היא היתה שולחן קטן עגול בחדר אוכל גדול של קיבוץ קטן, שבו שלטו שולחנות רבועים לעשרות.

היא היתה שולחן עגול, נקי ומבריק ובודד ליד החלון, בחדר האוכל הענק, הסואן, שבו אכלו ורעשו חברים מרובעים, סביב שולחנות מרובעים או מלבניים, שולחנות שהתחברו על נקלה, בכל חג ואירוע, לשולחן אחד ארוך, שמפות לבנות הופכות אותו ליחידה אחת חזקה ומגובשת, וחברים וחברות מתחברים אליה סביב, מתעלמת מקיומם הנידח והבעייתי של כמה שולחנות עגולים, קטנים, שאינם יכולים להתחבר אפילו ביניהם. ששום מפה לבנה לא תהפוך אותם ליחידה אחת, הדוקה, לפי תורת ״היחד״.

היא היתה שולחן קטן עגול עם רגלי רקדנית, שלא דמו כלל לרגליים המוצקות של השולחנות הרבועים. באירועים חגיגיים הונח רמקול ענק על השולחן הקטן העגול. ובקנאה מוסתרת הביטה וראתה שעל שולחן קטן עגול אחר הונח עציץ עם פרחים.

היא היתה יצור קטן עגול, יפה ומעורר קנאה. היא כתבה שירים. קצרים. ליריים. רגישים כמו ילדותה המבודדת בלילות בבתי ילדים. ההורים רחוקים. השומרת מפצירה בשובבים לעזוב אותה במנוחה, לא לחטוף ממנה את השיר האחרון ולעשות צחוק מעגלגלותה. שולחן קטן עגול. שולחים בו יד מכל צד.

היא חלמה להיות משוררת. לראות את שמה מודפס בעיתון. ואולי אולי על גבו של ספר, כרוך ומעוטר. ביום מן הימים. ספר שתניח מתחת לכר והוא יזין את חלומותיה.

מצד שני, היא ראתה בעיני רוחה, נסחפת בין שמחה לכאב, את הספר שלה עם שמה למעלה ותמונתה מאחור, מונח מוזנח על שולחן מרובע, מחובר אל אחיו. לא לגמרי נקי. מישהו קרא בו והניחו. הזניחו. היתה רוצה לדעת מי קרא. ומה קרה. מדוע בעל הספר עזבו לאנחות.

היא ידעה. בכל חדר אוכל יש כמה שולחנות עגולים קטנים. והם אינם יכולים להתחבר לרבועים. וזו צרה שגם ביניהם הם אינם מתחברים. עגול אל עגול – זאב.

היא היתה יצור קטן, עגול, ליד החלון, אוהב שירה, שרה בקול נעים וענוג לעצמה ולבני ביתה, בלא יומרות של זמרת. ביקשו אותה, לא פעם, לשיר בחג או בחתונה, בפני קהל השולחנות המרובעים, המחוברים, שיודעים לשמוע. והיא הורידה את מבטה וסירבה בנימוס. בהיסוס. בידיעה שהיא עושה עוול לתשוקותיה.

היא ניגנה לעצמה בחליל וגיטרה והתנפלה על כל פסנתר שמצאה פתוח לפניה.

המרובעים והמלבניים ידעו על קיומה. שולחן קטן עגול ליד החלון. ידעו שיש לה קול, ראו את החן, חשו ביצירתיות המפעפעת.

מפעם לפעם נגע בה אחד הרבועים ושאל את נפשו להיות עגול. כשהבין שגם אם יהיה עגול, לא יוכל להתחבר אליה, ברח אל חלומות ריבוע המעגל.

היתה יושבת ליד החלון, מבטה החוצה. מילים מתרוצצות בראשה כאותו ברחש, ששיגע אותה בשעות הקטיף. נכנס לאוזניים ולנחיריים ולבתי השחי המזיעים. מאחוריה, משתקפים בחלון הגדול, המרובעים המורעבים, המעורבים זה בזה, שועטים אל השולחנות המלבניים, עם הכלבויניק במרכזם. כוסית מתכת ובה הסכו״ם וקומקום ישן, עקום פה, מלא מים צוננים. עליה אין כלום. רק מילים מעופפות.

היא היתה יפה, בלי שום איפור. מעולם לא התבשמה. לא התחנחנה. היו לה שתי גומות חן, רקע מקסים לזוג עיניים שמצאו כחול בעיני המבוגרים ומצאו ירקרק בעיני הצעירים, חמומי המבט.

היא לא הרבתה לחייך. כשהצחיקו אותה יצאו ממנה מפלי צחוק, מעבר לשליטתה.

היא היתה שולחן עגול. הכל היה בה עגול. פנים עגולות. כריות לחיים עגולות. שדיים עגולים זקופים עם שני דובדבנים עגולים בראשם. בטן עגלגלה ושטוחה, ירכיים עגולים ואפילו בהונות רגליה, היתה בהם עגלגלות.

עגלגלותה בלטה אל מול הזוויות הישרות של השולחנות שמסביבה. זוויות ישרות ופינות חדות. בגופה הרך לא היתה שום זווית. לא ישרה ולא חדה.

היא היתה בת ראשונה להוריה. ממייסדי הקיבוץ. הם קראו לה לירי. אחריה באו שלושה אחים. אמה היתה סונטת בבעלה ״אתה מכניס לה לראש שהיא משהו מיוחד.״ והוא היה עונה ״היא יותר ממשהו מיוחד. עוד תראי.״ לאביה היו עיניים בורקות, מיוחדות והוא היה שולחן אליה ובולע אותה במבטיו. בנות כתתה, חברותיה לחדר, שרַי ודליה־דָליקה, קראו לה לירי׳קָה. הן היו שולחן מתקפל, האחת מתחילה משפט והשנייה, כאילו גומרת אותו. אחלה שולחן. היא ידעה שם של כל פרח וכל ציפור בסביבה הגלילית. היא שיבצה בהם את שיריה. זה הרחיק רבים מן הקוראים הפשוטים.

היא היתה שולחן קטן עגול. נערה נאה עגלגלה. חמוקיים עגלגלים ושדיים זקופים, מכוסים היטב כמתריסים על ירכיה העגולות, החשופות.

בני כיתתה היו קטנים עליה. שרפרפים זקופים ונאים. נעים סביבה בעיניים כלות, אך לא נראו בעיניה ובלבבה כשולחנות. לא מרובעים ולא עגולים.

לירי חיכתה למשהו מיוחד. היא היתה משהו מיוחד. הגיע לה משהו מיוחד.

היא נולדה בקיבוץ. תמות בקיבוץ. עם כמה ספרי שירה צנועים. וכמעט לא מוכרים. היא תמות בשיבה טובה כי מילדות ידעה לכרות ברית ידידות עם הבדידות.

״היא היתה יופי של ילדה. שערותיה כגלים בים דגן סוער.״ (כך שרנו בימים ההם). יופי של נערה. יופי של אשה. יופי שאינו זועק שוּפוּני!

גברים רעבים נעצו בה עיניים אך את המזלג נעצו בבשר הבקר על השולחן המלבני, הגמלוני, מול נשים עגולות שמקומן הקבוע הוא בצד השולחן המלבני, שממול הכניסה.

מפעם לפעם היה מתיישב לידה צעיר חינני ובגמגום היה שואל: את כותבת שירים, שמעתי.. והיא היתה עונה: לפעמים. כשבא לי. ומורידה את מבטה, מושכת בשולי שמלתה. את תמיד עם שמלה ולא מכנסיים, היה מנסה להסתכל על רגליה הדקות. והיא היתה מסמיקה: מה זה עניינך? זה ענייני – היה עונה – כי את מעניינת אותי. אני מעוניין. שטויות – היא סונטת בו. – רד ממני. לך תטפס על שולחן אחר. תכתבי עליי שיר – היה מצחקק – אולי על שנינו. והיא עונה – אולי הספד. עליך. ושניהם צוחקים וידיהם נוגעות. הם מסתכלים בחלון ובבואותיהם מתקרבות זו לזו. – תבואי איתי למועדון הערב? – בכיף!

יכולתי לסיים כאן את הסיפור ולהשאיר לקורא להפעיל את דמיונו ולגייס את היצירתיות שבו. להמשיך ולספר לעצמו מה עלה בגורלה של לירי ובגורל הקיבוץ, שמתוכו צמחה ופרחה. אני מאמין שהיכולת הזו מצוייה אצל כל אדם קורא. אבל כדי שלא תאמרו, הוא מתעצל ומשאיר לנו את כל העבודה, אספר לכם את הפרק הבא.

בין פרק א׳ לפרק ב׳ בחייה, היא עברה את המסלול המקובל על כל בת קיבוץ, שהולכת בתלם. היא הלכה בתלם והביטה בעננים. היא הלכה לשנת שירות כמו כולם. התגייסה כמו כולם. היתה קצינה מצטיינת, כמו כל בני הקיבוץ, שבצבא לא התביישו להצטיין. שבה לקיבוץ ושבה לכתוב שירים. היתה איזו תקרית עם קצין גבוה שהתחשמק עליה וחטף ממנה, אבל לא ניגרר לרכילות. זרועות הביטחון לא חיבקו אותה. היא שמרה על בתוליה ועל שיריה ובכך היה יחודה. היא שמחה לפשוט את המדים. ללבוש שוב את השמלות הדקות, האווריריות, המאפשרות לאוויר הצח לחדור אל כל חמוקי חמודותיה.

ציפו ממנה לגדולות. מרובעים חושבים בגדול. אבל לאירוע כה מר ונמהר ובלתי צפוי, איש לא ציפה. הוריה לא חלמו. וגם היא לא שיערה.

זה היה מַרְק ארוך־הזנב, כך קראו לו ליצני החצר. חצר הקיבוץ, שראה אותה מתבודדת על הדשא במעלה הגבעה בשעת בין־ערביים. הוא ירד עליה בחשיכה, מבלי לומר מילה ומגעו הלוהט הטריף את דעתה.

זה היה כמו גשם פתאומי עז שניתך עליך בהפתעה ובעודך תוהה מה לעשות, וכבר הברד בעקבותיו. וברקים. ורעמים. ולירי שיכורה ולא מיין. כיוון שלשניהם זה בא בהפתעה ולא היו מצוידים באמצעי מניעה, הוא בפרינציפ והיא ברשלנות, היה דש בפנים וזורה בחוץ. כך בפעם הראשונה והשנייה, באותו ערב סתווי, כשרוח קרירה, נעימה מלטפת את שניהם והם מתלטפים זה בזו. את האורגזמה הראשונה חוותה רק למחרת, עם הגלולה הגואלת. הילדים שעקבו אחריהם מאחורי השיחים, כפי שעקבו אחרי כל המתנדבים המשוחררים, סיפרו בהתפעלות שהוא הרים את רגליה הדקיקות על כתפיו ונחת עליה כמו נשר על טרפו. (כך התבטא בנו של מנהל בית־הספר). לשונו האנגלית היתה עילגת ומבטאו היה מוזר, אבל עם הלשון שבפיו הוא עשה נפלאות, עד שאיבדה את עשתונותיה, נשתעבדה אליו והיתה רצה לקראתו, יום יום וערב ערב, בשובו מן העבודה. רצה לקראתו וקופצת עליו, כילדה אל זרועות אביה.

הוא גדול עליה, אמרו הבריות. הוא בוק גדול, וקטן על לירי שלנו, אמרו אלה שדאגו לגורלה. לא מתאים לה, אמרו החבר׳ה. השתגעת?! שאלה אמה. אביה שתק. שתיקה רועמת. זועמת.

הסביבה ״לא קיבלה״. וזאת היתה הסיבה השנייה שהיא התמסרה, יום יום ולילה לילה לענק הנורבגי האהבל, עם האנגלית המשובשת והגוף החסון. מרק זקור השיער שצבעו בין בלונד לג׳ינג׳י, מרק שהיה השולחן העגול בין המתנדבים המרובעים, שטופי האנגלית והחדווה, שהציפו את הקיבוץ. בדיוק בדור הגלולה.

לירי היתה קרובה לאמה, ממייסדי הקיבוץ, שהיתה לה, בדרך הטבע, הנפש הקרובה ביותר ושלא כדרך הטבע, המבקרת הספרותית שלה. תמר, האם, היתה המומה, אם כי בתקופת המתנדבים עסקינן. היא ניסתה לדבר על ליבה של לירי, לנסות להבין מה קורה.

– קורה הדבר הנפלא ביותר שיכול לקרות לאישה.

– אבל את נערה, בקושי אישה.

– אני אישה, אמא! הוא עשה אותי באחת, בזבנג, אישה. מסופקת. מאושרת.

– מסופקת, אני מבינה. מאושרת זה לא. זה רק מין, בתי. מין בשאינו מינו.

– למה? מפני שהוא גוי? גם את, אמא?!

– לא היהדות חסרה לי, בתי. אלא האהבה. זאת לא אהבה, זה רק מין.

– חשבתי שזה הולך ביחד.

– לא תמיד. לא במקרה הזה, בתי. מקומו לא יכירנו בינינו. הוא ריק. ומקומך לא יכירך בסקנדינביה.

ופתאום הבריקה מחשבה בראשה של תמר:

– תגידי לי, לירי. את תתרגמי את השירים שלך לנורבגית? הוא יהיה חלק מחייך?

– זה לא פייר, אמא! את מכירה טוב ממני את טשרניחובסקי, ששתינו אוהבות יותר מכל משורר עברי אחר. הוא חי עם אישה, שלא ידעה מילה עברית, ולא הבינה שורה משירתו הנפלאה.

קמה וברחה לחפש אותו בבר המקומי הצנוע. ליפול בזרועותיו ולהינצל מן התהום הפעורה תחתיה.

– היא נשתעבדה. היא אבודה. – מלמל האב באוזני תמר, אשתו. – פרח שנקטף.

– אתה הכנסת לה לראש שהיא משהו מיוחד. – תמר לא חשבה שהיא אבודה, אך נמנעה מלהתווכח איתו. מי כמוה הבין לליבו. עברו כמה שבועות וארוך־הזנב שב לארצות הקור.

לירי הפכה את חוויותיה הסוערות לשירה מסעירה, אבל את ליבה השבור ואת גופה הצמא, המשתולל תחת אצבעותיה, זה לא הרגיע. חלומותיה הרחיקו עד נורבגיה, אבל שורשיה גברו על ההזיות. היה ברור לה שלא תעזוב את הארץ. אבל אולי הוא ישוב, היתה מנסה להתנחם. הוא לא ישכח אותי לעולם. את חלומותיה תירגמה לשירי תשוקה וערגה. להפתעתה היא חרזה אשכים עם מלאכים, חדווה עם ערווה. וכיוצא בזה יציאות נועזות. חדשות בשיריה. הוצאת ספרים צנועה ופרטית הוציאה את ספרה הראשון, בלי כל תשלום מצידה. וכבר מצטברים במגירתה שירים לוהטים, חשופים וחצופים ויפים משירי הספר הראשון. היא חוששת ואפילו מפחדת איך יתקבלו על ידי המשפחה והקיבוץ. בציבור הרחב תהיה להם אוזן קשבת. היא בטוחה בזה, כשם שהיא בטוחה ששולחנות עגולים יהיו תמיד בכל בית ובכל קיבוץ. וגם קיבוצים עגולים ימשיכו לצמוח בכל דור ודור. עגולים לתפארת.

מה יהיה עליה? לאן יובילו אותה החיים?

כל כיוון אפשרי. לבחירתך, הקורא. בעיקר אם אתה שולחן עגול. על מיטתך בלילה חשוֹב מה יקרה לה בשלב הבא של חייה.

במב״ח זה ראשי תיבות של בת (בן) משק בשנת חופש. זה היה תואר נכסף לאלפי בני קיבוץ ובנותיו, רישיון לעשות ככל העולה על רוחך במשך שנה. ולשוב אליו עם זכויות חבר מלאות, כאילו לא נותקת מטבורו. לירי קיבלה את התואר ואת הרישיון, לאחר שתי אסיפות כלליות שדנו בנושא בכובד ראש, וביניהן התייעצות עם פסיכולוגית.

בשתי האסיפות הורגשה דאגה אימהית כנה לנערה האהובה, ״הבת שלנו״, שקרה לה מה שקרה, ולא נרחיב את הדיבור על כך. מעל השיחה הרצינית והכנה ריחפה רכילות, טבולה ברוע לב, של כמה מן הסורגות, שהתלחשו ביניהן, שיתכן והיא בהריון וזאת הסיבה שהיא מבקשת לברוח החוצה. כיוון שלירי לא יצאה עם שחרורה מהצבא, עם תרמיל להודו או לדרום אמריקה יחד עם חבריה לכתה, היה ברור שיאשרו לה מעמד של במב״ח.

וכך ארזה לירי ויצאה בליווי הוריה לנתב״ג. אחיה ירון נפרד ממנה ב״תעשי חיים״. מוטי, האח השני, אמר לה ״אל תעשי שטויות״. ויובל הקטן חיבק אותה ואמר ״לבר מצווה שלי את מוכרחה להיות כאן איתי. אני כל יום אחכה לך.״ היא ניגבה דמעה בעיניה. נתב״ג היה החוצלארץ הראשון שלה. עולם חדש, סואן, שונה ומשונה, מעורר פחדים קלים ותקוות גדולות. היא יוצאת לעולם הגדול. לנורווגיה.

לא היתה לה שום כוונה לעזוב את הארץ. היא לא הצליחה להסביר להוריה ולעצמה מה היא מחפשת בנורווגיה. ריגושים חדשים? הכרת העולם שממנו בא הגבר שעשה אותה אשה? ניסיון לשאוב אותו לארץ ולקיבוץ? המחשבות התרוצצו בראשה בפראות. היא רשמה בפנקס הצהוב הרהורים וחלומות שבבוא היום יזינו את שיריה. דבר אחד ברור: על השירה היא לא תוותר, לא על העברית שכה אהבה. גם לא על הקיבוץ, העמק, ההורים והבית.

הנחיתה בנמל התעופה של אוסלו המחישה לה את ההבדל בין הארץ לבין העולם. בנתב״ג ההמולה היתה בשפה העברית, שהיא כה אהבה. באוסלו נשמעה הנורווגית כמוזיקה איומה, ממש עוררה בה סלידה לא צפויה. היחידים שהזכירו לה את העברית הרחוקה היו הסבלים, דוברי הערבית, שעזרו להוריד את המזוודות מהמסוע. ״יאללה״ ו״דאחילק״ ו״לַהון, להון, להון! דיר באלכּ!״ צלצלו באוזניה בעברית טהורה. מהבית.

מרק חיכה לה, לבוש פראנג׳י, שלא כדרכו ופתאום, מרחוק, היא ראתה כמה הוא גבוה. ומוצק. הוא חיבק אותה כאב המחבק את בתו, שניהם רועדים מהתרגשות ולא יודעים מה לומר. הוא נזכר בביטוי אנגלי, שבו היה משתמש כשהיה חובק את גופה העירום, ביטוי ששמע באיזו פרסומת בטלוויזיה, והוא השמיע אותו בלחש באוזניה, כדי להפיג את המבוכה. חיבק את גופה ואמר ״so round, so firm, so fully packed" ושניהם פרצו בצחוק גדול ויצאו מן השדה אל מגרש החניה. הוא פתח לפניה את הוולוו הישנה, שוליה מכוסים בבוץ, ואמר לה: ״יאללה, get in". היא התיישבה לצידו ומגרונה פרצו גלי צחוק, מגנים עליה מפני המבוכה. ״אראה לך מעט את אוסלו היפה, לפני שניסע הביתה. שבי נוח. יש לנו כשלוש שעות של נסיעה אל הכפר היפה שלנו. לא יפה כמו הקיבוץ שלך, אל תצפי לדשאים רחבים ולשמש חמימה.״

עכשיו הבינה למה היא רועדת. כשהזכיר את השמש, שנוכחותה לא ניכרה בסביבה. באפלולית צפונית ובקור עז, שאליו לא התכוננה, הם נסעו ברחובות הרחבים, הוא הצביע על כנסיות יפות ובנייני מימשל, מחפש את המילים הנכונות באנגלית. והיא ראתה צלבים וצלבים ומילים מוזרות באותיות לטיניות ולא ידעה את נפשה. הוא האט בנסיעה ליד ארמון המלוכה ובית הפרלמנט, הקתדרלה המרשימה ומוזיאון הויקינגים. שאל אותה אם היא שמעה על הויקינגים. והיא ענתה: sure. אבל מחשבותיה היו הרחק מן העיר היפה ומהיערות סביבה, שאותם חצו בדרך את הכפר.

כשהגיעו לחווה, לאחר נסיעה ארוכה ומייגעת, חטפה את השוק השני הגדול בחייה. לזה היא לא ציפתה. הוא מעולם לא סיפר על הבית והחווה והעבודה שלו. שני דירי חזירים הומים בהמיה מזעזעת, עיטרו את הבניין בן הקומותיים מזה ומזה.

מרק ואחיו הצעיר המשיכו את מסורת המשפחה: גידול חזירים, שפירנסה אותם בכבוד, אם לא למעלה מזה.

לירי איבדה את המילים. ״בזה… בזה… אתה עוסק כל ימי חייך?!״, ״חוץ מהימים שאני בקיבוץ״, ניסה להצחיק אותה. ולא הצליח. ״למה לא סיפרת לי?״ ״כי לא שאלת. סיפרתי לך שאני גר בכפר קטן, יותר קטן מהקיבוץ שלך, באזור נידח. בכלל, דיברנו יותר עלייך מאשר עליי. על העתיד יותר מאשר על העבר.״ ״חזירים!!?״ והוא הסתכל עליה מגבוה בתמיהה כנה: ״במה זה שונה מהרפת הענקית שלכם בקיבוץ? אותו בוץ, קולות קצת שונים וכולם מגיעים לצלחת.״ היא ירתה את תשובתה מולו והכניסה לו אגרוף במותניים: ״אתה לא מבין כלום! אתה יודע מה זה חזירים ליהו… לישראלית?״ ״אני מבטיח לך שלא תגעי כאן בבשר חזיר.״ רוגזה הוציא אותה משלוותה: ״אבל אצטרך לאכול עם חזירים שמגדלים חזירים ואוכלים חזירים.״ לירי נתבצרה בשתיקתה. ״אני צריכה לשירותים. קח אותי מהר לבית״ אמרה לו ובדרך הוסיפה ״אני צריכה לישון קצת. לנוח.״ והוא אמר ״כמובן darling. אבא ואמא שלי מחכים לראות אותך.״ בדרכם אל הבית, ליוו אותם נחירות החזירים משתי המכלאות הגדולות והמראה הוורדרד, שהגעיל את לירי, רבץ על התודעה שלה.

נקדים את המאוחר ונספר שממש לכבודה של לירי, כפי שאמר לה מרק בהתרגשות, המליטה חזירה ענקית והוא הוביל אותה כמעט בכוח ״דבר כזה אני בטוח שלא ראית מעולם״ לראות את החזירה שוכבת על צידה, ראשה מוטה לאחור וחבורה של כעשרה חזרזירים יונקים משפע פטמותיה בשקיקה. הקטנים היו חמודים והמראה היה, בלי ספק, מיוחד ושובה לב, אבל מעבר להנאה ולהפתעה, זעקה הבגידה שבגד בה גורלה ועיניה תרו אחרי הבוץ והצחנה, של הנחיריים המגעילים, שמעולם לא ראתה, לא טעמה ולא האמינה שתחייה בקרבם או בקרבתם. אף שהיתה חילונית, מעולם לא אכלה בשר חזיר, לא לתיאבון ולא להכעיס. הוא שב ואמר לה ״אני אדאג שאת תקבלי אצלנו עוף בתנור וטרקי וצלי בקר, כמה שתרצי.״ לירי נזכרה בכריכים שהכינה לעצמה בכל בוקר, לפני הריצה לאוטובוס של ביה״ס האזורי, כריכים עם נקניק סלמי וגבינה צהובה, ושאלה את נפשה אם זה לא עונש מהשמיים. ״אני רואה חיוך עולה על פנייך, על מה חשבת, ילדה שלי?״, ״על אלוהים״ היא ענתה. ״אלוהים ואני. אלוהים, אני ואתה. זה מסובך. אני חושבת שהוא רצה להעמיד אותי במבחן. זאת לא הפעם הראשונה. יש בינינו יחסים אישיים טובים, מאז ששמעתי על קיומו. יש לו סיבות טובות לכעוס עליי. אבל גם לי יש סיבות טובות לכעוס עליו. קפיש?״ הוא אפילו לא ניסה להגיב או לענות. משוררת, חשב בליבו. יהודיה ללא תקנה. מילים, מילים, מילים.

״מהר מהר לשירותים״ היא שבה ואמרה, והם נכנסו לבית בן שתי הקומות. מבואה רחבה ומקושטת. מימינה מטבח גדול, בו הסתובבה עיישה העוזרת ומשמאל – חדר אוכל מרווח. שולחן מלבני מוצק עם ראשים של אריות מעוצבים בעץ מהגוני על הרגליים בארבע פינותיו. כסא גבה קומה בראשו ושלושה כסאות מכל אחד מצדדיו. שירותים בפינה. לירי זינקה לשירותים ומרק חיכה לה בחוץ. היא הופתעה לגלות אסלה מדורגת, שאיפשרה, כנראה, לבדוק את התוצאות בטרם ניאגרה.

בקומה השנייה היו סלון ומשני צדדיו שני חדרי שינה וסטודיו. במרכז הסלון שולחן גדול, סגלגל ומעליו זכוכית עבר מסתובבת על צירה להגיע לכל אורח, רגליו מעודנות. ובסטודיו, הספוג עשן מקטרות, עמד, גבו אל הקיר, שולחן עבודה מקסים ביופיו וביעילותו. מגירות מגירות גדולות מימין ומשמאל ובגבו המורם עשרות מגירות קטנות, המאפשרות מיון ניירות ומסמכים וכל השאר. מכונת כתיבה ״הרמס״ עמדה על השולחן ובצד קסת דיו עתיקה ובה נעוץ עט עם ציפורן – זכר לימים רחוקים. לצד השולחן מחשב.

לירי התיישבה על יד השולחן הנדיר, המקסים וחשבה: יום אחד יהיה לי שולחן כזה. אך נזהרה שלא לומר זאת בקול. כמה שונים השולחנות כאן מהשולחנות שלנו בחדר האוכל, עלה הרהור געגועים בראשה. היא ליטפה את השולחן המהוקצע בידיה. היה זה מעין פיצוי על המית נחירות החזירים הגועלית שהגיעה עד לכאן. מרק ראה כמה היא חומדת את שולחן הכתיבה המיוחד. ״את יודעת,״ הוא אמר לה ״את השולחנות האלה מייצרים באוסלו קרובי משפחה של אמי. אם תרצי אוכל לשלוח לך שולחן כזה.״ ״איך אפשר לשלוח דבר כזה?״ שאלה בתמיהה וכמיהה. ״כמו ששולחים טנקים מישראל לכל ארצות אפריקה ודרום אמריקה״. ענה לה ולא הרגיש שהוא יורה לעצמו ברגל. היא בעטה בו בזעם וברחה ממנו אל עיישה במטבח, לטעום מן התבשילים ולשמוע ערבית שמזכירה את העברית.

בין הבית למכלאה הימנית עמד צריף שוודי, ממש כמו בקיבוץ, ומאחוריו סילו עגול וגבוה. ״בצריף הזה״, אמר לה מרק, ״גרים הפועלים שלנו, טאריק ועאקל, והחדר לידם הוא של עיישה. החדר האחרון מלא בכלי עבודה.״

לאחר השלפשטונדה יצאו ההורים מחדר השינה שלהם אל הסלון, שהיה מחומם היטב, התיישבו משני צידי השולחן הסגלגל וצלצלו בפעמון למרק. מוכנים. מרק נכנס, מחבק בימינו את לירי וניגש תחילה לאב, שישב, זקוף קומה בכסאו, מקטרת בידו השמאלית והימנית שלוחה אל לירי ההמומה. ״הנס!!״ הציג את עצמו ולחץ את ידה תחילה ביד אחת ולאחר שהכניס את המקטרת לפיו, בשתי ידיו. ״ואת לירי״ אמר באנגלית רצוצה, ״אני למדתי שייקספיר – קינג ליר, אז את פרינסס לירי.״ וצחק צחוק מלאכותי שהרעיד את שפמו המלבין בקצותיו. הוא הצביע על אשתו שישבה זקופה ושלחה מבט חודרני ואמר ״לכי עכשיו לכריס.״ מרק לחש על אוזנה של לירי ״שמה כריסטינה אבל כולם קוראים לה כריס.״ כריס קירבה את ראשה של לירי אליה ונתנה לה נשיקה על מצחה, סקרה אותה לכל אורכה ואמרה באנגלית: ״Chris loves beautiful Liri". האם היתה גבוהית ושערותיה הבהירות, בין קש לבלונד, היו אסופות על ראשה בתסרוקת בננה. ״כך קוראים לזה״ הסבירה ללירי, שהביטה בסקרנות על האשה הדקיקה, המקמצת בחיוכים. היא היתה לבושה בנגליז׳ה ביתית ולרגליה נעלי בית מפרווה. הזוג הצעיר התיישב מול ההורים ועיישה נכנסה עם מגש כסף בידה, אוחזת בשתי ידיות מוגבהות ועליו כוסות קפה מזה ומזה ובאמצע כלי זכוכית נאה ובו מרמלדה וארבעה מזלגות זעירים נעוצים בו. לידו כוס מים להניח את המזלג אחר טעימה. היא עברה מאחד לאחד וכשהתקרבה ללירי לחשה באוזנה. כשעיניה מופנות אל האב: ״מג׳נון!״.

נשכחו החזירים. נרגעה העייפות. משפחה כמעט נורמאלית. אמנם עם אבא, כנראה מוזר, מפטם כל הזמן את המקטרת בקפדנות ובטקס כמעט פגאני. האם אשה יפה וגבוהה, לירי וחצי, מדברת את כולם נורווגית, כאילו זה ברור שכולם מבינים אותה. מרק התחיל לתרגם ונואש.

האכזבה הבאה שחיכתה ללירי היתה הטלוויזיה שידעה לדבר רק נורווגית, הרבה נורווגית וכך גם הרדיו. ״לא נכון״, אמר לה מרק, ״יש גם תוכניות בשוודית ובגרמנית״. והיא לא ידעה אם לצחוק או לבכות.

הלילה הראשון, בשתי המיטות שהוצמדו זו אל זו, היה אכזבה גמורה. היא היתה מבוהלת ומרק היה להוט ולוהט. נשכח ממנו הרגלו המיוחד לגשש ולרגש בפתח, בטרם חדירה. תוך דקה, אם לא למטה מזה, גמר ונשכב על גבו, נאנח כמו שעשה את מלאכתו נאמנה. המגבות הלחות, המבושמות בבושם נורדי, לא הספיקו. לירי הרגישה נבגדת, לא מסופקת וכשניסה כעבור רבע שעה לתקן את דרכיו, היא כבר היתה שקועה בתרדמה עמוקה. לשונו לא הצליחה להעיר אותה מעייפותה ומחלומותיה.

היא חלמה על אותם לילות הקיץ החמים בקיבוץ, כשבני כיתתה התגנבו תחת לגדר אל בריכת השחיה בלילה, התפשטו עירומים וקפצו למים. היא ראתה בחלומה, כפי שראתה בנעוריה, את איברי המין המדולדלים והקטנים של הבנים. כשהם יצאו מהמים הם נראו עוד יותר קטנים. לא לחינם קראו להם ״הקטן״. מרק היה מגזע אחר. בחלומות ראתה מרחוק את שני הוריה, צעקה אליהם לחכות לה, אבל קולה לא נשמע.

בשעת בוקר מאוחרת התעוררה ליום חדש. עולם חדש. התקשרה בטלפון להורים: ״נורא קר פה. זוועה!״ ״אמרתי לך לקחת את צעיף הצמר העבה״ ענתה לה תמר ״אבל הוא דוקר״, ״דוקר אבל מחמם. תקני לך צעיף בכפר״. ״אבל אין פה חנויות ממש״. ״תקני בשבוע הבא כשתסעי לטיול לפיורדים או לעיר הגדולה״.

סמוך לשעת הצהריים יצאו לטיול רגלי, עטופים בסוודרים עבים ומעילים כבדים, כובעי פרווה וכפפות צמר, להכיר את הכפר. החווה היתה ממש בקצה הכפר, לרווחת התושבים. הכפר היה מחולק לאזור של בתי עץ ישנים ומבני בטון חדשים, יחסית. אסם התנשא גבוה מעל כולם. ובמרכז הכפר עמדה תחנת דלק, שלאורך הקיר הצדדי שלה היו שני תאים של בתי שימוש, אחד עם תמונה של גבר ואחד עם תמונה של אשה. ולצידם לאורך הקיר, משתנה פתוחה לגברים עם סכך של צמחייה. מסתיר טפח ומגלה טפחיים.

מן הצד השני של תחנת הדלק היה בית קפה קטן עם שולחנות עגולים קטנים, מצופים בשעוונית, ומעמד עשוי חזרן, לעיתונים ומגזינים. בנורווגית בלבד. הם התיישבו ליד שולחן עגול קטן והזמינו קפה בטעם שוקולד. עם הקפה הגישו להם, בצנצנת, צנימים דקים זהובים. ומרק לימד אותה כיצד לטבול את הצנים בקפה ולהביאו לפה בטרם ייפול. ״ראיתי, הרחק בתוך המכלאה״ שאלה לירי ״שני גברים שהתעסקו עם החזירים״. ״אה, אלה טאריק ועאקל, שעובדים אצלנו כבר שנים. הם באו מעיראק. ברחו מההפצצות האמריקאיות שהנחיתו עליהם דמוקרטיה משמיים. חיסלו את הדיקטטור ואת המדינה. את המחלה ואת החולה. עובדים טובים ומסורים, אבל לא מצליחים ללמוד נורווגית.״, ״נדמה לי״, אמרה לירי, גומעת מן הקפה הטעים, השונה, ״שגם להם אסור לגעת בחזירים.״ מרק צחק ״בשביל פרנסה עושים הכל. תראי פעם באיזה מתלהבות מצחצח טאריק את הפסל של מריה הקדושה, המונח בגומחה שבכניסה לחווה. כאילו היתה אמו ולא אם המשיח.״, ״לא רחוק מן הגומחה ראיתי באר״, אמרה־שאלה. ״מן הבאר הזאת שאבנו מים הרבה הרבה שנים עד שהתקינו לנו מים זורמים. תארי לעצמך כמה דליים הייתי צריך לשאוב כנער בשביל להשקות את כל החזירים.״ ״ואחיך?״, ״הוא ברח לפני שנה שנתיים אל עיר המחוז הגדולה ועוסק שם בשיווק בשר חזיר למינהו. פעם בשבוע הוא שולח משאית מיוחדת להעברת החזירים למשחטה ולשיווק. לא הייתי רוצה שתהיי שם באותו יום, כי החזירים בחזירותם מתנגדים בצריחות איומות לעלות למשאית, כאילו הם יודעים לאן ולשם מה לוקחים אותם. את הצריחות האלה אחסוך ממך. יום לפני המשלוח ניסע לטיול לפיורדים ואולי גם לאוסלו היפה, שבמבט ראשון הרדימה או קצת עצבנה אותך.״

בקצה השני של הכפר, במרכז השכונה החדשה, עמד בניין ענק, לא גמור, שנועד להיות קניון מודרני בכפר. הכביש שנכנס אל הכפר ויצא ממנו, היה רדום, אפילו בהשוואה לקיבוץ. שעמום כבד רבץ על הכפר. או שמא כך ראו עיניה של לירי. בימים לא היה לה מה לעשות. ועיישה, שאליה התקרבה מיום ליום, אמרה לה, ״ליל עסל ויום בסל״. היום הפך ממש לבצל ושום במטבח לצידה של עיישה הבודדה, שהערבית המדוברת שלה כה דמתה לעברית המדוברת וניחוחותיה נעמו לאוזניה של הקיבוצניקית המתגעגעת. בדיוק כשנכנסה למטבח טיגנה עיישה בסל (בצל) לשים על קערת המג׳דרה, שהכינה לכבודה של הישראלית. לירי לא הכירה את המאכל, אבל לאחר שטעמה, התלהבה ממנו והודתה למשרתת על התחשבותה. בשיחות ביניהן, עיישה קראה לאבא ״אבו – ל־שווארבּ״. לאמא ״אל־ח׳תיארה״ ולמרק ״סחבֵּק״. הן דיברו על פאדיחות והיו מבסוטות לגלות בכיף, עד כמה העברית והערבית קרובות זו לזו ורחוקות מהשפות הנורדיות. ״בקרוב תשובי הביתה״, העזה עיישה לומר לה. לירי ענתה בצחוק ״אינשאללה!״

הטיול לפיורדים נידחה לאחר שהתחילה סופת שלגים, שסגרה אותם בבית לימים ארוכים. חמישה ימים השתוללה הסופה וערימות השלג ריתקו אותם אל הבית. שעות ארוכות ישבה לירי צמודה לחלון ואצבעה כותבת על האדים, המכסים אותו, מילים עבריות מנחמות: אבא, תמר, יובל, אריק איינשטיין, זלדה, וופל, ספלנדיד. שרשראות השלג שמרק התקין לוולוו לא עזרו כלל. ״בעונה הזאת״, חזר ואמר מרק, ״זה לא רגיל סופה כזאת״ ואמא שלו רטנה: ״כל שנה אתה חוזר על המשפט הזה. מה יש לך נגד השלג, בן?״ היה גם היה לו נגד השלג. הוא ניסה להניע את המכונית לצרכיו בתוך גבולות החווה, אבל הידיות היו מכוסות קרח. דליים מלאי מים רותחים נשפכו על הידית, רק כדי לפתוח את הדלת ולהוציא צרור מפתחות, שנשתכח על הכסא. היציאה לטפל בחזירים הקפיאה את הגוף ונעשתה בריצה הלוך ושוב. השעמום בבית, עם הדמויות הלא־ורבליות, המכונסות בעצמן, העיק על לירי. לירי חיפשה מה לעשות ומרק עשה שמיניות באוויר לשעשע אותה ולמצוא לה עיסוק כלשהו. רעיון העיוועים שלו היה שאולי היא תעזור להכין את המזון לחזירים. הם היו מקבלים מכל המרכולים והאיכרים את המצרכים שהתקלקלו או פג תוקפם. צריך היה לפתוח ולהסיר הצידה אריזות מנייר כסף או מכלי פלסטיק, שהיו עלולים להרוס את קיבתם של החזירים שבלעו הכל. משפשפת את ידיה ומקללת את השלג, ישבה לירי עם שלושת הערבים וניסתה לקלף באצבעותיה משולשים של גבינה צהובה רקובה מהאריזה הדוקרנית שלהם, להסיר הצידה שברי זכוכית ופלסטיק. זה לא היה גרוע יותר ממריטת הנוצות מעשרות עופות לקראת החג בקיבוץ. אבל חסרה השמש הטובה והרוח הטובה של המורטות, שמרטו ושרו, מרטו ופטפטו. משפחתו של מרק לא היתה מן הפטפטנים וכשפטפטו היה זה בנורווגית.

טלפונים קצרים הביתה, שיחררו מעט את לירי מן העצבות, הזרות, השיעמום והאכזבה. על ״שובי הביתה, ילדה״ היא ענתה בעצבנות: ״השתגעתם?! לחזור כלוזרית, ככישלון, אל מול מאות זוגות עיניים שיינעצו בי בכניסה אל חדר האוכל? חשבתם על זה??״

באחת השיחות האחרונות היא כבר הזכירה יציאה מכאן, אולי אחרי הטיול לפיורדים, אבל לא יציאה לארץ, אלא לגמור את השנה איפשהו באירופה. ״אכן״ ענתה לה תמר, אמה ״יש מה לראות באירופה ואת תיהני מזה. זה ייתן לך הרבה חומר לשירים.״ אביה, בלי ידיעתה, התחיל לחפש בשבילה מקום טוב באירופה. הוא הרים טלפונים למיודעיו. לחבריו שעלו איתו על הקרקע של הקיבוץ החדש והתפזרו למישרות שונות בארץ ובחו״ל. הזכירו לו את הבמב״ח – בן משק בשנתיים חופש – שהיה קב״ט בשגרירות ישראל בפריז. אחרי ציפייה של שבועיים, הגיעה תשובה מן הקצין שילדותו היתה בקיבוץ השכן והוא סיפר על בודקת־מאבטחת בפתח השגרירות בפריז שנכנסה להריון לא־צפוי ויצטרכו להחליף אותה לפני שהבטן שלה תפריע לנכנסים וליוצאים.

הידיעה על הג׳וב הפנוי בפריז הגיעה ללירי לאחר השלג הגדול, בדיוק כשארזה לצאת לטיול אל הפיורדים ואל אוסלו הבירה. היא הכניסה בה עליצות נדירה, שתרמה להצלחת הטיול ולהפגת המתיחות. פריז באופק – מה יכול להיות יותר טוב מזה? ולא שגרירות נורווגיה, גיחכה לעצמה.

היה קשה לנהל שיחה עם מרק, שלא לדבר על הוריו. אחת, משום קשיי השפה האנגלית, אחת, משום קשיים אחרים שלא ידעה ולא רצתה לקרוא להם בשם. לירי אהבה להתבדח, אבל כל בדיחונת שלה היה צריך להסביר למרק באריכות. שום דבר לא הצחיק אותו. שום נושא לא גירה אותו לשיחה רצינית. המילים העבריות היחידות שזכר היו – אני מתנדף, הדר אוכל, בלגן, עוד, פולקע, כוס־אמק, מהר, מרכולית, עלא־כיפאק ושלומפר. – חזר עליהן באוזניה, מלא שמחה, כאילו מצא תחליף לשיחה טובה. היא אספה ממנו ומהסביבה החדשה נושאים לשירה, כגון ״ברוך שעשני אשה״. או ״שלג דאשתקד״, אבל לכתוב לא הצליחה דווקא מפני שהיה לה עודף פנאי ושעות רבות של ריקנות. המוזה לא הגיעה איתה לשם.

החודש הקצר הבהיר לה שבעל זה הרבה יותר מסתם גבר, אפילו הוא גבר מענג בלילות.

לירי נפרדה ממרק, נשקה את ידיהם של הוריו, חיבקה את עיישה וטפחה על השכם של שני העיראקים ועזבה את נורווגיה עם שתי מילים בנורווגית וארבע מילים בערבית מדוברת. ״ ׳Takk' זה ׳תודה׳ ו ׳griser׳ זה ׳חזירים׳ ״. המילים הערביות החדשות שמורות במערכת. לא נעים.

ימים אחדים לפני חתונתה, הגיעה לקיבוץ הודעה שארגז גדול הגיע עבורה מנורווגיה והוא בדרך אליה במשאית שתגיע לקיבוץ בעוד כמה שעות. בשעה ארבע אחה"צ התקבל טלפון בבית הוריה. נהג המשאית הודיע לאביה שהוא מביא להם ארגז ענקי מהנמל, שהוא הפעיל את ה־gps וזה הביא אותו לתוך חורשה שבסופה שלט ענקי: “עצור! גבול לפניך!” איך מגיעים לקיבוץ? האבא, מופתע, הורה לנהג לעשות סיבוב פרסה ולחכות לו. הוא יגיע מייד להביא אותו לקיבוץ ולצריף השוודי, מגורי הזוג הצעיר.

בארגז היה שולחן הכתיבה רב המגירות שמרק שלח. מתנה לחתונה. המתנה עוררה רגשות מעורבים בליבה של לירי, שמחה ועצב וגעגוע וכעס. התגובה הראשונה שלה היתה: “איזה יופי!” מייד הבינה מה קורה והוסיפה בליבה: קיבינימט! למה כתבתי לו בכלל על החתונה?! החתונה נערכה סביב הבריכה ברוב…

אופס! מה קורה לי? טל"ח. רציתי לכתוב את פרק ד' וקפץ לי פרק ה' לראש. פרק שכותרתו תהיה “איך מכניסים נורווגי לשוודי.”

סליחה. נשוב לפרק ד'.

נמל התעופה שרל־דה־גול קיבל את לירי בחיבוק. השפה הצרפתית נשמעה באוזניה נעימה ומוזיקלית וממש מעורר תיאבון. המסלולים הנעים והדיילות הנחמדות הנעימו לה את הנחיתה. הטיסה היתה קצרה וטובה. העיבה עליה תקרית קטנה עם שולחן האוכל הקטן שסיבך אותה עם זוג ישישים שישבו לצידה, כשהיא כלואה ליד החלון. שולחן כה קטן ואוכל לא לטעמה, וכשהיא קמה לצאת לשירותים, הישיש שולח את יד ימינו אל ירכה כדי לעזור לה כביכול, לצאת. מגרונה פורצת קללה והדיילת נוזפת בה בצרפתית. מזל שהיא לא מבינה.

קצין הביטחון של שגרירות ישראל בפריז חיכה לה בכבודו ובעצמו בשער היציאה, חיבק ונישק אותה כאילו היו מכרים ותיקים, נשא את המזוודה הכבדה שלה והביא אותה אל מכוניתו שחיכתה בחוץ. “פריז מחכה לך!” הצהיר. שם את ימינו על כתפה, והוסיף “גם גדי. את יותר יפה משחשבתי. ממש אתגר”.

גדי היה בן קיבוץ, שלא התכוון לחזור לקיבוץ, גרוש, רודף שמלות, גם כשהשמלות הוחלפו במכנסיים. הרכילאים בשגרירות סיפרו שהמאבטחת המפוטרת בגלל הריון לא צפוי, היא אחת הקורבנות שלו. אבל לך תדע.

הנסיעה משדה התעופה אל העיר המתעוררת, שכל רחוב בה שופע אמנות, הכניסה את לירי לאקסטזה והחייתה בה את המשוררת הרדומה. הבניינים והמונומנטים והשדרות שעברו על פניהם בדרך לשגרירות, העבירו בגופה גלים של חום והתלהבות. זה לא היופי הקר והקפוא של אוסלו. המוזות הביטו אליה מכל עבר והחיו בה את התקוות שתלתה בחו"ל בטרם יצאה מן הקבוץ הקטן בפריפריה הישראלית.

בניין השגרירות נראה לה ממש כארמון. שם לחצה ידיים עם כמה בעלי תפקידים שאיתם תהיה בקשר וגדי מסר אותה לידי ורדה, שאת מקומה היא עתידה לתפוס. ורדה, בהתייעצות עם גדי, כבר איתרה טלפונית כמה חדרים למגורים, אבל את הלילה הראשון היא הציעה ללירי לישון במלון קטן סמוך לשגרירות ולצאת רק למחרת לבדוק בנחת שלוש אפשרויות של חדר מגורים בקומה החמישית של אחד הבניינים. “קוראים לזה chambre de bonne – חדר המשרתת. וזה תמיד בקומה החמישית של הבניינים העתיקים. זה הכי זול והכי נוח, אבל רחוק מלוקסוס. את זה תקבלי בשגרירות.”

בית המלון היה אמנם קרוב, אבל החדר היה קטן וצר ועלוב. אשה קטנה הפכה על פניו את הספר שקראה, קמה והובילה את שתיהן לחדר הדל. “זה רק ללילה אחד או שניים” ניחמה אותה ורדה, שראתה את הבהלה בעיניה של לירי. לפחות חזירים אין כאן, עברה מחשבה מוזרה בראשה של לירי. “מה מצחיק אותך?” שאלה ורדה "שום כלום ענתה לירי. “אני אצא לטיול בסביבה עד שאפול מהרגליים ואת, ורדה, תשובי לביתך. אני אסתדר. אל תדאגי.” והן נפרדו בנשיקות על כל לחי.

ורדה למודת ניסיון, הספיקה עוד באותו ערב להזהיר את הצעירה החדשה מפני הקב"ט חסר המעצורים. “ממה ששמע עלייך”, אמרה לה “הוא בטוח שאת טרף קל. ודווקא עכשיו זרקה אותו קלוד מכל המדרגות. הוא חבוט, אבל מורעב. Attention!!”. – “כלב מושך!”

הקרואסון הפריך והשוקולד החם שהגיעו אליה לחדר בבוקר פיצו אותה על המיטה הלא־נוחה עם הכר המגולגל כנקניק. טעמם היה גן עדן. הציפו אותה רגשות חמים והתלהבות נעורים שהיו עצורים אצורים בתוכה בהרפתקה הנורווגית הקפואה. כאן בפריז נפתחו מחשבותיה בפניה והיא ניסתה להבין ממה, בעצם, התאכזבה: מהחווה עם החזירים? מהשפה והקור והבדידות? או בעצם מהמין ללא אהבה, ללא דיאלוג, ללא הוורבליות שאיפיינה אותה. מהמשפחה האפורה או מהשמש החסרה? המגע הראשון עם פריז ועם הישראלים בשגרירות הבטיחו לה לצאת מכל זה. לשוב אל עצמה ואל המוזות, אל שמחת החיים מתוך בדידות ושונוּת שאיפיינו אותה בקיבוץ. שיחתה הראשונה עם הוריה מפריז עודדה את רוחם ואת רוחה.

דבר ראשון הלכה לירי לאליאנס ונרשמה ללמוד צרפתית בערבים. היא ממש התאהבה בשפה שכל מה שזכרה ממנה מילדות היה השיר “הגימנזיסט חלב פרה” PARLEZ VOUS. המעבר ל“אמבסד” ול“דוקומנט” ו“ז’ולי” היה קשה ומאתגר. אתגר וגם תשוקה. הבתים, החנויות, המוזיאונים, השדרות, בתי הקפה, המטרו, המזרקות והיין, שיכרו ושיחררו אותה והפעילו את היצירה. המילים החדשות, משמאל לימין, עוררו את המוזיקליות שבשיריה. היא קנתה פנקס חדש, יפה, להתחיל בו את ספר השירים שייכתב מפריז, לא רק על פריז, אלא על העולם הגדול, שמעל העולם הקטן והאינטימי של בית ילדותה ונעוריה. דפי הפנקס שלה התחלקו בין מילים חדשות בצרפתית לבין שורות חדשות של שירים משובצים במילים צרפתיות, חורזות עם העברית. Rire (צחוק) ו“ריר”, “marche” (שוק) ו“מרשה”. “דם” ו־“damme” (גברת), or (זהב) ו“אור”, “court” (חצר) ו“קוּר” או “לבש” ו“la vach” (פרה). נוטרדם. לה בש קי רי. המוכרים כל־כך. אפילו לקיבוצניקית מן הפריפריה. פריז היא ההיפך מכל פריפריה.

ורדה ליוותה אותה בחיפוש אחר דירה, בעצם חדר. בדרכן אל אחת הכתובות שבידיהן, צעדו לאורך הסיין וניתקלו בשלט של רחוב קטן, שוורדה פירשה לעולה החדשה. שם הרחוב: רח' החתול הצד דגים. לירי נדלקה “אני רוצה לגור ברחוב החתול הצד דגים. לא עולי הגרדום, לא עיניים למשפט, לא נצח ישראל ואפילו לא ז’בוטינסקי” היא אמרה. “אני אהיה החתול. זה מתאים לי”. שינו מכוונותיהן והלכו לאורך הרחוב, שואלות את הקונסיירז‘, היושבת בקומת הקרקע של כל בית לשמור עליו. “אין חדר פנוי”, היתה התשובה המרגיזה, בית אחר בית. ורדה ניסתה לשכנע את לירי שיש בידה כתובת, לא רחוק מכאן, שהחדר הוא מעל דירה שגרים בה ישראלים. לירי התעקשה ואכן, קונסיירז’ פורטוגלית ערמומית הציעה להן חדר על הגג, תמורת עמלה של חמישים פרנק. אל החדר הקטן עולים במעלית מפורזלת, שיש בה מקום רק לשניים, עד הקומה הרביעית. ומשם מדרגות צרות אל חדר המשרתות בקומה החמישית.

לירי רצה אל החלון, המחובר באלכסון לתקרה, ועם מאמץ קל הצליחה לראות ממנו את הסיין הסמוך, שספינות מסע וספינות תיירים ומעבורות, שטו עליו ברגיעה. בחדר עמד שולחן עץ מרובע, חשוף, לידו כסא צולע. מול השולחן כיור קטן וברז מעליו. חדר שירותים שהיה קטן על ורדה במצבה, אך ללירי הספיק בהחלט. הניאגרה היתה שבורה. “גדי הקב”ט יתקן לך את זה ברצון, תמורת שתי נשיקות ומזמוז אקראי" אמרה לה ורדה. לירי עיוותה את פניה בגועל. המיטה הצרה מילא את מחציתו של החדר. “את המזרון הזה תזרקי ונקנה מזרון חדש” אמר לה ורדה. “קודם קונים ואחר כך זורקים” ענתה לירי וצחקה בליבה.

הן יצאו מן החדר. בעצם גם בקיבוץ גרו הרבה שנים, לא בבית אלא בחדר. משפחות שלמות. ירדו במדרגות ובמעלית, ויצאו אל הרחוב הקטן בדרך לסיין לחפש מסעדה עממית. “אני מסתפקת, בדרך כלל, בסנדוויץ'” אמרה ורדה. “סנדוויץ' עם ז’מבון מספיק לי, אבל היום לכבודך נאכל במסעדה. אני מקווה שנמצא כזאת שיש בה התפריט הפריזאי שלי. אני מציעה לך לנסות אותו.” הן מצאו מסעדת פועלים הומייה. ישבו והזמינו את התפריט של ורדה לשתיהן: מרק בצל מוקרם, גדוש בגבינת גרוייר, סטייק או־פואַוור (עם פלפל חריף), כוס יין אדום ומנה אחרונה – פרופיטרול־או־שוקולה. שזה פחזניות ממולאות בגלידה, שוחות ברוטב שוקולד חם. “לפעמים” אמרה ורדה, שטופת הנאה גסטרונימית, “אני מסיימת במנה אחרונה אחרת, שלא מוצאים בכל מקום: לה בל הלן.” בפה גדוש שאלה לירי בתנועת ידה מה זה. “פשוט” ענתה ורדה “זה חצי אגס קלוף ענקי, טבול בליקר קוונטרו, שוחה בשוקולד חם”. האסתטיות שבה הוגשו המנות והקינוחים שבו את ליבה ואת דמיונה של לירי, לא פחות מן הטעם הטוב ומן המחיר הסביר.

עבודתה של לירי היתה לעמוד שבע־שמונה שעות ביום בפתח הכפול של הכניסה לשגרירות, יחד עם מאבטח גבר. כל אדם זר שרצה להיכנס לשגרירות, עבר מאותה מבואה סגורה ומסוגרת, שבה הוא נבדק ביסודיות, למנוע כניסת אנשים לא רצויים ומסוכנים. לירי צריכה היתה לבדוק מסמכים, לשאול כמה שאלות שגרתיות ולבדוק את גופן של הנשים הנכנסות. בעיקר במקומות שבהם ניתן להחביא סכין או אקדח או מסמכים אסורים. למקומות הללו קרא בן־זוגה לאבטחה: בית־חורון עליון ובית־חורון תחתון. זה לא הוציא חיוך מלירי אלא להיפך, והיא הודיעה לו שמהיום ואילך זה ייקרא: הגליל העליון והגליל התחתון.

הבדיקה הידנית נעמה לידיה, אבל קוממה את נפשה. אבל לא היתה שום ברירה. הבדיקה היתה חיונית ורשמית ולירי נכנעה להוראות. “אני מרגישה כמו קצב,” אמרה לוורדה, וזו ענתה לה: “תתרגלי, תתרגלי. עושים את זה גם על גשר אלנבי בארץ.” היא הכירה הרבה אח"מים שאהבו את פריז ואת השגרירות. הציגה את עצמה בפניהם בשמה המלא. מי יודע, אולי בשובה לארץ תיעזר באחד מהם. בשדה הספרות, למשל.

לירי ביקרה בכל מוזיאון בעיר ובסביבותיה, החל מהאימפרסיוניסטים וכלה בלובר בו ביקרה שבת שלמה. גדי היה שבע מוזיאונים, אבל התעקש לקחת אותה למקומות מיוחדים ברכב שלו, למשל, לשכונה החדשה “לה דפאנס”, הרחק מהעיר הישנה. כולה גורדי שחקים ונבנתה בהנחה שמי שיגור בה תהיינה לו, לפחות שלוש מכוניות – לו, לזוגתו, ולבניו. הם כמעט לא יצאו מהמכונית שנסעה ברחובות המפותלים, שאין בהם הולכי רגל, חוץ מגיחה לראות את המזרקה של יעקב אגם, שלא פעלה באותו יום. צבעיה של הבריכה המקסימה הכניסו מעט חיים למפלצת רבי הקומות.

בדרכם חזרה התעכב גדי ליד ביתו והפציר בלירי לעלות לכוס קפה. עוד בטרם גמרו את הקפה, הוא התיישב לידה ונצמד אליה, מלטף ומגפף. היא נרתעה ואמרה לו: “גדי, כבר אמרתי לך, זה לא בא בחשבון.” וגדי, שטוף חשק, עשה כאן את טעות חייו: “את, אל תשחקי לי את הבתולה, שירילירי!” “שירילירי מודיעה לך”, ענתה לו רשמית: “אם תיגע בי עוד פעם, אפנה לשגריר. או למשטרה.” טרקה את הדלת ועזבה אותו חמום ולא מסופק, נעלב, אבל רגיל לזה.

מביתה היתה יוצאת היישר אל הגשר שעל הסיין וחוצה אותו אל הגדה השמאלית, שם אהבה לשוטט בכל שעה פנויה. במקרה עלתה שם על מסעדה קטנה, מרחק הליכה מביתה, שהיה עליה שלט צנוע “כשר”. לא הכשרות משכה את ליבה, אלא ההנחה שכאן תיפגש עם יהודים ואולי גם עם ישראלים. ניסתה את המסעדה ונהנתה מן האוכל. למען האמת, גם מן הבחור יפה־העיניים וארוך־הזקן, שניהל את המסעדה בצניעות. מן הון להון התקשרה שיחה ביניהם ושאל היכן היא גרה וכמובן מאליו, אם יש לה מזוזה על הדלת. לירי צחקה “אני לא מנשקת – לא מזוזות ולא גברים” אמרה בחיוך גדול. הוא ספג את חיוכה בחיבה והודיע לה שהיא חייבת לתת לו לקיים מצווה גדולה ולהצמיד מזוזה למשקוף החדר שלה. בתחילה היא סירבה בצחקוקי התנצלות, אבל אחרי שסיפר לה שהוא הגיע לפריז ללימודים בסורבון, שאולי יכינו אותו לרבנות, פרצה פיה הסכמה, לא צפויה: “בעצם, למה לא? באחד הימים אחרי שאוכל כאן ארוחת ערב ותסגור את המסעדה, תבוא איתי ותתלה לי מזוזה. אבל שתהיה כשרה!” אני מביא שתיים" הוא אמר. “מוכרחים אחת גם לכניסה לבית”.

עבר שבוע שקט וגדי הקב"ט חזר לסורו. הוא תפס את לירי בהפסקה של ארוחת ארבע ואמר לה: “לבדך לא תגיעי למוסדות פריזאיים קלאסיים, כמו הלידו או הקרייזי הורס. אני מתנדב לקחת אותך לשם לא למענך אלא למעני. אני נהנה שם מכל הופעה ובחור שמגיע לבד מעורר שם רחמים. תבואי איתי?” להפתעתו ולשמחתו, ענתה לירי, זקופה וגאה, “למה לא? לשם לא אגיע לבד.” לירי נהנתה מאוד משני המופעים. השוותה אותם בליבה למופעים על הבמה בקיבוץ, ואיכשהו זה ניסח בראשה את ההבדל הגדול שבין הקיבוץ האהוב ופריז המקסימה.

תוך כדי שיחות בשגרירות, שמעה מספרים על מועדון לילה מיוחד, ותיק מאוד, le lapin agile “הארנב הזריז”, בראש גבעה בקצה העיר. הוא נוסד ב־1855 ומאז, מדי ערב בערב חוגגים בו צרפתים ותיירים, חובבי שירה ויין. שם שותים ושרים, סיפרו לה. שירה בציבור, יין או שמפניה בכוסיות לא גדולות. במחירים לא גבוהים. זה היה בדיוק מן הדברים יוצאי הדופן שלירי חיפשה בעיר. לאחר ששמעה קונצרטים בכל הכנסיות היפות שבמרכז העיר, החליטה שהיא צריכה לראות את הארנב ולשמוע שירי עם צרפתיים. היא שכנעה כמה בנות מהשגרירות וממכרותיה הישראליות והן הלכו בחמישייה אל “הארנב הזריז”. בדרך לשם חוותה להפתעתה, חוויה, שתהיה למכוננת בחייה. במורד הגבעה שבראשה עמד המועדון, היה נטוע כרם, מטופל לתפארת, על צלע הגבעה כולה. זה הזכיר ללירי את עבודת הבציר בקיבוץ, בשעות הבוקר שלפני הזריחה, כשהטל עודנו על הענבים הבשלים, ימים של אושר ונחת. של רגיעה שמימית. היא גם אהבה ענבים. בחוצפתה שהתפתחה בעולם הרחב, פנתה אל מנהל המועדון ושאלה אותו אם הכרם הבשל הוא שלו. האיש המזדקן לא הבין למה היא שואלת, אבל סיפר לה שהוא הבעלים וכל עונה הוא מחפש בוצרים, כי זה מעבר ליכולתו הפיזית בשנים האחרונות. לשאלתה, “האם תסכים שאני אבצור את הענבים בכרם שלך?” הוא פקח עיניים גדולות וקרא: “!!oh la vache” קריאת הפתעה אופיינית לחקלאי צרפתי. היא סיפרה לו בקצרה שהיא גם מנוסה בבציר, גם אוהבת לעשות זאת, ואם הוא יסכים היא תיקח שבוע חופשה מעבודתה ותבצור את הכרם האחרון בפריז, שנשמר למזכרת של השכונות החקלאיות שהעיר נגסה ורמסה. היא הצטרפה לחברותיה שישבו על השרפרפים הקטנים, כוסיות יין בידיהן ותהו על מגוון התיירים ששרו בהתלהבות של תנועת נוער, את השירים הצרפתיים העתיקים, מלווים בתזמורת צנועה. היא לא סיפרה לחברותיה על הרעיון המוזר והן שמו לב שראשה קודח. היא קמה באמצע השירה ושבה לחדר המנהל בהעזה של קיבוצניקית, היא שאלה אותו: “אם הסכמת לשגעון הראשון שלי, אולי תסכים גם לשני?” הוא שם יד על כתפה ופקח עיניים גדולות, נראה שיופיה דיבר אל ליבו. “עד חצי המלכות” אמר לה. והיא אמר: “עניין הבציר סגור. אני אתקשר איתך מחר־מחרתיים. אבל יש לי עוד רעיון. שתי המגישות במועדון לא מספיקות להגיע אל המוני האורחים והן רצות בבהילות יתרה. האם תוכל לצרף אותי, נגיד שני ערבים בשבוע לעבודת המלצרות כאן?” הוא לא הרבה לחשוב ואמר “avec plaisir” ותבואי בשמלה או בחצאית. זה פמינין. את רוצה להתחיל מחר?", “כן. מחר.” ענתה לו והושיטה את ידה לידו ללחיצה. היא חזרה המומה אל חברותיה: “מחר אני ממלצרת כאן. בלאפין אג’יל ההיסטורי, המפורסם.” הן לא האמינו למשמע אוזניהן.

כעבור יומיים־שלושה, הוציאה את בגדי הקיבוץ מתחתית המזוודה והגיעה לבציר. היא קיבלה שחרור לשבוע. השותף שלה למבואת השגרירות נשם לרווחה. הוא אהב שהבנות מתחלפות.

הבציר, מלפני צאת החמה ועד שקיעתה, התיש את גופה אבל ריענן את רוחה. עזרו על ידה שני צעירים טוניסאים שעשו את הסבלות הדרושה. הבציר השיב אותה אל נעוריה, אל קיבוצה ואל חברי נעוריה מהעבר השני של הגפנים. משום מה, השתלטה על זיכרונה דמותו של נדב “היתום”, הנשיקה הראשונה מבעד לענבים ולעלי הגפן. לבן שלי אקרא גפן, עלה הרהור מטורף בראשה. בקיבוץ אחזור לכרם, רדף הרהור סביר אחרי קודמו ההזוי.

לעומת זאת היתה אכזבה גדולה מן המלצרות. היא הבינה עד מהרה מדוע נתבקשה להגיע עם שמלה או חצאית, כי אחת המוסכמות, כנראה, במועדון הוותיק הזה, היה ליטוף אקראי של המלצרית, במעלה ירכה. הניסיון להישמט מהידיים החמדניות לא עלה יפה, כי היתה חייבת לאזן ולהגן על המגש העמוס כוסיות מלאות שבידיה.

היא התפטרה מן המלצרות, אך השלימה עד תום את הבציר בגבעה היפהפיה, תחת עיניהם המשתאות של התיירים. כמה מהם אף מחאו לה כפיים. אין טוב בלי רע, סיכמה לירי בנפשה, בתום חוויותיה בכרם ובמועדון אשר במונמארטר. כשאשוב לארץ וישאלו אותי, מה עשית בפריז, אספר להם שבצרתי ענבים בכרם. והם לא יאמינו. שתליתי מזוזה בפתח החדר שלי. והם…

ההכנות לחתונתם של לירי עם נדב, בן הקיבוץ השכן והוותיק, היו בעיצומן. במטבח בישלו ואפו וריכלו. המקהלה עשתה חזרות אינסוף. ליצן החצר כתב פיליטון, בו שיפד את שתי המשפחות בלי רחמים. עם הרבה צחוקים. החצרן ניקה כל פינה בחצר. ועדת התרבות תלתה שלטים והכינה מגרשי חנייה למכוניות הפאר שתגענה; אבא של נדב היה פעיל חשוב בתנועה. ובפוליטיקה. המשאית עם שולחן הכתיבה הנורווגי, לא היתה בתכנון. עצרו אותה במגרש החנייה והעבירו את הארגז לפלטפורמה רתומה לטרקטור. זה הביא את “המפלצת” – כך נקרא השולחן הפרובלמאטי מיומו הראשון בקיבוץ – עד פתח הצריף השוודי שבו הוקצה חדר משפחה לזוג הצעיר.

פתחו את הארגז וקילפו מהשולחן הגדול את הספוגים הרבים ששמרו עליו מן הקור הנורווגי ועד החום של הצריף השוודי, שאפילו מאוורר לא היה בו. עדיין. כבר במבט ראשון התברר שאי־אפשר להכניס אתה הנורווגי אל תוך הפתח הצר של השוודי. קראו לנגר המקומי והוא אמר שצריכים את עצתו של הנגר בקיבוץ אחר, שהתמחה בהרכבה של צריפים שוודים. “על איזה חשבון יזמינו נגר מבחוץ?” שאל הגזבר את המזכיר. זה פתח את ספר התקנונים ומצא שם עשרות תקנונים, מתקנון כלבים ועד תקנון הלוויות, אבל תקנון למצב ביש כזה לא נמצא. אביו של נדב התעצבן וצעק בשפופרת הטלפון: “אני אשלם כל מה שצריך, רק שזה יהיה היום. לא מחר!” התערבותו התוקפנית של שורה עוררה הדים שליליים בקיבוץ של לירי ומרכזת ועדת חברה הודיעה: “לא יקום ולא יהיה! אנחנו לא מקבצי נדבות. הוצאות החתונה חולקו חצי־חצי ואנחנו נתקן את התקנון ונשלים את חלקנו בכבוד.”

ואכן היה צריך לפרק את הדלת והמשקופים סביבה. השולחן הוכנס אחר כבוד לחדר ומילא כשליש ממנו. שעות עמלו כדי לתקן את מה שפורק. “צריך קצת צבע חדש” הסכים הנגר האורח, כשהוא מלטף את סנטרו ומנדנד את ראשו במעט אכזבה, “אבל זה יכול לחכות גם אחרי החתונה.” “לך תכניס נורווגי לשוודי” סיכם המזכיר את המבצע.

ביום הארוך שהשולחן היה בחוץ וחיכה לנגרים, עברו על פניו והשתעשעו במגירות הרבות, אולי מחצית מחברי הקיבוץ. לילדים היה תמיד מישהו שצעק “לא לגעת! זה חדש. זו מתנה.”

האדם הראשון שחש במלוא הוויתו את הבעיה הכרוכה בנוכחותו השתלטנית של שולחן הכתיבה הנורווגי ובהשפעתו על חיי הנישואין של הזוג הצעיר, היה שורה, אביו של נדב “היתום”. הסיבה שלנדב הודבק הכינוי “היתום”: שורה היה ממנהיגי התנועה הקיבוצית, מפעיליה ומשליחיה ששהו בחו"ל רוב ימות השנה. יש ויכוח עד היום מי נתן לבן הראשון שלו נדב, את הכינוי “יתום”. יש אומרים שזאת האמא, שסבלה מן הטיסות הבלתי פוסקות, ויש אומרים שחיים צוציק – האיש שנתן שם מצחיק כמעט לכל מי שהגיע לקיבוץ.

החתונה היתה ברוב פאר וברוב עם. בעיקר ברוב אח"מ. הרבה צלמים התרוצצו ומיצמצו בהבזקיהם. השמועה אמרה שיש ביניהם גם צלמי טלוויזיה. אז כולם יישרו את הצווארונים שלהם. כשהרבי הגיע, שאלו הליצנים – אולי צריך לפני החופה לתת הכשר לשולחן הכתיבה הגוי. שורה שפינק את אשתו לכל אורך הערב, שתה לשוכרה והצטרף למקהלה, למורת רוחו של המנצח. תמר הזילה דמעות ובעלה הוציא ממחטה מכיסו בכל פעם שהגדישה את הסאה. חתונה כזאת, סיכמו למחרת, לא היתה בקיבוץ ולא תהיה.

הקדמנו את החתונה ואת שולחן הכתיבה הנורווגי מפאת חשיבותם המכרעת לחיי הזוג הצעיר. נדב לא ידע איך לעכל את נוכחותו הפיזית של שולחן הכתיבה וזה הפך לנוכחות מתמדת וממררת בחלומותיו. לירי כבר מילאה את מחצית המגירות בניירותיה ולמעשה שמחה ב“מפלצת” שמילאה חלק ניכר מן החדר. אך בליבה ובחוכמתה הבינה שעשתה טעות בעצם ההודעה על החתונה ושהשולחן יזכיר לה, יום יום את שולחו וישפיע לא לטובה על ראשית החיים הזוגיים. וזאת בלשון המעטה. זה עלול להיות חיץ, חשבה על מיטתה בלילות, ביני לבין נדב. ככל שאשתמש בו יותר, כך תגבר התנגדותו שהופיעה על פניו ברגע הראשון שראה את המפלצת. הוא קרא לה מפלצת מתוך שעשוע כביכול, אבל לירי ידעה לקרוא אותו ואת מחשבותיו מיום שהגיעה לקיבוץ משדה התעופה והופתעה לראות אותו מחכה לה בשער, מלווה אותה בצעדיה הראשונים כצלע שלישית צעירה, מול הוריה “הזקנים”.

הוא היה הראשון ששמע מלירי על הבציר בפריז, על הדוס שהצמיד לביתה מזוזות ועל הפנקסים שמילאה בראשי פרקים לשירים ובמילים צרפתיות שביטאה בגאווה בכל הזדמנות. רק עם האות U היתה לה בעיה. כשהזדמן לשמוע אותה מדברת צרפתית, עלתה מחשבה שאולי היא תהיה מורה לצרפתית בבית הספר התיכון האזורי, אבל היא הסבירה שזה הרחק מעבר ליכולתה. ולשאיפותיה.

יום לאחר שובה הביתה, היא סודרה לחודש תורנות בחדר האוכל. במב“ח צריכה לשלם תמורת החופשה הארוכה. לירי ניקתה וליטפה את השולחנות העגולים, קצת פחות את המלבניים ואלמלא שטיפת חדר האוכל שקשתה עליה, היתה נהנית מן השירות שנתנה לחברים ומן השאלות הרבות שנשאלה על פריז ועל אוסלו. הרבה חברים, מן הצעירים, הפתיעו ושיעשעו אותה ב”מרסי". החודש עבר ללא תקלות. רק השולחן המטונף של המתנדבים עיצבן את לירי. מבזבזים כל כך הרבה אוכל. משאירים כל כך הרבה לכלוך. גועל נפש.

נדב ידע בדיוק מתי נגמרות המשמרות שלה, והיה מחכה לה ומלווה אותה רכוב על אופניו. פעם שאלה אותו “מה עשית בשנה האחרונה?” והוא ענה בלי היסוס “חיכיתי לך”. “אתה זוכר את ימי הבציר?” “את זוכרת את הנשיקה בין אשכולות הענבים?” ושניהם פרצו בצחוק שהיו בו גם שמחה וגם מבוכה.

הוועדות המתאימות בקיבוץ שלחו שליחים להבין לאן חותרת לירי ועד מהרה הגיעו למסקנה שמשוררת שראתה עולם, צריכה ללמד הומניסטיקה בבית הספר האזורי. ספרות ולשון ותנ"ך והיסטוריה. הוריה שותפו בהתייעצויות וסוכם שבתחילה שנת הלימודים הבאה היא יוצאת לסמינר הקיבוצים ללמוד הוראה. מייד דאג נדב לפנות לועדת השתלמויות ולבקש לצאת לסמינר כדי להיות עובד סוציאלי במועצה האזורית. ההסכמה במועצה היתה מובנת מאליה. לא אומרים לשורה “לא”. לא כל שכן ליתום שלו. וכך היו השניים נוסעים יחד וחוזרים יחד מן הסמינר באורנים. כעשור שנתיים־שלוש הם קיבלו את התעודות המתאימות ואת המשרות המתאימות, כשבעיני החברים משני הקיבוצים השכנים הם זוג לכל דבר.

על החתונה המפוארת כבר כתבנו. הם שקעו בטיפול בבית ובגינון סביבו, בעבודתם מחוץ לקיבוץ. ורק דבר אחד הטריד את מנוחתם: השולחן הנורווגי. הם לא דיברו על כך. כמעט. אבל במחשבותיהם ובחלומותיהם הוא היה מפלצת. כך קראו לו שניהם ולירי קראה לו בליבה “הטרדה מינית”. הוא היה כל־כך נוח ומועיל, אך בפירוש חיץ. נדב לא נגע בו.

מסתבר שלשולחנות יש כוח מיסטי והשפעה לא מודעת על בני אדם. בעיקר בני אדם שאחד מהם הוא שולחן עגול קטן והשני מרובע שקומתו כקומתה ונולד רגיש בהשוואה לכל שולחן שאינו כמותו. בחדר העבודה שלו בקיבוץ עמד שולחן פורמייקה מלבני ועליו המחשב והמדפסת. כשהגיע לביקור אצל לקוחותיו באזור הוא חיפש רק שולחנות עם זוויות ישרות, שחצצו בינו ובין המטופל. מעולם לא התיישב בבית אל שולחן הכתיבה הגדול. הוא טרח הרבה ערבים בנגרייה והתקין לו שולחן קטן לצרכיו. כל הסתערות של לירי על השולחן הגדול ומגירותיו היתה באוזניו אזעקה ואיום. הוא רצה להשתחרר מזה אבל לא הצליח. המרחק משולחן הכתיבה למיטה, היה לא יותר משלושה צעדים. מיטה רחבה, מזרון רך ונעים, ערימות של כריות ושמיכות. מיטה בורגנית למהדרין. לירי הרגישה בה כדג בשמנת. כל לילה, לאחר מעשה, היתה מהרהרת בשני הגברים הנוכחים פיזית בחדר המשפחה. וההרהורים היו גולשים לחלומות. היה טוב לה ורגוע לה עם נדב, אבל היא לא היתה בטוחה שטוב לו באותה המידה. ילדותו והוריו עמדו בינו לבינה.

שורה מילא בחיי הזוג ובחלומותיו על זוגיות מושלמת, מזכרת עוון מקבילה לשולחן הכתיבה. נדב סיפר ללירי שיש לו חצי־אחות בקיבוץ רחוק, נצר סירני או משהו כזה. שורה, שהתייגע ברוב טיסות, מצא במחלקה ליחסי חוץ של המפלגה, בחור צעיר, אמביציוזי, שהחליף אותו במסעות רחוקים ולא מעניינים. כיוון שהבחור נענה להצעתו, לקח שורה חסות על אשתו הצעירה, שגידלה ילד כבן שנה. במתכוון או שלא במתכוון, היא ילדה לו בת והיתה לביתו השני ולאשתו השניה. הוא דאג לשארה, כסותה ועונתה. מין אבא טוב כזה, שלא משאיר אותה בבדידותה ודואג לכל צרכיה. הוא לא היה יחיד בדורו בין המנהיגים, שטענו בקולי קולות: אדם הגדול מחברו יצרוֹ גדול ממנו. זו היתה תופעה ידועה ברבים, שדיברו עליה בלחש. הצרה היא שהוא לא הסתפק בכך. והשמועות סיפרו על עוד אחים ואחיות לנדב, סמויים מן העין בארץ ובחו“ל. נדב שסבל מאוד מהמצב, אמר פעם ללירי: “מה שמותר למשה דיין, מותר גם לאבא שלי. אבל תדעי לך שאני סובל מזה. את החיים של אמא שלי זה הרס עד היסוד.” לירי לא ידעה מה להשיב והסתפקה ב”רק שלא יגנוב עתיקות." ולקחה את ראשו של נדב אל חיקה.

שנה לאחר ששבו מהלימודים ונכנסו לעבודה בקיבוץ, נולד להם הבן הבכור. זה היה ימים אחדים אחרי רצח רבין ולירי הציעה לקרוא לו רבין. נדב עיווה את פניו. “מה יש” אמרה לו “יש הרצל יש ביאליק, יש בלפור ורבין לא פחות ראוי מהם.” נדב הזכיר לה שזה שנים הם חולמים על בן בשם גפן. הגפן ניצח. רצח רבין היה בשביל שניהם זעזוע נפשי ומעולם לא בכו זה בזרועות זו, מעולם לא חשו כאב אמיתי כזה, שלוּוה בחרדה עמוקה לעתיד השלום שנרצח ולעתיד האומה שהתפצלה לשני מחנות נוטפי שנאה ומשולחי לשון. שניהם הרגישו שותפים למאבק שהוביל רבין והיתה בהם סלידה עמוקה מהצהרות הרבנים על “דין רודף” ועל מודעות הענק של רבין עם כאפייה או בבגדי אס אס. “בסוף”, אמר נדב, בחבורה של צעירים, כשימינו חובקת את כתפה של רעייתו, “בסוף נצטרך להקים כאן ארבע מדינות לשני עמים. גם הם שסועים ביניהם ללא תקנה וגם אצלנו השסע הולך ומעמיק, הולך ומקרב מלחמת אחים, שבסופה תהיה לנו, מצד אחד מדינה ריבונית חילונית ומולה תיבנה ותיכונן מדינת הלכה שבה הריבון הוא ריבונו של עולם. האל צמא הדם, אלוהים שנטע בנו בכולנו כל כך הרבה שנאה. כל כך הרבה אטימות לצד השני. ולכל דבר יש צד שני.” לירי הסכימה איתו בכל דבר, ידעה שהוא מגזים אבל אהבה את זה.

האווירה בארץ היתה אווירה של הגזמה פראית, לכל צד שהוא. השניים יצאו עם גפן הצעיר, רתום לחזהו של נדב וישבו עם מדליקי הנרות בכיכר, בכו ושרו, שרו ובכו. פעם ראשונה בחייהם הזילו כל כך הרבה דמעות, הדליקו כל כך הרבה נרות. הם היו זקוקים לנסוע לכיכר הגדולה בעיר הגדולה, לקרוא את כל הגרפיטי על הקירות ולשבת על הרצפה הקרה של הכיכר עם אנשים זרים להם וקרובים לליבם ולכאבם. יותר דמעות נשפכו באותם הימים מאשר דם שנשפך בקרבות של כל המלחמות, שבראשן עמד האיש המיוחד שחלום נעוריו היה להיות מהנדס מים. לא מצביא. לא מנהיג. לא פרס נובל לשלום.

לאט לאט שבו השניים לעבודתם ולטיפול בגפן הקטן, שנתמזל מזלו והגיע ללינה המשפחתית. כמובן לאחר דיונים סוערים באינספור אסיפות. הדור השני ניצח. אין יותר לינה בבתי ילדים.

לירי גדלה לתקופה בה החינוך הקיבוצי התבצר והתפאר ב“בית הכולל”. אין להבדיל בין בית המגורים של הילד לבין כיתת הלימוד, לבין חדר האוכל וחדרי הרחצה. קמים, מתרחצים, אוכלים ארוחת בוקר, ונכנסים לכיתת הלימוד – הכל בבית אחד. הכל ביחידה אחת עם מורה מרכזי אחד ומטפלת אחת. אין בית ספר. יש בית. בית כולל. רק מורים מקצועיים, כגון מוזיקה, אמנות וספורט, נכנסים ויוצאים. אבל הילדים חיים בתוכו עשרים ואחת שעות. יוצאים להורים בין ארוחת ארבע לארוחת הערב. לזמן איכות.

לירי לא אהבה את השיטה, חתרה תחתיה בשקט ובעדינות ונתנה לזמן ולשכל הטוב לעשות את שלהם. ואכן, השיטה המהוללת פשטה את הרגל ואת רוב שנות עבודתה עשתה המורה הצעירה בבית ספר אזורי, בכיתות המוניות ובקשיים לא מעטים להשתלט על בני קיבוץ תוססים. כמה קשה להסביר לדור הצעיר את חשיבות הספרות וההיסטוריה ועוד יותר את חשיבות לימודי התנ"ך. כמה קשה להטיל משמעת על הבנים של החברים שלך ושל הוריך בקיבוץ, התלויים זה בזה כמו הכבסים במחסן הבגדים המשותף.

נדב, עייף פיזית ונפשית, התרווח על הכורסא מול הטלוויזיה, זרק את נעליו מעליו ופיהק פיהוק גדול. לירי התנועעה על הכסא העגול, הסמוך לשולחן הכתיבה, עטה בין שיניה וידיה משחררות את כפתורי חולצתה.

“אתה יודע” היא אמרה לו “אני מרגישה שאנחנו חיים על אי בודד. רחוקים מכל הנעשה בארץ. שלא לדבר על העולם. אין כאן ערבים. אין כאן חרדים. אין כאן מתנחלים. אין כאן סודנים. אין כאן עניים. אין כאן שודדי משכורות מעונבים. אין מחבלים”.

נדב התעורר מעייפותו. הם אהבו לשוחח ביניהם על עניינים ברומו של עולם. החינוך המשותף קירב אותם זה לזו. הם למדו להקשיב, לחשוב ולהגיב.

“אנחנו יוצאים כל בוקר במעבורת” הוסיפה לירי “אל אי קצת יותר גדול, הנקרא בית ספר, במרכז קבוצת האיים המבודדים, ושבים בערב אל המנוחה ואל הטלוויזיה.”

נדב שילב את אצבעות ידיו, נאנח ואמר לה: “האי הזה שאת מדברת עליו בנחת, הוא עבורי אי־נחת. אי־נחת מכל מה שהולך על היבשת שנקראת מדינת ישראל, על כדור הארץ, על שפיכות הדמים, על העוני.” הוא השתתק והוסיף “ועל הילדות שלי. על אמא שלי. אנוח קצת ואלך לבקר אותה.”

לירי ידעה כמה סבל “היתום” שלה מחוסר אב ומשפחה ומאמא שהזדקנה בטרם עת, דעכה והגיעה לבית סיעודי. אמא שהיתה מפעילי תנועת הנוער בחו"ל, שנבחרה כמזכירה ראשונה בקיבוץ החדש, שהיתה בין ראשי המחליטים והמובילים והסוערים באסיפות, ומאז עזב אותה שורה לאנחות, נבלה כמו פרח שנקטף בשיא פריחתו. רק אהבתו של נדב וההרגשה שבלעדיה הוא אבוד, נתנה בה כוחות ורצון לחיות. זיכרונה נחלש, כמעט נמחק והמילים ברחו מפיה. המסגרת הנוקשה של הבית הסיעודי קוממה אותה. “כשהייתי רפתנית, התקלחתי יום יום. עכשיו אתקלח כשאני ארצה ולא כשאתם תחליטי.” הודיעה בפסקנות לצוות הדרוזי, שלא ידע איך מתמודדים עם אשה מרירה ועצבנית, המצפצפת על סדר יום המקובל. היא ציפתה יום יום לביקורו של נדב, גם הביקור הזה התמעט כשיצא ללמוד.

“הילדות שלך והאמא שלך עשו ממך פסימיסט ללא תקנה. איך בבת־אחת הפכת את האי שלי לאי־נחת?”

“אספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד, אפילו לא לאמא. לבר־מצווה שלי גילה שורה אבהות ונדיבות לב ולקח אותי לביקור חלומות בדיסנילנד. מה יותר טוב מזה? ושם היתה הטראומה הראשונה והגדולה בחיי. בלילה הראשון ישנו, כל אחד במיטתו במלון וקמנו רעננים לארוחת הבוקר. איזו ארוחת בוקר! בלילה השני התעוררתי באמצע הלילה, לקום לעשות פיפי ואבא לא היה בחדר. לא ידעתי ולא הבנתי מה קרה לו. אבל לשוב למיטה בחושך (לא ידעתי איפה מדליקים את האור) למשש את מיטתו הריקה שוב ושוב ולרעוד מפחד שמא חטפו אותו או רצחו אותו והוא לא ישוב. ומה אני אעשה? ואל מי אפנה? לא נרדמתי עד שאבא שב, לפנות בוקר, פתח את הדלת בגניבה והתפלא לראות אותי ער. השאלה שלו – למה אתה ער? היתה שיא האכזריות. לא הבנתי לאן הוא נעלם. ולמה. ולא העזתי לשאול. היתה בי תחושה שאם אשאל ואם אקבל תשובה – הלך עליי. את הטראומה של אותו לילה, שעשתה מן הימים המעטים שאחריו גיהנום, שמרתי לעצמי עד היום. התאמצתי לשמור את הסוד מאמא. הייתי בטוח שאם אספר לה, היא תרביץ לו מכות רצח. היא היתה טובה בזה.” לירי קמה מכסאה, נדחקה אל כורסתו של נדב, חיבקה אותו ופרעה בשמאלה את בלוריתו. לא ידעה מה לומר. רק “נדב, נדב, נדבי” יצא מפיה בטונים מרגיעים, ולאחר מחשבה ארוכה אמרה לו: “אני מבטיחה לעשות הכל שבחרותך וזוגיותנו יתקנו כמה שאפשר את הילדות הקשה. כל כך לא מתאימה לבן קיבוץ.”

הוא ניגב את הדמעות, שלו ושלה, ואמר לה: “תשמע ותקראי על מה בני קיבוץ בוכים היום בכל הזדמנות. על שומרת לילה שמאחרת להגיע. על ברקים ורעמים בבית הילדים, הרחק מההורים. רק מעטים מספרים את האמת על ילדות מאושרת, רגועה, מחובקת ושבעה בקיבוצים.”

“אני יודעת על מה אתה מדבר, נדב שלי. אני מבינה. אני מזדהה. לי היתה ילדות נהדרת. מוקפת בדידות. החברה היחידה שלי היתה השירה. אפילו החודשים הארוכים בהם ישָנו במקלטים לילה לילה, נשארו בזיכרוני לילות של שייכות, של חברות ושל חרדות, הנמסות בחום האנושי של היחד. למדתי להיות לבד ולספוג את חומו של היחד. זה נוסך בטחון.” ולאחר שהייה קלה, “אתה יודע, נדב, מה המקום היפה ביותר בפריז? מקום נידח, שעוד לא סיפרתי לך עליו: בקצה שרשרת הארמונות המפוארים של מלכי צרפת בוורסאי, בפינה נסתרת יש בקתה וסביבה חווה כפרית רדומה. היא נקראת “בקתת המלכה”, כי מרי־אנטואנט, עייפה ונחנקת מהארמונות המפוארים ומהמשרתים המכופתרים, מהמזרקות ומהזיקוקים ומהעוגות, ביקשה לבנות לה בקתה כפרית, פשוטה וחמימה ככל האפשר. לצידה אגם קטן ונחל, בו שוחים המוני דגי זהב. דשא גדול ופרחים פה ושם, וזה הכל. מרחק הליכה מארמון הטריאנון.”

“תקחי אותי פעם לשם” לחש לה נדב. “אני מבטיחה” היא השיבה. “ועד אז נחפש וניצור קצת נחת באי שלי, באי שלנו, ונגדל את גפן שלנו בצל שלך ובבידוד שלי. בלב הגדול שלך ובשירים הקטנים שלי.”

הם נפרדו. לירי נכנסה למקלחת ונדב לקח את האופנים ונסע לבקר את אימו. בדרך חשב על המזל שנתמזל לו, למצוא אשה כמו לירי. את הניסיון המיני המוקדם שלה הוא פירש לטובה. קנאי שכמוני, חשב בליבו וגיחך, לא היה עומד במתח לחיות עם יפהפיה שתרצה לטעום מן התפוח האסור. טוב לי שטעמה מה שטעמה ללא אהבה לפני האהבה. האהבה שמורה לי והחרדה מפני בגידה נמחקה ממני. אולי. הלוואי.

השיחות בין השניים היו על כל נושא שבעולם. הן יצרו קשר בין הלבבות ובין המוחות של שניים שהיו שונים כל כך זה מזו, הלכו והתקרבו מיום ליום, משנה לשנה. הם דיברו על דברים שברומו של עולם, כגון, מגבלות הכוח ושגיונות המוח. אבל גם על זוטות שהטרידו אחד משניהם, למשל, לירי התיישבה על פוף למרגלות הכורסא, ראשה מורם אליו ושאלה “מה מוצאים הילדים בשיר כל כך מטופש כמו “מלפפון צמח בגן/ מלפפון ירוק/ וטוב וחם היה לו שם/ מלפפון ירוק”. מה יש בשיר הזה ששרים אותו בהתלהבות דור אחר דור, ילדים קטנים ואנשים מבוגרים וצעירים בתנועות נוער?” הוא הרהר וענה לה “אענה לך בשאלה – מה מוצאים בכל העולם בשיר ‘Once there was a wizard/ he lived in Africa/ he went to China/ to fetch a lamb’. שניהם שירי nonsense, אבל זה לא עונה על השאלה – מה אנחנו מוצאים בהם, דור אחרי דור, ושרים אותם בהתלהבות ובהתרוממות רוח?”

לירי עלתה משנה לשנה והגיעה למקום הנכבד המתאים לה – הוראה בכיתות י' עד י“ב. היא אהבה בעיקר ללמד את הטרגדיות הקלאסיות מסופוקלס ושייקספיר ורסין ועד נסים אלוני וחנוך לוין. כל הדרמתיות שהיתה אצורה בה, באה לידי ביטוי בקטעים המרשימים שהשמיעה בפני הכתה ודרשה מהתלמידים ללמוד בע”פ. הדממה שהיתה משתררת בכתה, כשהיא נכנסה לתפקידים הראשיים, כשחקנית על במה, היתה לשם דבר בחדר המורים. התלמידים היו שבויים בקסמה. כשהיא נכנסה לדמותה של פדרה או לדמותה של אנטיגונה, היתה התעלות רוח בכיתה, שהגיעה ונגעה גם בברנשים הפרועים ובנערות קשות־הריכוז והקליטה. לירי היתה מורה מיוחדת במינה. במינה, תרתי משמע. חוט של חן וחוט של סקס ירדו מקצות עיניה, אל קצות שפתיה ומשם אל מרומי החזה שתפח ועלה על גדותיו לאחר הלידה וההנקה. הנערים והנערות, שטופי ההורמונים, נשבו בקסמה, על אף הרכילות והלגלוג בהפסקות. הם ידעו הכל עליה, אבל ברגע שאמרה, עם כניסתה לכיתה “שקט!” נדרכה כל הכיתה לשמוע את מה שיצא מפיה בקול נעים להפליא.

ההצלחה בהוראה פיצתה אותה על הדשדוש בפרסום שיריה. ספר השירים הראשון שלה, שיצא לאור בהוצאה קטנה ובמהדורה של אלף עותקים, הורד מהמדפים וכמחצית המהדורה נשלחה אליה הביתה, מחוסר מקום וסיכוי למכירה. בשוק הספרים היא הלכה לאיבוד. לספרה השני, הנועז והעסיסי, היתה הצלחה יחסית גדולה. ההצלחה בהוראה היתה, מצד אחד, פיצוי על אי־ההכרה הציבורים בה כמשוררת, אבל גם שאבה את כוחות היצירה שלה ועצרה את ההתקדמות ביצירה השירית.

היא שאלה את עצמה, ולפעמים גם את נדב, אם אהבת הפריפריה והקיבוץ והתמסרותה להוראה אינם מכשול בדרך המיוחלת להיות משוררת ידועה בציבור. משוררת שמלמדים את שיריה בבתי הספר. שמלחינים עוטפים אותם בלבוש מוזיקלי נאות. “האם אפשר להגיע לזה מן האי שלנו?” היתה שואלת אותו על משכבם בלילות, “מבלי להתחכך בחיי התרבות ובחיי הבוהמה בעיר הגדולה?” והם החליפו ביניהם דעות על המחיר שצריך, אולי, לשלם ואולי לא כדאי לשלם, בשביל התהילה, שבלעדיה, אולי, לא תצמיח היצירה עלים ופרחים. דבר אחד הבהיר לה נדב, שהוא ילך אחריה לאן שתרצה, שהצלחתה ואושרה חשובים לו מהצלחתו ואושרו. היא ראתה ואהבה את הכנות שבדבריו.

השולחן הנורווגי היה שימושי מאין כמותו. גם למורה גם למשוררת. נדב לא נגע בו. הוא שם עציץ גדול בינו לבין השולחן על גלגלים, שעליו עמדו המחשב והמדפסת. על מיילים מנורווגיה, לירי לא ענתה. מספיק ודי שלטון מפא“י, היתה אומרת לעצמה, בכל פעם שראתה מייל משם. כמה קשה למחוק מן הזיכרון דברים לא רצויים, כמו אותו סטוץ בפריז עם ז’ראר היפה והמדליק. הוא הציג את עצמו לפניה כ”ז’ראר היפה“. ומצד שני, כמה קשה לחיות עם זיכרון מחוק, כמו אמא של נדב. הזיכרון. הזיכרון! פרקי התנ”ך ופרקי השירה שהמורה הקשיש שלה נחמיה אילץ אותם ללמוד בע"פ, לא ייעלמו לעולם מזיכרונה ויזינו את יצירתה ואת קסם ההוראה, שהציל אותה מן האלימות והבריונות של התלמידים המתבגרים.

לירי היתה שקועה מצד אחד בהוראה ומצד שני בגפן, שהתחיל לעמוד על רגליו ולפטפט, ולא שמה לב להתנהגותו המוזרה של נדב. בלילות היה קם, לאחר כמה שעות שינה, ומדליק טלוויזיה או רדיו בקול חלוש. זה יכול לקרות לכל אחד, חשבה. זה יעבור. אבל זה לא עבר, והתפתח אצלו נוהג קבוע של הפרזה ביחסו לגפן. הוא הפריז בכל הכיוונים, הן לחיבה וחיבוק ואהבה והן לדאגה וכעסים וניסיונות שווא לשנן איתו מילים, שהקטן ביטא ברשלנות או בעיוות אותיות.

כשהתחיל לנבוט הילד השני והראשון היה כבן שנתיים, התחילו דרישותיו של האב לדיבור נקי ונכון, לעצבן את לירי. שלא כמנהגה, היא הלכה להתייעץ עם אמה תמר וזו הגיבה בביטחון ובהחלטיות: צריך לשכנע אותו לקבל טיפול. דברים כאלה לא מתרפים מאליהם, אלא נוטים להחמיר.

תמר, שהיתה סבתא למופת, ניסתה לא להתערב בחיי הזוג הצעיר וגם כשפנתה אליה ביתה, היא השיבה “מוטב שתדברי איתו אַת. בלי מעורבות צד שלישי.” אך כשסיפרה לה לירי על התנהגותו מול האולטרא סאונד, כשהוא סופר שוב ושוב את האצבעות של העובר ומונה שש אצבעות בכל יד, היא הבינה שהיא צריכה לשים הצידה את עבודת הדוקטורט שלה, שהיתה בעיצומה, ולהפנות את הפעלתנות המובנית בה, לזוג הצעיר. ולילדיו. תמר, שעמדה בראש הפעילות האזורית בנושא זכויות נשים, שכרן ומעמדן ושילובן בהנהגה, היתה בשלב מתקדם של דוקטורת על הנושא “הדיסונאנס בין מקום הנשים בחברה היוונית הקלאסית לבין מעמדן של האלות במיתולוגיה.” היא הבינה שעליה למצוא לנדב פסיכולוג או פסיכולוגית טובה, רצוי בטווח נסיעה על אופניים, ובד בבד לשכנע אותו ברגישות שהוא זקוק לזה.

הנושא והנשוא הטילו צל על חיי הזוג הצעיר, שנראו לכאורה מוצפים באור יקרות. נמצאה פסיכולוגית. נדב נהנה לפחות מהנסיעות הארוכות באופניים. ספורט שאהב מנעוריו. האופניים היו ידידו הקרוב היחיד בשנות ההתבגרות. עליהם הוא הוציא את כל כעסיו. וגם הם לא נשארו חייבים.

עוד מעט לידה שנייה. בת. צריך להתחיל לחשוב על שם ולסכם עם ועדת שיכון על מעבר לבית בשיכון הוותיקים החדש. הדוקטורט יכול לחכות עוד שנה. ממילא כבר החזירו לה אותו פעמיים בתיקונים והערות, כאילו היתה תלמידת תיכון.

כמעט שכחנו את ינון, בעלה של תמר. הוא היה מנהלן במכללה האזורית, סבא טוב שהרכיב את גפן על כתפיו, תומך נלהב בפעילותה הפמיניסטית של אשתו ומאחורי הקלעים הוא מנע את פיטוריו של נדב מן העבודה הסוציאלית. הבחור היה חביב על לקוחותיו, מנחם ומעודד אך התקפל מול בעלי השררה ולא הצליח להוציא מהם תקציבים והטבות ללקוחותיו. ינון היה גבר מרשים, ידו בכל וקולו לא נשמע. צינתור או שניים, אבל בדרך כלל איש בריא, נעים הליכות ומעריץ את אשתו ובתו ותומך בבניו שעזבו את הקיבוץ לטובת זרועות הביטחון.

פרס ראש הממשלה לספרות, ע“ש לוי אשכול, נחת על ראשה של לירי בהפתעה וגרם לה שמחה וגאווה. לנדב היתה זו הפתעה גמורה. הוא גימגם ברכות וחיבק את לירי בחום, אבל במוחו עברה מחשבה מחרידה, שהנה שוב נוצר חיץ בינו לבינה. הפרס הוא שלה נטו. כמו שולחן הכתיבה. רק המיטה שלנו ביחד. אמו חיזקה את חששותיו העמומים מפני הפרס שגרר אחריו סכום כסף ניכר. “מה פתאום פרס ראש הממשלה?” שאלה את נדב. “הרי היא כותבת ומדברת תמיד נגד ראש הממשלה. הוא לא יודע מה היא חושבת עליו? על כולם היא מסתכלת מגבוה.” לעומתה, שורה הגיע לברך אותם, מתלהב מסכום הכסף הנכבד. לכבוד בואו המפתיע, הגיעו הוריה של לירי ונתפתחה שיחה שבה סוכם, בעיקר ע”י ההורים, שבכסף הזה צריך לקנות רכב לזוג הצעיר. וכך, אחרי שנכנסו לדירת משפחה בת שלושה חדרים – סלון, חדר שינה וחדר ילדים, עם דירה כזאת ורכב, הזוג הצעיר, המצפה לבת, יעלה על דרך המלך ככל משפחה ראויה לשמה.

על מה קיבלה את הפרס כתב ארוכות חבר השופטים, אך ללירי היה קשה לדבר על כך עם המשפחה שתפחה פתאום וטפחה על שכמה. ברור היה שזה בעקבות הצלחתו של ספר שיריה השלישי, שיצא הפעם בכריכה קשה וקיבל אפילו ביקורת במאמר קצר של מבקר השירה, מה שמו, במוסף “תרבות וספרות” היוקרתי. היא נהנתה מן ההערות שלו כגון שהיא מתכתבת בשיריה בחלק הראשון עם איב מונטן וז’ורז' ברסנס, בחלק השני עם יונה וולך ודוד אבידן ובחלק השלישי היא מרחפת ונוגעת בנושאים פילוסופים, קשים לקורא הממוצע. בעלון האזורי כתבה חברתה־יריבתה, שהתחבקה והסתחבקה איתה בכל הזדמנות, שהיא מוצאת בספר “נגיעות משיר השירים וקוהלת”. לירי צחקה בליבה. “שיכתבו מה שיכתבו ובלבד שיכתבו.”

הפרס, שנשא בחובו סכום כסף ניכר, בא בזמן, כי המו“ל של הספר “טל על עלי השלכת” בהוצאת “שיא במו”ל” הבטיח עשרה אחוז מן ההכנסות, החל מהאלף השני שיימכר. וזה אומר, כלום.

ישבה המשפחה “המורחבת”, שתתה קפה “Taster’s Choice”, אלה עם חלב ואלה בלעדיו, נגסה מו העוגה שהביאה תמר ומשוקולדות “After Eight” והחליטה פה אחד, (חוץ מהפה של נדב שנותר חתום) שקונים רכב יד שנייה ושנדב יוצא מייד ללמוד נהיגה.

“יד שנייה,” פסק שורה וינון טפח על שכמו והסכים עמו “רק מרופא.” ינון הכיר רופא שעלה מרוסיה ועבר אחר תלאות ושנים ארוכות את מבחני הקבלה, לאוניד משהו שמו. הוא היה פעיל בהעברת רופאים מן המרכז לפריפריה ולאחרונה קיבל גיבוי ממשלתי בצורת מענק רציני לכל רופא מומחה שעשה זאת. לאוניד זה היה אחראי על חדר המיון ובית החולים “זיו” בצפת קיבל אותו בחיבוק גדול נוסף על המענק המכובד. ינון הרים מיד טלפון, איתר את לאוניד ושאל אותו אם לא הגיע זמן לרכב חדש. הרופא הבין מיד למה חותר האיש ואמר לו “אתה צריך כנראה רכב יש שנייה מידו של רופא.” “קלעת בול” ענה ינון “מחר אנחנו נבוא לראות את הרכב המשומש שלך. תגיד רק באיזו שעה.”

עסקת הרכב בוצעה למחרת. ינון נהג ברכב החדש־הישן והביא את נדב שהיה עמו לשיעור הראשון בנהיגה. נדב רק שב בשבת מ“סובב כינרת” באופניים שאהב ולא התלהב מהמעבר לארבעה גלגלים ממונעים. לאוניד לא העלה בדעתו שהנהג החדש של המאזדה שלו יגיע אליו לבית החולים כפציינט במצב קשה, תוך פחות משנה. אך בל נקדים את המאוחר.

פרס ראש הממשלה עורר הדים בקיבוץ. בעצם, עורר את הקיבוץ הרדום להערות ותגובות ואפילו למחשבות מחוץ לבעיות המשק הקיבוצי. לירי קיבלה לא רק שבחים וחיבוקים. הביאו לה עציצים ופרחים ועוגות. השכנה הביאה לה שלט “כאן גרים בכיף…” ובלהה הביאה לה ח’אמסה, ואת שתיהן היא הכניסה למגירה. בלהה לוצאטו הזכירה לב שכדאי לתלות את הח’אמסה על הדלת, כי רבים מקנאים בפריחתה ועשויים לשים עליה עין רעה. “גם אני לא מאמינה בזה” אמרה לה “אבל אם זה לא יועיל, זה לא יזיק. מה אכפת לך.” לירי חייכה ונתנה לה נשיקה. לקרוא את השירים, אף אחד בקיבוץ לא טרח. ובוודאי לא לקנות את הספר. הספרנית התלבטה ולבסוף טפחה לעצמה על השכם ואמרה “נקנה עותק, מתוך חברות, גם לאחר שהתקציב קוצץ”. להפתעתה היא קיבלה מלירי עותק חינם עם הקדשה, והתחרטה על טוב ליבה המזורז. העותק שקנתה היה כבר מוחתם ועטוף בניילון ואי־אפשר היה להחליפו בסטימצקי. הקיבוץ לא חסך ממנה עוגמת נפש, כדרכו מול כל הצלחה אישית. הגזבר השכיר זכר והזכיר שבשנת התקציב הנוכחית רכש הקיבוץ, לבקשתה של לירי, מחשב ומדפסת יקרים והציע לנכות את הסכום מן הפרס. המזכיר, אף הוא שכיר, התנגד בתוקף והמזכירות הכריעה ברוב לא לגעת כלל בפרס.

נדב היה איש אופניים מנעוריו. למעשה, מילדותו. האופניים היו החבר הכי טוב שלו והוא לא החמיץ אף מרוץ לאורך כל השנה. בניגוד לבני גילו, הוא לא חלם על רכב עם ארבעה גלגלים והגה וחלון מצוחצח. שיעורי הנהיגה היו קשים לו, זינוק בעלייה היה מופיע בחלומותיו הרעים, כישלונותיו בטסט הראשון והשני כמעט שהביאו אותו לייאוש. אלמלא הטיפול המשולב של לירי מזה והפסיכולוגית מזה, הוא לא היה עובר את הטסט השלישי והופך לנהג. לירי, כריסה בין שיניה, נעזרה בו רבות ועודדה אותו גם לנהוג וגם להתנהג כבעל רכב. הוא נהג לאט, וזה עצבן אותה, אבל היא לא העירה לו על כך. הוא היה איטי גם במיטה. וזה דווקא, נעם לה. נהגים אחרים על הכביש, סימנו לו שייסע מהר יותר, אבל הוא לא הבין או שלא רצה להבין את כוונתם. “אין מה למהר” היה אומר לעצמו. “הכבישים מסוכנים. הנהגים מטורפים.” כשנתבקש פעם אחת להסיע את שורה לנתב"ג, הוא קיבל הערות ונזיפות ועלבונות, לאורך כל הדרך. בסוף הדרך פלט האבא, תוך טפיחה על שכמו של נדב, “אני הייתי עושה את זה…”. נדב לא הגיב. אבל זה צרב לו בפנים לאורך כל הדרך חזרה. “יותר לא אסיע אותו, אפילו לא לבית החולים.”

גם כנהג המשפחה המשיך להסתכל על לירי מלמטה למעלה. ולא רק בגלל הפרס. את רוב שיריה הוא לא הבין. היא משתמשת במילים ובביטויים גדולים עליו. היה פותח איתה בשיחה, שואל, מקבל תשובה ממושכת ומסכם לעצמו: “הייתי רוצה להתלהב משיריה ולעודד אותה. אני מבין כמה זה חשוב לה.”. היתה לו תחושה שהכל פועל להרחיק ולרומם אותה מעליו. זה לא גרע מאהבתו אליה. אבל הבנה ובטחון עצמי והרגשת שוויון, הם נדבכים שבלעדיהם האהבה לא צומחת, אלא קמלה. מה גם, שבמצבה אי־אפשר לדרוש ממנה מה שגופו דורש ממנו. בכל פעם שקרב אל המכונית ופתח את הדלת, היה מתייחס אליה כאל “המכונית של לירי.” הוא גם דאג לכך והפציר בלירי ללמוד נהיגה. “הרבה נשים בהריון עושות את זה” הוא התעקש והיא נענתה לו. היא עברה את הטסט במבחן הראשון.

מחשבות אלה וכאלה מילאו את ראשה היפה ביום התאונה, היום שחייהם נשתנו לבלי הכר. נוהג לאיטו בכביש 90, נכנס בו מאחור כלי רכב צבאי, שמיהר לדרכו והקו הלבן גרם לו לעקוף סמוך מידי למאזדה שלפניו. נדב פונה במצב קשה לבית החולים בצפת. בחדר המיון, מול ליאוניד המבוהל, נקבע שמצבו קשה אך אין סכנה לחייו. עמוד השידרה נפגע וחייב ניתוח. היו לו גם שברים ברגל ימין ובכתף, אבל הבעיה המרכזית היתה פגיעה באיברים הפנימיים. הוא נמעך במושב וסבל מכאבי תופת. משככי הכאבים לא עבדו עליו. ליאוניד הגדיר את המצב כפגיעה רב־מערכתית. הוא טיפל בו בהרגשה שיש לו חלק באסון. אבל מה שהשאיר אותו בחיים והוציא חיוך מעיניו וכמה מילים מבולבלות מפיו, היתה נוכחותה הצמודה של לירי. לירי הרגישה אשמה. לא ידעה במה. הוריה נחלצו לעזרתה. ניסו להרגיעה ובעיקר לקחו על עצמם את הטיפול בגפן הקטן. לסבתא השנייה לא היה שום רגש כלפי גפן. וממילא יכולתה לעזור היתה אפסית.

תמר הזניחה כליל את הדוקטורט והפכה לנהגת של לירי מצד אחד ולסבתא טרודה ומודאגת, מצד שני. טיפלה בילד ובבדיקות האחרונות לקראת הלידה. דאגתה הגדולה היתה לאביו. הסיעה את לירי ודיברה איתה על הכל, חוץ מאשר על העתיד של המשפחה, שהאבא שלה הפך לשבר כלי. פיזית ונפשית. “יותר מידי טוב היה לנו” היתה לירי אומרת בשעות הארוכות של הנסיעות. “הבית היפה והחדש, הילד הנהדר, הפרס.” אומרת בקול וחושבת בליבה, מה היה קורה אילו תליתי את הח’אמסה של בלהה על הדלת. מחשבה אווילית אבל אי־אפשר להיפטר ממנה. אנשים קינאו. אם זאת עין רעה או קשקוש פרימיטיבי, רק אלוהים יודע. ואני לא אשאל אותו. מפחדת מן התשובה.

לא היה להם מושג מה צופן העתיד. לירי ותמר לא דיברו על זה. תמר וינון דיברו גם דיברו. ינון כעס על עצמו, שדירבן את רכישת המכונית, מבלי לחשוב על מצבו הנפשי של נדב, שכבר היה ידוע, לא רק למשפחה, אלא גם לציבור.

שורה זנח את כל עיסוקיו ונרתם לטפל בבנו הפצוע ובעתיד המשפחה הצעירה. הוא העביר את כל השליחויות לחו"ל לבחור הצעיר, השאפתן מן הקיבוץ הרחוק, הזניח את אשתו של הלה, שהיתה בהריון, והגיע לקיבוץ ולבית החולים לעשות את כל הדרוש, בהנחה שהוריה של לירי יהיו עסוקים בנכדים. מאחורי ההנחה הזאת היה הביטחון שלו, שרק הוא יוכל להציל את הבן ואת משפחתו. היה בו צורך פנימי עמוק לכפר על ההזנחה שהזניח את אשתו הראשונה ובנו הבכור.

שורה היה גבר נאה עם בלורית מלבינה ובטחון עצמי מופרז שקרן מפניו. שלא לדבר על פיו, שבעברית גבוהה אפשר לקרוא לו “פה ממַלל רברבן”. קשה היה לעמוד בפני קסמו ובפני שטף דיבורו ואת אלה גייס עכשיו לטובת הבן. הוא הגיע לבית החולים ובדק מה יש בו ומה חסר בו, ביקר בחוצפה ובמפתיע את מנהל בית החולים בביתו לשיחה ארוכה בין שווים, והגיע למסקנה שיש להעביר את נדב לבית החולים “איכילוב” בהקדם. גם שם היו לו מכרים וידידים והוא הגיע עם בנו באמבולנס למיון וליווה אותו בכל השלבים, עד דרישת כרית נוספת למיטתו. הוא סידר לו, כמובן, חדר פרטי ופתח שם מיטת שדה לצדו של נדב.

המסירות של האבא האבוד חלחלה אל תוך המהומה בנפשו של נדב ועשתה לא מעט להבראתו. הבראה שנמשכה חודשים ארוכים של ניתוחים וכאבים עד השיקום. גם בשלבי השיקום היה שורה יום יום לצד בנו, מלווה אותו בצעדיו הראשונים עם ההליכון, שגרמו לו כאבים עזים, אוכל איתו ארוחת צהריים ושב אליו בערב לקראת שינה לראות ולהיווכח שקיבל כל מה שדרוש. נסיונות ההליכה כשלו.

הטיפולים בבית החולים “איכילוב” ובשיקום היוקרתי שלצידו ארכו למעלה משנה. את השעות מחוץ לבית החולים ניצל שורה לבירור אפשרויות התעסוקה של הבן, שיישאר מוגבל, רתוק לכסא גלגלים, כל חייו.

בה בשעה ששורה טיפל במצבו של הבן וחיפש פתרונות לעתידו, היתה לירי מהרהרת על משכבה בלילות. לא בבדידותה העכשווית, אלא במה צופן העתיד לאהוב ליבה ולילדיה שיגדלו בצל אבא נכה ומוגבל. הסיוט שנכנס לחייה, דווקא בשעה שחשבה והרגישה שהנה הם נכנסים למסלול של נחת, השפיע על הריונה ועל כתיבתה. היא הקדימה ללדת את אילאיל בחודש השביעי והקטנה עברה שבועות ארוכים בפגייה, עד שהגיעה לביתה. ההתרוצצות בין הפגייה לבית החולים המרוחק סחטה ממנה את הכוחות הפיזיים, את כוחות הנפש והיצירה. חברתה מן העיתון באה אליה לביקור וניסתה לרומם את רוחה ולהסביר לה שכאב וייסורים הם דשן טוב ליצירה ספרותית. זה צרם באוזניה של לירי והיא התאפקה מלומר לה “בקרוב אצלך”.

מעיין הדמעות ששטף את לירי לראשונה בחייה עם רצח רבין, החל לנבוע שנית, הפעם יומם ולילה, ללא הפסקה. ללא מרגוע. גפן הקטן הרגיש זאת היטב. השיר שבו ניסה להרגיע את אמו היה “…אז למה אמא למה יורדות הדמעות מעצמן?”

על משכבה בלילות, בודדה בקיבוץ שאינו יודע איך לעזור לבודדים, היתה חושבת על אהבות חייה. האהבה הראשונה היתה בכיתה ב' לילד אתיופי מקסים, שמשפחתו ניסתה להיקלט בקיבוץ. היתה זו אהבה טהורה. אהבתה השנייה, שנשארה בינה לבינה, היתה בגיל הנעורים לנדב מן הקיבוץ השכן, אהבה מבויישת שהסתכמה בנשיקה אחת בכרם ואבדה בסערה. זו ששינתה את חייה היתה בלתי יזומה ויותר ממפתיעה. האם היה זה מין ללא אהבה, בניגוד קוטבי לאהבה עם נדב שהיתה ללא מין? ושוב מין ללא אהבה עם ז’ראר בפריז, שיכורה מיין ומזין. ואז היא שבה הביתה שבעת חוויות ורגשות ומוצאת את המנוחה ואת הנחלה בזרועותיו של אהוב נעוריה הביישן והמופנם. הוא חיכה לה בסבלנות ובביטחון פנימי שהיא תהיה שלו והוא יהיה שלה עד יומם האחרון. לראשונה היה זה שילוב בין אהבה ומין, בסיס איתן לחיי משפחה. ועכשיו? מה יהיה? הרופאים הדגישו בפניה שבדרך נס, עם כל הפגיעות החיצוניות והפנימיות, איברי המין של נדב לא נפגעו כלל.

ימי הבדידות נתמלאו עשייה קדחתנית. בלילות הבדידות התחרו הזיכרונות עם הדאגות לעתיד. החלומות לא נתנו פתרונות. החלום על חיי משפחה רגועים בבית הקטן, בקיבוץ הקטן, בעבודה היומיומית המספקת, ובגיבוי המוזה, נראה ללירי אבוד. היא הפסיקה את עבודתה ואת כתיבתה ופינתה את כל חשיבתה ועשייתה ליום שבו ישוב נדב הביתה על כסא הגלגלים ואל המיטה המשותפת. תיתווסף להם צלע שלישית – מטפל צמוד והחיים לא יהיו עוד כשהיו. מוכרחים להשלים עם המצב החדש. ולחשוב כמה אלפי אנשים בארץ הקטנה הזאת נמצאים במצב כזה, כתוצאה מתאונות או פיגועים או מלחמות. זה הרי חלק ניכר מן האנשים, מן המשפחות. חיים שבורים, זה מה שמחכה לנו, סיכמה לירי בינה לבינה.

סיפורי המחצית השלישית

מאת

אמנון שמוש

---

גבריאל ובניו

מאת

אמנון שמוש

גברתן ושפמתן היה גבריאל ששון וחיצי מבטיו שנורו מבין גבותיו המקושתות הטילו מורא על קטנים וגדולים. בהילוכו ובדיבורו עורר יראת־כבוד ודרך־ארץ, לא־כל־שכן בהבעת פניו ובשתיקותיו. ידידים ומכרים מבני־עמנו היו מנמיכים קולם בנוכחותו ופוזלים לראות מה אומרות עיניו על מיליהם. בני־דודנו היושבים בפתח היו מפסיקים תהייתם האילמת בעוברו, ומזמנים אותו בקידות ובברכות מדושנות להיכנס לשתות ולהשתהות. אך מי שלא ראה כבוד שחלקו לו עסקני המפלגה שזופי הצוואר ופרועי הבלורית, לא ראה את גבריאל במיטבו. מנהיג טבעי, אמרו עליו בחלונות הגבוהים. אותו הם לא יכולים להשתיק – אמרו הג׳מאעה.

כך בחוץ. כוחו ומעמדו הולכים ומתחזקים מיום ליום, משעה לשעה, שמו הולך לפניו כקוואס לפני חכם־באשי, ותמונתו עם בן־גוריון – ידו הקטנה של הזקן לפותה בכף ידו השעירה וצווארו ממותח אל־על אל גבריאל – מפארת קירות בתים ובתי־קפה בשכונה צמאת־הגאווה. וראה זה פלא, ככל שגדל כוחו וכבודו בחוץ, כן מתרופף מעמדו בביתו פנימה. בין בניו היה גבריאל עומד כמאמן כדורסל בין ענקיו, מגומד ומקומט וכמעט מגוחך. אלמלא מברשת שפמו וסבכי גבותיו היית אומר אחיהם הקטן עומד עליהם. כולם גבוהים ממנו בראש, כל החמישה, בלי עין הרע. אם משום אווירה של ארץ־ישראל ואם משום מזונותיה, גבוהים כולם ממנו ומאחיו ומאביו עליו־השלום שנקבר שם ולא זכה לראות נכדיו מיתמרים כברושים בארץ קודשנו. היה גבריאל צועק עליהם על בניו כאותם מאמנים מנומכים ונותן עליהם הוראות ועצות; אלא שלא כשחקני הכדור הללו נתנו בניו דעתם על אביהם ועצותיו נראו להם מיושנות ומעצבנות. תחילה היו מעמידים פנים כמטים אוזניהם לשמוע ומנענעים בראשם כל עוד הוא מדבר, אחר התחילו מזלזלים בריש גלי במצוות כיבוד־אב. רכלנים בשכונה היו אומרים, אפילו בימי בחירות לא הכניסו כולם אל״ף למקומה; בסתר פרגוד מרדו באביהם, כאילו אין אבינו שבשמיים רואה ויודע הכל.

אמת ניתנה להיאמר, אלמלא הפריז זה בדרשות ובדרישות, בעצות ובנזיפות, באיסורים ובאיומים – אפשר שלא היו נגררים להפרזה שכנגד. הגיעו דברים לידי כך שמצא את עצמו מוריד מכבודו וצועק על אוזניים אטומות ״עקשנים בני עקשנים!״ ולא שמעו אוזניו מה שפיו גילה לליבו. כל עוד אווירה של ארץ־ישראל גורם רק לגבהות־קומה, ניחא – היה מתחיל להרהור ואינו מסיימו.

כשהיו הילדים צעירים היתה רחל עומדת לצידו של אישה, מייסרת את יוצאי חלציה, פעם במילים פעם במבטים, פעם בצביטה שבצנעה. והיתה מנחמת אותו את בעלה התקיף לאמור: אמרת נעלה לארץ האבות, והנה עלינו אל ארץ הבנים יֵרוֹמו והאבות רצים אחריהם למלא רצונותיהם בהכנעה. כשהתחילו ללכת לצבא, זה לשריון וזה לקצונה, זה לצנחנים וזה למודיעין – עברה אימם לצידם. מעתה גדולים הם, אמרה לבעלה, ואם בן־גוריון סומך עליהם לתת בידם רובים ותותחים יכול גם אתה לסמוך על בניך. ילדים טובים הם. כיוון שגייסה זו לעזרתה את בן־גוריון נסתתרו טענותיו של גבריאל. בן־גוריון היה לו כאב, למעלה מאב וכך היה מנסח לעצמו מקומו: חייב אני בכבוד אבא עליו השלום; ומעל לאבא עומד בן־גוריון שהוא אבי האומה; ומעליו – אבינו שבשמיים, הוא לבדו. ומפני מה אומר אני מנסח לעצמו, שאילו הזכיר את אבינו שבשמיים במרכז המפלגה היו האשכנזים הללו מתחלחלים והיה יורד חלילה בעיניהם לדרגת פרימיטיב.

רחל אשתו ראתה בצערו ולא ידעה כיצד תשיב לב בנים על אביהם ולב אב על בניו. תבשילים טובים שבישלה ריכזו את המשפחה בהנאה משותפת בערבי שבת וחג וכולם היו טורפים ונהנים פה אחד. אולם רק הוגש הקפה הטורקי המר היו הללו מתפזרים איש לעברו כאילו לא משפחה אחת הם. זה מטלפן בעוד הקפה שלו מתקרר, זה מתרוצץ, ספלונו בידו, לחפש דבר מה שאבד לו ואין הוא רוצה לומר מה, וזה כבר טרק דלת אחריו ולא אמר לאן הוא הולך ו… קצת בושה להגיד – לא אמר אפילו שלום.

לא ביקשתי מהם לנשק את ידי – היה צועק גבריאל אחר צאת האחרון שבהם ואחר שיצאו גם הבנות השתיים.

– גבריאל חביבי – אמרה לו פעם רחל אמירה רכה שכולה ביתי״ן קשות ודגושות – הגדיים נעשו תיישים.

– ואם התיישים שמחה. – עקץ בה בלשונו – את תמיד עמדת לצידם.

– זו דרכה של אם, אמרה לו כמתנצלת.

– זו דרכה – שאל בתמיהה, גבותיו מתגבהות ומתקבעות – לשמוח שבניה נעשו עקשנים כתיישים – תַיַסוּ, כמו שאומרים אצלנו.

– זה הגיל, ענתה לו במגומגם, והאחריות שהטילו עליהם.

– זו הסביבה. חוסר־התרבות שהביאו איתם הללו שעלו מתוך מרד באבותיהם. אנחנו – משפחות משפחות באנו. אבות ובנים ובני בנים. הם – בעטו באבותיהם ומצפונם מייסרם; על־כן יחפשו וימצאו צידוקים לחברה שבה אין מורא אבות על בנים וכולם בה ״חברים״ בלא חברות וריעות.

– ואני חשבתי שאתה אוהב אותם, את חברי המפלגה ומנהיגיה.

– בטח שאני אוהב אותם, רשֶל שֶרי, המפלגה היא המשפחה שלי, היא המשפחה הכי גדולה שהיתה לי אי פעם. בה נותנים לי כבוד ובה מילתי מילה.

– השתנית גבריאל חביבי, השתנית. הארץ הזאת עשתה ממך אדם אחר.

– הסתכל עליה בעין בוחנת ולא יכול היה לומר לעצמו בבטחה אם לשבח או שמא חלילה לגנאי אמרה מה שאמרה. פחד לשאול אותה מפורשות.

– והם אומרים שלא נשתניתי כלל, שנשארתי כפי שהייתי שם.

– מי??

– הגדיים שלך. התיישים הצעירים.

– תראה, שאול כבר שנה שנתיים באוניברסיטה והוא מצליח משאללה ומקבל מלגות.

– מלגות זה טוב. מגיע לו. מה שלא טוב זה שניפחו לו שם את הראש כברו ראסו, כפי שאומרים אצלנו.

– אתה צריך לשמוח שראשו גדל והצלחתו מרובה.

– והוא חושב שהוא חכם מאביו.

– המים רותחים. לעשות קפה?

– מאימתי את שואלת שאלות? הביאי ונשתה. עוד מעט תהיי לי כמו אלה שמטלפנות ושואלות ״אפשר להיכנס אליכם לביקור ביום ד׳ בשמונה לחודש בשעה ארבע ועשרים?״

– ולא אתה קנית לי ספר בישול?

– ואת פתחת אותו?

– בחיי פתחתי. אפילו דפדפתי. נחש מי אימץ אותו את הספר.

– שושנה…

– דווקא זהבה.

זהבה היתה הבת הגדולה בין השתיים. אביה קרא לה על שם גולדה שהיתה מחייכת תמיד לקראתו וקוראת לו ״גבריאל״ במבטא מצחיק ובבי״ת גדושה. לא כאותם שקוראים לבניהם משה דיין והרצל וביאליק היה גבריאל, שהראוותנות היתה ממנו והלאה; אך חיבתו ונאמנותו למנהיגי האומה הביאה אותו לבחור שם זה לבתו הראשונה. אפשר אפילו התפלל בלבבו שתגדל הקטנה ותהיה אשה למופת כגולדה.

אם אמנם התפלל, בוודאי נתקבלה תפילתו אחרת מכפי שציפה. היו בה בקטנה מאופיו של אבא ומאופיה של גולדה ומחכמת־חיים של רשל אמה. ובעודה בפנימיה בבית־הספר החקלאי נתגלתה כמנהיגה עיקשת ורבת־תושיה. היא שעמדה בראש השביתה שתבעה מגורי בנים ובנות לסירוגין, חדר ליד חדר; היא שעמדה בראש המרד נגד ״אם הבית״ שחיטטה בעניינים ״לא־לה״ ודרשה פיטוריה.

וכשהוזמן אביה אל המנהל, פגשה אותו במסדרון ואמרה לו ״אבא, אתה אל תתערב!״ וכשהביט אליה בתמיהה ופיו פלט ״ווּלֶק…״ הוסיפה רק מילה אחת ״לטובתך.״

והוא – שחמש שנים נאבק כדי להיחלץ מן הכינוי ״איש האגרוף של מפא״י״ שהודבק בו מבלי שהשתמש מעולם באגרופיו ממש – הוא ישב מול המנהל החיוור והמבוהל והתיר לו לעשות בבת הסוררת כחפצו, מאין לו השפעה עליה. ״כיוון שרחוקה היא מן הבית שנתיים ויותר.״ מה עשה אותו מנהל, הציע אותה כראש מועצת התלמידים הארצית והיפנה פעלתנותה ממנו והלאה. גם ניפח את ראשה לבלי הכר.

חמישה גברים הולדתי, היה גבריאל אומר, ארבעה מהם לפניה; ואין לי צורך שגם בתי תהיה גבר בגברים. אפילו שאמר דבריו מתוך היתול וליצנות, נתקבלו פניו בפנים מהורהרות ובלא חיוך.

טוב, … זה נגד המנהל – זה טבעי. רק לשונו של זה הנוטפת מלים־של־שבת מרגיזה ומקוממת כל מי שלשונו בפיו טבולה ברוק ולא בנופת צופים. מה גם שלשונה של הקטנה כחרב המתהפכת. שתוציא את ״אם הבית״ מדעתה – גם זה סביר. אשה שמתעקשת לתבל דבריה באידיש באוזני נערות שחורות עיניים ושיער. ״בואי הנה מיידאלע. תפסיקי עם הפוילעשטיק״. אבל שתקום זו כנגד אביה מולידה, זה כבר יותר מדי. אם אשם בכך אותו בחור מן הטכניון שהיה מנשק אותה בבואו ובצאתו כמו היתה מזוזה, קשה לדעה. מכל מקום, הבחור הזה ספרדי דווקא – דיבר על מפא״י כעל משהו מוקצה מחמת מיאוס. וגם אחר שהבין על שולחנו של מי הוא סועד ומפיתו של מי הוא אוכל – לא נזהר בלשונו.

את שושנה, בת־הזקונים, פינק גבריאל, כיודע שיעברו עוד שנים עד שיהיו לו נכדים להרים על כתפיו. היא היתה השקטה בין כל ילדיו, מים שקטים שחודרים עמוק. להפתעת המשפחה כולה, היא הלכה לסמינר הקיבוצים ללמוד מיגדר. ״שו־האדה, מיגדר??״ שאלה רחל אמה. זהבה מיהרה להגן על אחותה ולהסביר לאם שגישתה לחיים, לאורך כל הדרך, קיבלה היום מונח אקדמי ותנופה פמיניסטית, שטוב תעשה אחות לנו קטנה, אם תשתלב בהם. ״זה גם טוב למפלגה״, פנתה שושנה אל אביה וקיבלה ממנו תנודת ראש מסכימה, ללא מילים. המילים מיגדר ופמניזם היו זרות לו, אבל את תוכנן הוא הבין ועימן היה קשה לו להסתדר. אבל מיום ששושנה הקטנה נבחרה לנסוע לסקנדינביה כחברת האינטרנציונל הסוציאליסטי לנוער, הוא הבין שהקטנה הזו נועדה לגדולות.

גבריאל לא אהב לשיר את האינטרנציונל. משהו במוזיקה וגם במילים הגבוהות הפריע לו. הוא היה אומר ״תחזקנה״ לא מספיק טוב בשבילנו?״ הוא חקר את הבנות בזהירות ונרגע לשמוע שלפמיניסטיות אין המנון משלהן.

סיפור חייו של גבריאל, קל וחומר של בניו ובנותיו, יכול למלא רומן. אך הפעם רציתי רק לעשות לכם היכרות עם הדמות והמשפחה שאווירא דארץ ישראל עשו בהם שינוי של אמת. חלבּים שהפכו לישראלים של ממש. ואם הזכרתי את המילה שינוי, אסיים בשינוי השם שחל ביומו הראשון של גבריאל בארץ הקודש. פקיד העלייה שקיבל את פניהם והרבה לשאול ולרשום, שאל את גבריאל מה שמו. והתשובה היתה: גמליאל. אמר לו פקיד העלייה, הכל־יכול: ״אין דבר כזה גמליאל. אתה מתכוון בוודאי לגבריאל.״

נתרצה גבריאל ואמר ״יהיה גבריאל. אם אל ארץ חדשה ואל חיים חדשים אנחנו עוברים, למה שלא יהיה גם שם חדש.״ חיבק את הפקיד המבוהל, בירך ״שהחיינו״, פנה אל משפחתו ואמר: ״גבריאל!״ ניסו במפלגה לקצר שמו לגברי או לגבי, מתוך חיבה, כמובן, אך הוא התעקש על ה ״אל״ בגבריאל, כאילו ניסו הללו לנתק בינו לבין בורא עולם. יסלח להם אלוהים.

---

אבו־ל־בנאת

מאת

אמנון שמוש

אף שיום־טוב חבר נולד בשכונת בחסיתא, שאינה אלא זקנה ובלויה בהשוואה לג׳אמיליה, גאווה גדולה היתה לו על חלבּ עירו. הרבה הרגלים הביא איתו משם כשעלה לירושלים, מהם יפים שאפשר להשתבח בהם בפרהסיא ומהם מגונים בעיני הבריות שבכאן ומצווה להצניעם. משל למה הדבר דומה, למי שדדיה תאווה וברכיה זוועה שאם שכל לה בקודקודה תהא מבליטה את אלה ומסתירה את אלה; מבליטה בצנעה ומסתירה בצנעה.

* * *

מאז שעמד על דעתו זכר שמו יום־טוב, שהיו מבטאים בב״ית דגושה. משעה שבא לירושלים נחלקו הירושלמים הללו – חלבּים שביניהם שמחו בו ובשמו, כביכול נושא הוא עימו מחינה של עיר הקמרונים והצריחים הרחוקה; ואשכנזים ששאלו אותו מה שמך? והוא ענה יום־טובּ, צחקו ושאלו שנית, מה השם? עד שהבינו שהוא אינו מתבדח איתם.

מה היה מבליט, חיבתו לסדר ולניקיון ונטייתו לעשייה מהירה ומושלמת של כל מה שמוטל עליו, שאלה דברים שמוציאים מפי אנשי שלומנו קריאות ״בראוו״ ו״סלאמתכּ״ וטפיחות־כתף, ומן הפראנג׳ים הגאיונים, הזמנה לכוס קפה ומתת־יד נדיבה וכיוצא בזה דברים ששימחו וציערו אותו כאחד. ומה היה מסתיר, בולמוס שתוקף אותו למראה לחם טרי ולריחותיו ואותו הרגל מגונה שהורגל מנעוריו ושבושה לספר עליו. תאוותו ללחם, וללחם החם והטרי בפרט. בעצם אין בה בושה, אך מזכירה היא לו לפעמים את עוניו ומרמזת לאחרים.

* * *

שלושה דברים מתישים כוחו של אדם – עבודה קשה ואשה קשה וחטאים קלים; כך היה יום־טוב אומר, נסמך בלשונו על חז״ל, מסתמך על ניסיון חייו. מיום שנולד ראה סביבו עבודה קשה המפרנסת את בעליה בדוחק. אביו סלים, אללה ירחמו, לא מאותם מבלי עולם היה, שיושבים על שרפרפי־קש ובוהים נכחם, פעמים מסבחת ענבר בידם, פעמים נרגילה בפיהם, פעמים הרהורים מתמשכים בליבם. ״בזיעת אפך תאכל לחם״ – על סלים ועל בניו נאמר. ויום־טוב הצעיר בבנים אינו יוצא מכלל זה. את הזיעה היו רוחצים באמבט של פח ובמים שפרימוס רועש וגועש מרתיחם. וכשהיו יושבים לשולחן היו אוכלים לחם, הרבה לחם. ״תאכלו לחם״ היה אבא מצווה פעמיים־שלוש במהלכה של כל סעודה, שהלחם משביע מאין כמוהו וזול מכל מיני מזונות ואפילו הוא יבש ומיובש ובעלי־בתים גאיונים אינם חפצים בו, הרי חראם (אסור) להשליכו ומצווה לתיתו לסלים, זה שאשתו מבשלת ממנו סיביקה תאווה לחיך וחגיגה למעיים. עשירים בעירנו שסיביקה אינה עולה על שולחנם אינם יודעים מה הם מפסידים. מרק זה שכל כולו פתיתי לחם יבשים המתבשלים במים ובשום ובמלח, יש שזורים עליו נענע ויש שאוכלים אותו סתם כך – מכל מקום אין כמוהו מחמם ומשביע. ונזלי אשת סלים, אין כמוה לעשותו עשיר וטעים.

במה היו מזיעים סלים ובניו – בסבלות, שאם לא לכך נולדו מפני מה חנן אותם הקב״ה בזרועות אדירות ובגב רחב ובמצח קשה כברזל שרצועת הסבלים נמתחת עליו כתפילין של ראש, להבדיל ויש בכוחה לשאת פיאנו של עשירים או ארון עץ גמלוני של פשוטי עם.

כיוון שידע עבודה קשה מנעוריו נזהר סלים שלא לקחת לו לבנו אשה קשה מבנות הגאיונים, יעני, מאלו שקוהלת מכנה בשם הב־הב, אפשר משום שאין קץ לתביעותיהן ואפשר משום נביחותיהן על הבעל המסכן.

מה עשה, חיפש לו לבנו נערה נאה בעלת־מום, מום קל כמובן. שמום קל מונע מעלמה גדלות־נפש ומבט מגבוה על סביבה. לא־כן מום כבד, יא חראם, שמכביד הוא על נפשה של נערה ועושה אותה מרירה וממררת. אלא דע עקא שכל מום שנראה בעיניו קל נראה בעיני אשתו כבד ומסוכן. וכל נערה שנראתה בעיניו נאה דיה עבור בנו, נקלית היתה בעיני נזלי מלהיות כלתה. לא נשארה ברירה אלא לפנות אל העיירות הקטנות שבשולי העיר, מה שכינו אצלנו ״באגפיה״; הלא הן אורפה, קילס וענתאבּ. תחילה הזכיר סלים גם את קמישלי אך למראה עיניה של נזלי, שכמעט יצאו מחוריהן, קפץ ואמר, ״כורדיה מקמישלי לא ניקח, כמובן״.

יצא איפוא סלים לענתאב, עיר בתחומיה של תורכיה, שמאה בתי־אב מבני עמנו יושבים בה על מי מנוחות. לקח איתו את בנו, כדי לקצר את התהליך, ולקח איתו גם סחורה – כדי להוזילו. עד שגמר למכור את סחורתו למד להכיר את כל קהילת ענתאב; מכל מקום את כל המשפחות שיש להן בת שהגיעה לפירקה. בעצם, עוד לפני צאתו מחלבּ, כבר חקר ודרש. ואצל מי שאל, אצל כהן ענתאבי השמש שהיה כהן עד שהגיע לכאן ונתווסף לו שם מקומו, להבדילו מכהנים אחרים; ואצל ענתאבי הצבע שהיה שמו דהאן עד שנתקוממה משפחת דהאן שלנו והחלה קוראת לו אל־ענתאבי עד שהפך ״ענתאבי״. אל ענתאבי מהבנק לא הלך סלים, שמדבר גבוהה־גבוהה ואף פעם לא לעניין, כדרך אנשי הפרובינציה שנשתקעו בכרך.

כיוון שהגיע לענתאב, נוכח עתה שלא ביטל זמנו אצל אותם בני ענתאב ואפילו חסך תלאה מאוזניו, שהללו שבכאן משחילים מילים תורכיות לכל משפט ערבי שבפיהם, כמי שמשחיל בצלים על סיך בין נתחי השישליק.

חיפשו אב ובנו עד שמצאו נערה מלאה ודשנה שצלקת חלבּ נתיישבה לה בדיוק באמצע לחיה, יא חראם, ולא הוסיפה לה הרבה חן. בעיניה היה יופי מיוחד שהצלקת לא העיבה עליו. היה בהן נצנוץ שובה־לב, משהו שבין כחול וירוק. כבת חמש־עשרה היתה וכבר כמה שנות לימוד מאחוריה וידה אמונה בתפירה ורקימה וסריגה וכל מה שנחוץ לעלמה אשת־איש. אביה רוכל היה, מחזר על הכפרים הוא וחמורו, ושב בכל יום שישי אל ביתו לשבות בין יהודים. ערבית שבפיו משובשת היתה בהרבה ביטויים תורכיים וארמניים.

כשהתחיל סלים לדבר על נדוניה שכח זה לפתע את כל שרידי הערבית שבפיו. אך סלים לא אתמול נולד ולא שלשום ויודע הוא שיהודים שלנו אף כי בין תורכים יחיו שאינם יודעים מילה אחת ערבית, הרי כל קשריהם כיהודים לחלבּ המה ובעבור הקשרים הללו שומרים הם על ערבית חלבּית זו, אפילו בינם לבין עצמם. החל מתבדח על חשבונו עד שנצטחק הלה ונתרכך. וכך הובאה הנערה אחר כבוד אל עירנו, אל בית יום־טוב בעלה.

אמר יום־טוב לעצמו, מעבודה קשה אין לי מפלט; הנה מצאתי לי מפלט מאשה קשה, שתאמרו מה שתאמרו על סלחה אשה קשה בוודאי שאיננה. עתה עליו רק להימנע מחטאים קלים.

קל לדבר וקשה לעשות. החטאים דרכם להסתוות ולהעמיד פנים ורק חכמים מחוכמים יבחינו בינם לבין דברים־של־מה־בכך. תחילה נכשל יום־טוב במעשה העישון. לא העשן משך את ליבו, אלא מלאכת הגלילה שדרשה יד קלילה. יום־טוב שידיו היו אמונות על משאות גדולים וכבדים שעשר אצבעותיו העבות בקושי הספיקו להם, נהנה הנאה מרובה מגילגול הסיגריה בין בוהן ואצבע. וכשהיה מלקק בשפתיו, בעיניים עצומות, את קצה הנייר הדק ומדביקו, היתה נהרה מאירה את פניו, משל פיל של קרקס הוא העוטף בסדין את המאלפת ונושאה בחידקו בעדינות רבה.

בדבר אחד היה מתקשה מעט, בהוצאת דף אחד יחיד מן הדקים־דקים הללו. במשך הזמן מצא דרך משלו; היה נושף נשיפה בפיו ומושיט בוהן ואצבע ימין, בעוד הקופסא השטוחה פתוחה בשמאלו. את מנת הטבק היה אומד במדויק ולא נצטרך לשוב ולהוסיף, אף לא לתלוש מעט מן הקצה להחזיר.

ניסה אביו להניאו מן ההנאה המשונה הזאת, ולא הצליח. הסית בו אפילו את סלחה אשתו ולא הועיל. כשהטיח בפניו ״חטא!״ קדרו פניו של הבן, אך מהרגלו לא סר. היה גומר הובלה, מיד מתישב ומתמסר לגלילה ועישון, כאילו בלעדיהם אין לו מנוחה.

חטא נוסף היה משחק קלפים. והטאוולה. שניים שהם אחד. מי אינו משחק בקלפים, מי אינו משתעשע בסיבוב של טאוולה. אבל כאשר מהמר אדם על מחצית הכנסתו היומית שהרוויח בזיעה רבה – זה משהו שאינו אלא חטא.

כיוון שנתרבו חטאיו הקטנים החל מתמעט בעיני אשתו. ואף שהיתה בת ענתאב וממשפחת רוכלים אוכלים בבתי גויים, ולמרות הצלקת הגדולה על לחייה, החלה מתיהרת עליו ומתעמרת בו ומעזה פנים כנגדו. השם ישמור.

תחילה היתה מרימה קולה, אחר החלה מרימה אגרוף וחובטת בחזהו. להגיע אל פניו לא יכלה, שקומתה היתה קטנה, כל־שכן כנגדו. היה משתיקה בגערה ומסיים ב״פַדַחתינא!״ כלומר הוצאת קלוננו ברבים.

כשעלו יום־טוב ואשתו סלחה לירושלים, כבר היו שלוש בנות מדדות אחריהם. אודט, מרסל ואיווט. שלושתן יפות־עיניים ומנומסות. יום־טוב חיפש ומצא דירה קטנה בנחלאות, מרחק הליכה מבית־הכנסת הגדול עדס. בית־כנסת גדול ומפואר שמסורות הקהילה החלבּית נשתמרו בו בשלמותן. לא עבר זמן רב ויצא שמעו בעיר הצומחת, כמומחה להעלאת פסנתרים לקומה שלישית ורביעית, כשמצחו נוטף זיעה מתחת לרצועת העור הרחבה. באותם הימים הגיעו עולים חדשים מאירופה והביאו עימם פסנתרים למיניהם ועליהם הציבו פרוטומה של מוצארט או של בטהובן. עד מהרה למד יום־טוב את כל השמות הללו, עד שיצא לו שם החיבה ״יום־טוב פיאנו״. אין דבר קשה ומייגע מהעלאת פסנתר במדרגות המתפתלות. מצא לו, יום־טוב, עזר כנגדו. אחת הבנות הגדולות היתה מלווה אותו עם שני בקבוקי מים בידה ומגמיעה אותו בכל פעם שמצמץ כנגדה ומנגבת זיעה ממצחו. המשפחות האירופיות, בעלות הפסנתרים, היו מציעות לו, בסוף הדרך, לנוח על ספה רפודה ואת הבת המלווה היו מפנקים במשקה ובגלידה ביום קיץ חם. באותן משפחות היו גם נערים חדי־עין ושטופי הורמונים, כדרך הטבע, וממבט למבט זכתה אודט למחזר בשם אורנשטיין, שהפך לבעלה תוך פחות משנה. אקדים את המאוחר ואספר שדבר דומה קרה תוך כמה שנים גם לאחות השנייה, שאף למדה לנגן בפסנתר שאביה העלה לקומה רביעית ברחוב קינג־ג׳ורג׳. זה היה ביתו של פסנתרן, ידוע ברבים, גרוש וצעיר שביקש את ידה וזכה לטפיחה על כתפו מאביה. טפיחה שמנעה ממנו במשך חודש־חודשיים מלגעת בפסנתר.

למרות עייפותו הפיזית, ואולי בגללה, זכה יום־טוב להוליד בעיר הקודש עוד שלוש בנות: נעמה, יעל ותמר. נשכח הכינוי ״יום־טוב פיאנו״ וכל מיודעיו ומעבידיו החלו לקרוא לו ״יום־טוב אבו־ל־בנאת״, מה שהעלה חיוך ובדיחה ושימחה.

כשהגיעה¹ נעמה לפרקה ונרשמה כסטודנטית באוניברסיטה העברית, היה הבית צר מלהכיל את הבנות ואת הנכדים הראשונים. יום־טוב הושיב את נעמה מולו ואמר לה: ״חפשי, בתי, חדר נאה בשכונת רחביה. אני יודע שהוא עולה כפליים מחדר בנחלאות. אבל מי שרוצה למצוא בעל משכונת רחביה, צריכה לגור שם ולהתהלך שם, יעלה הדבר כמה שיעלה.״ נעמה הבינה את הרמז, הסמיקה אך הסכימה עם אביה, הרואה את הנולד.

כשהזדקן יום־טוב מיודענו, ולא היה לו להתגאות בבנים, מרימי פסנתרים כמותו, הפנה גאוותו וסיפוקו וזרועותיו האדירות לבילוי יומיומי עם נכדיו הרבים, ששמותיהם הפרטיים ובעיקר שמות משפחתם, גרמו לו לצחוק וליהנות, בינו לבינו, ובינו לבין אשתו סלחה. לא קל היה לזכור את שמות המשפחה של הנכדים שמרביתם היו אשכנזים למהדרין, חוץ מקרסו, הזכור לטוב. זה גורלו של אבו־ל־בנאת. נוכחותו היומיומית ביניהם, העבירה אותו על מידותיו. הוא הפסיק לעשן ובמקום משחקי הקלפים עם בני גילו, הוא היה מתמסר להסעת מכוניות למיניהן עם נכדיו ולהלבשת בובות של נכדותיו, השם ישמור אותן מכל רע.

נחטא לאמת ולמה שבאמת שימח את יום־טוב ואת סלחה לעת זיקנתם, אם לא נזכיר שמספר הנכדים עלה על מספר הנכדות. בראוו לחתנים האשכנזים. לא עוד אבו־ל־בנאת.

---

היום הרת גורל

מאת

אמנון שמוש

אחר הסעודה המפסקת יצאו ז׳ טובי־העיר מבתיהם ומיהרו לשוב אל בית־הכנסת. כמתגנבים נכנסו ובאו אל בית־הכנסת האחד, שעדיין עמדו בו המייתו ואימתו של היום הקדוש.

בנוהג שבעולם, אין מפסיקין סעודה מפסקת בבהילות ואין נחפזים לקום ממנה; אחת משום מטעמים שיש בה בסעודה זו בכל בית יהודי, ואחת משום טעמים שראשון בהם רפיון־הגוף ואחרון בהם התעלות־הרוח. ואם כבר קם אדם מישראל מן הסעודה – הרי לא לבית־הכנסת נושאות אותו רגליו, ששם בילה שעות ארוכות ורבות ביום הכיפור הזה כקודמיו; ואפילו תאמר יפים הניגונים ונעימה החברותא וגדולה התרוממות הנפש, הרי אחרי לילה ויום של קירבה יתירה לרועה־ישראל ולצאן מרעיתו טבעי שיהא אדם מתגעגע לביתו לאשתו לשולחנו לילדיו. אם־כן, מה הריץ את זט״ה לכאן? ומפני־מה מפשילים הם את הוילונות?

– היום הרת־עולם – אומר האחד – חוזר כהד על אחד מפסוקי התפילה של היום שתם. מנענעים האחרים בראשיהם ושותקים. וזאת לדעת, ז׳ טובי העיר – אף־אחד מביניהם אינו מן השתקנים. נהפוך הוא.

מכחכח אותו כהן־אורפלי בגרונו ושב ואומר בקולו העמוק ״היום הרת־עולם״. מן הקירות שספגו תפילת נעילה נרגשת מאין כמותה עוד עולים באוזני השבעה הדי ״ע־נ־נו״.

זה מכבר נתרוקנה הקהילה מיהודיה וממנהיגיה, ונותרו בה רק זקנים וחולים וקטנים התלויים בהם. גברים לא נשארו בעיר. מי שהיה לו במה לשלם ומי שהיה לו אל מי לפנות מיהר ויצא. נשארו המאות שנשארו כצאן בלא רועה. לא עבר זמן והקהילה הגוססת החלה להראות סימני חיות. מתוך הקהל קמו כמה אנשים נבונים ופעלתניים ונטלו בידם את הרסן. זה הציע את זה וזה האמיר את זה עד שנתכנסו כמאליו.

ועד בן שבעה יהודים ישרים וטובים, אף זכה לכינוי העברי העתיק ז׳ טובי העיר, או בראשי־תיבות זט״ה. נשתמרה המילה זט״ה בפי העם עד שנשתכח מקורה. היו אפילו שחשבו שמילה ערבית היא. במשך הזמן נתמסד הוועד וקבע לו מועדים לישיבות וזמנים לקבלת קהל – הכל בחדר קטן ומלא ספרים וגווילים באגפו העליון של בית־הכנסת. נתכנה החדר ״אוֹדט זט״ה״, כלומר חדר־זט״ה.

נתיישבו השבעה ובהו זה בזה. מה נאמר ומה נדבר, אמר מוסא, מנהלו של ״בית מדרש נשיא״, ונתאנח. ומה נעשה, הוסיף אבו־סלים בלחישה. שתקו האחרים, כביכול נתמצו כל השאלות ותשובות ממילא אין להן.

נכנס אחרון מבין השבעה ואמר בלחישה: ״בדקתי סביב־סביב. אין איש.״ החלו מחליפים קטעי ידיעות ששמעו כולם מאותו מקור – מן הרדיו שהיה משדר בלי הפוגה ״בשורות״ ניצחון עטופות ולפופות בשירי ניצחון ואפופות דברי שחץ ונאצה. הוסיפו מן השמועות שזה כמה שעות החלו מסתננות אל אוזני אנ״ש, נכנסות מהוססות ויוצאות מן הפה מעומסות, אחר שניזונו מפחדים שבלב.

השמועות פתחו במילים ״פלוני סיפר לי שפלמוני האזין לשידורי ישראל ואמרו ש…״ ונסתיימו בהזיות שעיקרן משאלות־לב שהבשילו בלהט המאורעות המרעישים, כגון לחישות על שליח חרש מישראל שהוצנח זה עתה ובידו הוראות נוראות וכגון מעשיות על כוח מוטס שיבוא ויעמיס את כל יהודי העיר ויוציאם מעבדות לחירות.

״עת צרה ליעקב וממנה ניוושע״ נתן החכם ביטוי לכיסופי גאולה אלה, שהיו באים הרבה בחלומות והיום צפו ועלו אל ההזיות שבהקיץ. ״מהומה ומבועה. בוקה ומבוקה ומבולקה״, הוסיף החכם וציטט, ובתוך כל זה לא ישימו הגויים לב למבצע הצלה שכזה.

הם נלחמים על נפשם – ניסה מוסא להורידו מן העננים, אך החכם בשלו: עלינו להיות נכונים. פעמי משיח אנוכי שומע. על כנפי־נשרים יוציאונו מעמק הבכא.״

טובי העיר, אנשי מעשה כולם, נסחפו למרות רצונם והחלו מתכננים התארגנות למקרה שזה יבוא. היה בכך מרגוע ליצר העשייה שלא מצא לו אפיקים אחרים והיה בזה גם משום עידוד, שהרי ציפייה זו נשענה על הבטחון שהמתקפה הערבית האדירה תיבלם ותישבר. לא אנחנו צריכים לדאוג ולחשוב כיצד הם יינצלו מן הפורענות, אלא הם־הם המחפשים דרכים להושיענו שהרי אנחנו בראש־דאגתם. מכאן, שלעצמם אין להם מה לדאוג וניצחונם בטוח, השם יתברך.

עמוק בלב קיננה חרדה שהנה תיצלח דרכם של הרשעים והטנקים שלהם שיירדו מן הגולן, יבתרו את הגליל ויחנקו את ישראל. מה יהיה גורלה של הקהילה הקטנה אם אמנם, בר־מינן, ינצחו הפעם הערבים? האם ירצו להראות גדלות־לב של מנצחים, האם ינצלו את ההזדמנות להראות יחסם המפריד בין ציונות ליהדות או יסחפו, חלילה, בשכרון מנצחים וישחטו ביהודים, גם פה גם שם? מחשבות ממין זה לא העז איש להביע בקול, אך בסתר הלב לא היה אחד שלא בחן ושקל – לכאן או לכאן, שלא פחד ורעד.

– מה שברור הוא – אמר אבו־סלים – שעלינו לכוף קומתנו עד שתעבור הרוח. הסערה. אפילו פגישות שלנו חייבות להתמעט לבל יתעורר חשד.

– ומאידך, מה מאיתנו יהלוך אם נדע כיצד נהיה מאורגנים ומחולקים ונכונים ליציאת־מצרים אם יבוא אות משמים?

– זאת אפשר לעשות – אמר אבו־סלים – אך יישאר נא הדבר סוד כמוס בינינו.

– נחלק את הקהילה לשבעה חלקים. – הציע דאוד, צעיר הזט״ה – וכל אחד מאיתנו יעמוד כשר־מאה בראש מחנה, מוכן לכל הפתעה שתבוא; אם לטוב ואם למוטב, אינשאללה.

תאופיק אפנדי – איש הכספים והמסחר שבין השבעה – ישב ושתק. מחשבותיו נשאוהו הרחק אל עסקיו שהלכו וטפחו ככל שנתמעטה הקהילה. הסערה הזאת תשפיע רבות על העסקים. שאלה ישירה שהופנתה אליו ערערה אותו מהרהוריו.

– מה אני חולם? אני אגיד לכם. ראשית עלינו לזכור שאנחנו מוקפים, חומה אחת – חומת שכנים שמיעוטם סורים ומרביתם פלשתינאים עוינים, וחומת־משנה האמורה להגן עלינו מזעמם של הללו – חומת שוטרים ושומרי־חרש שהשלטון מגביר ומתגבר כל אימת שמתחוללת מלחמה ובכל עת שסכנת פרעות עולה. על־כן אל נא באשליות, יא נאס. הבה נתפלל שלא יינזקו אחינו שבארץ־ישראל. ושמצבנו לא יורע. על גאולה משמיים, תרתי־משמע, מעולם לא סמכתי. אפילו בחלומות.

היו דבריו עפר שהוטל על גחלים לוחשות. נתעמעמה התקווה. ניעורו החששות.

ראה תאופיק אפנדי שנכנסו דבריו בלבבות ולא הבין מה גירש משם. נתלהב מדברי עצמו והוסיף:

– אמנם הלב דואב ודואג למה שקורה בארץ ישראל. אך כל מה שנוכל לעשות זה להתפלל. אמנם ברור שתהיה השפעה לתוצאות המלחמה הזאת גם עלינו. וגם על כך נוכל רק להתפלל. מה שנוכל לעשות בנוסף לתפילות קשור רק בגורלה של הקהילה שלנו שבכאן, בהנחה שהיא כאן ואנחנו כאן ועיקר העיקרים הוא להישרד ולהישאר יהודים.

ניענעו לו השישה בראשם בהסכמה ומיששו ברגליהם את האדמה שמתחת לרגליהם. מוצקה. אך רועדת.

– השאלה היא – אמר נקאש, מתנער מדיכדוכו – מה עושים כדי ״להישרד ולהישאר יהודים״ גם בשעת סופת מלחמת השמד זו ולאחריה.

– מנמיכים קומה – פסק תאופיק – ומתחפרים. ומוציאים מראשם של הגברים הצעירים את המחשבות האנוכיות על בריחה. את הוריהם ומשפחתם הם מעמידים בסכנה. ומה שחמור מזה: מפרים הם בבריחתם את המאזן בין גברים ונשים, בין רווקים ורווקות, ודנים לייסורי תופת ולייאוש עלמות אומללות. גרועים הם מגברים המעגנים נשותיהם.

– שוב אתה לטיעוניך הישנים – כעס עליו מוסא – כאילו לא נתחולל דבר היום הזה. אין זה ממין העניין שלשמו נקראנו.

– לא אנחנו עודדנו בריחת צעירים – נתלהט אבו־סלים – ולא אנחנו נעצרם. יהי השם עם הנמלטים.

– ויהי השם עם הנשארים.

– אמן.

– כל המציל נפש אחת מישראל…

– מכל מקום – תפס מוסא את רסן הישיבה – אין זה מענייננו היום.

– ומה מענייננו היום?

– אני מציע: ראשית, להרגיע את היהודים. ולנטוע בהם הרגשה שאין הם עדר בלי רועה.

– אמת ויציב.

– שנית: להתקשר עם השלטונות.

– זאת אתה תעשה, תאופיק אפנדי…

– … ולוודא שתוגבר השמירה על הרכוש והנפש.

– ולרחרח מה באמתחתם ומה בלבבם.

– מעלום. (כמובן)

– אני שב אל הצעתי – אמר דאוד – נחלק בינינו את הקהילה ונעמיד עצמנו בראש יחידות שתגענה כל אחת לכדי מאה ועשרים נפש, על כל צרה שלא תבוא, על כל פתח גאולה שיבוא, אינשאללה.

– למה לא.

הוציאו את הפנקסים וחילקו. נתברר שרבים מן הנמלטים אחד־אחד טרם נמחקו מן הרשימות. לא יצאו משם עד שלא עידכנו את הרשימות ועד שלא בחנו את כל האפשרויות. כאשר לחצו ידיים לפרידה היו בעיניהם דמעות. איש לא ניסה להסתירן.

---

ילדות הולכת ומתרחקת

מאת

אמנון שמוש

אני מתקרב לגיל 85, תמה מה אדם יכול לזכור שמונים שנה לאחור. זיכרונות הילדות הרחוקה מתדפקים על שערי השינה על משכבי בלילות, מתרפקים על סיפורים ששמעתי אינספור פעמים מאימי, אחיי ואחיותיי, מסתפקים בהבהובי מראות וקולות של בן החמש לקראת יום הולדתו ולקראת כניסתו המרגשת לכותאבּ, הוא תלמוד התורה החדש והמודרני, המלמד את כל לימודי הליבה בצרפתית , לצד לימודי הקודש בעברית, כדי להתחרות עם האליאנס השתלטני והותיק.

תמונות מקוטעות, חלקן בהירות ומדויקות, חלקן מטושטשות ומעוררות ספק, עולות מול עיניי, שאינן רואות בבהירות אלא חלומות והזיות ומראות נוסטלגיים.

אני צועד עם אמא, שומט את ידי מידה, אל עבר החנות הגדולה והמפוארת במרכז העיר חלבּ. סניף של רשת בינלאומית מפוארת ושמה אורוזדי־בק. ביקשתי חליפת מלחים ליום ההולדת ואותה נקנה רק שם. בהתרגשות אני מודד את החליפה הכחולה (כחול מלחים) עם הצווארון הרחב עם פסים לבנים, ובעת המדידה אמא מצביעה בפני המוכרת החביבה על עור ירכי הבהיר והלבן ושתיהן מביעות התפעלות וקוראות לזבנית מנהלת המחלקה לראות את התופעה היוצאת מן הכלל: ילד עם שיער בלונדיני שופע, מגיע עד לכתפיים, עם עיניים כחולות ועם עור בהיר, שאינו ממין המקום. אמא מסבירה להן שאנחנו צאצאים של היהודים שברחו מספרד ואני מוזמן אל מנהלת המחלקה לקבל שקית עם סוכריות “מלאבּס” – שקד מולבש בסוכר לבן או צבעוני.

בדרך חזרה הביתה, בחשמלית, אני שואל את אמא אם אני אלך לכותאב בפעם הראשונה עם חליפת המלחים החדשה. היא מתלבטת ומנסה להסביר לי שזה עלול לנקר את העיניים ולהביא עליי את עין הרע, ושאלבש אותה ביום ההולדת הנערך בבית. אני מבין אבל מתאכזב. מקבל את הדין.

לא בכל יום ולא בכל שנה קונים חליפת מלחים. לא בכל חנות מפוארת מוצאים חליפת מלחים. אבל באורוזדי־בק יש הכל. זהו מבצרה של הצרכנות המערבית שנבנה בהידור ובהתרסה בלב העיר הקוסמופוליטית, לא הרחק, אבל בניגוד מוחלט לשווקים המזרחיים של חלבּ, הידועים בעולם כולו ביופיים, באורכם – כשלושים קילומטר, מתפתלים בעיר העתיקה למרגלות המבצר, ובהם תמצא כל מה שתבקש. רק לא חליפת מלחים. ולא שמלות שאמא קונה לעצמה לכבוד ראש השנה.

באותו יום לבשה אמא את הכובע החדש עם הנוצה ואת השמלה היפה שהיתה צרה עליה וחייבה אותי לעזור לה במאמצים גדולים למשוך את חבלי המחוך ולהדקו עליה. היא היתה קצרת רוח, כי המחוך לחץ מידי והנעליים עם העקבים היקשו עליה את ההליכה. על כן לא ראינו את כל חלקיו של המבנה הענק של אורוזדי־בק. אבל לשוב הביתה בלא טעימה מתוקה, לא בא בחשבון. היתה אמנם בתחתית האורוזדי־בק קונדיטוריה צרפתית למהדרין, אבל העדפנו לצאת מן הבניין, לעבור על פני מוכר הסחלבּ, עם המתקן הענק על גבו, מכרכש בצלוחיות הנחושת שבידו, והגענו אל חילוויאת א־סולטאן. שם הזמנו מה ששנינו אהבנו, כנאפה עם גבינה, שבה התנצחו המתוק והמלוח. ושטפנו את פינו בכוסות מים שקוביות קרח שחו בהם.

תוך כדי אכילת הכנאפה אמרתי לאמא: היום שיקרת. היא חשבה לרגע, זכרה את המשחק שסיגלתי לי באותם ימים – לתפוס את בני משפחתי בשקרים גדולים וקטנים, ואמרה: אתה… מתכוון… לזה שאמרתי להם שאנחנו פראנקוס מיוצאי ספרד? כן, עניתי. אבא ומשפחתו לא יצאו מעולם מהמזרח התיכון. ובכלל אני לא אוהב שאת מתפארת בעור הלבן שלי. אתה צודק, אמרה אמא. אבל זה לא היה שקר. זאת היתה חצי האמת. חצי האמת, עניתי לה זה בדיוק חצי שקר. היא צחקה וסיפרה את הסיפור הזה, לא רק כשהגענו הביתה, אלא במשך חודשים ושנים. מן הסיפור שלה ולא מן המעשה עצמו הוא זכור לי. אהבתי לתפוס את אחיי ואחיותיי, כולם גדולים ממני, בשקרים ובחצאי שקרים ונהניתי לראות אותם יוצאים מן הכלים, מתנצלים ומסתבכים.

אני לבשתי באותו יום מכנסיים קצרים עם רצועות מעבר לכתף, שנתפרו לי משארית מכנסיים ארוכים של אחי, שנתבלו בשוליהם. חולצה שאחותי רקמה לי את צווארונה ונעליים חצאיות שחורות בוהקות עם רצועה המכפתרת אותן בכפתור.

חזרנו הביתה עם החבילה הענקית המרשרשת, שנשאתי בידיי בגאווה, ובמשך יומיים מדדתי אותה שוב ושוב כדי להראותה לכל בני הבית. הושיבו אותי על שולחן עם מפה יפה וצילמו אותי עם החליפה, כדי שגם שני אחיי שהיגרו למקסיקו לפני הולדתי, יראו את החליפה החדשה של האח הכי קטן במשפחה.

היו לי חמישה אחים ושתי אחיות והקטנה מכולם היתה גדולה ממני בשבע שנים. כך שהייתי מין בן תפנוקים לכולם, גם בגלל גילי, גם משום שכולם הרגישו עד כמה חסר היה לי פינוקו של אבא. הוא שכב מרותק למיטתו, משותק בכל חלקי גופו, זועם על גורלו ועל אלוהים שלא עמד בהסכמים המרובים שעשה איתו לאורך כל חייו. עמדתי על חלקי בעסקאות הרבות שעשיתי איתו, הוא היה חוזר ואומר, אבל הוא לא.

ארון הבגדים שלו נחלק לשניים: מימין היו תלויות חליפות פרנג’יות מהודרות, חולצות לבנות עם עניבות פרפר. עם אלו היה הולך לבית הכנסת ולבית הקפה ולביקורים אצל ידידים. באותו ארון משמאל גלימות אומבאז מזרחיות מפוספסות, משי וכותנה, עם אבנטים רחבים – מרביתן יבוא מפרס, ושניים־שלושה תרבושים אדומים עם גדילים שחורים תוצרת תורכיה. אלה נועדו לשוק ולביקורים בבתי ידידים ערבים. נעליו היו תמיד אירופיות שחורות, שהשמיעו זאזואים על כל צעד שעשה. אבל כמה מעט פעמים ראיתיו צועד בהן. התמונות מאבא הולך זקוף, מעצב פרוכות, נותן הוראות לנערים שרקמו עבורו בחוטי כסף וזהב – אין לי ספק שעיניי ראו אותן, אבל הן נמחקו כליל מזיכרוני. אני יכול להחיות אותן בדמיוני, ללא תשתית של זיכרון קיים. כך גם הכוך שהיה לו בשוק הצורפים. אין לי ספק שהייתי שם, אבל המראה נמחק כליל מזיכרוני. את פניו של אבא אינני זוכר. אני זוכר אותן מתמונות שלו שצולמו בטרם נולדתי. צעיר, מהודר בעל שפם מרשים. לעומת זה, את הפנים, את הקולות ואת ההבעות של אמי ושל אחיי ואחיותיי, איתם גדלתי, אני רואה בכל עת לנגד עיניי, בבהירות, כאילו רק אתמול ישבתי מולם. אותם אני זוכר גם מן התמונות, גם מן החיים, במצבים ובתנוחות שונות.

הכניסה לכותאבּ היתה מאורע חשוב בעיני כל ילד. אצלי היתה לזה חשיבות מיוחדת. כל אחיי ואחיותיי למדו באליאנס (כל ישראל חברים). בתי הספר של האליאנס היו ותיקים ומבוססים ובעלי שם, אך תרבות צרפת השתלטה על הלימודים יותר ויותר. ראשי הקהילה היהודית רצו יותר עברית, יותר יהדות וגם יותר ערבית. אבל מבלי להפחית מן התרבות הצרפתית המערבית. הקימו איפא תלמוד תורה, שנקרא בפינו “הכותאבּ של מיסייה פאראג' “, גייסו אליו מורים צעירים ומשכילים וצמצמו את חדרו של החכם שהרביץ בנו תורה ולא פחות מזה הרביץ לנו במקלותיו. ארבעה־חמישה מקלות באורך שונה. שניים גמישים ושניים קשים, ששימשו ממכה על כף היד הפתוחה ועד ה”עלקה”. העלקה היתה סדרה של מכות על כפות הרגליים הקשורות בחבל, כשאתה שכוב על ספסל העונשים. אני הודעתי לאימי שאם פעם אחת אקבל עלקה אני עוזב בו ביום את הכותאבּ. אימי נשבעה לי שכך יהיה. אך למעשה במקום ההשפלה והכאב שעליהם שמעתי ומהם פחדתי, קיבל אותי הכותאבּ בכיבודים, שלא העליתי על דעתי. חכם פאראג' היה איש משכיל ומודרני. הוא שמע מבנות משפחתו שאני יודע לשיר בצרפתית, בעברית ובערבית ושאני אפילו יודע לדקלם בצרפתית רהוטה משלים של לה־פונטיין. הוא היה מעמיד אותי על כסא לידו בכל אירוע, במיפקד הבוקר של כל התלמידים בחצר ומטיל עליי לשיר או לדקלם לפי צורכי החג והשעה. הוא אהב בעיקר את המרסייז, שהבליטה שהוא לא פחות אוהב צרפת מהאליאנס המתחרה. בסוף שירת ההמנון הצרפתי הייתי צריך לקרוא בקול vive la France! וכל התלמידים ענו אחריי, שלוש פעמים “תחי צרפת!”. תמיד שאלתי את עצמי אם הקירבה וההתלהבות מצרפת המנדטורית היתה מאהבת מרדכי או משנאת המן. ההתקרבות לצרפת ולתרבותה הבליטה את החיץ הדתי והתרבותי שבינינו לבין העולם הערבי. במעמדי זה לא הגעתי מעולם, לא לעלקה ולא למכות על כפות הידיים. הבידול מן העולם הערבי המוסלמי היה חשוב לקהילה היהודית והיא ראתה עצמה מקורבת לשלטון הצרפתי ולתרבותו.

יום ההולדת החמישי עמד בסימן חליפת המלחים והכניסה לכותאבּ, ונחגג בחיק המשפחה. לא כן יום ההולדת השישי, שאליו הוזמנו כל ילדי הכתה שלי בכותאבּ. כבר היו לי חברים רבים, כולם בנים כמובן, ולכבוד האירוע רב המשתתפים חיבר אחי יצחק שיר ארוך בחרוזים למנגינה של הזמר הפופולרי עדיסי ואני שרתי אותו בפני כולם. אחד הבתים אמר “אני עדיסי הצעיר/ ואני שר אחסן בכתיר” – כלומר, הרבה יותר טוב ממנו. את מילות השיר הזה אחיי ואחיותיי זכרו ושרו לי עד יומם האחרון ואני זוכר אותו מילה במילה. שירים בחרוזים מוצלחים נשמרים בזיכרון יותר מכל דבר אחר. כך כל סבא וסבתא ישירו את שירי הילדים הקלאסיים לנכדיהם ולניניהם. גם אם זיכרונם אבד עם הגיל. לפעמים שוכחים את שם הנכד, אבל לא את השיר ששרו לו כשנולד לפני ארבעים שנה.

נפלאות דרכי הזיכרון. השיכחה כנראה חשובה לא פחות ממנו, אך סיבותיה לוטות בערפל. אינני זוכר דבר מימי ההולדת השביעי והשמיני שלי. האם נתקיימו בכלל? כבר אין את מי לשאול. יום ההולדת התשיעי חגגתי בתל אביב, עם קומץ בנים מהכתה בבי"ס ביאליק, שאיתם התחברתי ואותם אני זוכר בשמם ובמראה פניהם, עד עצם היום הזה. בנות התביישתי להזמין ליום ההולדת. רק ביום ההולדת העשירי העזתי והזמנתי כמה בנות שחיבבתי, חלקן זכורות לי היטב בשמן וביופיין, חלקן נמחקו מזיכרוני. עד כמה הצעד הזה היה נועז, מי שנולד בארץ לא יבין לעולם. הצמות של הילדה היפה שישבה לפניי, סימלו את המהפיכה בחיי. מעולם לא ראיתי ילדה עם צמות לפני כן. עד בואי לארץ שמרתי דיסטנס גברי ממגע וממשחק עם בנות, אפילו מהמשפחה.

הזיכרונות עולים מאליהם. אלה שנשתמרו. לעיתים יש סיבה, השולפת אותם ממעמקים, אך לרוב הם עולים וצפים ומשפיעים על מצב הרוח ואפילו על החלטות חשובות וגורליות. חלקם זיכרונות חיים, חלקם; זיכרונות הנשענים על תמונות ישנות ונושנות או על סיפורים שתפחו והתפתחו מעשור לעשור, מדור לדור. אותו סיפור שסיפרת לבנך, מקבל נופך נוסף כשהוא מסופר לנכד. אשרי מי שזוכה לספר את זיכרונותיו לניניו. בתמורה הם יעזרו לו להסתדר עם הטלפון החכם. גם הזיכרון שלו לפעמים נמחק.

---

הרועה הסורי

מאת

אמנון שמוש

המפנה הגדול ביותר בחיי חל באביב 1950. לקיבוץ בן השנתיים, שבו רעיתי את הצאן, הגיעה צעירה מקסימה מניו יורק. חלוצה, פעילה ומדריכה בתנועת “הבונים”, בוגרת NYU. הוריה נשארו בניו יורק. האהבה בינינו התלקחה על אש קטנה, אך מתמדת. תחילתה בחדר האוכל, שיאה על הגורן וסופה בחדר המשפחה. לאחר כמה חודשים החלטנו להתחתן.

חנה כתבה לאמה מכתב קצר ובו סיפרה על תוכניתה להתחתן איתי. המילה שבלטה לעיניה של האם המודאגת והרחוקה היתה שאני Syrian. במכתב השני שניסה להשלים את החסר ולהרגיע את ההורים המודאגים, הוסיפה חנה את המילה shepherd. האם, רופאה פסיכיאטרית, שלחה מברק בהול לבעלה – חבר הקונגרס הציוני ושליח הקונגרס היהודי שהרצה בקהילות ישראל בדרום אמריקה ומרכזה – ובו משפט קצר: הבת שלנו השתגעה, היא רוצה להתחתן עם a Syrian shepherd. האמת היא שגם אני הייתי נבהל מרועה צאן סורי אלמוני עם שם משפחה מוזר, צעיר מן הבת היקרה בכמה שנים.

לא היו אז טלפונים וההתכתבות התמשכה על פני שבועות ארוכים במכתבים על נייר דקיק במעטפה דקיקה, כדי להמעיט במשקל ובמחיר המשלוח.

התחתנו מבלי לחכות לשום אישור משום צד, ועד המיפגש של ההורים המודאגים עם הרועה הסורי, עבר זמן רב. אגב, החתונה היתה אצל השוחט במטולה, עם שני עדים מהקיבוץ: מזכיר הקיבוץ חיים גן והמזכיר הטכני משה שבסיס. אבל אלו פרטים מזרח תיכוניים. המיפגש הראשון עם האם המודאגת היה בהכשרה בצרפת, לשם נשלחנו – זוג דוברי צרפתית – להכשיר צעירים צפון אפריקאים ממצרים ועד מרוקו, להגיע לחיי קיבוץ. ההכשרה הראשונה אליה הגענו היתה “לה גלינייר”, צמודה לעיירה נידחת – לה בסטידט בדרום חבל פרובאנס. חיי הכפר בצרפת הדהימו אותנו בפרימיטיוויות, בפיגור ובנימנום שלהם, שהיו כל כך שונים מהקיבוץ המודרני והתוסס בישראל. אמא של חנה הגיעה אל ההכשרה בבהילות, לראות לאיזה חיים לוקח אותה הרועה הסורי. ואכן היא ראתה חווה עתיקה, שבה שאבו מים מן הבאר בחצר בזוג דליים, אחד עולה ואחד יורד, שבה הבהמות והדיירים חיו בשכנות קרובה וצמודה. היא לא האמינה למראה עיניה כשראתה שאנחנו מתקלחים ליד פרימוס שעליו עמד פח מלא מים ואנחנו שופכים מן המים על ראשינו בפחיות שימורים מרוקנות ושטופות. אכלנו בחדר האוכל הצנוע, כמובן עם החניכים, בצלחות פח וספלי פח, בתנאים של קיבוץ בחודש הראשון לקיומו. האם המודאגת הזמינה מונית ונסעה לכפר השכן וחזרה עם מחבת קטן לביציה אחת, שישב היטב על תנור החימום הפרימיטיווי, עם תרווד ועוד כמה כלי בית אלמנטאריים שמצאה בקושי בחנות בכפר הנידח.

ניסינו בכל כוחנו לבדר את רוחה של האורחת, שהפתיעה אותנו בביקור בזק. בתוך הבדיחות והצחוקים שעזרו לנו להתגבר על המצב המביך, יצאה מפיה של האם המודאגת עוד פנינה לעבר בתה: you cradle robber. לא ברור על מי כעסה יותר, על הרועה המפתה או על הבת הפתיה.

אבל לעיקר עוד לא הגענו. בדחילו ורחימו סיפרנו לה שחנה בהריון. כל החינוך וההשכלה הרפואית אזלו מפניה והיא הודיעה רשמית בקול תקיף: בתי לא תלד במקום כזה! לא עברה שעה ארוכה ולאחר שיחה עברית קצרה בינינו החלטנו שהאישה מניו יורק צודקת. סיכמנו שלקראת הלידה חנה תיסע אליה לניו יורק ללדת את בתנו הבכורה. וכך היה.

השפה הצרפתית, שאותה למדה חנה בבית הספר היסודי בעיר הולדתה וינה ושאני למדתי בתלמוד תורה בעיר הולדתי חלבּ, הביאה אותנו לצרפת, לשליחות ארוכה, חודשים אחדים אחרי החתונה. מעטים היו בקיבוצים זוגות ששניהם דיברו צרפתית. וכך התחלנו את חיינו בתוך תרבות משנית, המשותפת לשנינו, בארץ שופעת יופי, תרבות ואמנות, ששנינו הערצנו מילדות. עברנו יחד שלוש הכשרות בשלושה חבלי ארץ שונים, עם נוער אידיאליסטי שמוכן לנסות חיי קיבוץ. לימדנו אותם עברית ושירים והווי של חיי יחד, סביב חדר אוכל משותף. ההפתעה והאכזבה היו מהחינוך לחקלאות בחסותו של אגרונום מקצועי, שלימד את הבחורים לחרוש עם זוג פרדות, לחלוב פרה קשורה בקרניה עם דלי חלב בין הברכיים ולגדל גידולים לפי הזמנה, כגון, “הקורנישון” – מלפפונים קטנטנים מצומקים לכבישה. כזאת היתה ההכנה להיות חקלאים בארץ. לאגרונום לא היה מושג איך עובדים בקיבוץ. התנחמנו בזה שאנחנו אחראים על החלק החינוכי ולא החקלאי בהכנת הנוער הזה לחיי קיבוץ.

כשיצאנו מן הארץ לשליחות, באוניה “קדמה” מהארץ למרסיי, לא ידענו שחנה בהריון. את זאת גילתה לנו מזכירת מנהל הסוכנות במרסיי שעשתה את כל הצעדים הפורמאליים לקראת השתלבותנו במבצע הענקי שהתקיים במרסיי וסביבתה. במחנה ארנס הסמוך התקבצו אלפי עולים, בדרכם לארץ.

כשישה חודשים לפני הלידה, חנה עלתה למטוס בפריז בדרכה לניו יורק. חברות התעופה לא אישרו טיסה לאישה בהריון לאחר מועד זה. עמדנו בגני ורסאי ערב הטיסה ורשמנו בנייר על המעקה שמות אפשריים לבן ולבת. השם הראשון לבת היה גליה, ואכן זה שמה עד היום. השם הראשון לבן אפשרי היה חגי – שמו של החבר שאיתו עברתי את מלחמת העצמאות בירושלים הנצורה. עשרים שנה אחרי זה בחרה גליה במעיין ברוך את חתנה ושמו חגי. הפתק עם שתי הרשימות שמור אצלנו.

הפרידה היתה ארוכה וקשה, גם לזוגתי שתחיה (כך כתבו ראשוני הספרות העברית החדשה) בבית הוריה, גם לי, שנאלצתי להמשיך בעבודה, שהיתה בעיניי ובעיני שותפיי, לא פחות מעבודת קודש.

לא זיהיתי בחנה שום סימנים של פליטות, למרות שברחה מוינה, עם אמה ואחיה, ללונדון – שם שהה אביה – מייד לאחר שהיטלר נכנס לעיר. היו לה שנים לא קלות, רחוקה מהוריה ומאחיה בפנימיה בדרום אנגליה. שם ספגה בצימאון את התרבות ואת השפה האנגלית בשלמות מעוררת קנאה. אם להקדים את המאוחר, הקנאה הזאת גרמה לי, בשנות הארבעים שלי, ללמוד באוניברסיטה ספרות אנגלית לצד הספרות העברית. חנה השאירה מאחוריה תשע מזוודות מלאות, שהדוד הבטיח לשלוח לאנגליה וכמובן זה לא עלה בידו. יצאו עם תיקים קטנים, כדי לא לעורר חשד, והרכבת לחוף נסעה שעות ארוכות על אדמת גרמניה.

היום אני מזהה אצל חנה, שלאורך כל השנים היא צריכה שיהיו על ידה כמה פרוסות לחם וחמאה. כשמישהו מנסה להכניס את החמאה למקרר היא מגנה עליה ועל הלחם בחירוף נפש. היא אינה אוהבת לספר על השנים הקשות באנגליה, בודדה לנפשה, ומעדיפה לתאר את המסע בשיירת אוניות, שהותקפה ע“י חיל האויר הנאצי, בדרכה לארה”ב. שם באה אל המנוחה בחיק אוניברסיטת NYU ותנועת “הבונים”, אבל לא אל הנחלה. העלייה לארץ היתה מובנת מאליה והקיבוץ היה מגדל האור. אביה של חנה, שאול סוקל, היה גם ציר לקונגרס הציוני, גם חבר המפלגה הסוציאל־דמוקרטית האוסטרית. עו"ד במקצועו.

כשהגיעו הוריה של חנה לבקר אותנו לראשונה בקיבוץ, הכנו עבורם מגפיים, כדי שיוכלו להגיע מן הצריף שבו גרנו, אל חדר האוכל ואל המכונית. הם לא הצליחו להבין איך אנשים נבונים, כמו הבת שלהם למשל, לא מבינים שצריך מדרכה שתחבר בין הבתים. היו להם הרבה הצעות אלמנטאריות, שעוררו בנו צחוק של נעורים באותם ימים ומזילים מעיניי דמעות של זיקנה בימים אלה. האמא לא הבינה, למשל, איך זה שאני לא נותן ויטמינים לכבשים שלי. האבא לא הבין מדוע ציונים חילונים, שפניהם לעתיד, רוקדים על הבמה “שֶרלֶה” יהודית גלותית מזרח־אירופאית. אוסטיודן. על לינת הילדים בבתי הילדים, הרחק מהמשפחה, נמנענו מלדבר. למען שלום בית.

עיקר שכחתי. (גם כך כתבו ראשוני הספרות העברית החדשה). באותה השנה וכמעט באותו החודש, קיץ 1938 – יצאתי גם אני מעירי ומגלותי, אבל היישר לארץ ישראל. רכבת לביירות. אוניה מפוארת מנמל ביירות לנמל תל אביב שהתחפש לנמל. הסיבות די דומות. הלאומנות הסורית הבריחה אותנו, שני האחים הגדולים למקסיקו וכל השאר לארץ ישראל.

השליחות לצרפת מילאה את חיי הזוג הצעיר, הן מבחינת תחושת השליחות הלאומית בהבאת עולים לארץ ולקיבוץ והן מבחינת שניים שתרבות צרפת ואמנות פריז וחווית חו"ל השתלבו אצלם כמתנה משמיים. גם כפרס על שקידתם בלימוד הצרפתית, האחת בוינה והאחד בחלבּ. עבור שמחת ההריון הראשון והמפתיע, שילמנו בכמה חודשים ארוכים ארוכים של ניתוק זה מזו, עם קשר מכתבים בלבד. טלפונים לא היו במקומות עבודתי. הקיבוץ סירב תחילה לאשר את השליחות שלנו בגלל עבודתי בצאן ועבודתה של חנה בבתי הילדים. אך משהוסבר באסיפה מה גודל המשימה ומה מעטים בתנועה הקיבוצית זוגות ששניהם דוברי צרפתית, אושרה הנסיעה.

את דיר הצאן, שהקמתי עם עדר שניקנה בדרום הלבנון, הפקדתי בידי נער מהגרעין שהגיע להשלים את הקיבוץ. קראו לו מנשק’ה ולימים התברר ששם משפחתו קדישמן. הוא השתלב מהר בעבודת הדיר, אך הצד הכלכלי לא עניין אותו. אני זוכר את היום שנתתי בידיו מברשת ודלי עם צבע אדום, לסמן בו את הכבשים החולבות, כדי שנוכל להכניס רק אותן לחדר החליבה, שם ציפתה להן תערובת במחלובים להגדלת יבול החלב. בצבע כחול ביקשתי אותו לצבוע את הכבשים בהריון מתקדם, שיש לעכב אותן מלצאת למרעה. מנשק’ה גמר את הצביעה ועלה על השוקת. משם צפה בהתפעלות בכבשים הנעות בחצר ובהשתנות מערך הצבעים שבין האדום, הכחול והאפור־אדמדם של הצמר, שהגיע מאדמות חמרה.

מהעמידה הזאת על השוקת, בא למנשק’ה הרעיון לקחת לביאנלה בוונציה מספר כבשים צבועות בצבעים שונים ולתת להן להתנועע בחופשיות, כך שהתמונה הצבעונית משתנה מרגע לרגע. הוא החליף אותי בדיר הצאן למשך שנתיים של שליחות וכשחזרתי הוא יצא ללמוד. והשאר כתוב על ספר הישר של תולדות האמנות הישראלית.

אנחנו המשכנו לחלוב ולצאת למרעה והוא צייר וצייר הרבה יותר כבשים ממה שחלבנו. את השנים הרחוקות ההם אפשר לסכם בשלוש מילים: חלבנו חלמנו ולחמנו.

---

הלוויה

מאת

אמנון שמוש

בכניסה לשדרת הברושים האט ושקע בהרהורים אפופי נוסטלגיה, שלא כדרכו, תוהה מה יום מיומיים. זו לא פעם ראשונה שהוא מגיע להלוויה בקיבוץ “שלו”, אבל הפעם זה שונה; עצוב לו על הנשארים יותר מאשר על הנפטר. והזכרונות על כל היפה והטהור שהיה ולא־יהיה־עוד הציפו אותו כנחשול ענק סוחף את הטובע בנסיגתו מן החוף.

הוא החנה את הב.מ.וו. ליד הרפת, במקום השמור לווטרינר. מגרשי החנייה היו מלאים עד אפס מקום וכך גם הכבישים הפנימיים והשבילים. מכונית לכל פועל; איך צחקנו מפרס הפנטזיונר. והיום זו עובדה. מובנת מאליה. איך אפשר אחרת. כבר למחצית חברי הקיבוץ יש מכונית פרטית. והתימרונים למימונה דיים למוטט מוסכמות רבות. אושיות. מילה מצחיקה. שנשתכחה.

הוא יצא מן המכונית הממוזגת וספג מכת־חום מעוּצמת בצחנת זבל לח ולוהט. איך – איך עבד שנים בלב הצחנה המהבילה הזאת ולא נשבר. בושם האידיאליזם של אותם ימים גבר על ריחות זבל הפרות לא רק בנחיריו, אלא אף בנחיריה העדינים, הרוטטים של זיוה. זיווש. גם היא חונכה בתנועת הנוער לשיר על ניחוח הזבל ולראות ברפתן כמעט גיבור לאומי. מוגזם, אבל בכיוון הנכון. איך שהיתה מקרצפת את גופו בסינטבון, משתהה, שוטפת ולוטפת כל פינה שעירה בטרם יבוא אליה על מיטתם הצרה. כמה שנים ישנו על מיטת הסוכנות שבני המסגר הוסיף לה “הרחבה”, עד שקנו מיטה רחבה עם מזרון לוקסוס והתנצלו בפני החבר’ה שהם זקוקים למיטה הבורגנית “בשביל השווּנג”. הבדיחה הישנה ריככה את הביקורת של הצדקניות ממחסן הבגדים, שהקינאה העבירה אותן על דעתן. מעניין איך נראה היום ה“חדר” של זיוה, שהתחתנה עם השמוק המזוקן הזה, שהגיע כמתנדב והתנדב להשכיב אותה על המתבן ולהבריח אותו מן הקיבוץ. אבל גם אם תזמין אותו, לא ייכנס לראות את הדירה שלהם. למרות הסקרנות. מעניין מה מקומם של ספרי האמנות, שרכשו יחד וחרשו יחד בערבים של טרם־טלוויזיה, בדירה הקיבוצית של סוף האלף; וסוף הקיבוץ = יאמרו המשמיצים; בחדר הישן והצר של זיווּש ויון היו ספרי האמנות במרכז ארון הקודש בכותל המזרח; מקור גאווה וחיבור אל העולם הגדול והנאור; תשובה הולמת לפרובינציאליות הטובענית של הקיבוץ העמלני. החיבור של מודיליאני ושאגאל ופיקאסו איזן את החיבור אל הפלאחים שטופי הזיעה, שדיברו רק על יבולים וזיבולים וקומזיצים.

הבן המשותף¹ נמרוד נשאר בקיבוץ. עבר שבעה מדורי סיירות ושב לאספסת; לחוג הסילון של האספסת. ביקש בפלא־פון שאשאר הלילה ללון אצלו, כי להלוויה לא יספיק להגיע. מלווה לנתב"ג משלחת רשמית מסין. משרד החקלאות או משהו כזה. “נוֹבּלס אוּבּליז', אבא, לא ככה לימדת אותי?” לא יסלח לעצמו שלא הגיע להלוויה של אלי. יש לו אימרות־כנף לבן־יקיר הזה אחת־אחת. “נצח הקיבוץ לא ישקר, רק יבּלף”. סַלאמתו. יבלף ויסלף. מיהר זה להתגרש “לפני שיהיו לי ילדים, אם ירדת לסוף דעתי. קפיש?” לשון מושחזת כמו של אימו. הממזרתא. “אם יהיה לי ילד, בטח יתגרש עוד לפני שיתחתן. וסביר שיעשה את זה באינטרנט.” עוטף כעסים בבדיחות. מאז היה ילד. כמה כעס על הלינה המאולצת בבית הילדים. הוציא את הזעם בתעלולים ובסיפורים מצחיקים על שומרות־הלילה המסכנות.

הנה מגיע טרקטור עם קבינה ממוזגת. חונה לצידו. ממרומי² הקבינה מסתכל עליו בביקורתיות מופגנת ובזלזול צעיר לא מוכר, אולי במב“ח, עם בגדים צואים המזכירים לו את הארון על המרפסת שבו היה שומר את שלו, במדף מעל המגפיים; מדפים נודפי ריח, המבשרים בגאון לכל מי שמתקרב: “כאן גר רפתן”. יעני, שַל נעליך מעל רגליך. ובאמת, הנעליים היו נשארות תמיד על המרפסת, לא־כל־שכן המגפיים. והיו נכנסים ל”חדר" בגרביים ובחותלות מקושרות וממוספרות.

לעומת הדירניקים זה ריח ניחוח, היתה מתבדחת זיווה ומסחררת אותו בצלילי צחוקה המתגלגל. צחוק ענבלים, קרא לו בינו לבינו. לזה התרגלה. לשגעונות³ הקטנים שלו מעולם לא התרגלה. ניסתה לשנות אותו, “לשפר” את מנהגיו כלשונה, לעשות ממנו בן־אדם; רק לטובתו כמובן. אתה קיבוצניק אל“ף־אל”ף, רפתן לדוגמא, רקדן משַגע; קצת מאמץ ותהיה גם בן־אדם. נשאר בעיניה פושטאק מרושל ומרחף, נחפז⁴ בכל מעשיו, אפילו במיטה עם השוונג, ומצאה את מה שחיפשה אצלו בזרועותיו של אותו מנוול; גוי מגודל שהתגייר ומל את עורלתו למענה. מעניין אם התעקשה על זה מטעמי מסורת או הנאה. איך היו מתחכמים ומתבדחים בבית־הספר העממי “בשר אל בשר – מצווה או תענוג?” איפה הם הימים ההם! – נאנח בלי משים והתרחק מן הרפת לעבר המועדון, שם מונח כרגיל הארון.

או, הנה וולוולה הנגר. גוץ חסון ומקריח. בחור טוב, במובן הרע של המילה. כבר המון שנים הוא לא נגר, עובד בחוץ באיזה מפעל, אבל בשבילי הוא היה ויהיה וולוולה הנגר. עשה לנו את הכוננית הראשונה כשיצאנו מן האוהל לצריף השוודי, לפי תרשים של זיוה. כססס…אוח’תה; לא יוצאת לי מן הראש. נקווה שהיא לא במשק היום. אין לי כח בשביל⁵ זה. אשה נהדרת בבית ושלושה ילדים מקסימים אינם מצליחים למחוק לי אותה ואת שדיה מהראש. פטמות דובדבנים, כמו אלה מהרי השוף. הטעם נשאר על השפתיים. לנצח⁶. שום דבר לא יעזור.

– אהלן, וולוולה! מה ה’ניינים? הלך עוד אחד, מה?

– ככה זה בחיים: מתים. מתראים בהלוויות, אז? בחתונה של תהיליה לא ראיתי אותך.

– תראה, פעם היינו נפגשים בבר־מצוות. אחר־כך בחתונות. בשנים האחרונות – בהלוויות. ככה זה.

– וממשיכים להגיד “רק בשמחות”, כמו הדודות בעיר. יאללה. ביי. טוב לראות אותך. חי.

(אם אפשר לקרוא לזה חיים.) – שלום טובה. איפה החצי השני?

– יוּוּוּ, את מי רואים. יו־נ־תן! בח־יי! גידי היה מת לראות אותך. מדבר עליך המון. דווקא בזמן האחרון. אבל הוא בחוץ־לארץ; בעניניי המפעל, אתה יודע.

(היה מת לראות אותך. אם היה מת, הייתם רואים אותי כאן על בטוח. למדנו יחד בתיכון)

– היכרתי אותו עשר שנים לפנייך, את יודעת. למדנו יחד בתיכון חדש; היינו באותו חוג בתנועה; התגייסנו יחד להגנה; חלבנו יחד ברפת. יצאנו יחד למילואים. שרנו יחד “אנחנו שניי־נו…”

– ועכשיו הוא במטוסים, שלא להגיד בעננים ואתה… כמו שמספרים… גם אתה מרחף מיבשת ליבשת וצובר מיילים. רחפן בלתי־נלאה.

(מרחף. זאת מילה שזיוה אהבה לנגח בה. אז כולם חשבו אותי למרחף? טעו בגדול. בגדול! וואלאק,, טובה זאת נראית חתיכה עלא־כיפאק. כמו הזמן עמד אצלה מלכת. התעגלה במקומות הנכונים. לשאול אותה אם זיוה במשק? תעשה מזה סיפור. לא כדאי.)

– ומה את? בבתי־ילדים?

– איפה־תַ־חי? בבתי־ילדים עובדות רק שכירות, מבחוץ. אני כבר שנתיים מזכירה במועצה.

– דווקא בבתי־ילדים שכירות? והחינוך הקיבוצי המפורסם?

– מחצית הילדים הם ממילא “ילדים שכירים”, או שהוריהם גרים כתושבים כאן או שמובאים כל בוקר מהסביבה וחוזרים בערב. אלה לא ילדי־חוץ של פעם. זה לא הקיבוץ שעזבת, מותק.

(מותק אביך. היא לא נשמעת מאוכזבת. אבל גם לא מאושרת מן המצב.)

– ולאן כל זה מוביל?

– אל העתיד. מעורפל ומעורער בקיבוץ כפי שהוא מעורער ומעורפל ומחורבן במדינה. 'תה לא חושב?

– במדינה הזאת. ובעולם בו אנו חיים.

– ומתים.

– תגידי, זה היה פתאומי? לא שמעתי…

– המוות היה פתאומי. אבל מצבו לא היה טוב כבר כמה שנים. הידרדר בהדרגה; בעצם היו אַפּ’ס אֶנד דאוּנס, אבל הוא היה צלול עד הסוף. הרופאים לא ידעו⁷ מה בדיוק יש לו, או אין לו. הוא עקב וידע כל מה שקורה בקיבוץ ובמדינה. והלוואי שלא ידע. זה לא הוסיף לו שמחה.

– ולא בריאות.

– ולא רצון לחיות. בעצם, אני לא יודעת. הרצון לחיות חזק ממה שאנחנו חושבים; אפילו אצל אלה שלא נשאר להם בשביל מה לחיות. וכאלה לא חסרים בארץ שלנו. אתה מכיר את שתי הנערות האלה, שדוהרות על פנינו? – הנמיכה את קולה – הנכדות של גבי. הבנות של הבן שלו. שנפל בלבנון, דני, אתה זוכר.

– זוכר. ומנסה לשווא לשכוח. למי יש כח? – ושוב יצאה מפיו אנחה, לא מבוקרת. משך את מכנסיו מעל לכרסו הקטנה והמשיך בדרכו למועדון.

הדרך העולה אל המועדון מעשית ארוכה יותר משנה לשנה. כמו החיילים שנעשים צעירים יותר משנה לשנה. בנוי עוד מטפלים יפה. תודה לאל. רק שלא יתחילו להזניח את החוץ כפי שהם מזניחים את הפנים. למראית־עין הכל ירוק, יציב, מטופל, פורח.

מכל הכיוונים זורמים בטפטוף דק אל המועדון האורחים והחברים. פחתו החברים. זה לא נורא. תמיד היה זה מיעוט. מה שמדאיג, אפילו אותי שעזבתי מזמן את שאהבה נפשי, זה… שפחתה החברוּת. קלינטון היה אומר: שלום, חברוּת. ופרנסואז סַגן: שלום לך, חברוּת. בעצם, זה הפוך: בונז’ור טריסטֶס; שלום לך, עצבות. וליתר דיוק: בוקר טוב, עצבות. שם טוב לספר על הקיבוץ היום, בסוף המאה. המאה בה מילא הקיבוץ מאות אלפי לבבות צעירים בתקווה לעולם טוב יותר, לחברה אנושית שכיף לחיות בה. לרחף בה.

– יונתן, טוב לראות אותך! חבל רק שבנסיבות כאלה.

גאולה רק לחצה את ידו בעיניים מושפלות ועשתה סימן לדובי בעלה שינמיך את קולו. הם צעדו יחד חבוקים, הוא בבגדי עבודה כחולים והיא במיטב בגדי־החג שלה, מאופרת בהגזמה. ובחיפזון. ידו על כתפה וידה על מותניו. כאילו לא היו דברים מעולם. והרי כל ילד יודע כמה שנים בילתה במיטתו של איליה. איליה עזב והיא חזרה למאורת הדב שסלח ושמח; אולי. דברים כאלה לא נמחקים. לי לא יספרו סיפורים. אפילו שעל פני השטח…

– בחיי, דובי, אתה לא משתנה. הכל פה משתנה, חוץ ממך. תגיד, יש עוד סודה קרה בברז בחדר־האוכל? אני מת מחום ומצמא.

– חדר־האוכל נעול, חבּיבּי. מת. קם לתחייה רק לארוחת־צהריים. ארוחה של מסעדה כפרית על סף פשיטת־רגל וללא קונקורנציה. שילוב של כל מגרעות הקיבוץ עם כל מגרעות הקפיטליזם.

(דובי נשאר דובי. אין אצלו משפט בלי איזה איזם. מנטליות של מדריך בתנועה. שיער קצר, מכנסיים קצרים, דיבורים ארוכים.)

– אני אחזיק מעמד עד המועדון. אני מת לשתות ולהתרוקן.

בפתח המועדון, שהחל להתמלא, לחץ את היד בשתיקה ובחיוך מאופק לכמה שזכר ולכמה שלא זכר ומיהר אל הבקבוקים. מזג ביד רועדת מיץ תפוזים והוסיף עליו מיץ אשכוליות, חושב על הקמפארי שלא ימצא כאן, גמע במהירות ומיהר לבית־השימוש. השתן התפרץ וגרם לו הקלה מרעננת. לתדהמתו התפצל פתאום הזרם והותז בזווית חדה לשני הכיוונים. כמו חליל פאן, חשב ונתחייך. צריך שוב להזמין תור לאורולוג. גם אם זה יעלה במחיר תחיבת אצבעו של זה לתחת; כואב ומביך. הזיקנה קופצת עליך, יא יונתן. זאת לא בושה, אבל גם לא תענוג גדול, כמו שאומר טופול על הגג. בערך.

הוא סגר את הרוכסן, ובעודו רוחץ את ידיו חשב מה בדיוק יגיד לפנינה האלמנה ולצאצאים של אלי. יתומים. אלמנה – מושגים שאין להם אחיזה בקרקע הזאת. נטע זר. אצל הדתיים הכל מנוסח, מוכתב ומוסכם ועושה את החיים פשוטים יותר. כאן אתה צריך להיות יצירתי. אי־אפשר להגיד “בבניין ציון וירושלים תנוחמו” וכל הבבל"ת הגלותי. אז מה כן אומרים? לחיצת⁸־יד אילמת אינה מספיקה במקרה זה. הקשרים האישיים החמים שהיו בינו לבין אלי ידועים וזכורים לפנינה היטב. גם אם לא לרוחה. לחזור בשבעה לא יוכל. אז צריך היום, עכשיו, להגיד לה כמה מילים. מהלב. אם תשמע בכלל בתוך ההמולה והצפיפות ועננת האובדן והאבל הרובצת על הכרתה.

אם להגיד לה את מה שהוא חושב ומרגיש באמת, היה אומר לה – אולי – שטוב לו לאלי שמת לפני שראה בעיניו את מותו של הקיבוץ. אבל מי אומר את כל מה שהוא חושב (חוץ מאורי אור אחד, ישר וחכם כסרגל) ובפרט בפני אלמנה בהלווית בעלה. וספק אם אמירה כזאת מבטאת את מה שהוא חושב באמת. היא מבטאה את מה שהוא חושש, לא מה שהוא חושב. כי במעמקי ליבו הסוציאליסטי – בינו לבינו הוא עדיין משתמש במושג המיושן הזה שזוהם בידי אנשים רעים – בסתר ליבו הוא מאמין שתמיד יהיו צעירים שלא רק ידברו ויחלמו על עולם צודק וטוב אלא גם ירצו להגשימו הלכה למעשה. זהו טבע האדם; צד האור בטבע האדם.

הוריד את המים פעם שניה, לשטוף את הטיפות המתמהמהות, סרק שיערו המאפיר באצבעותיו מול המראה הסדוקה, ויצא. המועדון רחש אנשים מכל הגילים, מרביתם לא מוכרים, שדיברו חרש בהמולה מחרישת האוזניים. פנינה כנראה טרם הגיעה. זיוה “שלו” אינה בתחום הראייה. איזו הקלה. אולי תבוא על הטרקטורון ישר לבית־הקברות. עינו צדה מעגל צר של בני דורו; עשור בינם ובין מקימי היישוב. נטל מהמדף בקבוק בירה וצעד לעברם. לחצו ידיים ונשתתקו. דיפרנציאלי היתה המילה האחרונה שקלט משיחתם החרישית שנקטעה עם בואו. זר.

– אהלן, יון. אתה אדום כמו סלק.

– לא נורא. לא מתים מזה.

שתיקה,

– מה עושים הילדים שלו? של אלי?

– רק הצעיר ביותר נשאר בקיבוץ. לומד במכללה האזורית.

– מחשבים. או משהו כזה. הבת הבכורה נשואה פלוס… ערימה.

– פלוס מה?

– ערימה של צאצאים. הלכה לקיבוץ דתי, אחד מאלה בעמק בית־שאן. הדריכה בתנועה ופגשה באיזה קורס מדריך מבני־עקיבא, דווקא מהמתונים, הנורמליים; לא מאלה שהפכו לבני־כוזיבא.

– תנמיך את הקול. היא מאחוריך. זאת־זאת ליד המיחם.

– רואים. בולטת בשטח. איזו צורה! לא להאמין שהיא נולדה וגדלה פה.

– זאת שלידה, מדברת איתה, נולדה באלביוקירקי לאבא אירי ואם אינדיאנית – והיא נראית ונשמעת אחת משלנו, הרבה יותר ממנה.

– אני מכיר אותה. סנדי או וונדי. הייתי בחתונה שלה, נגד עידו.

– אלי סיפר לי, באחת משיחותינו האחרונות, שארבעת הילדים שלו הצביעו בבחירות האחרונות לארבע מפלגות שונות, כולן לא שלנו.

– אין יותר “שלנו”, חבּיבּי, תכניס לך את זה חזק לראש. אין אנחנו. אין אנו־אנו. יש רק אני.

– אני ואפסי עוד. ואין יותר “חבּיבּי”, חבר. היום אומרים “אחי”, נשמה שלי.

פנינה נכנסה, חובקת בימינה את יודקה, הבן הצעיר, ונשענת בשמאלה על זרועו של אהר’לה הגדול, ענק צנום וכפוף כנו"ן סופית.

יונתן ניגש, אך כבר קדמו לו אחרים שעמדו בתור לחבק אותה וללחוץ את ידה. היא מלמלה משהו כלפי מנחמיה, מוחה את דמעותיה ואת חוטמה חליפות. כשהגיע אליה ואמר לה כמה אלי איש האשכולות יחסר לו, אבל בעיקר יחסר לקיבוץ – נשתנתה הבעתה ובעיניים קמות הטיחה נגדו בלחישה: לנמרוד שלך הוא לא יחסר; להיפך, הוסרה אבן מדרכו. אבן מאבני היסוד.

דומיה כבדה, בלתי־צפויה, פשטה משניהם החוצה מעגלים־מעגלים.

(פנינה, נמרוד עושה לילות כימים כדי להוציא את הקיבוץ מן הבוץ. בלעדיו…) רצה לומר והתאפק; בלע את דבריו. רק הוסיף יד שניה על ימינו הלוחצת את ידה.

– הבן שלך הורס את הקיבוץ – משכה באפה, כיחכחה ומגרון משתנק התיזה – עשירים ועניים, מנהלים ומפוטרים – מזה אנחנו ברחנו.

– ואנחנו ברחנו – ברחו שתי מילים מפיו של אהר’לה הבן, בלי שנתכוון. מבוכתו ניכרה על פניו. מן הטון קשה היה להסיק אם הוא שלם עם “הבחירה”, משלים איתה או מתקומם נגדה.

יונתן לחץ את ידו המזיעה, טפח על שכמו, חיבק את כתפיו של יודקה הצעיר ואמר: חסר לי אחד. אני לא רואה את רמי, אחיך.

– לא הצלחנו לאתר אותו, הוא איפהשהו בסביבות קינשאסה; מאמן איזו כנופיה של שומרי־ראש. משהו כזה. את תמרה אתה זוכר?

– בוודאי זוכר, למרות שהלבוש השתנה מעט. אני משתתף בצערך. שלא תדעו עוד צער.

היא הושיטה לו יד קטנה, תלויה ברפיון על זרוע דקה, שברירית. עיניה הכחולות היו שטופות בדמעות.

– סליחה ומחילה. אל תכעס על אמא. היא כבר תכעס על עצמה בשביל שניכם, תאמין לי.

הוא יצא אל השמש הקופחת, חיפש פינת צל והתנהל אליה באיטיות. לא מגיע לו. ולא נאה לה. אבל אין אדם נתפס בצערו. נראה שהדברים התפרצו מפיה מבלי שהתכוונה לפגוע. אבל פגעה. ועוד איך! נניח שנמרוד מגזים ומגלה קוצר־רוח בתוכניות ההפרטה שהוא מוביל, אז בנים אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?! נמרוד הוא בולדוזר כמו אבא ושתלטן כמו זיוה, אבל הוא לא טיפש ולא חסר־רגש וכוונותיו טובות. האדם היחיד שהיה יכול לרסן ולמתן אותו זאת אימו, שבוודאי אינה מסכימה עם המהלכים הקיצוניים ועוקפי־הדמוקרטיה שלו, אבל החשש שלה מעזיבתו של הבן היחיד, שאולי עוד ייצאו לה ממנו נכדים, משתק אותה לחלוטין. הפחד להישאר לבד־לבד עם “הבֶּסטיה הבלונדינית”, ברנש שעולמו הרוחני רחוק מעולמה כרחוק מערב ממזרח, מעביר אותה על דעתה ובולם את פעלתנותה. נמרוד זה כל מה שיש לה. כל מה שיהיה לה.

הארון כבר הועמס על אחורי המכונית והקהל החל לזרום בעקבותיו. יונתן נסחף בזרם, מקבל ומחסיר צ’אפחות אילמות, מניף יד כלפי זה וממצמץ עין מול זו, משרבב שפתיו כאומר שלום ומשייט בעיניו ימינה ושמאלה. הנה מולה הכוורן, שהבריח שלושה מחבלים⁹ ופצע את הרביעי. והנה שרקה האחות הנצחית, שאליה הביא את האצבע הכרותה מהמשור החשמלי בנגריה – האצבע שחוברה־לה־יחדיו בזכותה. והנה ברמיל בכסא־הגלגלים שלו, רקדן הלהקה האזורית לשעבר. כשהדביקה אותו מתנשמת גיטה, עצר וחיבק אותה בהתרגשות. התכופף אליה והרים אותה לשנייה בזרועותיו. זו גיטה שהכניסה אותו לעבודה ברפת, שלימדה אותו איך מרימים חבילות חציר מבלי לשבור את הגב (זה שיש לו בעיות גב כל החיים – זה סיפור אחר‎) ושסידרה את זיוה לחלוב איתו באותו לילה שלא יישכח. הזיון הראשון. אז עוד לא העזו לקרוא בשם המפורש “זיון”. ולנערות האלה שחולפות על פניהם בעלייה קראו “גזאלות”, יעני איילות; תואר פיוטי ואסתטי בפי דור מחוספס.

הצטרף אליו ואל גיטה גם ניסן, שהיה הרחק לפניהם והתעכב לתפוס מנוחה קלה. ושיחה קלה. היו להם כמה לילות־שמירה משותפים – בעצם שבועיים תמימים – וניהלו אז סמינריון פילוסופי מרתק, שהותיר קשר מיוחד ביניהם. אמר לו ניסן, המוני אדם, אה?!

– כן. יותר מכל לוויה אחרת שאני זוכר. כאן.

– אבל שים לב, הרוב עם וַואן־וֶוי־טיקֶט לבית העלמין בארנק המרופט שבכיסם.

– דווקא אני רואה לא מעט צעירים.

– את רוב הצעירים תמצא בשעה זו עושים “שעות נוספות” בתשלום במפעל. ועוד יש להם נימוק: אי־אפשר להשאיר את התאילנדים לבד.

– תפסיק עם זה! – הכניסה לו גיטה מרפק בצלעותיו – אתה סתם…

– אני לא אפסיק. אם אפסיק, אפסיק גם לחיות. תשמע, יונתן. אתה זוכר שהעברתי אליך קטעים מדברי רבי נחמן מברסלב. זוכר מה שהוא אומר על המחלות? מחלה אנושה – הוא אומר – היא ביטוי של הנשמה לחזור לבוראה, בשל כשלון הגוף והנפש לבצע את משימותיהם בעולם הזה.

– על מה אתה¹⁰ מדבר, ניסן?

– על זה שכל הרופאים לא הצליחו להגדיר ולהסביר את מחלתו של אלי.

– אל תקשיב לו, יונתן. אתה הרי מכיר את ניסן.

בפתח בית־הקברות, בית־העלמין, בלשונו של ניסן, חילקו בני הנוער פרח לכל הנכנס, כדי להניח על הקבר. הקהל הצטופף סביב הקבר, מנצל כל פיסת צל באדמה הזאת שהיתה פעם “אדמה ללא צל” והיום הולך ומשתלט עליה הצל.

מה קורה פה. לא אל מלא רחמים ולא בַּטיח'. וקוברים עם הארון. פעם כל זה היה מובן מאליו. היום עולות צפות שאלות שהדחקנו והרחקנו מעלינו בשאננות נעורים; בחדשנות ומרדנות שהיום מפנה נגדנו דור הבנים. עכשיו מכרסם הספק. הוא הניח את הפרח על האדמה והרים אבן קטנה, להניחה על הקבר עם סיום הטקס. אהר’לה הוציא מכיסו נייר מקופל והחל לקרוא את הקדיש. שתי המילים הראשונות “יתגדל ויתקדש” יצאו מבין שפתיו בשלום; פחות או יותר. אחר־כך התחילה הקטסטרופה. יונתן התחלחל מן הקריאה העילגת ומן הבורות שחשפה. זו לא הפעם הראשונה שקריאת הקדיש על קברו של חבר קיבוץ נשמעת באוזניו נלעגת ומבישה, אבל הפעם צדה עינו את פניה המתכרכמות מכאב של תמרה והכלימה חילחלה אל מעמקי נפשו. מה שוות שתים־עשר שנות חינוך והשכלה אם בסופן אדם לא טיפש אינו מסוגל לקרוא קדיש כהלכה. מלמדים כאן מגיל הגן שם של כל פרח וכל ציפור, ואינם מספיקים – או אינם רוצים – ללַמד קריאה נכונה של כמה מילים ארמיות בטקסט מקודש. הוא הרגיש שותף לבושה והיה אולי היחיד, שהבין את סיבת עלפונה של תמרה. מייד חשו אליה במים צוננים והאשימו את החום הנורא והשמש היוקדת שחדרה מבעד לכובע ולשביס שעל ראשה.

עייף, כעוס, מיוזע, מרוגש ומסוחרר עצם עיניים, נשען על עץ אקליפטוס והתנתק מכל הסובב. הצליח עד עתה לא לראות את זיוה. קהל גדול. עכשיו ידברו בשבחו של המת. גם אלה שקיצרו את חייו. ינאם גם מה־שמו מהנהגת התנועה הקיבוצית, קומתו מתנשאת שם מעל לראשה של פנינה, זה שחתם והחתים על הפטיציה המבישה להכניס את שרון לממשלה. אילו ידע מה אלי חשב ואמר עליו אז. “אתנן נדל”ן" קרא לזה. קצר וקולע. כדרכו. אילו אלי היה בחיים… אילו!

לפני שנים אחדות עלה אל קברה של סימון סיניורֶה ב“פֶר לאשֶז”. הניח אבן קטנה על המצבה החדשה בשמו ועוד אבן קטנה בשמו של מומו – הילד המאומץ שלה בסרט הבלתי נשכח של משה מזרחי, על־פי “כל החיים שלפניו” של רומן גארי, שהסתתר מאחורי השם אמיל אז’אר. כמה צחק ממנו אלי באותו ערב במסעדה “אַנטרקוֹט”.

– השתגעת, לבזבז חצי יום מתוך שלושה שיש לך בפריז על בית־קברות?! אלי ישב מולו בחליפה ועניבה, טבל את הצ’יפסים הגפרוריים ברוטב המייחד את המסעדה ההיא והביאם אל פיו בתאווה אדירה. הוא נזכר אז והזכיר לאלי את היום הראשון שלו בקיבוץ. אלי הגיש בחדר־האוכל, במכנסיים מטולאים בידי עיוורת־צבעים, דוחף לפניו עגלת־הגשה ומכריז על מרכולתו: דג מלוח, גבינה לבנה או ביצה. והוא בוחר ביצה. ואלי שואל, קשה או קלה? והוא עונה, רכה! ואלי נועץ בו את עיניו הטובות ואומר לו, וואללה, אתה צודק, יא אינטליגנט; אבל אצלנו אומרים “קלה”. וכולם צוחקים. ומאותו יום מתחיל שיג־ושיח בינו לבין אלי; דיאלוג שתחילתו בקטנות וסופו בגדולות.

הטקס כנראה נסתיים ורגליו נושאות אותו כעת עם הזרם אל מרכז הקיבוץ. צריך לעקוף את הממטרות האלה ולהגיע לדירה של נמרוד. המפתח בוודאי במקום הקבוע.

על מדרגות הדירה יושבים שניים, מחכים כנראה לנמרוד.¹¹ כשהוא מתקרב הוא מזהה את ענבל ותומר – בני כתתו של נמרוד, שנישאו לפני כמה שנים. עזבו את הקיבוץ והסתדרו יפה בהרצליה. נמרוד מקורב אליהם מאוד. השמועות אומרות שהיא בהריון. ובאמת, אפשר כבר לראות משהו מתעגל ותופח מתחת לצמד העופרים המאיים להתפרץ מבעד לחולצת הטריקו שלה.

– מחכים לנמרוד? עוד מעט צריך להגיע. הייתם בהלוויה?

– כמובן. ובהזדמנות זאת אנחנו רוצים להיפרד מנימרוד.

– למה־מה־קרה?

– סלאמתכּ. יונתן. אתה שומר קשר עם הדור הצעיר.

– עם הסלנג הצעיר, הוא מתכוון.

– כמעט ששאלתי למה־מי־מת, אבל חשבתי שהיום זה לא…

– תראה, שעזבנו את הקיבוץ אתה יודע; עזבנו אותו לפני שהוא יעזוב אותנו. ראינו לאן נושבת הרוח. הרוח הרעה.

– ועכשיו אנחנו עושים צעד נוסף, לא שמח, עם הרבה כאב וצער.

– אנחנו נוסעים לארצות־הברית, לבוסטון – שם תומר למד ומציעים לו שם עבודה. דמעות נראו בעיניה. תומר נשך את שפתו התחתונה, נועץ מבט בציפורניו.

– אבל… נמרוד מספר תמיד איך הסתדרתם נפלא בעיר. שניכם. משרות עלא־כיפאכּ. בית צמוד־קרקע. מכונית. מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?

– תקווה. עתיד. מקום שפוי לגדל בו ילדים.

– פעם הקיבוץ היה המקום האידיאלי לגדל בו ילדים. יחפים, חופשיים, עצמאיים, ערכיים. זה כבר לא! אגב, אם לא שמת לב, אני בהריון.

– תראה, אנחנו לא רצינו לעזוב. הקיבוץ עזב אותנו. אמרנו לעצמנו, נגדל את הילדים בארץ, בעברית. בסנדלים. אז הוציאו “דין רודף” ושלפו אקדח ולקחו לנו גם את המדינה. אז מה נשאר לנו.

– אני לא מבין. מה אתם מחפשים?

– מקום שלא קוראים בו “מוות לערבים” ואם קוראים – זה לא ענייננו, אנחנו לא נושאים באחריות. מקום שלא יורים בו בהמוני מתפללים ובראשי־ממשלה; ואם יורים – אנחנו לא בוכים שבוע תמים ולא מרגישים אשמים ולא מאבדים את הסיכוי לחיות בשלום ולמות במיטה.

– אתה־יודע־מה? דוגרי, מקום שבו לא שולחים למלחמות מיותרות.

– חבר’ה. לאט־לאט. קחו נשימה. לא כל המלחמות מיותרות.

– המלחמה הבאה – מיותרת! תשאל את רבין. הוא היה חבר שלך, הוא יענה לך, אפילו מן הקבר. תשאל את אלי, לךָ – גם הוא יענה.

יונתן התגרד בעורפו. שלח אצבע אל מאחורי תנוך האוזן, בהיסח־דעת, וגירד בציפורנו זיעה שהתגנבה. כאב־ראש עז, פתאומי, העלה קמטים על מצחו.

– אני נכנס להתקלח. בואו, היכנסו ותחכו בפנים. תפעילו מזגן. רק אתם הייתם חסרים לי היום.

– תחת זרזיף המים העז. משפשף בקצף את רעמת השיער המידלדלת, שיחזר מול עיניו הסגורות מסבון את סצינת הפרידה משותפו למשרד, אצ"לניק בנעוריו, בצהרי אותו היום.

– אז מה, החלטת בכל זאת לנסוע להלוויה של הקיבוץ?

– היית מת. להלוויה של חבר בַּקיבוץ. את ההלוויה של הקיבוץ לא תזכה לראות לא בחייך ולא במותך, יא אהבל. איך הבן שלי אומר “נצח הקיבוץ לא ישקר”. ואת הסיפא שמר לעצמו. ממילא “לבלף” זאת עברית קלוקלת.

---

סבא גור

מאת

אמנון שמוש

סבא גורביץ' עיברת את שמו בעקבות שרגא בנו.

מה לא עשה בעקבות בנו המוכשר הנמרץ והשאפתן, ובלבד שתישמר שלמות המשפחה. כל שינוי בחיי הבן גרר שינוי גם אצלו, גם אם זה היה למורת רוחו; ושרגא אהב גם אהב שינויים וחידושים. בחייו האישיים ובחיי הקיבוץ בו נולד. היה לו קשה לסבא להתרגל לשם גור. זה נשמע באוזניו קצר וריק, חסר אותו מטען וטעם ועבר שהיה בגורביץ‘. למזלו מיעטו להשתמש בשם משפחתו. הכל קראו לו פשוט סבא. איש בקיבוץ, אותו הקים עם חבריו לתנועה בימי חומה ומגדל, לא זכר את שמו הפרטי. התואר המכובד סבא, ובפי הצעירים – הַסבא, ניתן לו עם הולדת בנו בכורו שרגא – בכור הקיבוץ – שהיה ברור במקומותינו שמי שהפך ראשון לאבא יהפוך במהרה בימינו לסבא. למעשה התואר לא ניתן לו, אלא דבק בו. אפילו על לוח סידור העבודה, בימים שזה התנוסס בכניסה לחדר־האוכל, הופיע שמו סבא־גורביץ’, ולימים סבא־גור. בעלון היה חותם, סבא.

סבא גור נותר אחרון מדור הראשונים, המייסדים, אלה שחיו במושבה בחיכיון מורט עצבים וחיים כאן, בקיבוץ המתחדש, מ“יום העליה”.

פוחת והולך הדור, היה מרבה להשתמש בניב עתיק יומין, וכשהעירו לו שאין כוונת הביטוי לאלה שהלכו לעולמם, היה מחייך מתוך עיסת הקמטים סביב עיניו השובבות ומתחכם: דווקא על עולמם של עוּלי הימים אני מדבר; זה־זה הדור שהולך ופוחת, הולך ומידרדר; אני לא צודק? אה?!

בשנים האחרונות היתה גם קומתו הולכת ופוחתת. זה ניכר כשהתהלך לצד בנו או בתו, וביותר לצד נכדיו. אבא, שמת לב שסבא הולך וקטן, הולך ונגמר – אמר פעם הנכד דביר לשרגא אביו. דביר שיחק כדורסל בנבחרת האזורית. שרגא ניהל את הנבחרת; בהתנדבות כמובן. צרויה אחותו עזבה את הקיבוץ מזמן, כשנתיים לפני שעזבה את בעלה. אני לא כמוכם, סנטה זו באביה ואחיה, אני עוזבת לפני שעוזבים אותי. ולחבר החדש שלה, גרוש אף הוא, הסבירה: הקיבוץ עזב אותם מזמן, אבל הם לא יעזבו אותו; עיקשים! לא שומעים, לא רואים, לא מדברים. ממשיכים. כמו פרד, שניתק מן המחרשה וממשיך לצעוד.

סבא גור השלים עם עזיבת הבת. כמו אימה, היה שב ואומר לעצמו, מחפשת את עצמה ואת עצמאותה. בורחת מהקיבוץ הירוק, בחיפוש אחר הציפור הכחולה. הלואי שתמצא מנוח! הוא היה גאה בבן שלא רק נשאר, כאותם מעטים מבני הדור השני, שאלמלא הם היה הקיבוץ מתמוטט, אלא נרתם באומץ ובהחלטיות “לחדש את הקיבוץ ולהתאים אותו לאלף השלישי”. כך מתנסח הבן. והאב הוסיף לעצמו, וקולו בל יישמע: לאלף השלישי… ולקפיטליזם האימתני, ימח שמו! היה צר לו לאבא הרגיש, ששרגא רומס בדרכו אנשים טובים ועקרונות חשובים; אבל המטרה… גם עם המטרה לא היה שלם, אבל העובדה שיש לו בן ונכדים בקיבוץ היתה שווה את הכל. הכל! מרבית בני דורו לא זכו לכך, ושנותיהם האחרונות עברו בבדידות ובשיממון. ולעתים קרובות במרירות מאַכּלת.

סבא גור, מוותיקי דור הקלנועית, הלך והתנתק מדור הפלאפון, הפלזמה והפופיק. המאה החדשה השאירה אותו מאחור, נאחז בנכדיו ונשמט, מקבל הסברים ושוכח. עולם האס־אמ־אס, הדי־וי־די, האיי־פוֹד, הוִי־או־די, האֶם־פי 4 ושאר מרעין בישין – כלשונו – היה זר לרוחו ומוזר בעיניו. מעֵבר לבינתו. בגלגול הבא אולי אשתלב בכל זה, היה אומר כמתנצל בפני הנכדים, שהיו תודה לאל, בינתיים, נכדי־דלא־ניידי.

בימי האספה הכללית, בכל מוצאי שבת, בטרם טלוויזיה, היה סבא מן המתמידים, מקומם קבוע, דעתם נחשבת וקולם נשמע. לעתים, אחרי דיונים סוערים ומסעירים, היו כמה מרעיו מתכנסים בחדרו ומפרשנים את החלטות האסיפה ואת מניעיהם הנסתרים של הטוענים כך או אחרת. פעם תפס את שרגא מסתתר בשירותים מקשיב לרכילות ולעמדתם של זקני העדה. טפח לו על עורפו ואמר לו בקריצה, שרגא־שרגא, יא ממזר, אל תשכח לנגב את אוזניך בנייר טואלט לפני שתצא. אחת לעשור, בערך, היה מתגבש מרד צעירים קולני ולוחמני. מרד במוסכמות ובוותיקים. ושרגא תמיד בראש. חברי גרעין ההשלמה הדביקו לו כינוי קצר “צ' ה”, אך הכינוי נעלם יחד עם אחרון חברי הגרעין.

זכו חמישה ותיקים, וסבא גורביץ' ביניהם, ובימי האופוריה שאחר ששת־הימים נבנו עבורם דירות שיכון־ותיקים מרווחות, מאה מ“ר כל אחת, כמעט כפליים מאלה שנבנו לפניהן ואחריהן. הקנאה, שהיתה אמורה להיבלם, אם לא להיעלם, בחזון השיתופי המתגשם, עלתה על גדותיה. התברגנות! – זעקו אידיאליסטים, שלא נפל בחלקם להיכנס ל”וותיקן" מנקר העיניים. בסלון הבית (שהמשיכו לקרוא “חדר”) תלתה מינה גורביץ' את מיטב הרפרודוקציות שאהבה. סופסוף יש מספיק קיר, התלהבה. היו שם החמניות של ון־גוך (ציור ראשון ב“חדר המשפחה”, אליו נכנסו בטרם חופה), דורה מאר של פיקסו, בלזאק של רודן ודיוקן עצמי של מודיליאני. את המרפסת ביפו של גוטמן וראש כבשה של קדישמן השאירה ל“סטודיו”. מינה פינתה לבעלה חדר למחשב ושולחן כתיבה וארון ספרים וכיו"ב, שם יוכל לעיין במקורות ולכתוב מכתבים למערכת ורשימות לעלון ולעיתונות הקיבוצית. על השירים שכתב למגירה, בידיעתה האילמת – הס מלדבר. היא לא שיערה שעם פטירתה ועם יציאת הילדים מהבית ישוב גורביץ' שלה לאוניברסיטה ויתייגע על עבודה סמינריונית בחוג לספרות.

עבודה שאיש לא דרש מן השומע החופשי הקשיש, חוץ מעיקשותו וגאוותו. ואולי גם חלום נעוריו, שהקריב על מזבח האידיאולוגיה של עמל הכפיים. היה נוסע שלוש־ארבע פעמים בשבוע עם שלושה סטודנטים, שגיל שלושתם לא הגיע לשלו, שומע בחוג, דוגר בספריה ושב תשוש אך מרוצה. ישן שעתיים של סייסטה וקם “לתקתק” את העבודה הסמינריונית. נושא העבודה, ששמר לעצמו (רק הפרופסורית, ראש החוג, שותפה בסוד) היה “המלך ליר של שקספיר, אבא גוריו של בלזאק והסרט ראן של קוראסאווה – מוטיב מרכזי וביטוייו השונים”. עד היום לא נגמרה העבודה ולא נמסרה. ספק אם תיגמר. ספק גדול אם תימסר. סבא גור התיחס אליה כאל סוד חייו. החיים הזורמים וטיפטופי הכתיבה היו תמיד שלובים אצלו. באוניברסיטה, בקפטריה ובאולם ההרצאות, פנו אליו הסטודנטים בתואר “סבא”, מבלי ששיערו שזה שמו בקיבוץ. המקום על־ידך פנוי, סבא? הצעיף שלך נפל, סבא!

סבא גור מיעט לכתוב, אך הרבה לקרוא. ולאסוף אמרות־כנף ודברי חוכמה, מתחומים שונים ומשונים. פעמים גזרי־עיתון ופעמים פתק שהעתיק בכתב־ידו. למשל, פתק ועליו הסבר קַבָּלִי לאותיות הרצופות ס־ע־פ־צ: רק אדם שסוגר את העין ואת הפה – צדיק ייקרא. או למשל אימרתו של לינקולן “לא אהיה עבד וגם אדון לא אהיה, זו אמונתי הדמוקרטית.” או אזהרתו של אחד־העם “לבלי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים. עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נוכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמור בצדק ובמשפט” (אמת מארץ ישראל). פעמים שיר קצר גזור מעיתון כגון “לנגוס את יופיה” של רוני סומק או “וידוי” של אלכסנדר פן. פתקים וגזרי עיתונים מילאו את מגרותיו.

שרגא ירש ממנו את חדוות המילים ואת חַדוּת הניסוח, הניתוח והכיסוח, בכתב ובעל־פה. מכתבים שלו חולקו לא־אחת לתאי הדואר של החברים. בעיקר לקראת סוף המאה, כאשר המשבר האידיאולוגי פשה בכל התנועה הקיבוצית.

הכותרת של המכתב הראשון היתה “תמורה לתרומה”. אחריו בא “עת לתמורה בטרם פורענות”, כפרפראזה על “עוז לתמורה” של בן־אהרון. מכתב שהרגיז רבים היה תחת הכותרת “אוכלי חינם בחדר־האוכל”. שכחת, נזף בו אביו, שחדר־האוכל אינו רק מזללה, אלא מרכז חיי היחד. אך רוב מלחמותיו של שרגא נעשו בחוגי־בית ובאסיפות. בנאומים לוהטים ובתכסיסים יחצניים מבית מדרשה של הפוליטיקה הישראלית. הבחור תפס את הקיבוץ בכלכלתו ורוקן אותו מתוכֵן. לא שקט ולא נח עד שהפריט את הקיבוץ והשיג שכר דיפרנציאלי, שהרים את דור הביניים למעמד עשירים והשפיל את דור המייסדים למעמד נזקקים. עניים זו מלה גסה במקומותינו.

בתוך נחשול השינויים באורחות החיים, שהוציאו מן היחד את נשמתו ומסבא גור ובני דורו את תחושת ההתעלות של חיי שוויון וצדק, הסתתר סעיף צנוע שהתייחס לבני הדור השני, “דור ההמשך”, אלה שיש להם הורים בין וותיקי הקיבוץ. עם פטירתם של זוג הורים, תהיה זכות קדימה לצאצאיהם על דירת ההורים, שיכון־ותיקים בדרך כלל. מה הגון והגיוני, צודק ומוצדק מזה. אלא שבעת ההעתקה מן הדף לחוברת התקנון חל שינוי סגנוני קוסמטי. במקום “עם פטירתם של זוג הורים” נכתב “בהתרוקן ביתם”, שהרי יש ומתרוקן הבית וההורים או הנותר מביניהם עובר לחיות בבית סיעודי.

שרגא ניסח. ההגיון ניצח. וחיידק החולשות האנושיות החל להתפתח. ולהשתולל! אותן חולשות אנוש שבתמימותנו וביומרותינו חשבנו שנוכל לדכא ולחסל. הסתבר שמאה שנות קיבוץ לא שינו כהוא־זה את טבע האדם.

וכמו תמיד, גברים במצוקה מתחבאים מאחורי נשותיהם. לשרגא בכלל לא היה איכפת. טוב לו במה שיש לו. כך הוא שב ומזיין לחבר’ה את השכל במוסך, במזכירות ובמסיבות המנגל. אבל היא, הוא נאנח, עמליה שלו אינה נותנת לו מנוח. שלושה ילדים ובן מאומץ היא מגדלת לו בדירת 64 מ"ר סטנדרטית, בעוד הסבא מתקשה לחמם בחורף ולקרר בקיץ דירה כפולה בגודלה. מזל שסידרו לו מי שינקה אותה. ומה שמרגיז, זה שהוא מהאחרונים שעוד מדברים (מה־זה מדברים!!) על שיוויון ועל “לפי צרכיו”. זאת לא שערוריה? תגידו בעצמכם. וכאילו שולחים אותו לארץ גזירה. בסך הכל…

שרגא שומר לשונו מרע. כבודו של אביו יקר לו ורווחתו של הזקן חשובה בעיניו. מה גם שזיכרה שך האם המנוחה האהובה מונח עדיין בכל פינה, תלוי על כל וו, מציץ מכל כותל, פורח מכל פיסת גינה. הגינה היתה פאר יצירתה ומקור גאוותה בשנותיה הקשות האחרונות. אלמלא אשתו…

לפני שפתח במתקפה, בדק שרגא ולמד את בתי האבות ואת הבתים הסיעודיים בקיבוצי הסביבה ובמושבות הסמוכות. התעניין ואסף את כל המסמכים הנוגעים בדבר הביטוח הלאומי. תקנוני הקיבוץ, ישנים גם חדשים (גם מחודשים, שטרם אושרו) היו סדורים בקלסריו. ואז, רק אז, החל לטפטף אל אוזנו של הסבא. שאולי… וכיוון ש… ובעצם… ואם נרצה לדבר על צרכים אמיתיים… ומה בכלל יש לך לעשות בדירה ענקית כזאת. אפילו על “הצימצום הקַבּלי הדרוש לו לאיש־הרוח לעת זיקנה” לא פסח.

המלמול הפך לדיבור והדיבור לטרטור, ואוזנו של הסבא שומעת ומסרבת להאמין. הזאת נעמי?? האם זה הבן הבכור, שגידלתי ורוממתי וכה אהבתי? היכן טעיתי? הוא רוצה להעביר אותי לבית־אבות, בעוד כוחי במותניי ורוחי איתנה, ובלבד שיקדים לרשת אותי בחיי, להתנחל בביתי “בית מינה וסבא”?!

הסבא רתח מכעס. וכדרכם של גברים גם הוא חיפש – ומצא! – את האשה.

זה בודאי לא הוא. הוא רק נשבר תחת לחצה של הקלאפטה הזעיר־בורגנית, שהביא מן העיר הגדולה. זו שמעולם לא הסתפקה במה שקיבלה מבעלה, מהקיבוץ שלו ומהמשפחה שלו. קנאתה בביתו הרחב והמטופח, המקרין תרבות וטוב־טעם של מינה’לה ז"ל, היתה נשפכת מעיניה עם ריר שפתים, אך לעולם לא שמעת מלה מפיה; רק “תגידו שלום יפה לסבא. נתנו לו נשיקה.” ושאר גינונים עירוניים.

גודל הבית לא חשוב לו לסבא גור. אבל הוא לא יזוז ממנו חי. זהו ביתו ובית רעייתו החיה בזכרונו ובחלומותיו ואיש (גם לא הבן האהוב והחצוף) לא יקח אותו ממנו. הבית לא יתרוקן (בלשון התקנון החלקלק) בטרם יכרו לו קבר. הוא לא בנוי לבתי אבות ולא זקוק לסיעוד.

סבא גור התקשר לנייד של צרויה בתו וסיפר לה על המזימה של עמליה. אב' שלי, תשמע, זה לא שום עמליה. זה הבן־יקיר שלך שרגא. אני מכירה אותו כמו את כף ידי. הוא מבשל עכשיו גם “שיוך דירות”. הדירה שלך תהיה שייכת, אחרי מאה־ועשרים, ליורשיך. ואני יורשת את מחצית הדירה, אלא־אם־כן תכתוב צוואה. וזה הכי טוב, לדעתי. אז אם אתה מסכים, אני באה בשבוע הבא ואנחנו הולכים לעורך־דין.

אני יודע להסתדר לבד, ענה לה, אל תטרחי. והתחיל להרהר מה לכתוב בצוואה. הוא יכול בקלות לנשל את שרגא ולהעניש את עמליה־שממליה על מזימתה, אבל מה חטאו הנכדים? ולצרויה ולבתה החמודה לא מגיע יותר מאשר לאחיה ולשלושת ילדיו. הרעיון ללמד את שרגא לקח בל יישכח שב וקרץ לו ולרוחו הנסערת, בימים ובלילות טרופי־השינה. אך לא איש נקמות ושנאות יהושוע גורביץ'. שכלו הפציר בו להירגע ולנהוג בתבונה.

על מיטתו בלילה מצא את הפתרון, כולל הפתעה קטנה ונקמה מתוקה. הוא חילק את ירושתו, כולל הדירה הרחבה, לשלושה. שליש לצרויה, שליש לשרגא ושליש ליהל נדב, הבן הנסתר, בנה של הרועה חמת־המזג מהקיבוץ השכן, מעבר לגבעת הנרקיסים. יהל הוא עורך־דין. אולי הוא ינסח את הצוואה, אחרי שיעכל את ההפתעה.

הייתי רוצה כבר לראות את הבעת פניהם, הרהר בעצימת עיניים, מתופף בכפותיו על כרסו הקטנה. בסופו של דבר, ידי על העליונה. אבל השלווה נעלמה. כליל. ולא תהיה לה תקומה. מעט השלווה שנותרה לאחר אובדן האשה ואובדן הקיבוץ. טוב שאובדנה קדם. היא לא היתה עומדת בסבל האבל על הקיבוץ שאהבה. אצלו גבר השכל על הרגש ובמאמצים עילאיים הצליח למצוא את הטוב שבהתאמת הקיבוץ לתקופה. מינה היתה נשברת תחת השינויים, תחת השרגא. וגם זו נחמה פורתא, שמתה מיתת נשיקה, בשנתה, במיטתה, בקיבוצה.

בהיסח הדעת הושיט סבא את ידו והדליק את הרדיו. שיר ישן־נושן הציף את הבית: מוכרחים, מוכ־רחים, להיות שמ־ח!

---

הוֹכשטַפּלֶר

מאת

אמנון שמוש

הוא הגיע לקיבוץ כאורח שגרתי בביקור שגרתי אצל משפחה שהגדירה אותו כ“קרוב רחוק”. הוא החנה אוטו מהודר, שכור, במגרש החנייה, הוציא מן המושב שלידו מזוודה קטנה – סמסונייט על גלגלים, דבר שלא נראה במקומותינו עד אז ועורר סקרנות אצל העוברים ושבים. בשמחה ובנימוס ליווה אותו שמוליק אל ביתם של דני ואילנה, אותה הציג האורח באנגלית רהוטה כקרובת משפחה יקרה לו עד מאד. אילנה קיבלה אותו בתדהמה. הוא לא הודיע על בואו והיא התקשתה לפענח את הקירבה המשפחתית שהציג בפניה בהתרגשות.

היה לו מצח גבוה, עטור בשפע שערות סרוקות לאחור, עיניים בורקות שצבען משתנה בלהט דיבורו וזקנקן קטנטן מטופח שהכיל שערות שיבה בודדות. על אצבעותיו הארוכות ניצנצו טבעות יקרות. ריח אפטר־שייב חריף נדף מנשיקותיו. הוא לבש חליפה אפורה, ללא עניבה שבדש מעילה שלושה סמלים מוזהבים של ארגונים בינלאומיים שונים. נעלי העור החדשות שלרגליו השמיעו זאזואים על כל צעד שעשה, בסוקרו את הדירה הקטנטונת מקצה אל קצה.

הוא הגיע מלונדון, סיפר, במטרה להציע לאחד הקיבוצים את עסקת חייו. חייו של הקיבוץ, כמובן, היקר לו כנושא בשורה יהודית לעולם כולו. הוא מבקש להעשיר את המסתפקים במועט. בכל כורחם, אמר וגלגל צחוק של מי שנהנה מעצמו. ובאופן טבעי הוסיף באוזני אילנה, כשזרועו חובקת את כתפיה, חשבתי קודם כל על בת־דודתי האהובה שהחלפתי לה חיתולים בלידס.

לאחר שלן אצלם בדוחק בלילה הראשון, הלכו איתו לבית ההבראה שבפאתי הקיבוץ והוא בחר את הטוב שבחדרים להשתכן בו “עד שאבין את הקיבוץ” כפי שהצהיר. ואכן הוא ניסה להבין, לא רק את הקיבוץ, אלא מי ומי אנשי הכלכלה המובילים והמשפיעים. הזמין את עצמו בנון־שלנטיות אל מרפסותיהם הפתוחות בשעות הערב, או אל משרדיהם, בין טלפון לטלפון, הקשיב, שמע והבין ורשם הכל בפנקס קטן מצופה עור. הוא ידע להקשיב אך היטיב בעיקר להחדיר באוזני שומעיו את עושרו וגדולתו, את הצלחותיו ואת קשריו חובקי העולם. אירופה וארצות הברית בעיקר, הצטנע. גם אוסטרליה, למרות המרחק. צ’ילה זה סיפור בפני עצמו.

הוא נעלם לחודשיים־שלושה, חסרונו לא הורגש. התפתחו בקיבוץ כמה בדיחות על האיש המוזר שהציג את עצמו פעם כיועץ כלכלי ופעם כיזם בתחום הבנייה בלונדון רבתי. איש לא התעניין אם עבר לקיבוץ אחר לרחרח בו ולנסות להעשיר אותו בעל־כורחו, או שמא חזר ללונדון שלו ולמשפחה המצומצמת “שרואה אותו בשמחה פעמיים־שלוש בשנה ורגילה לכך.”

עברו כמה חודשים והוא שב היישר אל הסויטה היחידה בבית־ההבראה, הזמין אליו לארוחת ערב את אילנה ודני וסיפר להם שהפעם הביא איתו הצעה עסקית שהקיבוץ לא יוכל לסרב לה. הוא פנה אל המזכיר, אותו הכיר היטב מהביקור הראשון וביקש לכנס אסיפה לשמוע הצעה מרחיקת־לכת על הקמת מפעל מיוחד בקיבוץ, שייתן תנופה כלכלית מבלי שהקיבוץ ישקיע פרוטה. המזכיר הסביר לו שאין מכנסים אסיפה, אלא אם כן המזכירות בדקה את הנושא והחליטה להביאו בפני האסיפה הכללית. המזכירות התכנסה בהרכב מלא, תופעה נדירה במקומותינו והקשיבה בסבלנות להרצאה האנגלית ולתרגומה. האורח הוכיח רהיטות וכושר שכנוע, שנעטפו בחביבות של מי שאוהב את הקיבוץ ומוכן לעשות הכל כדי לבסס את כלכלתו.

במוצאי שבת התכנסה אסיפה, כשלושים־ארבעים חברים וחברות סקרניים, והוא הרצה בפניה באנגלית טובה, מהולה במילות סלנג עבריות חדישות, על המצאתו החדשה שבאה לפתור את בעיות הבנייה ההמונית המתוכננת בלונדון רבתי, ושפה בקיבוץ מצא את הפתרון לה בדבר המזולזל ביותר, באוצר היקר שמונח כאבן שאין לה הופכין בכל רחבי האזור ואיש אינו שם לב שאפשר לנצל אותו ולהפוך אותו לזהב. הסקרנות בקהל גדלה. מה אוצר? איזה אוצר? על מה הוא מדבר? והוא האריך בדיבור ומתח את הקהל, עד שאמר לבסוף: מאבני הבזלת הפזורות פה אפשר להפיק זהב.

כבר בשלב זה נעצה בו את עיניה החכמות מרגריטה, חברה ותיקה שניצלה מגרמניה בעור שיניה ולחשה בקול שהדהד סביבה: הוכשטפלר. הלחש שלה נשמע היטב אך איש לא הבין את המילה הגרמנית. רק רוביק, הידוע כאיש ספר, נזכר שקרא אצל תומאס מאן על אחד, הוכשטפלר. מה זה בדיוק הוכשטפלר, שאל רוביק, והיא ענתה בלחש: זו מילה שאין לה תרגום בשום שפה.

האורח הודיע שהוא לא יאריך בדיבור ולא יעייף את הנוכחים בפרטים. את הפרטים ימסרו באוזניהם, בעברית כמובן, מנהלי הקיבוץ שיסעו איתי על חשבוני ללונדון ויראו את ההתחלה של הפרויקטים שאני מקים שם ויבינו את הצורך בסלעי הבזלת הגרוסים שאצלכם הם פזורים כמטרד ואצלנו בלונדון הם ייצבו את הבנייה ויבטיחו אותה מפני רעידות אדמה. החברים שלכם ידווחו לכם, סיים ולא אני, בשפתכם ולא בשפתי, למענכם ולא למעני. ואחרי ששתה מכוס התה שהתקרר על השולחן, הוסיף ואמר, אני אדאג לזה שאתם תתעשרו, אם תרצו ואם לא תרצו. אתם עוד תתנו לי אזרחות כבוד, לאחר שהמפעל המשותף שלנו יוקם. כמה חברים מחאו לו כפיים, שלא כמנהג המקום. הוא קנה את לבם.

בחירת השלושה שנסעו איתו על חשבונו ללונדון היתה מובנת מאליה. החושים שלו היו מחודדים והוא ידע את מי לקחת. הוא נתן להם גוד טיים. הם חזרו שיכורים ונלהבים, אך מתוך הכרה ארוכת שנים של החברה הקיבוצית, הבטיחו של יסכמו דבר וחצי דבר לפני התייעצות עם עורך דין רציני. מזכיר הקיבוץ הציע שעורך הדין יגיע לאסיפה הבאה, שיחולקו לתאי־הדואר של כל חבר וחבר דפי הסבר מפורטים ושתוקרן בפני האסיפה הקרובה מצגת שתבהיר את ההצעה ואת ותנאיה. ואמנם כך היה. המצגת שהוקרנה בפני החברים המבולבלים הסתיימה בתכנית הכנסות ורווחים נקיים לאורך עשר השנים הראשונות מאז תחילת פעילותו של המפעל. המספרים היו מדהימים. המילים שביניהם בלתי מובנות בעליל. הזיות ההתעשרות מילאו את חלל חדר האוכל ואת ראשי הנשים הנלהבות והגברים המהוססים. על מקומו של המפעל בכניסה לקיבוץ לא היה ויכוח. נשאלו הרבה שאלות מן הקהל. רוב השאלות באו מאותם חברים שתמיד שאלו שאלות, בכל אסיפה, יהיה הנושא אשר יהיה. צום הפתיע בשאלה מורכבת, כלכלית פיננסית. עורך הדין יענה לך בפרוטרוט, השיב לו יושב ראש האסיפה. כאן המקום להסביר איך רכש צום את שמו המוזר. הוא הגיע לקיבוץ בשם מוזר לא פחות: גדליה. וליצני הקיבוץ החליטו שחבל לבזבז עליו כל כך הרבה הברות. הכל התחילו לקרוא לו צום, כולל אביו ואימו כשטילפנו לקיבוץ לבקש לקרוא לבנם לטלפון. שני טלפונים בלבד היו אז בקיבוץ. אחד במזכירות ואחד בכניסה לחדר האוכל.

שלושת החברים שנסעו עם ג’וני ללונדון – מרכז המשק, מרכז הועדה הכלכלית ומנהל המפעל המקומי – לא מיהרו לקבל החלטה. הם היו נלהבים מן הרעיון ומג’וני בעל הרעיון, אבל הבינו שהקיבוץ יכול לקום או ליפול כלכלית על קוצו של סעיף בהסכם. הם נסעו להיפגש עם מנהל המחלקה הכלכלית של התנועה במשרדו בתל אביב ושמחו להצעתו להיכנס לעובי הקורה ולהשתתף בכל שלבי ההחלטה. זה חייב, כמובן, קפיצה שלו ללונדון יחד עם ג’וני שאגב שמו האמיתי לא היה ג’וני. קראו לו בקיבוץ ג’וני על שם בקבוק הג’וני ווקר שהביא איתו לכל פגישה, אם במזכירות, אם על המרפסת של מרכז המשק ואם על הדשא סביב האבטיחים. את שמו המלא קשה היה לבטא. אז כולם קראו לו ג’וני, וכך הפך כמעט לאחד משלנו, למרות זרותו ומוזרויותיו. היו שכינו אותו ג’וני טוקר (ג’וני המדבר במקם ג’וני המהלך). שהיתה בו כריזמה לא היה לאיש ספק. שכל ההישגים, התארים והפרסים עליהם סיפר היה גם היה ספק, אבל הוא נטבל וטבע בגלי הצחוק שהצליח לפזר סביבו בחוש הומור לא מבוטל. היו גם שקראו לו ג’יזס כרייסט, שכן נהג לסיים כל פיסקה בדבריו בביטוי זה ובבדיחה כלשהי על יהדותו של אותו ג’יזס, שהתהלך ממש במקומות האלה שמהם יילקחו סלעי הבזלת, ייגרסו ויישלחו ללונדון.

ומרגריטה שבה ואמרה בכל הזדמנות ובכל מקום, מן המטבח ועד חדר הקוסמטיקה, ועד האסיפה הכללית (כשהיא סורגת בעצבנות): האיש הזה הוא הוכשטפלר. מזכיר הקיבוץ שהעריך את מרגריטה כאישה משכילה וחכמה, תפס אותה יום אחד על צומת מדרכות ושאל אותה מה זה, לעזאזל, הוכשטפלר. היא לקחה אותו בידו והובילה אותו לחדרה והוציאה שני מילונים, קטן וגדול, ותרגמה לו בערך כך: אדם מוכשר, עם כוונות זדון, שיודע להגדיל ולפאר את עצמו ולשכנע בכך רבים וטובים, לשם השגת מטרותיו. המזכיר צחק צחוק גדול, טפח לה למרגריטה על שכמה בחיבה ואמר לה, אל תדאגי. אנחנו לא פראיירים ואם ג’וני הוא הוכשטפלר, אז אני קוגל־לגר.

נציג התנועה הקיבוצית ששמו הלך לפניו ככלכלן מצליח, חזר מלונדון עם תיק מלא ניירות, עם צילומים שצילם בעצמו באתרי הבנייה הגועשים ועם הערצה לג’וני וליוזמותיו. האסיפה קיבלה החלטה חיובית, מותנה באישור של שני־שלישים בהצבעה חשאית בקלפי. זה שחסרו שניים־שלושה קולות לשני השלישים, לא שינה את ההכרעה שנתקבלה ברוב גדול. שני־שלישים זה לא קדוש. יש אצלנו מי שמבין בכלכלה וגם התנועה הקיבוצית נותנת גיבוי, אז מטומטם לא יילך על זה. כך או בערך כך היה הלך הרוחות.

כשהתעורר לפתע הצורך לקחת הלוואה של כחצי מיליון שקל (אולי זה היה עוד לירה) כדי לרכוש את שתי המכונות הענקיות שצריכות לגרוס את סלעי הבזלת – דבר שלא הובהר מי צריך לממן זאת בכל עשרות דפי החוזים החתומים – כבר היתה מזכירות הקיבוץ שבויה ולא כל כך שפויה, והחליטה ללכת קדימה ולא לתקוע מקל בגלגלי ההצלחה האדירה המצפה לא הרחק מעבר לים. ומעבר להיגיון.

את החצי מיליון שלווה הקיבוץ בשוק האפור לא ראינו יותר, כפי שלא ראינו את ג’וני ווקר, על קסמו, בקבוקיו והבטחותיו.

קורה, מה יש, אפשר תמיד להמנע מטעויות? פעם מצליחים ופעם מפספסים. זה אנושי, לא? טוב שזה נגמר בחצי מיליון. נתגבר על זה. אם תחלקו את זה על מאות החברים הסכום יישמע הרבה פחות נורא. ומזכיר הקיבוץ דפק על דלתה של מרגריטה ואמר לה: תקראי לי שוב מהמילון את ההגדרה המדויקת של הוכשטפלר.

---

שלוש אהבות

מאת

אמנון שמוש

סנדרין היתה אהבתו השלישית. דוקטור אלכסנדרין כהן, רופאת ילדים מבוקשת, לא יהודיה. אהבתו הראשונה היתה טליה דגני, בתו היפהפיה של בכיר רועי הצאן בעמק. אהבתו השניה היתה פריס, העיר. והיא שהכשילה את הראשונה והבשילה את השלישית.

טליה היתה התאהבות ממבט ראשון. החיזורים בנחל בבגדי־ים ובלעדיהם בימים והזיונים המזורזים על המתבן בלילות, העניקו לשניים חוויות שלא יישכחו עד יומם האחרון. נעורים בשלים ללא מעצורים. התעלסויות משולהבות על סלע שטוח בסבך מעל הנחל, סלע שנקרא בפיהם “המיטה הזוגית”, שנסתיימו בפורקן קולני ובנימנום יגע חשופים לשמש השוקעת. ואז הוא מתמסר לבירה וסיגריה והיא טורפת חלווה ומקנחת בקולה. מגהקים וצוחקים.

החתונה סביב הבריכה, עם שר החקלאות וסגנו ונציגי אגודת הנוקדים, עם ריקודי עם ושירה בציבור ודברי לצון ומעדני טלה וברינזה, עם שתי חביות בירה ומאות בקבוקי מיץ פז – היתה לשיחת החודש בעמק, אפילו שיחת השנה. טליה תפסה אייל גזעי, אמרו הצעירים ביום ששי, הופכים על הגריל את שאריות הבשרים מן החתונה.

הוריה של הכלה התעקשו לבטא את שמה במלרע ואילו החתן עמד על שלו: טל־יה במלעיל. כאילו טל מקורו של השם. החותנת קיצרה ל־טלי. פשוט ונורמלי.

שישה־שבעה חודשים של שיכרון חושים והתנסות בחיי כפר על מי מנוחות (שום דבר לא קורה פה אצלכם, וואללה!) הובילו את אוהד לחיפוש פרוטקציה, יעני קשרים, עד שהוצעה לו שליחות לפריס. בין המתבן לביסטרו בחר אוהד בביסטרו, מבלי להתחשב בזוגתו, שילדותה עברה בין אבוס לשוקת. כבוגר האליאנס בצפון תל־אביב וכבן למשפחה פרנקופילית ידע אוהד צרפתית והתרפק על כל מה שהוא צרפתי. מגבינות ושנסונים ועד סרטים וצעיפים. השליחות לפריס תאמה לו כמו צמר לכבשה, כמו ענבל לצוואר משכוכית. זאת הבינה טליה, מה גם שנמשכה אל הבלתי־ידוע, שמחה על פריס דווקא משום ריחוקן של העיר ותרבותה מעולמה הקסום והחסום. נתרצתה לו ואמרה הן, מבלי לשאול אפילו את הוריה. האם ריסנה את האב הזועם, תן לילדה לעשות מה שליבה חפץ. והוא הגיב בדאגה גואה, מה שליבה או מה שליבו חפץ?? האם הכריעה, כמו כל האימהות. מנעה מן האב לעמוד על רגליו האחוריות, להתנצח ולהתבזות.

קנו וארזו ונפרדו ועלו על האניה “קדמה” (עם היתר יציאה מהארץ והקצבת מטבע זר, כמובן) והגיעו בשעה טובה למרסיי, בואכה פריס.

היה זה חודש ספטמבר, יעוד¹ על סיפון האניה דוברת העברית התעקש אוהד ללמד אותה לומר סֶפ־טָאמבּר, בשתי הברות וקרואָ־סָאן בשתי הברות ובמבטא נכון. היא נענתה בחן ובעצבנות, אבל דח' ילק, מה זה משנה??! והוא בשלו. תנסי, תשתדלי. זה עושה את כל ההבדל. והיא, תרד ממני, גוֹ קליימבּ אֶנאדר טרי. והוא, נעשית לי אמריקאית פתאום. והיא, אולי נפסיק לריב? מאז עלינו על האניה המחורבנת הזאת, אני מקיאה את הנשמה ואתה מתאמץ לתרבת אותי. והוא, מאז שאינגריד נירבגה את אמזלג לא שמעתי "ספ־טֶמ־בֶר פרֶח’י כמו שלך. והיא, פרֶח’י אביך, מסיה בן־גל. והוא, במקום לריב בואי נרד לקבינה ונעשה איזו קומבינה. והיא, יאללה, נראה אותך, יא אהבל פרנסאווי מיוחם.

על TOI – MOIהתגברה. לא בלי מאמצים. אבל להוציא מפיה BLEU או JUIF היה יותר קשה מלהוציא מפיה מציצה. והרי מלים אלה פשוטות ונחוצות: כחול, יהודי! מה כל־כך מסובך?

היא נרשמה לשיעורי צרפתית באליאנס פראנסֶז והוא נרתם לעזור לה בהכנת השיעורים, אבל הקושי הפך למתח והמתח לתסכול והתסכול לעצבנות. אצל שניהם. הוא פירש את סלידתה מהשפה החדשה והזרה כסירוב לתחינותיו וכנקמה על גחמותיו. המריבות הקולניות הפכו ללחם חוקם. נסתיימו ב“את לא תצעקי עלי” וב“אם תשמיע עוד נביחה אחת, זה יהיה הסוף שלך”

השפה הצרפתית היתה הקש, אבל ערימות החציר ששברו את גב הגמל, היו בעיר המשַגעת (תרתי משמע) ובכל אשר בה. אוהד התהלך בעיר מוקסם, כמי שנתגשמו מיטב חלומותיו. תסתכלי על הבתים, על הרחובות, על האסתטיקה, על החן, על האצילות – היה מנסה לשתף אותה באהבתו החדשה־הישנה. והיא הסתכלה בעיר היפה כאילו היתה צרתה, ששבתה את לב אהובה והרחיקה אותו משגעונו אחריה. מתוך תמימות הגדיש את הסיאה, כשהיה מפליג בשבחן של הנשים, שיודעות להתלבש בשיק משובב ולהתאפר בטוב־טעם וללחוץ יד בחן. חוסר הנסיון של טליה בענייני איפור ושיפור, בענייני לבוש עליון ותחתון, קוממו אותה נגד הערותיו והתפעמויותיו המילוליות. אותי (!!!) – לא תראה ממורחת ומפורכסת ומעכסת, גם אם תעשה שמיניות בשאן־ז־ליזה! קנה לה צעיפים בצבעי שלכת והיא קשרה אותם כאילו היו מטפחת ראש. קנה לה תחתונים סכסיים לאללה, והיא טענה שהם לוחצים. והוסיפה “ומי צריך בכלל תחתונים? לא מוצא חן בעיניך מה שהטבע הכין לך, בלי אטיקט של שאנֶל?”

מצא גם מצא חן בעיניו. ובחלציו. אבל איך הטליה הפתיה הזאת לא מבינה שגבר נמשך דווקא אל הבגד הביזארי, אל השחור המדליק את לובן העור הנשי, אל הצבעוניות הזוקפת כפופים?! אל חנויות הסקס סירבה להיכנס אתו. אל מופעי הזימה נתרצתה וברחה בחימה. עם המסעדות הסתדרה לא רע, אבל גם שם הוציאה אותו מדעתו. היתה לומדת את התפריט, בעזרתו ובעזרת המלצר המנומס מתחילתו ועד סופו ותמיד – אבל תמיד – הזמינה סטייק עם פלפלת חריפה, זה מזכיר לי את הקומזיצים אחרי גז הצאן, היתה מסבירה שוב ושוב. ותמיד הדהימה את המלצר כשביקשה צלחת זיתים עם זה, והרבה זיתים, סיל־ווּ־פלֶה. אולי תבקשי גם פיתה, היה מנסה להצחיק אותה ומשיג את ההיפך.

הפגיש אותה עם ישראליות, שעברו צרפתיזציה בהצלחה. זו למדה ציור ורישום ופיסול, זו למדה תפירה אוֹט־קוּטוּר, זו שמעה קורס באמנות הקוביסטית וזו באקזיסטנציאליזם. הלכה פעם עם זו ופעם עם זו, ולא מצאה עניין לא בהן (בורגניות) ולא בעיסוקיהן. נתלוותה למסע קניות של כמה מהן בגלרי לאפאייט ובסאמאריטֶן, נהנתה מביקור במוזיאון של האימפרסיוניסטים. וזהו. רוצה הביתה. אתה שקוע בעבודה כל היום, שוקע בטלויזיה שאני לא מבינה כל ערב ועושה לי טובות כל לילה, למרות שאני לא לובשת שם דבר מגרה ושונאת בשמים מסריחים, אז מה אתה רוצה ממני? אה? העיר הזאת זה שעמום המחץ! טובה לתיירים לשבוע, לא לחודשים ושנים, עבודה לא מצאת לי. החבירות שמצאת אינן לטעמי (גם לא הקוסקוס שלהן בערב שבת) ואני רק מפריעה לך ללכת לתיאטרון ולאופרה ולהרצאות (שמעתי אותך מתלונן אצל החבר’ה מהשגרירות) אז בשביל מה עלי להישאר פה ולסבול? אני נוסעת הביתה. בשבוע הבא. אתה תגמור את ההתחייבות שלך בשליחות, תיפרד מפריס אהובת ליבך ותחזור אלי. אחכה לך באיזה מנזר, אידיוט שכמוך! רק דבר אחד תבטיח לי, שלא תלך אל הזונות הפריסאיות האלה, שכל פעם שאנחנו עוברים על ידן הפה שלך מזיל ריר והזין שלך מפרכס. אני לא עיוורת. ואתה כל־כך שקוף. אם תיגע באחת מהן – אפילו פעם אחת – גמרנו. קפיש?! אצלי אין חוכמות. אתה כבר מכיר אותי. חמור אחד. בוא תראה לי מה אתה יודע לעשות, יאללה, בוא!

היא שכחה שפריס היא עיר של נשים, לא רק של זונות. ושאוהד הוא איש של נשים.

הוא ליווה אותה לנמל התעופה אורלי, שילם עבור המטען החורג, קיבל הוראות אחרונות ונפרד בנשיקה צוננת. שב הביתה מרוקן ממחשבות ומותש נפשית, פתח את הטלויזיה וקילל את שיראק, סגר, קפץ למיטה בבגדיו ונרדם.

אוהד הרגיש בודד, עזוב ונבגד. את הימים השקיע והטביע בהתמסרות לעבודה. את הערבים הקדיש לזלילת התרבות הצרפתית – הרצאות, מוזיאונים, תיאטרון וקפה־תיאטרון וקולנוע. “קולנוע בלי תרגום לעברית, מה זה שווה?!” – נזכר. מאזורי הזימה והעירום התרחק. בלילות היה… חולם עליה. אלא־מה, זכר כל קמט כל חמוק בגופה, כל פיתול ושביל מכפות רגליה, דרך אחורי הברכיים ועד לירכיים המתרככים והולכים בואכה ארץ ההבטחה, בחגווי התאווה. היה עוצם עיניים, שרוע על המיטה הרחבה, וחש בכריות אצבעותיו את הטיפוס בגבעות שדיה על לפסגות הרוטטות, עטורות הכיפה הסגולה, שלמגען נעשה כל גופה פיתולים־פיתולים ופיה נפער בגניחות מגרות. ריחותיה נותרו בנחיריו ובסדינים, שלא כובסו. ביודעין. ריח מיוחד היה עולה משערה החפוף השופע. זכר (הזכר הוא שזוכר?) כל ביטוי עסיסי בפיה. “הדבר הצרפתי היחיד שאני אוהבת – זו הנשיקה הצרפתית.”

את סופי השבוע היה מקדיש לסיורים מרחיבי דעת ועטויי יופי בעיר האהובה ובסביבתה – ארמונות, עתיקות, גנים, אזורי בידור וכיו"ב. קנה תקליטים של אדית פיאף ואיב מונטאן וברברה, מה שנמנע לעשות כשהיא היתה איתו והשמיעה אריק איינשטיין ושלמה ארצי ומיקי גבריאלוב ונעמי שמר. היה מגביר את הקול ומצטרף לפזמונים, מרקד ומשתולל. את ז’ורז' בראסנס ליווה בהתלהבות, מנסה לחקות את הקול וההיגוי הייחודיים. איך שהטליה האהובה הזאת נשארה אדישה לבראסנס “דח’יל ראבק, שיפסיק לדקלם ויתחיל לשיר”.

האהבה הגדולה והאמיתית לפריס לא הצליחה למלא את החסר. הקומֶדי פראנסֶז ותיאטרון השמש והקורסים בסורבון העשירו את רוחו, אבל עולמו נותר ריק. אין עם מי לחלוק את החוויות ואת התובנות, אתה נשאר כמו חבית בלא תחתית – אתה נותר ריק.

לא אדם כמו אוהד, שגדל על ערכים, שהתיחס לטליה שלו כמו אל אלוהים – באהבה וביראה – ילך אל הרבעים תוססי־הסקס של פיגאל, סן־דֶניי ובנותיהן לפרוק את אונו תסכולו וזעמו ולמלא את החסר במיטתו. איומה של טליה עמד לנגד עיניו הצמאות, שהחלו מפשיטות כל אשה מושכת במטרוֹ ובבּוּלוואר, אפילו במשרד.

הפתרון, או אולי הפתיון, הופיע במשרד. בדרכו מפינת הקפה והשוקו נתקל באשה נאה, עצובה, מצודדת, לבושה שיק אצילי, ששאלה אותו אל מי אפשר לפנות בענייני הנצחה בישראל. זה לא היה התחום שלו, אבל הוא הזמין אותה אל חדרו, לשמוע מה רצונה ולהפנות אותה לדסק הנכון. מן הון להון שפכה זו לפניו את ליבה הדואב. בעלה האהוב, יהודי חילוני בשם פרנסואה כהן, נפטר לפני שנה מסרטן. היתה זו אהבה גדולה, שלא כבתה ולא תכבה. נפגשו בבית הספר לרפואה וחיו בהרמוניה כשלוש שנים נפלאות. והיא מבקשת להנציח את זכרו במדינה שהעריץ ואהב מרחוק.

מה אתה מציע ואל מי בדיוק עלי לפנות, מסיה…

בר־גיל.

סנדרין כהן. אני שומרת ומשמרת את שם בעלי, עליו השלום. יהודי ואדם!

כך התחילה האהבה השלישית. פריסאית היא הדבר היחיד שקוסם יותר מפריס.

הזמין אותה לארוחה ברחוב הנסיך, בגדה השמאלית, נפגשו “באקראי” בפינת הרחוב בו שכנה הקליניקה שלה, הלכו יחד לראות את הבולשוי המוסקוואי באופרה, עשה לה הכרה עם יעקב אגם בפתיחת תערוכתו במוזיאון לאמנות דקורטיווית, הזמינה אותו לתה בביתה. עם התה הגישה טארט אגסים מעשה ידיה. עשה הכרה אצלה עם קאליסוֹן דֱ' אקס המעויינים והעדינים. כשיצא הבוֹז’ולה החדש חגגו השניים על בקבוק, גבינת שָאוּרס דשינה וז’אמבון קרו. לאט־לאט השלימה את הצטרפותו. קטלונית במוצאה, אף היא היתה פרנקופילית מושפעת.

תוך חודש־חודשיים מצאו את עצמם יחד במיטתה. בלי הכנה מילולית מוקדמת. באופן טבעי, ספונטני, נינוח. ההשתלהבות התחילה לאחר מעשה. החיפזון והשיכרון שלו לא מצאו חן בעיניה. אבל יצרה ורעבונה גברו על עיניה ועל זכרונותיה. היא היתה אשה בשילה, מבוגרת ממנו בכמה שנים. רעבונה היה מתון, מיוסר, רעבון גוף עצור בידי נפש מתאבלת. רעבונו היה של גוף ושל נפש, של מחסור וזעם, על סף ייאוש. להיטותו היתירה, הבלתי מרוסנת, גבלה עם חוסר הבנה והתחשבות. הסתייגויותיה הלכו ותכפו, הלכו והשתלטו על יצריה ועל נימוסיה. תחילה דחתה את תיאבונו לחדירה מהירה, אחר כך דחתה את חדירותיו לפרטיותה. תרגילי ההשהיה שלה הלכו והשתכללו, עד האירוע המביך בו שפכה את קוביות הקרח מן הכלי של השמפניה על מבושיו המתגבעים. לבסוף החלה לדלל את ביקוריו בביתה. תירוצים לא חסרו. כשהשתחרר מן הסחרחורת המינית והחל להיפתח ולספר על טליה, התקררה סופית התלהבותה מן היהודי השני בחייה. ההשוואה עם הראשון, המבוגר, העדין, האידיאליסט, לוחם החופש בספרד (נו פאסאראן!) – לא היתה לטובת אוהד.

ההתאהבות התמתנה. הפכה לידידות, עם שלוש נשיקות על הלחי בכל מפגש. היה נוח להם שיש בן זוג מוכר, בדוק, בבדידות דומה, שאפשר לצאת בחברתו או לבקש ממנו סיוע כשהמכונית מתעכבת במוסך.

מצידה זה היה סידור משביע רצון. לא מצידו. אולי משביע רצון, אבל בהחלט לא משביע רעבון. וצימאון. ועודפי און.

מחשבותיו, שבויות ביצריו ובמנטליות שלו, דהרו בכוון של חתונה והשתקעות בפריס. טליה מבסוטה שם בניהול הרפת ותשמח לקבל גט ולבעול איזה ג’חש או וַוחש מהעמק. מחשבותיה של סנדרין נעו בקו מקביל, בכיוון ההפוך. מעולם לא התכוונה לבגוד בפרנסואה היקר ולהתחתן שנית. את שלוש השנים החלומיות איתו לא מחקה מזכרונה. עבודתה החשובה והמוערכת מילאה את חייה.

בחופשה השנתית, חופשת מולדת בין שנה לשנה, הכין אוהד את ביקורו בארץ. הציע לה להצטרף. סנדרין הודיעה שהיא מתכננת במקביל טיול לשבוע פריחת הדובדבן ביפן. בארץ היא כבר ביקרה. פעמיים. אוהד נשאר ללא מלים. משך בכתפיו, צימצם שפתיו ופלט: טאמפי. מלה שאין לה תרגום.

נוח היה להם לצאת יחד לנמל התעופה, במונית אחת, לאחר שתיאמו טיסות בהבדל של כשעתיים. אני לדובדבן ואתה לקצפת, לחשה סנדרין במונית. קצפת? – תהה. מה, ברפתות שלכם בישראל לא עושים קצפת?

הגיע לתל־אביב המזיעה המתהוללת, התרפק על ההורים המזדקנים ועל תבשילי אמא, הכיר את המחזר של אחותו הצעירה בפאב, סידר את תיק ההשקעות בדיסקונט, שכר מכונית יוקרתית ויצא לבדוק את מצב הרפתות בעמק. בדרך החליט לעלות קודם לגליל העליון למלא את ריאותיו באוויר צח.

טליה השאירה לו פתק על הדלת: אני ברפת. היא היתה בסוף חליבה במכון המשוכלל, ולאחר שאותתה לו לחכות רגע הכניסה אותו לחדר המחשב, חיבקה אותו בעוז והטביעה שתי נשיקות על לחייו הסמוקות. האהלאאאן שלה היה טבעי, כמו פעיית הפרות ברקע. הריח היכה בו בעוז. ציפה לריחה המוכר של טליה וחטף בפנים ריח רפתות חריף ודוחה. הוא גמגם כמה מלים מנומסות, שנפלו כמו דבש על חציר, והשתתק במבוכה. טליה דיברה חופשי־חופשי, בשטף מונע־מבוכה, והגיעה אל העיקר:

תראה, אוהד, לא עניתי על מכתביך כי אני לא טובה בכתיבה. עברו הרבה חודשים. לא היה לי קל. אהבתי אותך. מאוד. היום אני לא יודעת. חלמתי עליך, אבל בהקיץ שנאתי אותך. ואת פריס שלך. תמיד הייתי דוגרית איתך. אז ככה. אפשר לנסות, אם תישאר ולא תחזור לשנה שניה. ואפשר לא. גט לא יזעזע אותי. ולא ישאיר אותי עזובה. אני כבר ביחסים טובים ואינטימיים עם בחור אחד אדיר, שמת עליי. עוד מהצבא. הוא נהיה גבר־גבר ומצפה לאשה־אשה להקים משפחה ולהוליד ילדים. בארץ. בעברית. בקיצור, אל תרחם עלי. תחליט. גט או בית. כאן. עכשיו.

הוא הרגיש נבעט. ברגל של… לא יפה! נבעט כותבים בטית או בתיו? אולטימטום היא נותנת לי? מה היא חושבת לעצמה. היהירות הזאת היתה חיננית כל־עוד היתה תחתיי. מעליי היא בלתי נסבלת.

שב אל עירו ואל אהבתו השניה – אהבה שאינה תלויה בדבר – והחל להאיץ את בדיקת הסיכויים למימוש אהבתו השלישית. לסנדרין. שחזרה מהדובדבנים.

זו החלה לאותת לו שהיא מבקשת שיניח לה. גם ככה הרחיקה לכת איתו יותר מכפי שרצתה. אין לי כוח אליך, מון־אמי, ואין לי עניין בהזיותיך. כל החיים לפניך, כמו שכתב אמיל אז’אר, לך לדרכך ולארצך בשלום.

הוא קיצר את השליחות, חזר לארץ ולעיר הגדולה תל־אביב, אך לא הירפה מן החיזור האובססיווי אחרי סנדרין. זה נמשך שנים. הטלפונים, המתנות, זרי הפרחים, הביקורים בסופי־שבוע וההפצרות הדביקות היו לה לזרא. כמעט התחרטה שהכניסה אותו אל ביתה, אל עולמה.

כמי שהכירה את האיש ואת דביקותו במטרה חיפשה דרך אולטימטיווית להיפטר מטרחנותו. הלכה למכר ותיק שהתמחה בהדפסת הזמנות וכרטיסים שונים, וניסחה איתו הזמנה לחתונה שלה עם אחד ז’אן־ז’אק לה־ברז’ר (שם בדוי) ושלחה את ההזמנה הפיקטיווית אל אוהד בתל־אביב.

אוהד היה מופתע, מזועזע. אך בתמימותו קנה את התעלול. קרח משלוש אהבותיו, מחפש הוא היום את האשה. שהרי נאמר בתרבות הצרפתית “שלנו”: שֶרְשֶה לָה פָאם, חפש את האשה.

---

שבת שמש ותשמיש

מאת

אמנון שמוש

שלושה מעֵין עולם הבא: שבת שמש ותשמיש

(מסכת ברכות)

יפים ימי הסתיו, שטופי השמש הרכה המלטפת, מכל ימות השנה בארץ; קל וחומר בגליל. בין שבוע של לגשם הססני לבין שלושה־ארבעה ימי גשם זלעפות, מתבהרים להם השמים והרוחות נרגעות ושבועיים של סתיו נעים עוטפים את העולם ומלטפים את העצים, שהשירו כבר מחצית עלוותם. בבקרים הצוננים מגיעות אנפיות הבקר לנקד את הדשאים המוריקים בלבנונית מרהיבה. הדשא הפרוזאי של כל ימות השנה הופך לשיר מנוקד; לבן על גבי ירוק.

זקני העדה מפשילים את יריעות הניילון מעל הקלנועיות החשמליות וצעירי היישוב ועלמותיו מפשילים שרוולים וחושפים יריכיים רעבות לחומה של חמה. חמוקים, שטרם שזפתם שמש השנה, מתמוגגים בהנאה. מי שאינם זהירים חוטפים הצטננות ומרעידים את אמות הסיפים בהתעטשויות אימתניות, עד כדי הבהלת חתולי־הגגות המשתזפים ומתלקקים להנאתם. שמש הסתיו הגלילי מפצה בלטיפותיה על חודשי הקיץ, בהם התישה אותנו בלהטה.

הכפר, שהיה פעם קיבוץ, שרוי בשלווה, שלא לומר תרדמה. מי שבא בשעריו תמיה אם נותרה בו נפש חיה. כלבים רבוצים על מדרכות, מנומנמים, כמעיל שנפל ונשכח. רק זימרת הציפורים מזרימה חיים ליישוב. מכונית בודדת מחליקה יוצאת ממנו לדרכה, כאילו אחרון התושבים נוטש את הספינה. מישהו מאחורי קיר בטון מקשיב לא־מקשיב לחדשות המתלהמות הבוקעות מן הרדיו. המכשיר הארכאי הזה, שריד מהמאה העשרים; המאה של פיקסו ופרויד, של הציונות והקיבוץ, של המחשב, האטום והאיזמים.

השמש הנעימה, שונה כל־כך משמש הקיץ האכזרית המטרפת, ממיסה את מעט השלג שהצטבר על פסגת החרמון. ג’בל א־שיך נותר בלא לבנונית הכפייה הצחה של השיך הדרוזי מהגולן. ממול משקיף האריה השואג בגאווה על עמק החולה הפרוש לרגליו במלוא הדרו. החורף עוד רחוק.

עברן־חלפו הימים שהיינו עובדים בשבתות ולוקחים “שבת” באמצע השבוע. סדרן העבודה הכל־יכול נעלם והותיר אחריו “משאבי־אנוש”. הלוח שעליו היו שתולים שמות החברים לצד ענף העבודה, שבו “סודרו”, נעלם עם השליט המודח. היום לכולם יש “שבת” בשבת. אין כבר ארוחות בחדר־האוכל, שהכרח לאייש בעובדים, שיפוצו ב“שבת” ביום חול. אין אפילו רפת, המחייבת חליבה בשבת. עדר הצאן נותר כזיכרון נעים, ישן נושן. ילדי הקיבוץ (וקרייני הטלויזיה!) אינם מבדילים עוד בין כבשה לעז, בין טלה לגדי.

לנכדים אין מושג מה היו גיוסי־שבת, בהם היה כל הציבור מתגייס, כביכול מרצון, להשכים קום בשבת לקטוף תפוחים או אבוקדו. כיוון שבגיוס עסקינן, לא ניתן פיצוי לשעות העבודה הללו, והסתפקנו בהנאה של נתינה “מרצון” לכלל. איש לא התרשם מהפגיעה ביום המנוחה המקודש. בשפה הקיבוצית נוצר מושג מוזר: שבת בשבת; והיו שהתחכמו ופִתגמו, שבת בשבת תענוג! ליצנים, שעל הכל שמו זין, תיקנו ל“תענוז”, והמבין יבין.

מי שהיה זקוק ביותר לשבת בשבת היו הנשים, האמהות. קרועות בין הרצון להוכיח שהן שוות לגברים בכל ואין עבודה שהיא מעבר ליכולתן, לבין גידול הילדים — מנת חלקן בעליל, לא נותרו בהן כוחות גוף ותעצומות נפש להשביע רעבונן לתשמיש ולרַצות את הבעלים הללו, הצמאים לבעול כאריות.

בשבת אחת כזאת, של שמש סתווית מלטפת־גו ומלהטת יצרים, נסעו הילדים עם אבא לראות את אלפי העגורים, שחנו באגמון החולה במסעם מסוף העולם ועד סופו. מגיעה לך קצת מנוחה, אמר, גם מן הילדים. ובעיקר ממני, הוסיף ברוח טובה, על סף הדלת.

אנחת רווחה נתמלטה מפיה. מבטה ליווה את הילדים המקפצים ועבר אל האיש, שפעם אהבה עד כלות. קשה להאמין שזה אותו עלם החמודות, שהיה מניף אותה בריקודים בקלילות, כאותם מחליקים על

קרח במטולה. לאן נעלמה האהבה. האם הוא מרגיש מה שאני מרגישה, מה שאני כבר לא מרגישה?! מזמן זה כבר לא־זה. אלמלא הילדים הנהדרים. חבל עליהם. ועלי לא חבל?

היא מילאה את האמבטיה, השילה מעליה את כסותה ואת עייפותה ופסעה בזהירות אל תוך המים החמים והקצף הלבן. נשכבה אפרקן, רק כדורי ברכיה וגבעות שדיה בולטים מעט מן הקצף הסמיך. “וואללה, כמו בסרטים” חשבה ונתחייכה. הרְגיעה התפשטה מבהונות ועד קרקפת ונתמלטה באנחה כבידה. גופה נענה לאצבעותיה השוטפות; אצבעות דקות ורכות, כסוסות ציפורניים; לוטפות ונוטפות. החליקה וסרקה ערוותה באצבעותיה, פושקת ירכיים ומחככת כפות רגליה זו בזו. נעימות של שבת שמש ומים חמים פשתה בעצמיה. דחתה הרהור של חפיפת ראש ודחפה פנימה קווצת שיער שחמקה מכובע הרחצה הדק.

ופתאום מצלצל הטלפון. מצלצל ואינו חדל. יצאה נוטפת מן המים המהבילים, התעטפה בחלוק הרחצה ופסעה יחיפה אל הטלפון.

• שירה?? קול מן העבר. את מזהה?

• לא. רגע אחד… מתִי???!

• מתי ולא אחר. לא תאמיני. אני ממש בסביבה. אפשר לקפוץ?

• ב… בוודאי. מתיי.

• בעוד עשר דקות אני אצלך.

• עשר דקות…

• את גרה באותו מקום?

• לא זזנו, מאז נכנסנו לחדר משפחה. אתה היית אצלי לפניייי…

• שתים־עשרה שלוש־עשרה שנה. הנה, אני כבר רואה את השלט של הפנייה לקיבוץ. להת'!

• מתי! מתי!! הוא ניתק. וואו!

מה ללבוש. אין זמן. בן זונה. דווקא היום. אחרי כל־כך הרבה. אין מקריות. כשכל הגוף לוהט. לח. אפשר אולי חלוק? לא, מוכרחים שמלה. אבל איזו, לכל הרוחות! אפילו להתנגב כמו־שצריך אין זמן. המתי הזה תיכף בדלת. וכמו שאני מכירה אותו. אני מתה. אלהים!

היא נגשה לדלת, מותחת שמלתה הפרחונית בעצבנות, מהרהרת אם מתנשקים או לוחצים ידיים, והנה הוא מולה. בדיוק כפי שהיה. אז.

הוא הושיט לה ימינו ובשמאלו אסף־הרים את ראשה אליו וקירב את פיו אל פיה. היא החמיקה את הנשיקה אל לחיו. חצוף. כמו תמיד. ממזר אחד. לא התבגר. רק המפרצים הזהים בשערו הקצוץ העמיקו. והאפור־כחול שבעיניו העמיק גם הוא. ואותן שובבות ונינוחות וקלילות, ששבו פעם את ליבה. וואו. הלב דפק כאורלוגין עתיק.

תשב, תשב, דחפה אותו בימינה להרחיקו מעליה. מה מביא אותך אלינו? ומה נשמע אצלך בכלל?

לבושו מעיד עליו שהתברגן לאללה. מעניין באיזו מכונית הגיע. אצלו הכל גדול ובגדול. גם האגו.

היגעתי לארץ לפני שלושה ימים. ולפני שאני שוקע בעסקים החלטתי לחרוש את הארץ מן הקצה אל הקצה. התחלתי בקצה הדרומי שנקרא אילת ואני מסיים בכוכב הצפון ששמו שירה.

תמיד אהבת לחרוש. בטרקטור. באצבעות.

וואללה! מה, אנחנו לבד? איפה הג’חש הזה, הרקדן, מה־שמו?

הוא בטיול עם הילדים. שניים. אבל, אל תחשוב.

אל תחשוב מה. אני מסתכל עליך, שירתי. את פורחת! ושני הילדים שלך עוד מילאו מה שהיה חסר. ואני לא מתלונן חלילה. אהבתי אותם קטנים ומוצקים.

חצוף!! תמיד היית חצוף. ודוגרי. ומנוול. לא השתנית. ספר על עצמך. מה עשית בעשר השנים שנעלמת לי מהארץ.

זו היתה טעות חייה. לשאול שאלה כזאת, את האיש הזה, המלא מעצמו, שיכור מהצלחתו. הוא החל לספר על עצמו ועל עסקיו ועל תכניותיו. תכניות ענק. השקעות גם בארץ, עכשיו שהממשלה תפסה סופסוף, שצריך לתת לעשירים והם יעשירו את הארץ. אי אפשר היה להפסיקו. היא קמה והתיישבה לצידו, תיקנה את צווארונו, נגעה בתנוך אוזנו, שאלה מה ישתה. הוא ביקש כוס מים, רק מים “כדי לשמור על הפיגורה”. דיבר ודיבר נון־סטופ עד שהילדים התפרצו הביתה והתנפלו על שירה בחיבוקים וסיפורים.

איזה יום! איזו שבת! איזה שמש!! ואיזה…או־ר־ח. אני רואה שלא השתעממת, שירה.

אמא, אמא, אמא, ראינו המון המון עגורים. ת' אלפים!

ו…וקומורנים ו…שק… שק… שקנאים — נכנסה אחותו הקטנה לדבריו.

זה נכון מה שאבא אומר, שכשהעגורים עפים הם קוראים עגור־עגור־עגוררר…?

החיבוקים הלוהטים של האם המגועגעת נראו לשני הגברים מוגזמים בעליל. נשים.

מתִי ראה בעיני רוחו את השניים הקטנים יונקים ומעצימים את הדדיים הזקורים, שטעמם לא פג מפיו.

האב נחפז לשירותים. איך נחַת השמוק המלוקק הזה בדיוק כשאני לא בבית. עד כמה שזכור לי…

לאחר שנפטרו מן האורח וסעדו ארוחה של שבת, שניצל ופירה וליפתן, השכיבו את הילדים העייפים בסלון ופנו אל חדר השינה. כשנעל את הדלת בסיבוב חרישי של המנעול הבינה שחום השמש ושלוות השבת עשו את שלהם גם על הפֶּרד הזה, שותפה לחיים ולמיטה. גופה היה כשדה חרוש מצפה לגשם. ברוחה היתה בזרועותיו השריריות של מתי, בלילות שלפני בריחתו מן הטבעת. אלמלא ברח לחו"ל והשאיר אותה מוכנה ומזומנה, מחושקת ולא מנושקת, לא היתה מתפתה לַפֶתי המרַקד, שחיזר אחריה שנים ולא העלה אפילו סומק בלחייה, שלא לומר לחלוחית במסתריה. היא התפתלה תחת בעלה, בעיניים עצומות ובנפש חפיצה, כאילו אצבעותיו האמונות של מתי חורשות בבשרה. מופתע ומסופק, מתענג ומשתנק, דש האיש וזרה. בקושי רב כלאו התנשמויות וגניחות, לבל יעירו את הילדים. התשמיש החפוז והמיוזע היה כלחם לרעבים. השניים נרדמו כלאחר יום עבודה מייגע בשדה. על מה חלמו — זה כבר סיפור אחר.

---

סבּרה ושתילה, המלט ואשת השגריר

מאת

אמנון שמוש

כשיצאנו נרגשים מן ההצגה המרשימה, ניגש אליה נהג לבוש מדי־שרד והורה לה את הכיוון למכונית הפאר, שעצרה לא רחוק מן הפתח בדלת פתוחה. רציתי להיפרד בלחיצת יד, אך היא לא הושיטה את ידה ולחשה בצרפתית הזרה והמקסימה שלה, אולי אפשר להסיע את אדוני? פייר ישמח להביא אותו למלון או…

— אין צורך, תודה — הופתעתי מן ההצעה. ומיד התעשתתי: מוקדם לחזור למלון. אני זקוק לקפה חזק כדי להירגע מהחוויה התיאטרלית המסעירה.

— אשמח להגיש לך כוס קפה בביתי, אמרה בפשטות. וכשקראה בעיני רתיעה מבוהלת הוסיפה, אפשר גם להתעכב בבית קפה ולהשלים את השיחה שהתחלנו. אני מכירה בית קפה נעים, קרוב, פתוח כל הלילה. ותהיה לי הזדמנות להשיב לך את העודף, ציחקקה.

פייר הסיע אותנו לבית הקפה ונשאר נשען על המכונית, מנגב באצבע כתם כלשהו על השמשה הקדמית.

הכל התחיל כשעתיים־שלוש לפני כן. נשאר לי ערב פנוי אחרי שנאמתי אמש בפתיחת עצרת של הקהילה היהודית בבריסל נגד הטבח בסברה ושתילה. שמעתי שהגיעה לבריסל הלהקה השקספירית מבריטניה להצגה חד־פעמית של המלט והחלטתי שזו הזדמנות חיים שאין להחמיצה. המלט היה המחזה הנערץ עלי מאז למדתי שקספיר בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, בשעורים של רות נבו ואליס שלוי. עשיתי עליו עבודה סמינריונית, לימדתי אותו בתיכון, עקבתי אחר תרגומיו לעברית ולא החמצתי אף סרט שלו, כולל זה הרוסי.

הגעתי לתיאטרון נרגש ורצתי לקופה. אין אף כרטיס. הייתי מאוכזב ומיואש. שבתי לקופה והתחננתי. אני מוכן לשבת על סטראפונטאן אמרתי, או על המדרגות.

— אצלנו לא יושבים על המדרגות, מסיה, ענתה לי הקופאית, וכל הסטראפונטאנים, המושבים הקפיצים המתקפלים בקצה השורות, נמכרו גם הם, דֶזוֹלֶה, מצטערת.

ככל הנראה היאוש ניכר על פניי. אשה נאה לבושה בהידור, ניגשה אלי בהיסוס ובקול רך ונעים להפליא אמרה־לחשה: אדוני מחפש כרטיס. נואשות, הוסיפה בחיוך שהעלה שתי גומות חן סמוקות על פניה. יש לי במקרה כרטיס. הושיטה לי אותו והתנצלה, כרטיס יקר, אבל אסתפק במחיר רגיל, כי ממילא לא התכוונתי למכור. אין בעיה, מדאם, מהרתי להשיב ושלפתי את הארנק, לא בכל יום מזדמן לי לראות את המלט, ועוד בתיאטרון השקספירי. להוותי היה לי רק שטר של מאה. לא היה לה עודף, וזה הותיר ענן של מבוכה בינינו.

הודיתי לה, נרגש עדיין מהכרטיס יותר מבעלת הכרטיס. ונכנסתי לאולם המפואר, כמי שחלומו התגשם.

הופתעתי לראות אותה נכנסת ומתישבת לידי. אתה נראה מופתע, אמרה בצרפתית מושלמת במבטא חינני זר. בעלי קנה זוג כרטיסים לפני שנקרא בדחיפות לשוב לארצנו להתיעצות. הוא שגריר ברזיל בבריסל. ואני החלטתי לא לוותר על המלט. אני מאוהבת בדמות ובמחזה. עשיתי עבודה גדולה על תרגומיו לפורטוגזית.

—גם אני — קפצתי נדהם.

— לפורטוגזית?

— לא, לעברית.

— עברית?? זו שפה שתמיד סיקרנה אותי. שפת עשרת הדיברות. שפת האם של ישו.

עד שהתחילה ההצגה הספקנו להתוודע ולגלות תחומי עניין קרובים. ברק ניצת בעיניה הכחולות־ירקרקות, בכל פעם שניגלה לה תחום עניין משותף לשנינו. הייתה לה אישיות מאופקת אך כובשת. בשקספיר ובתנ"ך ובלורנס אוליוויה התחילה השיחה הלבבית, ובאפריקה השחורה הסתיימה. היא היתה עם בעלה השגריר כמה שנים בליאופולדוויל בירת קונגו והתאהבה באמנות האפריקאית, ואני הייתי לפני כמה שנים בכל היבשת השחורה והתאהבתי… באמנות המקומית המקורית.

ההצגה התחילה. שנינו שקענו בה, נרגשים לראות מן השורה השלישית באמצע את השחקנים השקספיריים משחקים בלשון המקור את המחזה הגדול מכולם. שקענו ולא שקענו. המפגש המקרי החם בין שני אנשי תרבות מעולמות רחוקים ומקבילים היה עז לא פחות מהסערה האינטלקטואלית השקספירית. גלי שערה הערמוני, נגעו ליטפו את פניי בכל פעם שגילינו תחום התעניינות משותף נוסף. בהפסקה נהגנו כזוג לכל דבר, פרט לשתיה במזנון הצפוף. חלקנו טבלה של שוקולד גודייבה שהוציאה מארנקה. שוחחנו בשטף על שקספיר בעיקר, נושא בו היה לשנינו מה להגיד, בייחוד לאור מה שראינו זה עתה על הבמה. נראה לי היום שהברזילאית היפה השתלטה על נפשי ודחקה הצידה את המלט. והא ראיה, שאינני מצליח לזכור מי היה השחקן הדגול ששיחק שם את המלט. זה נמחק כליל מזכרוני וטבע בים הגדול של השיכחה. ואילו זכר צוואר הברונזה ופניה המחייכות עולה בי ברגע שאני עוצם את עיני. מעניין שים השיכחה בלע כליל גם את שמה. היא אמרה לי אותו, אני בטוח, אבל הוא לא היה חשוב כנראה. לי היא התעקשה לקרוא מסיה אגממנון.

שתינו קפה ואכלנו קרואסן באיטיות, משחזרים את כל הנושאים המשותפים שגילינו להפתעתנו. היא סיפרה לי על מוזיאון מופלא של אמנות אפריקאית שיש לראות בסמוך לבריסל ואני סיפרתי לה על מה שהביא אותי לבריסל. מולנו נכבה ונדלק שלט פרסומת לבירה “סטלה ארטואה”. פתאום הניחה את שתי ידיה על מצחה ושטפה בהן את לחייה, ובעיניים נוצצות לחשה אל תוך פני: ואתה יודע, מסיה אגממנון, מה עוד מקשר בינך וביני? שנינו טיפוסים המלטיים — רוצים, אבל לא יכולים, לא מסוגלים לבגוד בבני זוגנו, בערכינו.

נשארתי ללא מלים. בזכותם של המלט ושל נאומי בעצרת מחאה של יהודי בריסל נגד הטבח בסברה ושתילה, ונגד “גיבור” הפרשה, שנוא נפשי — מצאתי נפש תאומה, יפה וטהורה. ניסיתי לתרגם לה לצרפתית את “איזהו גיבור — הכובש את יצרו”, והסתבכתי.

כעבור שעות מעטות, בשעה חמש בבוקר, התייצב פייר, מנומנם, בפתח המלון, להסיע אותי לנמל התעופה. היא עמדה על כך. חיפשתי על פניו צל של חיוך, ולא מצאתי. נפרדתי ממנו בלחיצת יד ובמרסי, פייר, אובּריגָדו.

כשסגר את הדלת אחרי, פתחתי חלון ואמרתי: מסור נא את מיטב רגשותי למדאם.

— כמובן, מסיה, בון ווּאייאז'!

---

מחלה

מאת

אמנון שמוש

למה התכוונה בצחוק הזה שלה? משהו מצחיק אמרתי? ביקשתי ממנה נייר כתיבה. והיא הביאה לי שני בלוקים קטנים של מכתבים. הרבה נייר אני צריך, אמרתי לה; הביאי נא לי, בבקשה ממך, הרבה נייר — כתיבה. מה הענינים, אמרה, אולי אתה מתכונן לכתוב ספר? והתפרצה בצחוק. ומה כל־כך מצחיק, אם אמנם אני מתכונן לכתוב ספר — רציתי לומר לה, אך ראיתי שאין עם מי לדבר ומוטב אזהר בלשוני. פתיה. ובידה מוסרים את הדבר החשוב מכל, את הבריאות של קיבוץ שלם. ושמא צחקה רק מנוסח הדיבור שלי; “בבקשה ממך” אמרתי, כדרכי, והצעירים של ימינו נתפסים למילים, בועטים בנימוס ובכל נוסח הבא להזכירו. אבל לא. היא צחקה מעצם האפשרות שאני אכתוב ספר. זה ברור. כמה שהיא רצינית כשהיא נותנת את הזריקות וכמה שהיא פתיה כשזה נוגע לכל מה שהוא מחוץ לתחום המרפאה וחדרי — החולים שלה.

הנוהג הזה לשלוח כל חולה לחדרי החולים הקיבוציים לא מתאים לפרטיות שאני מבקש לעצמי. אך מה לעשות שחדר המשפחה צר וללא שירותים והאשה עובדת ואינה יכולה לטפל בי. אסור להיות חולה אצלנו בקיבוץ. כל אחד יודע מה יש לך ומה אין לך. גם בראש. נדמה לו שיודע.

אך אני מתכונן לכתוב ספר. בוודאי שאני מתכונן. כל חיי חיכיתי לזה. כשיהיה לי פנאי — אמרתי. עכשיו יש פנאי. הרבה פנאי. הכניסו אותי לכאן, ולא במהרה יוציאו אותי. רצון־כתיבה תמיד היה לי. ואפילו מעט כשרון. הוכחתי זאת לכל הקיבוץ בהזדמנויות רבות. בחגים, בחתונות. חלונות חדר האוכל רעדו מצחוק ההמונים למשמע הפיליטונים שלי. אז מה מצחיק אותה אם אני רוצה לכתוב ספר? שמא אינני מסוגל לכך, לפי דעתה. דעתה של העלמה לקט. בתם של שרוליק מנהל־החשבונות ושל אילנה — שני טיפוסים כליל — בינוניות, שאלמלא הקיבוץ חפץ ביקרם לא היתה ביתם נשלחת לבית־ספר לאחיות. תמיד הקיבוץ חפץ ביקרם של הבינוניים; בטובים ובחכמים מהם הרבים מתקנאים, ובפחותים מהם — הרבים מזלזלים. ולבינוניים התהילה. אמן.

מסתכלים הם אליי מלמטה למעלה, ועל כן אני נראה מצחיק בעיניהם. גמדים. גמדים מרושעים. הדרת־פנים שלי נראית בעיניהם מבעד לסנטר ולנחיריים; מה הפלא שנמצאת מעוותת בעיניהם. ומה שיש בראשי, מניין להם לדעת בכלל? עכשיו יש לה הזדמנות למשול בי. יבושם לה. רק אל תצחק. כשייצא הספר לאור היא כבר לא תצחק. תבקש אותו עם הקדשה. “אחות לנו קטנה” אכתוב לה בהקדשה. לא לא נעים. האסוציאציה שקופה מידי. “לאחות שבחסותה נכתב הספר” — זה כבר יותר טוב. רק צריך למצוא את הנוסח המדוייק. יש עוד זמן לזה.

עכשיו צריך לגשת לכתיבה. במקום לגלגל מחשבות, אכתוב אותן. שידעו מי חי בתוכם שנות דור ומחציתו של דור. מי הנמיך קומתו כדי לא לצרום עיניהם. “לצרום עיניהם” — אפשר? יש לבדוק. על איזה אפשרויות ויתרתי כדי להיות אדם מן השורה, איש קיבוץ נאמן ומצטנע. הם יפקחו עיניים גדולות, מתדהמה. גם צרי־העין שביניהם. כשיקראו מה שאכתוב. וכשיקראו מה שיכתבו אחרים על מה שאכתוב.

“אולי אתה מתכונן לכתוב ספר??” — כמה מצחיק. היו לה דמעות בפינות עיני העגל שלה, מרוב צחוק. גם לאמא שלה היו אותן עיניים כשהיתה בגילה, עכשיו עיניה שקועות, כבויות. אבל לאילנה היו פנים עדינות סביב אותן עינים. וזו — מבנה פנים סוסי של שרוליק היא ירשה. מסכנה. לא בקלות תמצא לה בעל. הצחוק המתגלגל הזה מבריח פילים.

כשהיתה בת־מצווה, לא אליי באה אימה לבקש אותי לחבר חרוזים של ברכה לשים בפי אחיה הקטן? ובעלוני המשק — יש מי שכתב יותר ממני? וביובלות הקיבוץ, לא את דבריי ציטטו העיתונאים? מאיר נתיב, ממייסדי הקיבוץ, הפנה את הזרקורים לפעילות החברית והתרבותית…" “הפנה את הזרקורים” משהו עם זרקורים, אבל לא “הפנה”. זה היה במוסף של שבת ובשבועון הפנימי של התנועה הביאו אפילו תמונה של “מאירקה: שידוד מערכות רוחני — צו השעה”. כמה נתקנאו אחרים, שתמונתם לא הופיעה.

הרדיו הזה צורח בקולי קולות מן החדר השכן. צריך היה לאסור להביא טרנזיסטורים לחדרי־החולים. אם כאן לא יהיה שקט, היכן יהיה שקט? עכשיו שיש פנאי, אין שקט. לא בחוץ ולא בפנים. ובלי שקט יהיה קשה לכתוב. אמת גדולה יש. וכשרון כתיבה יש. ומצוקה יש ויש. רק נייר אין מספיק. ושקט. ואמפתיה.

אבל אפשר להתחיל. הנה הבלוקים. איפה שמתי את העט?

---

שיחק לו מזלו

מאת

אמנון שמוש

ביקש וקיבל מענק כתיבה. השמחה נמהלה מיד בסערת רגשות לא צפויה. הוא התכוון לקנות קודם כל, בקבוק קוניאק 777, בהמלצת סופרים ותיקים ממיודעיו. צעד שני היה מימון הוצאות נסיעה לג’נבה לחתונת־השנה שאליה הגיש בקשה לנסוע כסופר־עיתונאי וקיבל כרטיס־נסיעה, אבל לא הוצאות, כמובן. כרך את שני הדברים.

מזכיר הקיבוץ עצר אותו על המדרכה ושאל: מה בדבר מימון ימי העבודה שלך? דיונים בישיבות. באסיפה. סירוב. מה הם “צרכי כתיבה” של סופר. כל אחד מביע דעתו. ואם בכלל הכסף מגיע לו או לקיבוץ. הוא מסרב. רואה הונאה אם כסף שהוענק לקידום היצירה הספרותית ילך לקופת־המשק. לא לזה נועד. וזה כסף ציבורי. חושב להחזירו למעניקיו.

יחס אמביוולנטי לסופר. גאווה וקנאה. יוצר או פרזיט. שולחן עגול בין שולחנות מרובעים ומלבניים, המתחברים בנקלה זה אל זה. בחדר האוכל הקיבוצי. נוצר דיסטאנס הכואב לו. מנסה להישאר מעורה, פעיל. הבעיות בהן עוסקות הוועדות נראות לו כל־כך שוליות, קטנוניות, בזבוז זמן ואנרגיה שכלית ורגשית על זוטות.

אין בני שיחה. מי היה מאמין שדווקא לו, הנער שברח מן הכסף אל הקיבוץ, יציקו בעיות כספיות עלובות? שהערה של מזכיר, שלא קרא מימיו ספר, הידוע כמשקיסט נוקשה, תדיר שינה מעיניו? אולי הוא רואה צל הרים כהרים. לא מעט חברים מגיבים על כתיבתו בהנאה, כשותפים לדבר. המגע עם החוץ חשוב לו. עם אנשים היודעים להעריך את כישרונו, את פוריותו. מנסה לדבר אל חברי הקיבוץ החומרניים בלשונם: הכנסות. רווחיות גדולה כיוון שאין השקעה. יום עבודה מכובד. אבל עבודה לא מכובדת. מכובדת, אבל לא במושגים הקיבוציים הנותנים עדיפות לעבודה פיזית, לזיעה ולידיים מלוכלכות. צווארונו הלבן מרגיז. מקומם. יכול בקלות לקבל בגדי־עבודה כחולים ולנעול נעלי־עבודה (המונחות במצב־הכן) ולהיראות כמו כולם. אבל תהיה בכך צביעות. שקר.

הגישה של המזכירות: תקבל לפי צרכיך, בלי קשר עם הכנסותיך. ועדת חברה: אמן לא מצליח, שאינו מוכֵר ואינו מוּכּר צריך ליהנות מן המענקים וכספי־הפרס של המצליחים. “קרן־יוצרים” השוואתית. דמוקרטיה ואמנות. שיוויון והתבלטות של המוכשר.

נמנע מלבקש מזגן־אוויר לחדרו, שיכול היה לשפר מאוד את פוריותו והספקיו, כיוון שזה מעל לנורמה בקיבוצו. הרגשה והרהורים: אילו היה מצפצף ועושה בסכום כבשלו, היו מקבלים. רוטנים, אבל לא יותר מאשר עכשיו, כשנשאלו וכשהושארה ההכרעה בידיהם. ערעור כל הביטחון ברצונו ונכונותו להיות תלוי בהחלטות חבורה שגישותיה פרגמטיות וחומרניות ושלעולם לא תהיה לה הבנה ופתיחות לעניינים שברוח.

נזכר בויכוחים על אופיה של ספריית הקיבוץ ועל תכנם של חגי הקיבוץ. ושל “ועדת התרבות” שבראשה הועמד כדי להזיז ספסלים ולהשתיק צעירים שניגנו למטה בשעה שהמרצה הרצה למעלה בחדר־האוכל. עיתון שבת נוסף “צומצם” לו ביוזמת מזכיר חדש.

הקיבוץ קיבל מן היהדות את החלוקה בין מצוות שבין אדם לחברו לבין המצוות שבין אדם למקום. אלא שהמקום, בלשון הקיבוץ, הוא הקיבוץ המחליף את המקום, תרתי משמע. וכמה חבל שיש העדפה ברורה של הנאמנות למקום לעקרונותיו וצרכיו, על פני היחסים האנושיים שבין אדם לחברו. ההבנה לצרכי הקיבוץ עולה על ההבנה לצרכי האדם. חשבנו: בקיבוץ אדם לאדם חבר. מסתבר שזה בחלק האידילי של חיי הקיבוץ, שלא התגשם ולא יתגשם. חשבנו שבקיבוץ השיוויוני יקטנו הקנאה והשנאה. ולא היא. לא הצלחנו לשנות כהוא זה את טבעו של האדם. בין אם הוא מאושר בקיבוץ בין אם לאו.

האם היה מגיע למחשבות כאלה אלמלא דרישת המזכיר התוקפני לנגוס במענק הכתיבה שלו? ואלמלא עמדה על הפרק בקשתו לרכוש מכונת כתיבה זעירה בשם “הרמס בייבי”? היה כבר דיון אחד במזכירות שעיקרו — על מי תיפול ההוצאה. על תקציב ההשקעות או על תקציב החברה. וכיוון שהורמו הקולות והגיעו על סף מריבה, נדחתה ההכרעה, לא לישיבה הבאה, אלא לאחת הישיבות הבאות.

והוא מחכה בינתיים במתח. ומן המתח פורץ ועולה הסיפור הזה. שאולי יפרסם אותו ואולי יטמון אותו לפרסום בימים רגועים יותר. האם יהיו ימים רגועים יותר? הקיבוץ הולך ממשבר למשבר. השאלה היחידה היא אם המשבר הכלכלי הוא זה שמשפיע על המשבר החברתי או להיפך. האם המשבר האידיאולוגי הוא המבריח את האנשים הטובים מהיחד המחניק או להיפך. עוזבים לא רק האמנים. בורחים על נפשם גם נאמני הנאמנים.

מוזר בעיניו שדאגותיו הקטנוניות, הספרותיות, האמנותיות, בוערות בראשו ובליבו, יותר מן הבעיות הכלליות, המדרדרות את הקיבוץ לנגד עיניו הרואות את הנולד.

אולי רק משום כך כדאי לדחות את פרסום הסיפור הזה עד לאחר שיעבור המשבר? גם אם זה ייקח כמה שנים ואפילו כמה עשרות שנים.

מאות קיבוצים. מאה שנות קיבוץ. ולא נמצאה הדרך לחבר שולחן עגול אחד למאות השולחנות המרובעים והמלבניים.

---

שלל

מאת

אמנון שמוש

"לא שרתי לך ארצי ולא פארתי שמך

בעלילות גבורה בשלל קרבות"

(רחל)

זיכרון אחד יפה נותר לי ממלחמת העצמאות והוא מבזיק ועולה מפעם לפעם, בניגוד מוחלט ומוזר לחוויות האיומות שעברו על בן השמונה־עשרה באותה מלחמה. שישים שנה עברו והוא עודנו חי. ואני עודני חי.

במרכז הזיכרון תרנגולת ושמה ג’מילה. תחילתו בקרב על מוסררה בו השתתפתי וסופו בביצה שנולדה בכל יום.

במרכז מוסררה כבשנו את ביתו של ג’מאל חוסייני. אחד המנהיגים הבולטים של ערביי ירושלים. שמרתי במשך שנים כרטיס ביקור, שנטלתי משולחן הכתיבה המפואר שלו. מאחורי הבית היה לול תרנגולות, שהתנהלו חופשי בחצר. תרנגולות בשלל צבעים וכמה תרנגולים הדורי כרבולת. והימים ימי מצור על העיר והרעב כבד. יצאנו לקרב לאחר שקיבלנו פרוסה אחת עם סרדינים וכוס תה בלי סוכר.

החבורה המורעבת עטה על התרנגולות ותכננה קומזיץ כיד המלך. ופתאום הופיע קצין מבוגר, ח’טיאר כבן 25, וקלקל את החגיגה. אלה תרנגולות מטילות אמר בקול עמוק ותקיף והרים שתי ביצים מן התבן בידו האחת, ואסור לשחוט אף אחת מהן. אתם יודעים כמה ילדים בעיר הזאת זקוקים לביצה או חצי ביצה ליום?!

השתתקנו. הבטן קרקרה אל מול קרקורי העופות. ואז באה הפתעה. כל מי שיש לו משפחה בירושלים יקבל ארבע שעות חופשה, וייקח תרנגולת אחת לבני משפחתו. אף תרנגולת לא תישחט. בפקודה.

יצאתי לדרך לרחביה עם תרמיל הצד שלי, שרוקנתי והכנסתי לתוכו את התרנגולת, שרק ראשה נשאר בחוץ.

חציתי את שכונת רחביה בהרגשה עילאית. במדרכות היו תקועים פרופלורים של פגזים. דממת מוות בשכונה. כל התריסים מוגפים. לשמע קרקורי התרנגולת, נפתחו תריסים ואנשים הסתכלו בתדהמה. לא האמינו שהם שומעים קרקורי תרנגולת חיה.

הבאתי את התרנגולת אל ביתו של אחי. שני ילדיו הקטנים (היום סבא וסבתא להרבה נכדים) התחילו לקבל יום יום ביצה אחת טריה וחמה, שנחלקה בין השניים. כמובן קראנו לתרנגולת ג’מילה על שם ג’מאל חוסייני, שמביתו נלקחה שלל. משמעות המילה ג’מילה בערבית היא יפה ואכן התרנגולת היתה יפה עד מאוד. נוצותיה בגוונים ובני גוונים של חום ואדום וארגמן ועל ראשה חתימת כרבולת אדמדמה רפויה. הבית היה בקצה השכונה וג’מילה קיבלה מקום של כבוד בחצר הפתוחה. התחילה עלייה לרגל של כל השכנים עם הילדים לראות את היפיפיה השכונתית.

המראה של החיל בן השמונה־עשרה צועד בנעליים ממוסמרות ברחובות רחביה השוממים, סטן תלוי על כתפו הימנית ותרנגולת בתרמילו על הכתף השמאלית חוזר ועולה בזכרוני. זה הדבר הכי יפה שקרה לי במלחמת העצמאות.

מתוך הים הגועש של חוויות אימים, של מוות ורעב ופחדים, בוחר לו הזיכרון להבליט את האירוע האנושי הזה. כשאי של שפיות מבצבץ בתוך ים של אי־שפיות מלחמתית, הזיכרון האנושי נאחז בו כקרש הצלה לנפש. מאורע אנושי קטן, שתרם לבריאות של אחייני ולבריאותי הנפשית, בולט ביופיו על רקע מוראות המלחמה ההיא. מי יתן וסיפור קטן זה יגיע אל ידיו ועיניו של אותו קצין בעל־לב־הזהב. אל אחייני יגיע גם יגיע, עוד בטרם פרסומו. חי ג’מילה היפה.

---

לשון של פלמינגו

מאת

אמנון שמוש

מאז אותו יום קראנו לו פלמינגו. הכינוי דבק בו. היתה לו לשון; פעלתנית וטרדנית. אבל הסיפור אינו עליו.

הסיפור הוא על נערים ונערות בני שתים־עשרה עד שש־עשרה בימי המצור על ירושלים. בני השש־עשרה וחצי היו כבר בעמדות. בני השבע־עשרה — בקרבות. מול הלגיון הערבי הירני.

בסוף ארבעים ושבע נשלחתי מטעם ההכשרה המגויסת לפלמ“ח בכפר־גלעדי לרכז את קן התנועה המאוחדת בירושלים. במקביל הייתי אמור ללמוד באוניברסיטה העברית, חלום חיי. כשפרצה מלחמת העצמאות ביקשתי לחזור להכשרה המגוייסת ולהילחם לצד חברי. המפקדים שלי בירושלים סרבו לאפשר לי לעזוב את העיר. צריכים אותך כפלמ”חניק מאומן בעמדות (נוטרדם בעיקר) ובמקביל צריכים אותך ואת מאות חניכיך בתנועת הנוער למבצעים מיוחדים, שיועילו לעיר הנצורה ויעסיקו את הנוער המובטל מלימודים בתעסוקה פרודוקטיבית.

הסיפור הוא איפוא על אותו נוער, חניכי תנועות הנוער, חניכי המדריך שטרם מלאו לו שמונה־עשרה, בימי המצור על ירושלים.

ומעשה שהיה כך (או בערך כך) היה:

הוטלו עלינו שלוש משימות. לגדל ירקות לעיר המורעבת בעמק המצלבה, להכשיר את הדרך הרומאית העתיקה העולה ממוצא לירושלים למעבר ג’יפים, ולהכין שדה־תעופה קטן לנחיתת מטוסים קלים.

היינו יוצאים כל בוקר, מעדרים או טוריות על הכתף וסלים בידיים, צועדים בשלשות ובשירה אל מקום העבודה, ושבים הביתה לאחר יום מיוזע מלאי סיפוק וגאוה. כולנו עם כובע טמבל על הראש, בגדי חקי של אתא, פאטס (חותלות) ונעליים גבוהות מסומרות.

הבעיה העיקרית היתה הרעב. אמנם התחשבו בגיל הילדים ובעבודה הפיזית הקשה ונתנו לנו מזון מעבר למנות הקצובות המצומצמות של העיר הנצורה, אבל הרעב היה כבד ומכביד. גם המים היו במשורה. מימיה אחת לאיש, אותה מלאנו ממי הבאר בחצר ליד קן התנועה. פינקו אותנו בקופסאות בוליביף וסרדינים, אבל הכמות היתה זעומה. ¹מגוחכת. והילדים בתקופת גדילה, ובמאמצים גופניים שאינם רגילים אליהם.

הבונוס המפתיע בעסיסיותו ובכמויותיו היה המטעים הנטושים של הכפרים הערביים העזובים, שעברנו בדרך. הילדים היו פושטים על העצים העמוסים, שאין להם קוטף ובעל־בית, וזוללים עד כאבי־בטן, תותים וענבים ושזיפים ותאנים ומשמשים מתולעים ומה לא.

הבעיה הגדולה שלנו, המדריכים, היתה האחריות על שלומם של הילדים, שהרי ההפגזות על העיר ופרבריה לא פסקו יומם ולילה. הבטחנו להורים המודאגים לשמור על הילדים, אבל היו אלה הבטחות ללא כיסוי. ההורים מסרו לידינו את הילדים בלב ולב. רק מעטים שמרו על הילדים משועממים, מפוחדים ומדוכאים בבתים המסוגרים והאטומים. הורים נבונים הבינו מה גדול הסיפוק של הילדים שנוטלים חלק פעיל בהתגוננות ומה חשובה הצוותא בימים הקשים הללו.

אחר ההצלחה הגדולה בגן הירק בעמק המצלבה, אליו הפנינו את מי־הביוב של רחביה להשקותו, הוטלה עלינו משימה קשה יותר, סלילת הדרך הרומאית והכשרתה למעבר כלי־רכב. בידיים. ידיים קטנות מזיעות, מיובלות, צורבות וכואבות. ידיים שלא הרפו מן המעדר והטוריה במשך כל היום.

גידול הירקות, השקייתם והבאתם אל תושבי העיר הנצורה, שכבר חודשים לא ראו ירק טרי, היתה הכנה קלה ונעימה למבצע הקשה והמפרך של הכשרת דרך בת אלפיים שנה, שמעולם לא נסעו בה כלי־רכב ואפילו חמורים ופרדות התקשו לעבור בה.

פינינו את הדרך מסלעים ואבנים, הרחבנו ויישרנו אותה מתחילתה במוצא תחתית ועד סופה בכניסה לעיר.

הפרטים זכורים לי במטושטש. הם נמחצו־נמחקו תחת מוראות המלחמה ההיא. מרביתם הודחקו־הורחקו מפני האימה, הרעב והמוות, ששטפו את העיר הנצורה ואת התושבים, שלא ברחו ממנה בהפוגה הראשונה.

השירה, היחד והתרומה לעיר הנצורה ולתושביה, עזרו להתגבר על הרעב הכבד המציק ביום ובלילה, על אימת המוות של נפילות הפגזים ורעמי התותחים ועל הספק אם נשרוד את המצור על העיר.

מתוך כל האמור, הזכור והנשכח, המובלט והמודחק, עולה בי, בשכבי על הגב בעצימת עיניים ובמבט לאחור, תמונה של מעגלים מעגלים של חניכים בגיל העשרה, בנים ובנות רעבים ומבוהלים, משופעי עליצות נעורים (פרדוכס? כן.) מנגבים זיעה ממצחם בכובעי הטמבל, מניחים את המעדרים ואת הסלים העשויים מצמיגים ישנים, מאחוריהם ומתחלקים במנות האוכל המצומצמות. יושבים ולועסים ומהרהרים. ומתוך החבורה נשמע קולו של נער אחד חכמולוג, שבפה מלא ותוך כדי לעיסה איטית פותח ואומר: אתם יודעים מה הדבר הטעים ביותר שיש בעולם?? שואל ועונה: לשון של פלמינגו. אין דבר טעים מלשון של פלמינגו אפויה או מטוגנת. מתובלת בעדינות בעשבי תיבול. ולימון. קראתי באנציקלופדיה. כל הלועסים את הבוליביף החלו מאיטים את לעיסתם ומקשיבים. והוא, מנגב את משקפיו בשולי חולצתו וממשיך: רק במסעדות בודדות בעולם, בפריס ובניו־יורק ובנאירובי אפשר למצוא לשון של פלמינגו. אתם יודעים מה? אני עכשיו לועס את הלחם הטבול בשמן הסרדינים וחושב על לשון של פלמינגו ומרגיש טעם נפלא בפה שלי. תנסו ותראו. קראו לעברו אידיוט ואהבל וחכמולוג ודגנרט ופסיכי — אבל בסתר הלב כולנו קינאנו בו שהצליח לחוש טעם נפלא כזה בפיו. מה הפלא שאיש אינו זוכר את שמו האמיתי של אותו נער בגיל העשרה, שהכינוי פלמינגו דבק בו עד יום מותו, לפני שנה־שנתיים. היו ששיבשו את כינויו וקראו לו פלֶגו, קיצור של פלגמאט, אבל כינויו האמיתי היה פלמינגו.

יהא זכרו ברוך.

---

סיפור עצוב

מאת

אמנון שמוש

הייה חזק!

הוא שר קום התנערה עם חלכָה, הוא שר למָך ולזקן אנו פה חומת מגן, ולא ידע מה זה חלכה ומה זה מך. אבל הקצב והלהט והיחד(!!) הסעירו וחיזקו את רוחו. הוא בהה כשדיברו על המטריאליזם ההיסטורי ותהה כשהתווכחו על הפירמידה ההפוכה של בורוכוב. ורק רוזה לוכסמבורג העלתה חיוך של הבנה וחיבה על פניו, כי היתה לו דודה רוזה במושבה והיו לו בולים של לוכסמבורג באלבום. שני משולשים! ימי תנועת הנוער. שירת הנוער, שיר עתידנו. עידן סימני הקריאה!

עליה חופ־שית! מדינה עב־רית! בוז לספר הלבן! – קרא עם חבריו בהפגנות, לא נתפזר/בווין ממזר! לרגליו נעלי עבודה מפורזלות, עם חולצה כחולה טבולה בזיעה, ועם נחישות ודבקות במטרה הברורה. הנוער הזה, שהוא חלק ממנו, יקים את המדינה הנכספת, אור לגויים, מקלט ליהודים, סוף לאנטישמיות. והעיקר, הגשמת חזון הצדק והיושר של הנביאים.

כבן־בית גאה קרא את ברל, וכבר־פלוגתא חקרן וסקרן את ז’אבּו (ז’בוטינסקי) ואת הרב קוק. ידע בע"פ את עמוס וישעיהו ושיר השירים.

למראשותיו, על המדף עליו מתקפלת המיטה הצרה ביום, ביאליק וטשרניחובסקי, מתחרים על נפשו הרכה, הנסערת, הצמאה. קומו תועי מדבר, צאו מתוך השממה, עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה! וגם, תחזקנה ידי אחינו המחוננים (מה זה מחוננים??) היום אל ארץ חדשה אתה עובר! וטשרניחובסקי: עלה בהר ורעץ הכר, כל מה שתראה, רֵש! וגם, מי אתם דמיי רותחים בי?! ודור כובשי כנען בסופה.

תשתית נפשית בל תימחה.

הנער הזה הוא אני. הוא אנו־אנו. הוא דור מגש הכסף. דור ראשון ואחרון שלא סגד לכסף.

ובגימנסיה הרצליה, בית היוצר של העבריות המתחדשת, מלמד ומחנך המשורר הגדול שמעונוביץ', משורר הדור, מנסח האתוס הציוני (“מצבה”, “ביער בחדרה”) והוא כותב “אתה השואף ליושר וצדק – היה חזק! היה חזק והיית ישר, והיית צודק” ולא רעדה ידו. ולא קלטה דעתו מה הוא זורע ומה יהיה עלינו לקצור. היה חזק! – קריאה מחשלת. ומחשמלת. ומבלבלת!

שישים ושלוש שנים היא טורדת את מנוחתי, מאתגרת את אמונתי.

הספק כירסם מבפנים, מה עניין כוח לצדק ויושר. אך מבחוץ ההזדהות היתה מוחלטת. הנכונות להירתם למערכה על המדינה, על העצמאות ועל השויון המצופה לא השאירו מקום לספק: מקומו בפלמ"ח. בראש החץ. אנו־אנו, עד תבוא הגאולה ותתיר לו לשוב ולטפח את האני הפרטי, האנוכי… יש דברים שצריך לעשות לפני שמעלים על הדעת את השאלה, מה אני רוצה לעשות. אני צריך לרצות לעשות מה שצריך. מה שהעם צריך. כך חשב. כך הרגיש. זה היה המובן מאליו. זר לא יבין זאת. נער ישראלי במאה החדשה לא יבין זאת. עלילות סבא, סיפורי סבתא.

כן, הנער הזה הוא אני. הוא אתה. ואת. כל מי שגר באוהל ורקד הורה והאמין שנהיה חברה למופת.

היו לו פאטס – חותלות שהידקו את המכנסיים לנעליים הגבוהות. היה לו אגרופן עופרת בכיס – לשימוש בהפגנות אלימות. היו לו גאטקס מתחת למכנסיים בימי החורף. באימונים. כובע גרב על הראש וסטן ביד בלילות חשוכי כוכבים.

והיו לו ספיקות, שליוו אותו והטרידו את מנוחתו שנים, בדבר האתוס הציוני המסוכן שביטא המורה־המשורר הנערץ, שמא יש בו זרע פורענות.

עד שבאו אנשים חזקים (היה חזק!) כמו שרון וקצב ואולמרט וחלוץ ופרץ ואבו־חצירה ודרעי ויורם לוי וגונן שגב וקראדי וז’אקי מצא וליברמן ומנהלי/שודדי הבנקים ושולה זקן ומשפחות הפשע והירשזון וחבר המרעים הממַנים והממַמנים של כל החזקים האלה ושל דומיהם, שנשמטו מזכרוני (ואיתם הסליחה. והזיכוי מחוסר ראיות מספיקות) – כולם חזקים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה: כשאתה חזק אתה יכול לצפצף על הצדק ועל היושר. גם אתה כאדם חזק, גם המדינה שלך כשהיא חזקה, ומונהגת על־ידי מנהיגים חזקים. עם חזק בוחר מנהיג חזק להיות לו ראש ממשלה וראש מַכשלה, גם אם ועדת חקירה ממלכתית אוסרת עליו להיות אפילו שר ביטחון. חזק חזק ונתחזק. מכאן ואילך אין מעצורים, אין אור אדום, וההידרדרות חוגגת.

איך אומרים החבר’ה: החזק שם ז' על החוק.

רק מדינה חזקה יכולה לטפח מאחזים בלתי־חוקיים ולעודד מעשים בלתי חוקיים ו… לצפות שאזרחיה ישמרו חוק.

ועולה בזיכרון אותו ילד, מוכר העיתונים מכיכר המושבות, שקרא בקולי קולות “אנחנו חזקים מאד־מאד – הרבה ערבים נהרגו בירושלים!”. הוא לא רק תימצת את חדשות היום ודירבן את הקונים הוא ביטא את שכרון הכוח, ראשית התנוונותנו.

התחלתי לכתוב סיפור מחוייך, ונסחפתי למשהו אחר. עצוב. המציאות המרה והמדאיגה גברה על המספר הנינוח. המתרפק על נעוריו. ריח השריפה גבר על ריח הניחוח. אם האש תגיע אל היער, לא יהיה סיפור ולא יהיה נער. יישאר רק הצער.

הנער ההוא, שרצה להיות חזק וישר, הזדקן עם חולשה לחלשים. ועם תקווה לרפא את החזקים מן המחלה הממארת של רדיפת… הבצע והשררה. כמעט כתבתי: מרדיפת היושר והצדק.

מי יגלה עפר מעיניך, מורי האהוב, מורה הדור, דוד שמעונוביץ'. העם החלש שאותו ביקשת לחזק, הפך לעם חזק־על־חלשים, בתוכו וסביב לו. מי יתן ותנוח עליו הרוח להבין את מגבלות הכוח. ואת הסכנות האורבות למעריציו…

---

שבור על אלי מקביל

מאת

אמנון שמוש

בצעירותו היה מכור לנשים. ראה בהן חזות הכל. החיזורים נעמו לו לא פחות מהכיבושים. התמחה והצטיין בשיחות ארוטיות מרומזות, שהיו מענגות את בנות שיחו ומכינות אותן לבאות. להנאות הבאות. הנשים – הבנות בפי בני גילו – נמשכו אחרי עיניו המזמינות, לשונו המושחזת ואצבעותיו הנועזות והיודעות. הגברים – אחרי סיפוריו העסיסים וניסוחיו הציוריים הבוטים.

אמרו, חסר מעצורים, חריף וחצוף ומשעשע. היו שנתקנאו ברווקותו העליזה והבוטחת. היו שריחמו על בדידותו המזהרת הבסיסית, אליה שב יותר ויותר עם הגיל המתקדם. אפילו אצלו עשה הגיל את שלו.

מכל מקום, יצא לו שם של מבין בנשים. מומחה עם קבלות. פרי־לאנסר. ידען בעניינים שבינו לבינן. ותמיד נידב בסוף הסיפור בדיחה טובה, עסיסית, שנונה, ממזרית – כמנה אחרונה.

הזיקנה קפצה עליו בלי התראה מוקדמת. הכוונות והגינונים נותרו בעינם, אך הביצועים פחתו והלכו: היצירתיות דעכה. גם הנשים המוכרות נעשו פחות… איך להגיד? הרגליים התעייפו מהריצה אחריהן, האצבעות התמהמהו, והפה סירב להתפייט.

ממכור לנשים הפך בהדרגה למכור לטלויזיה. והיא סיפקה לו נשים, נבחרות. במיטבן ובקסם מערומיהן, מבלי לזוז מהכורסה. גם תכניות תרבות ופוליטיקה וספורט ובישול לא היו זרות לרוחו המזדקנת. סערות הרוח התחלפו בשערות מהאוזניים והנחיריים. היה מתכנן כל בוקר ורושם מה יראה ומה יעדיף ומתי יעבור מערוץ זה לאחר, לבל יחמיץ חלילה משהו מהנה וכובש. היה לו טעם טוב ותיאבון גדול ויכולת נדירה לשלות מתוך ערימות האשפה הטלויזיונית את התותים והדובדבנים הנדירים. הכין את עצמו לקראת הצפייה שהפכה כפייתית, כמו שהיה מכין בבחרותו את מהלכי ההשקעות, שביססו אותו כלכלית. עבר בקפידה על דפי התכניות בעיתון, כפי שהיה עובר, עם עיפרון מחודד ביד, על דפי המניות במוסף הכלכלי.

מכל הנשים בחייו ומכל כוכבות המסך מול הכורסה אהב את קאליסטה פלוקהארט, הלא היא אלי מקביל. היה מבטל הכל ומנתק את הטלפון לקראת השעה בה שודרה התכנית. אני שבור עליה, היה מתוודה, נהנה מהגיית שמה: שם עברי פשוט כל־כך, אלי מקביל ולועזי ומקסים ומגרה כל־כך, קא־ליס־טה פלוק־הארט. חמש הברות עתירות זרות ומוזרות וממזרות. בעליל. אילו יכול היה פעם אחת לעשות אהבה עם האשה היפה והסקסית הזאת, היה גומר ומת מאושר. כך הכריז פעם ופעמיים בפני חבריו, בתוספת “תאמינו לי”. והם האמינו לו. כהרגלם.

מאלי הקטנה, המוזרה והמקסימה למדתי – כך היה מרצה בפני כל מי שעוד הקשיב לו – שכל הגברים נמשכים אל השדיים ואל התחת של האשה, טועים בגדול. מפספסים את העיקר. הנה לכם אשה שטוחה, דלת־בשרים, ללא שדיים כמעט וללא אחוריים מפרכסים, והיא משגעת! זוקפת כפופים! מעוררת ישנים! רק העיניים, זוג העיניים היורה מבטים ומקרין הבעות־הפנים אירוטיות, רק בהן טמון היופי ואורב הסקס. הוסיפו¹ לכך את קסם השגעונות ההזיות והמוזרויות, התזזית והשובבות, שבלעדיהם אשה איננה אשה, ותבינו על מה אני מדבר: על מה אני מתרפק, בקיצור, חבר’ה, אלי מקביל היא האשה האולטימטיבית. והמין נובע מן העין. אתם יכולים לצטט אותי.

אז ציטטתי אותו. וסליחה עם הצעירים שלא ראו מעולם את אלי הרזה, המוזרה והקפריזית, עם הגמדים והרוחות הממלאים את דמיונה ההזוי הפרוע.

אגב, רציתי לשאול אותו אם הוא מאוהב באלי או בקאליסטה, אבל הוא היה כבר שקוע ב“סקס והעיר הגדולה” ולא העזתי להפריע. מכור.

---

הזמנה לחתונה

מאת

אמנון שמוש

– הזמנה לחתונה בצרפתית ופתק בעברית – רשימת קניות, כפי הנראה, הכוללת קרֶם פַנרגאן – זה כל מה שנשאר. הכל עלה באש או התנפץ לרסיסים. והאיש נעלם ואיננו. לא השאיר שום סימן, חוץ משרידי חומרי הנפץ שבהם טיפל. מקצוען. וביש מזל. פיצוץ כזה מזמן לא ראינו. לא נשאר כלום מהדירה המהודרת. היא שייכת לישראלים וגם הוא, בלי ספק, איש מוסד ישראלי. וקצה החוט היחיד שבידנו, הוא ההזמנה הזאת לחתונה.

– הזמנה לחתונה? נראה אותה. אהה… לא תעזור. בוודאי נשלחו מאות. עד שנאתר את מחצית המוזמנים הוא יטוס מכאן לכל מקום בעולם.

– היא נשלחה מכאן, מפריס. יש לנו שם הכלה ושם החתן. ו… לא־רע, שם בית הדפוס. משהו קטן ברחוב רסין, הגדה השמאלית. אני מכיר את המקום. יהיה רשום אצלם כמה הדפיסו. ואולי –

– תתחיל משם ואני אנסה לאתר את הזוג הצעיר. שמות רגילים ונפוצים, אבל אפשר שההצלבה בין השניים תועיל משהו. כתובת אין כאן. והתאריך… כמעט שנה.

– לכמה אנשים ולמי בדיוק נשלחו הזמנות כאלה לישראל – רק הזוג הטרי יוכל לדעת. בהנחה שהברנש שהכין את המטען קיבל את ההזמנה אישית.

– הנחה סבירה למדי. גם שמר אותה גם הביא אותה איתו. אל תאבד זמן. גש מייד לרחוב רסין. או שנשים עליו יד היום, או לעולם לא; ז’אמה!

– הישראלים החמקמקים האלה. צלופחים יהודים.

* * * * * *

– את ההזמנה הזאת, מסייה, הדפיסו אצלכם לפני פחות משנה. אולי אתה זוכר…

– זוכר? איך אפשר לשכוח?! את הסיפור סיפרתי מאז לכל מי שיש לו שתי אוזניים ומעט סבלנות. סיפור מן הסרטים.

– ברשותך, אני מקליט.

– אז ככה. נכנסת הנה אשה נאה, לא צעירה, אבל יפה מאוד. מאוד! אצילית. אלגנטית, החלטית. רוצה להזמין כרטיס הזמנה לחתונה. “אפשר לראות כמה דוגמאות?” אני מושיט לה את אלבום הדוגמאות. “בוודאי, מדאם, סליחה, מדמואזל.” “מדאם זה בסדר. אני אלמנה” אני בוחן אותה בעיני גבר. חתיכה מכל בחינה שתרצה, אבל יובל שנים מונח בכבוד על כתפיה; עם תוספות.

– כתובת השאירה?

– לא.

– ואיך שלחת לה את ההזמנות?

– לא שלחתי. היא חיכתה בבית הקפה הסמוך וקיבלה את שתי ההזמנות במקום. שילמה במזומן ו־הופ!

– שתי…. הזמנות? עשתה שתי הזמנות?

– הזמנה אחת. שני עותקים. אם לא תפסיק אותי, תבין.

– דבר.

– אז איפה היינו. היא בוחרת נוסח מן האלבום. “את שם החתן ופרטיו תעתיק מן הנוסח הזה” – היא אומרת. אני מופתע, אבל מה אכפת לי. ההפתעה הגדולה עוד מחכה לי. “כמה עותקים הגברת מבקשת?” “אחד” – היא עונה מבלי להניד עפעף. “מדאם, אחד ומאה יעלו לך אותו המחיר. ובוודאי…” היא לא נותנת לגמור משפט ומסכמת “אז תעשה שני עותקים. ואני אשתה קפה ממול ואבוא לקחת אותם. זה דחוף.”

– והיא לוקח את שתי ההזמנות ונעלמת?

– נעלמת מן העין; לא מן החלומות.

– ואיך אתה מסביר…

– אני לא מסביר. היא לא היתה מסוג הנשים שאפשר לשאול אותן שאלות. היא ידעה מה שהיא עושה.

– ואני יודע עכשיו בדיוק מה שאני עושה. תודה לך. עשית לי את היום. אתה בטוח שלא הדפסת יותר משני כרטיסים?

– הדפסתי שלושה. אחד שמרתי אצלי, לזכר הקוריוז. האמת, חשבתי אפילו ללכת לראות את החתונה. סיקרן אותי מי החתן. אבל לא יצא לי.

– חבל. הייתי שמח לדעת אם אמנם היה חתן. אם הבנתי נכון, את שם החתן היא בחרה מהכרטיס לדוגמה שהראית לה?

– היא אמרה שזה שם החתן המיועד. לא שאלתי שאלות. אמרתי לך. היא לא היתה טיפוס כזה… ש… שואלים שאלות. היתה לה הבעה החלטית של “מיינד יור אוֹאן ביזנס” כפי שאומרים האמריקאים.

* * * * * *

– איך הגעת אליי? אהה… הפקיד המנומש החטטן מבית הדפוס. קֶל אימבסיל! איזה אידיוט. לא הפסיק לשאול שאלות. אבל איך…?

– גם לי יש כמה שאלות; לא הרבה, מדאם. לא אגזול מזמנך.

– אבנר המסכן. כל מה שהתכוונתי זה לנער אותו מעליי; לא להכניס אותו לצרות כאלה.

– לנער?

– פַאסוֹן דה פַּארלֶה. הוא היה מאוהב בי, ככל הנראה. בגופי בלי ספק. היה מרבה להגיע לפריס, בענייני “עבודה” – ואל תשאל אותי במה ועבור מי הוא עבד, כי זה הדבר האחרון שעניין אותי…

– ומה, אם אפשר לשאול, עניין אותך בו?

– אפשר לשאול, אבל רק טיפש חסר בושה יאמין שיקבל תשובה על שאלה אינדיסקרטית כזאת.

– ובכל זאת?

– אתה רוצה תשובה. וּו לֶה פְליק; אתם השוטרים! אני א־ש־ה, אם לא שמת לב עד עכשיו.

– אהמ… שמתי ־ ־ ־ עין.

– מכל מקום ביקוריו התכופים, הקצרים והחד־כיוניים נמאסו עליי. אמרתי לו וכתבתי לו ופקססתי לו והוא המשיך לדפוק בדלת, מלא בטחון עצמי ישראלי טיפוסי, בטוח שלא אעמוד בקסמיו. אדם שמתדפק על דלתי אינני יכולה לגרש בבושת פנים. רציתי פשוט שיפסיק להתדפק על דלתי. אז מה עושים.

– מה עושים?

– מזמינים אותו לחתונה.

– אחרי שמוצאים חתן.

– הצחקת אותי! אז תרשה לי לצחוק. ותמזוג לי בבקשה כוס מים. תקשיב: אדוני, אני אשה שביעה, עייפה, מבקשת להיות עם עצמי. מעדיפה תמיד, אם־כבר, לבחור ולא להיבחר. לבחור את האדם ואת הזמן ואת המקום ואת המהלכים. עברתי את הגיל שבו אשה נהנית מן החיזור יותר ממה שבא בעקבותיו.

– ואת בטוחה שאת כרטיס ההזמנה שלחת רק לאבנר יקיר?

– למי עוד רצית שאשלח? אלוהים אדירים! גמרת, אני מקווה, עם השאלות האינפנטיליות שלך, אדוני ה־מ־פ־ק־ח. לי נגמרו התשובות.

אַדיו.

* * * * * *

– סליחה שאני שוב מטריד.

– אני לא סולחת. אתן לך חמש דקות.

– יש לך מושג היכן בפריס נוהג מסייה יקיר להתאכסן?

– אז הוא ברח. איזו הקלה! כבר חששתי שברוב טפשותי הסגרתי אותו.

– לא ענית על שאלתי, מדאם.

– ולא אענה. הוא עושה הכל במהירות שיא. אוכל מהר, מדבר מהר, מזיין מהר, בורח מהר. זה מה שהמאיס אותו עליי, אם אתה רוצה לדעת.

– מה שאני רוצה לדעת…

– אל תפסיק אותי, בבקשה. לקח לכם שלוש שעות להגיע אלי; לו – לקח הרבה פחות להמריא מרוּסַאי בטיסה הראשונה האפשרית. אני שמחה בשבילו.

– את מדברת על טרוריסט מסוכן, מדאם.

– אתה מדבר על אדם שפעם אהבתי ופעמים רבות השכבתי. כמעט נתפס בגללי. איזה מזל שנמלט. לא הייתי יכולה לחיות עם ההרגשה שהכל בגלל הרעיון המטופש שלי: הזמנה לחתונה.

– רעיון גאוני, מדאם. בזכותו אנחנו יודעים בוודאות מיהו האיש. אולי לא נתפוס אותו, אבל לצרפת הוא לא ייכנס לעולם.

– לא ייכנס… לעולם… אלי הטוב – אז אולי זה באמת היה רעיון גאוני.

---

ג'וחא ומחנה האימהות

מאת

אמנון שמוש

דפיקה עזה בדלת. השעה שמונה בבוקר, ג’וחא פורץ פנימה בחוצפתו הידועה ברבים. נעצר בפתח חדר השינה וקורא בקולו הרדיופוני “קום יא עצלן! באתי לקחת אותך למקום מופלא. קפוץ! אין לנו זמן. הצלם מחכה לנו במכונית. והמחנה מחכה לשלושתינו.” הוא מציץ מתחת למיטה, בלי בושה, וצוחק בצחוקו הקולני, המוכר: “אתה זוכר שלך ולי היתה בזוקה מתחת למיטה? איתה רצנו אל תותח הנ”מ שחיכה לנו על הגדר?"

ג’וחא הוא עיתונאי צמרת, ממש סלב, שבחמישים הימים האחרונים שפך עלינו את ידענותו ואת פרשנותו בכל כלי התקשורת, בכל נושא שבעולם ובעיקר, במה שהוא קרא, ב“חוטף עזה”. הוא אחד ממייסדי הקיבוץ שלי, דברן ופעלתן ושאפתן, שהודיע ברבים שהוא אוהב את הקיבוץ, אבל בעצם, הקיבוץ הוא בשבילו מקפצה לחלונות הגבוהים. למעלה למעלה. ובשנות החמישים, אכן היה הקיבוץ מקור לא אכזב של מנהיגים ומנהלים, שעלו על כנפי מפא"י והגיעו לגדולות. ג’וחא היה אחד מהם. דיבר גבוהה גבוהה ושאף גבוהה גבוהה והגיע למה שהגיע.

כאשכנזי למהדרין, סלח לי בחיבה עזה שאני לא. וכאשר קיבלתי את פרס ירושלים ע"ש עגנון, הוא כתב לי ברכה על קבלת פרס בורלא. כזה היה ג’וחא וכזה נשאר.

כשנכנסנו למכונית, עשה לי הכרה חטופה עם הצלם, גם הוא ידוע ברבים, ופתח בשטף דיבור, שהזכיר לי שאנחנו ב“צוק איתן”.

“שמע, אני לוקח אותך לסח’נה. שם הוקם מחנה לתפארת מדינת ישראל. המימסד קורא לו מחנה האימהות והחבר’ה קוראים לו מחנה גיידמאק. ממשלת ישראל ומיקוד העורף שלה פעלו בזמן הנכון ובצורה הנכונה והקימו שם מחנה לתפארת לאימהות ולילדים, מכל “חוטף עזה”. בעוד מועד. ובטוב טעם. ובתכנון מראש. שורות שורות של צריפים ממוזגים. מעגלים מעגלים של אוהלים עם מאווררים ענקיים. קרוואנים חדשים וצוות מאומן שמפעיל את הילדים שספגו מספיק חרדות בביתם המוקף וראויים לפינוק של המדינה. אתה תראה בעיניך, למרות שהן אינן רואות (לזה אנחנו, הפרשנים, רגילים) ואתה תכתוב על זה מה שאסביר לך, כי אם אני כותב, הקוראים חושבים שאני משוחד, יעני, “מטעם”. ואני בא לשרת את הבוסים האמיתיים, שהשקיעו המון מחשבה והמון כסף, כדי להקל את החיים על האימהות ועל הילדים, שאבותיהם נשארו לשמור על הקיים, לחלוב את הפרות ואת האוצר.”

כשהתקרבנו למקום וראיתי את גודלו ואת יופיו ואת מאות הילדים משכשכים במים ואת המוני האימהות המחייכות ומביאות תירס חם לילדים שלהם, שאלתי את ג’וחא “זה משהו אדיר. מאין כל הכסף? זה הרי עולה מיליונים?!” ועיתונאי הצמרת השיב כשחיוך רחב מותח את פניו המזוקנים בעדינות: “כשהיו צריכים ללמד לקח את המועצה להשכלה גבוהה, לא נמצאו ביום אחד, חמישים מיליון לאוניברסיטת אריאל? וכשצריכים להשתיק את זעמו של זמביש, לא מוצאים עשרים מיליון להתנחלויות? אז גם לתושבי הדרום, הסובלים שנים, לא מגיע פירור או שניים? מקדמה מיצחק תשובה על חשבון תמלוגי הגז ולא צריך חסדים של גיידמאקים.”

ותוך כדי סיור, בין מאות הילדים, שהצביעו על ג’וחא, המוכר להם מן הטלוויזיה, ערב ערב, הוא נעמד מולי, הצביע על מצחו ואמר “הכותרת של המאמר שלך תהיה – סוף מעשה במחשבה תחילה. וכותרת משנה – המנהיגות השוקדת מראש על בטחון אזרחיה המותקפים. ואתה יודע מה, הוסיף ג’וחא, כדאי לך להדגיש שגזברי הקיבוצים והמושבים המותקפים, יומם ולילה, זומנו לאוצר וקיבלו מקדמה של מיליון שקל לכל יישוב, עד שיעשו את החשבון המדויק. בינתיים צריך לאכול, לא?!”

“עכשיו אני אפתיע אותך ואת הקוראים שלך. (אתה הרי תכתוב. תמיד היה לנו אותו חיידק) אתה יודע איך הוסעו כל מאות המשפחות מבתיהם המופגזים למחנה הנופש הנפלא הזה? מיקוד העורף הוציא צו 88 (הגיל הממוצע) לפנסיונרים של צה”ל, מסרן ועד אלוף, לצאת עם מכוניותיהם הצנועות לדרום, ובתיאום מראש, כל אחד יסיע משפחה אל מחנה האימהות ויתחייב להחזיר אותה הביתה לאחר שרצועת עזה תפורז. וביבי ובוגי יקבלו פרס נובל לשלום."

התעוררתי מן החלום ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

---

קליאופטרה

מאת

אמנון שמוש

הדוד שלי, אברהם, קרא לבתו קליאופטרה. אהבתי לספר זאת בחוג המשפחה ואמא היתה תמיד מתקנת: אלבר אחי לא היה מעלה על דעתו לקרוא לה כך. זאת אלגרה אשתו, עם השגעונות שלה. ח’אלאכּ (דודך) אלבר הוא איש רציני, שומר נפשו מרע. שם כזה לא מבטיח טובות לנערה.

סיפרתי על משפחתו של דודי זה בכמה הזדמנויות, אף הזכרתי את שם ילדיו האחרים, אך מעולם לא הזכרתי את קליאופטרה. כנראה הושפעתי מדעתה השלילית של אמא. במחשבה לאחור, קשה להשתחרר מההרגשה שאכן השם השפיע על גורלה של קליאופטרה, לגמרי אחרת מגורלם של אחיה ושתי אחיותיה. בבית קראו לה בקיצור קליאו, אך בכל מקום ציבורי הונו ראשים אליה כשהציגה את שמה, תמיד בקול רם וביהירות. אפילו בעודה ילדה.

חאלי אלבר, או בשמו העברי אברהם, עזב את חלבּ וירד מצרימה לשבור שבר בבנק שהזמין אותו לתפקיד ניהולי בלב העיר קהיר. ברוב הגינותו לקח איתו את סבי ואת סבתי, הוריו המבוגרים, להיות סמוכים על שולחנו בביתו החדש. זאת בעצם הסיבה שבגללה לא ראיתי אותם מעולם. אלגרה אשתו לא היתה “משלנו”, והרי לכם סיבה נוספת לשמחת אחיו ואחיותיו על נסיעתו ותפקידו הרם. תוך זמן קצר הוא קיבל את הנהלת הסניף.

הקשר בינו ובין אמי היה החזק ביותר והוא התחזק עם הגירת כל שאר האחים והאחיות למקסיקו. האח והאחות ובני משפחתם היינו נפגשים מידי שנה בשנה לחופשת קיץ ארוכה בהרי הלבנון, באמצע הדרך בין חלבּ לקהיר. בעצם, רחוק יותר מקהיר, שממנה יצאו ברכבת לאלכסנדריה ומשם באוניה עד ביירות ומביירות הגיעו בכרכרה אל עיירת הנופש שבה חיכינו להם, מתפללים גם עבורם את ברכת הדרך. והדרכים אז קשות ומשובשות ומלאות הרפתקאות.

סיפרתי פה ושם על מפגשים אלה לאורך שנות השלושים, שהולידו נישואים מאושרים של אחד האחים הגדולים שלי עם בת הדוד מקהיר. שניסו לעשות זאת גם ביני לבין הבת הצעירה של חאלי (דודי מצד אמי) אלבר. מעולם לא הזכרתי את הבת האמצעית, קליאופטרה. היא לא נשכחה מזיכרוני אבל הוכנסה למעין דירת סתרים. היא היתה הסקסית מבין שלוש האחיות, פחות יפה מן האחרות. היה בה משהו נועז ומתגרה וחסר מעצורים, שספק התאים לשמה ספק הושפע ממנו. כילד קטן סקרן ידעתי כל יום את צבע תחתוניה. והיא ידעה שאני יודע. תמיד היה תיאום בין צבעם לצבע הגרביים הקצרות שלרגליה. היה לה מבט שובב מעיניים בורקות. שיער ערמוני עם גוון ג’ינג’י כיסה תמיד אחת מעיניה והיא הטילה אותו לאחור בתנועת ראש זריזה, בעוד פיה מחפש בחדות איך להביך אותך. היתה גדולה ממני בשלוש שנים ואהבה להתגרות בי, מתוך קנאה שנועדתי להיות חתן לאחותה הקטנה, המפונקת והביישנית. מדובר בשתי ילדות וילד אחד בעשור הראשון של חייהם וביחסי אהבה וקנאה, חיזור והתעללות, התחכמויות והתנכלויות כמו בין גדולים. המתח הארוטי היה באויר הצח של הרי הלבנון. הריצות והנפילות והפצעים בברך היו בתעלות המים הזכים שהתפתלו בין המלונות הקטנים, הפזורים בשטח. לקליאו לא היה בן־זוג בגילה בין האחים שלי. הפכתי, איפוא, לאובייקט קנאה, התגרות והתחנחנות, למרות שהיה ברור לי ולה ולאחותה הקטנה בת־גילי ולכל המשפחה שנועדתי להיות בעלה החוקי של הקטנה בבוא העת, עד יומנו האחרון. בן זקונים לבת זקונים. דבר שלא התגשם.

עלייתנו לארץ הפסיקה באחת את המפגשים בלבנון, שהיו במשך השנים לפסגת האושר של שתי המשפחות, מקטן ועד גדול. היחסים בין שני הזוגות המיועדים, בהבדל של עשרים שנה, בין הזוג המבוגר לזוג הילדותי המשיכו בצורת מכתבים בצרפתית ומתנות קטנות שנשלחו בימי הולדת ובחגים. קליאו נשכחה מלב. לא רק מלבי. דובר הרבה בבית על הגדולים ממנה ועל הקטנה ממנה. ועל הדוד, שמה לעשות, שבוי בקסמה של אלגרה. אישה זרה ומוזרה בעינינו שהחליטה, בין השאר, לשלוח את בתה הבכורה ללימודים תיכוניים במנזר. לדוד אלבר לא היה מה לומר. ככה זה כשמתחתנים עם נשים לא משלנו, יעני לא חלבּיות. הוא רק ידע לכתוב לאמא שבתו הבכורה מקבלת השכלה מעולה, כמעט כמו בפנימיה בשוייץ. אם כמו בפנימיה בשויץ, היתה אמי מתנחמת ומוזילה דמעה על המכתב, כשהיא קוראת אותו שתיים־שלוש פעמים, אז אולי יש בזה ברכה. ובל נשכח שמדובר היה בכלתה לעתיד, לא רק בבת אחיה. ואכן הנישואין האלה התקיימו בסוף שנות השלושים ועלו יפה. גם האח והאחות הקטנה של קליאו התחתנו עם בני עמנו ובנו משפחות לתפארת.

קליאו הלכה בדרכה. הימים ימי דואר ומברק. אין טלפון, לא להם ולא לנו. אך השמועות עשו את דרכן אל אוזניה של אמא והוציאו מפיה אנחות כבדות. קליאו הרתה פעם ופעמיים, השד יודע ממי ונאלצה לעשות הפלות לפחות פעמיים, היתה אמי אומרת, סופקת כפיה, מליטה את פניה בידיה ומתפללת שאלוהים יסלח לאלגרה שנתנה לה שם שיש בו אקסטרווגנטיות וחריגות. התפללה גם לשלומה של הנערה היפה והכואבת ותפילותיה נשאו פרי. הגיעה הידיעה המשמחת שהיא מצאה גבר יהודי מבוגר ממנה ואנחנו מוזמנים לחתונתם.

עברו שנה שנתיים בלי ידיעות מרעישות מקליאופטרה. והנה הגיע¹ מכתב מהדוד, המספר על גירושין שנבעו מאי יכולתה ללדת.

קסמה ושנינותה ותעוזתה של קליאופטרה עמדו לה וכעבור שנים אחדות היא נישאה לקולונול קופטי בצבא המצרי. כדי לא לערער את מעמדו ולא להחשיד אותו בעיני מפקדיו היא ניתקה את יחסיה עם כל משפחתה היהודית, שחלקה היה כבר בארץ, ונותרה בודדה בבית ענק, מלא רהיטים עתיקים, עתיקות משוחזרות ואביזרים מודרניים; ריק מילדים, ממשפחה ומאושר.

איך אני יודע זאת? לא מהתכתבות שנפסקה כליל ולא מטלפון, שלא היה לא אצלנו ולא אצלה. באחת מנסיעותיי לקהיר, להרצות בפני סטודנטים מצרים במרכז האקדמי הישראלי, החלטתי לנסות וליצור קשר איתה. ידעתי את רגישותה ואת חששות בעלה הקולונל מקשרים עם ישראלי. אך לא יכולתי להתגבר על הרגשות שנשתמרו מילדות רחוקה ועל הסקרנות לראות אותה כאישה בשלה ולשמוע מפיה סיכום חיים יוצאי דופן.

קולה בטלפון עבר מתדהמה לשמחה, מגעגועים לדאגה. אתה יודע שבעלי… גמגמה, ואני מיהרתי להשיב לה שאני יודע, ואני אנקוט בכל הזהירות הדרושה, אבל לא אוותר על ביקור בביתה. ואז התחילה הקונספירציה. אף שקהיר ומצרים כולה היו מוצפים בתיירים ישראלים, הקולונל עמד בפני קידום רציני וחשש מביקור של ישראלי בביתו. קליאופטרה עמדה על שלה, שהיא תארח אותי בביתה ויהי מה. שזו הזדמנות חייה למפגש עם מישהו ממשפחתה ומבני עמה. אני עוקבת אחרי כל מה שנעשה בישראל, אמרה לי עוד בטלפון, ובעיקר ביחסים שלכם עם מצרים שלי.

אסרו עליי לטלפן שוב לביתם. נתנו לי מספר של איזו ידידה מצרית, רק למקרה חירום. הם טילפנו אליי למלון מטלפונים ציבוריים, והורו לי לחכות בשעה מסויימת על המדרגות ליד הקופה של קולנוע רקס. ממקום עמידתי ראיתי אותה חולפת על פניי במכונית מהודרת ומצביעה עליי לנהג שישב לצידה. כעבור כמה דקות התחילה סחרחורת, שלא קלטתי את מורכבותה. הועלתי וירדתי משלוש מכוניות עד שמהאחרונה הושבתי על ספסל בגינה ציבורית קטנה. לשם הגיעה קליאו, ציוותה עליי בתנועת ראש להתלוות אליה ותוך שלוש־ארבע דקות הגענו אל ביתה. בפתח הבית השתחררה באחת מן המתח הבלשי המופרז, חיבקה אותי בזרועותיה ושטפה את פניי בנשיקות ודמעות. גם בכתמי רוז' (שפתון אדום) שכיסו את פניי. כרבע שעה עמלה אחר כך לנקות את פניי מהם. האיפור הכבד, אף שלא היה לטעמי, העצים את יופיה ואת קסמה. עיניה היו ירוקות, יותר ירוקות משזכרתי. לקח לי זמן להבין שאלה עדשות מגע. היא היתה כבר מעבר לשיא הבשלות הנשית, אבל הסקס נטף ממנה, גם בטרם פתחה את פיה.

היא דיברה ודיברה ואני לא יכולתי להשתחרר מן התהיה, שהתעוררה בכל עוזה, האם לשם פרטי יכולה להיות השפעה גדולה על התנהגות האדם, על התפתחותו ועל גורלו.

בעלה היה גבוה ונאה ומרוחק. הוא לחץ את ידי בחום וביקש סליחה מנומסת, שלא יוכל להשתהות איתנו. משרת נובּי, לבוש גלימה לבנה שהבליטה את עורו הכהה, הגיש כיבוד מופרז. קערה ענקית של פיסטוק חלבי במרכזו. היו לנו הפסקות ארוכות בשיחה, נועצים עיניים זה בזה, ותוהים מה מותר לשאול ועל מה מוטב לפסוח. משטף דבריה, בצרפתית מתובלת בסלנג מצרי, למדתי על כאב של בדידות וערירות ותלישות, שאין להם סוף ואין מהם מוצא. אהבה גדולה בינה לבין הגבר העשיר והנאה, מוקפת חומה שבאה להסתיר את מוצאה ולהגן על הקריירה של הקולונל המשכיל. הבית היה משופע ברפליקות של עתיקות מצריות מרהיבות עיניים, סלים ותחריטים וציורים על פפירוס, מיניאטורות של פירמידות וספינקס. כיאות לקליאופטרה, חשבתי בליבי וצחוק עלה על פניי.

לפני לכתי, במסלול מתוכנן היטב כמו בואי לכאן, שאלתי אותה שאלה, שעוד אתחרט עליה. אמרתי לה, זה לא ביקורי הראשון במצרים. ראיתי את כל המסלולים המקובלים על התיירים. את מצרים הפרעונית. הייתי רוצה לחוות חוויה מצרית ערבית אותנטית. לך, כבת המקום, אולי יש הצעה? הרהרה ואמרה: אני לא יוצאת לשום בילוי, אבל בעיתונות אני קוראת על מופע במועדון שמתיימר להציג תרבות ובעיקר מוזיקה בין־ערבית מעולה. המנחה מוכר לי מהטלוויזיה. חתיך. העיתונות משבחת. מן העיתון היא קראה לי את מספר הטלפון ואת הכתובת. הוא קצת מרוחק ממרכז העיר, הוסיפה. המום מפגישתי עם קליאופטרה, לא זכרתי את אזהרתה של אמי, לא לקבל עצות מאנשים יוצאי דופן.

בפגישתי למחרת עם אנשי האקדמיה מישראל, שהגיעו כמוני, להרצות במרכז האקדמי בקהיר, סיפרתי על רצוני לטבול בתרבות מצרית אמיתית, ערבית ולא פרעונית. שניים מן המרצים הסכימו להצטרף אליי. בערב התלבשנו פראנג’י בחליפות ויצאנו במונית למועדון המרוחק. היה זה אולם בינוני ובו כעשרים שולחנות קטנים, מואר באפלולית רומנטית, אם כי כל היושבים בו היו גברים. בגילים שונים. בתלבושות שונות; ערביות רובן ככולן. על השולחנות היה מונח כיבוד צנוע, שבמרכזו פוּל ופלאפל. עגלה עם משקאות קלים וחריפים עברה בין השולחנות לבחירה. על הבמה ישבה תזמורת ערבית קלאסית שהשמיעה נעימות מוכרות מן הקנוּן, העוּד, הדרבוקה והכמנג’ה. התישבנו סביב שולחן מרוחק, כדי לא לתפוס תשומת לב. אמנם הימים ימי שלום ושלווה והישראלים מתהלכים ברחובות קהיר כמו ברחובות לונדון ופריז, אבל בכל זאת.

התוכנית התחילה בשיר אחד של אום־כולת’ום ובשיר אחד של עבדול־ווהאבּ, לכבוד הקלאסיקה הערבית ומצרים המארחת. היא הסתיימה בריקוד בטן, שלא זכינו לראות. גוף התוכנית היה מורכב מפניה של המנחה לכל שולחן ושולחן, שואל מה המוצא, איזה שיר בוחרים, וברכות לעם ולמנהיג שממנו הגיעה החבורה. השולחן הראשון אליו פנה היה מוקף תוניסאים. המנחה סיפר על ביקורו בתוניס היפה, מוצפת התיירים האירופים והעלמות בביקיני, ודובר השולחן, שעמד על רגליו, שיבח את ארצו ואת הראיס בן־עַלי ואשתו, ובחר בשיר לא מוכר לי. התזמורת התנפלה על השיר שהסתיים במחיאת כפיים סוערות מכל השולחנות. השולחן השני היה בגדדי (עם אחד מבצרא), השלישי קטארי, והרביעי סעודי. הסכנה הלכה וקרבה אלינו, ואנחנו מסתכלים זה בזה ומקווים לשווא שיפסחו עלינו. והנה, אחרי הסעודים פונה המנחה אלינו: אתם השולחן המרוחק עם שלשת הג’נטלמנים. מניין אתם, ואיזה שיר תבקשו. למרות התאורה האפלולית ראיתי את עיניהם של חבריי יוצאות מחוריהן. קמתי על רגליי ואמרתי, אנחנו ילידי העיר חלבּ, עיר השווקים העתיקים והאוניברסיטה המפוארת החדישה. ואנחנו מבקשים את השיר “עלא־דלעונא”. המנחה התלהב מאורחיו החלבּים, פתח בשבחים על המנהיג המופלא חאפז אל־אסד, והודיע שינגנו את השיר שביקשנו ואפילו יוסיפו את ה“חלבּייאת”. התזמורת שלנו, אמר המנחה, אוהבת במיוחד את הסדרה המודרנית הנקראית “חלבּייאת” ונשמח לנגן אותה במלואה.

התיישבתי והתזמורת פתחה בנגינות. אחד משני חבריי, בעל עבר צבאי, לחש לנו: בחסות מחיאות הכפיים בסוף המנגינה, אנחנו עושים “ויברח” אלגנטי זהיר וזריז. הנדנו ראשינו בהסכמה. רק חסר לנו… גמגם השני וכבר הכנו את רגלינו לנסיגה הטקטית. עם מחיאות הכפיים הסוערות, קמנו ויצאנו. את המדרגות עשינו כבר בריצה קלה. יצאנו בבהילות לרחוב והמשכנו לרוץ. בלי להסתכל לאחור. היינו ברחוב חשוך ובחרנו לרוץ בכיוון האורות הרחוקים ממרכז העיר. לאחר שהתעייפנו מן הריצה, האטנו ושאלנו את עצמנו, איך נמצא מונית. איך נגיע לטלפון כדי לקרוא למונית. לא ידענו מה לעשות. המשכנו ללכת בתקווה, עייפים ומתנשפים. השעה היתה מעט אחרי חצות. לאחר זמן מה, ראינו בקצה הרחוב משמאלנו, בית קפה שכונתי קטן, שבעליו מרימים את כיסאותיו על השולחנות ומתכוונים לשטוף את רצפתו. אב ובנו. הרגשנו שניצלנו. בעל בית הקפה קיבל אותנו בהפתעה ובשמחה גדולה. כיוון שהתחיל כבר יום חדש, אמר, אתם ה“איסתיפתח” שבא לי משמיים. הכין לנו שלושה שרפרפים קלועים סביב שולחן קטן ובשומעו את בקשתנו “טלפון!!!” ציווה על בנו להכין שתי נרגילות ואמר לי, בוא אקח אותך אל בית שיש בו טלפון. זה לא עניין של “שרבת סיגרה” אלא עניין של “שרבת נרגילה”, יעני, זה קצת רחוק. בדרך הוא סיפר לי על יחסיו עם בעל הטלפון, שהוא רופא שיניים שלו. אני שונא ללכת אליו, אמר, בגלל מכשירי התופת שלו. אז מה סחבק עושה? הוא רק מתקרב אל הכסא שעליו אני שוכב, אני תופס אותו בביצים ואומר לו: דוקטור, אתה לא תכאיב לי, אני לא אכאיב לך. הקמנו משנתו את רופא השיניים המצרי בעל הטלפון, והזמנתי מונית.

כשהגענו למלון, מיוזעים וצוהלים, סיפרתי להם מי נתן לי את העצה. ושניהם פרצו בקריאה: קליאופטרה, מה עשית?

בימים ההם היתה נפוצה הבדיחה על הבמאי שביים את המחזה “אנטוניוס וקליאופטרה”, שהנחה את אנטוניוס לנשום שתי נשימות אחרי הפניה אל קליאופטרה, בטרם ישאל אותה: מה עשית? והשחקן שאף באפו פעמיים כאילו ריח רע עלה ממנה.

בפעם האחרונה פגשתי את קליאופטרה בירושלים, כשבאה לבקר את אחיותיה. עדיין היה לבושה נועז, בהתחשב בגילה המתקדם. החמצה וחמיצות העיבו על ברק הממזרות שאפיין את עיניה. עדיין ירוקות, עדנה לא היתה לה בעת בלותה. התלבטתי והחלטתי לא לספר לה על ההרפתקה במועדון בקהיר. הרי רק מתוך תמימות שלחה אותנו אל גוב האריות בפרברים החשוכים. סיפרתי לה את הבדיחה על קליאופטרה והיא הגיבה בצחוק הפעמונים המיוחד שלה, שהזכיר לי את ילדותנו המשותפת בהרי הלבנון. בתמורה, סיפרה לי בדיחה לא מצחיקה על יהודי, מוסלמי וקופטי שהלכו אל הספינקס לשאול אותו על עתיד הדמוקרטיה במצרים.