ציפו ממנה לגדולות. מרובעים חושבים בגדול. אבל לאירוע כה מר ונמהר ובלתי צפוי, איש לא ציפה. הוריה לא חלמו. וגם היא לא שיערה.
זה היה מַרְק ארוך־הזנב, כך קראו לו ליצני החצר. חצר הקיבוץ, שראה אותה מתבודדת על הדשא במעלה הגבעה בשעת בין־ערביים. הוא ירד עליה בחשיכה, מבלי לומר מילה ומגעו הלוהט הטריף את דעתה.
זה היה כמו גשם פתאומי עז שניתך עליך בהפתעה ובעודך תוהה מה לעשות, וכבר הברד בעקבותיו. וברקים. ורעמים. ולירי שיכורה ולא מיין. כיוון שלשניהם זה בא בהפתעה ולא היו מצוידים באמצעי מניעה, הוא בפרינציפ והיא ברשלנות, היה דש בפנים וזורה בחוץ. כך בפעם הראשונה והשנייה, באותו ערב סתווי, כשרוח קרירה, נעימה מלטפת את שניהם והם מתלטפים זה בזו. את האורגזמה הראשונה חוותה רק למחרת, עם הגלולה הגואלת. הילדים שעקבו אחריהם מאחורי השיחים, כפי שעקבו אחרי כל המתנדבים המשוחררים, סיפרו בהתפעלות שהוא הרים את רגליה הדקיקות על כתפיו ונחת עליה כמו נשר על טרפו. (כך התבטא בנו של מנהל בית־הספר). לשונו האנגלית היתה עילגת ומבטאו היה מוזר, אבל עם הלשון שבפיו הוא עשה נפלאות, עד שאיבדה את עשתונותיה, נשתעבדה אליו והיתה רצה לקראתו, יום יום וערב ערב, בשובו מן העבודה. רצה לקראתו וקופצת עליו, כילדה אל זרועות אביה.
הוא גדול עליה, אמרו הבריות. הוא בוק גדול, וקטן על לירי שלנו, אמרו אלה שדאגו לגורלה. לא מתאים לה, אמרו החבר׳ה. השתגעת?! שאלה אמה. אביה שתק. שתיקה רועמת. זועמת.
הסביבה ״לא קיבלה״. וזאת היתה הסיבה השנייה שהיא התמסרה, יום יום ולילה לילה לענק הנורבגי האהבל, עם האנגלית המשובשת והגוף החסון. מרק זקור השיער שצבעו בין בלונד לג׳ינג׳י, מרק שהיה השולחן העגול בין המתנדבים המרובעים, שטופי האנגלית והחדווה, שהציפו את הקיבוץ. בדיוק בדור הגלולה.
לירי היתה קרובה לאמה, ממייסדי הקיבוץ, שהיתה לה, בדרך הטבע, הנפש הקרובה ביותר ושלא כדרך הטבע, המבקרת הספרותית שלה. תמר, האם, היתה המומה, אם כי בתקופת המתנדבים עסקינן. היא ניסתה לדבר על ליבה של לירי, לנסות להבין מה קורה.
– קורה הדבר הנפלא ביותר שיכול לקרות לאישה.
– אבל את נערה, בקושי אישה.
– אני אישה, אמא! הוא עשה אותי באחת, בזבנג, אישה. מסופקת. מאושרת.
– מסופקת, אני מבינה. מאושרת זה לא. זה רק מין, בתי. מין בשאינו מינו.
– למה? מפני שהוא גוי? גם את, אמא?!
– לא היהדות חסרה לי, בתי. אלא האהבה. זאת לא אהבה, זה רק מין.
– חשבתי שזה הולך ביחד.
– לא תמיד. לא במקרה הזה, בתי. מקומו לא יכירנו בינינו. הוא ריק. ומקומך לא יכירך בסקנדינביה.
ופתאום הבריקה מחשבה בראשה של תמר:
– תגידי לי, לירי. את תתרגמי את השירים שלך לנורבגית? הוא יהיה חלק מחייך?
– זה לא פייר, אמא! את מכירה טוב ממני את טשרניחובסקי, ששתינו אוהבות יותר מכל משורר עברי אחר. הוא חי עם אישה, שלא ידעה מילה עברית, ולא הבינה שורה משירתו הנפלאה.
קמה וברחה לחפש אותו בבר המקומי הצנוע. ליפול בזרועותיו ולהינצל מן התהום הפעורה תחתיה.
– היא נשתעבדה. היא אבודה. – מלמל האב באוזני תמר, אשתו. – פרח שנקטף.
– אתה הכנסת לה לראש שהיא משהו מיוחד. – תמר לא חשבה שהיא אבודה, אך נמנעה מלהתווכח איתו. מי כמוה הבין לליבו. עברו כמה שבועות וארוך־הזנב שב לארצות הקור.
לירי הפכה את חוויותיה הסוערות לשירה מסעירה, אבל את ליבה השבור ואת גופה הצמא, המשתולל תחת אצבעותיה, זה לא הרגיע. חלומותיה הרחיקו עד נורבגיה, אבל שורשיה גברו על ההזיות. היה ברור לה שלא תעזוב את הארץ. אבל אולי הוא ישוב, היתה מנסה להתנחם. הוא לא ישכח אותי לעולם. את חלומותיה תירגמה לשירי תשוקה וערגה. להפתעתה היא חרזה אשכים עם מלאכים, חדווה עם ערווה. וכיוצא בזה יציאות נועזות. חדשות בשיריה. הוצאת ספרים צנועה ופרטית הוציאה את ספרה הראשון, בלי כל תשלום מצידה. וכבר מצטברים במגירתה שירים לוהטים, חשופים וחצופים ויפים משירי הספר הראשון. היא חוששת ואפילו מפחדת איך יתקבלו על ידי המשפחה והקיבוץ. בציבור הרחב תהיה להם אוזן קשבת. היא בטוחה בזה, כשם שהיא בטוחה ששולחנות עגולים יהיו תמיד בכל בית ובכל קיבוץ. וגם קיבוצים עגולים ימשיכו לצמוח בכל דור ודור. עגולים לתפארת.
מה יהיה עליה? לאן יובילו אותה החיים?
כל כיוון אפשרי. לבחירתך, הקורא. בעיקר אם אתה שולחן עגול. על מיטתך בלילה חשוֹב מה יקרה לה בשלב הבא של חייה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.