוא בוהה על עטיפת הספר, העיר: “הא לך שירים בלשון־המלאכים.”

היבטתי בעטיפה שעליה הופיע השם ‘גוסטאב גרינטהל’.

“כן, זה אני,” אמר בשקט וביובש, “כלומר, זה אני הייתי לפני שנים, לפני בואי ארצה.”

הוא ניגש אל אשנב החדרון הפונה אל הפרדס הנטוש שבשולי גבעת־השיכונים, כשגבו אליי.

“אתה, סטודנט אתה לספרות?” שאל בהביטו אל החוץ.

“לא, אני בצבא.”

“לבטח כותב שירים?”

“כותב.”

ציפיתי שיאמר כי רוב בני־גילי כותבים דברי־ספרות; אך תחת זאת שאל אם נכון אני להקדיש שעה קלה של האזנה לקריאת טקסטים בשפה בלתי־מובנת לי.

“בבקשה,” השיבותי לשם נימוס, אך הוא הוסיף להתבונן אל הפרדס שבשולי הגבעה, עד שאמר לפתע, כמי שמדבר אל עצמו:

“טיפשות, טיפשות, איך איש חכם כמו מאלארמי יכול היה לכתוב כי מקרה המשורר היושב בתוך חברה המונעת ממנו את אפשרות החיים, הוא כמקרהו של אדם המתבודד בעל־כורחו על־מנת לשקוד על סיתוּת אבן־המצבה של עצמו?” כשסיים את הציטוט חזר על הקטע גם בצרפתית בקולו החדגוני, בעוד הוא שב ופונה לאיטו אל מרכז החדר הקטן ונושא אליי את שתי עיניו בעלות הגוון הכחול:

“הנה, אדם כמוני,” פתח כמי שפותח בחד־שיח ונזקק לנוכחות הזולת רק בבחינת אמצעי לדובב את עצמו, “הנה, יושב אני כמעט מחוץ לכל קשר עם אנשים דוברי לשון כתיבתי… אני… אני האדם המבצע את הניסוי האמנותי הגדול של יצירת ספרות טהורה, כפי שמאלארמי יכול היה לחלום על־אודותיה; כלומר, ספרות שאינה נצרכת עוד לביקורת חיצונית כלשהי, שכּן היא בלאו־הכי אינה עשויה להתקיים, באין קהל… ועל־כן אמן כמוני הוא בן־חורין מכל וכל… ללא הכרח להתחשב בזולתי כהוא־זה… ללא כל פחד ממבטי הקורא… הנה, לפניך סיטואציה של אוטארקיה רוחנית, שהמשורר שלך, הוראציוס, מדבר עליה…”

שתק קימעה והוסיף:

“ואתה שואל ודאי, מדוע אינני כותב עברית? כי הרי יכולתי, מצד ידיעתי את הלשון… ודאי שיכולתי… אך זוהי דרך שהגורל זימן לי אותה, ואני רוצה לנסות דרך זו… אולי בלית־ברירה – אך בסופו־של־דבר אין זה משנה… אני רוצה לנסות אותה עד תום…כי הרי למשוררים אין קריירה… למשוררים יש רק גורל… ואני, גורלי הוא לבנות עולם בתוך לשון המנותקת מסביבתה, ואשר משום כך בכוחה להעניק לי את החירות המוחלטת של האמנות… כלומר, את ההתקיימות בתוך החלל הריק… וכך… אתה שומע, בתוך החלל הריק הזה אני מבצע את הניסיון הגדול והאמיתי של בניית אמנות טהורה, ללא קהל…”

הגבר הקשיש וגבה־הקומה ניצב בלב החדר הזעיר, אשר תיקרתו הנמוכה נגעה־לא־נגעה בכובע־הבארט החבוש לשערותיו, והוא הביט בי, כשאני משמש לו כעין דמות־צל, כעין אמצעי־האזנה המסייע בידו לשחרר את מחשבותיו שלו – עד שהדלת הפונה אל בית־המלאכה התרעדה בגלל קולות־מריבה חדים. נשמעה גרירת רגליים ונשמעה חבטה של חפצים. האשה דיברה עברית בלולה רוסית. אדם צעיר יותר ניסה למחות כנגד דבריה בצורה מהוססת. אחר־כך נפתחה הדלת בהמולה, בעוד האיש הצעיר הצולע על ירכו מבקש לבלום את האשה בעלת שערות־הבלונד מלהתפרץ פנימה.

או־אז, ננער הגבר הקשיש ממצב זה של השמעת מונולוג, כמי שננער מצב של היפנוזה־עצמית.

“כבר, כבר!” קרא ברטט, נחפז אל שולחן־העבודה שבאמצע המרפדיה והחל למיין את המסמרים הקטנים שהביא עימו בתוך תיק־העור, כשהוא מיישר במכות־פטיש את העקומים שבמסמרי־המתכת הקטנים, ומתכסה אט־אט נשורת של אבק וריח של דבק.

אך כשכבר עמדתי לצאת, הוא נלווה אלי שנית והודה לי בשקט על שסייעתי לו להגיע הביתה וגם היטיתי אוזן לדבריו, וביקש כי אבוא אליו מדי פעם, אם אין הביקור לטורח עלי, שכּן הבדידות הזאת, למרות הכל, מעיקה עליו ביותר.

*

אותה עת שרוי הייתי במצב־נפשי, אשר הביאני לרחוש איבה סמויה לשני סוגי בני־אדם: לאלה שקיבלו את לשונם העברית כמתת מלידה או מילדות, ולאלה שדבקו בארץ בלשונם הישנה. ואף שכלפי חוץ גאה הייתי על הרהיטוּת של דרך התבטאותי – נאלצתי, ללא־הרף, לעמוד על מישמר המלים היוצאות מפי, תוך רגישות לכל הערה העלולה להתייחס לידיעתי את השפה. עיתים דימיתי כי הלשון קורמת עור וגידים, והיא בבחינת ישות אנושית, שהוטל עלי לכובשה בכוח; אולם, המלים הותירו תמיד כעין מחיצה שקופה ביני לבינן. דומה, כלוא אני בתוך חדר־זכוכית, ואילו המלים המפורכסות פוסעות להן מעבר לקירות השקופים הללו, קורצות לי וקוראות לי – אך מבלי שיהא ביכולתי לגעת בהן נגיעת גוף בגוף.

הנה־כי־כן, אותו היום, לאחר שנפרדתי מן הסופר האסטוני (והפעם תמהתי על הסבלנות ואפילו רגש־הכבוד, שהתעוררו בי למראה יהודי קשיש זה, הדבק בלשונו הישנה לשם כתיבה,) שבתי לדירת־השיכון של אמי ובהטילי את גופי על הדרגש, נטלתי לידי את ספרו של ארתור קסטלר ‘גנבים בלילה’ – נהנה לקרוא שוב ושוב את המלים הבוטות, שהוא מטיח בילידי־הארץ:

“זו לא הפעם הראשונה שאני נבהל למראה הדור החדש. עשרים וחמשת הבחורים והבחורות הללו הם טיפוסיים. הם כולם צברים – נולדו ונתחנכו בארץ. כולם בגיל שבין שש־עשרה ותשע־עשרה שנה. רובם בנים ובנות של איכרי פתח־תקוה, ראש־פינה, מטולה ומושבות אחרות מן הסוג הישן, אשר נוסדו לפני תקופת הקיבוצים. יתרם באים מן הערים – – – הסתכלתי בהם בשעה שבאו – בחורות שמנמנות נמוכות אלו, על שירטוטי פניהן הגסים, עגבותיהן הגדולות ושדיהן הכבדים, שבגרו מבחינה גופנית לפני זמנן והמפגרות מבחינה נפשית – יותר מדי מובשלות, ועם זה בוסר. ואלה הבחורים הגסים, הטופחים על העכוז – נבובים, מטומטמים ומסורבלים, בעלי הצחוק התוקפני והקולות שאין בהם מעלות ומורדות, בלי מסורת, בלי נימוסים, בלי צורה, בלי סיגנון. הוריהם היו הגזע הקוסמופוליטי ביותר בעולם, והם – קרתנים וקנאים. הוריהם היו צומת עצבים רגישים ובעלי גופים נוקשים, ואילו הבנים – עצביהם כרצועות־שוֹט וגופיהם כשל עדר טרזאנים המשוטטים בהרי הגליל…”

קטע זה, כל אימת שנחה עליו עיני, היה בו כדי להפיח בי מקצת רוח של ביטחון־עצמי ולפצותני על עלבונות שספגתי, בעוד אשר שאר חלקי הספר, שהם בעלי אופי פוליטי ועוסקים בתקופת ה’מחתרות', עניינו אותי מעט מזעיר.

אם כן, שכבתי על דרגשי, תולה מבטי לסירוגין בספר הפתוח על ברכיי ובחלון שמנגד, ואשר מעבר לו ניגר הגשם בחדגוניות, יחד עם הזמן המחלחל סביבי לתוך האין. הבחנתי גם באי־אלה דמויות עטופות מעילי־גשם מכף־רגל ועד ראש – בדומה לחבילות־אנוש רטובות – המפלסות דרכן במאמץ לעבר השיכונים ובצל שיחים הנאבקים ברוח. אך בא עלעול של חול – והנה נמוגו כל היצורים המכורבלים־האלמוניים הללו: אם בתוך האוויר העכרורי ואם בלועי השיכונים, כאילו הגבעה מנערת אותם מעל כתפיה, כשלאורך השביל המטושטש נותרים רק השיחים גסי־השורש, אשר לא ידעתי את שמם.

בבוקר יום המחרת קיבלתי מכתב ממאיר גלין, ולהפתעתי הרבה קראתי במכתב את השורות הבאות:

כל היום כולו הייתי נרגש מן המכתב, מעצם ההתייחסות לכתיבתי; אך בטרם עלה בידי לסכם ביני לביני את משמעותו לגביי, שמעתי את אמי אומרת לי: “מדוע אינך פותח את הדלת?”, בעוד הפעמון מצלצל שוב ושוב, ואילו אני בוהה מבעד לחלון אל יום־הגשם שבחוץ.

מקץ דקה שמעתי את אמי קוראת אליי: “באו אליך”.

והנה ראיתי את גלין ניצב על הסף, מנער את המטרייה שלו מזרמי המים ומקפיד לבל ילכלך את הפרוזדור.

“כאן, כאן בבקשה,” אמרה אמי בהצביעה על הפינה שבסמוך לדלת, כמקום המיועד הן למטרייה והן למעיל־הגשם הרטוב. אלא שגלין ביקש תחילה לחלוץ את הערדליים המרופשות שלרגליו, שהרי אין זה יאה – כטענתו – להסב עבודה מיותרת לבעלת־בית פדאנטית; הערה אשר נשאה חן מלפני אמי, והיא שאלה בנעימה של רצון־טוב אם אכן ידידים אנחנו.

לאחר שתלה גלין את מעיל־הגשם שלו על הקולב שבפרוזדור וניגב את ידיו מן הרטיבות, קד קידה קלה לעבר אמי והציג עצמו בתור ידיד חדש למדי מבחינת פרק הזמן של היכרותנו, אך בתור ידיד ותיק לעתיד. בראותו כי אמי מתקשה להבין את דיבורו העברי, פנה אליי ושאל אם יכול הוא לדבר אל אמי בלשון הגרמנית, ואולי בלשון הצרפתית? אך בלי להמתין לתשובתי חזר על דבריו בגרמנית בכל הנוגע לקשר־הידידות שבינינו.

אמי חייכה בשביעות־רצון.

עתה שמתי אל לב כי לבוש הוא בהידור מסויים, לפחות בכל השייך לז’אקט הכהה שלגופו אשר עם היותו שחוק קימעה – היה נקי ומגוהץ בקפידה. בדש הז’אקט היה תקוע איזה פרח־בר.

“זה עבורך.” הושיט לי חבילה קטנה, אשר כללה את מחברתי אדומת־הכריכה ואת ספר־השירים של גיום אפולינר – הספר שעיינתי בו ממושכות בחדרו של גלין, לפני ימים מיספר.

“אני מקווה שבינתיים הספקת לקבל את המכתב שלי,” ליווה את המעשה בשאלה.

אמי הקדימה אותי וענתה, בהדגישה כי המכתב אכן גרם לי שימחה יוצאת מגדר הרגיל.

גלין הביט באמי כמי שנבוך רגע, התנצל על שבאיוולתו הוא בא בידיים ריקות בכל הנוגע לבעלת־הבית, ואולם מקץ רגע שלח ידו אל פרח־הבר שבדש הז’אקט שלו והסיר את הפרח מתוך הלולאה:

“מאדאם, הרשי לי… לפחות זאת…” ובהגישו את הפרח לאמי ההביל נשיקה על גב־ידה.

נדמה, אמי היתה מוקסמת מהעובדה כי בנה זכה סוף־סוף בידיד בעל נימוסים אמיתיים, בארץ לוואנטינית ונטולת־נימוסין זו – כדבריה תמיד.

“אנא, מר גלין… ביטע זער…” אצה אמי לתוך החדר בפנים קרונות, בהזמינה את ידידי לבוא בעיקבותיה.

גלין נכנס אל החדר בפסיעות חרישיות, על־אף מבנה גופו המסורבל, כאילו חושש הוא להפריע את מנוחת השכנים.

“כל הכבוד,” אמר בהביטו מסביב, “בתנאי הדיור של השיכונים האלה בארץ, ליצור פינה חמה ואירופאית כל־כך, הרי כל הכבוד לאמך,” נפנה אליי.

אחר־כך ניגש אל התצלומים המשפחתיים שעל הקיר והתבונן בהם בשים־לב. הישהה מבטו ארוכות על התמונה המתארת את אבי בימי צעירותו, במדי הצבא האוסטרו־הונגרי.

“תמונות כאלו מעלות בי זכרונות ילדות, כי גם בבית משפחתנו, בעיר וינה… זוכר אני את הדמויות היפות האלו, הלבושות מדי הקיסר פרנץ יוזף.” ליטף את זקנקנו.

“וינה?” שמעה אמי את שם העיר והתנוצצו עיניה, אך צל־מה חלף עליהן לרגע. “זה מעניין, מר גלין, אבל הרי אין לך מיבטא וינאי כלל ועיקר?”

גלין, נדמה, נבוך להרף־עין והוסיף תוך בת־צחוק, כי דודו הוא שהיה מתגורר בווינה, ואילו הוא עצמו בילה בעיר יפהפיה זו כמה עונות־קיץ מקסימות, בתוך איזור הפראטר המפורסם; אגב־כך החל לזמר שיר קצרצר, שהמלה ‘פראטר’ אכן חזרה בו כמה פעמים.

אמי כמעט נמוגה מרוב מתיקות, והעבירה את כף־ידה על שרוול הז’אקט של גלין בארשת של אסירוּת־תודה.

“כן, כן מר גלין, היו שם זמנים יפים,” אמרה.

גלין פלט שיעול קל.

“המתמיה הוא, כי אנשים אלה, אשר אומנו אימונים צבאיים ממדרגה ראשונה, נכונים היו ללכת אל גורלם כצאן לטבח,” העיר כבדרך־אגב בהצביעו על התצלום המתאר את אבי במדי־הצבא.

פניה של אמי הביעו פליאה.

“אבל מה יכולנו לעשות, מר גלין? הרי עד היום אני שומרת כאן, בתוך התיבה הזאת, את האפר של הוריי… והאמן לי שהם היו אנשים מצויינים ביותר,” נעקרה אנחה קשה מחזה של אמי, כשהיא מובילה את ידידי אל תיבת־העץ החומה־החתומה, שהיא מחזיקה בדרך־קבע על מדף מיוחד למראשות מיטתה.

“משונה,” ניענע גלין בראשו, “וכיצד זה לא עלה בידיכם להציל גם אותם, לדאוג לכך שיגיעו לחוץ־לארץ, שיחליפו אותם, למשל?…”

“מי יודע?” אמרה אמי, “הרי בעלי המנוח הוא שהתמצא בכל הפרטים; ובכלל, זה אירע ברגע האחרון ממש, שהם הוצאו להורג; אני אמנם נסעתי לגרמניה מיד אחרי המלחמה כדי להתחקות על עיקבותיהם, אך בעלי המנוח, כפי שאמרתי לך, הוא שריכז את כל המיסמכים… והאמן־נא לי, מר גלין, עד היום לא היה לי כוח נפשי לפתוח את המגירות ולעבור על כל העדויות הללו,” הנידה אמי ראשה לעבר שולחן־עבודתו של אבא, שניצב סגור ומסוגר בירכתי החדר. “כי אחר־כך היה גם איזה משפט, ובעלי העיד.. אך מה זה משנה כבר, זה לא יקים אותם לחיים,” הוסיפה.

גלין נתן מבטו בשולחן הקטן והשומם של אבא, פסע לעברו והחליק עליו באצבעותיו כבפיזור־הדעת.

“כן, כן, ככה זה, מאדאם,” מילמל, וכמתכוון להסב את השיחה לנושא אחר, אמר: “אבל העיקר כעת, שיש לך בן מוכשר… ולהיות פואט צעיר, זה מחייב… וגם להיות אֵם למשורר…”

אמי שוב נאנחה.

“אגיד לך, מר גלין, אם אני חושבת על כך שלעולם לא אוכל להבין את מה שהוא כותב, כי ללמוד עברית עד כדי קריאת שירים, הרי זה בוודאי ובוודאי לא בשבילי, ואתה תאמין לי, מר גלין, שזה מצער אותי ביותר.”

היבטתי אל גלין מן הצד. רציתי לראות אם אין גילוי של לגלגנות פושט בפניו לשמע דבריה האחרונים של אמי, בעניין הצער על אי־יכולתה לקרוא את שיריי. אך פניו של ידידי היו חתומות.

בן כה לכה נזכרה אמי שהאורח בודאי רעב והציעה לו להסב עימנו לשולחן ארוחת־הערב. גלין טען כי יהא זה בלתי־הוגן מצידו לגרום טירדה לאשה עדינה כאמי, וכי מיטיב הוא לדעת עד־מה אין עקרות־הבית אוהבות אורחי־פתע בצל־קורתן, אך בהתחשב באופי הלבבי של ההזמנה – הוא מרשה לעצמו, בכל זאת, להצטרף אלינו לארוחה, בתנאי שאמי לא תטרח יתר על המידה למענו; זאת ועוד, ברצונו להספיק ולגלגל איתי שיחה על־אודות שיריי – כי הרי זוהי למעשה המטרה העיקרית של בואו, ולפיכך זקוק הוא באמת לשהות.

תוך זמן קצר ערכה אמי את השולחן, ואילו גלין גמר את ההלל על הארוחה בהעלותו על נס את שימעו של המיטבח ההונגרי.

כתום הארוחה, בטרם סיימה אמי את ניקוי השולחן, היא הציעה כי גלין ילון אצלנו, בפינת־המגורים שלי, שהרי השעה מאוחרת ביותר. ואומנם גלין הביט בשעונו ואמר: “אלוהים אדירים, הפסדתי את האוטובוס האחרון, ואמך צודקת באמת, לצערי אין לי ברירה אלא לנצל את מידת הכנסת־האורחים שלכם.” שתק והוסיף: “לפחות יהיה לנו פנאי לעסוק בשירים שלך, כפי שהבטחתי.”

אמת־נכון, כל עת השיחה בין גלין ולבין אמי ציפיתי לרגע שבו אישאר איתו ביחידות, על־מנת לשמוע את השגותיו בהרחבה על מעשה־כתיבתי.

“בוא, ניכנס אל פינת־המגורים שלי,” היצעתי לו, אך הוא התרווח על הכיסא, מקנח את זקנקנו משאריות הארוחה, ומתיר את חגורת־מכנסיו למען יוכל לנשום ביתר חופשיות.

“אז ככה אתם גרים,” הפטיר.

“אתה רואה.”

“והשולחן הזה, שהיה שולחן־עבודתו של אביך, אתה משתמש בו כעת לצורך כתיבה?”

“לא, אני כותב על הברכיים.”

“נו, באמת?”

הוא קם מן הכיסא, הילך סחור־סחור בחדר, עד אשר נעצר ליד המכתבה הקטנה, שהיתה מכוסה מפה רקומה ועליה כלי־הכתיבה של אבא, כפי שהניח אותם.

גלין הביט כבפיזור־הדעת בכלי־הכתיבה השונים. ציפיתי כי יפתח בדברים על שיריי, אך תחת זאת שאל:

“מה? כאן אתה חושב לבלות את כל החופשה שלך מהצבא? כמה זמן חופש יש לך?”

“שלושה חודשים בערך.”

“נהדר.”

“אינני יודע.”

“התכוונתי להגיד שזה נהדר, בתנאי שהאדם יודע מה לעשות בזמן העומד לרשותו; אך אני מקווה שלא עלה בדעתך להעביר את כל החופשה בצל הסינור של אמך? בחורה יש לך?”

התבלבלתי. סוג זה של ישירוּת הפנייה בעניינים אינטימיים כל־כך היה מביך אותי תמיד, ולעיתים קרובות הביא אותי לידי כך, שאסלוד מן האיש הפונה אליי בישירות שכזו; אך ייתכן כי לאור העובדה שראיתי במו־עיניי את גלין בקלקלתו ביחסו עם אשה צעירה, גרמה לכך שאענה לו כמעט בגילוי־לב:

“איך אומרים?… זאת שרוצה בי… אני לא רוצה בה… זאת שאני רוצה בה.. זאת אומרת… יש ואין…”

“מה פירוש יש ואין? או שיש או שאין! תגיד את האמת, עם אשה שכבת כבר?”

“לך לכל הרוחות!” ביקשתי להגיד לו, וחשתי כיצד עולה בי הדם ומציף את פניי; אך תחת זאת מילמלתי: “אני… ככה סתם… רק בשביל לשכב… זה לא מה שאני רוצה…”

גלין ניגש אליי, אחז בי בשתי ידיו וטילטל אותי בכתפיי, כשעיניו מכווצות לכדי סדק מאחורי הזגוגיות העבות של משקפיו:

“בן־אדם, אתה נשמע לי כמו דון־קישוט המדבר על דולצ’יניאה שלו. אך תזכור שהוא התחיל לרקום במוחו את דמותה של דולצ’יניאה רק לאחר שניסה נשים הרבה. על כל פנים, אם תרצה שאקח אותך לבחורה, רק תגיד…”

“שקרן שכמוך,” אמרתי בשקט, כמי שמשמיע את מחשבותיו בינו לבינו, “הרי ראיתי אותך כמעט בוכה בגלל איזו בחורה.”

“מה, אתה פתאום הפסיכולוג שלי,” פלט גלין תוך כדי פיהוק. ובאמת התחרטתי על הערתי, שכּן נזכרתי כיצד נתלו עליו הנערות במועדון ‘מדורה’, באותו הערב של היכרותנו, לפני פרשת בטינה שלו, פרשה שבלאו־הכי לא ירדתי לסופה.

גלין ניצב באמצע החדר כמו שוקע בהירהורים, ושוב פלט פיהוק; אלא הפעם עשה זאת בקול רם, שעמד בסתירה לנימוסיות הרבה שאיפיינה את התנהגותו הקודמת.

“שמע, קפצה עלי איזו עייפות… איכפת לך ללכת לישון מוקדם? כך, לפחות, נוכל לקום השכם בבוקר ולהמשיך בשיחתנו?”

מצב־רוחי הישמים ביותר, שכּן קיוויתי כל העת, כי הדיבורים הללו הם בבחינת הקדמה בלבד לשיחה על־אודות כתיבתי שלי – והנה, שומה עלי כעת לכבוש את קוצר־רוחי עד הבוקר.

“סוף־סוף אתה פה האורח,” עניתי תוך עקיצה חבויה באשר לפרשת הכנסת־האורחים המוזרה שגלין נהג בי בביתו; אך הוא לא קלט, או שלא רצה לקלוט, את הרמז.

הסרתי את הפרגוד המפריד את פינת־מגוריי מחדר־האורחים. הוצאתי מיזרון רזרווי מתחת לדרגש והינחתי אותו על הריצפה.

על־אף טענת ידידי כי קשה־שינה הוא – תוך רגעים ספורים, לאחר שהשתרע על המיזרון, שמעתי את נחירותיו הקצובות עולות ויורדות בחלל החדר, ואילו אני עצמי התקשיתי להירדם.

הירהרתי בכך, כי למעשה טיפשות היא ממדרגה ראשונה לבזבז את הימים העיקריים של חופשתי מהצבא באיזה חוסר־מעש, ושאלתי עצמי כיצד יכול אני ליצור קשר עם אופירה, מחוץ למסגרת הצבאית? כך הייתי שוכב באלם במיטתי, כששמתי אל לב שגלין, על־אף קולות הנחירה הבוקעים מפיו – עיניו פקוחות לרווחה והוא כאילו סוקר את החדר. בכלל, התפלאתי על כך שהוא השאיר את המשקפיים על עיניו גם בעת השינה. העמדתי פני ישן. עוד כרביעית השעה המשיך גלין במצב זה של נחירה ועיניים פקוחות, עד שירד בזהירות מעל המיזרון והתבונן בי כדי להיווכח לדעת כי אכן שקוע אני בתרדמה. או־אז ניגש אל השירותים, ומקץ שהות־מה קלטו אוזניי את שיקשוק המים באסלה. אחר־כך ראיתי את דמותו המגושמת בלב חדר־האורחים בעודו לבוש גופיה ותחתונים, אשר הבליטו ביתר־ייחוד את כריסו המחודדת.

הוספתי לשכב בהעדר כל תנועה.

והנה, לאחר שגלין נוכח לדעת שהכל ישנים בתוך הדירה, ניגש אל שולחן־עבודתו של אבא, שלף מגירה אחר מגירה, כשהוא מעלה בידיו צרור של ניירות ובוחן אותם לאור־הירח הקלוש שהסתנן מבעד לחלון. האור, כפי הנראה, לא הספיק לו ביותר, שכּן הוא נאלץ להישען על אדן החלון ולקרב את הניירות אל עיניו קיצרות־הרואי. אגב־כך השמיע החלון חריקה וגלין נרעד, מחביא מאחורי גבו את הצרורות שבידו. אך כשהשתכנע שוב שאיש לא התעורר לשמע רעש־הפתע, שב אל המכתבה של אבי, הניח עליה את חבילות־הניירות וניסה להמשיך בפתיחת מגירות נוספות. אלא שהפעם נתקל במגירות נעולות, ועל־כן נטל את סכין־הנייר והשתדל לפרוץ בכוח את המנעולים הקטנים שהפריעו לו.

לא יכולתי לעמוד בכך.

זינקתי מעל מישכבי, כשאני מתייצב מולו בפיז’מה הנשמטת מעל גופי ובראש נטוי קדימה.

“אתה השתגעת?! מה אתה עושה?”

גלין כמו התאבן תחתיו. הוא השמיע ספק קול של כיחכוח וספק קול של צחוק:

“אמרתי לך, שאני סובל מנדודי־שינה בלילה.”

“ולכן, כמו איזה גנב במחתרת, אתה מחטט במגירות של אבי?!”

“שתתבייש לך.” השמיע גלין.

“אני? אני הוא שצריך להתבייש?” הדפתי אותו בכוח מאצל שולחן־הכתיבה של אבי, בעוד מכתבים ישנים, תעודות משנים עברו, חשבונות אשר אבד עליהם הכלח, מתפזרים על־פני הריצפה.

משקפיו של גלין התגלגלו ממנו והלאה, אף כי לא נשברו. בלי העדשות החזקות של מכשיר־הראייה, שהיווה כעין השלמה לקלסתר־פניו – הוא נראה כאדם עירום ועריה, שלפתע אינו מוצא את ידיו ואת רגליו. התחיל למצמץ, מעביר גב־ידו על שמורות עיניו, והתיישב על כיסא.

“הבט,” אמר לי אחר שהות־מה, ונעימת־קולו רצינית ביותר, “אני רוצה להסביר לך דבר־מה, בלי בדיחות־הדעת.”

“אינני יודע מה יש כאן להסביר? מה שעשית זה מעשה־גניבה, פשוטו כמשמעו.”

“לאט לך, ידידי, כי אתה עוד עלול להתחרט על הביטויים האלה. אך איני רוצה להקפיד איתך. אם כן, הקשב אליי”.

“מקשיב.”

“שמע, הפעם אני מדבר במלוא־הרצינות… נכון שהמעשה אשר היית לו עד־ראייה… על־פי סולם הערכים המקובל, אינו מצטייר כמעשה מהוגן ביותר… אך תסכים איתי, שלעיתים קיימות מטרות המקדשות את האמצעים…”

“כמו פריצת המגירות והחיטוט בניירותיו של אבי ז”ל, שאני, לא עלה בדעתי לגעת בהם, כמעט שנתיים לאחר פטירתו…"

“זהו, בדיוק. הרי ברור היה לי ביותר שאין כל טעם לבקש אותך או את אמך, על־אף היחס האוהד שגילתה כלפיי. הרי ידעתי זאת היטב. אבל… וזוהי נקודת־הארכימדס של כל הפרשה… כזכור לך, סיפרתי לך שאני כותב ספר על הפרשה של ישראל קסטנר – ליתר דיוק, על הקשר שבין מעשיהם של מנהיגי־היישוב בארץ, או נכון יותר – על חוסר־המעשים שלהם – לבין השמדת יהדות אירופה. הספר הזה, כשיראה־אור, יהיה ספר סנסציוני… אמות־הסיפים ירעדו, וכל הממשלה הרקובה הזאת תיפול… אם רק אצליח להוכיח כמה תיזות, ואם רק אצליח לגלות עוד כמה פרטים החסרים לי, כי חלק מן האנשים ממלאים את פיהם מים ושותקים בגלל אינטרסנטיות, ובעיקר האנשים המקורבים לישראל קסטנר, אל הנבל הזה, ואשר יושבים גם כיום בעמדות־מפתח שונות במדינה; ולכן, אתה שומע, אני מוכרח לגלות, ויהי־מה, כמה חוליות חסרות, וזאת בעיקר באמצעות יהודים שעלו מהונגריה ואשר היתה להם נגיעה בפרשה זו של ‘סחורה תחת דם’. אתה מבין אותי? זה חייב להיעשות למען ההיגיינה המוסרית של הארץ הזאת. ואילו אני, את כל עתידי, את כל גורלי, אתה שומע… את כל גורלי תליתי בספר הזה… בפרשה הזאת.”

קולו הלך וגבר, ולשמע הרעש הופיעה אמי בפתח החדר, כשהיא ישנה למחצה: “מה קורה כאן, ילדים?” שאלה ושמץ־דאגה בקולה. גלין ישב על הכיסא בראש מורכן, ואילו אני ניצבתי מולו, מחזיק את מכנסי־הפיז’מה שלי לבל יפלו.

“שום דבר, אמא,” אמרתי, “אנחנו מתווכחים בקשר לשירים שלי.” זזתי לעבר שולחן־הכתיבה של אבא, כדי להסתיר בגבי את ערימות־הניירות.

“לכו לישון, כבר נורא מאוחר ותהיו עייפים מאוד בבוקר,” אמרה אמי ונבלעה בחדר.

“תודה,” שמעתי את גלין מרחיש בשפתיו.

שנינו דממנו. “ועכשיו,” אמר גלין, “כדי שלא תחשוב שאינני דואג לך, חכה רגע!”

הוא ניגש אל הז’אקט שלו, שהיה תלוי על מסעד של כיסא, ומתוך הכיס הפנימי של הז’אַקט העלה מעטפת מכתב והושיט לי אותה.

“לכבוד מערכת ‘משא’, עיתון לספרות ולאמנות”. קראתי על־גבי המעטפה.

“פתח את המכתב,” אמר לי.

קרעתי את המעטפה, והנה ראיתי כי המעטפה מכילה בחוּבּה אחד מן השירים שלי עם מכתב־לוואי:

בקושי האמנתי למראה־עיניי.

“ובכן, אל תהיה מהיר־חימה כל־כך,” הפריח גלין חיוך של עליונוּת, לאחר שבטחונו העצמי חזר אליו, ובאשר לשינויים שעשיתי בשירך, דבר שוודאי מטריד אותך, שב־נא פה, ידידי, ואסביר לך הכל."

הוא משך אותי אחריו לתוך הקיטון שלי, והדליק אור במנורה הקטנה שליד מיטתי.

ישבנו שנינו על־גבי הדרגש.

“טוב, שים לב,” הצביע על השיר שנשא את השם ‘הפלגה’, “אתה עימדת את שורות השיר עימוד חסר־עניין, כי הרי לא די בכך ששורה תבוא תחת שורה בהתאם למיבנה התחבירי, ואפילו המיבנה המוסיקלי של השיר; שהרי לעיתים קרובות מעניין יותר אם שוברים את השורה ויוצרים באופן כזה מתח בין המיטען המשמעותי לבין המיטען התחבירי של המשפט. וחוץ מזה, על־ידי ה’פסיחה‘, שים־לב, על־ידי ה’פסיחה’ הזאת – כלומר על־ידי שבירת השורה באמצע, אתה יכול להציב מלה מסויימת בסיטואציה כזאת שהיא תוכל לתפקד בשני כיוונים – בכיוון השורה שלפניה ובכיוון השורה שלאחריה. מבין? ובאופן כזה מלה מקבלת מישקל־יתר, היא מקבלת מקסימום של משמעויות, וזה מה שנקרא מיטב המלים במיטב סידרן”, סיים גלין את הרצאת הדברים, מעביר בוהן עבה על־פני שורות השיר המודפסות במכונת־כתיבה, מכונת הכתיבה שלו.

לאחר מכן ביקש שאגיש לו את מחברתי אדומת־הכריכה. הוא דיפדף בה ודיפדף בה, בציינו מעלות ומורדות במיבנה השירים, תוך הדגשת ההבדלים בין היסודות שנקראו בפיו ‘ה’אלמנטים השמרניים’ וה’אלמנטים הדינאַמיים', בעלי האופי האוונגרדי, כפי שמתחייב הדבר מצורכי תקופתנו כלשונו – כלומר, מן הכאן ומן העכשיו.

עת כילה את הסבריו, כבר החל האור להפציע בחלון.

אני תשוש הייתי כליל, ואילו הוא – לא ניכרה בו כלל העייפות.

“מה אתה עושה מחר?” שאל פתאום, “זאת אומרת, היום?”

“לא יודע.”

“טוב, אז תשמע, אני רוצה שתיסע איתי לירושלים. זה כדאי לי וזה כדאי לך. ועכשיו תשאל, מדוע? אם כן, תשמע: אני זקוק לתירגום כמה מיסמכים מהונגרית לעברית בקשר לספר שלי. אלה הם מיסמכים שלא אוכל לקחת אותם מספרייתו של אדם מסויים, ליתר דיוק – של אנשים מסויימים; ואילו אתה, כדאי לך לנסוע איתי, כי מחר ליל־סילווסטר, ואם עדיין לא ראית את ירושלים בשלג, בעיקר בליל־סילווסטר, – הרי שתמצא בי מדריך מעולה.”

“לנסוע איתך? אתה מדבר ברצינות?”

“ברצינות גמורה.”

“אבל צריך להעיר את אמי ולהגיד לה; וחוץ מזה, מה יהיה עם הניירות האלה?”

“אתה יכול להחזיר אותם למגירות כעת; לצערי, לא מצאתי כלום, כך לפחות נדמה לי, וחוץ מזה – הפרעת לי…”

“אם אתה רוצה, אתה יכול להסתכל בהם כעת,” אמרתי לאחר היסוס.

“אולי בפעם אחרת. ועכשיו, אם החלטת לנסוע, מה שאני ממליץ עליו ביותר, אז קדימה! ורק אל תשכח שבעיר־הקודש קר כעת, שלג.”

היבטתי אל החוץ. ראיתי שגם מעל לגגות הבתים של גבעת־השיכונים מתאבכים עננים כהים, ואולם הם יורידו לכל היותר גשם חד־גוני ועגום על האדמה הצהובה והמשוֹממת הזאת.

*

“תפוס!” הטיח בי גלין כדור־שלג, עוד בטרם הספקתי לרדת ממדרגת האוטובוס, “זה מגיע לך משום שהתנהגת אליי בחשדנות בלילה.” אולם השלג היה רופס ומימי מדי ונמס באוויר, עד כי גוש של בוץ בלבד פגע בבגדיי.

התכופפתי כדי להשיב מנה אחת אפיים, והתחלתי לגרוף בחודי־אצבעותי את פירורי השלג מן האדמה. המיפגש עם השלג, מקץ הינתקות של ארבע חורפים, גרם לכך כי התאוויתי למצוץ בלשוני את פתיתי הלובן הקר, כפי שנהגתי לעשות זאת פעמים רבות בעת ילדותי. אך דווקא בולמוס־שלגים זה, שתקף עלי לפתע, הפעיל בי את מנגנון האיסור, כאשר אירע לי בארץ כל־אימת שנתקלתי בתופעה, שאיימה עלי להשיבני אל הווייתי הקודמת, מלפני עלייתי ארצה.

על־כן הנפתי בכפות־ידיי חתיכות־שלג ענקיות ונוטפות־מים והשלכתי אותן על גלין בכל כוחותי, השלכתי אותן חזור והשלך – עד כי הוא נראה כאיש־שלג לכל דבר, עם בוא תור ההפשרה – כלומר, עשוי טלאים־טלאים של לבן ושחור, עם אף מאדים, כאילו גזר תקוע לו באמצעית־פניו. הוא התעטש והתעטש.

“עכשיו אתה מתאים לעיר הזאת,” הערתי.

“אני? נעשית לי פילוסוף?”

“פשוט, קשה להחליט אם אתה לבן או שחור.”

הוא צחק. כנראה פירש את הערתי כמתייחסת אל אופיו, והתדמית של אדם הטבוע בחותם של כפילוּת מצאה חן בעיניו.

“השד לא כל־כך נורא,” נהם, כשהוא מנקה את בגדיו, “אולם אתה צודק, ירושלים ואני… אנחנו צמד־חמד… שני קוסמופוליטים.”

הילכנו לאורך רחוב המלך ג’ורג', כשאני מנסה להחליק בסוליותי על מעטה הכפור הדק. משוּלי הגגות המנומרים ומן העצים הרעודים טיפטפו המים על צווארינו, אך השמיים שוב החלו להוריד שלג עדין ורחיף.

“נו, היה כדאי לשמוע בקולו של האח הגדול ולערוך מסע לעיר־הקודש?” שאל גלין בשביעות־רצון.

“יופי,” השיבותי.

אך האמת היא, שלא הייתי מסוגל לרחוש אהבה לעיר זו, אף שבהיותה שקועה תחת המעטה הלבנבן נראתה קרובה יותר לליבי; ואולם, המעטה החורפי כבר נפרם ברוב פינותיו, חושף את הקרביים היומיומיים של העיר.

גלן נתקף קוצר־רוח למראה השהיות שהייתי משתהה כמעט ליד כל עץ מושלג. “תשמע, אנחנו צריכים גם לעבוד היום.” משך בכפתור מעילי וסובב אותו, דומה אינו אלא כפתור של מנוע אשר מיועד להניע אותי.

צעדנו על־פני הרחובות כפולי־הצבעים – למעלה מלבין ולמטה משחיר־מעכיר. קבוצות קטנות של נזירים ונזירות חלפו על פנינו, מן הסתם התכוננו לעשות את ליל חג־הסילווסטר בעיר חצויה זו, ועל־כן נחפזו לכנסיה מן הכנסיות.

“בלילה ניגש יחד לנשף אמני העיר,” זרק גלין.

“זה רעיון!” השיבותי, “אך כיצד ניכנס למקום?”

“כיצד? בעזרת תעודת־העיתונאי שלי. וחוץ מזה, מכירים אותי.”

“אתה עיתונאי?”

“ואיך חשבת? ממה אני חי?”

“אני יודע?… ואיפה אתה כותב?”

“בעיקר – סוכנויות־חוץ.”

“מה פירוש?”

על שאלתי זו לא בא מענה. הוא החפיז צעדיו בכיוון ‘טרה־סנטה’.

“קצת מוקדם עדיין, אך אני מקווה שהדוקטור קונדא כבר נמצא בתוך חנות־הספרים שלו,” אמר.

“מי הוא?”

“הרי הסברתי לך גם בדרך; כעת הוא בעל־חנות, יהודי בגיל־העמידה, אך בהונגריה היה כנראה מורה להיסטוריה; על־כל־פנים, יש לו התמצאות יוצאת מן הכלל בפרטים, ואפשר להפיק ממנו תועלת.”

“אתה, מכל קשר עם בני־אדם אתה רוצה להפיק תועלת?”

“קודם־כל, ידידי, כל בני־האדם רוצים שיפיקו מהם תועלת, הואיל וזה מעניק להם הרגשה של ערך; וחוץ מזה, אתה שם לב שכל הזמן אתה חושב על עצמך בלבד?”

נבוכותי, כמי שנתפס בקלקלתו.

אך גלין כבר פתח את דלתה של חנות־ספרים קטנה.

עם כניסתנו לחנות באו באוזנינו צלילים של פטיפון, וקול עמוק של אשה השמיע פיזמון רגשני מעל־גבי תקליט.

הפטיפון עמד על שולחן קטן, וסביבו ערימות של ספרים ותקליטים. גבר בעל שערות־שיבה רכן לעבר הפּטיפון בקשב רב, ובעט־נובע שבידו רשם קווים עולים ויורדים באוויר.

העיפרון נעצר עתה בחלל החדר, שהה קימעה באוויר ואחר־כך נחת לאיטו על השולחן, כאילו הופרע תוך מחול דמיוני. האיש בעל שערות השיבה סגר את הפטיפון ואמר: “יונאפוט!” בברכו אותנו בהונגרית, בהיות רגיל בכך שכל באי חנות־הספרים הינם דוברי שפה זו.

אך הבחין בגלין ותכף אמירת ‘שלום’ לברכתו ההונגרית, כשהוא מתרומם מאחורי שולחנו ומושיט יד לעברנו. ניכר היה בו, כי הופעתו של גלין בחנות מפיחה בו איזו שמחה.

“תואיל בבקשה להכיר את חברי,” הצביע עלי גלין, “גם הוא הונגרי.”

“יהודי מהונגריה,” תיקנתי.

בעל החנות חייך בהבנה.

“הוא עדיין רגיש לזה,” הרחיב את חיוכו וקם מעל כיסאו. בגלל גובהו הרב היה מזדקף אבר אחר אבר, בדומה למקל מקופל המתיישר חלקים־חלקים.

“עכשיו היגעת לארץ?” שאל. אך הוסיף מייד: “סליחה. סליחה,” בהבחינו כנראה באיזו תמורה שבהבעת פניי, “אבל בגלל המאורעות האחרונים של המרד בהונגריה, באים עכשיו הרבה עולים חדשים משם.”

גלין היה חסר־סבלנות, ובלי־משים היקיש בטבעתוֹ על השולחן.

“הבאתי אותו בתור מתרגם בשבילנו,” אמר.

“טוב, לא יכולתי לדעת,” התנצל הדוקטור קונדא, “הצרה היא שבינתיים הצלחתי להשיג מעט מאוד מיסמכים חדשים, אף שקיוויתי שעם גלי העלייה יתגלו גם עדויות חדשות… והדבר היחיד, הוא בעניין איזו פגישה עם אניקו סנש…”

“נו!” פרץ גלין בשאגה, וכמעט הפיל את הפטיפון מעל השולחן, “איפה זה? בן־אדם! איפה זה?!”

“אל תמהר, מר גלין, אל תמהר כל־כך, באשר יש לי ספק מסויים הן בנוגע למהימנותה של העדות והן בנוגע לאפשרות כי תמצא בעדות זו חיזוק לתיאוריית־האליבי שלך; אך יותר מעניין, לדעתי, הספר הזה… הבט בבקשה.. אף כי אין זה ספר חדש כל־כך…”

הוא שלף ספר קמוט־שוליים מתוך חבילה של ספרים, שמונחים היו בקופסת־קרטון.

“רכשתי את הערימה הזו בחצי־חינם מעולה חדש אחד,” העיר.

הוא הושיט לעבר גלין איזה ספר, שעל עטיפתו מצוייר היה מגן־דויד צהוב; אגב־כך נפל מבטי על אנתולוגיה קטנה של שירה הונגרית, אשר נשאה את השם: “משוררים צעירים – היום”.

חלק ממשתתפי האנתולוגיה היו צעירים בני־גילי, ועלה בדעתי שאילו נשארתי שם, בארץ־מוצאי, הרי לא מן הנמנע שאף שמי־שלי היה מופיע עתה בקובץ זה. ואכן פתחתי את הספר באות המתאימה לשמי, בוחן מי הם המשוררים שיכלו להיות שכניי־לקובץ, מתבונן בתצלומים המצורפים לאנתולוגיה זו – אלא שהירהורי־עבירה אלה גררו בעיקבותיהם, כהרף־העין, רגש־חרטה קשה, ואני זרקתי את הספר מידי בחבטה.

“מה קרה?” שאל הדוקטור קונדא, מפסיק שיחה של התנצחות עם גלין, “חבל על הספר הזה.”

“לי לא חבל,” רציתי להגיד, אך שתקתי. שלחתי יד ויישרתי את הדפים שהתקמטו. אגב־כך נעשיתי קשוב לשיחה, שהתמשכה בין גלין לבין בעל־החנות.

גלין אמר:

“בעוד כשבועיים־שלושה אקיים את ערב־הקריאה הנסיוני, וכמובן אשמח מאוד אם תבוא. ואולי תבוא אפילו עם רעייתך. אבל, עד אז אני מוכרח להשלים את הפרטים החסרים… ומה שאני מבקש ממך, דוקטור קונדא, הוא תוספת לעניין הקשר בין משה שרת, או מי שפעל בשמו, לבין ישראל קסטנר… כלומר, קשר שיעיד על תיאום לצורך השתקה, כי זה הפרק שאני רוצה להקריא בנוכחות מיספר מוזמנים מצומצם, בתור ‘כדור־ניסיון’.”

“אני מודה לך, מודה לך, הלוא אתה תודיע לי בוודאי את המועד המדוייק; וחוץ מזה, עוד נתראה עד אז, כי הספר שאתה צריך – חייב למעשה להתייחס לעסקיו של שאמוּ שטרן, מי שהיה יושב־ראש הקהילה הניאולוגית בבודאַפּשט, בעת כניסת הגרמנים להונגריה, כשבראש היחידה המיוחדת שלהם עמד הצורר אדולף אייכמן. כן, אני מקווה שהשבוע אשיג את כל הפירסומים האלה ביחד עם ספרי הסידרה של ‘אימיט’, שאני צריך לצורך אחר; אגב, מר גלין, זוהי סדרה מצויינת בכל תחומי חקר היודאיקה. היא ראתה־אור במשך למעלה מחמישים שנה, אבל כאן בארץ מתעלמים לגמרי מתרומתה הכבירה של יהדות זו לחקר עם־ישראל ומדגישים רק את תרומת יהודי רוסיה ופולין… וקצת את הייקס… לכל היותר יודעים שמו של פרופסור יצחק גולדציהר… אבל שמעון בכר… עמנואל לב… ואפילו תיאודור הרצל… אפילו אותו רוצים לגזול מאיתנו ולהפוך אותו ליהודי אוסטרי; ולולא מחקריו של יוסף פטאי ז”ל, בכלל היו משכיחים שהוא נולד והתחנך בבודאפשט… ככה זה…" שב והוסיף לרשום מעגלים באוויר בעט־נובע שבידו, כשהוא מנסה גם לפזם את השיר אותו השמיע קול האשה מעל־גבי התקליט בעת כניסתנו לחנות.

“לך זה ודאי מוּכּר… ואולי היית צעיר מדי מכדי לזכור; זהו שירה של הזמרת קטאלין קראדי… הוֹ, איזה שיר נפלא… שיר פשוט אבל נפלא על אהבה, אביב ומוות… בואו הקשיבו רגע.”

הדוקטור קונדא הפעיל שנית את הפטיפון ועצם את עיניו מרוב התמוגגות ונוסטאלגיה.

“אז מה אתה אומר, פאולי?” נגע בי בקצה העט, כשהתקליט הגיע לסיומו.

“פאולי? מה פתאום פאולי?” הרי זה לא שמי?"

“שמך או לא שמך, בטח הדבקת לך איזה שם עברי מצלצל, במקום שמך הקודם. אז איך קוראים לך?”

אמרתי את שמי.

“גם כן שם… ואיך קראו לך קודם? בטח פטר־פאולי… כמו כל צעיר שני מבני גילך… בני המשפחות המתבוללות בהונגריה…”

“מה זה חשוב?” עניתי נרגז.

“נו, אתה רואה, הלוא אמרתי… ככה זה…” נאנח, “על־כל־פנים, אם תרצה לרכוש ספרים בהונגרית, או אפילו סתם לדפדף בהם, או לשמוע תקליטים, הרי אצלי זה בית־ועד לחכמים, ואתה מוזמן, מוזמן… אתם מוזמנים…” הכפיל ושילש את המלים, כשהוא מושיט יד לעבר שתי נשים קשישות, שנכנסו ברגע זה לחנות, ותחת בית־שחיין הן נושאות ספרים בעטיפות חומות־אחידות של ספריית־השאלה.

“יונאפּוֹט… יונאפּוט,” שר הדוקטור קונדא את המלים. הברכה הראשונה – לשתי הנשים החדשות; ואילו הברכה השניה – לנו, שנמצאנו כבר בפתח.

“זהו זה,” אמר הדוקטור קונדא חרישית, “באים לכאן בעיקר אנשים קשישים, וזאת תופעה מעציבה ומשמחת גם יחד. קשה להחליט. אבל, אם תחזרו עד סוף השבוע… אשיג, כך אני מקווה, אשיג את הפירסומים האלה.”

כבר עמדנו ברחוב, כשהוא עצר בנו בפעם נוספת ואמר, בעוד נימת הידענוּת הבדחנית שלו מתחלפת בנימה של טינה:

“קשה להאמין, ממש קשה להאמין שהמנוול הזה, ישראל קסטנר, מתהלך חופשי כאן בארץ ונהנה מן החיים, ואפילו ממלא תפקיד בכיר…”

לשמע דברים אלה הסיר גלין את משקפיו, ההביל עליהם בפיו, ניגב אותם לאיטו במימחטה, וכמי ששוקל כל מלה הנוטשת את לשונו, אמר:

“סבלנות, דוקטור קונדא. בעזרתך ובעזרת עוד כמה יהודים טובים, זה לא יימשך כך הרבה זמן…” וניסה לטפוח על כתפו של הדוקטור; אך בהיות האיש גבוה מאוד – ידו הטופחת של גלין נשמטה אל האוויר בצורה גולמנית.

“איש חביב, רק קצת תמים,” הפטיר גלין בעת לכתו, “אבל אני כמעט בטוח שישיג את הניירות שאני צריך ממנו. ועכשיו, ידידי, אני נפרד ממך, הואיל ואצטרך לדאוג גם לפרנסתי. עלי להכין איזו כתבה.” הביט בשעונו. “השעה עוד מעט עשר וחצי ואנחנו ניפגש בשתים־עשרה בדיוק, במנזה של האוניברסיטה. אתה יודע איפה זה? על־יד רחוב ממילא. טוב, תשאל אם אינך יודע, ותוכל להרגיש עצמך כמו סטודנט. או־קיי?”

“או־קיי.”

אך בטרם נפרדנו, שאלתי אותו:

“תגיד, מה עם המעטפה שהראית לי בלילה, המעטפה עם השיר שלי? אם אתה רוצה – תן לי ואני אזרוק אותה לתיבה.”

“לא, לא,” עצר גלין בלכתו, והוא כבר עומד להתרחק ממני. “ראשית, אחרי שפתחתי את המעטפה, הרי שאני חייב להעתיק מחדש את הכתובת; ושנית, כך לא ייעשה; הלוא אתה אינך יכול לשלוח את מכתב־ההמלצה הנוגע בך, זה פשוט לא נאה.”

“בסך־הכל היצעתי לזרוק את המכתב לתוך התיבה.”

“לא חשוב.”

“כרצונך. אתה ודאי יודע יותר טוב ממני.”

הסתובבתי לבדי ברחובותיה מטופטפי־מי־השלג של ירושלים. היה עלי לבלות עוד כשעה וחצי באפס־מעשה. ביני לביני שוב שאלתי עצמי, מדוע אין אני אוהב עיר זו? על־פי־רוב, אפילו הייתי מתבייש לספר על כך, ובעיקר באוזני הירושלמים, שלא חדלו להשיח בשיבחה, עד כי לעיתים חשדתי בכינוּת דיבוריהם. ופתאום עלה בדעתי שכל זה, אולי, משום שאין להם ציפיות מן העיר; ונזכרתי באיזו התרגשות עצומה היגעתי לעיר זו בפעם הראשונה בימי חיי, רואה בעיני־רוחי את כל מראות הציורים, שהספקתי להכיר על־אודות ירושלים בטרם עלותי ארצה, ובעיקר ציוריו של קוֹסטקא מעולפי אור־המסתורין הירקרק־כחלחל והכסף, שבהם הדמויות כאילו מהלכות על בהונות־הרגליים; והנה מגיע אתה לעיר זו, וכל מה שמקיף אותך הוא איזה רחוב קינג־ג’ורג' ואיזה רחוב בן־יהודה; וההמשך – תערובת של בתי־אבן חדשים ועזובה ישנה.

כך הייתי הולך־סובב ברחובות המתמלאים מי־הפשרה עכורים והזורמים־זורמים לאורך הכביש, בהגבירם את תחושת־־החולין, השתה עלי מכל עבר. חככתי בדעתי אם לגשת לבניין ‘אימקא’, לעלות במיגדל ולהשקיף על הנוף מלמעלה, כאילו ממעוף הציפור – מה שמטשטש בדרך־כלל את פרטי הממשוּת ומשאיר רק כעין אידיאה של עיר – כפי שעשיתי זאת לא־אחת בעבר; אך ראיתי שהשעה כבר מתקרבת לשתים־עשרה, ולפיכך הועדתי פניי אל המנזה שליד רחוב ממילא.

אך גלין טרם הגיע. לא ידעתי אם רשאי אני להיכנס ולשבת בפנים, באשר אין אני סטודנט, ואף את המדים לא לבשתי; על־כן עמדתי אצל פתח־הכניסה, אורב לבואו של ידידי, כשהגיח לפתע למולי אבי ריבלין – בחור שלמד איתי בגימנסיה שבנתניה, בכיתה השמינית. ליתר דיוק, הוא למד – ואילו אני, בגלל קשיים כלכליים וקשיי הסתגלות, התבקשתי להשלים את לימודיי באורח אקסטרני.

“מה אתה עושה כאן?” שאל בפליאה, “אתה סטודנט?”

“סתם מחכה למישהו!”

קיוויתי שיסתפק בתשובתי ויפנה וילך לדרכו, שכּן לא רחשתי לו חיבה יתירה מעולם.

“בוא, תיכנס,” תפס בי בחוזקה וגרר אותי אחריו, “אם קבעת פגישה במנזה, ימצאו אותך גם בפנים, בוודאי שלא יזרקו אותך החוצה, ובעיקר אם אתה נמצא איתי.”

התיישבנו ליד שולחן בקירבת הדלת. הוא שלף חבילת מסטיק צבעונית תוצרת־חוץ, וביקש לכבדני בה.

הנה, הוא עדיין לא נגמל מזה, – עלה בדעתי, וזכרתי עד־מה סלדתי ממנו, בין השאר בגלל הלעיסה האין־סופית הזאת של המסטיקים, על־אף היותו נער יפה שהבנות כרוכות אחריו. לפעמים הייתי מתפלא איך אינן מתגעלות למראה חוטי המסטיק הארוכים שהיה מפצל מתוך פיו; אך הוא באמת היה נאה למראה, ומאותם תלמידים השוטפים אותך בשפע הדיבור.

“אז מה? אתה מחוץ לצבא?” פתח.

“ואתה?”

“אתה שואל ברצינות? הרי אני היחיד מכל בית־הספר שהתקבל לעתודה. לא ידעת? המנהל העביר בכבודו ובעצמו את טופס־הבקשה שלי אל הצבא, עם המלצה שכמוה טרם היתה במוסד שלנו, חביבי!” והוא טופח לי על הברכיים תוך שאנו יושבים ליד השולחן. אך נגע בי, ואני הרחקתי עצמי ממנו באופן מוכני, רואה לנגד עיניי את אבי ריבלין זה בטיול השנתי של הגימנסיה, בשליש הראשון של השמינית. אירע מעשה, ועם צאתנו לטיול רצתה אמי את טובתי ושידלה אותי ללבוש את זוג מכנסי־הבריצ’ס שלי, שהבאתי מחוץ־לארץ; היו אלה מכנסיים המשתפלים מתחת לברכיים בדומה למכנסי־רכיבה. ובאמת, נוחים מאוד היו בעת מסעות, ואפילו מיועדים לכך מעצם־בריאתם – ואף־על־פי־כן, בעיני חברי־לכיתה, שהיו לבושים מכנסיים קצרים, הפך לבוש הבריצ’ס שלי לנקודת־מוקד של צחוק וקלס, כשאבי ריבלין הוא מנצח העיקרי על מקהלת הבחורים והבחורות המתפקעים מצחוק, דבר שהתקשיתי לסלוח לו גם במרוצת־הימים.

“כן ריבלין, אז מה איתך עכשיו? מה אתה לומד?” ניסיתי לנקוט לשון עניינית ויבשה במתכוון, בעוד הוא יושב למולי ומפיץ ריח של מסטיק.

“אתה לא יודע?”" שאל, “באמת לא יודע, או שרק עושה את עצמך?”

“לא,בחיי שלא.”

“שנה שנייה גיאוגראפיה, וכנראה שיתנו לי לגמור את הבי.אי. תוך שנתיים במקום שלוש. אתה מקשיב? אבל תראה את השמוֹק הזה, שם.”

הצביע לעבר הפתח, מקום שם נתגלתה דמותו של גלין.

"שמוק, למה? שאלתי, “אתה מכיר אותו?”

“מי לא מכיר אותו כאן?”

“בעצם, מה הוא עושה?”

“מה איננו עושה? פוליטיקה, ספרות, חברה, וקשה לדעת אם הוא ימני או שמאלי… וחוץ מזה, הוא רודף נשים… ומה לא..”

“ומה כן?”

“תשלים בדמיונך..”

אבל גלין כבר ניגש אל שולחננו, ואבי ריבלין לא הספיק להשיב על שאלתי. במקום זאת אמר:

“אני לא מבין… אתה בצבא או מחוץ לצבא? כי הסתובבו עליך כל מיני שמועות… כאילו שעשית בעיות בצבא…”

פניי התכסו אודם. והוא עוד משמיע דברים אלה בנוכחותו של גלין ובכוונה תחילה – הירהרתי.

“אתה יודע מה, תשלים בדמיונך,” עניתי בלשונו הוא, “הרי אתה אוהב שקרים.”

“טוב, שלום לכם!” ניתר פתאום מאצל השולחן, מטלטל את בלוריתו הבהירה ומותח לעברי את חוטי המסטיק שלו, בעודו זז מאיתנו והלאה.

קיוויתי שגלין לא שמע את הערתו האחרונה של אבי ריבלין זה, בעניין שירותי הצבאי, ולכן שאלתי אותו על גליונות־הנייר שהחזיק בידיו.

ואומנם, הוא שקוע היה ראשו ורובו במחשבותיו־שלו.

“הישגתי לך עבודה,” אמר לבסוף, “תצטרך לתרגם את כל זה. תוכל להתחיל בעבודה עוד היום או מחר. את מקורות המימון אני מקווה להמציא במהירות האפשרית. אני בטוח שלא יהיה קושי בכך.”

שירתנו את עצמנו ואכלנו, כשגלין הוא המשלם עבורי, באומרו שזה על־החשבון. כל עת הארוחה היה ידידי מהורהר ביותר ושתק לרוב. כשסיימנו לאכול ויצאנו שוב אל הרחוב, טען כי עסוק הוא רוב אחר־הצהריים ואיננו יודע בוודאות מתי יתפנה שנית; על־כן הציע כי ניפגש בשבע וחצי בערב, ליד קפה ‘עטרה’, כדי להמשיך משם לנשף־האמנים, לכבוד חג־סילווסטר. “ובינתיים יכול אתה לשבת בספרייה של ‘טרה־סנטה’ ולהתחיל בעבודת התרגום של הדפים הללו,” אמר בהושיטוֹ לי את תיק־הנייר שהביא עימו.

*

על רשת התנור שבפינה נחו קליפות של תפוזים, אשר התלהטו והפיצו ריח־הדרים חרוך, שגבר על ריח הנפט. אף כי היתה שעת אחר־צהריים מוקדמת – דלקו המנורות מעל לשולחנות־הקריאה וצלליות האנשים השקועים בעיוניהם נעו ונדו בשקט על הרצפות. אהבתי לשבת באפס־מעשה בספריות רחבות־ידיים אלו, ללא כל חובה להספיק חומר־לימודים כלשהו, אלא כך סתם, כשאני מניח לפניי איזה גליון־נייר חלק ואיזה ספר מקרי – בתור אליבי לעשייה חיונית, ובוהה אל טיפות המים הזולגות לאורך שימשת החלון ואל פיסות שמיים וגג המתגנבות פנימה וההופכות חלק מן הפנוראמה של הכרכים הישנים והחדשים שעל המדפים, על הכיסאות ועל השולחנות. אפילו עלה בדעתי המושג ‘מולדת־ספרייה’, שכּן היה זה כמעט המקום היחיד שאליו הרגשתי תמיד שייכות של ממש, ללא כל צורך להסביר את מעשיי בעבר ובהווה, וללא כל צורך להתנצל תמיד על דא ועל הא, כי הרי הספרים לעולם אינם דורשים הסבר אלא לעצמם בלבד.

הינחתי לפניי על השולחן את גליונות־הנייר הכתובים במכונת־כתיבה, שגלין תחב לידי במנזה, כדי שאתרגם מהם לעברית. אך לא קם בי כל רצון למאמץ. ראיתי שגלין דאג עבורי גם לדפי־נייר ריקים, ואותם אומנם פרשתי לפניי בנפרד. בכל זאת היטלתי מבט על הגליונות הכתובים, וראיתי שהם עוסקים בקטעי עדויות הקשורות במשפט קסטנר ומטפלות באפשרויות של בריחה מן העיר קלוז' לעבר הגבול הרומני, בשנת 1944, עדויות שנאספו מחוץ למסגרת בית־המשפט.

סילקתי את הדפים מנגד עיניי בליאות ותליתי מבטי במנורה, שכמה קורי עכביש השתרגו עליה שתי־וערב. רציתי לחוש עצמי מחוץ לכל זמן. ולמרות זאת, חזרה וניעורה בי אותה מחשבה, שפעמים אחדות כבר גירשתיה מלפניי גם בעבר, בראותי בה מחשבת־הבל בלבד. דהיינו – אם נותרתי בחיים לאחר השואה, כמעט בדרך־נס, כפי שהסתבר לי יותר ויותר דווקא עקב העיון במיסמכים השונים, שהזדמנו לידי בימים האחרונים כמעט בעל־כורחי – או־אז ייתכן שנודעת איזו משמעות מיוחדת להיוותרותי בחיים… אלא שלשם כך הייתי צריך להאמין אמונה שלימה בקיומו של מי שעשוי להעניק משמעות כזאת למעשיי, מחוץ למסגרת חברתית בת־חלוף. ואולם, לא היה לאל־ידי להשתחרר מן התחושה, שכל אשר מתארע מסביבי – מתארע על דרך המקרה העיוור.

שמעתי את רחש הדפים המתהפכים של הספרים אשר בידי הקוראים, ואת איוושת העטים הנוגעים בניירות. מניה וביה העברתי את כף־ידי על דף ריק. לא רציתי לחשוב דבר. רציתי רק לבהות אל פתיתי־השלג, שהחלו שוב להסתנן מן השמיים האפרפרים ואשר הנצו להרף־עין כפרחי־ריקמה על השמשות, הוארו מן האור הפנימי של אולם־הספרייה ונמסו. ישבתי דומם על כיסאי, מניח לזמן לחלוף בין הספרים המרשרשים.

ואחר־כך כתבתי:

כשהיגעתי למלים האחרונות, כמעט בלי מחיקות, היתה לי הרגשה שכתבתי שיר יפה, אולי את השיר היפה שכתבתי מעודי. רציתי לרוץ ולהראות אותו, לקרוא אותו באוזני כל מי שיזדמן לי; אך לא, כי באוזניו של גלין רציתי להשמיע את השיר החדש, ורק כעת תפסתי שכל עת הכתיבה חשבתי, בלי־משים, על תגובתו הצפויה. רכון הייתי על הנייר, רואה כביכול את הגליון הלבן בלבד, ואף־על־פי־כן חשתי כאילו דיוקנו של גלין רכון מעלי ולמולי, כשאני מנסה לקרוא את התמורות בארשת פניו, לראות אם אין ניצנוץ של ליגלוג נדלק בעיניו־שלו. ואולי משום כך נעצרתי במקום שבו נעצרתי, בלי לסיים את השיר. שהרי לא הבאתי אותו לידי־גמר; הרי ברור שאין זה שיר שלם. ואולי כן? ההתלהבות שנתקפתי בה תוך כדי כתיבה, ואשר התמשכה אף רגעים מיספר גם לאחר גמר העלאת המלים על דף־הנייר החלק – התלהבות זו דעכה כליל ופינתה את מקומה לספק המכרסם. אך אלוהים אדירים, כיצד רוכשים מעט ביטחון עצמי? האם מיבנה־נפש כזה של ביטחון עצמי – יש ונולדים איתו? וכי מה טוב לספורטאי, למשל, אשר יודע בדיוק נמרץ לאיזה גובה הצליח לקפוץ? הוא יכול להשוות את קפיצתו לקפיצת זולתו, ולדעת אם אכן הוא ספורטאי מחונן ואם לאו…

בינתיים שמתי אל לב, כי שעון הספרייה הורה על שש ורבע. הייתי רעב מאוד ורציתי להגיע בעוד־מועד לפגישה עם גלין. אספתי את דפי־הנייר וירדתי אל הרחוב.

אך יצאתי אל אוויר־החוץ, שולח מבטים ימינה ושמאלה בתוך אפרורית השקיעה החורפית – וניתר בי הלב. אופירה! היא בדיוק חצתה את הכביש מול בניין טרה־סנטה. ואולי טועה אני? כי בינתיים עברה על־פניי קבוצה של אנשים והסתירה אותה ממני.

כן. כן. זאת היא! עונה בי בת־קול, וכהרף־עין אני נדחף ונדחק כדי לרוץ בעיקבותיה. אני רואה עדיין דמות של נערה צעירה הנעלמת ברחוב צדדי. אני רץ אחריה, אך היא נעלמת מנגד עיניי. ועם זאת, נחוש אני בהחלטתי לא להניח לה לחמוק מפניי. כן. זאת אופירה! – אני אומר בליבי בוודאות, שהרי יכולתי להכיר אותה על־פי מיבנה־גופה ועל־פי תנוחת־ראשה אגב הליכה, למרות הראות הלקויה ואף שראיתי אותה רק מאחור; אלא שאני מכיר את אופירה במדים בלבד וכעת לבושה היא אזרחית, ומשום כך יכול היה להתעורר איזה ספק בקרבי. ואני רץ מרחוב אל רחוב; עד שבפינה מן הפינות היא מופיעה שוב. היא עוברת כעת ליד מיגרש ריק. אני מתלבט אם לקרוא לה בקול. אך מעדיף אני לרוץ בעיקבותיה. לבסוף קורא אני בכל זאת את שמה: ‘אופירה! אופירה!’ ואולם אין היא נעצרת. נהפוך־הוא. היא מזרזרת את הליכתה, כאילו הבחינה בכך שעוקבים אחריה. ולפתע אני חש בוודאות שאין זו אופירה; ואף־על־פי־כן אני נמשך ונמשך אחרי צעירה זו, שכאילו נמלטת מפניי. ופתאום מוצא חן בעיניי הרעיון, שמבהיל אני איזו נערה, בעוד היא נמלטת ממני. אני מחליט לא להרפות ממנה. הצעירה מוסיפה למהר־למהר. נדמה, היא מתנשמת בקושי, שהרי לי עצמי קשה כבר ההליכה הזאת; אבל משעשע אותי הרעיון, שנערה זו עלולה לחשוב כי אני רוצה להיטפל אליה, ואולי אפילו להתנפל עליה. מצחיק. שהרי אינני יודע אפילו איך שוכבים עם בחורה. ובינתיים עוברים על־פנינו אנשים שונים. אך מדוע אין היא פונה אליהם וקוראת לעזרה, אם חוששת היא מפניי? וכעת אני משגיח בכך שכבר עשר דקות לפחות אנו מהלכים לאיטנו, כשהמרחק בינינו הוא בסך־הכל שניים־שלושה צעדים. כן. כעת אין לי ספק שהעיקוב הזה אחריה, דווקא מוצא־חן בעיניה, ובסופו של דבר היא־היא המובילה אותי. ואנחנו חוצים עוד כמה כבישים, וכבר נמצאים אנו הרחק מן התחנה המרכזית. ואנחנו הולכים והולכים לאט מאוד. עד שהיא פתאום נעצרת, מסתובבת לאחור ושואלת במנוחת־נפש גמורה: “אתה רוצה ממני משהו?” בניגוד למיבנה־גופה הצעיר – אין לה פנים צעירות כלל. על־פי הבעת פניה המפורכסות יכלה להיות קשישה ממני בעשרים שנה. יש לה שפתיים משוחות בצבע אדום עז. אני מרגיש כיצד מכה הלב בחזי. כנראה שאני חיוור מאוד, שכּן היא שואלת אם אני חש ברע.

“לא. לא. זה שום דבר,” אני ממלמל, “רק טעיתי. החלפתי אותך בטעות באיזו בחורה שהיא מכּרה שלי.”

ייתכן שהמחשבה כי איש צעיר עלול להחליף אותה בבחורה צעירה, נשאה חן מלפניה, שכּן היא מודדת אותי כעת במבטה מכף־רגל ועד ראש ומחייכת, ודווקא בחביבוּת היא מחייכת.

“סליחה,” אני מגמגם, “באמת סליחה,” ואני בורח מן המקום.

ופתאום: מטומטם שכמוך! אני מדבר אל עצמי, – הרי האשה הזאת, ייתכן מאוד שהיתה מוכנה לכך שתבוא איתה אל ביתה ותשכב איתה; ומה האיסטניסיוּת הזאת? ועוד תאמר שהסיבה לבריחתך נעוצה באידיאל שאתה מטפח… או שפוחד אתה מאיזו מחלת־מין?… וזה כבר קצת יותר סביר… אך אל תרמה את עצמך… כי אתה סתם פחדן! סתם פחדן!…

אך מה השעה כעת? אני צריך למצוא את גלין, שהרי קבעתי איתו ליד קפה ‘עטרה’, ועכשיו אפילו אין לי מושג כיצד לחזור לשם. אם הוא בכלל נמצא שם. והוא ודאי יתרעם עלי. וכי מה אני אספר לו? האם אומר לו שנמלטתי בעור־שיניי מפני איזו אשה, אשר ייתכן והיתה מוכנה לשכב איתי?… וכי חייב אני לספר לגלין על מעשיי?… מרגיז. ומה אני נותן לו דין־וחשבון כל העת, ביני לבין עצמי?

הסתכלתי סביבי וראיתי כי מהלך אני בתוך סימטאותיה הצרות של “מאה שערים”. השעה היתה אחרי שבע, ועמדו לסגור את החנויות. חשבתי שגלין ודאי מחכה לי ליד בית־הקפה והוא מתעצבן. וייתכן שאפילו הלך כבר לדרכו. למעשה, לא היה לי עתה כל רצון לקחת חבל באותו נשף־אמנים שגלין המליץ עליו, בקרב אנשים שאינני יודע מי הם ומה טיבם. הריצה המטורפת הזו אחרי האשה שחשבתי אותה לאופירה, הותירה בי תחושה של דיכדוך. הותר שרוך משרוכי נעליי. התכופפתי כדי לקשור אותו. עם הרכנת פלג־גופי העליון זרמה לתוך ראשי כל תחושת הבדידות שבּי, כמו דם. נאלצתי להישען על גדר. למולי התנוסס שלט מחוק של איזו חנות קטנה לספרים ולתשמישי־קודש. עלה בדעתי, כי במקום זה יכול אני לברר פרטים על ספריו של רבי דויד זילברשטיין, קרוב־משפחתי הרחוק־הרחוק – ספרים שבהזדמנויות שונות כבר חיפשתי אחריהם בעת האחרונה, מאז נודעו לי פרטים על־אודות בעל־המחבר. וחשבתי שככלות־הכל הייתי צריך להתעניין בו דווקא בספרייה של טרה־סנטה, ואפילו חשבתי על כך בעת כניסתי לאולם, אך שקעתי שם יותר מדי בעניין השירים ובסתם הירהורים.

אף שרוב החנויות נסגרו מסביב בתוך הסימטא, לוח־הדלת שעמדתי מולו פתוח היה למחצה, ותלויים עליו אבנטים צבעוניים ורצועות־תפילין, כשהם נותנים קול רשרשני למגע־הרוח.

לשמע חבטה של איזה חפץ נופל – חמקה תרנגולת מן החנות. התקרבתי. ריח של אבקה נגד תולעי־נייר עלה באפי, ובעוברי את הסף התגלה לעיני סולם־עץ משתוחח, שראשו נעלם אי־שם באור הדהוי של גובהי־החדר. אך פסעתי־קרבתי אל הסולם, ובאו באוזניי קולות אנקה של אדם הניצב במרום החווקים של סולם־העץ, וכאילו פוחד הוא להניע את רגליו. אחר־כך התחיל הסולם לחרוק ולרעוד. הגבהתי את עיניי. תחילה ראיתי רק זוג משקפי־קרן מקושרים בחוטי־תפירה, מעל לזקן שמעלה היה על הדעת צמר־גפן מרוט; והמשקפיים כמו מרחפים בתוך האפילה, דומה מחוברים אל קרן־אור בודדת, הנמתחת פנימה לחדר, דרך הגג, ולאו־דווקא מבעד לחלון. בתוך החנות עמד ענן של אבק.

והנה, משקפי־הקרן המטולאים החלו לרדת ולהתקרב לעברי, החלו לבחון אותי בחשדנות המכוונת אל זר. עוד רגע והאיש הקטן כולו עמד למולי, מנער את האבק מעל מכנסי־האטלס השחורים שלגופו ומקנח את פניו.

קרבתי והושטתי את ידי אל טור־הספרים שבחנות, הבנוי כמבצר רב־צריחים בסמוך לפתח־הכניסה. נטלתי כרך מן הכרכים. נשפתי עליו. פרפר מבוהל נשמט מעל הכריכה וביקש לנוס על נפשו.

עלה על ליבי, כי עומד אני בגילוי־ראש בחנות לספרי־קודש. חשתי מבוכה. השיבותי את הכרך אל מיבצר הבנוי לתלפיות, בהרגשה כי אכן לא לי מיועדים הספרים הללו. לבד מזאת, כתוב היה הספר באותיות רש"י, מה שהכביד עלי את הקריאה בלאו־הכי. הרגשתי כאדם שאינו לבוש כראוי. אבל בעל־החנות לא נראה נפגע מן העובדה שהתחלתי לפשפש בין ספרי־הקודש בהיותי גלוי־ראש, אלא שאל כאדם הדואג אך ורק לפרנסתו:

“נו, מצאת?”

“לא… אינני מחפש… זאת אומרת… לא בדיוק…” עניתי מתוך התחמקות.

מוכר־הספרים סרק באצבעותיו את זקן־התיש שלו, בלע פיהוק, דומה בולע מאכל טעים וכשר למהדרין, ומיצמץ אלי בזיק של ערמומיות, כמי שמסרב לתת אמון רב בהכרזתי. ניגש שוב אל הסולם וביקש להעתיק אותו אל ירכתי החנות, בהשעינו את כתפיו אל החווקים. רציתי לסייע בידו, אולם מוכר־הספרים הרכיב בזריזות את סולם־העץ על חטוטרת שלגבו והניח אותו על הקיר במאונך. מן הסתם התכונן לסגור את חנותו.

“סלח לי.. אולי… אתה יודע?…” אמרתי במגומגם.

בעל־החנות נאנח.

“למעשה… רציתי לשאול… בקשר לפרטים… זאת אומרת, בעניין מחברו של הספר… בקשר עם רבי דויד זילברשטיין מן העיר וייצן… אם אתה יודע?”

האיש הקטן זקר מבט תמיה והקיש באגרופו על איצטבא מן האיצטבאות.

נישבה רוח מבעד לדלת, התכנפה בדף־נייר מושלך על הרצפה, והדף החל לרפרף הנה ושוב בין הקירות רקומי־העובש – באין לו אחיזה.

בעל־החנות הגביה סנטרו וזימזם לתוך זקנו הטבול אבק־ספרים ודבק־כריכייה, וליקלק את קצות־שפתיו:

“את מעשיי למלך… את מעשיי למלך… כל חיי,” נשמעו שברי הזימרה.

המוכר פנה כה וכה, וכהרף־עין צץ על כף־ידו השטוחה כמו מגש – ספר בכריכת־עור שחורה, שנשאה את הכותרת ‘שמות הגדולים מארץ הגר’. טפח על הכריכה המהוהה ונעץ אצבעו בעמוד מן העמודים. ואומנם ראיתי את שם קרוב־משפחתי הרחוק, לרבות ציוני־תאריכים והערות על־אודות ספרים שעסק בחיבורם, קודם שמונים או מאה שנה.

שעה ארוכה תהיתי אל טורי־האותיות.

דף־הנייר המושלך על הרצפה רישרש בקוצר־רוח. נשמעה חבטה של תריס, וכשהרמתי את עיני מן הספר כדי לשאול למחירו – חיפשתי אך לשוא אחר מוכר־הספרים.

עמדתי והספר בידי, באין זכר למוכר־הספרים, אשר יצא מן הסתם כדי לחפש את התרנגולת האובדת.

האפילה בחנות ריטטה, והרוח ניענעה את הדלת המוגפת־למחצה בלבד.

בכוח רב ובחבטה נפתח כעת שערו של איזה ספר עב־כרס שבחלון, והתגלגל איזה תיק.

הרכנתי את קומתי, מושיט ידי ונוטל נרתיק־של־תפילין אשר נפל מעל מסמר.

עלה בדעתי, כי מעולם לא הזדמן לי להניח תפילין.

באמת… כמעט כמו גוי… הרי זו הזדמנות… לנסות… לחוש איך… כי הרי עמוק־עמוק תמיד רציתי… – משדל אני את עצמי – כשלא רואים… בסתר… כאילו במיקרה… למשל… בשעה ש…

לא… רק לא כמו האנשים האלה ברחוב… לא כשמושכים אותך בשרוול… באיזה רחוב ראשי… אלא לנסות… סתם… אך איזה חלק כורכים על הראש ואיזה על הזרוע?… על יד ימין או על יד שמאל?…

אובד־עצות ניצב אני על עומדי, משחק ברצועות הארוכות. אולם, ככלות הכל אני מחליט להתעטף ברצועות השחורות, קושר ומהדק את פסי־העור על מצחי ועל זרועי. ורק את ה’קופסא' איני יודע היכן להניח, וקושר במקום שקושר.

“טוטפת” – עולה בדעתי מלה.

וכעת קם בי רצון להביט בראי. משום־מה, מגוחך מאוד חש אני את עצמי – כאדם העולה באקראי על בימת תיאטרון וחושש שמא יפרצו הכל בצחוק למראה התחפושת שלגופו; וכאילו עומד אני מול ראי בשעת תיגלחת – מתאפק אך בקושי מלעשות העוויות.

אני חש גירוי במקום נגיעת הרצועות וחושב כי אפשר והרצועות הללו… ייתכן שהן מונחות על גופו של זה… של מוכר הספרים הזה… ולכן…

“מלוכלך! מלוכלך!” מתגרה בי איזה שד.

“התבייש לך!” מרעים אני בקולי על השד ומנסה לאחוז בזנבו כדי להבריחו. והשד סותם את נחיריו בשאט־נפש, ורק לאחר־מכן אוסף את זנבו ומתחבא בגופי בלית־ברירה, כי הוא חושש מפניי.

ואילו אני, מסיר אני מעל גופי את רצועות־התפילין בזהירות ופוסע לעבר פיתחה של החנות.

מוכר־הספרים מתבונן בי, בלי להוציא הגה מפיו.

אני מגיש לו את הרצועות – מגולגלות ומקושרות בערב־רב; אך מוכר־הספרים מביט ממני והלאה, כאילו אין אני אלא הדלת הפתוחה של חנותו.

אני מניח את הנרתיק עם הרצועות על טור־הספרים הבנוי לתלפיות, נזהר מאוד לבל יפלו ארצה, ויוצא.

בחוץ – מגיחים לעברי יהודים חבושי־שטריימל ועבותי־זקן. הם נוהרים מכל עבר, חבורות־חבורות. הם פונים לבתי־הכנסת או יוצאים מהם. ואני, כמו לכוד אני בתוך ההמון הזה. עשרות־עשרות הם מקיפים אותי מכל צד, וקשה לי להבקיע דרך ביניהם. ופתאום יורדת עלי זרות איומה המהולה פחד סתום, ואני חושב: הרי כל אלה לבושים הם כדוגמת אותו רבי זילברשטיין, שאני מצאצאיו ושאני תר אחרי הספרים שלו. ואף־על־פי־כן מרגיש אני כמי שנישבה בין זרים. לשווא מנסה אני לגעור בעצמי, להוכיח את עצמי על ההרגשה הרעה הקונה עלי שליטה, שכּן היא חזקה מכל הסבר הגיוני – בדומה לתחושת הבושה שתקפה עלי לפני כמה רגעים, עת ביקשתי להניח על גופי את רצועת התפילין בתור ניסיון, ואולי קצת בצחוק – בפעם הראשונה בימי חיי. ואני בוש ונכלם על היותי נושם לרווחה כל־כך ברגע שמוצא אני את עצמי מחוץ למעגל היהודים הללו, לבושי הקפוטות המשחירות.

את ידידי גלין, כמובן, לא מצאתי ליד קפה ‘עטרה’, כשהיגעתי לשם באיחור של שעה בקירוב. אך שמחתי על כך, כי הרי במילא אבד לי העניין באותה מסיבה של אמנים, שהוא דיבר עליה.

בלית־ברירה עשיתי את הלילה באיזה בית־מלון זול.

בבוקר, כשעמדתי בתור ליד תחנת־האוטובוסים כדי לשוב לתל־אביב, ושעה רבה עמדתי שם – הופיע גלין, עיתון ‘הארץ’ בידו, הוא מנפנף בו לעברי.

“כבר קנית כרטיסים?” הוא צועק מעל לראשיהם של האנשים העומדים בתור. “אתה רוצה לקנות באוטובוס?… לא, לא כדאי. חכה, אני אקנה בקופה בשביל שנינו.” והוא פונה לקופה מבלי להמתין לתשובתי. אני רואה שהוא שולף איזו תעודה וקונה את הכרטיסים מחוץ לתור. ואחר־כך, בלי אומר ודברים, עובר הוא מעל למעקה ומצטרף אליי. האנשים רוטנים, אך אין הוא משגיח בהם.

“מדוע לא היית במקום שבו קבענו?” הוא שואל.

“הייתי,” אני משיב, “אלא שבגלל איזה־שהם עניינים, איחרתי באמת.”

“טוב, אל תתאמץ,” הוא אומר לי, “אני הוא שלא הצלחתי להגיע, בגלל סיבות שאינן תלויות בי. אך העיקר שאתה בריא ושלם. לפחות נהנית?”

אינני יודע מה להשיב לו. אני שותק ומחפש אחר מלים, בתוך כך נופל מבטי על העיתון שבידו. על לוח מודעות־האבל שבעיתון.

“תן לי רגע את העיתון,” אני אומר לו במתיחות־פתע.

“מה זה?” אני שואל ומצביע על מודעת־אבל די גדולה.

גלין מביט בי בפליאה.

“מה? עדיין לא ראית מודעת־אבל?” הוא שואל ומעביר את כף־ידו על זקנקנו המטופח. ניכר בו שהיטיב לישון בלילה.

“אתה היכרת אותו?” שואל אחר־כך בנוטלו מידי חזרה את גליון־העיתון, כשהוא בוחן את המודעה אשר ריתקה את תשומת־ליבי.

“תן לי,” אני אומר לו שנית, “זה האח של הבחורה שאני מכיר אותה.. אבל זה נורא נורא משונה.. כל צירוף המיקרים הזה…”

התור זז. דוחקים בנו מאחור, ואנו עולים לאוטובוס. אני נגרר אחרי גלין, בלי שים לב למתרחש סביבי ומתיישב לידו על המושב.

“ומה כאן המשונה?” נוהם גלין לתוך זקנקנו. “אני עוד מבין שהיית משתומם אילו היית רואה מודעת־אבל על מותי־שלי…”

“תפסיק להתחכם, גלין,” אני אומר לו, “אבל אני באמת אינני יודע כעת מה עלי לעשות.”

“מה הקושי? תיגש ותביע תנחומים באוזניה. גם בשמי. אבל באמת, אם אתה מרגיש צורך – אז תיגש. הבחור, כנראה, נהרג במילואים.”

“אינני יודע איפה הם גרים.”

“אף פעם לא היית אצלם? איזה מין אהבה היא זאת? וחוץ מזה, הרי הכתובת מופיעה כאן במודעת־האבל.”

“לא נעים לי.”

וכעת גלין מסב אליי את פניו ואומר לי בהבעת־רצינות:

“אל תהיה טיפש. אני מבין שאתה מאוהב בבחורה הזאת כהוגן, אז לפחות תנצל את ההזדמנות לגשת אל ביתה, להתקרב אליה. אלו הן דווקא נסיבות נוחות מן הבחינה הזאת.” כעת הוא מעביר אצבע על המודעה ואומר: “אני מבין שאתה מדבר על אופירה זאת, שמופיעה כאן בתור האחות המתאבלת? אם כך, תיגש. באמת. אל תהיה ילד.”

גלין, מבחינתו, סיים את כל הפרשה כולה והתחיל להתנמנם באוטובוס. אני לקחתי את העיתון מעל ברכיו והעתקתי את הפרטים המופיעים במודעת־האבל. הייתי נרעש מדי מכדי שאישן גם אני אגב טילטול־הגלגלים, אף שבמשך הלילה עצמתי אך בקושי את עיניי, הואיל והיה לי קר ביותר בחדר הבלתי־מוסק של בית־המלון העלוב. זאת ועוד, ראשו של גלין השקוע בתרדמה צנח כל העת לכתפי, כך שעסוק הייתי בהרחקת הראש מעלי.

*

אפילו לצלצל לא הייתי צריך, שכּן הדלת היתה פתוחה לרווחה. ואף־על־פי־כן עוד התעכבתי קצת ליד הגדר. את הבית לא היה קשה להכיר על־פי תיבת־הדואר המתנוססת בגאווה מעל גדר עשויה אבנים מסותתות – כאילו חוצה את מרחקי הגשם אשר נפרשׂ על שורת החווילות הקטנה.

למען האמת, לא היתה זו אלא שכונת־עובדים ותיקה, שטופחה במשך שנים רבות בידיים אמונות והוקפה צמחייה עבותה. אם כן, אפילו לא היה לי צורך למשוך בידית הפעמון, שהבהיק בגשם כמו איזה פרי כהה, מפתה ומרתיע כאחד.

הדלת היתה פתוחה, ואוזניי קלטו אי־אילה צעדים מעבר למיפתן. אבל הפרוזדור ריק היה מאדם. חיפשתי אחרי מקום להציב בו את מטרייתי השחורה־הגדולה, שתיקנתי במו־ידי באמצעות חוטי־ברזל שהחלידו. תקעתי אותה בעציץ־הפיקוס. ביקשתי להסתרק בהיחבא, אך באור העמום של הפרוזדור לא יכולתי להבחין בראי, ואולי כיסו אותו בבד כהה לאות אבילוּת? את האוויר הלח של הפרוזדור שאפתי עמוק־עמוק אל תוך ריאותי כדי להרגיע את דפיקות־ליבי. חשתי ביתר־שׂאת את הרטיבות. בעצם, היתה זו תערובת נעימה למדי של צמחיית־חורף וריח תבשילים. תערובת האומרת קבע של בית.

פסעתי קדימה. כעת שמעתי קולות שיחה חרישית מחדר־האורחים, שנשלף לנגד עיניי מתוך האפלולית של בין־הערביים כמתוך מצולת־הגשם. כמעט מעדתי פנימה. השיחה השקטה נפסקה לכדי־רגע, אך שוב הקיצו המלים הבודדות והתעופפו בחדר כישויות קצוצות־כנפיים. איש לא קם לקראתי. הכל הוסיפו לשבת במקומותיהם – שלוש נשים על הספה אדומת־הריפוד, כמו שלושה גושי־אבן שחורים, כשהן מניחות ידיים אשה על רעותה ובוהות אל ציפורני ידיהן, עד כדי טישטוש הזהות: של מי יד־ימין, של מי יד־שמאל – של מי האבל העיקרי?

אך היכן אופירה?

לצד החלון הנשקף אל מירפסת מזוגגת עמד גבר מזוקן והחליף דיבורים נמוכי צליל עם אדם נוסף. גם צל של אשה צעירה חלף על־פני הטרקלין ונספג אי־שם באחת הדלתות. אור בין־הערביים היה מפרפר מעבר־לווילון, כמו איזה בכי כבוש.

באמת, הרי זה מעשה נואל ומכוער לבוא אל ביתם של אנשים מוכי כאב חדש, באמתלה של ניחום־אבילים, ורק כדי להתראות עם נערה, שגם היא שרויה בצער – הירהרתי.

ואף־על־פי־כן קניתי לי שביתה בשקט על כיסא מן הכיסאות שבפינת החדר, מקום שממנו אוכל להבחין באופירה ברגע שתופיע, מבלי שיתנו עלי דעתם שאר אנשי־הבית; כי הרי נכנסו ויצאו בינתיים עוד אי־אילה אנשים, שכנים ושארי־בשר, ואף הם הילכו על קצות אצבעות־הרגליים, או נטלו כיסאות וישבו באלם־קול. לא ידעתי אם מותר לי להצית סיגרייה, אף שמצאתי תיבת־סיגריות פתוחה המונחת על המיזנון שבסמוך לי. ואומנם ברגע שבּו שיפשפתי את ראש הגפרור אל גב הקופסא – נשמע הרישרוש הדק באזניי כהמולה של ניפוץ עשרות ענפי אילן בתוך סערה. ורק כעת שמתי אל לב, כי החדר אפוף עשן, בלאו־הכי. על כל פנים, התנועה של החזקת הלהבה הזעירה בין כפות־ידיי, למול פי, איפשרה לי לחוש עצמי כמו נסתר להרף־עין מן הציבור הקודר שבחדר. ואחר־כך ישבתי דומם, מוסיף לעשן, תר במבטי אחרי מאפרה ומנסה לתהות על זהות בעלי־הבית – מחכה לאופירה.

עיניי נתקלו עתה בתמונה הניצבת על המיזנון החוּם, בין שני גביעי־כסף מרוקעים. ראיתי לפניי דמות לבושת־מדים. סרט בד שחור נמתח בזווית התמונה. אם כן, זה – הוא! המרחק בין הכיסא ובין המיזנון היה קטן למדי. לפיכך קמתי כמי שמחפש אחר מאפרה, ובינתיים היתזתי את האפר על הריצפה, תוך שמנסה אני להעלים אותו בעיקבי נעליי.

את המאפרה שמצאתי על כיסא מן הכיסאות העברתי בסתר אל המיזנון, בסמוך לתצלום.

ועכשיו עמדתי פנים־אל־פנים מולו. אורח לא־קרוא, הפולש לתוך האבל של משפחה זרה – מול קצין עם כנפי־טיס ועם פנים יישרות־מבט. אך משום־מה עלה בדעתי שיכול אני להחליף דיוקן זה בדיוקנאות הרבה מבין אלה שנדפסו בעת האחרונה, באזכרות לחללי ‘מיבצע סיני’, במיסגרות השחורות שעל דפי העיתונות. הקצין הצעיר שבתמונה לא נראה קשיש ממני בהרבה.

מישהו ניגש אליי כעת, מחזיק כוסות־מים על־גב מגש, וגם כוסות־מיץ עם עוגיות קטנות. לגמתי כוס־מים. את הסיגריה שבין אצבעותי החזקתי במבוכתי סמוך מדי לקצה הכוס, עד כי נשרה פיסת־אפר לתוך המים. חיפשתי מקום להניח בו את כלי־הזכוכית; אך בינתיים נכנסו שני ילדים לחדר בהמולה, בעוד הבחורה שראיתי קודם־לכן, חולפת על־פני חדר־האורחים כמו חיית־בית החשה בפורענות, אך אינה תופסת אותה בשכלה. היא ניסתה להסות את שני הזאטוטים, שהתנפלו על המגש אשר הועמד על השולחן. הם שפכו את המיץ על הריצפה.

אך מהי קירבת הילדים האלה לאופירה? עוד מנסה אני לתהות על שאלה זו, והנה ראיתי אותה יוצאת מאחד החדרים הפנימיים, מתקרבת אל שני הילדים שהשתתקו בינתיים בבהלה, והיא אומרת להם: “לא, אין דבר, אני כבר אנגב את זה.” ונעלמת שוב, כדי להופיע שנית מקץ רגע ובידה סמרטוט־ריצפה.

לבושה היתה שימלה בהירה רגילה, עם מחשוף די גדול. רק פניה תפוחות־הבכי ושערותיה הבלתי־מסורקות העידו בה כי אסון ניחת עליה.

תחילה לא ראתה אותי, או לא הכירה אותי. ואולם, כשעברה על פניי, עם סמרטוט־הריצפה ביד, נגעתי בה בקצה האצבע ואמרתי בשקט: “אופירה, אני רוצה להגיד לך…”

היא נעצרה, ועל פניה פשטה פליאה.

“מה? אתה כאן?” אמרה, לא בשימחה ולא בכעס, רק בתימהון רב.

“שב בבקשה, מדוע אינך יושב?” הוסיפה והנידה בראשה לעבר כיסא פנוי.

כשהתכופפה כדי לנגב את שלולית הנוזל הוורוד, היטלטל והשתרבב איזה מדליון התלוי על שרשרת סביב צווארה והתיז זיק. בעל־כורחי משך מראה המדליון את מבטי אל מחשוף השימלה, מחשוף שטרם התרגל, כפי־הנראה, למציאות החדשה והיה מחביא בקרבו מזכרת של רוח־חוץ רעננה.

אופירה הבחינה אל־נכון בתנועת עיניי, שכּן היא מיהרה לרכוס את המחשוף, כאילו במופגן, ואולי רק נדמה היה לי.

“שב בבקשה, מדוע אינך יושב?” חזרה על המלים. ואני חיכיתי שתגיד לפחות: זה יפה מצידך שבאת… – או משהו כזה…

אך במקום זאת היא אמרה: “אתה תסלח לי? נכון? אבל אני מוכרחה…” והלכה לדרכה עם הסמרטוט המטפטף.

הותקפתי חרטה עמוקה על שנשמעתי לעצתו של גלין, ובאתי כפי שבאתי. לשבת לא רציתי. חשבתי שמא תשוב אליי אופירה בכל־זאת; אך היא, גם לאחר שיצאה מן המיטבח, פנתה אל אנשים אחרים שבירכתי חדר־האורחים רחב־הידיים.

נזכרתי בכוס־המים שבידי. עמדתי בסמוך לדלת־המיטבח. אור לבן־האיר אותו. ראיתי את הכיור עם לוח־השיש לצידו. רציתי להניח את הכוס מידי וחמקתי אל המיטבח הריק. ואומנם רווח לי פתאום בתוך היחידוּת. אותם ריחות של בית ותיק ומבוסס היטב, שעלו באפי עם היכנסי לתוך הדירה, אפפו אותי כאן ביתר־שאת.

בין כה לכה פנה היום, בהותירו שוליים רחבים של ורוד־סגול במיקטע הרקיע שנשקף מול חלון־המיטבח, ובליל־הצבעים כמו הפריד את מקום עומדי מבית־האבילים. הספלים המנומרים שהתייצבו בשורה על האיצטבא שמעל לכיור, הבהיקו. ספלים כפריים יפים, ומעליהם מימלחה אדומה התלויה על הקיר, לרבות ריחות של מאפה הנודפים מאי־שם, אפילו מחריצי המרצפות המבריקות ללא דופי.

לפתע התעורר בי רצון עז לשוטט על־פני החדרים האלה, של בית־ותיקים אמיד זה, אשר שוכניו מן הסתם לא ידעו מעולם מה פירוש להיות נעקר מבית אל בית כמו איזה פליט, כשאתה צריך להתנצל על על צעד, להתנצל על עצם נוכחותך. כן, כך היא אמרה לי באמת, אופירה, שם, על הכביש, על־יד המחנה הצבאי: “מה אתה מבקש סליחה כל הזמן על שאתה קיים?…” היא אמרה זאת, כי לא יכלה להבין לי, ודאי שלא יכלה להבין אם היא נולדה וגדלה בתוך הבית הזה, ועם האח הזה בעל כנפי־הטיס, שוודאי לא ידע מעולם את הרגשת המועקה והתלישוּת שחש אני בצבא… שהרגשתי גם אותו היום, עת נתקלתי בה… אבל הוא מת, וזה באמת לא נאה לחשוב כך… וכי מה זה איכפת לי כל־כך? האם הם חייבים לי דבר? וכי מה זה איכפת לי איך הם חיים?…

ואף־על־פי־כן מצאתי עצמי חומק ועובר מן המיטבח אל החדרים הפנימיים, כמי שמבקש לפענח איזו תעלומה למען עצם קיומו.

חדר־השינה עם המיטה־הכפולה לא משך את תשומת־ליבי, גם לא חדרי־השירותים עם המגבות המתנופפות כדגלי־רחצה מבושמים, לאורך זרועות־ברזל של מיתקני־הייבוש. אולם, בהתגנבי מחדר־האמבטיה אל החדרון הסמוך, שמטתי את השפופרת של מישחת־הגילוח. המישחה ניתזה על מכנסיי בכעין שימחה־לאיד, בצורה של כתם מקציף. ניגבתי את חפתי מכנסיי תוך עצבנות, וכבר עמדו רגליי בחדרון הסמוך, אשר לפי מראה הריהוט והחפצים היה אל־נכון מישכן־מגוריו של האח המת.

פסלי חיות ואווירונים מדגמים שונים התנוססו על־גבי ארון נמוך־קומה, כמוכנים להמראה מיידית מליבו של שדה־תעופה; ראיתי מולי ספת־עור ירוקה, שלמרגלותיה ממתינה דומם מערכת של כלי־דיג, ומעל למיטה – מדף עם ספרים: לכּסיקונים, ספרי־שירה מעוטרים, ספרי־כימיה, ואיזה אַלבום־מלחמה. ועוד אַלבום הכרוך בד גס וקשור בשרוכים.

כן, זהו. נטלתי בלי היסוס את אלבום־התצלומים.

בקוצר־רוח התיישבתי בקצה הספה, מתיר באצבעות בלתי־סובלניות את השרוכים.

האור, שהסתנן מבעד לדלת־הזכוכית הפונה אל הגינה, היה קלוש מדי, אור של צללים. נתקפתי פחד. מה אם אופירה תיכנס פתאום לחדר? מה אני אוֹמַר לה? ומה אם ייכנס מישהו אחר? הרי זה כמעט מצב אבסורדי. ואף־על־פי־כן, כמו אנוס על־פי המעשה, קמתי וסגרתי חרש את הדלת שנכנסתי דרכה והדלקתי אור חשמל. חיכיתי מעט. איש לא בא לראות את מעשיי. טרודים היו הכל בחדר־האורחים. שבתי לשבת בפאת הספה ועילעלתי באלבום. על הדף הראשון ראיתי אותו הדיוקן שניצב במוגדל גם בחדר־האורחים על המיזנון, בין שני גביעי־הכסף. ובהמשך – תמונות, תמונות, תמונות: מגן־הילדים (מסיבת יום־הולדת, טורט־קצפת ונרות), דרך תנועת־הנוער (מדי ה’צוֹפים' עם תרמיל־גב ועם מקל־טיולים, עם אופירה ובלי אופירה), ועד לאוניברסיטה (דיקן האוניברסיטה מושיט לו את תעודת־הגמר), ועד לטיול לחו"ל (בצל מיגדל־אייפל, נשען על כתפי נערה), ובין דף לדף – תצלומים של נערות עם פּוֹני ובלי פּוֹני, אך תמיד עם הקדשות אישיות.

למעשה, מה שריתק את תשומת־ליבי היה רישום התאריכים בשולי התצלומים.

ובכן מה אני… מה היו כל מעשיי… אז… כשהוא… בטיול הזה להר־המצדה?… ובכן… מה אני ומה הוא, למשל… אז… כשאני במחנות־הריכוז?… – אמרתי בליבי באיזו ריגשה בלתי־מוסברת.

שפתיי היו יבשות. דפיקות־ליבי תכפו והלכו. תחילה סבור הייתי כי חושש אני שמא ייכנסו לחדר ויתפסו אותי בקלקלתי, אך עד־מהרה הבנתי כי אותה דקירה שבמצד שמאל של חזי אין לה למעשה כל קשר לחשש פן יפתיעו אותי כאן, מחטט ומחטט בחיים לא־לי.

כן… זהו… חיים לא־לי… החיים האלה… הקבע הזה שבחיים… מן ההתחלה ועד ל… והוודאות הזאת… הדמויות האלו החוזרות ונישנות משנה לשנה בווריאציות מועטות בלבד… דמות מיתוספת ודמות נגרעת… אך הבסיס הוא תמיד אחד…

אבל, זוהי סתם… זוהי סתם קינאה… – שמעתי קול בקרבי.

ואולם ההרגשה הרעה, הצורבת, פשטה בכל אבריי, וחשתי כיצד משתנה גון פניי מחמת איזו טלטלה פנימית; נדמה, צבע צהוב וצורב נשפך אל תוך גופי מתוך בקבוק־ענק של ג’ין משחית, אשר מתיז כעת את הצבע הצהוב של הקינאה, מתיז ומתיז.

לא יכולתי להוסיף ולדפדף עוד באלבום־התצלומים. תחת זאת נשענתי על מעקה־הספה. השתרעתי על הספה למחצה. חששתי שמא חולה אני. כאילו כל עלבונותי, כל תלישותי – באשמתי או שלא באשמתי – כל שנותי הרעות בבתי־הספר שלא זכיתי לסיים, התנפלו עלי למגע האלבום מחוספס־הכריכה, עקב נוכחותו האילמת של קצין־טיס צעיר, הנועץ בי מבט מבהיק של נייר־צילומים.

ניתרתי מעל המישכב. רציתי לפתוח חלון כדי לנשום אוויר, הרבה אוויר. האלבום הושלך על הריצפה. התמונות התפזרו. קצת חבל היה לי לראות גם את תמונותיה של אופירה מתגוללות על המרצפות, כי בכל זאת, היא – היא זה משהו שונה, ואפילו שלא אמרה לי: יפה מצידך שבאת…

ניסיתי לסובב את ידית החלון, כדי לפתוח אותו וכדי לשאוף את אוויר־החוץ, שנתערבל שנית במטחי גשם מחשיך. בקוצר־רוח הולך וגובר משכתי ומשכתי את חבל־התריס.

אחר־כך קפאו תנועותי לפתע, כי קלטתי איזה רעש מתקרב מן הפרוזדור. חששתי כי באמת עלולים לשמוע אותי.

למחשבה כי עלול אני להיתפס כאן בקלקלתי, כמו איזה גנב במחתרת – למחשבה זו שבה אליי צלילות־דעתי, אט־אט.

ובאמת, אם ימצאו אותי כאן, כיצד אסביר, מה אומר לאופירה או למי שיבוא… כי פתאום משוטט אני על־פני החדרים?… אם כי… מה אני עשיתי, בעצם?… הרי בסך־הכל דיפדפתי באלבום־התצלומים של המשפחה.. ובכל־זאת רציתי כעת לצאת את הבית בכל מחיר, לנטוש בכל מחיר את הבית הזה.

אלבום־התמונות מוטל היה לרגליי. תחילה התכופפתי כדי להרים אותו, אך לאחר־מכן דילגתי עליו בלי לגעת בו.

כבר עמדתי בחוץ, בתוך הגשם, כשנזכרתי כי בהיותי ילד נהוג היה להתלוצץ ולומר, שאם קופצים על אדם השוכב על הארץ, הוא יפסיק לגדול. חשתי שאני מחייך. להפסיק לגדול. כן. להפסיק לגדול. הגשם שיחק בדבלולי שערותי, קיפץ על ראשי במחול של גמדי־לילה קטנטנים. אצבעי נדקרה בחוטי־הברזל החלודים של מטרייתי. אף לא שמתי אל לב כי אגב מרוצתי־מנוסתי מן הבית, אפילו הספקתי ליטול עימי את המטריה.

“להפסיק לגדול… שיפסיק לגדול.. הפסיק לגדול…” מילמלתי.

מניה וביה עלה על ליבי, כי למעשה היה בכל זאת איזה הוד בצורת־האבל המאופקת של האנשים האלה, של האלם הזה, של השיחות המקוטעות הללו, של הסתרת־הכאב הזאת… ואילו אני… כמו גנב אני…

ואף־על־פי־כן, לא הצלחתי לכבוש בקרבי את המחשבה כי הנה… אני… מעכשיו… יש לי מעכשיו יתרון על זה… על המת הזה… על האח הזה… על־אף חייו היפים… על־אף לידתו במקום הנכון.. כלומר, יתרונו הפשוט של אדם חי על אדם מת… כי הרי איך אומרים לי כל פעם? כל החיים עוד לפניך בארץ הזאת, ואתה רק מתחיל…

מטרייתי הסתובבה ברוח העזה כמו ציפור־טרף מכוערת, המבקשת להגביה־עוף ולשאת אותי הלאה־הלאה.

ורק אופירה, עליה חבל לי כעת… אף שלא התנהגה אליי כפי שיכלה להתנהג… זאת אומרת, כפי שרציתי שתתנהג;… אבל בכל זאת… אולי באמת אני הוא האשם על שבאתי ככה… תוך מעשה־איוולת שכזה…

*

את הימים הבאים עשיתי שוב בגבעת־השיכונים.

הזמן עבר עלי תוך חוסר־עניין בכל. שוכב הייתי כל היום על דרגשי, בוהה, שומע את תלונותיה של אמי על משבר־הנישואין של אחותי, מאזין לתיאור רצונה לנסוע לדודי שבארגנטינה, ולנסוע לשם אולי לצמיתות; ורק מדי פעם הייתי מנסה להעלות אי־אלה מחשבות על הנייר, ואפילו ניסיתי לכתוב כעין תמונה דרמטית־שירית של אדם צעיר, המגלה באקראי כי אחד מאבותיו נולד ב’מאה שערים'; הוא עצמו אדם בלתי־דתי לחלוטין על־פי חינוכו, ודווקא משום כך הולך ליבו שבי אחרי תעלומת עברו, כשהוא נמשך ונידחה, נמשך ונידחה בזיקתו לעולם רחוק זה.

אך רוב הזמן, למעשה, טרוד הייתי בחיטוטי־חיטוטים בפרשת ביקורי בביתה של אופירה, כשאני מייסר את עצמי ללא־הרף על מעשה־האיוולת שעשיתי, ומצדיק יותר ויותר את התנהגותה של אופירה עצמה.

בין כך ובין כך, הרגשתי כי אין שום אפשרות מבחינתי להעביר את כל ימי חופשתי מן הצבא בין ד' האמות של דירת־שיכון זו, בכפיפה אחת עם אמי. וכשנתתי דעתי על כך, שבעוד כמה שבועות אצטרך לשוב לצבא – דיכדוך־הנפש שהייתי שרוי בו הוכפל והושלש, וכל הבעיה לבשה בעיניי ממדים כמעט אי־רציונאליים; כאילו המדובר בשיבה אל תא־עינויים של איזה בית־כלא.

ובינתיים? בינתיים עלי להשחית את כל זמני לריק בשיכון נידח זה! – הירהרתי. שהרי גלין עצמו שאל אותי בעת ביקורו אצלנו, אם חושב אני לבזבז את כל חופשתי בצל סינרה של אמי – כלשונו. לא, אני מוכרח לשכור לי חדר בתוך תל־אביב עצמה. ותוך כך עלה בדעתי, שהצעתו של גלין בעניין תרגום המיסמכים, אולי היא רצינית באמת. הרי דבר זה יכול היה לפתור את הבעיה הכספית כולה של שכירת החדר, על הצד היותר טוב. אגב־כך נזכרתי, שבכלל לא נגעתי בדפים שהוא השאיר בידיי לשם תרגום. אך דבר ראשון – חשבתי – אני צריך לנסות ולמצוא לי חדר מתאים בתוך העיר, ולברר מהם המחירים הנדרשים.

מהלך הייתי ברחובותיה הדרומיים של תל־אביב, מחפש אחר מישרד לתיווך דירות ולהשכרת חדרים, כשגיליתי לפתע, על אחד הבתים, את השלט של מערכת כתב־העת הספרותי ‘דרכים’, – אשר חיפשתי לשווא באותו הערב, עת יצאתי לחופשתי מהצבא.

עמדתי תוהה ומבולבל. בתוך תרמיל־צד שלקחתי איתי מצויים היו כתבי־יד שונים, ורק צריך לפתוח את התרמיל ולהגיש את כתבי היד של השירים לקריאה…

בהחלטת־פתאום עליתי במדרגות, כשאני מזיע כולי, על־אף הטמפרטורה החורפית של חודש ינואר.

על דלת־עץ לבנה מצאתי פתק, אשר הודיע כי העורך יימצא היום, בין השעות 11.00–13.00, בבית־קפה ‘תמר’, אשר ברחוב שינקין פינת אחד־העם. היבטתי בשעוני וראיתי כי השעה היא 10.30; פניתי ושירכתי דרכי לאותו בית־קפה, שצויין בתוך הפתק כמקום־מושבו של העורך ביום זה. תוך־כך חשבתי, שאם אכן יסכימו להדפיס ממני שיר או שירים, ואולי את התמונה הדרמטית על ‘מאה שערים’ – אוכל לשלוח את התדפיס לאופירה, ולא ייתכן שהדבר לא יעשה עליה איזה רושם. קודם־כל, בגלל עצם ההדפסה…

בטרם נכנסתי מבעד לדלתו של בית־הקפה, נמשך מבטי אל עץ־המגנוליה הענקי, שגהר על גג־הרעפים, בעוד העץ כאילו צומח מתוך הגג עצמו. קירות־זכוכית היו לו לבית־הקפה, מכוסים וילאות. ואף־על־פי־כן, בית־הקפה זה כמו מנקז היה לתוכו את זרימת המראות של שלושה־ארבעה רחובות סמוכים.

מאחורי הדלפק ניצבה אשה, שהיתה מדליקה סיגריה בסיגריה באיזו להיטות, דומה בוחרת היתה לעשן שתי סיגריות בבת־אחת. אנשים מועטים בלבד נמצאו אותה שעה בבית־הקפה.

“סליחה, אולי את יודעת אם נמצא פה העורך של כתב־העת ‘דרכים’?” פניתי אל האשה שמאחורי הדלפק.

היא החזיקה את שתי הסיגריות בין אצבעותיה, ונשפה סלילי עשן לעבר שולחן פינתי.

“שלמה, מחפשים אותך,” קראה האשה לעבר אדם, שהיה שקוע בקריאת ספר, תוך שהוא מסמן בו סימנים.

“כשהוא קורא, אז הוא לא רואה ולא שומע,” אמה האשה, “אבל תיגש, הוא כבר ישים לב, כי זאת גם שעת־הקבלה שלו.”

עמדתי וחיכיתי.

התפלאתי למראה גבר זה, שנראה כבן חמישים־ומעלה, בעל קרחת־של־כסף ופנים של נער חורש־מזימות. תמהתי למראהו, הואיל וכתב־העת ‘דרכים’ הציג עצמו כבמה של צעירים, ונראה בעיניי מוזר במקצת, שהעורך הוא אדם לא צעיר ביותר.

האיש ישב מאחורי שולחן־שיש קטן, אשר שטחו לא הספיק להכיל את הספרים, את העיתונים, את דפי־הנייר ואת מכשירי־הכתיבה, לרבות כוס של תה־בחלב. על־כן היה מדי פעם נופל חפץ זה או חפץ זה על הריצפה, ואילו הוא מגשש היה אחריהם בהיסח־הדעת. ניסה למצוא מקום למקטרת שבידו, אותה היה מפרק לחלקים זעירים, דומה מבקש הוא לעמוד על סודה; עד שהרכיב אותה שנית, בהחליטו להשתמש בה בתור משקולת עבור הניירות.

התיישבתי ליד אחד השולחנות וחיכיתי. ישבתי ליד אקוואריום־ענק שדימיתי לראות בו דגי־ענק שטים הנה ושוֹב באיטיות; אך כשגחנתי אל הזכוכית, ראיתי כי כל הדגים הצבעוניים הם דגי־פלסטיק בלבד ומחוברים אל חוטי ניילון שקופים, לרבות הצמחייה הפרועה־הירוקה שבתוך המים. מבעד לדפנות־הזכוכית של אקוואריום זה ארבתי לתנועותיו של העורך, מצפה לשעת־כושר לגשת אליו. ריטוט המים בין דפנות־הזכוכית חמד לצון לדמותו של האיש השקוע עדיין בעיון, ואשר התעתדתי להפקיד בידוֹ את גורלי – פניו תפחו וצמקו בהתאם לגלי המים. עתה החזיק את המקטרת בין אצבעותיו, כאילו רושם בה קווים־קווים בתוך הספר. לבסוף קראו לו אל הטלפון. החלטתי לנצל את ההפסקה בעבודתו, ובעוד הוא משוחח בטלפון בירכתי בית־הקפה, ניגשתי לשולחנו והתיישבתי על כיסא קרוב ביותר.

הצצתי וראיתי כי הספר הפתוח על שולחנו כתוב אנגלית. ביקשתי לפענח את שם הספר המופיע בשוליים העליונים של העמודים, אך הבנתי רק כי זהו ספר מתחום היודאיקה, דבר־מה על מגמות בחסידוּת. ליד הספר היתה מוטלת מפית־נייר מקופלת ועליה מיספרים – פעולות של חיבור וחיסור, חשבונות.

הוא סיים את שיחת הטלפון ושב אל שולחנו בצעדים עייפים קימעה.

“אתה אליי?” שאל ולגם מן התה־בחלב, אשר מן־הסתם התקרר בינתיים לגמרי.

הינחתי לפניו את כתבי־היד שלי.

הוא התבונן קצת בצורת האותיות וחייך אל עצמו, משום־מה.

סבור הייתי כי יקפיד עימי על אי־הבהירות שלצורת כתב־ידי, אך תחת זאת שאל למקורו של שם־משפחתי. חיקר ודרש על גילגול השם והתעניין לדעת כמה שנים נמצאת משפחתי בארץ וממה היא מתפרנסת. ולפתע, בלי כל מעבר, שאל אם מכיר אני את שירתו של חיים לנסקי. השיבותי בחיוב, ואף הצלחתי לצטט את השורות:

העורך נראה מרוצה מאוד.

לשאלתי – מדוע חשוב לו הדבר? ציין, שכדי להעריך פוטנציאל של יוצר צעיר, אוהב הוא לתהות על טעמו הספרותי של זה, שהרי בלי טעם ספרותי מפותח לא תיתכן יצירה של ממש; כלומר, יצירה בודדת אולי כן, אלא שהוא מתכוון למה שנקרא בשם ‘יצוּרה’, דהיינו בניין שלם של יצירות. לבסוף שאל אם אוכל לשוב לכאן בעוד כשעה, כדי שיספיק בינתיים לעיין בפרי־עטי.

לרגע חשבתי, שאולי אצטנף לי בפינה נסתרת של בית־הקפה, כך שאוכל לעקוב אחר ארשת־פניו של העורך, תוך שהוא קורא את כתב־ידי (כאילו בכוחי להשפיע עליו על־ידי עצם נוכחותי!) אך החלטתי להמתין בחוץ. ישבתי בשדירה. אולם, כשחזרתי לקפה ‘תמר’ נמצאו ליד שולחנו של העורך־הספרותי שני אנשים צעירים; ועוד איזה בחור נוסף ישב ליד שולחן מרוחק במיקצת; לא הייתי בטוח אם אכן מחכה גם הוא לעורך כתב־העת. משך את תשומת־ליבי הצעיף הצבעוני שהיה כרוך על צווארו. העורך עצמו, ניכרה בו התעוררות רבה עת האזין לדברים שהיו יוצאים מפי הצעיר, הלבוש מכנסי־קורדרוי וחולצה פתוחה של חזהו, על־אף הקור.

לפתע שמעתי: “הפרופסור־דוקטור שלך, דווקא יש לו חוש־הומור; אני מטלפן אליו כדי לקבוע איתו פגישה, והוא משיב לי כי הוא חולה כרגע. אני מנסה ללחוץ עליו בכל־זאת, ואתה יודע מה הוא אומר לי, הייקה הזה? הוא אומר לי בזו הלשון: ‘אדוני הצעיר, אני צריך לשמור מאוד על עצמי, כי אין ממני עותק נוסף…’ – ואני כמעט עונה לו: ‘אתה באמת נראה כך…’”

הכל צוחקים. העורך – כמי שמשתחרר ממועקה של שיעמום ונהנה מקורטוב רוע־לב על חשבונו של איזה פרופסור לספרות. בינתיים הוא נוטל את מקטרתו, שב ומפרק אותה למרכיבי־היסוד שלה, ודוקר בה ונוקר בה בחוט־ברזל מצופה צמר אדום. ואילו הצעיר, בעל החולצה הפתוחה, ממשיך בהשגותיו: “אבל הוא ממורמר מאוד, הפרופסור־דוקטור שלך, וזה אצלו ממש פאתולוגי; אגב, מספרים שיש לו אוסף מיוחד של מאמרים, אך לא מאמרים שהוא כתב ולא מאמרים שנכתבו עליו, אלא מאמרים שבהם – לדעתו – היו צריכים להזכיר את שמו ולא הזכירו… יוצא מן הכלל, לא?”

“זה ישן,” מעיר העורך, תוך שהוא חוזר לסמן סימנים בספר הפתוח לפניו, “זהו סיפור שקושרים אותו עם סופרים שונים, ונדמה לי שמקורו הוא בחוגים של קארל קראוס הגרמני; אצלנו שמעתי את הסיפור הזה על־אודות אביגדור המאירי.”

“איום ונורא,” פוֹלט לפתע הצעיר האדמוני, “להגיע לידי מרירות כזו. בחיי, זה מקלקל את כל החשק לכתוב. אני לפחות הייתי יודע להסיק מסקנה והייתי מסתלק מכל עסקי הספרות…”

“רק נדמה לך,” אומר בעל החולצה הפתוחה עד הטבור כמעט, והוא קם ללכת, מזיז ברעש רב כמה כיסאות, ומושך אחריו את הג’ינג’י, בעוד שניהם מתגלגלים החוצה מבית־הקפה, תוך הפיכת כמה כיסאות נוספים.

ושוב עמדתי ליד שולחן־העורך. הוא הרים אליי את עיניו והביט בי בתמיהה, דומה אין הוא מזהה אותי.

“השארתי פה כתב־יד, לפני כשעה, ביקשת כי אחזור,” אני משמיע.

“כן, כן, ודאי, איזו שאלה,” הוא אומר ונבוך כולו. ומתחיל לפשפש בין הניירות הרבים שעל השולחן הזעיר. זמן רב הוא מחפש אחר כתב־היד שלי – על השולחן, על הכיסאות, ואפילו בתוך התיק שלו.

“מוזר, מוזר ביותר,” הוא אומר, “זה היה ממש פה, עוד לפני כמה רגעים; אתה תסלח לי, אבל כזה המצב כשאין לאדם עוזר הראוי לשמו. דרך־אגב, אולי אתה מכיר איזו כתבנית טובה?”

“חלק מן החומר אני יכול לרשום מחדש, מתוך הזיכרון,” אני משיב שלא לעניין.

“באמת? אתה זוכר בעל־פה?”

“רק חלק, זאת אומרת את השירים, אך הבאתי גם איזו תמונה דרמטית קטנה.”

הוא נועץ בי מבט משתומם: “תמונה דרמטית? על מה?”

אני גוחן קדימה לעבר שולחנו ונושם נשימה עמוקה:

“איש צעיר… גדל במשפחה מתבוללת… ביום מן הימים מגלה כי הוא צאצא לרב מפורסם שנולד בירושלים, והוא מחליט להתחקות על עיקבותיו… העלילה עצמה מתרחשת ב’מאה שערים', מקום שאליו הוא נמשך ויחד עם זאת גם סולד ממנו; שיבצתי גם איזו אגדה קטנה במיסגרת העלילה; למעשה, הכל כתוב בצורה שירית.”

פליאתו של העורך גדלה והולכת. ההבעה הנערית־לגלגנית של פניו, העומדת בסתירה לקרחתו הבוהקת בגון הכסף, מובלטת עתה ביתר־שאת.

“אתה, סלח לי… איך קוראים לך? אה, כן… שם יפה באמת;… ובכן, לא הייתי רוצה להשפיע עליך, אבל אתה סבור באמת שזה… כן־כן… זה אמנם יכול להיות מעניין מאוד, וכמובן צריך קודם־כל לקרוא אותו;… אבל אתה סבור באמת שזה עשוי להתקבל על דעתו של ציבור־הקוראים כיום בארץ? הרי אתה מכיר ודאי את היצירות המתפרסמות כיום על־פני הבמות השונות, ובעיקר על־ידי אנשים בני־גילך… אך תסלח לי על שאני אומר לך כל זאת, אבל אתה נראה לי בחור סימפטי באמת…”

“כן, אני משתדל לעקוב, ככל האפשר… ודווקא משום כך חשבתי… כלומר… בסופו־של־דבר זה מה שמעניין אותי… הנושא הזה… כי לגביי הוא נושא אישי למדי…” הני משמיע בגרון ניחר.

“יפה, זה יפה מאוד,” הוא אומר, “ואילו יכולתי להישמע לטעמי בלבד, לנטיית־ליבי בלבד; אך בכל זאת… חשוֹב על כך וקבל את הערותי בתור הערות של אדם הדורש את טובתך; אך מדוע לא תנסה לכתוב על ההוויה הקרובה… מדוע לא תנסה לדלות מתוכך את המשותף לך ולמציאות שסביבך? הרי בכל־זאת יש היגיון בכך, שצריך לעודד בעיקר את מה שאותנטי ביותר לגבי מציאותנו, אף שאני מבין אותך הרבה יותר ממה שאתה מעלה בדעתך…”

אני מכחכח בגרוני ואומר עוד, כי השארתי אצלו גם כמה שירים.

הוא שב לחפש אחרי השירים, ואומנם מוצא אותם מתחת לכוס התה־בחלב שלנגד עיניו. הוא מסובב את הדפים בין אצבעותיו ומנגב מעליהם כמה טיפות משקה; ואילו אני מושיט את ידי כדי לקחת אותם חזרה, בעוד המלים מצלצלות באוזניי כמו איזה פעמון: “באמת, מדוע לא תנסה לכתוב על ההוויה הקרובה?” בשעה שאני היגשתי לו לקריאה מחזור־שירים קטן, המתאר הרגשתו של אדם החוזר אל גן ילדותו האבודה, אי־שם. אני מושיט ידי ונוטל ממנו את הניירות.

הוא נראה כמי שמיצר באמת על שהכאיב לי, ואומר: “אתה יודע מה, תקרא קצת את גורי ואת יזהר, ותוכל תמיד לשוב אליי.” ואיזה ניצוץ מוזר פורח בעיניו – עד כי אינני יודע אם מלגלג הוא עלי, או משמיע את דעתו ברצינות.

“כן, כן,” אני ממלמל, “אקרא אותם,” ואני יוצא את בית־הקפה, אך רץ חזרה מן הפינה, באשר שכחתי לשלם עבור בקבוק־הסודה ששתיתי, בעוד משתדל אני שלא להביט לעבר שולחנות־השיש הקטנים.

ואולם בעודני ניצב ליד הקופה, ניגש אליי בחור, אותו בחור עם הצעיף הצבעוני סביב צווארו, שראיתיו יושב בסמוך לשולחנו של עורך ‘דרכים’, מבלי שאדע אם קשור הוא לכתב־העת ואם לאו. הוא פונה אליי במלים מהוססות מאוד, כשהוא מחכה כי אאסוף את מטבעות־העודף מן הדלפק. והוא שואל אם יש לי רגע פנאי עבורו.

וכבר נמצאנו ברחוב, והוא רק מהלך לצידי, מחזיק תיק־נייר קטן תחת בית־שחיו ומחזיק בתוך יד־ימינו איזו קופסת־סיגריות, שעליה היו רשומים מיני ציורים בגודל מיניאטורי.

“לא, הוא איננו צודק, העורך זה, שלא תשמע בקולו.” אומר הוא כמי שמדבר אל עצמו, ומוסיף: “ישבתי קרוב אל השולחן, אולי שמת לב, ושמעתי כשסיפרת את התוכן של אותה תמונה דרמטית… על הבחור המחפש קשר לאיזה עולם דתי, לעולם של מיסטיקה… וזה מעניין מאוד גם אותי… גם בתור במאי.”

עדיין מבולבל הייתי עקב הפגישה עם עורך ‘דרכים’, ובמוחי התאבכו קרעי המשפטים שלו בהותירם בי טעם של עלבון, על־אף מעטה החביבות החיצונית שהוא עטה עליהם; ובעיקר – לא ידעתי אם אין הצדק איתו, בסופו־של־דבר, בנוגע לאותה נקודה משותפת שעלי לחפש בין חוויותי שלי מן העבר לבין חוויות סביבתי מן ההווה; לפיכך קלטתי־לא־קלטתי את דיבורו של הבחור המהלך לצידי והמשמיע את דבריו כמי שמשׂיח עם עצמו.

“אתה מדבר ברצינות?” נעצרתי לפתע והיבטתי אל הבחור, שהיה גבוה ממני כדי ראש, והצעיף המלופף סביב צווארו במהודק משווה לפלג־גופו העליון כעין מראה של פסליוּת נוקשה.

“ודאי,” הגביה במקצת את קולו, “אבל הייתי רוצה לבקש ממך, אם תסכים, שתשאיר בידי העתק של הטקסט, הואיל ואני עובד כתפאורן וכעוזר במאי עם קבוצה קטנה של שחקנים, שניים־שלושה אנשים בסך־הכל, על ניסיון חדש של שילוב שירה עם תנועה, במטרה להקים במה לביטוי של חוויה אבסטרקטית־מיסטית; ואני חושב שהעלילה שלך דווקא עשויה להתאים מאוד. אגב, איך אתה קורא לה?”

“חשבתי… ‘השער המאה ואחד’… אך אינני בטוח,” עניתי כשאני שולף מתוך תרמיל־הצד שלי את כתב־היד בהרגשה של בחילה עצמית.

“קח,” אני אומר לו, “אתה יכול לעשות בזה כל מה שאתה רוצה, אפילו לזרוק אותו לפח.”

“לא, הוא לא צודק, הוא באמת לא צודק;… זאת אומרת, אולי בתור עורך ספרותי – כן… אך לא מבחינת סוג הבמה שאני חושב עליה,” משמיע הבחור כאילו מתווכח עם אויב המשותף לו ולי, כשהוא פותח את תיק־הנייר שבידו ומכניס לתוכו את כתב־ידי, ולאחר מכן קושר היטב את שרוכי התיק, והוא מוסיף ואומר: “אני כבר אמצא אותך, בסדר? אתה תשמע ממני בקרוב, אם רק תיתן לי את הכתובת שלך; אגב, שכחתי – והוא צוחק איזה צחוק קל – שמי אוריאל, אוריאל דר… לא, אינני חושב ששמעת עלי, למרות שעשיתי כבר קצת אקספרימנטים על הבמה, וגם בתור עוזר לתפאורן.” והוא נפרד ממני תוך שהוא מניף את ידו בתנועה אוורירית.

אף שלא ייחסתי חשיבות כל־שהיא לדבריו, הם הפיגו במיקצת את הטעם המר, שהותירה בי הפגישה עם עורך ‘דרכים’ – ואפילו שהלה לא קרא כלל את שיריי.

ואף־על־פי־כן, עד שהיגעתי הביתה שכחתי כמעט כליל את מלות־העידוד של הבחור עם הצעיף הצבעוני סביב צווארו, וזכרתי רק כי נכשלתי בנסיוני להדפיס מפרי־עטי.

*

טרם ויתרתי על תוכניתי לשכור חדר לעצמי לשארית ימי־החופש, אף שהם הלכו והצטמצמו. לאמי לא היגדתי דבר כדי לא לפגוע בה, כדי לא לפתוח בוויכוחים איתה. וגם כשהסכמתי ללוות אותה העירה באותו הבוקר, עת נסעה לבקר איזו קרובה־רחוקה בבית־החולים ולטפל בהמשך תביעת־הפיצויים שלה מגרמניה, ושאלה מה אעשה עד שהיא תסיים את הביקור ואת הטיפול בתביעה – עניתי לה, שברצוני לגשת להצגה יומית בקולנוע. קבעתי להיפגש איתה בצהריים, במרכז העיר.

ואומנם, עד־מהרה התברר לי, כי שכירת חדר ליחיד צריכה לעלות הון־עתק לפי מושגיי, ואפילו שגלין ישלם לי עבור כל עבודות התרגום – ספק אם אוכל להרשות לעצמי מותרות כאלו. לא נותר לי אלא לסור באמת להצגה יומית של קולנוע.

עומד הייתי בתור כדי לרכוש כרטיס בקופה, כשהרגשתי נגיעה קלה של יד נשית על כתפי. הסתובבתי, ולמול עיניי ראיתי את אופירה.

“זו את?!” נפלטה קריאה נרעשת מפי, עד שכמה פרחחים שניצבו לידי הושיטו ראשיהם לעברי וגיחכו גיחוכים רבי־משמעות.

“תסכים לקנות גם בשבילי?” הגישה לי אופירה שטר־כסף. תחילה חשבתי לסרב ליטול מידה תשלום עבור הכרטיס, אך עלה בדעתי כי במקרה של סירוב היא מן־הסתם תרכוש את הכרטיס לעצמה ובנפרד ממני. כשסרתי מאצל הקופה, אמרתי לה: “לא איכפת לך שקניתי שני כרטיסים צמודים?”

“אלא מה חשבת?” ענתה, “לדרוש במיוחד כרטיסים לשתי פינות מרוחקות של האולם?” שתקה קימעה והוסיפה: “אתה מתפלא ודאי לראות אותי כאן, אבל אני כבר לא יכולה לשאת יותר את המועקה הזאת, אני לא לכך נבראתי כנראה.”

התבוננתי בשימלה שהיא לבשה, ואכן לא ניכר בה זכר לאבילות שהיא שרויה בה. הצהוב והכחול כבשו את כל דמותה.

כשישבנו באולם־הקולנוע על הכיסאות הצמודים, התלבטתי היכן להניח את זרועי הקרובה אליה. תחילה הינחתי את מרפקי על מישענת הכיסא, אך ראיתי כי פעולה זו מאלצת את אופירה לנטות קצת ימינה ממני, ולכן פרשׂתי לבסוף את זרועי על מסעד־הגב של המושב שלה. שנינו צפינו באלם בהצגת הסרט. חככתי בדעתי אם לומר דבר על־אודות ביקור האבילים שלי בביתה, לפני כעשרה ימים. הסרט היה כעין מילודראמה מתקתקה, וברגע מסויים החלה אופירה להתעצבן.

“איכפת לך לצאת?” שאלה.

כשעמדנו שנית באור השמש, בטוח הייתי שאופירה תאמר לי ‘שלום’ ותלך לדרכה. תחת זאת אמרה כבדרך־אגב: “זה היה מעשה נאה מצידך שבאת לבקר אותנו בעת ה’שבעה'.”

התקשיתי להאמין למישמע אוזני. היא השתמשה כמעט באותן מלים שהגיתי מליבי באותו הביקור, ואשר הינחתי שהיא צריכה היתה להשמיע.

היא התעכבה ליד קיוסק בית־הקולנוע כדי לשתות ‘טמפו’ לא־קר. התרגזה על כי נתנו לה קש סדוק; אחר־כך שאלה אם רוצה גם אני לשתות מן המשקה שלה. מילמלתי מה שמילמלתי מרוב התרגשות, והמשקה התוסס נשפך לי על הידיים. היא קנתה בקבוק נוסף. אחר־כך שאלה אם אתנגד לטייל קצת, שכּן היא נתקפה כאב־ראש חזק בעת ההצגה. ואולם הספקנו לפסוע ארבע־חמש פסיעות בלבד, והיא החלה להתלונן על כי קר לה. שאלה אם אהיה נכון להילוות אליה עד לביתה, כדי שתוכל להחליף שימלה שכּן מזג־האוויר, היפה לכאורה, תיעתע בה הבוקר.

חשתי סירוב־פנימי לשוב ולגשת לביתה של אופירה, בדומה לאדם המסרב לראות מחדש את מקום קלקלתו. אופירה הרגישה כנראה בהתנגדות כשלהי בארשת־פניי, שכּן היא אמרה: “אם בגלל הוריי לא נעים לך, הרי שזו שטות. וחוץ מזה, הם נסעו הבוקר לחיפה, לחברה של דידי ולהורים שלה.”

“חברה של מי?”

“חברה של דידי, אחי. אני לא רציתי לנסוע, ומלבד זאת – לי קשה לא פחות מאשר לה.”

נסענו באוטובוס לרמת־גן. בגלל הדוחק שבכלי־הרכב הציבורי נאלצתי להיצמד אל אופירה, עד כי הרגשתי את נשימת־אפה. היה דבר־מה בלתי נעים במיקצת בהבל־פיה, איזה ריח של מחסור בשינה עלה ממנה. היצעתי לה סוכריית־מנטה כבדרך־אגב, אך היא ניענעה בראשה לאות שלילה.

“אתה יודע,” אמרה לאחר שכבר עברנו את הגשר הקטן המבדיל בין תל־אביב לרמת־גן, “אולי תוכל לעזור לי באמת; עלה בדעתי רעיון ליצור כעין תמונת־תבליט מכמה חפצים שנשארו אחרי דידי, כי זה ימנע את הסכנה שהם יתפזרו לכל רוח; שמעתי פעם שעושים כך.”

ושב קרבתי לאותו הבית עם גג־רעפים אדום ועם גדר־אבנים מסביב – אלא שהפעם נראה הבית בעיניי הרבה פחות מהודר. כנגד זאת הבחנתי במכונית קטנה, החונה במוסך שמאחורי הבית. אופירה פתחה לאט מאוד את דלת־הכניסה. ריח הבכי והשעווה עדיין עמד בין הכתלים, אף שהחלונות פתוחים היו ומבּין הסורגים הגיחו פנימה ניחוחות רחוקים של פרדסים מניבי־פרי. מעט מאוד שוּנה בתוך החדרים, ואפילו הכיסאות שעליהם ישבו מנחמי־האבלים, ניצבו על עומדם כמעט ללא תמורה. השתדלתי לחלוף בזהירות בין החפצים, בלי לגעת בהם, בלי להזיז אותם; ואף־על־פי־כן, בגלל נוכחותה הקרובה של אופירה הם נדמו בעיניי כתפאורה בלבד, השייכת לאיזוֹ התרחשות אחרת.

“הנה, זה החדר של אחי,” הצביעה אופירה על דלת. ואילו אני, על־אף רצוני, פלטתי “כן. כן.” בקול רם מדי.

“אתה תמתין לי כאן עד שאחליף בגדים,” הורתה על פינה בתוך המירפסת המזוגגת; אך בטרם נכנסה לחדרה־שלה, כדי להחליף את בגדיה, הנידה בראשה לעבר כמה פיסלונים קטנים שעל מדף מכוסה עלווה של ‘יהודי נודד’, ואמרה:

“דידי עשה אותם. הוא היה מן המצטיינים ביותר שב’מכון אבני'. תוכל לראות אותם מקרוב, רק שלא תיגע בהם בשום פנים ואופן.” ונעלמה בחדרה.

התבוננתי בפיסלוני־הגבס בעלי הצורות הריאליסטיות מאוד, כשאני רואה כל העת לנגד עיניי את תמונות־האלבום של האח המת, מפוזרות על הריצפה, ואני תוהה יותר ויותר על שאיבדתי כל־כך את השליטה על רוחי באותו הביקור. אגב־כך שמתי אל לב, שהחלון הפונה אל המירפסת־המזוגגת הוא חלון חדרה של אופירה; והנה היא מזיזה ופותחת עתה את התריס. מבעד לחלון יכולתי לראות חלק מארון־הבגדים שבחדרה. כשנפתחה דלת־הארון, נגלה לעיניי ראי גדול המחובר אליה. ובעוד מסתובב אני הנה ושוב במירפסת, ראיתי את דמותה של אופירה בתוך הראי.

האם היא יודעת שמן המירפסת־המזוגגת ניתן לראות את ראי־הארון ואת הדמות המתלבשת בתוך הראי? ואולי רק מיקרה הוא וכלל אין היא מעלה בדעתה, שאני מתבונן בה בעת שהיא מחליפה חזייה בחזייה וניצבת זמן ממושך בתוך הראי בחצי־עירום? לבסוף סגרה בטריקה את דלת־הארון והורידה ברעש את התריס. תוך זמן קצר הופיעה במירפסת, כשהיא לבושה מכנסיים וסוודר מתכפתר על כתפיה. הצבעים השתנו על גופה מן הכחול־הצהוב אל הסגול־הירוק. ‘זנב־הסוס’ של שערותיה מסודר היה באותו האופן שראיתי, כשרצתי איתה בגשם, משער המחנה־הצבאי עד הכביש – שערות הקשורות באיזה גבעול־קש.

“הסתכלת בפסלים של דידי?” שאלה, “אולי אראה לך גם את השירים שדידי כתב, שהרי אתה קצת משרבט.”

“משרבט?”

“זאת אומרת, מושך קצת בעט־סופרים.”

“כן, כן, הבנתי בדיוק,” אני משיב ובולע בליעה גדולה ומכאיבה.

“תראי לי אותם, אם אַת רוצה.”

“לא עכשיו, אבל תביט, אלה הם החפצים של דידי, שאני חושבת שצריך להכין מהם את התבליט, על־ידי יציקת חול מעורבב בדבק, בתוך מיסגרת.” ותוך כדי־כך היא מניחה בזהירות רבה על שולחן־המירפסת כמה דרגות־צבאיות, מַצת, עט־נובע, שתי טבעות־חותם, ועוד אי־אילה אביזרים.

“חכה,” היא אומרת בנמיכות־הקול, “יש גם מיקטרת ודגמי אווירונים זעירים,” ויוצאת.

נטלתי לידי את העט־נובע, שנראה בעיניי בעל צורה מיוחדת, ורשמתי בו כמה קווים. תוך שאני מסובב אותו על ימין ועל שמאל – התפרק העט בין אצבעותי. לשווא ניסיתי להרכיב אותו מחדש. חככתי בדעתי כיצד לנגב את כתמי הדיו מעל כף־ידי, כשחזרה אופירה אל המירפסת והבחינה במעשה־ההשחתה.

“מה עשית? הרי אפילו החברים הכי־טובים של דידי… הוא לא היה נותן להם את העט הזה כדי לכתוב בו!” הצטעקה בנימה כמעט־היסטרית ולקחה מידי את חלקי העט באיזו איבה סמויה. רגעים ארוכים נרכנה על העט, כדי להרכיב אותו מחדש. בינתיים נרגעה ואמרה לי בקולה הרגיל, כשהיא חושפת שתי שיניים קדמיות לא־שוות בגודלן, אך בוהקות בלובן חרסיני, מה שהעניק לה איזה חן מיוחד:

“אתה תוכל לעזור לי לאסוף חול מן הגינה האחורית? יש לי שם חדר קטן לעבודות קראמיקה. בעצם, זה היה פעם של דידי, אך לאחר שהוא התחיל ללמוד בטכניון, השאיר לי אותו, ואני משתעשעת שם מדי פעם בכל מיני חומרים.”

בלכתנו אל הגינה שמאחורי הבית, התעכבה אופירה ליד המכונית.

“אתה יודע,” העירה, “מאז שאחי נהרג, לפני חמישה־עשר יום, לא נגעתי במכונית הזאת.”

פתחה את דלת־המכונית והתיישבה ליד ההגה, כשאני ניצב בסמוך לה. עת־מה בהתה אל הבובה שמעל להגה, או הלאה ממנה, עד שאמרה: “אתה רואה את העץ הזה שם?” הצביע על אילן כבד־צמרת, שגהר על גדר עשויה כלונסאות־כלונסאות, עם פישפש קטן באמצע. “שם, על העץ הזה, שם היינו משחקים המון, דידי ואני, על עץ־הג’ומס הזה.”

“על איזה עץ?”

“ג’ומס. אה, באופן רישמי קוראים לזה שיקמה, ורק הילדים קוראים לו ג’ומס, אך נדמה לי שזה גם שמו הערבי. שכחתי שאתה לא נולדת כאן. אבל אצלי זה מעורר המון־המון זכרונות ואסוציאציות.”

“כן, כמו בשבילי ‘ציגאניאלמה’, למשל,” עניתי.

היא צחקה.

“זה נשמע כמו מלה גסה, או כמו קללה בלועזית,” העירה, כשהיא מרקידה באצבעותיה את הבובה שמעל להגה. אחר־כך יצאה מן המכונית.

“בוא,” פלטה, והובילה אותי לעבר גדר־הכלונסאות.

אך נכנסנו מבעד לפישפש הקטן לתוך גן לא־גדול, שהיה מכוסה שפע של צמחייה הגדלה פרע – ורץ לקראתנו כלב ‘טרייאר’ שפל־רגליים בנביחות חדות, כשהוא מכשכש בזנבו כבמניפה מתפרשׂת, בעוד אופירה מוחאת כפיים לקראתו ומטלטלת את ‘זנב־הסוס’ של שערותיה, במקביל לנענועי־הזנב של הכלב. אחר־כך נטלה בזרועותיה את הכלב, מלטפת אותו בחמדה ומשיקה את קצת־לשונה לחוטמה של החיה; אך ברגע שבעל־החיים התחיל לגלות סימנים של התלהבות יתירה, השליכה אותו ארצה.

הגן נמלא אור של צמחיית־חורף לחה. גבעולים של פרחי היביסקוס, קאלות וגלדיולות התנועעו בין עצי־פרי ועצי־סרק מפותלים. מישטח־הגן נדמה כאחוז־בוהק, רב־יתר ממה שנראה מוצדק על־פי מזג־האוויר ההפכפך של ספק־עננים וספק־תכלת.

“תביט, זוהי תחבולה של אחי,” אמרה אופירה בהורותה על קירות־הראי שבשני צידי הגן, ואשר נועדו לשמש כמגבירי־אור לעת חורף.

חלפנו על־פני חממה ופסענו לעבר סככה־של־פח.

היא פתחה את הדלת הנעולה, וחריקת הצירים המעוקמים כמו החרידה את הדומייה.

כשהתרגלתי לאפלולית שבסככה, ראיתי מולי תנור לשריפת כלי־חימר וגבס, שולחן־מלאכה עם מיני קופסאות ועבודות קראמיקה גמורות־למחצה, בצורת תכשיטים ותבליטים.

אופירה הוציאה מתוך סל שבידה את האביזרים השונים, השייכים לאחיה, והניחה אותם בזהירות על שולחן־המלאכה. הגישה לי דלי ריק וביקשה ממני לגרוף חול נקי לתוך הדלי מאדמת הגן.

עד שחזרתי אל הסככה, ראיתי כי אופירה העמידה פתילייה על השולחן והבעירה בה אש, בהניחה עליה סיר גדול ובו איזה חומר נוזלי צהבהב. היצבתי את הדלי על הקרקע והמתנתי. בין כה לכה התבוננתי בתבליטים זעירים ומצובעים, שהיו תלויים על מסמרים שבקורה, ואשר נשאו אופי קריקטוריסטי של צלמיות־אנוש.

ראתה אופירה שמביט אני בצורות המצחיקות – צלמיות־אדם עם עין אחת ועם חוטם ענקי, ושאלה אם מעמיק אני חקר במעשי־הנקם שלה? למראה תמיהתי העירה, כי לעיתים קרובות היא נוהגת לכלות את זעמה בדרך זו באנשים שעוללו לה עוול, אף כי אין היא סבורה שיש לה כישרון מיוחד לפיסול, בניגוד לאחיה, שהרי התבליטים אינם דומים דמיון־של־ממש לאובייקטים עצמם.

בינתיים החל הנוזל החום שבסיר להעלות אדים, ואופירה ביקשה כי אשפוך מעט חול לתוך תבנית־מתכת שהעמידה על השולחן; לאחר מכן הורידה את הסיר עם החומר המצהיב־המשחים והמעלה בועות־בועות של רתיחה, מעל הפתילייה, ויצקה אותו לתוך החול, כשהיא בוחשת יחדיו את החומרים, בכף־ברזל שבידה. כתום המעשה, נטלה בדאגנות אחדים מן האביזרים השייכים לאחיה, וביקשה לשקע אותם בתוך המסה המהבילה, והנתונה בתוך התבנית. תחילה הניחה את הדרגות־הצבאיות, את המיקטרת ואת המסרק בתוך הבליל הדביק והרותח. חיכתה. פתאום ראיתי שהיא גוחנת בהתרגשות על תבנית־היציקה ומנסה לשלות ממנה את אחד החפצים, באמצעות כף־הברזל שהיא מחזיקה.

“מה זה?” שמעתי אותה אומרת אל עצמה בחרדה, וכשגחנתי על התבנית, ראיתי כי בגלל עוצמת החום של המסה הרותחת – הולכים ונמסים כמה חפצים, ובראש־ובראשונה המסרק ופיית־המיקטרת. שפתיה של אופירה ריטטו מחמת המתח הגבוה שהיתה שרויה בו, והיא מילמלה: “מה אני עושה לו?… אני הורגת את הזיכרון שלו…” ובראותה כי אין עוד ביכולתה להציל את האביזרים העשויים מחומר רך ומסיס, נתקפה איזה זעם היסטרי והחלה להשליך לתוך המסה המבעבעת את כל המזכרות שתחת ידה, בארשת של אובדן, בעוד היא מוסיפה לבחוש ולבחוש בתוך הבליל הלוהט. שערותיה נפרעו מרוב התאמצות ונגעו בחומר הכהה. לבסוף ניחתה עליה עייפות, והיא נשענה אל דופן הסככה בעיניים פקוחות לרווחה, בעודה מלהגת: “אני צריכה… משהו… לעשות משהו…” ונושמת בכבידוּת.

עמדתי מולה, כשמבטי נלכד לפתע בתוך מבטה, שהיה משוטט מסביב בהתרגשות ללא מעצור. היא הביטה בי כאילו שמה לב לקיומי זו הפעם הראשונה. היא פערה במיקצת את פיה, בעודה מוסיפה להישען אל דופן־הפח של הסככה – דומה, ראשה וראשי סובבים על אותו הציר, אך בשני הקצוות הנגדיים; עד שהמרחק התקצר בינינו ואיבד את ממשותו. ברגע האחרון עוד הניחה אצבע חוצצת על שפתיה, אך האצבע נשמטה לתוך ידי. אפשר, ביקשה באצבע זו למנוע מאצבעותי לנוע למטה מן הסוודר שלגופה. או־אז הקישה בכוח את שתי השיניים הקדמיות שלה אל טורי שיניי.

“השתגעת!” קראתי נדהם. והיא צחקה בשתי השיניים הקדמיות והבלתי־שוות שלה, שבהקו ביתר שאת וביתר־חן.

“שתסבול קצת גם אתה,” אמרה וזזה הצידה.

אחר־כך יצאנו בשקט מן הסככה. היה לה מצב־רוח שומם למדי; ואילו אני, על־אף תגובתה המוזרה של אופירה, החלה לפעפע בי איזו שמחה משכּרת. וכשכבר עמדה אופירה לשוב מן הגן, וניכר בה שאין היא מעוניינת כי אתלווה אליה מעבר לדלת הדירה של הבית, שאלתי בזהירות:

“אוכל לראות אותך שוב?”

“איני יודעת,” ענתה, אך הוסיפה: “בעצם, למה לא?”

“היום בערב?”

“לא, לא היום ולא מחר.”

“מתי?”

“אם תרצה, תוכל להתקשר טלפונית, הרי המיספר מופיע בספר־הטלפונים, אך תתקשר יותר מאוחר.”

*

בבית חיכה לי מיברק מגלין: “מה עם התרגום? דחוף. אחכה לך מחר באחת־עשרה – ליד מוגרבי.”

לעבודה! – אמרתי אל עצמי, הלוא כעת אזדקק לכסף, יותר מאי־פעם; ושרקתי לי בחדוות־העשייה.

המלאכה עצמה שיעממה אותי כהוגן, שכּן העט שבידי ביקש להעלות על הנייר מלים מצטלצלות־מתייפיפות, ואולץ לרשום עשרות־עשרות נתונים יבשים, הקשורים במלחמה ובגירוש היהודים.

ובכל־זאת, חשבתי לי, שהנה חייב אני לכתוב כעת איזה שיר־אהבה למען אופירה – אך כל מה שיצא מתחת ידי היה בנאלי שבבנאלי, ועלה בדעתי עד מה מיטיב רילקה לקלוע אל האמת בספרו ‘מכתבים אל משורר צעיר’, כשהוא משיא לו עצה להימנע ככל האפשר מכתיבת שירים על הנושא הישן־נושן של אוהבים. לשם שיכנוע־עצמי, כי עלי לחדול מסוג זה של ניסיון־כתיבה, פתחתי וקראתי שוב את הקטע מתוך הספר: “נסה, כמו האדם הראשון, לומר מה שאתה רואה וחש, מה שאתה אוהב, מה שאתה מאבד. אל תכתוב שירי־אהבה. הימנע קודם־כל מן הצורות המצויות והרגילות יותר מדי. הן הקשות ביותר, כי רק בכוח גדול מבוגר אפשר לתת דבר עצמיי במקום אשר בו מסורות וקבלות טובות – מהן גם מזהירות – מופיעות בהמון. משום כך מלט את נפשך מן הנעימוּת הכללית אל הנעימוּת שיומיומך העצמיי מגיש לך…” ובהמשך נפל מבטי על שורות, שקודם לכן לא שמתי לב אליהן, ועכשיו קראתי אותן בפליאה: “והרי למעשה קרובות ההתרחשויות האמנותיות קירבה רבה מאוד למיניוּת, לכאבה ולתשוקתה של זו, עד ששתי התופעות אינן אלא צורות שונות של ערגה אחת ואושר אחד.”

עקב אי־יכולתי לכתוב שיר לאופירה – צפה במוחי המחשבה לכתוב אליה מכתב ולתאר בפניה את רגשותי. אולם חששתי מתגובתה מול נטייתי להתוודוֹת. לבסוף גמרתי אומר בליבי להגיש לה מתנה סמלית כל־שהיא, ולבחון את תגובותיה באופן זה.

*

הייתי מביט בחלונות־הראווה ובשלטי החנויות של העיר, מתחבט בבחירתו של שי סמלי. השתהיתי מול חנות־פרחים, תוהה האם נכון הוא לשלוח צרור ציפורנים בלוויית פתק, ואולי עדיף הוא לשלוח איזה עציץ קטן? אך שאלתי את עצמי אם אין בכך משום פתח לליגלוג? התעכבתי גם ליד חנות־תכשיטים, בקירבת בית־הכנסת הגדול, וכמעט נכנסתי אל החנות. אך הרי אינני יודע מה צורת התכשיט האהוב על אופירה? וחוץ מזה, הרי שזו ודאי הוצאה גדולה מאוד.

כך הייתי הולך וסובב, מביט חליפות בחלונות־הראווה ובשלטים המכריזים על סוג בתי המימכר, כשנתקלו עיניי בשלט אשר עצר בי. היה זה שלט של צלמניה קטנה, אשר שם בעליה היה כשם משפחתי־שלי. בחלון המאובק ניצבו תמונות פספורטים, תמונות של חתונות וסתם תמונות מרוטשות ומצובעות בשלל גוני הקשת, ומעל להן – המלים: ‘פיתוח על המקום’.

קראתי את השם המופיע על־גבי השלט, קראתי אותו חזור וקרוא – שהרי שם־משפחתנו נדיר הוא ביותר, וידעתי מפי אבא כי רק שארי־בשר משתמשים בו. גאה היה אבי על שם־משפחה זה, אשר העיד – כטענתו – על העובדה, כי משפחתנו מושרשת היא בארץ־המאג’ארים זה חמישה־שישה דורות, ואבי התנגד בתוקף לרצוני להחליף שם ‘רב־יוחסין’ זה בשם עברי בארץ; כמו ביקש להדגיש בהקפדתו על שמירת השם, כי גם הוא, יש לו ותק משלו במקום מן המקומות על־פני תבל.

כשהינחתי אצבעותי על ידית־הדלת, ניעורה בי התרגשות, כאילו מצפה אני בסתר־ליבי לראות למולי אדם, אשר ישא את תווי הפנים האופייניים למשפחה, ואולי אפילו את קלסתר־פניו של אבי, ולא רק את שמו, את שמנו.

מצילה זעירה התנדנדה מעל הדלת, אך ריקה היתה קידמת החנות בעת כניסתי. רק ריחוש הווילון השחור שעל־גבי תא־הפיתוח העיד על נוכחותו של אדם בפנים.

נעמדתי ליד הדלפק, בוחן את התצלומים, כשצץ בי רעיון להצטלם למען אופירה; ובמקביל – עלה בדעתי עד מה מועטות הן התמונות שנשתמרו בידינו לאחר המלחמה, ואשר גם הגיעו איתנו לארץ. אשר לי, אני לא אהבתי מעודי את כל הטקסיות הזו, של ‘עמוד פה! ועמוד שם!’ והפרחת חיוכים מלאכותיים; על־כן גם לא התאוויתי מעולם, באופן מיוחד, לרכוש לי מצלמה; אך כרגע, בעומדי בתוך חנות־צילומים עלובה זו, בליבה של תל־אביב, הצטערתי על אובדן אותה תמונה משונה שצילמתי באקראי, ביום־הולדתי התשיעי, כשהניחו לי לצלם את האורחים המוזמנים למסיבת יום־ההולדת, אשר נערכה בגן־ביתנו; בטעות צילמתי אז תמונה על־גבי תמונה, בעוד התוצאה היא מונטאז': מראה של כף־יד גדולה (שכנראה הונפה במקרה מול העדשה), כשכל חבורת־הקרואים כאילו ניצבת על־גבי כף־היד הרחבה, לרבות העצים של הגן.

לאחר המלחמה היה אבא מבקש להעניק משמעות סמלית לתמונה זו, באומרו כי רואים כיצד נוטה כף־היד להשליך את כל בעלי־השמחה ממנה והלאה. תמונה זו, אילו נמצאה בידי, הייתי מראה אותה ברצון לאופירה, למען תראה את בית־הקיץ האהוב עלי מימי ילדותי, מקום שם צמחו עצי־הציגאניאלמה – מלה שאופירה דווקא התעצבנה לשמע הצליל שלה, ואשר השמעתי אותה כנגד עצי־הג’ומס שלה.

“סליחה, יש פה מישהו?” קראתי.

עלה רעש מתא־האפילה, נשמע בעבוע של מים בתוך כיור, וקול של גריפת־אף.

“ביאנקה… מה?… איפה אַת? למה שאַת לא תיגשי?… יש קליינט, ביאנקה… אני לא יכול לעשות הכל לבד… יש לי רק שתי ידיים…” סח האיש מעבר לפרגוד השחור, בקול מנוזל.

הפעמון הקטן שמעל לדלת שוב התקשקש בהמולה טורקנית, ואשה חבושת פיאה פרצה אל החנות, מנגבת את ידיה באיזה נייר־עיתון ואצה אל מאחורי הדלפק.

“יו… אני פה… שוֹין!… הכל בסדר, רק שלא תתרגז… אז מה? הצעיר הזה לא יברח בינתיים…” והתחילה להעלות בזריזות, מתחת לדלפק, אלבומים של תצלומים ופילמים המצפים לפיתוח, כשהיא מחזיקה אותם אל מול האור החודר פנימה מן הרחוב.

“רגע… רגע בחור!…” הוסיפה, “ורק שהוא לא יתרגז… טוב, אז מה אתה רוצה?… פוטו?…”

למישמע שפע המלל בעברית הבלולה אידיש, ולמראה תנועותיה הגולמניות של האשה, נפוג בי כמעט כל רצון לגלות כאן את שמי הזהה כנראה לשמם, ולהצטלם למען אופירה. ואף־על־פי־כן אמרתי שאני רוצה כי בעל־הבית, כלומר הצלם… אותו אני רוצה.

“מה יש,” אמרה האשה, “גם אני עושה פוטו, פוטו טוב אני עושה.”

“לא, את בעל־הבית אני רוצה.”

"בשביל מה?… שאלה פתאום האשה בחשדנות וקולה התחדד, “לא בשביל צילום?” אבל בעל־החנות כבר הופיע מאחורי הווילון, גבו אליי, והוא גורר על הריצפה דלי־מים גדול, כשמכל הגוף הכפוף והרחב והפונה אליי עורף עולה ריח של חומצה ונזלת. אחר־כך הזדקף האיש ושלף סמרטוט צבעוני מסינור־העור שעל מותניו, והתחיל לקנח את הידיים שלו.

נסוגותי כדי צעד לעבר הדלת. המחשבה כי בסתר־ליבי ציפיתי לגלות בקלסתר־פניו של בעל־החנות, הנושא את שם־משפחתנו – דמיון לדיוקנו של אבא, ולמעשה, משום כך גם נכנסתי לצלמניה מאובקת זו – מחשבה זאת העירה בי טעם תפל ומגעיל, אשר הציף את שפתיי.

“יו,” השמיע כעת הצלם, “אז מה אתה רוצה?”

“תמונה,” מילמלתי בעל־כורחי, כשאני תולה מבט ממושך בפנים הסמוקות והנמסות מתחת למעטה של נזלת.

“ביאנקה, אז למה לא עשית אַת? כל דבר, כל דבר משאירים עלי…”

“כי אותך הוא רוצה,” אמרה האשה בתרעומת, מזיזה בקצה העיפרון אשר בידה את הפיאה שבראשה.

“טוב, יינגעלע, אתה בצבא? יפה. ומאיפה ידעת שבשביל חיילי צה”ל יש לי לב חם, הה? כבר היית פה? יש לי גם צילום של בן־גוריון מבקר בצה“ל… אתה רוצה לראות? איפה זה ביאנקה? שום דבר אי־אפשר למצוא כאן… שום דבר!…”

בינתיים הפכה האשה בתוך האלבומים ברעש גדול, ואף הריקה מגירה מן המגירות על הדלפק.

“הנה! הנה!” צהלה בשולפה מן הערימה תמונה בגודל בינוני.

“בעלי צילם אותה,” גחנה על הדלפק, “והוא באמת צלם טוב־טוב… א פיינע פוטו־מאַכר. הוא צילם את בן־אחי כשסיים קורס־קצינים.”

נטלתי את התמונה בידי ביתר עניין, בעוד האשה מצביעה בציפורן שבורה על דמות בלתי־ניתנת־להבחנה.

“שב, שב ונעשה לך צילום יפה. צילום בשביל בחורה אתה רוצה בטח… א שיינע מאיסע…”

בהתעודדות־פתע, כאילו מהמר אני על קלף, אמרתי:

“כן, בדיוק. והיא מחכה לזה מאוד.”

בעל־החנות הושיב אותי בכוח מול המצלמה המכוסה בד כהה, שנראתה כעין חיה תשושה, העומדת בקושי על רגליה. האיש סובב את ראשי מצד אל צד, כדי להגיע לידי תנוחה מתאימה ביותר לצילום. כל־אימת שנגעה בי ידו אכולת־החומצה, בלוויית מלים בלולות באידיש ובלוויית אינפוף החוטם המנוזל – הסבתי את גופי ממנו והלאה. לא, אני לא רציתי שיימצא קשר כלשהו ביני ובין איש זה, לבד מקשר השם, שהוא חייב להיות מקרי.

חשתי קבס למחשבה, כי בהיכנסי לחנות זו קיוויתי למצוא פה, בסתר־ליבי, מעין כפיל של אבי; אך בשעה שניצב לו היהודי המנוזל מאחורי מכשיר־הצילום, למרות רצוני היישרתי מבט אל עיניו, ובהרגשה של אי־נוחות גיליתי, כי אכן יש בחיתוך־העיניים משום דמיון לעיניו של אבא. אלא שעיניו של אבי, שהיה להן גון הלטאה, ואשר טוב־לב ותקיפות השתעשעו בהן, – התהפכו כאן לשתי שלוליות־מים חסרות־מבע.

כתום מעשה־הצילום נשמתי לרווחה.

“תמונה על המקום!” קראו שניהם ביחד.

שילמתי כמה ששילמתי ורשמתי את שמי, באותיות לא־ברורות, בתוך פּינקס מדובלל־שוליים שהאשה הגישה לי.

נשאתי רגליי ונחפזתי לצאת מן החנות, בטרם יספיקו השניים לתת דעתם על הזהות בין השמות.

דמותו הדהויה של הצלם רדפה אחריי גם מעבר לדלת, נדבקת אליי באיזה ריח של נזלת קשה, כשהיא מבקשת כאילו לגרש את דמותו של אבי, כדי לרשת את מקומה בתוך עיניי. אני מעפעף, והוא אינו מרפה. אני מעפעף, והוא יושב לו בתוך העין שלי, הפוטו־מאכר הזה, וגורף את אפו.

את התמונה, כמובן, החלטתי לא למסור לאופירה – ולא רק משום שלא הייתי מרוצה ממנה – אלא משום שכל הרעיון להגיש את תצלום עצמי לאופירה הצטייר לי עתה כרעיון מגוחך, נרקיסיסטי.

במקום־זאת חזרתי אל חנות־התכשיטים, שהתעכבתי על־ידה קודם שנכנסתי אל הפוטו־מאכר הזה. בחרתי לי שרשרת־כסף קטנה וביקשתי כי יחרתו על־גבי דיסקית זעירה: “ממני – לך”; ואולם, כל המצלצלים שבידִי לא הספיקו לתשלום.

“כמה חסר לך?” שאל הצורף, שהיה טרוד במעשה־המירוק של איזו תיבת־בשמים. הוא ניסה לבוא לקראתי במחיר, אך הסתבר שכל רכושי יספיק אך בקושי לרכישת מחצית השרשרת.

“רגע, אבא, אני בטוחה שהוא רוצה בעיקר את הדיסקית עם המלים לשם מזכרת, כך שהוא יוכל הסתפק בשרשרת פשוטה־פשוטה,” אמרה פתאום הנערה, שניצבה מול מדף של ארון וסידרה שם מיני תשמישי־קדוּשה, כשהיא פונה אל הצורף הקשיש והחבוש כיפה.

“קח את זאת, למשל,” הסירה מעל מסמר שרשרת־מתכת נחמדה אך פשוטה למדי.

הנערה, שאביה פנה אליה בשם בתיה, היה לה איזה מבט בעל כוח־שיכנוע, ולרגע היבטתי יותר אל פניה ממה שהיבטתי אל השרשרת שעל כף־ידה.

“כן, נכון,” אמרתי.

“אבל לחרות את המלים, זה יקח קצת זמן, לפחות יומיים־שלושה,” העיר הצורף הקשיש.

כל השתדלויותי בעניין זה לא הועילו, ואף הנערה טענה שהמעשה יקום ויהיה כפי שאביה קבע.

מכל מקום, מרוצה מאוד הייתי מעצם הבחירה.

*

בשעה אחת־עשרה בדיוק חיכה לי גלין ליד ‘מוגרבי’, כשהוא יושב על מעקה־הברזל ובתיק־העור הקטן שבידו מקיש על ברכיו, לפי קצב של איזה שיר.

“הישגתי,” קרא אליי, “יש לי כל הכסף הדרוש לך, כדי שתוכל להתמיד בעבודת התרגום, בלי צורך להפסיק באמצע. אני מקווה שהתקדמת יפה.”

“לא רע,” עניתי.

“בוא, נשב לנו פה,” אמר, כשהוא שולף צרור של שטרות מכיס הז’אקט שלו ומנפנף בו מול חוטמי.

הואיל ומזג־האוויר היה אביבי למדי, ניצבו על המידרכה שלצד ‘מוגרבי’ כמה שולחנות של בית־קפה, חושפים עצמם לשמש. התיישבנו על־ידם.

קצב תיפוף האצבעות של גלין נדבק גם בי, והתחלתי גם אני להקיש צרידה באגודל, על־גבי לוח־השולחן.

“מבּסוּט, מה?” שאל.

“כן, אך לאו־דווקא בזכות הבשורה שהבאת לי.”

“אם כך, מה העניין? אתה מסתיר עובדות מן האח הגדול?”

“תנחש.”

גלין נתן בי מבט ערמומי במיקצת ופלט: “הבחורה הזאת? אם כך, יעצתי לך עצה טובה.”

“עצה טובה?… אינני יודע… אבל הקביעה עצמה נכונה בהחלט.”

“טוב, עוד נדבר על זה, איתי הרי תוכל להתייעץ תמיד. אבל מה שאני משער לי הוא, שכעת תזדקק להרבה כסף; ובכן הבט, הבאתי איתי גם טופס של חוזה כדי לחתום בינינו. אך תחילה אני רוצה לראות מה שעשית עד עכשיו.”

פרשׂתי על השולחן את דפי הניירות שתירגמתי.

גלין ריפרף על־פני הניירות, הימהם אל עצמו, תיקן תיקונים קלים בכתוב – ובסך־הכל נראה מרוצה למדי.

“טוב, כיוון שכך, החשבון הוא כזה,” פתח ואמר, “אני מעריך שהעבודה כולה תסתכם בתשעים עד מאה עמודי־פוליו, טקסט כבד יותר וטקסט קל יותר, מיסמכים ועדויות; התנאי היחיד הוא, שאתה תמציא לי כל שבוע עשרה עמודים מתורגמים. פירושו של דבר, שתגמור את כל המלאכה בשלושה חודשים בערך… או־קיי?… ועכשיו תחתום פה.”

“אינני יכול,” אמרתי.

“מה פירוש אינך יכול?” הופתע גלין.

“קודם־כל, אתה שוכח שאני בצבא, והחופשה שלי תיגמר בעוד כחמישה שבועות; ואני גם אינני יודע אם מותר לי לחתום על הסכם בתור אדם המשרת עדיין בשירות סדיר,” הוספתי.

“אשר לטיעון השני,” השיב גלין, תוך שהוא שוקע בהירהור, “נשאיר את הטיעון הזה בצד; אך תסביר לי, איך זה שאתה כבר מחוץ לצבא חודש ימים לפחות, אם לא יותר, לפי מה שאני רואה אותך?”

“אני בחופשה.”

“איזה מין חופשה זאת? לי אל תנסה לספר סיפורי־סבתא!”

“לא מנסה… אבל אני באמת בחופשה.”

“לא חשבתי שערקת מן הצבא; אך ספּר; ספּר, חבר, את כל האמת, אוזני האח הגדול כרויות לשמוע אותך.”

חיפשתי אחר סיגריה להדליק, אף שממעט אני לעשן, חוץ מאשר במצבים של אי־נעימות.

“ביקשתי העברה ונתנו לי חופשה של שלושה חודשים,” אמרתי בעודי בוהה אל לוח־השולחן הקטן ועורם עליו ערימה של גפרורים שרופים.

“מה פתאום העברה? נפגשת עם פסיכיאטור?”

“לא בדיוק… זאת אומרת, עם רופאה אחת… אולם היא… כלומר הרופאה… נאחזה באיזו נקודה טיפשית, כנראה… אגב, זה דווקא עשוי לעניין אותך…”

"הכל מעניין אותי, " עודד אותי גלין להמשיך במעשה גילוי־הלב.

“זה היה נורא טיפשי מצידי, ואפילו שקר… כי רשמתי בטופס־הבקשה, שיש לי סיוטי־לילה בגלל מראה גדרי־התיל של המחנה, מראה המזכיר לי מחנה־ריכוז; ואחר־כך היה גם איזה עניין־ביש עם פליטת כדור…”

“הרי זה מצויין!” קרא גלין בחדווה, מנסה ליטול את קצה זקנקנו לתוך פיו.

“מה כאן כל־כך מצויין?”

“אם יהיה לך שכל בראש, תוכל לקבל שיחרור מוקדם, בלי כל קושי.”

“ומי אומר לך שאני רוצה?” התרסתי כנגדו.

“אתה לא תספר לי שאתה מאוהב בצבא; ובכלל, אם תשאל לדעתי, הרי זה מעשה של ואנדליזם, מעשה אנטי־תרבותי… לגייס אמנים וסופרים לשירות צבאי, כדי להרוס אותם באופן כזה מבחינה נפשית; ומשם כך זהו גם מעשה אנטי־לאומי ממדרגה ראשונה, שרק במדינה הזאת הוא אפשרי… בשם הקדוש של הביטחון… על־כל־פנים, אם תחליט על כך, אוכל להיות לעזרתך, הודות לקשרים שלי.”

“לא, אינני רוצה ממך שום טובה,” אמרתי בכעס, “וקח חזרה את טופס ההסכם, וגם את הכסף.”

“יפה,” הושיט גלין את ידו לעבר השטרות, “אם כן, טוב לך בצבא?”

“רע לי… אני חולה ממנו… אבל אינני מסוגל;… אני שונא את הצבא בכל מאודי, ואף־על־פי־כן אני יודע שאני חי בזכותו… ושכולנו חיים בזכותו;… וזה משגע אותי… הכפילוּת הזאת…” אמרתי.

גלין התרווח על הכיסא, כשהוא מיישר בשקט את קפלי מכנסיו.

“אתה נשמע לי נלהב ותמים באמת,” אמר, “ואני מוכרח לציין שזה אפילו די סימפאטי; טוב, שיהיה כך, אף כי זוהי טיפשות מצידך, ואני באמת יכול לעזור לך כדי לזרז את שיחרורך; אך רצונו של אדם כבודו. לכן אני מציע לך לחתום איתי כעת על הסכם לחודש ימים בלבד; כלומר, לעבודה בהיקף של שלושים עמוד, או נאמר ארבעים עמוד, ואתה תתאמץ קצת. אחר־כך כבר נראה… הוגן?”

“הוגן,” עניתי בשפה רפה.

“ועוד דבר – אתה תמסור לי כל שבוע, בבית־הקפה הזה, את החומר שהספקת להכין. אתה תמסור לי אותו… נאמר בכל יום רביעי, בשעה אחת־עשרה לפני־הצהריים,” הבהיר לי. אחר־כך הניח נייר־פחם בין גליונות טופס־ההסכם, חיבר אותם בסיכה, והראה לי היכן לחתום את שמי.

“פה. וגם פה,” הורה לי, “זהו למעשה רק כעין זכרון־דברים בינך לביני, כדי למנוע אי־הבנות בעתיד, כך שאין לך מה לחשוש מבחינה זו מן הצבא; ולבד מזאת, הם אינם חייבים לדעת על כך,” הוסיף.

כשכבר עמדנו לפנות איש־איש לדרכו, העיר כי בליל־שבת הקרוב הוא עתיד לערוך את ערב־הקריאה הנסיוני, מתוך כתב־היד של ספרו, אצלו בדירה – ואני מוזמן, כמובן.

“שים לב, זוהי הזמנה זוגית,” הפטיר תוך קריצת־עין.

*

באותו ליל־שבת רצתי לפגישה עם אופירה, אך היא עצמה איחרה. אפילו לא הספקתי לאכול ארוחת־ערב – ובמקום ארוחה־של־ממש מילאתי את קיבתי בשתי מנות־פלאפל חריפות עד להחריד, אשר הסבו לי מיחושים במהרה.

הייתי שרוי במתח רב בעת שחיכיתי לאופירה בפינת הרחוב, שכּן היא לא הבטיחה בוודאות שאכן תבוא לערב־הקריאה אצל גלין. ובכלל, התקשיתי להשיג אותה בטלפון. צילצלתי פעמיים ללא מענה, בפעם השלישית נאמר לי על־ידי העוזרת שהיא נסעה אל מחוץ לעיר, אך אולי כדאי לי לברר פרטים בחנות של ההורים (אם כן, יש להם חנות!). ורק בפעם הרביעית עלה בידי לשוחח איתה.

אמרתי לה, כי יש לי ידיד מיוחד מאוד במינו, אשר הייתי רוצה שהיא תכיר אותו; וכי ידיד זה איש־ספרות ומבקר מובהק, עומד לערוך ערב־קריאה בלתי־שיגרתי, מתוך ספר שבכתובים, ואשר אני מסייע לו במידה מסויימת. לא היגדתי לה מהו נושא הספר. והיא אומנם קבעה איתי פגישה, אך הדגישה כי עניין בואה תלוי הרבה במצב־הרוח שהיא תהיה נתונה בו אותו הערב, כך שעד הרגע האחרון אין היא רוצה ואין היא מסוגלת להבטיח לי בוודאות שאכן בוא תבוא.

על־כן הלכה וגברה עצבנותי, תוך ציפייה לבואה של אופירה, ורק מתנחם הייתי בכך, שהשרשרת עם הדיסקית הקטנה שהזמנתי, ואשר התכוונתי להגיש לה כמתנה – טרם היתה מוכנה.

והנה, בעת שהייתי כבר על סף־ייאוש, היא הופיעה לפתע, אף כי באיחור של שלושת־רבעי שעה.

“כבר כמעט ולא מצאת אותי כאן,” אמרתי בטרוניה, שלא הצלחתי להסוותה.

“באמת, כמעט שלא העליתי בדעתי שעוד אפגוש אותך כאן,” ענתה.

“אז איך היית מגיעה לדירתו של ידידי?”

“יש להניח שלא הייתי מגיעה, אלא הייתי משוטטת קצת ברחובות, מה שלא כל־כך היה איכפת לי, והייתי חוזרת לי הביתה.”

כשהיגענו לביתו של גלין והעפלנו לדירת־הגג שלו, כבר נמצאו אנשים הרבה בתוך החדר.

הצריף של ידידי מצא־חן ביותר בעיני אופירה, והיא לא חדלה להתפעל ממראה־עיניה – מן הגג המשופע, מן הספה העומדת על ערימות של ספרים וכתבי־עת, ומן המנורה העשויה בקבוק ירוק של משקה, ואשר היה משתלשל ויורד על שולחן־כתיבה גמלוני. את ידידי היא בחנה בחשדנות ניכרת, אך בסקרנות נראית־לעין.

הואיל והכורסאות והספה כבר היו תפוסות על־ידי הנוכחים, התיישבנו על שמיכה מקופלת, שהונחה על הריצפה כתחליף לכריות.

ראיתי מול עיניי את הדוקטור קונדא, זה בעל חנות הספרים ההונגריים מירושלים, שהיה שרוי כנראה בראשיתו של ויכוח עם גלין. לידו ישבה אשה יישרת־שיער ויישרת־אף, מגוהצת כולה בקווים פּשוטים וחלקים. היכרתי גם את עורך־הדין הצעיר אלחנן, שנראה גם הפעם כעין מיקי־מאוז שחרחר. ראיתי גם בחור יפה־מראה בשם זאב, שלא ידעתי מיהו ומהו ומהם עסקיו – אך הוא שהביא, כנראה, את שירטוט המפה לכאן, שירטוט שעורר התרגשות כה רבה בידידי גלין, בעת ביקורי בביתו; וראיתי עוד כמה צעירים, מאלה שנתקלתי בהם במועדון ‘מדורה,’ לרבות אי־אלה ראשים שלא היכרתי כלל ועיקר. כבר ישבנו על הריצפה, כשנכנסה אחרינו בטינה, חברתו של גלין.

“… אני אומר זאת לא כדי להפריע לך, ידידי, אלא משום שנדמה לי שזוהי נקודה עיקרית ביותר, ואולי כדאי שתבהיר אותה לנוכחים,” השמיע הדוקטור קונדא בנעימה של אדיבות, כשהוא מתקשה קצת לבטא את המלה ‘נוכחים’ בגלל צירוף האותיות כף וחית, ובחיוך של בקשת־סליחה חזר ואמר: “כדאי שתבהיר אותה לאלה שנמצאים פה.”

גלין, שניצב מאחורי מכתבתו הענקית, כמי שניצב מאחורי דוכן־הנואמים, נגע בעניבתו ורופף אותה במיקצת – אכן, שמתי אל לב שלכבוד ערב זה הוא ענב איזו עניבה בגון האודם הלוהט ולבש מעיל־קורדרוי חום. לגם מכוס־מיץ שהכין לעצמו על שולחנו, והקיש בעט שבידו כמבקש שקט:

"כיוון שכך, אנסה להבהיר, בטרם אקרא את הקטעים עצמם, את התיזה הבסיסית של הספר כולו;… אך תפסיק, אלחנן… באמת שתפסיק את ההפרעות הילדותיות האלה!… נאלץ לנזוף בעורך־הדין הקטנטן והשחרחר, שמצא לו שעת־כוֹשר להכין דאוֹן מאיזה דף־נייר ולהעיף אותו בתוך החדר.

גלין שב ופתח מחדש: “הדברים שברצוני להשמיע, לתאר ולהוכיח, עוסקים – כידוע לחלק מכם – בפרשה המוכּרת כיום בשם ‘סחורה תחת דם,’ כלומר פרשת מכירתם של כאלף וחמש מאות יהודים מיוחסים מהונגריה, באלף תשע מאות ארבעים וארבע, למעצמות־המערב, תמורת מכוניות־משא, תרופות ושאר סחורות. בלב הפרשה ניצב הדוקטור ישראל רודולף קסטנר, איש התנועה הציונית שם, אשר עמד בראש ועדת־ההצלה, שמתפקידיה היה לסייע בהצלת כל יהודי הונגריה הנתונים בסכנת השמדה; ואף כי פרשה זו שייכת לכאורה לשבט אחד בלבד בישראל – כוונתי העיקרית אינה העיסוק בבעיה ספציפית מצד עצמה, אלא חשיפת פשעיה של ההנהגה הציונית באותם ימים הרי־אסון, הנהגה שלמעשה ממשיכה לתפקד עד היום. אם כן, הטיפול בפרט בא ללמד כאן על הכלל, וברשותכם אתחיל מן ההנחה המקובלת כיום על שכבות רחבות בציבור, אך המשמשת נקודת־מוצא לספרי, ליתר דיוק – לקונצפציה של ספרי: הנחה זו אומרת, כי הנהגת היישוב המאורגן בארץ לא האמינה מלכתחילה באפשרות העלאתם של המוני יהודים לפלשתינה, בהיקף של הרבה מיליונים – עם שואה או בלי שואה; וזאת בעוד שממשלת בריטניה הגדולה שרויה היתה בחרדה עמוקה מפני הצורך לקלוט מיליוני פליטים יהודים, שעלולים היו להגיע אל חופי הארץ; ואולם, עד כאן כאמור, הדברים ידועים למדי ואף מוסכמים למדי; אלא שכאן מתחילה הקנוניה, כאן מתחילה פרשת השתקתה של השואה, תוך שיתוף־פעולה עם אלבּיון. במה דברים אמורים?… אנסה לבטא זאת בצורה הפשוטה ביותר והחד־משמעית ביותר: בעוד שבריטניה הגדולה חרדה מפני המוני יהודים ניצולים, הלכה ההנהגה הציונות אצל ממשלת בריטניה ומכרה לה את המוני היהודים הללו, שהיא לא האמינה בלאו־הכי בסיכויי עלייתם לארץ, בגלל אופים הלא־ציוני – ואני מדבר כרגע על השנים אלף תשע מאות ארבעים ושלוש וארבעים וארבע, כשהכוונה היא, למעשה, למיליון יהודי הונגריה לערך, אשר בעיקרם היו שוללי הציונות או אדישים לגביה; וכעת תשאלו: מה פירוש– ההנהגה הציונית מכרה אותם? ואכן, תשאלו זאת בצדק. הנה־כי־כן, טענתי היא, שהושג הסכם חשאי בין הנהגת הסוכנות היהודית לבין ממשלת בריטניה, לפיו תימנע הנהגת היישוב מלהזעיק אזעקה־של־ממש את דעת־הקהל היהודית בארצות־הברית – דעת־הקהל שהיה בכוחה להשפיע על המימשל האמריקאי בכיוון של הצלה; תמורת זאת הבטיחה ממשלת בריטניה הגדולה – כי עם סיום מלחמת העולם תינתן אוטונומיה נרחבת ליישוב היהודי בארץ־ישראל, כשבריטניה תסתפק למעשה בקיום בסיסים צבאיים בלבד…”

“אבל סלח לי, מר גלין,” התערבה האשה בעלת השיער והאף הישרים, שישבה ליד הדוקטור קונדא, “אלה הן האשמות חמורות ביותר, שאני מתארת לי כי תנסה להוכיח אותן, אך אינני תופסת בינתיים איך זה מתקשר אל פרשת קסטנר, שהיא הנושא העיקרי של ספרך, כפי שאני מבינה?”

“לא, לא אדית, הנושא שלו הוא: אשמתה של הנהגת היישוב בארץ בשואת יהדות אירופה, על דרך ההשתקה, אם זוכר אני כראוי את הניסוח,” אמר הדוקטור קונדא.

“כן, ודאי, אני מודה לך דוקטור קונדא על הערתך,” אמר גלין, בעוד הוא משחק בשרוֹכי תיק־הנייר אשר לכתב־היד שלו. “רעייתך כנראה לא הקשיבה לי בהתחלה; אבל אני באמת מגיע כעת לנקודה שהגברת שלך העלתה;… ובכן, אני טוען שבשנת ארבעים וארבע, כשהגיע תורה של יהדות הונגריה להיות מובלת להשמדה… וכאן התמצאותך, דוקטור קונדא, ודאי מרובה משלי… ובכן, באותה שנה קריטית, כששאלת חייה ומותה של יהדות הונגריה עמדה על הפרק, מצאה לעצמה הנהגת היישוב המאורגן בארץ, או נכון יותר לומר – ראתה הנהגת היישוב את עצמה בלתי־מחוייבת באחריות כלפי אותם המוני יהודים, שגילו אדישות או איבה למיפעל הציוני במשך עשרות שנים; שהרי, כידוע, הרצל עצמו כינה את יהדות הונגריה בתור ‘הענף היבש’ של עם־ישראל; וזאת מנקודת־ראות ציונית כמובן; ואני הייתי אפילו מרחיק־לכת ואומר, שבאופן לא־מודע… אני מבקש להדגיש בהחלט את הביטוי באופן לא־מודע, היתה פה אפילו תחושת־נקם מסויימת כנגד אותם אלמנטים אשר הציקו לפעילי הציונות באותה ארץ; וכאן, ברשותכם, מגיע אני לעניינו של ישראל רודולף קסטנר; ובכן, בכל־זאת, גם בתוך המון יהודי אנטי־ציוני או אדיש זה נמצאו, אף כי במיספר זעום למדי, בעלי זכויות בתחום הפעילות למען ארץ־ישראל, ובעיקר בטרנסילבניה, שהיא גם איזור מוצאו ופעילותו של הדוקטור קסטנר, המואשם כידוע בהצלת המיוחסים הציוניים ושל קרובי־משפחתם. אם כן, היה צורך להציל את האלמנטים המיוחסים הללו; וכך, מתוך מניעים אלה, נוצרה אותה תופעה של רכבת בעלי־הייחוס, אשר הדיה הגיעו גם אלינו במיסגרת משפט קסטנר הידוע לנו. אך באשר לפירוט הטענות וההוכחות – אני, כמובן, אצטרך לקרוא אותו מן הכתוב..”

גלין היה נרגש ביותר והתנודד ימינה ושמאלה, בדומה למטוטלת גדולה. נשמעו כמה כיחכוחים בחדר. הבחור המכונה זאב קם מן הכורסא ועמד עם פניו אל שימשת החלון.

אופירה נשענה אליי קימעה ונראתה נרגזת. לא ידעתי אם היא נרגזת בגלל תוכן הדברים של גלין, או משום שציפתה לערב־קריאה שונה בתכלית; ואילו אני חשתי צרבת עזה ביותר ומיחוּשים בתוך הקיבה, בגלל הפלאפל שאכלתי בעת שחיכיתי ברחוב.

“ועכשיו, ברשותכם, אעבור לכמה קטעי־קריאה מתוך כתב־היד,” הודיע גלין. אך בטרם הספיק לפתוח בקריאתו התרוממה בטינה ממושבה שבפינת־החדר ואמרה:

“מאיר, חכה, תן לאנשים קצת לנשום לרווחה… הם צריכים גם ללגום משהו, למרות שלזה אתה לא דאגת.”

גלין השתתק באי־רצון, ורק הפטיר: “את צודקת, בטין, כרגיל.”

והיא כבר שלפה מאחורי וילון, שסוכך על מיזנון קטן, כמה בקבוקי משקה וכוסיות, בהניחה אותם על מגש, בעוד פניני־הזכוכית שעל צווארה נוגעות בכוסות ובבקבוקים ומצלצלות.

היא התקשתה לפלס לה דרך בתוך הציבור שמילא את חדר־הצריף הצר, עד שבא לקראתה הבחור הנקרא זאב, ונטל מידיה את תפקיד המארח. כשהגיע אליי, אגב פסיעות לולייניות, תוך שהוא מגביה את המגש מעל לראשים בבקשו למזוג משקאות, טענתי כי מסתפק אני בכמה טיפות ‘ורמוט’ בגלל הרעלת־קיבה שכנראה לקיתי בה. כנגד זאת, הוא מזג איזה קוניאק חריף לכוסית של אופירה והיא התחילה לשהק. התקף־השיהוק נמשך דקות אחדות, תוך שהיא מתאמצת להבליע אותו בנסיונות של צחוק.

“חכי,” אמר הבחור שנקרא זאב, “תני לי לעזור לך.” הוא הניח מידו את המגש עם הבקבוקים והכוסות והרכין את גופה של אופירה לאחור, כשהוא מחזיק אתה בשתי זרועות שחומות־שריריות, ואמר לה:

“עכשיו תעצרי קצת את הנשימה… כך… ועכשיו שחררי את האוויר…” ואגב־כך היה מעביר את כף־ידו הימנית, ולאחר מכן את כף־ידו השמאלית, בתנועות איטיות של מסג', על חזה ועל גבה של אופירה.

המראה הרגיז אותי ביותר. חשתי גלים־גלים של כאב־בטן מתגברים, אך לא מַשתי ממקומי.

אופירה נרגעה חיש־קל ושבה לשבת בצורה טבעית. גם הבקבוקים והכוסיות הושבו עד־מהרה אל המיזנון המכוסה וילון.

כשכל זה נגמר, גחן לעברי הדוקטור קונדא ואמר בנעימה מתבדחת: “איזה מן זוג אתם?… אתה סובל מהרעלת־קיבה, ואילו חברתך.. מרוב צחוק היא מקבלת התקפת־שיהוק?”

אך קודם שיכולתי לעמוד על תגובתה של אופירה, שמעתי את בטינה אומרת: “זוג? מניין שזה זוג?…”

הצטנפתי בפינתי, חושש להסב מבטי אל אופירה.

גלין היה קצר־רוח וביקש להמשיך בהרצאת הדברים, ואולם הפעם עיכב בידו עורך־הדין השחרחר:

“לפני שאתה ממשיך, גלין, אני רוצה להגיד לך דבר לגבי מה שהשמעת קודם; אינני יודע, אך ייתכן שאם היית שואל את עצמך בכינוּת, מה עדיף: הצלת יהודים, ולוּ גם באלפים רבים, אשר ספק אם יגיעו אי־פעם לארץ־ישראל, או קידום עצמאותה של המדינה הזאת… אינני יודע מה התשובה שאתה עצמך היית משיב, אילו באמת היית ישר עם עצמך…” ההערה הושמעה די בשקט וגלין כנראה לא קלט אותה, שכּן הוא הוסיף להפוך בתוך כתב־היד של ספרו. אך אשתו של הדוקטור קונדא נראתה נרעשת ביותר לשמע הערת־האגב, ואמרה בקול חנוק כמעט: “זאת אומרת… על חשבון שני האחים שלי, האחות שלי ואבי… כי הם שהיו באושוויץ, ולא אתה, אדוני… אבל איך אפשר לדבר בקור־רוח כזה, ובמין חשבונאות על הפצעים שלי?…”

“האשה הזאת, היא בלתי־נסבלת,” שמעתי כעת את אופירה לוחשת אל עצמה.

“מה?”

“שום־דבר,” הפשילה אופירה את ראשה לאחור ונשפה אל חלל־החדר.

גלין, שלא ראה ולא שמע כנראה את כל חילופי־ההערות, בהיותו שקוע בכתב־ידו, שב וביקש שקט, כדי שיוכל לפתוח סוף־סוף בקריאת הקטעים הנבחרים, אך עוד מצא לנכון להוסיף דברי־הסבר:

“בפרק שאני אציג כאן, אנסה להשיב על הטענה הרווחת, ואשר המסנגרים על הדוקטור קסטנר מנסים להיאחז בה, לפיה באותו שלב של שיחרור רכבת־המיוחסים, אשר הועברה למחנה ברגן־בלזן בתור תחנת־ביניים, כבר לא היה במילא כל סיכוי להצלה המונית של יהודים. חלקו הראשון של הפרק מתבסס על הדו”ח האותנטי של הדוקטור ישראל קסטנר עצמו, כפי שהוצג בפני בית־המשפט הישראלי, והוא מתייחס להמשך מעצרו של השליח יואל ברנד בחאלב שבסוריה; יואל ברנד, כידוע, היה האיש שנשלח מהונגריה אל המערב בתור המתווך בהסכמת הגרמנים, כדי להקים קשר ישיר עם המעצמות, למען ביצוע העיסקה ‘סחורה תחת דם.’ הוא התכוון להגיע לארץ־ישראל, אך נמנע ממנו לפעול פעולה־של־ממש. למעשה, עד היום אין ידוע לנו בבירור מיהו זה אשר משך בחוטים מאחורי מעצרו של יואל ברנד, אף שקיימות עדויות נסיבתיות העשויות בהחלט להצביע על הכיוון, כפי שיסתבר מתוך טיעוניי; אם כן, הקטע הנדון מתאר את ביקוריו של הדוקטור ישראל רודולף קסטנר במשרדו של האוברשטורמבנפיהר אדולף אייכמן בבודאפשט, בחודש מאי של שנת אלף תשע מאות ארבעים וארבע, כשתוכן השיחות נסוב על הציפייה לשובו של השליח להונגריה – שליח שמיועד היה להביא את הסכמת המערב למכירת המוני היהודים ההונגרים; ואולם השליח יואל ברנד התעכב בעל־כורחו, בעוד שאייכמן מאיים להפעיל הפעלה מוגברת את טחנות־אושוויץ, בטיעון כי אין ביכולתו של הרייך השלישי – כלשונו הוא – להאכיל מאות אלפים של יהודי הונגריה במשך חודשים ולטפל בחוליהם.

“אם כן, לשם־מה מעוניין הרייך השלישי לשמור במצב גופני תקין המוני־יהודים, אם אין בנמצא תוכנית ממשית, שביחס אליה מיועדים המוני־יהודים אלה לשמש קלף מיקוח וסחורה? תוכנית, שהחמצתה היא בגדר פשע? והתשובה היא, רבותי, כי אכן היתה קיימת תוכנית מורכבת ביותר, מקפת ביותר; וכאן באות לעזרתנו עדויות המוכיחות, שאמנם בשלב סופי זה של המלחמה תיכנן הימלר, סגנו של היטלר, להקים גשר אל מעצמות־המערב, תוך הדחתו של הפיהרר, כשהוא רואה את עצמו כיורשו־לעתיד; ואולם, לשם ביצוע פּוטש זה, הוא נזקק הן לשיפור תדמיתו כלפי חוץ, והן לקלפי־מיקוח. רצוני לומר: באותו שלב של המלחמה, בחודש מאי, היתה קיימת תוכנית רצינית ביותר ונרחבת ביותר של הצלה, אשר ניתן היה לנצל אותה עד תום, אילו באמת היה רצון לעשות זאת, כפי שאנסה להוכיח בהמשך, גם באמצעות עדויות על־אודות תוכניותיו של הימלר מאותה עת, שניסה, כאמור, וממש ברגע האחרון, לנהל אוריינטציה פרו־מערבית, כמישקל־נגד לצבא הרוסי המתקרב בדהרה…”

“אוריינטציה פרו־מערבית?… זה נכון, מר גלין,” התערב הדוקטור קוֹנדא, “אך אתה מגזים ביותר בכל הנוגע לאפשרויות השפעתה של הסוכנות היהודית על דעת־הקהל במערב; ובעצם, אתה מפחית בכך ממידת האחריות של המנהיגים היהודיים עצמם בגולה, בכל הנוגע לגורלם, כפי שגם כותבת זאת הגברת חנה ארנדט, אשר שמה בוודאי מוּכר לך; שהרי היא כבר ניסתה לטעון טענה כעין זו בהזדמנויות שונות.. וזוהי, מבחינתנו, נקודה עיקרית ביותר; ואם תרשה לי, מר גלין… זאת אומרת… אם תרשו לי לומר עוד כמה משפטים…” הוא היפנה אלי את מבטו, משום־מה, ואילו אני ישבתי מכונס לגמרי בתוך עצמי בגלל מיחושי־הקיבה שתקפו עלי ביתר־שאת, בעוד נדמה לי שגם חום גופי עולה.

הדוקטור קונדא פירש מן־הסתם את הבעת פניי כסירוב לשמוע אותו, שכּן הוא הצטדק ואמר:

“טוב, אז רק כמה משפטים קצרים, כי זה נוגע לנו כאן, במדינה הזאת… משפטים מפי אדם, המודה שהוא חושש מאוד מפני הבאות; אם כן, אתחיל ראשון־ראשון…”

הדוקטור קונדא הרים את זרועו הארוכה וזקף אצבע אל האוויר בתנועה האופיינית למורה, כאילו מבקש הוא להורות באמת את הסיפרה ‘אחת,’ ואמר: “לכאורה זה אינו שייך לפרשה כאן ולספרו של מר גלין; אך, כפי שתבינו, הרי זה קשור בכל־זאת; ובכן, כבר אמרתי שחושש אני מאוד מן הבאות, דווקא כאן, במדינת־ישראל, ודווקא בגלל אותה נטייה של אסימילציה, שהיתה לשטן ליהדות אירופה, באשר תופעה זו יצרה את השאננות הגדולה; והנה גם כאן, ובעיקר בקרב הדור הצעיר, אני מגלה אותם הסימנים של אסימילציה אל הסביבה, אותה מחשבה נאיבית, המניחה שהתנהגות יפה כלפי השכנים שבסביבתנו יכולה לפתור את הבעיות הקשות שלנו. ועכשיו, רק עוד משפט אחד בהסכמתכם, באשר לדוקטור קסטנר עצמו, שלצערי הרב הוא עדיין מסתובב חופשי ושומר את סודותיו; אשר לי, אני בוחר הייתי לראות את התנהגותו כתוצאה משחיתות אישית, בלי להפליל בעיקבות זאת את ההנהגה הציונית כולה, שכּן הכישלון הוא כשלונם המוסרי של הדוקטור קסטנר וחבריו, אשר סיכלו במעשיהם אפשרויות אחרות של הצלה…”

את המלים האחרונות של הדוקטור קונדא שמעתי אך בקושי, שכן מיחושי־הקיבה שלי הפכו לבלתי־נסבלים כמעט, וחשתי צורך לקום ולצאת אל האוויר החופשי. עוד קלטו אוזניי הערות כלשהן, אשר התייחסו לנסיונו של גלין למזג עובדות ופרי־דמיון, לצורך החייאת הנושא, בעוד אני אוסף את כוחותי כדי לקום מעל הריצפה.

“מה איתך?” שאלה אופירה באי־נוחות.

“שום־דבר,” השיבותי, “זה יעבור לי עוד מעט, רק איזו הרעלת־קיבה.”

ואולם, ההרגשה הרעה גברה ביתר־עוז.

“אתה רוצה שאצא איתך?” שאלה אופירה, אך ברור היה בתכלית שאין היא שׂשׂה לבוא בעיקבותי, אף שניכר בה כי אין היא שלימה גם עם ערב־הוויכוחים הזה, שנקלעה אליו.

גלין, אשר מן־הסתם חשש כי המשך הערב יתקלקל, שאל את עורך־הדין השחרחר אם יסכים להסיע אותי הביתה.

“ולאופירה אל תדאג,” הוסיף, “היא נמצאת בידיים טובות.”

בדרך לנווה־הדר שאל אותי אלחנן: “תגיד, מה אתה כרוך כל־כך אחרי מאיר גלין?”

“אינני חושב שאני כרוך אחריו, אבל אני עושה בשבילו עבודות־תרגום; הוא משלם לי, ויש בינינו הסכם כתוב,” השיבותי.

אלחנן שתק קימעה כמשתאה. הביט אל הכביש החשוך, שהיינו נוסעים לאורכו, ופלט כבדרך־אגב:

“על־כל־פנים, אם אתה שואל אותי, לא יזיק לך אם תתרחק ממנו קצת. אינני בטוח אם הקירבה אליו מועילה כל־כך לאדם צעיר כמוך, שהוא גם די חדש בארץ…”

*

ימים תמימים שכבתי בבית – חולה, מהרהר במהלך־הערב אצל גלין. שאלתי את עצמי אם אין כאן משום חוכמה שלאחר־מעשה, בכל הוויכוחים שהייתי עד להם? ואולם הנקודה שחזרתי אליה כל פעם, נגעה בי עצמי: אם נותרתי בחיים כה במיקרה, האם אין פירושו של דבר, כי עלי למצוא דרך כדי לפרש מקריות זו באיזה אופן שהוא, אשר יעניק טעם וכיוון לכל מעשיי, וקודם־כל לנסיונות־הכתיבה שלי? אך בהגיעי לנקודה זו – נעצרתי על הסף.

הירהרתי בכך, כי ייתכן ונכונה הקביעה האומרת, שאדם מתבגר בשעה שלומד לקבל את עצמו כמוֹת שהוא – אך לא ידעתי מהו ‘עצמי’ זה בכל השייך לי. אגב־כך נזכרתי בשיחה שהתנהלה ביני לבין גלין בעניין הצבא. ושמא הוא צודק, ועלי בכל זאת לבקש שיחרור מוקדם? שהרי אמי היתה מן־הסתם מאושרת ביותר אילו יכולתי לבשר לה שאני בן־חורין, ובעיקר בימים אלה, שבהם היא שוב ושוב נתקפת חרדה למיקרא ידיעות בעיתון על פצועים ועל הרוגים, כתוצאה מהיתקלויות וכתוצאה ממיקוּש, כשהיא חוזרת על טענתה, כי “לא באנו לארץ הזאת כדי שאני אאבד אותך, אחרי השואה..”

ואופירה, מה עם אופירה?

עלה בדעתי, שאילו התעניינה בי ובמצבי באמת – הלוא עזבתי את הצריף של גלין כשאני חולה – יכלה למצוא דרך לברר את כתובתי ולשאול לשלומי. ואולם, בהירהור שני היגעתי למסקנה כי מוטב כך; שכּן, אילו באה לבקר אותי, היתה רק רואה את העליבוּת הזאת, המרחפת על־פני בתי־השיכונים הללו, בחוץ ובפנים. כן. מוטב כך.

לאחר שהשתפרה הרגשתי הגופנית, ניסיתי להתקשר אליה טלפונית – בעוד חוזרת על עצמה הפרשה של אי־הימצאותה בבית, ואולי אי־רצונה לגשת אל מכשיר־הטלפון? ואולם החלטתי הפעם לקבל את עצתה של העוזרת אשר בביתם, וניגשתי אל החנות של הוריה.

את הכתובת מצאתי בקלות, שכּן היתה זו חנות־רהיטים גדולה, במרכז רמת־גן. היגעתי מוקדם בבוקר. מבעד לחלון־הראווה המרווח הצצתי אל פנים־החנות. ואומנם ראיתי את אופירה, כשהיא שרויה בהתנצחות נרגשת עם אימה, בעוד כל ישותה אומרת סרבנות. עמדתי רגע־קט בדלת, אך אופירה הבחינה בי מייד, וכתום הפתעה של הרף־עין קראה: איזה יופי שבאת! אתה תסכים לנסוע איתי?"

“לנסוע לאן?”

“תשמע, הדודה שלנו, כלומר האחות של אבי, נסעה לחמי־טבריה. היא אשה חולנית וצילצלה בלילה שהיא מוכרחה לחזור לתל־אביב, אך חוששת לנסוע לבד. ועכשיו אמא טוענת שאני חייבת לעשות זאת למענה… שאני מחוייבת לנסוע ולקחת אותה.”

“מוכן. בהחלט.”

“טוב, אם כן, הבעיה נפתרה… אַת רואה, אמא!… ואני לוקחת את המכונית.”

“לא.” התעקשה כעת האשה סגופת־הפנים, “אף פעם לא נסעת בלי דידי למרחקים כאלה, אופירי, אני מבקשת ממך… אם אַת לא רוצה להדאיג אותי…”

אבל אופירה כבר עמדה מחוץ לחנות, ואני הלכתי אחריה.

“למה את לא שואלת, איך אני מרגיש?” זרקתי לה.

“רואים עליך שאתה במצב טוב,” ענתה, ואני שמחתי על תשובתה.

ניגשנו אל ביתה. היא אכלה דבר־מה, לקחה איתה מעיל וארנק, ואחר־כך נסענו.

גשם קל נטפל אל השימשה, ואופירה הפעילה את מגבי כלי־הרכב. על הזכוכית הרטובה ראיתי את בבואתי לחצאין, מתקרבת ומתרחקת מבבואתה של אופירה. לאט־לאט העברתי את זרועי מאחורי גבה, לאורך המושב, כשאני נזהר לבל אפריע לה בנהיגה; אך מחמת צווארון מעיל־הגשם שלה יכולתי לחוש רק תלתל זעיר על־פני הצווארון הנוקשה. אחרי זמן־מה טרחה אופירה לשלוף את ‘זנב־הסוס’ של שערותיה אל מחוץ למעיל. נסענו בשקט.

“איך התרשמת מן הערב אצל גלין?” שאלתי לבסוף.

“הוא באמת אדם מיוחד מאוד במינו,” ענתה, “אבל הערב עצמו עיצבן אותי.”

“כן, היתה לי באמת הרגשה כזאת ביחס אליך. אך למה?”

“אולי זה לא יפה להגיד, אך אני מתקשה להבין איך אפשר באמת, בזמן שאנשים צעירים נהרגים כאן… איך אפשר לעסוק בכל מיני שאלות של אילו… ועוד האשה הזאת עם ההתפרצויות הרגשנית שלה… עם האושוויץ שלה…”

“זה בא על רקע משפטו של קסטנר… והרי זה העסיק ומעסיק את כל המדינה הזאת,” ניסיתי לטעון כנגדה.

“אז אני אגיד לך את האמת,” דיברה אופירה בנימה של התרגשות, “מותו של דידי ומותם האפשרי של עוד אנשים צעירים כמוהו מכאיבים לי הרבה יותר, ולפי דעתי זה אפילו לא־מוסרי לקונן ולחטט בדבר שהיה, כשבמילא אין כל אפשרות לסובב אחורה את מחוגי־השעון…”

“את יודעת שגם אני הייתי במחנות־ריכוז” אמרתי לאחר היסוס.

“כן? אני מאמינה לך. ואני מתארת לי שזה באמת היה לא הכי־נעים.”

“בהחלט.”

ושוב נסענו בשתיקה. אצבעותי שיחקו ב’זנב הסוס' של אופירה, כשהיא אומרת לי כעבור כיברת־דרך:

“שׂם לב שאתה מושך לי בשערות?”

“סליחה.”

“אין דבר, אמרתי רק כדי להרגיז אותך,” והסיטה לאחור את המעיל שלה, פותחת במיקצת את חולצתה.

נסענו לאורך כביש־החוף. אופירה נראתה מהורהרת, ובהיגלוֹת לעינינו קטע של ים מקושר אל עננים, החלה לצטט שורות שיר: “כּי גוּף אל גוּף קוֹרא כּמוֹ תהום וים נושק לקו־רקיע – קרב האושר לפתאום…”

הקשבתי רוב־קשב, ביקשתי לרדת לסוף כוונתה של אופירה, עד שהיא אמרה: “דידי כתב את השיר הזה, כשחבר שלו התחתן, לפני כחצי־שנה… הוא כתב אותו לכבודם; אך, למעשה, דידי כתב אותו לעצמו ועל עצמו… כי גם הוא היה צריך להתחתן בעוד כחודשיים.”

“בן כמה היה?”

“עשרים ושלוש.”

“זה טוב להתחתן בגיל צעיר,” אמרתי.

“אני לא חושבת.”

“אינני יודע מה במיקרה שלו… על־כל־פנים, אני מתכוון לטיפוסי־אדם שהיטלטלו יותר מדי מארץ לארץ, בעל־כורחם… כי זה מבטיח שורש… היאחזות בנקודת־מישען ודאית במקום מן המקומות…”

“ואני דווקא חושבת שנפלא כשכל העולם הוא שלך, בלי כל התחייבות… קדימה, ואתה נוסע לתוך השום־מקום!” וליתר הדגשה לחצה על דוושת המכונית.

“אבל איך שורות השיר? נהדרות, לא?” שאלה.

“לטעמי, הן קצת מתקתקות.”

אופירה הטילה בי מבט של בוז ואמרה:

“חבל שציטטתי אותן באוזניך. אני לא חושבת שאתה בכלל מסוגל לשפוט אותן.”

התחרטתי ביותר על שלא נזהרתי בלשוני. אופירה שתקה כנעלבת בהמשך־הדרך. כבר עברנו את חדרה בנסיעתנו צפונה, כשהתקלקלה המכונית והחלה לנסוע בזיג־זגים, עד שנעצרה בשולי־הכביש. אופירה ניסתה לסובב כפתורים שונים על לוח־הנהיגה, אך ללא הועיל. בלית־ברירה יצאנו את כלי־הרכב. אני פתחתי את מיכסה־המנוע, תוך תקווה נסתרת שמא יעלה בידי לחולל נס, אף שלא היה לי מושג כל־שהוא בתיקון מכוניות, וכל שהצלחתי הוא להתלכלך כהוגן. היצעתי לאופירה כי אגש לתחנת־הדלק הקרובה ביותר ואנסה להחיש עזרה – ואולם, בעוד אנו מחליפים בינינו הצעות מהצעות שונות כיצד להיחלץ מהמיצר, קרא מישהו מצד הכביש: “אופירה, מה את עושה כאן?” ונעצרה מכונית ‘אוֹפל’ לידינו.

“שמַע, שלחו אותך מן השמיים!” צהלה אופירה למראה הבחור, אשר יצא עתה ממכוניתו. אף הוא ניסה להתניע, ניסה לתקן את מכוניתה של אופירה, אך עד־מהרה נאלץ לומר נואש; כנגד זאת הציע כי ניסע איתו עד לחיפה, וכי הוא ידאג אחר־כך לגרירת המכונית המקולקלת למוסך.

אופירה הסכימה לפתרון בשמחה גלויה לעין, וכולנו התיישבנו במכונית ה’אופּל'. היא – לצד הצעיר שפנתה אליו בשם נפתלי, ואילו אני – במושב האחורי.

“נזכרתי בך כמה פעמים בשבועות האחרונים,” אמרה אופירה באוזני הבחור.

“את המכתב שלי קיבלתם?” שאל הלה.

“כן, ובעיקבות זה דיברנו עליך בבית, ואמא גם בכתה נורא.”

“ככה זה, כתבתי מה שיכולתי…”

“אגב,” פנתה אליי אופירה, “אתם לא מכירים… זה נפתלי… מן החברים הקרובים ביותר של דידי… שניהם למדו יחד שנים רבות…”

“סתם למדנו יחד?” הצליל נפתלי את קולו, “עשינו מסלולים מקבילים כמעט מגן־הילדים.”

אותו הרגע נזכרתי באלבום־התמונות אשר היפלתי ארצה בחדרו של האח המת, בביקורי הראשון שם, מחמת זעם אשר תקף עלי באותו המעמד; והנה, למראה צעיר זה, שנראה כה שליו ובוטח בעצמו כמו איזה צמח טרופי מטופח, חשתי כיצד שבות ומתעוררות בי רעידות של טינה חסרת־שחר. והשניים, אופירה ונפתלי, ישבו איש לצד רעותו ושוחחו ביניהם כאילו אין אני בנמצא, אף שמדי פעם היו פונים אליי בשאלות קטנות.

“אַת יודעת, אופירי,” השמיע הבחור בקולו הלחשושי־העמוק, “לאחר שנודע לי על נפילתו של ידידיה, בעצם, לאחר שכתבתי לכם את המכתב ההוא, התחלתי לרכז אחת לאחת את המזכרות המשותפות לי ולאחיך… ובעיקר מאותה התקופה שהוא התגורר אצל סבי וסבתי על הכרמל, יחד איתי, בחופש הגדול בין הכיתה השישית לשביעית. אך, בעצם, הרי גם אַת ביקרת שם פעם…”

“ואני כבר חשדתי בך ששכחת.. זה היה בארבעים ושמונה או בארבעים ותשע, באחת ההפוגות,” דיברה אופירה בנעימה נוסטלגית ומתפנקת קימעה, “ואפילו טיילנו על הכרמל, ואני כמעט שנפלתי לתוך איזו שוחה… ואילו אתה ‘מתחת’ אותי ואמרת שזו הכניסה למערת־אליהו. היה למשפחתך שם בית נורא מעניין… זה עוד קיים?”

“הבית, למעשה כן, רק שסבי וסבתי הוסיפו לו עוד חלקים; אלא שהסביבה השתנתה עד בלי להכיר; באו לגור שם כל מיני אנשים… מכל מיני ארצות; בקיצור, זה לא מה שהיה פעם;… אַת יודעת… אנשים, בלי כל קשר נפשי לסביבה;… באמת, היה איזה יופי ראשוני, והשחיתו אותו…”

ישבתי במושב האחורי, מקשיב לשיחה, כשאני עוצם את עיניי ומניח לראשי להיטלטל הנה ושוב, מרגיש את עצמי נוסע בכיוון מהופך, הרחק מאותו הבית על הכרמל, אשר באו כל מיני אנשים מכל מיני מקומות והשחיתו את סביבתו – וכאילו אנו יושבים באמצע שני מעגלים הסובבים זה לצד זה והמשיקים רק למראית־העין.

כשהיגענו למבואות חיפה, טענה אופירה שהיא רעבה וצמאה מאוד. סרנו למיסעדה מזרחית בסמוך לתחנת ‘אגד’. הינחתי לאופירה ולנפתלי להיכנס לפניי, באדיבות. הסבנו אל השולחן. אופירה ונפתלי הזמינו שישליק ותוספות, ואילו אני, שטרם שכחתי את טעם הרעלת־הקיבה, הזמנתי – לאחר התלבטויות – חביתה עם כוס־חלב. חשתי עלי את מבטו הלגלגני של נפתלי. הוא שאל אם אני צמחוני, בעודו מבטא את המלה ‘צמחוני’ באיזו הדגשה רבת־משמעות שלא ירדתי לחיקרה, אך ראיתי שהוא שולח חיוך אל אופירה, מאותם החיוכים המזמינים שותף־להתחייכות.

החלטתי להתחכם ואמרתי: “צמחוני? לא. אבל אני צריך לשמור מאוד על עצמי כי אין ממני עותק נוסף.” חזרתי על החוכמה שקלטתי ימים מיספר קודם־לכן.

“יפה,” אמר נפתלי, מופתע “איפה קראת את זה?”

אופירה קמה מן השולחן וטענה שחם לה בתוך מעיל־הגשם, בין קירות המיסעדה המחוממת. כשרצתה להסיר את המעיל מעל גופה, קמתי גם אני וביקשתי לסייע בידה – מעשה של נימוסין.

“מה, אתה פה המלצר?” פלט נפתלי וליווה את הערתו בתנועה המזמינה שירות.

“חינכו אותי כך,” עניתי.

“אה, בחור עם נימוסים אירופאיים כנראה,” חידד את קולו.

“מה אתה רוצה ממנו? הוא בסך־הכל בחור טוב,” אמרה אופירה, אבל ה’בחור טוב' שלה ננעץ לי בבשר כמו קוץ.

בעת שאכלנו נכנסה מוכרת־פרחים זקנה למיסעדה ובאה אל שולחננו.

היא ניגשה היישר אל נפתלי וניסתה לשדל אותו כי יקנה פרח עבור אופירה; ואני שאלתי את עצמי מדוע היא ניגשת היישר אליו ולא אליי? כאילו מובן מאליו כל־כך שהיא שייכת לו ולא לי?

כשכילינו את הארוחה, שאל נפתלי את אופירה אם יש ברצונה לעיין באוסף־המזכרות שהוא ריכז בהיוודע דבר־מותו של דידי, מזכרות המשותפות לשניהם; וכיוו שהוא שוב מתגורר בבית סבו וסבתו, לרגל הלימודים – הרי שגם האוסף נמצא בחיפה.

“זה יכול להיות מרגש,” השיבה אופירה, כשהיא תולה בי מבט נבוך במיקצת.

ואני אמרתי: “את תיסעי, אופירה, הרי בשבילי זו הקלה גדולה… אם תוותרי עלי… כי במילא לא הודעתי לאמי על הנסיעה הזאת ואני מוכרח לחזור אליה מוקדם ככל־האפשר.”

אופירה נראתה מוטרדת מעט, ניכר בה שלא כל־כך נעים לה בגללי, אך היא לא ניסתה לשכנע אותי בלהיטות רבה מדי להצטרף אליהם.

שילמנו ויצאנו אל הרחוב.

חיכיתי עד שהשניים יתרחקו ממני. או־אז התחלתי לרוץ בכיוון תחנת ‘אגד’, מרגיש כיצד חונק רצון־הבכייה את גרוני וחש את רגליי כושלות תחתיי. לא, לא הייתי מוכן בשום פנים ואופן לשוב לתל־אביב. במקום זאת קפצתי ועליתי על האוטובוס הראשון שהזדמן לי, כשכל חפצי הוא – לנסוע, לנסוע מהר ככל־האפשר.

הנהג שאל: “עד היכן?” ואני השיבותי: “עד הסוף,” שהרי באמת לא היה איכפת לי עד היכן אגיע.

*

חייל ונערה ישבו לפניי באוטובוס, כשהנערה מרכינה את ראשה על כתפו של הבחור, והיא מנמנמת. זרועו החזיקה את כתפה. חשבתי שאם אניח בזהירות את ידי על גופה של הצעירה מאחור, היא אפילו לא תחשוד בכך שאדם זר נוגע בה. מחשבה זו החלה לשעשע אותי. על־כל־פנים, היא סייעה לי להסיח את דעתי, לעת־מה, מן הכישלון שנפל בחלקי זה־עתה. אך האם אופירה התנהגה באמת שלא כשורה? ושמא שורש ההיפגעות שלי נעוץ הרחק יותר, בתחום ההבדלים שבין נסיבות חייה לבין נסיבות חיי?

אם כך ואם כך, קיננה בי הרגשה ודאית, שהקשר ביני לבין אופירה מגיע אל קיצו; בעצם, קשר שכמעט שלא היה ולא נברא.

ובינתיים דהר האוטובוס על־פני כבישים, והנוף שמעבר לחלון החל ללבוש אופי הררי.

קמתי וניגשתי אל הנהג, שאלתי עד היכן מגיע אוטובוס זה? וכשענה לי שתחנתו האחרונה היא צפת, היתה מחשבתי הראשונה כי עלי לרדת מן האוטובוס ולשוב לחוף־השפלה. אך ככלות הכל, האם לא היינו־הך הוא לי מהו יעדו הסופי של כלי־רכב זה? שהרי כל רצוני הוא במילא – לנסוע ולנסוע… וכשחזרתי אל מושבי, אפילו שמחתי על כי עתיד אני להיקלע אל צפת, אשר ביקרתי בה אך פעם אחת, במיסגרת של ביקור חטוף, ואולם חייתי את סימטאותיה במשך חודש ימים כמעט, עת קראתי את ספרו של קבק על שלמה מולכו, רומן שחלק מעלילתו מתרחש בצפת של ימי־הביניים. אכן, היה זה אחד הספרים הראשונים שקראתי בעברית, ועדיין באמצעות מילון, תוך הזדהות גדולה עם הגיבור, אשר עשה את דרכו מתנאי התבוללות בחזרה אל היהדוּת.

כשירדתי מן האוטובוס, בשעת אחר־צהריים מוקדמת, מנוי וגמור היה עימי לתור אחר המקומות אשר שהיתי בהם תוך כדי קריאת הספר, לפני כשלוש שנים.

שאלתי כיצד מגיעים לאיזור הישן של העיר, ונעניתי כי כל הדרכים למעשה מובילות לשם, בהיות העיר בנויה מעגלים־מעגלים. בחרתי ללכת בעיקבות נער, שהיה מחמר אחר חמורו העמוס לעייפה, שכּן המראה הזכיר לי את תיאוריו של קבק ברומן שלו. היה קר למדי, והשלגים אשר ירדו על העיר לפני שבוע־שבועיים עדיין הותירו אחריהם שלוליות ורפש. ואף־על־פי־כן אהבתי עיר זו למן מבט־עין ראשון; ושלא כבירושלים החדשה, כאן התעוררה בי הרגשה, שרגליי מהלכות באיזו מציאות אחרת, מוגבהת מעל ליום־יום. הבתים הדבוקים אל צלע ההר כאילו שרויים היו כל העת בסכנת גלישה אל התהום, מה שהפשיט מעליהם בעיניי את חומריותם; ותהיתי אם המושג ‘עומק’ בכללותו, אין פירושו ריחוף מעל לתהומות, תוך התקרבות אל מצבי־גבול, המפרידים בין קיום לחידלון?

שאלתי אדם שניקרה בדרכי, כיצד אוכל לבוא אל בית־הכנסת של האר"י הקדוש?

“הרי אתה כמעט שנמצא בקירבתו,” נעניתי, “אבל אין זה בטוח אם תוכל להיכנס כעת, כי השמש הלך להלוויה.”

מכל מקום, שלפתי מימחטה מכיסי וקשרתי קשרים בארבעת קצותיה, מתקין ממנה תחליף לכיפה.

השער פתוח היה, אף שנראה נעול. בתוך בית־הכנסת עמדה אפלולית טחובה, מוארת בנר־התמיד ובחירגות־אבק נוצצות, שהתמשכו מן הסדקים, כמו בולשוֹת אחרי האדם הנכנס פנימה; תחילה לא הבחנתי באיש בין כותלי בית־הכנסת העתיק, ורק מקץ רגעים מיספר זיהיתי דמותו של אדם מכוּוץ בפינה מן הפינות, שהיה מתנדנד קדימה ואחורה תוך זימזום חרישי. שילוב זה של היקלעות מקרית לצפת וכניסה לבית־כנסת חושך ונטוש כמעט כליל – התאים למצב־רוחי. ובכל־זאת, לא ידעתי מה אעשה. התיישבתי בשקט על הספסל האחורי, בוהה אל התיקרה, אל עמודי־השיש, אל התגליפים הגבוהים ואל פרוכת ארון־הברית, מנסה לפענח את המלים החקוקות על האלמימר – משהו כעין “אשה גולדע חיים גד,” והייתי מתאמץ לאכלס בעיני־רוחי את חלל בית־הכנסת בדמויות אשר קראתי עליהן, עד שסרתי אל מדפי הספרים הישנים, מעביר אצבע על האבק הנח על־גבי האיצטבאות. חשבתי, שהאיש היושב מכוּוץ ומכורבל־בגדים בפינת בית־הכנסת ישאל לרצוני, אך הוא רק הוסיף להתנדנד קדימה ואחורה על מושבו. הושטתי יד ושלפתי ספר אחר ספר מן המדפים אף כי התקשיתי לקרוא בהם. משכו את תשומת־ליבי אותם ספרי־רשומות, אשר הכילו שמות של הרוגי פרעות וקורבנות של שאר מעשי טבח וביזה, בעוד נוסף עליהם התואר ‘קדושים.’ צפה ועלתה בי המחשבה, שככלות־הכל, יש אולי יותר יופי אשר כדאי לחיות למענו – במעשה זה של קידוש־השם מתוך בחירה חופשית, מאשר בכל הצבאיוּת שאנו מקיפים בה את עצמנו, כדי לקיים חיי יום־יום קטנים.

וכך הייתי עובר מספר לספר, קורא את הכותרות ומנסה מדי פעם לגלות את הצפון בכתוב גופו, כשנתקלתי בספרו של קרוב־משפחתי הרחוק, הוא הר' זילברשטיין, ספר שנקרא ‘שבילי־דויד’, והוא פירוש להרמב"ם; היה זה הספר שהתכוונתי לחפש אחריו גם בירושלים, אצל מוכר־הספרים שב’מאה־שערים.'

והנה, אני פותח את הספר ומעיין בהקדשה, אף שמתקשה אני לפענח אותיות רש“י: “אנא זעירא דמן חבריא מילידי ק”ק באננהארד במדינת הגר ממשלת הקיר”ה… אמי מורתי חנה צידקתה עמד' לה כל ימיה לא מנעה ללכת שני וחמישי בבהכ‘. ובחורף הובילה אבנים רותחין איתה לעזרת נשים למען תוכל להתעכב עד כלה תפילת הציבור. אנא ה’ זכנו בזכות אבותינו… לתורה ולעבודה ולמעש“ט עד מאה שנה…” וההמשך הוא פירוט תלאותיו, עד אשר עלה בידו להגיע לארץ־הקודש, והוא מסיים: “…וכבר הבטיחנו הי”ת יגנוּתו על עיר הזאת וכ“ב והי”ר שתזכה אותנו לראות עם כל אחב“י את פני השכינה ב”ב." אני חוזר וקורא את הטקסט העברי ומתעכב על המלים: “זכני בזכות אבותינו למן נזכה לגדל צאצאינו לתורה ולעבודה ולמעשים טובים עד מאה שנה…,” ותוך אירוניה מביט אני בדף המצהיב: הרי צדיק זה מבקש עד מאה שנה… וזה, למעשה, כולל גם אותי… ורק חבל לי כעת על שאין ביכולתי לראות את תמונתו של האיש, אף שוודאי הייתי צריך לכסות ולהסתיר בכף־ידי את הזקן ואת הפיאות העוטרים את פניו, כדי שאוכל לחוש כלפיו קירבה כלשהי.

עולה בדעתי לשאול את היהודי הזקן, היושב בפינת בית־הכנסת ומתנדנד קדימה ואחורה על מקום־מושבו, תוך זימזום חרישי – שמא יודע הוא פרטים על הר' דויד זילברשטיין?

אני ניגש אליו ומחכה כי יבחין בי, אך עובר זמן רב עד שהוא מרים בכלל את מבטו; ואחר־כך, עד שהוא תופס מהי שאלתי. או־אז ממלמלות שפתיו, ספק באידיש וספק בעברית־אשכנזית, שעלי לנסות בבית־הקברות… שם עלי לשאול…

“מה, הוא קבור בבית־הקברות של צפת?” אני מקשה בהתרגשות.

הזקן שוב ממלמל דבר־מה, המתפרש על־ידי כאישור, שאכן הר' דויד זילברשטיין עצמותיו טמונות בבית־העלמין של עיר זו. עתה מחזיר אני את הספר ‘שבילי־דוד’ אל מדף מן המדפים, ויוצא לחפש אחר קברו של הר' זילברשטיין.

את הכיוון לבית־העלמין איני מתקשה למצוא, אלא שבדרך רואה אני הלוויה עוברת על פניי, ואני חושב כי צפת זו, יש בה אל־נכון כמה וכמה בתי־עלמין, ולא ייתכן שמקום אשר קברו בו במאה התשע־עשרה, יקברו בו גם כיום. ואף־על־פי־כן הולך אני ומצטרף אל מלווי־הארון. המון רב משתרך לאורך הסימטאות. האנשים משוחחים ומתלחשים ביניהם. אגב־כך אני נזכר בהלווייתו של אבי, לפני כשנתיים; בקושי נמצא מניין. אז חשבתי, שאילו נפטר אבא בעיר־מוצאו אשר בהונגריה, היו כל בני־העיר הולכים אחרי ארונו, כמו שהולכים פה המוני־אדם אחרי ארונו של הנפטר הזה, שאין אני יודע את זהותו – אך מלווה אני אותו בדרכו האחרונה. והאנשים כאן אפילו משיחים בעסקי יום־יום בינם לבין עצמם; ואילו אני, כיוון שנזכרתי בהלווייתו של אבא, חש גירוי בעיניי, בעודי נגרף עם הציבור אל שערי בית־העלמין. מישהו מבחין בכך שעיניי התלחלחו ושואל אם אני קרוב־משפחה של הרבי אלטר קרביץ? והוא מוסיף: “הרי זו דרך כל בשר… אי־אפשר לחיות לנצח… וגיל שמונים וחמש… זו באמת שיבה טובה… והוא מת כבעל בעמיו…” ואני כמעט מתקן לו אומר: לא, כי אם בגיל שישים וחמש ואכול־דאגות… – ואולם אני רק מנענע בראשי, בעוד האיש המפסיע לצידי נותן בי מבט של שמץ פליאה ואומר: “מה לעשות?…”

בבית־הקברות אני ממתין עד אשר כורים את הבור, מורידים את הבר־מינן לתוכו וסותמים את הגולל. ותוך כך אני חושב על החלחלה אשר תקפה אותי, כשהתוודעתי בארץ בפעם הראשונה לנוהג לערוך קבורה בלי ארון־מתים.

כשכולם משליכים רגבי־אדמה על הקבר הרענן – גם אני משליך עליו רגב. מישהו סיפר לי פעם, שאם מביעים מישאלה בשעה כּזו, יש סיכוי שהיא תתקיים. אך אינני יודע איזו מישאלה עלי להביע. אין לי כל מישאלה. אני ניתק מציבור־האבילים ומתחיל לשוטט בין אבני־המצבות, מנסה למצוא את קברו של הר' דויד זילברשטיין. אני מדלג מקבר אל קבר ומוצא זילברשטיינים הרבה, ותוך כך אני חושב: נניח שאמצא באמת את קברו של… הר' דויד זילברשטיין – אז מה? האם זה יעניק לי אושר? ומקיף אותי חלל ריק וקר, ונוגע בי משב־הפקר של עונה שאינה חורף ואינה אביב – וכאילו עלול אני להתמוטט כל רגע לתוך תהום הוואדיות האלה שמתחתיי, מבלי שתישלח אליי יד לאחוז בי, היד שאחזה בכל הדמויות עטויות־הלובן של הרומן אשר קראתי על צפת.

אני זוקף את צווארון הבטלדרס שעלי, מתיישב על מצבה בין המצבות, ובוהה לתוך הסתם.

*

הינחתי לימים לחלוף על פניי. אפילו מדוכדך לא הייתי. קמתי. אכלתי. פתחתי ספר וסגרתי ספר. מעת־לעת הצצתי בעיתון והשלכתי אותו מידי. האזנתי קצת לחדשות, והפסקתי את קול הרדיו. באי־רצון סייעתי לאמי בסידורי־הבית, ואמרתי לעצמי שאין עוד כל טעם לחשוב על שכירת חדר בתוך תל־אביב. רק הידיעה, שעוד מעט אצטרך לשוב לצבא, הטילה בי מורא. כסף כמעט שלא היה עוד בידי, ולבקש מאמי שתקצה לי מסכום־הפיצויים הזעום שהיא מקבלת – היססתי.

על־כן ישבתי אל השולחן, ובלית־ברירה ניסיתי לעבוד על התרגומים עבור גלין, שהרי חתום אני איתו על חוזה, והוא אפילו יוכל לבוא אליי בדרישות מדרישות שונות.

ואולם, ברגע שהסבתי אל שולחני כדי לשקוד על תרגום המיסמכים המשעממים – החל לזמזם באוזני קטע מתוך שירו של המשורר ההונגרי אנדרי אדי: “העצב הזה, אפילו העצב הזה לא הצלחתי בו…” ובמקום שאעסוק במלאכת ההרקה משפה אל שפה עבור גלין – ניסיתי להלביש לבוש עברי את השיר ההונגרי, כשאני מרגיש כי עצם מלאכת־התרגום מעניקה לי בטחון עצמי; הלוא כל העת שעסוק הייתי בשירים שלי, כירסם בי הספק באשר לטיבם; ואילו עתה יכולתי להיות בטוח, כי לפחות השיר המקורי הוא טוב, ועל־כן נודע ערך לכך שאעשה עצמי כלי־מוביל בעבורו.

בין כה לכה נזכרתי בכך, שמסרתי את התמונה הדרמטית הקטנה ‘השער המאה והאחד,’ לבחור בשם אוריאל, לפני כשבועיים ימים בבית הקפה ‘תמר’. הוא גילה אז התלהבות לשמע העלילה והבטיח להתקשר אליי, שכּן היה בכוונתו להשתמש בטקסט זה במיסגרת איזו במה נסיונית. שאלתי את אמי אם לא הגיע עבורי, במקרה, דבר־דואר כלשהו אשר לא ראיתי? אך היה ספק בליבי אם כתובתי אכן רשומה על־גבי הניירות שתקעתי לידו של אוריאל. אם כן, עלי לגשת שוב לאותו בית־קפה, אשר ההשתהות בו הותירה אצלי מישקע של אי־נעימוּת בגלל הפגישה הבלתי־מוצלחת עם עורך כתב־העת ‘דרכים.’

הואיל ולא זכרתי את שם־משפחתו של אוריאל – לא יכולתי לשאול על־אודותיו את המלצר, בבואי אל המקום, על־כן קניתי לי שביתה בנקודת־תצפית מסויימת והחלטתי להמתין, שמא יאיר לי המזל פנים ואוריאל אומנם יופיע לפניי.

והנה, בעודי יושב כך במארב, רואה אני אדם הנכנס אל בית־הקפה בצעדים רחבים, מביט סביבו כמחפש מישהו, ולבסוף הוא מתיישב ליד השולחן הסמוך לי. הוא מניח על הכיסא תיק גדול, כמעט בגודל מזוודת־יד; הוא פותח את התיק ומעלה ממנו דפי־ניירות. וכעת הוא ממתין. כן: נדמה לי שזהו נתן אלתרמן! – ועכשיו הוא כותב דבר־מה ואני מציץ מן הצד, בעוד מתעורר בי רצון עז לגשת אליו ולפתוח איתו בשיחה. אך דבר־מה מונע בעדי מלעשות כן. בעצם, אני אף אינני אוהב כל־כך את שירתו, על־אף הפופולאריות הרבה שהוא זוכה לה. ואגב־כך אני חושב, כי יש הרבה יותר הוד בחייהם של יוצרים אשר אינם מקובלים על הקהל הרחב, ואף־על־פי־כן ממיתים עצמם על מעשה־היצירה בלי כל גמול כמעט… בדומה לסופר האסטוני, שפגשתי בו בגבעת־השיכונים, ואשר כמעט שכחתי את קיומו ושמו אפילו נמחק מזכרוני כליל.

בין כה לכה אני מציץ באיש הזה, הנראה לי כמו אלתרמן, ואשר הפסיק בינתים את מעשה־הכתיבה על־גבי השולחן והוא קם כדי לצאת אל החוץ; אני תוהה, עד מה אין הוא נראה כמשורר במובן השכיח; אך מה זה, בעצם, מראה של משורר? האם יש באמת דבר כזה? ואני מביט בפיקפוק אל בבואתי המשתקפת בחלון.

בינתיים מאיר לי המזל פנים, ומופיע אוריאל. הוא נחפז מאוד. הוא מבחין בי תיכף ומייד ומברך אותי בחיוכו המהוסס. הפעם אין צעיף כרוך על צווארו, ואני רואה מיני פצעים על גופו כמו פצעי־בגרות גדולים.

“חיפשתי אותך כמעט בכל העיר,” הוא אומר לי כמתנצל, בעודו מקיף את השולחן כדי להתקרב אליי. הוא נעול נעלי־התעמלות, על־אף הטמפרטורה הנמוכה.

“רציתי לספר לך, שקראתי את התמונה הדרמטית שלך, והיא יפה מאוד בעיניי; אנחנו החלטנו להשתמש בה, אולי בתוספת של שירים;… אף שיהיה צורך להכניס בטקסט כמה וכמה שינויים לא כל־כך מהותיים;… מייד לאחר פורים אנחנו נודיע על ההצגה, אבל את החזרות… אם תרצה… תוכל לראות קודם־לכן…” והוא מתנצל שוב על שהוא נאלץ למהר ביותר. הפעם הוא מקפיד ליטול ממני את כתובתי המדוייקת. הוא חוצה את אולם בית־הקפה לעבר הדלת תוך זהירות לבל ירעיש בכיסאות, ואני תמיה עד־מה אין קול הליכתו נשמע, ואולי בגלל נעלי־ההתעמלות שהוא נועל?

ועכשיו אני מוכרח, בכל־זאת, לעבוד בשביל גלין, שהרי יום רביעי היום, וזה היום שבּו אני מחוייב למסור לו את כמות החומר השבועית של המיסמכים המתורגמים – ולפיכך עלי להחליף בית־קפה בבית־קפה, שכּן מקום המיפגש שקבענו בינינו הוא ליד מוגרבי. אני נעשה ממש דייר של בתי־קפה – מהרהר אני ביני לבין עצמי; ולמען האמת, זה גם מוצא־חן בעיניי, שהרי בסופו־של־דבר זה גם זול יותר מאשר לשכור חדר בלב תל־אביב, ויש בו גם משום רומנטיקה של חיי יצירה.

וגלין כבר מחכה לי. הוא נראה עצבני מאוד, ואף־על־פי־כן שם לב לכך שמצב־רוחי שפוף ביותר.

“טוב שלא ראית אותי לפני שעה, כי היה לי מצב־רוח עוד יותר מחורבן,” אני אומר לו.

“ספּר, ספר חבר הכל, אוזני האח הגדול כרויות לשמוע,” הוא פותח על דרך הפתיחה המקובלת עליו, ומוסיף: “אופירה?”

“את הפרשה הזאת גמרתי,” אני עונה לו.

“אל תהיה נמהר כל־כך, היא דווקא בחורה טובה, ורק צריך לדעת לטפל בה,” הוא אומר לי.

“איך אתה יודע?”

“היו לי קצת שיחות איתה; גם לאחר שהרגשת לא־טוב בערב שלי ונאלצת לעזוב, וגם בימים האחרונים.”

“ככה?!”

“נו, נו, כבר מתחיל לקנא… דע לך שאין לי כל עניין בנערות של ידידים שלי; אבל היא היתה זקוקה באמת לשיחה עם גבר מבוגר יותר.”

“לי לא איכפת.”

“כי אתה גולם.”

“יש גבול לפגיעות, שאני מוכן לספוג.”

“שמע, במקום ליילל אתה צריך להתנהג עם בחורה כמו גבר… תגיד לי את האמת, מה עשית איתה?”

“מה פירוש?”

“תודה רבה. ענית לי. הגיע הזמן שתיקח את עצמך בידיים. בחור בגילך, שעדיין לא שכב עם אשה… זה כמעט לא־בסדר.”

“עזוב אותי.”

“למה שאעזוב אותך? אפילו שבימים אלה אני טרוד למעלה ראש, דאגתי לך.”

“מה זאת אומרת?”

“אחר־הצהריים אני אקח אותך לאיזו נערה נחמדה, שתדאג לך כמו שצריך. כמה כסף יש לך? נו, דבּר!… מה אתה שותק כמו…”

“אין לי.”

“תרגומים הבאת?”

אני פורשׂ לפניו על השולחן את דפי התרגומים, והוא, בלי להציץ בהם, מעביר אותם אל ילקוטוֹ ומניח לפניי כמה שטרות.

הוא מתכרבל רגע בשתיקה, ומשמיע אל האוויר:

“אבל אני רוצה להזהיר אותך… דע לך שאנשים מסויימים, בעיקר אנשים בעלי טבע אקסטאטי, כמו אמנים ומשוררים למשל… יש אצלם איזו נטייה במקרה של התרגשות פתאומית, כלומר… הם עלולים לגמור מהר מדי… בעצם, אפילו לפני ההתחלה ממש. אז שלא תיבהל מזה. אבל סימונה היא באמת בחורה מבינה, ואתה תוכל להפקיד את גופך הענוג בידיה בלב שקט. טוב. אולי גם אני אגש איתך פנימה. נראה. אינני בטוח…אם כן, אחרי־הצהריים, זאת אומרת בשעה שש, במקום הזה, כאן, בקפה בן־יהודה.”

בלעתי בליעה גדולה, כשאני כולי מכוסה זיעה.

*

“מה העניינים?” שאל האיש הקירח, שישב על גדר־האבנים. קירח מאוד היה, וזקן־המידות שהידבלל על סנטרו, מיועד היה כנראה להוות מישקל־נגד לשערות שנשרו מעל קרקפתו. מתוך בקבוק־גזוז ניסה למזוג את המשקה האדמדם לתוך פיו, אך מחמת הדיבור נשפכו כמה טיפות של המשקה התוסס על הסוודר השחור שלגופו, והוא התרגז.

“סימונה יודעת שאנחנו באים,” הפטיר גלין, כשהוא פונה אל מבוא־הבית.

הקירח משך בכתפיו.

“זה קליינט, או שזה ג’יגולו?” שאלתי את גלין חרישית, אך הוא פגע במרפקו בין צלעותי ונאלמתי דום.

בינתיים נשמעה טריקת תריס של חלון, וראיתי את גלין נושא עיניו כלפי מעלה וזורק נשיקות־אוויר.

כשעלינו במדרגות הבית, שנמצא קרוב למדי לדירתו של גלין – שאלתי את ידידי, מה עלי להגיד?

“הכל כבר מסודר,” השיב לי, “עליך רק להתנהג באופן הכי טבעי. והעיקר, בלי כל התרגשות.”

“קל להגיד,” השיבותי.

גלין נעצר על גרם־המדרגות, מתמתח בתנועה רחבה, כמי שהתעורר מתוך שינה ובדרך־אגב פולט פיהוק, ואמר:

“אולי איכנס גם אני, כי ייתכן שזה יקל עליך, אם כי לא בטוח.”

אך בטרם אספיק להרהר בהצעתו ה’נדיבה' של ידידי, נפתחה דלת בקומה השלישית וראיתי לפניי אשה כבת שלושים, נאה למראה ולבושה שימלה עם תדפיסי דובדבנים ירוקים ואדומים.

“נו, תיכנס כבר,” דחף אותי גלין קלוֹת.

“מה?… היא?” השמעתי, מופתע.

גברה הפתעתי ביתר־שאת בשעה שנכנסנו לדירה, שכּן לבד מריח־הבושם החזק שריחף בין הקירות, ואיזו קערת־מתכת שניצבה על הריצפה, לא נבדלה דירה זו בריהוטה משאר כל הדירות התל־אביביות שביקרתי בהן. עלו בזכרוני כל אותם סיפורי־מעשיות והלצות, שקלטתי במשך שנים על בית עם פנס אדום, ועל נשים שיושבות בפרוזדורים וממתינות. לכל זה לא היה כל דמיון כאן.

כשנכנסנו לסלון הקטן והמואר בתאורה של מצב־רוח, נעמדה סימונה במרחק פסיעה או שתי פסיעות מגלין, ובחנה אותו מכף־רגל ועד קדקוד, כשם שבוחנים תמונה, ואמרה:

“מרצ’לו, אתה נראה לי קצת מקומט. הרבה זמן שלא ראיתי אותך… מה יש?”

“עסוק, סימונה, עסוק מאוד.”

“החיים עוברים… צריך לנצל;… אז זה הבחור?” והביטה בי בהבטה אימהית. בדרך־כלל אינני סובל יחס כזה, יחס של נשים מבוגרות ממני, המבקשות להעניק חסות – אך באופן התבטאותה של סימונה היה מן הטבעיות הרבה. ולכן, במקום להמתין לתגובתו של גלין, השיבותי:

“כן, זה הבחור.”

ואולם, גלין עצמו נראה מוטרד במיקצת והוא משך את סימונה הצידה כמבקש להמתיק איתה סוד. הם נכנסו לכעין חדר־הלבשה קטן, שהופרד מן הסלון בפרגוד, כשאני שומע את קולה:

“אז בסדר… אין בעיות… שתהיה אתה הראשון והוא יוכל לנוח קצת, או להסתכל בתצלומים… או במה שהוא רוצה; וזה משפיע… ועוד איך;… מה, אני צריכה להגיד לך?..”

והיא קראה לי: “בוא, שב כאן, זה טוב לנוח קצת לפני…”

בין כה לכה ראיתי את גלין ניגש אל הראי שבפינת־הסלון וטופח לעצמו על הלחיים, מסיר מעל צווארון־חולצתו איזו עניבה סרוגה, תוך שהוא מתאמץ להכניס פנימה את כריסו, מול הראי; ואחר־כך הסיר את חולצתו הענקית מעל חזהו השעיר.

ישבתי ישיבה אלכסונית מאחורי פרגוד חדר־הטואלט הקטן. התקשיתי להחליט, אם להסתובב לכאן או לכאן.

“מרצ’לו, מה יהיה מרצ’לו?” שמעתי את קולה של סימונה, “כמה זמן זה לוקח לך?”

וגלין עוד ניצב מול הראי, בוחן היטב את גופו הגמלוני; ופתאום כך, בעומדו מול הראי, כשרק התחתונים לגופו, התחיל לנשום בכבידוּת כמו חולה־קצרת.

אחר־כך שמעתי אותו אומר בהשפלת־הקול:

“נחכה עם זה, סימונה…אַת יודעת… אמרתי לך שבימים האחרונים אני הייתי עסוק ומודאג מאוד…”

“מה יש? מה יש?” השמיעה סימונה בהתעניינות גנדרנית, כשהיא ניגשת אליו ונוטלת את כף־ידו.

גלין הנמיך את קולו ביותר, ואמר כמעט בלחישה:

“כל מיני חששות, סימונה.”

“משטרה?”

“לא בדיוק… אבל אַת יודעת, כשאדם עוסק בפוליטיקה… אז יש כל מיני סכנות;… טוב… נראה בעתיד הקרוב ביותר… אני מקווה, שהכל יסתיים בכי טוב…”

“אדם גדול – דאגות גדולות, אה?”

“נו, נו, נו!” הימהם גלין בשביעות־רצון לשמע המחמאה.

“טוב, אז שב אתה שם. תתחלף בינתיים עם החבר שלך.”

אך גלין לא התחלף איתי. הוא הוסיף לעמוד מול הראי הגדול של הסלון, בוחן את התנהגות גופו.

בינתיים התפרקדה סימונה על הספה, כשהיא מרקידה קצת את שדיה, אשר סימן־לידה התנוסס ביניהם כעין ציון טופוגראפי. רמזה לי להתקרב אליה.

עליתי לצידה על הספה, אך התקשיתי לגרוע את עיני מגלין, שניצב כמאובן מול הראי.

“מה, זה מפריע לך שהחבר שלך רואה?”

“קצת.”

“אבל אני רואה עליך, שזה בכלל לא מפריע לך; מה אתה רוצה… אני רואה שזה לא מפריע;… אבל אם אתה מעוניין, נוכל להסתובב, ובאופן כזה נוכל לעשות בזיגוּרה…”

“מה?” שאלתי לשמע המלה המוזרה, “איך אומרים זאת בעברית?”

“מה אתה רוצה, שאני אהיה בשבילך מורה לעברית? מרצ’לו, אינטליגנט שלי, איך אומרים בזיגוּרה בעברית?” פנתה לגלין; אך הוא ישב כעת קפוא על כיסא.

“טוב, אז שיהיה בלי בזיגוּרה,” אמרה ונגעה בי; וכעבור כמה דקות הוסיפה: “אתה פראי… הרבה יותר פראי ממה שאתה נראה… אבל בשדיים שלי אל תיגע יותר מדי… ועכשיו שכב בשקט!…”

אלא שבאותו הזמן ראיתי את גלין מתרומם מעל הכיסא ופותח בתרגילי־התעמלות, כשהוא צועד על־פני החדר, מתכופף ומזדקף תוך שהוא מניח את הידיים על מותניו, ונראה כמו תרנגול־ענק; ואילו אני עצמי הרגשתי כיצד צחוקים קטנים מתחילים לטלטל אותי, בעוד חושש אני שמא אתחלק מעל גופה של סימונה.

“אתה מצחיק, מרצ’לו!” אמרה, וגם היא צחקה.

ואילו הוא – אינו שומע ואינו רואה.

כשחזרתי להתלבש, אמרתי לה לסימונה, שלא תיארתי לי שזה כל־כך פשוט.

“מה? אתה בפעם הראשונה?…” תמהה, או רק העמידה פני תימהון כדי לשאת חן בעיניי, בעוד גלין מתחיל להתלבש אף הוא, לאט־לאט, אך בלי לשים לב כלל לנוכחותי.

“לחכות לך?” שאלתי.

אין מענה.

“הוא עוד נשאר פה,” ענתה סימונה במקומו והוסיפה:

“אם תבוא בפעם אחרת, אלמד אותך כמה דברים יותר מסובכים, שלבחורות מבית טוב לא נעים לעשות… ותוכל לבוא גם בלעדיו,” הורתה לעבר גלין.

לא חיכיתי לו.

בדרך הביתה שאלתי את עצמי, איך זה שלא עלה בדעתי כלל לפחד מכך שאידבק במחלת־מין, על־אף היותי היפוכונדר גדול.

על־כל־פנים, מצב־רוחי השתפר לאין־ערוך למשך כמחצית היום; ואולם, עד־מהרה שבה אליי תחושת הבדידות וביתר־שאת, כשאינני יודע מהו רצוני האמיתי.

ואולי לזה קוראים תהליכי־התבגרות מאוחרים? הירהרתי ביני לביני.

*

תוך כדי דיפדוף בעיתון היומי, נתקל מבטי בידיעה קטנה על־אודות תוכניתה של קבוצת־צעירים להקים תיאטרון אבסטרקטי, שכל מהותו – תנועה, צליל ופרקי־שירה; אף שהידיעה לא ציינה את שמות המשתתפים, הינחתי שהמדובר הוא באוריאל. ואומנם, למחרת־היום הודיעני – כפי שהבטיח זאת – כי עלי לבוא ולצפות בחזרה.

מצאתי את הקבוצה – ליתר דיוק גבר ואשה, את אוריאל עצמו ועוד איזה ילד שהסתובב במקום – בקומת־הקרקע של בית־מגורים בלתי־גמור, בסמוך לגשר־הירקון.

עם כניסתי ראיתי את הגבר ואת האשה מתנועעים בפסיעות איטיות מאוד על־פני ריצפת הביטון, אשר סומנו עליה משבצות־משבצות בגיר צבעוני. אוריאל ישב על כיסא גבוה, טומן את פניו בין כפות־הידיים.

הילד שנראה כבן ארבע־חמש, היה מקפץ על פיגומי־בנייה שנותרו במקום, ואילו האיש והאשה הוסיפו לנוע באיטיות על־פי קולות־זימרה עמומים שהיו משמיעים לעצמם.

הם עוד הוסיפו להתנועע גם לאחר כניסתי, זה מול זו, על רקע בד־ציור ענקי, שנמתח מקיר אל קיר, ואשר נראה בלתי־שלם עדיין. בתחתית הבד, שעיקרו היה כעין ציור חצי־מופשט, ניתן להבחין בקווי־מיתאר מטושטשים של גגות עיר – ספק ביום ספק בלילה; ואילו תישלובת האורות, אשר שלטה בחלקו העליון של הציור, היה בה כדי להעלות על הדעת מערכת גלקסיוֹת; דומה, התמונה מיועדת להשרות אווירה של הימצאות מחוץ לזמן ומחוץ למקום.

הגבר והאשה לבושים היו בגדי־ריקוד הדוקים לגוף; וכיוון שטרם הותקנו דלתות וחלונות של ממש בדירת־הקרקע, היתה האשה הצעירה משפשפת מדי פעם את זרועותיה החשופות, בגלל הצינה.

“די להיום,” זרקה לבסוף, צונחת בעייפות על ספסל. הגבר התלבש ויצא את הדירה. אוריאל עוד יושב היה על הכיסא הגבוה, מרכין את ראשו על אגרופיו. אנחה רפויה התמלטה מחזהו.

“שתפסיק כבר עם השיגעון הזה,” גערה בו האשה הצעירה.

“אַת לועגת לי, מוריה, אבל אני נשבע לך שאתמול בלילה כשהפסקתי את ציור התפאורה ועזבתי את החדר, הקטע העליון של הבד היה יבש לגמרי. לא ייתכן שהצבע, ככה סתם, יתחיל לטפטף בצורה חמורה כזאת.” הוא הרים את זרועו, ובידית ארוכה של מיכחול הצביע על פס שחור ופתלתול, שנטף מטה־מטה, ואשר צורה גיאומטרית כל־שהיא היתה משמשת לו נקודת־מוצא.

“אז מה אתה רוצה להגיד בזה?” היקשתה האשה הצעירה בחוסר־סובלנות, “אני כבר מכירה אותך מספיק… אתה עם האמונות התפלות שלך… אתה ודאי מייחס לזה איזו משמעות של מי־יודע־מה…”

אוריאל שתק זמן־מה. אחר־כך ניגש אל הבד, גורר אחריו את הכיסא הגבוה אשר שימש לו הגבהה לצורך עבודת־הציור, נטל צמר־גפן ושפך עליו אצטון, כשהוא מנסה להסיר את נטיפות הצבע מעל הבד. כל העת עבד ביד־שמאל.

“אתה לא עונה לי,” התעקשה האשה הצעירה.

“מה יש כאן לענות, אם אַת שמה ללעג את החששות שלי.”

“שטויות.”

“טוב־טוב,” אמר אוריאל, “אך עובדה שלפני כמה שבועות, למשל, חלמתי שיוסי תמרי קרתה לו תאונת־דרכים, ולכן לא יוכל לעבוד איתנו על הבימוי; ועובדה שהוא עכשיו שוכב חולה באמת. אבל הנטיפות המוזרות האלו, אַת לא תגידי לי שזה איננו אומר משהו…”

“אתה בלתי־נסבל.”

“ייתכן, אבל זה מטריד אותי גם מעבר לעניין הספציפי הזה.”

בינתיים התחיל הילד להתנדנד על מיבנה־העץ כאיזו חיה קטנה, כשהוא קורא: “הלו, אוריאל, אתה שומע אותי?” ואילו אוריאל עונה כמי שכפאוֹ שד: “הלו טינטין, אני שומע אותך!” בעוד האשה הצעירה צועקת על הילד כי יירד ממרומי־הפיגומים, מבלי שהלה ישים לב לצעקות האם.

אוריאל נרגע קימעה, ואולי תגובתה הנמרצת של האשה היא שאילצה אותו לכבוש בקרבו את חששותיו, שכּן הוא פנה אליי עתה ושאל אם הספקתי לעמוד מעט על מהותו של ציור התפאורה.

“אתה רואה,” העיר, “את המיקטע הזה של הגגות המרחפים ציירתי בהשפעת התמונה הדרמטית שלך. וזה דווקא עלה בידי לא־רע; ותודה לאל, לקטע הזה של הציור גם לא נגרמה שום חבלה במשך הלילה, ומבחינתך… אולי… זהו סימן טוב,” אמר, אך למראה הבעת פניה של האשה הצעירה הוסיף בקול נבוך:

“בגלל מוריה אני כבר פוחד לדבר. אבל, למעשה רציתי להגיד לך דבר אחר לגמרי… בקשר לשינויים בטקסט שלך, שגם הבמאי שלנו מעוניין בו, ואני מסכים איתו במאת־האחוזים; אם כי זהו דבר שהוא היה צריך להסביר לך, אלא שבינתיים אני נאלץ למלא את מקומו, עד שיבריא.” ותוך כדי־כך נאנח שוב.

“תביט, הבעיה היא, שמסגרת העלילה של הטקסט, באיזה שהוא מקום, קונקרטית יותר מדי,” הסביר אוריאל, כשהוא מושך אותי לעבר ציור־התפאורה שלו, “הגגות האלה שבתחתית התמונה, אתה רואה? או יותר נכון – הקונטוּרים האלה של הגגות, למעשה גם אני התחלתי לצייר אותם מן הטבע, אלא שלאט־לאט ניסיתי ליצור איזו אבסטרקטיזציה. אתה מבין. אינני מוסמך לשפוט את עצמי, אך מבחינת הכוונה חשוב הוא, שגם הטקסט שלך יתנהל באפיק דומה, באפיק של התרחקות מן הקונקרטי, לעבר איזו כמיהה טראנסצנדנטאלית.”

“ואני דווקא חשבתי שהטקסט שלי… דווקא היסוד הריאלי איננו חזק בו במידה מספקת,” עניתי.

“אתה יודע מה,” אמר אוריאל לאחר לבטים, “לצורך הדגמה, בוא תשמע את קטע־הפתיחה של התוכנית, הוא על־אודות… טוב, אתה כבר תבין בעצמך. על־כל־פנים, זהו שיר־בפרוזה מאת שארל בודליר.”

אוריאל נטל לידו מחברת רבת־דפים, אשר הכילה כנראה את מרבית פרקי התוכנית, נעמד בגומחת החלון חסר־המיסגרת, והחל לקרוא את הטקסט בתוך האור־צל של שעת לפנות־ערב, בקול מונוטוני מעט, אך רווי רגש הזדהות בלתי־פתיטי, אף שהתנצל תחילה באומרו כי אין הוא קריין מקצועי:

"– את מי אתה אוהב יותר מכל, איש מופלא, הגד לי – את אביך, את אימך, את אחותך או את אחיך?

– אין לי אב ואין לי אם, לא אחות לי ולא אח.

– את ידידיך?

– מלה זו שהזכרת, עד היום אינני יודע מה טיבה.

– את מולדתך?

– מקום־מולדתי בתבל – נסתר הוא ממני.

– את היופי, אולי?

– בן־חלוף הוא היופי, ולא אוכל להתקשר אליו באהבה.

– את הזהב, אולי?

– שונא אני את הזהב, כשם ששונא אתה את האלוהים.

– אם כן, מה אתה אוהב, איש זר ומוזר?

– את העננים אוהב אני… את העננים הנוסעים מעלינו… שם… את העננים האלה… המופלאים…"

כשסיים אוריאל את הקריאה, כמעט בעל־פה, הביט אל מחוץ לחלון, כאילו באמת תוהה על מסע העננים. עקבתי אחרי מבטו התועה. במכנסי־הגברדין מחוקי־הצבע ובסוודר־הגולף הקרוע במיקצת, נראה בעצמו כמו הזר חסר־המולדת של בודליר, בעוד עורפו מואר בפנסי־החוץ שנדלקו זה־עתה, ואילו על פניו נחה אפלולית־החדר – ראש המבקש לנתק עצמו מכל אחיזה של הצוואר.

“אתה מבין כעת מהו כיוון התוכנית שלנו?” שאל בהפירו את השקט, “בתמונה הדרמטית שלך קיימים נתונים יפים, בקטע העוסק בחיפוש אחרי האלמנט של החג, באמצעות האליגוריה של הכתר העליון, השבוי בידי ימי־החול; וזה באמת אלמנט אגדי יפה, אני מרגיש בו להט אמיתי, אלא שסיפור־המיסגרת הוא ריאליסטי מדי;… אינני מבין מדוע אתה נזקק לו? הרי זה מיותר לגמרי, לטעמי…”

“שהוא יסביר למה הוא התכוון,” העירה האשה הצעירה, אשר לא נעים היה לי להביט בה בגלל שיכבת הפודרה העבה שעל פניה, שהעניקה לה הבעה של מלאכותיות, המיועדת מן־הסתם להצניע את אפה המוארך – אם כי היה לה גוף מחוטב להפליא.

אכן, חלפה במוחי המחשבה להבהיר לאוריאל, כי בניגוד לו, אשר נולד בארץ הזאת, נאלץ אני, כנראה, להיאחז בגילויי המציאות שמסביב, וכי אין אני יכול להרשות לעצמי, כמוהו, לאהוב את ה’עננים חסרי־המולדת'. אך החרשתי.

אוריאל החווה איזו תנועה של סירוב; ההזמנה הישירה מדי להסבר לא היתה לרוחו.

הוא הביט סביבו כמחפש דבר־מה, ולאחר היסוס שב לשקוד על מחיקת נטפי הצבע שעל בד־התפאורה. רק מקץ זמן העיר שוב:

“אני מבין שלא תסכים להכניס שינויים בטקסט, וזה חבל מאוד, הרי יכולנו להעמיד סצינה שירית מיוחדת מאוד. ותאמין לי שאינני אומר זאת רק משום שאני רוצה להתאים את התמונה הדרמטית שלך לציורי־התפאורה שלי. אך בסופו של־דבר, גם אם תעשה שינויים בטקסט, תוכל בהזדמנות להדפיס את הנוסח המקורי, כפי שאתה מוצא לנכון. ובעצם, למה לא לצרף את הטקסט שלך לתוכניה שלנו?”

האזנתי בשקט להערותיו של אוריאל. פרקי־הקריאה של זולתי לא עיניינו אותי כהוא־זה. אך חשבתי על הדפסת שיריי־שלי. אוריאל ציפה כנראה לתשובתי בעניין השינויים בטקסט, כשהילד טינטין, שישב עת ממושכת במנוחה, התחיל שוב להתרוצץ בחדר. הוא ניסה מדי פעם להתקרב גם אליי ולמשוך אותי לתוך מעגל־ההשתובבות שלו, אך למראה אדישותי הירפה ממני בארשת נפגעת, מבקש אחר אמצעי חדש לזכות בתשומת־לב ולהפיג את השיעמום, שהשיחה הארוכה הטילה עליו. הוא הקיף את אוריאל פעמים מיספר, ולבסוף הטביע בו צביטת־פתע מאחור.

אוריאל, שהצביטה כנראה הכאיבה לו, איבד את קור־רוחו ודחף את הילד בכוח.

הילד פלט צעקה, נפל על גבו ושכב באלם, כשעיניו עצומות.

אוריאל החוויר.

“טינטין, תפסיק את המישחק הזה!” קראה האם, בהוסיפה: “הוא סתם עושה את עצמו.” ואף שניכר בקולה אי־שקט מסויים המשיכה לשבת על הכיסא.

אוריאל התכופף אל הילד, נטל את פרק־ידו כדי למשש את הדופק, בעוד הזיעה ניגרת מעל מצחו. פתאום עלה בדעתו לדגדג את חזהו של טינטין: ואמנם פקח הלה את עיניו וניתר על רגליו בהבעה של ניצחון.

“אתה רואה, אמרתי שהוא רק עושה את עצמו,” דיברה האשה הצעירה, כשהיא מבצעת אי־אילו הכנות לקום וללכת, בעוד הילד נצמד אל אוריאל, שכעסו פג בינתיים.

“הוא נורא אוהב את אוריאל,” אמרה האשה, “יותר מאשר את אבא שלו; אבל אתה, אין לך שום יחס לילדים?” פנתה אליי.

“אני? אני באמת אינני יודע,” עניתי מופתע במיקצת.

“אל תדאג, זה כמו חוש נוסף, שצומח אצל הגברים במשך הזמן,” אמרה.

הימהמתי מה שהימהמתי, וגם אני התקנתי עצמי להליכה.

“מה החלטת?” הפציר בי אוריאל.

“עשה כטוב בעיניך, לא איכפת לי. בלאו־הכי אין לי כבר כל יחס לאותה תמונה דרמטית… כי ברור לי שאני רוצה לכתוב אחרת, ודווקא בצורה הרבה יותר אישית, הרבה יותר ריאליסטית.”

“על כל פנים, תוכל לתת בי אימון,” אמר אוריאל, “אגב, את המועד הסופי של ההצגה עדיין לא קבענו, אבל היא תתקיים כנראה בין פורים לפסח; כי בינתיים יש גם בעיה של השגת אולם מתאים. אני רק מקווה, שהבמאי שלנו יחלים מהר.”

אוריאל ביקש ללוותני מעבר לדלת, כשהוא כורך בחוזקה את הצעיף הצבעוני על צווארו. כבר ניצבנו ברחוב, כשניכר בו כי מבוכה גדולה משתלטת עליו.

“שכחתי,” מילמל אל עצמו.

“מה?”

“שכחתי לבדוק אם הסרתי באמת את כל נטפי־הצבע הארורים האלה.”

“אז בוא נחזור,” היצעתי לו. אך הוא קרא “לא!” בהתרגשות ועצר בי בכוח. “אולי יותר טוב שלא נחזור,” הוסיף, כשהוא ממלמל את המלים האחרונות בינו לבין עצמו.

“מה הקושי?”

הוא קטף ענף של שיח, והחל לתלוש עלה אחר עלה.

“אתה יודע,” אמר כעת כמעט בלחש, “אין לי מושג לאן זה יוביל, אבל בתקופה האחרונה אני באמת התחלתי להתמלא כל מיני אמונות תפלות. מוריה צודקת. והאמת היא שאני בהחלט מודע לכך, אך אין ביכולתי להשתחרר מהן. לפעמים אפילו אינני מסוגל לגעת בציור בגלל כל מיני אוֹתוֹת שהפכו למבשרי־רעה בשבילי, כמו הנטיפות הטיפשיות האלו; או כמו הפחד הזה עכשיו לחזור לתוך דירה שיצאתי ממנה,” והוא חייך אליי באי־נעימות, כמבקש סליחה על גילוי־הלב האינטימי.

ולפתע, בעודו עומד מולי וממולל את העלים בין אצבעותיו בעצבנות, פלט ‘שלום’ חטוף ורץ חזרה לדירה, כל עוד נשמה בו, כאילו מבקש להשתלט בפעולה־של־הסחה על איזה כוח הכופה עליו את עצמו.

*

“אל תהיה טיפש,” אמר גלין, “ככה לא גומרים עם בחורה. שעה שלימה ישבה אצלי אופירה וסיפרה על התנהגותך הילדותית בנסיעה לחיפה. מה פתאום להסתלק אך ורק משום שמופיע עוד מישהו באופק? לנטוש זירת־קרב ככה סתם? אבל תקשיב לי ואל תנסה להתווכח. יש לך הזדמנות לתקן מה שכעת קילקלת… אבל תשמע סף־סוף בלי ויכוחים? הדוקטור קונדא מזמין אותך לנשף־פורים שיתקיים בביתו בעוד שלושה ימים; זה יהיה נשף־מסיכות משעשע, לפי מה שהוא מספר. אני עצמי הבטחתי לבוא, הואיל והוא יזמין גם כמה אנשים שיש לי עניין להכיר אותם אישית ולתהות על קנקנם. וחוץ מזה, גם לא יזיק להתבדר קצת, לא לי ולא לך. והנקודה המעניינת בשבילך: הצלחתי לשכנע את אופירה לבוא לנשף הזה. בתחילה היו לה כל מיני עכּבות בגלל האבל שהיא נתונה בו, למרות שראיתי עליה שליבה יוצא לקצת שעשוע אמיתי. אך לבסוף השתכנעה שהיא צריכה להתעלם מסתם מוּסכמות חברתיות, ובעיקר שזו גם חברה בלתי־מוּכּרת לה. אבל תקשיב אליי! עשיתי קודם־כל בגללך. כולנו נתחפש, אך אם אתה לא רוצה, תוכל לנסוע בנפרד ואנחנו ניפגש שם. אני אקח את אופירה מביתה וניפגש בביתו של הדוקטור קונדא בירושלים,” סיים גלין את הרצאת־הדברים במטרה לשכנע אותי.

“תן לי לשקול,” עניתי לו, “אני טרוד כעת בבעיות אחרות.”

“טרוד?!” הביט בי גלין מופתע ומיצמץ בחשדנות מאחורי זגוגיות־המשקפיים שלו.

חככתי בדעתי אם לספר באוזניו על פרשת תיאטרון־האבסטרקט של אוריאל. אך הואיל וציפיתי מראש התנגדות או זילזול מצידו, אמרתי רק זאת: “אני עסוק ראשי ורובי בכתיבה. אגב, מה עשית עם השיר שלי, שהתכוונת לשלוח לעיתון ‘משא’?”

הוא הסיר את משקפיו וניגבם בקפידה, כאילו מבקש הוא לסלק מנגד עיניו איזו נקודה מיותרת.

“מה פירוש, מה עשיתי? הרי בעצמך ראית את המכתב. מובן מאליו שהמכתב נשלח, אבל אתה צריך להיות סבלני ולעקוב אחרי גליונות העיתון, כי זה לוקח זמן. טוב. אם־כן, הוסכם בינינו – אנחנו ניפגש בירושלים אצל הדוקטור קונדא. את הכתובת שלו אתה ודאי זוכר? זה אותו הבית איפה שהחנות שלו, רק למעלה בקומה השניה. היום יום רביעי – וזה במוצאי־שבת, הנשף,” סיים.

על פרשת הביקור אצל סימונה לא השמיע הגה, וגם אני נמנעתי מלהזכיר את הנושא.

בסך־הכל, הוא נראה די עצבני וקצר־רוח כשנפרד ממני בבית־הקפה.

*

נסעתי לבדי לנשף־הפורים – וגם זאת, רק לאחר לבטים הרבה, באשר לא מצאתי טעם רב להיפגש שוב עם אופירה. גלין, אם חשקה נפשו לשמש לה בן־לוויה, שיעשה כן (אף שבסתר־ליבי זה הרגיז אותי במיוחד); כך שבשבתי ברכבת של מוצאי־שבת לירושלים, הייתי נתון בציפייה מהולה בחששות.

התכנסתי באיזוֹ פינה של קרון־הרכבת, לאחר שהצלחתי לעלות לקרון ברגע האחרון ממש לפני התזוזה, כשאני מתאמץ להתעלם מן הפירחחים שמדי פעם היו חולפים על־פני הקרונות, מחופשים לשליש ולרביע, יורים באקדחי־צעצועים ומקימים רעש מחריש־אוזניים במשרוקיותיהם. שוב ושוב שאלתי את עצמי, לשם־מה בעצם נוסע אני לנשף זה, שיותר ממה שיש בו כדי לקסום לי, יש בו כדי לדחותני, ובעיקר שאני אף אינני מן הטיפוסים שוחרי התחפושות והריקודים.

מצב־רוחי לא השתנה בהרבה גם לאחר שכבר מדדתי ברגליי את רחובותיה של ירושלים. את כתובת ביתו של הדוקטור קונדא לא זכרתי בדיוק, והייתי תועה זמן רב למדי בחוצות העיר, עד שמצאתי את חנות הספרים ההונגריים של המורה־בדימוס, אשר דירתו שוכנת באותו הבית עצמו.

את קולות ההמולה ואת קריאות ה’שלום! שלום!' יכולתי לשמוע מתחתית חדר־המדרגות, אשר מקושט היה בענפים ירוקים ובסרטי־נייר צבעוניים.

הדלת היתה פתוחה לרווחה, והגברת קונדא, שהיתה לבושה כעין משרתת כפריה בנוסח ישן, ניצבה ליד הכניסה וכיוונה את האורחים פנימה, כשהיא גם מסייעת להם להתפשט ממעיליהם.

“מה זה? בלי תחפושת? אבל זה בלתי־אפשרי!” נשמע מדי־פעם קולה, כשהיא מוסיפה: “מילא, לאצי כבר ידאג לכם.” ואמנם, הדוקטור קונדא, שאשתו קראה לו בשם לאצי, עמד ליד הכניסה לחדר הפנימי, מחזיק סל גדול בין זרועותיו ומחלק מיני תחפושות לנכנסים ובאים.

“ואתה, פטרוס,” השמיע בהבחינו בי, “עכשיו תבחר את האימאז' הרצוי לך ביותר לערב זה,” בעוד הוא מציג אותי בפני שניים־שלושה אנשים המקיפים אותו, תוך שהוא משתמש בוואריאציה על שמי ההונגרי.

הסתפקתי בכובע־צילינדר בתור תחפושת, בעוד אני עומד על השימוש בשמי העברי.

והוא אומר לי: “הערב לא יועיל לך דבר, פטר יקירי,” והוא מצביע על שלט גדול התלוי על קיר־הכניסה, ושם כתוב: ‘תחום־שיפוטה של המונרכיה האוסטרו־הונגרית’, כשמעל לשלט מתנוססת תמונת־ענק של הקיסר גדול־השפם וארך־הזקן.

עתה שמתי אל לב, שכל הקהל אשר בשני החדרים הגדולים, שחוברו להם יחדיו, מלובש בבגדים בהתאים לרוח התקופה. הנשים – ברובן בתסרוקות ‘גריטכן’ קלועות בשתי צמות על הראש, או בתסרוקות חלקות בנוסח השחקנית פולה נגרי, בעוד הן מחזיקות את שובלי שמלותיהן בקצות־האצבעות. ואילו הגברים – חובשים צווארונים מעומלנים מתחת למקטורנים כפולי־כנפיים, ולרגליהם נעלים עם מגיני־קרסוליים הנקראים ‘מגיני קאמשני’. ונמצא מי שבא בתלבושת מאג’ארית למהדרין, עם לולאות מלוכסנות על האפודה השחורה של פלג־גופו העליון. על־פני החדרים הסתובב איזה הוסאר במדים אדומים־כחולים ובמוקיים בעלי דורבנות, אף שמדי פעם היה נתקל בהם ורגליו היו מתנגפות. גם שני צוענים נראו בחדרים בהחזיקם כינורות תחת בית שחים. והכל מלהגים בתערובת של גרמנית, הונגרית ועברית.

שני החדרים המחוברים סוּדרו לצורך הנשף כעין מיגדניה בלב פארק, בעוד כמה ציורי־קיר מיועדים להשרות הרגשה של חוֹרשה מסביב. ה’פראטר' – נכתב על הקירות, להודיעך כי מצוי אתה בפארק המפורסם של העיר וינה. על השולחנות הקטנים, שפוזרו בחדרים, הוצבו פרחי סיגלית ולילך מלאכותיים ותפריטים מצהיבים עם ציון מיטב מעדני הממלכה – אף שהמיזנון עצמו ניצב לאורך הקיר המרכזי ועליו סנדוויצי’ם קטנים עם זיתים, בקבוקים של מיץ תפוזים ואשכוליות וקערות בוטנים, בין בקבוקי ברנדי וליקר. כמעט כל הקהל כולו היה בגיל־העמידה ומעלה.

חיפשתי בעיניי אחר גלין, וליתר דיוק – חיפשתי אחר אופירה; ואומנם גיליתי אותם מרחוק בתוך המירפסת, כשהם מגלגלים שיחה עם ההוסאר. גם בטינה נמצאה בחברתם. גלין – מחוּפש לדיפלומט; ואילו אופירה – בתלבושת של רוזנת קטנה. היססתי אם לגשת אליהם. לבסוף החלטתי להתעלם מנוכחותם, לפי־שעה. תחת זאת סרתי אל הגברת קוֹנדא שבמיטבח, כדי לסייע לה בהגשת הכיבוד. ולאחר־מכן פניתי אל הדוקטור קונדא עצמו, שהפסיק בינתיים את חלוקת אביזרי התחפושת עבור האורחים, ושקד על התקנתה של מכונת־קולנוע בירכתי החדרים, כשהוא שרוי במצב־רוח עליז ומחליף הלצות עם באי המסיבה, תוך השמעת הערות על המצב הפוליטי באיזור. מישהו שאל אותו על סיכוייו של הדוקטור ישראל קסטנר, בפני בית־המשפט העליון, לבטל את ההאשמות שהועלו נגדו – אך הדוקטור קונדא טען, שעקב אי־רצונו להשבית את שימחת החג מבכר הוא להימנע מכל חוות־דעת הערב, אף שפרשה זו, כידוע, היא בנפשו. ואף־על־פי־כן ראיתי אותו, כעבור רגעים מיספר, מסתודד עם גלין במרפסת, בעוד הוא רומז בראשו לעבר יהודי צמוק־פנים, כבן חמישים, שישב ליד שולחן משולחנות ה’פראטר,' בעודו מפצח בוֹטנים. על־פי שברי השיחה שבאו אל אוזניי, הבנתי שגלין חוקר את הדוקטור קונדא בדבר זהותו של האיש המצומק ובדבר קשריו לפרשת קסטנר.

בשני החדרים המחוברים יחדיו ניגן הפטיפון בהשמיעו מוסיקה מלאנכולית, בקצב של ואלס. האורות עומעמו.

ועתה צילצל הדוקטור קונדא בפעמון זעיר, שאותו שלף מתוך כיס הפראק שלגופו, פראק אשר קטן היה במיקצת ממידותיו הארכניות, והוא נאלץ למשוך מדי פעם בשרוולי המלבוש. הוא ביקש מן הציבור להתכונן לכניסה אל האווירה ולהקפיד על ההתנהגות הנדרשת מאזרחי הוד־מלכותו הקיסר. או־אז הפעיל את מכונת־הקולנוע, ועל הקיר המרכזי הופיעו תמונות־תמונות: נראה גלגל־הענק של הפראטר המסתובב מעלה־ומטה, בעוד קבוצה של קאדטים מצבא הקיר"ה רוקד עם נערות כפריות. בהמשך נראה קטע מתוך האופרטה ‘הרוזנת מריצה’ לאמריך קלמן. ושוב תמונה: מחולות־יין בתלבושת סאקאלי מסביב לבאר־קילון. קהל־האורחים פרץ במחיאות־כפיים כליווי למחול, ומישהו פלט מקרב הקהל: “אה, היו ימים,” והתחיל לפזם:

שני הגברים המחופשים לצוענים, עם הכינורות תחת בית־שחים, דומה אך ציפו לרגע זה – הם קדו קידות לעבר הקהל, שנדבק כולו בחשק הזימרה והחלו לנגן, בעוד ההוסאר מרקד למולם, אף שדורבנותיו מכבידים על תנועותיו.

הוזזו שולחנות וכיסאות, והציבור כולו יצא במחול. ראיתי כיצד מצטרפת גם אופירה לרוקדים, נצמדת פעם לזה ופעם לזה, אך רוב העת היא מרקדת בזרועותיו של ההוסאר המזדקן, לצליל המוסיקה האיטית.

פתאום מישהו נתן קולו בצעקה: “הנה בינדן הגיע!,” וכל העיניים נישאו אל העיתונאי המשופם מכתב־העת ההונגרי ‘השבוע בישראל,’ שניצב בפתח. בינדן קיבל את אותות־ההערצה כדבר המובן־מאליו, בהניפו מעל ראשו את שתי כפות־ידיו המשולבות.

“ילדים, אני עומד כבר כמחצית השעה מאחורי הדלת ומאזין ואינני מבין אתכם. זה נשמע כאן, כל הערב הזה, כמו אוסף של שירי־אשכבה למת. איפה שימחת־החיים, ילדים? איפה השימחה והאירוטיקה?!” קרא, “הרי פורים היום!”

“חיכינו לך,” ענתה אחת הנשים הלא־צעירות ביותר.

“מרישקה, מפיך אל אוזני האלוהים… האשה היפה ביותר בכל הממלכה של עולי הונגריה ורומניה גם יחד…”

האשה בעלת השיער הכחלחל־כספסף והזרועות החשופות, שהעור נראה עליהן מחוספס למדי, לרבות צלקת דקדקה – סימן לסילוק מיספר־הקעקע מייד לאחר המלחמה – אחזה בידו של העיתונאי בינדן והובילה אותו אל לב־החדר.

“טוב, עכשיו נראה אותך,” אמרה בהתגרות.

“נאה־נאה. אך מה יגיד ארקאדי, אם יוודע לו?”

“מה? מה?” הסתקרנו כמה קולות.

“נו, באמת, אינכם מכירים את הסיפור על מרישקה?.. אף־על־פי שזה היה די מזמן,” פתח הדוקטור קונדא, והתחיל לספר כיצד הופיעה מרישקה בנעוריה לנשף־סטודנטים באוניברסיטת בודאפשט, בשימלה עשויה פנינים צפופות וללא כל לבוש מתחת לשימלה, עד שניתק חוט מן החוטים שעליהם הושחלה שיפעת הפנינים, בעוד מרישקה מתערטלת כולה לעיני הקהל ולשימחתו; אלא שלמחרת היום הופיעו כתובות במסדרונות האוניברסיטה, מטעם תנועת ‘טוּרוּל’ הפאשיסטית, ובהן כונתה מרישקה בכינויי־גנאי; עד שכל הפרשה נסתיימה בדו־קרב, שבו הגן ארקאדי – כיום עורך כתב־העת ‘השבוע בישראל’ – על כבודה המחולל של מרישקה.

“אַפּרוֹפּוֹ, ארקאדי,” התערב ההוסאר, “תגידו עליו מה שתגידו כעת, אך בשנות־העשרים הוא קיבל עיטור־כבוד מידי המושל הורטי על זכויותיו בתחום תהליך ההונגריזציה של אזורי הדרום הגובלים עם רומניה, וזה לא דבר קל־ערך.”

מישהו ננער לשאול:

“אתה מספר זאת עכשיו בתור בדיחה?” אך הוא לא זכה למענה, ורק איזה יהודי בא־בימים, שרוב הזמן התנמנם בתוך כורסתו, התרומם כעת ברוב־קשב; קשה היה לדעת אם הז’אקט השחור והפּפּיוֹן האדום שלגופו הם תחפושת לערב זה בלבד, או שמא תלבושתו הקבועה. הוא הניע את ידו ופלט: “אה, מה אתם יודעים?” ושקע חזרה בתנומה.

בין כה לכה ומַרישקה כבר היתה נכונה לצאת בלוויית העיתונאי בינדן אל מחוץ לשני החדרים; אלא שהלה הבחין באופירה, שלא הבינה דבר וחצי־דבר מכל השיחה שהתנהלה בשפה זרה לה, ועמדה משועממת למדי. אורו עיניו של בינדן למראה הנערה, והוא הושיט אצבעו אל סנטרה, כמבקש להביט בעיניה, כשהוא אומר בהתפעלות: “עכשיו אני מבין מדוע פרץ המרד בהונגריה!… כדי שתהיה לנו עולה חדשה ויפה משם… מתי היגעת?”

“עברית, עברית!” קראו הכל לעברו בצהלה.

בינדן התבלבל להרף־עין, החליף לשון־דיבור בלשון־דיבור, ושאל אותה מאין היא?

“זה לא בשבילך. היא סאבּרה,” התערב ההוסאר.

“אני מתאר לי שאַת ודאי מרגישה פה כנטע זר, בממלכה הקטנה שלנו?” אמר בינדן לאופירה בחלקת־הלשון. “אם כן, הרשי לי להקל עליך את קשיי ההתאקלמות…” והוא נטל את אופירה בזרועותיו לשם ריקוד, על אפו וחמתו של ההוסאר, שהמדים הכחולים־אדומים והדורבנות המצלצלים שלו לא עשו, כנראה, את הרושם הדרוש על אופירה. ועם זאת, היא נראתה מאושרת משפע תשומת־הלב, והיתה כנישאת על גלי ההערצה, בזכות היותה הצברית היחידה בכל הקהל הזה.

כעת יצאו הכל בריקוד ה’צ’ארדאש' הסוער, בזמרם את השיר: “נערה יפה, כחולת־עיניים – לך ליבי הומה כיין,” – בעוד הדוקטור קונדא הולך וסובב בין הזוגות המחוללים, וממטיר סוכריות ‘טופי’ ובוטנים על אורחיו.

בהגיעו אליי, בעוד יושב אני בסמוך לדלת, שאל: “פטרוּס, מדוע אתה פורש מן הציבור?” אך בטרם אספיק להשיב על שאלתו, ראיתי כי תשומת־ליבו מוסחת ממני והוא מטה אוזן לאיזה ויכוח נרגש, שניהל גלין בתוך המירפסת עם היהודי צמוק־הפנים, אשר חקר על־אודותיו בראשית־הערב.

ניכרה עצבנות־מה בדוקטור קונדא, והוא קרא בקול רם: “הכל חייבים לקחת חלק בשימחה!” ונגרף בקרב הרוקדים, כדי לשמש מופת.

היבטתי אל אופירה, שנראתה יפה מאוד בתוך חצאית־הקרינולין שלה. היא הושיטה אליי זרוע אחת פנויה, כמזמינה אותי להצטרף אל השימחה. ניענעתי בראשי לאות־שלילה.

כל המראה האנכרוֹניסטי הזה של גברים ונשים בגיל־העמידה ומעלה, השוקעים לתוך אשליה של זמן אחר, באמתלה של נשף־פורים, עורר בי בחילה; ויותר מכל – הקלוּת ואי האיכפתיות שבהן השתלבה אופירה באווירה זו של התרפקות על ימים עברו, כאילו היא, גם היא, חלק מעולם זה.

מהוֹן להוֹן גברו קולות ההתנצחות מצד המירפסת.

“זאת חוצפה שאין כדוגמתה,” נשמע דיבור נרגש, “בא איזה ארחי־פרחי ומנסה לשפוט תקופה שלימה, מנסה לדון לכף־חובה התנהגותם של אנשים אשר חירפו נפשם כדי להציל מה שניתן להציל!”

“ואני אומר לך, מר זונטאג, שאתה מגן על ישראל קסטנר רק משום שהיית מאנשי־שלומו, ומשום כך גם סייעת לו בעדוּתך בבית־המשפט.”

“תפסיקו, באמת, תפסיקו כעת!” נשמעו קריאות מן החדר, בעוד אחדים מן האורחים מתקהלים ליד המירפסת בהפסיקם את המחול ואת השירה, ורק הפטיפון מוסיף לנגן ומכונת־הקולנוע מוסיפה להקרין איזה סירטון אילם על הקיסר רב־החסד, הסוקר את צבאו ממרומי סוסו הצחור – אך מבלי שאיש ישים אליו לב, עקב הדין־ודברים שפרץ במירפסת, בקולי־קולות.

“די, רבותי, די! חבל לקלקל את האווירה האינטימית והנעימה של הנשף הזה,” כמעט התחנן הדוקטור קונדא. אולם גלין ניצב מול האיש מצומק־הפנים, ובעיניו הבעה של ששון לקרב: “ואני אומר לך מר זונטאג, וכפי שתיווכח לדעת אני גם אוכיח זאת בספרי, כי יהודים כמוך הכשילו אפשרויות של הצלה!”

“אתה… אתה… אתה מנוּול, אדוני…” הסמיק האיש כולו.

“לכבוד הוא לי לשמוע כינוי זה מפיו של משתף־פעולה,” אמר גלין כמתגרה.

ברגע זה הזדקף האיש הכחוש וקטן־הקומה על בהונותיו וסטר ללחיו של גלין בכל כוחו; אחר־כך צנח על כיסא, נושם ונושף כולו.

גלין, שהוּפתע לרגע מן התגובה המהירה, החוויר קימעה, שלף את מימחטתו המקופלת בצורת משולש מן הכיס העליון של ז’אקט־הקורדרוי החום־אדמדם אשר לו, ומישש בה את מקום הסטירה.

הדוקטור קונדא היה מבולבל לגמרי, ושאל אם להגיש כוס מים, מבלי שיהא ברור אל מי הוא פונה.

הראשון שהתמצא במצב היה בינדן העיתונאי, אשר העיר: “פורים־שפיל, רבותי, פורים־שפיל. בראוו! בראוו! אבל זה חייב להישאר בתוך המשפחה, בלי פירסום ברבים.”

ואילו שני הצוענים שלצידו שאלו, אם למשוך בקשתות ולפצוח במוסיקה?

האווירה הנוסטלגית, כמובן, התפּוררה ללא תקנה, אך מישהו הציע לרקוד ‘הורה’; ואכן, הצעה זו הצילה את המצב. ההוסאר אירגן בזריזות מעגל של רוקדים, כשכל הגברים בעלי הצווארונים המעומלנים והנשים בעלות תסרוקות ה’גריטכן' רוקעים ברגליהם ודוהרים על־פני החדרים, בעוד הם מציעים לאופירה להתייצב בתווך, תוך שהם שרים: “אל יבנה הגלילה, אל יבנה הגליל…”

ואילו אני – מחכה לסוף־הערב המתאחר לבוא. התנהגותה של אופירה אפילו אינה מכאיבה לי עוד. אני מביט בה כמי שמביט בחפץ נוצץ וזר. גלין ובטינה ניצבים אותה עת ליד המיזנון, כשהם אוכלים בשקט. גלין מסביר דבר־מה לבטינה, בעוד הוא מצביע על שעונו.

והנה, קוראים לו לצאת אל החוץ. הוא נראה מתוח ונושא עיניים מסביב. אני בטוח שהוא מחפש אחריי, ואילו אני מעדיף להיסתר מעיניו. אין לי כל חשק לפתוח איתו בדיבורים.

אחר־כך אני שומע את הדלת הראשית נטרקת מאחוריו, ועד־מהרה בוקע רעש של ג’יפ המתרחק מן הבית.

אני עוד שב לכמה רגעים אל החדרים פנימה. הכל למורת־רוחי פה: אווירה זו של אמיגראנטיות בעלת שורשי־אוויר – מסלידה אותי.

לא, כל זה אינו שייך לי – אומר אני בליבי – כשם שאופירה אינה שייכת לי; רק איני יודע, מהו באמת עולמי־שלי?

ואוויר, לשאוף אוויר־חוצות אני רוצה.

*

הרעיון להדפיס דפדפת דקה של שירים ולמכור אותה יחד עם התוכניה ב’תיאטרון האבסטרקט' של אוריאל וחבריו – לא הירפה ממני. בהדפסת התמונה הדרמטית ‘השער המאה ואחד’ לא הייתי מעוניין, באשר היא הצטיירה בעיניי כאליגורית מדי; לבד מן העובדה שייפיתי את כוחו של אוריאל לעשות בה כחפצו, ולפיכך גם ראיתי אותה כבת־חורגת שלי. אך נתפסתי לעניין השירים – שהרי ציפיתי לשווא לכך שאראה את שירי היחיד, אותו לקח גלין ממני לשם משלוח למערכת, מופיע במוסף הספרותי.

החילותי בבחירת השירים, אך עד־מהרה הרגשתי שאני מגיע למבוי סתום. האם לפנות לגלין לשם בקשת־עזרה? שהרי בלאו־הכי דימיתי לשמוע כל העת את קולו־שלו ואת הוראותיו־שלו אגב נסיון־הבחירה; ועם זאת, חשתי שהשירים שהוא נוטה לחבב, בדרך־כלל, אינם עונים לדרישותי עתה, כדוגמת שירי: ‘½3 קילו שקל המוות’; וכשהחלטתי, ככלות־הכל, להיוועץ בו בכל־זאת – לא מצאתי אותו בביתו, אף שחזרתי וחיפשתי אחריו פעמים מיספר. כך שלא נותר לי אלא לקבל החלטה לבדי (אשר לאוריאל – הוא כלל לא הכיר את שיריי).

הבעיה העיקרית, שניצבה לפניי, היתה חוסר־האחידות הסיגנוני שבמיכלול תריסר השירים שעמדו על הפרק. ניסיתי ליטול לדוגמה משוררים: הנה שלונסקי, למשל. די כי אקרא שורה אחת משירתו ואוכל לזהות את הכותב בוודאות. אם כן, השאלה היא, האומנם חייב משורר בנוסח סיגנוני אחיד ומובהק משלו? ומאידך, האם ייתכן שאותו הנוסח האחיד יתאים להבעת קשת של חוויות מגוונות ביותר? ואולי יש לגזור כרת, מבחינה ספרותית, על מיכלול החוויות והנושאים שאינם עולים בקנה אחד עם הנוסח שהמשורר מגבש לעצמו?

זאת ועוד, כיצד אוכל לדעת מהם קווי־המיתאר של עולמי־שלי, ומה מתוכו ניתן לעיצוב שירי? וכי מה בכלל ניתן לדעת על יסוד כתריסר שירים, שאפילו יחסי־שלי כלפיהם עובר שינויים מיום ליום?

כך התלבטתי תוך כדי מאמץ להכריע מה להחיות ומה להמית מבין שיריי המועטים בלאו־הכי, ומה סדר לקבוע בהם – אך הרגשת מעשה־הפסיפס לא הרפתה ממני. מהחל ועד כלה – הכל נשאר ערב־רב. ולמרות זאת, ברגע שהתבקשתי לבוא אל ביתו של המדפיס, כדי לקבל עלי־הגהה ראשונים, וראיתי אותו בעבודתו על שיריי – לא ידעתי נפשי מרוב ריגשה.

בית־הדפוס שכן כבוד בעליית־גג של בית עקום־כתף אשר בכרם־התימנים, וכדי להגיע אליו היה צורך להעפיל בסולם, שהעלה על הדעת כבש של אוניה.

האיש הקטן, שסינורו האפור והמרוח בצבעי־דפוס איים לכסותו למעלה ראש, ניצב ליד ארגז עשוי תאים־תאים וגדוש אותיות־עופרת, כשהוא מחזיק בידו כעין סרגל־מתכת, ובזריזות מסחררת מניח עליו שורות־שורות של אותיות; ואולם, למרות זריזות־הידיים שלו, נאלצתי להמתין שעה רבה כדי לקבל את עלי־ההגהה המובטחים, באשר התברר כי טרוד הוא בעבודה לא־לי, אף שהוזמנתי לשעה קבועה.

“אתה תסלח לי,” פנה אליי לאחר שכבר ניצבתי לידו עת רבה באלם, “עומדים אנחנו בין פורים לפסח, והמלאכה מרובה. ואגיד לך עוד דבר… ורק שלא תיעלב…” ואגב־כך משך אותי אל קירבתו כמבקש ללחוש סוד על אוזני, בעוד הכיפה הקטנה שלראשו מתנדנדת הנה ושוב, “אל תשאל איזה באלאגן הקים פה חותני לפני שבוע, כי זאת המיסדרה שלו.” ותוך כדי־כך הניח מידו את סרגל־הסַדרים עם האותיות, ולגם מן התה המהביל והריחני שלפניו, בהשמיעו קולות מיצמוץ של תיאבון.

“אתה שומע, אדון, לשם־מה אני מספר לך כל זאת? חותני הוא אדם אדוק מאוד… ושומו־שמיים, מה הוא ראה פה לפני שבוע? הוא נכנס לכאן והתחיל לקרוא, כשהוא צועק: ‘וי! וי! מנשה! מה אתה עושה? אתה מטמא את נפשך, תראה מה אתה מדפיס פה? תועבה אתה מתכוון להדפיס, מנשה…’ ואני קורא את הטקסט, כי האמת היא שסדרי־דפוס בדרך־כלל אינם שמים לב כל־כך לתוכן המלים של הטקסט שהם מקבלים לעבודה… ואיזה מלים גסות שם?! עד אשר רציתי להחזיר את כל החומר לסופר הזה… מה שמו?… שכחתי את שמו… להחזיר יחד עם כל המיקדמה… אבל בשביל־מה אני מספר לך כל זאת?” ותוך כדי־כך הוא מקנח את זקנקנו הדליל ואת מצחו המיוזע מחמת שתיית התה הרותח. “אני מספר לך כדי להסביר מדוע עלי־ההגהה שלך אינם מוכנים עדיין, כי תבין… לאחר כל השערוריה הנוראה הזאת, הייתי צריך לקרוא עוד ועוד את כל הטקסט שלך, כי אולי… ואתה תסלח לי על המחשבה… כי אולי יש גם פה דבר־תועבה…”

אני נותן בו מבט של ציפייה, בסדר־דפוס קטן זה, שמא יחווה דעתו על שיריי, אך הוא נוטל כעת את טורי־העופרת ומלפפם ומקשרם בחוטים־חוטים מסביב, ומניח את כל גוש־המתכת המהודק על לוח שחור משחור, מעביר עליו גליל מרוח בצבע, בעוד הוא חוזר על פעולה זו מיספר פעמים; ואחר־כך הוא אומר לי: “שב פה, ליד השולחן, ותבדוק, כי אולי יש קצת שגיאות.” אני מתחיל לקרוא ואינני מוצא מלה אחת כתיקונה, ואני כמעט בוכה מרוב־זעם.

“אל תרגז, אדון,” הוא אומר לי, “אלה הם עלי־הגהה ראשונים־ראשונים, וככה זה תמיד; וחוץ מזה, אתה ודאי יודע שגם בתנ”ך יש שגיאות, כי מה זה תיקוני־סופרים? ולשם מה נזקקו להם – אם לא בגלל שגיאות־הגהה?"

אבל התנ"ך לחוד והשירים שלי לחוד, ואני אינני רוצה שבשיריי יפלו שגיאות! – אך אני, כמובן, אינני מעז להגיד זאת באוזניו, כשם שאינני מעז להימנע משתיית התה הריחני שהוא מגיש לפניי, אף שהתה שורף לי את הלשון – כי חושש אני שמא יפסיק את העבודה על הדפסת השירים שלי, שהרי בלאו־הכי טוען הוא כי עושה לי אך טובה.

ואומנם מיום ליום הלכו והתמעטו השגיאות בתוך עלי־ההגהה שקיבלתי לידי, אף שמדי פעם צצו בהם מלים שאני לא כתבתי אותן; וזאת, לבד משמו של מנשה הסדר־המדפיס, שהופיע בראש כל עמודה, כאילו הוא־הוא מחברם של השירים ולא אני.

ואף־על־פי־כן הוא טען שאני כותב את השירים מחדש, אגב תהליך סידור האותיות, ומשום כך העבודה תעלה לי סכום־כסף כפול.

מה שנכון – נכון: אך ראיתי את שיריי מסודרים באותיות־דפוס, ונפלה עלי אימה חשיכה מפניהם; והנה החילותי לשנות בהם, כשאני מוסיף שורה וגורע שורה – כאילו רגע אחרון הוא לי להציל את אושרי. וכשכבר עמד מנשה, חגור סינורו המשוח בצבע שחור להפעיל את מכונת־ההדפסה, אשר ניצבה בקומת־הקרקע של ביתו דמוי האוניה הנוטה על צידה – חשתי כיצד זורם הדם אל ראשי, בעוד מתחנן אני לפניו למען יעצור את תנועותיה של מכונת־הדפוס, על־מנת שאוכל למחוק איזה פסיק מיותר.

ואולם, כשקיבלתי לידי את גליון־הדפוס המוכן והמקופל בצורת חוברת – דבר ראשון שצדה עיני היתה שגיאה זועקת לשמיים, ואני תהיתי אם אכן אני הוא שהותיר שגיאה כה חמורה בתוך הטקסט, או שמא מנשה או השד־יודע־מי הגניב אותה פנימה?

ואחר־כך נטלתי חוברת אחת מקופלת כדבעי, בעוד אני מביט בה ומביט בה, וכל שאני חש הוא כעין זרוּת – קור נושב אליי מתוך הדפים, וכאילו שואלים השירים: מה לנו ולך? ובאמת אינני אוהב אותם. חוץ משניים־שלושה שירים – אני אינני אוהב אותם במפורש. דומה, יכול היה לכתוב אותם גם אדם זר. אינני מוצא כל קשר בין חיי־שלי לבין אוסף המלים המתפרכסות־מצטלצלות, המופיעות על־גבי הדפים.

ובינתיים מסתבר לי, שכל הכסף שבידי אינו מספיק לפריעת מחצית חובי אצל מנשה המדפיס, חוב שגדל עקב השינויים המרובים שעשיתי בטקסט; על־כן הוא ניאות למסור לידי חמש חוברות בלבד. אך כל זה אינו מטריד אותי ביותר, שכּן ברור לי כעת יותר מכל – תוך שאני מתבונן בשירים המודפסים שחור על־גבי לבן והמתנכרים לי – כי שירים אלה אינם מבטאים את עולמי, וכי הם לכל היותר כעין צעצוע צבעוני במיקצת, כעין ‘הרצה,’ במטרה להוכיח לעצמי שאכן שולט אני במיכמני הלשון – ואילו בבעיותי האמיתיות כמעט שלא נגעתי עדיין; ורק שיר אחד ויחיד, אותו השיר אשר כתבתי על יסוד חלום של שיבה אל עיר־ילדותי החרבה, עדיין מעורר בי הד.

*

ושוב חיפשתי אך לשווא אחרי גלין. זה כמה ימים שאינני מצליח לעלות על עיקבותיו, לא בדירתו ולא בבית־הקפה שליד מוגרבי. הרי לא ייתכן שלא אגיש לו את החוברת המודפסת, אף שעשיתי את המעשה כמעט ללא ידיעתו (על־כל־פנים, כשהתחלתי לספר באוניו, לאחר לבטים, על התקשרותי עם אוריאל, הוא העביר את השיחה לנושא אחר).

ובינתיים מסרתי, בכל־זאת, עותק אחד של דפדפת־השירים לחנות־ספרים שברחוב אלנבי – חנות שנהגתי לרכוש בה ספרים, ולפיכך הסכים המוכר להציג את העותק הבודד בחלון־הראווה, כשאני תופס את עצמי מטייל הלוך ושוב לפני החלון, מציץ בחוברת ומציץ בעוברים־ושבים, החולפים ונעצרים ליד החנות – ואני בוחן את הבעת־פניהם למראה שמי המתנוסס על העטיפה החלקה, מעל לכותרת ‘שירים’ – כשבתור שם המוציא־לאור מופיע הכינוי הבדוי ‘נדב’ – שם שמצא חן בעיניי, ולא אחת אפילו חשבתי להשתמש בו כתחליף לשמי הלועזי. וכשראיתי כי עובדי החנות מתחלפים, נכנסתי פנימה בהחלטה נחושה להתעניין בחוברת־השירים שלי, באורח אלמוני. אך בעת עומדי בחנות, עזבני אומץ־ליבי והסתפקתי בשאלה בדבר הספרים החדשים, שראו־אור בימים האחרונים. המוכרת היססה, השקיפה אל חלון־הראווה מאחור, והוציאה משם כמה ספרים – וביניהם את החוברת שלי.

“מה הם הספרים שמתעניינים בהם בעיקר?” שאלתי, אך התחרטתי על שאלתי, שכּן האשה הניחה לפני ערימה של ספרים – את ה’מרד על הקין', ‘מדריך לחיי נישואין’, איזה קובץ של שירים יפניים ואת ההומורסקות של קישון. סילקתי את ערימת־הספרים מנגד עיניי בהרגשת טינה. לבד מזאת, ראיתי כי בעת שהמוכרת החזירה את הספרים אל החלון, השאירה בחוץ את החוברת שלי, כשהיא תוקעת אותה בין ספרים מדובללי־כריכה שבירכתי־החנות.

“לא, תודה. אינני מעוניין בספרים האלה,” אמרתי.

לאחר שהשארתי עותק אחד של חוברת־שיריי בחנות־הספרים שבאלנבי, עוד נותרו בידי ארבעה עותקים (עד לפדיון כל הכמות מידי מנשה המדפיס), ועשיתי לי חשבון, כי עותק אחד ברצוני להגיש לגלין, עותק אחד לאוריאל – ועותק אחד או שניים בכוונתי לשמור לעצמי. ושמא לשלוח עותק גם לאופירה? – מחשבה זו חלפה במוחי אך להרף־עין, ודחיתי אותה מכל־וכל.

*

נחפזתי לפגישה עם אוריאל. החזרות התקיימו באותה דירת־קרקע פרוצה לרוחות, בסמוך לירקון, ומועד ההצגה טרם נקבע סופית. הוא עמד לנעול את הדלת כשהיגעתי. נראה מדוכדך ביותר.

“אני חושש שכל התוכנית הזאת – היא חלום בהקיץ,” אמר בקול עייף מאוד.

“על־מה אתה מדבר אוריאל?” שאלתי.

“על תוכנית התיאטרון שלנו… אך בוא תלווה אותי,”

“לאן?”

“אינני יודע.”

הילכנו לאורך חוף הירקון. הוא היה פוסע ומשליך לפניו חלוקי־אבנים – עיתים לתוך הנחל ועיתים לעבר הנחליאלים, שהיו מקפצים בתוך רשת של צללים.

“עם מוריה אינני יכול לעבוד הלאה,” אמר, “יש לה בעיות עם הילד, והיא גם איננה מסתדרת עם המשכורת שלה; היא צודקת בהחלט בטענתה, שאינני יכול לדרוש ממנה להופיע בתנאים כאלה, מבלי לשלם לה. וגם הבמאי שלנו חולה עדיין.”

הקשבתי לו ואמרתי:

“אני מצטער שאינני יכול לבוא לעזרתך, אוריאל, אבל אני נמצא למעשה בצבא, ואמי חיה מפיצויים שהיא מקבלת מגרמניה, והיא מתקיימת מאוד מאוד בצימצום, בתוך איזו דירת־שיכון נידחת, שאין ביכולתה להחליף…” וכעת לא ידעתי כיצד להגיד לאוריאל, שהדפסתי חוברת של שירים, ושברצוני להגיש לו אותה.

“חבל לי לפגוע בך,” אמר אוריאל, “כי אתה ודאי היית מלא ציפיות.. על־כל־פנים, אני מודה לך על שסמכת עלי בכל הנוגע לעיבוד התמונה הדרמטית שלך.”

הוא הילך לאורך החוף, בסמוך מאוד למים, דומה לא איכפת לו כלל למעוד ולהחליק לתוך הנחל.

ועכשיו לא ידעתי כיצד להגיד לו, כי אינני מצטער ביותר על התקלה, שכּן בלאו־הכי מתקשה אני לראות באותה עלילה דרמטית ביטוי לעצמי, כפי שאני חותר אליו; שהרי אפילו השירים שהדפסתי לפני ימים אחדים בלבד – אינני חש קשר־של־אמת כלפי רובם. אך כשהוא התיישב על גזע־עץ נטוי אל המים, שלפתי עותק של החוברת מתוך תרמיל־הצד שלי ואמרתי לו:

“אוריאל, אני קיבלתי את הצעתך והוצאתי לאור דפדפת של שירים… אף כי בלי התמונה הדרמטית… כי רציתי למכור אותה יחד עם התוכניה… אתה רוצה לראות אותה?”

הוא נטל לידו את החוברת הדקיקה והוסיף לבהות אל הגלים הקטנים, אשר ראשי־דגים ביצבצו בהם מעת־לעת, כשהם מזעזעים את ראי־המים ורושמים מעגלים מתרגעים והולכים.

את החוברת הניח על ברכיו הכפופות, כשאצבעותיו מרפרפות בין הדפים, בלי שים לב אליהם.

מיכמורות־ענק התנדנדו מעל לנחל, למגע הרוח הנוצצת, שסרקה את החוף, וכמה ילדים חלפו על־ידנו ביעף, כשהם משליכים מקלות באוויר, כדי שהכלבים הרצים לצידם יעוטו עליהם ויחזירו אותם לבעליהם, בנביחות משעשעות.

“כן, זה היה חלום יפה מדי…” מילמל אוריאל, “להקים דבר־מה… תיאטרון… או תקרא לזה בכל שם שהוא… דבר־מה שלא יהיה קשור כל־כך בכל מה שמקיף אותנו כאן, בכל מה שחונק כאן את הגרון, איזה מיפלט מן המתח הבלתי־פוסק הזה, שאנו חיים בו בארץ הזאת, תמיד… משהו מופשט כמעט לגמרי… עולם קסום של תנועות, של צלילים ושל לשון בלתי־ספציפית, עד כמה שלשון יכולה להיות כזאת במיסגרת של שירה… אך כנראה שזו דרישה גדולה מדי;… אתה רואה, ליבי ניבא לי זאת…”

“ומה אתה מתכוון לעשות כעת?” שאלתי בזהירות, “תוותר לגמרי על הרעיון?”

“אין לי מושג. אתה רואה?.. לכתוב שירים אתה יכול גם בלי להיות תלוי כל־כך בסביבתך,” אמר, כשהוא מציץ לרגע בחוברת שנתתי לוֹ, אך ניכר בו שאין הוא מסוגל להתרכז בדבר, כי אם בו עצמו. ואומנם, הוא החליק את החוברת לתוך כיסו.

“אתה שואל מהו הדבר שהייתי רוצה לעשות כעת? לישון, לישון… להעביר ימים ושבועות תוך כדי שינה עמוקה; ואל תחשוב שמעולם לא עשיתי כך… אבל נכון שאינך כועס עלי?…”

“לא, אינני כועס, אוריאל,” עניתי.

*

בשעות הצהריים נחפזו ורצו מוכרי־העיתונים ברחובותיה של העיר וצעקו: “רצח בלב תל־אביב! הדוקטור ישראל קסטנר נורה ונפצע אנוּשות בפתח ביתו!”

עמדתי כמי שנטעו רגליו באדמה. ליבי ניבא רעות. קניתי עיתון וקראתי:

משום־מה, המחשבה הראשונה שהתעוררה בי היתה: מה עם גלין? זה כמה ימים לא עלה בידי לפגוש אותו, אף שחיפשתי אחריו במקומות המקובלים עלינו כמקומות מיפגש – אך לשווא.

על־כן הועדתי פניי לדירתוֹ. היגעתי לשם בריצה ממש. דלת הדירה היתה סגורה, ולא ניכר מסביב כל סימן מעורר־חשד. רק הפינקס הקטן, שהוא נהג לתלות על משקוף־הכניסה, היה חסר. אך לא מן הנמנע שנגמר הפינקס וגלין טרם הספיק לקנות לו פינקס חדש. וכי מנין לי בכלל, שהוא עלול להיות קשור במעשה־ההתנקשות, בדרך מן הדרכים? ואולם, ככל שהתלבטתי בשאלה זו, דימיתי להעניק משמעויות לקטעי־שיחה ולפגישות מיקריות שנפלו בחלקי, על רקע היכרותי עם גלין. קניתי כמה עיתונים וקראתי בדקדקנות את כל תיאורי נסיון־הרצח. שמו של גלין לא הוזכר בשום מקום. ואף־על־פי־כן נסעתי הביתה בהרגשה כבידה.

בבית מסרה לידי אמי מכתב רשום־דחוף מטעם הצבא (אף שנותרו לי עוד כשבועיים עד סוף החופשה); במכתב נאמר, כי עלי להתייצב ללא דיחוי ביחידתי (תוך ציון התאריך והמקום המדוייקים). בסעיף ‘מטרת־ההתייצבות’ נכתבה המלה ‘בירור’.

נתמלאתי חרדה.

*

כל הלילה לא עצמתי עיניים, ובבוקר השכמתי קום. הואיל והיה מזג־אוויר יפה – גשמי־החורף כמו באו אל קיצם – עשיתי חלק מן הדרך ליחידתי באוטובוס, וחלק בטרמפּים. אלא שבצומת מצומתי הדרום נתקעתי וחיכיתי זמן רב לטרמפּ לשם המשך הנסיעה. כבר התחלתי לדאוג שמא אגיע באיחור למיפקדת יחידתי, כשעצר לידי טנדר־צבאי.

“עלה מהר,” שמעתי קול, שצילצל באוזניי מוכּר; וכשכבר ישבתי בתוך המכונית, ראיתי כי יושב אני לצידו של גינדי הסמל, שנהב לעשות צחוק מן השירים שלי במחנה, אם במקרה הם נפלו לידיו – ובעיקר בנוכחותן של בנות היחידה־הצבאית.

בקושי הספקתי להתמקם על המושב, והוא פתח בנסיעה מהירה מאוד, כשראשי נחבט אל דופן המכונית.

בידו האחת היה גינדי מחזיק בהגה, ובידו השניה משליך אל האוויר צרור של מפתחות, משליך וקולט, משליך וקולט – בעוד הטנדר הצבאי מקפץ סהרורית במשעול־החולות, ואני נאחז בשתי ידיי במישענת הכיסא ומתאמץ להבליע את פחדי ביוֹשבי בסמוך לו.

מצב־רוח מוזהב של שעת טרם־צהריים תקף עליו מן הסתם – שהיה כה מנוגד למצב־רוחי שלי – שכּן מעת־לעת גם היה פוצח בשיר סלסלני, עד אשר שאל לפתע, כבדרך־אגב:

“מה שלום אופירה?”

“אני מתאר לי שטוב.”

“רק מתאר לך? שמעתי שאתה… שהולך לך אצלה…”

“אולי… וכאילו שאתה לא רואה אותה…”

“לא, מאז שהיא באבל, באמת שלא. ורק שלשום חזרה ליחידה,” אמר תוך שהוא תוקע חדות בצופר המכונית.

“מה, היא חזרה כבר?”

“מדוע אתה עושה את עצמך, כאילו שאינך יודע?” הרים גינדי את קולו, “אינני אוהב העמדת־פנים, אפילו לא מצד טיפוס שכמוך,” השמיע, תוך שהוא רוכן קדימה ומדהיר את המכונית בקצב מטורף. מעת־לעת נטרד בהברחת פיסת־שמש מעל עיניו ומעל אפו, שהיתה מפריעה לו כנראה בעת הנהיגה.

אגב־כך סינן: “מה שנכון־נכון, היא נחמדה באופן בלתי־רגיל, ואני רק מתפלא עליה…”

ועכשיו, תוך כדי דהרה, גחן לעבר השימשה הקדמית, כשהוא כורך את זרועותיו סביב ההגה ומפריח שריקה בין סדקי שיניו.

אך לפתע הירפה מדוושת־הבנזין, או סובב איזה כפתור, שכּן המכונית נבלמה בחבטה. כמעט התנגשתי בזכוכית החלון. הסתכלתי קדימה, שמא עצר משום שהולך־רגל בלתי־זהיר חצה את הדרך, אך לא נראתה כל סיבה הגיונית לבלימה הפתאומית.

הכל נמשך כדי־רגע. אף לא הספקתי להשמיע הערה־של־כלום, וכבר הוספנו לנסוע כרגיל, ודווקא בקצב מתון יותר, כשאנו פונים אל נוף יפה־מראה של צמחייה הטובלת בצבעי הצהריים.

צידדתי אליו מבט.

הוא שוב שיחק בצרור־המפתחות, אלא שהפעם השליך אותו מיד אל יד, מבלי שיחזיק בהגה המכונית, בעוד גלגלי הטנדר מקפצים אך בנס מעל לבורות. ושוב נסע בקצב מהיר, מטורף ממש, כאילו בכוונתו להפוך את כלי־הרכב. על־כל פנים, ברור היה לי שבכוונתו להלך עלי פחד. מן־הסתם קיווה לראות כיצד קונה עלי הפחד שליטה, כשאני מתחנן כדי שיפסיק טירוף זה של נסיעה מסוכנת.

אבל אני הרמתי פניי מתוך כפות־ידיי, ואמרתי באימוץ הכוחות:

“זה לא רע, זה באמת לא רע, לנסוע כל־כך מהר. כי לפחות לא אאחר למחנה וגם לא יעשו לי צרות במיפקדה.”

“מתכוננים לעשות לך צרות, מה?” שאל בנימה של הקנטה.

ואומנם באותו הרגע נפלה עלי אימה, באשר לא ידעתי מה מצפה לי באמת ביחידתי, וכי לשם־מה הצטוויתי להפסיק את חופשתי ולהתייצב במחנה הצבאי?

מפקד היחידה שאל אותי שאלות אחדות על מעשיי במשך החופשה. הוא התעניין במצב־בריאותי ובמצבה של אמי. עניתי על שאלותיו תוך תיאור הקשיים הכלכליים שבבית. אגב־כך הוא שאל, אם מכיר אני עיתונאי בשם מאיר גלין? וכשהשיבותי ב“הן”, וסיפרתי באוזניו כי הכרתי את גלין בדרך־מיקרה, בשבועות האחרונים – הוציא קלאסר־נייר והעלה מתוכו את נוסח־ההסכם, שנחתם ביני לבין גלין בעניין עבודות התרגום.

ובכן, חושיי לא היטעו אותי – אמרתי בליבי – גלין נעצר כנראה על רקע פרשת ההתנקשות, ערכו חיפוש בביתו, וכך התגלגל נוסח ההסכם בינינו לידי הצבא.

הסברתי לו, לקצין, מה טיב עבודות התרגום שביצעתי עבור גלין, בעוד הוא רושם את דבריי לפניו. לבסוף שאל, אם ידוע לי שבתור חייל בשרות סדיר אסור לי לקבל על עצמי עבודות בשכר, וכי אסור לי לפרסם דבר כלשהו ברבים, ללא הסכמה מוקדמת מטעם הצבא?

לא ידעתי מה להשיב על הערת הקצין, שהרי גלין היה משלם לי אך בקושי; ואשר לפירסום ברבים – לא עלה בידי לפרסם כל מאום, לבד מדפדפת־השירים הקטנה, שכלל לא הגיעה לידי הפצה, ואשר נותרה תקועה במאות עותקים אצל מנשה המדפיס. אכן, היה זה כעין לעג לרש. ואף־על־פי־כן, אמרתי שאקח את ההערות לתשומת־ליבי.

עלה בדעתי, תוך כדי ישיבה מול מפקד־היחידה, שאולי הייתי צריך בכל־זאת, למלא טופס־בקשה לשיחרור מוקדם, כפי שיעץ לי גלין – שהרי התעניינותו של הקצין במצבה הכלכלי של משפחתי עשויה לרמז על כך כי בקשה מעין זו, אם תוגש, יש לה סיכוי לזכות בגישה אוהדת.

ולמרות זאת, דבר־מה מנע ממני לעשות כן.

בעת עוברי לאורך מסדרון צריף־המיפקדה, הבחנתי מבעד לאחת הדלתות הפתוחות למחצה – בדמותה של אופירה. היא ישבה רכונה על מכונת־כתיבה, כשהיא שוקדת על העתקת איזה מיסמך. אותיות מכונת־הכתיבה קיפצו מול אצבעותיה המקישות על הקלידים. אור המנורה המשרדית הטיל עליה צל, מבעד לנייר־הפחם, שהיא השתמשה בו לשם העתקה, בהיותה מחליפה דף בדף. נראתה חתומה בתוך עצמה.

לרגע עמדתי בשקט והתבוננתי בה. היא הרימה את ראשה. מן־הסתם לא הרגישה בנוכחותי. אחר־כך זזתי בזהירות מאצל הדלת הפתוחה־למחצה. יצאתי מן המסדרון וחציתי במהירות את שבילי־החצץ, כשאני פונה לעבר שער־המחנה.

תוך כך עלה בדעתי, שכל עת שחשבתי על אופירה במושגים של קירבה, לא הצלחתי לכתוב דבר כל־שהוא, שיהא נוגע בה – והנה לפני ימים אחדים כתבתי שיר על־אודותיה:

אך האם באמת כתבתי שיר זה על אופירה? שהרי את שתי השורות הראשונות חיברתי עוד לפני שהיכרתי אותה, ואפילו בלי כל קשר לאובייקט מוגדר?

מזג־האוויר היה בלתי־יציב, ובמקום העננים בעלי הגוון הירוק שבתמונה השירית – רק עננים אפרוריים סיננו טיפות גשם חלקלקות, אף כי האוויר כבר היה חמים למדי.

ביקשתי לשוב לתל־אביב מהר ככל האפשר, אף שלא היתה לי כל סיבה מעשית לכך. בין כה לכה הירהרתי שוב בעניין האפשרות להגיש בקשה לשיחרור מקודם ואמרתי לעצמי, כי נותרו לי עוד כשבועיים עד סוף החופשה, ועל־כן עוד יהיה סיפק בידי לשקול את הרעיון מנקודות־ראות שונות.

*

היתה לי הקלה יחסית בלבד, שכּן הדאגה לגורלו של גלין הוסיפה לכרסם בי. מעתה חששתי לסור לדירתו, ורק עקבתי אחרי הידיעות בעיתונות, אשר מסרו על המשך החקירה המתנהלת נגד כמה אנשים צעירים, ועדיין בלי ציון השמות.

דאגתי לגלין, אך הרגשת המועקה שהקיפה אותי, שורשיה היו נעוצים בי עצמי, כפי הנראה. חשתי כעין אווירה של חולין, העומדת לקבור אותי תחתיה. נדמה – הכל נשמט מידי: אופירה, השירים ואפילו גלין, עם כל יחסי הדו־ערכי כלפיו. כל שנותר לי, הוא לשמוע את דברי־הצער של אמי, בעטיה של אחותי, אשר נישואיה הולכים ומתפוררים, וכן דברי־תוכחה על שאין אני מטריח את עצמי לנסוע אל אחותי במשך כל ימי החופש, בניסיון להשפיע עליה ועל בעלה בכיוון של השכנת שלום־בית. דומה, יש לאל־ידי לפעול כהוא־זה.

ייתכן כי תחושת הריקנות והחולין התגברה בי ביתר־שאת גם בגלל התקרבות חג־הפסח, כפי שאירע לי לא אחת בארץ, עם פרוס החגים הגדולים, אשר לא ידעתי כיצד לנהוג בהם: אט־אט התערטלתי מן החגים הזרים, שהיו אהובים עלי בילדותי, כגון חג־המתנות של ניקולאס הקדוש, ואפילו חג־המולד, עת נהגנו גם אנו – ילדי היהודים המתבוללים – להציב עץ־אשוח בחדרנו וליהנות מזיו הנרות שעל ענפיו, בעוד שחזרזיר נחמד מובל לשחיטה בחצר־ביתנו, ואנו מצפים למעדני־מלך כי יעלו על שולחן־החג, שלעיתים התערב בחג־החנוכה; כשם שחג־הפסחא המלווה מישחק של החבאת ביצים צבעוניות בשיחי־הגן, התערב בחג־הפסח, המלווה אכילת מצות רשרשניות.

ואולם, מאז עלותי ארצה אילצתי את עצמי להשיל מעלי את החגים הנוכריים, ואילו החגים היהודיים נותרו עבורי נטולי־נשמה.

בינתיים התרגשה ובאה עלי גם שערוריה קטנה, שכּן הופיע אצלנו בשיכון – מנשה המדפיס, והקים קול־צעקה על שנותרתי בעל־חוב לו עקב הדפסת דפדפת־השירים. הבטחתי לסלק את החוב כולו, תוך ימים מיספר. עלה בדעתי, כי ייתכן ואוכל למכור את השרשרת שקניתי עבור אופירה ולא מסרתי לה; לא מן הנמנע – הירהרתי – כי אצליח למכור אותה, תוך הפסד מסויים, בחנות־התכשיטים שבה קניתיה.

וכך אירע, שבאותו היום בו ניגשתי אל חנות־התכשיטים הקטנה, שבקירבת בית־הכנסת המרכזי, ערב־פסח ממש, כדי להחזיר את השרשרת עם הדיסקית שעליה נחרתו המלים ‘ממני לך’ – התפתחה שיחה ביני לבין הצורף הקשיש, שהיה טרוד בסידור ובניקוי חנותו לקראת הפסח. הוא שאל אם אני משרת בצבא ואם מתכוון אני להסב אל שולחן ליל־הסדר ביחידתי? עניתי לו שכרגע אני עדיין בחופשה, אך למעשה לא השתתפתי מעולם בסדר כהילכתו, לא בבית ולא מחוצה לו, אף שאני מצטער על כך ביותר, שהרי אני אפילו צאצא של רב מפורסם מן המאה התשע־עשרה, הוא הרב דויד זילברשטיין מן העיר ווייצן, אשר עלה לארץ־ישראל, ואשר חיבר ספר־פרשנות לכתבי הרמב"ם.

“כל דיכפין ייתי ויאכל,” הפטיר הזקן; וכשהיבטתי בו בתמיהה, מנסה לתהות על כוונתו, אמר כי דלת ביתו פתוחה לפניי, אם אך רוצה אני בכך; ובעיקר שאני גם בעל־ייחוס כה גדול, כפי שאני מספר זאת.

השיבותי כי אין ברצוני להיות עליו לטורח; ואולם הוא הבהיר לי, כי אך אסייע בידו לקיים מצווה של הכנסת־אורחים, אם אכן אבוא להסתופף בצל־קורתו.

בין כה לכה נכנסה אל החנות גם אותה נערה עם העיניים החומות־שקדיות, שהזקן פנה אליה בשם בתיה, ואשר עזרה לי בשעתו לבחור את השרשרת עבור אופירה. היא האזינה לשיחה בתשומת־לב, כשהיא מסובבת בין אצבעותיה את השרשרת, מביטה במלים החרותות על הדיסקית ומביטה בי חליפות, והיא מחייכת כעין חיוך רב־משמעי – דומה, יודעת היא על שום־מה הפכה השרשרת למיותרת.

אני מודה על ההזמנה בשמץ היסוס, מבלי שיהא ברור לי עצמי אם אומנם מעוניין אני לקחת חלק בליל־הסדר שלהם; אך בצאתי את החנות אני שומע את עצמי מבטיח לבוא – שהרי לא ראיתי מעולם ליל־סדר מסורתי.

*

להפתעתי – התמלאתי ציפייה גוברת והולכת לקראת הביקור. רוב היום הייתי טרוד בהכנות: גיהצתי מכנסיים וחולצה וציחצחתי נעליים. דאגתי לקנות כיפה לעצמי וקראתי בדקדקנות את הערך ‘סדר’ בלכסיקון למושגי מסורת והווי יהודיים. אגב־כך ניסיתי להעלות ממעמקי־זכרונותי רסיסי־תמונות מליל־הסדר היחיד שבו נטלתי חלק, בבית סבי מצד אבא, בהיותי זאטוט כבן שלוש־ארבע שנים – אך לא זכרתי אלא את מראה המצות ואת מראה המרכבות עם הסוסים, שהסיעו את האורחים אל הבית, ואשר המתינו בחוץ לתום הסעודה; ועוד איזה ניגון נטול־מלים וחסר־ממשות לגמרי – אך ייתכן שגם הוא דבק בי בנסיבות אחרות לחלוטין, וללא כל קשר עם חג יציאת־מצרים.

ובינתיים החל חמסין כבד להתפתח, ולא ידעתי כיצד עלי להתלבש לקראת הערב. ושמא הטוב ביותר הוא ללבוש את המדים? – הירהרתי. פיתרון זה נראה לי הגיוני ביותר, בסופו־של־דבר. אולם, ברגע שהתחלתי לטפל בגיהוץ המדים, נתקפה אמי בהלה, כי חשבה שנקראתי לשוב לצבא בטרם תום החופשה. גם השרב נתן בה אותותיה, בעוד היא מתלוננת על כאב־ראש חזק ובוכה. חששתי שמא לא אוכל לעזוב אותה לנפשה למשך הערב, ועל־כן נעשיתי גם אני עצבני ומתוח; וכשביקשה אמי כי אגש במקומה לחנות־המכולת, כדי להביא כיכרות־לחם לתקופה של שבוע ימים – רבתי איתה. חששתי לספר לה על ההזמנה שקיבלתי לליל־הסדר, הואיל ולא ידעתי כיצד תגיב. לפיכך העדפתי לטעון באוזניה, עם צאתי את הבית בשעות אחר הצהריים המוקדמות, כי עלי להעביר לגלין עבודות־תרגום (גם לא סיפרתי לה על היעלמו של ידידי!); ועוד טענתי, שהמדים יקלו עלי להשיג טרמפּ בדרך חזרה הביתה, בליל־החג. ואכן, היא השתכנעה.

כשיצאתי את נווה־הדר – נשמתי לרווחה, על־אף השרב המחניק. הואיל ונותר לי שפע זמן – הילכתי לאיטי. נסעתי בלי חופזה, ורק בתחנה־המרכזית נאלצתי לבזבז זמן הרבה להמתנה בתור לאוטובוס, אשר הובילני אל פרבר מפרברי העיר.

*

הנה ושוב.

נקודות לבנות ונוצצות הסתחררו באוויר, לנגד עיניי – נוצות העולות ויורדות והמתיזות נטפי־שמש של יום־חמסין אשר הקדים לבוא.

מהלך הייתי אט־אט.

הנוצות הנמיכו עוף, נגעו במצחי וריפרפו הלאה לדרכן, מסרבות להיאסף אל אשפת הסימטא.

הותר שרוך משרוכי־נעליי והתכופפתי כדי לקושרו. נאלצתי להישען אל גדר. עד שתיקנתי את נעליי – נבלעו הנוצות בחלל־העולם. נפלו על המידרכה המשובשת, או נמוגו השמיימה, מעל לגגות משוחי־הזפת.

רק סדינים, כותנות גבר ואשה בנפרד וטליתות בגדלים שונים, נתלו עדיין באין־ניע באוויר אחר־הצהריים השרבי.

החפזתי את צעדיי, תוך שאני מנסה להימנע מהסתבכות בשפע כלי־הלובן הפרושים מעל ראשי, אוחז במעקה־האבן שניקרה לפניי, ועוקף בזהירות את הכבסים התלויים בין הבתים.

– אולי רק אכּסוטיקה… אולי נמשך אני לליל־הסדר הזה רק משום שגדלתי בעולם הרחוק מדת, בלי להכיר מקרוב… ואולי גם בגלל הצבא… כי קשה לי כל־כך…

ואף־על־פי־כן… אסור לי להגיע מוקדם מדי… אם אינני רוצה שישאלו אותי שאלות מיותרות… למשל, על מינהגי הבית… לספר איך שהיה פעם, אצלנו…

אך מה… מה אני שורק ומזמר לעצמי?… לבסוף עוד אתבלבל באמת… כי זה לא שייך… זה שייך באמת למקום אחר… לזכרונות אחרים… לחגים לא כאן…

בין כה לכה, ולפתע החשיך.

חששתי להגיע מוקדם מדי, והסוף הוא שאני עוד עלול לאחר… – אמרתי לעצמי והתחלתי לרוץ.

*

על השולחנות הערוכים בצורת פרסה תופפו האגרופים הלבנים לפי קצב הזמירות – שורת הגברים מול שורת הנשים והטף.

ליל־הסדר כבר עמד בעיצומו.

ריקדו הכיפות והמיגבעות באוויר כמו עופות־כנפיים, שעוד מעט וייגאלו מכוח־משיכתה של האדמה.

יש והושטו האצבעות אל כלי־האוכל והקישו על המפה הלבנה, כאילו אין זו אלא נהר המשיט את סלי־המצות, את קערת־החרוסת, צלחות המרק, הדגים והבשר, וכן את כוסות היין והבקבוקים, על גלי־הלובן שלו, והם מתנוצצים באור־יקרות של מסע אל מעמקי ליל־החג.

– טוב שהתיישבתי פה… בפינת השולחן… כי כאן ישגיחו בי פחות, גם אם אטעה… עולה בי מחשבה, בעוד הצלחות מקשקשות על השולחן ונשים נכנסות ויוצאות על בהונות־רגליים ונושאות כלים, גבוה באוויר.

ולמראשות השולחן הלבן – זה המתמשך ומתפתל בשני פלגים – שם יושב הצורף הזקן, מוקף כרים וכסתות, כיאה לראש־המשפחה; הוא מרים כוס מאדימה בין אצבעותיו, בעודו תולה מבטו בתיקרה, וטיף־טיף – ניתז מן הכוס.

שר הזקן אל עצמו, ובעודו עומס את כל הבית על גבו, יוצא בחיפזון את מצרים, ואינו מטה אוזן לקריאות־הקרב של קלגסי־פרעה הרודפים אחריו, ולא להמולת הכלים המתחלפים על השולחן במהירות.

אך בהבחינו בי – הוא מברך אותי בסבר־פנים יפות, אם כי עד־מהרה עוצם שוב את עיניו וטרוד במחשבותיו שלו.

– ורק האברך הלבקני הזה, שמתנצח כל הזמן עם שכנו הג’ינג’י… מה הוא מביט בי ככה?… בוחן אותי בקפידה… אבל חוץ מזה דווקא יפה כאן…

ואני מהרהר עוד:

כעת… אם כעת אשיר בשקט, לא ישמעו אותי אפילו שאזייף… כי העיקר הוא לשיר… באמת… ולא חשוב מה… וזה אפילו די מרגש… כך… לצרף את קולי…

אלא שלאורך השולחן הלבן, המשיט את מאכלי־החג, לפתע הושלך הס. ורק אני לבדי מוסיף לסלסל את קולי הצורמני וקורא את ארבע הקושיות מן הספר שלפניי – אף כי חלף־עבר תורן זה כבר – בעזרת ילד מן הילדים שמסביב לשולחן.

מישהו פולט צחוק. גוערים בו.

“מה, מה קרה?” שואל בעל־הבית, כאדם שנחרד משנתו.

– ידעתי… צריך הייתי לשתוק מלכתחילה… – אני חושב לעצמי בעוד הלבקן מנסה להסות את קהל־הילדים, שנעשה עליז מדי – אף שהוא עצמו נראה מבודח, באופן לא־נעים, וכאילו מבעד למסך ערפילי של משקה אני רואה כעת את האברך – נשען על השולחן ופונה לעברי, תוך הסתודדות־מה עם שכנו הג’ינג’י, כשהוא מסביר דבר באידיש ומושך בפיאותיו, שוב ושוב, במאמץ לקחתן אל פיו.

“שב!… קרוב יותר… שב פה!” הוא נפנה אליי. אני נועץ מבטי בהגדה המצויירת שלפניי, מחכה כי האיש המצרי מטושטש־הצורה והמניף ידו אל שולי־הנייר, ינחית מהלומה וירקיד את השולחן, עד כי יתעלעלו הדפים בפחד.

“הא לחמא עניא,” נבהל השולחן ומזמזם, והגלים הלבנים עונים בהד רפה, בעוד המסע למעמקי ליל־החג כמו נתקע.

בוחר הייתי לשבת בקהל־הילדים, אך אני קם מטעמי נימוס ומתיישב בין בעל־הבית ובין האברך, שהוא שאר־בשרו הקרוב, כפי הנראה.

“אתה הנכד של ר' דויד זילברשטיין?” אני שומע.

“נין,” נחפז אני לתקן.

האברך תולה בי מבט ממושך, ובין שפתיו המשורבבות כאילו נפער חור של זדון קל. הוא קם מאצל השולחן וניגש אל ארון־הספרים המשוקע בתוך עצמו בירכתי החדר. הוא מוציא משם כרך גדול־תבנית, ועליו המלים ‘שבילי־דויד – ספר הפירושים לרה"ג דויד זילברשטיין’ באותיות שחוקות־זהב. הוא מקיש עליו באצבעו כאילו מקיש הוא על מצחו־שלו בהבריק בו רעיון, ואחר־כך מגביה את הספר כדי להראותו גם לבר־פלוגתו הג’ינג’י. לבסוף, תוך כדי דיפדוף, הוא מגיש לי את הכרך.

“חריף, חריף מאוד,” הוא פונה אליי, “עוקר הרים וטוחנם זה בזה…”

אני לוקח לידי את הספר ברגשות מעורבים של גאווה ופחד, מנסה להרגיל את עיניי לעמודים כפולי־הטורים וצפופי־האותיות, וחש כמי שמבקש להביט בקאליידוסקופּ, ומניע אותו על ימין ועל שמאל, למען תתגלה משמעות הצורות הטמונות בו.

“קרא בקול!” אומר לי האברך הלבקני, ואני מדמה לשמוע בקולו דבר־מה מן ההתגרות, כאילו מבקש הוא להעמידני במיבחן כלשהו – כדי להיווכח לדעת אם אומנם עשוי אני להיות צאצא של הרב זילברשטיין, או סתם נתליתי באילן גדול.

אני מתחיל לקרוא ומשמיע את הכתוב בצורה משובשת, ותוך כדי מאמצי קריאה עילגת אני מהרהר:

– בתיה… מדוע היא יושבת בצד… רחוק ממני… והיא בקושי שומעת… אך בעצם, טוב שרק בקושי שומעת…

וגרוני כבר נצרד.

ואני שומע: “הנכד של ר' דויד הגאון… איך זה? באמת!… תוך שלושה דורות… כפי שכתוב – אם הראשונים כבני־אדם וגו'!… קל־וחומר כשמדובר בצדיק… וזה… זרעו של צדיק…”

והקול נדם.

“מה? מה?” נרעד ונבוך הצורף הזקן, בעוד מבטי עיניו עייפות־החג ניתקים מלובן השולחן, נפרדים מ’כוסו של אליהו' הניצבת למולו.

צלחות מסובבות על המפה, והנהר המבהיק נח מזעפו אט־אט.

שטות עיני בעל־הבית על הקירות מרוקמי־הצללים ומשתהות על הדלת הפתוחה.

שוב פונים הכל לאכילה.

מוגשות כופתאות נפוחות־לחיים ויהירוֹת, בעוד המצה מרשרשת וחומדת את סדקי השיניים הטוחנות ברעש – והנהר הלבן מוסיף לזרום בשובה ונחת אל חצי־הלילה.

בעלת־הבית דואגת להחליף את הכלים שלפניי ולהציב על צלחתי מאכלים ממאכלים שונים: נתח־תרנגולת קנטרני ודשן בתוך מרק צורב־עיניים ומזהיב, ומיני רסק הנמעכים תחת הסכין, אדומי־פנים וחריפי־מבע, וכופתאות־כופתאות – מאכלים שכמעט ואיני נוגע בהם. ותוך שהיא טורחת לקיים בי מידה של הכנסת־אורחים, היא מנסה גם להקים חיץ ביני לבין האברך, באמצעות בקבוקי־יין המהבהבים ויוצרים מסך של סינוור, נוסף לניצנוץ של חליפת־הכסף אשר לגופה.

מבעד לאור־הבקבוקים אני שולח מבט חוקרני אל האברך, המשרבב עתה את שפתיו כנגד דג פעור־פה, המפרפר על צלחתו, לאחר שצף ועלה מן הגלים מלביני־הקצף, והוא מבקש ללוכדו במזלג.

האברך משיב מבט וממצמץ,

מרפה מן הדיג האילם,

רואה כי איני נוגע במאכלים, כמעט שאינני נוגע בהם, והוא משרבב ביתר־שאת את שפתיו המשורבבות ואומר:

“אכול… זה כשר… אני מבטיח לך…”

וכעת גואה צחוק הילדים המסובים אל השולחן לשמע הברקתו של קרוב־משפחתם, ואילו אני טובל את הכף במרק, כמי שטובל בזיעה. אני נושא עיניים סביב, כמבקש לפרוץ איזה מבוי סתום, מחפש בייאוש אחר מבטה של הנערה.

אלא שהיא – היא יושבת בקצה השולחן, מופרשת לעצמה, בלי דבּר דבר מטוב ועד רע.

דומה, אין אני קיים לגביה.

אך שאר הנשים משתפות עצמן בבדיחות־הדעת, ואף בעלת־הבית אינה מונעת עצמה מן העליצות.

“וחזיר… חזיר הוא אוכל?..” אני קולט הערה של ילד, בעודי שקוע במעמקי המרק הנוצץ.

צחוק. כיחכוח. נזיפה.

“טעים?”

“כן.. אלא מה?”

ובמרי־פתאום אני מבקש לצעוק:

– כן! כן! טעים מאוד.. בשעה שהיו שוחטים אותו בחצר־הבית של הוריי… והשנה מתקרבת אל קיצה… וערימות־ערימות של שלג מתגובבות על האדמה…

ואני שומע שיר־ילדים זעיר ונשכח, המזדמזם באוזני בעל־כורחו:

“רוף־רוף־רוף…” אני קולט את נהימת החיה המוּבלת לטבח, וגם רואה אותה בירכתי־הבית של ילדותי, משם הייתי מציץ אל הבאר של בית־הכנסת האורתודוכסי.

אך כעת אי־מי נוגע ברגליי מתחת לשולחן ואני אוסף אותן בבהלה, לבל ייגלה קלוני ברבים, ולבל ישבית ריח החג הזר הפורץ ממני את אווירת ליל־הסדר.

– אל תשיר!… אל תשיר!… אסור לך לפתוח את פיך… כי יפרצו מגרונך קולות זרים… כי הרי לא באת להסב אל שולחן־החג של אנשים רחוקים ממך… לא באת על מנת לחלל את צל־קורתם… – אני שומע את עצמי, אני מתחנן, אני מבקש על נפשי.

והקירות כמו עונים בהד.

– אך הרי אני שותק, נושך את שפתיי ושותק… אני… אני… אינני שר…

אם כן… של מי הקול?.. הקשב!…

אני מטה אוזן ושומע זמירות ליל־פסח ושירי חג־המולד, חנוכה וחג־הפסחא גם יחד… והם לוחצים בתוך חזי… שואפים להתפרץ… כאילו חיה טמאה יושבת שם, והיא מנהמת־ומזמרת בקולות־אנוש גסים….

ואני נאנק:

– לא… רק לא זאת!…. בעוד אני חושק את פי במאמץ אחרון.

ואחר־כך – בתנועה חדה – אני קם מאצל השולחן בהופכי את סל־המצות, ואת ‘כוסו של אליהו’ העומדת למראשות־השולחן ובה מרטיטה איזו בבואה חיוויינית, אשר נשפכה עתה ארצה. הכל קופאים על מקומותיהם, ואפילו בעל־הבית שולח ידו אל האוויר בבהלה –

תולים בי מבטים,

והדלת,

זו הדלת המצפה לבוא אורח נעלם,

אשר לא בא,

הדלת נפתחת,

אך על הסף אני נעצר להרף־עין, בתקווה כי יקום בעל־הבית מבין הכרים והכסתות המקיפים את גופו, בתוך כורסתו הרחבה, ויעצור בעדי; אך בעל־הבית מוסיף ותולה מבטו בתיקרה, ואילו האברך הלבקן טורח להבריח איזה רפרף־לילה מנגד עיניו, אשר מטרטר מתחת לנברשת ומסכסך את המראות.

ולפתע אני חש כי נוגעים בי, כמו נוגעים בי… כאילו חיה חומקת בין רגליי אל החוץ, אל תוך הלילה, והיא משמיעה רוף־רוף־רוף, והיא אוחזת בי ונושאת אותי על גבה אל הסימטאות החשיכות, בעודי חושש להרים מבטי אל השמיים המשתרעים מסביב ואשר קיפחו כל חגיהם.

מאחורי גבי, נדמה אני עוד שומע את לחישותיו של הלבקן:

“מוקצה! מוקצה!”

ולרגע אני מחכה, משתהה, כאילו מצפה לנערה – שמא היא תבוא אחריי אל החושך.

בצמרת־עץ שבפינת סימטא מן הסימטאות נלכד כוכב, כשהוא מפרפר להיחלץ מן השבי הירוק־כהה.

שיכור כלוט אני כורע בצילו, משעין על גזעו את כל כובד־גופי.

הכוכב, כמו מנצל את שעת־הכושר, ניתר הצידה וקופא, אך כוכב חדש ובוהק רב־יתר מתהבהב במקומו אל מול עיניי. אני מנסה לקום ולגרור הלאה את כל גשמיותי, מתנודד על־פני הכביש האץ מן השיכונים החוצה, לעבר החולות המפוייחים מחמת לילה.

רווח לי מעט, אך רגליי עוד מוֹעדות.

אני חש את החיה השחורה, בעוד היא חומקת ממעגל־הליכתי ומתנפלת אל התהום, אל הים הרחוק.

קול־נהימה, זעקה והס.

כדי־רגע חולף בי זכרון השירים שנשמעו בעירבוביה ליד שולחן ליל־הסדר, אך משמעות המלים מתפוגגת כליל ונדחקים גם מראות־הילדוּת, כאילו החיה השחורה, שנמלטה אל האין, בלעה את התמונות אל קירבה, ולא הותירה לי אלא לילה חלול.

*

כשהתפכחתי מצאתי את עצמי יושב על איזה כיסא רעוע, ברחוב מן הרחובות – כיסא שהושלך כנראה אל החוץ מאחד הבתים, בעיקבות הכנות־הניקיון לקראת חג־הפסח.

כל אבריי כאבו עלי. השיכרון פג ממני סוף־סוף, ולרגע אפילו היה ספק בליבי, אם אכן אירע לי מה שאירע לי בליל־הסדר – או שמא חלמתי הכל. הייתי מלוכלך לגמרי בנתזי הקיא של עצמי. בגלל השרב שהחל לתת את אותותיו כבר מוקדם בבוקר, התקשיתי לנשום.

בין כה לכה עלה על ליבי, שאמי מודאגת בוודאי עקב היעדרי, שהרי לא אמרתי לה כי אלון מחוץ לבית. אך היא, מן־הסתם, מתארת לעצמה שבגלל קשיי תחבורה נמנע ממני לחזור לנווה־הדר במשך הלילה – ניסיתי להרגיע את עצמי.

אך בהגיעי הביתה – המראה שציפה לי היה גרוע יותר ממה שיכולתי לשער. אמי שכבה על הספה כמעט בעילפון, עם תחבושת ענקית על מצחה. רגעים ארוכים לא הוציאה הגה מפיה, עד שאמרה:

“איך יכולת לעולל לי דבר כזה?”

“נתקעתי בדרך,” מילמלתי, אך היא לא שעתה להערתי וטענה שמבחינתי היא יכולה אפילו למות, שכּן חושב אני על עצמי בלבד.

היא שכבה על הספה, מיוזעת כולה מחמת השרב הכבד שכמו הדליק את הקירות, והתלוננה על מיחושים עזים באיזור החזה.

נבהלתי ושאלתי אותה אם להזעיק אליה רופא, אך ענתה לי, שבמקום להסתייע ברופאים – מוטב שאקדיש מעט תשומת־לב, בעוד מועד, לה ולבעיות הבית. ביקשה שאגיש לה גלולות־ואליום להרגעה, מתיבת־התרופות.

אחר־כך נרדמה.

כעת שמתי אל לב שבריהוט החדר חלו אי־אילו שינויים. כלומר היא הזיזה את ארון־הליפט הגדול ממקומו והציבה שם את המיטה הרזרווית. פינתה גם חלק מן המדפים בתוך הארון. לא הבנתי מה טעם חוללה את כל השינויים הללו, אך כיוון שנרדמה (על־כל־פנים – נדמה היה לי שהיא ישנה), לא יכולתי לשאול את פיה.

יצאתי אל המיטבח כדי ללגום איזה משקה קר, שכּן גרוני ניחר לגמרי מחמת החום שבחדר; ואולם במיטבח הקדים את פניי ריח חריף של חומרי־הדברה. רציתי לפתוח את מקרר־הקרח, כששמעתי את אמי צועקת: “הכל מורעל שם! שלא תעיז לגעת בשום דבר!” ואומנם, ראיתי פתקאות־אזהרה שהיא תלתה כמעט בכל פינה.

עתה היא גררה את עצמה אל המיטבח, מחזיקה את התחבושת הקרה על מצחה, מעבירה אותה אל לוח־ליבה, ואמרה מתנשמת: “רק להתפגר צריך פה, רק להתפגר… כל הלילה ריססתי בפליט… אתה לא יכול לתאר לך את הזוועה הזאת.” והרימה את מכסה־הדלי, כשהיא מצביעה על ערימה של פגרי מקקים, אשר כנראה ערכו הילולה באישון־הלילה, בהגיחם מסדקי הקירות ומרווחי החלון, בהשפעת להט הקיץ שניחת לפתע על שפילת־החוף כולה.

בלי אומר ודברים נטלתי את הדלי וירדתי לשפוך את תוכנו בפחי־האשפה. בינתיים אמי התאוששה קימעה, וסיפרה לי שאחותי תעבור לגור אצלנו בימים הקרובים, הואיל ואין היא יכולה להישאר לבדה בחודש השביעי להריונה, בעוד בעלה מסתלק לשבועות שלימים. “צריך לשים קץ לזה, אחת ולתמיד,” אמרה והוסיפה: “אבל אתה לא רואה ולא שומע שום דבר. מצידך כל הבית יכול להתהפך, וגם לזה צריך לשים קץ!”

“בוודאי,” עניתי בזעם, “אני כבר אשים קץ.”

החום גבר והלך. גגות השיכונים ריטטו מבעד לחלון, בבוהק לבן ומסנוור, וערימות של גרוטאות וחישוקי־ברזל שלצידי השביל ירו חיצי־אור. מעט העצים שלפני הבית התאבנו באין־רוח. הדומייה כמו נמסה מסביב, ורק זימזום של כמה יתושים תועים הפר את השקט המהביל. מקץ זמן נשמע גם קול זמירות בנוסח עדות המזרח, מן הדירה שמנגד.

“למות מזה… למות מזה…” מילמלה אמי, “לעבור בשיכון הזה עוד קיץ כמו בשנה שעברה… מוטב בגיהינום…” היא היתה כולה אחוזת חרדה מפני בוא עונת הקיץ.

“יכולת לעבור מכאן מזמן,” אמרתי, “אם לא היית עושה בעיות לאבא בקשר לפיצויים מגרמניה.”

אמי נתנה בי מבט מאיים. השתתקתי.

“הלוואי והיה שומע בקולי… אז ייתכן שעוד היה חי…” ועוד אמרה: “אך ייתכן שיותר טוב לו ככה… לפחות הוא לא צריך לסבול יותר…”

אמי היתה משוכנעת, שאבי נפטר על שום שהסכים לקחת פיצויים מגרמניה, כביכול כופר־נפש על רצח סבי וסבתי; היא היתה משוכנעת, שהיה זה עונש מידי־שמיים, אף שבאלוהים לא האמינה. וגם כך, בגלל התנגדותה העקרונית של אמי ליטול פיצויים, הוא הגיש באיחור רב את הבקשה ותוך טיפול רשלני – ולכן גובה הפיצויים שאושר היה נמוך ביותר.

כשהתיישבתי לאכול סוף־סוף ופרשתי לפניי את העיתון ‘אוּי־קלט’, שהיה מגיע לביתה של אמי, שאלתי אותה אם קראה את הידיעה על ההתנקשות בדוקטור רודולף קסטנר?

תחילה לא ענתה לי, וחשבתי שלא שמעה את שאלתי, שכּן היא ישבה על הכיסא, בלי לגעת באוכל שהכינה, ורק בהתה ניכחה, אך בסוף אמרה:

“זה אופייני מאוד.”

“מה?”

“שיהרגו דווקא את האדם שעזר לאנשים אחרים להינצל.”

“אבל שופט בית־המשפט טען בפסק־הדין שלו, שהוא הכשיל אפשרויות אחרות של הצלה.”

“אינני יודעת,” אמרה אמי, “אביך הוא שהתמצא בפרשה. את השם של הדוקטור קסטנר שמענו בפעם הראשונה בארץ. אבל אביך היה אומר, שבעוד שהאחרים רק דיברו ודיברו… הדוקטור קסטנר היה היחיד שהצליח להציל משהו…” החרישה מעט ואמרה עוד: “בזמן שאנחנו סבלנו… כל האנשים האלה חיו כאן בטוב…”

“מי?”

אך אמי סתמה ולא פירשה.

החום היה כמעט עד לבלי־נשוא. הסרתי מעלי את הגופייה וראיתי שהיא רטובה כולה. על הקיר שנשענתי אליו פרח כתם־זיעה ענקי. אמי שפכה דלי־מים על המרצפות, אך המים החלו לההביל במשך הזמן והמועקה אך נעשתה כבדה יותר.

שבתי לעיין בעיתון. על־פי ידיעה מסויימת, רוב האנשים הצעירים שנעצרו בקשר לפרשת ההתנקשות כחשודים – כבר שוחררו. הידיעה לא ציינה שמות, אך היתה לי הרגשה שגם גלין נמצא ביניהם.

אני מוכרח לראות אותו – אמרתי בליבי – שהרי הוא אף נשאר חייב לי כסף… אך ידעתי שהסיבה אשר בגללה רוצה אני לראות אותו היא רגשית בעיקרה.

“לאן אתה מתכונן ללכת שוב?” שאלה אמי בכעס, כשראתה שאני מכין עצמי ליציאה.

“אני עדיין לא הולך,” עניתי ושבתי אל פינת־המגורים שלי.

שעה רבה נמנעה אמי מלדבר אליי. טרודה היתה בסידורי ארון־הבגדים, כנראה לקראת בואה של אחותי להתגורר בגבעת־השיכונים. אך מקץ שעה־שעתיים שאלה לפתע:

“מה עם אותו טופס־הבקשה, שהידיד שלך הבטיח לך?”

“איזה טופס? איזה ידיד?” היתממתי.

“הרי אמרת שיש סיכוי שיאפשרו לך שיחרור מן הצבא, בעזרת הידיד הזה שלך… שכחתי את שמו… בגלל המצב הכלכלי… ועכשיו שגם אחותך תצטרך לגור פה… אתה באמת תהיה מוכרח לקחת על עצמך חלק מן העול, במקום אביך… או שזה לא נכון?”

“מה לא נכון?”

“שיש סיכוי שישחררו אותך,” השמיעה אמי וחרדה בקולה.

“לא, אני חושב שאין לזה שום סיכוי; זאת אומרת… אני בטוח שאין לזה שום סיכוי… כי כבר הודיעו לי… הרי לשם כך הייתי לפני כמה ימים בצבא…” אמרתי, כשהמלים מתמלטות מפי כמעט בעל־כורחי. אך המחשבה שאיאלץ לגור בתוך הבית הזה, בקיץ ובחורף וחוזר חלילה, ושאהיה מוכרח לקחת על עצמי חלק מן העול – כפי שאמי התבטאה, מחשבה זו הבעיתה אותי יותר מכל דבר.

ואומנם, החלטתי היתה נחושה להימנע מהגשת טופס־הבקשה לשיחרור מוקדם.

*

כן, זו החלטה נבונה, – ניסיתי לשכנע את עצמי בדרכי לדירתו של גלין; לשוב לצבא, הרי זה עדיין יותר טוב בשבילי מאשר לנשום את האווירה שמסביב לאמי ושל גבעת־השיכונים הזאת, אשר במילא אין לי כל סיכוי להיחלץ ממנה, אלא לשקוע בה יותר ויותר, עד חנק; וחוץ מזה, האם באמת היה לי קשה כל־כך בכל שלבי שירותי בצבא? – דיברתי אל עצמי, אף שכל העת שמעתי בקרבי איזה קול לעגני, אשר ביקש לשים־לאַל את האופטימיות הפתאומית שקפצה עלי; קודם־כל – הרי הפעם זוהי בחירה חופשית שלי… כן, בפעם הראשונה בחירה חופשית בעניין המכריע לגבי חיי (כאילו שהשיחרור כבר היה מונח בכיסי ובכוחי היה לוותר עליו); אך מדוע באמת היה לי קשה כל־כך בצבא? הרי האמת היא, שדווקא בבסיס־האימונים לא נגרמו לי בעיות מיוחדות, ה’שיפשוף' הפיזי כמעט שלא הפריע לי… אם כן, מדוע לא להסיק מכך מסקנה – לשוב לצבא בשקט, ובמקום להגיש בקשה לשיחרור מוקדם, להגיש בקשה להעברה, ודווקא ליחידת־שדה? ליחידה שבה ארגיש כי אני מבצע מלאכה חשובה, אפילו שהיא תהיה קשה למדי מבחינה גופנית… אך יחד עם זאת להרגיש שיש טעם וערך לקורבן שאני מביא… כן, זאת הנקודה המכרעת באמת, הנקודה שעשויה לשנות את כל הרגשתי, את כל התייחסותי;… וכי איך שאלה הפסיכיאטרית המטומטמת ההיא? – “נכון שאתה שונא את הצבא?…” ואולי רק ניסתה לעמוד על תגובתי?… מרגיז. אני, לאחר ברגן־בלזן, האם יכול אני להרשות לעצמי לשנוא פה את הצבא?… וכי כמה קינאתי כל העת באותם אנשים צעירים, שיכלו להרשות לעצמם את המותרות האלו, דווקא משום שנסיבות חייהם הקלו עליהם… – כך התלבטתי ביני לבין עצמי, כשהרעיון של הבחירה החופשית מעורר בי התלהבות הולכת וגוברת וכמו משכיח ממני את פחדי מפני ההחלטה לבקש העברה דווקא ליחידת־שדה, כדי לפתור את בעיותי –

כך התחבטתי בכל הדרך לדירתו של גלין, ואפילו שכבר עליתי לקומת־הגג של הבית ועמדו רגליי בפתח־הדירה – עדיין הייתי מהפך ומהפך במחשבותי.

ופתאום שמתי לב לכך, שדלת־דירתו של גלין – פתוחה. מבפנים נשמע גם רעש, אך לא נשמעו קולות־דיבור.

פסעתי פנימה, ובאור בין־הערביים ראיתי כי הדירה ריקה־למחצה, ובטינה – חברתו של גלין – טרודה באריזת החפצים.

“זה אתה?” אמרה כשהבחינה בי, וניכר על פניה, כי היא שמחה לראות אותי.

“איפה מאיר?” היתה שאלתי הראשונה.

בטינה לא השיבה. היא הוסיפה לטרוח באריזת חפצי־החדר הקטנים, כשהיא בוחנת אותם בקפידה ובדאגנות־מה.

שתי מזוודות גדולות היו פתוחות לפניה על הריצפה, בעוד היא מניחה בהן את בגדיו של גלין, תוך שהיא פורשׂת נייר־עיתון בין שיכבת בגדים לשיכבת בגדים.

“אתה שואל על מאיר?” אמרה לבסוף, “תיכף אסביר לך, אך בוא תעזור לי קודם־כל לשים פה את הספרים שלו, בתוך המזוודה הזאת; אבל זה לא בסדר, כי קודם היינו צריכים לשים את הספרים ואחר־כך את הבגדים, כי ככה הבגדים שלו יתקמטו; מאיר?… מאיר כבר בפאריס.”

“בפאריס?” פלטתי מופתע.

“שיחררו אותו לפני יומיים והוא תיכף טס לו. וטוב שזה נגמר בשבילו בטוב, כל הבאלאגן הארור הזה…” היא שילבה את אצבעותיה על עורפה והתמתחה אגב ישיבה על המיטה. נראתה עייפה מאוד, וניכר בה כי במשך כמה לילות לא עצמה עיניים. התסרוקת הנערית־הקצוצה שיוותה לה עתה מראה של עוף־נדודים מרוט וסומר. בגלל חום החדר ועבודת האריזה היתה גם מיוזעת.

“ומה אַת מתכוננת לעשות כעת עם כל החפצים שלו?”

“מה שייכנס לשתי המזוודות האלו, אקח איתי בשבילו; ומה שלא – לא, שיישאר כאן. החדר יהיה סגור בינתיים.”

“ואיך הוא יקבל את המזוודות האלו?”

“מה, איך? אני נוסעת אליו מחר, אז הוא יקבל אותם עוד מחר בערב.”

עזרתי לבטינה להוריד את הספרים מהאיצטבאות ולהניח אותם בתוך אחת המזוודות. היו לו ספרים הרבה, וקשה היה להחליט מה לארוז ומה להותיר ללא אריזה.

“כולם חשובים לו,” אמרה בטינה, “אז תלך לפי הסדר, ומה שייכנס ייכנס; יותר משתי מזוודות בשבילו אני באמת שלא מסוגלת לסחוב, גם את אלו לא הוא ביקש.”

“בעצם, בשביל מה הוא נסע? ועוד בחיפזון כזה?” שאלתי.

בטינה משכה בכתפיה וחולצתה הפתוחה לכדי מחשוף גדול גילתה חזיה קטנה. לא כל־כך היה איכפת לה שאני רואה חלק מגופה. היא התרגזה על אחת המזוודות, שהיה קושי לסגור אותה.

“אני רק יודעת מה שהוא סיפר לי, והוא לא תמיד מספר, ואפילו שהוא תמים לפעמים כמו איזה ילד… וזה מן הקסם שלו. אבל אני חושבת שהוא נסע בשביל לסיים את הספר שהוא כותב; זאת אומרת, בשביל למכור אותו בחוץ־לארץ, כי הוא חושב שזה הזמן עכשיו, בגלל הרצח הזה… ועכשיו שהוא גם מת… האיש הזה… אבל אני יודעת?!… במכתב שהשאיר בשבילי הוא לא נתן שום פירוט. אתה רוצה לראות?” והיא שלפה דף־נייר מקופל מארנקה:

עיניה של בטינה התקשרו דמעות; כאילו לכּה רוטטת נמתחה עליהן בעת שקראה את הפתק.

“אז אני שואלת אותך, איך אני יכולה שלא לנסוע אליו, אחרי מכתב כזה? ודווקא הבוס שלי במשרד הבין אותי והסכים לשלם לי את כל המשכורת שלי, קדימה לחודש, כדי שאוכל לנסוע; אבל בוא נגמור עם כל האריזה הזאת… אך אל תסגור בכוח את המזוודה, כי זה יקלקל למאירקה את צורת הבגדים, והמסכן, באמת שאין לו הרבה… ואם אתה רוצה לעזור, אז תנקה שם, מסביב לשולחן־הכתיבה, שם תאסוף את כל הבאלאגן הזה, כי אחרי שהמשטרה ערכה פה חיפוש – הם פיזרו את הכל…”

התכופפתי ליד המכתבה הענקית והתחלתי ללקט אחת לאחת את כל פיסות־הנייר המושלכות ארצה. היו אלה, בדרך־כלל, קבלות וחשבונות, דפים תלושים מתוך ספרים וכמה שירטוטים של דרך־אגב, אשר אדם משרטט לעצמו תוך כדי שיחה; והנה, תוך שאני אוסף הכל לכדי ערימה קטנה, נתקל מבטי במעטפה מוּכּרת. אני פותח את המעטפה אשר עליה רשום “לכבוד מערכת משא” ומוצא בפנים את שירי אשר גלין טען לגביו כי נשלח זה־כבר.

אם כן, הוא שיקר לי – חולפת במוחי המחשבה; אלא שאינני מבין מה טעם היה צריך לבדות מליבו את כל השקר הזה? הרי יכול היה להגיד לי כי שכח לקיים את הבטחתו, והיה זה הרבה יותר פשוט ואמין. למה אם־כן היה צריך להונות אותי? שהרי הוא היטיב לדעת עד כמה זה חשוב לי?

הרגשתי כיצד מתגברת בי הטינה כלפיו.

תחילה עלה בדעתי לשים את המכתב בכיסי, אך לבסוף השלכתי אותו אל ערימת־הניירות. עוד הוספתי לעזור במקצת לבטינה לסדר את החדר וביקשתי להיפרד ממנה, אלא ששמעתי אותה אומרת לי:

“מה אתה עצוב כל־כך, זה בגלל מאיר? אני לא מאמינה שזה רק בגלל מאירקה…”

“עצוב?”

“אולי זאת לא המלה… אך מין דפרסיה כזאת יש לך, ואני חושבת יותר שזה בגלל הבחורה הזאת שהיית איתה כאן; אז תשמע, היא לא מתאימה לך. אני שמתי לב באותו הערב, ועל זה אל תצטער באמת, אם זה נגמר. נגמר, לא?”

“נגמר.”

“אתה צריך בחורה מסוג אחר לגמרי.”

“איזה סוג?”

בטינה צוחקת:

“אתה שואל שאלה כל כך גדולה… כי זה הדבר שהכי קשה לדעת… אבל כשיודעים מה לא… גם זה כבר הרבה מאוד; טוב, דיברנו קצת על הנשמה ועכשיו תעזור לי לסחוב את המזוודות, רק עד למטה, כי שם אני כבר אקח טקסי, בסדר? ומה להגיד למאירקה?”

“מה להגיד לו? באמת שאינני יודע.”

לרגע התעורר בי רצון לבקש מבטינה כי תמסור לגלין, בשמי, שהוא סתם נבזה על שלא שלח את שירי למערכת, כפי שהבטיח, ועוד שיקר לי; ובנוסף לכל זאת גם נשאר חייב כסף עבור חלק מן התרגומים. לבסוף אני אומר לה:

“תמסרי לו דרישת־שלום, אבל באמת שתמסרי לו!”

וכשאני מתרחק מן הבית, עוד מפשיל אני את מבטי לאחור ורואה כיצד נכנסת בטינה לתוך מונית, בעוד הנהג מטעין את שתי המזוודות הגדולות על גג־מכוניתו וקושר אותן בחבלים לבל יפלו.

“גם זה משהו… לדעת מה לא!…” מהדהדות באוזניי מלותיה של בטינה, והן חוזרות אליי ועוקצות אותי כנחיל־דבורים קטן, בעודי מכתת את רגליי לאורך הרחובות המתאפללים, מוצא את עצמי חוזר על עקביי וניצב שוב מול ביתו של גלין, מוצא את עצמי מביט אל חלון־דירתו החשוך.

למחרת הקדמתי להתעורר משינה וכתבתי שיר:

*

נותרו עוד יומיים עד תום חופשתי הארוכה – והנה הדוור מוסר לי מעטפה מודפסת, הנושאת שוב את חותמת הדואר־הצבאי.

בעצבנות פתחתי את המעטפה כדי לעמוד על תוכנה. היתה זאת הודעה קצרה ביותר, אשר הביאה לידיעתי, כי הועברתי מיחידתי שבמחנה־ג’וליס למחנה המטכ"ל שבתל־אביב, כדי שאוכל להימצא בקירבת־הבית.

אם כן, גם זה לא הצליח בידי – אמרתי – לקבל על עצמי מעשה מתוך בחירה חופשית. אומנם, לכאורה יכול אני לבקש ראיון עם המפקד ולעמוד על שלי במגמה לשנות את ההחלטה; אך ידעתי היטב שלא אעשה זאת, שהרי הצבא דווקא מילא אחר בקשתי מלפני כמה חודשים.

ובמצב־רוח של שוויון־הנפש כמעט – הייתי הולך וסובב בין הבתים של גבעת־השיכונים, יורד במישעול הפתלתול לעבר בית־החרושת לשימורי־פירות, המחריש את האוזניים ברעשו התמידי, הייתי חולף על־פני בית־המלאכה לעיבוד עורות, ומגיח לבסוף אל קו הפרדסים שמעבר להם הבהיק הים – עם כמה בתי־קפה שלחופו, המשוכּנים בבניינים ערביים נטושים ובמיבנים בנויי־עץ, אשר עומדים בתוך החולות כמו חסידות ארוכות־רגליים. ילדים בחולצות־טריקו מלוכלכות השתעשעו על החוף הזרוע צדפות ביריית חיצים לעבר כלונס, שבראשו ננעץ דג מת, במקום לוח־המטרה. מצד הים התקרבה ובאה נקודה מסתחררת. ציפור או מטוס? עד שנחבאה הנקודה תוך כדי זימזום מאחורי ענני־הכבשים של־מעלה.

אף שהקיץ הקדים להגיע במלוא עוזו, מעטים היו עדיין המתרחצים בים, וגם בתי־הקפה עמדו ריקים כמעט לגמרי.

עליתי במדרגות של בית־קפה מחופה קיסוס והתיישבתי במירפסת הפתוחה אל הים, כדי לשאוף לקרבי ריח של הפקרות מלוחה, שנישא עם רוח אחר־הצהריים.

ואולם בקושי הספקתי להתמקם ליד השולחן, כששמעתי נקישות דקות בסמוך לי. וכשהיבטתי לימיני, ראיתי צדודיתו של אדם חבוש כובע־בארט שחור. הוא ישב במלוכסן אליי, משׂכל רגל על רגל ומנסה למלא עט־נובע בדיו, מתוך קסת קטנה, בהיותו מקיש מדי פעם על לוח־השולחן שלפניו, כדי להספיג את הדיו כראוי בציפורן.

אני מכיר אותו, את האיש הזה, – אמרתי לעצמי, ובאותו הרגע ממש הסתובב גם הוא לעברי ובירך אותי בניפנוף קל של פיסת־ידו.

כן, ודאי, הרי זה אותו היהודי מגבעת־השיכונים הכותב אסטונית – חשבתי למראה מעטה־הקמטים שכיסה את פניו, ואשר גם סדקי עיניו המברכות אותי כעת באיזה ברק כחלחל – נבלעו מתחתיו. לא רציתי להפריע לו, ולכן הסתפקתי באמירת ‘שלום,’ אלא שהוא הורה על כיסא פנוי שליד שולחנו, במחווה של הזמנה.

“הרבה זמן לא התראינו,” פתח ואמר, דומה מכּר ותיק אני בעיניו. הוא הפסיק את מילוי העט־נובע וקינח את קצה־הציפורן בנייר־סופג.

“זה מקום נעים ושקט,” אמר, “וברוב עונות־השנה אפשר להימלט אליו.”

“כמעט שלא הזדמן לי לשבת כאן,” עניתי…

“אני, טבועה בי רגילוּת של כתיבה בבתי־קפה, וקשה להשתחרר מזה, ושמא גם לא צריך. הרעש בבית־הקפה הוא אנונימי ואיננו מפריע, יען כי אינך מחוייב להקדיש לו תשומת־לב,” דיבר.

“אם כך, אני ודאי מפריע לך כעת?”

“הזמנתי אותך. אך מה מעשיך כאן?”

“סתם.”

“אין סתם,” התיז את המללים בנעימה של התכעסות, ללא כל פרופורציה להערתי.

“האנשים חוטאים בלשונם בהתבטאות הזאת, באשר אינם יודעים על משמעות מעשיהם,” הוסיף.

הנעתי ידיי בתנועה של מבוכה.

“מה תשתה? בירה?”

– לא חשוב, – ביקשתי להגיד, אך למראה מבט־התוכחה שלו אמרתי: “כן, בירה.”

הוא גחן לעברי ואמר:

“אדם צעיר הקורא שירה ברצינות, אסור לו להתבטא במושגי־הסתם… ועוד אדם הקורא את הוראציוס, נכון?… את שירי הוראציוס אתה החזקת בידך כשנפגשנו? במהדורת־לייפּציג מראשית־המאה? אתה רואה, אני זוכר, ואפילו שבאותם ימים חשתי קצת ברע. אך זה עבר, תודה לאל.”

ועכשיו הניח את כף־ידו על אצבעותי, כעין קונכית גדולה.

“הבט, אתה רואה את אלה שם?” שאל.

לא הרחק מאיתנו ישב זוג צעיר בשני צידי השולחן, כשהם נרכנים זה לקראת זו ומצמידים לרגע מצח אל מצח. גוסטאב גרינטהל (חלף זמן־מה עד שנזכרתי בשמו) הורה לעברם במבטו:

“אתה רואה, במצב שלהם כל חפץ מתמלא משמעות, או שקיומו מתבטל לחלוטין… אם אתה מבין למה אני מתכוון.”

“בערך.”

המלצר הביא לי את בקבוק־הבירה. מזגתי מן המשקה המקציף לתוך כוס גבוהה והתחלתי לגמוע ממנה טיפין טיפין. שנאתי את הטעם המר של הבירה הלבנה, ובאמת לא ידעתי מדוע הזמנתי משקה זה. נשפתי לתוך קצף הבירה.

“למה התכוונת בדיוק בעניין המשמעויות? לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך.”

הוא הטיל את מכשיר־הכתיבה באלכסון על דפי־הנייר הפרושים לפניו על־גבי השולחן, ועת־מה הניח לי לצפות לתשובתו.

“אתה זוכר עדיין את השיחה בינינו, אצלי בבית? על האכספּרימנט האמנותי שאני מבצע? להפוך מצב אשר ניכפה עלי מבחוץ – לעיקרון בשטח הספרות?… להפוך מצב של הינתקות מכל ציבור־קוראים, עקב עלייתי ארצה, למצב של חוסר־תלות עקרוני בדעת הזולת ובצרכיו החולפים; ואולם, זוהי רק אחת האפשרויות למתן משמעויות לאירועי החיים.”

“אינני מבין.”

“נגיד כך – החיים כשלעצמם הם חסרי־משמעות, ובזה אין כל חידוש, ובעיקר אם אתה קראת קצת את סארטר. לא? אין דבר. על־כל־פנים, אירועי החיים מספקים לנו הזדמנויות מהזדמנויות שונות. אולם, הבעיה היא לחיות באורח כזה, שכל מה שקורה לנו בחיים יוכל לקלוט לתוכו משמעות. כל אירוע, כל מעשה; ואנו, האמנים, יש לנו יתרון גדול בזה על שאינם־אמנים. אתה רואה, כל פרט קטן שנפל בחלקי בילדותי, אני מזרים אותו כעת לתוך מעשה־הכתיבה שלי, עד לקו־החורבן…”

“כמו פרוּסט?” ניסיתי להפגין התמצאות.

“פרוּסט? לא. כי הוא נאלץ ליצור תנאי ניתוק של מעבדה, באופן מלאכותי; הוא הוכרח לאטום את חדר־עבודתו, החדר שבו גם שכב חולה במשך שנים… ואילו אני, מצבי אידיאלי יותר, כי אני קיבלתי את הסיטואציה הזאת של הסגר… קיבלתי אותו מידי הגורל, כמעט במתנה; וחוץ מזה, אני משחזר בכתיבתי עיר שנחרבה במלחמה, עיר שאיננה עוד ואשר תושביה נרצחו כולם…”

“זאת אומרת, אתה סופר־השואה?” שאלתי.

“תקרא לי איך שתקרא, אף כי המונח הזה איננו תופס לגביי, באשר הוא מונח חברתי; הוא נועד לעזור לקורא לסווג את הסופר בטרם שיגש לקרוא את ספריו; ואילו אני, בן־חורין אני ביחסי לקורא לחלוטין… במציאות אומנם קיים אזרח מדינת־ישראל אשר שמו גיורא גורן, וכנגדו קיים הסופר גוסטאב גרינטהל, אשר נטל עליו את התפקיד להקים את עיר ילדותו ונעוריו לתחייה – הראשון חי חיי־קליפה, ואילו השני חי חיי־שורש…”

הוא דיבר בהתלהבות, בסמנו נקודות ופסיקים על לוּח־האוויר בידו. ניירות התפזרו על השולחן, בעוד רוח הים נכנפת בדף מן הדפים, ומעיפה אותו לעבר מדרגות בית־הקפה.

הוא קפץ בבהלה מן השולחן ורץ בעיקבות דף־הנייר המושלך, כאילו אלפי קוראים מצפים עתה לגמר מעשה־הכתיבה של ספרו.

אל־נכון הרגיש באירוניה שבמצב, שכּן בשובו אל השולחן אמר: “ברם, אל תחשוב שאין לי רגעי־חולשה. הנה, לפני כחודש ימים כבר כמעט שלחתי פרק מתוך ספרי לכתב־עת אסטוני, הרואה־אור בארצות־הברית, אלא שבלכתי אל הדואר גיליתי כי טעיתי בהעתקת הכתובת – והיה זה אות בשבילי;… ואולם, עכשיו תסלח לי אם אבקש ממך לשוב אל שולחנך לשעה קלה, עד שאסיים איזה קטע שאני מצוי באמצעיתו.”

בינתיים הודלקו האורות בבית־הקפה, וכמה מן המתרחצים נכנסו פנימה, כדי לסעוד את ליבם וכדי להתלבש, בהקימם המולה גדולה. גם קבוצה של חיילים התמקמה לה סביב השולחנות.

“אנא, עמוד איתי בקשר מדי־פעם, הרי אנו גרים בקירבת־מקום, ותסלח לי על ההתנפלות הזאת שערכתי עליך, באמת, תסלח לי.” התנצל האיש.

עוד שהיתי קימעה בבית־הקפה, מביט בנכנסים ויוצאים, מכלה באי־רצון את שארית הבירה שלי. אחר־כך הצטרפתי אל קבוצת החיילים ונסעתי איתם עד תל־אביב.

כבר היה מאוחר בערב. החיילים שרו כל הדרך, ואני השתדלתי לערב את קולי בקול זימרתם, אך דמותו של גוסטאב גרינטהל לא משה מנגד עיניי, וצליל קולו הוסיף להדהד באוזניי, כשאני עוד שומע את העברית שלו, המשכילית במיקצת: “לחיות באורח כזה, שכל אירועי־החיים יתמלאו משמעות.” אבל כיצד מצליחים לחיות כך? הרי בסופו־של־דבר הוא הפך את הטראגדיה האישית שלו לתורת־חיים, כשהוא מחלק את עצמו לשניים: מי שחי חיי־קליפה ומי שחי חיי־שורש; ואילו אני, אני אינני יכול ואינני רוצה בכך… כי בניגוד לו – אני רוצה שני שורשים בתוך האדמה הזאת, שני שורשים התומכים אחד את השני… ללא חלוקה ל’כאן' ול’שם'…

קבוצת־החיילים ירדה מן המשאית־הצבאית במרכז תל־אביב, בנקודת־ההתחברות של רחוב אלנבי וטיילת־החוף. לרגע חשבתי להיסחף איתם להצגת־קולנוע; ואולם, בעודי חוכך בדעתי ומהסס בין ‘הן’ ו’לא' – ראיתי אותם מתרחקים ממני כגוש אחד בעל כמה ראשים, ואילו אני נותרתי בגפי. התחלתי לפסוע. בתי־השעשועים שלאורך הטיילת פתוחים היו. צעירים הרבה שיחקו בקלפים ובשש־בש, תוך כדי פיצוח גרעינים. המידרכה כמו רישרשה מתחת לרגליי בקליפות של גרעינים ובוטנים. החמסין נשבר, והרוח הטיחה בפניי אשפה וחול. התחלתי לשרוק אל עצמי, בעוד משרך אני את רגלי ברחובות, חוצה את העיר הלילית.

– ובכל זאת… לחיות כך, שכל אירועי־החיים יקבלו משמעות, לרבות מיקרה שובי מחר לצבא, ויתגלגלו המאורעות כאשר יתגלגלו… – מילמלתי אל עצמי – ואפילו שלכאורה הכל נושר מידי… הכל?…

משום־מה נזכרתי בכך, שגלין נשאר חייב לי כסף עבור התרגומים. אך האם באמת עסקתי בהם, בתרגומים אלה, רק משום שהוא הבטיח לי תשלום עבורם? וחשבתי על ההרגשה המוזרה אשר תקפה עלי, עת התחלתי לטפל בכל המיסמכים ובכל העדויות הללו, שבדומה לזרקור: לפתע האירו התרחשויות מימי־ילדותי, ואני משול לאדם הנזכר בחלום־בלהות מחוסר־ממשות, ופתאום מסתבר לו שהכל אמת, שהכל מעשה־ידי־אדם.

אוניה פלטה נהימה לתוך האין. היא צפה כמו אלומת־אור על רקע מחשכי־העיר. ואף־על־פי־כן שנאתי את האוניה הזאת, שהיתה מתרחקת ומתרחקת ללא אחיזה, כשם ששנאתי את כל האנשים האלמונים הללו, החולפים לאורך הטיילת והרחובות, מבלי שאראה אותם שנית: היום פה ומחר שם, והם נודדים מבית אל בית, מנפש אל נפש ומלשון אל לשון – נעקרים כה בקלות.

להקה של עטלפים נשלפה מתוך עץ־אקליפטוס, אשר הזדקר מלב־הרחוב. היבטתי בעץ אמיגראנטי זה, שהיה מפריח ציפורים לעבר הלילה, כמו איזה קוסם ותיק ורב־מזימות. נעצתי ציפורן בקליפתו. שאלתי את עצמי, האם ניתן עדיין לגלות בו סימן לעקירתו מארץ לארץ?