אישיותו ודרכו ביצירה

“בן אדם, צופה נתתיך לבית ישראל”.

(יחזקאל, ג').

א

מנדלי מוכר ספרים שחק לו מזלו: שום סופר עברי חוץ ממנו לא זכה, שתהיה מוקדשת לו ספרות גדולה כל כך. איני בא לדון בדבר עד כמה נחוץ היה בשבילו ועד כמה חשוב היה בשבילו אותו הטיפול המרובה בו, אבל עובדא היא, וראויה לשימת לב. ודאי יש בו מה שמחבבו כל כך על הכלל. בכל אופן שיהיה: מנדלי כתב הרבה על היהודים והרבה יהודים כתבו עליו. כמעט חשבנו, שכל המרבה לספר במנדלי הריהו משובח. אבל דוקא זה תמוה! כי, לכאורה, על אישיותו היוצרת של מנדלי עצמו אין לומר אלא מעט: פשוט הוא ובהיר כל כך. שום פינות סתר ושום מדרונות אין בנפשו; התחכמות יתירה ומעשי להטים ביצירה לא ידע; אין הוא מרעיש אותנו בכיבושיו וחידושיו הגדולים. להיפך, אנו עומדים ומשתוממים על הקלות הנפלאה המרחפת על פני יצירתו הגדולה, שחיי תקופה שלמה הולידוה. מבחוץ אין לראות אפילו צל של עמל ויגיעה בבנין הגדול של מנדלי: כאילו הלך וגדל וייף מאליו! אומרים: זהו סוד קסמם של כל הקדמונים, אבל מנדלי הן הוא עצם מעצמינו ובשר מבשרנו. האומנם הוא כבר זר לנו ככה?

ועוד: כל מה שתרבינה החקירות ויתווספו דברי הבקורת על הענינים השונים הנוגעים בתכנה של יצירתו, כן יגדל תמהוננו על מנדלי עצמו, שהוא לכאורה פשוט ומובן כל כך, ועל דרכי יצירתו, שהם, כמדומה לנו, גלויים וקלים כל כך. כי לאמתו של דבר, כמו שנקל להשיב בהרחבה על שאלת ה“מה”, בנוגע לתוכן כתביו, כן יקשה לענות בקיצור על שאלת ה“איך”, בנוגע לדרכו בספרות. ופרישמאן יוכיח. זה אמן־הצמצום, הסופר כל אות ואות היוצאת מתחת עטו, כשבא לדבר על מנדלי מו"ס בכרך השני של “הוצאת ועד היובל”, כתב עליו באריכות, שלא כדרכו מתמול שלשום, אלא הספיק עם כל זה להגיד עליו כל מה שעלה לפניו להגיד. אבל אם לא הוא ולא ביאליק האירו לנו את כל אופיו כולו של מנדלי ואת כל נתיבו בספרות, הנה סימנים מובהקים החשובים לנו מאד נתנו לנו גם שניהם, וכל מי שניגש לקרוא ולהבין את מנדלי, אינו יכול לעבור מזה בלי שישים לב אל שני המאמרים של ביאליק ופרישמן, הנמצאים בראש כרכי ב' וג' של כתבי מנדלי, והוא מוכרח לקבל אותם ולבנות עליהם את בנין רעיונותיו החדש, כמו על יסוד קיים ואיתן. כי לגרוע מדבריהם אין כמעט כלום, ורק אפשר עוד להוסיף.

הסימן היותר חשוב, שנתנו שניהם במנדלי, זהו החידוש, אלא שהאחד מדגיש ביחוד את “הראשונות” ו“הקדמוניות” שבאופיו וקורא לו “אמן לאומי”, והשני מתאים בכלל את עצמיותו ומקוריותו האישית של מנדלי ומגדיר את יצירתו בשם “אמנות של יהודי שביהודים”. מסופקני אם ימצא מי שיכחיש שתי הנחות אלו, ולא יסכים גם לרובם של יתר הרעיונות, היפים והנכונים, של שני המאמרים השונים זה מזה. אבל — עברה כבר תקופת “היובל”, חלף כבר גם זמן ה“הספדים”, ועתה אין אנו מסתפקים עוד בזה, שאנו יודעים, בתוך שאר ידיעות חשובות, כי למנדלי “יש לו אופן מיוחד של הסתכלות, אופן מיוחד של הבנה ותפיסה, אופן מיוחד של טכניקה, אופן מיוחד של ציירות ועוד” (פרישמאן), או כי “מנדלי הוא אמן בפני עצמו, אמן יהודי ו”ראשון“, וחוקי יצירתו בתוכו” (ביאליק). עתה חפצים אנו לדעת — איזהו “האופן המיוחד” של דרכי יצירתו של מנדלי, ומסכת נפשו של האמן העברי הנפלא הזה — מהי?

יושב כרכים, כשהוא יוצא למרחבי השדה, מבטו נעשה תועה והוא אינו מוצא את מוצא את ידיו ואת רגליו. מדוע? — הפתרון קל! אדם זה הורגל יותר מדי לרחובות הישרים, למרצפות ולמדרכות, ובטוח הוא תמיד בתכנית הקבועה של העיר הגדולה, כי היא תוביל אותו אל המקום אשר אליו ישא את נפשו, גם בלי השתתפותו שלו האקטיבית. שם הרחוב ומספר הבית — זהו עיקר הדבר שבן־כרך צריך לדעת. את השאר יסבירו לו בנקל בעל העגלה, השוער או סתם עובר ושב… בעיר אין לאדם המבקש דרך שום יסורים של הבחירה החפשית. לא כן בשדה, ביער או בהרים. שם אתה נצרך קודם כל דבר לאוריינטציה משלך. שבילים ומשעולים מכל עברים, והם מתפתלים ונכנסים זה בזה, בורות ושיחין מימינך ומשמאלך — אנה תלך ובאיזה נתיב תבחר? את מי תשאל ואיך תשאל? אתה בעצמך מוכרח למצוא את הדרך הנכונה, ואם לא — תעה תתעה זמן רב.

הרגשה מעין זו ישנה אצל כל אדם הבא מספרויות העמים אל כתבי מנדלי. אין שום אפשרות למוד אותו במדות המקובלות בהן, ואין ההגדרות הנהוגות אצלן מקבילות ליצירתו. איזה יופי “פרא” נסוך עליה, והוא המבדיל אותה מכל היצירות של בני העמים וגם של בני עמנו. נקח נא, למשל, את דרכי הספרות הידועים של האמנים השונים למיניהם, שהגדרתם נכללת פחות או יותר במלים: רומנטיות, ריאליות, אובייקטיביות, אפיקה, ליריקה וכדומה. כמה משונה הוא צלצולן כשתאמר לחבר אותן עם השם מנדלי מוכר ספרים!

תאמר: ריאליסטן הוא בתיאורי החיים והסביבה, — אך מה תעשה בשירת הילדות ובציורי השבת הרכים והרומנטיים, שגם הם נמצאים אצלו? ואם תאמר: סופר אובייקטיבי הוא מנדלי — יבואו אז הדפים המרובים של חמה ובוז סובייקטיביים ויטפחו על פניך. וההזיות החולניות שב“סוסתי” — באיזה שם כללי תגדירן? הומור רך הבא מלב טוב וסטירה עוקצת ואכזרית, בהירות הציור ואליגוריה, לשון חדה ובת־צחוק של חיבה, — מה גדולה היא הערבוביה באמצעי היצירה אצל מנדלי! ועוד גם זאת: אמנות צרופה ומזוקקה אצל פובליציסטיקה בינונית, עד שאינך יכול להחליט בשום אופן: האם היה אוחז בכלל “אמנות לשם אמנות” או ה“תועלת” הצבורית היתה נגד עיניו? אכן זו היתה מקוריותו של מנדלי: הוא לא ידע ביצירתו שום כללים ושום חוקים. כאלון פרא גדל על סלע צחיח, וישלח שרשיו וענפיו לכל עבר. אבל כאלון זה עבר גם הוא דרך ארוכה של התפתחות אטית וחשאית, שאינה נראית לעין העובר ושב, אלא לזה שידע את ראשיתו של האלון או לזה שמכיר בקמטי קליפתו את מהלך חייו. מהארג הביתי הפשוט יצאו, כעבור שנים רבות, מעשי הרקמה הנפלאים של אחרוני יצירותיו של מנדלי. מתוך שלא לשמה של האמנות בה לשמה, מן היחס האישי עבר במשך הזמן אל היחס הדברי, ומן הסטירה — להומור הטוב והסלח; אבל כל הסימנים האלה נמצאים כולם ביצירתו, כמו שאנו מוצאים באלון את ענפיו הזקנים יחד עם צעירי יונקותיו. כי יצירה נפלאה היה מנדלי עצמו. הוא היה לא רק ציירה של תקופת חיים שלמה, אלא גם של דמות עצמו. הוא עצמו, כמו שהוא וכמו שנתגלה בכתביו, הריהו “חבור” מענין. ב“ספר הקבצנים” מתאר מנדלי את פגישתו של פישקה החגר עם איזה מחבר עני, שנזדמנו במקרה על מעלות בית אחד הגבירים. המחבר העני מן החדשים, החושב את בן־פגישתו לחברו לצרה, שואל אותו: מה שם חבורך? “פישקה”! — עונה החגר. — “והיכן הוא חבורך?” — שואל שוב המחבר. “הרי אני בעצמי עומד כאן לפניך!” — עונה פישקה. וזוהי תשובה סמלית. גם מנדלי מו“ס יכול לענות לכל אחד מן המחברים ה”חדשים“, גם העניים גם העשירים, כשיבואו לשאול ל”חבוריו" — “הרי אני בעצמי לפניכם!” כי יצירת־עצמו זו תשאר תמיד המענינת ביותר את הקורא, גם לאחרי שנתרחק ריחוק זמן ומקום מתכנם של חבוריו.

לפנים בישראל ובעמים, כשהיו ניגשים לאחת היצירות הגדולות של זקני הדור, היו מרגישים, כי יצירתם והם הינו הך. אולי היה הדבר תלוי בזה, שמערכי הלב של הקדמונים היו יותר פשוטים ויותר קלים להצטמצם ביצירה ספרותית או אמנותית, ואולי היו כאן סיבות אחרות; אבל עתה רואים אנו, כי רוב האנשים נוהגים להבדיל בין היוצר ליצירתו. אצל מנדלי אין להעביר קו חוצץ כזה, כי גם בנידון זה הוא כולו קדמון. מתוך כל שורה ושורה של כתביו אנו מרגישים את ה“גבור” התמידי שלו, את עצמו. בראשית הפצת חכמת הדפוס היו נוהגים בארצות רבות לקבוע מתחת כל עמוד ועמוד של כל ספר נדפס את חותם המחבר או את חתימת ידו, לאות כי אין שום תרמית וזיוף בספר המוגש. גם כתביו של מנדלי מו"ס נושאים עליהם מתחת כל שורה את חותמו העצמי. כל ציור וציור שלו נושא את צביון מנדלי באופן בולט כל כך שאין שום צורך במומחה, שיבוא ויכיר למי הכתב והחותמת. יותר מזה: מתוך שרטוטי הדמויות הרבות של גבורי מנדלי, מביטים עלינו תמיד פני מנדלי עצמו, כמו שיש לראות תמיד את פניו האמתיים של המשחק רב־הכשרון מתחת מסכה וההעויות, שהתפקיד המקרי דורש ממנו.

רבים אומרים: מנדלי אמן יהודי הוא, אבל אי הסימנים של האמנות היהודית? האומנם רק זה הסימן השלילי שבה, שאינה דומה לשום אמנות שבעולם? לכאורה, דיה סקירה קלה בכתבי מנדלי כדי להיווכח, שדרכו לתאר אנשים וחזיונות אינה כלל וכלל דרך יהודית. למשל, אין הוא מחטט בסתרי הלב ואינו בודק את הנפש לאור הנר של הפסיחולוגיה“. להפך, הוא שם לב רק ל”חיצוניות“, ועל ה”פנימיות" לא ידבר כמעט. זהו לגמרי לא מדרכי היהודים. צאו וראו בכל היצירות של האמנים העברים הגדולים, שהגיעו לגדולה אצל הגויים, אם לא תמצאו בכולם נטיה מיוחדת לדברים שבלב ולזעזועי נפש. אצל מנדלי אנו רואים ממש את ההפך הגמור: לו יש עסק רק עם הנגלות. ובכן, במה מתבטא אופיה היהודי של אמנותו? הוה אומר: בתנועה.

במקום שההתעמקות הפנימית חסרה לו ליהודי, שם מתגלה ביחוד ערכה של התנועה בתור יסוד חיוני חשוב. התנודה היא קו אופיי גם בכל יצירה ויצירה של היהודי. רוחו מהיר ומתנועע תמיד כמו גופו. שניהם נודדים הם בחלל העולם ואין להם אחיזה כל שהיא בחיים. כל רגש וכל חוש יהודי הוא מהיר לשנות את מקומו וצביונו, ויחד עם אברי גופו תועים באויר, מתנודדים ומתנועעים תמיד גם מחשבותיו ורשמיו. איזו ג’סטיקולציה פנימית — ג’סטיקולציה נפשית הייתי קורא לה — מלוה את כל מעשיו ורעיונותיו של העברי. והיא־היא המציינת כל כך גם את מנדלי. אצלו היתה התנועה לאחד היסודות הראשיים של הרגשת־עולמו ושל יצירתו.

ב

המתנה היותר חשובה והיותר אופיית, שנתנה למנדלי, היא: כשרון ההעויוּת והחיקוי. אלו הן שתי תכונות האחוזות זו בזו ומשולבות יחד. ביסודן מונחת קלות התנועה של המחשבה ושל שרירי הגוף השונים. יש שמתפתחת מהירות ופזיזות מיוחדה של תנועות הגוף, ואז קוראים אנו לזה כשרון של הג’סטיקולציה, ויש שהעויות הפנים קלות עד מאד אצל איזה אדם, ואז אומרים אנו עליו, כי מימיקן הוא. אצל מנדלי היו שתי תכוּנות אלו מפותחות עד להפליא, ובהן המסתמנת יצירתו כולה. כבר בילדותו היו, כנראה, קבועות באופיו, ופיו הוא המעיד על זה. בספרו “בימים ההם”, שיש לו ערך אבטוביוגרפי רב, מספר מנדלי על עצמו: “כל בני ביתו של ר' חיים ואנשי שלומו מהנכנסים ויוצאים שם, היו מחבבים את שלמה’לי בשביל בדיחות דעתו ותשובותיו המחוכמות על קושיות ואבעיות ידועות לחדד את הילדים, וביותר בשביל שהיה מהיר להכיר בטביעות עינו כל תנועה זרה ודיבור משונה של אדם ומפליא לחקות אותם בכל פרטיהם מעשה אמן, עד שהרואים כמעט שנתפקעו משחוק. ולחקות את גיטל המתורגמנית, הדרשנית הזו בעזרת נשים — זה היה משוש דרכו. מעוה פניו — ונראתה גיטל כביכול בצורתה ובצביונה ובמעשיה: כיצד היא מנשקת את המזוזה בכניסתה, וה”יופא" שעליה בית־ידה האחד קולט לתוכו יד ימינה, והשני נעור וריק ותלוי ברפיון; כיצד היא עוקמת שפתיה ואומרת: “אל למושעות!” ברוב חן; כיצד היא כופפת את גבה כחתול עד שכתף אחת עולה ואחת יורדת, פיסת ידה תחת סנטרה ואצבע אחת על לחיה, וכיצד היא מקמטת פניה ומנענעת חוטמה, נושאת עיניה למרום ומדברת בלשון תחינות, בהזכרת שם שמים ומלכות ובדברי תשבחות והודאות: “השבח והגדולה למלך חי וקיים, רבון העולמים, ברוך הוא וברוך שמו, פודה ומציל ומפרנס את עמו ישראל בחסד וברחמים”… מתבלת דבורה בשברי פסוקים, במשלים ומדרשי חכמים מספרי “נחלת צבי” ו“רבנו בחיי”. הכל רואים בתעלולי שלמה’לי ושוחקים"… (בימים ההם, פרק ד'). ואף אנו שוחקים בראותנו את תעלולי שלמה’לי זה, שגדל בינתים ונעשה למנדלי מוכר ספרים. כתביו המרובים, מן הראשונים ועד האחרונים, מעידים עליו כי הוא היה באמת “מהיר להכיר בטביעות עינו כל תנועה זרה ודיבור משונה של אדם ומפליא לחקות אותם” — בספרות. לא זכיתי לדעת את מנדלי פנים אל פנים, אבל משער אני כי גם בחיים הריאליים היה מהיר להעויות ולכל מיני חיקויי תנועות. בכל אופן, בספרותנו מנדלי הוא בעל ההעויות הנפלא היחיד במינו. כשהוא בא לתאר את חיצוניותו של מי שהוא, אתה מרגיש בכל שרטוט ושרטוט שלו כאילו היה מושח בפוך את פניו עצמו, מעביר עליהם במכחול ומשנה אותם עד שהם נראים לפעמים כמסקות, אף כי כמסקות חיות. וזהו עיקר הפלא! ציורי פנים ויצירת מסקות, כשהם לעצמם, הם אמנות, אבל גדולה ביחד היא האמנות להחיותם. כשרון נפלא כזה נתן רק למשחקים הגדולים על הבמות. משנים הם את פניהם, שמים עליהם שכבות עבות של כחל ופוך ופרכוסים שונים, ואחרי כל זה הם מפיחים רוח חיים במסקה שעליהם ובוראים פנים חדשות. מנדלי היה בכוחו להחיות לפנינו כל תמונה אלמת. הנה, למשל, תאור חליקת הצעיפים, על ידי זקנותינו “בימים ההם”: “מי שלא ראה שתי הנשים בשעת חליקת הצעיפים, האיך הן עומדות זו כנגד זו בכובד ראש, בנפנוף ידים וכתפים, בבליטת כרס ובצידוד ראש, בעקימת חוטם ובסיקור עינים, והאיך הן שוחקות זו לזו במתק שפתים ומרירות כאחד, וזו שולחת לזו מדובשה ומעוקצה, דברים נעימים ושנונים — מי שלא ראה זאת לא ראה טוב מימיו, אין דומה להם במשחקים ובמשחקות בבתי קרקסאות, וכל בתי תיאטראות שלנו בזמן הזה הבל הם בפניהן” (בימים ההם, פרק י"ד).

אכן, הבמה העברית העתידה לבוא תלמד הרבה ממנדלי ותמצא אצלו חומר רב עד מאד, אף על פי שהיה רק מספר, והדרמה היחידה שלו לא עלתה בידו כלל. אבל הוא היה הסופר הראשון והיחידי, שהתיחס בשימת לב מרובה לשרטוטי הפנים ולתנועותיהם, למכניקה הפשוטה והגלויה של שרירי האדם השונים. עומדים אנו ומשתוממים, כשאנו שומעים את מנדלי מוסר לנו בשפה לא מדוברת את הריתמוס המיוחד של אמרות גבוריו השונים. ידוע, כי אצל האלם מפותחות עד מאד תנועות הגוף והפנים שלו. מנדלי מוכר ספרים היה במובן הפסיכולוגי כאלם, יען כי השפה האחת, שבה חפץ להביע את הדבורים השונים, היתה נראית בשעתו עניה יותר מדי בשביל האמן שבקרבו, והשפה השניה, שבה נגש לכתוב, היתה כמתה בשביל האדם החי שבתוכו. מה עשה מנדלי? הלך והעשיר את השפה היהודית המדוברת ועשה אותה לשפת ספרות יפה, את השפה העברית החיה ונסך בה רוח חיים של לשון מדוברת.

כשאנו קוראים את התאורים הקצרים והמצוינים של לוי בחור ושיינצה (“בעמק הבכא”), של רייזא הפונדקאית ושל לייזר־יעקב (שם), של לייבצ’יכי ושל שאר הנשים בכתבים השונים, של האדמוני ושל שאר הקבצנים למיניהם — כשאנו קוראים את כל התאורים המרובים של הטפוסים והאישים השונים ורואים עד כמה הפליא מנדלי לחקותם בדברים מעטים, שלא הציור הוא העיקר בהם אלא המעשה, אנו מוכרחים להחליט, כי מנדלי נברא להיות משחק על הבמה. ואילו היתה לידתו באומות העולם, היה נעשה בלי ספק לסופר קומדיות נפלא או למשחק־קומידקן גדול.

ובאמת, כשרון מיוחד יש לו למנדלי להרגיש את הנלעג אף במקום שאינו נראה לשום עין. הוא מוסר גם לנו הרגשה זו ומעורר בנו את השחוק. כולנו שוחקים בחיים לפעמים קרובות, אבל לא תמיד בא שחוקנו מפני שהרגשנו וראינו באמת באותה שעה את הדבר הנלעג, יש שהשחוק בא רק משום חיקוי לאנשים אחרים השוחקים באותה שעה, והוא מתדבק באדם בלי הכרתו. לא כן כשאיזה דבר ספרות או אמנות מעורר בנו שחוק. אז מתגלה לפנינו עצם הנלעג ועינינו נפקחות. לאמתו של דבר, נוח האדם לצחוק, כי הצחוק מרחיב את הדעת ומקל את עול החיים. אלא מאי? אדים כבדים ואפורים מכסים מפרק לפרק את עין השמש וממיתים את צלילי השחוק ברגע הראשון. אז בא הסופר או האמן הקומיקן ומציל אותנו מן ההרהורים הרעים, בהראותו לנו על הקטן ועל הנלעג שבכל המעשים הנראים כאיומים וכמעיקים.

אבל מהו נלעג? האין זה מושג ורגש סובייקטיבי?

על מדוכה זו ישבו כבר רבים, וכמספר המתענינים בשאלה זו כן מספר הפתרונים. אנו אין לנו להתעכב עליה הרבה, כי מי שיפרק את השאלה מהו טוב בעצם, מהו יפה בעצם וכדומה, זה יענה גם על השאלה מהו נלעג בעצם. וגם על הסימנים היחוסיים של סיבת השחוק יש לדבר הרבה, אך די יהיה לנו לענינינו, אם נמצא רק קוים אחדים של הנלעג. על ידם יתברר לנו יחוסו של מנדלי אליו.

רבים אומרים, כי ההרגל האנושי הוא הדין והשופט לכל חזיון, ועל פיו יצא דינו לשחוק או ליחס סריוזי. לפי דעה זו. כל דבר אי־רגיל היוצא מגדר האינרציה הרוחנית והממשית של האדם, הריהו נלעג, אבל זה אינו נכון; האמת היא, כי כל דבר חדש ואי מצוי מעורר ראשית־כל תמהון והשתוממות, ולא שחוק. ורק אז הוא נעשה נלעג, כשמתגלה איזו דיסהרמוניה במצבו או בו בעצמו. כי העדר ההקבלה בין חלקים שונים של איזה חזיון או בין החזיון וסביבתו, רק דיסהרמוניה כזו היא הסיבה התכופה ביותר לשחוק. למשל, אם נראה איש עני מחזיר על הפתחים, הלבוש בגדים קרועים מטולאים ומלוכלכים, והוא חובש לראשו צילינדר חדש ומבהיק; או להפך, אם נפגוש באדם הלבוש על פי המודה האחרונה, והוא נושא על רגליו מטליות בלות במקום נעלי תפארת — האם לא נשחק עליהם? או, למשל, אדם עומד ומדבר ארוכות במקום שצריך לעשות מעשה מהיר, דון קיחוט הנושא נאום באזני רועי העזים, בנימין השלישי ועוזרו סנדריל בשעת למודי הצבא בקסרקטין, ועוד ועוד — מהו כאן נלעג: העדר הרגילות והמכניות או העדר ההקבלה? נניח שיש לנו איזה חזיון, שהנושא והנשוא שלו הם סריוזיים עד מאד, אבל אם אין ביניהם שום הקבלה ובא המקרה או האמן ומקשר את חלקיו זה לזה, אז יעורר בנו כולו שחוק. ובכן על פי רוב לא הדברים עצמם ולא החזיונות הם הנלעגים, אלא הרכבתם המשונה, שאין בה הקבלה, היא הנלעגה. ואם בחיים בכלל כך, בחיי היהודי על אחת כמה וכמה. חיינו המיוחדים מלאים תמיד נגודים, והדיסהרמוניה היא חלקנו מעולם. היש להתפלא, כי נלעגים אנו לפעמים קרובות, ולא זו בלבד, אלא יש שאנו נעשים מאוסים ויש שאנו נעשים טרגיים, אך גם תכונות אלו הן בטויים חיצוניים שונים להעדר ההקבלה הפנימית של חיינו; כי רבות הן המדרגות של הדיסהרמוניה והשפעותיה על האדם.

המדרגה הראשונה היא זו של הנלעג. היא באה ללמדנו, כי אין שום התנגשות או התנגדות בין הקוים השונים של החזיון הדיסהרמוני, אלא שהם פשוט מין בשאינו מינו; הם אינם מזיקים לא לנושאים ולא לאחרים, אלא נלעגים הם. הרבה דברים גרמו להתהוותם, ואצלנו הנה מהלך החיים הוא הנותן לנו דמות של כושי, הלבוש בגדי אירופה ומטייל בחוצות ערי הבירה: בני האדם עוברים עליו ושוחקים. גם על היהודי יאמר לפעמים קרובות ה“גוי” הנאור והמשכיל, כי נלעג הוא. אך על פי רוב ייאמר על העברי, כידוע, כי מאוס הוא. מדוע? יען כי העדר ההקבלה, המציינת את חיינו ואת יחוסינו לעולם הסובב אותנו, אינה מקרית ואינה חולפת. הנלעג, כשהוא נשנה וחוזר, הוא נעשה מאוס, וזוהי המדרגה השניה של הדיסהרמוניה. אם איש, שקולו צרוד ואין לו שום השגה בזמרה, יתן פעם את קולו בשיר, אז נשחק לו, אבל כשיבוא לזמר לפנינו בקולו הצרוד והשורק בכל יום ויום במשך שעות רבות, אז יעורר בנו לא שחוק, כי אם גועל נפש. כי השחוק בן הרגע משחרר אותנו מהרגשת העדר ההקבלה הקלה, ולפעמים יתעורר בנו עוד קודם שהובּררה לנו מהותו של הענין הנלעג. לא כן הדיסהרמוניה הקשה התלויה בחזיון המאוס ומעוררת בנו לעג ובוז. על דבר המעורר רק שחוק אי אפשר ללעוג, בלתי אם יש לך כוונות ידועות: שאיפה חינוכית ורגש נקם או תכונות נפשיות גרועות, כמו גסות רוח ואכזריות. כשאדם לועג למי שהוא הנה טבע הדברים מחייב, שיהיה איזה נשוא הלעג, כי הלעג הוא תמיד פעולה יוצאת בנגוד לשחוק, שהוא רק פעולה עומדת. אדם צוחק, לעצמו הוא צוחק, כי הצחוק הוא אינדיבידואלי, תחת שהלעג הוא רגש צבורי. גם הלעג משחרר, כמו השחוק, את האדם מן ההרגשה המעיקה של העדר ההקבלה; אבל אוי לך אם באת לידי מעמד, שאחרים לועגים לך, כי מעיק הוא הלעג על האיש שעליו הוא ניתך. והוא הדין במהתלות וליצנות, שהן המעבר מן השחוק אל הלעג.

בספרות ובאמנות מתגלים השחוק והלעג בשני טכסיסי יצירה מיוחדים: בהומור ובסטירה. והנה: מנדלי מוכר ספרים לא יכול היה להיות הומוריסטון ממש, יען כי סביבתו היתה מעוררת רק כעס ומרי; אבל להיות רק איש ריב ומדון גם כן קשה היה למנדלי מפני תכונות נפשו המיוחדות ונטיתו לשלוה וליצירת שקט. מה עשה מנדלי? היה כורך אותם יחד, את הסטירה ואת ההומור, ונותנם לפנינו. פעם מרגישים אנו את המרירות שבלעגו, ופעם את המתיקות שבשחוקו, אבל הרגשות אלו תלויות כבר בנו, כי אצל מנדלי אחד הוא המקור: הנלעג והעדר ההקבלה שבחיינו באותה התקופה.

זוכרני בלילות ה“סדר”, כשהיינו מגיעים באמירת ההגדה של פסח עד ל“כן עשה הלל”, היינו אנחנו הילדים משתדלים להרבות במצה ולמעט במרור, וסבא, להיפך, היה מרבה במרור וממעט בכריכת המצה. מדוע? אולי היה המרור נעים לחך הסבא כמו המצה לחכנו, או אולי היה לנו די מרורים בקורט האחד, בשעה שטעמו הפגום של הזקן דרש עוד יותר ממכסת כזית. איך שיהיה, מנדלי מו"ס הוא גם בענין זה אמן יהודי. והראיה: “מסעות בנימין השלישי” ועוד; מנדלי מצליף בשוטו על ימין ועל שמאל, כי השחוק הקל והתמים זר הוא כמעט לרוח היהודי שבגלות. היהודי אוהב ללעוג לפעמים לחברו, להתלוצץ עליו, אבל לשחוק מלב טוב אין הוא מסוגל כלל. ובאמת, מאין תבוא בדיחות הדעת, אם כוס החיים מלאה ראש ולענה? לענת החיים היא הנותנת טעם לפגם בכל הומור יהודי ומהפכת אותו להיתול או לסטירה. יש תקופות שלמות בחיי עמנו שנטלה מהן לגמרי ברכת הצחוק. וזוהי קללת אלהים. אנשים שאינם יודעים כלל לצחוק, מה אומללים הם ומה מרובים הם בינינו! סרקסמוס, מהתלות ועוד — זה נמצא אצלנו לרוב, אבל לא צחוק שאנן. וגם מכחולו של מנדלי היה טבול יותר מדי בירק המרה ומזיגת חומץ ודבש יחד. זוהי אחת הסיבות שמרובות כל כך אצלו הקריקטורות, עד שתתעורר בנו לפעמים השאלה: נטיתו זו של מנדלי להתעסק בבעלי־מומים גופניים ורוחניים מהיכן היא באה? כל אותם ביבי השפוכים וגלי אשפה, כל אותן הנפשות המאוסות והבזויות, כל אותו הכעור והניוול הרב — במה זכו, שמנדלי תאר אותם בדיקנות מרובה כל כך המעידה על התעניינותו הגדולה ועל מסירותו לדברים המתוארים? האומנם היתה אצל מנדלי איזו נטיה פנימית אל השלילי שבחיים, כמו שאנו מוצאים אצל סופרים אירופיים שונים, כמו בודליר, פו, הופמן, דוסטוייבסקי ואחרים?

מכאיב הוא הרעיון, כי האמן היהודי הראשון, שקם לנו בספרותנו החדשה, לא היה “בשם” ביצירה אלא “בורסקי”, אך לא בו האשם. הוא נולד “בעמק הבכא”, וסביבתו היא שהולידתו. לא שמנדלי היתה לו נטיה למכוער ולמאוס שבחיים, להעדר הנורמלי ולשלילי שבאדם, אלא סביבתו היא שהיתה לה נטיה חולנית כזו, ומנדלי היה רק שליחה.

הלא כה דבריו: “ובאמת מה לי לספר על חיינו בדורותי? גדולות ונצורות! הרי לא אני ולא בית אבא לא היינו מפליאים את העולם במעשינו. דוכסין, איפרכוסין ואסטרטיגין ובעלי מלחמות לא היינו; על יעלות חן ועלמות יפהפיות לא עגבנו; להתנגח כעתודים איש עם חברו או לעמוד כעדי ראיה על דם אחרים בדו־קרב לא נסינו; וכיצד מרקדים עם כלות ובתולות במשתה היין לא ידענו; ולצוד ציד נפש חיה בשדות וביערים לא יצאנו; לקצוי ארץ וימים רחוקים לא נסענו ואיים חדשים לא גלינו; בסוד משחקים ומשחקות לא באנו, ועל שרים ושרות ותענוגות בני אדם ממוננו לא בזבזנו. קיצור הדברים, כל הפרפראות לספור המעשה, שיהא ערב וממשיך לב הקוראים — כל אלה אינן אצלנו, ובמקומן יש לנו חדר ומלמד וריש דוכנא, שדכנים, חתנים וכלות, רברביא עם זעירא, טפליא ונשיא, יבמות ועגונות, אלמנות ויתומים, נשרפים ויורדים מנכסים, חוזרים על הפתחים לערבי שבתות ולמועדים ולראשי חדשים ולימים, בטלנים וגבאים, מקבלים וקופות של צדקה, כל מיני פורעניות וכל מיני דלות ועניות ואביונות ומיני פרנסות משונות. זו חיינו, או ואבוי! חיים עכורים, שאין בהם נחת וקורת רוח, לא הוד ולא זיו ולא נוגה להם”. (בימים ההם ה').

מן “החיים העכורים” האלה יצא מנדלי מוכר ספרים, והוא נעשה צופם וסופרם. מנדלי ראה את הנלעג וצייר, ראה את המאוס ותאר, ראה את היפה ולא כיסה עליו. כי אמן הוא מנדלי, אמן הרואה את היש.

ג

יש באים וטוענים: מנדלי סיפר בגנותם של ישראל, מנדלי חיטט וניקר בכיעור ובניוול הרב שבחיי עמו והראה באצבע על הבערות האיומה והקפאון הנורא שבדלפון וקבציאל, מנדלי מבזה בעינינו את גבוריו ולשון עקרבים לשונו. בקיצור, מנדלי מו"ס קטיגורם של ישראל הוא. כך היא דעת אחדים. באים אחרים, עונים ואומרים: לא, כי אהבת ישראל היא המדברת מתוך גרונו של מנדלי. הוא הוא שגילה את המאור הנפשי שבבריות השפלות והעלובות, והוא שתייר וצייר באהבה רבה את אביוני ישראל ואת בני העניים, בהראותו על מעינות היופי והטוהר שבאיזה אייזיק נפחא, הרצל נגר וישראליק סמרטוטר ובגשתו אל פצעי לבם של איזו גבנית וחג בהשתתפות לבבית ואנושית גדולה. ועוד יוסיפו סניגוריו של מנדלי: מי עוד כמוהו ריחם וליבב את ילדי ישראל הגלמודים והאומללים ושר לנו על בוקר חייהם העגום בנעימה רכה ובחמלה גדולה כל כך? ומי עוד כמוהו כבש את רגש הגועל הטבעי שבקרבו ועסק בלי ליאות, בהתענינות ובמסירות נפש רבה בפרטי החיים הקשים והמכאיבים של כנסת ישראל בגולה? הן גם סטירתו היא פרי אהבתו.

כך הן הטענות והמענות; ושניהם רחוקים מן האמת.

הן עצם מציאותה של סניגוריה כזו על סופר עברי היא קצת משונה. ובנוגע למנדלי היא משונה כפליים. המבקר הספרותי האמתי ימאס בה, כמו שיתרחק גם מן הקטיגוריה, כי אין המבקר אדבוקט. אפילו בשביל חוקר הספרות הבא אין ענין רב בדמעותיו של מנדלי, יען כי אותם הרעיונות הבודדים הפזורים בכתביו אין להם כמעט שום ערך בדורנו. כולנו יודעים, כי בתור פובליציסטן ומשכיל לא היה מנדלי עומד בראש התנועה החשובה שבחיינו, ואף שהשפעתו על מהלך הרוחות ומהפכות הנפש של בני דורו היתה גדולה מאד, אבל ערכו האמתי וגם העולמי תלוי רק ביצירותיו האמנותית, שאין בהן אף צל של פובליציסטיות, כי באמנות אין מקום לא לדברי קטיגוריה ולא לדברי סניגוריה. אלה ואלה נשכחים ברבות הימים, כאשר יעבור זמנם. רק היפה והאמתי בהחלט הוא חי וקים לעולם. למנדלי היה חוש של אמן גדול, והוא שמנעהו מלהמשיך יותר מדאי אחרי מלחמת הדעות בדברי יצירה. הוא לא היה לא נביא ולא חוזה. הוא היה רק צופה לבית ישראל. המעט לנו זה, שהסתכל בחיי עמו וספר לנו מה שראה? בעיני החקרנים הפובליציסטיים אפשר שיראה תפקיד זה קל ערך, אבל בשביל היצירה העברית הוא חשוב למדי. מאושרים אנו, כי לפחות תקופת חיים אחת של קורות עמנו מצאה לה את ספורה, שתארה וציירה כמות שהיא לזכרון עולם. ובצדק אמר פרישמאן, כי לו בא מבול לעולם והציף בחשרותיו את עיירות ישראל שברוסיה בתחלת המאה הי“ט לספירת הנוצרים ולא היה משאיר מהן ומכל המונן אף שריד ופליט, ובמקרה ובדרך נס נצלו מן המבול הזה כתבי מנדלי הגדולים, “ספר הקבצנים”, “בעמק הבכא”, “בימים ההם” ו”מסעות בנימין", אז יכול היה החוקר הבא להקים על פיהם שוב בדמיונו את חיי אבותינו אלה לכל פרטיהם ודקדוקיהם.

ונבואה נזרקה מפיו של מי שאמר זאת. עתה בא כבר המבול האיום ועינינו הרואות את הנעשה. אותו אורח החיים ואותן צורות הקיום, שהלכו והתנוונו מאליהם במשך עשרות השנים האחרונות, נעקרו שרשיהם ונהרסו לגמרי על ידי הסופה האיומה, שהתחוללה בימינו באירופה כולה בצורת מלחמת העמים הגדולה. רובם של מקומות מושבותינו, שנשתנו כבר הרבה בשנות חייו האחרונות של מנדלי, נחרבו עתה לגמרי, ואין לנו שיור מהם אלא ספרותנו, שכתבי מנדלי תופסים בה בנדון זה את המקום הראשי היחידי. אנו הננו העדים האחרונים, שראו עוד לכל הפחות את בית־הקברות של דלפון, קבציאל וכסלון. עתה נהרס גם הוא, כי שפעות הקלגסים ומסעי החיילות עברו על ערי תחום המושב, העבירו בהן חריציהם ואת מחתרותיהם והחריבו אותן בכדוריהם ובפצצותיהם.

הדור הבא יהא נצרך כבר לספרי עזר שונים, כדי למצוא על המפה את ערי מנדלי, ואת הדלפונים והכסלונים יהיה מוכרח לחפש בכל קצוי תבל ובכל מדינות רוסיה השונות, כי רובים יצאו דחופים ומבוהלים בשעת המהפכה. חרבה כסלון, בטלה דלפון ואבלה קבציאל — הנתעצב על זה? ודאי היו דברים, שעל אבדתם היינו שמחים בדיעבד, אלמלי היינו רואים כי צורות חיים אחרות באו במקומם. ודאי היו בהם הרבה חזיונות חיים, שלבנו יהמה להם ונפשנו תבכה עליהם במסתרים; ודאי מלאים אנחנו צער והתמרמרות לזכר המעשים, שעשו לבני עירותינו שכנינו האכזרים והפראים. אולם כל זה נחשב כבר לחלום בלהות, שעבר ואיננו. כמעט ששכחנוהו, יען כי מראות איומים חדשים באים עלינו לדכא את חיינו. אבל כאשר נחפוץ לשוב במחשבה לעברנו הקרוב, מוכרחים נהיה לפנות אל ספר הזכרונות הנפלא, שנשאר לנו בצורת כתבי מנדלי. שם נמצא את התאור היותר מדויק ויותר נכון של הבית היהודי עם כליו ורהיטיו, חיצוניותו, פנימיותו וסביבתו, של יושביו, הילוכם, מלבושם וארחות חייהם, של הרחוב היהודי ובריותיו בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית, בין שהם מסוג המדבר ובין שהם מממלכת הצומח ובין מממשלת הדומם. בשעה שמנדלי הקיף במבטו את חיי בני דורו, החליט, כי “חיים כמותם להם נאה ולהם יאה להכתב בספר הזכרונות” (“בימים ההם”, ה'). וכן עשה. כזקן היושב ומספר לנכדיו את עלילות תקופתו ואת כל מה שראתה עינו ושמעה אזנו, כן היה מנדלי בכל כתביו. בזהירות ובמתינות היה מוציא מילקוט־חייו זכרון אחרי זכרון ונדמה היה כאלו הוא עצמו מרגיש ויודע, שהוא סופר הקהל. פעם נראות לו יצירותיו רק כספר זכרונות, ופעם הוא מביט עליהן כעל דברי־היסטוריה, אבל תמיד הוא מדייק בלשונו וזהיר בכל שרטוט קל. כי ירא הוא שמא ילך לאבוד איה קו אופי של חיי הסביבה, ומשום זה הוא נוטה אף להאריך במקום שיש לקצר. הוא אומר: “ספר דברי הימים לישראל תובע מאת הכותב, שענין זה האמור כאן יתפרש יפה ולא לקצרו, כדי שלא יהא הספר חסר כלום, והדורות הבאים — אוי, מי יודע — אפשר שלא יבינו, והדברים יהיו סתומים וחתומים” (שם)". היש להתפלא על מה שכתביו של סופר כזה דומים לפנקס נפלא המשותף להרבה קהלות קדושות? לא פרט זה או אחר הוא המענין אותו, אלא הצבור כולו, כמו שהוא, ומכיון שהוא חפץ לתאר ביתר בהירות ושלמות את חיי התקופה, הוא מוכרח לטפל בפרטים רבים לאין מספר ולגלות גם בהם את היופי הגנוז שבכל חזיון וחזיון.

הנה הוא מספר, למשל, על דבר הזקנות של אותו הדור — היתאר אותן כשהן ערומות? איזה אמן היה עושה בכלל מעשה שטות כזה? ובכן צריך היה מנדלי להלביש את הזקנות, ומכיון שהלבישן, איך לא יזכיר את הפאר של כל המלבושים, את הצעיף שעל ראשיהן? אחרי כן, כשהזכיר את הצעיף, ראה חובה לעצמו לספר גם על מיני הבד, שממנו היו עושים אותו, ולתאר גם את אופן חליקת הצעיף בפרטות ובדיוק רב, וכן עוד. זכרון אחד היה גורר אחריו זכרון שני, ותאורי העבר היו אצלו כמעין המתגבר. במדה שהיה משקיע את עצמו בים הזכרונות, היו אלה עולים וצפים מעל קרקע נפשו וחונים עליו מסביב.

כי שנים הם דרכי היצירה האמנותית: על פי הרושם החי ועל פי הזכרון. האחד סובל ומתענה, או שמח ומתענג, ותוך כדי עינוי או תוך כדי עונג הוא מרגיש התעוררות ליצירה וצורך לבטא את חיי נפשו אלה על ידי דברי אמנות. השני חי לו לפי תומו ועושה את מלאכתו מבלי שיחשוב על דבר יצירה ומבלי שירגיש נחיצות בה, ורק כעבור זמן רב, כשפצעי לבו העלו כבר קרום וגם שמחת הנפש שבה כבר אל גבולותיה, רק אז ירמוז לו לאדם פתאום הנוגה הרך של השבת העבר לתחיה, והוא יתחיל להוציא צלילים חדשים מנימי הכסף של הזכרונות. אם טובים ויפים הם זכרונותיו או רעים ומעציבים — עצם החזיון נשאר כמו שהוא: איזה צעיף רך פרוש עליהם והוא החולק להם צביון מיוחד. כי הטוב שבהם אינו משכר יותר מדי, וגם הרע אינו מביא עוד לידי יאוש. יצירת זכרון זו יש בה לפעמים הרבה יותר לבביות ואנושיות אמתית משיש בילידי החויה הרותחת. ובאמנות צרופה היא עולה תמיד על חברתה. ביצירות כאלו, הנבראות אחרי הסער, מוצאים אנו על פי רוב התגבשות יפה של ההרגשות ושכלול צורה, ריטמוס אמנותי פנימי והוד חיים אובייקטיבי. איזו שלוה מיוחדה במינה מרחפת עליהן, ודומות הן לברכת מים שוקטה בסתרי הרים עתיקים. לא כן היצירה הבאה מן הרושם החי. גליה כנחל שוטף מן המדרונים. כוח עלומים הוא המפכה בה, ובכוחה זה היא כובשת את הלבבות, גם אם אין בה כשהיא לעצמה שום חשיבות מיוחדה. והלא ידוע הדבר: כשאדם נער, כל מה שעיניו רואות ואזניו שומעות מעורר בו מיד גרוי נפש, אבל כשאדם מזקין, הוא מספר בנחת ובמתינות את זכרונותיו.

יצירת זכרונות כזו היא גם יצירתו של מנדלי.

אמנם בכתביו הראשונים מרגישים אנו עוד את הד הקולות של מלחמות הנוער, אבל גם בהם מוצאים אנו כבר את הסגנון המיוחד ואת אופן הדיבור, האופי בשביל כתבי־זכרונות. וכל מה שמנדלי הוסיף ליצור, כן גדלה שלותו האמנותית וכן יפתה מתינותו. אין להרגיש כלל בסגנונו את כיבושיו המילוליים הגדולים ואת חידושיו הרבים.

קוראים אנו בו שורה אחרי שורה ודף אחרי דף ואין אנו מרגישים שום עיפות. אך האמת נתנה להאמר: לפעמים קרובות יציקנו קוצר רוחנו. לא הורגלנו למתינות כזו ולשלוה כזו. הן כולנו, בני דורנו, מהירים ופזיזים אנו. נחפזים אנו תמיד???? ובהרגשותינו כאילו היה המות עומד אחרי כתלנו — והוא הן עומד! וכאילו אין לנו פנאי לעולם. בין שאנו יוצרים איזה דבר ובין שאנו חיים סתם, נשרפים אנו בהבל פינו, וחיינו הם כולם חיים של התפוצצות. אבל זקני האמנים הנם תמיד שלוים בחייהם ומתונים ביצירותיהם. בשעת הקריאה בכתבי מנדלי נדמה כאילו היה אומר גם לנו, כמו שענה לאלתר יקנה"ז, בשעה שדחקו לספר את עצם המעשה: “המתן קצת, ר' אלתר, אמרתי לו בניחותא, הבּהילות למה?” (“ספר הקבצנים”).

ובאמת, למה היא הפזיזות? האם לא הספיק מנדלי לספר כמעט את כל מה שהיה לו לספר? ידע זקן נפלא זה כי אין סופר כמוהו מת וחצי ספורו בידו. איזה בטחון מיוחד במינו היה אצלו, כי הוא ולא אחר יעשה לכותב דברי ימיה של תקופתנו, ובטחונו זה, מדעת או שלא מדעת, הוא שנתן לו סבלנות גדולה כל כך להתעכב על כל פרט ופרט ולדייק בכל אות ואות, כאילו היה לוטש אבנים יקרות.

במכתבו לשלום־עליכם הוא כותב: “אין היצירה באה אלא בזעת אפים, וכל דבור ודבור טעון לטוש. זכור נא ואל תשכח: לטוש, לטוש…” מה נאים הדברים לאומרם!

אפילו הערה קטנה הבאה אצלו כלאחר יד או איזה פרט קטן ולא חשוב מוכיחים לנו, כי אצל מנדלי היתה טביעת עין לא רק של אמן, אלא גם של תלמיד חכם. כי נפלא הדבר, כמה דיוק מדעי יש למצוא בתאוריו השונים והמרובים! כמובן, באה דיקנות מדעית זו אצלו שלא במתכוין, אבל אופיית היא להלך רוחו ומערכי לבו.

רבים חושבים אותו לאביו של הזרם הריאלי בספרותנו החדשה. דעה זו נכונה היא בעיקרה, אבל טעונה תוספת בירור. היינו: אמת, כי מנדלי הקים תלמידים רבים בריאליות, אולם הוא עצמו לא היה ריאליסטן. הוא היה יותר מריאליסטן. על פי אפני תפיסתו את החיים ואמצעי התיאור שלו שייך מנדלי לאותו מהלך הספרותי, שזולה הצרפתי היה דברו. איני בא לדון בדבר, אם הושפע מנדלי מאסכולה ספרותית זו או לא הושפע ממנה, אבל על פי טבעו ואפיו העצמי היה נטורליסטן ולא מקרה הוא שנתן לנו בעברית את “תולדות הטבע”: יש בו נטיות של חוקר טבעי. הוא אינו בא לחפש ולגלות עמוקות בסתרי הנפש ובמערכי הלב, אלא מתענין בכל מה שנראה לעינים. דיו למנדלי במה שעיניו רואות ובמה ששאר חושיו מתרשמים. וכפי שנראה בפתיחתו לספורו “בימים ההם” מתיחס הוא בביטול גמור ל“חזיונות שוא שלא היו לעולמים אלא בדמיונים” של הסופרים. העיקר הם אצלו ה“מאורעות”, חיי העם הממשיים, ומשום זה אין לו לכותב, לפי דעתו של מנדלי, שום זכות אפילו “לברר וללבן” לפי ראות עיניו ושיקול טעמו, אלא מחויב הוא לאסוף ביצירתו את כל החומר הרב של חיי דורו בשביל הדורות הבאים. תביעה כזו היא תביעתו של איש המדע, ומנדלי בא בעצמו לספר על דרכו בספרות בדברים כאלה:

“שלמה מחבר הוא ועושה את הכסלונים מעין לספוריו, כלומר שהיה מסתכל בכסלונים ומבין אל כל מעשיהם כדרך הטבעיים שמתבוננים בטבע הברואים ומדברים על הבהמה ועל הרמש ועל כל בעלי החיים למיניהם, ולאחר שהיה צופה ומביט להכסלונים ונגלו לו תעלומותיהם, ארחם ורבעם, שבתם וקומם וכל דרכיהם של מין הברואים הללו, היה מצייר אותם בעט סופר כמו שהם בצבעם ובצביונם” (“בימים ההם”). הדגשתי בכוונה את הדברים האופיים ביחוד, כדי שיבורר, איך הביט מנדלי עצמו על יצירתו. “מסתכל”, “צופה ומביט”, “מבין”, “מצייר כמו שהם” — כל אלו ההגדרות כמה מקבילות הן לתאור הנטורליסטי שבאמנות! אבל עוד יותר מהגדרות תיאוריות כאלו יוכיח לנו איזה קטע מכתביו של מנדלי, קטע אחד מני אלף, עד כמה גדולה היתה דיקנותו של מנדלי וכמה חרד היה על כל פרט ופרט של “הנטורה”, שלא יעבור עליו בשתיקה. אף בספרות העולמית קשה למצוא אמן, שהשם “סופר” יהא יאה לו כל כך, כמו שהוא יאה למנדלי. הלא הוא סופר ומונה כל נקודה ונקודה, כל קו וקו וכל תנועה ותנועה שבעולם הסובב אותו.

הנה, למשל, תמונת הסביבה שלפני האכסניה ב“ספר הקבצנים” — עינו של מי יכולה היתה לתפוס את כל אותם הדברים בבת אחת ולספר עליהם אחר כך בסבלנות מרובה כל כך, וכמעט בעונג מיוחד? רק מנדלי הוא האיש. וכוחו גדול כל כך במקצוע זה עד שהוא משעבד גם אותנו לדרכו המיוחד בהתרשמות ומכריחנו לשמוע בעונג לתאוריו מרובי הפרטים. אנו קוראים: “אותו הפונדק הקיפוהו ככרום עגלות וקרונות של אברים עוברים ושבים. קצתן פנויות, אין בתוכן כלום, אלא מעט קש וגבבא, וקצתן טעונות כלים וכל מיני מכר, שהבעלים לא הספיקו למכרם בעיר ונשתיירו אצלם, או שלקחום שם בשוק לצורך תשמישם. על גבי עגלה אחת שוכב חזיר מוצנע כולו בתוך שק, שולח משם ראש חוטמו לאויר העולם ונואק, ואנקת אסיר זה הולכת למרחוק ומזעזעה את האזנים. ועגלה זו, שהיא טעונה פכין וקדרות, פרה מנומרת ומחוסרת קרן אחת, קשורה לה מאחוריה, והיא מתחבטת ומתאמצת בכל כוחה לפרוק החבל מעל צוארה ולרוץ לכפר לראות את שלום רעותה בדיר של בהמות שם. שני שורים תמימים, מלומדים בעבודה ונושאים עול קונם, שירכם מגודלה וכרסם נאה, עומדים ומעלים גרה בכובד ראש ובעיון גדול, ובאותה שעה עזו של פונדקאי, שפחז עליה יצרה, קופצת ועולה על העגלה המלאה והגדושה, מתגנבת ומכניסה ראשה לתוך תרמיל מלא, וכשטועמת מלוא לוגמיה, מיד היא מציאתו משם בעיטוש ובכשכוש זנב, לועסת בחפזון, בנדנוד לסתות וזקן כדי ששים נענועים ברגע, ואגב עיניה משוטטות לכל רוח מפני חשש סכנה. כלב כפרי דל וכחוש, שנתגאל מן הכהונה וניזון לעת זקנה מקופת האשפה של הצבור, חזר ברגל אחת וסובך של שערות תלוי לו בזנבו, מרתיע ובא, נושא עיניו לעגלה מרחוק ועומד ומסתכל ביראת הכבוד, ואחר כך הוא מעיז ופוסע ובא, מחפש ומריח ומוצא עצם יבשה, שכבר אין בה טפה של לחלוחית, וממהר ונרתע עם מציאה זו שבפיו לאחרויו, משתטח על הארץ ומגרם את העצם, כשראשו מצודד ומונח על כפיו. סוס חבוש, שנפשו קצה בבטלה ארוכה, לעמוד ולנמנם גלוי עינים ותלוי שפה ואזנים, נמלך בדעתו להקביל פניהם של צמד בקרים, שעומדים כנגדו ואוכלים מספוא מתוך שק אחד, ולהצטרף להם לזימון בסעודת הערב, אבל בדרך הלכו גם החטא והוסבך סדנא של עגלתו באופן עגלה אחרת וחשבה להתהפך ונתבהל סוסה של זו וקפץ ועלה מבין העבותות ובעט בחברו הסמוך לו, נתרעם זה הסוס העלוב וצהל ועמד קוממיות, נתרעשה העז וקפצה על כלב הכפרי ולחצה את זנבו ועמד הכלב וברח פסוח ודלוג על שלש רגליו, מילל וצועק צעקה גדולה ומרה” (“ספר הקבצנים”).

הטעמתי את המקומות המצטיינים בפרטיותם המיוחדה במינה, אבל באמת כל הקטע כולו נפלא: כך יצייר מנדלי תמיד. והראוי לשים לב לזה, שהציור המובא הוא רק תמונה ארעית, שבאה כלאחר יד. הכרח הגיוני חיובי על פי מהלך הספור כולו אין לה. כזה יקרה בתאורי מנדלי לפעמים תכופות, כי בשבילו אין תמונה ראשית ואין תמונה צדדית או נוספת. הכל הוא בשבילו עיקר. באותה הדיקנות עצמה, שהוא מתאר את פני האדם, הוא בא לתאר גם את תבנית המנורה או את סימני העגל או את צבעי הטבי. נפלא הדבר, כמה הירבה מנדלי לראות ויחד עם זה כמה דייק לראות. בנוהג שבעולם, אדם מרבה לראות, אינו יכול לשים עין על כל הפרטים, ולהפך, יש “מרוב העצים לא יראה היער”. אבל אצל מנדלי אנו מוצאים גם את זה וגם את זה. סופרה של כנסת ישראל ותאור מפורט של מקטרתו של איזה ר' אלתר — מה מוזר הדבר! משתוממים אנו בשעה שאנו מוצאים בין התמונות הגדולות של הטבע ושל ארחות־החיים גם מיניאטורה מעין זו:

“אלתר מוחה בבית ידו של חלוקו את הזעה מעל פניו ומוציא מחיקו מקטרתו של זכוכית לבנה, שצורת יפה־פיה עליה; נוטל את המסמר התלוי בצמיד שעל פיה וגורף קנה המקטרת הקצר, העשוי חוליות חוליות: החוליה העליונה עצם שחורה ומעוקמת, התחתונה אף היא עצם, והאמצעית, הגדולה שבהן, מעשה עבות שזורה ומרוקמה בזגוגין דקין” (“ספר הקבצנים”).

מזיגה נפלאה, כזו של הרחבת הראות ודיקנותה היא חזיון נפלא ובלתי מצוי, בין בחיים ובין ביצירה, ואצל מנדלי היא מתגלית בכל מעשי ידיו, בין שהוא מתאר את המסיבה ובין שהוא מצייר את האנשים. תאורי הכלל שלו אינם בולעים את תאורי הפרט, ובתוך קני הנמלים, שעליהם הוא מספר, יש לה לכל נמלה ונמלה אופי מיוחד שלה.

אך צריך להודות, כי למרות כל זה, ואולי דוקא משום זה, אין בין ציירי מנדלי אפילו אישיות שלמה אחת העומדת בפני עצמה, חוץ מאישיותו של מנדלי מו“ס. הפרצופים מרובים, גם הטפוסים מענינים, אבל תכנית מרכזית אין אצלו. רואים אנו לפנינו איזה בליל אנשים וחזיונות, וזה המשמש אותנו בתור מורה דרך ביצירת בבל זו נמשך על פי רוב אחרי עצם התאור והספור ואינו מבדיל בין עיקר לטפל. מצב קשה! אמת, כי בשביל מנדלי אין טפל כלל בעולם ואצלו הכל עיקר, אבל אנו ביחוסינו הממשיים והריאליים אין אנו יכולים להיות בלי נקודות מרכז ובלי בחינת העיקר. יחס חיוני כזה, שאינו מבדיל בין העיקר לטפל, מביא תמיד לידי פיזור נפש גדול, שאינו מרשה לאדם להשתתף בחזיונות החיים, ומי שאלה לו יכול להיות רק מסתכל, אבל לא לקחת חלק במהלך המאורעות. אצל כל סופר אחר היה הדבר מורגש כמגרעת במערכי־הלב, אבל אצל מנדלי הוא כמעט טבעי: כי ההסתכלות היא יסוד יצירתו. ומשום זה אנו יכולים לקחת מכתביו איזה קטע בודד ומקרי, לקרוא אותו ולהתענג עליו, כאלו היה זה כשהוא לעצמו איזה דבר שלם. מדוע? מפני שאצל מנדלי אין כלל שום סבל של מאורעות, ומפני שהוא אחד הסופרים המעטים, שאפשר למלאות ממנו מאות כרסטומטיות, וכל חזיון וחזיון יראה לפנינו כעולם מלא בפני עצמו. אולם יחד עם זה יכולים אנו גם להשמיט מכתביו דפים שלמים ורבים, מבלי שנרגיש חסרונם בהרצאת הענינים. ושוב היא אותה הסיבה בעצמה: חוסר ההשתלבות במאורעות. כמובן, צר יהיה על הדפים החסרים בספר, שהם בעלי ערך עצמי קים, אבל בשביל הענין כולו אינם נחוצים בהכרח, והעדרם אינו מפריע אותנו להתענג על השאר ולהתרשם ממנו. חזיון נפלא זה מראה לנו כי יצירתו של מנדלי היא בטבעה אמנות תשבץ. לא מקלעת פרחים ולא רקמת אריג, כי אם משבצת אבנים יקרות. אם תחסיר במשבצת אבן אחת לא יפחת חין ערכן של הנשארות, אבל אם תוציא מן האריג נימה אחת או לולאה אחת מן המקלעת הרי אתה מאבד את כולה. אילו היה מנדלי ביצירתו בעל סינתזה, היה פיזור המבט לרועץ לו, אבל בעבודת האנליזה שלו אין הוא מרגיש בנחיצותו של קוטב המרכז. רבים התעכבו כבר על המבטא “שני מנדלונים בקרבי” ודרשו בו מה שדרשו, אבל לאמתו של דבר אין בהתפלגות כזו שום חדוש, כי מי מאתנו יכול להתגאות בשלמות הנפש? יותר מדי מסובכים הם החיים, וגם את האדם לא עשה אלהים כלל וכלל “ישר”. שני אנשים, לפחות, חיים תמיד באדם, והלב האנושי הוא לא רק במובן הפיזיולוגי, אלא גם בחייו הפנימיים בן שני חלקים שונים הנראים כשני לבבות. ולפיכך מבטאו הידוע של מנדלי אינו כלל אופיי בשבילו. אלא נגד זה מן הראוי היה לשים עין ל”רישא דקרא“, היינו לתחלת המאמר, שבו נמצא המבטא על דבר “שני המנדלונים”, כי ראשיתו של אותו קטע ב”ספר הקבצנים" היא היא החשובה מאד להבנת מהותה של יצירת מנדלי. והנה הם דבריו: “כך היא דרכי מעולם: מגמיעה יתרה כל שהיא, כגון בפורים או בשמחת תורה, פי נעשה כמעין הנובע, ואני מדבר על העצים ועל האבנים, משחק מטוב לב שחוק תמים, דבש וחלב תחת לשוני, ומתק שפתי יפה ללב שומע כרטיה למכה: בשעה זו גופי מתפשט ונעשה קלוש כדבר שאין בו ממש. מנדלי מתפזר לחלקים דקים והחלקים סובבים ומרפרפים באויר העולם, שלא להרגיש היכן הנקודה הפנימית והעיקר שבהם”. ראויים הדברים להשמע! המשל אומר: נכנס יין יצא סוד, וכאן רואים אנו כי על ידי הדבור לבד על היין יצא הסוד, סוד יצירתו של מנדלי. סוד זה מהו? הוה אומר: מנדלי־האמן נמצא תמיד במצב של “גמיעה יתירה”, ומשום זה אין ביצירותיו מרכז ואין להרגיש בהן את הנקודה הפנימית, האחת. כבר ראינו כי אצלו אין עיקר ואין טפל, מפני שהכל מעורר עליו במדה אחת את שימת עינו. יחס כזה אל העולם בא לו לאמן שבמנדלי משום ש“גמע” יותר מדי מן החיים ונשתכר. ובאמת הכי דבר קל הוא לצאת מתוך איזו דלפון או כסלון מרופשה ונדחה, מאחורי בית המדרש מבין חברת בטלנים הוזים — ולראות פתאום את עולם אדני היפה והנשגב בתכלת שמיו וברבוי יצוריו, במרחבי שדותיו ובמעבה יערותיו? האפשר היה שלא יתרוצצו העינים ולא יתבלבלו הרשמים? זו עתרת היופי, התנועה והחיים, כשנתגלתה לפתע לעיני בן־קפוליה, נעשתה בשבילו כעין “גמיעה יתרה” והוא נשאר כבר לכל חייו מפוזר־המבט, עם כל מעלותיה וחסרונותיה של תכונה נפשית זו.

ומרובים כל כך היו רשמיו מן החיים והמראות שראה, עד שלא הספיק אפילו לשכלל את כולם ולתת להם צורה אמנותית קבועה: הלא הן הרשימות של מיני הקבצנים השונים, שמנדלי הסתפק רק בזה שהזכיר אותם בשמותיהם ונתן באור קצר למעשיהם, או התנועות והקוים הבודדים של ה“גבורים” המקריים המרובים או סתם התאורים של חטמים, אזנים, עינים ועוד חלקי הגוף השונים, המפוזרים בכתביו מבלי שיהיו להם בעלים. כולם דומים הם לאסקיזים של אמן ומראים לנו את אופן התהוותם של רשמי מנדלי ואת מהלך תפיסתו. כהירשילי בשעתו כן גם מנדלי בשעה שהיה יוצא ל“שער האשפות” של איזו קבציאל, דלפון וכדומה, היה רואה לפניו ראשית כל לא תמונת חיים שלמה אלא “אספסוף גדול של בני עוני והמון צורות ופרצופים שונים, חוטמים שרועים, חרומים, אדומים ונפוחים, מיני שפתים ולסתות משונות עם חטטין ובעבועים, מצחות מזיעים ומפוחמים — צורות מכוערות וצורות נאות, שהעניות מנוולתן, כמושות ומקומטות בלא עת, ערבוביה של גופות: כפופות ועקומות וצנומות, חשופות ועטופות סחבות וסמרטוטים, והרגלים רגלי עוני, פעמי דלים, עקבות מגולין, בהונות ואצבעות מציצות מתוך נעלות בלות וסנדלים מסומרים” (בעמק הבכא).

מרשימה משונה זו אנו רואים, כי האדם מישראל מתפלג ומתחלק בעיני מנדלי לאברים אברים מיוחדים, המונחים על שולחן המנתחים. ואמנם הוא אצלנו הסופר היחידי, שעסק באנטומיה של גבוריו. הנאה יתרה היתה לו לצייר בפרטות אחד אחד את אבריהם השונים של אנשיו, ולפעמים היה מטיל בכוונה מומים בגבורי ספוריו רק כדי להתענג על השנויים האנטומיים שבגופם. ואף על פי שהיה מקיף בראייתו את כל דבר מכל צדדיו, היה תופס אותו רק חלקים חלקים. בעינו החדה היה מנתח את תמונותיו ודמויותיו. דרך כזו ביצירה אמנותית, תחלתה באופן תפיסה מיוחד. ואין תכונה זו מקרית אצל מנדלי. קטע שני, הבא אצלו בספרו האחר כמעט באותם המבטאים עצמם, מוכיח לנו זאת. כי כשמדנלי בא לתאר את פנימיותו של בית המלון ב“ספר־הקבצנים” הוא אומר: “ומיד כדמות אברים מבצבצים ועולים לתוך האופל בזה אחר זה. נראו חוטמים למיניהם, שקועים ושרועים, משורבבים ורחבים כאבטיחים וקשואים; ואחר החוטמים — מיני זקנים ארוכים וקצרים, כדים ומחדדים, ואחריהם קדקדי שער ובלורית ואחריהם פרצופים, צורות זכרים וצורות נקבות”. שוב שיטת הנתוח! אך בתאור זה יש עוד קו מענין: ההדרגה והסדר הזמני שבהתהוות הרושם. זהו אחד הקוים היותר אופיים ביצירת מנדלי. על פי רוב כשאנו מתרשמים מאיזה חזיון, רק פרט אחד או שניים הם הנותנים בתחלה טעם לכל הרושם כולו והם המעוררים בנו את המושג הראשון והכללי של עצם הדבר. זוהי הדרך היותר קצרה בהכרת הדברים, ורוב האמנים מחזיקים בה. אולם יש אמנים, והם המעוט, שרשומיהם מן החיים מצטברים ונאספים יחד כאריח על גבי לבנה. תפיסתם דומה אז לסולם, שעל שלביו הם צריכים לעלות בהדרגה ובסדר כדי לסקור מראשו את הסביבה כולה, אחרי שהביטו על כל פרט ופרט שלה בעברם דרך כל שלב ושלב. אך בשכר עליתם האטית והמדורגת הם זוכים אחרי כן להיקף־ראות גדול, וכשהם מגיעים כבר לפסגה, כל החיים משתרעים אז לפניהם בכל יפים, והם רואים את כלליותם אחרי שראו כבר את פרטיהם.

אחד מבני עליה המעטים האלה היה מנדלי.

ד

התרשמות מדויקת ומנתחת כזו דורשת, כמובן, זמן ידוע עד שהיא יוצאת אל הפועל, משפיעה על האמן ומעוררתו ליצירה. אבל במה דברים אמורים? כשמשתתף בה רק חוש אחד או שנים. אחרות לגמרי הן התוצאות כשעומדים לו לאדם כל חושיו לשרתו, כדי להכיר על ידם את העולם הסובב אותו. אז מתקבלים, כמובן, הרבה רשמים יחד, ואין הדיוק והנתוח מפריעים את מהלך ההכרה. איך היתה מתגלית הרגשת העולם אצל מנדלי? הנה כך מספר הוא עצמו: “מה שלפני ולפנים בבית המלון לא היו החושים שבי מרגישים את הכל, כולם בבת אחת, אלא בזה אחר זה. החוטם נטל חלקו בראש — — נשתתק החוטם נתרגלו האזנים — — נתמלאו האזנים ניתנה רשות לעינים, שהיו תועות בחשכה מתחילה, להבדיל בין דבר לדבר ובין צורה לצורה” (שם).

כך היה מנדלי מכיר את העולם. הוא היה משתמש בכל חושיו יחד והשגתו היתה מרובת הדרכים.

ביאליק נתן פעם ציור מצוין של מנדלי מו“ס על ידי מה שדמה אותו לפסל קדמון החוצב את פסליו מסלע פרא. רעיון יפה, אבל הדמיון הוא לאו דוקא. אצל העושה בחמר וחוצב בשיש, וגם אצל המסתכל ביצירותיהם, באים הרשמים ביחוד על ידי חוש המישוש, כי את הפסל אין אנו מכירים לא על ידי חוש הריח ולא על ידי חוש השמיעה אף לא על ידי חוש הראיה בעצם; כי זה שאנו מביטים עליו, הוא באמת רק מישוש מופשט, מעין מישוש בעינים. לא כן מנדלי. פחות מכל הוא אמן החרט. הוא יותר מדי ער לצבעים ולצלילים משיעשה את השיש האלם והחור לשליח יצירה. הוא מלא תנועה יותר מדי לאוהב חליפות משיוכל להסתפק בפסלים קופאים. יכולים אנו לצייר לנו מה היה נעשה ליהודיו של מנדלי ול”גבוריו", לו היינו שוללים מהם את קולם ואת אפני דבורם, את צבע מראיהם ולבושיהם ואת תנודות אבריהם וגופם. אין שום ספק כי פרצופם בשיש לא היה נותן לנו תמונה בולטת כל כך כאותה שאנו מקבלים בכתביו. וגם את זה אין לשכוח, כי מנדלי הוא אחד הפיסז’יסטים המצוינים שלנו. ציורי הנוף שלו, הבאים בתור קטעי חיים נוספים לתמונות האנשים והסביבה, הם בכל מקום עשירי צבעים ומרובי גוונים דקים מן הדקים. רק איש כמוהו, שהוא צייר על פי טבעו, יכול היה להרגיש את יפי הטבע. וגם במקצוע זה נשאר כמו שהוא: מרבה לראות ומפרט לתאר. מצייר הוא בעת ובעונה אחת גם את צבע השמים וגם את כנפיו של איזה ילק או זבוב, גם את הדרת היער וגם את ביב השופכין; כי אין הוא בא להכריע מה חשוב בעולם ומה לא חשוב. כל חזיונות הטבע, כמו כל החזיונות הצבוריים, יש להם בשביל עין האמן האמתי חשיבות אחת וקשר אחד זה עם זה. היקום כולו יש לו אצל מנדלי קשר אמיץ עם הסביבה האנושית, ואין להפרידם זה מזה. אחת היא במת החיים, והנפשות הפועלות בתיאטרון הנצחי והעולמי הזה כולן זכות אחת להן, בין שהן דוממות, בין שהן סתם חיות ובין שהן גם מדברות — ביחוד מורגשת אחדות זו של כל היקום בתמונה המצוינה של ליל הקיץ “בעמק הבכא”, פרק ח'. הילדים “חשופי־השת”, הנשים, שכתנותיהן לא פרופות, היהודים השוכבים בחוץ הוזים ומשיחים, הפרות והעזים המטיילים ברחובות, ונגוהות הלבנה התועים בחלל האויר — כולם יחד הם כבני סביבה אחת, שכל אחד ואחד בא למלא את התמונה הכללית ולהשרות עליה הוד מיוחד. כשאנו מעלים אותה בזכרוננו והיא קמה לפנינו בכל צביונה הנפלא, שרק מנדלי יכול היה לתת לה, אז מתחוור לנו, כי אלה הם החיים, אותם חיי היקום, שחוט חסד אחד עובר בהם למרות הרבוי לאין קץ של צורותיהם וגווניהם, ואנו עומדים משתאים כשאנו באים באמצע התיאור הריאלי והממשי לשורות מזהירות מעין אלו: “קוי פז מנוגה הירח בוקעים בין גגות בתי חומר, יורדים ונמשכים על בני החבורה והולכים ומתרפקים ועולים על הכתלים ומפזזים על הגדרות — ותופע נהרה על חתול מטפס שם ומשחר לטרף ועל פרות רבוצות באמצע הרחוב ומעלות גרה, מכשכשות בזנבן וחובטות את עצמן על הירך ועל השוקים ומתאנחות וגונחות מקרב כרסן” (“בעמק הבכא”, שם). כמה דקה היתה הרגשת היופי ומה עדין הוא המשורר בציור זה של החיים המכוערים והשליליים. אין זאת כי בנפשו עצמה היה מקור אורה.

בהרות הכסף, שהאירו את החתול המטפס על הגדר ואת הפרות הרובצות ברחוב, האירו יחד עם זה, ולו גם לרגע, את העיירה היהודית כולה, שמנדלי בא לציירה ראשונה. כי מנדלי מו“ס היה סופרה של עיירתנו. בלי רומנטיות ובלי רחמים תאר אותה, בקצף מרתיח ובארס מפעפע סיפר עליה, ועם כל זה היה חוזר אליה בכל פעם ופעם לתארה ולציירה. אמת כי הוא שונא אותה עוד יותר מכפי שהוא שונא את יושביה, ואם להם הוא מתיחס לפעמים בחמלה, הנה בשבילה אין אצלו שום מדת רחמים. הוא ממטיר עליה בכל כתביו אש וגפרית, והוא שופך לפעמים את חמתו גם על יושביה בעבורה. רק על הבהמה שבתוכה הוא חס תמיד. כי מרחם הוא את בעלי החיים. באהבה יזכירם. אפילו ב”סוסתי“, שהיא באמת אליגוריה צבורית המדברת על רוע הלב של האדם ועל צער האומה הדוויה והסחופה, אפילו בה מורגש, שמנדלי מגין על ה”סוסה" לא רק משום שהיא הסמל של אומתו, אלא משום שהוא אוהב ומרחם את בעלי החיים בכלל. בתאוריו המרובים של הפרות, העגלים, הסוסים והכלבים השונים, רואים אנו ראשית לכל, כי מנדלי מו“ס מוצא לו מרגוע אמתי רק כשהוא מתרחק מחברת בני האדם. לו היינו מקבצים יחד את כל התאורים והספורים השונים המוקדשים אצל מנדלי לבעלי החיים, היה מתהווה ספר חיות גדול ונפלא, שאין דוגמתו אפילו בספרות לועזית, ואף כי אצלנו. ובשבילנו הלא זוהי מהפכה רוחנית כבירה! סופר עברי המתענין בבעלי חיים, יהודי “משכיל” המתעסק בפרות, סוסים, כלבים וכדומה — היתכן? על ידי תאוריו אלה הכניס מנדלי לתוך ספרותנו דף חדש לגמרי. הוא קרבנו אל היקום כולו: בהרגשת הטבע, בציורי הדומם והצומח, אפשר שיש לו יורשים בין הבאים אחריו, אבל ביחוסיו לבעלי החיים הוא נשאר מיוחד במינו. מנדלי בעלומיו תרגם ליהודית את “פרק השירה” הידוע, אבל במשך כל חייו ישב וכתב ביהודית וגם בעברית “פרקי שירה” מקוריים, היפים הרבה יותר מאותם המסורתיים, יען כי לא ב”פסוקים" ידברו אלינו יצורי העולם, אלא בכל ישותם עצמה, כפי שהיא מתוארת על ידי האמן הגדול. כבן עניים זה, שכל ימות החורף היה כלוא במרתף אפל ולח וכבא האביב יצא החוצה, כן שמח מנדלי לקראת כל גבעול וכל שיח, כל עוף וכל חיה. הוא נהנה מכולם הנאה רוחנית ונפשית, ואת כל מאה הברכות ביום הוא מוציא עליהם. אפשר שבשביל זה מעטות כל כך ברכותיו לאדם…

בנסעו בדרך עם בן־פגישתו ובראותו את זיו העולם, אין הוא יכול להתאפק מלקרוא: “ר' אלתר, הוי, מה טוב! ר' אלתר, הוי, מה יפה! עולמו של הקדוש ברוך הוא נאה! עולמו של הקדוש ברוך הוא חי!” (ספר הקבצנים).

קריאה זו מלווה את כל יצירתו של מנדלי, אף על פי שהוא מטפל לפעמים קרובות בכיעור ובנוול שבחיים. למרות כל אלה הוא שר את שירת החיים. כי יצירתו כולה בכל היקפה הכביר היא תפלה רוממה לחי המרגיש את חיונותו. זוהי אפותיאוזה של היקום. יער ושדה, עיר ואנשיה, רוחות ערב וצלילי בוקר — כולם יחד מצאו את בטויים בשירתו. להנאתו של מנדלי ולהנאתו נבראו כולם, ואין כל פלא כי אפילו דלפון המרופשה הוציאה מתוכה את הירשילי ושלמה’לי ואחרי כן את מנדלי.

שלש תחנות גיאוגרפיות היו בחייו הפרטיים, והן היו מעמדים חשובים גם בדרכי התפתחותו. בין קפוליה וקרמנצוג, בשבילים עקולים ומלאים אבני נגף, הלך לו בשעתו יתום עברי אחד ונעשה לסופר־משכיל בישראל בשם שלום יעקב אברמוביץ. כאשר יצא מקרמנצוג ובא לאודיסה נהפך אברמוביץ זה לאמן עברי נפלא במינו, הידוע בשמו מנדלי מו“ס. מכאן יצא ונתוודע לכל ערי מושב בני ישראל ונעשה ל”סבא", לנישא הספרות שלנו. בן־זקונים זקן של העם העברי היה ראשית אונה של התקופה החדשה ביצירה העברית.

חיי עוני וצער הולידוהו, אבל הוא כולו כמו שהוא היה מזמור שיר לחיים, רעננותו, שלא חדלה אף בזקנותו, חכמתו הרבה ומתינותו המשונה, שציינו אותו עוד בצעירותו, השפעתו הכבירה וכשרון העבודה הכביר שלו, אריכות ימיו וחדושי הלשון שלו — בכל קו וקו מתגלית חיוניותו העצומה של מנדלי וגם כח החיים של עמו מולידו.

ה

הדרת השיבה ויפי העלומים התאחדו במנדלי באופן פלא: דומה היה לאלון חסון, שגזעו נשאר רענן אף לעת זקנה. ההיית ביער אחרי שובם של כורתי העצים? הראית פה ושם קטעי גזעים עומדים, ופי הכריתה שלהם טוען וקובל כלפי שמים?

הרכן ראשך וראה:

הרבה עגולים הולכים וסובבים את העץ, הוא לבו, ואם חפץ אתה לדעת שנות ימי חייו עד אשר בא עליו הכורת, עליך לספור את העגולים. עגול עגול לשנה. כולם סובבים זה את זה וכולם לפניך: גם עגולי השיבה וגם טבעות העלומים. במרכז נמצאים עגולי הנוער ועליהם נתוספו מסביב העגולים האחרים.

אך יש שתוכו של העץ נעשה נבוב, ואז ישארו רק עגולי החוץ והקליפה. על עץ כזה מתו ימי עלומיו ואין לו כבר תקנה. אף אם ילבלב ויעשה פירות, תחסר לו הדרת הנוער ועדנו.

וגם באדם כך. כמה אנשים אבדו להם אלהי נעוריהם, ורק הקליפה החיצונה עם עגולי הזמן המאוחרים הם המכסים על הלב, שהזקין והעלה רקב. אך מעטים הם הלבבות, שיש לספור ולראות בהם את כל שכבות הזמן, שעברו עליהם בסובבן זו את זו ובסגרן כולן יחד על עגולי הזהב הזכים של ימי הנוער. לא רבים הם שהזקינו והשאירו באחד ממחבואי הלב צנצנת דם עלומים אחת למשמרת. כבר עבר מהם סער החיים הרעננים והשואנים, אבל בעורקיהם נשאר איזה כח דוחף, ואיזה אור רך ומשמח עודנו בא ומאיר את פני הזקנים האלה ומבעיר בלחייהם החוורות והמקומטות את אודם הבציר.

זקן כזה היה מנדלי.

טבע הדברים מחייב, שהנכדים אינם רואים את אביב ימיו של זקנם, ואם יתעורר בלבם החפץ לדעת את נעוריו הם מוכרחים לפנות לזכרונותיו עצמו או לספורי בני גילו. רק לפעמים רחוקות מאד עולה בידינו להרגיש את דפיקת הלב הצעיר ביצירות־החורף של זקני היוצרים, ובקושי רב מבחינים אנו בקול הבוטח והמתון של שנות העמידה, את צלילי הצער והשמחה של הילדות הטהורה. לא כן מנדלי. בסקירה ראשונה נדמה, כאלו היה זר לנו, כאלו היה לבוש תמיד אדרת־שער ואת הנעשה פנימה בלבו לא יגלה בשום אופן. אבל כאשר תבטח בו ותלך אחריו אל בית גנזיו, יהפוך פתאום את פניו אליך ותראה בו נער שובב העומד ומחקה את העויותיהם השונות של פרצופים שונים וגם את העויותיך אתה, זקן־קונדס היה.

באגדות העמים יסופר על מיני מעיינות פלא, שבשעה שהאדם טובל בהם, זקנתו ניטלת ממנו והוא נעשה שוב צעיר. מעין פלא כזה הם זכרונות הילדות הטובים. מנדלי היה טובל בהם שחרית וערבית והיה עומד תמיד ברעננותו. ולא רק בזכרונות הטובים היה מחדש את נעוריו. הן אמן היה, והאמן נהנה תמיד גם מן הטוב גם מן הרע.

ואנחנו אל נא נשתאה על אריכות ימיו. אכן גם כשרון נפלא זה היה אצל מנדלי. כי חיים ארוכים הם עתה לא רק מתנת אלהים, כי אם כשרון גדול. יש אנשים שחייהם כשהם לעצמם הם מלאכת מחשבת. מנדלי מו"ס היה אחד מאמני החיים האלה.

אנו כולנו הולכים ונשרפים בחיינו, אך אותו הדור, שמנדלי היה אחד ממנו, נראה כאלו מחומר אחר קורץ. בני גילנו ובני הדור האחד שקדם לנו, הם גם השה וגם העצים לעולת התמיד של החיים, כי חיי האנושות בזמן הזה נעשו כעין רעד אדמה ממושך ויצירת האדם נעשתה בעיקר יצירה של התפוצצות.

לא כן זקני העולם. כסלע קדמון הם עומדים על מכונם ואינם מרגישים שום זעזוע. הם אינם ממהרים כל כך לחיות: יש להם פנאי. ובשעה שאצל בני־גילו של מנדלי התחילו כבר עולים עשבים, בלחייהם, ניגש הוא לאחדות מיצירותיו המשובחות. הוא היה חי ויוצר, כאילו לא חשב כלל על אודות פנות היום. במתינות והרחבה יצר. ואם בכל זאת מת זקן אמיץ זה בודאי רק כמו מתוך ההרגל הטבוע באדם מימים קדמונים למות סוף כל סוף. ובאמת אלמלא הרגל אנושי מגונה זה צריך היה מנדלי מו"ס לחיות עוד וליצור. כי מקור החיים לא פסק אצלו כלל. הוא, בן התשעים, היה כבן עשרים ליצירה.

לכאורה נדמה, כי לא ידע כלל נעורים בחייו, אבל זהו רק למראית עין, הוא היה אחד מן האנשים המקדימים להזקין, אבל כמו כן היתה בו גם תכונתם השנית: שאינם חדלים להיות ילדים אף בזקנותם. הוד העלומים והדרת השיבה גם יחד חופפים על יצירתו של מנדלי. וזהו סודו.

אומרים שהוא מת עתה. קשה להאמין! באמת רק האדם והסופר שלום יעקב אברמוביץ מת, ולא מנדלי מוכר ספרים. אותו היוצר ואותה היצירה המיוחדים במינם, הידועים בשם “מנדלי”, נשארו חיים בכתביו. ולא עוד אלא דוקא עתה התחיל לחיות מישנה חיים, כי כתביו כשהם לעצמם הם יצירת פלא, והם גם עדי החיים לעברנו הקרוב. לעינינו מתה העיירה היהודית, אבל פנקסה חי, ומי שיגש אליו, ירגיש מיד בין שורותיו את קולו הרענן של מנדלי ואת זעזועי השרירים על פניו, המלאים חיוניות נצחית.

כי דברי אמנות חיה קיימים ועומדים לעולם.

הקבלות

א

השם “דון־קישוט” חדל זה כבר להיות שם איש פרטי. במשך מאות השנים, שהאנשים משתמשים בו בספרות ובחיים, הוא נעשה כבר לשם כללי ונהפך למושג שלם ולסמל חי. הוא לא התרוקן מתכנו אף לרגע אלא היה הולך ומשנה אותו בהוציאו את הישן מפני החדש כמעין המתגבר. מתי נולד דון־קישוט? – שאלה חמורה! שמו נודע בעולם ראשונה בשנת 1605, היא השנה שבה הוציא הגאון ההישפני את ספרו הנפלא, אבל הוא עצמו בתור טפוס אנושי היה חי ופועל גם לפני סרוונטס וגם אצל כל העמים האחרים. ואם לא היה ידוע לאנושיות כמות שהוא בשלמותו הנפשית, הנה הרגשה סתמית של מציאותו ודאי היתה אצל האנשים, אך הרגשה זו לא הביאה עד סרוונטס לידי הכרה, ברורה של הטפוסיות והעולמיות שבמושג זה. בא סרוונטס וברא אותו מחדש וקרא לו שם. מני אז מתחילים חייו העצמיים והנצחיים של דון קישוט.

רבוא רבבות שמות ומושגים נשאים בכל שעה ובכל רגע בחלל העולם, נפלטים ע“י האחד ונקלטים ע”י השני ונעשים באופן כזה קנין־הרבים, אף על פי שלפעמים קרובות עד מאד לא כל אדם יורד לעמקם ותופס אותם כראוי ולא כל אדם פולטם כמו שהוא קולטם. בכל אלה המושגים העוברים מפה לפה וממוח למוח חלים הרבה שנויים ובכל זאת משתמשים בהם כמו במטבע העוברת לסוחר. אך מעטים המה המעלים על לבם את זכרונו של האיש, שחקק ראשונה את צורת המטבע, קבע את ערכה וברא על ידה חדשה בארץ. וגם אנו בחפזנו קוראים אנו לכל הדברים והחזיונות הנפגשים על דרכנו בחיים בשמותיהם הישנים הקבועים ועומדים אבל אין אנו חושבים כלל על הרגש הנשגב של מתן־השם וקריאתו הראשונה על־ידי האדם. וחבל. חשיבות מיוחדת יש לה לקריאת השם לדבר, כי על־ידה נעשה האדם שותף ליצירה ובורא מחדש את כל העצמים בנתנו להם קביעות, צורה ומקום בעולם הביא אל האדם את שאר יצוריו “לראות מה יקרא לו”. במעשה זה התגלתה קביעת היחס בין האדם והיקום. ובאמת, אנו מכירים את העולם ואת כל הנעשה בו ע"י זה שאנו מגדירים אותו וקוראים לכל עצם ולכל חזיון בשמו הנכון, כדי שיחיה ויפעל גם בקרבנו ובפנימיותנו כמו שהוא חי ופועל מחוצה לנו. זוהי יצירה חדשה, והיא הולכת ויוצאת אל הפועל בלי שנרגיש בה בכל שעה ובכל רגע על־פני תבל. בספרות ובאמנות, וגם במדע, היא מגיעה לידי ההרמוניה העליונה ומחדשת בכל יום מעשי־בראשית.

יצירת־בראשית כעין זו היא בריאתו של הטפוס האנושי “דון קישוט” ע"י סרוונטס. בהופעתו עצמו יש כבר סוד הפלא וקסם מיוחד נסוך על ראשיתו.

בהישפניה הרחוקה בתקופה רבת־עלילות, שבערות איומה מצד אחד ושאיפה לגדולות מצד שני היו מעורבות זו בזו ורחפו באויר, היה היה חייל זקן שהשתתף במלחמות רבות, שטעם גם טעם שבי וידו אבדה לו בקרב. הרבה פרנסות שונות היו לו, אבל מזון ומחיה היה לו מעט עד מאד. בצעירותו הוציא הישפני זה ספרים אחדים ונחל קצת כבוד והשביע קצת את רעבונו, אך יותר מעשרים שנה עברו כבר מני אז, ועתה היה לו בית־תפירה והתפרנס בדוחק וחי בודד ועזוב. כי מי השם לב לאיזה בעל־מום עני? בן חמשים ושבע היה האיש כאשר נשאו פתאום הרוח לנסות שוב את ידו האחת שנשארה לו, והוא הוציא ספר־היתולים קרא את שמו “מאורעותיו של האביר הפקח דון־קישוט הלמנשי”.

וראה זה פלא: לפתע פתאום נעשה החייל הגידם לאחד האנשים המהוללים ביותר בארצו ואחרי כן יצאו לו מוניטין בכל העולם וכבודו מלאה את הארץ. האבירים ומפעלותיהם שעליהם חפץ סרוונטס לשפוך את לעגו עברו ובטלו זה כבר מן העולם, אבל פרסומו של סרוונטס ופעולתו אינה חדלה, אלא מקבלת בכל תקופה צביון מיוחד. אין שום ספק, כי בספרות העולמית יש לנו עתה הרבה ספרי אמנות טהורה וסתם ספרי־חיים, המתארים את הסביבה האנושית ואת לב האדם באמונה ובאהבה והעולים בקוויהם הבודדים על יצירתו של סרוונטס, אבל, כנראה, לא בקויו הבודדים עלה הוא לגדולה. כל המעלות המשובחות, המציינות את היצירה הספרותית, באו אמנם אצלו בהיסח־הדעת וכעשיר מופלג פזרן מטבעו כן פזר סרוונטס מגנזי־נפשו מלא־חפניו, אך גם זה אינו חידוש וכבר היה לעולמים וישנו גם עתה לרוב. ואם נבוא לחפש סוד השפעתו בזה שאסף למקום אחד את כל הטוב והיפה שהיו בנפשו, את כל התלאות שעברו עליו בימי חייו הקשים ואת כל חיי הסביבה ועשה מכולם יצירה נפלאה, גם פה לא נמצא את כל הפתרון. ספרים שונים כתב סרוונטס ומהם טובים ויפים, אך ספרו זה האחד נעשה לאחד הספרים הנראים ביותר בין במולדתו ובין בכל הארצות, שיד התרבות האירופית מגיעה עדיהן. בין הספרים בעלי ערך חנוכי רב בשביל האנושיות תופס ספרו של סרוונטס את המקום הראשי. עליו נתחנכו מדעת ושלא־מדעת דורות רבים של קוראים סתם ועל חשבונו נתעשרו הרבה סופרים. קו לקו, שרטוט לשרטוט היה מצטרף בנפש הקורא וצפים אחרי כן ועולים ממעמקי הלב בשנוי שם וצורה. ומשנה־ברכה היתה והווה בירושתו הנפלאה של בעל־המום המסכן מהישפניה: עצם הרכוש מצד אחד ואמצעי־הגדלתו מצד שני. דומה הדבר לאיש שהנחיל לבניו פרדס נאה רב־הצמחים והשאיר להם גם את כל מכשירי העבודה, כגון מזמרות, משאבות, מזרקות, מעדרים ועוד. וגם את סוד העבודה מסר להם. כי חוץ מטפוסו הנפלא של דון־קישוט יש אצל סרוונטס אוצר גדול של אמצעי־יצירה. זה אופן תפיסתו את החיים וזו מדת התואר שלו, זה היתולו המיוחד וזו הרצאת הדברים ואריגתם – בכולם ברא סרוונטס תבניות־מופת, ואם מכל דמויותיו יש ללמוד הרבה, מדמותו המרכזית של דון־קישוט על אחת כמה וכמה. הוא הוא האיש, שכל דור ודור מגלה בו חדשות, ובספורי חייהם של רוב הסופרים אנו מוצאים, כי הקריאה בספרו של סרוונטס השפיעה עליהם הרבה ורבבות הקוראים, שלבם בכלל הוא גן נעול, האם לא הם עטרו את סרוונטס בעטרת גאון והאם לא הם נאמנים לו בכל תקופה ותקופה בלי שום יחס לשינוי טעמם ודרישותיהם?

כבר בשעתו של סרוונטס גדלה השפעת הספר כל־כך, עד שנמצא בן־אדם, שהחליט להשתמש בפרסומו של הספר ולהוציא ממנו חלק שני מזוייף. זה היה המחקה הראשון של סרוונטס, וסרוונטס מתאונן עליו מרה בהקדמתו לחלק השני, שהוא עצמו הוציא אח"כ. כמובן, כאשר יצא לאור ספרו של סרוונטס כולו, נשכח הזייפן, אבל בארצות אחרות ובספרויות אחרות היו מופעים פעם כפעם מזייפים ומחקים שונים, שהיו עוברים וחולפים מהר משעה שהיו מתחילים להתפשט התרגומים הנכונים והמדוייקים של יצירת סרוונטס במלואה או בקצורה או בקצורי־קצוריה. המחקים היו מתמעטים וחולפים והמושפעים היו הולכים ומתרבים.

וזה היה סימן־ברכה לכל ספרות.

כי איזוהי ספרות מבורכה? הוה אומר: זו שיש לה מדריכים ומחנכים טובים בצורת ספרי־מופת ותבניות גאוניות של גדולי־הקדמונים האוצלים מרוחם על הדורות הבאים. זה המצוי אצל המעיינות העתיקים יודע, כמה רעננות מחייה את הנפש מסורת־אבות – אחת היא איפה ישבו ה“אבות”, בעבר הנהר או בארץ־המולדת – ספרות כזו יש בה מקור־חיים שאינו פוסק.

ואף בין בני דור אחד חשובה היא השפעת־הגומלין. כי אינו דומה המושפע למחקה. המחקה הוא קודם כל דבר עני ברוח ובמעש. שנית, אין לו אמונה אפילו בכחותיו המעטים והוא מתבטל מפני כל. והשלישית: הוא גונב מחברו וגונב גם את דעת הבריות. לא כן המושפע. משנה הוא ומחדש את תורת רבות, מוסיף עליה נוף משלו ומשלב בה את חיי רוחו העצמי ואת נסיונותיו החיוניים הפרטיים. לאמתו של דבר, אומלל הוא המחקה ומעורר חמלה, כי עקר הוא ומשולל הוא עונג־היצירה. אשרי המשפיע שיש לו רב, אבל גם למושפע טוב כשרכושו הנפשי מתרבה בצדק ולא במרמה. ההשפעה היא בעיקרה חזיון טבעי, המונח ביסודי החיים וההתפתחות של היקום. כל חזיונות הטבע משפיעים זה על זה והנם בעת ובעונה אחת גם מושפעים זה מזה, כי גלגל הוא החוזר בעולם, וזה המושפע היום יוכל להעשות מחר למשפיע וכן להפך. כולנו הננו מושפעים אם מתרבות הדורות שקדמו לנו או מנושאי התרבות הסובבים אותנו. ויחד עם זה הננו גם משפיעים כל אחד עפ“י דרכו ומקצועו. כי המושג של רכוש חוזר הנמצא בתורת־הכלכלה, העובר מיד אל יד, הולך ומשתנה וגדל מעצמו ומתוספת זרה, מושג זה צודק גם במקצוע התרבות הרוחנית. מה שאיזה יחיד בורא היום יכול להעשות מחר קנין־הרבים וכל יחיד חדש מבין אלה הרבים הבאים קולט אל תוכו את החידוש ומשנה אותו ביודעים או בלא־יודעים. הודות להשפעת־גומלין זו הולכים החיים ומתקדמים. יש שהיצירה הראשונה השפעתה על בני דורה או על בני הדורות הבאים מתגלית רק בזה שהוא מעוררת את מחשבתם והרגשתם וגורמת ליצירות חדשות לגמרי, אבל יש שהיא מסתפגת בנפש האדם ומשתלבת ברוחו ונשארת כיצירתו בהסתר־פנים כמי הגשם המתווספים לבריכת־המים. הבריכה קשה להכיר בה אחרי הגשם אי־אלו הם מימיה העצמיים ואי־אלו הם טפות־הרם, אעפ”י שאין שום ספק, כי מי־העבים לא נעלמו בה: הם התפזרו במעמקי הבריכה ונבלעו בה, והוסיפו לה חן־טוהר ורעננות.

כך הוא הדבר בכל השפעה רוחנית אמיתית, וגם בהשפעתו של ספרו של סרוונטס, אצל הרבה סופרים שונים יש לגלות את השפעתו של היוצר הגאוני או של יצירתו הנפלאה. עקבות סרוונטס או עקבות דון־קישוט – את שניהם יש למצוא בספרות של כל עם, ומציאה זו באה לא מתוך חיפש וניקור, אלא בהיסח־הדעת, כי זוהי גדולותו של סרוונטס, שגילה ביצירתו רק מה שיש בעולם ובכל זאת עשה חדשה בעולם הספרות. הטפוס האנושי של דון־קישוט ישנו אצל כל עם ועם, כי הלא אנושי הוא וכל־עולמי, וכעת ישנו כבר בצורה זו או אחרת גם בדברים הספרות המקוריים של כל העמים. כלום לא היה חסר הדבר, אלא שימצא גם בספרותנו, או משום שישנו בחיינו או משום שהוא בא אלינו ע“י השפעה מן החוץ או ע”י חיקוי. כידוע, יש לנו נטיה גדולה גם לזה וגם לזה, אך אין שום ספק, כי בספרותנו החדשה שומעים אנו את הדי החיים המיוחדים שלנו, ומוצאו של דון־קישוט העברי ודמות־דיוקנו צריכים עיון.

ב

כשאנו קוראים את כתבי מנדלי־מוכר־ספרים ובאים עד ל“מסעות בנימין השלישי”, זכרון ספרו של סרוונטס עולה על לבנו מאליו וקם לנגד עינינו בהיסח־הדעת. בלי שום מחשבה זרה ומתעוררת בנו איזו הרגשה סתמית, כי ליצירתו זו של מנדלי ולאותה של סרוונטס יש איזה יחס. מה הוא היחס ובמה הוא מתגלה – אין אנו יכולים, כמובן, להחליט בסקירה ראשונה. אבל כל מה שאנו מתעמקים בשאלה זו, הוא מתחוור לנו ביתר בהירות. אם זהו יחס המוצא או יחס הדמיון, אם יד ההשפעה היתה בזה או הכרח חיוני הוא שפעל כאן – כל זה מתברר לנו, כשאנו עוברים מבנימין השלישי אל כל סביבתו. אצל קצר־הראות וצר־המחשבה תתעורר ראשית כל השאלה, אם אין לנו פה עסק עם חיקוי פשוט לדון־קישוט, שמנדלי בא ליהדו. ואכן שאלת־תם כזו יש מה מעין חזוק בדמיון החיצוני המרובה בפרטי המאורעות ובשלוביהם אצל מנדלי וסרוונטס. אך מחשבת־פגול זו אין לה, באמת, שום יסוד ומופרכת מעיקרה. ויצירתו הכללית של מנדלי תוכיח.

מנדלי מו“ס הנהו עשיר כל־כך בכוחות־יצירה ובאמצעי־יצירה. עצמי וגדול כל־כך האמן שבתוכו עד שאין לו שום צורך בחקוי. הארי אינו עוזב לעולם את טרפו, כדי ללעוס תבן. מנדלי עצמו הנהו “מעין סרוונטס”. ע”ד השפעה רוחנית מצדו של הגאון ההישפני, ואולי ע"ד השפעה חזקה, אפשר, כמובן, לדבר ולהתווכח. אבל להיות מושפע אינו כלל חרפה, ביחוד כשהמשפיע הוא גאון היצירה העולמית והמושפע עצמו הנהו גם כן אחד הענקים שביצירה האנושית, וביחוד כאשר יש הרבה סיבות חיוניות ונפשיות שונות להופעתו של דון־קישוט העברי בספרות העברית גם בלעדי ההשפעה הזרה.

ובכן – איפה הן נקודות המגע בין שתי היצירות של שני הסופרים הגדולים, שפעולתם וערכו בספרות עמו היתה בכל אופן דומה? החידש מנדלי מה שהוא בטפוס כולו או בפרטי־אופיו, ואם חידש, איזהו הקשר בין יצירתו זו ושאר יצירי־רוחו?

כלל גדול הוא בחיים: אין אדם משפיע על חברו אלא אם חברו הוא. זאת אומרת, כי כל השפעה דורשת ראשית כל קירבת־רוח ודמיון־נפשי, ושנית – תנאים חיצוניים וגורמים כלליים שיאפשרו אותה. מי שתכונותיו ורעיונותיו של הזולת הנן זרות לרוחו, ודאי שתכונות אלו הזרות תמצאנה בקרב נפשו התנגדות גדולה מצד מערכי־לבו התמידיים, ולהשפעה במובנה הרגיל לא יהיה שום מקום. בין אנשים זרים לגמרי יכולה להיות רק הסתגלות ידועה, מה שאין כן בבני טפוס אנושי אחר או דומה.

אמת, כי למצוא דמיונות בין אדם לאדם אפשר בנקל, יען כי מספר קוי־הנפש אינו כלל וכלל אין־סופי, אלא הם חוזרים ונשנים בקשרים שונים באנשים רבים אף בזמן מועט. וגם אין זה כלל מן הראוי לחפש דמיונות, ביחוד צריכה להתרחק מזה הביקורת האמיתית שחידושיה הם ילידי ההמצאה היצירתית החפשית המקורית, היורדים על האדם בלי התעמלות והשתדלות מצדו כנגוהות תועים בערבי־בציר וכרוחות־האביב בשדמות־האביב.

אבל יש השוואות־נפש, הצפות ועולות מאליהן ממעמקי הרגש והמחשבה, כאלו היה מלאך־דומה מכה עליהן ומצוון: צאינה. לסוג זה של ההשוואות שייכת גם זו של יצירת מנדלי ליצירת סרוונטס. וגם זה ראוי להעיר: לא לשם קביעות שוויו של מנדלי היא באה. אין לך בביקורת מידה מגונה מזו של ההערכה והאומדנא. אין לך חזיון המאוס ביותר מזה שהמבקר מתעטף בתגא של שופט ודין או כשאחד הסופרים בא לחלק כבוד או להורות דעה לחבריו הגדולים או הקטנים ממנו ביצירה. מעשים כאלה אינם כלל בגדר הבקורת האמתית, שתפקידה הוא רק בירור מהותה של היצירה והארה נכונה של מערכי־לב האדם, אבל לא הערכת שווים של דברי סופרים.

והנה, כשאנו יוצאים לראות בדרכי־הנפש הנפלאים וסרים למשעול יצירתו וחייו של מנדלי מוכר ספרים מתגלה לפנינו במקרה, כי דמות הסופר, שנשאה עליה את השם “מנדלי”, היו בה הרבה קווים נפשיים המשותפים לה ולאישיות היוצרת של סרוונטס. יסודות אופיים אלה הם האפיק הפנימי, שדרכם זורמים ובאים גלי ההשפעה, ההולכים ונמשכים מהחייל הגידם, שחי במדריד־העיר לפני שלוש מאות שנה אל בן־קפוליה הליטאית, שנתעלה למדרגת נשיא הספרות העברית בתקופתנו. וכמעט שלא נתרחק מדרך האמת, אם נאמר, כי לולא היה נברא הטפוס של דון־קישוט על־ידי סרוונטס היה מנדלי צריך לברוא אותו. אפשר שהיו אז בטפוס זה הרבה לקויים ופגימות, אבל בעצם הדבר היה מנדלי הסופר העברי הראשון והיחידי, שיכול וצריך היה לברוא מעצמו את דון־קישוט. כל התנאים החיצוניים עמדו לעזרתו, וגם תכונותיו הנפשיות היו מסוגלות לזה. כסרוונטס בשעתו כן היה מנדלי מסוג האנשים המרחיבים לראות, היינו: מאותו מין האנשים, שיש להם כשרון מיוחד לתפוס בבת אחת תמונות־חיים רבות ושונות ולהקיף אותן מכל עבר. שדה־ראייתם של אנשים אלה גדול הוא עד מאד. לפעמים יש שהרופא מתאמץ לברר אצל האיש הפונה לעצתו את היקף־מבטן הפיזי או את שדה־ראייתן של עיניו. יש מקרים כאלה, שמפני סיבות ידועות נעשה היקף־מבטו של האדם צר, לא בדרך השאלה אלא פשוטו כמשמעו. כשאין כל מחלה מפריעה מגיע שדה־הראייה בעבר האחד לכל היותר לתשעים מעלות העגול. על מנדלי ועל סרוונטס יש לאמר ביחס פסיכי, כי היקף־מבטם הוא בן 360⁰, היינו: מלוא כל הסביבה. וגם זה מפליא: ליד תפיסתם המקיפה והמרחיבה של שני סופרים אלה מוצאים אנו אצלם גם תאורים מפורטים ומדוייקים של פרטי־הפרטים ודקדוקי־הדקדוקים של כל הנפגש על דרך יצירתם. בנוהג שבעולם, כי מי שתופס הרבה אינו יכול לשים לב אל הפרטים, אבל לא כן סרוונטס ומנדלי. עינם היתה בבת אחת מרבה לראות ומדייקת בראייתה. וראייה לזה: כל דף מקרי איזה שיהיה ב“ספרי הקבצנים”, “בעמק הבכא”, או בשאר הכתבים מצד אחד וכל עמוד מקרי ב“מאורעות של דון־קישון הלמנשי” מן הצד השני. שניהם אוהבים לתאר באריכות ובדייקנות יתרה את כל דבר ודבר, שמעורר את תשומת־לבם ושניהם שונאים מטבעם את הבהילות. איזו שלוות־נפש מיוחדה במינה מרחפת על יצירתם ומסתכלים הם בעולמו של הקב"ה מתוך הרחבה. טבע הדברים מחייב, כי זה שראה הרבה בחיים, ראה את האוויליות ואת הרע, השליט בכל, וגם את הטוב והיפה, המציץ ומאיר אפילו מחרכי העולם הכעור, ואדם כזה הבין כבר, כי אחד הוא גורלה של בריה קטנה ושל בריה גדולה וכי אין להתפעל יותר מדי מן הטוב, כמו שאין להשתומם על הרע. אצל אדם כזה, בת־צחוקו, אף אם נראית היא כרגזנית וכעסנית, הנה בעיקרה טובה וסלחנית. ומכאן אנו באים להומור הנפלא של סרוונטס ולסרקסמוס המיוחד במינו של מנדלי. בסקירה ראשונה נדמה, כאילו היה הבדל עצום ביניהם בנידון זה, אבל, באמת, יסוד נפשי אחד לשתי התכונות והוא: הרגשת המגוחך. גם סרוונטס גם מנדלי הרגישו במדה שווה את הגיחוך הרב שבהרבה הופעות חיוניות ואצל שניהם לשונם טבולה בחרדל. אצל האחד מרובה היה דבש־הרחמים על עקיצות־הארס, אצל השני – להפך, אבל סוף סוף באו שניהם לידי בת־הצחוק של אהבת־האדם הכללית, הסולחת אפילו לרע את רשעתו. כי חוץ מקירבתם הנפשית, שנימיה נמתחו מעל הדורות כנימי־הכסף לכוכבים, היתה אצלם דרך התפתחות אחת וגורל אחד, למרות ההבדל העצום שבאופני החיים. ואין זה תמוה כלל: דרכי הנפש וחייה נצחיים הם ואין לזמן שליטה עליהם. ומשום זה גם בגשתנו אל אחד הקדמונים רשאים אנו וצריכים אנו קודם כל לברר לנו את היסודות האנושיים של חייו ויצירתו, כי אחד הוא סדן־הלב וגם פטיש־החיים בעיקרו אחד הוא. המימרה המחפירה הידועה: אם הראשונים כמלאכים אנו כבני־אדם וכו' – כוזבת היא. גם הראשונים היו בני־אדם כמונו היום, ואולי יותר חלשים ויותר אמללים ממנו, אבל “מלאכים” לא היו בכל אופן. ולהתבטלות עצמית אין מקום. תמיד היה אשרו של האדם כה אנושי וגם צערו היה כל־כך לבבי, עד שיש לנו לגשת אל אדיפוס ואל איוב כאל אחינו הסובל והכואב, ומה גם כשאנו מדברים באחד הסופרים, שחי רק לפני מאות שנים אחדות. חזיונות חייהם של מנדלי וסרוונטס היו כמובן רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אבל אחת היא מסלת האדם שבה ילך ואחד הוא הצופה על הליכותיו. לאמתו של דבר, יש דמיון נפלא במהלך התפתחותם של שני הסופרים האלה.

האחד – נולד וחי בארץ של עריצים ופראים ובסביבה של בוערים צרי־המוח, עבר תכופות ממקום למקום, הרחיק נדוד ובא בנסיונות חיים קשים ומרים ועסק בדברים שונים ומשונים, שדבר אין להם עם תביעת־נפשו וגנזי־הרוח הגדולים שלו, נסה את ידו ברומח ובעט ובשניהם נחל נצחון קל, ורק קרוב לשנת־השישים בלחייו נולד בקרבו האמן הגאוני והוא נעשה לפתע לאחד מנשיאי הספרות העולמית. השני – גם כן נולד וחי בפנה נדחה בארץ פראית בסביבה של בטלנים, טעם כבר בבחרותו טעם נדודים, היה נע ונד, סבל מחסור וצער ועסק במקצועות ספרות וחיים שונים, שאישיותו היוצרת לא יכלה למצוא בהם את תקונה, ורק אחרי שהגיע לחצי־ימיו התגלה אצלו האמן הגדול, שהשפעתו על הספרות העברית אינה פחותה מזו של סרוונטס על הספרות העולמית, ואולי גם גדולה מזו.

מיגואל סרוונטס, שנלחם אצל ליפנטה וידו אבדה לו שם בקרב, שעבד ב“צי שלא ינוצח” וחבר דרמות שונות וגם רומן אחד בשם “גלטיה” נשכח כבר, אבל חי וקים הוא סרוונטס מחברו של “דון־קישוט”. המשכיל ש“י אברמוביץ, שתרגם “ידיעות הטבע” לעברית ו”פרקי שירה" ליהודית, גם כן נשכח מלב רבים, אבל הסופר מנדלי מו"ס לא במהרה ישכח.

שניהם מצאו את דרכם בחיים רק אחרי שנות עמל ותלאה ושניהם הגיעו יצירתם להר־ההר של ההשפעה הרוחנית ושל הנצחון הרוחני. אעפ“י שמאות שנים ורבבות פרטי־חיים הפרידו ביניהם, בכל זאת היתה קורבה נפשית ביניהם ומנדלי מוכן היה לקבל השפעה מסרוונטס ולחדש את יצירתו של זה עפ”י דרכו והלך־רוחו. ואם נוסיף עוד את תנאי החיים החיצוניים, את זו הסביבה המיוחדת המגדלת דון־קישוטים, אז נבין, עד כמה טבעית היא הופעתו של דון קישוט בתור טפוס אצל מנדלי מוכר ספרים בלבוש עברי.

ג

נצייר לנו לרגע, כי סרוונטס לא היה ולא נברא וכי דון־קישוט בתור טפוס ספרותי וחיוני עוד לא בא לעולם. אז צריכים אנו לאמר, כי ספרותו של העם העברי היא היחידה שבה צריך היה בזמן מן הזמנים להגלות ראשונה אופי אנושי זה. במקרה הקדימה הספרות ההישפנית להוציא מתוכה את דון־קישוט העולמי, יען כי ספרותנו, שלא נפסקו חייה במשך אלפי שנים, הנה בכל זאת צעירה עד מאד לימים במובן האירופי. אבל די להעיף עין על חיי העמים מסביב לנו ולשוב ולהביט על העם העברי בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בארחות־חייו ובמקרי־המות שבקרבו, כדי שיתחוור לנו, כי עם זה יכול לקבל פטנט מיוחד על דון־קישוטיות.

יש אנשים, המפקפקים בכלל עד כמה יש מקום לדבר על סגולתו המיוחדת של איזה עם להוציא מקרבו טפוס אנושי זה או אחר, וכה ישאל השואל: אם אנושי הוא הטפוס – מה נפקא־מינה בין איזה עם הוא? אבל שאלה כזאת היא שטחית עד מאד ואין בה טעם. ההגיון הבריא וגם המציאות ילמדוני, כי ישנם טפוסים אנושיים המצויים ביותר אצל עם אחד ואינם מצויים במקרה אצל עם אחר, כי כל טפוס אנושי יש לו צביון מיוחד ואפילו תארו בספרות מוכרח להיות טבוע בחותם העצמיות או הלאומיות, מה שנעשה מובן מאליו ובלי הכרה אצל הסופר־האמן האמתי. וזה מובן: הן אפיו של האדם ומעריכי־לבו המיוחדים, ביחוד אפיו של האיש הטפוסי, אינם כלל דבר שבמקרה, הצומח וגדל כפרח־בר בכל מקום ששמה ישאהו הרוח. נפש האדם היא תמיד תוצאה ישרה וגם מסובכת של הרבה גורמים חיצוניים ופנימיים, הפועלים בעולם והיא תלויה במהלך־החיים ובהשפעתם המתמידה על חברת האנשים. מי יטיל ספק בכל זה?

כל צמח מצמחי הארץ, וביחוד הצמחים המיוחדים והנבחרים, דורשים להופעתם ולגדולם לכל הפחות קרקע ידועה ואקלים ידוע, ולפעמים גם טיפול מיוחד, וכשחפצים אנו להעבירו למקום חדש, יש שהוא אינו מכה שרשים, נובל וכמש או גדל חלש ומוזר בשינויים משונים. וכך הוא גם הטפוס האנושי. יש אמנם שהוא צומח מתחתיו כאילו לפתע פתאום, אבל פתאומיות זו שעורה הוא מאות שנים של הכנה והתפתחות טמירה ונעלמה מעין־רואים והעיקר הוא הקרקע המיוחדה והסביבה המתאימה, שהן היסוד המאפשר בכלל את הופעתו של טפוס זה או אחר. יש שישאהו הרוח אל סביבה זרה, אבל אז תחולנה בו השפעות זרות והוא ישתנה לגמרי בהתאם לתנאי־החיים החדשים, שבתוכם גדל.

אצל כל עם ועם ישנם, כמובן, כל מיני בני־אדם, אבל לא אצל כולם דומים הם זה לזה בני המין האחד ולא במדה שוה הם מגיעים לידי טפוסיות. והנה, לולא ידענו כי דון־קישוט הלמנשי, שעליו מספר סרוונטס הוא הישפני מלידה ומבטן, היינו אומרים עליו, כי נשמה יהודית לו. מסופקני, אם כל הסימנים, שנתן בדון־קישוט יוצרו הספרותי הראשון, ישנם גם עתה אצל בן־הישפניה, וכמדומני מעטים המה עד מאד האנשים, החושבים את דון־קישוט הלמנשי לטפוס הישפני לאומי, אבל בשביל המתעמק קצת בפסיכולוגיה של הנפש היהודית אין כל ספק, כי אצל העברי הנוכחי בכל מקום שהוא ומה גם אצל הטפוס היהודי ההיסטורי ישנה דון־קישוטיות במדה גדולה עד מאוד: ואחת היא סיסמת־חייו ואחד הוא גורלו בין שהדון־קישוט העברי חי ומת ברחוב היהודים ובין שהוא עמל ואובד בתוך אוכלסי הגוים. משוגע ומגוחך בעיני הקרובים, שנוא ובזוי על־ידי הרחוקים – האם לא העם העברי הוא המוציא מקרבו לפעמים קרובות עד מאד את האידיאליסטן הקיצוני, המקריב את נפשו על מזבח הצדק והאושר העולמי? האין זה שנדמה לנו, בראותנו את מעשיהם של המעולים שבבני־ישראל ואת גורלותם, כי הם הם “האבירים הנודדים” האמתיים, שאת דמות־דיוקנם בין אומות צריך לחפש ואצל העם העברי היא נפגשת מאליה? האם לא תמוה קצת המספר הרב לפי הערך של ה“גולים הפוליטיים” מבין היהודים, שכל חטאם היה בארצות שונות ובתקופות שונות מה שחפצו להביא גאולה לעולם העשוק והמדוכא? האחד נלחם בשביל אשרם של האנשים ברחיים ושל רוח ובעדרי־בהמות, השני מתנפל על הכנופיה השחורה של הכמרים וגונבי־הסוסים לשם ממשלת הצדק והיושר, השלישי מקעקע את בירת הרוזנים כדי להגין על העניים, וכן כולם הם דון־קישוטים. בכל מקום יש סובלים ונענים, עשוקים ונעלבים, בכל מקום שהרשע משתרר על התום שמה מתראה תמיד דון־קישוט טוב־הלב וגדל־הרוח, מקבץ סביבו רבבות נושאי־כלים ויחד אתם הוא יוצא למלחמה בשמם של העשוקים ולשמם, וכאשר תשאל ללאומיות של האביר הנודד, הכואב את מכאובי הרבים והזרים, יענו לך רק לפעמים רחוקות, כי הישפני הוא, אף אם שדה־המערכה של מלחמתו היא באותה שעה ארץ הישפניה. הוא הדין ברוסיה, באנגליה, בגרמניה ועוד. בכל אלו הארצות בזמנים שונים תשמע, כי דון־קישוט זה, הנלחם בחרוף נפש בעריצות וברע, הוא בן העם העברי. הוא ששתה את כוס התרעלה של החיים עד תומה וטעם מכל היסורים שבעולם יודע את נפש הדך, הסובל וכואב ומוכרח להעלים את יסוריו, כי בין כה ובין כה אין מי שיחמול עליו ויריב את ריבו. הוא שראה במשך נדודיו הרבים את שלטונם של החומסים והרוצחים ואת ידה התקיפה והחזקה של הרשעות הגאה – רק הוא מרגיש בצערה העמוק של האמת ובעלבונו של הצדק, שאין להם מקום תחת השמש. כבן אצילים עתיקים מרגיש דון־קישוט העברי, אף אם אין לו הכרה ברורה בזה, כי ל“אביר הנודד” ישנה רק מטרה אחת והיא – “להביא פדות וגאולה לכל אומלל ולהושיע עני ודך מיד חזק ממנו”. בבואו להוציא אל הפועל את מטרת חייו זו יש שהוא נופל, אבל הוא קם מיד, כדי להמשיך את מלחמת־המצוה. כדון־קישוט הלמנשי הוא כמעט תמיד מוכה, אבל כמוהו אין הוא מתיאש לעולם ואינו מסתלק משאיפותיו ומתעודתו. מדי יום ביומו במשך אלפי שנה עובר דון־קישוט העברי ממקום למקום ובכל מקום בואו הוא מצטרף לחברת רועי־העזים הגסים והמטומטמים, שאין להם בעולמם כלום חוץ מחתיכת הגבינה ומנאד־היין ונושא לפניהם את נאומיו הנפלאים על הטובים, שצריכים להיות ולשאת בואם צריך לקרב.

מתקופה לתקופה באים יחידים ופעם המאה ואחת הם מספרים על תור־הזהב של האנושיות, כאשר “שלום ואמת שלט בארץ ואהבה ואחוה ורעות היו בין האדם ובין רעהו – – – ותמימים וישרי־דרך היו בני־האדם ולבם לא ידע קנאה ותאוה, לא התנשא איש על רעהו ועין אדם לא צרה בחברו – – ומאווי האדם, אהבתו וגעגועיו אף הם לבשו מלים פשוטות ותמימות, כתומת רחשי־הלב אשר הולידו אותם. גם את השקר לא ידע האדם עוד ולא השיגו התרמית והחנופה את גבול האמת והתום – – ועתה הנה באו ימים אחרים, ימים רעים מאד. התאוה והקנאה הרימו ראש והרשע יתהלך בקומה זקופה. ומיום ליום הולכת ורבה רעת האדם והתועבה תפרוץ בכל גבולותיו. אין אמת ואין משפט ואין צדק ואין תם ומישרים בארץ” (“מאורעות דון־קישוט”, בתרגומו של ביאליק). ככה ידברו השכם והערב ניני־הנביאים, שדרישות־הצדק העתיקות נתגלגלו אצלם בתורות שונות של התנועות הסוציאליות והמוסריות. דון־קישוט העברי הוא המשתדל תמיד ביחוד לעורר בלבות הערלים את הכרה זו של שלטון הרע והוא המאמין בנחיצותה ובאפשרותה של מלחמה תדירית בסדר העולמי. הרגשת העלבון והצער שבחיים והגעגועים העזים לעולם שכולו טוב מביאים אצל העברי לשתי תוצאות. או שהוא בא על־ידי חוש־המציאות שלו וע“י ענויו הגדולים לידי מחשבת־נקם של שילוק, או להפך, שמערכי־לבו הפרטיים ספוגים אהבה לאדם ואמונה כבירה בנצחון הטוב, אז הוא נעשה לדון־קישוט. שניהם נלחמים ברע. האחד בא מתוך משטמה לעושקים וחפץ לעקור את הרע ולאבד זכרו, השני – הגנתם של העשוקים היא הסיסמה שלו והוא חושב רק לנצח את הרע ולהחזירו למוטב. פעם יתגלה בעברי השילוק ופעם – הדון־קישוט, אבל יותר מצוי הוא הטפוס השני. השילוקים נולדים בימי דין וחשבון לאנושיות, אבל את הדון־קישוטים אנו מוציאים לאלפים בכל זמן. וכשאנו רואים בין הלוחמים השונים בשביל האושר הכללי כה רב של יהודים, שהם עצמם בחייהם הפרטיים לא ידעו שום מחסור ושבאו לידי הכרת הנחיצות של המלחמה ברשעות רק מתוך רגש מוסרי, כשאנו שמים לב לרבבות ה”מהפכים" והמתקוממים מקרב אחינו – מוכרחים אנו להודות, כי לעמנו המסכן, הבזוי והמבוזה, יש כשרון מיוחד לגדל מתוכו אבירים. כדון־קישוט הלמנשי הם שקועים ראשם ורובם בשאיפות של תקון־העולם וכמוהו הם טועים לפרקים טעות כה איומה ב“דולציניה” שלהם, שהיא באמת רק כפרית גסה והמונית. גם להם היו בתי־האכסניות, העומדים בצדי־הדרכים, נראים להם כטירות־רוזנים והפונדקאים הגסים לשרים ומלכים, וגם אתם יקרה לפעמים תכופות אותו המקרה הרע, שהעבדים המשוחררים על־ידם והבחורים, שנצלו על ידם מעושקיהם, מקללים ומכים אותם, מה שקרה את דון־קישוט הלמנשי. בכל זאת הם נלחמים בחרף־נפש על רעיונותיהם, סובלים בוז ומהלומות וחולמים על הימים הטובים שבוא יבואו. לא פעם הם נופלים בידי ה“גלבים” וה“כמרים” הבוערים, אבל נושאם הם בגאון את אגן־הנחושת השבור על ראשם כמו עטרת־מלכים ופניהם עצובים ומאירים כאחת. בין כל האבירים הנודדים של האנושיות דון־קישוט העברי הוא בחיר־המין, שלו נאה ביותר השם “האביר בן דמות־היגון”…

יש בעברי כל הנימים המוסריים והפסיכיים, שמהם מסכת־הנפש של דון־קישוט נארגת, זו הרוחניות הקיצונית, שהמעשיות המרובה שבאה לו מתוך הנסיון המר אינה יכולה בכל זאת לבטלה ולהוציאה מלבו, זו הפעלנות המהירה והעזה שאינה יודעת כל מעצור, זו התמימות וזו ההזיה, המבצבצות ועולות אפילו דרך שכבת הערמומיות והריאליות שמכסות לפעמים את לבו – כל אלה הקוים מתערבים ומשתלבים עם קוי־נפש אחרים וכולם יחד ברבוי גוניהם וצבעיהם עושים את הנפש הישראלית לתשבצת מזרחית צבעונית, שפעם יגבר בה נהגה האחד ופעם השני.

עד עתה לא נהגו האנשים לערוך סטטיסטיקה ולפקוד את מספר הטפוסים הספרותיים העצמיים, הנמצאים ונפגשים בחיים ובחברה האנושית, אבל לו היו פוקדים את מספר הדון־קישוטים בין בני־האדם, אז היה בלי ספק מספרם של הדון־קישוטים רב עד מאד. וכמעט שאין הדבר תמוה כלל. בשרון היו גדלות חבצלות, על רכסי הלבנון לבלבו ארזים, הערבה שבדרום מתכסה בעשבי־לענה ואדמת־הצפון הקר – באזוב אפור, – ואיך תהיה אחרת? בתוך אותה הסביבה ובתוך אותם תנאי־החיים, שבהם נמצא העם העברי בגולה, הדון־קישוטים הם חבצלותיו וארזיו, ועליהם גאותו. ההכרח החיוני של גדולים כאלה ברור לעין, וגם הדעת נותנת, כי כל המעשה כולו טבעי הוא. מי שהמציאות מרה לו בהכרח שיחפש מתיקות בהזיה, ומי שהממשיות מכאיבה לו, בדין הוא שיבקש לו מפלט בארצות החלום. במשך הימים נעשים כבר החלום והזיה לצורך נפשו ולקו יסוד, וטיבו של האדם משתנה לגמרי. וכן גם בשאר מערכי־הלב. זה האיש שהורגל לגבי ההפתעות היותר משונות בגורל חייו, זה שהנהו תמיד מוכן “למהלומות ולעטרות־מלכים כאחד”, טבע הדברים מחייב שכל דבר אי־אפשרי יראה בעיניו לאפשרי. הן מקרי־חייו עצמו הנם אי־אפשריים ומוזרים ובכל זאת הלא חי – מדוע לא יוכל גם הוא לשאוף לדברים הנחשבים למוזרים? עם, שבניו הם היום ראשי המדינה והחברה ומחר הם מגורשים ככלבים, כמו שהיה בהישפניה, אומה, שאישיה היו אתמול מושפלים עד ארץ ומבוזים כעבדים והיום הם חותכים את גורלה של ארץ מעניהם, כמו ברוסיה, היש להתפלא על אמונתה הגדולה באגדה, בין שהיא טובה ובין שהיא רעה? העברי הורגל זה כבר להתיחס בבטול גמור למציאות וגם אמן את ידיו במלחמה עם “המכשף הגדול”, הוא מהלך־חיים הריאלי, אויבם התדירי של הדון־קישוטים. ובכ"ז דוקא ממשיות זו היא שהולידה את המחנה העצום של החולמים האידיאליסטים מתוך היהודים.

מנדלי מו“ס השכיל לתאר את זו הסביבה המגדלת דון־קישוטים, אף על־פי שראוי להודות, כי תאורו איננו מקיף ואין בכוחו לבאר לנו את כל מערכי־לבו של דון־קישוט העברי. אין אנו מרגישים בו את היסוד האנושי בכל היקפו, ואף שורשיו העבריים העצמיים קצתם מכוסים ממנו. כשאנו קוראים את חיי בנימין הבטלוני ואת מפעלותיו ב”מסעות בנימין השלישי“, אין אנו יכולים לראות בו תבנית שלמה ומהודרת של הטפוס האנושי או של הטפוס העברי. זהו רק אסקיז, רק קצורו של ציור. וגם זו לטובה. חייבים אנו תודה למנדלי על נתנו לכל הפחות ראשונה את היתדות ואת המסד של הבנין. נסיונו של גדול האמנים העברים לא יל לבטלה וכשהוא לעצמו ברכה בו. לכאורה תמוה הדבר שמנדלי לא נתן לנו את תמונתו השלמה של דון־קישוט העברי אלא רק את פרצופו. נדמה היה, כי רק הוא, שידיעתו את חיי־עמו וחדירתו לתוך ארחות הסביבה אין בספרותנו משלן, מסוגל היה לברוא את הטפוס הספרותי בכל שלמותו. אבל דוקא מעלותיו אלו היו בעוכריו. על ידן נמשך יותר מדי אחרי תאור הסביבה והכלל ולא התעכב די־צרכו על שכלולו של הפרט. ראיה לזה הוא הפזור הרב שאנו רואים בכלל בתאוריו של מנדלי וביחוד בתאורו של דון־קישוט העברי, ומי שיחפוץ לברר את מהותו אינו יכול להסתפק ב”מסעות בנימין השלישי", אלא צריך יהיה לקבץ קו לקו ותג לתג מתאוריהם של כל הדלפונים, הכסלונים והבטלונים, הפזורים בכל כתבי מנדלי. אך, גם אחרי עבודת־כנוס זו לא נקבל אישיות חיה ושלמה כמו זו של יציר־סרוונטס, כי אם רק דמות־איקונין.

ב“מסעות בנימין השלישי” נתן מנדלי סטירה מצוינה, אבל היא מכוונת נגד צבור שלם ולא נגד אישיות אחת. לא הטפוס ולא הפרט היו לפני עיני האמן, אלא הסביבה. ואם יש את לבנו לדעת את מבנה־הנפש האמתי של דון־קישוט העברי כמו שהוא בלי הלבוש של לץ ושוטה, שהלבישו בו מנדלי, אין אנו רשאים להאמין אמונה שלמה בכל מה שכתוב עליו בספור המוקדש לו. חרות הלשון של המשורר גדולה היא תמיד וגדולה ממנה היא חרות־הלשון של הסטיריקן ומשום זה מחויבים אנו לבקר את אמתותם של התאורים הבאים ב“מסעות” ע"י התאורים שבאו בכתבי מנדלי האחרים, שבהם לא כוון להרע. לתאורים מקריים אלה המאירים לנו את מערכי־הלב של דון־קישוט העברי כמו בהיסח־הדעת ובלי מחשבה זרה יש ערך יותר גדול משיש לתאורי בנימין. את האמת האוביקטיבית נמצא דוקא בין השורות המקריות המוקדשות לו בתוך כתבי מנדלי השונים. בכל אופן חשובות שורות בודדות ופזורות אלו בזה שהן משמשות לנו בתור עד שני בדברי־עדות.

ד

דון־קישוט בתור טפוס אנושי ישנו תמיד בחברה האנושית, אבל לידי גילוי הוא בא רק במקרים ידועים ואם תשאל, איך הוא מתלה בעולם, תקבל תשובה קצרה וברורה: במעשיו. דון־קישוט מצטיין קודם כל דבר במפעלותיו האופיות רק בשבילו ובהתנגשותו התדירית עם סביבתו. דון־קישוט בתור יושב־אוהל הוא חזיון אי־אפשרי בשום אופן. מעין נונסנס פסיכולוגי. רק הודות לפעלנותו ולמאורעות־חייו באה הדון־קישוטיות שבנפשו לידי גילוי. את זה הבינו גם סרוונטס וגם מנדלי. הראשון סיפר לנו על “מאורעותיו” של גבורו, יען כי כל מאורע הנו קשר של פעולות. השני בא לתאר את “מסעותיו” של בנימין שלו, יען כי גם בהם יש אפשרות של התנגשות עם העולם החיצוני. בן־אדם מתבודד, שאינו בא במגע ומשא עם שאר העולם ובורח מן המעשים הממשיים יכול להיות על־פי טבעו בעל־חלומות, בן־הזיה, שונא עריצים ואוהב־עניים, תמים, שוטה ועוד ועוד – אבל " דון־קישוט" לא יהיה. המעט שהדון־קישוטות היא סכום ידוע של קוי־נפש הקשורים זה בזה כנימי־הארג באריג, היא נושאה עליה גם חותם כללי מיוחד. היא דורשת סביבה חיונית מיותדת ומקום לפעולה. כי בארבעה דברים הדון־קישוט נכר: בחנוכו, בשאיפותיו, במפעליו ובתוצאותיהם. שני הסימנים הראשונים הם היסודות הפסיכיים למערכי־לבו. אבל השנים הנותרים הם האמצעים המיוחדים שעל־ידם הוא מתגלה ומתפרסם בעולם. סרוונטס נתן בגבורו את כל הסימנים המובהקים ועל כן יצא טפוסו שלם ונפלא בשכלולו. לא כן מנדלי. על־דבר חנוכו וראשיתו של דון־קישוט העברי אנו מוצאים די־חומר בכל כתבי מנדלי, על אודות מפעלותיו – רק ב“מסעות בנימין השלישי”, אבל על שאיפותיו ופעולתו בחיים אין אצלו שום זכר. כולנו יודעים הרבה ממשאות נפשם של הדון־קישוטים העברי ומהשפעתם בעולם, אך זה שאנו יודעים ממקורות שונים ומנסיוננו בחיים אין אנו רשאים כלל לשים בפי מנדלי ולמלאות אחריו ביצירתו. אין הוא נצרך לעזרתנו ואנו אין לנו אלא מה שעינינו רואות. אם מנדלי כתב את “קצור מסעות בנימין השלישי”, שהוא באמת קצור תאורו של דון־קישוט העברי, גם אנחנו אין לנו אלא ללברר בקצור את מהותו, מי שאר הקוים האופיים חסרים מן הספר, וצריך לחכות לסופר גדול אחר, שיבוא להוסיף ולברך על המוגמר.

ובכן, במה כלולה הדון־קישוטיות של בנימין השלישי או של הדומים אליו בבטלון, בכסלון ועוד? במלים אחרות, במה נבדל גבורו של מנדלי מגבורו של סרוונטס ובמה הוא דומה אליו?

ראשית כל: דון־קישוט הלמנשי נראה לנו במולדתו כיחיד בדורו, דון־קישוט הבטלוני רבים כמוהו. בחברה המשונה של נזירים, כנמרים, גלבים ופונדקאים וגם אבירים, הנהו ה“גבור” ההישפני המיוחד במינו. אף־על־פי שהוא בן־סביבתו, בכל זאת אינו אח ורע לבני־סביבתו. הוא משכמו ומעלה על כל בני־דורו וכל רואהו יכיר בו מיד, כי אינו דומה להם. לא כן בנימין השלישי. דון־קישוט זה עם הטלית והתפילין תחת זרועו במקום רמח וחנית אינו מצטין בשום דבר מרבוא־רבבות אחיו. כל אחד מהם מסוגל היה למעשים כה גדולים וכל אחד עלול היה להעשות כמותו גבור לסטירה כה עוקצת. בנימין השלישי הוא רק שם כולל ליוצאי קבציאל, צלמון, כסלון ועוד. שמותיהם הפרטיים הם שונים, אבל הנפש אחת היא. ואם יש להכיר בהם אי־אלה הבדלים בפרצוף ובתכונות כאשר יגדלו, הנה בילדותם כמעט שאין בין האחד והשני ולא כלום. חנוכם, עולם מחשבותיהם ותנאי חייהם – הכל אחד הוא. פעמים יקרא ילד כזה שלמה’לי, פעמים – הירשילי כזה מוכרח לצאת אחר־כך בנימין השלישי, אם רק לא יהיו מפריעים יוצאים מן הכלל. הנה מספר מנדלי מו"ס על אחד מהם, כי “עדיין נער קטן הוא, אפרוח מוטל בביצתו ואינו מכיר לא את מקומו ולא את שכניו הדרים עליו – זה הקטן רוח דמיונו נשאתהו במראה למדינת־הים וממלכות רחוקות, לממלכות סיחון האמורי ולממלכת עוג מלך הבשן, לאשור ולבבל בארץ שנער. הוא בדלפונה ורוחו ונשמתו באלוני־ממרא, במדבר ובערבה, בהר ובשפלה ובחוף ים־המלח ותחת אשדות הפסגה. לפניו אנשים, שמדברים בלשון הקודש, ארמית, לשון תרגום ואשדודית. במקום משכן נשמתו – בני אדם יושבים באוהלים, רוכבים על אתונות ועל גמלים, וחמורים רובצים בין המשפתים; אוכלים רקיקי־מצות וצפיחית בדבש ושותים מים מנאדות, הולכים יחף ובלא מכנסיים עטופי מעילים וסדינים ונזמים על חטמיהם” – – (“בימים ההם”).

עולם זה נשאר חקוק על לבו של הילד וגם כאשר גדל ונעשה לאחד הבטלונים או הדלפונים נשא את זכרונו בחכו¹ וחי בו. עומדים היו בתוך הבצות ואגמי־המים של עירותיהם המרופשות ועיניהם היו רואות צמחים וחיות משונים. כי על כן מרחפים הם בארץ החלום והאגדה. אותו הילד, שעליו דובר כבר, “לא ידע ולא ראה במראה לבו אלא דודאים, נטף ושחלת וחלבונה, כרמים ותמרים ותאנים ורמונים וזיתים, עצי־שיטים ועצי־גפר, ממיני החיות ידע – – – – – – את שור־הבר, הרובץ על אלף הרים ואת הראם הגדול כהר תבור שלא הכניסו לתבה בשעת המבול אלא חוטמו. ממיני הרמשים ידע את השפיפון, וממיני העופות ידע את התור ותרנגלא ברא, שהביא את השמיר, – – – וזיז שדי, העוף הגדול, שמכסה גלגל־חמה בכנפיו” (שם). את אלה הצמחים, החיות, הרמשים והעופות אנו פוגשים גם בלקסיקון של בנימין השלישי. ומה פלא כי בנימין זה מתגעגע וחושב על השפיפון והשמיר ועוד, אם הגה בהם תמיד בילדותו, זקנותו ולא בישה את ילדותו, אלא עוד עלתה בכמה וכמה. יושבי הגיטו כגדול וכקטן היו כולם בעלי־חלומות, כל אחד על־פי דרכו. האחד היה חי בעולם שהיה ואיננו עוד, השני היה מרחף בעולמות שלא היו ולא נבראו כלל, השלישי היה בודה מלבו ובורא לו עולמות כחפצו, והצר השוה שבכולם, שרחוקים היו מן המציאות ולא היו שמים לב לארץ ולדרים עליה. שרים, מזיקים, מלאכי־חבלה, מתים תועים בעולם, גלגולים וכדומה – כל זה היה ענין בשבילם לענות בו והיה נותן תוכן עשיר לחיי־הנפש שלהם. באותה שעה עצמה, שהילדים היו מטילים בארצות המתוארות למעלה היו יושבים הגדולים מאחורי התנור בבית־המדרש ושוקלים וטרים גם כן בדברים מעין אלה, כמו בטבעת־המופת וברבי שמלקי או בארמילוס השטן, במשיח בן יוסף, בשור־הבר וביין המשומר ובאוזניו של רבה בר בר חנא (“בעמק הבכא”). בילדים קטנים, המאמינים בתומת־לבבם לכל חלום ולכל חזון, כן מתיחסים הקבציאלים והדלפונים לגוזמאות ולאגדות, פרי ההזיות הקדומות. מדברים הם בהם כבדברים של ממש.

“סבור היה הירשילי בימי ילדותו, שהגדולים עולם בפני עצמו והקטנים עולם בפני עצמו ואין שני עולמות אלו נוגעים זה בזה כמלא נימא; אבל לאחר ימים ראה, שטעות היתה בידו, ובאמת אין אלו אלא עולם אחד. הכל, הקטנים עם הגדולים, ילדי העברים, שפה אחת ודברים אחדים לכולם ומעשיהם ודרכיהם, גם חכמתם ורובי תורתם שוים…” (“בעמק הבכא”).

החלום והפנטסיה היו המוצא היחידי לרוח האדם שבעבר, שהיה מתלבט בכתלי הגיטו והם היו גם הסיפוק הנפשי והמילוי הטבעי לצרות המושגים והידיעות של יושבי כסלון.

גם על דון־קישוט הלמנשי מספר סרוונטס, כי חוג מבטו היה צר עד מאד וכי היה שקוע כולו בעולם של ניסים ונפלאות. גם הוא ראה סביבו לא את המציאות הריאלית, אלא את החיים הבדויים והאגדיים, שעליהם קרא בספריו. במקום סיחון האמורי של הירשילי ובנימין היה אצל דון־קישוט הלמנשי אמדיס מגליה, במקום כדלעומר – רולנד הנורא, תחת השפיפון הענין אותו הדרקון, וכן הלאה. בכל זה רואים אנו רק שינוי שם אבל לא שינוי עצם, כי אין בין האביר ההישפני והבטלן העברי בנדון זה שום הבדל.

שדים מזיקים וגלגולים נחשבו כולם בעיני דון־קישוט כדברים היותר נוראים והיותר ממשיים שבעולם זה. לא מפני המציאות פחד, כי אם מפניהם, והה! מי ממנו לא היה כך בילדותו? מי מאתנו לא בלה את הרגעים היותר נפלאים והיותר מאושרים שבחייו בשעה שהיה נישא בילדותו על כנפי החלום? ומה איומים היו פחדינו מפני הצללים של הדמיונות! אך כל זה עבר מהר, ואנחנו השתחררנו משלטונם של השדים המזיקים משעה שהחילונו להאמין באלקטריה ובבקטריות. עולם מלא ויפה היה לנו בילדותנו, מלאכים טובים לוונו על דרכינו, בנות־מלכים חיכו לנו, מעינות־פלא וגני־קסם רמזו וקראו לנו, ואנחנו – די היה לנו רק להסתר מעין־רואים ולהתבודד באיזו פנה אפלה בבית או בחצר וכל זה האושר נתן לנו בבת אחת. מה יפה היתה אז ארץ־החלום, שמיה צמחיה ואנשיה! מי מאתנו אינו סר לפעמים גם עתה אל פנת הגעגועים והחלום? לפעמים היא מקלטנו היחידי שבו אנו מוצאים מרגוע מעול המציאות הקשה. ובכל זאת… אין אנו נשארים זמן רב בעולם זה של הילדות התמימה. קול החיים הממשיים הולך וחזק ומחזיר אותנו ל“מוטב”, היינו משעבד אותנו שוב לספר־החוקים, לדיני־החברה, לאלקטריה ולבקטריות. לא כן הדון־קישוט, הוא נשאר כל ימיו ילד גדול. הוא מתייחס בתמימות מרובה אל כל הנעשה סביבו ואינו יודע שום ערמה, איזה גלב גס יכול לרמות אותו ואיזה כפרית משרתת בבית־מרזח מהתלת בו, אבל אינו מרגיש בכל זה, לא משום שהוא חסר־רגש או משום שהוא נוח לכל וסובל עלבונות בדומיה – הן אביר הוא! – אלא מפני שהוא אינו חושד בשום אדם. סרוונטס זהיר בכבודו של גבורו ואינו מדגיש יותר מדי את זו האמונה הנפרזה ואת זו התמימות הגדולה המגוחכה לפעמים מאד. מנדלי התיחס לגבורו כסטיריקן, ומשום זה נראה לנו בנימין השלישי לא רק כתמים, כי אם כשוטה גמור. כזו היא גרסת מנדלי, אבל מכיון שאין הוא נותן לנו דמות שלמה ומדויקת של הדון־קישוט,אלא פרצוף לשחוק, צריכים אנו להתעכב רק על יסודי הנפש של הדון־קישוט העברי ולא על התכונות המקריות, שמנדלי העניק לו בכוונה ובמחשבה תחילה. השטות היא לאו דוקא, אבל התמימות והאמונה הנפרזה בכל – מדות מיוחדות הן לדון־קישוט סתם, וגם למהדורתו העברית בפרט.

בנימין השלישי אינו מבחין בין אדם לאדם ובין מעשה למעשה. הכל חשוב בעיניו והכל ראוי להאמין בו. חסרה לו המחשבה המכריעה והמבחינה. הנה נפגשו על דרכו שני היהודים החוטפים, המבטיחים לו הרים וגבעות נוטפי מור ולבונה – בנימין הולך אחריהם כמשה’לי הקטן בשעתו. וגם כאשר נפל בפח וראה כבר את עצמו בקסרקטין בבגדי החיילים, הוא מדבר עם חברו־לאיד רק על־דבר איזו “טעות”, וכה יאמר: “הריני אומר לך, סנדריל, בפירוש, שדבר זה כולו אינו אלא טעות ושידוך רע לשני הצדדים מלכתחילה. אנו לא מועילים להם והם לא לנו. אלו היהודים שמסרו אותנו בידיהם, בודאי ספרו להם בשבחינו, שאנו גבירים משונים ויודעים תכסיסי־מלחמה על בורין ואנחנו מה חטאנו, אם היהודים התנהגו עמם בעורמה, והרי גם אותנו הטעו היהודים. – – – מענין טכסיסי מלחמה לא היה מדובר בינינו כלל, והריני מקבל עלי שבועה חמורה מדאוריתא, בטלית ובקיטל, שלא היו מזכירים מזה אפילו בדבור קל. אטו בחזק יד עסקינן: חטוף ועשה מה שלבך חפץ, אתה שלך ואני שלך! וזה הרי לא ביושר”… (מסעות בנימין).

בנימין מתרעם קצת, אבל אינו כועס חלילה. הוא אינו מצייר לעצמו כלל, כי עולה תעשה בעולם וכי חוזק־היד תהיה לו שליטה על האדם. היתכן?… אף־על־פי שהוא עצמו הנהו הנוגע בדבר, בכל זאת הוא מדבר על המעשה המגונה והנורא של שני החוטפים רק כעל דבר שבטעות. בשבילו, כמו בשביל גבורו של סרוונטס, נראים כל המעשים הרעים שבעולם וכל המפלות שהוא נוחל כאיזו “טעות” ולא יותר, והכרה אחרת אי־אפשרית היא בשבילם. הדון־קישוט מוכרח לבטל במחשבתו את כל המעצורים הנפגשים על־דרכו, כי אם לא יעשה כך, הוא צריך לשבת בית, יען שהמעצורים והמקרים הרעים מתחילים אצלו מיד כשהוא יוצא לפעלו. אצל הדון־קישוטים, יהיו מי שיהיו, רבים הם לא רק המפריעים האובייקטיביים, אלא גם בשאיפותיהם ופעולותיהם עצמן ישנו מפריע פנימי תמידי. בתוך נפשם הם נושאים אתם יחד את הרצון העז ואת היכולת הקטנה. לפעמים קרובות עד מאד דומים הם לאנשים החפצים להתפרץ לתוך איזה בית בשעה שהם שוכבים כפותים לפני הדלת. יש שהדלת סגורה ויש שהיא פתוחה, אבל העיקר הוא זה שהאנשים עצמם כפותים. כל פעולה אפשרית בכלל רק אז, כשישנו יחס ממשי בין הפועל והפעול, אבל מי שיעמיד את מקלו בפנה ביום־קיץ וכאשר ירד אחרי זה במקרה הגשם יחשוב, כי הוא הוא שגרם לגשם כי ירד – איש כזה יגלה רק את חוסר־ההגיון שלו ואת עקמומיות־מוחו. דון־קישוט הלמנשי רואה מרחוק עדרי־צאן, אבל במוחו המלא הזיות נהפכים תוך כדי־ראיה עדרי־הצאן לשני מחנות צבא גדולים והוא מחליט לצאת עליהם במלחמה. סנדריל, נושא־כליו של בנימין השלישי, שגם הוא נגוע בדון־קישוטיות שלילית, רואה נהר מרופש ומסריח וחושב אותו לירדן. בנימין עצמו רואה סירוניות בדמות כובסות וירוקה שעל פני המים נראית לו כאי גדול או כדג אגדי. הצד השווה שבהם, שהם רואים בכל מהרהורי־לבם. דון־קישוט הלמנשי מתגעגע על מחנות־צבא, על עשוקים ועושקים, על נעלבים ועולבים ועוד, כדי להגלות על ידים ולמלאות את תפקידו בחיים ולעזור לכל נצרך. מובן הדבר, כי לבו בודה לו את כל מה שנפשו מבקשת. גם לבנימין השלישי נחוצים יהודים אדמונים, סטמבול, ירדן, שפיפון, וכדומה, וגם הוא דמיונו נמציא לו את כל אלה בשפע.

וזהו אשרם של הדון־קישוטים. חבר טוב יש להם המנעים את חייהם וממתיק להם את מרירות הימים ודמיון שמו. על־ידי חברם זה הולך ומשנה העולם את צורתו לגמרי, יתר על כן: דמיונם הולך לפניהם ומפנה את הדרך. הוא עוקר הרים ומיישר עמקים, מייבש בצות־מים ומקרב את האוקינוס, בקצור בורא עולמות חדשים כרצונו של הדון־קישוט. זהו כוחו של חברם וזו גבורתו, בלי כל התאמצות יתרה ובלי עמל רב מתהוות חדשות בבריאה ואין שום מחיצה מבדילה בין האמת והמשל. לא החיים נראים כחלום, כי אם החלומות נראים כקטעי־חיים ממש. על אחד המוסמכים לדון־קישוטיות מספר מנדלי כי אחרי ששמע די־צרכו על הנסים והנפלאות המשונים של שיחות־הבדים “מאותה שעה ואילך הבריות נראית לשלמה’לי כגלגולים… ועולמנו זה כולו אינו אלא עולם־הדמיון” (“בימים ההם”).

גם דון־קישוט הלמנשי בטוח, כי המציאות הממשית היא מעשי ידי “המכשף הגדול” וכי רק מראות־דמיונו הם אמיתיים וריאליים. לנו, האנשים הפשוטים, קשה להבין עולם הפוך זה, אבל בשביל הדון־קישוטים הוא טבעי. ובאמת, טבעי הוא בשבילם יען כי אינם מסוגלים לראות אחרת. אפשר כמעט לאמר, כי עינם טבעה בכך להפוך את כל הנראה עליונים למטה ותחתונים למעלה, וראוי להזכיר את העובדה המדעית כי מטבע העין הוא לתת את בבואת כל העצמים בהיפוכם. ואכן כל נולד רואה בראשיתו את הכל בסדר הפוך, אלא שבמשך הזמן העובר עד אשר תתעורר אצל הילד הכרתו הראשונה הוא מאמן את עיניו לראות גבוהה. כה שנו חכמים. הדון־קישוטים, כאמור, נשארים במצב־הילדות עד שיבה, ומשום זה אין כל פלא בדבר, שהם רואים עולם הפוך: הם לא אימנו עוד את עיניהם לראות ישר… רואים אנו אותם עומדים על המדרגה הראשונה של התפתחות האדם, כאשר חסרה לו הרגשת ההרמוניה שבחזיונות וההבנה הברורה, לו גם המדומה, בכל הנעשה. יריעותיהם כל־כך מסובכות, עד שגרועים הם מעמי־הארץ הבורים. אלה האחרונים אינם יודעים קרוא וכתוב, אבל לכל־הפחות חושם הבריא אתם. לא כן דון־קישוט. להותו הוא יודע ספר ומאמין בספר, מאמין יותר מדי. אותו השפיפון, השמיר ושאר הידיעות הבוטניות, הזואולוגיות, האטנוגרפיות והגיאוגרפיות – כולן מקורן אחד: הקריאה העיוורת והתמימה בספרים שאינם הגונים. ולהבחין בין ספר טוב לרע ולהרגיש בכלל, איזה הבדל בין מה שכתוב בספר ומה שנעשה בחיים – לזה אין הדון־קישוט מסוגל, והוא נכשל. בנימין השלישי הוגה יום ולילה בספרים תפלים, שנכתבו לפני הרבה מאות שנים ע“י בעלי מוחות עקומים ובעלי נפש פזורה, וגם דון־קישוט הלמנשי שואב את ידיעותיו בענייני העולם והחיים מתוך מעיינות עכורים כאלה. הרומנים על האבירים ותעלוליהם, אלה ספרי ההבל שסרוונטס חפץ ללעוג להם ולבטלם מן העולם, נעשו לחם־חוקו של גבורו. אין הוא פוסע אף פסיעה אחת מבלי שיהיו נגד עיניו מעשיהם של הקודמים לו. “כך עשה אמדיס מגליה”, “כך עשה בנימין מטולידה” – הכשר כזה הוא החשוב ביותר בעיני הדון־קישוטים. הולכים הם בעקבות רבותיהם בהזיה, וכבר בצעדיהם הראשונים מחוץ לעירתם או לכפרם הם תועי־דרך. כאילו מן המרחק באו. זרים הם בארץ, ואכן כולם יורדים מארצות־החלום. כשדון־קישוט מחליט בנפשו ששני עדרי הצאן הבאים לקראתו הם שני מחנות־צבא מאפריקה וצילון, הוא מתחיל כבר לראות בהם פרטים רבים ושונים מכל העולה על רוחו. הוא אינו חושש כלל לטעות־הראיה, כי אחרת אינו יודע. בכלל, אם נבוא לספור את כל מה שחסר לדון־קישוט, נצטרך להזכיר קודם־כל את ההעדר של ידיעות נכונות. ידיעותיו בכלל מעטות הנה, אך גם המעט שיש לו מלא שיבוש וטעויות. כן הוא יוצא לפעלו הכביר וחושב להשתתף במלחמות גדולות בהיותו בסביבות כפר־מולדתו השקט והנידח או הוא יוצא למסעותיו הגדולים למצוא את עשרת השבטים ועוד לא התרחק תחום־שבת מעירתו והנהו שואל את הכפרי הנפגש לו: איזוהי הדרך לארץ־ישראל? אגב אורחא: זה הכפרי אינו מבין, מה בנימין סח. את הדון־קישוטים יקרה לפעמים קרובות, כי הסובבים אותם אינם מבינים את שפתם. בכל זאת יש הבדל בין גבורו שלך סרוונטס ובין זה של מנדלי. בה בשעה שדברי דון־קישוט הלמנשי הנם למעלה מהשגתם של שאר האנשים עפ”י תוכנם – דברי בנימין השלישי קשים לשמעם מפני ששפתו נלעגה. גם בזה נשאר מנדלי נאמן לעצמו בתאורו: הוא הראה רק את המגוחך שבחיצוניות של הדון־קישוט העברי. השיחה של שני הנוסעים המהוללים עם הכפרי השט בדוגית מגוחכת עד מאוד כשהיא לעצמה, אבל הצד הדון־קישוטי שבה נדחה מפני ההלצה המקרית, ה“משכילית” של מנדלי. לא דון־קישוט המדבר רמות לפנינו, כי אם יהודי, שאינו יודע לדבר רוסית. זוהי כל הצעקה, ובצדק נוכל לקרוא: כולי האי? בנימין השלישי אינו יודע את שפת הארץ, הוא אינו יודע גיאוגרפיה במידה שיודע אפילו ילד הלומד בבית־ספר, בנימין בער הוא, פרא לא־לומד ועוד ועוד, אבל כל מדות מגונות אלו הן סוף כל סוף רק מקריות ולא מהן יבנה טפוס אנושי. לו היה בנימין יודע את לשון־המדינה כהלכה, גם אז לא היו מבינים רבים לרוחו, והא ראיה: דון־קישוט הלמנשי. לא פרט זה או אחר חשוב בעדנו, כי אם היסוד, והוא – צרות־המחשבה ועניות־דעתו של בנימין השלישי. גם על הדבר היותר יקר לו, על הענין שנעשה לו למטרת־חיים ולשאיפת־נפש, היינו ע"ד נסיעתו אין הוא יודע כמעט כלום. ערב רב של גוזמאות וידיעות־בדים במוחו. בתור ציור תוכל לשמש לנו שיחתו עם סנדריל בשעה שהוא בא להציע לפניו לצאת אתו למסעותיו. הנה היא השיחה:

– “סנדריל – פתח בנימין לאמר – אמור לי, יודע אתה מה הוא שם… מחוץ לבטלון… שם… שם…?”

– “יודע אני ויודע – עונה ואומר סנדרילהתהגו – הפונדק מרזחה שם” – –

– “שוטה שבעולם, כנגד מקום רחוק אני מדבר, רחוק הרבה מזה”.

– “עוד רחוק יותר מן הפונדק הזה! – אמר סנדריל משתומם – לא, מקום רחוק מאותו הפונדק איני יודע. ואתה, בנימין, אתה יודע?”

– אם אני יודע, תשאלני? יודע אני ויודע, אכן שם יישוב העולם נגלה בכל כבודו, קרא בנימין בהתלהבות – –

– “ומה זה שם?”

– שם, שם – נתלהב בנימין, מתנועע ואומר – שם שפיפון, שמיר… – – – כך, כך, רחימאי, הכל שם". (“מסעות בנימין השלישי”).

שיחה זו באה ללמדנו, מה איומה היתה הריקנות שבמוחו של בנימין השלישי, אבל שוב צריכים אנו לדעת, כי זוהי תכונתו האינדיווידואלית ואינה שייכת לדון־קישוט העברי. נגד זה יש טפוסיות ידועה, כמעט טפוסיות לאומית, בזו העובדה, שכל מחשבתו של בנימין השלישי סובבת סביב ארץ־ישראל. כל “הנסיעה” כולה עם כל פרטיה המגוחכים אינה בכל זאת מקרית כמו רוב הדברים המעוררים אצלנו שחוק. לנטיעתו זו של דון־קישוט העברי הראשון שבספרות יש סיבות חשובות, ועלינו לגלותן, יען כי מנדלי בעצמו קצר ולא פרשן.

ובאמת, מה ראה על ככה בנימין, שיצא פתאום לדרכו?

מהו הכוח הדוחף והמביא יהודי פחדן זה, שלא עזב מעולם את ד' אמותיו המרופשות והנאלחות, לידי נסיעה כה גדולה, לו גם רק לידי מחשבה עליה? מבינים אנו את מרצו של דון־קישוט הלמנשי: הוא יוצא “להביא פדות וגאולה לכל אומלל”, הוא “שואף לגדולות”, הוא רודף אחרי הכבוד והוא העומד להתפרסם בעולם בעבור דולציניה אהובתו. אבל בנימין הבטלוני – מה מעורר אותו? האומנם התערורה בלבו פתאום השאיפה לחירות, המקננת בנפשו של דון־קישוט העברי, הידוע לנו בחיים? או אולי התחיל להרגיש את סבל הגלות ואת צער החיים והחליט בנפשו לדחוק את הקץ ולקרב את הגאולה? מקרים כאלה הן היו אצלנו בדון־קישוטים עברים אחדים!

או אולי שאף פשוט לשינו מקום ומזל? רבות הנה השאלות ותשובתן אחת: לא.

תכניות גדולות ושאיפות רמות זרות בכלל לרוחו של בנימין השלישי. השגותיו פעוטות ועלובות וממילא גם סיפוקן קטן הוא וקל. לאמתו של דבר, בנימין הוא אחד האנשים המאושרים ביותר, כמובן, על־פי דרכו והבנתו. מנדלי אומר עליו: “לשעבר היה בנימין מצומצם בעולמו, כאפרוח זה בתוך הביצה, או כתולעת זו שקובעת את דירתה בתוך החזרת. כסבור היה שמחוץ לתחומה של בטלון הוא סוף העולם, ואין חיים טובים ונעימים כמו במקומו” (שם). ולא רק בנימין השלישי היה חושב כך. כל הבטלונים דומים זה לזה. הנה מספר מנדלי על קבציאלי קטן אחד: “לשעבר בימי ילדותו, היה סבור כתולעת זו שבתוך החזרת, שאין כקבציאל עיר־חמדה טובה בכל העולם. היא מקום הישוב וטבור הארץ, ומחוצה לה מדבר שממה, מקום תנים וחיות רעות” (“בעמק הבכא”).

פה מעוררים עליהם את תשומת־לבנו המבטאים הדומים ההולכים ונשנים בשני הקטעים. זה מראה לנו על הקשר הגנטי החי, שבין הירשילי הקבציאלי ובנימין הבטלוני. ולא שניים הם, כי אם ששים רבוא, לבני דורנו, המפונקים בכל מיני פנוקים ותרבותיים וחומריים, קשה כמעט לצייר לעצמם, מה מועטים היו צרכי עמנו באותה התקופה והסביבה שממנה לוקח הדון־קישוט המנדלאי. “פת קיבר ותבשיל של גריסין למי שיש לו – סעודה מספקת וטובה היא, ואין צורך לאמר, חלה של סולת נקיה עם צלי רוסילפלייש בערב שבת, למי שזוכה בכך, זהו ודאי מאכל מלכים”, קפוטה של שבת קרועה מדולדלת ומזוהמת היא בגד של כבוד, והתענוגים הישראליים בבטלון ובדלפון הלא הם שינה בשבת, זיעה בבית המרחץ וכדומה. ובכן, מה היה חסר לו לבנימין ב“מולדתו”? עושר וגדלה, מעין אותם של המוכסן, שהיו לו “שתי קדרות־נחושת וחמש מחבות־נחושת: קערות־בדיל מבהיקות, מסודרות שורות־שורות על מדף בירכתי הבית, ובלי גוזמא כתריסר כפות טמביק” וכדומה? אך ל“עשירות” כזו לא שאף בנימין השלישי, מפני שהיה שמח בחלקו. וגם אחרי הכבוד לא רדף כדון־קישוט הלמנשי בשעתו. כבודו של בנימין היה מונח ב“מקומו” בבית־המדרש ולא היה שום צורך להרחיק בשבילו נדוד. אלא מה, הגדלות? כמוזר ייראה הדבר, אבל ראוי לציין, כי בטלון לא ידעה כלל מה זאת “גלות”. הבטלונים והדלפונים לא הרגישו כמונו היום את כל העלבון הרב ואת כל המרורים שבחיים אלו. ענויים פנימיים ויסורים נפשיים לא ידעו, כי לא הבינו כלל, מה שפל היה מצבם. “גלות” נקרא בלשונם התיחסותו של גברילה, הגוי של שבת, של טעקלה הכובסת ושל מיקיטקה, זה הגוי הקטן בעל הכלב, ששמו זשוקיל. לולא גלות זו, היתה ממשלת־הבית של הבטלונים והדומים אליהם כאבטונומיה ממש. מה ידעו עלובים תמימים אלה מחרון אין־אונים ומחרפת־נפש, מיאוש קודר וממשטמת־עצמו? רק לפעמים, כאשר היו ניתכות על ראשם כעופרת רותחת גזירות איומות פתאומיות, רק אז היו מרגישים את הטעם הנכון של הגלות, אבל בין גזירה לגזירה היו שלווים ושקטים. את עולם הזרים הרגישו כהוגן אבותינו לפני אלפיים שנה ועתה מרגישים אנחנו אותו, אבל בנימין השלישי “בן־חורין” הוא בנידון זה. ואם כן, מה עורר אותו לעזוב את פנתו הטובה? במקומות אחדים של ספורו מתאר לנו מנדלי את סקרנותו של בנימין השלישי, אבל קשה להאמין כי היא היא המשפיעה עליו מרץ ועוז. לכל היותר יש בה לפעמים כוח־עוצר לעצור את היהודי באמצע דרכו ולעכבו, אך לשמש בתור כוח־דוחף כמעט שאינה יכולה. בנימין אמנם נחפז לדרכו והוא רץ על פני השדה ובחוצות, אבל לשם מה ולמה, הוא עצמנו אינו יודע. ובברור איננו יודעים גם אנו. תמוה!

אך – אין חלום בלי פתרון ואין משל בלי אמת. זו העובדה עצמה, שבנימין השלישי נעשה לו מקום־מושבו בבטלון צר והוא מוכרח היה על־פי הכרח פנימי לצאת ממנו, כבר עובדה זו חשובה עד מאד. הבטלוני בחל בבטלון, הדלפוני מאס בדלפון – שאו ראשיכם שערי חיים! בליבה של “התולעת היושבת בחזרה” עלתה ראשונה מחשבה אקטיבית – למה תדומו גויים? רק שלושים־חמשים שנה תעבורנה וקבציאלי זה יחדור לתוך פרחיכם היפים ויפרוץ ביניכם ויעשה בשבילכם מדריך ומורה. אז תצעקו חמס על יהודיכם, אבל קשה יהיה לכם להסתלק מהטובה האמתית, שהבטלונים מלפנים עשו לכם ומהרעה שעשיתם אתם להם. באותה שעה, שבליבו של בנימין השלישי התעוררו ראשונה המשיכה והגעגועים אל זה הנמצא “מחוץ לבטלון”, נולד הדון־קישוט העברי. דל הוא ועלוב, אבל הבאים אחריו יהיו יותר נשגבים ויהיו יותר נהדרים. בדעותיו של בנימין השלישי היה הנסיון הראשון לצאת מתוך חוג־החיים הצר ולראות בעולם ה' הגדול ואף־על־פי שנסיון זה נגמר בלא טוב, הנסיונות האחרים עלו סוף־סוף בידי הבטלונים ומסעותיהם הצליחו וגם עשו פרי.

כמה השתדל מנדלי מו"ס להבזות בעינינו את גבורו, ובכל זאת מרגישים אנו בתשוקתו של בנימין למרחקים יופי ידוע. הן זוהי התשוקה הסתמית לקצווי־עד ולאין־סוף החיה במעמקי לבו של כל אדם, שיש בו איזה יתרון־רוח, לו גם קל עד מאד, על שאר האנשים. שאיפה רומנטית זו מעדנה את הנפש הכורעת תחת סבלותיה ומעודדה ומחזקה את הלב הכואב והאילם. נעימה לנו ההכרה, שאצל אחד הבטלונים נתגלתה איזו משאת־נפש, לו גם מוזרה ואי־ממשית. מרגע זה חדל כבר להיות רק מגוחך. צללי־היגון באים כבר לנוח סביבות ולעטוף גם אותנו יחד אתו. בהחלטתו של בנימין רואים אנו את עיני התוגה הראשונים, תוגת־העולמים של הדון קישוט העולמי, ההולכים וקרבים ומאירים באור אפור את מצנפת־השחוק שנתן מנדלי בראש גיבורו.

באלה הגעגועים המוזרים על בני משה וארץ ישראל, שמנדלי מעט לדבר בהם – האין להרגיש את געגועיו של עני ודל, הנמצא בשפל־המדרגה, על אחיו במרחקים ועל מולדתו, שראה אותה רק בחלום? כמה פעמים היו משאות־נפש אלו מביאים פתאום את כל העם העברי לידי תנודה בצורת תנועות משיחיות שונות, שהודות לדון־קישוטיות שבהן היו כל־כך עצובות ונשגבות כאחת! הלא הן הכמיהות הגדולות, ספוגות הצער והעלבון, שהיו חיות בלב העם האומלל גם בהיות שקוע בנבכי יסורים וטומאה. באיזו קלות ומהירות היו מתנשאים לידי מדרגה היותר גבוהה! וגם נסיעותיהם היו דומות לזו של בנימין. אותה הפזיזות ואותו הבטחון, אותה הבערות ואותה ההתלהבות – מה דומות הן אחת לרעותה נסיעותיהן של הרבה קהילות עבריות שלמות בימי שבתי צבי, פרנק ואחרים! כמה דון־קישוטיות טפוסית היתה אז בקלות־הדעת, שבה היו היהודים שוכרים אז בעיירותיהם בבוהמיה, באוסטריה ובאשכנז עגלות, כדי לנוסע בהן ישר לארץ ישראל, ובאותה הבהלה, שליוותה את כל מעשיהם, החל ממכירה פתאומית של כל חפציהם וגומר ביציאה לדרך בלי שום תוכנית ובלי שום מושג בהיר ממצב הדברים האמיתי ומהתנאים החיצוניים. המגוחכים הם? אין שום ספק, שבמעשיהם יש הרבה חומר לשחוק, אבל עצם החזיון מעורר רק חמלה וצער, ולפעמים גם השתוממות של כבוד. עבד כי יזקוף קומתו ויזכור ימי־חירותו, אסיר זקן וחלש כי יאור עיניו בזכרו את אהבת־נעוריו – מי ישחק עליו? ומי ימלאו לבו להתל בגולה ונודד, השמח לקראת כל צל של זכרון, המוסר לו דרישת שלום ממולדתו הרחוקה, שזה כבר לא ראה אותה? מנדלי מו“ס לועג לכנופית הבטלונים, הרצים כולם, למקטנם עד גדולם, לראות בעיניהם את התמר, שהביא מישהו למקומם. ושוב אנו רואים, כי לא החזיון כשהוא לעצמו הנהו כל כך מגוחך כמו חיצוניותו. הריצה הבהלה, הדחק, – הנה מה שיוכל היות מגוחך. אבל עצם ההתעוררות יש בה יותר מן הראוי לחמלה. כמה דון־קישוטיות טפוסית מתגלה בשעה זו! בהיסח־הדעת מתאר מנדלי את מהלך־המחשבה המיוחד של הטפוס האנושי העולמי. זה המעבר הקל מציור שבמחשבה לידי ציור של מעשה וזה הכשרון להרגיש בהרגשה ממשית את המדומה – שני קווים יסודיים אלה שבנפש כל דון־קישוט, נראים לנו מתוך הקטע הקטן שב”מסעות". הנה הוא: – “זה התמר הרי הוא מארץ ישראל!… הביטו לו – וארץ ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל־מערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי־טבריה! הנה עולם על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, – – אוי, אוי, היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה” (שם).

רומנטיקה תפלה! – יאמרו רבים. שחוק ורעות־רוח! – יקראו אחרים, אבל, באמת, אין אפילו רומנטיקה זו מגוחכת כל־כך, עד שתעורר עליה רק לעג. הלב האוהב היה מרגיש גם משהו חוץ מלעג ובוז. כמה “תמימות קדושה” בתמונת שתי הזקנות הצנועות והכשרות, שהיו מתעטפות בכל יום בין הערבים בעטיפה של שבת עם צניף טהור לראשן ויוצאות מחוץ לעיר לקבל את פני מלך המשיח! האין בה אפילו בשביל העין האובייקטיבית סמליות עמוקה ויפה? סמל הצפיה הנצחית שבאדם לקראת הגאולה, שמוכרחת לבוא ושמחכים לה אף־על־פי שהיא מתמהמהת?… לולא היתה תמונה זו נמצאת בין שורות מלאות ארס על צלמון או דלפון, כי אז היתה משרה הוד ויופי גם עלינו. אבל המשכיל שלום יעקב אברמוביץ והסטיריקן שבמנדלי מוכר ספרים גברו לזמן־מה על האמן הגדול שבתוכו ומפיו יצאו רק דברי היתול. ואין בזה שום חידוש, יען כי תמיד מוצאים בעלי התועלת והריאליות בכל געגועי הלב התמים רק חומר לשחוק ולהלצות.

הזקנות היו יוצאות בכל יום מחוץ לעיר לקבל את פני המשיח, מה פלא, שנמצא איש, שהרחיק קצת ללכת לשם דבר זה עצמו? ומהפלא, אם נמצאו אחריו אנשים אחדים, שהרחיקו באמת ללכת ושהגיעו אחרי רוב עמל ותלאה לארץ ישראל? שתי הזקנות ובנימין ושאר הדלפונים לא ידעו את הדרך ל“ציון”, אבל מתוכם יצאו אותם הדון־קישוטים המיוחדים, שהקנו להם גם ידיעות הגונות וגם תכנית מתאימה, כדי להוציא אל הפועל את געגועיהם. רגש אחד הוא המפעם בלבותיהם ואין אנו צריכים כלל להתפלא, אם יבוא איש ויחפוץ להתחיל את קורות התנועה הדון־קישוטיות בישראל בזמן האחרון מטולצי וטריינה, שתי הזקנות של מנדלי מו"ס. האם משום שהבטלונים לא היו מוכנים ולא היו מסוגלים לעשות כהוגן אפילו את הצעד הראשון להתגשמותה של משאת־נפשם, האם מפני זה נבוז להם? לא, כי רק רחם נרחמם. כוונתם היתה רצויה, אף־על־פי שלא היתה ברורה להם. אמונה עמוקה באידיאל קיננה בלבם, ומערכי־הלב חשובים לא רק פרטי השאיפות, כי אם השאיפה עצמה, תהיה איזו שתהיה, אנושיותה, נצחיותה, ויפיה העולמי. גם אצל דון־קישוט הלמנשי אין איש שם לב לדבריו על האבירות עצמה, אלא ליסוד האנושי הנצחי שבשאיפותיו. על כן שואלים אנו את דון־קישוט על־פי רוב לא רק ב"מה" הוא מאמין, כי אם גם איך הוא מאמין. על פי איכותה של אמונת דון־קישוט אנו רואים את הגורל שבנפשו ואת העוז של רגשותיו. הוא קודם כל דבר מאמין גדול, שאינו יודע שום עורמה ושום כוונות זרות. כל מה שנמסר לו מפה אל פה או כל מה שנדפס בספר המקובל אצלו נראה לו כדברי אלהים חיים ואין הוא מעז להטיל ספק בהם, כמו שאינו מעז לחשוד את מישהו באיזה דבר רע. כל אדם וכל ספר קדושים הם בעיניו. זהו אסונם של הדון־קישוטים, אבל לפעמים קרובות יש באמונה עצומה זו גם כוח איום העושה נפלאות וגם יופי עליון. כי על ידי אמונתם בכל הספרים ובכל האנשים הם מחזיקים במסירות־נפש גדולה גם באותם הרעיונות העתיקים, שעליהם בעלי־המציאות הפקחים ממלאים שחוק פיהם. דון־קישוט מאמין באמונה שלמה בדברי־היעוד הגדולים, בחזיונות הצדק והטוב ובחלומות היפים על אושר האדם, אף על־פי שכל אלה הדברים מחוללים בחיי יום־יום ונראים כמגוחכים בעיני האנשים המעשיים והריאליים. והנה כאן מתחילה האידיאליות הגדולה של דון־קישוט.

אף שמץ של טובת הנאה אין בכל שאיפותיו. בכל מעשיו ובכל מפעלותיו מבצבצת ועולה נפשו הטהורה, ההולכת רק לאור הכוכב של “דולציניה” אהובת־לבו. אין הוא שואף לא לכסף וזהב ולא לממשלה ולכבוד, כי אם להגדיל את כבודה של היפה והטובה בנשים הנחשבת בעיניו כסמל היופי והטוב שבעולם כולו. סרוונטס חוזר ומטעים בכל מקום את בר־לבבו של גבורו ואת האידיאליות שלו. ואכן, הם הם אבן־הבחן להכיר בהם גם בחיים את דון־קישוט האמתי ולהבדילו מהמתחפש לדון־קישוט.

לעת עתה קשה להחליט עד כמה תכונה עיקרית זו נמצאת גם במרכז הנפש של דון־קישוט העברי. הבבואה הספרותית הראשונה שלו, בנימין השלישי, אינו אמנם אוהב־בצע ואיגואיסטן גדול וגם חוש־המציאות כידוע אינו מפותח אצלו כלל וכלל, אבל גם על אידיאלים אין לדבר. אמת, כי בנימין השלישי אינו יוצא למסעותיו לשם כיבוש או לשם פרנסה, אבל גם שאיפות רמות ומטרות גדולות אין אצלו. מה שיש בנפשו הוא רק געגועים טמירים וסתמיים, שאינם משתקפים כלל בהכרתו, ומשום זה אין הם יכולים להראות לנו על האידיאליות שלו, יען כי אין בהם שום פעולה, וכשהם לעצמם הנם פסיביים יותר מדי. בנימין אינו איש מלחמות כדון־קישוט הלמנשי. לא הוא בורא את מאורעותיו, כי אם הם פועלים עליו. דון־קישוט הלמנשי נלחם בכל מקום בואו, אבל בנימין השלישי הוא רק תייר. ויפה קרא לו מנדלי בשם זה.

המאורע האחרון שבמסעות בנימין השלישי הוא המעשה בקסרקטין והשחרור מבית־האסורים, מעשה נורא של שלטון האדם באדם להרע לו. בהשתלבות פרטיו הוא גם מגוחך עד מאד, מגוחך ועצוב כאחת. אך אין הוא בא להוסיף איזה קו חדש במערכי־לבו של בנימין או לסיים את תמונתו. דמותו של דון־קישוט העברי נשארת בלתי־גמורה ורק שרטוטי הפרצוף הבודדים ניתנו על הבד. ספור חייו של בנימין השלישי נפסק באמצע. סרוונטס גמר את מגילת־החיים של גבורו בתמונה סמלית מלאת הוד של העלמו לפני מותו. אצל סרוונטס מת איזה אלונזה קויקסנה, הקליפה החיצונית של דון־קישוט, אבל “האביר הנודד, בן דמות היגון” נעלם. אנו פוגשים אותו אחרי כן בחיים ובספרות בצורות שונות, אך סרוונטס הוציאו כבר מתחת ידו בתור טפוס חי ושלם. לא כן הדון־קישוט העברי אצל מנדלי. הוא נשאר עומד כפסל, שיוצרו נתן לו רק את צורתו הכללית והפסיק את העבודה. יש אמנם להרגיש בו את יד האמן ויש להכיר בם את מעוף רעיונו בדרך כלל, אבל בכל זאת הוא רק נציב־שיש, המחכה עוד לחרט המחייה.

ה

כשאנו גומרים לקרוא את ספרו של סרוונטס מתעוררים בנו רגש אהבה רבה לגבורו והרהורי־עצב ימלאו את לבנו. אעפ“י ששחקנו הרבה בשעת הקריאה, בכל זאת אין אנו מרגישים אחריה שום בוז או לעג לגיבור הספר. הדי השחוק, שסרוונטס מוצא מתוך לבנו, הם צלולים ושקופים ואין בהם עיכור של הרגשה רעה. מתפזרים המה באותו רגע שהם מתהווים ואינם משאירים עקבותיהם בלב. כרוחות־בוקר קלים ושמחים, כן יתגלגלו ויעופו צלצלי שחוקו של סרוונטס ונוגעים ואינם נוגעים בנפש. ונפשנו תתעלה ותתעדן על ידם שלא־מדעת. גם רגשי הצער הצפים ועולים בקרבנו למקרא מאורעותיו של “האביר הנודד” הנם מזוקקים וצרופים. בשעה זו, שהובא אחרי מפלתו האחרונה אל כפרו וכל בני הכפר ראו אותו מונח כפות על ערמת־תבן בתוך עגלה הרתומה לצמד־בקר, לא שחק איש עליו, אעפ”י שמצבו היה בודאי מגוחך, ולהיפך, הנשים בכו ונדו לו. רושם מהופך כזה יעשה עלינו דון־קישוט האמיתי לפעמים קרובות. יש שאנו מביטים עליו ומרגישים, כי גלי־הצחוק מתחילים להתנועע בחזנו, אך לא הספיקו גלים אלה להגיע עד הגרון ולהתפרץ ממנו והנה נהפכו לאגלי־דמע היורדים בחשאי ובלאט מן ריסי־העיניים. כי למרות הגיחוך הרבה שבכל פרצופו, דון־קישוט הלמנשי הנהו “האביר בן דמות־היגון” ולא בן דמות־השחוק. תוגת־עולמים היא המרחפת על חייו ועל מפעליו המוזרים בשביל תיקון־העולם והיא המורכבת ומעדנת גם את יחוסנו אליו. דומה היא יצירתו של סרוונטס לפעמון של כסף טהור המוציא מתוכו צלילים שונים, פעם צוהלים, פעם נוגים, אבל תמיד הם טהורים וצלולים. לא כן “מסעות בנימין השלישי”. קולו של מנדלי, הבוקע ועולה מיצירתו זו, הנהו כקול פעמון־הסיגים שגם מתוקן די־צורכו איננו: קול צרוד וקשה המעכר את הנפש וקורא ללעג ולבוז. מנדלי חפץ להבזות בעינינו את גבורו וכמעט שחפצו עלה בידו. אך העלה בידו לבזות גם את דון־קישוט העברי? ב“מסעות בנימין השלישי” הוא עומד ומקטרג עליו, אבל הקיטרוג גרם רק לזה, שדמותו של דון־קישוט העברי לא עלתה בידי מנדלי. רגש המשטמה והבוז הנהו בכלל משולל כוח־יצירה ועל־ידו אפשר רק להרוס אבל לא לבנות. לאור הנר, שפתילתו טבולה במרה, אפשר אמנם לפעמים למצוא קווים בודדים שונים הנעלמים מן העין, אך לצרפם יחד, לחברם ולתת להם חיים אפשר רק ע"י יצירה הבאה מתוך אהבה. כי השנאה עקרה היא. בכתביו האחרים, שבהם נוגע מנדלי בדמותו של דון־קישוט העברי, הוא מראה לו לפרקים גם פנים שוחקות וטובות, אבל בספור המיוחד, שהקדיש לו – שם הוא מתאכזר וכובש את רחמיו ומצליף על גבו בשוט־הסטירה בלי חוס.

יש פתגם רומאי עתיק: “ספר ספר ומזלו”. לו מתאים הפתגם העברי: “הכל במזל תלוי, אפילו ספר תורה שבהיכל”. ואמנם כך הוא הדבר. גם גיבורי הספרים יש להם מזלות שונים. האחד נולד בשעה טובה של קורת־רוח ואהבה רבה, השני – הוראתו ולידתו ביום־סגריר עצוב. הראשון – אישיותו וכל הנוגע אליה ספוגי־אור ועטופי־רוך הם כולם, האחרון – כל שעה ושעה של חייו קללתה מרובה משל חברתה. יחוסיו הנפשיים של היוצר־האמן ליצירי־רוחו תלויים על פי רוב בסביבה, שממנה “גבורו” לקוח. יש בני־אהובה ובני־שנואה, והם נפגשים לפעמים אף אצל סופר אחד. כשאנו רואים אותם אצל סופרים שונים, אז כמובן, אין שום שאלה על משפט־בכורה, יען כי על כל אדם חביבה יצירתו האחת, תהיה איזו שתהיה, אבל אשריהו לבן־האהובה ואוי לו לבן־השנואה! מזלו הטוב של האחד יכסה על פשעיו, אם ישנם, וימתיק את מרירות־החיים אם תדביקו. אצל השני כל תקלה וכל קטטה תיתלה בו, ואף זכות־אבות לא תעמוד לו.

דון־קישוט הלמנשי שיחק לו מזלו. סרוונטס מצא אותו עירום כיום־היוולדו מאחורי־הגדר של עם הישפניה, שהיה שקוע כולו בחלאה רוחנית וגופנית. הוא התגולל באשפתם של להקת־האבירים המתנוונת והיה רק מטרה לחצי־הלעג והבוז. אז גילה אותו סרוונטס, הסיר מעליו את זוהמת הסביבה, הרחיצו וטיהרו, הלבישו עדיים ועשה אותו לטפוס עולמי ונצחי. על־ידו נעשה הוא עצמו לנצחי ועולמי: זו אהבה וזה שכרה.

מה שונה הוא גורלו של דון־קישוט העברי! הוא נולד בשעה לא מוצלחת אצל אב קפדן ובסביבה שנואה. עוד קודם צאתו לאור־העולם היתה כבר אצל אביו רצועת־עור של סטירה, כדי לדוש בה את בשרו. עוד לפני היבראו הוחדה כבר לשונו של מולידו, כדי לייסרהו בשבט־פיו. המסכן! כבר ברגע הראשון ראה את פני מנדלי מוכר ספרים והנם זועפים, אחרי־כן מוכרח היה לסבול בוז וגם מהלומות. כי הסטירה המנדלאית ב“מסעות בנימין השלישי” הלמה ומחצה את יציר־רוחו זה ועשתה אותו לבעל־מום. ואולם הוא השיב לאביו את גמולו בראשו: הוא לא הוסיף כבוד על כבודו. כל רואהו יניד לו ראש ויאמר בן־עוני אומלל, שנולד אצל אב עשיר!

ראוי היה דון־קישוט העברי לתאור יותר עמוק וליחס יותר לבבי, אבל גם זו לטובה, שמנדלי הוציא אותו לאויר־העולם וטיפל בו ראשונה. מנדלי מוכר ספרים לא התענין בו יותר מדי ולא הכניסו למעשים טובים, אך – אל יאוש! – הוא עוד ימצא את גואלו.

אישיותו ויצירתו

חלומות רעים בלילה בעתוני,

עין לעין את עמי הראוני,

הראוני את עמי בעצם שפלותו

ופצעיו הרבים עד־בלי־חקר….

יל"ג

ההויה היתה הוית קוצים.

ברנר

כי תלך בדרך ישרה וכבושה, יש ותבוא פתאום מתוך הסח־הדעת אל משעול צר ואפל – וחרד תחרד כולך. אילן כפוף־קומה ושבור־בדים יעמוד לפניך ערירי במשעול.

אף אם תמשיך את דרכך הלאה בכביש הגלוי והרחב, תתעכב זמן־מה ליד הערער במשעול. ואולי תשהה אצלו זמן רב. כי הרבה יש לו לערירי לספר לך. הטה אזנך ושמע.

אך קודם שתשמע לוידויו, הבט וראה:

גידלו פרא, צמרתו הפרועה צונחת לארץ מכובד שרעפים, גזעו מתעקל כמו אחוז־עוית, ועפאיו מוכי הברקים וחשופי העדיים שלוחים כלפי המרחב השוקט כמחאה אילמת. קמטי קליפתו ונחשי שורשיו מעידים, כי נפתולים רבים נפתל על קיומו וגידולו. צעיר הוא עודנו, אולם לא הוד ולא הדר לו. ברכת ה' אינה שורה עליו. כעבור רוח קלה על־פני השדות יתלבטו ענפיו אחד לאחד ויצליפו על גופו. שירה אחת לו – שירת אובד – והיא המרחפת על חלומות הזוועה שלו, בין בשעה שיחלום על עצמו ובין כשיחלום על אחרים…

א

בני הנעורים יאהבו תמיד את העז, הזקוף והרענן. התשחורת תימשך תמיד אחרי הירוק, האביב והנהדר.

אך ברנר אינו עז ואינו זקוף ואינו רענן. מעולם לא היה רענן אף פעם בחייו לא ידע אביב. כפוף נולד, רצוץ, מזוקן – ובכל זאת היה אחד הסופרים האהובים והחביבים ביותר ביחוד על צעירינו שבארץ ישראל. גם בין בני־הנעורים בגולה היה קהל מעריציו גדול.

אכן אין אצל שום עם בעולם בני עלומים כה נפלאים כמו אצלנו. געגועי טוהר ועקמומיות שבנפש, רטט של תום וקור של פקחות, גילויי הלב ומחבואי הרוח – אצל מי עוד כה גדולה הערבוביה המשונה של אור וצל כמו אצל נעורינו? ומי מצעירי עם אחר יש לו נפש כה מתלקחת כמו זו שלהם? הלא מפצי הנפש ואשדות הלב הם המסמנים את רבים מאתנו, ובין הערירים שבבני עמנו מצטיינת ביחוד אישיותו היוצרת של ברנר. ואין כל פלא, שכה האהבוהו כולם. את צער כל האובדים והנידחים שבנאורי ישראל בני דורנו ספג אל תוכו וספר עליו בלי הרף ובלי לאות. הוא לא ניסה אף פעם להסתיר מעין אחרים את כאבו המפעפע ואת הירהוריו הקשים, ותמיד השתתף בצערו של הפרט הישראלי והיה עמו בצרה. בשאלות־החיים החשובות ביותר לצעיר העברי עסק ברנר במשך כל יצירתו, ודמי לבו הפצוע הם שהתוו שביל מיוחד בספרותנו.

כי ברנר אינו חס כלל וכלל על הרגשותיהם של קוראיו ועל נציגי התקווה והאמונה שבלבם. בלי רחמים הוא מענה את עצמו ואת קוראיו במוראות החיים. באיזו אכזריות משונה הוא מעביר לפנינו, או יותר נכון, מעביר אותנו לפני תמונות מבהילות ומספר לנו על חיים ההולכים לאבוד מחוסר אוויר, על אנשים עלובים ומסכנים התועים בעולמם כעיוורים במבוא צר, על אי־ההגיון שבהנהגת העולם ועל חולשת האדם, על צערו של היחיד העברי ועל אסונו של כלל ישראל. על־ידי כל החזיונות הקשים האלה הוא מכריח אותנו להאמין במציאותו של איזה ערפד עולמי, המוצץ את דם האדם ולשדו, וכמעט שאנו רואים בעינינו את עלוקות החיים שסבבו־עפפו אותנו, העברים. לו המתיק לנו לכל־הפחות קצת את מרירות ההכרה! אבל איך ימתיק, אם שתה בעצמו מכוס התרעלה ואם בקרב נפשו עצמה איוו להן מושב העלוקות?

על־כן רואים אנו בכל מה שיוצא מתחת ידי ברנר קודם כל דבר את לבו הכואב והמפרכס. כל יצירתו כאילו באה מתוך יסורים פנימיים גדולים ומתוך איזו עווית קשה ומענה. אין לה אפילו שלוות העצב, ומה גם יופי הצער האלם. ואיך יהיו היופי והשלווה למר־נפש? הלא “מן המצר” קרא אלינו ברנר תמיד!

ומשום זה אין להתפלא כלל על שאין אנו שומעים אף פעם קול צחוק בכתביו המרובים, המתארים אופני־חיים ומעמדי־נפש שונים. בעולמו של ברנר אין צוחקים. יותר מדי מעיקה חידת החיים, והיד הקשה, החזקה של הגורל האנושי ממיתה בברנר כל רגש של חדווה. גם כי יולד בלב מי מגבוריו זיק של תקווה, הוא כבה מהר. הרוחות הרעות המנשבות ב“עמק העכור” שלנו מכבות אותו. לפעמים קרובות יש שברנר עצמו מכבה את המאורות, הדולקים על ראשינו, כי נפשו תאכל עליו תמיד. אין דבר בעולם, שברנר לא יראה בו את הצד השלילי שבו, את אפסותו ואת כעורו. והמעט שברנר עצמו רואה את כל זה, שלא ניתן לעין לראותו, כדי שאפשרי יהיה קיומו של העולם, הוא גם משתדל לעורר עליו את שימת לבנו.

אין כברנר אוהב לדבר דברים ברורים וישרים, הרחוקים מכל ערמומיות שהיא. כסוי בלשון והעלם־דבר – תועבת נפשו הם. על־כן נראים לנו הרבה דברים בהרצאתו, והנה הם אחרים לגמרי מכפי שהורגלנו לראותם בחלומותינו ובשאיפותינו, שהושפעו מסופרים אחרים. הוא מספר על אחד מגבוריו היותר יקרים לו והיותר חביבים עליו, כי “מבטו של אוריאל, שמכיוון שהוא נתן באיזה דבר, הרי מיד אותו הדבר הולך ונמס ומתבטל וערכו אובד” (“מסביב לנקודה”). גם בטבעו של ברנר ישנו קו זה. ענינים רבים בעלי ערך חיוני וממשי, לו גם באונאה העצמית שבהם וביופי כזבם, בעיני ברנר הם נראים לגמרי אחרים. כמה וכמה תקוות ואמונות, המעודדות אותנו והמשמשות לנו סעד בחיים, מתבטלות “ואובדות לגמרי את ערכן” בשעה שמבטו של ברנר נח עליהם. במקום שהאחרים שההיפּנוז של מלים או רעיונות שולט בהם, מוצאים בו גדולות ורוממות, שם רואה ברנר רק חולשה וקטנות. בשעה שה“עם” יודע־התרועה מדבר ומתווכח על עבודה לאומית, ארץ־ישראל, ישוב חדש, תהיה וכדומה – ברנר יודע את שווים וערכם האמתי של אלפי מושגים “יפים” כאלה, העוברים מפה לפה. ומה שברנר יודע, את זה יודיע. כי תכונה אחת קשה יש לו, והיא אותה התכונה של הילד באגדת אנדרסן הקורא ראשונה: הלא עירום הוא המלך! גם עיני ברנר מפשיטות תמיד מכל דבר את לבושו החיצוני וידיו הן הקורעות את המסוות מעל פני האנשים. אין הוא עושה חדשות, אולם יש לפרקים שהמוסר דברים כהויתם נראה כמגלה חדשות. כי בשעה שברנר מספר על חיי המפלגות בישראל ועל עוסקיהם בתקופת השחרור ברוסיה, על רע לבם ועניות דעתם, כשהוא מתאר את החנוונים היהודים שנעשו במקרה לאכרים ואת הצעירים העברים החפצים ואינם יכולים להיות פועלים, כשהוא מדבר על החיים בארץ־ישראל ועל הנדודים שבגולה – כשברנר כותב על כל זה, אמנם נדמה לנו לפעמים, כאילו גילה לפנינו חדשות, אבל זוהי רק השפעת הדברים עלינו, כי לא הורגלנו לאמת כזו, שתרעים ותרוצץ אותנו. לברנר נדמה לפרקים, כי לפני “חומר מצוין לקומדיה”, אולם גם הוא אינו יכול למלאות פיו שחוק על המגוחך. בשעה שהוא עצמו חפץ שעל פניו תופיע בת־צחוק – אז שפתיו מתעותות רק בהעוויה סרקסטית. מראה המגוחך מוליד בקרבו את הלעג, אבל לא את הצחוק. בהתמרמרות של כעס וברגשי בוז יזכיר ברנר את הכנופיה הריקה המתוארת ב“חרף” וב“מסביב לנקודה” ואת החבריה ה“פרולטרית”, כביכול, ואת מנהיגיה שבווייטשפל בלונדון ב“מן המצר” וב“מעבר לגבולין”. ובחורי ישראל שבבתי־האסורים ברוסיה, שמעשיהם והליכותיהם מתוארים ברשימה “מא' עד מ”? וצעירי עמנו שבארץ־ישראל, שעליהם יסופר וב“מכאן ומכאן”? כמה לעג ארסי בכל הדברים האלה! ולברנר היתה זכות ללעוג. הוא עצמו היה במשך זמן ידוע “חד מן חבריא”. לא כעומד מן החוץ דבר מה שדבר. בהומל היה קרוב לבונדאיים וערך את עתונם, בלונדון היה פועל־מדפיס וכל חייו עברו בין צעירי ישראל.

אמת, כי יש שאנו פוגשים גם בין גבורי ברנר יחידים המצטיינים ביופי נפשם ובטוהר לבם, כמו מנוחין המוזר וטלר הבכור (“מן המצר”), או העלמה שבציור “הוא ספר לעצמו” – אולם דמותם החוורת והמרפרפת בטלה בתוך המונם של האחרים. וחוץ מזה: אלה הישרים והתמימים המעטים נאספים על־פי־רוב קודם זמנם או נושאים את סבל חייהם בדומיה בה בשעה שבמותם אות בצער חייהם משתמשים האחרים מסוג הצועקים ואינם עושים, משתמשים לטובתם ולהנאתם. על־כן כה ירבה ברנר לשפוך את כל חמתו על כל המדברים גבוהות על ה“תחיה” ועל הארץ ועל העבודה, והם כולם מלאי רקבון, רודפי־רוח ונרפים. מה מעטים הם הטפוסים החיוביים אצל ברנר. רק אחד או שניים בסביבה, וגם עם שוקעים בים של כעור ושפלות, עד כי גלי הלעג וההיתול מטביעים גם אותם. ואף־על־פי שברנר אינו איש־הלעג על־פי טבעו, בכל־זה פוגע שוטו בכל, בין באלה שעל ימין ובין באלה שעל שמאל. הוא מראה את חוסר־המעמד של כל המעמדות שלנו, בין של העשירים ובין של העניים, בין של בעלי־הבתים ובין של הפועלים. כולם חסרי־שרשים הם, נבובי־לב.

אין שום דבר בעולמנו היהודי, שברנר לא יגלה בו את מומיו. כי יחסו של ברנר וגבוריו אל העולם הסובב אותם הוא בכלל מיוחד במינו. כל נגיעה וכל פגישה וכל מקרה שבחייהם נעשים הם כמחטים הבאות בבשר החי. רגשיות יתרה והתרגזות מהירה, עגמת־נפש ושברון־לב – כל אלה מציינים אותם.

וזוהי ההיפֶראֶסתֵיזיה המציינת את כל העצבנים. כי בין בנסיונותיהם הפנימיים ובין במעשיהם החיצוניים של גבורי ברנר מתגלה ראשית כל־דבר הנֶורסטֶניות שלהם. גם מן הזכרונות השונים על ברנר עצמו שכתבו יודעיו וידידיו השונים כמו א. ביילין, א.ז. רבינוביץ', הלל צייטלין ועוד, הולכים ומתבלטים לפני עין הרופא הבוחנות הרבה קוים היסתֵריים גמורים שלהערכתם ולהבנתם האמתית אפשר להגיע רק על־ידי תוצאות מדעי הנפש והגוף. והיסתיריה זו שהתגלתה בלי ספק בחיי ברנר לפעמים קרובות היתה באה לידי גילוי גם בהרבה מכתביו, בתכנם וגם בסגנונם. אין אני בא לדבר בזה בגנותה או בשבחה של תכונה אפית זו של ברנר וגבוריו. תכונה גופנית אין לשבח ואין לגנות. אותה נחוץ רק לציין. וחוץ מזה: אין אנו יודעים כלל עוד בברור, אם הבונים האמתיים של החיים הם דוקא ה“בריאים” או בעלי־הכשרון ה“חולניים”, אבל זה ודאי ברור הוא, כי העצבנים אינם יכולים להנות מן החיים. כי המעונים אינם בין הנהנים, על־כן כה מסכנים הם הנורסטניים היהודים, שברנר נותן אותם לפנינו בספוריו. הוא מעביר לפנינו קהל רב של אנשים, שיסוריהם אינם תלויים דוקא בעולם, אלא בנפשם הרוטטת והחרדה. הלא הם אחיו בני עמו של אותו המשורר, שכמה ושאף להיגאל מיתרון הנפשיות שלו על ידי גופה של אהובתו! עוד בילדותם, ומה גם – בבחרותם, חקרנים ונקרנים הם אלה האנשים, וכל שעה ושעה שבחייהם היא שעת חשבון־נפש. אף רגע של מרגוע אין להם, יען כי על כל פסיעה ופסיעה הם שוקלים וטרים עד כלות הכוחות. רוח קל כי ישוב, הריהו מטיל בלבם סערה גדולה. גופם חסר תמיד את שווי המשקל, והרגשותיהם כעב תעופינה. שום החלטיות ושום קשיות יד אין להם. כי סיעפים הם במחשבותיהם כמו במעשיהם. עינם פקוחה תמיד לרווחה, ומשום־זה אין הם יכולים להסיח את דעתם מן החזיון שאינו חשוב ביותר לשם החזיון החשוב מאד. את הכל הם רואים בבת־אחת ועל הכל הם חושבים בזמן אחד. הנתפלא כאשר נראה, כי מנת חלקם הוא פיזור־הנפש?

לפעמים קרובות נראים להם, לגיבורי ברנר, צללי הדברים כדברים עצמם, ולהפך, יש שהרבה חזיונות ממשיים משתקפים במוחם רק כצללים העוברים וגזים. אולם היסורים שהם מרגישים הם תמיד ממשיים. לא רק הרע, אלא גם המחשבות על הרע גורמות להם צער חי. ומשנה כאב להם תמיד: הלא הוא הכאב המציאותי ובבואתו בהרגשה.

המְלֶטים עברים אלה מופיעים לפנינו אצל ברנר בצורות שונות ובלבושים שונים, אבל מהותם אחת היא בכל כתביו

גם הם, כמו אבי הטפוס הזה אצל שקספיר, למדו תורה ב“גטינגן” שלהם, היא וולוז’ין, מיר סלובודקה, טלז ועוד, גם הם קנו שם את כל חוכמתם וידיעתם, אולם מערכי לבם ותכונות נפשם יחד עם התנאים החיצוניים של ה“מלכות הדנית” שלנו מפריעים גם להם לפעול בחיים. אחד מגבורי ברנר אומר בספור “בין מים למים” על כל אחיו וחבריו, כי “המשבר שלנו הוא משבר של אנשים מחוסרי כשרון להוציא אל הפועל זה שהם רוצים”. וזהו נכון עד־מאד. זהו היסוד לכל המלטיות. לא מניעת המציאות החיצונית היא בעוכריהם של הרוצים ואינם יכולים, אלא המגרעת הפנימית שבאישיותם. כי לא רק בין הרצון והיכולת מפרידה אצלם תהום עמוקה, אלא גם בתוך רצונם עצמו יש בקיעים הרבה. גם רצונם אינו אחד, אלא הרבה רצונות שולטים בהם, והם מתרוצצים בקרבם ומתנגחים זה בזה לפני כל מעשה ומעשה.

על־כן כה מגוחכה היא בעינינו וכה נוראה היא בעיניהם שאלתם התכופה: להיות או לחדול? המסכנים! הלא הם אינם יודעים איך “להיות”, וגם “לחדול” אינם יכולים. חשבונות וחטטנות תדירות הקשורות בנטיה נפשית להכללה פסימית, התחדדותן של הרגשות אחדות על חשבונן של אחרות וקשביות מיוחדת של הלב – תכונות אלה מונחות בטבעם של רוב גבורי ברנר הצעירים, והן לובשות צורות שונות בהתאמה לדרכי התפתחותם האישית של נושאיהן. הודות להן הם נמצאים בידי מערכי לבם כבתוך כף־הקלע: הם בורחים מעצמם, אולם מוכרחים לשוב אל עצמם. כי אנה יברח, אם אישיותו ממלאה את כל עולמו? ואמנם, בדידותם של גבורי ברנר מיוחדה במינה. הם אינם מתרחקים משאר האנשים, אינם בורחים מן החברה ואינם מסתלקים מעבודת הצבור. אלא מה? רוחם בקרבם לבדד ישכון. לכאורה, הם נמצאים בתוך הכלל, אבל נפשם תועה לה יחידה. אף אהבת האשה לא תציל אותם משממת העריריות.

האהבה! הלא אין אף אחד מהם שידע אותה! הנה, למשך, ירמיה פיארמן כותב על עצמו: “כשלהבת בוער בקרבי החפץ “להתאהב” (“בחרף”) וכמו כדי להראות לנו את עצמת הרגשתו של גבורו, מדגיש ברנר את המלה “להתאהב”. אולם כדי להראות את אפסותה של הרגשתו הייתי מדגיש אני את המלה “החפץ” (אדם יש לו החפץ להתאהב!). כך יודעים גבוריו של ברנר את האהבה. אותו דבר, הנקרא בלשונם “אהבה”, אינו אצלם כלל וכלל אותו הרגש היחידי הבא על האדם לא צפוי כברכת או כקללת אלוהים. הפיארמנים ודומיהם חושבים על האהבה, כמו שהם חושבים על הרבה ענינים אחרים, ואם יש שהם מרגישים איזה זעזוע פנימי למראה איזו בת־חוה או לזכרה, הנה זעזוע זה הוא רק גרוי מיני פשוט או לחץ סיקסואלי, הבא מחמת עצירת ההרגשות ובישנותן החולנית. בעיניהם של צעירים אלה נראה “כל המין – היינו המין האחר – כעצם אחד מכוסה בסינר לבן” (“בחרף”). היתכן, ש”סינר לבן" זה לא יגרה את עצביהם של העצבנים בני העצבנים? כנזירים ההולכים סחור־סחור לכרמים, כן יתהלכו גבורי ברנר באהבה, כמו בכל עניני החיים, רק “מסביב לנקודה”. אהבת האשה אינה מאירה את דרכם האפלה לא בתחלתה ולא בסופה. וגם כאשר ידכאום פגעי הזמן אין האהבה יכולה להציל אותם. כי מה היא פנינה לשאול גמזו (“בין מים למים”) ומה היא אותה העלמה הטהורה שבציור “הוא ספר לעצמו” – אם לא הנסיון החיוני האחרון, שגבורי ברנר לא עמדו בו? הם נשארים בודדים וקודרים גם אחרי אפשרות זו של הגאולה האישית והאנושית כמו לפניה, ולא רק אל האדם, אף אל הטבע אינם נושאים את עיניהם לראות מאין יבוא עזרם.

לא ישמח אותם השמש בזרחו ובבואו ולא ינחמם הלילה הרך, לא להם יבריק הקיץ בגוניו ולא את נפשם הקודרת יעורר החרף האמיץ. על־כן אין אנו מוצאים אצל ברנר כמעט שום ציורי נוף. כגבוריו כן הוא. מכמה סביבות שונות ומשונות ספר לנו, אבל בכל ספוריו אין כמעט אף תאור אחד יפה של הטבע. דרך ארצות רבות עבר בעצמו והעביר גם את גבוריו, אולם בכל הארצות האלו ראה ברנר רק את האנשים, אבל לא ראה כלל את יערותיהן ושדותיהן, את הריהן ועמקיהן, את שמיהן ואת אדמותיהן. נדמה הדבר, כאילו היה כל העולם כולו רק אוסף של רחובות צרים וסימטות אפלות, שדרכם הולך הסופר מרוסיה ללונדון ומלונדון לארץ־ישראל. לברנר אין כל התרשמות מהדר העולם החיצוני ומהמית החיים הכלליים, מאותו העולם ומאותם החיים, שקיומה של משפחת בני־האדם רק מאורע קל־ערך. לכל אלה הפלאים, המתרחשים ומרחפים סביבנו בכל יום ובכל שעה, אין ברנר שם את לבו כלל. מדוע? האין הוא חש את יופי הטבע או טרוד הוא יותר מדי ב“משנתו” ואינו חפץ להתחיב בנפשו בשל איזה אילן נאה או ניר נאה? גם זה וגם זה. בכל הסופרים העברים הצעירים ברנר הוא כמעט היחידי, שלו אין שום הרגשה מיפי היקום. לעומת זה – גדול הוא חוש־האנושיות שלו. אכן זהו סופר יהודי טפוסי! מה לו עשבים, מה לו שמים? בני־האדם הם, שאינם נותנים לו מנוחה. בכשרון רב ואמתי מצייר הוא את בני עמו למושבותיהם, אבל כשהוא יוצא מחוץ לשכונה ומתחיל לתאר את הנוף לפרטיו, אז מרגישים אנו בו מיד, כי אין זו אמנותו. באירוניה רבה הוא מביא את השיר בפרוזה של אחד מגבוריו ב“בין מים למים”; אולם בשעה שהוא עצמו שר לפעמים על הטבע, מעורר גם־הוא רק לעג. כן, למשך, כשברנר חפץ לתת לנו מושג בריחניותם של גדולי ארץ־ישראל ולתאר לנו את הטבע בשעת טיולו בארץ, הוא אומר: “מעין ריח פרפום עלה מסביבנו” (“עצבים”). אכן רק יהודי בן־יהודי, שקרום החטם של אבי־אביו כבר נעשה עולפה, יכול לאמר כך! אצל שום “אמן” אחר חוץ מברנר אין למצוא בשביל בשמי הטבע תאור כה חסר טעם כמלה: “פרפום”. מזכירה היא לנו את יהודינו בני העיירות הקטנות, ששפמם וזקנם מלוכלכים באבקת טבקה צהובה־ירוקה ושמאחורי מעיליהם הארוכים מציצה המטפחת האדומה מכוסת הרבבים. גם יהודי כזה, כשהוא אוחז ענף של לילך בידו או גבעולים אחדים של זיונים, יאמר ברגש: אה, ממש… פרפומה!…

ועוד: הנה הוא מספר על נסיעתו לארץ־ישראל (שם). הנשא את עיניו בדרכו אל שמי־התכלת של הדרום או אל יפי האיים הנהדרים אל מראות הים? לא. הוא עסוק רק בנודדים היהודים האחדים הנמצאים באניה, ואף לרגע לא יסיח את דעתו מהם, מיסוריהם ומתלאותיהם. כי אין הוא יכול כלל לתפוס שום דבר, שאין לו יחס ישר אל חיי האדם.

כי על עמוד יצירתו של ברנר כתוב: שויתי אדם לנגדי תמיד, משום זה כה טבעית היא אצלו הגדרה הגיונית כעין זו שאנו מוצאים בתחילת אחד הציורים שלו: “עולם משונה ללא־אלוה, עולם משונה ולא־גדול, בעצם, ובתוך עולם משונה ולא־גדול זה עוד עולם פעוט מיוחד – בית הדפוס של האדון אייזיק סרטן” (“מן המצר”). וצריכים אנו להמשיך את הסכמֶה ולגמרה: ובתוך עולם פעוט זה עוד עולם פעוט, והוא – הנפשות העושות שבבית. כי מרכז כל המרכזים והוא על־פי ברנר – האדם. כל מה שנעשה בעולמות השונים, כל המתרחש ביקום כולו, הכל מכריז על צערו ועל ענוייו של האיש העברי. כן, למשל, רואה יוחנן מהרש"ק (ב“מעבר לגבולין”) אד עולה מן הארץ, והנה יספר לו האד – “על ימים – – – ועל אניות של נודדים יהודיים שבהם, ועל נערים יהודים השרים בקול צרוד שירי ריבולוציה עליהן ועל חוקי כניסה של ממשלות צדיקות אשר לפניהן, ועל שאול שממנו בורחים אותם הנודדים ועל המארה הרובצת עליהם ושהם ראויים לה ועל המפלט אשר לא ימצאו לעולם ועל המנוס אשר לא יראו נצח, ועל מהפכות של דם תחת דם ועל פוגרומי־דם שבטבע הדברים”, ועוד ועוד. רשימה זו אפשר להמשיך עד־אין־סוף, כי אין קץ לפגעי האדם, ביחוד כשאדם זה הוא גם יהודי. ומשום־זה כה רבים הם החזיונות שברנר דן עליהם. הרשמים הרבים, היורדים עליו בסך וביעף, יש שהם מתקבצים ומתמזגים אחד באחד עד שיעיקו על לבו בכובד של אבן, או הם מתפוצצים לרסיסים רבים ואז ייפצע הלב מכל רסיס ורסיס. הרשמים באים בבשר לבו, מתפשטים וגדלים בקרבו, כמכה ממארת, המתפשטת ומסתפחת בכל הגוף, ונעשים אצלו להרגשותיו הפרטיות הממשיות.

ליחס כזה בין היוצר וגבוריו נוהגים לקרוא בספרות בשם סובייקטיביות. הגדרות מעין אלה אין להן ערך מקיף ומחליט אף בנוגע לכל יצירה, ומה גם ליצירתו של ברנר, המלאה נגודים וסתירות פנימיים. הנה ראינו שברנר הוא “סובייקטיבי”, אולם תוך כדי ראיה אנו מכירים בו, כי צריך היה להחשב בין הסופרים ה“אובייקטיביים”: הלא כל מה שהוא מתאר לקוח מן המציאות וכל מה שהוא מספר אמת לאמיתו היא. ובכן? – הווה אומר: לא הא ולא הא, או גם הא וגם הא. כי יש באופן התרשמותו ובאמצעי יצירתו של ברנר עצמיות מיוחדת, והיא הנותנת לאישיותו את האפשרות למצוא דרך חיים בין הכוחות החיצוניים והפנימיים השונים. אף הניגודים והסתירות שבנפשו נושאים עליהם את חותם האמיתיות האנושית הגמורה, ומעולם לא עשה ברנר שקר בנפשו, אף לשם האמת. גם בדבריו האובייקטיביים ביותר, שהמעשים מרובים בהם מההרגשות, אנו שומעים את רחשי לבו ההומים בלי־הרף. קוראים אנו את התיאורים המפורטים של חיי הקסרקטין או בית־האסורים ולכאורה נדמה לנו, כי מדבר אלינו אדם קר־מזג, אולם פתאום יגיע אלינו מבין השיטין קול יבבה דקה, ואנו רואים בהם מיד את הסופר המעונה. אז ייעלמו שרטוטי הפנים העצמיים של פיארמן, אברמסון, המרש“ק ועוד הרבה אישים, שברנר חלק להם ממהותו, ויתייצב לפנינו הסופר העברי היחיד במינו. כי עוד בספוריו הריאליים הראשונים של ברנר אשר בהוצאת “תושיה” יש להרגיש את אופן־יצירתו המיוחד, שהלך הלוך והתפתח ובלע אל תוכו גם את אובייקטיביותו, גם את סובייקטיביותו. אופן־יצירה זה המיוחד הוא – השתפכות הנפש. וכה ידבר אלינו ברנר מפי גבורו יוחנן: “ליריקה? מהו הפלא? – סופר עברי… הספרות העברית כולה הלא אינה אלא מקצת ליריקה, ולדעתי – אגב אורחא – אכן זוהי תעודתה להיות ליריקה ורק ליריקה, השתפכות הנפש של יהודים אחרונים…” (“מעבר לגבולין”). זוהי תעודתה? – כמובן, לפי דעתו של ברנר, והוא הראשון שמילא תעודה זו באמונה. כי בין שהוא מדבר בעדו ובין שהוא מתאר את גבוריו, תמיד ישפוך את שיחו לפנינו. אף במלאכת ידם, בפרופסיה, של רוב גבוריו יש לראות מעין השתפכות נפשו של ברנר: הם כולם סופרים. אברמסון (“מסביב לנקודה”), אליעזר (“ערב ובוקר”), יוחנן (“מעבר לגבולין”), “אובד עצות” (“מכאן ומכאן”) ועוד – כולם סופרים עברים הם, או, יותר נכון, כולם הם בבואתו של הסופר האחד ששמו ברנר. כמובן, יש בכל אחד פרטים נוספים שונים, אבל העיקר שבהלך־רוחם הוא הנמצא במעמדי־ההתפתחות השונים של ברנר עצמו. והוא אינו מסתיר כלל את פניו. הוא אומר: “המספר העברי מן השעה הזאת, אף אם הוא מתחיל ללכת בעקבות מנדל, סופו להסיר את פניו מעל הרחוב ולהתכנס לתוך נפשו, רק לתוך נפשו” (“בפעם המאה”). האם לא בו בעצמו הדברים אמורים?”

בשעתו היה ברנר אחד מבני בית־מדרשו של מנדלי. הוא עסק בחיים הקפואים של טפוסי העבר הקרוב ויתארם בריאליות מדוייקת של ז’נריסתן מובהק ובצבעי המורשה של זקן הספרות העברית. אז ישב ברנר ב“עמק העכור” ולמד שירה מפי הצרצר, מורם בשירה של רוב סופרינו. אולם לאט־לאט התחיל להתרחק ממדריכיו השנַיים, ויחד עם ההתרחקות באו גם השינויים באופני יצירתו. התחילו נדודיו של ברנר, נדודיו הממשיים והרוחניים, ובהתאם לזה התחילו כתביו להיות דומים יותר לרשמי־דרך מליצירות בית, מן היושבים הקבועים של העיירות עובר ברנר אל הנדודים שלנו, הנחים מדרכם המחוסרת כל מטרה באמריקה, בלונדון או בארץ־ישראל, ומהפסקות אלה שבדרך כתב לנו ברנר “מכתבים” שונים, כפי שהוא בעצמו קורא ליצירותיו. מכתבים אלה יש להם, כמובן, צורות ספרותיות שונות והם חתומים בשמות בדויים שוני, כמו “יוסף חבר”, “בר יוחאי”, “ח. ב. צלאל” ועוד, אולם כולם נושאים עליהם את חותמו של ברנר, חותם הלב החי והער. בכל מה שכתב אנו הרגשנו קודם כל דבר את ההכרח הפנימי, האישי. אף בדבריו הפובליציסטיים ראינו את לבו המפרפר ומפרכס לכל נדנוד קל, כי כל אותם הספורים והרשימות כתובים על־פי־רוב ברגשנות גדולה ובריתמוס מיוחד, ריתמוס של נפש המתלבטת ביסוריה. יצירותיו נראות לפעמים כאילו יצאו מתחת ידיו דחופות ומבוהלות, אולם תמיד מורגשת בהן המיית־הלב של ברנר. וחשובה עלינו ביחוד הודאת עצמו, באמרו: “אני, איני ז’נריסט” (“הפועל־הצעיר”, תרע"א).

אמנם יש לפעמים, שאחד האמנים או הפובליציסטים יגלה ברבים דפים אחדים מספר חייו, השמור רק לבעליו, אולם איש שיצירתו כולה תהיה רק מגילת־לב אחת ווידוי אחד ארוך, סופר שכזה הוא בכלל יקר־המציאות, ומה גם בינינו, היודעים לשום יד לפה.

יחידי הוא ברנר לנו בהתגלות־לבו ובהתרשמותו התדירה, ושתי אלה הן התכונות היסודיות של אישיותו היוצרת. מהן תצא אורה להאיר את כל השבילים הנעלמים ואת כל הפינות החבויות שבנפש ברנר. בין שתי “נקודות” אלה משתרע לא קו ישר, אלא עקומה אחת גדולה. עקומה זו הלא היא – חייו ויצירתו של ברנר.

ב

וברור הדבר: אלה שיעברו על כל כתבי ברנר יראו בו מיד, כי הוא יצא זה־כבר מחברת המסתכלים. הסבא מנדלי היה, כידוע, בכל ימי יצירתו צופה ומביט, והוא היה מלמד את נכדיו הסתכלות שוקטה ושלמה, אבל הנכדים כולם, כאשר יצאו מרשותו, התחילו מחפשים להם שבילי־יצירה אחרים, שהסתעפו כולם מדרך אחת חדשה. דרך חדשה זו, שהמציאו יורשי הסבא, שמה – התרשמות.

כי בימינו אלה – מי הוא האיש שיש לו די פנאי ודי הרחבת־הדעת להסתכל בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא? ראיה של חטף וברק של מחשבה, תיאור של חפזון והנאה של אגב־אורחא – הלא כל אלה הם סימני דורנו, שהסיסמה שלו היא: אל תסתכל בקנקן, אלא – תתרשם ממנו. סופרינו חדלו זה־כבר להיות סופרים כל אות ואות שבורת החיים. הם נעשו כמעט כולם רושמים. טיפוס חדש זה של מתרשם ורושם התרבה בימינו אלה עד־מאד, וברנר הוא אחד מן האופיים ביותר שביניהם, לא רק בספרותנו, אלא גם בספרות של אומות־העולם.

סובב הולך גלגל־החיים במהירות נפלאה וחדודיו פוצעים בלי־הפסק את האיש שההתרשמות התדירה היא מנת חלקו. כל שעה וכל רגע מביאים אתם רשמים חדשים. וכל רשם חדש מביא אתו שריטה נוספת בלב הער והרוטט של הנוורסטיקן. מפני ריבויים של מקרי החיים וחליפותיהם לא נשאר לו לאדם המתרשם שום פנאי לסכם ולסדר את רשמי חייו הפנימיים ואת רעיונותיו. הוא מוכרח להיות מטרה לחיצי הזמן, ולבו – מן־ההכרח הוא שגלים יעלו וירדו בו תמיד וששום מעמד ושום קביעות לא יהיו להרגשותיו. תסיסה רוחנית שאינה פוסקת וערבוביה נפשית איומה הן תוצאותיו של מצב כזה, והן גם גורמיהם של זעזועי־נפש חולניים מיוחדים במינם, שהודות להם האדם חרד וזע לכל רחש קל והוא אינו יכול לעבור על שום דבר בעולם מבלי שישים אליו את לבו. מאדם כזה, אף אם כשרון אמן גדול לו, אי־אפשר כלל לחכות לתמונות או ליצירות משוכללות. למה הדבר דומה? לגרגרי חול ממין ידוע, הניתנים לתוך כבשן האש כדי לעשות מהם כלי־זכוכית נאה. אם לא תלוש היטב את החומר ולא תשהה אותו הרבה תחת ידי יוצרו, תקבל בחזרה רק גרגירי־חול מעובדים פחות או יותר, אבל לא כלי נאה ושלם. והוא הדבר בברנר. כמה פרטים חיוניים מעניינים, הנשארים כמוסים מעין המסתכל השליו, נתפסים על־ידי תפיסתו החדה והמדוייקת של ברנר, אולם דווקא פרטים רבים אלה, רשמים־גרגירים אלה, הם הם המפריעים לו לתת ולנו לקבל דבר אמנותי משוכלל. כי אין ברשמיו של ברנר די זמן להתגבשות, ועל־כן תחסר ביצירתו הפרספקטיבה האמנותית. עניינים צדדיים ותיאורים שונים של אגב־אורחא מאפילים אצלו על העיקר ועל המרכזי. לפעמים קרובות אין לפרטים של ספורי ברנר כל קשור הגיוני או פסיכולוגי עם עצם הדבר, אולם לברנר עצמו הם מחוייבי־המציאות, מפני שפעלו פעולתם בקרבו באותה שעה. קשור ואחוז הוא יותר מדי בהווה, ומה שישימו החיים בפיו, אותו יגיד. וחוץ מזה, משום שהוא עומד תמיד בתוך זרם המאורעות השונים, אין הוא יכול להעריכם כראוי, ומוכרח הוא לפעמים קרובות עד־מאד, לפלוט את רשמיו כמו שקלטם. הוכחה מצוינת ליצירה קדחתנית ומבולבלת זו משמשים ביחוד כתביו, “מכאן ומכאן” ו“מן המצר”.

בהם הוא מאזין בהקשבה אחת לכל הנעשה סביבו. מצטער הוא בצערם של הרבים, ויחד עם זה הוא נושא בעול החיים של היחיד הסובל. כי נפשו היא נפש חיה אחת הנחנקת מלחץ הרהוריה, התועה ומחפשת אחיזה כל־שהיא בחיים ומוצאת בכל מקום רק קוצים מכאיבים. ואנו רואים אדם מתרשם בלי־הרף מן החיים, ובכל־זאת אינו עוזב אף לרגע את מקומו על אם הדרכים.

התמונות המרגיזות וביעותי יום־יום מתנועעים לפניו, קופצים ודוהרים ומתפתלים זה בזה ואינם נותנים לו כל אפשרות להתרכז ולהתעכב עליהם קצת. הרשמים באים עליו כחתף, תכופים ומבוהלים, מכים על קדקדו, מזעזעים את נפשו ומצווים עליו לקרוא ולצעוק, לו גם “בפעם המאה”. על כן לא נתפלא כלל כאשר נפגוש אחרי כל זה, באחד ממאמריו קריאות מעין: “מוחי נפגם והולך, אחי, קדקד ראשי מתהפך, אחי”.

בספרו על אחד מגבוריו, כתב ברנר עוד בתחילת עבודתו הספרותית: “וכפעם בפעם, מדי שקעי בגלי הערבוביה המדאיבה וכל אשר נפגשו לי על דרכי בימי חיי הבלי יתיצבו כלמו לפני, הנה גם הוא נשקף אז לעיני מתוך הערפל” (“חלל”). מה מעניינים הדברים: “יתייצבו כלמו!” חי העם, מחזה כזה קשה לעיניים ומכביד על הלב. בכל־אופן, הוא מפריע גדול בעד ההתרכזות, והאיש החפץ להבין כראוי איזה דבר ולחדור אל תוכו צריך להרחיק מחוג המבט שלו, לו רק לרגע, את כל החזיונות האחרים הנמצאים לנגד עיניו. כי בלי צמצומם הזמני של המבט ושל שימת־העין אי־אפשרית היא לגמרי תפיסת איזה ענין. כי היצירה היא לא רק מהלך־נפש, המיוסד על הזכרון, אלא גם חזיון פנימי, שהשיכחה היא אחד מתנאיו החשובים. וכמו שהיוצר צריך לזכור הרבה דברים, כך הוא מחוייב גם לשכוח עניינים רבים. ורבים הם החזיונות שכל תפקידם בחיים הוא רק לרוות את האדם ולעוררו לעבודה חדשה ולחלוף כליל אחרי שמלאו את תפקידם. על־כן ידע האמן האמיתי, וגם סתם אדם הפועל בחיים, להסיח את דעתו לפעמים מדברים רבים. לא כן ברנר. שר־השכחה אין לו שליטה עליו. בשעה שברנר חושב על איזה ענין או מתאר איזה דבר, אז צפים ממעמקי נפשו זכרונות שונים רבים והוא מוכרח לתת להם מקום בתוך הלך־רוחו באותה שעה. הם אינם מחכים אפילו עד בוא תורם. כאורחים לא־קרואים הם באים ומקיפים אותו מכל צד.

כי, אם יש לנו די כוח לסבול את חיינו, בין את הטוב ובין את הרע שבהם, הרי זה רק הודות לתמורות ולשינויים החלים בהם. אבל אצל ברנר כל רשם חדש בא ומתייצב לא על מקומו של הקודם לו, אלא על־ידו. כך, למשל, בשעת טיולו מחוץ למושבה אחת בארץ־ישראל, בדברו על מצבו של הישוב החדש, הוא נזכר פתאום בעובדה אחת, שקרתה בדרך נסעו על הים מארץ הגלות אל ארץ המולדת. לכאורה, אין בזה כל דבר יוצא מגדר הרגיל. אבל, באמת, יפה הגדיר ברנר עצמו את ציורו. “עצבים” – קרא לו, וחומו הוא, באמת, עצבנות, אותה עצבנות הבאה מתוך טשטוש הגבולים בין מאורע־נפשי אחד לשני ובין מעשה חי לדבר־זכרון. כי ציורו זה, כמו רבים מציוריו וספוריו, הרצאה פשוטה של הרגשותיו ומחשבותיו כמות־שהן הוא, בלי שום סדור, עבוד ויפוי אמנותי. והלא טבעי הדבר. אין לדרוש מאדם העומד ומתוודה לפנינו, שישים לב לחיצוניותו של וידויו!.

יש עניינים שונים, שאין לגעת בהם בפני קהל האדישים הגדול, שלבא לפומא לא גליא. אולם ברנר אינו חפץ ואינו יכול לכסות אף על חיי נפשו היותר כמוסים. לברנר נדמה תמיד, כי בכל שעה ובכל מקום ימצא אח לצרה, שלפניו יוכל לשפוך את שיחו, ומשום־זה אין הוא נושא את כאבו בדומיה ואינו מחכה עד אשר כל מה שעבר עליו יזדכך ויצטרף להרגשה אמנותית טהורה. על־כן באים לפנינו הרגשותיו הפרטיות ונסיונות נפשו האמנותיים מעורבים תמיד באלה, ולפעמים קרובות קשה להבדיל בכתביו בין החלק הפובליציסטי־המקרי שבהם ובין החלק האמנותי היצירתי.

*

הסופרים הקדמונים היו מספרים על איזה כוח פנימי, שהכריח אותם לכתוב וליצור. המשוררים הרומנטיים היו אוהבים ביחוד לדבר על הכרח טמיר זה. גם כל אדם מרגיש אותו במקרים ידועים של עבודתו החיונית. אצל ברנר מתגלה כוח דוחף זה בבהירות מיוחדה. על־כרחו הוא כותב. כאשר ינוח מהרהוריו הרעים, תנוח עליו רוח השירה, אולם כשהכרת התוהו שבחיים תציק לו עד־מאד, אז, תתפרץ מתחת עטו בצורה פובליציסטית. על־כן חסר ליצירותיו הקצב הנפשי האחד. במאורעותיו הנפשיים קרובות הן יותר מדי אחת לרעותה “נקודת הרתיחה” ו“נקודת הקפאון”, ומשום־זה יש שבספור אחד רבות העליות והירידות שבו.

עוד בספורו הגדול הראשון “בחורף”, שברנר קרא לו בטעות בשם רומן, יש לראות את פעמיה של ערבוביה נפשית זו, אבל את אפשרותו הקיצונית של טרוף היצירה הבא מתוך רגשיות יתרה ומתוך התרשמות חולנית אנו מוצאים בקובץ הרשימות “מכאן ומכאן”.

מי שיגש אל ספרו זה של ברנר באמת המידות, המקובלות באמנות, לא יעלה כלום בידו. צריך, שלבו של הקרב ובא יהיה פתוח לרווחה לקראת כל צער אנושי, ואז יראה בו הרבה פניני־קסם. כי בספר המוזר הזה מתגוללת לפנינו קודם כל־דבר מגילת חיים של נפש רצוצה ופצועה, שניתן לה משמים כשרון יצירתי גדול, אולם יחד עם זה נלקחה ממנה שלוות היצירה. זהו יומן של סופר גדול, שרוח הקודש שורה עליו והוא רק אמן לשעה.

כי אם אין האדם נתפס על צערו, האמן לא־כל־שכן. וכל זמן שהכאב הריאלי או העונג הממשי לא הזדככו כראוי ולא עברו, אין האמן יכול לברוא דבר אמנותי שלם, אולם ברנר ממהר תמיד להוציא החוצה את נסיון־החיים שלו! משום זה אין אנו משתוממים כלל, כאשר ידמה לנו לפעמים בשעת הקריאה בכתביו, כי לפנינו מונח חומר ספרותי רב־הערך, שלא עובד, ושיכול היה להעשות ליצירה עולמית חשובה, לו היה לבעליו די הרחבת־הדעת. כ ייראה לנו. אולם, באמת, תחסר לברנר חוץ משלווה חיצונית גם שלמות נפשית פנימית. והיא העיקר.

אחד מגבורי ברנר חולם על־דבר יצירה סינטטית גדולה, שהוא יהיה המוציא אותה לאור העולם. כפי הנראה, חלם גם ברנר עצמו על יצירה כזו בראשית עבודתו הספרותית אולם חלומו זה לא בא. לא יכול לבוא. יען כי ההמלטים אינם יכולים להיות יוצרים סינטטיים. לא להם להיות בנאים. הרפליקסיה והחשבנות הנן אמצעים חשובים עד מאד בשביל יצירת התכנית, אבל כדי להוציא אותה אל הפועל, נחוצים בעלי רצון ואנשי יכולת, ולא “אובדי עצות”.

לאלה האחרונים נשאר רק להרבות את עושרם הרוחני ולהרחיב את היקף מבטם. ואם ענש אותם מזלם באיזה רעיון יסודי השליט ברוחם והדולק אחריהם לכל אשר יפנו, אז ימצא לו רעיון זה סיוע בכל המאורעות השונים הנפגשים על דרכם. כמארת אלהים יהיה רעיון זה להמלטים. הוא משעבדם לעצמו ומענה אותם. למרות תפיסתם החדה וידיעותיהם האובייקטיביות, אנשים אלה אינם יכולים לצאת מתוך מעגל־הקסמים של הלך־רוחם. בתוכן יצירותיו מרובה הגוונים ומשונה הצורות מצטיין ברנר כמעט מכל סופרינו הצעירים, ובכל זאת אין כמוהו סופר, שכל יצירה ויצירה שלו תהיה כה דומה אחת לרעותה ברוחה הפנימי.

המבקר הסוציאלי, שיבוא ויברר את היסודות המעמדיים והכלכליים של גבורי ברנר, ימצא בהם אותה ערבוביה סוציולוגית עצמה השולטת בחיי הציבור היהודי כולו. הוא יראה לפניו: בעלי־בתים “נותני עבודה” ו“מקבלי עבודה”, יהודים שאין להם מה לתת ושאין להם מה לקבל, אנשים שכבר ירדו מנכסיהם, ויהודים העומדים לרדת מנכסיהם, אכרים שלא חדלו להיות חנוונים ופועלים אינטליגנטים שאינם יכולים בשום אופן להתרגל לחיי עבודה, משכילים תלושי חיים ונודדי ארץ ועוד ועוד – מה שונה הוא מצב חייהם של כל אלה, אולם מה דומה הוא יחסו של ברנר אליהם, ומה קשור הוא הלך רוחו במערכי לבם! קרוב הוא ברוחו לרובם, כאילו היה אחיהם, ואכן, הלא אח הוא להם בחיים אף־על־פי שבספרות הוא אביהם. אל אחד יצרו כאחד מהם והוא, הנברא, כבר ברא את כולם בצלמו ובדמותו ויחד אתם ערך גלות ונדד מארץ לארץ ומצורת חיים אחת לשנית. וכה יתוודה בשם גבורו בספרו “מכאן ומכאן”: “איש בלי יניקה, כמוני: שנינו – שום קביעות לא היתה לנו בעולמנו הקרוב; אנחנו, והכל אתנו, נדדנו ממקום למקום, משפה לשפה, מתרבות לתרבות”.

ראויים הדברים להישמע! רק במלים “בלי יניקה” לא דק ברנר. להפך, יותר מדי יניקות יש להם לגבורי ברנר. כל צמח וצמח יש לו סביבת חיים־מיוחדה, שרק בה הוא יכול להתפתח כראוי, אבל אנו היהודים הננו, כידוע, מן הגדלים בכל מקום אף על צחיח־סלע. אף בבצה מעופשה. כל יהודי הוא בחזקת יונק מן הכל, ומה גם צעיר עברי בזמן הזה! על כן כה קלים אנו לנדוד, ואפילו מולדת רוח אין לגבורי ברנר. “נודדים הננו, נודדי עולם” – רעיון זה הולך ונשנה ביצירתו של אותו סופר, שכמעט כל כתביו הם רק רשמי־דרך. שם זה קרא ברנר לאחד מציוריו הרבים, אולם, באמת, יש לקרוא כך את כל יצירתו האמנותית והפובליציסטית.

דרך ארוכה ומלאת־ענין עבר ברנר במהלך־רוחו ובאופן־היצירה שלו, ומי שיחפץ להשוות את ציוריו הראשונים, שנדפסו ב“לוח אחיאסף” ויצאו בהוצאת “תושיה”, אל ספוריו ורשימותיו האחרונים, המפוזרים בכתבי־עת שונים ובהוצאות שונות, יווכח על נקלה מה גדולה היתה התפתחותו האישית והספרותית של ברנר במשך הזמן הקצר. מעצבות ונכאים עד להתמרמרות וצעקה היסטרית, מהסתכלות של אמן עד רגשיות חולנית של אובד־עצות – לאט־לאט עבר ברנר את כל המדרגות הבינוניות. הוא התחיל בתיאורי הרחוב כסופר ריאליסטן, שהוא יחד עם זה גם שליח־ציבור, ובא עד לידי יצירה נפשית סובייקטיבית של המתבודד ברשות־היחיד. הודות לזה אנו מוצאים בו את ההיסטוריה השלמה של התפתחותו הנפשית והרוחנית של הנאור העברי בן דורנו.

כי – נפלא הדבר! – קורות חיי הפרט שלנו, דברי ימי היחיד שלנו, הקשים כל־כך, הרבה סופרים מצאו בם ענין לענות בו, אולם רק ברנר הוא שבמשך כל ימי יצירתו לא הסיח דעתו מהם, לא הסיח דעתו משאלת היחיד והרבים. הוא היחידי שתיאר את כל פרטיה של מלחמה זו, ובמובן זה הוא חשוב לנו כעין סך הכל ספרותי. אחרי ביאליק, פיארברג וברדיצ’בסקי בא ברנר וסיכם בנסיונו האישי את כל פרטיה של הנפש הבודדים ואת כל ההרגשות הפזורות בענין זה ביצירה העברית החדשה. כי בשתי דרכים הלכה הלוך והתגלה בספרותנו שאלת חייו של הפרט הישראלי, ושתיהן נפגשו אצל ברנר והיו לאחת. שתי דרכם אלה הן: דרך האמנות, שבראשיתה נמצא פיארברג, באמצעיתה – ביאליק, ובסופה – ברדיצ’בסקי, ודרך הפובליציסטיקה, שנושאי דגלה הם יל“ג, אחד־העם וברדיצ’בסקי. ואף־על־פי שאייותו של כל אחד מאלה רחוקה זו מזו מרחק רב, אבל בידם נמצאת שלשלת הקבלה של תורת היחיד העברי. כי כולם עסקו ועוסקים, כל אחד, כמובן, על פי דרכו, בשחרורה של האישיות העברית. דור שלם נתחנך על ידם והשתתף עמהם במלחמת החופש, שטכסיסיה היו שונים בהתאם לשנויי הרוח שבמפקדים. אך הנה הגיע הדבר עד המיבצר האחרון, עד “מסדה”, וברנר עמד בראש מחנה היחידים. כמה יש מן המענין ביחסו לשתי הקצוות של המחנה הלוחם, ליל”ג שבעבר ולברדיצ’בסקי שבהווה!

בחיבה גלויה ובהערצה רבה מתייחס ברנר אל שני הסופרים האלה, הרחוקים כל כך זה מזה, ולשניהם הקדיש (ב“הפועל הצעיר”, תרע"ג) מאמרים גדולים, מאמרים כה טפוסיים בשביל ברנר. בהם אנו רואים את הקשר החי שיש בין ברנר ובין כל המשתתפים במלחמת־השחרור ושהתגלה גם במאמריו האחרים על הספרות. וראוי לציין, כי מאמריו הספרותיים של ברנר, שהפובליציסטיקה רבה בהם על הבקורת היוצרת, נקראים על ידינו כמו אותם המכתבים הארוכים שהיו מחליפים ביניהם צעירי עמנו בני־הישיבות הנאורים בשנות תר“ם – תר”ן. מוצאים אנו בהם אותו חוסר־הצמצום ואותה המיית־הנפש התדירית, אותה אהבה לבבית ואותה ישרנות. ויותר משהם חשובים להבנת הסופרים, שעליהם הוא דן בהם, חשובים הם לנו בשל הבנת נפשו. כי בבקרו את אחרים יוכר כל איש, וכל בקורת אמתית היא בעיקרה, קודם כל דבר, גלוי מהותו של המבקר עצמו. וכן הדבר גם בבקרתו של ברנר על יל"ג ועל ברדיצ’בסקי.

אין צורך כלל בהתאמצות יתרה כדי לראות, כי חושב הוא את שניהם למדריכיו. ובצדק.

אותה המלחמה, שקרא יל“ג בשם היחיד העברי על שלטון הרבים, נמשכה על ידי ברדיצ’בסקי וברנר, אף על פי שבינתיים בא שינוי במחנה האויב ובמקום הדגל הדתי הורם דגל הלאומיות. אולם, לאמתו של דבר, בשביל הפרט האנושי, השואף לחיי חופש, אחת היא, אם שלטון הרבים יוצא לפעולות בצורה זו או אחרת – העיקר הוא אצלו העובדה, שהכלל דוחק את רגלי הפרט. יל”ג בתור משכיל טפוסי, חשב בשעתו, כי הדת השולטת וסדרי החיים המיוחדים של אותה התקופה הם הם ה“אויבים”, אבל הנה באה תורת הלאומיות, וגם מפניה מוכרח היה היחיד העברי להגן על עצמו, כי גם היא חפצה לתת עליו עול מלכות, כמו שהדת חפצה לעשות מגבורו של פיארברג “איש־צבא”. משום־זה צריכים היו ברדיצ’בסקי וברנר לחזור על הרבה טענות של יל“ג ועל כן יקרים הם יל”ג וברדיצ’בסקי לברנר. הם מוריו, והם גם חבריו.

האחד השפיע עליו ביחסו השלילי לצורות החיים הקיימות, באומץ רוחו וב“ריאליותו הכעסנית”. כפי שהיטיב ברנר להגדיר את הצורה הספרותית של יצירת יל"ג, ובמידה ידועה גם את צורתו הספרותית עצמה, והשני – לימד אותו להתייחס אל החיים בלי הונאה עצמית ובלי התחכמות יתרה, אלא ברטט מסתורי ובתוגה גדולה. הוא, השני, השפיע עליו גם בסגנונו ובאופני הכתיבה, וממנו קיבל את ההלכה: כתוב בכל צורה ספרותית שאתה חפץ.

ועוד: חוץ משיתוף הרעיונות, כל אישיותו העצמית של ברדיצ’בסקי, אישיותו זו, רבת הסתירות ועשירת הכוחות, שהאלהים עשה אותה לא ישר, כולה כמות שהיא בתור הופעה חיונית, צריכה להיות קרובה לנפשו של ברנר. והיא גם קרובה לה.

אף ביחסו של ברנר אל יל“ג אנו רואים חוץ מקרבת רוח ידועה גם יסוד אישי פרטי. והוא, כי בבוא ברנר ללמוד סנגוריה על הקטיגור הלאומי, הוא מוצא גם לעצמו סתר בסניגוריה זו, לו גם בלי־יודעים. כי אותה ההגנה שברנר מגן על יל”ג מפני בעלי היופי, הדורשים תמיד רק אמנות טהורה, הגנה זו יכולה לשמש להצדקה גם לברנר. גם הוא יכול לאמר כיל"ג: “הנח לי, לא משורר, כי מקונן אני!” ושניהם הלא מלחמה להם בצבורם, מלחמת־חיים קשה וארוכה. על ידי זה נעשה ברנר האינדיבידואליסטן לסופר הצבורי ביותר אצלנו.

ועל כן כה היטיב ברנר להבין גם את יגון היחיד של ביאליק. הוא היה אחד הראשונים שהרגיש עד כמה נחנק משוררנו הגדול בתוך ענן הקטורת שהקטירו לו הציבוריים והלאומיים השונים, בעלי התחיה וההידד. במאמריו על ביאליק הראה ברנר, כי מבין הוא את צערו של ה“יחיד” העברי שבמשורר ה“לאומי”. עתה כבר מדברים כל סופרי הקרנות על דבר הניגודים האיומים והמענים שביצירת ביאליק, אבל בשעתו היה ברנר אחד המעטים ביותר שהרגישו והבינו, כמה גדול הוא בביאליק משורר־הפרט.

והלא טבעי הוא הדבר; ברנר ראה תמיד את ההכרח שביגון כל יחיד עברי, באשר הוא יחיד ובאשר הוא עברי. ביצירותיו השונות והמרובות נתן לנו את תיאורה של התקופה האחרונה בהתפתחותו של רעיון השחרור האישי בישראל. בו ובגבוריו אנו מוצאים את היהודי הצבורי האחרון, בשעה שגם רגלו השניה הולכת ונעקרת מרשות הרבים לרשות היחיד. מעבר זה, הנראה כקצר עד מאד, נמשך אצל גבורי ברנר זמן רב, כי להם רב המהלך בין שתי הרשויות.

ג

חולשה קטנה לו לברנר, – גם היא מורשת ימי ההשכלה – והיא: להשתמש בשמות סמליים, כד לסמן בהם את התכונה העיקרית של העצם המסומן. כן, למשל, הוא קורא ב“מכאן ומכאן” לגבוריו, לאחד – בשם דיאספורן, כלומר בן־הגולה, ולשני – אובד־עצות.

גם למקום מושבו של שליח־לבו הראשון, הוא גבור הספור “בחורף” קורא ברנר בשם הסמלי “נבוכה”.

לכאורה, הוא חפץ לתת לנו בזה רק מושג גיאוגרפי, אבל זוהי באמת הגדרה פסיכולוגית. ומצד זה היא נכונה עד מאד. כי כל גבורי ברנר, וגם הוא עצמו בתוכם, נראים לנו כבני נבוכה במעשיהם ובמחשבותיהם. אמנם מולדתם היא, כידוע, ארץ ה“דלפונים, הקבציאלים והכסלונים” של הסבא מנדלי או “העמק העכור” של ברנר, אבל מקום גידולם הוא בלי שום ספק – נבוכה. ב“עיר” זו או ב“ארץ” זו הם הולכים ומתפתחים, בה הם נעשים למה שהם, בה התגלה גם כשרונו של ברנר, ובה התחיל.

בכתביו האחרונים שומעים אנו ברור את יחסו, יחס של אדם אובד עצות, אל הבוטחים הבאים אל החיים ומאזני צדק בימינם ואמת הבנין בשמאלם כדי לברוא לעצמם השקפות עולם ברורות ומסויימות, שתשמשנה להם כסתר חיים וכמקלט הגורל. אולם ביצירותיו הראשונות לא ידע עוד ברנר להרצות כהוגן לא את מחשבותיו ולא את הרגשותיו. רואים אנו בהן רק עדרי־רעיונות התועים פה ושם בלי רועה ומנהיג.

כי נבוך הוא ברנר בארץ.

אמת, כי איזה “יש” יצא ללוות אותו על דרכו הספרותית, אולם שמו של “יש” זה היה “שמא”. על־כן היה ברנר גם זמן רב אחר־כך במצב של תעיה וחפוש. ולרוחו לא היתה כל אחיזה שהיא.

בהתאמצות רבה ובכשרון רב בא ברנר לאתר לנו את פקפקנותו המוקדמת של שליח־לבו הראשון ברומן “בחורף”. הוא מרבה לספר על ילדותו של גבורו ועל תנאי התפתחותו, אבל הפרטים השונים, החשובים לנו כתאורי סביבה, אינם מבארים לנו בכל זאת את הנקודה המרכזית שבפיארמן – את חוסר־המרכז שבנפשו! אמנם התהוות אופיו נעשית יותר מובנת לנו על־ידי פרטי חייו, אולם עצם טבעו הוא עובדה בפני עצמה, עובדה ריאלית, שדומה כי אין לה כל צורך בבאורים יתרים כדי להשיגה. והלא רואים אנו, שאף־על־פי שירמיה פיארמן חי ומתפתח יחד עם עובדיה בן הרב, בכל זאת אין כמעט כל צד שווה במערכי לבם. מכאן אנו למדים, שחוץ מהשפעת הסביבה וגורמי הזמן ישנם גם קווים יסודיים אחדים, הטבועים בו מתחילת ברייתו והעושים אותו למה שהוא. אמנם אופי זה – מקרי החיים משפיעים עליו השפעה רבה עד מאד, אבל מקורו הוא עצמי ואינדיבידואלי. ומשום זה רוב תכונותיו הפרטיות יש להן דרך מיוחדת של התפתחות.

אין אנו מתפלאים כלל על זה שפיארמן אינו דומה לשאר האנשים העוברים לפנינו בספור “בחורף”. הלא כך צריך להיות. להפך, נפלא הוא מה שפחות או יותר דומים אליו שאר הגבורים הראשיים ביצירות ברנר הבאות.

נפלא? – רק לכאורה.

לאמיתו של דבר, הן אחד הוא גבורו של ברנר בכל יצירותיו השונות. רק שמו ואופני גלויו ישתנו בהתאם לשנויים הבאים בחייו, אבל מהותו היא תמיד אחת, יען כי היא היא מסכת הנפש של ברנר. במשך עבודתו הספרותית היה קורא לגבוריו־שליחיו בשמות פרטיים שונים, עד שבא סוף סוף לידי ההכרה, כי אפשר לקרוא אותם, בשמם הכללי, שהוא יותר פשוט וגם יותר אמיתי. אז קרא ברנר לגבורו “אובד־עצות” (ב“מכאן ומכאן”). האם לא היה כבר פיארמן (“בחורף”), אובד־עצות? אכן יש בפיארמן מה שהיה באברמסון (“מסביב לנקודה”), ביוחנן (“מעבר לגבולין”), בשאול גמזו (“בין מים למים”), בבעל ה“מא' עד מ' " וביוצרו של ה”מכאן ומכאן“. מבוכת נפשם היא מחלה משותפת לכולם. אצל בן־נבוכה הראשון היא באה מתוך עניות־דעת ומתוך חוסר נסיון חיוני, אצל הנבוכים האחרים שביצירות ברנר המאוחרות היא באה מפני הכרת הניגודים שבחיים והסתירות שבעולם. ואין הבדל בעצם תפיסת כל הנעשה בין בברנר בתקופת פיארמן, שאז לא הורם עוד בעדו המסך, ובין ברנר שבתקופת “מעבר לגבולין” ו”מכאן ומכאן“, שאז בא בהרגשת החיים ובהכרת העולם שלו עד זיבולא בתריתא. אין שום הבדל לא באופן ההתרשמות ולא באמצעי ההשגה. מעולם לא היה רוחו של ברנר מוצא מרגוע בשום עמדת חיים, והתנועה הבלתי פוסקת היא יסוד נפשו. זהו אחד האנשים, שה”שמא" מרובה אצלם על ה“ברי”. ולא רק מרובה, אלא גם חביב יותר. כמובן, ה“ודאי” המעט, שיש בהרגשתו את העולם, הולך ומשתנה, כמו כל הוודאיות של בני־האדם, אבל יחסו של ברנר לרכושו זה החיובי לא השתנה אצלו אף במעט, כבדהו וחשדהו – זהו כללו בנוגע לכל רעיון הנראה כחיובי וכאמיתי. ומשום־זה אין הוא נותן ליישן את עצמו על ידי האמיתיות השונות המתהלכות בארץ, אפילו כשהן מתקבלות באותה שעה על לבו. ואם לגבי עצמו אין לו אונאה, כל־שכן שחרד הוא על אונאת אחרים. על כן רואים אנו אותו תמיד כשהוא מטיל ספק בהרבה דברים הברורים לאחרים, ואי־הקביעות חביבה עליו יותר מן הקביעות. בין השאלות האנושיות הכלליות ובין השאלות העבריות הפנימיות, כולן כמו שהן עם פרטיהן ופרטי פרטיהן, מקבלות אצלו הארה מיוחדת ועצמית. איזה אור תועה ומפורד נופל עליהן, ויצירתו היא ליודעיו כזכוכית מפזרת לעיני קצר־הראות. מי שאינו יודע את חוקי האופטיקה, אינו מבין, כי לטיפוס ידוע של עיני האדם יש הכרח חיוני בפזור קווי האור ובטשטוש הצורה הבאים על ידי הזכוכיות השקערוריות, אולם מי שיחפוץ להשתמש בחוקים פיסיולוגיים אלה גם ביחס לראייה הפסיכית, יודה ויאמר מיד: אכן יש צורך ביצירתו של ברנר לבעלי הנפש המרוכזה יותר מדי והמכווצה יותר מדי, שעיני־הרוח שלהם הן קצרות־הראות.

כי זוהי תבונתו האופית של ברנר וזה ערכו; הוא אינו בא לתרץ, אלא להקשות. שנאת מוות הוא שונא את ה“תנא דמסיע לך”, הנפגש אצלנו לפעמים תכופות, ובשתי ידיו כאחת ידחה גם את הפתרונים הקלים וגם את ה“ויש לישב בדוחק”.

סימני ההפסק של הכתב האירופי יכולים לשמש לפעמים סמל לתאור אופיו של האדם. יש שביצירת האיש, כמו בנפשו, אין כל סימני־הפסק, ודבורו, כמו רוחו, שוטף וקולח בלי שום מעצור ושינוי. עוד יש אחר, שאצלו, להפך, מרובים יותר מדי הסימנים המפסיקים בין רעיון לרעיון ובין הרגשה להרגשה. הלך־נפשו של זה נראה לנו כערימת קטעים בודדים של איזה דבר, הצריך להיות שלם. יש גם טפוס אנושי שלישי, הבנוי כולו מסימני הקריאה השונים: זהו המתפעל תמיד. שוב אחר הוא לגמרי הסוג הרביעי: נפשו של זה מלאה סימני־שאלה אין מספר, והוא הוא הספקן והחקרן.

גם סבך רעיונותיו ונסיונותיו הנפשיים של ברנר מקבלים צורה של סימן השאלה. כי גבורי ברנר, רובם ככולם, חיים בעולם שכולו שאלות. ומה מרובות ומה סבוכות הן השאלות! צער האדם באשר הוא אדם בכלל, יגונו הבא מתוך ילדות קודרה ובחרות זועפה, מתוך ליקוי נשמה וחילול הגוף, עלבון העם כולו ויסורי בניו האומללים, הנתונים בתוך חיים של בושה וכלימה – כל זה מעסיק את מוחם של יצורי ברנר ומשפיע על הלך־נפשם. כי אין להפריד בין חיי הרוח שלהם וחיי הנפש. תפיסתם את עולמם נוסדה כולה כמו שהיא על שני היסודות של המחשבה וההרגשה, המשולבות יחד. ומשום זה אין להכיר את אישיותו של ברנר אלא על־ידי שני הדרכים השונים, הסובבים “מסביב לנקודה” האחת, שהיא: יחסו של הפרט העברי לכלל הישראלי. כי ברנר, כמו כל ילידי תקופת־החילוף, עומד במשעול הצר העובר בין רשות היחיד ובין רשות הרבים. ואם שאלת היחיד וחופשתו היא שאלה חמורה לגבי כל עם ועם – לנו היא חמורה שבעתיים. יותר מדי גדולה היא יניקת התחומים זה מזה ויותר מדי גדולה היא השפעת הגומלין של האדם שבתוכנו ושל העברי שבקרבנו. עוד תקופת ההשכלה חפצה לשחרר את היחיד העברי משעבודו לכלל והשתדלה, לפי השגתה ויכולתה, לעורר את האדם שביהודי. העלה הדבר בידה? במידה ידועה – כן אבל ככל תנועת מרד הרסה ה“השכלה” בעצמה את היסודות שעליהם הוטבעה. המחשבה העברית, מכיון שיצאה מתוך כבלי הדורות, הלכה וחתרה והגיעה עד לידי סיפוקה הראשון בלאומיות. היה דומה, כי ברעיון הלאומי ימצא העברי הצעיר את שלמות הנפש ואת מרגוע הלב שנהרסו על ידי ציוויה המכופל של תקופת ההשכלה: “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך”. נדמה, כי על ידי תורת ההצלה הלאומית יבוא הקץ לשניות הנפשית; אולם – כאשר התרחבה והתעמקה הרגשה זו של הכלל החדש, יצאה ממחבואה גם שאלת אנושיותנו, והאישיות, השואפת לחירות גמורה, התחילה לטעון כנגד עול התורה החדשה של הלאומים. בעיקרה היתה היא עצמה אחת ההופעות היותר חיוניות של העם השב לתחיה, ובכל זאת מוכרחה היתה להילחם בלאומיות המקובלת בשם הלאומיות הצרופה של היחיד העברי. מלחמה זו נמשכת בחיינו ובספרותנו זה כשלושים שנה, וברנר הוא אחד מנושאי דגלה הנאמנים ביותר. כל מעייניו היו נתונים רק בשאלת קיומו של האיש הישראלי ובשאלת הצלתו של הפרט. ואף־על־פי שרבות הן נקודות המגע בין דעותיו של ברנר ובין רעיונותיו של ברדיצ’בסקי, בכל זאת אינו דומה הראשון אל השני בשאלה זו. כי אם אישיותו היוצרת של ברדיצ’בסקי מחפשת ומוצאה לה מקורי עונג וענייני יצירה שונים אף מחוץ לפרובלימה זו, הנה ברנר לא חדל מלהתעניין בדבר האחד. הוא אינו מסיח את דעתו ממנו אף לשעה. ואין הוא דומה כלל וכלל בנדון זה למשוררי תקופתנו החדשה, שבאו לעולמנו ושירת היחיד בפיהם. טשרניחובסקי, שניאור, כהן ואחרים הנם במובן ידוע בעלי הנצחון הראשון שבמלחמת היחיד בעל חופשתו. לא כן ברנר. הוא עודנו מוכרח להילחם, וביצירתו אין לראות עוד את המרגוע הבא אחרי הקרב המוצלח. הוא איננו עוד בן־חורין, וכל יצירה חדשה או כל מאמר חדש שלו היה פרק נוסף בספר מלחמות הפרט הישראלי עם הכלל. בזכויותיו ובדרישותיו של היחיד העברי דיברו וטיפלו רבים, החל בברדיצ’בסקי שבגולה וגומר בא. ד. גורדון שבארץ־ישראל; אולם רק אצל ברנר, שהיה גם בגולה וגם בארץ־ישראל, אנו מוצאים את כל פרטיה של מלחמה נפשית זו, המשפיעה על מהלך חייהם של המשתתפים בה. והיא גם המביאה אותם, הודות לתכונותיהם הפרטיות, מ“נבוכה” עד “מעבר לגבולין”. זוהי דרך קשה וארוכה, וכדי שלא נתע במדרונותיה ובסבכיה, שבתוכם התלבטה בבדידותה נפשו של ברנר, צריכים אנו ללכת בה לאטנו, משעול אחרי משעול.

*

ובכן – ראשיתו של ברנר: הסתכלות תמימה של מספר ומצייר הסתכלות אמנותית שאין עמה בקשת חשבונות רבים. בתמונותיו ובציוריו מן ה“עמק העכור” תיאר ברנר את חיינו בלי להעמיד כל שאלות ובלי לחפש כל פתרונים. אם התעסק אז בשאלות חיינו או לא חשב עליהן כלל – את זה אין אנו רואים ביצירותיו הראשונות. אז היה עוד נזהר מערבוב התחומים של הפובליציסטיקה והספרות היפה. אך הנה עובר זמן קצר ולפנינו מופיע שליח־לבו הראשון של ברנר הצעיר: ירמיה פיארמן (“בחורף”). לפיארמן זה יש רחשי רעיונות, אבל אין בו עוד שום קביעות. הענין הרע של חיינו עוד לא הוברר לו כל צורכו ומשום זה טבעי הוא הדבר “שדעותיו על היהודים והיהדות ספקניות ביותר” (שם). הפקפוק היה אז בכלל התכונה השלטת בכל רוחו. אם נוסף לזה את אי־ידיעתו בחיים ואת בישנותו הזמנית, אז נבין כי באותה שעה לא יכול פיארמן להכיר את הניגודים האיומים שבחיי האומה ושבחיי בניה. הוא היה אז התועה בדרכי חיינו, ודוקא הודות לספקנותו, ניצל מנחשולי הזמן, ולא נסחף בזרם המים העכורים של הבורסיפים, הקלינשטינים וכדומה, שנשאו בחיקם פתרון מוכן לכל השאלות הסבוכות של קיומנו. על ידי התכונה הנפשית של הבקרנות התמידית ושל הפקפקנות התדירית עלה לו לפיארמן להחזיק מעמד ולראות בדיבוריהם ומעשיהם של רוב צעירי ישראל בימים ההם רק “בלבול המושגים…. שטחיות… ושאר הדברים התלויים במלחמתה של מפלגה מוגבלת”. לכל הרעיונות השונים שרחפו אז בעולמו של ישראל, לכל אותן הרוחות המנשבות שבאו עלינו ממזרח וממערב, מימין ומשמאל, לכל התורות והשיטות שנתחדשו אז בבתי־המדרש של ישראל סבא וישראל זעירא – לכולם נשאר ברנר הצעיר זר ואדיש במשך עת ידועה. ההרויח מעמידה זו מן־הצד או הפסיד על ידה? הדעת נותנת, שהשכר וההפסד ירדו עליו בבת־אחת, כשהם כרוכים זה בזה. כי אמנם רעיונות שוא לא הטעוהו ותורות הבל לא רימוהו, אבל יחד עם זה לא הרגיש את התענוג שבאונאה העצמית. ספקותיו לא עזבוהו, וממבוכתו לא יצא. פעם נדמה לו, כי מטרת חייו צריכה להיות רק העבודה לטובת הכלל, ופעם הוא רואה, כי אין כל טעם בחיי־הקרבה כאלה. במקום אחד הוא אומר: “אני דיברתי אז אל לבי, כי חיי הפרטיים אינם כלום וכי לאיש כמוני ראוי או, יותר נכון אין דרך אחרת, אלא להקריב את עצמי כולי לטובת הכלל” (שם). לכאורה אין החלטה טובה מזו, לכל הפחות מנקודת ההשקפה הצבורית; אבל דא עקא, שמחשבה זו היא בת־חלוף. כעבור זמן קצר “ידבר” פייארמן “אל לבו” את ההפך הגמור מן הדברים האלה. מחשבתו הטובה שחשב לא תבוא לידי מעשה – בזה יכולים אנו להיות בטוחים, כי יותר מדי מפוזרים הם רעיונותיו מתחילתם. חוץ מזה, לא ידע עוד באותה שעה ברנר הצעיר במה הוא יכול להושיע לעצמו ולעמו, ואז לא בא עוד לידי הכרת ערכה הרב של העבודה המעשית ושל הפעלנות האי־פוסקת למרות כל הספקות ולמרות כל המעצורים. רק אחרי עבור תקופות רבות של התפתחות קשה נגלתה לו האמת של הכרח העבודה, אבל בימי בחרותו של פיארמן הביאוהו ספקותיו אך לידי שעמום ולידי אדישות, הם הספיחים הידועים העולים תמיד על שדה הרצון החלש והפקפקני. כה עברה התקופה הראשונה במהלך רעיונותיו של ברנר. ואנו רואים ביצירותיו הראשונות לא את מאוויי האביב הלוהטים ולא את המרץ החיוני של הקיץ, אלא את הבטלה המדכאה של הסתו ואת ההתכווצות וההתקמטות הבאות עם החורף. אמנם חורף זה הקדים לבוא בחיי הצעיר העברי. ואף־על־פי שנהפכו קצת סדרי בראשית לגבי בן דורו של ברנר, בכל זאת שורר גם אצלו החוק הנצחי של חלוף הזמנים, ואחרי חורפו של פיארמן (“בחורף”) בא אביבו של אברמסון ("מסביב לנקודה). יחד עם זה משתנה גם מקום המחזה, כי בינתיים יוצא שליחו וחברו של ברנר מעיירתו. ביציאתו אין הוא יודע בעצמו לאן הוא הולך, אבל מרגיש הוא, כפי הנראה, צורך גדול בשינוי מקום והוא משנה אותו, אמנם בלי בחירה חופשית. בבורחו מסביבתו ומעצמו בליל־סגריר אחד, הוצא פיארמן מתחת ספסל הקרון של מסילת הברזל. לא הוא עצמו יצא ובא אל התחנה החדשה שבמהלך־חייו, אלא מישהו מן החוץ בא להוציאו והכריחו לבקש דרך. מה אופיי הוא הדבר לגבורי ברנר! מעשה פיארמן סימן הוא לבאים אחריו.

עירום ובחוסר כל, עני ברוח ובמעשה, הוא נשאר עומד בין שתי תחנות, ועמידה זו אינה כלל על פרשת הדרכים, אלא באמצע הדרך. הוא מחפש ומוצא לו מקום מנוחה זמני על גזרי העצים שעל יד המסילה, אולם התוכל מנוחה זו להאריך ימים? יאיר הבוקר, והוא יוכרח ללכת הלאה. ואף־על־פי שאין לפניו כל נתיבות חיים וכל תכניות עבודה, בכל זאת מה יעשה יליד “נבוכה” ולא ידוד? נודד רוחני הוא מתחילת ברייתו, ומעתה יתחילו גם נדודי־הגוף שלו. מעתה הוא נע ונד מכופל, ואיזו קביעות ואיזו עקביות אפשר שתהיינה באופיו? מן ההכרח הוא שדרכי מחשבתו תהיינה אלכסוניות, תהיינה מתפתלות ומתעקמות. הן בעצמן תועות הנן. יש שתתעלמנה מעין הרואה, יש שתתגלינה לפתע פתאום. אם חפצים אנו לדעת את כל שביליו הנפשיים והרוחניים, מוכרחים אנו ללכת אחריו מתחנה לתחנה.

*

רבות הנה התחנות, ואחרי התחנה הראשונה, הנקראת “בחורף”, באה השנית ושמה: “מסביב לנקודה”.

בספורו זה של ברנר נפגשים אנו שוב עם פיארמן בשינוי שמו, עמו ועם הלך רוחו. עתה הוא נקרא אברמסון, וכפי הנראה, מצא איזו נקודה מרכזית בחייו. אמנם הוא הולך רק סחור־סחור לנקודה זו, אבל היא משפיעה עליו והוא אחוז בה. הודות לה גברה אצלו הוודאיות על הספקנות והאמונה על הכפירה, הוא התחיל לבטוח בכוחותיו וגם בכוחות האומה, והתחיל להאמין בעתידם של הפרט והכלל גם יחד. בפעם הראשונה אנו רואים אותו והנה הוא משתתף בעבודה מעשית ושמח על השתתפותו זו. יליד “נבוכה” נעשה לסופר עברי והוא גא על האחריות הגדולה ועל הסיפוק האישי שבתפקידו זה. מהלך הוא בחדרו וקורא מתוך ריקודים" “תחיה! כל קרביו ירונו בו! אשרי העברי הנולד בדורות הללו, דור התחיה!” (“מסביב לנקודה”). הנה עד־היכן הגיע הפאתוס של בקרן זה!

ובשעה שרעיונות תוגה מתגנבים אל לבו, הוא מבריח אותם בקריאות מעין אלה: “מה, תולעי היאוש? שקר הדבר!” ואמנם שקר הדבר. פיארמן החדש, הוא אברמסון, מאמין באמונה שלמה בנחיצות העבודה הציבורית בצורתה הלאומית והציונית. הוא כותב, לפי דברי ברנר ב“מסביב לנקודה”, מאמר גדול על “אין לנו לעמוד מסביב לחיים כמסתכלים גרידא. עלינו להלחם, לתקן, לגדל ולרומם. ארורים יהיו המסתכלים גרידא!” (שם).

יעברו שנים אחדות ואנו נשמע מפיו דבורים אחרים לגמרי, אולם לעת עתה הוא מסור ללאומיות המקובלת בלב ונפש. וכה גדולה היא שלוות האמונה שלו, עד כי גם בשעה שהוא רואה את המציאות היהודית בכל נוולותה, ואף בעמדו באמצע הרחוב בעצם החורף, בשעה ש“האוויר היה מלא חורבן, רוחות וסופות שלג השתערו מכל עברים” – אף אז עולים על לבו חרוזי ביאליק הידועים.

"אל יפול רוחכם, עליזים מתרוננים,

בואו שכם אחד לעזרת העם!"

מה שונה היא עמידתו של אברמסון זה בחורף מעמידתו של פיארמן בחורף! ובכל זאת אחד הוא העומד, אף כי שונים המעמדים. אמנם במשך זמן ידוע, החשוב עד מאד במהלך התפתחותו הרוחנית של פיארמן־אברמסון, הוא “ראה את עצמו כאחד מחלוצי העברים הצעירים, הישראלים של מחר, אחד מאלה שבשלהבת לבם יתלקחו חזיונותיה הנשגבים של הטרגדיה הגדולה ואשר הם הם ימצאו את הדרך ואת המעברה אל הסינתיזה הרצויה והעמוקה…” (שם). מליצה לאומית־ציונית זו טבעית היא בפי ברנר באותה שעה, או בפי גיבורו “הסופר העברי הצעיר” והציוני הנלהב. לולא היה רוחו רוח פרצים נודד ולולא היתה נפשו נפש רצוצה ומרוססה, כי אז היה פיארמן־אברמסון נעשה סוף־סוף לבעל־בית עברי טוב, השוקל את שקלו מדי שנה בשנה, האומר “שלום ולהתראות” והצועק “הידד” בקול רם. הוא היה מתגאה בבנק “שלנו” וב“מושבות” “שלנו”, היה יושב בגלות ורואה חלומות בארץ־ישראל – בקיצור, הוא היה נעשה ציוני מצויין. אבל – כפי הנראה, לא גרם מזלו, שיגיע לידי כך.

התרוממות הרוח לא ארכה אצלו זמן רב, ויצר הרע של האינדיבידואליות התחיל לחתור חתירות עמוקות וחשאיות מתחת להיכל הלאומיות, שבה דמה אברמסון לכוהן. פתאום, או לאט לאט, חדלה האהבה ל“יצירה העברית” להיות מושלת בכפה. על מקומה באה אהבה אחרת, יותר ממשית, יותר ריאלית ויותר פרטית. מתחילה דפקה חרש על פתחי לבו הציוני הנלהב ושל העוסק בצורכי צבור באמונה, אולם במשך זמן קצר חדרה אל מצפוניו וגרשה משם את זו שקדמה לה. תחת האהבה לעם באה האהבה לאשה, וכל הלך־רוחו של אברמסון נשתנה. לכאורה, תמוה הדבר: מה ענין חווה בלומין לשאיפותיו הלאומיות של אברמסון? ובאמת, אהבה זו כשהיא לעצמה אין לה ערך גדול ביותר, אבל בתור דחיפה ראשונה למשבר נפשי ערכה רב עד מאד. חווה בלומין או “יווה איסקובנה” הזכירה לו לפאירמן־אברמסון את ענייניו הפרטיים, את עולם היחיד שלו. כל זמן שלבו נמשך אחרי האהבה המופשטה ל“דולצינייה” הרוחנית, לא ראה את המציאות כמות שהיא, אבל משעה שירדה עליו ההרגשה הארצית והגשמית חזר על ידה אל החיים הממשיים. אז התחילו לראות מסביב, לא “דור תחייה”, אלא “שבלים בודדות, עשבי הרחוב האחרונים” (שם), ואז בא גם שינו בהערכתו את רעיונותיו וחלומותיו. לפניו קמה בכל קשיותה השאלה: אם להשתתף בבניינו של בית העם ולהשאיר את הלב בחורבנו, או לקומם את הריסות הפרט ולהשאיר את האומה בחורבנה?

אי־אפשר היה שתתעורר בלבו של פיארמן שאלה ברורה כזו, יען כי הוא לא היה עוד בכלל מסוגל לנסח בברור ולהגדיר בדיוק את ספקותיו והרהוריו. אולם אברמסון היה לברנר הפה הראשון לבטא את הרעיון המעיק עליו ועל רוב בני גילו. רעיון זה, מכיון שבא לידי בטוי שוב לא ירפה מברנר בכל יצירותיו הבאות וכחוט השני יעבור דרך כל המחשבות השונות של גבוריו.

מי קודם למי? – הנה היא השאלה, שבפתרונה מתחבטים גבורי ברנר, מתחבטים ואינם יכולים לבוא לשום החלטה.

הצבוריות או היחידיות – הנה הם שני המגניטים, שביניהם נמצא אברמסון, המסתובב “מסביב לנקודה”. אחרי האכסטזה הלאומית באו דרישות לבו הפרטיות ויוולד בקרבו הלך־מחשבות חדש שעשהו שוב ל“בן נבוכה”. אמנם בינתיים התרחב והתעמק מבטו על היחוסים החיוניים; אבל דווקא משום שדעותינו יצאו מתוך מצב הבלבול והערבוביה, באו לידי התנגשות גלויה, וזו ההתנגשות הגלויה הביאה את ברנר־אברמסון לידי חשבון הנפש. אם נצרף את אברמסון עצמו אל הציור הנראה לרוחו הנבוך אז נחזה לפנינו תמונה כזו: “ארצות חשכות, גויים גדולים, עמים רבים. ביניהם שה פזורה, עדר נבהל, צאן לטבח (שם)”, בתוך עדר נבהל זה עומדת שה אחת נידחת, עומדת על פני הנהר ואינה יודעת, אם להשתתף בצער העדר כולו או להטביע את עצמה ביחידות. האין אברמסון אחד מן העדר הנבהל? הוא בא לידי ההכרח, כי עולם היצירה העברית החדשה של הכלל חרב בעדו, וכי יחד עם זה פגום יהיה עולמו הפרטי, כל זמן שישמע את גניחת צאן עמו המובל להרג. ובכן – אי המוצא?

עוד לא גמל בקרבו היאוש המר, כדי שיוכל לחזור כמו עובד־עצות ("מכאן ומכאן) על דברי יל“ג: “מחורבן האומה נקשיח לבנו”. להפך, לעת עתה הוא נוטה להחלטה אחרת, בהשפעת המסורה הצבורית שלו. וכה הוא אומר על דבר יחסו לאומה ההולכת וכלה, לפי דעתו: “עמה יספה. היא גוועת – מודע יחיה הוא?” (שם). שאלה כזו ובצורה כזו שואל ברנר במקום אחר גם בשמו עצמו, והתאמה זו מראה לנו עד כמה חזק הוא הקשר הנפשי בינו ובין גבוריו הראשונים. במאמר הפובליציסטי “בפעם המאה” כותב ברנר על הסופר העברי, היינו על עצמו, כדברים האלה: “הוא, אשר כל ימיו, כל ימי עבודתו, מהתחלת ימי עבודתו, כל חייו פיקפק בכוחות החיים של עמו – והיה בפלשתינה וראה את כל אימת ה”אם לא תרצו”, את כל אי־האפשרות להיות רוצים ובונים – – היוכל לחיות בעצמו? היוכל להמשיך את הווייתו הוא?" (“רשפים”, כ"ז).

“יוכל!” – עונה ברנר, ובאופן כזה נשארת עתה רק השאלה: איך? ועל זה עונה ברנר ביצירותיו ובמאמריו הבאים. גם אברמסון של “מסביב לנקודה” וגם “הסופר העברי” של “בפעם המאה” מוצאים להם סוף־סוף פתח חיים, ואותו הגשר הריאלי, שעליו עומד אברמסון, הינהו באמת סמל לגשר הרוחני, שאליו הגיע ברנר באותה שעה ושאת בניינו הוא ממשיך עד היום הזה. הדורות הבאים של העברים בני־החורין האמתיים אולי לא ימצאו שום חפץ בגשר הזה, יען כי כולם יוולדו מהעבר ההוא לנחל הדמעות, שעל גליו אנו נישאים; אבל לבני גילו של ברנר, ילידי תקופת המעבר, בני הדור האחרון לשעבוד הלאומי ובני הדור הראשון לחפש האישי, לנו – חשוב הוא עד מאד הנסיון של סינתזה בין הציבוריות והיחידיות. אמת, כי נסיון זה לא עלה בידי ברנר, כמו שלא עלה בידי ברדיצ’בסקי. אבל הוא מכשיר אותנו לכל הפחות לקראת העתיד הקרוב ונותן סיפוק זמני להרבה יחידים תועים. חוץ מזה הוא מוציא את בני הדור הצעיר מתוך המגדלים הפורחים באוויר ומשתדל לחברם אל הקרקע ואל הארץ.

לאומיות פרטית או אישית זו, כפי שהייתי קורא לה, בניגוד להשקפה הלאומית המקובלת, תולה את כל תקוותיה ויעודיה באישיותו של היחיד העברי באשר הוא עברי. היא שוללת מאת “האבות” המתים את הדעה המכרעת בענייני הקיום ומוסרתה בידי ה“בנים” החיים, והיא רואה את הגאולה לא בהצלחתו של הכלל, אלא בשחרורו של הפרט. כי לא היחיד נגאל על ידי הרבים, אלא להפך, על ידי תחייתו של הפרט תבוא הגאולה של הכלל. ומכיון שכך הוא הדבר, מובן מאליו, כי כל אלה העוסקים בהטבת מצב האומה קודם שהתחילו לשנות את חיי עצמם מתחילים את בניינם לא מן המסד, אלא מן הגג. על כן שונא ברנר את הציונים הרשמיים. לפי דעתו צריך, שהיחידים יצילו את עצמם וממילא יצילו את העם. “השאלה היהודית” צריכה להיות לכל עברי שאלה פרטית, שהוא מוכרח לענות עליה מיד בלי שום דיחוי. כולנו הורגלנו למימרא הידועה: “מה שיהיה עם כל ישראל, יהיה גם עם רבי ישראל”: אולם הסתתרות זו תחת כנפי השכינה הלאומית בזויה בעיני ברנר, והיא גם מזיקה, לפי דעתו. על פי הלך־רוחו החדש יוצא, כי בעולם העברי מחוייב כל פרט ופרט לעשות את המוטל עליו ואת הנחוץ לו. יהיה נא כל אחד אפוטרופוס לעצמו, ולא לכלל. ואז? אז אולי לא יהיה מקום לאותן העובדות המעציבות שנגלו לו לצעיר העברי הבא ראשונה לארץ־ישראל, שברנר מספר עליהן “עצבים” (ב“שלכת”). צעיר זה, שברנר אינו קורא לו בשמו ושאנו יודעים אותו זה כבר, נוסע לארץ־ישראל לא מתוך שאיפה לאומית, אלא מתוך צורך אישי פרטי. לו, ל“אברמסון” התועה, נחוצה היתה אחיזה כל שהיא בחיים והנה הוא מקווה למצוא אותה בארץ־ישראל. לו נדמה, כי ארץ־ישראל תהיה “התחנה האחרונה” בהלך מחשבותיו: אולם באמת אנו רואים, כי גם במקלט־רוחו זה, ה“אחרון”, עוברים עליו גלי־התפתחות שונים בהרגשת העולם ובהשקפת החיים.

ובבוא הגל הראשון – משתנה שמו של אברמסון לשם שאול גמזו ("בין מים למים).

“מישנה־אני” זה החדש של ברנר, זה “alter ego” שלו, הינהו מורה בארץ־ישראל. הוא מסור לעבודתו, עוסק בה באמונה, מתגאה עליה וחי בה. – הטוב לו? מתחילה בודאי טוב לו, כה טוב, עד שהוא אומר לחברו, המתכונן לצאת לחוץ לארץ: “אינני רוצה שתעזוב את הארץ, שתסע מכאן בהתיאשות – כאן עבירה גדולה היא להתייאש” (שם).

עבירה! לגבי מי? לגבי הכלל? האמנם חושב שאול גמזו, כי ישיבתו בארץ־ישראל היא לשם “טובת העם”? האמנם שב אל ההתלהבות הציונית של אברמסון? דבריו של גמזו נותנים לנו תשובה ברורה על שאלותינו אלה. הנה מה שהוא אומר: “להציל את העם – מי כבר מאמין היום בהצלה… – – הגוף של הלאום כבר התפרד ליסודותיו… אבל נניח לשאלת היהודים שאין לה פתרון… בשאלת חיינו אנו עסוקים… סתם… לא בשביל אחרים… בשבילנו בעצמנו” (שם).

ובכן, עניין פרטי הוא כל הדבר. הישיבה בארץ עם כל המצוות והתענוגים התלויים בה יש להם רק ערך אישי בשביל היחיד הישראלי, אף כי ערך חשוב עד מאד. משום זה אין אנו צריכים להתפלא כלל על תוצאותיו של המשבר הקשה, שבא על גמזו אחרי שחוללה אמונתו באהובתו פנינה. כי גם פנינה זו גם ארץ־ישראל הן לו צורכי־נפש פרטיים, הדומים בערכם; ומכיון שדומים הם בערכם, יש שהם מתחלפים זה בזה, ויש גם שהם מתחרים זה בזה. ואז – אז מוכרח גמזו בעצמו, זה היחיד העברי, השואף לחיים אישיים מלאים ושלמים, להחליט במה ימצא את הנחמה האחרונה. הימצא?

הן על יחסו הלבבי והנפשי על הקנינים הלאומיים יתגאה הצעיר העברי החדש, והלא כל העניינים השונים הנמצאים בגדל ה“לאומיות” נעשו לו מעין דבר שביחידיות ובהשגחה פרטית.

עוד בהיותו נע ונד בגולה אומר צעיר זה על יצירתו שבכתב: “לי, לי, העברי מארץ העברים, לי נחוצה היא” ("מעבר לגבולין). ועל השפה העברית וצרתה היהודית כותב ברנר עצמו גם כן מנקודת השקפה זו על הצורך האישי: “אנו, אשר העברית החייתה והעשירה את נפשותינו, אשר שיור אין לנו מבלעדיה, אשר היא מקור חיינו, חלק מסוד הווייתנו ואחוזה וקשורה בכל עצמיותנו – אנו איננו רוצים בזה ולעולם איפוא לא נשלים עם הרעה הזאת” (“המעורר”, 1906). “אנו” זה משמעו “אני”, היינו, היחיד העברי. כי בתורת הלאומיות החדשה, המיוסדת על חופש האישיות ועל היחסים החיוניים הנורמלים, בתורה זו כתוב: לא הכלל הוא, המכריע, אלא הפרט; ולא העבר הוא העיקר, אלא ההווה. וכה יאמר ברנר: “אין אני צריך כלל להטיף להכרה לאומית ולעשות הכל בכוונה לשם ייחוד הלאומיות – כי כל חיי יום־יום שלי הם חיים לאומיים במזומן” (“הפועל הצעיר”, תרע"א, “ציונים”). אחרי תעיותיו הרוחניות של פיארמן־אברמסון, “מסביב לנקודה” ו“מעבר לגבולין” הוברר לו, כי הגאווה הלאומית הריקה וההתפארות היהודית חסרת התוכן “לא תרפא את השבר, והמליצות הלאומיות המזוייפות לא תועילנה כלום” (“מכאן ומכאן”) – אלא מה יועיל? הווה אומר: ההשתפלות, ההלקאה העצמית והעבודה החשאית, המעשית והצנועה.

אבל “דרשני התחייה אשר במקום התיאולוגיה, במקום האמונה באלהים, אשר אבדה לכולנו לעולמים, המציאו איזו אמונה חדשה, עיוורת, בכוחות לאומיותנו הגדולים הספונים, הטמונים” (שם) – אלה האנשים, המעט שאינם מועילים, עודם מזיקים. שנואים הם על ברנר, יען כי הוא רואה בהם את אויביו בנפש. הלא לשעבדו הם חפצים!

די לו ליחיד העברי בכבלי המציאות, שאין מהם מנוס, למה לו הכבלים הרוחניים של האידיאולוגים השונים?

ואמנם הוא צועק: “בלי כל התחייבויות כתובות!” (“הפועל־הצעיר” תרע"א). בטוח הוא ב“דיין הפנימי” שבלבו, שאת מרותו הטמירה הוא מקבל על עצמו, ויותר אין לו צורך בשום עול חיצוני. הוא חפץ להיות אדון לעצמו, ובעד רוחו וכל מעללי אישיותו הוא דורש חירות גמורה. על דרישתו זו חזר ברנר במשך השנים תר“ע–תרע”ז בכתביו השונים בפנים שונים. ואף על פי שבהלך נפשו בא עד לידי מצבו של אובד־עצות, אולם בדעותיו, בייחוד באלה הנוגעות ביחסים שבין הפרט והכלל הישראליים, הגיע ברנר בכל זאת לידי עיקרים קבועים אחדים, שהחשוב שבהם הוא, כי “רגש האדם שבנו יכול להתייחס בשנאה גמורה לכל העבר שלנו, כל ההיסטוריה שלנו” (שם). “העזה” זו נחוצה היתה ליחיד העברי, כדי שיוכל להתחיל בעצמו את עבודתו החופשית בחיים, להתחילה ולהמשיכה על אחריותו הפרטית. ואפילו אובד־עצות שב־“מכאן ומכאן”, זה האיש הנראה כמחוסר כל עיקרים, אומר בכל זאת: "אין אני חוזר בי מן העיקר שלי: מן היחס השלילי לעצמיות ההיסטורית שלנו, מן הכפירה הגמורה בגדלות הירושה שלנו…

כך מדבר האינדיבידואליסטן העברי, ובדבריו יש עקביות הגיונית ידועה. הוא יכול באמת להתייחס לקנייני הכלל כפי ראות עיניו וכפי צורכי אישיותו. הוא הולך בכל לשיטתו.

משום זה מובנים היו בפי ברנר דבריו על הדת ועל ספרי הנביאים, אותם הדברים שעוררו בשעתם רעש כה גדול בתוך הקבוצה הקטנה של קוראי העברית. מוזר הדבר, כי דוקא שני מאמריו ב“הפועל הצעיר”, שנגעו בחזיון הספרותי של “בקשת האלהים המדומה אצלנו, עוררו נגדו מחאה כה עצומה, בשעה שהרבה דברים יותר קשים ויותר חריפים נמצאים בספריו “בין מים למים” ו”מכאן ומכאן“. זמן רב כבר עבר מאותו המעשה, ועתה הנה אפשר לדבר עליו בשקט גמור, בלי כל שאיפה לסנגוריה או לקטגוריה. רק אנשים, שאין להם כל מושג שהוא מאישיותו ומרוחו, יכלו להוציא מפיהם את הדברים שנאמרו אז כלפי ברנר על ידי מתנגדיו השונים. אין שום ספק, כי בהחלטת הוועד האודיסאי היה אז הצדק עם אחד־העם, וגם במאמרו בענין זה השתקפה תפיסת עולמו בבהירות ויושר גמור. אבל בפולמוס הספרותי שקם בעקב אותם המאמרים – למה נרמה את עצמנו? – הרבה כיעור, צביעות והתחסדות היה בדברי הסופרים הכופרים, שיצאו להתווכח עם ברנר “הכופר”. אולי היה אחד או שניים בין מתנגדיו של ברנר באותה שעה, שבלבו היבהב זיק אחד של האמונה המסורתית ושל נר־התמיד המורשתי, אבל רובם – הלא היו חסרי דת ו”אפיקורסים“, כברנר. ובכן למה רגשו? “חוצפתו” של ברנר העליבה את נפשם היפה – כך אמרו אז. אולם מדוע לא נזדעזעו לשמע השגות ברנר, ה”מחוצפות" בנוגע לרוב השאלות החיוניות של העם?

כל ההוכחות השונות שהביאו אז האנשים כנגדו היו נכונות פחות או יותר מנקודת השקפתם, אבל מי מהם היה יכול לענות בשלילה, לו שאלו אותם, אם יש לו לברנר הזכות לחשוב ולכתוב כחפצו? והלא רק את זה אמר וחזר והדגיש: “הכרתי הלאומית אינה מונעת בעדי לחשוב על ערך דתנו ודתי העמים, אמונת המוננו ואמונת המוניהם, מחשבותיהם ומחשבותינו, ספריהם וספרינו – כחפצי” (“הפועל־הצעיר”, תרע"א).

ואם תמצא לאמר: לחשוב – מותר, אבל לכתוב – אסור, הן בזה תעשה את הספרות פלסתר, ומי הוא האיש אשר יעז להעמיד גבולים של שדה היצירה החפשית של הסופר העברי ישר־הלב? אם נכונים הדברים כשהם לעצמם או מוטעים הם, אבל אמת נפשית וודאי שהיתה בהם, אמת קשה ומלאת־עינויים, שאומרה הגיע אליה אחרי הרבה שנות התפתחות רוחנית. ומי שהתחקה על השבילים המסובכים של דרך יצירתו, צריך היה גם אז להבין, כי “שאול גמזו” ו“אובד־עצות” לא יכלו לחשוב אחרת.

אמנם בהרבה מבטאים ורעיונות של ברנר מורגשת נטיה “משכילית”. לפעמים קרובות אף נטיה של “להכעיס”, וחיבתו המיוחדת של ברנר לתקופת ההשכלה וליל“ג מעידה על ה”משכיל" היושב בחדרי לבו. ובכל זאת, כל האומר ברנר הוא רק משכיל שנתפרק, אינו טועה. הלא הוא כמעט הסופר המיסתורי ביותר אצלנו! ומי עוד כמוהו מרגיש את הסוד הטמיר שבהווייה ואת רזי המסתורין העמוקים שבהנהגת העולם? האפיקורס האמתי כבר חדל מהתרגש, והמשכיל גם הוא קר לב הנהו. לא כן ברנר. בחרדה דתית הוא מתייחס לשאלות המנקרות במוחו, ולמרות בקרנותו ופקפקנותו הטבעיות הוא מדבר לפעמים על הופעות חיוניות שונות ברטט של מאמין בן מאמין. אף הלך־רוחו האישי בשעה שהוא נוגע בצרכי־הנפש שלו הטמירים דומה קצת למצב רוחו של המחכה לעזר מן השמים. אמנם יש שיתקוף אותו יאוש מר, אבל אז ישתדל היחיד העברי מטיפוסיו של ברנר להיאחז בעקשנות רבה באותו הדבר הנראה לו כסירת הצלה. בהיותו נישא על גלי החיים הזועפים נתנסה פיארמן־אברמסון בהרבה נסיונות, אולם מכל אמצעי ההצלה השונים אחז סוף סוף באחד, ובו בטח. אמצעי יחידי זה הוא – ארץ־ישראל. כצמח המשתרש באדמה על ידי שורשיו, שהוא שולח לכל עבר, כן יחובר ברנר אל הרעיון של תחיית הארץ על ידי ענפי רוחו ושליחי נפשו. כל הנוגע בענייני הישוב, כל החשוב בשאלת הכשרתה של הארץ לעם ועיבודה על ידו, כל המתרחש בארץ – הכל מוצא לו הד חזק בכתביו של ברנר. מכל חבריו שבארץ הוא אולי היחידי שנעשה באמת סופרה של ארץ־ישראל, – אם לא על פי עצם יצירתו, הנה לכל הפחות על פי חוג מחשבותיו. ארץ־ישראל נעשתה לו “התחנה האחרונה” וממנה לא זז. ובצדק יאמר: “בזעם ובקללה יכולים לברוח מפה – היינו מארץ־ישראל – רק אלה אשר באו לכתחילה לטובת העם, נאמר לטובת הציוניות, ומצאו פה אבנים שרופות, אשר לא יצלחו לבנין” (ב“מכאן ומכאן”); אולם זה שבא לארץ־ישראל מפני שבה הוא מוצא את מקלט־רוחו היחידי, אנה יברח? מוכרח הוא להישאר בארץ ולהמשיך את ריקמת חייו בכל אופן שהוא.

ואם יש שייעשו קרעים בריקמת הנפש, ובארג החיים יעלו נגעים – מה יעשה אז היחיד העברי שגאולתו האישית לא באה? מן הכלל הוציא את עצמנו זה כבר, האושר הפרטי התנדף חיש מהר, בחיי נפשו הוא מוכרח להיעשות איש גמזו ובהלך־רוחו הוא מגיע עד המדרגה של אובד־עצות – האם זהו העברי החדש?

ואכן, הוא עצמו יודע, כי איננו התכלית, אלא האמצעי. הוא בעצמו מרגיש, כי הודות לתכונותיו הפרטיות ולתנאי חייו הזמניים הוא יכול להיות רק גשר לדור הבא. אמנם נפשו נתונה בקצה הגשר, קרוב מאד לשפת הארץ החדשה. בכל זאת אינה יכולה לזוז ממקומה, והדור הבא יעבור גם עליה, בשעה שיעבור.

על כן אנו רואים בגבורי ברנר וגם בברנר עצמו אהבה כה חזקה לילד הקטן. זוהי האהבה לדור ההולך ובא. בקירבתם של הילדים מרגישים “בני נבוכה” “אובדי העצות” את מגע העתיד הטוב, שהם לא זכו לו.

אחרי שנחרב בעדם העבר של האומה כולה ואחרי שלא עלה בידם ההווה הפרטי של עצמם, נשאר להם לחפש אחיזה כל שהיא בעתידם של זולתם… והמעט שלא נמלאו משאלותיהם ולא נתקיימו חלומותיהם, הם לא הגיעו אפילו לידי שלימות רוחנית.

כי סוף סוף תורת היחיד הגמורה היא אצל ברנר רק “pia desi deria”, רק שאיפה יפה, אבל במעשה ובדיעבד כביר הוא הקשר המקשר את היחיד הישראלי מטיפוסו של ברנר אל הכלל העברי. וגם משיכה תמידית לו אל רשות הרבים שלנו. וזוהי אחת התכונות הטרגיות ביותר אצל גבורי ברנר. מלחמה להם תמיד באהבת־העם המקננת עמוק בלבם. “מחורבן האומה נקשיח לבנו” – מזמזם “אובד־עצות לעצמו על פי יל”ג, אבל הוא אינו יכול להקשיח את לבו. כל צליפת השוט על גבי אחיו באה גם על גופו, וכל מקרה רע שיקרה את בן־עמו יצער גם אותו. כי כברדיצ’בסקי כן ברנר אינו יכול שכוח את צבורו, וכפעם בפעם יפנה אליו וידבר בו. לכאורה כבר חדל להאמין בכוחות החיוניים של אומתו, אבל יש שתגבר בו התשוקה לאמונה כזו, ואז הוא אומר: “אלמלא הייתי רואה אתכם רוכשים לכם ארץ מולדת ככל יכולתכם – אז ודאי שאני, לא הציוני, את שולי מעיליכם הקרועים מעבודה הייתי מנשק בכל אופן, בין עם אמונה בנצחונכם ובין בלעדיה” (“הפועל הצעיר”, תרע"א). גם אובד־עצות שב“מכאן ומכאן” חוזר על רעיון זה כמעט באותן המלים עצמן. מה ילמדנו דבר זה? הווה אומר: כי חזקים געגועיו של ברנר על תחיית העם. ואולי משום זה כה קשים הם לפעמים דבריו, כה עוקצים וחריפים מבטאיו. נדמה הדבר, כאילו היה מצליף בכוונה על פני הקורא, כדי שירגיש את הכאב ויתעורר. הוא מלעיב בנו, כדי להלהיב אותנו, וכמו שמחשבתו אינה נחה לעולמים, כן היה חפץ לעורר תמיד את המחשבה גם בנו.

אולם חוץ מהרעיונות על דבר הכלל והפרט יש אצל גבורי ברנר עוד סבך של הרהורים אחרים ומחשבות אחרות, התלויים במערכי לבם ובהלך נפשם. המחשבות וההרהורים האלה מסמנים את דרך התפתחותו של היחיד העברי כשהוא לעצמו בלי שום יחס למעמדו בתוך הלאום והם מעניינים בייחוד בכתביו האמנותיים של ברנר. כי על ידים ועל ידי מקרי הזמן השונים מתגלים לפנינו חיי אדם שלמים, וקורות נפשם של “בני נבוכה” חשובות לנו לא פחות מקורות רוחם.

ד

בעיירה רוסית קטנה, בעיירה יהודית שברוסיה, בנובו־מלין פלך צ’רניגוב נולד בשנת תרמ"א הילד יוסף חיים ברנר.

באחת הארצות ובאחת הממלכות, בארץ גלות מרה, בממשלת צרצר שר על דלות, בבית עוני לוט בערפל, “בעמק עכור”, נולד ילד עברי בשעה לא מוצלחת ובמזל לא טוב, כי ענשהו גורלו בלב רגש יותר מדי במוח חוקר יותר מדי. הילד הלך וגדל בתוך “עוני ומרירות”, ובגדלו נעשה מבטו עצב, יען כי ספר אל תוכו “את כהות הצער התמידית”, שתיארה אחר־כך ב“פעמים”, ויען כי ראה עוד בילדותו חיים “שהכל בהם היה טבול בכליון נפש ובגעגועי אנוש אובד” (“מן הזווית”). חיי צער אלה ראה בין דרך הפתח הקטן של קן ההורים ובין דרך החלון המעופר של בית הרב ר' השיל נטע גנסין שבישיבתו שבפוצפ למד ברנר. כי בשעה שהוא מספר אחרי כן על ימי שחרותו יאמר כה: “מלאכי ילדותי מרחפים לפני ועיניהם – דמעות דלוחות גדולות… ופני המלאכים הללו מפיקים יגון, שעמום, צער, צער עמוק ונוקב עד התהום. צער קהה ומהול ברפש, צער עד אין קץ ותכלה עד סוף כל הדורות” (בחורף). עבר זמן לא רב, והוא יצא אל רחובנו, רחוב היהודים, והנה ניגלתה לו ענות האדם בכל אימתה. הוא רואה את ה“ירושלמי” האומלל, הבורח מפני מעליביו, העלובים גם הם, הוא מכיר את רבי חיים היורד, הגונב בלילה כיכר לחם בעד ילדיו הרעבים, הוא נפגש עם שלמה חתן נתן הגביר והוא נעלב בידי אדם ואת עוזר השמש המסכן והוא נעלב בידי שמיים – מה רב הצער והעלבון שבחיי “העמק העכור”! היה הילד לנער והנער לבחור, והוא מתגולל ב“זוויות” וב“פינות” שונות של חיים קשים. מפוצפ לביאליסטוק ומביאליסטוק להומיל, בין באוריאל ובין בגליציה, בין בלונדון ובין בארץ־ישראל – אין מקום על פני תבל שברנר ראה שם נחת. מה פלא, כי “הרפש והחלאה, רוח הקטב והצחנה – כל אלה העירו בו שרעפים משונים ומענים על החיים והייסורים שבהם” (“חלל”)? לאט־לאט התבררו הרשמים, ובמקום המחשבות המפוזרות באה הרגשה עקשנית אחת, שלא עזבה את ברנר עד סוף ימיו. הרגשה זו היא, כי יש איזה “עיקר טמיר, מסתתר ומתעלם” בכל החזיונות המוזרים והקשים. וכאשר עלתה בידיו ראשונה לסכם קצת את מראות עיניו השונים, נדמה לו לפיארמן (“בחורף”), כי “הכל התגלה לו כבר”. אבל זוהי טעותו של כל צעיר המקדים להתבגר. הוא עוד צריך לראות הרבה, כדי ש“יורם בעדו המסך”, הנתון על פני הדברים, ורק כאשר יתבצר יאושו ויתרבו מקרי חייו הפרטיים, רק אז יוכל לדבר על איזו התגלות חשובה. לעת עתה בא פיארמן־אברמסון לידי מצב נפשי מיוחד התלוי תמיד בהתפקחות מוקדמת. מעמד נפשי זה סימנו – שיכחה עצמית, ויסודו – עמידה מן הצד ויחס אובייקטיבי לכל הנעשה. ואכן כמעט באיזו נטרליות קיצונית בא ברנר לתאר את חיי הקסרקטין הקשים במשך “שנה אחת” של עבודה בצבא (“השלח” כרך 20) ואת החיים בבתי־האסורים שבין “א. עד מ.” (“המעורר”, שנה א). ובשעה שנפשו נתונה בתוך צבת ריאלית כזו, אנו שומעים אותו אומר: “הסתכל הסתכלתי בהווייה שמסביב לי ולא יכולתי לעצום את עיני לגמרי, אך אנכי עמדתי מן הצד” (“מן המצר”, “העולם”).

כאיש נרעש ונפחד, הלום חזות קשה עומד ברנר באותה תקופה של יצירתו ומוציא מפיו הברות קטועות הנאמרות בלי שום קשר הגיוני נראה. לאשה המדברת אל לבה דומה הוא בכתבו: “שלהי טבת. אין כל חדש. חורף. פחמים ביוקר. גם לחם. באיטליזים נפל איזה סכסוך גדול: שוחטים אלה, שוחטים אלה, בשר כשר, בשר טרפה. הציונים גובים מס המפלגה. הסופרג’יסטיות דורשות זכות הבחירה. שנים־עשר אלף מחוסרי עבודה תועים ברחובות, שלושה מהם נאסרו. איזו בחירות לאיזה מכון צבורי נעשות. ארבע מאות וחמשים וששה איש מצאו את קבורתם במכרות־הברזל”, וכן הלאה, וכן הלאה (שם).

האין קטע זה מזכיר לנו שיחת אדם, שהומם לפתע פתאום?

בנוגה שבעולם, אדם בורח מפגעי החיים הממשיים אל ממשלת הדמיון והמחשבה, ושם הוא מוצא לו מנוס ומפלט. בברנר אנו רואים את ההפך: הוא משתחרר קצת מכובד הרגשותיו השונות רק על ידי זה, שהוא משקיע את עצמו בתוך החיים הממשיים. וכמו שיכור מיין, המשכיח את צערו בכוסו, הוא מדבר בלי שום קשר הגיוני על אודות פרטים שונים של החיים הסובבים אותו, ובעת ובעונה אחת ייקוו בקרב נפשו פנימה זכרונות חייו הקשים וייעשו כולם לזרם דמעות רותחות, המתפרץ פתאום החוצה. אז תחל ההתפכחות.

גם לברנר באה אותה ההתפכחות הנפשית, שהלכה והתהוותה לאט לאט ובחשאי על ידי חיטוטי רוחו והיסוסי לבו. אותה התולעת האפלה, “המנקרת והמחטטת” שנולדה בקרבו עוד בהיותו נער קטן “מן הזווית” – תולעת זו הלכה ונהפכה במשך הזמן לנחש הרובץ על פתחי לבו של ברנר. החקירה “במופלא ובאי הידוע” והמחשבות על “מה שלמעלה ומה שלמטה” נעשו לצורך נפשי ותכונה נפשית של גבוריו, חידת ההווייה אינה נותנת להם מנוחה, גם כשיעלימו לזמן־מה את עיניהם מבשרם עצמם. באחד מספוריו היותר שלמים במובן האמנותי אומר גבורו של ברנר: “כן, מסרדינוב עד הנה – אינני מן הענין. ואולם הלא ידוע תדעו, אחי, את אותם מיני האנשים שעיקר מהותם הוא, מה שאף דבר אחד אינו עובר עליהם בלי מחשבה על מצב המוות המשונה אשר בוא יבוא, שאף הרף־עין אחד לא יחדלו מחשוב על אפסותם הם המוכרחה לבוא בעוד איזה זמן ועל האבדון העולמי בסוף־הסופות, שאף מעשה קטן שבקטנים אינו חולף בחייהם מבלי שינדנד אותה ההכרה של פליאה ורעות רוח… פליאה ורעות רוח…” (“מא. עד מ.”).

כן, ודאי נדע את “אותם האנשים” שבכל אחד מהם הנהו חיבור עצבים סבוכים ונרגזים, וודאי שבשעה שחקרנים עצבנים אלה באים בחיים עד המדרגה של אובדי־עצות – הם מוכרחים לדבר על חיי האדם שלהם בסגנון מעין זה: – “תארי לך: אלפי אלפים דורות. את מבינה? אלפי אלפים יצורים לאין ספורות, חיים, סובלים, אוהבים, שונאים, נופלים, מנצחים – – ואֶ – – אֶ – – מתים. שווי בנפשך: מלפנינו דורות, דורות דורות עד קדם קדמתה – התביני, גברתי? ובתוך כל זה, באמצע, במשך של איזה הרף עין… אני מדבר… סליחה… כוונתי… אנחנו עוברים…. עם כל הענין שלנו…” (“מכאן ומכאן”).

“פליאה ורעות רוח”, “כל הענין שלנו” – גבורי ברנר אין להם חוט־אריידנה, שיהיה להם לעזר בלבירינט של החיים. מרגישים הם את אימת ההכרחיות שבכל החזיונות, מרגישים, אבל אינם מבינים אותה. ועל אחת כמה וכמה שאינם חפצים להשלים איתה.

מתחילה חשב ברנר על המקרים הרעים שראה מסביב לו, כי דייו לאדם לשנות את סיבותיהם ואז ישתנו גם הם עצמם. אבל בהמשך הזמן הוברר לו כי “הקליפה משתנה… הקליפה החיצונית… והתמצית אחת, הניגון אחד…” (“מא. עד מ.”). ומכיון שכך הוא הדבר – הלא אין שום הבדל בין דמעותיה של האלמנה הרוצחת את ילדה ("בליל קיץ) ובין דמעותיו של האיכר “הגוי”, שהנער העברי הגנב עולב בו בבית־האסורים (“מא. עד מ.”), בין צערה ותמיהתה של אשת לפידות הזקנה ובין ייסורי אובד־עצות הצעיר (“מכאן ומכאן”). מכיון שהאחד הוא “העיקר המסתתר והמתעלם”, אז הרי יש לראות בכל החזיונות המעציבים השונים רק גילוי אחד של רצון אכזרי גדול הנמצא מחוץ לאדם ומחוץ לעולם ומשחק בייצורי תבל ומתענג על ייסוריהם. ואפילו רצון אין זה, אלא איזו גחמנות, איזו קפריזה אכזריה. כי כל רצון הוא בעל תכלית. אבל המעשה הנעשה תחת השמש נראה להם לגבורי ברנר כמחוסר כל תכלית, ובזה, שהחיים פושטים ולובשים צורה, הם רואים רק אחיזת עיניים. ומשום זה מתפתח אצלם מצב נפשי מיוחד במינו, מצב נפשי חולני, והוא – פחד החיים, גבורי ברנר הנם תמיד אחוזי חרדה. ששים שונאים מסביב לכל אחד מהם, והם עצמם אינם מלומדי מלחמה, מה יעשו? כל חייהם כולם נראים כצוררים להם, כל היקום הוא אומלל ועלוב – והם אובדי־עצות הנם. לפעמים קרובות עד מאד נדמה להם, כי מישהו עומד מאחורי כל הנעשה, עומד וצוחק את צחוקו הפרוע. צחוק זה מתערב באנחות בני האדם, מתמזג בדמעותיהם, עולה מתוך המון הקולות בתור קריאה אחת כללית:

– – פליאה ורעות רוח – –.

ברעד נפש ובהתחלחלות פנימית ניסה ברנר כמה פעמים את ידו להרים את הצעיף הנתון על פני חיי האדם, ובכל פעם ופעם היה מוכרח לסגת אחור בהכירו את חולשתו ואת מבוכתו. אבל כאשר בא המשבר הנפשי העמוק בחיי גבוריו, הורם אז בעדם ה“מסך” מאליו. ואז גזו לגמרי אותן השאלות הנראות כאילו הן עומדות ברומו של עולם, וגבורו של ברנר, יוחנן מהרש"ק, מתפלא: “האמנם עוסקים שם עדן ועדנים ומטפלים ומתוכחים בכל זה ודואגים וכו' – והעיקר. העיקר, זה החזיון שאני רואה מסביב לי ושאני בעצמי נתון בתוכו כל היום, שבאמת הריהו החשוב באימתו מן הכל – העיקר – איככה הם, כל העולם, מסיחים את דעתם ממנו? הלא צריך היה לצעוק רק צעקה זו, צעקה זו הגדולה, המרה האחת!” (“מעבר לגבולין”, “המעורר”).

“צריך היה” – וברנר מילא את הצורך. מכיון שהגיע לידי הכרה זו, התחיל “לצעוק” בכתביו השונים. כי צעקת שבר היא העולה אלינו מבין מאמריו המרובים של התקופה האחרונה ומבין דבריו הבלטריסטיים של השנים האחרונות.

בעברנו על פני אלה הדברים השונים של ברנר, אנו מרגישים בו, כי איזו מהפכה נפשית עצומה באה עליו, מהפכה הגוררת אחריה בריאת מערכי לב חדשים. על האדם, שכל חייו עד אותו הרגע היו תעיה רוחנית ונפשית, ירדה איזו התגלות והביאה אתה משבר פנימי. בן אדם זה עומד וצועק: – “אני ראיתיו – ואם ימים ושנים יחלפו במשך הווייתי, אם המון קולות ותשואות קריה יטמטמו את חושי, אם פרוורי הקלקול של כרכי המסחר יחנקו את רוחי… הנה אני ראיתי! ואם תהי בי יד אלהים גדולים להאיר את נשמתי, אם התעלה יתעלה האדם שבי ליסק רקיע… הנה אני ראיתיו, ראיתיו, אין עצה ואין תחבולה, אין הוא נמחה” (דברי יוחנן ב“מעבר לגבולין”).

כן, אין הוא נמחה", זה הרגע של ההתגלות, שבו יוצא היאוש האחרון לאוויר העולם. ברגע כזה מתגלה לו לאדם לוע התהום הפעור. כולנו הולכים אנו בשבילי החיים ואין מי מאתנו שיחשוב על התהומות שמימיננו ומשמאלנו, כי על כן שאננים אנו. כסהרורי, ההולך לו לבטח דרכו על ראש הגג, כן עוברים אנחנו על פני הרבה סכנות מבלי לדעת על דבר מציאותן; אבל עוררו נא את הסהרורי משנתו ותראוהו נופל מן הגג ונהרג, הראו נא לאדם הבינוני את אימת החיים האורבת לו – והוא יאבד. כי רק מעטים הם האנשים העוברים בשלום את השביל הצר שבחיים, בשעה שהם מכירים בהכרה ברורה את מרחבי האפס. אחד האנשים המעטים האלה היה י.ח. ברנר. על המעברה הצרה והרעועה הנמתחת על פני תהומות החיים היה הולך בעיניים פקוחות לרווחה, אולם באותה שעה עצמה ארג־נפשו הלך והשתנה ונעשה לגמרי אחר.

*

בסוף “שנה האחת” של חיי הקסרקטין עם אימת ההכרחיות והעבדות שבהם רואה כותב הרשימה, הוא גבורו של ברנר, חלום, ובחלומו כאילו הגיע לידי הבנה: “מאי נפקא מינה? קסרקטין – לא קסרקטין, הכל בלתי מובן, הכל אווילי, הכל קשה…” (שם). גם הרשימה “מא. עד מ.” נגמרת בהכרת יאוש דומה לזו. הסך הכל של העינויים והעלבונות הרבים ש“מא. עד מ.” הוא, כי “גם בצרתנקה יש בית סוהר”. ואם כן, מכיון שהרע הוא השליט בכל, שהוא המוכרח ומחוייב המציאות – אם כן, מה בצע בכל המלחמה כולה עמו? הרי אפשר, באמת, שכדאי יותר לאמר “עושה שלום”? אמנם הגבור של “שנה אחת” מוצא, כי: “עושה שלום” צריך לאמר, עושה שלום, עם נפילת אפיים, עם תחנון, עם הכל… לפסוע ג' פסיעות לאחור – ולאמר עושה שלום, שלום, שלום…" (שם). ואין זו רק תוצאה הגיונית, אלא גם תוצאה נפשית.

זה האיש, שנוכח באפסותם של החיים והגיע ובא עד מעבר לכל פסימיות – מה נשאר לו עוד אם לא שלום? הן עם ריקניות אין להילחם!

“כי באותו רגע גופא, אשר כולך נמקת בו מכסף, נגלה גנלו לפניך נכלי אותו המרמה, המתעה, המשתמש בך לחפצו והשולח לך לשון מאחוריך; באותו רגע גופא קמו לפניך כל התהפוכות שבדבר, כל התעלולים שבדבר, כל אסון ההונאה שבדבר, כל האימה שבכל אופן, שבאופן זה או אחר… באותו רגע גופא המה המכיר שבך: לא הבוז לך אומלל! לא החובה והקולר בצווארך, אתה שחייך אינם חיים!” (“הוא סיפר לעצמו”, ניויורק). ובכן מי הוא האשם ולמי הבוז?

לגבורו של ברנר אין תשובה. וגם השאלה בעצמה אינה מעניינת אותו ביותר, אחרי שבא עליו המשבר הנפשי. סוף סוף הן “אחת היא”. כי מה יתן ומה יוסיף לו לאדם, אם גם יימצא האשם – והוא צדיק בעיניו? משום זה אמיתיים הם עד מאד דברי ברנר על גבורו אליעזר (שוב שם חדש לו!) במחזה “ערב ובוקר” באומרו עליו: “אז חרק את שיניו ושתק, וחי באשר חי”… (“השלח”, תרס"ה).

אליעזר זה, סופר עבר בעל לב רגש ובעל מוח חקרני, יורשם הרוחני הנפשי של פיארמן, אברמסון ואחרים, בא בחיי רוחו בתור אדם סתם גם הוא עד זיבולא בתריתא, ורק חוט־משי דק קשר אותו עוד אל החיים הממשיים. חוט שני זה הוא: אהבתו. בה מצא הנע־ונד מקלט־נפש, אבל רק מקלט זמני. גדולה היתה אהבתו לידידתו, בזכותה היו חביבים עליו החיים ולמענה גדל ורחב לבו – אולם פתאום ניתק החוט. כי לפתע נגלתה לו טעות נפשו. ואנו, הרואים אותו במצב־רוח שוקט עד להפליא, עומדים משתאים; הזהו בעל הלב הרגז? אמנם כן, זהו, אלא שבשעה זו, כשהוא עומד במערכי לבו על הגבולין של סבל האדם, דומה נפשו לשיטחו של הים מיד אחרי טרוף ספינה. מתחתיו נאבקים עוד האנשים עם מר המוות, אבל על פניו שקט.

גם אותו האיש, שברנר לא קרא אותו בשמו ושעליו סיפר בציור הקטן “הוא סיפר לעצמו” (“לא כלום”, ניויורק), גם שליח לבו זה של ברנר נטרפה עליו ספינתו בשעה שהיה קרוב אל הגבול האחרון בהתפתחותו הנפשית והרוחנית. גם לו היתה רק אפשרות אחת של אחיזה בחיים, אחיזה קלה ועדינה, אבל… לא גרם מזלו. משמיים שלחו לו חברה יקרה, “אחת הנפשות הטהורות, הקדושות, המעונות והמחפשות נשגבות”, חברה, שאף ברנר הפסימי והספקן משתדל לתארה בכל מיני מלים של חיבה ורוך. כפי הנראה – זוהי אותה חווה וולפסון שהעריצה את ברנר והצילה אותו מעול הצבא, ונהרגה במֵליטופול בעת הפרעות. עליה יספרו כותבי תולדותיו של ברנר ועליה דיבר גם ברנר בהעלם שמה במקומות שונים. והנה עומדת היא, התמימה והיפה, שבקטעי מכתביה השתקפו כל האור הגדול שבנפשה וכל אהבתה הרבה לאדם ואמונתה בו, עומדת לנגד עיני רוחו של הספקן והחקרן, הכופר בכל והמתייאש מן הכל – מה לו ולה? היכולה היא להביא לו גאולה? הן אפילו מותה האכזרי והאיום של כשרה זו לא עורר בקרבו רגש אחר חוץ מהרגש של – “לא־כלום”! אמת, כי הוא בז לעצמו בשל זה, כי שונא הוא את עצמו בעבור זה – אבל מוכרח הוא להודות על האמת. ואמת זו היא נפלאה במינה. שאול גמזו הגדיר אותה בדבריו: “דווקא עתה אפשר לחיות… דווקא אחרי ככלות הכל” (“בין מים למים”). גם יוחנן (“מעבר לגבולין”) אומר על עצמו: “ומכיון שבאתי עד הלום – אין כבר על מה להינחם… אחרי השגה זו אפשר למות ואפשר לחיות, אפשר להעתיק הרים ואפשר להיסגר במערה”… ובכן – התפשרות? ובכן – נצח ה“עושה שלום”? אמנם כן – לשעה קלה. גבורי ברנר, שכל חייהם עוברים בהזדעזעות תמידית ובתרעומות תדיריות, “גבורים” אלה אינם נכנעים, למרות חולשתם האמיתית. בשעה שבא עליהם המשבר הנפשי הגדול הם כופים את ראשיהם כאגמון לפני סופה, אולם בשעת סופה זו מתעוררים בקרבם גם גרעיני ההתקוממות ורוחות המרד.

כי מצב־הרוח של “קרירות” ו“מאי איכפת לי” הוא רק תשובה זמנית של ההתרשמות החיצונה. אחריה הולכת ומתגלה מסכת הנפש של טיפוס אנושי מיוחד, ולגבוריו של ברנר מערכי לב חדשים. אלה הם מערכי לבו של איש־המרתף, כפי שברנר מתרגם עברית את השם שקרא דוסטוייבסקי הרוסי לטיפוס אנושי זה. לאט לאט הלכה והתרקמה, ופתאום נתגלתה רִיקמת הנפש של האיש העומד מעבר לכל אופטימיות ולכל פסימיות, החי ועושה ומתייחס לכל כחפצו, הבועט בכוונה בכל מה שמשמש סעד ומשען לרבים ומגלה את כל האמת שבלבבו על עצמו ועל אחרים. בן אדם זה בצורתו הספרותית אצל ברנר אמנם הושפע הרבה מטיפוסו של דוסטוייבסקי, אולם יחד עם זה יש בהופעתו אצלנו ובייחוד אצל ברנר גם הכרחיות חיונית ונפשית. מתוך יסודות הרוח של אישיותו, הידועה לנו, באה ונבראה מערכת נפשו החדשה. בסימנים חיצוניים אחדים אולי מזכיר הוא את הטיפוס הזר של גאון הספרות הרוסית, אבל במהותו הפנימית ובעצם תכונותיו הוא: מופקר עברי!

מהו המופקר?

ה

על ההפקרות – יש אומרים, כי היא הלך־מחשבות מיוחד במינו. ויש חושבים, כי היא מעמד נפשי בפני עצמו. את מי מהם הצדק? אולי את שניהם. כי יש אשר זה הלך־המחשבות קשור במעמד נפשי מיוחד או במיבנה רוח מיוחד, ואין אישיות למחצה או לשליש. בייחוד נכון הדבר לגבי ברנר, שההפקרות שלו היא סך־הכל של חיי אדם ומקלט אחרון ליסורי אנוש. דרך ארוכה עד־מאד עבר ברנר עד אשר בא אל תחנה נפשית ורוחנית זו. כי מה רב הוא המרחק מן הזוויות של ה“עמק העכור” עד המרתף של “מכאן ומכאן”!

והנה כשאנו שומעים את צעקותיו של הלך זה והן בוקעות ועולות אלינו ממעמקי נפשו, “מן המצר”, אנו משתתפים השתתפות רבה בצערו, בצערו של זה, שאחרי כל המצבים השונים של פיארמן־אברמסון, מהרש"ק ואחרים נשאר פשוט “אובד־עצות”. ואף־על־פי שדבריו ודעותיו מכאיבים לנו לפעמים, משום שהכרתנו מתנגדת להם, בכל זאת נאמנים עלינו פצעי אוהב זה, יען כי מכל אוהבינו הוא אחד הנאמנים ביותר ויען כי על כולו נסוך חינה של האמת המכאיבה. והספר “מכאן ומכאן” יוכיח. הן לא הרעיונות המובעים בספר זה, המלא כולו מבוכה, מעניינים אותנו – רובם ידועים לנו מכתביו האחרים של ברנר – גם לא התמונות היפות של הבליל הספרותי המשונה הזה מצודדות את נפשנו. אלא מה? הווה אומר: שברון הלב ועומק המרי, שבהם כתוב הספר, הם המזעזעים אותנו. אמנם אין בו שלמות אמנותית, ואף סדר ספרותי אין בו, אולם נגד זה יש בו אמת הנפש, וגם ההגיון המיוחד, יליד הייסורים, יש בו.

במצאנו אצל בעל העצבים הנבוך ביטויים כה חריפים ומחאות כה ברורות, יש שאנו שואלים: מאיין לו עוז רוח כזה? אבל ברנר עצמו מקדים תשובה לשאלה: הלא “מן המצר” ידבר אלינו, מן המורד. כי יש מציץ ונפגע, ויש מציץ ופוגע. וברנר הוא מן הסוג השני. האיש החלש והשוקט, שלא רק הצער, אלא גם השמחה צריכה להינתן לו במנות מדודות, כדי שלא להזיק לו, איש כזה כורע ונופל תחת משא החיים בשעה שהוא רואה פתאום את תוכם. אולם זה, שנפשו חושלה בכור החיים, לא במהרה ייכנע. ביאושו הקיצוני שוב ינחה ויקבול. ויש שהמחאה נעשית אצלו מעין “אמנות לשם אמנות”. כי נגד מה ימחה ולפני מי יקבול? המאמינים, ששדי המר להם, יש להם בעל־דבר, שלפניו הם באים וטוענים, אם כעבדים אם כבנים; אבל זה האיש שלבו התרוקן מאלו ושעיניו רואות סביבן רק אפס איום ואכזריות נעדרת־השכל – לפני מי יתאונן.

איבן קרמזוב של דוסטוייבסקי בעט, כידוע, ברבונו ו“החזיר לו את הכרטיס”, כלומר, לא קיבל את עולמו של הקדוש־ברוך־הוא. “אי אפשי בך!” הוא צועק למנהיגו של העולם הרע וגם לעולם זה עצמו. בקרמזוב שלו הוציא גאון רוסיה את גזר דינו על ההווייה הדורשת להתפתחותה ולהתקדמותה דמעות ילדים נעלבים ודם אנשים עשוקים. גם גבורו של ברנר, שבא עד ההפקרות הקרמזובית בצורתה העברית, חפץ “להחזיר את הכרטיס” לעמו והוא מחזיר לא באמת את הכרטיס. הוא בועט בו ואינו מקבל על עצמו את מרותו. ב“זב דמו” מצא המופקר העברי, כי “אין כל תרופה” לעם העברי, כמו שאין כל כוח לאלוהיו; ומשעה שהכיר זאת, הרים את דגל המרד. ולא רק את המרד נגד ה“דתיות” וה“לאומיות” בתור השקפות־עולם צבוריות, אלא גם את המרד נגד הרבה הרגשות ומחשבות של היחיד עצמו. לכל העולם המשונה שמחוצה לו ושבקרבו פנימה, לכל מה שמכאיב לו ומכביד את חייו, לכל הוא צועק: “אי אפשי בך!” החושב הוא, כי צעקתו תועיל?

באפלת הלילה, בדממה המעיקה לפני הסער, מחרידה היא בייחוד יללת החיות, יללת יאוש מלאה פחדים. יבבה זו מתפרצת מליבן בלי שום סיבה חיצונית גלויה ובלי שום תכלית פנימית ידועה. די לו לחי מה שהוא מרגיש את יתמותו ואת בדידותו הנוראה בעולם המשונה שהחשיך בעדו.

לבו של כל אובד יהמה עליו במסתרים, אבל האובד המופקר אינו מסתיר את צערו. כאיש הצועק בשעה שעושים לו ניתוח בגופו, כן גם הוא. החושב המנותח להקל את מכאוביו על ידי צעקותיו? כמובן, לא. הוא צועק, משום שאין הוא יכול אחרת, משום שמכאוביו עצמם צועקים.

ובשעת יסורים כזו טבעי הוא הדבר, שהמופקר הסובל ידבר ברוב ארס על “צרי גלעד” הכוזב ועל רפואות השוא השונות, שרופאי האליל חפצים ליישן בהן את הכאב האמיתי, המוכרח. בלב המופקר יש בכלל ארסיות מרובה, והיא המפעפעת לפעמים קרובות בסיגנונו של ברנר ביצירותיו המאוחרות. כי בשעה שהמופקר מדבר מתוך גרונו, אין ברנר מדבר אלא צועק, אינו כותב על הגליון, אלא חוצב באבן. ולכל חציבה וחציבה אש יוצאת, זו אש ההפקרות האוכלת אף את הנלחם בה, ומה גם את כל הנפגש על דרכה. כי כה יצעק המופקר: “ודאי, כשאני לעצמי, המלות היפות של הלוחמים, של גדולי הרוח, של מורי האנושיות, של מוכיחי התבל, של מנהיגי הדרך, של מגלי התוכן, של חושפי האידיות – מרעימות אותי, מקלקלות את כל קרבי, מעלות רוק על שפתי. רופאי אליל! כוזבנים! מגוחכים! רודפי אמרים! – צועק בי לבי, אכול החמה, לבי האומלל, שעד היום אין הוא יכול עדיין להשתחרר לגמרי מענייני ההבל האלה. ברם, בעיקר הדבר – מאי איפת לי? מאי איכפת לי, אם חלק קטן שבקטנים, פעוט שבפעוטים, מהאנושיות האומללה, איזה גרגיר חול, שאיש אינו שם אליו לב, זורק מתוכו נאדות נפוחים מלאים אמרות גדולות, רמות, נישאות? וכלום הייתי נאמן לאותו האפס האין סופי והמוחלט, אשר בוא יבוא עלי, כמו על הכל, לרבות אותם הדוברים, לרבות גדולי האנושיות – כלום הייתי נאמן להאפס האמיתי שבתוכי, הבז לי בשעה זו על שאני מדבר על אודותיו, אלמלא הייתי משתדל לעשות תורה ממנו, מהאפס גופו, אלמלא הייתי קורא בשם ההפקרות לקדשה ולעבדה. לא, לא, לא לשם מלחמה, רק לשם ציון, לשם ציון, לשם צעקת צועק ואינו נענה” (“מכאן ומכאן”).

אכן, זוהי ההגדרה הנכונה: “צעקת צועק ואינו נענה”. כי המופקר אינו מחכה כלל למענה לשון, יודע הוא מראש את תשובתו של סוד החכמים והנבונים הממציאים לחש לכל מכה. אולם הלא הוא אינו מאמין בלחשים! בדעתו את חולשתו של האדם בכלל ואת חוסר ערכו ביקום, אין הוא חושב את דרשני הנשגב ואת בעלי המוסר למזיקים ביותר. הם נראים בעיניו מגוחכים, והוא ממלא את פיו שחוק מר עליהם. אותו בן דם שהשיג את ההפקרות השוררת בכל היקום וגם בנפש האנשים – בן אדם כזה הריהו מתייחס בבוז אל המחוקקים חוקי חיים, וחייהם שוטפים על־פי חוקים טמירים לא ידועים להם המדברים רמות על האדם, ואת מערכי־לבם עצמם אינם יודעים. המופקר אומר להם אז: “וזה אשר אני צועק, וזה אשר אני משווע, וזה אשר אני מציין: יסלחו לי גדולי הרוח ומורי האנושיות ממרומי האולימפוס, שהושיבו את עצמם עליו. המופקרים האחרונים משאול תחתית אינם מגוחכים, והם, הגדולים והחכמים ממרומי האולימפוס – מגוחכים. ולא רק מצד זה, שבני האדם לא שומעים להם – להם מעוטי החלב והדם – וחיים כמו שהם צריכים. כי אם מצד עצמם, מצד דברם על היש, והיש אין בהם, על מהות החיים – ותמצית החיים לא ידעו” (שם).

האם אין הם חומר לשחוק? “גדולי רוח” אלה חפצים להאפיל על סוד החיים באמרות מצלצלות; אולם המציאות, המציאות המופקרת, באה ומטפחה להם על פניהם. על־פי תורות שבדו מליבם או שהמציאו בשבילם חכמים אחרים, חפצים השאננים להבין את התוהו ובוהו השורר עוד בחיים, אבל המופקר אינו מאמין בשיטות ובתורות השונות, יען כי יודע הוא מעצמו ומבשרו, “שההכרה לחוד, ומהלך החיים – לחוד” (שם). שניות זו יש אצל כל אדם, לפי דעתו של המופקר, אלא ש“גדולי הרוח, מורי האנושיות” משתדלים תמיד להראות כאילו היתה השלמות הגמורה במעונם.

הפילוסופים השונים וסתם הבוטחים והשאננים אוהבים לדבר גבוהה על נחיצותה וטבעיותה של האהבה לזולת ועל ההוד שבהקרבה עצמית, אך הנה בא האדם מתחתיות וקורא אליהם: שקר תשקרו! אין כלל בעולם אהבה לזולת ואין אדם מקריב את עצמו, אלא אם יש לו טובת הנאה. כי העיקר הוא – טובת ההנאה. אם אשאל אתכם: מהו החשוב לכם יותר – טובת עצמכם או טובת זולתכם? ודאי שתשתמטו מתת לי תשובה ברורה או תתנו לי תשובת שקר, כי טובת רעכם היא תמיד לנגד עיניכם. לא כן אנוכי, המופקר. מודיע אני גלויי, כי “אני אומר: מוטב שכל העולם יאבד ורק שלי יהיה כוס חמים” (“הכתבים מתחתיות”, דוסטויבסקי). כך חושב ואומר, אומר ועושה, אני המופקר, אבל אתם המובחרים תאמרו אחרת, אף־על־פי שתחשבו וגם תעשו כמוני.

כי לאיש שבא אחרי היאוש הגמור עד הרגשת העולם של ה“מרתף”, של המעמקים והמצר, לאיש כזה גלוי וידוע, שאין האדם חושב אלא על עצמו ואין הוא יכול כלל להסיח את דעתו מצרת חייו התמידית, וכמובן, היוצאים מן הכלל נותנים תוקף לכלל. ואם יש שאדם דואג לאחרים באמת ועוסק בצרכי צבור באמונה, הנה בטוח הוא המופקר בו, כי עושה הוא מה שעושה רק מפני שהוא בורח מן היאוש המוכרח לבוא בחייו הפרטיים. אין המופקר מסופק כלל, כי גם המורליסטים השונים, הפילוסופים הרבים וסתם האנשים “הטובים והמעולים” היו מבכרים “כוס חמין”, בשעה שהיא צריכה להם, על אושרו של העולם כולו – אלא שהם משתדלים לכסות על מערומי נפשם בעלי תואנות שונות.

*

יודע הוא המופקר, כי יש שגם בלב השאננים תעלה פתאם מחשבת פגול, אבל הם ממהרים להשתחרר ממנה, יען כי אין בהם די עוז־רוח להיות עקביים עד הסוף. ורק ההפקרות היא עקבית. הרוב היותר גדול של האנשים ירא מפני האמת הערומה והחצופה, מפני שהיא יכולה לקעקע את כל בירת המנוחה והבטחון שלהם. משום זה יש צורך מוחלט לכולנו בהכרה כי “טובים” אנחנו. בעצם מהותנו, לכל־הפחות. בשיחותיהם הנשגבות על ערכי הרוח ועל קנייני הנפש רואים “הגדולים ממרומי האולימפוס” יחד עם כל המחזיקים בהם את כתב־היחש שלהם, את זה שניטשה קורא לו בשם “Adelsbrief ihres Menschentums”. בלי כתב זה הם כאנשים מחוסרי תעודת־לדה, והם דואגים מאד שבל יאבד או שבל יפסל. ויען כי דרוש להם להגן על אלה התכונות הנפשיות הנקראות בפיהם טובות, על־כן יכסו תמיד על כל מעשה מגונה או מדה רעה שנתגלו אצלם במקרה או שלא במקרה. כן, למשל, בנו הגבן של אריה לפידות (“מכאן ומכאן”), שערבי אחד פצע אותו פצעי־מוות לא הרחק מן המושבה. והנה בשעות האחרונות לפני מותו מצטער הנפצע על פחדנותו שנתגלתה בעת ההתנפלות, על “קללת התוחכה” שנתכה על עמו, על שאלת הלאומים שבארץ־ישראל ועוד ועוד, ורק על אחת כאילו אינו חושב כלל: על מותו. אף־על־פי שרק זה היה החשוב ביותר באותה שעה של אבדן נפש וחלול תקוות. ועל זה יקרא המופקר: “למה הוא משקר בערב יום מותו? – – – ודאי שאמץ־הלב הוא מסוג הטוב, והפחדנות – מסוג הרע; אבל הניחו להמוסר, לשנוי־ערכין, הניחו לחכמת הפילוסופיה, הניחו לאמרות היפות. יש בחיינו ספרות יותר נוראות מפחדנות” (שם). כי האדם מן המרתף אינו יכול להביט במנוחה על האונאה העצמית שבחיי הרבה אנשים. אפשר הדבר, כי בלעדיה לא היה כל תוכן לחייהם, אבל המופקר חפץ באמונה הערומה, גם אם יהפך העולם לתוהו ובוהו. רבים הם היהודים הטובים, העובדים באמונה בגאולת הארץ ובתחית העם, והרואים גם הם כגבורי ברנר את הרקבון האיום שבנוף האומה ושבענפיה ושרשיה, את כל התחיחות של הקרקע שעליה הם באים לבנות את בניניהם – ובכל־זאת מי מהם ירשה לעצמו לדבר דברים כה קשים כמו דבריו של המופקר? ואם נאמר שאיש מהם אינו רואה את זה שברנר רואה, יען כי כולם אופטימיסטיים הם על־פי טבעם ויען כי חזקה בלבם אמונתם ברעיונם ובמעשי ידיהם; אולם פעם, רק פעם, במשך עבודתם הישרה והתמימה (על הצבועים והרמאים אין לדבר) ודאי שהתגנב ספק לתוך נפשם – היודו אז על האמת של המציאות והיגלו אותה לאחרים? לא. הם יבחרו בשכרון עצמי ויעברו שוב לעבודתם. סגולה בדוקה יש לשאננים ושמה: לבא לפומא לא גליא. אבל לא כן המופקר: מה שיש לו בלבו אין הוא מסתיר תחת לשונו. ואף בקרוביו לא יאמין. הנה, למשל, לפידות הזקן, זה הטפוס היותר יפה בכל טפוסי ברנר: את זה האיש הדגול מרבבה, את זה הגבור האמתי בין כל “גבורי” ברנר יכבד ויעריץ גם המופקר, ובכל־זאת יגלה גם בו את השקר הנפשי שכנגדו נלחמת ההפקרות. באהבה נפלאה במינה מתיחס אובד־עצות שב“מכאן ומכאן” אל הזקן הזה, שהוא כולו נגוד גמור לאיש־המרתף. הוא משבח את טהר לבו, ואפילו את תפלתו הוא מוקיר, הוא, הכופר והמופקר. נכון הוא לנשק את “ידיו הנחושות, השבורות, הדלות והפועלות”, ובכל־זאת בשעה שזקן זה משתדל להראות לבן־אחותו, כי מאושר הוא בארץ־ישראל, הוא אומר עליו: “אבל לי, שהייתי באותו מעמד נדמה היה משום־מה, כי הוא אינו מביט לא בפני אשתו ולא בפניו של האורח” (שם).

וזהו לא אחד מיחידי־סגולה!

ואם בזה האיש שכולו תמים וצדיק, רואים אנו את החפץ, ואולי גם את הצורך, לכסות על האמת הנוראה, מה יאמר איש־המרתף בסגנונו שאינו רך יותר מדי על אלה המרמים גם את אחרים?

כי תכונה אחת אפיית יש למופקר, והיא: לגלות את הלבות הערלים ולהפשיט מהאנשים את טליותיהם ותנאותיהם, שבהן הם מתעטפים. משום זה כה יאהב ברנר להורות באצבע על מציאותם של יתומי־קהל מודרניים בין הלאמיים הרבים ועל מהותם של דורשי ולוקחי ה“חלוקה” החדשה, על דברנותם היתרה של הרבה פועלים ועוד ועוד. כי בכל הסובבים אותו הוא רואה איזו נטיה רעה ללכת ולדבר תמיד סחור־סחור לעצם הענין, בה בשעה שהוא עקום־הנפש ושבור־הלב, יודע רק את הדרך הישרה. רבים הם המקצצים בנטיעות, אבל המופקרים שבהם אינם עובדים במשור, אלא בגרזן. לא בימין דוחה ובשמאל מקרבת יקבל המופקר את המאורעות והמעשים שהוא מתנגד אליהם, אלא ידחה את המאוס עליו בשתי ידים. ויותר מכל ישנא את הצעיפים. יהיה־נא הכל גלוי וידוע! – זוהי הסיסמא של המופקר.

הנה הוא בא, למשל, לאספת אבל, המוקדשה לזכרו של שומר עברי שנהרג בידי הערביאים תושבי המקום. מה הוא שומע שם? “נושא הנאומים בעיקר לא היה כלל בכי ומספד על ההולך לבלי שוב, על החיים שנגזרו ככה באופן משלל כל בינה ודעת, על ההויה המופסדה של אדם חי אחד” (“בין מים למים”) – אלא מה? – רעיונות ודברים רמים ונשגבים, שאין להם יחס ישר אל עצמם העובדה המעציבה. נדמה היה, כאילו באה מיתתו החטופה של הצעיר העברי רק כדי לאמת את דעותיהם החשובות של ה“עסקן הציוני הישיש”, של “בעל הפרופסיה החופשית” ושל זה “שהיה פועל”. “זה שהיה פועל” – אינו שוכח המופקר להדגיש בסרקסמוס, ומוסיף עוד; “הורגש היה, כי איזו אמת, אמת המציאות, מרחפת מעל הראשים… נראה, שהעולם אינו רואה אותה אמת, ירא ממנו, מעלים עין ממנה – אבל האמת רחפה, רחפה ונשארה תלויה: הר געש, הר געש…” (שם).

אמת זו של המציאות, אם בחיי היחיד, כל אמתיותיה של המציאות לוקח איש־המרתף בידיו וזורק אותה או אותן בפני האנשים המתחבאים בפניהן. ונפלא הדבר: באיזו עקשנות של קנאי הוא בא תמיד להשבית את השמחה הקטנה של בני־האדם ולהרוס את בניניהם בקרדומו. באיזו אירוניה מדבר ברנר על הצורך בחזון, החי בלב האנשים! להם נחוצות האילוזיות, אבל לא למופקר. ואף אם אין לאנשים שום חפץ באמת שלו, בכל זאת לא יחדל הוא להרגיז את מנוחתם. בשעה שהשאננים קודאים מתוך פחד: כוף את ראשך, בן־אדם! – באותה שעה אומר המופקר: הרם את קולך בן־אדם! כי כאשר ישאל השאנן: אם אי־אפשר לשנות את המצב, למה הן הצעקות? ישיב המופקר: רק לשם צעקה! רק לשם מרידה! רק לשם ספוקי! ולפי הרגשת־עולמו הכללית הצדק אתו. הלא בין כה ובין כה אין הוא מאמין בשום חזון־רוח. יתר על כן: הלא הוא ההורס את כל תקווה ואת כל חזון שהוא מוצא אצל אחרים.

*

עונג ההריסה הוא בכלל אחד התענוגים הגדולים והמעטים שבחיי המופקר. כי המופקר הוא גם מְאַפֵס. כל העולם הוא בעיניו כאין וכאפס, כל העולם – חוץ מעצמו, חוץ מנגעי עצמו. ביחוד אינו סובל את כל “נשא ורם”. הלא מן המרתף הוא – יאמר האומר אבל יטעה. לא זוהי הסיבה. תאוות ההרס תלויה אצל המופקר בתכונה נפשית אחת, והיא: ההתאכזרות – אף על עצמו. כי למופקר יש איזו נטיה חולנית לחטט בפצעים ולגרום כאב. נכון הוא להלשין על עצמו ולהלקות את עצמו, רק לשם הרגשת הכאב ולשם הכרת ההפקרות. מפי “האדם מתחתיות” של דוסטויבסקי שומעים אנו לפעמים קרובות מבטאים מעין אלה: “אני איש רע, אני איש חולה”, אני נבזה, אני פחות־ערך ועוד ועוד. גם המופקר העברי אומר: “אני בהנאה חריפה ותאונית הייתי מוחק מן הסדור של העברי בן־הדור את ה”אתה בחרתנו" בכל צורה שהיא" (“מכאן ומכאן”). “בהנאה חריפה ותאוונית” – כמה חולניות במבטא זה! והלא אינו מקרי. בכל דבריו הארסיים והמכאיבים על עברנו ועל ההווה שלנו, בכל תאוריו האכזרים, והגסים לפרקים, בכולם רואים אנו את תאות היסורים החולנית של המופקר העברי. כי הסדיסמוס הוא תכונה נפשית כללית לכל אנשי המרתף ולכל יושבי התחתיות. ברנר כותב באחד ממאמריו: “הנני זורה מלח על הפצעים – אבל לא על פצעיכם… ואני איני ירא שתקבלו את בטולי כאילו הוא יוצא מצד אוהב ולא אוייב… כן, לא פצעי אוהב, כי אם פצעי שונא!” (“הפועל הצעיר” שנה ג'). ושוב הוא אומר ב“מכאן ומכאן:: “הציוניים המושבעים שם יחשבו זה ל”מלח על הפצעים” – טוב! יהיו פצעים! יהיו אפילו פצעי שונא (כי אוהב להם איני באמת!)“. שני קטעים אלה, שנכתבו בזמנים שונים ובצורות ספרותיות שונות, מראים לנו, עד־כמה קבועה היא תכונה זו במערכי לבו של המופקר העברי. אולם לידי סדיסמוס במדרגה היותר גבוהה הגיע ברנר בדבריו על הכותל המערבי ב”בין מים למים“, וביחוד בדבריו על כנסת ישראל ב”מכאן ומכאן“. זוהי הלקאת־עצמו שך דרויש אחוז תאווה! ברנר מספר, כי “הבחור הרצין”, שעמד יחד עם הקהל לפני ה”בית־נאמן" בירושלים, כאשר הרהר בכנסת ישראל – “דומה היתה באותה שעה בעיניו – לזונה עדינה ועלובה בכרכי הים – יהא בבואנוס־איירס – שבצר לה היא מתריעה על מצבה לפני “אורחיה”, שבהם ובדעתם עליה היא תלויה כולה ואף־על־פי־כן אין היא חדלה מהיות זונה, מפני שטבעה כך, מפני שטבעה נעשה כך”. דברים איומים אלה יחד עם הבאים אחריהם על בירת ארגנטינה ועל בירת פלשתינה (לא ארץ־ישראל, כי אם פלשתינה), יחד עם סוף הפרק הנגמר במלה היהודית “פארפאלין” (אין תרופה) – בכל זה יש באמת איזו “אימה חשכה גדולה”, שרק ההפקרות והמרתף יכולים להוליד אותה. כי המופקר נהנה מזה שהוא מצליף בשוט על גבי עצמו וסוטר בידיו על פניו עצמו. נפלא הדבר, כי המופקר העברי של זמננו בבואו להוכיח את עמו, השתמש באותם המבטאים עצמם, שנהגו להשתמש בהם בימים קדמונים נביאי ישראל. גם הם קראו לאומתם בשם “זונה” ולא חדלו להרעימה בגידופיהם, שרוב היו לקוחים מחיי הזנונים. כפי הנראה, יש איזה קשר סכסואלי בין בני הדורות הקדומים, שחיי המין הפרוצים היו טבעיים אצלם, ובין איש־התחתיות של דורנו, שחיי המין הם אצלו במצב של עצירה יתרה ואי טבעיות מרובה. הרבה הרבה סמוכין יש למצוא בין הלך נפשם של גבורי ברנר ובין הסכסואליות המיוחדה שלהם, והחוקר יחקור.

בכל אופן, כמעט בכל דבריו הקשים והצודקים של ברנר, הקשים על פי צורתם והצודקים על פי תוכנם, כמעט בכולם יש לראות חוץ מיושר נפשו של ברנר את תאוות היסורם של המופקר. כי הלא אף בנוגע לו לעצמו, לנסיונות נפשו, הוא גם כן אומר: "עלו, עלו אלי זכרונותי. מעל קרקע נפשי, מכל הגלגולים, כולכם עלו, גם המכאיבים, גם המעציבים – כולכם יקרים: (“מכאן ומכאן”). בקשה משונה! במקום שרוב האנשים מברכים “ברוך שפטרני”, בא המופקר וקורא: אדרבה, בואו, היסורים, בואו. ברוכים הבאים! שנאת עצמו כזו יש למצוא רק באיש המרתף, וטעות היא בידי אלה האומרים כי המופקר הוא איגואיסט. אהבת עצמו אינה גדולה ואינה פחותה מזו של כל האנשים, אבל נבדל הוא מהם בזה, שלפעמים קרובות הוא יכול גם לשנוא את עצמו.

על כן אין אנו מוצאים אצל ברנר שום רגש של חיבה לגבוריו הראשיים: הלא הם שליחי נפשו ובהם תשתקף אישיותו! בכל זאת יש סוג אחד של “גבורים” ביצירותיו, שלהם מתייחס ברנר באיזו לבביות מיוחדה, כמעט בחיבה גלויה. אלה הם הזקנים והזקנות השונים. אמו של גמזו, אשתו של לפידות הזקן ועוד טפוסים של הדור הישן – רובם מתוארים על ידי ברנר פעמים באירוניה סולחת ומלטפת ופעמים באהבה אמיתית של בן המתרפק על הורתו. מוזר הדבר? אולם טבעי הוא. כי המופקרים הם בכלל קרובים עד מאד בהרגשת האמת שלהם אל הזקנים. וגם חקרנותם התמידית אין בה כלום ממידת צעירים. נגד זה אוהבים הזקנים בכלל להתייחס אל כל הנעשה סביבם בקרירות ובחשדנות ידועה. כל זקן, יהיה מי שיהיה, אם רק דעתו לא נטרפה עליו, רואה את העולם כולו ביתר בהירות מאשר שאר בני־האדם, אף כי עיניו כהות. אולי בא הדבר מפני שלעת זקנה האדם עומד במרחק ידוע לכל חזיונות החיים, ואולי עיניו המרובות של מלאך־המוות ההולך וקרב הן הן שעל ידן מוארים כל העניינים באור חדש לגמרי – איך שיהיה, אבל הזקנים חפשים הם יותר מהצעירים מן ההונאה העצמית, אפילו אם רוב ימיהם עברו עליהם בהונאה זו. והנה פה נמצאת נקודת המגע בין מערכי־לבו של אובד־עצות המופקר ובין מסכת נפשה של הינדה הזקנה. זקנה תמימה וכשרה זו, שהיתה חברתו היקרה של בעלה בנדודיו הקשים, חדלה סוף־סוף להבין את הנעשה לנגד עיניה. לה, כמובן, זרות הן המלים המפוצצות על ה“תחייה” ועל ה“כיבוש” וכדומה, וגם היא כמופקר אינה מאמינה בהן. היא יודעת כמוהו רק את “האמת של המציאות”, ואמת זו הלא היא, כי בעלה היקר סובל עינויים גדולים, עינויי גו ונפש, כי בנה האהוב נרצח בידי הערביאים יושבי המקום, כי חיה היא במחסור ובלחץ, וכי נתונה היא בארץ־ישראל בגלות חדשה, ואם כן – חושבת הינדה לפידות – “מהו הפועל יוצא?”

מובן, כי הזקנה לא תבוא לידי מרד גלוי, כי לא קשה להשלות את נפשה בהבטחות שונות, אולם את דעתו של המופקר לא תדיח במדוחי שווא. כי הן גם אם תבוא אל איש המרתף וספרי היסטוריה וחשבון הגיוני בידיך, הלא גם אז בוז יבוז לך. תוך כדי דיבור יענה לך: איזה ערך יש להם, לספריך ולידיעותיך הלקוחות מתוך הספרים, איזה ערך יש לכל זה לגבי החיים הממשיים שלי ולגבי הכרתי החיונית? ועוד יאמר המופקר: הנכם באים בשם התובנה הצרופה ובשם האמיתיות של השכל הבריא שלכם, אבל “הניחו! את בהירות האמת שמחלתנו ויסורינו נותנים לנו לא תקחו מאתנו” (“מכאן ומכאן”). לכם “שתי פעמים שתיים” האמצעי היותר בטוח והמתודה היותר נכונה להכרת העולם שמסביב, אולם לי – לי רק דרך אחת שהאמת נקנית בה, והיא – יסורי. ומי זה יזיד לדחותם בקש? הלא רק מן המעמקים ומן המצר יוצאים המאמינים הגדולים והמופקרים האחרונים.

ואמנם חשיבות מיוחדת נודעת לה לאמת שהיסורים הולידוה. בה בשעה, שהטוב הוא שטחי וצף על פני החיים כשמן על פני המים, מסתתר הרע והצער על פי רוב בתהומות ובמחשכים, משום זה כה קלה היא אמונתם של האופטימיסטים. כדאי הוא הדבר להיות אופטימיסט. ועל כן ישאל השואל: מי הוא האיש אשר יעזוב את האמיתיות העליזות ויעמיס על עצמו ברצונו הטוב את סבל השלילה? אכן, אין איש כזה. רק ההכרח שבמהלך החיים הוא המוליד את השולל ואת הפסימיסט. בייחוד כהכרח זה מוצא לו סיוע במערכי לבו של האדם. ואצל מי תמצא לה השלילה המוכרחת “קרן בן־שמן” כה יפה לגידולה כמו אצל המופקר?

עוד “איש־התחתיות” של דוסטוייבסקי היה אומר לשאננים: “אתם מאמינים בהיכל הבדולח בנוי לתלפיות, היינו, בכזה שאי אפשר יהיה לא להאריך לשון כנגדו בסתר ולא להראות לו אצבע בוז בכיס – האמינו לכם בו כאוות נפשכם. אני, המופקר, איני מאמין בו, ואיני חפץ להאמין בו. ועוד יותר אומר לכם: לפי דעת, אינו כלל בעולם, “היכל בדולח” זה שלכם. כקליפת השום הוא בעיני כל “העולם הבא שלכם”. כל היעוד שלעתיד לבוא הוא לפי הכרתו הפנימית של האדם מן המרתף רק אחיזת עיניים ומעין פיוס לילדים. ואם גם נסכים, כי יש בעולם איזה דבר נשגב שתעודתו לשמש “היכל בדולח” לבני־אדם, הנה חושב המופקר, כי אפשר ואפשר “להאריך לשון כנגדו” ולהתייחס אליו בבוז גמור. מדוע? יען כי אין לו שום ערך ממשי בחיים ושום השפעה כלשהיא על בני האדם. כי אף איש אחד, אף מן השאננים, לא יוותר אפילו על הנאתו היותר קטנה, הנאה ששוויה פרוטה, בשביל “היכל בדולח” זה. ולא משום שהאדם רע, אלא משום שלאדם רע. “גדולי האולימפוס”, שברו את “היכל הבדולח” ואת ה”ליוויתן" ואת “שור הבר”, הם הם המחלקים את האנשים לרעים ולטובים. אבל באמת אין הדבר כך. “טוב האדם, רע האדם – שקר! אין טוב האדם, אין רע האדם… יש רק מצוקת האדם, אבדן האדם, מצר האדם…” (“מן המצר”) – הנה היא השקפתו של איש־התחתיות!

ועוד עיקר אחד יש אצל המופקר, והוא: בעולם שקר זה רק הכאב הוא אמת. ומשום זה רואים אנו אצלו במקום “היכל הבדולח” של השאננות את “מרתף היסורים” של ההפקרות. מתוך זה הוא מביט על כל העולם ובו הוא חי את חייו המיוחדים והמשונים, על פיו הוא מעריץ גם את חיי העולם כולו וגם את מהות ההוויה.

ו

המופקר, העברי אוהב תמיד להתכנס אל ה“זויות” ואל ה“פינות”. משם הלא כה טוב להאריך לשון מול היכל הבדולח וכוהניהם. שם גם טוב לקשור קשר על חיי החברה השנואה ולהכין את המרד נגד עולמם של השאננים. וגם בברחו מפני אימת החיים יבחר המופקר לאחוז בקרנות המזבח של מפיסטו ולחפש לעצמו מקום־מקלט מעבר לרע ולטוב. כי יראתו של האדם מן המרתף היא – האמת הערומה. לה יסגוד, ועל כבוד חמודותיה, הגלויות לו, הוא חרד.

וכדוב הרעב, המוצץ את כפיו בשכבו במאורתו בימות החורף, כן מוציא המופקר את לבו מחזהו ומכרסם אותו בשיניו עד זוב דם, עד זוב דם.

אלה הם מעשיו של המופקר הפסיבי, זה שאינו ראוי על פי שאר תכונותיו האישיות להשתתף במהפכות בפועל ממש ולעמוד במערכה.

המופקר הפסיבי – ונודה נא על האמת – המופקר הפסיבי העברי מבכר על פי רוב את המערכת על המערכה, לקללה או לברכה. בישבו בתוך המערכת הוא שולח אחרים אל המערכה. כי המופקר העברי, ואף הפסיבי, הוא תמיד מְפַקֵד. הוא השאור שבכל עיסת מהפכה, בין לטובה בין לרעה.

אך עצם חייו של המופקר העברי מה הוא? – ומהו היסוד האנושי הכללי, המאפשר והמחייב את קיומה של ההפקרות בעולמנו והקובע לה מקום מיוחד במהלך החיים של האנושיות? – ומשום־מה חייבים השאננים תודה למופקרים?

שאלות אלו תובעות את פתרונן, ביחוד כשאנו חושבים על המופקר העברי. כי כעברי גם על איש המרתף של ברנר להיות בעל תכלית. הכך הוא באמת?

בשעה שברנר אך החל ל“התפקר” היה אומר: “לחיות זהו רק להמעיט את היסורים עד כמה שאפשר, להסיר את העינויים שאפשר להסיר, לדום דממה גדולה ולשאת את המוטל לשאת” (“מא. עד מ.”)". פרוגרמה זו חלו בה אחרי כן שינויים אחדים. ראשית – בענין הדממה. “לדום דממה גדולה” – ומה אם על פי טבעו אין המופקר העברי יכול לדום? מה הוא עושה אז? אז – הוא צועק, אבל דווקא צעקה גדולה. כי גם להלכה וגם למעשה אין בהוויה שום הבדל ממשי בין הדממה ובין הצעקה. שתיהן יחד אין להן ערך ואין להן קיום אובייקטיבי. העיקר הוא רק, לאיזו מהן האדם מסוגל ביותר. המאמין הוא מעולם הדממה, המופקר – מעולם הצוחק, ושניהם הם מעולם הסובלים.

“כי לא לשם תענוג אתה בדרך זו” – אומר ברנר.

אך מי הוא זה הדורש דווקא תענוגים? עם העדר העונג סוף סוף עוד אפשר היה להשלים, אולם עם מציאותה של האימה איך תשלים? על כורחך יצעק אז האדם יחד עם ברנר: אני הנני פסימיסט, פסימיסט עד השורש, בלי כל ויתורים… אני מקלל את ההוויה!" (“מכאן ומכאן”). כמובן, אין זה התוכן החיוני המיוחד למופקר, הנמצא באמת מעבר לפסימיות, אבל יש גם אצלו לפעמים מצב נפשי כזה, שהשלילה נעשית לתוכן חיובי לו. בכל אופן, מעבר לאיזו חיוביות חדשה ועצמית.

וסוף ימיו של ברנר יוכיח. סוף “השכול והכשלון”!

לפידות האב (ב“מכאן ומכאן”) מביא בתור משל מעשה בכלב הקשור לחבל. פעם אחר פעם נושך ומנתק הכלב את החבל, אולם בכל פעם קושרים אותו בעליו שוב אל החבל. וכה הולך החבל וקצר ותנועותיו של הכלב הולכות ונעשות קשות יותר. בכל זאת אין הכלב חדל לנתק את חרצובותיו. כי אחרת לא יוכל לעשות. לכאורה נדמה הדבר, כי אם תאכיל איש רעב ראש ולענה לא תשביעהו, אך לפעמים קרובות דוקא הראש והלענה ישביעוהו, ולאורך ימים ימלא כרסו בהם. בכל אופן ודאי הוא הדבר, שעודף הצער נותן להרבה אנשים הרגעה זמנית, אף אם אינם שייכים על פי מערכי לבם לסוג המופקרים.

וזהו סוד קיומם של הרבה מיני עריצות, מדינית, חברתית או רוחנית.

הנה, למשל, מספר ברנר, כי למחרת יום הקבורה של נכד לפידות הכניסו האב והאם מבחוץ את העריסה הריקה של התינוק המת, הציעו עליה כרים וכסתות, כאילו היה הילד חי ושוכב בה, עמדו משני עבריה, ובעמדם התפרצו ביבבות איומות (“מכאן ומכאן”). מישנה צער זה היה המרגוע האמיתי לנפשם, כי כל דברי הניחומים השונים כוזבים ומיותרים הם לגמרי, בשעה שיש צער גואל.

המעטים הם האנשים שמת עליהם עתידם והם עומדים על העריסה הריקה, עריסת נפשם, ומתעכבים עליה ומנחמים את עצמם ביבבות?

כמובן, אין עמידה זו נמשכת הרבה. הלא זוהי הצדקתה היחידה של היבבה המאוחרת – זו המרפאה את השבר. ואם אצל כל אדם כך, אצל המופקר על אחת כמה וכמה. ובכן – מה הם חייו שלאחרי יאוש? אמת, כי בלב הנואש תתעורר לפעמים המלחמה על דבר השחרור האחרון והגמור מכבלי האימה שבחיים על ידי המוות, וגם בלב גבורי ברנר יש הרהורים אלה. הלא סוף סוף המות הוא הגואל היחידי, שהאדם רואה אותו עוד בחייו, ואף על פי שהוא אינו מחכה לו, בכל זאת הוא בא, ויש גם שאינו מתמהמה כלל ובכן – יחשוב לו הנואש – אולי באמת כדאי הדבר? אולי טוב באמת להעיז ולהשתחרר ברגע אחד מחידת החיים והמוות גם יחד? כך יחשוב לו לפעמים בן האדם ויעשה מה שיעשה. ולא על פי בחירתו החופשית יאבד את עצמו, אלא על פי ההכרח, כי כל זמן שהאדם שוקל את כל הענין במאזני השכל, אז הוא בא על פי דרך הטבע לידי החלטתו של אחד מגבורי ברנר, כי “להפסיק את החיים אין כל חשבון, אפילו מצד ההגיון (“בין מים למים”). יותר מזה: “דווקא עתה, דווקא ככלות הכל, אפשר לחיות וצריך לחיות” (שם). מדוע? אל תשאל! הן “האדם לא נברא ישר” – אומר מנוחין ב”מן המצר". ואם אדם סתם – כך, מופקר על אחת כמה וכמה. כי עיקר העיקרים הוא אצל המופקר – “לא לאחוז בקרני הציווי לכל, לא להסיח דעת סוף סוף מן האסון שבעמק הכל, מן האסון שבכל אופן – רק להכיר, שכך הוא הדבר, כך” (שם).

“רק להכיר!” – עצה נפלאה! בייחוד בפי המופקר. היא מזכירה לנו את דברי אותו הפילוסוף הידוע, שאמר בשפה הרומאית הקרה:

“Non ridere, non ludere, neque detestari, sed intelligere”.

“אל לבכות, אל להתאבל ואל להתעצב – רק להכיר”.

פלאי פלאים! גדול האולימפוס ואחרון המופקרים באו לידי השקפה אחת על תוכן החיים! היתכן? האחד בא על פי דרך המתימטיקה שלו, והשני – בדרך הצער שלו. האמנם באו לידי דעה אחת?

אולם, באמת, יש הבדל גדול בין ה“רק להכיר” של המופקר ובין זה של הפילוסוף האמשטרדמי. כי הכרתו של שפינוזה היא חוליה אחת בתוך השקפת עולם שלמה ומסודרת יפה, ורעיונו של מנוחין אין לו כל קשר עם הרגשת עולמו כולה, והוא אחד הזיזים המרובים היוצאים דופן במבנה נפשו של המופקר.

“רק להכיר!” – ודאי שלמופקר אין ענין בכל מצבי הרוח הקדומים לעצתו זו של הפילוסוף. אבל יחד עם זה אין המופקר יכול להסתפק ב“הכרה” גרידא: הן איש הרגש הוא! ולא במקרה אומר אובד־עצות: “על פי חשבון השכל אין שום דבר כדאי – אבל העיקר שבי בועט בחשבון השכל” (“מכאן ומכאן”). הכי אפשר באמת שהשכל, אשר הוא כולו סדר ושעבוד, יהיה “עיקר” למופקר? רק הרגש הוא הכוח המניע היסודי בחיי המופקר העברי, ואף חקרנותו באה מתוך נדודי נפש ותעיות הרגשים.

ולפיכך אין לנו להתפלא, כשאנו מוצאים על יד בקרנותו האכזרית ורתחנותו של ברנר גם עדינות רבה ואהבה עמוקה. שכנות כזו אפשרית היא אצל כל מופקר: אצל המופקר העברי – היא מוכרחת. כי אם רחמן איננו, הלא הוא בן רחמנים.

בשעה שנוצר בלבו של ברנר הטיפוס של המופקר הוא נזכר בימים שקדמו לשינוי שבנפשו, נזכר ואומר: “מן הימים ההם נשארו לי רק אחריות בפני כל – ורחמים” (“מן המצר”). וזוהי אמת. אמנם, ה“רק” הוא לאו דווקא, אבל בעצם היא אמת לאמיתה. כי גם רגש האחריות וגם רגש הרחמים נשארו בלב גבורו של ברנר מימי ילדותו, כאשר התגולל עוד ב“זוויות” השונות של ה“עמק העכור”, והמעט שלא גזו ממנו לגמחי, אלא עוד התפתחו ונעשו לתכונות יסודיות בהלך־נפשו של המופקר העברי. שתי הרגשות נפלאות אלה הן הקובעות בייחוד את חשיבותו של המופקר העברי בינינו, והן הן המשרות עליו הוד אנושי כללי. על ידן נעשים חייו לבעלי תוכן חיובי ולבני צביון מוסרי וערך אסתטי. ההפקרות מתעלה ומתקדשת, כשהיא עוברת דרך היסורים האנושים של המופקר עצמו ובשעה שמלוויה הם רגש אחריות בפני כל ורגש הרחמים לכל.

*

רושם יצירותיו של ברנר המרובות עלינו הוא שונה ומשונה, אולם אין אף יצירה אחת משלו, שלא נמצא בה את שתי התכונות הנפשיות האלה, בגלוי או בסתר. קול “הדיין הפנימי שבלב”, כמו שברנר קורא לרגש האחריות באחד ממאמריו, הוא הנשמע מכל מה שכותב ברנר, ולפעמים קרובות יתערבו ויתמזגו צלילים סריוזיים וקשים אלה בקולו של איזה “אב רחמן”.

מכאן באה נטייתם המוזרה של גמזו, מנוחין ואובד־עצות לחשב את עצמם כ“אבות” לילדים זרים. לכאורה שאיפה זו של המופקר להגנת אחרים ולהכנסת נוזלים תחת כנפיו מתמיהה, אבל טבעית היא בעיקרה.

טבעית היא עד מאד שאיפתו של המופקר העברי להיות “אבל לכל יתמות שבעולם”, כמו שאומר ברנר. אבל האם יש לה לשאיפה זו ערך ריאלי? איך יוכל להעמיד דורות, זה שאין לו עבר ואין עתיד, ואיך יהיה המופקר ל“אב”, אם טבעה של ההפקרות היא העקרות?

אנו רואים, למשל, כי מכל הכנופיה הגדולה, העוברת לפנינו בסיפור “מן המצר”, רק מנוחין הוא היחידי, המתייחס ביחס אנושי אמיתי לאסונה של בת־חוה אחת שנכשלה באדם שאינו הגון, והוא גם היחידי הדואג לילדה, הזר לו לגמרי. מה הוא יכול להוריש לו?

כן גם אובד־עצות ב“מכאן ומכאן”. בשעה שהוא חפץ לקחת את עמרם, היתום הקטן, האם אין הוא יודע בעצמו, כי אין לו מה לתת לעמרם זה וכי יתמותו שלו בעולם היא אולי יותר קשה מזו של הילד? ודאי שהוא יודע זאת, אלא היא הנותנת. משום שהוא עצמו חפץ לשכוח את יתמותו, לכן הוא בא במגע את החיים הרעננים והטהורים של הילד. הילד של אותה אשה נחוץ היה למנוחין כמו שדרוש היה עמרם הקטן לאובד־עצות, כי הם, הנואשים והעייפים, ימצאו בילדיהם נחומים בעונים. זוהי הסיבה ששאול גמזו, הסובל מחמת אהבתו לפנינה, מוצא סעד בדאגותיו לתלמידתו הקטנה, להדסה החולה (“בין מים למים”). גם אובד־עצות אומר: “עמרם יבוא וחיים טובים ישחרוני”. מה מוזרה היא תקווה זו בפי המופקר! ברור הדבר, כי רק הודות למחשבתו של הילד באה בלבו המחשבה על דבר החיים הטובים.

כי כולנו יודעים אנו, עד כמה מרחיבה את דעתו של האדם מציאותם של הילדים התמימים והזכים. אף אם קשים היו ימי הילדות ורובם היו ספוגי צער, בכל זאת יש בהם כח פלאי לעורר באדם רגשי אושר בכל פעם כאשר יעלו על זכרונו. והם המשמשים מקלט לעייף, בשעה שנראים לו בחזון.

אפילו מנוחין (ב“מן המצר”), נע־ונד זה, המלא יאוש, מדבר על יום מותו בשלווה תמימה ונפלאה, רק משום שהוא מאמין בסעד האחרון ובעונג הגדול שימצא בחזון ילדותו. הוא אומר: “מות אמות בתקופת טבת, בליל קרח. נסתר מעין שוטר אשכב, סמוך לגדר – ונשמתי תצא בטהרה. בי יהיה הכאב האחרון, והשלג הדק וזכרון ילדותי יישנוני עד אגוועה. זכרונות קשי־חיים לי מימי ילדותי, אבל באותה שעה של נצח־נצחים יצא הטוב שבהם ללוותני. אבטח בו” (“מן המצר”).

גם אובד־עצות שב“מכאן ומכאן”, אף משורר זה של ההפקרות, בשובו מהלוויית אביו של עמרם ובחשבו כל אותו היום על ילדי ישראל הכשרים, מתחיל להאמין, ממש כזקנה הינדה, כי המוות איננו נורא כל כך, כי “מלאכים טובים יפגשו, מלאכים טובים”. ולא רק המוות חדל להיות נורא בעיניו, אלא אף פחד החיים הלך וגז ממנו, והוא מתמלא שמחה ועליזות, בהביטו על הילדים המתאבקים זה עם זה בחצר הגימנסיה היפואית (שם). והודות לעמרם הקטן בא אובד־עצות לידי החלטה, כי לא נורא, כי “נעים, נעים, נעים לחיות”. מיטמורפוזה כזו! מי היה יכול להאמין, כי יגיע אליה המופקר?

ועוד מצב־נפשי אחד אנו מוצאים אצל המופקר של ברנר, וגם הוא אצלו לא צפוי לגמרי, עוד יותר לא צפוי מן הקודם. מצב־נפשי זה הוא – המיסתורין. כי – נפלא הדבר – לברנר יש נטיה חזקה למיסטיות, בייחוד תקופת ההפקרות. תמוה הדבר? אבל מערכי לב אנוש אינם ברורים וגלויים כלל וכלל, כמו שחושבים ה“חכמים”, ומה גם מסכת נפשו של זה, שהנגודים הפנימיים הם סוד הווייתו וסוד הותו. מי שיחפוץ לחפש אצל גבורי ברנר שלמות נפשית, ידמה לאיש החפץ להקים מחדש כלי שנשבר לרסיסים רבים. אף אם יהיו לפנינו כל הרסיסים, ואף אם נמצא איזה דבק מלאכותי להדביקם זה לזה, הכלי השלם יחסר. ובשעה שהשברים מונחים לפנינו, אנו רואים, שרסיס זה או אחר הוא מואר והשני אפל. כי כל שבר וזהרוריו, כל שבר וצילו. עובדה זו ידועה לגבורי ברנר, ואחרים מהם אומרים לעצמם, כי הם אנשים שלא נבראו ישר. ומי יודע, אם אפשר היה לו, למופקר העברי, לחיות, לולא התייחסותו המיסטית לחיים; ולא רק לחיות אלא גם ליצור חיים ממשיים או יצירות ספרותיות! אכן, הרגשת המיסתורין היא שעומדת להם למופקרים העברים ביסורי חיים ובחבלי יצירתם. בה מוצאים סעד גבורי “שנה אחת” ו“מא. עד מ.”, בה התנחמו טלר ומנוחין ב“מן המצר” וחזקוני ואליעזר ב“מעבר לגבולין וב”ערב ובוקר“, והיא גם מקלטם של שאול גמזו ב”בין מים למים" ושל אובד־עצות ב“מכאן ומכאן”.

גם ברנר עצמו, אף בספוריו הריאליים, יש שסר פתאום הצידה ומתבודד בתוך משעולי הפלא של חלומות הנפש היפים. אז תחלוף רגשנותו החולנית וצעקנותו ההיסטרית, ואז ישיר ברנר. את יצירתו הסובייקטיבית ביותר והמכאיבה ביותר, בין לאחרים ובין לו לעצמו, יגמור ברנר אז בשיר מזמור לחיים, כי אחרי כל ההרפתקאות השונות שעברו על המופקר העברי הוא בא לכלל דעה, כי עיקר כל העיקרים הוא: לעמוד על המשמר. אחרי כל האסונות והמקרים הקשים, שעברו על משפחת לפידות ועל אובד־עצות ב“מכאן ומכאן”, מספר לנו המופקר העברי בהתעוררות נפשית עצומה על ההוד ועל היופי, ששכנו על שני המעונים והסובלים האלה בשעה שעמד, על משמרתם, **משמרת החיים". **

ולא נבואה עברית עתיקה היא: בדמיך חיי, בדמיך חיי…

צווי קדמוני זה מצא לו תאור מודרני בתמונה האמונתית הנפלאה שברנר מראה לנו בסוף ספרו “מכאן ומכאן”. איזה רוך לבבי ואור סודי נסוך על כל פרט ופרט של תמונה זו, ומה טוב לקרוא את תיאורה כולו בסגנונה המיוחד! הנה היא: "קלחו, קלחו גשמים – וביום הרביעי לפנות ערב פסקו. נטהרו השמים והיתה אותה הבהקת הפלאית שלפני עלות הלבנה בשבוע השלישי לחודש. ממחרת הבוקר היה כל היקום מחודש, טהור, נותן ריח טוב, מעודד – – –

– – – יצא אהרון לפידות עם עמרם אל הסביבה ללקוט קוצים וברקנים ולהכניסם לחצר אשת ראש הפרבר – למען שום בהם אש ולאפות עליהם את הפיתות. צבר הנער המוני המוני קוצים וישם מהם ציבורים ציבורים על כתפיו של אבי־אביו. אסף עמרם גם את השאר, עד שיור אחרון שבאחרונים, ואחר שהביאם למחוז חפצו, ניגש אל אבי־אביו, שכבר השתחרר ממשאו. זה ישב לרגע אצל החפירה שקוע במחשבות, ועמרם הגיש את ראשו הקטן אל חיקו – – – לשונות אש נראו בתנור, והינדה הזקנה יצאה ונשאה כערבית על ראשה את הפח עם עוגות הפיתות. הפח הזכיר ערוגות שומשום נאה, נותנות תקווה. היתה עוד תקווה, כי גם הפת, הפת האמיתי שיאפה אחר הצהריים ושיספיק אוכל לשבוע ימים, יעלה גם הוא. – ראשו של עמרם הקטן עדיין היה מונח בחיקו של אריה לפידות, ודבר־מה עצום, פשוט, מעורר חמלה, ויחד עם זה סודי חשוב ויקר עד אין־קץ, היה בדביקות זו. – שרידי קוצים היו להם לשניהם על בגדיהם הפרומים בראשיהם. אז קראה להם אופת הלחם לעזור לה – ויקומו שניהם ויעמדו ואותו הסוד הגדול היה גם בקוציהם, גם בעמידתם" (“מכאן ומכאן”). מה הסוד הגדול? הווה אומר: בזה ש“על משמרתם עמדו”. כי על משמרת החיים עמדו הזקן והילד נעטרי הקוצים" (שם), ואף־על־פי ה“ההוויה היתה הווית קוצים”, בכל זאת מוסיף ברנר בסוף ספורו של המופקר אובד־העצות, כי “כל החשבון עוד לא נגמר”. וזהו העיקר. יען כי פתח תקווה צריך להיות תמיד, והוא גם מוכרח להיות, כל זמן שבאדם שולטת ההכרה החשובה, כי “המדרגה היותר רמה היא לעמוד על משמר חשיבות האדם בלי הפסק” (“מן המצר”). מה נפלא הוא הדבר, כי סוף סוף בא המופקר העברי לידי הכרה חיובית כזו!

אחרי צרות רבות ורעות ב“מכאן ומכאן” יוצא לפידות הזקן ונכדו ללקוט קוצים, כדי להבעיר בהם אש ולאפות עליהם לחם – האין רגע זה הנשגב ביותר בכל מלחמתו של הזקן היקר? הרבה קוצים מכאיבים יש בשדה החיים; אולם רק אז הם עוטרים את האדם כעטרה, כאשר יוכל ויחפץ להשתמש בקוצים ליצירת האפשרות הממשית והיסודית להמשכת החיים.

ברנר מספר, כי ב“הכנות לאפיית הלחם”, כלומר, בעבודת הרגע החשובה והמוכרחה, עסקו רק “הזקן ונכדו”. חסר היה הגיל המאחד אותם, חסרים היו הבנים, שלא נאספו עוד (“מכאן ומכאן”). רק אחד מהם, והוא המופקר שבהם, בא ועמד ליד שרידי המשפחה והכיר את היופי הרב ואת הערך החיוני הגדול שבעבודה המעשית, עבודת הרגע הפשוטה והאלמנטרית.

אז בא ברנר והרים על נס לא את חובת הלבבות, אלא – את חובת הידיים.

וכאשר התחילו להתאסף מכאן ומכאן המוני בניה הצעירים של רחל הבוכה והתחילו לעלות לארץ בתור חלוצים ולעבוד בכבישים ובביצות הלך ברנר אליהם הגלילה ונעשה להם לאב ולאח, למורה ולמעורר. אז תירגם גם את מכתבי יוסף טרומפלדור, את זה איש המעשה והרגע הנפלא, שנלחם ומת על קדושת הארץ.

כי כאשר יהיו די מלקטי קוצים ודי מבעירי אש, תוכל “הזקנה הינדה” לאפות את “הלחם” יחד אתם. האומה הישישה, זקנה תמימה זו, שהיא נהדרה כל כך בצערה האילם ובעקשנותה החיונית, היא כבר תברא את יסודי הקיום, אם רק יעזרו לה בניה ונכדיה ויעמדו יחד אתה על משמרת החיים.

וברנר?

עטוף אדרת־היאוש, רועד מצינת החיים וסובל מרתיחת דמו, היה עובר כשומר־לילה מרחוב לרחוב ומסימטא לסימטא, מעיר לעיר וממדינה למדינה, ובכל מקום בואו היה מעורר את הישנים בקולו הצרוד.

נדכא מחשבון־עולמו וכפוף תחת כבד שרעפיו, הלך בינינו, נעטר הקוצים, הלך וצעק. צעקתו הרגיזה את דממת הלילה, השביתה את שמחת העליזים והפריעה את שנת השאננים – אבל ברוך היה המעורר! תפנוקים לא ידע, מנוח לא ביקש, גם לא מצא. עבודתו הספרותית של ברנר בכלל ועבודתו במשך שתי השנים ב“מעורר” בפרט מראים מסירת נפש לספרות שאין דוגמתה. בימי ירידה ושתיקה איומות של ספרותנו ערך, סידר והדפיס בעצמו בתור פועל את ירחונו מתוך מחסור, מצוק ובדידות.

בשפה המונית, המלאה ברבריזמים רבים, דיבר אלינו במשך כל יצירתו, ואולם לא היו לנו תרעומות עליו, יען כי הרגשנו, שלשפה כשהיא לעצמה אין חשיבות יתרה בעיניו. הוא גם השתמש בסיגנון בלול, המעורב מיסודות נפשיים ומלוליים רבים ושונים – אבל גם על זה לא התרעמנו, מפני שראינו כי לא אל טהרת הסיגנון שם ברנר את לבו. עניינים אחרים לגמרי העסיקו את מוחו ונפשו.

כי לא ככל האמנים שבעולם ברנר. דומה, כי חוש הצורה חסר אצלו לגמרי. הוא רודף תמיד אחרי העיקר. ועיקר זה הלא הוא: לעורר את המחשבה ואת הרגש. רק לעורר. כי מכיר הוא ברנר בעצמו, שאין הוא יכול להיות מורה דרך, יען כי אובד־עצות הוא, ולפיכך אין הוא חפץ כלל להחשב בין “המורים”. האחת שהוא מבקש והאחת שניתנה לו ממרומים, זוהי האפשרות להיות בין המעוררים…

יחידי עמד לו על משמר החיים והספרות ויקרא בלי־הרף:

“כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמר: שאל, בן אדם, לנתיבות עולם, שאל, אי הדרך, אי?…” (הסיסמא לירחון ה“מעורר”).

נאמנים היו דבריו אלה, וממחנה היחידים ענו לו מכל עבר: – אודך, אחא כי עוררתני – –

ז

על המשמר כצופה לבני דורו עמד ברנר במשך כל חייו הקצרים ועל משמרתו, משמרת החיים, נפל חלל.

בין יהודי עבודה כשרה חי את ימיו האחרונים וביניהם נהרג. עליהם הורג. על האומה כולה הורג. יחד עם שאר בחורי ישראל שנפלו חלל בארץ האבות.

וביום של כשלון שכלנו גם אותו. נפטר! ממצוקות החיים והמות גם יחד. חזות קשה ראה כל ימיו וברגע מותו ראה גם פנים אל פנים את הרע השליט, המכריע. נתאמת פחדו. נמלאה הכוס. מר הנפש, איש היסורים – כחבוט הקבר היו חייו. ב“עמק העכור” שכן תמיד ואותו לא עזב אף לרגע. לא יכל ולא חפץ לעזבו, לשכחו – אחיו בני עמו, אחיו בני האדם, היו שם. המהם יברח? איתם היה בצרה. ו“על שבר בת־עמו” השבר קדר. גם לו, לאנוש, המר שדי. גולה היה כל ימיו. אף בארץ־ישראל ערך גלות. כמו במלון־אורחים היה תמיד. מדבר שממה רחף לנגד עיניו. מקונן ומעודד, מנחם ואכזר, איש־השירה ואיש־החיים – לפני אלפים שנה היו קוראים למשורר ולפובליציסטן כזה: המוכיח. אז היו אלוהי האומה והאומות מדברים מתוך גרונו. עתה בימינו – שלחו אל־החיים, הבעיר אש־אמת בלבבו והעמידו בינינו גלוי־עיניים: הבט וראה – וסבל!

וברנר סבל. סבל וצעק. את מנוחין ברא, ולו לו היתה מנוחה. בלי לאות עבד את עבודת הספרות, באמונה עסק בצרכי צבורו. אח לחלכאים, אב ל“יתומים”, רע לסובלים וידיד לעניים – “יהודי כשר”, כמו שקוננה אחריו אשה זקנה ופשוטה. והוא נרצח.

הבאים יעטרוהו בעטרת פלאים. איש־מכאובות, מדוכא מעוונותינו, את פושעים נמנה, הוא חטא רבים נשא, מוסר שלומנו היה עליו – את דורו מי ישוחח? עוד בחייו היה הוא האחד שנפשו האפלה האירה אף מן המרחקים לרבים מצעירי ישראל. בלבותיהם נשאו אותו. עתה נתיתמו צעירי ישראל אלה. כי הספרות העברית שכלה אותו: את זה שהיה אש־תמיד על מזבח אבנינו. אש־תמיד, אש־דת. כי אף כפירתו היתה דתית. אמונה שבכפירה. אמונה וכפירה של איוב, על היחיד ועל החופש דיבר, אבל ברשות הרבים עברו חייו הכבולים. ברשות הרבים גם נהרג. בצבור.

הוא שהתנגד לכל כפיה שהיא, לכל מעשה אלימות אף בעולם המחשבה – הוא נפל בידי רוצחים. ואולי היה הרוצח אותו “איש ערבי בסחבות של טוז’ורקה אירופית ומעדר ישן על כתפו”, שעל פגישתו אתו ספר ברנר ב“קונטרס” ימים אחדים לפני הירצחו. “יתום עובד! אח צעיר! שלומי לך, חביבי!” קרא ברנר אליו, אך הערבי ענה לו אחר כך “במעדר הישן על כתפו”.

מתוך אהבת־האדם העמוקה שבלבו, מתוך הבנה מעשית ומוסרית עליונה בצרכי האומה העברית כתב ברנר בדבריו האחרונים על הערבי: “קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עלי מוטלת היא. הן עלי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי אנוש!… לא פוליטיקה! כי אם מגע נפש בנפש… מהיום… ובמשך דורות… במשך ימים רבים… וללא שום מטרה… ללא שום כוונה… מלבד כוונת אח, ידיד ורע…”

כך כתב ברנר על הערבי, והערבי הרגו ופיזר כתביו. ויהי זה לא אותו “יתום עובד”, אלא האפנדים, שמבט הרשע שלהם החריד את ברנר בשעת אותה פגישה פטלית. בעיקר הדבר הן אחת היא. הן הצדק היה את ברנר, זה הצדק הברנרי, הצדק הכי נשגב, האומר, כי אחריות הרצח על הנרצח היא.

ברנר קיבל תמיד על עצמו את האחריות על הרע שמחוצה לו. תמיד היה רואה את עצמו כבעל חוב. לא לקח כלום מן החיים. רק נותן היה. את כל טובו, שאלו העניק לו, פיזר לאחרים – והוא עצמו היה תמיד עני בתענוגות. אבל היה, אך את אחרים נחם. אף יצירתו הפיוטית אינה יצירה של מקבל, של נהנה. כל משורר לוקח מן העולם במלא נפשו, ולנו הוא נותן רק את השיירים. ברנר נתן כל מה שקיבל מאלוהי החיים. על כל מה שעיניו ראו וכל מה שלבו הירהר סיפר לנו. תיכף ומיד היה משתף אותנו בשמחתו או בצערו. את כל עושרו הנפשי חילק בין כל חבריו וקרוביו להנאתם – והוא עצמו נשאר תמיד עם חשבון נפשו, עם ספקותיו ודרישותיו לו לעצמו.

משום זה שכן תמיד על אישיותו הוד מוסרי עליון.

אף על פי שי להתנגד לכמה רעיונות מרעיונותיו דוקא מצד דרישות הצדק. אף על פי שנחוץ להילחם כנגד כמה וכמה מדרכיו בספרות ובמחשבה דווקא מצד האמת החיונית והנצחית שאינה כלל וכלל אחת, כי ברבבות מידות נדרשת תורת החיים. ביחוד משום שהיה, ובטח גם יהיה, אחד הסופרים העבריים המעטים שהשפיע ושישפיע ישר על החיים, על חייהם של מעריציו. כי לדיין הפנימי שבלבו נשאו רבים את עיניהם. גם בעיניו היתה הספרות לא אמנות, אלא עבודה, חובת־הלבבות. וזה היה עיקר מפעלו. המפעל היוצא מכל עבודתו הספרותית.

כי על משמר אמתו עמד כל ימיו. לא על משמר היופי והנעים.

ובכל זאת על אמתו, היא אמתנו, גם נרצח. באכזריות, בבזיון. כי רוצחיו התעללו בו ובגווייתו.

איזה סיום נהדר לחיי ענויים!

נהדר מצד המוסריות שבו, ומצד ההתאמה העליונה לאותם החיים, שהיו נראים כה חסרי התאמה.

יש קו ישר והוא הולך אלכסון, אל הצד, אל שטח אחר. לעומת זה יש קווים עקומים רבים, שסיכומם עולה בכל זאת ליישרה אחת גדולה. יש עקומות בחיים המצטרפות סוף סוף לקווים ישרים בנפש. אך אף במישור רבות הן העליות והירידות. רק מעופם האי־נראה של חצי הגורל מובילים ישר אל קורבנם. דרך הנשר אל טרפו אינה יודעת עקיפין.

גם חייו של ברנר היו בצורת עקומה־ישרה כזו. בין מצד המתימטי ובין מצד הריאלי. ב“כף־הקלע” היה נתון, אולם בשליחי־רוחו, ביחסיהם זה לזה, אפשר לגלות התפתחות מודרגת, המשך, השלמה. מירמיה פיארמן (“בחורף”) עד יחזקאל וחנוך חפץ ("שכול וכשלון) – שביל צר אחד מוביל. שביל ישר. ישר לגבי צדדין, לגבי סופו. אף כי בתוכו רבות היו התהומות והפסגות. גם הצוקים החדים שפצעו בלי־הרף את הנפש החיה. “מא. עד מ.” הוביל השביל. “עד מ.”… עד ארבעים שנה – עד המוות… אולי ניחש לו לבו. ניחש וראה את גזר־דינו.

אולם באמת לווה המוות את ברנר במשך כל יצירתו, אך הוא היה מברך את החיים, מברך ומקלל גם יחד. בכל ספוריו ומאמריו מתגלה החזון האישי הפרטי שחזה על עצמו, אולם אל הגבול האחרון באימת הניחוש והצפיה הגיע ב“שכול וכשלון”, זה הספר שיד הגורל עשתה אותו לאחרון בחיי ברנר. אדם כי יידע את קיצו.

לא שכיב־מרע, אף לא ידוע־חולי, אבל קץ ימיו ניגלה לו ברמזים מחרידים. בלא־יודעים, מתוך יצירה אמנותית, הובאה ההתגלות הנפשית אלי ספר; לבא לפומא גליא; ועתה – תאחזנו חרדה גדולה לקריאת ה“דוקומנט” האנושי ששמו “שכול וכשלון”.

לפני שנים רבות חשב ברנר שהוא נמצא כבר “מעבר לגבולין”, שם במקום הפטור של הנפש הכואבת. אך הנה בא לפני זמן קצר יחזקאל חפץ ב“שכול וכשלון” ומדבר שוב על איזה גבול – “אז ודאי יבוא הגבול שאחריו בא, מוכרח לבוא, הקץ. ודאי יש גבול כזה סוף סוף… אז תגיע השעה הנכונה ללכת מארץ החיים… אני אחת דתי: מחוץ? לכף־הקלע”. ואכן עתה הוא כבר מחוץ לכף־הקלע. בא הסוף לחיי ההתלבטות. ברנר שב ונעשה מנוחין. יונה מצאה לה מנוח. יונה מרת־לב. תועה על פני גלי המבול. היונה השחורה! כי באכזריותו הרבה של ברנר כלפי עצמו וכלפי אחרים, במרירותו של מר־נפש זה היה רק יסוד־הרחמים אשם. אין אכזר כבעל־הרחמים, והאיש הטוב באמת מציק באמת לכל קרוביו. גם לעולם כולו הביא הטוב הרבה יותר רעות משהביא הרע. כל המזבחות הם לשם הטוב, והמרחם על המעונה דן ברחמיו לכף חובה את המענה, אך הלא גם הוא מעונה. וכי יש גבול לרחמים? האם יש תחומים? ואיך לקיים את מצוות הרחמים בלי לשפוט ובלי לענוש את אלה שהביאו לידי הצורך ברחמים? כן, החמלה מתגלה לפעמים קרובות עד מאד בצורה אכזרית. ויחזקאל חפץ, אחד משליחי נפשו האחרונים של ברנר, אמר: לחיות כך אי אפשר, כלו כל הקצין. לנסות לחיות באופן אחר – אין רשות. אין רשות, מפני שאין כוח. היה לי אך דבר אחד, שינקתי ממנו: רחמים. אך, חי־חי נוכחתי שאין בי רחמים, שאין לי כוח לרחם, שאין לי רשות לרחם כי אך שקר ברחמי. לפני־שער יפו, עמק יהושפט, בגי־בן־הנום" (“שכול וכשלון”, 77).

כך, כך – לפני שער יפו. אף את זה כאילו ידעה נפשו של ברנר. לפני שער יפו – שם נרצחו הרחמים. “בבית שבקצה העיר” שאליו “הובא יחזקאל חפץ בעגלה”. בשבילו נגמר בזה החלק הראשון של “שכול וכשלון”. לברנר ולנו קרה שם הסוף של כל החלקים. שם נרצח ברנר. על ידי אותם הערבים, שעליהם כתב עוד בדפים הראשונים של “שכול וכשלון”, כי יחזקאל חפץ “הביע תרעומת רבה על העניינים הרחוקים שבאותם עסקי הכלל – – – הוא הרבה, למשל, לשיח בתנועה הערבית, בתחיית הערביים, בשנאה הלאומית שלהם, הרבה גם לדאוג… לעלילת־דם… כי לך והוכח לה לערביה הלזו שאחיה הקטן שאבד אינו אצלנו, בעוד שהערביים מתעוררים לתחייה… וצרעת השינאה והחשד פרחה גם בם” (שם, טו).

כן, פרחה ועשתה גם פרי, אכן היה לו ליחזקאל חפץ מה לדאוג. הלא הוא הוא שחשב לאמר:

“חיים ישן… מחשבתו של חיים ישנה גם בשעת השנה – – – אבל אילו נראה לו בחלומו, בנו חנוך – –, חנוך מן הטחנה, זה שעליו סיפר עוד אתמול לפנינו, כי אז היה בודאי אומר לו: אבא! אל תשמע לאשר הם מדברים על גדלות “הספר הנצחי”. הספר הנצחי – מה יש בו על השנים, אשר אני מבלה ערירי אצל הרחים? מה יש שם על מצוקותי, על חיי ועל מיתתי הקרובה?” (שם, 86).

המיתה הקרובה – ובכל זאת מלא הספר על גדותיו חיוב החיים. הצדקת החיים. הערצת החיים. הלא זה היה עצם מהותו. חיוב המציאות. אף בשעה שהיה מפחד מפני החיים היה קשור להם, היה נושא בעולם, היה עובדם. היה עובד חיים. היה – עתה איננו.

אך כאשר עוד היה בינינו, ידע את כל הניגודים שבפנימיותו והתוודה:

– “יהא לא־אחדות, תהא שניות, תהא על יד אסוני מקצת אהבה פשוטה של חיי אחרים, מעין אותה שהיתה אצל נשים רחמניות יהודיות זקנות בעירותינו הקטנות לפני דור אחד – – כי הן הוא אינו דואג לעולם, לאנושיות, לאומה – הוא חושב רק על אנשי הבית, אשר ביניהם הוא גר במקרה” (שם, 134).

נאמנים עלינו דבריו של אוהב־אדם זה. במותו אישר את חותמם, חותם האמת. הלא את אנשי־הבית, אשר ביניהם גר במקרה ביום הרצח, הלא איתם יחד נהרג. נהרג משום שלא חפץ לעזוב אותם. “לא דאג לעולם לאנושיות, לאומה”… אף לבנו יחידו אשר אהב לא דאג באותה שעה. בהכרת החיים, חשיבותם וערכם. עוד זמן קצר לפני הסוף האיום כתב ב“שכול וכשלון” על יחזקאל חפץ, כי – “בתורתו עכשיו כתוב: טוב מאד – אלה החיים. החיים הם טוב, הטוב היחידי. אין טוב בלעדיהם – – – ו”עם אשמורה שלישית" הוסיף ביתר בירור:…. הענין הוא בבית־החיים ולא מעבר לבית הזה".

בית החיים? – הכשילתו לשונו. בדבריו אלה לא כוון לבית־החיים, ששם הוא שוכב אתה. ה“מוריטורוס” שבקרבו נתן בפיו את המבטא המחריד.

אז “באשמורה השלישית”, חשב ברנר דווקא על חיים ממש. אז חשב וכתב:

"באמת הכל חיים והכל כדאי… ומי שמבין שהכל כדאי – הכל – גם כשאין כל תוכן – הוא ידע באמת להוקיר כל גילוי החיים, לעשות “תוכן” מהכל, לברך על כל בת־צחוק מזהירה לפניו, על כל דשא ועל כל אבן, על הטובה ועל הרעה, אם כי רעה היא ומכאיבה, מאחר שגם היא חיים – – – ".

ואל תאמר “תיאוריה” היא זו.

“– – – – מי שבא להכרה זו על ידי נסיון, מי שלמד זה בבית שבקצה העיר – בשבילו הרי זה חיים ולא תיאוריה”.

*

“בחלונות שברשות הרבים האיר הבוקר”

(שם 137).

כך כתב “יחזקאל חפץ” בעודו בחיים. עתה אחר הוא קצת החשבון. משום זה אולי יותר נכונים הם דברי “יחזקאל” לעצמו במקום אחר, שב“שכול וכשלון”:

"הוי, הוי, התאפק, התחזק, יחזקאל! היה כמוהם בעיניך, יחזקאל חפץ. – – – שכח וחיה כאשר אתה יכול – – – הדממה, מחכה לך. – – – חיה כאשר יחיה הזבוב הממועך וקצוץ הכנפיים וכאשר יחיה הכלב המצורע והסומא. הכנע הכנעה אחרונה. הכל מעבר מזה ואתה מעבר הזה, התבטל כאשר יאתה לך – ודם. דמי, נפשו של יחזקאל חפץ! אל תדברי על החיים דבר למטוב ועד רע. אל תדברי על דבר, שאת מחוצה לו, שעקרו חסר לך. מה את יודעת על החיים, – וכלך פרפורי־מות? – – " (שם 133).

“הכנע”, “דם”, “פרפורי־מות” עתה, נכנע כבר ברנר. “הכנעה אחרונה”. אולם “יחזקאל חפץ” הנמצא בינינו בדמויות שונות – הישמע בקול אביו המת, הנרצח? היבין כי “כולנו עלובים, כולנו עלובות… כולנו ראויים לחמלה… מה יש לקצוף. מה יש ללעוב?” (116). הידעו תלמידיו של ברנר, כי מתוך רחמים לאחד אסור להתאכזר לשני, כי בכלל “אף לרחם אין לו רשות”, משום – משום ש“אמרו מה שתאמרו… אני הנני אצלי כל־העיקר” (229). אם כן־מה ליחיד ברשות־הרבים?

דרך חיים קשה ומסובכה ליחזקאל חפץ. עליה סיפר ברנר בכל סיפוריו הרבים. ואת יסוריו פיזר בין כל גיבוריו. ספק הוא, אם כל יחזקאל יוכל לחיות זמן רב “בבית שבקצה העיר”.. הלא עיקר חייו הוא להיות מעורר, מעורר לעבודת הבוקר. ואיכה יעורר, אם יתבודד? אך אולי לא טוב שהוא יעורר? אולי אסור לו להיות מעורר? אסור על־פי “המוסר שנעשה לאינסטינקט, המוסר שנעשה לחלבו ודמו של האדם המדוכדך?” (שם).

אולי באמת אין לו ל“בעל־המום” שום זכות “לדאוג לעולם, לאנושיות לאומה”, (שם) ואף לא “לאנשי הבית אשר ביניהם הוא גר במקרה?” אולי צדק חנוך? אותו חנוך שב“שכול וכשלון”, שהלך לשבת הרחק מעיר ומתים שהלך אל הרחים".

שאלה קשה וחשובה, ובה צריכים לעיין כל אלה החפצים ללכת בדרכי החוג של ברנר. כי לא כל “בדיעבד” הוא מחויב המציאות גם להבא, “לכתחילה”.

והיסוד הטרגי הפרטים שבחיי ברנר ובמסכת נפשו יכול להעשות לאסון צבורי, אם יתרבו ה“יחזקאלים”, ביחוד בצרופים אחרים, עוד יותר קשים ומענים.

– ויתהלך חנוך עם האלוהים – – – ואיננו. איננו בין האנשים. לא יכול למצוא בשבילם מוצא מן הסבכים. לא יכול להעביר את רוע הגזרה של המבול המוכרח לבוא. את האלוהים התהלך חנוך. את נפשו. את האלוהים אשר בנפשו. את האנשים לא התהלך.

אולי לא יתהלך? לא טוב שיתהלך?

לא טוב אף להם?

“הבליגה, חפץ, אל תדבר איפוא דבר אליהם, יחזקאל חפץ!” אך חפץ דיבר, קשה היה לו שלא לדבר. “על־מה דיבר? על הכל ורק לא על דמיונותיו וחלומותיו שלא נתנו לדבור”. (שם).

אמנם פעמים היו נתקים מעל שפתיו גם הרבה מחלומותיו על עצמו, שהמבין הבינם ושתק, אך עד “שכול וכשלון” לא דיבר עוד ברנר בהתגלות כה מדכאה על יסוריו האנושיים של “יחזקאל חפץ”. והרבה יש ללמוד מעינוייו של יחזקאל חפץ ומאסונו של חנוך חפץ. ביחוד במובן החברתי־לאומי. גם ביחס להכרעת המציאות המעשית והרעיונית של אחינו אלה אולי אפשר היה גם להקדים רפואה למכה. הפצע הממאיר שבלב “האדם התחתון” שבישראל אינו על־פי־רוב כלל וכלל “inoprabile”. ואולי יש גם תרופות פנימיות. אולי? ודאי יש. אף אם אינן קלות, ואינן מהירות וגם פשוטות אינן. מחוץ לתחום היופי והמוסר הן נמצאות, אבל יופי ומוסר יש כבר בעצם הוצאתן לפעולות וגם בתוצאותיהן ליחיד ולרבים. תרופות אלו דורשות חיפוש בעולם המיוחד של מדעי הגוף והנפש, שהוא זר לגמרי להלך־מחשבותיהם של רב נאורי עמנו, אז אולי היה “יחזקאל חפץ” יכל להיות חפשי מהרבה יסורים מיותרים ואי־פוריים, וגם ליודעיו ולידידיו היה יותר נוח. אז אולי לא היתה כה גדולה גם התהום בין רשות־היחיד ורשות־הרבים שבחיינו העבריים. אולי – – – אולי – – .

אמנם “איש־התחתיות”, “האדם מן המרתף”, “בעל־המום”, הינו מנוחין־חזקוני־חפץ, שואל: “האם לא כל הרצונות והרגשות של האנוש יש להם זכות הקיום? – – האם לא כל מה שנובע מתוך צרכי האדם הפנימיים – ערכו שווה?” אכן – זוהי שאלה יסודית, עיקרית. בפתרונה תלוי כל מהלך חיינו הצבוריים והלאומיים.

וגם קיומם הפרטי של כמה וכמה יחידים תלוי בה.

ברנר פתרה לכאורה לחיוב, אבל גם הוא סבל מפתרון זה. לולא זאת, כי אז לא היה מחפש לו מקלט להרבה והרבה מ“רצונותיו והרגשותיו” בצורה הפיוטית המצעיפה, המכסה והמשנה את הטעם. והדבר צריך בלי שום ספק עיון. עיון רב.

כי אף “יחזקאל חפץ” קשור אל הכלל. כי רשות־היחיד של העברי נמצאת תמיד בתוך רשות־הרבים על העברים, ופתחיהם של אוהלי יעקב מכוונים דוקא זה כנגד זה. מה לעשות? לא טובו משכנותיך, ישראל, לא טובו – –.

משום־זה כה גדולה האחריות של היחיד הישראלי. כה מעיקה – ומשום־זה כה סבל ברנר. במשך כל חייו הקצרים צעק, קרע בגדיו, גלה את לבו ולבסוף התודה בספרו האחרון בפשטות כזו, שרק הנדון למוות יגיע אליה. התוודה – ובווידויו מספר לנו מפתח לסגור־לבם של כל גבוריו שליחי־רוחו. כי בסיפרו “שכול וכשלון” ציווה ברנר לביתו. ביתו – אלה הם תלמידיו, ידידיו, ידועיו, עוד יצירותיו הקודמות העידו כולן על עצמן:

"נפשי עומדת שם דומם,

חשופה בכל־נגיעה תעמוד, בכל מדוויה הרעים,

ובכל כשלונה ועלבונה".

אבל ב“שכול וכשלון” יש עדות יותר גדולה! חיי אנוש שהשליכו מעליהם את כל הלבושים. צוואה אחרונה. בבחינת “ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה”. והלא כה ייגמר הספר:

“לא קשה. לא קשה. בקרוב ניסע ונלך, במהרה ניסע ונלך”.

מסעו האחרון של ברנר לא איחר לבוא.

עתה לא יפחידו עוד שום פחד. הוא הלך לו לעולמו. בפעם הראשונה בחייו השתחרר מענייני עולמנו והתכנס רק לתוך עולמו. “דממה מחכה” לא רק ל“יחזקאל חפץ”, אלא גם לכל הספרות העוסקת בחיינו: קולו של ברנר יחסר. כי הוא היה אחד ההדים היותר חזקים של חיינו. הוא היה גם עדם. וגם מעודדם. למרות יאושו.

כי בעיקר הדבר הלא לחיים קרא ברנר תמיד, לעבודה בחיים. ובזמן האחרון בא אפילו עד לידי שמחת חיים. קודם היה רק: “לא־כלום”, “מאי איכפת לי” ו“אנעים זמירות לקרירות”, אבל עתה באה איזו שמחה מיוחדת במינה: שמחה שלאחר יאוש… ברנר הגיע ביצירתו האחרונה למדרגת האדם העומד על סף החיים ופניו אל אין־הסוף. אנוש כי יקצר ברינה… האזינו ליקחו:

– “על הסף הנך עומד – השתטח בצהלה, השתטח בברכה… אך אל תחילי, הנפש, נשפו של יחזקאל חפץ! – – אל תחילי גם מפני ערפל יום מחר… ודאי, ודאי… רעות יעדו לך בבאות… חטוף את הרגע ושמח בו. אין מסילת ישרים. יש משעול צר. צר, שפעם הוא חלק ופעם עקום. וכל התורה היא אותה התורה הישנה, שאושר הוא לתעות במשעול זה, אושר הוא לחיות ולהוקיר את החיים, להוקיר כל מיני זעזועיהם עם הנועם האין סופי שבהם… יברך סלה!” – –

*

אושר, נועם – ברנר לא ידע אותם קודם. האמנם קיבלה אותם נפשו על ידי בשורת גאולתו הקרובה? גם האמן האמיתי ומהשורר המקורי הקיצו בקרבו בעוז מיוחד דווקא לפני קיצו. כי ב“שכול וכשלון” עלה ברנר על פיסגת יצירתו. לאסוננו, נעשה אצלו ספור זה להר ההר… על יד “מא. עד מ.” ו“מן המצר” יתפוס זה הספר האחרון את המקום הראשון באמנות הברנרית.

חיוניות מעמיקה, תפיסה מהירה, הארה אלכסונית, צמצום אמנותי – כולם התאחדו בו לידי שלמות פנימית וחיצונה. גם האמת והחזון הגיעו בו הפעם לידי מזיגה מפליאה. ובין מצד “ההרמוניה” הנפשית, בין מצד השלמות החיצונה אין משנה השם “ספר ההתלבטות” הולם כלל את “שכול וכשלון”. על־כל־פנים, מצד האמנות יש בו פחות התלבטות משיש ב“מכאן ומכאן” פחות קפיצות של השלהבת. פחות עווית. יותר שקט. יותר הוד.

גם הדמויות של יחזקאל, יוסף חפץ, גם אישיויותיהן של שתי האחיות מרים ואסתר, כל הסביבה הירושלמית המיוחדת של “הישוב הישן”, חיי הנשים בעיר השוויצית והסביבה “הישנה” ביפו, אף פועלי הקבוצה והפועלים “הסוציאליסטיים” – כולם יצאו בספר זה בבהירות כה רבה, בהבלטה כה מכריעה. בפעם הראשונה תאר ברנר את צער העלמה העברית באותה שימת לב ובאותו הכשרון שתאר תמיד את צער הצעיר הישראלי. בשום ספור מספוריו הקודמים לא העביר ברנר לפניו מספר כה רב של נשים. גבר, אשה – הפעם ניסה ברנר להאיר את אפלת הפינה החיונית העיקרית שבעולם. ניסה וגם הצליח באופן אמנותי ונפשי, היוצא מגדר הרגיל אף אצלו. גם השפה והסגנון היו הפעם ליצירה מופתית. שפה וסגנון ברנריים מנופים. מה מוזר!

האומנם צריכה היתה להתחיל ביצירתו של ברנר תקופה חדשה ומעדרו של אותו ערבי רוצח הפסיקתה בתחילתה? או אולי ההרגשה הסתומה של הסוף הנגזר עוררה בנפשו את כשרון השירה האחרונה כמו בנפשו של אותו ייצור לבן הכנפיים השר רק פעם בחייו – לפני מותו? אולי ניחוש זה הוא שהשפיע על התעוררותם של כל כוחות היצירה, שהיו נחנקים תחת כובד הדרישות הממשיות, והוא הוא שעורר גם כן בברנר את זו האחיזה המפליאה בחיים ואת זו האהבה להם? מי יודע?

על כל פנים כשאנו גומרים לקרואת “שכול וכשלון” וכשאנו נזכרים בכל ימי חייו של נזיר־חוזה זה שנדד וסבל וקרא בלי הרף לעבודת הבריאה – אנו מוכרחים לסגור את עינינו רגע מתוך השראת קדושה ולהתפלל יחד עם “יחזקאל חפץ” את תפילתו הקצרה:

“לאבי, אבי האורה והחיים, יברכו סלה! אבי, אבי היתומים, היטיב לי, קרני שמש שלח לשי! ואני, יתום היתומים, אקבל מנחתך בתודה, באהבה בתקווה. אני יודע להוקיר את מנחתך, את טובך סלה. לבי ירנן אף ירועע, אבי החיים, תברך סלה!” – – –

מי יתן ותרנין תפילה זו של ברנר “הכופר” אלפי רבבות צעירים וישרים, מי יתן ותקריב אותם אל אביהם שבחיים, והרבה נפשות שכולות ויתומות יכולות לחזור עליה מתוך התעוררות דתיה עמוקה, וכשיחזרו תאיר אז בעיניהם המדורה הגדולה שבערה בלבו של ברנר הסופר. בשרירי ידיהם תהפך קינתו המרעילה על האדם לשירה וכה תחיה לעולמים ברכתו האחרונה לאבי האורה.

בהתמדה יעברו הבאים על כל אותם הדברים השונים, שרבים מהם נכתבו לשעה, אולם ישארו לדורות. מעינוייו וכשלונו של מורם ילמדו תורה חדשה, מצוות “עשה”, וגם מצוות “לא תעשה” חדשות… מהתלבטותו ומספקותיו יבראו להם בעצמם דרך־חיים. אם יזכו, לא תפצע רגלם בדרך זו… אך אם לא יזכו – יפלו בחלקם יסוריהם הפרטיים של מנוחין־חזקוני־אובד־עצות, אותם היסורים שאינם מפרים את החיים מחוץ לעולמו של “יחזקאל חפץ”, כי לא כל הכרח הוא צרך, ועל הפרק האחרון בהרגשת־היש של ברנר הלא כתוב ברור: ובחרת בחיים!

כי – “עכשיו הביט על חייו, זאת אומרת, על החיים, לא כעל פשרה באין ברירה, כעל התפשרות מהכרח, כי אם כעל מתנה גדולה ויקרה הנתונה לו כמו לכול, כמו לאחרים, כמו לבריאים מעודם” (שם 183).

הביטו גם תלמידי ברנר על החיים כמוחו בסוף ימיו? ומה תהיינה התוצאות הממשיות בהכרעת ובהנהגת החיים אצלו? לעתיד פתרונים. על כל פנים, אל ברנר בימיו האחרונים היתה השקפת עולמו כה קרובה לאותה הרגשת־העולם היהודית העתיקה, המורשתית, המחייבת את החיים ואת אלוהי החיים אף על־גבי הקבר הפתוח:

יתגדל ויתקדש שמיה רבא – –.

ואלה שימצאו גם לעצמם את האחדות האמתית והחיונית שבגלויי־הנפש השונים של אותו אדם־סופר, שקרא לעצמו פעם י. ח. ברנר ופעם ה. ב. צלאל, פעם יוסף חבר ופעם בר־יוחאי – צעירים נאמנים אלה יספרו בזקנותם על אישיות מפליאה של יהודי כשר אחד, שהיה מלא נגודים עד־אין־סוף, שכפר והאמין כאחת, שאהב ושנא, הוכיח ונחם, צעק ושר, והכל רק למען האדם, לשם האדם. וביום־עברה, כאשר לא חפץ לעמוד על דם אחיו ולהציל רק את־עצמו – נרצח. בין שאר החללים שנפלו על קדוש־האומה מצא סוף־סוף את מנוחתו זה איש־המרתף שהתנגד לכל מקובל, שהתפרץ כל חייו מן המחנק של מערכת חיינו, ובכל זאת ישבה נפשו “במערה” ושמו היה מקובל על אלפים מבני־דורו.

ואז כאשר יוסרו סיגי הפרטיות מעל כסף האישיות הטהור, כאשר ישכחו ויחלפו כל היסודות הגשמיים המכוערים, כל סימני החולשה והשלילה המלווים תמיד אף את איש המעלה, אף את זה שאין כל רבב על בגד חייו ועל לבוש נפשו – אז יושר גם על קברו של “בר־יוחאי” זה כה:

"בר־יוחאי, נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך.

דבריך “אור מופלא, אור היקוד הם יוקדים”.

יוקדים ומבעירים.

בנוהג שבעולם, משהתחילו צדעיו של אדם להכסיף, הוא מתחיל להשחיר שערותיו ולהרבות בגהוצים, כדי שייראה צעיר. כי רבים הם הזקנים, השואפים להיראות ולהיעשות רעננים בגופם וברוחם, והם הם המקנים לעצמם לשון־הנוער ודרכי־העלומים.

אולם רוח שאינה מצויה היא, שבאה על צעיר ומכריחתו לכוף את גבו ולהלבין את שערותיו. כי רק הילדים הם העושים מעשי־ילדות ומתחפשים כזקנים על ידי מה שידביקו טלאי־מוך על סנטרם ויתעטפו באדרתו הבלה של הסב.

ש"י עגנון אינו אדם זקן. גם ילד אינו. על כן ראויה לתשומת־לב מיוחדת הופעתו בדמות ובלבוש של זקן.

רבים אומרים: משנה הוא טעמו — ולא עוד. שינוי טעם זה נקרא בלשונם: סטיליסאציה, כלומר סגננות. אבל זוהי טעות. בעל כשרון אינו בא לשנות טעמו לכל ימי חייו. יש מחליף לבושו פעם או פעמיים לשם צרכי נפש בודדים; אולם מי שיבחר לעצמו דרך מיוחדת, שבה ילך תמיד, שנוי־טעם זה הוא טעמו. וגנסין יוכיח, שיצירותיו המאוחרות שונה סגנונן תכלית שנוי מסגנון יצירותיו הראשונות. עגנון הוא אחד מתחילת יציאתו לעולם־הספרות ועד היום. לא רק הצורה והסגנון נשארו בספוריו בעינם אלא – מה שחשוב יותר – גם התוך, כלומר, תכונות הנפש היוצרת ועצם העולם הנוצר. כי תוכו וברו של עגנון ירדו כרוכים לעולם. ודוקה משום שהלשון והסגנון תופסים מקום חשוב כל כך ביצירתו ראוי להסיח את הדעת מהם לזמן ידוע, עד שיובלט ערכם מאליו במהותם האמיתית.

לכאורה, תארו רבים מסופרינו אותם העולם ומלואו, שבהם עוסק עגנון. בעלי־בתים “חשובים”, סתם יהודים, שוחטים, משולחים, רבנים, מלמדים, מוזגים, בעלי־מלאכה, קבצנים ובטלנים – בקצור, אותה הבצה המרופשת, שהספורת העברית שואבת ושואבת ממנה זה כמה עשרות בשנים בדלייה שאינם משתנים. אף הסימנים, שעגנון נותן בגיבוריו, ידועים לנו מן הקודמים לו בספרות. עיין: מנדלי, סמולנסקין, בראנדשטטר, ברנר מתקופת ה“עמק העכור”, ברדיצ’בסקי. לגבי כל אלה לא גילה לנו עגנון אמריקה חדשה. אף לא צד חדש באורח־החיים ולא קו חדש במסכת־הנפש. חסידות? – כבר קצה נפשנו בזו ה“התחסדות”. האמנם שייכת היא לאותם דברים, שאין להם שיעור? – והעיקר: אותם האופנים ואותם העניינים של הארה ותיאור כבר דשו בהם אחרים. עלובי־חיים. – גם אותם שבענו. די, יותר מדי, עלבון־חיים בספרותנו! וגם די בזיון, אף כי מעט הקצף. כבר מאסנו אותו חוג־מחשבה צר ואותה עניות־דעת שביצירה, אותו “כזית” של ענייני רוח ונפש ואותו טלאי של הוי, – בקצור, אותו הלחם הקלוקל, שהוא הולך וניתן לקורא העברי זה כמה וכמה ומכריחו לחפש את עיקר מזונו הרוחני והנפשי בשדות־זרים. ועגנון –אף הוא, כרוב חבריו, חסר־כנפיים הוא. לו אין כמעט אף חתימת־כנף. לכל היותר, יש לו כנפיים של ברווזי־הבית השטים בבצות. אכן, רוב מספרינו עד הימים האחרונים היו ממין זה של עופות טהורים, שאף מן הבצה האחת אל השניה לא יכלו לעוף. ובצתו של עגנון הלא היא אחות־התאומים של בצת־מנדלי, ואין בבוצ’אץ ובברודי אלא מה שיש בבטלון ובכסלון. –ואולם, אם אצל בני־גילו של עגנון, שהם עשירים ממנו בתכנים ועניינים, מתגלה קוצר ראייתם הרוחנית כליקוי נפשי, שהרי סוף־סוף יש להם די כשרון לעבד כראוי שדה־יצירה יותר גדול ויותר רחב אילו אך רצו בכך, – הנה לעגנון יאות ד' האמות שלו והוא יאה להן. אחרים, כברדיצ’בסקי, מצאו אף בעולם עומד זה כמה וכמה תנועות ותנודות כבירות; ואולם עגנון, חוץ מפעם אחת, שגם בה נעשה ה“עקוב” למישור, רואה ומראה רק מישור, רק עולם נח. למרות הנסיעות המרובות, שגבוריו נוסעים ממקום למקום, בין חיי־“קציניו” ובין חיי־“דליו” הם חסרי־תנובה, עקרים, רבי־מנוחה. אף בציורים המועטים מחיי הדור הצעיר בזמננו, ב“האחות” ו“גבעת־חול”, יגדל השעמום, משום שידו של עגנון אינה משגת לתארם: שבוי הוא בידי העבר. ומומחה הוא רק לקפוא ועומד. לבבואות על פני המים. למחזות הניתנים להיראות במראה. על כן נקרא ספורו “בנעורינו ובזקנינו” כפיליטון. ואכן אין עליו חותמו של עגנון. אין לו קשר עם מרכז־יצירתו. מעשה־יד־שמאל הוא, ולהבנת מהותו היצירתית של עגנון אין לו אף ערך זה.

ואין בזה משום הכללה יתרה אם נאמר, שעולמו של עגנון מעור אחד הוא. מידה אחת לאנפילאות הלבנות, שיהודיו לובשים. מהות אחת לרבבים שעל בגדיהם, הם רבבי השומן ומיץ־האף. וקצבה אחת לכל חייהם חיי עולם נח. עולם שוקט על רפשו.

*

כי עגנון על צדיקים יספר ועל יראים ושלמים יכתוב. ושלמותו של עגנון היוצר מיוסדת על צמצום זה דוקא. אין בו לא מדקות־הראיה ולא מרחבות־התפיסה; אבל העוגה הקטנה, שעג לעצמו, שלו היא והוא השליט עליה. ועוד גם זאת: מתחומו אינו יוצא. אין לו שום שאיפה לצאת ממנו.

כך, למשל, אין הוא יודע פרק ב“טבע”; ולפי טבע יצירתו אינו צריך כלל להרגישו ולהבינו. ובכן אף אינו מנסה לשיר על היופי הדומם. הוא אינו מתעניין גם בנדודי־הרוח של האדם בן־דורנו, –ובכן אין הוא שואף כלל, שיהא לו חלק ב“עולם הזה”, שרוב מספרינו דשים בו בקצה־עטם כאותו בן־כרך הבא לדוש את הגורן במקל־הטיול שבידו. גם ממעופי־הרעיונות, שעולם החסידים והחסידות הוליד בספרותנו, אין אצל עגנון אף משק־כנף אחד. כי ביצירתו של עגנון אין מקום לרעיונות. לא ישאל ולא ינסה. ללא בעיא וללא דילמא. ואף אם קרא לאחד מספוריו בשם ה“נסתרות והנגלות”,לא נמצא בו שום דבר־סתר. רק נגלות. רק חיצוניות. ואף את שפתותיה נעות לא נראה. כי גבוריו אינם אוהבים לבקש חשבונות רבים. עינוייהם אינם עוברי דרך המחשבה ואינם באים מתוך מחשבה, ככל הטפוסים ההאמליטיים שבחיינו ושבספרותנו. הם היסורים הבאים על אנשי־עגנון כגזר־דין יבואו, בהכרח. בצורת שכר ועונש. בתור פקידת עוון אבות על בנים ובתור חזרת הגלגל. ככתוב וכנאמר. עיין בספרי היראים והשלמים באמת, שעגנון הוא סרסורם. רוצה הוא עגנון לפעול על לבנו ועינינו וגם פועל; אולם אותם התמימים והישרים, שמונחים להם נשכחים תחת שכבות־אבק, ידעו דרכים אחרות, דרכים נעלמות, אבל יותר בטוחות ויותר קבועות. עגנון התהלך עמהם הרבה ומהם למד להאחז בהשגחה כתינוק בסינרה של אמו. מהם, מן המרובים של אותם תמימי־הדרך, למד גם לשתוק על השטן. שלא להזכירו. אך מה טעם להשגחה בלא שטן? –ואף־על־פי־כן עולה בידי עגנון להראות לנו בעין את המאזנים התלויים מעל ראשי־אנשיו, אמנם, אין בכוחו להחרידנו על־ידי גורלם הקשה, אבל יחס־לב ידוע הוא מעורר בנו לפעמים. ואנו מקבלים באהבה גם את הפכים הקטנים, שעגנון אינו שוכח לעסוק בהם. סוף־סוף הן לא זרים לנו, הבנים, אותם “האבות”, שאת אורח־חייהם מתאר לנו עגנון, אף אם נמאסו עלינו, הוי, מה נמאס! אך עגנון הן אמן הוא, והאמנים הלא הם האלכימאים של ימינו: את הרפש הם שואפים להפוך לזהב טהור.

*

אין ספק בדבר, שמרובה היא יניקתו של עגנון מאותם כסלון־ברודי ובטלון־בוצ’אץ. ואולם מה הוא נותן לנו ביצירותיו? וכי מעורר הוא בנו את מצפוננו או מגרה הוא רק את יצרנו? –

על כל פנים, גדול שלטונו של היצר ביצירותיו בין בגלוי ובין בסתר. כך, למשל, אין כמעט אף ספור אחד מספוריו, שלא ידובר בו בחשק־דודים, אם בצורת כסופי אהבה טהורה וערגון נפש לנפש או בצורת תאות־בשרים וחיי־אישות סתם. ובכלל תופסים עניני חתן־כלה ביצירתו של עגנון מקום חשוב. לא אהבה ולא אהבים, אלא חופה וקדושין. כי באיזו יהודיה זקנה עסוק עגנון בזווג זווגים. במרכז־בצתו עומדת תמיד חופה ומסביב לכלונסאותיה מסתובבים אצלו במחולות־החיים הקנאה והשנאה, הקבצנות והרשעות, הגאווה וההכשלה. ה“עקוב יעקוב” עם ה“אכל קורצא” –כל היצרים הרעים שהם שוכנים בלבותיהם של אנשי־בצתנו. ונפלא הדבר, שעל־יד יצר־הדודים תופסת בעולמו של עגנון את המקום הראשי תאות האכילה והשתיה. כמעט אין סופר עברי שני, שידובר בחבוריו כה הרבה על ענינים חמריים אלה. חבר הוא עגנון בזה לבראנדשטטר. שהרי אף הכוונה לתת זכר ושאלות לפרטי חיי־הבית העממיים של הדורות החולפים, שהיא בולטת בכמה וכמה מתאוריו של מנדלי, אין אצל עגנון: אין לו לעגנון שום מגמות מיוחדות. הוא רק נהנה ממעשי־ידיו ורוצה להנות בהם גם אחרים. כי יש סופר, שיצירתו באה מתוך עינוי וישנם כאלה, שפעלם מהנם. ואם יסופר על דיקנס, שהיה מתמוגג בדמעות ומצטער צער מרובה בשעה שהיה יושב וכותב את ספוריו מחיי הדחקות והעוני של גבוריו, הנה נראה לי, שבשעה שעגנון מתאר בפרטות מרובה כל־כך את המאכלים השונים של “קציניו”, הוא נהנה מתאוריו הנאה משונה. כך, למשל, היו ה“מאדונות” הערומות למחצה עם שדיהן היפים והחלוצים, שציירו רוב האמנים בתקופת־התחיה באיטליה, לא רק פרי ההתעוררות הדתית, אלא ביחוד פרי היצר, שקם לתחיה. הצעיף של יראת־שמים הנתון על פני יצירתו של עגנון, כאילו אומר לנו: “אל תפן ליצר”; אבל “מנוול” זה עומד וצווח דוקא: הנני. ולשווא מתמם עגנון – תמימות אין אצלו. והראיה: אין אף ספור אחד משלו, שלא תגונב אליו פתאום איזו הלצה נשמעת לשתי פנים או איזה התול, שפוגם באומן, שנתעורר בנו לרגלי קריאת הספור. כך, למשל, בסוף “העגונות” נראים דבריו של המגיד כנבול־פה ונבול־מחשבה כאחת; וגם בסוף של “חופת־דודים” פתאום יוצאת דופן אותה ההתלוצצות במת העלוב מצד המחבר, שהמיתו ועוד הוא מתעלל בו. אף ב“אגדת־הסופר” הנפלאה באמת יש שנרגיש פתאום טעם לפגם מצד השכליות היתרה של המחבר. כי פה ושם מציץ מתוך יצירתו של עגנון פרצופו הערמוני של “המשכיל”. ובחפצו להדבק בסוד־הישרים לא הגיע עוד עגנון עד לידי התבטלות גמורה של ישותו. הוא מתהלך ומתהלך את האלוהים, אולם עד המדרגה של “ואיננו” אינו מגיע.

*

אישיותו הפרטית של עגנון נתגלתה ביצירתו הנפעלת רק לאט־לאט. כאילו דרך מחתרת באה לידי גלוי, והדרך מן “העגונה” ושאר ה“שיחות מני עם” עד “הכנסת־כלה” מרובה מאד. כי לא רק עגנון־האמן גדל בינתיים, אלא גם עגנון־האדם, שנעשה שליט על כשרונו. אף־על־פי שנשאר עד היום הזה פרי אותם החיים, שהוא מתארם, גם בסגנונו המלולי וגם באופני־תאורו: לא תבניות יעשה, אלא ספר יספר.

בנחת ובהדרגה הוא משחיל חוט אחר חוט ורוקם לו את רקמתו המגוונת או שוזר לו את שזרו האמנותי. וזוהי מומחיותו: מעשה גובילינים. מלאכת־שזר.

וגם כשהוא בא לעשות באבן, אבני־המצבות של דור חלף וגז, בורר הוא את תמונותיו ללא משקע וללא מבלט. מישור. אבנים קטנות יעשה את ציוריו, אבני־צבעונים. מעשה־תשבץ.

על כן אוהב הוא כל־כך את הפרקים הקטנים, פרק בתוך פרק ומעשה בתוך מעשה. וקטעים שונים מספרים שונים, קטע בצד קטע. מחלק הוא את תמונותיו ואת ציוריו רבועים רבועים, עגולים עגולים, כל חלק קטן ועיטורו, כל פרקון ועיטופו. אוסף של זוטות!

עיין: “הנדח” ושים לב ביחוד ל“הכנסת כלה”.

על־ידי יצירת־תשבץ זו תופס עגנון מקום מיוחד בספרות העולמית. כי גם באמנות הכללית המוסאיקה היא בריאה בפני עצמה. ובספרותנו – המעט, שעגנון נבדל בזה הבדל גמור מחבריו, הוא גם מרחיק את צנורות־יניקתו עד לפלגי־היצירה הזוהרים של החריזי והצפרוני. ואם בשעתה היתה מזיגה זו של הצורה האמנותית העברית העתיקה ושל הצורה הערבית הזמנית נחלת־יחידים, הנה נעשתה ברבות הימים, על־ידי השו"ת והמכתבים שבין גדולי־התורה, לאמנות עברית עממית, שהרבה שכל וחידוד עברי הוכנסו לתוכה.

*

ולעגנון יש בכלל נטיה מרובה לעממיות. הוא אחד מן הסופרים המועטים בינינו, ששואפים ל“עמם” את כשרונם הפרטי. אך על־ידי “עימום” זה לא יועם זהבו, אלא להיפך עוד ירבה ברק, כי אף במטבעות, שנועדו להיות עוברות לסוחר, יש הרבה בעלי ערך עצמי מיוחד. ואף עממיותו של עגנון מתגלית בצורה עצמית ומיוחדת במינה. זמן מרובה השתדל לכבוש את יצרו זה, אבל פעם בפעם היה מתפרץ רצונו מאליו, בלא ידיעת בעליו, בסוף איזה פרק או באמצעותו בצורת דברי מוסר ומשל הנאמרים באמת –על־ידי אחרים! על־ידי היראים ושלמים באמת בספרי קדשיהם או – בחרוזים על־ידי המחבר. סוף־סוף בא יצר זה של עממיות לידי גילוי גמור בכל פרצופו העצמי ב“הכנסת־כלה”, שהרי כמה וכמה פרקים מ“ספורי־נפלאות” אלה של יודיל החסיד ושלוש בנותיו דומים מאד בצורתם לקטעי מחברתו של עמנואל הרומי –ולפעמים, לא רק בצורתם –כי עגנון אינו רחוק כלל וכלל ממהתלות ומזנות־שפתים.

וראוי לציין, שחרוזיו של עגנון אין להם כל יחס מצד מוצאם לחרוזי שירה במובנה המקובל. הגנסיס שלהם אחר הוא לגמרי. וממילא –גם אפים וערכם. כי החרזנות של עגנון, כעין זו של החריזי והצפרוני ביצירותיהם ושל תורני־ישראל, פתוח בחכמי בבל ומצרים וסיים במשכילי איטליה, במכתביהם ובתאריהם, אינה הכרח נפשי, שבא מתוך קצב מיוחד של עבודת הנפש והדם בשעת־יצירה, אלא היא ילידת השאיפה והצורך לשעשועים ולבדיחות־הדעת. וערכה בצדה, שהרי השעשועים בחיים אינם מותרות כלל וכלל, ולא על כובד־הראש לבדו יחיה האדם; ואף לא על המית הלב לבדה. יתר על כן: ראשית כל חי ויסוד כל יצירה הם השעשועים. בדחנותו של עגנון –אל־נא יגונה השם! –היא בלא ספק כשרון מיוחד במינו, שערכו העממי החי בשביל ספרותנו יכול לעלות בהרבה על חשיבות חפירותיו המלוליות והלשוניות של עגנון. כי בתרבות חצי־מתה של עם חצי־חי אין לך דבר חשוב יותר מהרחבת־הדעת: ובדיחה יפה מרחבת דעתו של אדם.

אכן זהו מה שכותב עגנון ב“הכנסת־כלה”:

יש חומד לו לצון –וכל מעשהו לרצון;

צחוק נפש נדיבה – נוגה־אור לנתיבה.

ובהבנת מהותה של היצירה האמנותית בכלל מעניינת עד מאד זו השכנות הנפשית של ייסור בדחני עממי עם כובד־הראש של משכיל אמן. כך הם שפירי הדראמה האירופית בימי־הביניים וכך מפעלי ה“סקומורוך” (הבדחן) ברוסיה. ולא מקרה הוא שהחרזנות המבדחת והמתממת של עגנון נתגלתה בכל יפעתה האמתית בספור “הכנסת־כלה” דוקא באלה הבדחנים, שפרנסתם היתה על בדחנותם. לא מועטים היו בין אמנים עממיים אלה יודעי־תורה ויודעי־חיים. פרק זה של היצירה העממית היהודית ראוי לשימת־לב לא פחותה מזו של עבודת הסיידים־הצבעים, שהשקיעו את לשד נפשם היוצרת בקשוט בתי־הכנסיות העתיקים. ואחות לה –מנגינת הנפשות המזמרות של בני־העם בחצרות־הצדיקים ובבתי־התפילה. כולם הם גילויי עינות־חיים, שהיו מפכים על קרקע הרוח העממי. ועגנון, שבא בכלל להזכיר ניבים נשכחים ולהראות על חנם ויפים של קמטי־זוקן, הרגיש בקרבו המית הדים עממיים אלה ונגש להקיץ נרדמים ולדובב שפתי־ישנים, –ויצא ספור התולו למופת בספרותנו.

ובזה חשובה, אפשר, “הכנסת־כלה” יותר מן “והיה העקוב למישור”, אף־על־פי שמצד הכשרון הספרני אין ערוך לנעימות שבהשתלשלות־המאורעות שבספור “והיה”.

*

כי אין כוחו של עגנון אלא בספור. לא תאור־האדם ולא ציור־המחזה, אלא ספור־המעשה. משום כך אין גבוריו נטבעים בעינינו לזכרון. אין אנו רואים אותם. את הקורות אותם נדע, את מעלליהם נכיר, אבל את פניהם לא נראה. התאורים “יפה”, “ברה”, ועוד, אינם אומרים לנו כלום. והלא עשיר מופלג הוא עגנון במלים ובצרופיהן, ואף־על־פי־כן! –. כפי הנראה, יש איזה לקוי בעינו, ואיך יראה לנו מה שלא יראה בעצמו?

ולעומת זה אין כמותו מפליא לעשות בסגנון, וכבר עמדו על זה הכל, ורבים דרשו את הנהגתו בסלסול לגנאי. אבל אוי לה ליצירה של מחי־יד ואוי לו לעוסק בענין תרבותי מתוך רשלנות! אי אין אמנות בלי אומנות. ואיזהו אמן? –האומן את ידיו. הסלסול, שעגנון נוהג בלשונו, מראה באמת על אהבה עזה ללשון ולתרבות העבריות, וגם על הבנה מרובה והרגשה עמוקה באלה הקנינים היחידים של העם העשוק. ואין כל פלא בדבר, שהצד המלולי תופס ביצירתו של עגנון מקום חשוב כל־כך. סגנונו הוא חתיכת־תרבות בפני עצמה. גם הוא, כרפאל ב“אגדת־הסופר” שלו, חרד על כל אות ואות ועומד לראות באיזו שגיאה קטנה ובודדה חורבן וחלול של עולמות הרבה, יותר משיקר לו המאמר חביב עליו האומר הבודד, שאפשר, מצא אותו לאחר שתעה ימים מרובים בערבות הספרות הרבנית שלנו מוכות החורב והשדפון.

כי דומה הוא עגנון בסגנונו לצד דגים בחכה. יש סופר, שיוצא בדוגית לים־התרבות הגדול, פורש שם את רשתותיו וצד בבת אחת דגים קטנים וגדולים וכל מיני רמשים. לא כן עגנון. בין הסוף הוא יושב, מתיחד לו עם נפשו ומשלח חיבתו על פני המים. חכה קטנה לו, אבל טעם בוחר בה, ושעות שלמות מוכן איש־החכה לשבת ולחכות עד שיבוא דגו. אבל משבא דגו בא גדו. ומה פלא, אם חרד הוא הדייג על דיגו? ואם ינהג סלסול בחכתו מנעמת־חייו? מכאן –התפנקותו של עגנון. וגם ה“רנקיסמוס” הגלוי, שמרחף על פני כל יצירתו. אמנם כל אמן הוא נרקיס, מוכרח להיות נרקיס; אבל אצל האחד סמויה היא הנאת־עצמו מן העין, בה בשעה שאצל השני היא גלויה, גלויה יותר מדי, עד כדי השנאה על אחרים.

והרבה יש בהתרכרכיותו של עגנון מבחינת הנקבות. מעין אותן הרות, שמטפחות לעצמן על כרסן בשעת הריונן הראשון. מכאן גם חלקת־לשונו. כאשה מפרכסת את בתה סך ומבשם עגנון כל דבור ודבור. על־כן יוצא סגנונו כל דק וחלק. כה מצוחצח ומגוהץ. ריח־תורה נודף ממנו. אך לפעמים גם ריח־זיעה. רחף אין לו. כי טעון הוא אבני־גזית קטנות אבני־מצבה. ומשום כך טעמו לקריאה כטעם סוף־פסוק.

הן אמנם, מתאים הוא סגנונו של עגנון לתוכן יצירתו התאמה גמורה וערכו מרובה כשהוא לעצמו בשביל טועמי־לשון; אבל התוכן – את מי מאתנו מעניינים ביום הזה אותם ה“קצינים”, קציני עם דל, ואותם ה“קבצנים”, קבצני עם מפוזר, הם ונשיהם וכלותיהם וחתניהם וכל אשר להם? מה לנו ול“נדחים” אלה, לנו, ההולכים בשעות קשות אלו מדחי אל דחי באמת והטועמים אלף פעמים ביום מצוקי־שאול באמת?

בעשר שנות המלחמה והשלום האיומים כאחת ראינו תמונות־זוועה, שבשרינו סמר מפחד ונפשינו סורקה במסרקות של ברזל על־ידיהן. בכף־הקלע של שדי־התולדה נקלענו וגופנו התענה שבעים ושבעה ענויים במחתרות־הקרב, בטלטולי הגירושים והמפלטים. מי יבאר לנו את כל אלה, מי יתאר לנו את זה? – בידיו עלה אפילו להחיות סגנון־חיים, שאינו עוד בין החיים. אבל מה בצע?

ב“חופת־דודים” מספר עגנון על אחי יוחנן גבורו, כי “יזכור את האשה, אשר היניקה את בנה המת ––גם את אחיו המת יזכור, אשר לקח לוח־עץ מדופן, שעשו לקבר, ויעש לו כלי־שיר וינגן, כי יודע נגן היה. ובלילה באה האשה, אשר מארונה החתיכה לוקחה, ותרקוד לקול כנורו עד בוקר” (שם פרק י"ג). והנה הסביבה, שבה חיים גבוריו של עגנון, מתה היא – אם כן איכה תיניק המתה את החי? –אמת, כי שלקח עגנון לוחות־עץ מקברות־התרבות שלנו ומדפני־קברים אלה עשה לו כלי־שיר וינגן – “כי יודע נגן הוא”. אמת היא גם־כן, שהמתים שמארונותיהם לקח עגנון את ה“חתיכות”, רוקדים לקול “כנורו”. אבל החיים –כלום ירקדו גם הם? כלום ירקיד עגנון בנו את לבותינו?

הן לא המתים יהללו אדם!

מבין אני את המפצל לו חלילים מעץ בית־הקברות להרקיד בהם את הקבורים שם. חסד הוא עושה עם המתים. וגם הרבה מן החיים הולכים לשאול לפעמים את המתים, וברגעי נכאים חרישים ומחוסרי נוחם ופתרון אסור גם אני אלך אל אהלו של עגנון ואהיה לו מכיר תודה בעד העונג הרוחני, שאפשר, ישכיח בי את ענות לבי החי. תודה זו, אם תבוא, תהא רק הודיה פרטית. גם זמנית. אבל מה שם יקרא ברשות־הרבים לזה, שבא לנצל את הנאספים ללא־תקומה, לחשוף את עדים מעליהם כדי להשתמש בהם לצרכיו? וכי אין בזה משום חלול־המתים בשעה שעגנון בא וכותב בסגנון של עבודת־יום־הכפורים, מלה במלה ומאמר במאמר, על איזה רב יהושע ראש־שוחטים ועל איז הרבי נסתר, ר' אברהם המוזג בכפר רפציקי, ועל הערל הסר אליו (ב“הפועל הצעיר”, תרע"ג; “זבחי מתים”, “עגונה”)? –אלה הם שני ספורים יפים, שאמנם, נכתבו ביד צעירה ולא־אמונה של כשרון עולה. אבל חי, שמתעטף בתכריך, שניטל ממת חשוב, ויוצא בו אל שדה־החיים, –וכי אין בזה משום הלצה?

אכן למדה נפשו היוצרת של עגנון במרוצת־הימים לעכל כהוגן את מזונה, הם התפוחים והאגסים הגדלים על שדה בית הקברות התרבותי שלנו. ואף כשיערוך לפנינו בהם את שולחנו יטעמו לחכנו. אולם כשאנו יושבים מסובים אצלו יש שנרגיש בינינו את מציאות האושפיזין הבלתי־נראים. אז נראה בעין את צללי־העבר כשהם מלפפים אותנו מכל צד ומלבנו מתפרצת הקריאה:

–הרי נחנקים אנו! הוציאו מחדרנו את פירות־המות!

–קרעו־נא חלון אל העולם הגדול! פתחו־נא שער למרחבי־החיים! כי דומות הן יצירותיו של עגנון, אלה הספורים היפים והמנעימים, שרובם שלמים הם בתכלית השלמות, לפרחי־בית־הקברות. מי שנפש יפה לו ילך בערוב היום להתיחד עם אותו עולם שקט ומת ויהנה מזיו־הפריחה על גבעות־הכמישה. אך מי הוא הבא לסדר בית־עולם בטבורה של עיר? – יהא למתים אשר להם, ובירושה, שהנחילו לנו, צריכים אנו להשתמש כחפצנו וכצרכינו. החיים דורשים בשר חי.

מה לנו בארונות של מתים? ומה גם שהמתים עדיין הם נתונים בהם…

כבודו של עגנון בארון־ספרנו במקומו מונח; כלומר, במקום, שהוא תופס בהתפתחות הספור והסגנון העברי. אשריהו, שזכה במשך זמן קצר להעשות לבנה בבנין הספורת העברית. אבל מי יבוא ויצא לקראת אורות־הבצות? את מי יחממו?

ואת מי יעוררו לחיים חדשים וליצירה חדשה.

פצעי אוהב

“ימים ולילות”, ספור בארבעה ספרים מאת נתן ביסטריצקי,

ירושלים, תרפ"ו הוצאת “המדפיס”.

זכה ספר זה לקבלת פנים משונה קצת בספרותנו, לא עברו עליו בשתיקה, כרגיל, אלא פגשוהו מצד אחד – בבקורת זעומה ומבטלת, מלאה ארס הורס, המכילה בכל זאת הרבה אמת שביסוד והמובנה על כל פנים ומצד שני – גמר על הספר את ההלל הגדול סופר פיקח וחריף אחד, שהיה רחוק בכל זאת מאד מאד מן האמת. והדבר אינו מובן כלל וכלל, ועל כגון זה יאָמר – באהבתו הרג איש.

אולם אפשרות זו של שני קצוות כאלה מחיבת את כל מוקיר ספרות וסופרים לעיון, אף כי העיון ב“ימים ולילות” סמכן ממש את עיני המעיין, מפני הדפוס והסידור הגרועים, המתנגדים לחוקי שמירת הבריאות של העינים. רבים מוכרחים להפסיק את קריאתם ולותר על העונג המקווה.

כי מכאיבה היא הקריאה ב“ימים ולילות” ולא רק לעיני הבשר. גם את הנפש תיגע, אע"פ ואולי דוקא משום – שהמחבר השתדל בכל כוחות כשרונו להנעים וליפות את יצירתו. וכל מה שהמחבר מרבה להתלהב מדבריו עצמו, כן תגדל אצלנו ההתקררות אליהם. הוא, כפי הנראה, חושב את אש הפּתוס שלו לאש ממש, אבל הקורא רואה בה רק אורת־שעשועים. ואש קרה היא תמיד גם עקרה. אף בידי בעל כשרון.

לכאורה, חשובות הן מאד השאלות, שבהן נוגע ביסטריצקי בספרו. ופנת החיים, שאותה בא ביסטריצקי להאיר, ודאי ובודאי חשובה היא. הקבוצה ופקעת חייה המסובכה – בלב מי מן החרדים לבנין הארץ ולבנין האדם והעם החדש לא הכתה גלים של ספקות ובעיות בלתי נפתרות? ואם נמצא איש שנגש כבר עתה לחדור לתוך סבך זה ולהאירו לנו ע"י פנסו, פנס האמנות, הלא צריכים היינו כולנו לאמר: תבוא עליו ברכה. אולם – לצערנו – אין ספרו של ביסטריצקי ראוי לברכה. במקום להוציא אותנו מן הסבך לאיזה משעול שהוא, הכניסנו לתוך סבך גדול מזה, המטיר עלינו מטר של מלים יפות ומצלצלות המחרישות את אזני הנפש, ופנסו, שתפקידו צריך, לכאורה, להאיר את החשכה, מזוגג בזגוגיות צבעונין שונות המבלבלות את הראיה ומתעות את הרוח, כמו בתוך איזה מעגל של אחיזת עינים.

ספור־לא־ספור יומן־לא־יומן – מהו הספר “ימים ולילות”?

לפי דעתי הוא – ודוי.

כי לא העדה ולא ארבעים הנפש, המתוארים בספר, חשובים לנו אצל ביסטריצקי, הם גם לא חשובים בשבילו. הוא הלא רק “אורח” אצלם, ועל מצבו זה של “אורח” הוא מכריז מאה פעמים ואחת, כמעט על כל דף, עד כי יש הרושם הברור, שביסטריצקי ירא מאד, שמא יתחשב גם שליחו הסופר בנימין בקהל “ארבעים הנפש”. ובכן זר הוא ביסטריצקי לסביבה המתוארת על ידו. את הזרות הזאת אנו רואים גם בעליל ע"פ ספור חייו של בנימין, התופס חלק הגון בספר, בלי שיהיה בו שום צורך הגיוני ונפשי להבנת שאר חלקי הספר. אבל יש בו בלי ספק צורך הגיוני ונפשי להבנת המחבר וחיבורו בכלל.

כי לא העדה חשובה ב“ימים ולילות”, אלא האחד. העדה גם איננה. אין אנו רואים אותה. ארבעים הנפש אין להן כל קשר אחת לרעותה. ואם פרצופים בודדים אחדים עלו יפה בידי ביסטריצקי, הנה תמונת העדה כולה יצאה מתחת ידו מטושטשת. לוא היתה היא עומדת במרכז מחשבתו הכמוסה של ביסטריצקי, כי אז היה מרכז בלי ספק את כל כוחותיו האמנותיים והיה יכול להוציא מתחת ידו דבר מתוקן. כי כפי הנראה מקטעים בודדים, המפוזרים פה ושם, יש לו די יכולת אמנותית. אולם רצונו הוא בעוכריו. רצונו להיות אמן – מקלקל אצלו את רוב שורותיו.

נגד זה אין לך טוב לודוי מרצון. ואין זאת אומרת, כי הרצון צריך להיות גלוי וידוע לבעליו. ולו בא הספר “ימים ולילות” רק לשם תאור ה“סופר” בנימין, היה ראוי לתפוס בספרות הפרצופים שלנו מקום הגון.

כי מיום שהתחילו רבים מבני ישראל לזלזל בודוי לפני המיתה, התחילו להרבות בודויים בעודם במיטב חייהם. וספרותנו החדשה תעיד, רובה וטובה – ודויים.

ובזה מענין החלק מן הספר המוקדש ל“סופר בנימין”. אגב, ביסטריצקי חלק מתכונותיו אף לאחדים מבני העדה.

וסימנו העיקרי הלא הוא: הנרקיסמוס. היינו – מצב ההתאהבות בעצמו, ההתפנקות, ההסתלסלות, ההתגנדרות.

מי שאלה לו, אינו יכול בשום אופן להיות חבר לאיזו כת או לעדה.

הוא נשאר תמיד “סופר”, “אורח”. אולם ספוריהם של אורחים אינם ראויים לעולם לאמונה. דבריו של אורח, ספוריו וחות דעתו הם תמיד רחוקים מאד מן האמת. או שהם מתפעלים עד כדי רקוד־עגלים וחנפים עד לגועל, או שהם מבטלים עד כדי להיות עצמם בטלים ומבוטלים. ומתאר אני לעצמי את הרושם, שספר זה יכול לעשות על הנפשות הפועלות באמת בקבוצות ובקבוצים, במושבים ובישובים השונים. חבריהם השונים של אותם ארבעים הנפש, – שלתוך ענוייהם ושמחותיהם, לבטיהם וחבוטיהם חפץ ביסטריצקי לחדור – בודאי ירגישו בשעת קריאת הספר מעין אותן ההרגשות, שהרגשנו אנחנו יושבי המחפרות והמערות בחזיתות השונות של המלחמה, בשעת קריאה במאמרים ובספרים השונים, שנכתבו עלינו ועל חיינו ע"י סופרים “אורחים” שונים.

וידע נא ביסטריצקי:

אותה הרואיזציה, או נאמר בעברית, אותה האדרה של נפשות פשוטות ורגילות – עבר כבר זמנה. יצאו כבר מתקופת הרומנטיות בספרות, ומן הקלסיציסמוס המשקר ודאי התרחקנו, וסגנונו של הומירוס ביחס ל“גבורים” ספרותיים הנהו מגוחך בימינו. ובכן למה היא קומדיה זאת המשתרעת על העמודים ש“מ–ש”נ והמבצבצת בלי הרף כמעט בכל דף?

ישנם אנשים האוהבים לדבר על עניני חיים רגילים גבוהה־גבוהה. הם מגוחכים לפעמים קרובות. אבל ישנם אנשים האוהבים גם לחשוב על דברים פשוטים גבוהה־גבוהה. אלה יכולים להיות לפרקים אף מסוכנים. כי מרחיקים הם אותנו מן הענינים שברצונם היה לקרבנו אליהם. ע“פ ביסטריצקי יוצא כי ב”עדה" מדברים הרבה, ודוקא ברמזים ובסמלים, מכים בפעמון, מתרגשים, מתלהבים, אבל מתי עובדים? נפלא הדבר, שבכל ארבעת הספרים של הספור מעטים מאד מאד תאורי העבודה והלא העדה היא עדת עובדים.

אך אולי רצה ביסטריצקי להראות לנו את העדה בתור עדת צעירים שכורי מלים. כי קשה להאמין שביסטריצקי לא רצה לצחק ב“גבורו” אלכסנדר צורי, בדברו מתוך גרונו על הרעיון הנשגב והנפלא של “כבוש הנערה”.

היה זמן ובארץ ישראל התגלתה השאיפה לכבוש השמירה בארץ ולכבוש העבודה. מני אז שמענו על מאמצים רבים ושונים לכבוש המושבות, כבוש העבודה בעיר ועוד ועוד. כל מיני כבושים חשובים מצד ההתעוררות האנושית והלאומית בתוכנו. אבל הסיסמה החדשה על “כבוש הנערה” ע"פ ביסטריצקי־צורי – היא התעללות בלבטי הנפש של קבוצי הפועלים והעובדים בארץ. לשם תגלית זאת לא היה נחוץ כלל לעלות לארץ ולהתענות בה. אלה הם מעשים בכל יום, בכל ארץ ובכל סביבה, ורק בימי שפל איומים באיזו חברה הם נעשים לאידיאל של עדת גבורים כובשים מן המין היותר גרוע, היודעים לפעמים להשתמש גם במסתורין מזויף ובפּתוס משכר של ארצבשב (ברוסיה) ובליהר וסיעתו (בגרמניה).

איזה יחס יש לכל זה ולנוער? ואיזה יחס לארץ, הצריכה ועומדת להיות ארצנו?

ובכן – יותר משיש לו לספר “ימים ולילות” ערך חיובי בשביל הספרות, הוא חשוב בשביל כותבו. כי בו צעד ביסטריצקי צעדים ענקיים לקראת עתידו. ועתיד זה הוא אצלו בלי ספק בספרות היפה. בתור צעד ראשון (את נסיונותיו הקטנים והקודמים איני מביא בחשבון) יש בו בספר הרבה כשרון המעשה והרבה רצון. ולמרות פגימותיו האמנותיות, סבוכי הרצאתו ומותרותיה, ישנם בו הרבה תאורים יפים באמת, שמקומם באנתולוגיה ספרותית. להציע את הספר כמו שהוא לקורא קשה מאד, חוץ מסיבת המניעות הרעיוניות, גם מפני חיצוניותו האיומה.

לפנים בישראל היו כמה וכמה ספרים, שצורתם החיצונית התאימה כה לפנימיותם עד שבאמת אפשר היה לחשוב, כי תכנם וצורתם ירדו כרוכים לעולם.

זה כמה לא פגשתי ספרים כאלה. איזה פלוג נורא בא בין הצורה והתוכן ברוב הספרים המופיעים אצלנו. והנה אחד הספרים המעטים בימינו, שצורתו מתאימה לתכנו הוא ספרו של ביסטריצקי, שנדפס בדפוס “המדפיס”.

נראה הדבר, כאילו נוצרו האותיות של “המדפיס” רק בשביל “ימים ולילות”. אותה התגנדרות והתיפות ריקה, במקום הפשטות והתמימות הדרושה ע"פ ההגיון הפנימי של תוכן הספר, אותה אחיזת עינים במקום הארת העינים, אותה סחרחורת הראש מסיבת הבנין והסדור הלקויים – כל אלה אמורים גם באותיות ובסדורן, כמו בפרקים ובספרים של “הספור”.

כי אם מצאתי בתוכן כמה וכמה מעלות טובות וכמה מקומות שענגוני וענינו אותי, הנה מוכרח אני להודות, כי האותיות של המדפיס, שאין דומה להן לכעור ולבלבול הראיה, עינו אותי. המשתמש באותיות כאלו מעוור עיניהם של בני ישראל.

ואת ביסטריצקי ואת “המדפיס”, שכוונותיהם בודאי לא היו רעות, הסליחה.

סמטאות

רומן. הוצאת “תומר”. תל־אביב, תרפ"ט.

אלישבע בפרוזה היא פרוזאית מאד ברומן שלה, כמו בספוריה, אין שירה, לא בתוכן ולא בצורה עם כל הרוך העדין המבצבץ פה ושם. מצד השטח, בעצם הכתיבה, כמעט שאין מרגישים את יד האשה. פשטות שפה עד כדי עירום, נזירות מכל עדי, אף אם הוא משמש ללבוש, לכל היותר חלוק של בוקר או גלימת־בית – מציינים את אלישבע המספרת. אכן זוהי פרוזה שבפרוזה! גם בזה היא נבדלת מרוב בנות מינה אצל אומות העולם. אף העממיות שבהן, כמו גרציה דלדה האיטלקית ואונסטס הנורבגית, שקבלו את פרס נובל בשעתן, יוצאות בספרות בשמלות־נשף, אמנם בלי שובל וגלי קמטים, אבל על־פי גזרה ואפנה הנהוגה ב“חברה”. ואילו אלישבע מתהלכת בספרותנו, המסולסלת במקצת, בתוניקה חלקה, אפורה ואטומה. איני בא להחליט, אם טוב הדבר או רע, אולם לציין את העובדה כדאי, יש בזה משום קו נפשי, המשותף גם לשירתה של אלישבע במדה ידועה. אותה הלאות, העוברת לפעמים לרשלנות, ואותן הידים המורדות מתוך הכנעה ומעוט און.

מכאן נטיתה של אלישבע ל“סמטאות”, לצדי־דרכים. כל הויתה היא הוית צדי־דרכים. לא היוצא־דופן, לא הפורש מרשות־הרבים מפני בדלותו, אלא הלקוי בנטול והמתבודד מתוך דלותו הם המושכים אחריהם את לבה של אלישבע. לכאורה, מכניסה אותנו אלישבע ברומן שלה “סמטאות” לעולם החיים הטרופים של רוסיה המחודשת, אבל אין אנחנו מוצאים ברומן זה את החיים הרוסיים החדשים ולא את הטירוף שבהם. זהו רק השעמום הישן־נושן, שטשחוב היטיב לתארו. זוהי אותה תוגה, שמלאה את כל הספרות הרוסית עוד לפני היות מהפכה באותה ארץ. סביבה רקובה וזרה, חיי בטלה ושעמום של אינטליגנטים רוסים תלושים – מה לנו ולכל זה? מה תתן ומה תוסיף לנו הידיעה על חייהם של קלרה ואסתר, רבקה ונינה, נחום ודניאל, מיטרופנוב וקרבצוב, ועוד ועוד גבורות־לא־גבורות וגבורים־לא־גבורים בתיאור הקינוגרפי של אלישבע? ב“סמטאות” רבים הם העוברים ושבים – המחויבים אנחנו לדעת את כולם ידיעה קלה ורופפת זו, הניתנת לנו על־ידי אלישבע? הן בעיקר הדבר מספּרת אלישבע לנו, כלודמילה, הגבורה ה“ראשית” שב“סימטאות”, לדניאל, “סודות תפלים” מן הסביבה המשעממת של פנת־החיים חסרת־ענין אף לנתונים בה, ומה גם לנו, הרחוקים ממנה. ודוקא בזה יש אותו קו המיוחד לנשים, שתשעה קבים שיחה ניתנו להן. מעשה בפלוני גורר מעשה באלמוני. פנים אל פנים בשיחת טן־דו יש ואנו סולחים לה לאשה זו וזו את “סריגתה” בלשון. אבל לקרוא בספר שיחת־נשים חסרת רעיון מרכזי קשה מאד. ביחוד כשאין לשיחה זו החן הספרותי הדרוש לכל שיחה שבכתב. גם בספוריה של אלישבע, וביחוד ברומן שלה, מעיפת אותנו זו הקפיצה מענין לענין, זה הערבוב של הפרטי בכללי וחוסר זה של כל מרכז. רומן ביחוד, מן ההכרח שיהיה בו מרכז, עלילתי או רעיוני או ארכיטקטוני או איזה שהוא. ואם לא כן, הלא אין לדבר סוף. סחור־סחור לחיים הן אפשר להסתובב עד בלי די. ברומן של אלישבע עלינו לקרוא כמעט 400 עמודים, כדי להוודע, שנינה ברג נישאה סוף־סוף לאותו בחור, שעליו הודיעה כבר בעמוד מספר 22. ארבעים ושלשה פרקים ב“סמטאות”, ארבעים ושלש חוליות שאינן מטבעות לשרשרת. פה ושם יציצו פניה החוורים של לודמילה, שצריכה ויכולה היתה להיות מרכז ב“סמטאות”, אולם לא גרם מזלה. היא אשה חסרת גזע. דמה מזוג ומהול בלי שתהיה בו ליסוד האחד הכרעה כל־שהיא. אף להתגלות דרמתית אינה יכולה לשמש. ודניאל רויטר חיור כמוה. גם דמו עני בהימוגלובין. מה פלא, אם מסביב להם אנו רואים לבטים ויסורים הנמדדים במילימטר ובמיליגרם? ים עלילות בספר, ועלילה אין. ובזה אין כמעט כל התקדמות ב“סמטאות” כלפי ספוריה הקודמים של אלישבע, כמו “ימים ארוכים”, “מלכה לעברים”, “נרות של שבת” ועוד. בכולם היא מופיעה לפנינו כאשה עייפה ורשלנית, שסרקה את שערותיה ישר־ישר, חלק־חלק, מפני שאין לה כוח ורצון לעסוק בתלבשתה. אכן לפעמים יש חן מיוחד ברשלנות כזו! אבל בזמננו ובתנאי חיינו קשה ליהנות מ“אורות השקיעה” של אנשים חסרי און ועוז לחיים.

ליחידים אולי יש צורך נפשי כיום ביסורי הפרט הענוגים של המסון הצעיר או של הרמן בנג, אבל ב“נדודים, נסיונות והכזבות” מעין אלה של גבורי אלישבע, המסתובבים ב“סמטאות” בלי כל מטרה ובלי כל סבה, אין ענין רב אפילו ליחיד הרצוץ והשבור שבמחננו.

אלישבע הצליחה לתאר אותם ואת חייהם כאילו דרך אגב, מתוך תנועת רשול של השרוול בגלימת־הבוקר. בלי להראות לנו את הרוח החזקה הנושבת שם בארץ הצפון, הראתה לנו את המוץ הנישא ברוח זו. ומהרי־הגעש עצמם, שלרגליהם רוחשות הבריות הקטנות האלה, אנו שומעים רק הד קל, אמנם אחד ההדים המעטים שבספרות העברית.

קלוש ועמום הוא גם האור הנופל על חיי אחינו, האנוסים החדשים שברוסיה, ועל סבלות העם העברי שם, בנעוריו ובזקניו ב“עשיריו” ובענייו. אולם כל זה הן לא עלה במחשבתה של אלישבע.

לפעמים יש רושם, כי בכלל לא היה כאן סוף מעשה במחשבה תחילה. לתעות הלכה אלישבע ב“סמטאות” ומה שראתה בתעיות זכרונה מסרה לנו. ההשתתפות, ואף השותפות בגורל הדור, המורגשת פה ושם, אינה נמסרת לנו ואינה מכה גלים בדמנו. אכן אלישבע אינה יודעת סוד הכאת הגלים. אולי משום זה היא גם אינה שואפת להרתיח את דמנו. מי־מנוחות תאהב אף בקרבת הים הסוער. צעיף של חלום נוגה פרוש גם על תמונות ההוי שבספוריה. אך לשבחה המוחלט של אלישבע צריך לאמר, כי אהבת אמת רבה לה, ומשום זה אינה משתדלת לתקן את הצעיף הקרוע בהרבה מקומות. דרך הקרעים האלה אנו רואים, ביחוד ב“סמטאות”, את החיים כמות שהם, על כל כיעורם ונוולם. ב“מלכה לעברים” וב“אמת” עוד חרדה אלישבע חרדה גדולה לשלמות הצעיף.

ב“סמטאות” התחדד אצלה חוש הגשוש הגזעי, גם העיון בסוד “ההתמזגות” הנפשית והדמית. הבלטת בעיה זו על־ידי אלישבע וההתחבטות בה מענינת מאד, ביחוד בימינו. כשנתרבו ברוסיה נשואי־תערובת. לא רק אבדת הנפשות בשבילנו מכאיבה, אלא גם אבדן הנפשות כשהן לעצמן אינו צריך לתת מנוחה. אף מחוץ לשאלה הלאומית הפרטית רבת תעלומות ולבטים היא השאלה: היש תמיסה לנפש? הדומה היא לתערובת פיסית או לתרכובת כימית? ודם בדם כי יגע, איזה מן החמרים לחיים ואיזהו למות? לאור החקירות המדעיות החדשות על “קבוצת הדם” ו“נסיונות הדם” מתחוורות כמה וכמה תופעות ביאולוגיות ונפשיות של משיכות ודחפים בחיי הפרטים, והגישה האמנותית לבעיה זו של הגירת נפשות מתחום לתחום ראויה להכרה מיוחדת. ואף כי לא עלה בידי אלישבע להראות דרכי פתרון לסבכים אלה, בכל זאת חשוב עצם הנסיון לחדור לעולם מופלא זה, הרווה לפעמים כה קרובות דם ודמעות, והנותן לפרקים גם אושר וגאולה ליחיד.

שאלה זו אינה כבר ענין של סמטאות צרות, ואולי היא היא שתוציא את אלישבע העייפה והחרישית לפרשת־דרכים רחבה ומזהירה.

לפני מכתב מאת אח צעיר היושב אל עקרבים באחת הפנות הנדחות והמודחות באותם מרחבי האימים הנקראים “ססס”ר“. כותב המכתב הניתן בזה הוא כעת בן י”ט, זאת אומרת שליום בו השלטון החדש לפינתו היה הכותב ילד בין ילדי העברים. מתוך מכתב זה, יליד השעות הטרופות שבחיי עמנו ברוסיה החדשה, מתבלט בבליטה יתרה שעור קומה רבת ענין של אחד מבני הדור הצעיר בארץ ההיא. ואם אני מוסר לדפוס את המלים הפרטיות האלו שבאו לידי במקרה, אין אני עושה זאת מפני הרמזים על המצב הריאלי של אחינו באותה ארץ, אלא ביחוד משום שהצד הספרותי־תרבותי של מכתב בן הי"ט נראה לי כראוי לשימת לב רבה.

לפנינו ראשית כל סגנון גנסיני אפייני, אף על פי שאני מסופק מאד, אם היו לפני כותב המכתב כתבי גנסין. בתשבץ נפלא זה של מרגניתות קדושות ועתיקות מספרי הקבלה והיראה וצרופי הזוהר החדשים מביאליק, יחד עם הגניחות, הקפיצות וההפסקות רבות הרמז הטפוסית כה לטיפוסים הגנסיניים – בערבוביה תוססת זו של זמן צעיר יש איזה חן מיוחד המעיד גם על החיוניות הבלתי מסופקת של מבנה הנפש הגנסינית ועל תפיסתה המוצלחת בידי שליחה ויוצרה הספרותי, הוא אורי ניסן ז"ל עצמו, שלא כדעת אחד השוקלים במאזני הספרות הרשמית.

אין גם ספק שהמכתב מעיד על ברקי סגנון וכשרון ספרותי, אף כי השורות האלו הן הראשונות שהגיעו לעיני. אולם, כאמור, לא הצד הפרטי של הדברים ולא הרמזים של חיי הכלל שבהם ענינו אותי ברגע מסרי את המכתב לדפוס. דמות דיוקנו של גנסין היקר כה ללב בשעות התבודדותו היא שנצנצה לפני ולה חפצתי להציב בזה ציון:

והנה המכתב ככתבו וכלשונו בהשמטות קטנות בענינים פרטיים:

“– – – בכן – הנני מתחיל מההווה דידי, כלומר מההווה שעתיד להיות… כי גלוי וידוע לפני “מי שאמר והיה העולם” שלעת עתה בודאי אין ממשות והווה בחיים ליהודי רוסיה, והדבר מוטל בספק גדול, אם גם יהיה באיזה זמן שיהיה… וכמו שמראה הילוך החיים, וכמו שמרגישים בחוש כל רמ”ח אברינו הדלים (“דלים” – תרתי משמע: דלים מחיים ודלים ממצוות…) וכפי שנראה יוצא מדרך הטבע (ואנן אניסא לא קא סמכינן כידוע ליודעי ח"ן) – הנה מתמוטטים וטובעים לתהום אין סוף כל היסודות הקדומים שנשמה מהם – אם גם בדוחק גדול – הנפש בת האלים, ומתמזמזים וגוועים – מאפס אור ואויר – בלי חמלה ורחמנות כל רוחות התחיה, כל רסיסי המתיקות שרוו וערו לפעמים את הנשמה הכמהה, את הכליות הכווצות, ועכשיו כל אלו המרגניתות, כל הני “בוטיטי דנהורא” שהפיחו בלב היהודי – במפוחם המולהב – איזה רגש חם, איזו רעננות מנעימה, תעה כל זה, כל זה ירד לטמיון אין חקר, צלל ברקק סרוח, עד שנתטמטמו כל הלבבות הדוויים, עד שנתטאטאו כל קוי הנפש, ואי אפשר גם לקוות לתקומת היהדות שברוסיה באיזה “קץ הימין” שיהיה, ואי אפשר גם לחשוב ע“ד המלטת המעונים האומללים מרשתי ה”סטרא אחרא" שהתפשטה בזדונה לממשלת בלי גבול, שהשיאה את גאותה למרומי־עבי־דם… ורוסיה זו אשר כחצי יובל שנה מקודם היתה ראש המדברים של העם העברי והיתה “מאסקוליסטיכי דאורייתא” של נושאי דגל התורה (תורה – במובן האורתודוכסי), אשר בה היו מקננים זיוי השכינה המחוצה ואשר בה היו שרויים פירורים – לכה"פ – של אלקות… הנה עתה נפל זה ההילל־בן־שחר וירדה פלאים שבעים ושבע מעלות אחורנית, הנה עתה נשקעו כל הנ' שערי טומאה מבלי השאר אפילו אור פטיט, מבלי שבק אפילו “לאחוריים דקדושה”…

ועכשיו כשנתגברו הרדיפות, והתחילו למצוץ גם את הדמא קלישתא שנשארו – כמו שאומרים – תחת הצפרנים, עכשיו כשתוקפים ועוללים גם את יחידי הסגולה, את שרידי הפליטה שלוחשת עדיין אצלם גחלת האהבה, שנשמתם עדיין בבחינת “נים ולא נים ולא תיר”…. עכשיו כשהכריזו מלחמה אנושה עם כלליות הרליגיון, עם כל מי שרוחש לבו איזה עונג רוחני, איזו דביקות לאומית, ופוערים את פיהם לבלוע מבלי ידעו שובע, מבלי יאמרו די, כעלוקה זו שאינה מפסקת מלצעוק הב הב!… ובעדנא רתחא זו הם כופים את המטרופוליטים וגם את הרבנים שיודו על דבר שלא היה ולא נברא: על “הטוב” המזומן, ועל ה“חפשיות” שבאדם, ועל הסוציאליזם המשיחי… ועל ה… בקיצור: על עורבא שפרח, ועל מילי בעלמא, ועל בדויים באנליים שלא הרתה אותם ההיסטוריה הארוכה מימות מתושלח ועד היום הזה. והנפשות הנגודות, הגופים הפצועים פולחים – נעבאַך – לצלמא בעל כרחם דידהו, וכופפים את ראשיהם המנופצים על המזבח האדום מדם, על האשפוט שבוער כתפתה. ואחר כך הני בני ה“חוצפא יסגי” בעצמם, הני ברי ה“פרס והעזניה” משפשפין את ידיהם המגואלות בדם לבות העלובים, ומדיחים אותן היטב מספלי דמעות רותחות שזלגו מחורי העינים של המועקים, ובאים ומתפארים לפני הוד כבוד הדז’נטלמן מיסטר הנדרסון, ומראים לו פנים של חבה: “הבט נא מיניסטר מכובד! הידים – שלנו – ידי אריסטוקרט גמור עם כל תויהם, צחורות ולבנות כעמר נקי, והעינים מזהירות כלפידי אוד… אלא מאי? שם… מאחורי הפרגוד! כלומר שם ברוסיה נשמעות אנחות גוססות השוברות את כל גופו של אדם, צעקות מעונים הבוקעות את לב השמים. חתיכות ה”ראויות להתכבד" שמתבוססות בדמן, ראשים הפורחים באויר… אבל מה בכך, אט! “קטנות”! אין בכך כלום! דמא חורא! ראשית דכדי, שאינם שוים אפילו שוה פרוטה!… "

וכשאנו רואים בכל רגע את הגזירות המתחדשות, את הטרוניות שבין בעקיפין על כל מי שיש לו מהניצוץ הישן, על כל מי שנתקעה בקרבו גץ־יה מקדם קדמתה, ואני יוצא החוצה – והנה השמש הבהירה פולסת – בעד כל השבעה רקיעים – את שבילי נהרה, וחובקת את האדמה הרטובה מדמעות והי, ופורשת את כנפי זהבה בשפע אור על השחת המקברת דמי אנשים חיים, וזורה לריק ולהבל את צנורי הנגוהות – אז ברגע זה מזדעזעים בי כל ההרגשות הגנוזות ומתפלצים כל עורקי הלב, ותאב הייתי אז לאחה את כל האנקות הכבדות, את כל המרורות שמתפרצים מהיהודים כפופי הקומה – לקינה אחת ארוכה ועמוקה כשאול, לאַחד את כל הדמעות הסולדות שנשרו מחכלילי העינים – לדמעת עד מפחדת לב, ולשפוך את כל זה על “ראש כתם פּז” של הקב"ה, ולירוק את כל ים התרעלה על “קצוות תלתליו הסדורות”, כביכול, ואז ידע־נא ידוע מאריה דעלמא שאין להתעמר ולחשוב כולא ואפס גמור את ברואי החלד, וידע־נא ידוע שבשעה שמעשי ידיו טובעים ברפש אין חקר, במי מדמנה, בשעתא קשיא זו אין מדת הדין נוחה להוציא את החמה מנרתיקה ולהשתעשע בה כרביא דלא חכים… ויקוב הדין את ההר!….

– – – כותב אתה שהתחלת לעסוק בדבר רשיון עליה (סרטיפיקט) בשבילי. יישר כוחך אחי! כוונת את השעה! כי מפה מוכרחים אנו להמלט כל עוד שהנפש קשורה – למצער – בכף, כי כפו עלינו את “הגיהנם” כגיגית: אם נקבל את הרע מוטב, ואם לאו… אח! אל יפתח אדם פיו לשטן. ומובן מאליו ה“אם לאו” שלהם. ומחויב כל אדם באשר הוא אדם להנצל מפה בלי איחור, ולא להביט על ימין ועל שמאל, ממש כבריחתו של לוט מסדום. ובאמת, אילו היינו נעשים – אחר ההתמהמהות – לנציב מלח – החרשנו, אבל קיישינן – וחששא אלימתא היא – שמא בעוד זמן מה נתהפך לקופה של שרצים… וזוהי הטרגדיה ואפשר גם המלודרמה שבחיים ההוויים…

חיו בטוב! והתפללו – מעומקא דלבא – גם בעדינו, בעוד הנפשות העטופות, וכולי־האי ואולי יעתר לכם ה“מלך מלכיא”, אולי עוד פתוחים אצלכם שערי שמים, אולי מסורים עוד בידיכם מפתחות הבקשה, כי פה גדר בעדינו “סמאל” הרשע את נתיבות התפילה, וקיפל לתוך אזניו של הקב“ה את ספוגי הצמר, מבלי השמע לו אפילו הגה קל של ים היללות שיוצאים מהשפתים הבלות, וטח את עיניו, כביכול, בטיח תפל, מבלי ראה את מבול הדמעות ששוטפים ועוברים עד תועפות ראם…”

“יומן ספרותי”

כ“ג אדר, תרע”ג.

במכתבי ששלחתי היום לאחי בא"י, היה כתוב בין יתר הדברים לאמר:

הנך שואל אותי, אח אהוב, על החדשות בספרותו של העם הסובב אותי במקום גלותי, – רק מעט יש לספר ופחות מזה המעט כדאי לספר. אך הנה אתה כותב לי על מראות ארצנו הנפלאים, על רחבי הארץ המכוסים פרחים אדומים כבמרבדי ארגמן. ודבריך אלה שנכתבו ברגש עמוק ובהתפעלות עצומה עוררו בי מחשבות שונות וחפץ לשתף אותך להן. חשבתי על אלפי הפרחים האדומים, ספוגי־הדמים, הצצים ועולם לרוב על לבנוניתם של שדות־השלג הרחבים הסובבים אותי בארץ הצפון, חשבתי על אלפי החללים מאחינו ומשאינם אחים לנו המכוסים בשלג העבה – ולנגד עיני עמדה דמות המשורר האומלל של “פרח האדום”, שזכרו עלה עתה על לב בני עמו.

ודאי אתה מבין כי אני מכוון להסופר הרוסי ווסיבולוד גרשין.

לפני ימים אחדים מלאו עשרים וחמש שנה מאז נפסקה באמצע שירת חייו העצובה ומאז מצאו להם מרגוע לבו הכואב ונפשו הרצוצה. בן שלושים ושלוש היה במותו ורק קובץ קטן של ציורים ואגדות השאיר אחריו. מעשים כבירים לא עשה, במלחמת החיים הקשה, כמו במלחמה של צבא־מולדתו שהיתה בימיו, השתתף רק בתור חייל פשוט, וגם בספרות עמו היה נשאר רק עובד פשוט, לולא אותו הזהר הנפשי, אשר בו יצטיינו רק יחידי העולם, אשר בגורלם נפל לכאב את מכאובי כלנו ולסבול את עון כולנו. זהר עליון זה שפוך גם על קומץ היצירות היפות, אשר חן להן ורוך לא יתואר – החן והרוך של ציצי אביב בודדים ורועדים בתוך קדרות הצפון הקשה. קולו של משורר זה לא זעזע אותנו בבטחונו ובצלצולו החזק, כי רך היה האיש ועצב טמיר קנן בלבבו כל הימים. אחד המשוררים מבני דורו אמר עליו: “לא ידעתי דבר בעולם, שיהיה יותר יפה ועגום מעיניך המזהירות וממצחך החיור”. – כי באור עיניו היה שחור הצער שבחיים וחריצי מצחו נתנו אותותם של פרכוסי הנשמה. ואם בני דורו אהבוהו כאשר לא אהבו את היותר גדולים שבסופרי רוסיה, ואם עוד עתה הקריאה בכתביו משרה עלינו תוגה חרישית עמוקה ומעירה בנו רגשי רחמים לעלובי החיים והרגשות אנושיות נעלות יחד עם ענג אסתטי מרובה, – הנה הסבה לזה היא יופיו הפנימי וישר נשפו. ונכונים דברי חברו המשורר עליו:

גם שירת נפשך, גם יפיך הרך

עם מנת חייך היו כה מתאימים;

ודמיון נורא בין גורלך יש

ובין חזיונות שירך העגומים.

(מינסקי).

כי כל יצירה מיצירותיו של גאַרשין היא אנחה, אנחת אובד בדרכי החיים. רק הרגשתו האמנותית האמתית ואצילותו הטבעית עמדו לגארשין שלא להכשל במחמאות אי־אמנותיות נגד הרע וסבלות החיים. האלהים ענש אותו במבט מקיף את החיים, בראיה רחוקה וברגשיות מרובה, ויחד עם זה נתן לו נפש ענוגה ולב טהור. על פי אופן הסתכלותו וטכסיסי־יצירתו היה גארשין ריאליסתן, אבל צרכיו הפנימיים מצאו את ספוקם ברומנטיות ובדמיון. ואולם הרגשת החיים הממשיים עם צערם ויגונם לא עזבתהו גם בחלומות. טבעי הוא וספוג אמת החיים גם באגדותיו הנפלאות, שהנן חטיבה מיחדה בשירה הרוסית.

גארשין היה גם בעל חלומות, אכן חלומות רעים בעתוהו.

בתכביו המעטים השתקפו יחד עם המית־רוח פגעי האנושיות הריאליים כמו מוראי המלחמה (בציוריו “ארבעה ימים” “זכרונותיו של החיל איבנוב” ו“פחדן”), נפילתו המוסרית של האדם ושלטון הרע (“נדזדה ניקולויבנה”, “הפרח האדום”) היחס שבין היחיד ובין הרבים (הציירים, “תמר־התפארת”) ועוד. הוא הביט על הכל בעינים פקוחות, ולהוותו ראו עיניו סביביו רק רע. כמה נורא הדבר – להיות בעל נפש תמה כילד ולראות את כל הבהלות שבחיים! הוא ראה כל שרירות־הלב ששלטה בבני־תקופתו ודכדוך הנפש שלהם, ובהיותו עצמו בן לאותה תקופה של שנת השבעים של המאה העברה בחיי עם רוסיה, היה גארשין סובל ביחוד מהפרוד הנפשי הפנימי, מחוסר השלוה שבלב. כי זו המחלה, מחלת הרוח, שבאה עליו בבחרותו ושענתה אותו בהפסקות שונות כל ימי חייו יסודה לא רק ברוחו האישי של גארשין ומוצאה קשור לא רק בחייו הפרטיים ובחיי הוריו, כי אם גם בחיי החברה הרוסית שבאותה תקופה.

אם כי יחונך תחת עול נוגשיו מבפנים, כי יהיה מדרס לחבר אנשים השואפים רק לבצעם, עם שעל פי אונס מחשבתו כפותה ולשונו דבוקה אל חכו, מטבעו שיוציא מקרבו בנים חלשים, חולי הרצון ומעוני־הנפש. כי כל רצון חי מומת בעל כרחו וכל משאלה שנפסקה באמצע מביאים סוף־סוף לידי פרוד גמור בין המחשבה ובין המעשה ולידי חולשת הרצון. וכשטובי בניו של העם רואים אותו בצרותיו ובידם אין כוח לעזור לו, אזי משנה צער תוקפם ורוחם נעכרת.

בבצות גדלים רק צמחי המדמנה. ואם במקרה יעלה שם פרח ענוג ולבן, היוכל לחיות באדי הבצה! גארשין היה מורעל מאדי החיים אשר סבבו אותו.

נפשו התקוממה נגד שפיכות הדמים ונגד המלחמה, והוא בעצמו צריך היה להשתתף במלחמת רוסיה ותורכיה. ומה שנורא ביחוד, כי מוכרח היה להשתתף בתור מתנדב, מוכרח היה על פי הכרתו הפנימית של בן נאמן למולדתו. וכשיצא בתור חיל פשוט למלחמה ושב אל ביתו פצוע, כתב את רשימתו “ארבעה ימים”, – אחת המחאות היותר עזות והיותר יפות נגד המלחמה שבספרות העולמית. את אימת הדבר המלווה את מלחמת עם בעם צייר גארשין גם ב“זכרונותיו של החיל איבנוב” וב“פחדן”, אבל לידי גובה אמנותי אמתי ולידי צער אנושי עמוק הגיע ביחוד ב“ארבעה ימים”. לפנינו מצב נפשו של חיל פצוע השוכב בשדה בין חללים. הגדוד שלו הלך לו זה מכבר ממקום ההריגה בעזבו את חלליו. החייל פליט־החרב צפוי למות היותר נורא – מות רעב, והוא, החי, נמצא במשך ארבעה ימים בין המתים, ורק הודות למעט המים שמצא בצלוחיתו של החייל התורקי, שנהרג על ידו ושמונח חלל בצדו, לא מת בצמא. רגעי הצפיה להצלה מקרית ע"י מחנהו שישוב והפחד שיקברוהו חי עם שאר החללים – מצויר בספור זה בצמצום אמנותי וברטט יצירי שקשה למצוא דוגמתו.

מי שעברו עליו רגעים נוראים אלו, אפילו בדמיון היצירה, אי אפשר שלא תשכן בעיניו תוגה עמוקה. וציר זה הנו אחד היותר שלמים והחזקים של גארשין. מתוך כל שורה אנו שומעים את קולו הבוטח והתמים של גארשוין וזה מעניין ביחוד.

עד אשר יצא למלחמה אנו רואים אותו מפקפק. נדמה לו כי מחאתו נגד המלחמה מוצאה מתוך רגש “הפחדנות”. יש שבשעת מיפקד המלך להולכים בקרב ובשעת ההכנות מוצא ה“ענין” חן בעיני גארשין, אבל לסוף הוא קורא בקול רם ומוחה. גם פקיד הצבא האכזר שפחדו נופל על כל החיילים אפילו בשעת שלום, – גם רשע זה אחרי התנגשות אחת עם האויב שבה נפלו חמשים ושנים איש, יושב לו באהלו האפל ובוכה…

שניות זו בהרגשה וזו הספקנות התמידית היו משותפות לכל בני דורו של הסופר הרוסי. בדמם היה חסרון של ברזל ורוחם היתה תמיד נעה ולא ידעה מנוח. אבל אצל גארשין אנו מוצאים שעות־עליה שהוא מתגבר על נגודי־נפשו הפנימיים, מגלה את רצונו החזק והיחידי, ואז הוא מופיע לעינינו כגבור. בין כל רצוצי הנפש השונים של בני תקופתו, – הוא שהיה אולי היותר רצוץ והיותר מעונה מרוב מחשבותיו המעיקות. ואנחנו, שידעו את תנודות רוחו ומצוקות רוחו יש שאנו תמהים לראותו בתור לוחם בעל רצון כביר, כמו שהוא מתגלה לפנינו ב“פרח האדום” וב“תמר התפארת”. ואמנם זוהי רק גבורה של “דון־קישוט”, של רוח האדם המתפרץ לפתע מבלי חשוב הרבה. רגעי גבורה כאלה מקצרים את שנות האדם, אבל משרים על האדם הוד של יופי פנימי. על שעת־עליה בזו בחיי האדם הרצוץ והשבור בידי שמים ספר גארשין ב“פרח האדום”, – אחד מציוריו היותר מעולים. בו הביע גם את יסורי לבו ואת הרהוריו הקשים. על פי עדות עצמו יש ליצירה זו ערך אבטוביאוגרפי, אבל לנו היא חשובה גם כשהיא לעצמה בשביל עמקותה האמנותית. זוהי מגלת חיים לא רק של אחד מטובי בני רוסיה בתקופת השבעים, כי אם של כל אדם נעלה שהדין הפנימי מציק לו ואינו נותן לו לחיות בשלוה בשעה שהרע מתפשט ושולט בעולם. לכאורה, מדבר גארשין בציורו על איש־משוגע ובעיני היודעים מערכי־לב־חולה יש לה“פרח האדום” ערך פסיחיאַטרי־מדעי גדול עד מאד, אבל ביסוד הציור מונח רעיון עמוק ורגש טהור של אדם בריא, אולי בריא יותר מדי. רעיון זה על הרע השורר ועל החובה להלחם בו, על דמעות העשוקים והמעונים ועל הצורך להמעיטן העיק תמיד על לבות הטובים בבני־האדם. שונים הנם עד מאד רק האמצעים, שבהם אוחזים האנשים במלחמתם. הכרת הרע והרצון למצוא את שרשו הקדמוני ולהכחידו – באמת הממשית והדמיון החולה משמשים פה בערבוביה. גבורו של הציור “הפרח האדום” החושב תמיד על ענויי האדם ועל צער החיים, ראה דרך החלון של בית־החולים את “הפרח האדום” שצץ בגינה וכרגע נתרכזו כל מחשבותיו בעצם קטן זה. “הפרח נראה בעיניו כהתגשמות כל הרע. הוא ספג אל תוכו את כל הדם הנקי שנשפך (ע"כ הוא כל כך אדום), את דמעותיה ומרירותה של האנושיות”.

אחרי מסקנה חולנית זו, מובן מאליו שהאיש צריך להקדיש את כל כוחותיו למלחמה בפרח האדום. בעיני עצמו נחשב גבורו של גארשין להיותר מאושר שבעולם, יכן כי הכיר את אויבו. בין כל האנשים השאננים שאינם מרגישים ברע ובין כל התועים השונים הוא הנהו היחידי המרגיש בכוחו ובחפצו להשמיד את הרע. הוא מוכרח לעשות מה שעושה מפני שהדיין הפנימי אינו נותן לו מנוח ורגש האחריות בפני כל ובעד כל הנהו היותר חזק במערכי־נפשו. קולו של דיין פנימי זה נשמע תמיד ביצירתם של רוב הסופרים הגדולים של רוסיה, אבל אצל גארשין היתה מפותחת ביחוד התביעה המוסרית. היא היא שעוררה אותו פעם בחצי הלילה, כפי עדות רבים, להתפרץ אל היכלו של אחד מגדולי שרי המדינה ברוסיה בעת ההיא, להכריח אותו לקום משנתו ולבקש ממנו בבכי תמרורים ובנפילת אפים סליחה על אחד הפושעים המדיניים הגדולים, שגארשין גם לא ידע אותו מעודו. לאשרו של גארשין היה השר אדם הגון והבין לנפשו של המשורר האומלל המתפלל על חברו. לולא זאת היתה כרוכה במעשה זה סכנה גדולה לחיי גארשין, אבל הוא לא חשב על דבר זה, כמו שלא ירא גבורו החולה מפני תוצאותיה של מלחמתו עם הפרח. המקור היחידי לכוחו הענקי של החולה החלש הוא קולו התובע של הדין הפנימי. בהתאמצות נוראה עלה בידו לקטוף את הפרח השנוא, סמל הרע. הרבה־הרבה הוכה ע"י שומרי בית החולים, אבל הוא חי ומת במחשבתו על הנצחון.

אך מי נצח את מי? האם באמת נוצח הרע? לא, רק איזה פרח של פרגים נקטף, ובמלחמת־שוא זו נפל חלל האדם. לא מצא תשלומין הדם השפוך כמים, לא קבלו תנחומים הדמעות האנושיות, ורק לשוא מת האיש. כל כך רבים הם פרחי־הרע ומה אנוש כי ילחם בהם?

יאוש נורא עולה מתוך ציור זה של גארשין, והיאוש מציק ביחוד לבעל העינים הפקוחות והרוח הנכונה. לאיזו תכלית סבל האיש חנם? כנראה, ישנו מי שהוא המהתל בבני האדם והמבלבל את מחשבתם כשהם מתחילים להלחם ברע. לא לשוא מתרחק האדם הבינוני, איש ה“יום־יום”, ממלחמה קשה זו. כי מה בצע במות האדם וברדתו מנוצח? רק מתי מספר הם המחזיקים ב“שגעונם” ונלחמים באמצעים שונים, נכונים ואי־נכונים, בשלטון הרע והחמס. אלו הם בני משפחת ה“דון־קישוטים”.

יש שהם מעוררים בנו שחוק במעשיהם המוזרים שהם מזעזעים את נפשנו בגורלם המר, אבל תמיד הם קרובים לנו. ומפני זה כל כך יקר זכרונו של גארשין, כי כפרי דמיונו כן הוא היו דון־קישוטים, אבל לא מגוחכים, כי אם אומללים, אומללים מאד.

פעם, בגבור עליו עצבת לבו נסע גארשין אל ליב טולסטוי ושפך לפניו את שיחו. על טולסטוי עברה אז התקופה, שבה עשה דין־וחשבון נפשי, שעת ה“ודוי”, ובטח היו לבותיהם פתוחים אחד לרעהו. מה שדברו אז ביניהם שני הסופרים לא ידוע, מפני שעל שניהם עבר אז משבר רוחני. שניהם היו קרובים לידי טרוף הדעת, האחד, האמן־הענק, יצא בשלום והשני נפגע. טולסטוי רכש לו אז “ודאי” חדש ותוכן חיים חדש, וגארשין נשאר בספקות וביסוריו. טולסטוי, כידוע, המציא אז את תורת “אי־ההתנגדות לרע”, ועל גארשין מספרים, כי בדרך שובו מביקורו אצל טולסטוי קנה סוס, וברכבו עליו עבר פלך שלם וקרא את האנשים למלחמה ברע…

בתמונה זו של חיי גארשין מי לא יכיר את “האביר בן דמות היגון”?

וסופה של התמונה דומה לסוף חיי כל איש נעלה שתכונות נפשו הן, דמיון נלהב ושכחה עצמית. היושר הנפשי של הדון־קישוט פוגש עקמנות, חלומותיו מתנגשים במעשים שבכל יום, והוא מת ביחידות מבלי שיעלה בידו לעקור את הרע. יחידי היה במלחמתו ויחידי הוא אובד מפני שלא יכול לשאת את כל סבל האחריות…

באגדה היותר מצוינה שלו על תמר־התפארת מראה גארשין על הסבה האמיתית לאבדן בני העליה המעטים במלחמה בעד הטוב. בשעה שגבור ה“פרח האדום” נפל חלל מפני שרוחו החולה הטעתו והראתה לו ציצי־פרג קטן כעל מרכז הרע בעולם, רואה גבור האגדה הנזכרת היטב את השמים הבהירים מעל לגג הזכוכית של גן־החורף ואינו טועה כלל באמצעים שבחר בשביל שחרורו. פה אנו נפגשים עוד הפעם ביחיד המרגיש את אחריותו בעד הכלל והיוצא יחידי למלחמה בשם הטוב.

בנעימה רכה ועצובה מספר גארשין על גן החורף ועל הצמחים היפים שהיו כלואים בה. יוצאי הארצות החמות, תושבי יערות־בראשית הוכרחו לחיות בלחץ ובשבי בגן מלאכותי של הצפון הקר. מחיתם, מחית אור ואויר, ניתנת להם בצמצום ומדת גידולם נחתכת ע“פ חפץ בעל־הגן. בחורף - בעת ילל הסופה “עמדו הצמחים ושמעו ליבבת הרוח ונזכרו ברוח אחרת, חמה וחביבה, שהיתה מביאה להם בכנפיה חיים ואושר”. אבל עתה בגולה ובשבי רק אויר מלאכותי ואור מסונן נכון בעדם. ובין אלה הצמחים הכלואים היה תמר אחד שעלה על כולם ביפיו ובתפארתו. מוצאו היה מברזיליה, אך בעל הגן נתן לו שם כחפצו. פעם עבר דרך העיר איש ברזיליה וסר אל הגן והכיר את העץ. בעמדו נגדו “נזכר במולדתו היפה, בשמשה ובשמיה, ביערותיה הקדומים ובחיותיה, במדברותיה ובלילותיה, הלילות המקסימים של הדרום”; “ועוד נזכר האיש, כי רק במולדתו הרגיש את עצמו מאושר, והוא הלא את כל העולם עבר”… כך כך יפה היה תמר־התפארת והרהורים כל כך נוגים היה מעורר בלב המביט בו! אך כשנסע האיש והתמר נשאר בגלותו, התחיל לחשוב אודות גאולה, גאולת עצמו מבית־כלאו. מיום ליום גדלה בו תשוקתו לאור ולחופש. מיום ליום חזקו בקרבו געגועיו למולדת היפה. כאשר תקפה עליו הערגה ללטיפת רוח הדרום ולנשיקת קרני השמש הלוהטת, קרא התמר את חבריו הצמחים לעבודה משותפת: “שמעוני – פנה התמר לחבריו: – לרום ולרוחב, הרבו לעשות ענף, העיקו אל המסגרות ועל הזגוגיות. גן החורף שלנו ישבר ואנחנו נשתחרר”. אך לא היו שומעים לתמר הגא. הצמחים האחרים השלימו עם מצבם הקשה מפני קוצר רוחם. ואז מתחיל התמר בסביבה של שויון־נפש גמור ולפעמים גם של שנאה כבודה לעבוד ביחידות את עבודת השחרור ע”פ התכנית שהתווה. והתמר גדל וראשו מגיע הגגה. עלי צמרתו אובדים מתוך הדחק, שכבת הברזל באה בגופו, והוא עודנו ממשיך את גידולו לרום. סוף סוף נבקע הגג והזגוגיות השבכות התפוצצו לרסיסים. אבל כשהרים התמר מעל הגג את צמרתו והשקיף החוצה שאל: רק זאת? הבשביל זה סבלתי ונלחמתי"?

התמר כלה לאור שמש החם ולרוחות הדרום הענוגות – ובחוץ שרר סתיו צפון עגום ויום סגריר… במקום שמי־מולדת בהירים ראה התמר שמים אפורים של הארץ הזרה ותחת קסמי דרום לוהט סבוהו רוחות קרים ופתי־שלג של הצפון הזועף.

לא באו חלומותיו של התמר והגאולה לכל אסירי גן־החורף לא באה על ידו. בעצב עמוק ומחריד גומר גארשין את אגדתו. בעל־הגן ציוה לגדוע את התמר המורד. ואח"כ – התקינו את הבקע בגג ואת תמר־התפארת הנגדע השליכו החוצה ברפש…

כזה הוא סוף מלחמתו של היחיד בעד שחרורו של הכלל בשעה שאין תומך בו והוא נשאר יחידי. השרך¹, הצבר ושאָר חבריו של התמר נשארו במקומם, ורק היותר גא והיותר נעלה שביניהם צריך היה לשלם בחייו מחיר געגועיו למולדת ותשוקתו לחופש. “גדלו לרום ולרוחב, הרבוֹ לעשות ענף!” – קריאה זו לא מצאה הד, מפני שיתר הצמחים השלימו את שבותם ודחקם.

גארשין הבין את הטרגיות שבחיי התמר ובמותו, כי מתוך בין־השמשות של חיי עמו דלה אותה. ואגדה זו חיה היתה תמיד וחוזרת לפעמים קרובות בחיי כל עם. לא רק יפיה האמנותי של האגדה הזאת והנעימה הלירית הטהורה שבה, לוקחים את לבנו כי אם גם הסמל האיום שבה, אמת המציאות. בתקופת סתיו מעיק ובסביבת צמחים שפלים המסתפקים במחיתם הבאה להם כמתנת בשר ודם ושוכחים את מולדתם הקוראת להם ממרחקים, – בתנאים קשים כאלה מר הוא גורלם של “תמרי־התפארת” וקריאתם ודבריהם הם רק “שירה יתומה”…

ומה מר להמולדת השכולה, שצמחיה השלימו בגולה עם שבכות־הברזל, עם קציצת הענפים, עם הלחץ וחוסר־האור! עלובים הם הצמחים השאננים, אומללים הם ה“תמרים”, צר לה להמולדת – ובכל זאת אין ליאושו של גארשין שליטה גמורה עלינו מחוץ לתחום יצירתו. יחד עם גארשין נורא לחיות, אבל כשאנו מתרחקים מעט ממצב נפשו האישי, אנו רואים סוף אחר לאגדתו. וגם בזה הסוף האחר ישנה אמת המציאות; רק גארשין ראה מתוך נפשו ונפש בני דורו אפשרות אחת, שעליה סיפר. אבל כאשר יגדל מספר התמרים הגאים, העורגים לשמש ולחופש, כאשר ירבו כולם לצמוח “לרום ולרוחב” למורת רחם של ה“גננים” האכזרים וכאשר כולם יחד יפוצצו את הכיפה העכורה של ראשיהם החותמת בעדם את אור השמש ואת בשורת־הרוח מהמולדת הרחוקה, אז, אז אחר לגמרי יהיה סוף האגדה…

*

ועתה אחי, לך וקטוף הרבה־הרבה פרחים אדומים משדות ארצנו השוממה, קטוף את הפרחים המכסים את שטחי מולדתנו הנוגה והשכולה ועשה לך זרים שנים. את הזר האחד תתן על תמונת הסופר המסכן בן העם הזר והאיש הנעלה שמת בדמי ימיו מכובד הרגשת הרע ומרעל פרחי־הדמים הצצים לרוב בשדמות ארץ הצפון, ואת הזר השני תשאיר לך ועטרת בו את ראשיך בשנות העצב היותר קשות, כאשר תראה מרחוק את רוח־המולדת מתרפק לשוא על כתלי “גן־החורף” של צמחי ארצך בגולה, כאשר תשמע מרחוק את צלצל המזמרות המועפות על ענפיהם תזכור, אח נעטר הדמים את האגדה על “תמר התפארת” את סופה האחד, הגארשיני, ואת הסוף השני, האפשרי…

אביו היה פרופיסור יהודי במזרחה של גרמניה ושמו די מפורש: הרמן כהן. אך לבן שם אירופאי, שנעשה ידוע ומהולל בכל היבשת, ועוד יותר מעבר לימים, באנגליה ובאמריקה. האב היה איש־המדע, וידע גם להלחם בעט סופר מהיר מהיר – בעד שמירת הבריאות של עני האדם, – אולם הבן בחר לעצמו להתבונן בעיני העדה הרוחנית של האנושיות.

לא במקרה מקובל אמיל לודויג בכל העולם הספרותי כבן־בית. פחות מכל יש בו גרמניות. בגמישותו הרוחנית, ברחף של מחשבתו ובעדינות והמהירות של תפיסתו הנפשית הוא כולו בין־לאומי, על־לאומי, זאת אומרת, יהודי. אף־על־פי שקשריו עם העם היהודי רופפים מאד. הדם הנוזל בכתביו, שאת דפקו וקצבו נעים לשמוע בכל שורה ושורה היוצאת מתחת ידיו הוירטואוזיות, דם זה – מנגינתו יהודית.

כי רק יהודי בין אי־היהודים, התועה בחלל העולם והתקופות, יכול היה בקשבה דקה אחת להאזין לדפיקות הגדוּל של גיתה ולדהרות הגורל של נפוליון ליסורי הנפש של רמברנדט ולסתירות הקיום של לסל, לתסיסת הכוחות של מלך כובש כפרידריך ולרתיחת הדמים של מורד עריץ כלנין. ורק רוח הבא מצד שלישי לגמרי יכול היה לשפוט את “וילהלם קיסר” בבהירות ובישרנות, בבטול ובהבנה כזו שאנו מוצאים בספרו של אמיל לודויג. דיין אמת היה היהודי השנוא למלכו. הוא התיחס אליו אפילו לפנים משורת הדין: כאל אדם התיחס אליו. אמנם זוהי אמת־המידה המיוחדת של סופר זה – היחס האנושי החי לרם ולשפל, לגדול וקטן.

כי “מה יתאר הפורטרטיסטן בנושאו אם לא את האדם שבו?” שואל לודויג בהקדמתו לשמונה־עשר הפרצופים שתאר ב“גאוניות ואופי”. ואיזה תפקיד אחר מוטל עליו, אם לא “להביא את כל מעשיו ומחשבותיו, משאלותיו ונימוקיו של אדם זה למקור היסודות של הנפש, שאינם ניתנים יותר להתחלק?” (שם). על־כן מביט לודויג על הביאוגרף קודם־כל כעל פסיכולוג. ידיעת התקופה אינה מספיקה. ידיעת האדם היא הנחוצה. לא חוקר ולא שופט, לא קטיגור ולא סניגור, אלא מסתכל הוא יוצר־הדמויות המודרני. גיבוריו של לודויג הם בשבילו בעיקר סמלים לחיי לב או דוגמאות של תופעות אנושיות. אמנם סמלים פרטיים ודוגמאות חיות. כי לודויג יודע להסתגל לנושא של מחשבו ולהשקיע את עצמותו בחומר של אהבתו. לפעמים יש הרגשה, כי רק עטו הוא העָט אל שלל־הרוח שפזרו התקופות על פרשות־הדרכים, ואילו הסופר המחזיק את העט ביד איננו כלל במציאות. קולו נבלע בשירת החיים, שאת צליליה אסף וחיברם יחד ביד אמונה ועדינה.

כי לאמיתו של דבר משורר הוא לודויג. אמן. צייר בעט. צחוק יעשה לו מי שיבוא לדרוש ממנו דיוק מדעי, או מוסמכים היסטוריים. בשביל לודויג יש לפעמים יותר ערך לאיזו הערה מקרית באיזה מכתב נשכח מאשר לגביית עדות רשמית בבית־המשפט של ההיסטוריה. די לו בקב חרובים להכין ממנו מאכל מלכים. את הפורטרטים שלו הוא מצייר על סמך של עובדות ומעשים בודדים. אולם אף אם יהיה אדם בקי בהיסטוריה לא יכיר בביוגרפיות של לודויג את כל החומר הממשי שממנו הן בנויות. הוא לא יכירו, משום שלא ימצאהו בשום בית־גנזים שבמציאות, אלא בגנזי הנפש המתאמצת להבין את חברתה. דרכיה הן דרכי לודויג ובכוחה עשה חיל. תאור המסובב עולה תמיד בידו יותר מאשר תאור הסביבה, וכשהוא בא לספר קורותיהם של מאורעות, כמו בספרו “14 ליולי”, הוא נהפך מצייר־משורר לעתונאי חרוץ. רק פעם הצליח לודויג להקסים אותנו גם בתמונת המסך של ציור־הפרצוף: הלא היא תמונת ירושלים בספרו על אותו האיש. אמנם גם פה לפנינו יותר שירה מאשר תאור, אבל השירה יפה, וכפי הנראה, התעורר אז בלב האמן הנודד לפתע פתאום זכר מולדתו. משום זה כה הצליח בשורותיו עליה. מחוץ למגע מקרי זה בקרקע האבות על־ידי קצות העצבים המורשתיים מרחף רוחו של לודויג תמיד באויר דורות וארצות זרים. במסעיו אלה, יפגוש טייס רוחני זה כמה נפשות שקוים בודדים במהותן או בגורלן נוגעים עד לבו וצדים אותו. לאחת יתקשר ישיר עליה שירה שלמה בצורת ספר הבנוי בנין יפה עם אכסדראות של פּתוס וגזוזטראות של הומור, עם פרוזדורים של עובדות ופינות גינה של פסיכולוגיה לירית (“גיתה”, “נפוליון”, “בן־האדם”), ולשניה – יקדיש ציור־חטף בקוי עט בודדים, שיש בו כדי להעמידנו על העיקר שבנפש אדם זה או אחר (“רטנוי”, “בירון ולסל”, “ליאונרדו”, “בנג”). היש לו איזה רצון בורר? מסופקני. הפורטרטיסטן אינו בורר ברצון. רמברנדט צייר רבנים יהודים וסוחרים נוצרים. גם טיציאן לא התענין במקורם ובדעותיהם של נושאיו לפורטרטים. את האמן מענין רק סוד הצורה, ובשביל לודויג גם הנפש היא בבואת קוים ונקודות של חומר החיים. לא במקרה הוא מדבר באחד ממאמריו על עצמו כעל ביולוג. אותו מענין באמת הסבך המשונה של הפלסמה באותו תא־החברה הנקרא אדם. על־כן אנו מוצאים אצלו על־יד תמונות של משוררים ואמנים כמו גיתה, שכספיר, רמברנדט ועוד גם ציורים של אנשי־פוליטיקה, כמו ביסמרק, וילסון ועוד. בכולם העיקר הוא בשבילו – האנוש, ובאנוש יחפש ביחוד את גורלו. מתוך נפתולי המעש וחשב של האדם יוציא ויגלה לפנינו את שבילי חייו, כאורגת מומחה היודעת להתיר פקעת של חוטים ולהכין ממנה מחדש שזר נפלא.

אמנם תמונותיו של לודויג הן רק בעלי שני ממדים, מי שירצה למוד את עמקו יעש בו קרע על־ידי אמת־המידה.

גם זאת: דרך ההשפעה של לודויג על קוראיו היא מן העין אל הלב ולא מן העין אל המוח. כי על־כן אמן הוא קודם־כל. גם ביצירותיו הדרמתיות והסיפוריות. היד הקלה, הרגילה לעבוד רק בקצות אצבעותיה, מורגשת בכל מה שכתב לודויג. אין בו אותה תורה ועבודה הנראית אצל ברנדס, שגם הוא הצליח בשעתו בפורטרטים ספרותיים לא פחות מאשר במחקרים ביקרתיים. לודויג הוא לפעמים קרובות יותר חסידה של חכמת הפרצוף והיד מאשר תלמידה של תורת־הנפש. אך אין ספק, כי כיום מצא הפורטרט הספרותי, וביחוד זה של האישיות ההיסטורית, זאת אומרת – המתה, את גואלו הדגול ביותר – בלודויג. במובן זה חונן במתת האלהית להחיות מתים. אבל אם תזכינה יצירותיו הוא להשארות הנפש – על המחר? כעת – נעים לקרוא את לודויג. מי יתן ויתורגמו כמה מדבריו המוצלחים לעברית. על־פי אפיו וכשרונו – שלנו הוא. גם על מעלותיו וגם על חסרונותיו. על כל פנים יתווסף על־ידי כך על מחננו הטובע באניות משורר ואוהב הזולת, היודע לפעמים קרובות למתוח שמים חדשים על ראשינו ולהככיבם כרצונו.

מאזנים, ל"ה, כסלו, תרץ–1930.

למנצח על החיים – שיר־מזמור… מה־שונים הם המנצחים את החיים! אלה יקראו מלחמה, יתגוששו ויאבקו, יריעו בשופר ויחצצרו בחצוצרות ובכוחם העז יכריעו את אויביהם תחתם; ואלה – ישבו להם במסתרים ויארגו שם את אדרת המלך, מבלי־דעת בעצמם בשביל־מי, ישירו לכבוד כובשי העולם, ולא ידעו מי הם, יתעסקו בעבודתם הצנועה וחרישית באמונה, ולא ירגישו כלל, כי בחשאי הם עצמם עולים וכובשים את כסא המלוכה שבחיים. איש לא ידע אותם עד בוא הרגע הגדול, וגם הם עצמם לא ידעו כלל, כי כל פסיעה ופסיעה, שהיו פוסעים, היתה מקרבת אותם אל היכלם, וכי כל מעשה ומעשה שבידיהם היה נעשה מאליו מקלעת־פרחים חדשה לזר־הנצחון, שיותן על ראשם, כאשר תגיע השעה.

מאחרי הצאן, מחיפּוש האתונות, מתוך איזו פינה נשכחה – מה רבים היו אצלנו השליטים האמיתיים, שעלו כך לגדולה! וגם בין אומות־העולם יקרה מקרה זה כפעם־בפעם. בין המשתערים על החיים והמולכים־מעצמם יש שהנצחון היותר ממושך והיותר יפה יעלה דוקא בגורלו של הצנוע, ההולך לתמים בדרכו נושא בקרבו את כל גדולתו ואת כל תפארתו, מבלי שיכריז עליהן ברבים.

שליט חרישי כזה בספרות האירופית הוא רומן רולן.

בספרות הצרפתית הקולנית, ההומיה, המתהדרת ומתיפה תמיד, כמעט אחד הוא הסופר הגדול בזמננו, שישפיע על רבים מן המחבואים ויאציל עליהם מהדר אישיותו הצנועה והיפה מן הזוית.

מי הוא?

עוד לפני חמש־עשרה שנה היתה שאלה זאת טבעית אף במולדתו, כי אז לא היה עוד ידוע ברבים, רק קובץ קטן של צעירים בעלי נפש יפה וטהורה כבדוהו והעריצוהו. פריז, ההומה מסופרים ואמנים מכל־המינים, פריז, המלאה כשרונות כרימון, לא ידעה את רומן רולן, שישב בתוכה. גם כאשר יצאו הכרכים הראשונים של ספרו הגדול “י’ן כריסטוף”, לא הרגישה עוד צרפת, כי נשיא בתוכה ורולן שמו. אל הדרמות שלו לא שם איש לב; את מאמריו היפים בתולדות המוסיקה ובבירור מהותה קראו רק מעטים מבין הנוגעים בדבר, ועל הדפים הראשונים של מגילת “י’ן כריסטוף” הנפלאה התענגו רק מתי־מספר. אמת, כי ספרו על מיכאל אנג’לו קנה לו שם גדול, אבל מבין השורות הנהדרות על אישיותו לא הרגישו עוד האנשים את אישיותו היפה של רולן עצמו. רק מעט מעט כבש את מקומו בספרות. עתה הוא כבר נחשב לאחד הסופרים הגדולים לא רק בצרפת, אלא כל יודעיו הם מוקיריו ומעריציו. רובי כתביו, החשובים שבהם, תורגמו לרוב השפות האירופיות: אנגלית, אשכנזית, הישפנית ופולנית, ובכל ספרות וספרות עוררו את המחשבה והיפרו אותה. כל מי שמעריץ את האמת, אותה הבת האומללה, שכל כך מתעללים בה האנשים, ביחוד בימי המלחמה האיומה, כל מי שבלבו בוערת האהבה האמיתית לאדם והוא אוהב את היופי שבחיים ואת התפארת שבאדם – כולם יביטו על רולן כעל אחד מבחירי הסופרים.

צנוע ונחבא אל הכלים, עובד חרוץ ויושב־אוהל, והוא לא רדף מעולם אחרי הכבוד ולא קפץ בראש הכנופיות השונות. בענוונותו וביושר־לבו לא נסחף מעולם עם שום זרם רוחני או ספרותי ילידי־הרגע. אולי משום־זה הוא נראה לפעמים מוזר כל־כך בלבושו החיצוני, שאינו על־פי המודה האחרונה, ובדבריו, שאינם מקבילים לרוחות המנשבות בעולם.

רומן רולן עומד כל־הזמן על המיצפה ומסתכל בחיי דורו ואת אשר תשים נשמתו בפיו, אותה ידבר. בתקופה זו של חמריות גסה ושל שלטון האדם באדם לרע לו, בדור זה של גוזלים וחומסים תרבותיים ושל אוכלי־אדם משכילים, רולן אינו בוש ואינו מתיירא לדבר ולשיר על האידיאַליות, על אהבת האדם ועל טהרת החיים. כי הוא אחד מבני־החורין המעטים שבזמננו. אין הוא כורע לפני “האלילים” השונים, העומדים על פרשת הדרכים, כי ישר־קומה וישר־לב הוא מאין כמוהו.

לא סימאה את עיניו שום סיסמה של מפלגה, ואפילו אהבת המולדת לא שיחדתו, כי אוהב־אדם הוא רולן.

שבח זה, כשמשמיעים אותו בנוגע לבן־דורנו, החי בתוך חברה המלאה שקר וחנופה ושנאת אדם לזולתו, שבח זה חשוב כפליים. גם לפני המלחמה האיומה מעטים היו בין נושאי התרבות האירופית אוהבי־אדם אמיתיים – והמלחמה עצמה תוכיח – אולם רומן רולן היה תמיד בר־לבב. אמנים גדולים, אולי גדולים ממנו, יש לנו בתרבות המערבית גם בלעדיו, בין הפובליציסטים בעלי־הכשרון ודאי שאינו היחידי, ומה־גם שאינו המעולה שבהם; כי יש לנו הרבה ידענים באמנות, ובמוסיקה בפרט, חוץ ממנו – בכל זאת הוא מצטיין מכולם. במה? בזה שהוא מאַחד בקרבו את כל מעלותיהם של חבריו, ועוד יש לו יתרון מהם: הוא מספר־אמן, הוא גם פובליציסטן טהור־עיניים ובהיר־מוח, והוא גם בקי וידען מצויין; אך החשוב מכולם: הוא אישיות מצויינה.

הספרות הצרפתית היתה תמיד עשירה בסופרים ואמנים גדולים, אבל לא לעתים תכופות אפשר למצוא בין סופריה ואמניה הגדולים גם אדם גדול. כמעט שכבר השלמנו עם עובדה משונה זו, ההולכת ונעשית יותר ויותר תכופה ומלמדת אותנו, כי יצירה יפה לחוד ונפש יפה לחוד; ואין אנו משתוממים עוד כלל ליצירה גדולה, שאנו רואים שיוצרה הוא אדם קטן. חזיונות אלה נעשו מעשים בכל־יום. אבל בתקופתנו זו, שרבו בה בעלי־הכשרונות ונתמעטו בעלי־האישיות, תופס לו רומן רולן מקום מיוחד: הוא נעשה למשוררה של האישיות השלמה. אין הוא מתיירא מפני הבדידות, העולה לפעמים בחלקו של האדם הגדול, ואין הוא מחפש דוקא הוד חיצוני באדם. היופי הפנימי והשלמות הנפשית הם היקרים לו. הנה הוא מספר על־דבר המנגנים הצנועים של אשכנז במאה הי"ז ומשבח את “האנשים הגדולים האלה, שבמשך כל חייהם היו כלואים במסיבה צרה של עיירותיהם הקטנות והיו ידועים רק לקיבוץ קטן של אנשים. בלי שאיפה לכבוד ובלי תקוה לחיי־נצח שרו האנשים לעצמם ולעולם את שירת חייהם, יצרו בחשאי בהיותם נתונים בתוך מקרי חיים רעים, צברו ואספו בעקשנות אוצרות של כוח ויופי בריא, ההיו ערירים? כפי־הנראה, לא סבלו לרגלי בדידותם, כי נפשו של אדם גדול אינה בודדת לעולם, אף אם מעטים ידידיו. סוף־סוף היא בוראה לה לעצמה רעים נאמנים. היא מוציאה מתוכה החוצה אל סביביה את נגוהות־האור של האהבה הממלאה אותה”. ורומן רולן עצמו הוא מיגדל־אור כזה.

באהבתו הגדולה לאדם הוא בא ללמד זכות אף על האנשים הקטנים יושבי הארץ, אותם בעלי ההשגות הקטנות, העלובים והעולבים, המאוסים באכזריותם הבהמית ובטמטום לבם הקטן. אפילו בהם הוא רואה את “הגבורים האילמים של החיים” ואת “כוחה של האומה” (“י’ן כריסטוף”, ספר שלישי, “המרד”). באותה אהבה עצמה, שבה תיאר את חיי האישות הענקית והגאונית של מיכאל אנג’לו, בטהובן וטולסטוי, תיאר רולן גם את חייהם של איזה זקן אשכנזי אידיאַליסטן, הנקוב בשמו שולץ, של מודסתה העיוורת, של סבינה של גוטפריד ועוד ועוד נפשות אילמות ויפות מתוך המון העם האשכנזי או הצרפתי, נפשות פשוטות רבות, העוברות לפנינו בספרים הרבים של “י’ן כריסטוף” בכל חלקיו.

הוא, ששר את שירת הכוח הפועל בעולם, לא העלים את עיניו גם מן החלשים והנחלשים בבני־האדם. כמה רוך ולבביות אנו מוצאים בתאורו של הדוד גוטפריד, של לואיזה המסכנה, של הזקן י’ן מיכאל! עוד בספר הראשון של האַפּופיה הגדולה, הנקראת “י’ן כריסטוף”, מתגלה לפנינו אהבת־האדם עמוקה של רומן רולן ויחוסו הלבבי אל “האנשים הקטנים”, שאלוהיהם לא העניק להם מטובו הרב ושאין להם בעולמם אלא חלומותיהם הענוגים, שמחותיהם התמימות ותוגותיהם הקטנות.

יש איזה קסם של יופי בהתגלותו של רולן האידיאליסטן בדור, שכולו שקוע בחומריות, ובסביבה מעשית כל־כך של עיירה צרפתית קטנה. אצל כל עם ועם יש להם לבני המעמד הבינוני של העיירות הקטנות אופי נפשי מיוחד, אולם ה“בורגנים” הצרפתים מצטיינים ביחוד במעשיותם הגסה, בצרות־המחשבה ובעין רעה. טובי הסופרים בצרפת, כמו פלובר, מופּסן ואחרים, תיארו אותם לכל־פרטיהם, ואנו יודעים מהי מולדתו של רומן רולן, הן גם הוא נולד בבית נוטריון באחת העיירות הדלות, בסביבה המלאה גאווה לאומית אוילית ושנאה לכל עם אחר, בין אנשים ערלי־לב ומטומטמי־רגש. ובכל־זאת – מה נשתנו קוים אלה בו! אצלו באו כולם בהיפוכם. פלא!

ותמוה ביותר הוא זה, שמהלך חייו כשהוא לעצמו לא הביא אותו לידי מהפכות רוחניות. גם דרכו בחיים היתה ישרה ואיטית כדרכו ביצירה.

כן היה בשעתו תלמיד מקשיב בבית־הספר שבפריז, גמר אותו בעתו וכתב דיסרטציה, כדי לקבל תואר של מלומד. אחר־כך שימש בתור מורה בבית־ספר צרפתי ברומא, עבר הרבה ערים באשכנז, חקר שם אחרי קורות המוסיקה, התענין באמנות בגילוייה השונים, שב לביתו, כתב ספרים אחדים לתולדות התיאטרון, שוב היה מורה בגימנסיה אחת, קרא שעורים בסורבונה ונמנה בין הפרופיסורים, היה עורכו של עתון מוסיקלי, כתב את תולדותיהם של אחדים מגדולי האנושיות, כתב דרמות אחדות ועוד ועוד – האין זה פרט טיפוסי של עבודת אדם משכיל, המוכשר פחות או יותר, והאם אין זה סדר החיים של כל אדם תרבותי, העוסק במקצועות שונים? אין בדברי־ימיו של רומן רולן שום משברים ואין בהם שום התנגשות: שלוים היו ימי התפתחותו. שלוה זו מורגשת גם ביצירתו, ביחוד בספרו הראשי, הוא ספר חייו של “י’ן כריסטוף” וגם של רומן רולן עצמו. יש שהוא נדמה לנו ביצירתו כאילו היה מן המחזיקים במידות הישנות, אבל אין אנו מרגישים את הישן, הנפגש לקטעים באפני כתיבתו, מפני החידוש הרב שבאפני יצירתו כולה.

אין שום ספק, שרולן נבדל קצת משאר הסופרים בני־דורו בסגנונו ובהתרשמותו, אולם הוא נבדל מהם לטוב גם במעוף־מבטו, בכשרון ההסתכלות שלו וביחוד ברוח הכללי השורר בנפשו ומרחף על יצירתו האמנותית.

לו היינו מוצאים עתה בחיים או בספרות את אחד האידיאַליסטים לפי הנוסח הקבוע, היינו מוכרחים ללעוג לו, יען כי גדול מדי העדר ההתאָמה שבין החיים הממשיים שלנו, ספוגי־הגשמיות ואכולי־הספק, ובין האידיאַליסמוס המסורתי, אבל רומן רולן מעורר בנו רגשי הערצה. מדוע? כנראה, יש באידיאליותו אותם הקוים המשפיעים עלינו לטובה, מיד כשאנו באים במגע רוחני עם רומן רולן.

ואמנם אידיאליות זו היא כולה חיונית ומעשית. אין בה כלום מן ההזיה הצרפתית ומן הסנטימנטליות האשכנזית. רומן רולן הוא אידיאַליסטן ריאַלי. דוקא מתוך המציאות עצמה הוא בא לידי אמונה באדם ולידי אהבת החיים. לא התביעות המוסריות הן הממלאות את נפשו של רולן, אלא הרגשת היופי היא המעודדת אותו. אף־על־פי שהיה במשך זמן ידוע מורה לתורת המוסר באיזה בית ספר גבוה, אין אנו מרגישים ביצירתו הספרותית את ההטפה למוסר של אדם העוסק בתורה זו. רומן רולן הוא קודם לכל אמן גדול, ואמנות היא הנפש לא רק ב“י’ן כריסטוף”, אלא אפילו בספריו על טולסטוי ואחרים. מתוך אמונתו ובטחונו ביופי הנסוך על־פני כל העולם ובשירה הקיימת ונשמעת בחלל־העולם על־פי דברי גוטפריד (“י’ן כריסטף”, I), מתוך ידיעתו העמוקה בתורת החיים ומתוך חדירתו לנפש־האדם בא רולן אל האידיאליות שלו.

אידיאליסטן כזה אינו מביא לידי גיחוך.

כשהוא מגלה את היופי שבנפש־האדם ואת ההוד שבחיים – מי יוכל לסתור את דבריו ולבטלם? הן הוא עצמו מורה לנו באצבע גם על הרע והכיעור שביחוסי האנשים ושבגילויים החיוניים, הן הוא עצמו מתאר גם את הצדדים השליליים הרבים שבחברה האירופית ובהרבה פרטים אנושיים – ובכן מה יועיל הספקן והמטריליסטן בהכחשתו?

רומן רולן אינו מעלים שום דבר מתיאוריו, ומובן מאליו, שאינו משקר, כי יותר מדי עמוקה היא ישרנותו האישית והיצירתית. חוץ מזה הוא אחד הסופרים הריאליסטים ביותר על־פי אופן־הכתיבה שלו. בריאליות אצילית ואמנותית אמיתית הוא יכול להיות למופת להרבה סופרים, החושבים את־עצמם לנאמנים אל המציאות. בכל־זאת, למרות רגש־המציאות החזק אצלו ואופני התיאור הריאלי שלו, אפשר דוקא משום־זה, נעשה רומן רולן לאחד הסופרים האידיאליסטים המעטים.

וגם זאת לדעת: אין הוא רומנטיקן כלל. הוא אמן בריא, בהיר־מחשבות ומעמיק לראות, יודע את החיים ואוהבם, מביט על הכל בעין פקוחה ומאזין לכל הנעשה בעולם באוזן קשבת. אין שום חזיון נדחה אצלו מפני חברו ואין שום צליל בשירת־ההויה משביח את השני או נבלע בו. בעת ובעונה אחת הוא מתייחס ביחס אחד ישר לתמונות החיים של הפרט ושל הכלל, למעשיהם ולקיומם של בני מעמדים השונים שבחברה, לחיי־הנפש של כל הנפגשים על דרכו ולחיי־הטבע העצמיים והמיוחדים.

הטבע! האם ישנו משורר או אמן בעולם, שלא הרגיש אותו ולא שר עליו? אולם בין הסופרים הריאליסטים, הסופרים המתענינים כל־כך באדם ובגורלו כמו רומן רולן, מעטים הם המרגישים בהרגשה חיה כל־כך את יופיו הנצחי של הטבע ואת הקשר החי שבינו ובין האדם. כשאנו קוראים את ספרו על מיכאל אנג’לו, נדמה לנו, כי יש חיות בפסלים וכי יש איזה יחס חיוני ברור, יחס אנושי ולבבי, בין הרי־השיש ובין כובשם הגאוני. כן, גם כשאנו קוראים ב“י’ן קריסטוף” את תאורי הערבים והבקרים, וביחוד את תאורי הרינוס, נדמה לנו, כי רולן ראה את הנימים הטמירים, ההולכים ונמשכים בחלל־העולם מיצור ליצור ומקשרים אתם זה לזה בקשר נצחי אחד של היקום המי ופועל תמיד. אז נדמה לנו, כי מרגישים אנו, איך בוקעת ועולה מנגינת־החיים של י’ן כריסטוף מבין גלי הנהר הגדול. ברגעים היותר קשים של שנות גידולו היתה נפשו טובלת במימיו הנצחיים והיתה נרפאת מספקותיה ומעצבונה.

הטבע הוא אחד המעיינות היותר נאמנים לאמונת־החיים של רומן רולן. גם ממנו, כמו מחיי האדם ומנפשו, הוא שואב את הרגשת־עולמו האידיאַליסטית.

כנראה, למד רולן אצל הגלים ואצל הרוחות, איך להיות נעשה אוניברסלי ועולמי למרות כבלי המוצא. הנחלים – חן מקומותיהם עליהם, ואולם כולם הולכים אל הים. הדשאים והצמחים – יופיים במקום גידולם תלוי, ואולם יש בהם הוד עולמי כללי. כן גם גדולי האנושיות. הם יונקים מהמעיינות הקדומים של מולדתם ומעמיקים את שרשיהם בקרקע הדומה, ואולם את ענפיהם הם שולחים ופושטים לכל־עבר.

גם רולן עלה מתוך ביצת העירונים כאלון חסון, המתנשא על כל־הסביבה כולה, התרומם מעל הפרוביציאַליות שלו ונעשה בן בית בעולמות המחשבה והרגש של בירת העולם, התגבר על הצרפתיות הצרה שלו וחדר לתוך חיי האנושיות בגילוייה השונים.

*

הרבה ספרים כתב רולן, ומהם דברי אמנות לא־מעט, אולם ספר־הספרים שלו הוא “י’ן כריסטוף”. בשנת 1904 יצא הספר הראשון ואחריו במשך שנים אחדות יצאו עוד שני ספרים, אבל אף אחד מהם לא עורר על־עצמו את שימת־לבו של הקהל הגדול. רק קבוצה קטנה של יפי־רוח וזכי־נפש קראו אותם והתענגו על הרומן הנפלא. כאשר יצאו החלקים הרביעי והחמישי, נזדעזעה פתאום צרפת, כי רגשה על שאיזה רולן בא והעז להגיד לעמו פשעו. בקול רם ובדברים חריפים דיבר הסופר על השקר ועל הרקבון, השוררים בחברה הצרפתית ובנושאי תרבותה. כאשר באו אחרי־כן הספרים האחרים של “י’ן כריסטוף”, כבר היו עיני הקוראים נטויות אל הסופר האמן, שנתגלה פתאום בספרות היפה, ואז כבר הכירו גם הרבים את אוצרות היופי ואת שפעת החכמה, הצרורים בספר כולו.

עתה, כשמונחים לפני הקורא עשרת החלקים של הרומן, אין עוד איש אשר יטיל ספק בדבר כי מאורע תרבותי גדול קרה על־ידי ספר זה בעולם הספרותי. לא לשוא מיהרו לתרגם אותו לרוב השפות המתהלכות באירופה.

“י’ן כריסטוף”, רומן גדול בעשרה חלקים – לפנים היינו רגילים ברומנים גדולים כאלה, אבל בימינו, ימות הרגע, שתכיפות הרשמים ומהירות היצירה והחיים הגיעו אצלנו עד לידי המדרגה היותר גבוהה, בימינו אלה רבים יבואו וישאלו: האמנם נמצא עתה איש, שהיתה לו די־סבלנות ליצור יצירה גדולה כל־כך? והאמנם תהיה לנו סבלנות כדי לקרוא אותה? אולם דיו לאדם להתייחד עם החלק הראשון, והוא יחכה בכליון־עיניים לחלקים הבאים.

כי אין זה רומן במובן הרגיל, אלא ספר חיי־אדם, מגילת־חיים של האדם באשר הוא אדם.

לכאורה הוא מספּר על חיי פרט אחד, ודרך־אגב הוא נוגע גם בהרבה אנשים שונים; אבל פרט זה בא ללמד על הכלל. וכשאנו גומרים לקרוא אותו כולו, נראה לנו, כאילו עברנו דרך ארצות רבות וראינו עולם מלא של עמים שונים ואופני חיים שונים, שבמרכזם אדם הולך ומתפתח, סובל ומתענה, נופל וקם, חי ובונה לו לעצמו את עולמו.

אפשר לאמר בלי גוזמה, כי מה שהיתה לדורות ימי־הביניים “הקומדיה האלהית” של דנטי, היא “דרמה אנושית” זו של רומן רולן לדורנו. בה הוא מעביר לעינינו את האדם בן־תקופתנו דרך שבעת מדורי הגיהנום שעל־פני האדמה ודרך שבעת הרקיעים של החיים. צעד אחרי צעד הוא מראה לנו את חיי האדם מראשית צאתו לאור־העולם עד שובו לחלל־העולם.

הנה לפנינו בוקר־חייו של המוטל בעריסתו. בבהירות גאונית ובצלילי־קסמים מתאר רולן אותה התקופה של הגידול הביולוגי של האדם, כאשר תתעורר ותתפתח לעיניו החיות של כל חי וכל צומח. בהקשבה דקה מן הדקה מתחקה האמן על השינויים הפנימיים, הבאים על חיה קטנה זו, שממנה יצא במשך הימים אחד היצורים הנפלאים. הוא רואה בו “עולמות שלמים הכמוסים במחשך, ערפלים מתארגנים ולובשים צורה, עולם מלא לבלי־חוק, ההולך ומתהווה, ההולך ומתרקם בו. ישותו אין לה גבולים ותחומים, הוא כל ההויה, כל היש” אולם מעט מעט הולכת ה“הויה” שבקרבו ומתפצלת, הולכת ומקבלת הרבה פנים ו“העולמות הכמוסים” בקרבו מתחילים להתגלות מחוצה לו האדם – אותו היצור כבר נעשה אדם – מתחיל להכיר את עולמו. אחרי ה“שחר” (ספר א) בא ה“בקר” (ספר ב) ואחריו ה“בחרות” (ספר ג). כאן כלים ימי עשיית הלוחות, לוחות החיים של האדם. ה“בחור” יוצא אל אחיו, ואז הוא מרגיש ראשונה את הצורך ואת הנחיצות של ה“מרד” (ספר ד). מתוך ההתקוממות משתלמת האישיות, אותה הצורה החדשה של הנפש, שבה היא מתעטפת בעברה דרך החיים על־פני “השוק” (ספר ה) ו“בבית” (ספר ו). אישיותו של האדם באה בכור־החיים, שואפת, נלחמת, כובשת לה את מקומה בעולם, וי’ן כריסטוף רואה בעמים ובאנשים, סובל ונהנה, מתענג ומצטער חליפות ונפשו כ“סנה הבוער” (ספר ט). אולם האמנם אין הסנה אוכל? נפלאים הם החיים, אך רק פעם אחת בחיים יראה האדם את ה“סנה הבוער”. בינתיים הולך וקרב “סוף הנסיעה”. ויהי ערב ויהי בוקר – “יום חדש” (ספר י), הוא גם היום האחרון בחיי האדם. עבר וחלף כל האושר הרב שבהתאבקות הקשה עם שר־החיים, גזו הידידים, נעלמו האהובות, גם הפגישות השונות והמרובות של מאות האנשים כוסו בצללים. היום פונה לערוב, יומו של איש־פעלים. ויכל האדם לעשות את־כל־מלאכתו אשר־עשה וישבות האדם… מה שונא רולן את המות! בכל פעם ופעם, כשהוא מתאר את רגעיהם האחרונים של גיבוריו, הוא מגלה בם את הכעור ההכרחי ואת כל האימה הגסה המחרידה את הנפש. המחשבות על המות ותמונותיו אינן נותנות מנוח לרוב משוררי אירופה בדורנו, ולפעמים נדמה, כאילו היו נושאים כולם בלבם את הרעל ואת הפחד. אפילו היותר שמחים שבהם זוכרים את יום־המות. יש שמשתדלים לפייס את אויבם הפרטי הזה ולייפּותו, ויש שצועקים תמיד מרה. אַחר הוא רולן. אין הוא חושב כלל על המות, אלא בשעה שהוא נפגש עמו פנים אל־פנים. ואז הוא ממתיק את מרירותו, ואין הוא קושר לו כתרים, אלא מתארו כמו שהוא בכל ניוולו הריאלי. חובתו של האדם היא לקבר את מתיו; אולם רולן אינו אוהב להתעכב הרבה אצל המות, יען כי החיים קוראים לו, ומקומו בתוך מרכזם מחכה אליו. לפניו פתוח תמיד ספר מלחמות האדם; וגם אנו, בגמרנו לקרוא את כל כרכי “ין כריסטוף”, מרגישים בקרבנו צורך נפשי להתחיל אותם מחדש, להתערב ולהתמזג שוב בשטף־החיים, העובר את כולם, ולטבול עוד פעם במעייני־הישועה של האמונה הגדולה בחיים והאהבה הגדולה לאדם.

ידיעתו של רומן רולן בבני־האדם השונים ובאופני החיים מרובי־הפנים מפליאה היא. לא רק את חיי גיבורו הראשי תיאר לכל־פרטיו בכשרון אמנותי גדל בכל כרכי “י’ן כריסטוף”, אלא גם את חייהם של כל הסובבים אותו, של כל הבא עמו במגע־ומשא. ומכיוון שי’ן כריסטוף אינו יושב־אוהל ודרכו בחיים־העבירה אותו על־פני סביבות רבות, מובן הוא, שהוא מעביר על־פנינו ציבורים ומעמדות שלמים. הוא מתאר את חיי־דלת־העם ואת חיי האצילים, את חיי האביונים ואת חיי העשירים, את ה“אליטה” ואת ה“בורגניות”, את האוּמנים ואת האוֹמנים, את כל החיים הרוחניים והגשמיים של שני העמים הגדולים נושאי התרבות המערבית: צרפת ואשכנז. – קשה למצוא בספרות העולמית תיאור נפלא ומצומצם כל־כך של שתי ארצות אלה ושל שני עמים אלה בחייהם הפנימיים ויחוסיהם זה לזה.

קורא אתה את “י’ן כריסטוף” ואין אתה יודע על מה להתפלא יותר: – אם על זה, שבן עיירה קטנה ומשעממת הבין כל־כך לתאר את בירת־העולם עם כל שאונה והמונה, תענוגותיה ודאגותיה, או על זה, שיושב פּריז יכול לגלות קוים אופייניים הרבה כל־כך בחיי העיירה, שהתרחק ממנה זה־כמה.

ועוד תתפלא – על חופי הסיין, זה הנהר רחב־הידיים, אשר מאות אמנים צרפתיים אינם פוסקים לציירו ולשיר עליו, יושב־לו רומן רולן, והוא שר דוקא את שירת חייו הנפלאים של הריינוס, גאוות האשכנזים ומקורה הנאמן של תרבותם.

וגם זה פלא: צרפתי טהור וטיפוסי בוחר לו בתור גיבור ליצירתו הגדולה את אחד האשכנזים והוא חודר בעמקות נפלאה כל־כך לתוך נפש העם הזר ומגלה בה יופי טמיר ונעלם הרבה כל־כך, עד שהוא עולה בזה על הרבה סופרים אשכנזים לאומיים.

כל־זה מראה לנו עד־כמה אנושית־עולמית היא נפשו של רולן. בלבו הגדול מוצאים להם די־מקום קלסתרי חייהם של כל העמים ואת כולם הוא מבין ויודע. הוא המכיר את מגרעותיהם והוא המרגיש את יופים העצמי, כי אלה ואלה מעשי אלהים חיים.

נראה הדבר, כאילו בחר רולן בתור נושא לרומן שלו בגיבור אשכנזי ובסביבה זרה דוקא, ולא בצרפתי ובסביבת המולדת שלו, רק כדי שיוכל להיות ניטרלי בתאורי החיים וכדי שיתאמץ להתיחס בלי משוא־פנים גם אל מולדתו, בדברו עליה, וגם אל העם הזר והצר, בתארו אותו. נדמה הדבר, כאילו היתה זאת אצל רולן המצאה אמנותית יפה, אבל באמת הוא עצמו חותמו היא הניטרליות הגמורה וחרות־המחשבה המוחלטה. גם בתור חושב וגם בתור אמן התיחס רומן רולן תמיד ביחס אנושי ולבבי לכל העמים. הוא אינו נחשב בין הקוסמופּוליטים השוטים וסתומי־העין, המדברים בוקר וערב על אהבם לכל העמים, מבלי שידעו כלל את העמים, שעליהם הם מורידים את ריר נשיקותיהם. רומן רולן רואה את כל עם ועם כמו־שהוא והוא אוהב־אדם אמיתי. מתוך הכרה ברורה הוא מוקיר את הראוי להוקיר ושונא את הראוי לשנוא, בין שהטוב והרע נמצאים בעמו ובין שהם נגלים בבן־עם־אחר.

י’ן כריסטוף נולד ונתחנך באשכנז, גולה וסובל בצרפת, נח בסתיו־חייו באיטליה ומוצא לו מקלט רוח ונפש בשויציה החפשית, הניטרלית תמיד. בה מצא גם רומן רולן עצמו מקלט בן הבערה הגדולה של משטמה ואכזריות, שאחזה במולדתו ובעמו, ומשגעון־המלחמה, שתקף את כל האנושיות ה“תרבותית”, ואף את המעולים שבבני האדם.

רבים הם התנאים, שבהם מתגלה ביתר בהירות אופיו של האדם, אבל בשעת־צרה נפשו של כל אדם מעידה על־עצמה, ותכונותיה, הטובות או הרעות, היפות או המכוערות, מסתמנות ומתבלטות ביחוד. ואם בשעת־צרה סתם כך, בשעת־מלחמה על־אַחת כמה וכמה. תאווה פראית זו, המעוררת בעמים הנלחמים את כל האנרגיה הספונה בתוכם ואת כל הכוחות הטמירים בישותם, מעוררת בהם גם את כל ההרגשות המאוסות והאיומות של החיה המטורפת והטורפת. והנה היא, המלחמה, משמשת תמיד כעין אבן־בוחן להבדיל על פיה בין האנשים השואפים להיבנות מחורבנו של חברם, השואפים לדם־אדם ומבזים את צלם־האלהים, לבין אנשי האמת והיופי, שלבם כואב בהם על ה“טעות” האיומה, המפרידה את האחים זה מזה. הראשונים, והם המרובים, שמחים לקראת כל אסון, שיקרה את “אויבם”, זה שהיה ידידם אתמול, קוראים לאכזריות ולשפיכת־דמים ומכריזים על הנקמה ועל המשטמה ה“קדושה”; אולם האחרים והם המיעוט, שרויים בצער ומבכים את האבדה, שאבדה לאנושיות, היא אהבת־האמת, או שהם מעיזים לקרוא מתוך המהומה וההרג לאהבת־אדם וליושר־לב.

מה־מעטים היו רחבי־נפש כאלה בשעת מלחמת־העמים האיומה שתקפה בימינו את כל העולם הגדול!

מלחמה זו, שאנו היינו עדי־ראיה לה והשתתפנו בה באופן זה או אחר, נסכה רוח־עיועים גם על האנשים היותר נאורים שבעמים, וכמה הצטערנו כשראינו יום יום את בני־התפארת של הספרות, האמנות והמדע, בהיסחפם כולם בזרם העכור והדלוח של שנאת־האדם ושאיפת־ההרס. כולם היו מוצאים להם אמתלאות משונות, כדי לכסות בהן כמו בעלי־תאנה את ערוותם. רובם של החכמים והנבונים תמכו בידי הצועקים להרג ולאבדן. רק אחד במדינה ושנים בעם נשארו נאמנים לאידיאלים הרמים של האנושיות ושל התרבות האמיתית. והנה בין ישרי־הלב המעטים, שלא כרעו לפני ה“אלילים” השונים צמאי הדם והחיים, היה גם רומן רולן. במשך כל ימי המלחמה לא חדל לקרוא חמס על הירידה הרוחנית של בני־אדם ולא עייף לעורר את רגש־האדם באדם. הוא ידע ברור את החורבן האיום, שתביא המלחמה בחיים ובנפש האנושית. עוד בשנת 1912, כשתי שנים לפני בוא הסופה הנוראה, כתב בחלק העשירי של “י’ן כריסטוף” דברי נבואה אלה:

“הבערה, שהיבהבה ביערות אירופה, התחילה להתלקח וללהט. לשוא היו משתדלים לכבותה במקום אחד. היא חזרה והתפרצה במקום אחר. בגאות־עשן ובמטר־זיקים היתה קופצת ממקום למקום ותלחך את הענפים היבשים. תגרותיהם של ההולכים בראש כבר היו כעין פתיחה למלחמת־העמים הגדולה. אירופה כולה, שרק תמול עוד היתה ספקנית ודוממה כיער מת, נעשתה טרף לאש. השאיפה להתגוששות תקפה את כל הנפשות, ובכל רגע ורגע נכונה היתה המלחמה להתפרץ. – – – דיה היתה התואנה היותר קלה. כל העולם כולו הרגיש את־עצמו כאילו היה נתון ברשותו של המקרה, שיבוא וישמש פתחון־פה לנאבקים. והמקרה חכה. רגש־ההכרח הכביד על לב רודפי־השלום האמיתיים, והאידיאולוגים החוסים בצילו המגושם של פרודון־הציקלופוס היללו את המלחמה בתור גילוי אצילי נשגב של האדם. – – – והנה עד־היכן הגיעה תחייתם מוסרית והפיסית של גזעי המערב! לקראת טבח זה מיהרו להתפתח כל שטפי האנרגיה והאומן העצורים, ורק כשרון גאוני של איזה נפוליון יכול היה להעמיד לפני שטף עיור זה מטרה מסוימה וקבועה. אולם כשרון של פעולה כזה לא נמצא אז באירופה. אפשר היה לאמר, כי העולם בחר לו בתור מנהיגים את האנשים היותר בינונים. כוחו של הרוח האנושי הסתתר, וכלום לא נשאר לכם אלא להתגלגל באין־אונים בשיפוע־החיים, שבו אתם יורדים. כאן היו המנהיגים גם הנהוגים. אירופה נראית היתה כמחנה גדול”.

כך כתב רומן רולן לפני המלחמה, ומזה אנו רואים לא רק שעיניו היו פקוחות והוא ראה נכוחה, אלא גם צר היה לו מראש על הטבח ועל המשטמה הכללית, שהרגיש בבואם. וכאשר באו, היה הוא אחד מן המעטים שנלחמו כנגדם. מאמריו, שהיו נדפסים מזמן לזמן בעתונים שבשויציה – בצרפת היו אסורים – ונאספו אחרי־כן בספרו “ממעל להתגוששות” (“Au-dessus de la méléé”) ספוגים כולם צער אנושי עמוק על שפלותו של האדם ועל ירידתו המוסרית.

כן, הוא התרומם “ממעל להתגוששות”, ומפסגתו זו, שממנה לא ירד ובה לא בגד, היה קורא תמיד לאהבה ולאחוה, ליופי ולטוב; אולם בני־דורו לא חפצו, ואולי לא יכלו, ללכת בעקבותיו. וחוץ מזה, קולו הענוג והנלבב נבלע בשאון התותחים ובצהלת הפראים. בכל־זאת לא התיאש ולא חדל להאמין באדם. יחוסו האנושי והניטרלי לכל העמים, ואף לאלה שהתעללו במולדתו, לא נשתנה. להיפך, הוא מחפש ומוצא גם בין אנשי־החיל האשכנזים את האנשים האמיתיים, זכי־הנפש וטהורי־לב. כי מעטים ם בספרות העולמית סופרים כרולן, שיהיו עולמיים ואינטרנציונליים כל־כך בהלך־רוחם ובהשקפת־עולמם כמוהו.

בין העמים הרבים, שהוא מתאר אותם בספרו “י’ן כריסטוף”, ישנו, כמובן, גם העם העברי. האפשרית היא יצירה גדולה, איזו שהיא, שלא תגע באפן זה או אחר בשאלת־היהודים? ואמנם גם רולן נוגע בה. אולם כיצד? בענין דרייפוס, ששימש בשעתו כעין כברה לבור בה את הבר מן התבן שבחברה הצרפתית, היה רולן על צדו של היהודי הסובל והאדם הנעלב. האפשר הוא שתהיה אחרת? אולם בספרו “י’ן כריסטוף” מוצאים אחדים, כי היהודים מתוארים בו בצבעים שחורים, שריח של אנטישמיות נודף מהם. האמנם אוהב־אדם זה הוא שונא־ישראל?

בהקדמתו לספר החמישי של “י’ן כריסטוף” הוא מוצא לנחוץ לברר קצת את יחוסו ליהודים; אבל בלי ביאורו ברור לנו, שבתיאוריו היה רולן רק אמן תמים, הלוקח את תאוריו ורשמיו מן המציאות. לא את העם העברי הוא בא לתאר, אלא טיפוסים בודדים של החברה הגבוהה, המוקצה מחמת מאוס גם על כולנו, ושל חברת האינטליגנטים התלושים, שעלו ככמהין ופטריות על גזעי העמים הזרים וכבשו להם מקומות בספרותם ותרבותם. רומן רולן מורה באצבע על כל העדר־הטבעיות שבחזיון ממאיר זה, ועליו דברו ביתר מרירות וביתר עוז כל סופרינו הלאומיים. אלה עשירי ישראל, המתרחקים מעמם ונדחקים לתוך הסביבה הזרה, אלה סרסורי העתונות, שכירי־היום, המשמשים כעבדים את עמי אירופה – הראויים הם לתאור אחר מכפי שנתן להם רולן?

הוא לא הגדיש את הסאה – וזהו העיקר. אין הוא פוגע בכבודנו יותר משהוא פוגע בכבוד האשכנזים והצרפתים, כי יודע הוא ומכיר את חולשותיהם ומגרעותיהם של כל בני־האדם ואין לפניו שום משוא־פנים בתאור. כן, למשל, הוא מבזה את סילבן כהן ומכבד את יהודית מנהים. מדוע? הדבר פשוט: הראשון הנהו בזוי־אדם, והשניה היא אישיות מעניינת. סוף־סוף אחד הוא מראה־עיניו של רולן: האדם. רק אותו יחפש תמיד ועליו שירתו. “י’ן כריסטף” כולו הנהו כעין ספר־יצירה, המספר לנו מיתוס חדש על בריאת האדם.

לפנים היו בני־האדם מתווכחים במיתולוגיה של יצירת האדם על־ידי האלים כל עם ועם יש לו אנטרופּוגוניה שלו. אך אצל כולם נחשב האדם לנברא על־ידי כוח זר. אין אנו מוצאים אצל הקדמונים אף רמז קל לדעה, שהאדם עצמו הוא יוצרה של אישיותו. בעת החדשה שמענו מדברים על כוח היצירה של האדם ועל יכלתו לברוא עולמות חדשים, והנה בא רולן ושר: לא כחומר ביד איזה יוצר אנו, אלא אנו החומר ואנו בעצמנו הננו גם יוצרו! יפקוד־נא האדם את רוחו בידי־עצמו ויהי־נא הוא לשר־החיים בשביל־עצמו! היוכל האדם? רולן אומר: לא רק “יכול”, אלא גם “צריך”.

שם־משפחתו של גיבור הרומן הוא “קרפט”, היינו כוח, ואין זה מקרה. בחיי גיבורו זה הראה רולן את גילויו של הכוח החיוני, הפועל ועובד בלי־הפסק ביקום, וכל הספר כולו הוא שיר־מזמור לכוח הנפשי של האדם, ההולך ומפנה את הדרך בשביל־עצמו. בכוחו פנימי, הנובע מתוך אמונה ביקום, הולך האדם וכובש לו את מקומו בחיים.

החיים! רולן מתאר אותם ושר עליהם באהבה גדולה כל־כך, שקשה למצוא דוגמתה אצל בן־דורנו. מרגיש הוא את הלמות־לבו של העולם כולו, ושירת החיים הנצחיים, החיים המנצחים, החיים היפים תמיד, היא המדברת מתוך גרונו. בהערצתו את החיים, בהרחבת מבטו ובכובד־הראש של היצירה שלו נעשה רומן רולן ליורשו האמיתי של גטה, אשר את שמו הוא מזכיר לפעמים קרובות כל־כך. וכשאנו עוברים על יצירותיו השונות, ביחוד על יצירתו האמנותית הגדולה, אנו מרגישים, מה־אמיתי הוא רומן רולן, בדברו על־פי י’ן כריסטוף שלו: “החיים! את כל החיים! לראות את הכל! לאהוב, לחפש, לחבק את האמת, את פנטיזיליה זו היפה, מלכת האמזונות, הנושכת כל מי שנושק לה”. – ואף־על־פי־כן מחבק רולן אותה האמת היפה, ואִתה יחד את כל עולמה, כי הוא אבירה של האמת החיונית.

באחת השעות היותר קשות בחיי י’ן כריסטוף בא רולן ונותן בפיו של הדוד גוטפריד התמים והענוג דברים עמוקים ונפלאים על החיים והאדם, החודרים עמוק ללבנו ומליטים את הנפש בנגוהות־אור. בכל דיבור ודיבור של הדוד הזקן משמשים יחד יופי וחכמה, ובכל־זה משוך עליהם חוט של צניעות ותמימות. הנה היא השיחה:

י’ן כריסטוף צועק מתוך יאוש וצער:

"דוד, מה לי לעשות? שאפתי. נלחמתי – – – ועתה הפסדתי את חיי – – – ".

גוטפריד עונה:

“לא זאת הפעם האחרונה בחייך, בני. אין לעשות את כל מה רוצים. אחד הוא הרצון, ואחרים הם החיים. אלה הם שני דברים שונים. – – – העיקר הוא, רואה אתה, שלא להתיגע מחפוץ ומחיות. השאָר אינו תלוי בנו”.

_____________________________________

_____________________________________

י’ן כריסטוף:

“יבוא יום והשכוי לא יכריז על בוקרי. יבוא יום ומחר לא יהיה לו. מה אעשה אז עם חיי?”

הדוד גוטפריד:

“יום־המחרת ישנו תמיד”.

שוב י’ן כריסטוף:

“אבל מה יש לעשות, אם אין הרצון מביא שום תוצאות?”

הדוד גוטפריד:

“עמוד על משמרתך והתפלל”.

י’ן כריסטוף:

“איני מאמין יותר”.

הדוד גוטפריד (בבת צחוק).

“לולא האמנת, לא חיית. כל אדם מאמין. התפלל.”.

הוא מורה לכריסטוף על השמש, המתראה באופק־השמים האדום והקריר, ואומר לו:

"היה תמים עם היום ההולך ובא אל תחשוב מה שיקרה בקרב השנה או במשך עשר השנים. חשוב על היום הנוכחי. זרוק לרוח את השיטות. כל השיטות השונות, רואה אתה, ואפילו אלה על־דבר המעשים הטובים, גרועות הן, נואלות הן, דבר רע הן. אַל־נא תלך קרי עם החיים. חייה היום. הייה תמים עם היום הנוכחי. אהב אותו, כבדהו, רק אל־נא תביא אותו לידי כמישה ואל־נא תפריע אותו בליבלובו. אהב אותו, גם אם מעונן הוא ואפור, כיום הזה. אל תדאג. הבט וראה: הנה חורף עתה. הכל ישן. אבל הארץ הטובה תתעורר משנתה. רק נחוץ שתהיה ארץ טובה לעמוד עליה ונחוץ להיות סבלן כמוה. – – – – – – למה תצטער על הדברים, שאין ביכלתך למלאותם? נחוץ לעבוד כמה שיש ביכולת – – כמה שאני יכול״.

“זה מעט”, ענה כריסטוף בעיווי פנים.

גוטפריד עונה בידידות:

“הן אף־זה אין האדם ממלא. אתה חפץ להיות גיבור… זוהי הסיבה, שאתה עושה מעשי־שטות רבים כל־כך… גיבור! איני יודע בבירור, מה־זה גיבור; אבל, רואה אתה, מצייר אני לעצמי: איזהו גיבור? העושה כל מה שהוא יכול. האחרים אף־זה אינם עושים”¹.

כך ידבר האידיאליסטן הריאלי שברומן רולן. הוא קורא לעבודה מעשית, לבנין החיים ולעבודה תמידית שאינה פוסקת. הוא קורא לאמונה ובטחון בהווה, לאהבה להווה. חכמת החיים של רולן מורה, כי הרבה יותר חשוב לחבוש את הקטנות מלנצח את הגדולות. כי השאיפה לגדולות היא באמת קלה עד־מאד. מי מבני־האדם לא חלם עליהן ובינתיים ישב בחיבוק־ידיים? אבל הגבורה האמיתית היא לשאוף לקטנות, לנצח אותן ולהתגבר עליהן. ובאמת, זוהי גדלותו של כל אדם גדול, כאשר יתייחס לכל פעולה קלה כלחמורה ויעשה את כל מה שביכלתו לעשות בחיים. מה־חשוב הוא התפקיד! לו היו כל בני־האדם עושים לכל־הפחות את כל מה שביכולתם – מה־יפים וטובים היו אז החיים! הלא זוהי הצרה, שמרובים הם היכולים ואינם רוצים מן הרוצים ואינם יכולים…

השאיפה למעלה מן הכוחות – עתים היא מעציבה ועתים נלעגה, אבל ההתאמצות לעשות את כל מה שאפשר, היא גם מוסרית וגם יפה. לכל רגע ורגע יש חשיבות, ולמחר אין זכויות יותר גדולות משיש ליום. על המשמר עמוד, בן־אדם!

על משמרת החיים!

“כי החיים הם מלחמה בלי מרגוע ובלי חנינה” (“י’ן כריסטוף”, ספר א), ומכיון שכך, לפיכך חשוב הוא עד־מאד, שהאדם יוכל להחזיק מעמד שינצח, אבל נצחונו צריך להיות לא רק נצחון מקרי של כוח עיור, אלא נצחון אנושי. ההוד הנסוך על האדם תמיד, הוא שצריך לרחף גם על כל התנגשותו בחיים, בין שהוא מנצח ובין שהוא מנוצח. כי לא רק דרישה מוסרית העולה אלינו מתוך צוואתו של הזקן לנכדו: “סבול ומות, אך הייה את אשר עליך להיות, הייה – אדם!” (שם). דברים אלה הם ציווי חיוני ותוצאה הכרחית ריאלית מתוך כל מהלך החיים, כפי שרולן תופסם.

כי נשגבים הם החיים ונשגב הוא האדם.

כל חזיון וחזיון שבהם יש־בו חידוש נפלא ואין רגע אחד דומה לחברו. כל רגש וכל מראה הולך ונברא בלי־הפסק, כגלים על־פני הים. אחד הוא הים, אבל גליו כולם בני־הרגע הם, תמיד רעננים וחדשים. הנה, למשל, רגש האהבה. כמה פעמים מעביר לפנינו רומן רולן את י’ן כריסטוף שלו בתור אוהב, אבל בכל פעם ופעם הוא איש אחר וגם אהבתו אחרת. יש שתזכיר לנו פלג־הרים, השוטף ופורץ מראש הר השלגים, ויש שנדמה לנו כאילו תזרום־לה האהבה בעורקיו כנחל שוקט וחולם על כוכבים. פעם שומעים אנו את זמרת העפרונים בשמי־התכלת, ופעם – שאגת כפיר רעב. אך דרך כולן עבר י’ן כריסטוף – ויצא למרחב־החיים. גלי האהבה לא הטביעוהו, כמו שלא הטביעוהו גלי הצער והיסורים שבילדותו. כל מקרה וכל פגישה, כל תקלה וכל קטטה שבחייו הולכים ומצטברים בנפשו, והיא נבנית מכולם. כאי ירוק ההולך ומתהווה לו מעט מעט בתוך הים, באמצעיתו… כאשר יגדל ויתרומם, יצחק־לו בפני הגלים החדשים האומרים לבלעהו. הן הם עצמם עזרו לו ובראוהו…

ואנו שומעים בספרו של רולן גם את צחוקו של הכוח האנושי, המכיר את־עצמו, וגם את רעש הגלים; כי הוא ספר מלחמות־האדם ושירת־החיים. הוא אינו רק רומן של אחד המנגנים, בן למשפחת המנגנים, אלא מנגינה גדולה בצורת רומן. כמו בעצם המיבנה של הפרקים ובשטף־הלשון כן גם בתיאורים ובהרצאה יש להרגיש את המוסיקאי שברומן רולן. הוא עצמו הנהו מנגן יפה. הוא גם אחד מן המעטים, שיש לו השכלה מוסיקלית תיאורית מצויינה, אבל כוח־היצירה שלו מצא את גילויו רק במלים ובלשון, והנה נעשו לו לתוי־זמרה והלשון נעשתה לו לשפת־הצלילים. נפלא הדבר! בצרפת יש בימינו הרבה סופרים ומשוררים, שהגיעו באמנות־הכתיבה שלהם עד לידי מוסיקליות נפלאה, אולם רומן רולן לא יחשב בקהלם. אצלם נעשה הדיבור עצמו לקולט מיסטרי, והוא יחשוב תמיד על התוכן, על הביטוי. הם הנם עובדי־מלים, השקועים בעצמם בצלצלי־השמע ונכונים לצוד בהם את האנשים, והוא – אין בו שום נוי ופרכוס במלים. גם בספרות וגם במוסיקה הוא מחפש תוכן יפה בצורה היפה בעצמה. הוא אינו מחסידי ה“אמנות לשם אמנות”, כי יותר מדי הוא אוהב את החיים ומעריצם, שיוכל לכרוע על־ברכיו לפני “אלילים” שונים. רומן רולן משתמש בשפה קלה וגמישית, שאינה מתגנדרת ואינה עושה כוונים. כל המוסיקליות שלו היא בסגנון. הוא הביא לתוך הספרות את סיגנונה של המוסיקה, וזוהי עצמיותו.

כן, למשל, מתחיל אצלו כמעט כל פרק ופרק באיזו פּרילודיה וגומר, בהרבה מלים בודדות, הדומות לצלילים האחרונים של כלי־הנגינה לפני סופה של המנגינה. גזרתם של המאמרים, קישורם זה עם זה, הריתמוס המיוחד שלהם והקצב הנפלא המורגש בתוך רובי תיאורי הטבע והנפש – כולם יחד מעוררים בנו גם רשמי שמיעה, חוץ מחזיונות הראִיה. בספרו הענקי משפיע רולן ופועל בבת־אחת על כל חושינו והרגשותינו: מחשבתנו ניזונה ממנו, לבנו מתענג עליו, עיננו תשמח לקראתו ואזנינו נהנות. את המוסיקליות הנפלאה של קטעים רבים ברומן הפרוזאי הזה הרגישו המומחים לנגינה, ואין אנו מתפלאים כלל, כשאנו קוראים, כי אחדים מטובי הקומפוזיטורים הצרפתיים חיברו מנגינות למקומות ידועים ב“י’ן כריסטוף”. כן חיבר המנגן פּול דיופּין מנגינה לשיחת גוטפריד וכריסטוף, לשיר הערש של לואיזה, למותו של גוטפריד ועוד.

רומן רולן הוא מנגן ביצירה, וכל ספר וספר שלו הוא שיר־מזמור מיוחד. הוא מדבר על המוסיקה כאיש־החיים, ואל החיים הוא ניגש באצבעות דקות ובידיים רכות של וירטואוז.

בין אלפי המשעולים של הספרות האירופית יהיה נתיבו הישר של הסופר טהר־הלב הזה, של האמן הגדול והאדם הגדול הזה, למופת. “י’ן כריסטוף” שלו יוכל לשמש חריסטומטיה לסופרים. אף מגרעותיו הבודדות תורה הן ולימוד הן צריכות. אבל נגד זה – כמה אוצרות של יופי נפשי וכמה קסמי־יצירה אצורים בו!

גם בספרותנו העברית יתחנכו על־פיו רבים, ואם גם יהיו במשך הימים לסופרים, לא יחדלו בכל־זאת להיות גם אנשים. אנשים שיש בהם אהבת־אדם ואהבת־חיים, יושר נפשי ויופי תמים.

רומן רולן היה במשך זמן קצר מורה לתורת־המוסר באיזו גימנסיה והיה גם מורה לקורות האמנות בבית־הספר הגבוה שבפריז. זה היה לפני כתבו את “י’ן כריסטוף” כולו ולפני היותו פּובליציסטן בימי המלחמה. עתה, אחרי המלחמה ואחרי “י’ן כריסטוף”, הוא נעשה לסמל מוסרי בשביל ריבוא רבבות אנשים ולאמן של מופת בהרבה ספרויות.

נקדם־נא בברכה את בואו אלינו, אל ספרותנו.

רומן היסטורי מאת אמיל ודניאל וידנס, ניו יורק

הרושם החזק וההד הרב, שעורר ספרו של שמיר “מלך בשר ודם”, חוץ מערכו כיצירה בחיי ספרותנו החדשה וחשיבותו בדרכו האמנותית של מחברו, מראה, כי השעה כשרה אצלנו להופעת רומן היסטורי הכתוב בכשרון, והנה הרומן “ירושלים” שהופיע באידיש באמריקה ועשה רושם כביר על קוראיו, חובר על ידי שני אחים שנולדו בבית רב בעיירה ליטאית והגיעו בשעתם לרוסיה עם “גירוש ליטא” בימי מלחמה העולמית הראשונה, ואילו בימי המלחמה השניה היו כלואים במחנה הסגר נאצי בצרפת ובדרך לתאי־הגז ניצלו בנס ונשארו בחיים. אביהם הרב ואמם הרבנית, גם אחותם הושמדו בידי הנאצים בעיירתם בליטא. בחיי היום־יום שלהם עסוקים שני האחים, האחד כעורך דין בניו־יורק והשני כצייר ופסל. את עמדתם כמספרים בעלי כשרון כבשו להם שני האחים וידנס כבר בשני ספריהם הקודמים שהופיעו, האחד בשם “שנות האימה” והוא מכיל חויות מימי מלחמת העולם הראשונה, והשני בשם “עיר בליטא” שנכתב שנים אחדות לפני מלחמת העולם השניה וחוץ מערכו כרומן מענין הוא יכול לשמש לפי הלך הרוח מלא החרדה וניחוש הבאות גם כמצבה אמנותית לעיירות ישראל שנחרבו על ידי הצורר הנאצי. העובדה של שני אחים הכותבים יחד את ספריהם, בלי שתורגש בתוכן או בצורה איזו שניות שהיא, מענינת כשהיא לעצמה, ואם בספרות העולם הופעה זו די נדירה, הרי אצלנו היא יחידה במינה והחוט המאחד את שני היוצרים ביצירתם הוא כנראה לא רק באוירת בית האב אלא גם הקשר הנפשי המיוחד במינו ושותפות הגורל שעמד לכלותם והוא גם הצילם והנה כאילו מתוך צורך פנימי עמוק להמלט מזכרונות ההוה המעיקים הרחיקו המחברים בדמיונם וניסו להחיות את התקופה הטרגית ביותר בקורות עמנו המשמשת במדה רבה דוגמא לשואות שבאו אחריה בחיי האומה בצורות שונות.

ספרם של האחים וידנס נותן בצורת רומן תיאור וסיפור המעשים של ימי ירושלים האחרונים במלחמת עמנו נגד רומא מתוך התעמקות רבה ויכולת ביצוע ספרותי עילאי. יחד עם תיאורי החיים הריאליים והחיאת המציאות ההיסטורית ונוסף לרישומים המצוינים של הטיפוסים, הידועים לנו פחות או יותר מתולדות עמנו, אין המחברים נמנעים מלעורר בעיות נצחיות המהוות ציר לקיומנו כעם ומשום כך הן אקטואליות תמיד, גם בזמננו.

במרכז יצירתם של האחים וידנס עומדת דמותו של יוסף בן מתתיהו המתוארת באור אישי מיוחד, כי המספרים מנסים להתיחס אליו בחיוב, אף בחיבה, על כל פנים בהבנה פסיכולוגית. במשך התקופות שעברו על עמנו היה היחס לאישיותו ל יוסף בן מתתיהו כמעט אחיד, שלילי פחות או יותר. האחים וידנס כרומניסטים משתדלים להבין את האיש יוסף את לבטיו ודמותו יוצאת מתחת ידיהם רבת רושם וטרגית. הפחד כיסוד אנושי הנוצר במיוחד מתוך סבך המאורעות החיצוניים אף אצל אדם שנפשו מלאה גבורה והתוצאה האיומה של פחד מדכא זה בצורת הבגידה המחפירה כמוצא מן הנבכים הפנימיים והסבכים החיצוניים, שתי תופעות אלו מחרידות במיוחד כשהן מופיעות אצל איש הרוח שהשאיפה להציל משהו זמני מתגברת אצלו על החובה המוסרית לקבל את דין הנצח. הארתם של מאורעות אלה על ידי האחים וידנס בקשר עם דרך חייו של יוסף בן מתתיהו מקבל גוון מיוחד לאור תעתועי הגורל בימי השואה הגדולה בימינו שרק חלק קטן מסבכיהם הנפשיים והמוסריים של קרבנותיה בין הפעילים ובין הסבילים שביניהם, מתגלה לעינינו מתוך ספרות המרד והמחתרת, ובמדה ידועה, גם ממשפט קסטנר הידוע שהתקיים בימינו ועוד בטח ימשיך להכות גלים צורבים בלבנו.

על יד יוסף בן מתתיהו מתארים המחברים גם את דמותו המענינת של אחד מראשי המרד, הכהן הצעיר אליעזר. כמו כן את דמיותיהם של שמעון ויוחנן ועוד. גם דמויות שתפסו מקום פחות חשוב במהלך המאורעות כמו זו של ברניקה, או של הנשים דבורה ושושנה, שהרומניסטים “המציאו” אותן לצורך הרומן.

השפע של אירועים ומצבים דרמטיים יוצר מתיחות נפשית אצל הקורא. גם ההרצאה חיה ושוטפת ומעוררת חויה עמוקה, וצדק הסופר אפטושו שנטיתו וכשרונו לרומנים היסטוריים אינם מן המבוטלים בכתבו על הרומן “ירושלים”, כי זהו ספר שנכתב ב“צער וכאב יהודי”, ואין זה צער וכאב בן אלפים שנה, אלא חויה חיה, כי שני האחים שרידי השואה והחורבן מצאו בזכרונות הרחוקים של תקופת חורבן ירושלים מעין פורקן לחויותיהם האישיות ממש, שנוצרו עם השמדת משפחתם ובני עמם וסכנת המות שריחפה גם על ראשיהם. מכאן החרדה הרוטטת והאמת האמנותית המפעמת בספרם בתארם את אימת הפירוד שאינה עוזבת את עמנו אף בזמן של סכנת אבדון ובהבליטם בכל מקום מתאים ברומן שלהם את פגע העיקשות של היחידים המשתלטים על ההמונים ואת רעל המלים הנישאות באויר כדי לההפך לגרועה שבקללות, הלא היא “קללת הלשון”. כי אם “חיים ומות ביד הלשון” אצל הפרט בימי שלום הרי עוד יותר גדולה הסכנה והאחריות בלשונם של המנהיגים בזמן של מלחמה וימי דין לציבור כולו. משום כך יש ברומן של האחים וידנס בצורתו שבה הוא ניתן לא מעט אקטואליות ולוא אף גם בהערכת העבר הקרוב ובלקח שאפשר לקחת ממנו.

כי על ידי הזיווג המוצלח של שימוש בעובדות ההיסטוריות הידועות ובהמצאות הדמיון חשובים גם הנושאים של פירוד הלבבות, מריבות אישיות וציבוריות, עיקשות ופתלתלת, קנאה וקטנות המוחין שפעולתם ותוצאותיהם הופכים להיות גורליים בימי גורל.

הרומן “ירושלים” שנוצר מעמקי הנפש של האחים המחברים מגלה פה ושם הדי חויות נסתרות של יוצרים בעלי כשרון אפי בולט, שהיצירה האמנותית היא בשבילם יותר משעשוע, שהוא כידוע אחד משלבי היצירה בקבלה, אלא גם משימת חיים והכרה מוסרית. תמונות נפלאות עוברות לפני עינינו ברומן זה כמו חיות והצללים של החיים המלוות אותן מעוררים בנו מחשבות נוגות מאד שאת לחצן אנו מרגישים גם בימינו.

תרגומו של ספר זה לעברית יוסיף בלי ספק לרכוש הרוחני של הקוראים העברים, שחלק מהם ודאי אינו מרגיש די צרכו מפני הקצב, בסיבוב המהיר של גלגל חיינו את הוד המאורעות ההיסטוריים הנפלאים שבהם אנו חיים וכדאי הדבר שחוש קליטתו של קורא כזה יוחד על ידי קריאת ספרים היססוריים מסוג “ירושלים”.

זכות גדולה תפול בידי האיש שיתרגם רומן זה לעברית ובידי המוציאו לאור.

I

אצל הצייר ביקלין, כמדומני, יש ציור אחד, המתאר את המבקר בקוים אלה של תבנית ראשו: ראש מרובע, שערות פרועות ומקומרות, פנים אפורים ומקומטים ויבושת איומה מציצה מבין כל קמט וחריץ. העיניים רעות וירוקות, החוטם ארוך ומחודד כחרטום של עוף דורס. הפה הרחב, הנראה כאילו היה מוכן ומזומן לבלוע חיים כל אדם, עטור שתי שפתיים צרות ומתפתלות כשני נחשים קטנים.

בין שתי שורות השינים המהודקות אוחז המבקר את עט־הסופרים, כמו שאוחז לפעמים השוחט את החלף בשעה שהוא מורט את הנוצות מצואר העוף לפני השחיטה…

כך מתאר אחד האמנים הגדולים את פרצופו של המבקר, ותאור זה דורש מלואים. אם נבוא ונתן על ראשו מצנפת של שופט ועל גופו הדל והרזה חלוקא דרבנן ונושיב אותו על כסא דין ונעמיד לפניו המון רב של אמנים, ציירים ופסלים, משוררים וסופרים הרועדים מפחד – אז תהיה התמונה שלמה. ודמה, שכך היו באמת פני המבקר לפנים. מבקר כזה היה לפנים נורא על סביביו, היה מטיל אימה יתירה על המחבר.

עכשיו כשאנו מביטים על מפלצת זו, המצויה לפעמים גם בינינו ובתוכנו, אנו קוראים: הוי, כמה מגוחך הוא שוטה זה!

כי באמת היש לך דבר יותר מגוחך ממבקר ממין זה? על שלשה פשעי האדם ועל ארבעה לא אשיבנו:

על סריס הכותב שירי־אהבה,

על עקר המחבב ילדים

ועל מחוסר כל כשרון הנעשה למבקר.

כשאנו רואים אדם בינוני החושב את עצמו דיין מומחה בענייני יצירה ושופט בחסד אלהים, אנו מוכרחים לקרוא עליו: שוטה בחסד אלהים! לחינם יראים מפניו בני־אדם. הוא אינו מסוכן, מפני שהוא מגוחך, וכשם שאין הוא מועיל, כך אינו מזיק. ואפילו כשהסופר או האמן הנידון עומד בידיעותיו ובהשכלתו הכללית במדרגה יותר פחותה מזו של הרואה את עצמו מבקר, אלא שכנגד זה יש לו לאמן עולם־יצירה מיוחד וכשרון עצמי מיוחד – אז אין מקום לחקירה ודרישה ולמשפט. אף כאן יכולים אנו לשאול את הדיין: מי נתן לך את הרשות לדון את חברך: ומי אמר לך, כי דמך יותר אדום מדם חברך?

לפנים היו אומרים: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. עתה ראוי לאמר: אל תדון את חברך אף כשתגיע למקומו. כי מי יעיז ויאמר: יודע אני את כל התנאים ואת כל הגורמים, שבהם היה היוצר נתון ואני הוא הדיין?

זמן רב היו רבים חושבים את הבקורת למשפט ספרותי, ועד היום הזה רבים עוד המחזיקים בדעה זו. לפי דעת מבקרים אלה יש צורך גדול לבקורת בסניגורים וקטיגורים ספרותיים, בפוסקי הלכות, במחוקקי חוקים שעל פיהם ידונו על היצירה האנושית האמנותית או הספרותית. ההיתה בקורת זו לכל־הפחות דין צדק? בשום אופן – לא. היא היתה על־פי רוב “רציחה” פשוטה מתוך נקמה או מתוך רוע לב או מתןך טמטום הנפש המבקר היה הרוצח, וכשהיה רוצה היתה לו גם עיר מקלט, והיא – עילום־השם או הפסיבדונים. וכבר צווחו על זה רבים. ואף־על־פי־כן נוהגים עוד גם כיום כמה סופרים הגונים להשתמש לפעמים במסווה של בני הבלייעל מלפנים, ואין הם מרגישים את כל הכיעור שבדבר. ואולם המבקר היה עושה את מלאכתו, מלאכת השוחט ובודק ולפרקים גם מלאכת פושט נבילות, אם בהסתר פנים ואם בפנים גלויים, מפני שהיה נחשב בעיניו עצמו ובעיני כל הקהל כעוסק בצרכי ציבור. לא היתה כאן שאלה, אלא אם באמונה הוא עוסק או שלא באמונה, אבל עצם מעשהו ותפקידו היה מכובד על הבריות ומורא ופחד היו מהלכים לפניו. ורוב “המחברים” היו אמנם בימים ההם מאותו המין, שעליהם אומרים הבריות: “ראוי הכלב למקל חובלו”. וגם עתה לא מעטים הם המחברים, שרק השוט והמטאטא יפה להם. ואולם כלום עבד־בית הוא המבקר בספרות? שאלה זו לא התעוררה כלל על־ידי המבקרים־הדיינים והמבקרים־המנתחים ולא עלתה כלל על לבם. ללבם לא נגע כלל גורלם של הסופרים הישרים המעטים ושל היוצרים האמתים האחדים שכתיבתם היתה יצירתם ויצירתם־חיתם. גם הם לא היו בשביל המבקר ההוא אלא חומר לניתוח ולבדיקה. חיי הנפש, חבלי־יצירה, רזי־לב ופלאי־חיים – מה לו למבקר בעל האיזמל ולאלו?

לפעמים היתה הבקורת מדברת טוב על אחד הסופרים או האמנים, אבל הדברים הטובים היו גרועים מן הרעים, מפני שהיו דברי־חנף. הבקורת החיובית היתה מתגלית בצורה הסכמה והכרזה, הבאות מתוך רגשי ידידות פרטית או לשם עסקי פרנסה, כדי להרבות קופצים על המבוקר לטובה. בין כך ובין כך – דבר טוב לא היה בא בגדר הבקורת.

“כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו” – כך היה מבקר המבקר והמחבר היה שומע על פי רוב את גנותו מפי ה“רועה” ושותק, כרחל נאלמה. לפעמים היה קם אמנם בין המבוקר והמבקר פולמוס חריף, ותמיד היה בו בפולמוס שכזה, בכל ספרות שהיא, די בזיון וקצף. לפעמים היה המחבר עונה למבקרו בנוסח הידוע:

– “נקל להיות מבקר מלהיות מחבר”.

תשובה זו היתה באה לסתום את כל טענותיו של המקטרג. היא היתה המגן הרוחני היחידי של המחברים. וגם מחוץ לעולם המחברים שוררת דעה זו ונחשבת לאמת שאין להרהר אחריה. ואולם האמנם כך הוא הדבר?

כלום באמת יותר קלה עבודת המבקר מעבודתו של המחבר? וכלום אפשר בכלל להעמיד את שני המושגים האלה, זה כנגד זה, כאילו היו שונים ומשונים לגמרי ומתנגדים זה לזה?

שאלות אלו מביאות לידי עיון בשאלה העיקרית, המקפת, והיא: הבקורת מה היא? לשאלה סתמית כזו אין פתרון ברור ומוחלט. כל אדם יוכל לברר אותה מנקודת השקפתו, כמעט שהייתי אומר, מוכרח לברר אותה בעצמו וכחפצו. האמונה באמתיות מוחלטות אבדה לנו זה כבר. כל סופר ישר בזמננו, שאינו רואה את עצמו כמשיח אלהים וכנשיא בעמו, כשהוא בא לדון באחת השאלות, ביחוד בשאלות הכלליות, המקיפות, צריך להקדים ולאמר: כך חושב אני, אני פלוני בן פלוני. בעד אמתות דעתי ובעד חשיבותה האוביקטיבית איני ערב. בשעה זו בתנאים אלה אמתיים וחשובים דברי בשבילי, ואתם –אם רוצים אתם, קבלו דעתי, ואם לאו – חשבו בעצמכם, ואני די לי, אם תתעוררו על ידי ותבואו לידי מחשבה ואולי זהו עיקר חפצי רק זה.

כך צריך היה לאמר גם כל מבקר. כי קודם כל, אין שום בקורת, תהיה איזו שתהיה, הלכה למשה מסיני תקופת הפוסקים חלפה זה כבר. בזמן הזה נעשתה הבקורת האמיתית, הראויה לשמה, יצירת־היחיד כשאר סוגי יצירה האנושית. ואם ישנם אנשים החושבים את עצמם למבקרים ועם זה הם רואים את עצמם כעוסקים בצרכי ציבור, הם טועים טעות גדולה. הבקורת אין לה מטרות ציבוריות כשם שאין שאיפות ציבוריות לשירה או ציור. לעולם לא נעמוד על עצם מהותה של הבקורת אם לא נברר לעצמנו קודם כל, שהיא סוג ספרותי המיוחד במינו והעומד בפני עצמו. בשעתו נגע פרישמאן בשאלה זו, וכדרכו תמיד עורר אותה, כדי שיבואו אחרים למלא אחריו או להתווכח אתו. כאדם המפיח על גחלים לוחשות והולך לו. אם יבוא מי־שהוא להחזיק את האש, תתלקח המדורה ותאיר קצת את אפלת הלילה, ואם לאו –יכבה הרעיון ותשוב הדממה, וכללים, שקבע פרישמאן בשעתו לבקורת, עיקרים הם שאין לזוז מהם. וביחוד יסודי הוא אותו הסימן, שנתן במבקר, ושבאמת הוא חל על הבקורת. הייתי אומר, דוקא על הבקורת. כי אותה הדרישה, שפרישמאן דורש מן המבקר, נוגעת לכל סופר, לכל עסקן וגם לכל אדם באשר הוא אדם. פרישמאן כותב: “בעיני ולפי הרגשתי ולפי טעמי אין הבקורת כולה אלא עצמיותו של המבקר חייב המבקר להיות מין עצמיות מיוחדה, מין “אני” בולט. יהי נא המבקר הלז מה שיהיה ואיך שיהיה – ובלבד שתהיה לו עצמיות מיוחדה” (כל כתבי פרישמאן כרך א). אם נשנה קצת את הדברים האלה יצא לנו, שהבקורת צריכה להיות יצירה עצמית ומיוחדת, בולטת וברורה. כתב מטושטש, אינו ראוי לקריאה, מים עכורים אין שותים אותם, מושג לא ברור –אין לו תקנה. ואמנם, אין לך רעה גדולה בעולם המחשבה והמעשים ממושגים מטושטשים ועכורים, המסובכים והמעורבבים ביסודות זרים שונים ומשנים. מי שנתפס למושג מעורפל ומסובך, דרכו היא דרך השיכור, שהארץ נשמטת מתחת רגליו וכל גדר דחויה וכל זיז יוצא דופן באים לקראתו לפגוע בו לרעה. כל רעיון וכל הרגשה זקוקים לכך, שיבורו את הבר מן התבן, ועד כמה שיד האדם מגעת הרי הוא עומד ועוסק בנפה ובכברה.

“האין זו הבקורת?” ישאל השואל. לא, לא הכברה היא סימנה וסמלה של הבקורת, אדרבה, היא עצמה צריכה עוד להיות נתונה בכברה.

כי הבקורת היא בימינו, וביחוד בספרותנו, אחד המושגים הטעונים הרקדה מרובה על גבי נפות רבות ושונות, כקמח הזה שנתערבבו בו סובין וחול ושאר מיני אבקות.

II

כידוע, אתה מוצא שמות לענינים, שכבר עברו ובטלו מן העולם, או שמתו ונדחו לגמרי מתוך הכרתם וחוג הבנתם של בני־אדם, הלא הם ה“שמות שנתרוקנו מתכנם”. שכבר עמדו עליהם רבים, אף־על־פי שאין אנו מדקדקים בהם כלל. מספרם רב מאד בליקסיקון האנושי, ואולם מפני הכבוד או מחמת רישול אין מי שיבוא וימחוק אותם לגמרי מתוך “סדורי” חיינו. בין כך ובין כך הם עומדים בתוכנו, בין יחוסינו האנושים, על שרות התרבות, כעצים רקובים ונבובים המחכים לכורת.

כך הוא המצב בשמות שנתרוקנו מתכנם. אבל מרובים מהם השמות שנתקטנו מתוכנם. הא כיצד? נצייר לנו אֵם השומרת בארגזה את מלבושי בנה משעה שהיה עוד קטן. עתה כבר גדל ונעשה לאיש בא בימים, וכשהוא בא לבית הורתו הרי היא מוציאה מתוך ארגזה את נעליו הקטנות, את מעילו הקטנטן ואת כובעו הילדותי ורוצה להלבישו אותם… וכי אין זו תמונה מגוכחת? אמת, גם עתה יש לו לאיש זה צורך בנעלים, בכובע ובשאר מלבושים, אבל כלום אותו הכובע ואותו המעיל ואותן הנעלים יפים לו? השם הוא אחד, אבל התוכן גדל ונתרחב.

רבים הם השמות, שלפנים הביעו דבר ידוע ומסוים, אלא שבמשך הזמן התפתח אותו הדבר, או המושג, והתרחב והתפצל לכמה ענינים שונים, והללו התפתחו והתרחבו והתפצלו שוב לענינים חדשים ושונים, עד שסוף־סוף לא נשאר כלום בשם הישן לסמן בבירור את צאצאי המושגים, שרק הם ישנם באמת במציאות ולא אותו המושג הכללי העמום, שהיה חי במוחו של קדמוננו הפרא. וגדולה מזו: יש גם, שהשם הישן והכולל מתנגד בעצם הדבר למושג החדש שיצא ממנו, ובכל זאת משתמשים בו בני־אדם גם לצורך החדש, ואין משגיחים בזה, שצר הוא המושג מהכיל את כל ההסתעפויות השונות והחדשות. כך, למשל, אם יבוא אדם ויאמר על אחת היצירות שיש בה שירה, לא אמר כלום, כי מה זו שירה סתם? הישנה עתה בעולם? יש שירה לירית, אפית, ציבורית, לאומית, יחידית ועוד ועוד, אבל שירה סתם אין לנו עתה. והוא הדין ביופי.

כל זמן שלא הבין האדם להבדיל במערכי לבו ולא ידע את נפשו כלל, די היה לו בהגדרה אחת כללית בשביל הרגשותיו ותנועות נפשו המעטות. אבל עתה, שנתווספו לנו רבבות מושגים חדשים והרגשות חדשות, הם וצליליהם וצלילי צליליהם, – מה יתנו ומה יוסיפו לנו השמות העתיקים המעטים?

ואכן, מחמת הערבוביה הפנימית, השוררת בענינים המסומנים בשמות שנתקטנו מתכנם, יש שבני־אדם מדברים לכאורה על ענין אחד ואין הם מבינים איש את שפת רעהו. מחשבותיהם ורעיונותיהם שונים, בעוד שהמלים המגדירות אותם דומות זו לזו. היכולים אנו לצייר לעצמנו, מה היה לנו אילו שכחנו פתאום את שמות־העצם המרובים והיינו זוכרים רק את שמות המין או הקיבוץ, אף־על־פי שבהכרתנו היו נשארים המושגים העצמיים השונים? בנוגע למושגים רבים כל כך הוא הדבר באמת. בני־אדם משתמשים בהגדרותיהם הכלליות וחושבים באותה שעה עצמה על תכונותיהם הפרטיות למיניהם ולסוגיהם.

כי מחשבות האדם ורגשותיו הולכים ומתפתחים במהירות יותר גדולה מכשרון הלשון והיצירה הלשונית. והדבר טבעי. היצירה המילולית בלשון היא גם יצירה רוחנית ונפשית וגם בריאה חמרית פיזיולוגית כאחת. ועד אשר האדם מחדש את הביטוי המילולי המתאים ועד אשר החיך והגרון והשפתיים עם עצביהם ושריריהם מתרגלים במלה החדשה, כבר המציאה והכירה שוב המחשבה האנושית את הרעיון החדש ואת ההרגשה החדשה. והילד יוכיח. קודם שהוא יודע לדבר הוא משתמש על־פי רוב בדיבור אחד לסמן בו דברים שונים. ואנו כולנו –כלום יש לנו די מבטאים לכל הצלילים והגוונים, לכל המראות והחזיונות ולכל זעזועי הנפש והרוח השונים? כלום יש להתפלא על שרבים ממושגינו דומים לפקעת זו, שחוטיה נתערבבו זה בזה ונעשו קישורים קישורים?

ערבוביה זו במושגים מביאה לידי טשטוש הגבולים ביצירה. ואם עד היום הזה לא נגמר עוד בנין המגדל הנהדר, שהאנושיות בונה וחוזרת להתעסק בו כפעם בפעם, הרי אחת הסיבות היא הערבוביה במושגים ובלבול הלשונות, שיש גם אצל המדברים בלשון אחת. ואולם התפתחות החיים וגלויי היצירה ביקום הולכים מן הערבוביה אל המסודר ומן ההכללה אל ההפרטה. התהו־ובהו היא ממשלת החושך ובראשית ברא אלהים את הסדר. מני אז כל החיים כולם אל הדיפרנציאַציה תשוקתם, ואנו ממשיכים את עבודת אדם הראשון לקרוא שמות לכל נמצא בחיים ובספרות. וכל קריאת שם לדבר –תחילתה הבחנה ובקורת.

על הבקורת רבו המתווכחים גם בספרות הכללית, אבל שם מבדילים לא רק בין בקורת לבקורת, אלא גם בין בקורת לסקורת, בין רושם ספרים למבקרם ובין כל אלה לפולמוס דברים. כל מושג ומושג ושמו הקבוע, כל שם ושם תכנו המסויים. הפותח ב“קריטיקה” לא יסיים ב“רצנזיה”, והמדבר ב“ביבליוגרפיה” לא יערבב בה “פולמיקה”. כל אחד מסוגי ספרות אלה ברורים די צרכם, ומי שבא ומערבבם זה בזה, יש לו שיטה מקובצת שלו והוא לשיטתו הולך. לא כן אצלנו. עד היום הזה לא פסקו בתוכנו “הפותחים בכד ומסיימים בחבית”. בתוך ערימת המושגים הזרים, שנאספו ונערמו סביב המקצוע הספרותי של הבקורת בטלה זו בששים. כנגד מנה אחת של בקורת אמתית, הראויה לשמה, רואים אנו בספרותנו ששים מנה של חוות־דעת בעל־הביתית ובקרנות של הסכמות והכשרים בנוסחאות שונים, של פסקי הלכות ופולמוס דברים של חכמים בעיניהם. היש לכל אלה יחס כל־שהוא אל הבקורת?

בן אדם! קח לך כברה, נפה דקת־השבכות תקחנה, והעברת בה והרקדת עליה את גלי האשפה הרבים, אולי תמצא גרגרי זהב אחדים.

רבים שואלים: מי קדם למי בזמן – המשורר או המבקר? כדי לענות על שאלה זו צריך לנסח אותה נוסחא אחרת. לא על הבקורת ושאר מיני היצירה יש לשאול שאלה זו, אלא על היצירה האנושית הבלתי־אמצעית ועל החוש הבקרני שבאדם. כי הבקרנות והבקורת אינם כלל וכלל סינונימים. בעוד שהבקורת היא סוג ספרותי מיוחד, הרי הבקרנות תכונה נפשית אנושית. בתור מצע שכלי ויסודי נפשי אפשר למצוא את הבקרנות בכל אדם, ואילו הבקורת היא כשרון. הבקרנות היא בעיקרה בחינה ובחירה, ורק מתוך הבחנה בהופעות העולם החיצוני אנו מכירים עולם זה. הבקרנות קודמת בעצם הדבר לכל מפעל אנושי, אבל אין בינה ובין המושג הספרותי של הבקורת ולא כלום. כי ראשית כל צריך האדם בעל החוש הבקרני לדעת קרוא וכתוב, שנית, כשהוא יודע כבר להביע את מחשבותיו והרגשותיו בכתב, צריך שיהיה לו כשרון ספרותי בכלל, ושלישית כשיש לו כל זה, צריך עוד שיהיה לו גם כשרון של מבקר. וזהו העיקר. כשם שסתם אדם חורז חרוזים אינו עדיין משורר,

כך גם הסופר הכותב מאמרי “בקורת” על־פי חוקים קבועים השוים לכל נפש אינו עדיין מבקר, וכשם שהכרוניקון העתונאי אינו עוד סופר בלטריסטי, כך יש להבדיל בין מסקר למבקר.

המסקר, הוא הריצינזינט, אין לו בעבודתו אלא מה שעיניו רואות ואין לו לנגוע בענינים הסמויים מן העין. מפני מה? מפני שטבעו בכך לראות רק את השטחי, הנגלה, הפשוט. סקורת הראויה להיות למופת כיצד? הוה אומר: זו שיש בה רק סקירה על הענין הנידון ואין בה שום תערובת אחרת של יחס נפשי או של שיקול־דעת. המסקר הנאמן לתפקידו יש לו עסק רק עם החיבור, אבל לא עם המחבר. וגם על החיבור הוא מספר לנו רק מה שנוגע לתיאורו, על תכנו, צורתו ועוד. את התוכן צריך המסקר למסור בלי ביאורים והגות מצדו, באוביקטיביות גמורה, עד כמה שישנה לזו בבני־אדם. על כל־פנים שאיפתו של המסקר צריכה להיות העמידה מן הצד, הנייטראַליות הגמורה. אם טוב הוא הדבר, שעליו מודיע המסקר, או רע, אם יפה הוא או לא אם עשה עליו רושם או לא, – כל זה אינו ענין לסקורת לענות בו. הרבים הם המסקרים העומדים בנסיון זה? ודאי שגם זה הוא כשרון – להרצות כהוגן דברי אחרים ולמסור אותם בצורת אומרם, לסקר את היצירה ולא לשקר באותה שעה בשוגג או במזיד, אבל גדול מזה הוא הכשרון להשאר במתכוון רק מסקר ולעצור בעד התשוקה המקננת בלב רבים מן הסופרים להיות מחווי־דעות.

מחווי־הדעות; כמה מרובים הם בעולמנו!

מן הראוי הוא, שכל אדם ידע ויבין ענינים שונים וגם עניני יצירה שהוא נתקל בהם. ואמנם כל בר־דעת יש לו “חוות־דעת” שלו, אבל כלום מושבע ועומד הוא לגלותה דוקא ברבים? האומנם ראויות הן מחשבותיו של כל אדם לבוא בקהל? ואם גם ראויות הן דעותיו של הסופר להתפרסם בעולם, ואם גם חשובות הן מכמה וכמה צדדים, הרי על־כל־פנים מתאים להן בנידון זה יותר השם גילוי־דעת מהשם בקורת. כי שאלה גדולה היא זו, אם יש בכלל מקום בבקורת לגילוי־דעתו של המבקר ולהכרזת דרישותיו. וכשבא בן אדם ומודיע לנו, שדעתו אינה נוחה מספר פלוני או מסופר אלמוני מטעמים אלה ואלה, אנו יכולים לשאול אותו: מי ביקש זאת מידך ללמדנו בינה ולספר לנו, מה מוצא חן ומה אינו מוצא חן בעיניך?

וראוי לציין: דוקא זאטוטי הסופרים מצד אחד, והזקנים חסרי־הטעם מצד אחר, כשהם באים לכתוב על חבריהם דברי “בקורת”, אוהבים לדבר בנוסח של מחווי דעות. “לפי דעתי” – תנו כבוד לדעתו! – “מוצא אני” – קומו לפניו! ביטויים כאלה יש למצוא בכל קטע של סקורת או של מאמר פובליציסטי, הכתוב בידי בני־אדם הרואים את עצמם כמבקרים. רגע הם חושבים את עצמם למורים ומדריכים בספרות וגם על הגדולים מהם בחכמה ובכשרון יחוו דעתם, ורגע הם נראים כידידים נאמנים, המשיאים עצות טובות לחבריהם הצעירים, ואף רגע אין הם פוסקים מלחשוב על עצמם, על אישיותם ועל רעיונותיהם. כשהם דנים על סיפור או ציור של אחד הסופרים הם באים ומציעים בו שינויים שונים, הנחוצים בו לפי דעתם, כגון מיתה אחרת לגיבור הראשי, לשון אחרת לגיבורה הראשית, יחס אחר ביניהם וכו'. כשהם נוגעים בשיר של משורר הם מוצאים לאפשר לייעץ לו לשנות בו את החרוזים, את התיאורים ועוד. קיצורו של דבר – אלה הם יועצי־פלא. החזיון הספרותי או האמנותי, שנתקלו בו, אינו בשבילם מאורע־חיים ולא הרגשה נפשית אמתית, אלא רק אמתלא בלבד, כדי שיראו חובה לעצמם לבוא ולחנך את הקורא ואת הסופר גם יחד. כי על כן, “מבקרים” הם. הוי, זו ה“חובה” ואלה ה“מבקרים”! “חובה” זו אינה אלא גאוות־כסילים בלבד.

ובמה דברים אמורים? בדל גא. אבל איש הידיעות הגדולות ובעל הטעם הטוב והיפה, האיש הדגול מרבבה, ודאי ובודאי שגילוי דעתו והוראותיו יש בהם תמיד ענין, ולפעמים הם גם חשובים ורצויים מאד. ואף־על־פי־כן גם לגבי אדם זה העיקר הוא, שימצא צורה מתאימה לחוות־דעתו ולא יבוא לערבב מין בשאינו מינו ולקרוא בקורת לסוג ספרותי שאין בו כלום מן הבקורת האמתית. ואם יטשטש את תחומי היצירה ויערבב את תחומיה – יצא שכרו בהפסדו.

אך על־פי־רוב, אין אדם כזה רוצה להסתלק מתפקידו החשוב בעיניו והוא מתחיל להתווכח. ויש שהוא מרגיש בעצמו את קבלת־הפנים המחכה לו והוא מזדרז ומקדים להתווכח. הוא בא לחזק את “בקרתו” על־ידי פולמוס ומשתדל להוכיח לקוראו במופתים חותכים, שהצדק אתו. לשם זה הוא מרגיז מנוחתם של קדמונים ומטריח את הגדולים שבבני דורו. הוא מקיץ נרדמים ומשיח אילמים, כדי למצוא סיוע וחיזוק ל“דעותיו”. את כל הסופרים הידועים לו הוא מגייס במלחמתו עם המחבר, שעשה פתאום לאיש חרמו. הלמלחמה ולויכוח בקורת יקרא? כלום אפשר להתווכח בדברים שבלב ובחזיונות הנפש? האמן והחושב אפילו אם הוא ריאלי שבריאלי, יכול לאמר תמיד למתווכח:

– דעתך היא כך וכך, אבל הרגשתי היא כך וכך.

ואפילו כשבא המבקר וטוען: אני רואה אחרת, אין מקום בכל־זאת לויכוחים. כי עין ועין וראייתה. וחוץ מזה, הלא היצירה האמנותית, ואפילו היצירה הרעיונית, אינן ראיה בלבד, וגם בחוקי ההגיון והשכל הן תלויות רק מעט. וחוקים אלו כלום קבועים ועומדים הם ואין להטיל בהם שום ספק? מן האמן אפשר רק לדרוש, שיהיה נאמן לעצמו, ואין המבקר יכול לדרוש מהמבוקר, שמראות־עיניו וחלומות־נפשו יתאימו לחזיונותיו ולחלומותיו שלו. לכאורה, זהו דבר המובן מאליו, אף־על־פי־כן רבים הם ה“מבקרים” הרוצים, שהמחבר וחיבוריו ימצאו חן בעיניהם, ואם לאו – אם לאו – רעה נגד פניהם: “שבט הבקורת” ינוח עליהם…

מנהג נוהג עד היום בהרבה ספרויות, וגם בזו שלנו, לחלק אותות־הצטיינות לסופרים הנראים ל“מבקר” כראויים לשבח ולייסר קשה את הנראים כגרועים. כמה מגונה היא מידה זו של שכר ועונש, הערכה ואומד! הן מה שנראה לאחד כליל־יופי יראה בעיני השני כחסר־טעם, ומה שמשמש היום מקור־עונג יוכל להחשב מחר כדבר שאין לו שום ערך. ומניין לו למבקר הזכות להוציא את פסק דינו על ערכו המוחלט של הדבר המבוקר? ומכאן אתה למד, שהבקורת אינה בעיקר אלא יחוסו של המבקר אל המבוקר. עצם הדברים, מהותם האוביקטיבית – מי ידון כהיום הזה על ענינים כאלה? די לנו אם מתקרבים אנו פחות או יותר בהרגשותינו או בהכרתנו אל היצירה האנושית. כל יצירה, שהיא מלאכת־מחשבת בעט, במכחול או בחרט, היא ביסודה עבודה חפשית ופלא חיוני, ואנו צריכים להכיר תודה ליוצר על כל הבא לידינו ממנו. מתנה היא לו יצירתו מגבוה, ומתנה היא לנו מידו. אם זרה היא לנו ובלתי מובנה – נעבור עליה ולא נקבלה, אבל אין אנו רשאים לחללה ולהתעלל בה.

ולפיכך נהגו אניני־הדעת לכתוב ולספר יותר בעקב היצירה ועליה מלדבר בה. ועוד נהגו אניני־הדעת להתרחק מלנגוע באישיותו של היוצר, בשעה שיודעים הם, שהבקורת האמתית אינה מקצועם וכשרונם. ויפה הם עושים. אבל מה נאמר על אותו הפובליציסטן החושב את עצמו למומחה “כל־בו” וגם למומחה בעניני ספרות ויצירה?

אכן זוהי רעה חולה, שהסופר הנזקק להלכות המדינה והחברה מאמין, שחייב הוא להבין גם את הספרות. לכאורה, כך היה צריך להיות. מן הראוי הוא, שהפובליציסטן יעמוד על חזיונות החיים השונים וגם על החזיונות הספרותיים והאמנותיים. כי כל יצירה אמתית היוצאת מתחת ידיו של המשורר, והסופר והאמן, היא מאורע בעולם וחידוש בבריאה כולה, ומן הצד החברתי והציבורי נעשו הספרות והאמנות זה כבר כוחות פועלים בחיים ומשפיעים עליהם. ובכן, מנקודת־ראות זו יש לו לכל פובליציסטן בעל לב מרגיש ומוח בהיר הזכות והיכולת לדבר על יצירה זו או אחרת של האמן, אולם כלום אחת היא הדרך המובילה אל ההכרה הפובליציסטית ואל יצירתו של המבקר?

כשהסופר, הדן בעניני החיים והזמן, עומד על אחד החזיונות מתוך כוונות ברורות ומסויימת, מתוך השקפות ותביעות קבועות – זוהי תהילתו. אבל בבקורת אין לך רעה גדולה ממגמתיות. כל טנדנציה שתהיה משימה כבלים על היוצר החפשי וגם על המבקר, ומי שרוצה להוכיח אמתותם של רעיון ושיטה על־ידי הבקורת מוכיח רק, שהוא עצמו חסר־כשרון הוא. בשביל הפובליציסט אין המשורר או הסופר המבוקר מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לחזק לפי־דרכו את דעותיו שלו. בשבילו חשובים בעצם הדבר רק רעיונותיו ורק לשמם הוא בא לטפל באמן. יחס אישי פרטי אל היצירה האמנותית אין כאן. סיוע זה, שהפובליציסטן מסתייע בדברי הסופר או ביצירת האמן, אפשר לו, כמובן, להיות מלא ענין מצד עצמו, גם הבאור הפובליציסטי יוכל להחזיק בקרבו חידוש מקורי אבל פרטים אלה אנם מצטרפים לבקורת. עצם תפיסת החיים, אופני התרשמות ואמצעי־הגילוי של הרשמים משתנים שינוי יסודי בין הפובליציסטן ובין המבקר. האחד הוא על־פי עצם טבעו עוסק בצרכי ציבור, ורק מתוך דרישותיהם וצרכיהם של הרבים הוא דן על כל חזיון, ואילו השני דוקא נטיות אלה גנאי והפסד הם לו. אמנם, יש שמתחת ידי סופר פובליציסטי טיפוסי יצא גם מאמר־בקורת יפה, אבל דוקא במקרה זה יש לעמוד על ההבדל היסודי שבין המאמרים הפובליציסטיים הנוגעים בעניני ספרות ויצירה ובין הבקורת האמתית. גם אלה הם שני מקצועות ספרותיים ואין לערבב אותם זה בזה. אחד הוא כשרון המבקר ובלבו ישכון לבדד. קויו היסודיים אין שינוי חל בהם, מקורו תמיד אחד, אף־על־פי שגילוייו שונים. אין הבקורת נקנית לא מפי רב ולא מן הספר ולא בשוק החיים.

כי כשרון היא. וכשם ששום פובליציסטן לא יעיז לכתוב פואימה לשם רעיונותיו הפובליציסטיים, כך היה ראוי לו שלא יעיז לכתוב גם בקורת בנוסח הקבוע שלו, אלא אם יש בו כשרון של מבקר. ולא רק הסופר הפובליציסטי, אלא כל סופר, יהיה מי שיהיה.

הכרה זו, שהבקורת אינה “מלאכה”, שכל הרוצה בא ומנסה את כוחותיו בה, צריכה לחדור עמוק ללבות בני־אדם ומן הראוי להכריז ולחזור ולהכריז עליה עד שתעשה קנין הציבור.

III

ובכן – מהי הבקורת?

הבקורת היא יצירה מיוחדת במינה, העומדת ברשות עצמה והמשמשת מטרה בפני עצמה. היא קודם־כל גילוי נפשי ורוחני, ברכת אלהים ממעל. שום איש אין לו הזכות לאמר למבקר: “עשה לי מטעמים כאשר אהבתי”. ואף הוא עצמו אינו צריך להציג לו מטרות־חוץ, להעמיד “שאלות”, כדי לענות עליהן ולפתרן. יצירה חפשית היא הבקורת כשאר סוגי האמנות.

כל בקורת, שתכנה בא במחשבה תחילה, דומה לסיפור או לשיר שבכתב על־פי הזמנה קודמת. אפילו מצוות האיסתיטיקה אינן חובה על המבקר, בשעה שהן שמות כבלים על רוחו ונפשו. כי אף־על־פי שהיופי כשהוא לעצמו הוא מחוסר כל תכלית ועולו הוא הקל ביותר, הרי בשעה שהוא עצמו נעשה מטרה, אין בינו ובין שאר המגמות ולא כלום. ובאמת כלום אליל יפה אינו אליל? המבקר האמתי אינו בא לבקר מפני שהוא רוצה להועיל למי שהוא או ללמד ולחנך את מי שהוא בהשקפת־עולם ידועה או בהרגשה איסתיטית. כל זה הוא ענין לפובליציסטים ולמלמדים ספרותיים. ולא למבקר. הוא אינו משמש את הרבים ואינו משועבד לקהל. המבקר האמתי בקרתו היא שירתו.

הבקורת האמתית הוא בעצם מאורע־חיים, הזדעזעות נפשית עמוקה הבאה בלווית הכרה אנושית צלולה. שאיפתו היחידה של המבקר היא: להתרשם. מטרתו האחת: להבין ולהרגיש. פעולתו הראשית: לעורר. איך ישתמשו הבריות בבקרתו – דבר זה אינו נוגע אליו כלל. יש שהקורא יתענג עליה, כעל שיר יפה או ציור נחמד, ולא יתענין כלל במבוקר, ויש שיתעורר דוקא לשים עין ולב אל הספר המבוקר. בין כך ובין כך – המבקר את תפקידו מילא. מהו הדבר היותר חשוב בכל יצירה אנושית? הווה אומר: ההתעוררות זו התכונה להעיר את נפש האדם מתרדמתה ולעוררה ליצירה חדשה, עצמית. כשהיצירה האמנותית או הספרותית או החיוניות מעשירה את רוח האדם ודוחפת לבריאת חיים חדשים ולהכרה יותר עמוקה בעולם הגדול הסובב אותו – חשובה היא היצירה הזרה כמתנת־רום. מהו חשיבותו של שיר נפלא ומצויין? הוה אומר: בזה שהוא עושה את הקורא למשורר. הוא בורא בלבו שירה חדשה ונותן חיים להרגשותיו הפזורות והחיוורות, שבלעדיו לא היו יכולים לבוא לידי גילוי וביטוי, ומכיוון שהרגיש הקורא את השיר המצויין או את הסיפור הטוב או את הציור הנפלא, הרי הוא חי בהם ובוראם שוב בנפשו וברוחו. על־ידי היצירה האנושית האמתית נעשה כל אדם יוצר ושותף למעשה בראשית.

המתאימים הם תמיד רעיונותיו והרגשותיו של הקורא או של המסתכל לאלו ההרגשות והמחשבות, שהיו בשעתם בלבו של המחבר או של האמן? האם צריכים הם להתאים?

בלי שום פקפוק יש לענות על שאלות אלו בשלילה. לא מה שהאמן רוצה לאמר לנו או מה שהוא אומר לנו חשוב, אלא מה שהוא יכול לעורר בנו ומה שהוא מעורר בנו. כזה צריך היה להיות יחוסו של הקורא וגם של המבקר אל המחבר ויחוסו של הקהל למבקר.

הבקורת האמתית היא יצירה עצמית לא רק בשאיפותיה, אלא גם באופני התהוותה עצמה. רבים חושבים את הבקורת למפעל של אנאליזה המפרידה ומחלקה לחלקיה היסודיים את היצירה האמנותית, שהיא בעיקרה סינתיזה. מעשה הרכבה. ברם, גם זו אינו אלא טעות שהחזיקו בה רבים.

הבקורת בגילוייה האמתיים היא יצירה של סינתיזה, מפני שהיא באה לאסוף ולקבץ את ניצוצי נשמתו של היוצר, את קוי הנפש שלו, הפזורים בכתביו וב“חיבוריו” והסמויים מן העין, לפעמים אף מעינו הוא. וגם את סימני החיים והשקפת עולמם של גיבורי היצירה מקבץ המבקר אחד לאחד, מלקטם ומבררם ונותן לנו מהם הרכבה חדשה. המחבר, יהיה מי שיהיה בשעה שהוא עובר בחיים ומתרשם מהם ובורא את יצירותיו על־ידי הרכבה פלאית, באותה שעה עצמה מפזר את נפשו, כי כל יצירה ויצירה חדשה של האמן האמתי היא חלק מנפשו. ומפני שהאדם אינו יכול להביע את עצמו בבת־אחת, קמעא־קמעא, מן ההכרח הוא, שניצוצי נשמתו יתפזרו לכל רוח. מי יאספם, אם לא המבקר? בנפשו היוצרת באים ומתרכזים כל קויו האופיים, כל זעזועי רוחו וכל רטטי אישיותו של המחבר, על־ידי יצירתו הסינתיטית הם מתגלים שוב באור חדש, מכונסים ומקובצים לתבנית אחת. כשאנו קוראים, למשל, את אחד השירים של ביאליק אנו יודעים ומרגישים את הלך־הנפש של המשורר באותו השיר. כשאנו מתעגנים על שיר אחר שלו אנו מכירים שוב מצב־רוח אחר של המשורר. אבל כלום יודעים אנו מתוך השיר האחד או השנים, השלשה ועוד את ביאליק, את האישיות היוצרת הנפלאה, את יגונה ומשושה, את אושרה ואת אסונה? רק כשנקבץ אחד לאחד את כל הרשמים שקיבלנו מן האמן רק כשנאסוף ונסדר ונרכיב את כל גילויי העולם החיצוני ואת כל רעדי־הנפש הפנימיים ונברא לנו לעצמו מחדש את עולמו שברא האמן היוצר ואת אישיותו שבראוה החיים – רק אז נוכל לאמר, כי הכרנו את המחבר, כי הרגשנו אותו וכי בקרנוהו. וכלום עבודת־כינוס זה אינה סינתיזה? וכשישאל השואל: האיך בא המבקר אל ההרכבה? – נשיב לו: אחת היא, אם דרך ההחקירה המפרידה, היא האנאליזה או ידי האינטואיציה, היא התפיסה הנפשית הפתאומית, הבאה לאדם כרוח ממרום – על־כל־פנים, הבקורת היא סינתיזה יצירתית עליונה של החיים והאמונות גם יחד.

במשעולי היצירה המשונים והנפלאים עובר לו המבקר ומאסף קו לקו, קו לקו. כנחל רווה החי את חייו העצמיים וחולם לו את חלומותיו, עוברת יצירת המבקר דרך שדות היצירה של האמן. הוא מרווה אותם והם משרים עליו חן של יופי והוד ומשקפים במימיו הזכים. כי זכה צריכה להיות יצירת המבקר!

והבקורת – מרכז היא, מרכז תרבותי. בה נפגשים כל מהלכי היצירה ובה משתקפים כל רעדי הנפש היוצרת. היא המקור שממנו נובעים לפעמים מעיינות חיים חדשים והיא הציר שעליה סובבת ההתעוררות ליצירה חדשה.

יתר על כן: הבקורת עצמה צריכה להיות בריאה חדשה.

דעה מקובלת היא, שהמבקר צריך לציין ולברר כהוגן את אופיו של המבוקר. אני הייתי אומר: איפכא מסתברא. את המבוקר יכול אני לראות בעצמי בכתביו. את האמן אני רואה בפסליו, בציוריו ובתמונותיו. אולם בבקורת – בה אני רוצה לראות את המבקר. אותו צריכים אנו להרגיש ראשית כל. הן סוף־סוף מוכרחים אנו להשלים עם הרעיון, כי בשעה שאנו קוראים את דברי המשורר או הסופר, אנו מכירים ומרגישים רק את יחוסנו אליו. עדיין לא נבראו הגשרים להעביר את רעיוננו והרגשותינו מנפשנו אל נפש חברנו ולהיפך. בכל־אופן לא ייבנה גשר זה ממלים, המגלות תמיד טפח ומכסות טפחיים, ואף בשעה שהן מקרבות, לכאורה, את בני־האדם העומדים זה מנגד זה על שני עברי התהום המפרידה בין אישיות לחברתה, הן מעמיקות עם זה יותר ויותר את זו התהום. הדיבור כשהוא לעצמו הוא סוד ופלא, שאין להם פתרונים. ומה בצע בזה, שהוא נוסף על שאר הפלאים העוטים אותנו כשלמה? ואם כך הוא הדבר, למה לנו צעיף־המשנה של דברי המבקר המצטרפים לצעיף־המלים הנתון על נפשו של המחבר? תחת להבין רק אותו על־פי כתביו, מחוייבים אנו בשעת הקריאה בדברי בקורת להבין קודם כל את המבקר — האין טוב לנו להסתלק לגמרי מן השאיפה להבין את המחבר על־ידי המבקר?

זהו שאמרתי: כל בקורת צריכה להיות בריאה חדשה. ומוטב שתהיה חדשה לגמרי משתכביד עלינו את יחוסינו למחבר. יהיה נא המבקר עצמו מחבר ותהי הבקורת “חיבורו”. אז נדע, לכל־הפחות, כי רק להבין ולהרגיש אותו אנו צריכים, אבל לא לחשוב באותה שעה עצמה גם על המבוקר. אפשר שעל־ידי הבקורת נבוא לידי הבנה יותר נכונה במחבר, ואפשר שנתרחק ממנו מרחק רב, אבל על־כל־פנים נמצא איזה חידוש שהוא במבקר עצמו. ולפיכך אין צורך כלל, שהמבוקר יהא מלא ענין. המבקר צריך שיענין אותנו. כשם שהמבקר אינו צריך לעמוד כחיץ בינינו ובין המחבר, כל ראוי שהמחבר לא יפריד בינינו ובין המבקר. חומר הבקורת אינו צריך להשפיע על מהותה. הכל תלוי בהתרשמות, באמת שבלב. יחוסו של המבקר האמתי אל המבוקר אינו נבדל מיחוסו של המשורר אל העב הצחורה שבשמים או אל רוח הערב בערבה. שניהם רואים ומספרים לנו רק מהרהורי לבם בתאור המדויק של הנראה אין לנו צורך.

למה שואף המבקר, להכרת החיבור או להכרת המחבר? לא לזה ולא לזה אלא להכרת עצמו, רק לה הוא צריך לשאוף, כי רק לזו הוא יכול להגיע ורק היא חשובה לנו בבקורת.

דבר המובן מאליו הוא שאם יש בין המבוקר והמבקר קורבה נפשית גדולה וקשר פנימי חזק ישתדל המבקר בעצמו להבין את אחיו ביצירה, להסבירו לנו ולספר לנו עליו. כך יש לפעמים שאפילו איגואיסט גמור יוכל לספר שעות רצופות על ידידו. אבל בשעה שהמבקר אינו מרגיש בנפשו הכרח פנימי לטפל באישיותו של המבוקר, חפשי הוא לנפשו והוא יכול לארוג את אגודותיו של האדם ועל החיים כחפצו. הוא יכול וצריך לשאוף תמיד לבריאה חדשה. ממעל למבוקר – כזו היא הסיסמא של המבקר האמתי. המבוקר צריך לשמש לו רק דחיפה, ולא יותר.

כמה פעמים בורא המבקר האמתי יש מאין, וזוהי תהילתו. כי היצירה העולמית הנצחית היא בריאת יש מאין. כמובן, לא מן האפס הגמור, אבל סוד הבריאה כולה ופלאי החיים כולם הם בזה, שמדבר קל ופעוט שהוא בבחינת “אין”, הולך ונברא עולם מלא ויפה. והלא כך היא גם היצירה האנושית. היוצר האמתי יוכר על־פי יכלתו לברוא “יש” מ“אין”, מדבר או מחזיון הנחשב כאין, והוא הדין גם במבקר האמתי. ונפלא הדבר: עד היום הזה רגילים בני־אדם לחשוב למבקר חרוץ את מי שבכוחו להפוך ל“אין” כל “יש”… וכי יש להתפלא על השם “מבקר” נעשה שם נרדף לקטיגור בספרות?

מכיון שהמבקר היה רואה את עצמו כמורה־דרך ופוסק ביצירה התפשטה גם בין הקוראים הדעה המוטעית, שהמבקר יש לו הרשות לבקש מומים ולגלות חסרונות. ויש גם החושבים, שזהו עצם תפקידו של המבקר, אבל אין לך טעות גדולה מזו, שאף המעולים שבמבקרים אינם יכולים לפעמים להשתחרר ממנה. בקשת־מומים היא ענין בשביל הסאטירה הספרותית אבל לא בשביל הבקורת. בשירה מוצאה לה בקשת־מומים את ביטויה בסאטירה, בפרוזה משמשים לצורך זה הפולמוס והחקירה הספרותית. אבל המבקר אינו מחוייב כלל לטפל בכגון זה. אם בדרך התרשמותו יש שהוא שם לב לליקויים שביצירה, ליקויים מיוחדים, המתנגדים לשכל הישר או לרגש התמים או לאמת הנפשית, ודאי לא ימנע את עצמו מלעמוד עליהם ולבררם, אבל לבקש מומים – אין זה ממידותיה של הבקורת האמתית. דבר שחסרונותיו מרובים ממעלותיו אינו כלל לעורר את המבקר ולטפל בו. יחס שלילי גמור אל המבוקר – זהו “nonsense” ספרותי. כשהמבקר מתייחס בשלילה גמורה אל איזה חזיון או אל איזה סופר, לא יעמוד עליו כלל. לכתוב בקורת רק כדי לספר בגנותה של איזו יצירה או בגנותו של איזה אדם – אין זה ענין וכלל בשביל המבקר.

כי הבקורת האמתית היא שיר מזמור ליצירה האנושית. וזוהי תעודתה היחידה. האין זה אומר שהמבקר הוא תמיד סניגור? –לא בשום אופן – לא במקום המשפט שמה הסינגור, ומכיוון שהבקורת אינה משפט ספרותי, אין בה מקום לסנגוריה, כשם שאין בה מקום לקטיגוריה, אף־על־פי שמצד אחד לא ימנע המבקר האמתי מלספר בשבחו של סופר, כשלבו תובעו על־כך. ואפילו בשעה ובתנאים שאמירת הלל בפרהסיא יש בה משום נסיון, לא ימנע מלהודות על האמת, שפלוני או אלמוני המשורר יקר לו חביב עליו. המבקר האמתי יודע, כי חופשי הוא, וגם אנו רואים זאת, בשעה שאנו מרגישים את מקוריותו ועצמיותו.

מקורית זו ועצמיות זו אינן מתנגדות כלל לכשרונו של המבקר למצוא מקום בנפשו לצלילי חיים שונים וחודר לתוך ענות־חייהם כהויפטמאן, הרביעי בא ומחזיר לאורגים אלה את כבודם האנושי ובורא מחנות – מחנות של עמלים נלחמים כלאַסאַל –כלום אפשר לו למבקר לאמר: זה יש בו ענין וזה אין בו ענין? מבקר האומר: “אני יש לי עסק רק בדברים שבכתב”, מעיד רק על צרות־מבטו ועל עניות־נפשו. ואף לגבי הסופר או האמן אין להעמיד גבולים בין החיבור והמחבר; זה תלוי בזה והקשר שביניהם הוא – באישיות. גם היחס שבין המבקר והמחבר צריך להיות רק אישי, עצמי ואינדיבידואלי; במידות קבועות ומסיימות יכולה להיות נדרשת רק התורה, אבל לא נפש האדם. בשביל זו אין קנה־מידה מוכן מראש. איש ואיש ומעריכי לבו. לב לב ומצוקותיו.

לפיכך טבעי כל־כך הדבר, שאין מבקר דומה לחבירו. הלא יוצר חופשי הוא המבקר –וכלום דומה משורר למשורר? כל אמן ואמן וכן גם כל אדם, נבדל מחברו במסכת־הנפש והלך־הרוח, אף אם שוים יהיו תנאי חייהם והתפתחותם. וגם המבקר כך. בהבדל זה תלוי צביונה של הבקורת.

כידוע, יש בספרות הבקרתית זרמים שונים, המתאימים למהלכים השונים שבאמנות בכלל, כגון הריאליות, האימפרסיוניות, ההיסטוריות ועוד. אולם באמת אין אלה כלל סימנים ספרותיים מובהקים אפילו באמנות; גם באמנות וגם בבקורת תלויים אמצעי ההבעה והביטוי בהלך־הנפש של היוצר ובמערכי־לבו. טעמם של בני־הדור והמודה הספרותית באים אחרי כן. העיקר הוא – מסכת הנפש היסודית.

אם על־פי טבעו יהיה האיש מתפעל ומתרגש מכל הנראה בחיים, אם על־פי אָפיו ישים לב לא אל המעשים הנעשים תחת השמש, אלא להרהורי לבו ולרזי־היקום, הנישאים בחלל העולם והמעוררים בנפשו הרגשות שונות ורבות, אם חולם־חלומות וחוזה חזיונות יהיה האיש וכשרון־היצירה שלו מתגלה בבקורת – אז תהיה הליריות סימנו, והוא הוא המבקר הליריקן, שאחרים קוראים לו אימפרסיוני. מאמריו הם שיריו.

משונה ממנו הוא המבקר האפי, העומד ביחוד על עצם מהלכה של היצירה, על מאורעותיה והופעותיה השונים. בשלוה ובמתינות פנימית הוא יוצא אחרי האמן היוצר במשעולו, רושם ומסקר את מפעלו, בוחן ובודק את החזיונות, העוברים לפני עיניו בעולמו של המבוקר. לא הרגשותיו של האמן ולא הרגושותיו עצמו חשובות בעיניו של המבקר האפיקן, אלא העובדות, עובדות־החיים והיצירה. ואם חוקר הוא על־פי טבעו הוא נעשה להיסטוריון ספרותי, ועיקר מעשהו הוא הנתוח והאנאליזה. בחקירות ספרותיות, פילולוגיות, תרבותיות הוא השליט ולא מבקר אחר. שמות ־הלווי שלו רבים עד מאד.

קויו האופיים של זה ותכונות נפשו של המבקר הליריקן מציינים ביחד את הטפוס היסודי השלישי של המבקר, הוא הטפוס הדרמטי. הלה יש בו מן הסינתזיה של אפיקן וליריקן כאחד. מבקר דרמטי אין פירושו, כמובן, מבקר הכותב את בקרתו רק בצורה דרמטית, כלומר בצורת דיאולוגים, קומדיות וכדומה. קורא אני בשם זה למבקר, שהשגתו בחיים ותפיסתו את היצירה הן דרמטיות, שהתרשמותו באה בעיקרה מתוך התנגשות החזיונות בחיי האמן או בהלך יצירתו. מבקר זה רואה את היצירה האנושית כמלחמה עצומה בין כוחות נפשיים וחיוניים שונים, –מלחמה ששדה־המערכה שלה הוא לבו של האמן או הסופר. חיי־האדם שבאמן וחבלי־היצירה של האדם –הנה מה שהמבקר הדרמטי רואה תמיד במבוקר. בקורת זו היא היא הבקורת הפסיכולוגית.

כל נבדלים המבקרים השונים על־פי מערכי־הלב ומסכת־הנפש. האפשר להם שיהיו דומים זה לזה בחיצוניותן של יצירותיהם? כמובן, אי־אפשר הדבר.

גם לגבי המבקר, כמו לגבי האמן, יש ערך רב לצורה החיצונית, לסגנון האינדיבידואלי שלו. המבקר האמתי מוצא תמיד לכל מאמר שלו את הצורה המתאימה לו על־פי הלך רעיונותיו באותה שעה ועל־פי יסוד נפשו. הוא לא ישתמש בכתביו לא רק בשאבלונה זרה ובדפוס זר, אלא אף יצירתו שלו לא תעשה בשבילו שאבלונה. כמשורר הכותב את שירו האחד בכנריאים, את השני – ביאַמבים ואת השלישי – בדיאַקטילים, כך גם המבקר – כל מאמר ומאמר צריך שיהיה לו ריתמוס שלו. וכל־שכן שסגנונו של המבקר צריך להיות עצמי. הוא יהיה ממילא עצמי, אם כל יצירתו תהיה עצמית. את המבקר האמתי יש להכיר תמיד בסגנונו. לא בטיב סגנונו, אלא במקוריותו. ודאי ובודאי שהמבקר, שהוא כמין מרכז תרבותי, צריך להשתדל, שסגנונו יהיה מזוקק שבעתים, אבל גם שגיאותיו וחסרונותיו מחולים לו לפעמים, אם רואים אנו בו עצמיות. אדרבה, קושי הסגנון נפתוליו מעידים על־פי רוב על מלחמתו של הסופר לשם המקוריות. הסגנון המצוחצח והשוטף אינו מעיד כלל וכלל על עצמיות יתרה. לא כל מנצח על הסגנון הוא מנצח ביצירה. העיקר הוא לגבי המבקר, כמו לגהי כל אמן יוצר, שסגנונו יהיה מחלק מיצירתו ולא דבר הנפרד ונבדל ממנה.

IV

לפעמים יש שאנו מוצאים אצל המבקר דברים בנוגע להענין המבוקר, שהמחבר עצמו אינו מסכים להם, ואז מתעוררת השאלה: מי משניהם צדק? יש אומרים: אין חכם כבעל־הדבר. ויש אומרים: רק המבקר, שאינו נוגע בדבר הוא המבין. הלכה כמי? באמת, צדקו שני הצדדים, כל אחד בתנאים ידועים. פתרון השאלה תלוי במדרגת ההשכלה ובחנוך, בנסיון החיים וברחבות המבט של האנשים. מחבר עני בידיעות. ואפילו הוא בעל כשרון גדול, לא יוכל לברר לעצמו את יצירתו; יצירתו גדולה מהשגתו, והוא לא היה לגבה אלא “שליח־מצוה”. לגבי מחבר כזה עשוי המבקר, שאפקי מחשבתו יותר רחבים, שידיעותיו מרובות ושנפשו ערה, לשמש חבר־טוב ומורה דרך אמתי. אין זה אומר, שהמבקר הוא מורה דרך בכונה, אלא שהבקורת מלמדת מאליה. היא משפיעה בלי יודעים ובלי מחשבה תחילה, כשם שמשפיעה כל יצירה חפשית של כשרון משוכלל ומחונך. הבקורת יש לה ערך חינוכי בחיי הנפש, כשם שיש ערך חנוכי רב לכל גלוי יצירה. כל העולם נהנה הימנה, אבל זוהי הנאה שלא מדעת בעלים. כי אח הוא המבקר לאמן. שניהם בוראים את עולם חזיונותיהם מתוך הכרח נפשי פנימי, ושניהם – יצירתם היא חלק נפשם. אמת, שהבקורת המדעית יש לה דרישות וחוקים וגבולים משלה, אבל גם היא צריכה להיות בעיקרה אמנות וכשרון. כדי להיות מבקר אמתי אין צורך כלל להיות דוקא בקרן טוב. לא במוח הבקורת. אפילו לשם הבנת יצירותיהם של קדמוני הסופרים והאמנים לא די בחקירה היסטורית, בניתוח פילולוגי וכדומה. אם נעמיד את הקורא פנים אל פנים עם איזה סופוקלס, איזה שקספיר או איזה דנטה, ודאי ישארו כמוסים ממנו אוצרות גדולים ושלמים, מפני שחסר לו המפתח התרבותי ליצירת הענקים האלה; הוא לא יבין הרבה פרטים חשובים, שעל ידם מתגלה עוד יותר גדולתם האגדית של הקדמונים; הוא לא ירגיש כמה גדולים היו בדורם וכמה העמיקו כבר אז להבין את האדם ולראות בחיים, ואולם, אם היה המבקר מחוסר כשרון אמנותי ומשולל רגש יצירתי חי, יצא שכרו של הקורא בהפסדו. בין כך ובין כך, כשאנו מתבוננים עתה אל גדולי האנושיות מן הדורות הקודמים ומציירים אותם לפנינו בהשגותינו של הזמן הזה בסביבתנו, דומים אנו לאנשים ההולכים אל הביבר לראות באריות… מהו ארי אסור בכלוב לגבי מלך החיות בצעדו גאות במדבריות?

ודאי שמבקר משכיל, מבקר ידען, יכול לתת לקורא, שקספיר חדש ולהאיר את עיניו, בהרימו את הצעיף הנתון על פני החיים שעברו. ואולם אם יבוא מלומד, המלא ידיעות כרימון והחסר טעם כאבטיח רקוב, והוא יחפוץ לספר לנו על הקוסמים הפלאיים של האנושיות – כלום לא נברח מפניו? והלא ראינו: כמה חיבורים עבי־כרס וכמה חקירות מפורטות וטרדניות נכתבים בכל יום ויום על־ידי “מבקרים” שונים, וכולם נעשים לשלל לשיני העכברים בארון! הורתם בלי התעוררו נפשית, לידיתם מתוך זיעה של חיטוט וניקור, וחייהם בעולם הספרות אבלים. לא כן המבקר האמתי, שחוץ מלמדנותו וידענותו יש בו גם נפש יוצרת ולב חי של אדם מרגיש. הוא יגש גם אל הסופר הקדמון כגשת אדם לאחיו.

כי כלל גדול הוא בספרות ובחיים: אם אנו בני־אדם, הראשונים ודאי שהיו בני־אדם. מלאכים לא היו מעולם בארץ, ו“חמורים” היו בין בני האדם בכל הזמנים, אבל האישיות האמתית היתה תמיד אנושית, ואפילו כשהתרוממה לגבהי שחקים. תמיד היו שוררים בחיים הפגעים והמקרים, השוררים גם בחיינו, אם כי בשנוי צורה, ותמיד היו בני־אדם דומים זה לזה בגורליהם. אין לך טעות גדולה בבקורת ההיסטורית מזו, שהמבקר יגש אל האמן או היוצר הקדמון כמו אל מצבת־אבן. בעוד שהמבקר האמתי היצירה האנושית תמיד קרובה אל נפשו, בין אם חומר חי ובין אם חומר היסטורי לפניו. המבקר האמתי יתייחס אל שקספיר, כאילו היה בן דורו ובן גילו. הוא לא יכרע ברך לפניו כפרא עובד־גילולים ולא ינהג בו קלות־ראש, כשם שנוהג החוקר באלילי־העץ, שהוא מוצא בהיכלי הפראים. יחס אנושי, רק יחס אנושי – לזה יתפלל כל אדם, ואף ענקי האנושיות העתיקים לא קיפחו זכות זו. כמה דקדוקי עניות, צרות־עין ויבושת־הלב אנו מוצאים בחקירותיהם של בעלי־המלאכה הספרותיים, הקוראים לעצמם היסטוריונים של הספרות ומבקרים היסטוריים! כחופרי־אדמה הם – מה להם ולנפש האדם? אם רוצה אתה לנסותם, תן להם יצירה חיה של אמן בן דורם, וראית, שגם את האדם החי הם מנתחים לגזרים. הלזה בקורת יקרא? קרירות־לב גמורה ליצירת אחרים והעדר התעוררות ליצירה העצמית – וכי אלו הן ממידותיה של הבקורת האמתית? כגנבים בבית־הקברות הם עושים למתים הגדולים ככל העולה על רוחם; כי על־כן יודעים הם, שהמבוקרים מתו זה כבר ובין החיים אין מי שיתבע מידם את עלבונם של גדולי האנושיות. ליתר בטחון הם משתדלים להיתלות באילן גדול, כדי שיוכלו להטיל את האחריות על אחרים, אם ידרשו אותם למשפט, ולפיכך הם מרבים כל כך במראי־מקומות ובציטטות. הללו מגן וסתרה הם להם. מומחיותם היא ההטלאה, הנחת הטלאים על גבי קרעי מחשבותיהם יחס פנימי לדבר המבוקר אין להם, ואחת היא להם, אם לכתוב על פלוני או ל“בקר” את אלמוני, אפשר שאלמלא היו חייהם ריקים ומשעממים כל כך, או אלמלי היו מוצאים להם פרנסה אחרת יותר קלה, לא היו כותבים כלל את “בקרתם”. מה טוב היה, אילו היו מגיעים לידי אפשרות זו! לא כן המבקר האמתי. הוא נשאר תמיד נאמן לעצמו ולאמנותו. אף אם יעסוק בחקירת הספרות. הבקורת היא לו הכרח פנימי, פרי כליון־נפש ושאיפה טמירה לברוא, ליצור ולחדש. על־ידה באים שפוני מאוייו לידי גילוי, בה הוא מכיר לא רק את המבוקר אלא גם את עצמו. ההשתוממות והפליאה, שיצירת זולתו מעוררת בקרבו, מוצאות את תיקונן ביצירתו העצמית של המבקר. ככל יצירה אנושית באה גם הבקורת לשחרר את האדם מן הכאוס הפנימי; היא משחררת אותו מלחץ ההרגשות והמחשבות, שנאספו בנפשו לרגלי היצירה הזרה. כולנו יודעים, כמה קשה לפעמים לאדם להמצא בתוך סביבה המלאה סודות ורמזים. ביחוד מעיקה קירבתו של אדם המסתיר בקרבו איזה סוד. והנה – כל יוצר נושא בחובו סוד, כי על־כן היצירה היא תמיד פלא־בראשית. ולפיכך אין המבקר יכול לשקוט, עד שימצא את התשובה על השאלה החשובה: מהו הדבר ומי הוא האיש שעוררו את נפשו מתרדמתה?
אבל מבקר שיהין לעזוב את דרכי הבקורת המיוחדים לה בתור אמנות חפשית ועומדת ברשות עצמה, וילך לבקש את מהות היצירה האמנותית במשעולים הזרים וינסה את כוחו בעבודה הזרה לרוחו רק כדי למצוא את הפתרון לסודות היצירה, מבקר כזה מתחייב בנפשו. בבקורת יש ערך גדול לסוד הצמצום. המבקר האמתי יכול להפקיר הרבה משאיפותיו ומחלומותיו, אבל הבקורת האמתית יכולה לתת סיפוק גמור אף לבעל החלומות היותר גדולים. ואיזהו מבקר? – הכובש את יצרו.

V

ובכן – בין סוגי האמנות השונים, שהם פרי רוחו היוצר של האדם, ישנה אמנות אחת ששמה “בקורת”. מתנת־אלהים היא לאדם. כשרון היא באיש, ואשרי אדם יתאמץ בה. אין היא שמה כבלים על ההולכים בדרכיה, אבל אוי לו לאיש שיבגוד בה ויעבור על יסודותיה, שהם אמנם רק מעטים. ואלה הם ציווייה:

א)אנכי – אלהיך. ה“אני” היוצר ובורא, העצמיות העליונה היא עליונה על הכל. ב) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני עצמיותך. ג) לא תעשה לך אלילים מבין החיים או מבין המתים, לא תשתחוה להם ולא תעבדם. ד) שמור את היצירה האנושית לקדשה. ה) וזכרת כי אתה בעצמך צריך להיות עושה חדשות. ו) כבד את חברך ואת רעך, לא למען ייטב לך, אלא מפני שאישיותו של כל אדם ראויה ליחס של כבוד. ז) לא תרצח, רציחה בעט. ח) לא תגנוב, גניבה ספרותית. ט) לא תענה ברעך עד שקר. י) לא תחמוד כבוד רעך ולא תתאוה סגנון רעך ואופן יצירתו, רעיונותיו, תמונותיו וכל אשר לו, לעצמותו.

את עשית הדברים האלה צריך היה כל סופר, החושב להיות למבקר, לכתוב על לוחות לבו, ואולם לוחות אלה אינם צריכים להיות לוחות־אבנים. – קרים ישן, תרע"ט.

א. ארבעה בנים בצירופים שונים

כתובים, שנה ב‘, גל’ י“א תרפ”ח–1928

אחד הסופרים הנכבדים העוסק בקורות הספרות, דיבר לפני זמן קצר כנגד שלשה בנים בבקורת העברית. את עצמו חשב, כמובן, לבן האהובה, ואילו שנים האחרים סימן שפלות וירידה הם לספרותנו.

דברי סופר זה המשמש שופר גם לאחרים הדומים לו, טעונים בדיקה גדולה, כי לא נכונים הם ומכשול רב כרוך בהם.

אך קודם כל נתקן נוסחתו, כי לא שלשה, אלא ארבעה בנים לנו בבקורת העברית, ופרצופיהם וערכם הם אחרים לגמרי מאשר תארם אותו סופר. כמובן אני חושב ומדבר לא על אישיות, אלא על דרכי הבקרת.

ובכן: האחד, ועליו אין להרחיב את הדיבור, הוא זה שאינו יודע לא לשאול ולא לענות בעניני ספרות. בפה פעור יעמוד ויעפעף, יאזין ויעיין, וכאשר ידבר מה שידבר לא יהיה לדבריו שום קשר לא לנשמע ולא לנראה. כשהנך קורא את “בקרתו” אינך יודע: מה לו היקובה ומה הוא להיקובה. דבריו דומים לאותו סוג בגדים שבתי מסחר ידועים משאילים אותם לנצרך בהם לאיזה נשף חשק, לחתונה וגם להלוית המת. כובע־“צילינדר” נשאר תמיד כמות שהוא, והרוכב בערבות ומדבר רמות יכול למלאות כאחד תפקיד של מיבל וגם של מספיד. אפשר גם להחליף בדבריו את השם הפרטי באחר ולא נרגיש כי בא איזה שינוי בהם. “בקרת” כזו היא כמטפחת נשים הטובה לכל כתף, ולמבקר כזה יפה באמת השתיקה.

לעומתו יעמוד אצלנו גא – “החכם”. המבקר מסוג זה הוא, כמובן, קודם כל חכם בעיניו. כל גדולי העולם הנם אצלו כמונחים בקופסתו ובכל כיס מכיסי בגדיו יושב אצלו תנא דמסיעתא לו. גם לו אין באמת כל ענין לענין עצמו, אף לא לבעל הענין. חכמתו היא החשובה בעיניו וההזדמנות לגילוייה היא עיקר. כוח השפוט שבקדרת מוחו הוא אצלו כהלכה למשה מסיני. הוא הדיין והוא המוצא את פסק הדין לפועל. קולו תמיד שקול ומתון, דבריו מופלאים ו“עמוקים” וכבקרת רועה עדרו יעביר סופריו תחת עטו. תפקידו רם ונישא: החקירה, אבל מעשהו פשוט – שו“ב. משום זה בראשית חכמה אצלו – ההתנגדות. אם יספר לנו המספר כי ה”היא שבסיפור אוהבת אותו" מוצא המבקר החכם נחיצות להודיע לנו, כי הוא המבקר אינו מסכים לשידוך. כמובן, מאי־הסכמה זו אין הסיפור, אם הוא טוב, חדל להיות טוב, אבל המבקר החוקר אינו מוותר בכל זאת על זכות הויטו, שאיש לא נתן אותה לו. והמעט שהוא מתגאה בזכות־לא־זכות זו. הוא גם ידבר בביטול על המבקר תמים הדרך, הרוצה להיות סעד ומשען לחברו ביצירה, המקבל את היש כמות שהוא ומשתדל להבינו בעצמו ולהבינו את אחרים.

הרי המבקר התמים אין בו ממידת אותו מין ארכיאולוגים העוזבים את האדם החי ומנקרים באשפה כדי להעלות חרס בידם והם גם שמחים עליו כעל עולם ומלואו. הוא גם אינו מנופף באיזמלו וחותך אברים מן החי רק לשם מחקרים בעלמא. ואם הוא ניתחן עפ"י מהותו, יזכור תמיד, כי בשעת לפרוטומיה, היא פתיחת הבטן לשם ניתוח, אסור להרבות דברים. אז על המנתח לדעת כי עליו רק להסתכל, להבין ולעשות, ולא לפזר נוצות זנבו כתרנגול הודו. החקירה היא בלי ספק דבר חשוב, אבל אין הבקורת רק מעבדה מדעית, אלא לכל היותר מכון לבדיקת טיב המזונות הרוחניים ולדיאתתיקה רוחנית. עבודה כזאת צריכה להיעשות רק מתוך תמימות ופשטות ולא מתוך התחכמות וחקרנות. שלום הציבור היחיד הוא החשוב בבקורת, ולא השלימות של כל מיני שיטות ספרותיות הנולדות בין החריצים העקומים של מוח המבקר והחוקר.

משום זה אין לו למבקר התמים אלא צורך ההנאה ודרישת התועלת. רק היצירה וצערה לנגד עיניו וחברו היוצר אתה, בפשטות ובאמונה הוא סר אל בית היוצר, וכשהוא נהנה ממראה עיניו הוא משתף להנאתו גם אחרים ואומר גם ליוצר: יישר כוחך. על הרע יצטער, ועד כמה שאין בו סכנה לשלום היחיד או הציבור אין הוא מחוייב לצעוק עליו, כי העיקר הוא גילוי הטוב והדגשתו.

המטאטא, שעליו מתגעגעים אצלנו רבים, אינו מכליו של המבקר האמתי.

תפקידנו, תפקיד המבקרים הספרותיים, הוא רק להתפעל ולהפעיל, ולא מהתנגדות שבמחשבה תחילה תבנה ספרות. כי ראשית יצירה משותפת היא ההסכמה. מי שעקרונו הוא למפרע – אי־הסכמה אין מה לדבר אתו. על ידי ויטו אפשר לפעמים להפריע, אבל ההפרעה באה רק עפ"י הסכם פנימי ונפשי, אף אם לפעמים נראה הדבר מבחוץ, כאילו יש לפנינו התנגדות ומלחמה. רק מתוך רצון טוב ונטית לב אפשר וטוב להשפיע ולתקן, ואין זו כלל חכמה גדולה בחינוך להצביע יומם ולילה על החסרונות ועל החטאים, למאס את כל הענין על המעונינים.

המבקר הנאמן צופה ומביט בחבריו, יודע ומבין שגגותיהם ומסכים תחילה ואח“כ יעיר את הנחוץ להעיר. לא כן הוא החכם בעיניו: הוא קודם כל אינו מסכים, ואח”כ – אח"כ מי ירצה להתווכח אתו? אכן אין המבקר המתחכם רוצה כלל להיות שותף ליצירת דורו. הוא רואה את עצמו כאילו מעל לבני דורו. אל “הנצח” ישאף – הגא!

באותה גלימת הנצח יתעטף גם הרשע בבקורת. גם הוא ידבר גבוהה גבוהה על תקופות ועמים, וכל זר טוב בעיניו כדי להבזות על ידו ולבטל את חבריו הקרובים לו קרבת מקום וזמן. מיטת סדום בימינו ומאזני רשע בשמאלו, והוא גם כן בין אלה, שאינם מסכימים. לעולם אינו מסכים. כמובן, רק מתוך רעות לב.

אוי לה לבקורת שהחכם והרשע כרתו בה אמנה לשם התנגדות ליוצר המקריב את חלבו ודמו על מזבח הספרות. ומי יתן ועמדו לה לספרותנו ידידים מסכימים רבים, שהיצירה העברית בכל גילוייה, אף היותר קטנים וחלשים, תהיה עליהם אהבה, אף על דילוגיה.

עוד זמן רב תצטרך ספרותנו, הלקויה בכמה מיני חסר, בכגון אלה, ולא במומחים לעקימת החוטם. בין אם מתוך התחכמות יתרה ובין אם מתוך רשע רב.

נפתולי אלהים!

אחרי שלות האמונה חדלו גם הם אצלנו. זה כבר חדלו. וחבל.

אבדה שאינה חוזרת הם, ורכושנו נתמעט.

כי קודם כל דבר גז אתם יחד היסח־הדעת הגדול המציל את האדם מידי המציאות הטורפת. שנית – נצטמקו ונתכווצו נפשותינו. כמו אותו הכדור הנופל ארצה ממרום ריחופו. שלישית – נראים אנו לפעמים קרובות כתועים באין מולדת. וכארון בלי לוחות הוא לבנו. צר! כל זמן שהם היו הגורמים לנו יסורים, הרגשנו את עצמנו כענקים אף בשעה שהיינו כחגבים בעיני אחרים. עתה – ננסים אנו גם בעיני עצמנו. ננסים יתומים.

בין ריבוא רבבות היצורים השונים, הגדולים והקטנים, מה ערכו של עוד יצור אחד, שגם לו אין תוגת־אל ואין געגועי־אל? הלא רק זה שיש בקרבו חלק אלוה ממעל יכול לשרות עם אלהי החיים, לדון עמו ולהשלים אתו, אבל מי שהוא שקוע ראשו ורובו בממשות הנראית כנגלית – הן כעיוור באפלה יגשש. גזירה היא.

אף בשנים כתיקנן מעטים היו האנשים הגדולים, שנאבקו באמת עם מלאכי אלהים בהיותם יחידים לנפשם בלילות חייהם. וגם הם היו נשארים אחרי התאַבקות כזאת צולעים על ירכם. עתה נדמה לנו, כי דיים הנפתולים שאנו נפתלים עם עצמנו ועם זולתנו. מי ממנו יחשוב בזמננו על הנצח? הלא אף את השעה שאנו חיים בה אין אנחנו מבינים כלל, וכל רגע ורגע העובר עלינו תמוה ואיום הוא בעינינו – מה לנו ולנצחיות?

אך הנה ישנו עוד אחד בתוכנו ולו – “נפתולים עם הנצח”. זמן רב עסק גם הוא בדברים זמניים, העוברים וחולפים, אולם לאט־לאט התחילו רעיונותיו להתרוצץ בקרבו, והרעיונות לא היו תאומים. אז מסר האיש את עצמו לידי שר־העידנים ונאבק עמו במסתרים. מחשבות אחדות, הן חלק מילידי נפתוליו אלה, אָסף האיש והוציאן בספר מיוחד, ועל שער הספר כתב באותיות זהב: Dr. Nathan Birnbaum. Um die Ewigkeit.

ישרות והדורות הן המחשבות הבאות בספר. בזמנים שונים הועלו על הגליון, אולם בתקופה אחת נולדו. בתקופת החרטה והתשובה. מסביב לנצחיות יסתובב, אבל על העמוד הראשון של הספר מתחתיתו רשומה השנה: 5680–1920. את שאר הכתובים על השער אזכיר לשם ידיעה בלבד. הם: Jüdische Essays, Welt-Verlag, Berlin.

מסות יהודיות, היינו: קיבוץ של מאמרים שונים, שנדפסו בעתונים שונים במשך שנות תרע“ב–תרע”ט. ההקדמה להם נכתבה באלול שנת תרע"ט בציריך העיר, היא הקאנוסה של בירנבוים. שם שם עליו בהחלט את עול התורה הקדושה, שם הוציא את וידויו “מחופשי בדעות על לידי מאמין” ושם התחבר עם יהודים שונים מתוך מקיימי המצוות, שהתקבצו לשם יסוד הסתדרות עולמית של שומרי־הדת.

ועל הדת ושמירתה גם ידובר ברוב המאמרים של הספר.

לשלשה חלקים יחלק הספר. כל חלק וחלק ושמו. כל שם ושם והדו. “חטאנו” – נקראת קבוצת המאמרים הראשונה. באשכנזית השפּעת השם הזה היא יותר ממושכה: “וויר האַבען געזינדיגט”… הקבוצה השניה דנה על “מהות יהודית וחיים יהודיים”. והשלישית – שמה הוא: “אירופה”. גם כל מאמר ומאמר יש לו שם והוא מראה על־פּי רוב על תכנו, כמו “לשאלת: דת או מוסר?”, “הדתיות והאשה העברית”, “התעוררותה של הנשמה היהודית”, “שוב יהודי המזרח ויהודי המערב”, “היהודים ותורת היופי”, “היהדות והראציונאליות”, ועוד. לפנינו, לכאורה, ענינים שונים, אבל תוכם אחד. מאור אחד יואָרו. הוא אורו של נר־התמיד היהודי. אמנם משונה היא קצת מציאותו של המאמר האחרון, הוא המאמר על י. ל. פּרץ. מה לו לאָמן וסופר זה בספר המתחיל ב“חטאנו” והמעיד על “נפתולים עם הנצחיות” של יהודי ירא־אלהים? אך – זהו הדבר. גם בירנבוים עצמו עוד לא חדל להיות סופר, במובן האירופאי. גם בו, באופן מחשבתו ובצורת יצירתו, מורגשת עוד התרבות האירופאית הזרה יותר משמורגשת העברית. הסלסול הרב וכוני־החן של קדשי הספרות האירופּאית מחללים גם את שפתו של בירנבוים בשעה שהוא בא לדבר על הקודש. עוד לא מת בקרבו הזורנאליסט, ורק במאמרים אחדים יש להרגיש את זה החפץ להיות מורה־נבוכים חדש. ברובם מורגש המטיף המודרני, המערבי, אולם חשיבות רבה לכולם מצד היותם כפנסים המאירים לנו בחשכת הלילה של נפש יהודית יפה וגדולה, השבה אל בית הוריה מן השביה. אמת, כי רואים אנו אותה כבר מעבר הנה מזה, ואמת, כי צעדיה הם בטוחים, אולי בטוחים יותר מדי, אבל פּה ושם מתגלית הגרות בלא יודעים, וגם זו ליופי. שמאי אינו כבר בינינו, ומי יעיז לדחות את האָח שהיה חי כל ימינו ככל נאורי עמו ומשכיליו ועתה, לעת זקנתו, הוא בא וצועק: חטאנו!?

בקול גדול יקרא בירנבוים את וידויו. כאילו חפץ הוא להשכיח את קולו של המקטרג. כילד המפחד מפני העלטה והחפץ לכסות על פּחדו – כדאי והגון הוא האיש בירנבוים שיבינו לו ולמצב־רוחו. שום קטרוג אמנם אי־אפשר שיהיה כלל, משום צד, כי אלה שיבואו להאשים את הלאומיים שבתוכנו, אף את הציונים מצד זה ואת הבונדאים מצד שני, אשמים גם בעצמם, אם בכלל יש לדבר על אָשם ביחס לתוצאות־חיים הכרחיות. אבל עלטה – זו ישנה. את זו מוכרחים להרגיש כל אלה העסקנים הציבוריים והתרבותיים החדשים של תקופתנו בשעה שיבואו לעשות חשבון־הנפש. האורות המתעים של רקב הגידולים האירופאיים הרבו את המבוכה במחננו התועה בדרכיו, וכל התנועות החדשות שביהדות לא הולידו זרע של קיימא ולא הקימו תרבות טובה בעם ובהמוניו הרבים. על כן יטה בירנבוים על לבו ויאמר בשם המשכילים המערביים: חטאנו! חטאנו בפירוד שבין הלאומיות והדתיות, חטאנו בחוסר עמקות ובשעשועי רעיונות, חטאנו בריחוק לב לעם. רק אי־החפץ ואי־היכולת להכיר את העיקר שבחיי העם הם הם האשמים, לפי דברי בירנבוים במשבר הקשה שבה בחיי הנפש והגוף של הפרט והכלל הישראלי. אָמנם גם הוא היה בשעתו ציוני בעל תכניות חולוניות, ואחר־כך היה ללאומי סתם, הכורע ברך לפני החמריות, אולם עתה הוא יודע, כי דרך עמו המקורית והנצחית היא דרך ההכרה האלהית, דרך ההתקדשות וההתעלות הדתית, לא ברגש בלבד, אלא גם במחשבה, ולא במחשבה בלבד אלא גם במעשה: כי אין מוסר מבלעדי הדת ואין צורך כלל אף באידיאליסמוס שכלי־מיכני בשעה שאפשר למצוא מקלט וסעד באמונה הנצחית בבנאי הגדול של כל העולמות. ובירנבוים בטוח, כי ההכרה הדתית והשמחה בה תביא עוד לכל העמים וביחוד לעמנו. אשרי המאמין! אך אם יבוא ספקן וישאל: מהו היסוד לבטחונו זה של בירנבוים בעתידה של היהדות הדתית? אז יענה זה לסופר המערבי: המזרח הוא המעודדני. יהודי־המזרח, היינו: יהודי רוסיה, ליטה ופולניה, הם הם מקור הדתיות ומעין האמונה של בירנבוים. לפי דעתו, עודנו בנוי על תילו היכל ה' בגולה וחייו של המון בית־ישראל מבוססים רק על אָשיות המורשה. מחייב הוא את הגלות כמות שהיא, אם רק יתקדש העם בפנימיותו. מחבר הוא את אורח־החיים המיוחד של רוב העם ומוקיר הוא את השפה היהודית המדוברת. כנגד זה חושב הוא את ארץ־ישראל סתם לדבר שאין בו הכרח חי בשעה זו. יתר על כן: ארץ־ישראל החולונית היא בעיניו כאסון לאומי. ירא הוא מפני חילול האָרץ על־ידי השבים אליה. גם הדיבור העברי הוא חילולו של אחד הקדשים העממיים. כי לא העליה לארץ היא העיקר, אלא העליה לשלש הספירות של הקדושה: לדעת, לרחמים ולתפארת. ולא ארץ ישראל היא החשובה, אלא כנסת ישראל היא העומדת לנגד עיניו.

“בנו! בנו את כנסת ישראל!” – הוא צועק לא לבד אל המשכילים בעם, אלא גם ליראי ה', לחרדים, למקיימי המצוות.

לכאורה, אין בעצם רעיונותיו של בירנבוים שום חידוש. בצורות ובצירופים שונים נאמרו רוב הדברים על־ידי אנשים שונים בעלי השקפות שונות. מי שיקרא בעיון את “מסילת ישרים” ואת “על פרשת דרכים” ויכרוך אותם ביחד, ירגיש במזיגתם מעין טעם של בירנבוימיות. כמובן, אין לחפש במאמרים שנכתבו בשעתם בשביל עתונים שונים השקפת־עולם מפורטת ומחודשת. אולם את הלך־רוחו של בירנבוים הם מוסרים לנו בבירור גמור. גם את תכונות־נפשו ואת רוב השקפותיו החדשות. וחשובים הם לא לבד כשהם לעצמם, בתור אחד הדרכים להצלתו ולחיזוקו של בית־ישראל ההולך וחרב, אלא יש בהם גם ערך רב להבנת אישיותו של אחד מטובי העסקנים הציבוריים וממעולי הסופרים היהודים שבמערב־אירופה.

הד"ר נתן בירנבוים! לפנים היה שמו מתתיהו אחר. עתה נעשה שוב לאחר. מאת פני הדור הפך את פניו ואל אלהי כל הדורות שב, אחרי תעיות וטעויות של הרבה שנים – אשרי האיש אשר ימצא עוד בחייו מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה! מנוחה כזו אין לבירנבוים, כפי הנראה. לבו אינו שקט. הוא מתווכח עם חבריו הקודמים, וגם מבעלי־בריתו החדשים איננו שבע־רצון. גם אותם הוא בא לתקן. לא כבן מקשיב שב בירנבוים אל אמו יראת־האלהים, אלא כמדריך ומורה. מוזר הוא קצת הדבר! על פי רוב, דוקא החרדים, הם המאמינים התמימים, יושבים בשלוה, אבל החרדה שבנפש בירנבוים היא מיסוד אחר לגמרי. גם בעלי־התשובה שעייפו מדרכם שמחים על־פי רוב לקראת המרגוע שהם מוצאים, אולם בירנבוים לא שמח עוד את נפשו בבית־האמונה החדש וכבר יצא למלחמה. בקצף רב ובלעג חריף ידבר בירנבוים על “היהודים־המינים” ועל “המינים־המורדים” השונים, הנמצאים, לפי דעתו של גר־צדק זה, מחוץ לתחום היהדות האדוקה. אף עם הסוגים השונים של צמאי־אלהים, שהופיעו במשך עשרת השנים האחרונות בין משכילינו שבמערב, אף עמהם נלחם בירנבוים. בקפדנות של בן־טובים הוא מעמיד חיץ בינו ובינם. והצדק אתו.

אישותו הטראגית והיפה של זה האיש, שהוא תמיד לגבי עצמו “אחר”, אין לה, באמת, שום שייכות לאותם היהודים האחדים, החושבים וכותבים וחיים אשכנזית והמשתעשעים ברעיון האלהי ובעניני האמונה, כילדים המשתעשעים בצעצועיהם. עובדי־אלילים חדשים אלה – יחסם אל גנזי האושר והמרגוע של הנפש היהודית אינו שונה מיחסם לאוצרות הדת של איזה עם אחר. רק מקרה הוא שהביא אותם לחצרות עמם. כי לא כאילן המתרפק בשרשיו על אדמת מטעו ולא כתינוק הנמשך אחר מקור יניקתו – לא כן יהיו כל אלה הסופרים היהודים במערב־אירופה, המעלים ביצירותיהם השונות את כל גדולי האומה מקבריהם והמחללים במחשבותיהם הזמניות והפעוטות את טהרת הדעות וההרגשות הנצחיות של הקדמונים, היראים והשלמים. רובם של עמי־ארץ מתיהדים אלה שמתוך אחינו המערביים עושים אמנם את מעשיהם בשוגג או בכונה טובה, אך ישנם גם מזידים המתימרים במסתורין – ומיסטיים אינם. בשעה שהם מתווכחים בינם לבין עצמם, יכול השומע או הקורא לחזור אז על דברי היינה בסוף שירו “הוכוח”. על כן טוב עשה בירנבוים מדי דברו באמונה ובאלהים, בהדגישו ובהטעימו בכל פעם: אין לי ולאלה ה“מבקשים” ולא כלום.

וזוהי אמת.

כי ראשית כל הלא בירנבוים אינו מבקש אלהים, אלא מוצא אלהים. כיהודי שהוציא את פרוטתו האחרונה ופתאום מצא באמתחתו דינר־זהב. עוד לא הספיק לחפש, והנה נקרה לפניו. שנית: אין אצל בירנבוים שום שעשועי מסתורין. תורתו גלויה היא. וכשהיא לעצמה ידועה היא לנו זה כבר, זה כבר. מפּי זקנינו שמענוה והם שמעו אותה מפי זקניהם וזקני זקניהם – עד ראשית כל הדורות. קיצורה של תורה זו הלא הוא: היו יהודים כשרים! ישנו אל גדול ונורא בשמים, ישנה תורה קדושה בארץ, ישנן מצוות מעשיות וישנן חובות הלבבות – למה תעמדו מרחוק, יהודים? נאמר: קדושים תהיו – מדוע שקועים אתם במ"ט שערי טומאה? התקדשו־נא ועלו! אל הדעת, אל הרחמים ואל התפארת עלו־נא! כולכם צריכים עליה, גם המאמינים וגם המינים שבתוככם. כי אתם, המורדים השונים, ראשי המהפּכות בארצות השונות, הן שקר וכזב היא אמרת השויון שבפיכם. רק מידת הרחמים היא היכולה לבנות את הגשרים הנצחיים על־פני תהומות החיים. רק דעת אלהים היא המאשרת את האדם ורק קרני התפארת היוצאות מפני רבון כל העולמים, הן הן המפארות את כל היקום.

על כן – מוסיף בירנבוים משלו, והוספותיו חשובות עד מאד מכמה צדדים – על כן:

תבנה־נא מחדש כנסת ישראל! יבראו־נא לכל הפחות שומרי הדת האדוקים את דמות־דיוקנה של כנסת־ישראל הטהורה! יתאסף־נא חבר כהנים חדשים ויעשה־נא הוא לגוי קדוש! לא לבד שלטון הדת בחיינו הוא הדבר היותר נחוץ בשעה זו, לפי דעת בירנבוים, אלא גם לשלטון הדתיים הוא קורא. על־ידי כנסיות וועדים, על־ידי איזו הסתדרות דתית בצורת עדה חדשה או כת חדשה חפץ בירנבוים לנהל את כל חיי עם ה'. חבר “העולים” יתיר או יאסור על חבריו – ואולי גם על כל ישראל? – את כל הופעה חיונית. הוא יכריז על הכרכים הגדולים, שלא ידורו בתוכם בני ישראל, יען כי הם הם מקורי המינות והטומאה; הוא יקרא לשוב לעבודת האדמה, יען כי היא היא הערובה הנאמנה להתבודדותו ולהתקדשותו של היהודי; הוא יחליט גם מהי עבירה ומהי מצווה במושב, במלאכה, בלבוש, בשפה, בחינוך ובכל חיי הפרט והכלל הישראלי. כזו צריכה, לפי דעתו, להיות ההסתדרות האמתית של בני ישראל בכל מקומות פּזוריהם. וגם בזה לא יאמר די. לא די בהקמת חומות הדת שנפלו. ההתלהבות של הנצחיות צריכה למלא את לב כל “עולה”, וכה יהיה דברו של בירנבוים על המאמינים הנאמנים:

אם היהדות הדתית יודעת רק אמונת משיח כזו, שאין לה יסוד רעיוני, שאין לה גדלות ושאין לה כוח דוחף, אם המשיח נעשה לה רק כעין הוספה אי־חשובה להשקפת־עולמה – הנה נחוץ לעורר את תשומת־לבה ולהראות לה, כי טועה היא וכי חוטאה היא. צריכה היא להתעורר לגעגועי משיח עזים ופורים, לבטחון משמח ביכלתה להיות ראויה לו, להגיע אליו.

בירנבוים אינו מרגיש, כפי הנראה, את הזרות הרבה שבחזיון זה. הן בלבו התמים של שואב־מים באיישישוק או בחאסלאוויץ ישנם געגועי־משיח וקדושת־הצער הרבה יותר משישנם בכל מאמריהם וספריהם, מחברותיהם ודרמותיהם של גרי הלאומיות וגרי הדת במערב־אירופה. ובכל זאת, אומר בירנבוים גם אל הדתיים שבמזרח, אל היהודים המאמינים שלנו:

“איני יכול לשתוק! איני יכול להביט על הכליה הגדולה בלי להזהיר. בלי לדרוש: למדו התגעגע למשיח! למדו לקבלו במעשים! על־ידי שמירת התורה המשמרה את עצמה, על־ידי שאיפה לקדושה!”

כה יכתוב בירנבוים בקטע היותר יפה והיותר חשוב של ספרו “עם הנצחיות”. קטע זה לקוח ממחברתו “עם ה'”, ובו יש, כנראה, לחפש ולמצוא את הכוח הדוחף לנדודי־הרוח החדשים של זו האישיות התועה בעולמנו.

הרהורים שונים ומשונים מתעוררים בלבנו. איזו דחיפה נפלאה מורגשת בספר. מאיזה מקור נסתר, שזה כבר לא שמענו עליו, היא באה. מאיזו ארץ־פּלאים בא מחברו. כך יכתוב רק איש הבטוח בתפקידו המיוחד! בהתלהבות כזו ידבר רק המאמין בשליחותו, בשליחותו החשובה! רזו לו! סודו בו!

קטן הוא הספר. רק ארבעים ושמונה דפים. אשכנזית הוא כתוב, ושמו במלואו הוא: Dr. Nathan Birnbaum, Gottes Volk. R. Löwit-Verlag, 1918. Wien u. Berlin.

מה צר, שמעטים היו קוראיו. בשנות בהלה ומבוכה נדפס, בשפת הגויים נכתב – מה צר! זה זמן רב לא הופיעו בינינו דברים משולהבים כאלה, המלאים אמת צורבת ויופי מעודן. אין בשבילם לבוש יותר נאה מלבוש הקודש – הפּאתוס העברי המורשתי מתלבט בין השורות האשכזניות היפות, מתלבט ומבקש: גאלוני! גדולה היא מצוות פּדיון־שבויים. אף לגבי ספר. במקום “גאָטטעס פאָלק” צריך שיבוא “עם ה'”. כי על־ידי מחברת קטנה זו תתעשר ספרותנו באחת מיצירות הנפש האנושיות של אישיות עברית רבת־הענין. על־ידיה יובא אל ביתנו שנמלא הפקרות וריקניות נפשית רוח של כובד־ראש ושל אש לבבית. גם הדים זרים ומוזרים יגיעו אלינו מתוכה, הדי מרחקים נפלאים, שלבנת הספיר לשמיהם ואודם ארגמן לשדותיהם. על הריסות העולם ועל חרבות העם ירחפו געגועים גדולים. בא יהודי חוטא ואספם, ואחרי־כן שלח אותם החוצה כעדת יונים. היתה נפש תועה בעולם, מאכסניה לאכסניה הלכה, גלות ערכה. בתורות שונות החזיקה, בגאולות שונות האמינה, אבל במסתריה עברה אש אחת עצורה. פתאום פרצה הבערה, בעשן הקצף עלתה עלה וקצוף, עד אשר התנשאה מעל לעבים והתמזגה עם טוהר הבדולח של שמי־המסתורין.

ב“הכרה ווידוי” מתחילה המחברת וב“דברי העולים” היא נגמרת. בין ראשיתה ואחריתה נמצאים הפרקים: “יהודים עובדי־אלילים”, “עם ה'”, “החטא”, “התשובה”, ו“עת לעשות”.

יהודים עובדי אלילים! – אף זה שלא בא עוד לידי תמורת הרוח מרגיש כי אלה נתרבו בתוכנו עד מאד. גם הם כחבריהם מבין אומות העולם אינם חפצים לראות את הגשר הנפלא האחד, הקיים על־פּני התהומות של הנראה רב־הגונים. גם הם, מרובי ההשכלה ומחוסרי הדעת, חפצים “לבנות את החכמה ואת האמת מתוך כל מיני אבני־משבצת רבות־צבעים, כמו שהיו עושים אבות אבותיהם את פּסלי צלמיהם”. גם להם אין כבר אותו היחס הבלתי־אמצעי לעולם של האלילות העתיקה ואותה ההתלהבות הגדולה של ימי־הבינים. במקומם מלטו את עצמם בכל מיני בתרי השכלה ואמנות, והם דומים ל“נקניקים נפוחים”. “המורדים עובדי־האלילים לא חשבו אף רגע על הטכניקה כעל משמשת אילמת לאנושיות, הנשארת נאמנה לנצחיות”. להיפך, את “זה הגולם המליכו לאדון איום על האנשים. ואת אלה פּיתו להאמין, כי הלמות המכונות, שריקת החוטים, הדרת המסעות, חוצפת תומכי־העבים, שאון הבורסה ובדי העתונות – כי כל זה הוא מהות החיים ועתידם. – – הם דחפו את האנשים לתוך ערבוביה איומה של ברזל, אַבק, רפש, זוללות, שקרים וישימון, והם גם פּיתו אותם להתגאות בגורלם זה המר. – – הם קדשו את השלל, הכריזו על קדושת האהבה העצמית של הלאום, גדלו את המלחמה. או קראו לשנאָה, לאַלמות ולהרס, כדי להביא על־ידיהם את תקופת הצדק. – – הם רימו את העמים בהבטחת המנוחה ואת האנושיות כולה – בהבטחת ההתעלות”.

בין מחנות “המורדים עובדי־האלילים” האלה רבים הם היהודים, לא מתוך המתבוללים בלבד אלא גם מתוך כל סוגי העממיים והלאומיים חסרי־האל. כולם – אשמים.

בפאתוס עברי עתיק של מוכיח ידבר בירנבוים על חטאות הדור ופשעיו ויקרא את מורדי־האל ואת אובדי־האלהים לשוב מדרכם הרעה. אנשים־עברים חדשים צריכים לבוא! אנשי קודש טהור, בעלי שמחה שקטה, בני יופי חגיגי! כוח שגמל בה' ימלא אותם, ובכוחם זה יבנו את בתיהם מתוך מעמקי נפשם האלהית לשם מרחקי חייהם הברוכים. התשובה צריכה לבוא, עבודת ההתקדשות הגדולה מוכרחה להתחיל. ומן המאמינים, מחזיקי הדת היהודית, היא מוכרחה להתחיל. גם הם צריכים להסתלק מאָנכיותם הרוחנית, הנותנת להם כוח לדאוג רק לנשמתם הפּרטית ולא לנשמת הכלל כולו. ומי יסייע בידי הדור לצאת מן השעבוד ולהתקרב אל אביהם שבשמים – מי, אם לא שומרי האמונה, שיכירו את חובתם לעמם? בשבילם הן קלה היא דרך התשובה, הלא הם הם הנמצאים בתוך התחום. ועל כן פונה אליהם בירנבוים בדבריו הכתובים עברית תחילה. מה מוזרה היא שפה עברית זו של גר־הצדק! הוא כותב:

"שלומי אמוני ישראל!

"הנכם צועקים ומתמרמרים על הסרים הבוגדים בתורת ד' ועל זמננו המוסיף סרה. הנכם מתרעמים על הבוגדים, כי למען הקל מעליהם, סרו מתורת ד'. ואתם הדבקים בה, האינכם מקילים מעליכם? האין הקלתם תוצאות הקלתכם? מדוע אינכם מתרעמים על עצמכם? – – –

– – “הנכם מחכים בכל יום, שהקב”ה ברוב רחמיו ובחסדו הגדול ישלח לכם את משיחו מקרבכם. מדוע אתם מצפים למתנת חנם של חסד תחת לשפּר מעשיכם ולזכות בשכר צדקותיכם בביאת המשיח? – –

– – "הנכם יודעים היטב את דברי התורה ודרכיה לעלות בהן בקדושה, מדוע לא עליתם?

"לא עליתם בקדושת דעת ה'! הלא מפני שאין דעת בלי כוונה ואין כוונה בלתי סור ממהומות העולם – ואתם, קשה לכם להשתחרר מאלה, אתם רוצים רק להקל מעליכם!

“לא עליתם בקדושת הרחמים! הלא מפני שהוא ברצון הקב”ה, כי תרחיבו את חובות אדם לחברו הלוך והרחיב, ולזרוע צדקה סביבותיכם – ואתם חפצים רק להקל מעליכם!

“לא עליתם בקדושת התפארת, אשר חלק הקב”ה ממנה לבשר ודם! האין זאת על כי לא שמרתם את מעשה ידו לזכור את הדרת פני אבות אבותיכם ואת החן הטהור של אמות אמהותיכם ואת יפי אהליהם ולאהוב סדרים ונקיות ברשותכם הקטנה כמו הש“י אוהב סדרים וטהרה ברשותו הגדולה – ומפחדים אתם פן תגרע מנוחתכם, רוצים אתם רק להקל מעליכם! – – – עד מתי תקילו מעליכם? – – קומו, חגרו מעש! – – קומו מחום מושבכם ועלו בקדושה, לקראת המשיח!”

(“עת לעשות”).

ועוד יאמר:

“אין עליה בקדושה בלי עליה בדבקות בתורה ואין עליה כלל בלי כוונה להבאת המשיח”. (“דברי העולים”). ראויים הדברים להשמע. בין מצד עצמם, ובין מצד האור היוצא מהם להאיר את תעיותיה האפלות של נפש אחת מישראל, ואולי גם את תעיותיהן של הרבה נפשות. כוונה להבאת המשיח! – כה כתוב מפורש לא פעם ולא פעמים, אלא הרבה פעמים. כבר הפרק הראשון של “דברי העולים” נגמר באלה הדברים:

“ולכן מתאַחדים אנחנו להעליות האלה, ר”ל לעבודה מכוונה להבאת המשיח, וקוראים אנחנו לאחינו ולאחיותינו, כי יבואו ויעבדו ויעלו עמנו“. אחרי ביאור קצר וסתום על שלוש הקדשות, שבהן צריך להתקדש ל”עליה" על־פי מיסדה, אחרי הערות של חזוק מן התורה שבכתב ושבעל־פה, שנעשו על־ידי “אחד העולים”, עובר בירנבוים להקמת הסייגים, הנחוצים כדי למנוע בעד “הסכנות היוצאות מסביבותיהם מפּרנסותיהם ומדרכיהם של בני ישראל כי יסורו מתורת ד' מהקדושה ומהעבודה על ביאת המשיח”. גם “סייגים” אלה, שהם בבחינת מצוות עשה ומצוות לא־תעשה, פשוטים וברורים, לכאורה, עד מאד, אבל משאירים הם הרבה מקום לשאלות ווכוחים שונים. משום זה, וגם משום ש“אי־אפשר לבני אדם לעלות עליות אפילו בעזרת סיגים, ע”י עבודה של כל יחיד ויחיד בפני עצמו, – נצרכים מוסדים כלליים מעשיים, מאמצים ומחזקים את הכלל כולו ואת היחידים בעליותיהם, ובראשם מוסד הכולל את שומרי האמונה לפי סדר משמרותיהם ומעלותיהם, המגביה כל שומר ושומר בתוך עם ומגבילו במשמרתו, המנהיג את הכלל ומוכיח ויועץ את כל אחד ואחד מן החוסים בצלו, המפקיד פקודות, גוזר גזירות, מחרים חרמים, מסייג סייגים, וחוזר לבטל את כולם" (“דברי העולים”, ה').

את כל זה שמים העולים על עצמם, כדי “להכשיר את עצמם לצאת לקראת המשיח”. נבוני החיים, חוקרי הנפש, יודעי האדם וחכמי המחשבה – אַיכם? בין אַלפי השאלות המסובכות, שצפו ועלו על פּני הים הסוער של חיינו בשעת־בהלה זו, גם זו היא שאלה נפלאה: עליה והיא ירידה ירידה והיא עליה? מהו צורך מה, ומהי תוצאת מה?

תורה אחרת, שמטרתה היא גם כן “הבאת המשיח”, אף כי על יסוד אחר, נסתה לגשם את כלליה וצווייה בחיים באחת המדינות היותר גדולות על־ידי מוסדות כלליים ופרטיים שונים, ואנחנו רואים את ימי הדם והדמעות השוטפים ועולים ממזרח־אירופה, רואים ומזדעזעים. גם שם ישנם “ועדים” רבים ושונים וגם שם באות ירידות איומות בעקב העליות. ו“שומרי אמונה” רבים ישנם שם, אף כי אחרת היא האמונה, אולם גם תכליתה היא להביא גאולה לעולם ולעמם. ומוסדות רבים שם, ה“מפקידים פקודות, גוזרים גזירות, מחרימים חרמים, מסייגים סייגים וחוזרים לבטל את כולם”. ל“משיחם” או לשם הבאתו מקריבים הם אפילו קרבנות אדם ביחידות ובצבור – מה בצע במוסדותיהם ובמשמרותיהם?

סוף־סוף בא גם בירנבוים לידי הסדור המיכני, לידי “מוסדים”! במה יבדלו מוסדותיו מן המפלצת, פרי חיי החטא של אירופה? שוב יהיו בתוכנו “מפקידי פקודות וגוזרי גזירות”, והם – אנשים יהיו, עם כל יצריהם הרעים. "שומרי האמונה המה מסודרים בכנסיות – – כל שומר ושומר משומרי האמונה נלקח רק ממורי “הוראה”, וכן הלאה – כל זה הוא בחוג מחשבתו המעשית והפרטית של בירנבוים החוזר בתשובה, אבל בעצם הדבר וביסודו של רעיון ההתחדשות – האמנם שכחו כבר בני־האדם את כל האימות והענויים שבאו לעולם מידי הדתות בשעה שהן שולטות ומידי שומרי האמונות בשעה שהם “מנהיגים את הכלל”, מסדרים את החיים ומיסדים מוסדות כלליים? כוונות טובות יש להם לכולם, אבל – על־פי פרי מעלליהם תכירם. וגם לנו, היהודים, יש לנו גם כן קצת נסיון בדבר. שבענו עולים ומורים בין מזרים ובין משלנו – מאשרי הכלל, יהיו אשר יהיו, ילכו להם באשר ילכו. קללת אלהים רובצת על כל גא החושב, כי לו ניתנה הזכות לדאוג לכל הגוי כולו. מאז ומעולם היו העוסקים בצרכי ציבור מתוך שיטות ותורות שונות מביאים יסורים לעולם, ואחת היא, אם בשם ה' ידגולו, או בשם השטן. עוד לא מצאנו את אבן־הבוחן לאמת, וגם האלהות עוד לא נגלתה לנו, כדי שנוכל להבדיל בין שליחה ובין שונאה. רק היחיד המתיחד היה מתעלה לפעמים עד לידי גובה נפלא, אבל משעה שהיה בא להציל את נפש חברו ולרחם על זולתו על־ידי השפעה עליו בכוונה, – מאותה שעה ואילך היתה תמיד מתחילה הירידה. “עולי” בירנבוים יגמרו כה את דבריהם:

“ולא בדברים בלבד אנחנו באים אל אחינו ואל אחיותנו, כי־אם בחיינו ובמעשינו, וחייהם ומעשיהם אנחנו דורשים מאתם, ותקוותנו עצומה, כי יבואו אלינו הלוך ובוא, עד כי כל כנסת ישראל תהיה אגודה אחת של עולים תחת צל שומרים, אגודה של חובקים בתורה, רודפי צדקה וקדושה ומתכוונים להבאת המשיח”.

כה יאמרו העולים – אבל מי נתן להם את הרשות לדרוש את חייהם ומעשיהם של אחרים? הוי על אלה “רודפי הצדקה והקדושה” שבכל דור ודור ושבכל תורה ותורה ושבכל עם ועם! שומר נפשו יברח מהם. מרודפים אלה יברח גם המשיב. מציאותם יכולה אולי רק לקרב את הדור ש“כולו חייב” ועל־ידי זה לקרב את הגאולה.

אחרי הקריאה ב“דברי העולים” יסב האיש המחפּש פתרון לענויו את פניו מהם. זה הסובל מניגודי ההויה יכוף את ראשו, וממעמקי לבו תעלה אז התפלה הזכה של המשורר החולני של תקופתנו החולונית, ותפלה זכה זו תשכיח מלבו את “דברי העולים”. בין בני עליה אחרים, שהיו אצלנו לפנים, יבקש לו מפלט וכה יאמר להם, אל היהודים שלא יסדו שום כנסיות לשם “עליה”:

יהי חלקי עמכם, ענוי עולם, אלמי נפש,

רוקמי חייהם בסתר, צנועי הגות ועלילה,

חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי תפארת.

_____________________________________

שועים – ולא הוגד לכם. נגידי־רוח ובל ידעתם,

אמני השתיקה היפה וכהני דממת־אלהים.

_____________________________________

אַט־אַט, כמו על ראשי אצבעות, תעברו בנתיבות חיים,

ולבכם ער, ואָזנכם קשובה, ועינכם משוטטת תמיד,

ונפשכם חרדה לקראת כל רחש יופי ונדנוד תפארת,

עבור וזרוע סביבכם באפס יד ובלי ישותכם,

כערוף משמים תכלת וצללים מיער רענן.

_____________________________________

ערירי ימות תחתיו צעדכם, לא הוד ורושם,

ואולם חייכם – מיטב חזיונכם, ותפארתכם – עצם היותכם,

אתם השומרים הנאמנים לצלם אלהים בעולם!

יום יום רסיסים, באור עינכם ובשרטוטי פניכם,

יוגר יפי חייכם אל חלל העולם, כהגור מעין חתום

אל לב נהר להחיותו – והוא לא ידע.

(ביאליק, “יהי חלקי עמכם”).

את ההימנון הנפלא הזה של ביאליק לגדולי האמונה בעמו ובעולם יחזור ויאמר בלבבו האיש, אשר יחפוץ להמלט משאון דבריהם הפתיטיים של “עולי” בירנבוים החדשים בחלק המעשי של כתביו. תחת לעבוד בתוך “כנסת ישראל” בא בירנבוים לעבוד בין חברי “אגודת ישראל”, ובמרץ רב הוא מארגן ומסדר לעת־עתה את היורדים, אלה האדוקים שירדו מהשפעתם, ומכינם לעליה על במתי החיים הצבוריים. אולם כל מי שבלבו עודנו חי הצער של אובד־אל וכל מי שנפשו עודנה מלאה כמיהת־טוהר וחלומות־יה, יאמר על “שומרי אמונה” אלה המתאגדים לאגודות חדשות: אַל יהיה חלקי עמם!

אָכן – בספריו של בירנבוים לא המעשה הוא העיקר, היינו: לא הצד המעשי הוא הראוי לתשומת־לב. דרך הרוח היא החשובה בהם לנו. עצם ההופעה של התשובה נפלא הוא. ברור הדבר, כי בתור יליד חיי החטא של אירופה המערבית ובתור חניך שפת־הפגולים של דורנו מדבר־הגבוהה אין בירנבוים יכול לחיות כאחד מ“אלמי־הנפש”. אבל בין המתיהדים שבספרות האשכנזית הוא היחידי, שאינו יודע ואינו חפץ להרבות דברים. חסרונו היחידי מצד החיצוניות הוא אולי רק זה, ששפתו יפה היא יותר מדי, שסגנונו נהדר יותר מדי. הסופר האירופאי, השנוא עליו כל־כך, מטייל בכל זאת בין שורותיו. נוסף לזה יש להכיר בו לפעמים קרובות עד מאד, כי ירש מעט מאוצרות התרבות המקורית של עמו, שאליו הוא שב להשכילו ולהדריכו. בירנבוים למד מעט מאומתו, כדי שיוכל ללמדה. על כן אין להרגיש את הקרקע, שעליה עלה צמח זה. ההשפעות נראות לעין, גם הסבות ברורות, אבל את היניקה אין לראות, אף כאשר נחפש אחריה.

בראיה ראשונה מוזר הדבר. אחרי עיון קל יגוז התמהון. על־ידי בדיקה נכונה אפשר לגלות מהר את מקורן של אלו התכניות למוסדותיה וועדיה של “כנסת ישראל” על־פי בירנבוים. אַל תקרא כנסת, אלא – כנסיה. כי סדריה של הכנסיה הנוצרית, היא ה“קירכע” הקתולית, הם הם המרחפים לפני עיני בעל־התשובה שלנו, אף אם אינו מרגיש בזה. אפיסקופאט חדש חפץ הוא ליסד בתוכנו. הייארארכיה דתית שלא ידענוה מעולם, אף בשעות שלטונה של הדת ברחובנו. כל יהודי חרד יביט בחשד צודק על כלי מחשבה אלה השאולים מאת הגויים.

גם הלאומי והעממי ירגיש את הזרות ואת “הגויות” שבכל החלק המעשי והחיובי של דברי בירנבוים.

נגד זה ידבר היהודי האמתי מתוך גרונו, בשעה שהוא שולל את הבלי העולם הכוזב של עמי אירופה ומתעמק בעיון החיים. אז הוא יותר יהודי מכל חבריו הסופרים המתיהדים, העוסקים בחסידות ובמסתורין ובכדומה. לשבחו וגם לגנותו אפשר לאמר עליו, כי לפעמים הוא נעשה דומה לאיזה מטיף שבעיירות היהודיות בליטה לפני עשרים או שלושים שנה בראשית הפצת הלאומיות. וגם זוהי מדרגה גבוהה ליהודי מערבי, שהיה רחוק מקניני עמו ושנעשה לסופר אשכנזי יפה בווינה ואחר־כך חזר בתשובה.

כי כשיבוא יהודי משלנו אל כתבי בירנבוים, ימצא בהם בכל זאת הרבה דברים הראויים להיות מתורגמים ללשון רוחו ולשפת נפשו. הוא ימצא בהם חומר ספרותי־צורתי רב וגם ענין אנושי־עיוני חשוב. מה שאין כן בדבריהם של שאר הספרים האשכנזים מתוך הנמולים, הכותבים בעניני היהדות הרוחנית, והחושבים כי הם עוסקים בפטום הקטורת.

אמת, כי בירנבוים אינו יכול להיות פילוסוף דתי עברי־מקורי, לא לבד משום שאיננו פילוסוף בכלל, אלא גם משום שחסרות לו ידיעות עמוקות ומקיפות ביהדות, ידיעות הבאות מן המקורות. אמת גם זה, כי הוא אינו יכול ליסד כיתה דתית חדשה, לא לבד משום שאין להכיר בו את בחיר־האלהים, אלא גם משום שחסרות לו ידיעות ביהודים. הוא אינו יודע גם את חשבון הזמנים אצלנו. תקופתנו אינה עוד התקופה של הבאת המשיח בכוונה תחילה על־ידי התעוררות דתית. די לנו, אם נחכה בסבלנות למשיחנו, אם נאמין עוד בבואו. כי גם זוהי מדרגה גבוהה לעם הנתון בצרה ובשביה – שלא לחדול מחכות לגואלו. דיה לנו ההכרה, שגואלנו חי – והוא חי כל זמן שבטחוננו בו חי בתוכנו. לעת־עתה נעשה־נא בעצמנו את כל מה שיש ביכולתנו לעשות למען הצלתנו. והדת – אל־נא תהי כל־שמוש בידי אלה, שאצלם היא צריכה להיות מטרה בפניה עצמה. רק מטרה. כי אם יש בלבי אל, איני חפץ להחליפו אף במשיח.

ויהי־נא לאנשים אלהים חיים – הגואל מצוא ימצא להם אז מאליו. כי אין לך מגונה מקבוץ חתומים על הלויתן על־ידי אוסף “פרינומראנטין” על הקדוש־ברוך־הוא. ואף אם הדבר נעשה מתוך תום הלב. אף אם ישר־נפש הוא ה“משולח”. אף אם מסור הוא לשליחותו.

המשולח! – הלא זה הוא חותמו של בירנבוים כל ימיו. חותמו הטראגי. כי על־פי רוב אין לו מי שישלח אותו. הוא עצמו השולח והוא גם השליח. בסבת תמורות־רוח נפלאות ועל יסוד איזה בטחון פנימי משונה נותן בירנבוים לעצמו לפעמים קרובות תפקידים שונים, שהוא משתדל למלאותם באמונה ובדיוק. לפרקים הוא דומה לאיש הנודר לעצמו נדרים שונים זה אחר זה, זה גדול מזה. גם תחום הנאותיו של בירנבוים הולך וצר. מתחילה עוד היה לפניו העולם הגדול של הציונות בכל מרחביו הראשונים. כעבור איזה זמן צמצם בירנבוים את עצמו. הוא נתקפל באדרת העממיות. גם אחריה מצא עולם יותר צר ממנה: היא תורת האידיש ותנועתה. עתה הוא עומד בד' אמות של איזה בית־קברות ועובד בלי הרף בהקמת גדרים וסייגים לעצמו. מחזה נוגה!

יש לפעמים שילד המצחק עם חברו במחבואים או הירא מפני העונש הצפוי לו מבקש לו בין כל החדרים דוקא את הקיטון הצר והאפל ובו יבחר לו את הפנה הקטנה ביותר והאפלה ביותר, וגם בה עוד יתבצר מאחרי ארגזים, כסאות ושולחנות, שהוא אוספם ומקימם זה על גבי זה לשם חומה ומצודה – למחבואו. תיתי לו לילד הנחבא בין הכלים, אולם צר לראות איש חי הבורח מן החיים כדי לשבת מצומצם ומקופל מאחורי גדר דחויה.

כי כשאדם חפשי מתאבק בעפר וצועק: כפתוני! הרבו עלי כבלים! חזקו עבותותי! – מי יודע, מה נעשה בלבו בשעה כזו? אם הוא עצמו מבקש, שיעמידו שומרים עליו, – איזה ערך יוכל היות לדבריו הנאמרים בבטחון ובחזקה? וכשיהודי, שאינו תלמיד־חכם במובן העברי, מוסר את עצמו לידי כנסיות של “מורי־הוראה”, שהן תשלטנה בו שלטון בלתי־מוגבל – איך יוכל להיות מורה־דרך לאחרים?

ונפלא הדבר! קללת הגורל רובצת על אישיותו של בירנבוים. בכל התכניות השונות, שהוא היה מחוללן, אין מקום בשבילו בתור מנהיג. הוא בונה מקדשים ואינו יכול לכהן בהם. האם לא משום זה הוא בא בלא יודעים לידי הריסתם?

הוא היה ציוני עוד בטרם כל ציוני נברא. הרבה מרעיונותיו של הרצל הובעו על־ידיו עוד קודם שבא הרצל לעולמנו, והוא היה גם אחד מראשי וראשוני בוניה של הציונית המערבית. אך כעבור זמן־מה פרש ממנה והתחיל להלחם בה. אז בנה היכל לעממיות והעמיד בו את פסל האידיש, ויהי עובד לו באמונה, עד אשר פנה גם ממנו. עתה התחיל “כנסת ישראל”.

כי לא כהן, אלא שמש היה בירנבוים במקדשים השונים שבנה. שמש שחסר לו רק מעט מכהן. ומדי חשבי בו, זכור אזכור פנת־חיים במולדתי.

ערב שבת עם חשכה. הדרת־קודש שוררת בבית־המדרש. הניגון של “לכו נרננה” מרחף באויר, אבל עוד לא נגשו לרנן. חבורות עומדות ומשוחחות. אצל הכותל המזרחי עומדים שני יהודים. אחד – דל וגוץ, זקן מדובלל, פנים מכורכמים וגב כפוף. הוא שותק. לעומד על־ידו זקן־כסף יפה היורד על חזהו, עינים בוערות ופקחות מביטות מתחת למצח הרם, אף־נשרים מורשתי מתנוסס לתפארה מעל שפתי האצילים – כל קלסתר־הפנים אומר כבוד. קולו ערב, דבורו נאה, גם בדברי־תורה ישתמש. האורח הנכנס לבית־המדרש והחפץ לגשת אל הרב, ניגש ישר אליו, אל המהודר. אולם הוא מוכרח להעמיד את האורח על טעותו ולהראות לו על האחר העומד על־ידו: זהו מרא דאתרא!

הרבה נפתולים היו לו לבירנבוים בחייו. גם עם הזמניות וגם עם הנצחיות נפתל. בשתיהן נוצח.

גם נפתולי האלהים שבנפשו גם התאבקות האדם שבקרבו – על שניהם טבוע חותם הדור, דורנו.

מכל האמצעים השונים, שבירנבוים מציע ל“עולים” בתור מדרגות של קדושה, צריך כל בעל־נפש להשתמש ביחס אליו בשלוש אלה:

בדעת, ברחמים, בדרך־ארץ.

כי יופי נוגה מרחף על אישיות זו.

ברלין, התרפ"א.

צרוף כזה של תואר ושם לא היה ולא נברא, אבל בשבילי היה, הווה ויהיה, כי בעיני ראיתיו. במציאות, בשביל הרבים, חי, כידוע, מלפני תשעים שנה עד לפני עשרים שנה איש אחד שברוב שנות חייו עסק ברפואה, ושמו היה ד"ר י. ל. קצנלסון, ובאותו זמן באותה הופעה גופנית היה קיים סופר, שכתב רוסית יפה ועברית נפלאה, והוא היה רגיל לחתום את שמו: בוקי בן יגלי. והיה העולם רואה שני אנשים שונים, שמלאכתם, ואולי גם הוויתם שונה. אולם כאשר הכרתיו, והדבר היה בסוף ימיו, ערב שבת עם חשכה, דווקא באותה התקופה, שהאדם כמו אילן זקן מתפצל לכמה וכמה ענפים, ראיתי באותו רופא וסופר עברי אישיות שלמה אחת, ללא זיזים ובדים מחולקים, כשהיא מוארה באור המופלא, החמים והענוג, של שקיעת השמש בשעות בין הערבים.

לאור המדורות הבודדות, המפילות אימים בימינו אלה מקצות הארץ השונים, ועמי אירופה הנאורים משתדלים בכל כוחותיהם לתחום להם תחומים לבל יפרוץ משחית, הנני נזכר באותה תבערה גדולה ואיומה, שעשתה שמות באירופה בימי טבח העמים בשנות תרע“ד –תרע”ט, שבהם גם נפגשתי עם ד"ר י. קצנלסון.

בסוף השנה שעברה מלאו עשרים שנה למותו של סופר ורופא עברי זה, שהיה אחד מאנשי הסגולה המעטים המשמשים טבעת בשרשרת הזהב של התרבות העברית המקורית בגילוייה השונים.

בשנה זו גם מלאו עשר שנים להופעת הספר המדעי העיקרי של אישיות יוצרת זו, הוא הספר “התלמוד וחכמת הרפואה”, על כן אמרתי: אציב ציון לסופר ולספר גם יחד, לבשתנו שאר כתבי האיש, שרק חלק קטן מהם הופיע לפני שלושים ושתים שנה בצורה מקובצת, עודם מחכים לגאולתם מפזורם בעיתונים ומאספים שונים.

הד“ר יהודה ליב קצנלסון, המכונה בוקי בן יגלי, נולד בסוף שנת 1846 בטשרניגוב שברוסיה. כבר ברגע צאתו לאויר העולם וכעבור שנה אחת להולדתו הוכן לו אותו כור מצרף, שבו סובלות ומתחזקות לפעמים קרובות אותן האישיות שנועדו לנצחונות – הלא זה כור החיים של בן עניים ויתום. שני פגעי גורל אלה לווהו בהכרתו זמן רב. הם הכבידו את ידם עליו גם למעשה: מבית־זקנו, שאליו הוכנס אחרי שאמו נישאה לאיש אחר, טולטל חזרה לבית אמו ואביו החורג, מכאן לבית דודה מהיר־חימה, ומשם לבית מעביד זר, ובכל מקום ספג מהלומות ועלבונות ושבע עד להקיא את מרורי היתמות והעניות. כך הגיע עד שנת העשר לחייו, בה הוציאוהו קרוביו מן ה”חדר" מפני הדחקות, וכאשר נעשה בר־מצוה החליטו לעשותו בעל־מלאכה, לסופר סת“ם. כשנתים עבד העלם עבודת פרך אצל סופר סת”ם, פעמים ניסה לברוח מתגרת ידו של מעבידו ופעמים החזירו נותן עבודתו אחרי הכותו אותו עד זוב דם. סוף סוף הצליח יל“ק לנוס למקום תורה, לישיבה שבבוברויסק. בינתיים גלה העלם במקרה את כתבי ידו של אביו המנוח, שלא הכירו כלל. האב היה “משכיל”, חובב שפת המקרא, והבן מתחיל להתעסק בתנ”ך, להתקרב לספרות החדשה, להשכלה. משעה זו מתחילה להבהיק לפניו דרך חיים חדשה. בוברויסק אינה מספקת כבר את תביעות נפשו. לפני עיני רוחו מסתמנות כבר אותיות אחרות בצרוף חדש: ז’יטומיר! שם, בבית המדרש לרבנים, מקוה הוא לרוות את צמאונו. כגנב באישון לילה הוא עוזב את בוברויסק ובא על רפסודה של עצים לז’יטומיר. כאן מתחיל הוא להתכונן לבחינות ומתקבל לסמינר. לאשרו אין קץ. זהו נצחונו השני בחיים. אבל בני העוני – כל נצחון עולה להם ביוקר. סבלותיו בנעוריו התישו את גופו והוא נופל למשכב: מחלת ריאות. כתוצאה מזה מוכרח הוא לעזוב את הסמינר, אמנם לא לעולם. איזה בן כפר לוקחו כמלמד לבניו ובמשך שנתיים לשבתו באויר הצח של הכפר מבריא החולה. באותו זמן הוא גם משלים את ידיעותיו, חוזר לסמינר, גומר את חוק לימודיו, ונכנס בשנת 1872 לאקדמיה הרפואית בפטרבורג. חמש שנים יושב הוא על התורה ועל העבודה: בשביל העתיד בין כתלי האקדמיה כתלמיד, ובשביל ההווה, לשם מחיה, בחדרי ה“תלמוד תורה” דק“ק פטרבורג כמורה. בשנת 1877 גמר את לימודיו הרפואיים ונשלח כרופא צבא לחזית המלחמה שבין רוסיה וטורקיה. כעבור שנה שב לפטרבורג וישב בה עד סוף ימיו, במשך ארבעים שנה כמעט, ידוע ומכובד כאחד האישים היפים ביותר בין יהודי אותה עיר, מטרופולין של רוסיה הגדולה, כאחד הרופאים רבי הידיעות וטובי המעשה, וכאחד הסופרים גדולי ההשפעה ואהובי הקהל. פעולתו כרופא וסופר מתחילה כמעט בעת ובעונה אחת. בשנת 1878 מתחיל הוא את עבודתו הרפואית בפטרבורג ובשנת 1879 מופיע לראשונה על במת הספרות. הד”ר י. ל. קנטור, שערכו רב בתולדות הז’ורנליסטיקה היהודית ברוסית ובקורות ספרותנו העברית, שבשניהם היה עושה ומעשה, הוא הוא שקרב את ד“ר י. ל. קצנלסון לעבודה הספרותית. בעתון “רוסקי ייווריי”, שד”ר י. ל. קנטור היה עורכו, נעשה ד“ר י. ל. ק. לעוזר קבוע, והפיליטונים שלו בחתימת “בוקי בן יגלי” התפרסמו מהר בין קהל הקוראים היהודים. כעבור שנים אחדות, כאשר חדל ה”רוסקי ייווריי" להופיע, ועורכו, ד“ר קנטור, התחיל להוציא את העתון העברי היומי הראשון, הוא “היום”, הוזמן ד”ר י. ל. ק. להשתתף גם בו, והנה נתגלה בו כשרון של סופר עברי בעל טעם וסגנון מיוחדים, שעשו אותו לאחד הסופרים החביבים ביותר באותה תקופה. סגנונו הקל והבהיר, מחשבתו הצלולה והצחה, חן השירה הנפשית והוד ההגיון הבריא – כל אלה הצטרפו בו יחד כדי לעשותו לאחד מיוצרי הסגנון העברי החדש בפרוזה בימי המעבר מתקופת ההשכלה לתקופה החדשה בספרותנו. בני דורו בילדותם ברכו כל פעם על דבריו את ברכת הנהנין. ספוריו הם מן הטובים ביותר בין הספורים הסמליים שבספרותנו והפיליטונים שלו שייכים למעולים שבקורות הפיליטון העברי בראשיתו.

באותו זמן התחילה גם פעולתו המדעית בעברית, ביחוד בחקר קורות הרפואה בתורה ובתלמוד. אמנם, בפסיעותיו הראשונות בשדה הרפואה הופיע כבר כחוקר הרפואה העברית על־ידי חבורו ברוסית לקבלת סמיכת רופא: “האנאטומיה הנורמאלית והפאתולוגית בספרות העברית העתיקה ויחסה לרפואה היוונית העתיקה” (1889). אך את חידושיו בתולדות הרפואה העברית פרסם בבמות שונות, כמו ב“המליץ”, במאסף “היקב” וגם בעתונות המדעית הלועזית, והם עשו רושם בחוגי המלומדים. בחבורו הנ"ל היה כמעט משום תגלית בשעתה, ומאמרו על “שמות הנגעים בכתבי הקודש”, שהוא, בעצם, חקירה במחלות העור הנזכרות בתורה, גילה אפקים חדשים גם בהבנת התורה וגם בקורות הרפואה. מאמריו על “טומאה וטהרה” על “הצדוקים והפרושים” ועוד מעידים על ידיעותיו העמוקות בהיסטוריה גם מחוץ לתחום הרפואה.

רוב מאמריו הרפואיים נאספו ועובדו על ידו והופיעו בספרו “התלמוד וחכמת הרפואה”, שיצא לאור רק אחרי מותו על ידי הוצאת “חיים” בברלין בהידור רב. בהגהתו טיפל בן־ציון כץ – יזכר כאן לטוב. (כי בתוך הספר אף לא בסופו אין שמו נזכר). ואין זה מגיה מקרי סתם. בתוכן הספר ובכוונו, גם בבסיסו הלמדני ובטעם תקופתו ישנם לא מעט חוטים כמוסים, המחברים את המגיה עם המחבר. עוד בשנת 1916 היה הספר מסודר להדפסה על ידי המחבר, והתקוה לראותו בדפוס שעשעה את הסופר הישיש בשנות חייו האחרונות. תקוותו לא נתמלאה, כי בינואר 1917 מת הד"ר י. ל. קצנלסון ממחלת כליות קשה, בחדר בלתי מוסק, בתנאי קיום קשים, בלב פטרבורג, בעצם ימי המלחמה האיומה.

בספר זה באו רוב דבריו המדעיים ברפואה, שנכתבו עברית. המאמרים שבלועזית, בין ברפואה ובין בחקירות היסטוריות שונות, עודם פזורים בבמות השונות, שבהן השתתף, כמו ב“אנציקלופדיה היהודית־הרוסית”, שכמה וכמה ערכים בה – נכתבו ונערכו על ידיו.

הספר “התלמוד וחכמת הרפואה” הוא יחיד במינו. על ידי מחקריו היסודיים, שבהם עלה הד“ר י. ל. ק. על כל קודמיו, ואף אחריו לא הופיע עוד אף מאמר אחד באותם הענינים שיש בו מאותה העמקות והמעוף. לכאורה, צנועים ופשוטים הם שמות הפרקים, כמו “ביאור לפרק אילו טרפות”, בקורת לספר “שחיטה ובדיקה”, “רמ”ח איברים”, וכו', אולם בשמות אלה יש אוצר בלום של בקיאות וחריפות יהודית בכלל. צריך יהיה לקום רופא וסופר יהודי, שיהיה בו מעושר ידיעותיו של ד"ר י. ל. ק. ומכשרון החקירה ההיסטורית שלו, כדי שיוכל לחלוק על המסקנות שבספר. כמובן, אין זאת אומרת, שכל דעותיו הן כתורת משה מסיני, ובתוכן גם הצעותיו לכמה מונחים רפואיים, אבל ראויים הם כולם לתשומת לב רבה, ולימוד הם צריכים.

כי משקל מיוחד היה לכל מה שיצא מתחת ידיו, וגם עבודתו הפובליציסטית הצטיינה בכובד־ראש וברגש של אחריות רבה על יד קלות סגנונה ויופיה.

אמנם, גם בחיים היה דוגמה של נפש יפה בגוף יפה. על כן אהבוהו אנשי עולמות שונים, והוא יכול לעבוד בבת אחת בחברת “איקא”, “אורט” ו“מפיצי השכלה” מצד אחד ובחברת “חובבי שפת עבר” מצד שני, בעתונות הרוסית של המשכילים היהודים, המתבוללים למחצה ולשליש, ובעתונות העברית הלאומית, בבית החולים העירוני הגדול של הרוסים בבירת רוסיה, ובין חוגי גולת יהודה באותה עיר צפונית.

אף כי כולו היה שייך כאילו לתקופת ההשכלה שבקורות יהודי רוסיה, היה באישיותו איזה חן רומנטי־עממי, שאין לו גבולות זמנים ותחומי ארצות. עם מסירותו לחינוך הדור והשכלתו היו כמה וכמה שאלות תרבות וספרות קרובות ללבו גם כשהן לעצמן. למדן ובקי בתלמוד ומפרשיו, רופא ותיק ועסקן ציבורי נאמן, איש מדע ופובליציסטן, משורר ואיש מעשה – כל היסודות האלה לא התרוצצו בקרבו אלא התמזגו בו יחד לאיזה מזג טוב שבאופי, לפרצוף אחד של איש צנוע ונחבא אל הכלים, ששנינותו וחריפותו עדינות ורכות. אכן, חבל שזכרונותיו שהתחילו להתפרסם ב“העם” וב“ווסכוד” לא באו לידי המשך ונפסקו לעולמים יחד עם הפסקת חוט חייו.

בהיותו איש־שיחה מענין, נשארו, בלי ספק, בלב רבים ממכיריו וידידיו כמה וכמה חוטים יפים ממסכת זכרונותיו, ובקורי האחרון אצלו, בעצם ימי המלחמה הגדולה, כאשר תכפו ותקפו על העולם הגדול והעולם היהודי צרות רבות ורעות, לא ימוש מזכרוני.

עטוף במעילי, מעיל רופא קצין בצבא הרוסי, רועד מקור שבדירתו הבלתי מוסקת, ישבתי מכווץ בכורסתו, והוא התהלך בחדרו בפסיעות של שבע ימים ורוגז, ודיבר בפשטות על מחלתו שכרופא ידע כי בה ימות בקרוב, והצטער לא על חייו ההולכים ושוקעים, אלא על הפסקתו של חלום חבריו, הם חברי המוסד להוצאת ספרים מדעיים בעברית בשם “מדע”, שבעניניו אגב אורחא גם באתי אליו ושהוא היה עורכם של הספרים.

האור הקלוש של בין השמשות ביום סתו מאוחר בבירת רוסיה הקרה שרבץ על פני החדר הקטן המלא רהיטים וספרים, החוורון של שקיעת החיים על פני הישיש, קולו העמום של אחד האחרונים של דור שהלך כבר ואיננו – הכל יחד מלא אותי עצב וצער לאין שעור, וכשיצאתי את העיר למחרתו של אותו בקור ושבתי, כמוטל עלי, לסבלותי בחזית המלחמה, ידעתי, כי ראיתי את אחד מפרשי תרבות ישראל טרם יעלה השמימה.

את אחד ממאמריו, את “צרורות ורסיסים” הדן בטומאת צרעת ועוד גומר הד"ר י. ל. קצנלסון במלים אלו: “האם לא לכבוד ולתפארת לחכמינו הקדמונים יהיה אם נאמר כי לא בכוח זכרונם לבד הצטיינו האנשים ההם, כי אם גם בכוח שכלם, ובבואם לבאר את חוקי הדת היה ההגיון להם לקו והבדיקה למשקולת?”

גם הד"ר י. ל. קצנלסון שייך במדותיו בחקירתו המדעית לחבר חכמינו הקדמונים, וכמותם הוא לתרבותנו לכבוד ולתפארת.

קוים לדמותו

בין כל האמנויות שבעולם מצטיינת אומנות הסופר בזה, שחבריה רובם מענים קודם כל את עצמם, והם גם נהנים קודם כל מעצמם. סוקולוב הוא אחד המעטים שבעבודתו הספרותית רבת הצורות הבריקה תמיד לו ולאחרים בעתרת ברקים, בלי שיערמו לה עננים בשמים ובלי שילווה גשמי זעף על הנפש. ה“מוזה” שלו אינה יודעת לא ירחי־לידה ולא צירי־יולדה, אף כי לפעמים יש לה ששה בכרס אחד. כי סוקולוב היה יוצר תמיד בלי צער, וגם קליטת יצירתו על ידי הקוראים היא תמיד מתוך קלות ועונג. כפליטתן כן בליעתן. עבודת יצירה מעין זו דומה בהופעתה ל“לידות ברחוב”, העוברות בקלות ובמהירות, בלי אבנים ובלי מילדות, והרך הנולד הוא על פי רוב ב“מעטה האושר” בריא ושלם.

לעוקב אחרי עבודתו הספרותית רבת הגלויים של סוקולוב היה לפעמים הרושם, כאילו אין הוא דואג כלל לילדי רוחו. כדג הזה השט בנחלים ובימים ושלח זרעו על פני מים רבים. כי בה בשעה שאחרים היו עומדים עדיין באמצע ברכת הנהנין על איזה דבר מדבריו ומשהים את טעמו בפיהם, היה סוקולוב כבר טס בעולם אחר ומפזר מלא חפניו דינרים. כי פזרן הוא האיש מטבעו. אף פעם לא היה סופר את האותיות.

*

אמנם פזרנותו זאת תלויה גם בעשירותו. עשירות מופלגת זו המבוססת על ירושת דורות והמושרשת עמוק בכמה וכמה רשויות התרכזה ברשות היחיד של סוקולוב באופן כזה, שנוף אילנו יוצא תמיד לרשות הרבים ולהנאת הצבור. הוא גם לא קלע אף פעם ליחיד. הקהל היה תמיד לנגד עיניו.

כי משביר הוא האיש מטבעו. בעל אפסניה מעין אותם הקבלנים הגדולים לדברים חמריים שקמו בישראל בזמנים שונים, כמו, למשל, אנשי הקיבלות העצומות להספקת עשרות גדודים באלפי קרונות של אדני רכבות או במאות קרונות של צרכי אוכל. גם סוקולוב היה בו תמיד הכשרון למאמרי באור או פולמוס בעשרות המשכים, למכתבי מסע ולחקירות שונות בפרקים רבים. גם המלון האנציקלופדי, שבו עוסק סוקולוב בזמן האחרון, יחזיק וודאי אלפים עמודים, כי בפחות מאלפים אין אלוף ספרות זה יכול להסתפק. הקטנות לא לו הן.

והקו האופייני בהופעה זו, ששמה סוקולוב, הוא לא הכוח המשפיע שבה, אלא עצם היותה שפע הקורא לכל רוח: אתיו וקחו. יש לי רב. כל ימי חייו נראה סוקולוב כבעל תשר מתשיר, כאיש שמאות ידים לו והן מעניקות בלי הרף. הוא הזית הנוטפני, הוא השופכני והוא הבישני. כי אף אחד מבני גילו ומניני גילו לא הרבה כמוהו לעשות פירות להגדיל שמנם לבייש את הבריות לאומנות ברבוי עבודתו וגלוייה.

*

לפעמים נראה אפילו כאילו יש לו לסוקולוב גם מאה עינים, כי לא יאמן כי יסופר כל מה שראה. כבנימין הרביעי הוא אצלנו. אחד הסופרים המעטים שבתוכנו שיצאו מתוך ד' האמות המסורתיות, גמעו ארצות ובלעו עולמות, ועוד לא די להם. כל חייו וכל יצירתו היא שאיפה אחת בלתי פוסקת למרחבים ולמרחקים.

החוקר שירצה לגלות ולהבחין את יסודות נפשו היוצרת, יצטרך לנדוד לתקופות תרבות וספרות שונות מאד, אף על פי שהצביון הטיריטוריאלי של סוקולוב נראה כאילו ברור לעין: פולין הענוגה והמעונה, פולין האצילה, רבת החן והכוונים, עשירת הרוח הגא והמתחלף ומעוטרת הנימוסים המחושבים מראש. לכאורה כך הוא הדבר, אבל לאמתו – יהודי אקסטריטוריאלי הוא סוקולוב, מעין אותו יהודי של הצייר שגל העף מעל לגגותיהם של משכנות ישראל ומכנר לו בכנורו, שהוא גם כנורם.

*

דומה סוקולוב לנחל שוטף העובר כמה וכמה ארצות. בכל ארץ וארץ יש לו שם וצביון אחר, גם ערך אחר, אבל אחד הוא הנחל, ואולי אינו אחד אף במקום אחד.

ואפשר גם לאמר: דומה סוקולוב לים התיכון, שכמה וכמה נחלים שונים הולכים אליו, כמה וכמה ארצות שוכנות על חופיו, והוא בכל זאת ים בפני עצמו, ים של זכרונות, כשרונות וידיעות.

תמורות וחליפות לו לרוחו של סוקולוב אולם יחד עם זה אחד הוא ואין שני לו. בכל גלגוליו הוא תמיד – סוקולוב. כמה וכמה שפות רכש לו, כמה וכמה לשונות לו אף בעברית, ובכל זאת את לשונו של סוקולוב אפשר להכיר אפילו בקצה הלשון. עם כל היותו פולימורפי – פייטן, פיליטוניסטן, מבקר, מספר, מתרגם, חוקר, בלשן, מסביר, עתונאי, וכו' וכו' – יש לו צורה קבועה והיא צורתו. איזה מין של “אני קבוצי” בפני עצמו.

דיוקן כזה אין לו כל צורך במסגרת. אין גם כל אפשרות לסגור עליו, כי אינו נסגר. כעץ ששרשיו מאות ובדיו אלפים. כבאר עמוקה שרבבות דליים עולים ויורדים זה.

*

נפש מפולשת זו פתוחה תמיד לכל רוחות הארץ, בבחינת עורי צפון ובואי תימן. כי בשבילה אין גבולות, אין תחומים. את כל העולמות היא רוצה להדביר ובפי כל העולמות היא רוצה ליתן את הדבר.

על כן גם שפתו שפה מקובצת היא, כמו שכל שיטתו בחיים וביצירה היא שטה מקובצת. תקופות שלמות כאילו מקופלות בלשונו ויצירתו יצירת תשבץ: רבוע בתוך רבוע, עגול בתוך עגול – מעשה פסיפס.

מצד אחד, מורה מדריך מבין לעם, ומצד שני – השעשועים וההנאות.

לכאורה הנך שט עמו על מי מנוחות בסירת מפרשו, שיט אחרי שיט, חליקה אחרי חליקה, לקראת המטרה והתכלית המקווה והברורה, ופתאום – הסירה לא סירה, המשוטים לא משוטים, ואתה בלב ים סוער, גלים ונחשולים של תמונות ומראות יהמו סביבך לבלעך או להבלע על ידך. מה קרה? לא כלום. סוקולוב נזכר פתאום באי־אלה זכרונות מימי ילדותו, או במסעי בחרותו, ומכיוון שנזכר בהם אינו יכול לדחותם, והוא מוסר את עצמו ואותך לשלטונם ולשטפונם. אם במקום מאמר אחד יהיה צורך בעשרה מאמרים, או במקום שני פרקים – עשרים ושנים, אין בכך כלום. בסוקולוב אפשר לבטוח. הוא לא ישאר בעל חוב. כה יוסיף וכה יתן.

*

אמנם בינתים יש ויתעכב על יד איזו תיבה ויתחיל לקשור לה כתרים ולעטרה בעטור סופרים כיד ידיעותיו המרובות. מכאן התגין והזיונין המשווים חן עתיקות מיוחד אף לכמה ממאמריו בענייני השעה. אז ידמה דברו ליין משומר בכלי תפארת חדשים, או, להפך, לתמד חדש שלא סונן, המוגש בגביע של מורשה.

ולאמתו של דבר לא פג אף פעם טעם התמדים מאמרותיו. הוא גם מתמיד, אף כי אין להרגיש בו שום יגיעה. תורני הנו, כאילו מדור שעבר זמנו, ובכל זאת תורו מגיע בכל זמן. לתורה ולעבודה בן שבעים זה הוא כבן עשרים. שבע עשיריות של שנים מאחורי גבו, והוא עוד טרם שבע. אותו רעב ואותו צמאון בעיניו כבימי בחרותו.

והפלא עומד בעינו:

אף בצעירותו היה עמוס תורה וידיעות כמנין שלם של יהודים זקנים, אולם יחד עם זה היה תמיד קל צעד בעבודתו, כאציל בן אצילים ברקודים. אכן תמיד היה נראה כשוע והוא באמת בן העם.

אשרי העם שאלה הם שועיו.

תל־אביב, שבט, תרצ"ג.

ואהבת

מציאותו של כוח שופט באדם היתה נחשבת תמיד לסימן של בגרות. גם של גברות. בין ביחיד ובין ברבים. אך זוהי הפלגה.

כל צעיר טרם תעלה נוצה בלחייו ישאַף להגביר קולו ולאמן לשונו כדי להראות לכל באי עולמו, כי אָכל כבר מעץ הדעת טוב ורע. ועל זה גאוותו.

התמים! לא על רוחו מלוא התום ישמח ולא על נפשו הבתולה, לא בעיניו התמהות יתגאה ולא בכוחו להתפעל, אלא בזה, שניתן סוף־סוף לכל בעל חי בתור חוש הקיום. והמעט לא לאדם.

שאוף ישאַף להביא את כוחו השופט לידי גלוי ברבים, במעשה ובדיבור, ולהוציאו מן הכוח אל הפועל. ואז יבוא לידי בקורת במובנו היותר רחב של מושג זה.

אמנם, יש בקורת שאין ביסודה כל כוח שופט, אלא קפנדריות של טעם עמום ורצונות מתרוצצים. בקורת כזו של “דין הניא לי ודין לא הניא לי” אינה מעידה, כמובן, לא על בגרות מיוחדת וגם לא על גברות רבה.

להיפך, אופן תפיסה כזו של העולם הסובב והופעותיו מציין תמיד את מסכת הנפש של הפרא, התינוק והאשה.

אולם נגד זה יש להם לשלושה אלה ולכל הדומים להם על־פי מערכי הלב ברב או במעט תכונת־יסוד השקולה לפעמים כנגד כל מיני בקורת וכוחות שופטים שונים.

תכונה זו היא כוח המתפעל שבאדם.

ובראשית ברא – – את ההתפעלות.

כי היא תחילת כל מעש וראשית כל חכמה.

ממנה יוצאים הכוחות המושכים וקוי החום לקרב את האדם למראה עיניו ולמשמע אוזניו. על־ידה ובה נארגים גם חוטי החן והחסד הראשונים המנתחים מיציר ליצירה ומאיש לאיש. היא הקורעת חלונות בנפש הילד ומפנה את הדרך לעבור בו הכוח השופט. והיא גם המלווה את החוזה ואת האָמן כל ימי חייו.

ואָנו רואים תמיד בהתפתחותה של כל הוויה והופעה אנושית את מציאותם והתחרותם של שני הכוחות היסודיים שבנפש האדם, שהם: כוח השופט וכוח המתפעל. ביחוד תתרוצצנה ותלחמנה זו בזו שתי התכונות האלו בקרב נפשו של האיש היהודי. אך לפעמים קרובות ולתקופת ימים ארוכה תגבר האחת ואנו נמצאים כולנו משועבדים לכוח השופט השוכן בקרבנו. אז תעצם בנו הנטיה לבקורת ולבקרנות הבאות שתיהן בצורותיהן השליליות מתוך שגשוג ממאיר של הכוח השופט שבגד בתפקידו ובמקום הקנות דעה יתחיל לחוות דעה.

ועד כמה רבה זו הרעה החולה בחיינו ובספרותנו, הלא נדע כולנו.

עם חכם ונבון אנו ואין ההתפעלות יאה לפקחים – יאמרו רבים בפקחות של סריסים.

אך כשאני לעצמי, חביבה עלי אותה התלהבות תמימה של הרגשה בתולה ילידת הפעלה ראשונה, מכמה הררי שלגים של זקנים טעוני חכמה רוטנת ואורסת. כי הקללה היותר גדולה הרובצת עלינו היא אבדת תום הרגש והיחס הישר לזולת. ולא רק לעמית, אלא אף לסובב אותנו סתם. אף לנעשה סביבנו. ואם נבוא להטיף מרה במי שהוא, נעשה זאת באיזו צלצול שפתים של צועני היורק בקול.

אלהינו ידע להמית בנשיקה את זה שמוכרח היה למות ואנו חפצים להמית בנשיכה את כל מי שאינו מוצא חן בעינינו רק משום זה שאין הוא מוצא חן בעינינו. בלי נימוקים ובלי הרגשת צורך בנימוקים, בלי אחריות ובלי הכרת הנחיצות באחריות יתעללו בינינו רבים איש ברעהו. רוחות קור מנשבות תמיד בעולמנו לקראת כל רך נולד, והקיים מוכרח ללחום על קיומו בתוכנו עם כמה וכמה מחנות של “חכמים ונבונים”, השוטמים ומבטלים אף איש את רעהו.

אולם זה המתייחס במחשבה תחילה או־על־פי טבעו במשטמה ובבטול לעבודת חברו, גם את עבודת עצמו אינו אוהב ואינו מכבד. ואיכה תהי איזו התקדמות שהיא ביצירה בלי הדבקות של אהבה ובלי מסירות נפש? האניות הקיצונית המציינת את רוב נאורינו וסופרינו, היא היא הגורמת אצלם לעניות דעת, וכוח השופט שבשמו ידגולו. לשוא יהיה להם רק לפוקה ולמכשול.

משום זה כה יקרה לי עבודתו בספרות של ד"ר יוסף קלוזנר, אף כי רבו, אף רבו האומרים: דרכיו לא דרכינו.

אָכן יש להעריך מנקודות־ראות שונות – ספרותיות ואנושיות – את פעולותיו רבות־הלבוש של ד"ר קלוזנר, ומובן מאליו, כי אפשר לבוא לידי החלטות שונות מאד, אבל אחת אי־אפשר להכחיש: את השפעתו על קהל קוראיו במשך כמה וכמה שנים. השפעה זו שתי פנים לה: כי בהרביצו תורה ברבים הורה קלוזנר לא רק דעה, אלא גם יחס, היינו יחס ליצירה ולמחשבה. ואין זה רק דבר שבהוראה, אלא ענין של הדרכה.

ואיזהו יחסו של ד"ר קלוזנר ליצירה ולמחשבה? הוה אומר: יחס של התפעלות.

בשעה ששלט שלטון יחיד בספרות העברית, הכוח השופט בצורתו הלקויה של חפוש מומים ובטול של בטלנים – ידע ד"ר קלוזנר לחבב עלינו את ההופעות הספרותיות היותר חשובות בעולמנו. התפעלותם היתה מפעלו והוא היה גם אחד היחידים שחבב עלינו את עצמנו. ואנו הלא נשנא שנאת מות לא רק איש את רעהו, אלא אף איש את עצמו.

ועוד: כולנו משתדלים אנו לרסן ולאכף את רגשות ההתפעלות המתפרצים לפעמים מלבנו לרגלי הופעה חיונית או ספרותית מיוחדה. בושים אנו בהתלהבותנו וכל שבח בפינו כלפי הזולת נראה לנו כגנאי לגבי עצמנו.

לא כן יוסף קלוזנר.

בהתפעלותו הנלהבת לא ידע מעצור. בחבוקיו לא ידע גבול גם ההגזמה בשוגג ואף ההפלגה במזיד טובות היו בעיניו. הן גם טבעיות ואפיות בפיו.

כי דבק הוא בספרות ומסור הוא במסירת הנפש לרעיונות הנראים לו כאמתות.

לא פעם ולא שתים תעורר ההתלהבות, כל התלהבות, צחוק. לפרקים יביאה שכרונה אף למעגלי שקר, גם אם תרדוף אמת. כי בכל התלהבות ישנם תמיד תשעה קבים של תמימות.

אולם – שקול הוא הטוב המפריא והאביבי שבכל התפעלות כנגד הזהירות הצוננה של בעלי הכוח השופט.

רבים הם המתנגדים לקלוזנר. לא מעטים אף האויבים. וגם בזה אשם הפאתוס שלו. איש מלחמה הוא, ולא רק על שדה הספרות והמחשבה, אלא גם בעולם העשיה. אך לוחם שכחו, היינו גבורתו ועצם מהותו, אינם בחרב הפיות המלוטשה והחדה, אלא באמירת הלל. לוחם כזה אינו יכול להפחיד את מי שהוא. אותו אפשר לאהוב או לשנוא, אבל מפיו אין לירא.

וגורל הוא: את תורתו שומרים ואותו עוזבים.

אולם זהו גם סבלו: אין הוא חדל לעבוד, אלא ממשיך הוא את מפעלו באותה מסירות לב ובאותו מרץ, באותה התלהבות ובאותה עקשנות שבהן התחיל. כי איש ההתפעלות הוא.

והתפתחות ספרותנו תלויה במדה מרובה לא רק בהשתתפותו בה רבת הצורות, אלא ביחוד בהפעלת התסיסה של ההתלהבות האפיית כה לו.

איש האשכלות בטבעו ואיש ההשכלה לקוראיו – השפעתו על העולם שלמה ומוצקה ואותה יחפוץ להנחיל לאחרים. כי מורה הוא ובתפקידו זה יחזיק, אף יחזיק.

ועל־ידי הדעות והידיעות מענפי מדע וספרות שונים שפזר ליודעיו, למדם והבינם גם את תורת ההערכה והאהבה לאישים וחזיונות הראויים להיות אהובים ונערצים.

ועל זה ראוי ד"ר קלוזנר לברכה מיוחדת.

כי על הרבה תכונות באדם מוכן אני לוותר, רק לא על הרצון והכשרון לאהוב ולהעריץ, להתפעל ולהתלהב.

לבואו אל הארץ

(“הארץ, כ”ד חשון – תרפ"ו–1926)

ישנן כמה וכמה זכירות בחיינו, שכיין הטוב במרתפי הלב תהיינה לנו. עלייתן ממעמקי הזכרון תהיה לנו בכל פעם ליום חג ומועד.

על כן שמחתי באומרים לי: בריינין בא! בארץ זו של קבוץ הזכויות והזכרונות הנהדרים והחביבים של נעורי הנפש הפרטית־האישית וחלקה התולדתי־הלאומי יש איזה עונג מיוחד בפגישתם ובראיתם של אלי הבוקר אשר לשמי חיינו הצעירים.

בריינין! מי מאתנו לא יזכור לו חסד נעוריו בלכתו לפנינו במדבר חיינו בספרות לא זרועה? כל הופעה והופעה שלו הן היתה בשבילנו כבוש חדש, וכה נכנסו אתו ועל ידו לארצנו ולתרבותנו החדשה. במשך ארבעים שנות עבודתו בספרות היה כשרונו פושט צורה ולובש צורה, אבל תכונותיו נשארו תמיד ללא שינוי. כי ביסודו הן.

ובימינו אלה, שיש ונדמה לך כי נתפרקו חוליותיה של ספרותנו ואיש לאהליו ביצירה, ישרה עלינו נועם מיוחד הסופר והתקופה, שהיו בשעתם לאחדים ואיש ברעותו דבקו.

כי מורה הוא בריינין לדורו, אחד ממשכילי הרבים וממזכיהם. לאור יצירתו הבהיר נתחנך דור שלם וכשרונו היה קודש לציבור. את סוד היחוד בעליה לא ידע ושבע פעמים ביום לא היה נכנס לפני ולפנים של שבעים ושבע פרוכות כדי להקטיר שם קטורת לעצמו או לאלהי יחידתו. ברשות הרבים עומד בריינין תמיד, ולא כעבד ה' יחשוב את עצמו אלא כעבדו של עם ה'. מכאן – השפעתו הרבה על דורו, דור המשכימים לפתחיהם של אהלי המועד. אך גם בשבילנו המתיחדים והמתבדלים, שהיינו כמעט ליושבי מערות בהלך הרגשותינו ומחשבותינו, יש מקום לצרי וסעד במגע עם אישיות יוצרת שעשתה את עצמה גשר, בו יעברו המונים. כי נשמותינו המצולקות ולבותינו העקודים התחילו כבר שוב לשאוף אל המזבחות שברשות הרבים, והיחידים התועים שבינינו התחילו שוב לחפש את חוט הציבוריות כדי לצאת על ידו מסבכי הקוצים והברקנים של האנכיות המתבדלת.

וראיה לזה: השירה החדשה שלנו בארץ ישראל.

ומשום זה יכול בריינין להיות לנו שוב קרוב, למרות המרחק הרעיוני והנפשי שהבדיל בשנים האחרונות בינו ובין רוב אחיו לספרות.

*

כבר בבכורי עטו של בריינין, לפני ארבעים שנה, ב“גסיסת הסופר”, היו רוב הסימנים העיקריים של כוחו היוצר. הם גם התגלו אחרי כן במשך כל עבודתו הפוריה ורבת הגונים בתור תכונות יסוד ליצירתו, וביחוד לדרכו בבקורת.

יאמרו נא הדברים לשבחו של בריינין:

הוא היה הראשון שהכניס שינוי לשיטה של “כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו”. אמנם גם הוא מונה וסופר את מעלותיהם וחסרונותיהם של מבוקריו ורואה את עצמו פעמים כדיין שופט ופעמים כמנתח: אולם הוא היה הראשון שהתגלה בו יחס ער ולבבי לחברו הסופר. הוא היה הראשון שלפעמים התעורר בו הרצון לגשת אל המבוקר לא באיזמל חד אלא ביד לוטפת. להבנה שאף, להבין בעצמו ולהסביר לאחרים ולשתפם בעולמו. וזה היה חדוש. ואם בכל זאת הלך בריינין על פי רוב בדרך הבקורת הכבושה (אף אצל אומות העולם!) הנה לא אשמתו היא אלא אשמת הדור. כי היו לו לבריינין וישנם אצלו כל הסגולות של מבקר־אח ומבקר־רע, אבל ספרותנו היתה עוד בשעתו במצב כזה, שנחוץ היה “שבט” הבקורת.

על כל פנים בשאיפתו להקיף את עבודת חייו של הסופר, להתעמק בתולדותיו וביצירתו גלה בריינין את רחבות מבטו ואת היקף תפיסתו, ובזה כמעט יחידי הוא בספרותנו עד היום הזה.

כי דרכו בבקורת אינה כלל דרך הבקורים, בה ילכו רוב ממבקרינו. לא פעם ולא שתים בשנה יעלה לבית היוצר ולא באחת מעיניו יעיין בחייו או בספריו של הסופר המענין אותו. כולו יתמסר לעבודתו, ואף פרי התאמצותו וחפושיו יביא לנו בצורת ספר־חיים.

כי מעולם לא היה בבריינין אף שמץ מטבעם של כמה סופרים, שאין כוחם אלא בחטמם: הריח יריחו ובעקימת חוטם יוציאו פסק דינם. לא כן בריינין. טעם שופט לו, וטעמו אינו בלי נימוק. משום שאוהב הוא בריינין להתחקות על שרשי האישיות, ואם לא תמיד עלה בידו להגיע עד השרשים, הנה שאיפתו להם תשאר לנו תמיד למופת. חושו להופעות חיים הוא עוזרו לפעמים קרובות בגלוי הסמנים הנכונים ובקביעת המהות האמתית. משום זה יש ודי לנו בקוים האחדים שבריינין יתן לנו לפעמים מאיזו הופעה או מאיזה איש, אף על פי שטבעו של בריינין הוא דווקא – קו לקו. אולם אין בו אותו כובד הראש הנחוץ להליכה של עקב בצד אגודל. וגם זוהי מעלה יתרה לתפקיד החיוני שנפל בגורלו של בריינין הסופר, בקלות הנפש שלו הקיל עלינו את התפתחותנו. הרגלים הטופפות של בת יצירתו למדו גם אותנו להיות קלי רגל. עטו הפזיז והמהיר הוציא תמיד מתחת ידו אותיות מאירות עינים. ונדמה לי תמיד, כי אף בשעה זו של שלטון עטי הברזל ישתמש בריינין רק בנוצה. בנוצה בעלת כנפיים אף כי אין לו לבריינין צורך בכנפיים. עוף לא יאהב. כי המציאות היתה תמיד נר לרגליו. בין בספרות ובין החיים.

*

בעמדו על קרקע המציאות בשתי רגליו יבכר בריינין תמיד את המישור. הרים ועמקים לא יחפש, לא בחיים ולא במבוקריו. גם לא ימצאם. כי את הבהירות אוהב, ובבהירות יצטיין. אין ביצירתו שום מחבואים – איש הנגלות הוא.

והה, מה טוב היה לנו, לכולנו, לו נתגלה בנו שוב החוש לנגלות! אז היינו יכולים באמת להיות קלי רגל וקלי־ראש ולא היינו חוששים למחבואים למסתרים החיים היו נקראים לפנינו מאליהם בספריו של בריינין.

כי צורת יצירתו העיקרית של בריינין היא – השיחה, שיחת חבר השוטפת וזורמת לה לאט לאט. על כן יראה בריינין תמיד כמסיח, אף כי לא תמיד לפי תומו. ואם גם ירום קולו לפעמים – אינו יוצא לעולם מגדר שיחה לבבית.

יש אוהבים ברד בלשון. ישנם חובבים בשפה למטרות עוז. יש גם סופרים הנוטפים מור – טיף־טיף. אולם בריינין השפעתו היא מסוג השפעת טללים.

– “תזל כטל אמרתו”,

הלא כה יאמר במקום אחד: "הסופרים העברים הצעירים והמתחילים של היום אינם יודעים כלל וקשה יהיה להם גם לשער, בכמה עמל וטורח, בכמה ענויי נפש ויסורי רוח עלה לנו, הסופרים, שהתחילו עבודתם לפני דור אחד, לכתוב משפט עברי כהלכתו, לכתוב בלשון בני אדם, “דברים פשוטים וברורים”.

וכמעט שאנו יכולים לחזור על דברים אלה גם ביחס לימינו אלה. כי הנה הגענו כבר עד מרומי הפנוק והעטור בלשוננו, וודאי ישנם כבר רבים בינינו, המרגישים בקרבם את הערגה לדברים “פשוטים וברורים”. אצל בריינין ימצאום. ואל נא יהיה התוכן והצורה הספרותית מעצור. אמנם קשה, ואולי אי אפשר, לפסוח על המפתנים הגבוהים של הגיל, הטעם ומסבות החיים, אבל ישנם יסודות יצירה שלא יזוזו. רבים ותכופים הם השינויים החלים במדות שהחיים נדרשים בהם על־ידי המוח; אבל יחסו של הלב להופעות החיים אין יד הדורות חלה בו. ואם פרישמן בא בשעתו לספרותנו וקרדומו בידו, הלא בא בריינין בשעתו ולבו בידו.

ועל זה יבורך – כי לב טוב יחסר לנו גם עתה.

בראשית ימיו היה בריינין מורד ומחדש – היחפוץ דעת והבין עתה את אלה שלחדוש ומרד בספרות ישאפו? בשבתו מעבר לימים פרש בריינין מן הצבור הספרותי ועג לו עוגה לעצמו – היכנס עתה עם כניסתו לארץ גם לחבר חבריו הצעירים עמוסי הגורל ושואפי הפדות? היחפוץ הבין לרוחם, רווי הצער, ולחוננם?

מי יתן וישוב לבו אלינו ולבנו אליו..

הגלמוד

ארבעים שנה קט בדורו. יותר מארבעים שנה. כל ימי חייו מיום שעמד על דעתו היה קט וצועק: עם תועי לבב הם והם לא חפצו דעת דרכיו. כי זר היה להם. תמיד זר. בכל שעה ובכל מקום היה רווח רב בינו וביניהם, ותחומם באמת לא תחומו. הוא גם לא הלך עמם. לא חפץ לכת. אף לא לפניהם. כי אחר היה שבילו, שביל חייו ושביל רוחו כאחד. והיות מורה דרך היה תועבת נפשו. אף על פי שבעיקר עבודתו היה – משכיל, אחד ממשכילי הרבים. ולא רק בתחלת דרכו הספרותית ובתקופת “ידיעות הטבע”, אלא כל ימיו עד יומו האחרון. מכאן – “מכתביו על הספרות”. מכאן – גם תרגומיו. סוד תרגומיו.

בצרכי צבור עסק פרישמן במשך כל ימי עבודתו הספרותית. מתוך חסר־אמונה עסק. בספקנות עסק. ולטובת הכלל עבד זה האינדיבידואליסתן הטפוסי! כי קשה למצוא סופר אחר שמפעל חייו יהיה כה תקוע ברשות הרבים כיצירתו של פרישמן. לכאורה – כתב רק לעצמו, לנפשו, ל“ידידתו”, אבל כל העברה של קולמסו הדידה הדים בחלל עולמנו ושמשה סיסמא לדורו.

היה זמן ותכונתו היסודית היתה – היומיות. תכלית שנאה שנא את התמול. בלעג ובבטול התיחס לבעלי המחר הסוערים והשואנים. מאוסות היו עליו מליצותיהם הנפוחות של מרדפי העתיד וזרות היו לו העלאות הגרה של גבורי העבר. לו היה “היום”. אין שום הופעה בחיינו, בין רוחנית ובין מעשית, שפרישמאן לא גלה ברבים את יחסו אליה. פעם בחיוב ופעם בשלילה, אבל תמיד מתוך רגש הרגע. ובכל זאת לא היה רק זשורנליסתן. אף על פי שהצטיין בכל המעלות שרק זשורנליסתן מצויין יבורך בהם: רעננות, קלות ובהירות.

אולם פרישמאן הן היה יותר מסופר סתם. אישיות!

כשכיר יום עבד את עבודתו הרבה. בלי לאות. בלי הפסק. סבל ספרות שלמה היה על שכמו. כמעט בכל המקצועות ראה חובה לעצמו לעבוד. כמעט בכל המקצועות הרגיש גם את יכולתו לפעול. בעל הכשרונות! דברי מדע, עניני השכלה, צרכי השעה, ספורים, תרגומים, שירים – במה היה עיקר כשרונו? איש בל ידע זאת. כי לבעל הכשרונות אין מרכז. הוא עצמו הנהו המרכז לפעולתו. ופרישמאן היה ניגש אל כל הופעה חיונית, ציבורית או ספרותית רק עם קנה המדה הפרטי והאיש שלו. מכאן – בוזו לאוביקטיביות. מכאן גם בטחונו בעצמו, מהירותו ויהירותו במלאכתו למרות ספקנותו. כי ספקן היה פרישמאן רק ביחס לאחרים. לעצמו היה לו יתר אומן ויתר בטחון. הלא היא האמונה בכוחות עצמו ובערך עצמו וזו הבטיחות הגמורה במעשי עצמו ובדעת עצמו של כל מפונק ומתפנק. ופרישמאן הן היה כל ימיו איש־שעשועים.

ככל עשיר בן עשיר, כאציל אמתי, כאשה יפה אף עם כווני־חן שלה. אף עם כל הרך ועם כל החריפות של נקביותה. כי מי שרואה בציר כל חי והוה את היסודות המיניים להפלגותיהם יראה ברור במהותו של פרישמאן את שלטונו של היסוד הנקבי. ולא רק בידיו הקטנות והענוגות, אלה ידי האשה הנפלאות! לא כל אדם זוכה לידים כה חמודות בקטנותן העדינה! ביחוד בימינו, ימי היד החזקה והגסה. ואדם נכר בידיו.

מה קשה היה מזלו של פרישמאן שבידיו הקטנות והמפונקות היה עליו לנפץ אלילים, לקרוע חלונות ולשבר זכוכיות מרופשות ומכוסות אבק דור! בידיו הזעירות שהבהיקו כה נוגות בשעות יחוד כלולים היו רך ועדן לרוב, אבל מארת הגורל! בשעה שהיו באות במגע עם פרות המציאות השונים היתה גזה עדנתם. המוח הספקני החריף היה משתקן. אז היו ידים נוגות אלו כותבות את השירים העצובים ואת נובילות החן של פרישמן. אבל יחד עם זה היה נגזר עליו לפעמים קרובות לזרוק אבנים. וראה פלא: הוא היה עושה זאת בחפץ לב. כה עזק וסקל בלי הרף את שדה הספרות ולא נגד פלשתי אחד עמד וקלעו בידו. חלוקי אבנים היו לרב בילקוטו תמיד ופעמים רבות ראינוהו כשראשו נמלא רסיסי זכוכית וידיו נוטפות מרה. כי לא בדיו ולא בדם כתב פרישמאן, אלא במרה. אבני־מרה היו סבת מותו, והן מררו לא פעם את חיי האנשים שבהם זרקן פרישמאן. על כן מעטים היו אוהביו. אע“פ שהיה טוב לב ביסודו. רבים היו מוקיריו, אבל כולם כבדוהו וחשדוהו. ואיש לא היה בטוח בו. יותר מדאי היה האיש עצמי. ויותר מדאי אנכיי ע”פ עצם טבעו. אמנם בלי כל צל של אהבה אנכית. ובלי כל שמץ של מחשבות בצע.

שוב: כבן עשירים, כאציל, כאשה נאה.

והוא היה ערירי. גם בחיים וגם בספרות. מחשבותיו היו תמיד מאירות עינים, אולם לאישיותו חסר היה הכשרון להאציל אור וחום. רק לרגעים בודדים כשבדידותו היתה מתגלה לעיני הנמצא במסבתו היה מעורר לעצמו רגש רחמים ואהבה. אז היה זה איש הריב והמדון ובעל הפיפיות החריפים נראה כילד עזוב חסר עזר. ופקח זה היה נעשה לפעמים כה תמים. באמונה ובפשטות היה מדבר אז על דברים ואנשים כאלה שבפעם אחרת היה דוקרם ובוטם במדקרות לעגו ובוזו. שפתיו הדקות והמחודדות שנשאו עליהן תמיד את חותם הספק והבטול היו מתעותות לפרקים בעוית ילד גחמני ועצוב. גם מעיניו היתה מביטה אז על כל העולם תוגה כה רבה, כה היולית־חיתית, עד שהמתיחד אתו בערבי נפש אלה היה מרגיש בקרבו כעין נחיצות הכרחית ללטפו בחם ובחשאי. ביחוד היה פרישמאן נראה כילד חמד שמי שהוא העליב בו עלבון שאין לו תקנה בשעות משבר אישי פרטי, כמו מחלה ועגמת נפש ספרותית גדולה. עיניו הקטנות והחודרות היו נעשות אז גדולות ומשוטחות, ממש כעיני רחל מוכה ואלמת. כמובן, היה גלוי מהות זה גז מהר. כי פרישמאן לא אהב להתחשף. יותר מדאי פקח היה ויותר מדאי יפה־נפש. גם הבישנות האמתית של אמן עדין ושל אשה נאה היתה בו, אותה הבישנות החפצה להיות נראה בלי רואים, המגלה טפח ומכסה טפחים.

והנה – טפחים אלה המכוסים הם נימי הליריות שבנפש פרישמאן.

לב כי ישיר במסתרים.

ישיר גם בשעה שגלי משטמתו יעלו קצף ארסי וגם בשעה שסגוריו יחבטו זה בזה מתוך כעס ומרי.

כי אמן היה האיש. נפש של יוצר שחפשה את תקונה ביצירה. מכאן – תוגתה. היא חפשה וחפשה ולא מצאה. במקום גאולתה הגמורה, היינו במקום היכל הבדולח האחד על הפסגה הרמה האחת, נתן לה אלה הרבה השגות של מבוקשיה והרבה מלואים למשאלותיה.

היוכל הרבוי, כל רבוי, לדחות את האחר?

אבן ברקת שלמה עם רבוי שטחי לטושיה ירבה ערכה ומשבצתה אינה חשובה כלל על פי רוב. אבל רסיסים רבים של אבן יקרה – ערכו של כל רסיס ורסיס במקומו מונח, רק במקומו. ורק על ידם יגדל גם חנה של משבצתה.

המשורר שבפרישמאן והמתרגם שבו, המספר שבו והמבקר שבו – כולם הנם פרקים כה חשובים בתולדות ספרותנו וגלויי רוח כה רבי ענין באישיותו של פרישמאן עד שכל אחד ואחד מהם ראוי לתשומת לב מיוחדה ולחקירה מיוחדת. התעמקות זו בטח עוד תבוא. מכרחת היא לבוא. בין מנקודות ההשקפה של היום ובין מבחינת הדור. אף גם מתוך הערכת התקופה.

אז גם יתלכדו בעיני הרואים, בעיני כלל הרואים, לאש אחת גדולה ומאירה כל הרשפים הבודדים של יצירת פרישמאן, אבל השאלה הפרטית של סוד אסונה וששונה של אישיות פרישמאן היוצרת לא תפתר על ידי זה. לפתרונה היא מחכה אחרי מות פרישמאן כמו שחכתה בחייו.

כי “פרישמאן” הוא מפעל תרבותי גדול שערכו יכול להיות רב אף אצל עמים גדולים אחרים שתרבותם יותר חיה ויותר פועלת.

ו“פרישמאן” הוא גם סבך וקבוץ של שאלות יצירה ואדם שבעצם העמדתן כלול כבר עשר רוחני ונפשי כביר.

לזכרו

חלפה שנה תמימה מיום שהלך מעמנו עובד תמים זה של ספרותנו ותנועתנו הלאומית. גופו ורוחו אינם כבר אתנו, אבל בת צחוקו הטובה פוקדת אותי יום יום בעברי על אחד מני חלונות הראוה הרבים שבאחד הרחבות של עירנו החמודה. הוא איננו, אבל חיוכו הטוב והמיטיב נשאר. אמנם – ערטילאי ומיותם. הן גם בשכנו כבוד בין קמטי הפנים המלאים של האיש גבה הקומה ונמוך הקול נראה היה חיוך זה כמבקש תמיד סליחה על טובו, כאילו על איזה מום, או על איזה הרגל רע.

כי במשפחה זועפת זו של הספרות העברית החדשה שבימינו הלא כמעט לחרפה יחשב להיות טוב לב. פני ספרותנו לא היה אף פעם כה זועמים כמו בימינו. השנאה לזולת נעשתה ללחם חוקם של רובם מצעירי־המשפחה, הנמצאים עוד בגיל הרגיל על־פי רוב לאהוב. כל לשון הוחדה וכל עט מרוטה, ועין יפה גנאי היה לבעליה.

אחד המעטים והבודדים, שלא סעדו את לבם ולא כבדו את חבריהם אף פעם במרורים ובלענה, שלא חשבו אף פעם את גרעיני הרעל וההרס, אף בתרמיל היופי, לזרע צדק ותועלת, – אחד המעטים האלה היה ש. שטרנוביץ.

הוא היה גם כאדם וגם כסופר – נפש טובה. הוא היה תמיד מוכן ומזומן לשרת את חברו ואת חברתו. לא מתוך בטול עצמותו אלא מתוך אהבה לעצמות האחרת.

כי לא רק אוהב אדם היה, אלא אוהב היש הזה. מעולם לא נשא עיניו אל האין. אחד מאחרוני המחייבים שבתוכנו היה סופר ועסקן זה.

לכאורה – רק עתונאי היה, אבל חוש היה לו גם בשביל הנמצא מתחת לסף העת. והראיה – ספרו “בני משה”.

אמנם בגדולות לא הלך ולקטנות לא בז, חיל נאמן היה. חיל שזינו תמיד אתו. זין זה היה לא רק עטו. כולו היה כלי, מכשיר מוכשר לעבודת העם.

הוא אהב ועבד את עמו, אהב ועבד את הספרות והסופרים, באמונה, בכל הישות ובלי לאות.

בימים אלה של משבר בפובליציסטיקה העברית כדאי להזכיר את זה העתונאי קל־העט ומהיר־ההד, האיש שכל מקום היה מקומו וכל זמן – זמנו.

רק חלק קטן ממאמריו עלה בידו להציל משני הגלגל החוזר ואינו חוזר באמת לעולם. “עם שחר” קרא לספרו, והוא לא ידע כי הגיעה לו שעת ערבית. באמצע יומו חשך עליו עולמו.

מי יתן ותאיר לנו בת־צחוקו הטובה לכל הפחות עד אשר יתפזרו ענני הפרוד והאיבה המכסים את שמינו.

בסוד התיכף והאילתור

זכיה גדולה היא לכל אדם, ולסופר ועתונאי במיוחד, להיות בעל כשרון לתגובה תכופה נכונה ויפה, כי כל תגובה, אפילו פיזית או כימית, ערכה באילתורה. העתונאי שלעטו כרגיל אין עת בשבילו ברכה מן השמים הוא הכשרון לתפיסה מהירה ולמסירת רשמיו כראוי בלי להטעות. ואם הוא מחונן גם בכושר לקצר ולצמצם דבריו ולדעת להעמיד סוף פסוק במקומו – הריהו מבורך כפליים. ואם חוץ מזה יש לו גם הידיעה לגעת בדברים בלי יגיעה ובלי להוגיע את הקורא – הרי זה קו יפה נוסף באופיו.

בכל המעלות האלו, ועוד ברבות נוספות עליהן, חונן ד. זכאי, כפי שמראה ספרו “קצרות”, שהוא קציר של ארבעים שנה, וחיי דור שלם מקופלים ב“קצרות” שלו, שהם לכאורה תגובות קטנות לאירועי הרגע אבל באמת הן הוראות למאורעות גדולים. ועוד: מרשימות קטנות אלו מתגלה לפעמים ערכם הגדול של כמה פרטים הבאים ללמד על הכלל. כי לא במקרה יש לו לזכאי גם קשר נפשי לעולם הכוכבים, חוץ מזיקתו לנעשה על פני הארץ בכלל, וארצנו בפרט. לכאורה לפנינו, היינו מעל לנו, נגד עינינו, כוכב קטן במרחקים, אבל כוכב קטן ורחוק זה הלא הוא עולם מלא וגדול.

יחד עם זה דומים כמה מפרקי ספרו של זכאי לאותו מין פנינים שהסבתא קישטה בהן את צוארה רב הקמטים, קמטי הסבל והשכל של חייה, ושנקראו “פנינים יהודיות” והיו קטנות־קטנות ומבהיקות בבוהק הדורות רב החן וגדוש החוויות והזכרונות. כי גם ברשימותיו של זכאי בולט הביטוי האישי על ידי הטעם והצורה המסורתיים של טובי אנשינו שבדורות הקודמים, מאלה שהצטיינו בפשטות במגעם בעולם ובפנייתם לזולת, גם בישרנותם, היינו, בגישתם ישר לאדם ולעניניו.

ואם נוסיף לזה את האהבה הרבה לחי ולכל הנברא בצלם, הרי ייראה לעינינו ה“פרצוף” די מוכר ומאד חביב. אהבה זו נשמעת בהרבה שורות של הספר כדברי שירה ממש.

ומכיון שהמדובר הוא ב“קצרות”, מן הדין הוא שאקצר, אף על פי שיש להאריך בהן, ואעבור לתלמידו של זכאי ביצירה קצרנית – הלא הוא מרדכי עובדיהו בספרו “יום ליום”, שהושפע חוץ מזכאי גם משופמן אמן הקיצור, והגיע לידי ביטוי עצמאי.

החומר הניתן על ידי עובדיהו הוא כולו פרי תגובה רגעית של פעולה או פגישה מקרית במראה עיניים או בשמע אוזן, שהולידו הלך־נפש חולף או ברק מחשבה, ומשום כך ערכו בזה שהוא משמש כהד שהדהד בזמנו ונשאר במידה ידועה כעדות שנרשמה בזמנה על המקום. ברשימות אלו יש זכר לאירועים ידועים ולגיבורים אלמוניים, שעצם קיומם ומקריהם ראויים לתשומת לב. כי אלה הם החיים ואלה גילוייהם. בין הרשימות נוגעות ללב במיוחד אלו המוקדשות לשרידי השואה השונים ולגורלם שניתנו בקיצור ובשורות ספרות כראי לאמן רשמים בהיר עין חד אוזן. לפנינו 150 רשימות קטנות בעלות מבנה וניב, וגם טיב שונה, שהקו המאחד אותם הוא ראשית כל – הולדתן בשעתן בעתון וקיצורן ותמציתן, אלה הם קטעי־חומר רב־גווני ורב־ענייני המצטרפים כחלקי פסיפס לתמונת ההווי של ההוה שעיקר ערכה בפרטיה ולאו דוקא בכללותה.

מין אחר לגמרי של תגובות תכופות וקצרות הבאות כאילו מהקוטב המנוגד של ציר הנפש הם שיריו של דוד רוקח – “מועדי ערגה”. אמנם גם הם ערכם לא מעט בקיצורם ובייחודם למופע הרגעי, אבל ביסודם אין להם שום קשר עם היום־יומי, אפילו לא עם זמנו וסביבתו של מחברם. אלה הם שירי התבודדות גמורה של משורר הפרוש לא רק מן הציבור אלא גם מהמציאות בכלל על הופעותיה הרגילים והמרובים. לכאורה יתואר בשירים אלה בקו קל או בצליל בודד מעין נוף, אבל אין זה נוף ריאלי אחר, אלא נוף של חלום וכיסופים בלתי ברורים של משורר שבשבילו ה“ממש” הוא ב“ערגה” והחי ב“רגע החוצה בין קיום וחדלון”. שאלה היא עד כמה יש ערך אקטואלי ב“תיבת געגועים” כזאת בים הסוער של חיינו ובימינו. כשהיא לעצמה היתה תיבת נח כזאת קיימת תמיד בימי המבול או אפילו סתם ימי סערה וגשם שוטף והיא תתקיים גם להבא בשביל המשפחה הקטנה של אנשים שנוח להם בתיבת הגעגועים שלהם. לציבור הרחב אין מקום בה. הרומאַנטיות של ערגה, דממה ובדידות כהופעה אינדיבידואלית היא בודאי נצחית.

דמויות וקומות

משה קליינמן. דמויות וקומות. רשימות לתלודות והתפתחות הספרות העברית החדשה. פאריש 1928. – (“מאזנים” י“ב, תרפ”ט–1929)

בין הבקורת מטעם היופי ובין הבקורת מנקודת האופי, עם כל התלונות של המתאוננים וקצף המשנאים הגיעו לידי התפתחות בשנים האחרונות, הורגשה בספרותנו זה מזמן קרחת אחת גדולה, והוא המקום הנתפס בכל ספרות על־ידי המחקר הציבורי של התופעות הספרותיות. והנה בחלקה עזובה זו ספרו של קליינמן הוא תופעה בעלת דמות וקומה כשהיא לעצמה.

קליינמן נגש אל הספרות כאיש־העת, שציר מחשבתו ותפיסתו את העולם הוא הזמן. לא המרכזים הפרטיים והפנימיים של היוצר ויצירתו חשובים בשבילו, אלא אותו מרכז הזמן ומסיבותיו הנמצא ברשות־הרבים, שמסביב לו יסבו יחד עם ציריהם כל המרכזים הבודדים של אנשי־הספר.

קליינמן ישתמש באנך של הציבוריות לשם חקר המבנה הרוחני של יצירת הספרות. לא פרצופי יחידים, אלא את פני הדור יראה ויראה, מכאן ערכו החינוכי והעיוני המיוחד של הספר בשביל הקורא. על־ידי שיטה זו יעלה בידי קליינמן לחדור אל הציר הצפון של חיי־הציבור, המתגלים בזעזועי הנפש היוצרת של הפרט – ובימינו, שהאיגוצנטריות בספרותנו הגיעו למרום התפתחותה, גישה כזאת תוכל לשמש גם כעין התחלה של הבהרה והזחה לאותם האנשים בתוכנו החושבים את האניות המופרזת של סופרינו לסימן לא־טוב. כי מאותו רגע שאנו מתחילים להביט על הסופר כעל שליחו של שר־האומה, יחסנו אליו נעשה אחר לגמרי. על־פי גישה זו חדלה הטבעת להיות עצם בפני עצמו; היא רק חוליה בשרשרת. והיא אינה נופלת בערכה על־ידי זה, אלא ששנוי המקום משנה את מזלה לשכר ועונש.

ואם ביחס לסופרי תקופת ההשכלה היתה ההערכה הציבורית נהוגה אצלנו, אף כי מבחינה אחרת לגמרי מאשר זו של קליינמן, הנה לגבי “החדשים” אנו מוצאים בספרו נסיון שאינו מצוי אצלנו. ודוגמה יפה לנסיון בקרתי זה נותן המחקר המקיף על ביאליק מצד אחד, והמאמרים על הראשונים מצד שני.

גם בהתרכזות בנשוא המאמר במקום ההתרחבות לצד התואר והפועל יש משום חדוש רצוי ומועיל. מכאן הדופק החי והמלא המורגש בכל הספר. איזה קול מלחמה יעלה באזנינו, גם מן המאמרים על “הראשונים” בספרותנו החדשה, לפי חלוקתו של קליינמן. מראיה ומוראותיה של אותה תקופה עומדים חיים לנגד עיניו והוא מחייבה או מזכה ברגש ובחמימות.

מתוך מזג של איש־עתים ימזוג ליל“ג, לסמולנסקין, לליליינבלום ולמנדלי. וראוי לציין: בה במדה שהתופעות התרבותיות־ספרותיות תרחקנה משדה ראיתו, כן ייטיב לחקור, וכאשר יגע ב”חדשים" (סוקולוב, פרישמן, פרץ, פינסקר ולוינסקי), ימעט צידו. חציו ישובו על עקבותם ואמתחתו אינו מתמלאת עד כדי להשביע אותנו. מאמרים אלה, כמו גם האחרים על הרצל, על קלוזנר ועוד, הנם טעימים לחך וקלים לעכול, אבל יותר משהם משביעים הם מרעיבים. אמנם, לפעמים זהו שבח גדול לגבי דברי ספרות. בכל־זאת נראה הדבר, כי הארה שיטתית ומקיפה מצריכה מרחק. או אולי היו בני־הדורות ההם באמת רק שליחי גורל ציבורי, ואילו החדשים הם רק חומר להתגשמות גורל עצמם?

אמנם יש לטעון נגד דעתו של קליינמן, כי “הספרות החדשה מצטיינת ומתבלטת בזה, שהתחילה שואלת לנתיבות עולמו של ישראל”, וכי “הספרות העברית בכל התקופות הקודמות לא שאלה בכלל לתנאי החיים של הלאום”, “חקרה ודרשה בעיקר בפרובלימות דתיות־מוסריות או הכינה מליצות ושירים לשעשועים” (“דמויות וקומות”, 13). האמת היא ההפך מזה. כל ספרותנו בימי־הבינים, ואף זו הרבנית המקצועית, היתה ספוגה כולה חרדה לגורל העם ולקיומו, לסדור חייו ולבסוס מעמדו על האי השט של חיי גלותו בין העמים. גם השאלה על התחלת התקופה מרמח“ל או מויזל אינה כה פשוטה ואינה תלויה רק בקנה־מדה אחד. אך ברור הדבר – לכל מגילת יוחסין יש ערך רק אם יש בה גרעין חי, העלול להתפתח ולתת פרי, או אם צפונה בה שאיפה דינמית הנותנת את האפשרות ללמוד מן העבר על העתיד. וספרו של קליינמן יחזק את הבּנין הציבורי החי של ספרותנו על־ידי גלוי היסודות העובריים של הרעיון הלאומי בספרות ההשכלה. מתוך בטחון גמור בקביעת הדיאגנוסיס שלו יאמר: “כשאנו סוקרים עתה את ספרות ההשכלה ובוחנים מתוך פרספקטיבה היסטורית את הדעות שהטיפה להן ואת הערכים שיצרה, אנו משתוממים לראות עד כמה עמוק היה בה הרגש הלאומי ועד כמה מפותח החוש הלאומי” (שם, 17). הבטה היסטורית זו והשחלה זו של חוט־שני אחד ביצירות תקופות שונות יש בהן משום הבחנה לתופעות האינדיבידואליסטיות ביותר שבספרותנו החדשה. במחקריו של קליינמן אנו מוצאים נסיון יפה להוסיף לפי תכנית קבועה מראש עוד מטרים אחדים בנקבה שאנו נוקבים בהכרתנו מתחת להררי המאורעות של חיי עמנו. בחתירתו זו מצא עינות תחיה אף בשדות שנחשבו לצחיחים, ומציאה זו בראשית תקופת ההשכלה מעוררת את התקוה, כי יבוא פעם מי שהוא וישכיל לגלות את ההתאחזות המרדנית בחיים ואת הבקיעה העקשנית של צו ההתחדשות התמידית גם בספרות הרבנית וביצירה העממית שלפני תקופת ההשכלה מצד אחד ולפני תקופת ספרד מצד שני. אכן היתה עסיקתם של המשכילים בעבר לראשית דרכה של ספרותנו לקראת עתידה. ואת ערכו של יחסם ללשון העברית, יחס המסירות הנאמנה והאהבה בלי מצרים, יכולים רק אנו בתקופתנו ובארצנו פה להעריך כראוי. יחס וטפוח זה היו לגבי התפתחות ספרותנו החדשה ותחית לשוננו כשפת חיינו בארץ מה שהיו בשעתן שאיפת המקובלים ועלית החסידים הראשונים לגבי תנועת ביל”ו והציוניות של הרצל. ואין כל חשיבות מעשית לשאלה, אם התכונו סופרי ההשכלה להתבצרות או להתבוללות. לא כוונתם חשובה בשבילנו כיום, אלא כוונם. זה הכוון שנתן להם מאת שר־האומה, וההארה המיוחדת הנתנת על־ידי קליינמן ליסודות שמתחת להכרה בתנועת ההשכלה מתקבלת על הדעת. בכרוז ליגיע־כפים ובשאיפה לתקון עולמנו, לבסוסו וחזוקו הכלכלי והחברתי, התגלו בלי ספק דחיפות חיוניות פנימיות של ספרות לאומית. אין ספק, שריב“ל, מאפו ויל”ג היו ממכשירי־הלבבות לקראת ההכרה הלאומית המלאה, אף כי דווקא באחרון דרושה עוד התעמקות נפשית־אישית כדי להבין את עמידתו למעשה מרחוק. כמו כן יש עוד מקום להעמיק חקר במערכי־הלב המיוחדים של מנדלי, כדי להוסיף על ההפרדה היפה שעשה קליימן בין שלום יעקב אברומוביץ ומנדלי מו"ס. לא הזמן ולא החינוך הם המכריעים בקלסתר פניו של מנדלי, אלא המבנה הנפשי, וגילוי הקשר בין שלושת אלה היה יכול להסביר לנו הרבה באישיות כבירה זו, המלאה סתירות בלתי־נראות לעין. במדה עוד יותר גדולה לקויים בחסר תאורי הפרצופים של פרישמן, פרץ וסוקולוב, שגם הם שייכים לסוג בני התסבכות. המאמרים המוקדשים לסופרים אלה יצאו בכלל מקוטעים ומרופרפים והכרכים הבאים של הספר יראו עד כמה מקריים הם הלקויים האלה בהבחנה הבקרתית האישית אצל קליינמן. לגבי המחקרים הגדולים המוקדשים להופעות התקופות נראים אלה כטיוטות מצד תכנם. מצד סגנונם אין, כמובן, בהם שום הבדל מן הקודמים. רק למאמר אחד יש נעימה אחרת השונה מן הרוח הכללית של הספר. מאמר זה נושא עליו חותם של נפשיות נוגה וחרדה ערבית, וערכו להבנת אחד מבני הדור אינו פחות מערכם של אחדים משאר המאמרים. לכאורה, הוא מחזיק רק דברי מבוא, “התנצלות” מאת המחבר, אולם יש בו משום גילוי נפש פועלת ומסורה לרעיון כביר ושליט, שהאיר באורו הנפלא לכל עבודתה הציבורית והספרותית.

הציוניות, שמעטה כה לדאוג, אם כתנועה רוחנית ואם כהסתדרות מעשית, לספרות העברית, נעשתה בספרו של קליינמן קנה־מדה ליצירה הספרותית. אמנם בהבחנה ציבורית־לאומית זו צפונה לפעמים לא מעט סכנה, אבל בשביל דורנו, הדורש התגברות על הפזור הגופני והרוחני של העם והתובע הסתגלות וכשרון לבנין קולקטיבי, יש חשיבות חינוכית ולימודית רבה לגילוי השרשים שברשות־הרבים אף באילן הבודד. גם להדיהם של המרחבים הציבוריים המצטרפים לנעימות התועות של שירת היחיד. ביחוד כשהם נמסרים על־ידי מכשיר גמיש, רגיל וקל לשימוש, כסגנונו של קליינמן.