היא היתה שולחן קטן עגול בחדר אוכל גדול של קיבוץ קטן, שבו שלטו שולחנות רבועים לעשרות.

היא היתה שולחן עגול, נקי ומבריק ובודד ליד החלון, בחדר האוכל הענק, הסואן, שבו אכלו ורעשו חברים מרובעים, סביב שולחנות מרובעים או מלבניים, שולחנות שהתחברו על נקלה, בכל חג ואירוע, לשולחן אחד ארוך, שמפות לבנות הופכות אותו ליחידה אחת חזקה ומגובשת, וחברים וחברות מתחברים אליה סביב, מתעלמת מקיומם הנידח והבעייתי של כמה שולחנות עגולים, קטנים, שאינם יכולים להתחבר אפילו ביניהם. ששום מפה לבנה לא תהפוך אותם ליחידה אחת, הדוקה, לפי תורת ״היחד״.

היא היתה שולחן קטן עגול עם רגלי רקדנית, שלא דמו כלל לרגליים המוצקות של השולחנות הרבועים. באירועים חגיגיים הונח רמקול ענק על השולחן הקטן העגול. ובקנאה מוסתרת הביטה וראתה שעל שולחן קטן עגול אחר הונח עציץ עם פרחים.

היא היתה יצור קטן עגול, יפה ומעורר קנאה. היא כתבה שירים. קצרים. ליריים. רגישים כמו ילדותה המבודדת בלילות בבתי ילדים. ההורים רחוקים. השומרת מפצירה בשובבים לעזוב אותה במנוחה, לא לחטוף ממנה את השיר האחרון ולעשות צחוק מעגלגלותה. שולחן קטן עגול. שולחים בו יד מכל צד.

היא חלמה להיות משוררת. לראות את שמה מודפס בעיתון. ואולי אולי על גבו של ספר, כרוך ומעוטר. ביום מן הימים. ספר שתניח מתחת לכר והוא יזין את חלומותיה.

מצד שני, היא ראתה בעיני רוחה, נסחפת בין שמחה לכאב, את הספר שלה עם שמה למעלה ותמונתה מאחור, מונח מוזנח על שולחן מרובע, מחובר אל אחיו. לא לגמרי נקי. מישהו קרא בו והניחו. הזניחו. היתה רוצה לדעת מי קרא. ומה קרה. מדוע בעל הספר עזבו לאנחות.

היא ידעה. בכל חדר אוכל יש כמה שולחנות עגולים קטנים. והם אינם יכולים להתחבר לרבועים. וזו צרה שגם ביניהם הם אינם מתחברים. עגול אל עגול – זאב.

היא היתה יצור קטן, עגול, ליד החלון, אוהב שירה, שרה בקול נעים וענוג לעצמה ולבני ביתה, בלא יומרות של זמרת. ביקשו אותה, לא פעם, לשיר בחג או בחתונה, בפני קהל השולחנות המרובעים, המחוברים, שיודעים לשמוע. והיא הורידה את מבטה וסירבה בנימוס. בהיסוס. בידיעה שהיא עושה עוול לתשוקותיה.

היא ניגנה לעצמה בחליל וגיטרה והתנפלה על כל פסנתר שמצאה פתוח לפניה.

המרובעים והמלבניים ידעו על קיומה. שולחן קטן עגול ליד החלון. ידעו שיש לה קול, ראו את החן, חשו ביצירתיות המפעפעת.

מפעם לפעם נגע בה אחד הרבועים ושאל את נפשו להיות עגול. כשהבין שגם אם יהיה עגול, לא יוכל להתחבר אליה, ברח אל חלומות ריבוע המעגל.

היתה יושבת ליד החלון, מבטה החוצה. מילים מתרוצצות בראשה כאותו ברחש, ששיגע אותה בשעות הקטיף. נכנס לאוזניים ולנחיריים ולבתי השחי המזיעים. מאחוריה, משתקפים בחלון הגדול, המרובעים המורעבים, המעורבים זה בזה, שועטים אל השולחנות המלבניים, עם הכלבויניק במרכזם. כוסית מתכת ובה הסכו״ם וקומקום ישן, עקום פה, מלא מים צוננים. עליה אין כלום. רק מילים מעופפות.

היא היתה יפה, בלי שום איפור. מעולם לא התבשמה. לא התחנחנה. היו לה שתי גומות חן, רקע מקסים לזוג עיניים שמצאו כחול בעיני המבוגרים ומצאו ירקרק בעיני הצעירים, חמומי המבט.

היא לא הרבתה לחייך. כשהצחיקו אותה יצאו ממנה מפלי צחוק, מעבר לשליטתה.

היא היתה שולחן עגול. הכל היה בה עגול. פנים עגולות. כריות לחיים עגולות. שדיים עגולים זקופים עם שני דובדבנים עגולים בראשם. בטן עגלגלה ושטוחה, ירכיים עגולים ואפילו בהונות רגליה, היתה בהם עגלגלות.

עגלגלותה בלטה אל מול הזוויות הישרות של השולחנות שמסביבה. זוויות ישרות ופינות חדות. בגופה הרך לא היתה שום זווית. לא ישרה ולא חדה.

היא היתה בת ראשונה להוריה. ממייסדי הקיבוץ. הם קראו לה לירי. אחריה באו שלושה אחים. אמה היתה סונטת בבעלה ״אתה מכניס לה לראש שהיא משהו מיוחד.״ והוא היה עונה ״היא יותר ממשהו מיוחד. עוד תראי.״ לאביה היו עיניים בורקות, מיוחדות והוא היה שולחן אליה ובולע אותה במבטיו. בנות כתתה, חברותיה לחדר, שרַי ודליה־דָליקה, קראו לה לירי׳קָה. הן היו שולחן מתקפל, האחת מתחילה משפט והשנייה, כאילו גומרת אותו. אחלה שולחן. היא ידעה שם של כל פרח וכל ציפור בסביבה הגלילית. היא שיבצה בהם את שיריה. זה הרחיק רבים מן הקוראים הפשוטים.

היא היתה שולחן קטן עגול. נערה נאה עגלגלה. חמוקיים עגלגלים ושדיים זקופים, מכוסים היטב כמתריסים על ירכיה העגולות, החשופות.

בני כיתתה היו קטנים עליה. שרפרפים זקופים ונאים. נעים סביבה בעיניים כלות, אך לא נראו בעיניה ובלבבה כשולחנות. לא מרובעים ולא עגולים.

לירי חיכתה למשהו מיוחד. היא היתה משהו מיוחד. הגיע לה משהו מיוחד.

היא נולדה בקיבוץ. תמות בקיבוץ. עם כמה ספרי שירה צנועים. וכמעט לא מוכרים. היא תמות בשיבה טובה כי מילדות ידעה לכרות ברית ידידות עם הבדידות.

״היא היתה יופי של ילדה. שערותיה כגלים בים דגן סוער.״ (כך שרנו בימים ההם). יופי של נערה. יופי של אשה. יופי שאינו זועק שוּפוּני!

גברים רעבים נעצו בה עיניים אך את המזלג נעצו בבשר הבקר על השולחן המלבני, הגמלוני, מול נשים עגולות שמקומן הקבוע הוא בצד השולחן המלבני, שממול הכניסה.

מפעם לפעם היה מתיישב לידה צעיר חינני ובגמגום היה שואל: את כותבת שירים, שמעתי.. והיא היתה עונה: לפעמים. כשבא לי. ומורידה את מבטה, מושכת בשולי שמלתה. את תמיד עם שמלה ולא מכנסיים, היה מנסה להסתכל על רגליה הדקות. והיא היתה מסמיקה: מה זה עניינך? זה ענייני – היה עונה – כי את מעניינת אותי. אני מעוניין. שטויות – היא סונטת בו. – רד ממני. לך תטפס על שולחן אחר. תכתבי עליי שיר – היה מצחקק – אולי על שנינו. והיא עונה – אולי הספד. עליך. ושניהם צוחקים וידיהם נוגעות. הם מסתכלים בחלון ובבואותיהם מתקרבות זו לזו. – תבואי איתי למועדון הערב? – בכיף!

יכולתי לסיים כאן את הסיפור ולהשאיר לקורא להפעיל את דמיונו ולגייס את היצירתיות שבו. להמשיך ולספר לעצמו מה עלה בגורלה של לירי ובגורל הקיבוץ, שמתוכו צמחה ופרחה. אני מאמין שהיכולת הזו מצוייה אצל כל אדם קורא. אבל כדי שלא תאמרו, הוא מתעצל ומשאיר לנו את כל העבודה, אספר לכם את הפרק הבא.

בין פרק א׳ לפרק ב׳ בחייה, היא עברה את המסלול המקובל על כל בת קיבוץ, שהולכת בתלם. היא הלכה בתלם והביטה בעננים. היא הלכה לשנת שירות כמו כולם. התגייסה כמו כולם. היתה קצינה מצטיינת, כמו כל בני הקיבוץ, שבצבא לא התביישו להצטיין. שבה לקיבוץ ושבה לכתוב שירים. היתה איזו תקרית עם קצין גבוה שהתחשמק עליה וחטף ממנה, אבל לא ניגרר לרכילות. זרועות הביטחון לא חיבקו אותה. היא שמרה על בתוליה ועל שיריה ובכך היה יחודה. היא שמחה לפשוט את המדים. ללבוש שוב את השמלות הדקות, האווריריות, המאפשרות לאוויר הצח לחדור אל כל חמוקי חמודותיה.