דמויות וקומות    🔗

משה קליינמן. דמויות וקומות. רשימות לתלודות והתפתחות הספרות העברית החדשה. פאריש 1928. – (“מאזנים” י“ב, תרפ”ט–1929)

בין הבקורת מטעם היופי ובין הבקורת מנקודת האופי, עם כל התלונות של המתאוננים וקצף המשנאים הגיעו לידי התפתחות בשנים האחרונות, הורגשה בספרותנו זה מזמן קרחת אחת גדולה, והוא המקום הנתפס בכל ספרות על־ידי המחקר הציבורי של התופעות הספרותיות. והנה בחלקה עזובה זו ספרו של קליינמן הוא תופעה בעלת דמות וקומה כשהיא לעצמה.

קליינמן נגש אל הספרות כאיש־העת, שציר מחשבתו ותפיסתו את העולם הוא הזמן. לא המרכזים הפרטיים והפנימיים של היוצר ויצירתו חשובים בשבילו, אלא אותו מרכז הזמן ומסיבותיו הנמצא ברשות־הרבים, שמסביב לו יסבו יחד עם ציריהם כל המרכזים הבודדים של אנשי־הספר.

קליינמן ישתמש באנך של הציבוריות לשם חקר המבנה הרוחני של יצירת הספרות. לא פרצופי יחידים, אלא את פני הדור יראה ויראה, מכאן ערכו החינוכי והעיוני המיוחד של הספר בשביל הקורא. על־ידי שיטה זו יעלה בידי קליינמן לחדור אל הציר הצפון של חיי־הציבור, המתגלים בזעזועי הנפש היוצרת של הפרט – ובימינו, שהאיגוצנטריות בספרותנו הגיעו למרום התפתחותה, גישה כזאת תוכל לשמש גם כעין התחלה של הבהרה והזחה לאותם האנשים בתוכנו החושבים את האניות המופרזת של סופרינו לסימן לא־טוב. כי מאותו רגע שאנו מתחילים להביט על הסופר כעל שליחו של שר־האומה, יחסנו אליו נעשה אחר לגמרי. על־פי גישה זו חדלה הטבעת להיות עצם בפני עצמו; היא רק חוליה בשרשרת. והיא אינה נופלת בערכה על־ידי זה, אלא ששנוי המקום משנה את מזלה לשכר ועונש.

ואם ביחס לסופרי תקופת ההשכלה היתה ההערכה הציבורית נהוגה אצלנו, אף כי מבחינה אחרת לגמרי מאשר זו של קליינמן, הנה לגבי “החדשים” אנו מוצאים בספרו נסיון שאינו מצוי אצלנו. ודוגמה יפה לנסיון בקרתי זה נותן המחקר המקיף על ביאליק מצד אחד, והמאמרים על הראשונים מצד שני.

גם בהתרכזות בנשוא המאמר במקום ההתרחבות לצד התואר והפועל יש משום חדוש רצוי ומועיל. מכאן הדופק החי והמלא המורגש בכל הספר. איזה קול מלחמה יעלה באזנינו, גם מן המאמרים על “הראשונים” בספרותנו החדשה, לפי חלוקתו של קליינמן. מראיה ומוראותיה של אותה תקופה עומדים חיים לנגד עיניו והוא מחייבה או מזכה ברגש ובחמימות.

מתוך מזג של איש־עתים ימזוג ליל“ג, לסמולנסקין, לליליינבלום ולמנדלי. וראוי לציין: בה במדה שהתופעות התרבותיות־ספרותיות תרחקנה משדה ראיתו, כן ייטיב לחקור, וכאשר יגע ב”חדשים" (סוקולוב, פרישמן, פרץ, פינסקר ולוינסקי), ימעט צידו. חציו ישובו על עקבותם ואמתחתו אינו מתמלאת עד כדי להשביע אותנו. מאמרים אלה, כמו גם האחרים על הרצל, על קלוזנר ועוד, הנם טעימים לחך וקלים לעכול, אבל יותר משהם משביעים הם מרעיבים. אמנם, לפעמים זהו שבח גדול לגבי דברי ספרות. בכל־זאת נראה הדבר, כי הארה שיטתית ומקיפה מצריכה מרחק. או אולי היו בני־הדורות ההם באמת רק שליחי גורל ציבורי, ואילו החדשים הם רק חומר להתגשמות גורל עצמם?

אמנם יש לטעון נגד דעתו של קליינמן, כי “הספרות החדשה מצטיינת ומתבלטת בזה, שהתחילה שואלת לנתיבות עולמו של ישראל”, וכי “הספרות העברית בכל התקופות הקודמות לא שאלה בכלל לתנאי החיים של הלאום”, “חקרה ודרשה בעיקר בפרובלימות דתיות־מוסריות או הכינה מליצות ושירים לשעשועים” (“דמויות וקומות”, 13). האמת היא ההפך מזה. כל ספרותנו בימי־הבינים, ואף זו הרבנית המקצועית, היתה ספוגה כולה חרדה לגורל העם ולקיומו, לסדור חייו ולבסוס מעמדו על האי השט של חיי גלותו בין העמים. גם השאלה על התחלת התקופה מרמח“ל או מויזל אינה כה פשוטה ואינה תלויה רק בקנה־מדה אחד. אך ברור הדבר – לכל מגילת יוחסין יש ערך רק אם יש בה גרעין חי, העלול להתפתח ולתת פרי, או אם צפונה בה שאיפה דינמית הנותנת את האפשרות ללמוד מן העבר על העתיד. וספרו של קליינמן יחזק את הבּנין הציבורי החי של ספרותנו על־ידי גלוי היסודות העובריים של הרעיון הלאומי בספרות ההשכלה. מתוך בטחון גמור בקביעת הדיאגנוסיס שלו יאמר: “כשאנו סוקרים עתה את ספרות ההשכלה ובוחנים מתוך פרספקטיבה היסטורית את הדעות שהטיפה להן ואת הערכים שיצרה, אנו משתוממים לראות עד כמה עמוק היה בה הרגש הלאומי ועד כמה מפותח החוש הלאומי” (שם, 17). הבטה היסטורית זו והשחלה זו של חוט־שני אחד ביצירות תקופות שונות יש בהן משום הבחנה לתופעות האינדיבידואליסטיות ביותר שבספרותנו החדשה. במחקריו של קליינמן אנו מוצאים נסיון יפה להוסיף לפי תכנית קבועה מראש עוד מטרים אחדים בנקבה שאנו נוקבים בהכרתנו מתחת להררי המאורעות של חיי עמנו. בחתירתו זו מצא עינות תחיה אף בשדות שנחשבו לצחיחים, ומציאה זו בראשית תקופת ההשכלה מעוררת את התקוה, כי יבוא פעם מי שהוא וישכיל לגלות את ההתאחזות המרדנית בחיים ואת הבקיעה העקשנית של צו ההתחדשות התמידית גם בספרות הרבנית וביצירה העממית שלפני תקופת ההשכלה מצד אחד ולפני תקופת ספרד מצד שני. אכן היתה עסיקתם של המשכילים בעבר לראשית דרכה של ספרותנו לקראת עתידה. ואת ערכו של יחסם ללשון העברית, יחס המסירות הנאמנה והאהבה בלי מצרים, יכולים רק אנו בתקופתנו ובארצנו פה להעריך כראוי. יחס וטפוח זה היו לגבי התפתחות ספרותנו החדשה ותחית לשוננו כשפת חיינו בארץ מה שהיו בשעתן שאיפת המקובלים ועלית החסידים הראשונים לגבי תנועת ביל”ו והציוניות של הרצל. ואין כל חשיבות מעשית לשאלה, אם התכונו סופרי ההשכלה להתבצרות או להתבוללות. לא כוונתם חשובה בשבילנו כיום, אלא כוונם. זה הכוון שנתן להם מאת שר־האומה, וההארה המיוחדת הנתנת על־ידי קליינמן ליסודות שמתחת להכרה בתנועת ההשכלה מתקבלת על הדעת. בכרוז ליגיע־כפים ובשאיפה לתקון עולמנו, לבסוסו וחזוקו הכלכלי והחברתי, התגלו בלי ספק דחיפות חיוניות פנימיות של ספרות לאומית. אין ספק, שריב“ל, מאפו ויל”ג היו ממכשירי־הלבבות לקראת ההכרה הלאומית המלאה, אף כי דווקא באחרון דרושה עוד התעמקות נפשית־אישית כדי להבין את עמידתו למעשה מרחוק. כמו כן יש עוד מקום להעמיק חקר במערכי־הלב המיוחדים של מנדלי, כדי להוסיף על ההפרדה היפה שעשה קליימן בין שלום יעקב אברומוביץ ומנדלי מו"ס. לא הזמן ולא החינוך הם המכריעים בקלסתר פניו של מנדלי, אלא המבנה הנפשי, וגילוי הקשר בין שלושת אלה היה יכול להסביר לנו הרבה באישיות כבירה זו, המלאה סתירות בלתי־נראות לעין. במדה עוד יותר גדולה לקויים בחסר תאורי הפרצופים של פרישמן, פרץ וסוקולוב, שגם הם שייכים לסוג בני התסבכות. המאמרים המוקדשים לסופרים אלה יצאו בכלל מקוטעים ומרופרפים והכרכים הבאים של הספר יראו עד כמה מקריים הם הלקויים האלה בהבחנה הבקרתית האישית אצל קליינמן. לגבי המחקרים הגדולים המוקדשים להופעות התקופות נראים אלה כטיוטות מצד תכנם. מצד סגנונם אין, כמובן, בהם שום הבדל מן הקודמים. רק למאמר אחד יש נעימה אחרת השונה מן הרוח הכללית של הספר. מאמר זה נושא עליו חותם של נפשיות נוגה וחרדה ערבית, וערכו להבנת אחד מבני הדור אינו פחות מערכם של אחדים משאר המאמרים. לכאורה, הוא מחזיק רק דברי מבוא, “התנצלות” מאת המחבר, אולם יש בו משום גילוי נפש פועלת ומסורה לרעיון כביר ושליט, שהאיר באורו הנפלא לכל עבודתה הציבורית והספרותית.

הציוניות, שמעטה כה לדאוג, אם כתנועה רוחנית ואם כהסתדרות מעשית, לספרות העברית, נעשתה בספרו של קליינמן קנה־מדה ליצירה הספרותית. אמנם בהבחנה ציבורית־לאומית זו צפונה לפעמים לא מעט סכנה, אבל בשביל דורנו, הדורש התגברות על הפזור הגופני והרוחני של העם והתובע הסתגלות וכשרון לבנין קולקטיבי, יש חשיבות חינוכית ולימודית רבה לגילוי השרשים שברשות־הרבים אף באילן הבודד. גם להדיהם של המרחבים הציבוריים המצטרפים לנעימות התועות של שירת היחיד. ביחוד כשהם נמסרים על־ידי מכשיר גמיש, רגיל וקל לשימוש, כסגנונו של קליינמן.